אני מודה ל נטע שקראה את ההגהות של ספר זה. ר.ק.
ל עזרא מינצר שנפל במשמר העמק בחמישה באפריל 1948 והוא בן שמונה עשרה.
“סביב ־ אורות, אורות, אורות.”
אלכסנדר בלוק
"והימים נזכור, המסוּלעים בתכלת,
את כוח גובהיהם, את נצח ילדוּתם.
כי אם נשכח, רעי, כי אם נשכח את אלה,
אל מי, אל מי ייצא ליבנו בעת דם?"
נתן אלתרמן
חלק ראשון
חידת אבא־אמא 🔗
משהו אינו כשורה.
אמנם האור ניגר פסים־פסים אלכסוניים בעד סדקי התריסים המוּרדים, ואלפי חרגוֹת מסתחררות בהם כבכל בוקר ובוקר. אך הדממה שבבית אטומה ומתנכרת.
רפי מתמתח, משפשף את עיניו ויושב במיטה. דומה שכבר עברה שעת שבע. האור בהיר שבבהיר וניגר פסים אלכסוניים מאד. מעבר לחלונות בוקעים פטפוט תינוקות ההולכים לגן, ציוץ אנקורים, המיית מכונית מתקרבת ומתרחקת שוּב…
רפי מטה אוזן בהטיית ראש ומאזין. ולא לשאון הרחוב, אלא לאותם נימים מסותרות של חשד המתוחות בחלל, לדומית־התעלומה שמעבר לכותל.
משהו אינו כשורה בבית.
קודם־כל, דלת חדר־השינה עודנה נעולה. ויום־יום, בשעה זו, כבר פתוחה היא לרווחה. אמא מעלה את התריסים ואבא מתגלח בחדר־הרחצה לפני צאתו לביקור־חולים. עדיין לא הרכיב את משקפיו ולפניו העגולים והטובים ארשת זועפת ומגוחכת.
אמא עוברת למטבח, מקום שמיצי כבר הרתיחה קפה ריחני לארוחת־הבוקר. רפי אינו אץ לקום, אפילו לא בימי־החול, כשמן הראוי למהר לבית־הספר, ועכשיו, בימי החופש, על אחת כמה וכמה. דרכו להקיץ השכם, לשכב פרקדן, עיניו תלויות בתקרה, ולהרהר. הוא ממתין עד שתיפתח דלת חדר־השינה, ואבא (בלי משקפים ועניבה) ייצא אל חדר־הרחצה. מיד הוא מזנק ממיטתו ומתגנב אל חדר־השינה, לתוך מיטתה החמה של אמא. מיטה לה, לאמא, גדולה ורחבה להפליא, ועליה כסת־פלומה ענקית. אותה הוא מפשיל מעל לראשו, מתכרבל בתוכה ומספר לעצמו סיפורים.
“ככה מתגנב רפי, העלם בהיר התלתלים, לתוך המערה האפלה, אל מקדש האלה קאלי לפני שתוקרב קרבן בת הנסיך היפהפיה. אבל בפתח המתינו לו האורבים. הוא נתפס, נאסר בחבלים ומובא לפני הכוהן. אומר לו הכוהן: רפאל גלר, הפעם מתחייב אתה בנפשך…”
ולעיתים הוא יוצא לבית הספר, כרגיל, אבל איננו רפי, אלא – לוֹבּוֹ מלך הזאבים, פוזמק העור, הנסיך האינדיאני, תוֹם סוֹיר, נער המיסיסיפי…
כך דרכו של רפי בוקר־בוקר.
והיום הדלת סגורה.
הרחוב הוֹמה כדרכו, בדירה הסמוכה כבר חובטים במרבדים ובכסתות, וכאן – דממה.
רפי חוזר ושוכב. עיניו הגדולות והכחולות נישאות אל התקרה, ועל מצחו, תחת קווּצת־שׂיער שחורה, מופיע קמט. עוד אמש, לפני שנרדם…
ופתאום הוא נזכר בבירור:
אכן, אמש היה הדבר. הקיצות פתאום בבהלה. משהו חרק. לעיתים משהו חורק בלילה. מיצי אומרת, שזה קול הארון הגדול. ובאמת – החריקה באה מצד הארון. אבל יתכן שמישהו מסתתר בתוכו, והוא החורק. הבלים! מחשבות של פחדן! התגבר, זנוֹק מהמיטה, רוּץ אל הארון, פתח לרווחה את דלתו, ותראה שאין בו כלום… לפעמים מתגבר רפי, קם ומתבונן, אך משחוזרת החריקה מתחדש החשש: אולי ברח האלמוני מן הארון בשעה שהסתכלת, ובינתיים שב ונכנס?
והינה, בעיתוֹ, פותח השכן את מקלט הרדיו. קולות, קולות הרבה: נגינה, הד טרטור מכונית, דיבורים… ודאי בדירה שממול (שתים הן הדירות: אחת קטנה, ובה חדרי השינה והרחצה, ואחת גדולה, מעבר למסדרון, ובה חדר־הקבלה של אבא, חדר־ההמתנה לחולים, מטבח, חדר קטן למיצי…). מדברים שם בקול רם מאד. נראה שבאו אורחים. דומה, אבא כועס על מישהו. מוזר. אין דרכו של אבא לכעוס. פניו תמיד שליוים1 ודבריו בנחת. הפעם המלים רועדות באויר. מתרוממות ומתחדדות, מלוּווֹת דפיקה על השולחן. עתה נשמע קולה של אמא. אף הוא רועד ומטושטש.
“אתה… אתה… אתה…”
רפי נושא עיניו לתקרה, לרוּם הארון האפל, החורק, ונדמה לו שהחדר גדל והולך, וכולו ריקנוּת מעיקה, ואילו הוא, רפי, קטן והולך, ועוד מעט ויימוֹג בחלל הכחוֹל.
ידו מגששת מעל למיטה: הפעמון החשמלי. מיד תבוא מיצי ותנזוף בך על שצלצלת. חרפה ובושה! בחור גדול כמוך, ועודו מפחד מהחושך, תגיד, ואם תפציר בה מאד, תשב על מיטתך ותספר סיפור, עד שתיעצמנה עיניך, ובבוקר לא תזכור עוד את סיומו של הסיפור.
אך הפעם לא באה מיצי.
שוב צלצול ממושך, תבעני. שוב ציפיה גדולה, וצלצול.
לבסוף באה מיצי. פניה קמוטים, מטפחת לראשה, וכמה קווצות־שיבה משתרבבות מתוכה, אף כי עדיין איננה זקנה ביותר. ריח טוב ומיוחד במינו, ריחה של מיצי, נודף ממנה. הפעם היא נכנסת בצעדים נמרצים.
“הרגוֹט מאריה אוּנד יוֹזף!” היא קוראת, והוא סימן מוּבהק לרוגזתה. “מתי תחדל סוף־סוף מן הצלצולים. חרפה ובושה… באמצע הלילה…” והיא ממלמלת משהו שקשה להבינו.
“הגידי, מיצי,” מתרומם רפי לקראתה. “על מה אבא ואמא כועסים כל כך? עם מי הם רבים?”
“ששש… כבר עליך לישון, רפי… באמצע הלילה הוא מצלצל ומרעיש את כל הבית… חרפה ובושה!” היא גוחנת עליו, מכסה אותו, ומגיפה את הדלת.
ושוב הוא לבדו בחדר. מסביבו ערב גלמוד ואומלל: אבא ואמא כועסים על מישהו, שאין מיצי רוצה לפרש בשמו, היא עצמה זועפת, עד שקשה להכירה, ואתה, רפי, שוב לבדך בחושך, בין ארבע זויות אפלות ומאיימות, נוכח ארון גדול וחורק, שיתכן שמישהו מסתתר בקרבו.
כל זה אירע אמש. והבוקר דממה בבית והתריסים מוגפים והחרגות מסתחררות בפסי האור הניגרים באלכסון.
רפי קופץ ויורד מן המיטה וניגש אל הדלת הנעולה. בזהירות, על בהונות רגליו. ליבו הולם. עוד רגע הוא נאבק עם יצרו. היד מתרוממת ופותחת. רק סדק צר, כמובן.
החידה מעמיקה: חדר השינה אפל. גם כאן חודרים דרך סדקי התריסים כמה פסי־אור, ובהם גרגרי־אבק מרקדים. אמא ודאי ישנה עדיין. היא שוכבת ופניה כבושים בכר. אבא איננו. מיטתו אינה מוצעת כלל. עד כדי כך השכים לביקור חולים? מוזר.
רפי פותח את הדלת ונכנס על בהונות רגליו. רצונו להעיר את אמא בנשיקה. אולי לא תכעס. זה דרכה: לפעמים היא מתכּעסת פתאום, ללא כל סיבה, כשאתה ניגש אליה. ולפעמים פתאום היא מושכת אותך אליה ומחבקת ומאמצת בכל כוחה: בלי כל סיבה.
רפי עומד לפני מיטתה, מבקש לגחון ולנשקה, וקופא על מקומו:
אמא איננה ישנה כלל.
אמא בוכה.
אמא מתיפחת, ופניה כבושים בכתפה ובכּר.
הייתכן? הרי הגדולים אינם בוכים לעולם! (“התבייש לך, עומד ובוכה כמו ילד קטן!”) ואמא, אמא – שמבינה תמיד למה השכנות מתכוונות ויודעת תמיד מה לענות להן ומה לענות למיצי ובכלל מבינה ויודעת…
“אמא,” אומר רפי, וחש כי עוד מעט יתיפח אף הוא. “אמא, הגידי: מה קרה?”
האם מסיבּה אליו את פניה. דומה שנפלו והחווירו, ורק עיניה הירוקות נפוחות ודומעות, ומצחה נקמט קמטים כעורים. לחייה רטובות, וקצת דמעות נתלוּ בקצה חטמה. היא מקנחת אותו וחוזרת ומתיפחת.
רפי קופץ למיטתה ומתרפק עליה.
“אמא, הגידי סוף־סוף…”
האם בולעת את דמעותיה.
“אבא שלך,” היא אומרת בבכי, “כבר אינו אוהב אותי.” ופתאום היא לופתת את ראש הילד בידיה ומאמצת אותו אל חיקה.
“הו… אל האלוהים, אלוהים…”
הילד נצמד אליה, נמוג כולו. חום גופה זורם בו, לחייה מחליקות על פניו. הבל פיה רוטט בשערו. יכול היה לעצום עיניו, לישון, לשוב ולהיות תינוק, להיות חלק מאמא, לחדול…
2. 🔗
באותו יום לא בא האב הביתה, לא לארוחת־הצהריים ולא לארוחת־הערב. חולים שבאים, מודיעים להם, כי אדון גלר, חולה, ואת מקומו ממלא אדון רופא אחד הדר בו ברחוב, שלושה־ארבעה בתים מכאן. מצחיק, שהכּוֹל מאמינים לכך והולכים להם כלעומת שבאו. אמא ומיצי מרבות דברים. קיץ בעולם וחופש, אין צורך ללכת לבית הספר, ואפשר להאזין. יום מופלא היום: אמא מבקשת מרפי שירד לשחק בחצר (אמא!) ורפי מסרב (רפי!) – דווקא בבית רוצה הוא לשחק!
“תמיד זה ככה במשפחות של ימינו,” אומרת מיצי, בשבתן שתיהן לשולחן הלבן שבמטבח, בעוד שרפי שכוּב לרגליהן על ריצפת הפּארקט ומפקד על הגנת אדיס אבּיבּה כנגד גייסות האיטלקים בעזרת קופסאות סיגריות, קופסאות גפרורים ולחיל רגלים. – “את חושבת שלפני שלושים שנה, בימיו הטובים של קיסר פרנץ יוזף, זכרונו לברכה, נשמע כדבר הזה? הבעל היה שיכור? טוב. היה מכה? טוב. אך לבוא יום לא־עבות אחד ולומר: חיים אלה אינם חיים. מחר אנחנו נפרדים…? לא. כדבר הזה לא נשמע. ואני עוד לאמי, זכרונה לברכה, נשבעתי לפני מותה: לעולם לא אנשא למי שאינו קאתולי… היא הבינה, מנוחתה עדן…” ומיצי מנענעת בראשה העטוף במטפחת.
זקנה היא מאמא הרבה, וכבר היא בוודאי בת חמישים ומעלה. בעלה מת לפני שנים הרבה, בנה מגוּדל, חרש אילם. קשה עליה ישיבת־הבדידות, היא אומרת.
אמא יושבת שחוחה ועיניה נעוצות בחלל.
“לא פיללתי שתיתכן כפיות־טובה עד כדי כך…” היא אומרת לסוף, אך איננה פונה אל מיצי. “הרי אני הרימותי אותו מאשפתות, פשוטו כמשמעו: בא סטודנט עני, מחוסר כל, זה עתה קיבל את הדוקטוראט… בלעדי לעולם לא היה מסתדר… כמו בתינוק טיפלתי בו… הלכתי והשגתי את הדירה בזיל הזול, התרוצצתי בכל העיר וקניתי את כל הרהיטים בהזדמנות, בחצי מחיר, ברבע מחיר. הספה, למשל, עכשיו היא כמו חדשה. אבל אז נתנו לי אותה – נחשי בכמה – בשלושים כתר…” וכאן פותחת האם ומונה רהיט אחר רהיט. “בעצמי צבעתי את הכּוֹל, בעצמי סיידתי את החדרים, בלילות ישבתי ותפרתי… והרי חיינו בשלום… הוא היה קורא לפני מדוסטויבסקי… תמיד היה אומר לי שאני מזכירה לו את אמו, זכרונה לברכה… הוא, הרי יתום גדל…” ושוב היא פורצת בבכי.
“לא ידעת להחזיק אותו במחיצתך,” מלמדת אותה מיצי. "את הגברים יש להחזיק בבית. אם הם מתחילים לצאת בערב לבית־המרזח או למועדון, למשחק־קלפים, וכיוצא־בכך – חסל שלום־בית.
“ניסיתי, הרי ניסיתי,” אומרת האם. “בשנים הראשונות היה טוב כל כך. בעצמי אינני יודעת איך קרה הדבר – פתאום שקע בעבודה, בענייני המפלגה, ובלילה היה קורא בספרים… לא יכולתי עוד להחזירו. ותמיד פזמון אחד בפיו: אין הבנה, אין הבנה. חיים כאלה אינם חיים… ומה עשיתי… אמרתי לו שאהרוג את עצמי… ולא איכפת לו…”
“ואת בטוחה שאין לו אחרת?”
“ודאי יש אחת… יש כמה שאני חושדת בהן…היא כבר תראה, הקאנאייליה…”
“אין ספק,” מחזקת מיצי את דעתה. “גבר לעולם לא יעזוב אשה אם אין יד שניה באמצע.”
האם אינה עונה. עיניה בוהות, ושפתיה ממלמלות: “עוד יתחרט. עוד יטעם טעמם של חיים בלא אשה. ואת הילד לא אתן לו. זו זכוּתי, זכוּת האם…” – ושוב היא מתיפחת.
שעה ארוכה משוחחות אמא ומיצי. מיצי משיאה עצות לאמא כיצד לנהוג בגברים ולבסוף היא מספרת, איך הכירה את בעלה המנוח, זכרונו לברכה, בליל ניקולאוס הקדוש, כשבא מחופש כ"קראמפּוּס", להפחיד את הילדים, ואכן נבהלו כל האחיות, ורק היא, מיצי, העזה פנים כנגדו…
לבסוף בוכות שתיהן…
בוקר אחד באים סבלים גברתנים, עבותי־שפם, בבגדים כחולים, ומעלים למכונית־משא שתי מזוודות גדולות, מיטה, מזרנים, שמיכות, את מכונת התפירה, כמה צלחות וספלים ארוזים בארגז מלא נסורת… את רפי שלחו אל אחד השכנים, אלא שחזר במהרה, ושוב אי אפשר להזיזו מן הבית. האם בוכה למראה הסבלים העושים מלאכתם. לבסוף היא עוברת בחדרים, נושקת לרפי, ולוקחת עימה גם את הספר הכחול, בו מצוירת המכשפה. “אקרא לך ממנו בכל פעם שתבוא לבקר אותי,” היא אומרת ובוכה שוב.
מעתה נחלק עולמו של רפי: עולמו של אבא שברחוב יוהן ועולמה של אמא, שבסמטת פאטר שווארץ.
אמא גרה בדירה קטנה, בקומה השלישית של בית ישן אחד ברחוב צר שאיננו רחוב כלל, שכן אינו נושא את השם “רחוב סימטת פאטר שווארץ”, כפי שההיגיון היה מחייב, אלא הוא נקרא, “סימטת פאטר שווארץ” סתם. הכּוֹל זר ומוזר בדירה זו. אמא עצמה נשתנתה כאן לחלוטין: שוב אינה כועסת לעולם. היא מרבה לבכות, ויותר מכן – לנשק, וכל שמבקשים ממנה – מיד היא נותנת. הדירה קטנה מאד, ובבואך לשם, אתה שרוי ביחידות גמורה עם אמא. ואמא אומרת, שאתה לבדך נשארת לה, ובוכה. ואחר כך אתה מבקש ממנה שתספר סיפור, והיא מספרת. קודם־כל היא מדליקה את תנור־הברזל שבפינה, משאירה את דלתו הקטנה פתוחה, ונראות הגחלים לוחשות בתוכו (אמא אומרת, ששמעה את הסיפורים מפי סבתא, וזו היתה מספרת רק כשהיו גחלים לוחשות בתנור…). מעט־מעט מחשיכה הדירה ואין אתה מרגיש כך. רק לבסוף, ככלות הסיפורים, פתאום אתה נוכח לדעת כי כבר החשיך בחוץ, וחבל מאד שיש להעלות אור־חשמל בחדר.
אמא יושבת בסמוך לתנור. רפי לוקח כרית ויושב לרגליה. בחוץ מתרוצצת רוח הסתיו ומחליקה על קירות בתיה של הסימטה עד שנשמע החיכּוּך המרשרש.
ואמא מספרת… בנות־מלכים גולות מארמונן. מכשפים הוציאון ליער, ושם הן רועות אווזים, יחפות ואך שמלה בלה לעורן… ענקים גדולים ושעירים, גדולים ומגוחכים, שומרים עליהן מעבר לשבעת רוּכסי ההרים הכחולים… בני מלכים, ציידים צעירים, מתופפים עליזים ואנשי־צבא יוצאים לבקשן, ומצוא ימצאו אותן באחד מגלגוליהן הרבים… אל חשש! מצוא ימצאון! הרי בידם פרח השרך המופלא, המפריח פרחים אחת לשבע שנים, וגדול כוחו של זה לפתוח שערים, לנתק כבלים ולהבקיע חומות מבצר עשרת מונים מכל להטוטי טבעות הקסמים אשר בידי המכשפים והמכשפות. ולא עוד אלא שגיבורינו הצעירים, בני מלכים, ציידים ומתופפים למיניהם, כולם־כולם עזים, טובי מראה וטובי־שכל, ובדרכם הם מצילים לא אחת נמלים מפרסות סוס, דגים מרשת, ציפרים מפח, ואלה משיבים להם כגמולם: מלקטים בן־לילה את רבבות העדשים שפוזרו ביער, שולים את טבעת הזהב ממימי האגם, אף מביאים את מי־החיים מן המעיין שבקצה העולם. כך הם מסכּלים את כל תככיה ומזימותיה של המכשפה הרעה והיא עצמה, המרשעת, תישרף על המוקד, שאותו הכינה להעלות עליו את בת־המלך. אמנם, יתכן שחטאה בת המלך; הסקרנית הציצה לתוך החדר השלושה־עשר, היחיד בכל תריסר החדרים שנאסר עליה לפתחו. ויתכן שהסירה את מנעול הקופסה שהופקדה בידיה, ועתה מרצה היא את עוונה במגדל גבוה באי רחוק. אין מעלות למגדל, לא שערים ולא אשנבים… וכן אפשר שנאלמה לשונה, וכששואל אותה בן־המלך, היכן בניה שילדה לו – אין הדיבּר בפיה, ועוד מעט ימיתנה ההמון הזועם… ויש אשר בן־המלך עצמו ייהפך לדוב שחור או לצפרדע ירוקה, בגזירת הקוסם… אַל פּחד! לבסוף ייפגשו ויתפייסו, ואין כוח בעולם יכול למנעם מכך. אין הם אלא פושטים צורה ולובשים צורה, מתגלגלים גילגולים מגילגולים שונים, אך תמיד־תמיד תכּירם על־נקלה: הרי זה אותו הזוג, בן־המלך ובת־המלך שלך, מודעיך ומיודעיך הישנים־הנושנים. הינה, הפעם, יתומים הם מאב ומאם, תועים ביער עבות, בו שוכן הענק הטורף (“סבתא, ריח בשר־אדם עלה באפי! היכן הילדים שהסתרת!”), זה הגולם, שלא יוכל להשיגם, לפי שברחו במגפיו שלו, ומעתה כל צעד שהם צועדים – שבעה מילין, כמעוף הציפור… בפעם אחרת הם אח ואחות, המתענים יחדיו תחת עולה של האם החורגת, המבקשת להמיתם, כי יפים הם לאין־ערוך מבתה הבוגרת הכעורה… ושוב פעם אחרת הם רועה ורועה צעירים, נאהבים, אשר בת־המים רטובת־השׂיער מבקשת להפריד ביניהם, כי חשקה בעלם היפה… הכלל, סוף־סוף יצאו מן המיצר. אַל תדאג להם. ככל שיצטערו ויתיסרו, כן ירבה אשרם כשייפגשו לבסוף.
הגחלים לוחשות בתנור, והדירה הקטנה נתאפללה. אילו היה יוצא לפתע גמד קטן מאחורי התנור ואומר לך שאם תביע שלוש משאלות, תתמלאנה מיד – לא היית תמיה כלל: גם אתה בן־מלך מוקסם…
אחרי־כן מופיע ברחוב מדליק־הפנסים. ברחובות הראשיים יש פנסי־חשמל, הנדלקים מעצמם, אולם בסימטה ובשאר הרחובות הצרים כולם יש פנסי־גז, והללו מודלקים כל ערב בלפיד זעיר המחובר למקל ארוך. מדליק הפנסים הוא נמוך־קומה ושחוח, ונושא על גבו סולם גבוה ממנו כפליים. הוא מגיע לפנס, משעין את הסולם לעמוד, מטפס ועולה, מרים את הזכוכית, מדליק ויורד אל הפנס הבא. אור אחר אור נדלק בסמטה, שורה ארוכה של אורות, שורה נמשכת ומתארכת, שמדי פעם מצטרף אליה אור חדש, רחוק, כאילו נולד לאפלה עוד אפרוח צהוב, עגלגל ורועד בפלומה שלו. ואתה עומד נשען על אדן החלון (אמא הלכה למטבח להכין את ארוחת־הערב) והוגה בסיפורי־האגדה.
תאמר: ספורי־בדים! כלום יש בנמצא כיום בת־מלך מהלכת בחוצות, גמדי לילה מסייעים לאומנים עניים, מכשפה עפה לויעוּד של חצות, רכובה על מטאטא?! אך אין הדין עמך. כל אלה סמויים מן העין, ורק בני־מזל שנולדו בראשון בשבת זוכים לראותם. אכן, שיחק לך מזלך – גם אתה נולדת בראשון בשבת! ואפילו נניח שכל אלה אך בדיות, עדיין יש פלאות הרבה בעולם הזה.
אתה מהלך ברחוב בבוקר והינה בא לקראתך מנקה־ארובות, שחור כפחם מכף רגל ועד ראש! מעתה הנך בר מזל: אין לך אלא לאחוז בכפתור מעילך ולהביע משאלה כלשהי, ולהמתין עד שיזדמן לפניך סוס לבן, ומובטח לך, שמשאלתך תתגשם ביום מן הימים, אם גם לא ברור ביותר, והוא הפגם הגדול שבכל הפרשה, מתי יבוא הפלא הזה. מובן שהעולם אינו כולו תכלת: אם חתול שחור או נזירה חוצים את דרכך – סימן רע הוא, שבא להזהירך. וכבר אירע שנזירה עברה בדרכך בקצה סימטת פאטר שווארץ ונתנה בך עיניים של חוּמרה מתחת מצח חיוור וגבוה. מיהרת אז לתלוש שׂערה מראשך והשלכת אותה מאחוריך, בעצימת עיניים כמובן. זו סגולה בדוקה. גם נגד חתול שחור שבא מולך בסימטה… אבל החשש מוסיף לכרסם: אולי היא ראתה, הנזירה, שהשלכת את השׂערה, ראתה וכעסה ועדיין היא כועסת? אך נראה שיש תקנה גם לכך: זכוכית מגדלת, כמו אצל אותה זקנה ממושקפת, שאמא באה אצלה ערב אחד, וזו בחנה את ידה בזכוכית מגדלת ודיברה אליה ארוכות על קו־החיים וקו־האהבה, שאינם עולים כאן בקנה אחד… ובתוך כך גם אמרה לאמא, שיש אשה אחת השונאת אותה… וגם לכך יש תקנה… הרבה דיברה, ולבסוף בכתה אמא והיתה עצובה כל אותו הערב. ועוד יש איש אחד, פניו מכוסים זיפים ולו שׂפם גדול ומפחיד. הלה עומד בקצה השוק, לפניו עיגול־קרטון כעין שעון ועליו מצויירים שור, עקרב, אריה, גדי… אתה נוקב את היום, החודש והשעה שבהם נולדת – ומיד הוא משיב לך על כל משאלותיך בעזרת הגלגל שלו. אך אפשר גם בלא עיגול ובלא זכוכית מגדלת, אלא פשוט – בחפיסת־קלפים רגילה.
אמא יושבת אל השולחן, מדליקה לה סיגריה, טורפת את הקלפים ועורכת אותם טורים־טורים. קמטים שוטפים את פניה גלים־גלים, כבריכה שהוטלה בה אבן. מפעם לפעם מרטיבה היא את אצבעה בלשונה, מרימה קלף ומניחתו במקומו הראוי לו בצד קלף אחר, היפה לו מן הקודם. וכשאתה שואל: “נו אמא, הצלחת?” – כדי לשתף עצמך בדאגותיה ולעודדה מעט, מיד היא תולה בך עיניים לחות, מאמצת אותך אל ליבה, מנשקת לך על מצחך, ומלחייה זולגות דמעות. מעולם לא היתה אמא משונה כל כך וטובה כל כך. אולי צר לה שאבא עזבה, אף על פי שהיא אומרת, שהיא שונאת אותו ואוהבת רק אותך. לכן היא מספרת לך הכּול. ולפעמים אפילו נמלכת בך. בעניין המשפט, למשל. שכן נערך משפט גדול, בו יוכרע אם תישאר אצל אבא או אצל אמא. אמא רוצה שגם אתה תעיד במשפט, אלא שאינך יודע מה לומר בו.
אחד־אחד נדלקים הפנסים בסימטה הקטנה. האיש וסולמו כבר נעלמו באפלה, אך אפשר לעקוב אחריו לפי האורות: הנה נדלק עוד אחד, והנה עוד אחד… טוב להשען על אדן החלון ולהתבונן בהם.
הדבר ברור. אין עולם יפה מעולמה של אמא, ובו הדירה הקטנה, שבה לוחשות הגחלים באח, ובחצרה מהלך חתול שחוֹר, ואפילו יעבור על פניך, תקנה לכך בתלישת שערה, עולם שבו יכול גם אתה לראות בנות־מלכים מכושפות, שכן נולדת בראשון בשבת…
ובכל זאת… ראשית, כבר פסק בית־הדין פעם ופעמיים, כי עליך להישאר אצל אבא, ורק אמא חוזרת ומערערת על פסק־הדין, ושנית… עולמו של אבא קוסם לא פחות מעולמה של אמא, אף כי הוא שונה ממנו כל כך.
לאבא תיק־עור חום. בתיק שפורפרת, בקבוקים ומזרקות ובו הוא יוצא לביקור החולים. יש לו שפורפרת אחת מקולקלת, ובה אפשר לבדוק את סוזי השמנמונת בין שיחי הלילך שבחצר. אך כל קסמי תיק־העור הם כאין וכאפס לעומת פלאי חדר־עבודתו של אבא. חדר זה כולו לבן־בהיר. יש בו שולחן מרופד, הדומה למיטה, ועליו נבדקים החולים. פרוש עליו נייר מחובר לשני סלילים: תסובב בהם, והנייר מתחלף מאליו. יושב לו חולה על השולחן, ניגשים אליו, מניחים על חזהו את השפורפרת וגוזרים: לנשום, לא לנשום, בבקשה להשתעל… אחר כך בא ארון־המכשירים. הוא ערוך תאים־תאים, וכל תא מרובים פלאיו. למשל, תא הצבתות לעקירת שיניים.
מהן עקומות, משוננות, מחודדות ומעוגלות – חיל ורעדה להסתכל בהן! אחריו – תא הסכינים. והמזרקים. הלאה! – הרי כוננית המבחנות. על דרגש שמעל לכיור עומדת לה מנורת־כוהל, וכאן בודק אבא את השתן של החולים (אמא אומרת “פּיפּי”, אבל אבא אומר תמיד “שתן”, כאילו איננו מרגיש כמה מלה זו מצחיקה) וכשהנוזל שבמבחנה רותח (אז כבר כמעט לא חושבים על זה שבעצם זה לא “נוזל” אלא פּי… זאת אומרת שתן), אבא מטפטף לתוכו איזה טיפות, ומיד הנוזל מחליף את צבעו, מכחיל פתאום, מוריק ומאדים – כאילו צבעו גמד סמוי. לפעמים אין אבא נזהר כראוי והנוזל מתגעש וניתז אל הקיר והמבחנה פוקעת. כל זה אינו מרתק למדי?! – הלאה! – הרי המכונה לריפוי חשמלי. כשהיא נדלקת, היא מזמזמת ומרננת וכל המחוגים שבשעונים השונים המפוזרים על פניה מתחילים לרעוד ומיטלטלים לכאן ולכאן. ועדין לא דיברנו על מכונת־ההקרנה, המפיקה אור כחול, ומותר להביט בו רק במשקפיים ירוקים, וכן לא ניגשנו עוד אל ארון הספרים… מה מושג לכם על ארון־הספרים! יש בו ספרים ובהם תמונות־אנשים קיפחים וגוצים, צפודים ותפוחים… אפשר לראות בהם מה מתרחש בתוך הבטן ובתוך המוח, ומה מראה עצמות הגוף, בין שהן שלמות ובין שהן שבורות…
ואבא לעולם אינו צריך לנחש בקלפים. הוא מסביר בדיוק את טיבו של כל מכשיר, ועל כל תמונה הוא יכול לומר לך, מפני מה איש זה בטנו נפוחה כל כך, או מפני מה ראשו גדול וחטוטרת על גבו ואף פעם איננו צריך להסתכל לשם כך בקלפים או בכף היד: “הרי זה פשוט לגמרי, בוא טפטף אתה את הטיפות האלו למבחנה, בן, רק היזהר שלא תיכווה. אתה רואה – הצבע האדום מעיד שיש כאן סוכר.” או: “לשם מה השפורפרת? קח אותה, וקרב אותה אל החזה שלי והקשב. אתה שומע משהו, בן?”
אמא אומרת שאת הילדים מביאה חסידה, ועל כן טוב להניח קובית סוכר על אדן החלון, אם ברצונך לזכות באח או באחות. פעמים הרבה כבר הינחת סוּכּר על אדן החלון, הסוכר נעלם והחסידה לא באה עדיין. אמנם איש טרם ראה אותה, היא מקפּידה לבוא באין רואה. אולם אבא אומר, שהילדים יוצאים מתוך הבטן של אמא. ואם תתחכם ותשאל: “טוב, אבל איך הם נכנסים לשם, לתוך הבטן הזאתי?” – יענה לך אבא פשוט מאד, כשבחור ובחורה אוהבים זה את זה ורוצים בילד, נותן הבחור לחברתו זרע, והילד צומח בבטנה. ואילו לדברי אמא נמצאים כל הילדים לפני לידתם גן אחד מופלא ששמו גן־עדן וכנפיים להם, והם מרחפים מעל לדשאים כציפורים. החסידה, הגן־עדן הזה, הזרע הקטן הצומח (בתוך הבטן! זה לא מצחיק?)… קשה לבחור. קשה להחליט.
אמא מכנה אותך “מותק שלי”, “חמודי הקטן” ורוצה תמיד שתאכל או שתשחק או שתישן… ותלבש את הסוודר… ואבא קורא לך “בן” או “בני הגדול”, ורוצה תמיד שתעשה דבר־מה – תנסה, תלמד, תקרא. כן, קשה מאד לבחוֹר.
“איזה ספר קראת היום, בן? ספר יפה? חבל, שאין לי פנאי לקרוא. הספרים עוזרים מאד להבין בני־אדם. ובבית־הספר, מה למדת שם היום? משהו מיוחד ומעניין? נניח, ציור. אם אתה רוצה, תוכל לקבל שיעורים מיוחדים בציור?”
“לא” עונה רפי.
“ואולי אתה רוצה ללמוד נגינה, נניח בכינור?”
“לא.”
“בפסנתר?”
“אבא, עזוב אותי. אינני אוהב לנגן ולצייר. למה לי כל זה?”
“אתה מבין, בן, הנגינה היא כמו שפה חדשה. אפשר לבטא בה דברים חדשים הרבה. אם תבוא פעם לארץ־נכר, תהיה לך לשון משותפת עם תושביה…”
זה אבא, וזו אמא. הלוא אי־אפשר לבחור! בכלל לא!
פעמים הרבה מטכּס רפי עצה כיצד אפשר לפשר ביניהם. הוא עומד בדירתה המאפילה של אמא ומתבונן אל אורות הפנסים הנדלקים אחד אחד. אבא הוא האיש הטוב שהעולם. מן־ההכרח לאהוב אותו. והטובה בנשים שבעולם היא אמא. מן־ההכרח לאהוב אותה. ואכן, קודם־לכן אהבו אבא ואמא זה את זה – ראַיה שנישאו שניהם ושנולדת אתה. ואם שניים אוהבים זה את זה – איך הם חדלים פתאום לאהוב?
בעצב מנצנצים אוּרי הפנסים בחשכת ערב הסתיו. מתמעטים העוברים־ושבים שבסימטה. ושומעים איך הרוח המשוטטת מחליקה על הקירות באיוושה יבשה של רשרוש מתחכך. נראה שיש איזה עולם שלישי שאין בו לא גמדים ולא מבחנות, אלא יש בו סימטה ופנסי־פלומה צהובים ורוח. ודווקא הוא מונח בין הדירה הבהירה והדירה האפלולית, ובו נולדים אורות־האפרוחים ורועדים וכבים ואנשים הולכים בו ופוסעים אל הדירות שלהם, האפלוליות והבהירות, ואוהבים וחדלים לאהוב ללא שחר.
סוזי השמנמונת ושאר הרהורים 🔗
סוזי שמנמונת ובעד זה נעים לדגדג אותה. איזה תענוג זה לדגדג ילדות רזות, כמו אריקה? אריקה סתם צווחת ובועטת ואז אמא שלה באה לחלון, למעלה בקומה השלישית, וצווחת גם כן. ולפעמים היא אפילו יורדת לחצר. מן הקומה השלישית. ובדרך היא מתכעסת יותר ויותר, שהיא צריכה לרדת כל כך הרבה. אבל תמיד מספיקים לברוח, עד שהיא יורדת. וסוזי צווחת צויחות חנוקות, כי היא תמיד מוכרחה לצחוק דווקא כשהיא רוצה לצווח. והצחוק שלה מפרפר, כאילו איננו רוצה לצאת מהגרון, כאילו הוא נתקל שם בפנים בצויחה, והוא דוחף אותה והיא דוחפת אותו והם צובטים ומדגדגים שם בפנים זה את זה. לכן האמא שלה לא שומעת, אפילו שהיא גרה בקומת הקרקע ואפילו שהחלון ממש על יד שיחי הלילך. חוץ מזה לסוזי ריח טוב, ריח של חלב חמים, או יותר נכון, ריח של דיסת סולת־בחלב, כזאת שמפזרים עליה שוקולד מרוסק בפומפיה. ולאריקה יש בכל פעם ריח אחר, שלא מכירים, כי היא סוחבת לפעמים את הבושם של האמא שלה, בקומה השלישית. אילו סוזי לא היתה שמנמונת, ודאי לא היה לה ריח נעים כזה. כי הריח בא מן העור ומן השיער. על הראש יש לסוזי שיער ארוך וחלק, מין צהוב כהה עם פסים של חום בהיר, כמו לוח של עץ אורן שיש בו סיקוסים. אבל על הידיים ועל הרגליים יש לה שׂערות דקיקות וקצרצרות ובהירות לגמרי, ועל הזרוע, על יד הכתף, ועל הירכיים העור חלק לגמרי, ובכל זאת יש שם שׂערות כאלו, לא רואים אותן, כל כך דקיקות ובהירות, אבל הן ישנן. והן מדיפות את הריח הטוב, כאילו מרחו אותן בחלב. אבל לא מרחו, כי חלב שמתייבש נשאר דביק, והעור של סוזי חלק וקצת קריר, על הזרוע שמעל למרפק ועל הירכיים, מעל הברכיים.
כשמשחקים במערת האלה קאלי, הכוהן צריך לקשור את בת המאהאראדז’ה בחבלים, ואחר כך מתגנב העלם־בהיר־התלתלים למקדש, אבל תופסים אותו, וקושרים אותו גם כן, על יד הנסיכה. ואיך הוא מתיר אותה, אם הוא בעצמו קשור? בשיניים הוא מושך בחבלים ומתיר את הקשרים. בעד זה המשחק הזה מצליח רק אם אתה גם הכוהן וגם העלם. קוּרטי לא יודע לקשור וסתם מקלקל הכּוֹל: במקום למתוח את החבלים על הזרוע בסמוך לכתף ועל הירכיים הרבה מעל לברכיים, הוא קושר את פרקי היד והקרסולים. זה יותר חזק ככה, הוא אומר. אבל לא נעים להתיר שם בשיניים. קוּרטי אומר, שהעלם יכול קודם להתיר איכשהו את עצמו ואחר כך הוא יכול להתיר את הנסיכה בידיים. אבל בספר כתוב, שהוא דווקא מתיר קודם אותה. לכן הכי טוב, אם קוּרטי הוא השומרים האורבים לעלם מחוץ למערה, ועוד יותר הכי טוב, אם קוּרטי נוסע עם אמא שלו לבקר את הדודה שלו. אז משחקים בלובו ובביאנקה. כשאימא של סוזי יוצאת לחנות, מביאים שמיכה ישנה, ישר זורקים אותה מן החלון מקומת הקרקע אל תוך שיחי הלילך, ומרפדים במקום שהענפים הכי נמוכים והכי צפופים, וכל הזמן זוחלים על ארבע, לתוך המאורה ומתוך המאורה. ולובו צריך ללקק את ביאנקה וביאנקה צריכה ללקק את לובו, והם גם לא מדברים בכלל, רק מיללים ומרחרחים זה את זה. סוזי לא מכירה את הסיפור, ובהתחלה היא לא האמינה כל כך שככה זה, אז אתה אמרת לה שאתה יכול אפילו להראות לה את זה בספר. בחיי ובחיי אלוהים. טוב טוב, אני כבר מאמינה לך. לא צריך שום ספר. את הסוף, איך שהציידים הורגים את ביאנקה וכורתים לה את הכפה הקידמית הלבנה שלה, בשביל להטעות את לובו ובטביעת־העיקבות שלה ובריח שלה לפתות אותו לתוך המלכודת, אי־אפשר כמובן, לשחק. אז משחקים הכי הרבה זמן שאפשר את ההתחלה. וכשהסוף מתקרב, אז לובו וביאנקה נהפכים לסתם שני זאבים בלהקה, ששומעים מה שקרה למנהיג שלהם ולמנהיגה שלהם, והם מרימים את הראש ומייללים. וגם כשמשחקים בבית חולים צריך לדעת איך להאריך את המשחק, כי ברגע שסוזי מתחילה לגרגר זה אמנם הכי נעים, אבל זה הסוף, אחרי זה כבר לא יכולים לשחק כלום, כל כך היא צוחקת וצווחת, ולפעמים בכל זאת האמא שלה שומעת מהדירה שלה בקומת הקרקע… אז מתחילים תמיד לבדוק מראש. אפילו שסוזי תיכף מההתחלה אומרת, שכואבת לה דווקא הבטן. בודקים את הגרון, ואת האוזניים, כל אוזן לחוד, ובודקים את הגב… ורק בסוף בסוף מגלים שהיא צריכה ניתוח בבטן… גם לפני הניתוח כמובן מוכרחים לקשור את החולה… סוזי לא כל כך מאמינה שמוכרחים לקשור, אבל אבא שלי סיפר לי איך שעושים ניתוח. בחיי ובחיי אלוהים…
אי־אפשר להגיד, שסוזי ממש רוצה, שידגדגו אותה. כשמזמינים אותה להיכנס לסוכת בית־החולים, היא אפילו אומרת תמיד, שהיא לא רוצה להיכנס, כי אתה בטח תנסה לדגדג אותי. אבל אומרים לה כל מיני דברים, עד שהיא נכנסת. קודם כמובן אומרים לה, שהפעם אני באמת לא אדגדג, בחיי ובחיי אלוהים. אבל גם אתמול אמרת ואחר כך דגדגת. טוב, אתמול זה לא נקרא, כי בזמן שהבטחתי לחשתי בשקט “בשין־קוף־ריש”, ועשיתי צלב באצבע. חכם, אז אולי גם עכשיו תלחש. בכלל לא. אני מבטיח. בחיי ובחיי אלוהים. אפילו תסתכלי על האצבעות שלי, אפילו תשימי את האוזן שלך על יד הפה שלי, שתשמעי איך שאני לא לוחש. חכם, אז אתה שוב תדגדג לי באוזן. לא בחיי… אפילו תנסי…
חוץ מזה יכולים לפתות את סוזי בכל מיני חתיכות של אריג. יש לה אוסף אריגים, בשביל הבובות שלה, וסתם ככה, גם לא בשביל הבובות, רק בשביל להביט וללטף: יש לה חתיכות קטיפה בכל מיני צבעים: אדומה כמו יין, אדומה כמו לבינים, ולבנה לגמרי, ושחורה לגמרי, ואפורה. אז מבקשים מאמא שהיא תחטט במחסן שלה, או שהיא תבקש מהתופרת – חתיכת קטיפה צהובה, צהובה כהה כמו דבש, או חתיכה של קטיפה ירוקה כהה לגמרי, שהיא כל כך ירוקה, עד שהיא כבר כמעט שחורה, או ורודה, כמו… ואומרים לסוזי: רוצה לראות את הקטיפה הוורודה שלי? היא במחבוא, בין השיחים. באמת או שאתה סתם מפתה? לא, בחיי ובחיי אלוהים. אבל גם אתמול אמרת, ואחר כך בכלל לא היתה לך קטיפה. טוב, אתמול זה לא נקרא, כי לחשתי בשין־קוף־ריש… אבל היום אני מבטיח… ויש לי גם חתיכה של משי כחול ושל אטלס… ויש לי פלאנל וורוד ותכלת, רך שזה נורא נעים ללטף, בחיי… טוב, אבל תזכור שהבטחת… וסוזי מתכופפת ונכנסת בין השיחים וחותרת בין הענפים כדי להגיע לסוכה.
ובפעם הבאה היא שוב תגיד, שהיא לא רוצה, כי גם אתמול קודם הבטחת, ואחר כך… ובסוף שוב תיכנס. ובכל זאת אי־אפשר להגיד, שהיא ממש רוצה שידגדגו אותה. אחרת זה לא היה מרטיט. אבל גם אי־אפשר להגיד, שהיא ממש ובאמת לא־רוצה. אבל אפשר להגיד, שהיא רוצה לא לרצות, זאת אומרת, שהיא קצת־קצת רוצה, בעצם, אבל גם לא רוצה את הרצון הזה.
וצריך להגיד את כל זה, אף על פי שאין למי, כי אחרת הכּוֹל מבולבל, והוא מתברר קצת רק אם אומרים, ולכן אתה מספר הכּוֹל לעצמך, כמו את הסיפור על לובו ועל האלה קאלי, אפילו שאתה מכיר אותו, אתה גם לא מכיר אותו, כאילו. מגלים את הסיפור בזמן שמספרים אותו, כמו שמגלים קופסה במשחק האוצר: תמיד אחרי שאתה מגלה אותה, אתה מרגיש שבעצם ידעת עוד קודם איפה היא היתה: ידעת בלי לדעת, זאת אומרת, לא ידעת שאתה יודע, אבל בזמן שגילית אותה, זה נודע לך…
והלוא גם אצלך זה אותו דבר, כל הבלבול הזה עם הרצון שלא רוצים אותו: כשאתה מדגדג את סוזי והיא מגרגרת את הצחוק החנוק שלה ונאבקת איתך… כי זה הלוא הכי טוב, כשהיא נאבקת ומגרגרת… פעם היא הפסיקה פתאום להאבק ורק גרגרה קצת, עצמה את העיניים, כאילו היא נרדמה פתאום, כאילו לא אכפת לה פתאום כלום, זאת אומרת כאילו פתאום איכפת לה שלא איכפת לה… זה… זה היה מפחיד… מרגישים אז פתאום חולשה כזאת בבטן, והידיים פתאום לא יודעות מה לעשות… ופעם היא רק נאבקה ונאבקה, בשקט זאת אומרת לגמרי לא בשקט, אבל בשתיקה, בשפתיים מהודקות ובפנים סמוקים כאלה, זה ממש היה מפחיד, לא רק בבטן ובידיים, אלא גם בברכיים… ואתה לא יכולת להפסיק סתם ככה באמצע וגם לא יכולת להמשיך סתם ככה הלאה, מזל שהאמא של אריקה צעקה מן הקומה השלישית לחצר וחיפשה את אריקה… אבל כשהיא נאבקת ומגרגרת, משהו מדגדג גם אותך. זה מתחיל עוד קודם בעצם, כשאתה רק חושב איך היא תאבק ותגרגר, כשהיא רק מתחילה להתווכח איתך, ושואלת אם אתה מבטיח, שהפעם באמת־באמת לא תדגדג, וביחוד אחר כך, כשהיא מתכופפת וחותרת להיכנס לתוך סבך הענפים, וכמובן ביחוד־ביחוד אחר כך, כשמתחילים לבדוק אותה בבית החולים, ומגיעים לבטן ומגלים שהיא צריכה ניתוח, והיא לא מסכימה לניתוח… אז מתחיל אצלך מין דגדוג כזה בגב, כאילו קר וחם לך בבת אחת, והדגדוג הזה יורד לכל אורך חוט השידרה, מהר, כמו כשמחליקים על מעקה המדרגות מן הקומה השלישית אל קומת הקרקע, מין דגדוג כזה, כמו שפעם היא לחשה לך משהו באוזן ונשפה פתאום… נעים ולא נעים, רוצים ולא רוצים, רוצים את הדגדוג, אבל לא רוצים את הרצון… או להפך, זה כבר מבולבל. והעיקר שאחר כך, אחרי שסוזי כבר הולכת, מתביישים. מתביישים, אפילו שבטוחים שאף אחד לא ראה, ואפילו שבטוחים שהיא לא תספר, ואפילו חושבים, נו ואם היא כבר תספר, מה יש לה לספר, שרפי דגדג אותי, אז מה, כולם מדגדגים, מי אמר שאסור לדגדג, ומה שמבייש באמת אי־אפשר לספר מפני שזה דיגדוג ולא דבר שיש לו מלים. והכי גרוע, שאי־אפשר לשאול אותה, אם גם היא מרגישה את הדיגדוג היורד, ואם גם היא מתביישת. כי אילו אתה יכולת לשאול, ואילו היא היתה מספרת, זה היה סימן, שאתם לא מתביישים להתבייש. או להגיד לה, למשל, שיש לה ריח של חלב חמים ושל דיסת־סולת, ולשאול, ואיזה ריח יש לי. ולהגיד לה שהעור שלה חלקלק והשיער שלה כמו לוח אורן, ולשאול – ואיך זה אצלי?
ויש עוד משהו, שלא שייך לעניין בכלל בעצם וכאילו, זאת אומרת, יודעים שהוא לא שייך, ומרגישים שהוא כן שייך, והוא מבלבל את הכּוֹל עוד יותר וזה האבא של סוזי. הוא לא מדבר. לא שהוא חרש־אילם ממש, כמו הבן המגודל של מיצי. לא, הוא סתם לא מדבר וגם כאילו לא שומע, ואמא אמרה עליו פעם לאחת השכנות, שהוא “אוחַ מוזר”. ואחרי שחושבים הרבה, מוצאים שהוא באמת קצת דומה לאוח, כי הוא יושב בעלית הגג. יש לו שם חדר־עבודה קטן, מעל לדירות של הקומה השלישית, והתיקרה שם מלוכסנת כל כך, שעל יד הדלת היא גבוהה כמו בחדר גבוה, ועל יד החלון היא מגיעה עד החלון, אבל החלון הזה כל כך נמוך, שצריך לשכב על הבטן ולהישען על המרפקים בשביל להביט החוצה, ואי־אפשר לעמוד שם בקומה זקופה, בלי לנגוע בראש בתקרה… זאת אומרת, התקרה בכלל איננה תקרה ממש, רק יש שם קרשים עבים ומעליהם לוחות דקים, ואלה נושאים את הרעפים: כל רעף מונח מתחת זה שמעליו, כמו קשקשים הפוכים של דגים, זאת אומרת, כמו שקשקשים של דגים היו נראים, אילו היו מסתכלים בהם מתוך הדג החוצה. וכל רעף קשור בחוט ברזל דק למסמר קטן שתקוע בלוח. ואחרי שהאבא של סוזי חוזר מהעבודה שלו בבית החרושת, הוא תיכף עולה לחדר העליה ובודק את בקבוקי היין שלו, ואחר כך הוא מתקן מכשירי ראדיו. יש לו עשרה בקבוקים עשויים זכוכית עבה מאד וירוקה־כהה, והם עומדים בתוך סלים קלועים, כל בקבוק בתוך סל, כל בקבוק גדול כמו סוזי, כשהיא שמה את הראש בין הברכיים, והצוואר של הבקבוק עבה כמו יד ויש עליו אבק. ולכל בקבוק פקק גדול משעם ובו קדוח נקב, ומן הנקב יוצא צינור זכוכית, ובמקום שהוא יוצא מטופטפות הרבה טיפות שעווה של נר, בשביל שלא ייכנס שם אויר. והצינור עצמו כפוף כיפוף משונה: קודם פונה למטה, מתרחב כמו הנחש שבלע חולדה, ששומרים אותו בצנצנת ספירט בחדר הטבע של בית הספר, ושוב מסתובב למעלה ונעשה דק. ובמקום הרחב יש מים. ולפעמים רואים איך בועת אויר יוצאת מתוך המים, בשקט־בשקט. ולפעמים יוצאות בועות אחדות, ושומעים מין מלמול. זה סימן, שהבקבוק הזה עוד תוסס, זאת אומרת, לא הבקבוק, אלא המים, והסוכר, ובעיקר אותם המון־המון הגרגרים של פרי ורד־הבר הנקרא “האגה־בּוּטה”. האבא של סוזי אוסף אותם בסוף הקיץ תרמילים־תרמילים. כל גרגיר כזה תפוח כמו עינב וצבעו צהבהב־אדמדם ולפעמים גם אדום ממש. פעם אמרת פתאום לסוזי, שמעכשיו תקרא לה לא סוזי באכמאן, אלא העלמה לבית האגה־בּוֹטה. אבל השם היה ארוך מדי ומשונה מדי.
ומה פתאום אמרת לה ככה? גם זה מבלבל, שפתאום אמרת לה דברים משונים, שלא חשבת אף פעם, דברים משונים כמו בחלום, שבזמן שאומרים אותם הם הגיוניים לגמרי, ורק אחר כך הם נראים משונים. אמרת לה, שהיא ישבה פעם בתוך מין בקבוק כזה ותססה, וגם אתה, ושאתה זוכר את זה, בחיי ובחיי אלוהים. ואמרת, שמלמלתם בועיות־אויר מתוך המים, והבקבוק של סוזי אפילו גירגר קצת, ואלוהים שם את הפקקים על הבקבוקים, ומפני שהם עשרה, אז נקרא להם עשרת הדיברות. וסוזי גיחכה ואמרה אל תהיה כזה טיפש. והאבא שלה עבד על יד השולחן שלו, ולא יודעים אם שמע, ואם שמע – מה הוא חשב?
את צינורות הזכוכית הוא מכופף בעצמו, מעל לשלהבת גז קטנה. שלהבת זאת יוצאת מתוך פיה של ברזל, שאליה מוליכים שני צינורות גומי שיוצאים משני בקבוקי מתכת מאורכים המונחים בצד, על יד בקבוקי הזכוכית הירוקים שבסלים. ואפשר לכוון את השלהבת: כשרק מדליקים אותה היא צהובה ובוערת מתוך עצלות, אך כשמסובבים מעט את שני הברזים שבצינורות היא מתקטנת ומתחדדת, מכחילה, ומשמיעה זמזום מרשרש ומרוגז. האבא של סוזי גם מנפח את הצינורות ומצר אותם. ולפעמים הוא מניח על השלהבת מין פטיש: השלהבת מתנפצת אליו, וכשראשו מתחמם עד שקצהו לובש גון אדום־כהה, מרחיקים אותו מן השלהבת ומקרבים אל מוט ארוך ודק של אבץ, והאבץ נמס כמו דונג וניגרת ממנו טיפה אחת קטנה, מכסיפה, בדיוק למקום שבו שני חוטים צריכים להתחבר בתוך מקלט הראדיו. ומדי פעם משפשפים את ראש פטיש־ההלחמה בגוש מלח ששמו סאלמיאק, ואחרי כן, כשמחזירים אותו לשלהבת, השלהבת מוריקה.
וכמה מסובכים החוטים בתוך מכשירי הראדיו. וכמה טיפות מכסיפות של הלחמה מחברות שם כל מיני חוטים של כל מיני צבעים. וכמה זריז הוא האבא של סוזי כשהוא מסובב כפתורים ומכופף חוטים ומחטט בפטיש ההלחמה ובמוט האבץ בתוך הקרביים של הראדיו, כדי להשיר את הטיפה המכסיפה בדיוק למקום הנכון, וכל זאת למרות שיש לו ביד אחת רק שלוש אצבעות: אגודל, האצבע, והזרת. האמה והקמיצה אינן. רק גדמים קצרים נותרו מהן. ודווקא היד הזאת היא הזריזה, ושלוש האצבעות רצות, מפזזות, כמו במשושות של הנמלים הגדולות השחורות וכמו הרגליים של סרטן, שהופכים אותו על הגב, מספיקים לראות אותן רק כשהן תופסות משהו ומחזיקות בו. בעצם אפשר היה לשאול את סוזי מה קרה להן, לאמה ולקמיצה. ודאי הן נחתכו פעם, מאיזו מכונה אולי, מאיזה מסור חשמלי גדול ומילל, שרץ מגלגל אחד לגלגל אחר, מפני שמישהו דחף אותו, את האבא של סוזי, או מפני שהמסור הזה פתאום משך אותו ותפס אותו, ודאי זה נורא כאב והמון־המון דם נזל, והוא צרח צריחות משונות, וביעט ברגלים… וכשחושבים על זה, אף על פי שלא רוצים לחשוב על זה, רואים את הדם, ולפעמים, אם מסתכלים היטב (אף על פי שעוצמים חזק את העיניים) רואים גם את שתי האצבעות החתוכות, איך הן נושרות על יד המסור, אבל את הפנים שלו לא רואים, ולכן אי־אפשר לדעת, אם זה קרה לו כשהיה עדיין ילד, או שכבר היה אבא בבית החרושת, וגם אי־אפשר לשמוע, אם הוא צועק או בוכה בשקט, רק את הדם רואים נוזל ונוזל… ומפני שזה מראה איום כזה, אי־אפשר לשאול כלום את סוזי, לא איך נחתכו לו האצבעות, ולא אם הוא מדבר לפעמים, וגם דברים אחרים אי־אפשר לשאול, כמו למשל, למה הוא מכין רק יין של פרי ורד־הבר ולא של פירות אחרים, אף על פי שזאת שאלה שבטח אפשר היה לשאול, כי זאת שאלה שאף אחד לא יכול לכעוס עליה ואף אחד לא צריך להתבייש בה, אבל כשרוצים לפתוח את הפה ולשאול על היין, פתאום קופצת לה השאלה על הדם ועל האצבעות הקצוצות ונדחקת לפניה, עד שצריך מהר לסגור את הפה ולהתאמץ חזק־חזק לדבר על משהו אחר, ולדבר ולא לשאול, או הכי טוב לא לדבר בכלל, רק ליילל ולרחרח, כאילו התחלתם פתאום לשחק בלובו־וביאנקה.
למה הוא מתקן מכשירי ראדיו? למה בעליה שמעל לקומה השלישית? באיזה בית חרושת הוא עובד? מה הוא חושב על… על כל מיני דברים… על… על גלידה נניח, או על כל מיני ספרים וסיפורים, כמו הסיפור על הדייג שמצא את הבקבוק, והרוח יצא מתוך הבקבוק ורצה לחנוק אותו… ומה הוא חושב על סוזי עצמה, ועליך, כשאתם זוחלים על ארבע בין הבקבוקים שלו ומרחרחים ומיללים. הלוא זה מפחיד, כשלא יודעים בכלל אם מישהו חושב, אם יש לו מחשבות בראש, או רק כל מיני צבעים, שהמון טיפות מכסיפות מקשרות ביניהם.
כשקר בחוץ או יורד גשם בחוץ ואי־אפשר לשחק בחצר, האמא של סוזי אומרת שלא תבלבלו לי כאן את המוח, תעלו ותשחקו למעלה, אצל באכמאן. כך היא קוראת לו. אינה אומרת אבא, ואינה מזכירה את השם הפרטי שלו. ואפשר היה כמובן לשאול את סוזי, מהו בעצם השם הפרטי שלו וזאת ודאי שאלה שאי־אפשר לכעוס עליה או להתבייש בה, שאלה לא־מפחידה בכלל, ובכל זאת, זאת שאלה כזאת, שכשרק פותחים את הפה בשביל לשאול אותה… זה נשמע משונה, ואף אחד לא היה מאמין, אילו היית מספר… אבל עובדה, שלא שאלת. אף פעם. כלום. חוץ מזה, תמיד יש סכנה שתתבלבל ותגיד דאכמאן במקום באכמאן, ויחשבו שרצית לצחוק עליו. בעיקר הוא יחשוב. אם הוא חושב.
אז אתם עולים למעלה, מעל הקומה השלישית, אל דאכ… – זאת אומרת אל באכמאן. הדלת אינה נעולה. סוזי אינה דופקת. היא נכנסת ראשונה, ולא אומרת כלום. לא שלום, ולא אמא אמרה שנשחק פה, ולא שום דבר מהדברים שאפשר היה להגיד סתם ככה בשביל להגיד. והוא יושב לפני השולחן, ועליו דלוקה מנורת שולחן קטנה וחזקה מאד, וכל העליה אפלולית אפילו אם עדיין לא החשיך בחוץ ואש ההלחמה מתנפצת אל פטיש ההלחמה ברשרוש מרוגז. ופניו של דאכ… זאת אומרת באכמאן מוארים באור ובאש, ושום שריר לא זע בפנים שלו, בטח שלא, יודעים זאת אף על פי שלא מסתכלים, ולא מסתכלים, אף על פי שהעיניים נמשכות לשם, לפנים שלו, ועוד יותר – לידיים. אז אתם פורשים שמיכה ישנה על הריצפה, על יד החלון, איפה שאי־אפשר לעמוד, וזוחלים על ארבע בין הבקבוקים, ומייללים בלחש, ומרחרחים. והשלהבת מרשרשת ורוגזת ומתנפצת אל פטיש ההלחמה, באש כחולה ובאש ירוקה.
באכמאן אינו קוסם ולא מכשף, כמו שאמא של סוזי איננה מכשפה ממש, רק אומרים עליה שהיא מכשפה, כי היא מרשעת (כל הילדים אומרים כך. ולפעמים סוזי שומעת ושותקת. ובעצם היא מוכרחה להיות רגזנית, כי תמיד כל השוערות הן רגזניות, זה ידוע. ואמא אומרת, שהיא קאנאייליה אחת המונית, ויתכן שקאנאייליה היא מין מכשפה־לא־מכשפה). זה הכול פשוט וברור, כי ידוע, שאין מכשפים ומכשפות, חוץ מבסיפורים. השאלה היא רק אילו… זאת אומרת, אילו כן היו מכשפים וקוסמים מחוץ לסיפורים, או אילו הכּוֹל־הכּוֹל היה בתוך סיפור? האם אז באכמאן גם כן היה רק סתם אוח משונה, או שהיה אז קוסם־מכשף ממש… זאת אומרת… קצת… והאם סוזי היתה אז העלמה הנסיכה לבית האגה־בוטה, או… שהיתה זו אריקה, שאינה מגרגרת אף פעם, ואם נוגעים בה היא צווחת ובועטת והכל פעם יש לה ריח אחר שלא מכירים אותו, מן הקומה השלישית, ודווקא מפני שהיא כזאת יהירה וכזאת לא־מסכימה וכזאת זרה, כזאת לא־ביאנקה ולא מתאימה בכלל לעשות לה ניתוח בבטן, דווקא לכן היו רוצים שהיא תהיה רק פעם אחת קצת ביאנקה שמייללת ומרחרחת וקצת בת המאהאראדז’ה עם חבלים על הכתפיים ועל הירכיים, וקצת שוכבת בין השיחים עם השמלה מופשלת בשביל שיבדקו לה את הבטן, דווקא מפני שזה כאילו לא יכול להיות, לא בסיפור ולא מחוץ לסיפור. אבל אילו… זאת אומרת…
ולפעמים נדמה, שהכּוֹל כבר היה בלי אילו בכלל. שהיתה יפהפיה נרדמת, בסיפור, שהיום הוא סיפור, אבל פעם היה ממש, בארמון, ובו מרתף עם חולדות, ועלית־גג עם שלהבת־הלחמה רגזנית, וקומת קרקע עם שיחי לילך על יד החלון וקומה שלישית עם ריחות שלא מכירים, ומכשפות־קאנאייליות, ומכשפים־דאכמאנים־אוחים, עם שלהבות ירוקות ובקבוקים כרסניים, שבנות יושבות בפנים וממלמלות בועות, בנות שהיו פרי ורד־הבר וקטפו אותן והן תוססות.
הכּוֹל היה. ורק צריך לעצום את העיניים ולהביט־היטב בשביל לראות את פניה של העלמה הנרדמת ובשביל להיזכר: האם היתה זאת סוזי – או אריקה?
אביה של אריקה הוא עורך דין. ולא רואים אותו כמעט. וכשרואים אותו הוא הולך בצעדים מהירים ונושא תיק עור שחור. ואריקה דקה ויש לה תלתלים קצרים, חומים־כהים־מאד. ואף פעם היא לא משחקת עם הילדים בתוך הדירה שלהם, בקומה השלישית, ופעם אמא אמרה שיש להם הרבה שטיחים פרסיים. ואריקה סיפרה פעם, שיש לאבא שלה משרד, ובו הרבה מאד תיקים. ובתוך התיקים המשפטים שלו, שהוא ניהל, ועל התיקים יש אבק.
ולפעמים, כשחושבים על כל זה, באה פתאום המחשבה השטותית: אם הכּוֹל כבר היה, והכּוֹל כאילו בסיפור, אז איפה אלוהים? טוב, יודעים שאין אלוהים ממש, כמו שאין קוסמים ומכשפים ממש אבל אילו היה – איך הוא היה? כמו עורך דין, שתופס את הילדים וסוגר אותם בתוך תיקים מאובקים, במשרד עם שטיחים פרסיים, או כמו מין דאכמאן, שסוגר אותם בתוך בקבוקים גדולים? ומה הוא היה חושב, אילו היה חושב, על הגרגורים ועל הצחוק של סוזי השמנמונת ועל הבעיטות של אריקה, ועל כל המחשבות שלך המשונות? מה הוא חשב על כל זה, פעם, מזמן, כשזה הכּוֹל קרה, מזמן כל כך, שעכשיו כבר קשה להזכר?
שלכת בעיר 🔗
רוח ברחובות. מתרוצצת כה וכה ומפריחה חפני אבק אפור. עם הגדרות והחומות מסתודדים עלי־השלכת. מהם צהובים כעין טיח הקירות, ומהם – עוד נותרה בהם בת־גון ירוקה, כבגד שדהה. הם מתרפקים אל גדרות הברזל הנמוכות הגודרות את גזעי העצים, אל תעלות־הביוב ואבני המרצפת, ורק בגעור בהם הרוח הם מרטטים רטט עלוב. כל גוֹני החוּם והאפור זוֹרקו בהם, וקצתם מצומקים ומעוּותים, כאצבעותיה של המכשפה שבספר הכחול. כבר יבשים הם לחלוטין, מתגלגלים עם המדרכה ברעש גדול, נקהלים בכל פינה וליד כל גדר, רוחשים־לוחשים, ואצים לדרכם. והספר הכחול אבד: כשהועברו חפציה של אמא לדירתה החדשה – נעלם ואיננו.
שמיים משונים למעלה – ללא שמש, ללא ענן. רק לובן אפרורי. ורוח משוטטת ברחובות. מופיעה מן הסמטה, מעבר לפינה, מגלגלת את גלי האבק לאורך השדרות. רגע – והנה היא כאן, משנהו – וכבר הציצה מעבר לגדר. מבוהלים נקהלים העלים ומרשרשים – נועצים איך להתחמק ממנה. אולי אין לה איפה לישון, לרוח, כמו לאיש בעל המכנסים הקרועים, שבא אל מבוא הבית שלנו, וכל הילדים פחדו מפניו…
העצים מנענעים ראשיהם זה אל זה בקפידה, ואינם נותנים דעתם על העלים המרשרשים לרגליהם. הם לובשים ארשת זעף ושתיקה, כגדולים לאחר קריאה בעיתון. וכשעוברת הרוח על פניהם הם חורקים מעט, וענפיהם היבשים רוחשים רחש צרוד, כועס וקובל:
“ימים קשים, ימים קשים…”
הרוח אינה שׂמה לב אליהם כלל. בעיתונים אינה קוראת, ומה איכפת לה, אם יש חוסר עבודה, ואם הכול אומרים שיבואו הגרמנים ותהיה מלחמה? היא מתרוצצת כה וכה יומם ולילה, מציצה לכל מקום, רואה הכול, ודעתה קלה עליה…
היום היא מתגרה בכל העולם כולו: כאן תולשת כמה כבסים התלוּיים על חבל על אחד הגגות והרי הם פורחים עמה במורד הרחוב. וכאן היא מקפצת מסביב לילדה גבוהה ושחורת־צמה, מבקשת להפשיל את שׂמלתה, והילדה נאלצת להחזיק בשמלה בשתי ידיה. מועטים האנשים ברחוב, ואין רבים רואים את כל תעלוליה. למעלה, בחוטי החשמל, משתרבב קצה זנבו של עפיפוֹן ביש־מזל. הסתבך בחוטים לפני כחודשיים, אך עתה קרעה אותו הרוח, ורק שׂריד מן השלד העלוב עודנו תלוי שם.
העצים קרחים. בין ענפיהם נראים כל קיני הציפּוֹרים, אלא שריקים כולם ועזובים. לא נותר בהם כלום מאותו קסם־מסתורין שאפף אותם בראשית הקיץ, בהיותם חבויים בסבך העלים, במרום הצמרת. הציפּוֹרים נדדו. נשארו רק האנקורים הנוברים בין גללי הסוסים בסימטה שבה חונות המרכבות. להקות יונים לבנות חגות מעל ולעיתים נשמע קול גרגורן העמום, ובגן עדיין מקישים כמה נקרים.
בבוקר נראה כפור על הגדרות ועל שפת השלוליות. הסוסים שלפני המרכבות רוקעים בפרסותיהם בקוצר־רוח; אדים לבנבנים יוצאים מנחיריהם בשני סילונות עבים. העגלונים יושבים בצד, עטופים בשמיכות לבד, מקטרים מקטרות עקומות ואומרים, שחלפו לבלי שוב הימים הטובים, ימי הקיסר פראנץ־יוזף.
שלכת בעיר.
בבתי הספר לומדים על הסתיו. שם נעשה קר בגלל סיבוב כדור הארץ. העלים נושרים מחמת הקור – להגן על העץ. הכפור בא מן הלחוּת שבאוויר. הציפּוֹרים נדדו לאפריקה, כי עתה שם קיץ.
והעצב מאין הוא בא? והצחוק אנה הלך? הרי הרוח כשהיא משתובבת ותולשת לבנים ומפריחה מצנפות ומפשילה שמלותיהן של ילדות גבוהות אשר להן צמות – איש אינו מקפץ ומשתובב עימה.
האם גם באפריקה קוראים האנשים הגדולים בעיתונים ומזעיפים פניהם ומחרישים?
המורה אומרת, שאין זה שייך לסתיו.
לוא היה עולם שבו תמיד קיץ.
המורה אומרת שלא ייתכן הדבר.
האם גם הסתיו הבא יהיה עצוב כל כך?
מי יודע…
שלכת בעיר. החסידות כבר נדדו דרומה ועימהן הסנוניות. בקרוב ירד שלג, ילבין הכול, ישתיק הכול. ובינתיים תפזר הרוח את אחרוני העלים של השלכת.
ידידיו הותיקים של רפי 🔗
רפי יושב על מפתן הדלת המוליכה מחדר־המדרגות אל החצר, שקוע בהרהורים. ידו האחת נשענת במרפקה על ברכו, אצבעותיה נתונות בסבך בלוריתו השחורה. עיניו הכחולות נעוצות בחללה של החצר, בשיחי־הלילך הגדולים.
פרידל אמר, שבשלוש יחכה מאחורי שיחי הלילך שבפינת החצר. שם אפשר יהיה לטכס עצה עימו ועם קורטי, כיצד להתנקם בשוערת־הבית המרשעת. באמת, היא ראויה לעונש הגון, וקורטי בחור ערמומי מאין כמוהו. בוודאי יעלה תחבולה הולמת. רק יומיים עברו, מזמן שהחל לבוא כל ערב לאכול ארוחה חמה בדירתו של ד"ר גלר. אך זה בא – וכבר מסתבר שבכל עניין אפשר להימלך בדעתו. והיום יש עניינים רבים, סתומים ונכבדים.
כבר נשרו כל העלים מן העצים, ובכלל כבר מאוד־מאוד סתיו בחוץ, ביחוד בבוקר. אבל השמיים עודם תכולים, ורק כמה עבים לבנות מפוזרות בהם פה ושם כפיסות צמר־גפן. משאתה נושא עיניך אליהם, עולות בלבך מאליהן מחשבות שונות. חושב אתה וחושב עד… עד ש… פשוט אתה כבר לא יודע. לא מה שחשבת. וכלום, ובכלל…
עם הגדולים אי אפשר לדבר בכלל. כל היום הם משוחחים על המצב. כשיוצא עיתון־הערב, מיד הם חוטפים אותו מידי מוכר־העיתונים, משקעים בו את חוטמם, וזועפים. יש אומרים שתיערכנה בחירות. ויש אומרים שלא תיערכנה. ובכל בוקר מוצאים ברחוב צלבי־קרס גדולים, מצויירים בסיד על קירות הבתים, ואחר כך מתייצבים שוטרים וממרקים במברשות את המדרכות ואת הקירות. גם בכיתה לפעמים הילדים מציירים צלבי־קרס על הלוח בשעת ההפסקה, וכשחוזרת המורה ומבחינה בהם, היא משימה עצמה שאינה מבחינה בהם ומבלי להתבונן בלוח היא קוראת לאחד הילדים שיגש ויכתוב הכתבה ארוכה על הלוח…
בכלל נעשתה המורה עצבנית מאוד בזמן האחרון: לחיבור השבוע קבעה “בלתי מספיק”, אף כי אין ספק שהיה זה חיבור מצויין. אולי יודע קורטי גם לכתוב חיבורים?
וקורטי זה – אף הוא חידה בפני עצמה. הופיע לפתע־פתאום… ודאי הוא תלמיד מצויין… כלום יש דבר שאיננו יודעו? לקולנוע, לחשמלית הוא מתגנב בלא כרטיס… נראה מה יציע בעניין השוערת, שאיננה מרשה לשחק במבואות הבית, לא במרתף, לא בעליית־הגג, ורוצה עתה גם לעקור את שיחי־הלילך הסבוּכים שבפינת החצר…
“מה נשמע, רפי?” הוא שומע קול מאחוריו. הוא מפנה את ראשו ורואה את קורטי עובר בצעד מרושל את חדר המדרגות, ניגש עד מפתן הדלת ומתיישב על ידו. הוא גורר את רגליו בהילוכו, ידיו משוקעות לו בכיסיו, וחולצתו משתרבבת מעל למכנסיו. הוא נמוך־קומה, רזה, זריז, ולו עיניים שחורות ומתרוצצות, כמו עיניה של הנמיה שבגן החיות, שהיא כל כך ארוכה ורזה ואומרים שהיא קופצת פתאום ומזנקת לגדר, אם מקרבים את הראש יותר מדי… רצועתו של אחד מסנדליו ניתקה ונקשרה בחוט־ברזל. מכנסיו חומים, וטלאי גדול אפור באחוריהם. עתה הוא מוציא גזר מכיסו ומתחיל לכרסמו בשיניו הקדמיות כדרך הארנבת. צריך לשאול פעם את המורה, אם נמיות מכרסמות.
“רוצה חתיכה?” הוא שואל בפה מלא, שובר את הגזר ומציע לרפי חציו.
שניהם לועסים.
“השבוע, בבית הספר…” פותח רפי בזהירות, “אולי כתבתם חיבורים חפשיים?”
“השבוע לא הייתי בבית הספר.” קורטי מוסיף לכרסם.
“למה?”
“לא התחשק לי. גם הייתי עסוק.”
“ואם זה יוודע לאבא שלך?” מתפלא רפי.
“אתה חושב שהוא לא יודע? מה איכפת לו?”
“ואז… לפני שבוע כתבתם?”
“כן.”
“על מה כתבתם?”
“כל אחד על מה שרצה.” – עיניו של קורטי משוטטות על פני החצר.
“ועל מה כתבת אתה?”
“על הטיול ליער.”
“כן, אבל מה כתבת על הטיול ליער?”
“כתבתי: ביום ראשון היו השמיים כחולים. השמש האירה והציפורים שרו שירים יפים…” אומר קורטי ומשנה את קולו. “אז אמרתי לאבא־אמא: נצא היום לטייל טיול יפה ליער הנחמד ונביא הביתה פרחים יפים. אבא־אמא שמחו מאוד ואמרו: זו באמת הצעה יפה מאד. מזמן כבר לא היו לנו פרחים יפים בבית… ואחר כך,” – כאן קורטי שוב משנה את נעימת קולו, “סיפרתי איך יצאנו והבאנו פרחים וחזרנו.”
“ולאן טיילתם?”
“לא טיילנו.”
“לא טיילתם בכלל?”
“לא. סתם כתבתי.”
רפי מפנה את ראשו וסוקר את ידידו החדש.
“אז… ולמה דווקא על טיול?”
“המורה אוהבת טיולים ופרחים. אני מקבל תמיד “מצויין” על שטויות כאלה.”
“מניין אתה יודע?” שואל רפי וקולו נחבא.
“לפי הסיפורים שהיא מספרת. ובכלל, מורות אוהבות תמיד טיולים ופרחים והצעות שמציעים לאבא־אמא.”
“אה…”
קורטי משהה את עיניו השחורות המתרוצצות על רפי ושואל בחיוּך:
"מה יש, קיבלת “בלתי מספיק”?
רפי נפתע.
“איך ניחשת?”
“לפי השאלות. מי ששואל, יש לו בטח סיבה טובה.”
“כך!” טוב שיש מלים שאפשר לומר אותן בלי לומר בהן משהו מוגדר.
“ועל מה כתבת אתה?” שואל קורטי.
“על השוערת שלנו. כתבתי: שוערת־הבית שלנו היא סתם קאנאייליה מנוּולת אחת. למה שהיא לא מרשה לנו לשחק בשוטרים־וגנבים במבואות הבית, נועלת את עליית־הגג ואת המרתפים, ועכשיו היא רוצה לעקור את שיחי־הלילך שלנו, איפה שסידרנו את הארגזים של בית החולים שלנו. בגלל הטחב, היא אומרת. למרות שסוּזי כל כך ביקשה אותה שלא תעקור. ולסוזי היא לא מרשה להיות אתנו בחבורה. אתמול אחר הצהריים, רצינו להעמיד מלכודת לעכברים, פרידל ואני, כזאת שעשויה מלבנה שנשענת על קיסם עץ, ואליו קשור נקניק, ואם העכבר מושך בו, נופלת עליו הלבנה. פתאום היא באה וצועקת: “סמרקצ’ים שכמותכם” היא צועקת…” רפי משתתק לרגע ושואף אוויר.
“היא מחקה את הכול בדיו אדומה”, הוא ממשיך בקול מדוכא. “וכתבה לי “בלתי מספיק, לכתוב חיבור חדש!” אחר כך היא קוראת לי ואומרת, שאין לכתוב סמרקצ’ים, אלא פוחחים או שובבים. אני אומר לה, שהשוערת שלנו צועקת לא “פוחחים” ולא “שובבים”, אלא דווקא “סמרקצ’ים”. והיא: “אבל השוערת” היא אומרת, “אינה כותבת חיבורים.” כאילו זה תירוץ.” רפי משתתק ומשרבב את שפתו התחתונה.
“נו, אז מה אתה אומר?” הוא פונה לבסוף אל קורטי.
“אני? מה יש כאן להגיד? אגב, אותו פרידל, מתי הוא יבוא?”
“עוד מעט. אז… לכתוב את כל החיבור שוב?”
“וודאי. יש לך ברירה?”
“ועל מה לכתוב?” נבוך רפי.
“אני יודע? כתוב איך רצית להכין הפתעה נחמדה לאמא וסידרת לבדך את כל הדירה.”
“אבל אמא גרה עכשיו בדירה אחרת. ולנו יש עוזרת, מיצי.”
“אני יודע. אז מה?”
שתיקה. קורטי מכרסם את הגזר כדרך הנימיות. רפי מתבונן בעלים הצהבהבים שלרגלי האילנות החשופים, שהרוח מרעידה אותם.
“תגיד, קורטי, איך בעצם הגעת אלינו?”
קורטי מעווה את פניו.
“מהלישכּה.”
“איך מהלשכה?”
“הלשכה לסעד החורף.”
“אני יודע. אבל איך?”
"קראו לי, ואמרו: “ממחר אתה סועד כל החורף בערבים אצל אדון פלוני, דוקטור גלר.”
“אה… ומניין ידעו לשלוח דווקא אותך?”
“אבא רשם אותי. כל מחוסר־עבודה נרשם שם.”
“ואבא שלך מחוסר־עבודה?”
“כן.”
“הוא לא יכול למצוא עבודה? למה?”
“כי אין.”
“אהה…” אומר רפי, ומשתתק.
“אבל עוד מעט שוב תהיה עבודה,” אומר קורטי ומצמצם את עיניו. “יבוא היטלר ויביא עבודה לכולם.”
על היטלר והגרמנים מרבים להתווכח ותמיד מתכעסים בשעת הוויכוח.
“ובמה היה אבא שלך עובד קודם?”
“מה זה חשוב?”
“זה לא חשוב?”
“לא.”
“למה?”
“למה שיהיה חשוב?”
תשובה ניצחת.
“אבא שלי פועל,” אומר קורטי, “ולא חשוב במה הוא עובד. העיקר שיקבל כסף.”
רפי מבקש לפייס את ידידו.
“מעניין, למה פרידל עדיין לא בא.” אלא שהשיחה אינה מתחדשת על־נקלה.
קורטי כובש את עיניו בקרקע ואחר שואל בזהירות:
“בולים אתה אוסף?”
“כן,” אומר רפי בגאווה. “יש לי אפילו אוסף יפה מאוד.”
“אולי אתה מסכים לקנות את האוסף שלי?”
“הבולים שהראית לא2 אתמול?”
“כן. הם בולים נהדרים.”
“אבל יש לי כבר את כולם.”
“מסרתי את המגלשים שלי לבית־המשכון,” מספר קורטי ומאריך בדברים שלא כפי דרכו. “ואם לא אפדה אותם השבוע – ימכרו אותם.”
“וכמה אתה מקבל מאבא שלך כל שבוע דמי־כיס?” שואל רפי בהשתתפות כנה.
“לא כלום. אתה מקבל?”
“ודאי. כבר חסכתי לי שני שילינג.”
שתיקה.
“וכשתהיה לו עבודה – יתן לך?” שואל רפי כדי לגרום נחת־רוח לקורטי.
“לא.”
“למה?” תמיה רפי.
“אבא שלי לא מרוויח הרבה כמו אבא שלך, למרות שהוא עובד יותר קשה.”
“לא נכון!” נפגע רפי. “אבא שלי עובד קשה מאוד.”
שתיקה.
“למה לאנשים עניים תמיד יש הרבה ילדים, ולסתם אנשים – מעט?” שואל רפי.
“ככה,” אומר קורטי בזעף.
“אז… ואיך קנית את המגלשים?” שואל רפי אחר שיקול־דעת.
“מכרתי חלק מהבולים.”
“ועכשיו תמכור את היתר?”
“כן,” אומר קורטי ומשנה את נעימת דיבורו. “בחייך, קנה אותם. יהיו לך בולים להחלפה… אני יותר צריך את המגלשים, משאתה לא צריך את הבולים…”
“טוב. כמה אתה רוצה?”
“שני שילינגים.”
“הנה סוף־סוף פרידל!” קורא רפי, ששמע בינתיים רחש קל בין שיחי־הלילך.
קורטי מצמצם את עיניו וסוקר את פרידל, ורפי מלווה את מבטו בעיניו. הוא שמנמן ולחייו תפוחות כמו כּריסו של כלבלב שׂבע. ידיו תקועות לו בכיסיו, והוא מחייך בנחת־רוח. הוא לבוש חולצת־תכלת, סוודר אדום, ונעליים אדומות, הדומות במקצת לנעלי ילדה.
“זהו קורטי,” מציג רפי את ידידו החדש ועוקב אחרי מבטו של פרידל המרפרף בעיניו רגע על דמותו הצנומה של קורטי, אבל נראה שאיננו זוכר את הנמיה שבגן החיות, הנמיה שעיניה מתרוצצות, כי תיכף גולש המבט אל מכנסיו החומים ואל הטלאי האפור ואל רצועת הסנדל, הקשורה בחוט. כל אותה שעה אינו פוסק מלחייך.
“טוב,” אומר רפי אחרי שתיקה קצרה בנעימה של איש מעשה. “ניכנס אל השיחים.”
בקרב השיחים יש סוכת־ענפים טבעית, נמוכה וצרה, שכמעט אפשר לעמוד בה. הענפים צפופים ומשורגים כל כך, עד שאין החצר נראית כלל, וברור שמבחוץ אין משגיחים בסוכה ובנמצאים בה. הם מתיישבים שם על כמה ארגזים נמוכים, שהם עיקר ציודו של בית החולים ומערת השודדים ומחסן התחמושת.
“אז מה נשמע?” שואל פרידל.
“איכשהו,” אומר רפי. “הבוקר היא שוב צעקה עלי כשהחלקתי למטה במעקה המדרגות. לולא היא – הייתי מגיע מלמעלה למטה בלי להפסיק. אפילו בכל הסיבובים.” התוספת בעניין סיבובי המעקה באה למען קורטי, אלא שהלז ־ רפי משגיח בכך במבט מלוּכסן – לא הקשיב כלל לדברים. איך לעזאזל הוא נראה כשהוא מתפעל ממשהו? האם נמיות מתפעלות לפעמים?
שתיקה.
“מה, חשבת כבר על משהו?” שואל רפי.
“אני?” תמיה פרידל. “לא, לא חשבתי כלום.”
“אבל מוכרחים לחשוב על משהו!” קורא רפי. “אולי… אולי נמרח לה את המדרגות בסבון, כדי שתתחלק ותיפול, תתגלגל למטה ותשבור יד או רגל.”
“מצויין!” חיוך מרחף על לחייו הנפוחות האדמדמות של פרידל. “נמרח לה בסבון. אחר כך נוכל לטפל בה בבית החולים שלנו.” והוא מנענע את ידו בשלוה ובשמחה כאילו היה מכשכש בזנב.
“עזוב!” דוחה רפי את ההצעה. “זה לא בשבילה… חוץ מזה… אם מישהו אחר ירד במדרגות?”
“נכון… אז… באמת לא טוב. מה נעשה?”
“אמנם אפשר היה למרוח רק לפני הדלת שלה…” מעלה רפי סיכוי חדש.
“בסדר,” מודיע פרידל “מסכים”.
“אבל אין שם מדרגות, כדי שתוכל גם להתגלגל למטה,” נזכר רפי.
“אהה…” אומר פרידל. “אז מה?”
רפי יושב על הארגז, סומך ידו על ברכו, תוקע אצבעותיו בבלוריתו, ועל מצחו מופיעים שלושה קמטים.
“חכה… לוא יכולנו לסגור אותה במרתף… יש שם הרבה חולדות גדולות כאלו… פעם, כשהיא תכנס… הבעיה רק איך לנעול את הדלת מבחוץ…”
“אולי פשוט נסדר שיאסרו אותה?” אומר קורטי כלאחר־יד.
“לאסור בבית הסוהר ממש?” שואל פרידל. “זה טוב.” והוא מכשכש בידו.
“אבל איך? איך אפשר.” חוקר רפי בלהיטות. (“זה נשמע דמיוני, אבל קורטי יודע מהו אומר. קורטי הוא גאון, גאון, הכול הוא יודע!”)
“נשים לה כמה צלבי־קרס בחדר ונודיע למשטרה.”
“מה? אסור להחזיק צלבי־קרס?” תמיה פרידל וכמו זוקף את אוזניו.
“בטח. הם הסימן של הנאצים.”
“ומי הם הנאצים?” שואל פרידל ומוסיף לחייך.
“אנשים של היטלר. שרוצים שיבוא הנה.”
“אבל הרי אמרת שהיטלר יביא עבודה לכולם…” נבוך רפי.
“זהו. אז יש כאלה שלא רוצים שיביא. הקאפיטליסטים והקומוניסטים והיהודים רוצים שלא תהיה עבודה.”
“אהה…” – שתיקה.
“ומאיפה ניקח צלבי־קרס?” מקשה רפי אחרי הרהור.
“אני אביא לכם.”
“מה, אתה יודע גם איפה יש צלבי־קרס?”
“ראיתי.”
“ככה… ואיך נודיע למשטרה?”
“נכתוב מכתב.”
“אז… טוב. מתי אתה יכול להביא?” – התוכנית נועזת כל כך, דמיונית כל כך!
“אפילו עכשיו,” אומר קורטי. “כמה אתם נותנים לי בעדם?”
“כמה אתה רוצה?” שואל רפי בהכנעה.
“שני שילינגים.”
“לי אין כסף,” מודיע פרידל. “הוא נחוץ לי בשביל הגלידה בקיץ.”
“טוב,” אומר רפי. " לי יש בדיוק כמה שנחוץ. אבל איך נכניס את צלבי־הקרס?"
“נטפס על סולם קטן ונזרוק בחלון, או שנתחוב תחת הדלת…”
“נהדר. לך תביא אותם.” רק עכשיו מחוורים לרפי הפרטים, והוא מתחיל להאמין בממשות התוכנית.
“תכתבו בינתיים את המכתב,” – אומר קורטי, בוקע את ענפי הלילך, ופונה לדרכו ברישול, הולך וגורר את סנדלו האחד.
2. 🔗
כעבור שעה ומשהו מהלכים קורטי ורפי לאורך רחוב יוהן, ידיהם תחובות להם בכיסים, ושניהם שורקים.
“ואתה בטוח שאף אחד לא ראה אותך כשהינחת את המעטפה?” שואל רפי, לפחות בפעם השלישית, במבט של הערצה.
“ודאי.” קורטי עליז אף הוא ומקשקש בכיסו בשני השילינגים. “הלכתי סתם ושרקתי לי, כמו שאני הולך עכשיו, ודרך אגב, כמו שמנגבים אבק, שמתי אותם שם, על המעקה, לפני הכניסה הראשית. השוטר הראשון שיבוא וירצה להיכנס – מיד ימצא אותה.”
“אך!” מתלהב רפי. “כשהוא רואה את הכתובת: “לכבוד כל שוטר אוהב־מולדת”, תיכף הוא לוקח אותה ורץ אל המפקד הראשי…”
“אל הקצין…” מתקן קורטי.
"טוב. שיהיה קצין. וזה מזעיק את כל המשטרה ואומר להם: “רבותי”, הוא אומר, “מצאתי מכתב חשוב מאד בלי ספק. חכו רגע עד שאפתח אותו ואקרא את הכול לפניכם…”
“קצין לא מדבר כך,” אומר קורטי.
“לא חשוב. אז נניח שכּן. הלוא איכשהו הוא מוכרח לדבר. בכל אופן, הוא פותח תיכף את המעטפה וקורא לפניהם: “שוטרים נכבדים. שוערת הבית שלנו ברחוב יוהן 52 היא סתם נאצית אחת ארורה ומנוּולת, שיש לאסור אותה מיד. עובדה, שהיא אפילו מחזיקה המון צלבי־קרס בחדרה, ואם אתם רוצים להיווכח, תחפשו קודם כל תחת מיטתה, ומאחורי הארון הקטן, העומד ליד החלון. אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה שתאסרו אותה למען המולדת. בכבוד רב ־ האוסטרים הצעירים.” עצום, נכון? – הם עלולים לבוא בכל רגע ולהתחיל בחיפוש. מה דעתך?”
לקורטי ארשת־פנים מוזרה: כאילו פניו נעשו חדים יותר, וכאילו הוא מתכונן לכרסם גזר סמוי.
“אולי לא יאסרו אותה בכלל,” הוא אומר לבסוף ומצמצם את עיניו.
“מה? הרי… הרי…”
“כי יש שוטרים שגם הם קצת נאצים,” אומר קורטי.
“מניין לך?”
“ככה. יודע.”
“מה, ולא יאסרו אותה בכלל?” שיעור האבידה מתחוור לרפי אך עתה בכל משמעותו.
“לא.”
“ולמה לא אמרת תיכף?”
“לא חשבתי על זה.”
הם מהלכים מחרישים. כמה יפה היה הכול! תוכניתו של קורטי, צלבי הקרס, המכתב… ואפילו על השוטרים הוא יודע…
“קורטי… אולי גם אתה קצת נאצי?”
“כן.” קורטי אוהב לטעום טעמה של הערצה.
“וגם אתה מפיץ צלבי־קרס?”
“ודאי. ואפילו שובר שמשות של חלונות־ראווה.”
“של חנויות־ממתקים?”
“לא. רק של יהודים. כי הם מנצלים אותנו, ויש להם הון כסף, וכולם קומוניסטים וקאפיטאליסטים.”
“ולא תופסים אתכם?”
“לא. שוברים רק בערב, והשוטרים – או שהם נאצים, או שהם מפחדים.”
שתיקה. עדיין הם מהלכים לאורך הסימטה, ורפי תולה עיניים כחולות ומהורהרות בקירות הבתים.
“שמע,” פותח קורטי לאחר רגע. “הבאתי את האוסף שלי. מתי אתה נותן לי את שני השילינגים?”
“כבר אין לי. הרי נתתי לך אותם בעד צלבי־הקרס.”
“זה לא חשוב. אתה התחייבת לקנות את אוסף הבולים שלי, ועליך לקיים את התחייבותך.”
“אבל מאיפה אקח כסף?” נבוך רפי. “באמת. אין לי. באמת. אם אתה יכול לחכות חודש, אז אחסוך מדמי הכיס שלי.”
“לא. אין לי זמן. סמכתי עליך, והכסף נחוץ לי היום.”
“בערב אנסה לבקש מאבא…” מתאמץ רפי לרצות את ידידו.
“אל תבקש. אתה יודע איפה מונח הכסף שלו?”
“אבא בטח יתן לי, אם מאוד אבקש.”
“מוטב שתיקח. אבל אם תבקש, אל תגיד בשום פנים שזה בשבילי.”
“טוב.” רפי שמח שנמצא מוצא מן הסבך. “ודאי אביא לך בערב.”
שתיקה. לרפי נדמה שידידו החדש נתפייס, ואפשר לבקש ממנו משהו. משהו חשוב מאוד, משהו שיעלה אותו, את רפי, על פני כל שאר הילדים שבכיתה, שיסייע להם, לשניהם להדק את קשרי־חברותם, ולבצע יחד הרפתקאות… הרפתקאות ממש… הרפתקאות של גברים… לא כמו במישחקי בית החולים עם סוּזי, שתמיד אחרי זה היית מתבייש…
“שמע, קורטי,” פותח רפי בהיסוס. “יש לי בקשה אליך…”
"כן? קורטי נשמע חשדן.
“שמע, קורטי… אני… גם אני רוצה להיות נאצי…”
“לא, אתה לא,” פוסק קורטי.
“למה?” מוחה רפי. “אני לא מפחד מפני שום שוטר. ואבנים אני זורק כמעט כמוך. קורטי, בחייך…”
“אתה לא יכול,” מקשיח קורטי את ליבו. “אבא שלך יהודי.”
“אבא שלי?”
“כן.”
“אתה בטוח?”
“כן.”
שתיקה ממושכת.
“מניין לך?”
“יודע. תשאל אותו אפילו ויגיד לך.”
“אבל… אבל אבא שלי בכלל לא אדם רע…” רפי חש מחנק בגרונו.
“אולי הוא במקרה יהודי טוב,” אומר קורטי בקרירות.
שתיקה. אחרי כן שואל רפי בשביב תקווה אחרון:
“ויהודי אף פעם לא יכול להיות נאצי? אפילו רק קצת…”
“לא. אולי יש איזה מקום בעולם, ששם גם היהודים יכולים להיות נאצים. אבל אצלינו – לא.”
הם מגיעים מחרישים עד דלת הבית. רק לפני חצי שעה יצאו ממנה שורקים ומצפצפים, מלאי תקוות לגבי עתידם ולגבי עתידה של השוערת.
“טוב, אני הולך,” מודיע קורטי. “אל תשכח את שני השילינגים.”
3. 🔗
סעודת־הערב דמומה ביותר. האב מדפדף בעיתון, אחר כך הוא שואל כמה שאלות על בית־הספר ועל השיעורים. רפי עונה בחצי פה. קורטי, כיוון שלא נשאל דבר, שותק גם הוא. לבסוף הוא קם והולך, ושני השילינגים החדשים בכיסו. רפי מסרם לו לפני הארוחה. הוא השתדל שלפניו תהיה ארשת חמוּרה וקמט מאפיל על מצחו.
“הא לך,” אמר. “ואת האוסף תשמור לך. הוא לא נחוץ לי.” קורטי לקח את הכסף בלי אומר ודברים. לא, נמיות אינן מתפעלות.
לאחר הסעודה לובש האב את מעיל־הבית שלו, מין חלוק רחב ומשונה, שבמקום כפתורים יש לו מין גדילים שקושרים אותם. אחר כך הוא מתעטף בשמיכת הצמר הירוקה, יושב על הספה ומעשן סיגר עבה.
“אבא?”
“כן, בן.”
“אבא…”
“כן, מה יש?”
“אתה יהודי, אבא?”
“כן.”
שתיקה.
“מדוע אתה שואל, בן?”
“ככה… סתם.”
שתיקה ארוכה. האב מעשן את הסיגר. פניו העגולים והטובים ספק זועפים, ספק מגוחכים, שכן הסיר את משקפיו.
“אבא?”
“כן, בן, מה יש?”
“קורטי הוא נאצי. הוא אמר לי היום.”
שתיקה. רפי בולע משהו השם מחנק לגרונו. ד"ר גלר מתבונן בבנו.
“תגרש אותו, אבא? כן, אני רוצה שתגרש אותו!”
“הבט, בן, יתכן שהוא עצמו אינו יודע מה הוא סח.”
“אתה מפחד שהיטלר יבוא הנה!”
“אין זו שאלה של פחד, בן,” אומר אבא לאיטו. “סוף־סוף עודנו ילד, והוא חוזר על דברים שהוא שומע בבית. למה עליו אפוא לסבול?”
“ומה נעשה אם יבוא היטלר?”
“נראה,” אומר אבא במתינות. “אני חושב שאפשר יהיה להישאר. ואם לא – נוכל לנסוע לאמריקה. או אפילו לפלשׂתינה.”
"ואמא?!? מהרהר רפי.
דוקטור גלר מוצץ את הסיגר העבה, וענני־עשן קטנים כחלחלים פורחים ועולים לתקרה.
“כן, בן,” הוא אומר לבסוף ונאנח. “אולי באמת ניסע לארץ־ישראל.”
“לאן?” תמיה רפי, האוסף בולים ויודע את שמות כל הארצות.
“לפלשתינה. אפשר להגיד גם “לארץ ישראל”.”
בחדר דממה. העשן מיתמר. האב והבן שקועים בהירהורים.
רעיו החדשים של רפי 🔗
בשעת הנסיעה באוטובוס מסביר אבא לרפי, שאותו ‘קיבוץ’, שאליו הם נוסעים עתה, הוא פשוט כפר שיתופי גדול. הכול עובדים שם במשק השייך לכולם, ואוכלים יחד, אין שם לא חנויות ולא כסף – פשוט, כמו משפחה אחת גדולה. גם הילדים אינם לנים שם אצל ההורים, אלא יש להם בתים לחוד, ובהם הם גרים יחד…
."אף כי המלה “פשוט” חוזרת ונשנית בדבריו, הכול מסובך ומוזר מאוד. רפי איננו מקשיב אלא בחצי־אוזן. הוא מביט בעד החלון, ועל פניו עובר נוף־שדות עגום ומשמים ביום חורף בלוּל ומסוער־רוח.
ליל נובמבר אחד רחוק מאוד, לפני… לפני כמה? הוא נסע לאחור והתרחק, כמו קטר רכבת, הלילה הערפילי והרטוב הזה. יוצאים. הקטר מילל, כמו מפלצת פצועה. אמא עומדת ברציף התחנה, ובוכה כדרך שלא בכתה מימיה. אנשים מבוהלים מתרוצצים לכאן ולכאן, צצים ונעלמים בערפל. מרחוק מגיחה מפלצת אחרת, דלוקת פנסים, ואתה נצמד לחלון, והינה זזה הרכבת, ואמא ניתקת מעליך, ורצה עם הקרון, עד לסוף הרציף, מנפנפת במטפחת, נשארת מאחור, קטנה, מיטשטשת, נבלעת בערפל. רק האורות עדיין מבליחים במרחק. הרוח מטפחת על פניך בטיפות הגשם, והן ניגרות לאורך שמשת החלון, הפתוח למחצה.
.“…ואתה בוודאי תרגיש שם טוב…” – מסיים אבא את דברי ההסבר שלו, מסב אל רפי את פניו העגולים והטובים, ומסתכל בו ברוך.
שלוליות עכורות בצידי הכביש. השדות נעלמים בעומקו של ערפל.
“כמה זמן בעצם אצטרך להיות שם?” שואל רפי.
האוטובוס מתיז מי רפש לצידי הכביש, וגשם מטיח בחלונותיו. רק כעבור רגע משיב האב בשאלה:
“ומניין לך שלא תרגיש עצמך שם בטוב, בן?” הוא מושיט ידו ומלטף את שערו השחור של רפי. ראשו של הבן מורכן, עיניו כבושות ברצפה.
מרחוק מגיחה מתוך הערפל קבוצת עצים משרבבי־ענף, חולפת על פניהם, ונעלמת כלעומת שהופיעה.
“הבט בן, הרי אתה מבין, שעלינו להיפרד לזמן־מה. שנינו איננו בקיאים בלשון. אין לנו דירה. עדיין אין לי עבודה. תוך שנה אוכל להסתדר קצת. בינתיים תלמד היטב עברית, תקנה לך ידידים, ואחרי כן, אם לא יימצא המקום חן בעיניך, תוכל לחזור אלי וללמוד בעיר.”
רפי שותק, מפעם לפעם הוא נושא עיניו לערפל וממהר להרכין את ראשו.
האוטובוס מיטלטל לכאן ולכאן.
“כן, רבותי,” אומר הנהג, “כאן עליכם לרדת.”
לפניהם מתגלית דרך סלולה־למחצה. ושדרות עצים מזה ומזה. מים זורמים במסילת העגלות. האב נושא את המזוודה, ומתאמץ שלא תשקענה רגליו בבוץ. הילוכו מגוחך, כמו ברווז על קביים, ורפי מחייך על כרחו, לראשונה ביום זה.
הם מגיעים אל גדר־תיל ושער פתוח. מימין מכלאה גדולה ובה נקהלים כבשים מבוהלים. משמאל ניצבים בניינים גלמיים, לא־מטויחים, בנייני־בטון עירומים וארוכים. מאחוריהם חצר רחבת־ידיים, ריקה, משובצת שלוליות. סביב לה – סככות ובניינים, ושוב סככות – לפני קצתם מעורמים ארגזים, ולפני קצתם – כדי־מתכת גדולים. פה ושם נראה עץ בודד, משרבב ענפיו בסגריר.
“אל אלוהים, איזה בוץ!” אומר אבא.
משקפיו נרטבו בגשם הדק. הוא רוצה להסירם ולנגבם, אלא שאין מקום להעמיד את המזוודה. הבוץ מגיע עד קרסוליו, ומתחיל לחדור אל נעליו. הוא עומד אובד־עצות ומחייך.
“מילא,” הוא מחליט לבסוף בקול. “נלך הלאה. ודאי נגיע לאיזה מקום.”
עתה מופיעים עצים, קבוצות שיחים, שדרה. מעבר להם בניין גדול ולו גג רעפים אדום.
“הינה מדרכת־בטון! הבט, בן, ממש מדרכה!” קורא אבא, וכמו מבקש למחוא כף, אלא שהמזוודה מפריעה לו.
רפי שותק.
“אני חושב, שזהו חדר האוכל,” אומר האב. הוא ניגש אל הבית ונתקל בדמות־אדם גבוהה, הניצבת בפתח מכורבלת במעיל־גשם. אבא שואל אותה משהו. הדמות מושכת בכתפיה ומורה בידיה פעם לכאן ופעם לכאן.
“צריך לחפש בחורה אחת בשם ‘חנה’,” אומר אבא. “היא מטפלת בכל הילדים בני־גילך.”
רפי שותק.
הדמות העטופה ניגשת אליהם, מפשילה את ברדס מעיל הגשם ומסתבר כי איש גבה־קומה הוא, ולו חוטם־בולבוס סולד במקצת, בתוך פנים בלתי־מגולחים, שפתיים עבות ובשרניות, ובלורית כשל נער פרחח.
הוא אומר משהו לאב, ומורה על בניין בן קומתיים, העומד במרחק־מה מחדר האוכל. רפי זוקף בו עיניים גדולות, אך איננו מצליח לתפוס את שטף המלים. האב, שלמד בנעוריו בישיבה ומבין מעט עברית, מקשיב בתשומת־לב, מודה לו, ואחרי־כן מתרגם לרפי:
“הוא אומר שנשאיר כאן את המזוודה ונחפש את חנה בבית־הילדים.”
שתיקה. הדמות מסתלקת כלעומת שניגשה.
בפתח בית־הילדים הם פוגשים בחורה אחת, ונמצא שהיא־היא חנה. בפניה כבר נראים ראשוני הקמטים, והארשת סתומה, כמו של נזירה טובת־לב, אך רצינית. הגרמנית יוצאת מפיה רצוצה. היא אומרת, שהינה קיבלה בן חדש. ואבא מוסיף, כי הפעם – ללא צירים וחבלים.
חוזרים יחד לחדר־האוכל. וזה כלל אינו דומה למסעדה, כי השולחנות בו גדולים וארוכים, ולכל שולחן מסובים שמונה אנשים. כל אחד מקבל צלחת ובה מנת־בשר, שמגישה לו בחורה העוטה סינר, אבל את תפוחי־האדמה, את סלט הסלק ואת המרק לוקחים הסועדים עצמם מתוך מגיסים העומדים באמצע השולחן.
“הילדים,” אומרת חנה, “יש להם חדר־אוכל נפרד.” היא מחייכת ואומרת, כי רפי ודאי ירגיש עצמו בטוב, וילמד במהרה עברית. ופתאום היא נושאת עיניה אל החלון ומנענעת בראשה. רפי פוקח עיניו לרווחה. חנה מסבירה לו, שכמה ילדים שמעו, כי בא אליהם ‘חבר’ חדש, ועתה התגנבו אל החלון להציץ ולראות, מה טיבו, והיא, חנה, רמזה להם לגשת, אלא שהם התביישו וברחו.
“‘חבר’ פירושו, כנראה: ‘ילד’,” חושב רפי.
“ועכשיו,” אומרת חנה, “ניגש להתקלח, ואחר כך אראה לך את החדר שלך ואת יתר הילדים. ובינתיים ירשום אבא שלך את הבגדים במחסן.”
“למה לרשום?” שואל רפי.
“כי כל הבגדים נשמרים כאן במחסן גדול, ושם מכבסים, מתקנים ומגהצים אותם,” מסבירה לו חנה. “וכל שבוע אתה מקבל חבילה, ובה כל הדרוש לך. וכדי שיידעו מה שלך –רושמים.”
“נדמה, שהגשם ייפסק עוד מעט,” אומר אבא.
“כן, נלך,” אומרת חנה. “אבא יבוא אחר־כך אל החדר שלך.”
שוב חוזרים אל בית־הילדים. רפי איננו מביט אל חנה, אך חש שהחיוך נעלם, והופיעה הארשת הסתומה.
משמאל לכניסה – דלת וממנה בוקע קול משק מים. הדלת נפתחת, יוצאת בחורה בסינר לבן, ובעקבותיה פורץ החוצה זרם אדים. מבפנים נשמעים קולות, ומישהו ניגש לסגור את הדלת. מבעד לערפל האדים רואה רפי רגע את גופה הלבן ואת שערה הבהיר של ילדה תמירה, העומדת לפני קערה וחופפת את ראשה.
“בוא, היכנס,” אומרת חנה.
“הרי כאן חדר המקלחת של הבנות,” אומר רפי באי־בטחון.
“אצלנו מתקלחים יחד,” אומרת חנה. וכשהיא רואה את ארשת המבוכה בפניו, היא מוסיפה:
“אין דבר, תתרגל,” ומחייכת.
כשהוא נכנס מטפחים על פניו האדים והכול נראה אפור ומטושטש. משתי מקלחות זורמים בכל עוצמתם סילונות סילונות מים דקים המתרוססים אל הרצפה. בפינה עומדת הילדה וחופפת את ראשה בקערה הקבועה בכן־ברזל. שׂערה הבהיר, וגוֹן אדמוני לו, אינו ארוך ביותר, אך היא מרכינה ראשה, והשיער גולש על פניה, ואי אפשר לראות את תווי הפנים. תחת שני הברזים עומד ילד גבוה, רזה ורחב־חוטם, שפתיו עבות ובשרניות, ובלוריתו שחורה וגדולה, עיניו צוחקות.
“סגור ברז אחד, גדי,” אומרת חנה לילד. “ואל תבזבז מים. די בברז אחד.”
“אז למה אמרו לנו, כי טובים השניים מן האחד, והברז המשוּלש לא במהרה ייסגר?”
“סגור את הברז, ואל תקשקש בקומקום.”
“אבל אני מקשקש רק במקלחת…”
“די,” גוזרת חנה, “סגור את הברז מהר! הינה הבאתי לכם חבר חדש. הוא כבר מבין מעט עברית, ואם תדברו לאט, תוכלו להסביר לו הכול. קחו אותו אחר־כך לחדר שלו, ותראו לו את הקיבוץ,” ולרפי, גם כן עברית, אך לאט־לאט: “אלה שני חברים מן הקבוצה שלך. זה גדי וזאת רותי.”
“‘קבוצה’ זאת ‘כיתה’?” שואל רפי בחשד.
“כן.”
“אהה.”
הילדה התמירה זוקפת את ראשה, מפריחה לאחור את שערה הלח ונותנת ברפי עיניים גדולות, ירוקות. אפה קטן ופחוס. ועיניה מרוחקות זו מזו. בקצה אפה נראות בהרות־שמש ספורות. היא מסתכלת ברפי רגע קצר, ראשה נטוי הצידה בגמישות ובקורטוב גנדרנות. רגע קצר עומדת תמירה, עיניים ירוקות, כתפיים חשׂוּפות, ו… ועיניים גדולות, מרוחקות, ו… אי אפשר להסיר מהן את המבט אל החזה ואל המותניים, הקערה מסתירה את המותניים, הידיים משׂוּכּלות על החזה, מתביישת? לא מתביישת? לא איכפת לה? לא איכפת לה שאתה מביט, רגע קצר…
“נוּ, תתפשט,” אומרת חנה.
2. 🔗
אחרי המקלחת יוצאים שלושתם החוצה. גדי סיים ראשונה, והמתין לו, לרפי, ורפי מיהר תחילה להתקלח והשתהה אחר כך כשהסתרק, וסיים הכול בדיוק כשהילדה התכוננה לצאת. הם פוסעים על מדרכת הבטון ושותקים. רותי לוחשת משהו באוזנו של גדי, מחייכת, מעיפה ברפי מבט אלכסוני, מרכינה ראשה, והתלתל האדמוני שבקצה מצחה חוזר וצונח למטה. רפי נבוך. גדי צולע מעט.
“יש לך מגפיים?” שואל גדי.
“מה?”
“מגפיים,” חוזר גדי ומורה על מגפיו.
“לא.”
“אני אתן לך.”
“מה?” גדי מדבר מהר, וקשה לתפוס את דבריו.
גדי מצביע על עצמו, על המגפיים, על רפי, ואחר כך עושה תנועה כאומר לחלוץ אותם מעל רגליו שלו ולהנעילם על רגלי רפי.
“דנקה,” אומר רפי במבוכה.
“מה זה ‘דנקה’?”
רפי משלב את ידיו על החזה ומשתחווה.
“בעברית אומרים ‘תודה’.”
“תודה.”
“אוֹ!” אומר גדי " מה זה ‘או’! אתה יודע? זאת מלה הכי חשובה בעברית חוץ מ’אה' ו’נוּ'. תקשיב ותדע. נוּ, בסדר? אוֹ! אז יופי!"
רותי מהלכת לצידם זקופה וגמישה, מפריחה לאחור את התלתל האדמוני שצנח על מצחה, בתנועה של תילוי ראש חינני, ועיניה הירוקות מחייכות.
בחדר יש חמש מיטות, שולחן ושני כסאות. המיטות מכוסות מרבדים חומים, וליד כל מיטה עומד ארון קטן. על הרצפה פרושה מחצלת.
“נוּ, תחלוץ את הנעליים,” אומר גדי ומסיר את מגפיו.
רותי, שחלצה את נעליה אף היא, יושבת על אחת המיטות.
“נדליק את התנור,” אומר גדי. “סחבנו אותו מהמחסן, כי הוא התגלגל שם סתם.” הוא מאמץ את התנור אל ליבו, מלטף אותו ומנפח את לחייו בהתפעלות. אחר כך הוא מפשיל את ידו לאחוריו, לציין סחיבה, ולבסוף שולה קופסת גפרורים מכיסו ומדליק את הפתיל.
שלהבת קטנה, צהובה ורבת־עשן, מבליחה ועולה, ומכחילה לאיטה.
גדי גוחן לארץ, מחליק לאחור את בלוריתו ומשפשף את ידיו בהנאה. אחרי כן הוא מרים את ראשו ומקשיב.
“או! הנה הם באים, כל הבנדה!”
ואכן, נפתחת הדלת, ובפתח נראים כמה ילדים, ואחריהם גם כמה בנות, ואחת אפילו שולחת ראשה לפניה בסקרנות.
“מה הבעיות?” שואל גדי. “סגרו מהר את הדלת. הרי בגללכם יברח כל החום הטוב מן החדר שלנו.”
“אין דבר. התנור החם וגדי המחומם יחממו אותו שוב,” אומר ילד אחד בעל פנים מאורכים, זרועים נמשים, ריסי עיניו ארוכים, ובשעת דיבור הוא ממצמץ בעיניו.
“על ראש הגנב בוער הכובע, ובליבו של רמי מתחממת החימה,” מדקלם גדי. “חפרים יקרות! כאן אתם יש רואות את חפרנו היקר החדש שפא רק כרקע. אני תיקפה שייקלט אצלנו עט שימצא את מקומו בקירפנו…”
רמי עדיין רוטן משהו, אך דבריו אינם נשמעים.
גדי ניגש אל הראשון, אוחז בידו ומושך את ידו של רפי:
“זה אורי, הפלח שלנו. ועכשיו הגידו: ‘נעים מאוד’!”
“עזוב שטויות, עוזא!” אומר אורי, ומנסה להשתמט. איננו גבוה כמו גדי, אבל יותר רחב, ידיו ארוכות וראשו גדול ונטוי מעט לפנים.
“אם לא תפסיק לקרוא לי ‘עוזא’,” אומר גדי, “אתחיל מיד לקרוא לך ‘פרנדוֹזוֹ’.”
“למה פרונדוזו?” נדהם אוּרי.
“למה לא? יש לזה צליל אצילי. בדיוק מתאים לדוב כמוך. נכון פרנדוזו?” ומייד הוא ניגש אל ילד שני, הנראה צעיר מכל השאר. מצחו עגול ובולט, ועל קדקדו מזדקרת כרבולת שׂיער.
“זה יוסי. נוּ?”
“נעים מאוד.”
“אוֹ! רפי, אמור גם אתה!”
רפי מנסה. צוחקים.
“כן,” ממשיך גדי. “וזאת תלמה. תנו יד. אל תתביישו.”
אמנם תלמה מתביישת, מסתתרת מאחור, אבל לבסוף נאותה לצאת ולתת לו את ידה, היא גבוהה ושחורה – שערה, עיניה, אפילו עורה כהה. ריסיה ארוכים ומבטה נוקב.
אחר כך מציג גדי עוד שתי בנות, שעמדו עד כה דומם מאחור. האחת שמה עופרה. מצחה חיוור וגבוה, שׂערה שחור וחלק ושפתיה הדוקות. חברתה נמוכה, עגלגלה, ועיניה גדולות ושחורות. אינה יפה, אך מחייכת חיוך טוב, עצוב. גדי קורא לה “יעלה”.
“אלה כל האקסמפלארים,” מכריז גדי.
רפי משתחווה ומשלב את ידיו על חזהו.
“בעברית: ‘תודה’,” מזכיר לו גדי.
“אני ללכת עכשיו לראות את אבא,” אומר רפי ביתר בטחון.
“טוב,” אומר גדי, ועיניו החומות מלפפות את רפי. “ואחר כך אתה לקחת אצלי מגפיים, ואורי הפלח שלנו להראות לך את המשק.”
הכול צוחקים. צוחק גם רפי.
השמיים התבהרו. עננים אפורים כבדים נתחלפו בלבנים, קלילים. עדיין הם מכסים את השמיים, אך מבין קרעיהם כבר מציצים קטעי תכלת. רק העצים עודם מנטפים, והטיפות מרעידות את מי השלוליות שבחצר.
3. 🔗
אבא נסע. רפי חוזר מן הכביש לבדו ונכנס בפיקפוק־מה אל החדר. רותי ויתר הילדים אינם עוד. רק אורי וגדי ממתינים לו.
“או!” אומר גדי אל אורי. “גש איתו עכשיו, פלח, ואחר כך בואו לחדר של יוסף. אני אהיה שם.”
“אתה ללכת גם?” שואל רפי.
“צ'!” ממצמץ גדי בהקשת לשון בחיך, ומפשיל את ראשו לאחוריו. “הרגל שלי, זער נישט גיד.” הוא מניף את ידו, כמבקש לתלוש את רגלו האחת ולהשליכה בעד החלון החוצה, מסתכל ברפי, ומצטחק.
“בוא לראות את המשק שלנו!” אומר אורי, והם יוצאים.
אורי פוסע ראשון, פסיעות גסות, ראשו נטוי לפנים וידיו הארוכות מיטלטלות.
הם עוברים על פני חדר־האוכל ומגיעים שוב לחצר, חוצים אותה לרחבה, בוססים לתיאבון בשלוליות. אחר־כך נעצרים לפני מגדל גבוה, הניצב על עמודים. משתרג עליו מטפס ירוק, משופע בפרחים סגולים.
“זאת הבריכה שלנו. מים. לשתות.” אומר אורי, ומנסה, לפי דרכו של גדי, להדגים את דבריו בתנועות־ידיים. “בוא, נעלה.”
מטפסים בסולם ברזל, ורפי מגיע למעלה כל עוד רוחו בו. שם מתגלה נופו של העמק: שדות מסביב, ירוקים־בהירים ונירים חומים, נפרשים לפניהם כשטיחים ארוכים, משובצים, וביניהם מבצבצות חורשות־איקליפּטים קטנות. הכפרים עטורי ירק כהה, ומתוכו מבהיקים בשמש גגות אדומים של בתים זעירים, כאילו נטלתם יד־ענקים מחנות־צעצועים והיניחה אותם בתוך הירק. מסביב נמשכים ההרים, שרשרות־שרשרות, נשענים זה על כתפו של זה, כאן מתקרבים וכאן מתרחקים, חומים־אפורים מקרוב ומתבהרים עד כחול במרחק, אחד מהם חד כמשולש שבמחברת־הנדסה, אחר – עגול כגבו של צב ענקי, יתרם קטנים וגבנוניים, כמו שיירה של גמלים כחולים באיזה ציור שאולי ראית ואולי רק נדמה לך שראית כבר.
אורי נשען אל גדר הברזל, המקיפה את ראש מגדל־הבריכה.
“זהו. אין כאן מה לראות הרבה. העגול, שם, הוא הר תבור. זהו. אפשר, בעצם, לרדת.”
למטה הם פונים אל אחד מאותם בניינים גדולים, לא־מטוייחים, שראה רפי בבואו לקיבוץ.
“אלה הם הרפתות שלנו,” מסביר אורי. “פרות, חלב, לחלוב. (הדגמה). מאה ושמונים ראש, זהו. כאן, מעל הרפת, העליה. יש בה קש ותערובת. אוכל לפרות. שם, בצד השני, מחסן־התבואה שלנו. המגדל העגול נקרא ‘סילו’. מחזיקים בו תחמיץ תירס ירוק, לזמן שאין מרעה לפרות. ומעבר הרפת ההיא – המתבן. זהו. שם, מאחורי הברושים מתחילים המטעים שלנו. ומעבר לכביש – אדמות לא שלנו, של המושב, זהו, בוא!” אורי פונה ללכת. כל מה שהוא מעבר לכביש, בתחום המושב, איננו ראוי גם למלה אחת.
רפי נגרר בעקבותיו, מטפס אל העליה ועל מגדל הסילו. עובר למתבן ולדיר, לרפתים ולמחסנים… גושי־בוץ דבקים למגפיו, זבל פרות, גבעולים מתחמיץ התירס, פרורי תערובת, מוץ ותבן… הוא מסתכל וחוזר ומסתכל בגופו המוצק של אורי, בפניו המנומשות רחבות־הלסת. מפעם לפעם הוא פולט “אהה” רפה, כדי להראות שהוא עוקב אחרי שטף המלים הזרות.
תכול הרקיע כבר מבצבץ מבין קרעי העננים הלבנים, ושמש צוננת של אחר־הצהריים משתקפת בשלוליות.
“בוא,” אומר אורי כתום הסיור. “נלך לחדר של יוסף, אבא של גדי. הוא עובד ברפת. תמיד תוכל ללכת לשם בצהריים ובשבת, כשכל הילדים הולכים אל ההורים שלהם. הבנת? כן? טוב. בוא.”
לבסוף הם מגיעים אל בית אחד. לכל חדר מרפסת, ובה כסא ומעילים תלויים על קולב. אורי ניגש אל אחת הדלתות, חולץ את מגפיו ונכנס בלי לדפוק. רפי עומד על הסף, נפתע:
האיש היושב לו כאן בכורסה אינו אלא אותו איש גבוה, עטוף מעיל־הגשם, שפגשוהו ליד חדר האוכל. הוא יושב במין כיסא־מתקפל העשוי עץ ואריג ומעשן מקטרת. ספר פתוח לפניו, אלא שאיננו קורא בו. בקצה המיטה, הדומה למין ספה, יושב גדי, לפני מדף־עץ, ועליו פרוש גליון־נייר. הוא אוחז מכחול בידו, ובצידו עומדות צנצנת מים עכורים וקופסת־צבעים.
“או!” אומר יוסף. “טוב שבאתם. אנחנו ניגשים בדיוק לבישול הקפה. סגור מהר את הדלת, אורי. שלא יברח החום הטוב שלנו.”
רק עתה מבחין רפי בתנור שבירכתי החדר. עודנו עומד ליד הדלת, ואינו יודע לאן לפנות.
“חלוץ את המגפיים, גש למיטה, ושב, בחור,” אומר לו יוסף. “כבר הספקת לראות אצלנו משהו?”
“הוא עוד לא מבין,” אומר אורי.
"מה ‘לא מבין’?! תיכף תראה איך נבין זה את זה מצויין. הנה, " – יוסף פונה אל רפי – “שב כאן. תשתה אתנו קפה.”
רפי עדיין עומד ומסתכל בתימהון בגדי. כל אותה שעה מעווה הלה את פניו, כלועס לימון, והינה הוא ממהר אל החלון, פותחו ויורק החוצה.
“טפו וקדחת!” הוא אומר. “הירוק הזה מר כלענה!”
“אה!” קורא יוסף. “הרי הזהרתי אותך שתיקח מטלית לנגב את המכחול, אם אתה מחליף את הצבע, ולא תמצוץ אותו בפה.”
“אבל יתר הצבעים כולם מתוקים,” מצטדק גדי. “רק הירוק המזופת הזה מזוייף.”
“נו, מה אתה עומד?” פונה יוסף שוב אל רפי. “שב על המיטה ותרגיש את עצמך כמו בבית. אורי, קח את הקומקום מעל התנור ומזוג לנו. אתה תהיה היום שר־המשקים.”
רפי יושב בקצה הספה. מעבר לכתפו של גדי הוא פוזל אל ציורו של זה. נראה בו נוף שדות ושמיים, והולכת ונשלמת גם קבוצת־עצים גבוהה. רפי סוקר את החדר, נתקל בעיניו של יוסף, וזה קורץ לו קריצה עליזה, מורה על גדי, משרבב את שפתו התחתונה ומקמט את מצחו בחשיבות.
רגע מתחבט רפי בדעתו, אם להשיב לו בקריצה. אחר־כך הוא מנסה, אלא שיוסף הפנה את עיניו אל הקומקום. ומוטב כך. דומה שהקריצה לא עלתה יפה.
“כן גדי,” אומר יוסף, כשמתחיל אורי במזיגת המשקה. “חדל לך למצוץ צבעים, ובוא למצוץ קפה. בוא, רפי. שב כאן, קרוב יותר. מה זה ‘קוּמזיץ’ – אתה יודע? זאת עברית צחה: ‘קוּם זיץ!’ אם כן, מה ראית? ברפת היית? מחר, אחרי הלימודים, אתה יכול לבקר אותי. אתה שומע, גד? בכל אופן, בואו מחר הנה למנוחת הצהריים. גם רבקה וגם אני עובדים מחר בלי הפסקה. תבואו? טוב. ואיך הקפה? מצויין, נכון?”
4. 🔗
אתה רץ, רץ… הרחוב, הבית, מבוא החצר, המדרגות, הלאה, מעלה! דירתה של שוערת־הבית המרשעת. הלאה! אתה מדלג על המדרגות, שתיים־שתיים. בפינה עומדים פרידל וקורטי ומסתכלים בך. קורטי חולצתו שמוטה, והטלאי האפור במכנסיו קרוע. כולו מכוּוץ, נמיה לפני זינוקה. פרידל מחייך ומנפח את לחייו. הלאה! הפרוזדור. הדלת פתוחה! מהר, אל חדר השינה. לנעול היטב את הדלת! התריסים עודם מוגפים. רק החרג מרצד באוויר. טוב שלא הועלו התריסים. אבא־אמא כבר קמו. אך מיטת אמא עודנה חמה. למיטה הגדולה של אמא! לתוך תוכה של הכסת! כסת ענקית כזאת… כאן יותר טוב מאשר במיסתור שיחי הלילך. כאן לא ישיגו אותך… ליד המיטה נרכנת סוּזי על קערה וחופפת את ראשה. היא מזדקפת, עירומה, מביטה בך בעיניים ירוקות, רגע קצר, הקערה מסתירה את מותניה, הידיים משׂוּכּלוֹת על החזה, רגע קצר, בעיניים גדולות, לא מתביישות… אבל מה זה? דופקים? להעמיק בכסת! להתכרבל היטב! כל כך חם…
“רפי!”
“רפי!”
“רפי, קום סוף־סוף! רפי!! בחור זה ישן כמו שׂק. רפי, אתה שומע? אורי, אולי תביא קצת מים?”
רפי מתיישב בתנופה אחת, משפשף את עיניו ומביט כה וכה. כשהתעורר המתופף על הר הזכוכית, גם כן התרומם כך בבהלה, עד שראה מולו את עיניה המחייכות של בת המלך השבויה.
תחילה הוא רואה חדר, ובו חמש מיטות, ובהן מתלבשים ילדים מוּכּרים־ולא־מוּכּרים. אך הינה הוא מבחין בעיניו העליזות של גדי, בשׂערותיה הבהירות האדמוניות של רותי. המקום החדש. הקיבוץ. המשק שלנו. הבנות המתקלחות עם הבנים. אורי, חדרו של יוסף… מה חלמתי?
“כן, כן,” אומר גדי, “ככה זה בעולם: צריך לקום. גם להתלבש. לסדר את המיטות, ואפילו להתרחץ… חיים קשים…”
“רחוק עד בית הספר?” שואל רפי. “למה אתה צוחק?” – המלים החדשות עדיין מצטרפות בקושי.
“כן, רחוק מאוד,” נאנח גדי בשברון־לב. “עד הבית ההוא ממוּל.”
“אה! ומורים יש הרבה?”
“מה זה הרבה… יש לנו אחד ששווה עשרה.”
“למה?”
גדי מביט כה וכה, ואחר כך אומר:
“על בדיחה לא שואלים למה.”
“מה זה ‘בדיחה’?”
“אתה, למשל.”
“מה אני?”
“כלום, כלום. אמרתי בדיחה.”
“אה…” אומר רפי בשמץ היסוס.
ואחרי רגע הוא חוזר ושואל:
“למה רק מורה אחד?”
“איך לומדים בקיבוץ, אתה יודע?”
“לא. איך?”
“שב ואסביר לך,” אומר גדי, אף כי רפי יושב ממילא. “בינתיים יש לנו רק כיתה אחת. וכל הילדים הגדולים נוסעים ללמוד לבית־ספר מרכזי לכל הקיבוצים שקוראים לו ‘מוסד’, כי בקיבוץ אחד עוד אין די ילדים לבית ספר שלם. בעוד שנתיים ניסע אנחנו. הבינות? אם יש כיתה אחת, יש גם מורה אחד.”
“למה?”
גדי מסתכל ברפי מלפנים ואחר כך קם ומסתכל מאחור, מטה את ראשו, ומשיב בשאלה:
“ולמה לא?” ומחייך חיוּך של נצחון.
“מורה אחד,” מנסה רפי להסביר, “בשביל לכתוב. אחד בשביל לקרוא. אחד – חשבון. אחד – עצים וחיות. אחד…”
“בשביל להתפלל?” אורב גדי בלהיטות, רץ לפינת החדר, משתחווה שם כמה השתחוויות וקד כמה קידות וממלמל הרבה מלמוּלים, שהמלים ‘אוֹי’! ו’אמן' בוקעות מהם.
“כן, אחד – בשביל להתפלל,” מסכים עימו רפי.
“אתה אוהב להתפלל?”
“אני? לא. בכלל לא.”
“אצלנו,” מסביר גדי בגאווה, “לא תצטרך בכלל להתפלל, ויש מורה אחד לכל הדברים, שמו יהוּדה.”
“כך? והוא מורה טוב?”
“בינוני. זה תלוי במצב־הרוח שלו.”
“הוא נותן תמיד ‘טוב’, או לפעמים גם ‘לא טוב’?”
“אצלנו בכלל אין ציוּנים כמו ‘טוב’, ‘מספיק’, ‘בלתי מספיק’. ככה לומדים רק בעיר.” (ארשת של בוּז) “שם לומדים בשביל הציוּנים. אצלנו הכול אחרת.” גדי שואף רוּח מלוא חזהו.
“אה…” אומר רפי מתוך הירהורים. “אה… אבל… אז…”
“אז… אז… אחר כך כל ה’אזים'. ועכשיו בוא להתרחץ ולאכול.”
אוכלים בבית הילדים, בקומה השניה. מופיעה חנה בסינר לבן, מחלקת בצלחות סלט עגבניות, ביציה, לחם בחמאה, ומוזגת לכל אחד ספל חלב חם. אחר כך היא מסובבת בפנים קפוצים מסביב לשולחן לשמור שכל אחד יאכל את מנתו. רפי מתבונן בה מן הצד. בדיוק נזירה! המצח הלבן והגבוה, השׂיער השחור והחלק, רק כמה קמטים בזוויות הפה והעיניים מוכיחים שאיננה רעת־לב.
“תגיד גדי,” הוא לוחש. “יש לחנה בחוּר?”
“אם היא מחותנת? בטח. יש לה בת בקבוצה שלנו – עופרה. אבל הבחור שלה מת בזמן המאורעות. כנופיה אחת של ערבים שמה מארב לאוטובוס שהוא נסע בו וירו בו והרגו אותו.”
כנופיה… ערבים… מארב… אמא מטפלת גם בבת שלה, ומדברת איתה כרגיל, כאילו היא ילדה סתם….
אחד אחד באים הילדים ויושבים לאכול.
“אתה, רמי, רד בבקשה להסתרק. גם אתה, אורי…”
“אני…”
“אתה לא מסורק. ולא תאכל עד שלא תסתרק.”
רמי מעווה את פניו המאורכות, קופץ פיו וממצמץ בעיניו. אחרי כן פונה פניה נמרצת ויוצא.
“תראה שלא יאכל,” לוחש גדי לרפי.
“למה?” משיב רפי בלחישה.
“ככה. תראה.”
גדי יושב לצידו של רפי, רותי יושבת מולו. קרן־שמש נופלת באלכסון על שערה הבהיר, והוא נראה אדמוני מן הרגיל. רפי רואה שעיניה הירוקות תרות אחר מבטו של גדי.
“שמע, עוזא,” היא לוחשת מעבר לשולחן. “שתה את החלב שלי כשחנה לא תראה.”
“קודם־כל אל תקראי לי עוזא.”
“טוב, גדי, שתה אותו, מה איכפת לך?”
“יש בו קרומים?”
“לא. בחיי, אין.”
“אז… כדאי לי, בעצם?” מתחבט גדי בקול. “כדאי לי או לא כדאי? אני אשאל את חנה. חנה, מה אַת אומרת? כדאי לי? סתם ככה אני שואל, בכלל. כדאי לי או לא? לא? בעצם אני מגיע לאט־לאט למסקנה שלא כדאי לי. אולי אַת רוצה במקרה את החלב שלי?”
“גדי, בחייך! בקש לפחות מרפי.”
“בקשי ממנו בעצמך.”
"אני מתביישת. " ורותי משפילה את עיניה.
“שמע, רפי,” לוחש גדי באוזנו של רפי. “כשחנה תלך לקחת לחם, תשתה מהר את הספל הזה.”
רפי עקב אחרי שיחת־הלחש, אף שלא הבין את הכול.
“אבל כבר שתיתי אחד. ואני לא אוהב חלב חם עם קרומים.”
“זה לא חשוב,” גוזר גדי. “אתה מוכרח. לא, אל תשאל עכשיו כלום, היא מביטה הנה, אחר כך אסביר לך. וחוץ מזה, זה כדאי לך. סתם ככה. בכלל.”
רפי מנענע בראשו. סוף־סוף זה ספלה של רותי, ונראה שאינה אוהבת חלב ביחוד שיש בו כל כך הרבה קרוּמים.
“אולי אפשר לקבל עוד פרוסת־לחם, חנה?” שואל גדי, וכשפונה חנה, מייד מוזז ספלה של רותי לעבר רפי, ואילו ספלו שלו, הריק נודד אל רותי. בלגימה אחת ארוכה ונוראה שותה רפי את החלב על קרומיו ומרכין את ראשו. כך הרכין את ראשו לוֹבוֹ לאחר שבלע את פתיון־הרעל, כשהוא הוזה בכפּתה הכרוּתה של ביאנקה, הזאבה הלבנה. אח, ביאנקה, ביאנקה… עיניה הירוקות של רותי צוחקות.
בינתיים חוזר אורי, מסורק ורחוץ למשעי, ומודיע כלאחר־יד:
“אתם יכולים לחלק את המנה של רמי. הוא כבר הלך לכיתה.”
“אתה רואה?!” צוהל גדי. “אמרתי לך…”
הילדים שמים פעמיהם לכיתה. השולחנות אינם ערוכים בה טורים־טורים, כנהוג, אלא בצורת חי"ת. המורה, יהודה, שערו שחור, והוא מרכיב משקפיים שמסגרתם עבה להבהיל ושחורה אף היא. כשנכנס רפי לכיתה, הוא כבר יושב לשולחנו ומזמזם זמר, שנשמעות ממנו המלים: “יה בם־בם־בם אוגוסטין. יה בם־בם־בם אוגוסטין…” כמה ילדים קראו עוד מבחוץ:
“יהודה, הנה הילד החדש. רפי שמו…”
יהודה קם, פוסע לקראת רפי פסיעות גסות ומשפשף את ידיו.
“ובכן, אתה הבנדיט החדש…” וכשהוא מבחין במבוכתו של רפי, הוא מוסיף בגרמנית: “שב לך בינתיים כאן, ואחר כך נשוחח.”
לכל שולחן יושבים בן ובת: גדי עם רותי, אורי עם תלמה, יוסי עם עופרה… את רפי מושיבים ליד אותה ילדה נמוכה ועגלגלה, שעיניה שחורות ועצובות – יעלה. רק רמי יושב בצד לבדו, שפתיו הדוקות ועיניו ממצמצות.
משישבו הכול, משתעל יהודה ואומר:
“ובכן, חברים, הנני מברך את החבר החדש שלנו, את רפי, ואני תקווה שיקלט אצלנו יפה, שתעזרו לו בכוֹל, עד שיתאקלם וימצא את מקומו בקירבנו…” כאן הוא משתעל שוב, חוכך, ואומר בנעימה מעשית: “עכשיו תמשיכו בעבודה העצמית, ואני אשוחח איתו.”
רפי רואה שהכול מוציאים מן השולחנות ספרים ומחברות, ומתחילים, שניים־שניים, לקרוא ולכתוב. יהודה מרמז לו שיגש אליו.
“ובכן, שמע, ידידי,” הוא אומר לו בגרמנית. “אסביר לך את שיטת העבודה שלנו…”
בכיתה עומד זימזוּם קולני – כל הזוגות קוראים בספריהם בקול, ותוך כדי קריאה מתווכחים ורושמים משהו במחברת. נראה, שיהודה איננו כועס על שקוראים בקול ומדברים ומתיעצים מה לכתוב. ללמוד מהר עברית. על בוריה. לדעת לדבר מהר, בצהלה, ולגדל בלורית־רעמה שחורה… להטות את הראש לפנים. ולחתור קדימה בידיים נמרצות ובהילוך מתנודד… להביט עוד ועוד אל תוך עיניים ירוקות צוחקות, המרוחקות זו מזו, שתלתל אדמוני צונח עליהן ומופשל לאחור בתנועת־ראש… גדי מבחין במבטו המהורהר של רפי הנח עליו ועל רותי, וקורץ לו קריצה עליזה. הפעם משיב רפי בקריצה.
דידי 🔗
זה כמה שבועות יושב רפי בקיבוץ, אך עודנו מרגיש את עצמו בודד מאוד. גדי אינו נכון להתרועע עימו אלא כשהוא משתעמם. ובכל הזדמנות הוא מבכר עליו את אורי, היודע לנהוג בטרקטור ולרכּוֹב על סוס. לפעמים, אם ניתן להשמיע איזו בדיחה טובה, מוכן גדי לצחוק לו, לרפי, בפני כולם, לשם הבדיחה בלבד. גם רותי אינה שׂמה לב אליו אלא בארוחות הבוקר, בימים שיש חלב חם. אמרו לו, שבמנוחת הצהריים הוא רשאי לבוא אל חדרו של יוסף, ובאמת חביב הלה על רפי, מתלוצץ עימו, ואומר תמיד, שרפי יכול להרגיש בחדרו כמו בבית, אבל הרגשות אינם באים, כידוע לפי הזמנה. באותם ימים צמחה אהבתו הראשונה הגדולה והנואשת.
ראשית המעשה, שבשבת יוצאים כל ילדי הקיבוץ בחשאי אל הביצה הקרובה לצוד בה צבי־מים וראשנים. ידוע, כי אין מארב וציד אלא בחבורה קטנה, ואם יצאו הכול, בוודאי ירגישו יהודה וחנה, שהילדים נעלמו שוב. ועל כן מחליטים להזמין רק את הוותיקים. את ילדי־החוץ, שבאו מן העיר ללמוד בקיבוץ – יוסי, תלמה, יעלה ורפי – אין מזמינים. אבל יוסי נסע ביום ששי הביתה, לתלמה אורח, ויעלה ילדה רודפת־שלום ועצובה.
בבקר, תיכף לקימה בשעה מוקדמת מן הרגיל, מרגיש רפי בתכונה הרבה: גדי לובש בגדי־עבודה, אורי מוציא ממקום שמוציא שאבּריה וכּפיה ורמי מכין כמה צנצנות, אז ניגש אליהם רפי ושואל:
“לאן אתם הולכים?”
גדי היושב אותה שעה במרפסת שלפני חדר־השינה ונועל את נעליו, מרים את ראשו ואומר:
“הולכים? מה פתאום הולכים? הרי אתה רואה שיושבים.”
רפי זוקף בו עיניו ומסתלק. אבל אחר כך, כשהם מתגנבים בעד הפשפש האחורי של הכרם, ואיתם כל הרשתות והצנצנות, הוא חוזר ונגלה אליהם פתאום במבט תוכחה.
“לאן אתם הולכים?”
גדי שותק. גם אורי איננו אומר דבר. אבל רמי ממצמץ בעיניו ואומר:
“מה איכפת לך?”
אז מוציא רפי את נשקו האחרון:
“יהודה הירשה לכם?”
ניגש אליו רמי – השאר עומדים מן הצד מחרישים –ואומר לו:
“שמע, רפי, תתקע את האף שלך בעסקים אחרים ואל תיטפל אלינו תמיד. בנת?”
גדי שותק. רותי מביטה בו, ברפי, בשלווה גמורה, שלווה ירוקה, ואורי, עמוס רשתות וצנצנות, מחריש גם הוא.
כולם פונים ללכת. רפי נשאר ליד שדרת־הברושים ומביט אחריהם שעה ארוכה, עד שהם נעלמים במשעול החוצה את השדות.
אינם חוזרים לארוחת־הצהריים, שכן בשבת אוכלים בחדר־האוכל הגדול, של הקיבוץ, ואיש לא ירגיש בהעדרם. רק לפנות ערב הם שבים בדרך שבּה יצאו, עם שדרת־הברושים, כדי להיכנס בגניבה בעד הפשפש האחורי. כולם נשתזפו הרבה, שׂערם סבוך, והם נראים מיוזעים ומשולהבים.
גדי צולע, כדרכו, ורמי נוהם תוך כדי הליכה:
“תראו איזה חרבון נחטוף!”
“אז נחטוף. אז מה? העיקר שהיה נהדר!” קוראת רותי.
היא ואורי נושאים צנצנות מלאות מיים עכורים, ובהן ראשנים, חיפושיות־מיים, ועוד מיני זוחלים משונים. רמי גורר אחריו רשת פרפרים במקל. כולה קרועה ורגוּבת־בוץ.
“חרבון – זה פשוט לא מלה…” הוא רוטן וממצמץ בעיניו.
ליד הפשפש הם פוגשים ברפי, העומד בקצה השדרה, ללא הגה וללא ניע.
“זוז הצידה ותן לעבור,” אומר רמי.
“אני יכול לעמוד כאן כמה שאני רוצה. המקום הזה שלי כמו שלך.”
“הוא באמת יותר שלי,” אומר רמי. “כי אבא שלי הוא חבר קיבוץ ושלך לא.”
כאן מתערבת עופרה:
“למה אתה מבקש לך תואנה לריב, רפי?”
וגדי ורותי אינם אומרים דבר.
“דווקא לא אזוז.” התחושה שהוא מגוחך ונלעג מגבירה את זעמו בגרון ובקיבה ובאגרופים. “אתה חושב שאני מפחד מכם!”
רמי תומך את ידיו במותניו, מבליט את כרסו ומשרבב את שפתו התחתונה.
“אדרבא, תראה לנו גבורתך…”
וכבר רפי מזנק ודוחפו דחיפה, עד שרמי מיטלטל לאחוריו ונתקל בצנצנות, שאורי ורותי נושאים בידיהם. כך זינק העלם בהיר התלתלים על כהני־הדמים במקדשה של קאלי, קרע את הכבלים והסתער על בת המאהאראדז’ה הכבולה… נשמע צליל קל וחד, הצנצנות מועפות אל גזע הברוש הסמוך, נשברות, המיים נשפכים, נספגים בקרקע, הראשנים ורמשי המיים מתלבטים על גבי הרגבים.
“מנוּול!” – שואג רמי ומתאמץ לקום.
רפי רץ ובורח במעלה השדרה.
2. 🔗
באותו ערב הוא משוטט שעה ארוכה בחצר הקיבוץ. מהלך בין הרפתים, נשען אל גדר החצרות, מתבונן אל גלמי־הפרות האפלים, הנעים לאטם בחושך, ומקשיב אל נשימתם הקצובה. ערב חמים בחוץ, ועטלפים חולפים באין־קול.
ליד עגלת־האשפה, בקצה שדרת־הברושים, נע צל, משמיע יבבה חרישית. רפי קרב, נרכן ונפתע: בין חוטי־התיל הסבוכים שמאחורי עגלת האשפה נלכד גוּר־כלבים קטן, חום־צהבהב, מתלבט ואינו יכול להתיר עצמו. גבו שׂרוט וזב דם. גם רגלו פצועה.
רפי מחלץ את הכלבלב, מרימו, נושא אותו על ידיו, ופתאום, ללא כל טעם, מתחיל לרוץ, כאילו מישהו רודף אחריו.
יש להתקין מלונה לכלב, עוד הערב, כמובן, והמקום היחיד הבא בחשבון – בין חבילות הקש, המתגוללות מאחורי המתבן. רפי עורם אותן זו על גבי זו, עד שמתהווה חצר קטנה, מוקפת מכל צד. איש לא יבוא הנה. הרפתנים נוטלים קש לרפת מן הצד האחר. על כל פנים יש לקשור את הכלבלב היטב ברצועת־עור: חוט־ברזל עשוי לפצוע או להחניק אותו.
רפי מסיר את חגורתו, ואחרי טיפול קצר באולרו מוכנה הרצועה הדרושה. כדי לחזק את החבילות ולהבטיחן מפני כל פגיעה, הוא קושרן זו לזו בחוטי־ברזל חזקים, ואחרי כן, בלהט המלאכה, דוהר אל חדרו של יוסף: יש להתייעץ עם מישהו בעניין שמו של הכלב. כלבלב בלי שם – אפילו לחשוב עליו לא נוח. אבל לאהוב בן־בלי שם אי אפשר כלל.
יוסף יושב בכורסתו, מעשן מקטרת ומעיין בספר. רבקה אף היא בחדר, סורגת.
“יוסי…” אומר רפי, נושם בקושי.
“מה יש, רפיק? הרי כולך נושם ונושף כקטר.”
“שמע, יוסי, אולי אתה יודע שם טוב לכלב?”
יוסף מחייך.
“מה יש, אתה רוצה לגדל כלבלב?”
“כן, מצאתי, וכבר סידרתי לו מאוּרה. עכשיו אני צריך שם בשבילו.”
“אם הוא חוּם, אפשר לקרוא לו ‘חוּמי’,” אומרת רבקה ומרימה את עיניה מן הסריגה. “ואם הוא שחור – ‘כושי’. או שאתה יכול לבחור ב’נבחן'.” גם היא מחייכת.
פניה טובות שקטות, ואדומות במקצת. פעם נכוותה בפניה ונותרו הצלקות. כשמתלוצץ יוסף בחברת הילדים, היא מחייכת ואחרי כן אומרת לו משהו באידית.
“לא,” אומר רפי, “אני לא רוצה שם כזה.”
יוסף מהרהר. לבסוף הוא מוציא את המקטרת מפיו:
“אולי תקרא לו ‘אבּוּג’ילדה’? אבּוּ־ג’ילדה היה שודד ערבי מפורסם ונועז מאד. או אולי תקרא לו ‘ידיד’. פעם הכרתי כלב־זאב נהדר ששמו היה ‘ידיד’. ידיד הרי זה כמו חבר. אבל אם השם איננו מצלצל יפה, אתה יכול לקרוא לו בקיצור ‘דידי’, או רק ‘דיד’.”
אַבּוּ־ג’ילדה. שודד. תפוס אותם, אבו־ג’ילדה! עליהוּם! דידי, הנה, דידי, הבא את המקל, דיד!
“בסדר,” אומר רפי. “אקרא לו דידי.”
בו ברגע הוא נזכר, שעדיין לא האכיל את הכלבלב. הוא יוצא, ופונה אל בית־הילדים. חושך מסביב, אך בקומה העליונה אור. מן החדר הגדול בוקעים קולות. רפי עולה במעלות. עליו להיכנס למטבח, לקחת קצת חלב.
“צריך פעם אחת להראות לו…” זה קולו של רמי.
“אבל אם אנחנו מוציאים אותו מן החברה, הוא יכול לספר ליהודה.” זה יוסי.
“אם כן, מה אתה מציע? לשתוק לו על זה?”
“אני דווקא אומרת שצריך להגיב,” טוענת עופרה. “אבל…”
“‘אבל’ מה? אם אנחנו מחליטים…”
שידברו! רוצים להוציא אותו מן החברה? יבוא יום, כשיגדל דידי… אז תראו…
במטבח נסתיימה אך זה עתה העבודה. חנה עומדת ומתירה סינרה. נזירה קפדנית שמיצחה חיוור וגבוה. ברבוּרה.
“חנה,” אומר רפי וממשש בשיער ראשו, “אולי אוכל לקבל צלחת? תפסתי כלבלב, ואין לי במה להגיש לו אוכל.”
“צלחות הן לבני־אדם ולא לכלבים,” אומרת חנה. תולה את סינרה ויוצאת. כמובן, רפי מציץ במסדרון, ניגש אל הארון, נוטל צלחת פח ומחביאה תחת חולצתו. באותה שעה נפתחת לרווחה דלת החדר הגדול, ורותי יורדת במדרגות. היא היתה תורנית בארוחת הערב.
“רותי…”
איננה עונה.
“רותי, אולי ראית אם נשאר קצת חלב?”
היא יורדת במדרגות ועוברת על פניו. רפי יורד בעקבותיה ומקדים אותה בפסיעה אחת ופונה אליה. אינה הופכת ראשה. עיניה מביטות ניכחן. זכוכית ירוקה. רפי נכנס אל השדרה. סמוך לאחד הברושים הוא גוהר ארצה בחושך ושם את פניו בין ברכיו.
כשמתפזרים הכול, הוא חוזר אל המטבח, מגשש בחושך עד שהוא מוצא את סיר החלב, ממלא את הצלחת, ומתגנב שנית אל המתבן, אל ידידו.
3. 🔗
קיר זקוף של חבילות־קש, שאתה דוהר לקראתן, מעפיל עליהן מעלה־מעלה, קופץ מעבר משם למטה, אל חיק ערימה גדולה של תבן רך; נביחה דקה ועליזה, זוג עיניים חומות, מתרפקות, זנב זעיר מכשכש, וזרבוּבית קטנה, לחה ולקקנית. לשכב בתבן הרך, ללחוץ בין הידיים את הראש הקטן, לחוש את לקיקת הלשון, ולהביט אל עיני הידיד.
“נכון שיהיה טוב, דידי?”
ודידי עונה בנביחה.
ודידי מלקק את ידיו של רפי, מציץ אל עיניו, מנסה למשוך בשיניו בבלוריתו השחורה.
ורפי לוחש באוזנו:
“לא רצו לשתף אותי במשחק… אין דבר.”
אחרי כן הוא מביט בשמיים הנשקפים בפתח המתבן. עננים לבנים נוסעים לארצות רחוקות… גם הוא ודידי נודדים למרחקים. עיר נוכריה בכרכי הים. דידי לומד להטוטים בקרקס, רפי מאלף אריות. רק כעבור שנים הקרקס מזדמן באקראי לקיבוץ. הכול באים להצגה… גדי העליז, הבלוריתן, רותי הצחקנית, ירוקת־העיניים, ששׂערה הקצר והבהיר משתרבב על מצחה, אורי רחב־הכתפיים, שידיו ארוכות ושופעות מרץ – כולם באים ופתאום, באמצע ההצגה: ‘רפי, רפיק! הרי זה רפי!’ כולם מקנאים בו, מצטערים על מה שעשו לו, מבקשים שיחזור אליהם. והוא חוזר. אחרי כן מתחדשים המאורעות. כנופיות של פורעים מקיפות את המשק… דידי, המלומד בלהטוטים, מתרוצץ בין העמדות, מכתבים קשורים לצווארו…
פתאום רפי מתנער, מקפץ על החבילות, מושך עמו את דידי, רץ, גוחן, נובח, צוחק, מטיל בו מקלות ומאמצו פתאום חזק ולוחש לחישות אל אוזנו… ולבסוף הוא שוכב עמו על התבן, ראשו המתנשם אל לשונו המלחיתה בנשימה כבדה ועיניו בעיניו. וכששוקטת נשימתם הוא מספר לו סיפורים: תנים בשדות, מערות בהרים, להקות זאבים… לוֹבּוֹ וביאנקה… מערת האימים של מקדש קאלי… הנסיכה באזיקים… ואם פורץ בנביחה, מסמיר שערו וחושף שיניו, אין קץ לאושרו.
4. 🔗
באחד הימים לפנות ערב יהודה מהלך אילך ואילך על הרחבה שלפני חדר־האוכל. שערו השחור מבריק וכן מבריקים משקפיו במסגרותיהם השחורות והעבות. ידיו שלובות לו מאחורי גבו, ותוך כדי הילוך הוא מפזם לעצמו נעימה שמלותיה מובלעות. והינה הוא פוסק לזמזם: על מדרכת הבטון בא לקראתו בנחת יוסף.
“ערב טוב, יוסף.” ושהייה. “אה… הרי אליך בא הבאנדיט הקטן החדש שלנו, רפי.”
“כן.”
“איך הוא בחדר?”
“הוא ילד טוב, אולי קצת סגור מדי, אבל ילד טוב.”
שתיקה קצרה.
“נדמה לי, שהוא לא נקלט כל כך טוב,” מגשש יהודה.
“יתכן. עכשיו הוא בא פחות בגלל הכלב שלו.”
“זהו, בעניין הכלב רציתי לדבר אתך. מה אתה אומר על כל העסק מבחינת השפעתו החינוכית?”
“מה אני יכול להגיד?”
“העניין מדאיג… אפילו מדאיג מאוד… כי הרי זוהי קודם כל בעיה פסיכולוגית עדינה…” יהודה מישיר עיניו אל פניו של יוסף, כחושש מפני התנגדות נמרצת לעצם המלה ‘פסיכולוגית’. “אתה מבין, הכלב מרחיק אותו מאיתנו, ומשמש לו פתח לרגרסיה, לבריחה מן המציאות. והרי בעצמך תודה, שזאת בעיה פסיכולוגית עדינה.”
“אולי, נניח שכן. אז מה?”
“אז בעניין זה… אני מרגיש שהילד מתרחק, נשמט מידי. כל הערה שמעירים לו, תיכף רץ למתבּן. והרי כל איש יודה שאין זאת הסוּבלימציה הנכונה. הסוּבלימציה צריכה לקרב את הילד אל המציאות, והכלב רק מרחיק אותו ממנה… אך מצד שני מוכרחים להסכים, שהמסירות והאהבה שהוא מגלה הן ביסודו של דבר תופעה… תופעה חיובית…”
“אפשר שזו באמת סוּבלימציה כמו שאתה אומר,” אומר יוסף. “פשוט אינני מבין בזה הרבה. אבל את הילד אני מבין. גם אני תמיד אהבתי יותר לשחק עם כלבים מאשר ללמוד בבית־הספר, ותמיד…”
“אל תשכח שזה היה בבית־הספר הישן, ששם לא היתה כל הבנה לילד,” משסע יהודה את דבריו בחיוך.
“נכון. ובכל זאת הילד עכשיו עליז יותר מקודם. תראה, במשך הזמן יתפּייס עם הילדים.”
“אילו הייתי בטוח בכך כמוך!” אומר יהודה ונאנח. “אבל תבין שסוף־סוף יש לי אחריות פּדאגוגית כלפי הוריו… אינני יכול לשבת באופן פאסיבי ולחכות… לא ייתכן שהילד יבלה את כל יומו במתבן. צריך לחפש דרך להרחיקוֹ מן הכלב.”
“ואיך, למשל, אתה חושב להרחיק אותו?”
“שמעתי שעומדים לסלק את כל הכלבים מן החצר. ביקשתי שלא יהרגו אותם, כדי לא לפגוע יותר מדי בילדים. יטעינו אותם על אחת המשאיות היוצאות העירה, ויורידו אותם בדרך… אנחנו לא נצטרך אפילו להתערב באופן אקטיבי… אז מה אתה אומר?”
“מה אני יכול להגיד? פשוט, חבל לי עליו.”
“באמת חבל… ואולי עוד אהרהר בדבר…”
“נסה פשוט לדבר איתו,” מייעץ יוסף.
“לוּ יכולתי… אבל צריך בשביל זה הזדמנות פּדאגוגית… אם אתה מבין אותי…” – יהודה תולה מבט של ספק באיש־שיחו – “הצרה שהוא מתחמק מכל פגישה, נשמט מן הידיים…” ובלי להמתין לתשובה פונה יהודה ללכת, כשהוא שב ומפזם את פזמונו, וידיו שלובות מאחורי גבו.
5. 🔗
רפי מתעורר בבוקר, קופץ מן המיטה ומתלבש. אין פנאי לחלומות המתרפקים על השׂמיכה החמה. לוֹבּוֹ ובּיאנקא, העלם בהיר־התלתלים במקדש־המערות… הצידה, הצידה! צריך לרוץ אל המתבן, לפקוד את דידי לפני ארוחת הבוקר.
"לא נביחה עליזה ולא כשכוש זנב. המלונה ריקה.
“ניתק את השרשרת, הממזר.” בזמן האחרון הוא אוהב לנהום כך ולצרף לנהמתו גידוף. נוותר על ארוחת־הבוקר. נחפש. מי יודע איפה, לעזאזל, הסתתר בן־הכלבה הזה? אולי על יד עגלת־האשפה? אולי ליד חדר־האוכל?
עובר על פני רפי זאב’ל הג’ינג’י מחברת הנוער הגרמנית, שעובד באורווה ומסייע לחצרן.
“שמע, זאב’ל, אולי ראית במקרה את דידי?”
זאב’ל איננו עוצר את העגלה, מחייך חיוך רחב בשיניים גדולות וצהובות וקורא אל רפי תוך כדי נסיעה:
“דידי שלך – הלך. אַבּדן.”
רפי רץ מעט לצד העגלה, עד שזו נעצרת לפני אחת הרפתים. שם הוא מתייצב לפני זאב’ל ותולה בו את עיניו בפיו.
“ח’לס, אין. חפש לך כלב אחר, יא רפיק.”
רפי עדיין עומד לפני העגלה ומפטיר בקול רפה:
“אבל תגיד לי מה קרה לו, תגיד לי מה קרה לו.”
“קרה לו? שום דבר לא קרה לו. נסע לו עלא־בּאבּ־אללה. איפה הוא עכשיו? ודאי שם…” הוא מורה בידו לצפון. “או אולי גם שם,” הוא מורה דרומה. “בכל אופן, הוא מתרוצץ לו באיזה מקום, ותהיה בטוח שהוא מפסוּט־ח’לס.”
“אבל תגיד לי מה קרה לו?” משנן רפי בקול רפה. “תגיד לי מה קרה לו?”
“בבוקר העלו אותו לאוטו ולקחו אותו. באמת, יותר מדי כלבים בחצר.”
רפי מרכין ראשו.
“מעליש, רפיק,” אומר זאב’ל. “הרי לא הרגנו לך אותו. פשוט שלחו אותו למקום אחר. תהיה בטוח שהוא מפסוט שם. תוכל למצוא לך כלב אחר. כלבים, אלחמדוללה, יש די והותר.”
רפי ניתר ממקומו ורץ אל המוסך. המכונית איננה. רפי דוהר אל השער. על פניו חולפת הדרך, הנטועה עצים מזה ומזה. הכביש ריק. ורק הרחק, מעבר לשדות, מתמתח לו קו האופק, ושותק.
6. 🔗
כעבור כמה ימים שוב נפגשים יהודה ויוסף על הרחבה שלפני חדר־האוכל. יוסף מעביר יד על בלוריתו, מצית לעצמו סיגריה, ולבסוף אומר:
“בעצם חבל לי עליו”
“על מי?”
“על הכלב, וגם על הילד. עצוב לו. בא לחדר – ושותק. מביט מסביב – ושותק.”
“כן,” מאשר יהודה, משלב את ידיו מאחורי גבו, ועל מצחו, מתחת לשׂערו השחור, מופיע קמט פּדאגוגי עמוק. “הוא הגיב ברגרסיה נוספת. גם בשיעורים אינו מתרכז במידה מספקת. כמו שאומרים בלעז גאיסטסאַבּווזנד, כלומר… איך להגיד… פשוט: מפוזר…”
“הרע הוא בזה, שגם מן הבן שלי הוא מתרחק, גם מפני הוא מתחמק,” אומר יוסף, ומוצץ מציצה ארוכה מן הסיגריה. “אולי אשתדל למצוא לו כלב אחר…” – ויוסף פונה לדרכו.
הולך לו גם יהודה. בצעדים גדולים ונמרצים הוא מהלך, והקמט האפל עדיין בין עיניו. על מדרכת־הבטון מזדמן לקראתו רפי. הנער עובר על פני המורה בהשפלת־עיניים, כששפתיו פולטות “שלום” רפה, אלא שיהודה עוצרו, שם בלבביות יד על כתפו ואומר:
“ובכן, בנדיט קטן, בוא הנה ונשוחח מעט.”
רפי נעמד ואינו נושא את עיניו.
“אם כן, מה שלומך, ידידי,” מחייך יהודה.
“בסדר,” ממלמל רפי.
“ואיך עם הילדים? עוד מציקים לך לפעמים?”
“לא.”
“שמעתי ששלחו לאן שהוא כמה כלבים, וביניהם גם את הכלב שלך?”
“כן.”
“אולי תנסה למצוא כלב אחר?”
רפי איננו עונה, אבל משהוא מרגיש, כעבור זמן מה של שתיקה, שיהודה ממתין לתשובה, הוא אומר:
“לא יודע.”
השיחה אינה עולה יפה. ובמי האשם? כלום לא פתח בנעימה לבבית? כלום לא גילה את מיטב הרצון להבין לנפשו של הנער הצנום הזה, בעל הקומה הדקה והפנים הזועפים? יהודה תר אחרי שאלות נוספות, וכאשר אינו מוצאן, הוא שואל:
“אבל בדרך כלל אתה מרוצה?”
אחרי שתיקה משיב רפי בחטיפה:
“כן.”
“אתה יודע, רפי,” אומר יהודה באי־בטחון, “אם במקרה תרצה פעם לדבר על מישהו… אם מישהו מן הילדים יציק לך, או תתעורר איזו בעיה… איתי אתה תמיד יכול לשוחח על הכול…”
רפי איננו משיב והם נפרדים בשתיקה.
7. 🔗
באותו לילה אירע הדבר. בערב איחר רפי להרדם. שלושת חבריו לחדר נרדמו מכבר. ליל־ירח בחוץ, ליל־לובן, האור שוטף בעד הווילונות ומסתבך בהם בצללים מוזרים. דממה אופפת את בית־הילדים, אך בחצר הקיבוץ, בחדר־האוכל וברחבה שלפניו, עדיין הומים קולות רבים. תטה אוזנך לשמוע ותבחין בנקל… אך לפתע… פתאום לפתע… רפי קופץ ממיטתו ומטה אוזן. שנתו סרה ממנו בן־רגע. הוא ער עד שרשי שערותיו. לא יתכן… ובכל זאת… ודאי… זו יללתו של דידי, אותה יללה ארוכה, נוגה, בה הוא משיב ליללות התנים בשדות, כשהוא מרים את ראשו אל הירח.
כן! כן! זה קולו של דידי!
רפי חומק מן החדר, מקיף את בתי הקיבוץ, וחסר נשימה, כשליבּו פועם בו עד צווארו, הוא מגיע אל המתבן.
משהו אפל ופרוע מזנק לקראתך. משהו מתולתל ורך מכשכש בזנבו ומלקק את ידיך. משהו מוכר ואהוב לאין שעור מתרפק ומייבב ואינו מרפה. דידי! הינה חזר אליך!
הם יוצאים מן המתבן האפל ושוכבים על גבי התבן הרך השטוף אור־ירח. אכן, דידי… אבל שערו פרוע, עיניו… יש משהו מוזר בעיניו… בשרו כחש, אפשר לספור את צלעותיו אחת־אחת, ובשמאלו, מעל לכתף, פצע גדול, וסביבו קווּצות שׂיער דבוקות בדם קרוש. קשתה עליך הדרך… מסכן שלי… איזה מרחק עברת. כמה רדפו אחריך, כמה רעבת… אבל חזרת, דידי, העיקר שחזרת! ומעכשיו הכול, הכול יהיה טוב. אף פעם, אף אף פעם לא יעז עוד איש לקחת אותך ממני, דידי, נרחץ אותך, נאכיל אותך לשובע, שוב תהיה דידי הישן והטוב…
8. 🔗
בבוקר המחרת משכים רפי אל המתבן ושוב מוצא את השרשרת מנותקת. הוא מחפש את דידי בכל חצר המשק, ולבסוף פוגשו ליד עגלת־האשפה. דידי מקדם את פניו בכשכוש ובליקוק, הוא מקפץ ומכרכר, מתרפק ומתחטא – כרגיל, אבל… ויש משהו שונה וזר ביללתו, משהו מאיים, נטרד ומדאיג בעיניים. הוא מרבה לחשוף את שיניו ולסמר שׂערו. אחרי כן הוא מקפץ ומכרכר, מתרפק ומתחטא, אך אם תקשרהו – מיד ינתק את השרשרת.
כך מנהגו מעתה, בוקר־בוקר: מנתק את השרשרת, מסתובב לו בחצר. ובלילות, בלילות הוא נעלם לחלוטין. בשדות, מעבר לוואדי…
9. 🔗
כעבור שבוע פוגש אפרים, אביו של רמי, ברפי הסובב בחצר, ואומר לו:
“שמע, חביבי, אם אינך רוצה שהכלבלב שלך יפח את רוחו בימים הקרובים, מוטב שתקשור אותו יותר חזק. אנחנו עומדים לפזר רעל לתנים בשטח הלול… לא תשמור עליו פעם אחת – וגמרנו.”
אפרים הוא חצרן הקיבוץ, שליט החצר. בידיו המפתחות, כל המפתחות לכל המחסנים. בעצם, איננו דומה לרמי כלל: הוא נמוך, מצחו מקומט, עיניו חדות, אפו כפוף ובולט, וארשת פניו ארשת של כבשה. כשהוא מדבר, הוא קורץ אל איש־שיחו בעין אחת ומרים אחת מגבותיו.
“רעל לתנים בלול?” תמיה רפי. “מה פתאום בלול?”
“עובדה, שכל לילה הם מתפרצים לשם וטורפים כמה תרנגולות,” אומר אפרים. “אז הזמנו רעל מיוחד. הרבה נתחים קטנים של בשר מורעל. מחר אנחנו מפזרים אותם. ודידי זה שלך, דווקא מסתובב שם כל היום.”
אפרים הולך לו. החצרן עסוק תמיד. בכל רגע אפשר לשמוע קולות קוראים לו מסוף החצר ועד סופה: “הי, חצרן, מי ראה את החצרן?…”
הדמדומים יורדים על הקיבוץ. עוד מעט יצלצלו לגמר העבודה, ואולי כבר צילצלו, ורפי לא שמע. שלווה נוגה מרחפת באוויר. רפי פוסע אל המתבן. צריך להתקין לכלב שרשרת של ממש, ולא להסתפק בכמה חוטי־ברזל קלועים. וגם צלחת חדשה כדאי להשיג. הישנה כבר מנטפת. גם צריך לפתוח, סוף־סוף, בתרגול שיטתי – להתחיל ב’ארצה'! ו’שב'! ולעבור לפקודות מסובכות יותר… רפי מטפס ועולה בין חבילות־הקש. מהיסח־הדעת אינו משמיע את שריקתו הרגילה. אולי שוב ברח לו הממזר? רפי מגיע אל קצהו של קיר החבילות, מתרומם, מתקין עצמו, כרגיל, לגלישה, מביט למטה… מביט למטה… מביט… פיו פעור. עיניו בוערות. אבריו כמו משותקים. קור מטפס בקצות אצבעותיו. רק ליבו ניתר לפתע ופועם פעימות עזות בצווארו.
כל זה כהרף עין. ומיד קופץ רפי למטה וקורא מעומק גרונו:
“דידי!”
דידי מרים את ראשו, לידו, על התבן, מפוזרות נוצות הרבה, עצמות מכורסמות, כנף רצוצה וגרגרת קטועה. דידי קם מריבצו. עיניו דולקות. הוא חושף את שיניו. הנה יתנפל על הנער.
“דידי!” לוחש רפי.
דידי מתקרב, מכשכש בזנבו, מתרפס, מבקש ללקק את ידו. רפי נרתע.
“דידי, דידי,” הוא לוחש. “הרי זה דם, דידי!”
“דידי, דידי – הרי טרפת…”
הוא מרים את ידו ותופש את הכלב בערפו, מטלטלו ומרפה ממנו. מחנק בגרונו. הנשימה קשה עליו. ולפתע חם לו כל כך, כאילו רץ דרך ארוכה. והוא פותח את צווארון חולצתו. אחרי כן הוא ננער ויוצא את המתבן, עובר את גדר הרפת, ורץ, רץ… ונעצר. סובב לכאן ולכאן – וחוזר לאטו אל המתבן. גורר רגליו, מעיף מבט אל מעבר לגדר, לשטח המטעים. מרים עיניו לשמיים. על אחד מעמודי־החשמל יושבת ציפור מוזרה, ציפור־טרף. בוודאי אורבת לעכברים. ובמטעים כבר פורחים השזיפים… פרה עומדת בחצר הרפת, ובגבה כתם לבן, גדול…
רפי זוחל ועובר את גדר הרפת, מביט איך מסתכלות בו הפרות בעיני־זגוגית גדולות. אחרי כן הוא נכנס למתבן, יושב על אחת מחבילות־הקש ותומך ראשו בידיו. דידי קרב אליו בהיסוס, מתחכך ברגלו ומכשכש בזנבו. רפי כונס את ראשו של הכלב בין שתי ברכיו, מציץ בעיניו ומלטפו דומם.
אחרי כן הוא מלקט בחוץ חוטי־ברזל, קולע את החוטים, מכפיל ומשלש אותם, נוטל את רצועתו של דידי וקושרה היטב. לפנות ערב הוא מביא לכלב מנת־אוכל כפולה. לא איכפת לו שכל הקיבוץ מלגלג עליו כשהוא מחזר על השולחנות שבחדר־האוכל להריק את תוכנן של ה’ציבּוּריוֹת'.
10. 🔗
למחרת, בבוקר־שבת שליו ובהיר, משכים רפי אל המתבן, עדיין הקיבוץ נם את שנת השבת. רק עובדי המיספוא מובילים ירק לרפת. רפי מטפס על חבילות הקש, משקיף למטה – כמובן, השרשרת מנותקת, ודידי רובץ לו שם, וכנף של תרנגולת תקועה לו בין שיניו. באוכל של אמש כמעט ולא נגע.
רפי לא הספיק לקפוץ למטה והינה נשמעים קולות וחריקת נעליים על מצע הקש. רפי נלחץ אל החבילות, מזיז עצמו מעט קדימה ומציץ למטה. בפתח המתבן עומדים אפרים וזאב’ל. זאב’ל פוסע פסיעה לפנים ומטיל את השוֹט בדידי. הכלב מתחמק ונעלם בין עצי השזיפים.
זאב’ל מרים את השוט וחוזר אל אפרים. הוא חושף את שיניו הגדולות הצהובות, ואומר בתנופת יד:
“תמיד אמרתי לך שצריך לחסל את הכלבים האלה. עכשיו – אַבּדן. כדור אחד וח’לס.” ואחרי כן הוא מוסיף: “אבל ראית? אַרס כזה!”
“שמע, חביבי,” משיב לו אפרים. “את העניין הזה צריך באמת לגמור בהקדם. אני אגיד לו שיקשור אותו, ובערב נרביץ בו כדוּר, והוא לא ידע. הוא קשור בו מאוד, ולילד הרי לא תוכל להסביר איזה נזק זה גורם למשק.” אפרים מתגרד, קורץ בעינו ומרים אחת מגבותיו:
“אתה יודע מה זה עשר תרנגולות? ואולי עשרים, מי יודע? באמת, הון כסף…”
אחרי כן הם מתרחקים ומדברים על מצב החציר וסלק הבהמות.
רפי נושך את שפתיו ואינו חש כאב. עתה אין לשהוֹת עוד. לילד הרי לא תוכל להסביר איזה נזק זה גורם למשק. בערב נרביץ בו כדור. כדור אחד וח’לס.
רפי יוצא מפתחו השני של המתבן ועובר את חצר הקיבוץ. מסביב דממת בוקר־שבת. רק מן המחלבה מגיע קול שקשוק הכדים. חתול מנומר יורד לאיטו מאחד השקים המעורמים בערימה גדולה לפני הרפת, מתמתח, זוקף זנבו, מהלך מעט לאורך השקים, ושוב נעלם בפתח הרפת. בדרך מקפצים אנקורים ונוברים בין גללי הסוסים. מעל האורווה חגות יונים לבנות, וקול גרגורן העמום נשמע מסביב. רפי פוסע לאיטו, מדשדש ברגליו ומתבונן אל חצר הקיבוץ. עתה הוא רואה אותה לראשונה, לראשונה־לראשונה, ועם זאת ודאי ראה אותה פעם, אי־פעם, מזמן, בגלגול אחר. ידיו ורגליו נעות מאליהן, בלי ליטול רשות ממנו. הוא פוסע, מאזין לקול צעדיו ומדמה כי הרגליים מפזמות פזמון, בו חוזרות ונשנות המלים:
“מוכרחים… מוכרחים… מוכרחים… ללכת… ללכת… ללכת…”
כך הוא עובר בין שורות הלוּלים ומגיע עד למחסן הקטן של הלול: צריף צר ואפל, מלא שקים של גרעינים, של קמח־עצמות, ושל קמח־חלב, ועומד בו ריח משונה של אבק תערובת ושמן־דגים. בפינה משמאל תלוי ארון־קיר קטן, כאן טומנים את כל המשחות, התרופות והרעלים למיניהם. הינה – קופסת פח גדולה, מאורכת. רפי מסיר את המכסה ונוטל בשתי אצבעות נתח מנתחי הבשר, עוטפו בנייר ומסתירו תחת חולצתו. במתבן הוא מניח את הבשר בין שתי חבילות־קש.
אחרי ארוחת־הצהריים מנמנמת החצר עייפה ושׂביעה. קרני־השמש שוטפות אותה כולה, ואין איש נראה בה. רפי מוצא את דידי ליד עגלת־האשפה. הוא שורק לו ומוליכו אל המתבן. בפיזור־דעת הוא מהלך לצידו, אינו מביט בו. במתבן הוא שוכב לידו בקש, מסתכל בו ארוכות, בולע כמה פעמים את רוּקו, אך אינו אומר לו כלום. לבסוף הוא קם, נוטל את נתח הבשר המורעל, מסב את ראשו הצידה ומשליך לו את הנתח. זמן מה הוא עומד מתוח, קופא, אחר־כך הוא גוחן, מחבק את הכלב בכוח רב, עד שהלה מתחיל ליבב, נושק לו נשיקה ארוכה בין שתי עיניו החומות, הודפו מעליו אל הקש ויוצא את המתבן.
לא יצאו רגעים ספורים, ואיש, שהיה עומד על גג־הבטון השטוח של האורווה הישנה, הנשקף על פני השדות, יכול היה לראות דמות דקה מהלכת בקומה כפופה ובצעד מהיר מאחורי הכרם, עד מעבר לכביש. אך איש לא עמד שם אותה שעה, לפי שחצר הקיבוץ נמה, כאמור, את שנת הצהריים, ורק יונים לבנות חגו מעל גג האורווה והשמיעו את גרגורן העמום.
רפי חוזר עם חשיכה, נכנס אל החצר בפשפש האחורי ושם פעמיו אל המתבן. אך משהוא מרגיש בכך, מיד הוא נפנה לאחוריו והולך אל חדרו. איננו אוכל ארוחת־ערב. שוכב על המיטה בלי לפשוט את בגדיו. בחלון עולה הירח מאחורי שדרת הברושים, גדול ואדום. בשדות מיללים תנים. ופתאום… רפי מבקש לקוּם, אך בטרם נגעו רגליו בארץ, הוא חוזר ושוכב, נלחץ אל המיטה, עוצם את עיניו, מהדק את שיניו, מכסה את ראשו בשמיכה.
בחצות הוא מקיץ, יושב במיטתו, מביט כה וכה. בחדר ישנים הכּוֹל. מעבר לחלון מלבינה הדרך כאילו יצקו עליה סיד. בצידיה מכרסמים אותה צללי הברושים החדים והמשוננים בשיניים שחורות. בחדר מחנק. רפי פוסע בזהירות אל הדלת, אוחז בידית בהיסח־הדעת ופותח.
על הסף רובץ דידי.
פיו מכוסה קצף. הוא שוכב על צידו, צווארו ורגליו מעוותים. בדלת חרוטות שרטות הרבה.
בו בלילה קובר רפי את דידי מאחורי הכרם, בגיא, ואינו נותן ציון על קברו.
11. 🔗
לאחר כחצי שנה מהלכים פעם רפי וגדי בחצר הקיבוץ, ומדברים על גידוּל סוסי רכיבה בקיבוצים. עודם מדברים, והינה מגיח לו מן הצד כלב חום־צהבהב, מתולתל שׂיער, מכשכּש בזנבו, מחזר אחרי רפי, מנסה ללקק את ידו.
“אֶטלע!” נותן עליו רפי בקולו ובועט בו בעיטה של כלום.
“שלך?” שואל גדי.
“לא,” עונה רפי באמירה של אגב, “של רמי. אני לא מגדל כלבים. אינני סובל אותם.”
אחר כך הוא משתתק ומהלך מחריש וראשו מורכן, אך כעבור רגע שוב הוא זוקף את ראשו, מחייך, וממשיך לדבר על סוסי רכיבה, כאילו לא אירע דבר.
אורי בונה משק 🔗
אורי שקוע במחשבות.
בחוץ מחייכת שבת בהירה וחמימה של ראשית ניסן. אך תסיים את ארוחת הבוקר ותוכל ללכת אליה. השמיים תכולים וטהורים, כאילו מורקו היטב־היטב, בחצר יבשו השלוליות ונקרש הבוץ, וכבר אפשר לדרוך על גבי כל אותם פסים, בליטות ושקעים, שהוֹתירוּ אופני העגלות בדרכי־העפר. שוב אפשר לשוטט במשק ולתהות על המצב באורווה (הסייחה, כבר הגיע זמנה שתטעם טעם אוכף!) להתבונן בלול, איך מדגירים את אחרוני האפרוחים. ואם תצא את החצר – תראה: הקמה בשדות ירוקה וגבוהה, האדמה לחה עדיין, וקרום פריך מכסה את פניה. אך די במשב חמסין, ומייד יתפצל הקרום פצלות פצלוֹת. אז תפרח הבּקיה, ויגיע תור קציר החצירים. פה ושם אולי תוכל למצוא לך רקפת בודדה אפילה. הרי לך השבת הגדולה, החייכנית והבהירה, לעשות בה רצונך.
