“ההבדלים בין מילות יחס בשפות שונות נראים שרירותיים, אבל הם מדגימים את ההנחות המוקדמות של כל שפה…” בכל יום שלישי אחר הצהריים במשך הסמסטר הראשון התנמנמה הסטודנטית בחיקן של ההרצאות על אפיסטמולוגיה. חמישה מקירותיו של אולם ההרצאות המתומן היו כל־כך קטנים, עד שהאולם נראה כמעט משולש ולא מתומן. הדלת היתה צבועה בכתום כמו כל הדלתות באותו מבוא מתומן, שנבדל בדרך זו מן המבוא המתומן הסמוך, שצבע הלילך משל בו, ומן המבוא שאחריו, שצבע ירוק בהיר משל בו, וכן הלאה עד למבוא של גוש שמונה, שתוכנן, חשבה הסטודנטית, כמו כל האוניברסיטה העברית, כדי לחסום לחלוטין את דרכו של המבט החוצה, להצר את התודעה, לשמור על כך שכולם יתמקדו בהשתקפויותיהם־שלהם, ויישארו בורים גמורים ביחס לכל דבר חשוב. כאשר התעוררה וראתה בחלון היחיד עצם זוהר מזדקר אל השמים, אף סטודנט מלבדה לא הביט מבעד לחלון, גם לא המרצה. היא לא יכלה לדעת שהיתה זו השתקפות השמש השוקעת על סהרון מתכת מתנוסס בראש צריח של המסגד, על הפסגה הסמוכה ממזרח. שאון יריות נישא אל תוך הכיתה מבעד לחלון. מעבר לרצועת הנוף הצרה, בירכתי העמק, קצרו חיילינו מפגינים. אחר כך נעלם הסהר הבוהק, נבלע בצל הארוך שמטיל מגדל האוניברסיטה.