בעת שחיכינו לטיסה בנמל התעופה בן־גוריון, הבחנו במשורר מתל־אביב, שקנה קרטונים של סיגריות מנתול וברנדי זול מתוצרת מקומית. בנעוריו, בראשית ימיה של הקולוניה, זוהה המשורר עם מיליציה של חלוצים, שהתגאתה במתקפותיה האלימות על הבריטים, ובאותה מידה גם במאבקה האכזרי נגד המקומיים. כאשר ביקשו ממנו חבריו במיליציה לתרגם מדריך לשימוש ברובה מתוצרת בריטית, גילה כי בכל הקשור לכלי נשק, העברית – לשון שקדמה לרובים, אם לא לאלימות – סובלת מרִיק מילוני. היה עליו להמציא מילים להֶדֶק, בריח, טווח וכולי. כישרונו בהמצאות אלה – עכשיו הן מלים שגורות בצבא, בעיתונות ובמערכת המשפט – ניכר עד היום. כוונת, השם שהעניק לבתו, הוא כיום שם פופולרי לבנות בישראל. המשורר זכור בעיקר בזכות שירו “חרב”. שאלנו אותו, אתה המשורר ההוא? הוא אמר, לא.