ואורי שקוע במחשבות.
הכול יושבים סביבו, אוכלים את ארוחת־הבוקר, מדברים, ואורי יושב לשולחן, משעין מרפק ותומך את ראשו הגדול בכף־היד, ומבטו נעוץ בנקודה נעלמה, אי שם בתוך חלמון הביצה המונחת לפניו בצלחת. רק לסתותיו מתהדקות מדי פעם ומבליטות את השלבוּקים שבצידי הלחי.
“שמע, אורי,” אומר גדי. “אולי ראית באיזה מקום בחצר גלגל ישן של אופניים?”
השאלה נמוגה בשאון השיחה.
“רפי,” לוחשת רותי מעבר לשולחן, “בחייך, רפיק, שתה את החלב שלי. באמת, היום אין בו כמעט קרומים, רפי, בחייך…” עיניה מישירות להביט אליו בביטחה ירוּקה. השמש טרם הגביהה בחלון ומפזזת על שׂערה.
“היום אני לא מכין שיעורים,” מכריז רמי באוזני יוסי. “שיגיד לו יהודה מה שהוא רוצה…” הוא ממצמץ בעיניו ומושך את זוויות פיו כלפי מטה.
“שמע, אורי,” חוזר גדי אל שאלתו. “אולי ראית במקרה באיזה מקום…”
הכול מפטפטים ולועסים בפה מלא.
“שמע, אורי, אתה שומע,” שואל גדי. “שאלתי אותך… הי אורי, פלח, שמע נא, מדברים אליך…”
“כן?” ננער אורי ומרים את עיניו מן הביצה. “מה יש?”
“בוקר טוב! על מה חלמת? שאלתי, אם ראית אולי…” וגדי חוזר על שאלתו.
“מה? צמיג של אופנים? לא, לא ראיתי,” עונה אורי וחוזר להביט בחלמון הביצה.
רפי שותה את החלב שלו ושל רותי, על כל הקרומים הנוראים שבו, גומר לאכול ויורד לחצר. אורי מניח את מנתו, קם וממהר בעקבותיו. כשרפי עומד עמידה סתמית ליד הברוש הראשון של ברושי השדרה, מול השבת היפה והחמימה, ושוקל בדעתו אנה יפנה ומה יעשה, בה, ניגש אליו אורי ואומר לו בהיסוס:
“שמע, רפי, אתה מסכים לבנות איתי משק?”
“איזה משק?” תמיה רפי.
“סתם משק,” אומר אורי. “החלטתי להקים משק.”
“איפה?”
“זהו שעוד לא קבעתי. זאת באמת הבעיה.”
“אז… אז מה צריך להיות שם, במשק הזה?”
“קודם כל – לול,” אומר אורי בביטחון. “ואחר כך גם משתלה של אורנים או אקליפטוסים.”
“ולמה לך אורנים ואקליפטוסים?”
“החלטתי לגדל אותם ולנטוע חורשה על יד ההרים.”
“אה… ואיפה תיקח שתילים?”
“זהו, שבשביל המשתלה אאסוף אצטרובלים של אורן, וגם של אקליפטוסים, ואזרע אותם.”
“אז… ואיך תשיג אפרוחים ללול?”
“זהו, שעכשיו גומרים להדגיר,” מסביר אורי באורך רוח. “ובכל הדגרה יש אפרוחים נחשלים, שממילא חושבים שימותו, וזורקים אותם. אבל אם מטפלים בהם, הם נשארים בחיים.”
“אה…” רפי משתתק, לעכל את הדברים. אחרי כן הוא שב וחוקר:
“אה – ובסוף תמכור אותם?”
“לא,” תמיה אורי. “מה פתאום למכור?”
“אז למה לך?”
“מה למה לי?”
“למה לך האפרוחים והאקליפּטוסים?”
אורי מהרהר שעה קלה ומשיב לבסוף בכעס־מה ובקוצר־רוח:
“סתם ככה. נתחשק לי.”
“אה…”
“נו, אתה רוצה להיות איתי במשק?” דוחק עליו אורי.
“טוב,” מסכים רפי בשמחה, ותמיה מפני מה בא אורי דווקא אליו בהצעה כזו. “אולי נקרא גם לגדי או לרותי?”
“תפסיק,” אומר אורי בתוקף ובביטול. “עוזא סתם יתלהב ויקים רעש, לרותי יהיו מצבי־רוח, והיא תצחק לך כאן כל הזמן, ובסוף לא יצא כלום.”
“אה… אז מתי נתחיל?”
“להתחיל?” מתפלא אורי. “עכשיו, כמובן, תיכף. קודם כל צריך לבחור מקום.”
ההצעה עלתה כה במפתיע… רפי עדיין עומד מהסס. אלא שאורי דוחק עליו ב"נוּ, נלך!" נמרץ.
“אז… טוב, מילא,” מושך רפי בקולו. “בוא נלך.”
2. 🔗
אורי ורפי מקימים את משקם מאחורי בית־התרבות של הקיבוץ. זהו האחרון בשורת הבתים, ומאחוריו נמשכת גדר של תיל ומשתרע גן עצי־השזיפים. במרחק־מה משם והלאה עומדים שני עצי שיטים גדולים, וכאן עוקפת אותם הגדר עקיפה קלה, עד שמתהווה פינה סגורה – מזה גדורה היא בגדר התיל, ומזה – בעצי השיטים. באביב צומחים כאן ברקנים וגדילנים לרוב, ואין בּנראה אלא סבך ירוק ודוקרני. לשיטים נוף רחב וענפיהם מגיעים עד הארץ. סביב־סביב חומת־ירק, ורק ליד הגזע סוכה טבעית, אפלה למחצה, שקשה לחדור לתוכה בעד הסבך.
“זהו!” אומר אורי, כשהם מגיעים למקום בשעה שהם מסיירים בחצר הקיבוץ. “זה המקום.”
“השתגעת? בכל הקוצים האלה?” מכיוון שרפי שותף שווה־זכויות למשק, הוא רוצה לקחת חלק בפועל ממש בהכרעות.
“זהו המקום,” קובע אורי.
“והקוצים?”
אורי מניע בידו.
“מה הבעיה? נקצור אותם.”
“איך ‘תקצור’?”
“נסחוב חרמש מן המחסן של אפרים.”
“אה… אבל אתה יודע איך לקצור בחרמש?”
“זה פרט,” אומר אורי ויורק יריקה רחבה אל מעבר לגדר.
אחר כך הם סוחבים את החרמש (אפרים ערמומי מאוד, אבל אני אומר לך שהפעם ודאי לא ירגיש), קוצרים בו את הקוצים ושוברים אותו רק קצת, (אבל זה יכול לקרות תמיד, אפילו לקוצר מצוין, ומלבד זה אני אומר לך שאפשר לתקן את זה בקלות), ואחרי־כן הולכים לחפש רשתות. לבסוף הם מוצאים ערימה גדולה של רשתות מאחורי המסגריה, והן בטח כבר ישנות מאוד, כי פרקו אותן מאיזו חצר של איזה לוּל, וברור שאפילו מתושלח כבר לא צריך אותן.
“מתושלח עובד בלול?” שואל רפי ונכנס לאט לאט בעובי הקורה.
אורי מהרהר קצת ומשיב:
“מתושלח? לא, הוא אחד כזה…” ואחר כן הוא מתכעס ופוסק: “בכל אופן אומרים ככה.”
את הרשתות הם גוררים עד עצי־השיטים. מביאים חוּטי־ברזל מן הרפתות, מוציאים כמה סמוֹכוֹת ממחסן המטעים. מותחים את החוטים מן הגדר עד גזעי השיטים ומהדקים אליהם את הרשתות. שואלים מה השעה, לעזאזל? מתוך הרגשה חריפה של בגרות, והולכים לאכול ארוחת־צהריים. אחרי כן מוצאים ארגז גדול וישן ומעמידים אותו בתוך חצר הלוּל, העשויה רשת. קושרים אליו לוח מרובע – דלת המחוזקת לצירים של עור. מסתירים מתחת לנופם הרחב של עצי השיטים מלאי של גרעינים, שנשפכו על הארץ על יד מחסן התבואות, ורק אספנו אותם שם, ובאמת לא לקחנו מהשקים. מעמידים בלול כמה קופסאות ופחיות בשביל מיים, ירק ותערובת, (שגם היא נשפכה באיזה מקום), מתבוננים אל המראה בעין מקצועית ובארשׁת של בעלי־נסיון, ואומרים, נו, היום הספקנו לא רע, מה? והולכים להתקלח, כי כבר העריב היום, ועדיין אלפי תוכניות ממתינות בקוצר רוח.
למחרת, אחרי מנוחת הצהריים, כמובן הולכים שוב אל המשק, חומקים בעד סבך נופם של השיטים וסוקרים את המצב.
“זהו,” אומר אורי במבט אלכסוני ובעקימת פה. “לא רע,” ואחרי בחינה נוספת הוא קובע: “צריך לסדר גג של רשת מעל החצר.”
“למה?” תמיה רפי. הוא לומד עתה לימוד מרוכז את תורת התכנוּן המשקי.
“הם ילמדו לעוף,” מאַלפוֹ אורי דעת.
“האפרוחים?”
“בטח, אלא מי? יגדלו קצת – ותיכף ינסו לעוּף. אני מכיר אותם.”
“אה…” אומר רפי. “אתה יודע, אורי, קיבלתי יבלות בשתי הידיים.”
“יבלות? אין דבר. זה פרט,” אורי יורק למרחק. אחרי כן הוא סוקר את המצב סקירה אחרונה, מציץ לתוך הלול פנימה בודק את ריפוד הקש ואומר:
“זהו. הכּוֹל בסדר. אפשר ללכת. בוא, ניגש למדגרה להביא אותם.”
“ואיך ניקח את האפרוחים, בידיים?”
“זה פּרט. נמצא משהו בדרך. היום מוציאים אותם ואת החלשים זורקים תיכף. בוא.”
ואורי בוקע את נופם הרחב של השיטים, ממהר לדרכו, ראשו הגדול נטוי לפנים וידיו הארוכות חותרות בצדדים.
3. 🔗
שנים־עשר הם האפרוחים. כולם צהובים ומצפצפים בקול ענות חלושה. שבעה מהם לא הצליחו להבקיע את קליפת ביצתם, ורפי עזר להם ברחמים רבים. אך גם את הנותרים השליכו הלולנים עם הקליפות, מפני ששכבו תחתם ולא קמו להלוך על כרעיהם. אורי ורפי מעבירים אותם מערימת הקליפות לארגז קטן ושוב יוצאים מביתן הלול החמים, שזימזום המדגרה החשמלית עומד בו.
“טוב שלא פגשנו אף לולן,” אומר אורי בנשימת־רווחה.
“מה יש? אתה חושב שלא היו מרשים?”
“בטח שהיו מרשים. מה איכפת להם? אבל אני לא סובל את העצות שלהם.”
הם פוסעים בשתיקה עד המשק, ואת חריקת צעדיהם מלווה ציפצופם הדק של האפרוחים.
“רפיק, גש תביא קצת חלב,” אומר אורי ומגיש לו פחית קטנה.
הם משכיבים את האפרוחים הרועדים על מצע התבן. רפי מביא את החלב. שעה ארוכה הם עומדים שניהם, מסתכלים בהם. לבסוף הם נועלים אחריהם את הדלת, התלויה על צירי־עור, ופונים ללכת.
“הם אפילו לא שותים,” מצטער רפי.
“בטח ימותו קצת.” אורי מבקש להכין את עצמו מראש לקשים שבפגעים.
“וראית איך הם מצפצפים?” מרחם עליהם רפי.
“ממחר בבוקר,” אומר אורי, ונמצא חוזר אל התחום החביב עליו, “אנחנו מביאים חלב, ופשוט מכריחים אותם לשתות. מטבילים את המקור של כל אחד בחלב, עד שהוא כמעט נחנק, ואז הוא מוכרח לפתוח אותו, גם אם הוא לא רוצה. ייתכן שבסוף יהיו יותר חזקים אפילו מן האפרוחים הרגילים שבלול.”
“באמת אתה חושב?”
“איזו שאלה!” אומר אורי, מניף את ידו ויורק. “בטח. אפילו תראה בעצמך.”
4. 🔗
רפי קופץ מן המיטה מיד לאחר שמעירה אותם המטפלת, מזנק אל תוך בגדיו ודוהר אל המשק. הוא זוחל בעד סבך נופם של השיטים, גוחן אל פתח הלול, מציץ פנימה… אורי גם הוא רץ בעקבותיו, נושם ונושף. בדרך כלל הוא רוחש בוז לכל המתלהבים, שעושים הרבה רעש, עד שבסוף לא יוצא מזה כלום. אך הפעם הוא קורא תוך כדי ריצה:
“נו, מה המצב?”
שתיקה. רפי מזדקף לאיטו.
“כולם מתים.”
אורי גוחן ובודק את הארגז. האפרוחים מוטלים שם, מצופפים בפינה אחת, בפישוט כרעיים וצווארים.
שתיקה ממושכת.
“פשוט קפאו,” פוסק אורי.
שניהם עומדים נבוכים בחצר־הרשת שהקימו לתפארת, וגג־הרשת מצל על ראשם. לבסוף פותח אורי ואומר:
“בפעם הבאה נסדר גם תנור־נפט.”
“מתי?” שואל רפי קדורנית.
“בשבוע הבא, כששוב נביא אפרוחים.”
“שמע, אורי,” מהסס רפי. “אולי… אולי בכלל נעבור למשתלה?”
“בטח שנעבור למשתלה,” מאשר אורי. “הרי אפרוחים יהיו רק בשבוע הבא.”
רפי שותק.
“היום, מיד אחרי מנוחת הצהריים,” מתכנן אורי, “נתחיל לאסוף בחצר פחיות ישנות, נערבב אדמה בזבל, ונזרע אורנים. זהו. בוא, אחרת נאחר לשיעורים.”
דומם הם פונים ללכת.
“והאפרוחים?” שואל רפי. “צריך להשליך אותם.” הוא משתדל לדבר כיאות לאיש־משק.
“להשליך?” תמיה אורי. “מייד אחרי המנוחה נקבור אותם.”
“לקבור? ואיפה תקבור?”
“מה השאלה, מובן שכאן, בתוך המשק שלנו.”
“בתוך המשק?”
“ברור שבתוך המשק. אלא איפה חשבת?”
5. 🔗
את האפרוחים הם קוברים ליד הגדר, במקום שהשיטים כמעט נוגעות בה, ואין איש מהלך שם. חופרים בטוריה בור מאורך, ואורי מניח אותם בשורה, אחד־אחד. אחרי־כן הוא מזדקף להתבונן אל שורת שתים־עשרה הגופות הדקות שפלומתן הרכה דבוקה בהן, ומשום כך הן נראות כחושות ביותר, ראשיהן ומקוריהן מכוּונים לצד אחד, וכרעיהן פשוטות לצד האחר.
שניהם שותקים.
“מילא,” אומר אורי לבסוף. “כסה אותם.”
רפי מתחיל להקיש בטוריה, וגושי רגבים רטובים וחומים מכסים את קבר האחים.
“תכבוש קצת,” אומר אורי, “ואני אוריד כמה ענפים.” הוא שובר ענפי שיטים אחדים ומניחם למראשות החללים. אחרי כן הוא מתייצב לפני הקבר העטור ירק, קומתו זקופה וראשו מורכן. רפי איננו מעז לשאול לפשר הטכס; הוא עומד ליד אורי ומרכין את ראשו גם הוא.
“זהו,” אומר אורי לאחר שתיקה קלה. “בוא, נלך, צריך לאסוף פחיות בשביל האורנים.”
6. 🔗
אחרי שבוע, בשבת, מוכן הכּוֹל למיזרע: הפחיות, כתריסר, ממולאות עפר מעורב בזבל, וערוכות שורות שורות. לפני כמה ימים אספו אורי ורפי אצטרובלים הרבה, מן הגדולים והבשלים, וייבשום מעל לתנור המאפיה, עד שנשרו זרעיהם, זרעונים זעירים, שחרחרים ומכונפים. את זרעוני־הכנף האלה זורעים בפחיות ומשקים אותם במשפך ישן ודולף, שהיה מוטל ליד משתלת הקיבוץ, אלא שבטח הוא לא נחוץ עוד, והולך שם סתם לאיבוד.
וביום השלישי שוב מביאים אפרוחים. אורי מתרוצץ הרבה, ראשו נטוי לפנים, ידיו חותרות בצדדים ולסתותיו מהודקות. תחילה הוא לוקח פתיל של מנורת־נפט, מרכיבו לקופסת־שימורים ריקה, ומאהיל עליה מין סוכך של פח, הדומה לכובע סיני. הפעם הם בוררים עשרים אפרוחים, מאלה שהבקיעו בעצמם את הקליפה. אורי אינו חס על כבודו ומבקש משושנה, אמו של רמי, שתמסור לו את החלשים ישר מתוך המדגרה, כדי שלא יהיו מוטלים בחוץ ולא יתקררו. כל הלולנים מתאספים בביתן הלול, ומנבאים פה אחד שאפרוחים כאלה בּינכּה עתידים למות. כל אותה שעה אורי שותק בזעף, ואחרי־כן הוא מעיר ש"תמיד אמרתי לך שאני שונא את העצות שלהם." הוא מביא חלב, מחממו מעט, ומטביל לכל אפרוח את מקורו, לפי השיטה הבדוקה. מלבד הטיפול בחלב ובתנור־נפט, מתקין אורי בקבוקים חמים. ממלאים בקבוק גדול במיים רותחים, עוטפים אותו בסמרטוטים רבים, ומניחים אותו בין האפרוחים.
בשבוע הראשון מתים שבעה, וכעבור שבוע נוסף –עוד ארבעה. כל בוקר הנערים משכימים אל הלול לפני הארוחה. אורי שוב אינו נחפז – כל ריצה ובהלה הם למטה מכבודו. תמיד הוא מגיע כמה שניות אחרי רפי, ושואל בקול שוקט ככל האפשר:
“נו? כמה?”
רפי אוחז בשתי אצבעותיו באפרוח הקפוא, מוציאו, חופר גומה קטנה ליד הקבר הקודם ומכסה עליו בטוריה. אורי שוב אינו קוטם ענפי שיטים ואינו מרכין ראש לפני הקברים. ההרגל עשה את שלו.
“עכשיו כבר יותר חם בלילות.” נוהג אורי לעודד את עצמו ואת רפי. “אני אומר לך שזה בטח כבר כמעט מן האחרונים. נוסיף להם עוד בקבוק חם הערב.”
בשבוע השלישי מת רק עוד אחד, שהיה חלש ביותר, כמעט שלא היה מנקר בתערובת, מיאן לשתות חלב, ולא גדל כלל במשך כל שלושת השבועות. יומיים לפני מותו עוד היה יושב מכוּוץ בפינה, עוצם את עיניו ורועד.
“אני אומר לך, זהו בטח האחרון,” פוסק אורי. “שמונה אלה שעברו את השבועות הראשונים כבר מחוסנים כל כך, ששום קור לא יכול עוד להזיק להם.” הוא סוקר את המצב, כמצביא את שדה־הקטל, ומחליט:
“יש להתחיל בהשקעות לזמן ארוך: מחסן תערובת, מחסן גרעינים, חבית קטנה של נפט בשביל התנור… ויש לאגור מלאי, כדי שהאספקה תמיד תהיה מסודרת. אני אומר לך, שאת התקופה הכי קשה כבר עברנו. עכשיו צריך להתבסס ולצאת למרחב.”
רפי עומד מחריש וחותם בנפשו את השעה הגדולה. איזה נאום! ואיך אמר אורי ‘יש להתחיל’, במקום ‘צריך’, ‘לאגור’ במקום ‘לאסוף’. איך דיבר על ‘השקעות לזמן ארוך’, על ‘אספקה’, על ‘מלאי’…
“ומלבד זה, התנור הזה די מחורבן ומעשן יותר מדי, צריך לתקן אותו.” מוסיף אורי.
שעות גדולות קצרות הן.
7. 🔗
בשבת שלאחר־מכן, אחרי ארוחת־הבוקר, ממהר רפי אל המשק, ובידו ‘ציבורית’ מלאה שיירי דיסה וסלט, אוכל שיש בו המון ויטאמינים, בשביל האפרוחים. כעבור רגע הוא חוזר בריצה ומבשר:
“אורי, אורי – האורנים נובטים!”
“מה, באמת?” ניתר אורי ומחיש את צעדיו.
“בחיי, שנובטים. כבר מבצבצים, ורק מכוסים עוד קליפה דקה.”
אורי ניגש אל המשתלה, ראשו נטוי לפנים, וידיו חותרות בין ענפיהם הסבוכים של השיטים. “נו, בטח שהם נובטים. אלא מה חשבת? הרי זה בדיוק הזמן שהם צריכים לנבוט…”
שניהם גוחנים אל הפחיות.
“כן,” מאשר אורי, “בטח שהם נובטים. נשקה אותם פעם אחת במי־זבל, ותראה איך הם יגדלו. אגב, צריך להחליט איפה ניטע אותם.”
“אתה חושב לנטוע ממש יער?”
“בטח, אלא מה חשבת?”
“אה. אז ניגש פעם להרים ונמצא לנו איזו חלקה.”
“ועכשיו,” אומר אורי, “אנחנו מחליפים את ריפוד הקש שבלול. בעוד שבוע נוכל לכבות את התנור למשך היום. אגב, צריך להחליט, אם נאכל את הביצים בקומזיצים, או שנמסור אותן למטבח…”
הם מביאים שק מלא תבן יבש מן המתבן, גוררים, דוחפים, מגרדים – עד שמצליחים להוציא את הישן, המרקיב והלח, המעורב בזבל. האפרוחים מתרוצצים בציוץ ובצפצוף על פני כל החצר הגדורה רשת, ומהם שכבר מצמחות נוצות בפלומתם הצהובה.
“ההוא יהיה תרנגול,” קובע אורי במבט של מומחה. “תראה איך הוא מנקר במרץ.”
כל אותה שעה רפי מעקם את חוטמו מפני ריח הזבל, ועתה הוא רואה שעת־כושר לשאול:
“לאן לזרוק אותו?” עודנו טירון בבעיות החקלאות.
“השתגעת? לזרוק? תיכף נקים כאן, בצד, ערימת זבל, ונתחיל לטפל בה כהוגן.”
“‘לטפל’ בזבל?”
“בטח, אלא מה חשבת? צריך להשקות ולהוסיף עליו קש. הרי נצטרך אותו בשביל לזבל את המשתלה. תביט איזה ריח חריף יש לו. אני אומר לך, שזה יהיה זבל נהדר. עכשיו נכניס את הקש החדש. הוא קצת לח. בטח מן הטל בלילה. תמלא את התנור נפט. זהו. תדליק, וגמרנו. בוא. אפשר ללכת.”
דעתו של אורי זחוחה והוא מרבה דברים. רפי כמעט שנחנק מעשן התנור ומריח הזבל הנהדר. הם משקים את האורנים ומזבלים אותם וחוזרים אל חצר הקיבוץ.
יום אביב בהיר, אך עדיין לח במקצת.
8. 🔗
אחרי שעה בערך, כשהם יושבים לארוחת־הצהריים, נכנס גדי ואומר כלאחר־יד:
“אם לא איכפת לך, אורי, אז בכל אופן, נדמה לי, שהלול שלך בוער קצת. כי עשן עולה מ…”
אורי מזנק מן השולחן, מדלג על פני המדרגות ודוהר אל בית־התרבות. רפי מחרה אחריו בכל כוחו, אלא שהפעם אינו מצליח להשיגו. כשהם מגיעים לעצי השיטים, הם רואים עשן דק וכחלחל מסתלסל מאחורי הצמרת הירוקה. אורי צולל בין הענפים הסבוכים. קצתם נשברים מכוח התנופה, קצתם מצליפים על פניו של רפי. כשרפי מבקיע את הסבך הוא רואה את אורי עומד בחצר הלול, קורע את הרשת, גוחן אל הארגז העשן, הופכו בתנופת יד אחת, שופך לארץ תבן בוער, אפרוחים, פחיות, תופס שק וחובט על ימין ושמאל. אף רפי רוקע ורומס ברגליו כל סימן־להבה, וכל סביבתם מתעטפת עשן כבד, סמיך ומדמיע.
מן האפרוחים מוטלים שניים בלי נוע, נוצותיהם חרוכות, וששת הנותרים מפרפרים באחת מפינות החצר.
אורי סר לרגע הצידה, נחנק מן העשן, משפשף את עיניו באגרופיו, מוחה את הזיעה מפניו ומורח עליהם שכבה עבה של פיח. אחרי כן הוא
משוטט בחצר הלוּל.
“צריך להטביל להם את המקורים,” מציע רפי בקול רפה. אורי אינו נותן דעתו עליו. בזינוק הוא גוחן ותופש בתנור הביש, קורע במחי־יד את האהיל, משליכו לארץ ורומסו ברגליו, ואת הקופסה המפויחת הוא מעיף הרחק מעבר לגדר.
“טינופת של תנור מזופת, שתבוא עליו כליה ויקבר, ימח שמו, באדמה וילך לכל הרוחות, ולעזאזל החמישי,” הוא מסנן בעד שיניו. מן התבן החרוך שבירכתי החצר עדיין עולים סלילי עשן בודדים. אורי מתנפל עליהם לרמוס אותם.
רפי מלטף את האפרוחים ומטביל את מקוריהם בפחית־המים.
“אני חושב שכולם יחיו,” הוא אומר, “רק נטפל בהם קצת, נשׂים להם כמה תחבושות קרות, נשקה אותם חלב, ואז ודאי שיחיו.”
“התנור הזה,” נוהם אורי. “הייתי שובר אותו, לכל השדים…”
אחרי כן הם מוסיפים לטפל בשתיקה באפרוחים המפרפרים.
“מילא,” אומר אורי לאחר כמה דקות של דומיה. “צריך לגשת ולהביא קש חדש.”
הם חוזרים ומביאים תבן מן המתבן, מרפדים בו את הארגז החרוך, ומכניסים אל תוכו את ששת האפרוחים הניצולים, הרועדים מקור. אורי מצווה להכין עוד שני בקבוקים חמים, ואחרי כן הוא עומד באמצע החצר וסוקר את המצב: סביבו מפוזר תבן שרוף, לפניו מוטלים שני האפרוחים המפוחמים, ליד ארגז הלול החרוך כולו, ובו ששת הנותרים מצטופפים ברעדה מסביב לבקבוקים החמים ומצפצפים בקול ענות חלושה. מצחו של אורי חרוש קמטים.
“מילא,” הוא אומר לבסוף. “סגור את הלול. אני הולך להביא אותו.”
“את מי?”
“את התנור.”
“איזה?”
“את זה שזרקתי. צריך לתקן אותו, אחרת יקפאו כולם. ואתה תחפור בינתיים את הקבר בשביל אלה,” ובתנועת־יד חטופה־מרושלת הוא מורה על שני המוטלים חרוכים בצד.
אורי מתקן את התנור, ממלאו נפט ומדליקו. מצמצם את השלהבת, מרחיק את הקש, ולאחר כל סידורי הביטחון הללו הם פותחים בקבורת שני החללים. הפעם שוב מניחים על קברם ענפי שיטים ועומדים בראש מורכן – רפי נוהג באלם כמנהגו של אורי, בלי לשאול לפשר הדברים. שורת הקברים, המתבלטת ברגביה החומים על רקע העשב הירוק, כבר מגיעה ממש עד הגדר.
“עוד מעט נצטרך להתחיל בשורה שניה להרחיב את כל בית־הקברות,” עולה מחשבה בליבו של רפי, אלא שאיננו מעז להשמיעה.
“היתר ודאי יחיו, וגם התנור יהיה בסדר,” בוטח אורי. “תמיד מוכרחים לעבור כמה ימים קשים.”
9. 🔗
אחרי כמה ימי שלווה, בוקר אחד, בשובו מהמשק, קרב רפי אל אורי ואומר בדאגה:
“שמע, אורי, גש תסתכל באורנים לפני השיעורים. נדמה לי, שמישהו קיצץ אותם.”
“מה?” נוהם אורי, וזוויות פיו נקמצות קמיצה מבשרת רעה. “קיצץ, אמרת?”
“גש ותראה, נבטו עוד כמה חדשים, אבל מן הישנים נדמה לי שעקרו כמה.”
הם ניגשים אל המשתלה, החוסה בצל. אורי גוחן אל הפחיות, ורפי מראה לו: “הינה תראה: כאן…וכאן…”
ואכן – בשורת הנבטים הקטנים נעדר חלק, ואחדים מקוצצים למחצה ולשליש.
שתיקה כבדה, ארוכה.
“זה בטח גדי,” מחליט אורי בקול חרישי מאוד. טוב מאוד. טוב מאוד, אני אומר לך. הפעם אני אראה לו!"
“איך אתה יודע שדווקא גדי? אולי דווקא רמי? ואולי בכלל ילדים מהגן?”
“ואני אומר לך, שזה גדי,” פוסק אורי. “תיכף ידעתי שהוא יקנא. זהו. בוא, נלך. סמוך עלי. אני כבר אדבר איתו, ואם לא יפסיק – אראה לו ככה…”
הם נכנסים לכיתה. השיעור טרם התחיל, אך כבר מחלקים ספרים, ומתכוננים לעבודה העצמית. אורי עובר בין השולחנות, ניגש אל גדי, ואומר לו בחצי קול:
“שמע, אם אתה לא תפסיק לקצץ לנו את האורנים שלנו, אָז….”
“באמת, מה אז…?” תאב גדי לדעת.
“אז אני, בכל אופן, לא מקנא בך,” מודיע אורי, נפנה וחוזר אל מקומו.
“אבל אני, לצערי, לא קיצצתי לך שום אורנים ולא שום דבר אחר. אתה חושב שכבר אין לי מה לעשות?” מגיע אליו קולו של גדי מאחוריו.
“ככה,” אומר אורי אל רפי בקורת־רוח, כשהוא עובר על ידו. “הזהרתי אותו והראיתי לך שתיכף ידענו מי קיצץ את האורנים. ואם עכשיו לא יפסיק, אז פשוט ניתן לו ככה..”
בערב שוב הם בודקים את השתילים.
“שוב קיצצו,” קובע אורי בסיפוק רב. “זהו, הרי תיכף אמרתי לך, שימשיך. הפעם אשבור לו את כל העצמות.”
“אבל הרי לא ראית אף פעם שזה הוא שקיצץ,” טוען רפי.
“זה פרט, אני יודע, זה הוא.”
“אולי נארוב לו?” מציע רפי. הוא בטוח שגדי חף מפשע.
“בטח!” מתלהב אורי. “זאת באמת ההצעה. נארוב לו מחר אחרי הצהריים. נגיד לו שאנחנו הולכים להרים לקטוף רקפות, ונשב לנו כאן עם שני מקלות בריאים. ואחר כך… שרק ינסה לבוא…”
למחרת, בארוחת־הצהריים, תוך כדי לעיסה, אומר אורי כלאחר־יד, אך בקול רם למדי:
“אז אחרי המנוחה אנחנו הולכים להרים, מה, רפי? תכין את המעדר. אני בטוח שיש המון רקפות…”
“רק אל תשכחו לבקש רשות מיהודה,” מזהירה חנה, המחלקת את המרק.
“אבל בטח,” מרגיע אותה אורי ומביט בגד במבט מלוּכסן.
מייד אחרי המנוחה הם יוצאים בשער הראשי אל הכביש, חוזרים בריצה מאחורי המטעים, עוברים בזחילה את הגדר ומסתתרים בנופה של השיטה השמאלית, שהוא סבוך יותר.
“חכה,” אומר אורי. “אלך לבדוק אם רואים אותנו מבחוץ.” הוא יוצא ומתבונן אל השיטה. “שום דבר,” הוא מכריז מרחוק, “אפילו במשקפת לא היו מגלים אותנו.”
אחרי כן הוא חוזר אל רפי ונזכר: “שכחנו את המקלות! שמע, חבל. אבל מילא. עכשיו כבר מאוחר. הפעם ניתן לו ככה באגרופים.”
דומם הם יושבים שפופים זה ליד זה. ומשתדלים שלא לרשרש.
“יש כאן המון ציפּורים,” לוחש רפי.
“בטח, שם יש אפילו קן. וכאן עוד אחד.”
“אתה חושב שיש שם גוזלים?” לוחש רפי.
“בטח. שתוק רגע, ותראה איך הם מביאים להם אוכל.”
אחרי שתיקה קצרה פותח אורי:
“אבל ראית איזה פרצוף הוא עשה, כשאָמרתי, שנלך להרים? העמיד פנים כאילו לא איכפת לו בכלל. תיכף הרגשתי בזה.”
שוב שתיקה.
“לא נוח לשבת כך,” לוחש לו רפי. “יכולנו להביא שרפרפים. הרגל שלי כבר נרדמת.”
“ששששש…. שתוק!”
“אורי,” אומר רפי פתאום, “תביט רגע על האורנים… שמה…”
“מה יש?”
“תראה… ציפור… היא…. נדמה לי…. מנקרת…”
אורי מסתכל. אנקור אפור, שחור־חזה, עומד לו על אחת הפחיות, מנתר לכאן ולכאן, מורט בנבטים הצעירים ומקצץ בהם ומנענע בזנבו עם כל נקירה.
“אלה כל הזמן היו ציפורים,” אומר רפי בשפה רפה. עדיין אינו מעז לדבר בקול רם. אורי אינו זע ורפי פורץ החוצה, מנפנף בידו ומגרש את הציפור. אורי נשאר יושב במקומו.
“אלה היו סתם ציפורים, אורי!” קורא רפי בשמחת־רווחה. “רק צריך לשים רשת, והכול יהיה בסדר. פשוט, לשים רשת, ודי.”
אורי עדיין שותק.
“או אולי אפשר להעמיד שם דחליל, וגם זה יספיק.”
אורי נראה זועף מאוד.
“זהו,” הוא מפטיר בכעס וקם. “אין מה לעשות. צריך רק לשים רשת, ודי.”
10. 🔗
עוברים כמה שבועות שלווים. האפרוחים מתפתחים כראוי, מעלים נוצות של ממש וניצת כרבולת. גם האורנים עולים יפה במחסה הרשתות, והקושי היחיד הוא שעתה יש להסיט את כל הפחיות אל צל השיטים, כי בשמש הן מתייבּשות מהר, ואי־אפשר להרבות כדי כך בהשקאה.
יתר הילדים גם הם מרגישים בשׂיגשוג המשק, ודברי הליגלוג שבתחילה תכפו והלכו, (בייחוד לאחר שנודע על שורת הקברים, הבקבוקים החמים, על השריפה ועל התחבושות הקרות) עתה הולכים ומתמעטים. הקנאות והסודיות שבה עיטף אורי את כל העניין כולו עשו את שלהן, וכבר נראים ניצנים ראשונים של הערכה ושל טינה.
יום אחד, לפנות ערב, יושבים כמה ילדים על המדשאה הקטנה שלפני חדרו של יוסף, וגם הלה בתוכם, מעשן את מקטרתו. מעניין לעניין נסבה השיחה על המשק.
“ואני אומר לכם, שזו סתם חזירות,” מתריע רמי וממצמץ בעיניו. “ראיתם בקיבוץ מישהו שיש לו משק פרטי? אם הם לא משתפים אותנו במשק, לא נשתף אותם גם אנחנו בכלום.”
“באמת, אנחנו צריכים להלאים את המשק,” אומרת עופרה. “סוף־סוף אנחנו קבוצה אחת, ועלינו להיות מלוכדים.”
רמי קומץ פיו בבוז. עופרה באה תמיד בנימוקים מוזרים, ומשתמשת במלים כגון ‘מלוכדים’, ‘מצפון’ ו’יחסים חברתיים'. עם המצח החיוור והגבוה שלה והשׂיער החלק, בטח תהיה פעם מורה.
“זה עניין נהדר,” מאשר גדי. "יום אחד אנחנו עורכים שיחה ומכריזים: “‘רבותי הנכבדים, מהיום המשק שלכם מולאם. טובת הכלל דורשת זאת, ולכן מוטב לכם לחייך, כי ממילא אין לכם ברירה.’ תראו איזה פרצוף ימשוך אָז אורי. יהיה תענוג לראות.”
“ואם הם לא יסכימו?” שואל יוסי ומביט כה וכה בעיניו הגדולות.
“מה זה?” מתלהב רמי. “נכריח אותם! השיחה מחליטה – ודי.”
“עלינו לשכנע אותם,” אומרת עופרה. “הם ודאי יבינו שטובת הקבוצה קודמת.”
“ואם הם לא יבינו?” מקשה גדי. “עד כמה שאני מכיר את אורי, ואני מכיר אותו מאז היינו יושבים יחד על הסיר, הוא בטח, בטח, בטח לא יבין.”
“ואָז נכריח אותם,” צוהל רמי, “ואם הם לא ירצו – נוציא אותם מכל המשחקים.”
“הם באמת לא יסכימו,” אומרת רותי, וצחוק מרצד בעיניה. גם היא משווה בנפשה את ארשת פניו של אורי.
“יהודה יעזור לנו,” אומר יוסי. “המורים הם תמיד לצד הקבוצה והשיתוף.” דברים אלה מעודדים אותו כל כך, עד שהוא קופץ ומכריז:
“מזמין ראשון לעבוד בלול!”
“אמא שלי לולנית, ואני יודע איך עובדים, ולי מגיע,” צועק רמי.
“אבל אני הזמנתי ראשון,” טוען יוסי ומביט כה וכה. “כולם עדים, נכון? אני הזמנתי ראשון.”
“זה לא חשוב בכלל,” עומד רמי בשלו. “מטפל מי שמבין, ולא מי שמזמין.”
“דווקא לא.”
“דווקא כן, דווקא כן!”
הכול מחייכים.
“אתם צריכים לסדר את העניין כך, שאורי ורפי בעצמם ירצו לצרף אתכם.” מעיר יוסף. “אם לא, אז אפילו אם יקבלו את החלטת הקבוצה, לא יהיו מרוצים, וזה לא יהיה לטובת העניין. אתם יודעים מה? תנו לי לסדר את הכּוֹל. רק תבטיחו שלא תגידו להם כלום, ותוך יומיים אורי יבוא בכבודו ובעצמו ויציע לכם להצטרף למשק שלו.”
“אבא, אבא, אל תתרברב, בבקשה,” מעיר לו גדי. “אתה לא מכיר את אורי, אבל אני כבר אמרתי לך ממתי אני מכיר אותו. אני מוכן להתערב על…”
“נו,” משסע יוסף את דבריו. “על מה, למשל?”
“אני יודע על מה…?” מסתייג גדי.
“אבל אני יודע. על ציור שתצייר לי.”
“חכם בלילה! ומה תיתן לי אתה אם תפסיד?”
“אני לא אפסיד.” צוחק יוסף.
“אם כך, אני לא מתערב,” מודיע גדי. “מי שמתערב הוא תמיד או טיפש או רמאי. אם הוא בטוח שירוויח הוא רמאי, ואם איננו בטוח – הוא טיפש.”
“אה!” צוהל יוסף. “נבהלת? מה?”
“לא נבהלתי בכלל,” מתגונן גדי. “אבל מה תיתן לי כנגד הציור?”
“סיפור,” מציע יוסף.
“עוזא, בחייך, רוצים שתתערב ותנצח,” צועקת רותי. “לפחות נשמע פעם אחת סיפור יפה.”
“אם את קוראת לי ‘עוזא’ – אז בטח לא.”
“אז ‘גדי’. עכשיו טוב לך?”
“כן, הוּטב,” מאשר גדי. אחר הוא שוקל בקול: “כדאי לי או לא כדאי? לאט־לאט אני מגיע למסקנה שבעצם לא כדאי. תתערבו אתם ואני אהיה שופט ואקבל שוחד משני הצדדים.”
“בסדר,” צוהלת רותי, “אני מתערבת עם יוסי.”
“מה, איתי?” נבהל יוסי.
“לא, מה פתאום איתך? התכוונתי ליוסף. אבל מפני שהוא נחמד כל כך אני קוראת לו ‘יוסי’.”
“טוב לשמוע,” צוחק יוסף. “ממתי זה אני נחמד פתאום?”
“מזמן שהסכמת להפסיד בהתערבות, ולספר לנו סיפור.”
“אבל בכלל לא הסכמתי להפסיד. להפך, את צריכה להסכים שתשירי לי שיר, כי ודאי תפסידי.”
“טוב, טוב, עוד נראה, יוסי.”
“טוב, טוב, עוד נראה. רותי־תוּתי.”
רותי ויוסף תוקעים כף. גדי חותך ומכריז עצמו עד ושופט.
“את השוחד נא להביא לי מחר משתיים עד ארבע,” הוא מודיע. “פחות מטבלת שוקולד לא מתקבל.”
11. 🔗
למחרת, אחרי הצהריים, עוברים רפי ואורי בהליכה מרושלת לפני הרפת, לערוך איזה ‘סיור קטן’ בסביבות בור הזבל והארנביה. אין לך מקום בכל חצר הקיבוץ, שבו מתגלגלים בחוץ חפצים מועילים מרובים כבמקום זה.
בדרך הם רואים את יוסף עומד לפני אחת הרפתות, גבוה, פרוע, נורא פרחחי בגלל בלוריתו הגדולה, בגלל עיניו העליזות ואפּו הסולד, עד שתמיד יש חשק לגלגל עימו שיחה קלה. נראה, שאַך עתה סיימו את החליבה. יוסף יוצק חלב מדלי אל אחד הכדים בעד מסננת שהרכיב על פי הכד.
“שלום, יוסי!” קורא רפי.
יוסף מעמיד את הדלי בצד.
“הי, בנים, בואו רגע הנה.”
“אולי הוא רוצה להגיד לנו שאָסור לקחת קש?” לוחש רפי.
“לא,” אומר אורי בביטחון, “הוא לא שם לב לזה. אבל יכול להיות שהוא רוצה שנעזור לו להבריח את העגלות עד השער.”
הם ניגשים ועומדים לידו. יוסף מוסיף לטפל במסננת, כאילו קרא להם סתם ככה, לגלגל שיחה. דווקא דבר זה מעורר חשד בלב אורי.
“שמעתי שהקמתם לכם משק של ממש, בחורים,” אומר יוסף בחיוך ומתחיל לשטוף את המסננת.
“כן,” אומר אורי בקצרה ובזהירות. “הקמנו.”
“נו,” מוסיף יוסף לשאול בעניין, “ומה מצב העבודה? יש לכם די מה לעשות?”
“בטח, איזו שאלה!” מתלהב רפי. “קודם כוֹל צריכים להאכיל שלוש פעמים ביום את האפרוחים, אחר כך להשקות את האורנים, ומלבד זה לנקות, להחליף את הקש, לטפל בזבל, להביא ירק – בקושי אנחנו מספיקים את ההכרחי.”
אורי שותק.
“ויש לכם גם תוכניות להרחיב אותו?”
“בינתיים אי אפשר, מפני שבאמת אנחנו לא מספיקים. אבל אולי נוכל להגדיל אותו בקיץ, בחופש הגדול. אז יהיה לנו יותר פנאי לעבוד.”
“ולמה לא תשתפו את כל הילדים? הרי אָז הייתם יכולים להגדיל ולפתח.”
“גדי לא ביקש בכלל,” מתערב אורי.
“אוֹוֹוֹ…. אתה חושב שאני מדבר על גדי? בכלל לא. רק חשבתי על המשק. הייתם יכולים להרחיב ולפתח אותו כהוגן. למשל – אפשר היה להקים ארנביה. ארנבות מתרבות מהר, וקל למצוא להן אוכל. בשביל קומזיצים זהו העניין. או שובך יונים. ראיתם משק בלי יונים? וכבר אינני מדבר על חלקת ירקות או על דיר קטן…”
“איך אפשר דיר?” שואל אורי.
“אח, זה הדבר הפשוט בעולם. אתם רק צריכים לגשת לדיר, ולבקש שיתנו לכם טלה קטן כדי לגדל אותו. מובן שתצטרכו לגדור חצר קטנה ולזרוע מרעה…”
“והיו נותנים לנו?”
“אין ספק. מובן, בתנאי שתהיו בטוחים, שתטפלו כמו שצריך. אחד הנוקדים היה מבקר בחצר, לבדוק אם המרעה מספיק, אם הטיפול טוב… זה היה מחייב, כמובן, לשתף עוד ילדים, או אפילו את כל הקבוצה. תאר לך, למשל, הפתעה נהדרת כמו זאת: אתם באים פתאום לשיחת הקבוצה. ובאמצע השיחה, בלי שידע איש, אתם קמים ומכריזים שאתם מוסרים את המשק לקבוצה כולה. אבל אם אינכם רוצים…”
“באמת אנחנו לא רוצים,” אומר אורי, “הם לא בנו אותו. והם לא ביקשו. ודי.”
“הרי זה משק שלכם,” אומר יוסף בנעימת פיוס. “טוב, רק חשבתי על ההפתעה היפה לקבוצה ועל האפשרויות העצומות לפיתוח המשק. אבל אם לא – אז לא. רק התפלאתי, שבעצמכם לא העליתם רעיון כזה… הרי בכל העולם זה כך: מתחילים במפעל, וכשרואים שאי אפשר להגדיל אותו, משום שחסרים כוחות־עבודה – משתפים עוד אנשים. גם בקיבוץ מקבלים ‘השלמה’ של צעירים בשביל להגדיל את המשק. אבל אתם, כמו שאמרתי, באמת לא מוכרחים…”
יוסף נוטל את המסננת ותולה אותה על הקיר, שופך את המיים מן הדלי, מסלק הצידה את המברשות ונכנס לרפת.
עוברות כמה שניות של שתיקה.
“בוא,” אומר אורי ברוגזה. “נלך.”
הם מתרחקים, מחרישים. זאב’ל, העגלון הג’ינג’י, עובר על פניהם בעגלה רתומה, בה יושב גם אפרים, החצרן, ומעיין באיזו פיסת־נייר. מעל לארנביה חגות יונים לבנות, וליד בור־הזבל, על עמוד חשמל, יושבת ציפור־טרף גדולה ומוזרה, ואורבת משם לעכברים. רפי מהלך לצידו של אורי, מביט כה וכה, ואין מי שיפתח בשיחה.
“הם לא בנו אותו, והם לא צריכים להצטרף,” אומר אורי פתאום, מתוך השתיקה.
“ומלבד זה הם בטח לא רוצים בכלל,” הוא מוסיף לאחר כמה צעדים.
“ובכלל, הם לא ביקשו, ולא יודעים לעבוד.” הוא ממשיך אחרי דומיה קצרה.
ושוב אחרי כמה צעדים: “תמיד, בהתחלה, הם מדברים הרבה ומתלהבים ועושים רעש, ובסוף לא יוצא כלום. אני לא רוצה שיצטרף אף אחד. ודי. זהו. בוא, נלך.” את המלים האחרונות אומר אורי בקול נמרץ, אף כי הם מהלכים כל הזמן.
עוברת שעה ארוכה של שתיקה, עד שהם קרבים לארנביה.
“ואני אומר לך, שלא צריך להכניס אף אחד. אחרים מפריעים תמיד. ואני לא רוצה שיתלבטו להם שם סתם. ודי. זהו.”
רפי איננו אומר דבר.
“בעניין הארנביה והדיר, באמת חבל מאוד… אבל מה לעשות? אני אומר לך שאינני רוצה, שיצטרפו לנו סתם אנשים. זה יהרוס את המשק. אחר כך יתחיל כל אחד לדבר, שהוא חושב כך או שהוא חושב אחרת.”
שתיקה.
“נכון, שבעניין ההרחבה הוא צודק,” ממשיך אורי בחד־שיח שלו. “ואני אומר לך באמת, שעל הארנביה והדיר חבל מאוד מאוד, אבל באמת אי אפשר…”
רפי איננו מוציא הגה.
“אם כי, בעצם, משק בלי ארנביה ובלי דיר הוא באמת די עלוב… וגם דיר קטן מכניס המון זבל, ואפילו זבל נהדר… ודווקא זבל נחוץ בשביל המספוא… ומספוא הוא דבר חשוב באמת, כי אם יש לך מספוא טוב בשביל הדיר, אז טלה כזה גדל הרבה יותר טוב משבתוך העדר, וגם ארנבות צריכות הרבה ירק…”
שתיקה.
“וגם למעשה יכול להיות, שאם יצטרפו לנו עוד אנשים, בכל זאת נישאר אנחנו סדרני העבודה…”
שתיקה.
“ואני אומר לך,” נזכר אורי כעבור כמה צעדים, “שמבחינה עקרונית הוא ודאי צודק, וגם איש לא מכחיש את זה… רק למעשה… הם הרי לא ביקשו בכלל…”
שתיקה.
“וחוץ מזה אולי ממילא לא תהיה לנו ברירה. כי קח בחשבון שנצטרך להכין שטח־נטיעה לאורנים… אמנם יש עוד קצת זמן, כי רק זרענו אותם, אבל בכל אופן…”
“כך, שאם ממילא אין ברירה, ייתכן שאולי בכל זאת נצטרך להכניס אותם למשק…”
ואחרי שתיקה נוספת, בהיסוס־מה:
“אָז מה אתה אומר? נצטרך כנראה להכניס אותם, מה?”
רפי חושש עדיין לחווֹת דעתו.
“בעוד כמה זמן נצטרך לנטוע את אורנים?”
“בדרך־כלל נוטעים אחרי שלוש שנים, אבל אם נשקה אותם במי זבל ודאי שנוכל לנטוע אחרי שנתיים. אבל מה זה משנה? בכל זאת נחוץ לנו דיר בשביל הזבל, ומספוא בשביל הדיר…”
“אז מה?” שואל רפי.
“זהו, באמת, לא תהיה ברירה. וההצעה לסדר שובך וארנביה, ובייחוד דיר, היא נהדרת. גן־ירק – זה סתם משעמם. אבל מספוא נצטרך לסדר. ומלבד זה, אין לנו ממילא די שטח בשביל מספוא וגם בשביל גן־ירק. זהו. בוא, נלך.”
12. 🔗
רותי הפסידה בהתערבות, אך את השיר לא שרה ליוסף. בכל פעם שהיא מנסה להתחיל, היא פורצת בצחוק־תזזית, עד שאיננה יכולה להוציא הגה.
מששת האפרוחים נשארו בחיים רק ארבעה. שניים טרף חתול אחד. השאר היו לשלוש פרגיות ולתרנגול, ומה שנוגע לפרגיות, הינה הן מתחילות באמת להטיל ביצים, ואם גם קטנות למדי. אורי טוען, שבזמן החופש הגדול עוד תגדלנה, ואילו גדי סבור שחוויות קשות וזכרונות מרים מגיל הילדות משפיעים כאן לרעה.
רמי אחראי לארנביה, וכבר יש לו ארבעה כלובים של אמהות. עכשיו הם עומדים לגדור עוד חצר אחת בשביל הגורים, הארנבנבים, כדי שיצאו למרעה, ואני אומר לכם, שאז יהיו עוד יותר חזקים, אפילו מאלה שבארנביה של הקיבוץ, מבטיח אורי. רמי מתנגד בכל תוקף, כי מרוב ריצה ותנועה, הוא אומר, לא יתפטמו לעולם. ומלבד זה, הוא בטוח, כי יחפרו מחילה מתחת לרשת ויימלטו. אבל ועדת־המשק מכריעה ברוב קולות של שלושה כנגד אחד (אורי, גדי ורפי נגד רמי) לגדור את החצר.
עניין הדיר כרוך בקשיים מרובים. לבסוף, כשהם מקבלים את הטלה, כבר הוא גדול למדי, והנוקדים דורשים, שכמה ילדים יתגייסו תמורתו לניקוי חצר הדיר במשך חודש ימים. השובך הותקן וכבר יש בו זוג יונים, אלא שנתרגשה ובאה צרה חדשה: משה (המחסנאי) שמע על הרחבת המשק. הוא אומר, שאינו מאמין, שכל הגרעינים, הנלקחים מדי שבוע ממחסן התבואות למטרות הרחבה ופיתוח נשפכו באמת על יד השקים ונאספו רק מן הרצפה. בייחוד חמורה בעיית התערובת. מעתה הוא דורש לרשום ולשקול את הכול.
“המשק שלכם,” הוא אומר, “הגיע להיקף כזה, שכבר צריך לנהל קצת חשבונות. צריך שהוא ישא את עצמו.”
הבעיה חמורה מאוד.
“מקורות האספקה שלנו נתונים בסכנה,” מכריז אורי בישיבת ועדת־המשק, הנערכת על גבי שלושה ארגזים תחת נופה הרחב של אחת השיטים. "נצטרך, כנראה, להתחיל לחסוך קצת. ואחת הבנות צריכה לנהל חשבונות, כי לבנות אין עוד שום תפקיד בוועדה. ואשר למצב המשק בכלל, אני אומר לכם שהיינו צריכים להתחיל בכל העסק עוד לפני שנתיים־שלוש שנים, ובצורה אחרת לגמרי. בעוד שנה, כשנעבור “ל’מוסד', אקים שם משק של ממש. זהו. בזה גמרנו היום. בואו, נלך.”
ואורי קם, וממהר לדרכו, ראשו הגדול נטוי לפנים, וידיו הארוכות חותרות מזה ומזה.
ביקור 🔗
ביום שישי אחרי הצהריים משחקים בהקפות על מגרש הספורט, והינה בא יוסי במרוצה, משולהב, וקורא מרחוק:
“רפי, רפי! אבא שלך בא! הוא עומד לפני חדר־האוכל. בוא מהר!” חבל להפסיק את המשחק. בערב ילכו הכול לשחק ולרקוד, אולי יצאו מחר לטיול… אבא הוא טוב, אך לפעמים גם קצת… רפי אינו מסיים את מחשבתו. הוא הולך.
עוד מרחוק הוא רואה את אביו עומד לפני חדר־האוכל ומדבר עם חנה. יושבים שם גם כמה חברים בבגדי־עבודה כחולים, ולעומתם נראים בגדיו של ד"ר גלר מצוחצחים ומשוּנים: מכנסיים אפוֹרים, מגוֹהצים, וכובע־לבד אפור. כובע משונה, כמו שבעיר. בפורים האחרון, כשהתחפש גדי לבוּרגני, לבש עניבה וחבש מגבעת כזו.
האב משגיח ברפי, מחבקו ונושק לו. בחצר מסתובבים כמה ילדים וּודאי רואים אותו בכך. רפי משתמט מזרועות אביו.
“נו, לא אפריע לכם,” אומרת חנה, ובת־צחוק מרחפת רגע על פניה החיוורים. “ודאי אתם רוצים לשוחח קצת.”
האב והבן עומדים לפני חדר־האוכל מחרישים.
“ובכן מה שלומך, בן?” שואל ד"ר גלר את רפי גרמנית. “ומה אתה ממעט כל כך לכתוב?”
רפי תולה מבט חטוף בפניו המעוגלים של אביו ומדשדש ברגליו.
“שמע, אבא… לפחות בחצר נדבר עברית? אחר כך בחדר, לא איכפת לי, אם תדבר גרמנית.”
האב תוהה על בנו: עוד בנשיקת־הפגישה הרגיש בזרוּת. עתה מחריפה תחושה זו ומכאיבה.
“בסדר, אדרבא!” הוא אומר. “הבאתי לך מתנה, אגוז־קוקוס.”
“תודה,” אומר רפי.
“נו, ומה אתה מספר, בן? זמן רב כל־כך לא ראיתי אותך…”
“אבא,” משיב רפי בשאלה, “אבא… כשתבוא בפעם הבאה – אל תבוא בעניבה, טוב?”
“מדוע?” תמיה ד"ר גלר. “מה יש?”
“ככה.” משתמט רפי מתשובה. “מה איכפת לך, טוב?”
“טוב, נראה.”
ושוב שתיקה.
“ובכן, ספר, בן,” מציע האב בשלישית. “על הילדים, על הלימודים… כבר יש לך חברים הרבה?”
“כן.”
“והלימודים מעניינים?”
“כן.”
“כתבת לי על איזה משק…”
“כן.”
“ובאמת טוב לך כאן?”
“בטח.”
ושוב שתיקה.
"אתה יודע בן, “מספר ד”ר גלר, “עד עכשיו לא היו כל סיכויים לקבל עבודה. אבל עכשיו ייתכן, שגם אני אתחיל לעבוד בקיבוץ.”
“מה, כן? באמת? ותהיה חבר? מה, ברצינות, אבא?”
האב מסתכל בבנו בבת־שחוק: עיניו הכחולות־הכהות מנצנצות.
“אני חושב שאני כבר זקן מדי,” הוא עונה בחיוך. “אומרים שזהו קיבוץ צעיר. רק עכשיו עלה על הקרקע.”
“לא נכון, אבא! אתה עוד לא זקן בכלל. עד איזה גיל אתה חושב אפשר להיכנס לקיבוץ?”
“זה תלוי…”
“אבא, ואולי תלך לקיבוץ יותר ותיק, לפי הגיל שלך?”
“כן,” מחייך האב. “באמת מוטב היה כך. אך יש עכשיו מקום עבודה פנוי רק בקיבוץ צעיר.”
“תגיד, אבא, אתה תהיה רק רופא, או תעבוד גם במשק?”
“עבודתו של רופא בקיבוץ צעיר וקרוב לגבול קשה מאוד, בן. ואולי אפילו קשה ואחראית יותר מאשר במשק. הוא צריך לעשות הכּוֹל ולטפל בכול. בית החולים רחוק, לפעמים הדרך מנותקת… לפעמים הרופא צריך להחליט החלטות גורליות – לבדו ובמהירות…”
“יכול להיות, אבא. בכל זאת אתה יכול לעבוד גם קצת במשק, נכון?”
“באמת, אינני יודע, בן. אני חושב שעדיין אין שם משק בכלל.”
“מה? אין משק?”
“הרי רק עכשיו עלו על הקרקע. בצפון, בגליל, רק כמה מאות מטרים מן הגבול.”
“מה, באמת? ואפשר לראות את הגבול ממש?”
“את הגבול, אני חושב, אין רואים. אפילו אינני בטוח אם הוא מסומן בדיוק. אַך אָמרו לי שיש שם וואדי, ומעבר לוואדי – חוץ־לארץ.”
“יופי, אבא! אז.. אז נוכל תמיד לגשת עד הגבול… ותגיד, אבא: זה באמת קיבוץ חדש לגמרי? או כבר הספיקו לבנות משהו?”
“אינני יודע, בן. שמעתי שעדיין אין שם כלום. רק חומה ומגדל, כמה צריפים וכמה אוהלים.”
“מה, כן? הרי זה נהדר, אבא!”
“מה זה כל כך ‘נהדר’?” מחייך האב.
“כי אני אבוא לבקר אותך, ואז אוכל לראות איך בונים קיבוץ לגמרי מן ההתחלה. יש להם הרבה שדות, אבא? והאדמה? טובה?”
“אין להם שדות בכלל, בן. רק הרבה מאוד סלעים.”
“מה, סלעים? ואיך הם יחרשו שם?”
“אינני יודע,” משיב האב ופתאום מצטער, שלא נתן דעתו עד כאן לכל הפרטים האלה. “החבר שדיברתי איתו אמר לי, שהם מתעתדים לנטוע שם מטעים הרבה וגם יערות.”
“שמע, אבא,” נזכר רפי פתאום בדאגה. “אתה בטוח שתלך לשם?”
“לא, לגמרי לא.”
“אבא אתה מוכרח להיות שם! בחייך, אבא, תשתדל, טוב?”
“ואם יציעו לי מקום־עבודה יותר טוב, נניח בבית־חולים גדול, לא רחוק מכאן?”
“לא, אבא,” מבקש רפי, וכמו נח צל על פניו. “למה לך? תראה כמה יהיה יפה שם… בחייך, אבא…”
“טוב־טוב,” מחייך האב. “עוד נראה. הרי זה איננו תלוי רק בי.”
“בסדר, אבא, ועכשיו בוא ונשׂים את המזוודה בחדר שלי. בדרך תספר לי עוד קצת על הקיבוץ הצעיר. ובפעם הבאה, אבא, אל תבוא בעניבה…”
2. 🔗
“עכשיו אני רוצה להראות לך את המשק שלנו, אבא,” אומר רפי לפנות ערב. “בוא ונלך.” ושניהם יוצאים את החדר.
כוונתו של רפי למשק הגדול, של הקיבוץ. כי את הקטן, את משק הילדים, כבר הראה לאבא שעה קלה לאחר בואו. הם חוצים את החצר ועומדים לפני מגדל המיים, הניצב על עמודי בטון. כולו עטוף מין צמח מטפס, שפריחתו סגולה.
“עכשיו כבר אין בוץ…” אומר רפי פתאום.
“אח, כן אני זוכר… זה היה נורא ואיום…” נזכר האב. “עמדנו כאן באמצע החצר, וירד גשם… לא ידענו לאן לזוז…”
רפי איננו נזכר ברצון ביום ההוא.
“זו הבריכה שלנו,” הוא אומר. “יש בה מי־שתיה וגם קצת מיים להשקאה. בוא, נעלה.”
“אולי… אולי די אם נסתכל בה מלמטה?” שואל האב בהיסוס.
“מילא,” מוותר לו רפי בגודל לבב, “גם אין בעצם הרבה מה לראות מלמעלה. מסביב – השדות שלנו, ושם – ההר העגול, זה הר התבור. וזהו. אפשר, בעצם, ללכת.”
“הנוף ודאי נהדר מלמעלה,” משער אבא.
“כן, הנוף לא רע,” מסכים רפי. “זהו. בוא. נלך. הנה, כאן הרפתות שלנו. יש לנו מאה ושמונים ראש. ושם, מעל לרפת, העליה. יש בה קש ותערובת, ובכלל היא מחסן. ומצד זה מחובר אל הרפת מחסן־התבואות שלנו. אפשר לעבור מן העליה ישר למחסן. וזה חשוב למשחקים. והמגדל העגול נקרא ‘סילו’. מחזיקים בו תחמיץ של תירס ירוק לפרות. זהו. ושם, מאחורי הברושים, המטעים…”
“…שלנו,” משלים האב בחיוך.
“ודאי ששלנו. כי למושב אין מטעים בצד זה. האדמות שלהם מתחילות מעבר לכביש. זהו. בוא, למה אתה צוחק?”
“אני שמח מאוד שאתה מרוצה, בן,” אומר האב ונושק לרפי על מצחו.
3. 🔗
שבת. שעת צהריים. שוב מתקשרים עננים בשמיים.
“ניגש לחדר, אבא,” אומר רפי. “תשכב, תנוח ותספר לי סיפור.”
האב מחייך מתוך עייפות.
“על מה אספר לך, בן?”
“תמצא סיפור, אבא.”
הם נכנסים לחדר, אבא שוכב על מיטתו של רפי, מוציא מכיסו סיגר עבה, מדליקו ומתבונן בסלילי העשן.
“גדי אמר לי אתמול, שאני צריך למסור את אגוז־הקוקוס שהבאת לי לחנה, כדי שתחלק אותו בין כל הילדים בארוחת־ארבע. ובאמת מסרתי אותו. אבל איחרתי לארוחה, וקיבלתי את המנה הכי קטנה. גדי אומר שזה בצדק גמור, כי בזמן שמחלקים האגוז שייך לכולם. אך בכל זאת הוא היה שלי.”
האב מחייך ומלטף את בלוריתו של רפי:
“אני חושב שהצדק עם גדי, בן. כשתבוא בחופש לחיפה, אקנה לך אפילו שני אגוזים.”
רפי שותק. איזה טעם יש לאגוז־קוקוס שאוכלים אותו ביחידות.
שתיקה.
“והסיפור, אבא?” נזכר רפי פתאום ונכון להתפייס.
“מה לספר לך, בן?”
“איך נעשית רופא.”
“אין בעצם הרבה מה לספר על זה,” פותח האב. כל סיפור מסיפוריו של אבא מתחיל במלים אלו. “סבא רצה שאהיה רב. אלא שבינתיים כבר חדלתי להאמין, ולכן…”
“רגע, אבא, חכה: פתאום, ביום אחד בהיר בבוקר, הפסקת להאמין באלוהים?”
האב בוהה אל החלון ומתאנח.
“לא, בן. לא ביום אחד בהיר ולא בשני ימים בהירים חדלים להאמין… קודם מנצנץ נצנוץ זעיר של ספק ומייד כבה. עוברים שבועות וחודשים, וניצת זיק אחר, ודולק ומהבהב ודועך, ושוב עוברים חודשים… ואתה מתלבט בלבטים, ומפשפש בספרים ומתווכח עם חברים… ושוב חולף זמן, ופתאום, ביום אחד בהיר, כמו שאמרת, אתה נוכח לפתע, ש….”
“רגע, אבא, רגע… זה… יוצא אצלך יותר מדי כללי. ספר לי איך זה קרה אצלך בדיוק – הנצנוץ הראשון הזה, נניח. מתי הוא נצנץ אצלך?”
אבא פולט סילון עשן כחלחל.
“זה היה זמן מה אחרי שהייתי בר־מצווה. ישבתי פעם בחדרה של סבתא, ופתאום, בעצמי אינני יודע מדוע, שאלתי: ‘סבתא הגידי – מה, בעצם, קורה אם אוכלים בגילוי ראש?’ סבתא הביטה בי רגע ארוך בפה פעור ובעצמי נבהלתי מפני השאלה. אחרי כן ירקה סבתא שלוש פעמים ולחשה משהו כנגד עין הרע. מאָז העניין לא נתן לי מנוחה וכעבור כמה ימים התפרצתי: ‘סבתא, בכל זאת – מה קורה אם אוכלים בגילוי ראש?’ סבתא נזפה בי שעה ארוכה ובסוף אמרה, שאבן גדולה נופלת מן השמיים, ישר על ראשו של אותו שיגץ רע, אותו מזיק – וכאן שוב ירקה – עד שכבר לא יוכל לשאול שאלות כאלו.”
“ואתה האמנת לה, אבא?”
“כמובן. לא היה לי שום ספק בכך. ובכל זאת רציתי לנסות.”
“רגע, אבא. אינני מבין: הרי בעצמך אמרת שהאמנת לה?”
“בוודאי. אבל רציתי לראות איך האבן נופלת.”
“ולא פחדת שתפגע בך?”
“פחדתי מאוד, בן. אבל חשבתי –” (אבי מחייך) “שאולי אספיק לקפוץ הצידה, והאבן תחטיא את המטרה. הייתי מוכן להסתכן. הייתי כל כך סקרן… אתה יודע בן, אני סבור, בעצם, שתמיד צריך לנהוג כך בחיים: האדם צריך להתנסות בעצמו, אפילו…”
“חכה, אבא, אתה שוב מתחיל לדבר באופן כללי. תספר לי יותר בפרטים, איך זה היה כשניסית… סוף־סוף גם אני סקרן…”
"ובכן, פעם אחת, בשבת, אחרי ארוחת הצהריים, שכבו אצלנו כולם לנוח. ואני לקחתי תפוח גדול ואדום וטיפסתי אל עליית הגג שלנו. שם היו שתי מיטות ישנות, שולחן שנשברו רגליו, סולם קטן, כמה ארגזים, דלי מזיל, מברשת של סיידים וקורי עכביש הרבה… ישבתי על אחד הארגזים, וחישבתי את דרכי, לאן אקפוץ לברוח ברגע שתיפול האבן. אחרי כן הורדתי את הכיפה הקטנה שלי, שהמלה ‘ירושלים’ היתה רקומה מארבעת צדדיה, נשׂאתי את עיני ולא גרעתי אותן מן התקרה ונעצתי את שיני בתפוח. ואָז קרה הדבר הנורא, הדבר היחיד שלא חשבתי עליו – "
“מה? נפל משהו בכל זאת?”
“להפך. לא קרה כלום.”
שניהם שותקים. אחרי כן אומר רפי חרש:
“אה, אני מבין.”
ושוב הם שותקים.
“וזה… זה היה הנצנוץ הראשון?”
“כן, כנראה. ימים ושבועות התהלכתי אז מעוּנה בספקות נוראים. חזרתי על הנסיון פעם ופעמיים, חזרתי עליו ביום הכיפורים… תאר לך, בן, ביום הכיפורים! לא, אינך יכול לתאר לך מה פירוש הדבר באותם ימים ובאותה סביבה שבהם גדלתי. זה… זה כאילו היית בולע חידקים של מחלה נוראה וממארת, מתוך ידיעה ברורה שתביא על עצמך את המוות, רק בגלל הסקרנות לראות איך הוא יבוא… שבועות אחרי כן התהלכתי כנידון למיתה, שכבר הרעל מפעפע בו, ורק בני סביבתו עדיין אינם יודעים שהוא עתיד למות… כן, ואחרי כן ניסיתי פעם לעשן בסתר, ואחד מחברי הביא לי ספרים שהיה אָסור לקרוא, ואחרי כן כבר ידעתי, שברצוני לעזוב את הבית, להתכונן לבחינות הבגרות, וללמוד באוניברסיטה…”
“חכה רגע, אבא, כשלאט לאט הפסקת להאמין באלוהים – התחלת להאמין במשהו אחר? – מה חשבת אָז?”
האב מלטף את ראש בנו.
“שאלה יפה שאלת, בן. שאלה גדולה…”
עוד שעה ארוכה שוחחו רפי ואביו באותו אחר־הצהריים גשום, עד שהחשיך בחוץ.
4. 🔗
רפי מלווה את אביו לכביש. השבת עברה, ואבא חוזר לעיר. כשהם יוצאים בשער ושׂמים פניהם לכביש, להמתין למכונית, מתחיל רפי להצטער על פרידתו מאבא.
“אבא…” הוא פותח, “שמע, אבא…”
“כן, בן?”
“כל הילדים לומדים לנגן בחליל, אבא, וגם אני הייתי רוצה ללמוד, אבל אין לי חליל.”
ד"ר גלר סוקר את בנו במבט מלטף. אינו אומר דבר.
“אולי תוכל לקנות לי חליל?”
“אבל האם כדאי לך ללמוד לנגן, בן? אולי אין לך רצון, וזה רק בזבוז זמן? למה לך לנגן?”
רפי מופתע, אך עונה בכובד־ראש:
“אתה מבין, אבא, נגינה היא כמו שפה חדשה. אפשר לבטא בה הרבה דברים. הינה אתה בא למקום חדש, נניח לארץ זרה, ותיכף יש לך שׂפה משותפת עם אנשי המקום. למה אתה צוחק, אבא?”
“לא צחקתי. חייכתי.”
“מה ההבדל?”
“הו, ההבדל גדול מאוד, בן. תחשוב ותיווכח.”
“שלחייך אפשר גם כשחושבים על עניינים רציניים?”
“נכון, בן.”
“אָז בכל זאת למה חייכת?”
האב מסתכל בבנו, מחריש. בו ברגע רפי משגיח באוטובוס המתקרב.
“רוץ מהר, אבא,” הוא קורא ורץ לצידו. “ותזכור, שאתה מוכרח לקבל את העבודה בקיבוץ החדש ההוא, בגליל, ותכתוב לי תיכף על הכול… ו… מה רציתי עוד להגיד?”
“ובפעם הבאה אל תבוא בעניבה,” מזכיר לו האב, בעלותו למדרגה.
“נכון,” צוחק רפי, “תביא לי את החליל, ובאמת – אַל תבוא בעניבה…”
המכונית מתרחקת.
חומה ומגדל 🔗
יוסי שקוע במשחקו.
לא הרחק מבית־הספר יש חורשה קטנה של עצי־אורן, ובה מפוזרים מקלות הרבה, קרעי שׂקים של סוכות שבונים שם הילדים כל הקיץ, אופן ברזל ישן, אבן עגולה וחלקה בגודל צלחת – חפצים שהובאו הנה בידי ילדי הגן למשחקיהם, הובאו ונשכּחו. לפני שנה, כשעדיין גרו ילדי בית הספר בבית־הילדים, היה זה מקום־המישחק הראשי. אבל כיוון שעברו לגור בבניין בית־הספר החדש (לשנה אחת, לפני שיסעו אל ‘המוסד’, הלא הוא בית הספר המרכזי) הם מרגישים בבגרותם ביתר שאת, ושוב אינם מרבים לבוא לכאן. רק ליוסי קשה הפרידה. ובשעות אחר־הצהריים, כשמבלים ילדי הגן במחיצת הוריהם, עודנו בא לכאן. אותה שעה ריקה החורשה. לא נוח לשחק ביחידות, ולעיתים מצליח יוסי לשדל את רמי, את גדי או את רפי, שיצטרפו אליו לזמן־מה, אלא ששעות־אושר כגון אלו אינן ארוכות.
יוסי צעיר מיתר ילדי הכיתה – טרם מלאו לו שתים־עשרה. מצחו עגול ובולט ואַפו קטן. עיניו זולגות דמעות לעיתים קרובות, אבל בשעת המשחק מזדקרת כרבולת השיער שבראשו, עיניו נדלקות, וכל אותו עולם, שאַך זה נדמה לו מתנכר ועויין, לפתע הוא מסביר־פנים וביתי.
זה כמה ימים משחק יוסי ב’הפגנה': לפני זמן־מה, ביום אחד אחר־הצהריים, באה מכונית מסע מחוּפה בד־ברזנט אפור, ועלו עליה חברים וחברות מן הקיבוץ, ואחדים מהם גם לקחו איתם מקלות קצרים, שאפשר להטמינם בשרוול, והמכונית הפליגה לחיפה. רק בערב חזרו – חוץ משלושה, שנאסרו בידי המשטרה – מהם כמה פצועים, מן המכות שספגו. יוד’ל, אביה של רותי, למשל חבוש תחבושת לבנה בראשו, כדי כך חבטו בו השוטרים. אחרי כן פותחים בסיפורים. עד חצי הלילה מספרים רותי וגדי בעלילות ששמעו מפי ההורים. יהודה מכבה את האורות בתשע, מבהיק במשקפיו ואומר: “מהר להרדם, בנדיטים, מחר צריך ללמוד!” אך כשהם שומעים שהוא משפשף את ידיו ומזמזם לעצמו בחצי קול, בשעה שצעדיו הכבדים מתרחקים והולכים, כולם קופצים מן המיטות ורצים לחדר של גדי ושל רותי להאזין לסיפורים. שם מצטרפים לשני חוגים של מאזינים: אחד, עיקרו בנות, על מיטתה של רותי, ואחד, עיקרו בנים, על מיטתו של גדי.
בפעם העשרים מספרת רותי, איך מחזיק אביה בכרזה גדולה: “בוז לחוק הקרקעות!” ואיך מבקשים השוטרים לפלס דרך אליה כדי לקרוע אותה, אלא שבחורות הקיבוץ מקיפות אותה בשרשרת ואינן מניחות להם לגשת.
“למה?” מתפלא יוסי, אשר לא מצא מקום בחוגו של גדי. “הם מפחדים דווקא מבחורות?”
“טיפש, הם לא מפחדים. הם רוצים להיות ג’נטלמנים,” מסבירה רותי. “ולג’נטלמן אסור להרביץ לבחורות.”
“ולבחורים – מותר לו?”
רותי מתעלמת מן השאלה:
“ובסוף הם פורצים בכל זאת, מנפנפים באלות…”
גדי מספר ביתר פרטות. הוא עומד עדיין בשלב הקודם, שלפני הופעת השוטרים.
“ושלנו כל הזמן צועקים,” הוא מספר לחוג שומעיו. “בוז לחוק הקרקעות! בוז לחוק הקרקעות!… ואחר כך, במקהלה אדירה ובקצב: ה–ג–נה עב–רית! ע–ל–יה חפ–שית! ה–ג–נה עב–רית… וכל הזמן כך. בלי הפסקה. והשוטרים השתגעו…”
“ולחברי הקיבוץ נתנו פקודה לא לזרוק אבנים…” מספרת רותי על מיטתה. “אבל אחר כך, כשהם מתחילים להרביץ, תיכף מתברר שאפשר…”
“ודאי,” מחזק רמי את דבריה, “לו אני הייתי מפקד, תיכף הייתי נותן פקודה לזרוק…”
“חכם בלילה!” מתערבת עופרה. “בכלל, אתה יודע איזו אחריות זאת להיות מפקד במקרה כזה?! תאר לך שהם מתחילים פתאום לירות…”
“מה, מותר להם לירות?” נבהל יוסי.
“אלא מה? יבואו לשאול רשות ממך?”
יוסי יושב זמן־מה במבוכה. אחרי כן הוא ממהר לחוגו של גדי, לשמוע גם את דעתו בבעיה חמורה זו.
“ומה עם האבנים?” הוא שואל בקוצר־רוח מפני שגדי מתעכב בפרטי הפרטים.
“עפו שם אבנים…” מתלהב גדי. “כמו ברד ביום ברד. בכל בנייני המשטרה, העיריה ובית־המשפט נשברו כל השמשות..”
“כולן?”
“כולן עד אחת. רק שתיים לא נשברו בשום פנים…” – הפסקה דראמאטית – “הן היו שבורות מקודם.”
לאחר שמבררים היטב את כל פרטי העלילות, מתחילים גם אלה שלא זכו לשמוע ממקור ראשון, מפי אחד המפגינים, לחוות את דעתם.
“ואני אומר לכם, שמעכשיו יפחדו לפרסם עוד חוק־קרקעות כזה,” מבטיח רמי.
“אתה חושב שחבל להם על השמשות?” שואל גדי. “הרי ממילא אנחנו אחר כך משלמים בעדן במיסים שהם גובים מאתנו.”
“לא ניתן להם! מה זאת אומרת, שנשלם בעד השמשות השבורות שלהם? ראיתם חוצפה?” מתמרמרת תלמה. “לא ניתן – ודי!”
“ואם יקחו בכוח?” דואג יוסי.
“נזרוק בהם אבנים,” מציע גדי. “הבחורות יעמדו בעיגול מסביב, בשרשרת, תלמה מקדימה, ויצעקו: ‘לא ניתן’!”
“חמור,” אומרת תלמה. “אַל תדבר שטויות כמו… כמו…”
“אולי כמו תרנגול?” מסייע לה גדי.
הכול צוחקים, רק אורי יושב רציני, ראשו נטוי לפנים.
“אתה חושב שיש רק אבנים?” הוא שואל בבוז.
“אבל הנשק הוא נגד הערבים,” סבור יוסי.
“ואני אומר לכם שמוטב דווקא נגד האנגלים,” מכריז רמי מיד.
“הנשק,” פוסק אורי, “הוא נגד כל מי שיפריע לבנות קיבוצים ויתקיף אותם.”
“אתה רואה?!” חוגג יוסי. “הוא נגד הערבים! הם מפריעים יותר.”
“לא נכון! דווקא לא,” מתעקש רמי. “מי לא נותן ליהודים לעלות לארץ? מה? האנגלים! ומי לא נותן לנו עכשיו לקנות אדמה? מה? אתה רואה עכשיו מי מפריע יותר.”
“אבל הערבים כבר הרגו חבר קיבוץ אחד, והאנגלים רק הרביצו!”
“אבל מי הסית את הערבים, אה? האנגלים! הם רוצים להפריד ולמשול. אב’שלי הסביר לי…”
“זה לא חשוב!”
“דווקא כן!”
“בכלל לא…”
“דווקא, דווקא…”
“בכל אופן, אני אומרת לכם, שהשוטרים האלה מנוּולים!” מכריזה תלמה.
איש אינו קם לערער. רק רחמיה של יעלה נכמרים על השוטרים, שאף אחד איננו אוהב אותם.
“ומה האנגלים אשמים, אם הממשלה שלהם מוציאה חוק קרקעות?” היא שואלת את תלמה. “אולי הם אפילו מתביישים בזה? שוטר כזה, את חושבת שזה תענוג בשבילו לתת מכות ולספוג אבנים?”
“לתת מכות זה נהדר!” סבור רמי.
“למה אתם חושבים שהם מרביצים?” שואל גדי. “רק מתוך בושה.”
אבל אורי נוהג כובד־ראש בדבר:
“בכל אופן הם התנדבו למשטרה. וידוע שכל משטרה של עם, כשהיא שולטת בעם אחר, היא מדכאת אותו. ואפילו קוראים לזה אימפּראַליזם.”
“מלבד זה הם גם יכולים להגיד לקצין שלהם, שהם לא רוצים לפזר הפגנות של יהודים,” מציע יוסי.
“טיפש, יתבעו אותם למשפט צבאי…”
“אם כן שיתפטרו ויסעו הביתה. שפשוט יסעו הביתה!” צוהלת רותי.
“אולי הם יהיו מחוסרי עבודה באנגליה?” אומר רפי.
“בכל אופן, זה לא בסדר,” עומד אורי על דעתו, והכול מסכימים עימו.
“הם יודעים שאדמה היא הדבר הכי חשוב בשבילנו, ולכן הם אוסרים עלינו קודם כל לקנות אדמה, לכן הם גם מפסיקים את העליה,” מסביר אורי.
בינתיים פועל מוחו של יוסי בקדחתנות. הערתו של רמי: “אילו אני הייתי מפקד, תיכף הייתי נותן פקודה…” אינה ניסחת מדעתו. כמה חבל שלא עלתה במחשבתו שלו!
“שמעו!” הוא קופץ פתאום מן המיטה ומכרכר בחדר. “שמעו, יש לי רעיון נהדר, רעיון עצום – להפגנה הבאה ניסע גם אנחנו! אני זורק־אבנים מצויין…”
הכול ממלאים פיהם צחוק.
בימים הבאים מוסיף יוסי להרהר בדבר, ויודע, כמובן, שלא יסעו לשום הפגנה, וידיעה זו מקילה ומעיקה כאַחת: הוא מפחד מפני מכות ומפני שוטרים, ביחוד לאחר ששמע שהם עלולים גם לירות. אבל עם זאת רוצה היה יוסי שתזדמן לו ההזדמנות לחרף את נפשו ולהשתתף בהפגנה כזו – דווקא כדי להוכיח לעצמו שאיננו מפחד.
מעתה נעשה עניין ההפגנה עיקר משחקיו.
תחילה הוא נהג ומשׂאית טעונה חברי קיבוץ, עוקף בריצה שני עצי אורן גדולים ומתנדנד בכבדות. לאחר נסיעה רבת־הרפתקאות (האנגלים חוסמים בפניו כמה רחובות ראשיים ורודפים אחריו במכונית ג’יפ קלת־גלגלים), הוא נושף נשיפה גדולה, מפעיל את מעצורי האוויר, ועוגן ליד ארגז החול, במרכז החורשה. כאן הוא נהפך למפגין, תופס מקל, וצועד קוממיות. את קריאות הבוז שלו, כגון “בוז לאימפּראליזם!” “הלאה חוק הקרקעות!” – הוא רוטן בחצי־קול, לבל ישמעו חברי הקיבוץ העוברים ושבים בצידי החורשה. סוף־סוף הוא כבר בן שתים־עשרה.
אחרי כן הוא מכתף את המקל כרובה, מעווה את פניו בעוויה של בוז ושאַט נפש, מצמצם את עיניו, רוטן: “Come on, come on, you bloody Jews…”
הינה הוא לוחם בשרשרת הבחורות, מנסה להבקיעה, אף כי, כג’נטלמן, אסור לו להרביץ בהן. אך לבסוף הוא מבקיע, האלה מוּרמת… ובו ברגע חוזר יוסי אל עמו ואל מולדתו. “הלאה הבריטים!” הוא קורא בקול, גוחן לארץ, מרים אבן ומטיחה בכל כוחו בגזעו של האורן הסמוך. הך! השמשה הראשונה בבית העיריה נשברה, הך! – שניה…
אולם בו ברגע שיוסי רוצה ליטול לו גם את תפקיד ראש העיריה, להתחלחל ולברוח על נפשו מזעם המפגינים, נשמעת צעקה גדולה מבניין בית הספר.
“הי! הי! עצום!” מריעים שם. יוסי מטה אוזן ונדמה לו שהוא שומע גם קריאות־התפעלות אחרות.
ברור ששוב לא שמע, שקוראים לאיזו שיחה או הודעה. אולי יוצאים לטיול? לא, הרי טיילו רק לפני שבוע. אולי חלה יהודה, ואין לומדים מחר? דברים כאלה אינם מתבררים אחרי הצהריים, אלא בבוקר או בערב. אנשים מתחילים לחלות על פי רוב בבוקר. או אולי… – יוסי קצר־רוח מלהאריך במחשבות. הוא רץ אל בניין בית הספר.
2. 🔗
ושם הכול מתרוצצים, והכול דנים ומתווכחים ומתלהבים, כל אחד מחווה דעתו, והכל בקיאים והכול מבינים, ורק הוא, יוסי, אינו יודע במה הדברים אמורים.
“מול המשטרה,” אומר אורי. “אני אומר לכם, זה בסדר גמור. דווקא מול המשטרה. יש שם מגרש ריק, ואפילו אם יש שם קצת קוצים, אין דבר. תראו, זה המקום.”
“וזה גם יראה להם, שאנחנו דווקא ממשיכים לבנות,” מסבירה עופרה. “זה באמת יהיה משהו סמלי.”
איש אינו יודע מה משמע ‘סמלי’, אַך הכל מסכימים עימה.
“ותארו לכם, ממש בפניהם! הם יתפקעו! יתפקעו – ולא יעיזו לירות בילדים,” מבטיחה תלמה.
“לאחר שמתפקעים גם קשה לירות,” מחזק גדי את דעתה.
“העיקר, להפתיע אותם,” מורה אורי הלכה. “נוכל להעמיד שומר, כדי שלא יפריעו אותנו באמצע.”
“מזמין שומר,” מכריז רמי, ומעיף כה וכה מבט תובע: כלום יימצא מי שיעז לערער על כך?
“הו, זה יהיה נהדר! נהדר!” צועקת רותי, מרקדת ומקפצת.
“השאלה, אם נספיק להכין את הכול?” מקשה רפי. “לאסוף כל כך הרבה קרשים…”
יוסי אינו מאמין למשמע אזניו. האם ער הוא, אם חולם? מול המשטרה… הם לא יירו בילדים… להפתיע… להעמיד שומר… והקרשים לשם מה? אולי לשם מיתרסים?
ופתאום חש יוסי פעימות לב עזות. סומק וחיוורון מכסים פניו חליפות. חם לו כל כך עד שנדמה לו, שעליו לפתוח מהר־מהר את צווארון החולצה… הוא מבקש לצעוק. הוא פותח את פיו פעם ופעמיים, שואף אוויר… הרגע הגדול! הרגע הגדול! מהר, מהר! רק לא להחמיץ אותו! – חולפות כמה שניות, עד שיוסי מתאושש ופורץ בצעקה רפה, חנוקה למחצה:
“מזמין ראשון להיות מפקד!”
בדממה הכבושה והקצרה שלפני הצעקה, בהתרוצצות הקדחתנית של מחשבותיו, כבר שקל יוסי את מלוא כל אחריותו של המפקד במקרה שיתחילו לירות, שיבואו להפריע, שיהא צורך להחליט אם מותר ואם אסור לזרוק אבנים, שיתחילו להרביץ, לאסור… את הפחד הרב מפני שוטרים ומכות… הכול־הכול שקל יוסי, שׂרה עם פחדו ויכול לו.
הכול מופתעים. איש לא העלה את הדבר בדעתו.
“לא צריכים שום מפקד!” אומר אורי.
“ודאי!” צועק רמי. “מה פתאום מפקד? איפה ראית בקיבוץ מפקד?”
“כן צריכים,” מפרפר יוסי.
“דווקא, ודווקא לא! לשם מה, למשל?”
“לכל הפגנה יש מפקד.”
“אבל זאת לא הפגנה!” צועק רמי ויוצא במחול. “זאת לא הפגנה בכלל! ילדים, בואו, תשמעו! יוסי חושב כל הזמן שנערוך הפגנה. יוסי רוצה להיות מפקד – ואפילו לא יודע בכלל של מה. הביטו, ילדים, איזה מפקד נהדר יש לנו…”
יוסי המום. לא להפגנה? על אף סקרנותו, אינו רוצה להשפיל את עצמו ולשאול.
“זה לא חשוב,” הוא עומד על שלו. “העיקר שהזמנתי. תראו בעצמכם, שנצטרך מפקד. לכל דבר צריכים מפקד. אתם עדים שהזמנתי ראשון.”
“אבל לא ידעת למה אתה מזמין!”
“זה לא חשוב. העיקר שהזמנתי ראשון!”
“זה כן חשוב. ואפילו חשוב מאוד,” צועק רמי. וכשהוא מרגיש שיוסי פותח את פיו לענות לו, הוא עוצם את עיניו, אוטם את אזניו, וממלמל במהירות הבזק:
“דווקא־דווקא־דווקא־דווקא… כן חשוב.” בכך הפרשה מחוסלת בעיניו.
“אבל אם יצטרכו מפקד, תדעו שאני הזמנתי,” אין יוסי מוותר.
“טוב, נביא את זה לשיחה,” מסכים רמי בגודל־לב, לאַחר שפּקח את עיניו וחידש את קשריו עם העולם החיצון. “תראה איך כל האנושות תצחק ממך. הרי גם בקיבוץ אין מפקדים.”
“בקיבוץ באמת אין. אבל בדבר כזה…” משיב יוסי.
“‘…דבר כזה…’ איזה דבר? מה?”
יוסי מחריש נכלם.
אחרי כמה רגעים שוב אינו חס על כבודו:
“באמת, מה זה, אם לא הפגנה?”
“תנחש!” מציע לו גדי.
המשטרה, היריות, השומר, המגרש הריק, הקרשים… יוסי נכנע: אינו יודע. אחרי כן הוא מבקש: אז תגידו, לבסוף הוא מתחנן: בחייכם, תגידו סוף־סוף, מה איכפת לכם? לשווא. גדי משכנע את כולם, שיהיה זה מועיל ביותר מן הבחינה החינוכית, ומשעשע ביותר, מכל שאר הבחינות, אם לא יגלו ליוסי במה הדברים אמורים. רותי מכרכרת בכל עוז ומוחאה כף. רמי מודיע שידחה אפילו כניעה ללא תנאי. יוסי נמתח יותר ויותר. עיניו מתמלאות דמעות זעם, והוא רוקע ברגליו וצועק:
“העיקר שהזמנתי! העיקר שהזמנתי! תראו שעוד תצטרכו מפקד. תמיד צריכים מארגן ואחראי. אני הזמנתי ראשון,” ואחרי כן, בעקשנות ובדמעה:
“נראה, מי יצחק אחרון. נביא את זה לשיחה. נראה…”
בערב מכנס יהודה את כל הילדים לשיחה, כדי לפרט ולברר את כל פרטי הודעתו שהודיע אחרי הצהריים, וכאן מסתבר, לתמהון הכּוֹל, שבאמת יש צורך במפקד, וכיוון שיוסי הזמין ראשון, אין איש מערער על זכותו. חלומו של יוסי קורם עור וגידים: הוא נבחר למפקד, אך עדיין איננו יודע על מה ועל מי.
3. 🔗
מדובר היה לא בהפגנה, אלא במפגן, במפגן המסורתי של ילדי העמק לכבוד האחד במאי. מדי שנה מתאספים לחגיגת שחרית בעפולה, היא עיר יזרעאל, או באחד הקיבוצים או המושבים השכנים. כל בית ספר שבגוש היה מכין מקהלה או דיקלום, ריקוד, או הצגה קטנה… אחד המורים היה נואם לפני הילדים על חשיבות היום, ולבסוף, על מגרש גדול, היו מתעמלים בצוותא התעמלות שתורגלה, כמובן, קודם לכן.
הפעם הוחלט לשנות מן הרגיל: במקום ההתעמלות וההופעות האמנותיות, יקימו ילדי הגוש נקודה קטנה, ישוב בזעיר אַנפין נוסח ‘חומה ומגדל’. לכך נבחר המגרש הגדול והריק, מול בניין המשטרה, המכוסה דרדרים ותלי חצץ. כל קבוצת־ילדים עתידה למלא את חלקה: תקים צריף אחד, צריף שני, את המגדל, שני אוהלים… – ואתם, מודיע יהודה, תביאו את החומה.
החומה, מסביר יהודה, ומשרטט על הלוח, שנים עשר מטרים אורכה ומטר אחד גובהה. לנקודה תהיה תבנית ריבוע. מובן, שלא נוכל להקים את כל החומה העצומה הזאת בכוחות עצמנו, אומר יהודה, ועל כן נשתף את ילדי כפר יחזקאל: הם יקימו שני קירות, ואנחנו שניים.
הודעה זו אינה משמחת. לא טוב להיות שותף. אך יהודה מסביר, כי ראשית – צריך לשתף את כל בתי־הספר שבגוש, ושנית – לא נוכל להוביל עד המגרש ההוא חומה גדולה כל כך.
על כך מתווכחים זמן־מה, ומשתכנעים לבסוף.
“העיקר המהירות,” מסביר אורי. “גם כשמקימים קיבוץ אמיתי של חומה ומגדל – איך עושים את זה? מכינים את הכול הרבה זמן לפני כן בקיבוץ אחר, וכשהכּוֹל מוכן, יוצאים מכל הסביבה אנשים, בשתיים או בשלוש בלילה, מגיעים למקום – קבוצה אחת מקימה את המגדל, ובו בזמן מציבים את החומה, אחרים ממלאים אותה חצץ, כדי שלא יעברו כדורים: שתיים שלוש שעות, והכול גמור. כשקמים הערבים והאנגלים בבוקר, הם לא יכולים עוד לעשות כלום: קיבוץ חדש עומד מבוצר מכל צד.” אורי שואף אוויר.
את עיקר רעיונו: שיש צורך בשותפים להקמת החומה, לשם ביצוע מהיר – שכח להביע. הוא מבקש שנית את רשות הדיבור, אלא שבינתיים כבר ניתך על יהודה מבול של שאלות: ומה, זרקור לא יהיה? ואיפה ניקח חצץ למלא את החומה? ואיך נסחוב את הכול לעפולה? מה השוטרים יגידו? מותר להם לירות? יתנו לנו קרשים?
עופרה שואלת, מה הקשר בין הקמת קיבוץ חדש לאחד במאי, ויהודה משיב לה שעה ארוכה ומדבר על ‘שחרור העמים’, ו’ברית פועלי כל העולם'. יוסי כועס מאוד על עופרה בשל שאלתה, הגוזלת זמן רב כל כך: הוא רוצה לדעת איך עליו לפקד בשעת הקמת החומה, אם מותר יהיה ליידות אבנים, ומה עליו לעשות אם יבואו לאסור מישהו.
4. 🔗
לבסוף בא היום הגדול.
במשך השבועיים האחרונים שטופים הכול בהכנות נמרצות, וביותר – יוסי.
אמנם ‘הבניין’ (החברים העובדים בבניה) מסכימים להקציב קרשים, אלא שאלה משובשים במסמרים, קרום של בטון אפור מכסה אותם, ויש לנקות אותם מיסודם. את המסמרים המעוקמים מיישרים בפטיש, בדפיקות זהירות ביותר, בייחוד לאחר שמכחילות כמה אצבעות, ואחר כך משתמשים בהם לחיבור הקרשים. מתקינים ארבעה קטעים, שישה מטרים אורכו של כל אחד, בשביל שני צידי החומה. אמנם בקיבוץ ממש בונים תמיד חומה כפולת־דפנות וממלאים את החלל בחצץ כנגד כדורים. אבל ראשית, אין חצץ, ושנית, – מסביר אורי – ממילא יחשבו השוטרים שהחומה ממולאת, וזה העיקר.
לבסוף, משהוכנו הקטעים, מתחיל התירגול הקשה: הקרשים כבדים, אפילו מטים כל ילדי הכיתה שכם. כאן מתעורר שוב ויכוח ממושך בין רמי ליוסי, אם חייב המפקד להשתתף בנשיאה אם לאו. רמי טוען שעליו לשאת עם כל השאר, לפקד הוא יכול תוך כדי עבודה ובכלל הוא לא צריך להשוויץ יותר מדי. ואילו לדעתו של יוסי, הרי זו עבודה בפני עצמה, ואין פנאי לפעולות נוספות. יהודה פוסק לטובת רמי – הקרשים, כאמור, כבדים, וכל זוג ידיים, ואפילו ידי מפקד, עשויות להקל על המשא.
מדי יום מתאמנים הכול בנשיאה, בהקמה, בחיבור ובחיזוק. יוסי מבקש מיהודה שירשום לו את הפקודות המדוייקות על פיסת־נייר, ובשעות אחר הצהריים, בחורשה שליד בית הילדים, הוא מהלך בין העצים, רוטן את פקודותיו, ומשווה לפניו את כל העלילות, רבות התמורה והפתיעה, העתידות להתרחש.
לשעה קלה הוא קצין אנגלי, קצין־משטרה גבוה. בשצף־קצף ובעברית רהוטה הוא דורש להסגיר לידיו את מפקד ההפגנה. אך חומה של בנות מקיפה את יוסי מכל עבר, ואותה אין הקצין –כג’נטלמן אמיתי – יכול לפרוץ. בתוך מעוז מבטחים זה עומד יוסי גאה ואיתן: בראש מורם הוא עונה על שאלותיו של הקצין השחצן:
“יס, סר, אני אירגנתי הפגנה זו של ילדים. אני! ודווקא מול המשטרה! זהו מעשה סמלי! הוא מראה שאנו, הפועלים, נמשיך בבניין הארץ על אף כל התככים! כל פועלי העולם יעזרו לנו. אפילו יהודה אומר כך…” – כאן מהסס יוסי מעט בנאומו, ולאחר שיקול דעת הוא מחליט להשמיט את המלים האחרונות, שאין בהן משום גדלות השעה. “כל פועלי העולם יעזרו,” הוא חוזר, “כי הם יודעים…”
אבל פתאום, ובתכסיס עורמה בלתי־ג’נטלמני, מצליח יוסי, כקצין־משטרה אנגלי, לפרוץ את חומת הבנות של יוסי ושני אורנים סמוכים זה לזה, ולאסור את יוסי, הוא מפקד ההפגנה. אבל יוסי (המון־המפגינים הזועם) מסתער לשחרר את יוסי, הוא האסיר האומלל.
לחייו לוהטות, נשימתו קצרה, עיניו משולהבות: לאלה ייקרא חיים! והוא יוסי – סוף סוף הוא עומד בתוך תוכם! חזהו רחב וראשו מזדקף. אבל אחרי כן חוזרת אליו אותה מועקה סתומה – בבטן, בחזה, בצוואר ואפילו בראש, המייסרת אותו מאז נבחר למפקד: היוכל להישיר מבט בפניו של הקצין האנגלי, ובפרט אם יהא זה קצין משטרה? ואם ישלוף הלה את אקדוחו – היוכל להוסיף ולדבר בשלווה, היוכל להוסיף ולדבר בכלל? היוכל לומר בלי מורך: “כן, אני המפקד. והריני מקבל עלי את מלוא האחריות…” יוסי ממציא לעצמו תרגילי־אומץ שונים: בסיפור־אינדיאנים קרא פעם, שכל המבקש להצטרף לשבט, צורבים את ידו בשפוד ברזל מלובן. מנסה איפוא גם יוסי ליטול גפרור, להדליקו ולקרבו אל כף היד. הישא את הכאב עד שתכבה השלהבת, וידו לא תרעד? היעז ללכת לבדו, בליל חושך אין־ירח, עד הוואדי שמעבר לכביש, במקום שמרובים התנים?
אבל תרגילי־האומץ אינם מאמצים את ליבו, נהפוך הוא: הם רק מערערים את שארית בטחונו העצמי. את הגפרור אינו מצליח להחזיק אפילו עד שריפת חציו. גם לוואדי איננו מגיע: אך הוא יוצא את השער, מתגברים פרפורי ליבו עד לבלי הכיל: רשרוש זה… והצל ההוא, שם…
“ובכן,” הוא מייסר את עצמו, “אתה פחדן! פחדן עלוב. אין בך שמץ של אומץ. איזה מפקד תהיה? איזה מפקד! הרי אתה פחדן כזה, שאפילו מפחד להתפטר…”
5. 🔗
וביום המפגן, כשעה לאחר ארוחת הבוקר, מגיעה מכונית־המשא. כל ילדי הכיתה לבושים חולצות כחולות, ענודים סרטים אדומים משמאל, מעל ללב. על ראש מגדל־המיים הונפו עוד אמש שני דגלים גדולים, מתנוססים על מוטות ארוכים ונראים למרחוק, עד הכביש, כדי שיראו הבורגנים ויתפקעו – כדברי רמי.
בעמל רב טוענים את קטעי הקרשים, יהודה נכנס אל תאו של הנהג, ומפליגים.
“תשירו!” קוראת עופרה, “אנחנו קרובים כבר לעפולה. עכשיו, לפחות, תשירו! איזה רושם נעשה אם ניכנס בלי שירה?”
הינה טחנת־הקמח הגדולה, הינה מסילת־הברזל…
גם כאן מונפים דגלים אדומים רבים בראש מגדל־המיים ובחלונותיהם של בתים אחדים. בקרן־רחוב נגלה בניין המשטרה, רבוע ועויין. חומתו גבוהה, מטוייחת בטיח מחוספס, אפור ירקרק, וחלונותיו קטנים, צרים וארוכים: אשנבי־יריה.
המגרש שממול למשטרה כבר גדוש חולצות כחולות. כמה מורים, לבושי־כחולים אף הם, מתרוצצים בין המון הילדים והוראות אחרונות בפיהם: הוחלט שהם, המורים, אינם מתערבים, הילדים עצמם יבצעו הכול. אך עדיין לא התחילו: מחכים לשאר הקבוצות.
לאחר שקפצו מן המכונית, מסתכל יוסי היטב בבניין המשטרה. אמנם, עדיין אין יודעים שם מה זוממים הבאים. הקרשים עוד על המכוניות, עדיין אין רואים אלא ילדים הרבה. אבל אחרי כן, כשיראו את הנקודה, את הדגלים ואת הכרזות… יש לקבוע מראש את דרך הנסיגה, על כל צרה שלא תבוא…
שריקה חדה. הכול משתתקים. “ילדים!” קורא מורה אחד, קרח, ואַפּו כחרטומו של נשר. “ילדים! על אף הגזירות של ממשלת המנדט ממשיך העם…”
יוסי שואף רוח.
שריקה שניה. המורים פונים ללכת, ועומדים בחבורה בקצה המגרש. אחרי כן הם נעלמים מעבר לפינה.
“הקשיבו!” צועק יוסי, וקולו רם מכפי שרצה. “בריצה אל המכונית! לאחוז בקרשים! מוכנים? הי־הופּ! להחזיק רגע, לקפוץ מן המכונית! כך, קדימה!” – הם אוחזים בקרשי הקטע הראשון, וגוררים אותם על פני השדה. כל המגרש נהפך בן־רגע לתוהו ובוהו נורא של צעקות, של קריאות, של ריצות… מתנודד עובר על פניהם המגדל, נישא על כתפיהם של ילדי גניגר, קיר של צריף נשמט מידי נושאיו, צונח על רגליו של ילד אדמוני, וזה פורץ בבכי רם…
“קדימה,” מפקד יוסי. “שמאלה, גדי! אתה סוחב! שמה! זהו! הגענו! הצד של רפי מוריד ראשון. לא להרפות פתאום את הידיים, שמעת, גדי? זהו. להביא את הקטע השני! בריצה למכוניות, קדימה!”
“תראו איך אסדר אותו היום,” לוחש גדי לרפי ולאורי המהלכים לצידו, “מתנפח כל כך, שפשוט יהיה תענוג לחסל אותו קצת!” – ‘לחסל קצת’ הוא ביטוי חדש, וגדי גאה בו.
יוסי איננו שומע דבר. ליבו הולם. הרוח מנענעת את בלוריתו. המגרש, היום שטוף־השמש, הדגלים… כאן מכים פטישים ונתקעות היתדות, וכבר נמתחים החבלים הראשונים לחיזוק המגדל. עדין אינו יציב כראוי ומתנודד מעט, ובכל זאת מטפס עליו זאטוט אחד, שחרחר וזריז כקוף, כדי להניף את שני הדגלים, את האדום ואת התכול־לבן. בעבר ההוא כבר מתנוסס האוהל הראשון, הרוח מנפנפת ביריעותיו, ואצל אחד הצריפים מרכיבים אפילו את הגג. ילדי כפר יחזקאל מפגרים מעט: קטעי החומה שלהם עדיין אינם מחוברים. והמורים מאריכים בהתיעצותם, אין איש מהם בנראה. הרי הנקודה שלנו, של הילדים! טוב שנושבת רוח ומבדרת את הדגלים בראש המגדל שלנו. – יוסי מבליט את חזהו והופך את פניו לראות אם הכול חשים כמוהו, ולפתע… לפתע קופא דמו: שוטר אנגלי הולך ובא.
שפם דק מתמתח בחומרה לאורך שפתו העליונה, מדיו מגוֹהצים, נעליו מצוחצחות, ומקל קטן ושחור סובב־סובב במהירות בין אצבעותיו. גם יתר הילדים מרגישים בו מייד, מתלחשים, מורים עליו באצבע, מנחשים מה יעשה ומה יגיד. יוסי חש שהוא מחוויר וליבו הולם עד צווארו. ובו ברגע ממש הוא שומע את לחישתו של גדי:
“ברח יוסי, ברח! הוא בא לאסור אותך…”
והקול כל כך כן ומביע פחד וריגוש… יוסי אינו שוהה הרבה, בן־רגע הוא עובר בשער הצר שבחומה ומסתתר בפינה, מאחורי הצריפים הקטנים. משם הוא מציץ החוצה בעד סדק שבעץ. אם יתקרב השוטר, יחמוק אל העבר השני, ואחרי כן, דרך סבך הקוצים, אל מקום ההתיעצות של המורים. היכן רוממות־הרוח שבשעות הסכנה, שקרא עליה בכל סיפורי האינדיאנים? היכן שרשרת הבנות, שתגן עליו מפני פגיעתו של כל ג’נטלמן עויין? אך הינה לתמהונו ולזוועתו, יוצא גדי לקראת השוטר האנגלי, ועומד על ידו. אחרי כן הוא חוזר בהילוך מהיר, קורא הצידה את אורי ואת רפי וממתיק עימהם סוד. יוסי מבקש לשרבב את ראשו. כנראה חלפה הסכנה, ואות לכך – עמידתו השליווה של השוטר. אך הינה ממהר אליו גדי ולוחש:
“הוא באמת בא לאסור אותך. רציתי לרוץ ולקרוא לאחד המורים, אך כולם נעלמו. אולי נאסרו.”
יוסי מחוויר. איננו שואל באיזו לשון דיבר אליו השוטר, איננו מקשה, מפני מה שוטר אַנגלי מתייעץ דווקא עימו, עם גדי, ומודיע לו את תוכניתו…
“אני אברח לאורך החומה ומשם, דרך הקוצים, עד קצה המגרש.” הוא אומר ונושא אל גדי עיניים חסרות־ישע.
אך הינה מופיעים בעקבות גדי גם רפי ואורי ועומדים לידו עמידה מאיימת ומבשרת רעה.
“לא, אתה לא תברח,” אומר אורי. “מפני שאם לא ימצא אותך, הוא אומר שיאסור במקומך את גדי ואת כולנו.”
“נכון, נכון,” מחזק גדי את דבריו, “הרי אתה המפקד והאחראי.”
“אז מה… אני… אני…”
שפתו התחתונה של יוסי רועדת. כמה מיהרו האשליות להתבדות! כמה קצרים היו רגעי האושר והשיכּרון! הרי לא כך כתוב בספרים: עכשיו שׂוּמה על חבריו להגן עליו, ללכת עימו למאסר, להצילו, ולוּא בסכנת נפשות… אך להסגירו?…
“הוא אומר שיחכה רק עוד דקה אחת, ואם לא תצא אליו יאסור את כולנו. ועוד הוא אומר שאין טעם לברוח, כי כל המגרש מוּקף.”
“כבר חשבנו על האפשרות להתגונן בחומה של בנות, כמו בהפגנה של הקיבוץ…” מספר גדי, “אך הוא הודיע מיד, שאינו ג’נטלמן ולא יתחשב בכך…”
ברגע זה פונה רפי הצידה את פניו, ואפילו אורי – פיו מתעקם.
יוסי נושך את שׂפתיו, מכווץ את כתפיו ונותן את כפּות ידיו בין ירכיו, כאילו קר לו. ופתאום, לתמהונו, הוא שומע קול זר יוצא מגרונו:
“אני אצא אליו.”
הוא מזדקף, יוצא לאיטו מתחום החומה וצועד אל עבר השוטר.
הכול מפסיקים את עבודתם ומסתכלים במחזה. מתלחשים, מגחכים. גם השוטר תולה עיניו ביוסי. וזה הולך וקרב אליו כמוכה־ירח. מגיע למרחק של חמישה או שישה צעדים, ועומד מלכת. איננו מביט לאחוריו ואיננו רואה, כיצד גדי משתיק את הצוחקים.
לפתע נשמעת שריקת משרוקית: המורים חוזרים מן ההתיעצות. עתה יעברו לחלק השני של התוכנית – הופעות אומנותיות, נאום, שירת ההמנונים, ופירוק הנקודה.
“ילדים,” נשמע קולו המוּכּר של יהודה. “בבקשה להתרכז כאן ולשבת על הארץ. חדלו להסתובב! שמעתם? יוסי, לאן אתה הולך עכשיו? חזור הנה מיד!”
יוסי עומד רגע דוּמם. אחר כך הוא חוזר על עקביו, הפעם בקומה כפופה. רעמי צחוק מקבילים את פניו.
6. 🔗
בדרך הביתה משמש המאורע שיחת היום. לשווא מנסה עפרה לפתוח בשירה. מפעם לפעם פורצים בצחוק.
“אך, יוסי, זה היה עצום, פשוט עצוּם!” צועקת רותי.
יוסי שותק. ורק לבסוף הוא מגמגם:
“מה יש? אתם חושבים שלא היה יכול לאסור אותי באמת?”
“לא,” פוסק רמי, “זה לא היה יכול לקרות. אתה חושב שאתה כל כך חשוב לו?”
“ואפילו לא חשוב – הוא יכול לאסור.”
“אבל הוא לא אוסר.”
“העיקר שהוא יכול.”
“אבל היית כל כך מצחיק,” קשה לה, לרותי, להרגע.
רפי עומד לידה, עיניו נעוצות בנקודה סמויה, רחוקה. בחצי קול הוא אומר לה ולגדי:
“ואני דווקא חושב שיוסי נהג כמו גיבור אמיתי…”
אך שניהם אינם שמים לב אליו ולהערתו.
“בשנה הבאה ודאי יפרסמו האנגלים חוק־מיים וחוק־אוויר,” אומר גדי. “ואז נקים שוב נקודה חדשה לפני האף שלהם. מזמין ראשון להיות מפקד בשנה הבאה.”
“כבר הינה הבית. עכשיו לפחות תשירו,” קוראת עופרה בכעס. “איזה רושם זה יעשה, אם נחזור ממפגן כזה בלי שירה?!”
המשאית נכנסת בשער הקיבוץ. על ראש מגדל המיים עדיין מתנוססים שני הדגלים, האדום והתכול־לבן, ומתבדרים ברוח.
ניירות כסף 🔗
כששואלים את רמי מה שמו, הוא מרים מעט את סנטרו ואומר בהדגשה “אב־ר־הם” ומושך משיכה עצבנית בזוויות פיו.
באחד מימי האביב, לפנות ערב, הוא מטפס על ערימת קש גדולה, חדודית וסתורה למחצה, העומדת בין שתי הרפתים, מקום שממנו מוליך שביל צר אל בורות הזבל והפשפש הפונה לגן הירק. הערימה בנויה חבילות־חבילות של קש כבוש היטב. צידה המערבי והדרומי, החשׂוּפים לגשם, השחירו ועלו בהם עשׂבים שוטים, דלים ושדופים. קרוב לפסגתה, למקום שהערימה צרה מאוד, מטפס ועולה רמי.
השמש שוקעת מאחורי שדרת הברושים המקיפה את הכרם, גדולה, אדומה ועצובה, כמו בתמונה של ון־גוֹך התלויה מעל לספה בחדרם של אבא־אמא. שיפולי ערימת הקש כבר לוטים צל ורק פיסגתה עודנה מופזת באור שמש רפה. מסביב אין לראות נפש אדם, רק הפרות מעלות גירה בחצרות הרפתים.
כשמגיע רמי לרוּמה של הערימה, קולטות אזניו מלמטה רשרוש קל בקש, קול צעדים. מעבר לרפת הישנה פוסעת ילדה, גם היא כבת שלוש־עשרה, מצחה גבוה ועטור שיער שחור וחלק. פניה חיוורות וסברן סבר של רצינות.
היא קרבה לערימה, מרימה ראשה ושואלת:
“רמי, למה בעצם לא באת אל השיחה?” קולה חגיגי. רמי חש בכך מייד, לפי שהיא אומרת: ‘אל השיחה’, במקום ‘לשיחה’.
הוא מהסס, ואחרי כן יורד ומגשש ברגליו בין החבילות המתערערות, בשעת מעשה הוא ממלמל:
“הרי ממילא לא איכפת לאַף אחד שלא באתי.”
“אבל כשיש שיחת קבוצה, אתה חייב לבוא.”
המלה ‘חייב’ מודגשת, קשה. רמי יורד לארץ, עומד עמידה של רישול ואומר:
“שמעי, עופרה: אם את חושבת שהפסדתי משהו, את טועה. הרי אני מכיר את השיחות שלכם.”
“אבל אתה זוכר, שהחלטנו פעם, שלשׂיחות הקבוצה חייבים להופיע כולם.”
“אולי אתם החלטתם. אני מצפצף על ההחלטות שלכם.”
“ולכן גם אין פלא, שהילדים אינם מעריכים אותך.”
דומיה ממושכת.
“בשבת אנחנו יוצאים לגיוס,” אומרת עופרה. “החלטנו להתגייס לאיזו עבודה, להשיג קצת כסף בשביל קופת הקבוצה שלנו. מתברר שניירות הכסף שעוטפים בהם שוקולד או סיגריות, יקרים מאוד, בגלל המלחמה. כי אי אפשר להביא מחוץ לארץ, מפני שהגרמנים מתקיפים את האוניות בצוללות, והאוניות עצמן עסוקות בהובלת חיילים… ואם אוספים קילו אחד של ניירות כאלה, אפשר למכור אותם בתל־אביב, ולקבל המון כסף. ודווקא עכשיו מתגלגלים אצלנו כל כך הרבה ניירות כאלה, כי החיילים האוסטראליים מעשנים הרבה סיגריות ואוכלים הרבה שוקולד… לכן החלטנו לערוך תחרות: מתחלקים לשתי חוליות מתחרות וגם בתוך כל חוליה יש תחרות. מי שזוכה יקבל פרס במסיבה הבאה.”
“אבל מה זה איכפת לי בכלל?”
עופרה מהססת עוד רגע, אחר כך ניגשת אליו, מניחה את ידה האחת על כתפו, ואומרת בשקט:
“אתה משלה את עצמך, בכל זאת איכפת לך. ואפילו מאוד.”
כך, ובהנחת יד, מדברים הגדולים מתוך בגרות, כשהם ממלאים תפקיד חברתי.
רמי שומט את כתפו ברתיעה עצבנית.
“למה?”
והמלה מפרפרת באוויר שעה ארוכה, סתמית, מגושמת.
שעופרה מתעניינת בו, שיש בנמצא מי שמתעניין בו בכלל…
“אבל כך מוכרח להיות. מ…מתייחסים אלי… כּ…כאילו בכלל אני לא קיים. לאף אחד לא איכפת אם אני קיים או לא…”
“ואתה גם לא עשית כלום כדי לשנות את היחס הזה,” קובעת עופרה. “תמיד אתה מסתתר ובורח. אין פלא אם מתייחסים אליך כך. אילו לפחות פעם אחת היית מעיז לנסות…”
עופרה אינה מכחישה. לא, היא מאשרת הכול, ועוד אומרת שהוא אשם!
“אז אני לא רוצה,” הוא אומר. שיפצירו בו! לפחות פעם אחת!
אבל עופרה מכווצת גבותיה:
“חבל שאתה מפחד כל כך להתמודד עם אחרים…”
“אני לא מפחד בכלל,” אומר רמי וממצמץ בעיניו. “ולהתמודד כמו שאת אומרת אני יכול עם כל אחד…”
“זה טוב מאוד,” מפרשת עופרה את דבריו. “אני משוכנעת שתוכל לקבל את הפרס בקלות. כולם ישמחו מאוד, כשישמעו שגם אתה משתתף.”
“תגידי לי, מה פתאום את מתעניינת בי כל־כך?”
עופרה אינה נעלבת, אך מתבלבלת מעט.
“אינני יכולה להגיד לך,” היא משיבה. “לא לך, ולא לאף אחד אחר. כי החלטתי, כל ימי חיי…”
“מה?”
“לא חשוב,” מניעה עופרה את ידה נענוע של ביטול עצמי. “העיקר שבשבת אתה יוצא איתנו, ואם תרצה, תקבל את הפרס.”
רמי איננו עונה וחוזר לטפס על הערימה. עופרה הולכת לדרכה. כיוון שהוא מגיע אל הפיסגה, הוא מתכנס בין שתי חבילות, כעכבר במאורתו.
ובינתיים שקעה השמש מאחורי השדרה ומשליכה צללים נטויים מנופם של עצי הברוש. הערב יוצא מאחורי הר התבור, ומניח יד מהססת ומגששת על כתפו של העמק. שקעה לה השמש כמו שהיא מצויירת בתמונה של ון־גוֹך, ובא לילה כמו שהוא מנוגן במנגינות של מלחין אחד, רמי שכח את שמו.
2. 🔗
אביה של עופרה נהרג במאורעות 1936, כשנסע להדריך קיבוץ צעיר. כל שנותיו האחרונות עבד ב’תנועה' ולא בא הביתה אלא לשבתות, אך גם בבואו תמיד היה עסוק בישיבות. וכשהיה יוצא מהן, היתה ארשׁת חומרה על פניו. גם לחדר־הוריה של עופרה היתה ארשת כזו: לא מקלט־רדיו בו ולא שטיח. איזה דוד עשיר ביקש פעם לתת להם קומקום חשמלי לבישול קפה – וסירבו לקבלו.
“במשך הזמן נקבל מהקיבוץ,” היה אביה נוהג לומר על כל דבר מסוג זה.
בחדר היו מרבים לדבר על הקיבוץ ועל התנועה. מגלגלים מלים כגון ‘הלוואה’, ‘מצב משקי’, ‘ישיבת המזכירות’, ומסיימים בוויכוחים על חברים יחידים. אבא היה אומר – ואז עדיין לא ירדה עופרה לסוף דבריו – שיש להאמין באדם ולהאבק על כל חבר, ושחייב אדם לקשור את עתידו במפעל חברתי גדול וגם למסור את נפשו עליו בשעת הצורך. על כל פנים, דבר אחד היה מחוור לה לעופרה: אבא אוהב את הקיבוץ ואת התנועה ועושה למענם הכול. כשתגדל, תהיה, כמובן, כמוהו. אָמנם יש בקיבוץ אנשים החולקים עליו – ואפילו אמא, בייחוד כשאיננו בא הביתה לשבת, אולם כל אלה אינם מבינים לרוחו. תמיד נדמה לה, לעופרה, שרק היא מיטיבה להבין את אבא. ועכשיו, שמת, היא ממשיכה בדרכו. אמנם, עדיין איננה מסוגלת לפעול גדולות, אך אבא הרי אמר פעם במפורש, שהאידיאלים הגדולים משולים לזהב, ויש לדעת לפרטם לפרוטות יום־יום, כי זה מבחנם ומבחן נושאם. על כן מפרטת גם עופרה את מפעל חייה לפרוטות: ביום הולדתה מחלקים את הסוכריות ואת העוגה לכל הילדים, ורק זר הפרחים, עם איגרתו של אבא, הנעוצה בהם תמיד, לה הם. ולימים, כשהיא מתבגרת, היא שוקדת על לימודיה ועל עבודתה, עוזרת לכל חבר, מדברת בשיחות הקבוצה, משתדלת להאבק על כל חבר ולהאמין באדם – וכך היא מצרפת פרוטה לפרוטה, תרומה לאוצר זהבו של אבא.
ויש עוד עניין אחד, משני וצדדי, כמובן, ככל העניינים הפרטיים: קשה לפעול לבד למען הקבוצה בהווה ולמען הקיבוץ בעתיד – עופרה היתה רוצה לפעול יחד עם רפי. בשׂערו השחור ובעיניו הכחולות המהורהרות הוא נראה לה רציני ואחראי ומתאים. לפני חודש, בערך, כתבה לו מכתב קטן בעניין זה, של הקבוצה ושל הפעולה, והניחה בתא הבגדים שלו שבחדר השינה. בוודאי מצא את המכתב, אלא שמאז כמעט שאינו מדבר אליה, וניכר שהוא משתמט מלהיות שרוי עימה ביחידות. ועל המכתב לא השיב. אולי אשמה בכול רותי, חברתה הטובה. תמיד רפי שותה את ספל החלב שלה בארוחות־הבוקר, כשחנה איננה משגיחה. אָמנם רותי מיטיבה לשיר ולרקוד, הכול אומרים שהיא נחמדה, בייחוד שהיא עליזה וחוצפנית. הדבר כנראה מוצא חן בעיני החברים, אך לקבוצה איננה מביאה כל תועלת… עופרה, לעומתה, לא זו בלבד שהיא פעילה מאוד בקבוצה, משתתפת בהכנת כל המסיבות ועוזרת לכל מי שמתקשה בלימודיו, אלא אף איננה מקנאת ברותי כלל, לא, כלל וכלל איננה מקנאת, עובדה שהן אף חברות טובות, ועופרה אוהבת אותה; ורק חבל, שאיש אינו שׂם לב לכך ואינו מעריך, שאיננה מקנאת ברותי כלל.
כשהתאספו הכול לדון ב’גיוס' ופתחו בחלוקת הילדים לשתי חוליות מתחרות, התברר, שאת רמי לא הביאו בחשבון כלל, שהרי גלוי וידוע מראש שלא יבוא. אך כאן קמה עופרה והכריזה שהיא תשפיע עליו. גדי התלוצץ, כרגיל, ואף השאר לא התיחסו אל דבריה ברצינות. אולם גם זו לטובה: מתוך כך יגדל נצחונה. תהא זו דוגמה טובה לאמונה באדם ולמאבק על כל חבר. וכך היא צועדת עתה מאצל ערימת־הקש הגדולה שבין שתי הרפתים אל חדר האוכל: מצחה מוארך. פניה חיוורים, שערה שחור וחלק, וסבר פניה סבר של רצינות ושל חומרה: היא עשתה את חובתה והצליחה. ובכל זאת משרה עליה הלילה היורד עצבות חרישית. לילה כזה גדול… מהר התבור עד…עד…
3. 🔗
בשבת יוצאים הכול למיבצע האיסוף. בערב שלפני כן התכנסה כל חוליה לחוד, להחליט בחשאי, שמחר משכימים לצאת בשעה שהיריבים בטח אפילו לא חולמים עליה, כדי שיוכלו להקדים ולהגיע לפניהם אל כל פחי־האשפה המרכזיים, מקום שמתגלגלות קופסאות הסיגריות ובהן הניירות יקרי־הערך, כי אני אומר לכם שאנחנו מוכרחים לסדר אותם. כן דנים, היכן יש סיכוי למצוא ניירות רבים ככל האפשר, ואיך לחלק את השטח בין חברי החוליה.
רמי משתתף בכל הדיונים האלה כלאחר־יד וכנוטה חסד; אך כשעומדים לקבוע את שעת ההשכמה, מודיע רמי, שיקום מתי שירצה, ולא איכפת לו מה שמחליטים. רק אחרי דין־ודברים מסתבר, שאין כוונתו לאחר, אלא להיפך: להקדים את המקדימים. אחרי כן מציעים, שאם ימצא מישהו מקום טוב, ויראה שאיננו מספיק לאסוף את הכול בעצמו, יקרא לחברי חולייתו הנותרים. גם החלטה זו, מרגישים הכול, למורת רוח היא לרמי. אבל השאר, בהשתדלותה של עופרה, מתעלמים מחיכוכים קטנים אלה, ורק מלגלגים עליו.
למחרת, עם שחר, קמות שתי הקבוצות, ובשעה שמאיר היום עד כדי להבחין בין קופסה לקופסה, יוצאים זוגות־זוגות ויחידים־יחידים אל הכבישים והחורשות שבסביבת הקיבוץ, מקום שחונים האוסטראלים.
לארוחת הצהריים חוזרים הכול עייפים ומיוּזעים, בלוריותיהם פּרועות, ובכיסים – האוצר היקר: כדוּרוֹנים, מגולגלים משכבות־שכבות של ניירות כסף. כל חוליה טוענת, כמובן, שהיא הזוכה. על כל פנים ברור, שיש רק שני מועמדים לפרס, וכיוון שהם חברים בקבוצות היריבות, מניחים שנצחונו של האחד יכריע כנראה, אם גם לא בהכרח, את גורל חולייתו. שני היריבים הם רפי ורמי. תחילה הצליח גם אורי במלאכת האיסוף, אבל אחרי כן נקרע סנדלו. אמנם ניסה לתקנו בחבל, אך לא הצליח. ויחף לא יכול להמשיך.
לכאורה כדורו של רפי גדול יותר, אך איננו מכווץ ככדורו של רמי. רמי איננו מראה את כדורו ברצון, וכשהוא שומע על הצלחתו של רפי, מיד הוא בוחן את כדורו של זה, נוטלו בידו האחת, ואת כדורו שלו ביד האחרת, אך מחמת המשקל המועט איננו יכול לאמוד איזהו הכבד. אחרי כן הוא מטמין את כדורו.
מובאים מאזניים מיוחדים מן המעבדה, שדיוק שקילתם כדי עשירית הגרם. גדי מקבל עליו לנצח על הטקס, שכן הינו בלתי־משוחד לחלוטין, וכל המבקש לשחדו חייב לדעת, שבפחות ממחצית הפרס איננו מוכן להסתפק. את המאזניים מעמידים במרכז חדר השינה, על שולחן גדול, שנבדק קודם לכן בקפדנות, אם איננו מתנדנד. כל החלונות נסגרים מפני רוח־פרצים. גדי מכין מחברת מיוחדת לרישום, והכול מתקהלים סביב. כפות־המאזניים עולות ויורדות לאיטן. כדי להגביר את המתיחות מתחיל גדי דווקא בכדורונים הקטנים ביותר, נמושות של עשרה ושל חמישה־עשר גרמים, כגון אותם של תלמה, של יעלה או של יוסי. גדי מטה ראשו לאחור וכמו עוצם עיניו בדבקות, ומכריז בקול על בעל הכדורון, בניגון של קריאה לעליה בתורה, כפי ששמעו פעם מיוסף.
“יעמוד הבחור האברך הצדיק ר' יוסי בר'…” כאן מהסס גדי רגע, משום שאינו יודע את שם אביו של יוסי, ולבסוף מבליע את המלה ומשתעל. “יעמוד ויראה לנו פרי מעלליו.” אחרי כן מושם הכדור על כף־המאזניים.
“אוֹ!” קורא גדי. “או! אוֹטוֹטוֹ־טוֹ! הכף יורדת! מה אנחנו עושים? שׂמים עשרה גרם. מה עושה הוא, הכדורון? נשאר למטה. מה עושים אנחנו? – מוסיפים עוד עשרה. אבל זאת היתה הגזמה. אילו באמת אסף יוסי עשרים, היה מתאמץ יותר מדי. אין ברירה, איפוא, יש להוריד חמישה. עדיין לא מספיק. מסתבר, שיש להוריד לצערנו, עוד גרם אחד…”
בינתיים בודק אורי את כדורוניהם של רפי ושל רמי.
"כאן ודאי יש למעלה משלושים גרם, רפי, "הוא אומר. “אתה בטח מקבל את הפרס. אפילו שהכדור של רמי יותר מהודק.”
רפי מרגיש עצמו אשם. בעצם, הוא מוכן לוותר לטובת רמי, וכמעט מצטער שאסף כל כך הרבה.
“פשוט היה לי מזל,” הוא אומר. “ב’תחלה לא אספתי כמעט כלום. אחר כך אני רואה שאתם כבר הולכים לחזור הביתה. אז גם אני כבר רוצה לחזור, אבל אני חושב: כדאי לי להמשיך עוד קצת, עד הגשר. טוב, אני בא לשם, וב’תחילה לא רואה כלום. עומד שם איזה פח־אשפה מטונף. אני לא מנסה אפילו לחטט בו, רק הופך אותו בבעיטה, ופתאום – למטה, לפחות עשרים קופסאות בבת אחת.”
רמי שומע את הסיפור בקימוט גבות. אחרי כן הוא יוצא את החדר.
“ורמי הרי אסף כמו מטורף,” אומר אורי בחצי־קול. “ראשית־כול יצא ראשון. אבל אחר כך, בתשע בערך, אני פוגש אותו למטה, על יד כביש עפולה. ‘רמי’ אני צועק לו, ‘מה זה השכמת קום? עלה באפך ריח השוקולד?’ אני, כמובן בצחוק, אבל הוא מחזיר לי תיכף ברצינות: ‘מה אתה מדבר עכשיו, מה?’ הוא צועק. ‘עכשיו תשתוק, אחר כך נראה מי יאסוף יותר, ואז תדבר.’ ‘טוב,’ אני אומר. ‘אבל למה אתה בטוח כל כך שדווקא אתה תאסוף יותר מכולנו?’ אז הוא עונה לי: ‘כי אני רוצה, ודי!’ – בחור משונה, נכון?”
“בכל אופן זה הישג שרמי יצא לגיוס,” אומרת יעלה. “בכל זאת עופרה צדקה כשאמרה בשיחה, שצריך לדבר איתו.”
עופרה מסמיקה. סוף־סוף דיבור של הערכה, ואם גם לא מן הפה שציפתה לו. מהר היא פונה אל רותי ואומרת לה כמה דברים של מה בכך.
“רפי, הב את הכדורון שלך,” קורא גדי. “רבותי, אנחנו מתקרבים לסיום. מי עוד לא מסר לי את כדורו?”
בדלת מופיע רמי ומוסר את שלו. אחר כך הוא מצטמצם בפינת החדר, אף כי איננו רואה משם את המאזניים, שהכול מצטופפים סביבם.
“שמעו, שמעו,” מכריז גדי לאחר רגע של דומיה, "הרגע הגדול והגורלי קרב: לרפי שלנו, המכונה ‘ילד’, יש כדורון של שלושים ושמונה גרם. הנני חוזר ומדגיש: שלושים ושמונה, ועכשיו נראה כמה יש לידידנו רמי. הינה – עשרה, ועכשיו נוסיף לו… עוד עשרה…עדיין לא מספיק… הגענו לשלושים גרם, רבותי, שׂימו לב: שלושים, עדיין לא מספיק, אני מוסיף – הגענו לארבעים. הכפות רועדות… רגע… הידד, הידד! בהתרגשות אני מוסיף: אחד… שניים מה זה? הביאו עוד משקלות. שלושה, ארבעה… אנחנו מלאי התפעלות, רבותי… חמישה… כן, סוף־סוף. כבר הייתי אובד־עצות. ארבעים וחמישה גרם! בכך מקבל ידידנו רמי את הפרס, ובהזדמנות זו הריני מכתיר אותו בתואר ‘אלוף קופסאות הסיגריות הריקות ואביר פחי האשפה ההפוכים.’ תואר זה יעבור בירושה. עם זה מקבלת חולייתו של רמי את הפרס הקבוצתי, כיוון שנצחה בתוצאות של 89:97. בסך הכול נאספו… "
אבל יתר דבריו כבר נבלעים ברעש הקם בחדר. עופרה מתרגשת, כאילו היא היא שזכתה בפרס. היא ניגשת אל רמי ואומרת לו:
“נו, אתה רואה?! בכל זאת היה כדאי, נכון?”
רמי עומד עמידה מרושלת, ידיו תקועות לו בכיסיו, עיניו כבושות ברצפה, לרגלי עופרה, וריסי עיניו מרתתים. בקול מרושע הוא שואל:
“את בטוחה? אני לא.”
“אבל למה?” עופרה משתוממת ונפגעת.
“מה את מטפלת בי כל כך? עוד תראי שכל העסק הזה לא כדאי לך בכלל.”
“אתה בטוח?” שואלת עופרה. “אני לא.”
“כן. אבל אני דווקא בטוח,” מתעקש רמי.
“אבל למה?”
“ככה, ככה, ודי! כי אני ילד רע.” והוא יוצא את החדר.
“הודעה אחרונה, הודעה אחרונה.” קורא גדי בקול. “שמעו, שמעו! עכשיו אוספת כל חוליה את כל הכדורונים שלה, ומחברת אותם לכדור אחד גדול. בערב נשקול שוב לשם בדיקה. ועכשיו רבותי –גמרנו.”
ברגע זה נכנסת רותי לחדר בהתרגשות רבה:
“שמעתם, מה עשה רמי, הטיפש הזה? הוא לקח ממחסן הממתקים של הקבוצה טבלת שוקולד וממש לפני העיניים שלי הוא זולל אותה כולה. זה הפרס שלי, הוא אומר, ואין לי חשק לחכות עד המסיבה שלכם. טוב, אני אומרת לו, לפחות תן לטעום. אתם חושבים שנתן? לפני שאני מספיקה לגמור את המשפט הוא בולע את ה’ביס' האחרון. כמעט שנחנק.”
הכול רצים החוצה לראות את המחזה וללגלג על רמי, ורק עופרה נשארת בחדר, המומה ומדוכאה. רוח־פרצים קלה חודרת בעד הדלת הפתוחה, וכפות המאזניים עולות ויורדות לאיטן.
4. 🔗
לפנות ערב מתכנסת חולייתה של עופרה באחד מחדרי־השינה, לאחד את כל הכדורונים. יוסי, רותי, ועופרה באים למועד, ואילו רמי – איננו. אך כיוון שהעבודה ממילא אינה מרובה ביותר, פותחים במלאכה בלי לחכות לו: מפצלים את הכדורונים היחידים לשכבותיהם, כדי לשוב ולגלגל אותם מחדש.
עופרה נוטלת את כדורו של רמי, מתחילה לפתחו, והינה… מגששות האצבעות ונתקלות במשהו קשה. מרטטות האצבעות, מקלפות במהירות יתר ואחד אחד מתגלים כדורי־עופרת קטנים, כאותם שבכדור של רובה־ציד, עטופים היטב בנייר כסף, מוטמנים מתחת לשכבה החמישית או השישית. האחרים טרם הרגישו בכך. יש צורך בשהות, כדי להרהר, לשקול, להתאושש מעט… אפשר להעלים את העופרת? הינה תוציא ממחטה, תקנח בה את האף ודרך אגב תשלשל עימה את הכדורים לכיס. אחר כך, בערב, יתברר, לכל היותר, שטעו בשקילה. על רמי לא יפול חשד. אמנם זה מעשה־תרמית וחיפוי על מעשה־תרמית. אך גם לבייש את רמי – אינו הוגן. איך נוהגים במקרה כזה? איך היה נוהג עתה אבא במקומך? לאטה שמה עופרה את ידה האחת לתוך הכיס, להוציא את המטפחת. בו ברגע מעיפה רותי מבט בכדור.
“מה זה? אוי, תביטו! כדורי־עופרת!”
“נכון!” מאשר יוסי. “באמת, מה זה, עופרה?”
“איפה?” תמהה עופרה ומסמיקה.
“הינה כאן! לא ראית?”
“לא. מה זה? כדורי עופרת?” עופרה מסמיקה עד אזניה.
“הוא רימה אותנו, רמי זה,” צוהלת רותי. “לכן כל כך מיהר לאכול את הפרס!” ואחרי רגע היא ממלמלת: “אבל איך שהצליח לסדר אותנו!”
“חכּו רגע! אני רץ לקרוא לכל החברה,” קורא יוסי. “הי, שמעו…”
עופרה מבקשת לעצור בעדו, אך אינה יכולה להוציא הגה.
“חכה רגע!” עוצרת בעדו רותי. “מה אתה ממהר, טיפש? הרי נפסיד את הפרס של החוליה שלנו.”
רעיון חדש זה מצנן בבת אחת את התלהבותו.
“נכון,” הוא אומר. “צריך להחזיר אותם מהר. זהירות, עופרה. הנה נפל שם אחד על הרצפה. שׂימי אותם ככה, וכסי עליהם בשכבה.”
אבל כעת מהססת עופרה.
“אתה רוצה לרמות את החוליה השניה?”
“לרמות?” שואל יוסי, נבוך. “למה לרמות? רמי רימה.”
“אבל אתה מציע להשאיר את העופרת.”
“בטח, אם לא, נפסיד את הפרס.” ולפתע אורות עיניו:
“בעצם אנחנו בכלל לא מרמים אותם…” הוא מגמגם בשמחה. “רק לכל היותר איזה ספסר בורגני בתל־אביב…”
הוא מסתכל סביבו במבט ניצחון, ופונה אל עופרה:
“ובורגנים הרי מותר לרמות. נכון, עופרה?”
“אינני יודעת,” אומרת עופרה בלחש.
“חכם בלילה!” קוראת רותי, “אתה חושב שהבורגנים בתל־אביב הם טיפשים כאלה, שלא יבדקו קודם טוב־טוב כל מה שהם קונים? לא רק שיגלו תיכף את העופרת, אלא יחרימו לנו את הכול, לא ישלמו לנו כלום, ובסוף עוד יטילו עלינו קנס.”
“מה, באמת?”
“אולי נשׂים עכשיו, ואחרי השקילה, בלילה, נוציא?” מציעה רותי בצחוק ערמומי, אך תוך כדי דיבור היא משיבה לעצמה: “לא, גם זה לא טוב. אחרי כן יהיה הפרש בין המשקל שלנו למשקל בתל־אביב…”
“אני יודעת מה לעשות, חברים,” אומרת עופרה לפתע בהתרגשות. מרוב חגיגיוּת השעה היא קוראת ליוסי ולרותי ‘חברים’. “אנחנו נאסוף את הנייר החסר. עוד היום.”
זה המוצא. רמי נכשל. חבריו יחפּו עליו.
“כן, כן!” היא עצמה מתלהבת מן הרעיון שלה. “לעולם לא נגיד לאיש כלום. כולנו חוליה אחת. כולנו נהיה ערבים זה לזה.”
יוסי מעקם את פרצופו:
“שוב ללכת? אני לא. הרגליים שלי כואבות… כבר מוטב לי לוותר על הפרס…”
עופרה מביטה בו בבוז:
“אפילו אצטרך ללכת לבדי, אלך לאסוף את החסר,” היא אומרת. “והפרס בכלל לא חשוב לי בכל העסק הזה. מצידי אתם יכולים לאכול אותו לבדכם. אני לא צריכה אותו.”
“ורק אל תגלו ליתר,” היא מוסיפה לאחר דומיה קצרה.
“אולי תאספו קצת,” מציע יוסי, “ואחרי שנקבל את הפרס לא ניתן לרמי כלום, ונספר לכל היתר. תראו איזה מנה יקבל…”
“לא,” מתקוממת עופרה. “בשום אופן לא. זה לא יהיה הוגן.”
איננה יכולה לנמק מדוע: רמי רימה ובדין שיקבל את עונשו. כבוד הקבוצה לא יפגע, כי היא תמלא את החסר. ולא עוד אלא שאם ישתקו – יחפו על רמאותו. רק תחושתה העיוורת אומרת לה לעמוד על הצעתה.
“אתם שתקו,” היא מתחננת, “מה איכפת לכם לשתוק? אני אסדר את הכול. תוותרו רק פעם אחת על התענוג להתנקם ברמי. מה איכפת לכם, תבטיחו לי…”
לבסוף הם מבטיחים לה במפורש. וכעבור חצי שעה יוצאת עופרה שנית אל הכביש לאסוף את החסר.
אחרי רבע שעה היא משגיחה ברותי הקרבה אליה.
“בחיי, שאַת טיפשה,” אומרת רותי ומתחילה לאסוף קופסאות גם היא.
“אז למה באת?” חוקרת אותה עופרה.
עיניה הירוקות של רותי צוחקות. השמש השוקעת מאירה את שערה הקצר והבהיר.
“היה חבל לי עליך,” היא מתנצלת, “שאת משוגעת כזאת…”
5. 🔗
בערב מתגלה כל הפרשה כולה – אורי וגדי מבחינים, שעופרה ורותי יצאו אל הכביש לאסוף ניירות נוספים, והם מזעיקים מיד את יתר הילדים. זה זיוף, הם אומרים. התחרות הרי כבר נגמרה, ועכשיו אסור להוסיף. אחרי כן מעלה גדי את השאלה: למה להן, בעצם, לאסוף, אם ממילא יש להן יותר. הרי שנפלה טעות בשקילה, והן רוצות לתקנה… עתה מסתערים על יוסי המסכן, מסבכים אותו בוויכוח, ובין דיבור לדיבור מתגלה העניין כולו.
כשחוזרות עופרה ורותי עם מטען קופסותיהן אל בית־הספר, מקבלים את פניהן בהודעה מאיימת ומלאת שמחה לאיד, שתהיה שיחה הערב!
“עכשיו רמי בטח ברח,” אומר אורי, “אחר כך יסדר שיהודה ישמע ויתערב. המורים האלה תמיד מגינים על הילדים שלא בסדר ואומרים שצריך להבין אותם.”
בינתיים עובר יוסי בכל החדרים ומודיע:
“מצאתי. הוא בחדר שלו. אני נכנס ואומר לו, שאנחנו עורכים שיחה, ושיבוא, כי תיכף מתחילים. אז הוא משיב בצחוק: 'בטח עלי השיחה, מה? – ‘ת’זה כבר תראה,’ אני אומר לו, ‘ועכשיו בוא.’ – ‘בסדר,’ הוא אומר, ‘באמת כבר היגיע הזמן ששוב פעם תהיה איזו שיחה עלי’.”
“זה בצחוק הוא אמר כך. אני אומרת לכם, שהוא סתם צוחק עלינו,” רותחת תלמה.
עופרה תולה מבט בפניו של רפי.
6. 🔗
רמי מהלך אחרי יוסי על מדרכת הבטון. ידיו בכיסיו ובזוויות פיו, הרוטטות, חיוך. אותו חיוך מרצד גם סביב פיו של יוסי ומתנהלת ביניהם מלחמת־שתיקה. הם עוברים על פני חדר־האוכל ובחצר־המשק, עד שמגיעים אל מחסן התבואה. כאן יוכלו לנהל את השיחה באין מפריע, – אחרת עלולים להופיע אחד המורים או אחת המטפלות. בשבת לפנות ערב המחסן נעול, ונכנסים לתוכו דרך העליה שמעל לרפת הישנה. אפלולית ושקט במחסן… כשנכנסים יוסי ורמי קשה להם בתחילה להרגיל את עיניהם אל האפלולית. אך במהרה הם מבחינים, שהכול יושבים בדומיה על ערימת־שקים גדולה מאובקת. רק פה ושם נשמע לחש. עופרה יושבת לה מרוחקת קצת מן השאר ובין עיניה קמט עמוק, קודר.
גדי מכריז שהתאספנו כאן כולנו, כולם יודעים למה. ורשות הדיבור לאורי.
אורי: טוב, אז אני אפתח. כולם יודעים למה התאספנו כאן. קרה מקרה שאי אפשר להתעלם ממנו. חבר שלנו רימה, זאת אומרת – ניסה לרמות את הקבוצה… (הכול מתרשמים מן הנעימה החגיגית ומן הביטוי ‘חבר’ שבא במקום ‘ילד’ ו’להתעלם' שבא במקום ‘לשתוק לו’).
יוסי: בעצם, היה מרמה רק איזה בורגני בתל־אביב. אבל זה לא חשוב. את רמי צריך לסדר פעם אחת, ודי.
רותי: טיפש, הרי אמרתי לך שהם בודקים לפני שקונים.
אורי (ממשיך בחומרה): קרה מקרה שצריך לברר אותו. מי רוצה להגיד משהו בענין זה?
(דומיה של רגע).
רפי: למה, בעצם, עשית את זה, רמי?
(השאלה מפתיעה את כולם).
רמי (מרים את ראשו): אני לא יודע.
תלמה (בהתרגשות): מה ז’ת אומרת 'תה לא יודע?? חברים, אני חושבת שצריך לדרוש מרמי הסבר. ואתה רמי אל תעמיד פנים של… של…
גדי (מציע עזרתו): אולי של תרנגול?
תלמה (רוטנת משהו).
אורי (בנעימה מעשית): לא צריך סתם לדבר הרבה. צריך להחליט איזה עונש נותנים לו, ודי.
רפי: למה לתת לו עונש?
רמי: כן, כן, הוא צודק. תנו לי עונש.
רותי (לעופרה בשקט): נו, שו־שו, את רואה?
עופרה (בשקט ובכעס): אַל תקראי לי שו־שו. ואני לא רואה כלום.
רותי (מושכת בכתפיה, מטלטלת לאחור תלתל שצנח על מצחה ומחייכת.)
גדי (דופק בידו על אחד השקים, כאילו היה זה פטישו של אב בית דין): שקט, רבותי, אם לאו איאלץ לצוות על פינוי האולם מן הקהל. רשות הדיבור לסניגוריה.
עופרה (בכעס): אין כאן בכלל עניין של סניגוריה או קטגוריה. ואתה לא צריך להפוך כל דבר לצחוק ולהצגה. כאן עומדים לברר גורלו של חבר.
גדי: שקט, רבותי. רשות הדיבור למברר גורלו של חבר.
עופרה מהססת רגע. רצונה להשמיע דברים יפים ונשגבים, אך שווים לכל נפש. היא סוקרת את פניו של רפי ואומרת:
“אני חושבת, שקודם כל יש לברר מה הניע את רמי לעשות מה שעשה. ואני אומרת: רק הקבוצה אשמה בכל זה.” שוב היא מביטה על סביבותיה ורואה בכמה פרצופים ארשת של מורת־רוח ולגלוג. “כן, כן. הקבוצה, ורק הקבוצה. והבעיה היא לא – איזה עונש לתת לו, אלא איך לחנך אותו שלא יחזור על המעשה הזה. אם אנחנו כולנו נעזור לו…”
“כן, אבל מי מבקש ממך שתחנכי אותי ותעזרי לי?” נשמע קולו של רמי.
עופרה משתתקת ואינה מוסיפה לדבר בשיחה זו.
“אני חושב,” אומר גדי (הפעם ברצינות), “שרמי רק רצה להתבלט ולא מצא לו דרך מתאימה. צריך להסביר לו שזה לא נהוג אצלנו.”
עוד זמן רב מגלגלים בכה ובכה. לאט לאט פגה המרירות ונמוג הזעם. לבסוף מסכם גדי. אינני מבין מה אשמה הקבוצה. ועונש לא צריך לתת. רמי בעצמו אשם ביחס הרע אליו, ואם ישתדל, ישתנה היחס הזה בעתיד. זהו.
הילדים עוד יושבים ומפטפטים מעט. אחר־כך מתפזרים איש איש לדרכו.
עופרה עודנה שותקת.
7. 🔗
ושוב שוקעת השמש מאחורי שדרת הברושים המקיפה את הכרם, גדולה, אדומה ועצובה, כמו באותה תמונה של ואן גוֹך. ובו במקום, בין שתי הרפתים, במקום ששביל צר מוליך מחדר־האוכל אל הפשפש הקטן של גן־הירק, ליד ערימת־הקש הגדולה, עומד רמי וסוקר את הדרך שבה יטפס למעלה. שוב נראית הערימה עזובה, מעורערת, מצמחת עשבים שדופים. גם הפעם נשמע קול רשרוש בקש, ואיוושת צעדים, ולמטה פוסעת עופרה, גבהת מצח, חיוורת פנים, שׂערה שחור וחלק ולפניה ארשׁת חומרה.
“רציתי לשאול אותך, רמי,” היא אומרת, “למה אתה משתדל להיות גועלי כזה?”
“אני לא יודע,” אומר רמי ומושך כמה משיכות בזוויות פיו.
שתיקה.
“למה אַתם לא נתתם לי עונש?” שואל רמי לבסוף באיבה.
עופרה מביטה בו שעה קלה, ואחר כך אומרת:
“אל תגיד ‘אתם’.”
“טוב. ‘הם’.”
“לא, גם לא ככה. ככה עוד יותר גרוע.”
“אז איך?”
“אנחנו.”
“יכול להיות שגם אני שייך לקבוצה,” אומר רמי. “אבל אני רוצה שיעזבו אותי. אני לא יכול לסבול שדואגים לי ומטפלים בי. למה באת הנה?”
“הרי אתה חבר בקבוצה שלי,” אומרת עופרה. “מותר לי לדבר איתך, נכון?”
“כן, בטח שמותר. אבל לא רצוי.”
“טוב,” אומרת עופרה ופונה ללכת. “אם כך, לא אטריד אותך עוד. בטח נעים לך ששונאים אותך, מה?”
“כן,” אומר רמי בשלווה. “אז אני יודע לפחות מה המצב, ולא צריך להתאכזב אחר כך.”
“ואתה כל כך מפחד מפני אכזבה, שמוטב לך לוותר מראש במקום לנסות?”
“לוותר על מה?”
“על המקום שלך בקבוצה, למשל, בין החברים.”
“הרי ניסיתי.”
שוב הם שותקים.
“בחופש הגדול,” אומר רמי פתאום, “אקים לי סוכה בחורשה, על כלונסאות. את הקירות אצפה בשׂקים, אבנה תנור קטן, ושם אגור לי. אני רק לא יודע עוד מאיפה אקח את כל השקים. אבל לא צריך למצוא תיכף פיתרון לכל דבר. אפשר גם לקלוע קירות מענפים.”
מעבר לרפת, בדרך המוליכה מן השער למחלבה, נראים ילד וילדה מהלכים זה בצד זה. רמי אינו משגיח בהם, אַך עופרה עוקבת אחריהם בעיניה, עוקבת זמן רב. פתאום היא חשה עייפות גדולה. רמי מספר בפרוטרוט איך יחזק את הכלונסאות ואיך יתקין ריצפה לסוכה.
עופרה נושאת עיניה לשמיים. בחלקם עודם בהירים מאוד, ובחלקם הם מקדירים. כבר ניכרים בהם כל הגוונים – מן הירקרק ועד הסגול. ואם תשקיפי מזרחה, על פני השדות שבין גבעת המורה להר התבור, דומה – לא כלום, והינה, פתאום – כוכב אחד. ומשמצאת אחד, תראי במהרה: יש גם שני ושלישי…
“אתה יודע, רמי,” היא אומרת ואינה מביטה אליו, אלא לשדות המאפילים שבמזרח, “לפעמים עושה אדם משהו, מתלבט, משתדל… ולבסוף מתברר שלא יוצא מזה כלום…”
רמי שותק וממצמץ בעיניו.
“לפעמים אדם חי, ונותן את כל חייו למען הקיבוץ או התנועה, ואחר כך מת, – ואין כלום. ככה גם אנחנו. אתה ממשיך בשלך, אני – בשלי, ורפי – בשלו…”
רמי איננו משיב.
“ובקיץ, כשאתה תבנה סוכה, אציע גם אני ליתר הילדים לבנות שם סוכות… וזה יהיה מפעל חברתי… ונאכל אבטיחים, ונטגן תפוחי־אדמה, וכולם יהיו מאושרים… ושוב יהיה הכול כמו שהיה…”
“אם יבואו לשם כולם, יקלקלו את הכול,” אומר רמי בביטחון.
“אתה רואה, גם אתה ממשיך בשלך. ככה זה, כנראה, בחיים…”
השמש שוקעת מאחורי רכס הכרמל, והשדרה המקיפה את הכרם משליכה ארצה צללים מעצי ברושיה. מה היה שמו של המלחין ההוא, שחיבר את המנגינה ההיא, של הלילה?
אבא של רפי – אחד משלנו 🔗
ושוב יושבים רפי ואביו יחד על הדשא. אביו בא אמש, בערב שבת, ורפי ירד לכביש להקביל את פניו. אביו נשק לו, אולם ליד הכביש אין אנשים הרבה. ואין לאבא עניבה.
והינה הם יושבים יחד בשמש. חצר הקיבוץ שטוחה לפניהם. על המדרכות מטיילים חברים רבים, ילדים ואורחים, טיול של שבת. רפי תולה מבט של ציפיה בפניו המעוגלים של אביו:
נו, אבא, הרי הבטחת לי לספר על הקיבוץ שלך."
“מה לספר לך, בן?”
“אם כבר התחלת לעבוד במשק, או שאתה רק מרפא חולים? יש שם חולים ליום עבודה שלם של רופא?”
“לא, בן, אפילו לא לחצי־יום. כולם צעירים שם ובריאים. תאר לך שבכל הקיבוץ כולו אין עדיין אף ‘אוכל־דיאֶטה’ אחד. בדרך כלל משמש רופא אחד כמה קיבוצים בבת אחת, אך לפי שעה זהו הקיבוץ היחיד באותה סביבה…”
“אז מה אתה עושה בשעת הפנאי שלך, אבא?”
“אני קורא, בן, חושב הרבה, עובד קצת, ומלבד זה…”
“באיזה ענף?” שואל רפי בלהיטות.
“כל החצר מלאה שיחים, קוצים וסלעים. בין הבתים – ממש יער. ואני עוזר לגזום, לנקות… אין זה מוצא חן בעיניך?” ד"ר גלר מחייך במבוכת־מה.
“בסדר… רק חבל שלא בפלחה…”
“אבל אין שם פלחה בכלל… עוקרים שם סלעים ענקיים מן האדמה. בונים מדרגות־מדרגות של אבן כדי להגן על הקרקע. אחר כך יטעו שם מטעים… אבל אולי,” הוא מוסיף לאחר רגע, “אתחיל לעבוד גם אצל הערבים, השכנים. אקבל חמור ומתורגמן, ופעם בשבוע אערוך סיוּר בכפרים…”
דברים אלה מתקנים את כל המעוות.
“אבל הרי זה נהדר, אבא,” מתלהב רפי, “מתי אוכל לבקר אותך?”
“אולי בפסח,” מחייך האב. “נראה קודם מה יהיה מצב הקדחת… אתה יודע, בן, המעניין בשבילי הוא לא רק המשק, אלא עצם החיים בקיבוץ. לפעמים יש צורך גם בקצת זמן ושקט כדי לחשוב…”
“לחשוב? סתם ככה לחשוב? על מה אתה חושב, למשל?” מתפלא רפי.
“למשל, על השיחות שלנו. איך דיברנו פעם, ואיך אנחנו מדברים היום. ואז אתה רואה את ההתפתחות הפנימית שלנו, שלך ושלי. אתה זוכר, למשל, שפעם אחת, לפני טיול אחד שלכם, ביקשתי ממך להיזהר ולא לנסוע ב’טרמפים'? ואתה כעסת עלי…”
“בטח”, מפסיקו רפי, “כי לפעמים אתה מתייחס אלי כמו אל ילד קטן.”
והינה אז," ממשיך האב, “הסתכלת בי בכעס, בנזיפה… ואני התפלאתי: מניין לך מבט זה? ומדוע גם לי כה מוּכר מבט זה? הדבר הדריך את מנוחתי, בן. לבסוף גיליתי: מסבא. סבא היה מסתכל בי כך, כשלא הייתי שוקד על לימוד הגמרא… מעולם לא היה נוזף בי או מכה אותי, אך מבט זה שלו היה גרוע מכל מכה. והינה הבנתי פתאום, שהמבט הזועף מתגלגל מדור לדור, מסבא – אלי, ממני – אליך, וממך חוזר הוא וניבט אלי… צריך לסטור לו, לשטן, על פניו, שאם לאו יוסיף המבט הזועף לעבור בדורות. כי בשעה שאתה מבחין בו, במבט, ומגלה את שורשו, חוזר אליך גם שלום נפשך… כך, למשל, שנים רבות כל כך לאחר מותו, הצלחתי להשלים עם סבא. חשבתי לפרסם פעם מאמר על כך בעלון הקיבוץ או באיזה עיתון…”
“לא כדאי, אבא,” יועצו רפי. “קוראי העיתונים בוודאי לא מתעניינים כל כך בדברים כאלה… אבל כתבת לי במכתבך האחרון, שהיו שם אצלכם שתי ‘פרשיות עליזות’, ושמילאת בהן ‘תפקיד ראשי’, והבטחת לי לספר…”
“כן,” נזכר האב בחיוך. “בעצם אין כאן משהו מיוחד שראוי לספר עליו. המעשה הראשון היה בפנס־חשמל רגיל. והשני – באיזה ‘קומזיץ’ שהחלטנו לערוך.”
“מה, אבא,” פוקח רפי את עיניו לרווחה. “אתה משתתף בקומזיצים?”
"בוודאי. אתה חושב, שרק לכם, הצעירים, מותר?… אם כן – בעניין הפנס: המחנה שלנו קטן, והוא מוקף חומה של תבניות־עץ ממולאות חצץ, נגד יריות, במקרה שיתקיפו אותנו. ובפנים, בתוך הריבוע הסגור של החומה, הכּוֹל צפוף מאד: חדר־האוכל והמטבח, המקלחת, המגדל, צריפי המגוּרים, מכוֹן חשמל קטן בשביל הגנראטור, האוּרווה… רק את בית השימוש הקימו מחוץ למחנה, בריחוק של מאה צעדים, בערך. וכל השטח מסביב מלא שׂיחים וסלעים ובורות. ובקיבוץ יש כבר הרבה בחורות הרות… דרשתי לתלות פנס־חשמל בדרך. בקירבת־מקום עובר שם כבל־חשמל המוליך אל משאבת־המיים, וכל העבודה לא היתה נמשכת אלא חצי שעה, לכל היותר. בכל פעם היו אומרים לי – כן, כן, כמובן, מחר אנחנו בוודאי מסדרים את הפנס, אבל עבר שבוע ועברו שבועיים והפנס איננו. ולהתקין אותו בעצמי אינני יכול, לצערי. אז אני קורא הצידה בחור אחד, משה, בעל כשרונות דראמאטיים, ונדבר עימו. ובו בערב, עם חשיכה, שומעים לפתע זעקת שבר נוראה. בכל פינות החצר מזדעזעים החברים. יוצאים ומתרוצצים עד שמצליחים לאתר את מקום הזעקה. ואת מי מוצאים שם – אם לא את משה, שוכב על הארץ ליד אחד הבורות, בדרך אל בית־השימוש, מתפתל במכאובים וזועק בלי הרף. רוצים להקימו – ואפילו אי אפשר לנגוע בו. לבסוף, בדי עמל, מצליחים להעבירו למרפאה. כל הקיבוץ מתקהל. משה חדל לצעוק ולפרפר, ורק נאנק אנקות קטועות ונושך את שפתיו. אני בודקו מיד, ומוצא אצלו שבר, אבל לא שבר פשוט, אלא מן החמוּרים ומן המסוכנים ביותר. יש לקרוא לנהג, להסיעו מיד לחיפה, לבית־החולים, ואם רוצים להציל את הרגל, יש לנתח עוד הלילה, ויהי מה. מעלים את משה מהר למכונית. כל החברים נבוכים וחיוורים. איש איננו מעז להביט בפני.
“וכל זה,” אני אומר, “בשל עניין של מה בכך, בשל רשלנות פושעת שלכם! התקינו מייד את הפנס! לא אזוז מכאן עד שלא תתקינוהו!” בשתיקה ניגש החשמלאי לעבודה, נוכח מבטיהם הצולפים של שאר החברים. כעבור עשרים דקות כבר תלוי הפנס ומאיר את הדרך. וכעבור רבע־שעה נוסף חוזר משה עם הנהג המקלל, מאחר שעצר את המכונית במרחק כמה קילומטרים וחיכה שם זמן מה".
“נהדר, אבא, בחיי, נהדר,” צוהל רפי, וכבר מספר בדמיונו את הסיפור לכל שאר הילדים.
“והקומזיץ, אבא?”
“אולי תשאיר לי משהו גם בשביל הפעם הבא, בן?”
“לא, אבא!! הבטחת! עכשיו על הקומזיץ! הבטחת, אבא!”
“אבל כאן לא מילאתי כלל תפקיד ‘קונסטרוקטיבי’, בן.”
“מה זה ‘קונסטרוקטיבי’?”
“תפקיד חיובי.”
“למה? אין דבר, אבא. זה לא חשוב. רק תספר. עצם הקומזיץ הוא דבר קונסטרוקטיבי מאוד, נכון?”
“נו, טוב,” נאנח האב בחיוך. "מכיוון שאין מנוס ואין מפלט, הבה ונתחיל. ובכן, אצלנו, (אני אומר ‘אצלנו’, כי כבר התיידדתי עם החברים ואני מרגיש את עצמי באמת כמו בבית), אצלנו האוכל איננו משובח כל־כך. לא קאלוריות, לא ויטאמינים, ולא בישול, ולכן נקל להבין שאין ארוחות כאלו משביעות ביותר… ויש חוג שלם של חברים האוהבים לאחר בנשף – מי בקריאה ומי בשיחת־רעים – עד שסמוך לחצות מתחיל הרעב להציק להם, ואז מתכנסים אחד אחד במטבח, יושבים על הכיריים להתחמם מעט, מחטטים בכל הארונות, למצוא דבר מאכל שנשתכח באקראי, מבשלים קפה שחור עם שומר הלילה. אבל לא על הקפה לבדו יחיה האדם. השיחה מתגלגלת איפוא על דא והא, אך לבסוף היא מגיעה תמיד אל ראש מאוויינו – תרנגולת צלויה.
"אילו היתה לנו, דרך משל, תרנגולת כזו…' מתחיל להזות אחד החברים בקול.
"עד שאני אומר ערב אחד: ‘אם אתם דואגים לטיפה מרה, אני מתחייב לספק לכם למחר תרנגולת…’
" ‘מה, דוקטור, אתה חושב לסחוב?’
" ‘תראו, תראו,’ אני אומר. ‘באופן חוקי למדי…’
"נו, ולמחרת, כשאני עובר ליד הלול ורואה את הלולנית, נקרא לה, נניח, שושנה, עומדת לה שם ומחלקת תערובת, אני מתייצב, נועץ מבט באחת התרנגולות הרובצות בפינת החצר, בתוך גומה שחפרה לעצמה. שושנה מבחינה בכך, אך עדיין ממשיכה בעבודתה. אני פונה ללכת. לאחר צעדים מספר אני נעצר, מניד בראשי, כאומר: ‘בכל זאת צריך לשוב ולעיין בדבר.’ וחוזר על עקבי, כדי לשוב ולהתבונן באותה תרנגולת מסכנה. בוחן אני אותה מכל צדדיה בחינה כפולה ומכופלת, ממלמל לעצמי משהו, ולבסוף מוציא את פנקסי ורושם בו כמה מלים במנוד־ראש. דבר אחרון זה הגדיש את הסאה. שושנה ניגשת ושואלת:
" ‘מה יש, דוקטור? גילית משהו מעניין?’
" ‘הסתכלי יפה בתרנגולת זו,’ אומר אני לה. ‘האין את מבחינה בה משהו?’
"‘וכי מה, דוקטור? אתה חושד…’
"‘תרנגולת זו אינה מוצאת חן בעיני,’ אני אומר בנעימה רבת משמעות ורמז. שושנה שותקת. – ‘באמת, לא הבחנת במשהו מיוחד בתרנגולת זו בימים האחרונים?’ שואל אני שאלה נוקבת.
"‘נו, כן,’ אומרת שושנה במבוכה, ‘אָמנם, בבוקר הרגשתי שהיא… מתבודדת…’
"‘זהו!’ אני אומר, ‘אכן: מתבודדת!’ ואחר כך אני מפטיר בחצי קול: ‘עסק ביש… עסק ביש…’
"‘חכה, דוקטור,’ אומרת שושנה. ‘אתה חושד שזו איזו מחלה, או סתם… סתם דיכאון?’
"‘הרי זאת הבעיה, שושנה,’ אני משיב לה באנחה. ‘סתם דיכאון’, כמו שאמרת, הוא החשוד ביותר. גם בקנדה זלזלו בכך בתחילה עד שאחר כך…'
"‘למה בקנדה?’
"‘כי שם פרצה לראשונה המגיפה ההיא.’
"‘איזו מגיפה, דוקטור?’ שואלת שושנה ומחווירה.
"‘מה, לא שמעת על מחלת־העופות הקנדית?’ שואל אני בפליאה מרובה. ‘קוּמזיציטיס אקוּטיס’ בספרות המקצועית. הסימפטום הראשון הוא תמיד דכאון, מרה־שחורה כבדה ואדישות. רק בשלב השני מתחילה התפרקות האורגאניזם.'
"‘התפרקות האורגאניזם?!’ – שושנה חיוורת כסיד.
"‘ודאי. הבשׂר נפרד מן העצמות, כאילו היו מבשלים אותה לקומזיץ. מכאן שם המחלה. עוד מעט ותיווכחי בעצמך בדבר…’
(כל אותה שעה פחדתי פחד רב, פן תחדל התרנגולת שלי מן המרה־השחורה, תקפוץ מתוך הגומה ותתחיל לקרקר.)
"‘אם כן, מה לעשות, דוקטור?’ שואלת שושנה אובדת עצות.
"‘קודם כל, בידוד מוחלט,’ אני גוזר בלי רחם. ‘יש להרחיק מיד את התרנגולת הנגועה מן הלול, יש להוציאה מתחום המשק, שכן מחלה זו מידבקת ביותר. יש להקים לה לול קטן מעבר לגדר, אבל בתנאי שמירה קפדנית. מובן: כל מי שניגש לתת לה אוכל, חייב להטביל את נעליו בליזול, להחליף את בגדיו ולהתרחק משטח הלולים. כן אוכל לרשום דיאטה מתאימה בשבילה…’
"‘זה יהיה קשה מאוד,’ מהססת שושנה. ‘כל הסידורים האלה…’
"‘מה לעשות,’ אני מקשה את ליבי, ‘אם להציל את הלול…’
"‘ואולי,’ מגששת שושנה, ‘מוטב פשוט לשחוט אותה, במקום כל הטרחה הזו?’
"‘לאכול מבשרה אמנם אפשר ללא חשש,’ אני אומר, ‘אבל איך יחלקו תרנגולת אחת בין מאה ועשרים איש, כשאין עדיין אוכלי־דיאטה? ולמכור תרנגולת אחת לשוק גם כן אי אפשר… לא, לא, שושנה. מוטב להקים את הלול הקטן מעבר לגדר ולהקפיד אל איזולאציה ודיאטה…’
"‘אולי,’ אומר שושנה, ‘אפשר לסדר קומזיץ קטן ולפתור את הבעיה בצורה שכזו?’
"‘את חושבת שזה יתכן?’ אני שואל בפקפוק רב.
"'בערב אנחנו מתאספים כרגיל, בחצות, אך הפעם – על ‘טפה מרה’ ותרנגולת צלויה. שושנה, שהיתה המבשלת הראשית, נרגשת מאוד ומרימה את כוסה:
"‘נשתה כולנו לחיים, חברים, ונודה כולנו לדוקטור, שהציל את הלול שלנו ממחלת העופות המסוכנת…’
"‘אבל חכי, שושנה,’ אני משסע את דבריה. 'מניין לנו שלא איחרנו את המועד ומחר יתברר שעוד תרנגולת אחת לקתה במרה־שחורה
ובקוּמזיציטיס?'
“שושנה יושבת רגע בפה פעור, אבל החברים פורצים ברעם של צחוק…”
“אבא, זה היה סיפור נפלא, אבא!” מתלהב רפי. “אתה רואה, אבא, סיפור כזה למשל, אתה יכול לפרסם בעיתון. אבא בחייך, אולי באמת תכתוב אותו?”
אבא צוחק.
“אתה יודע, אבא… חבל שגם אני אינני דוקטור… הייתי מסדר כך גם את הלולניות שלנו…”
את המעשה בפנס ובקומזיץ מספר רפי, כמובן, לכל ילדי הכיתה. קרנו של רפי, וכן של אביו, עולה מאוד.
יעלה 🔗
מעל לרפת הישנה יש עליה. מאחסנים בה חציר ותערובת בשביל הפרות, אך גם מתגלגלים בה שברי רהיטים, ארגזים, מזרנים… כן מעורמות שם גם מזוודות הרבה, גדולות וישנות, השייכות לחברת הנוער הגרמנית. רובן נעולות במנעולים חלודים ומעוררי סקרנות, ורק אחת, העליונה שבערימה, פתוחה, וכולה גדושה ומלאה ספרים. לעיתים קרובות משחקים הילדים במחבואים בעליה זו. ותוך כדי משחק מטפסים, כמובן, על ערימת המזוודות, מציצים באחת, הפתוחה, מדפדפים אפילו בספרים שבה. אלא שאין בהם תמונות כלל.
לאחר המשחק ממהרת רותי אל חדר אבא־אמא, כי הבטיחה לאבא לשחק קצת עם אחותה הצעירה; יוסי הולך לסדר את אוסף הבולים שלו – הוא קיבל אַלבום חדש בשביל ההחלפות. גדי רוצה להתחיל ציור גדול, הפעם בלי קווי עיפרון בכלל, ישר בכתמים של צבע. חוץ מזה יוסף קולה לחם ומרתיח קפה בשעה זו. אורי יושב בחדר הקריאה ומסתכל איך החברים משחקים שח. עופרה… נשאר רק רפי, מכווץ בפינה, ליד אחד החלונות, קורא בספר. הספר גדול ועבה, שוליו קרועים, עמודיו כבר הצהיבו, ובאחדים מהם, ליד הכריכה, נראות מחילותיו של עש־הספרים. עטיפתו של הספר בלויה ומרופטת, אך אפשר עדיין לקרוא את הכותרת, אותיות גדולות, המוטבעות בתוך כריכת הספר: ‘תורת הנפש’. איזה מזל זימן לו את הספר הזה!
יעלה חולת־נפש היא, מעתה אין לרפי כל ספק בכך, וכאילו לא נכתב כל הספר כולו אלא כדי לסייע בידו לרפאה.
כן, חולת־נפש היא. הסימנים, או – כפי שאומר רפי – הסימפטומים, ברורים: יעלה מפחדת מאוד בחשיכה, חשה גועל מפני קרום של חלב ומתייראת יראת־מוות מפני תולעים. אמנם גלוי וידוע לרפי, שגם ילדים רבים אחרים בקבוצה מגלים נטיות חולניות כאלו, אולם כאן מקרה מיוחד: שאר הילדים אינם מוכנים ללכת לבדם למקום רחוק, לפינה אפלה בחצר, אך אין אף אחד שיפחד לעבור את המרפסת בבניין בית הספר, מהלך עשרה צעדים; אין ילד שלא יטייל בערב בחצר ליד חדר־האוכל, או ליד חדר־הקריאה, שהרי מקומות אלה מוארים במקצת, ומתהלכים שם חברים הרבה. ואילו יעלה אינה מוכנה לצעוד בחשיכה אפילו צעד אחד. או עניין הקרום, למשל. ילדים הרבה מסננים את החלב בארוחת־הבוקר, אבל יעלה, כשהיא רואה קרום כזה – לא רק ששום סינוּן לא יועיל, אלא שאינה טועמת עוד כלום בארוחת הבוקר כולה. ואם היא נוגעת, במקרה, באחד הקרומים בלשונה – מיד היא רצה החוצה ומקיאה. ואשר לתולעים – אמנם אין מראיהן מלבב, אך תולעי משי, שמגדלים בכיתה, אינן מעוררות בחילה בלב איש. רק יעלה מחווירה כשהיא רואה תולעת מרחוק.
יתר הילדים מציקים לה, כמובן, מאוד. בערב מכריזים חגיגית, כי יוצאים לטיול־קבוצה שחובה להשתתף בו. יעלה, ליבה מנבא לה רעה, אך היא חייבת להצטרף. אחרי כן, כשמגיעים אל אחד המקומות האפלים והעזובים ביותר שבחצר, נותן מישהו סימן מוסכם, ומייד הכל צווחים צווחה מחרשת־אוזניים, נפוצים לכל עבר, וכעבור רגע שרויה יעלה לבדה בחושך, מתרוצצת לכאן ולכאן בבכי וצעקה, ואין מושיע. בלילה, לאחר כיבוי האורות, חומקים הכול מן החדר, ואחד זוחל תחת מיטתה ומשמיע יללות ויבבות משונות. למחרת, בארוחת־הבוקר, מתקבצים קרומי־החלב מכל שאר הספלים דווקא בספלה של יעלה, יתר על כן, אינם צפים למעלה, גלויים לעין, אלא משוקעים היטב בחלב. תולעים שונות, שיד נעלמה מסתירתן, שורצות בכל אשר לה: בתא הבגדים, בתוך הגרביים, מאחורי הצווארון…
ולא כדי סתם להציק לה נוהגים בה הנערים כפי שהם נוהגים, אלא כדי לגמול אותה מן הרכרוכיוּת הזאת, ולחנך אותה להיות בן אדם.
התערבות המבוגרים אינה מועילה הרבה. על פי רוב אינם יודעים דבר, או שנודעים להם הדברים באיחור רב, לפי שיעלה אינה מעיזה להלשין. רק לעיתים רחוקות הם מזדמנים למקום ובאים לקול צעקותיה ומחלצים אותה ממצוקתה.
אחד היוזמים הפעילים בפעולות החינוך והחיסון הוא רפי. אך במשך הזמן מסתבר לו, שיעלה אינה מתחנכת ואינה מתחסנת, להיפך: היא מחווירה מיום ליום, מתעצבנת, ובהתקרב הערב היא פורצת בבכי.
כיוון שנכשלו נסיונות החיסון, מגיע רפי לכלל מסקנה, שלא חינוך דרוש, אלא ריפוי. ואת יעלה כדאי לרפא: אין לה גוף גבוה ותמיר, כמו לתלמה או לרותי, ואיננה גמישה כמותן, אך עיניה גדולות ושחורות מאוד ומשוך עליהן דוק של עצב. היא חולמנית במקצת, אך יודעת לחייך, לשיר, לרקוד ואפילו להשתובב, לעיתים. איננה יפה ביותר, אבל היא חיננית מאד.
על כן מתעמק רפי בתורת הנפש.
2. 🔗
שעת ערב מאוחרת. כל ילדי הקבוצה כבר ישנים. רק רפי עדיין שקוע בקריאה בעליה, לאורו הזעום של הפנס. כשהוא חוזר אל בית הספר, לחדרו, עומד בחוץ ליל ירח בהיר. רפי נכנס לחדר, יושב על מיטתו ומתפשט במהירות, בלי להעלות אור. אך לפתע הוא שומע, שבקירבתו בוכה מישהו, בוכה ומנסה לכבוש את בכיו. והקול בא ממיטתה של יעלה.
“למה את בוכה, יעלה?” שואל רפי בחצי קול. המלים נשמעות זרות בדומיית הלילה. בעצם, רפי יודע למה הנערה בוכה.
אין תשובה. הבכי נמשך, ואפילו מתגבר מעט.
רפי לובש נמנמה ומתישב על מיטתו.
“את בוכה מפני שמציקים לך?” הוא משתדל לשוות לקולו צליל עדין ככל האפשר.
יעלה איננה עונה.
“הרגיזו אותך הערב במיוחד?”
יעלה שותקת, אך נדמה לרפי שהבחין בניע ראש של שלילה.
“אָז את בוכה כי מציקים לך בכלל?”
שתיקה. ניע של הן.
“הביטי, יעלה,” אומר רפי, “זה הטבע של הילדים. באמת, אין להם שום כוונה רעה. הם רק מנסים לעזור לך להתגבר על הפחד ולחסן אותך. והנסיון הזה נהפך לקצת משחק.”
“אני רוצה לעבור לקיבוץ אחר,” אומרת יעלה בדמעה.
אור ירח חיוור חודר בעד החלון, מסתבך בווילון, וגולש, לבסוף, לארץ ונח שם בשני ריבועים של צללים דקים, המסורגים שתי וערב.
“את יודעת, יעלה,” אומר רפי. “אם את רוצה, אני יכול לעזור לך. אם תעברי למקום אחר, יתברר גם שם לילדים שאת מפחדת, ויתחילו גם שם להציק לך. ילדים בכל מקום אוהבים להציק.”
בכיה של יעלה פסק. טוב לדבר כחכם ובקיא.
“את חולה קצת, יעלה,” אומר רפי. “במקרה קראתי לא מזמן ספר על זה, ואני יכול להגיד לך שזאת מחלה, וצריך פשוט לרפא אותה, כמו את כל המחלות. ואם את רוצה אני יכול לרפא אותך לגמרי.”
“איך אתה רוצה לעזור לי?”
,זה פשוט מאוד," אומר רפי. “את צריכה רק להגיד לי כל מה שאת חושבת.”
“וזה יעזור?” מפקפקת יעלה.
“בטח. אז ייצאו ממך כל הדברים שמעיקים עליך, ולא תצטרכי לפחד. למה, את חושבת, מתוודים הנוצרים לפני הכמרים שלהם?”
