בבוקר שבת אחד לקחו אותנו בני משפחת לבן לטיול במורד ההר מביתם שבקריית־מנחם. חלפנו על פני מפעל לאריזת ביצים, והמשכנו לרדת לעבר העמק, לאורך שביל מאובק מאבן גיר. המבוגר שבהם, החבר הטוב שלי, הצביע על תל קטן ודו־פסגתי של פסולת בנייה, “הר התחת” בפי ילדי השכונה. זה היה בתחילת מרץ, ומזג האוויר היה חמים. הלכנו בשביל המטושטש, דרך יער אורנים, חצינו שתי רצועות מגולחות לבלימת שריפה, ונתקלנו בבריכת מים. עצי אגוז־מלך גבוהים, ערומים מֵעָלים, ענפיהם הלבנים כמו זרועות מונפות, הקיפו את הבריכה. “זו בריכת האגירה,” אמרו חברינו, “המעיין נמצא למעלה, בקצה התעלה הפתוחה הזו. אנחנו גילינו אותו, וקראנו לו על שמנו ‘עין־לבן’.” רחצנו בבריכה בתחתונים, המים היו קרים מאוד, ושכבנו על גדת המלט הישנה, האפורה מכדי להתייבש. מאוחר יותר גם אנחנו לקחנו חברים למעיין הזה, וסיפרנו להם שאנחנו גילינו אותו, ובהתאם לכך קראנו לו על שמנו.