“בשביל שהכמרים יידעו את הכול,” משיבה יעלה.
“טוב, נניח. אבל למה האנשים מסכימים לספר את הכול לכמרים? – מפני שאחר־כך יותר קל להם. זהו.”
“אתה חושב שגם לי יהיה יותר קל?”
“בטח!”
“אני באמת עצובה לפעמים,” מספרת יעלה במהירות, “ואז רוצה אני מאוד לדבר עם מישהו.” נעימה חגיגית התגנבה לקולה, והיא אומרת ‘רוצה אני’ במקום "אני רוצה', ו’מאוד' במקום ‘נורא’. – “ודווקא אָז אין אַף פעם עם מי לדבר. אבל אילו היה לי עם מי, לא הייתי יודעת להגיד לו למה אני עצובה. ולא הייתי יודעת מה לדבר איתו.”
“זה תמיד כך,” מרגיע אותה רפי. “זה הבלתי־מוּדע. כל אחד יש לו המון דברים בתוכו שהוא בעצמו לא יודע עליהם. אבל אם הוא מספר את הכול למי שמתמצא בזה, מתברר לו לאַט־לאַט הכול.”
דממה.
“אז את מסכימה, יעלה?”
“טוב”.
“אבל תדעי לך, שאַת צריכה לספר לי הכול. אפילו דברים שתתביישי בהם נורא. זה התנאי.”
“למה אני צריכה להתבייש?”
“הרי בטח יש דברים, שאַת מתביישת לדבר עליהם, נכון?”
“בטח שיש,” מסמיקה יעלה.
“את רואה?! אפילו על זה מוכרחים לדבר. מסכימה?”
“נראה”.
“אם תקיימי תנאי זה,” אומר רפי, “אני מבטיח לך שבעוד חודש לא תפחדי עוד מפני כלום. בדרך כלל זה נמשך הרבה זמן, אבל אנחנו נוכל לסדר את הכול במשך חודש.”
שניהם שותקים. רפי חש שהצינה מטפסת מקצות האצבעות במעלה רגליו. הוא שוכב במיטתו ואומר:
“תסתובבי עם הרגליים לצד החלון, יעלה. אז נשכב ראש מול ראש ונוכל לדבר בשקט, ולא נעיר את היתר. אני מציע להתחיל תיכף. טוב?”
“בסדר,” אומרת יעלה, ומסתובבת במיטתה.
“נו, אז תתחילי…”
“לא יודעת במה להתחיל.”
“ספרי לי מה את חושבת.”
“לא חושבת כלום.”
“אבל משהו הרי את מוכרחה לחשוב,” אומר רפי בקוצר רוח.
“באמת אני לא יודעת מה לחשוב,” מצטדקת יעלה.
"נו, אם את לא רוצה להגיד, אָז… אָז… " אבל גורל ה’טיפול' מונח בכף המאזניים. “אז… אני אשאל אותך, ואת רק תעני. תגידי… איך אֶצלכם בבית – אבא ואמא חיים בשלום?”
“אבא ואמא נפרדו.”
“אה… ושלחו אותך לקיבוץ?” רפי מלא הבנה.
“כן.”
“תיכף אחרי שנפרדו?”
“לא, הייתי שנה אצל אמא.”
“ואת רצית להיות אצלה?”
“לא, רציתי להישאר עם אבא.”
“ומה?” משתתף רפי בצערה. “אי אפשר היה לסדר שתשארי איתו?”
“אחותי היתה אצלו.”
“למה ‘היתה’?”
“כי היא מתה.”
רפי מהסס רגע. האם צריכים לנחם במקרה כזה?
“היא היתה חולה?”
“היו לה התקפות. פתאום היתה נופלת ומקבלת עווית. אז היו שולחים אותי מן הבית. ככה היו לה התקפות כמה שנים, עד שמתה.” יעלה שותקת רגע. “אבל היא היתה ילדה מוכשרת מאוד. היא אפילו כתבה שירים. וגם בבית־הספר הצטיינה יותר ממני.”
“אולי קינאת בה?” שואל רפי בהתעוררות.
“בכלל לא. דווקא אהבתי אותה נורא. מה פתאום אתה חושב?”
“היה מתאים נורא שתקנאי בה. זה היה מסביר לנו את הכול. היינו יודעים שיש לך רגשי אשמה, בייחוד אחרי שהיא מתה.”
“אולי אפילו קינאתי בה קצת,” מודה יעלה לאחר רגע, “כי היא היתה תמיד יותר טובה ממני.”
“את רואה!” מכריז רפי בנעימת נצחון. “ככה סתם קינאת בה קצת, אבל באופן בלתי־מוּדע קינאת בה המון. עכשיו אני אומר לך, שהתחלת לפחד בייחוד אחרי שהיא מתה, נכון?”
“יכול להיות,” אומרת יעלה. “קודם אני לא זוכרת בכלל שפחדתי. בכיתה ב' אפילו גידלתי תולעי־משי ולא היה איכפת לי.”
“אם ככה, אז הכול בסדר,” נחה דעתו של רפי. “אנחנו כבר עולים למסלול ומתקרבים לריפוי בצעדי־ענק. עוד מעט לא תפחדי בכלל, אפילו עוד לפני סוף החודש. אולי גם עכשיו לפעמים את מקנאת במישהו?”
יעלה מהססת.
“לפעמים,” היא אומרת בקול מבוייש, “אני מקנאת קצת ברותי. נדמה לי תמיד שהיא מוצאת חן בעיניך יותר ממני. ואחר כך יש לי מוסר כליות, שאני לא טובה.”
“אין דבר,” מנחם אותה רפי. “זה תמיד ככה. גם אני מקנא בכל מיני ילדים אחרים, למשל בגדי, כי נדמה לי שהם מוצאים חן בעיניה יותר ממני.”
יעלה אינה אומרת דבר.
אור הירח מסתבך בווילון המכסיף על החלון וצונח בשני ריבועים על הרצפה.
“עכשיו נישן,” מציע רפי, “ונמשיך מחר. העיקר שמצאנו את הדרך…”
3. 🔗
כך הם מדברים ערב־ערב, לאחר שנרדמים יתר הילדים, עד שעה מאוחרת. יעלה מספרת לרפי על המשפחה, על המריבות שבין אביה ואמה, על התקפות אחותה, על שילוחה מן הבית בשעת ההתקפות… על טיולים ועל קטטות ועל בחינות בבית־הספר…
יום־יום, עם חשיכה, הם עורכים ‘תרגילי אומץ’ בחורשה שמאחורי בית־הילדים. רפי עומד ליד אחד העצים הראשונים, ויעלה מתרחקת ממנו – בכל יום צעד אחד יותר. רפי טוען שאמנם יש התקדמות, אלא שעדיין איננה משׂבעת רצון.
“זה כנראה מפני שעוד לא דיברנו על הבעיה המינית,” הוא פוסק באוזניה באחד הערבים, “אם לא נדבר עליה, לא יעזור כלום.”
“מה זה?” שואלת יעלה בחשד.
“זה כל זה בקשר עם איך שהילדים נולדים,” מסביר רפי באי־בטחון. – “את בטח יודעת שהם לא באים מהחסידה.”
“אוי, רפי, בחייך, אַל תדבר על זה. זה כל כך גועלי.”
“אבל זה דווקא סימן שצריך לדבר על זה,” קובע רפי. “הרי גם מתולעים ומקרומים של חלב את מתגעלת. זה בטח קשור עם הבלתי־מודע שלך.”
“יכול להיות,” מתרגשת יעלה, “לא איכפת לי אם זה הבלתי־מודע או לא הבלתי־מודע. על זה אני לא רוצה לדבר. ואני גם בטוחה שאף פעם לא אתחתן. רק בגלל זה.”
“ואת לא רוצה שיהיו לך ילדים?”
“ילדים אני נורא רוצה. אבל אני יודעת שעושים את זה גם לא רק בשביל לקבל ילדים, רק סתם ככה.”
“כי מוכרחים. בגלל הטבע,” מסביר רפי במבוכה. “זה נותן פורקן ליצרים ולמרץ.”
“למרץ אפשר לתת פורקן גם בטיולים ובריקודים ובמשחקים,” מתמרמרת יעלה.
“אם כולם עושים ככה, אז זה בטח לא כל כך נורא,” מנחם אותה רפי.
“זה כן נורא,” מתעקשת יעלה. “פעם חזרנו, חברה שלי ואני, בערב מן הקולנוע, ופתאום התחילו כמה פרחחים לרדוף אחרינו. החברה שלי הצליחה לברוח תיכף. וגם אני הצלחתי. אבל לפעמים נדמה לי שלא הצלחתי, והם תפסו אותי והתחילו להתעסק איתי.”
“איך זה ‘נדמה לך’?” משתומם רפי.
“כשאני חושבת על זה, נדמה לי. ואז אני רואה את הכל בדיוק, עד שאני מוכרחה להתחיל לרוץ כדי שלא לחשוב עוד… רפי… באמת… נפסיק לדבר על זה. אני מבקשת אותך. אם לא, אתחיל שוב לחשוב על זה, וזה יהיה איום.”
עיניה הגדולות והשחורות מתחננות.
“ואולי תפסו אותך באמת?” שואל רפי בסקרנות.
“לא,” אומרת יעלה. “אפילו שאלתי את החברה שלי. לא הייתי בטוחה. והיא סיפרה לי שחזרנו יחד הביתה….אבל עכשו די, רפי. אני לא רוצה עוד לדבר על זה. ממילא אני כבר לא מפחדת בחושך יותר מיתר הילדים. וקרומים של חלב ותולעים יגעילו אותי תמיד. כמה שלא תרפא אותי… ובין כה החודש כבר עבר…”
רפי נפגע.
“טוב, אנחנו יכולים להפסיק גם כאן. אַך תדעי, שהריפוי שלך עדיין לא נסתיים, ויש לך עוד המון דברים בבלתי־מוּדע שלך, ובנקודה זו, אני מתכוון לזה מה שדיברנו קודם, את עוד קצת לא בסדר.”
“לא איכפת לי,” אומרת יעלה ברווחה. “העיקר שלא נדבר על זה. הרי ממילא כבר דיברנו כל כך הרבה. סיפרתי לך כל מיני דברים, שלא תארתי לי אף פעם שהם ישנם בתוכי. ואף פעם לא הייתי מאמינה שבן־אדם יכול לספר למישהו דברים עמוקים כאלה. ובאמת, עכשיו רווח לי, פשוט, אני מרגישה שאני מפחדת פחות.”
“טוב,” אומר רפי בשוויון נפש. “אם כן, אנחנו באמת יכולים לגמור.”
בחדר נשמעת נשימת הישנים. יעלה מתרוממת במיטתה וסומכת עליה את שני מרפקיה.
“תגיד, רפי” – היא מישירה להביט נכחו – “ומה יהיה אחרי שנגמור? פתאום… פתאום – לא יהיה כלום?”
“אנחנו יכולים גם אחר־כך לדבר לפעמים.”
“אבל מה תהיה המטרה של הדיבורים? עד עכשיו רצית לרפא אותי, ועכשיו?”
“אנחנו גם סתם יכולים להיות חברים,” מציע רפי.
“חשבתי שאתה רוצה להיות חבר של רותי,” אומרת יעלה חרש.
“כן,” מאשר רפי. “אבל רותי אוהבת יותר את גדי. ולא איכפת לי אם בינתיים אנחנו נהיה חברים.”
“אבל בתנאי שלא תדבר איתי על זה,” מבקשת יעלה.
“טוב,” אומר רפי, ננסה."
סתיו שני למזכרת 🔗
שוב סתיו בחצר.
הרוח משוטטת על פני נתיבות העגלות ופריחה גלי אבק אפור. עם מדרכות הבטון וקירות הבתים מסתודדים כמה עלים. יש בהם צהובים כעין טיח הכתלים, ואחרים עדיין נותרה בהם בת־גוון של ירוק, כבבגד שדהה. אלא שהעלים מעטים מאוד; רק עצי התפוח והאזדרכת עומדים בשלכתם, ובמטע – השזיפים והגפנים. הברושים שבשדרות, האלות המכסיפות, הזיתים והחרובים רק נדים לה, לרוח, בשוויון נפש, ואין העניין נוגע להם כלל. ואותם עלים מעטים שנשרו, בלוויית כמה ניירות, מתחמקים עתה מן הרוח, מתרפקים על הגדרות, על גזעי העצים בשדרה… הם בודדים כל כך, מיותמים כל כך, זכר עגום לימים עגומים… הרוח גוערת בהם עד שהם מתחלחלים ונעים אל גדר אחרת. ויש שהם אפילו מעוותים ומצומקים כמו… והספר הכחול עצמו – מי יודע לאן נשא הרוח את דפיו…
השמיים נתכסו חלב. שמיים מוזרים – לובן אפור, בלי שמש ובלי עננים. והרוח עסקנית כל כך – מופיעה מעבר לשדרה, מגלגלת אבק, מגרשת כמה עלים, וכעבור רגע – וכבר היא מעבר לגדר. ידיה מלאות עבודה, כידי החצרן שלנו, והיא שרויה בכל המקומות בבת אחת.
העצים שבשדרה נדים זה לזה בחומרה, ודומה שהם מטכסים עצה: לובשים ארשׁת דאגה, כמו האנשים המבוגרים כשהם מעיינים בעיתון. וכשעוברת הרוח הם חורקים, נאנחים:
“מלחמה… מלחמה… כבר כבשו את פולניה, את נורבגיה ואת צרפת, את יוגוסלביה ואת יוון… ומפציצים ומפציצים… ומה יהיה מחר?”
אך הרוח אינה נותנת דעתה עליהם כלל; הגשם ממשמש ובא, וטרם נסתיימה הזריעה. ודאי משום כך היא בהולה כל כך.
בשביל פוסעת ילדה גבוהה ושחורת־צמה. אף מסביבה מתרוצצת הרוח, מנפנפת בשערה ובשרווליה, ומושכת במכנסיה.
בחצר פזורות קלומיות־קש ארוכות וצהובות, שתלשה הרוח מן המתבן. לפני מחסן־התבואה עובדים בהעברת שקי החיטה אל תחת גג הסככה, ומן השדות מביאה הרוח את טרטורו המובלע של טרקטור, החורש את שטחי השלחין שבגן־הירק. בשדות מיתמר אבק אפור. שם נעה המחרשה והופכת רגבים, ועורבים אפורים כבדי־תנועה מקפצים לצידה ולוקטים את התולעים ואת החיפושיות.
בערב, לפני חדר־האוכל, נושאים הפלחים עיניהם לשמיים, מרחרחים באוויר הלח ומשיחים במהלך הזריעה.
בבית־הספר לומדים על הסתיו. הולכים לכרם, לראות בשלכת. לומדים, שבחוץ לארץ כל העצים קרחים, עירומים. לומדים, שהקור בא מחמת סיבוב הארץ, ושהעלים נושרים, כדי להגן על העצים מפני הקור. מאירופה באות החסידות בדרכן למצרים, כי באפריקה עתה קיץ.
ודאי גם באפריקה טרם נסתיימה הזריעה וידי־כל מלאות עבודה. ודאי גם שם קוראים המבוגרים בעיתונים ונאנחים, ומשיחים על המלחמה ועל ההפצצות.
יהודה אומר, שאין זה מעניין הסתיו, אלא מעניין הזמן.
אילו היה עולם שבו קיץ תמיד…
יהודה אומר: אשר לקיץ, קשה לעשות משהו, אבל אשר לעולם, באמת מן־הראוי היה לתקן בו כמה תיקונים.
האם גם הסתיו הבא יהיה עגום כל כך?
סתיו בחצר. החסידות נדדו דרומה. באו הסנוניות, והן בונות קן ברפת, כי מרובים בה היתושים גם בחורף. בשדות זורעים חיטה בשלוש משמרות, ומסיימים את חריש אחרוני השלפים. בקרוב יירדו הגשמים. בשדות תנבוט החיטה, וכל העמק יתכסה ירק. בהרים יבצבצו בני היורה והכרכומים, הרקפות והכלניות. אז יבוא האביב.
ואמא, מה עושה היא עכשיו?
משחק המסכות 🔗
רפי וגדי גמרו ראשונים את ארוחת־הערב. הם מהלכים על מדרכת־הבטון, עם השדרה, והינה בא לקראתם אפרים, מצחו מקומט, אך עיניו החדות מחייכות אליהם בערמומיות. אפו משורבב קצת כלפי מטה, ופניו דומות לפני כבשה. הוא מגביה גבותיו, קורץ להם וטופח לרפי על כתפו.
“שמעו בחורים,” הוא אומר, “גשו לעליה, בוּבה המליטה.”
בשם בחורים מכנה אפרים את כל ילדי הכיתה, וגם הם אומרים עליו שהוא בחור כארז, רואה את הכל.
“שמעו,” קורא רפי ורץ אל הכיתה, “בוּבה המליטה.”
“בעליה,” מחרה־מחזיק אחריו גדי, שאיננו קל־רגליים כמוהו. “צריך לסדר מלונה בשבילה.”
הכול ממהרים אל העליה שמעל לרפת. דומם, כדי שלא יבואו ילדי הגן וייגררו אחריהם. מדרגות עולות אל העליה מזה, ומזה חבורה היא אל מחסן־התבואה המאובק. אשנבים שבורי־זגוגיות ומסורגים קורי עכביש; חתולים וחתלתולים; יום מעונן ודלף מכה בגג.
כאן המליטה בוּבה. אמנם היא כבר כלבה זקנה, אך מדי שנה בשנה היא מעמידה ולדות הרבה. והכול זוכרים אותם – כושי, דידי, דובי… אף אחד מהם לא נותר… כושי טבע בקיץ שעבר בבריכה הקטנה, שבה מטבילים את הפרות כנגד הקרציות, דידי אומרים עליו שאכל מן הרעל שפיזרו לתנים, ואת דוּבי הנבחן הרג אחד משומרי הלילה.
ערב החורף הארוך כבר יורד מעבר לאשנבים ומדליק את האורות. בעליה מתנוצץ פנס חיוור. בפינה מצטופפים שבעה ראשים ושבעה זוגות עיניים מסתכלות ביצורים הזעירים והוורודים, המתפתלים תחת ביטנה של בובה.
“אל תגע, רפי, היא תנשוך אותך,” אומרת רותי.
“תמיד הוא מוכרח לתקוע את הידיים שלו!” אומר רמי ומפלבל בעיניו.
בינתיים מביא אורי חלב בקומקום קטן.
“תן את החלב, אורי,” מושיט רפי את ידו.
“זוז הצידה,” אומר אורי בזעף. “אני יכול לתת לה בעצמי.”
“צריך לקבוע תורנים,” מציעה רותי.
טרם הספיקה לגמור את דבריה, מפסיקה רפי בצעקה:
“מזמין ראשון!”
בוּבה מלקקת את החלב, ודומה שהיא מביטה אל הילדים בהכרת תודה. הובא קש, ועתה מתקינים לה מלונה מארגז ישן. אחרי כן הם מתפזרים איש לעברו.
נשארים רפי, הרכון אל המלונה ומלטף את הגורים, ורותי, המוזגת להם עוד מעט חלב. עומדת ביניהם דממה מעיקה. לבסוף הם קמים ופונים ללכת. ורק כשהם מגיעים לפתח העליה, פותח רפי ושואל:
“רותי… אַת רוצה לטפל איתי בגורים?”
בעליה חושך, והשאלה רועדת בין חבילות החציר. רותי שותקת ומרכינה את ראשה.
“טוב,” היא אומרת לאחר שעה קלה.
רפי מאוכזב מעט, בכל זאת הוא מרהיב עוז:
“ונהיה גם חברים?”
“… טוב…”
“אבל חברים לעולם.”
“טוב.”
“ואת אוהבת אותי, רותי?”
רותי מרכינה את ראשה.
“קצת.”
אבל רפי נפגע:
“אי אפשר לאהוב קצת. או שנהיה חברים לעולם ונטפל יחד בגורים, או שתלכי לך עם גדי שלך.”
רותי מפשילה ראשה לאחור ואומרת:
“ואתה יכול ללכת לך עם יעלה שלך. בכל אופן אני לא צריכה אותך בכלל, שתדע לך.”
אמרה – וכבר קפצה מן המדרגות ונתעלמה בחשכת החצר.
רפי מהדק שיניו. משהו מציק לו בגרונו.
הוא מתישב על מדרגות העליה וצופה בכוכבים הראשונים שיצאו בשמיים. היא עוד תתחרט. וכשתיווכח שאתה לא שׂם לב אליה בכלל…
2. 🔗
לאיטו יורד רפי מן העליה. למטה מזדמן לו בדרכו יוסי.
“אוֹ! רפי!” קורא יוסי. “בדיוק חיפשתי מישהו. בוא, נשׂחק קצת ב’דמקה'. יש לי לוח בחדר.”
“עזוב,” דוחה אותו רפי, “לא מתחשק לי.” והוא פונה אל בית הספר.
ליד פתח המקלחת הוא נעצר. מה זה, צבעו את הארון? כן ! הארון צבוע צבע אפור־בהיר, ירקרק כלשהו. תיגע בו וידבק הצבע באצבעותיך, ילכלך את בגדיך, חנה תכעס ותצטרך לרחוץ הכל בבנזין.
הארון מוסט קצת מן הקיר ואפשר להגיע גם לאחוריו. רפי ניגש בזהירות, מרטיב אצבעו ברוֹק ורושם על גב הארון בכתב ברור:
רותי
וממהר לכיור, רוחץ היטב את האצבע ונכנס לחדר־השינה.
הלב פועם. חשים בפעימות בצוואר. וקשה לנשום. אבל האצבע נקייה. רק ליד הציפורן נשאר מעט צבע. שטויות, חנה לא תביט על האצבעות עד כדי כך. וגם על הארון לא תביט. אף אחד לא ידע. מחר יזיזו את הארון אל הקיר. אף אחד לא ידע. גם רותי לא תדע, ששמה כתוב אי שם בעולם, במקום שאף אחד איננו יודע. ואם פתאום יידעו כולם? אם חנה תביט לך בפנים, ותראה שכתוב לך על המצח, שכתבת על האָרון? טוב. טוב מאוד. שתדע. היא. ורותי. וכולם. שיידעו כולם, אבל שישתקו. שיידעו בלב, אבל שלא ידברו על זה. בכלל ואף פעם. ואם מישהו יתלה פתק על לוח המודעות של הקיבוץ: “להווה ידוע לכולם, שרפי כותב את שמה של רותי על הצד האחורי של ארונות…” אָז אתה תחנוק את מי שכתב ככה. אתה תופס אותו בגרון… שרמי רק יעיז. או גדי. בעיקר גדי. אָז אתה מפצפץ לו את הפּרצוף. הינה ככה. סונק לו סנוקרת אחת קטנה של מכת־סנטר אחת והוא מתמוטט. ואתה בבית הסוהר. כל חייך. במרתף, כמובן, והכּוֹל אפלולי ולח, כמו במערה. וזאת בדיוק המערה של האֵלה קאלי, והכוהן הלך להביא את המאכלת. נותרה לו עוד דקה. וגם שם אתה חורת על קיר הסלע, בקצה החד של האזיקים שעל ידיך, כך אתה עומד ליד הקיר, וחורת באבן: רוּ…"
“מה אתה עושה שם, רפיק, תופס יתוש?”
גדי! דווקא גדי! (הוא יודע, יודע הכול, ימח שמו!)
“כן… זאתוֹמרת… חשבתי על איזה… איזה מין התעמלות…”
“אה… אתה רוצה להמציא תרגיל חדש להתעמלות הבוקר? אבל אז אַל תכופף ככה את המרפקים.”
(לא. הוא לא חושד. או שהוא מלגלג?)
“שמע, הצבעים החדשים שלי עצומים. לא יורדים בכלל מהאצבעות.”
(לא. הוא לא מלגלג. ואולי דווקא?)
בזה אחר זה באים הילדים. בא גם יוסף, לומר ליל־מנוחה לגדי ולרפי. תמיד הוא מרגיש כשמשהו לא בסדר. הוא מתישב על שרפרף ליד מיטתו של רפי.
“אולי תספר לי מה למדתם היום?” (כנראה לא הרגיש כלום).
“אין לי חשק לספר עכשיו, יוסי,” משתמט רפי. “אני עומד במקום מותח נורא בספר שלי.”
“טוב, טוב,” יוסף מחייך. “לא אפריע לך. תספר לי מחר מה קרה לו, לגיבור, שאתה כל כך מתוח.” (הוא מלגלג. סימן שהרגיש?).
רפי שוכב לו על מיטתו, לפניו ספר פתוח, ומפעם לפעם הוא פוזל את הדלת.
רותי באה בלוויית יוד’ל.
היא פונה כה וכה, ומתחילה לספר לאביה בקול רם על סרט, שראתה לפני כמה חודשים בטיול שטיילה הקבוצה בחיפה. באמצע סיפורה היא משתתקת ומודיעה ששכחה את הסוף.
לבסוף באה חנה וסובבת בין המיטות. עוד רגע תאמר “ליל מנוחה וחלומות נעימים,” ותכבה את האור… אך הינה היא ניגשת לאיטה לארון ומתבוננת.
“צבעו לנו את הארון, ילדים,” היא מכריזה, “ואני מבקשת שתשגיחו, ש…” ברבורה, אף על פי שבעצם אין לה צוואר ארוך. ובכל זאת. נזירה. נזירה חיוורת. רפי ממשש בראשו, כדי לתלוש מהר שׂערה. אבל היא כבר השתתקה באמצע ה"מבקשת שתשגיחו, שלא תיגעו במקרה…" ובודקת את צידו האחורי של הארון, ניגשת קרוב־קרוב, ומביטה, ומסתובבת, ורפי קורא קורא קורא והאותיות רוקדות כאילו מסתכלים בהן בעד כוס מים מהולים ביין והיא ודאי מביטה וכולם עוד לא הרגישו שהיא מביטה אחרת והיא עוד לא הרגישה שאתה קורא אחרת, קורא וממשש בראשך, עכשיו נתלשה השערה, סוף סוף, מאוחר מדי, וכבר מתעופפים בחדר חיצים חדים של מלים:
“ילדים, מי כתב את שמו על הצבע הטרי של הארון?”
“מה פתאום?” תמיה גדי. “איזה שם ואיזה ארון?”
האותיות הפסיקו לרקוד, קפאו בשורות, ועתה הן עומדות קבוצות־קבוצות עוינות, חורשות רעה.
“מוטב שיגיד מייד,” מזעיפה חנה את קולה.
אילו הייתם לבדכם בחדר, אתה וחנה… או אתה ורותי… לא, מוטב אתה וחנה… ואתה מראה לה את מעט הצבע על יד הציפורן, ואתה לא אומר כלום. והיא רואה ומבינה… אולי… אף על פי שהיא ברבורה ונזירה…
“רותי,” אומרת חנה, “אולי את כתבת?”
“אני? מה פתאום אני?”
“אבל שמך רשום שם. בואי ותראי בעצמך!”
רותי קמה ממיטתה וניגשת אל הארון.
“את רואה?”
רותי מפשילה ראשה לאחור:
“זה בכלל לא אני. זה רפי כתב.”
פחדן, פחדן עלוב! תגיד, שרצית שהשם יהיה כתוב בעולם, ואף אחד לא ידע; שהשם יהיה כתוב בעולם, וכל העולם ידע, אפילו שיכתבו על לוח המודעות של הקיבוץ, ועל לוח המודעות של העולם. רק שישתקו כולם. תגיד שהאצבע משכה אותך, שהיד רצה אחרי האצבע, כשראית את הצבע הטרי. לא אתה כתבת, האצבע כתבה. אפילו יש עוד קצת צבע על יד הציפורן, תגיד, תגיד!
“למה לי לכתוב את שמה על הארון?” נזעק רפי.
חנה אף היא איננה יודעת לתרץ זאת.
“טוב, עוד נדבר על זה מחר.” והיא מכבה את האור.
הכול מתחילים לגלגל בעניין הכתובת המסתורית.
“אולי אלה היו ילדים מן הגן?”
“שטויות! למה להם לכתוב שמות שלנו?”
“רפי,” נזכר אורי. “נתת בערב חלב לבובה?”
“נתתי,” משיב רפי. (פחדן. פחדן עלוב!)
מציעים שמות לגורים ומתווכחים עליהם. עד שמשתתקים, ונשמעות נשימות שליוות.
ולפתע בחושך, קול:
“רפי?”
“מה יש?” קולו צורד. איזו שאלה! איך אתה יכול לשאול ככה! תגיד, תגיד! עכשיו!
“בכל אופן תדע לך שאתה מנוּול גדול…”
קולה של רותי חנוק למחצה.
רפי הופך פניו לקיר. דמעות מחלחלות גם בגרונו שלו.
3. 🔗
למחרת בבוקר, כשמתעוררים, כבר זורחת השמש.
“למה כל כך מאוחר, חנה?”
“יהודה אינו מרגיש טוב היום,” מודיעה חנה. “ולכן לא יבוא לשיעורים.”
“והוא יהיה חולה גם מחר?” שואל גדי.
קול צחוק. הצחוק, דומה, פורח מן החדר ומרחף על פני הקיבוץ.
אחרי ארוחת־הבוקר הכל נפוצים בחצר. רותי עומדת לפני בית הספר ותרה בעיניה סביב. לפתע היא חשה ביד המונחת על כתפה. היא הופכת ראשה – ומולה פניה החיוורים והקפדנים של חנה.
“רותי,” אומרת חנה, “אם את היא שכתבת על הארון, עליך גם להעיז להודות בכך.”
רותי מסתכלת בפני חנה בעיניה הגדולות והירוקות.
“אל תתביישי,” דוחקת עליה חנה. “את יכולה לגלות לי את האמת ואני מבטיחה לך…”
רותי שותקת.
“נו, רותי? התביישת אתמול להודות לפני כולם?”
רותי מנידה בראשה.
“אבל הרי את כבר ילדה גדולה, ויודעת שעכשיו יצטרכו לצבוע את הארון מחדש. לא חשבת על זה מקודם? למה עשית את זה?”
רותי מרכינה את ראשה:
“סתם התחשק לי. פתאום. סתם ככה.”
“ובכן – אני רואה שאת באמת מצטערת, ואני מקווה שזאת הפעם האחרונה ש…”
חנה משסעת את דבריה: רותי מביטה אל נקודה סמויה רחוקה, בקצה השדרה, ומחייכת.
“את שומעת מה שאני אומרת לך?”
רותי מנידה ראשה.
אך פנתה חנה לדרכה והחלה מהלכת עם השדרה, צץ מאחורי אחד הברושים רפי, עומד לפניה ומגמגם:
“את יודעת חנה… רציתי להגיד לך, שבעצם אני כתבתי את הכתובת על הארון…”
אבל חנה מחייכת בחיבה ואומרת:
“זה יפה מאוד שאתה מוכן לקבל עליך את האחריות למעשה חברתך, אבל רותי כבר הודתה לפני, וגם אמרה שהיא מצטערת, שקלקלה את הצבע, ולכן גם לא תקבל שום עונש.”
אמרה והלכה לה והניחה את רפי עומד פעור־פה. עומד לו רפי בין הברושים, וחוזר ואומר בחצי־קול:
“באמת, אתה מנוול גדול, רפי, רמאי, פחדן, שקרן…”
4. 🔗
בינתיים רותי יושבת בחדר ומתאמצת לקרוא. עיניה מרפרפות על פני השורות ובשורות אותיות שחורות עומדות סתם ככה בקבוצות אדישות והיא רצה על פניהן ובסוף העמוד אינה זוכרת כלום ממה שקראה. אבל כעבור שעה קלה כבר היא מחייכת מדי פעם: אותה פצפונת שבספר מדברת בסגנון משונה כל כך!
פתאום היא שומעת בחוץ, לפני הדלת, קול:
“ילד, מה שמך, ילד?” זה קולו של גדי.
רותי ניגשת לחלון ומציצה למטה. שם עומד לו ילד זר, נעול נעליים חצאיות, לבוש מעיל אפור ומחזיק כובע בידו. נעליו מצוחצחות, מעילו מגוהץ, פניו חדים.
“יוחנן,” הוא עונה.
“טוב,” אומר גדי. “השם לא רע. אבל למה אתה מצוחצח כל כך?”
“בעצמך אתה מצוחצח. תיכף אתן לך!”
אבל גדי כבר ניגש אליו ובמפתיע טופח לו על שכמו:
“אני מדבר בצחוק,” הוא אומר, כפונה לקהל, “והוא תיכף לוקח את הכול ברצינות. בוא, אולי אתה רוצה לראות את המשק שלנו?”
באים רמי, עופרה ורפי, וגם רותי יוצאת מחדרה ומצטרפת לחבורה.
“ילד, אל מי באת?” שואל רמי בחשד.
“שמו לא ‘ילד’ אלא יש לו דווקא שם יפה מאוד: יוחנן,” ממליץ עליו גדי.
“יש לנו כלבה, ויש לה חמישה גורים, ושמה בוּבה,” אומר יוסי פתאום. הכול מחייכים.
“ולי בתל־אביב יש רכבת חשמלית גדולה,” עונה יוחנן.
רותי מסתכלת ביוחנן: הוא מדבר בביטחון ומגבוה כל כך – רכבת חשמלית.
“יש לה פנסים?” חוקר יוסי.
“בטח,” אומר יוחנן, ומניע בידו, “כבר ראית פעם חשמלית בלי פנסים? אפילו בשני צבעים, אדום וירוק, ותחנה, ומנהרה, והכול.”
יוסי שותק. מימיו לא ראה רכבת כזו.
“לוא היתה לי חשמלית,” אומרת רותי, “הייתי משחקת בה כּוֹל היום. והייתי חופרת מנהרות בחול, ומבקשת מאַבּ’שלי שיבנה לי תחנה, או שהייתי נותנת לה לנסוע בחדר השינה, ולעבור תחת המיטות…”
עיני רותי נקרמות דוק־חלום.
רפי עומד מן הצד, בלי שיתן איש דעתו עליו. ויוחנן זה עומד לו במרכז הקבוצה, ומספר ניסים ונפלאות על תל־אביב שלו. ואתה אפילו לא יכול להגיד לו שהוא מגזים, כי המון־המון זמן כבר לא היית שם, ואתה כבר לא זוכר בדיוק איך היא נראית.
פתאום, בעוד הכול שקועים בשיחה עם יוחנן, נפנה רפי הצידה ורץ מהר, עד שהכול מביטים אחריו בתמיהה.
רק בחדרו של יוסף, השקט והקריר, הוא יכול לרכז את מחשבותיו. יוסף ורבקה עובדים עתה שניהם, ואפשר להתהלך בחדר הלוך ושוב ולערוך תוכניות במפורט.
להכין לה רכבת כזו? חשמלית ממש – לא, זה קשה מדי; ורכבת עץ היא צעצוע של תינוקות. רותי תצחק. צריך מתנה אחרת, מתנה שאפשר להניח על מיטתה, לפני כניסתה לחדר, ולכתוב בצידה מכתב קטן, ואולי אפילו שיר… והיא תבוא, תביט ותראה את המתנה, ותשאל בתמיהה:
“מה, רפי, אתה עשית את זה? לא יכול להיות!” ואחר כך תביט בך בעיניים גדולות וחולמות, עיניים ירוקות, לוטות דוק של חמימות, שלא תוכל לעמוד על צבען ועל עומקן, כמו שהסתכלה קודם באותו יוחנן נבזה.
הרי בעוד שבועיים פורים!… את הנוצות ישיג מרבקה, בלול אפשר למצוא תמיד די נוצות, ויצבע אותן: אדומות, כחולות, ירוקות… צבעים יש לגדי. אמנם גדי עצמו מחבב קצת את רותי, אבל הרי לא מוכרחים להגיד לו שזאת מתנה בשביל מישהו… אחרי כן מכיירים את החומר – חוטם ארוך ומעוקם, פה פעור לקריאות־קרב. מורחים את פרצוף החומר במי סבון ומדביקים עליו שכבות־שכבות של נייר עתון ובין שכבה לשכבה מורחים דבק־קמח. אחר כך מייבשים הכול, ומסירים את שכבת הנייר. עכשיו פותחים בצביעה, נוקבים נקבים לעיניים, תופרים את הנוצות לסרט וכורכים אותו למסיכה במקום שבו צומחת הבלורית… וכשמתחפשים יחד…
רפי אץ להשיג את הנוצות. תחילה הוא מוצא כמה נוצות קטנות ליד המטבח, במקום שמבשלים בשר עוף לאוכלי־הדיאטה. אלא שהן נוצות עלובות. אז הוא מתאזר עוז ותולש כמה נוצות ארוכות מזנבם של התרנגולים שבלול הקטן של ילדי־הגן. תוך כדי כך אוחזו בולמוס של מלאכה. הוא נוטל את החומר, שהוכן פעם לשיעורי־הציור, ונשאר במחסן בית הספר, לש אותו בכל כוחו, מתלכלך כולו ומאחר, כמובן, כחצי שעה לארוחת הצהריים. חנה כבר ממתינה לו בפנים חיוורים ובארשת חומרה:
“אחרת – עכשיו תשטוף את הכלים. התורנים אינם מחוייבים לחכות לך תמיד.”
מילא. תולשים שערה אחת וזורקים לאחור, בעצימת עיניים, כמובן. שתביט לה חנה בתימהון. ושטיפת הכלים גם היא לטובה: על ידי כך מתקצרת שעת המנוחה על כל יסוריה: הלוא אתה חש שאתה מוכרח להתרוצץ, להשתולל, להעמיד רגל לכל חברי הקיבוץ, לטפס אל ראש מגדל המיים, לזנק מגג המתבן אל תוך ערימת הקש הגדולה… והיא רוצה שתשכב בשקט ותנוח…
“איזה רוח שטות נכנסה בך היום?” גוערת חנה.
אולם רפי מוסיף להשתולל. כל וריד שבו חי. הלא ממתינים לו החיים עצמם: לרוץ שוב אל המתבן, ללוש שם את החומר, להזיע, להתלכלך, ולכייר, לכייר…
סוף־סוף חולפת שעת המנוחה. רפי ממהר למקום מחבואו. קימעה־קימעה הפרצוף לובש צורה. יש הבליט עוד את האף, להשקיע עוד את העיניים. השפתיים והגבות עדיין אינן מניחות את הדעת. אין דבר. אפשר לתקן זאת בשעת הצביעה. מתחילים בהדבקה. משמע: להכין דבק. כלומר – להשיג קמח, להרתיח מיים. ונייר? יש לארגן את העבודה: בזמן שמתחממים המיים – צריך להכין את הקמח, ולאחר ההדבקה, כשמתיבשות המסכות, יהיה פנאי להכין שתי חרבות־עץ. אולי גם קשת וחיצים? לנגריה אפשר להכנס בעד האשנב הקטן שבקיר המערבי…
משהחשיך היום, ונתרבו העטלפים המעופפים בחצר, יוצאת דמות קטנה, מלוכלכת כולה בדבק ובחומר, מן המתבן, עוברת במהירות את החצר ונכנסת למאפיה ומניחה שם על התנור, בפינה אפלה, שתי מסכות, ומכסה אותן היטב.
מחר, בשבת, ודאי תצא רותי לטייל עם יודל ועם עירית, וכשתשוב לחדרה… ואחר כך… אבל מי זה דואג לאחר כך!
5. 🔗
ובינתיים יושבת רותי בעליה, ליד בוּבה וגוריה, מלטפת אותם ומתבוננת כיצד הם יונקים. אולי יבוא רפי, יבוא דווקא לכאן, מפני שיבין שדווקא כאן היא מחכה לו? זאתומרת, לא מחכה בכלל, רק סתם ככה נמצאת פּה. אבל אילו היה מבין… זאתומרת, כשהוא יבין… ויבוא… ואפילו אם רק במקרה, שלא יהיה לגמרי מקרה… ויבוא… היום מעריב ורפי איננו. לא איכפת לו. כמה הרעיש בשעת המנוחה, כמה צחק, והשתובב! – בולים, כלבים, כדורים… אבל כשצריך פעם להבין לליבו של מישהו…
רותי גוחנת אל בובה, מלטפת אותה ומגישה לה חלב, והכלבה מלקלקת את ידיה. בעליה חושך, וחמימות־בית שורה בה. בחצר הקיבוץ יורד הערב.
“שתי, בובה, רק אַת עוד איכפת לך קצת.”
6. 🔗
בזהירות מוציא רפי את המסכות ממקומן בפינת התנור. בינתיים הספיק לצבען ולחבר את הנוצות, אלא שהחזירן כדי שתתיבשנה כל צרכן. בחדרו של יוסף רפי לובש אותן חליפות לפני הראי. הנוצות רשמן מצויין. עכשיו נותר הקשה מכול: לגשת לבית הספר, לפתוח את דלת החדר ולשים על המיטה. אולי כבר חזרה מן הטיול… ומה יכתוב לה? רפי נוטל עט ונייר. מה לכתוב?
הינה סגר אחריו את הדלת והוא נושם לרווחה. העולם בהיר וצעיר והשמש צוחקת. לא כמו שכתוב בספרים – צוחקת ממש! רפי מנסה לעבור את המרפסת לרחבה בקפיצה אחת. אך ליד פינת הבית הוא נתקל בחנה, כמעט שהפיל אותה בעוצם התנופה. רפי מתבלבל, אינו אומר דבר ונעלם בדהרה. חנה מביטה אחריו ומנידה ראשה.
כשהיא עוברת בחדרים, היא רואה על מיטתה של רותי שתי מסכות ומטמינה אותן בתאה של רותי שבארון.
בחצר כבר נוטה השמש לשקוע. לפני חדר־האוכל מטיילים כמה חברים עם ילדיהם. רפי עומד ליד חדרו של יוסף, נשען אל הקיר ודומה שהוא מביט לשמיים. מקום זה חולש על כל החצר: אי אפשר להגיע לבית־הספר, לחדר־הקריאה או לחדר־האוכל בלי לעבור כאן.
והינה פוסעת רותי בשביל.
רפי נבהל. הוא ממהר לחדר, שוכב על הספה ומתחיל לקרוא. אותיות אותיות שחורות רצות ומצטופפות בקבוצות, רוקדות מין ריקוד־ריצה אל קצות השורות.
רותי עוברת. לפני רגע עוד עמד בחוץ. אחרי כן ראה אותך, ולכן ברח. ועכשיו – רותי מציצה לחדר בשעה שהיא עוברת – הוא יושב וקורא, כאילו לא קרה כלום. לעולם, לעולם לא תסלח לו! אדרבא, שינסה… רותי מטלטלת את ראשה, ושׂערה הקצר השמוט על מצחה, מועף אל על. בצעדים מהירים ונמרצים היא ממשיכה בדרכה לבית־הספר.
חרש פותח רפי את דלת החדר ומתגנב אחריה. השיחים והעצים שבגינות־הנוי עומדים שורות־שורות ומסתירים אותו. הינה הגיעה עד הבניין. הינה היא עוברת את המרפסת… רגע וידלק האור… (האור נדלק!…) עכשיו היא רואה את המסכות… רצה למיטה, קוראת את הפתקה… עוד רגע ותצא, תחצה את המרפסת. תדלג בשמחה, תרוץ אליך, תקרא לך… רפי נושך אצבעותיו. האור כבה! נשמעים צעדיה… אבל אינה מדלגת… פוסעת כמו שפוסעים כשאין בשביל מה לדלג… עוברת את פינת הכיתה…
והינה עומד לפניה רפי ומצטחק. בת־צחוק משונה, כמו בשעה שאתה משתדל לחייך ואינך בטוח אם החיוך בא בעיתו.
רותי עוברת על פניו כאילו לא הבחינה בו.
“רותי…” אומר רפי, ספק בשאלה, ספק בתחינה. בת־הצחוק עודה מרטטת בפינות פיו.
“לך לך ועזוב אותי,” היא אומרת ומושכת בכתפיה.
רפי בוהה בחצר, בעצי השדרה. אינה רוצה במסכות. היא לא תסלח. לעולם יהיה גלמוד ובודד. משהו אוחז בצווארונו ומטלטלו בכוח. משהו לוחץ על חזהו וחונק את גרונו מבפנים. הוא רץ, רץ ונעצר לבסוף. ומהלך לאיטו. כעבור זמן מה הוא מוצא את עצמו ליד הרפתים ועולה בעליה, אל בובה. מתרפק עליה. מלטפה, נושם לתוך שערותיה.
היא לא תסלח. שוב אין צורך לרוץ לשום מקום. כאן המקלט. חשוּך. חמים. לחדול. סוף. כמו כשנרדמים. רותי תבוא ותבכה. אז היא תבין. כל חברי הקיבוץ יבכו. יחפרו לך קבר קטן, למעלה, לרגלי ההרים, ורותי תניח עליו פרחים… כן… ואיך אמא תבכה ואיך אבא יתאבל… ואיך יהיה חבל… בכלל…
בקצה השני של העליה נטוי סולם אל מחסן התבואות. ושם, בפינה, מונח שׂק של צליו, גרעיני חיטה מורעלים, שמפזרים בשדות כנגד העכברים. בחשאי יורד רפי אל המחסן האפל, ניגש אל השק וביד רועדת נוטל שניים־שלושה גרגירים, חוזר ועולה אל בוּבה ומתרפק עליה:
“עוד מעט מישהו אחר יטפל בך…”
לחשוב על כל הדברים שחושבים עליהם בשעה כזו. השמש השוקעת. מכתב לאמא… רפי נוטל את הגרעין הראשון ותוחבו אל פיו, ואחריו את השני. הגרעינים יבשים ומרירים ועומדים בגרונו. רפי מתאמץ לבולעם ורחמיו נכמרים על עצמו יותר ויותר. אחרי כן הוא מצטנף ומתרפק על בובה ועל גוריה ומתיפח.
7. 🔗
בחדר־הקריאה יושבים להם החברים, תוקעים את חוטמיהם בעיתונים, ופניהם נורא רציניים: המלחמה.
“שקט…” הם אומרים. “אסור כאן לדבר.”
ורותי יושבת ומחייכת לעצמה. זאתוֹמרת שרפי רצה… זאתוֹמרת … איך הוא עמד וחייך חיוך טיפשי… זאתומרת, בטח שטיפשי, אבל… נראה מה יעשה אם יפגוש אותך עוד פעם, אם יתחיל שוב לגמגם ולחייך…
ופתאום היא קמה ורצה החוצה והחברים נושאים את עיניהם מן העיתונים ומביטים. בתמיהה ובתרעומת. כמובן. רותי מרגישה את המבטים בגב. האנשים הכי משעממים תמיד הכי תמהים ומתרעמים.
רותי חוזרת לבית הספר. כנראה אין שם אף אחד – בחוץ מתחיל להחשיך, ובחדרים לא דלוק אור. אבל אולי יושב מישהו בחדר ולא הדליק את האור? רותי מהלכת פעם ופעמיים על המרפסת, הלוך וחזור. היא נכנסת לחדר, ויוצאת, ומהלכת על המרפסת, הלוך וחזור. היא נכנסת למקלחת. הארון עדיין מוסט מעט מן הקיר. רותי. מה הוא חשב, בעצם? כן, מה בעצם הוא חשב? שיתנו לה עונש, שיתנקם בה ויתנו לה עונש, זאתומרת, העונש שלה יהיה העונש שלו, שהוא נתן לה, מפני ש… מפני מה, בעצם?… הלוא זה הוא התחיל, בסך הכול. או ש… או שבכלל הכול להפך: הוא בכלל לא חשב שיראו, הוא חשב שלא יראו, שיזיזו את הארון לקיר, ולא יראו, וכל השנים יהיה כתוב רותי במקום אחד בעולם ולא יראו ואף אחד לא יידע, אבל יהיה כתוב, יהיה כתוב בעולם. רותי נותנת אצבעה אל פיה, מרטיבה אותה מעט וכותבת על צידו האחורי של הארון. אבל הצבע כבר יבש.
ובסך הכול, הכול צביעות והכול מין תחפושת, מין משחק. טיפשי אפילו, זאתומרת. בכלל. היא תכתוב לו מכתב.
רותי חוזרת לחדרה, ניגשת אל תאה שבארון לקחת עיפרון ונייר, מזיזה מעט את הווילון – ועומדת נפתעת: מונחות שם שתי מסכות אינדיאנים, עטורות נוצות צבעוניות. והינה גם פתק.
לרותי היקרה!
מתנה קטנה. ממני. ואני רוצה באמת שנהיה שוב חברים באמת, ושתסלחי לי, (כי אני) (כי התכוונתי)
ממני
רפי.
היא משליכה את הנייר ואת העיפרון על המיטה ורצה החוצה ומדלגת ומחזיקה בפתק בידה.
רפי איננו בחדרו של יוסף. רותי חוזרת אל בית הספר. איננו. אולי בחדר הקריאה? לא, גם כאן איננו. אולי בחדר־האוכל? לא, איננו כאן. אולי בבית הספר? לא, אף לא כאן. רותי עולה במדרגות העליה בנשימה עצורה ובלב הולם. בעליה חושך. רותי ניגשת למלונה. שם שוכב רפי, כובש ראשו בקש.
רותי מתקרבת לאיטה ומתיישבת לידו ומחליקה את שערותיו.
“אתה סתם, סתם טיפש, זאתומרת…”
המפלגה 🔗
שבוע לפני חופשת הפסח עוד ירד גשם. אך הינה שבו והכחילו השמיים, ופורחות בהם אך עננות מועטות, קלות ולבנות. ביום השני לחופשה, לפני הצהריים, יורדים רפי, גדי ואורי לכביש, לבדוק אם יש זרזירים ליד ערימות־הזבל ואם עדיין מצויות שם אותן רשתות, שבהן ניסו לצוד את הציפורים בעונה שעברה. בדרך הם פוגשים באותו ילד מתל־אביב, יוחנן. בינתיים הרכיב משקפיים, אך עודו נועל אותן נעליים חצאיות משונות, לובש אותו מעיל אפור, חובש כובע שחור, עגול ושטוח, ופניו חדות ושפתיו צרות ומהודקות. תראו ילד מגוהץ," אומר גדי. הם ניגשים אליו, אומרים לו שלום ומה
נשמע. ופונים לחזור למשק במעלה השדרה.
“באנו לבלות כאן קצת את החופש,” אומר יוחנן. “כמה קיבלתם?”
“שבועיים וחצי.”
“שבועיים וחצי?” צוחק יוחנן.“אצלנו בתל־אביב נותנים עשרים ואחד יום.”
“לכן אתם גם לומדים פחות,” אומר אורי.
“לומדים פחות? כלב מי שלומד!”
“ככה לימדו אותך בתל־אביב, מה?”
“מה יש? לא נאה לך?”
הם מגיעים עד השער ועוברים על פני הדיר ועל פני מחסן־התבואה. אורי מדשדש ברגליו ומביט בגבינים מכווצים בנעליו המצוחצחות של יוחנן. פה ושם עדיין עומדות שלוליות, אבל האדמה כבר התכסתה קרום פריך.
“שם מעל לבריכה, זו החנוכיה שלכם? זה אפס. אצלנו סידרו חנוכיה אחת כזוּוּוּ אני אומר לך, עצומה.”
“חנוכיות גדולות תמיד יותר מכוערות,” פוסק אורי. “גם אנחנו יכולנו לסדר גדולה. אבל לא רצינו. זהו.”
“מילא, אני לא אתווכח אתך. מה אתה יודע. הרי אני ראיתי את שתיהן. ואתה את שלנו לא ראית. אבל מילא. אני הולך להניח את החפצים שלי.”
“גאוותן כזה,” אומר אורי לאחר שהלך יוחנן. “תביטו איך הוא מדבר.,חפצים' הוא אומר.”
“אני באמת לא מבין,” אומר רפי. “למה הוא מדבר כך.”
“או!” שמח גדי. “רפי כבר שוב לא מבין משהו. זה הדבר היחיד שאתה רוצה לדעת?” “ואני אומר לכם, שצריך לסדר אותו,” אומר אורי.
“טוב,” אומר גדי.,אני אגיד לכם איך: מעכשיו, כל דבר שהוא אומר על תל־אביב, אנחנו אומרים שאצלנו יותר טוב. צריך להודיע ליוסי ולרמי ולבנות.
תיכף כשהוא מתחיל – אנחנו אומרים את ההיפך. ובהגזמה. כמו בסיפור על השדכן ההוא, שלימד את הבן שלו איך להגזים. ‘היא עשירה’, אומר האב לחתן. ‘אוצרות קורח!’ צועק הבן. ‘אבל יש לה גיבנת קטנה,’ אומר האב. ‘הור ההר ומונט אוורסט!’ צועק הבן.. אז אם הוא יגיד שבתל־אביב הפשפשים גדולים כמו הג’וּקים, נגיד שאצלנו הם כמו צבים. אני מקווה שתפשתם את העיקרון."
“אבל מזמן לא הייתי בתל־אביב, ואינני זוכר כלום,” אומר רפי.
גדי מביט בו במבט של רחמים ואינו מזכהו בתשובה.
2. 🔗
אחרי ארוחת הצהריים הכול הולכים להעמיד את המלכודת לזרזירים. יוסי ואורי מושכים רשת גדולה, מחוזקת במסגרת עץ, ורמי מותח חבל ארוך אל מאחורי ערימת־השקים שליד מחסן התבואה.
“צריך לערוך חזרה כללית,” אומר גדי.,תשעינו את הרשת על המקל, תקשרו את החבל ותפזרו את הגרעינים. ככה. ועכשיו אתה, רפיק, גש לרשת ותנסה להיות זרזיר ולנקר שניים שלושה גרגירים, כמו שאתה יודע, ונראה אם אתה תתפוס או שיתפסו אותך."
“הינה בא יוחנן,” מודיע יוסי.
“כן? טוב, טוב, ברוך הבא.”
יוחנן ניגש בהילוך רשלני ועומד על ידם, מאחורי השקים, ובוחן את הרשת. ציפורים מעופפות מעל למחסן התבואה, והכול עוקבים אחריהן בעיניהם.
“מי אצלכם מנהיג מפלגת הבנים?” שואל יוחנן.
“מה?”
“מנהיג מפלגת הבנים.”
שתיקה של רגע.
“זה ילד אחד,” אומר אורי.,אבל… הוא נסע עכשיו"
“ומי הסגן?”
יוסי מביט באורי, אחרי כן ביוחנן, ופוער פיו. גדי רומז לו לשתוק.
“אצלנו אין סגן,” מכריז אורי בתוקף.
“ומה אם המנהיג איננו וקורה מקרה חמוּר?”
איזה מקרה חמור יכול לקרות?" שואל אורי, בלי לחוס על כבודו.
“נניח, שהמורים תופסים את כתב־הסתרים של המפלגה,” אומר יוחנן בקול־של־מה־בכך. “או שמתגלה מרגל בוגד, שמוסר את כל הסודות של המפלגה לבנות, או שנודע איפה מקום האסיפה הסודית…”
“מה, אצלכם היה בוגד?” שואל יוסי.
“בטח. התאהב באחת הבנות, וגילה לה איפה הוא מקום־המיפגש. אבל לנו זה נודע תיכף, כי גם אצלן היתה בוגדת אחת. אז מייד ערכנו לו משפט.”
“והוא הודה?”
“ב’תחלה הוא הכחיש. אבל אחרי שעינינו אותו…”
“מה? עיניתם? בעינויים ממש?”
“אלא מה חשבת? בטח שעינינו, הודענו לו שבערב יש אסיפה חשאית, וקבענו אותה מחוץ לעיר, בבניין שלא גמרו לבנות אותו. הדלקנו מדורה בפנים. וכשהוא בא, התיישבנו והתחלנו לדבר, שיש בוגד אצלנו, ושהוא צריך להודות תיכף ומיד. ופתאום התנפלנו עליו, קשרנו אותו, סתמנו לו את הפה, ואמרנו לו, שאם לא יודה על המקום…!”
“ואיך הוא היה יכול להודות בפה סתום?” דואג יוסי.
“אמרנו לו, שידפוק ביד שלוש דפיקות כשירצה להודות. אחר כך אני אומר לילד אחד:,שמע, מוּשה, תגש ותביא את הברזלים המלובנים ואת צבתות העינויים עם המחטים מן החדר השני!!' וקרצתי לו. ומושה קורץ לי בחזרה ושואל: ,גם את הסכיני־גילוח?' וההוא מחוויר תיכף ומתחיל לדפוק…'”
“ואיך ענשתם אותו?” יוסי בולע את יוחנן בעיניו.
“הוא היה צריך לכבד את כולנו במנות כפולות של גלידה, ורק אחר כך הוצאנו אותו מן המפלגה, עד שלא יגלה לנו את כל הסודות של הבנות.”
יוסי מניח את החבל ונאנח:
"חבל שגם אצלנו אין מפלגה כזאת… זה היה יכול להיות נהדר… יכולנו לגלות בוגדים…
“מה, אצלכם אין מפלגת בנים?” שואל יוחנן. “הרי אמרתם…”
“כבר חשבנו על זה,” אומר אורי. “ואפילו יכולנו להקים בקלות מפלגה כזאת. אבל עוד לא הספקנו. זהו. דווקא לא מזמן חשבנו להתחיל פעם…”
“אם ככה אז אני אראה לכם איך,” אומר יוחנן. “ראשית כל צריך לכנס אסיפה סודית. בכתב־סתרים מיוחד מודיעים לכל חבר איפה מתאספים.”
“אנחנו יכולים לשבת כאן על השקים,” אומר רמי, “ממילא כולם כאן.”
“השתגעתם? אסיפה סודית על השקים? איזה בית עזוב או חירבה, או אפילו באר ריקה אין, מה?”
“אין,” אומר יוסי בצער.
“אפשר במתבן,” אומר רפי. “שם אפשר לבנות בתוך חבילות הקש.”
“המתבן דווקא לא טוב,” אומר רמי.
“המתבן נהדר,” אומר יוסי.
“המתבן…” רוצה רמי לפתוח בוויכוח, אלא שיוחנן מפסיקו.
"די. הוחלט. יהיה המתבן. אני מתחיל לחבר את המכתבים הסודיים…?
“ובשביל מה המכתבים?”
“להודיע על המקום.”
“אבל זה כבר ידוע לנו, לצערנו,” צוהל גדי.
“ולא חשוב. צריך תמיד להודיע.”
“את הזרזירים נתפוס מחר,” מנחם את עצמן יוסי. רפי גורר את הרשת הצידה, אל מאחורי השקים, וניגש לאיטו לקפל את החבל. הוא מהורהר מאוד. המפלגה בוודאי תהיה עניין נהדר, ורק חבל, חבל מאוד, שרותי…
“הקשב! אנחנו מתפזרים עכשיו בכל המשק,” אומר יוחנן. “בעוד עשר דקות אתם מקבלים את המכתבים הסודיים, המודיעים לכם לבוא למתבן. שימו לב שלא יעקבו אחריכם. ואסור ללכת יחד. יוסי, אתה בא איתי. אתה תהיה המזכיר שלי..”
3. 🔗
אחרי שקיבלו את הודעות־הסתרים, שפתיחתן בקריאה: “מוות לבוגדים!” התגנבו הכול למתבן המלא חבילות כמעט כולו, והתחילו לסלול מחילה פנימה. וזה משפט המחילה: גוררים החוצה חבילות־חבילות של קש, מחלקן בונים קיר־מגן, להסתיר את הכניסה, ואת העודף מניחים למטה, ליד פתח הרפת, כי ממילא באים הרפתנים מדי יום ליטול הבילות מספר. כאשר מעמיקה המחילה במתבן, חוצבים חדר קטן, מרובע, העשוי להכיל את כולם, מתקינים גם כמה מחילות צדדיות, עם סידור מיוחד, המאפשר לסתום ולהסתיר את הכניסה בן רגע – מקלט לשעת סכנה. מסביב אפלולית. הכול שרוטים. הקש השתרבב לתוך הבלוריות ודוקר מתחת לגופיות ובתוך הנעליים. עייפים כהלכה, לאחר שלוש שעות של עבודה מפרכת, אך מאושרים, כי אני אומר לכם שהספקנו חתיכת עבודה לא רעה!
יוחנן קם.
"בזה הנני פותח את האסיפה הראשונה של מפלגת הבנים…
“…המאוחדת!” משלים גדי.
“לא,” אומר יוחנן בהדגשה, “דווקא הכללית־העצמאית. אגב, מי יודע כאן לצייר?”
“מה יש”
“צריך לצייר גולגולת עם שלד ולתלות על פתח המחילה, שיפחדו להיכנס.”
“טוב,” אומר גדי.,אני מסכים. אני יכול פשוט להעתיק מעמוד חשמל. שם מצויירות תמיד גולגולות של מתים."
“בסדר,” אומר יוחנן. “גדי, אני ממנה אותך אחראי לציור הגולגולת. מתחת לה צריך להיות כתוב: ‘סכנת מוות!’ או, חכה, מוטב: מוות, מוות, מוות!”
“טוב.”
“אל תגיד לי ‘טוב’ רק אמור 'אכן!”
“למה?”
“כך נהוג במפלגה. כשאתה מקבל פקודה ומבין אותה, אתה אומר: ‘אכן!’”
יוסי מביט ביוחנן בעיניים גדולות. גדי מחייך. אורי יושב וגבות עיניו מכווצות, ורמי משפשף את ידיו וממצמץ בעיניו. רפי בוהה למרחקים.
“שנית,” קובע יוחנן, “אנחנו מחליטים על שריקה… השריקה תהיה: ‘הבנים בחומה…’ מכירים את המנגינה?”
“אכן!” אומר יוסי באמונה.
“זו דווקא לא היתה פקודה,” מעיר יוחנן. “ועכשיו צריך לקבוע את מטרות המפלגה. ראשית: צריך לגלות מי היא מנהיגת הבנות. שנית: איפה הן מכנסות את האסיפות החשאיות שלהן. שלישית – למצוא את כתב־הסתרים שלהן. רביעית…”
“אין להן בכלל מפלגה,” אומר יוסי.
הכול שותקים נבוכים.
“אבל אוּלי,” מנסה יוסי לתקן את המעוות, “אולי נוכל לפתות אותן שיקימו מפלגה.”
“כן,” אומר יוחנן. “נצטרך באמת לפעול בכיוון זה. ובכן, המטרה הרביעית…”
“למה?” שואל רפי. “למה לנו, בעצם, לפתות אותן? אולי בכלל…”
“מה ‘בכלל’?” מנצנץ יוחנן במשקפיו, “צריך להילחם נגדן! קודם כל להילחם בלי שום ‘בכללים’. לילדות יש תמיד סודות. והמורים עומדים תמיד לצידן. וזה ידוע שכולן טיפשות וזוֹנוֹת.”
“נכון,” אומר יוסי, וכל מלה של יוחנן נחרתת בזכרונו, “נכון! יש להן סודות!”
“ואתם גיליתם את הסודות שלהן?” חוקר רמי.
“כמו כלום. את הכול.”
“והיו סודות חשובים?”
“בטח. נודע לנו, למשל, שפעם אחת בשבוע הן מתאספות אצל־בת אחת, ללמוד ריקודים.”
“זה הכול?” אורי מאוכזב.
“את היתר נגלה מעכשיו. וגם אסור לי לפרסם את זה.”
שותקים. חיפושיות שחורות רוחשות בקש ומאוושות איוושה דקה.
“כן,” אומר יוחנן. “את העיקר שכחתי: אנחנו מטילים עליהן חרם. אסור לדבר איתן.”
“ואם דווקא כן מדברים?” שואל רמי.
“אז מקבלים עונש. נקים בית־משפט.”
“מצלצלים לארוחת ערב,” אומר רפי.
“אם כן, כשאני שורק ‘הבנים בחומה’, אתם תיכף באים הנה, ותזכרו שהחרם נכנס לתוקפו מייד.”
“יופי!” מתלהב יוסי.
“אל תגיד לי יופי, כי אומרים ‘אכן’!”
“אכן!”
“זהו. נלך,” דוחק רפי בקוצר־רוח, אף על פי שאיננו רעב כלל.
“אתם יכולים ללכת,” מאשר יוחנן. “בזה אני משחרר אתכם.”
בזה אחר זה זוחלים החוצה במחילה, ויוסי, המזכיר, היוצא אחרון, נועל את הכניסה בשתי חבילות.
בחוץ כבר נוטה השמש לשקוע.
4. 🔗
למחרת, לפני הצהריים, נפצע רפי ברגלו: פתאום קם “עמוּד” של רוח מערבולת – מעיף באוויר קש, ניירות, עלים, דוהר על פני חצר הקיבוץ, ולפתע אוחז בשק מלט ריק, מגביה אותו ־ עד שהוא נראה כנקודה שחורה בלבד. מובן, שהכול מבקשים לראות היכן יפול. ויש גם שמנסים להשיג את העלעול, לחתוך את דרכו, לעמוד לרגע באמצע, לראות איך זה, כפי שאומר רפי. רפי רץ ועמוד האבק לפניו, הינהו –מעבר לשדרה, הלאה, על פני הדרך, לפני הרפת, מהר, וכבר הוא שם – מאחורי המתבן… עיניו של רפי בשמיים, רגליו על הארץ, ועד שהעיניים נישאות קדימה, הרגליים ניגפות ביתד. רגע אינו רואהדבר, ואחר כך… אחר כך כבר עבר העלעול את הדרך, טס במטעים ובשדות עד מעבר לכביש, להרים. וכשרפי מנסה לקום, הוא מרגיש שהברך כואבת, וכשהוא מסתכל בה, הוא רואה דם. אחר כך באים, מקימים אותו, והוא מתחיל מקפץ על רגל אחת אל המרפאה, ונושך את שפתיו, וכשעוברת תלמה ואומרת: “אוי,רפי, מה קרה לך?” איננו עונה, כגבר (“חרם!”), ובסוף כל הפרשה שוטפת רחל החובשת את הפצע בבנזין, (“אוי!…” –,מה זה, רפי תראה שאתה גיבור!" – “בסדר… רק… אוי… תיזהרי, שמה…”), שׂמה תחבושת גדולה עם משחה, וגוזרת עליו לשכב.
לשכב בחופשה!
בחופשה, כשלא מכבר ירד גשם, והכול ירוק עדיין ורענן!
יוסף אומר, שרפי יבוא לשכב אצלו בחדר. בבית־הספר לא טוב לשכב בחופשה. בחדרו של יוסף אפשר לצייר בצבעיו של גדי, ולדפדף בספרים ולפרוט על המנדולינה, התלויה על הקיר, ובערב, אומר יוסף, כשרבקה ואני נלך לשיחת הקיבוץ, תזמינו את כולם, גדי ואתה, ותבשלו קפה על התנור שלנו, טוב? הינה כך, אומר יוסף, שכב לך כאן, על הספה. איזה ספרים אתה רוצה? אניח לך אותם על הכיסא, שלא תצטרך לקוּם. הינה, עכשיו הכול בסדר. אני הולך לעבוד. גדי יבוא עוד מעט. נקווה שלא תשתעמם.
כשיוסף יוצא את החדר, הוא רואה את רותי עומדת על מדרכת הבטון, מול החלון.
“אוֹ” אומר יוסף, “באת לבקר את רפי? היכנסי! רפי !…”
“לא, לא, אל תקרא לו, אני לא רוצה… אני… אני נורא ממהרת.”
"מה זה? כבר אתם ברוגז? ומה תעשו אחר כך??
“מה פתאום?” מסמיקה רותי. “בכלל לא. אני רק… סתם אין לי זמן עכשיו ודי.”
והיא מפריחה לאחור את תלתלה הבהיר, השמוט לה על מצחה.
5. 🔗
בערב הבנים יושבים בחדרו של יוסף. דולקת רק מנורת השולחן, כדי שתהא האווירה יפה לקומזיץ. רפי מסב בכורסה כבן־מלך, ורגלו החבושה נשענת על שרפרף. יוסי ורמי רובצים על שטיח הריצפה. חלצו את הנעליים, ומשתרעים להם בנחת. בתווך עומד התנור הקטן, ועל ידו גדי, הממונה על הקפה.
“או!” אומר גדי בסיפוק. “עכשיו הכול בסדר! אתה כבר יכול ללכת לשיחה, אבא.”
“הכושי עשה את שלו,” אומר יוסף, “ועכשיו אתה רוצה לשלח אותו… יפה… כבר אני הולך… אבל למה לא הזמנתם גם את הבנות, אה? קאוולירים למופת!…”
“הן בטח לא רוצות, אני חושב,” משער יוסי ושולח מבט של שאלה אל יוחנן.
“איזה מין בחורים אתם, שמזמינים אותן ואינן רוצות לבוא? הן בוודא משתעממות בחברתכם… אי, אנחנו כשהיינו צעירים… אבל מילא… נלך לשיחה…”
בחוץ לילה וקריר. וכשיורד יוסף מן המרפסת, פונה מישהו הצידה, וזאת רותי, שעמדה מול החלון והציצה פנימה, ועכשיו נראה שהיא…
“הי, גברתי, שוב היא ממהרת נורא?”
רותי מרכינה ראש. יוסף ניגש.
"מה יש? רוצה להיכנס ומתביישת? בואי, אני… "
“לא, לא, בשום אופן!”
“אם כן, קראי ליתר הבנות, ותיכנסו יחד.”
“לא רוצה,” אומרת רותי בעקשנות, “לא רוצה, ודי!” היא מרכינה את ראשה עוד ופונה ללכת.
“איך זה? מזמינים אתכן למשתה, ואינכן רוצות לבוא? בחיי, ש…?”
“שקרנים!” אומרת רותי ונעמדת. “הם הזמינו אותנו? כך אמרו לך? שהזמינו אותנו!”
“מה, לא הזמינו? ואפילו לא ידעתן שיש משתה כזה?”
“לא ידענו? ועוד איך ידענו! הרי כל הזמן הם דיברו ביניהם, בכוונה, כדי שנשמע.”
“נו, ולא שאלתן למה לא מזמינים אתכן? יכולתן לשאול…”
“לשאול? לא, לא יכולנו לשאול,” אומרת רותי בכעס. “לא יכולנו, ודי”
שניהם שותקים. ליד חדר־האוכל הפעמון מצלצל וקורא את החברים לשיחת הקיבוץ.
רותי בולעת משהו.
“הם הטילו עלינו חרם.”
"חרם? ממש? ולמה הטילו חרם?'
“כי… כי אנחנו בנות…”
יוסף מחייך. אך מיד נעלם החיוך מזוויות פיו ומרצד אך בעיניו.
“אה… אני מבין… טוב, נחשוב… כבר נסדר אותם… בואי, לווי אותי קצת בדרך לחדר־האוכל. בזמן ההליכה כבר יעלה בדעתי איזה רעיון. תיכף.. כן! פשוט מאוד: את קוראת לכל הבנות, ובאמצע הקומזיץ אתן פשוט נכנסות פתאום ואומרות: יוסף הזמין גם אותנו ואז..”
“לא, לא. זה לא טוב. למה שנתחנף אליהם?”
“טוב, חכי, את צודקת… אז רק תיכנסו. ותשאלו אותם, שיגידו לכן בגלוי מה יש להם לומר, ואחר כך תגידו להם אתן…”
“שהם מנוּולים גדולים, קודם כל,” פורצת רותי. “תאר לך: בבוקר אנחנו מתעוררות, והם מדברים ביניהם, וכששואלים אותם משהו – הם לא עונים. ואנחנו לא יודעות מה קרה. אנחנו אומרות – שמע, אתה חרש, או מה? והם – לא כלום, כאילו אתה מדבר לקיר. ואחרי ארוחת־הבוקר הם משחקים במחניים, וכשאנחנו באות להצטרף, אומר יוחנן הנפוח הזה:,אוווּף,' הוא אומר,,הילדות כבר באות! נפסיק לשחק.' ותיכף הם מסתלקים להם. יוחנן הזה הוא בכלל נאד אחד גדול, עם המשקפיים שלו והאף למעלה… ורפי, רפי גם כן לא חסר לו… הוא לא רוצה להיות בוגד, הוא אומר. הבוקר הוא עובר על ידי, וזורק לי פתקה, כדי שאף אחד לא יראה, חס ושלום, שהוא מדבר איתי. הם הקימו מפלגה, הוא אומר, וכל בוגד קושרים אותו ומענים אותו בכל מיני ברזלים ואש. הוא לא מפחד בכלל מיוחנן זה ומכל העינויים, אבל הוא לא רוצה להפסיד את כל החברים שלו, הוא אומר. אז אני…”
“מה, כך כתב לך?” שואל יוסף.
“די! חבל שסיפרתי לך! לא רציתי בכלל להגיד. אבל זה יצא ככה מעצמו. באמת, חבל!”
“אין דבר,” מנחם אותה יוסף. “גם זו לטובה… מה, את אומרת על התוכנית?”
“איזו תוכנית?”
“זאת שדיברנו עליה קודם: אתן נכנסות פתאום ומוכיחות להם כמה טיפשי כל העניין. תשאלו אותם, מה יהיה אם בקיבוץ יפסיקו פתאום הבחורים לדבר עם הבחורות… כן, תביאו להם בתור דוגמה את הקיבוץ. תגידו להם, שכך מתנהגים ילדים קטנים…”
אַי, זה בטח לא יעזור כלום," אומרת רותי וניצוץ של חיוך נדלק בעיניה.
“תנסי, אתם סוף־סוף קבוצה אחת.”
שותקים.
“טוב,” אומרת רותי ומפריחה לאחור את התלתל הממרה שצנח על מצחה.
“אולי ננסה. ואז כבר ננאם להם שם כהוגן. תראה.”
6. 🔗
“תביט אם הקפה לא רותח עוד,” אומר רמי לגדי.
“הוא צריך לרתוח שלוש פעמים,” אומר יוסי.
“שבע פעמים,” אומר רמי.
“שלוש,” אומר יוסי.
“שבע,” אומר רמי. “דווקא שבע. שבע, שבע.”
“תגיד לו שהוא צודק!” לוחש גדי. “מה איכפת לך! עשה לי טובה אישית ותגיד לו פעם אחת שהוא צודק! תראה מה שיהיה.”
“נכון,” אומר יוסי בקול מתוך מאמץ, “הפעם צדקת: באמת שבע פעמים.”
“זהו מה שאמרתי,” מחזיק רמי בדעתו, “שבע!”
“כן, ואתה צודק לגמרי: שבע פעמים.”
“אבל אתה אמרת: שלוש,” מתעקש רמי.
“כן, אבל תיכף השתכנעתי,” אומר יוסי. ,די־י־י!" מכריז גדי. “להחליף את התקליט!”
הם יושבים מסביב לתנור, ושומעים איך הרוח מסערת בחוץ את צמרות העצים.
“יכולנו להגדיל את המבצר שלנו,” אומר גדי,,ולחצוב מחילה עד הצד השני של המתבן, בשביל שתהיה גישה מכל הצדדים."
“כן,” מעיר יוחנן, “זה ממילא כלול בתוכנית שלי: נקודת־תצפית מול החצר.”
“בשבת הבאה,” אומר יוסי.
“המזכיר,” אומר יוחנן. “הכנת הצעה לסיסמה?”
“אכן,” אומר יוסי. “יש לי, גדי הציע לי: מק.”
“למה ‘מק’?” שואל רמי.
“אלה ראשי תבות של מבצר קרב ומתבן קש,” מסביר יוסי בגאווה.
“אתה יכול להוסיף: מקום קדוש במצב קשה,” אומר גדי.
“ומעוז כביר,” מוסיף רמי.
“כביר” כותבים בכ"ף," אומר יוסי ומניד בידיו.
“כביר' כותבים דווקא בקו”ף," אומר רמי.
“זהו מה שאני אומר: באמת – קו”ף."
“אוּוּוּף,” נושף גדי,,,למה לכם לריב? שניכם קופים, ודי.'"
יוסי תולה בגדי מבט של תרעומת: קודם מייעץ עצות, ואחר כך מתלוצץ!
גדי מוזג את הקפה המהביל לספלונים ואלה עוברים מיד ליד.
“ובכן " שואל אורי,,,מקבלים את ההצעה של מקגִ”
“כן,” מסכים יוחנן.,אני מאשר את ה’מק'?
“יחי!” צועק יוסי, “יחי המק, שהוא מבצר קרב, מקום קדוש, במתבן קש!”
“את המצב שכחת,” אומר גדי. “צריך להגיד: יחי המק, מבצר קשה במצב קדוש…”
“יחי המק,” מריע גם רמי. “המעוז הכביר…”
“בקו”ף!!" משסע את דבריו יוסי.
“…שרגל הבנות לא תדרוך בו לעולם…” משלים רמי.
בו ברגע נפתחת הדלת, ובפתח נראות רותי ועופרה, ואחריהן מציצות גם תלמה ויעלה. הרוח פורצת לחדר, ושלהבת התנור מבליחה.
“למה למשל רגל הבנות לא תדרוך בו, הא? מה היה קורה, למשל, אילו הייתם בונים את המבצר הקדוש שלכם יחד איתנו, למשל?”
“תיכנסי פנימה,” לוחשת תלמה מאחוריה.
ארבעתן נכנסות. רותי ועופרה ניגשות לספה ומתיישבות. שתי חברותיהן עומדות על ידן, נשענות לקיר.
הכול נבוכים. ספלי הקפה עומדים באמצע החדר, על השטיח, ומהבילים. התנור משמיע זימזום דק, ושלהבתו מתהבהבת. תלמה ניגשת לסגור את הדלת. וחריקת הצירים מעלה צליל מוזר בתוך השתיקה הכללית.
“לא לדבר איתן,” לוחש יוחנן. “בשום אופן לא לדבר איתן.”
“למה לא לדבר איתנו, מה, יוחנן? אולי תסביר לי?” אומרת רותי בכעס.
שותקים. התנור מזמזם.
“תתחילי, עופרה,” לוחשת רותי.
“תתחילי את,” לוחשת עופרה.
דומיה.
“טוב, אז אני אגיד לכם שאתם התנהגתם כמו נבזים,” מתפרצת רותי. “בא גאוותן אחד מתל־אביב, ותוקע לכם את כל המנהגים העירוניים האלה לראש…”
“עד עכשיו תמיד היינו חברים,” אומרת יעלה, “יחד היינו יוצאים לטיולים ולמשחקים.”
“וגם בקיבוץ חיים חברים וחברות יחד, בשלום, ואפילו יוסף אומר, שבכל המפלגות יש תמיד גם בחורים וגם בחורות,” אומרת רותי. “ותדעו לכם, שאם אתם שותקים, זה סימן של פחדנות, כי אין לכם מה להגיד.”
שתיקה. רק יוחנן דוחף בידו את רמי ומרמז לו משהו.
“באמת אתם פחדנים, ואפילו פחדנים נבזים, שמפחדים לענות כשאומרים להם משהו, פחדנים! פחדנים נבזים!”
“את בעצמך נבזה גדולה!” מתפרץ יוסי.
“הוא דיבר!” צוהלת רותי, כילדה קטנה שראתה כוכב נופל. “הוא דיבר!”
“אז מה אם דיברתי?” נבוך יוסי, “רציתי רק להגיד לכן, שאם אנחנו מסדרים לנו קומזיץ, אז זה לא חברתי מצדכן אם אתן נדחקות להפריע…”
“ראיתם? מתחיל לדאוג לעניינים חברתיים! ושלא הזמנתם אותנו, זה חברתי, מה? ולא החלטנו לפני חודש, שאם מישהו מקבל ממתקים הוא מחלק אותם לכל הקבוצה? ולא החלטנו, שאם הולכים כמה ילדים לצלות תפוחי־אדמה, הם צריכים לקרוא לכל היתר?”
“ומה אתה שותק, יוחנן?” נכנסת עופרה לתוך דבריה של רותי. “אין לך מה להגיד, מה?”
“יוסי, המזכיר,” אומר יוחנן, “תגיד להן שאינני מדבר איתן.”
“אז תגיד ליוחנן במחילה מכבודו שהוא נאד גדול ונפוח, ושרואים שאין לו מה להגיד.”
“הוא דווקא צודק לגמרי,” אומר רמי.,,כי המורים עומדים תמיד לימין הילדות. ויש להן תמיד סודות בחברה…"
“וזה ידוע שהן כולן טיפשות וזונות,” משלים יוסי באמונה.
פתאום משתררת שתיקה ארוכה. רותי מפריחה לאחור את התלתל הבהיר והממרה שלה, ועופרה תופסת אותה בידה ומושכת אותה החוצה ואומרת:
“בואי, נלך, אין לנו מה לדבר איתם.”
תלמה מפשילה את ריסיה השחורים והארוכים ומודדת את כולם במבט נוקב, ויעלה מסתכלת ביושבים בתמיהה, כאילו ביקשה לתקן פה איזו אי־הבנה. אחרי כן יוצאות כולן, ורותי, האחרונה, טורקת בדלת, עד שרועדות השמשות, וטיח נושר מן הקיר שמעל למשקוף. הכול שותקים שתיקה ארוכה.
“המזכיר, יוסי, למה דיברת איתן בניגוד לחוקת המפלגה?” שואל יוחנן, “נערוך לך משפט.”
“גם רמי דיבר,” אומר יוסי, נואש.
“אבל אתה דיברת ראשון,” מצטדק רמי.
“זה לא חשוב,” כועס יוסי.
“זה דווקא חשוב,” מדגיש רמי.
“טוב, טוב. נמאסת. אתה צודק,” אומר יוסי לבסוף, לפי דרכו. הפעם עולה לו הדבר בדמים.
“ובעצם, למה הן הלכו פתאום?” שואל אורי.
“הן נעלבו, כי יוסי אמר להן משהן.”
“המזכיר,” קובע יוחנן, “אני מציין בסיפוק שדיברת דברים של טעם, אבל נוזף בך וברמי קשות על שדיברתם בכלל. בתור עונש אני מטיל עליכם להשיג לנו סיגריות, שנעשן אותן במעגל באסיפות החשאיות.”
“אנחנו לא נעשן ב’מק',” אומר אורי בהדגשה.
“למה?” נפגע יוחנן.
“הרי זה מתבן, מה איתך? אתה מבין או לא?”
“ראשית, אל תדבר איתי בסגנון כזה,” אומר יוחנן. “ושנית, לא איכפת אם זה מתבן או לא מתבן. אף אחד לא יראה.”
“זה המתבן של הקיבוץ,” בטוח אורי בצדקת עניינו. “ובמתבן של הקיבוץ אנחנו לא נעשן, כי על יד קש לא מעשנים. אם אתה רוצה, אתה יכול לעשן במתבן של האבא שלך, אבל לא בשלנו.”
“לאבא שלי אין שום מתבן,” אומר יוחנן. “אולי לאבא שלך יש.”
“אין לך מה להתגאות בזה, להפך.”
בתוך הדומיה המתוחה נשמע לפתע קול גמגומו של יוסי:
“א…בל… איך אשיג סיגריות?”
“אבא שלך מעשן? בסדר. אז תוכל לסחוב אצלו.”
“ואם לא נסחוב?” מקשה רמי. |“אז מה יהיה?”
“אז אני מוציא אותך מן המפלגה ומטיל עליך חרם, כי אתה בוגד.”
“אתה לא יכול לסלק אותנו,” אומר רמי. “רק השיחה יכולה. גם בקיבוץ, לפני שמסלקים חבר, קוראים לשיחה.”
“בקיבוץ לא מסלקים חבר,” אומר יוסי.
“טוב, אבל אפשר לסלק אם רוצים.”
“אבל לא מסלקים חבר,” אומר יוסי.
“טוב, אבל אפשר לסלק אם רוצים.”
“אבל לא מסלקים.”
“לא חשוב. העיקר שאפשר.”
“אבל…”
“טוב, טוב. נמאסת, ודי!” מריע רמי תרועת נצחון, “אתה צודק, אתה צודק, הפעם דווקא אתה צודק!”
“אתה מתפתח,” אומר גדי, ולרפי הוא לוחש: “ראית?! זה החינוך שלי.”
“קיבוץ זה דבר אחד,” אומר יוחנן,,ומפלגה זה דבר אחר. במפלגה אין שיחות. רק המנהיג קובע…"
“מי החליט על זה?” קורא אורי. “אף פעם לא החלטנו כך!” הוא יושב רכון לפנים, בלוריתו שמוטה לו על מצחו.
“כי גם אין לכם מה להחליט. אני אומר: אני, המנהיג…”
“גם לא החלטנו בכלל שאתה המנהיג,” מעיר גדי בשלווה מן הצד.
“מי שמקים את המפלגה,” אומר יוהנן, “הוא גם המנהיג.”
“רק בהתחלה,” אומר גדי, “אחר כך אפשר להחליף אותו, כמו את המזכיר או את הגזבר בקיבוץ.”
“אני מאיים בהתפטרות,” אומר יוחנן. “אם לא תקבלו את הפקודות שלי ותגידו,אכן!, אתפטר.”
“אתה יכול להתפטר בשקט,” אומר גדי.,“אנחנו לא נבכה.”
“טוב, אם ככה, א ת פ ט ר באמת,” אומר יוחנן ומחכה.
“אנחנו יכולים לפטר אותך עוד לפני זה,” אומר גדי. “די שנכריז שזאת היא שיחה ושאנחנו מפטרים אותך.”
“אתם לא יכולים,” אומר יוחנן. “כי…”
“למה לא יכולים?” קופץ גדי לתוך דבריו. "למה לא יכולים? תיכף תראה: חברים, אני מציע לפטר את יוחנן, ולמנות במקומו את… את… רפי למשל. מי שבעד מרים יד. זהו, אורי, רמי, גם אני, רפי, תצביע גם אתה, מה איכפת לך…
או! או! והינה גם יוסי.. זהו! פה אחד אנחנו מחליטים לפטר."
“טוב, אם ככה, אז אני מתפטר באמת. אבל אתם עוד תתחרטו!” יוחנן יוצא וסוגר את הדלת בטריקה ושוב רועדות השמשות ונושר טיח מן המשקוף.
“לא מתפטר, רק מתפוּטר,” צועק אחריו גדי.
“למה בעצם פיטרתם אותו?” שואל לפתע רפי.
הכול מסתכלים בו.
“מה זאת אומרת למה פיטרנו אותו? אתה לא חושב שצריך לפטר אותו?”
“הוא גאוותן,” אומר גדי.,ואני לא סובל גאוותנים."
“ותמיד הוא אומר את ההפך ממה שאנחנו אומרים,” מכריז רמי.
“ובכלל, אני מההתחלה לא סבלתי אותו,” מוסיף אורי.
רק יוסי נדהם מתבוסת מנהיגו.
“מה פתאום. אתה שואל, למה פיטרנו אותו?” חוקר גדי.
“כי לא הבנתי למה בחרתם בו”
“א נ י לא זוכר שבחרנו בו,” אומר גדי. “הוא צץ והתבחר פתאום ומעצמו, לפתע ובלי משים, כדרך המנהיגים והפטריות.”
“העיקר,” אומר רמי בשמץ קנאה, “שעכשיו רפי המנהיג.”
“אני?” נבהל רפי.,לא, אני לא יכול."
“מה זאת אומרת ‘אני לא יכול’?!” מתלהב גדי. “אותך לא שואלים בכלל. אנחנו בוחרים בך! זאת החלטה של השיחה, ודי.”
“אבל אני באמת לא יכול,” מבטיח רפי בצער. “כי.. כי אני לא בטוח בכלל אם צריכה להיות מפלגה כזו… כל הזמן חשבתי ככה, לא רציתי שתקראו לי בוגד… כל העניין נראה לי נורא מפוקפק…”
“למה ‘מפוקפק’?” מנסה יוסי להתאושש. |"מפלגה היא דבר נהדר. אפשר לכנס אסיפות במתבן ולשלוח מכתבי־סתר, ובכלל.. אני לא מבין מה כאן מפוקפק…”
“כל עניין החרם על הבנות.. תארו לכם שייגמר החופש, וגם אחר כך, בשיעורים ובעבודה – כל הזמן לא לדבר…”
“גם אני חושב ככה,” מודיע אורי.
“אז מה?” שואל רמי באכזבה, “נתחיל שוב לדבר איתן?”
“ובגלל הבנות נוותר על כל המפלגה?” אומר יוסי.
“אפשר למעשה להקים מפלגה מעורבת,” מעז רפי.
“אתה חושב באמת?”
“ובטח. אולי תגיד למה לא?”
“רגע,” שואל יוסי, “אני לא מבין: נגד מי תלחם המפלגה החדשה?”
הוא יושב על השטיח, מחטט בו באצבעו ומושך בחוטים המשתרבבים ממנו.
“אולי נגד הערבים?” שואל רמי בנצנוץ של תקווה.
“לא,” אומר אורי. “בקיבוץ רוצים לקיים יחסים טובים עם השכנים. אפילו שמעתי, שמעכשיו יזמינו אותם תמיד אלינו. נדמה לי שרוצים להחליף איתם קרקעות.”
“אז אפשר נגד הגרמנים,” מציע רמי.
“טוב,” אומר אורי ברוחב לב. “נגד הגרמנים לא איכפת לי.”
“הי, אתם שם,” אומר גדי, “מרוב מפלגה שכחתם את הקפה. עכשיו שובצריך לחמם אותו. הוא התקרר לגמרי…”
7 🔗
מחליטים, שעל גדי ורפי לגשת אל הבנות ולהזמינן לכריתת ברית שלום.
“ניגש אחרי ארוחת־הבוקר,” אומר גדי. “מה אתה אומר ־ למי לגשת? לרותי?”
“לא, לא,” אומר רפי במהירות.,מוטב לעופרה, או ליעלה, או לתלמה, או אפילו לשלושתן יחד."
“אפשר גם לרותי,” עומד גדי על דעתו.,איתה הכי קל להסתדר."
“אני יודע…” משתמט רפי,,מצידי…?"
ארוחת־הבוקר עוברת בשתיקה כבדה. חנה מחלקת את האוכל, וכיוון שהכול שותקים אינה מעירה, כרגיל, לשמור על השקט. פניה החיוורים לובשים לאטילאט ארשת תמיהה. יוסי ורמי מתלחשים ביניהם. וכן גם רותי ותלמה. אבל אין צועק ואין צוחק ואין מפריע.
“עוד קצת דייסה,” מבקש גדי. קולו נשמע צורם ומוזר בשתיקה הכללית.
רותי מחזיקה את ספל־החלב שלה בשתי ידיה ומסתכלת ביאוש בקרומים הצפים בו. רגע קט נתקל מבטה בעיניו של רפי. היא מפשילה ראשה לאחור, עוצמת את עיניה ומריקה את כל הספל כולו בשלוש לגימות גדולות ומעווה את פניה.
“מה קרה לכם הבוקר?” פורצת חנה לבסוף.,,אולי שוב מת איזה כלב שלכם?"
“חתול,” אומר גדי בקול נכאים, “ועוד איזה חתול! את לא מתארת לך בכלל – החתול הכי מתוק שיכול להיות..”
אורי משתעל שיעול חשוד ומכסה בידו על פניו, כאילו בלע משהו. שנאתה של חנה לחתולים, יצורים הגורמים ליכלוך ועלולים להעביר מחלות, ידועה למדי.
“אהה, לכן אתם שתקנים כל כך,” אומרת חנה.
“כן,” אומר גדי בגילוי־לב,,.כן.. החתול היה כל כך מתוק, כמו שרק חתול יכול להיות…
לא רצינו לספר לך, כדי לא לגרום לך צער. די לנו בצער שלנו…"
אחרי ארוחת־הבוקר גדי ורפי משוטטים בשדרה, ידיהם בכיסיהם ועיניהם מלוכסנות אל הבניין. (הבנות תמיד אוכלות כל כך לאט!)
“שמע,” מתוודה רפי,,אני שמח באמת שכל העניין הולך ונגמר. ישבתי כל הזמן כמו על גחלים."
כעת צריך גדי לשאול – למה? ואז יספר רפי משהו על חברותו עם רותי.
אבל גדי אינו שואל דבר.
“הינה,” הוא אומר, “כבר הן באות. כולן יחד.”
עופרה ורותי הולכות ראשונות, חבוקות"מותניים, אחריהן תלמה ויעלה.
“הן הולכות בדיוק אל השדרה,” לוחש גדי.
“טוב, אבל אתה מדבר,” מתנה רפי.
כשמתקרבות הבנות הם יוצאים פתאום מבין העצים וצועדים כמה צעדים לפנים. הבנות עוברות על פניהם. אינן נעצרות אף לרגע.
“אנחנו החלטנו… זאתומרת: אנחנו מציעים… לבטל את החרם…” אומר גדי, ונבוך מעט, שלא כרגיל.
ארבעתן מוסיפות לפסוע, כאילו לא שמעו כלל את דבריו, ועופרה אומרת אל רותי: “היום יפה, נוכל ללכת להרים לקטוף עיריות.”
ותלמה מעיפה מסביב מבטי זעם וניצחון ולוחשת ליעלה:
“לא לענות לו! בשום אופן לא לענות לו!”
“מה,” שואל גדי, “אתן לא מדברות איתנו? הטלתן חרם?” והוא קורץ לרפי.
“אם הטלתן עלינו חרם ואינכן עונות, זה סימן שאין לכן מה להגיד, וזאת סתם פחדנות. ובכלל – החרם הוא המצאה שלנו, ואתן מחקות אותנו כמו קופות. הי, פחדניות, פחדניות, קופות אחרינו, קופות אחרינו.!…”
“אתה בעצמך קוף אתה!” קוראת תלמה.
“הן דיברו, הן דיברו!” צועק גדי ומוחא כף. “די, די. סיימתן את החרם שלכן, דיברתן ודי…”
“החלטנו לא לדבר איתכם, כי אינכם ראויים לזה,” אומרת עופרה.,,כשמתבטאים בגסות כמוכם…"
“אבל אנחנו רוצים לפתוח במשא־ומתן לשלום,” אומר רפי.
“די, אנחנו לא מדברות איתם,” מכריזה תלמה ומעיפה מבט בגדי מבעד לריסיה הארוכים.,בואו, נלך, נעזוב אותם."
“אנחנו מוכנות למשא ומתן,” אומרת עופרה,,אם יבקש יוסי סליחה על מה שאמר."
“מה הוא אמר?” שואל גדי.
“אל תיתמם לך,” צועקת תלמה, “אל תיתמם לך כמו… כמו…”
“אולי כמו תרנגול?” מסייע לה גדי.
“אולי נכנס אסיפה משותפת ונברר את הכול?” שואל רפי.
“לא צריך להסכים!” לוחשת תלמה, “הם לא ראויים לזה, נפסיק לדבוי איתם, ודי.” עופרה פונה אליהם ומשיבה בקרירות:
“נדון בדבר ונחליט בינינו. אחר כך ניתן לכם תשובה…”
8 🔗
אסיפת־השלום נפתחת כעבור מהצית השעה במתבן. רפי ויוסי עומדים בפתח, כבעלי־בית. בפנים יושבים גדי ואורי ומתקנים כמה שלטים של גולגלות מתים. רמי עושה גם הוא בקדחתנות בשיפוץ המחילות. הבנות באות ארבעתן מצד הרפת, בשלווה ובהדרת־כבוד. בראשן עופרה ואחריה רותי, ראשה מורכן מעט, ולרפי נדמה שהיא מתביישת קצת.
“נראה מה יגידו על ה,מק' שלנו,” לוחש יוסי.
“תלה מהר את הגולגולת, אורי,” לוחש גדי. “הינה הן באות.”
“בבקשה, תיכנסו,” אומר רמי. “זה המבצר שלנו…”
המבצר עושה רושם. מטפסים על החבילות, למעלה, זוחלים לתוך הפתח האפלולי, ומגיעים בסוף המחילה אל החדר. כאן, בלב המתבן, מתחת לגג הפח המשופע, נפתח חלל מרובע, ובצדדיו אפשר להבחין בחבילות סדורות כספסלים. פתחים אפלים, הנפערים אייפה אידשם, מרמזים על מחילות רבות המסתעפות ברשת ענפה. מול המניסה תלויה גולגולת של בהמה, החסרה את לסתה התחתונה
“את החבילות הוצאנו לצד הרפת,” מסביר רפי לעופרה בקול רם. “והרפתנים לקחו אותן כל יום. הינה – מסביב יש פה ספסלים, ושם המחילה־לשעת־חירום, שבה אפשר להימלט אפילו אם המבצר כולו מוקף…”
הכול מתיישבים. תלמה מתגרדת, כי הקש חדר לה מאחורי החולצה, למטה מעורפה. גם יתר הבנות שרוטות. רמי משתעל.
“החלטנו שאנחנו מסכימות לכרות ברית־שלום איתכם,” פותחת עופרה, “כי אנחנו בכל זאת קבוצה אחת, וקבוצה כזאת צריכה להיות מלוכדת. ולכן אנחנו מסכימות לשלום, אבל בתנאי שיוסי יבקש סליחה על מה שאמר.”
“מה אמרתי?” נבהל יוסי.
“אל תיתמם,” צועקת תלמה.,,אל תיתמם לך!"
“כמו תרנגול,” מחזיק גדי בדעתו וזוכה להצלפת עין מתלמה. הוא מעווה את פניו, משפשף אותם ואומר בקול בוכים:
“אני נכנע. לא כמו תרנגול. תיתמם לך כמו שתלמה רוצה, רק שהיא לא תסתכל עלי עוד פעם ככה, כי עוד מעט יהיה לי חור בלחי.”
“אתה יודע יפה מאד מה אמרת, יוסי,” אומרת עופרה בחומרה.
"את מתכוונת, שאמרתי שכל הילדות יש להן תמיד סודות והן טיפשות?
הרי כולם אמרו ככה, וגם אתן אמרתן ככה עלינו, ואפילו יוחנן… "
“כן, כן, אבל אמרת עוד משהו, ואל תגיד ששכחת,” אומרת תלמה.
“מה,” תמיה יוסי, "‘זונה’ זאת קללה כל כך חזקה? "
“תחשוב רגע מה זה,” אומרת עופרה, “אז לא תשאל אם זה מעליב או לא.”
“באמת – מה זה?” נבוך יוסי.
“אתה לא יודע?”
“ובערך,” אומר יוסי. דמעות עומדות בעיניו. “אבל יוחנן בעצמו אמר ככה. זאת בטח בחורה כזאת, שמתגנדרת תמיד… בשביל להתעסק…”
שותקים.
“זה נכון?” שואל יוסי.
“לא חשוב,” אומרת עופרה, “תבקש סליחה ודי.”
“אבל אני סתם אמרתי ולא חשבתי שום דבר גס, בחיי שלא,” מתקומם יוסי.
“לא משנה,” טוען רמי. “העיקר מה שאומרים, ולא מה שחושבים.”
“בטח שזה משנה,” קורא יוסי במר נפשו.
“דווקא לא משנה כלום!” פוסק רמי בשוויוןדנפש מודגש.
הפעם אין איש מוכן לוותר.
“בכל אופן, הבנים הם נורא טיפשים, ביחוד כשהם רבים!” מכריזה רותי.
“תבקשי סליחה!” צועק יוסי.,,אתם שמעתם? כן? כולכם עדים! אם לה מוּתר, אז גם לי מותר להעלב. אז נעלבתי. מותר לי. תבקשי סליחה. אחרת גם אני לא אבקש."
עיניה הירוקות צוחקות.
דמויות 🔗
א. הקיבוץ 🔗
באחד מימי הקיץ, לפנות ערב, נכנסת לחצר מונית הדורה, ובה קבוצת זרים. לבושם מצוחצח, ומהם מגוחכים מאוד למראה: גבר אחד שמן מאוד, גברת אחת, שיער ראשה צהוב וגבות עיניה דקות ושחורות, ובחור צעיר, קיפחוכפוף כאילו הוא חש בבטנו. קבוצת ילדים נכרכת אחריהם בצאתם לסייר את המשק.
באמצע הסיור מתרחק הבחור הקיפח מן הקבוצה וניגש אל הילדים. תחילה הוא שואל לשמותיהם, לגילם ולבית־ספרם. אחרי כן הוא מספר שהוא עיתונאי. מה זה עיתונאי אתם יודעים, ילדים? והוא מספר איך כותבים לעיתונים ואיך מדפיסים אותם. ועכשיו אני רוצה שגם אתם תספרו לי משהו. אני רוצה לשמוע מכם מה זה בעצם קיבוץ.
אורי מנסה ראשון להשיב. הוא עומד לפני האורח המקשן, רחב, ידיו ארוכות וראשו נטוי לפנים, ואומר בחיפזון:
“קיבוץ זה… זה בעצם קשה להסביר… כל מה שאתה רואה פה, זה קיבוץ… אם תהיה פה כמה זמן ותעבוד במשק, ותדבר עם החברים.. אז תדע במשך הזמן…”
“ואם מישהו איננו יכול להישאר?” מחייך האורח.
“קיבוץ זה פשוט קיבוץ – ודי!” ממלמל אורי. איננו מחבב זרים.
“מה,” שואל גדי. “אתה לא יודע מה זה קיבוץ? באמת? תתבייש לך לשאול שאלות כאלו! הביטו, ילדים – כזה ארוך ולא יודע מה זה קיבוץ!”
בדרך כלל נוהג גדי לומר: “כזה ארוך ובקצה – טיפש.” הפעם התאפק.
“קיבוץ – זה חלק מן התנועה וההתישבות…” – פותחת עופרה בביטחון רב. לאחר המשפט הראשון היא נעצרה, מגמגמת ומשתתקת לפתע. אחרי כן היא פורשת מן הילדים אל הכרם שמאחורי הקיבוץ ובוכה שם מעט ונזכרת באביה, שנהרג במאורעות שנת 36, ואומרים עליו שמסר את נפשו על הקיבוץ והתנועה.
רפי עומד כל שעת השיחה ליד האורח, אצבעותיו תועות בבלוריתו השחורה, ועיניו הכחולות משקיפות למרחק. אחרי שפונה עופרה ללכת, הוא אומר:
“קיבוץ זה פשוט כפר שיתופי גדול. משפחה אחת גדולה.”
האורח מודה להם, ופונה לדרכו, והילדים משיחים בו עוד שעה קלה. אך רפי מוסיף להגות בשאלתו. הוא חש, כי תשובתו לא היתה מספקת כלל, וכי הצדק הוא למעשה דווקא עם אורי. לכאורה יש לך בקיבוץ מאה וחמישים חברים מבוגרים, בערך כמספר הזה – ילדים, חברת נוער, ועוד קצת אנשים ‘זמניים’ – וכל אלה יחד – זה הקיבוץ. ובכל זאת – לא מיצית בכך את מהותו. כי יש גם חצר, ומתבן, ועליה מעל לרפת, ומחסן־תבואה, ורחבה לפני חדר־האוכל, וערימת גרוטאות מאחורי המסגריה – וגם אלה הם הקיבוץ; וגם הקומביין, והמטעים, והשדות, וההרים מסביב; ואפילו בית־הספר והשיעורים. אבל גם השירים, הריקודים והטיולים. ולבסוף גם זכרונות הרבה: ובכל זאת גם כל אלה אינם ממצים אותו. ואף אם נוסיף עליהם את ריח הלחם הטרי מן המאפיה, את ערימת הזבל, את פריחת החרובים, את ריח הכלור שבכביסה הרטובה, ואת ריח הסיד שבבתים החדשים – עדיין לא נמצאת ממצה את עניין הקיבוץ.
הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אהת. רפי מרגיש בכך היטב, כל הילדים מרגישים בכך, ועל כן הם מדברים “עליו” בלשון יחיד:
“אתם יודעים, ילדים, הקיבוץ מסדר לנו השנה קייטנה בחוף הים.”
“הקיבוץ נרגז עלינו, כי בנינו בתים במתבן וקילקלנו את הקש.”
הקיבוץ רוצה, חושב, יודע, מחליט, אוהב, שונא, מרגיש.
המבוגרים עצמם לא תמיד יודעים זאת, ולעיתים, שלא לצורך, הם נוקטים לשון רבים:“שמעת, אסתר, אומרים שרוצים לבנות בית־ילדים חדש, בשביל לקלוטקבוצה של יתומים.” “מה אתה סח, אפרים? זה נכון שבוועדת המשק מתכוונים לצמצם את האורווה?” אבל גם במקרה כזה התשובה היא על פי הרוב: “ואני אומרת לך, משה, שהקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה.”
או:
“סוף־סוף! הקיבוץ עוד לפני שנתיים היה צריך להתחיל בעסק הזה.”
2
“תערוכת סיום הנושא מוכרחה להצליח, ילדים, כי אנחנו רוצים שיעריכו אותנו בקיבוץ…”
"ומה יגיד הקיבוץ על זה, שיוסי מתבטל כל הזמן ומשחק, במקום לעבוד?
יגידו שכל ילדי הכיתה הם בטלנים. שמעת, יוסי?"
“ואני אומרת לכם, שמזמן היינו צריכים לסדר לנו קופה משותפת, גם של כסף, גם של ממתקים. כי הרי גם בקיבוץ הכול משותף.”
“זאת סתם חזירות מצד הבנים שהם לא משתפים את הבנות במשחקים ולא מדברים איתנו. תארו לכם מה היה אילו בקיבוץ היו נוהגים ככה…”
“אבל הילדות מתגנדרות תמיד לפני הראי.”
“זה לא חשוב. קצת להתגנדר מותר. גם החברות בקיבוץ עושות ככה.”
“לא נכון. בקיבוץ לא מתגנדרים בכלל!”
“ואני אומרת לך שכן. יש גם בקיבוץ חברות שמסתרקות הרבה זמן לפני הראי, ולוקחות חולצה לבנה ביום שישי, אפילו עם סיכה או שרשרת.”
“ואני שמעתי אתמול בעצמי, איך זאב הג’ינג’י סיפר בדיחות גסות במקלחת וכולם צחקו, ולנו אומרים אחר כך, שלא צריך לדבר גסויות.”
“מי אומר לך שאתה מוכרח לעשות כל מה שזאב עושה? ואם הוא יקפוץ מן הגג?”
כזאבים קטנים פושטים ילדי הכיתה בחצר, עיניהם פקוחות, אוזניהם זקופות, מוחם רושם והופך בבעיות:
“שמע, כבר ראית את הזוגות החדשים בגרעין שבא להכשרה?”
“השחור, שמנגן תמיד במפוחית, מה שמו, – איציק?”
“כן, איציק שמו.”
“הוא הולך עם ההיא.”
“איציק, אתה אוהב את תמרה? אתה רוצה להתחתן איתה? אתה לא צריך להתחמם בגלל זה תיכף… לא ניקח לך אותה…” – וכבר בורח גדי על נפשו.
“רוצים לקנות טרקטור חדש וגדול, ‘טי די סיקס’.”
“לא נכון. כבר קנו אותו. רק הוא עוד לא הגיע”
“דווקא עוד לא קנו, אפרים אמר לי, והוא חצרן ויודע.”
“אבל אבא שלי הוא בוועדת המשק, והוא אומר שכבר קנו. אתה יכול לשאול אותו בעצמך.”
“למה אני? שאלי את בעצמך.”
“ילדים, בואו, חופרים יסוד לבית חדש…” – והכול ממהרים לראות.
“מחטאים את הזריעה ברעל נגד מזיקים…” – והכול באים ומסתכלים.
“אתם יודעים, ילדים, אתמול רבו שאול ויוסף, כי שאול לקח מהרפת כד מיים בשביל הבנאים, ולא שאל. אחר כך כמעט שהיו מכות.”
“בין חברי קיבוץ אף פעם אין מכות.”
“אבל כמעט. ויוסף ודאי היה מסדר אותו, כי הוא חזק נורא.”
“אבל שאול היה מחומם יותר. אני ראיתי. הוא היה אדום לגמרי.”
“והיום כבר כל הקיבוץ מדבר על זה, שזה בושה וחרפה אם חברים רבים…”
3
אמת, קשה לגלות את הנשמה האחת הזאת, ולהסבירה אי אפשר כלל, כיוון שהיא טמירה ונעלמה, ובימי־חולין היא שוכנת מעבר לגלוי ולמצוי, מעבר למציאות המתמששת בידיים, באיזה תחום רחוק ונסתר, בו רגש תת־הכפרתי אחד נוגע במשנהו.
אבל יש גם רגעי ייחוד, בהם תוכל להרגיש בה בעליל, הלא הן שעות של חג או של אסון.
באחד מביקוריו, אומר האב לרפי, בשעה שהם הולכים אל הכביש:
“אתה יודע, בן, בקיבוץ נוצר משהו חדש לגמרי.. מין קשר שלא היכּרנו עד כאן… אצלנו, למשל, בקיבוץ שלי, קרה אסון… חבר אחד נהרג בעבודה, כשפיצצ סלעים… כבר השתתפתי בלוויות הרבה, בן, אבל מעודי לא ראיתי דומיה כזו. וכשעמדו אחרי־כן לפני הקבר הסתום… הרגשתי, לראשונה, שכאן נוצרת הוויה ביולוגית חדשה… איזו אחדות שלא עמדתי עליה עד כאן…”
פעמים הרבה נזכר רפי בדברים אלה של אביו.
למשל, באותו מקרה אסון, כשהתפוצץ רימון־אימון ונהרגו שני חברים.
באותו יום יושבים בכיתה, כרגיל. לומדים על חיי הצמח, ועורכים על השולחנות כלי־זכוכית הרבה לניסויים בהנבטת זרעים.
פתאום נשמע קול־נפץ.
“אוֹ!” אומר גדי, “ירו בחתול בלולים.”
“חתולים צדים בערב,” מעיר אורי,,ורובה־ציד לא משמיע קול־נפץ חזק כזה."
“חתולים אפשר לצוד גם ביום,” אומר רמי.
“אבל לא צדים,” משיב יוסי.
“אבל אפשר.”
כאן מתערב יהודה, מבריק במשקפיו:
“שקט, ילדים! אחרת לא נתקדם בנושא.”
לאחר כמה דקות של עבודה שקטה בסיכום הניסויים נשמעים צעדים מהירים במרפסת. חנה דופקת על הדלת ומבקשת בלחש מיהודה שיצא לרגע. אין כל תימה בכך. קולה כבוש ועצור – בוודאי היא חוששת להפריע. הילדים אינם מתחילים לתמוה אלא כשפונה אליהם יהודה ואומר בקול חותך:
“ילדים, אתם תמשיכו, ואני אחזור עוד מעט,” יוצא, ומתחיל לרוץ.
“ובטח שיחת־חוץ דחופה,” מנחש יוסי.
“שטויות,” אומר גדי, “ליהודה אף פעם אין טלפון. הוא בטח הודיע לכל המכרים שלו שלא יצלצלו לפני הצהריים, כי חס וחלילה הוא עלול להפסיד חמישה רגעים של דקדוק או תנ”ך."
אחרי חמש דקות חוזר יהודה, אינו אומר דבר, ניגש אל ארון הכלים וממשיך בסידור המבחנות. תחילה הוא מעבירן לצד שמאל, אחר מזיזן לצד ימין, לבסוף מוציאן ומכניסן שנית. הוא נוטל צלחת־זכוכית גדולה בשתי ידיו, זו נשמטת ונשברת בצילצול דק. בכל זמן אחר היתה פורצת תרועת שמחה מכל גרון, אך הפעם אפילו אין חיוך בנראה: הכול חשים כי קרה משהו… ידיו של יהודה רועדות. בלי להוציא הגה הוא גוחן לאסוף את הרסיסים. משתררת שתיקה כבדה ואימתנית כל כך, שאפילו יוסי או תלמה אינם מעיזים להתלחש. לבסוף, פתאומית כפצצה, באה השאלה:
"ילדים, שמעתם משהו? "
“כן, בטח, קול יריה, ירו, כן, שמענו, מין נפץ…” עונים קולות רבים בשמחה, בתמיהה ובסקרנות.
“לא, אתם לא שמעתם כלום,” אומר יהודה. הוא חיוור, שפתו התחתונה רועדת, ועימה הסנטר כולו. “אתם שומעים, ילדים? – שום דבר. ואם יבואו מהמשטרה הבריטית לשאול אתכם, אינכם יודעים כלום, לא ראיתם, לא שמעתם, לא יודעים ולא מדברים על זה.” הכול שותקים. יהודה ניגש בתנועה חטופה אל הארון ומתחיל להזיז את כל המבחנות לשמאלו.
מכאן ואילך ברור שאירע מאורע גדול ומסתורי. השיעורים מתנהלים בדומיה ומסתיימים לפני זמנם. בחצר מהלכים החברים מחרישים, ואם הם מדברים – מדברים רק בחצי קול. אחרי הצהריים חוזרים ציפורה ומשה מבית החולים שבעפולה, חבושים בתחבושות גדולות ולבנות לידיהם ולראשם. על שאלות אין איש עונה, אולם כמעט שאין איש מעז לשאול. לפנות ערב מספר גדי, שמצאו פצצה ערבית במטעים, וזו התפוצצה. שוטרים אנגלים, במדים שחורים שכפתוריהם נוצצים, מאריכים לשבת במזכירות ורושמים משהו על גבי ניירות שונים.
בערב נודע, כי נהרגו שני חברים – יעקב, גבוה ושתקן, שעבד בפלחה, וגרשון בחור עליז, שעבד בבניין והיה קורא תמיד לילדים שיעזרו לו להרטיב את הבטון בבתים החדשים או לאסוף מסמרים ישנים. את חדר־הקריאה מקשטים בפרחים ומדליקים בו נרות. שני ארונות עטופי שחורים עומדים באמצעיתו, ועליהם פרושים דגל תכול־לבן ודגל אדום, ולידם עומדים דום שני חברים בחולצות כחולות. יתר האנשים, בשורה ארוכה, עוברים על פני הארונות.
לפנות ערב משתרך המון גדול ומפוזר אל בית־הקברות הקטן השוכן בצלע ההר, משקיף על פני העמק. עד כאן היה בו קבר אחד בלבד, ישן מאוד, ואיש מן הילדים לא הכיר את הקבור בו. הארונות מובלים במכונית. חברים הרבה בוכים, דומם איןדקול, רק הדמעות מתגלגלות על הלחיים. בבית היתה רק אמא בוכה כך, אך כאן בוכים גם רבים מן הבחורים. את הארונות מורידים לקברים בחבלים המשמיעים חריקה, ורגבי העפר נשפכים עליהם ברמרום אטום. אחרי שנסתם הגולל מניחים כמה זרים ירוקים, ועומדים שעה ארוכה מחרישים. כמה חברים פונים ללכת, ואחריהם, אחד אחד, חוזרים גם השאר לקיבוץ.
ביום זה יורד רפי לסוף דברי אביו על אחדות הקיבוץ.
4
תן דעתך, למשל, ליציקת הגג של חדר־האוכל החדש.
מבעוד שחר נשמע בכל החצר קול הטירטור המחריש אוזניים של שני מערבלי־הבטון הגדולים. לאחר קימה מתברר שלא יהיו ביום זה שיעורים,מפני שיהודה מגוייס לעבודה, ומפני שברור לפוּל שגם הם, הילדים, לא יוכלו לשבת בשלווה בכיתה ביום זה.
כשהם מגיעים במרוצה למקום־העבודה, מתגלה לפניהם הבניין הגדול, מאפיר בקירות־הבטון העירומים, ועטור תבניות עץ, שחוטי־ברזל שחורים משתרבבים מהן. אנשים הרבה מתרוצצים מסביב, מהם לבושים חאקי, מהם בבגדים כחולים של מכונאים, מאובקים במלט, מיוזעים. רק לאחר התבוננות"מה אפשר להבחין באירגון השורר בכּול.
למטה, ברחבה שלפני הבניין, פזורות ערימות רבות של חצץ, של זיפזיף, של חול, ושני ארגזים גדולים ואפורים־ירקרקים, שלתוכם מריקים את שקי המלט. מסביב לאלה עמלים קהל גדול של נהגי מריצות, מטעינים וסבלים – נושאי שקי המלט. שרה מן המטבח, אביבה ממחסן הבגדים, קלמן, לוי, תרצה – משונה לראות את אלה, שרגיל אתה לפגוש אותם תמיד בסנדלריה, במזכירות או במטעים – ממלאים כאן מריצות חצץ.
זאב ואפרים מטפלים במערבלים וכורזים ומנופפים בידיהם אל נהגי המריצות, אלא שאין קולם נשמע. ליד כל מערבל התקינו מגדל עץ ומעלית, המעלה גיגית גדולה של תערובת בטון אל הגג, ויוצקת אותה שם באחת המריצות הממתינות.
רפי ואורי מצליחים להגיע אל הגג בסולם אחורי, וכאן הם רואים, שעל פני כל השטח פרושה רשת ברזלים, המתשעבים בכמה מקומות, ובכמה מקומות הם רווּחים ומפוזרים.
“זה בשביל הקורות שישאו את התקרה,” מסביר אורי.
רפי מניד בידו. תמיד אורי סבור שרק הוא מבין בעניינים.
מן המעליות מובילים לוחות עבים אל קצות הגג, ועליהם מהלכים נהגי המריצות. בירכתי הגג הם הופכים את מריצתם בתנופה אחת, ושם עומדים חברים אחרים, מקלות ארוכים בידיהם, ודוחקים את התערובת הסמיכה אל כל פינות התבנית. יודיל, אביה של רותי, מנצח על היציקה, רץ מפינה לפינה, מדלג על קרשים וברזלים, משגיח כי מלאכת ההידוק תיעשה כהלכתה, ולא ישארו חללים של אוויר. מפעם לפעם הוא קורא בכל כוחו:
“יותר מלט!”
המלים אינן מגיעות אלא לאוזן שכנו. נקישת הטוריות, חריקת המריצות, שריקת המעליות וקולות העובדים מחרישים אוזניים, וטירטורם של שני המערבלים עולה על כולם. שכנו מצליח לקלוט אותן, מפסיק רגע מן העבודה, סוכך בשתי כפותיו על פיו, וקורא גם הוא בכל כוחו:
“יותר מלט!”
עד שמגיעות המלים אל אוזן שכנו האחר. ואז עושה הלה כמעשהו, והקריאה מתגלגלת מפה לפה:
“יותר מלט!”
“יותר מלט!”
עד שהיא מגיעה לתעודתה – אל זאב או אל אפרים, אשר על המערבלים. אבל דווקא ברגע זה פוקעת סבלנותו של יוד’ל, והוא מדלג ומקפץ על קרשים וברזלים, עוקף נהגי מריצות, ומגיע, מיוזע ומאובק, אל ראש מגדל המעלית, ומרעים משם בקול אדיר:
“בן אדם מה איתך? יותר מלט! שמעת?! מלט…”
אחרי כן, נרגע, הוא חוזר בחיפזון אל מקומו, מהדק מעט, עד ששוב מהתגלגלת מפה לפה הקריאה:
“פחות מיים”
“פחות מיים”
וחוזר חלילה.
הילדים מקבלים מעדרים וסלים עליהם לעזור בהטענת חצץ, זיפזיף וחול, ולאסוף את החומר המתפזר אל הערמות. בצידם, נושמים ונושפים, עובדים חברים, חברות, ובני חברת הנוער, אשר זה עידן ועידנים לא נזדמן להם לעבוד בצוותא. מזמן לזמן הם מישרים את גבם, מנגבים בשרוול את הזיעה מן המצה ומחליפים חיוך, מלת חידוד או עידוד, אלא שקולם נבלע בהמולה שמסביב.
אחרי שעתיים שומה על הילדים ללכת לאכול,ארוחת־עשר, אך איש אינו רוצה לזוז ממקומו. רק בשעת ארוחת הצהריים, היא גם שעת חילוף המשמרות, נאותים הילדים לפרוש.
אבל בשלוש הם חוזרים אל הערימות.
וכאן ממשיכים ביציקה, המערבלים מטרטרים, המעליות שורקות, ונהגי המריצות ממהרים. הינה עוברת הקריאה:
“יותר דליל!”
“יותר דליל!”
ומיד המבצבץ גם ראשו של יוד’ל מאצל קצה מגדל המעלית:
“בן אדם, מה איתך? יותר דליל! שמעת?! דליל!”
בארבע – שוב חילוף משמרות, אך המערבלים אינם פוסקים ממלאכתם. אפרים וזאב מוסיפים לעמוד ליד המכונה. הם עובדים בשתי משמרות. גם יוד’ל, כמובן, נשאר.
בחמש מופיעים החשמלאים, ומתהילים בהתקנת זרקורים.
“מוכרחים לצקת בלי הפסקה, שכל הגג יהיה גוש אחד ולא יהיו סדקים,” מסביר אורי לילדים, – “בעד זה יעבדו גם בלילה.”
ובערב מואר כל הבנין ועימו הרחבה שלפניו. ועדיין מנקשות הטוריות וחורקות המריצות. יודיל אינו מרעים עוד בקולו, כי נצטרד לחלוטין.
ובתשע על הילדים ללכת לישון, אף כי הקיבוץ עודנו עובד. כל הקיבוץ – כי גם אותם שכילו מלאכת משמרתם עומדים מסביב, קבוצות־קבוצות, בבגדי שבת, ומדברים במהלך היציקה. ואם מפגר אחד המטעינים או מבקש לפוש רגע ולשאוף אוויר, קופץ אחד הניצבים, מפשיל שרווליו וממלא מריצה אחת או שתיים בתנועות בלתייזריזות, נזהר שלא ללכלך את בגדי־השבת.
כשנרדמים הילדים עדיין מנסר טירטור המערבלים באוזניהם.
וכשהם מקיצים בבוקר – עדיין המערבלים מטרטרים!
ודבר זה – שהאנשים עבדו כל הלילה כולו ובלי הרף הטעינו, הובילו, עירבלו והידקו – מופלא הוא כל כך, שהילדים קופצים מן המיטות, בלי להמתין עד שתבוא המטפלת, וממהרים אל הבניין.
ויוּד’ל ניצב על הגג.
ואפרים וזאב עודם ניצבים אל המכונות.
פניהם אפורים ועיניהם אדומות והם עובדים בתנועות איטיות ושוב אינם קוראים קריאות רמות, אך שאון העבודה מחריש אוזניים כקודם. ומסביב אצים רצים, וכל הבניין הענק דומה לתל־נמלים מרחש.
ליד הבניין הילדים פוגשים את חנה ואת יוסף, ואת כל יתר החברים שאינם לוקחים חלק ביציקה – כל אחד משכים לראות, אם מתקרבת היציקה לסופה.
והיא מתקרבת לסופה. לא נותרה אלא פינה קטנה אחת, כל הגג כבר מכוסה בטון אפור־ירקרק וחלק, והפינה הולכת וקטנה. ועתה אי אפשר להזיז את הילדים מן המקום, כי הכרח הוא להם לראות בסיום היציקה.
ושוב עוברת קריאה מפה אל אוזן, ממריצה למריצה, עד שמריעה מקהלה שלמה מעל לגג:
“די!”
“די!”
“דיייי…”
והמערבלים משתתקים. כושלים ומחייכים יורדים מן הגג היוצקים, ובמקומם באים חברים חדשים, ממשמרת הבוקר, שתפקידם להחליק את החלקה האחרונה ולנקות את המכונות.
ויוד’ל, אפרים וזאב טופחים זה לזה על הכתף והולכים מתנודדים אל המקלחת. כלום אין זה רגע גדול?
כלום יש מי שיוותר על הזכות להשתתף ביציקה הגדולה ואפילו במילוי סל אחד? וכלום יתכן שלא יחוש אז כי הוא שותף־לקיבוץ?
ב. אפרים 🔗
ואחר כך, בקיבוץ הגדול, ממהומת העבודה ושאון הטרקטורים, מיללת המסור החשמלי שבנגריה, מטירטור המגרסה הגדולה לגרעינים שבמחסן התבואה, מנהימת מערבלי הבטון, מהמהום הפרימוסים וריחוש השמן הרותח שבמטבח, מעישון הסיגריות על הרחבה שלפני חדר־האוכל עם ערב, מלחישות ה"שקט, לא לדבר שם", כשנערך קונצרט־תקליטים על הדשא, “ילדים, צריך לישון בשקט!” ו"עכשיו אני רוצה שתסכמו את הנסיונות," שבבית הספר – עולות גם הדמויות היחידות, האישים הנערצים, השולטים בטרקטור או במכונית, הסתמיים שאינם מופרים ביותר, והרעים והשנואים, שאינם מרשים לשחק על השקים שבחצר, שאינם מתירים ללכת לסרטים וחושבים “שאנחנו עוד ילדים קטנים, ורק להם מותר הכול.”
למשל, אפרים, החצרן, אביו של רמי. נמוך, דק, חד־עין, על מצחו הנמוך מתפתלים קמטים הרבה, ובשעת דיבור הוא מושך את גבותיו אל על (אחת מעט יותר מרעותה), כמתפלא על משהו. חטמו כפוף ומעוגל כחרטומו של כבש. לא, אין לומר בשום אופן שהוא יפה־תואר.
מאחר שהוא החצרן, הוא שומר גם על מפתחות המחסן הכללי, הוא מחסן־הכּול־בו, המכיל חבלים, מסמרים, צבע, מזרנים, מיטות, סבון, שקים ריקים, גוֹפרית, מנעולים, מלכודות עכברים – אין קץ לאוצרותיו, והחשוב שבהם – האוכף וריתמות הרכבה, התלויים על מסמר גדול בכותל המזרחי. ודאי, אפשר גם אפשר לרכוב בלי אוכף: אך אז ניטל הרבה מן התענוג, מפני שאפשר רק להלך עקב בצד אגודל או לדהור, ואילו רהיטה, מה שקוראים טרא"פ, שהיא עיקר תענוגה של רכיבה, אינה באה בחשבון, כי גבו הרזה ועצמותיו המשופות של הסוס מקפיצות ללא רחם ובקצב מהיר, חובטות וחובלות ומכאיבות את בשר הירכיים ואת העכוז, וכל שביניהם ובקירבתם. לא כן הרכיבה על גבי אוכף: זה מאפשר לך להסתגל יפה לקצבו של הסוס ולחוש מלוא תענוגה של הרכיבה. אלא זו צרה צרורה, האוכף במחסן, והמחסן נעול, ומפתח המנעול בכיסו של אפרים, ומשם אין אפרים מוציאו אלא אם כן הוא יודע – מה רצונך לקחת, לשם מה ובהסכמת מי? וזה הסעיף האחרון קשה מכולם, כי זאב הג’ינג’י, שהוא העגלון האחראי לסוסים, לא יאמר לעולם לאפרים שיתן את האוכף.
ואפרים לא יתן את האוּכף לעולם אלא אם כן יסכים זאב.
אומר אורי: “נסחוב את הסוס ונסחוב את האוכף. וזהו.”
אומרים ועושים: בארבע ורבע הולך אפרים ללגום קצת תה בחדר־האוכל, ובארבע ועשרים, משהובטחו העורף והאגפים ע"י יוסי וגדי, ממהרים השאר אל הסככה הגדולה, שבחלקה המערבי נמצא המחסן, מופרד משאר הסככה ע"י מחיצת פח גבוהה, המגיעה כמעט עד הגג.
בסככה מגובבים זה על גבי זה וזה בצד זה – שקים מלאים תפוחי אדמה, המעלים ריח עובש, דשנים לבנבנים, גושי כוספה בלתי־גרוסה בשביל הרפת, המרסס של המטע, המגפר של גן הירק, שני ‘בוקרים’ לזריעה באדמה לחה ומכונה הממיינת תפוחי אדמה.
אורי מטפס על כמה שקים שאצל המחיצה, תופס באחד מסמוכי־העץ של גג־הפח, מתרומם וזוחל אל המחיצה, נאחז בסמוך בידיו וברגליו, כזיקית, וראשו וגבו כלפי מטה. רותי, שאף היא רוצה לרכוב ויהי מה, מתבוננת במטפס בפה פעור. רפי מתחרט על שהניח לאורי לטפס ראשונה. גם הוא עולה בסמוך וממהר לזחול בעקבותיו. מעבר למחיצה צוללים שניהם ארצה בקפיצה גמישה, נשרטים באיזה חוט ברזל, מפילים ברעש גדול חרמש, הנשען לקיר, ועומדים בארץ החלומות והאגדות, בתוך שלל חפצי־פלאים המעורמים מסביב. אורי ממהר אל האוכף, מתיר באין אומר ודברים את הרתמות הקצרות ומתחיל לכרכן לגופו, כדי לקשור אליהן את האוכף. אך איך יוכלו לחזור, מאין להם שקים לעלות בהם ולהגיע לסמוֹך? מנסים לטפס על מחיצת הפח, אלא שזו חלקה עד כדי להרגיז. ואם מצליחים להגיע עד קצה המחיצה, נחתכות האצבעות בפח החד. אימה נופלת על רפי, שמא יבוא אפרים דווקא עכשיו. לבסוף נפתח להם פתח הצלה בארגז גדול ורעוע, ובעזרתו הם מצליחים לצאת, שרוטים, פצועי אצבעות, קרועי חולצות. עתה הם עוקפים את האורווה, מסתתרים בצילם של כמה כלובים ריקים לגידול ארנבות, וממתינים לדין וחשבון מחוליית־האבטחה. זו מגיעה ובשורת־שמחה בפיה: אפרים הלך מחדר־האוכל אל המקלחת. רמי שאלוֹ אם יגש משם לחדרו, והתשובה היתה הן. זאב האכיל והשקה את הסוסי קודם לכן, והלך למקלחת גם הוא.
בחוץ נושבת רוח קרירה של יום־אביב מעונן. האדמה נוקשה, ואין החברים מטיילים בחצר עם ילדיהם. לא תשוער הזדמנות מוצלחת מזו. הסוס המאוכף מוצא מן החצר באין רואים. עתה פונים בזהירות אל מאחורי כרם הזיתים, מקום המובטח לחלוטין מכל עין רואה. מתחילים ה’סיבובים'. כעבור שעתיים, עם חשיכה, חוזרים גיבורינו הביתה. פוסעים לאט, ברגליים מפושקות מעט, כאילו ‘עשו במכנסיים’, כתיאורו של גדי. רק אורי מהלך לו זקוף־קומה, וקשה לדעת, אם באמת אינו חש ברגליו ובעכוזו, משום שרגיל הוא ברכיבה, או שאינו אלא מעמיד פנים. הסוס מוחזר למקומו, לאחר שמאכילים ומשקים אותו בדאגה רבה. עודו מתנשם זמן־מה בכבדות מחמת הריצה, אך ודאי יירגע במהרה. החזרת האוכף בחושך גורמת צרות צרורות, ומעלה זיעה רבה בגופו של אורי, אך מזכה אותו בהערכה כנה מצד חבריו, ובעליונות בלתי־מעורערת בכל הנוגע לסוסים ולאוכפים. הרתמות מקופלות כיאות, אפילו הארגז הריק, שבעזרתו יוצא אורי מן המחסן, מושב אל מקומו בעזרת מקל ארוך. בקיצור – הכל נגמר בכי טוב, כל העקבות טושטשו, איש לא ראה ולא יכול לראות, איש לא שמע, ולא יכול לשמוע דבר.
“הפעם אני אומר לכם שהיינו בסדר. וזהו.”
בשבע, כשהם מתקרבים ללא נקיפת לב אל בית־הספר, הם פוגשים את אפרים. זה טופח להם, לאורי ולגדי, המהלכים ראשונים, על כתפיהם, ואומר:
“שמעו, בחורים, כשתרצו בפעם הבאה לקחת אוכף, אני מציע לכם בכל זאת לקחת את השני, החדש, התלוי מאחורי הארון, כי הוא יותר טוב.” – ובלי לחכות לתשובה הוא פונה לדרכו.
הם עומדים נדהמים. ראשון מתאושש גדי:
“בחייך, אפרים, אתה בחור ממולח.”
ואחריו אורי:
“מאין אתה יודע שלקחנו אוכף?”
“סוד מקצועי,” משיב אפרים.
“את אפרים לא נצליח לסדר אף פעם,” אומר גדי בפסימיות, ואילו רמי גאה מאוד באביו.
מאז – ואַרעוּ כמובן עוד מקרים דומים – מעריצים אותו הילדים הערצה כפולה ומכופלת.
רק כעבור שנה מספר אפרים פעם אחת לרמי, שבו ברגע שראה אותם הולכים לבית־הספר, הבין מיד על פי צורת ההליכה שהם חוזרים מרכיבה, ומיד ערך לו את החשבון, שיתכן שרכבו בלי אוכף, או שסחבו את האוכף הישן, וכדי לבדוק את הדברים, שאל את שאלתו המפתיעה. אבל תגלית זו, המתפרסמת חיש מהר בין הילדים, אינה גורעת מכבודו, להיפך: היא עוד מעלה את קרנו, שכן עתה עמדו על ערמומיותו ועל טביעת עינו.
ג. משחקים אסורים 🔗
רפי שוכב על בטנו במיטתו, נשען על שני מרפקיו ומעיין בערימת מחברות. את שמיכת־הקייץ הדקה, העטופה ציפה לבנה, דחה הצידה מפני החום. שרב בחוץ, שרב יבש ולוהט, ואף הזבובים יגעים ודבוקים בעצלות אל רשת־החלון.גם שאר שלוש המיטות שבחדר מוצעות, וגם השמיכות שעליהן נדחקו לקיר.
לפתע שומעים בחוץ קול קריאה חלושה:
“פסססט, היא באה!”
מיד נקרעת הדלת לרווחה ולחדר פורצים יוסי, אורי ורותי, עולים בקפיצת זינוק על מיטותיהם, מתנשמים וצוחקים.
“ראתה אותנו?”
“בטח שראתה.”
“נקבל חרבון.”
“מילא. היא הרי יודעת שאנחנו יוצאים כל הזמן. אתמול יהודה בא כשישבנו כולנו בחדר השני, וגם כן לא אמר כלום.”
חנה קרבה, מציצה רגע דרך הרשת שבדלת. רותי ויוסי כובשים פנים בכר, ומעמידים פני ישנים. רק אורי מישיר להביט אל חנה בשלווה.
“כמה פעמים אמרתי לכם, ילדים, שאסור לכם להתרוצץ בחוץ? כשחולים בחזרת צריך לשכב כמה שבועות, אפילו אם אין חום ומרגישים טוב לגמרי. עוד יום־יומיים סבלנות, ואני בטוחה שהרופא ירשה לכם לקום.”
היא עוברת אל החדר השכן ושם חוזרת על דבריה.
“מוכרחים לשכב, או מותר גם לשבת, חנה?” שואל גדי.
“מותר גם לשבת.”
“ולבית־כּי' מותר לצאת, נכון?”
“או, גדי, אל תעמיד פני טיפש, הרי אתה יודע טוב מאוד שמותר.”
“רק עוד שאלה אחת, חנה: אם מישהו חולה בחזרת, הוא עוד יכול להידבק?”
“אחרי שיבריא?”
“לא, בזמן שהוא חולה.”
“להידבק בזמן שהוא חולה? אתה מדבר שטויות, גדי!”
"אני – שטויות? אני רק שואל לפי ההגיון: אם מותר לשבת, ללכת, ולא יכולים להידבק
– אז מה איכפת לך שיוסי ילך לבית־כּי' ובדרך יישב קצת על המיטה שלי לנוח?"
מן החדר הסמוך נשמעים נחשולי צחוק וקריאות: “נכון! נכון! באמת, חנה, למה?”
אחרי כן בוקע קולה של חנה, במעט אי־בטחון:
“אבל הרופא…”
את שאר דבריה קשה לשמוע מבעד לקיר. ושוב מצלצל קולו הבהיר של גדי, מתפנק בתרעומת:
“תמיד אם רוצים לדעת נימוק הגיוני, את מדברת על הרופא!”
חנה הולכת לדרכה. יוסי, שקפץ ממיטתו ונצמד לרשת הדלת, עוקב אחריה בתשומת־לב.
“די, הלכה!!” וכבר הוא שוב בחוץ, ומעבר לקיר נשמע קולו התובעני:
“בחייך, עוזא, תמשיך לספר.”
רותי ואורי יוצאים בעקבותיו, משאירים את הדלת חצייה פתוחה, ורפי שב אל מחברותיו.
שנת־הלימודים מתקרבת לקיצה: בעוד שבועיים עמדה להתקיים מסיבת־הסיום, אילולא מכת חזרת זו, שתקפה לפתע את כולם. עכשיו בוודאי תידחה המסיבה לשבוע: החוברות המשותפות עדיין בראשיתן. מחברותיו של רפי כבר מסודרות ומקושטות, וחיבור אחד אפילו הועתק לחוברת המשותפת, אך כל השאר עדיין עובדים על העתקת חוברותיהם הפרטיות וכתיבת עבודת־הסיום. נעים לדפדף כך במחברת, להסתכל בציורים, ולהיזכר בכל הניסויים הרבים. כאשר חילקם יהודה בתחילת הנושא לכמה חוליות לעבודה עצמית בניסויים, מיד ביקש רפי להיות עם אורי, כי אורי מתמצא בכל המכשירים, ועם רותי, כי זו משרה בכל מקום אווירה של רוח טובה. ובאמת, הם גמרו לסכם לפני כל השאר ושברו רק מבחנה אחת. את המבחנה שבר אורי, והחומצה המלחית שהיתה בה נשפכה על מכנסיו ושׂרפה בה חורים. בחולייתו של גדי היו הרבה צחוק ורעש, אבל ניסויים הרבה לא עלו אצלם יפה… ייתכן, שרפי נהנה מנושא ‘הצמח’ בעיקר בגלל שהיה בחוליה אחת עם רותי. כי בדרך כלל העדיף את הנושא השני: “משבט למלוכה”. הכול מתרחש שם כמו בסיפור, ורפי אוהב לתאר לעצמו את הכול בפרטי הפרטים:
עלי, הכוהן הזקן, יושב בשילה במקדש ומנמנם. על כורסה רחבה, מרופדת־כרים, הוא יושב, וזקנו לבן ויורד על פי מדותיו. בינתיים עושקים בניו את העם. כל היום הם סובבים בחוץ, בין המוני האיכרים הבאים לזבח, ובידם מזלגות גדולים, בעלי שלוש שיניים, שבהם הם שולים מן הדוודים כל נתח שמן של בשר, ובערב הם נטפלים לנשים הצובאות פתח השער… והינה אשה מתפללת…
שׂפתיה נעות וקולה לא יישמע… ואחרי כן שוכב שמואל הקטן בלילה במקדש,לבדו בהיכל הגדול, לשמור על נר האלוהים לבל יכבּה…
גדי ודאי יגיד, שהחלק היפה ביותר היה המשפט הספרותי בין שמואל לשאול, כי שם אפשר היה להתווכח הרבה. הכוהן הזקן והקפדן הואשם, כי שם מכשולים על דרכו של המלך הצעיר והגיבור, בעל המרה־־השחורה. תחילה היה גדי לצידו של שאול, אך לאחר שהוטל עליו ללמד זכות על שמואל, עשה זאת בכל כך הרבה התלהבות, עד שבסוף שיכנע את עצמו.
“רבותי השופטים!” קרא בקול דראמאטי לעבר השולחן המכוסה מפה כחולה, שמאחוריו ישבו יהודה, יוסף ויוד’ל. “תארו לעצמכם: בקייץ ובחורף, בגשם ובשרב, הולך שמואל הזקן ברגל ממצפה לרמה, מרמה לגלגל וחוזר חלילה, לשפוט את העם. האם קיבל כסף תמורת עמלו, האם דרש שכר לעצמו?…”
ברגע זה שומע רפי את קולו של גדי מן החדר השני:
“ואני אומר לכם, ששמואל בכל זאת צדק. למרות הנימוק שמשטר של מלךמתקדם יותר משלטון הכוהנים.”
רפי קופץ ממיטתו ורץ לחדר השני. שם ישובים כולם על המיטות, לבושי נמנמות כחולות, ומדברים.
“בחיי, שיש קשר מחשבות,” הוא אומר עם היכנסו. “אני יושב לי בחדר השני, ועובר על המחברות, ונזכר במשפט, ופתאום התחלתם אתם לדבר על הנושא הזה.”
“להיפך: קודם התחלנו לדבר, ואחר כך אתה התחלת לחשוב.”
תלמה מספרת, שגם לה קורה לעיתים קרובות, שהיא חושבת על איזה שיר, ופתאום בא מישהו לקראתה ושורק אותו; יוסי טוען שגם הוא לעיתים רוצה להגיד משהו, ואחריכך מקדימו פתאום מישהו אחר ואומר אותו דבר ממש. אם עוד הפעם ישאלו אותנו על מה אנחנו רוצים ללמוד, אז נגיד שעל קשרי־מחשבות, טוב?"
“חכם־בלילה! כבר לא ישאלו אותך. בשנה הבאה, כשניסע למוסד, כבר נלמד לפי תוכנית.”
כולם קופצים על הנושא החדש ומתרפקים עליו.
הו, כן, שם במוסד… שם כבר לא נהיה קבוצה קטנה של תשעה ילדים. מכל הקיבוצים באים שמה. עשרים ואפילו עשרים־וחמישה ילדים בכיתה.. ואני אומרת לכם, שבקבוצה קטנה יותר טוב ללמוד… כן, עופרה, אבל זה לא משתלם מבחינה משקית… גם לא כדאי לבנות מעבדות למעט ילדים. ובמוסד? לא מעבדה אחת יש שם, אלא שלוש… אולם־ציור, מגרש־ספורט, בריכת־שחייה… ואני שמעתי, שתיכף נקבל מדריך מקבוצה יותר מבוגרת, שיעשה לנו פעולות צופיות בלילה, בחורשה… ואם זאת דווקא תהיה מדריכה, רותי, אז מה? לא, רותי בטוחה שדווקא יהיה זה מדריך. ויוסי שמע, שפרחחים שם נורא – לפעמים מסבנים את הריצפה במקלחת, ועורכים תחרות מי יחליק יותר רחוק. ואני שמעתי, שיש שם משוגע אחד, שעל כל דבר מוכן להתערב. פעם התערבו איתו שיצעק כמו תרנגול בזמן שיחת החברה, ופעם – שיסכים ללכת ערום מהמקלחת לחדר שלו. על שלוש טבלאות שוקולד חלב־אגוזים התערבו. הוא עוד ישנו שם? מי יודע, אולי כבר סילקו אותו. הוא לא התבייש? למה שיתבייש? טיפש מי שמתבייש. ואתה לא היית מתבייש? בכלל לא. מה אתם נותנים לי אם אני מתפשט ערום? קודם תתפשט, ואחר־כך תראה כבר – הפתעה. חכם, סתם ככה אני לא מסכים…
בערבוביה שוטפים הקולות. רמי, שכבר נכון היה להתפשט, נסוג לפתע. אך הינה אומר יוסי:
“אצלנו, בחצר,” (אביו גר בתל־אביב) “עשו פעם כל הילדים תחרות למי יש פי־פי הכי גדול.”
“נו, ומי ניצח?”
“ניצח אחד, לא־חשוב־מה־שמו־אתה־לא־מכיר”אותו."
“נראה אם יש לך דם להראות פעם את שלך.”
“אז תראה גם אתה את שלך.”
“טוב, אבל אתה מבטיח?”
“אני מזמין להיות שופט,” מכריז גדי, “זה יהיה כמו בתחרויות למלכת־היופי – לפי נקודות.”
גדי מארגן את התחרות. המועמדים הראשונים הם יוסי ורמי. תלמה צורחת, כאילו תקעוה על שפוד, מליטה את פניה, מציצה דרך האצבעות, ולבסוף, כאשר גדי מוקיע תכסיס זה, היא בורחת מן החדר. לקול צריחותיה נזעקים גם דיירי החדר השלישי, כולם בנמנמות, ובאים לקחת חבל בתחרות. אז גם תלמה אינה יכולה להתאפק וחוזרת. הכול צוחקים ורועשים, ורק עופרה יושבת בצד בשתיקה, וחושבת, מה היה אומר אבא שלה, שנהרג, על כל הדבר, אילו היה כאן. עוד לפני שעה קלה שוחחו שיחה רצינית כזאת, שיחה חיובית ובונה על הלימודים ועל עתיד הקבוצה במוסד, והינה… איך ייתכן שאותם הילדים ממש…
באותה שעה עובר יהודה על המרפסת. בהילוך מהיר הוא פוסע בדרכו אל הכיתה. בדלת חדר־השינה יש חלון גדול של רשת, לאותו חלון אין וילון, ויהודה גם מביט באותו כיוון. הילדים שומעים את צעדיו רק כאשר דמותו כבר עוברת, ומייד הכול קופאים על מיטותיהם. רגע של דממה קודחת. תלמה פוערת את פיה, מכסה עליו בידה, ופולטת צווחה חנוקה.
יוסי: “הוא ראה”.
תלמה: “בטח ראה.” (מליטה את פניה וצוחקת.)
רותי: “בואו ונעשה כאילו סתם ישבנו ודיברנו. נו, דברו משהו, מהר… גדי, בחייך, תתחיל לספר, מהר!”
גדי: “אז אחר־כך, כשנכנס הבלש ואטסון לחדר, הוא רואה ישר מולו, על הקיר, עקבות של ידיים. הוא, כמובן, תולש תיכף את הזכוכית המגדלת החשמלית, מרים אותה… אבל ממש באותו רגע נכבה האור. ואטסון מספיק להתכופף, ולכן הוא מקבל את המהלומה האדירה, שמנחית עליו הרוצח המסתורי, רק על הכתףהשמאלית. הוא מתרומם, מדליק את פנס הכיס, ורואה שהרוצח שתום”העיין שלף פגיון מורעל ומנסה לדקור. ואטסון לא יודע, שהשודד הספיק להחליף את כל כדורי האקדח שלו לכדורי־סרק, ויורה צרור. עכשיו נשמע זימזום, וואטסון מבין תיכף שהנוכל מפעיל את פצצת השעון, ובעוד רגע הבית כולו יתפוצץ… נו, יוסי, אולי תיגש ותראה אם הוא ישנו עוד?"
יוסי יושב ללא ניע, פעוּר־פה, ורק אחרי שניות אחדות הוא פולט ‘אה’ רפה,ניגש אל הדלת ולוחש:
“נכנס לכיתה.”
“אתם חושבים שראה?”
“לא ראה כלום. אחרת היה בא וצועק עלינו.”
“בטח שראה.”
“עכשיו נקבל חרבון,” אומרת עופרה בכעס. “כי התנהגתם כמו ילדים…” –
אינה רוצה לומר “מושחתים”, ומוסיפה רק: “כמו איזה ילדים מן העיר.”
“תמיד הבנים מתחילים בעניינים כאלה,” אומרת יעלה בייאוש.
“חזיריים,” משלימה תלמה את דבריה.
בכל הזדמנות אחרת היה מתעורר ויכוח חריף; עתה עסוק כל אחד בהירהוריו.
“גדי, עוזא, בחייך, תמשיך… אתה שומע? אמרת שפצצת־השעון…”
“טיפש, יוסי,” צוחקת רותי,,,אתה לא מבין שהוא כרגע המציא את זה?"
“מה זה חשוב? עוזא, מה איכפת לך? אמרת שוואטסון מבין שהבית יתפוצץ…”
בכיתה עומד יהודה וחש, שליבו הולם במהירות ושעולה בו רגש של בושה, כאילו היה שותף לעבירה. ברור שצריכה לבוא התערבות חינוכית. אבל איזו? צריך לשקול זאת בקור־רוח. רק לא לפעול באופן נמהר. אמנם גלוי וידוע שהמישחק המיני שכיח מאוד בגיל זה ואינו יכול לגרום כל נזק גופני, אבל אפשר היה בכל זאת לקוות שהחינוך הקיבוצי יתן תוצאות טובות יותר… הטוב ביותר היה – להתייעץ עם מישהו. אבל עם מי? אילו היה במקום חבר־עובדים מסודר, כמו בבתי־ספר אחרים… אלא שזו בינתיים הקבוצה הראשונה, והוא הינו המורה היחיד. ושמא יש לכנס את ועדת־החינוך? אבל אז ידע זאת למחרת כל הקיבוץ ותקום שערוריה. או לעיין בספרות החינוכית? באמת, יש שם חומר רב – אך תמיד מדובר בו על היחיד. דווקא על אודות המישחק המיני הקולקטיבי שותקים ספרי־החינוך ומשאירים את המחנך בסבך לבטיו!
הקבוצה זקוקה להסברה מינית ־ דבר זה ברור כשמש – וכן ברור, שצריך להפסיק מישחקים אלה מיד, אפילו אם אינם מזיקים. נוסף על כל הצרות, עוד עלולים להתפתח רגשידאשמה… או אולי לנקוט בדרך של שיחות פרטיות? אבל דווקא בשטח זה קשה למצוא את הנעימה הטבעית והמדובבת בשיחה עם הילדים. ואם לא תימצא הנעימה? איך לפתוח? מה לשאול? הינה, ילדים, ראיתי את זה ואת זה, ועתה ברצוני לדבר איתכם על אודות הבעיה… כן, זה הדרך: להיכנס לחדר ובמישרין וגלויות…
יהודה יוצא את הכיתה, אך עוד עם צעדיו הראשונים הוא שומע לחש:
“הוא בא! הוא בא! גדי, מהר תמשיך!”
ומייד אחרידכן עולה קולו הבהיר של גדי:
“ואטסון לא מתבלבל מן ההתפוצצות ורץ לדלת. מה אתם חושבים קורה? הדלת נסגרת לפניו על מנעול חשמלי. לפני החלון מופיע סורג אוטומטי של ברזל, והארובה נחסמת בסכינים מוחלדות מושחזות. ופתאום רואה ואטסון, שריצפת־החדר מלאה מים, והמים מתרוממים במהירות. הוא מבין תיכף, שהנבל רוצה להטביע אותו, ובשביל זה הוא ממלא את החדר במשאבות מיוחדות. אבל ואטסון יודע שהוא מוכרח להינצל בשביל להודיע למשטרה, שהמרגל מטמין בתוך עין־הזכוכית שלו צלמניה קטנה, ובה הוא מצלם את המיתקנים הצבאיים… אז מה ואטסון עושה? מוציא מן הכיס מקדח מתקפל, ומתחיל, כמו שאתם שומעים, לקדוח חור בקיר..”
על־כורחו יהודה מחייך, אך אומץ־ליבו החינוכי עזבו: לא, הוא מרגיש שלא ימצא את השפה המשותפת. הוא עובר על פני החדר ומהלך עוד זמן רב הנה והנה על מידרכות־הבטון של הקיבוץ.
למחרת כבר מותר לקום. בשעת ארוחת־הצהריים מתברר, שיהודה פנה אל רוב הילדים (אל כל אחד בפני עצמו, כמובן) וביקש מהם לסור אחר־הצהריים אל חדרו. רצונו לשוחח עימם. גדי מכריז מייד, שהוא מוכן לסדר תור, כמו כשבא הספר. כשגומר הראשון – יקרא לשני. אחרי כן מחפשים מתנדבים – מי מסכים ללכת ראשון? גדי טוען, שרותי ותלמה צריכות להתחיל במצווה, לפי הכלל ‘לידיס פירסט’. תלמה צווחת שהוא מטומטם כמו… וגדי עוזר לה בהצעות:
כמו מה? כמו ברווז, כמו תרנגול הודו? לבסוף הולכת עופרה, וכשהיא חוזרת, אי־אפשר להציל מפיה דבר. אורי, המעמיד פני קרירוח, הולך שני. בשובו אחרי חצי שעה, הוא מפטיר רק: “שטויות… קשקושים…” רותי שוב אינה יכולה לכבוש את סקרנותה ומתנדבת ללכת שלישית. השאר מחכים לה במרחק־מה מחדרו של יהודה, ליד עץ־שיטה גדול.
כששבה רותי היא סמוקה מאוד ונחנקת מצחוק:
“הוא שאל אותי אם אני סובלת ממצוקה מינית…”
רק למחרת מסכמים באופן סופי את הרשמים. מילונו של גדי מתעשר במונחים רבים. עוד זמן רב הוא חוקר ילדים שונים מה מצב רגשיד"האשמה שלהם, מיעץ להם להרבות בהתעמלות בוקר, וכשמספר מי, שהוא חש כאב־בטן, גדי מכריז כי אין זו אלא המצוקה המינית.
ד. יוד’ל 🔗
אביה של רותי, יוד’ל, הוא מגבהי־הקומה שבקיבוץ. אמנם, יש אחד העולה עליו בקומתו – ברוך – אבל בחור זה גבוה כל כך, עד שאין מביאים אותו בחשבון.
“כשברוך מעשן סיגריה בחושך,” מכריז גדי, “הוא נראה ממש כמגדלור מאותת.”
לא, את ברוך אין מביאים בחשבון, כי איננו גבה־קומה, יפה־קומה, אלא משונה־קומה, וחלק מן הילדים בטוחים, שאף בחורה לא תסכים להתחתן איתו משום שהוא ‘גבוה מדי’.
לא כן יוד’ל. רותי, למשל, בטוחה שהוא היפה בבחורי הקיבוץ.
“אבּ’שלי,” היא אומרת, “מכניס את כולם לכיס.”
יוד’ל מפורסם באמת, ואהוב. וכל זה מפני ה,חכמות' שלו. קודם כל, מדי שנה, באחד באפריל, הוא מצליח ‘לסדר’ את מחצית הקיבוץ. רותי שוקדת לספר לילדים את כל נפלאותיו באותו יום: איך הוא נכנס למזכירות ומטלפן לחדר האוכל, בעברית נלעגת, שקצין־המחוז האנגלי אומר לבקר בקיבוץ בצהריים, ויש להכין ארוחה חגיגית… ואיך הוא מדביק פתק על לוח־המודעות, שיש לקבל בדחיפות זריקות־חיסון נגד כלבת, ואחרי כן מפתה את החובשת להזריק לכמה חברים מים מזוקקים… לשיאו הוא מגיע כשפעם, שבוע לפני היום הגדול, כתב מכתב אל ועדת התרבות, שאלוף הארץ בשחמט, הח' אלוני, יבקר בקיבוץ לשם משחק סימולטני… ואכן, הוא מופיע בעיתו לבוש פראק, ענוב עניבה, חבוש מגבעת, מרכיב משקפיים ובעל שפם, מעשן מקטרת אנגלית, ותחת בית שחיו ירחון שחמט רוסי. רק בשעת מסעי הפתיחה המוזרים (ליוד’ל אין בקיאות רבה בכללי המשחק, ובאחד הלוחות הוא מדלג במלך מעבר לשורת החיילים ומעמידו במרכז הלוח בתנועה של תקיפוּת ושל עוז) מתגנבת מבוכה על פני המשתתפים, ומיד אחר־כך פורצים רעמי־הצחוק…
אך לפעמים תקצר רוחו להמתין לתאריך הנכסף, והוא מתחיל לתור אחר קרבן גם בימי החול, זמן רב לפני האחד באפריל. ויוד’ל בררן גדול בקרבנותיו. לעולם אינו מותח אדם חדש, תמים, שאינו אהוב על הבריות; דווקא את האריות שבחבורה, את הלצים המפורסמים, את בעלי המעמד במשק, הוא אוהב ‘לסדר’.
מאליו יובן שיוד’ל שליט שאין עליו עוררים גם בפורים, ולא בפורים בלבד, אלא בכל מסיבה. כאן מתגלה יוד’ל ראש וראשון לרקדנים: מפוחית נתונה לו בין שיניו, שלושה מעגלי הורה סובבים אותו, הוא רוקע ברגליו, מפסיק מזמן לזמן את נגינתו בצוויחות קטועות, ולעיתים, כשיש מנגן אחר, מתחרה, הוא יוצא לקראתו למערכה, ומנופף לעומתו במטפחת לבנה או אדומה.
הילדים אוהבים את יוד’ל בייחוד בשל מעשיותיו, אשר אין להן סוף, והן חוזרות ונשנות במהדורות מזומנות, אם גם בנוסחאות שונות, וכולן סובבות על עניין אחד: איך היו ‘מסדרים’ את החלוצים החדשים בימי העליה השלישית, באותם הימים הטובים, “כשאכלנו קדחת ודפקנו חצץ על הכבישים.” מעשה בבחורה פלונית, שאמרו לה, שמחלקים סירי־לילה לכל החברים, ומייד מיהרה למחסן הבגדים להזמין לה תור… ויום אחד עובדים בגן הירק, גשם מתחיל לטפטף ושולחים את אחד ה’ירוקים' הביתה, להביא מטריות לכל העובדים… עגלון טירון מקבל הוראה לצחצח את שיני הפרדות, ופותח בשקידה במלאכה… מעשה זה, ככל שאר הסיפורים, חוזר בנוסחאות הרבה: פעם אחת הוא מנקה את הטלפיים ומבריקן במשחת־נעליים חומה, וופעם אחרת היתה ההוראה – להרתיח את הזבל כדי לחטא אותו, ופעם – וזהו הנוסח האהוב ביותר על הילדים – נדרש הבחור ‘לעשות לפּר מאסאז’ בביצים'… וכל מעשה מתובל, כמובן, בפרטי־פרטים ובדקדוקי־דקדוקים, ולעולם אין סיפורו נמשך פחות ממחצית השעה, ותוך כדי כך מדגים יוד’ל בהנאה ובחיוּת, כיצד רותח ומבעבע הזבל המתבשל, וכיצד צונפות הפרדות בטעמן טעם משחת־שיניים וכיצד גועה הפר מרות…
ה. יוסף 🔗
את יוד’ל מזכירים תכופות בנשימה אחת עם יוסף, אבי גדי. שניהם בני עיירה אחת בגאליציה, עיירה ששמה ארוך ומצחיק, ולעולם אין הילדים מצליחים לבטאו נכונה, וכן גרים שניהם בבית אחד, חדר ליד חדר, ובכלל הם רעים ותיקים ונאמנים.
אך בעיקר מכריעות בעניין זה המעשיות שהם מספרים. יוסף עובד ברפת, נועל מגפיים כבדים, ובשובו מן העבודה נודף ממנו ריח משכר של זבל טרי, ריח המביא לכל הילדים פריסת־שלום מנוף אהוב.. קומתו גבוהה, בלוריתו פרועה, אפו עבה כבולבוס, ובפניו קו קונדסי נפלא. יוסף מעריץ את גדי, מפנקו, אך משתדל שלא ירגישו בכך הבן או שאר הילדים. כשהוא רוצה לספר סיפורים לגדי, הוא מזכה בהם גם את שאר ילדי הכיתה, ולעיתים קרובות, בערבי החורף, מתאספים בחדרו, גדי מרתיח מים על גבי תנור־נפט קטן ומזמזם וחולט קפה, או שהוא מניח עניין זה לאורי ויושב בקצה הספה ומקשקש ציורים בצבעי־המים שלו. כל השאר רובצים על הארץ, על גבי השטיח, ומאזינים לסיפור.
“ואותו חורף של שנת 29, היא השנה שבה נולדתם, היה חורף איום ונורא… לא היה כמותו מזמן שעלינו לארץ.. זוג הפרדות שקעו, עם העגלה, בביצה הגדולה, שהיתה בשעתה במקום שהיום נמצאים המוסך וסככת המכונות… עד האביב אי אפשר היה להוציאן…”
“מה, והן מתו?” דואג אורי.
“פרד אחד טבע. ראינו אותו שוקע לאט לאט, עד הבטן, עד הצוואר, עד שנבלע בביצה. הזעקנו את כל האנשים, הבאנו מוטות והתחלנו לתקוע אותם מתחת לפרד השני. עבדנו עד אפיסת הכוחות. לבסוף נמשה, כולו גוש בוץ אחד, ואין בכוחו לזוז מרוב חולשה. אחרי כן קיבל דלקת־ריאות, האכלנו אותו, וישבנו על ידו בלילה במשמרות… והעגלה נשארה תקועה בבוץ…”
“הייתם צריכים להביא טרקטור…” יועץ יוסי.
“טיפש,” מתפרצת רותי. “הרי אז עוד לא היה לנו שום טרקטור…”
“ולא רק טרקטור,” ממשיך יוסף, “אפילו כביש לא היה. את כביש עפולה־נצרת רק התחילו לסלול, ועבדו על יד בלפוריה… פעם אחת, למשל, חוזר לושק עם אורח, ולאותו מסכן רק רגל אחת, והשניה – קב של עץ. הם הולכים, עד בלפוריה, בכביש, ומשם – דרך השדות. פתאום יורד גשם. לא יצאה רבע־שעה – וכל העמק נהפך לביצה אחת גדולה. האורח המסכן מתחיל לשקוע: כל פעם שהוא מציג את רגל־העץ, היא נתקעת בבוץ, ולושק עוקר אותה, אך עם פסיעה שניה היא שוקעת שוב..”
הכול צוחקים. התמונה מבדחת מאוד – לושק, שהיום הוא כבר קרח כולו ויש לו כרס קטנה, גוחן ועוקר רגל כזו… רק רפי מתרעם עליהם בליבו. נדמה לו שאין הסיפור מצחיק כלל.
“היתה סערה איומה באותו חורף… בכל לילה התמוטטו כמה אוהלים, ובחושך ובגשם מתלבטים הדיירים המסכנים מתחת ליריעות הלחות, מגששים־זוחלים החוצה. אלא שהרוח מבדרת את האוהל, חובטת בהם, עד שהם מגיעים לבסוף לאוהל השכן, מגואלים בבוץ עד צוואר, יושבים לפוש קצת, מחפשים משהו לפרוש על הרצפה ולהוסיף לנמנם מעט, והינה צונח עליהם גם האוהל השני…”
“וצריפים לא היו לנו בכלל?” תמיה יוסי.
“היו שני צריפים קטנים – אחד לתינוקות, ואחד, קטנטן – בית השימוש.אבל גם הוא היה עף כל פעם. הבחורות חששו להכנס, שמא יעוף פתאום…”
צוחקים.
“נכון שהוא עף פעם בזמן שמירה ישבה בו?”
“ודאי. ואחרי כן חיזקו אותו בחבלים ובחוטים. אבל אלה היו עוקרים מן הבוץ את היתדות, ושוב הכול היה עף. מי שלא היו לו מגפיים לא היה יכול לזוז מן האוהל, ומפני שלא היו לנו די מגפיים, היינו נועלים אותם במשמרות: כשהיה שומר־הלילה שוכב לישון היתה נכנסת בחורה אחת לתוך המגפיים שלו, הולכת עד המטבח, חולצת אותם שם, ומישהו היה מחזיר אותם לאוהלים, כדי להוליך בחורה שניה…”
“ואיך היתה העבודה?” שואל אורי.
“המון. היינו בסך הכל שבעה־עשר איש. ים של קוצים היה כאן. למעלה מן הכתפיים. ביום הראשון פינינו לנו שביל קטן אל ראש הגבעה, וכמה מקומות בשביל להעמיד עליהם אוהלים. אילו היה מישהו מראה לנו צילום של הקיבוץ כפי שהוא נראה כיום, בתי־בטון מסויידים, גגות־רעפים אדומים, מדרכות־בטון, גינות־נוי – והיה אומר לנו שכך יהיה בזמן מן הזמנים – היינו חושבים אותו למטורף… אני זוכר עוד, שפעם יצאתי בזוג־פרדות לקצור את הקוצים ולחרוש קצת, במקום שנמצא היום הכביש. והינה עובר לו איזה בחור, שהולך ברגל מעין חרוד לחיפה. “מה אתה עושה כאן, מה?” הוא שואל אותי. ‘נו, הרי אתה רואה,’ אני אומר לו, ‘אני חורש כאן.’ ‘שמע לעצתי, עצת ותיק בארץ,’ הוא אומר לי ‘אדמת ארץ ישראל,’ הוא אומר, ‘טובה רק לדבר אחד: לעשות ממנה מגרש כדוּרגל.’”
“מה, הוא היה שחקן כדורגל?” שואל יוסי והכול צוחקים.
“וכשלא היתה עבודה, וכל היום הייתם יושבים בבירורים חברתיים ופוליטיים, איפה הייתם?” חוקרת עופרה.
“זה היה קודם, לפני ההתיישבות, במושבה. אז באמת לא היתה עבודה. הפרדסנים העבידו רק פועלים ערבים, כי אלה הסתפקו בשכר נמוך. כל יום היה עובד חבר אחד או שניים, ומזה היה מתפרנס כל הקיבוץ. היו קצת תורניות – במכבסה, למשל, או במטבח – וכל היתר היו יושבים וקוראים ספרים. לא פעם היה בא חבר לסידור העבודה, ומבקש שידחו לו את התורנות במכבסה לשבוע הבא, כי דווקא יש לו עכשיו ספר מעניין מאוד של דוסטויבסקי, והוא מוכרח לגמור אותו.”
“והשיחות?”
"כשהיה למישהו רעיון חדש או ש’היו לו בעיות', כפי שהיינו אומרים, תיכף היה מצלצל בפעמון וקורא לשיחה. פעם אחת, למשל, באמצע היום, מצלצל לונק. הכול מתכנסים והוא פותח ואומר, שהיום עלתה מחשבה בדעתו, שאולי כל ההתיישבות היא עניין ריאקציוני, כי המהפיכה העולמית קרובה בלי ספק, וחשוב קודם כול לארגן את הפלחים הערבים בארץדישראל ובסוריה, לפקוח את עיניהםמבחינה מעמדית, כדי שיוכלו לעבור לקומונות אגראריות…?
“אני לא מבין את העסק הזה,” אומר אורי בזעף. “סתם יושבים כך ולא עושים כלום חודשים! הרי לפחות גן ירק יכולתם לסדר. ואם לא היתה לכם אדמה, יכולתם לשתול את הירקות בין הבתים. זאת אומרת… בין האוהלים.”
יוסף מחייך. הוא מקטר מקטרת ומביט בבנו.
"ניסינו.. רק אינך מביא בחשבון את הרמה המשקית שלנו ואת ידיעותינו בחקלאות… באמת החלטנו להקים לנו משק עצמי קטן, גן ירק. בבוקר קמים, לוקחים את הטוריות, בשביל לעדור איזו חלקה. עודרים קצת, ואך יוצאת השמש, מתחיל אחד לטעון, שיש, לדעתו, נקודה אחת שבה לא דייק בורוכוב בניתוחו, ואת מצבו הכלכלי של העם היהודי יש לראות מנקודת־ראות שונה במקצת. ואז מתחילה מרקחה – מסתערים עליו שניים, לתהות על כוונותיו, אם רק בבורוכוב הוא כופר, או גם במארכסיזם, ולשכנע אותו כי בורוכוב צדק בכל זאת, ובינתיים מונחות להן הטוריות בצד, ואנחנו עומדים בשמש הלוהטת, והוויכוח גובר והולך, עד שאחד מציע להמשיך בצל אחד העצים… עד ארוחת הצהריים כבר מתגבשות רוב הלכות הבורוכוביזם, אבל קצתן מבקשות ליבוּן נוסף במחלוקת־אחריהצהריים… בקיצור: את החלקה הקטנה הזאת עיבדנו שבועיים.
אחרי כן מופיעה השאלה הגורלית – איך, ומה, וכיצד שותלים. למזלנו היה שם אגרונום אחד, שרק לפני כמה חודשים גמר את חוק לימודיו באיזה בית־ספר חקלאי גבוה באלג’יר. הוא דיבר צרפתית, ואנחנו – פולנית ויידיש. אבל לבסוף הגענו לידי הבנה מלאה, בתנועות ידיים, והכינונוּ לפי הוראותיו ערוגה עצומה לשתילת בצל. קנינו שלושה ארגזים בצל. לא היה ברור מניין יבוא הריווח – אם ירבו הבצלים בבטן האדמה, עד שבצל אחד יצמיח חמישה, או שיגדלו עוד יותר. אלא שלא העזנו לשאול. וסמכנו לחלוטין על האגרונום שלנו. הוא שתל את הכול במו ידיו. הוא שותל ואנחנו מגישים ולומדים. מעכשיו היה עלינו לחכות וכל יום אנחנו סודהבים פחי מים, כדי להשקות, והחלקה רחוקה מרחק רב מכל צינור. אדמת החמרה הארורה סופגת וסופגת ונשארה יבשה… עוברים שבוע, ושבועיים ושלושה – ואין בצל. לבסוף הולכים כמה סקרנים לחטט קצת בקרקע. ומה אתם חושבים? – הכול שתול הפוך, הראש למטה, והשורשים למעלה…"
כל הילדים צוהקים ורק אורי זעף.
“הייתם צריכים להאכיל אותו קצת מן הבצל שלו, כשהוא שתול הפוך, אני מתכוון לאגרונום,” מייעץ גדי. כל צותה שעה הוא יושב בקצה הספה ומציירבצבעי המים שלו. ככל שהרעש סביבו גדול ועליז, כן הוא מרגיש עצמו בטוב, וציורו מצליח יותר. כשמגיע הזמן להחליף צבע, הוא מוצץ את המכחול בפיו בהנאה רבה.
“האגרונום נסע בינתיים. הוא טען שהאקלים אשם..”
“היתה לכם תקופה נהדרת,” אומרת רותי ונאנחת. “היה לכם הרבה יותר חופש, והייתם יכולים להיות מופקרים כאלה. אתה רוצה – אתה הולך לעבוד: אתה לא רוצה – אתה לוקח את התרמיל שלך והולך ברגל לעין חרוד, לגדוד העבודה… היו אז אנשים רחבי־לב הרבה יותר, אני בטוחה…”
“אבל היה גם קשה,” אומר יוסף. "בכל פעם עזבו חברים, לא היה כסף, היו ימים שכמעט לא היה מה לאכול הגזבר המסכן שלנו שבר את ראש. ו… אנחנו גם לא ידענו בדיוק מה המצב… בימי גשם ישבנו וכתבנו מכתבים ארוכים לחוץ־לארץ על חוויות השיתופיות, ולגזבר לא היה כסף לשלוח את המכתבים. אבל הוא חשש לגלות. היה זמן של משבר חברתי, והקשר לבית, לחברים ולחברות בחוץ־לארץ, היה אחד הגורמים שחיזק את האנשים.. היו רבים שהיו להם הורים חולים, ואלה חששו לשלומם, היו שכתבו לאיזה קרוב באמריקה, ורמזו שמא הוא יכול לקבל בשבילם רשות כניסה… ואחרים היו להם חברות בפולין, שבעוד שנה היו עתידות להגיע, והם היו כותבים אליהן כל יום שני… במשך הזמן מתברר שהתשובות למכתבים מתמעטות, הכול תמיהים, – אי־הבנה, ריב משפחתי.. ופעם אחת, לפנות ערב, מחליטים שני לצים לערוך חיפוש באוהלו של הגזבר – אולי ימצאו כמה סיגריות. מחפשים בארון – כלומר, בארגז התפוזים העומד על יד מיטתו, ולבסוף מתחיל חשדן אחד לחטט אפילו במזרון. והינה רישרוש חשוד. הוא מגשש ומגשש – מכתב! וכתב־היד מוכר… הוא מסתכל – המכתב שלו, ורק שלשום כתב אותו.
נוּ, מובן שתיכף הם קורעים קרע במזרון ומוציאים אוצר גדול של מכתבים שלא נשלחו. תיכף פושטת הרינה במחנה, וקמה סערה עצומה. וכיוון שידוע, שבעוד שעות אחדות עתיד הגזבר האומלל לחזור הביתה – מחליטים לערוך לו קבלת פנים. אלא מה – עוברות כמה שעות, ובינתיים פג הזעם, ואת מקומו יורש – ההוּמוֹר. לקחנו את המכתבים וקישטנו בהם את חדר האוכל – פס שלם לאורך הקיר, ובאמצע סמל התנועה – חבצלת, ומלמטה כתבנו – והכול כמובן במעטפות ובגלויות ובמברקים –’חזק ואמץ!' כשמגיע הגזבר בערב, הוא רואה אותנו עומדים כולנו לפני חדר האוכל, ערוכים בשתי שורות ומסירים את הכובעים. נן, כיוון שהוא לץ, ועדיין איננו חושד כלום, הוא נתפס להלצה, מסיר את הכובע ועובר קוממיות בין השורות. לפני הדלת הוא אפילו מצדיע, ורעם של מחיאות כפיים עונה לעומתו. אחרי כן הוא נכנס, מביט, תופס בן־רגע את העסק, וכבר הוא משליך את הכובע לארץ וצועק: ‘זוהי הפרת־אימון, אני מתפטר!’ – רץ לאוהל, מסתגר בו, ואינו מראה פניו בחוץ. נו, נו, עכשיו אנחנו השפלנו את חוטמינו. חששנו שמא פגענו בו, תיארנו לעצמנו את כל הצרות והדאגות שלו וריחמנו עליו, ובו במקום יצאה משלחת לבקש ממנו סליחה ומחילה, להביע לו אימון, ולהציע לו שישוב לתפקידו…"
“נו, והוא שב?” שואלת עופרה.
“ודאי. אחר כך, כעבור כמה שנים, עזב. אתם לא הכרתם אותו. כך היה… כן, כן… היו ימים…” ויוסף מוצץ את מקטרתו.
חלק שני
אל ארץ חדשה 🔗
עבר ה"חופש הגדול'.
חלפו להם הימים, שבהם היו הילדים מהלכים יחפים בחצר הקיבוץ, בוססים באָבק החם, או צועדים עקב בצד אגודל בכרם, בשעת הבציר, ונזהרים שלא לדרוך על גרגירי הענבים הפזורים על הקרקע, שדבורים מוצצות מהם את עסיסם; ימים ארוכים ושזופי שמש, בעת שהיו עובדים עם החברים במשק ובשׂדות, במסיק הזיתים ובהכנת תחמיץ התירס; ימי קטיף השזיפים והובלת הקש מן השדות הקצורים, ימי טיולים בכבישי הארץ ונסיעות לתל־אביב.
כעת חורשים את השלפים. ובשמיים התכולים כבר מהלכים עננים – תחילה יחידים, עננה קטנה פה ועננה לבנה שם – והינה נקפו אך כמה ימים, וכבר מחוויר ומוצל כל האופק כולו. בא תור הסתיו. צריך לגשת למחסן הבגדים, למדוד מכנסיים חדשים וחולצות חדשות – עוד מעט עתידים לנסוע למקום חדש וגדול ומופלא – ל"מוסד החינוכי".
כשהמשׂאית מפליגה משער הקיבוץ, באים ההורים ללווֹתם – יוסף ורבקה, יוד’ל, אפרים… יהודה עומד ליד השער, מנפנף בידו, ומשקפיו מבריקים באור השמש. אבל דמותו מתגמדת והולכת, ועד מהרה שוב אין להבדיל בינה ובין העצים העוטרים את השער. הינה נעלם כליל.
כעבור מחצית השעה כבר רואים באופק את בניין המוסד – גדול, נשקף למרחוק מראש גבעה, ומאחוריו פרוש על צלעות ההרים שטיח ענק ירוק של חורשת אורנים. דרך השדות ניחרת מלהט השמש, ומדי פעם שב ומתעטה המראה הנכסף בצעיף עכוּר של אבק מיתמר. הנערים והנערות נצמדים לסולמות המכונית, ובולעים את המראות בעיניהם. סביבם משתרעים השדות הרחבים של העמק.
“זהו, ילדים, גמרנו עם החינוך, ועכשיו אנחנו גדולים,” אומר גדי. הדברים נאמרים בגלוי כדי לקנטר את חנה, שנתלוותה לחניכיה – למסור את הבגדים ואת הילדים עצמם לידי המטפלות החדשות שב"מוסד".
“בן כמה אתה בעצם, גדי?” שואלת חנה.
“בן ארבע־עשרה.”
“וכבר גמרת עם החינוך? כל כך מהר?”
“אני מקווה. ואם לא לגמרי – שיהיה לפחות חינוך עצמי… זה יותר נוח…”
חנה מסתכלת בראשיהם המתולתלים של אותם תשעה ילדים, שטיפלה בהם כמה שנים. האם תקשה פרידתה עליהם כשם שקשה פרידתם עליה? האם יזכרוה? וכשישובו בעוד שנים אחדות אל הקיבוץ והם גדולים וחברים שווי־זכויות – האם עוד יגידו לה שלום כשיפגשוה בדרך אל חדר־האוכל? יותר מבשאר מאריכה חנה לתלות עיניה בעופרה. איך היית אַת, חנה, בגיל ארבע־עשרה? האם גם אַת היית כה זרה לאמך? והאם לא תגדל עוד הזרות באותן שנים רבות, שיהיו הילדים רחוקים מן הבית?
“אם עכשיו יש לנו שנת 1942, א' ז’ת’ומרת שאנחנו גומרים בקיץ 1948, ואז בשנת 1950 אני אהיה בן 21 ובשנת 2000 אהיה בן שבעים ואחת…” מהרהר יוסי בקול, ולאחר הפסקה הוא מוסיף ואומר: “…חבל…”
עופרה מסתכלת בחיוך של סלחנות בכרבולת השׂיער המזדקרת מעל למצחו. המוסד – הרי זו קלחת גדולה, ובה מתערבלים ילדים הרבה מקיבוצים הרבה. ובה יש “מתח לימודי”, ו"פעילות חברתית", וקשה לדעת מראש איך יעמוד יוסי בכולן.
“למה זה חבל?” שואל רמי וממצמץ בעיניו.
“השנה האחת מקלקלת את הכול,” מסביר יוסי. “היה הרבה יותר טוב, אילו הייתי בשנת 1950 בן 20 ובשנת 2000 רק בן 70. אלה מספרים יותר עגולים…”
“את המספרים אפשר לתקן,” מנחמו גדי. “בשנת 1960 יכולים להיות לך 10 בנים, ב 1990 – 100 נכדים, וב2029, כשתהיה בן 100 בדיוק, אפשר להגיע ל 1000 נינים…”
יוסי מביט בו באי־אימון.
“אתה בטח מתכוון בצחוק,” הוא אומר לבסוף. “אבל בעצם… אם מתחתנים בני עשרים ומקבלים כל שנה ילד…”
רפי אינו מקשיב לשיחה. הוא עומד נשען אל סולם המכונית, הרוח מבדרת את בלוריתו השחורה, ועיניו הכחולות מהורהרות. בין בני קבוצה זו, הרועשת והצוהלת, שכולם חבריו וידידיו, ישנם שניים, שרפי אוהבם אהבה עזה ועצובה, אהבה שיש בה שמינית שבשמינית של פחד־פרידה: גדי הגבוה, בלוריתו שחורה ועזה, אפו עבה ופחוס ועיניו החומות מרצדות בצחוק מסותר, ורותי, העומדת בסמוך לו, תמירה וגמישה, שׂערה קצר ובהיר והשמש נותנת בו גוון של זהב, על אפה הקטן פורחות כמה בהרות־שמש חצופות ואף בעיניה מרקד צחוק ירקרק.
בימות החופש היה רפי בחיפה, אצל אביו, ולא ראה את ידידיו. רק הבוקר בא לקיבוץ, לנסוע עם הקבוצה כולה ל"מוסד." בבואו כבר מצא את הכּוֹל אצים ומתרוצצים, נושאים את החפצים אל המכונית, מעמיסים, צועקים, נפרדים… וכבר נעלמות הדמויות שליד השער… ובתוך השאון אי אפשר, כמובן, להידבר. – “שלום, מה נשמע, איך היה החופש, עצום! אני ביליתי נהדר…” זה הכול שיכול לומר לגדי, ולרותי אף לא הספיק להושיט יד. מרחוק צעק לה “שלום”. הנידה ראשה, וכבר אצה הלאה.
הכביש מתפתל בין שדות, העוטים את כל גוֹני הצהוב והחום של סוף הקיץ: מכוסי שלפים, חרושי תלמים, אפורי ברקנים. עד מהרה המשאית קרבה אל מרגלותיהן של גבעות סיד, המכוסות שׂיחי סירה קוצנית ומנוקדות עיזים שחורות. פה ושם, בפתחו של גיא, רובץ בוסתן ערבי ובית חומר מונח לידו כקוביית צעצועים.
אותו קיבוץ, שבצידו שוכן ה"מוסד החינוכי", מוקף גבעות משלושת עבריו, ורק פניו פתוחות כלפי העמק. שדרת דקלים, רפתים ומתבנים מקדמים את פני הבאים.
“המוסד בכלל מחוץ לקיבוץ,” אומר אורי, שכבר ביקר כאן פעם עם הוריו. “על הגבעה ההיא… אנחנו נעלה משם… תיכף תראה… פעם, כשיהיו הרבה ילדים בקיבוצים, יקימו הרבה מוסדות כאלה. כבר דיברו על זה במזכירות. אַבּ’שלי אמר לי.”
הקרקע סידית והדרך לבנה, אך הגבעה עטורה גינות. רותי מטפסת על סולם המכונית. במעלה הגבעה ניצב לו בניין גדול וארוך, בן קומתיים, ולו שני אגפים. מתמשכים בהם פרוזדורים ארוכים, ולאלה חלונות רחבים, הנשקפים על פני העמק, ישר מול הבאים.
המכונית נעצרת במפתיע ברחבה קטנה שלפני הבניין. הכול צונחים קדימה. ותלמה פורצת בצוויחה. וכבר מטפסת רותי מעל לסולמות.
“תורידו לי את התרמילים ואת השׂקים,” היא צועקת. עיניה מבריקות, ושערה הקצר פרוע.
“לאט־לאט,” אומרת חנה המתקשה לרדת. "בזהירות ולאט־לאט!
למטה נקבצים נערים ונערות הרבה, לבושי חולצות כחולות, מעגל גדול של סקרנים.
“תראו איזה צוציקים שולחים לנו,” אומר בחור גבוה, כבן שבע־עשרה. תלתליו בהירים ומשרוקית תלויה מכיס מכנסיו. מייד נמשכות אליו עיני כּוֹל.
“את זה אני מכירה! בחיי שאני מכירה אותו!” לוחשת רותי לעופרה. אַת לא זוכרת, הוא היה בכינוס ההוא…"
פורקים את החפצים – חבילות בגדים, ספרים, שמיכות־חורף עבות, ארוזות בשקים, וארגזים ובהם פנס של אופניים, רשת פרפרים, אולר, לוח שח, אוסף בולים, חליליות, יומנים, תצלומים… יש למהר בהורדה – שעתו של הנהג דחוקה.
כעבור דקה־דקתיים מוגפת הדלת, וכבר חוזרת המכונית במורד הדרך. חנה נחפזת אל מחסן הבגדים למסור את כל אשר הביאה – גם שעתה קצרה.
והם – קבוצה קטנה של תשעה ילדים – עומדים לבדם ברחבה, מוקפים סקרנים, ואף אלה הולכים ונפוצים. לפניהם בניינים זרים, גבעה זרה, ילדים זרים – ארץ חדשה. הבנות נקהלות סביב עופרה ורותי ומתלחשות. הבנים עומדים בצד שותקים, ושתיקתם כאילו מטכסת עצה.
רפי מביט בידידיו, טוב היה אילו יכול ללכת עכשיו איתם לתור את המקומות החדשים, לתהות במשותף על קנקנם ולהפריח סברות: “ואיך הכיתות כאן? מה דעתכם – טובות משלנו?” – “ולאן מגיעים אם הולכים לשמה? בוא ונראה…”
אבל את רותי אין להכיר. דומה שהיתה לכספית. מקפצת, מרקדת, פורקת חפצים, צוחקת, מסתודדת… אמנם אפשר היה, בעצם, לגשת אליה ולומר: “בואי ונלך קצת לראות את הכול, טוב? ואיך בילית את החופש?” אך כבר היא מדברת עם אחת, חדשה להם, לחדשים, אבל ותיקה במוסד, וכבר זו מושכתן, אותה ואת יתר הבנות, וכבר הן הולכות, וכבר כבשו לעצמן דריסת רגל בארץ החדשה. קבוצת סקרנים עדיין נקהלת סביבם.
“אז איך אנחנו – מעניינים?” שואל גדי כמה בנות, העומדות בירכתי אותה קבוצה.
“נורא, אתה בייחוד.”
“אח, זה טוב! חשבתי שרק אתן מעניינות. אבל אם גם אנחנו מעניינים אז זה בסדר. כי נורא משעמם להיות מעניין לבד. הרבה יותר מעניין להיות מעניינים ביחד.”
הבנות הולכות לדרכן, ואחת מהן רומזת באצבעה ואומרת לחברתה: “אלה החדשים. עוד די צוציקים כולם. אבל ההוא עם הבלורית הוא נורא לץ.”
“טוב,” אומר אורי לפתע בקול מעשי, “עד שירשמו את כל הבגדים וימסרו לנו את החדרים, אני ניגש לסייר קצת את השטח. אתה בא איתי, רפי?”
רפי הולך אחריו, וכן יוסי ורמי. גדי נעלם אי בזה. לאחר אותה שיחה קצרה, כבר הוא קושר דברים עם ילדים אחרים. גם הוא כבר מצא לו ידידים חדשים.
אורי מכיר מעט את הסביבה ומסביר ברוחב לב: “אתה רואה, שם למטה, מעבר לכביש, השדות שלהם. האדמה כבדה מדי. אבא אומר שבלי תעלות ניקוז אין להם סיכויים ליבולים של ממש… עכשיו בואו ונעבור את הבניין. באמצע, בין שני האגפים, צריכות להיות מדריגות. אתה זוכר, יוסי, כשהיינו כאן פעם עלינו אל הגג, והראו לנו את כל העמק…”
טיולם מתמשך והולך. אורי מקפיד לראות את הכול, בודק וחוקר את כל מוצאי החצר ומבואותיה. ושם, במורד, הולכים אל המשק הלימודי – (אורי מסביר: אילו ענפים, איך עובדים) – ואל חדרי הטבע – (מותר לעשות נסיונות לבד, מתי שרוצים? – שואל יוסי) – אל בתי המלאכה, אל בריכת השחיה (תמיד היא מלאה? יש מקפצה?) – וכשהם גומרים לסייר בכל אלה, אומר אורי בנחת:
“בפרשה זו בינתיים גמרנו. עכשיו אפשר לגשת לצד החורשה.”
השאר עייפים, אך אינם מעיזים להמרות את פיו. הם עוברים את מגרש הספורט ויורדים אל הגיא. המשעול צר. מצידו האחד משתקשק נחל, ומצידו האחר מגובבים גושי סלע. אחרי כן צצים לפניהם האורנים הראשונים והנחל עושה קני־סוף ושלוחות פטל. אינו נראה, רק מלמולו נשמע במעטה הירק.
“שרק לא נלך כאן לאיבוד,” אומר יוסי.
“זה נורא פשוט להתמצא כאן,” מסביר אורי, “המוסד נמצא על גבעה ויש לה שלושה מדרונות: בצפון יורדים לעמק, במזרח – לקיבוץ, במערב לוואדי הזה, ששמו ואדי אבו־שושא. ורק בצד דרום ממשיכים לעלות לחורשה.”
“אבל גם עכשיו אנחנו בחורשה, למרות שירדנו,” אומר רפי.
“בטח,” אורי אינו מתבלבל, “כי יש שתי דרכים לחורשה – למטה דרך הוואדי, ולמעלה – דרך המטעים.”
“איך אתה מתמצא?” מתפלא יוסי. “אני, למשל, כבר קצת מבולבל.”
דעתו של אורי זחוחה עליו. “תיכף נגיע לסוכה שעומדת על כלונסאות. בנו שם סכר אבנים קטן בוואדי, ויש מפל מים. והסוכה עומדת מעל למפל. ובצד ההוא, בדרך לאבו־שושא, עוברים על יד בית הקברות שלהם, ושם יש אלון קדוש.”
כשהם חוזרים מסיורם מראה להם חנה את חדריהם, ומתרה בהם עוד הפעם שיהיו ילדים טובים, שיכתבו הרבה – ונפרדת מהם. החדרים ערוכים בשורה ארוכה, בקומה השניה. חלונות המסדרון פתוחים לצד העמק. בחדרים בולטים מן הקיר מדפי עץ, תחתם מקפלים את המיטות ומושכים עליהן וילון. את חפציהם מניחים הנערים בארון קיר הנתון מתחת לחלון. לכל אחד מהם – תא. אינם מספיקים לערוך כראוי את החפצים, עד ששומעים בחוץ קריאה רבת־קולות:
“אוכלייים… אוכלייים…”
“לא מצלצלים כאן לארוחות,” מסביר אורי. “כי לא רוצים שיהיה רעש. ואז התורנים צועקים שיבואו לאכול.”
חדר האוכל רחב־ידיים ועטור מרפסות.
“יותר גדול משלנו” – מודה אורי בעל כּורחו.
הקירות מקושטים בירק ובתמונות. בחזית האולם מתנוססת סיסמה גדולה, אותיותיה כחולות על רקע לבן, ומכריזה, כי “בלהט נעורים נבנה…” אורי מושך בכתפיו בבוז, ואינו קורא את הסיסמה עד סופה. בצעדים נמרצים הוא ניגש אל אחד השולחנות, ושאר הנערים מתיישבים לידו. אך התחילו לאכול, קם אותו נער גבוה ומתולתל, שפגשו ליד המכונית, מקיש במזלג על שפתה של צלחת, ומהסה את השאון.
“לקול תרועת החצוצרה מתאספת חברת הילדים למפקד פתיחת השנה. יש להופיע בחולצות כחולות…”
“שמו ציקי!” לוחשת רותי לעופרה. “היום הוא עובר על ידי ואומר: ‘נו, חבובה, איך המוסד? לא רע, מה?’ אז תיכף שאלתי מה שמו. אמרו לי ש’ציקי'. תראי איזה שם מצחיק – ציקי!”
עיניו כחולות ולגלגניות. חולצתו משתרבבת ברישול מעל למכנסיו.
“בוודאי מן הקבוצה הבוגרת,” אומרת עופרה.
“הוא שוויצר,” לוחש רמי בקטרוג ליוסי. “תיכף מכירים עליו שהוא שוויצר נורא”.
אחרי ארוחת־הערב שוב לא נשאר זמן רב עד למפקד. מריעה חצוצרה. כל הקבוצות ממהרות להתאסף ליד חדרי המגורים שלהן. מתרוצצים במסדרונות, מגיפים דלתות, צועקים ונדחפים.
רק כעת נודע לאלה שהיו בסיור דבר שהבנות גילוהו עוד קודם לכן – שמצטרפים אליהם כמה ילדים חדשים, עירונים. הם עומדים מן הצד, זרים ומוזרים, בטלים ומתבטלים בפני הגרעין של הוותיקים.
“צריך לבחור מהר שם לקבוצה שלנו,” אומרת עופרה ברוב חשיבות. “מסרו לי שעלינו לבחור שם.”
מתגלע ויכוח חריף, ובסופו – בהסתייגותו המוחלטת של רמי, הטוען, כי שם זה דווקא הכי לא מוצלח, מחליטים על “סלע”. קבוצת סלע.
“למה לא ‘צריף’?” מתמרמר רמי, “אני מציע דווקא ‘קבוצת צריף’! או קבוצת ‘עץ איקליפטוס’. מה יש? מותר להציע! אז אני דווקא רוצה איקליפטוס. מה תעשו לי?”
“אפשר גם קרפדה וקנגוּרוּ, או… רגע, יש לי שם, שרמי בטח יסכים: ‘קיפּוד’!” מכריז גדי.
צוחקים.
בא ציקי, עונד עניבה שחורה הקשורה ברישול בשׂרוך חולצתו. מכנסיו הקצרים מופשלים בשני קיפּולים, ובחגורתו תלויה משרוקית על פתיל קלוע.
“הקשיבו, חבריא! מפני שעדיין אין לכם מדריך קבוע, אני מפקד עליכם במפקד זה. הקשב! בשלשות לפני הסת–דר!”
החצוצרה מריעה שנית. רותי ועוזי – אחד החדשים – מקבלים שני לפידים, ונעמדים בראש השורה. יוסי נדחק קדימה בכל כוחותיו, אך בסופו של דבר לא עלה בידו לזכות בלפיד. צועדים למקום המפקד.
מגרש הספורט כולו מוקף אורות. שלהבות קטנות הרבה מרצדות מתוך פחיות, שבהן נתון חול רווי נפט. הן ערוכות בריבוע של אש, ולאורכו מסתדרות השורות בשלשות. בחזית המפקד בוערות שתי אבוקות גבוהות – שני עמודי אש – ולפניהן עומדת בשורה הנהגות הקן, המחצצר והמתופף. עם תחילת המפקד לפתע מעלים עוד שלוש משׂואות גדולות, מאחורי הדגלים. במרחק מה, גבוהה מן האבוקות, תלויה כתובת אש על חוטי ברזל סמויים, ועתה מתלקחת כולה. “יום יום קדימה!” – אפשר לקרוא בה, ורק המלה האחרונה מטושטשת מעט מן הלהבות.
“נוכחים במפקד מאה ארבעים ושישה שומרים ושומרות,” מכריז בחור כחוש ושחרחר, הנותן את פקודותיו בקול חד – “אל הדגלים – שור!”
רפי בולע את המראה בעיניו. כשהוא שומע את מספר הנוכחים במפקד הוא אומר לעצמו בגאווה, שגם הוא נכלל במספר זה, גם הוא אחד השומרים, גם לו חלק בתנועה הגדולה… בשעה ששרים את ההמנונים הוא עומד מתוח, לצלילי “תחזקנה” הוא מפנה את עיניו אל הדגל התכול לבן, ועם שירת ה"אינטרנציונאל" – אל עבר האדום. הדגלים מתבדרים ברוח, מוזהבים בנוגה השלהבות. אילו בזה הרגע היה קורא לו מישהו לפרוץ קדימה למלחמת־קודש – שוב לא היה מהסס. ואמנם הם נקראים למשהו – הוא והשאר – אלא שבאותה “הוראת היום”, שזורות מלים חדשות הרבה וקשה לעמוד על משמעותן.
“נדע תוך ליכוד שורותינו להגביר מאמצים במתח הלימוד, לגבש ערכים של נכונות שומרית…” קוראת נערה עגולת־לחיים ולה צמות חומות. היא נראית לרפי מוּכּרת מאוד מאי־שם. בידה היא אוחזת דף נייר, ואילו הבחור הצנום, המפקד, מסייע לידה בפנס כיס. “נדע לעצב הווי חיים שומרי, תוך העמקת ביסוסנו האידיאולוגי, אשר רק הוא לבדו…” קולה מצלצל רך ובהיר.
האבוקות דולקות. הדגלים מוארים בנוגה האש. רוח מנשבת קלות מצד החורשה, הלהבות מתהבהבות והדגלים מתבדרים.
אחרי המפקד ממהרים אל חדר־האוכל, למסיבה. מזיזים לצדדים את השולחנות, ועורכים את הספסלים בחצי גורן. מרבים לשיר, ואחרי־כן מספרים נערים אחדים, איך בילו קבוצותיהם את החופש. קוראים פלייטונים מהווי המחנות והטיולים שנערכו בקיץ. צוחקים הרבה, ורק החדשים, שלא השתתפו באותם טיולים ומחנות, אינם מבינים הלצות אלו ומחייכים במבוכה. רותי יושבת באחת השורות הראשונות, רחוקה מרפי, וצוחקת בפה מלא.
לבסוף רוקדים הורה בשלושה מעגלים. הבנות – רותי, עופרה ותלמה – נדחקות אל המרכז. הבנים עומדים מן הצד, רותי נושרת מן המעגל הפנימי משולהבת, פרועת־ שׂיער, צונחת על אחד הספסלים ומושכת אחריה את עופרה.
“אח, אלה ריקודים! לא כמו שרקדו אצלנו. בבית כולם היו רק ילדונים אבל כאן רוקדים נהדר. די! עכשיו אני נחה קצת, לשמור לי כוח לריקודי הזוגות.”
ציקי רוקד גם הוא במרכז. את המשרוקית לא היתיר והיא מתנפנפת לה בגינדור על פתילה. תוך כדי ריקוד עוברת על ידו אותה נערה חומת הצמות והוא קורא לה בחצי קול: “מרץ, רחל, תני קצב! צריך לעייף את הצוציקים שילכו לישון. אחרת לא יהיו כאן ריקודים הערב.”
לבסוף מתפוררים המעגלים. הרוקדים צונחים אל הספסלים להינפש. עתה שוֹלה ציקי מפוחית־פה ממעמקי כיסיו ופותח בנגינת “קראקוביאק”.
“או!” אומר גדי לרפי היושב בצידו. “עכשיו מתחילים הריקודים לראווה.”
אכן – באולם סובבים רק זוגות מעטים. רוב הילדים יושבים ועומדים לאורך הקירות, עוקבים אחרי כל זוג ומעריכים את דרך ריקודו. הרוקדים הם מן הבוגרים שבמוסד, מקבוצת “שלהבת”. מן הצעירים רוקדות כמה בנות זו עם זו, ואפילו זוג של שני בנים רוקד לשמחת הקהל.
רפי ניגש אל רותי, חולצתה נשתלפה ממכנסיה בתנופת ההורה, על מצחה נתקבצו אגלי זיעה, עיניה עוקבות בצימאון אחרי הרוקדים.
“רוצה לרקוד, רותי?”
בקיץ גבהה ובגרה ועתה היא זרה ומתנכרת.
“אוי, לא עכשיו, רפי!” היא אומרת. “אני עוד לגמרי הרוגה מן ההורה.”
רפי נעמד על ידה.
“איך בילית את החופש, רותי?”
“ביליתי, כמו שמבלים.” אינה גורעת את עיניה מן הרוקדים.
באותו רגע ניגש אליהם ציקי, אוחז בידה של רותי ואומר: “בואי, לרקוד, חבובה.” ומושכה אחריו.
רותי ממהרת בעקבותיו ואומרת: “אבל אני כל כך עייפה,” וכבר התאימה את פסיעותיה אל קצב המנגינה. בשעת הסיבוב היא נשענת לאחור, והתלתל השובב, המשתרבב תדיר על מצחה, צונח כעת אל עורפּה. ציקי אוחזה בשתי ידיו במותניה, ומסביר לה משהו בלחש. עתה, עם הסיבוב האחרון, הוא מרימה לאוויר, מניפה. ורק כעבור שתי פסיעות היא צונחת ונשענת על ידיו לשמור על שיווי־משקלה.
רפי חוזר אל הספסל ויושב לצידו של גדי. גדי חש ברגלו – יש לו משהו ברגליים, כדבריו, איזה ליקוי בפרק־הירך. כבר פעם ופעמיים שׂמו לו גבס, כמו שריון של צב.
“תביט מה זה ריקוד,” אומר גדי. “רצים ורצים במעגל, ובסוף מגיעים בחזרה לאותו מקום…”
רפי מניד את ראשו.
גדי אומר:
“בתור יום ראשון – לא רע, מה?”
“כן, היה יום יפה” אומר רפי וקם.
“לאן אתה הולך, רפיק?”
“..אני… אני הולך לישון…” אומר רפי באי־ביטחון.
בחוץ הוא עומד לפני חדר האוכל. משמאלו משחיר הבניין הגדול, מימינו יורד המשעול אל הגיא. הלילה אפל, וכוכבים בהירים תלויים בשמיים. אם תאריך להביט בהם, תראה אותם מתהבהבים ונושרים.
בחופשת הקיץ קרא שירים הרבה, ועתה צצה בזכרונו שורה אחת משיר שלא הבין, טרדנית כזבוב, וככל שהוא עמל לגרשה, היא שבה ועולה ומתייצבת לפניו:
"הכוכב על היער
גדול, סוער.
אחינו ירד אל הגיא הרטוב."
מחר יתחילו החיים הסוערים של חברת הילדים שבמוסד החינוכי. הלוא כך לשון הסיסמה שבחדר האוכל. בלהט נעורים נבנה חיי חברה סוערים. או שמא היה כתוב הווי שומרי סוער? יתחילו הפעילות החברתית והמתח הלימודי, כפי שנאמר בהוראת היום. אחינו ירד אל הגיא הרטוב. רותי לא רצתה לרקוד איתך. אולי באמת היתה עייפה? אתה מפריע לה. היא כמו ציפור שיצאה למרחב – כל השנים לא היה לה עם מי לרקוד, מובן שתרצה לרקוד עם אלה שמיטיבים לעשות זאת… אחינו ירד אל הגיא הרטוב…
רפי עולה אל חדרו. חם ומחניק בבניין הגדול. רפי אינו מגיף את הדלת. ורוח קרירה עוברת במפולש. הוא יושב אל השולחן, נוטל דף נייר וכותב. לעיתים הוא מהרהר, חוזר ומוחק ושב וכותב. בין מחיקה למחיקה הוא כוסס את צפרניו, מכרסם את קצה העיפרון, מעלה כמה שורות – ודן אף אותן במחיקה פסקנית.
"שיר.
(החלטתי לנסות ולכתוב שיר, שיר מוקדש לר.)
הכוכב על היער גדול. סוער.
מתי נרד אל הגיא הרטוֹב?
אַת רקדת ריקוד סוער…"
קטע זה נמחק מייד. תחתיו נרשם באותיות נמרצות: “לא טוב!”
אחרי כן רפי חוזר וכותב את הכותרת, ותחתיה את השורות:
"אני הכוכב הסוער על הגיא.
אביט בך ודי.
מפינת השמיים, בלי רטט, בלי זיע
אך אציץ.
לא אפריע."
אחרי שנמחק גם קטע זה בא תורה של שורה חדשה:
“הכוכב בך מביט מפינת השמיים. אני בך אביט מפינת החיים.” מתחת שורה זו נרשם: “עוד יותר גרוע! כך בטח לא!” ואחריה – כותרת גדולה וחדשה:
“בפינת החיים (שיר מוקדש…”
ברגע זה הוא שומע מאחוריו את קולו של גדי: “אוי, רפיק, רפיק… אפילו שירים אתה כבר כותב… ירדת פלאים… באמת – כמו כוכב נופל… כמו כוכב מטאור… ותסלח לי אם אעיר לך, שלחיים אין שום פינה… אתה הרי מכיר את שיא הסבלנות? – לחפש פינה בשביל לחרבן בה – בתוך חדר עגול. זהו. קלקלתי לך את מצב הרוח הרומנטי? אם ככה, זה בסדר. בוא לישון.”
רפי אינו משיב. הוא מתפשט ועולה על מיטתו.
יומנים 🔗
עילה ראשונה ניתנה בכך, שעוד בבית, בקיבוץ, ערכו לילדים מסיבת־פרידה, לפני צאתם למוסד. חילקו ממתקים, איחלו כל טוב לקראת פרק החיים החדש במוסד, אשר בו המסגרת החברתית המורחבת תעמיד במבחן חיים ראשון את הערכים החינוכיים אשר רכשתם… וכה הלאה. לבסוף הגישו מתנה – לכל ילד ניתנה מחברת עבה ולה כריכה מהודרת מקרטון נוקשה. חנה הסבירה, כמה חשוב לנהל יומן, ובפרט כאשר מתחילים פרק חדש בחיים.
ובבוקר אחד, ימים מספר לאחר בואם למוסד, מתעורר אורי ונזכר להציץ ביומנו החדש: תחילה הוא פוקח את עיניו, נבוך לרגע, אלא שמייד הוא רואה את מדף העץ שמעל לראשו. המיטות המתקפלות אל הקיר. המוסד, השנה החדשה… על המדף מקושקשים שמות הרבה, וכמה וכמה ציורים. בדיוק מעל לראשו רשום בתוך מסגרת: “למזכרת נצח: בחדר זה גרו…”
בחוץ נשמע קול רינון משונה. זוהי משאבה, הממלאה את מיכל המיים שעל הגג. גבעת המוסד גבוהה, ולחץ המיים מן הבריכה של הקיבוץ אינו מספיק. טוב שעוד אתמול הספקת לבדוק את עניין המיכל, אחרת לא היית יודע כעת מה פשר הרינון, והדבר היה טורד אותך ממנוחתך.
כבר עבר שבוע? כל כך מהר?
אורי מתמתח. מולו ישנה עופרה. על ידה – תלמה, ובמיטה הרביעית – אחד חדש: עמוס. שכנים לא רעים. תלמה לפעמים קצת היסטרית וצוחקת יותר מדי ותמיד מאחרת לבוא לישון, אבל אפשר להסתדר איתה. עופרה אוהבת להטיף מוסר. ולחדש יש אוזניים בולטות מאוד, והוא כבר מתגלח. אבל בסך הכול – לא רע.
אורי מציץ בשעון היד החדש – גם הוא מתנת הקיבוץ: עוד מחצית השעה עד לתרועת החצוצרה. הוא מפהק, מתרומם, ונוטל מן המדף את המחברת העבה ומתחיל לדפדף.
“יומן.” – כתוב בעמוד הראשון, ולמטה, בכתב קטן מזה: “אורי סלע.” את המלה “קבוצת” שכח לכתוב. אין דבר.
"היום הראשון. ערכתי סיור, לבדוק מה מצב העניינים. הסיכום הכללי – לא רע.
א. המקום. יפה, אבל האדמה לא כל כך טובה לפלחה. ישנו גם כפר ערבי, אבו־ שושא, שעוד לא בדקתי.
ב. המוסד. אורכו שמונים מטרים בדיוק. זאת אומרת שהוא די ארוך. יש בו שני אגפים, ומדריגות באמצע. הבניין הגדול הוא חברתי מאוד ויש הרבה רעש.
ג. המשק. עובדים בו רק ילדים, ומבוגר אחד שמראה להם איך. ישנם כל הענפים, חוץ מרפת, כי חולבים בלילה. אני החלטתי לעבוד בפלחה. גדי אומר שאין לי סיכויים, כי יש תור. אמרתי לו שלא איכפת לי שום תור.
ד. סדר היום. ב6.30 התעמלות בוקר. מתחילים ללמוד, ורק אחר כך אוכלים. אנחנו עובדים שעה וחצי אחרי הצהריים, והגדולים – שלוש שעות. כל ערב עסוקים במשהו – שיחות עם המחנך, פעולות עם המדריך מן הקבוצה הבוגרת, חוגים. אני בכל אופן לא אלך למקהלה.
ה. המורים. ישראל הוא גבוה, ממושקף, הפנים שלו אדומות, והוא מעשן כל הזמן חוץ מבשיעורים, אז אסור לו. הוא המחנך ומלמד את מדעי הטבע. ברוך הוא נמוך. יש לו הרבה שערות שחורות מסביב, וקרחת קטנה באמצע. הוא ילמד את מדעי החברה.
ו. תכנית כתיבה לפעם הבאה: שיטת הלימודים.
סיכום כללי: די טוב כאן. חבל שאנחנו קבוצה הכי צעירה."
אורי מסיים את הקריאה ביומנו. אין לו כל חשק למלא אחרי הוראותיה של “תכנית הכתיבה לפעם הבאה”. הוא מתמתח, מתהפך אל הקיר, ומנסה לנמנם עוד מעט לפני תרועת החצוצרה.
באותו בוקר, בחדר השכן, מתעוררת גם רותי. מעליה – מדף של עץ. מייד היא נזכרת היכן היא, ממצמצת בעיניה, רואה את גדי, ואותו ילד חדש, מנומש ומחוצף, ששמו עוזי, שעודם ישנים, ואחר כך היא מתחילה לקרוא את השמות ולהביט בציורים שרשמו שוכני החדר הקודמים על צידו התחתון של המדף: “למזכרת עולם: בחדר זה ישנו ביחד…” ולבסוף נוטלת גם היא מחברת עבה בכריכת קרטון, שהיתה מונחת על המדף למראשותיה, ומתחילה לעיין בדברים שכתבה אתמול.
“יומן.” – כתוב בעמוד הראשון, ולמטה: “פרטי בהחלט! מי שימצא מחברת זו ויעז לקרוא בה, יידע שהוא מנוּול גדול!” – רותי מחייכת, ומתארת לעצמה מראש את פרצופו של אותו אומלל. הכתוב מניח את דעתה, והיא הופכת את הדף.
“המוסד!” היא קוראת בעמוד השני – "סוף סוף המוסד! כאן מתחיל פרק חדש בחיי. אח, כאן יהיה נהדר, אני חושבת, כי יש הרבה יותר חברה, ובגיל הנעורים העיקר הם חיי חברה תוססים. יכול להיות שהמורים לא כל כך חושבים ככה, אבל זה פרט. עוד בערב הראשון, כשרק באנו, כבר היתה מסיבה, ותיכף ראיתי, שכאן הכול יהיה אחרת. כולם התאספו בחדר־האוכל, ושרו, וגם סיפרו או קראו משהו, אבל בסוף רקדו. ואיזה ריקודים! אח, אלה היו ריקודים! אצלנו הרי בכלל לא ידעו לרקוד, ובעיקר – הבנים. וכאן יש כמה מן הקבוצה הבוגרת. שרוקדים נהדר. אמנם הם עוד לא כל כך מזמינים אותנו כשרוקדים, אלא תמיד לוקחים בנות יותר גדולות, ואנחנו נשארות בצד, אבל עוד מעט יראו איך אנחנו רוקדות. אותי, למשל, כבר מתחילים להזמין. ובייחוד צ. (אני מפחדת שאולי בכל זאת מישהו יקרא את היומן הזה פעם, למרות הכתובת שבהתחלה, ולכן אינני מזכירה שמות, ובייחוד לא הייתי רוצה, שהוא, כלומר צ. יקרא). אומרים שהוא גם יהיה המדריך שלנו. אח, הלוואי. הוא בטח חברמן נורא. והדבר שאני הכי מפסוטית ממנו – שכל יום שישי תהיה מסיבה כזו, ריקודים כאלה וחיי חברה תוססים, ואני מסיימת את הדף הראשון ביומני מתוך ביטחון ומרץ לקראת החיים החדשים, ואני מפסוטית נורא, ולכן אני גומרת בברכה שלנו: “חזק ואמץ!”
יעלה מתעוררת אף היא. בחוץ מצייצות ציפורים הרבה, ויעלה מקשיבה לקולן. היא מרימה מעט את ראשה, תולה את עיניה הגדולות והשחורות ברותי ואומרת בלחש, שלא להעיר את גדי ואת עוזי:
“בוקר טוב, רותי. איך ישנת? מה זה, יומן? אוי, את יודעת, גם אני מנהלת יומן כזה.”
ואף היא מורידה את המחברת העבה מעל המדף וקוראת בה:
“יומן.” כתוב על העמוד הראשון, ולמטה, בכתב קטן ואלכסוני:
"אהבתי הרוח קל הכנפיים.
אהבתי את שמש האור
ושיר חדווה נישא על שפתיים.
היום את השיר לא אזכור."
“התחיל פרק חדש בחיי,” – קוראת יעלה בעמוד השני – "ועם תחילתו החלטתי לשנות את עצמי לגמרי. לא אעסוק עוד בשום לבטים וחיטוטים. אפעל הרבה בקבוצה ובחברה, אחשוב הרבה על האחרים, ומעט על עצמי, ואם אפשר – על עצמי לא אחשוב בכלל. ותמיד אעזור לכולם. אם יהיה למישהו מצב רוח – אנחם אותו, ובכלל – אקדיש את כולי לטובת הכלל.
אנחנו כל כך עסוקים כאן כל היום, שבכלל אין זמן להרהר. זה טוב. אז שוכחים את העצב. במסיבה האחרונה, כשרקדו הורה, וכולם שרו וכולם נישאו במעגל –הצטרפתי גם אני, למרות שהחלטתי, בעצם, שלא ארקוד עוד. רקדתי כמו שיכורה, חשתי איך אני צוללת בזרם, כמו ברחוב גדול, המלא על גדותיו אנשים, את חשה איך הם גורפים אותך איתם, ואיך את אובדת בתוך ההמון. הינה מסתיים הדף הראשון ביומני. מי יודע מה ייכתב באחרון הדפים שיבואו?"
יוסי שוכב פרקדן, בפישוט איברים, ראשו הגדול נטוי והוא מחייך מתוך שינה.
“המוסד הוא משהו אדיר,” – כתוב ביומנו, ישר על העמוד הראשון וללא גינוני הקדמות. – "הקיבוץ שלנו שווה את כל הקיבוצים ביחד, אבל בכמה דברים הוא לא מגיע למוסד עד הקרסוליים. קודם כל כמעט שבכלל אין מטפלות! בבוקר קמים לקול תרועת החצוצרה. אף אחד לא משגיח עליך, איך אתה מסדר את המיטה, ואם אתה מסדר בכלל. אף אחד לא בודק, אם אתה מתרחץ ומצחצח את השיניים, לא בבוקר ולא אחרי העבודה. ובכלל – המקלחת! המקלחת היא דבר עצום כזה, שרק בגללו כדאי להתקלח. אחרי שהילדות גומרות ומסתלקות, חת ושתים מסבנים את הרצפה, מתיזים עליה מים ומחליקים! מחליקים לכל אורך המקלחת, עד שעולה קצף. נהדר זה בכלל לא ביטוי בשביל זה. עצום! אדיר!
ומגרש הספורט! יש כאן ממש מגרש ספורט. אבל באמת – מגרש! ובו מתח, סולמות שוודיים ובור קפיצה… חבל שבריכת השחיה כבר ריקה – ימלאו אותה רק בקיץ הבא. מילא. עד אז נסבן כל יום את הרצפה במקלחת ונחליק…"
רפי שוכב מקופל ומכורבל. את פניו הוא כובש בכר.
“עדיין אינני מבין את הכול,” – כתוב ביומנו – "הכול חדש. וקצת עצוב. גדי מצא לו חברים חדשים, שיודעים לצייר, ויחד הם מכינים קישוט בתמונות ובציורים בשביל המסיבה הבאה. ובין כל הילדים החדשים, בבניין הגדול הזה, במשך כל היום, שהוא כה גדוש ומלא – בכל אלה אינני מוצא שהות לדבר איתו. ואילו היה לי פנאי, והיינו מדברים – כלום היה מבין לי? כבר בערב הראשון, כשראני כותב שיר, צחק ולעג לי. נדמה לי שמאותה הסיבה גם נפסקה הידידות שלי עם רותי: החיים החדשים מושכים אותה. כשאני קושר שיחה איתה, תמיד נדמה לי שבאתי שלא בעיתי, שאני מפריע לה במשהו, כאילו רצתה ללכת לאן שהוא, לחפש דבר מה, ואני מונע זאת ממנה. נפרדנו, לפני החופש, כידידים טובים, וכשנפגשנו במוסד – והינה אנחנו זרים.
עצוב לי, עצוב לי – במסיבה האחרונה רקדו כולם, ואני רציתי לדבר אל מישהו. נוכחתי לדעת שאני גלמוד. אולי עלי להיות כמו אורי – תמיד מעשי, תמיד ישר לעניין, בלי לבטים, בלי צחוק ובלי דיבורים יתירים, בקיצור: אורי.
או – כמו גדי: מתלוצץ, יודע איך לדבר עם כל אחד, מצליח לצייר, מיטיב לשיר, שורק (הוא יודע לשרוק על כל האצבעות)… בכל מקום מיד הוא מוצא ידידים. אפילו יוסי מוצא חן בעיני בפשטות שלו הילדותית: הוא אוהב לשחק וכשמשהו לא הולך לו – הוא מתיישב ובוכה, ואחרי רגע – כבר שכח, ושוב הוא צוחק.
לכולם יש משהו משלהם. כולם הולכים בדרכם הם. ואני? לוא יכולתי לרוץ לאן שהוא, להקשיב לסיפורים, ואפילו, כמו יוסי, לבכות… כן, לבכות בלי להתבייש בכך. לוא היה לי חבר טוב, שאפשר לתת בו אמון, שאדע: יכול לקרות ויהי מה, אוכל לעשות אפילו את הגרוע במעשים – ובכל זאת אוכל לבוא אליו, ותמיד יקבלני, בלי נזיפה ויבין. האם בכלל יש חבר כזה? ואולי זה ניתן לאדם רק פעם אחת, וזאת… אבל הריהי רחוקה… אוי, אמא, הרי גם את לא היית מבינה אותי… הרי בעצמי אינני יודע מה אני רוצה…"
גדי שוכב על צידו ופוקח מעט את עיניו. בחוץ האיר היום, ולמטה כבר מהדהדים צעדים. משמע: עוד מעט צריך יהיה לקום. גדי משמיע נהמה ממושכת. מתהפך, מתכרבל ביתר עוז בשמיכתו, למצות את מלוא נעימותן של הדקות האחרונות שנותרו. ביומנו רשומות רק שורות מעטות, בכתב יד אלכסוני ומרושל.
“יוסף אמנם נתן לי מחברת, אבל אני כבר רואה, שלא יצא מזה הרבה. לא תהיה לי סבלנות. לכתוב הולך לאט מדי, ובינתיים בורחות המחשבות קדימה. המוסד נהדר. אפשר לעשות כאן חיים. הרגל שלי מזופתת. שוב כואבת. צריך לצייר הרבה, וללמוד ולדאוג שגם בקבוצה העניינים יהיו על הגובה. ולא לשים לב. והרבה לצחוק. כי לצחוק זה דבר הכי טוב בעולם.”
גדי מושך שנית את השמיכה מעל לראשו.
בחוץ נשמעת תרועת החצוצרה
הביקור הראשון אצל אבו־סלים 🔗
יום סתיו, קצת נוגה וקצת מפוכח; אחד מאותם ימים, שהחמה עדיין בהירה בשמיהם, אלא שרוח קרירה וערימות עננים הרבה מזכירות לך בלי הרף את סוף הקיץ. במשעול המוליך לאורך הגיא מטיילים ארבעה נערים. את הנחל הם חוצים ליד המפּל, ועוברים לאותה חלקת יער, הנמצאת על המדרון המתרומם אל אבו־ שושא. פה מגובב גל האשפה של הקיבוץ – המזבלה. כשהם קרבים הם מבחינים בכמה דמויות שחורות רכונות ארצה.
“אלה ערבושים מאבו־שושא, שבאו לחטט,” מסביר אורי.
“לא ברור מה אפשר למצוא כאן,” מעיר עוזי.
“אל תגיד. בשבילם כל חתיכת ברזל או פח יש לה ערך. ואתה חושב שלא זורקים לפעמים, בטעות, סכין או מזלג?”
הם צועדים כמה צעדים נוספים, אך בו ברגע שהם עוזבים את חסות העצים ונגלים לעין, מזדקפות הדמויות ונמלטות בריצה מהירה אל הגדר.
“אלה בסך הכול ילדים,” אומר עוזי באכזבה.
הבורחים הם שלושה: שניים קטנים, ורק השלישי בערך בן גילם של הנערים.
“בטח, אלא מה חשבת? הגדולים לא יעסקו בשטויות כאלה. אם לגנוב – אז מוטב משהו יותר רציני, חציר מהשדה, או פרי מהמטע…”
“מה, הם גונבים?” שואל עוזי.
“בטח,” מסביר גדי, “אין כל סיבה הגיונית למה לא יגנבו. בכל עם יש גנבים, ולמה דווקא הערבים יהיו כולם צדיקים? ואנחנו, אתה חושב, כשיוצאים לטיול בקיץ, לא סוחבים פרי מכל מטע שמזדמן לנו?”
“אבל לא חציר מהשדה.”
“כי אנחנו לא חמורים, שנאכל חציר.”
“ואסור להם לחטט כאן במזבלה?” חוקר עוזי, עודנו ירוק בהלכות חיי קיבוץ.
“בטח. בשביל מה הקימו גדר תיל? כעת הם באים לחטט באשפה, בלילה באים לסחוב ענפים ולכרות כמה עצים, ואם יהיו עוד הפעם מאורעות, ינסו שוב לשרוף לך את החורשה, כמו בשנת שלושים ושש.” – אורי מסביר זאת בזעף. איננו מוכן לשטות בכגון אלה.
“אז טוב שגרשנו אותם.”
“חכם בלילה! אל תחשוב שנבהלו כל כך, חס ושלום. תיכף אחרי שנסתלק יחזרו. יש להם בטח איזו פירצה בגדר.”
הם ניגשים לבחון את המצב מקרוב. גל האשפה אינו מרוחק מהגיא, ונמצא בקרחת יער גדולה, חשופה כליל מעצים, עטורת ברקנים הרבה, גבוהים ויבשים. הרוח נושאת לקראתם ריח צחנה חריף. במרכזו של גל האשפה מונח שלד של בקר, וסביבו קופסאות שימורים ריקות הרבה, קליפות תפוזים, ניירות, פחים, חוטי ברזל, עצים עקורים אחדים, ואפילו גרף ישן וחלוּד מאוד.
“לוא המזבלה לא היתה מסריחה כל כך, הייתי מצייר את השלד עם הסיר־לילה.” – מכריז גדי. – “זה היה נותן מיזוג נהדר, וכולם היו חושבים שזה משהו סמלי.”
הילדים הערבים נעלמו מאחורי שיח שיזף גדול ודוקרני. שיחים כאלה נקראים “דוֹם”, ופריים חמצמץ וקמחי. שם נגלית בגדר פירצה רחבה, שאפשר לעבור בה בשפיפה. החוטים נחתכו ונכפפו לצדדים בקפדנות, שלא ייקרעו הבגדים בשעת מעבר מהיר.
“תראה איך שסילקו את החוטים,” אומר אורי בהערכה. “ובכלל, העסק מוּסווה לא רע.”
“וגם השביל כבוש. הולכים כאן הרבה.”
הם מתרחקים מן הגל, ומתיישבים על המצע הרך והדוקרני של מחטי האורן, בשפת החורשה. גדי מסיר את תרמיל הצד, שטילטל עימו כל אותה שעה. מוציא מתוכו גליון נייר מקופל, לוח עץ קטן, נעצים, בקבוק מים, צלוחית. מכחול וקופסת צבעים.
“אם לא איכפת לכם, אני מרביץ כאן רישום חטוף. השלד הקסים אותי.”
הנערים עוקבים אחרי קווי השרטוט הראשונים. מדי פעם מעיר גדי הערות־ביניים קצרות לשיחתם ומרבה למצוץ את מכחולו לנקותו, שעה שהוא מחליף צבע בצבע.
“יש להם בסך הכל חיים די קשים, לילדים האלה,” אומר רפי.
איש איננו חולק על כך. משתררת שתיקה.
פתאום מסתובב עוזי בתנופה רבה, כאילו נעקץ על ידי רמש, תופס את אורי בידו, וצועק: “חברה! בחיי שצץ לי רעיון!”
“ש… ש.. שה… שה.” משתיקו גדי, “אנחנו מאמינים לך. אין צורך להשביע אותנו. אין ספק, שבין היתר יכול לצוץ לך גם רעיון.”
“חברה, אנחנו יכולים לתפוס אחד!”
“אחד מה?”
“ערבצ’וק אחד!”
“איך? ממש לתפוס? מתי?”
“תסתכלו מסביב,” מתלהב עוזי. “בכלל אין לאן לברוח, חוץ מהפירצה ההיא בגדר. שם – צריך לטפס, ומסתבכים בחוטים וכאן, בקוצים האלה, אי אפשר לרוץ. מספיק להתגנב, ולחסום לו את הפירצה, וכבר תפסת אותו.”
“לא רע,” אומר אורי.
“ככה הייתי תופס עכברים בבית,” מתפאר עוזי, “קודם נותן להם לצאת מהחור, ואחר כך חוסם להם את הדרך לחזור.” – הוא מצפה לצחוק שבהסכמה. אך שלושת הנערים שותקים.
“טוב,” אומר רפי לפתע. “ולאחר שנניח תתפוס אחד – מה הלאה?”
עוזי נבוך.
“זה תלוי,” הוא אומר, “מה רוצים לעשות בו.”
“נכון,” מסכים גדי. “בזה זה באמת תלוי. איזה רצונות אתה מעמיד לרשותנו?”
“אפשר לתת לו מנה אחת כזאת, שלא יבוא עוד למזבלה.” עוזי חש עצמו לא בנוח.
“בעצם… למה באים רק הילדים הערבים לחטט במזבלה, ולא ילדים מן המוסד?” שואל רפי.
עוזי מסתכל בו בעיניים בוהות.
“מפני שילדי המוסד… מפני ש… שמע, מה אתה שואל אותי שטויות? ברור שילדי המוסד לא ילכו לחטט כאן בטינופת.”
“נו, והערבים?” לא מרפה ממנו רפי.
“אני יודע?… בטח יש להם תענוג מזה…”
“בחוץ־לארץ היהודים היו עוסקים הרבה במסחר, וכמעט לא היו איכרים או פועלי מתכת יהודים, ולא ספורטאים יהודים. אז גם כן שאלו תמיד בגלל מה זה. ואתה יודע מה אמרו?”
“נו?”
“שהם יהודים, אז הם כאלה.”
“שמע, מה בעצם אתה רוצה ממני?” מתכעס עוזי, “אתה חושב שיש לי תענוג מזה שמרביצים לערבי, וביחוד לילד? אני חדש כאן, ולא הייתי מקודם בקיבוץ, ורציתי להציע לכם רעיון איך לשמור על המזבלה שלכם. זה הכול. אם אין זה מוצא חן בעיניך, תרצה להם הרצאה על אחוות עמים.”
“את זה באמת צריך היה לעשות.” אומר רפי בכובד ראש. אלא מה? אי אפשר לדבר איתם. תמיד כשמתקרבים הם בורחים."
“אדרבא” עומד עוזי על דעתו. “נתפוס אחד לפי התוכנית שלי, ואחר כך תוכל להרצות לו.”
הוא מביט בגדי ובאורי ומבחין בעיניהם באות של פקפוק ובשביב של יצר המשחק ובניצוץ של תאַוות הציד. מניותיה של תכניתו שוב נמצאות בקו העליה.
“יאללה, מנסים! אחרי־כן כבר נראה מה נעשה. אני מתגנב לשיח ה’דוֹם' ומסתתר בו,” הוא מכריז. “ואתם תצעקו לי אם רואים אותי. אחר כך תסתלקו באופן הפגנתי, ושוב תחזרו מאחורי הקוצים. אחרי שייכנסו ויתחילו לחטט, תופיעו אתם, ואז אצא ואחסום את הפירצה.”
“רק תדעו לכם, שאני לא אוכל לרוץ בגלל הרגל שלי,” מודיע גדי. “אם אתם חושבים להיבהל פתאום ולברוח – נא להזהירני רבע שעה קודם, שאספיק להגיע לחוף מבטחים.”
עוזי שוב אינו שומע את דבריו, הוא רץ אל הגדר ומסתתר בין ענפיו הסבוכים של השיזף.
“בחיי שהוא חברמן,” משבח אורי. אל תשכחו של"דום" הזה יש קוצים הגונים. נראה איך יצליח לצאת משם שלם."
“הוא בחור טוב,” מסכים גדי, “רק קצת חמום מדי. אם נשפשף ונלטש אותו עוד יצא ממנו בן אדם.”
הם רומזים לו, שהוא מוסווה היטב ומתרחקים קוממיות בדרך. אחר כך הם חוזרים בקומה שפופה, בהסתר. בקצה המזבלה הם תופסים עמדות נוחות ומוסתרות, ולהן פתח תצפית קטן בסבך הקוצים. גדי מתבצר בתוך החורשה, מאחורי מדרגת סלע. כבר כעבור דקה או שתיים הוא יוצא משם, ומגיע בהליכה שפופה אל מקום שבתם של רפי ואורי.
“משעמם לי לבד,” הוא מודיע. “ומלבד זה נעשה רושם הרבה יותר חזק, אם נצוץ לפתע שלושתנו ביחד מתוך הקוצים.”
“שמע, עוזא,” אומר רפי לגדי. “אני עוד לא בטוח אם זה ייגמר בסדר, מה שאנחנו עושים עכשיו.”
גדי מחייך. רפי פונה אליו כך רק לעיתים רחוקות, בשעה שהוא מדבר על משהו המעסיקו או הנוגע לו במיוחד.
“זה יהיה בסדר גמור, ילד,” הוא מרגיע את רפי.
רפי רוצה להשיב בלחש, אך חש דחיפה נמרצת בידו. אורי רומז באצבע אל עבר הגל. הבורחים שבים ועוברים במהירות ובזריזות ליד שיח השיזף. שתיים הן ילדות, בנות שמונה או בנות תשע, לכל היותר.
“שרק לא יתחיל עם הבנות,” לוחש אורי, “צריך לתת להן לברוח ולתפוס רק את הגדול. טוב שיש לי חבל בכיס.”
הם עוקבים אחרי המתקרבים, וליבותיהם דופקים בחוזקה. עיניהם מצטמצמות, שריריהם נדרכים. הנער, שחרחר ולבוש בלואים, מתקדם במהירות. אם לא יצא עוזי כעת, יגלה מיד את האורבים.
ברגע שהנער מגיע אל גל האשפה, תוחב גדי את אצבעותיו אל פיו ושורק. שלושת הילדים הערבים נעצרים לשניה ונמלטים אל הגדר. כאן קופץ לקראתם עוזי ורץ אל הנער השחרחר. זה פונה לאחוריו, והילדות מצליחות, באמת, להגיע אל השיזף, עוברות בפירצה, ורצות בכל כוחן בשביל העולה אל הכפר. כעת יוצאים מן המסתור גם אורי ורפי. הנער משנה שוב את כיווּן ריצתו, אך מתחוור לו שהוא מוקף. הוא נעמד במבוכה. ארבעתם קרבים אליו בהליכה, כעניבה מתהדקת. הנער נשאר עומד במקומו. אין לו כל סיכוי לברוח. הוא מישיר להביט בהם. בהגיעם למרחק צעדים מעטים ממנו הם נעצרים. כל אחד מחכה, שחברו יטול את היוזמה.
“אני מציע שבכלל נעזוב אותו,” אומר אורי לפתע.
“שטויות,” אומר גדי, עכשיו זה יקלקל את הכּוֹל. תיכף תראו איך שאסתדר איתו." הוא פונה אל הנער, רומז על עצמו ואומר: “גדי.” רומז אליו ושואל: “אחמד? מוחמד? עבדאללה?”
יתר השלושה פורצים בצחוק. גם הנער חושף טור שיניים לבנות ואומר: “סוהיל.”
“אתה סוהיל?” שואל גדי, ושוב רומז באצבעו, לסלק כל ספק.
הנער השחרחר מניד את ראשו.
“יא סוהיל, יא חביבי, אתה הולך איתנו,” גדי רומז בראשו ונוגע בידו של הנער.
הלה איננו זז ממקומו.
“אתה מפחד?” על כך לא ניתנת תשובה. “נו, תהיה גיבור.” גדי מבליט את חזהו ופוסע פסיעה גסה. “לא כך,” הוא רועד, ברכיו מרטטות, שיניו נוקשות. “האדא מוש קווייס, ככה, היכּ לאזים, אנתה ואחנא…” מגמגם גדי ושוב מדגים הליכת קוממיות, בחזה מובלט ובראש מורם.
כולם צוחקים והנער מחייך במבוכה.
“יאללה. אנתה כסלאן!” ולחבריו מתרגם גדי מיד: “אמרתי לו שהוא עצלן.”
גדי ממשיך ומסביר, שאין מתכוונים לשחוט אותו (הדגמה) ולא לירות בו (הדגמה) ולא להרביץ לו (הדגמה) אלא לתת לו לאכול (כנ"ל). הכול נגרפים בנחשול של צחוק, ואז מתחיל הנער לאיטו ללכת איתם. שניים לפניו ושניים אחריו הם צועדים אל חצר המוסד.
“תארו לכם, שהיינו יודעים טוב ערבית” – אומר רפי מהורהר – “יכולנו להסביר לו את הכּוֹל על החיים שלנו…”
גדי מעלה בינתיים על דעתו בעיה מעשית יותר: “כשאנחנו מגיעים,” הוא מכריז, “לא מספרים על העניין לאף אחד, אחרת תיכף יהיה בלאגאן, ואחרי עשרה רגעים כל המוסד ירוץ אחרינו. קודם כל נושיב אותו באיזו פינה וניתן לו תפוח זהב. משהו אחר ממילא לא יאכל, כי יחשוד שמרעילים אותו. אחר כך ניקח אותו לסיבוב בחצר ונראה לו את המשק ואת מגרש הספורט ונשלח אותו הביתה.”
“מה יצא מכל העסק עוד לא כל כך ברור לי,” אומר עוזי.
“קודם כל נהנית, והיתה לנו הרפתקה. או אולי לא? ואחר כך רכשנו לנו ידיד.”
“שיטה מוזרה מאוד לרכוש ידידים,” אומר עוזי.
במשך מחצית השעה הם מוליכים את סוהיל אילך ואילך בחצר ובמשק, ומראים לו בשפת ידיים את כל שניתן להראות. אבל בשעה ששוב הם פונים אל חדר־האוכל, לפתע הם רואים את ישראל מדבר עם ערבים אחדים ליד צריף המזכירות. כשמבחין אחד העומדים שם בסוהיל ובמלוויו, הוא רומז לחבריו. ממרחק מתחיל דין־ודברים מהיר ביניהם ובין הנער. בינתיים פונה גם ישראל אל הנערים. משקפיו מבריקים בשמש ולקולו נעימה של תמיהה ושל רוגז.
“מה כל העניין הזה, בחורים?” הוא אומר, בלי להוציא את הסיגריה מזוית פיו. “הביטו וראו מה שנעשה שם,” והוא מצביע אל המדרון האחר של הגיא. ליד האלון הקדוש שאצל בית הקברות התאסף המון גדול של פלחים, קצתם נושאים בידיהם אלות. מרחוק נשמע שאון קולותיהם כזמזום כוורת שהחרידוה.
“הם טוענים שחטפתם את הנער והכיתם אותו והזעיקו את כל הכפר.”
הנערים שותקים במבוכה.
“היכּינו?” שואל גדי בקולו של אדם, שנעשה לו עוול גדול. “יא סוהיל, אנחנו – אותך – היכּינו?” (הדגמה).
הנער צוחק ומניד את ראשו.
“אנחנו – לך – נתנו – בוּרדקאל? – אתה – אכלת – בוּרדקאל?”
הנער מחייך ושוב מניד ראשו.
אחד הערבים משוחח אנגלית עם ישראל, ולבסוף חוזרת המשלחת ולוקחת את הנער איתה.
באחריתו של דבר, כצפוי מראש, מקבלים גיבורינו נזיפה חמורה.
2. 🔗
כעבור שבועות אחדים, באחת השבתות, הם מחליטים לטייל לאבו־שושא לבקר את ידידם החדש. לפני ימים מעטים ירדו גשמים, ועדיין השמיים מעוננים ובחוץ קריר.
“אני לוקח את מחברת הערבית שלי,” מודיע עוזי ותוחב את המחברת אל מתחת למיזע.
“זאת תהיה שיחה מעניינת מאוד,” אומר גדי, "ברגע שישאל אותך: “כּיף האלךּ? תגיד לו: “סתנא שווֹיה”, תוציא את המחברת ותחפש את התשובה. זה יעשה רושם אינטליגנטי מאין כמוהו.”
“ראשית – אין הביישן למד. שנית – זאת תהיה חזרה מצויינת על השיעורים לערבית.”
“וחזרה באמת דרושה לך, לפי הפתגם שלמדנו לפני שבועיים: אלמוראג’עה ביעלם לחמאר.”
“שכחתי. מה זה?”
“החזרה מלמדת את החמור. אתה רואה כמה חשוב לך לחזור?”
לבסוף לוקחים גם השאר את מחברותיהם ומסתירים אותן מתחת לחולצות.
כעבור כמה דקות כבר צועדים ארבעתם במדרונו האחר של הגיא. עוברים את הגדר ליד שיח השיזף ועולים במשעול אל הכפר. תחילה הם מגיעים אל בית הקברות שאצל האלון הקדוש, ואחר כך – אל כמה קמרונים הרוסים למחצה הנקראים בפי כול “ח’ירבת אבּוּ־שוּשא”.
“שמעו, חברה,” אומר אורי אגב הליכה, “תדעו לכם שהערבים רגישים מאוד בענייני מנהגים ובנימוסים. אז אני מציע שנתנהג שם כמו בני אדם.”
“מה, אתה מומחה למנהגי הערבים?” מקנטר עוזי.
“כשאבא היה רכז הפלחה שלנו, ביקרנו כמה פעמים בכפרים, בענייני קרקעות,” מסביר אורי. “אז קצת ראיתי.”
“ואיך אנחנו צריכים להתנהג, למשל?”
“למשל: צריך לשבת ברגליים משולבות, שלא יראו את סוליית הנעל. אם אתה מראה למישהו את הסוליה, אתה כאילו בועט בו ומגרש אותו.”
“ואם יגיד לי איזו ברכה שאינני מבין?”
אורי איננו מתבלבל.
"אתה חוזר על המלה האחרונה. נניח, שהוא אומר לך: “אללה יוּבּיסטךּ', אז אפילו אם לא הבנת אתה יכול לענות: “ויוּבּיסטךּ”, כלומר – וגם לך נחת רוח. זה תמיד יהיה בסדר.”
“ואולי בכלל הוא מקלל אותך, ואתה לא יודע?”
"גם אז זה יוצא טוב. אם אומרים לך, נניח, “יחרב ביתךּ” אתה יכול להשיב “וביתךּ.”
“נוּ, עוזי, אתה נכנע?” שואל גדי.
“בכלל לא.”
“אז מה יש לך עוד להגיד?”
“כשנבוא לכפר כבר נראה איך יסתדר שם שׂר הטקסים שלנו.”
בדרך מפוזרים גללי חמורים. נשים עומסות כדים עוברות על פניהם, בדרכן אל המעיין. שני צעירים, מחמרים חמוריהם, עולים במשעול ומדביקים את הנערים ונותנים בהם מבט קצר ומלוכסן. מעבר לח’ירבה נשמע רינונו הצרוד של חליל רועים, אלא שאת המחלל עצמו אין רואים. מאחוריהם מתלקטת להקת ילדים, ההולכת וגדלה, ככל שהם קרבים לכפר. בשתיקה מהלכים הקטנים ומסתכלים בזרים בעיניים גדולות. ורק יחפן אחד פעוט, קרוע בגדים, תולה ברפי עיניים שחורות ויפות להפליא וממלמל: “יא חוואג’ה, יא חוואג’ה, אעטיני בקשיש.” יתר הילדים מביטים בו בקנאה וממתינים לראות, איך יפול דבר. רפי, נבוך, תוחב ידו לכיסו והופכו להראות שאין בו כלום. אך הפעוט אינו מרפה ממנו: “אעטיני סיגארה, יא חוואג’ה.” רפי הופך גם את כיסו השני. אז חוזר הזאטוט אל קהל הילדים, ושוב פוסעת הלהקה בעקבות הבאים.
בהגיעם לבתים הראשונים שבכפר נושרות טיפות. זאטוטי הכפר נפוצים בין הקוצים. קרוב לדרך עומדים כמה חמורים קשורים אל יתדות ומשרבּבים את ראשם מפני הגשם. המטר חזק והולך ודרך העפר העוברת בכפר שוממת.
לבסוף יוצא מאחד הבתים זקן, כחוש וכפוף, ופונה אליהם במבול דברים גרוניים.
“ווין סאכּין סוהיל?” שואל אורי, “סוהיל אִלי כּאן בלכּוּבּניה?”
“מה אתה אומר?” שואל עוזי בקנאה.
“שאלתי איפה גר סוהיל.”
“ומה זה ‘כּוּבּניה’?”
“קיבוץ. זה בא מן המלה האנגלית ‘קוֹמפּני’.”
שוב מאריך הזקן לדבר.
“הוא מזמין אותנו,” אומר אורי.
“איך אתה יודע? הבנת משהו?”
“מלה אחת: ‘תפדלו’. תמיד מזמינים ככה.”
רטובים עד עצמותיהם הולכים ארבעתם בעקבות הזקן, זה מוליכם אל דרך צדדית, שמשׂוּכּות צבר משני עבריה. אחר כך פונה הדרך שמאלה, לתוך בוסתן ובו עומד בית בודד.
“תראו איך סידרו להם כאן השקאה,” אומר אורי.
אכן – כל הבוסתן מושקה: אמת־מים אחת חוצה אותו בקצהו העליון, וממנה מסתעפים פלגים במורד הבוסתן לכל עץ ועץ.
“כנראה הם לוקחים את המיים למעלה, בוואדי ומובילים אותם לאורך המדרון בקו גובה.”
“לא רע, בכלל לא רע,” אומר גדי, יש להם כאן מכל טוב: תאנים, שסק, משמיש, רימונים, תות… שמע, ילד, הידידות היהודית־ערבית מתחילה לקבל צביון סימפאטי."
הזקן מביט בהם בתשומת לב, ואחרי כן, תוך כדי הליכה, הוא צועק מעבר לבוסתן: “יא־א־א־אבו סלים!”
בפתח הבית נראה גבר כבן חמישים, קומתו בינונית, עיניו עטורות קמטים רבים. פניו שזופות והקמטים כהים עוד יותר. יחד עימו יוצא לקראתם כלב צהבהב ופותח בנביחה צרודה.
הזקן מדבר אל בעל־הבית וזה פונה אל הנערים ב"אהלן וסהלן! תפדלו!" אחרי כן הוא מוסיף עברית: “אתם הייתם מחפשים את סוהיל, שהיה אצלכם בקיבוץ?” – היגוּיוֹ צלול, ואפילו את הצד"י שב"קיבוץ" הוא מבטא כהלכה. “סוהיל הוא בן אחי שהיה מת לפני שנתיים, אללה ירחמהו. והוא היה גר אצלי. אבל לפני שבועיים הוא היה נוסע ליאפא בשביל שיהיה לומד שם אצל דודו.” וכשהוא רואה, שעודם עומדים מהססים, הוא חוזר ומפציר בהם: “בבקשה תיכּנסו. תשבו.”
הם נכנסים אל ביקתת החומר. על האדמה פרושה מחצלת. החדר גדול למדי ומואר בעד הפתח בלבד, נמצא שעומדת בו אפלולית. אבו־סלים גורר מאי־שם כמה כרים ומגישם לנערים. שתי תרנגולות, שישבו בפינת החדר, מתבהלות וממהרות החוצה בקרקור רם. ילדה צעירה נראית בפתח, כשהיא נושאת תינוק על ידיה. היא מהלכת בקבקבי עץ, שבּוֹץ דבק בהם. רגע היא מציצה באורחים ונעלמת. אבו־סלים מעמיד באמצע החדר כנון גחלים לוחשות ושוב יוצא אל החצר.
הזקן מתיישב מול הנערים ומצטחק. עוברות כמה דקות בדומיה כבדה ואבו־סלים איננו נראה כלל. גדי דוחף את שכנו במרפק ולוחש:
“רפי, ילד, בחייך, פתח פיך, ותגיד לפחות פעם אחת בחייך משהו בזמן הנכון.”
באותו רגע חש הוא עצמו דחיפת מרפק מצידו האחר:
“שמע, עוזא, תציל את המצב ותגיד דבר מה,” לוחש לו אורי.
“מה יש, אורי?” שואל עוזי בשמחת נקם, “תנהג פשוט לפי המנהגים, ואין בעיות.”
הזקן עוקב אחרי דבריהם בתשומת־לב ומחייך כל אותה שעה. גדי שולף מתחה לחולצתו מחברת, מעיין בה ושואל: “בּידך תסמע ח’וזירה?”
“מה איתך, עוזא,” מתפרץ אורי. “מה פתאום אתה שואל אותו חידות?”
“אבל בשיעור האחרון למדנו רק חידות,” מצטדק גדי. "אז אני מדבר מה שלמדתי.
“צריך להשווֹת את צורת החיים שלנו ושלו,” אומר רפי.
“אבל בבקשה, ילד. אתה בהחלט צודק. תגיד לי רק איך אומרים, ‘צורת חיים’, ומייד אני מתחיל.”
“שאל אותו אם יש לו אדמה, מה המקצוע שלו, ואם יש כאן אפנדי שמנצל את הפלחים.”
“בסדר. אני מסכים לשאול את הכול. תגידו לי רק איך.”
“אפשר להגיד ‘עבודה’ במקום ‘מקצוע’ ו’לוקח' במקום ‘מנצל’.”
גדי מגמגם משהו, מניף את ידיו, להדגים עבודה, תופס דבר־מה באוויר ותוחבו לכיסו. הזקן עונה להם, שיניו מבריקות, והקמטים הרבים שעל פניו נעים גם הם. “הוא המואזין,” אומר אורי ומקשיב בריכוז.
“המוא־מה?” תמיה עוזי.
“המואזין. זה ששר בלילה וקורא לתפילה.”
“נכון, נכון,” נזכר רפי. פעם בלילה התעוררתי ושמעתי. יש לו קול נהדר." בינתיים חוזר אבר סלים, יושב שפוף לידם ומעמיד פינג’אן נחושת על הכנון.
“מה שלומכם?” הוא שואל את הנערים בחיוך.
“אלחמדו־לאללה” מקדים עוזי את אורי.
“איך הבריאות?”
“תודה לאל.”
עוזי וגדי מחייכים. אורי רוצה למהר ולהסביר להם, כי זהו חוק הנימוס, וכך צריך לשאול, אלא שאבו־סלים מבין עברית.
“שמע, אבו־סלים,” אומר גדי בהעזת פתאום. “מאין אתה יודע עברית?”
אורי מזעים גבותיו. ראשית, צריך היה לומר “יא אבו־סלים” ושנית – ספק אם מותר לאורח לשאול שאלות.
“לפני הרבה שנים הייתי עובד בזמרין, זאת אומרת בזכרון יעקב.”
“ושם למדת?”
“וגם אחר כך הייתי קורא בספרים.”
“אתה למדת בבית ספר?” מצטרף רפי.
“הייתי לומר בכּוּתאבּ.”
“בכּוּתאבּ לומדים רק קוראן,” מסביר אורי.
משתררת שתיקת מה.
“אז מה שלומכם?”
עוזי וגדי מחייכים שוב, ואורי נותן בהם מבט נרגז.
“יש לך ילדים, יא אבו־סלים?”
“יש, תודה לאל, שלושה בנים, אללה יאריך את חייהם. הם עובדים בחיפה, ברפיינרי.”
“כנראה שהרבה מן הכפר עובדים בבתי הזיקוק,” מסביר אורי.
“אנחנו יודעים,” אומר עוזי, נרגז.
“הם באים הביתה כל יום?”
“אחד בא תמיד. שניים היו מתחתנים וגרים בעיר.”
“הם מביאים עיתונים?” שואל רפי.
“בטח. אני קורא עיתון כל שבוע.”
“מה אתה אומר למצב בעולם, יא אבו־סלים?”
“מה אני אומר? יש כאב ראש מן העיתונים.”
“בעד מי הערבים?” שואל עוזי, “בעד הגרמנים או בעד האנגלים?”
אורי שוב תולה בו מבט נרגז. עוזי מושך בכתפיו ואומר: “מה יש, רק לך מותר לשאול?”
“על זה אומרים אצלנו,” משיב האיכר בחיוך, “היו שני חמורים חברים. אחד היה הולך עם האדון שלו על הגב. בא איש אחד והיה הורג את האיש שהיה יושב על החמור, והיה רוכב הוא על החמור. היה החמור השני שואל את החמור הראשון: מה אתה אומר על זה שהיה עם האדון שלך? היה החמור הראשון עונה: זה לוחץ אותי וזה לוחץ אותי.”
“שמעת על רוסיה?” ממשיך עוזי לחקור.
“רוסיה?”
“כן, רוסיה. שם הכּוֹל ביחד, של הפועלים. לא שמעת?”
“לא שמעתי.”
מוֹסקוֹבּ," אומר אורי באי רצון. עוזי מדבר תמיד שלא לצורך!
“במוֹסוֹקובּ כל האדמה של האיכרים. אין אדמה בשביל האפנדי. במוסקוֹב הממשלה נותנת טרקטור לכל כפר. שם טוב באוד.”
“שמעתי,” אומר אבו־סלים.
כעת מתערב בשיחה הזקן ופונה אל אבו־סלים.
"הוא שואל, מתרגם הלה. “אם יש אצלכם בקיבוץ לכל אחד בחורה שלו, או כל הבחורות ביחד?”
הנערים צוחקים.
“אני רואה שהוא רוצה לבוא לקיבוץ,” אומר גדי.
“ואם בא ערבי ורוצה להיות בקיבוץ – אתם מקבלים אותו?”
“בוודאי,” אומר רפי. אם הוא ילמד עברית ויעבוד כמו כולם…"
אבל אבו־סלים מניד את ראשו בחיוך עצוב וסלחני: "לא, אתם לא מקבלים. אני יודע.
הם יושבים עוד כחצי שעה ומשוחחים. הקפה בפינג’אן רותח, ואבו־סלים נושף בו ומוזג להם בספלונים קטנים.
“תמיד. בשמחת ילדיך,” אומר אורי ערבית, גאה על בקיאותו במנהג, ואבו־סלים עונה לו “סחתין” ומשבחו על ידיעותיו.
השיחה סובבת על עניין הנשים והנישואין בקיבוץ, מדוע הולכות הבנות במכנסיים קצרים, מדוע אין מקבלים שם כסף, מה יכולים הערבים ללמוד מן היהודים, כמה אדמה יש לכל איכר שבכפר, אם לא היה מוטב למכור חלק ממנה ולקנות טרקטור וצינורות למיים, למה אין בית ספר…
לבסוף, כאשר הם רוצים לקום, נבהל אבו־סלים
“אתם תשארו לאכול,” הוא אומר. “אני הולך לשחוט כבשה.”
“באמת?” מתעורר עוזי. אם ככה אנחנו…" – אך באותו רגע הוא נדחף דחיפה כה נמרצת בצידו, שהוא משתתק מייד.
“אנחנו מאוד מאוד מצטערים,” אומר אורי בטון שאין לערער עליו. “אנחנו מוכרחים לחזור לקיבוץ. יש לנו עבודה חשובה.”
האיכר חוזר ומפציר בהם שיישארו, אבל אורי קם, ותולה מבט כה נזעם בשאר, עד שהם עושים כמעשהו.
“אתם יכולים לבוא בכל פעם,” אומר אבו־סלים. בקיץ יש לי הרבה פרי בבוסתן. יש תות אדום ושחור, ויש משמיש ותאנים ותפוחים ורימונים… ובקיץ גם סוהיל יבוא מיאפא…"
“טוב, בוודאי נבוא” מבטיח אורי.
“אהלן וסהלן.”
“בח’אתרךּ.”
“מעסלאמה.”
שוב הם עוברים בבוסתן ועולים במעלה הדרך, העטורה משוכת צברים, כשהכלב הצהבהב מלווה אותם בנביחה.
“חמור,” אומר עוזי ברגע שהתרחקו. “מה איכפת לך שנאכל בשר כבש?”
“טיפש,” משיב אורי בכעס. הוא מוכרח להזמין אותנו, לפי המנהג. ואפילו כמה פעמים, ואנחנו מוכרחים לסרב."
“אבל למה?”
“כי בכלל אין לו שום כבשה, בנת?”
“איזה מנהגים טיפּשיים,” רוטן עוזי.
“הלוואי שלנו היו מנהגים כאלה,” אומר רפי. “אתה יודע, אורי, אני חושב שאילו בכל זאת היינו נשארים, היה רץ ומשיג כבש אצל אחד השכנים. או לפחות תרנגולת היה שוחט. למרות שאנחנו זרים לו לגמרי, נכון?”
“מוטב שסק אחד על העץ, מאשר עשרה כבשים שקיימים רק לפי המנהג,” אומר גדי, וביחוד אם המדובר לא בעץ אחד, אלא בבוסתן שלם. שמעו, חברה, היום אמנם עוד מטפטף בחוץ, אבל כשאני חושב על הקיץ, אני נעשה אופטימי. ממחר אני מתחיל במרץ ללמוד ערבית."
רפי מסתכל בידידו מן הצד. דבריו אינם מוצאים חן בעיניו. אבל כזה הוא גדי: לפעמים הוא מוכן לבנות נאום שלם כדי להשמיע בסופו הלצה אחת מצלצלת. כולם צוחקים, רפי נשאר מהורהר.
ארבעתם יורדים במורד הדרך מן הכפר וקהל גדול של זאטוטים יחפים מלווה אותם.
המדריך 🔗
באותו ערב מאשרת הנהגת הקן את מינויו של ציקי למדריך בקבוצת “סלע” ומקבלת בקוים כלליים את תוכניתו החינוכית: תוך התאמה לגילם של החניכים, גיל החובב הרפתקאות ומעשי גבורה – ולוא גם דמיוניים – מציע ציקי לעבוד ב"שיטת המחתרת".
“תזהר, ציקי,” אומרת רחל, אף היא מקבוצת “שלהבת”, הקבוצה הבוגרת. “הם כבר לא כל כך קטנים. “מחתרת” תצליח רק אם תדע להלהיב אותם עד שיעריצו אותך וירוצו אחריך בעיניים עצומות. מספיק שאחד יתחיל ללגלג – והכּוֹל אבוד.”
“אל תדאגי. הם יעריצו אותי.”
“נו, טוב. הרי נראה אותך.” רחל צוחקת. הצחוק שלה רך והולם את לחייה העגולות ואת צמותיה החומות, שאחת מהן נחה תדיר על כתפה, או משתרבּבת לפנים, על החזה.
ישראל, יושב ראש הנהגת הקן מטעם חבר המורים, מעביר את הסיגריה לזוית פיו ומעיר: “מסוכן מאוד לבנות את הכּוֹל על אוטוריטה…”
ירוחם, נער שחום וצנום, אומר: “וצריך לדעת מתי להפסיק. אבל אולי זוהי שיטה טובה בשביל ההתחלה…”
ציקי מקשיב לדברי הביקורת בחיוך ובפיזור נפש. בעיניו הכחולות מנצנץ לגלוג. הוא מעביר פעם ופעמיים את ידו בתלתליו הצהובים ומתפרץ: "יהיה בסדר! יהיה בסדר! סמכו עלי שיהיה בסדר. אתם רק שמרו את הכּוֹל בסוד. אסור שבמוסד ייוודע כלום. לחניכים גם אסור לדעת שאתם יודעים. ובכל השאר – סמכו עלי.
2. 🔗
ערב ככל הערבים: בחוץ מחשיך מעט־מעט, ואחרוני השחקנים עוזבים את מגרש הספורט. בחדרים דלוקים האורות. מפה ומשם נשמעים טירטור מנדולינות ונעימת חליליות, ועל הדשא שלפני חדר הקריאה שוכבת לה חבורה מפטפטת. רובם של חברי קבוצת “סלע” יושב באחד החדרים על המיטות שהוצאו מתחת למדפים ובוחנים זה את זה בהיסטוריה יוונית, כדי להתכונן לשאלון של יום מחר. רק רמי עומד ליד החלון ומסתכל בשמי הערב המאפילים והולכים.
“זהו!” מריע גדי, “שלוש אפס לטובתנו! שמע, ילד, אנחנו מסדרים אותם כמו כלום!”
רפי נדבק בהתלהבותו של חברו: “תורי?”
“איזה!” קופץ גדי נגדו. “עכשיו אני שואל את עופרה. חכי, נמצא לך שאלה ממולחת… תאריכים אתם ממילא לא יודעים, מוטב שנרחם עליכם מראש… ובכן… אה, כן, יש לי: מניעי המלחמה הפּלופּונסית. אבל הגורמים האמיתיים ולא האמתלות. הא?” – ולרפי הוא לוחש: “ברוך רק היום אמר לי. בספר זה לא כתוב. אף פעם לא ימצאו. תראה… נו, עופרה?”
“בטח משהו עם ניגודים מסחריים,” מפקפקת עופרה.
“את מבלבלת עם המלחמות הפרסיות!” צועק יוסי. “שוב נפסיד נקודה בגללך!”
“נכון, נכון… חכה רגע… המלחמה הפלופונסית… היו שם באמת ניגודים…כנראה לאומיים, אני חושבת, כי האתונאים… הם פגעו בברית הפלופונסוס…”
“ארבע אפס,” משסעה גדי. “תרשום, יוסי! ארבע אפס! דווקא מעמדיים, ולא לאומיים! התחרבנתם! דווקא מעמדיים! ראשית כל, תמיד ובכל מקום יש ניגודים מעמדיים, ושנית – עובדה שהאריסטוקראטים האתונאים היו מוכנים לעזור לספרטנים אפילו נגד העיר שלהם עצמם… הם היו בעלי קרקעות והתנגדו למסחר הימי… רק הסוחרים ובעלי־המלאכה תמכו בדמוקראטיה… האריסטוקראטים תמיד הלכו עם האוליגרכיה… תשאלו אפילו את ברוך! זהו! רשמת, יוסי? עכשיו…”
“זה לא נקרא” מוחה עופרה, בספר כתוב…"
"אה, בספר, בספר… הספר הוא ריאקציוני. הוא בכלל לא מדבר על מלחמת המעמדות ועובדה שהיו אתוּנאים שעזרו לספּרטנים… עכשיו אורי שואל את רותי. הלאה!
“ג’יפּ!” אומר רמי.
“באיזו שנה…” פותח אורי.
“ג’יפּ! ג’יפּ!” קורא רמי בקול ואינו גורע עיניו מן החלון הפתוח.
ג’יפּ? איזה ג’יפּ?" תמיה יוסי.
“שום כלום. כוכב נפל.”
“נו? נפל. אז מה?”
“אז הזמנתי לי ג’יפּ.”
“מוטב היה לך להזמין פורד דה־לוקס, מייעץ לו גדי. זאת מכונית הכי טובה.”
“דווקא ג’יפּ יותר טוב,” עומד רמי על דעתו.
“פורד דה־לוקס שווה עשרה ג’יפּים כמו כלום.”
“וג’יפּ אחד מכניס לכיס הקטן שלו עשרה פורדים. ג’יפּ הרבה יותר טוב לטיולים…”
“לטייל בכלל לא טוב באוטו. אם כבר, אז צריך לטייל ברגל,” אומר יוסי. “תראו, כשרק יהיה לנו מדריך, נתחיל בטיולים כאלה…”
“כשיהיה לנו… כבר לפני חודש היינו צריכים לקבל…”
“די,” רוטן אורי. “שכחתם בכלל שתורי. אז באיזו שנה…”
“אוי, בחייך, אורי,” מתחננת רותי. “בחייך – לא תאריך!”
“טוב, בסדר: מה היו יתרונותיה הצבאיים של ספרטה? פשוט ריחמתי עליך…”
“פורד דה־ל… אתה רואה, גדי, בגללך לא הספקתי!” מתרעם רמי, "מלה
ארוכה כזאת…"
באותו רגע עף משהו בעד החלון וצונח בפינה שממול.
“מה נפל שם, רמי, אולי חתיכת כוכב?” שואל גדי.
“מישהו זרק אבן.”
“זאת לא אבן,” קובע יוסי ומתכופף לבדוק את החפץ. “רק תפוח אדמה.”
“תן הנה,” אומר רמי, “אני אעיף אותו בחזרה. זה בוודאי אחד הפרחחים מקבוצת ‘נחשונים’.”
“יש כאן פתקה!” מודיע יוסי, לאחר בדיקה נוספת.
“הראה רגע,” אומר גדי, “בחיי: פתקה… אני רואה שהעניין מתחיל להיות ‘מיסתורי’, אמר הבלש וטסון…”
מייד נדחקים שישה ראשים סביב אותה הפתקה, שהיתה תקועה בקצה התפוח. וכעת פּוֹרשׂה גדי מול האור, עד שמבחינים באותיות המודפסות במכונת־כתיבה. וכך קורא גדי בקול:
"אל חברי קבוצת סלע, אמיצי הלב ועזי הזרוע. מי בכם האמיץ אשר לא יחת מפני כול, יבוא היום בדיוק עם עלות הירח אל מפּל המים שבוואדי. עליכם לבוא מכיוונים שונים שניים־שניים לכל היותר, ולהתקדם בחשאי, פן יעקוב אחריכם אי מי. כל הירא ורך הלבב אל יבוא כלל – כי תפקיד גדול ורב אחריות עומד לפנינו.
בואו לשעה היאודה.
כל הבוגד ומגלה את הסוד –
דמו בראשו.
הסיסמה: ברזל.
מנהיג המחתרת."
“נפלא!” מתפעל יוסי. נהדר! מתי עולה הירח? זה בטח מין משחק צופי כזה. אולי כבר מאוחר? מי ראה מתי עלה הירח אתמול?"
“תשאלו את רותי,” קורץ גדי לשאר. “היא בטח זוכרת…”
“אתמול…” מתאמצת רותי להזכר, “אתמול עלה הירח… לא, לא שמתי לב… למה אתם צוחקים?”
הכול מחייכים. רק רפי נשאר רציני.
“כל זה בלוף אחד גדול,” טוען רמי. “בסך הכול רוצים לסדר אתכם. זהו זה.”
“מעניין מי כתב את הפתק,” תוהה רפי.
“ניגש ישר לשם,” מציע אורי. “וניקח איתנו מקלות. אם יתברר שיש שם איזה תכסיס – נרביץ…”
“אולי זה באמת רק משחק צופי,” סוברת עופרה. “אבל בכל אופן מנהיג המחתרת כותב בשגיאות. יעודה כותבים בעי”ן ולא באל"ף."
“את בטוחה?” – מתריס כנגדה יוסי. ואני חושב שכותבים דווקא באל"ף. ושנית – אולי הוא כותב ככה בכוונה, מתוך איזה רמז מיוחד, נניח – בשביל לבחון אותנו, אה?"
“כדאי לכם להתווכח עוד קצת.” מייעץ גדי. “כי אז נאחר לגמרי, הירח כבר מתחיל לעלות.”
יוסי נבהל: “מה, כבר עולה? מהר! בחייכם, מוכרחים ללכת מהר!”
“אני בטוחה שזה איזה בחור מהקבוצה הבוגרת.” משערת רותי.
“נו, אז מה, אתה בא איתנו, רמי?” משדלת אותו עופרה. “בוא, תראה: הינה כולם הולכים…”
המשעול היורד אל הגיא צר ותלול. מצידו האחד נערמים גושי סלע גדולים. בימים עתיקים ורחוקים נידרדרו במדרון (בשעת רעידת אדמה, חושב רפי, ומנסה לתאר לעצמו איך מתגלגלים סלעי הענק ברעש נורא). בצידו האחר של המשעול צומח סבך של סוּף תמיר ופטל דוקרני, ומתוכו נשמע מלמול המיים, בלי שייראה הנחל. האילנות הראשונים של החורשה ניצבים לפניהם כגושים גדולים של לילה וסוד (וקצת פחד) וענפיהם מרחשים. הירח חוזר ונעלם, והגיא מתאפלל והולך.
על סף היער הם נעצרים.
“לא רואים כלום.” מהסס יוסי. “חושך מצריים.”
“קח את המקל,” מייעץ אורי. “וגשש את הדרך לפניך.”
“אולי תגשש אתה בעצמך?”
“מה יש? אתה מפחד?”
“אני? השתגעת? רק אינני רוצה לנקר לי עין באיזה ענף.”
“טוב, זוז ותן לי לעבור, עוזי, רפי, זוזו…” אורי עובר קדימה ונוטל את המקל.
“הקשיבו איך הנחל ממלמל יפה.” מתפעלת יעלה.
“אתם חושבים שהוא כבר מחכה לנו?” שואל יוסי.
“מי?”
“הרי זה הכול בלוף!” חוזר רמי לסורו.
“הוא בוודאי עבר כאן כמו כלום” בטוחה רותי.
“מה יש,” מלגלג גדי, “אם הוא מנהיג מחתרת, זאת עוד לא אומרת שהוא גם רואה בחושך כמו עטלף.”
“אוי, באמת,” קובלת תלמה. “לא רואים כלום ותמיד אני נתקלת…”
“טיפשים שכמונו!” מתפרץ פתאום עוזי. הרי יכולנו לקחת פנס!"
“השׂכל בא, כמשטרה, תמיד אחרי המאורע,” מצטט גדי.
“ואם לא אהיה מוכן מחר לשאלון על יוון, זה יהיה בגללכם,” רוטן רמי. הולכים יחדיו.
“אני כבר שומעת מרחוק את רעש המפּל,” לוחשת רותי.
“זה נכון שיש צבוע בחורשה?” דואג יוסי לפתע.
“כן, בטח.” מבטיח גדי. “איזו שאלה! בטח שיש. ואפילו גדול נורא. ובלילה הוא לפעמים מתחיל פתאום לצחוק… ככה…” (גדי מדגים).
“עוזא, אתה איום, תפסיק,” צוֹוחת תלמה.
“למעשה הצבוע לא כל כך מסוכן,” משנה גדי את נעימת קולו, “בדרך כלל הוא טורף רק כשהוא רעב מאוד.”
“ואתה חושב שעכשיו הוא עלול להיות רעב?” חוקרת תלמה.
“ועוד איך!” מרגיע גדי. “צבועים תמיד רעבים נורא.”
“לא, עזוֹב, עוזא, אתה מדבר בצחוק…”
“אני? ראית אותי כבר פעם אחת מדבר בצחוק? להיפך! ברצינות קודרת אני מצהיר: צבועים תמיד נורא נורא רעבים, ובייחוד לפני ארוחת־הבוקר. אז כל צבוע רעב כמו צבוע וחצי.”
“אם ככה אז טוב,” צוהל יוסי, “כי עכשיו הרי ערב.”
“אבל אתה שוכח שצבוע כזה חי בדיוק להיפך מאיתנו. אצלו יום זה לילה, ולילה זה יום. בדיוק עכשיו, בערב, הוא מתעורר מהשינה, טורף כמה טריפות לארוחת־הבוקר, אחר כך הוא טורף כל הלילה בשביל ארוחת־הצהריים, ורק עם עלות השחר הוא זולל מהר משהו לארוחת הערב…”
“באמת, מעניין איך חי צבוע כזה…” מהרהר רפי בקול. “חיים אומללים – רק לטרוף ולטרוף…”
גדי כבר עומד לעשות מטעמים מדבריו. אך הינה משתיקם יוסי: “ששש… כבר מתקרבים למפּל. כדאי להפסיק לדבר. אבל אני מציע בכל זאת ללכת יחד.”
“בטח, אלא מה?” קופצת רותי. “אתם חושבים שהשתגעתי ללכת לבד בחושך כזה?”
מעתה הם מתקדמים בשקט גמור, ורק הענפים חורקים תחת רגליהם, אך איוושה זו נבללת בדומיית היער עם מלמולו האין־סופי של הנחל. גושי הסלע גדולים כאן עוד יותר והפטל העוטה את ערוץ הנחל מתעבה ומסתבך. אורי נעצר ולוחש: “זהו זה. הגענו.”
רק עתה מצטיירת לפניהם צלליתה של הסוכה, על כלונסאות, ממש מעל לנחל. לפניה גשר גדור בקנים קלועים בין ענפי אורן חזקים. טוב להשען עליהם ולהביט למטה, אל מפל המיים.
“אין אף אחד,” לוחש יוסי באכזבה.
“הכל בלוף, הרי אמרתי לכם תיכף,” שמח רמי בלחש.
“ש־ש־שתוק!”
“ברזל!” אומר לפתע קול עמוק ורם מפינת הסוכה.
“ברזל,” עונים הכּוֹל בקולות רפים.
דמות אפלה מתרוממת וקרבה אליהם.
“חזק, חברים,” אומרת הדמות באותו קול עמוק ובוטח. “התקדמתם לא רע. האם בדקתם, אם לא עקב אחריכם מישהו?”
“זה ציקי,” לוחשת רותי לעופרה. “תיכף חשבתי שזה הוא! אולי הוא יהיה המדריך שלנו? אח, הלוואי!”
“לא עקבו,” אומר יוסי.
בכל הזדמנות אחרת בוודאי היה גדי מוסיף משהו מעין: “משוגע מי שעוקב בחושך כזה,” אבל הפעם אף הוא עומד תחת רושם חגיגיותו של הרגע.
“ניחא. ובכן, שמעו, חברים. בוודאי אתם יודעים מה המצב בעולם. יש מלחמה. בקיץ פלשו הגרמנים לרוסיה. הם מתקדמים גם בחזית מצרים, ואינם רחוקים מכאן. לכן מארגנים בכל מקום הגנה. חברי הקיבוץ מתגייסים לפלמ”ח, והרי אתם יודעים, שגם אצלנו, למעלה בחורשה, יש פלוגה. וגם אנחנו, במוסד, צריכים לארגן מחתרת. דבר זה דורש אומץ, התמסרות ומשמעת. אם יש ביניכם מי שחושב שלא יוכל לעמוד בכך, אני מבקש ממנו לחזור מייד…"
“אף אחד לא יחזור,” לוחש רמי ליוסי. “מפני שיפחד ללכת לבד בחושך כזה…”
“ובכן, אני רואה, שכולכם גמרתם אומר להשאר. טוב, שבו לכם. אקרא לפניכם את חוקת המחתרת, ויהיה עליכם להישבע לה אמונים…”
3. 🔗
עוברים כמה שבועות.
מדי בוקר, לאחר תרועת החצוצרה, בא ציקי להקים את הקבוצה להתעמלות הבוקר. המשרוקית שלו עדיין משתרבבת למטה ברישול ובשעה שהוא חולף בהליכה חופזת, היא מיטלטלת לכאן ולכאן. פעמיים בשבוע, בערבים, הוא עובר במסדרון וזורק כלאחר־יד פתקה, עליה כתוב בכתב סתר או באיתות ה"קשר", המודיע על מקום הפעולה ועל מועדה. על פי רוב מקום זה נמצא אי־שם בחורשה או בגיא, ליד הסוכה, ולעיתים גם מעבר לכביש, בשדות. באחד הערבים האלה שוב מתגנבים זוגות־זוגות אל מקום המפגש.
“קצת הקדמנו,” נושף יוסי. הקפתי את כל המטע ובאתי מלמעלה, כי היה נדמה לי שעוקבים אחרי."
“שטויות,” מפטיר גדי, “מי זה יכול לעקוב?”
“מה ז’תומרת שטויות?” מתלהב יוסי. אתה יודע שכבר בכל המוסד מדברים עלינו? היום, בארוחת הערב, למשל, שמעתי. “סלע”, הם אומרים, “זאת קבוצה הכי עלובה. אין להם פעולות בכלל. המדריך שלכם בא להתעמלות הבוקר – ודי. עוד אף פעם לא ראינו אתכם במשהו,” הם אומרים, שמע, ישבתי כמו על גחלים וחשבתי שאני מתפקע. מתברר שהם לא יודעים כלום, אבל כלום מכל המחתרת שלנו…"
הם יושבים שפופים ליד גזעו של אורן רחב צמרת ומדברים בחצי קול. החודש עדיין עומד בתחילתו, והלילה אפל, מאחוריהם, במדרון, מלבין משטח גיר לבן ובו נפער כתם שחור – זוהי הכניסה ל"מערת הפסיפס". מאז החלו בנטיעת החורשה, גילו מערות קברים חצובות בסלע. מאות בשנים שכנו בהן רועים ערבים. קירות המערות השחירו מפיח המדורות, והכוכים נתמלאו אדמה דשנה מעורבת בגללי צאן. הילדים ערכו בהן חפירות וליד פתחה של מערה זו גילו פסיפס פגום. התגלית נשמרה בסוד כמוס וכך זכתה המערה בשמה.
“מעניין אם אחת הבנות תעבור את כל המבחנים,” אומר יוסי.
מתוך החושך נגלה רמי.
“לא יעברו!” הוא מכריז בתוקף לפני שהוא גוחן ארצה ומגשש למצוא מקום ישיבה נוח. “לא יעברו, אני אומר. אתם חושבים שציקי ככה סתם יקבל כל אחד אל “בני המערה”? מבחנים כאלה הם עניין רציני. קפיצה מגובה לתוך סמיכה – יעברו?! וטיפּוס על חבל? וריצת מכשולים בחושך? וסיף במקל?”
“ציקי כבר יעביר אותן,” מבטיח יוסי, “הרי כל היום הוא מלמד ומאמן אותן.”
“לא יעביר, ציקי יודע מה שהוא עושה.”
“שמע, אבל איך שהוא בעצמו מטפּס – פשוט הורג!”
“רק מטפּס? ואני אומר לכם שהבחור הזה יודע את הכול. אדרבא: תמצא לי דבר אחד שהוא לא יודע, ואתה רשאי לקרוא לי ‘עוזא’!”
“בטח יש דברים כאלה,” מתנצח רמי, “למשל… למשל… סינית! מה אתה אומר, מר עוזא?”
“סינית? מה פתאום סינית? אם ככה, אז גם הוטנטוטית.”
“נכון.”
“זה באמת חיסרון איום.”
“תאר לך שהוטנטוטי אחד ישכח פתאום…”
“אבל ציקי..”.
“ששש… שקט, מישהו בא.”
“הבנות!” מתרעם רמי. “כבר מרחוק שומעים איך הן מפטפטות וצוחקות. גועל־ נפש! יש להן מזל שציקי לא שומע אותן. אחרת כבר היה נותן להן מנה. עוד יגלו בגללן את המערה ואת כל המחתרת שלנו…”
“ציקי הולך איתן,” אומר עמוס. זה עתה הגיע.
“לא יכול להיות!”
“עובדה. תשמע אפילו את הקול שלו.” עמוס מרחיב את פיו לחיוך רחב ושׂמח לאיד. “כל הדרך הוא מתלוצץ ומת…” אינו מסיים. ברגע זה יוצאות תלמה ויעלה מן החשיכה. תלמה צוחקת. מדי פעם היא נותנת בציקי מבט מלוכסן מתחת לריסיה הארוכים והשחורים ומתפרצת בנחשול צחוק חדש.
“ברזל!” אומר ציקי. הוא עומד ליד האורן, גבוה, מתולתל, סוקר את היושבים. הגיעו כולם? אני רואה שחסרים עוד. רותי איננה, ו…"
“עופרה. שתיהן עוד לא באו.”
“טוב. אני מקווה שאיש לא עקב אחריכם ואנו בטוחים. אפשר להדליק מדורה. יוסי, קח את הגפרורים.”
יוסי חיכה לפקודה זו בקוצר רוח. מייד הוא מקבץ ענפים ועורכם בקפדנות שתי וערב, לפי מיטב כללי הצופיות.
“עכשיו תראה: בגפרור אחד אני מדליק, למרות הרוח,” הוא לוחש לרמי, ונפנה מהר לצד אחר, כדי שלא תהיה לו לזה שהות להשיב.
ציקי עדיין עומד ליד האורן. עד מהרה מתהבהבת המדורה וצובעת באור אדמוני את קומתו הגבוהה של ציקי, ושוב כל הלבבות הולכים שבי אחריו. גזעו של האורן מפיל צל שחור ועבה על המדרון, וסלעי הגיר הבהירים מוגהים בנוגה השלהבת. יעלה נשענת על אחד הסלעים, מסתכלת בשמי הלילה ופותחת בשיר רועים עצוב והכול עונים אחריה.
4. 🔗
רותי ועופרה מגששות את דרכן בגיא, כשהן אוחזות יד ביד. סביבן חושך עמוק. אפל במיוחד הוא המדרון התלול, ורק פה ושם, על רקעם הכהה של נופי האורנים, מבליח כתם בהיר של אחד הסלעים. מימינן משתקשק הנחל, ולעיתים נתקלות רגליהן בשלוחות הפטל, שפשטו אל מעבר למשעול.
“אני חושבת שאנחנו כבר לא רחוקות,” אומרת עופרה. חושך כזה! אילו לפחות היה מאיר קצת הירח…"
עד כה הלכו בשתיקה, וכל אחת מהן טעמה את מלוא הטעם של ההליכה יד ביד. בשתיקתן זו כרתו ברית אילמת, שאין כל צורך לדבר עליה, כיוון שטבעי לגמרי ללכת יד ביד בחושך, ומה עוד אם הלילה שחור כל כך, עד שצריך לגשש את הדרך בידיים.
אכן, זהו רגע של קירוב הלבבות ושל הבנה ללא מלים, שנדמית כה שלמה ועמוקה דווקא משום שאין לה מלים וכל עוד אין לה. מחשבותיה של עופרה מפליגות אל העתיד. מעתה תהיינה חברות, ותוכלנה לפעול יחד בקבוצה (עופרה מתגעגעת כבר מזמן אל חברה כזאת), לנהל שיחות ארוכות ומעמיקות על מטרת החיים
בתוך השתיקה העמוקה שואלת רותי לפתע: “תגידי, עופרה, בעצם, מה דעתך על ציקי?”
“על ציקי?” מופתעת עופרה, ומרגישה בעדינות השאלה. “באיזה מובן?”
זה כל כך עופרה, למצוא מובנים שונים… ובקול רותי אומרת: “בכל המובנים.”
“בתור מדריך…” שוקלת עופרה, הוא מצויין. הוא יודע את הכול… סיפורים, משחקים, ספורט… אבל נדמה לי שכל המחתרת ו’בני המערה' והמבחנים בסיף – הם כבר קצת ילדותיים מדי, אנחנו כבר צריכים השקפה יותר רצינית על החיים…ובתור אדם…"
מצחיק לקרוא לו, לציקי, “אדם”. צריכה היתה להגיד: “בתור בחור…” ורותי מחייכת בחושך.
“ובתור כזה אני חושבת שהוא גם אדם…” מסיימת עופרה את המשפט. רותי לא הקשיבה אל אמצעיתו ועתה אינה יודעת מה משמע “בתור כזה”.
“בוודאי הוא גם תלמיד טוב מאוד,” מוסיפה עופרה, ובתור כזה בוודאי אין לו גישה שטחית אל החיים."
תמיד היא מדברת על החיים. עוד מעט היא בוודאי תשאל, ומה דעתך את? רותי מפחדת מפני שאלה זו ומצפה לה. אך עופרה משתתקת. רותי נושמת נשימה עמוקה ואומרת כלאחר יד:
“הוא אוהב אותי.”
עופרה נעצרת ומרפה מידה של רותי.
“ציקי?”
“כן, ציקי,” אומרת רותי.
יש לו תלתלים בהירים כמו קש. ועיניים כחולות. שלך – ירוקות, חבל שאינן כחולות כמו שלו. שוב רותי מחייכת.
“הוא אמר לך?” באה דקירת גישוש בדו־קרב.
“הוא לא אמר לי,” מהססת רותי כמצביא, המסווה ומסתיר עדיין את הנשק המכריע.
“אה, את רק חושבת?” לא מתאפקת עופרה. קולה נשתנה מעט.
“אתמול הוא חיבק אותי,” מצליפה רותי.
שתיקה של שניה ארוכה. אחרי כן פוסעת עופרה פסיעה, שוב נוטלת את ידה של רותי ואומרת: “באמת? ואת מאושרת? למה לא סיפרת לי תיכף? אני מאחלת לך שתהיי מאושרת איתו.”
בחורה נפלאה. תיכף יודעת מה לומר. ואת, מה היית אומרת את, אילו שמעת הודעה כזו מפיה? אבל הרי זה לא ייתכן! עופרה עדיין אינה חושבת על בחורים כלל. עופרה – ומחשבות על בחורים! ואם תחשוב פעם, אז לא כמו שאת חושבת. תמצא לה אחד כזה… שמדבר תמיד בשיחות החברה, שיוכל לספר לה משהו על החיים ועל המטרה. אבל היא בחורה טובה. היא אולי החברה שתוכל להבין אותך. חבל שאי־אפשר לספר לה את הכול.
“אתמול הוא אמר לי שהוא רוצה לשוחח איתי על המצב בקבוצה.” מספרת רותי, ושוב הן מהלכות יד ביד, לגשש יחד את הדרך. “התחלנו ללכת למעלה…”
“בערב?”
“בטח שבערב,” מתפלאת רותי לשאלה. אז הלכנו למטעים, וישבנו איפה־שהוא. קודם כּוֹל הוא מתחיל לדבר משהו על ליכוד ועל גיבוש הקבוצה ועוד דברים כאלה…" רותי כמעט אמרה: “כמו שאת אוהבת.” “היה לילה כל כך יפה… שקט מסביב… ולפנינו, למטה, האורות של הקיבוץ, ורחוקים יותר – של יתר הקיבוצים שבעמק. והוא מתחיל לשאול, אם מצאתי את המקום שלי בקבוצה ואם יש מי שמבין אותי ושתמיד טוב, אם יש מישהו שמבין אותך; ושאני יכולה לתת בו אמון, כי הוא יודע להבין אחרים, וגם חברי הקבוצה שלו תמיד מספרים לו את הכּוֹל, ומתייעצים איתו… לא כל כך חשוב מה הכּוֹל הוא אמר שם… יש לו קול נעים נורא, עמוק כזה… שטוב להקשיב… ואחר כך פתאום הוא שואל אותי, אם כבר היה לי פעם חבר. אז אני מספרת לו על רפי. כי באמת כבר מזמן היה לי חשק לדבר על זה עם מישהו. אז אני אומרת לו שהכול כבר נגמר בינינו, אבל שאני מאוד מחבבת את רפי, וגם יש לנו המון זכרונות יפים משותפים… הוא דווקא בכלל לא מעריך אותו. הוא אומר, שהוא ילדון, ושאני כבר צריכה בחור ממש…”
שתיקה.
“ואחר כך הוא חיבק אותי.”
עופרה שותקת. שיחה כזאת… היתה צריכה להיות אחרת, איכשהו. ואולי לא?
אולי שיחות כאלו הן דווקא כך? שתספר עוד! אבל רותי שותקת.
“ואחר כך?” שואלת עופרה לבסוף. “ואחר כך הוא עוד דיבר?”
היא כל כך תמימה! שואלת לה מיני שאלות! תיכף רואים ש… – הן הולכות כברת דרך בשתיקה, יד ביד, לאורך הגיא. רותי רואה לפניה את תלתלי הקש הבהירים ואת סנטרו החד והנמרץ של ציקי. “לא,” היא אומרת לבסוף. “אחר כך חזרנו למטה ושתקנו כל הדרך.”
“בכלל לא אמר כלום? שום דבר?”
“שום דבר” מאשרת רותי.
שתיקה.
“והבוקר – בהתעמלות? וכשנפגשת איתו בחצר, או בחדר האוכל? לא דיבר איתך? לא רמז כלום?”
“כלום,” מודה רותי. “כנראה הוא לא רוצה שייוודע משהו… את הרי לא תגידי לאף אחד? את נשבעת?”
“מה איתך? מובן שלא!” נעלבת עופרה. ולאחר דומיה קצרה היא אומרת: “את רואה שם את האור? זאת בטח המדורה. נדמה לי שכבר שרים שם. בואי מהר!” והיא לוחצת את ידה של רותי לחיצה חזקה. “אני… אני באמת שמחה שסיפרת לי…”
5. 🔗
ליד המדורה כבר פסקו לשיר. דנים, כיצד לבצר את המערה. מדבר ציקי.
“ואנחנו נהפוך אותה למבצר בל ייכבש, את המערה שלנו…” הוא יושב על אבן גדולה, תומך את מרפקו באחת מברכיו ומשעין את ראשו על כף היד. זרועו האחרת נעה לפניו כזרועו של מנצח בתזמורת ומלווה את דבריו בתנועות נמרצות. נוגה האש מפזז על שׂערו וצובעו זהב אדמדם, אך לעיתים חולף על פניו פתאום צל היד המוּשטת כצילה של מין מפלצת מעופפת הממריאה או נוחתת. “נבצר אותה היטב באבני בליסטראות…”
עיני הבנות נמשכות אל עיניו של ציקי ואל תלתליו. הן מתרפּקות זו על זו וכמו רואות את קולו העמוק מרחף סביב האש. עיני הבנים מרוּתקות אל ידו הנעה ומדגימה, ורק רפי מביט בצל הממריא והנוחת, החולף מדי פעם על פניו.
“בליסטרא – מה?” שואל יוסי. לאחר ששאל, הוא נשאר יושב בפה פעור. “בליסטראות. ומטיל ברזל עצום נתלה מעל לפתח, כמו מאכלת הגיליוטינה. כשיופיע האוייב – די במשיכת חבל – וגוּלגוֹלתו תרוצץ… אחר כך ניגש לשיפורים… על הקירות נצייר ציורי פיח ענקיים, כמו במערות האדם הקדמון… ציורי אימים… קופי גורילה ארוכי זרועות, שלדים…”
יוסי מביט בשלהבת. מבצרי הקש שהיו בונים במתבן… “אולי נתלה גולגולת?” הוא שואל הוזה.
“בטח גולגולת, ולא של שור או של חמור, אלא גולגולת אדם ממש…”
כאן שומעים את חריקת הענפים תחת צעדיהן החרישיים של עופרה ושל רותי.
“שוב הן מאחרות.” מתרעם רמי, די, שבו לכן מהר ואל תפריעו…"
הן ניגשות, עדיין יד ביד, אל המדורה. ציקי אינו מפנה את ראשו. עיניו נעוצות בשלהבת האש. הוא ממתין.
עופרה חשה רעד קל בידה של רותי: בתנועה חיננית היא מעיפה לאחור את שערה, ומרפה מידה של עופרה. היא פוסעת עד גזעו של האורן ומתיישבת – קצת בדוחק, אמנם, – בדיוק ליד ציקי. עופרה עומדת, ליבה הולם. יש לה אומץ לילדה הזו! והוא? אפילו איננו מפנה את ראשו!
“נו, תמשיך, בחייך, ציקי, תמשיך,” מתחנן יוסי. הפסקת בדיוק בגולגולת. אמרת – של אדם."
“כן, כמובן… ובכן מה? של אדם, אמרתי, גולגולת אדם… אה, כן… מתנדבים אמיצים בני המחתרת יחפרו באֶשוּן חושך ואפילה בבית הקברות העתיק… ניתלה את הגולגולת מעל לפתח, במבוא המערה, ונחבר אליה חוטי חשמל… בחללי העיניים ניתן חוטי תנגודת. האוייב נכנס, לחיצת כפתור – והחוטים מתלהטים. תארו לכם –לפתע, בחושך האיום, מאדימות עיני אימים של מפלצת… ואז צונח המטיל…”
6. 🔗
אחרי כן שוב שרים. יעלה פותחת בשירים שקטים, עצובים ומלאי געגועים. רפי יושב ליד גדי. איננו שר. עיניו נתונות בשלהבות המרקדות, שמחולן הולך ודועך, ומתרוממות מהן אל היושבים. מפניו הרחבים והחיוורים של גדי אל פיו הפעור של יוסי, אל שלבוקי לסתותיו הנמרצים של אורי, ואל עיניו הממצמצות של רמי. פנים פנים – ועולמם. עולם עולם – וזרוּתו. והבנות – זרוּת זרוּת וקיסמה. תלמה –תמירה ושחורה, עורה ושׂערה ועיניה אפלים, נחיריה דקים ורוטטים. יעלה מטה את ראשה כשהיא שרה ומביטה באש בעיניים גדולות. ורותי… מבטו של רפי גושש על פניה שעה ארוכה. האש עודה מהבהבת פה ושם בלשון קטנה. רותי… יש לה, אגב, שם מתרונן כזה… שנעים להגותו, סתם, ללא שחר – רותי…
מבטו של רפי משוטט על פני דמותה ולפתע נאחז. בצד, באפלה, במקום שם נשענת רותי על ידה, נחה גם ידו של ציקי – על ידה של רותי.
המדורה דועכת. שיריה של יעלה נוגים והולכים.
לבסוף נותן ציקי אות לקום. “הקשיבו, בני המערה! אנו מכסים את המדורה באדמה ומתפזרים. חוזרים למוסד במפוזר, זוגות־זוגות, בכיוונים שונים. לדרך, בני המערה!”
מחניקים את המדורה בעפר. החושך גובר. מתאבך עשן. זוגות־זוגות פורשים לצדדים, מי למטה, לגיא, ומי למעלה, אל המטעים.
“בוא איתי, ילד,” אומר גדי לרפי. אני הולך כאן מסביב." רגלו כואבת שוב בימים האחרונים, והוא בוחר במשעול הארוך ביותר, כדי לחסוך לעצמו את טיפוס המייגע במדרון התלול. השאר נעלמים. קשה לדעת מי הלך עם מי. עופרה, על כל פנים, חוזרת לבדה.
זמן מה הם הולכים ושותקים. כשאורכת הדממה מאוד, אומר גדי:
“אתה קצת חמוץ היום, ילד, מה?”
“תאר לך, עוזא, שהיית נורא מעריץ איזה אדם… ואחר כך פתאום היית צריך לשׂנוא אותו… מה היית עושה?”
“זה תלוי,” מגשש גדי בזהירות. “למה, למשל, הייתי צריך לשנוא אותו?”
“לא חשוב… היית צריך לשנוא…”
“נו, ובכן? הייתי שונא. אז מה?”
“חכה. ואילו, נניח, אחר כך, איכשהו, היה הגורל מוסר אותו לידיך. אילו, למשל, היה נודע לך סוד שלו, שבו אתה יכול לבייש אותו, או לפטר או לסלק אותו, אם ייוודע…”
“אני יודע?…” מסתייג גדי. “זה גם תלוי… ואתה? עוד היית מעריץ אותו?”
“לא יודע,” אומר רפי בעצב.
שוב מהלכים שניהם יחדיו.
“אני רוצה להיות מדריך… פעם בעוד כמה שנים…” עיניו של רפי תלויות
במרחקים.
גדי מביט בו מן הצד ושותק.
7. 🔗
חלפו כחודשיים.
“לא יהיה כלום,” אומר ציקי לרפי וטופח לו על כתפו. הם הולכים לאורך המסדרון אל הכיתה שבקצהו. רפי מתרחק מעט אל עבר הקיר.
“לא יהיה כלום,” חוזר ציקי. “אולי יטיפו קצת מוסר, לכל היותר. אגב, איפה ישנת אז, בעצם? אתה יודע בדיוק את המקום?”
“ודאי,” אומר רפי, עייף. “אתה זוכר את המנזר? במערב עומד הפסל של אליהו הנביא. שכבתי בדיוק בצד ההוא, לא רחוק מן הכניסה. מצד ימין בולטת מדרגת אבן. שם נרדמתי. לא התכוונתי לישון. התיישבתי רגע – וכבר…”
“טוב, טוב,” מרגיע ציקי, “איש גם איננו מאשים אותך… כולם נרדמו בן רגע… אבל הערנו אותם, והם הלכו…”
הם נעצרים לפני אחת הדלתות.
“אני אחכה בחוץ,” אומר רפי. “כשיתחילו, קרא לי ואכּנס.”
“טוב, טוב,” נענה ציקי ושוב טופח לו על כתפו. “בכלל אל תחשוש. הכל ייגמר טוב.” הוא נכנס ומגיף אחריו את הדלת.
רפי מושך בכתפו. איש איננו מאשים אותך. ודאי שאין מאשימים אותי. בעצם הדיון עליך, ציקי. אתה חייב לערוך מיפקד לפני שממשיכים ללכת. ובייחוד בלילה. ובייחוד בהרים, בין כפרים ערביים.
מבפנים נשמע בליל קולות.
“למה לא מתחילים?” שואל קול בלתי מוּכּר.
“ישראל איננו. מוכרחים לחכות לו.” זהו קולו של ירוחם.
רפי נשען אל מעקה החלון ומביט על פני העמק. משפטים יחידים נתלשים ממשק הקולות וחומקים למסדרון.
“ואני אומר לכם שזה בהחלט יכול לקרות וגם קורה,” מוחה ציקי. ומלבד זה אני מסתדר איתם מצויין. המחתרת הלהיבה אותם לגמרי. גם את המערה בחרנו טוב. הם אצלי כמו חומר ביד היוצר. הבנות כבר התאהבו בי כולן."
“מה, כן?” נשמע קולה של רחל, זו בעלת הצמות החומות, “באמת? זה מעניין. ספר!”
“אחת, למשל, באה לא מזמן להתוַדוֹת לפני…”
המחתרת! ציקי סיפר להם על המחתרת ועל המערה! הכול גלוי וידוע להם מזמן! וכל הסודיות של “בני המערה, אני מקווה שנזהרתם מאד בדרך, ואיש לא עקב אחריכם…” ציקי תכנן: מה לעשות, שיהיו אצלי כחומר ביד היוצר? הבנות התאהבו בי כולן… הוא ודאי חייך… שמעו, איך שחייך.
רפי מתרחק לאיטו. אך בקצה המסדרון נשמעים צעדים ארוכים וחורקים. לקראתו בא ישראל.
“נו, לאן זה, בחור?” הוא תמיה. “הרי אמרנו שגם אתה תשתתף בישיבה. בוא, כבר מאוחר.”
מרחוק מתרונן קולה של רחל: “ומי זאת? מי זאת? תלמה? תלמה? זו הגבוהה והשחורה, עם הריסים הארוכים? הרי שמה תלמה, נכון?”
“לא, לא תנחשו,” עונה קולו המחייך של ציקי. דווקא הכי תמימה, זו עם העינים הירוקות, שתמיד מעיפה את השׂיער לאחור…"
“סילחו לי על האיחור, חברים,” אומר ישראל, תוך כדי כניסה. “שב כאן, רפי. אם כן… הענין, כפי שאני מניח, ידוע לכולנו. הבעיה היא בעיית ביטחון ואחריות, ועל כן החליטה הנהגת הקן לדון בדבר, ולברר על מי להטיל אחריות זו, ואיך למנוע מקרים דומים להבא. לשם כך הזמנו את רפי, שיספר לנו קצת על מהלך אותו טיול. בבקשה, רפי.”
רפי נבוך.
“אין הרבה מה לספר. הלכנו הרבה זמן, והיינו עייפים מאד. נדמה לי שגם תעינו בדרך…”
לפנות ערב יצאו, וכעבור שעתיים, כשהם מגיעים לרגלי הכרמל, כבר החשיך לגמרי. מטפסים באחד הגיאיות, וציקי מעיין מדי פעם במפת הטיולים הקטנה שלו בעזרת פנס־כיס. השביל נעלם ואיננו. תרים אחריו פעם במדרון זה ופעם במדרון זה, נשׂרטים משיחי הקידה הקוצנית ועייפים עד מוות. הגיא תלול ומשובש בסלעים. מצדדיו נישאים צוקים ההולכים וגבוהים.
“עוד מעט ונגיע לאחת הפסגות, ששביל מקיף אותה מצד ימין,” מנבא ציקי לאחר עיון במפה. “ומשם כבר דרך ישרה עד המנזר…”
מגיעים אל הפיסגה ויורדים מעט, לראות שמא אותו שביל שמקיף אותה מצד ימין נמצא מעברה השני. על המפה מסומן השביל בקו דק ומתפתל שצבעו חום, אך במדרונות המכוסים בסבך שיחים של אֵלות ואלונים אין עקבותיו ניכרים כלל. הולכים בדומיה כמחצית השעה. האחרונים מפגרים יותר ויותר, הרווחים בין צועד לרעהו גדלים. עד שנתקלים פתאום הראשונים, הממהרים קדימה, באחרוני הנחשלים שמאחור ומתברר שהם מקיפים את הפסגה הארורה, ואולי כבר סבבו אותה כמה וכמה פעמים.
ציקי מעיין במפה. אור הפנס מקליש והולך.
“יתכן שזה בכלל היה קו גובה…” הוא מסנן לעצמו.
"…וכשהגענו בסוף למוּח’רקה, ממשיך רפי את סיפורו. “הודיעו על מנוחה של עשר דקות. נשכבתי לי שם בצד…”
חומות המנזר גבוהות. אבני גזית. למטה משתרע העמק כשטיח ענק אפל הפרוש לרגליך. הכל צונחים לנוח, עוד רגע רואים את השמים נקודים וברודים בכוכבים…
“…ופתאום התעוררתי וראיתי שאני לבד, ובחוץ כבר מתחיל להאיר… וזה הכול…”
אתה משפשף את עיניך, מביט סביב – הכול ריק. אתה מציץ מעבר לפינה – אין איש. על הרחבה שלפני המנזר אין אף תרמיל אחד. אתה מסתכל בשעון – עברו שלוש שעות. נשארת לבד, בין הכפרים הערביים. צריך להגיע לפחות עד הכביש, לפני שייצאו כל הפלחים לעבודה. אתה מתחיל לרוץ, גולש במדרון… כמה זמן רצת לכביש? חצי שעה? שעה וחצי? וכשאתה מגיע לבסוף הביתה. ועולה בגבעת המוסד, כמעט אינך משיב למבול השאלות והנזיפות, זורק את התרמיל לפינה, צונח על המיטה ושוב לא איכפת לך דבר…
“שכחת לספר שהערתי אותך,” אומר ציקי בסלחנות ובחיבה.
“אתה הערת אותי? בטח אתה טועה. הרי לא ידעת איפ…”
“בוודאי הערתי אותך,” משסעו ציקי. אני יכול אפילו להזכיר לך את המקום ששכבת שם. במערב הרי עומד פסל אבן. בצד ההוא, לא רחוק מן הכניסה. כשפונים ימינה, בולטת מדריגה של אבן. שם נרדמת. אני זוכר בדיוק את המקום. באתי, טלטלתי אותך, ואמרתי: ‘שמע, רפי, אתה קם או לא?’ "
רפי שותק.
“באמת יתכן שאתה לא זוכר,” מסייע לו ציקי. “הרבה פעמים שוכחים דברים כאלה תוך כדי שינה.”
“טוב, חברים,” ישראל מצית סיגריה ומעבירה אל זווית פיו. “שמענו וקיבלנו מושג־ מה מן העניין. תודה, רפי, אתה רשאי ללכת.”
רפי קם מוכנית ויוצא. תחילה הוא מהלך לאיטו, אחרי כן הוא מחיש את צעדיו. בידו הוא מכה פּעם ושתיים באדני החלונות של המסדרון, פתאום הוא נעצר, ומחייך במלוא פיו. אחרי כן הוא רץ ומחפש את גדי.
8. 🔗
בינתיים נמשכת הישיבה של הנהגת הקן. ירוחם, מזכיר ההנהגה, נוטל את רשות הדיבור:
“שמע, ציקי,” הוא אומר. השאלה בכלל איננה אם הערת אותו או לא. זה פרט. אגב, שוחחתי עם כמה ילדים על הטיול ובעקיפין שאלתי אותם. ברור לי, ללא צל של ספק, שלא הערת אותו. אבל העיקר הוא שהמשכת ללכת ללא מיפקד וללא הרגשת אחריות. בתחילת הדיון ציינת בסיפוק רב שכבר התאהבו בך כל הבנות, ואפילו מסרת כאן שמות של נערות שנתנו בך – לפי דבריך – אמון, וזה היה צריך להישאר סוד שלך. אני מדגיש ‘לפי דבריך’, כי גם כאן לא ברור עדיין, מי התוודה לפני מי…"
“זאת חזירות לבלוש מאחורי גבו של מדריך ולהוציא עליו ידיעות מפי החניכים שלו.”
“בדרך כלל כן. אבל הפעם מסתבר, שזה היה מוצדק מאוד.”
ישראל מעביר את הסיגריה לזוית פיו, מצמצם את עינו האחת מפני העשן ואומר: "הבעייה גם איננה בעיית המיפקד. כל מדריך עלול לטעות. השאלה היא — אם הוא מסוגל להודות בטעותו וללמוד ממנה, אם לאו. גם אני וגם שאר חברי המורים מרבים לטעות. אחרי כן, בישיבות חבר העובדים, אנחנו יודעים להשמיע דברי ביקורת גלויים וקשים – ויודעים גם להודות בטעויות ומשתדלים לתקנן. לדעתי –מאמציך לטשטש את הפרשה כולה חמורים הרבה מעצם המקרה, העשוי לקרות, אף כי אסור שיקרה. לדעתי, צריך עניין זה לשמש עילה לדון בכל שיטת עבודתך בכללה. עלה בגורלנו לעבוד יחד באותה קבוצה – אתה כמדריך ואני כמחנך.
ניסיתי לשוחח איתך מספר פעמים, כדי שאקבל מושג מעבודתך החינוכית – ולא קיבלתי. באין לי תמונה כוללת – אני נאלץ, לצערי, ללמוד מרמזים. התחלת בשיטת המחתרת ואתה ממשיך בה כבר חודשים רבים, אף על פי שאישרנו אותה רק בתור פתיחה. אתה בונה את הפעולה כולה על סממנים חריפים – מערה, סיף, גולגולת – והילדים כבר עברו את גיל הארבע־עשרה. אני שומע מפי ירוחם שאתה מוסר כאן שמות של נערות שהתאהבו בך. האם אתה עושה זאת כדי להתייעץ איתנו איך לנהוג במקרים אלה? לא הייתי מגיב על הערה זו של ירוחם, לוא שמעתי אותה לראשונה.
דע לך, שבקבוצות אחרות כבר מדברים על כך. חניכיך עדיין מסונוורים, ואינם שומעים זאת; אנחנו, המחנכים, כבר שמענו. אנחנו קיבלנו את חינוכנו בגימנסיה, מפי פרופסורים נוקשים, שהכול פחדו מפניהם. מרדנו בחינוך הישן, האוטוריטאטיבי, וחיפשנו דרך חדשה ועדיין לא תמו החיפושים. והינה מוקמת בתוכנו אותה שיטה ישנה, בשינוי אדרת, כמובן, ודווקא בידי חניכינו, המדריכים. שוב משמעת עיוורת ומנהיג שאין להרהר אחריו, שוב חוסר כּנות וחוסר פשטות, הערצה במקום הערכה…" ישראל שואף אוויר. “אמרתי דברים קשים, חברים, אך אני מקווה שצדקיהו יידע לקבלם כגבר, ויזכור שלא באו להעליב, אלא להמריצו שיערוך את חשבון הנפש של עבודתו בחינוך. אני מציע כסיכום, שמעתה נשמע דין־וחשבון מפי כל המדריכים אחת לשלושה חודשים. אני מציע שצדקיהו יהיה ראשון ויספר לנו על עבודתו בעבר ועל תוכניותיו לעתיד.”
אחדים מחייכים, לפי שאינם רגילים שיכנוּ את ציקי בשמו המלא. ישראל מחזיר את הסיגריה אל מרכז פיו ומסתכל בשעונו.
“ובכן, נקבל את סיכומו של ישראל,” אומר ירוחם. ציקי, מה בנוגע? אגב, כדאי שגם שאר המדריכים כבר יכינו את הסקירות שלהם. אתה תהיה מוכן עד סוף השבוע?"
“כן,” אומר ציקי. “עד סוף השבוע כבר אהיה מוכן.”
קמים והולכים. ישראל ממהר לצאת ראשון, וכבר מהדהדות פסיעותיו במסדרון. נמרצות ומרושלות. השאר יוצאים לאיטם, קבוצות־קבוצות, ומפטפטים, ציקי שׂם לב, שהחברים משתמטים מלדבר איתו, ואפילו רחל, שעוד לפני שעה קלה הפצירה בו שיספר לה על הבנות מקבוצת “סלע”, עוברת על פניו בשתיקה, וצמותיה מיטלטלות במרץ ובחשיבות. ציקי מהדק את שיניו עד שהוא חש יפה בשלבוקי לסתותיו.
9. 🔗
“הוא רמאי! קודם הוא בא לשאול איפה ישנת אז, ואחר כך, בתור הוכחה שהעיר אותך, הוא מספר לך איפה ישנת! נהדר! ואתה יודע מה הכי מרגיז אותי בכל העניין? אתה! מה אתה עושה שותק! גולם! טיפש מטופש שכמותך! הרי בו במקום היית צריך לתת לו! לפני כל ההנהגה! ישר בפנים היית צריך להגיד לו! ואתה – משרבב את הראש כמו כלב שבועטים בו ויוצא!”
“אני לא יודע להתחצף, זה כל העניין,” אומר רפי בהכרת אשמה. כבר הרבה פעמים הרגשתי בזה. אני מקבל דפיקות לב, ולא הולך לי."
“אז תלמד פעם ודי, שמע, ילד, להתחצף מוכרחים לדעת. זה שייך להשכלה יסודית. בלי זה אי אפשר לזוז בחיים.”
“אולי תלמד אותי?” מחייך רפי.
“בטח! בי’זדמנות ראשונה. זה הרי אחד התענוגים הכי גדולים שלי. שמע, ילד, אילו אני הייתי שם במקומך…”
רפי מהורהר. הוא לא סיפר לידידו כיצד גילה ציקי לכולם את סוד המחתרת, וכיצד דיבר על… על… והעיקר – החיוך. אפשר היה לשמוע את החיוך מעבר לקיר, בשעה שהוא דיבר על… על…
“אני ניגש להנהגת הקן,” מתלהב גדי, ובחיי, מחר אני מפיץ את הסיפור בכל החברה. שמע, אתה לא מתאר לך כמה הוא ירד בעיני, כמו עלה בשלכת…" גדי מרים את ידו. הינה, ככה…" – ובתנועת יד ציורית הוא מדגים את תהליך הירידה.
“שמע, עוזא, אתה הרי זוכר מה הבטחת לי לפני שסיפרתי לך?”
“שלא אספר לאף אחד בלי שתרשה לי, מה זה שייך? מחר כל חברת הילדים תדע על העניין.”
“אבל אני לא מרשה.”
“אבל למה, ילד, למה? מה איכפת לך?”
“אתה זוכר שדיברנו פעם, כשחזרנו מפעולה אחת על יד המערה? שאלתי אותך אז מה היית עושה, אילו היית, נניח, מעריץ את מישהו, ואחר כך… אילו, למשל, הגורל היה מוסר אותו פעם, במקרה, נניח…”
“אבל אל אלוהים וריבונה הקדוש של פתח־תקווה, מה זה שייך, לכל הרוחות?”
“חכה. אתה זוכר מה ענית לי אָז?”
“שאתה מדמדם ומפטפט שטויות. שמע, ילד…”
“לא, ענית לי משהו אחר לגמרי,” קובע רפי בעדינות ובתוקף. "אמרת ככה: ‘זה תלוי,’ אמרת, אם עדיין אתה מעריץ אותו.' "
“אבל ילד, תן לי להגיד מלה. הרי לא תרצה לשכנע אותי, שאתה עוד יכול להעריץ אחד שמרמה אותך באופן הכי גועלי שאפשר, בשביל להציל את הכבוד שלו…”
“לא, באמת כבר אינני מעריץ אותו… גם אינני שונא אותו… אני פשוט מרגיש טוב…”
“אתה מפטפט, וזה הכול. קודם אתה מתחיל ב’אילו, ואילו, נניח, במקרה, היה אילו'. אבל עכשיו אתה הרי מודה, שאתה, בעזרת השם, כבר לא מעריץ… אָז מה?”
“אני לא,” אומר רפי בשקט. אבל תחשוב רגע על… על יוסי, למשל, ועל כל היתר."
“אתה רוצה שהחברים שלך יעריצו רמאי?”
“אני לא רוצה לגרום להם מפח נפש.”
“אז גם אתה מרמה אותם.”
“אם אני צודק, ירגישו בזה בעצמם במשך הזמן.”
“אתה טיפש.”
“ואתה הבטחת לי.”
גדי פונה ללכת. זהו אחד המקרים הנדירים, שרפי רואה אותו נרגז באמת. הרי בדרך כלל יש לו חוש כה דק, להבין גם את המילים שאינן נאמרות – מדוע איננו מבין הפעם?
10. 🔗
למחרת לפנות ערב נכנס גדי לחדר, רומז לרפי לצאת אחריו למסדרון. ואומר לו בארשת סוד:
"שמע, ילד, אל תתרגז עלי ואל תתנפח, אבל רציתי בכל זאת לדבר עם ההנהגה. לשאול רק איזו שאלת־גישוש, לראות איך האווירה הכללית, אתה מבין – למשש קצת את הדופק. אתה בטח חושב שהם לא היו מספרים לי… אבל לי יש שיטות מיוחדות… אז לפני איזו חצי שעה אני מחפש את ירוחם או את רחל, ופתאום אני רואה אותם שניהם יושבים בחדר־הקריאה ומתווכחים על משהו.
"‘אני מודה שאינני מחבב אותו ביותר’, אומר ירוחם. ‘אבל זאת בכלל לא שאלה של שנאה או של אהבה, אלא בעיה של עיקרון. זה האופי שלו. הוא מוכרח שיעריצו אותו. ועכשיו, כשמתברר לו שההנהגה שומרת עליו, ותשמור עליו גם להבא – הוא לא יכול לחיות כאן עוד, ולכן הוא עוזב.’ "
“'טוב, נניח,” אומרת רחל. 'אבל לפחות תשאיר לו את הסמל. אם הוא לא רוצה להחזיר – לא צריך. ממילא מחר בבוקר הוא נוסע. מה איכפת לך שיסע עם הסמל?"
“מה זאת אומרת מה איכפת לך, או אם הוא לא רוצה?” שואל ירוחם ואתה יכול לשמוע לפי הקול שלו שהוא מתחיל להתחמם. “המדובר הוא בסמל. אם נרשה לו לקחת אותו, או אפילו רק נסכּים שיחזיר אותו ככה סתם – – רחל, הרי אז יחדל להיות סמל של תנועת־נוער, המבטא איזה חזון, ותשאר חתיכת מתכת חסרת־ערך. לא, לא! הכול יהיה בדיוק כמו שהחלטנו: מיפקד קבוצה למעלה, בחורשה. והוא יבוא למפקד הזה, אחרת לא יקבל את הבגדים שלו. מפתח מחסן־הבגדים כבר אצלי. הוא קיבל את הסמל בשעת מיפקד, הוא נשבע לו אמונים, ואם עכשיו הוא בוגד בו, צריך שיהיה לו האומץ לעשות זאת לנוכח הקבוצה כולה…” אני מחכה שכבר יגמור סוף סוף את הנאום, אבל הוא בשלו: “דבר אחד נכון, הוא אומר, שלא מוכרחים לבייש אותו לפני כל חברת הילדים. אולי באמת מוטב שאף אחד בקבוצות הצעירות לא יידע כלום, עד אחרי שיסע. אני אמנם הצעתי להוריד לו את הסמל במיפקד כללי, אבל ישראל לא מסכים בשום אופן. מילא, יספיק מיפקד הקבוצה שלנו…”
“ועל מי אתה חושב שהם מדברים ככה?” מפסיק גדי הפסקה דראמאטית את שטף דבריו. "תיכף תשמע! אתה הרי יודע, שירוחם הוא בחור קצת חמוץ. לא נוח לחלוב אותו – ובעיקר בעסקי רכילות הוא אגוז קשה לפיצוח. אז אני מחכה שיסתלק וניגש אל רחל. ‘רחל,’ אני אומר לה, ‘אני מצטער מאוד, אבל שמעתי את הכּוֹל. בכלל לא התכוונתי להקשיב, אבל ככה זה יצא במקרה.’ רחל די נבהלת מכל העסק, ואומרת לי: ‘שמע,’ היא אומרת, ‘עד מחר אתה מוכרח לשתוק, לפחות עד מחר. הבטחנו לו, כי הוא ביקש, שמחוץ לקבוצה שלנו לא יידע אף אחד בחברת הילדים שהוא הולך לעזוב, לפחות עד מחר בבוקר. לכן אני רוצה שתבטיח לי שתשתוק.’
“טוב, רחל,” אני אומר לה. “אבל בתנאי אחד, שאת אומרת לי למה הוא נוסע.”
“הוא נרשם בתל־אביב למחלקה השמינית בגימנסיה. הוא אומר שהוא רוצה לנסוע, בלי שאף אחד יידע… וזה הכול…”
היא פונה ללכת, ועדיין לא החכּמתי.
“חכי רגע, רחל,” אני קורא מהר ועוצר אותה. “את מוכרחה להגיד לי למה אתם מורידים לו את הסמל.”
"למה את הסמל? פשוט מאוד: התנועה מחייבת כל אחד ללכת קודם כּוֹל לקיבוץ. אם אחר־כך יש צורך במורים, במהנדסים או במה־שלא יהיה – אָז הקיבוץ שולח את האנשים ללמוד. אילו כל אחד היה מתחיל לחשוב תיכף ‘באיזה מקצוע אסתדר לי הכי טוב והכי נוח,’ – בכלל לא היה יכול לקום אף קיבוץ אחד. לכן מורידים לו את הסמל. רשאי לענוד אותו רק מי שמגשים את הדרך של התנועה והולך לקיבוץ.' "
“שמע, ילד, אני נמתח מסקרנות ורואה שבדרך זאת לא אגיע למטרה. היא תטיף לי ציונות, מפני שהיא בהנהגת הקן ואת העיקר לא תספר. מי זה רק יכול להיות, לכל הרוחות, אני שואל את עצמי, ועם זאת אני מוכרח להמשיך בשיחה כל הזמן, כדי שרחל לא תברח לי, לפני שאמצוץ ממנה את הכול…”
הם עומדים בפינת המסדרון, נשענים על אדנו של אחד החלונות הנשקפים אל העמק. גדי גאה בסיפורו ומרבה בפרטים.
"אז מה אני עושה? מעביר את השיחה לפסים אחרים.
“למעשה הוא בכל זאת בחור טוב,” אני אומר.
" 'אמנם עכשיו כולם צועקים עליו פתאום, אבל אני אומרת לך, שבעצם הוא בחור טוב מאד היא אומרת בהמון רגש והדגשה. 'אלא מה? יש לו חולשות. וכל הצרה שהוא לא יודע להודות בהן. הוא חושב שתמיד הוא מוכרח להיות ראשון, תמיד מוכרח להצטיין בכל דבר ולהדהים את כולם, אחרת לא יחבבו אותו.
והוא לא יודע, שיכולים לחבב בחור למרות כל החולשות שלו, ולפעמים אפילו בגלל החולשות… אני, למשל, חושבת שבכלל לא הכירו אותו אצלנו, ולמעשה הייתי היחידה שקצת הכרתי אותו בתור כזה…' שמע, ילד, בגאווה כזאת היא אמרה את זה, שכבר הייתי מוכן לפתוח לה תיק חדש אצלנו. ‘אני אומרת לך, שהוא נורא לא בטוח בעצמו,’ היא אומרת. ‘ורק אם מעריצים אותו כולם זה עוזר לו להאמין בעצמו, ואם לא מעריצים אותו, הוא לא יכול להחזיק מעמד. תמיד הוא מוכרח לביים משהו. והצרה, שתמיד הוא מצליח מאוד בהתחלה. ואחר כך מתאכזבים כולם הרבה יותר קשה. אלא מה? במקום ללמוד לקח. הוא מתחיל בעסק חדש, ושוב מצליח… וכן הלאה, בכל השטחים: בלימודים בחברה, בעבודה, ובעסקי… בכל אופן בכל השטחים…’ גדי קורץ לרפי, ‘ואילו היו יכולים לחבב אותו למרות החולשה הזאת, ואני אומרת לך,’ היא אומרת, ‘שזה אפשר בהחלט, ואילו היו נותנים לו להרגיש את זה – בטח לא היה עוזב. הוא היה מבין שהוא בחור נחמד מאוד וכשרוני גם אם הוא לא מוכיח את עצמו על כל צעד ושעל. אלא מה? ירוחם חי לפי עקרונות: אם משהו לא בדיוק לפי הקו – אז תיכף הוא פוסל את הכול. זה כל הסיפור…’ – היא הולכת. מילא, אני חושב, העניין אבוד, אחרי שסיבכתי אותה בנאום כל כך ארוך ולא יצא כלום – אין עוד סיכויים. אלא שפתאום היא מסתובבת ואומרת, תוך כדי הליכה:
"אני באמת מצטערת, גדי, ששמעת את כל השיחה, כי לא נעים לי, שדווקא המדריך שלכם מופיע באור כזה, אבל תזכור שהבטחת לי…'
"המדריך שלנו! שמעת, המדריך שלנו! תאר לך, ילד – כל הזמן היא דיברה על ציקי! שמע, הייתי כל כך מבולבל ונדהם, שלא יכולתי להוציא הגה. אבל אחר כך הייתי כל כך מפסוט מן הניצחון שלי, שמהר צעקתי אחריה: ‘טוב מאוד, רחל! תודה רבה על מה שסיפרת לי! עכשיו אני לפחות יודע שדיברת על ציקי. כי עד עכשיו לא היה לי שום מושג על מי המדבר’ "
“נו, נו. אתה כבר יכול לתאר לך כמה היא אוכלת את עצמה עכשיו, ואני כבר מזמן לא צחקתי, כמו שצחקתי כשראיתי את הפרצוף שלה…”
גדי משתתק, שואף אוויר, ותולה ברפי מבט של ציפּיה.
“נו, אז מה אתה אומר, ילד? עסק טוב, מה?”
רפי שותק.
“אבל שמע, בן אדם,” צוהל גדי. “הרי הערב יהיה המיפקד! אז אנחנו, כל הקבוצה, כמובן, מתגנבים להציץ. ואחרי שיורידו לו את הסמל, נסתדר בשקט בשני צידי השׂדרה, כל אחד מאחורי ברוש, וכשיעבור נצעק במקהלה: ‘הלו? ציקי? הי־הופּ! הלו? ציקי? הי־הוֹפּ!’ שמע, זאת תהיה תמונה אדירה…”
“בחייך, גדי,” נבהל רפי, “אתה לא תעשה את זה! אתה הבטחת לי!”
“הבטחתי שלא אספר לאף אחד כל זמן שהוא המדריך שלנו. אחרי המיפקד כבר לא יהיה מדריך.”
“אבל אתה רוצה לספר לפני המיפקד.”
“זאת גישה פורמאליסטית,” אומר גדי, “ואתה מדקדק דקדוקי עניות.” הוא קורץ בעיניו, כמו תמיד, כשהוא מצטט מליצה, כאילו שאל: “איך אני? בסדר?” ואומר: “חוץ מזה הוא כבר הפסיק להיות מדריך ברגע שהתנהג ככה.”
“שמע, עוזא, זה לא בא בחשבון. אַתה לא תעשה את זה. לא יכול להיות שכל הקבוצה… זה לא חינוכי…”
“אוי, ילד, מאין גירדת את הביטוי האיום הזה ‘חינוכי’… להיפך! זה יהיה חינוכי מאוד, יראו פעם כולם שכל אחד צריך להיות אחראי למעשים שלו. בייחוד אם הוא רוצה לחנך אחרים.”
“טוב, אבל זה עניין שלי, ואני לא מרשה לך לספר,” מתעקש רפי.
“שלך? למה? מה זה, רכוש פרטי?! זה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. בזה הריני מכריז שהוא מולאם ושייך לקולקטיב. גמרנו.”
“אל תעשה צחוק, עוזא. אני לא רוצה ודי.”
“הרי קודם רצית ללמוד איך מתחצפים, נכון? ובכן, עכשיו תלמד: אני מצפצף על מה שאתה רוצה או לא. אני הולך ומספר לכולם. שלום.”
11. 🔗
אחרי ארוחת הערב קורא גדי שנית לרפי.
“שמע, אני חושב שבעוד חצי שעה, כשיחשיך לגמרי, הם מתחילים. הסתובבתי למעלה בחורשה, וכבר מצאתי את המקום, על פי הלפידים שהכינו שם. אתה בא?”
“סיפרת למישהו?”
“בטח, אמרתי לכולם בסודי סודות, שציקי מקבל אות הצטיינות, ושלכבוד זה עורכת לו הקבוצה שלו מיפקד חשאי מיוחד בחורשה, ואסור לדבר על זה בהחלט. אחר כך הצעתי להם שנעשה לו הפתעה – מקהלה מדברת, מאחורי העצים. אפילו ערכנו חזרה כללית. שמע, זה יהיה מחזה – לראות את הפרצופים שלהם כשישמעו מה הולך שם, במיפקד… בחיי שאני מפסוט מעצמי, זה יהיה ממש דראמאטי.”
“אני לא בא,” אומר רפי קדורנית. “אתה התנהגת כמו חזיר.”
“ואתה – כמו חמור,” אומר גדי, “אומנם לא כמו חמור מטופש לחלוטין, כי להתחצף אתה כבר קצת מתחיל ללמוד, אבל בכל אופן כמו חמור – נניח מסוג אתונו של בלעם הרשע, או חמורו של רבי חנינא בן דוסא, כזה שיש לו לפעמים נצנוצים של שכל. אפשר אולי, במחילה מכבודך, לשמוע ממך נימוק הגיוני אחד למה לא לארגן את השערוריה החמודה הזאת?”
“יש הרבה נימוקים.”
“האמנם?” מלגלג גדי. “זה מעניין! איזה, למשל?”
“לא רוצה להגיד לך.”
“אהה. זה באמת נימוק כבד־משקל וכמעט משכנע. אבל אולי בכל זאת ישנו עוד אחד? או לפחות חצי, רבע, שמינית שבשמינית של נימוקון פעוט וזעיר?”
“לך לכל הרוחות!” מתפרץ רפי ופונה לו עורף.
“לא רע,” מציין גדי. “אתה מתקדם. מי שיודע לקלל היטב, יש לו, על פי רוב, גם כישרון להתחצף. רק קצת יותר קלות… אם אתה מתחצף בסגנון הנהדר ביותר ואחרי כן – מתרגז… חביבי, אז אתה מקלקל את הכול.”
12. 🔗
המיפקד נערך בדרך לחורשה, בשדרת הברושים החוצה את המטע. יש שם פרשת־ דרכים ובה מתרחבת השדרה לכיכר גדולה למדי. חברי קבוצת “שלהבת” הציבו שם שתי אבוקות גבוהות, ועל הארץ סימנו בסיד ריבוע לא גדול.
רפי מתגנב לראות במיפקד. איננו בא עם כל השאר. תחילה הוא עולה לחורשה, מקיף בקשת רחבה את המטע וחוזר ומתקרב אל פרשת־הדרכים מלמעלה. מצד זה לא יעלה על דעת איש לבוא. הוא גוהר מאחורי ברוש עבה, קרוב מאוד אל ריבוע הסיד. גדי וכל היתר בוודאי יבואו מלמטה, ויסתתרו בצידה האחר של הכיכר, ממול. רגבים קטנים לוחצים על חזהו של רפי. הוא זז מעט לכאן ולכאן, לתפוס מקום נוח, ושוב מדמים. רותי. מייד לאחר אותה שיחה אחרונה עם גדי רץ לחפשׂה, להזהירה. תר אחריה, עד שמצאה על הדשא שלפני חדר־הקריאה. קרא לה הצידה. זה זמן רב שלא דיברו ביחידות. הלכה בצידו דקה או שתיים בדומיה. בצעד גמיש הלכה, תמירה, דקה, חיננית מאוד, ומזמן לזמן חש, שהיא מביטה בו מן הצד בעיניה הירוקות. לבסוף, בתנועת פתאום הפשילה לאחור את שׂערה הקצר והבהיר, נעמדה ושאלה: “אז מה העניינים, רפיק?”
רמז לה, שגדי מתח את כולם, ושהאמת היא… שהאמת היא… בקיצור: ציקי עוזב.
לא ענתה. רגע עמדה דוממת. אחר הסתובבה והלכה.
מה חשבה באותו רגע? הרי בוודאי חשבה משהו!
דרדוּר רגבים ולחישות. הינה הם באים, זוחלים לאורך שדרת הברושים. אפשר לראות את צלליהם שעה שהם עוברים מברוש אחד למשנהו. וכעת גם נראה לפיד דולק בקצה השדרה: הזוחלים נאלמים דום, ומשתופפים כל אחד מאחורי ברושו. הלפיד מתקרב. אחריו צועדים בשתיקה חברי קבוצת “שלהבת”. אף אחד מן המורים איננו מלווה אותם. כשהם מגיעים למקום, הם מסתדרים סביב אותו ריבוע של סיד, כולם לבושים חולצות כחולות. עונדים עניבות שחורות על החזה, וסמלי התנועה בדש חולצותיהם. רק פה ושם נשמע לחש כבוש. הכול נראה כלוויה.
ירוחם פוסע אל מרכז הריבוע ומדליק את שתי האבוקות. לאורן הוא נראה שחור וצנום מן הרגיל. “עמוֹוֹוֹד דוֹם!” הוא מפקד בקול חד, אך שקט מאוד. “עמוֹוֹוֹד נוח! עמידה חופשית!” הוא עצמו גם כן עומד ‘עמידה חופשית’ ופותח: “חברים, אנחנו עומדים הערב במעמד מבייש: עלינו להוציא מן התנועה חבר קבוצתנו, שהתחנך איתנו שנים רבות, חבר הנהגת הקן ומדריך, שצריך היה להיות מופת לאחרים. טוב לפחות, שחניכיו, שכל כך העריצוהו, אינם נאלצים לעמוד כאן כמונו ולראות בפרשה עגומה זו…”
למטה, מאחורי הברושים, אין זיע ואין רחש. מה הם חושבים כעת? יוסי – מהו אומר? ואורי? ועופרה? אולי הם סבורים שלא היטיבו לשמוע, ועדיין מאזינים בדריכות? שמא הם משפשפים את עיניהם להיווכח אם אינם חולמים? יוסי המסכן! בוודאי הוא יושב לו, כשפיו פעור, ולבסוף הוא לוחש לגדי בקול מעורר רחמים: “גדי… מה זה? הרי אמרת…” וגדי מתאכזר ומלגלג: “ירוחם צודק, טוב שאיננו נאלצים לעמוד כדי לראות. לשבת ולהסתכל הרבה יותר נוח.”
“צדקיהו קמחי,” מרים ירוחם את קולו, “הרי אתה יודע…” משונה – מעולם לא עלה על דעתם לשאול, מהו בעצם שמו המלא של ציקי. מגוחך לשער שקוראים לך ‘צדקיהו קמחי’!
“ומי כמונו רוצה שכל חבר וחבר ילמד,” ממשיך ירוחם, “אבל התנועה אומרת: הקיבוץ קודם. אם יהיה צורך בדבר – ישלח אותך הקיבוץ, ושנית – הרי ללמוד יכולת גם אצלנו די והותר. המורים יעידו, שלא עשית זאת…”
“ואני עוד התערבתי עם רמי, שציקי תלמיד הכי טוב בכל המקצועות.” בוודאי ממלמל עכשיו גדי לעצמו. “ואפילו אמרתי לו, שאפשר לקרוא לי…”
“בוקר טוב, מר עוזא,” אולי משיב לו רמי בלחישה, אם אך הספיק להתאושש.
רפי בולע בעיניו את השדרה האפילה, את אבוקות האור המהבהבות, את רחל, עגולת הלחיים, את ירוחם השחרחר והצנום… ציקי עומד עמידה זקופה, גבוה מכולם משכמו ומעלה. אינו מביט לצדדים. בזויות פיו נסתמן קמט דק, נוטה כלפי מטה.
“…אבל אתה לא רצית ללמוד למען הידיעות,” נשמע קולו של ירוחם. “אלא למען התעודה, זאת היא דרך הקאריירה, זהו ניתוק מן הקבוצה, הקובעת לה את דרכה במשותף, ניתוק מן הכלל, מן התנועה.”
“אבל לעזוב יש לי רשות?” עולה קולו העמוק של ציקי. הוא נשען על רגל אחת ומביט בירוחם במבט מלוכסן, בלא להפנות אליו את פניו.
“יש לך רשות. יכולת לבוא ולומר: חברים, אני חושב אחרת, הבה נברר את העניין, תשכנעוני אתם או שאשכנע אתכם אני. או: אינני מסכים לדרך שלכם. לא אוכל להיות עוד מדריך… אבל אתה טיפחת פולחן של הערצה. ואחר כך, כאשר נתגלו כמה קלפים, לא מצאת אומץ להודות בכך ולא רצית ללמוד לקח מן הכישלון… וכעת אתה בורח מן המערכה. זוהי פחדנות…”
לפתע שומע רפי רחש קל מאחוריו. דמות מתגנבת אל המיפקד מלמעלה. בוודאי התקרבה עוד קודם לכן, ועכשיו אַך זעה קמעה. ליבו של רפי ניתר: מי זולתה היה מקיף את כל המטע ובא מלמעלה?
“יש לך עוד משהו להגיד?” שואל ירוחם. “לא? אם כן…”
“אבל יש לי מה לומר,” משסעו ציקי. “וזהו מה שאני אומר לכם: הקבוצה, והעזרה ההדדית, והדרך המשותפת, והגישה התנועתית והעקרונות והשקפת העולם, והכּוֹל־ הכּוֹל במה שפיטמתם אותי כל השנים – אלה מלים, מלים. כוֹל אלה רק אמתלה, שכל אחד יוכל להיכּנס לתחום חייו של הזולת, ולעשות שם כבתוך שלו. האם היתה לי אצלכם, ולוא פעם אחת, הרגשת־בית והרגשת־ביטחון? אחרי הבירורים האחרונים הרגשתי, שאני מוקף חשד ואי־אמון… גם אצלכם יש מלחמת קיום… כל אחד רוצה לעלות… טוב אֵפוֹא, אעלה לי בדרכי שלי… ואתם בעומק הלב שלכם מקנאים בכל מי שמצליח לעזוב, כי לוּא לא הייתם מקנאים, לא הייתם עורכים טקס כזה.”
“זה הכול?”
דומיה.
“הקשב! קבוצה – דוֹם!”
חברי הקבוצה זוקפים את קומתם. האבוקות מהבהבות. ירוחם ניגש אל ציקי, ומסיר את הסמל מדש חולצתו. כל אותה שעה הוא מביט ישר בעיניו, אך ציקי איננו משפיל את עיניו.
“מיפקד איננו בימת ויכוחים,” אומר ירוחם בקול חותך. “לוא באמת רצית להתווכח, ללא ספק היית מוצא מקום ומועד. בזאת אתה מוּצא מן התנועה. עזוב את מקום המיפקד!”
ציקי פונה לאחוריו ויורד במורד השדרה. לאחר שפסע כעשר פסיעות. הוא נעצר, מפנה את ראשו ואומר: “ובכן, אני מקווה שהוקל לכם. התעללתם בי וסיפקתם את יצר הנקמה שבכם, אני משוכנע שמפעל זה ליכד אתכם, ויתן לכם יתר כוח להמשיך בדרך המשותפת שלכם ויגבש את הערכים השומריים שלכם. היו מאושרים ושׂימחו זה בזה!”
הינה עבר עוד עשר פסיעות. הינה עוד עשרים. האם תפרוץ המקהלה? הצללים שבירכתי השדרה שותקים. רפי שואף אויר בהקלה.
הדמות שהתגנבה מלמעלה שוב זעה. גם שומעים נשימה קטועה. אחרי כן היא מסתובבת ונעלמת בין העצים. ליבו של רפי כבד עליו ולוחץ אותו ומכביד על הנשימה. היא בוכה. היא מתיפחת ופניה ודאי כבושים בכתפה.
שוב איננו מקשיב לנעשה במיפקד. רק במעומעם הוא שומע את פקודתו של ירוחם: “חופ־שים!”
חברי הקבוצה הבוגרת יורדים במורד השדרה ומשוחחים בחצי קול. לאחר שנאלמות פסיעותיהם, מתרוממים הצללים שמאחורי הברושים, וגולשים במורד בשתיקה. רפי חש לפתע רחמים רבים אל רותי ואל יוסי ואל עצמו.
הוא קם ומהלך לאיטו ומשנן לעצמו: “את הערב הזה אזכור, אזכור אזכור…”
מרחוק מבליחים האורות בבניין המוסד. מאחור, בין הברושים האפלים עדיין מהבהבות הלהבות האחרונות שבאבוקות. פה ושם עוד מרצדת לשון זוהרית קטנה של אש, מלקקת סביב, צובעת את העצים אַרגמן, ודועכת. ריח העשן נישא באויר. למטה, בעמק, פזורים אורותיהם של כפרים רחוקים וקרובים. רפי מפנה את ראשו. לפניו ומאחוריו אורות.
לאיטו הוא משרך את דרכו. האדמה חורקת תחת רגליו לקצב צעדיו ומצטרפת למנגינה המפעמת בו. יש בה זכרונות של מנגינות שעברו, של עצב ושל בדידות ושל שמחה, ויש בה טעם־מראש של מנגינות שעוד יבואו, של עצב, של שמחה ושל בדידות, ויש בה פורקן, כמו תחושה של מי שרחץ בצוננים ויוצא אל בוקר חדש: ללכת, ללכת, ללכת…
המאסקאראדה הגדולה 🔗
1. 🔗
מלמטה, מן הקיבוץ, נישאים קולות קטועים של נגינה ושל צחוק. על פני העמק מבליחים אורות רבים. אבל הגבעה אפילה ודמומה. אין שומעים בה לא קול שיחה ולא דשדוש רגליים. רק בחדר האַחרון שבקומה העליונה דלוק אור. אַחרי כן מהדהדת פסיעותיו של מישהו במסדרון האָרוך וקולן עוד מעמיק את הדממה.
קומתו של רפי גבהה בשנתיים האַחרונות. בלוריתו השחורה ועיניו הכחולות־כהות מעניקות לפניו סבר של רצינות ודוק של עצב. הילוכו מתנודד, בייחוד בשעה שהוא שוקע בהרהורים.
הוא נעצר לפני החדר המואר ודופק בדלת. שוהה, פותח בזהירות, ונשאר עומד קרוב לסף. כל כניסתו הרהויה אומרת התנצלות על בואו.
“הו, הו, ילד! מי זה עולה מן המדבר? טוב שבאת לבקר אותי,” גדי שוכב במיטה השמאלית, כשפניו לקיר ומפנה רק את ראשו אל עבר הנכנס. לאחר רגע הוא מתרומם לאיטו ובקושי רב. כולו אָסור בגבס מבהונות רגליו ועד המותניים.
"שמע, ילד, להתהפך בקליפה כזו – זה מוות. אני לא חושב שיש משהו גרוע מזה, מלבד להתגרד. להתגרד – זאת מיתה משונה בעינויים. בהשוואה לגירוד אָז היפוך זאת מיתת־נשיקה.
רפי נוטל כסא, מקרבו למיטה ויושב. עדיין לא אָמר דבר.
“מה אַתה מספר, ילד? ירדו כולם לסרט, מה?”
“כן, ירדו.”
“ואתה? לא ירדת בכלל? הרי אומרים שזה סרט נהדר! אולי אתה עצוב?”
רפי מחייך.
“לא התחשק לי לראות.” הוא משקר ומסמיק. “הסתלקתי באמצע.”
“אני לא מבין אותך. אני מת אחרי סרטים. בחופש האחרון, כשהייתי כמה ימים בתל־אָביב – שמע, כל יום שרציתי שלוש שעות בקולנוע ובלעתי סרטים. בסוף לא שׂבעתי.”
“חבל על הזמן,” אומר רפי במנוד ראש. “מה אָמר לך היום הרופא?”
גדי מניד את ידו. “לפחות עוד חודשיים. אחר כך שוב יתחיל בבדיקות…זה משהו בתוך פרק הירך… עוד כשהייתי בן שלוש חבשו אותי פעם בקליפה כזו… מילא, צריך להתרגל… עכשיו בטח יתקינו לי מיטת גלגלים, וכל יום תגלגלו אותי לכיתה. יהיה נהדר! אתם תשבו לכם כמו ילדים טובים, ואני אשכב לי בהרחבה באמצע, כמו בן מלך. תראה איזה גבס עשו לי היום – עובי של יותר מסנטים. ממש משוריין. כבר אָמרתי לחברה, שאם עניין המיטה לא יסתדר, תצטרכו לסחוב אותי לכיתה בידיים, תעמידו אותי בפינה ותשעינו אל הקיר. רק אַל תשכחו לשים עלי עציץ ולנגב כל יום את האבק.”
רפי שותק. גדי צוחק.
“שמע ילד, אנחנו ניגשים עכשיו למפעל חברתי עצום. מפעל, כמו שאומרים, ממדריגה ראשונה: ייסדנו את ‘אגודת המסקראדים’. כל אחד בוחר לעצמו תנ”ך ופתגם ראשי, ואם הוא מתקבל על דעת החברים ויכול להחזיק מעמד במלחמת הקיום– מקבלים אותו לאגודה. עוד מעט תחולל החבורה שלנו שערוריות כאלו, שכל חברת הילדים תעמוד על הראש. מה שלא יהיה – דבר אחד אני מבטיח לך: משעמם לא יהיה בחודשיים האלה."
“איזה תנ”ך בוחר לו כל אחד?"
“אני אסביר לך. התנ”ך שלי, למשל, הוא ‘תמונתו של דוריאן גרי’. עוזי לקח לעצמו את ‘זכרונות בית הוועד הפיקויקי’. אתה יכול לבחור לך עוד את ‘זקני בית הספר בוילבי’, אם כי. בינינו לבין עצמנו, זה תנ"ך די עלוב ואיננו מגיע לקרסוליו של דוריאן גרי."
“ומה הפתגם הראשי?”
“הפתגם צריך להיות שנון ושימושי. אני, למשל, בחרתי: ‘מוסר לב ומורך לב הם היינו הך. מוסר לב הוא השם המסחרי של הפירמה.’ עוזי לקח לו ‘האדם נוצר למות, הפרה ללדת; תעלה על העמוד – לא תוכל לרדת’. אני יעצתי לו לשנות קצת ולהגיד ‘אם יתלוך על עמוד…’ – אבל הוא טוען שכולם יבינו ממילא למה הכוונה. עמוס לא מצא בעצמו, אָז יעצתי לו לקחת את ‘החיים בגידה ומעל – שתה עד תום את כוס הרעל’. בזמן האחרון גם רמי נטפל אלינו. אין לו שום חוש, אפילו לקרוץ כהוגן הוא לא יודע. אבל פתגם יש לו לא רע: ‘כך יאה לו, כמו שאמר אותו ג’נטלמן שכרת את ראש בנו לרפאותו מן הפּיזול.’ טוב נכון? יש סידרה שלמה של פתגמים לפי הנוסחה ‘כמו שאָמר אותו ג’נטלמן למשל זה: ‘אני מקווה שהיכרותנו תאריך ימים, כמו שאמר אותו ג’נטלמן לשטר של חמישים דולאר.’ אתמול ערכנו אסיפה, וגם הכרזנו על תחרות: מי ימצא את ה’כמו שאָמר אותו ג’נטלמן…’ על המלה ‘מילא’? אל תצחק, זה די קשה! ומי אתה חושב מצא בסוף? עוזי! שמע, הבחור הזה מפליא אותי. רק בא וכבר נכנס לכל העניינים. כשהכרזנו על התחרות הוא שותק רגע וקופץ: ‘מצאתי!’ ומה הפתגם? ‘מילא, כמו שאמר אותו ג’נטלמן שקבר את אשתו השלישית.’ לא רע נכון? בעצם, אולי עוד נשנה את שם החבורה ל’אגודת הפּסימיסטים'. זאת רק שאלה של פתגמים. עד עכשיו היה לנו רק ‘החיים בגידה ומעל…’ ובדיוק לפני שבאת המצאתי עוד שניים: ‘אחי, חלום על אושר זנח/ לחץ על הדק האקדח.’ ו’רעי, חדל להתלוצץ, לך, תלה את עצמך על עץ.' הרי אתה כותב שירים, ילד, בטח תוכל להמציא לנו עוד כמה, נכון? אבל מה אתה חמוץ כזה? אני מציע לך לקחת בכל זאת את זקני וילבי בתור תנ”ך. להזמין בשבילך? אחרת עמוס יקדים אותך…"
“לא, לא כדאי,” משפיל רפי מבט. “אני חושב שלא אבחר לי תנ”ך כזה… ממילא לא אתאים כל כך לחבורה שלכם…"
“אח, מה אַתה מדבר, ילד?” משדלו גדי. “תיכף אָמרתי שהיום אַתה מעמיד פנים חמוצות. תאר לך מה אני הייתי צריך לעשות לוא הייתי חמוץ כמוך? הרי הייתי משתגע! שמע, ילד, למד פחות, כתוב קצת פחות שירים, ואם יש לך הרבה פּרינציפּים – הנח להם להשאר פּרינציפּים ותתחיל להיות בן אָדם.”
“זה בכלל לא שייך לפּרינציפּים,” אומר רפי ואינו נושא מבטו מן הרצפה.
"תבין: אני רק אָמרתי ‘פּרינציפּים’ כי יש על זה כמה אמרות טובות. למשל: ‘בני אדם אני מחבב יותר מפּרינציפּים,’ אומר לורד הנרי ב’תמונת דוריאן גרי'. ואנשים בלי פּרינציפּים חביבים עלי מכּוֹל.' טוב, נכון?
שתיקה. רפי מודד את חברו במבט חטוף ושוב משפיל את עיניו.
"ויש על זה עוד בדיחה אחת לא רעה, " אומר גדי ואינו ח עצמו בנוח, “אולי אתה אפילו מכיר אותה. איש אחד יושב בקולנוע כשהוא חבוש כובע עצום. אומרים לו: אדוני, אולי תוריד את המגבעת שלך? לא, הוא אומר, אינני יכול, יש לי פּרינציפּ. אבל אדוני אומרים לו, הרי זה מפריע לראות. כן, הוא אומר, אבל מה לעשות יש לי פּרינציפּ. ניגש אליו בחור אחד, ובחבטת יד הגונה מעיף לו את הכובע מהראש ואומר לו: אין לך שום פּרינציפּ, אדוני, אבל יש לך ‘פּארח’ פּארח ולא פּרינציפּ. – עצום, נכון? אני אומר לך ־ מאחורי רוב הפּרינציפּים שבעולם בסופו של דבר מסתתר רק פּארח ועליו כובע גדול של אידיאולוגיה…”
מלמטה מן הקיבוץ, עולים קטעי מוזיקה מן הסרט.
“מה קרה לך גדי?” שואל מבט התוכחה של רפי.
שתיקה ארוכה.
רפי מתחרט על מבט התוכחה.
“היתה שיחת קבוצה לפני הסרט,” הוא פותח. “עלינו למעלה, לחורשה, הדלקנו מדורה ושרנו. היה מעניין מאוד. רק חבל שישראל לא רצה לסכם.”
שתיקה. גדי צריך לשאול עכשיו, על מה היתה השיחה, מה היה בה מעניין ומדוע, באמת, לא סיכם ישראל. אבל איננו שואל דבר.
“הנושא היה – ‘האושר בחיים’,” ממשיך רפי. “מה זה בכלל ‘אושר’. ואם אפשר להשיג אותו ממש, או רק שואפים אליו… למעשה חזרו כולם על אותם הדברים, שכל אָדם צריך לשאוף למשהו, וכשיש לו מטרה והוא משיג אותה – הוא מאושר.”
שתיקה. גדי צריך לשאול עכשיו, מה היתה דעתו שלו, של רפי. אבל אינו פּוצה פּה.
“אני עוד לא חשבתי מספיק על כל העניין,” ממשיך רפי. בינתיים רק כתבתי איזה שיר. ישראל צדק בהחלט כשלא רצה לסכם. בסוף כולם חיכו שיבּיע את דעתו. אז רק אמר: ‘צר לי מאוד, חברים, אבל אתם אינכם ממצים בעיות.’ – כמו שהוא אומר תמיד, אתה הרי מכיר אותו. ‘אַתם, רבותי, מקילים על עצמכם יותר מדי. להגיד, שהאושר בחיים הוא לשאוף למשהו ולהשיג אותו, זה, רבותי, מעט מדי בשביל אנשים צעירים בגילכם. ציפיתי, שיותר תאבקו על המושג אושר.’ – אבל אינני זוכר בדיוק. בכל אופן הוא הדגיש את המאבק על משהו. הוא אומר, שאם מניחים, שרק השאיפה היא היא האושר, מגיעים להשקפה ‘סקפּטית’. הוא רוצה לרמוז לנו, אָמר בסוף, שצריך לחפש את התשובה ב’השתלבותו ההרמונית של הפּרט בחברה'. החלטתי לחשוב על כל העניין."
רפי נשתתק. הוא חושש, שמא גם הפעם לא יגיד חברו את המלים המקוּוֹת ‘אולי תראה לי את השיר?’ ולכן הזכירו כל כך דרך אגב.
סביב המנורה מרפרף פּרפּר לילה, מזמזם ונחבט בנורה.
“נו, אז מה עם השיר?” שואל גדי באיחור ניכּר. “אולי תקריא לי אותו?”
“בטח” אומר רפי, אסיר תודה. “באמת רציתי שתראה ותגיד לי אם אפשר לקרוא אותו לפני כל הקבוצה.”
הוא מאריך לחפש בכיסי מכנסיו בזה אחר זה והופכם על פּיהם – לשווא.
“טוב, אז עכשיו רק אספר לך בקיצור, ואחר כך אחפש אותו. בטח זרקתי אותו לכביסה במכנסי העבודה שלי. שמו – ‘אגדה על הצבי הצחור’.”
"פּססס… אגדה… הצבי הצחור… יופי, ילד… מניין סחבת את השם? הוא מדבר כאילו לא נפל ביניהם דבר.
“אני יודע?…” מתנצל רפי. “יש עליו כל מיני אגדות… הוא סמל לדבר שמחפּשׂים אותו תמיד, אולי אפילו בגלל זה שבכלל איננו קיים…”
“שמע,” – גדי שוב מחייך – “ההברקה האחרונה שלך כבר יכולה להכנס לחוג שלנו. ‘מחפּשׂים אותו תמיד, אולי אפילו בגלל זה שבכלל איננו קיים…’ באמת, לא רע! אבל בוא נחזור לצבי שלנו…” – גדי מבחין בפני חברו באות קל של קוצר־רוח.
“זה מתחיל ככה,” מסמיק רפי, “את ההתחלה אני זוכר בעל פה וזאת היא: ‘אי־שם בארצות קדם / שׁרך ישלח בדיו. / יתן ריחו כל בוֹשׂם / ברום יהל כוכב…’ אחר כך באים עוד כמה בתים של תיאור אותן ארצות, עד שמתחילה העלילה, ואז אני מתאר את המלך, את המלכה, את בן המלך הצעיר, את האוצרות, ואחר כך את היציאה לציד. וביער, כמובן, אין המלך מוצא לא איילה ולא דוב… הכּוֹל עטוי דמדומי בוקר… ובדיוק ברגע שזורח השחר, המלך רואה את הצבי הצחור: ‘עמד – חלף כרגע, / אל תוך הסבך חמק…’ והמלך רודף אחריו, וכמובן אינו יכול להשיג אותו. ‘מני עלות השחר / עד התקדר הליל / רוכב, דוהר המלך / ביער האפל…’ ובסוף, מתוך כעס, הוא נודר נדר, שימשיך לרדוף אותו עד שישיג אותו, ויהי מה. ‘ולא אטוֹש הבית, / אשתי ובני הרך / למען אצודהו – / הכּוֹל הכּוֹל אזנח!’ עוברות השנים ועדיין המלך דוהר בעקבות הצבי. תמיד הוא נראה לו מרחוק, ותמיד, כשהוא מתקרב אליו, הצבי שב ונעלם. עד שהמלך זקן וחלש ומרגיש את קצו הקרב…‘כּרע נפל המלך, / המוות השחור / כבר בא. אך מה קרוב הוא / הצבי הצבי צחור…/ רצה עוד ללטפהו, / אך כבר המוות קר / שלח ידו. המלך / גווע שם בנכר…’”
“שמע ילד, זה סוף עצוב מדי בשבילי,” אומר גדי. “ואתה בכלל לא מרחם על האלמנה…”
“אבל זה עוד לא הסוף”, נעלב רפי. “רק עכשיו בא העיקר. אני אומר שם, שסיפור זה ‘על צבי לבן, צחור / שוב ושוב חדש הוא / בכל יוֹבל ודוֹר.’ הינה: ‘יש דור יקרא לו אושר,/ יש דור יקרא לו דרור…’”
“זה מצלצל קצת יותר אופּטימיסטי…” גדי שוב משסע את דבריו.
“אבל גם זה עדיין לא הסוף. עכשיו אני ממשיך כך: ‘לא בן אני למלך. / אדם פּשוט, עמל. / אך את הצבי לבן הוא / ארדוף בכל תבל. / אם פּעם ידע אַהב / ליבי זה הנרעד / וקן חמים אקים לי / ובן יהי לי קט,/ אז על ערשוֹ בערב / בליל סופה ושחור, / סיפור זה לו אשׂיח…’”
רפי נושם נשימה עמוקה. בשורות האחרונות הסמיק לגמרי. “זהו'” הוא אומר. “בעניין המקום הזה רציתי לשאול אותך.”
“זה הסוף?” – מאוכזב גדי.
" לא. אחר כך עוד האבא מבקש מהילד, שיבטיח לו שגם הוא, זאת אומרת – הילד, ימשיך לרדוף אחרי הצבי, וגומר: 'אם במרחק אגוועה, / בליל סוּפה ושחור – / אז קום, רדוף לנצח / הצבי הצבי צחור!"
רפי נותן בחברו מבט שואל.
“לא רע,” אומר גדי לבסוף. “אינני מבין הרבה בשירה, אבל הרעיון די יפה. בטח תוכל לקרוא לפני הקבוצה. רק כשתגיע לתוכניות המשפחתיות שלך, איך זה היה? ‘אם פעם ידע אהב…’ נכון? ובכן, שם החברה בטח יחייכו קצת. אבל אל תשים לב, תחייך בחזרה ותצפצף עליהם.”
עיניו של רפי זוהרות. הוא מקרב את כסאו אל מיטת ידידו ומתפרץ: “אתה יודע, גדי, האמת היא שלמעשה בעצם כתבתי עוד שיר. אבל אינני יודע, אם יקבלו אותו כל כך טוב בחברה… הוא פשוט יותר… ככה… זאת אומרת, הוא קצת מה שאומרים ‘רומנטי’.”
"נו. טוב, טוב, מחייך גדי. “בלי הקדמות. תן הנה. אני כבר אבין מה המצב.”
"לא, אני מוכרח להקדים לך משהו, "מתגונן רפי. “אתה יודע גדי, אצלנו…” הוא מהסס, “אצלנו לא יודעים לכבד מספיק את הרגש. תמיד רועשים. כל אחד רוצה להבריק בהלצות שלו. לא תמצא אף אחד שיסכים להודות שהוא מסוגל להרגיש משהו… גם כל החבורה הזאת, שמתקבצת אצלך כל יום… אני… אינני מוצא את המקום שלי כאן.”
גדי מחיים למלוא רוחב פניו. הוא מתאמץ להתרומם במיטתו.
“אבל, ילד,” הוא אומר ברחמים, “אבל ילד, אל תדבר שטויות כאלה… אני אומר לך ש…”
“לא תשמע, גדי,” משסע רפי את דבריו. “אתה קורא לי ‘ילד’ ואני קורא לך ‘עוזא’ והכּוֹל מצלצל לפי הסגנון. לא איכפת לי אם תקרא לו סגנון מסקראדי או סגנון פּסימיסטי. אבל איננו סגנוני שלי. וגם לא שלך. כולו מלאכותי. אין בו שמץ של טבעיות. מה לעשות – אינני יכול להסתגל לחבורה הזאת שלך. תאמין לי שדי הצטערתי על זה בהתחלה, ואפילו דיברתי עם ישראל, וניסיתי להתגבר…”
“חכה, זה מעניין, דיברת עם שרואליק שלנו? נו, מה הוא אומר? כבר רציתי לשמוע פעם מה המורים חושבים עלינו.”
“הוא אומר שבכלל אינני צריך להסתגל. שמע, גדי, האָדם הזה פּשוט מלהיב אותי במקוריות שלו. תמיד נואמים על הסתגלות הפרט לחברה… סתם שיגרה, ולא יותר. להסתגל, אומר ישראל, פירושו לוותר. ולוותר לא צריך. כמובן, לא צריך להתעקש על שטויות… אבל בעניינים של אופי – כאן צריך כל אחד להאבק על הדרך שלו. שום הסתגלות! שום טשטוש! לכן החלטתי לפרסם בעיתון־החברה את השיר שלי. אני שואל שם, אם אף פעם לא יוצא להם קצת־קצת להתבלט במשהו, לחפש לעצמם דרך משלהם, כדי להיאבק עליה…”
“אתה סתם מגזים ילד,” אומר גדי בארשׁת של קוצר רוח. “כל אחד מתלבט. אלא שלא כל אחד עושה מזה פּולחן, כמוך… למה, אתה חושב, קראנו לחוג שלנו ‘אגודת המסקאראדים’? מסקאראדה – זה מין נשף מסכות. וכאלה הם החיים…” שלושה קמטים עומדים במצחו ואין שמץ חיוך בפניו. “ככה זה החיים מסקאראדה. משחק במסכות. כשיש לי מצב־רוח הכי מזופת, אני מעמיד פנים שאני מתפקע מצחוק. וכולם מתפלאים: 'איך זה יש לו היום מצב־רוח מרומם כזה, לעוזא?” לולא זה הייתי משתגע. תאר לך – בגיל שלנו לשכב שלושה חודשים בגבס, בלי לדעת מה יהיה אחר כך. אָז מה? אָז צריך להתגבר ולצחוק. ולעוזי, אַתה חושב, אין סיבה להתלוצץ ולהתפרע כל כך? ודאי גם לו יש איזו אהבה נכזבת… ועמוס גם הוא לא הצטרף סתם ככה…"
“מה, אַתה חושב שמישהו מן הקבוצה שלנו כבר התאהב ממש?” מסמיק רפי. “כבר לא פעם חשבתי על זה: איך זה פתאום מתאהבים? הינה אני, למשל, עוד לא מרגיש כלום… אולי אַף פעם לא אהיה מסוגל להרגיש מין רגש חזק כזה, שמשכיח את הכּוֹל…”
“אין דבר,” – ניצוץ ניצת ונסתר בזווית עיניו של גדי – “השאלה בעצמה מעידה, שעוד מעט תרגיש. גם עוזי התחיל ככה. פעם הוא בא אלי ואומר: ‘אני,’ הוא אומר, ‘לא אתאהב אף פעם.’ ואני צוחק. והוא: ‘מה אתה צוחק, מה? אתה באמת חושב שאגש פעם לאיזו בת ואתוודה לפניה? אף פעם, ולא בעד כל הון שבעולם.’ טוב טוב, חשבתי לי. כבר בלעת את האנקול של החכה. ומה אמרתי? לא עבר שבוע, וידידנו עוזי מתהלך בפנים חמוצות ומתאנח… שמע, ילד, להרגיש אַתה יכול מה שאתה רוצה. העיקר שתדע להתגבר ותצחק. אני לא אוהב בחורים, שיש להם ‘חולשה’ ל’מין היפה', כמו שהם אומרים. כשאני רואה רודף שמלות, שתיכף מאבד את העשתונות כשהוא רואה בחורה – שמע, אפילו אם זה יהיה האדם שקודם הכי הערכתי אותו בעולם – תיכף יתחיל לרדת אצלי כמו עלה בשלכת.. הינה, ככה…” גדי חוזר על המשל החביב עליו.
“אהבה זה לאו דווקא ביחס לבחורות,” אומר רפי. “יש המון דברים שאוהבים: את האָרץ, או איזה רעיון, או שסתם אוהבים את האָדם. אַתה זוכר מה שאמר ישראל כשדיבר על תנועת הפועלים והמלחמה? שאנחנו מאמינים באָדם ואוהבים את האָדם, ורק אם אוהבים, יכולים גם להלחם למען האַהבה הזו. גם על זה, בעצם, אני…”
“כתבתי שיר,” משלים גדי.
“כן, באמת, איך ידעת? בעצם חשבתי, שלא אראה אותו לאף אחד, אבל מפני שהתחלנו לדבר על כל הדברים האלה… רק תזכור כל הזמן, שזה שיר לגמרי כללי, ושאני לא מתכוון אישית לשום מישהי.”
“טוב, טוב,” מצטחק גדי. אַל תתנצל כל כך. ממילא לא תצליח. איפה השיר? גם כן בכביסה? אָז תספר בינתיים. עוד מעט אהיה מבקר מושלם. שמעתי, שכל המבקרים החשובים בארץ יודעים אך לבקר שירים בלי לקרוא אותם. מה שמו – ‘שיר על אהבה כללית’?"
“אתה סתם מתלוצץ, עוזא,” מתרעם רפי. “ברור שלא אתן לשיר שם טיפשי כזה. קראתי לו ‘חזון’ וניסיתי למען האמת,” ושוב הוא מסמיק, “לחקות את מאיאקובסקי. יש לו שיר ששמו ‘על זה’ ורק בסוף מסתבר שב’זה' הכוונה לאהבה. השיר שלי מתחיל: יש סוד הגלום בכל יש עלי חלד..' ואחר כך אני מתאר את הסוד הזה מכל מיני בחינות, אבל רק השורה האחרונה בשיר מגלה מהו.”
“אתה רואה, ילד,” צוהל גדי. “אָמרתי לך שעוד מעט ותרגיש. העיקר שאַתה כבר כותב על אהבה. זה סימן טוב. עוד מעט תוסיף לנו חומר מעניין לחבורת המסקראדים. אנחנו הרי עומדים לפתוח מחלקה מיוחדת לטיפוח הרכילות. שמע, אל תכחיש! אני מוכן להתערב אתך, וזה לא כדאי לך, כי בטח תפסיד. דע לך, שעוד לא אמרתי על מישהו שהוא ‘בּשל’ וטעיתי. ושאתה ‘בשל’, זאת עובדה. כמו הקרחת של ברוך: רוצים להסתיר אותה עוד קצת, ומסרקים עליה את השׂיער, אבל סופה להתגלות. סמוך עלי. בעוד שבועיים יסתובב בקבוצה עוד בחור אחד חמוץ ומתאַנח. אין מה לעשות. חוק הברזל של הטבע. אלא מה? העיקר שלא תבייש את הפירמה. רק אַל תאַבד את העשתונות, תמיד – דע לצחוק… שמע בקולי, ילד, ועשה לך את זה לסיסמת חיים: העיקר – לצחוק. אָז נוכל לצרף אותך לחבורת המסקראדים. כן, כן, ילד, אַל תגיד לי לא. אַתה עוד תהיה אחד המסקראדים הטובים בגוש…”
2. 🔗
“אני?”
רפי זוקף את ראשו ותולה מבט מופתע בפניו של עמוס. זה משעשע בשיבולת ירוקה שקטף, ממוללה בין אצבעותיו – וצוחק.
“אני… – ברחל?”
רפי צופה בפניו של עמוס ומהסס. לא יתכן! באמת לא יתכן. מה פתאום? ואם בכל זאת יש בכך משהו, לעזאזל? איך עלה בדעתו לחשוד? צריך להשיב לו מהר, תשובה קלה ומלגלגת, אחרת יחשוב שהתבלבלת, צריך… אבל למה הוא כה מתמוגג, לכל הרוחות? ודאי חושב את עצמו לפיקח שבפיקחים… אַך לשונו של רפי, חרף כל מחשבותיו, חוזרת על שלה. “אני… ברחל?” הוא משלש את שאלתו.. “אבל איך אתה… זאת אומרת: מה תאום אתה חושב?”
הם עומדים זה מול זה באמצע חלקת החיטה האוסטראלית לזריעה. החלקה משתרעת מייד אחרי השער. זרעו בה את השורות מרווחות מאוד, ועתה הם עוברים בין שורה לשורה, מחליקים ביד על הקמה, בוחנים ובודקים ביעף שיבולת אחר שיבולת. עליהם לתלוש את כל הזנים הזרים, כדי שיתקבלו זרעים מבוררים. העבודה מזופתת ומשעממת להרוג, אבל לפטפט אפשר באין־מפריע. השמש קופחת על ראשיהם. עמוס פושט את חולצתו ואת גופייתו, מכרבלן ומעיפן עם הרוח לקצה השורה. שם הן צונחות ליד חולצתו וגופייתו של רפי. הרוח מחליקה את הקמה. טוב לחוש את מגעה הצונן בגב החשוף.
עמוס נמוך ורחב. לפני כמה חדשים התגלח לראשונה. מאָז סומרים הזיפים בפרצופו כשלף לאחר קציר גבוה. אוזניים לו גדולות ומזדקרות, והן שהביאו לו את הכינוי ‘דוגית’, אם משום שהן מעלות על דעתך – כפי שסוכם בחבורת המסקראדים אחרי דיון ממצה – שני מפרצים, או שני מפרשים. לעיניו גון כהה שבין חום לאפור.
תחילה מרכלים על המורים, דשים בכל ענייני חברת הילדים. הופכים במצב ענפי המשק ובעסקי עבודה. רפי טוען, שהוציאוהו מסככת המכונות רק לשבוע זה, ובשבוע הבא, כשיתחילו בבדק הקומביינים ובתיקון המכבש – מובטח לו שיחזירוהו. עמוס משתדל לקצץ את כנפיו (ביטוי מקצועי, לקוח מעגת המסקראדים) ומנבא לרפי שלא יזכה שם אלא לצחצח כמה ברגים, אך במכונות עצמן לא יתנו לו לנגוע. אחר כך מתווכחים על טרקטורים שונים ועל מנועי שריפה בכלל, על סוגי אַווירונים, ועל מצב המלחמה, אם יכבשו הרוסים את כל אירופה. אָז פּותח עמוס בנושא חדש וטוען להחלפתה של ועדת הקבוצה, באשר זו, הקיימת, אינה עוסקת אלא בהטפת מוסר לגדי עוזא וליתר המסקראדים. עתה מפליגה השיחה אל מפעלי הקבוצה השונים ואל השיחות בערבים, ועוגנת בנושא שיעמוד בקרוב לדיון: החברוּת השוֹמרית. מגרה דברים על נושא זה, ובייחוד עם עמוס. שכל דרך דיבורו, לפי מיטב מסורת המסקראדים, מגלה טפח ומכסה טפחיים.
“קשה לדבר על חברויות אצלנו, בחברת הילדים,” אומר רפי מהורהר. “כי יש כל כך מעט זוגות… אם רק פּעם אחת רואים בן ובת מטיילים יחד – תיכף כל החברה מדברת על זה.”
“חברויות – זה לא חשוב,” מחייך עמוס. “העיקר שיש משברים.”
“משברים בגלל ענייני חברוּת?” נפעם רפי.
“בעסקי חברוּת בעסקי התאַהבות ובעסקי התאכזבות… מה זה חשוב? העיקר שיש ‘חומר’. הינה, קח למשל את חיים פלשי, בחור בן שבע־עשרה, חבר הקבוצה הבוגרת… עכשיו הוא עובר משבר. ומה נשאר ממנו? סמרטוט. בא ומחניף לנו ואינו מרגיש כמה הוא טרחן. כבר התחלנו לקרוא לו ‘קצב’, כל כך הרבה הוא מדבר על בשר.”
רפי מבין, שיש בדברים אלה איזה רמז, אלא שהוא מתבייש לשאול אל מה הוא רומז.
עמוס מדבר כנוטה חסד. לפי חוקת המסקראדים מותר למצוץ ואסור לשפוך. אבל העונג שעמוס מתענג בבקיאותו גדול כל כך, ועצם החומר הנשפך כה נדוש, שמצפוּנו שקט.
“יתכן שיש משברים, אבל זוגות אין, נכון? נדמה לי שרק אמנון…” רפי מגשש נבוך. הנושא מגרה מאוד.
“עזוב את אמנון זה, דח’ילך,” נענה עמוס, ומפקיר עוד תיק אחד שממילא גלוי וידוע לכּוֹל. “אין כאן שום עניינים של חברוּת או של אהבה שיכולים לעניין אותנו. הוא סתם מתעסק בכל פעם עם אחרת. אָמנם הוא כבר בן עשרים, וגמר את המוסד לפני שנתיים, וכל הכבוד מפני השפם הקלוש שלו… אבל רודפי־שמלות הם יצורים מאוסים בכל גיל, אנשים כאלה תיכף יורדים בעיני… כמו עלה בשלכת…” עמוס נאמן לאידיאולוגיה של מורו ורבו.
“למה אין כאן עניינים שיכולים לעניין אתכם?”
“מפני שאין כאן משברים. הוא לא מסתובב בחוץ, לא מתאַנח, אי־אפשר ללגלג עליו או לפגוע בו ברמז – לא איכפת לו. אדרבא – הוא מתגאה. חומר לא מעניין. היתרון היחיד – שלפחות הבחורות עוברות משברים בגללו. ודווקא הן חומר חשוב מאוד. כבר פתחנו כמה וכמה תיקים… אין דבר אם יש מעט זוגות, העיקר הוא חומר הגלם.”
“אינני מבין,” מודה רפי, אף על פי שהוא חש, שהוא מראה את עצמו תמים ללא תקנה.
“אם כבר יש זוג ממש והם מטיילים יחד – אין הרבה מה לפעול. העסק אבוד. אבל בחומר הגלם – במבטים, בפתקאות, במשברים, באנחות… באלה ניתן לעשות המון… וחומר גלם יש, ברוך השם, די והותר. וממילא תמיד אנחנו יודעים על כך.”
“אני דווקא חושב שלרוב לא יודעים כלום,” מתריס רפי ומבלי שחש בכך נפל בפּח הטמון. “עלי, למשל, אני בטוח שאתם לא יודעים כלום.”
“שמע.” אומר עמוס, ומכין בזהירות את הקרקע למהלומה הסופית. “דע לך שאת הכּוֹל יודעים. על רחל למשל,” הוא ממשיך כלאחר י, כאילו לא שמע כלל את שאלתו המתגרה של רפי או כאילו אינו יודע להשיב עליה, “על רחל, למשל….” הוא חוזר על השם, וממצה את מלוא כל התענוג מן הרשלנות והאדישות שבדיבורו, “מסתכלים עכשיו ארבעה. מהם לפחות שלושה מאוהבים בה עד העצם, ואפילו לא חולמים זה על זה.” הפסקה. “נו, אתה רואה? יודעים כל מיני דברים בעולם…”
שתיקה. עמוס מרכין עצמו על השיבולים ובורר ובוחן אותן בכל תשומת ליבו ובמנוחה גמורה. השאלה הגורלית מוכרחה לבוא בכל רגע. יהיה זה, אל נכון, דין־וחשבון מזהיר שישיבה הבאה של החבורה. “תחילה דיברתי איתו על כל חדשות המוסד, כאילו אני לפחות חבר־שני־הכי־טוב שלו, ובזהירות משכתי אותו באַף לתחום הרצוי. הוא שואל כמה שאלות שקופות, בתקווה שיערים עלי וימצוץ ממני משהו. אני, מאידך…” – עמוס משמיע לעצמו את הנוסח המלא של דבריו וכבר רואה את חיוכו המלגלג של גדי, שבוודאי יתגאה בדור התלמידים שהעמיד… – ‘אני מאידך מוֹכר לו כמה מאוּבּנים מימי מתושלח, משהו על פלשי או על אמנון. כאן סוף־סוף הועלה בחכה. ‘עלי’, הוא אומר, ועוד מעז להתגרות, עלי אינכם יודעים כלום’… ואני, כמובן…" (הפסקה דראמאטית; כאן יהיה שיאוֹ של הדין־וחשבון) “מעמיד פנים כאילו לא שמעתי. עדיין לא הוצאתי את הקלף החזק, שלא לאבד את יתרון ההפתעה. ‘על רחל’, אני אומר ברישול וחוזר פעמיים על השם, ‘על רחל, למשל, מסתכלים ארבעה…’ ואחרי זה אני ממשיך בשקט בעבודה. במצבים כאלה תמיד צריך לחכות, עד שיתחיל העניין לכרסם…”
רפי גם הוא עובד ושותק. הרוח קרירה ונעימה. מעבר לשער מגעגעים הברווזים שבלוּל. על ערימת הזבל עומד יוסי, נשען על קלשונו ושורק. מעבר לדרך, מן המשתלה, נישאים צחוק וקולות. שם כורעות כמה נערות על ערוגות צרות ותולשות עשבים. ביניהן – גם אותה רחל. בגלל צמותיה ומפני שיש בגיזרתה ובקולה משהו מיוחד השובה את העין, משהו ש…
“עמוס?”
“נו?”
“אז לא גמרת: מי הם אותם הארבעה שמס…” רפי מתבייש להשלים את המלה. “הארבעה שאפילו לא חולמים זה על זה?”
“מצטער. סוד מקצועי.” – עמוס איננו ממהר. דגו מובטח לו. אפשר למתוח את החוט החכה עוד מעט.
“טוב, אז תגיד רק אחד,” מפציר רפי. “אחרת אני לא מאמין.”
האיוּם ממלא, לכאורה, את תפקידו. עמוס מהסס.
“טוב,” הוא חוכך בדעתו. "אחד אני יכול להגיד לך…"
שתיקת ציפיה של רגע. ופתאום לפתע, בשקט ובלעג מסותר, באה המהלומה:
“אַתה!”
“אני?”
רפי זוקף את ראשו, ותולה מבט מופתע בפניו של עמוס. זה משתעשע, כאָמור, בשיבולת ירוקה שקטף, ממוֹללה בין אצבעותיו, מושך בסאסאיה הממרים – וצוחק.
“אני… ברחל?”
"כן, אתה – ברחל! מתמוגג עמוס מנחת.
“אבל איך אתה… זאת אומרת: מה פתאום אתה חושב?”
“ראיתי איך אַתה מסתכל בה.”
“מתי הסתכלתי?” נבהל רפי.
“במסיבה האַחרונה, כשרקדה את ריקוד הרועה.”
“אבל הרי כולם הסתכלו אז.”
“כן, אבל אתה הסתכלת אחרת.”
“איך הסתכלתי?”
עמוס מוליך את ידו באוויר בתנועה בלתי מוגדרת: “… ככה… כמו שמסתכלים כש… כשמסתכלים…” אַף הוא מחייך במבוכה. שתיקה.
“לא…” אומר רפי לאיטו. “זה בכלל לא נכון… הסתכלתי בה כמו כולם… ו… ובאמת שזה לא נכון.”
עמוס חוגג את נצחונו ואינו חש להעימו בוויכוחי־סרק.
רפי שב ורוכן על שורת השיבולים. משתררת שתיקה עקשנית.
יוסי שורק פּזמון והמנגינה נישאת עם הרוח על פני חלקת האוסטראלית מעבר למשתלה, אל גן הירק, חוצה את הכביש, ונודדת לשדות. בדרך העפר עולה עגלה. יוסי רומז לעגלון ומאיים עליו בקלשונו. הלה נוטל אשכולית מאחת התיבות, ומעיפה אל ערימת הזבל. כעבור זמן מה מסב עמוס את פניו ועומד קשוב אל הרוח הבאה מן המשק.
“שורקים לגמר העבודה,” הוא אומר. “גמרנו להיום.” בוא…" ופונה ללכת.
יוסי סיים את קילוף האשכולית. הוא נוטל את קלשונו, מכתּפוֹ וגולש מן הערימה. במשתלה מזדקפות הבנות ומתקנות את מטפחותיהן לראשן. הרוח מבדרת את השיבולים, ונושאת את קולותיהן של הבנות למרחקים.
רפי פונה ללכת, כשהוא מהורהר מכפי הרגיל.
3. 🔗
בחדר האחרון שבמסדרון יושבת החבורה. בחוץ נשמע צלצול.
“מה? כבר שמונה? כבר הולכים למסיבה? מילא, לכו. אני אשאר לבד. יהיה עצוב לי נורא… אני אבכה…” גדי מתייפח וסוחט דמעה מין העין, נוטל אותה בשתי אצבעות, שומטה ארצה ומקיש לשונו, כאילו הדמעה היא שהשמיעה את הצליל. לבסוף הוא מלקק את אצבעותיו ומעווה פרצופו. בכך תם הטקס.
“תישן קצת,” יועץ עוזי. “הרי אַתה מכיר את הפתגם הנאה: במקום לרוץ – מוטב ללכת; במקום ללכת –לעמוד. במקום לעמוד – מוטב לשבת, ובמקום לשבת –לשכב. במקום לשכב – מוטב לישון, ובמקום לישון… עצור! אין טוב מלישון…”
“גם אני הייתי מייעץ לך לנמנם קמעה,” אומר עמוס. “או שמא אתה סובל מנדודי שינה?”
“ועליך שמעתי שמנדנודי שינה אתה סובל…”
“זה דווקא עקבי מאוד מצידו,” מצטרף עוזי להתקפה. “ביום הוא מנדנד ובלילה – מתנדנד…”
" לא ברור עוד מי מנדנד כאן…"
“ואני חשבתי שהדבר ברור כשמש,” נטפל גם רמי לעמוס. “לפי הפתגם הידוע: על ראש הגנב בוער הכובע.”
“אם כן מובטח לי שתקבל כוויות על הראש.”
הכול קמים מן המיטות שעליהן ישבו, ויוצאים. רפי מתמהמה בפתח.
“שמע, ילד,” אומר לו גדי בחצי קול. “הזהר במסיבה! יהיה חם הערב.”
“מה?” שואל רפי בחשד. “חם?”
“ראה, הזהרתיך.”
בוודאי עוד אחת ההלצות שטרם עמד על משמעותן. כל אותם רמזים, עקיצות ודקירות דקות, שלכולם המטרה האחת… רפי מושך בכתפיו.
אך כשהוא נכנס לחדר האוכל, נעשה אוויר הערב חמים וחגיגי. מייד עם הכניסה מהאפלולית שבחוץ אל האור הבהיר שבאולם רחב־הידיים, רפי נותן דעתו על שהכּוֹל לובשים חולצות לבנות ומכנסי חאקי ארוּכּים מגוֹהצים… רק כמה בנים וכמה בנות מן הקבוצה הבוגרת באו במכנסיים ארוכים כחולים־כהים והם חגיגיים ובוגרים במיוחד… שהוא עצמו לובש חולצה לבנה ומכנסי חאקי ארוכים מגוהצים… והוא זוקף את קומתו ועומד שעה קלה, סוקר את האולם, איננו חושב מחשבה מפורשת: ‘איפה כדאי לי לשבת, או כדאי עוד לעמוד’, אַך הרגליים נעצרות מאליהן, והעיניים מרפרפות מאליהן. בחזית ניצב שולחן קטן, מכוסה מפה, ועליו מנורת שולחן וצנצנת פרחים. לפנים, בשורת הספסלים השניה (השורה הראשונה ריקה, כתמיד: מי שיושב בשורה זאת רוצה סתם להתבלט) יושבים חברי הקבוצות הצעירות ושרים ומוחאים כף. את השורות האחרונות תפסו חברי הקבוצות הבוגרות שהקדימו לבוא. כאן הכול מפטפטים. בעיקר נשמע צחוק מן הפינה שממול הכניסה: שם נתרכזה חבורה קולנית ובמרכזה עוזי ועמוס. הם הזיזו כמה ספסלים ממקומם (את שולחנות האכילה סילקו לאחור וערמו אותם זה על זה ואת הספסלים ערכו לפנים, בחצי גורן), קירבו אותם אל השולחנות המעורמים ועתה הם נשענים לאָחור, ידיהם משׂוּכּלות, ישיבה שיש בה התרסה. מאחוריהם ומעליהם, באותיות כחולות על רקע לבן, תלויה הכתובת: “בלהט נעורים נבנה…” אלא שליד המלה האחרונה נשמטו הנעצים מטיח הקיר והנייר גלש והתגולל. שניים מחברי ועדת התרבות כבר מטפלים בתיקון התקלה – האחד מטפס על שרפרף הניצב על כיסא המעומד על שולחן מהוּפּך הנח על שולחן אחר, וחברו מסייע לו בעצה. רחל יושבת בשורת הספסלים האחרונה, בקצה חצי הגורן, סמוך לפסנתר־הכנף, והיא שרה… וכמו מחייכת תוך כדי שירה, זאת אומרת… היא שרה… באיזה מבט פנים רך, כאילו היא מחייכת, אילו לא היתה שרה… רפי מתיישב באַחת השורות שבאמצע, ליד איתמר אחד, בן גילו, מן הקבוצה המקבילה ל’סלע', הלא היא קבוצת ‘אשל’. כבר במסיבה הקודמת נזדמן לו לשבת לידו, והם אף דיברו ביניהם כמה משפטים סתמיים, ועתה רפי מברכו במנוד ראש. מכאן רואים היטב את השולחן שבחזית ובהפניית ראש קלה אפשר להסתכל גם בפסנתר־הכנף שבפינת האולם, בקצה חצי הגורן של הספסלים. ורפי סוקר את הפסנתר, ובשעה שהוא שר בחצי קול, הוא מביט בקישוטי הירק ובציורים התלויים על הקירות, וביושבים השרים ומפטפטים או המחייכים שבשורת הספסלים הסמוכה לקיר…
מישהו מהסה את השרים. גיורא קם וניגש לשולחן. מישהו מוועדת התרבות מכבה את האורות באולם, ומנורת השולחן דולקת לבדה. גיורא, בחור כבן שבע־עשרה, דק, אַדמוני וממושקף, הוא מציץ הצצה אחרונה בפתקה ששיטח לפניו על השולחן, נותן מבט בשעון־היד שלו, שהניח על הפתקה. משתררת דממה. רק פה ושם מתלחשים.
“טוב, חברים, אז אני אפתח את המסיבה,” מתפרץ גיורא בקול רם אל תוך הדממה, לחיוכם של השומעים. “מסיבה זו, שמוקדשת לאַחוות העם היהודי והערבי, שמתכנסת דווקא עכשיו, כשכבר ברור שהצבא האָדום ינצח במלחמה, ושאולי חברים רבים מתפלאים למה בחרנו דווקא בנושא כזה, שאני באמת חושב עליו שהוא חשוב מאוד לכולנו, אז בקשר לכל זה אני רוצה להגיד…” בפסגת המשפט נעצר גיורא לרגע, מציץ בנייר ובשעון, שוקל שיקול בזק איך להינצל ממבוך כללי התחביר, נושם נשימה עמוקה וממשיך במשנה מרץ: “שהמסיבה הזו, חברים, המוקדשת, כמו שאני אומר, לאחוות העמים, ושחשוב, שלא רק תישאר עניין של דיבורים, אלא תיהפך גם למעשים וכן הלאה, אז המסיבה הזו…”
הפתיחה מסובכת מדי, וגורמת דאגה רבה לחברים המארגנים, עד ששולחים פתק לגיורא, שיקצר. אחרי כן בכל זאת נכנסת המסיבה לתלם. מקהלת־כיס בליווי תוף ומצילתיים מתייצבת לפני הצופים בשלושה שירי־עם ערביים. בשיר הראשון, ‘עלא דלעוּנה’ פורצת שושנה בצחוק, ומתחילים שנית. שושנה מתקנת את שׂערה האַדמוני ומתאַמצת לכבוש את צחוקה בעוויות משונות. בשעת השיר השני חומקים יוסי ואורי החוצה, וכעבור זמן קצר הם מופיעים לבושי עבאיות וכפיות, בתור שני פלחים ערביים. פקיד עירוני עשיר, שליח אחד האפנדים (עמי מקבוצת ‘אורן’) מסיתים נגד היהודים, ומבטיח שהצבא האנגלי יספק להם נשק ולא יפריע אותם, אם יעוררו מהומות. לשלושתם מודבקים שפמים עבים, וכשמתברר שהם מחקים את המבטא הערבי, פושט חיוך רחב בשורות הצופים.
ירוחם השחור, מזכיר ‘הנהגת הקן’, פותח בסקירה על בעיות אחוות העמים באָרץ. דבריו קצרים, חדים, מסוגננים.
“פעולת ההסתה של האימפּריאליזם הבריטי… אשר מנסה להפריד ולמשול… אבל האיכר הערבי לא לאורך ימים ייגרר… וגם עלינו מוטל, ודווקא בפגישה יומיומית עם שכנינו…”
היתה מסיבה רגילה שברגילות, על כל רגעי השיא והשפל שלה – החל בתשואות הצופים לריקוד רועים ערבי, בו יצאו חמישה בחורים עוטי עבאיות וחמושי מקלות, כנגד חמש בנות לבושות שחורים, נושאות כדים, (גם רחל ברוקדות), וכלה ברביעיית חליליות, שלא היתה מוכנה כראוי, לא מכוּונת כיאות, ואשר חיש מהר, לאחר כמה תעיות ולבטי שווא במבוך הקצבים המזרחיים, הפסיקה את נגינתה בהדרגה, תוך מטר הערות לגלוג ונחמה מצד הקהל, ומבט תרעומת ממושך מאת בנימין הרזה, המורה למוסיקה.
עם גמר התוכנית הרשמית שרים במרץ, כדי לחמם את האווירה לריקודים. יוסי ואורי חזרו אל מקומם ושרים, ואיתמר מוחא כף לפי הקצב. רחל שבה גם היא ויושבת על מקומה הקודם. במושב הלצים שבפינת חדר־האוכל רועשים.
פתאום נוגע מישהו בכתפו של רפי. הוא מסב את ראשו, ויצחק הקטן והמנומש מעביר אליו פתק מקופל שרשום עליו בכתב־יד זעיר, מלאכותי: “לרפאל מקבוצת ‘סלע’”. רפי חש שהסמיק. הוא ממהר לגולל את הנייר, כשליבו הולם בו מאוד.
בפתק כתוב: “שׂים לב, היא מביטה עליך כל הזמן.”
כנשוך עקרב מסובב רפי את כל גופו ימינה, ומסתכל ביושבים שם. אַף אחד אינו מביט בו. רחל מפטפטת עם שושנה האַדמונית. מי היה יכול לשלוח את הפתק? רפי מסתובב לצידו האחר. הכּוֹל שרים – מי במרץ, מוחא כף, מי כלאחר־יד, משועמם. ורק שם… החבורה שבפינת האולם יושבת לה על אחד השולחנות, ובחיוך רחב־רחב הם סוקרים את רפי. עוזי קורץ לו. רמי מעווה את פניו ותומך בשתי ידיו את בטנו, כאילו היתה לו כרס גדולה, העלולה להתפקע. רפי מסמיק ומרכין את ראשו. ממשיכים בשירה.
המאַרגנים סוברים כי מצב־הרוח כבר מוכן לריקודים, מקימים את היושבים ומזיזים את הספסלים לצדדים. הצעירים – מהם מתלקטים במעגלי הורה במרכז האולם, מהם נדחקים אל המטבח, ומצטופפים שם סביב ארגז הלחם ואצל המיחם.
רפי עומד לו בצד, ליד החלון ועיניו קבועות במקום אחד.
4. 🔗
כשמתנער רפי מהרהוריו, כבר רוקדים הורה בשלושה מעגלים, הסובבים בכיוונים נגדיים. לאורך הקירות עומדים ויושבים הצופים. רחל סובבת במעגל הפנימי. את ראשה היא משעינה לאָחור וצמותיה מתנופפות.
במושב הלצים נראות פנים חדשות: אמנון קומתו גבוהה ודקה, הילוכו מרושל וגמיש, שערו שחור, מסורק למשעי, ושפם דק עוטר את שפתו העליונה. סקרנים אחדים נכרכים אחריו.
“ובכן חברה, מה נשמע אצלכם?” אומר אמנון ונעמד לידם. “ליבנתם בעיות? גיבשתם ערכים?”
צוחקים, קצת בגלל נעימת הדברים וקצת בגלל חשיבות אומרם (אמנון הוא אישיות נודעת בעולם הריקודים ובכוכבי הכדורסל).
“תגמרו כבר עם ההורה הזו, חברה… זה מתאים לילדי בית־ספר או לעולים חדשים… תנו לרקוד ריקודים של ממש… הי, אַתה שם, ילד־מה־שמך, עם המפוחית, גש לאמצע ותן קראקוביאק בריא, אתה שומע?”
“מה יש, יא אַמנון,” אומר חיים פלשי בקול מאנפף. אַתה לא יכול להתאַפּק עוד קצת? רק ריקודי זוגות?"
אַמנון תולה בו מבט האומר, כביכול: ‘מה עדיין יש לזה בעולם?’ ומשיב כלאחר יד: “מעניין מי שמדבר… כן, פלשי, לצערי אני עוד מתאַפּק, ולא עונה לך כמו שצריך… אַבל אולי קצת תספר לנו בינתיים מה מצב הדיבר העשירי אצלך3… איך זה נאמר שם? ‘השומר טהור במחשבותיו…’ אז מה – יש מחשבות טהורות או אין?”
“שמע, אַמנון,” מעיר לו עמוס מן הצד, “אַל תשכח, שבשבילנו אתה דמות חינוכית… מה, לא ידעת? כך בכל אופן אמרו בשיחת החברה האחרונה…”
“נו, והרי שאלתי אתכם איזה ערכים גיבשתם, ולא אמרתם לי… אבל אל תחשבו שאני לא יכול לחנך אתכם… תדעו לכם, שאני הולך בחיים תמיד בעקבות מאמרו המפורסם של מאיר יערי ‘בראש וראשונה ידיים’,4 דברים אלה תמיד היו נר לידי…”
“אבל הוא התכוון לציונות ולסוציאליזם.”
“ואני לאחוות המינים…”
צוחקים הרמז אל נושא המסיבה היה שקוף.
“אַחווה או אַחדות?” שואל חיים. איש אינו צוחק ואַמנון מפטיר:
“שמע, שמע, תתבייש לך בפני הילדים הקטנים…” הוא מצביע על עוזי ועמוס. “הם עוד יכולים להתקלקל… קודם הם באים וזוקפים אוזניים, ואַחר כך טוענים שאתה צריך להיות חינוכי… אבל מה קרה הערב עם הקראקוביאק. הי, אתה שם, עם המפוחית…”
רפי נקוט ונפגע. מעניין, אם גם לו היו מעיזים לשלוח פתקה ובה כתוב “הזהר, היא מסתכלת עליך.” במי היה מסתכל אָז? בוודאי ברחל. טבעי שיסתכל בה. למה, בעצם? אין זה הגיוני, אבל טבעי. וכי במי עוד אפשר להסתכל – באולם, במוסד, בעולם? ואולי רק היה מחייך חיוך מבטל: “חברה, גזזו את זקנה של בדיחה זו! כבר מתושלח, כששמע אותה בפעם האחרונה מתרח, אמר לו: ‘עזוב, זה רקוב…’”
ברגע שרפי רוצה לעזוב את חדר־האוכל, ניגש אליו איתמר, ואומר:
“שמעתי, רפי, שאַתה כותב שירים. אולי אַתה מסכים להראות לי אותם פּעם, טוב?”
רפי מופתע.
“כי גם אני כותב,” אומר איתמר ומחייך.
“טוב,” מהסס רפי.. “אבל לא עכשיו. אולי מחר…”
“אָז אַל תשכח!”
רפי יוצא לרחבה שלפני חדר האוכל. בפנים נדם שאון השרים. נראה, שההוא עם המפוחית החליט, באמת, לגשת לאמצע ולתת קראקוביאק בריא. בניין המוסד אפל. רק בחדרו של גדי עדיין דולק אור.
גדי מקבל את פני ידידו בחיוך רחב.
“או! ילד, יפה שבאת! בדיוק חשבתי לי: יבוא מישהו לבקר אותי או לא יבוא? קח כיסא, שב על הארץ והורד את הרגליים!”
רפי שותק ומתיישב על אחת המיטות.
“נו, ילד, פצח פיל ־ איך היה?”
“מסיבה מוקדשת לאחוות העמים,” מספר רפי. “פתח גיורא ואָמר ש…”
“עזוב זה לא חשוב! מה היה מלבד זה? אני מתכוון לעבודת המסקראדים שלנו.”
“הם שלחו לי פתק, שים לב, היא מסתכלת עליך,' אבל אף אחת לא הסתכלה.”
“לא הסתכלה? האמנם? אבל אתה, כמו שאני מכיר אותך, הסתכלת עליה. והם כמו שאני מכיר אותם, הסתכלו עליך, וארבו לך כמו ציידים לטרפם: הרי הזהרתי אותך… ככה זה… נפלת בפח, חביבי…” גדי צוהל, אך מייד משתנה קולו ומתחטא: “ספּר לי, ילד, בינינו לבין עצמנו: מי המאושרת בבנות?”
“לא הסתכלתי על אַף אחת,” אומר רפי נרגז ומחייך על כורחו. “סתם הסתובבתי והיבּטתי. עכשיו בטח יוציאו מזה כל מיני מסקנות, אבל בכלל אינני יודע מי ישב שם במקרה… שושנה הג’ניגית ישבה שם, נדמה לי, ורחל, ו… באמת שאינני זוכר…”
“בסדר ילד, בסדר. הרי לפני אתה לא צריך להתבייש. אני מכיר את ערכם של מקרים כאלה…”
“באמת שהן ישבו שם במקרה,” מבטיח רפי.
“כמובן, רק במקרה!” מנחמו גדי. “המקריות העיוורת שולטת בחיינו. הן במקרה ישבו שם, ואתה במקרה הסתכלת, דווקא במקרה באותו הכיוון, ודווקא לאחר שבמקרה קיבלת פתק, שבו במקרה היה כתוב…” גדי סוקר את ידידו ומתאַנח: “אוי, ילד, ילד, מתי כבר תתחיל להיות בן־אָדם?”
“ומה עוד חסר לי בשביל להתקבל לחברה האנושית שלך?”
גדי מתגרד. “חכה. ספּר לי קודם את מי עוד תפסו!”
“אינני יודע,” אומר רפי בתרעומת. “לא שמתי לב בדיוק. הקשבתי לתוכנית.”
“אמרתי לך!” קורא גדי. “מוזר… מוזר…” שוב משתנה קולו, “בחור חכם, בחור פּיקח… וללמוד – איננו לומד כלום. מה חסר לך, אַתה שואל? חוש, רק קצת חוש חסר! והרי כבר דיברתי אליך השכם ודבר: להביט באנשים! התוכנית היא החלק הטפל ביותר במסיבה! העיקר – האנשים! כולם באים ומתיישבים ביחד, ישר לפניך. איפה יש לך עוד הזדמנות כזו? הרי זה המקום והזמן לעריכת הציד! ומה אתה עושה? מקשיב לתוכנית…”
“אלא מה לעשות?”
"טוב, אני רואה שכאן צריך ללמד את החומר מאָלף־בית. ובכן, דע לך: בחברת הילדים שלנו ישנן שלוש קבוצות בוגרות, זאת אומרת – שבעים ילדים מעל גיל חמש־עשרה. לכל אחד מאלה כבר יש מישהי שמסתכלים בה, אם מעט ואם הרבה, כמו שלכל אחת יש מישהו שקצת היא מאוהבת בו, אם הרבה ואם מעט. מתפקידנו לגלות מי ומי ההולכים, ומתי הם מגיעים עד נקודת־המשבר. בנת?
“ובכן, נשאלת השאלה: איך נדע זאת? והתשובה: כל הדרכים מוליכות לרומא. למשל, החברה יושבים במסיבה. שקט. מתחילים בתוכנית. הינה בא מישהו שמאַחר. קודם שומעים צעדים בחוץ, אחר כך חורקת הדלת. כמובן, כולם מסובבים את הראשים ומסתכלים. אבל אתה אל תעשה שטויות! הסתכל ישר קדימה, ורפרף על כל זוגות העיניים המופנות לדלת, וכשתבחין ביניהם בזוג אחד שמסתכל קצת־קצת אחרת – בשביל זה צריך, כמובן, לדעת טוב־טוב להבחין במבטים – וכבר העניין בידך. לא תמיד החומר ניתן לך בקלות כזו. לפעמים בא דווקא מאחר כזה שבכלל איננו עשוי לשמש פתיון מתאים. אז עליך לעבור לשיטות עבודה אחרות. שיטות טכניות יש למכביר, אבל העיקר הוא, כמו שאמרתי, להבין מבטים. זוהי כל התורה על רגל אחת. שמע, ילד – יש מבטים ויש מבטים. עולם ומלואו במבט אחד. אתה בטח עשית להם מלאכה קלה. אבל רוב החברה אַף פּעם לא יתקעו עיניים בתמימות קדושה של ירוק כמוך… אחרים רק מרפרפים, ולרגע, לניד העפעף, מתעכב המבט – וכבר מחליק הלאה. לנו די באותו ניד עפעף. תנו לי רק מבט אחד כנקודת משען, אמר אַרכימדס, ואני הופך את חברת הילדים…”
גדי מתאַמץ להתרומם בתוך מעטפת הגבס. מבלוריתו צנח תלתל על המצח. עיניו מבריקות.
“שמע ילד אַתה לא מתאר לך כמה אנחנו יודעים. מכל החוגים זורמות הידיעות. כל שבוע מביא קרבנות חדשים. כבר יש לנו נשק סודי נגד כולם. אָז אַתה יכול לרסן את כולם במושכות קצרים. פּוצה מישהו פּה ומצפצף, או חורץ לשון – דקור אותו דקירונת ברמז או ברמזוז, ומייד הוא דועך כמו נר… משתתק כהלום רעם… שמע, זהו התענוג…”
“אינני מבין,” מודה רפי מבוייש. “איך אתם דוקרים ברמז?”
“הינה למשל כך: תאר לך, שיושבים בחדר־האוכל בארוחת ארבע, לוגמים ספל תה, ומסתובבים שם הרבה חברה מכל הקבוצות, שעלולים להוות קהל מתאים – כי חלילה לך לבזבז דקירה של ממש במעמד בו אין קהל די מגוון… ובכן, אותו בחור, נניח שבמקרה שלנו זה אַתה, אומר משהו שלא לפי רוחי, מתחצף, מנסה לפגוע בי. מייד אני אומר לך בקול מתוק כדבש, (את הדקירות החדות צריך תמיד לומר בקול מתוק; אינך משער כמה זה מגביר את היעילות) 'אוהו הפייטן שלנו כבר פּוצה פה ומצפצף… אבל אולי במקום לכתוב שירים פּעם תנסה את כוחך בתחום הפּרוזה? קח, למשל, את המוטיב התנכ”י של יעקב ורחל… מובטחני שבו תוכל להראות בעליל את הכישרון שלך…"
שתיקה.
“נו, מה אתה אומר על השיטה, ילד? מאה אחוז, נכון? ותאר לך כל זאת בחדר־האוכל. כולם שומעים… והמסכן מסמיק, נבוך ומפרפר… אני אומר לך, העיקר להבריק בתשובות שנונות! כל מלה – צליפת שוט! שמע, את זה אני אוהב! אינני סובל בחורים, שתיכף נבהלים ומשתתקים בעקיצה ראשונה. אַדרבא, שיענו, שיענו! צליפה ראשונה – הך! והוא עונה, ומייד – הך, צליפה שניה! כל מלה ממורקת וממורטה – איזה תענוג זה להילחם ביריב שתיכף נכנע? לא, צריך לנהוג כמו שאומר לורד הנרי ב’תמונת דוריאן גרי': 'מאוד מאוד הווה זהיר בבחירת אויב. בין אויבי אין אף טיפש אחד. טובי־מראה – ידידים, טובי־לב – מכּרים, טובי־שכל – אויבים. כך צריך לבחור!/ אייזן, מה?”
הרי לך בחור! הוא יודע איך לחיות! ריח מתקתק של שיחי יסמין ולילך, שוב וינה, וחוץ־לאָרץ, ואַתה קטן, ועל המפתן יושב קורטי. מכנסיו קרועים וחולצתו משתרבבת. בלוריתו פּרועה. סנדליו בלויים. בהטיית ראש הוא יורק מעבר לאבן הגדולה, המונחת שם. אין לו כסף. אין לו צעצועים. אבל הוא יודע. הוא יודע, הוא יודע, לעזאזל. לכתוב חיבורים, להחליק על המדרגות, להשיג צלבי־קרס ולשבור חלונות־ראווה… וכל זה כמאליו, בלי מאמץ… אַתה, רפי, לא תדע זאת לעולם.
“תגיד, גדי, אתה חושב שהייתי יכול להצטרף לאגודה שלכם?” (“לא, אתה לא, אבא שלך יהודי,” אומר קורטי.)
“אבל בוודאי, ילד,” צוהל גדי. “בשביל מה, אתה חושב, אני מספר לך את הכּוֹל? אלא מה, אתה צריך עוד קצת ליטוש. אתה עוד תמים מדי. מילא, לא נורא, נורא זה טיפוס, זה עלול לקרות בכל משפחה הגונה. אבל להישאר תמים? לא, ילד, זה כבר מוגזם! כמה שעורים בחכמת החיים – זהו מה שנחוץ לך…”
5. 🔗
חמש דקות לפני גמר הלימודים.
“ובכן הבה ניגש לסכם את החומר שעברנו בשיעור זה…” – ישראל נשען אל שולחנו. עשרים ושניים נערים ונערות יושבים רכונים על מחברותיהם. רפי מסיט הצידה את מחברתו וכותב משהו על פתק־נייר, מזמן לזמן הוא מביט בחלון, בנופה של אבו־שושא. ליד הארון שבפינה שוכב גדי על מיטת גלגלים, ראשו סמוך על כר, והוא מעווה את פניו בצחוק. על שרפרף סמוך מונחת מחברתו הסגורה, ולידה כוס ריקה למחצה. יוסי דוחף את גדי ולוחש לו משהו בחמת זעם. עמוס ועוזי מסתכלים בהם וכובשים את צחוקם. קשה להתרכז חמש דקות לפני גמר השעורים.
“ראינו הפעם שני נסיונות שונים להבין את תופעת ההתפתחות בעולם החי והצומח: הסברו של לאמארק ותורתו של דארווין. מה היה רעיונו היסוד של לאמארק, רפי?”
הנשאל מרים את ראשו בבהלה, מסתיר את הפתק, מציץ במחברת ובפניו האדמדמות של ישראל.
“לא שמעתי את השאלה, ישראל. אולי אַתה מסכים לשאול עוד הפעם?”
“חזור בבקשה על השאלה, יוסי.”
“שאלת… שאלת… א… מה היה הסברו של לאמארק לתורתו של דארווין…” הוא תולה מבט שואל בפניו של ישראל.
כמה מן הנערים פּורצים בצחוק.
“ומהו הסבר זה?” עיניו של ישראל מצטמצמות, וידו, הנתונה בכיסו, נקמצת.
“יש לו שני הסברים שונים…” מגמגם יוסי במבוכה גוברת.
“אחד של תורת ההתפתחות, והשני… השני… ואת השני – שכחתי…” הוא מחייך ונושם לרווחה.
ידו של ישראל מתהדקת. כבר הוא חש את ציפורניו בבשר היד. בפניו לא זע שריר. אַך גלי אַלחוט סמויים מעבירים את תחושת המתח לכיתה.
“גדי! חזור על השאלה!”
אם גם גדי לא יידע לחזור – (ואיך יכול הוא לדעת?) תכה היד הקמוצה בשולחן: “ואתם משלים את עצמכם, שאלה לימודים? ככה אתם רוצים לקנות השקפת עולם? הוריכם משקיעים כסף יקר, ובעוד ילדי פועלים בכל העולם יוצאים בגיל ארבע־עשרה לעבוד כדי לפרנס את עצמם, אַתם יושבים לכם בחממה, כבני־נסיכים… ואתם רוצים שאני אתן את ידי לכך?” עיני כול תלויות בגדי.
“דיברת על שני נסיונות שונים להבין את תופעות ההתפתחות, הסברו של לאמארק ותורתו של דארווין, ושאלת על רעיונו היסודי של לאמארק. זו היתה השאלה. והתשובה…” גדי חוזר על השאלה בקול צלול ושוטף ומשיב עליה, אף על פי שלא נשאל כלל. “לאמארק הניח, שתכונות, שפּרט רוכש במשך חייו מצטרפות לרקע התורשתי. לכך הביא שתי דוגמאות: הגמלנמר, ג’ירפה בלע”ז, שמזה דורות רבים פושט את צווארו לעלים הגבוהים שבאמירי העצים, והנפח, שעצמות כתפו הימנית…" עיניו של גדי שׂשׂות אלי־קרב: “רצית לתפוס אותי, אותי?!”
ישראל פותח את אגרופו בפניו לא זע שריר. גלי אלחוט סמויים מיד מעבירים את תחושת ההרפיה אל כל הכיתה. הסכנה חלפה. הנערים מחייכים בקורת־רוח וחשים עצמם אשמים. ישראל נותן את עינו בשעונו.
“אני רואה שעלינו לסיים, חברים. אבקש לחזור אחרי הצהריים על החומר, ולהתכונן לשאלון. גמרנו.”
אך סיים קמים כולם, סוגרים מחברות, מזיזים כסאות ומדברים בקול.
“אוי, יוסי, מה קרה לך? למה אתה יושב?”
“רטוב לגמרי!”
“מה, בצינור? הכניס לו את המים בצינור…”
“פויה, יוסי, בגילך, ועוד בכיתה…”
לפני השיעור החביא גדי צינור גומי דקיק וארוך תחת חולצתו, קצהו האחד בולט ליד צווארו, והאחר – ליד השרוול. בשעת השעור לגם מן הכוס, נתן את קצהו האחד של הצינור אל פיו, ואת קצהו האחר אל כיסו של יוסי. עד מהרה החל האומלל מטפטף ועל הרצפה נקוותה שלולית. עתה הוא מתבייש לקום וכובש את דמעותיו.
ישראל אוסף מן השולחן את ספריו ואת רשימותיו ויוצא בפסיעות גדולות. עופרה ויעלה ממהרות בעקבותיו.
“רגע, ישראל, חכה לנו!” הן משיגות אותו ליד המדרגות. “ישראל, יש עוד עשר דקות עד ארוחת־הצהרים. אנחנו מוכרחות לדבר אתך.”
“בבקשה. נשב על הדשא.”
עודם מדברים ניגש אליהם רפי.
“ישראל… אם אפשר אני רוצה…” הוא משסע את דבריו ופונה לבּנות: “אתן רוצות לדבר איתו עכשיו? טוב? אז אני אבוא אחרי העבודה…”
“כן, יש לנו משהו לברר וכדאי שגם אתה תשמע, רפי,” אומרת עופרה. “כדאי מאד, שדווקא אתה תשמע. אנחנו מוכרחים לעשות משהו, ישראל. אי אפשר להמשיך ככה עם החבורה הזאת. הרי ראית מה שהם עשו עכשיו בשעור ליוסי. זה מגדיש את הסאה.” הם יורדים במדרגות. על הדשא ישראל מצית סיגריה ועופרה עדיין מדברת: “… זה הורס לנו את הקבוצה, כל הציניות הזו, כל הלגלוג הזה לכל דבר… עוד מעט שום חבר לא יוכל לפעול בקבוצה, לדבר בשיחה או לכתוב בעיתון בלי להתבייש בכך… עוד היום, ישראל, תיכף אחרי העבודה, אתה צריך לכנס ישיבה של וַעדת הקבוצה ובערב, בשיחה, תכריז על חיסול מוחלט של ההווי הרקוב הזה…”
ישראל מוצץ את הסיגריה ומצמצם את עינו האחת מפני העשן.
“שוב אתם מחפשים לכם את הדרך הקלה ביותר, רבותי. מראשית השנה אני רואה זאת. בשיחות אתם מציעים לשוחח על פוליטיקה, כי זה הכי נוח. אין צורך לחשוב ולהאבק. יבוא ישראל ויסקור סקירה – וחסל. וכן בשיחות וכן בלימודים – ישראל ירצה, אנחנו נקשיב… עכשיו שוב: נכריז על חיסול החבורה – ודי. רבותי, חבורה זו פיתחה לעצמה אידיאולוגיה. עליכם להיאבק איתה ולשכנע ולא לחסל בתוקף צו שרירותי.”
“איך יכולים להיאבק איתם,” מתמרמרת עופרה, “אם אי־אפשר להתחיל איתם בשום ויכוח רציני? במקום להשיב לענין יתחילו לצטט לך. אתמול אמרתי לגדי: ‘אתה רוצה שאגיד לך פעם את האמת, עוזא?’ והוא עונה: ‘את האמת? חס וחלילה! אני נוהג לפי מנהגו של הלורד הנרי מ’דוריאן גרי’: את הכּוֹל אני מוכן לשמוע, חוץ מן האמת. אותה אינני סובל באופן פרינציפיוני.' אמרתי לו: ‘ואתה באמת מאמין במה שאתה מדבר?’ והוא: ‘להאמין? במה שאני מדבר? חלילה וחס!’”
“הוא שוכב עכשיו בגבס,” אומר ישראל. “חבורה זו היא תוכן חייו. אתם רוצים לקחת זאת ממנו. מה תתנו לו במקום זה? מה מוסיפה הקבוצה לחייו הפרטיים של החבר? האם חיי הקולקטיב היו לחוויה של חיי הפרט? האם בכלל אתם קבוצה? האם הדבר, שאתם לומדים וישנים יחד דיוֹ לעשותכם קבוצה?”
“אז מה אתה מציע? אתה הרי… אתה סתם מדבר…” מטיחה בו עופרה. לא די שנחלצה להגנת הקבוצה, עוד מסתבר שהם בסדר, והיא – באשמים…
“קודם עליכם להתלכד לקבוצה, אחר כך צאו למאבק עם גדי – לא על ידי החלטות ארגוניות שרירותיות…”
“אתה לא צודק!” מתפרצת עופרה. “מאה ואלף פעמים אתה לא צודק. אני כל כך מרגישה את זה שאתה לא צודק. אני דורשת ישיבה של ועדת הקבוצה. יש לי הזכות לדרוש ישיבה.”
“טוב. קבעו מועד ואבוא,” אומר ישראל בקרירות. עופרה קמה ופורשת מהם.
לאחר שהלכה גם יעלה נשאר רפי יושב עם ישראל על הדשא. רפי מחכה – אולי יאמר ישראל משהו על עופרה, שהתחצפה, שאינה יודעת איך לדבר אל מחנך.
“אתה יודע, ישראל. אתה צודק. צריך להיאבק. ואני מוכן להיאבק. אני רוצה להיאבק. למשל בענין האושר בחיים. חשבתי הרבה על כך…”
ישראל מביט בשעונו. “אתה תמיד מרחף בעולמות עליונים, רפי. אתה תמיד נופל מן המאדים. היום בשעורים, ותמיד. בקבוצה בחברה. תמיד אתה עוסק בבעיותיך, ולא בבעיות הכלל. הבט בעופרה. הרי היא נפלאה! איך חרה לה ענין זה! איך אמרה: מאה אלף פעם אתה לא צודק, אני כל כך מרגישה את זה! היא באמת מרגישה, רפי. ענין הקבוצה הוא ענינה. היא יודעת להיאבק.”
רפי מרכין את ראשו. “נכון,” הוא אומר בקול רפה. "אבל גם אני רוצה להיאבק על משהו. אני… כתבתי כמה שירים. אולי אוכל לבוא אליך פעם לפנות ערב ולהראות לך אותם?,
“בוודאי.”
רפי הולך אכול קנאה: מתי ידע גם הוא להטיח בפניו של ישראל: – מאה ואלף
6. 🔗
דפים מתוך יומנו של רפי.
עצוב לי. אינני שקט. הולך בבנין, סובב בחצר, סובב, סובב, הולך בחורשה. ומה, בעצם, אני מחפש? מה אני מרגיש?
להתמכר למשהו. בשיכרון. עד כלות הנפש. לצלול לתוך־תוכם של החיים.
או – להתנכר. לפרוש. לא להתערב בשאון. לראות, לזכור, לרשום.
או: לנדוד רחוק. מלח באניה. זר בעיר נוכרית, בכרכי הים.
האם אפשר לבטא רגש אם אין יודעים מהו?
היום, בשעת ההרצאה על לאמארק ועל דארווין, קשקשתי בעיפרון על פיסת נייר. חרזתי מלים ושמות, ביחוד שמות של בנות. ב’רחל' קשה לבנות שעשועי לשול. ‘לרחל אייחל’. גדי בוודאי היה אומר ‘על רחל ארכל’. בשם כמו ‘עמירה’ אין קל מזה: ‘באמירך, עמירה’, / ניחוח עמיר. / אותך עמירה. / לעולם לא אמיר.' חבל שרחל אין שמה עמירה.
נניח, שבמסיבת שבת עורכים תחרות מי יכול לחבר שיר בו במקום, באילתור? רבים מנסים. נכשלים, כמובן. אני מתנדב. נותנים לי נושא – לחבר שיר על רחל.
אלא שאין שמה רחל, כי אם – עמירה. מיד אני ממציא שיר זה:
אראה: אֵינך – / אשׂא עיני. / אראה עינך – / וכבר אֵיני.
מאמירך, עמירה, / אקצור לי עמיר. / אוֹתך עמירה, / לעולם לא אָמיר.
לי פּרח יש / בפאַת שבילי. / לך פּה רך יש / הוּא בשבילי?
השיר מוצא חן בעיני רחל־עמירה. איך אתה יכול לחבר בקלות כזאת חרוזים, היא שואלת. ומביטה בי בעיניה הכחולות במבט ארוך. זה לא כל כך קל, אני משיב. כי מוכרחים להרגיש כל מה שכותבים. אם כן, היא שואלת ומסמיקה, באמת הרגשת… כאן פתאום שאל אותי ישראל משהו. לא שמעתי את השאלה. גדי אומר שהסמקתי מאד.
האם באמת אני מרגיש משהו, או אלה סתם שעשועי דמיון? האם הצליח השיר לבטא געגועים?
ירד גשם עברתי במסדרון. רחל עמדה שם נשענת על אדן החלון. נדמה לי, שגם היא עצובה ומתגעגעת. אחר הצהרים הייתי צריך לסכם פרק על נסיונותיו של מנדל בהצלבת זני אפונה אדומה ולבנה. לא יכולתי להתרכז.
בערב כתבתי שיר, המתחיל במילים: “ראיתיך היום מתרפקת על אדן חלון רטוב וכובשת ראשך בכתפך…”
לפנות ערב באתי לחדרו של ישראל. התביישתי מאד. רמז לי לשבת ובעצמו נשען על הספה.
“ישראל, אני רוצה לקרוא לך כמה מן השירים שלי.”
“בבקשה.”
אני קורא שיר ראשון, שני, שלישי – ועדיין אינו מוציא הגה.
“אז מה אתה אומר, ישראל?”
“מה אתה בעצמך אומר?”
השבתי שהשירים מוצאים חן בעיני.
“אלה שירים רגילים של תקופת ההתבגרות,” אומר ישראל, “אתה מתמוגג ברגשנות, ואינך מחפש לך שום מטרה אובייקטיבית.”
נשארתי יושב המום. ישראל המשיך לדבר. הדברים הגיעו אלי כמו מבעד לערפל. אינני זוכר אלא משפטים בודדים: “אתם אינכם רשאים לשגות בחלומות האהבה שלכם! אתם חיים במחצית המאה העשרים. האם אתה יודע מה נעשה היום בעולם? האם אתה יודע איזה עתיד עומד לפנינו? אתכם מטפחים בחממה. אף רוח סוערת אחת איננה מגיעה אליכם, על כן ידכם משגת מותרות: לשגות בליריקה או בציניות…”
כמה רגעים לא יכולתי להוציא הגה. אחרי כן גמגמתי שהוא מערבב כאן שתי פרשיות: באמת לחבורת המסקראדים יש הווי ציני וריקני; אני הולך לי בדרך שלי, גם אם תהיה קשה: חיפושים ולבטים.
“עליך להיות אדם לוחם ופעיל בחברה,” הוא אומר. “לא לרחף באוויר. להיצמד ליש, לדעת מאין אתה בא ולאן אתה הולך…”
“ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון,” הוספתי, להראות, שאני מצוי אצל המקורות.
“כן. כל אדם חייב ליתן דין וחשבון לעצמו על דרך חייו ועל מפעל חייו. ואגב” – כאן הוא מחייך – “אם תהיה קשור בלב ונפש למפעל גדול – נניח מפעל הקיבוץ – גם תצליח יותר ב… ובכן, בבעיותיך הפרטיות.”
לשיחה זו תהיה השפעה עצומה על דרך חיי בעתיד: לא אכתוב עוד שירי אהבה! עוד היום אתחיל לחפש נושאים אוביקטיביים!
בוודאי יד הגורל היא – עימנואל, היערן, גילה השבוע מערות חדשות, כשגזם את האורנים כנגד שריפות. פתחיהן היו מוסתרים מאחורי שיחי קידה. מצאנו בהן מעט עתיקות – עצמות, מכיתות חרס… כאן חיו פעם בני אדם! לפני אלף דורות! אמנם כנראה לא יהודים, ואולי כלל לא דרו במערות, אלא רק קברו בהן את מתיהם, אבל אני משוכנע, משום מה, שהיו לוחמים ומורדים. אולי התבצרו במערות אלו, בין הסלעים, באיזה קרב גדול ואחרון… האויבים הקיפו אותם, ואף על פי שיכלו לברוח, בחרו למות מות גיבורים גאים. וגם אני נלחם איתם… תארתי לי תמונה זו לכל פרטיה בהרצאתו של ברוך על הכנסיה בימי־הבינים. הם לחמו בפטישים ובמקבות שהיו מניפים על ראשי האויבים.
הינה מצאתי לי נושא אובייקטיבי! מתוך מחשבות כאלה צומח הקשר העמוק למולדת ולמפעל. החלטתי מיד לכתוב על נושא זה שיר או סדרת שירים. בתים בודדים כבר מוכנים.
השיר לא עלה יפה. בשעת הכתיבה לא הרגשתי בכך, ואז אפילו מצא חן בעיני. אבל אחרי שיחה עם ישראל נוכחתי שטעיתי. ראשית – החריזה: תמיד גליל־חליל ושיר־ניר – אפשר לשער מראש מה יהיה החרוז. ואשר לתוכן – כאן העביר ישראל את הסיגריה לקצות פיו ואמר לי: “גמרת ברומנטיקה והתחלת במיסטיקה. עקבי נשארת רק בסנטימנטאליות.”
“שמע, ידידי.” ענה “שירה אינה נושרת מהשרוול. אם באמת ובתמים אתה חובב ספרות – שב ולמד. לא די שאומר לך סנטימנטאליות זאת התמוגגות, ומיסטיקה – פירושה מסתורין. היו אסכולות גדולות בתולדות הספרות, שנשאו שמות אלה ויצרו יצירות מופת – צריך לדעת אותן. אתם דומים לאותו תבשיל, שמתבשל תמיד ברוטב שלו עצמו. צריך לקרוע לכם חלון לאירופה ולתרבות העולם. אם תהיה פעם סופר או לא – איננו יודעים עכשיו לא אני ולא אתה. אבל אם לא תשב ותלמד ברצינות – מובטח לנו שייצא ממך אדם בור וליבנטיני.”
מה יש בשיר זה מסתורי, שאלתי.
“הינה – מה משמע: ‘אולם הס! קול עמום לי לוחש: שוֹב נשוּב!’ – מי ישוב? הקנאים מלפני אלף דור?”
אמרתי: "מפעל הבניה שלנו. הקיבוצים. אנחנו, כלומר – הממשיכים מחיים את העבר.
“טוב,” הוא אומר. “אבל זה איננו כתוב בשיר. ואל תשכח: אם מצדה ותל־חי הן שרשרת אחת, גם מרד גטו וַארשה שייך אליהן.”
האם באמת השירים שלי כה גרועים?
היום הלכתי במסדרון וראיתי אותה באה ממולי. סרתי הצידה, שום מחשבות על זה!
נסיתי לחשוב על מרד גטו וַארשה, אבל לא הצלחתי. לבסוף חזרתי אל הקנאים שלי במערות. מדוע נדמה לי תמיד, כי סללו כבישים וחצבו בסלעים – ודווקא בלילות (“וידים נוּקשות בין צוּרים מחרישים, סללו בעקשוּת מסילות וכבישים”). אבל אולי אצליח לקשר אותם עם העיירה היהודית בגולה.
היום במנוחת הצהרים, תארתי לי שאני יורד אל הגיא, אל המקום שבו נתגלו המערות החדשות. פתאום, במקום שומם במיוחד, עולים מולי צללי הרפאים של אותם קנאים־מורדים ומשביעים אותי להמשיך את דרכם. בשעת העבודה בסככה חיברתי חרוזים בודדים. ומיד אחרי שהתקלחתי מיהרתי לכיתה, לנסח ניסוח סופי:
“ברדת הערב יצאתי לשוח על שבילי ההרים ולגמוע אורה…”
כך פותח הבית הראשון. בבית השני אני פוגש אותם. הם מצביעים על השקיעה ושואלים:
“אמור נא – האין שם מסדה, יודפת ווַארשה עולות בשלהבת אחת?”
ותמונת הסיום: ההרים מקשיבים לשבועה. אינם מתפעלים – שבועות רבות כבר שמעו! כמו לפני אלף דור הם רובצים עטורי יקוד השקיעה.
זהו שיר נפלא – הטוב ביותר שכתבתי עד כה. שמא אשלח אותו לאחד העיתונים? יום אחד בהיר – בערב שבת – מופיע השיר שלי בעיתון, וכל המוסד קורא, וגם היא, כמובן… וגם הוא…
שוב לא טוב! שוב ושוב לא טוב! הייתי מוכן לקרוע את הנייר לקרעים, מרב כעס. ישראל רפרף על השיר ואחר אמר לי, בלי להוציא את הסיגריה מפיו: “אצלך זה הולך מהר וקל. קשב־נשף, דרור־דור, ולא רק דור אחד, אלא בסיטונוּת – אלף. לא, לא, ידידי היקר, זאת הרומנטיקה הישנה בשינוי אדרת. לא יועיל לך, אם תוסיף, לשם אקטואליזאציה, את וַארשה. אתה חושב שבזה כבר ניתן ביטוי למצבו הנורא של העם היהודי? בצורה כל כך…” – כאן היסס – “קלה ותמימה: משמידים את עם ישראל. אין דבר! נמשיך לבנות!”
הרגשתי משהו מחניק בגרון. לא הוצאתי הגה, הסתובבתי ופסעתי לדלת. ריכזתי את כל כוח רצוני במטרה אחת: לסגור את הדלת בשקט. בשעה שעמדתי לצאת, קרא מאחורי: “כנראה שעליך עוד להתרגל למחשבה, ידידי, שיצירה אינה ניתנת בקלות, שמוכרחים להיאבק עליה, כמו שמוכרחים להיאבק על כל דבר בחיים, על ההשכלה, ועל האהבה, ועל החברוּת, ועל עיצוב אישיותך… אם אתה עשוי להתיאש ממקלחת אחת של צוננים, מוטב שבכלל תחדל מכתיבת שירים…”
הידקתי את שיני ולא עניתי. הצלחתי לנעול את דלת הצריף בשקט.
החלטתי לקרוא למחברת זו “מחברת המאבק”. המוטו: “ויאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויאמר: שלחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני.”
היום פנו אלי מוועדת הקבוצה, שאכתוב פיליטון למסיבה הבאה, שמוקדשת לעיתונות ולקריאת עיתון. סרבתי. עבדתי היום בגן־הירק, בעישוב חלקת סלק. המעדרים ארוכים, לא צריך להתכופף הרבה, ונוח מאד להרהר. נסיתי לתאר לעצמי את ישראל בעודו תלמיד – תלמידי. הוא בא אלי ומראה לי את השירים שכתב. הוא חושש ומבויש: אף על פי שהוא תלמידי הוא זוכר שפעם היה מורי ובטוח שאנזוף בו קשות. אני מעודדו וקושר לו שבחים רבים, אם כי השירים אינם ראויים לכך, והוא יודע זאת ונבוך מבוכת משנה. בגירסה שניה שוב ישראל מורה. פעם, עוד בחוץ לארץ, כתב שירים, כמובן: גרועים מאד. כשהוא קורא את שירי הוא נזכר בשיריו ורואה כמה שלי עדיפים. או להפך – שיריו היו יפים מאד, וכשראה את שירי נזכר בשלו (מפני ששלי דומים להם להפליא). כדי להסתיר את מבוכתו – הוא פוסל את שירי לחלוטין. אני שולח שיר אחד לעיתון. בגליון השבת, במוסף לספרות, הוא מתפרסם בעילום־שם, או בחתימת “רל גלאפר”. ישראל קורא את השיר ומשבחו קבל עם ועדה: אתם רואים, כך צריך לכתוב! ואז מתברר במקרה (אבל לא אני מגלה זאת) שהשיר שלי. הכּוֹל תמהים: מה? רפי? שלך? בגירסה אחרת אני כותב מכתב ל’הד החינוך': בבקשה, עוצו לי עצה. אני מחנך לא ותיק באחד הקיבוצים. אחד מחניכי קרא לפני כמה משיריו. אמרתי לו שהם מיסטיים, פאתטיים, רומנטיים… בקיצור – ארביץ שם כל מה שישראל אמר לי. ובסוף אני שואל – “האם נהגתי בסדר?” וחותם בשם “אלי שר”. אחרי שבוע מתפרסם מכתבי במדור “שאלות ותשובות”. ובצידו התשובה: “חבר אלי שר היקר, אנו משתוממים מאד על שענית לנער בצורה כזו… גם אילו היו השירים גרועים, היית חייב לעודדו. לא, חבר אלי שר, נהגת בצורה לא־חינוכית ומזיקה… אך על פי המעט שסיפרת, נראה לנו בהחלט, כי לנער כישרון ואופי עצמאי ויציב. לכן כפלים חשוב היה לעודדו…” כל המורים קוראים את התשובה, ומביעים את מורת רוחם מאותו מורה, עד שישראל עצמו מבין שטעה טעות גדולה, ובא לבקש את סליחתי…
החלטתי לא לשגות עוד בחלומות של שטות, אלא להמשיך במאבק. אתה רוצה שיר על שואת היהדות? יפה מאוד! גם שיר כזה אחבר לך! מעניין לדעת, מה תטען אז? החרוזים פשוטים מדי? בבקשה, הפעם תהיה לך חריזה מסובכת. אדרבא, נראה עוד מי משנינו יהיה עקשן יותר…
בעצם באו לי רעיונות לשירים אחדים. ודווקא שירים שונים לגמרי. הראשון פותח: “מוראי ליל סופה פועמים עוד בדופק / לבבי. בתחתית נשמתי עוד נחים / הבהובי שלהבות מני אופק עד אופק…” – זאת אומרת, זכרונות ילדות מן הפרעות בגולה. הבתים בני 8 שורות, והחריזה מסובכת: אבאגדבדג. השיר השני אין בו חרוּזים כלל. שמו “תפילת נקם” והוא מספר על חלום שחלמתי, כיצד “בא אל נקם ולי לחש הוא: / ‘נא קח את זו המאכלת / וקום ונקום את דם אחיך!’” השיר השלישי, “מקדש נעורי”, מספר על עץ ערמון עבות שאהבתי ושהנאצים והמלחמה כרתו אותו. העץ סמלי, כמובן. ‘עת היתה בקצה אופק השמש שוקעת…’ – הבתים ארוכים (8 שורות) אך החריזה קלה והנעימה סיפורית. לא אעתיק את השירים במלואם למחברת זו של היומן. בשלמותם הרי הם כתובים “על ספר הישר” – במחברת השירים. אך אלה היו שלושה שירים נפלאים! לא מפני שהם שלי, אלא באופן אובייקטיבי. איני רואה, במה שיריו של ביאליק טובים יותר. כנראה שכל כך מעריכים את ביאליק מתוך משפט קדום.
עם שלושת שירי, לא בלי התרגשות, הלכתי אל ישראל.
‘לא בלי התרגשות’ זו כמובן לשון ספרותית. האמת היתה – שרעדתי.
באתי לצריפו לפנות ערב. הצריף קרוב לגדר ומיטיבים לשמוע את מלמול הנחל שבגיא. ישראל קרא את השירים ולאחר שגמר לקרוא החזיר לי את הדפים – ושתק.
“נו, ישראל?”
“מה אתה רוצה שאגיד לך? אם זה טוב או רע? אינני יודע. אינני מבקר ספרות. רק דבר אחד אפשר לקבוע בביטחה: אם בעוד עשר שנים תכתוב ככה – יהיה רע מאד. עדיין כולך סובב סביב הציר שלך: אני, אני, אני – המקדש שלי; ומי חכם ומבין שעוד מיליונים סובלים – אני; הביטו, כמה מיטיב אני לכתוב על אסון הגולה…”
דברים אלה הגדישו את הסאה. אמרתי בקול רועד, שקט ומבשר רעות: “אינני יודע אם דבריך נכונים או לא, ישראל…” (זו היתה לשון נימוסים; באמת היתה לי דעה ברורה בענין), “אבל דבר אחד אני מבטיח לך: לעולם לא אראה לך עוד אף לא שיר אחד!!” ברגע זה הרגשתי ששוב אינני שולט בקולי “ואיזה מין מחנך אתה? תפקידך לעודד ולא להכשיל על כל צעד ושעל! וכל ‘האובייקטיביות’ שלך שטות והבל! כן, אני כותב על עצמי, אני, אני, אני! איך אתה רוצה שאכתוב על איזו אובייקטיביות טיפשית, כשלא פתרתי אף בעיה אחת שלי, כשאני נחנק כל יום מבדידות? דע לך, שהתאכזבתי ממך לגמרי!”
פניתי לדלת מתוך הרגשה שעשיתי משהו שטותי וילדותי ללא תקנה. עוד לפני שהגעתי לדלת, שמעתי את קולו מאחורי, שקט וכמו מחייך: “סוף־סוף דיברת פעם משהו יוצא מן הלב, רפי. כבר חצי שנה אני מחכה לשמוע דברים שכאלה.”
לא עניתי, ויצאתי את הצריף.
באמת – מדוע אני בודד כל־כך? עלי למצוא לי חבר ויהי מה! איתמר רוצה להיות חברי. הוא כותב שירים – אבל אין לו אותה קלות דעת נהדרת ואותה חיוניות נפלאה של גדי. גדי, גדי, יומני סהדי ועדי, רק הוא ישמע וידוי זה: אני אוהב אותך, גדי, אני מקנא בך, אני רוצה להיות כמוך! את מחצית חיי הייתי נותן, לוא יכולתי פחות לערער ויותר לצחוק – באותה תמימות, באותה חוצפה, באותה שמחת חיים…
הינה נסתיימה מחברת זו של יומני. רציתי לקרוא לה ‘במאבק’. נאבקתי. נוצחתי.
7. 🔗
מן החדר האחרון שבמסדרון עולים שאונו של פרימוס וקולות צחוק ותרועה. לפני הדלת, במסדרון, עומד רפי, חוכך בדעתו, אם להיכנס.
למטה, בחדר הקריאה, יושב כעת איתמר, ואם ילך רפי שמה, בוודאי יסתכל בו הלה במבט שואל, לראות אם עדיין הוא זוכר את הבטחתו בעניין השירים. גם רחל יושבת שם, מדפדפת בשבועונים מצוּירים, מפטפטת וצוחקת. נעים יותר ונבון יותר ללכת אל חדר הקריאה. אך רפי לוחץ על ידית הדלת ונכנס.
"אולי במקרה ראיתם כאן ספר כחול? תירוץ זה עלה בדעתו ברגע שנכנס. ומיד רודפת אותו המחשבה? למה דווקא אמרתי ‘כחול’? הרי לא קראתי ספר כזה בכלל ואם ישאל מישהו לשמו?
שאלתו נבלעת בהמיית הפרימוס, העומד בפינה. שפות עליו סיר קטן, מכוסה ולידו על שרפרף, כבר ערוכים כמה ספלונים, קופסת קפה ושקית של סוכר. גדי שוכב על צידו, נתמך במרפקו. בני החבורה משׂתרעים על שאר המיטות.
“או!” קורא עוזי. הינה אפילו רפי! לא קיווינו!"
“ואולי לו קיוונו?” שונה גדי את השאלה.
“לא לו או לו כן?”
“אל תשים לב אליו, רפיק,” פונה גדי אל ידידו. “הוא רוצה להרגיז אותך. הוא אוהב להבריק לפני ירוקים, כמו כל בדחן טירון. כדי למנוע אי־הבנה, אני מציין שקיווינו לך.”
“אל תשכח לציין, שברמזיך על בדחנים טירונים יש משום הלקאה עצמית. אני תמיה לשמוע זאת מפי מי שבטעות חושב את עצמו ל’מנוסה'.”
“עכשיו הוא מנסה להרגיז אותי,” מסביר גדי. “הוא אוהב להרגיז, וביחס לעצמו הוא מצליח מאד.”
עוזי אינו מזכה את גדי אף במבט, ופונה גם הוא לרפי.
“על ראש הגנב בוערת המצנפת. הוא מציין כל הזמן שאני, כביכול, מרגיז…”
“תמשיך! תמשיך!” מעודדו גדי. “רק אל תשכח שהמצב אחד אפס.”
“…בעוד שהוא עצמו מסכסך!” משלים עוזי את משפטו. “רק אמרתי לתומי: או! הינה רפי. לא קיווינו, זאת אומרת: לך קיוונו, אלא שכבר התיאשנו, והינה לפתע…”
“אם אתה מתמצא בזואולוגיה תמצא אותו בכל מגדיר: חנפן מצוי, משפחת החנפופיים, סוג הדו־פרצופיים, מחלקת חסרי הבושה…”
רפי צוחק בעל כורחו.
רמי גם הוא רוצה ליטול חלקו בשיחה: “הביטו רגע על רפי!” (הפסקה דראמאטית) “נדמה לי שמתחיל לצמוח לו שפם.”
“כן, כן,” מצטרף עמוס. “שמע רפי, זו עובדה: זקנת ושפמת…”
“זהו מה שאומר הפתגם הצרפתי השימושי: שרשה לשפם.” אומר חיים פלשי מאושר. כפי הנראה אין מכירים את הנוסח הצרפתי המקורי5, או שבמתכווין מראים לו פנים זועפות – על כל פנים אין זע ואין נע ואין מחייך.
לפתע, אל תוך הדומיה, פורץ גדי בצעקה: “הצילו! מהר! לצחוק! להגיד משהו! פן היא תמות מות נשיקה, היא, בדיחתו־יחידתו של חיים פלשי שלנו, כבשת הרש שלו…”
“אני מציע לך לגדל צורה של שפמון אנגלי דק.” אומר עמוס דברים שהכין לו עוד לפני הערתו של גדי. “כזה שנקרא ‘מצודד’. כמו שאמנון מנסה לטפח. חבל שהצלחתו אינה גדולה משפמו.”
“אמנון מצודד גם בלי ‘מצודד’” אומר רמי.
“‘מצודד’ זה עדין מדי,” קובע גדי. “תגיד פשוט: צד.”
“בוודאי,” משתדל רפי לתפוס את ה’מסירה'. “נדמה לי אפילו שצד על כמה צדדים. כמו שאומרים – צייד רב־צדדי.” הוא תולה מבט שואל בגדי.
“או!” קורא גדי ואינו משגיח במבט. “שמעתם? זאת היתה הברקה אמיתית! לא הברקה – רק ברק! שששש… שקט! תיכף תשמעו את הרעם. וראו כמה הוא מאושר! כולו זוהר וזורח. כבו רגע את האור, ותראו איך יאיר בחושך – כמו מנורה של 500 ואט…”
רפי שותק.
גדי מנחש את הרהוריו ואומר לו בחצי קול: “ככה זה. אצלנו אין רחמים.”
“אם לחזור ל’מצודדים',” – מעיר פלשי – “וכדאי לחזור, כי עדין לא מיצינו את החומר… השפם של צביה, למשל… אני חושב שהרבה קוזקים יכולים לקנא בה… אומרים שכבר קנתה לעצמה כלי גילוח…” (צביה היא אחת המטפלות).
“אבל כל זה כאין וכאפס לעומת החוטם שלה,” אומר עמוס. “אלי, אלי, איזה אף! מדי פעם אני מסתכל בו בהערצה חדשה: מגדל דויד! טוּר אַיפל! הפירמידה של חוּפּוּ!”
“טוב,” אומר יוסי. “בזה היא לא אשמה. היא נולדה ככה.”
הכול תולים בו מבט־של־רחמים.
“כל אחד נולד עם ה’ככה' שלו,” אומר גדי. “גם אתה.”
“וגם אתה.”
“כן, אבל עוד יש הבדל בין ה’ככה' שלי ל’ככה' שלך.”
“יודעים עליך… יודעים עליך…” אומר יוסי, חושש להיכנס לתחום העלבונות האישיים.
"אדרבא, "מתפייס גדי. “מוטב שיידעו משלא יידעו. אינני מסוג אותם האנשים, שעליהם אומר לורד הנרי: ‘כל ימיהם הם משתדלים לקנות שם לעצמם, ומשקנוהו – הם רוצים להיפטר ממנו.’ שהרי הוא צודק, כשהוא אומר: ‘יש רק דבר אחד בעולם הרע מלהיות לשיחה בפי־כול, והוא – לבלתי היוֹת לשיחה בפי איש’.”
“עזבו את לורד הנרי שלכם!” תחום זה אינו נהיר לפלשי. “מוטב שתספרו עוד משהו על צביה. בשביל מי היא מתלבשת כל כך יפה?”
הערה זו אינה מחוכמת, ואומרה אינו חביב על בני החבורה. אך כיון שנאמרה בשעת שתיקה קשה לעבור עליה לסדר היום. גדי נחלץ להשיב: “אתה אל תדבר בענייני תלבושת. נראה קודם איך תתלבש פעם הגברת פלשי… בוודאי תלך יחפה ובתח…”אינו מסיים. מוטב להשאיר פיתוחם של נושאים כאלה לדימיונם החופשי של השומעים.
פלשי מצטחק בנחת. הוא אוהב מאד כשמדברים על אשתו שלעתיד.
משתררת שתיקה – אחת מעבירות לא־תעשה של החבורה. עוד רגע ימצא פלשי תשובה, אשר תתחיל ב"אתם אל תצחקו, בבקשה מאשתי, כי…"ושוב יעמיד את עצמו במרכז.
“אז מה אתם שותקים? הגידו משהו!” קורא גדי וסוקר את היושבים: צריך להקריב מישהו על מזבח השיחה. “היום עדיין לא שמענו שום דבר חדש. רפי למשל, שותק כמו דג צלוי. כנראה כבר אמר כל מה שהיה לו להגיד לפני שהגיע לגיל חמש־עשרה.”
“חכם יודע מה הוא אומר, וטיפש אומר מה שהוא יודע.” משיב רפי. פתגם זה היה מוכן עימו מזמן.
“נכון שמי ששותק קל יותר לחשוב אותו לפיקח, כמו שכתוב: גם אוויל מחריש חכם ייחשב,” אומר גדי.
“אם כן, אדם אילם יהיה חכם כשלמה המלך, החכם באדם, ורפי, שהוא אילם למחצה, יהיה חכם כמו חצי שלמה.” אומר עמוס.
“החצי העליון או התחתון?”
“מה השאלה? העליון, כמובן. הרי רפי שלנו בחור צדיק־תמים כזה, וגם שלמה היה צדיק מכיסיו ומעלה. חציו התחתון היה גס נורא – פויה!”
“והכיסים – עוד היו בתחום הצדק?”
“יש לי, אגב, הלצה כמעט בלי זקן,” אומר עמוס. התוספת “כמעט” באה, כדי להשאיר פתח לנסיגה. “פעם שואל איש אחד את רעהו: אולי אתה יודע מי היה חכם משלמה, צדיק ממשה, יפה מדויד, נועז מיונתן…” עמוס מהסס רגע, לבדוק אם לא שכח עוד כמה דמויות תנכיות העלולות לסייע להשלמת התמונה.
“תוסיף: לירי כמו ירמיהו ורגזן כמו יחזקאל…” מייעץ גדי.
“בסדר,” מסכים עמוס. “ובכן, האיש השני כמובן אינו יודע, ושואל: מי זה אותו איש־פלא? ואז ההוא עונה לו: בעלה הראשון של אשתי…”
הבדיחה לא הובנה כראוי. איש אינו מחייך. גדי ממתין ואחרי כן פורץ אל הדממה: מה? מה הוא אמר? בחייך, עמוס, לא שמעתי. תגיד עוד פעם!"
אך לא איש כעמוס יילכד בכגון אלה.
“בעלה הראשון?” תוהה גדי. "לא, עמוס, תסביר לנו: באמת היה לה בעל כל חזק ולירי?
“חבל שלא הבנת.” נעלב עמוס. “הרי תמיד היית ילד פלא כזה…”
“אני?” נבהל גדי. “להיפך! אתה הוא שהיית ילד הפלא! ואפילו מסוג אותם ילדי־פלא מפורסמים, שביום מן הימים נעלם אצלם הפלא, ורק הילד נשאר…”
“יוֹ־אוֹ־אוֹ־הוֹ!” מתפרץ עוזי לפתע בשאגת בהלה ומזנק אל סירון הקפה. עד אותה שעה רתח לו חרש על גבי הפרימוס. עתה לפתע החל גולש בלחש חד. יוסי ורמי קופצים גם הם להושיט עזרה. אשו של הפרימוס כבתה. אד אפור, מחניק ומדמיע, עולה ופושט בחדר. המים נשפכו על הרצפה. מישהו פותח לרווחה את הדלת. הכּוֹל צועקים ומטיחים האשמות זה בזה. בתוך ההמולה קם רפי חרש וחומק החוצה באין מרגיש.
בחוץ פרוש לילה צונן ובהיר על פני העמק. רפי נושם עמוקות את האויר הקר והערב וחש כי משהו טהור ומטהר בא אל קרבו.
8. 🔗
אחרי כן הוא הולך לאיטו לאורך המסדרון, נושם ומשקיף על האורות המבליחים במרחק. מועקה. מועקה מוזרה. דבר מה רוצה להתפרץ מתוכו, אלא שטרם מצא את דרכו, עודנו תועה עמוק בקרבו, מתחבט ומתלבט, מגשש ומפרפר… חיה גדולה, ששיכלוה וסימאוה, ועזבוה בסבך היער. ובכל זאת הוא נהנה, ואף מחשבותיו צומחות בהנאה והוא מניע בשפתיו כמבקש להגותן היטב. נניח, שגם אתה היית יכול להבריק שם. בתחילה לא היית מצליח, אבל עם הזמן נניח שהיית לומד את הסגנון, והיית שנון, ומהיר להשיב… נניח, נניח… ואחר כך? יהיה איזה חבר’מן חדש, אבל לא אתה…אולי יש כאלה שנוצרו מטבע ברייתם לצחוק, לרקוד, לשיר, לבטוח בעצמם, ואחרים, שנולדו להיות קשובים לדממה הדקה?… זו שטות… לקחת זאת מ’טוניו קריגר'… אצל תומאס מאן העליזים ומלאי החיים תמיד בלונדיים. גדי איננו בלונדי… אבל יש משהו בזה… תמיד יהיו כאלה שהעולם שלהם, והם מרוצים מעצמם – כמו, למשל, קולא ברוניון. הם ‘הבהירים’, ואחרים – שרוצים להבין את הכּוֹל עד הסוף, כמו המלט, – והם ה’אפלים'. הבהירים תמיד יהיו עליזים וצחקנים כמו שלמה והשולמית משיר השירים, והאפלים יתורו לחפש את עצמם, כמו אליהו הנביא. אבל למה אליהו? למה דווקא אליהו?… נכון, הוא חיפש את הדממה. ‘לא ברעש אדוני.’ הוא חיפש את אלוהים – את האמת. למה ברח למדבר? אחאב רדף אותו? אבל הרי זה היה אחרי שניצח את נביאי הבעל. איזבל רדפה אותו? זו היתה האמתלה. והסיבה עצמה – הוא ברח מפני הרעש, מפני תהילת הניצחון ומפני פרי הניצחון… לכן לא רצה להסתתר, אלא ביקש: רב! עתה אדונַי קח נפשי! הלא כך כתוב: ‘ויקם, וילך אל נפשו ויבוא באר שבע…’ אל נפשו – לחפש את נפשו – כמוך…"
כל הפמליה יושבת באולם הגדול, באחד האגפים של בית השן, הוא בית הקיץ. שם כורה אחאב המלך כרה גדולה של כבש צלוי לחבר מרעיו. אנשי החצר נשענים אל הכרים, סרוחים על ערשותם, וממלאים שחוק פיהם ולשונם להג. והוא, אליהו, עומד מן הצד, ובליבו אותה מועקה מוזרה: משהו רוצה לפרוץ מתוכו, ומגשש…מגשש… דוב שכול שסמאוהו בסבך היער… אליהו חש, כמה הוא זר ביניהם, ואותה שעה גומלת בו ההחלטה ללכת למדבר. ודאי לילה בחוץ. באולם מתמר עשן אבוקות הזפת, אבל בחוץ חושך בהיר וצונן, והוא, אליהו, נושם בהנאה את האויר הטהור… הינה השער. מעבר לו – ההרים נמים. האמנם ילך למדבר בלא להיפרד ממנה? רחל היתה אז אחת הרקדניות שבחצר המלך. ובשעה שיוצא אליהו לשים פעמיו למדבר, הוא עובר ליד אוהלה. לשאול הוא בא, אם תלך עימו בדרך אל עצמו. רחל אינה הולכת עימו. רחל גם היא בת חצר עליזה וצחקנית, וכולה שייכת אל כת הבהירים. לא, אינה מחבבת את האפלים מסוגו של אליהו. בשעה שהיא רוקדת לפני המלך, משתרבבת לה אחת מצמותיה קדימה, על החזה. על פיה ועל לחייה העגולות מרחפת בת־צחוק. אחאב עצמו חבוש בגבס. בשעת הציד צנח מעל סוסו, ומיד עמדו רופאיו וחבשוהו בתחבושת נוקשה. הוא שוכב בין הכרים, ומזין עיניו ברקדניות. לצידו מסב בלדד לבית אחיתופל, החכם להרע, שאוזניו בולטות כמפרשי דוגית, ופניו מצמיחים זיפי שלף. שעה שהלז צוחק את צחוקו האוילי שט פיו מאוזן עד אוזן, כמו מקף בין שני סוגריים. הוא מודד את סביביו בעיניו הקטנות והחדות, ואומר:
“אדוני המלך, כראש היועצים חובה עלי לציין, שהרקדנית שלנו מצאה חן בעיני מישהו. ראיתי איך הוא מסתכל בה.”
“אבל הרי הכּוֹל מסתכלים,” אומר אחאב בקול לאה. “הינה לפחות ארבעה מסתכלים בה: אתה, אני…”
“כן,” מצטחק בלדד בן אחיתופל. “אבל הוא מסתכל אחרת, ככה…” הוא פושט ידו בתנועה בלתי מוגדרת, “כמו שמסתכלים… כשמסתכלים.”
“ומיהו זה?”
בלדד בן אחיתופל משיט עיניו סביב, והינה הן נתקלות בו, באליהו, העומד לו מן הצד, נשען אל אחד העמודים.
“אתה!” אומר בלדד בשקט ובקול אורב, ומורה באצבע לעברו.
“אליהו?” אומר המלך ותולה בו את עיניו. “הטוב שבידידי? הרי יחד בנינו מבצרי קש בגרנות, וארגנו את מפלגת הבנים כנגד הבנות ההולכות אל המעין… טובי זכרונות ילדותי ממנו באו לי. למה החרשתם עד כה? תנו לו אותה, ויקחנה אל ביתו. הלוא שפחתי ואמתי היא, שבוית הקרב האחרון בערי הגלעד…”
האם עוד ילך אליהו למדבר?
אבל אולי קם המלך וגבות עיניו מתכווצות בזעם:
“אליהו? עוכר ישראל? שסירב לשבת איתנו במשתאות היין, ואינו מצטיין בשום הלצה מבריקה? לא תקום ולא תהיה! מוטב שתתנו אותה לשפל שבעבדים, לגס־הרוח שביניהם, לחיים בן פלשת הערל, ראש הקצבים הפלשתי…”
מיד יוצא מבין המסובים חיים פלשת, ראש הקצבים, אוחז בה, ברחל, בצמותיה, וגוררה החוצה.
ודאי שאליהו לא ילך המדברה, רק ינוס שמה, כמו הרוצח מפני סכינו.
ואם יאמר המלך: “מסתכל ברחל? אכן, הריהי היפה בשפחותי! כנראה שהגיעה לפרקה, ופרקה נאה לה – שדיה נכונו ושערה צימח. באה לה עת דודים… הכרוזות, תקעו בשופרות והודיעו: קרב־בינים גדול! קרב־בינים גדול! כל הרוצה לזכות ברחל היפה בבנות יבוא ויתיצב בזירה… ועתה,” פונה המלך אל יועציו, “נראה מי ומי ההולכים, וישחקו נא הנערים לפנינו…”
עומד לו אליהו נשען אל העמוד, לא ינוד ולא ינוע. עיניו מלהטות גחלים. בגד רועים בגדוֹ, אזור פשתים על מותניו, ורוח המדבר נושבת ממנו. הוא ממתין. שריר אינו זע בגופו. כולו דרוך כארי לזינוקו…
הינה קם אמנואל, ראש שרי החיל. בצעד קל ומרושל הוא צועד אל מרכז האולם. פלומת שפם דקה מעטרת את שפתו העליונה, דקה מן הדקה, בנוסח האנגלי, ובלדד בן אחיתופל לוחש: “אכן, מגדל לו, ‘מצודד’.”
וחיים פלשת, ראש הקצבים, מפטיר בחיוך עקום: “צייד רב צדדי גם בלי ‘מצודד’. לוחם לאחוות המינים.”
"כן, אומר אמנואל. “הפסיקו לגבש כאן ערכים, ותגידו לי מי היוצא לקראתי. מיד אראה לו את נחת זרועי. סיסמתי: בראש וראשונה – ידים!”
עתה זע אליהו. אט־אט הוא צועד אל יריבו. עיניו דולקות, אך ראשו לא ינוד ולא ינוע. הם עומדים זה מול זה. שתיקה.
– – – ופתאום – הך! תנופת אגרוף! מכת אלכסון משמאל! אמנואל כורע תחתיו וכל פניו מרוסקות. אליהו אוחז בצוארונו. הך! הך! מכה אחר מכה! מכה עזה מחברתה!
ואחר כך הוא מסב את פניו, גדול וחזק, בידו האחת ימחה את הזיעה ממצחו, ובאחרת כבר יאחז בה…
אכן, הלוֹך ילך אליהו המדברה, אך את רחל יקח עימו.
ואולי רק יוצא אמנואל אל מרכז המעגל, מחליק את שפמו ומפטיר כלאחר פה: “להילחם? בשביל מה? הלוא כאן רחל. נרקוד איתה כל־אחד, ואשר ייטיב לרקוד – בו תבחר. הי, אתה שם, ילד־מה שמך, גש לאמצע ותן קראקוביאק בריא עם המפוחית שלך…”
וכבר מתנגנות מפוחיות, שפחות פורטות על נבלים, ושוב אחרות מכות במצלתיים ובתוּפּים. אחאב המלך גם הוא מתרומם בתוך תחבושת הגבס הנוּקשה, ושורק את נעימת הריקוד. בלדד מתופף בעצבנות באצבעותיו. חיים פלשת מחייך חיוך עקום. ואמנואל ניגש אליה בצעד קליל, אוחז בה במותניה, מניח את ידה האחת על כתפו, ומתחיל לסובבה. תחילה איטי הסיבוב, אבל הינה גובר הקצב. צמותיה מתעופפות. היא נשענת לאחור ומפקירה את גווה לתנועות המחול. לעיתים עם קצביו האחרונים של הלחן החוזר, הוא מגביה אותה אל על. ושוב מצניחה, והיא כמעט כורעת ועל כורחה סומכת אך על זרועותיו בלבד. עיניה עצומות למחצה, ועם קצב המנגינה נשמע הולם עקביו של אמנואל…
תם הריקוד. דממה. אליהו צועד לאיטו קדימה. והינה – תוך כדי צעידה קורה הנס: הוא חש בעליל כיצד הולכות רגליו וקלות, סנדלי המידבר, העשויים עור עיזים, נושרים מרגליו מאליהם, הוא יודע שהפעם יפליא לרקוד, שאמנם לא רקד עד כה מעולם, ואם ניסה לעיתים לרקוד במסיבות הבציר, בכרמים, תמיד אך נכשל: אך כל המנגינות שהיו אצורות בו ומלהטות בו תהיינה עתה לריקוד. הוא עומד מול רחל, נוטל אותה בשתי ידיו במותניה, ומתחיל לסובבה לקצב המנגינה. הקצב גובר. כלאחר־יד, בקלות רבה, הוא חוזר על כל גינוניו של אמנואל: מסחררה עד שמתעופפות צמותיה, מגביהה ומצניחה, משעינה על ידיו החזקות, מכופף גזרתה לאחור… ברשלנות קלה ובביטול הוא עושה את כל אלה. אבל אחר כך הוא זונח את כל הגינונים כולם ובשקט רב מרקידה בקצבים עדינים מאד. דומה, ששניהם שטים במרחב שליו, בנוף רחב של שדות שלף שלאחר הקציר, עטויי דוק של לילך־בן־ערביים, ושם הם נעים יחד כגוף אחד. עיניה של רחל מצועפות דוק של ערפל. לאיטו גוֹוע המחול, כמו נשיקה ארוכה מאד בשעה שנפרדים לנצח. לאחר שנאלם הלחן, עוד זמן רב שוררת דממה. חצר המלך נעלמה ואיננה. רק שניהם נשארו לבדם עם הדממה. רחל פוקחת עיניה. שפתיה דובבות חרש, וקולה לא יישמע. אבל הוא, אליהו, מבין. "אני שלך, "אמרה.
מי עוד חושב על המדבר?
ואם לא יתחולל הנס? תם ריקודו ל אמנואל. הוא חוזר למקומו. עתה עיני כול נשואות אליו, אל אליהו, אל בן המדבר. בצעד כבד הוא ניגש אליה ומביט לה עמוק־עמוק בעיניה. “רחל,” הוא אומר לה, "אינני יודע לרקוד, רחל, ולא אוכל להניפך ולסחררך. אבל אני אוהב אותך, רחל, הרבה יותר מכל אלה, שסובבים אותך פה במחולות. בואי איתי החוצה, לשדות השלף הנוגים, אל שבילי ההרים, למדבר שלי… אינני איש־לשון, רחל, כי אנשי המדבר דרכם להלך בכבדות ולהחריש. אבל אני אוהב אותך. כבר עברתי במדבר את כל שבעת מדורי הבדידות, ועכשיו כולי נכון לקראתך. שוב אין לי דבר מלבדך. האם את רוצה בי כמות שהנני, בן מדבר פרוע, עילג וכבד–פה, בודד – אך מאד־מאד אוהב? הרוצה את בי, אף על פי שאינני מיטיב לרקוד?
מה תשיב? כנראה בכל זאת יצטרך אליהו לנדוד…
ואולי כלל איננה שפחה, אלא בתו של המלך…
הינה חולה הבת. נחש ארסי הכישה. מי ישליך את חייו מנגד וימצוץ את הארס מן הפצע? נעלמו־נאלמו הנסיכים המחזרים כולם. סרו הצידה בפחד נאמני המשרתים. “צפע חרש הוא, אשר אין לו לחש” – הם הוגים באימה ומתחמקים… נשאר רק הוא, אליהו. הוא יציל. הוא מצמיד את פיו אל חזה – שם הכישה הנחש עת נמה את שנתה. רחל הולכת ושבה לאיתנה. אך הוא שוכב גוסס. ארס הצפע מפעפע בגופו. היא מתנפלת על ערשו, על מצע הקש הדל, ומתחננת לאלים ולגורל, שלא יקחו ממנה את היחיד שהיה מוכן למסור את חייו בעבורה, היחיד שראוי, על־כן לזכות בה ובאהבתה…
– – – לשוא! ביאוש נורא רואה רחל כי אחרה את המועד. בשבועת אהבה אחרונה ויוקדת הם חותמים בפעם האחרונה חתימה לוהטת את ברית אהבתם הנצחית לפני פרידתם האחרונה, פרידתם לעד…
ואולי אף אינה חולה. יום הולדתה הגיע, יום הולדת הנסיכה, היום בו תתקדש לראשונה במקדש אשתורת, היא אלת הפריון…
תמונה זו אין רפי מצליח לרקום עד סופה. דם חם מזנק אל ראשו ואל ירכיו וליבו הולם בו, עד ששוב איננו יכול לשזור את חוטי הסיפור. רק למקוטעין, כקרעי עננים בליל סופת ברקים, מופיעה מדי פעם תמונה משוסעת של מקדש האֵלה ההומה, של אליהו בן המדבר, העומד מחריש נשען אל אחד מעמודי הבהט, ושלה עצמה, של רחל, כשעיניה עצומות למחצה ודוק ערפל מכסה עליהן, בשעה שהיא מצווה להוציא כל איש מעליה, ומגלישה את חגורת הבתולים, נכונה לקראת עבודת האֵלה…
9. 🔗
כשמתעורר רפי מחלומותיו, הוא מוצא את עצמו עומד לפני דלת חדר־הקריאה. הלילה בהיר וצונן כמקודם. רפי משעין את מצחו אל קיר הבניין הלח. אחר כך הוא חוזר ונושם ביתר שקט, כמי שרץ דרך ארוכה ומנסה להינפש.
כשהוא פותח לבסוף את הדלת, היא חורקת חריקה צורמת ולרגע קל כל היושבים מסיחים את דעתם מלחן הראדיו ומן העיתונים המצוּירים, מציצים בנכנס וחוזרים ועוסקים בשלהם. רחל יושבת ליד הראדיו, נשענת במרפקה על ברכיה. נדמה, שהיא עצובה. גם המנגינה הבוקעת מן המקלט חרישית ומלאת געגועים. רחל תולה מבט חטוף בפניו של רפי, ושוב מטה ראשה אל הצלילים. רק איתמר, היושב בקצה השולחן, מאריך להביט בנכנס. רפי תר אחרי מקום שבו יוכל להחזיק עיתון ויראה את פניה של רחל. אך המוזיקה נפסקת, וקולו המחוספס של הקריין מודיע על סיום התוכנית. רחל קמה, מתמתחת, מציצה בשעונה, ויוצאת. בלכתה עברה ליד רפי ושרוול חולצתה נגע ברפרוף בידו.
גם איתמר קם, ניגש אל רפי, ואומר לו בקול חרישי: “אתה זוכר, רפי, שהבטחת לי פעם, לפני כמה ימים במסיבה, בענין השירים…”
“נכון… אתה רוצה עכשיו?”
“אם לא אכפת לך.”
הם יוצאים יחד, מהססים לאן לפנות.
“אתה יודע מה?” נוטל איתמר את היוזמה. “נלך קצת לטייל ונדבר על כתיבה ועל שירה בדרך כלל. תביט, לילה כל כך יפה ובהיר… בערב כזה מוכרחים להסתובב בחוץ ולקבל השראה. ולהראות לי את השירים תוכל גם אחר כך…”
הם יורדים לגיא. שתיקה וזרות חוצצות ביניהם.
“איך זה אתה פתאום כותב שיר?” פתח איתמר. “איך זה בא לך?”
שאלה מלאכותית. זמן מה היא נשארת תלויה באויר מיותמת והולם צעדיהם במשעול הגולש מלווה אותה. קוצים ודרדרים מעטרים את השביל משני צדדיו. אחר כך משחירים משמאל גושי הסלעים ומימין משתקשק הנחל, חבוי בסבך הסוּף והפטל. אי שם לפניהם מאפילים עצי האורן הראשונים.
“אני יודע?” אומר רפי, “כשאני מתלבט במשהו, אני מנסה לבטא אותו, כדי שגם אחרים יקראו ויבינו… ולפעמים אני חושב שמשהו היה צריך להעסיק אותי… משהו יותר אוביקטיבי, כמו שאומר ישראל, המחנך שלנו… כמו המלחמה, או היהודים בגולה, או הסוציאליזם, או הקשר העתיק שלנו לארץ.”
“אצלי זה אחרת לגמרי.” חיוך חולמני מרחף על שפתיו של איתמר. “אצלי זאת הדחיפה הפנימית…” הוא מסתכל ברפי מן הצד. “אני מוכרח… לפעמים השיר רודף אותי… או באמצע השעור אני יוצא, רץ לחדר…”
איתמר נמוך מרפי, גזרתו דקה ושבירה. במסיבות, בתחרויות ובמשחקים הוא עומד מן הצד ומחייך בעינים גדולות וקרועות: צמח אכזוטי מיבשת רחוקה וזרה.
“כבר מזמן רציתי לדבר אתך… כי הלוא שנינו מוסרים את חיינו לשירה. ואדם שמתמסר לשירה דומה לסנה שבוער ואיננו אוּכּל… היינו צריכים ליצור יחד…”
“נכון,” אומר רפי מהורהר. לפתע הוא הוגה אמון אל ידידו החדש. “זה באמת יוכל להוסיף לנו הרבה. אני, למשל, חושב, שצריך יותר לחנך את החברה שלנו. צריך ללחום נגד הרעשנות הזאת הכללית, שבה כל אחד רוצה להבריק בהלצות נבובות, ולכסות על הריקנות הפנימית שלו…” הוא נזכר בפניהם הצוחקות של גדי וחבריו. הוא נמצא כאן, במשעול היורד אל הגיא ובחברתו של נער זה, רק מכיון שנכשל שם.
“אתה יודע,” הוא אומר, “יש בה בכל זאת משהו קוסם, בחבורת המסקראדים הזו… הם מלאים חיים, וביחוד גדי… הרי אני מכיר אותו טוב… הוא חבר ותיק שלי… אורי ויוסי עומדים מן הצד. הם אינם יודעים להבריק… אני חושב שגם אני אינני יודע… גם היום ישבתי שם… ברחתי באמצע…”
“לי אין הרבה ענינים עם הקבוצה שלי…” רוקם איתמר את הרהוריו. "הם בשלהם, ואני – בשלי. היום, למשל, למדנו שבין שתי נקודות קו ישר הוא החיבור הקצר ביותר… אחר כך עוד באה איזו הוכחה, כאילו הענין איננו מובן מעצמו… באותו רגע בא לי הרעיון: גם בין בני־האדם זה ככה – הדרך הישרה היא הקצרה ביותר. ותיכף הרגשתי שאני מוכרח לרשום זאת, שזאת מחשבה גדולה. זו היתה הדחיפה הפנימית. יצאתי, רצתי לחדר, והתחלתי לנסח בשירה. השתדלתי לבטא את כל הפשטות והחומרה של המשפט ההנדסי… שמע, רפי, אני אומר לך שכל משפטי ההנדסה האלה חשובים הרבה יותר בשביל השירה ובשביל האומנות מאשר להנדסה עצמה… אחר כך באים ומטיפים לך מוסר שצריך להקשיב בשעורים. באמת
אל תחשוב שאני מתנגד לכך, בשבילם זה טוב. אלא שהם לא מסוגלים לתפוס, שמישהו מרגיש פתאם את הדחיפה הפנימית."
“אתה חושב שלכל אדם צריך לומר את הכול ישר בפניו? אם אתה מרגיש משהו כלפי… נניח כלפי… מישהו סתם, אז – פשוט וישר להגיד לו מה אתה מרגיש?” מפרש רפי את הדברים. “אתה יודע… זה באמת רעיון גדול… לא חשבתי עליו אף פעם. התלבטתי הרבה – והינה הכּול כל כך פשוט: צריך להגיד את הכּול ישר, לפי חוקי ההנדסה שלך…”
“בוודאי. אבל החשוב הוא: איך לנסח רעיון כזה בשירה? איך אתה היית עושה את זה? אני כבר זמן מה עובד על הבעיה.”
“איך אתה ‘עובד’?” שואל רפי ומצטער שזנחו את הנושא הקודם.
“צריך לגבש את הרגש… כשהרגש מעסיק אותך, כשאתה מתרכז בו ומתעמק בפיתוחו…”
“בשבילי העיקר – להבין את הכּוֹל ברור לגמרי,” אומר רפי. “אולי דווקא מפני שכל כך הרבה דברים לא ברורים לי. גדי ואורי לא איכפת להם, אם לא יבינו משהו עד הסוף. הם לא מתעמקים הרבה ובסוף מסתבר, שדווקא הם מבינים את הכּוֹל. ולי יש אלף שאלות. למדנו על דארווין – אבל את הספר של דארווין לא קראנו. מדברים על מרכסיזם – אבל מי קרא את כל כרכי הקאפיטל? וכשמגיעים לקאנט ולהיגל… תראה לי אצלנו מישהו שקרא את היגל… אבל לדבר על הדיאלקטיקה שלו יודעים כולם. וכך הכּול יוצא שטחי. אפילו ישראל לא קרא את כל הספרים האלה. והרי הוא מחנך יוצא מן הכלל… הוא כל כך מבין מה צריך להגיד לכל אחד… לי הוא אומר: עבר עליך הרבה… אתה עוד לא השתרשת אצלנו לגמרי… אתה צריך להיאחז בערכים אובייקטיבים… אתה מבין, אני עוד חושב הרבה על חוץ־לארץ, על אמא… ההורים שלי נפרדו… ואחר כך באו הגרמנים… אח, אני עוד זוכר את זה כל כך טוב… מודיעים בראדיו שהצבא שלהם עבר את הגבול. הממשלה מתפטרת הקריין בראדיו – עכשיו מסתבר שעוד קודם בחשאי היה נאצי – בוכה משמחה… קורטי, זה היה אחד החברים שלי… גם הוא שמח… הוא אמר שכעת לפחות לא יהיה חוסר־עבודה… ואחר כך, כשהיינו צריכים לנסוע… זה היה בסתיו, בערב… פתאום עמדנו בתחנת־הרכבת. אינני זוכר איך הגענו לשם. הרכבת שרקה, כמו שמיללת חיה פצועה. אמא גם כן באה, כמובן. ואני מדבר אתה בחלון, ופתאום הקרון זז. ואמא עוד מחבקת את היד שלי, ורצה כמה צעדים עם הקרונות… הרכבת כאילו קרעה אותנו… אחר כך נסענו כל הלילה… היה ערפל כזה…” הוא משתתק ובולע כמה בליעות. לאחר דומיה קצרה הוא מוסיף בקול שונה: “מצחיק איך שמתגלגלים הדברים… הרי דיברנו על מרכס ועל הערכים האובייקטיביים. אז אני אומר: לוא היה לפחות עניין אחד, שאני מבין אותו על בוריו…”
“לי אין עניינים מיוחדים עם ההורים שלי,” אומר איתמר. “לי יש כעת רק עניין אחד בחיים – וזאת השירה. רפי, אני אומר לך,” – הוא נעצר לרגע ופונה אל חברו. “אני אומר לך, שהשירה יקרה לי עכשיו מהחיים שלי. אתה יודע, יש בטבעי משהו הדומה לצועני. אני חושב שעוד ייצא לי לנדוד הרבה בעולם…” שוב מרחף צחוק חולמני על שפתיו. “פעם אגור בעיר רחוקה וזרה, בעלית גג קטנה או במרתף אפל… רוב בני 'אדם בכלל אינם מסוגלים ל’בין את זה. גם הורי לא. הם רוצים שאעזוב את המוסד, ואלך ללמוד איזה מקצוע, כדי שאוכל להתפרנס פעם… כאילו יש לי פנאי לחשוב עכשיו על פרנסה… הם לא תופסים, שאני מוכרח להישאר כאן, מכיון שהטבע וההווי הכפרי עוד נחוצים לי. קח למשל, את הואדי הזה. תסתכל בקרני הירח, איך הם מסתעפים בין ענפי האורנים. תקשיב למלמול הנחל מתוך סבך הפטל… אתה יודע מה ערכו של מקום כזה בשביל האווירה? יש בחיי הכפר פשטות ותוגה… בעיר, למשל, בכלל אי אפשר לכתוב שירי אהבה. כמובן, אפשר לתת את הטבע את האהבה גם מנקודת־הראות של העיר, אבל זה לא מתאים בשבילי… ובעניין האובייקטיביות – אולי זה נכון מבחינתך אתה. אבל אל תשכח, שלכל אחד ישנה אמת חיים פנימית אחרת. אם אני מרגיש משהו – האם הרגש הזה קיים? כמובן. ואם הוא קיים – סימן שהוא גם אובייקטיבי… ישראל זה, אולי גם הוא צודק מבחינתו שלו, אבל איננו מבין, שאם אדם מצטמצם בזה מה שמחוצה לו, ואיננו קשוב לשירה הפנימית שלו, הוא מגיע לכל היותר למדע היבש, אבל אף פעם לא לאמנות.”
“אתה יודע…” שוזר רפי את מחשבותיו, “יש מכאן בואדי מערות כאלו, מערות קברים עם כוכים… ואולי אפילו קבורים שם אבות אבותינו. לפעמים אני כל כך מרגיש את זה…” המחשבות צומחות לאטן, תוך כדי דיבור. טוב להרהר בקול, להניח למלים שיצופו מאליהן, בלי לברור ולבדוק: הידיד הקשוב יקבל את הכּול ולעולם לא יוכיחך על פניך, אם אמרת שטות. – “אני חושב לפעמים, שהיו מורדים ומהפכנים, ושבעצם אני ממשיך את דרכם. או נקח, למשל, את שירי האהבה שהזכרת – האהבה קשורה גם כן באיזה מאבק… ישראל במפורש אמר לי פעם ‘המאבק על האהבה’…” אור הירח מסתנן בצמרות ונח לרגליהם כתמים־כתמים. הרחק יותר, בסבך, משתרגים הקרניים והעשבים ברשת דקה. הלילה שר בצרצרים ובצפרדעים ובמלמול הנחל.
“הרי אני יודע מה זאת אהבה,” אומר איתמר. “מי כמוני יודע זאת… אני יכול להגיד לך, רפי,” הוא מנמיך את קולו כאילו חשש מפני העצים. “אני אוהב, גם עכשיו, כל השבוע האחרון, ילדה אחת,” הוא נעצר ופונה אל ידידו בחגיגיות. “ילדה אחת, ואפילו מן הקבוצה שלך. וזאת… זאת – רותי”.
במשך רגע שוררת שתיקה. אחר כך אומר איתמר בקולו הרגיל: “יש בה משהו מן הנוף הכפרי ומין הפשטות הכפרית… משהו רענן כזה… אם אתה רוצה לכתוב – נניח על בת הרועה, או על הנערה הצוענית, או על מלקטת השיבולים, או על הבוצרת בכרמים…”
“היא ילדה נחמדה מאד, רותי,” אומר רפי לבסוף. “פעם, כשעדיין היינו קטנים ותמימים אפילו אהבנו זה את זה. תמיד הייתי שותה את החלב שלה, כשהמטפלת לא היתה מביטה. עד היום איננה אוהבת חלב עם קרומים. גם אני לא אהבתי – אבל הייתי מקריב את עצמי… היא כבר יודעת שאתה… אוהב אותה?” נדמה לו שרותי איננה מתאימה לאיתמר כלל.
“בודאי שלא… גם אינני חושב שתדע…”
“כבר מזמן אתה אוהב אותה?”
המלים ‘אוהב’, ‘אהבה’ ו’היא כבר יודעת' עדיין אינן מורגלות בפה. חשים צמרמורת קלה כשמשתמשים בהן לפתע בדו־שיח.
"מיום ששי האחרון. בזמן הריקודים החלטתי. אחר כך תיכף כתבתי את ‘המלקטת’. שיר מצוין. יש בו אוירה… אני נותן שם את השדות לעת אסיף. אל כל הכרמים באות בוצרות, אל כל שדה – המלקטות. רק אל כרמי שלי המלקטת לא באה… לקחתי משקל מרובע, ואת ‘מלקטת’ חרזתי ב’ידך השוקטת'. הצלצול הוא־הוא שקובע בשירה. לוא במקום ‘מלקטת’ הייתי לוקח ‘בוצרת’ לא היה השיר מתנגן בכלל. הוא שייך לסדרה שאני קורא לה ‘תוגת הכפר’. הוא מביט למרחקים ומחייך.
“אני…” אומר רפי במאמץ רב, “למעשה גם כן אוהב. בתחילה חשבתי שלא… אבל עכשיו מסתבר, כנראה, שבכל זאת… זה אושר גדול, איתמר, אני כל כך מלא… תמיד פחדתי שלא אדע לאהוב… אבל כעת אני חושב כל הזמן רק עליה, אפילו כשאינני רוצה… אני מאושר ועצוב בבת אחת… מאד הייתי רוצה להגיד לה, אבל אינני יודע איך. חשבתי, שאולי אתה תדע, כי אמרת שהכי טוב בקו ישר כמו בהנדסה… השאלה רק: איך הולכים בקו הישר הזה? מה אומרים ואיך ומתי?”
“אני אינני אומר אף פעם. כבר אהבתי המון בחורות.” איתמר מדבר ברישול והביטוי ‘בחורות’, במקום ‘בנות’, מגרה ומדגדג. “ואף פעם לא אמרתי. היה זמן שרציתי לשלוח להן את השירים שכתבתי עליהן. בסוף אף פעם לא שלחתי…”
“אני מבין אותך טוב מאד,” אמר רפי. “גם אני חושש שאכתוב לה – והיא לא תבין. ובכל זאת הייתי רוצה שתדע. גם אם איננה אוהבת אותי בכלל. היא… קצת יותר מבוגרת ממני… לא הרבה, רק חצי שנה. יש לה יום הולדת בניסן, ולי – בתשרי…, אבל כל הצרה, שהיא גם בקבוצה בוגרת יותר… ואפלו בהנהגת הקן… היא קוראת תמיד את הוראות היום במיפקדים… ודאי כבר ניחשת מי היא… ויש לה גם שם יפה כזה ומצלצל – ‘רחל’…” – רפי נושם לרווחה ומנגב אתת הזיעה ממצחו. עתה הוא משתדל לדבר בשטף ולאחר־יד: “נכון שהשם נורא יפה? פתאום התחלתי להסתכל בעינים אחרות בכל יתר הבנות ששמן ‘רחל’… ובכלל – אינני יכול לתאר לי, שגם לה יהיה איזה יחס אלי… לוא לפחות הייתי עושה משהו מיוחד למענה… פעם חשבתי” אולי במקרה אוכל להציל אותה… נניח, שבזמן אחד הטיולים של כל החברה תשב לנוח על סלע ופתאום יתפתל על ידה נחש ארסי… ואני אשב על ידה, וברגע האחרון אספיק לתפוס את הנחש, או שאשליך את עצמי עליו… או שיתנפלו ערבים… היא תיפצע ויצטרכו לתרום למענה המון דם… חלומות… אמנם בעצם הכּוֹל היה יכול להתגשם… למה לא? אבל יש מעט סיכויים…"
“כבר כתבת עליה משהו טוב?”
“עדיין לא.” מודה רפי, מבויש. “אבל הרי בכלל לא ידעתי שאני אוהב אותה. זה המצחיק – אהבתי ולא ידעתי! אילו היו אומרים לי עוד לפני שבוע שאני מאוהב – הייתי צוחק. ועכשיו אני בטוח שזה כבר מזמן… שנים… עוד לפני שהיכּרתי אותה… ואולי לפני שנולדתי… תמיד אהבתי אותה…”
בין כה וכה הגיעו עד לסוכה הקטנה, הבנויה מעל לאפיק הנחל. הם עולים על הגשר הצר, נשענים אל הגדר הקלועה ומביטים במפל המים, הניגר כמו כסף חי.
“כאן התנשקתי לפני שבוע עם תלמה,” אומר איתמר כלאחר־יד.
רפי נדהם.
“מה פתאום?”
“אחרי המשחק הצופי האחרון בחורשה חזרנו יחד, דיברנו משהו על שירה, וכאן בדיוק נעמדנו.”
רפי נרגש מאד: “ולא נשארתם חברים?”
"איפה! עדיין אינך מבין, איך צריך לחיות מי שמתמסר לשירה. אחד מאיתנו איננו יכול להתקשר סתם ככה לאיזו בחורה. צריך לעבור חוויות רבות, בשביל לעבד אותן אחר כך. קראת את ‘נרקיס וגולדמונד’ להרמן הסה? לא? אתה מוכרח לקרוא. השירה, רפי, דורשת את כל החיים. זכור ואל שכח! בשבילי אין חיים מחוץ לשירה. זכור מה שאלתרמן אומר ב’כוכבים בחוץ': “כבשה ואיילת תהיינה עדות / שליטפת אותן ותוסף ללכת.' ללטף – וללכת. כך במפורש. ואחר כך: ‘ידיך ריקות, ועירך רחוקה, / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוֹקה ואשה בצחוקה, / וצמרת גשומת עפעפיים.’ מה, גם זאת לא קראת? אז איך אתה יכול לחיות חיי שירה?”
רפי תולה מבט בידידו. מי פילל שבחור שביר וחולמני כל כך עשוי לדבר בתוקף כזה?
“לך טוב,” הוא אומר, “שהכּוֹל ברור לך. אצלי בכל פעם גוברת דעה אחרת: לפעמים נדמה לי שעלי להיות מהפכן. כמו עוזי שלנו. אמנם הוא מתבדח עם המסקראדים, אבל אחר כך, מאוחר בערב, הוא יושב וקורא ספרות מהפכנית – איך לארגן מפלגה במחתרת, וכלכלה מדינית, וטקטיטקה, ופילוסופיה… ולפעמים נדמה לי: קודם כּוֹל עלי להיות עובד אדמה ולחיות חיי חוּלין. קח למשל את אורי: בקיבוץ ייכנס לפלחה או לתיקון מכונות, יהיה רכז ענף ורכז משק, יתחתן ויוליד ילדים… ולפעמים נדמה לי, שאפילו אתה צודק, ושאני צריך להקדיש את עצמי לאמנות, לנדוד הרבה בעולם, לגור בעיר כזו, רחוקה ונוכרית, כמו שאמרת…”
“אתה יותר מדי שם לב לאחרים,” מוכיחו איתמר. “אתה צריך ללכת רק אחרי הקול הפנימי שלך… תתן לחיים להוביל אותך. בשביל השירה אסור לחיות לפי תוכנית. התכנון הוא טוב בשביל לבנות רפתות או ערימות זבל. אבל אתה צריך לחיות כמו דוגית קטנה ביום סוער – אך מפרש אחד קטן ולבן יש לה, והוא פתוח וקשוב לרוחות…”
לאיטם הם חוזרים במעלה המשעול אל גבעת המוסד. עתה משחירים גושי הסלע מימינם ומשמאלם ממלמל הנחל.
“אתה צריך להעתיק לי כמה מן השירים שלך,” אומר איתמר. “יש בך משהו מעניין מאד. מוטיב הלבטים עובר אצלך כמו חוט השני. אני מתעניין עכשיו בנושא הזה. אולי אחרי ‘תוגת הכפר’ אכתוב סדרה בשם ‘ההולך בסתיו’ ושם אתן חיפושים ולבטים כאלה.”
“בודאי שאעתיק,” מבטיח רפי, מאושר.
“אנחנו נבין זה את זה, אני בטוח,” אומר איתמר.
באותו ערב הם מדברים עוד שעה ארוכה, כשהם פוסעים הלוך ושוב במשעול היורד אל הגיא. בשמים התחלפו הכוכבים. צינה תלויה באוויר. לבסוף אומר איתמר חגיגית:
“אנחנו נהיה חברים טובים, רפי. יחד ניצור, ויחד נלך כל אחד אחרי האמת הפנימית שלו.”
גבעת המוסד נמה את שנתה. כבויים החלונות, ורק במטבח, במקום שאוכל את ארוחתו שומר הלילה, דלוקה מנורה בודדת.
“תן את ידך, איתמר,” נתפס רפי לגדולתו של הרגע. “באמת נהיה חברים טובים. תמיד נספר את הכול זה לזה. תמיד נדע שאנחנו יכולים לתת אמון מלא זה בזה, נכון?”
ושוב, בשלישית וברביעית בערב זה, הם לוחצים יד. כשעולה רפי אל חדרו, הוא מביט עוד הפעם בכוכבים ונדמה לו, שגם הם, גם אווירו הצונן של הלילה, מזמרים זמר בהיר.
10 🔗
השעה עדיין מוקדמת. ארוחת־הערב נסתיימה רק לפני כשלושת רבעי השעה. עובדי המטבח כבר גמרו את מלאכתם. מחדר־האוכל נשמעת המולת קולות מובלעת למחצה. גם מבעד לחלונות נראה, כי עומדים שם נערים ונערות רבים בני קבוצות שונות, מ’נחשונים', שאינם אלא זאטוטים בני שתים־עשרה, ועד ‘שלהבת’, בני השבע־עשרה, העתידים לסיים השנה. הכל מצטופפים בפינה אחת, יש עומדים על ראשי הבהונות, ויש נדחקים במרפקים.
רפי עומד בחוץ, בפרוזדור. לעיתים הוא מציץ הצצה חטופה בעד אחד החלונות, אלא שתמיד, כשאך נשמעים צעדים, ואפילו רחוקים, הוא נרתע ומצטדד בפינה אפלה.
איתמר יוצא את חדר־האכל ורומז לרפי שיגש אליו. פניו לובשות ארשת של חשיבות. רפי עט עליו: “נו? ישנו? הופיע? איפה? בעמודים הראשונים? וציור יש שם? אולי הציור מקלקל? כבר התחילו לקרוא? ואתה קראת? שינו משהו?”
איתמר מחייך.
“אתה לא צריך להתרגש כל כך. מספרים, שצ’רצ’יל היה מתרגש ופחד מאד לפני כל נאום. ואיך התגבר על כך? היה סוקר את הקהל וחושב לו: איזה עדר של אידיוטים! ומיד היה נרגע. כל אמן האמיתי צריך לראות כך את הקהל…”
“שמע, איתמר,” מתעצבן רפי. “תפסיק בחוכמות שלך! אתה סתם מתכוון למתוח אותי. באמת, הגד: מודפס שם? איפה? ומה עם הציור…”
“כן, כן,” מרגיעו ידידו. “הופיע. הופיע וישנו. ואפילו שניהם. גם השיר, גם הסיפור. עשרה עמודים קטנים. בפינה. אתה רואה, איך מצטופפים דווקא שם?” שניהם מציצים באחד החלונות, אבל כיוון ששוב נשמעים צעדים, נסוג רפי ומושך אחריו גם את ידידו.
“בוא מכאן! ממילא לא אכּנס. הייתי מוכן לברוח מפה לפחות לשבוע. שניהם ביחד! בעיתון אחד! הרי יהרגו אותי… בוא כבר צוחקים שם, נכון?”
“ציור אין בכלל,” מספר איתמר. “גם לא צריך שום ציור. אמנם גליון מצויר מושך יותר את העין, אבל את שלך ממילא יקראו כולם. ודווקא טוב שפירסמו את שניהם ביחד. זה יגביר את הרושם. אני חושב שזאת הפעם הראשונה בכל תולדות חברת הילדים, שמישהו נותן שיר אהבה או סיפור אהבה לעיתון.”
דווקא בגלל זה העניין כל כך ביש," אומר רפי ביאוש "את השיר הרי נתתי עוד לפני שבועיים, והשד יודע למה לא הכניסו אותו לגליון הקודם. חשבתי שפסלו אותו והתביישתי לשאול… חשבתי שיקחו במקומו את הסיפור. ועכשיו, פתאום, שניהם יחד… אף אחד לא יגיד שברגש לא צריך להתבייש. יחשבו שאני בסתם רוצה להתבלט. נכון שהפרט צריך להיות נאמן לעצמו, ולא פעם יש להאבק עם החברה…
אבל… אבל איך אוכל להיכנס מחר לחדר־האוכל?"
“אין לך בכלל מה להתבייש. שניהם טובים, גם השיר, גם הסיפור. יש בהם חוט דק של עצב, כמו שאני אוהב ומנסה לתת בסידרה שלי. רק היום, למשל, כתבתי: ‘בליבי היגון – כשלכת בגן. / חרישי, לא זועם, לא סוער. / כי נותרת בו רק אתּ כניגון לא נוּגן / היוקד ובוער.’ טוב, נכון? הצלחתי להכניס כאן נימה יפה של וויתור חרישי מראש – זה נותן את העצב הטוב, העצב הפורה, שיוצר אמנות.”
“בשירים שלך זה באמת כך,” מתאנח רפי. “אבל אני לא כתבתי ככה בשביל העצב… הרבה יותר טוב היה, אילו יכולתי לכתוב שיר עליז… אלא ש… פשוט אינני מעז לקוות. שמע, איתמר, זה היה יכול להיות כל כך יפה… בכלל אינני יכול לתאר לי את זה… זאת אומרת, אני מתאר לי את זה כל הזמן… אני והיא… זה יפה מדי… לכן אינני מאמין… זאת אומרת – בעצם אני מקווה למרות הכּוֹל…”
“והיית עוזב אותי, ואת השירה, ושוב לא הייתי רואה אותך, מה?” שואל איתמר בבת־צחוק.
“אח, מה אתה מדבר!” אומר רפי. "היינו יכולים לבלות יחד, שלושתנו, וחוץ מזה בטח גם אתה תמצא לך חברה… נטייל ארבעתנו… נצא בקיץ לשפת ים כנרת, נקים מחנה קטן בו שני אוהלים… רפי שוקע בהירהורים. אחרי כן הוא אומר: “ואפילו אם אוכל להקדיש פחות זמן לך או לשירה… היא בשבילי כל החיים, כמו השירה בשבילך. כשאני רואה משהו יפה, תיכף אני מצטער: כמה חבל שאני לא רואה את זה יחד איתה.”
הם פוסעים לאיטם בדרכם המסורתית – במשעול היורד אל הגיא. המייתו של הנחל מתערבת בבליל הקולות המגיעים עדיין מן הגבעה. גושי הסלעים השחורים דומה שהתכנסו אל תוכם, לטעום טעמה של שלווה. צפור מבוהלת מצייצת וסופקת כנפיה. רפי מדבר איתמר מהלך על ידו מחריש. לפתע נראים הדברים פשוטים וישרים, במלמול הנחל, כזמזום היתושים, כתנומת הסלעים, כריח החורשה וכחמימות היום שעבר, שעדיין מרחפת בחללו של הגיא – נהירים ובהירים כשלוות־הערב הרחבה, שלוות־הלילך.
“תגיד, איתמר, מה היא תחשוב כשתקרא את השיר? מה היא תגיד על הסיפור? תגיד לי, איתמר! אם אתה לא יודע בדיוק, אז תנחש.”
“איך אני יכול לדעת? בטח תשמח שכתבו עליה.”
“מה, באמת? אתה חושב שהיא תשמח? אולי היא בכלל לא תדע שזה עליה?”
“מובן שתדע,” מרגיעו איתמר. “בוודאי שתהיה סקרנית – למי הוא מתכוון? עד שתמצא. יש לבחורות מין חוש כזה: כשאוהבים אותן, תמיד הן יודעות.”
“איך אתה חושב שהיא תקרא? בזמן שכולם יעמדו מסביב? או אולי היא תראה שזה משהו על אהבה, ותבוא לקרוא אחר כך, כשכבר לא יהיה שם אף אחד? שמע, איתמר, אני מת לדעת מה היא חושבת. אולי במקרה תראה, איך היא קוראת ומה הבעת־הפנים שלה?”
“כבר ראיתי,” מחייך איתמר.
“מה אתה אומר?” נרעש רפי. “היא כבר קראה? ואתה ראית? מתי? עוד קודם, כשחיכּיתי לך בחוץ? למה לא אמרת לי תיכף? הרי זה הדבר הכי חשוב! תיכף היית צרך לספר לי.”
“לא יכולתי,” אומר איתמר. “לא הנחת לי לפצות פה.”
“די, די, עכשיו אל תתנצל. ספר את הכל! מן ההתחלה!”
“טוב,” פותח איתמר," “אז כשהחלטנו שתיתן את השיר לעיתון…”
“זה לא חשוב, איתמר,” משסעו רפי. “אתה סתם רוצה למתוח אותי. תתחיל מאז נכנסת לחדר האוכל.”
“כשנכנסתי לחדר־האוכל, עדיין לא היה שם אף אחד. חיכּיתי לחברי המערכת, כי ביקשו ממנו שאעזור להם לתלות את העיתון. אבל הם איחרו, כנראה. אז ישבתי לי ושקעתי במחשבות, וחשבתי…”
“איתמר, בחייך,” מתחנן רפי. “תתחיל מן הרגע שהעיתון היה תלוי, וניגשו לצלצל בפעמון, והחברה התחילו להתאסף… לא, חכה, תקצר עוד יותר… תתחיל ברגע שהיא התחילה לקרוא.”
“בבקשה, אבל אז תפסיד הרבה, כי עוד לפני שניגשה לקרוא, שאלה משהו, ואחר כך… אבל את זה אתה לא רוצה לשמוע, נכון? ובכן, בסוף, כשניגשה לקרוא…”
“איתמר, אתה איום,” אומר רפי ומדשדש ברגליו. “אתה יודע טוב מאד, שאני רוצה לשמוע גם מה שאמרה לפני שניגשה לקרוא, ובכלל, כל דבר שרק איכשהו קשור בה.”
“טוב,” נעתר לו איתמר. "בעצם אין כאן הרבה מה לספר: היא נכנסה ושאלה: ‘נו, חברה, מה יש היום מעניין בעיתון?’ ותיכף עונות לה כמה חברות שלה: ‘יש בטח שיש, שיר אהבה, וגם סיפור אהבה, של אחד מ’סלע’. והיא אומרת: “מה, כן? זה מעניין' ואחרי שקראה, חייכה ואמרה: ‘יפה מאד.’ אחר כך ניגשה למאמר אחר.”
“חייכה? אתה בטוח שחייכה? ואולי סתם צחקה?”
“לא, לא,” מרגיעו איתמר. “באמת חייכה. ומלבד זה הרי אמרה: ‘יפה מאד’.”
“ככה אמרה? ‘יפה מאד’? בדיוק באותו טון שאתה אומר, או יותר בלגלוג?”
“אבל לא,” מבטיח איתמר. “לגמרי לא בלגלוג. היא חייכה לגמרי ברצינות, בקול כזה בדיוק אמרה: ‘יפה מאד’”
“מה, כן? חכה… מה זאת אומרת: ‘חייכה לגמרי ברצינות?’ איתמר, שמע, אתה סתם מותח אותי! אולי לא ראיתה בכלל איך שהיא קראה? בחייך, איתמר…”
“אוי, אפי, הרי אני אומר לך: ראיתי והיא באמת קראה. ובאמת חייכה.”
“ומה היא חשבה?”
“היא חשבה שזה יפה מאד.”
“איך אתה יודע?” אורב לו רפי. “אתה סתם אומר ככה. איך אתה יודע?”
“הרי היא בעצמה אמרה.”
“רק את זה, או עוד שהו?”
“לא. רק את זה. בדיוק כמו שסיפרתי לך. היא קראה, חייכה, ואמרה: ‘יפה מאד’.”
“וזה הכּוֹל?”
“כן רפי, זה באמת הכּוֹל.”
שתיקה.
“אתה בוודאי צוחק עלי,” אומר רפי מבויש, “אבל זה מטריד אותי כל היום.”
“אתה לא צריך להתנצל. מבחינתך אתה, זה טבעי לגמרי.”
הם חוזרים לאיטם במשעול, בין הנחל וגושי הסלע. וכשהם מגיעים לחצר המוסד, שואל רפי: “אז תגיד לי, איתמר, רק עוד פעם אחת, איך זה היה בדיוק – היא פשוט ניגשה וקראה, ואחר כך אמרה ‘יפה מאד’ והלכה הלאה?”
11. 🔗
וזהו סיפורו הראשון של רפי, שנתפרסם בעיתון “החברה”:
נמלים
היה לילה, והיתה שעת חצות. וירון נשען לקיר והביט אל תוך החושך, וחשב על כך, שפעם, בהיותו קטן מאד, סיפרו לו, כי זו שעתן של רוחות הרפאים לשוטט בעולם.
מאחוריו רקדו הורה בשלושה מעגלים.
בחוץ ירד גשם דק. בעד החלון הפתוח נשב אויר קר ורענן. כשהיה ירון משעין את מצחו אל הזגוגית, היה חש את מגעה הצונן של הרוח החולפת על ערפּן. כשהיה מתרחק מן הזגוגית כדי צעד, היה רואה את בבואתו נשקפת אליו מתוכה. אותו בחור גבה־קומה שמסתכל החוצה בשעה שסביבו רוקדים הורה בשלושה מעגלים, הרי זה הוא עצמו, ירון חרמוני, בן שש־עשרה, חניך הקיבוץ…
ירון עיקם את שפתיו בבוז. הדמות בחלון לא איחרה לחקותו. אז הפנה לה את גבו.
“הגלילה, הגלילה,” שרו מאה וששים גרונות. “חת, שתים, שלוש, ארבע,” הלמו הרגלים. המחול הלך והשתלהב. המעגלים הריעו אלה לעומת אלה: “לעבודה!” – “להגנה!” –
“הי, לקיבוץ ולהגשמה…” וחוזר חלילה, עד אין סוף.
גם אתה תלך פעם לקיבוץ, ירון, מה? בוודאי תלך. ועוד רבים־רבים כמוך ילכו. כאלה שרוקדים הורה בשלושה מעגלים, וכאלה שמסתכלים אל תוך הלילה, ונזכרים בסיפורים שסיפרו להם כשעדיין היו קטנים מאד. שם יעבדו… שנה ראשונה ידברו על אידיאלים… שנה שניה… הרי תבוא גם שניה… ושלישית… כל בוקר לעבודה, למקלחת, לחדר הקריאה… לצריף… לעבודה… מעגל. אבל לא של מחול.
“לעבודה!” – “להגנה!” – חת־שתיים־שלוש־ארבע! חת־שתיים… אל תחשוב, שבמקום אחר טוב יותר, ירון. בקיבוץ הכּוֹל שקוף יותר. בעיר אתה מתרוצץ ומתייגע ומשלה את עצמך שאתה משיג משהו ושאתה חפשי. הכל ריק, ריק מאד, חביבי. ועתה לך לך ורקוד הורה, וצעק על עבודה ועל הגנה, והסתחרר במעגל, כדי לשתק ולהשתיק בך כל הרהור והגד שהפרט בונה את עצמו בתוך הכלל…
“הי, לקיבוץ ולהגשמה!” חת־שתיים־שלוש־ארבע…
לפני החלונות רובץ הלילה, שחור ויפה. יש בלילות גשם יופי מיוחד. צריך רק לדעת לגלותו. ואולי מאושרים אלה, שלא יגלוהו לעולם. הם אוהבים לרקוד הורה בשלושה מעגלים, בלא לחשוב חשבונות רבים.
ירון נושא את עיניו מעל למעגלים. נדמה לו, שהוא מתרומם ומגביה עוף… הרוקדים הולכים וקטנים… הינה הם דמויות קטנות וכהות… עתה נותרו נקודות בלבד, זעירות ושחורות כנמלים. רוחשות כנמלים. חיות חיי קיבוץ כתל נמלים.
נמלים? כן, ודאי! אתה טרם היגעת אז עד לחגורתו של אבא. היית קטן מאד, והיו מספרים לך סיפורים. טיילתם ביער, אבא ואתה. חיפשת פטריות, התרוצצת, התפלאת על מאה דברים והקשית אלף קושיות, כי היית, כאמור, קטן מאד. פתאום ראית תל נמלים. אלפים ורבבות. מתרוצצות, מצליבות מחושיהן, נחפזות לדרכן. כל אחת עומסת גבעולה, כל אחת גוררת גרגירה.
“מה הן עושות, אבא?”
“הן בונות, בן, בית לעצמן.”
“כל אחת בונה לה בית?”
“לא, בן, יש להן בית גדול משותף.”
"וכשתגמורנה את הבית, יהיה להן חופש?
“הן לא תגמורנה אף פעם, בן. הן תמיד עובדות. כל החיים..”
“תגיד, אבא, ואם אחת לא רוצה?”
“תמיד הן רוצות, בן. זהו תפקידן בחיים. אלה החיים שלהן. בלי עבודה לא היה לחיים טעם בעיניהן…” – אבא מסתכל בך מן הצד ומחייך. “ומלבד זאת, הרי הן צריכות להכין אוכל לילדים שלהן.”
“ואם כבר יש מספיק אוכל בשביל הילדים ובשביל הילדים של הילדים של הילדים?”
“גם אז הן עובדות. הלאה, בן.”
“טוב אבא, אבל נניח שבכל זאת אחת…”
עדיין היית אז קטן מאד, וכשהיית שואל – היית מקבל תשובות. אבא היה יודע את הכּוֹל. כלל לא עלה על דעתך, שיבוא יום ותצטרך למצוא בעצמך תשובות לשאלותיך; שיבוא יום שבו תהיה נמלה, ולא תדע מה הן עושות, הנמלים, אם בכל זאת אחת לא רוצה.
אחר כך התחלת ללמוד, וקראת את ספריהם של דרווין ושל מרכס, התחלת כותב שירים, והיית מסתכל על החיים מנקודת ראות מדעית וספרותית. אומרים, שלפעמים יוצאות הנמלים למסעות. נחפזות במשעול ארוך־ארוך, הנעלם לבסוף אי־שם בין עצי החורש. וקורה – כך, על כל פנים, מספרים – שהן נתקלות בדרכן בתעלה. אז הראשונות מטילות את עצמן למטה, ואחריהן – שורה שנייה ושלישית, עד שמתמלאת אותה תעלה, האחרונות דורכות על גוויות הראשונות וצועדות הלאה, קדימה… עד לתעלה הבאה. כך, על כל פנים, מספרים. לא חשוב, אם זוהי נקודת ראות של המדע או של הספרוּת, חשוּב שאתה נמלה, וגם אתה תלך עם ההולכים. תצעד בשורה הראשונה… עד לתעלה הקרובה. תעלות לא תחסרנה.
יום אחד תמצא את עצמך כשאתה פלח או רפתן, ואל נכון יהיה לך צעד כבד. מדי יום תשוב מן העבודה לאוהלך. אוהל קטן יהיה לך, אבל נקי וחמים. ודאי גם תמצא פעם את הנערה שתספר לה את הכּוֹל, והיא תקשיב ותביט בך בעיניים מאירות. יחד תשתובבו – כמו הגדולים בשעה ששוב הם קטנים. הלאה יעברו השנים – יחד תגורו באותו אוהל. בשבתות תטיילו במשעול אל הגיא, שבו ממלמל הנחל בסבך הסוף, במקום שם חצובות בהר מערות עתיקות, שאולי חצבון קנאים ומורדים. יחד תצחקו שם, והדממה שתקיפכם תהיה חדשה ונושנה כאחת… יארכו הימים והאוהל יהיה לחדר, ועם ערב יהמו בו ילדים…
שם בין הרוקדות ישנה אחת, ירון, היקרה לך מאוד. לה שתי צמות חוּמוֹת, האוהבות להתנופף במחול. אמנם היא בוגרת ממך מעט, ירון, אבל אתה גבוה ממנה ראשך ומעלה. הינה – כיצד היא סובבת במעגל! קרובה ורחוקה כל כך. האם כבר דיברת איתה פעם, ואפילו רק דברים של מה בכך? – לא דיברת. גם מלה אחת לא החלפתם. ואיך אתה רוצה שתיתן דעתה עליך? אתה בולע בעיניך את בת הצחוק הבהירה שעל שפתיה, אף־על־פי שאתה יודע, שלא לך היא. ישנו שיר אחד – איפה זה שמעת אותו? השורה הראשונה היתה, כמדומה: “אין גשרים בין תהומות ורקיע. מי יעל תכוּלוֹ לו לגזול?” הלא עיניה תכולות. ויש גם סיפּור על עלם, שהתאהב בשמש ורצה לנשקה, ולוא רק פעם אחת, על פיה. מי יודע מה היה בסופו.
קודם היית רואה אותה בדרך אגב, הסתכלת פעם ופעמיים, עד שהתחלת לראותה גם בלי להסתכן. עד שהתחלת לראותה – גם בלי לראותה. התחלת משוטט בחורשה ומלקט פרחים. והתאמצת ללמוד הרבה ולגבש ערכים אוביקטיביים ולא להרהר עוד במה שהרהרת. ודווקא אז, על כורחך, היתה מצטיירת לנגד עיניך. ככה זה היה, בקיצור, אם מעט ואם הרבה.
עכשיו אתה רואה אותה יום־יום, ומנסה לצוד מעל שפתיה חיוך אחד, לפחות, ונוכח לדעת, שאינה נותנת דעתה עליך כלל. אומרים, שמבטים בלבד מביעים הכוֹל. מבטיך, כנראה, אינם מיטיבים להביע. ואולי היא יודעת את הכּוֹל, ואך משחקת בך אותו משחק־המחבואים ומשחק־המסכות, שאתה משחק בה? ולעתים נדמה לך, שהיא חלשה, וזקוקה ליד בטוחה ואוהבת, שהיית יכול לקרוא לה ‘ילדה’ בחמימות וברוֹך… ואז אתה רואה אותה והנה היא שלך… ופעמים שוב נדמה, שהיא רוקמת לה מסכת חיים פלאית ומסתורית, ואתה, הזר, לא תמצא את פתרונה לעולם ואינך רשאי לבוא בתחומה ולהפריעה.
היא יקרה לך מאד, ירון, גם אם איננה שלך. לוא היית צריך להגן עליה בגופך ובחייך, לא היית מהסס גם רגע אחד. ולא היית מחשב, אם תזכה בה אתה, או יזכה אחר. לוא יכולת לתת את חייך בעדה – ממילא היתה שלך, בהרגשתך העמוקה שבלב, מעבר למרחק ולזמן.
אתה מוכן לתת את חייך, כי אתה אוהב, ירון. לא קשה לתת את החיים בשעה שאוהבים. אין טעם לחיים בלא אהבה. רק מי שיש טעם לחייו מוכן לוותר עליהם, כדי לחיות אותם. האם זוהי נקודת הראות של המדע או של הספרות?
במשעול היורד אל הגיא, רון, מאפילות המערות החצובות שם בסלע. אפלות המערות, ובוודאי חצבון קנאים ומורדים. חצבו שם, אהבו, נלחמו ומתו, כדרכם של קנאים ומורדים. ובכוח מותם עדיין הם חיים בך, ירון.
“לא נותקה עוד השלשלת… עוד נמשכת השלשלת… חת־שתיים־שלוש־ארבע…”
מחוג השעון כבר הראה את השעה הראשונה שלאחר חצות. אחד הליצים כיבה פתאום את המנורות. רק בקצה חדר האוכל, במבוי המוליך אל המטבח, דלקה עוד מנורה בודדת. אך הריקוד לא פסק אף לרגע. על הקיר שממול נעו מעגלים של צללים, הבהבו, נתמזגו ונולדו אלה מאלה, כרפאים שהועלו באוב.
“רוחות של ענקים קדמונים,” הרהר ירון. “רוחות של ענקים…” על הרהור זה חזר פעמים הרבה.
ראה את רחל סובבת במעגל. בת צחוק היתה נסוכה על פיה וצמותיה ניטלטלו עם תנופת גיוה. רחוקה היתה מירון לאין שעור – אפופת ענן מרחקים של פסיעה־פסיעותיים, בת לעולם הענקים הקדמונים.
שניות ספורות ארך המראה. מיד נדלק האור וגז הקסם. שוב היו אך חדר אוכל, ומסיבת ליל שבת, ושלושה מעגלים של הורה.
ירון סובב את ראשו. בזגוגית האפלה של החלון עמדה דמות, שהפנתה אליו את גבה וסובבה את ראשה. דמות מוזרה, זרה, מעוררת סקרנות, וגם מעט רחמים: איזה מין אני או אתה, בן חמש ובן שש־עשרה ובן אלף, עומד בין הלילה ובין ההורה וחושב מזה שעה תמימה מחשבות… מחשבות… הדמות שבחלון עיקמה את שפתיה בבוז, ניתקה מן הזגוגית וניטשטשה.
ומישהו הצטרף אל הרוקדים.
12. 🔗
"אני חושב שכבר התאספה כל הבאנדה, אומר גדי ומעיף מבט סביב. “אפשר לגשת לדיונים.”
“היום נפטרנו סוף־סוף מכל הספחת שלנו,” מציין עוזי בסיפוק. “אם אמרנו ‘אוואנגארד’ אז שיהיה אוואנגארד, חיל חלוץ בלעז. אי אפשר לצרף כל אספסוף.”
“נכון, מרכּוס,” אומר גדי. “הפעם נדון על ענינים מעשיים.”
“איך אתה קורא לי? מר – כּוס? צירוף אחר כבר לא יכולת להמציא?”
“לא,” מתנצל גדי. “כי זה היה אילתוּר, אימפרוֹביזאציה, בלעז. הוא עלה בדעתי בדיוק כשדיברת על אוואנגארד. ורק לפני רגעים סיפר רמי, שהיום, בזמן העבודה, ניסית להסביר לערבי אחד, שעבר בכביש, את עניין הסוֹסיאליזם, ולימדת אותו להגיד ‘קארול מארכּוֹס’. השם הולם אותך להפליא, למרות שאיננו גס.”
“אם איננו גס – למה אתה מתנצל? שמע עוזא, על ראש הגנב בוער הכובע.”
“אין מראין לאדם אלא מהרהורי ליבו.”
“החושד בכשרים לוקה בגופו.”
“החושד בכשרים – כן, אבל בלא־כשרים מיצוה לחשוד, שנאמר: הגונב מן הגנב פטור.”
"על זה יכולתי להגיד לך כמה וכמה דברים בסיפורת, פרוֹזה, בלעז. אבל מכיוון שהתחלנו, למזלך, בפתגמים, אז הרי לך: דבריך אינם שווים קליפת השום: גנב פסול לעדות.
“מה ענין שמיטה אצל הר סיני?”
“זאת אתה צריך לדעת. פתחת בכד וסיימת בחבית, ממרקוס ועד לגנב”
הכּוֹל מקשיבים בעניין רב: אחר שהחלו הריבים ‘בפתגמים’ יפסיד זה, שראשון ישיב בלי לשזר בדבריו פתגם.
גדי מביט באיש ריבו מבט קצר, נושא עיניו לתקרה, ואומר בפיזור נפש ככל שהוא יכול:
“פתחת בכד ורצית להפילני בו, וסיימת בחבית ונפלת לתוכה.”
“אם אני – אז גם אתה.”
“אה, זה פתגם סיני? יפה מאד. ולמה אני? אתה העידות בעצמך על משקל: ‘אוי לה לספינה שקברניטה אומר עליה שהיא טרופה’.”
“ושלך פתגם הודי. גם אותו טרם שמענו. עדותי אני פסולה על משקל: ‘אין הנחתום מעיד על עיסתו’. שקעת בבוץ, חביבי, ועכשיו אתה רוצה למשות את עצמך בשערותיך, כמו ידידך הגדול מינכהוזן, או, בלשון המליצה, כי התחלנו, למזלך, בפתגמים – אתה רוצה לשבור את החבית ולשמור על יינה…”
“ואתה רוצה גם לדבר וגם להסתיר שהסתבכת. אבל אתה שופך את הילד עם האמבטיה.”
“פתחת בכד וסיימת באמבטיה. תפסיק מהר, אחרת – מי יודע לאיזה דברים עוד תגיע…”
“מענין לדעת, על מה אתה חושב. הרי אין מראין לאדם אלא מהרהורי ליבו.”
“נכון. ולך הראו הרהורי ליבך – אמבטיה. ואפילו אמבטיה עם ילד. ועכשיו אתה מתנכל לתינוק האומלל לשופכו…”
“אני מציע לכם לסיים הפעם בתיקו,” אומר עמוס. “הרי בעצמך אמרת שיש עניינים מעשיים, עוזא.”
הם שותקים רגע. אחרי כן אומר עמוס:
“שמעו, חברה, יש לי משהו למכור: גיליתי רומן צעיר.” הוא מגרד בהנאה את זיפי השלף המזדקרים בפניו.
“אז מה אתה שותק? פצח פיך ויאירו דבריך.”
“לנו זה נוגע רק בחמישים אחוזים. אחד הקצבים שוב מצא בשר.”
לרגע נטושה מלחמת עצבים סמויה. אחרי כן אומר גדי בקול שקט ומרושל: “ומדריך חברת הנוער לא יגיד לו שהוא מבוגר מדי?”
“אה,” מתפרץ רמי. “אתם מתכוונים לאמנון, שהוא מתחיל ללכת עם אחת הבנות מחברת הנוער, למטה בקיבוץ…”
“נו, סוף־סוף ‘כסומא בארובה’, או בלעז – לפעמים גם תרנגולת עיוורת מוצאת לה גרגיר…”
“העיקר שהיתה שם סצינה שלימה,” מספר עמוס. “ממש טראגדיה.”
“אינני אוהב סצינות אלא על הבמה,” מצטט גדי את לורד הנרי חביבו. “בחיים הן לרוב מלאכותיות, ואילו על הבמה הן טבעיות יותר. הוא הדין בטראגדיות.”
“ועל איזה חמישים אחוזים דיברת?” – רמי עדיין סקרן.
“הוא טעה,” אומר עוזי. “והתכוון למאה. צריך לראות את הכּוֹל ראיה דינאמית.”
“נכון, אפשר,” מסכים עמוס.
“אתם רוצים להגיד, שהרומאן נוגע לנו רק בחמישים אחוזים, כי שניהם אינם במוסד, אלא למטה, בקיבוץ?” מנחש רמי.
“אה, אני מבין: בגלל הרומן החדש, שלא נוגע לנו, אמנון עוזב נערה אחת במוסד, וזו תעבור משבר, ואלה חמישים האחוזים. רגע… ומפני שזאת עכשיו פנויה, אולי יתפתח רומן חדש, שיהיה שייך אלינו במאה אחוזים, נכון?” רמי תולה בשאר מבט ניצחון. אינו מרגיש כמה ירד ערכו בעיני החבורה.
“אז מה,” שואל עוזי. “רחל תופיע שוב ברשימת הסיכויים שלנו, ורפי ידידנו יפתיענו בקרוב בשירים יותר אופטימיים, רואי־ורודות, בלעז? או שלקחת בחשבון גם את חיים פלשי?”
“לשניהם אין שום סיכוי. את פלשי היא שונאת, ואת רפי אתה יכול לעזוב בצד. הוא עוד ימות פעם ממחלת השכל הישר. עכשיו הזמן הכשר לחסל אותו קצת.”
“את מי? את רפי? איך אתה רוצה לחסל?”
“מתגבשת לנו כאן בקבוצה איזו קואליציה־גועליציה, שעושה מן התמימות אידיאולוגיה,” מסביר עמוס. “עוד מעט יקום לך רפי כזה באחת השיחות וינאם לך נאום מצלצל על האמונה באדם, תיכף תצטרף אליו עופרה למקהלה, ואחר כך יגידו לך שאתה ‘לא חינוכי’ ו’מגבש ערכים שליליים'. אני מציע שנדפיס בעיתון החברה איזו ‘סונטה לאהבה’ שתקהה לו את שיניו לחצי שנה לפחות.”
“להדפיס בעיתון ולחתום בשמו? אִי לך, עמוס, פוּיה־פוּיה בלעז, זה לא יפה.”
“לא יפה, אבל יעיל. ולא מוכרחים לחתום בשמו. די לכתוב: ‘חבר קבוצת סלע’. את ההתחלה כבר חיברתי – בתור הצעה, כמובן. הבית הראשון: 'בשקוע שקיעות אש בים לבבי / בציץ ורדים מיתמר גיווך. / לילה זרחה תקוותי כמפרש נמוג / ואנחותי כאגלי טל טהורים.”
“אני רואה שהשקעת הרבה מאד רגש ביצירה.” אומר גדי.
“זה לא מספיק מטורף,” פוסק מעוזי. "עוד יקחו את זה ברצינות ויגידו שזה יפה. אל תשכח שאנחנו חיים בדור של אומנות מודרנית צריך משהו כמו: “כזמיר־טרף נחבט בכלובו על מחבת, / וניצלה נכאים באפרוריות לבבי המטוגן באהבתו / בדממה נעצרת… לא, בעצירות של דמעות…”
“תפסיק! אין לך חוש. זה גס מדי. זכור את הפתגם היפה: ‘לעולם, בני, הוה עדין, זהיר ורצחני.’ השיר מוכרח להיות פיוטי: “כדוגית קטנה בנחל זלעפות ליבי… בסערת אגל טל זך, פג ותם… תראה, כמה זה עדין: זך, פג ותם.' את רפי נכניס כך: 'בכינורות קרועי מיתר עוד תהדהד שירה רפה אל רחל בגוזזים…” שים לב: רפה אל רחל… רק נחוץ עוד סיום חזק ומצלצל.”
“סטירת לחי,” מציע רמי.
“נפלא!” מתלהב עמוס. ‘ותהלמיני על לחיי בידך הענוגה,’ או: ‘ותכי בי קשות, בקצב וקצף,’ או ‘ותשימיני כתוף בתזמורת לבבך…’ "
“תרכיב בית שלם מכּלים מוזיקאליים,” מיעץ עוזי. “ככה: פסנתר שבור, חתול וחצוצרה, יתזמרו צלילי אהבתי…”
“אני מציע שלא להדפיס,” אומר גדי לפתע.
“מה אתה מדבר, עוזא?”
“מה שאתה שומע.” הכּוֹל מרגישים, שרוחו של גדי סרה.
“בטח מה שאני שומע. יש לי, ברוך השם, אוזניים.”
“ועוד איזה! אבל זה לא אומר כלום. הרי יש לך גם פה, שלא תמיד מצדיק את קיומו במרגליות שהוא מפיק.”
“טוב, אני לא רוצה לפרט, איזה מרגליות אתה מפיק.”
“חבל, אני משוכנע שאנחנו מאבדים בזה מרגלית.”
תסלח לי מאד, מרכּוס, אבל בעדינות יש יותר חריפות מאשר בחרופים."
הכּוֹל זוקפים אוזן. עתה חייב אף יריבו להשיב בלשון נופל על לשון. זהו סוג ההתנצחות הקשה ביותר. הקרבות שבוֹ קצרים ומבריקים.
“צריך להבדיל בין חריף וחרוף, שלא יביאו לחרפה.”
“אני,” אומר גדי מתוך לאוּת ומתאנח, “אינני אוהב אנשים, שמגיעים בקלות לקלון ובקלילות לקללות.”
הכּוֹל תולים עיניהם בעוזי.
“אם כן, מדוע אינך שומר בכלילות על הכללים שלך?”
גדי שותק. עוזי מחייך בארשת ניצחון ושואל:
“ובכן, תיקו?”
גדי איננו צר עין: “בשום אופן לא. כל כך השתדלת בזמן האחרון, שמגיע לך אחד אפס.”
“נכון,” קופץ עמוס. “קבל נא זאת כפרס אל מאמציך הרבים.” הוא מוציא קרום לחם יבש מכיסו ומבאר: “שנאמר: בזיעת אפיך תאכל לחם.”
זוהי כמובן, התגרות גלויה. אך עוזי עונה בקול מפייס:
“לא על הלחם לבדו יחיה האדם. לוא היה לך נקניק – לא הייתי מהסס.”
“גם אני לא הייתי מהסס,” משיב עמוס.
“אולי נקיים עזרה הדדית, ונסייע לחבר בצר לו?” שואל גדי. “עמוס המסכן כל כך מחכה שנשאל אותו מה לא היה מהסס לעשות, אילו היה לו נקניק, כדי שיוכל להשיב, שלא היה מהסס לאכול אותו בעצמו, עד שמוכרחים להחלץ לעזרתו ולשאול: ובכן, עמוס יקירי, מה לא היית מהסס לעשות?”
“חן־חן,” משיב עמוס בקרירות, “אבל אוכל להסתדר גם בלי עזרה.”
“אל תגיד, אל תגיד! לא לחינם כתוב: ‘לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך… הקם תקים עמו’.”
“נכון,” מצטרף עוזי. “אני רואה שעוזא מבין יפה לרוחך, עמוס, כמו שנאמר: ‘יודע צדיק נפש בהמתו’.”
“להפך,” מתגונן עמוס. “הוא מבין לרוחי לפי ‘ידע שור קונהו’ ואתה – לפי ‘וחמור אבוס בעליו’.”
“לא ידעתי שאתה אבוּס.”
“אם אתה מודה שאתה חמור…”
“די, די, מה בענין הסונטה?” מפסיקם רמי. “הרי העיקר היא הסונטה.”
“העיקר איננו האיכר אלא בת האיכר,” מצטט גדי את התשובה השגרתית.
“את הבית השני נייחד לימאות,” אומר עמוס ומציץ בפתק. "חוף רחוק בערפל… אגל טל סוער… לבית הראשון ניקח אש. במקום ‘בשקוע שקיעות’ נגיד: ‘בבעור שקיעות’. במקום ‘ים לבבי’ נכתוב: “כבשן ליבי'. אז נקבל אש, מים ומוזיקה.”
“התקוה עוד לא זורחת בסדר. או שתעביר אותה לבית הימי, או שתוסיף לה אש,” אומר עוזי. “אבל את כל הפרטים אפשר להשאיר לעמוס, שילטש. לפי שקידתו והתלהבותו היה יכול לחבר עשר סונטות כאלו. אלה מה – בענין החתימה צריך לשקול בזהירות.”
“אני מתפלא עליך, מרכוס, שאתה פשרן כזה,” עוקצו עמוס. “קודמך בשם, הגדול ממך, לא היה עושה זאת.”
“קודמי הגדול בשם היה מגדיר אותך כאינטליגנט מנוון.”
“ואותך?” לא מכחיש עמוס.
“מה אתה רוצה? אפילו גאון מושפע מסביבתו. עיניך רואות היכן אני נתון.”
“מסכן… אתה מזכיר לי את הנער שרצח את הוריו ובכה שהוא יתום…”
“בעצם כבר מזמן לא שידכנו זוג חדש,” מזכיר רמי, “כפי שאני מבין, הבעיה היא למצוא את האקסמפלארים הבשלים.” הוא גאה שהצליח לסגל לעצמו כמה ממונחי המקצוע. “הרי רחל פנויה עכשיו…”
"בוודאי, אבל זהו מקרה עדין…, גדי קורץ לעוזי קריצה בלתי ניכרת ומפנה את ראשו כלפי עמוס. עוזי לובש ארשת ספק ותמיהה. גדי נוטל פיסת נייר, מקשקש עליה בעיפרון, ואחר כך, בתנועה זריזה, הוא מעבירה אל עוזי. הלה מגוללה מאחורי גבו של עמוס וקורא: “הסגיר את עצמו. מאז שאמר לרפי, שארבעה מסתכלים עליה, תהיתי על קנקנו. בזמן שהציע בתוקף כזה לחסל את רפי, הבנתי: אמנון, פלשי, רפי… והוא הרביעי.”
“מה קשקשת שם, עוזא? ראשי פרקים להמשך הדיונים?”
גדי אינו עונה ורק מפטיר לעצמו: “מקרה עדין, מקרה עדין!” ואחר כך, בקול, הוא שואל: “ובכן, מה הסעיף הבא שעל סדר היום?”
13. 🔗
רחל עומדת ליד הפירצה שבגדר המקיפה את הגבעה, במקום שם יורד המשעול אל הגיא. עומדת ומחכה. הלילה נושם את נשימתו הגדולה, וחייו רוטטים באלפי רחשיו. דממה. למטה ממלמל הנחל את מלמוּלו האפל, חבוי במעטה הפטל. נושבת רוח ערב קרירה מעבר גושי הסלע הדוממים שבמדרון. צפור לילה שולחת ציווחתה מצמרת עץ רחוק.
רחל מחכה לאמנון שנתיים. שנתיים בא אמנון בצעד מרושל ולוקח כלאחר־יד את המוכן ואת המצפה לו מכבר. יש בני־אדם בעולם, הגומלים עמך חסד, שעה שהם נוטלים ממך משהו. אמנון מהם. ישנם כאלה, שלא תוכלי לתארם לעצמך קטנים ונבוכים ומוצצי אצבע. אמנון מהם. אמנם המטפלות הוותיקות שבקיבוץ עודן מזכירות לו באהבה אמהית ובקורטוב של גנדרנות איך היה פעם תינוק – היו לו אז עיניים כחולות־כהות, ולא שחורות, כמו עכשיו, הוא היה קטן, והיה מוצץ אצבע, והיה מהלך בקושי, ללא שמץ של צעד מרושל, מתוך רצון להשען, מלהיאחז בסינר, במאמץ נואש, ובשעה שהיה נכשל ונופל ובוכה, לא היה עימו שום חיוך מלגלג של נטיית חסד…
רחל מגרשת יתוש טרדן המזמזם סביב אוזנה ונשענת על גוש סלע אחד, הרובץ כאן בצדי המשעול. ככה גם לקח אותך באותו ערב ראשון, לפני שנתיים. היתה מסיבה, מסיבה רגילה ובה מקהלת כיס ורקוד רועים, נאום פתיחה מסתבך במשפטים ארוכים, אי אלו הקראות ודיקלומים – וריקודים בסיום.
“ובכן, חברה,” אומר אמנון, הבא, כרגיל, בסיום התוכנית. "מה המצב? כבר אפשר לרקוד משהו?
“מה יש, יא אמנון?” שואל מישהו במעט טינה שבקנאה. “לתוכנית כבר לא נאה לך לבוא? ככה אתם, הבוגרים, משמשים לנו דוגמה חינוכית?”
“אח, נכון, הרי אתם עוד ילדי בית־ספר. בטח החלטתם בשיחת החברה האחרונה לראות בי דמות חינוכית? יפה! המשיכו והצליחו! כבשו ערכים ושימרו על עשרת הדיבּרות. קיראו הרבה מאמרים על התנועה, וביחוד את זה, איך זה שם? ‘בראש וראשונה ידים,’ נכון?”
“נו, ואתה?” זה היה קול חדש, בהיר וחצוף, הקול שלך.
הוא מפנה את ראשו, מביט בך לאיטו מכף רגל ועד ראש, בוחן, מעריך ומחיך: "אני? הרי אני אומר שזה יפה. בגילכם שיחקתי גם אני בשיחות חברה, בערכים, בדבּרות…? ענן קל מעיב את פניו. “הרי סוף כל סוף אתם עוד ילדים.”
אתם, כאילו הוא דיבר אל כולם. אבל את יודעת שפנה רק אליך. סוף כל סוף אַת עדיין ילדה קטנה… אך זהו גם עלבון, דווקא מפני שבא לסכּם את המבּט הבוחן. “מי מדבר כאן? את, אַת? אליך טרם שמתי לב. טוב, נביט בך פעם מכף רגל ועד ראש. לא רע, לגמרי לא רע, ורק חבל: סעוף כל סוף אַת עדיין ילדה קטנה.”
“את לא צריכה להסמיק בגלל זה,” הוא אומר. הפעם במפורש אליך. ואַת מסמיקה באמת. והכל רואים. הכול מחייכים.
“נו, טוב,” הוא אומר משהרגיש במבוכתך. “ילדים או לא ילדים, אבל הפסיקו סוף־סוף בהורה הזאת! הי, אתה־שם־עם־המפוחית, תן איזה קראקוביאק בריא, שמעת?”
וכשמתחילים הריקודים הוא לוקח אותך. בלי לשאול. כּעובדה שאין להרהר אחריה. נוטל את שתי ידיך ומושכך אחריו. אפילו אינו אומר: “בואי לרקוד”. תחילה הוא רוקד ברישול, אך כשמגיעים לסיבובים הוא כה ממהר להסתחרר, עד שנדמה לך שהינה־הינה את נופלת. את מוכרחה להשען עליו היטב. את חלשה. הוא חזק. הוא לא יעזבך. סוף־סוף את עדיין ילדה קטנה. נראה שגם עם ילדות קטנות אפשר לרקוד.
פתאום הוא אומר בחצי קול: “בסיבוב האחרון – זינוק!”
אינך מספיקה להשיב. אינך מספיקה להשיב. אינך מספיקה לחשוב. כבר אוחזות שתי ידיים במותניך, כבר את מוּנפת, שטה באויר וצונחת ארצה ומוטלת שניה קצרה של נצח בזרועותיו, שלא לפול. הראש סובב. ידיו סביב מותניך. חדר האוכל מסתחרר. חדר האוכל איננו. יש רק אור הרבה וקצב. רקיעות רגל, וסיחרור, ותנופה, והוא ואת…
…ופתאום פג הכּוֹל: אותו נער (“הי, אתה־שם־עם־המפוחית”) חדל לנגן. יש בך רצון להיאחז בציפורניים בשאריתו של הריקוד, שלא להקיץ מן השיכּרון למחצה, בטרם היה לשיכּרון שלם.
ושוב: חדר אוכל רגיל, ומאה ושישים נערים ונערות, ואור צהבהב של חשמל – ריק, אפור, תפל.
“היזענו כהוגן, מה? בואי קצת החוצה, להתקרר. הרי אפשר להיחנק כאן…” והוא יוצא בלי לחכות לתשובה, בלי להסב ראש לראות, אם אַת הולכת איתו.
בחוץ קריר. אפשר היה לשבת קצת על המרפסת ולחוש את הרוח מחליקה על המצח ומצננת את הזיעה; אפשר היה להשעין את הראש לאחור ולשוחח; ברום נוצצים כוכבים הרבה, ואפשר היה להביט בהם ולחשוב מחשבות; כל זה אפשר היה לעשות – סוף־סוף היית ילדה קטנה.
“נלך קצת לואדי,” אומר אמנון. ואתם הולכים שניכם יחדיו. וכשאתם מגיעים למקום זה, לפירצה שבגדר המקיפה את הגבעה, הוא נעצר ומחבק אותך.
היה זה רגע ארוך של חיבוק. עוד כעת, לאחר שנתיים, את מרגישה את טעמו בגופך.
את הודפת אותו.
“עזוב אותי,” את אומרת בקול רפה ומשתדלת לדבר נמרצות. “אתה לא אוהב אותי. אתה רק רוצה…”
אבל הוא ממשיך לחבקך, כאילו לא אמרת כלום. כאילו לא היית קיימת. זה כה עצוב־מגוחך: הוא מחבק אותך, כאילו לא היית כלל בנמצא!
את הודפת אותו ביתר כוח: “עזוב אותי! אתה לא אוהב אותי! אתה סתם רוצה להתעסק.”
כמה טובות היו מלים אלו! הרי ידעת שעתה, מיד, יניח לך מחיבוקו, יחליק על שערותיך וישדלך: לא, הוא אוהב, אוהב מאד, איך זה יכולת לחשוד בו שאיננו אוהב? הרי למן הרגע הראשון אהב. ברגע שאמרת לו “ואתה?” והוא זקף בך מבט, התחיל הדבר. מיד הרגשת גם אַת והסמקת. כבר למן המבּט הראשון הבנתם זה לזה. ועכשיו את אומרת שאיננו אוהב. טפשונת! ילדונת! ילדה קטנטנה! ילדונת קטנטונת שלי! וכי הייתי מחבק אותך, שטיא, לולא אהבתך?
“עזוב אותי,” אַת אומרת בקול רפה בשלישית וברביעית. “אתה לא אוהב אותי.”
הינה הוא מרפה ממך.
“טפשונת,” הוא אומר. (כמה זה טוב!) “בוודאי שאינני אוהב.”
דממה.
“מה אתה אומר?” אַת שואלת בקושי. הוא אמר: “בודאי שאני אוהב.” ורק אַת לא היטבת לשמוע.
“טפשונת, את חושבת שצריך לאהוב בשביל להתחבק? כבר הלכתי עם כל כך הרבה בחורות, ואינני בטוח אם אני יודע מה זה ‘לאהוב’.”
“עזוב אותי” את אומרת שוב. הפעם בקול אחר. אך ממילא כבר הסיר את ידיו. צריכה היית לסטור לו בפניו ברגע שבו אמר מה שאמר. עכשיו מאוחר מדי.
דממה.
“הביטי, ילדה,” דומה שרחמיו נכמרים עליך, “נסי לחשוב פעם בהיגיון: בשביל לרקוד יחד – צריך לאהוב? לא. נכון? זה מן משחק ושעשוע. ולמה לא יהיו כאלה כל החיים? רוקדים יחד – זה טוב, זה נעים ויפה. את מוצאת חן בעיני, אני מוצא חן בעיניך. שנינו נהנים. טבעי, שאחרי ריקוד כזה נצא החוצה, נטייל, נתחבק ונתנשק… זה יהיה המשך הריקוד, המשך הבילוי, זה יהיה החלק הטוב, היפה והנעים ביותר שלו, שבעצם רק בשבילו מרקדנו… האם בשביל כל זה צריך דווקא לאהוב?”
אַת שותקת. אינך יודעת מה תשיבי לו. פעם נראה לך שבדבריו יש אמת פשוטה וטבעית, ופעם – שאין הם אלא סילופה של אמת זו. כך אַת שותקת כבר שנתיים.
שנתיים של ריקודים, שאחריהם טבעי שיוצאים החוצה, מטיילים, מתחבקים ומתנשקים, שנתיים של בילוי נעים, טוב ויפה, שנתיים שלאו דווקא היה צריך לאהוב בהן, שנתיים של אמת פשוטה ושל סילוף גדול. שנתיים. ובכל פעם – אותו משעול, אותו גיא אפל על הנחל שלו, על גושי סלעיו והמון קני הסוף הגמישים, וקהל האורנים, מנידי הצמרת. ואותה סוכת קנים, נטויה על פני ערוץ הנחל, ואותה גדר, שאפשר להישען אליה ולהקשיב לרינון המפל. ואותו אמנון שצריך לחכות לו, הבא כגומל חסד, בשעה שהוא נוטל ממך משהו, אותו אמנון שאי־אפשר לתארו קטן ונבוך, מתחנן ומוצץ אצבע… ובכל פעם אותן שיחות בטלות – מעט רכילויות מן הנעשה בחברת הילדים או בקיבוץ, עד שהוא נוטלך בזרועותיו. ובכל פעם אותה דממה, בשעה שמפעמת בך ההרגשה, שאולי צריך היה לסטור לו על לחיו, אלא שתמיד נדמה לך שכבר מאוחר מדי… ולעיתים רחוקות – אותן שיחות על החיים ועל האהבה, שאינם אלא שעשוע יפה ונעים, שיחות שמסתיימות תמיד במלת הקסם ‘טפשונת’, המכפרת על הכּוֹל.
כן. הוא נוטה חסד בשעה שהוא נוטל ממך… לוא לפחות היה מרבה ליטול! אלא שתמיד, בשעה שראשך צונח לאחור ועיניך עצומות, לא בא אותו חיבוק לוהט ונכסף, שהיה שם קץ לאגב, אותו חיבּוּק, שמשום עצם טיבו לא יוּכל להיות כלאחר־יד.
שנתיים.
נשמעים צעדים.
רחל קמה. רק את ידה האחת עודנה סומכת על גוש הסלע.
במורד המשעול קרבה דמות אפלה, צועדת בקלות ובגמישות, באותו רישול מכאיב וחמוד, שבו יכול לצעוד רק הוא.
הוא פורע בפיזור־נפש בשערותיה:
“נו, ילדונת?” ומיד רחל יודעת, שגם הערב יהיה כמו תמיד.
“שוב איחרת,” היא אומרת בתרעומת של תינוקת.
“זו כבר באמת הפעם האחרונה שאני מאחר.”
“אני מכירה את ההבטחות שלך. זה כאילו היית אומר, שלא ניפגש עוד.”
“את זה כמעט רציתי להגיד.”
שתיקה. יחד הם צועדים במורד המשעול.
“כנראה שאתה עושה לי טובה שבכלל אתה בא, מה!” לכאורה שאלה של צחוק, אבל אל אלוהים, כמה היא מביישת!
“טפשונת, את צריכה למצוא לך מאהב רומאנטי, שיצהיר לפחות פעמיים בשבוע שהוא מוכן להתאבד בגללך.”
“אולי. אבל כזה שלפעמים גם אפשר לדבר אתו ברצינות.”
“אני מוכן לדבר אתך ברצינות הערב, ילדה.”
שתיקה. הינה העצים הראשונים. הנחל ממלמל. ציפור צווחת בצמרת.
“אתה בוודאי חולה…”
“אני דווקא בריא.”
“חבל. תאר לך היית קצת חולה, ויכולתי לטפל בך…”
“טפשונת.”
שתיקה. הנה סוכת הקנים על פני ערוץ הנחל. הם נשענים על הגדר הקלועה. “הבט כמה יפה כאן! המקום פשוט מבקש שנשוחח על משהו רומנטי.”
“את רואה, ילדונת, ככה אני אוהב אותך – מתלוצצת. כל זמן שהמקום מבקש זאת – עדיין הכּוֹל בסדר. רק אל תמלאי את בקשתו.”
“ובכן, אתה אוהב אותי… הרי אמרת?”
“ככה אמרתי והוספתי: מתלוצצת…”
“גם אמרת, שאתה מוכן לדבר הערב ברצינות.”
“כן, אבל אחר כך, קטנטונת.”
והוא רוצה ליטול אותה בזרועותיו.
“לא,” מסרבת רחל. “דווקא עכשיו. פעם אחת אני רוצה לשמוע אותך מדבר ברצינות. זה יהיה כל כך מעניין.”
שניהם נשענים על הגדר. הנחל מתרונן לפניהם.
“אַת אוהבת אותי, טפשונת? נכון שאת אוהבת אותי?” אמנון שואל זאת. אמנון! יש משהו מוזר בקולו. משהו כן, אנושי, הנשמע כמו… רחמים.
הינה לבסוף השאלה, שכל השנתיים המתנת וציפית לה! פעם, כעבור שנים, תגידו: “כן, אותן שנתיים ראשונות… השתובבנו, התחבקנו גם התנשקנו… כל זה היה רק שעשוע יפה ונעים… אבל אחר כך, כשהתחילה האהבה… ודווקא בערב רגיל לגמרי… אחרי שיחה טפשית כזו… לפתע פתאום היא באה… ככה זה, כנראה, תמיד…”
“כן, אמנון,” היא אומרת ומוסיפה את שמו לכבוד חגיגיות הרגע. “כמובן. יכולת לדעת זאת כל הזמן. בכל יום אני אוהבת אותך יותר..”
“הרי תארתי לי, טפשונת! לכן אנחנו צריכים להיפרד עכשיו.”
“מה אתה אומר?” קולה קטוע. הוא אמר: “לכן אין אנו צריכים להיפרד עכשיו.” כלומר: לולא אהבת אותי, היינו צריכים להיפרד, כי בלי אהבה שוב לא נוכל להמשיך. ככה אמר ורק את לא היטבת לשמוע.
“ילדונת,” הוא אומר, “באמת שצר לי עליך, אבל עלי להישאר נאמן לעצמי.”
שתיקה.
“אמרתי לך לא פעם: הכּוֹל בינינו היה יפה ונעים, כל זמן שהיה שעשוע והמשך טבעי לריקודים: אני נהניתי, את נהנית, טוב היה לשנינו. אבל ברגע שהתחלת לאהוב – התקלקל הכּוֹל. עכשיו שוב איננו שותפים שווים למשחק.”
דממה. הנחל מתרונן.
“אינני יכול להתקשר לבחורה אחת, ילדה. הלכתי כבר עם רבות מאד. אף אחת מהן לא אהבתי. הן מצאו חן בעיני. אולי זאת כל האהבה?”
יתוש מזמזם מעל לנחל. עטלף חולף ביעף.
“הרי את עוד ילדה קטנה, אפילו אם כבר עברת את השש־עשרה. עדיין אינך מכירה את החיים. ואני לא רציתי להיות זה, ש…” הוא חוזר על דברי עצמו ונעצר. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו נבוך. רצון גדול פועם בה ללטף את בלוריתו דווקא כעת, למשוך אותו אליה, להחזיק בו כך, שבשום צעד מרושל לא יוכל להתחמק ממנה.
“את מבינה אותי, טפשונת?”
לאיטה מגששת רחל בידיה בשערותיו ואומרת רכות: “אתה בחור טוב, אמנון, ויש לך כנות שלך ומוסר שלך, ולא חשוב אם הוא שטותי ומסולף. כעת אתה רוצה לעזוב אותי. אין הבדל איזה נימוק מצאת לכך. אני אוהבת אותך כמו שאתה, על הצעד המרושל שלך, ועל כל אלפי העלבונות הקטנים של חיבוקים ונשיקות כלאחר־יד. אין לי שום טינה עליך. אבל מעכשיו אל תקרא לי עוד ‘טפשונת’. כי זה מכאיב.”
14. 🔗
רפי עובד ב’הובלות' עם חיים פּלשי. בתחילת העבודה רתמו את זוג הסוסים של חברת הילדים אל עגלת הדיליג’נס הרעועה, וכעת הם עובדים בחצר ואוספים ערימות של קוצים, של אבנים ושל אשפה, שהצטברו במשך הימים האחרונים, בעת שניקו את השטח.
בקבוצת ‘סלע’ מביטים על חיים פּלשי בזלזול מסוים: הוא מבקש קירבתם של צעירים ממנו ואינו אהוב על בני גילו. כבר יצא לו שם של ‘הבחור הגס ביותר בחברה’ והוא מתגאה בכך גאווה רבה. בשעה שהוא מבטא מלים גסות, הוא ממצמץ קלות בשפתיו ועיניו הקטנות השחורות מתרוצצות. צחוקו דומה לגיחוך, ולעיתים קרובות הוא מגחך לדברי עצמו, גם כשהמדובּר אינו מבדח כלל. ואז אפו הכפוף, הדומה למקורו של נשר, מעלה קמטים דקים בסמוך לעיניים. אך בכל זאת הוא בוגר מקבוצת חברי סלע בשנתיים. אי־אפשר לעבור עליו לסדר־היום.
“ובכן, מר רפאל,” מגחך חיים משגמרו לרתום את הסוסים וניגשו אל ערימת האשפה הראשונה. “היום יש לי הכבוד לעבוד עם משורר ממש, שאפילו כותב שירי אהבה…”
רפי אוחז בקלשונו ומניף קוצים ואשפה בתנועות נמרצות אל תוך העגלה ואינו משיב.
“הרי לי יש קצת הבנה במה שנוגע לנושא הזה… וגם נסיון יש לי קצת, ברוך השם…”
רפי משלים עוד שתים־שלוש תנופות קלשון גדולות. הערימה נתחסלה. הם עולים על העגלה נוסעים הלאה.
“שירים לא רעים… וגם הסיפור לא רע… אמנם קצת חיוורים, אבל…”
העגלה עולה במעלה הדרך וקרבה אל ערמה חדשה.
“מה זאת אומרת ‘חיוורים’?” שואל רפי לבסוף במאמץ. הסקרנות ניצחה את הגאווה.
“חיוורים, חיוורים. לא בשר, ולא חלב ולא ביצים. אבל זה סוף־סוף גם עניין של גיל…” – אפו מעלה קמטים.
רפי עוצר את העגלה, קופץ ממנה, וניגש בשתיקה אל עבודתו.
“תמיד זה ככה באהבה ראשונה…”
חיים תולה מבט בוחן באיש־שיחו. רפי מוסיף להעמיס.
“הרי גם אני אהבתי פעם אהבה ראשונה… יכולתי לספר… שעות…”
רפי מניף עוד כמה תנופות קלשון. גם הערימה השניה נתחסלה. שוב נוסעים במעלה־הדרך. חיים כובש חיוך דק בשורש אפו ופותח בשירה. תחילה בקול מובלע למחצה:
"הטנדר נוסע, הוא רץ,
משדות ים המלח עד עין המפרץ…
אחר כך באים כמה קטעים בזמזום, ולבסוף, ברור ובהבלטה:
"אחד אמר לי: אהבתיך רחל,
ליבי אליך כמו על טנדר מתגלגל…"
שוב הוא מזמזם וחוזר, כאילו קשה לו הפרידה מקטע זה: “אחד אמר לי: אהבתיך רחל…” ומשסע שירתו ומעיר": “שם יפה מאד: ‘רחל’. גם אני אהבתי פעם בחורה בשם רחל”
רפי עוצר את העגלה במשיכת מושכות נמרצת, קופץ למטה ותופס בקלשונו. “והייתי טיפש… בדיוק כמו עכשיו… עוד לא ידעתי איך מתחילים… אבל ככה זה באהבה ראשונה…”
רפי אינו משיב.
“הרי זו אהבה ראשונה שלך, נכון?”
“כן,” אומר רפי בשפתיים קמוצות. לרגע עלה בדעתו לומר: 'מה זה עסקך, לעזאזל?" אלא ששוב ניצחה הסקרנות.
“אתה רואה? תיכף אמרתי לך…” מגחך פּלשי מאושר ומעלה קמטים בשורש אפו. “אם כן אפשר עוד לסלוח לך…”
“מה יש כאן לסלוח?” רפי מפסיק את עבודתו ונשען על קלשונו. “שבכלל ניסית להתחיל… ועוד בצורה ילדותית כזו… שמע, חביבי, לפני שאתה ניגש אל בחורה, אתה צריך לגשש קצת את הדופק, אם בכלל יש לך סיכוי. בקצת נסיון מכירים את זה במבט ראשון. לכל אחת מהן יש תקופה, שהיא משתגעת שיהיה לה בחור. כמו אצל החיות, כשהן…”
“העגלה כבר מלאה,” אומר רפי בקול נמרץ. “כדאי לרוקן אותה לפני שניגש לערימה הבאה.”
“אפשר לרוקן,” מסכים פּלשי. “תנהג בדרך למזבלה. אז מה אמרתי? כן, בנוגע לבחורות. צריך לבחור אחת כזו, שמשתגעת אחרי בחור… כמובן, לא אחת שרוצה בחור מסוים, כזו היא מהסוג הגרוע ביותר – כמעט שאין סיכוי לקבל אותה. לא, אני מתכוון לכזאת, שרוצה סתם זוג מכנסים. אז אפשר לפנות. זה בטוח.”
“אולי יש בחורות כאלו,” אומר רפי באי־בטחון, “אבל מה תעשה אם אתה אוהב דווקא אחת שלא כזאת?”
“אי, חביבי,” אומר חיים בחיבה שבזלזול. “גם בררן אתה רוצה להיות? אני אומר לך, שכולן שוות בלילה, ובחשבון אחרון – גם ביום. למה דווקא תשבור לך את הקטן שלך על אחת שלא תוכל לקבל?”
“למה אינני יכול לקבל אותה? ומניין לך בכלל שאני אוהב את רחל, ומה אתה רוצה ממני כל הזמן?”
פּלשי מגחך גיחוך חרישי ועיניו מתרוצצות.
“ככה אני אוהב אותך,” הוא אומר בקול אבהי. “כשאתה נרגש במקצת. הרבה יותר נעים לשוחח עם אנשים נרגשים. ובכן, מניין אני יודע שאתה אוהב את רחל? יפה שאלת, בני. מוטב היה שתשאל: מניין יודעת את זה כל חברת הילדים? אז הייתי עונה לך: בעצמך כתבת. קראתי ומיד חשבתי: מי זו יכולה להיות? עינים כחולות ובת צחוק שובבה… בוגרת בחצי שנה, צמות, שאחת משתרבבת תמיד קדימה, על החזה… תאור נהדר! כמעט תאור פיוטי, הייתי אומר. וכאילו כל זה לא מספיק, אתה עוד מדגיש ש’הלב האוהב לא פסק מייחל / לך חיכּה כחכּות יעקב לרחל'. מצוין! מובן שכולם יודעים. בתחילה קצת ריחמו עליך, אחר כך התחילו לצחוק. ולמה אינך יכול לקבל אותה? יפה שאלת! לא מפני שיש לה בחור אחר. לא זאת הסיבה. אלא…”
“ויש לה בחור אחר?” שואל רפי בקול לא נשמע כמעט.
“לא, אין לה בכלל, שנתיים היא מטיילת כל לילה עד הבוקר בחורשה רק מפני שהיא חובבת טבע וחוקרת ציפורים.”
“אמנון?”
“בחיי, אתה צלף! רק כיוונת – ותיכף קלעת! כבר חשבתי שעוד אוכל לתת לך לנחש קצת. אבל אין דבר…” פּלשי מצטער על הצעצוע שאבד לו.
“תארתי לי משהו כזה,” אמר רפי בחצי קול.
“אבל אל תחשוב שזאת הסיבה,” מוסיף פּלשי מיד. “זאת יכלה להיות לכל היותר סיבה צדדית ומעכבת קצת. הרי אני יודע איך היו שם העניינים. מלבד זה הוא זרק אותה עכשיו..”
רפי מביט בו בעינים גדולות.
“טראגדיה רגילה. התעסקו שנתיים, הוא חשב שמספיק, ושצריך להחליף את התקליט, והיא – שעוד לא.”
משהו גדול ולא־מובן מדמדם בליבו של רפי, הד מאותם ימים שבהם ראה אורות נדלקים בשורה ארוכה וחשב לראשונה על העולם הסותר את עצמו, ואוהב וחדל לאהוב בלי פשר.
“מבחינה זו היה מספיק שתחכה שבועיים או חודש, עד ששוב תתחיל לפזול לצדדים ולחפש זוג מכנסיים… מה אתה מסתכל בי, מה, אתה חושב שהיא אחרת מכולן?” רפי מפסיק את עבודתו. הוא נשען על קלשונו. יד אחת קפוצה לאגרוף. שפתיו הדוקות, חיים מגחך.
“אבל הרי לא זאת הבעיה, חביבי. גם בעוד שבועיים ואפילו בעוד חדשיים היא לא תלך אתך. כי יש לך פגם, שלא ניתן כרגע לתיקון: אתה רק בן שש־עשרה. אם פעם היא נשכבת לך פתאום בחורשה, לא תדע אפילו מה לעשות. למה לה להתחיל עם ילדון כמוך? היא עדיין לא הגיעה לגיל, שבו הבחורות אוהבות ללמד חוכמת חיים לילדונים בני שש־עשרה. את זה תשאיר לה כשתגיע לשלושים וחמש. וקח בחשבון שהיתה שנתיים בידיו של בחור כהלכה. עכשיו שירים ליריים לא יספיקו לה. היא בחורה דורשת, וצריכה בחור שעומד חזק על שלוש רג – – –”
ברגע זה נפסק שטף דיבורו של פּלשי. רפי משליך את קלשונו הצידה, רחוק מעבר לאחת הערימות. בן־רגע הוא מזנק אל פּלשי ובשתי ידיו מכהו בסנטרו. פּלשי כורע ונופל. ראשו צונח על ערימת קוצים. רפי מתופף באגרופים קמוצים ללא אבחנה בפניו ובחזהו. פּלשי אינו מתגונן. הוא שוכב בעינים עצומות למחצה, ומכסה בידו האחת על פניו וידו האחרת שומרת על המפשעה. אינו מוציא הגה ונדמה שאיננו מופתע ומקבל את המכות בהקלה וב… הנאה.
רפי נבוך מתגובה זו. הוא מפסיק להכות וקם. חיים פּלשי נשאר שוכב ללא זיע ורק עיניו מתרוצצות. רגע כבד עומד ביניהם שקט מעיק.
“תסתלק מכאן עכשיו,” אומר רפי בהעוויה של גועל. “אני אגמור את העבודה לבד.” הוא עולה בעגלה, חוזר מן המזבלה אל החצר, ומתחיל להעמיס ערימה אחר ערימה בשפתים קמוצות.
15. 🔗
במשך כל זמן העבודה מכרסם בו הכעס.
“למה הרבצתי לו?” הוא שואל את עצמו שוב ושוב. “ולמה פתאום נתכעסתי כל כך? הרי דבריו היו צריכים להצחיק אותי! ולמה נתרגזתי?”
כעבור רבע שעה ניגש אליו איתמר: “אתה כבר יכול להפסיק, רפי. כבר מזמן ציפצפו לגמר העבודה.”
“יש לי עוד כמה ערימות, אני עובד ‘בקבלנות’ ומוכרח לגמור.”
איתמר שולח בו מבט בוחן.
“מה קרה?”
רפי צוחק צחוק קצר: “כלום. קיבלתי שעור קטן בחוכמת חיים.”
“מי היה המורה שלך?”
“חיים פּלשי. בסוף רבנו, הרבצנו מכות וסילקתי אותו.”
“מה? אתה סילקת אותו? הרי הוא בקבוצה הבוגרת?”
כאן מספר רפי לידידו את כל הפרשה כולה.
“… ותאר לך,” הוא מסיים את סיפורו, “שכל חברת הילדים יודעת. נסה רק לתאר לך את זה. כולם צוחקים לך. בכל פעם שתבוא למסיבה יעקבו אחריך: לאן הוא מביט? בכל פעם שתכתוב משהו לעיתון, ינחשו: למי הוא מתכוון? וגם היא…” כאן מפסיק רפי את עבודתו וחובט את קלשונו בקרקע. אחרי כן הוא מרימו ומעמיס במשנה זעם. “גם היא שמעה. גם היא צוחקת. שנתיים בידים שלו. דווקא שלו! מה שנוגע לקומזיצים, או להברקות מפוקפקות – כן, בזה הוא גיבור. אבל מדריך הוא לא היה. בשיחות החברה אף פעם לא שמעו אותו. לצחוק על ערכים הוא יודע. אבל האם היו לו פעם ערכים? אז מה, לכל הרוחות, היא מצאה בו? ואם היא הולכת עם בחור כזה – תגיד, איתמר, הרי זה משפיל גם אותה? הרי זה אומר, שיש משהו נכון בכל הפטפוט הזה של פּלשי?”
איתמר מביט בתנופות הקלשון המסתערות על הערימה האחרונה ועיניו גדולות, כאילו בא בזה הרגע מארץ רחוקה ומוזרה.
משכּילה רפי להעמיס, הוא עולה בעגלה ויורד עם איתמר למשק, לפרוק את האשפה ולהתיר את הסוסים.
“אין דבר, רפי,” אומר איתמר ובת צחוק חולמנית מרחפת על שפתיו. “תראה שעוד הכּוֹל יהיה לטובה. אתה רוכש לך חומר חדש – את מוטיב האכזבה. תשתקע עכשיו כולך בתוך האכזבה הזו. חיה אותה בכל נימי נפשך! לא כל משורר זוכה לכך, שתזדמן לו אכזבה גדולה ואמיתית. תן את הכאב הזה בכמה שירים טובים, ותיכף אתה יכול לצפצף על רחל, ועל אמנון ועל כל העולם כולו. זה גורלו המשורר, גורלו של כל אמן אמיתי: לסבול ולהיות קרוע. איננו יכול להרשות לעצמו את המותרות של אושר שליו, אושר אזרחי זעיר־בורגני. האמן הוא הסנה הבוער באש ואיננו אוּכל! איפה היו עכשיו שירי ‘סבלות הנעורים’ הנפלאים של הינריך היינה, לוא היה מצליח באהבתו הראשונה? איפה היו הרומנים האדירים של דוסטויבסקי, לוא לא היה קרוע בנפשו? השירה איננה יודעת שום פשרות, ידידי. זכור מה אומר ניצשה ב’זרתוסתרה': 'אתמול באה אלי הדממה הדקה, זהו שם גברתי הנוראה.”
“הייתי מוכן לצפצף על כל השירה שבעולם, לוא יכולתי לשמוע מלה אחת חמה ממנה, לאחוז רגע בידה, ולדעת שאיננה לועגת לי.”
“בזה בעצמך אינך מאמין.”
רפי מהסס: “נכון ‘מלה אחת’ ו’רגע אחד' הם סתם דיבור מתוך רומן,” הוא מתקן את דבריו. “אבל בחיי, הייתי מוכן לוותר על כל השירה על כל מוטיב האכזבה, לוא יכולתי להחמיץ את ההזדמנות הגדולה של האכזבה האמיתית.” הוא משתדל לצחוק.
“היית רוצה להאמין בזה, רפי. אבל אינך מאמין. אתה יודע שהשירה היא כל חייך, כמו שהיא כל חיי. כבר לא תוכל לעזוב אותה, אפילו תרצה. טוב שישנן רחלות כאלה – הן נותנות לך את החומר. אבל אל תלך אחריהן. שמע רק לאמת הפנימית ולדחיפה הפנימית. אפילו טוב שאתה רוצה להאמין, שהיית מוכן לוותר על השירה למען רחל כזו. טוב, אני אומר, כי גם אמונה זו, למרות שהיא, כמובן, כוזבת, יש בה בכל זאת כל כך הרבה כנות של רגש, שתעניק לך מוטיב נהדר חדש. כמו שאומר רומיאו של שכּספיר: ‘תלו את כל הפילוסופיה, אם אין בכוחה לתת לי את יוליה!’ – כך גם אתה יכול לכתוב שיר על הנושא: מה טעם בשירה, אם אין בכוחה לרכוש לי את רחל? או – נסה לתת פעם את זה: איך אתה מנסה לברוח מפני השירה, והיא – רודפת אותך. איך אתה רוצה להיות מאושר עם רחל שלך, אך היא, השירה, עומדת על שלה: לא, היא אומרת, אתה שלי. אתה, רפי, היא אומרת, חייב לחיות עכשיו דווקא את האכזבה, ולא את האהבה, כי אני השירה, גבירתך, מצווה זאת עליך. נהדר – נכון? אתה חושב שהייתי יכול לכתוב את מחולות הרועים שלי, עם כל כך הרבה עצב וגעגועים ונופים של סתיו – לולא האהבה שלי אל רותי? דע לך, רפי, שאכזבה וגעגועים הם מצבי־הרוח היסודיים של השירה. רק הם נותנים את הלוך הנפש, את הליריקה האמיתית.”
רפי אינו משיב.
“אגב,” אומר איתמר, “כבר יצא עיתון החברה החדש. תלה את המושכות, ובוא ניגש לראות איך מקבלים אותו.”
“אין מה לראות,” אומר רפי באדישות. “הרי אתה לא נתת הפעם כלום. אז מה יהיה? עוד מאמר על הפעולה מועדת הקרן הקיימת? נוכל לקרוא את זה גם אחר כך.”
“אבל אתה כתבת ולא אמרת לי,” אומר איתמר במעט עלבון. “ואפילו שיר מקורי מאד ולגמרי לא שיגרתי.”
“אני לא כתבתי כלום. וגם אינני חושב שעוד אכתוב מתי שהוא.”
“בכל אופן יש שם שיר אהבה, וחתום עליו ‘חבר קבוצת סלע’. מי עוד כותב שירים אצלכם?”
“אף אחד,” מתמיה רפי. “שמע, זה עסק משונה. בוא נראה.”
הם עולים בדרך המאובקת וניגשים אל חדר האוכל. רפי מציץ פנימה באחד החלונות. בפינת האולם תלוי העיתון, כרגיל, מודבק על מסגרות עץ, וקבוצות ילדים מצטופפות לפניו. הקבוצה הגדולה ביותר עומדת לפני המסגרת האחרונה, ומדי פעם ממהרים שמה קוראים חדשים, מחליפים כמה מלים עם שכניהם, משתקעים בקריאה ופורצים בצחוק קולני.
“נהדר!” בוקע קולה של חדוה מקבוצת ‘אורן’. “אני אומרת לכם שזאת רק פארודיה. אבל כתובה נהדר!”
“ואני לא מבין כלום,” טוען יאיר הקטן מ’נחשונים', שבעצמו כותב שירים. “למה אתם צוחקים?”
“טיפש! את העיתון האחרון עם שיר האהבה קראת?”
“אז מה?”
“אז זהו! זאת התשובה!”
“בהחלט יכול להיות שרפי כתב את זה,” אומרת בלהה, נערה שמנה מקבוצת ‘שלהבת’. “אחרי השיר האחרון שלו, כבר לא אהיה מופתעת משום דבר.”
רחל קוראת גם היא ופונה ללכת, כשהיא צוחקת בקול. ברגע שיצאה, ממהר רפי להיכנס. איתמר נכרך אחריו. הכּוֹל תולים בהם את עיניהם.
“או! זהו, עכשיו נשאל אותו. רפי, תגיד זה שיר שלך?” שואל יאיר הקטן.
“לא,” עונה רפי קצרות ובזעם.
“אמרתי לכם! אתם רואים?!”
“לא אמרתי שרפי כתב. אמרתי רק שיכול היה…”
“טוב שבאו שני משוררים, שיוכלו להסביר לנו, לאנשים פשוטים, מה רוצים להגיד כאן,” אומר ירוחם השחור מ’שלהבת'.
רפי מבקיע לעצמו דרך אל המסגרת. שם מצויר לב גדול מפולח בעץ, ולידו שיר. רפי מתחיל לקרוא: "סונטה לאהבה (נכתב בהשראת היצירות האחרונות על נושא זה בעיתונות, ומוקדש לכל האוהבים ולכל מחברי שירי האהבה ולכל כותבי סיפורי האהבה באשר הם שם).
"בבעור שקיעות להט בלבת הר געש לבבי,
בשלהבת יקוד זהובה מיתמר גיוון…"
רפי מקמץ את אגרופיו קמיצה מבשרת רעות. איתמר מושכו הצידה. “לא כדאי לך למשוך את תשומת הלב לעסק,” הוא משדלו בחצי קול. “אם תקים שערוריה, רק תשים את עצמך לצחוק. ממילא אף אחד לא יחשוב ברצינות שזה שלך, ואם מישהו כן יחשוב – מה אכפת לך? אתה חייב ליצור בלי לשים לב לדעת הקהל. אני במקומך הייתי ניגש לכתיבה עוד היום. כעת רגש האכזבה שלך עוד טרי. לא כדאי לבזבז אותו על סתם מרירות. גם הנפח ממהר לחשל את הברזל כל זמן שהוא לוהט. בעוד כמה ימים יפוג הכאב החד, ואז כבר יהיה מאוחר מדי בשבילך ובשביל האמנות…”
16. 🔗
דפים מיומנו של רפי.
חודש וחצי עבר מאז פתחתי בפעם האחרונה את היומן. בזמן זה כתבתי שישה שירים, שתי אגדות וסיפור. כולם, על כל מחיקותיהם הרבות, כתובים במחברת שחורה עבה, שקיבלתי מיעלה, המחסנאית שלנו. על שער המחברת רשום באותיות קטנות: “מחברת האכזבות”. היום התחלתי להעתיקה לנקי.
מחברת האכזבות. זה חודש וחצי אני נצמד לאכזבה, רוצה לשכור ממנה, למצותה עד תומה. לעזאזל עם ערכיו הספרותיים של איתמר – זהו כאבי שלי, ואני יכול לעשות בו כישר בעיני ובלבד שאתנחם זו.
האומנם? למען האמת – אני גאה בעצמי: נדמה לי שגם בתחום הספרות יצרתי משה. הנה השיר הראשון –
"אלך אל הלילה, כי הוא עילג מללעוג.
אלך אל הלילה, כי הוא סומא מלשחוק.
כי הוא גדול וגלמוד וגאה,
וקודר וקדמון לבלי חוק…"
זוהי, כמובן, רק תחילתו. נדמה לי שיש בה מכוחה של הבדידות. או נציץ, למשל, בשיר השני:
"כוכב אילם ושביל עזוב –
נפשי בם די לה.
וכך אני תועה נזוף
אל תוך הלילה."
עוד בתים הרבה לשיר, כולם באותו משקל נפלא (לקחתיו מ"על הסנה" לשלונסקי). איתמר התרשם במיוחד מן הבית: “ורק בהגיעי הלוֹם / אבין הפשר: / בין רוֹם ותהום – מלבד חלום – / אין גשר.” הוא הציע לי כמה שינויי גירסה: “בין רוֹם ותהום – מלבד גרדום…” או: “בין רום ותהום גושר חלום” (או גרדום). צחקתי. אני חושב שאני כותב שירים הרבה יותר יפים ממנו.
כעבור שלושה ימים כבר באתי אליו בשיר חדש: “אגדה נוגה” – הפעם נסיתי לחקות את “לוֹרלי” של היינה.
"כבר באופק השמש שוקעת.
שב העדר. החורש מוצל.
רק בלב אגדה בלתי נודעת
תהמה, תהמה, לא תחדל…"
האגדה מספרת “אודות עלם צעיר, רם כתפים / זקוף קומה, עם בלורית של זהב…” אשר התאהב בשמש. ומדי בוקר – “עת תצא ברקיע לשוט – / לוא אך פעם ביקוד יחבקנה, / ינשקנה – ובלהט ימות!” הוא יוצא לנדוד בעולם, לבקש את שאהבה נפשו. אך כלום יוכל להגיע אי־פעם אל האופק? “מי יודע סוף הזמר? על חלד / על העלם תשיר אגדה: / עוד לשמש יתעה בתוחלת – / לעולם לא יגיע עדה” אם אתן שיר זה לעיתון החברה – התבין רחל מי היא השמש? איתמר הצליח להתאים לשיר מנגינה רוסית פשוטה ונוגה. היום, בשעת העבודה, זמזמתי שוב ושוב את השורה: “לוא אך פעם ביקוד יחבקנה…” אבל התביישתי להרים את קולי. אינני מיטיב לשיר. אבל אילו הייתי מיטיב לשיר, והייתי שר שיר זה, ואילו רחל במקרה היתה שומעת, והיתה מתרשמת ממנו רושם עז, ואילו…
אחרי כן עלה בדעתי לכתוב שיר על מותן של אשליות. רעיון זה לקחתי משירו של משה טבנקין “בית קברות של חלונות” אף כי יש לי הרגשה, שגם הוא לקח את הרעיון מאין שהוא. יומיים־שלושה ניסיתי לחרוז מוטיב זה בכל הדרכים. בסוף לא השתלטתי עליו. הקצב יצא מפרפר:
"… כי הוא לחיות, לחיות כל כך רצה,
זה החלום שלא רצה להיות חלום.
והוא יחל ליד מושטת – אך מצא
רק לחיצת פרידה קרה: שלום…"
וזה, כמובן, שוב רק סיפור שבדמיון – אני הרי גם ללחיצת יד לא זכיתי.
“כי הוא – / נכלם ומבויש, כמתגנב, בלי קול – / לחש ללב: / אולי? / אולי למרות הכּוֹל? /…מת האולי… / כה פשוט – עד לצחוק…”
ורק בסוף מצאתי את הקצב הקל, המוחק את התוגה בחיוך:
"שחרים לאין ספוֹר עוד יזרחו.
אחד הוא הזמר נשלם.
הן שירים כה רבים ישכחו.
וגם זה וידויי הנכלם."
כן, גם שירים המעלים חיוך כתבתי. ובהם בתים כגון:
"שכלי הגאה – הבנה מידית
הוא הבין מצבו. לא שאל.
נו מובן, לא היתה התאמה הדדית,
וגם לא הבנה ובכלל…
ורק לבי הפותה…"
כמה ימים התהלכתי עם הרעיון להעתיק את כל השירים ולהניחם פעם, במתגנב, בתא ארונה. עד שבא מעשה לידי וריפּאני ממחשבה זו:
כעבור שבוע היה אצלנו שרב כבד באמצע אדר. ליל ירח מלא היה. העמק פרוש לרגלי גבעת המוסד – לבן כלובן הסיד. בבנין הגדול – מחנק עד אין לשאת. בכּוֹל – אי שקט תוסס, עגמה כוססת… החזה מתרחב עד לבלי הכיל… כמובן שאיש אינו ישן, אם כי השעה הולכת ומתאחרת. מסתובבים בבגדי שינה במסדרונות, יושבים על אדני החלונות, נוטלים שמיכות ומכריזים, שהלילה ישנים על הדשא או על הגג, ומהסים זה את זה בקולי קולות, שלא יבוא החצרן לגרש את עזי הפנים ולנעול את דלת הגג… משיחים בקריאות מקומה אל קומה, שרים, מחללים, בקיצור – ערב, אשר, כדברי השיר “נוטה אוהלים ומענה מנדולינות… וחולה מחדש את אשר כבר חלינו…”
כן עכשיו אני נזכר בו בתוגה שבהיתול… אבל אז – כמה מר־מר היה לי בחזה…
כעבור יומיים נכנסתי למזכירות, לראות אם מכונת הכתיבה פנויה, וראיתי שכבר מדפיסים את עיתון החברה החדש. הבטתי בגליון – והנה רשימה שלה. המדפיס יצא לרגע, ויכולתי לקרוא במנוחה. שם הרשימה היה “חמסין בחורף”. קראתי בנשימה עצורה. קראתי פעם ופעמיים. אחר כך יצאתי וחרקתי שיניים.
זו היתה רשימה סרת טעם.
כמובן, אם היא מוצאת חן בעיני (והיא מוצאת חן בעיני, אף על פי שכבר אינני אוהב אותה) עדיין אין זה גורר בהכרח שגם תיטיב לכתוב. ואף על פי כן.
מסופר היה ברשימתה, כמה ‘נחמד’ היה הלילה ההוא. כן, היה זו המלה ששיגעה אותי: כמה ‘נחמד’! כמה נעים היה לשכב בדשא, כתבה, כמה שקט ושליו… כל אותו ערב כתבתי ותארתי אותו לילה ממש – אבל שלי. למחרת בבוקר מסרתי את השיר לאחד מחברי המערכת, ושניהם התפרסמו בעיתון אחד – שירי שלי בצד רשימתה.
כבר השם והמוטו היו הכרזת מלחמה:
“שיר לא מובן על ליל אביב שלא היה, מוקדש לאחת שאינו בשבילה.”
"לא חייתי את שלי עד סוף.
לא אהבתי בארצי עד תום."
(מאיאקובסקי)
"הלילה הזה כה גלמוד. רצה הוא להיות כה לפלא.
מדוע יתום בודד ונזוף כה הלילה הזה?
האופל אטוּם ושותק. החדר מחניק הוא ככלא.
העצב בוכה בחוצות. לא ישקוט הכאב בחזה.
הלילה –
שיכור מצמא!
בוער –
מכמיהה אל שלהבת…"
הינה, חשבתי לי, בשתי מלים אלו ‘שיכור מצמא’ אמרתי את הכּוֹל. אך למחרת הצטערתי: אם ממילא לא תבין – למה נתתי את השיר לעיתון?
"מזמור ומחול למלים
שעצמן הן החניקו לדעת,
שלמות הן השתיקו עצמן
בגרון שרצו בו לרון – – –"
אחרי כן ניסיתי לכתוב סיפור, שיוכיח לי עצמי (ואולי גם לאחרים? האמנם אעמוד בנדרי שלא לפרסם עוד דבר?) שאכן – אהבתי, אהבתי מאד – ודי. ועכשיו שוב אני שקט ונבון.
קראתי לו “סיפור שכולו געגועים”. הרי ראשיתו:
"סיפור זה, שאני בא לספר הפעם, קצת עצוב בתוכנו, מפני שאני גיבורו הראשי, ולא רק מסיבה זו, אלא בדרך כלל… נוסף לכך הוא גם מעט מגוחך – מאותם הנימוקים עצמם.
בראשיתו – אהבתי אותה. אהבתי אותה מאד, לשוא ובעקשנות. ובסופו – בעקשנות ולשוא, אבל מאד המשכתי לאהוב אותה. הענין הסתבך, מפני שהעקשנות היתה דו־צדדית: ביחס ל’מאד' שלי ול’לשוא' שלה.
האם צריך לפרט? הנושא כה נושן ועצוב ונדוש – הלכתי שבי אחרי דמותה ה’שובבה ושובה, גועשה וגאה', כפי שכתבתי בשירים ששלחתי לה בדמיוני. כאשר שמעתי פעם שהדרך הקצרה היא הטובה בדרכים, כתבתי לה מכתב ובו… אבל הרי אתם מכירים מכתבים מסוג זה די והותר… כתבתי, כמה איני יודע להגיד את אשר יש לומר, וכמה טוב היה אילו יכולתי להחזיק את ידה בידי, שאז מיד הכּוֹל היה מסתבר לה… הפלגתי לעתיד ורשמתי, איך אני מבקש לרקום לי חיים פשוטים של פועל ואיכר הקשור למפעל הגדול של עמל ויצירה למען עולם טוב יותר, אבל לא מתוך שאחיה בשיגרה, אלא מתוך שאשתדל תמיד להיות כן ופשוט, לבבי וצעיר ברוחי, וכיצד אני מבקש לחלוק איתה חיים אלה… וסיימתי – גם בכך היה מכתבי מן הרגילים – בסימן שאלה.
לא נעניתי.
ואין פלא בכך, שהרי נהגתי בו, במכתב, כפי שנוהגים על פי רוב בבני סוגו:
לבסוף לא שלחתיו.
חובבי הספרות שבכם ינודו לי ביאוש ובחמלה: בחומר גלם עלוב זה לא יתכן לבנות סיפור כלל ועיקר! כי היסוד החשוב ביותר – העלילה – חסר בו כליל. אכן, – גם אני עמדתי על חיסרון זה. בכל כוחי ניסיתי ליצור עלילה לסיפור. כמובן, לא מטעמי ספרות. על אלה אני מצפצף.
לא, לא היתה עלילה. כי עלילה היא מעשה, ואני רק התגעגעתי. נו, בוודאי, וכי מי מאיתנו אינו מתגעגע? אבל עדיין לא ירדתם לסוף דעתי. גם לא תרדו לעולם. אפילו אני, שאני מיטיב להתגעגע משחר ילדותי, שעברתי את כל שבעת מדורי הגעגועים, לא שיערתי שיש בעולם געגועים כאלה, ושיחוש אותם האדם – וחי.
…עם דמדומים הייתי עומד בקצה המרפסת הגדולה של בנין המוסד שלנו והייתי נצמד אל שבכת הברזל בכוח כזה, שכל דבר זולת ברזל היה נשבר; אך בגלל העובדה המעציבה, שלא היה שם אלא ברזל, לא השגתי כל תוצאות שהן, חוץ מחתכים עמוקים בבשרי מחוטי השבכה…
כשהייתי רוצה להיות מובטח לחלוטין מחברת בני־אדם, הייתי מטפס ועולה לגגון הגבוה ביותר, שמעל לחדר המדרגות. סביב כבר היה מחשיך, אך הבטון היה משמר היטב את חום השמש. הייתי שוכב ונועץ עיני במרחקים המתאפללים ועוטים צעיפים של לילך. חיה כל כך גדולה, עיוורת ופצועה היתה נוהמת ותועה בחזה שלי, פראית ונוגה בפראותה, עד שקשתה עלי הנשימה, עד להכרח המשגע לקרוע אותה משם… לא יכולתי לעשות דבר, רק לנעוץ מבט אילם בחושך ולהדק את שיני, שביניהן היה נתון בשר זרועי. אילם – כל כך אילם הייתי בשעות הללו! כל חיות הבר, כל האריות הגאים והדובים השכולים, ידעו לשאוג ולנהום בצר להם. אני גם לנהום לא ידעתי…"
סיפור זה לא גמרתי. וכי איך יכולתי לגמור אותו, לוא גם רציתי?
לעצב שבהיתול יש קסם מיוחד במינו – קסם עצוב, נוגע עד הלב, מעורר געגועים כשגמ…
(כאן נפסקות הרשימות שבמחברת האכזבות)
17. 🔗
“אתה מוזמן לישיבה, רפי. תפסיק בבקשה לכתוב ובוא!”
“אבל אינני בוועדת הקבוצה,” אומר רפי באי רצון, ושוב נרכן על מחברתו.
“לא חשוב. גם אורי לא חבר, וגם אותו הזמינו,” אומרת עופרה.
“למה, באמת?”
“למה! למה! תבוא ותשמע. מוכרחים לגייס את כל הכוחות. אתה, רפיק, במחילה מכבודך, בטלן אחד גדול! יכולת לפעול בקבוצה, ויכולת לעזור לנו, ואתה עסוק לך תמיד בשירים שלך!”
במורת־רוח גלויה מטמין רפי את המחברת השחורה בתא שבשולחנו והולך בעקבותיה של עופרה.
ה’ישיבה' נערכת על הדשא, לפני צריפו של ישראל. שם כבר יושבים נערים ונערות אחדים. היה יום חמים של אביב, אך כעת – שעה קלה לפני שקיעת השמש – נושבת רוח קרירה.
“הבאת את השתמטן שלנו?” שואל ישראל. רפי לא החליף מלה איתו, מאז נשבע שלא יוסיף להראות לו שירים. הוא מסמיק ומתישב.
“כן, הבאתי,” אומרת עופרה. “יכולים להתחיל.” היא רומזת ליעלה.
“טוב. אז אני אפתח. אני רוצה להגיד שאנחנו, זאת אומרת חברי וַעדת הקבוצה, דיברנו בינינו על המצב, ואני חושבת שלכולכם ידוע, ולא צריך להדגיש, שהמצב רע מאד־מאד־מאד, והייתי אומרת אפילו שהוא מחפיר ואיום, ולא יכול להיות מצב כזה בקבוצה שומרית…” יעלה מדברת בהכרת חשיבותו של הרגע. “והוא מתבטא קודם כול בזה, שרק לומדים ועובדים, אבל אין לנו חיי קבוצה, ונוצרות כל מיני חבורות, וכל אחד מסתגר, ומלגלג… ולכן החלטנו להזמין לישיבה עוד חברים אחדים, שיכולים לתרום את תרומתם. אנחנו מוכרחים ללכד גרעין בתוך הקבוצה.”
“אז מה, גם אני צריך להיות בגרעין?” שואל אורי.
“אתה רואה, כבר אתה מלגלג!” מוכיחה אותו יעלה במבט עצוב.
“כי אני לא אוהב אם סתם מדברים,” מצטדק אורי. “כשאני בא לישיבה, אני רוצה לדעת, על מה אנחנו צריכים להחליט. בטח שאין חיי קבוצה, כי לא עושים כלום. תארגנו כמה מפעלים ויהיו חיי קבוצה.”
עופרה חוששת שהוויכוח יגלוש לפסים צדדיים.
“אורי צודק,” היא אומרת. “זאת באמת מטרת הישיבה: לחשוב יחד על שורת מפעלים. בהתחלה חשבנו שמספיק לערוך שיחה ולהחליט על חיסול ההווי הציני, אבל ישראל שיכנע אותנו, שלא מספיק לבטל, ושצריך למצוא תוכן אחר במקום זה. ולכן הבעיה באמת באיזה מפעל לבחור.”
“חסרים לכם מפעלים? הינה, למשל… טיול גדול לגליל או לירושלים. אין דבר יותר מלכד מטיול.”
“אתה שוכח, שלטיול כזה גדי לא יכול ללכת,” שוב מוכיחה אותו יעלה.
“טוב, אז מחנה. כשיהיה קצת יותר חם – מחנה על חוף הכנרת.”
“כשיהיה קצת יותר חם!” מתמרמרת יעלה. “ובינתיים? מה יהיה בינתיים?”
עופרה מקמטת את גבותיה. היא לא רצתה בוויכוח על קטנות. “זה לא כל כך חשוב באיזה מפעל נבחר,” היא אומרת. “חשוב הרוח, האווירה, ההווי.”
“במחנה גם יהיה לך הווי: בישול ארוחות, רחצה, משחקים.”
“אנחנו צריכים משהו רעיוני – מחנה זה סתם משחק ילדים.”
“אפשר לערוך במחנה הזה שורת שיחות…”
“אז מוטב בכלל – סמינריון. סמינריון במחנה!”
“חכם, ומי יכין לך את כל ההרצאות?”
“מה יש? קצת ישראל ירצה, וקצת נטיל על חברים שונים, ואפשר להזמין מישהו מבחוץ…”
ישראל שותק ומקשיב. יעלה חוזרת על טענתה – בשביל סמינריון צריך לחכות עד אחרי פסח, ועד אז עוד זמן רב.
“אוי.” קופצת עופרה לפתע. “שכחנו לכתוב פרטי־כּוֹל” היא נוטלת מחברת, מבקשת מישראל עט נובע ורושמת: “ישיבה פתוחה של ועדת הקבוצה. על סדר היום – מצב הקבוצה ומפעלים. משתתפים בישיבה…”
אחרי כן נמשך הויכוח. גם סמינריון, מעיר ישראל, צריך רעיון מדריך ומכוון – “סתם הרצאות” אין בהן טעם. ושוב מבול של הצעות – סמינר צופי, לא, “סינתטי” – צופיות וספורט, אמנות – והשקפת עולם! כמו כל הסמינרים של התנועה: משהו על ציונות, על סוציאליזם, הבעיה הערבית ופסיכולוגיה, נכון – רפי ירצה לנו על פסיכולוגיה! אני? מה פתאום אני? בטח אתה, הרי מישהו מוכרח. בכל סמינריון למדריכים יש הרצאה על פסיכולוגיה. בעצם, שואלת עופרה, נצטרך לבחור מהקבוצה מדריכים – עוד מעט, אפילו, נכון, ישראל?
שאלה זו מעוררת עניין והתרגשות: עוד לפני שנה היה להם מדריך – וכבר יהיו הם עצמם מדריכים.
“ואני אומר לכם, שלא טוב שאין לנו מדריך גם עכשיו. גם קבוצה יותר מבוגרת צריכה הדרכה תנועתית!”
“חכם, מי יכול להדריך אותנו?”
“מה יש? אפשר לבקש מישהו מבוגרי המוסד שבקיבוץ. הם מתארגנים שם באיזו ‘חטיבה צעירה’. שיתנו לנו מדריך.”
“אולי אמנון?”
“לא כל בוגרי המוסד הם כמו אמנון.”
“אבל אלה שיכולים להיות מדריכים, כבר מזמן יש להם כל מיני תפקידים בקיבוץ ולא רואים אותם כאן, במוסד.”
“ישראל, למה לא תפנה אליהם? תגיד להם שזה חשוב כמו תפקיד בקיבוץ.”
“זה לא עומד בסתירה,” אומרת עופרה. “יכול להיות לנו מדריך, ובאותו זמן אנחנו יכולים לארגן סמינריון להדרכה – כולם לומדים כל מה שמדריך צריך לדעת, ואחרי כן בוחרת הקבוצה חבר אחד או שניים שידריכו בפועל.” עופרה מאד היתה רוצה להיבּחר.
“אבל זה הכּוֹל יסתדר רק בקיץ. ובסמינריון בעיקר שומעים הרצאות,” אומרת יעלה. “וזה גם כן לא כל כך מלכד את הקבוצה.”
“אתם, רבותי, צריכים לדעת,” מעיר ישראל, “שחיי קבוצה אינם נבנים ביום אחד, על ידי מפעל גדול חד־פעמי. חיים העשירים בתוכן ובחוויות אפשריים רק אם כל אחד נותן לקולקטיב משהו מאישיותו.”
דבריו אינם מובנים, אך רפי מתרשם מהם מאד.
“ישראל צודק,” הוא אומר. “כל הרע בזה שאנחנו לא נותנים מספיק לקבוצה. כל אחד מסתגר, מתבייש, מחפש לו פתרונות פרטיים משלו. שמעתי שיש קבוצות, שיש להן אפילו יומן משותף…”
“כן, כן,” משסעת עופרה את דבריו בהתלהבות (סוף־סוף עומד הדיון להתרומם!) “רפי מתכוון לספר־חיים. זה מפעל נפלא שמוסיף המון לקבוצה.”
“על מה צריך לכתוב בספר החיים הזה?” רוצה אורי לדעת.
“צריך! בכלל לא צריך! כל מי שמרגיש צורך לספר משהו לקבוצה – על עצמו, על איזו חוויה שהיתה לו, על משהו, שהוא רוצה שגם אחרים יידעו – הוא כותב.”
“אנחנו עוד לא הגענו לרמה כזו,” אומרת יעלה בעצב.
“לא חשוב, ננסה! נציע לקבוצה! או אפילו – נחליט כאן, בינינו, שאנחנו, כמה חברים, מתחילים בספר־חיים – מי שירצה יצטרף…”
הישיבה נמשכת עוד שעה ארוכה. בזה אחר זה נזכרים במפעלים שונים, שקבוצות אחרות ביצעום בהצלחה, ומציעים גם אותם.
“אפשר להכין מסיבה של יצירה עצמית – רק יצירות שלנו. תיאטרון בובות, פנטומימות, הופעות ספורט, מקהלה – אחת הבנות בוודאי תצליח להלחין איזו מנגינה…”
“ואני אומר לכם – משפט ספרותי! רק צריך למצוא ספר מתאים.”
“ולא ספר גדול, שכולם יספיקו לקרוא.”
“בוודאי. אבל יכולנו גם ללכת לכפר הערבי, ולארגן שם קבוצה של נוער ערבי. אין בכלל מי שיטפל בהם.”
“ונוער יהודי חסר? אפשר ללכת למושבים השכנים, להקים מועדונים, לארגן משחקים…”
“זה לא עומד בסתירה. אפשר גם קבוצה כזאת, וגם…”
“מועדון! להקים מועדון!”
“נתגייס לעבודה, את הצעצועים נכין בעצמנו, בנגריה.”
“ואני אומר לכם, שמכל הדיבּורים האלה לא ייצא כלום,” אורי מסתייג.
אחרי דיון נוסף רושמת עופרה את הסיכּום: “ועדת הקבוצה קוראת למאמץ עליון ולשיתופם של כל החברים, כדי להציל את הקבוצה ולקדם אותה.” אורי מעיר, ש’להציל ולקדם' הוא צרוף טפשי. הערתו מתקבלת, והמלה ‘להציל’ נמחקת, ובמקומה באה ‘ללכד’. “לשם כך מחליטה ועדת הקבוצה להציע בשיחה הקרובה שורת מפעלים, אשר יעמדו מדי פעם במרכז חייה של הקבוצה, מפעל אחד בחודש, בערך.”
שוב מעיר אורי שזה יותר מדי. “הלואי שנעשה מפעל אחד כל שלושה חודשים.”
הערה זאת נדחית.
"המפעלים המוצעים:
1. מחנה וסמינריון רעיוני־צופי־חינוכי, לקראת בחירת המדריכים. אחראית להכנת הצעה מפורטת – עופרה."
ישראל מעיר, שסמינריון זה יוכל להערך רק בקיץ, ואילו את המדריכים יצטרכו לבחור לפני כן. על כן מחליפים את המלה ‘לקראת’ ב’עם בחירת' וגו'.
2. מסיבה מוקדשת ליצירה העצמית. כל חבר קבוצה חייב להשתתף (בתור יחיד או בקבוצה קטנה) במשהו שיבטא אותו. אחראית – הוחלט להציע לרותי, אם תסכים. אם לא תסכים – הוחלט לחייב אותה.
3. ספר־חיים. הוחלט להתחיל מיד, בלי להביא לאישור השיחה. בתור מפעל לא מחייב – אחראי על קניית הספר והתחלת הכתיבה – רפי.
4. משפט־ספרותי. יש לחפש ספר מתאים. אחראית – יעלה."
בחוץ כבר החשיך, בעת שקמים והולכים לאכול, כשכולם מלאי התלהבות.
רפי מחפש דרך לומר משהו לישראל, לחסל את פרשת היחסים המתוחים ששררו ביניהם לאחרונה.
“ישראל, אתה כמעט לא השתתפת בדיון. אתה לא סבור שהתוכניות האלה יתרמו… זאת אומרת, יוסיפו…”
ישראל מדליק לעצמו סיגריה. עופרה נעצרת, כדי שתשמע גם היא מה ישיב. השאר מתרחקים והולכים אל חדר־האוכל.
“שמעתי הרבה הצעות, רבותי,” אומר ישראל, והפניה “רבותי” מוזרה, מפני שרק עופרה ורפי מאזינים לדבריו, “אבל לא שמעתי את ההצעה. אף אחד מן המפעלים האלה לא ילכד את הקבוצה ליכוד של אמת, ולא יעלה את הבעיות האמיתיות של נוער מתבגר בימינו, את תפקידיו האובייקטיביים. אתם רוצים ללכד את הקבוצה – לקראת מה? אתם רוצים לצאת חוצץ נגד חבורת המסקראדים – במה?”
רפי ועופרה עומדים נבוכים.
“אז מה אתה מציע?” שואלת עופרה בקוצר־רוח.
“אינני מציע.”
“אם אתה לא מציע – אז מוטב ש… אז מוטב ש… שכן תציע.” בעצם רצתה לומר דבר אחר.
כשמגיעים רפי ועופרה אל חדר האוכל, עדיין היא כועסת.
“אני לא מבינה אותו, את ישראל. תמיד משהו לא טוב לו.”
רפי מהורהר. לבסוף הוא אומר: “ואני אולי כן מבין. הוא לא רוצה שנהיה שאננים ושבעי־רצון מעצמנו.”
“טוב, אבל בתור מחנך הוא לא יכול לדבר ככה.”
“אולי הוא באמת איננו מחנך טוב… אבל אני די מעריץ אותו.”
עופרה אינה משיבה, ורפי ממשיך להרהר בדברים שאמר. ברור, ש’די מעריץ' היה צירוף טיפשי. לראשונה רפי חש, שיחסו לישראל מורכב ומסובך: הערכה? בוודאי. ביקורת, טענות, ראיית חולשותיו? – גם זאת. טינה ללא סיבה הגיונית? – אף היא. ונוסף לכל אלה – גם משיכה סתומה, רצון בלתי מובן ומעורב בתרעומת, לזכות בחיבתו ובתשומת־ליבו.
18. 🔗
דפים מיומנו של רפי.
היום הוצאתי שוב את ‘מחברת האכזבות’ וקראתי את השורה האחרונה, שכתבתי לפני קראו לי לישיבת ועדת הקבוצה: “לעצב שבהיתול יש קסם מיוחד במינו, קסם עצוב, נוגע עד הלב, מעורר געגועים. כשגמ…”
ברור שלא אוכל להמשיך בה, אבל רציתי, לפחות, לחבר כמה משפטי סיום. לשוא. מה, בעצם, רציתי אז לכתוב? בוודאי: “כשגמרתי” ואחר כך, כנראה – “לכתוב את הסיפור” – אבל מה הלאה?
איתמר אומר שהחמצתי סיכוי גדול. מוטב היה, הוא אומר, לולא הלכתי אז לאותה ישיבה. לא טיפחת מספיק את האכזבה שלך, הוא אומר, ובזבזת אותה. מי יודע מתי שוב תזדמן לך אכזבה טריה וחריפה שכמותה? אחרי כן התפייס ואמר, שגם בסיום קטוע זה יש חן פיוטי מיוחד במינו, בבחינת “ושירת חייו באמצע נפסקה…”
כשאני חוזר וקורא ב’מחברת האכזבות' מפעמת בי ההרגשה הטובה שיצרתי משהו, ושיצירה זו ריפאה אותי. פג הכאב החריף. שוב לא די לי בכוכב אילם ובשביל עזוב. איתמר אומר, שיש לכך הצדקה, רק בתנאי שאמצא לי מוטיב חדש. הייתי בחיפה וקניתי ספר־חיים לקבוצה – חוברת בעטיפת עור מהודרת. בדרך חשבתי במה אפתח. אם לצאת ידי חובה, די שאכתוב על מטרת הספר: זהו היומן שלנו, של הקבוצה, שיעלה את המשותף בחיינו. כל אחד יוכל לתת בו את עצמו לקבוצה. טוב ויפה. אבל אם כן הרי יאמרו לי – נאים דברים מפי עושם, פתח אתה ותן דוגמה לאחרים. לאיתמר יש עצה פשוטה: כתוב, הוא אומר, שיר בשם “אני”. ואפילו התחלה הציע לי:
"בן אני לשעת ערביים / עת היום ישק כנף ליל,
עת יאדימו השמים / ארץ עת תתכס בצל.
בי תקוות זריחה יוקדת / נהי שקיעות דומע בי…"
בשביל “יוקדת” עדיין לא מצאנו חרוז (אולי משהו מעין "שביל נכר, נתיב מולדת) אך “בי” יתחרז טבעית עם “ליבי.” סרבתי. הבעיה המרכזית הניצבת לפני כעת: היש מטרה לחיים, שאוכל להאחז בה מעבר למשבר הפרטי שלי, מטרה שתיתן לי עוגן בשעת המשבר הזה, כפי שהגדיר זאת ישראל?
אין מטרה לחיים, חוץ מהחיים עצמם, חוץ מן השיכרון מהם. נימה זו מצאתי בשיר של מאיאקובסקי (“הקשיבו! / הרי אם נדלקים כוכבים / משמע: יש מי / לא יוכל לשאת את יסורי האין כוכב…”) ובשיר של אברהם בן יצחק (“אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד”). כמה חבל שלא אני כתבתי שירים אלה!
היום, לאחר שלושה ימי לבטים, כתבתי משהו. קראתי לו:
"הקשיבו! (השקפה בלתי תכליתית על תכלית החיים)
הקשיבו,
עוד בטרם אהבנו דיינו,
עוד טרם שלנו חלמנו עד תום…"
זהו אחד הקטעים בו הושפעתי ממאיאקובסקי. בסיום השתדלתי לחקות את בן־יצחק:
“ולכן רק, אולי, / געגועים עוד יעוֹרוּ, / וזמר בלב, / שתמים הוא מאד: / אשרי הזורעים / לעולם לא יקצורו. / כי ליבם לא ישקוט. / כי ירחיקו נדוד…”
הייתי מאושר בהצלחתי – אך כבשתי את יצרי ולא הראיתי את השיר לישראל. איתמר התרשם מאד, ויעץ לי לכתוב סדרת שירים על נדודים, בשם “שירי ההלך,” הנדודים והבדידות, הוא אומר, מבטאים את הרגשות העמוקים ביותר של האדם.
לאחר כמה ימי מאבק יכולתי לו, לשיר החדש. קראתי לאיתמר את הבית הראשון:
“נא היה לו לפה! / הוא אילם בלעדיך. / נא היה לו לפה, / כמו לכל האילמים. / כבר שוקעת חמה / בין בלויי ערפיליך, / ופצועי ארגמן / עננים.”
איתמר קרא פעמים מספר. מיד ראיתי שאינו מבין את השיר כלל והדבר גרם לי (לתמהוני) הנאה רבה.
“יש בו משהו,” אמר לי לבסוף. “‘אילם בלעדיך’ ו’פצועי ארגמן' הם צרופים מצוינים.”
לא התאפקתי ואמרתי לו:
“ואני בטוח שבכלל לא הבנת אותו. תגיד לי, למשל, מה זה – ‘נא היה לו לפה’? מי צריך להיות לפה למי?”
חשבתי שיתבלבל. אך הוא ענה:
“אוי, רפי, בכל זאת עדיין לא נגעת בלב השירה, כמו שאומר אלתרמן על העצים: ‘אינני רוצה לכתוב אליהם. רוצה בליבם לנגוע’. זוהי גדולתה של השירה האמיתית: היא נוגעת בליבם של הדברים. הסתום שבשיר שלך נוגע בלב הסתם של ההויה. לוּ הכול היה מובן בו, שוב לא היה שיר.”
לבסוף מסרתי לו את ה’מפתח' – שמו של השיר: "שיר על סער, על עובר־אורח ועל געגועים.' הוא מסביר הכול: ‘נא היה לו לפה’ = נא היה אתה, הסער, לפה לו, ולעובר האורח. ‘כי אותם הוא כבש’ = הוא, עובר האורח, כבש אותם, את הגעגועים.
"נא היה לו לפה!
כי גאה הוא בנך.
כי אותם הוא כבש,
ויאהב רק אותך.
כי בוכים הם עוד בו וצמאים למלים.
נא היה לו לפה! כה רבים האלמים"
השיר על עובר אורח וכו' (אפילו אין לי סבלנות לכתוב את שמו המלא) איננו שווה פרוטה מחוקה. חבל על כל רגע שהקדשתי לו.
היום קראתיו לפני גדי ואורי, כדי לראות איך מקבלים אותו ‘האנשים הפשוטים’, כלשונו של איתמר. גם הסברתי להם באריכות את המפתח. אורי אפילו לא רצה לשמוע א השיר עד סופו אמר:
“אח, שטויות!” והיבּיט בי בכל כך הרבה בוז, כפי שלא היבּיט בי אדם מעולם.
“אבל למה?”
“ככה, אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה טיפשי.”
“שמע, ילד,” התערב כאן גדי, “תראה לי בכל העולם כולו ולוא קבצן אחד זקן ואילם שאוהב את הסער. כבר שמעתי על קבצנים זקנים רבים שרוצים שיהיה להם נקניק חם לפה, אבל עוד לא שמעתי על אחד שרוצה סער לפה. ככה יכול לכתוב רק מי שאכל טוב־טוב ארוחת ערב ואין לו מה לעשות.”
“בכלל לא מדובר על קבצן זקן אלא על עובר אורח. וגם איננו אילם ממש אלא באופן סמלי. חבל מאד אם לא הבנת את זה.”
“אהה! לא קבצן, אלא מטייל מחוג ‘חובבי הטבע’! אילם באופן סמלי. נפלא! שמע ילד, כתוֹב על דברים של ממש, שאפשר להבין אותם, ולא על מטיילים חובבי טבע, שאילמים באופן סמלי. גם אמרת שהוא בנו של הסער. זאת גם כן אבהות סמלית? מלבד זה יש לי עוד טענה לשיר: הוא ממורמר. אני לא אוהב אנשים ממורמרים, ושירים ממורמרים על אחת כמה וכמה.”
נשמתי נשימה עמקה, התאמצתי לחייך, ואמרתי:
“ואתה בעצמך רצית ליסד את אגודת רואי השחורות, פסימיסטים בלעז!”
“ובאמת לא יסדתי. אדרבא, עוד מעט נייסד את אגודת רואי הוורודות, בלעז – אופטימיסטים.”
על כּורחי צחקתי. שלחתי בו מבט רב משמעות ואמרתי:
“רואי וורודות? ועוד בירח אייר, מאי בלעז? הגם גדיאל רועה בשושנים? אם בארזים נפלה שלהבת…”
אולי באמת אינני כותב על הדברים הנכונים ובצורה הנכונה?
קראתי את ‘יומנו של קוסטא ריאבצב’ הוא כותב על דברים אחרים לגמרי מאשר אני. אולי צריך להיאחז רק בתופעות במאורעות, ולנהל יומן כך: “יום רביעי, 25 במאי. הבוקר אחרתי מעט להתעמלות. שיחקתנו ב’מי מפחד מן הפטר השחור.' זהו משחק לילדים בני עשר, ובכל זאת רק עכשיו אנו נהנים ממנו הנאה שלמה. כשהייתי ‘פטר’ רדפתי אחרי יעלה, והיא צעקה בפחד ובשמחה, וכשבסוף תפסתי אותה, התנגשנו בשטף המרוצה, ונתקלתי בחזה שלה, ושנינו הסמקנו. בשעור למוזיקה הפריעו מאד, ובנימין הרזה עזב את הכיתה. גדי קרא לו ‘הרזה’ על משקל שמותיהם של מלכי צרפת: קרל הפטיש, פפין הגוץ, לואי הקדוש, פיליפ היפה ובנימין הרזה. ישראל הירצה על תורתו של ליסנקו, מה קיבל מדארווין, ובמה הוא מתנגד לו. לי ברור, שתכונות נרכשות מוכרחות לעבור בתורשה, לפחות חלקית, ואינני תופס איך אפשר לחלוק על כך. בשעת העבודה בסככת המכונות נתנו לי לתקן ולנקות את מפזרת הדשן. מחר יתחילו בתיקון יסודי של אחד הטרקטורים, ואז בודאי אלמד משהו חדש. בערב…”.האם כך צריך לנהל יומן? הרי גם אלה אינם החיים הממשיים, אלא לכל היותר, קליפתם החיצונית. לא תמיד מספרים פני הנהר על זרמי המעמקים.
אני מבקש את זרמי המעמקים.
היום שאלה אותי עופרה, מה בדבר כתיבת הפתיחה לספר החיים. אמרתי לה במעט רוגזה, שבוודאי אכתוב בקרוב. נדמה לי, ששוב אינה סומכת עלי, וחושבת לפנות אל מישהו אחר, או שבעצמה תכתוב.
אמש נתגלע ויכוח גדול ביני ובין איתמר. שעה ארוכה טיילנו בחצר הלוך וחזור, ודיברנו. לבסוף סיכמתי במשפט אחד: השאלה היא, אמרתי, אם צריך לעסוק באמנות למען החיים, או לחיות למען האמנות? איתמר אומר שזוהי העמדת דברים פשטנית, ושהוויכוח גדול ועמוק יותר. הרגשתי שהצדק איתו. החלטנו שכל אחד מאיתנו יסכם את דעתו בקיצור ובתמצית, ויקרא לסיכום זה ‘אני מאמין’.
כל הערב ישבתי וניסיתי לסכם את דעותי. בעצם במה אני מאמין? אפילו במה להתחיל לא ידעתי. אולי אינני מאמין בשום דבר?
היום, יום חמישי, 4 ביוני, נערכה חגיגת חג הבּכוּרים, והיא משותפת למוסד ולקיבוץ. מחוץ למשק, בשדה, הקימו חצי גורן גדולה של חבילות קש, בתווך – במה, עליה ישבו השופטים והקריין, ולפניהם עבר מסע ארוך של מכונות חקלאיות ועגלות מקושטות המייצגות את הרפת, את הלול ואת שאר הענפים. אורי ויוסי וכל השאר היו מתוחים מאד לדעת, מי יזכה בפרס – ענף מהקיבוץ או מן המוסד? לעומתם התווכחו הבנות, אם עדיפה קבוצת הרקדניות מן המוסד או מן הקיבוץ? הוויכוחים כשלעצמם לא היו חשובים בעיני בכלל, ובכל זאת נראו לי תמימים וטובים וחלק מן החג: חג אדמה, חג הקציר, חגם של יוגבים. איתמר ניגש אלי ואמר לי בשקט בשעת הריקודים: הבט כמה נפלא! בדיוק בשביל המוטיב הכפרי־תנכי שלי."
ובאמת – כאילו ניחש זאת מראש – הציגו קטע ממגילת רות ומסכת ריקודים משיר השירים. יש איזו אחדות נפלאה של אדמה, יבול ואהבה. לפני ימים אחדים קראתי שיר של אלתרמן, ושורה אחת שבו רודפת אותי ואינה מרפה ממני:
"היי לי שם נרדף, ברוח ובזמר,
לכל אשר גאה וייף לאין מרפא."
עולם ומלואו בתריסר מלים. שוב אותה אחדות פלאית של נערה ואהבה (‘היי לי’) טבע (‘ברוח ובזמר’) נעורים ואמנות (‘כל אשר יגאה וייף’) ו – עצב (‘לאין מרפא’). כנראה זוהי אחדות עתיקה וחדשה תמיד, ומונחת ביסוד חיי אנוש. נתעצבתי מאד. נוכחתי לדעת, שבחיי שלי לא הצלחתי ליצור אחדות זאת. לוא יכולתי לפחות לכתוב עליה!
כנראה באמת לא אוכל לכתוב עוד.
היום כתבתי! זה עתה חזרתי מן החורשה, ובכיסי הפּיתרון, הסיכום, הדרך, המטרה – הכול! זהו יום גדול, יום מפנה בשבילי, ובמיוחד אני מציין את תאריכו – שבת, 13 ביוני. אתמול, ביום שישי, גמרתי את כל השיעורים, לא נשארתי לרקוד במסיבה, הקדמתי לשכב לישון; הכינותי מבעוד יום תרמיל־צד, פרוסות לחם אחדות, נייר, עיפרון, ושתי אשכוליות שסחבתי מן המקרר. נדרתי נדר: בבוקר אני יוצא לחורשה, לפינה נידחת, ואיני זז משם, עד שאצליח לכתוב משהו.
מרוב התרגשות התעוררתי כשאך האיר השחר. התלבשתי, לקחתי את תרמיל הצידה ויצאתי. בלילה ירד טל רב, והיה קריר. הסתובבתי בחורשה (היה קר ורטוב מדי בשביל לשבת), הקשבתי איך מתעוררות הציפורים בגיא, וכמובן לא יכולתי לכתוב כלום. ניסיתי לחשוב בינתיים מה אכתוב אחר־כך, כשיתחמם קצת בחוץ ואוכל לשבת, ולא יכולתי לרכז את מחשבותי כלל. הייתי מיואש לחלוטין. אבל החלטתי לכתוב ויהי מה, ויהי דבר גרוע שבגרועים, חסר טעם, פסולת, מוקצה מחמת מאוס – ובלבד שאכתוב ואהיה פטור מנדרי. הרי איני חייב להראות לאיש את אשר יעלה עטי – אכתוב, אקרע ואשליך לנחל.
התישבתי, והתחלתי כותב. בלא לחשוב. בלא לחרוז. בלא לשקול מה ועל מה אני כותב. אחר כך חזרתי וקראתי – וראה זה פלא: כאילו זז הקרח. הכתוב מצא חן בעיני. התחלתי לעבד, לשפר, ללטש – וכעבור שעתיים־שלוש נשלם הכול.
מעתה משׂיחות השורות את סיפורן הן, אך אינן מספרות בכמה יסורים ובכמה עמל נכתבו, בכמה מחיקות וקשקושים ראו אור עולם.
הייתי שיכור. אמרתי: חיים, נערות, עולם, אהבה, עבודה, אדמה, טבע, צחוק, חברים ורֵעים – מחוּל לכם, אני מפויס עם כולכם. כולכם שלי ואני שלכם.
אני מאמין.
לחיות – פירושו האחד והמושלם הוא: ללחום, ליצור ולאהוב. אי אתה יכול לוותר אף על אחד משלושת אלה, לפי שהם אחד:
לאהוב – פירושו: פירושו ליצור.
ליצור – פרושו ללחום.
וללחום – הרי זה בחשבון אחרון תמיד – לאהוב.
אין זה שעשוע מלים בעלמא. זהו ה’אני מאמין' שלי.
העולם בו אנו חיים גדול מאד, וכעת – גם נבוך מאד. רבים תועים בו בלי דרך:
מהם חיים שפלים ואפורים, נצמדים בציפּוֹרניים נואשות לפרנסת־מעט, ועימה ועם סבלותיה הם מידרדרים מטה־מטה;
ואחרים, השובע מעיק עליהם, והם נחנקים בו, ושוב אינם רואים טעם ותכלית בחיים;
ויש תועים בדרכי החיים, צמאים למצוא את שלוותם בקירבּם פנימה, ואינם מוצאים. אם בעוֹלם איננה, איך תימצא בקירבם? ואם בקירבם איננה – איך בעולם ימצאוּה?
והלוא זהו מוֹתר האדם מן הבהמה: יש לאל ידו להציב לעצמו יעוד, אשר ירימנו מאשפות ויתן תכלית וטעם לחייו.
זהו הקשר אל מפעל. אל תנועה.
רק רעיון חי – כלומר: לוחם – יוכל לשמור את האדם משקיעה ומניוון במלחמת קיום נואשת, מן המחנק של שובע משתק, ומן החיטוטים ולבטי השוא התלושים מן החיים – מכל אלה שראינום גואים ועולים עם המשבר בתרבות המערב.
אבל אין די במלחמה על רעיון. שהרי לא יוכל הלוחם לוותר על היותו אדם, ושבע עליו להישמר, פן יהפך לעבדו של רעיונו, פן יחשל לעצמו במו ידיו כבלים חדשים – בעצם תנופת השחרור הגדולה.
עליו לחיות חיי יצירה.
וחיי יצירה הינם חיים, בהם נוטל האדם מן העולם ומעניק לו, משקיע את עצמו בתוכו ונבנה, בה בשעה, ממנו.
ומכאן תשתלב מלחמת החברה במאבקו של הפרט על אופיו ועל חייו – בחינוכו העצמי.
עליו ללמוד איך לבנות את אופיו ואת אישיותו מתוך שפע החוויות שמעניקים לו החיים ואת אלה להאציל שוב על חייו: על עבודתו, על חבריו ועל רעיונו, שלמענו הוא נלחם.
ברעשית עמד במרכז עולמו של האדם האני.
“אבא ואמא נוצרו כדי לאהוב אותי” – אומר הילד.
אך המאבק על חיי היצירה מרים את האדם ומלמדו את האתה ואת האַתּ.
ואז הוא לומד לאהוב.
רק חיי יצירה יוכלו לתת לו את כוח ההתחדשות הגדול, הדרוש – לבל תשקע אהבתו מפסגות החלונות של ימי נעוריו אל מישורי שגרה נטולי חזון.
וכאן ישאפו האהבה והיצירה (גם כל עבודה, כל תקוה וכל מעשה אנוש שנעשו בכל לב – יצירה ייקראו) אל מרחב של חיי אושר, וחיש מהר יעברו את תחום האני־אתה־ואַתּ עד כי יגיעו אל תחום האנחנו וישיגו את גבול האַתם.
ואז שוב יקומו כל בעיותיו של עולם זה במשנה חריפותן.
כי כל עוד לא יפתור העולם את בעיותיו הכלכליות בדרך של שיתוף, של שוויון ושל תכנון, וכל עוד לא יסולקו בכך המכשולים הכלכליים והחברתיים מדרך התפתחותם של הפרט ושל הציבור – יעמוד המאבק החברתי במרכז חיינו, ולא פעם יאלצנו לנתוֹש ולנתוֹץ ולהאביד ולהרוס – כדי לבנות ולנטוע: למען היצירה, למען האהבה.
כך מתלכד כל זה למעגל אחד מופלא של חיי אנוש.
מהם ובהם האמנות.
היא תשקף את דרכו של האדם אל חיים אלה.
את לבטיו בחיפושם.
את רשמיו מהם.
את צמיחתו.
לפי הצער – השכר! הלילה העתקתי את הכול לספר־החיים (רציתי להיות מוּבטח לחלוטין, שלא יפתיעוני) והינחתי אותו במקום שנקבע מראש – בארון הגדול שבכיתה, במשך כל השיעורים פחדתי פן יגש מישהו לקחת מחברת ויגלה את ספר־החיים דווקא בשעת השיעור. אבל הרגישו בו רק אחר הצהרים, ומייד עברה השמועה וכולם קראו. אחרי כן באה אלי עופרה לחצה את ידי ואמרה
“יופי!” היא התרשמה במיוחד מן ה’אני מאמין'. גם יעלה אמרה לי בחדר האוכל: “וי, רפי, קראתי את מה שכתבת! זה נפלא! שמע, אתה ממש משורר!” רחל עמדה גם היא בחדר האוכל, לא רחוק מאתנו. אולי שמעה? בוודאי שמעה. וכדי להשלים את נצחוני אמר לי ישראל הערב:
“נו, סוף־סוף כתבת משהו שאפשר לקרוא.”
כמעט פקעתי מרוב אושר.
הרגשתי איך צמח בי משהו חדש עם כתיבתה של מחברת זו, ועל כן אקרא לה: ‘מחברת הצמיחה’.
לראשונה חשתי כמה נפלא לזכות בשבח על דברים שיצרת. הייתי רוצה לכתוב עוד ועוד, בשביל לפרסם, להתפרסם, לשמוע “אוי, זה נפלא” לא רק מפי עופרה ויעלה, אלא גם מפי רחל, מרותי, – – – הוי עולם, עולם –
"כמוך גם אני עד מוות מאוהב
בכל נערותיך אדומות הלחי!"
19. 🔗
עבר חודש.
הדרך העולה אל גבעת המוסד מוארת עדיין באור שמש, אך זו כבר קרובה לשקוע מאחורי צמרתו של האלון הזקן. מעבר לגיא, ליד קשתותיה ההרוסות של ח’ירבת אבו־שושא. אצל הבית באחרון שבבתי הקיבוץ, מקום שם מתרוממת בדרך אל הגבעה, צומחים כמה עצי שיטים דוקרניים. בצילם עומדים איתמר ורפי.
“בכל אופן הם צריכים להגיע עוד מעט,” אומר רפי ונותן עיניו בשעונו.
“ואם לא תהיה בדיוק בשעה שהוא חוזר?” שואל איתמר במעט תרעומת. “ואם תראה אותו עשר דקות אחרי שיגיע, הפסיד הרבה? ממילא יתאספו כאן עוד מעט כל המסקראדים וֹתתחיל המסקראדה.”
“אבל הבט, איתמר. הורידו לו את הגבס לאחר ששכב כמה חודשים, עכשיו שוב יוכל ללכת, אנחנו חברים וותיקים…”
“נו, טוב. אתה מבחינתך צודק לגמרי. רק רציתי שנוכל לדבר עוד קצת בלי שיפריעו לנו. וכאן תיכף יתחיל הרעש. הרי תצטרך להודות: כל המסקראדים האלה, שאתה תמיד קצת מקנא בהם – בסופו של דבר הם רק חבורה רועשת והמונית, שאתה שמחפש את דרכך בשירה, מוכרח להתרחק מהם.”
“אתה טועה במשהו, איתמר,” אומר רפי חרש. “אלא שעוד אינני מצליח לתפוס איפה הטעות, מפני שאתה אומר כל כך הרבה דברים נכונים. אבל החיים הפשוטים והבריאים דווקא אוהבים את הרעש. לפעמים נדמה לי שהתרחקתי מהם, ואני רוצה לחזור…”
“השירה לא תניח לך, רפי.”
“אולי דווקא השירה תביא אותי לכך. שוב אינני בטוח אם עדיין אני אוהב את רחל. אבל ברור לי, שכל חיי אחפש מין רחל כזו, מין רותי שכזאת: עינים צוחקות ושער קצר, שתמיד משתרבב על המצח, או צמות שובבות, המתנפנפות בריקוד. הדרך לאדמה, לפשטות, להארמוניה של האדם עם עצמו ועם העולם – ולמין רחל כזאת – זו אותה דרך. אני רוצה בריעוּת, איתמר, באהבתם של גדי ושל אורי, של רחל ושל רותי, ושל כל אלה שדומים להם.”
“ובכן – היית רוצה להיות כמו אמנון?”
“הייתי נותן הרבה, לוא ידעתי לרקוד כמוהו… אל תצחק… נסה פעם לרקוד עם נערה שמוצאת חן בעיניך, או להסתובב במעגל של הורה עם חברים, שאתה מרגיש שהם חברים…”
“זאת האובייקטיביות של ישראל שלך. אל תשכח שהוא מורה לפיזיקה. זכור, שתפקידו לחנך אותך להיות נמלה, כמו שאמרת מצוין בסיפּור שלך.”
“אבל גם אמרתי שם משהו על ענקים.”
“אח, רפי, הרי זו היתה רק החותמת של ‘כשר מטעם הרבנות’ בשביל האידיאולוגיה. רצית להראות, שאתה בכל זאת חבר קיבוץ טוב וחבר תנועה נאמן, ולכן כתבת, שחברי הקיבוץ אינם רק נמלים אלא לפעמים, כשמכבים את האור, נראים הצללים שלהם כמו ענקים”. ברגע זה נשמעת מלמטה, מבין בתי הקיבוץ, קריאתו של יוסי: "הוא בא! הוא בא! " וכבר רץ יוסי במעלה הדרך, יחף, במכנסים קצרים ומופשלים, ועיניו נוצצות.
למעלה, במקום שמגיעה הדרך אל ראש הגבעה, נראים עוזי, עמוס ורמי. עוזי, ההולך ראשון, שורק בקול רם, ומסתכל בכל העולם, כאילו ביקש להזמינו לקרב תרנגולים. אחריו פוסע עמוס, שגילח את שׂער־ראשו לקראת הקיץ, ועל כן יש לאוזניו הבולטות, לפיו הגדול ולזיפי השלף שבפניו מראה פלילי. ורמי, דק, צנום ומפלבל בעיניו, מפגר אחריהם, וטוען:
“ואני אומר לכם שהוא עוד לא בא. לא היה שום אוטו על הכביש. יוסי סתם מתח אתכם.”
“אבל ראיתי מקודם שמכונית טקסי נכנסה לחצר,” מעיר עוזי.
“הטקסי דווקא לא נכנס לחצר, אלא נסע הלאה. במיוחד עקבתי אחריו.”
הפעם אין לו מזל, לרמי: ברגע זה נראית בקצה השדרה מכונית המתקרבת לאיטה ואחריה הולך עמוד של אבק מיתמר.
“אחת אפס,” מסכם עוזי. “חבל שלא הספקנו להתערב.”
“ואני אומר לך שהיא נכנסה רק עכשיו. הקודמת שהתווכחנו עליה, בטח עברה.”
“זה לא חשוב. נניח שרק עכשיו היא נכנסה.”
“לא אמרתי שזה חשוב. רק אמרתי…”
המונית עולה במדרון ומגיעה עד הרחבה שלפני חדר האוכל. רפי ויוסי ממהרים לרוץ אחריה. דלת המונית נפתחת, ובפתח נראים פניו המחייכים של גדי. רבקה ויוסף עוזרים לו לרדת.
הנערים קהלים סביב המכונית.
“הלו, עוזא, מה נשמע?”
“איך המרגש?”
“אולי תצהיר איזו הצהרה היסטורית, לכבוד הרגע החגיגי?”
גדי סוקר את כולם במבט צוחק ואומר אל אביו: “אתה רואה, יוסי, זאת הבּאנדה העליזה שלי, שסיפרתי לך עליה.”
20. 🔗
לאחר שעה קלה, כאשר המכונית, ובה הוריו של גדי, עוזבת את שער המשק, כבר כולם מכונסים בחדר האחרון שבקומה העליונה. גדי שוכב על המיטה, לבוש מכנסי חאקי ארוכים. זה כמחצית השעה הוא מספר את תולדות הנסיעה, וכבר הספיק לתאר את בואו לבית־החולים, את התור שבחדר ההמתנה, על כל הדמויות המוזרות שהיו בו, את בוא הרופא, את הבדיקה, את הכנת הכלים, ואחרי כן לכל פרטיו את טקס הסרת הגבס.
“כמו שהקליפה שלי נושרת, אני רוצה לתת קפיצת שמחה הגונה. אני הלוקח תנופה וקם, ואומר: ‘נו, דוקטור, תראה עכשיו איך אני…’ ותיכף מתיישב בחזרה. אני מרגיש ששכחתי ללכת. לא נעים. ובכן אני יושב, כאילו לא היתה לי כל כוונה לקום, מקשיב להרצאה ארוכה של הרופא, איזו התעמלות אני צריך להתעמל, ולובש חולצה. אח, חברה, מה אתם יודעים כמה זה נהדר כשיכולים להתלבש ולהתפשט, לפשוט ידיים ורגליים…”
“שבמקרים מסוימים נעים להתפשט כבר שמעתי,” אומר פּלשי ומגחך." “אבל שנעים לפשוט…”
"מכל הפשיטות של יד ורגל עוד הכי נעים לפשוט עור, " אומר עוזי.
“בחיי שאני מתבייש בכם, חברה.” נוזף גדי בתלמידיו. “הרי אינכם טירונים – ובכל זאת כולכם פושטים על מלה אחת מסכנה, כאילו עשתה לכם משהו רע. אבל נסו פעם לא לפשוט על פשיטות, אלא להתלבש על הלבוש.”
“אפילו ברגע חגיגי שכזה אתה רק מעלה מצע למצה,” אומר עוזי.
“אבל גם מצה אפשר למצות, ואז תקבל מריב – רוב.”
“אינני מבין כלום,” מודה יוסי. “אולי תסבירו גם לבני אדם פשוטים על מה אתם מדבּרים?”
“עוזי אומר שהמצע, כלומר התוכנית, שאני מציע כאן לשיחה, תביא רק למצה – לריב ולמדון,” מסביר גדי.
“על זה מנסה עוזא להשיב, או יותר נכון – להתחמק מלהשיב, שאת המצה, כלומר את הריב, אפשר למצות, כלומר לסחוט את הטוב שבו, להוציא מתוק מעז ויקר מזולל, ואז יצא מריב – רוב, לפי הפתגם: קנאת סופרים תרבה חוכמה.”
שניהם מתגאים שהשכילו לפרש איש את דברי יריבו בקלות וכלאחר יד. יתר חברי הקבוצה יושבים מחרישים. גדי מחפש נושא חדש. אף כי לא סיים את סיפורו בפרשת הגבס, שוב אין טעם לחזור אליו.
“קנאת סופרים תרבה חוכמה… זה פתגם מעניין. כדאי לבדוק אם הוא דיאלקטי. ובכן: קנאת סופרים תרבה חכמה – נכון. סופרי חוכמה ירבו קנאה – נכון. חוכמת קנאה תרבה סופרים… רגע, זה משהו בשבילך, פלשי. זה קשור בריבוי טבעי ובילודה.”
“ברור: כשבוערת הקנאה – הכל יותר חם. ואז נולדים גם יותר סופרים קטנים…”
בחוץ נשמעים צעדים, ולחדר נכנס רפי.
“או! הינה גם רפי,” אומר עמוס, לפי הנוסח המקובל. “לא קיווינו!”
“ואני אומר: לו קיווינו. הרי זה הוויכוח הישן שלנו. וכדי למנוע בעתיד כל אי־הבנה במלים דו־משמעותיות, אני מציע להוסיף 'פירוש רש”י' או – ‘תרגום אונקלוס’.
למשל: לא קיוונו, פירוש רש"י: כבר חדלנו לקוות. או: לו קיווינו, תרגום אונקלוס: אליו ייחלנו."
“שלום רפאל,” אומר עוזי מיד, “האם רפא אל, פירוש רש”י: ריפא אותך אל, או רפה איל, תרגום אונקלוס: החליש אל – כלומר אם נתן אלוהים ללבבך הדווה צרי או צרות, פירוש רש"י ותרגום אונקלוס: האם כבר מצאה נשמתך תרופה – או עודנה טרופה?"
“לא רע, לא רע,” משבח גדי ואל רפי הוא אומר בקריצת־עין: "כמה טוב שיש לך שם כזה, שבאת בדיוק כעת! תאר לך, איזה הברקה היינו מפסידים, אילו היית בא קצת לפני כן, כשעוד לא היתה בשלה, או אילו אמנם היית בא במועד הנכון, אלא ששמך לא היה רפאל, אלא – זלמן…,
רפי מחייך ומתישב במקום פנוי לצידו של יוסי. בחוץ שוב נשמעים צעדים, ולחדר נכנס ישראל.
“או! הינה גם ישראל,” אומר עמוס. “לא קיווינו, תרגום רש”י…"
“הלו שרואליק!” קורא גדי. “זה יפה שבאת לשבת במושב לצים!”
רק גדי לבדו יכול לקרוא לישראל ‘שרואליק’. האחרים ניסו ואינם מצליחים. רפי תולה בו מבט של קנאה.
“מה נשמע?” שואל ישראל שאלת שיגרה ויושב על אחת המיטות. “:מה אמר הרופא?”
"אני חושב שאמר: ‘ברוך שפטרני’, צוחק גדי. “תאר לך, שרואליק, איזה צרות עשיתי לו היום. וזה מגיע לו, כי הוא סתם סאדיסט, אכזר בלעז… איך הוריד לי היום את הגבס… בא עם מין מספריים גדולים כאלה, ומתחיל מלמעלה, מן הבטן. וזה מדגדג… אני מתפתל ושואג מצחוק, והוא מקלל בגרמנית… אּוּוּוּף, חשבתי שאני משתגע… אבל אחר כך, כשיכולתי להתרחץ ולהתלבש, הרגשתי כמו בגן עדן…”
“הוא אומר, שרק היום גילה כמה טוב לפשט ידים ורגלים,” מספר יוסי.
“נו, תשפוט בעצמך, שרואליק,” מתלונן גדי. “תיכף הם מתנפלים עלי ואומרים שלא יפה לפשוט רגלים, ומוציאים כל מיני פירושים גסים לדברים שלי. וכשהם גומרים איתי – הם פושטים על רפי המסכן ומתנכלים לשמו היפה. הם רוצים לקרוא לו ‘זלמן’.”
ישראל מחייך חיוך דק. אינו אומר דבר.
משתררת שתיקת־מה.
“אני אבוא אחר כך, עוזא,” אמר רפי בחצי קול וקם לצאת. יציאתו מעוררת תמיהה, שכן אך לפני רגע נכנס. לאחר שנסגרת הדלת אחריו, אומר חיים פלשי: “כל אחד הולך לדרכו. אנחנו הולכים לרכל, והוא – לרחל.”
ישראל מסתכל בם בתשומת־לב. “רפי הוא החבר של רחל?”
“איפה!” צוחק עמוס. “ככה אתה מכיר את רפי?”
“ניסינו לשדל אותם,” מסביר גדי. “אבל כבר כשהתחלנו לגשש, עוד לפני שהפעלנו את התותחים הכבדים, היה ברור שזה לא ילך. השיטות הרגילות לא מצליחות אצל רפי. לפי המקובל אנחנו רואים מי הגיע לפירקו, אחר מתאימים לו בת זוג, ומתחילים לשכנע את שני הצדדים שהם, בעצם, מאוהבים – רומזים לו שמצא חן בעיניה, ולה – שמצאה חן בעיניו, ואז לרוב מסתדרים הענינים מעצמם. אבל רפי סטה והתחיל לכתוב שירים. זה קילקל את הכול. מילא, נחכה כמה חודשים. או שיחדל בינתיים לכתוב, או שנמציא שיטות חדשות, בשביל משוררים.”
שוב ישראל אינו אומר דבר. בחוץ נשמעת הקריאה “אוכלי־י־י־י־ם” וכשנושאים הכול את עיניהם אל החלון, הם מרגישים בתמיהה, שאכן כבר החשיך בחוץ.
אתה בא לאכול, עוזא?"
“לא, קח בחשבון שאני צריך ללמוד ללכת.”
“אז להת', עוזא. אם לא תהיה הערב שיחת קבוצה, נתאסף שוב לחוג את המאורע ולהכין כמה תוכניות בריאות לעתיד,” אומר עוזי.
ואחרי כן יוצאים הכול בזה אחר זה. רק ישראל נשאר. לאחר שנסגרת הדלת הוא עובר לשבת על שרפרף, קרוב יותר למיטתו של גדי.
“בּנדה עליזה, נכון שׂרואליק?” שואל גדי במבוכת־מה.
ישראל מצית סיגריה ואחרי רגע ממושך של שתיקה הוא אומר לפתע:
“בחיי, מגיע לך משפט, גדי!”
“לי? משפט? למה?”
“כן, משפט ואפילו משפט לינץ'.”
“אבל מה פשעתי שרואליק?”
“אם בחור כמוך, בעל כשרונות ויכולת שלך, מתעסק בדברים כאלה – זה פשע.”
גדי נושם נשימה עמוקה. זה היה תמרון הפתעה. עכשיו אנחנו מוכנים. “אני רוצה להגיד לך, גדי, שמקודם גם השתוממתי גם התביישתי: כך לשבת ולדבר… ואין אף אחד שיקום, וידפק בשולחן, ויגיד: די, לא אתן לכם לדבר עוד ככה!”
“אתה בטח מתכוון לאותם רמזים? זה עוד לא הכי גרוע אצלנו. לא כדאי להתרגש מזה.”
עיניו של גדי צוחקות: ראה כמה אני איש תם יושב אוהלים. לא תצליח לכעוס.
“אולי אתה יכול שלא להתרגש, אני אינני יכול. כי בשעה שאני אוהב, ויש לי חברה שאני גם מכבד אותה – מעליב אותי ואת רגשותי אם מדברים ככה על אהבה ועל חברוּת. השתוממתי מאד, שגם אתה נתת את ידך לסגנון הזה. כך מדברים רק אנשים, שבעצמם אינם מסוגלים לאהוב. אתה אינך אחד מהם.”
“או, שׂרואליק, שׂרואליק… אנחנו מתלוצצים, ואתה – את צל הרים אתה רואה כאנשים, זאת אומרת, עושה מזבוב פיל, בלעז.”
“לוא גדי, כאן אין אצלי שום פשרות. וגם אצלכם אסור שתהיינה. אינני יכול לסבול אנשים פושרים. אני אוהב שהמים יהיו רותחים או קרים. וכך גם…”
“במקלחת?”
“לא, ביחסים עם בני אדם. יחסים פושרים גרועים מכּול. מוטב להעמידם על חודו של תער, להביאם פעם להתפוצצות, ולא לסחוב אותם יגעים, כי זה מרגיז עד מוות, אם…”
“הרי אתה מכיר את החברה, שׂרואליק,” משסעו גדי בשמחה. (שיטה זו נקראת ‘לצנן’). “הם כאלה. עובדה. ומה זה רע אם קצת מתלוצצים? זה כל כך משעשע… תמיד אומרים לנו שאנחנו עוד צעירים. זה שייך, כנראה, לחיי הנוער.”
“תסלח לי מאד, ידידי. הנוער מטבעו מסתער על החיים. נאבק אתם. איננו מקבל אותם כסתם עובדה משעשעת. ואתם? איזה מין נוער אתם? אל מה אתם שואפים? על מה אתם נאבקים? במה אתם מורדים?”
“במה, למשל, יכולנו למרוד?”
“אינני יודע. אין זה מתפקידי להציע לך. אנחנו בזמנו ברחנו מן הבית בשביל לחפש לנו את דרכנו. אני משתומם, מדוע אף פעם לא עלה על דעתכם לברוח מכאן.”
גדי שוכב על צידו ומביט בישראל בחיוך: המסכן הולך ומסתבך. “ולאן, למשל, יכולנו לברוח מכאן, שרואליק?”
“הרי לא זאת הבעיה…” ישראל מדליק לעצמו סיגריה חדשה. “יכולתם לצאת לטיול־לילה, ולא לחזור עד אור הבוקר.”
“ולאחר לשעורים?” נבהל גדי. “הרי זה היה מרגיז אותך עד מוות?”
הוא תולה בישראל מבט של רחמים: עכשיו רק חסר, שיציע לצאת לבריחה זאת בליל שבת, ואז ישאל גדי אם אפשר לוותר על המסיבה, ואם ועדת התרבות לא תכעס… בקיצור, יהיה דין־וחשבון עליז מאד בחבורת המסקראדים.
“בוודאי שהייתי כועס,” אומר ישראל. “ובצדק, אבל אז לפחות היה לנו על מה להאבק. הייתי מרגיש את דופק החיים שלכם.”
“ומלבד זה אנחנו כבר מכירים את כל הסביבה כל כך טוב…”
“לא, גדי, לא תצליח. אתה רוצה להוריד את הוויכוח שלנו מן הפסים למסילה צדדית. לא אתן לך להתחמק. אתה בעצמך יודע יפה מאד, שבכלל לא חשוב לאן מטיילים, אם יש רק רצון לטייל. אבל גם זה לא העיקר. – העיקר שהנוער מטבעו תמיד מהפכן ומסתער על העולם. איננו יכול לקבלו כמות שהוא, מפני שהוא שואף לשלמות ולקיצוניות. ואתם – מה בוער אצלכם? הייתי רוצה שתתלבטו יותר. שתחושו מצוקה רעיונית. לא יתכן נוער שללא יתלבט…”
גדי שותק. חבל. קודם כמעט שהסתבך.
“לכם, גדי, באמת יש כל היסוד להיות שבעי־רצון מעצמכם. פינקו אתכם תמיד בסוכריות ובבננות. אבל זכור, גדי, שמי שתמיד אוכל סוכריות – שיניו תקהינה…”
“את כל הדברים האלה היית צריך להגיד בשיחת הקבוצה,” מסתייג גדי. “מה אני יכו לתקן כאן?”
“לוא לפחות הייתם קבוצה. אבל אתם – כיתה לימודית ולא יותר… כמו בכל בית ספר עירוני רגיל, אבל לא קבוצה שיש לה רעיון משותף ועתיד משלה. עכשיו אתם מנסים להפוך אותי רק למורה. שאבוא לשעור, אגיד את שלי, ואלך לי הביתה מבלי שיהיה אכפת לי מה הלאה. אתם רוצים ללמוד רק כדי לצאת ידי חובה. לכך לא אסכים. לא אשלים עם תפקיד של מורה. לא אתן לכם ללמוד אך ורק כדי לצאת ידי החובה. בכל יום אגיד לכם מחדש, שהלימודים בבית־הספר אינם אלא עניין צדדי, תוספת ללימוד העצמי, למאבק העצמי. יחד אתכם אני מוכן להאבק עם החומר…”
“אני לא מבין אותך, שׂרואליק, מה בעצם אתה רוצה מאיתנו? איך אנחנו צריכים ללמוד, לפי דעתך?”
גדי שכח את עקרונותיו בעניין ניהוּלו של קרב־ויכוח. קולו מוּרם והוא קצר־רוח. וישראל – משקפיו מבריקים. את הסיגריה הוציא מזווית פיו, ומאחר שכבתה נטל את הגפרורים בידו האחרת, אלא ששכח להדליקה.
“להיאבק עם החומר, גדי! אל תשבו לכם במקומותיכם, אל תעתיקו כמו ילדים טובים כל מה שכתוב בספר או מה שאני אומר לכם. אל תאמינו לי כל כך! חפשו תמיד בעצמכם!”
“אז מה אתה רוצה? שתמיד נהיה מלאי ספקות כמו המלט? שנדקלם על כל צעד: להיות או לא להיות?”
“להיפך! הלבטים כשלעצמם אינם מוסיפים ולא כלום. אדרבא: הנוער המשכיל בעיר מרבה להתלבט ותלוש מן המציאות. דווקא אצל בני הכפר עלינו לחפש גישה פשוטה, בריאה ומעשית, ותמיד קשורה אל המציאות.”
“אבל הרי רק לפני רגע אמרת…”
“לא גדי, לא תקבל תפריט מוכן איך לבשל את חייך, ולא תשמע ממני שום עצה מנוסחת – עשה כך או עשה אחרת. יתכן מאד שהטוב והרע יהיו כרוכים יחד. אין לך בעולם דברים כל כך מוחלטים, שאתה יכול…”
“תשמע, ישראל, אתה מדבר דברים מבולבלים לגמרי. או שאנחנו צריכים להתלבט, או שהלבטים הם סימן של נוער עירוני תלוש; או שנשאף לקיצוניות, והכול יעמוד על חוּדו של תער, ויהיה רותח או קר – או שאין דברים מוחלטים וצריך לחפש את הטוב ואת הרע ביחד. או שנלמד – או שהלימודים רק עניין צדדי…”
,סלח לי מאד, גדי, אבל…"
,אין כאן מה לסלוח. רק לא צריך לבלבל יותר מדי את המוח בשטויות."
הדברים אך יצאו מפיו וכבר הוא מתחרט: הוא תולה מבט בפניו של ישראל, אבל על קצות פיו של הלה עלה חיוך דק.
“רק דבר אחד אני רוצה להגיד גדי: להחריד אתכם משלוותכם. אתם חייתם בחממה. שום רוח לא פגעה בכם, אלא שאני לא אתן לכם מנוח, ואהיה הרוח שלכם, ואפילו הרוח הרעה. אזכיר לכם על כל צעד ושעל: עליכם לקבוע לעצמכם דרך. אתם חיים בגמר מלחמת העולם. הינה מיגרו את הפאשיזם, הינה שוב הוקם השלום, וכבר נראה באופק פאשיזם חדש, ועדיין השלום אינו שלום. לפני שלוש שנים לחמו בסטאלינגראד. לפני שנתיים באו הידיעות המחרידות על שואת היהודים. לפני שנה קיוו שנקבל מדינה מידי האנגלים. כעת מתגייסים צעירים לפלמ”ח. אנחנו עומדים בתקופה הרת גורל לעולם כולו ולעמנו בפרט. לנוער יש היום תפקידים, כפי שלא היו לו לעולם. אולי מחר יימסר לידיו גורלו של העולם… איפה כל זה בחייכם? מה אתם עושים בשביל להתכונן לעתיד זה? איך תקדמו את פניו? בבדיחות אוויליות של מסקראדה?"
גדעי מתיישב במיטה ועיניו מבריקות.
“נו אז מה? לעמוד על הראש? לדקלם את ‘תחזקנה’? הרי את הדיבורים האלה אנחנו שומעים מאז שישבנו על הסיר בבית הילדים. תמיד כשהדייסה היתה חרוכה ולא רצינו לאכול, היו מפטמים אותנו בדרשה גדולה: בסין יש עשרה מיליון ילדים רעבים, שהיו מאושרים לוא היתה להם דייסה כזאת. כבר אז היינו אומרים למטפלת: בבקשה, שלחי אותה לסין! לא, לא ישראל, אלינו לא תוכל לבוא בהטפת מוסר ובדברים מרחפים באוויר. תגיד דוּגרי ובאופן מעשי מה בדיוק אתה רוצה – ואז נעשה ונשמע.”
משתררת שתיקה עמוקה. ישראל מדליק לעצמו סיגריה חדשה. אחר כך הוא אומר בקול שקט כל כך, עד כי קשה לשמוע: “מקודם, כשכעסת עלי והטחת בפני שאני מדבר שטויות – שמחתי. חשבתי: הינה פגע הפטיש בסדן! הנה נמצא לי יריב! אבל אתה משתמש בכל הכשרון שלך להיות חלקלק כמו צלופח. הנה אתם בני שש־עשרה. בעוד ימים אחדים צריכים לבחור מדריך לקבוצה צעירה יותר. במה תלווהו? לקראת מה עליו לחנך את הצעירים ואת עצמו? לקראת מאבק על עולם יותר טוב – או לקראת מסקראדה? וכשאני מציג לך שאלות כאלה, אתה מעמיד פני תם ומספר על דייסה. כנראה באמת אין לנו שפה משותפת. חבל.”
ישראל קם. משתררת שתיקה ארוכה.
“אתה בכל זאת בחור טוב, שׂרואליק,” אומר גדי לפתע בצחוק. “אבל אתה עושה לך מצב־רוח לחינם.. תבין, שאי אפשר להגיד לנו: ‘תחשבו על המצב בעולם’, ‘תתכוננו לחיים’. אנחנו אוהבים דיון מעשי. המסקראדה אינה מוצאת חן בעיניך? טוב. אפשר לערוך שיחת קבוצה ולהכריז שהיא פסולה. פעם היתה נחוצה לי. לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיה. עכשיו אפשר להחליט שהיא מתפרקת.”
“אינני רוצה נצחונות כל כך קלים, גדי. לאסור יכלה הקבוצה עוד לפני חודש ולפני חודשיים. בכוונה רציתי לחכות. אתה שכבת בגבס. אני לא. הכוחות לא היו שווים. עכשיו, שאתה בריא, הענין אחר. לא אנחנו, אתה צריך להחליט אם יש מקום למסקראדה אם לאו. איך לעשות זאת, ‘באופן מעשי’, כפי שאתה אומר, אתה צריך למצוא את הדרך לכך.”
גדי מקשיב ומחייך. אחרי כן הוא מביט לישראל ישר בעיניו ואומר: “אני אתן לך עצה, שׁרואליק, שתמצא חן בעיניך: נערוך מין משפט ספרותי כזה – ‘הנוער בימינו’. אחד יהיה קטגור, ויאשים את הנוער בכל ההאשמות האיוּמות שאתה מאשים אותנו. אחרי כן יקראו לעדים – פליט מן הגטו, פרטיזן, לוחם פלמ”ח, אפילו ילד מסין, נער מן הקומסומול, חבר קיבוץ, מישהו מחבורת המסקראדים – לשעבר, כמובן… יהיה לך שם כל מה שליבך חפץ: לבטים ופשטות, לימודים וביקורת על בית־הספר, ויכוח על המצב בארץ ובעולם, אומנות למען הכלל ולמען הפרט, בעיות הדור השני בקיבוץ, שיטת החינוך של מקארנקו ב’פואמה הפדאגוגית' ושל ניל ב’סאמרהיל', ילד עזוב מירושלים, מורה מבית־הספר הפרוסי… עוד שכחתי משהו? לא? נו, אתה רואה – הכול, הכול יהיה בקלחת…ובכן, עכשיו אתה מפסוּט?"
“רק אם אתה תהיה הקטגור,” צוחק ישראל.
“אני רואה שאין הקומץ משׂביע את הארי, או, בלעז: כשנותנים לך אצבע אתה רוצה את כל היד. טוב, בסדר. אתה הרי מכיר אותי: כשאתחיל לקטרג – מלאך המוות יחוויר ויעצום את אלף עיניו. אני כבר ארתום את החברה לעסק.”
21. 🔗
דלת חדר השינה נקרעת לרווחה, ועופרה נכנסת משולהבת: “גדי, גדי, קיבלו את ההצעה שלך.”
“איזו הצעה?” שואלת רותי.
“את לא יודעת? משפט על הנוער!”
“כבר חילקו תפקידים?” שואל גדי כלאחר יד.
“כן, יש הצעה. אתה קטיגור. אומרים שהסכמת.”
“ומי עוד בקטגוריה?”
“אני, ומציעים גם את רותי. עוזי, אורי ויעלה – בסנגוריה. רפי יהיה הנאשם.”
“מסכן! הוא כבר יודע?”
"לא. הרי רק כרגע גמרנו את הישיבה. ואלה רק הצעות. אבל הוא בטח יסכים. הי, רפי! עופרה דופקת בקיר. אחרי רגע בא רפי מן החדר השכן, ספר בידו, ושואל: “מה, קראתם לי?”
“כן,” גדי נותן בו עיני אימים. “אנחנו מאשימים אותך. למעשה דינך כבר נחרץ. מוטב שתודה בכּול ותבקש רחמים על נפשך החוטאת.”
עופרה מסבירה: “מציעים לערוך משפט על הנוער. אתה הנאשם.”
“אח, מה איתך!” נוזף בה גדי, ומדקלם: " ‘משיב חכמות לאחור ודעתן יסכּל!’ למה אמרת לו? אולי היה מתחיל לנחש ודרך־אגב היה מתוודה על כל חטאיו."
“גם ישראל נורא מתלהב,” מספרת עופרה. “הוא רוצה לשתף גם את ההורים.”
“אז אני לא אפצה פה,” מכריזה רותי. “מספיק שגם ככה אני מתביישת.”
“אינני רוצה להתגאות, אבל הרעיון שלי היה גאוני,” אומר גדי. “הוא יציל את ישראל ממשבר בטוח. איזה עדים יזמינו?”
“עוד לא פּירטנו. אחרי שנחבר את כתב האשמה, נחליט.”
“באמת, ילד, במה נאשים אותך, אה? שרק לא תעשה לנו קוּנץ ותודה. אנחנו נתכונן ונתכונן, ובסוף, בישיבת הפתיחה החגיגית, עוד לפני הנאום הגדול של רותי, תקום ותודה בכּול, וכל המשפט יהיה מקולקל.”
“הנאום שלי! אתה באמת חושב שאני אנאם? בטיח'!”
“ואולי איהפך מנאשם למאשים? אומרים שבמשפטים פוליטיים זאת אופנה.”
“ילד! כל כך תוקפני?! אל תדאג! נביא אותך לתלין, בדרך הקצרה והבטוחה ביותר. בישיבת הסיום יקום אב בית הדין, ידפוק בשולחן במקבת העץ הגדולה, ויכריז: הנאשם, קום על רגליך ויעידו בך. נמצאת אשם באשמות ללא־ספוֹר וללא כפרה, ואתה נדון לארבע מיתות בית דין: לימוד בעל־פה של ‘המתמיד’, עשרה גיוסים לניקוי החצר, שני שעורי זמרה בשבוע מלבד חזרות המקהלה והשתתפות חובה בוועדת הקבוצה, במערכת ובוועדת הקרן הקיימת – הכל בלי זכות ערעור.”
“אתה חושב שצריך לערוך את המשפט עם כל גינוני הטקס – מקבת, ודפיקות, וכו'?”
“בוודאי. בעיקר וכו'. תדעי לך שהוכו' הוא הכי חשוב.”
“לא, ברצינות גדי, איך אתה מתאר לך את זה?”
“ככה: שולחנות ערוכים בצורת חית. מפות, צנצנות פרחים, משמאל הקטיגוריה, הסנגוריה מימין. נכנס אב בית־הדין. כולם קמים. הוא מתישב. כולם יושבים. הוא דופק במקבת וקורא לעדים. כל עד מניח ידו על התלמוד הבבלי ואומר: הנני נשבע לומר באמת את האמת, באמת שאת כל האמת, ובאמת שרק את האמת, בלי שום שי”ן־קו"פ־רי"ש…“”למה התלמוד הבבלי?"
“זה הספר הכי עבה בספריה ועושה רושם עצום. ליד השופטים יושבות הלבלריות, ורושמות פרטי־כּול. אב בית־הדין מתקן את הפאה הנוכרית שעל ראשו, ואומר לנאשם: בני, שים נא כבוד לאמת ותן לה תודה והגד לנו מה עשית, אל תכחד מאיתנו. שוֹר מי לקחת וחמוֹר מי לקחת, את מי עשקת ואת מי רצחת, תגיד או לא תגיד, יא ממזר בן נעוות המרדות?!”
“יופי עוזא!” צוהלת רותי. “בחיי יכולת להיות שופט!”
“מה? רעש בקהל? מהומה, שאון והמולה? בכל הדרת הכבוד אבקש מכם לבלום את פיכם, פן אצווה לפנות את האולם, והמשפט ייערך בדלתיים סגורות…”
גדי שואף אויר. “ראש וראשון לעדים נזמין, כמובן, את הרוח הרעה מקנטרוויל…”
“מה פתאום? מי זה?”
“שרואליק שלנו. בעצמו אמר לי, שהוא רוצה להיות הרוח הרעה שלנו. אח, הוא יאשים שזה תענוג: הנוער, יגיד, אינו יודע להאבק עם המאבק…” גדי מעמיד פנים כמצית סיגריה.
רותי צוחקת בכל פה. עופרה אומרת בתרעומת: “אתה סתם מזלזל, גדי!”
“אני? מזלזל? ראית אותי כבר פעם אחת לזלזל?” אבל משהוא רואה, שהוא גורם לעופרה צער אמת, הוא מרצין: “אחרי ישראל ניקח את אמנון. אם יסכים לבוא – הסניגוריה מחוסלת…”
“חכם, הם יגידו שהוא לא אופייני לבוגרי המוסד.”
“בשאלות צדק אין מתחשבים בכך. תארי לך שמישהו יטען שרצח, אבל לא רצח אופיני.”
“אתה חושב להזמין הרבה עדים מהחוץ?”
“את מי שאפשר. זה יהיה יותר מעניין. גם נוכל לשלוח שליחים, שילמדו כמה ימים בבתי־ספר אחרים, יבקרו בפעולות של תנועות נוער שונות, ויעידו…”
“יופי, אני מסכימה לנסוע,” אומרת רותי. “אבל לא לבד.”
“נזמין 'כשבאתי”ניק' מן העליה השניה, שיספר איך היה כשבאו, ואיך תארו לעצמם אז את הדור השני."
“אני לא מבינה,” אומרת רותי. “למה לנו עדים כאלה?”
“כי הם יעידו מה הנוער עשה בעבר. אחר כך נאשים אותו, שהוא לא עושה כך בהווה. ומישהו מאיתנו יתמחה בסטאטיסטיקה, ויספר כמה אנשים דרושים להתישבות ולהגנה ולאיזה מקצועות פונה הנוער. אגב, מתי יהיה המשפט?”
“בעוד שבועיים לכל המאוחר. סוף השנה מתקרב.”
“אז צריך הערב, בשיחה, לאשר את חלוקת התפקידים.”
“לא, הערב יש ענין אחר, דחוף.”
גדי ורותי מרגישים בהיסוס שבקולה של עופרה.
“איזה ענין?”
“צריכים לבחור מדריך בשביל קבוצת 'נחשונים.”
“מה, כן? את מי מציעים?”
“לא יודעת. ישראל אמר, שיביא הצעה של הנהגת הקן.”
רגע שתיקה.
“אני לא מתארת לי, מי מאיתנו יוכל להדריך,” אומרת עופרה.
“שטויות!” מתפרצת רותי. אם מדריך צריך להיות כליל השלמות, אף אחד לא יוכל להדריך. ואם מוּתר שיהיו לו חסרונות, אז כל אחד יכול."
“נכון, אורי היה יכול להיות מדריך טוב, לולא היה כל כך אורי. עופרה היא קצת יותר מדי עופרה, ואילו רפי לא היה רפי כזה…”
“גדי, שוב אתה ציני! אני לא מתארת לי איך תוכל להאשים, אם אתה בעצמך…”
- "לא אוכל להאשים? אני? תיכף תראי! קחי נייר ועיפרון וכתבי
- הננו מאשימים את הנוער – בציניות, כן רבותי, קודם כל בציניות, האוכלת בו בכל פה ומשחיתה בו כל חלקה טובה, הפושה בו כנגע ממאיר, כצרעת, כספחת וקרחת וקדחת. יתר על כן, הוא חוטא בשאננות, רעננות, רתחנות, בדחנות, בזלזול ובמלמול, בקנטרנות ופסנתרנות, בהתפרקות, התמרקות, הסתרקות, במרה שחורה, בפסימיזם וביבלות על ה…"
"גדי תפסיק! ציני!
“אני? ציני? ראית אותי כבר פעם אחת בחיים שאני ציני?”
22. 🔗
שיחת הקבוצה נקבעה לשעה שמונה וחצי.
בשבע, כשיוצא רפי מחדר־האוכל, הוא פוגש בישראל, העומד בחוץ, על המרפסת, נשען אל אחד העמודים, ומעשן. רפי מברכו במנוד ראש. ישראל מניח ידו על כתפו ואומר: “שמע, בחור, אני צריך לדבר איתך.”
הוא מסיר את משקפיו ומשפשפן במטפחת. רפי מצפה.
“בקיצור, רוצים לבחור בך הערב למדריך בשביל קבוצת ‘נחשונים’.”
שתיקה.
“אז מה אתה אומר, בחור?”
“אני חושב שלא אתאים,” אומר רפי בלחש. מדריך צריך להיות בטוח בעצמו. והעיקר – לדעת לקראת מה לחנך. לוא היתה לי לפחות דרך ברורה משלי…"
“אדם מוצא את דרכו תוך שהוא מראה אותה לאחרים. מתחשלים בתוך המלחמה. אין ללמוד לשחות בלי להכנס למים. ובינינו לבין עצמנו: אתה זקוק לקצת חישול כזה.”
“למה?”
“אתה עוד מחפש את הפיתרון לבעיותיך הפרטיות רק בתחום הפרטי שלך.”
“ואיך אפשר אחרת?” תמיה רפי. “כל הרעיונות על הקולקטיב הם יפים מאד, אבל אם אני אוהב, נניח, איזו נערה, ואינני נענה, ואני חש עצמי בודד – שום קולקטיב לא יועיל לי.”
“כל מאבק פרטי זקוק לרקע של מאבק חברתי, אחרת יסתאב. כשתלחם על איזה רעיון בתוך החברה שלך, יתן לך הדבר כוח. שוב לא תהיה תלוי באוויר.”
“אתה מדבר באופן תיאורטי, ישראל. אם אדם מיואש, שום תיאוריה לא עוזרת לו.”
“אבל, בחור,” אומר ישראל, וכורך את זרועו על כתפו של רפי. “זכור שהאושר בחיים קשור אולי בנערה אחת, אך לא בנערה מסוימת. עוד תמצא עשרות ומאות שתוכלנה להיות לך שותפות בחיים וגם תצליח אצלן יותר, אם לא תהיה כעלה נידף לפני כל רוח ולפני כל מצב רוח. יש ערכים אובייקטיביים…”
“כבר נסיתי למצוא המון ערכים כאלה,” משסעו רפי. “למדתי היסטוריה וספרות וחיברתי שירים על האדמה ועל המפעל… חשבתי שמשהו ישתנה אחרי שכתבתי את ה’אני מאמין' שלי. בינתיים עבר קציר כלה קיץ ואני לא נושעתי. כלום לא הועיל.” – דמעות עמדו בגרונו.
“כי נשארת בתחום המחשבה, ידידי. כל מאבק במחשבה, שאינו מוצא את סיומו במעשה, סופו להסתאב. נסה להילחם על דעותיך ועל דרכך בשיחות הקבוצה, במסיבות, בלימודים, בכך שתהיה מדריך ויום־יום תעמוד לפני קשיים חדשים… אושרך הפרטי אל ידאיג אותך. ללא ספק תמצא אותו ואפילו בלי לחפש. כרגע נראה לך חשוב ביותר, שאיזה נערה תגיד לך ‘כן’, אבל זו כלל אינה הבעיה. ונניח שכבר אמרה – הלוא אז רק מתחיל המאבק על האהבה.”
“אינני מבין,” מודה רפי.
“המאבק על האהבה מתחיל ביום שני. רק אם כל אחד מבני הזוג יחיה את חייו שלו, על עבודתו ועל בעיותיו, יהיה מעורה בחברה ולא יהיה תלוי בזולת – תוכל לקום שותפות אמת ביניהם. רק אז מדי פעם יוכלו למצוא זה את זה מחדש. האהבה, ידידי, איננה רק ירח דבש, אלא היא גם חינוך ילדים…”
“אבל מדריך בכל זאת לא אוכל להיות. אני הרבה יותר מדי מתלבט.”
"צריך להבדיל, רפי, בין לבטי אמת ולבטי סרק. וזהו ההבדל: אלה לבטים של אדם הנמצא בתוך המערכה, במערבולות החיים, ואלה – של העומד מן הצד, שאינו שותף להם.
"הם הולכים הלוך ושוב ברחבה הגדולה שלפני חדר־האוכל. סביבם שרויה שלווה של ערב בראשית הקיץ. לעתים חולף עטלף באין־קול. מרחוק, בתחילתו של המשעול היורד אל הגיא, נראות שתי דמויות: בחור הפוסע בהילוך גמיש ומרושל, ונערה, שמיתארי דמותה מעוגלים וצמותיה צונחות על כתפיה. רפי מפנה את ראשו, ומלוום במבט. כמעט אינו שומע את דבריו של ישראל. משהו גדול ועצוב מפעם בחזהו.
“אדם שעומד בתוך המציאות, לעולם אין לו חשש, שלבטיו יהיו לבטי סרק,” אומר ישראל, אבל כשהוא תולה מבט חטוף בפניו של הנער בן השש־עשרה המהלך לצידו, הוא מרגיש כי הלז אינו מקשיב. עיניו עוקבות אחרי מבטו של רפי ופוגשות בשתי הדמויות. חיוך דק מרחף על שפתיו: “גיל הנעורים הוא גיל סוער. הוא רוצה למצוא את פתרונן של כל הבעיות על רגל אחת. אבל הרי לא לכל הבעיות יש פיתרון.”
רפי מביט בו ובולע כמה בליעות בגרונו.
“ומה לעשות,” הוא שואל, “אם אדם נתקל בבעיה כזאת שאין לה, כפי שאמרת, פיתרון?”
“אז חייב אותו אדם לומר לעצמו: אוסיף ללכת, אמשיך לחיות ואֵאבק,” – אומר ישראל. “הזמן והחיים והמאבק הם פיתרון לבעיות כאלו.”
אחרי כן הם שותקים זמן רב וזמרת הצרצרים ושלוות הערב והרבה אורות רחוקים וקרובים מקיפים אותם סביב.
חלק שלישי
ציד הדגים 🔗
רפי יושב בפינת הכיתה, מקשיב קשב־לא־קשב להרצאה על התהוות הסגנון הגוֹטי ונותן עיניו בגדי: הלה זז אל עבר המקום הפנוי שליד החלון בתזוזות קטנות, אבל ניכרות היטב, אף על פי שמן החוץ לא נשמע שם רעש העשוי לעורר סקרנות.
“הסגנון הגוטי,” אומר ברוך ומתהלך אנה ואנה לפני הלוח, “איננו ביטוי מופשט לשאיפה אל על, כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחותה של האומנות כתלושה מחייה ומצרכיה של החברה, בעוד שאנחנו אומרים…”
הוא אדם גוץ וצנום. שערו השחור עוטר את ראשו ומאחוריו, או – ביתר דיוק – מתוכו (גדי חקר זאת בעיון מרובה) מבצבץ הברק הראשון, חיוור, עמום עדיין, אבל גם באורו הקלוש צפונה העדות כי שום כוח שבעולם, ויהא העריץ שבעריצים, לא יוכל לדכא את מקורו, את הלוּט עדיין בחיק העתיד, בו אנו בטוחים שיתגלה לבסוף במלוא הבהירות ההיסטורית – הברק הראשון של קרחת מתהווה… נאומים מעין אלה נושא גדי בערבים, בחדרו, במושב הלצים של אחוזת מרעיו. באותה שעה הוא מתהלך נרגשות אנה ואנה ומפליא לחקות את קולו הרועד של ברוך, הרווי רגש עמוק, ומתאמץ למצות את מלוא חשיבותו ההיסטורית של כל מצב שבעולם. “כן, חברים, הברק הראשון,” ממשיך גדי לקול רעמי צחוקם של המסובים. “אמנם רבים טועים בו עדיין ומפרשים אותו כשאיפה מופשטת של השערות לנשור, מתוך גישה מוטעית של אנשים, הרואים את התפתחות הקרחות כתלושה מחייו ומגילו של הפרט, בעוד שאנו אומרים…”
עשרים ושניים נערים ונערות רכונים על מחברותיהם ורושמים את הדברים. לחייהם של נערים אחדים עונות בהם, שכבר החלו להתגלח.
"ואז באה הכנסיה, אשר צברה עוצמה, כוח והשפעה, הכנסיה אשר שאפה אל שלטון טוטאלי על גופו ועל נפשו של האדם בן תקופתה, הכנסיה אשר… "ברוך מתהלך אנה ואנה, אך תמיד – כמו להכעיס – הוא מסתובב כשפניו כלפי הכיתה. “…פקדה על אדריכליה: הבו לנו כנסיות, אשר כל הנכנס בהן יחוש…”
יוסי רושם בחטיפה את המלים. מזמן לזמן הוא מסתכל בחשאי בשעונו, לבדוק כמה זמן יידרש לברוך עד שישוב אל משפטו המפורסם, בו הוא נושא את קולו בהתרוממות רוח של ניצחון: “בעוד שאנו אומרים…” יוסי לועס את קצה עטו ונאנח: הפעם המשפט המיוחל עדיין רחוק. בתוך כך הוא מרגיש בתזוזותיו של גדי ועוקב אחריהן אף הוא. אורי טרם השגיח בדבר. הוא כותב לאט. עניני בניה קוסמים לו.
“…האדריכלים נענו לתביעות אלו ו…” – הפסקה דראמאטית – “העלו את פיתרון הקשת השבורה.”
בכיתה מאוושת אנקת רווחה: זה היה סיומו המיוחל של משפט, שהתמשך על שלושה עמודים של רשימות. “הנה אשרטט לכם…” אומר ברוך בקול רגוע, אוחז בגיר ופונה סוף־סוף אל הלוח. כהרף עין מתרומם גדי, משקיף בעד החלון, חוזר אל מקומו וכותב במחברתו במשנה חריצות.
עוזי ורמי תולים בו עיניהם, עופרה נותנת בו מבט של תרעומת, רותי מציצה בו בסקרנות, יעלה נושאת אליו עינים גדולות ועמוס מחייך חיוך רחב. אך חיש מהר הכול חוזרים להביט בלוח, מקום שם מצטיירים והולכים קוי היסוד של הכנסיה הגוטית. לעוזא הרי תמיד יש ענינים צדדיים בשעור.
גדי מפהק, מתמתח מניח על שולחנו של רפי פתק מקופל.
“נשלה דגים הערב,” כתוב שם. “הלא תדאג לשמן ולמחבת? גד. נ.ב. אין צורך לכתת רגלינו עד בריכות הדגים שמעבר לכביש. הריקו אותן והעבירו את הדגה לבריכת השחיה, כדי שמחר יקל להם להטעין על המכוניות. גד.”
סגנונו הרגיל של גדי. רפי מתגרד מאחורי אוזנו, תולש דף מפנקס קטן, כותב ומקפלו היטב.
“עזוב, יש שומר. ולא נעים לי עכשיו, שאני מדריך. אבל נעלה למערה ונצלה תפוחי אדמה, טוב? רפי.”
“המעניין הוא, שמטעמים טכניים גרידא נוצר כאן הסגנון החדש, באשר זו היתה האפשרות היחידה לפתור את בעית התקרה מאבן של הכנסיות הגדולות, ואילו כיום יש אנשים, אשר מתוך גישה מוטעית…”
גדי חוטף כמה משפטים. הגיונו רץ ומקדים את דברי המרצה ומנבא לו מראש את גישתנו, שתתברר ללא ספק אחרי ה’בעוד שאנחנו אומרים'. הוא משיב על פתקה קטנה:
“אתה חולה. עקרונית איני מדבר עם צמחונים. אך לך זכור חסד נעורים ואקח אתך דברים אחרי כן. גד.”
הסגנון הגוטי מתפתח. תחילה הוא משתלט על העמודים, אחר כך – על החלונות ועל הקישוטים, ולבסוף, בצעדי און בין השולחן והלוח, הוא מתפשט על פני אירופה ומשתלב בסגנונות הלאומיים השונים, באשר יש אנשים הסבורים שתיתכן העברת תרבות מעם לעם, באופן תלוש ומופשט, בעוד שאנחנו… רק מחוגי השעון – מעשה תעתועים! – כמו חדלו לנוע ומשתהים ושוהים ליד כל סיפרה.
2. 🔗
אחרי השעור עומדים הנערים במסדרון, נשענים אל אדן אחד החלונות הרחבים, הצופים פני העמק, ומתבוננים בחלקת המים של הבריכה. לפניהם משתפל המדרון מגבעת המוסד החינוכי אל הקיבוץ, נטוע שיחי סרק של נוי וערוך מדריגות־מדריגות של גינות. בריכת השחיה משמאלו, כולה מוקפת גדר של שיחים. לא הרחק ממנה, למטה, משתרעת חצר המשק של הקיבוץ: סככת המסגריה, המוסך והנגריה. הרחק, מעבר לכביש, מוריקים שטחי המטעים וחלקות המספוא: כולם מושכים מימיהם מאותה בריכה – בלילה אוגרים בה את מי הבאר ומריקים אותה במשך היום.
“תבין, עוזא, שאינני יכול ללכת,” חוזר וטוען רפי. “ביחוד אחרי שבחרתם אותי למדריך.”
“אני מבין אותך בהחלט, ילד, העיקרון, והמצפון, והדוגמה האישית וכו'. הצדק איתך במאה אחוזים. סופך יהיה כמו שסופו של אותו איש שצדק וצדק עד שמת. באמת אל תלך.”
“אין ירח הלילה,” אומר יוסי ועיניו מבריקות.
“נעלה מלמטה,” אומר אורי בשיקול דעת של מצביא, “לאורך הגדר החיה.”
השמש משתקפת בחלקת המים. גם עננים לבנים שטים בה. הרוח מעירה על פניה אדווה.
“מה הענינים?” שואל עמוס ומגרד את זיפי השלף שעל פניו. “אתה לא אוהב דגים?”.
“מצדכם כל העסק לא הוגן,” אומר רפי קדורנית. “ואל תעמיד את הענין כך, כאילו אני שתמטן, עוזא. כשיצאנו לפני שנה למחנה שלנו בחורשה, לא הבאתי לכם את שימורי הבשר מהמחסן, מפני שעבדתי באותו יום במטבח? ומי הציע להתקין מלכודת לצבוע? אנחנו יכולים לצלות תפוחי אדמה במערה, באותה הצלחה בדיוק.”
“הוא שאמרתי,” אומר גדי. “אתה חולה. המצפון שלך ושומר הלילה מפחידים אותך. מילא. אל תלך.”
“באמת לא אלך.”
“אין דבר. נשאיר לך זנב לטעום,” מנחומו עמוס.
“ברצינות: אתה באמת יכול לבוא אחר כך לאכול, רפיק,” אומר אורי.
“אם ניגש מלמטה, לאורך השיחים, לא יתפסו אותך אף פעם. אתה בשקט יכול לבוא,” משדלו יוסי.
“על כל פנים, אל תלשין, בבקשה.” אומר רמי.
רפי הודק את שיניו.
“ודווקא מבחינת העיקרון זה בסדר,” מסביר עוזי, "כי אחר כך תוכל לחזור בתשובה, לפי הפתגם: ‘במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.’ מה אתה מפחד? שהענין יוריד את כבודך בעיני החניכים שלך? להפך, אם יוודע להם, רק יעריצו אותך יותר. תיראה בעיניהם יותר אנושי. מדריך שאין לו חולשות בכלל, ממילא נראה אלילי מדי.
“עזוב אותו,” אומר גדי ומניד ידו.
רפי פורש מהם.
השמש משחקת על חלקת המים. אדווה דקה רוחשת על פניה וחורשת אותה והיא נרטטת כבצמרמורת. הנערים שותקים, עד שנדם הולם צעדיו של רפי.
“העלבת אותו,” משער אורי.
“אני חושב שהכי טוב לטגן אותם,” מפייס יוסי. “דגים מבושלים אין להם טעם. ובסוף, כשהכול יהיה מוכן, נקרא לו לטעום.”
“מה רע לך אם תאכל גם את המנה שלו?” מתריס רמי. הכול מחרישים, והוא ממהר להצטדק: “זה לא יהיה חינוכי אם נרגיל אותו לאכול בלי לעבוד.”
“אם לא נזמין אותו אחר כך, אז זה באמת לא יהיה יפה מצידנו,” פוסק אורי.
“אני הולך,” מודיע עוזי. “אז נפגשים אחרי ארוחת הערב, בסדר?”
“תביא מחבת,” מזכיר אורי. “יש אחת במחסן. אבל השד יודע איך אפשר להוציא אותה משם.”
“אני אסדר את זה,” מודיע עמוס. “אבל תדאגו לשמן.”
“אני אשיג רשת,” מתנדב יוסי.
הם הולכים לחדר האוכל. השמש מזהיבה את חלקת המים.
3. 🔗
ערב שליו יורד מן החורשה אל גבעת המוסד. תחילה מתלהטות שמשות החלונות שבמערב והשמש משתקפת בהן גדולה ואדומה. אחרי כן היא משתהה באמירו של האלון הקדוש, בגבעה שמעבר לואדי אבו־שושא, גולשת לאיטה מנופו האדיר אל קימרוֹניה של החורבה, שהעלו ברקנים, ולבסוף היא שוקעת מאחורי הבוסתן של אבו־סלים.
נערים רבים עולים בדרך העפר המאובקת מן המשק אל הגבעה, לבושים גופיות אפורות, וחולצותיהם מופשלות להם על כתפיהם. הנערות, פרועות שיער, מזמרות. הכּוֹל פונים אל חדר האוכל, ללגום תה. אד חם מיתמר מאשנביה של המקלחת, ושירה והמולה גדולה בוקעים משם. באוויר נתלים צעיפים של לילך ומאפילים על ההרים הרחוקים והקרובים, ובחדרים נדלקים האורות ועולה קול חלילים ומנדולינות.
רפי יוצא את סככת המכונות, לבוש בגדי עבודה כחולים ודהונים שעליהם גאוותו. עכשיו יפנה גם הוא אל המקלחת. אחרי כן ייגש אל חדר הקריאה לעיין בעיתון. ירפרף על הכותרות, עד שיתן מבטו בשעון וייווכח שהגיעה העת לאכול את ארוחת הערב. משייצא מחדר האוכל יעבור בחדריה של קבוצת ‘נחשונים’, ישתהה מעט לחטוף שיחה עם זה ועם זה, יספר בשבחו או בגנותו של ספר פלוני או של סרט פלמוני, וכשיעבור כך מחדר לחדר, אולי ישען על אדן אחד החלונות הרחבים שבמסדרון, הצופים פני העמק, ויראה את המישור אפל ונושם ואת הכוכבים משתקפים בחלקת המים של הבריכה, ואותה שעה יידע, שרעיו עומדים שם, מאחורי גדר השיחים, מצוידים בדלי וברשת…
רפי משפיל את ראשו ובועט בכמה אבנים קטנות, המזדמנות לו בדרכו.
ובאמת, כעבור שעתיים הוא עומד נשען על אדנו של אותו חלון. אין להבחין בדבר באפלה. המדרון שקט כולו. הברכה רוגעת. אחרי כן נשמע, שמישהו עולה במדריגות ופוסע במסדרון. רפי מפנה ראשו – אורי הוא, שנכנס אל חדרו. את הדלת השאיר פתוחה למחצה ואפשר לשמוע שהוא מפשפש בתאו שבארון. לבסוף הוא יוצא, עובר סמוך לרפי ומשתהה.
“רפי?”
“נו?”
“שמע… איפה תהיה בעוד שעה וחצי בערך?”
“בטח במיטה. מה יש?”
“לא… כי חשבנו להזמין אותך, אחרי שנתפוס כמה…”
“זאת אומרת שעוד לא תפסתם?”
“אין לנו רשת,” מודה אורי, “ובדלי זה לא הולך. לקחנו ענף ‘מזלג’ וקשרנו אליו ציפה של כרית, אבל הענף נשבר והציפה טבעה.”
“של מי היא היתה?”
“של אחת הבנות,” מניד אורי בידו. “של תלמה, נדמה לי.” הוא מתאנח. “זהו. ועכשיו באתי לחפש את הכילה הישנה שלי.”
“אז למה לא לקחתם את רשת הפרפרים מחדר הטבע?”
“סגור שם. אתה חושב שלא נסינו?”
“החלון האחורי פתוח.”
“לא. סגור. כבר יוסי היה שם.”
“הוא לא יודע.”
“עובדה שהיה וניסה.”
“תיגש איתי, אז אראה לך.”
שניהם יורדים אל החצר האפלה ופונים אל חדר הטבע.
“אתה רואה?” אומר רפי. “התריס רק מוגף, אבל לא נעול. וכאן הזכוכית שבורה ואפשר לתחוב פנימה יד ולפתוח. חכה רגע. תיכף אוציא לך אותה.”
הוא עולה על אדן החלון כעבור רגע מושיט החוצה את הרשת.
“תחזיק. אני מגיף בחזרה את התריס.”
הוא קופץ ארצה ושואל בקולו של איש־המעשה:
“פרורי לחם – יש לכם?”
“אין.”
“אז גש ותביא. אחרת אף פעם לא תצליחו לרכז אותם.”
אתה חושב שהם נמשכים לפרורי לחם?"
“אני? בטח…”
כה טוב להיכּנס בעבי הקורה, לפקד, לראות איך אורי, המוצא תמיד תושיה, שומע בקולך ומציית…
“ואת הרשת אתה יכול להשאיר לי. אני אביא להם אותה.”
אורי תולה מבט בפניו של רפי. אינו אומר דבר ומוסר לו את הרשת.
רפי יורד בשביל המתפתל בין השיחים שעל המדרון. עמוס ישאל: “אז מה? חזרת בתשובה? עכשיו אפילו צדיקים גמורים כבר לא יוכלו לעמוד על ידך. בואו נסתלק, חברה…” וגדי יקרא: הלו? מי זה עולה מן המדבר? רפיק? שלום ילד! נזכרת בטעמם של דגים צלויים?" ורמי ירטון, בוודאי. בכוונה ירטון בקול רם. ועוזי יחייך חיוך דק וחרש ישרוק בחושך.
רפי מתגנב לאורכה של הגדר החיה וקרב אל כמה גושים אפלים, השפופים לארץ.
“יוסי?” הוא שואל בלחישה. עכשיו הם מפנים פניהם ורואים שזה הוא, רפי. נשמע רחש התלחשות. אחרי כן אומר עמוס:
“או! הינה גם רפי! לא קיווינו.”
“יוסי, הרי לכם הרשת,” אמר רפי ומושיטה קדימה, כאילו היא כרטיס הכניסה שלו.
“איך הצלחת?” מתפלא יוסי.
“הזכוכית שם שבורה.”
“ואיפה אורי?”
“הלך להביא פרורי לחם.”
“רעיון טוב,” מעיר עוזי. “בדלי לא הצלחנו.”
“שמעתי. תגיד… ומה עם השומר?”
“כנראה הוא יושב שם, לפני הבית הראשון, ומעשן. אתה רואה את אש הסיגריה?”
שוב הם יושבים ומחרישים. גדי לא דיבר דבר. הלילה עונה באלפי צפרדעים וצרצרים. עטלפים חולפים באין קול. במשעול קמה איוושה.
“הוא בא,” לוחש יוסי ופונה אל האפלה שלפניו: “אורי? הבאת?”
“כן, בואו!”
עוזי נוטל את הרשת ונע קדימה. אחריו מתגנב אורי ומנסה להקדימו.
את הבריכה מקיף פס של זפת כבושה. דפנותיה משופעות ובהליכה שפופה אפשר להגיע עד פני המים ממש.
“פזר כאן, אורי. אני אסרוק את המים ברשת,” לוחש עוזי.
“לא טוב לפזר בפינה. שם אין מקום להתנועע.” אורי ניגש לפזר את הפירורים לפי תוכניתו לרוחב הבריכה.
“לא תצליחו ככה,” רוטן רמי.
“תשמעו, חברה, אני מציע…” ממליץ יוסי. איש אינו מקשיב.
“מוכן?”
עוזי ויתר. “כן.”
המים משתקשקים. הכוכבים במראה האפלה מזדעזעים, גדי מחזיק בדלי, נכון לקבל את השלל. הכל נטויים קדימה. כה טוב להיות רע, להיות פרחח, להיות עוד פעם פרחח!
אורי מניף את ידיו בתנופות רחבות. עם שהוא מפזר את הפרורים, הוא מחשב ומכוון שיפלו בשורה, בחצי קשת. זה יקל את הנפת הרשת. הם ודאי לא ישימו לב לפרט פעוט זה, אבל טוב שהוא יודע לחשב את מעשיו.
רמי סבור שעוזי מחזיק את הרשת גבוה מדי. צריך היה לחתור יותר לעומק.
גם אורי אינו מפזר נכון. ובכלל – צריכים היו לעמוד מן הצד השני. אילו, למשל, הוא – רמי – היה מנסה…
עוזי שולה את הרשת.
“יש?”
“אין.”
“חכה, נפזר עוד פעם. ונחכה קצת, שיספיקו לגשת. ואחוז את הרשת בשתי ידים, שתוכל להניף אותה יותר מהר.”
“מוכן?”
“כן.”
אדווה פושטת על פני המים. עוזי שולה את הרשת.
“יש?”
“לעזאזל. שוב אין.”
“כנראה הם אוהבים רק לחם בחמאה,” מעיר עמוס.
“ננסה עוד פעם. ממילא אין ברירה.” אורי היה רוצה ליטול את הרשת בעצמו. אבל עוזי אוחז ה אחיזה איתנה.
שוב שוקעת הרשת במים ומונפת, ושוב מונפת ושוקעת.
“הענין אבוד,” פוסק יוסי.
אורי מודדו במבט של בוז. עוד לפני רגע היה ראשון למתלהבים.
“הרי אמרתי לכם,” מאשר רמי.
“אני מציע לכנס מועצת חרום לנוכח המשבר בדיג העברי,” יועץ עמוס.
“ננסה עוד הפעם,” מחליט אורי. איש אינו מגיב. הוא נוטל את הרשת ומניף ומשקיע ומניף אותה. הכל עוקבים אחר תנועותיו בספקנות גלויה. כעבור זמן מה הוא מתעיף וחדל.
“אולי ברשת יותר גדולה?” שואל יוסי. “כשלקחתי את ציפת הכרית של תלמה, ראיתי שיש לה גם ציפה לשמיכה.”
“בואו ניסוג מאחורי הגדר למועצת חרום ואזעקה מיוחדת,” חוזר עמוס להצעתו.
“אתם יכולים לנסות בחשמל,” אומר גדי קדורנית מן הצד.
“איך בחשמל?” ניצתת התקוה בלבו של יוסי.
“באמת עורכים ניסויים של דיג בחשמל,” מאשר אורי. “מחשמלים את המים והדגים נמשכים לאחד הקטבים. אבל זה יהיה מסוכן, כי המתח גבוה מדי ואין לנו טרנספורמאטור…” עמוס, עוזי וגדי מחייכים חיוך רחב. “לכן שיטת החשמל לא תעזור לנו… אבל אפשר לנסות בשיטת האור. זאת שיטת הדיג הנהוגה גם בכנרת.”
“איך באור?” חוקר עמוס. “בגפרורים או במדורה קטנה?”
“בפנס כיס חשמלי,” עונה אורי בשקט.
“והשומר? יחשוב שזה פטה־מורגאנה וירכיב משקפי שמש?”
“נאהיל על הפנס בכובע. גם שיפוע הדפנות של הבריכה יסתיר את האור.”
“ואתה בטוח שהם נמשכים לאור?” שואל רפי. הרעיון שדגים התועים במצולות אפלות אוהבים את האור, מוצא חן בעיניו.
“ככה אומרים.”
“ופנס מאין ניקח?”
“במחסן החצרן. המפתח מעל למשקוף.”
“טוב, אז חכו לנו ונביא אותו, אורי, בוא איתי, טוב?” יוסי שאב כוחות חדשים.
“טיפשות בריבוע,” רוטן רמי. “לוּ הדגים היו טיפשים כמוכם, כבר מזמן היו צלויים במחבת.”
יוסי ואורי נבלעים בצילה השחור של גדר השיחים. ארבעת הנערים הנותרים יושבים ומקשיבים אל זמרת הצפרדעים. טיפות מים אחדות שותתות מן הרשת אל פני הבריכה השליוים. מרחוק מבליחה הסיגריה של השומר.
גדי שוקל, אם אפשר לתאר שלל גוניו הדקים של הלילה בצבעי טמפרה פשוטים. כה קשה להגדיר צבעים בלילה. אדרבא – מהו צבע הירח? לא צהוב, לא סגול… וכמה גונים יש למים אפלים?
עוזי רואה בדמיונו קבוצת מורדים מתגנבים אל מקום ההתנקשות: היתה שם, בודאי גדר חיה כזאת, של שיחים, וזחלו לאורכה, ומרחוק ראו את הסיגריה הדולקת בפי השומר, שיש לחוטפו כבן תערובות, ובעצם כבר נחרץ דינו למות, אם איש אמונו של הצאר ניקולאי הוא, אם קצין הגסטאפו במחנות הריכוז, אם סוכן האימפריאליזם באסיה המתעוררת…
באוזניו של רפי לובשים צלילי הלילה קול, הלוחש, לו: “הינה למשל, לילה כזה. לכאורה רק שליית דגים. אך כמה זה פשוט ויפה! כמה זה חלק מן החיים ומן הריעות…” ומיד עולים בדעתו החרוזים המועתקים ביומנו: “כי אם נשכח, רעי, כי אם נשכח את אלה – אל מי, אל מי לי יצא ליבנו בעת דם?”
כשחוזרים לבסוף יוסי ואורי, עדיין הכול שרויים באותו שקט. יוסי הביא איתו מגבעת קש ענקית.
“שמע, יוסי, מניין סחבת אותה? שוב של תלמה? אחרי שכבר כלה הערב את הציפה? הייתם צריכים לחלק את הקרבנות על כל שדרות העם.” גדי נוטל את המגבעת ובוחן אותה מכל צדדיה. “בדיוק כזאת אני צריך. נדמה לי שגם לוָן־גוך היתה כזו. מה דעתך שתמכור לי אותה כתום המבצע, במחיר מחצית מנת הדג שלי, שבלי ספק נתפוס, אפילו אם יתמהמה?”
“אני שוב מפזר פירורים.” לוחש עוזי.
“לא יזיק. אבל חכה. אני אכין את הכובע. יוסי, אחוז בפנס. הכי קרוב למים שאפשר. מוכן עם הרשת?”
הפנס נדלק, ושולי המגבעת מתלהטים בגוון אדמדם. פס של אור מחליק על חלקת המים. עוזי מניף את הרשת.
“חכה! תן להם קצת להתרשם. אל תשכחו שהם צריכים לטעום בעצמם ולקרוא לשכנים.”
“נקוה, שהתאבון יבוא להם עם האוכל.”
האור מרצד בדומיה על המים העכורים.
“עכשיו! נסה.”
עוזי חותר ברשת בכל כוחו אילך ואילך.
“אין כלום.” רוטן רמי נואשות.
“צריך לנסות במוזיקה,” יועץ עמוס. “הרי לך, יוסי, יש קול יפה. שיר להם משירי ציון!” הוא משתופף ושורק חרש בין שיניו: “עוד לא אבדה תקוותנו.”
“מוטב שתנסה ‘בוא אהובי, כי יפית, אף טעמת עד מאד…’”
עוזי משעין את הרשת אל דופן הבריכה. הכל יושבים שפופים.
“האור לא די חזק,” סובר אורי. "אילו השתמשנו בזרם חשמל ממש… "
“אולי נדוג בחומר נפץ?” שאל גדי. איש אינו זע. רק יוסי מעיר:
“וחוץ מזה השומר היה שומע…” השאר מחייכים חיוך נוגה.
“הבעיה היא בעיה של מרחב,” מנתח עוזי. “כשהם בפינה הם בורחים לאמצע. וכשהם באמצע הם בורחים לצדדים. לו אפשר היה לחסום להם את דרכי הנסיגה…”
“מה נעשה?” שואל יוסי. הוא צופה מראש את התשובה, שאכן אין מה לעשות.
“אני אגרש אותם,” אומר רפי פתאום. “אתפשט, אכנס למים ואגרש אותם מהמרכז.”
הוא מאושר. בלי לחכות לאישור חבריו, הוא מתפשט ומניח את בגדיו על דופן הבריכה. גיווֹ מבריק על רקע המים הכהה. רעיו מלווים אותו בעצות:
“אל תבלע דג, ילד.”
“הסוף יהיה, שנדוג דג כבד ושמן נורא, וכשנוציא אותו נראה שזה רפיק.”
רפי נוגע קמעה במים בקצה רגלו ונרתע:
“קר… ררררר… פחד!”
דברים אלה מעוררים שמחה כללית. רפי גולש למים ותחיל שוחה חרש וכמעט ללא שקשוק, רומז ולוחש:
“אני מרגיש אותם מצוין כל רגע אני נוגע באחד. כל הבריכה שורצת דגים.”
בדומיה נשמעת רק האדווה המשקשקת.
“נו? מוכנים?”
“חכה,” אומר עוזי. “נארגן התקפה כללית: אתה תגרש, ואנחנו נפזר פירורים, נאיר בפנס ונניף את הרשת. בו ברגע שתראה אותה יורדת – תכה במים. בשביל לבלבל אותם.”
“כל הארץ לנו חזית! כל העם למלחמה!” מצטט גדי. אחרי כן הוא מזמזם בלחש: “זה יהיה קרב אחרון…” עליו מוטל להחזיק בכובע.
“מוכן?”
הרשת שוקעת, שוהה ומתרוממת – –
טרם הספיק עוזי לשלות אותה כולה, פותח יוסי במחול עיוועים מנתר על רגל אחת ולוחש:
“יש! יש! יש!”
הוא דוחף את אורי והפנס והכובע נופלים למים. עוזי חוטף את הכובע, אך הפנס צלל.
“בחיי – יש” צוהל יוסי. “תן 'ת’דלי הנה!”
מרוב התלהבות מועד יוסי ומוחלק על דופן הבריכה הרטוב, דווקא ברגע שבו עמדו להפוך את הרשת לתוך הדלי. הדלי מתגלגל למטה ברעש נורא.
“אידיוט!” צועק אורי בקול רם ומזנק אחרי הדלי. הכובע צולל תהומה.
לפתע נשמעת לחישתו החדה של גדי:
“סססט! השומר!”
הכל קופאים תחתם. מולם, בעבר השני של הבריכה, מזדקרת דמות אפלה. הסיגריה דולקת כעין רעה של מפלצת. רפי, עודנו במים, קופא אף הוא. נדמה, ששעונים הרבה מצלצלים בדומיה.
“מי זה שם?”
עדיין הוא עומד במקומו.
“מי זה שם, אני שואל?”
עתה הוא מתחיל לפסוע בצעד כבד של נעל מסומרת על משטח הזפת שסביב הבריכה.
אורי משליך החוצה את הדלי, וזה שב ומידרדר ברעש צורם. רפי חותר לחוף בתנועות נואשות מתיז מים רבים לכל הצדדים. יוסי אוחז ברשת המפרפרת ודוהר לאורך קבוצת השיחים.
“מהר לברוח לסככת המכונות,” קורא גדי ומוסיף בלחישה חדה: “אמרתי בקול רם, שיחשוב שבאמת אנחנו בורחים לסככה. בואו לנגריה.”
השומר הולך וקרב.
רפי יוצא מן המים עירום ונוטף ונמלט בעקבות השאר.
באותה פתאומיות בה התחולל הרעש – שב ונדם. השומר לא הספיק לפסוע אפילו עשר פסיעות – וכבר ריק המקום ושומם, כאילו לא דרכה בו רגל אדם עידן ועידנים. נשמע רק הולם פסיעותיו המזורזות של השומר.
ששת הנערים, מנשמים ומתנשפים, גוהרים בפינה אפלה של סככת המכונות. הסככה גדולה מאד. עומדים בה שני טרקטורים, מכונת קטיף לתירס ומפזרת דשן.
“אה, יצאנו במזל.” לוחש יוסי. “איפה השומר?”
“רץ לנגריה, כמובן,” אומר גדי, גאה מאד. “אבל אחרי זה יבוא הנה. צריך להוציא את הפקק.”
“נכון. אורי, אתה יודע איפה פה הפקקים? טפס מהר והוצא אותם.” עוזי שב ונוטל את השררה. אחרי כן הוא מביט בגדי: “אולי נרוץ הלאה?”
גדי מניע בראש.
“אני לא. אתם יכולים לרוץ, אם אתם רוצים. גם עד הנה הגעתי בקושי.”
בחוץ נשמע קול צעדים. מתאַר דמותו של השומר מצטייר בפתח כצללית שחורה. שומעים היטב כיצד הוא ממשש את הקיר ומחפש את מתג החשמל. אחרי כן הוא ממלמל משהו לעצמו ושואל בקול רם ומהסס:
“מי זה שם?? לצאת, לפני שאני…”
הוא עומד ומאזין, צועד כמה צעדים ונתקל במפזרת הדשן. שוב הוא עומד שעה קלה, ולבסוף יוצא ומתרחק.
“חוזר לנגריה,” לוחש עוזי.
“חברה, מה עם הבגדים שלי? אולי מישהו ראה אותם או לקח אותם?” שואל רפי תחנונים.
הכול מביטים בו ברחמים. מפני שהיה רטוב, דבקו בו אבק וזוהמה מרצפת הסככה.
“איפם השארת אותם? על שפת הבריכה?”
“כן, אבל כשיצאתי מהמים הם לא היו שם.”
“כנראה שהפלנו אותם למים כשקפצנו אחרי הדלי,” אומר גדי. “אבל אל יאוש, ילד. זה יעזור לנו לטשטש את העקבות. תאר לך מה היה קורה, לוּ השומר היה מוצא את המכנסיים שלך, שמסומנים ‘רפאל גלר, קבוצת סלע’. זה היה מסגיר אותנו.”
הו, בתולת בת ציון, חגרי שק והתכסי באפר," אומר עמוס. מאחורי מקטפת התירס גישש ומצא שני שקים.
“ומחר בבוקר מה אלבש?”
“אנחנו נערוך לך מגבית מאוחדת. אני מנדב את הסנדלים.”
“רגע חברה – הרי צריך לבדוק את הרשת,” נזכר רמי. “נו, יוסי, תביט – כמה יש?”
יוסי מרים את הרשת, שאף היא התלכלכה כולה בעפר. משהו מתלבט ומתחבט בה.
“רק אחד. אבל פרא אדם כזה. הוא כל כף קופץ, עד שכמעט ברח לי החוצה.”
“טוב,” אומר גדי “אז אחרי שנצלה אותו, נוכל כולנו להביט בו ולהריח בו לפי התור.”
“אם הוא די גדול, בטח תהיה נגיסה אחת או שתיים בשביל כל אחד,” מנחמם אורי.
“אבל צריך לשחוט אותו מהר, אחרת עוד ימות לנו, חלילה.”
“באמת, תראו כמה הוא מתלבט וסובל…”
“וצריך לגשת לצלייה אחת־שתיים, כי בכל זאת כבר מאוחר,” מזרזם עוזי.
“נכון, מרכּוס,” אומר גדי. “אחרי שהוכחת את כשרונך בפעולות מחתרת וחבלה, אנחנו רוצים לראות אותך גם במפעלי שלום קונסטרוקטיביים. אבל אם תוך כדי צלייה תחרוך אותו, לא יעמדו לך שום זכויות מן העבר. ללא רחמים נדון אותך במשפט העם בעוון חבלה, חתירה, ציונות, טרוצקיזם וקוסמופוליטיזם לשלילת כל זכויותיך הגסטרונומיות.”
“אם כל, אני מציע למנות אותך כרב־טבחים וקומיסאר בצלייה.”
לאיטה יוצאת השיירה לדרך. תחילה עוזי, כגשש וסייר, אחריו יוסי, המניף את הרשת ובה הדג המתחבט, ואחרון פוסע רפי, המתכסה בשקים.
4. 🔗
כעבור שעה הם יושבים סביב מדורה קטנה, במערה, למעלה בחורשה. על קירה האחורי של המערה צוירו בפיח גולגלות ועצמות וצלליות ארוכות־זרועות, כולם מעשי ידיהם של הבחורים מן ה’גרעין', כפי שנוהגים לכנות את הפלמחאים המתאמנים בקביעות בחורשה. הנערים יושבים על אבני־מידות הערוכות סביב המדורה בחצי גורן. העשן מיתמר אל על וחומק החוצה בעד ארובה טבעית שבתיקרת המערה. גדי גוחן לפנים ומחזיק את הדג התקוע על שפוד. מדי פעם הוא מקרבו אל אפו, בוחנו מכל צדדיו, וחוזר ונותנו מול האש.
“רק אל תחרוך אותו, עוזא, אחרת… הרי בעצמך חרצת את פסק דינך…”
“בסדר, מרכוס, אבל תזכור שאני הצעתי לטגן ולא לצלות.”
“זאת לא היתה גישה ריאליסטית. לטגן בלי שמן ומחבת? רק להציע הצעה כזו – זאת כבר היתה חבלה מכל הסוגים שהזכרת.”
“מלבד זה לא ברור אם רמי שחט אותו בסדר. אולי כל הדג איננו כשר בגלל השחיטה הפגומה הזאת?” גדי שולח מבט מהיר אל רמי.
“גם אני חושב שאיננו כשר,” אומר רמי. “יהיה נורא חבל אם לא תוכלו לאכול אותו, אבל לא כדאי שתקחו עליהם את האחריות הכבדה. באמת מוטב שתוותרו הפעם.”
גדי מתבונן ברמי מלמעלה למטה, כאילו צמחה לו חטוטרת.
“האתה הוא זה, רמי אחי? רמי! בטח אתה חולה. הרי היית צריך לצעוק שהוא דווקא כן בסדר, שהוא שחוט כשר למהדרין, ובתור מחאה על עצם החשד היית צריך לא לאכול דגים במשך שנה.”
רמי שותק ופניו אומרות גאווה.
“בעצם,” נזכר עוזי, “מגיע גם ליוסי איזה תואר – הרי סוף־סוף הוא הוציא את הדג.”
“שום תארים! המעשה לבדו משמש גמול לאדם העובד!” צועק עמוס.
“אז לא תואר, אלא כינוי. אני מציע לקרוא לו ‘דיגי’.”
“דיגי – זה לא חריף”
“בסדר, אבל גם יוסי לא חריף.”
“מילא, יכול להיות דיגי. בעצם אפילו באמת יכול להיות דיגי.”
יוסי מסמיק מעט.
“שמעו, אבל עם השומר זה היה הרבה יותר מוצלח מה שעם הדג,” הוא אומר ומחייך במבוכה.
“אתם הרי יילדי הקיבוץ,” קופץ עוזי, “אז תסבירו לי דבר אחד: איך זה אצלכם יש שומר?? אתם הרי דוגלים בדיעה, שכל אחד צריך לקחת בפי יכולתו ולתת מכפי צרכיו, נכון? אז איך, אני שואל אתכם, אפשר לקחת כפי היכולת, אם עומד שם שומר?”
הערה זו מלהיבה את הלבבות.
“שמע, אתה,” מתפרץ רמי, “אתה בכלל לא צריך לדבר. אתה…”
“השומר בא למנוע חדירתם של יסודות אני־קיבוציים מסוגך,” אומר עמוס.
“שמע, מרכּוס,” מצטרף גדי, כשהוא משסע את דברי השאר, “תגיד לנו קודם אתה – איך זה יהיה, למשל בקומוניזם שלך? תהיינה בריכות בלי שמירה?”
“בוודאי. תהיינה בריכות…”
“אני מבין: מיוחדות לסחיבה. אבל איזה תענוג זה יהיה, אני שואל אותך, לסחוב שם, אם לא יהיה שומר? לא תהיה ברירה אלא לארגן את העניין בצורת תחרות סטאחאנובית בין שתי קבוצות – מי יסחוב יותר אצל מי?”
עוזי צוחק במלוא פיו.
“אתה תקבל בוודאי את דג הכסף.”
“ואתה – את מחבת הזהב.”
“לפעמים זאת פשוט מצוה לסחוב,” אומר גדי. “פעם הלכתי לטיול עם שני בני דודים שלי ועם עוד כמה חברה, בין יקנעם לעין השופט. והיה שם גן תפוחים כזה גדול, בדיוק באמצע הקטיף. נו, בחוץ חם, אנחנו צמאים… בקיצור: החברה רוצים לסחוב קצת. ואני עוד הייתי תמים עד לזוועה, אז אני אומר: לא, אנחנו נבקש קצת מן השומר. והיתה שם גדר ארוכה, שאי אפשר לעבור אותה, רק על יד השער. והתפוחים משני צידיה, והשומר מצד אחד, ואנחנו – מצד שני. אז אנחנו ניגשים ואומרים לו בנימוס: שלום אדוני, אולי אנחנו יכולים לקבל כמה תפוחים, בבקשה? לא, הוא אומר, החזיר הזה, להיום כבר גמרנו לארוז ולא נשאר שום דבר. אז אולי, אנחנו אומרים, נוכל לקטוף לנו כמה תפוחים מן העצים? לא, הוא אומר, עוד אינם בשלים. היינו נרגזים כמו שדים. זה חבל מאד, אנחנו אומרים לו בקול של דבש, אבל נדמה לנו שהתפוח האדום ההוא כבר בשל, או שמא עינינו מטעות אותנו? והינה זה הצהוב הכרסתן, והלז, האדמוני עם יפה לחיים… ובמנוחה שלימה, ישר מול הפנים שלו, במרחק שני צעדים, אבל מן העבר השני של הגדר, אנחנו ניגשים לעץ הראשון, מורידים לנו תפוח־מרבק בעל ממדים, נועצים בו את השיניים ונוגסים כמה נגיסות עד שהעסיס מטפטף למטה, ואומרים לו במתק לשון: למה סבור אדוני שהתפוחים עדיין בוסר? אדרבא. נדמה לנו שזה, הסמוק, טוב למדי ואפשר לדבר בו נכבדות. וכן כל חבר מריעיו – זה, וזה וזה… ואנחנו ממלאים את הכיסים. והוא כמעט מתפקע. אני אתן לכם, הוא צועק, אני אראה לכם, אני… וכאן הוא נתקע, פותח את פיו וסוגר אותו, כמו דג, ומסמיק כמו סלק ומחרחר, כאילו בעוד רגע יקבל שבץ. תודה רבה, אדוני, אנחנו אומרים, אבל באמת שאין שום צורך להראות לנו, שכן כבר מצאנו די והותר, וגם לתת לנו אין צורך, שכן כבר אנחנו נוטלים בעצמנו, ואפילו בשתי ידיים. אך מדוע אדוני אדום כל כך? שמא חם לאדוני, והוא רוצה להתכבד בתפוח? וההוא מתחיל לרוץ לשער, אבל עד שהגיע כבר הסלקנו מזמן…”
“נו, אתם רואים כמה טוב כשיש שומרים?” שואל עוזי. “לולא השומר הזה, למשל, הייתם סתם אוכלים, ואילו בזכותו היתה לכם הנאה סינטטית, פסיכו־סומאטית.”
“פסיכו – מה?”
“סומאטית. נפשית וגופנית. אני רואה שאין לכם כל השכלה קלאסית. ביוונית, למשל, אתם חלשים מאד.”
“ההשכלה הקלאסית שלי היא לאטינית,” משיב גדי. “פרימוּם אֶדרה דאִינדה פילוֹסוֹפארה.”
“עכשיו תדבר כמו בן־אדם,” מבקש אורי.
“קודם לאכול, אחר כך להתפלסף,” מתרגם גדי. “פתגם נהדר ושימושי נורא. אני מציע לכם ללמוד אותו: פרימום אדרה…”
“הדג נחרך,” קובע עמוס. “מזמין ראשון לא לאכול את החרוך.”
גדי מושך מהר את השיפוד מן האש ומקרבו אל אפו. בכמה מקומות קיבל הצלי גוון חום עד כדי להדאיג.
“על כל פנים ברור עכשיו שהוא צלוי טוב.”
מעבירים את הדג במעגל, וכל אחד נוגס ממנו חתיכה, וכשמגיע תורו של רפי, הוא רק מניד את ראשו ואומר:
“לא רוצה. תודה”
הכול מביטים בו.
הוא חרוך. רק לפי הריח כבר אפשר להכיר."
“טיפש!” מתלהב יוסי. “הוא עצום! תטעם פעם.”
רפי מושך בכתפיו.
“וחוץ מזה אני לא אוהב דגים.”
“אז למה, במחילה מכבודך, כל כך השתדלת לתפוס אותו וישבת כאן כל הזמן? סתם ככה?”
רפי מחייך חיוך נוגה.
“בשביל החברה שלך – זה לא מספיק?”
“אני, בכל אופן, לא הייתי יושב מאחורי הגדר, ומתפשט, ונכנס למים, ובורח עירום לסככת המכונות, ומתלכלך כולי, ועולה לחורשה, ורץ להביא נפט, ואוסף עצים ומדליק את המדורה ו… ו… והכול רק בשביל החברה שלי.”
זה דווקא מעיד לזכותו," מגן עליו גדי, “הוא מוכן לעבור באש ובמים, לקפוץ למים ולהדליק אש, בשביל דגים שאיננו אוהב. זאת יכולת התעלוּת יוצאת מן הכלל, דוגמא נדירה של אהבה שאיננה תלויה בדבר.”
“אהבה שאיננה תלויה בדגים.”
הדג נאכל עד תומו, כשרפי מוותר על ה’נשיכה' שלו גם בסיבוב השני והשלישי. אחרי כן הם מכבים את המדורה ‘באופן צופי’, שופכים מעט אדמה עליה, ויורדים במשעול הגולש אל המוסד. בדרך נזכר יוסי בבהלה, שלא הכין שעורים, והכל מתחילים בחזרה כללית שבעל פה על תכונות הסגנון הגוטי. גדי ורפי הולכים אחרונים ומשוחחים חרש.
“אז מה, ילד,” שואל גדי בקול רך שאיננו סובל שום הכחשה, “אתה רוצה לספר לי שאינך אוהב דגים?”
“לאף,” אומר רפי, מבויש, “את זה באמת לא אספר לך.”
“או אולי אתה רוצה שאאמין לך, שלא אכלת, כי הדג היה חרוך?”
“לא, גם בזה אינני רוצה שתאמין.”
“אז מה? ענין של מצפון וכו', נכון ילד?”
"אינני יודע בדיוק מה זה ענין של מצפון, עוזא, אבל מה יכולתי לעשות: בתור מדריך, שצריך להראות את הדרך לחניכים שלו, ללכת ולסחוב? ומה אגיד להם אחר כך? מה אגיד לעצמי? ואפילו שהייתי בטוח שלא יתפסו אותנו. איך אביט להם בעיניים בביטחון ובאמונה, כשבפעם הבאה אנהל איתם שיחה ואסביר להם מה זה ‘השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה’. אין כאן שום חוכמות והתחמקויות, עוזא. כל הרומנטיקה היא לבוש יפה, אבל איננה יכולה להצדיק כלום. זה בסדר מה שעשינו, או זה לא בסדר – זאת השאלה.
“זה מזכיר לי את המלט. אז למה בסוף הלכת?”
“לתת לכם ללכת לבד הרי גם כן לא יכולתי, נכון? אז אתם יכולתם, במחילה מכבודכם להתחשב קצת. אבל מכיוון שלא התחשבתם – לא היתה ברירה.”
“אבל למה, ילד? נניח שלא היית בא, והיינו מזמינים אותך אחר כך?”
“שמע, עוזא, אתה לא מתבייש להציע לי דבר כזה? מספיק חשבתי על כל הענין. באמת לא היתה ברירה. להשתתף א יכולתי. ולהשתתף הייתי מוכרח. אז באתי ולא אכלתי.”
“אוי, ילד, מכל הבדיחות שלך זו הכי טובה. לוּ הייתי מוכר את זה לחברה – היית נהפך לגיבור היום. שמע, ילד, היית עצום…”
זמן מה הם פוסעים מחרישים במורד המשעול. הרחק לפניהם שומעים את קולו המחוספס של אורי: “אז מהי, אם כן, הארץ הקלאסית של ססגנון הגוטי במאה הארבע־עשרה?” ולמטה, בגיא מתרונן הנחל.
“אתם כנראה עוד אינכם מבינים מה זה לבנות ידידות ולהאבק על ידידות. ואיך מטפחים חברוּת בקבוצה במשך שנים, בשביל לחשל אותה לכל החיים. חברוּת כזאת לא צומחת מעצמה. צריך להשקות אותה ולעדור אותה ולטפל בה כמו בעץ. אחרת, לוּ הייתם יודעים את זה, לא הייתם מדברים ככה.”
גדי מחייך בחושך. אחר כך הוא מניח את ידו על כתפו של רפי.
“אנחנו יודעים, ילד. אני בכל אופן יודע. אולי לפעמים מדגישים יותר את הגיזום ופחות את ההשקייה… על דברים כאלה לא מדברים. הם ישנם בתוך החיים. הם פשוטים, וכשמתחילים לנתח אותם, הם מאבדים את הפשטות שלהם.”
“לא אני התחלתי לדבר על זה,” אומר רפי בעקשנות.
“טוב, ילד, אז גם אני לא אמשיך,” מפייסו גדי.
אחרי כן שוב הם הולכים במשעול המשתפל ושותקים.
עופרה 🔗
מראשית חייה אין עופרה זוכרת שום זכרונות־של חזות, אלא חוויות־חושים, שככל שהן מעורפלות, כך הן חרוטות עמוק יותר בנפשה. בעודה תינוקת היו ‘עושים לה אמבטיה’. גופה עדיין חש את מגע המגבת. עופרה קטנה והמגבת גדולה מאד ושעירה. עופרה נכנסת אל תוכה כל־כולה, רק פתח קטן נשאר בשביל להציץ. עורה של עופרה עדין וּורדרד ואדים עולים ממנו. מאז מצטייר בעיניה האושר בדמות חספוסה של מגבת, בעטיפה המכסה כול, באדים העולים מן הגוף. פעם נפלה דלקה בלול, באחד מבתי האימון לאפרוחים. בוודאי רצו המבוגרים, כפי שתמיד רצים בשעת דליקה, התיזו מים, היכּוּ באש בשׂקים רטובים. הרבה עשן סמיך עלה. את המראה אין עופרה זוכרת – אך תמיד כשהיא חשה גועל, עולה באפה ריח של קש שרוף ושל נוצות חרוכות. עופרה גם שומעת עדיין את דרדור הרעמים בחורף, בערב, כשנשארים הילדים לבדם, לאחר שאמא־מטפלת־חנה הולכת לחדרה, מכבה את האור ומשאירה אתכם בחושך. הרעמים רחוקים, עמומים, כאילו הפילו אי־שם, במרחק, ערימה גדולה של ארגזים ריקים. זהו זכרון הפחד והבדידות.
אחר כך מתבדלים מעולם התחושות גם מראות יחידים, שנחרתו בזכרון העין: חדרם של אבא־אמא. החדר קטן ונמצא בצריף בעל גג של פח. בחוץ, בפינת הגינה, צומחת 'בת־שבע’־ צמח מסתורי ולו עלים גדולים וכהים, הפורח – כך מספרים – רק אחת לשבע שנים. עוד מעט תהיה עופרה בת שבע – בסף הכול חסרות רק עוד שלוש או ארבע שנים – ועדיין לא פרחה בת־שבע. חדר אבא־אמא ללא ספק הכי־יפה בקיבוץ. יש בו עששית נפט ולעופרה מותר להדליקה כל ערב, בתנאי שתיזהר מאד שלא לשבור את הזכוכית. יש בחדר שולחן קטן, מרובע, לא צבוע, ועליו עומדת כוסית־לבן מן המטבח ובה פרחים. בבית־הילדים כבר יש שולחן אחד צבוע ממש, ובכל זאת אין להשוותו כלל אל זה שבחדר אבא־אמא: ראשית – משום שזה הראשון הוא של אבא־אמא, וכבר לכן הוא הכי־יפה שבכל הקיבוץ, ושנית – אבא עוד מעט יצבע אותו, אם רק ישהה פעם בבית כמה ימים, ואז – כך מנוי וגמור מזה כמה חודשים – עופרה תעזור לו.
אחר כך עולה בזיכּרון חדר השינה של הילדים. בית־הילדים הוא הבית הגדל ביותר שבקיבוץ, ובעצם גם הבית הבנוי היחיד (לאורווה יש אמנם קירות־בטון, אך הגג עודנו גג־פח). אבל עוד מעט יקבל הקיבוץ משהו שקוראים לו ‘הלוואה’, וזה יעזור לו לבנות עוד בתים הרבה ולהביא ‘חשמל’ – מין מנורה מוזרה שיכולה להאיר גם בלא נפט. החברים מדברים עליו לעיתים קרובות בערבים. בינתיים יש שתי מנורות נפט בבית הילדם, אבל אינן יפות כמו זה שבחדר אבא־אמא, בעיקר משום שאין מרשים להתעסק איתן.
כעת מסתמנים גם מקומות אחרים בחצר מהקיבוץ, שנודעת להם חשיבות־מה: הצריף הישן של חדר־האוכל, שקנוהו חלקים־חלקים מן הצבא האנגלי, והוא, הצבא האנגלי, היו לו צריפים כאלה הרבה, שלקח אותם מן הצבא התורכי. פעם היה בארץ ישראל הצבא התורכי והיה רע ולא הרשו לנו לבנות בתים, עד שסוף סוף ברח. הצריפים שלו לא יכלו לברוח איתו (והדבר ברור: שהרי אין להם רגליים, ורק בסיפורים של אבא הם מדברים לפעמים) ואז תפס אותם הצבא האנגלי ומכר אותם, והקיבוץ, שאז עדיין לא היה לו אותו דבר שקוראים הלוואה, קנה אותם חלקים־חלקים ובנה מהם את חדר האוכל. כעת יש בקיבוץ גם צריפים עשויים עץ חזק וחדש, לגמרי בלי תולעים, ולהם גגות פח נוצצים – המתבן, למשל, ומחסן אחד שבו שמורים ארגזים הרבה. לפעמים יש שם חתולים ולפעמים אפילו חתלתול שאיננו בורח. החתלתולים אוהבים להתחכך בסובך הרגל והפרווה שלהם חלקה ונעימה לליטוף. עופרה שומרת עליהם, ששאר הילדים לא ימשכו להם בזנב. לפעמים, אם אין רואים, היא בעצמה מושכת קצת ואחרי כן רצה לחדר, לבקש נשיקה מאבא, אך על פי רוב אבא איננו.
אבא. איננו גבוה משאר חברי הקיבוץ, אדרבא, הוא אפילו נמוך מכמה מהם, כגון מיוד’ל, הוא אביה של רותי, ועופרה מצטערת על כך בסתר. הוא גם רזה מדי – כך על כל פנים אומרת אמא – והוא מתהלך קצת כפוף ולרוב הוא נוסע או עייף, ותמיד הוא עסוק מאד בשביל הקיבוץ ובשביל עד משהו שקוראים לו ‘התנועה’, דבר מה מסתורי וחשוב מאד, ולכן צריך להבין זאת ולהיות ילדה גדולה ונבונה. אבל לפעמים אפשר ללכת עם אבא יד ביד לאורך שדרת הברושים עד לכרם הזיתים, ולטייל שם עד שמחשיך ועד שרואים כיצד משנים ההרים את צבעיהם: תחילה הם מתאפללים, כי השמש, הקרובה לשקוע מסנוורת את העיניים אם מביטים לעברם, ומיד לאחר שהיא שוקעת מאחורי קצה הכרם, הם לובשים גוון של לילך. אז שוב ההרים מתבהרים לזמן מה וחוזרים ומתאפללים לגמרי. השמש שוקעת גדולה, אדומה ועצובה, כמו בתמונה של ון־גוך, שתלויה מעל למיטה, בחדר. לפעמים מכסים את השמיים עננים שחורים, כאילו שפכו עליהם קסת גדולה של דיו. אבא מקשיב לכול ומספר על הכול, ואפילו אם שותקים הוא מבין למחשבותיך. ורק פעם אחת – אבל זה היה יותר מאוחר, כשכבר נולד האח – הלכתם לטייל שלושתכם, ואת היית נרגזת על שהוא, האח, נדחק להפריע. מיום שגם הוא בא לטייל, שוב אין השמש שוקעת כל כך יפה. ואת רוצה להחזיק בימינו של אבא (את יד ימין קל להכיר לא רק לפי הצלקת שעליה, אלא גם לפי שפעם, כשעדיין היית מוצצת אצבע, היתה היד הנכונה פנויה למציצה רק כשהיית רק כשהיית מחזיקה בימינו). עתה את מוצצת רק בלילה, במיטה, כשאין רואים, אך האח אינו מתבייש כלל, תופס בימינו של אבא ומוצץ באמצע החצר. את מתעקשת. זו היד שלך. האח גם הוא מתעקש ואינו מרפה. אבא אומר שאת כבר ילדה גדולה ונבונה ומשאיר את ימינו לאח. את פורצת בבכי ורוקעת ברגליך ונשארת עומדת על המקום, ואבא הולך הלאה עם האח. את לא רצה אחריהם. את נשארת לעמוד לבד־לבד, על אף שמחשיך, והאיש בעל השיניים בודאי כבר מתהלך בכרם הזיתים. רק אחרי זמן הרבה באה אמא ונושאת אותך על זרועותיה, כשאת מתמוגגת בדמעות.
האח נולד בחורף. הגשם דופק בגג. אמא איננה בבית. אבל אבא ישנו. הפעם לא נסע, כדרכו. טיפות גשם קטנות הרבה מתנפצות בחלון. אבא אומר לך שקיבלת אח, שצריך לאהוב אותו ולעזור לאמא לטפל בו, כי את ילדה גדולה ונבונה. אחר כך, כשכבר גדל האח מעט, צריך היה לשחק איתו הרבה, כי היה חולני כל כך, ותמיד טיפלו בו הכול ואהבוהו. עד שמת, כבר היית אז כמעט בת־שבע. תחילה היה חולה מאד. גם אז ירד גשם בחוץ. קברו אותו באדמה קרה ורטובה. אמרת אז לאמא, שלא תבכה, כי בוודאי תקבלי עוד תינוקות, אחים קטנים, או – מוטב – רק אחות אחת קטנה – ואכן, היית מקבלת אותה ללא ספק, אילולא נהרג אבא בשעה שירו על המכונית שבה נסע. כן, אז כבר היית בת־שבע ממש. בת־שבע שבפינת הגינה לא פרחה עדיין. השולחן עדיין איננו צבוע. אבל את מנורת הנפט כבר החליפו בחשמל, שאינו מעלה פיח, אין צורך למרק את זכוכיתו מדי ערב, ואי אפשר להדליקו, כי הכפתור גבוה מדי. אבא כבר מת לגמרי ולא יחזור עוד הביתה, לא לשבת ולא אחרי החופש הגדול, כמו אז כשנסע בשביל התנועה לחוץ לארץ. אי־אפשר יהיה עוד ללכת איתו יד ביד בכרם הזיתים, לראות איך ההרים מתכסים לילך. אחות קטנה כבר לא יביא לך. בוודאי גם אותו קברו באדמה רטובה וקרה ושם הוא לבד לגמרי ועצוב לו, כי אינו יכול עוד לנסוע בשביל התנועה. אבא מת בשביל התנועה. אבא מת בשביל הקיבוץ ולמען התנועה, ואת צריכה להיות גדולה ונבונה.
פעם, כשאבא עדיין היה חי, היה לך יום הולדת. באמצע הלילה התעוררת פתאום, וראית מישהו על יד המיטה שלך, עומד ומחזיק שרפרף. ברגע הראשון נבהלת נורא: אולי זהו האיש השחור בעל השיניים, שצריך תמיד להסתכל, אם איננו מסתתר בתוך הארון או מתחת לאחת המיטות? אבל מיד את מכירה אותו: הרי זה אבא! איך לא הבחנת בזה תיכף? את אבא הרי מכירים תמיד, אפילו בחושך: לפי קומתו הכפופה מעט, לפי הילוכו, לפי נשימתו וריח הסיגריה ובעיקר – לפי שהוא אבא. ליד הדלת עומדת אמא. ברור – הם באו לעשות לך הפתעה ליום ההולדת. אסור לך להביט. ההפתעה מתקלקלת תיכף אם מסתכלים בה. אסור להם לדעת שאת ערה. ואת עוצמת את עיניך בחוזקה, שומעת עוד כמה לחישות וחריקות – אחר כך משתרר שקט. עכשיו, כיוון שכבר הלכו בוודאי, ושוב את שרויה לבדך בחדר, אם אורי ורמי ורותי, הישנים כבר מזמן, היית יכולה, בעצם, להציץ ולראות, מה הכינו לך בהפתעה הזאת. רותי או גדי בוודאי היו מציצים. את לא תציצי. זו הפתעתו של אבא. לא תקלקלי לו אותה. ואת מתכרבלת חזק־חזק בשמיכה ומאושרת מראש ביום ההולדת, כשאת כל כך גדולה ונבונה.
בבוקר את מתעוררת – אוי לאותה בושה! – והמיטה רטובה. את מכסה עליה בשמיכה. איש לא ראה. אולי תצליחי להחליף אחר כך את הסדין בלי שירגישו בכך. יום ההולדת התקלקל, למרות שהיית ילדה גדולה ולא קלקלת את ההפתעה. ועכשיו את צריכה לשמוח בהפתעה, בשביל שלא יתקלקל הכול עוד יותר. לפני המיטה עוד שרפרף, ועליו צנצנת פרחים. את כבר יודעת, כי ביניהם מסותרת פתקה של אבא, ובה כתוב: “לעופרה היקרה שלנו. אנחנו מאחלים לבתנו היקרה ליום הולדתה השביעי, שתלמד היטב ותהיה ילדה גדולה ונבונה, טובה וחרוצה, האוהבת את קבוצתה ומתנהגת יפה…” על יד הפרחים מונחים גם ממתקים וספר. את הסוכריות מחלקים אחר כך לכל הקבוצה. לפני שנתיים לא רצית לחלק, ואבא הסביר לך שזה מגיע לכל הילדים, כי אתם קבוצה אחת, ואת, שכבר את גדולה, בוודאי תביני זאת. את הספר נותנים לספריה. הפרחים נשארים לך לבד. לפני שנה רצית לחלק גם אותם אל כוסיות־הלבן שבחדרים, אך אבא אמר שאותם מותר לך להשאיר בחדר שלך. ישנם ילדים שמקבלים אפילו צעצועים – רותי, למשל, קיבלה בובה ממש – ואינם רוצים לתת אותם לכל הקבוצה אלא הם מסדרים לעצמם פינת צעצועים בחדר אבא־אמא שלהם, ובסוף תמיד מרשים להם, כי הם בוכים, מפני שהם קטנים ואינם מבינים. לך אין צעצועים, אבא אף פעם אינו קונה, בגלל דבר ששמו עיקרון, ומתווכחים עליו עם אמא. אבא בוודאי צודק בעיקרון הזה, כי הוא אבא הכי טוב שבכלל יכול להיות. גם אחרי שהאח מת התווכחו אבא ואמא. אמא אמרה שזה הכול בגלל התנאים ושכבר איננה יכולה עוד, ואבא ענה משהו על מס שצריך לשלם למפעל. ואת ליטפת את ידו של אבא.
ורק פעם אחת – עדיין היית אז מאד־מאד קטנה ולא־נבונה, ובעצם כבר אינך מיטיבה לזכור, אם כך היה, או שמא רק נדמה לך – רק פעם אחת צעקת פתאום – היה זה בערב שבת, אחרי הארוחה, כאשר רצת לחדר, לחבק את אבא, שבוודאי כבר חזר מן הדרך – והינה בחדר רק אמא, והיא אומרת שאבא לא יחזור לשבת זו, כי יש לו ענין חשוב מאד בשביל התנועה, רק אז את מתפרצת פתאום ולצועקת ובוכה, ורוקעת רגל, ואומרת שאת רוצה אבא אחר, שזה אבא לא טוב, שלכל הילדים יש אבא, שבא כל יום אחרי הצהרים ומרכיב אותם על הכתפים ומשחק איתם במחבואים ובסוס־ועגלה, ורק אבא שלך לא בא אף פעם; ואם מישהו רוצה להיות אבא, שיעבוד ברפת או באורווה או על טרקטור, אבל שלא יסע תמיד בשביל התנועה, ואם הוא דווקא מוכרח להיות כזה, אז שלא יהיה אבא, ואת רוצה… את רוצה… ואז פתאום פורצת אמא בבכי, ואת ממהרת לנחם אותה, ואומרת לה: “אמא’לה, אל תבכי, הרי רק ילדים קטנים בוכים, ואת כבר אמא גדולה וצריכה להבין…” ואחר כך אַת רצה החוצה, לצריף המקלחת, ומסבנת לך חזק־חזק את העיניים בסבון, שיכאב לך טוב־טוב, שיהיה לך עונש, למה שאת ילדה כל כך קטנה ורעה, שאינך מבינה כלום ורק מרגיזה את אמא…
והכי יפה היה, כשאבא היה מספר סיפורים, בערב שבת, כשהיה בא הביתה מן התנועה, בחדר, על המיטה, או בשבת אחרי הצהרים, על הדשא שלפני הצריף, ליד בת־שבע, שבוודאי היא כבר בת שמונה, ובכל זאת אינה פורחת עדיין. לאבא שרשרת זהב לשעון הכיס שלו. לשום אבא אחר אין שרשרת כזו. יש אבאים ולהם שעוני יד, אחרים אין להם שעונים כלל; רק לאבא שלך, עופרה, יש שעון כיס גדול, כל כך גדול, שאפילו ממתוך הביס שומעים אותו מתקתק. לשעון שרשרת זהב, שקיבל אבא מסבא. על שרשרת זו מספר אבא את כל סיפוריו: איך הוציאו עבדים כושים את הזהב מתוך בטן האדמה, אי שם, במקום אחר שקוראים לו אפריקה, ושם גדלים הכושים ואנשים לבנים שומרים עליהם ומכים אותם בשוט על גבם. ופעם אחת כושי אחד רצה לברוח, הוא ועוד כמה חברים שלו, בשביל לבקר את ההורים הזקנים שלהם בכפר אחד רחוק. רדפו אחריהם האנשים הלבנים ותפסו את כולם, וכבלו אותם באזיקים. רק הכושי שלנו הסתתר על עץ אחד גבוה, והצליח להמלט ולהביא איתו גוש זהב קטן לכפר. ההורים שלו היו זקנים וחולים ורעבים, והכושי מכר את הזהב לסוחר אחד, בשביל לקנות אוכל ולשלם לרופא. והסוחר רימה אותו ולא שילם לו מה שמגיע לו, כי היה איש רע. אך לבסוף גם אותו רימו והמשטרה באה ותפסה את כל הרמאים, ואת הזהב שלחו אל בית חרושת גדול ובו יוצקים ממנו שרשראות של שעונים. אחד הפועלים יש לו חברה שהוא אוהב אותה נורא, והוא רוצה לתת לה פעם מתנה שרשרת זהב. אז הוא אומר: אם כל חיי אני יוצק שרשראות זהב, בשביל שהבורגנים העשירים יתנו אותם מתנות לחברות שלהם, אז זה לא בצדק שכל חיי אקבל רק כמה פרוטות נחושת… והוא מארגן את הפועלים לשביתה, והם פורצים למחסן השרשראות ומחלקים את הזהב בין הפועלים. אבל השומרים והשוטרים יורים ברובים ותופסים אותו, את הפועל הצעיר והיפה, וחובשים אותו בבית הסוהר. את השרשרת הם לוקחים לעצמם. אחר כך הם מתקוטטים ביניהם, זה מכה את זה, עד שאחד מהם גוזל את השרשראות ומחביא אותה. וכשחולים ילדיו הוא מביא אותה על בית המשכונות, ששם אפשר לקבל כסף בעד חפצים שנותנים בעבוט. משם היא מתגלגלת. ואת מחכה שכבר תגיע סוף־סוף לאבא, כלומר – רוצה ולא־רוצה: זה יהיה, בלי ספק, המקום היפה ביותר שבסיפור, אבל בוודאי גם סופו.
ופעם אחת בא אבא הביתה – והשרשרת איננה! את שואלת היכן היא, וכמעט פורצת בבכי, אבל אבא אומר שפשוט התגלגלה לה הלאה… וגם על זה יש סיפור מיוחד… ולמחרת, על הדשא, על יד בת־שבע שאיננה רוצה לפרוח, מספר לך אבא… איפה הפסיק בפעם הקודמת? אה, כן, בדיוק נמצאה אז בבית יהודי אחד, והינה באים הגויים ועורכים פרעות ביהודים וגוזלים אותה. אבל כמה בחורים צעירים מחליטים להתגונן, והם רודפים אחרי השודדים. ואלה כל כך מבולבלים, מפני שלא האמינו שיעיזו להתנגד להם, עד שמיד הם בורחים, והבחורים שלנו משיבים את הגזלה. אחד מהם היה סבא. והוא שנתן את השרשרת לאבא. לאמיתו של דבר את מאוכזבת מאד: אין זה כלל המקום היפה ביותר בסיפור. אדרבא, כמעט נדמה לך שרומית: שהרי בינתיים כבר הספיקה השרשרת להתגלגל הלאה, ומי יודע שוב תחזור לאבא?
אך הפעם מאריך אבא לספר: איך הוא מקבל את השרשרת מידי סבא, כשהוא יוצא לאיזו ישיבה ללמוד שם עד שיהיה רב מפורסם וכיצד הוא בורח עם התנועה לארץ ישראל ובא אל הקיבוץ. והינה – בכל הקיבוץ ישנם רק שני שעונים, אחד לטבחית ואחד לסדרן העבודה, אבל שעונים בלי שרשראות. רק לו, לאבא, יש שרשרת, אבל שעון אין לו. בעצם טוב, שלא היה לו שעון: כי באותה תקופה היו מחלקים את השעונים בקיבוץ כמו את הסוכריות ביום ההולדת, או – ליתר דיוק – היו מוסרים אותם לקיבוץ, כמו את הספר לספריה. וגם בענין השרשרת פקפקו מאד, אם מותר שלחבר קיבוץ תהיה שרשרת, ומה עוד מזהב. בסוף החליטו שמשאירים אותה אצלו, עד שיחליט בעצמו מה לעשות בה. ועכשיו, מספר אבא, שוב רוצים לערוך פרעות ביהודים, מין פרעות שקוראים מאורעות, אבל היהודים אינם מחכים עד שיקחו מהם את הכול. הם החליטו להתגונן, כמו אותם בחורים צעירים בעיירה. וזאת הם עושים בדבר אחד ששמו ‘כופר הישוב’. הכופר הזה קונה בשביל הקיבוצים זרקורים להאיר בלילה על אנשי הכנופיות, שיפחדו (ילדים מפחדים בחושך; אנשי כנופיות מפחדים, כנראה, דווקא באור) ולכך צריכים כסף הרבה, ועל כל אחד לתת מה שיש לו. אז אבא נתן את השרשרת. ממנה יש כעת כסף, וכבר הספיקו לקנות זרקור לקיבוץ אחד צעיר בגליל. ובלילה רצו הכנופיות להתקיף. אבל כשהם באים הם רואים את האור ומפחדים מאד ומאז הם נוכחים שמוטב להם לחיות בשלום עם היהודים. וזה סוף הסיפור הארוך־הארוך. ובשבוע הבא מבטיח אבא להתחיל סיפור חדש: איך מוצא אותו קיבוץ ערבי אחד פצוע, ערבי צעיר, כמובן, מטפל בו, עד שאחר כך נקשרים ביניהם יחסי חברות, זאת אומרת שהם תמיד עוזרים אלה לאלה, והערבי מבטיח לארגן את כל הערבים הטובים בתנועה אחת, שירצו לחיות בשלום על היהודים…
בשבוע הבא… בשבוע הבא פתאום שקטה ודוממת חצר הקיבוץ. לאמא יש כנראה שבת, איננה עובדת היום. עיניה אדומות והיא מספרת שאבא מת, שערבים ירו במכונית שבה נסע. אלה לא היו אותם ערבים טובים, שרצו אחר כך לחיות בשלום עם הקיבוץ, אלא רעים, מאלה שקודם רצו להתקיף. יתכן שהיו יכולים להיות טובים, אילו אותו ערבי צעיר פצוע היה מספיק לארגן אותם והיה משכנע אותם. מסתבר שלא הספיק.
אבא מונח בחדר הקריאה, בתוך ארון שחור, ועליו מפוזרים פרחים הרבה. סביב דולקים נרות. על הארון פרשו את דגל הקיבוץ האדום, שתמיד מניפים אותו באחד במאי, ועוד שני דגים קטנים יותר בתכלת־לבן. שני חברים עומדים שם כל הזמן ושומרים על אבא.
אבא לא יחזור לשבת, ואפילו לא אחרי החופש הגדול, כמו אז, כשנסע לחוץ־לארץ, אבל אבא כאילו עודנו חי, אומרת אמא, ועליך להתנהג כמו ילדה גדולה, בשביל לשמח אותו, כאילו הוא רואה את הכול. אבא ממשיך לחיות בתוך הקיבוץ ובתוך התנועה שלו, אומרת אמא. על כל פנים, איננו יכול לחזור משם. לפעמים, אמנם, נדמה לך, שבכל זאת יחזור פתאום, ירים אותך אל על ויצחק לך, שיכולת להאמין שלא יחזור. ולפעמים נדמה, כי באמת לא ישוב לעולם. כי הוא מת ממש, מת לגמרי, גם בתוך הקיבוץ וגם בתוך התנועה, ומה שאמא אומרת שהוא חי שם, היא אומרת רק בשביל להתנחם.
אחר כך עוברות השנים. בת־שבע עדיין איננה רוצה לפרוח, אבל אמא אומרת שאת פורחת, וזה העיקר. וכולכם, כל תשעת הילדים, שנולדו בחורף הזועף של שנת 1929, בתוך צריף־חולים קטן ורעוע, שבמקומו עומד היום בית החולים המרכזי שבעמק, כולכם עוברים מכיתה לכיתה בבית־הספר, ובעוד כמה שנים תסעו למוסד, ותתחנכו שם בחברת הילדים ותהיו גם אתם חברים בתנועה ותדעו סוף־סוף מהי התנועה הזאתי. כבר עכשיו אַתם גדולים ומבינים שלפני שנים, כשחשבתם שאתם גדולים, לא הייתם אלא קטנים. כבר אתם מגיעים עתה אל כל כפתורי החשמל, ובעזרתם של הכסאות אתם יודעים להגיע אל כל הארונות, ואפילו אינכם שמחים על כך ביותר – שכחתם איך לא הייתם מגיעים.
מעתה רובם של הזכרונות משותפים.
היתה ‘תקופת הארגזים’ – הכל בונים בתים ומבצרים מארגזי עץ ישנים בסוכת האריזה של המטעים. אחר כך – ‘תקופת החתולים’ כשהיה חתול לכל ילד. והינה הגינה הראשונה על יד בית־הספר, והנה אַתם יושבים בכיתה, ואת, עופרה, מיטיבה לקרוא מכל השאר, כי הקדמת ללמוד את האותיות בחדר אבא־אמא ב’כרטיסיה' של אותיות, שצייר לך אבא על חתיכות נייר. כן הרי היתה גם ‘תקופת המרד’ כשפתאום מתחשק להיות רעים, כשלא רוצים לישון במנוחת הצהרים, מחליטים להרגיז את אמא־חנה־המטפלת ולעשות ההפך כל מה שהיא אומרת… מחליטים ועושים, ומרגיזים אותה כל כך, עד שהיא בורחת ופורצת בבכי: והיו ‘ימי ההפתעות’ – כשכל כך משכימים לקום, שעדיין חושך בחוץ. מסדרים את המיטות, ומטאטאים את הבית, מתרחצים ומביאים לחם מן המטבח, עורכים את השולחנות, וכשבאה המטפלת, צועקים בקולי־קולות: “הפתעה, הפתעה! כבר סידרנו את הכול!” ומאוכזבים, כשחברי הקיבוץ כלל אינם מתפעלים, ורוגזים על שהילדים רועשים כה מוקדם בבוקר.
ובערבים אתם מסתובבים לפני חדר האוכל של הקיבוץ, וכשקוראים את מישהו לטלפון, מיד אתם פותחים במקהלה: “שעי–קה – ט–ל–פון! שעי–קה – ט–ל–פון!” וגועים בצחוק של תזזית. או – אתם רצים בשרשרת, מקיפים את אחד מחברי הקיבוץ וצועקים בגלים־גלים של צחוק:
“איש, מה שמך? איש, מה שמך? תשיר לנו שיר!”
ואז צריך השבוי לשיר משהו. לרוב, אמנם, איננו שר. לכן חשוב להיזהר ולדעת את מי לתפוס. יש חברים סתם רגזנים שרוטנים": “נו תפסיקו כבר עם השטויות, ילדים, אין לי זמן!” כמו אליעזר, למשל, ביחוד מאז נעשה גזבר. הכי נחמד לתפוס את יוד’ל, אבא־של־רותי, או את יוסף, אבא־של־גדי.
בערב באים ההורים לחדרים שבבית הילדים, יושבים על המיטות ומספרים משהו. ולפעמים לאחר שכבר הלכו ואתם בטוחים שאף אחד אינו שומע, אתם ממציאים סיפור בעצמכם, כמו על האיש בעל השיניים, וכל ערב אתם מקפידים לערוך טקס של חיפושים בארונות ומתחת למיטות, כי אולי הוא מסתתר שם, אותו איש־השיניים, זאתומרת, בטח שהוא מסתתר שם, אם לא מחפשים אותו, מסתתר ואורב עד שתירדמו, ו… וזהו מה שהכי מפחיד אצלו, שלא יודעים בדיוק מה הוא מתכוון לעשות, רק מרגישים איכשהו בערך שהוא עלול, זאתומרת מתכוון… ואולי לא יודעים מפני שמתביישים לדעת… העיקר, אם מחפשים אותו, הוא נעלם. עובדה. ולא צריכים לפחד בזמן שמחפשים. אמנם מפחדים קצת, אבל זה מה שנעים, שמפחדים, ויודעים שבעצם לא צריכים לפחד, כי הוא לא יכול להתגלות אם מחפשים אותו כמה ילדים יחד, רק כשכולם ישנים, וכל ילד לבד־לבד בתוך השינה ובתוך החושך, רק אז הוא עלול… זאתומרת מתכוון… אבל אם מעמידים זוג נעליים על יד הדלת, הוא לא יכול לעבור את הסף. עובדה. ואם מרחיקים את המיטה קצת מן הקיר, הוא לא יכול לזחול מתחת למיטה. כל הילדים שונאים אותו נורא, וגם קוראים לו היטלר, ומקללים אותו טיפש מנוול בתחת של גמל, ודווקא בקול רם, שישמע, ויבין, שהם מקללים אותו שימות שם, בתחת של הגמל, וצוחקים עליו, איך הוא יהיה עלוב, כשימות שם… אדרבא, שישמע… הרי כבר שמו את הנעליים והזיזו את המיטות… ורק את, עופרה, קצת מרחמת עליו, ולפעמים־לפעמים, כשאף אחד לא רואה, את מזיזה את המיטה שלך חזרה לקיר, שתהיה לו לפחות מיטה אחת לזחול מתחתיה… אבל אחר כך תמיד את מפחדת ומתחרטת, וחוזרת ומרחיקה אותה מן הקיר, ומרחמת עליו ומתחרטת… ואז את מתקפלת חזק־חזק בתוך המיטה שלך מרוב פחד־ורחמים־וחרטה, ומחבקת את עצמך ולוחצת את עצמך… די, די… הצידה… הלוא יש עוד המון זכרונות אחרים, מחוץ לאותו… לאותו… נו, די באמת!
פעם עורכים תחרות – מי ילך לישון הכי מאוחר בערב הסדר? ופעם – מי ירוץ עירום מן המקלחת עד חדר הלינה? ופעם בא ילד חדש, מצחיק שאיננו יודע עברית, ושמו רפי, ופעם בונים הבנים מצבר גדול במתבן, ומכריזים חרם על הבנות ויש מלחמה בין שתי מפלגות… ואחר כך חוזר יום השנה למותו של אבא, יום השנה החמישי או השישי – בעצמך אינך בטוחה איזה, אבל אַת מתביישת לשאול את אמא, ואתן עולות אל בית הקברות הקטן שלרגלי ההרים, שתיכן לבדכן, ומשקות את הפרחים הקמלים. ובחצר משחקים הילדים מחניים…
כאשר מתעוררת עופרה מן הזכרונות, היא מעבירה את ידה על שערה החלק, זוקפת את קומתה וחשה עיפות. אז היא נוטלת את יומנה, מותחת קו תחת כל אשר כתבה עד כה, ומוסיפה בכתב־יד קטן, מפוכח ומסודר:
“שוב הריני מבינה היום מחדש: הילדוּת – היא־היא המעצבת אותנו ורק היא, על כל זכרונותיה, מהווה את הקשר, את קשר הדם, בין אדם לנוף מולדתו, לאותה פינה קטנה בעולם הגדול, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו, בה נולד ואליה ישתוקק לשוב ולמות בה בבוא יומו. זכרונות אלה נותנים לי את הכוח להמשיך וללכת, הם נותנים לי את הקיבוץ ואת התנועה ואת כל החיים שכדאי לחיות למענם…”
מצחה של עופרה גבוה עכשיו משהיה. פניה חיוורות. בערבים היא יושבת בכיתה, בפינתה, ולומדת. ולפעמים כשמספרים שרותי שוב מטיילת עם אחד הבחורים, היא נושאת לרגע את עיניה, אך ממשיכה מיד בקריאתה. ורק אם נגלע הוויכוח על ענין מעניני הקבוצה, מתערבת עופרה בשיחה ומשתתפת בדיון.
2. 🔗
בחדר הטבע חורקת הדלת. ישראל נכנס, עוקף את שולחנות העבודה שבמרכז החדר, וסוקר את העובדים.
“ובכן, חבריא, סידור העבודה החליט שאי־אפשר לדחות את המועד לעוד שבוע. מחרתיים, ביום ראשון, מחליפים את המשמרות, ואני רוצה שתגמרו היום את הכול ותמסרו למשמרת החדשה חדר מסודר ומבריק כמו שקיבלתם אותו לפני שלושה חדשים.”
“זה לא משנה, שרואליק,” נענה לו גדי. “ממילא היינו עורכים קומזיץ הערב. אילו אחר כך היה מתברר שממשיכים לעבוד עוד שבוע, בלית ברירה היינו עורכים אז עוד קומזיץ אחד. קומזיץ תלוי באוירה. ברגע שיש אוירה כבר אי־אפשר לבטל אותו. ואווירה כזאת נוצרת בו ברגע, שרק מזכירים שאפשר לערוך קומזיץ.”
הוא ורפי כורעים על ברכיהם על שני כסאות ונשענים במרפקיהם על אחד השולחנות ועוסקים בהעתקת טבלה, המתארת את מבנה פרוּדוֹתיהם של כמה גבישים. רפי מחזיק בטבלה הישנה ומרטיב את הגליון החדש, הפרוש עליה, בחתיכת צמר גפן הטבולה בבנזין. גדי, בלוריתו הגדולה שמוטה לפנים, מחזיק מחק בין שיניו ופולט הברות קטועות ומובלעות, המובנות אך לרפי בלבד, הוראות היכן למרוח. אותה שעה הוא עובר בעיפרון שבידו במהירות גדולה על קוי הטבלה הישנה, הנשקפים בעד גליון הניר החדש במקומות הלחים בבנזין.
“נו טוב,” מחייך ישראל, “אתם הרי יודעים שלא איש כמוני יתנגד לכך. את הארונות כבר סידרתם, אני רואה.”
הוא ניגש אל שולחנות העבודה, שעל כל אחד מהם מותקן ברז מים וכיור וצינור גז, ובודק את הארונות הקטנים, שבהם ערוכים מאזניים, מבחנות וכוסיות. אחרי כן הוא מרפרף במבטו מעל ארונות הקיר הגדולים – מבעד לצנצנות הזכוכית שלהם נשקפים שורות־שורות של נחשים ודגים, פגרים של כבשים ועיזים, קני ציפורים, פוחלצי ציפורים, שלדים וחרקים. הזגוגיות מבריקות למשעי.
“אתה בודק את השמשות, שרואליק?” עוקב אחריו גדי. “עופרה צחצחה אותם כאילו היא מאוהבת בהן או כועסת עליהן.”
עופרה אינה זעה. היא יושבת על כיסא גדול וישן, ומתקתקת על מכונת כתיבה. הכיסא נמוך בהרבה משולחן העבודה ועופרה התקינה לעצמה שני שקים מקופלים ארבעתיים לכריות. מדי פעם היא מציצה אל גליון נייר המונח לשמאלה ומשתדלת להדפיס מהר ככל האפשר. לידה מונחות שעווניות שכפול אחדות, שגמרה את הדפסתן. ישראל עומד מאחורי גבה, נוטל שעוונית אחת ומרימה כנגד האור.
בפינה הסמוכה מורחת רותי צבע־דפוס שחור על סלילי מכונת השכפול ומותחת עליהם את אחת השעווניות. ישראל ניגש אליה.
“אנחנו בטח נגמור,” קוראת רותי. ":עופרה כבר מדפיסה את הגליון האחרון. נעבור עליו בן רגע, לראות אם אין תיקונים, וכר אנחנו משכפלים. את הדפים הקודמים כבר חילקנו לחוברות, צריך רק להוסיף את החדשים – וגמרנו.
“כמה טפסים הדפסתם מכל עמוד? חמישים? אני כבר מצטער שלא אמרתי לכם להדפיס יותר. יכול להיות שעוד כמה בתי ספר ירצו להזמין אצלנו חוברות כאלו של הוראות לעבודה עצמית. ואתם, בחורים?” הוא פונה אל גדי ואל רפי.
“מי המציא את הגבישים האלה, שרואליק?” שואל גדי בקול בוכים. “תביט איזה יצור איום יש לי כאן: אני קורא לו ‘גביש הקיפוד’, כל כך הרבה זוויות וקוצים יש לו. וזה שם? זה יהיה ‘גביש הבלבול’. איך הוא יודע להסתדר ככה? אני בטח הייתי מתבלבל לוא הייתי גביש.”
“אבל אתה אינך גביש, אלא תלמיד בכיתה י”א, הלומד חימיה ופיזיקה. למה התבלבלת?"
“אני? איפה?” פניו של גדי לובשות בהלה וישראל מחייך בעל כורחו.
“הינה כאן. בפינה זאת החסרת משהו.”
“זה ירוחם ועופרה, שרואליק. הם התווכחו על האהבה אצל רומן רולן, אז הם בלבלו אותי. תגיד להם, שרואליק, שלא יבלבלו אותי תמיד בדיבורים כאלה… אבל אין דבר. אני בטוח שזה לא אכפת לו,, לגביש. הוא בטח לא מרגיש אפילו. גביש כל כך גדול… אתה חושב שיקפיד על אלקטרון אחד פחות או יותר?”
ירוחם כורע ברך על הריצפה, בפינה אחרת של החדר, ומחזק אביק בכן של ברזל. לשמע דבריו של גדי הוא מזדקף מאחורי האביק:
“אגב, אולי אתה זוכר במקרה, גד, מי התחיל כאן את השיחה על רומן רולן?”
“זה לא חשוב,” מתחמק גדי. “נניח אפילו שאני. אז מה? זה כל כך מעניין כשאתם מדברים על נושאים כאלה, שאני לא יכול להתאפק ומוכרח לגלגל את השיחה על ענין כזה.”
“איזה ‘ענין כזה’?” שואלת עופרה. “איזה ‘ענין כזה’, בבקשה? שמע, עוזא אתה סתם מקשקש בקומקום.”
“אהה. פתאום שוּ־שוּ לא יודעת איזה עניין. אז למה…”
“בבקשה, אל תקרא לי שוּ־שוּ.”
“ואת אל תקראי לי ‘עוזא’. איפה הפסקנו? כן, למה, אני שואל, את כל כך מתרגשת, שו־שו, אם את לא יודעת באיזה עניין ידוּבּר ואני סתם מקשקש, כביכול?”
“אני בכלל לא מתרגשת. רק אמרתי שאתה מדבר שטויות.”
“אמרת שאני מקשקש. ואפילו בקומקום. אבל רפי שׂהדי ועדי שזה היה בדיוק כך: כמו שאנחנו מקודם יושבים כאן ומציירים, ואתם בדיוק גמרתם את הויכוח על האהבה ב’אנה קרנינה', אחרי שמיציתם את בעית האהבה ב’חלף עם הרוח', תיכף היה מורגש שדרוש לכם נושא חדש. אז אני נותן קריצת־פיל לרפי שלנו,” (גדי מעווה את כל פרצופו בעווית נוראה, סותם עין אחת בשמאלו ומנפנף בימינו) “מסוג אותן קריצות דקות שהוא מסוגל לתפוס, וליתר בטחון אני עוד לוחש לו: ‘שמע, אתה זוכר מה שאמרתי לך אתמול? בלי ספרות זה לא הולך להם’, ואחר כך אני מתחיל לתומי ובקול רם: ‘אבל איך שרומן רולן יודע לתאר את נפש האישה…’ אל תחשוד בי, שרואליק, שחלילה קראתי משהו ממנו. אבל תיכף אני רואה, שהעסק יושב טוב, והדגה שלי נשכה באנקול, כמו שאומרים. ומה אני אומר? “יכף שו־שו שלנו מתחילה להאנח –” גדי מדגים ומגלגל את עיניו –…”‘אח, באמת: איך שהוא יודע להבין את נפש האישה…’"
“תשתוק, תשתוק! בכלל לא אמרתי ככה!”
“‘…את המחשבות הכי־טמירות שלה…’” ממשיך גדי באנחותיו. “‘נורא הייתי רוצה לדעת, אם יש עוד בחורים, שכל כך יכולים להבין נפש של בחורה.’ בחיי, שרואליק, בדיוק ככה היא אומרת, ועוד מסתכלת סביב בגעגועים, כאילו טיפוס כזה היה מסתובב כאן בסביבה…”
“שקרן! אוי, איזו, שקרן!” עופרה תופסת בידה מטלית רטובה ורודפת אחרי גדי וזה נמלט סביב שולחנות העבודה ומכונת השיכפול וצווח:
“הצילו, הצילו, שרואליק, רפי! הצילו!! רצח… אונס…”
“פוי, גס שכמוך!” אומרת עופרה, מפסיקה את הרדיפה וחוזרת אל מכונת הכתיבה.
“אבל שו־שינקה, אל תתרגזי,” מחנן גדי את קולו, “לוא הייתי יודע שזאת היבלת הכואבת שלך, בחיי שהייתי דורך עליה הרבה יותר חלש.”
“אתה סתם מסכסך,” אומרת עופרה ומשתדלת שלא לחייך. פתאום היא פונה לאחוריה ומשליכה בגדי את המטלית. גדי מנסה, אמנם, להתכופף, אלא שאיחר את המועד. במטלית פוגעת בכתפו. הוא מאמץ את שתי ידיו על חזהו ומדקלם:
"הוי את, אדמה, אֵם הכול רואה,
הוי, אתם שמי־השמים,
אני נספה בלא משפט!"
וללא כל פאתוס הוא מוסיף: “פרומיתיאוס הכבול לאיסכילוס.” אחרי כן הוא נזכר בפצעי המוות שלו, צונח על השולחן ולוחש בכוחותיו האחרונים:“הבט איך היא רצחה אותי, שרואליק. בדם קר. אף פעם לא ראיתי שתקלע ותפגע במשהו. ועכשיו, פתאום, תמרון הפתעה כזה… אל תאמן עוד בנשים, ירוחם! אפילו מי שמבין את נפש האישה כפליים מרומן רולן לא היה מבין איך הצליחה פתאום לפגוע בי…”
“מי שמבין את נפש האישה כפליים מרומן רולן בוודאי היה נזהר שלא להסתכסך עם נשים ושלא לפגוע בהן,” אומר ירוחם בחיוך.
“אהה,” נושם גדי לרווחה. “סוף־סוף אדם אחד שמבין אותי! אם כן, גם אתה, ‘שחור’, מסכים אתי, שזאת היתה פגיעה ישירה בנקודה הרגישה של שו־שו?”
“ממתי זה קוראים לך ‘שו־שו’, עופרה?” שואל ישראל.
“שאל אותם,” מושכת עופרה בכתפיה.
“כי תמיד בערב, בכיתה, היא מבקשת: “שקט, חברים, ש־ש־ש־מרו על השקט. הרי אי־אפשר ללמוד ככה… ש־ש־ש…' מאז קראנו לה ‘שו־שו’. והשם הזה קיבל יתר תוקף, מאז היא מנסה לשוא להיות ערמומית כשוּעל ולאט לאט מצטבר אצלה שוּמן ואם היא לא תחדל להיות רגזנית גם יצמח לה שוּאַרבּ,” אומר גדי ובכל הברה של 'שוּ” הוא מגביה את קולו לסופרן.
“לא כדאי אפילו לענות לך.” עופרה מפנה לו גבה ושוב מתחילה לתקתק במכונת הכתיבה.
רותי נשענת על מכונת השיכפול וצוחקת בפה מלא לכל משפט חדש היוצא מפיו של גדי. מדי פעם, תוך נחשול של צחוק מצלצל, היא מפשילה לאחור תלתל שצנח על מצחה ותולה מבט בירוחם, בישראל וברפי, לראות אם גם הם נהנים כמוה. רפי בולע את חברו בעיניו, מתאמץ לקלוט כל שינוי בנימה, כל רמז עוקצני וכל בקשת מחילה מתחטאת, שבה חבוי עוקץ חדש. ישראל גם הוא מחייך חיוך רחב.
וירוחם נבוך.
ירוחם הוא מזכיר ‘הנהגת הקן’, מרכז חייה החברתיים של חברת הילדים. שׂערו השחור, עיניו השחורות והגוון הכהה של עורו מאצילים לו מראה של להט פנימי והקנו לו את הכינוי ‘שחור’. המרחק הטבעי שבינו ובין שאר הנערים, שתקנותו והופעתו הסגורה עוד מגבירים רושם זה. עברה עליו ילדות בודדת ואריסטוקראטית כבנו יחידו של פקיד ממשלה בכיר. אביו שלחו ללמוד בקיבוץ, משום שהיה מרבה לנסוע חוצה לארץ, וחיי המשפחה לא היו הרמוניים ביותר. מדי יום ירוחם יושב במקומו, בפינת הכיתה, עד שעה מאוחרת. הוא מצטיין בכל המקצועות כאחת, במדעי הטבע ובמדעי הרוח ובמדעי החברה, בפרקיהם העיוניים, המוּפשטים. במסיבות־ערבי־השבת הוא משתתף לעיתים קרובות כפותח או כסוקר סקירה, אך אף פעם לא כשחקן במחזה, כרקדן, כמדקלם או כשר, ודבר זה עוד מגביר את חותם הבגרות העצורה שבכל הופעתו. מחוץ לשעורי ההתעמלות לעולם אין לראותו על מגרש הספורט. מתוך הסכם אילם נמנעים גם חברי קבוצתו לדבר בפניו גסויות ורכילות על המורים או על הזוגות שבחברת הילדים. את ירוחם בוחרים כציר, לייצג את חברת הילדים, בכל כינוס, בכל מועצה ובכל ועידה.
יומיים קודם לכן אמר גדי לרפי, שעה שהיו שרויים לבדם בחדר הטבע, כפופים שניהם על הטבלה הגדולה, פרי עבודתם המשותפת:
“שמע, חבוב, יש לנו רק עוד יומיים עד סיום המשמרת, והעסק לא זז.”
“איזה עסק?”
“נו, העסק שלנו עם שוּ־שוּ ושחור.” גדי מתאנח אנחה עמוקה. “שמע, ילד, מה אומר ומה אדבר?… כמעט מוטב שאשיר… מסתובבת לה בעולם בחורה כמו שוּ־שוּ, מין גביש של מצפון מהלך על שתיים, וקיים בעולם גם יצור כהה ששמו שחור, שגם הוא מגובש למדי מבחינה מצפונית… תאר לך, ילד, מה היה קורה, אילו שניים אלה היו מתחילים לגבש זה את זה… איזה מצפונים קטנים מגובשים היו יכולים לצאת מזה פעם… אלא מה? הענין אינו מתקדם. אמנם למדנו שלתיאוריה המהפכנית אסור להתרחק מן הפרקסיס, אך כאן אני ניצב מנגד וידי קצרות מלהושיע. אני כמעט חושב שזה ככה, מפני שהם מצפוניים מדי או מגובשים מדי, כמו ‘גביש הקיפוד’ שלנו.”
“אלה לא טיפוסים בשביל לשדך אותם,” אומר רפי. “ואם הם לא אוהבים זה את זה, כלום לא יועיל לך.”
“אבל הם כן אוהבים,” מבטיח גדי. “כבר שבועיים אני מנסה לרמוז להם, וכבר היה נדמה לי אפילו שירוחם נרמז קצת… ומלבד זה קח בחשבון כמה הם מתאימים. כמו שאמרתי, מבחינת המצפון…”
“אף פעם לא תוכל לדעת, איזה צפונות־לא־צפויות מוצפנות במצפוּן כזה,” אומר רפי.
"הבט לי רגע בעינים, ילד. בסדר. לא איכזבת אותי. אמרת הברקה של גאון, אבל נשארת ענוותן ומביט גם אל אנשים פשוטים. כן, כן, ובכל זאת… חבל… "
…‘שירוחם נרמז קצת…’ – כיצד יכול היה גדי לגלות זאת? ירוחם לא הראה גם סימן קל שבקלים, שעשוי היה לעורר חשד. לעולם לא חרג מתחום הופעתו המתאפקת והרצינית.
הופעתו המתאפקת… אפילו יעמיק לפשפש בזכרונותיו, לא יוכל לזכור את עצמו משחק עם הילדים שבחצר, משתולל, מריע בצחוק, מפזז בשמחה, מתכתש ומתאבק בעפר ובדשא, מכה ומוּכּה, תופס את חברו־יריבו ולופת אותו לפיתת־איתנים ולפית־שובבות, ונתפס ומלוּפּת לפיתת־שובבות־ואיתנים, ונוגע־נוגע־נוגע, סורט־מורט־ומתחכך יד ביד רגל־ברגל, שׂיער בשׂיער, בשר בבשר, בשר בעפר ובדשא. אבל פעם, פתאום לפתע, יבוא הדבר: הינה נודע לו על ניצחון גדול ומפתיע של הצבא האדום… נצחון הפותח לפניו את שערי אירופה ואסיה… כנחשול אדיר הוא ישטוף קדימה, לשחרר ולגאול את העולם, להביא את החופש ואת האחווה, ובאותו זמן גם נודע, שמנהיגו הגדול, שמש העמים, סטאלין מכריז, שהאא מכיר בתנועה הקיבוצית, שהיא־היא דרך העתיד לאנושות כולה… עולם של קיבוצים, עולם של מוסדות־חינוך וחברות־ילדים… וכשדבר זה נודע פתאום, מיד גורף את כולם נחשול אדיר של הורה, הורה של שיכּרון, הורה כפי שטרם רקדוה, זרועות חשׂוּפות נלפתות לפיתת־שובבות ולפיתת־איתנים ולפיתת שיכּרון, יד אל יד, וכתף אל כתף, גוף אל גוף, שׂיער אל שׂיער, עיניים בעיניים, שיכּרון וחופש ואחווה עד בלי די, עד בלי הכיל, עד להתפלש בעפר ובדשא… וגם הוא, ירוחם, שיש לו, אגב, חלק נסתר (חלק הארי, אמנם) בהשגת הניצחון הגדול, מצטרף אל הרוקדים, מסתחרר שיכור במחול, והכּול מקיפים אותו ברעות גדולה… עופרה תהיה הראשונה, שתגלה את חלקו במפעל, מפני שגם לה יהיה חלק בכך. תחילה רק תעריץ אותו הערצה שברוח, אך כשתראה אותו נסחף בשטף התלהבות הכלל, תחוש שאותו נערץ גם הוא בשר, ודם, להט ליבה יתלקח ויענה ללהטו, לפתע פתאום תחוש את היקוד שבו, תישק לו בעיניה, תפרע את בלוריתו ותיטול את ידו, ושניהם ינשרו ממעגלות המחול המסתחרר ויהלכו יד ביד במשעולי היער… לוא שאלו את ירוחם מהו גוֹן שערה של עופרה, מה צבע החולצה שלבשה באותו יום, אם לחות שפתיה או יבשות ועד לאן היתה מגיעה בקומתה אילו עמדה לידו – לא היה יודע דבר מכל אלה.
זה שלושה חודשים, משמרת אחת, הם עובדים יחד שלוש שעות מדי יום – ועדיין לא שוחח עימה שיחה ביחידות, ועדיין לא העניק לה מבט רב משמעות או חד־משמעות. עופרה ורותי מרבות לעבוד יחד – הן ממונות על הכנת החומר הלימודי – הדפסות, שיכפול, כריכת החוברות… רפי וגדי מציירים יחד מפות קיר היסטוריות, טבלאות ודיאגרמות; ירוחם ממונה לבדו על מכשירי החשמל ועל הכנת הניסויים – רק לעיתים רחוקות מזדמנת לו ההזדמנות להישאר עם עופרה ביחידות בשעת העבודה. ירוחם מתגעגע לרגע כזה, אך בבואו – הוא משתמט מפניו. רפי וגדי – המאושרים – הם בני קבוצתה של עופרה. הם מזדמנים איתה בכיתה, בשיעורים, בהכנת השיעורים אחרי הצהריים, בחדרי הלינה… אבל הוא, ירוחם, שהוא בקבוצה הבוגרת…
3. 🔗
כשכבר שוקעת השמש מאחורי ח’ירבת אבו־שושא שעל המדרון שמעבר לגיא, עדיין כולם יושבים בחדר־הטבע, מסובים לסיבולת הפרידה של המשמרת. ישראל הקדים ללכת לפני סיומה הרשמי, מפני שהמורים הרי תמיד כל כך עסוקים שאף פעם אין להם זמן להתעסק בשום דבר, – כפי שהסביר גדי. הכּול מלקקים בנחת את קרומי הלחם האחרונים, בהם קינחו את הרוטב הרב שליווה את שתי היונים הצלויות, שלל צידו של גדי. היונים ניצודו במקלעת־גומי, נמלגו ונמרטו ובושלו בסירים של חדר הטבע, על שלהבת גז־מאור, בתוספת של שמן, של מלח ושל בצל, שנתקבלו בלי קושי מן המטבח.
כיוון שהכּול נאכל עד תום וכבר מחשיך בחוץ, קמים. עופרה מתחילה לאסוף את הצלחות וגדי מכריז:
“יש לי רק הערה קטנה בענין הצדק שבעולם: אני צדתי, רותי בישלה ורפי הראה רצון טוב לעזור לה. אנחנו פטורים, כמובן, מרחיצת הכלים.” והוא ממהר אל הפתח. אך כמסתבר שירוחם ועופרה אינם מערערים על חלוקת העבודה המוצעת, נעצר גדי על הסף ופורש את ידיו:
“רבּי, רבותי ורבותותי! פגו, פסו ונגוזו שלושה חודשים של עבודה משותפת וכה הלאה, בהם גיבשנו ערכים חברתיים וכדומה, ועכשיו, עתה וכעת אני מברך ומאחל, ומקווה שתזכו ומייחל שתראו הרבה הצלחה בעתיד, בעבודה ובעיקר בענינים אחרים ומאמין, כאמור, שנזכה, כידוע, לראות, לא עלינו, עבודה משותפת וערכים וגיבושים חברתיים וכה הלאה וכדומה, אמן!” הוא יוצא את החדר, רותי צוחקת עוד צחוק אחד בהיר ורם וממהרת אחריו, ורפי, היוצא אחרון, מגיף את הדלת.
ירוחם ועופרה שותקים שתיקה קצרה וכבדה.
“אתה בעצם יכול ללכת, ירוחם,” אומרת עופרה לבסוף. “אני כבר אגמור כאן. ממילא אין הרבה מה לרחוץ.”
“אין דבר. נשטוף יחד וזה ילך יותר מהר,” אומר ירוחם. זו לו הפעם הראשונה שהוא נוטל בפיו מלה של יוזמה. התחושה חדשה, מדגדגת.
ושוב הם שותקים.
“חבל שהמשמרת כבר נגמרת,” אומר ירוחם, וכיוון שעופרה אינה עונה מיד, הוא שואל: “נכון?”
“בוודאי,” אומרת עופרה. “מתרגלים למקום, לעבודה… וחדר הטבע הוא באמת מקום עבודה מעניין. לומדים כאן המון. אני, למשל, עקבתי אחרי כל סידרת הניסויים של קבוצת “שלהבת” בתורת הקרקע…”
“כן,” אומר ירוחם. “נוצרים גם קשרים חברתיים… למדנו להכיר זה את זה, דיברנו, שוחחנו… ועכשיו חבל שכל זה ילך לאיבוד.” ושוב, לאחר דומיה קצרה: “נכון?”
“בוודאי,” אומרת עופרה. “זה תמיד ככה. אבל גם נוצרים קשרים חדשים… ואם באמת מתידדים, גם נשארים איזה שהם קשרים מהקשרים הקודמים.”
“זהו מה שחשבתי למעשה,” אומר ירוחם, וחש עצמו במי שמנסה להלך הליכה של שווי משקל על גבי קורה דקה. הוא נשען אל הקיר ומביט איך עופרה עושה במלאכה. הצלחת האחרונה כבר מרקדת בידיה. “גם חשבתי שאולי יש איזו דרך, שהקשרים שלנו יוכלו להימשך…” ולאחר שתיקת־מה: “נכון?”
“בוודאי,” אומרת עופרה. הפעם אינה מוסיפה שום נימוקים.
“את יודעת, עופרה,” (זו הפעם הראשונה שהזכיר את שמה, וגם לפניה זו אליה יש טעם חדש ומגרה) “אולי היינו יכולים להיות חברים? היינו יכולים הלאה להפגש, לשוחח, להכיר זה את זה… ואני גם חושב…” כאן הוא מסמיק סומק על סומקו – “שאנחנו… זאת אומרת… מתאימים…” בעצם רצה להוסיף “זה לזו”, אלא שחשש פן ישתמעו דבריו נמלצים מדי. עופרה שותקת גם הפעם, ושוב ירוחם שואל:
“מה את חושבת, נכון?”
קולו צרוד וכמעט שהכשילו. עופרה תולה בו את עיניה ומשפילה אותן.
“כן,” היא אומרת לבסוף בקול עצוב ושליו, וארשת פניה נבונה ושוקלת. “זאת אומרת: ננסה.”
עתה עומדת ביניהם דממה עמוקה ומעיקה מכל הדממות של קודם.
4. 🔗
בחברת הילדים אין הסודות שבינו לבינה נוהגים להשתמר לאורך ימים. כעבור יומיים־שלושה כבר מדבר כל המוסד על הזוג החדש. בערב מאחלים חברי קבוצתה לעופרה, בשעה שהיא יוצאת את הכיתה או את אחד מחדרי הלינה, ‘לילה טוב’ בקול רב־רמז, ואם היא מפהקת באחד השעורים, מחליפים מבטים רבי משמעות ומגחכים, כפי שתמיד נוהגים בכגון אלה.
עופרה אינה כועסת ואינה מחייכת בטוב לב של הנאה. כולה כמו מנומנמת, כאילו מחליקים הדברים ממנה והלאה והיא מובדלת מהם בקיר זכוכית.
כמובן, גם על ירוחם מלגלגים בקבוצתו. חיים פלשי, למשל, מברכו ברעש גדול:
“או, שחור, שמעתי שסוף־סוף אפשר לברך אותך ב’מזל טוב'!” ובחצי קול הוא מוסיף: “מה יש להגיד – הצלחת! בחורה לא רעה.” הוא מצמצם את עיניו ומודד את הקיר שממול. “אבל אם כבר – בכל זאת היה מוטב לך לקחת את רותי. אומרים שאצלה… אבל מילא… סוף־סוף זה הרי לא ענין שלי…”
“טוב שאת זה, לפחות, אתה מבין,” נכנס ירוחם אל תוך דבריו ופונה לו עורף.
הכְול סוברים שעופרה וירוחם בלי ספק מתאימים זה לזה. אמנם כעבור כמה זמן רואים, שאין הם יוצאים לטייל אלא פעם בשבוע, לכל היותר, אחרי מסיבת ליל השבת. אבל בעצם גם לא ציפו שינהגו אחרת: בוודאי שלטת אצלם ההכרה שצריך ללמוד, לשבת בוועדות הקבוצה, לסכם תקופות חיים ביומן הקבוצה המשותף, הוא ‘ספר החיים’, להכין מיפקדים, לרכז את ישיבות הנהגת הקן, וכי כול אלה קודמים לחברוּת הפרטית. אילו היה מישהו מוצאם ביער קוראים יחד ספר, בוודאי היו מתלוצצים על כך, אך בעצם היו רואים זאת – אצלם – כדבר טבעי.
5. 🔗
אחרי ארוחת הערב הולכת רותי להחליף את חולצתה לפני חזרת המקהלה. בחדר היא מוצאת את עופרה. אף על פי שכבר עברו כמה שבועות מאז אותו יום שישי אחרון של חילוף המשמרות, עדיין לא נשארו שתיהן לבדן גם פעם אחת. יומה של עופרה גדוש ומלא, והיא באה לחדר רק בשעות הערב המאוחרות, כשכבר נמצאים בו שאר הדיירים. מזה ימים אחדים חוצצת בין שתי החברות אותה מתיחות סמויה, הנוצרת תמיד בין ידידים קרובים, שנוהגים לספר זה לזה את הכּול, ברגע שלא אמרו דבר אחד, המתבקש להאמר.
עופרה יושבת על מיטתה. בקצה המיטה מונחים ספר ומחברת, הפוכים על פניהם, ולמעלה, מוטלת כלאחר יד חולצה לבנה, שהתחילו לרקום בה דוגמה של פרחים בחוט כחול. עופרה יושבת ומסתכלת ברגליה.
“יש הערב שיחה, עופרה?”
“לא, מחר תהיה.”
“ומה יהיה? ממשיכים בברור על ה’פואמה הפדאגוגית'?”
“כן.”
“את הולכת למקהלה?”
“כן, אבל יש עוד קצת זמן.”
השיחה כולה מלאכותית. את תשובותיהן של שאלותיה יודעת רותי מראש. אולי עופרה רוצה שיעזבוה לנפשה? אבל מגרה מאד לדבר איתה. מגרה מאד לדבר איתה על זה. רותי מתישבת על מיטתה.
“את עצובה הערב?” היא מעיזה פניה. “ודווקא חשבתי שאת צריכה להיות מאושרת.”
עופרה מחייכת. חיוך נבון ונוגה, שיודע, מבין וסולח.
“למה את חושבת שאני עצובה?”
"ככה היה נדמה לי. את יושבת ולא עושה כלום… חשבתי… אבל מה אני יודעת… את הרי לא מספרת לי כלום.,
“ולמה את חושבת שהייתי צריכה להיות מאושרת?”
“אני יודעת… חשבתי, שיש לך על מה להיות מאושרת…”
“ואת היית מאושרת במקומי?”
“אני יודעת? בזמן שיש לי חבר שאני אוהבת אותו, אני בטח מאושרת.”
“נו, והרי יש לך?”
“אין לי.”
“אבל הרי אַת ו’שחור'…”
“נו, כן,” מושכת עופרה בקולה בעיפות, “אבל אנחנו עוד לא חברים… זהו כל הענין… אנחנו עוד בכלל לא חברים… כולם מדברים – אבל בעצם אין כלום…”
“אז למה אתם מטיילים יחד?” עדיין לא סוברת רותי.
“זאת מין ידידות כזאת… אנחנו רוצים להכיר זה את זה… לדבר… לברר יחד דברים שונים… אבל…”
“… זה קשה ככה לדבר… אנחנו…” היא משתתקת ומביטה שעה ארוכה ברצפה אחרי כן היא אומרת בשקט ובלא כל היסוס:
“אנחנו נבוכים. זהו.”
“זאת אומרת שהוא עוד לא מחבק ומנשק אותך?”
“לא.” עופרה מחייכת בעל כורחה.
“למה?”
“אוי, רותי, את הרי יודעת שזה לא הולך על פי פקודה.”
“בטח שלא על פי פקודה. ברגע הנכון זה תמיד הולך מעצמו.”
עופרה שותקת. אחרי כן היא הוגה:
“כנראה שעוד לא בא הרגע הנכון.”
“והוא אפילו לא ניסה? כלום? אף פעם?”
עופרה מנידה ראשה ואינה אומרת דבר.
“אז למה לא סיפרת לי תיכף?”
“לא היה מה לספר,” מחייכת עופרה חיוך נוגה. “אילו היה – הייתי מספרת.”
“להפך,” אומרת רותי בקול מלמד ומפוייס. “אילו הכול היה כרגיל לא היית צריכה לספר לי כלום, כי הייתי יכולה לתאר לי… אבל אם זה ככה…”
הן שותקות.
“אבל סוף־סוף זה לא הדבר הכי חשוב בחברות,” אומרת עופרה. “החשוב הוא שישנם גם ערכים אחרים.”
“שטויות,” מפטירה רותי. “הייתי פעם בהזדמנות, רוצה לראות את הערכים האלה.”
“מה זה ‘שטויות’? את לא חושבת שחברות או משפחה בקיבוץ זה משהו אחר מאשר בעיר, במשטר הבורגני? את לא חושבת שאצלנו צריך להיות קודם כל רקע חברתי או תנועתי?” והיא תולה ברותי מבט מאיים.
“יכול להיות,” אומרת רותי. “אבל אם זה נכון – זה מובן מעצמו. ואם מתחילים יותר מדי לדבר על זה, אז זה סימן שמשהו לא בסדר ולא טבעי.”
“את סתם מדברת!” מתלקחת עופרה. "יש אנשים, שמסרו את כל חייהם בשביל התנועה ובשביל הקיבוץ, והיו כל הזמן בנסיעות, וחיי המשפחה שלהם סבלו, והילדים שלהם סבלו. והם ידעו לוותר… " היא משתתקת. דמעות משנקות את גרונה.
“טוב,” מפייסת אותה רותי. “בענייני התנועה והקיבוץ את אולי צודקת. בזה את מבינה יותר ממני. אבל בענייני בחורים את לא מבינה כלום.”
“ואת מבינה בהם יותר מדי.”
“מוטב יותר מדי מִשפחות מדי.”
“בכל אופן לא הייתי רוצה להתחלף איתך.”
"גם אני איתך לא. ואני מאחלת לך הרבה ערכים מכל הסוגים! " ורותי ממהרת לצאת את החדר ומגיפה את הדלת.
6. 🔗
חזרות המקהלה נערכות בחדר הנגינה ועליהן להתחיל מיד לאחר ארוחת הערב; כך, על כל פנים, מודיעה הפתקה התלויה על לוח הודעות שבחדר האוכל, כתובה בכתב ידו המאורך והמעוגל של בנימין הרזה, המורה למוזיקה. אך הכול מתאספים מעט־מעט ומאחרים לבוא. גדי טוען שהבנות עוד מוכרחות לגשת מהר לחדר, להחליף חולצה ולקחת את ה’מבוא לתולדות הפילוסופיה' או ‘תולדות המחשבה הסוציאלית’ ועוד מיני ספרים שבנות עלולות להתענין בהם, בשביל לשאתם, כשכותרתם פונה החוצה, ולקרוא בהם שתי שורות שעה שהבאסים חוזרים על תפקידם. הכל מתעכבים לפני הכניסה, משוחחים, ורק לבסוף (שוב באיחור של חצי שעה – כפי שקובע בצער בנימין הרזה) מתחילים בעצם השירה.
בדרך על חדר הנגינה נעצרת רותי ליד חדר הטבע ושעה קלה עומדת בוהה. אחרי כן היא מביטה בשעונה וחוזרת על עקבותיה.
בבניין של קבוצת ‘שלהבת’ אפלים חלונותיהם של חדרי הלינה, ומסתבר שהכול הלכו אל המקהלה. רק בכיתה דלוק אור. רותי מציצה בחלון – ירוחם יושב במקומו, סומך ראשו על שתי ידיו, וקורא. רותי מקישה בחלון.
“שמע, שחור, רד איתי לחמישה רגעים למטה למשק, ותעזור לי לפתוח שם איזה שיבּר, טוב? משקים הלילה בגן־’ירק. עוד ביום פתחנו את הערוגות. ודווקא עכשיו, כשאני יורדת למטה, השיבר לא רוצה ל’פתח. הוא בטח חלוד. אז חיפשתי מי שיעזור לי. אבל אצלנו בקבוצה כולם במקהלה.”
ירוחם קם, מעיף מבט בעמוד בו הפסיק לקרוא, והלך אחרי רותי. זו מאיטה את צעדיה ופוסעת לצידו.
“שמע, שחור, אני יכולה להגיד לך, שדי טוב לעבוד בגן־’ירק. ב’תחלה חשבתי שאני נורא 'תגעגע לחדר 'טבע. אמנם גם בגן־’ירק יש חברה טובים ועפות בדיחות, רק אין מי שידבר על אהבה ועל רומן רולן.” היא יורה בו זיק שובב בעיניה הירוקות. “חוץ מזה צריך כל פעם לרדת בלילה למטה למשק, ולפתוח את השיבּרים. אבל מילא. אם יש לי מזל ואני מוצאת לי בן לוויה כזה…” שוב היא מביטה בו מן הצד. “באמת שאני אומרת לך, שהמשק היה יכול להיות מקום די טוב לטייל… אוי, שחור…” היא משסעת את דבריה ואוחזת בידו, “תראה איך הירח עולה שם מאחורי הר־’תבור! נהדר, מה?” רק אחרי כמה שניות היא מרפה מידו. “אז מה אמרתי קודם? כן, בעניין לטייל – בכלל בחברת הילדים שלנו זה מנהג כל כך משונה: כמעט שלא מטיילים. אני אומרת לך, שחור, שזה סתם טיפשי. מפסידים ככה את השנים הכי יפות. חושבים, שרק אם שניים כבר רוצים ל’כנס לחדר־’משפחה, אז מותר להם גם ללכת יד ביד. ואם רואים שניים פעם אחת יחד, אז תיכף מדברים, ומכריזים שאלה כבר חברים לנצח, ושאסור לאף אחד מהם ללכת למחרת עם מישהו אחר, כי זאת תהיה ‘בגידה’, כביכול. שמע, זה כמו בעיירה קטנה, זה – השקפה זעיר בורגני לגמרי, נכון?”
ירוחם מהלך לצידה, שותק, דרוך ומחייך, וחיוכו אינו מפיג את דריכותו.
רותי מושכת. אינה תלמידה טובה. אינה כוח חברתי. אבל יש לה צחוק כזה… וכשקודם תפסה אותך ביד, בשביל להראות לך איזה ירח… במין חופשיות כזאת… עופרה חברה בוועדת הקבוצה. הכל מעריכים אותה. את רותי רק מחבבים. כל ליל שבת היא נשארת אחרונה בריקודים… היא רוקדת, מפני שהיא אוהבת לרקוד, מפני שיש לה גוף כזה… רוקד. עופרה רוקדת משום שהיא חושבת שצריך לרקוד, כדי לעזור בהצלחת המסיבה. עם עופרה אפשר לדבר על הקיבוץ ועל התנועה ועל הבעיות הגדולות של העולם. עם רותי אפשר לדבר רק על הרכילות ועל מאורעות החולין של החברה. זה היה מצחיק, לדבר עם רותי על בעיות התנועה, כמו שהיה מצחיק כשקודם אמרה ‘השקפה זעיר בורגנית לגמרי’. היא הולכת במין צעד קליל, כאילו היא רוקדת תוך כדי הליכה. כל הגוף שלה קפיצי. החזה שלה, למשל. האם מתנועע לה החזה בזמן שהיא הולכת? אבל אם תביט בה עכשיו, תיכף תרגיש. הרי ודאי כבר ראית אותה הרבה פעמים ב’מקלחת המשותפת' – למה אינך זוכר איזה מין חזה יש לה? בכל פעם היא מסלקת תלתל שצונח לה על המצח, או בתנועת יד או בתנועת ראש. יש לה שיער בהיר, אבל אין לו גון אחד. והשפתיים שלה לחות מעט. זה נחמד שהיא מפטפטת ככה שטויות כאלו, קלות ומשעשעות ולא מפריעה לך לחשוב. חיים פלשי אומר… בכלל בחברה אומרים… לכן גם אי־אפשר לכבד אותה… וללכת עם בת שאין מכבדים, זאת אומרת ללכת איתה רק מפני ש… רק בשביל… אבל נכון, שבעצם גם אפשר היה פעם ללכת סתם ככה… זה באמת טיפשי, שאי אפשר פעם לטייל עם בחורה ככה־סתם, בלי שזה יחייב למשהו…
לירוחם חם יותר ויותר, ליבו ממהר לפעום, לפתע הוא חש בגרונו כאילו הוא צרוד וצריך לכעכע, וכולו מרגיש מין הרגשה משונה, כמו לפני שהוא צריך לפתוח מסיבה חשובה, או לבצע, למורת רוחו, תרגיל התעמלות מסובך בשעור, בשעה שהכל מסתכלים – מין מועקה משונה בקיבה ובחזה.
הם מגיעים למטה, אל המשק, וכאן מכריזה רותי, שעליכם להכנס עוד רגע אל מחסן הכלים בשביל לחפש מפתח צינורות, שבלעדיו אין לפתוח את ה’שיבר' בשום אופן. במחסן שורר חושך גמור. ירוחם מנסה להשאיר את הדלת פתוחה, אך זו משום מה בכל פעם נסגרת מאליה.
“אני לא רואה כלום,” הוא אומר בחוסר אונים ומגשש קדימה בשתי ידיו.
“חכה,” אומרת רותי. “תיכף אראה לך את הדרך. אני כבר מתמצאת כאן מצוין בחושך. כי אין כאן חשמל. כבר אמרנו כמה פעמים שיסדרו לנו. וכבר הבטיחו. אבל אי־אפשר להשיג עכשיו חוטים. תזהר, בצד שמאל תלויות הטוריות. אל תפיל אותן על הרגליים, זוז יותר הנה. חכה, תן לי יד, אני אוביל אותך. הייתי נכנסת לבד לקחת את המפתח, אבל אני מפחדת נורא מפני העכברושים. יש כאן שניים עצומים. לפעמים הם יושבים בדיוק כאן, באמצע, ישר בין הכלים.” רותי מושכת את ירוחם אחריה. לפתע משמיע משהו רשרוש חד, ממושך ויבש.
“שחור, אתה שומע? זה הם!” צועקת רותי ונלחצת אליו. ירוחם מרגיש את החזה הרך שלה נוגע במרפקו ואת שערה מדגדג את צווארו וחש את ריחה. הוא לופת אותה בשתי ידיו סביב כתפיה, אך אינו מעז ללחוץ אליו את כל גופה. ידיו רועדות רעד קל ונשימתו מתקטעת. הוא רוצה לומר משהו, כגון – שהוא חושב שהם, העכברושים, כבר נעלמו, או שאלה כלל לא היו עכברושים, אלא פשוט נייר יבש שדרכו עליו… המלים אינן נשמעות לו. הוא בולע את רוקו פעם ופעמיים, פותח את פיו ונוטל נשימה, ואינו אומר דבר.
לפתע הוא שומע את צחוקה הדק והמידרדר.
“מה את צוחקת?” הוא שואל צרודות.
“אוי, שחור, שחור, אתה הרי מין גולם כזה!”
ברגע זה כמו נקרע בו מיתר סמוי, וכמו קפיץ שנשתחרר לפתע הוא תופס אותה ומכסה את פניה בנשיקות, פוגע בלחייה ואפה ובשערותיה. רותי עומדת שקטה ומכסה בידה על פיה. רק משהוא מנסה לטפל בחולצתה, היא משתחררת ממנו בשקט ובתוקף.
“ככה,” היא אומרת. “עכשיו מספיק.”
ירוחם מרפה ממנה מיד. שניהם עומדים באפלה שותקים, מחצית הפסיעה זה מזה, זרים ועוינים.
“למה אתה לא שר במקהלה?”
ירוחם פותח את פיו ואינו אומר דבר. רק אחרי רגע הוא מצליח להגות:
“מ… מה?”
“למה אתה לא שר במקהלה, שאלתי.”
“אני? מה אכפת לי? לוא הייתי במקומך, הייתי שרה. מזאת 'פעם 'ראשונה שאתה מחזיק בחורה בין הידיים, מה?”
“מה יש?”
“לא כלום. רק שאלתי. זה מגוחך כשבחורים מתחילים ככה ל’תלבט. זהו. עכשיו אתה יכול לחזור.”
“והשיבּר?”
“אוי טיפש, אין שום שיבּר.”
בלי להמתין לתושבתו רותי יוצאת את המחסן ושבה ועולה בדרך אל גבעת המוסד.
מאז שוב אין רואים את ירוחם ועופרה מטיילים טנדו. עמוס טוען, שהצליח לצוד מבט ששלח ירוחם ברותי, ולפיו ברור שקיבל ממנה בּטיח', וכי היא משתמטת מלהיפגש עימו ביחידות בחצר, ובעיקר – במקלחת. אבל גם בין רותי לעופרה נפל צל סמוי. אינן מדברות זו עם זו אלא דברים רשמיים בתכלית. מנדי ערב יושבת עופרה בכיתה עד שעה מאוחרת, ממהרת לישיבותיה של ועדת הקבוצה ופעילה, בהתמכרות כפולה, בהכנתן של מסיבות. דומה, ששפתיה נעשו צרות והדוקות יותר ופניה החוירו במשהו. מצחה גבה קמעא, וארשת נוגה ואילמת עומדת בו, בעיקר בשעה שהיא קוראת. ולפעמים, כשמספרים שרותי שוב מהלכת עם אחד הבחורים, עופרה מרימה לרגע את עיניה מן הספר ומיד ממשיכה בקריאתה.
רגע של התגלות 🔗
אורי עומד במסדרון הארוך, נשען על אדן החלון ומביט בירח העולה. ראשו הגדול נטוי קדימה, כאילו הוא מתכוון לנגח מישהו. הירח קרוב וגדול ואך זה עתה נפרד מן הרכס. שמים ירקרקים שטים למעלה, עמק לבן משתטח לרגליך, ופזורים בו אורות הרבה, קרובים ורחוקים, ולמטה בחצר, במקום שמשׂתרגים צללי העצים, נטויים בכול קורים מכסיפים דקים. קרקור הצפרדעים עונה לזמרת הצרצרים.
רפי עובר במסדרון וטופח טפיחות־רעות על כתפו של אורי.
“מממ…” הוגה אורי ומניד את כתפיו.
“מה אתה אומר על ערב כזה, אורי? יפה, אה?”
“כן,” אומר אורי אטומות. “יפה עד כדי להרגיז.”
הוא נשען במלוא רוחב מרפקיו על אדן החלון, מפנה את גבו אל רפי ומביט אל העמק.
“בערב כזה,” הוא אומר, “פשוט חטא ללכת לישון.”
“ואתה, מה?” רפי נעמד על ידו.
“אני? אני הולך לישון, כמובן.”
“ועל החטא מה יהיה?”
“אח, שטויות,” מפטיר אורי. “זאת לא הפעם הראשונה. אני חוטא מוּעד מנעורי.”
והוא מחייך חיוך של התנצלות.
שני הנערים עומדים דוממים זה ליד זה, נועצים עיניהם בנקודה סמויה.
“עמדנו והבטנו באופק המכסיף,” עולה בדעתו של רפי פתיחתו של סיפור, “במקום שמתמזגים האור והאדמה ומולידים את הגעגועים…” ובקול הוא אומר:
“אינני יודע מה יש לך, אורי. אבל בכל אופן אל תצטער. יהיה טוב.” תוך כדי דיבור הוא מניח את ידו האחת על כתפו של אורי. בידו האחרת נשען גם הוא אל אדן החלון.
אורי פותח את פיו ושב וסוגרו ואינו אומר דבר. אחרי כן הוא בולע כמה בליעות.
“שמע, רפיק… שמע, אתה סתם מדבר ‘אל תצטער’, ‘יהיה טוב’. אתה הרי בכלל לא יודע במה המדובר.”
“לא,” אומר רפי. “אינני יודע. אבל זה לא משנה.”
“שמע… אני אגיד לך את כל העסק כמו שהוא, טוב?… תגיד… כולם מדברים תמיד' על ‘אהבה’. אתה – אבל באמת – אתה יודע מה זה?”
“אני… בכל אופן יש משהו שאני קורא לו כך.”
“ומה זאת גאווה – יודע גם כן?”
רפי מניד בראשו. אינו משתומם על השאלות.
רוח חמה ולטפנית נושבת בפניהם.
“נו, וזהו.” אומר אורי, ומדשדש ברגליו.
“מה – ‘וזהו’?”
“זהו זה. זה הכול. שני דברים יש: האחד מצווה עליך לאכול את עצמך ולשתוק, והשני – מי־יודע־מה לעשות. ועכשיו לך ודע במה לבחור. הלא לא תדע.”
אל תנחם את חברך בשעה שמתו מוטל לפניו. רפי שותק. הצרצרים מזמרים.
“אתה מבין…, לוא יכולת לצפצף עליה, לברוח, לשכוח, לטרוף, השד־יודע־מה לעשות, הכּוֹל – חוץ מלחשוב עליה… אבל איזה טבע טיפשי סידר אותך כך, שאתה דווקא לא יכול בלעדיה. ואז אתה יכול להתפתל לך הנה והנה ומעצם העניין לא תתחמק. והיא – דווקא מצפצפת עליך, משום מה.”
עטלפים שטים באוויר החמים, מתנפנפים לפתע לפני העין ונגוזים.
“תראה… אילו זה היה עסק שתלוי בך, בעבודה שלך, בעקשנות שלך – נניח: עישׂוּב של איזו חלקה בטוריה, חלקה הגונה. דונם. היית מזיע כמה שעות – אבל היית רואה: אפשר לגמור את העניין. טוב, יכול להיות שזאת תהיה חלקה יותר גדולה, אפילו גדולה מאוד, עשרה דונם. לא חשוב. אָז היית עובד כמה ימים. מאה דונם? היית עובד שבועות, או אפילו חודשים. לא, אל תצחק, אפילו חודשים שלמים. אבל הרי פעם היית גומר, נכון? הרי לא יכול להיות עידור כזה שאן לו סוף, נכון? והיית רואה שהעסק תלוי בך; שכמה שתעבוד יותר מהר, ככה גם תגמור יותר מהר, היית יודע כל הזמן, שאתה נמצא בידיים של עצמך. אבל כאן יש לך עסק עם בחורה – מה תעשה לה? אילו זה לפחות היה בחור, היית יכול לגשת אליו ולהסביר לו את הכּוֹל באופן הגיוני. מלא היית מתרגש, ולא מתבייש, ויכולת לדבר כמן בן־אדם, בלי לגמגם. והוא היה מבין אותך. בחורים תמיד מבינים זה את זה. ואם לא – היית יכול לתפוס אתו בכתפיים ולטלטל אותו כהוגן. אני מבטיח לך שאז היה מבין…” אורי מפנה את פניו בחשד אל רפי. נדמה לו שהלה הצטחק בצחוק קל. אך רפי מאזין רציני וקשוב.
“אם להסביר משהו – אז רק בטלטולים. מה אתה כבר יכול להגיד במלים שלך? שהעסק הארור הזה חשוב לך יותר מכל דבר אחר? שמע, רפיק, זה כל כך קל להגיד. כל אחד יכול להצהיר לך עשר הצהרות כאלו בן רגע. אם אתה רוצה להוכיח למישהו, שאיזה עניין באמת נוגע לך וחשוב לך, לא רק מן השפה ולחוץ, אתה פשוט צריך לתפוס אותו בכתפיים ולטלטל קצת. אז אתה מקבל קשר ישיר איתו. אז הוא מוכרח להבין אותך, כי ירגיש את זה. אבל כאן יש לך פתאום עסק עם אחת – השד יודע מה תעשה כאן. נוצר לך איזה מצב מוזר, שאתה תלוי בו ואין לך שום שליטה עליו. אתה בכלל לא מסוגל לשנות אותו. נו, אז אני שואל אותך: זה בכלל מצב זה? אדרבא, תגיד לי – מה אפשר לעשות כאן? לדבר? ומה כבר תוכל להגיד? – אתה ניגש, מגמגם משהו, רומזים לך פעם אחת שמוטב לך להסתלק, שצוחקים עליך, וכבר סתמו לך את הפה. ולהבא כבר תוכל לנשוך את הלשון שלך בפה ולשתוק ולקרוא לזה גאווה. ואחר כך אתה עומד – ובאמת אין לך מה לעשות, ויכול להיות בחוץ אפילו ערב יפה עד כדי להרגיז ולשגע. ויש בך מין רגש של… בטח עוד בכלל אין שם לרגש כזה: עצוב לך נורא, ובכל זאת אתה פראי, ומוכן לשבור כל מה שרק אפשר, ורוצה להיות פרוע… מין עצב־פרא שכזה…”
אורי מרכין את ראשו ומדשדש ברגליו.
“אז מה אתה אומר על עסק ביש כזה?”
הסהר גבוה והעמק לבן. משחירים בו רק פסים רחבים של חרישי האביב. בדרום מתבלט קו הרכס, כהה על רקע השמיים הבהירים, ואילו במערב ובצפון טובע האופק בכחול ירקרק, גגות הבתים מבריקים בברק פלדות. האורות הרחוקים מהבהבים וזעים. רוח חמה. קרקור הצפרדעים. צרצרים.
העולם מתגלה לך ברגעים. שנים אתה מהלך בדרכים – ורק ברגע שאתה חש ברגלך אתה חש את רגלך. שנים אתה מהלך בעולם – ורק לרגעים אתה מרגיש שיש עולם. כמה ערבים היו צריכים לחלוף, בשביל שתעמוד כך נשען אל אדן החלון ותראה שיש עמק לבן, ותיזכר שיש ירח גדול, ותגלה שיש אורי ויש צפרדעים ויש עשב פרא ואורות מהבהבים?
“שמע,” אומר רפי בקול, “אני אספר לך משהו. טוב?”
“אוהו,” נוהם אורי. “אתה שוב עם הסיפורים שלך…”
“לפני הרבה שנים,” אומר רפי, "היתה אמא מספרת לי אגדות. הייתי יושב לרגליה ותועה ביערות עבותים ופוגש ענקים שעירים וגלמודים, אתה יודע – כאלה שנוהמים מרוב בדידות. והררי זכוכית, ופרחי שרך, ומעיינות החיים… אתה הרי יכול לתאר לך. וכמובן גם קוסמים, מכשפות, מפלצות… וגיבורי האהובים, בן המלך הצעיר והאמיץ ונסיכת תלתלי זהב, היו צריכים לעבור בכל אלה, כדי שסוף־סוף יוכלו למצוא זה את זה. עברתי אתם באש ובמיים. ולא
פחדתי, אפילו כשהיינו בתוך גוב הדרקון.
גיליתי, שכל בן מלך גולה מוצא לבסוף את נסיכתו או את רועת האווזים שלו. וככל שיחמירו המכשולים הנערמים על דרכו, ככל שיתייסר יותר ויצטער יותר בצרות צרורות וביסורים מרים – ככה גם ירבה שכרו. ואפילו הייתי מקנא בגיבורי, שזימן להם הגורל כל כך הרבה סכנות ומבחנים, כל כך הרבה הזדמנויות לסבול יסורים ומחסור… מאז כבר פעמים הרבה נוכחתי שהחיים אינם מתנהלים בדיוק לפי כללי האגדות. בכל זאת אני מחזיק עדיין באמונה הישנה והתמימה באגדות האלה. אם בני אדם המציאו אותן, אם דורות על דורות האמינו בהן – סימן שיש בהן משהו מן החיים, סימן שמשהו מהן קיים, לפחות בתוכנו. ואם כן – הרי להסתכן או להתייסר בגלל בת מלך או רועת אווזים – זאת זכות. לא כל אחד זוכה לכך. ומי שזוכה – יש אגדה בחייו. לכן בוודאי עוד ייצא פעם צערך בשכרך. גם לי לפעמים קשה. ואז אני זוכר את הפתגם העתיק הנפלא: 'אַל תתייאש מן הפורענות. לפי הצער השכר." ואחרי שתיקה של רגע הוא מוסיף: “ואולי – מי יודע דווקא טוב, שכל אדם לפחות פעם אחת בחייו יהיה מיואש ויתגבר על היאוש?”
“כן?” אומר אורי ומרים את ראשו. “גם אתה מתאר לך את היאוש ככה – כמו משהו שצריך להתגבר עליו? אני תמיד מתאר לי אותו בצורת סוס משתולל שיש לו עיניים מוזרות, מהבהבות כאלו, ירוקות, והוא מתקומם על רגליו האחוריות ומתגעש…”
הם שותקים. הלילה מאזין.
“והינה אתה בא,” אומר אורי, ואומר: “אל תתיאש, לפי הצער השכר. משוּנה!”
שוב שוקעים שניהם בדממה.
“שמע,” אומר אורי לפתע, “מה יש כאן לעמוד, אם יש לך ערב כזה?”
רגע ההתגלות חלף. אורי מסתובב בתנועה נמרצת ופוסע בצעדים איטיים וכבדים לאורך המסדרון. נפתחת דלת, פס אור מפציע וחוצה את החושך. מייד נשמעת נקישת הדלת הנסגרת – ושוב לילה. נשארים רק השמיים הירקרקים והסהר הגבוה. זמרת הצפרדעים והצרצרים עולה מרחוק עם האורות הרחוקים, המהבהבים.
ורפי מוסיף לעמוד נשען אל אדן החלון ומהרהר:
“באמת… מה לעשות בערב כזה, היפה – עד כדי להרגיז?”
מעשה במטפחת 🔗
השעה כבר קרוב לתשע. הירח מציץ מאחורי הר התבור, אבל בחצר עדיין גדול החושך. בוודאי הכּוֹל יושבים עכשיו בכיתה, חושב רפי, ומכוון את צעדיו לשם. הוא יחף ומתנשם בכבדות ואיננו יכול לרוץ מהר, כפי שהיה רוצה. למהר, להודיע לכולם, להזעיק עזרה… רמי בוודאי עומד למטה, ממתין לך, רוטן ומקלל…
רפי נעצר על סף הכיתה. אחדים תולים בו מבט, ויוסי רוטן בהרחבת הדעת: “אוֹ! והינה גם רפי! לא קיווינו. עכשיו תיכף יתחיל הרעש.”
אך כעבור רגע חוזרים הכּוֹל לענייניהם: זה גומר שיעוריו, זה קורא ספר, זה כותב מכתב, ושניים־שלושה יושבים בפינה וצוחקים בחצי קול. יוסי יושב לו בוהה ומכרסם את קצה עפרונו. לפניו מונחת מחברת חדשה, ובראש העמוד הראשון שבה כתוב: “דון קישוט הוא דמות קומית וטראגית מפני ש….”
בסתר ליבו עודנו מקווה שרפי בכל זאת יביא איזה עניין לענות בו.
בינתיים כבר הספיק רפי לשאוף אוויר.
“הי, חברה, יש ינשוף במגדל הסילו.”
“נוּ אז מה?” שואלת עופרה ומביטה בלוח המודעות, שבו תלויות ‘תקנות שמירת השקט בכיתה’, שהוחלט עליהן חגיגית בשיחה האחרונה.
“סתמנו את החלון העליון כשעוד היה אור,” מסביר רפי, “אבל, כבר היה מאחר, כי ראינו אותו רק כשהתחיל להחשיך. עכשיו רמי עומד למטה מחזיק שק על הפתח. אבל בטח כבר כואבות לי הידיים.”
“נו אז מה?” עדיין לא סוברת עופרה.
“הרפתנים יהרגו אותך,” אומר גדי באהדה.
רפי מביט ביושבים בזה אחר זה. אחרי כן הוא פונה לגדי.
“שמע, מה איכפת לרפתנים? הרי אנחנו סותמים את הפתח רק למשך הלילה. ממילא מחר בבוקר אנחנו עולים למעלה ותופסים אותו. עכשיו רק צריך עוד לגלגל משהו לפני הפתח ולהדק טוב את החוטים על כל החלונות, שהשקים יחזיקו, אחרת יברח לנו בלילה. ניתן אותו לחדר 'טבע.”
“איך פתאום ראית אותו, רפי?” נשמע קולה של נערה מקצה הכיתה, דווקא מאותו קצה, המוסתר מעיניו של רפי על ידי ארון הספרים.
גדי עוקב בעיניו אחרי רפי ומחייך: מסכן! כל כך התבלבל. הוא צועד כמה צעדים קדימה ומציץ אל אותה פינה. שם יושבת רחל על יד שולחנה של רותי. מאז הן עובדות ביחד בגן הירק התידדו מאוד. עד כה שוחחו בלחש, ואי אפשר היה להרגיש בהן.
“אחרי ארוחת הערב הלכנו עם רמי ועם אורי למטה בחצר הקיבוץ,” אומר רפי ומסמיק מאוד, “ודיברנו על הכנת פעולות צופיות ותרגילי אומץ בשביל הפעולות שלי עם קבוצת נחשונים. ובשביל לבדוק את זה, החלטנו לטפס למעלה, לסילו. טוב, אז טיפסתי ועליתי ראשון, וכשאני מגיע למעלה, לגג, יש שם כמה קרשים ופתאום ראיתי שם זוג עיניים דולקות ככה בחושך…”
“אוי, אני בטח הייתי מתעלפת,” אומרת רותי.
רחל מחייכת.
“אז אני צועק להם למטה, שיעלו לי גפרורים, ואחרי שהדלקנו ראינו אותו… יופי של ינשוף… על המקום החלטנו לתפוס אותו, אבל זה אי אפשר בלילה. אז הוא רואה.”
“אז מה? אתה באמת רוצה לתפוס אותו?” מפקפק עמוס. “מה יצא לך מזה?”
“שמע, מפרשׂי,” מתלהב יוסי, “הרי שמעת שזה בשביל חדר 'טבע!”
“מילא,” אומר עוזי. “ניגש ונתפוס פעם ינשוף. מה יכול להיות? ממילא כבר מזמן לא השתוללנו קצת, ואנחנו הולכים להתנוון כמו האינטליגנציה הבורגנית.”
“וככה ילך כל הערב, ומחר יהיו שוב צעקות עם ישראל, בגלל השיעורים שלא עשינו,” טוענת עופרה.
“אוהו,” אומר עוזי. “יוהנה הקדושה הופיעה! אני אומר לך, שאי אפשר ללמוד אם לא משתוללים קצת מזמן לזמן.”
“הלאה הכפיה המצפונית,” קורא גדי. “לא נכריח את עופרה ללכת.”
“טוב, אז בואו מהר,” אומר רפי. במבט חטוף הוא מרפרף על רחל ופונה אל הפתח. יוסי ממהר אחריו, וכן עוזי וכן גדי ואז מצטרפים גם השאר, אפילו הבנות.
2. 🔗
מגדל הסילו סמוך לרפת הישנה. ליד שאר הרפתות הקימו מגדלי תחמיץ חדשים, משוכללים, אך לזה הישן עדיין יש גג פח עגוֹל, ובמרכזו יש צריח קטן של אשנבים, כדי שיחדור אור למגדל, ויש שם מערכת קורות הנושאת את הגג, ויש כמה קורות וקרשים שאפשר להלך עליהם. שם מצאו משכנם עטלפים הרבה, ושם אף מתגלה הינשוף.
כשהנערים קרבים למגדל הם רואים את רמי ואת אורי עומדים ליד הפתח בידיים מורמות, וחוסמים אותו בשני שקים.
“נוּ, מהר,” קורא אורי. “הוא כבר מתחיל להתעופף בפנים וכמעט שכבר יצא!”
“זה באמת היה חיש מהר ובחיפזון,” רוטן רמי. “במהלך שלישי של חילזון. אני כבר בקושי מרגיש את הידיים שלי.”
רפי ויוסי ממהרים אליהם ומחליפים את משמרת המחזיקים בשקים. אורי מארגן את קשירת השקים אל הפתח ואת חסימת החלונות. רמי עומד מן הצד, מנער ומשפשף את ידיו. אחרי כן הוא מגלגל אליהם חבית־פח גדולה וריקה.
“שמע, פלאח, צריך פּלאַיר וחוטים אחרים. ומסמרים,” קורא יוסי. “החוטים שיש פה הם זיפת אחד גדול. כולם חלודים לגמרי. רפיק, תחזיק כאן רגע אחד במקומי ואני טס להביא כמה.” וכהרף עין הוא נעלם מאחורי הסילו.
עמוס לא מצא מקום עבודה.
“את השק ההוא תדביקו יותר גבוה,” הוא יועץ. “אחרת יצא לכם משם. ואת החוטים גם כן צריך למתוח מלמעלה, לא, לא מכאן. מעל השקים. ובלי להדק בפּלאַיר זה לא יחזיק לכם בכלל…” ובחיוך הוא פונה אל עוזי: “העבודה היא בכל זאת עניין גדול… אני יכול להביט שעות איך עובדים…”
ליד הדרך, בסמוך לאחר מעצי השדרה, עומדות רותי ורחל ומשוחחות בחצי קול. מדי פעם, אם משתתקים לרגע העובדים בקשירה, מגיעים קרעי משפטים אל אוזנו של רפי.
…שטויות," אומרת רחל. “..מה שתמיד אומרים במקרה כזה… שמוטב להגיד ישר… הדברים כמות שהם… כהפתעה גמורה… ותגידי שאת אינך יכולה לכפות על עצמך… ולמען להיות שלמה עם עצמך…”
רותי שואלת משהו, שאי אפשר לשמוע.
,…הולכת לישון, ומחר, תיכף אחרי הלימודים…"
“תוריד רגע את השק, רפיק,” אומר אורי. בשתיקה ובהתמדה הוא כורך חוטי ברזל סביב הקרשים והשקים ומהדקם. “אני רוצה לקשור אל הלוח ההוא. רק רגע אחד. אבל תיזהר.”
“מה פתאום?” שואלת רותי.
"סבא מזמין אותי. כל שנה הוא… "
“זוז עוד קצת, רפיק. זהו. ועכשיו תוריד.”
רפי עומד כשגבו אל אורי. הוא מסיר את השק מן הפתח ואוחז בחוט הברזל שאורי מושיט לו.
“מה, מחר יש לך? בת כמה תהיי?”
“רפיק!” צועק אורי בקול נואש. “רפיק, מהר תרים, לא, תפוס אותו…”
בזינוק מסתובב רפי על עקביו, חש מגע רך חולף על ידו ורואה את הינשוף דואה ושט ומתרחק, ציפור גדולה ושליוה הפורשׂת את כנפיה בתנובות קצובות בשמיים בגדולים והשליוים. יוסי חזר בינתיים ועומד, מסמרים, חוטים וצבת בידו ופיו פעור. הכל שותקים.
“בוקר טוב, ילד, איפה זה היית?” שואל גדי.
“עכשיו הא לך ינשוף.” רוטן רמי וחוזר לשפשף את ידיו.
“אז מה אתם מחכים?” שואל גדי. “שיחזור ויזמין עוד כמה ינשופים־חברים שלו?”
“אני, תיכף אמרתי לכם,” אומר עמוס. איש איננו זוכר מה אמר תיכף.
הכּול פונים לשוב אל הגבעה.
3. 🔗
“מחר יש לה יום הולדת, ואתה התעסקת כל הערב בינשופים טיפשיים… והיא ראתה ושמעה הכול… וחשבה שאתה ילדותי נורא. בטח. עכשיו נראה, אם יהיה לך אומץ לזה… אל תשתמט! הבטחת לעצמך! אחרת תצטרך לחכות שנה שלימה ולא תסלח לעצמך אחר כך. והעיקר, שהרי ממילא היא לא תדע אף פעם ממי זה…”
לאיטו מהלך רפי בחצר, חוצה את השער ופונה אל המשתלה שמעבר לכביש.
הירח התרומם על לשדרה. הלילה בהיר מאוד וצללי העצים משתרגים אלה באלה באור מופלא וזר. על פני השדות מרחף שקט רחב ועמוק, ובמרחקים מבליחים אורות. מעל לגינות מרפרפת בת־רוח קלה ורק טרפי השתילים נעים קמעה. פרחי האביב ערוכים במשתלה ערוגות־ערוגות, ורפי משוטט ביניהן. הוא מוציא אולרו מכיסו וקוטף סייפנים אחדים, אך אחרי כן הוא מהסס: יש בהם גוונים נפלאים של אדום כהה ושל כתום, יש בהם תנופה של גבעול דק, ממריא, מלא רוח נעורים… אבל הם גדולים מדי בשביל הצנצנת הקטנה, הכחולה. רפי משליך את הפרחים שקטף תחת אחד השיחים, ופונה אל ערוגה אחרת. הינה הוורדים הדוקרניים, הינה פרחי לוע הארי העתירים, הנה ציפורנים לבנות, אדומות, ריחניות… איפה הסיגליות? היש עדיין סיגליות אפילות? פעם היו כאן סיגליות, איפה שהוא בצד, בצל… לבסוף הוא מוצא אותן מאחורי שיחים של לילך, שורה שלימה, שטיח עלים ירוקים, ופה ושם פרח יחיד.
כשכבר הספיק לקטוף זר קטן, עטור בכמה טרפים, הוא פושט את חולצתו ועוטף בה את הפרחים. בדרך עקלקלת הוא עולה אל הגבעה.
בחדרי הלינה ובכיתות כבר כבויים האורות. רפי פוסע על בהונותיו מקומה לקומה, מחליק כגנב לאורך המסדרונות ומאזין: בכל החדרים דממה. בחדרו, מתאו שבארון, הוא נוטל צנצנת חרסינה כחולה, שגודלה כאגרוף, ואריג חום־בהיר ודק, שקוף למחצה, מקופל. בקצה המסדרון, בחדר הרחצה, הוא ממלא מיים בצנצנת, שׂם בה את הסיגליות ושב ועוטף אותה בחולצתו. עתה הוא מתגנב אל אחת הדלתות שבקומת הקרקע. רק לא לחרוק עכשיו בדלת, רק לא להפיל עכשיו את הצנצנת, להינגף בשרפרף, לטרוק בדלת בשעת סגירה, רק לא להשתעל, להתעטש, להחליק… רפי עוצר את נשימתו.
בווילון המתוח על פני החלון משתרגים צללי אור הירח. השינה מרחפת בחדר כציפור גדולה ושליווה, הנושמת קצובות ופורשת את כנפיה בלא רפרוף ועפעוף.
“ואם היא תתעורר עכשיו?” רפי מביט בדלת. בקפיצה אחת אפשר לחמוק החוצה.
רחל שוכבת על צידה. אחת מצמותיה מתפתלת פיתול מוזר על לובן הסדין. בפניה עומדת ארשׁת תרעומת. תינוקת שנעלבה. נחש אפל ומתפתל, נחש טוב ומסכן ומסתורי, הזוחל להתחכּך בראשך, ילדה, זוחל ובא אל החברה שלו הנחשה. והיא, החברה הנחשה, קריבה בינתיים אל ראשך מן הצד השני, מצד הקיר, והכּר, נחשה אפלה ומתפתלת, טובה ומסכנה ומסתורית ונעלבת, שצריך להתחכּך בה ולנחם אותה. כמו בסיפור על אותה ילדה, שנחש גר מתחת לבית שלה היה בא אליה יומיום והיא היתה נותנת לו חלב… עד שאימה החורגת גילתה זאת, פעם… כמו תמיד בסיפורים… רפי נוטל שרפרף ומעמידו למראשותיה, עורך עליו את האריג המקופל ומציב בצידו את הצנצנת.
לפתע מניעה רחל קלות את ראשה, וכבר מזנק רפי אל עבר הדלת ונתקל ברגליו של שרפרף אחר. רגע של דומיה. מבטו הגושש של רפי נתקל רק בצללים המשתרגים בוילונות, ובנשימותיהם הקצובות של הנמים. הוא יוצא חרש, ורק ברגע האחרון כשהוא מרפה מכף המנעול, זו נוקשת נקישה צורמנית.
הוא נמלט לאורך המסדרון. תם ונשלם! העזת! היססת והיססת, ובכל זאת! ולמה לא רווח לך? למה עדיין נדמה לך, שאתה יושב בתוך כדור זכוכית ובו מועקה של שרב, ואילו קמת ושברת את המחיצה, היתה מנשבת בך רוח־ים קרירה ולחה ושליווה? הלוא כבר שברת את המחיצה? או שמא צר לך, צר לך ומעיק לך ומחניק לך, מפני שלא ליטפת את הנחש ואת החברה שלו הנחשה ועזבת אותם מתפתלים פיתולים עצובים של געגועים?
בקצה המסדרון נשען רפי אל אדן החלון ומביט למטה, על פני העמק, הפרוש לרגליו כשטיח מכסיף. אחרי כן הוא נפנה אל הכיתה בצעדים נמרצים. שם הוא מדליק אור, מתיישב במקומו, ומתחיל לפתור תרגילי אלגברה. את ראשו הוא סומך על אחת מידיו. בכל פעם שטורי המספרים והאותיות מיטשטשים לפני עיניו, הוא מנער א ראשו ומשפשף את עיניו וחוזר ומשתקע במחברת.
ואחרי כן נפתחת הדלת אט־לאט ולכיתה נכנסת רחל. היא יחיפה, לבושת נמנמה ירקרקת ושיער ראשה פרוע. עיניה מצומצמות מפני האור.
“רפיק,” – לקולה צליל שליו, המרחף בחלל רחיפה רגועה, קצובה. – “זה אתה שמת אצלי את הפרחים?”
רפי מביט בה וסוגר את המחברת.
“כן,” הוא אומר קדורנית. “אני.”
“מה פתאום?”
“סתם. מה זה חשוב?”
“טוב, אבל תאר לך שמחר בבוקר היו מתעוררים כולם, והיו רואים. הרי תיכף היו מתחילים לחקור מי שם אותם.”
“לא היו יודעים אף פעם שזה אני, כי אף פעם לא הייתי מספר לאף אחד.”
“אבל אילו מישהו היה מתעורר במקרה… תאר לך איך היו צוחקים… תיכף היו חושדים…”
“ומה איכפת לך? הרי עלי היו צוחקים ולא עליך, ואני מצפצף על הצחוק שלהם. אני רוצה לסדר לי את החיים שלי כמו שאני מבין ויודע, ולא כמו שאיזה רמי או עמוס חושב לנכון.”
“וחוץ מזה,” – בת צחוק מרחפת על שפתיה – “מה פתאום נתת לי דווקא מטפחת ראש חומה?”
רפי מרכין ראשו ושותק ומדשדש ברגליו. אחרי כן הוא קם ממקומו, ניגש אל מתג החשמל ומכבה את האור. חלונות הכיתה מטילים על הרצפה ריבועים של שלווה מן הירח.
“יותר קל להגיד את זה בחושך,” הוא מנצל. "לפני הרבה שנים… בעצם לא כל כך הרבה… לפני שבאתי לקיבוץ… אבא ואמא שלי נפרדו… אבל זה היה עוד לפני זה. אז אבא היה יותר צעיר ועליז… פעם אפילו ערך איתי תחרות ריצה… כשהיה חוזר הביתה בערב – רוח חדשה היתה נכנסת לדירה. פעם, למשל, יצאנו לטייל. הלכנו להרים, אבא ואני. וכשאנחנו מתחילים לעלות במדרון אחד, שואל אותי אבא: ‘הגד, בן, איך נעלה עכשיו – מסביב בדרך, או ישר למעלה, על הסלעים?’ – ‘בדרך הכי תלולה, אבא,’ אני אומר. ‘ישר על הסלעים.’ – ‘יפה,’ אומר אבא, 'אתה רואה את הפסגה ההיא? בוא, נכבוש אותה בסערה! ואחר כך רצנו וטיפסנו למעלה, שנינו, כמו שני פרחחים.
"אמא אחרת לגמרי. כשהיתה נערה, היו לה גם גן שתי צמות חומות, ארוכות. ראיתי בתצלום ישן. בערבים היתה יושבת על יד החלון, יושבת ותופרת משהו. אחרי כן היה נכנס אבא, מתיישב על ידה, מרים אותי על ברכיו, ומספר לי סיפורים: איך פעם היה סטודנט באוניברסיטה, ואיך שט פעם באגם ופרצה סערה… אמא היתה מסתכלת בנו במבט… – במבט חם כזה. ולפעמים היתה מזמזמת משהו. ופעם סיפרה לי סיפור עצוב על ילדה אחת, שנחש טוב ומסכן היה זוחל ובא אליה, והיא היתה נותנת לו חלב…
"פעם, אני זוכר, היה לאמא יום הולדת. אבא העיר אותי מוקדם בבוקר, כשעוד היה קצת חושך בחוץ, ואמר שאנחנו צריכים להתלבש בשקט ולקשט את הדירה, ולקנות פרחים, כי זה יום הולדת של אמא, ושנינו אוהבים אותה. קנינו אז פרחים, נדמה לי שלילך, וגם מטפחת ראש חומה. ערכנו את הכּוֹל עד יד המיטה שלה, וכשהתעוררה, לא אמרה כלום, ורק חייכה. אחרי כן אבא היה מוכרח ללכת לעבודה, ואמא קמה, שׂמה את הפרחים בצנצנת והסתכלה בהם הרבה זמן. נדמה לי גם שבכתה קצת. מאז הלכה הרבה פעמים באותה מטפחת… כן, זה היה מזמן… עוד לפני שהם נפרדו.
"הדומיה שמסביבם רחבה ועמוקה. רק מרחוק מצרצרים צרצרים בודדים. רחל נשענה על הקיר, וכתם ירח נח לרגליה היחפות.
“את כל כך שליווה. אני רציתי להיות סוער, ולשמוח שאני צעיר, להיות צעיר תמיד… רציתי שגם אנחנו, שנינו, נחיה פעם כמו אבא ואמא, שפעם גם לנו יהיה מין רפיק קטן כזה, שמתעורר בבוקר, ורואה איך אמא שלו מחייכת, כשיש לה יום הולדת… שנחנך אותו להיות אדם ישר ופשוט, אוהב עבודה ומוכן לבחור תמיד בדרך התלולה, זו שעל הסלעים… רציתי שתהיה לך מטפחת ראש כזאת… עוד בחופש קניתי אותה… לא רציתי שתדעי ממי זה… גם לא הייתי אומר לך אף פעם… וכשהייתי רואה אותך לפעמים עומדת נשענת אל אדן איזה חלון רטוב בגשם, פשוט… אבל ידעתי שאסור לי… עוד לא מצאתי אצלך אותו מבט חם…”
ביד לא־אמונה הוא מנסה ללטף את ידה. רחל מרחיקה את ידה בזהירות.
“רפאל,” הוא אומרת.
רפי מרכין ראש כנער שנתפס בשעת עבירה וממתין לעונשו.
“רפאל, קשה לי מאוד לענות לך, אבל מוטב שאגיד לך את הדברים כמות שהם. דבריך באו לי כהפתעה גמורה… ופשוט אינני יכולה לכפות על עצמי רגש, אם להיות שלימה עם עצמי…”
העצים מכושפים באור הירח. צליל קולה של רחל שט סביב בתוך הדממה, מרחף במעגל גדול, בלא רפרוף כנפיים. אילו אפשר היה ללכת מכאן; ללכת – שעה, מאה שנה. התבונן בעצים. לא להרהר. ללכת. ללכת.
“אז תגידי לי רק למה.” הוא אומר פתאום, וקולו קול ילד מתעקש. “מפני שלפעמים התנהגתי באותן ילדותי מדי, או מה? אולי לא למדתי בסדר? אולי לא הייתי די פעיל בחברה? תגידי לי את איך אני צריך להיות. אהיה בדיוק כמו שאת רוצה. ואם עכשיו לא נוכל להיות חברים – אולי פעם אחרת? אולי בעוד שנה? אולי בעוד מי־יודע־כמה זמן?”
“לא,” אומרת רחל חרש, “אף פעם.”
הם שותקים וניבטים בריבועי האור שעל הרצפה וחשים עצמם, שלא מדעת, כגיבורים במחזה. פעם כבר הציגו את המחזה הזה, במקום אחר, בזמן אחר, שחקנים אחרים. מלים אחרות.
“רפאל, האמן לי שתמיד אכבד אותך ואראה בך ידיד טוב, ואני בטוחה שעוד תמצא דרכך בחיים, אבל…”
תוך דבריה היא מניחה על השולחן שלידם את המטפחת ופונה ללכת.
“שלום לך, רפאל,” היא אומרת, ומתרחקת לאורך המסדרון. התמונה רוויה עצב עתיק ונדוש.
רפי נשאר עומד לבדו במסדרון הריק והמטפחת בידו.
“מה יהיה עכשיו?”
הוא נוטל את המטפחת ויורד במדרגות הבניין. צעדיו מזמרים מנגינה חשאית בדומיה, כמו פעם, בשעת צהריים רחוקה מאוד… ללכת, ללכת, ללכת. העולם חדש, מופלא וחסר פשר, כך כבר היה פעם. מזמן.
בדרך מפוזר חצץ מדק. תמיד היה מפוזר עליה, מדי יום מהלך רפי באותה דרך, ורק הפעם נתן דעתו עליו. בצד, בגינה, מוטלת אבן גדולה ועל ידה פורח פרח אדום. בתוך נופו של אחד העצים נשמע רחש של ציפור, המזנקת מבוהלת מקינה. צרצרים הרבה מזמרים, אבל מן הדשא נשמע קולו של אחד, בהיר, קרוב יותר מן השאר. ובמרחק, בעמק, מבליחים אורות. קבוצות־קבוצות. הרחוקים, הקטנים, מהבהבים, מוּטרדים טירדה של הרהור. הקרובים הגדולים, פקוּחים לרווחה, ומביטים מבט צלול ושליו ויודע. ההרים אפלים. שם עובדים האורנים ורובצים הסלעים ורץ הנחל. שם מתפתחים הנחשים הטובים, המסכנים, ועפות ציפורי הלילה השליוות ברפרופי־כנף קצובים ורחבים.
בקצה הבניין, ליד ערוגת הפרחים, עומדת חבית חלודה, מלאה ניירות ואשפה. רפי זורק לתוכה את המטפחת ומביט אחריה, כאילו לא הוא זרקה. אחר כך הוא מעלה מכיסו קופסת גפרורים, משפשף גפרור, מניח לשלהבת הצהבהבה להתלקח, וזורקה אל החבית. השלהבת מטפסת לאיטה על אחד הניירות, אוכלת סביבה, מאדימה ומצהיבה ומתרעבת, עד שמתלקחת כל החבית כולה.
האש מחוללת. רפי מביט בשלהבות. עוד תמונה במחזה נסתיימה.
ואחרי כן הוא שב על עקבותיו הולך בין העצים ובין האורות והולך והולך – עד שאורה של החבית הבוערת נעלם במרחק.
מעשה במערה 🔗
כל יום רביעי בערב וכל שבת לפני הצהריים רפי מעביר פעולה – שיחה או משחק צופי לקבוצת נחשונים ומדי יום הוא מופיע בקומה שלהם כמה דקות אחרי תרועת החצוצרה, דופק בדלתות, שורק במשרוקית וקורא להתעמלות הבוקר. ולפנות ערב הוא מבקר בחדרי הלינה שלהם, ממליץ על ספרים טובים, מעיר הערות בקרות על הסרט האחרון, ממריץ לקרוא עיתון בכל יום… יש לארגן
את החזרות למערכון, שמכינים למסיבה הקרובה, לעזור למערכת הקבוצה להוציא את עלון הקיר, לשכנע את החברים שיכתבו ולחזק תעמולה זו במופת אישי, לסייע ליואש, שמתקשה בלימודיו, לשוחח עם זיווה ועם רינה שנסתכסכו ביניהן… ואילו רפי עוד מצא עניין חדש לענות בו: המערה.
מסורת היא בחברת הילדים: קבוצה קבוצה ומערתה. המערות פזורות בכל החורשה ובייחוד במדרון התלול, המתרומם מן הגיא. הקבוצות הצעירות – לגדולים שוב אין פנאי ודמיון לטפל בכגון אלו – משפרות ומקשטות את מערותיהן, חופרות ומגדילות את חללן, מחפשות עתיקות, דנות ארוכות באמצעי הגנה ובהדיפתם של אויבים, העלולים לפרוץ למערה – גולגולות, אבני בליסטראות… ותמיד בסודי סודות, כדי שלא תגענה, חלילה, גם הקבוצות האחרות לאותו רעיון… כך ההתלהבות נמשכת חצי שנה, ובינתיים מתבגרים, וצריך הרבה ללמוד, אין פנאי למשחקים, ושוב אין המערה נראית כפלא מסתורי, אלא מקום צר ומחניק, שבו אפשר, לכל היותר, ללכלך את חולצות השבת הלבנות… אז עוד ניגשים לפרקים, ופעם בשנה, נניח, עורכים שם מסיבת קבוצה, ומעלים זכרונות… אי, חברה, אתם זוכרים איך חפרנו כאן בהתלהבות, כשהיינו צעירים. ויפים… ותמיד נמצא מי שידגיש: “כשהינו צעירים. נקודה. היופי שנוי במחלוקת…”
כעת כבר ידועות כל המערות שבחורשה, רובן נקראות על שמות הקבוצות שפיתחו אותן לראשונה, כגון ' מערת שלהבת', ‘מערת הדורבנים’, ‘מערת הפסיפס’, או ‘מערת הפלמ"ח’ ששינו את שמה ל’מערכת הגרעין'. מערות ישנות אלו כבר נחקרו ונחפרו, מבואתיהן ומצואותיהן ידועים, ושוב אין להן הילה של קסם ושל מסתורין.
אבל באחד הימים שומע רפי שמועה, שאמנואל היערן סיפר בחדר־האוכל, שכשיצא כרגיל לכרות עצים ולגזום ענפים, הבחין במקרה ששׂיח אחד מסתיר פתח קטן, מכוסה למחצה בעשבים, ולאחר שהציץ ובדק הסתבר, שאין זו אלא כניסה למערה. מייד רפי ממהר אליו ומשביעו שלא יגלה לאחרים את המקום. עימנו מייד רפי ממהר אליו ומשביעו שלא יגלה לאחרים את המקום. עימנואל מבטיח זאת בחיוך סלחני, ואז מודיע רפי להנהגת הקן, כי זוהי המערה המיועדת, ללא עירעור, לקבוצת ‘נחשונים’.
ובשבת הקרובה מתחילים בעבודה.
2. 🔗
וזו מלאכת המערה, על דרך השיגרה: ממלאים אותה ענפים יבשים עד תקרתה, ומבעירים בה אש גדולה במשך שבע־שמונה שעות רצופות, לבער את היתושים ואת הקרציות. אחרי כן יושבים להתווכח, אם להגדיל את פתח הכניסה (למטרות נוחיות) או להקטינו (למטרות הגנה) ומחליטים, כמובן, ככל הקבוצות בכל המערות, על הקטנה. אז תמיד נמצא בחור אחד מקורי, שנופל ראשון על הרעיון לתלות מול הכניסה גולגולת. אחרי כן דנים על סידורי התגוננות דמיוניים, אשר ידהימו את האויב, יפתיעוהו, יקפיאו את דמו, יבלבלוהו כליל, יהממוהו בתחילה ויהדפוהו כליל באחרית. רפי יושב, מאזין בחיוך להצעות החדשות… וחש רגש ערב שיש בו אחד בשישים של עצב.
אך כל קבוצה ואופיה שלה. קבוצות אחרות היו מרבות בדיבורים ובתוכניות, ואפילו עשירים מהם לא הוגשמה, ואילו הפעם, אצל קבוצת ‘נחשונים’, היו התוכניות למעשים במהירות מדאיגה. הרן עסק בתכנון, דני ניהל את הביצוע, יורם ויואש עזרו על ידם כנושאי כלים נאמנים.
הרן היה נער צנום, חד פנים ושתקן. יצא לו שם של בעל הומור תמהוני – אמרות כנף משלו, כגון רגלי הצפונית כואבת עלי היום ועל כן גמרתי אומר לצלוע קמעא לתומי, היו נפוצות בכל חברת הילדים: כשהיו שואלים מה דעתו על ענין פלוני, היה משיב,שעוד יהרהר בכך בשעה שישכב על השמנה שלו,וחבריו פירושו שזוהי כסת הפלומה העבה: פעם גם הובא לשיחת החברה והואשם ב’קלקול רכוש': בוקר אחד עמד בחדר האוכל, שקוע בהרהורים, אחרי כן ניגש אל החלון, נקש בו באבן והגשה בחצי קול: “תוק־תוק־תוק – החלון לא נשבר”. שוב נקש בחלון והוסיף ומלמל בפנים קודרות “תוּק־תוּק־תוּק – החלון עדיין לא נשבר.” ואחרי כן, בחיוך של אושר: “תוּק־תוּק־תוּק, החלון נשבר לתומו!” בחידון ־התנ"ך התבלט פעם, כששאל את הצוות היכן כתוב: מ"ולא יכלו, אהה, לישון!" איש לא ידע. לבסוף התברר שהיה זו ציטטה ממסע שלושת הדובונים ושודדי הים'. מספר זה ידע לצטט שורות רבות, בלא שגיאה קלה שבקלות. המורים, ובראשם מורתו ברטה, לא הגו לו חיבה יתרה – פעם תפסוהו, כשבשעת קריאתו של “המתמיד”הכין תכנית מפורטת למלכודת שתתפוס, תהרוג ותקבור את ברטה, והכּוֹל מתוך אוטומציה מלאה: “חופרין בור גדול,” – היה כתוב בתכנית ומוסבר היטב בכמה ציורים, – ואת האדמה שמוציאין ממנו מניחין על כמה שקים, בסמוך לשפת הבור. את הבור מכסין היטב בענפים ובין אלה, תלויות על בלימה כחוט השערה, מונחות אבני־מידות, הקשורות בחבלים אל השקים. כשתדרוך ברטה על הענפים, יישברו הענפים, ברטה תצנח לתומה הבורה והאבנים, שתצנחנה עליה, תמשוכנה בחבלים ויצניחו את השקים ואת האדמה. חסל סדר ברטה כהלכתו."
הרן זה היה פלא־יועץ בעניני חשמל. לדלת חדרו היה פעמון־חשמל, שהיה מצלצל כשמישהו היה פותח את הדלת. וכשפשטה השמועה בחברת הילדים, וכל העוברים במסדרון היו לוחצים על כף המנעול והפעמון היה מצלצל בלי הרף, שכלל הרן את המצאתו וחישמל את ידית הדלת. אחרי כן הלך להזמין אורחים אל חדרו.
עתה עיבד תוכנית מפורטת לחשמוּל מיתקני המערה וניגש בשקידה איומה לביצועה. רפי לא התנגד לכך בתחילה: המערה הייתה מרחוקת בחורשה. ואף על פי שהמלחמה נסתיימה, עדיין אי אפשר היה להשיג חוטי חשמל בשום אופן.אחרי שבועיים היה הכול גמור. מקורם של החוטים לא היה ברור בתכלית. הרן טען, ש"היו מונחים בשדה, תחת גשר, אז מצאתי אותם לתומי". אך שמועות מדאיגות אמרו, כי נסחבו מקו הטלפון של מחנה הצבאי הבריטי, ליד שדה התעופה של רמת דויד. שדה התעופה היה שמור במשמרות מסיירים ביום ובאור זרקורים בלילה והיה מוקף גדרות תיל הרבה. יואש סיפר בסודי־סודות, שהוא־הוא שהשיג את החוטים: בשבת שעברה נסע לנהריה, לבקר את דודו, ואז פרק אותם מעל אוניית מעפילים קטנה ועזובה, שנתקעה בחרטומה בחוף. יואש היה נער צהבהב ושמנמן ופניו מכוסות גבשושיות: כשאך בא אל חברת הילדים, היה לשעיר לעזאזל של הקבוצה, והכל התעמרו בו. פעם – כך סיפרו– היכּוהו כל כך עד ששינה את צורתו ומאז כינוהו הכול, ‘אמיבּה’. תמיד היה מחייך ויצא לו שם של כזבן הרוצה למצוא חן בכל מחיר, אך עובדה היא, שבאותה שבת אמורה באמת נסע לנהריה, ושם באמת נתקעה אוניה, ודודו באמת גר בסמוך לחוף. החוטים, על כל פנים, היו חוטים טובים. רפי מיד הטיל וטו על הפעלת הקו, ולאחר משא ומתן מייגע הבטיח הרן להתקין שנאי קטן, שיפחית את עוצמת הזרם ויסלק כל סכנה ישירה, ולבסוף אפילו נאות לדחות את חיבור הקו לרשת עד ש"יגיעו ימי חירום ממש", אך רפי עדיין חשש: בעיתונים הירבו לכתוב על המאבק נגד הבריטים ועל יצירת עובדות. והרן לעיתים היה מצטט מן העיתונים.
דני היה איש המדע של החבורה. מטיבו היה איש האשכולות, אף עיקר תחביבו הייתה הכימיה, ובה גם קנה את פרסוּמו בחברת הילדים. ביחוד התענין בהכנתם של חומרי נפץ. בחג הפורים האחרון ערך זיקוקין־די־נוּר מעשה ידיו, עד שבקיבוץ הייתה אזעקה וכמה מורים שהקדימו ושכבו לישון, קמו בבהלה. ראשו של דני היה גדול וצמח על צוואר דק, שגרגרתו מזדקרת לפנים. בשעת ניסוייו בחומרי נפץ היה מחייך חיוך דק ומספר לקהל הצופים מעשה בכימאי, מומחה לחומרי נפץ, שבא לשכור חדר בבית פלוני, וכיוון ששאל את בעל הבי, מהו הכתם הגדול שעל התקרה, נודע לו שזהו הדייר הקודם, אף הוא כימאי מומחה לחומרי נפץ – לשעבר.
בינתיים גברה ההתלהבות לפיתוח המערה. בשבתות התנהלה העבודה במשמרות באורח סטאחאנובי, אך גם בימי החול, לפנות ערב, היו באים מתנדבים יחידים לעבודה פארטיזאנית. עסקו בעיקר בהוצאת האדמה מתוך הכוכים הרבים שבמערה. בדרך כלל לא עלה עומקם של הכוכים על מטר וחצי ולפי התוכנית לפיתוח המערה היו עתידים לשמש מחבוא, מארב, מחסני אספקה ומלאי של תחמושת. בינתיים פתחו פתח תקווה למצוא עתיקות. ובאמת – כבר בימים הראשונים מצאו עצמות הרבה, שברי גולגולות ופכיות שמן אחדות, מקושטות בקישוטים נאים. רפי החרים את המציאו מיד, ולאחר בדיקה נתברר, כי הן מן התקופה הרומאית. אחרי כן צורפו לארכיון הכללי של חברת הילדים. דרישתה המאוחדת והתקיפה של קבוצת נחשונים, לקבל תמורת העתיקות פיצויים של כדור־סל וכדור־עף, נדחתה דחיה החלטית ועקרונית, שלא ליצור תקדימים מסוכנים. היחסים שבין הקבוצה לבין חבר העובדים של חברת הילדים, שהיו צוננים בלאו הכי בגלל התנגשויות חוזרות בעניין נטיותיה הטכניות־ מדעיות של הקבוצה, נתחדדו עתה ביותר.
רפי מסר דו"ח אופטימי בהנהגת הקן וטען שעדיין המושכת בידו. גם אורי, שישב בהנהגה כנציג קבוצה סלע, חייב את המשך הטיפול במערה.
“שמעו חברה,” אמר, “אני אומר לכם, שעבודת חפירה בריאה בכוכים האלה, עם סיפוק הנפשי והיבלות על הידיים שמקבלים עד שמגרדים שם כמה שברי חרס עתיקים – שווים בעיני לפחות חמש וחצי עד שש שיחות על ערכה החינוכי של עבודת הכפיים וחדוות היצירה ומשנת א. ד. גורדון ביחד”.
וביניתיים מתקדמת העבודה: מרחיבים ומרחיבים וחלל המערה גדל והולך. כבר יש מקום לאש התמיד וסידור מיוחד, המאפשר לעשן לצאת – דני חצב נקב־ארובה בתקרת הסלע. את המקום המתאים לחציבה, טען, מצא על פי דפיקות פטיש בסלע, כי כל מי שיש לו רק שמץ מושג בגיאולוגיה, יכול להבין על פי הצליל בעוביו של סלע, בשעה שדופקים בו. העבודה בוצעה, לדבריו, במקבת ובאזמל בלבד.
רפי מנסח להטות את תשומת הלב לעניינים אחרים – כמובן, מחליטים לשמור את המקום בסוד כמוס, מסווים את הפתח, אוספים מלאי אצטרובלים למטרות התגוננות, ובהזדמנות זאת מלמד רפי אך לזחול ולהתגנב ולעקוב, איך לטשטש עקבות ולהתחמק ולהטעות הטעיות שונות את הרודפים, וכן אגר לו כמות גדולה של סיפורי מסעות, הרפתקאות, מלחמות־אינדיאנים ודומיהם, שגדי עוזר לו למצוא ולשנות בהתאם לצורכי השעה והחינוך.
צל ראשון שהעיב את אושרו של רפי היה, כאמור, ענין החשמל. אחרי כן החלה פרשת הבליסטרה, שנבנתה בידי יורם. יורם זה היה זריז כקוף, מפליא לטפס לאמירים הגבוהים ביותר, וגן ידיו, בשעה שהיה עוסק במלאכה, היו זריזות ועצבניות. עוד כשהיה קטן התפרסם ברעיונו המקורי לפתוח זיקיות בשביל לחפש את הצבעים שבהן, ומאז היה לשוחט הקבוע של הקבוצה והיה מתקין יונים וארנבות לקומזיצים. בשנה האחרונה הצליח להתקין כמה מלכודות, שתפסו שתי נימיות, למטה, בגינה, ורוצצו את ראשן. הרן ודני חברו עמו לתכנן את המנופים. המנגנון היה ערוך כך, שאפשר היה להפעילו מפנים המערה, בשני חבלים. בשעה שמישהו היה מזדחל ברוב עמל בפתח הצר, דיה הייתה משיכת חבל אחת כדי לשחרר מוטי ארוך (ידית של טוריה, לשעבר), שקיבל את תנופתו מאבן כבדה שבקצהו: זה היה מכה את הנכנס מכה בסנטרו ומעיף לו כף של אפר בעיניו. הרן טען ששלב זה עדיין ניתן לשכלול: אפשר לפוצץ כמה נפצים בצדדים ולהעביר זרם חשמל בכמה חוטים מזדקרים, עד שיחוש החודר המסכן בזיקים בסביבות אוזניו. בכך יושלם ערעורו המוראלי. בינתיים יופעל השלב השני: בצמרת אחת גבוהה, מעל פתח המערה ממש, קשר יורם שני חבלים ובקצותם – בול עץ כבד. המתקן כולו נראה כנדנדה או כמטולטלת. ברוב עמל הורם הבול באלכסון אל ענף אחד גבוה ומרוחק. כאשר יפתח האויב המעורער בניסיונות נסיגה נואשים ויצא מפתח המערה, תספיק משיכה קלה בחבל האחר, היוצא באורבה, כדי לשחרר את הבול. זה יצנח במהירות גוברת, לפי מיטב חוקי הנפילה, במסלול מעגלי, כדרך המטולטלות, ויגיע לשיא תנופתו בדיוק מעל לפתח המערה, ויטאטא את כל העומד שם ללא רחמים אל מורד הגיא התלול. אז יתאושש המוכה (אם יתאושש בכלל, הוסיף יורם) רק בהיותו מוטל למטה, בסבך הפטל הדוקרני.
הבליסטרה הותקנה במהירות רבה ומיד הוחלט לעבור לשלב הניסיוני. הידיעה על כך עוררה חשד הדדי רב, ואיש לא היה מזדחל אל פתח המערה, בטרם היה בודק שבע בדיקות, אם מורד הבול וריקה כף האפר.
רפי שוב הטיל את הוטו שלו על השימוש בבליסטרה, מטעמי בריאות. הוויכוח היה אורך ונוקב. רפי הואשם בבגידה ובסטיות ימניות (התקרבות אידיאית אל עולם המורים והמטפלות). ההאשמות הובאו, אמנם, בצחוק, אך האוירה הייתה מחושמלת. לבסוף פורקה הבליסטרה פירוק חלקי.
ואז גילו את הכוך הארוך. כוך זה היה מלא אדמה יותר משאר הכוכים ולכן ניגשנו לרוקנו באחרונה, חפרו והעמיקו – ולא הגיעו עד סופו. מעתה ממשיכים בעבודה בקדחתנות, אף על פי שמלאכת החפירה הולכת וקשה. דני מתחיל לחקור חקירה שיטתית את סביבות המערה: בפטיש קטן הוא דופק בכל הסלעים, כדי לגלות צליל עמום שיעיד על הימצאותה של מערה אחרת, החתומה עדיין. לבסוף מתברר שהכוך חסום בסופו. בוודאי, טוען דני. אם מדובר במערה חתומה, ברור שחסמו כל גישה. בכוך הארוך יש כמה שקעים – מעין כוכים זעירים – ובפתחו של האחד מוצאים שתי צנצנות זכוכית, דקות מאוד ומנצנצות בכל צבעי הקשת. אחת נשברה מעט, כי לא נזהרו ונקשו בה במעדר. עתה מרככים את האדמה באצבעות ומנפים אותה ברשתות וביום השלישי מתגלים – רפי מתבשר בבשורה בצעקות פרא ובמחולות תזזית – שני עגילי זהב, עגילי זהב ממש. החברה מחבקים את רפי ומגפפים זה את זה ומחפשים מישהו להניפו בבליסטרה.
באותו מעמד מחליטים לייסד ארכיון וכוך־נכות לאומי של קבוצת נחשונים. רפי מודיע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, שעליו למסור על המציאות ואת המציאות לחבר המורים של המוסד. אז מלקחים כל רגשות הלאומנות וההתבדלות, וכמעט מפעילים שנית את הבליסטרה. מתגלה ויכוח סוער על הפרט והכלל, על משמעת וחופש, על אחריות ומצפון, על שכל ורגש, על דמוקרטיה צנטראליסטית ועל מרד הנעורים, ובסופו מחרים רפי את העגילים ואת הצנצנות ומוסר אותם לארכיון הכללי. ברור, שאם יתגלה עגיל נוסף גם לא ישמע על כך.
רפי מתייעץ ארוכות בידידיו. עוזי מסביר, שהמנהיג צריך לדעת לשלוט בהמון. גדי טוען, שצריך לרכוש חלק מן הקבוצה, נוסח הפרד ומשול – אולי את הבנות? שמא הן החולייה החלשה שבשרשרת? אורי יועץ, שרפי יתמוך ללא סיג בכל דרישות החניכים. יש להם, לדעתו, שֹכל והגיון משלהם. גם הוא, במקומם, לא היה נוהג אחרת.
כעבור כמה ימים מודיע דני, שהספיק לסכם את חקירותיו. על סמך דפיקות ובדיקות הגיע להשערה הוודאית, שעל ידי מערה זו מצויה עוד מערה או שרשרת מערות, שהפתח שלה (או שלהן) נסתם איך שהוא במרוצת הדורות, אם בכלל היה להן פתח. הוכחותיו – הרן השתתף בניסוחן – היו מנומקות בזו הלשון:
חוות דעת בעניין המצאות (ה) (ן) של מער (ה) (ות) בשכנות לזו שלנו.
א. גלוי וידוע לכל מי שיש לו רק שמץ מושג במערות קברים, שחוצבים אותן תמיד זו ליד זו. במקום שמצאת מערה – חפש מערות.
ב. גלוי וידוע כמו כן גם לאלה שאין להם שמץ מושג בעניין הנ"ל, שאצלנו בחורשה יש שתי דוגמאות לכך:
מערת הדורבנים.
מערת הפסיפס.
הערה (חשובה): שם נתגלתה המערה השנייה רק במקרה, כשחפרו בעקבותיו של כוך ארוך, המקשר אותן.
ג. גלוי וידוע לכל אלה שיש להם שמץ מושג ולאלה שאין להם גם יחד, שכל המערות הפתוחות שימשו בעבר מקום מגורים לרועים הערבים ולכן–
הן מלאות זבל;
אין בהן עתיקות.
ד. גלוי וידוע לכול אלה וכו', שלא כן המערות שטרם נפתחו, ששם יש, ללא ספק–
סיכוי רב למצוא עתיקות,
וביחוד עגילי זהב.
הערה (חשובה) שכידוע היו מצרפים לקברים.
ה. שנוסף לכך אפשר להיווכח על נקלה, שאם מישהו דופק לתומו בסלע, בכל מקום משמיע הסלע קול אטום, ואילו לעומת זאת דווקא מצד שמאל למערה שלנו־ קול חלול.
ו. שכתוצאה מכל המסקנות האלה, אין לנו לעשות אלא את הדבר הנבון היחיד שצריך לעשות.
ח. והוא:
לנקוב במקום המתאים נקב עמוק,
להניח בו מעט חומר נפץ,
לפוצץ את החומר
ולקבל –
* עוד מערה,
* ו/או: שרשרת מערות
* וגם עגילי זהב
* שבשום אופן לא נמסור אותם לחבר המורים של המוסד,
* ולמשא ומתן על כך נהיה מוכנים רק בתנאי…
הערה (חשובה מאוד): על התנאים עוד אפשר לדבר אחר כך, העיקר שיהיו קשים ומרים.
רפי מטיל וטו על ההצעה. קם רעש גדול, והואיל והשעה מאוחרת, השיחה מסתיימת בלא קבלת החלטות.
למחרת, אחרי העבודה, נוטל רפי פטיש קטן מהמחסן החקלאי, מטמינו תחת חולצתו, משתדל לצאת בחשאי את החצר ופונה אל החורשה. בזהירות הוא מתקרב אל המערה מלמעלה, מן הצד שאין בו לא דרך ולא שביל, חומק ועובר בסבך העצים, עד שנגלית לו במרחק מהרחבה שלפני המערה, כשהוא עדיין חבוי בין העצים. לפני הסלעים כורעים ברך הרן ודני, יורם ויואש, בידיהם פטישים, והם מקישים בסלע ומאזינים.
חרש רפי חוזר על עקבותיו.
3. 🔗
כעבור ימים אחדים משגיח רפי בשעת ‘הפעולה’ ליד המערה, שמשמאל לה, לפני סלע המזדקר אל על, מוטלת ערימת ענפים קטנה, ולידה מלבינה הקרקע מאבקת־סיד. במקומות אחדים מפוזרת אדמה על הסיד, אדמה שחורה, כפי שהיא מצויה רק במרחק־מה משם, במדרון רפי מושך בענפים, ומתגלה נקב שקוטרו כרוחבן של שלוש אצבעות. הכול נקבצים סביב רפי בשתיקה. רפי נוטל ענף ארוך וישר ותוקע אותו בנקב ואחרי כן מודד את הענף בעיניו ואומד את העומק – כמטר וחצי, לפחות.
“מה זה, חברים?”
הכול מסתכלים בתמיהה ובסקרנות גדולה, לבסוף אומר הרן:
“אני חושב לתומי זה מין חור כזה, כנראה, לא?”
“מי קדח אותו?”
הכול שותקים.
“אתם מגניבים אווירה של אי־אמון ושל חשד לתוך הקבוצה שלנו,” קובע רפי במרירות. “אני רוצה לדעת מי קדח, במה קדחו, ולשם מה נקדח. אחרת תקדיחו לעצמכם תבשיל לא טעים.”
“אנחנו קדחנו,” אומר דני.
“מי – אנחנו?”
מצביעים רוב הבנים של הקבוצה.
“איך?”
פשוט מאוד: כל מי שמבין בגיאולוגיה יודע, שסלעי גיר הם רכּים מאד," מספר דני, והרן משלים את דבריו: “אז לקחנו לתומנו מוט ברזל ארוך וחצבנו.”
“איך אתם מוציאים את האבק?”
“זאת באמת הבעיה,” מתלהב דני. “ניסינו בצינור גומי ובמשאבת אוויר, וניסינו לשטוף בלחץ מים, אבל בעומק יותר גדול הכול לא מועיל. אז עכשיו שופכים מים, ובמקום מוט ברזל חוצבים קצת בצינור עבה והבוץ נדחף פנימה.”
רפי שוב אומד את העומק. הל תלוי בכך, כמה זמן נדרש להכנסת נקב כזה. אם הדבר דורש זמן רב, אפשר לסתום את החצוב, ולשמור שלא ייעשה שום פיצוץ פרטיזני. אבל אם הדבר מתבצע בקלות…
“נו, וזה הולך מהר?”
“בטח. כמו בחמאה. אפילו בלי להבין הרבה בגיאולוגיה רואים שזה סלע גיר מובהק. לכן חצבו פה כל כך הרבה מערות זו על ידי זו.”
“ומה מטרת הנקב הזה?”
הנערים מביטים זה בזה.
“אנחנו עורכים חקירה גיאולוגית,” מודיע דני.
“כי אולי הסלע הזה חלול לתומו,” מסביר הרן.
“הרי אין לכם חומר נפץ ממילא, וגם לא תוכלו להשיג אף פעם. בשביל פיצוץ רציני צריך כמות גדולה. ראשי גפרורים לא יספיקו. ואפילו כדורי רובה מפורקים לא יספיקו.”
אין לומר שרפי בוטח בדבריו בטחון רב. מאז המעשה בכבל החשמל למד לקח.
“תסמוך עלינו,” אומר יואש.
“אמיבּה!” רוטן יורם.
“בכלל לא חשבנו לפוצץ,” אומר דני.
“הרי אף פעם לא תשיגו כל כך הרבה חומר.”
הכל שותקים.
“כי כאן הרי צריך כמות גדולה נכון?”
אין איש משיב.
“מה אתם שותקים?”
“מה יש לנו להגיד? אילו היינו רוצים לפוצץ, כנראה באמת היינו צריכים כמות גדולה. דווקא סלעים מצריכים יותר חומר.”
“זה חבל. אילו יכולנו לפוצץ… זה באמת היה מענין מאד. חבל שאי אפשר להשיג חומר.”
“מה, זאת אומרת, שאילו היינו משיגים, היית מסכים ש…” קופץ יואש.
"אתה שותק או לא, אמיבּה? כבר מזמן לא שינית את הצורה שלך, "רוטן יורם.
“מה יש? מה אמרתי? הרי לא אמרתי לו כלום. אמרתי רק…”
“שתוק ותזכור, שעוד מעט אראה לך איך אמיבּות מתחלקות לחצי.”
“רגע אחד, חבריה,” משדל רפי. “האם נוכל להשיג חומר או לא?”
“ואילו, נניח, יכולנו – מה היית עושה לנו לתומך?”
“רגע – איך, למשל, היינו יכולים להשיג?”
הנערים שותקים.
“ובכן חברה, מה השתיקה הזו? הרי אתם מפליאים לתחבל תחבולות. ובכן, נניח, אני אומר, שאילו היינו רוצים… אז איך, אני שואל, היינו יכולים להשיג?”
“אני אגיד לך,” קופץ דני ורומז ליואש שישתוק, “אני חושב שאילו היינו רוצים לפוצץ, ואילו היינו רוצים להשיג חומר ואילו היינו יודעים איך להשיג אותו, אז בטח היינו מפוצצים בלי שאף אחד ידע, ותיכף אחרי הפיצוץ היינו אומרים לך.”
“ואילו העניין היה מתגלה, והיו מסלקים את המפוצצים מחברת הילדים?”
“אילו הינו רוצים לפוצץ לא היינו מפחדים מזה, מפני שהיינו חושבים שלאחר מעשה לא יסלקו. ואילו היו מנסים, הקבוצה הייתה תומכת בנו.”
“ואילו זה היה נודע לחבר המורים עוד לפני הפיצוץ?”
“אז היינו חושבים, שרק אחד מאלה שידע, היה יכול לספר להם.”
“לא, אני מתכוון לשאול – אילו במקרה היה נודע להם, (כי אני, כמובן, לא הייתי מגלה), ואילו היו מחרימים לכם את החומר?”
הכול מחייכים חיוך רחב.
“אילו היה לנו חומר כזה, היינו מסתירים אותו כמה מקומות, ואי אפשר היה למצוא אותו בשום אופן.”
“זאת אומרת, שהחומר כבר נמצא אצלכם?”
הנערים מביטים במחטי האורנים שעל האדמה ואינם משיבים, לבסוף מושך דני בקולו:
"אילו אני אומר כבר היה לנו החומר, אתה חושב שהיינו אומרים לך?
“הביטו חבריא,” משדל רפי. “כל עניין שקשור בחומרי נפץ – זאת אחריות כבדה מאוד. אם ייוודע בחברת הילדים משהו על פיצוץ כזה – תיכף יטילו את כל האשמה עלי, כי אני המדריך, ויפטרו אותי.”
"זהו! בדיוק! קורא יואש בפנים זורחות. “ולכן, באמת…”
“אמיבּה! אתה שותק או לא?”
“מה אתה רוצה ממני? הרי רציתי להגיד רק…”
“יורם,” קורא רפי, הנח לו! הוא רשאי לדברי בדיוק כמוך. ואינני רוצה לשמוע עוד הפעם שום כינויים מעליבים שאתם מכנים אותו. אני שאלתי שאלה, ואתם חייבים לי תשובה. אמרתי, שבכל מקרה יטילו את האחריות עלי. ולכן אני חייב לדעת…"
“הסגנון הזה של הוויכוח איננו מוצא חן בעיני,” אומר דני ומתגרד. “הרי התחלנו בנוסח של אילו. ובכן, אני אומר, אילו היה מתבצע איזה שהוא פיצוץ, לא היו מטילים עליך שום אחריות, מפני שהיית טוען שלא ידעת שום דבר ולא השתתפת בו, ואילו בכל זאת היו מסלקים אותך, אני משוכנע שהיינו עורכים שביתת אהדה למענך, עד שהיו מחזירים אותך.”
“ואם יקרה משהו?”
“לא יקרה שום דבר,” אומר יורם בקוצר רוח.
“אתה רוצה לומר,” מתקן אותו דני, שאילו היינו מפוצצים" בוודאי לא היה קורה שום דבר, מפני שהיינו לומדים היטב את הטכניקה, והיינו נוקטים בכול כללי הזהירות."
“ואם בכול זאת יקרה משהו?”
“אם בכול זאת היה קורה משהו? ובכן, בשום אופן לא היה יתכן שהיה קורה, מפני שאילו…”
“חברה, נחדל מכול מחזה הליצנות הזה. מאין השגתם את החומר?”
“אתה תמהוני, רפי, הרי אמרנו, או יותר נכון – שיערנו השערה… אני חושב שקוראים לזה השערה היפוטטית, נכון? ובכן, אמרנו שאילו…”
“די, דני, מספיק. אתה למדת גיאולוגיה ואני – פסיכולוגיה, אני יודע שהחומר אצלכם. אינני שואל כרגע איפה הוא. אני שואל מאין השגתם אותו. תפעיל את המחשבה המדעית שלך, ותראה שאתה בשקט יכול לגלות לי מאין לקחתם אותו, כי זה לא יעזור לי לגלות איפה הוא.”
דני מחייך.
“אתה כל כך חכם, רפי. אילו היינו מספרים לך, היית יודע שיש לנו.”
“את זה אני יודע ממילא.”
“אתה משער. אבל זה טיבה של השערה, שהיא…”
"דני, אני רוצה לדעת מאין השגתם את החומר. אולי גיליתם את אחד “הסליקים” של הקיבוץ? אתה יודע, שאם משהו מזה יתגלה למשטרה הבריטית, זה יכול לעלות למישהו בהרבה שנים של מאסר? אתה יודע, שזה ענין שאין בו שום מקום לשום ליצנות? אני מבקש, שבזה הרגע תספרו לי מאין בא לכם החומר.
“אני נשבע לכם שלא אגלה זאת לאף אחד.”
“במלה שומרית?”
“במלה שומרית.”
“ובכן, חברה, אני מספר לו, טוב? דני מביט במעגל, ליואש יש דוד אחד, שעובד במחצבה… אז כבר שניים הוא סוחב אצלו כמויות קטנות, בזמן שהוא מבקר אותו במקום העבודה שלו. ופעם שמענו שני בחורים מהגרעין מדברים על איזה טנדר שצריך לבוא בערב לחורשה בשביל להביא שימורים. נו, אנחנו הלא יודעים, איזה שימורים מביאים בלילה לגרעין, אז עקבנו אחריהם. וכשהטנדר בא, פרקו ממנו הכול על יד מערת הפלמח, ועד שהסתובבו הנה והנה וחיפשו מפתחות ושתו קצת קפה, הסתכלנו על המטען. היו שם ארגזים, והיו שקיות מבד אפור. אז שקית אחת קטנה סחבנו.”
“כי אתה לימדת אותנו, שבחיים תמיד צריך להעיז ולנסות כל דבר,” מציין יואש ומביט סביבו, אך יורם שותק.
“ואתם חושבים שזה בסדר?” שואל רפי בקול אטום.
“הרי אתה בעצמך אמרת, שאילו בני האדם תמיד היו עושים רק דברים שהם ‘בסדר’ אז…”
“אני אף פעם לא אמרתי ככה.”
“ועוד איך אמרת. ב’פעולה' ההיא, כשישבנו על יד הסלעים החלקים. סיפרת את הסיפור על הכּריזנטימה הכחולה. על המשוגעת הזו, שכול יום מכרה כריזנטימות כחולות, ועל איזה אציל, שהיה אספן כריזנטימות, וכבר היו לו כל הצבעים חוץ מכחול והוא השתגע למצוא מאין היא לוקחת אותם. אבל היא הייתה משוגעת ואי אפשר היה להוציא ממנה כלום. והמשטרה עקבה אחריה, וסרקו את כל העיירה ולא מצאו. ורק בסוף התברר שהכריזנטמות גדלו מעבר למסילת הברזל, במקום גלוי לגמרי, אבל מפני שהיה שם שלט ‘אסור לדרוך על המסילה.’ ומפני שהמשוגעת לא ידעה לקרוא, ומפני שהשוטרים, כמובן, לא עברו את המסילה… אתה רואה, שאנחנו זוכרים? או אמרת בסוף שזה סיפור סמלי. גם הכריזנטימה סימלית, וגם המסילה, וגם השלט שאוסר לעבור אותה… זהו.”
“איפה החומר עכשיו?”
“אמרת שאתה שואל רק מאין לקחנו אותו.”
“אמרתי שכרגע אני שואל מאין, ואילו עכשיו אני שואל איפה.”
הכול מחייכים.
“אני משער שהשתמשתם בכול כללי ההסוואה שלמדנו – חילקתם אותו לכמה מנות, ולא הנחתם אותו במקם שבו נוהגים להסתיר – במערה, או בעץ חלול או ב… באיזה מקום נידח, שאין באים לשם… כמו למשל בתוך ערימת הגרוטאות שמאחורי חדר־הכימיה, איפה שיש כל השנה קוצים גבוהים… או…”
רואים שלמדת פסיכולוגיה." מחייך דני, אבל גם רואים שאתה עדיין טירון.
“אבל אתם אינכם יכולים לעשות את זה,”קורא רפי בייאוש. "אסור שזה ייעשה! לא בגללי… אבל הרי עלול לקרות אסון. אפילו לחבלנים המומחים ביותר קורות תאונות. מה נגיד אחר כך להורים שלכם? הרי יש עלי איזו אחריות! לא רציתם לספר לי, יפה. אבל עכשיו, שאני יודע, אינני יכול להשלים עם זה. אני מוכרח לעשות משהו. חבריא, אני מבקש מכם, חידלו מזה! פעם אחת, למעני. וַתרו על הרעיון. נגיד לחבר המורים, שאנחנו בטוחים, שיש שם מערה שניה, ומבקשים
להזמין איזה מומחה והוא יפוצץ…"
רפי מפסיק באמצע משפטו. הנערים מחיכים ברחמים.
“די, מספיק קשקשנו,” אומר יורם. “אתה שומע, רפיק – החלטנו לפוצץ ונפוצץ. את החומר החבאנו במקומות שונים. לא נגלה לאף אחד איפה הוא. ואין שום סיכוי למצוא אותו. אם תסתום את הנקב, תוך שעתיים, בלילה, נוכל לקדוח חדש. שומר קבוע לא תוכל להעמיד פה. ואם תפר את השבועה שלך ותגלה משהו לאחר המורים, זה לא יועיל. רק תיהיה שערורייה, ולעולם כבר לא נאמין לשום מדריך שבעולם, ואת המערה בכל זאת נפוצץ. די.”
“מתי אתם רוצים לפוצץ?”
“כבר תשמע.”
“טוב,” אומר רפי. “אני מסכים אבל רק בתנאי שאני משתתף.”
“הרי אינך רוצה לקחת על עצמך את האחריות?”
“אינני רוצה שיקרה משהו,” אומר רפי בכעס. “וזה הכול. אני אישית רוצה לשמור שלא יקרה כלום. ואם יקרה – אני רוצה להיות במקום.”
“תשמע,” מסביר דני. “פשוט מבחינה מדעית לא יתכן שיקרה. אנחנו מפוצצים ממרחק גדול מאוד. בעזרת זיק חשמל של סוללה קטנה. אף אחד לא יתקרב. באמת לא יכול לקרות כלום. ויפה מאוד מצדך שאתה רוצה להשתתף. אבל זה בכלל לא בא בחשבון.”
“כן,” אומר הרן. “לא כדאי להשחית דיבורים על כך לשוא. אוזני הצפונית מוסרת לבטני, שכבר קוראים לארוחת הערב.”
4. 🔗
“שמע, רפי, אני לא סובל שמשחקים אתי במחבואים בצורה ילדותית כזו,” אומר גדי. “‘אילו אתה היית מדריך,’ אתה שואל. טוב. אבל אני אינני מדריך. ‘ואילו היית מרגיש שהחניכים מעלימים משהו ממך, ואתה אינך יודע מהו…’ אני כמובן כן הייתי יודע, ואילו בסוף היו מספרים לך,' אבל לא היו מספרים לי, מפני שהייתי מוציא מהם את העניין בלי שבכלל ירגישו, ואילו, בתנאי שתשבע להם שלא תספר הלאה,' אף פעם לא הייתי נשבע ולא הייתי מסכים לתנאי כזה, ואילו בסוף היה מתברר לך, שזה ענין חמור ומסוכן…' זה היה צריך להתברר לך בהתחלה ולא בסוף. ספר לנו דוגרי מה העניין וגמרנו.”
“הבטחת להם הבטחה סתם, או במלה שומרית?” שואל אורי.
“במלה שומרית.”
“רגע,” קופץ עוזי. מה הבטחת: שלא תספר למורים, או שלא תספר לאף אחד?"
“אינני זוכר. נדמה לי ש…”
אה! ''נדמה לך'! בשבועות אין, נדמה לי'. נגיד שנשבעת, שרק למורים לא תספר."
“אבל אני חושב, שדווקא נשבעתי שלא אספר לאף אחד.”
“שמע, רפי,” נושף גדי ומנופף את ידו. “עכשיו אחת־עשרה בלילה. אין לנו מן להתווכח איתך כמו שצריך. עוזי, אני מציע שתסייר קצת בחוץ, ותראה אם מישהו לא יושב במקרה מתחת לחלון ומקשיב. עכשיו שמע: בזמן שנכנסת לתנועה, נעמדת על מגרש הספורט והסתכלת בדגל הלאום ובדגל המעמד ושרת את ההמנונים, ואחרי כן חזרת ואמרת עם כולם: ‘הנני מבטיח הבטחה שלמה להיות חלוץ התחיה של עמי, של ארצי ושל שפתי, להיות לוחם נאמן לחיי אחווה חרות וצדק בחברה האנושית ולמלא את דברות השומר.’ אל תכחיש. עמדתי על ידך ושמעתי.”
“אל תתלוצץ עוזא.”
"אינני מתלוצץ. ובכן אתה מודה. נשבעת למלא את דיבּרות השומר. ומה היא הדיברה החמישית, אתה זוכר? ‘השומר הוא אח נאמן לעדה השומרית וסר למשמעת מנהליה,’ נכון?
“זאת הדיברה השמינית.”
“שתהיה אפילו תשיעית. ועכשיו: אם אתה שותק, ואינך מספר לנו מה הענין, אם אתה פורמליסט כזה, שאתה נצמד אל איזו מלה כלשונה ולא ברוחה, ומסכים שחניכיך יבואו לידי סכנה… ובכן, אז אתה אינך אח נאמן לעדה השומרית. ועכשיו הגד: נשבעת שתי שבועות – אחת, במפקד, לפני הדגלים וההמנונים וכל ההנהגה, ואחת לכמה דרדקים מתחכמים… אז אני שואל אותך: איזוהי חמוּרה יותר, לאיזה אתה חייב לציית?”
“כן, אבל…”
“חכה! הלאה. ידוע לך, שהואיל ואנחנו קבוצה בוגרת אין לנו מדריך: וידוע לך שבחרנו באורי שיהיה, ‘מדריך טכני’ וייצג אותנו בהנהגת הקן. נכון? ובכן, בתוך העדה השומרית שאתה חבר בה, מבחינה פורמאלית אורי הוא מנהלך, ודי לו שיצווה עליך לספר מה העניין, ואתה חייב לסור למשמעתו. אורי, פלאחי היקר, אנא במטוטא ממך, צווה עליו, שיספר.”
עוזי חוזר ומוסר שבכל סביבות הכיתה אין איש. בחדרי הלינה של קבוצת נחשונים כבויים האורות. שלושת הנערים מקרבים ראשיהם זה אצל זה, ורפי מספר בחצי קול את מעשה הנקב, מתאר את חקירותיו של דני ואת הוויכוח ואת קורותיו של חומר הנפץ.
“הלילה הם עוד עלולים לפוצץ?”
“אני חושב שכבר לא.”
“עוזי – אתה בטוח שכולם ישנים?”
“הם עוד מדברים שם בחושך. שמעתי.”
“שמעת קולות של בנים או של בנות?”
“היו שם גם בנים. את הרן ואת יורם בטח שמעתי.”
“ובכן, הערב אין חשש. מה השעה? אחת עשרה ורבע? בסדר. בואו וניגש לשרואליק. צריך לספר לו.”
רפי מהסס.
“מה אתה אומר, אורי?”
“אותו דבר.”
“וגם אני,” אומר עוזי.
“ואם ישראל יספר הכל ליתר המורים?”
“הוא לא יעשה כלום, בלי שנסכים על כך יחד.”
“ומה ישראל יוכל לעזור לנו?”
“תסמוך על שרואליק. יש לו, לפעמים, רעיונות מטורפים. ואם לו אין, לי יש.”
“מה יש לך? רעיון מטורף? ומה הוא? הרי אמרת שלא משחקים במחבואים.”
“נלך. בדרך כבר נדבר.”
כעבור כמה דקות הם דופקים, במעט היסוס, על דלת צריפו של ישראל. בחדר עיין דלוק אור. בבלי משים הם עוצרים את נשמתם, ובדומיה הקצרה, המשתררת לאחר שדפקו, שומעים מרחוק, מלמטה, את רינון הנחל בגיא.
“כן?”
ישראל, יחף ובגופיה, יושב לפני שולחן כתיבה ישן. הוא סוגר ספר שהיה מונח לפניו, דוחה הצידה מחברת פתוחה, מוציא את הסיגריה מפיו ומסובב מעט את כסאו.
“משלחת כזו באמצע הלילה… קרה משהו?”
“אנחנו… היינו רוצים להתייעץ אתך, ישראל, אבל…”
“שבו, בבקשה.”
בחדר יש רק כסא אחד, שעליו יושב ישראל, והנערים מתישבים על המיטה, רק אורי נשכב על השטיח הקטן שלפני המיטה ומתנצל:
“אני עייף כמו חמור. נו, תתחיל, גדי.”
“רגע,” קופץ רפי. “זה ענין שנוגע לקבוצת נחשונים. וואני הבטחתי להם, שלא אספר הלאה, ואני רוצה שגם אתה תבטיח, ישראל.”
“אם רפיק הבטיח, גם אתה יכול, שרואליק,” אומר גדי. “הרי אתה רואה, איך הוא קיים את ההבטחה שלו.”
רפי פוער את פיו ושב וסוגר אותו.
“זה בסדר, ילד,” אומר גדי. “רצית להגיד לי, שאני רוצח ויורש. אלא מה חשבת? איזה תענוג זה לרצוח בלי לרשת?”
“עד שאתם מתחכמים, אני ארדם,” אורי אורי. “תשמע, ישראל, מה הענין. רפי גילה לא מזמן, שעל יד המערה של ‘נחשונים’ קדחו איזה נקב…” והוא מספר בקיצור את השתלשלות הענין.
כשהוא משתתק, מוצץ ישראל את הסיגריה ופולט את העשן בסילון דק.
“אתה בטוח שהחומר כבר אצלם?”
“כן,” נענה רפי."
“ובשום שכנוע לא תוכל להוציא מהם איפה הוא?”
“לא. רק הייתי מקלקל איתם את היחסים אחת לתמיד. הם לעולם לא יסלחו לי, אם אקלקל להם את ענין הפיצוץ.”
“ולא תוכל לרכוש לצידך חלק מן הקבוצה? אולי את הבנות?”
“כבר ניסיתי. אינן יודעות איפה החומר. ואלה שיודעים, לא יגלו בשום אופן. עוד פעם אני אומר: הם ערמומיים וחשדנים כמו שדים. הם מוכנים להעמיד פנים, שהכול היה רק צחוק, לחכות כמה שבועות, ולפוצץ פתאום, כשאיש לא יחשוד. מצד שני הם יכולים לנסות כבר מחר. אינני מאמין שאפשר לעקוב אחריהם. לימדתי אותם הרבה יותר מידי שיטות, איך להבטיח שלא יעקבו. ואם יוודע להם שסיפרתי לך ואתה תספר לעוד כמה מורים, שוב לא יתנו אמון בשום מדריך, וגם בתנועה, כי נשבעתי להם במלה שומרית.”
“איך הם רוצים לפוצץ?”
“הם ימלאו את הנקב בחומר. למעלה ישימו פצץ של כספית רועמת, או משהו שנדלק מניצוץ, יחברו לשם שני חוטי חשמל, יקחו סוללה ויעבירו זרם. בשביל ניצוץ, אפילו סוללת כיס קטנה מספיקה.”
“ואם נציב שומר על המערה?”
“כמה זמן? שבוע? חודש? להפריע להם ממש לא נוכל, ורק נחסל את כל מעט האמון שעוד היה להם.”
פרפר לילה מזמזם סביב המנורה, נחבט בה, מפליג ממנה וחוזר ומתנפל אליה.
אולי בכל זאת אתם מרשים לי לספר העניין לעוד כמה חברים בחבר העובדים ולהתייעץ איתם?"
“בשום אופן לא, " נבהל רפי. אז באמת יהיה העניין אבוד לגמרי. אני יודע איך נשמרים אצלכם הסודות. לא הייתה עוד ישיבה, שלא ידענו אחר כך, מה דוּבּר בה. איכשהו תמיד זה נדלף.”
“טוב”, אומר ישראל. “אבל מוכרחים לעשות משהו. אי אפשר להניח להם שיפוצצו את המערה, נניח, שבקרה הטוב באמת לא יקרה אסון – אבל העניין ייוודע, ושום קיבוץ ושם זוג הורים מן העיר לא יסכימו לשלוח הנה את הילדים. ואם השמועה תגיע למשטרה…”
“שמע… שרואליק…” מושך גדי בקולו.
“יש לכם איזו הצעה?”
“כן… בדרך גיבשנו לנו איזה רעיון מטורף… אנחנו אתך נפוצץ את העסק.”
ישראל מדליק סיגריה חדשה. הפרפר נחבט ומפליג. בגיא מתרונן הנחל.
“יש לכם חומר?”
“אין לנו. אבל… אנחנו יודעים איפה אפשר להשיג.”
“במחסן החצרן יש,” אומר עוזי. " אני יודע. אני עבדתי שם."
“מה פתאום?”
“כי צריך לפוצץ כמה סלעים למעלה, במטעים, בשביל לישר את המקום, איפה שהדרך החדשה צריכה לעבור.”
עיני הנערים צמודות אל פיו ואל עיניו של ישראל ואל סילון העשן הדק.
“איזה חומר יש שם?”
“טי־אֶן־טי, בצורה מקלות קטנים. כמות די רצינית. והעיקר, שהמפתח אצלי.”
"זאת אי־אחריות שהחומר נמצא שם כל כך פתוח, "אומר ישראל.
"קודם כול, הוא לא פתוח, אלא נעול על מפתח. והרי אצל מישהו המפתח מוכרח להיות לא? ועכשיו המפתח מוכרח להיות אצלי, כי אני מחלק כלי עבודה.
“ומה תרוויחו מן הפיצוץ?”
“נראה בעצמנו ונראה להם, אם יש שם מערה או אין. אחרי זה הם כבר לא יפוצצו.”
“אפשר, אפילו לרמוז להם, שמצאנו את החומר שלהם, ופיצצנו בו. ואז מיד ירוצו למחבואם להביט. ואז אפשר לעקוב אחריהם. מרוב התרגשות לא ישימו לב.”
“ואז לא יגידו שהופר האמון?”
“לא אז יגידו שסידרנו אותם. זה שייך לכללי המשחק. זה… זה קשה להסביר… אבל אני מרגיש את זה… זה יהיה בסדר…” אומר רפי. “הרי בעצמך אמרת לנו פעם, שמוּסר זה משהו יחסי, שקשור בחברה ובתקופה… אז יש שיטות מוסר שונות… אסור ‘לבגוד’, לפי המוסר שלהם, אבל מותר ‘סדר’.”
“אני מבין.”
הנערים ממתינים בחרדת קודש.
“והרי במוסד, תיכף ישמעו את הנפץ וירוצו לחקור?”
“לא, לא ישמעו, כמעט. רפי אומר שהנקב די עמוק, וזאת אומרת שהקול יהיה אטום. ואנחנו מסתלקים לצד דרום, שמשם לא בא אף אחד. ואם מישהו יבוא, נגיד שחיפשנו אתך צמחים בחורשה, בשביל איזה שיעור, ושמענו קול נפץ ורצנו להביט. במוסד יחשבו שהבחורים מ’הגרעין' מתאמנים. והבחורים מן ‘הגרעין’ עובדים עכשיו. ואם בכל זאת ייוודע משהו, אנחנו לוקחים את כל האחריות על עצמנו, ואתה נקי לביתך.”
ישראל מניד ידו בביטול. הפרפר נחת על רשת החלון. מקצה הרשת מגיחה שממית לבנבנה, שממית קטנה ושקופה מעט, וזנבה מתפתל בפיתולים של נחש. אלא שהפרפר בפנים החדר, והיא בחוץ.
“מתי אתם רוצים לעשות זאת?”
“אמרתי לכם.”
“מחר בבוקר,” אומר אורי. “בזמן השיעור של ברוך.”
“למה לא אחרי הצהריים?”
“אז יכולים להפתיע אותנו. בבוקר כולם לומדים, ואף אחד לא יחשוד.”
“אנחנו נדאג לכל הסידורים, שרואליק. אתה יכול לישון בשקט”.
שוב ישראל מניד ידו בביטול.
“ובכן – איך אומרים? בהצלחה. ניפגש מחר בבוקר.”
5. 🔗
למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר, מודיע בפנים משולהבים, שיש עבודה חשובה בחדר הטבע, וכי ארבעה חברים קיבלו שחרור מן השיעור. ברוך כועס, כמובן, מאד. הוא מתהלך בכיתה לכאן ולכאן, מחליק בידו על עטרת שערו השחור, הקלוש מעט, ואומר: "
יש אנשים שחושבים שהשכלה זהו עניין של אגב, קצת דפדוף בספר זה או אחר לפי גישתנו – אי אפשר להיות ציוני טוב, סוציאליסט טוב וחבר קיבוץ טוב, אם לא מעמיקים ומעמיקים… ולא יתכן, חברים, להפסיד ככה שעורים… ואני מקווה, שלהבא תתנגדו בתוקף…"
“אנחנו התנגדנו בתוקף,” אומר גדי ונושם נשימה עמוקה.
“וזה רק הפעם,” משתדל רפי לרכך את הדברים. “זה מקרה מיוחד ודחוף… אפילו ישראל אישור את זה… זה מקרה…”
גדי מושכו משיכה נמרצת בידו.
“אל תדבר כל כך הרבה, ילד. עוד נאחר.”
"כן, איזה מקרה? מקרה של מה? מתעניין ברוך.
רפי מסמיק. גדי מתקרב לאוזנו של ברוך ולוחש לו שהו וברוך מפליט “אהה” רפה.
כעבור חצי שעה כבר הם ליד המערה. ישראל לבש בגדי עבודה – מכנסיים קצרים וחולצת חאקי – ונראה מגוחך מאד. את משקפיו הסיר, ליתר זהירות. תחילה הוא רוצה לדפוק עוד מעט בפטיש, לשמוע אם באמת הסלע חלול. הם דופקים ונאלצים להודות, שהצליל בסביבות הנקב עמוק מבשאר המקומות.
“בסלעי הגיד לעיתים קרובות נוצרים חללים טבעיים,” אומר ישראל ומתישב. “זאת תכונה יסודית של כל אבן המכילה אחוז גבוה של סידן. בהשפעת מי הגשם, שמכילים תמיד אחוז זעיר של חומצת פחמן וחומצת חנקן… מפני שעוד באוויר…”
גדי קורץ לרפי אחרי כן הוא משסע את ישראל:
"שמע שרואליק, אני מציע שנשכב שם, ן הצד. מרחק כזה של מאה מטר הוא בטוח.
ובכל אופן אנחנו גם רוצים לראות קצת, איך זה מתפוצץ. אם נשכב שם, נוכל להשתמש בחוטים שהניחו הרן. רק צריך לחתוך אותם בשני מקומות."
נשאל אותם אם לא שמעו פיצוץ," מזכיר עוזי.
שמע, עוזא, מה לחשת לברוך על הניסוי שלנו?"
גדי קורן.
“לא זוכר בדיוק,” הוא אומר כלאחר יד. “מה שבא לי באותו רגע לראש, בשביל להציל את רפיק שלנו, שהוא פטפטן איום כזה. אמרתי שמכינים בשביל שיעור הבא הידרוליזה דו־אמוניקאלית בעזרת אימפרוואטור של זרם חליפין, לבדוק את הסוגסטיה של עצמים דוממים… ואמרתי שזאת הפתעה בשביל הקבוצה… שלא יגלה, בינתיים.”
החבריה פורצת בנחשול של צחוק.
“הסוגסטיה היתה עלולה להכשיל אותך,” אומר עוזי. “נדמה לי שזה משהו שייך למדעי הרוח.”
כן? היה לי חשד כזה. אבל בדיוק באותו רגע היא קפצת לי לראש."
“נו חברה, חברה,” דוחק אורי. “לספר צ’יזבאטים נוכל אחר כך”.
הם ממלאים את הנקב במקלות הדקים, הצהבהבים־אפורים. מתגלה ויכוח קצר על כמות החומר שיש לשים. על כולם קופצת לפתע תחושת־ביטחון והכול משוכנעים שהעניין איננו מסוכן כלל, ואם ישימו מעט מדי, רק יקלקלו את הנקב ולא ישיגו דבר, כי אולי באמת יש שם מערה?
ישראל, הזיעה ניגרת ממצחו. פעמיים כבר שהדליק סיגריה, ורק ברגע אחרון, שהוא מרגיש במה שידיו עושות, הוא מתחלחל, ומבקש מרפי, שיקח את קופסת הגפרורים. בשעה שאורי ועוזי מתקינים את החוטים, הוא מרצה לרפי ולגדי הרצאה קצרה, על דרכי התחמצנותם של חומרי הנפץ. גדי לוחש לרפי:
אף פעם אל תסכים להיות מורה, ילד. המורים הם עם ללא תקנה!"
בינתיים הניח עוזי את הכספית הרועמת על חומר הנפץ, וחמישתם נסוגים, שוכבים במרחק, מאחורי כמה סלעים. אורי אוחז בסוללה ובקצות החוטים. השאר זוקפים את חוטמם ומותחים את צווארם ומציצים מאחורי המחסה, שלא להחמיץ
את המראה.
“מוכנים?”
“נו, נו כבר, הרי אין מה להתכונן כאן. רק חבל על הזמן,” דוחק עוזי.
“בסדר. רק שאלתי. לא צריך להתעצבן.”
“אף אחד לא מתעצבן. רק אתה מפטפט יותר מדי. תדליק כבר סוף־סוף.”
ואחר כך פתאום, הם רואים ענן אבק שחור פורץ מן הנקב לגובה של כמה מטרים, ומליבו של הענן נראה זיק אש מסנוור, ובו ברגע הם חשים בהדף אוויר חזק וחם המטאטא מעל לראשיהם. כולם טומנים את פניהם בקרקע. וכבר נשמע הרעם, ועמו זיע חזק של הקרקע. אחר כך, במשך שניות אחדות, משהו משקשק מרשרש סביבם, כאילו גשם כבד יורד ומקיש בגג של פח.
“האבנים,” לוחש אורי. פניו חיוורים.
הם קמים ורצים אל המערה. במקום הפיצוץ נפער לוע שחור. עשן ואבק עדיין מיתמרים ממנו. באוויר נישא ריח אבק שריפה ומדגדג את הנחיריים.
“זהו. בור יפה. נראה כמו הכניסה לתופת,” אומר גדי ומראה על תמרות העשן.
“במערה הישנה היתה מפולת,” אומר רפי ומצביע על הכניסה…. גוש שלם צנח שם מהתקרה. הם יהרגו אותי."
"למה, בעצם, אתה קורא לה המערה הישנה? שואל גדי. השאר המחייכים.
“זה מזכיר לי את הסיפור על הגמל שהלך לבקש קרניים וקטפו את אוזניו.”
רפי רץ אל הכניסה וחוזר כשפניו אומרות יאוש.
“נסתם לגמרי. הם לא יסלחו לי את זה.”
“ראשית,” מנחם אותו גדי, " זה טוב שהגוש ההוא צנח. סימן שלא היה יציב, ואולי היה צונח בפעם אחרת, כשאתם כולכם בפנים, אה? שנית, בטח אשפר לשקם את ההריסות. זאת תהיה משימה חלוצית לעונה הבאה. שלישית… שמע, מה אני מדבר כל כך הרבה, הרי השלישית זה הכי מוצלח – הנפץ לא היה כל כך חזק,
בטח לא שמעו אותו במוסד, ו…"
עם שהוא מדבר, נוטל עוזי אבן וזורק אותה אל תוך הלוע. כעבור רבע נשמע קול הנקישה.
“מערה,” צועק רפי וקופץ כמה קפיצות, “שמעתם כמה זמן זה לקח? זה עמוק. זאת מערה. מערה ממש.”
הכּוֹל מצטופפים סביב הפתח, משליכים אבנים ומביטים בשעוניהם.
“חישוב העומק פשוט מאד,” מסביר ישראל. "אני מקווה שאתם זוכרים את הנוסחה.
ג’י חלקי שתיים כפול טי בריבוע. לצורך החישוב שלנו, די אם ניקח בתור טי 10 מטר, אם כי למען הדיוק.."
“אני אומר שזה יותר משניה,” קובע אורי.
“בטח, שניה ורבע.”
“אולי אפילו משהו בין שניה ורבע ושניה וחצי.”
“חברה, צריך להסתלק”. מזכיר אורי. " להסתכל במפורט נבוא בפעם אחרת."
“רק מבט אחד עוד. דווקא עכשיו מתחילים לראות משהו.”
“זאת מערה טבעית,” קובע ישראל. " אינני רואה שום סימני חציבה. סלעי הסיד תמיד נוטים ליצירת חללים כאלה…"
“אולי זה בור מים? זה עמוק וצר, כמו בור.”
“כן, אבל אין טיח. ומה פתאום צריך פה מים? הרי כאן היה בית קברות.”
“די. בואו, בואו.”
הם חומקים בריצה, האדמה מכוסה בשכבה מבריקה של מחטי אורן חלקלקים. ישראל מחליק כמה פעמים וגדי גורר רגלו ומושך את עצמו מגזע לגזע בכוח ידיו. כשהם מגיעים אל ראש המדרון הם צונחים ארצה באפיסת כוחות.
“מנוחה קצרה. בואו נחשוב קצת על גזוז.”
הם שואפים אוויר, מביטים זה בפני זה ופתאום, בבת אחת, פורצים חמישתם צחוק.
“אח, חבל שלא אראה את הפרצופים הנדהמים של הנחשונים שלי, כשיבואו לשם,” אומר רפי.
“זהו,” אומר גדי. מקודם הפסקתם אותי באמצע. אמרתי משהו על ראשית שנית, וציינתי שהשלישית הכי מוצלח. שימו לב. הם בטח לא שמעו את הנפץ למטה, במוסד.
ובכן, כשיבואו לשם לפנות ערב – מה תהיה התגובה הראשונה שלהם" נו, רפי, איפה הפסיכולוגיה?
“הם יתפלאו.”
“לא”.
“הם יתפלאו מאוד.”
“לא?”
“אלא מה?”
הם יתנפלו זה על זה. ‘זה הרן,’ יצעק דני. ‘שמע, הרן, למה לא קראת לנו? הבו אותו לפני הבליסטרה, חברים. מוות לבוגד’. והרן יגיד: ‘ואני אומר לכם, שעל ראש הגנב בוער לתומו הכובע. זה דני רצה להתחכם ולנסות את חומרי הנפץ שלו בלי פיקוח ציבורי’. – ‘אני נשבע לך, ש…’ – ‘אל תשבע’, מכירים את השבועות שלך.' ויורם ישיר חרש: ‘תן לו, תן לו בשיניים…’ ופתאום יאיר את עיניו ברק של התגללות: ‘חברה, אני בטוח – זה אמיבּה עשה לנו…’ ויואש המסכן יחוויר, ויגמגם: אני… אני… א…' ויורם ישאג: 'אמיבּה, עכשיו נראה אם תתחלק כמו שצריך, חלוקה גרעינית מצמצמת…
ישראל מפשפש בכיסיו, ואורי עוקב אחריו בעיניו ושואל:
“חברה, מי ראה את הגפרורים של ישראל? אולי השארנו אותם במקום הפשע?”
רפי מוסר לו את הגפרורים.
“שמע ילד,” מתריע גדי. " אתה – אף מלה. ותלמד קצת להשתומם, וכשיבואו נספר לך, תשתומם באופן טבעי ומשכנע. ותסתכל טוב טוב מה יש שם, בתוך הבור, ותספר לנו אחר כך. אנחנו הרי מוכרחים ללמוד היטב, איך מתהווים החללים הטבעיים שבסלעי הסיד…"
ישראל מחייך. פניו אדומים עדיין מאוד מן הריצה שרץ במעלה המדרון בשרווּלו הוא מנגב את הזעה ממצחו. עשן הסיגריה יוצא מפיו בסילון דק.
הנערים מביטים בו – מראהו מגוחך במכנסיים הקצרים – וגדי טופח על כתפו:
“ואתה שרואליק, היית מאה אחוז. בחיי, שייתר המורים היו צריכים ללמוד ממך.”
אחר כך הם משרכים את דרכם הביתה, במשעול עקלקל, סביב חלקות המטע של הקיבוץ, אל גבעת המוסד.
6. 🔗
באחרית הדבר נודע העניין, כשם שנודעים כל שאר העניינים שבחברת הילדים, אם במוקדם אם במאוחר. תחילה באמת חושדים הרן ודני ויורם זה בזה כולם כאחד־ ביואש, כפי שציפה גדי, ובוויכוח הקולני, תוך האשמות הדדיות, שומע רפי איפה הוטמן חומר הנפץ. לבסוף עורך דני חקירה מדעית ממש, ובודק את האליבי של כל אחד מן החשודים,
ואז נופל החשד על רפי, ורפי אינו יכול לעצור בעד חיוכו. הכּוֹל כועסים עליו מאוד, אלא שזהו כעס בלא תרעומת ובלא נטירה, כפי שציפה רפי – הכּוֹל מסכימים שנהג לפי כללי המשחק. הרן מכריז, שיבצע לתומו פיצוץ אחר, סתם ככה, בשביל להרגיז, שתראו שאי אפשר להפריע לנו, אלא שכעבור זמן קצר העניין נשכח, השתתפותו של ישראל נשמרת כסוד לאומי ־ממלכתי בחוגי קבוצת סלע.
במערה החדשה אין עתיקות. עומקה כחמישה מטרים, וקירותיה מאונכים. כמה מתנדבים, שהורדו בחבלים, אינם מגלים בה דבר של עניין. אלא שבסוף מצאה את תקנתה: מרפדים אותה היטב בשכבה עבה של ענפי אורן וקש, עד שברור שכל הנופל לתוכה לא ינזק (יורם מציע לזרוק פנימה את יואש השמנמן בתור כדור נסיון, ורפי מטיף לו בשל כך מוסר זמן רב כל כך, עד שיורם צועק: “די, די טוב־טוב־טוב, אז אני אנסה”, וקופץ פנימה בעצמו) ומחליטים לעשותה בית כלא, אשר אין להימלט ממנו: אם יתקיפו אויבים את המערה יתפסום אחד־אחד ויזרקום למטה.
המערה הישנה ניזוקה קשות: את גוש הסלע שחסם את הפתח מצליחים אמנם, לגלגל הצידה, אבל בפנים צנחו כמה גושים מן התקרה ואת אלה אי אפשר להוציא בעד הפתח הצר. יורם רוצה לחצוב בהם מדרגה ולעשותם ספספלים נוחים לישיבה, אך בוודאי לא תעמוד לו סבלנותו.
כעבור ימים אחדים מספר רפי לרעיו על כל התגובות, על מראה הבור ועל תוכניות הפיתוח שלו, ומסיים:
“יצאנו בכבוד מכל העניין, מה נאמר ומה נדבר.”
וגדי מוסיף: “מוטב באמת, לשיר.”
ושוב, כעבור ימים אחדים, אומר רפי לגדי, כשהם שרויים ביחידות: “אתה יודע גדי, אני עוד חושב הרבה על כל הפרשה הזאת, של המערה. זה… זה היה פשוט יפה… אינני יודע איך לומר לך… אני חושב, שבחיים צריכים…”
“אני רואה שאתה מקשה ללדת, ילד. מה אתה חושב שצריכים בחיים?”
“דברים כאלה, אני חושב שבחיים צריכים דברים כאלה.”
“יפה שיש לך על מה לחשוב.”
כן אל תצחק. ככה זה. וגם בעניין ישראל חשבתי – לפעמים נדמה לי שהוא מחנך נפלא, ולפעמים – שהוא איום ונורא.
שהוא גם זה וגם זה, ואם פעם, במקרה, יצא לי להיות מורה או מחנך… אז…
אז גם אתה רוצה להיות איום ונורא ונפלא?
כך, בערך, אלא מה? אני חושש, שאולי לא יהיו לי הזדמנויות כאלו – הרי לא בכל יום מזדמנת מערה בשביל לפוצץ אותה.
גדי תולה בו מבט של חיוך.
“שמע, ילד, אני צריך לרוץ לדיר, בכל אופן, אם שוב יזדמן לך משהו כזה, שצריכים אותו בחיים כדי שיהיה לך מה לחשוב עליו – אז תקרא לי, טוב”?
שיחת רעים 🔗
הלילה כחול וגבוה. הכוכבים כמו צללו בשמיים האפלים. המדורה הקטנה מהבהבת ומרתקת אליה את העיניים. לשונות האש הרעבתניות נפתלות עם שורש עבה, אכוּל תולעים. ארבעה בחורים שכובים במעגל. מתוך הלילה צצים לפניהם גזעים עבותים של עצי איקליפטים, מתקרבים ומתרחקים, כביכול, עם הבהוביהן של השלהבות הקטנות. מאחורי גבם מבליחה באפלה שורת אוהלים לבנים, ובין שניים מן העצים הסמוכים מתוחים ותלויים חבלים – מתקנים של ספורט שימושי – ולאורה של האש לבשו צורה אימתנית של נחשי־ענק.
“מה השעה, מרכּוּס?” שואל אורי, מתמתח ומוסיף למדורה עוד שורש עבה ומתולע. שלהבת קטנה ותאוותנית עולה מן הגחלים וזוחלת סביבו ומלחכת אותו ברשעות.
“בטח כבר שלוש,” אומר עוזי, ומביט בשמיים. אותו כוכב אדמוני, שתחילה עמד מעל לחולות, מציץ עתה לתוך הנחל. בחורשה מתעוררת הרוח ומסתודדת עם העלים. כשמרגישה השלהבת הקטנה ברוח, היא נעשית רעבתנית ותאוותנית שבעתיים ומקיפה את השורש מכל עבריו. הרחק מזמרת צפרדע, אבל הנחל נשאר אילם, יצוק עופרת, שחור עד כדי ירוק כהה. גזעי האיקליפטים נרתעים ומנתרים עם אורה האדמוני של המדורה.
“לא היית צריך לשאול מה השעה,” אומר רפי בתרעומת. “הרי נדברנו, שהלילה לא מסתכלים בשעון.”
“בחיי שחבל לי, שהקורס כבר נגמר.” אומר גדי. “אלה היו חיים! כששמעתי ב’תחלת החופש. שאתם יוצאים לשלושה שבועות, כמעט אכלתי 'ת עצמי בגלל הרגל. עד שהציע לי שרואליק לצאת בתור טבח. בחיי, זה הציל אותי ממרה שחורה. ועכשיו – תענוג ראשון: כל בוקר, בשעה שש, לראות אתכם יוצאים בשורה לריצת בוקר קלה של חמישה־שישה קילומטרים, ואחרי חצי שעה לפגוש אתכם חוזרים עם הלשון בחוץ, אין לכם מושג כמה מראה כזה מעודד.”
“שמע, עוזא, אל תצחק,” אומר אורי. “ריצה כזאת היא עניין רציני מאוד. לפני שבועיים היינו רצים רק שני קילומטרים והייתי הרוג. ועכשיו אני עובר את החמישה כמו כלום. צריך רק מאמן טוב, שידע להלהיב את החברה.”
“אבל אינני צוחק, פלאחי היקר, ואפילו לחייך חלילה לי,” אומר גדי.
" אדרבא, להיפך: אמרתי שהמראה היה מעודד, ולמענך הריני להוסיף שהיה מרנין, משובב נפש ומדשן עונג כשמן המוֹר וכיין הרקח."
רפי נשען על ידו האחת ומתבונן במחול האש. עוזי אומר:
“הקורס הזה למחנאות ולספורט שימושי עשה מאיתנו בני אדם. תסכּמו לכם פּעם מה שלמדנו כאן במשך שלושה שבועות, אפילו רק בתחום הג’ודו, למשל. יש לי עכשיו ההרגשה הטובה, שמי שלא יתנפל עלי – ביום ובלילה, במקל ובסכין ובידיים – אז אני לא מקנא בו, בכל אופן…”
“אַל יתהלל חוגר כמפתח, ואַל תגיד ‘הופּ’ לפני שנפלת,” אומר גדי. “אתה עומד, נניח, בשמירה, ופתאום מתקרב אליך אלמוני חשוד, שמחזיק בידו אקדח. ועד שאתה מתחיל לחשב בליבך מחשבות רבות, ויושב לטכס עצה ולהימלך בכליותיך אם לבעוט בו ברגל ימין או ברגל שמאל, להפיל אותו קדימה או לאחור, לתפוס אותו בתפיסת שוטרים או בתפיסת גנבים…. אוי, מרכּוּס… אנחנו הרי רק משחקים. כל מלחמת הסכינים והאלות, כל גשרי ההימאלאיה שקלענו, כל טיפוסי הזיקים שטיפסנו וכל ה’אוֹמיגות' שגלשנו בהן – זה משעשע, ומחנך לאומץ ולזריזות, להתמצאות ולתושיה ולכל יתר הדברים הטובים… אבל זה משחק, רק משחק, מרכּוּס. הרי לא תגיד לי, שבמלחמה יש זמן לקלוע גשרי הימאלאיה, ואוי ואבוי לנו אם נצטרך להשתמש פעם במקלות ובסכינים…”
“קודם כל למדת גם הרבה מאוד דברים מעשיים,” נענה עוזי. “למשל – חפירת בונקרים, או הסוואה. תגיד לי אולי, עוזא, שכל זה לא שימושי? ותדע לך, שבמלחמה קובע האדם, ולא הנשק. איך ללחוץ על הדק הרובה אפשר ללמוד במשך חצי שעה. אבל אימון גופני, אומץ, כוח רצון, כושר התמדה, חישול האופי – בשביל כל זה צריך הרבה להתאמן, ודווקא במקלות ובסכינים, שכנראה באמת נצטרך להילחם בהם.”
“לא תהיה שום מלחמה,” אומר אורי בשיקול דעת.
“עוד תהיינה הרבה מלחמות,” עומד עוזי על דעתו. “הינה, שלוש כבר אני מוכן למנות לך: נגד האנגלים, נגד הערבים, ומלחמת עולם שלישית.”
“נגד האנגלים אנחנו לא נילחם,” אומר אורי בעקשנות. “יש להם בארץ מאה אלף חיילים, טנקים, תותחים ואווירונים, ולנו בקושי יש מקלע אחד לכל משק. ונגד הערבים? איזו סיבה יש לנו להילחם נגדם? אולי האנגלים יסיתו אותם – אז שוב יהיו מאורעות, כמו בשנת שלושים ושש. אנחנו, על כל פנים, לא נתקיף אותם. ובעולם הגדול? שהרוסים לא יתקיפו, אני חושב שמוסכם בינינו. אין שם מעמד של אילי הון שיפיק רווחים מתעשיית המלחמה, יש להם עוד הרבה לבנות והם יכולים לחכות, עד שיתמוטט המערב הקאפיטאליסטי מן הניגודים הפנימיים שלו. ואמריקה – בעשר השנים הראשונות לא תוכל להתקיף בגלל דעת הקהל בעולם. ואחר כך כבר תהיה רוסיה חזקה כל כך, שיפחדו להתקיף אותה.”
עוזי שומע ואינו שומע. בעוד אורי מדבר, כבר הוא מכין לעצמו את התשובה.
“נגד האנגלים אנחנו כבר נלחמים. ברגע שממשלת הלייבור עלתה לשלטון ולא קיימה את הבטחותיה לתת לנו מדינה, כבר הוכרזה המלחמה למעשה. ואשר ל…”
“אבל זאת מלחמה טרוריסטית,” טוען גדי. “שמע, מרכּוּס, הרי לא תוכל להגיד, שאם איזו כנופיות פאשיסטיות גונבות נשק מן האנגלים, בשביל להפעיל אותו פעם, בהזדמנות, נגד ההסתדרות, אם עורכים כמה פיצוצים רעשניים, שעושים רושם על האנשים הבורים שביישוב ומכוונים נגדנו את כל דעת הקהל של העולם, שזאת מלחמה. אתה, מרכּוּס, כבר היית צריך לדעת, שמעמד הפועלים הוא חוט השדרה של העם. כל מלחמה שמעמד זה אינו תומך בה, איננה מלחמה של העם, אלא של כנופיית שליטים. ואצלנו, ברוך השם, אפילו שליטים אינם, אלא כת קטנה ומתבדלת מן הישוב.”
“ואתה, עוזא, לא תוכל להגיד, שבעזרת דעת הקהל בעולם תשיג כאן משהו.”
“בטח שלא,” נענה גדי. “זה לכל היותר המנהיגים שלנו, בעלי השקפת העולם הציונית, שמשקיפים על העולם בכספי הציונות, רצים אחרי האמריקנים, כמו שבמשך עשרים שנה רצו אחרי האנגלים, ומוכנים ללקק להם, בשביל לקבל עוד מחמאה אחת ועוד המחאה אחת.”
“נכון מאוד,” קופץ אורי. “ואני מוכן לוותר על עשרה נאומים פּרו־ציוניים באמריקה, בשביל כל טרקטור, בשביל כל דונם מטעים וכל קיבוץ חדש, ש…”
“שאנחנו מקימים בעזרת המחמאות וההמחאות,” מעיר גדי, מחייך, ומתנצל: “לא נעים, אבל ככה זה.”
“טוב, פלאח, בסדר,” אומר עוזי ומחייך. “חכה רגע. נגיד, שאני מסכים איתך ועם עוזא. נניח, באמת, שאצ”ל ולח"י הם פאשיסטים. נניח, אפילו שכל הפיצוצים הם רק לשם גניבת נשק או גניבת דעת הקהל. טוב. ובכל זאת תיכף אוכיח לך, שלא תהיה לך ברירה אלא להצטרף למלחמה הזאת, ואפילו תתפקע מרוב רגשות אַנטי־פאשיסטיים. אתה רוצה להקים עוד קיבוצים? יפה מאוד. גם אני. אבל מאין ניקח אדמה? לקנות לא נוכל: האנגלים חוקקו חוק קרקעות. תרצה לעקוף את החוק – תשלם פי עשרה בעד כל דונם, תתקיים בחסדם של פקידים משוחדים, ועוד מעט גם בעקיפין לא תוכל לקנות. אז תשב בלי אדמה ותבנה קיבוצים. יפה. ומאין תיקח אנשים, אם סגרו את העליה? תגיד – העפלה. אתה מוציא הון כסף בעד כל אוניה, הון כסף בעד שוחד, ולבסוף – תופסים את הכול. ונניח, אפילו, שפעם בשנה תבקיע איזו אוניה, ולא יתפסו אותה ולא ישלחו את העולים לקפריסין; זה מספיק? ככה תוכל לבנות מדינה יהודית? ובינתיים מתגוללים עשרות אלפי יהודים במחנות שבאירופה. ואתה תשב כאן, תיחנק לאט־לאט, ותפריח סיסמאות אַנטי־פאשיסטיות. כל שבוע יטילו עליך עוצר, לא יתנו לך למכור תוצרת, יערכו חיפושי נשק, יהרסו כמה בניינים…"
עוזי זורק ביריבו מבט מנצח.
הנימה המשקית נוגעת עד ליבו של אורי.
“שמע, מרכוס, אתה חושב שאינני יודע את כל זה? כששמעתי איך חיפשו את הנשק ביגור – חשבתי שאני משתגע. יום אחד באים – ומתחילים להרוס לך את המשק: פותחים את קווי המיים, תולשים את המרצפות בחדרים, בחדר האוכל, והעיקר – תופסים נשק, שצברו אותו לאט־לאט, שכל רובה וכל מקלע עלו מאות לירות, שהבריחו אותם חלקים־חלקים ובסיכון… ואתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום… גם אצלי יש רגעים, שאני מתייאש מכל מה שלמדנו וחשבנו עד עכשיו, ומתחיל פשוט לשנוא אותם, את החיילים האנגלים, בלי לחשוב שבעצם לא הם אשמים… ולא איכפת לי אז, אם יש להם משפחה בבית, ואם, אולי, בכלל לא רצו לבוא הנה ורק איזה משטר רקוב שלח אותם, ואז אני שמח בליבי לכל מעשה טרור, אפילו אם העיתון שלנו ‘משמר’ כותב שזה לא בסדר. זה הכי נעים והכי קל. אבל יש לך איזה שהוא סיכוי במלחמה הזאת? הרי כל פיצוץ כזה הוא רק דקירת מחט בעורו של פּיל. ואפילו יהרגו עשרה חיילים בריטיים, ואפילו יהרגו מאה, ואפילו אלף – הרי רק תהרוס לך את המשקים. זאת תהיה התאבדות. אני עוד לא רוצה להתאבד. הדיבורים של ‘נמות בכבוד ולא נחיה בחרפה’ הם סתם קשקוש. אתה חושב שהיהודים בעולם וההיסטוריה שלנו יסלחו לנו, אם נמות למען הכבוד?”
כבר מזמן לא נשא אורי נאום ארוך כל כך.
“שמע, מרכּוּס,” מתערב גדי. “אתה נושא, אמנם, את שמו של אדם גדול, וטוב שלפחות בשינוי קטן, אבל הבנה מהפכנית אין לך בעד מיל. בכל מקום של רעש ומהומה תיכף אתה מריח סיטואציה מהפכנית. לכן אתה פּוזל כל הזמן לעבר הטרוריזם. תדע לך, שהמרכסיזם תמיד התנגד לטרור אישי. ועכשיו כל הדיבורים שלך על ‘מדינה יהודית’. אתה חושב שזה מקרה, שהרצל, שבטח לא היה ציוני רע, לא הכניס את המונח הזה לשום תכנית מדינית רשמית? אתה חושב שזה סתם ככה, שההסתדרות לא העלתה הרבה שנים תכנית כזאת? כשאתה מעלה סיסמה לפני ההמונים – זאת אחריות, וסיסמה זאת מטפחת אשליה. איך תגשים אותה? מי יתן לך את המדינה שלך, שבן גוריון כל כך רוצה אותה? האנגלים, שאתה כל כך אוהב? האמריקנים? האמריקנים בדיוק כמו האנגלים, אלא שעוד לא מכירים אותם כל כך, כי הם חדשים במזרח התיכון. והם חזקים מן האנגלים, אז הם מכלכלים את ענייניהם ביתר שקט. כבר עשרים שנה המנהיגים שלנו מרקדים סביבם: הביטו כמה אנחנו דמוקראטיים ומתקדמים. כדאי לכם לתמוך בנו, ולא בפיאודלים הערבים הריאקציונריים. ומלבד זה אנחנו כל כך צודקים וכל כך מוכנים לשרת אתכם… אלא מה? אותם חברה לצים מצפצפים על הדמוקראטיה והתרבות והצדק, ושואלים – למי יש נפט? בכל מקום בעולם האימפריאליזם תומך במשטרים הנחשלים ביותר. בעניין זה אין שום הבדל בין אנגליה לאמריקה. עכשיו ברוֹר לך ברירה: או שאתה חושב שנוכל לגרש מן הארץ מאה אלף חיילים בריטיים, או שאתה סומך על דעת הקהל בעולם, שתיתן לך מדינה. שתי המחשבות חסרות שחר זו יותר מזו.”
“אפשר להתחיל בטרור עממי,” אומר עוזי. “ובמלחמת פּרטיזנים וליצור מצב ללא נשֹוֹא, עד שכולם ירגישו שמוכרחים למצוא פיתרון. ממש להרוס את היישוב העברי כבר אי־אפשר.”
“כן,” אומר גדי. “אני אגיד לך מה יעשו: יחלקו את הארץ. כל אלה שיש להם דעות כמו שלך, הם בעצם בעד חלוקה, אלא שהם מתביישים לומר זאת בגלוי וצועקים: מדינה יהודית לאלתר בכל ארץ ישראל. הם בעצמם יודעים שזאת אשליה.”
“נכון,” מודה עוזי. “כעת אין מוצא אחר. בעזרת מדינה יהודית, ואפילו תהיה קטנה, נוכל להביא הנה המוני עולים, נוּכל לרכוש נשק, להקים צבא, לבנות, לפתח… יהיו לנו הכלים הדרושים. אחר כך כבר תימצא הזדמנות איך להרחיב את הגבולות.”
“זאת אומרת – לכבוש בכוח הנשק מן הערבים?”
“הם ממילא יתקיפו אותנו. אחרי זה נהדוף אותם, ונרחיב את השטח.”
“נהדר. את זה אני מבין, מרכוס! אבל מה נעשה בערבים שבשטח הכיבוש? יש לי עצה: נשעבד אותם! ואיך משעבדים נלמד מן האנגלים: עוצר, מימשל צבאי, חיפושי נשק… נכריח אותם למכור את התוצרת שלהם בזיל הזול ולעבוד אצלנו בשער ירוד, כיאֶה לילידים, נשתדל להחזיק אותם, ככל האפשר, על רמה תרבותית נמוכה… שמע, מרכוס, זה יהיה מצויין! למה רק הגדולים יהיו אימפריאליסטים? למה רק האנגלים והאמריקנים ירוויחו? נהיה גם אנחנו אימפּריאליסטים קטנים!”
“אתה מטיף נפלא, עוזא, אבל מה אתה מציע? לא טרור, לא מרי עממי, לא מאבק בזירה הבינלאומית… אז מה כן?”
גדי מהסס.
“אנחנו מוכרחים,” הוא אומר, “להגיע להסכם עם הערבים. אנחנו מוכרחים להוכיח להם…”
“חה־חה־חה! אתה מצויין, עוזא! בדיחה כזו עוד לא שמעתי הערב. נהדר! הם יבואו אליך בנשק בריטי חדיש, ואתה תדבר איתם על יתרונות הציונות לעם הערבי. תצטרך לדבר מהר, מפני ש…”
“מה אתה צוחק, מה?” מתרתח גדי. “אתה חושב שלא יכלו להגיע להסכם איתם מזמן? אתה לא יודע, שעוד לפני עשרים וחמש שנים היה המלך פייסל מוכן לחתום על הסכם עם וייצמן? אתה לא יודע שהמנהיגים שלנו עזבו את העניין רק משום שהאנגלים רמזו להם, שאין זה לרצונם, ומוטב היה להם, לאדונים הנכבדים שלנו, לחזר כל הזמן אחרי האנגלים, ולהזניח הזנחה פושעת כל נסיון לשתף פעולה עם הכוחות שבמזרח? ולמה לא פתחו את שערי ההסתדרות לפני הפועל הערבי? ולמה לא קמה תנועה עממית רחבה לקשירת קשרי אחווה איתם? ולמה לא עשו כלום לשם הסברת עמדתנו להמונים הערבים? ולמה לא צרפו אותם לבתי הספר שלנו? אתה חושב שזרם ההון שבא לארץ לא הביא להם ברכה רבה? אינך יודע, שרמת החיים של הערבים בארץ עלתה פי עשר מזו שבארצות השכנות? אתה חושב, שעם הנהגת שיטות השקאה ועיבודים ממוכנים לא תהיה מספיק אדמה בשביל כולם? ותחשוב פעם טוב־טוב על הסיסמה של ‘מאה אחוז עבודה עברית’, גם מבחינת הצדק וגם מבחינת התועלת, או יותר נכון – מבחינת הנזק שהביאה לנו”. גדי שואף אוויר. “אבל לא עשו כלום: שום ניסיון של קשר. רק פּזלו מערבה. שום הצצה מזרחה. אז תחליט, בבקשה, פעם אחת, מרכוס, במה אתה דוגל: או שאתה מאמין שלכל בני האדם יש זכות שווה לחיות, ויש אפשרות של אחוות עמים ושל שלום, או שאתה מאמין בתורת הגזע, וב’אתה בחרתנו', ובהתפשטות בכוח, ובעמים נחותי דרגה… בבקשה! אבל אחר כך אל תצעק חמס, אם פעם אתה הוא במקרה העם הנחות, ואם מפעילים את כל התורה עליך. בבקשה…” שוב גדי נעצר לנשום.
“אתה לא צריך להתרגש כל כך, עוזא,” משסעו עוזי. “כאן לא אסיפת בחירות. כל זה נכון. אני חותם על כל מלה בשתי ידיים. באמת, אפשר היה להגיע איתם להסכם. ובאמת – אם לא נעשה כל מאמץ אפשרי בעניין זה – הרי זה פשע. ואם פעם יישפך הדם שלנו באיזו מלחמה נגד הערבים, אָז כל מנהיגינו, שלא עשו כלום להשגת הסכם כזה, יצטרכו לתת את הדין על כך. אינני חושב שיתנו אותו בפועל. הם תמיד ידעו לצוּף למעלה, ומה שלא יקרה – הם תמיד יטענו שחזו זאת מראש. בעזרת העיתונים שלהם הם ישכנעו את דעת הקהל בארץ, שהם דווקא רצו כל הזמן להגיע להסכם… אבל לא היתה אפשרות: כל זה נכון. אני רק טוען, שעכשיו מאוחר מדי. עכשיו הגיעו השנאה וההסתה לממדים כאלה, שכבר אין מה לעשות. וחוק הקרקעות והגבלת העליה וכל הדיבורים של האנגלים, שאולי יפנו את הארץ וישליטו כאן תוהו ובוהו – כל זה מועיל למסיתים. ומחר לא יהיה לך פנאי להרהר באחוות עמים, אלא תצטרך להרהר איך תגן על חייך.”
“אתה יודע יפה מאוד לצאת מן הבוץ.”
רפי מביט בניצוצות המיתמרים ועולים ומגביהים עוּף.
“אנחנו מתווכחים במקום לדבר, ועוד מתווכחים דווקא על הדברים הלא חשובים,” הוא אומר לאיטו. “בעצם, ברוב הנקודות אנחנו תמימי דעים. מוסכם, שלא נעשה שום ניסיון רציני להגיע להסכם עם הערבים. מה היה סיכוי הניסיון, אילו נעשה, איננו יודעים. אך הדבר שלא נעשה, הוא פשע; שכל הזמן קיווּ להקמת המדינה בעזרת אנגליה או אמריקה, ועתה נחלו אכזבה – מוסכם; שעכשיו אין תקווה לא להסכם עם הערבים ולא לעזרת אנגליה – מוסכם; שבתנאים הקיימים אי אפשר להמשיך בבניין הארץ – מוסכם; שאנחנו עומדים לפני חלוקה או לפני מאורעות או לפני שניהם – מוסכם; שהאנגלים לעולם לא יפנו את הארץ מרצונם הטוב – מוסכם.”
“תגיד בקיצור, ילד, שאנחנו יושבים בבוץ ואיננו יכולים לצאת לא לפנים, ולא לאחור, ואפילו למשות את עצמנו בשֹערות שלנו איננו מצליחים. ואלה שהכניסו אותנו לבוץ גם בעתיד ימשיכו לעמוד בראש, כמו שידידנו מרכוס הסביר. ולא מוסכם, אבל נכון, שהטרור לא יגרש את האנגלים מן הארץ. מה היה כתוב במאמר המערכת האחרון של העיתון היקר שלנו? שנעמוד על המשמר ונמשיך בדרכנו? כך אתה רוצה להגיד, ילד? אני מציע, ש…”
“מלים, מלים, מלים. סתם קשקושים,” קורא עוזי.
“אני אומר, שנעזוב את הפוליטיקה הגבוהה, ונשאל את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות,” אומר אורי. “אנחנו נחזור מן הקורס, ונתחיל לאמן את החברה בכל מה שלמדנו. אנחנו נשמור שכל אחד יהיה מאומן היטב. אנחנו נשמור שהקבוצה תהיה מלוכדת, ושכל ילדי העיר ילכו לקיבוץ. ואנחנו נשתדל לעבוד טוב במשק, ואם תבוא תקופה קשה…”
“אז יירו עלינו ואנחנו נירה בחזרה ונוסיף דף מזהיר לתולדות החלוציות,” אומר גדי. “אני רציתי להציע, שבכלל נחליף את התקליט.”
ארבעתם שותקים ומתבוננים באש. השורש התלהט כולו מחומן של הגחלים. חלקו העליון מאדים ונושם בכבדות ובלהט. חלקו התחתון, השמוט הצידה, היה לח, והאש עודנה נפתלת עימו. בעד מחילות התולעים הרבות מסתלסלים סלילי עשן דקים וכחלחלים. גלי החום העולים מן המדורה אוחזים בהם ומסחררים אותם מעלה. מזמן לזמן נשמע קול פּיצוח דק. ארבעת זוגות העיניים נעוצות באש ובולשות אחרי מלחמת שלהבותיה עם השורש קשה העורף.
“טוב שאנחנו יושבים פעם יחד בלילה כזה ומדברים,” פותח רפי. “אם כי דיברנו עד עכשיו רק על דברים, שאפשר היה לדבר עליהם גם בלי לילה כזה, אלא סתם, ביום. לעתים קרובות אנחנו חיים זה על יד זה, במקום לחיות זה עם זה. ועוברים שבועות וחודשים, ואתה חי על יד איזה אדם, ואין לך שום מושֹג מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. הוא בשבילך סתם אחד שאתה מחליף איתו מלים סתמיות. ורק לפעמים, מתוך איזו שיחה מקרית, מתחוור לך פתאום שגם הוא מתלבט במשהו, ושכל הדברים שמתרוצצים בך, מתרוצצים גם בו… אנחנו יותר מדי חושבים איך לקחת, ופחות מדי איך לתת את עצמנו… אני, למשל… כשאני מביט ככה באש, אני חושב לי: שוב עברו שלושה שבועות. נגמר הקורס. מחר חוזרים הביתה. ומה יישאר? זכרונות. זיכּרון של לילה כזה, שבו אתה יושב ומדבר את עצמך אל תוך האש, בזמן שכולם כבר ישנים באוהלים. או בוקר כזה, של טל ושל צינה, כשאתה רץ עם השמש, למעלה, על דיונות החול, וגולש למטה, אל הנחל, ואתה שם לב, שהנחל משנה את הצבע שלו בכל שעה. בבוקר הוא ירוק־אטום והשמש צובעת אותו זהב. העצים שטים בו והשמש מלטפת את הצמרות… הינה, זה נשאר. זה כמו שהולכים בלילה ומטפסים במדרון ומסתובבים להביט לאחור, ורואים למטה הרבה אורות רחוקים. אורות כאלה… וצריך לדעת איך לחפש בחיים אורות כאלה, הרבה… בזמן הקורס אחנו חושבים מה נעשה בתחילת הלימודים, וכשמתחילים הלימודים, חושבים על החופש הבא, ובחופש הבא חושבים על מה שיהיה אחריו… ובינתיים הזמן עובר, ואין אורות… הם נעלמים במערבולת… צריך היה לדעת להישאר כל החיים צעירים. לדעת תמיד לקום בבוקר ולהתפלא על השמש שיורדת לנחל, ולדעת לרדוף אחרי אורות כאלה שיישארו לתמיד, כמו הלילה הזה והאש… אולי אתם תצחקו לי… בדרך כלל רק כותבים ככה ולא מדברים ככה… אבל כשאני קם בבוקר כזה, ורץ על הדיונות מול השמש, יש לי לפעמים חשק שטותי לחבק את כל העולם כולו ולאהוב את כולם…”
השאר שותקים ומביטים בשורש הנפתל עם האש וחשים את עצמם שלא בנוח.
“אני גם כן החלטתי פעם להישאר צעיר לתמיד,” אומר עוזי פתאום. “וגם אני החלטתי פעם לחפש בחיים משהו מיוחד… רגעים כאלה – איך אתה קורא להם? אורות? שנשארים… ובאמת לא צריך לחכות שרגעים כאלה יבואו מעצמם. צריך איכשהו ליצור אותם… אני קראתי לזה ‘לחפש הרפתקאות’, אבל התכוונתי, בעצם, לאותו דבר כמו רפי. אני החלטתי כל כך הרבה דברים… קחו, למשל, את העניין של האומץ. בעצם אנחנו חיים חיים נוחים כאלה, שאין שום צורך ושום הזדמנות להיות אמיץ. אבל אני מרגיש, שבשביל ממש ליהנות מן החיים צריך להעז, שאין חיים בלי העזה… ואם אין אצלנו די הזדמנויות להעז – אז משהו חסר… לוא יכולתי להיות איזה מהפכן, אני חושב לפעמים, באיזו מלחמת שיחרור או איזו מהפיכה, שיש לו הזדמנות להקריב את עצמו… באיזו ארץ רחוקה… ואחר כך פתאום אני מתלבט: מצד אחד אני חושב, שרק חיים של העזה וסיכון הם חיים של ממש, ומצד שני אָז לפעמים כבר אין חיים בכלל… מהפכן, למשל – האם הוא מסתכן למען עצמו, כי הוא אוהב חיים כאלה, או למען אחרים, שבכלל איננו מכיר אותם?”
“אני לא אדע להגיד את זה כל כך יפה,” נענה אורי, “אבל לי זה ברור לגמרי: הוא בכלל לא מקריב את עצמו. הוא רוצה לעשות משהו. הוא רוצה שייעשה משהו… הוא לא מסתכן למען החיים היפים של הסיכון, ולא למען אחרים… הוא פשוט לא חושב על זה כל כך הרבה… הוא מוכרח לעשות כמו שהוא עושה… אני, למשל, אילו היו מתקיפים את הקיבוץ שלי… לא הייתי חושב, אם זה למען החיים היפים או למען הסיכון או למען אחרים… כי מה פתאום אחרים? אבל אולי בכל זאת טוב, אם פעם מדברים על זה… אמנם לא יוצא מזה הרבה… אבל בכל אופן קצת חושבים…”
“אני לא הייתי קורא לזה, מה שאנחנו עושים כעת, לדבר,” אומר גדי. “אנחנו לכל היותר מגמגמים. כשהייתי קטן, וציירתי כלב, לפעמים היה יוצא משהו דומה לחתול, ואם שאלו אותי אם רציתי לצייר חתול, הייתי אומר שכן. כמובן. חתול. ככה אנחנו מדברים. רוצים לומר דבר אחד, ויוצא דבר אחר, כמו שילד קטן עושה כתמים בצבע ועדיין אינו יודע לרשום. אלא מה? כמו שבציור נעים לפעמים לקשקש סתם, בלי לרצות לצייר לא חתול ולא כלב, אלא לא כלום, סתם לראות מה יצא מעצמו, ככה גם עכשיו – טוב שמגמגמים לפעמים. אין לי מושג מה אגיד בעוד רגע. הייתי אומר, אפילו, שאני בעצמי סקרן, לשמוע מה יצא ממני… אני אומר, שאנחנו פחות מדי קלי דעת. אני אומר, שלהיות קל דעת, זה בעצם להיות רציני. אני אומר, שאם נזהרים יותר, אָז מתים פחות והחיים יותר משעממים. ואם יתחשבו פחות בסכנות, ישחרו הרפתקאות, כמו שעוזי אוהב, או יחפשו אורות כפי שרפי רוצה, אז בטח יצא באופן סטאטיסטי, שימותו קצת יותר בני אדם בעולם, אבל היתר יחיו חיים יפים ויותר מעניינים, וזה ישתלם. אני תמיד מרחם על ילדים, שההורים שלהם יותר מדי שומרים עליהם, ולא נותנים להם לזוז, כדי שלא יקרה להם כלום… מוטב להוליד יותר ילדים… הינה, תביטו בנו: אני בן יחיד, עוזי בן יחיד, רפי ואורי – בנים יחידים. בעד זה תמיד שומרים עלינו שנאכל את הבננה ולא נקבל נזלת. לי יהיו חמישה ילדים לפחות. ואם אחד יגיד שהוא מתגעגע למלחמות או למהפכות כמו עוזי, וירצה לנסוע להונולולו בשביל לחפש אותן, אתן לו לנסוע בלי ניד עפעף. חבל שלי לא יתנו בקלות כזו לנסוע להונולולו…”
“זה מצחיק, איך הדברים מתגלגלים,” אומר רפי, “התחלנו לדבר…”
“התחלנו לדבר על המלחמות שיהיו,” אומר עוזי, “וגמרנו ב…”
“להיפך! אמרנו שלא תהיה שום מלחמה, ועוד לא גמרנו…” אומר אורי.
“והגענו למסקנה, שלא קל לנסוע להונולולו… אח, חברה, חברה… רציתי כרגע לשאול מה השעה, אבל נזכרתי שרפיק שלנו יכעס… תביטו שם בשמיים, מתחת לכוכב הבהיר ההוא, שם כבר מחוויר משהו, מה? נו, רפיק, בוא נשתף פעולה – אני אחשוב על הרכב הצבעים ואתה על חרוזים – השחר מפציע, או משהו כזה, אורי ינסה להיזכר במצבנו המשקי – כלומר, איפה מוטמן הקפה והסוכר, ועוזי ישחר הרפתקה וילך לסחוב אותם. מה אתה עצוב, ילד?”
“היתה לנו שיחה יפה, כל אחד נתן חלק מעצמו, ובסוף קלקלת את הכּוֹל,” אומר רפי.
“אני? להיפך! הצלתי את האור שלך, בשביל אוסף האורות. במקום שזה יהיה אור עגמומי־רומנטי, זה יהיה אור עם נקודות־חן של צחוק.”
ארבעתם שותקים.
האש מלחכת את השורש אָכּוּל התולעים, בתאוותנות וברשעות. הכוכב שעמד קודם מעל לחולות, מציץ עתה לתוך הנחל האילם. כשמתעורר הרוח מתהבהבת המדורה, וגזעי העצים נרתעים אל תוך החושך ומרצדים. הנערים מסיבים שכובים למחצה. הלילה עומד על בהונות ומקשיב.
לילות עם יעלה 🔗
הם נדברו להיפגש במשעול היורד אל הגיא, במקום שניצבת סוכת קנים על כרעי כלונסאות, וסכר אבנים חוצה את הנחל הצר. אלא שלפני רפי עוד זמן רב, זמן רב מאוד עד למועד שהועידו. ולמה הקדים לבוא?
רוחו כבדה עליו.
עברה שנה, ועדיין לא זז הקרח. עברה שנה, ועדיין הם עומדים במקום שבו עמדו אשתקד. מדי חודש או חודשיים הם נפגשים – אותם לילות ארוכים וצוננים, אותם כוכבים גבוהים, אותן שיחות מגומגמות, אותן שתיקות ארוכות. נראה, שהכול לשווא.
רפי איננו מאושר באהבותיו, אף על פי שאינן מעטות כלל. תחושה סתומה מנבאת לו, שגם בעתיד לא תהיינה מעטות ומאושרות. ובכלל – הוא מאושר רק לעיתים רחוקות, וכשנדמה לו שהוא מאושר רווי אושר זה בנעימה סמויה של עצב.
הירח עומד על המדרון שבמזרח, ומאיר מעבר לגיא על קמרוניה ההרוסים של חירבת אבו־שושא. העננים תלויים מעל להרים כבדים ומדובללים. פעמים הרבה כבר ירד רפי במשעול זה, ובכל פעם היער פוגשו והוא חדש וזר. בלילות כאלה נדמה, שהירח גלש מן השמיים, השפיל לרדת ליער ונשתכן בסבך. שבילו אבד, אורו נסתבך בשיחים על זלזליהם, על עליהם ועל עלעליהם, נסתבך לבלי שוב. קורי קרניים נטויים בין העצים – פלאיים ועצובים. כאילו בארץ אגדה אתה מהלך.
גושי סלעים מחרישים, אימתנים. נחל משתקשק במלמול שאין לו ראשית. אפלה צוננת של חורש, שאתה יכול להטיל עצמך אל חיקה כמו אל אגם, אגם של לילה ושל בדידות. ומשטבלת בו – הוקסמת. העצמים מאבדים את פשרם. שוב אין אתה סתם נער נוגה שגולש על השביל לגיא. אתה בן המלך ביער האגדות. השביל רץ לקראתך ככלב מתחטא. הכוכבים רומזים לך, שהם מוכנים להיות שלך בכל עת שתרצה. אותם עמודי חשמל, החומקים בין ההרים, מוליכים לאין סוף ורוֹצים שתלך עימם. היער קם לקראתך. העצים מקיפים אותך. אותה גדר רפויה של סוכת הקנים מתרפקת עליך כגדי ומתחכּכת בך ופועה. ואתה מסתכל בכל אלה בעינים קרועות וחש עצמך מאושר ועוד דבר מה, שכמעט נהפוך הוא.
זאת ארץ האגדה של רפי.
שערה של יעלה שחור ועיניה שחורות. תמיד היו מהתלים בה, שהרבתה מדי לזלול זיתים שחורים, כשהיתה תינוקת. לפני שנם הרבה באה לקיבוץ ילדה חדשה מן העיר, חובשת מגבעת קש גדולה, צהובה, ולבושת חצאית לבנה. כמה הציקו לה בימים הראשונים! כמה פעמים בחלה באוכל, בגלל קרומי החלב שערבבו בו, כמה נתיראה לשכב לישון בגלל התולעים שהשריצו במיטתה, כמה היתה צווחת, כשהיו מזמינים אותה לטיול בפינה אפלה בחצר, והיו נמלטים ביללות מחרישות אוזניים ומשאירים אותה לבדה בחושך!
הזכרונות שוטפים כמו הנחל והזמן בשעה שממתינים בגיא. הזכרונות מטפטפים כמו טיפות הגשם הכבדות, התלויות בקצות הענפים ומתנוצצות באור הירח… טיף… וטיף… תמונה… ועוד אחת… אותה מזוודה כרסתנית ומאובקת, שבה מצא רפי את הספר על תורת הנפש… טיף… ואותו ערב, כשיעלה חוזרת לחדר האפל, יושבת על מיטתה ובוכה, ורפי מבטיח לה, שירפא אותה, בעזרת אותו ספר… טיף־טיף… אתה יודע, רפיק, מעולם לא האמנתי שאפשר כל כך הרבה לדבר וכל כך הרבה להגיד… מעולם לא ידעתי שיש בי דברים עמוקים כאלה… טיף־טוּף… לא, רפיק, אני לא רוצה לדבר על זה, אפילו אם זה שייך לריפוי ולבלתי מודע הזה, כמו שאתה אומר. אני יודעת בדיוק למה האנשים הגדולים מתחתנים, ואני אף פעם לא אתחתן. ואני אף־פעם־אף־פעם לא אדבר על זה עם אף אחד… טיף־טיף־טוּף… כנראה שאנחנו באמת לא מתאימים זה לזה. כנראה שאני לא מתאימה לאף אחד… טיף…
זה היה לפני שנים. כמה שנים? שש? שבע? חמש? ופתאום שוב מפיק השם ‘יעלה’ צליל מיוחד, רנן מיוחד, שוב זהו השם היפה שבעולם, שוב אתה קורא לה בלבך “יעלה שלי” ונוטל דמי קדימה מן העתיד. איך נהיה הדבר הגדול הזה? איך שב והחל השם להצטלצל ולהתרונן? כלומר – בלי ספק כל השנים התרונן והצטלצל, ואתה לא ידעת. איך נודע לך עתה? איך החל להיוודע?
רפי יושב על סלע ומשקיף על הגיא. ראשו סמוך על ידו וידו תמוכה על ברכו. הגיא מושקה אור ירח לח. טיפות גשם תלויות בקצות הזלזלים ועננים תלויים בשמים. רוח צוננת מהלכת בין האילנות. הענפים נעים לאיטם, ופה ושם נושרת טיפה.
טיף… בוקר אחד, באביב, יורדת יעלה מגבעת המוסד לכביש. זקופה, בחצאית כחולה וחולצה לבנה, בעינים צוחקות, בת שבע עשרה.
“את נוסעת, יעלה?”
היא מנידה בראשה.
“מתי תחזרי?”
“עוד בערב. רק לכמה שעות.”
“שלום.”
יעלה מחייכת, נבוכה.
“שלום.”
טיף־טיף… יעלה עומדת בחדר, ליד השולחן, שואלת משהו את עופרה. רפי יושב על מיטתו – עד כה קרא בספר, עתה פסק מלקרוא ואינו יודע מה לעשות בידיו ובעיניו ובספר ובעצמו. יוסי מפטפט. מה, בעצם? רפי אינו זוכר. רפי יודע רק שפטפט, פטפט הרבה, וכאן ‘נדלקת’ התמונה: החדר, יעלה, ועופרה ויוסי והוא, רפי, ויעלה פונה אל יוסי בצחוק:
“למה אתה מדבר כל כך הרבה, אם אין לך מה להגיד?”
אחרי שהיא יוצאת, הדברים עוד מצלצלים זמן רב באוזניו של רפי. יש בהם חן מיוחד, פשטות, כנות, גילוי לב, שנינות – אבל בעיקר חן. שבעים פנים של חן וחוכמה. ככול שמרבים להפוך בהם מגלים בהם פנים חדשות. וכן בכל דבריה שהיא דוברת – בכיתה, בחדר האוכל, בעבודה…
בקוצר רוח רפי מחכה עד שיצאו השאר את החדר, ומיד הוא חוטף את יומנו ורושם בו בהדגשת קו: “ימים אלה ימים גדולים, ימי חג. יותר ויותר מתברר לי, שנערה זו איננה רק יעלת חן, אלא גם אדם עם אופי, ומדי יום אני מוצא באופיה תכונות יקרות חדשות, וכבר עתה ברור שהיא מצטיינת בשלוש הסגולות היקרות לי ביותר ביחסים שבין אדם לרעהו: פשטות, כנות ולבביות.”
רפי מרים את ראשו. הירח כבר ניתק עצמו מקצה המדרון, עתה הוא יוצק כסף חי אל הנחל. בת רוח קלה חולפת, כאילו לבשה חצאית כחולה וחולצה לבנה. הענפים נעים. העננים שטים. הזמן נוטף.
טיף־טוּף… יעלה עומדת לבדה בקצה חדר האוכל, ומביטה במעגלי הרוקדים. עיניה עיפות.
“יעלה?”
איננה משיבה, אך תולה בו את עיניה.
“את עצובה, יעלה, נכון? למה? אולי אַת…”
היא משסעת דבריו בניד ראש קל מצד אל צד ומשפילה את מבטה.
טיף־טיף־טיף… ימי ניסן. השרבים אך זה החלו. התירס נובט בשדות. המונים־המונים יוצאים חברי חברת הילדים לדילוּל התירס. השמש בוערת. כפופי גב מתקדמים לאורך האוֹמניוֹת הירוקות, שמכנים אותן ‘שורות’. קדימה ממהרים הנערים, חשופי גב, מתחרים ביניהם. אחריהם מחזיקות הבנות, ראשיהן עטופים בכפיות לבנות. האומניות ארוכות מאד – כשמגיעים הראשונים לקצה האוֹמן, עדיין אין רואים את המפגרים, שנשארו הרחק מאחור, וכשרואים אותם, לבסוף, זמן רב עדיין אי אפשר להבחין בין קומותיהם הכפופות ולהכירם. רפי מגיע ראשון לקצה השדה, ומבלי לנוח הוא מסתובב ונכנס לאחת ה’שורות', ללכת ‘מול’ אחד המפגרים. לעולם אינו טועה בבחירת השורה. יעלה אף היא אינה מרימה את ראשה: ממילא היא יודעת מי מדלל לקראתה במרץ רב כל כך. כשהם נפגשים, הם מיישרים את גבם, מתמתחים, מחייכים.
“שלום.”
“תודה.”
ושוב פונים ללכת. עדיין ממתינים אוֹמנים הרבה, ירוקים, ארוכים.
טיף… העשבים מצהיבים בשדה ובחורשה. ביער גוזמים את ענפי האורנים שבחלקות הצעירות והסבוכות ביותר, מחשש שריפות. יעלה עמלה ונפתלת עם אחד הענפים העבים, שרק בקושי נכנע למסור, ענף עקשן וממרה מן השאר. לרגע היא מניחה את המסור בצד המזמרה ומנגבת את הזיעה ממצחה. מאחורי העץ שלו צץ רפי, מניף את מסורו וכורת את הענף קשה העורף שוב הם מחליפים חיוך ורפי חוזר אל מזמרתו ואל עציו מתפלל לעוד ענפים ממרים הרבה.
טיף־טיף… ובכיתה, כשמשמיע ברוך אחת מהלצותיו והכול פורצים בצחוק, נתקלים מבטיהם זה בזה והם מחייכים, ואם העלה רעיון חדש ומחַדש, אחד מאותם רעיונות שמיד עם שמיעתם אתה חש, שהינה נפתחו לפניך אופקים חדשים ותוכל להכליל הכללות חדשות, לראות אחרת את העולם ולקשור בו קשרים חדשים, שכּלל לא נתת דעתך עליהם קודם לכן – שוב נפגשות עיניהם.
ובמסיבות הם רוקדים הורה זה מול זה, ואז לריקוד טעם חדש ואחר. ובחצר הם עוברים זה על פני זה, והחצר אחרת. ובחדר האוכל… ובמסדרון… ובספריה… ובשיחות…
טיף־טיף־טיף…
“יעלה, אני רוצה לדבר אתך הערב.”
“אבל…”
“אני יודע. יש עכשיו מפקד, ואחרי כן מסיבה. אז אחרי המסיבה. בזמן הריקודים. או אחרי הריקודים. רק לרגע. מחר בבוקר את נוסעת לחופש, וחודשיים לא אראה אותך.”
“חכה לי על יד השער של מגרש הספורט, כשיתחילו הריקודים.”
מעולם לא נמשכה מסיבה זמן רב כל כך. מעולם לא האריכו ככה לשיר ולא נשתהו כל כך לפתוח בריקודים.
“יעלה, הינה את נוסעת מחר, ורציתי פשוט להפרד ממך. עד עכשיו ראיתי אותך כל יום. מעכשיו ודאי לא אראה אותך הרבה זמן. רציתי להגיד לך, שתחסרי לי.”
את דבריו שינן בעל פה. רק יאמר מה שיאמר, החליט, ילחץ את ידה חזק־חזק, וישא את רגליו.
יעלה תולה בו את עיניה.
“אתה יודע, רפיק, אני ידעתי שכול זה יבוא. ואתה לא באת רק בשביל להיפּרד, רפיק.”
קולה צלול ורוה, ועם זאת שקט ובהיר.
“ידעתי, ופחדתי מפני דבר זה. ועכשיו, כיון שבא, חבל לי ואני מצטערת.”
רפי מביט בה בעינים גדולות. באור הירח היא יפה יותר מתמיד.
“אתה הרי רוצה שנהיה חברים, רפיק, נכון? והינה אני אינני מוכנה עכשיו לשום חברוּת. יש תקופות כאלו… אל תחשוב שלא מצאת חן בעיני, רפיק. בחיי, שלכול בחור אחר הייתי עונה אותה תשובה, ורק חבל לי, שדווקא אתה פנית אלי כעת, ושדווקא את פניך אני צריכה להשיב, כי באמת שאני מחבבת אותך מאד. לוא רק היית יודע, רפיק, כמה קשה היה לי בחודשים האחרונים. לא פעם חשבתי: אקום ואסע לי מכאן לכמה זמן… ובעצם בעצמי אינני יודעת למה… תמיד הייתי כל כך שמחה ועליזה. והיו לי כל כך הרבה חברות, ותמיד הייתי של כולם – דיברתי עם כולם, אהבתי את כולם, עשיתי את הכּוֹל למען הקבוצה והחברה, וכל האנשים נראו לי טובים… עכשיו כל זה אחרת… עכשיו כל אדם שמנסה ל’תקרב אלי – תיכף זר לי, תיכף הוא דוחה אותי…”
רפי מהלך לצידה, מביט בה ומקשיב לצליל קולה ברינונו.
“אל תתיאש, רפיק. תראה בעצמך, שתשכח אותי מהר. הרי בגיל שלנו ממילא לא מחזיקים הרבה זמן בחברות אחת, ובכלל – אני לא מבינה מה מצאת בי מיוחד…”
רפי פוסע על עננים ובין עננים פסיעות־ענן קלות ומרקדות. ויעלה שטה על ידו, עננה לבנה וכחולה ושחורה. בעצם לא נתכוון אלא להיפּרד, לומר שיתגעגע מאד, ולהסתלק מיד… והינה דיברו, הלכו יחד… רפי אפילו חשב שלא להסתפק בלחיצת יד בשעת פרידה, והניח יד על כתפה. אמנם רק לרגע קל. יעלה שמטה את היד והסבה את פניה. אבל העיקר: מעתה יוכל לכתוב לה, במשך כל ‘החופש הגדול’ כולו. ויעלה תשיב לו. במפורש הבטיחה שתשיב.
הזמן נגר לאיטו. הירח מתרומם ושט בין העננים. העננים שחורים ומדובללים, נקבצים לחשרות קרועות ושסועות, וכשהירח חומק בין קרעיהן הוא צובע את שוליהן בנוגה בהיר, הנשבר אל צבעי הקשת.
טיף־טיף… מכתבים רבים כתב רפי בחופשת הקיץ. כל מה שהוא מאמין בו ושואף אליו, כל מה שהוא רואה ומהרהר, הוא יוצק באותם מכתבים. ליעלה כתב־יד ברור ועדין. האותיות נטויות בתנופה. נעים להביט בהן.
“לא נהגת בסדר, רפיק,” כותבת יעלה, “שכבר בפגישה הראשונה שלנו הנחת יד על כתפי. אל תחשוב שאני, חלילה, אחת מאותן צדקניות שאסור לנגוע בהן. אבל יש כאן עניין מיוחד, שאני מוכרחה לספר לך, ואז אולי תבין, מדוע כה מיהרתי לנער את ידך. עוד לפני כמה חודשים חלמתי פעם חלום: אני שוכבת במיטה וישנה, והינה אני חשה שמישהו נוגע בכתפי. אני מסתובבת ורואה אותך עומד ומצטחק. אני רוצה לשמוט את ידך מעלי – ואינני יכולה. בו ברגע תוקפת אותי אימת מוות מפני מגע זה, ועם זאת אינני יכולה להכחיש שהוא גם נעים לי. בחוץ בהירה השמש וכל חברותי עומדות מן הצד וצוחקות צחוק פרוע. אני אוזרת את כל כוחי לדחות אותך, אני מתאמצת לצעוק – אבל קולי נחבא. אותו מאבק אילם נורא שביננו נמשך עד שהקיצותי…” מסיימת יעלה. “ועכשיו,” היא מוסיפה, “תבין, שכיוון שאך נגעת בי, מיד שוב נזכרתי בחלום, ובן רגע שוב הרגשתי אותה תחושה של אימה ושל גועל.”
“אבל יעלה,” כותב לה רפי, “הרי לא יתכן, שרק איזה חלום רע יפריע לחיינו. טוב, שכבר זכיתי לכך, שתחלמי עלי; אך עתה הבה נהרהר בו קצת, בחלום זה, ונראה מה שברוֹ: את מפחדת, משום מה, מן החיים שהם יפים כל כך, שבוודאי יסבו לך הרבה אושר והנאה. במשך הזמן בלי ספק תתגברי על פחד זה. עוד נזכה לראות זאת יחד.”
הירח צלל בחשרת עננים. רק שוליהם זוהרים באורו הגנוז. כבר נמחקו קורי הקרניים וצלליהם מבין השיחים, כאילו מחתה אותם יד נעלמה. הנחל עטה עלטה. טיפות נושרות.
טיף… טיף־טיף…
“יעלה,” כותב רפי, “את כותבת לי שאת רוצה לחנך את עצמך, להתחשל, להיות מוכנה לחברוּת, ורק אז את מתכוונת להתקשר למישהו; את רוצה להסב אושר גדול לחבר שלך. ועכשיו עדיין אינך מוכנה לכך. אך הביני, יעלה: להתחשל ולהתחנך אפשר רק בתוך החיים. ואילו את עומדת על החוף, מתוך החלטת עיקשת: לא אכנס למים, עד שלא אדע לשחות.”
פעם גם נפגשים, באמצע החופש. יושבים על דשא, בצילו של עץ, בשעת צהריים בהירה. תולשים גבעולי עשב ירוקים, משוחחים על דא והא, דברים בעלמא. נבוכים.
“אז תגיד לי, למשל, רפיק,” אומרת יעלה לפתע, “נניח, שבאמת היינו חברים – מה כבר היית עושה איתי? קודם בוודאי היית מתווכח איתי על כל מיני ספרים או סרטים, כמו עכשיו, על ענייני חברת הילדים ועל הלימודים, ואחר כך…” איננה מסיימת את משפטה.
רפי איננו משיב. אבל במכתב הבא הוא כותב:
“אני מודה ומתוודה לפניך, יעלה, ואינני רוצה להסתיר זאת: אם האיר לי המזל, לפגוש בעינים יפות ומאירות כשלך, בוודאי ארצה לא רק להתווכח איתן, אלא גם לנשקן. ואם זכיתי למצוא ילדה יקרה שכמותך, ברור שלא ארצה רק ללמוד איתה, אלא גם לאמצה אל ליבּי. אינני מתבייש בכך. אדרבא: אלה יהיו הרגעים היפים והמאושרים שבחיי. אבל דעי לך, יעלה: למרות כל האושר שזה היה מסב לי, אינני רוצה בכל יחסים כאלה ביננו, כל עוד לא יעניקו לך אותו אושר שיעניקו לי…”
טיף… טיף…
מכתבים רבים כותב רפי, אבל התשובות מתמעטות והולכות. ערב ובוקר וצהריים הוא בודק את תיבת המכתבים ומתאכזב לבקרים. עד שבוקר אחד הוא מוצא את המכתב שיגור מפניו.
“אל תוסיף לכתוב לי, רפיק,” כותבת יעלה. “אני מבקשת זאת ממך: חדל והנח לי. אל תכביד עלי את הכבד בלאו הכי. דע לך, שפעם התאכזבתי מחברות עם נער בצורה קשה כל כך, שעתה אני מוכרחה להתרחק לתקופה מסוימת מכל אדם, כדי להישאר נאמנה לעצמי. בכל זמן אחר הייתי יכולה להיות מאושרת בחברות ולהסב אושר לחברי, אך לא עכשיו. צר לי, שדווקא אתה פנית אלי לעת כזאת. אך עליך לנסות ולהבין ולהשלים. הרי לא תזכור אותי לרעה, אם גם שלא מרצוני גרמתי לך מפח נפש. חזק ואמץ.”
“חזק וחזק”, עונה רפי עוד בו ביום. "טעית, יעלה, אם חשבת, שקשה יהיה לי להשלים. אדרבא: מעולם עוד לא הייתי כה שלם עם עצמי כמו עתה. גם בתוך ה’אכזבה הכללית' לא אכזבת אותי: גם מכתבך האחרון, כמו כל אלה שקדמו לו, היה פשוט, חביב ולבבי.
"אני מכבד את החלטתך. באמת אשתדל שלא להכביד עליך בשום דבר.
"בכל לבי אני מאחל לך החלמה מהירה מן האכזבה מהחברוּת, ומחכה ליעלה עליזה ורעננה, מאושרת ומסיבּה אושר, כפי שבוודאי עוד תתגלה.
"גם לא יכולתי לצוות לאותו דבר סתום, שקוראים לו ‘רגש’, שיחדל ממך וירגיש אחרת מכפי שהוא מרגיש – לא הייתי עושה זאת. עכשיו, שממילא אינני יכול – על אחת כמה וכמה.
"אשתדל לעשות הכול, שכאשר ניפגש בשנה הבאה, השנה האחרונה שלנו ‘במוסד’, ושוב נתראה יום־יום בלימודים ובעבודה ובמסיבות – יהיו היחסים שביננו ישרים ולבביים, כשל ידידים טובים. אני בטוח שתעזריני בכך.
"מתמיד חיפשת בחיים כנות, פשטות ולבביות, ואני שמח שמצאתי בך אדם, ששלוש אלו הן מעצם טיבו. אני שמח, שלא התאכזבתי ממך בכלום, ושאוכל להוסיף ולהאמין בך כאשר האמנתי עד כה.
"אני בטוח שהזמן עוד יעשה את שלו ואת שלנו.
כמו תמיד –
ר."
הרבה חיכך בדעתו, אם לחתום “שלך, כמו תמיד” או “בלחיצת יד חזקה, כמו תמיד”. לבסוף בחר בנוסח המאופק ביותר.
הסהר עולה ומרקיע. הזמן נוטף בטיפין דקים ומהססים. היער מחריש. רפי משוטט בזכרונות, כמהלך בארץ מכורה נשכחת.
עבר קציר וכלה קיץ ומתחדשים הלימודים.
עתה רפי רואה את יעלה כל יום. אינם משיחים ביניהם ואפילו אינם מביטים זה בזה. ושוב באים ימים – והם מטיילים בחורשה שעות על שעות, לעתים כמעט עד עלות השחר, ונפרדים קרועים. ושוב מתנכרים זה לזה שבועות.
“הגד לי, רפיק,” שואלת יעלה פעם, “אתה רעב, נכון?”
רפי שותק. הם מהלכים זה בצד זה. הרחק־הרחק מעבר לחורשה, במשעול צר בתוך ים של שמיר ושל דרדרים.
“אני רעבה מאד,” אומרת יעלה. “אבל אסור לי לאכול. אם רק אטעם – מיד אקיא.” קולה בהיר.
“הרי את יודעת, יעלה, שיש לי נטייה לרפואה.” אומר רפי ומתאמץ לחייך. “בטחי בי. כבר אמצא לך את הדיאטה הנכונה.”
שניהם צוחקים צחוק קצר ושביר.
“אני צריכה לצום,” אומרת יעלה. “צום מוחלט. לא רק לאכול אסור לי. גם לחשוב על אכילה אסור.”
כברת דרך הם מהלכים בשתיקה. הכוכבים מהלכים עמם.
“צדקת,” שוב פותחת יעלה. “באמת רציתי פעם ללמוד לשחות, אבל בלעתי יותר מדי מים והצצתי אל התהום שבה טובעים. עכשיו אני מוכרחה להינפש קצת. אני מפחדת מפני המים.”
“יעלה, בואי נלמד לשחות יחד – לאט ובזהירות.”
“איך נוכל? אני על החוף, יראה מן המים, ואתה – אתה המערבולת.”
שניהם מחייכים חיוך רופס, שעומד אך לרגע בקצות הפה.
מפני הצינה הם מהלכים הליכה חפוזה, ולאחר שנתחממו מעט הם יושבים על נסכּת סלע גדולה, חיוורת.
“יעלה, את זוכרת – היום אחרי הצהריים ירד גשם. ואת רצת בחצר ופרצת אל דלת הבניין, ופתחת אותה בתנופה, ברגע שרציתי לצאת. רצת ישר לקראתי. הגשם טפטף מן השיער שלך וכולך צחקת ונהרת.”
“כן, הייתי כל כך מאושרת באותו רגע. בעצמי אינני יודעת על שום מה. הגשם ירד. ואני רצתי. ונפגשתי אתך, והרגשתי את הגוף שלי בזמן שרצתי וליקקתי את המים שנזלו על פני. זה נפלא לרוץ בגשם.”
“היית כל כך יפה באותו רגע.”
“אח, מה אתך!” היא צוחקת. עיניה תלויות במדרון האפל שממול. פיה שב ומרצין. “בעצם אתה גם בכלל לא מוכשר לדון בזה. כל מי שאוהבים אותו, נראה תמיד הרבה יותר יפה משהוא באמת. בחיי, רפיק, כמה שתיגמל ממחשבות כאלו יותר מהר, כן ייטב לך.”
הכוכבים היו גדולים וצוננים באותו לילה. ענני הגשם החמימים כבר חלפו, וכפור עז עמד באוויר, כפור צלול ומפוכח. לא עלה ירח. רק כוכבים קרים הבריקו. בשולי הדרום זחל העקרב לאורך האופק, וגבה מעל לצמרת ריחף הכסיל. כשבאו ליער רק עלה מאחורי ההרים שבמזרח.
“יעלה?”
היא מרימה אליו את פניה.
“את תזכרי את הלילות שלנו, שאנחנו מטיילים כאן? את כולם? תמיד?”
“ואתה תשכח?”
“לא, אבל… הגידי, למשל – כמה לילות כאלה כבר יש לנו, מאז שנפרדנו לפני שנה, ואמרנו שזאת הפגישה האחרונה שלנו?”
“הלילה יהיה הלילה האחרון שלנו – באמת, רפיק.”
“אם כן, לא נדבר על כך ולא נחשוב על כך.”
“אתה התחלת. לא אני.”
“אני התחלתי, מפני ש… אני חושש שתצחקי…”
“אתה היית צוחק לי, רפיק?”
“בוודאי שלא. אבל… בכל אופן… זאת אומרת… אני אינני שוכח את הלילות שלנו, מפני שאני נותן שם מיוחד לכל אחד מהם.”
“איזה שמות כבר נתת?”
“זאת אומרת – הם נותנים את השמות לעצמם. הלילה הזה למשל. הכוכבים מלוטשים. השמים אפלים. הכל נוצץ וקר כמו ברק של סכינים. זהו לילה הכסף הנוצץ. הלילה של כסף־הסכינים.” הוא נושא את עיניו ומשסע את דברי עצמו: “הביטי, יעלה, הביטי כמה יפה!”
למעלה שט אוירון, מואר באור אדום וירוק, ככוכב נידח ומוזר.
לאיטה יעלה נושאת את עיניה ולאיטה היא משפילה אותן.
“אור הכוכבים יותר יפה,” היא אומרת בלחש.
“אבל באור הזה יושבים בני אדם בתוך מטוס אפל ומגמאים את המרחק. זהו אור של חיים.”
“גם הכוכבים חיים. להפך. אור הכוכבים חי יותר. יותר קל מוצאים דרך לכוכבים, מאשר מאדם לאדם.”
היא מכווצת את ברכיה ומליטה בהם את פניה.
“נכון,” אומר רפי, בלחש אף הוא.
זמזום המנוע נדם, אך האורות עודם נראים רחוקים, וכמו נטועים במקומם.
“יעלה, את יודעת… כשאנחנו מתווכחים… כשיש לך דעה אחרת משלי… כשיש לך דעה עצמית שלך… אז… פתאום את עוד יותר יפה…”
“לא היית צריך להגיד את זה.”
“נכון,” אומר רפי בקול לא נשמע כמעט, ומליט את ראשו בברכיו אף הוא. “לא הייתי צריך… אבל הייתי מוכרח.”
הקור מטפס ועולה ברגליהם. הם קמים ומשוטטים במשעולים, ושוב יושבים זה בצד זה על נסכּה של סלע. העקרב קרוב לשקוע. הכסיל נטוי מעל ראשיהם, ראשו וכתפו נמוכים מאבנטו. אבחת חרבו מתנוצצת בכוכבים זעירים הרבה.
באותו לילה של כסף נוצץ מרבה יעלה לספר מחייה. במקוטע, פרשיות־פרשיות. רפי, ראשו על ברכיו ועיניו על פיה, שותק.
“שנתיים אהבתי אותו. אתה יודע, רפיק, שנתיים הן הרבה מאד זמן, ביחוד בגיל שלנו, וביחוד שנתיים של ציפיה. והוא ידע. מוכרח היה לדעת. בכל מסיבה ישבתי מולו. בכל ערב ריקודים רקדתי הורה על ידו. אני יודעת שידע. אף פעם לא היה מביט ישר בעיני, וכשחשב שאיני מרגישה, לפעמים היה מביט בי מן הצד. אבל אחר כך, כשניגשתי אליו בסוף, היתמם לו, כאילו לא ידע כלום, וזאת הפתעה גמורה, והוא צריך לחשוב… חשבתי – אולי עם הזמן… כמו שאתה חושב עכשיו… עד שפעם, בשיחת־חברה אחת, משעממת קצת, ראיתי שהוא מתכתב עם אחד החברים שלו, שולח לו פתק, וההוא עונה שורה או שתיים על אותו פתק עצמו, וכה הלאה. נדמה לי שהם הביטו בי וצחקו, בכל אופן הרגשתי שהם כותבים שם משהו עלי. וכשהשיחה נגמרה ראיתי שהוא קם, מקפל את הפתק וקורע אותו להרבה קרעים קטנים, וזורק הכל לפח האשפה שבפינה. חכיתי עד שכולם יצאו מחדר האוכל, הצצתי אם אף אחד איננו רואה אותי והוצאתי את כל הקרעים מן הפח. וזה היה בערב – ולא היה לי איפה לסדר את הקרעים: בחדר שלי ישבו כמה חברה, בכיתה הכינו שיעורים, בחדר הקריאה היה מלא, בחורשה לא הייתי רואה כלום, כי כבר החשיך וגם נשבה קצת רוח… חכיתי עד חצות, וכשכולם ישנו, רצתי לכיתה, שמתי על השולחן כמה מחברות וספרים, שאם מישהו יפתיע אותי, שלא יחשוד, והתחלתי לסדר. בסוף צרפתי את הכל.”
מרחוק מיללים כמה תנים.
“ומה היה כתוב שם, יעלה?”
רגע ארוך היא יושבת, מליטה פניה בברכיה, ושערה גולש ומכסה עליהם.
“למעלה היה כתוב בדיו: ‘אומרים שפתחת את העונה.’ למטה היה סימן שאלה בעפרון. אחרי זה בא: ‘אני מתכוון לעונת האבטיחים’. ומתחת לזה – בכתב יד אחר, בעיפרון, שני סימני שאלה. ושוב בדיו: ‘אומרים שנתת בטיח’ ליעלת־חן אחת'. ושוב בעיפרון: ‘אל תשים לב למה שאומרים, זה נכון.’ אז בא סימן שאלה בדיו, ואחרי זה שני סימני שאלה בעיפרון, סימן קריאה בדיו ושני סימני קריאה בעיפרון. אחרי כן – בדיו – ‘אני מתכוון – למה לא לקחת אותה? כזאת לא תמצא כל כך מהר.’ ובעיפרון: ‘עזוב, היא עוד קטנה מדי.’ ובדיו: ‘לפי שיר השירים?’ ושוב סימן שאלה בעיפרון, אחר כך בדיו ובמרכאות כפולות: ‘אחות לנו קטנה…’ ובעיפרון: ‘אי, גס!’ ובדיו: 'למה? זה התנ”ך הקדוש!' "
דומיה עמוקה מרחפת סביבם וכמו פועמת ומצלצלת.
“אבל זה לא היה הכול,” אומרת יעלה בקול אחר, אטום. “היה כתוב שם עוד משהו.”
מאי־שם, מן החורשה, בוקעת צוויחתה של ציפּור־לילה.
“היה כתוב שם עוד,” אומרת יעלה, משקיעה ראשה בין ברכיה ונותנת ידיה על ראשה, "קודם בדיו: ‘אז קח עצה מן הספרות ונהג לפי הפיוט העממי: אני אחכה לך / עד שיהיה לך / זוג שדיים / תאווה לידיים.’ "
כוכב נופל שורט בשמים שרטת אש ארוכה.
“וגם זה עדיין לא הכול. מלמטה היה כתוב, בעיפרון: ‘ביאליק?’ והתשובה בדיו: ‘אפילו לא טשרניחובסקי. משורר אלמוני במשתנה של התחנה המרכזית בתל־אביב.’ ובסוף, בעיפרון: 'נו, כן, בעצם כל החיים זה לחכות ולחכות. ומהי חכמת החיים האמיתית? לא לחכות באפס מעשה.”
בת־רוח קלה מנידה את ראשי העשבים.
“זה הכול.”
שעה ארוכה הם שותקים. יעלה עדיין לא נשאה את פניה.
“למדתי את הפתק בעל פה,” היא אומרת באותו קול אטום. “הוא רדף אותי. לפעמים כמה שעורים רצופים לא יכולתי להרהר בשום דבר אחר… במקלחת, כשאף אחד לא היה, הייתי עומדת לפני הראי… ולפעמים הייתי לוחצת את הידיים שלי לחזה והיה לי חשק לחבק את עצמי ולקרוע את עצמי ולהקיא את עצמי… ולפעמים היה נדמה לי שאני כאילו תופחת וגואה כמו הים ומתרוממת לקראת מישהו שפתאום יחבק אתי וילחץ אותי ובאותו זמן משהו כאילו היה תקוע לי בגרון… כשהייתי רואה אותו הייתי נזכרת בשיר הארור ההוא, וכשהייתי רואה את החבר שלו, הייתי נזכרת בשיר, וכשבמסיבה איזה שהוא בחור היה מתיישב על ידי, או מזמין אותי לריקוד־זוגות, או סתם נעמד על ידי… תמיד…”
באבו־שושא הרחוקה נובחים כמה כלבים. האפלה כמו רוטטת מעט.
“הגידי, יעלה… מי זה היה, אותו ‘הוא’ ואותו חבר?”
“לא היית צריך לשאול.”
“נכון… אני מצטער… את יודעת, יעלה אני בטוח – הוא בעצמו לא האמין במה שאמר. הוא… הוא רצה להתגאות… והחבר שלו רצה להתגאות… אי אפשר להפריד בין גוף לנפש… לא תמיד הם חיים בשלום… אבל אם מנסים, כאילו, להפריד ביניהם, זה תמיד רק למראית־עין… אינני בטוח, אם את מבינה…”
צינה מטפסת מן הסלעים. שוב הם מהלכים, יורדים אל גיא ועולים במדרון שממול. בראש הגבעה הם מתיישבים. רפי פורס את מעילו.
“תלבש את המעיל, רפיק. תתקרר.”
“לא, חם לי עכשיו נורא, מן העליה הזאת שעלינו. אחר כך אלבש.”
העמק פרוש לרגליהם באורות רחוקים הרבה. למטה, בחצר הקיבוץ, גועות פרות.
“על מה אתה חושב, רפיק?”
“הרגשתי כאילו משהו צומח בתוכי… וחשבתי… חשבתי על כל מיני שמות, שהייתי קורא לך, אילו…” הוא נושא את ידו ומחליק על שערה השחור פעם ופעמיים, פעם ושלוש פעמים. יעלה אינה זעה. אך פתאום היא מליטה את ראשה.
“ועכשיו ודאי אתה חושב על השיר ההוא.”
רפי אוסף את ידו כאילו נכוה. בכביש רחוק מאד מזמזמת משאית כבדה.
“הגד לי פעם את כל האמת רפיק – מה אתה חושב עלי? איזו מין ילדה אני?”
“לא.”
“למה?”
“מפני ש… במלים זה אי־אפשר… יש רגשות שאין להם מלים… יש להם שפה אחרת, ובה הייתי יכול… אבל…”
ידו מחליקה על שערה, גולשת אל עורפה מושכת אותה אליו. אינה נאבקת. רק כתפיה רועדות וראשה מורכן ושערה גולש על פניה.
“בבקשה, רפיק.” היא לוחשת, “בבקשה, הנח לי.”
שעה ארוכה הם שותקים. לבסוף הם קמים ושבים ללכת בין הגבעות שבקצה היער.
פתאום תנים פותחים ביללה. אחדים, רחוקים מאד, מתיפחים ביבבות קטועות, ואחרים, קרובים, כמו צוחקים בבכיה, ושוב אחרים מושכים בקולם עד כלות הנפש. רפי ויעלה נעצרים ועומדים מחרישים שעה ארוכה, עד שהיבבות גוועות לאיטן.
“מאין הם לוקחים את העצב הזה, רפיק?”
“לוקחים?” אומר רפי קדורנית, “אנחנו נותנים להם אותו די והותר… חוץ מזה, אולי הם בכלל לא עצובים. רק אנחנו קרועים ומסובכים, כשהכּוֹל כל כך פשוט.”
“אתה יודע, שהכּוֹל מסובך ולא פשוט, רפיק.” היא שותקת שעה קלה. “ואולי באמת הכּוֹל פשוט: אתה צריך להניח לי ולחדול ממני.”
“יעלה, הביטי בכוכבים – כבר עברו הרבה שעות מאז התחלנו לשוטט ולדבר. זה היה לילה כל כך ארוך, הלילה הזה שלנו, של הכסף הנוצץ. האם זה לא היה לילה יפה? אילו אתמול לא הייתי מבקש ממך שניפגש, היית שוכבת לישון, וכל הלילה לא היה, או – בעצם – הלילה כן היה, פה בהרים, אבל בלעדינו.”
“כן,” אומרת יעלה מהורהרת, “אתה כל כך מדובב אותי. כשאני הולכת איתך אני זוכרת וחושבת דברים, שאף פעם לא הייתי זוכרת וחושבת לולא זה, ואני מוצאת ביטוי כל כך יפה לכל דבר…”
“והרי אפשר היה… זה היה יכול להיות… אילו רק…”
“אני יודעת. די. לא.”
“יעלה… הרי בעצמך את אומרת, שפעם יהיה לך חבר, שתסבּי לו אושר… אינני חושב שאני משהו מיוחד, אבל אני בטוח, שלא כל כך מהר תמצאי בחור, שכל כך… שכל כך הרבה זמן… זאת אומרת…”
“אתה לא צריך להסביר, רפיק. אני יודעת.”
“אני מתכוון, שעד שתהיי מוכנה, כמו שאת אומרת, הרי אנחנו בכל זאת יכולים להיפגש כל פעם, בשביל שיהיו לנו בזכרונות שלנו הרבה לילות כאלה, שניתן שם לכל אחד מהם… אני מתכוון, שלא את תחכי לחוד ואני לחוד, אלא ש…”
“לא, רפיק.”
“למה?”
“אינני רוצה שמישהו ידחק אותי. אני רוצה להיות בודדת לגמרי. אני רוצה שתשכח אותי. הרי אתה בחור חזק. תכריח את עצמך. אני רוצה שכולם ישכחו אותי. נפרד עכשיו, רפיק, ולא ניפגש עוד לעולם.”
“יעלה, אבל…”
“לא.”
שעה ערוכה הם מהלכים בשתיקה.
“הבט רפיק, המזרח כבר בהיר לגמרי.”
ציפורים מצייצות בצמרות העצים.
“חזור אתה בדרך ההיא, רפיק, ואני אחזור בדרך הזאת, ונדע שנפגשנו כאן בפעם האחרונה.”
בשמים נעלמו הכוכבים. רק כוכב אחד, גדול ובהיר, עדיין עומד במזרח, מעל לייער.
“שלום, רפיק.”
“חכי, יעלה. תני לי לפחות להיפרד ממך.”
יעלה שותקת ומרכינה את ראשה. רפי נרכן אליה ומגפפה, נושק אותה על שתי עיניה ומגשש אחר שפתיה. יעלה אינה מוחה בידו, אינה זעה. דומה, ששפתיה קרות ומתות. ידיה רוטטות.
רפי מסב את ראשו ממנה.
“זאת היתה הנשיקה הראשונה שלי, יעלה, וחבל… מוטב היה…”
פתאום היא כורכת שתי ידיה סביב גבו ומאמצת אותו חזק אליה. מרפה ממנו, ובורחת במורד החורשה, בשביל המוליך אל המוסד.
רפי חוזר ועולה אל החורשה. נפעם ונוגה הוא תועה בין האילנות ומקשיב אל הציפורים המתעוררות, עד שזורחת השמש ולמטה בחצר נשמעת תרועת החצוצרה, הקוראת אל התעמלות הבוקר.
טיף… טיף… הזמן והזכרונות נוטפים ואיתם נושרות טיפות־גשם אחדות, כבדות. רפי עדיין יושב לבדו בגיא האפל. כמה לילות כאלה טייל עם יעלה, כמו ליל הכסף הנוצץ? כמה פעמים נפרדו פרידה אחרונה והחליטו שלא להיפגש עוד? הירח מפלס לו את נתיבו בין חשרות העננים.
שוב עוברים שבועות. זרים ומתנכרים הם פוגשים זה את זה בכיתה ובחצר ובחדר האוכל. רק לעיתים, לפתע, חומקים מבט או חיוך, כפריסת שלום מארץ רחוקה.
הערב האחרון שלפני ‘חופש חנוכּה’. הכול הלכו למסיבה. רפי שוכב בחדרו – חולה. זה היום הראשון ללא חום. בחדרים שקט. הרחק, בחדר האוכל, שרים: “יודעים אתם, לכבוד מה? יודעים אתם, לכבוד מה?”
רפי קם ומתלבש. מתוך תיבה קטנה, העומדת בתוך ארון הקיר, המלאה מחברות של יומנים ושל רשימות ואיגרות ומעטפות וניירות הרבה, הוא מוציא תצלום קטן, יושב לשולחן וכותב על גבו:
"ליעלה היקרה והמוזרה,
מאחד, שרצה איתה בחיים ללחום, ליצור ולאהוב,
ואשר מאד ולשוא ניסה להיות שלה."
הדיו טרם יבשה על הניר והדלת נפתחת ולחדר נכנסת יעלה.
“שלום,” אומר רפי. איננו יכול להוסיף דבר.
“חשבתי שאתה חולה.”
“כן. הייתי. אבל חשבתי… זאת אומרת, רציתי, עוד לפני החופש…”
“הבטחתי לעצמי, שאגש אליך לפני שניסע, לשאול מה שלומך.”
“זה… יפה מאוד שבאת.”
“הרבה פעמים ראיתי אותך עליז וצוחק. הלוא רפא לך ממני. נכון?”
רפי מושיט לה את התצלום. מבעד לחלון, עם משבים של רוח, חומקים קטעי קולות וצלילים. במסיבה שרים: “שמע, בימים ההם, בזמן הזה…”
“יעלה, אולי כבר נוכחת בינתיים, כמה טוב היה יכול להיות, לוא היינו יחד?”
“רפיק, אולי כבר נוכחת בינתיים, כמה מיותר לשאול ולהתווכח על כך?”
הם יורדים במדרגות האפלות. הבניין גדול וחשוּך ומחריש. הרחק, בחדר האוכל, שרים: “נס לא אירע לנו, פך שמן מצאנו…”
“יעלה, תני לי יד.” קולו צרוד מעט.
יעלה מושיטה לו את ידה. רפי נוטלה בשתי ידיו ונושקה על גב היד ועל האצבעות. יעלה קופאת במקומה. פתאום היא חוטפת את ידו, מושכת אותה אל שפתיה, ומחזירה לו נשיקה קלה על גב היד. ומיד היא נפנית וצוללת בחושך.
טיף… טיף־טיף… שוב עברו שבועות… עד שניגש אליה הבוקר, שעה שפנתה ללכת לכיתה, וביקש ששוב ייפגשו, ואמר שיחכה לה ליד הסוכה, והיא הנידה ראשה. בוודאי הנידה בראשה. ובכל זאת הכוכבים כבר שטו מעל לצמרות והירח כבר צלל בחשרות עננים הרבה, וטיפות כבדות הרבה נשרו וזכרונות הרבה נטפו ורגעים הרבה מאוד נקפו, והמועד שהועידו כבר חלף מזמן־מזמן.
רפי חוזר אל הגבעה. אינו כועס ואינו תמיה. היער נוהה אחריו בצלליו ובפלאיו. כאז וכתמיד, ללא ראשית וללא פשר, ממלמל הנחל. סוכת הקנים כבר צללה מאחוריו באפלה. העננים נמוכים וכבדים משהיו ושוליהם מוגהים בצבעי הקשת.
בחצר אין נפש חיה. בחדרים כבר כבו האורות ונדמו הקולות. מתוך דומית הלילה נשמעת נגינת פסנתר. רפי הולך בעקבות הקול עד לחדר הנגינה. הפסנתר הוא אחד, והבנות המתלמדות לנגן בו רבות, ולא פעם הן מנגנות עד שעה מאוחרת, ואפילו מבקשות מן השומר שיעיר אותן באמצע הלילה. רפי מתגנב בזהירות להציץ. אולי יאיר לו המזל?
המזל מאיר לו. כשיעלה שומעת את חריקת הדלת, היא מרימה את ראשה.
“סלח לי, רפיק, שלא באתי.” קולה צלול ושקט. “אבל בזמן שניגשת אלי הבוקר ואמרת שתחכה לי, הייתי כל כך נבוכה, שלא שמעתי בדיוק מה אמרת. אני באמת מצטערת שחכית לי לשוא.”
“רק זה?”
“כן.”
“ואילו היית שומעת וזוכרת שאחכה לך על יד הסוכה, היית באה?”
“בוודאי.”
היא מניחה את התוים, מכבה את האור, והם יוצאים.
“הבט בעננים השחורים. זה יפה שהם תלויים ככה, וביניהם עובר אור הירח.”
“כן.”
“מה השעה? בוודאי כבר נורא מאוחר. איך ידעת שאני בחדר הנגינה?”
“שמעתי. וחשבתי, שאולי זאת את.”
“לא כדאי כבר ללכת לחורשה. ובוודאי ירד גשם. כבר מרגישים אותו באוויר. אולי נשב כאן, מאחורי אחד הצריפים?”
רפי מניד בראשו. הם יושבים על מדרגת בטון ישנה שמאחורי צריף הסנדלריה, בקצה החצר. לפניהם גדר תיל וברקנים הרבה וכן לוחות ישנים וגרוטאות ברזל ואבנים, ומאחורי אלה, מעבר לגיא, משחיר נופו הרחב של האלון הקדוש של אבו־שושא. כשחזקים משבי הרוח, שומעים את רחש ענפיו.
“ובכך, רפיק,? רצית לדבר איתי. מה העניינים?”
“את יודעת, יעלה.”
“אני יודעת. גם אתה יודע.”
“כבר הרבה לילות דיברנו, ותמיד היה יפה, נכון?”
“נכון.”
“ואני חושב שאף פעם אחרי כן לא הצטערת על שדיברנו.”
“לא.”
“ואת אמרת לי שאת מחבבת אותי ואני מוצא חן בעיניך.”
“נכון.”
“ואין לך שום בחור אחר שאת מחבבת כעת?”
“לא.”
“ובדרך כלל צעירים בגיל שלנו רוצים שתהיה להם חברה או שיהיה להן חבר, נכון? ואת רוצה ואינך רוצה בעת ובעונה אחת. זאת מין מחלה כזאת, יעלה. את מאוכזבת – גם אכזבה זאת מחלה, כמו שתקוה ואמונה הן בריאות.”
“נכון, רפיק, זה הכּוֹל נכון, אבל…”
“חכי. אל תגידי כלום. לפני שנה לא האמנת שאחכה לך שנה. חיכּיתי. ואני מוכן לחכות עוד, אבל… את יודעת מה עכשיו המצב בארץ… בוודאי יפסיקו לנו את הלימודים עוד לפני סוף השנה… אולי אפילו בעוד שבוע או שבועים, מי יודע מה יהיה ולאן ישלחו אותנו.”
כמה משבים עזים של רוח רודפים זה את זה.
“יעלה, אמרי משהו, ילדה.”
“בבקשה. אני אומרת לא.”
“יעלה, אבל…”
“לא. לא, רפיק. ואל תשאל אותי למה. ככה. ועכשיו, בבקשה ממך, עכשיו…”
“חכי, יעלה. אל תגידי. יש לי עוד בקשה אליך. אני…”
שטף פתאום של גשם ניתך ארצה. הם רצים ונמלטים אל צריף־הנגינה. שם הם יושבים זה בצד זה על שק שעל הרצפה. הגשם מכה בגג ובשמשות, אך אור הירח עדיין מפכּה בחוץ. בפינת החדר משחיר הפסנתר כמין מפלצת שפּיה פּעור וחושֹף הרבה שיניים לבנות.
“יעלה, ספרי לי את תולדות חייך.”
“הלוא כבר סיפרתי לך הכּוֹל.”
“לא סיפרת לי הכּוֹל. סיפרת קטעים קטעים. ספרי לי עוד הפעם. מן ההתחלה. כל מה שאת זוכרת. עד היום.”
“ואתה לא תספר לאף אחד?”
“אבל יעלה, מה חשבת, שאספר?”
“ואם פעם תהיה לך חברה, ותאהב אותה מאוד מאוד, והיא תשאל אותך – ‘תגיד, בעצם, מה טיבה של יעלה זו?’ אז תספר לה?”
“לא.”
אור הירח נח לרגליה במקבילית צרה. פניה באפלה. רפי נשען בגבו אל הקיר ומביט בה. היא סומכת ראשה על ברכיה. בחוץ מכה הגשם.
יעלה נולדה בתל־אביב, בבית שהיתה לו גינה ירוקה. עכשיו גרים בו אנשים זרים. הבית נראה זקן, חכם וסלחן, קצת זועף ורוטן, ונדמה שהוא מיטיב לזכור כל מה שהתרחש בין כתליו ובין שיחי גינתו, ואך מעורמה הוא מעמיד פנים ששכח. לפעמים, כשהיא נוסעת העירה, עודנה עומדת לפני אותו בית ומביטה בו ארוכות, אבל אם יוצא אחד הדיירים הזרים ושואל אותה, אם היא מחפשת מישהו, היא מסתלקת בלי להשיב.
היתה לה אחות צעירה ממנה בשנה. אמא נסעה לחוץ־לארץ. לחוצלארץ רחוקה מאוד, שגדלים בה קני סוכר וגרים בה אינדיאנים, אינדיאנים ממש, עד היום, איפהשהו על יד אמריקה.
לעולם אינה כותבת משם. אבא כל היום עובד באיזה משרד. ומן הבוקר ועד הערב יעלה נמצאת אצל השכנה. אבא משלם לשכנה בשביל האוכל ובשביל העבודה, בכל זאת השכנה מדי פעם אומרת לשכנות האחרות, שמשהו לא בסדר. אבא אינו מפנק את יעלה לעולם. אם היא בוכה הוא מניח לה לבכות. בחיים, הוא אומר, צריך להתחסן וככל שמקדימים להתחסן הרי זה משובח. ילדי לא יהיו מפונקים, הוא אומר. אם נופל הכדור, עליה להרימו בעצמה, ואם נפלה הכפית בארוחת הערב, עליה לרדת מן הכסא הגבוה, להרימה, ולטפס בחזרה. בשבת, כשמטיילים לאורך חוף הים, על הטיילת, הולכים כל הילדים יד ביד עם הוריהם, רק יעלה הולכת לבדה. בחיים, אומר אבא, צריכים לדעת ללכת לבד.
פתאום באה אמא. יש לה כסף הרבה והיא גרה בבית מלון גדול, ובו פרוס שטיח ארוך בכל המסדרונות ויש בו שתי מעליות. שלוש בובות הביאה ליעלה וממתקים הרבה, לא בשקית של ניר, אלא בקופסאות נוקשות של קרטון, וכל סוכריה עטופה בניר־כסף ומונחת בתוך גביע ניר, כמו פרח קטן. כמעט שאיננה מדברת עברית, וכשהיא מתאמצת לדבר, המלים נשמעות מוזרות. היא מנשקת את יעלה נשיקות הרבה ולוחצת אותה היטב אל החזה שלה והחזה שלה גבוה ורך ומבושם בבושם אהוב וזר.
ורדה חולה. מזמן־מזמן נסעה לאנשהו וכשחזרה אמא, חזרה גם היא. איננה שוכבת במיטה, ואין לה חום, ומותר לה להתהלך ולשחק ולבקר בגן. מחלה קשה יש לה, שחולים בה כל החיים. לפעמים פתאום היא נופלת ומתעלפת. אז אמא מוציאה את יעלה מן החדר.
יעלה וורדה חברות טובות מאוד. בכל העולם כולו אין חברות טובות כמותן. ופעמים הרבה הן מתחבקות ולוחצות זו את זו חזק אל החזה, כמו שאמא לוחצת. פעם הן רואות איש אחד, ולו שפם גדול ובגדים אפורים ומוכתמים, והוא נושא על גבו סולם. את הסולם העמיד בבית המדרגות באותו בית עם הגינה הירוקה, שאבא גר בו.
“איש, מה אתה עושה פה בבית שלנו?”
האיש אומר שמסיידים פה, כל שנה לפני פסח מסיידים. מהר שתיהן רצות לפינה חשוכה, מתחת למדרגות, וחורטות את שמותיהן, מוקפים בלב גדול. שתיהן כבר גדולות ויודעות לכתוב את שמן. מעכשיו יבוא הסייד מדי שנה בשנה, וימרח שכבת סיד על שמותיהן. שכבה אחרי שכבה ימרח במכחולו, שנה אחרי שנה. בכול שנה תתווסף שכבת סיד. בכול שנה יעמיקו השמות יותר בתוך הקיר, יותר ישתכחו. כבר בתחילה אף אחד לא ידע עליהם, אבל אחר כך עוד יותר לא ידעו. בכול שנה יותר לא ידעו. בכול שנה יותר ישתכחו. אבל לעולם ישארו יחד. תמיד כשיעלה נזכרת בכך, משהו חונק אותה בגרונה, כאילו בלעת משהו גדול מדי.
פעם גילתה ורדה את הסוד לשני נערים בחצר, והנערים צחקו ואמרו, שלפני שמסיידים מגרדים את שכבת הסיד הישנה, ובוודאי כבר גרדו את השמות מזמן. באותו ערב יעלה בוכה בכי מר, וזאת הפעם הראשונה, שאבא מלטף את שֹערה. נכון שמגרדים, הוא אומר, אבל דווקא באותה פינה, מתחת למדרגות, לא מגרדים. הסייד אוהב לעבור מהר, וכשהוא חושב שלא משגיחים, אינו מגרד. אלא שהספק עדיין מנקר בה עד היום – האם השמות שם, או גרדו אותם?
אחרי כן ורדה מתה. יעלה כבר ילדה גדולה. לא כמו לפני שנים, כשאמרו לה שהיא גדולה, ובאמת עדיין היתה קטנה, אלא גדולה באמת. בכל זאת אין נותנים לה לראות את ורדה. אמא חוזרת ונוסעת אל אותה חוצלארץ רחוקה, ויעלה, שגדלה, כבר יודעת שזאת בראזיל. אבא מודיע לה, ליעלה, שבעוד שנה או שנתיים ישלח אותה לקיבוץ. לא בתור עונש. לשלוח לקיבוץ זה לא עונש. זה טוב בשביל החיים. מזה לומדים להתחסן. השכנה אומרת לשכנות שזה דווקא בסדר. הוא עובד כל היום, והוא איננו יכול לטפל בילדה שהולכת ומתבגרת. מלבד זה היא מזכירה לו את פלוֹרה וזה כמו מלח על פצעיו, ואני בכלל חושבת שהוא רצה בן. כל גבר רוצה גם בן.
זמן מה לפני שנסעה לקיבוץ קרה משהו. יעלה מליטה את פניה ומתחלחלת שעה שהיא נזכרת בו. היה שם, בחצר הבית, בגינה הירוקה, נער אחד, שתמיד משחק עם יעלה וחברותיה. הוא יודע להמציא כל מיני משחקים, ותמיד מסודר המשחק, שיצא לה לשבת על ברכיו. ופעם, כשיעלה יושבת על ברכיו, הוא אומר פתאום: “את יודעת, יעלה…” וצוחק צחוק רחב, בלי קול. וגם את דבריו אינו אומר בקול, אלא בלחש, ודווקא בגלל הצחוק והלחש יעלה רוצה לקום, אלא שהוא אוחז אותה בכתפה. אמנם כמה חברות עומדות לא הרחק משם ומשחקות בכדור, אבל יעלה מתביישת לצעוק לעזרה, ואחרי כן, כשהיא רוצה לצעוק, אינה יכולה להוציא הגה. כך הם נאבקים ונפתלים בשתיקה, והחיוך שעל פניו מתעקם והולך. היום בהיר מאוד. השמש צוחקת. החברות צוחקות וחוטפות זו מזו את הכדור. פתאום הכדור מתגלגל ממש לרגליו של אותו נער. כמה בנות רצות להביאו ורואות את יעלה עם הנער ההוא, ומיד הן פורצות בצחוק גדול. עד היום עומד הצחוק ההוא באוזניה.
ופעם, כעבור זמן, הלכה עם עוד כמה בנות לטייל על שפת הירקון. מתוך סקרנות הלכו – אמרו, שלפנות ערב ובערב רואים שם זוגות בין העצים ומסוכן שם לנערה ללכת לבד בערב. ושוב מופיע אותו נער ונטפל אליהן. לבסוף, כשכבר מחשיך, והן מתפזרות ללכת הביתה, הוא מזמין שתיים מהן, את יעלה ואת ציפּי אחת, לספר להן משהו, או להראות דבר מה – עד היום אינה זוכרת בדיוק מה. אחרי שהוא מקשקש דברים בטלים, הוא אומר שהוא רוצה לראותן עירומות, ובעד זה הוא מסכים, שגם הן תראינה אותו עירום, וזה כדאי להן, כי שוב לא תזדמן להן הזדמנות כזאת טובה. ובזמן שהוא מדבר, פתאום הוא מוריד את מכנסיו. כבר היה חשוך למדי, אם כי עדיין לא היה כל כך מאוחר, ובכל זאת…
לא ברור מה אותו נער סיפר אחר כך לכמה חברים שלו, אבל משהו הוא סיפר. היתה שם חבורה כזאת של נערים. בקצה הסמטה יש מגרש ריק, ושם הם יושבים תמיד בערב ונטפלים לבנות, שעוברות בסמטה. אומרים, שהם סוחבים אותן לחדרי מדרגות אפלים, או למקלטים, וסותמים להן את הפה וממשמשים אותן. אומרים, שכבר תפסו כמה בנות – את שולה, ואת רינה ואת עמירה… הן אומרות שזה סתם שקר. יעלה מפחדת פחד מוות לעבור שם בקצה הסמטה בערב. אבל תמיד כשהיא הולכת לבקר אחת מחברותיה, יוצא שהיא משתהה אצלה יותר מדי, וכבר החשיך קצת. פעם אפילו ממש רודפים אחריה, ויעלה מגיעה הביתה כל עוד נפשה בה. אחר כך הם מספרים שתפסו אותה, וכל החברות מאמינות להם… אפילו ציפּי.
אחרי כן באה לקיבוץ. את השאר רפי יודע.
“יעלה,” שואל רפי, “מכל זה יוצא, שעוד אף פעם לא היה לך עניין עם בחור, שבאמת… ש…”
הוא חש בתנועה של פניה ומשסע את דבריו.
“יעלה, עדיין לא סיפרת לי את הכול. אני בטוח. היו עוד.”
“מה היו עוד?”
“את יודעת למה אני מתכוון. היו עוד מאורעות, או עוד בנים, או עוד עניינים… אינני יודע איך לקרוא לזה.”
יעלה מנידה ראשה בעיפות.
כמובן, היו עוד. פעם, למשל, נער אחד הזמין אותה לטייל לחורשה. כן, זה היה כאן, במוסד. על שמו לא צריך לשאול, ממילא לא תגיד. הלכו. ודיברו…
“חכי. הוא אמר לך, שהוא רוצה שתהיו חברים?”
“לא.”
“הוא סתם רצה להתעסק?”
“לא. באמת, רפיק, אל תשאל והנח לי לספר בשקט. אתה רואה, חבל שהתחלתי לספר לך. דיברנו על דברים לגמרי כלליים… שום דבר על עצמנו… הוא רק אמר, שיש לי שֹיער יפה ועיניים יפות… הוא היה היחיד שאי־פעם אמר לי דברים כאלה, לכן אני זוכרת אותם. את השאר שכחתי. דיברנו. ישבנו על ספסל קטן, שהיערנים התקינו על יד מפל המים. ופתאום הוא אומר: ‘בואי נתנשק פעם.’ התנשקנו.”
הגשם חדל ואך טיפות בודדות עדיין מכות בגג וענפי האילנות שבחצר מרשרשים ברוח. שולי הבד המכסה את הפסנתר נעים לאיטם. מקבילית אור הירח כבר רחקה מרגליה של יעלה. בתוך הדומיה הכבדה נשמעים פתאום כמה צרצורים צרודים של צרצר, אי שם, בפינה רחוקה של הצריף.
“תמיד חשבתי עד אז,” אומרת יעלה בקול אטום, אל תוך שערה המליט את פניה, “שכּשמתנשקים רק מניחים שפה על שפה. אבל הוא תפס את השפתיים שלי בשפתיים שלו ומצץ אותן, ואחר כך… באמצע, פתאום לגמרי, דחף אותי מעליו ואמר: ‘פוי, כל זה גועלי’. ומבלי להגיד עוד מלה הוא קם ומסתלק, ועוזב אותי לבד על הספסל ההוא. אחר כך הלכתי הביתה המומה. זאת היתה הפעם היחידה שהלכתי לבד בחושך ולא פחדתי. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו. לפעמים אני מביטה בו בגנבה, לראות אם איננו מביט בי. איננו מביט אף פעם.”
היא מרימה את ראשה ומסלקת את שערה לאחור.
כן, והיו עוד אחדים. מדי פעם מישהו היה מנסה להתקרב, כל אחד על פי דרכו. אחד תמיד היה משתדל לשבת על ידה בסרטים, ואחד ניגש אליה ושאל: “אַתּ רוצה סוכריה, יעלה?” פעם ישבה כאן, בצריף הנגינה, וניגנה עד שעה מאוחרת. וכשהיא יוצאת את הצריף, כמעט היא נתקלת באיזו דמות שמגיחה לקראתה, ושואלת בקול רפה: “יעלה, את אוהבת אותי?” ויעלה אומרת לתוך החושך: “לא.” ובורחת. עד היום איננה יודעת מי זה היה.
“מאז, כל מי שמנסה להתקרב אלי דוחה אותי,” מסיימת יעלה. ואחרי שתיקה היא מוסיפה: “ואחרי כן באת אתה.”
“יעלה,” אומר רפי, “את זוכרת – פעם, כשהיינו קטנים ותמימים, כשרק באת לקיבוץ, שיחקנו ברופא. הבטחתי לרפא אותך מן הפחד מפני החושך. סיפרת לי את כל מה שחשבת, כל מה שהעיק עליך, ואני חושב שקצת זה הועיל לך.”
“זאת היתה תקופה נפלאה, רפיק.”
“את רואה? הבה נשחק שוב באותו משחק. שוב אהיה הרופא שלך. עצמי את עיניך, ואמרי לי פשוט וישר כל דבר שעולה על דעתך.”
“לא, רפיק. אז יכולת לשחק ברופא. עכשיו אינך יכול.”
“למה?”
“אתה יודע למה.”
“ננסה, יעלה. נראה.”
שוב יעלה מרכינה את ראשה לברכיה. שוב שֹערה השחור גולש על פניה. שוב קולה נשמע אטום.
“הוא אמר” ‘עזוב, היא עוד קטנה מדי…’ ועכשיו גדלתי. מה היה אומר עכשיו? דווקא אז כל כך רציתי שיאהבו אותי. שיחבקו אותי חזק… ועכשיו, שגדלתי… עוד הוא ועוד הוא… ועכשיו פתאום הוא אחד שרוצה לדעת מה אני חושבת… יפה… אומר לו בדיוק מה אני חושבת… אני חושבת, שעוד מעט ינסה לחבק אותי… אני מרגישה, איך הוא נושם בכבדות… בוודאי הוא חושב, שאני אומרת כך, מפני שאני רוצה, ואילו באמת היה חושב כך… זהו הרגע… או שיקום עכשיו, וילך ויעזוב אותי, או ש… כשנפרדנו אז, על יד השער, הייתי מאושרת, כל היום שלמחרת הייתי מאושרת, אבל…"
“אם ככה, יעלה, אני רוצה שתהיי מאושרת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעמים הרבה.”
הוא אוחז בעורפּה. יעלה מסיבה אליו את פניה. שֹערה השחור נחצה ועיניה סוקרות אותו, גדולות ואפלות. רגע קצר ואין סופי רפי חש, איך נצמד אליו הגוף החם והרך, איך נענות לו שפתיה הלחות. שֹערה עדיין רטוב מהגשם. רפי אוחז בה בשתי כתפיה ומכסה בנשיקות את פניה ואת שֹערה.
“שתהיי מאושרת… עוד… ועוד… ועוד…”
יעלה הודפת אותו מעליה, מפנה לו את גבה ומליטה פניה.
“לא, לא, לא,” היא לוחשת. “לך, הנח לי. לא ניפגש עוד אף פעם, אף פעם, אף פעם… הרי ידעתי, ידעתי מראש שכל זה יבוא ככה.”
שוב עולה קול הצרצר… צרצור… צרצור… ועוד צרצור… בחוץ משתכשכים זה בזה הענפים המרשרשים ברוח.
יעלה קמה, מתקנת את שֹערה, מחליקה את חולצתה, ואומרת בקול שליו וצלול:
“די, רפיק. עכשיו לך. השאר אותי פה. ובבקשה ממך, הנח לי, כי לא נוכל להיפּגש עוד.”
רפי מביט בה רגע ארוך ופונה ללכת.
בחצר עומדות שלוליות. נטפי מים תלויים בצמרות העצים ועל עלעלי השיחים ובגבעולי העשבים. העננים נסעו הלאה, אל הרי הגולן, השמים קרים ובהירים, והירח יוצק כסף חי לשלוליות והרוח מטיפה כסף חי מן העצים. בשלוליות רוחשת אדוה. פה ושם מתפתלים פלגים קטנים ועכורים משלולית לשלולית. הסהר מציץ משלוליות הרבה. כשנחה הרוח פניו שליוות, וכשנדים הענפים פניו מתחלחלות.
רפי מהלך בחצר הדמומה והמכסיפה. בחזהו צורב משהו – לא כאב מעורפל, אלא חי וממשי כּכוויה. כמו חוט גמיש וצמיג, שאין לנתק ולהתיר, קושר את ליבּו ואת ריאתו ואת קיבתו ומושכו לרוץ ולחזור לאותו צריף אפל, אל הפסנתר המוזר והצרצר הצרוד, ואל הנערה היושבת שם, לרוץ אליה, לתפוס אותה בכתפיה, לאמצה ולחבקה וללחצה ולנערה, ולהגיד לה בשפת הזרועות ובשפת השפתיים ובשפת המלים, במפורש ובמגומגם, עד שתשיג זאת ותבין: “אבל הביטי יעלה, הביטי־הביטי, ילדה, הכול כל כך פשוט, כל כך ברור, הרי שנינו רעבים, אני לך כמו את לי. נהיה מאושרים. הזמן ירפא את הפצעים. נחיה הווה כזה, נחלום על עתיד כזה, ששום עבר לא יפריע לנו…”
החוט מושך ומושך. אך רפי מוסיף ללכת בחצר המכסיפה, עם הרוח התועה, המשירה את טיפות הכסף החי מן העלים.
תלמה ואורי 🔗
“תניא, הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו לששת ימים. ומאותה שעה ועד עכשיו מהו עושה? יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני. ואם קלה היא בעיניכם, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. ואם תאמרו שתמיד עולה הדבר בידו, אינכם אלא טועים. ואם דוגמאות לכך חסרות לכם, חלילה, אין לכם אלא להסתכל בתלמה ובאורי, כי אין לכם כל אילוסטראצי”ה, איור בלעז, טובה הימנה לכשלונו המביש שבמדור השידוכים… מה אומר ומה אדבר… כמעט מוטב שאשיר (אני מתכוון, כמובן, לשיר המעלות)… אחדות כזאת של ניגודים… אפילו בשביל הדיאלקטיקה בכבודה ובעצמה זה יותר מדי…" אלה, בערך, דברי הפרשנות שמשמיע גדי, כשנודע לראשונה שתלמה ואורי מטיילים יחד.
“איכה נפלת משמים, הילל בן שחר! איכה צריך עכשיו לסמוך אותך באשישות ולרפד אותך בתפוחים… הבחור היחיד בקבוצה (חוץ ממני, כמובן) שעד עכשיו לא נודעה עליו שום רכילות ראויה לשמה! אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים לפנות שחר, נעלמים אצלנו אחרוני הרווקים וכלים ביגון דומם… כולם נשא הרוח, כולם סחף אור הירח… ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב… בלי שום קרני שכנה…”
אורי רחב ומוצק ופניו זרועים בהרות שמש בודדות. שערו שחור, קצר וסומר, וראשו, הגדול מעט יתר על המידה, תדיר נטוי קדימה, כמתכוון לנגח קיר סמוי. גם ידיו ארוכות מן הרגיל, ובשעה שהוא ממהר ללכת (כלומר, תמיד כשהוא מהלך) הן חותרות בצדדיו בעוז. כשמספרים לו הלצה, אורי צוחק לעתים, צחוק קצר שבטוב לב, ולא מפני שנהנה. ולא מפני שהוא תמים עד כדי שלא יבין את העוקץ; גדי בדקהו כמה בדיקות, ונמצא שהוא יכול להסביר בדיוק מה היה צריך להיות כאן מצחיק. אבל אף אחד מאלה שמכירים את אורי כבר שנים הרבה, עוד מן הסיר שבבית הילדים, כמאמרו של גדי, אינו יכול להעיד, שראה אותו פעם בוכה. גם לא בגן הילדים, כשהיה נופל ונחבל, כשהחובשת היתה מזריקה לו זריקה, או כשילד בוגר ממנו גזל מידיו את הכדור. כאבים היה מקבל בשיניים הדוקות, בקללות או בבעיטות, שהיה מבעט באוויר. מהשפלות היה מנסה להתעלם במשיכת זוויות הפה, אך אם תכפו ותקפו עליו, היה מתפרץ בהתפרצויות של זעם־פתאום, מהן נתיראו כאחת הילדים והמטפלות. אותה שעה אורי סורט, מושך, נושך, זורק, יורק, שובר, רוקע, רומס – הכול ללא דמעה. כעבור זמן הוא נרגע, זוויות פיו נמשכות כלפי מטה, הוא מהדק את שיניו ונפנה לדרכו ולמלאכתו. לעולם יש לו מלאכה העומדת לפניו ומצפה לשכלו ולשריריו. לעולם הוא ממהר לאנשהו, ממהר – בצעד כבד ואיטי, כשראשו נטוי קדימה וידיו משוטטות בעוז בצדדים. אף פעם אינו משחק במשחקי ריצה או בכדור. לכגון אלה שוב אין מזמינים אותו. אך כשבאים להקים בתי קש במתבן, כשמעמידים מלכודות לציפורים, כשבונים סוכות כשמלקטים מסמרים ישנים, מישרים אותם ומשתכרים כסף לקופת הקבוצה – אז אין שני לאורי.
ותלמה? אין להכחיש, שהיא יפה והיא יודעת זאת היטב. היא תמירה ואינה נופלת בקומתה מן הנערים הגבוהים שבקבוצה, אף על פי שאלה כבר בני שבע־עשרה ומעלה. גזרתה דקה, דקה כל כך, שהיא נראית שבירה וגמישה כאחת, ובכל הצופה בה, בן שבע־עשרה ומעלה, מתעורר הרצון לבחון מקרוב, פעם אחת, לפחות, את שבירותו וגמישותו של גו זה. פניה מאורכים ועורה שחום. ריסיה ארוכים וכהים. ומתחתם צופות לצדדים עינים שחורות ושולחות מבטים ארוכים ובוחנים ושואלים: “אולי אתה, סוף־סוף, מבין אותי?”
תלמה איננה נערה קלילה, שכל מחשבתה ללכוד בחורים ברשתה. אמנם, אין להכחיש, בעית הבחורים מעסיקה אותה ביותר, אבל המטריד הוא דווקא בכך, שנדמה לה תמיד, שאין מבינים אותה כראוי, שמקדישים תשומת לב מופרזת לגזרתה, בלי לתת את הדעת על הלב הפועם בה ועל הנפש המתגלמת בה.
תלמה כבר נתנסתה, כמובן, בכמה נסיונות, כמו כל בנות הקבוצה, ובכל זאת ספק, אם זכתה כבר לנשיקה של ממש, כלומר… אמנם היו נשיקות, אך היה כרוך בהן חסרון־מה… עוזי, למשל – פעם, בליל שבת בשעת הריקודים, הוא משגיח בתלמה, שהיא עומדת לה מן הצד, ושולחת סביבה את מבטיה מצועפי הריסים. הוא ניגש אליה ונעמד על ידה כבמקרה.
“לא רוקדת, תלמה?”
“לא. אינני מסוג אותן בנות, שיכולות לרקוד, כשאין להן מצב רוח בשביל זה.”
“והערב אין לך מצב רוח?”
“אתה לא רואה?”
עוזי בולע את התוכחה בשתיקה של רגע.
“אז למה יש לך מצב רוח?”
“אני לא כזאת, שאלך לדבר על דבר כזה באמצע חדר האוכל בזמן שרוקדים.”
“אנחנו יכולים לצאת החוצה ולטייל קצת,” אומר עוזי. עדיין אין לו נסיון רב בכל הנוגע לנערות, והמעט שיש לו מצטמצם במעשי קונדסות: עוד בחיפה, בבית הספר הקודם, היו מקיפים את אחת הבנות בפרוזדור, מושכים לה בצמות או מנסים לדחוק אותה אל בין מעילי החורף העבים שבמלתחה. אחרי כן היו מצפים קדורנית לנזיפתו החמורה של המנהל, לאיום ההוצאה מבית הספר, והיו נודרים נדר לעשות זאת להבא ביתר הצלחה מחוץ לכתלי בית הספר.
תלמה תולה בעוזי מבט ארוך:
“בשביל מה אתה רוצה לטייל איתי?”
“נו, בשביל שתספרי למה יש לך מצב רוח.”
“אז תצא אתה מן הדלת ההיא ואני אצא מכאן, ואתה יכול לחכות לי על יד השער למגרש הספורט. אני לא רוצה שיראו אותי יחד איתך.”
כשהם נפגשים ליד השער, אומרת תלמה:
“אני לא אחת מאלו, שהולכות לספר על עצמן הכול סתם ככה לכל אחד שבא במקרה, אבל אם כבר שאלת, אז אגיד לך: מפני שכולם חושבים עלי מי־יודע־מה. ותדע לך, שכל בחורה צריכה מישהו שיבין אותה. כאן רק שמים לב, אם מישהו מצליח בלימודים, או מתבלט בעבודה, או שהוא מוצא לעצמו הרבה חברים. אבל לנפש אף אחד לא שם לב, אל תגיד לי כלום. אני יודעת שככה זה. אתה בדיוק כמו כולם. זהו. ויותר מזה לא נמשיך. אינני רוצה ללכת איתך כל כך רחוק. כאן אנחנו יכולים לשבת קצת, אם אתה דווקא רוצה, אבל לא יותר מחמישה רגעים. אתה בכלל לא יכול לתאר לך, מה זה לחיות במקום, שאף אחד לא מבין אותך, ואף אחד לא מעריך אותך, ושכולם חושבים שאני טיפשה ומכוערת ואף אחד לא מסתכל עלי… אני לא שייכת לאותן בנות שאכפת להן אם מסתכלים עליהן או שחשוב להן אם הן יפות או לא… אבל כשאף אחד, אף אחד…”
עוזי נבוך מן הדמעות הלא־צפויות.
“אבל תלמה,” הוא אומר, “מה את סתם מדברת שטויות? איך את יכולה להגיד שאת מכוערת? להפך! את דווקא די יפה. או אפילו שאת טיפשה – אני חושב שגם זה לא כל כך נכון. שמתי לב, שלפעמים, אם את רוצה, את גם יכולה להיות די פקחית. ואני דווקא חושב, שהרבה מאוד היו מוכנים להבין אותך. אני, למשל, מוכרח להודות, שאת בהחלט מוצאת חן בעיני…” כבר בלאו הכי עמד במבחן סבלנות קשה למדי; הוא מניח יד על כתפיה ומנסה למשוך אותה אליו, כדי להוכיח לה את הבנתו באופן מוחשי. אך לפתע הוא חש משהו צורב על לחיו ושומע באוזנו משהו מצלצל. גדי מתאר מעמד זה באריכות, ומקשטו בכל הפרטים, לקול גיחוכם של כל היושבים עימו במושב הליצים, ועוזי מעיר, שלא לפי כבודו להכחיש דיבות כאלו, הקלוטות מן האוויר.
“על זה יכולתי לענות כמה וכמה דברים, בעניין טיב האוויר,” אומר גדי. “נניח למשל, שהיה זה אוויר־ערב־ירח קריר, שנושב בסביבות מגרש הספורט, ובו מרחפת ציפור קטנה, שגילתה לי את הסוד? אבל שלא לסטות מן הנושא: משהו, אמרנו, צורב ומצלצל, משהו וחריף, חלק, תמציתי… משהו, הייתי אומר, שיש בו מן האומנות הגדולה – מירב הבטוי בממעט האמצעים. המאכּסימום במינימום בלע”ז. אבל באותה פתאומיות־בלתי צפויה, באותו הולם־הפתעה בו אנחנו פוגשים לפתע ביצירת אמנות גדולה באמת, ובמאמר מוסגר עלי לציין, שגם בתחום החינוך יש יצירות־אומנות, וזו היתה יצירת פאר חינוכית, מעין פואמה פדאגוגית בלע"ז, חשה גם תלמה משהו חלק וצורב ומצלצל ותמציתי, ועימו, מסונן בין שיניים הדוקות ובחצי קול, היא שומעת את דברי הפרשנות לאותה יצירת־מופת:
“זהו! שתלמדי לקח!”
עוזי מרפה מכתפיה ואוחז בעורפה ובשֹערה. תלמה זוכה בנשיקה נוספת, אחת המעטות שבחייה הקצרים. עוזי יוצא בנשיכה ובסריטה. המערכה מסתיימת בנאום של תלמה על אופיים של הבחורים, שכל כוונתם אינה אלא לנצל, ועוזי משיב, כשעודנו מתנשם בכבדות, שגם הבחורות נהנות מן הנשיקות בדיוק כמו הבחורים, ובאותה הצלחה אפשר ומר שהן־הן המנצלות, וכן ידוע, הוא מוסיף, שנשיקות וחיבוקים וסטירות לחי הן התרופה הבדוקה יותר להסטריה.
אכן – תלמה כבר זכתה לאי־אלו נשיקות, אך קשה לשפוט אם הכינוי ‘נשיקות של ממש’ הולם אותן.
על כן גדי ושאר הבחורים רואים משהו עליז ומשעשע בשידוכו המוצלח של אורי, ומרבים בניחושים, כיצד קם זיווּג מוזר זה. בדרך כלל תולדותיהם של רוב הזוגות שבחברת הילדים דומים, אם מעט ואם הרבה. תחילה מחליפים מבטים ארוכים, עד שברור לשני הצדדים שיש משהו. לעיתים, לעיתים רחוקות, אמנם, גם משוחחים כמה שיחות קצרות, חסרות תוכן ורבות משמעות, עד שמגיעים לשלב שבו ‘פונים’, על פי רוב במכתב קטן או בפתק, שמניחים בתיבת המכתבים או בתא שבארון חדר־השינה, ולפעמים גם בעל פה, לרוב בשעת מסיבת־ליל־שבת או אחרי סרט, ומכאן מגיעים אל אותה שיחת־התגלות ראשונה, על פי רוב על המשעול היורד אל הגיא, שלולא אילמותו הטבעית והמצערת, יכול היה לספר לנו רבות בעניין זה.
אבל, מסביר גדי, לא יתכן שכך היה הדבר אצל אורי. כל שאר בחורי הקבוצה כבר נלכדו פעם ברשתה של תלמה, מי לרגע ומי לימים (גדי אינו מפרט נושא זה), אם כי רובם לא היגיעו לנסיונות מרים ומרחיקי לכת כזה של עוזי. לרוב נסתיימו הדברים בתחום המחשבה והדמיון, ומצאו בטויים רק במבטים ארוכים, שהחליקו למלוא אורך גזרתה התמירה של תלמה, השבירה והגמישה, מבטים, שכל נערה, שהיתה פעם בת שבע־עשרה ומעלה, מכירה אותם די והותר.
לא כן אורי. עיניו החומות יש להן לרוב מבע סתמי ואדיש של הסתכלות שליוה. הן עשויות, אמנם, להתכווץ באופן בלתי ניכר ולהידלק ברשף של התעניינות מרוכזת ושל אהדה בוחנת, ברגע שהוא רואה טרקטור העובר בחצר, ומנסה לשער מאין, לאן ולֹשם מה הוא נוסע; אך לא תלמה ולא שום בת אחרת מבנות הקבוצה לא זכתה מעולם אף באחד מן המבטים האלה. כל הדיבורים על כך, שלפני שנתיים התאהב אורי, כביכול, בבת אחת מן הקבוצות הבוגרות, שמעולם לא נרמזה שום רמז על כך ממעריצה הצעיר, לא היה להם על מה לסמוך. יתכן, מסביר גדי, שזהו עיקר קסמו של אורי: אדישותו השליוה היתה התגרות מתמדת בעיניה ארוכות הריסים של תלמה, אתגר לדו־קרב, שבו המנצח מן הבחינה האחת הוא המנוצח מן הבחינה האחרת.
לאמיתו של דבר החל העניין כך:
באחד הימים לפנות ערב חוזר אורי מעבודתו שבמוסך המכונות, לבוש בגדי עבודה כחולים־כהים, מדוהנים ומאובקים, המשרים תחושת בגרות, תבונה וכוח. הוא עולה לחדרו, פותח את תאו שבארון, כדי ליטול משם את ‘בגדי הערב’ ולחזור ולרדת למקלחת. אבל בתוך התא, מעל לבגדים, במקום בולט ביותר לעין, מונחת מעטפה. רק לפני שלוש שעות, כשהלך לעבודה, הכניס אורי את בגדי הערב לתא, ואז טרם היתה שם. אורי זורק מבט מהיר בשאר דיירי החדר, בגדי, בעמוס ובתלמה, השוכבים על מיטותיהם וקוראים, מכסה על המעטפה בבגדיו, ויוצא. תלמה בעצם איננה גרה בחדר זה, אבל לעיתים היא באה לבקר את עופרה, אפילו כשעופרה איננה בחדר. כשאורי ניגש לארון, תלתה בו מבט ארוך ומצודד. ריסיה הארוכים ונחיריה הדקים רטטו מעט.
אורי ממהר אל הכיתה שבקצה המסדרון: באותה שעה שלפנות ערב היא ריקה מכל לומד. על המעטפה כתוב:
"לאורי.
תשנא אותי, אורי, אבל אל תלעג לי!"
מלים אלו אינן כתובות בכתב יד, אלא באותיות קטנות ומפוכחות של מכונת כתיבה. בוודאי מכונת הכתיבה שבמזכירות, שכל אחד יכול לגשת אליה בהפסקת הצהריים ובערבים, ולטקטק בה בשתי אצבעות. אורי קורע את המעטפה. בתוכה נתון פתק קטן, מקופל ארבעתיים. אך אין שום חתימה. תחילה אורי הופך את הדף לכאן ולכאן, אחרי כן הוא קורא:
"ידי שלוחה
אך אייךָ?
האקרא, אתחנן:
קחני אליך?
"ליבי שתי ידיים.
מסביב מבוכה.
גאוותי מנצחת.
אהבתי מר בוכה."
ותו לא. ככל שהוא חוזר וקורא בכתוב איננו מגלה בו דבר נוסף.
שעה קלה הוא יושב במקומו, קופץ וקם, מהלך בכיתה לכאן ולכאן, חוזר ויושב, קורא את הפתק שני ושלישית, ותוחבו לבסוף אל כיסו, אך גם אחר כך הוא נשאר לשבת. וכעבור רגע הוא שב ומוציא את הפתק ומציץ בו.
השיר מוכר לו מאין שהוא. אולי הועתק מתוך ‘שירת רחל’? הוא מושך בזווית פיו: חוכמה גדולה, להעתיק שיר של מישהו אחר! רותי פעם קיבלה ספר זה, שירת רחל, בצרוף הקדשה וקטע של שיר, מאחד ממעריציה הרבים. בגאווה רבה הראתה לכולם את ההקדשה ואת השיר שחובר לכבודה, עד שרפי גילה שזהו קטע שהועתק מתוך הספר.
אורי ניגש לשולחנה של רותי ומפשפש בין ספריה ומחברותיה, עובר במהירות על שורותיהם הראשונות של כל השירים הקצרים שב’שירת רחל' ולבסוף הוא מחזיר את הספר למקומו באכזבה: כנראה השיר מקורי. כתוב במכונת כתיבה. סתם בשביל לעורר סקרנות. ואין לך מושג, לכל הרוחות, ממי זה יכול להיות.
בעצם… זהו מכתב אהבה! כלומר… כן… זאתומרת… קיבלת מכתב אהבה! ממש! ובכן, זהו, בסך הכל? ועל זה מדברים וכותבים כל כך הרבה? כעת עולים לפניו פניהן וגזרותיהן של כמה בנות, בעיקר מן הקבוצות הצעירות, שושנה, זאת הבלונדית מקבוצת נחשונים… רינה… הצחקנית… אולי… בשרו של אורי סומר וכמו זרם חשמל חולף לאורך חוט השדרה שלו. הוא מבליט את לסתו התחתונה, ואחרי כן מניד את ידו:
“שטויות במיץ!”
למעשה יש לו, לאורי, מושגים מעורפלים למדי בעניין היחסים עם בנות. הוא יודע, שיש זוגות בחברת הילדים, בעיקר בין חברי הקבוצות הבוגרות, ואלה מבלים בצוותא שעות הרבה, בקיץ – למעלה, בחורשה, ובחורף, בימי הגשם, באחד המתבנים. כשהם חוזרים בשעות מאוחרות מדי ונרדמים בשעורים שלמחרת, קורא להם המחנך ל’שיחה פרטית', ואפשר לראות איך הוא יושב איתם ארוכות על הדשא שלפני חדרו. לפני שנים, כשנערי קבוצת סלע עדיין היו צוציקים, היו בולשים בלילות אחר זוגות כאלה: היו מתגנבים אל אחד המתבנים, ומדליקים לפתע פנס חשמל. אור הפנס מגשש בפינות האפלות… הלב פועם עד צווארך… בבשרך אתה חש רגש מתוק ומדגדג… מאחר שמתברר לגיבורים הצעירים שאין איש במתבן, פגים המתיחות והפחד, ובו במקום יוצאים במחול־תזזית. אחרי כן הם מתביישים קצת בפני עצמם, ביחוד מאחר שהדבר נודע במוסד, מראים להם באצבע וצוחקים להם: צוציקים, קטנים וסקרנים, שעדיין אינם מבינים כלום בהוויות החיים!
יש זוגות שיוצאים בשעה שמונה או תשע, וחוזרים רק בחצות, ולעיתים גם מאוחר יותר, וכבר נמצאו זוגות שחזרו רק להתעמלות הבוקר. מה מעשיהם שם, בחורשה או במתבנים, במשך זמן רב כל כך? מה כבר יכולים לעשות? בהתחלה בוודאי מדברים. אבל על מה יכולים לדבר כל כך הרבה? נניח, אפילו, שאינם חברים באותה קבוצה; אז הם יכולים לספר זה לזה כל מה שאירע בשיעורים ובעבודה, ומה היה בשיחת הקבוצה, ואיזו פעולה היתה עם המדריך, ואיזה ספר לקחו בספריה… כל הדיבורים האלה יכולים לקחת, לכל היותר, שלושת רבעי השעה. ניתן להם אפילו שעה. אחרי כן בא זה, שאורי קורא לו בינו לבין עצמו מזמוזים, וישראל, בשעה שערך פעם שורת שיחות של הבעיה המינית, קרא לו ‘יחסים ארוטיים’. לכל זה ניתן להם, נניח, חצי שעה לכל היותר. כמה זמן, לכל הרוחות, אפשר להתחבק ולהתנשק? טוב, נוסיף להם עוד חצי שעה – אבל מה, לעזאזל, הם עושים ביתר הזמן?
אורי, שנבוך לעיתים רחוקות כל כך, שרוי בעניין זה במבוכה ממש.
עוד זמן רב הוא מוסיף לשבת בכיתה, כשהמכתב בידו.
פתאום תלמה נכנסת לכיתה, אורי מסתיר את הפתק במהירות ומוסיף לשבת במקומו, מביט אל נקודה סמויה ואינו רואה דבר. תלמה ניגשת אל ארון הספרים, נוטלת ספר, עוברת אל מקומה שליד החלון ומתחילה לעסוק בסידור המחברות שבתא־השולחן. מזמן לזמן היא בוחנת את אורי במבט ארוך.
שתיקה.
תלמה: מה אתה יושב כאן עם הבגדים שלך, אורי?
אורי: מה?
תלמה: שאלתי, למה אתה יושב כאן עם הבגדים.
אורי: אני לקחתי אותם בחדר.
תלמה: את זה הרי ראיתי. שכבתי שם על המיטה של עופרה וקראתי. אבל מה אתה יושב איתם כאן?
אורי: כי אני הולך ל’קלח.
תלמה: בכיתה?
אורי: לא, במקלחת.
תלמה: באמת? אז למה את יושב כאן? אוי, אורי, הרי אתה מבולבל לגמרי!
אורי: אני בכלל לא מבולבל, רק את שואלת שאלות כאלו. את לא יכולה ל’בין בעצמך, שאני הולך ל’תקלח?
תלמה: כן, אבל לא מובן עוד למה אתה יושב כאן.
אורי: (בכעס) כי הייתי צריך לראות משהו בתא שלי. (קם, נוטל את בגדיו ופוסע אל הדלת.)
תלמה: אורי, תגיד – מצאת מכתב בתא שלך?
אורי: (משנה לפתע את כיוון הליכתו, כאילו אך רצה ליטול ספר מן הארון. תוך הליכה, כלאחר־יד) כן.
(שתיקה)
אורי: (מחטט בין הספרים) איך את יודעת על המכתב?
תלמה: ראיתי איך שמו אותו.
אורי: מי שם אותו?
תלמה: את זה אני לא יכולה ל’גיד.
אורי: (בקול צרוד) למה? (משתעל).
תלמה: כי הילדה ש’ביאה אותו ביקשה 'מני שלא ל’גיד לך.
אורי: איזו ילדה?
תלמה: הרי אמרתי לך כרגע, אורי, ש’בטחתי לה לא לספר לך.
אורי: (צרוד) למה? (הוא משתעל).
תלמה: כי היא בכתב ו’תחננה לפני עד ש’בטחתי לה.
אורי: למה היא לא רצתה?
תלמה: אני יודעת? היא בכל אופן בכתה לפני עם דמעות בעיניים. אתה בטח לא אוהב אותה.
אורי: איך היא יודעת?
תלמה: היא בטח מרגישה.
אורי: איך היא יכולה ל’רגיש?
תלמה: אולי לפי זה איך שאתה מדבר איתה.
אורי: הרי אני לא יודע מתי אני מדבר איתה.
תלמה: באמת חבל.
אורי: מה – דיברתי איתה בזמן האחרון?
תלמה: את זה אתה צריך לדעת.
אורי: (בכעס) אז אמרתי לך הרי שאני לא יודע.
תלמה: אז גם אני אמרתי לך שזה חבל.
(שתיקה ארוכה, אורי מחטט בארון הספרים, תלמה עוסקת בסידור מחברותיה.)
אורי: שיממי, תלמה, את מוכרחה ל’גיד לי מי זה.
תלמה: תנחש.
אורי: ואם אני אנחש – את תגידי לי את האמת? את נשבעת?
תלמה: כן.
אורי: אולי – אולי זו שושנה מ’נחשונים'?
תלמה: היית רוצה שזאת תהיה היא?
אורי: (בכעס) לא הייתי רוצה כלום. הייתי רוצה לדעת מי זאת. זאת היא?
תלמה: אז תגיד לי אם היית רוצה שזאת תהיה היא.
אורי: רגע, אולי זה בכלל את. תגידי, זאת לא את?
תלמה: היית רוצה שזאת אהיה אני?
אורי: (עובר לצידו השני של השולחן, מקום שם יושבת תלמה.) תלמה, תפסיקי עם השטויות. אני מוכרח לדעת ממי זה. תגידי לי אם זה את או לא.
תלמה: אתה חושב שאילו זה היה ממני הייתי מדברת איתך ככה?
אורי: אינני יודע איך היית מדברת איתי, רק…
תלמה: (משסעת את דבריו) חבל.
אורי: תלמה, עזבי שטויות, את מוכרחה ל’גיד לי.
תלמה: אורי, עזוב שטויות, אתה מוכרח לנחש.
אורי: (נפנה הצידה בכעס) לכי לעזאזל!
תלמה: טוב, אשתדל.
אורי: עם בחורות בכלל אי אפשר לדבר.
תלמה: ואיך היית מדבר עם בחור?
אורי: עם בחור לא היה צריך לדבר הרבה. הוא תיכף היה מבין מעצמו את הענין.
תלמה: אז אותה ילדה בטח גם היא חשבה, שבחור תיכף יבין מעצמו את הענין.
אורי: (נעמד מאחורי גבה. בכעס) זה את כתבת, תלמה. תגידי, זה את כתבת? אני יודע. שום ילדה אחרת לא היתה שמה את המכתב כשאת רואה.
(שתיקה)
אורי: (נפתע ונבוך מאד).
(שתיקה ארוכה מאד).
תלמה: אתה מתפלא מאד, אורי?
אורי: כן
תלמה: קיווית לקבל את זה מילדה יותר יפה?
אורי: לא קיוויתי בכלל לקבל מכתב כזה.
תלמה: אבל אחרי שקיבלת? חשבת שזה מבחורה יותר יפה ממני?
אורי: לא
תלמה: אורי, תגיד כבר משהו. עכשיו אתה יודע ממי זה, אז תגיד דבר מה. אני רוצה שתדבר איתי בגלוי לב.
(שתיקה)
תלמה: למה אתה לא אומר כלום, אורי? אתה רוצה אותי?
אורי: כן.
תלמה: אבל אתה לא אוהב אותי. אילו היית אוהב אותי, אף פעם לא היית מדבר איתי ככה.
(שתיקה)
תלמה: אז למה אמרת שאתה רוצה אותי, אם אתה בכלל לא אוהב אותי?
אורי: אני רוצה שתהיה לי חברה. ואת דווקא מוצאת חן ב…
תלמה: אתה חזיר! רק אתה יכול לדבר ככה! אף בחור אחר לא היה אומר דבר כזה.
אורי: אולי.
תלמה: טוב שאני לפחות מכירה אותך עכשיו! (בורחת מהכיתה.)
בימים הבאים תלמה תולה מבטים ארוכים באורי וברגע שהוא משגיח בכך, היא מפנה ממנו את פניה בזעם. ואורי – נדמה לו שבייש את עצמו ללא תקנה, ביחוד שניסה לנחש, ומיד פתח בשושנה, הנחשבת לנערה היפה ביותר שבחברת הילדים. יתר על כן כבר החל לנקר במוחו הרעיון, שהינה גם לו תהיה חברה וכל הכרוך בכך, וכיוון שהחל – שוב קשה לאורי להיגמל ממנו. כשמגיע הערב, וביחוד ערב שירח גדול מאיר בו, אין אורי מצליח עוד לגמור כשורה את שעוריו, להמשיך בעיונו השיטתי בספר ‘מנוע המכונית והטרקטור’, או לשבת בחדר הקריאה ולדפדף שם בחוברות של ‘השדה’. אינו מוצא עוד טעם בשיחת רעים, שעה שמתכננים יחד טיול הגון בימות הקיץ (אם רק ירשה זאת מצב הביטחון בדרכים), אינו נמשך אחר הויכוחים הסוערים על הצעת החלוקה או מעשי הטרור. ברגע שהוא יוצא את חדר־האוכל לאחר ארוחת הערב, דומה עליו שהזמן נמשך עד אין סוף ובכל שהוא פונה, בכל שהוא עוסק – אינו מוצא מנוחה. לרוב הוא פותח בישיבה בכיתה, אחרי כן הוא נודד – שלוש וארבע פעמים באותו ערב – אל חדר הקריאה וחזור לכיתה. באחד הערבים – לא יאומן כי יסופר – אורי נשאר יושב לבדו בכיתה בשעה מאוחרת מאד, ומנסה את כוחו בכתיבת שיר. אמנם השיר נשאר בן חמש שורות בלבד, אך עצם הדבר שאורי מתחיל בכתבה…
את השיר הבלתי נשלם כתב בכתב־יד גדול, מהיר ועצבני, על פיסת ניר תלושה ממחברת:
אני רוצה אותך.
ואַת תהיי שלי.
אני אכבוש אותך בשתי ידים.
אני רוצה לתת לך את כולי.
אני רוצה לשאת אותך עלי כפים.
את שתי השורות האחרונות מחק מיד, מחיקות אחדות, מוגדשות, ואת השאר מחק אחר כך, בקו אחד חפוז. בראש הדף, על פני השורות הראשונות, כתב באלכסון: לעזאזל. לבסוף קרע את הפתק לקרעים רבים וזרקם לסל.
ההפוגה נמשכת שבוע.
בערב שבת אורי מוצא מכתב שני בתאו, באותה שעה ובאותן נסיבות שבהן מצא את הראשון, ומושך מטה את זוויות פיו: באים מלוכלכים מסככת המכונות ומוצאים מכתב אהבה בין בגדי הערב – מה רבותה יש כאן? מתרגלים. בחדר אין איש, ואורי קורא את הדף מיד, כשהוא יושב על הארץ, לפני הארון.
“אורי,” כותבת תלמה, "אתה בכלל לא ראוי למכתב הזה, ובעצמי אני מתפלאת למה שאני כותבת לך אותו. הרבה דמעות שפכתי בגללך, בחורשה הלכתי, ואת כל העצים הרטבתי בדמעות כמים. כי אתה רימית אותי ושיקרת אותי בצורה גועלית. לא תארתי לי שתהיה חסר־לב במידה כזו. כעת טוב, שלפחות אני מכירה אותך. אמרת לי שאתה אוהב אותי, אבל זה איננו נכון לפי כל התנהגותך איתי. עכשיו אני יכולה לכתוב לך, מלב פצוע וכואב ושותת דמעות, ששוב אינני אוהבת אותך בכלל אלא להפך. אני שונאת אותך והלואי שיכולתי כבר בכלל לא לראותך אף פעם. אל תנסה עוד לכתוב לי שום מכתבים, כי לא אקרא אותם. ואם אתה רוצה להגיד לי משהו, אני רוצה לראות שתמצא את העוז לעשות את זה בעל פה והיום במסיבה אהיה על השביל שיורד לואדי כשיתחילו הריקודים. ואל תחשוב שאתה יכול לבוא לשם ולהתחיל איתי משהו כי אני לא אתן לך לנגוע בי ואולי בכלל לא אבוא ואני מצטערת מאד שבכלל כתבתי את המכתב הזה ואני חושבת שלא אשלח אותו בכלל.
המאוכזבת ממך בכל חום לבבה –
תלמה."
כשפותחים בריקודים אורי יוצא את חדר האוכל. כל שעת המסיבה השימה עצמה תלמה שאיננה מביטה בו. עתה היא מסתכלת בשעון, פעם וכעבור דקה – עוד פעם, ועוד פעמים הרבה, עד שעוברות אותן חמש דקות, שכל נערה צריכה לאחר לפגישה, לפי עצת ‘עולם האישה’.
אורי לא הרחיק ללכת. כעבור כמה צעדים הוא חוזר על עקבותיו, נעמד מאחורי החלונות, ומתבונן בתלמה.
הוא רואה היטב, כיצד היא מביטה בשעון מפעם לפעם. כשלבסוף היא יוצאת ופונה אל המשעול, אורי מתגנב אחריה, ועל פניו בת צחוק של אושר ושל גאווה. בצעדים חרישיים הוא פוסע מאחורי צריף קטן ומתחבא בתוך שיח סבוך, שממנו אפשר לצפות היטב אל הפרצה שבגדר התיל. תלמה ניצבת שם, ומיתאר קומתה התמירה מצטייר יפה על רקע גוש הסלע, שהיא נשענת עליו. מדי פעם בפעם היא מקריבה את פרק ידה אל עיניה ומדשדשות ברגליה. אורי ממתין והחיוך אל שפתיו. כעבור שעה ארוכה תלמה מנתקת עצמה פתאום מן הסלע ופוסעת כמה צעדים במעלה המשעול ואז מופיע אורי.
שניהם נעצרים. רגע של שתיקה.
תלמה: אז ובכן אני רואה שבאת בכל זאת.
אורי: כן.
(שתיקה).
תלמה: אני בכלל מתפלאת עליך, שהעזת לבוא.
אורי: גם אני מתפלא שאת באת.
תלמה: אני באמת לא חשבתי לבוא. וגם אחרי שראיתי איך שיצאת, היססתי עוד הרבה זמן, אבל חשבתי שאולי בכל זאת יש לך משהו להגיד לי, אז הלכתי.
אורי: תראי, תלמה, אני חושב שלא מצאת לך בי את המתאים לרומנים. אני בחור הרבה יותר מדי פשוט ומעשי לדברים כאלה. אמרתי לך, שאני רוצה שתהיה לי חברה, ואת מוצאת חן בעיני, ואני חושב שאם נלך יחד זה יהיה טוב גם לך וגם לי. אבל אינני מוכן הרבה להתלבט סביב זה. אם את רוצה ללכת איתי – אז טוב. ואם לא – תגידי לי פעם אחת ודי. אני בטח אוכל להתנחם ולהתגבר. ואז אין צורך לכתוב שום מכתבים, ובכלל לא לדבר על שום דבר.
תלמה: אבל אתה לא אוהב אותי.
אורי: אינני יודע בדיוק מה זה לאהוב. את מוצאת חן בעיני.
תלמה: אני צריכה אדם שיבין אותי.
אורי: אז טוב. תנסי איתי. אולי אני אבין אותך.
תלמה: לא. אתה לא תבין אותי אף פעם.
אורי: אז כנראה אין מה לעשות, ואת צריכה למצוא לך בחור אחר.
תלמה: אבל אני לא אדם כמוך, שבכלל לא מתחשב בזולת. אם מישהו אומר שהוא זקוק לי, אז אני לא אגיד לו כמוך, שזה בכלל לא אכפת לי.
אורי: זאת אומרת שנוכל ללכת יחד?
תלמה: אם אתה דווקא רוצה וכל כך זקוק לי, אז אני מוכנה ללכת איתך קצת, אבל שיהיה ברור לך, שמצידי זאת לא שום חברוּת, ושתעיז רק לנגוע בי.
אורי: מה?
תלמה: אמרתי, שלא תעיז לנגוע בי.
אורי: אני אשתדל. אבל אם מישהו מאד מוצא חן בעיני, אז קשה לי לא להראות לו את זה בכלל.
תלמה: ואני כל כך מוצאת חן בעיניך?
אורי: כן.
תלמה: למה?
אורי: כי את בחורה יפה מאד. יש לך שֹערות שחורות וארוכות, ויש לך גוף נהדר, ואת גבוהה מאד, הינה – נדמה לי אפילו שאת קצת יותר גבוהה ממני.
תלמה: עזוב אותי. אתה רואה – אתם, הבחורים, שמים לב רק לגוף.
אורי: כי את הנפש שלך הרי עוד אינני מכיר. אם תתחילי לספר לי משהו על עצמך, אז אכיר אותך יותר טוב.
תלמה: אתה בכלל לא חושב שאני יפה. אתה סתם מדבר ככה בשביל להחניף לי. אני יודעת יפה מאד, שכולם חושבים שאני מכוערת וטיפשה, ושאף אחד לא מחבב אותי…
אורי: את לא צריכה לבכות בגלל זה, תלמה. אינני מאמין שמישהו חושב ככה.
תלמה: כן, כן, כולם. וגם אתה.
אורי: אילו הייתי חושב ככה, הרי לא הייתי רוצה ללכת איתך.
תלמה: זאת אומרת, שאתה רוצה ללכת איתי?
אורי: כמובן.
תלמה: אבל תגיד לי גם למה.
אורי: כי אני זקוק לחברה ואת מאד מוצאת חן בעיני.
תלמה: אתה רואה, אתה חושב רק על עצמך.
אורי: ובכן, אני חושב גם עליך. גם את זקוקה לחבר.
תלמה: למה אתה חושב שאני זקוקה לחבר?
אורי: נו, ברור, בשביל שיבין אותך. כנראה שעד עכשיו מעט אנשים אהבו או הבינו אותך.
תלמה: בטח, אורי. אבא אהב תמיד יותר את אפריים. אני חושבת, שבכלל לא רצה אותי. שמעתי פעם, במחסן הבגדים, בזמן תיקון־גרביים, שדיברו ואמרו, שכל הגברים בעצם רוצים שהילד הראשון יהיה בן. אז בטח גם אבא היה מאוכזב ממני שנולדה לו בת. וגם אמא יותר אוהבת את אפריים, והם קוראים לו המון שמות־חיבה – רימי, ואפי, ופרויקה ומוקי וצוקי, ולי – אף אחד. ‘תלמה’ ודי. ועוד נתנו לי שם לא יפה כזה… ובחופש אמא תמיד רוצה, שאסדר לה את החדר, ואחרי כן אפילו לא אומרת לי תודה. אתה יודע, אורי, שמעתי פעם, שלפני שהתחתנה עם אבא, הלכה אמא בכלל עם בחור אחר. שמו גם כן היה אורי, אבל את שם המשפחה שלו שכחתי. ואחרי שאמא עזבה אותו בגלל אבא, עזב את הקיבוץ. הוא גר עכשיו איפה שהוא בתל־אביב, והוא רווק עד היום, וזה הכל בגלל אמא. אז לפעמים אני חושבת… אני בטוחה, שהוא לבד נורא ועצוב לו… אז אני חושבת, לפעמים…
“מה אומר ומה אדבר?” אומר גדי. “אפילו לשיר לא כדאי. נניח להם, לאורי ולתלמה שיסתדרו ביניהם. ואפשר לשער, שבמשך זמן מה, על כל פנים, יתנהל הכול כשורה. אמנם אסור לנו להתפלא אם ייוודע לנו, שביום מן הימים יקבל גם אורי את סטירת הלחי שלו, או אם נשמע שתלמה מחזרת אחרי עוזי, שהקסימה עוד בערב הראשון. אבל מה לעשות – ככה זה. לא נוכל לחסוך מהם קצת תעיה וכמה טעויות במשעול שיורד לואדי ובשאר משעולי החיים. בשביל לרכוש השכלה שלמה צריך לבקר גם קצת בשעורי ערב. אחרת נכשלים בבחינות. מלבד זה אני מציע, שלאות עידוד והשתתפות בצער ובשמחה, נציע לאורי את המיטה שלו, שימצא את הכול מוכן, כשיבוא לישון. מה השעה עכשיו? כבר רבע לשתים־עשרה? ומתי הם ייצאו לטייל? בשמונה? מה הם עושים שם כל כך הרבה זמן, לעזאזל?”
הבית והעולם 🔗
ביום שרר חום כבימות הקיץ, אבל לפנות ערב גוברת הרוח, ובפאתי מערב, מעל למדרונות אבו־שושא, נראים בשמים פסים אדומים, ארוכים וקלילים כפלומת נוצות. במוסד כבר גמרו לאכול את ארוחת הערב, אבל עדיין משחקים בכדור סל על מגרש הספורט. דמדומי בין השמשות מרחפים באוויר.
על אחד הדשאים שלפני הבנין הגדול יושבים כמה מחברי קבוצת סלע, שטופים בשיחה.
“בכל אופן לא הסברת לנו, למה התאנחת קודם אנחה שוברת לב כזאת, שו־שו,” אומר גדי. “הרי שנינו: אנחה שוברת חצי גופו של אדם. עוד אחת כזו, ואהיה שבור לגמרי.”
עופרה מביטה בו בעינים גדולות ומחייכת חיוך נוגה.
“נזכרתי שאנחנו נעשים גדולים. עוזא, ושזאת השנה האחרונה שלנו במוסד וצריך להתחיל לערוך תוכניות לעתיד…”
“נו אז מה?” קופצת רותי. “זה יהיה נהדר: נערוך נשף סיום גדול, נגיד יפה שלום ותודה לכל המורים, ואחר כך…”
“כן, באמת – מה אחר כך? זה מעניין.”
“אתה, עוזא, שתוק. אחר כך נהיה באמת גדולים. נוכל להתחיל לשחק באבא־אמא, אבל יותר ברצינות מה שבגן. לוא תיכף היינו זקנים, שו־שו, היה לך מה להאנח. אבל למזלנו עוד יש משהו באמצע.”
“לא בגלל זה התאנחתי. היינו קבוצה מלוכדת. ועכשיו מתחיל כל אחד ללכת בדרך שלו. תחשוב פעם, עוזא, כמה זמן לא כתב אף אחד ל’ספר החיים'. והרי אמרנו, שזה יהיה היומן המשותף שלנו.”
“קודם זה היה יומן, וכתבו כל יום. אחר כך נעשה שבוען, וכתבו כל שבוע. עכשיו, אחרי שעבר שלב של חודשן הוא הולך ונעשה שנתן. אין כאן מה לעשות, שו־שו. זאת ההתפתחות. וטוב שזה לא להפך. אילו היה מתפתח מיומן לשען ולרגען…”
“אתה מכל דבר עושה צחוק, עוזא. אבל לי זה כואב. כבר שנה לפחות, שלא ישבנו יחד כמה חברים, ודיברנו על משהו יותר אישי ואינטימי.”
“שטויות,” מפטיר אורי. “יש גיל שזה בא מעצמו, ויש גיל שמעצמו זה נמאס.”
"מה זה ‘שטויות’? אתה לא חושב שצריך לערוך פעם כמה ברורים? כל אחד
הולך עכשיו בדרך שלו – מניין לנו שהוא הולך בסדר? כל אחד עורך לו את תוכניותיו שלו – ומה יהיה הסוף? כשנבוא לקיבוץ מיד נתפרק שם לגמרי – כל אחד לחדרו ולעסקיו."
“אז מה את רוצה? שנתחיל להשתפך?” שואל רמי.
“אני רוצה שנחליט איך נסיים את השנה. וכבר עכשיו, כדי שיהיה לנו פנאי להכין משהו גדול – מפעל ששוב ילכד את הקבוצה. ואני מציעה לערוך שיחות על עתידו האישי של כל אחד: נשמע מכל חבר מה תוכניותיו. נדרוש מכל אחד להצהיר במפורש שילך לקיבוץ. אם מישהו יחלוק על זה – נתווכח איתו. נברר לנו גם איך אנחנו צריכים לחיות בקיבוץ, על מה להילחם שם, מה לחדש בו? ולאור זה גם נבדוק מה קיבלנו במוסד ומה עוד חסר לנו, ונערוך לנו תוכנית השתלמות לעתיד, לאחר גמר הלימודים. ואם נצא עוד לשנת הכשרה אחת באיזה קיבוץ צעיר – צריך לתכנן גם שנה זאת.”
“זה היה נאום נהדר, שו־שו,” אומר עמוס ומחייך מאוזן עד אוזן. “שמעתי שאתמול, בישיבת ועדת הקבוצה, נאם ישראל בדיוק אותו דבר, מלה במלה.”
“נו אז מה? אמרתי שאני המצאתי את הכול? אלו באמת הצעות של ישראל. ובמקום שתמיד יבוא הוא ויציע הוא רוצה הפעם שאנחנו נלחם ונעביר את התוכנית הזאת בקבוצה. ואתה טיפש מטופש.”
“זה נכון שישראל הציע להכין בסוף השנה ערב שכולו פרי היצירה שלנו?” שואל רפי.
“יש לו הצעה נהדרת, אבל… זאת אומרת… זה קשה מאד לבצע. הוא מציע לחבר מסכת ולקרוא לה ‘הנעורים’ ולתאר בה את כל הבעיות והלבטים… הוא רוצה שאנחנו נחבר את הכול – את המלים ואת המוסיקה, את התפאורות ואת התנועה. נשתף את כולם. כל אחד יגיד את הרעיונות שלו. קודם – איך כל אחד מחפש את דרכו שלו – שירת סולו, ריקוד־יחיד, אחר כך – תמונות מן העבודה, מן הלימודים, משהו מסוגנן, בין ריקוד לתמונה חיה – קצת דיבור, תנועה בקצב… אחר כך – איך מתגבשת הקבוצה, איך צומחים האידיאלים של עולם הנעורים… ומסיימים ב’תמונה חיה' גדולה, או במקהלה מדברת מלווה בתנועה…”
“זה יכול להיות יפה מאד.”
“אתה איום, עוזא. על הכול אתה מוכרח לצחוק?”
“אבל שו־שינקה! אני נשבע לך: לא צחקתי. אני באמת חושב שזה יכול להיות יפה. אבל קורה לי כמו לרועה עם הזאב: כבר בכלל אסור לי להיות רציני.”
“אתם מקדימים מכה לתרופה. אם האנגלים באמת יפנו את הארץ ויהיה תוהו ובוהו, נצטרך להתגייס, וזה יפתור אותנו מכל הדאגות איך לסיים,” אומר עוזי.
“לא יהיה כלום,” בטוח אורי
טוב, אני לא אומר שתיכף יהיה משהו," אומר עוזי. “אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה כל כך מהר שקט בארץ, ויתכן מאד שעוד יחברו לנו למסכת הנעורים שלנו פרק שבכלל לא חשבנו עליו. ואז נקבל הכשרה לגמרי לא־צפויה.”
באוויר מזמזמים יתושים וסנוניות מנמיכות טוס. במגרש הספורט צועק מישהו: “הנה, מוישלה, הנה אַנ־דינַךּ.” בשמי המזרח עולה גוון של לילך.
לפתע פורץ קולה הבהיר של רותי:
“מה זה חשוב איזו! העיקר שנהיה באיזה מקום חדש ונעשה קצת חיים. נסתובב בארץ, נשחק קצת ברובים וביריות ויהיה לנו…”
“… מם־מם עם שפם עצום, ונורא־נורא חבוב וחברמן…”
“אתה, עוזא, שתוק! בטח שהוא חבוב. טוב, ואחרי שנה־שנתיים חוזרים לקיבוץ, מתחתנים, עושים ילדים… ככה זה כשגדולים.”
“את עם המם־מם החבוב והמשופם?”
“בטח. אלא עם מי חשבת? איתך?” רותי צוחקת ובתנועת ראש חיננית היא מסלקת את השֹיער האדמוני שצנח על מצחה.
גדי סוחט דמעה גדולה מעינו, זורקה אל פיו, בולעה בדי־מאמץ, מעווה את פניו, לוחץ על בטנו וצונח ארצה. בכך תם הטקס. גדי מתיישב ומתאנח.
“למה אתה מתאנח?” שואלת רותי ועיניה הירוקות מרצדות. “הרי אמרת שאנחה שוברת חצי גופו של אדם. עוד אחת כזו…”
2. 🔗
במדרון הגיא מקיפה גדר תיל את גבעת המוסד. בשבועות האחרונים הכפילוה למלוֹא אורכה. רק במקום שבו עובר המשעול, הותירה בה פרצה צרה. לא הרחק מאותה פרצה עומד צריף קטן, ולו חדר אחד בלבד. לפניו מוריק דשא של יבלית. מדרומו עומד שיח רימון סבוך, ובצפונו כבר מציצים עליהן של כמה רקפות שהקדימו את הגשם, הודות למים שישראל משקה אותן מדי יום.
כמחצית השעה לאחר אותה שיחה שעל הדשא, רפי מתדפק על דלתו של הצריף.
ישראל שכוב על מיטתו ומעיין בספר. מאחורי ראשו דולקת מנורת קיר קטנה. הוא יחף, לבוש אך מכנסיים וגופיה. איננו קם, רק מפנה את פניו מספרו ותולה בנער מבט שואל.
“אני רוצה לדבר אתך על איזה ענין. ישראל. יש לך פנאי עכשיו?”
“בבקשה. שב!”
רפי יושב ושותק רגע.
“הענין הוא… הרי נגמור השנה את המוסד… בכל זאת צריך לחשוב מה יהיה אחר כך… ואני בעצם הייתי רוצה להמשיך ללמוד… אז בענין זה באתי להתיעץ איתך.”
ישראל נוגע בספר שלפניו ומחליק את אחד העמודים.
“אז מה אתה רוצה ממני?”
“רציתי רק להתיעץ איתך.”
“כן.”
“אני רוצה ללמוד רפואה. זה לימוד ממושך מאד. לפחות שש שנים, אחרי תעודת הבגרות. אבל אני הרי רוצה ללכת לקיבוץ, ולהגיע אליו צעיר ככל האפשר – אחרת אחזור בן עשרים ושמונה, ואמצא את כל החברים שלי כבר נשואים עם ילדים… וזרים לי לגמרי. לוא יכולתי לסיים בן עשרים וארבע, נניח, זה לא היה נורא כל כך. אצלנו הרי לא מקבלים תעודת בגרות, כי לא הכירו בשיטות הלימוד שלנו. ולפי התוכנית אנחנו צריכים ללכת בשנה הבאה להכשרה, לפני שנחזור כל אחד לקיבוץ שלו. אם אלך להכשרה הזאת – אני מפסיד שנה. ובינתיים אספיק להתרחק מכל הלימודים, ועד שאתכונן לבחינות הבגרות – אני מפסיד שנה שניה.”
בחוץ החשיך כליל. במגרש הספורט נשתתקו הקריאות. בדרך העוברת לפני חלון הצריף נשמע דשדוש רגלים יחפות וקול מחוספס אומר: “כמעט אין שם מים, והאטמוספירה קלושה, והטמפרטורה מתחת לאפס, והקרינה הקוסמית… אז איך אתה רוצה שיהיו שם בני אדם?” ולעומתו טוען קול גבוה וקפריסי: “אז איך אתה מסביר את התעלות? הלוא צילמנו אותן בטלסקופ צילום ממש?” והרחק מן הבנין נשמעת הקריאה: “עמוס, ע–מוס, ימח שמך, אתה לקחת את המנדוֹלינה שלי? איפה שמת אותה?”
“ובכן?”
“ובכן – אני רוצה להתכונן כבר השנה לבחינות הבגרות, ולעבור אותן עוד לפני סוף השנה, ואחרי כן, ישר מן המוסד, אמשיך לאוניברסיטה, ובזה אחסוך שנתיים ואחזור יותר מוקדם לקיבוץ.”
“אם אינך רוצה להפסיד זמן, מוטב לך לעזוב את המוסד מיד וללמוד את ה’שמינית' בעיר. זה יחסוך לך את המאמץ להתכונן לבחינות.”
ישראל מסיר את משקפיו ומנגבם בתשומת לב.
“אבל אינני רוצה לעזוב,” נעלב רפי. “אני רוצה לסיים עם הקבוצה שלי.”
זבוב מזמזם ברשת החלון, צונח על גבו, מתהפך וממריא, נחבט ברשת וחוזר וצונח. מישהו בחצר שר: “טוּמבּי איש־חופים, הלך למרחקים…”
“אז מה אתה אומר, ישראל?”
“מה זה חשוב מה אני אומר?” ישראל נוטל את הספר.
“ומה אתה חושב תאמר הקבוצה?”
“מה אני חושב? אינני חושב, אני בטוח.”
“ואם כן תאשר הקבוצה את התוכנית שלי?”
“תבין, ישראל, אני רוצה ללכת בשם הקבוצה, ולרכוש ידיעות למען התנועה והקיבוץ.”
“אם יהיה צורך בכך, הקיבוץ כבר ישלח אותך.”
“אבל למה להפסיד את השנים הטובות ביותר, למה לוותר על…”
“כבר היו הרבה אנשים לא פחות טובים וכשרוניים ממך, שויתרו על תוכניותיהם למען התנועה, והיו רבים שהתנועה ויתרה עליהם כשלא רצו לוותר על תוכניותיהם. לולא היו חברי התנועה יודעים ‘להפסיד’ את השנים הטובות ביותר ואת האנשים הכשרוניים ביותר – היום לא היו לך לא קבוצה, לא תנועה, לא קיבוץ, ואני מעז לומר שגם לא היה ישוב עברי מסוגל לחיים ולהגנה.”
רפי נושם נשימה עמוקה:
“או שאתה כל כך… כל כך… לא מסוגל להבין, או שאינך רוצה. אתה תקוע באיזה עקרונות מאובנים מימי העליה השלישית, מלפני עשרים שנה. אז באמת היה צריך לחייב כל אחד ללכת לקיבוץ. אז – אילו היו מוותרים לאחד – באמת היה מתפורר הכול. רבים היו סטודנטים, רבים בני־טובים, שהוריהם יכלו לאפשר להם ללמוד. ורבים למדו ורצו להמשיך. אז באמת היו צריכים להתאכזר ולהוציא מן התנועה כל מי שלא הלך לקיבוץ. אז לקיבוצים לא היה מה לאכול והם נאבקו על עצם קיומם. לא היה צורך במהנדסים וברופאים, אפילו לא במורים. את כל זה אתה לא צריך לספר לי. די שיננו לנו את זה ב’פעולות'. אבל עכשיו נשתנה משהו. ושולחים מן הקיבוצים אנשים שילמדו הוראה, ועוד מעט יצטרכו גם מהנדסים ורופאים. ואני אינני אומר שאני יותר כשרוני מאחרים, אלא אני רוצה ללמוד, ויש לי האפשרות. ואינני רואה בכך סתירה לתנועה, להפך. ולך אין כל הבנה לזה… ובכלל היית צריך לדבר איתי בצורה אחרת. אם אתה חושב שאינני צודק, אתה יכול להתווכח איתי בצורה אחרת. אם אתה חושב שאינני צודק, אתה יכול להתווכח איתי, לשכנע, ליעץ. בשביל זה באתי אליך. ובמקום זה אתה שוכב לך וקורא בספר ומתייחס באדישות גמורה לכל הבעיה הזו, שבשבילי היא גורלית. כבר הרבה שנים אתה המחנך שלי, ואני מכבד אותך ואינני משלים עם צורת הדיבור הזאת מצידך. אבל אתה כנראה אינך רוצה להבין אותי.”
רפי פונה אל הדלת. על הסף הוא נעצר עוד הפעם ואומר במאמץ גדול: “אינני מסוגל להמשיך עכשיו בשיחה זאת, ונדמה לי שגם אתה לא. אם נרגיש פעם,שנוכל לברר הכול באופן שקט וחברי – אז אולי נמשיך ונסיים.” ולאחר שפתח את הדלת ויצא, הוא מסתובב ומוסיף: “ובכלל, כל השיחה הזאת היתה אכזבה גדולה מאד בשבילי.”
אם כי הוא משתדל לסגור את הדלת בשקט, בכל זאת היא נסגרת ברעש, כאילו
טרק אותה בכעס.
3. 🔗
“אני מוכרח לנסוע מחר לחיפה, אורי.”
“שמע רפיק, אולי תדחה את הנסיעה ליום? אנחנו מגייסים מחר את כל הצוציקים לגן־ירק, וצריך שכמה חברה גדולים יעבדו איתם.”
“לא, אורי, זה עניין דחוף. ואני מוכרח לנסוע ישר אחרי השיעורים, כדי שאספיק לחזור עד הערב.”
“רגע… כמה שבתות מגיעות לך?”
“שבע. עבדתי שעות נוספות בתיקון מפזרת הזבל.”
רפי חושש מאד, שאורי ישאל משהו על מטרת הנסיעה, ולמה היא דחופה כל כך, אבל אורי רק מתגרד בקודקודו, מפטיר “מילא” חלוש, ורושם לרפי את השבת המבוקשת.
למחרת דופק רפי על דלתו של אביו.
לפני שנים עבד אביו בקיבוץ צעיר, שאדמותיו מסולעות, ורפי הקטן היה מקשיב לסיפורי אבא, איך מכשירים שם את הקרקע, איך עוקרים את הסלעים בטרקטורים ענקיים, איך מפוצצים אותם ואיך מסקלים, והיה חולם שעוד יזכה שגם האבא שלו, שהוא בלי ספק אחד האבאים הטובים שבעולם, יחדל להיות רופא, וישב כל אחד הטרקטורים, כשם שכבר עכשיו הוא משתתף בקומזיצים, משיג בעורמה תרנגולות מן הלוליניות, ומתנהג כאחד משלנו. אבל כעבור שנים אחדות העבירה אותו קופת החולים העירה.
לאביו הפסקת צהרים עד ארבע. רפי מוצא אותו על הספה, מיושן, בלא משקפיים, ולפניו העגולים והטובים הבעה ספק זועפת ספק מגוחכת.
אבא קם, משפשף את עיניו, נושק לרפי על מצחו ומחייך בעיפות.
“יפה שבאת, בן. קיבלת חופש?”
“לא, אבא, באתי רק לכמה שעות. רציתי להתיעץ איתך בענין דחוף.”
האב מתישב, מרכיב את משקפיו ושוב נעשה דוקטור גלר. הוא מדליק סיגר עבה וריחני ומביט בבנו בחיבה ובתשומת לב.
“כן, בן. דבר.”
אני רוצה להמשיך ללמוד, אבא. אני… זאת אומרת, אחרי שאגמור את המוסד. אני רוצה לעמוד בבחינות הבגרות ולהכנס לאוניברסיטה. הייתי רוצה…" – וכאן רפי נבוך משום מה – "… ללמוד רפואה. זה לא עומד כמובן בסתירה לחיי קיבוץ.
אני רוצה להיות רופא בקיבוץ. אני מתעניין מאד בבני־אדם… הייתי רוצה לבחור לי מין מקצוע כזה, שיביא אותי במגע איתם…"
“יפה מאד, בן. נוכל לדבר על כך. למה, בעצם, העניין כל כך דחוף?”
“כי… ישבנו על הדשא, וערכנו תוכניות לעתיד… ופתאום הבנתי שאני צריך להזדרז – אחרת לא אספיק להתכונן לחומר הבחינות.”
“לבחינות בכל אופן אפשר להתכונן, בן. זה עדיין אינו מחייב אותך לשום דבר.”
“אבל הקבוצה צריכה לאשר את התוכנית, וזה כל העניין. דיברתי עם ישראל. אבל הוא חושב בקאטיגוריות של העליה השלישית. הוא בכלל לא רצה לשמוע. הוא אומר, שהקבוצה בוודאי לא תאשר את התוכנית, ואז תהיה לי הברירה להיכּנע לפני דעת הקבוצה, או שיוצאו אותי מן התנועה. על זה רציתי לשמוע מה דעתך.”
דוקטור גלר מפריח עשן מן הסיגר.
“זאת שאלה רצינית, בן. אני שמח שאנחנו מבררים אותה. אבל שאלות רציניות לא טוב להכריע על רגל אחת. הרי בכל אופן יש לך עוד די הרבה זמן עד לגמר השנה, נכון?”
“כן, אבא,” אומר רפי בקוצר רוח, “אבל אני מוכרח לדעת זאת כבר עכשיו, אחרת לא אספיק להתכונן ואפסיד שנה או שנתיים. ולא נעים להישאר תלוי ככה באוויר… אני רוצה לדעת: או כן, או לא. אם אפסיד שנתיים, אחזור לקיבוץ רק בגיל עשרים ושמונה… כל החברים שלי כבר מזמן יהיו נשואים, ואפילו עם ילדים… יערכו אצלנו עוד מעט שיחות שקוראים להן ‘שיחות אישיות’ וידברו על עתידו של כל אחד, וכל אחד יצטרך להצהיר, אם הוא חושב להצטרף לאחד הקיבוצים, ולאיזה. אם יסרב, ינסו להתווכח איתו ולשכנע אותו, ואם לא יצליחו יוציאו אותו מן התנועה.”
“אני מבין, בן, אני, מבין,” ממלמל האב. “אבל אם אתה בא אלי ומעמיד את השאלה כך, בוודאי כבר חשבת בעצמך, וקבעת לך איזו עמדה, נכון?”
“זהו כל הענין, אבא, שאינני יודע איזו עמדה לקבוע לי. אני רוצה ללמוד. ובכל זאת אינני רוצה שיוציאו אותי.”
“אולי תסביר לי יותר, בן, בענין ‘ההוצאה מן התנועה’. כרוך בכך איזה טקס מבייש, או מה?”
רפי עוצם לרגע את עיניו ושותק זמן מה. אחרי כן הוא נושם ומעביר יד על מצחו.
“זאת בכלל איננה הבעיה, אבא. כן טקס או לא טקס – לא זה החשוב. אינני מסתכל על זה מבחינת האי־נוחות או האי־נעימות. כבר קרה פעם, שערכו מפקד, והורידו למישהו בפומבי את העניבה ואת הסמל… אבל כל זה לא היה אכפת לי, אילו הייתי בטוח שאני בסדר מבחינה רעיונית… יש לי בתנועה עשרה דיברות, והדיבר הראשון הוא: ‘השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה’. זאת אומרת, שכל אחד חייב להיות אמיתי עם עצמו. כל דבר שהוא רואה לנכון – הוא חייב לעשות. וכל דבר שהוא חושב שאיננו נכון – הוא צריך להלחם בו. שלא תהיה אצלו תהום בין מחשבה למעשה. לכן – אילו הייתי בטוח שאני צודק, לא הייתי נבהל משום טקס.”
“אתה מתכוון לומר, שמבחינה עקרונית־רעיונית אולי התנועה צודקת?”
“כן. אבל זאת איננה רק שאלה עקרונית. התנועה בשבילנו הרבה יותר מאשר סכום של רעיונות או של עקרונות. זה… זה משהו שכל החיים שלנו קשורים בו… כל החינוך שקיבלנו היה בשם התנועה. את כל הערכים היינו רגילים לבחון לאור קנה המידה: מהי עמדת התנועה בענין זה? וכשכתבנו יומנים, והתלבטנו: איך האדם צריך לחיות, איך אני צריך להיות, אל מה עלי לשאוף, איך עלי להשיג זאת? – היינו בטוחים, שיש תשובה חד־משמעית לכל השאלות האלו, ושמה – התנועה. וכמה משחקים שיחקנו בלילות, איך חפרנו במערות, טיילנו טיולים, שוחחנו, שרנו, רקדנו, הכינונו מסיבות… איך צריך להתאהב? אהבה שומרית. איך לקשור קשרי חברות? חברות שומרית. איך נחנך את ילדינו? חינוך שומרי. איך נתלבש, איך נצחק, איך נבכה? סגנון חיים שומרי. ואחר כך, כשבחרו בי למדריך, הייתי מביא את דבר התנועה לחניכים שלי. מאז אני מסמל להם את התנועה, אפילו אם כבר גמרתי את ההדרכה. מה יגידו הם אם ישמעו שאני המדריך שלהם, הוּצאתי מן התנועה?”
“אני מבין, בן, אני מבין,” אומר האב. “אבל אולי תסביר לי: ממה, בעצם, נובעת התנגדותם להמשך הלימודים?”
"זהו קו כללי, אבא, שנתווה מתוך עצם התפתחותה של התנועה. הבט, אבא, אתה צריך לקחת בחשבון, שהיום כבר יש מעל למאה וחמישים קיבוצים, ובהם כבר יש מעל לעשרים וחמישה אלף נפש. הם תנועת השיתוף הגדולה ביותר שהיתה בהסטוריה, והם הגשימו הלכה למעשה אידיאלים מימי הנביאים והאיסיים, שגם אפלטון וכל האוטופיסטים שאפו אליהם. הם הוכיחו לעולם ששיתוף ברכוש הוא בר ביצוע, ומבחינה זאת יש להם חשיבות הסטורית עצומה להתפתחות החברה בעולם. ובשביל הארץ? הם כעת גרעין הישוב. כל בסיסי האמונים של הפלמח בקיבוצים. כל הנקודות בחבל ההר – הן קיבוצים. בלי הקיבוצים אולי היתה קמה תל־אביב, והיו הרבה פרדסים בשפלה – אבל… לא היה קם ישוב שמסוגל לחיים ולהגנה. אני בטוח. זה אמנם קשה להוכיח… וגם הקיבוצים לא היו מחזיקים מעמד בלי הכסף של קרן הקיימת וקרן היסוד, שבא מאמריקה… בכל זאת אי אפשר בכלל להגזים בחשיבותם של הקיבוצים בשביל הארץ…
“ואיך כל זה התחיל? מתנועת נוער קטנה באוסטריה ובגליציה. קבוצות של נערים ונערות, תלמידי גימנסיות, שגיבשו להם מחשבות על ‘מרד הנעורים’, נגד חיי היהודים שבגולה, נגד אורח חייהם הזעיר־בורגני של המבוגרים בכלל. מבחינה זאת הלכו בעקבות תנועת הנוער בגרמניה. שם, בגרמניה, למעשה קמה תנועת הנוער האמיתית הראשונה, מפני שתנועת ה’סקאוט' שבאנגליה אורגנה ע”י מבוגרים בשביל לשרת את המדינה, ורק ה’ואנדרפוגל' שבגרמניה נוסד ממש על ידי נוער ובשביל הנוער, נגד ההורים, נגד בית הספר ואפילו נגד המדינה. אלא מה? בגרמניה היה כל אחד חבר בתנועה עד גיל עשרים, נניח, ואמר שהעולם לא טוב, ובעצם היה יכול להיות הרבה יותר יפה, אילו… וכשהתבגר היה מתחתן והיה מוכרח לדאוג לפרנסה ובלית ברירה היה מסתגל לאט־לאט לצורת החיים המקובלת, שכל כך מרד בה. לתנועה שלנו היה מוצא אחר: לעלות לארץ ישראל. לבנות את הכול מחדש ואת הכל אחרת. זה היה מין ‘מזל הסטורי’ כזה, שמרד הנעורים לא היה מוכרח להישבר, אלא היה יכול למצוא את המשכו הטבעי בקיבוץ. אתה בוודאי יודע כל זאת, אבא?"
“אין דבר, בן, אין דבר,” אומר האב ומחייך. “זה מענין מאד לשמוע.”
“אחר כך,” ממשיך רפי ומרצה, מתלהב והולך משטף דבריו, “נתעוררה הבעיה: לעלות לארץ־ישראל – יפה מאד, אבל זה דורש מכל אחד להפסיק את לימודיו, לוותר על הקריירה שלו, וללכת לקיבוץ. וההורים, כמובן, לא התיחסו לכל התוכנית ברצינות. לרוב היו דתיים, וחששו שהבנים יצאו לתרבות רעה, ישמרנו השם, אבל אפילו אם היו משכילים, חשבו את כל זה לאידיאליזם מרחף באוויר ולא נתנו לילדים ללכת. ובמקרה הטוב היו משדלים: ‘לפחות גמור את לימודיך. אולי פע תרצה לעזוב את הקיבוץ? שלפחות יהיה לך ממה להתפרנס.’ וזה נשמע כל כך הגיוני ומדבר ללב. אבל למעשה עמד קיום התנועה בסכנה: אילו היו מוותרים בענין זה אפילו בקצת, תיכף היה הולך כל אחד לדרכו, כמובן מתוך הבטחה קדושה שמיד עם גמר לימודיו יעלה ארצה ויבוא לקיבוץ. אבל בינתיים היתה מתפוררת כל התנועה, והיום לא היו לנו לא קיבוצים ולא כלום. אז היו מוכרחים להתאכזר. רבים עזבו את התנועה, וביניהם רבים מן הטובים והכשרוניים ביותר. נשארו רק אלה, שהיו מוכנים לשרוף מאחוריהם את כל הגשרים. וזה הכרחי – הימים הראשונים בקיבוץ היו כל כך קשים, שאילו עוד היו איזה שהם גשרים לעבר – היו הרוב עוזבים. כמובן, בשביל כל אלה שעברו את זה, נשאר פצע מן הניתוק הזה. ואפילו אם הגליד, נשאר המקום רגיש מאד. עכשיו, אם רק שומעים את המלים ‘להמשיך ללמוד’ תיכף מתעורר אצלם כל התסביך מלפני עשרים שנה והם מוכנים לטרוף חיים כל מי שמשמיע דברים כאלה. לא, הם אומרים, אתה מוכרח לוותר, כי גם אנחנו ויתרנו. אבל, אני אומר, הלוא בינתיים נשתנה משהו. הקיבוצים חזקים ומבוססים, וכבר יש צורך גם ברופאים. אבל אותם לא תצליח לשכנע. עם הקבוצה שלי איכשהו הייתי מסתדר. יש לי הרבה חברים והם בטח היו נותנים לי ללכת, כי הם יודעים שאחזור. אבל ישראל הרי לא ישקוט ולא ינוח, וכך גם יתר המורים, עד שלא תתקבל ההחלטה להוציא אותי.”
“באמת, מה אמר לך ישראל?”
“שום דבר,” אומר רפי בריתחה. “הוא הציע לי לעזוב תיכף וללמוד בעיר… הייתי כל כך נרגז שלא הייתי מסוגל להמשיך ולדבר איתו.”
“אה,” אומר אבא, “אני מבין. הגד, בן, אמרת שאתה רוצה ללמוד מקצוע שיביא אותך בקשרים עם בני האדם. האם זאת מוכרחה להיות דווקא רפואה? יש גם מקצועות אחרים מסוג זה – למשל הוראה. היום חסרים מאד אנשים שמתמצאים יפה וביסודיות בבעיות החינוך. יש צורך בהם לפחות כמו ברופאים.”
“נכון, אבא, אבל זה לא משנה את הבעיה: גם אם אגיד הוראה במקום רפואה, בכל זאת לא יתנו לי להמשיך כעת בלימודים.”
“גם כן מתוך הטענה שאין צורך במורים?”
“לא. מתוך ההנמקה, שרק הקיבוץ רשאי לשלוח אותי. קודם כל צריך ללכת לקיבוץ, לעבוד כמה שנים במשק, ואחרי כן – אם יש צורך – הקיבוץ שולח את מי שהוא מוצא למתאים ביותר.”
“ואתה חושש שהקיבוץ לא ישלח אותך?”
“אינני יודע, אבא. אני רוצה ללמוד עכשיו, בשביל לחזור לקיבוץ יותר צעיר, די שלא אצטרך לצאת ללמוד דווקא כשכל החברים שלי יתחתנו ויתבססו בקיבוץ…”
עשן מסתלסל ומיתמר מן הסיגר.
“קשה להגיד לך דברים ברורים, בן,” אומר האב לבסוף, “את ההחלטות החשובות בחיים צריך כל אחד להחליט בעצמו. לכן אני רוצה, שרק נבחון יחד את המצב, כדי שתוכל להחליט בעצמך. אתה אומר, שאתה רוצה לחיות בקיבוץ. אני שמח לכך. אתה אומר, שאם לא תלמד עכשיו, אין חשש שיאבד עצם הסיכוי שלך ללמוד; גם אין אצלך הנימוק, שאולי פעם תרצה לעזוב את הקיבוץ, ולשם כך עליך להכין לך משענת פרנסה בטוחה. גם אינך אומר שיש לך משיכה ברורה ומוחלטת לרפואה, אלא משיכה כללית למקצוע שמפגיש עם בני האדם. יש אנשים שסבורים, שיש מקצועות מכובדים יותר ומכובדים פחות, ויותר נאה להם להיות רופא מאשר סנדלר. אך אנחנו הלוא מעריכים כל אחד לפי ערכיו האנושיים, ולא לפי מקצועו. אתה מסכים איתי?”
“תמשיך.”
“אתה רוצה לחתוך ולהחליט מיד. הייתי אומר שזה רצון אימפולסיבי… לא, בן, הבין אותי היטב, אינני מקטרג על כך… אני רק מציין שאין זה רצון שקול ביותר… והינה, רצון זה מביא אותך להתנגשות ולסכסוך עם חבריך. כאן עליך לשקול היטב, אם באמת הרפואה היא־היא המקצוע המושך אותך עד כדי לוותר על כל השאר. ההחלטה נשארת, כמובן, – כמו תמיד – בידך. אני אעמוד לצידך ואשתדל לעזור לך ככל שאוכל, בין אם תחליט כך ובין אם תחליט אחרת. מובן, שעזרה זו קצת מוגבלת, לפי המשכורת של רופאי קופת־החולים. לימוד רפואה, למשל, כרוך כעת בנסיעה לחוץ־לארץ, עד שיפתחו פקולטה מתאימה בירושלים. נסיעה זו ־ נאמר לשויצריה – והלימוד שם, יקרים מאד. גם צריך לקחת בחשבון את המצב בארץ. אם באמת יפנו האנגלים את הארץ, וישתרר תוהו ובוהו – אינני בטוח אם זהו הזמן הטוב לנסיעות…”
“אני רואה שאתה מעוניין שאשאר בקיבוץ.”
“כן, בן. כשבאנו ארצה, לא היה לי שום קשר לא לארץ ולא לקיבוץ. רכשתי אותו – לא מעט הודות להשפעתך. אינני בטוח אם אתה זוכר, איך התלהבת כששמעת, שאקבל עבודה בקיבוץ צעיר. היו שם תנאים קשים מאד: לגור באוהל, על הגבול, הרחק ממך… אחד הנימוקים שקיבלתי בעבודה, שהסכמתי להמשיך בה, שהתחלתי להתעניין בחיי הקיבוץ – היה היחס שלך, הפצרות־התמיד שלך, שאספר לך איך מתקדמת הכשרת הקרקע, שאתאר לך את המכונות… פחדתי לאכזב אותך, ובכל פעם, לפני שהייתי נוסע אליך, הייתי מתעניין קודם לכן – כמה דונם הכשירו, מה התוכניות במשק, ולמה כל דבר כך ולא אחרת… הקיבוץ באמת נסיון גדול וחד־פעמי. אינני מדבר על ערכו הלאומי או הפוליטי. רק מן הבחינה האנושית – עצם הדבר, שקולקטיב של אנשים קובע את דרכו במשותף – זהו עניין גדול. אינני מתעלם מן החסרונות – רבים מהם עדיין אינך רואה – אבל אני חושב שאלה אינם נובעים מן השיטה, אלא מחוסר־הבגרות של המבצעים. הקיבוץ עוד ילך ויתפתח וישתכלל, ועם כל חסרונותיו עדיין רמתו גבוהה לאין ערוך מן העיר – במוסר, בחיי החברה, בחינוך… לכן הייתי שמח לוּ נשארת בקיבוץ. אבל תמיד תוכל לבטוח במלוא עזרתי, כשתחליט כפי שתחליט.”
“בסדר,” אומר רפי, מרכין ראשו ומדשדש ברגליו. “אני מבין. אתה אינך מעוניין שאלך ללמוד, מבחינת הקיבוץ ומבחינת המצב ובמחינת ההוצאות הכספיות.”
דוקטור גלר איננו משיב. אבל אחרי כן הוא פותח ומספר, איך יצא את העיירה הקטנה שבגליציה ונסע אל העיר הגדולה וינה, איך התפרנס שם בעצמו ובה בשעה התכונן לבחינות, אף על פי שמעודו לא ביקר בבית־ספר ואיך למד שם רפואה. איך היה מתרוצץ מרובע לרובע, לתת שעורים פרטיים מדי יום, איך חי על לחמניות ודגים מלוחים, והתכונן בלילות לבחינות הבגרות; איך ניסו הבוחנים להכשיל במתכוון את התלמידים היהודים האוטודידאקטים, ובכמה זמן, בכמה יגיעה ובכמה אכזבות צריך היה לרכוש את נסיון החיים הדרוש בעיר הגדולה.
רפי יושב ועיניו נעוצות בשטיח. עם התקרב הסיפו
ר אל מועד בחינות הגמר ברפואה, מתקרבים והולכים בו המקרים המבדחים. ולעיתים רפי מחייך בעל כורחו.
"באחת הבחינות שבעל פה, היינו צריכים להבחין במיקרוסקופ בין רקמות שונות. הפרופסור הראה סיבים שלל עצם לסטודנט אחד בולגארי. הלה הציץ לרגע והשיב בביטחון רב: “זאת הכביד. – ‘ראשית,’ אומר הפרופסור, ‘אין אומרים כביד, אלא – כבד. שנית, אין אומרים זאת הכבד, אלא – זה הכבד. שלישית, אין זה כלל כבד, ורביעית, נכשלת בבחינה ואתה רשאי ללכת.’ הסטודנט יצא, ובפתח הסתובב וזרק לפרופסור מבט. ‘לא, אדוני,’ קרא אחריו הפרופסור, ‘אתה לי!’”
רפי שותק רגע, ופתאום פורץ בצחוק רם. ואחרי כן, באותה נעימה שהיה מפציר בה, כשהיה ילד קטן, הוא מבקש:
“אבא, עוד!”
“היה פרופסור אחד, שעליו היה ידוע, שקודם כול הוא מביט בבגדיו של הסטודנט: אם הבגדים בסדר – הנבחן יעבור ללא ספק. אחד הסטודנטים, וינאי, לא ידע כלום. אבל היו לו כסיות עור וחליפה חדשה, נעליים מבריקות וכובע נוקשה. אחרי שנכשל לחלוטין בשתי השאלות הראשונות, הראה לו הפרופסור גבר שמן מאד, ושאל מה עשויה להיות, לדעתו, סיבת השמנתו. ‘אדוני הפרופסור,’ השיב ‘אילו זאת היתה אשה, הייתי אומר שהיא בהריון.’ – ‘טוב מאד,’ ענה הפרופסור, והבחור עבר את הבחינה… היו, כמובן, גם פרופסורים שלא ידעו רחמים. פרופסור טנדלר, למשל. פעם שאל פתאום את אחד הנבחנים: 'אדוני הקנדידט, האם בהחלט הוא גמר אומר בנפשו להיות רופא? עדיין הוא יכול להתחרט. הרי אדוני היה יכול להתפרנס בכבוד כסוחר ביצים או כמוכר כובעים ולהיות אדם מועיל לחברה. דווקא רופא הוא רוצה להיות? מילא, אם כן הרי לא יועיל לי דבר. אם אכשיל אותו בבחינה, הלוא יבוא עוד הפעם, או שיגש להיבּחן אצל מישהו אחר. טוב, אני מוכן איפוא להעבירו. אבל בתנאי אחד: אם ניפגש פעם כעבור שנים, אל יעז לקרוא לי ‘קולגה’.”
רפי מחייך ונפרד מאביו. אך באוטובוס, כשהוא נוסע בחזרה למוסד, הוא מתרפק על משענת המושב הריק שלפניו, משעין ראשו על ידיו ונושך בהיסח הדעת את בשר זרועו. מבחינת הקיבוץ, מבחינת התנועה, מבחינת המצב, מבחינת הקבוצה, מבחינת הוצאות, מבחינת הבחינות, מבחינת מבחינת… אבל אני, אני?
4. 🔗
במשך ימים אחדים אין רפי וישראל מדברים אלא דברים שבהכרח, ועם כל יום נוסף הולכת שתיקה זו ומעיקה.
כעבור שבוע עורכים שורת ניסויים במעבדה, ועל רפי מוטל לבדוק את אחוז
החנקן שבאדמה, נסוי עדין הדורש דיוק, מפני שעובדי הפלחה מבקשים להסתמך על מסקנותיו ולכוון על פיהן את כמויות הדשן. בסוף השיעור האחרון מבררים ישראל ורפי מאילו מקומות יש לבחור את דוגמאות הקרקע, ותוך כדי דיבור הם יוצאים את הכיתה, יורדים במדרגות הבנין הגדול, ופונים אל צריפו של ישראל. עדיין נותרו דקות אחדות עד ארוחת הצהריים. שניהם מאריכים בדברים שלא לצורך, וחוזרים ומבררים פרטים שכבר בררו.
“אז לטפטף את המטיל־אורנג' מיד אחרי שטיפת האמוניאק?” שואל רפי.
“בוודאי.”
“והכמות המדויקת איננה קובעת?”
“לא. לגמרי לא. רק בסוף, כשתוסיף חומצה, אתה צריך להקפיד.”
“לצקת מתוך משורה?”
“לא־לא, אל תבנה לך כן עם חרצובה, תחזק בה צינור זכוכית משונת בשנתות, וחבר אלו צינור גומי דק עם מפסק. בדיוק כמו שעשינו בפעם האחרונה.”
עתה הצטרפו לצריף ממש, ושניהם מתיישבים על הדשא שלפניו.
“ומה עוד?” שואל רפי, מהסס ומשיב לעצמו: “נדמה לי, שזה למעשה הכול, נכון?”
בדרך שלפני הצריף מוטלים כמה גללי סוסים ודרור קטנה מתעופפת ומתישבת עליהם, מטה ראשה ומנקרת, ואחרי רגע באות עוד שתיים ומצטרפות אליה. ישראל מרים את ידו להסיר את משקפיו ושלושתן פורחות.
“שמע, רפי,” אומר ישראל לבסוף את המשפט הגואל, “אני חושב שנדבר עוד הפעם על כל העניין.”
כל העומד הצד בהכרח היה סובר ש’כל הענין' מוסב על בדיקת אחוז החנקן שבקרקע.
“כן,” אומר רפי ונושם נשימה עמוקה, “גם אני רוצה שנדבר על זה עוד הפעם.”
“הבט, רפי,” אומר ישראל, “היום לא קל לחיות בעולם הגדול. לא מבחינת הכלכלה, שקשה למצוא פרנסה, אם כי גם זה קורה בהרבה מקרים; ולא מבחינת הביטחון החומרי – פתאום עלול לפרוץ משבר, ערך הכסף עשוי לרדת, וכדומה – אם כי גם סכנה זאת מרחפת על ראשינו, וגוזלת מנוחתם של אנשים הרבה; אלא קודם כול מבחינה נפשית; כל אדם מוכרח לדעת לאן הוא שייך, היכן ביתו. אביך גר בחיפה באחד הרחובות. האם אתה חושב דירה זו לבית, שהוא מעגן להתחזק בו ולינוק ממנו כוח?”
רפי שותק ומשפיל את ראשו.
“בית כזה, מעגן כזה, יכול לתת לך היום רק קולקטיב של אנשים, הקיבוץ. אתה חייב ללכת קודם כול שנתיים־שלוש לקיבוץ. לאהוב את העבודה ואת הנוף, להתקשר לאדמה ולבני־האדם. להקים לך משפחה. אז יהיה לך בית, אז תדע לאן אתה שייך, אז תחוש שיש לך שורשים. אחר־כך – תוכל לצאת ללמוד, לקבל שליחות בתנועה, לנסוע אפילו עד קצה העולם: תמיד תדע שיש לך לאן לחזור, שאתה שייך לאנשהו. אחרת תשאר כל חייך תלוש ומרחף באוויר. בדרך כלל חושבים, שכל זמן שצעירים צריכים לצאת לעולם, מתוך ההנחה שברגע שבו מקימים בית, ייתלה על צווארך כאבן ריחיים ולא תוכל לזוז ממנו; אבל בקיבוץ ההפך הוא הנכון: כאן קודם צריך להיות לך בית, בשביל שאחר כך תוכל לצאת אל העולם.”
להקת הדרורים יושבת על ענפי הרימון. אחת חלוצה שבהונוחתת על הגללים ומנקרת, האחרות מנתרות פעם ושתיים ופוסחות מענף לענף ובאות בעקבותיה.
“בפעם הקודמת הייתי מאוכזב ממך מאד,” פותח שוב ישראל, אך דבריו נאמרים בנעימה של התנצלות יותר מאשר של קטרוג. “חשבתי שבחור שכמותך עם השכלתך וערכי התנועה שספגת אצלנו, יוכל לעמוד בעצמו מול הפיתוי של המשך הלימודי והקריירה.”
“לא חשבתי על קריירה,” מתקן רפי.
“בסדר. יוכל לעמוד נגד הפיתוי ההרפתקני של עזיבה, של נסיעה, של חופש מדומה בנוסח: ‘לא התחייבתי עדיין לכלום.’ ידעתי, שבוודאי ביום מן הימים תעמוד לפני בעיה זו, אבל חשבתי, שתמצא בך מספיק כוח להתגבר עליה בתוכך. מתוך אכזבה זו, שלא יכולתי לכבוש אותה מיד, נבעו קרירותי והסתייגותי… אני חושב, שרכשת לך כאן חברים טובים, שאסור לך לאבדם, כי אחרי כן, בחיים, שוב לא כל כך קל לרכוש חברים כמו בימי הנעורים. ועצם הלימודים לא יברחו לך אף פעם. אם באמת לא חשוב לך דווקא התואר של דוקטור, כפי שאתה אומר, אלא – עצם הלימוד וההתקדמות, הרי שהרבה כבר למדת כאן, ועוד יותר תלמד אחרי שתדע בדיוק לאן אתה שייך, היכן ביתך ומי ומי ההולכים איתך. ובשביל זאת לא די שתצהיר: פעם אלך לקיבוץ. בשביל זאת אתה צריך ללכת לשם ממש.”
רפי ממולל כמה קלומיות של עשב בין אצבעותיו וחוזר וזורקן. הדרורים מתבהלות ומתעופפות שוב, ורק אחת, חצופה, מנתרת כמה ניתורים הצידה, וחוזרת לנקר בגללים.
“הבט, רפי,” ממשיך ישראל, כשהוא מביט בפניו של הנער ומחפש את עיניו, “בשבילך זה חשוב עוד יותר מאשר בשביל אחרים, משום שעד כה לא היתה לך תחושת בית, ומשום שבחיי הקבוצה תמיד עמדת מן הצד, היית שוקל ומהרהר ומנסה להבין, אבל לא היית נוקט עמדה לוחמת להגן על דעותיך. לך, רפי, יותר מאשר לשאר, דרוש הקשר למפעל ולקולקטיב. אין קשר מופשט לרעיון, ולוּ הרעיון המתקדם ביותר. יש קשר לאנשים חיים. לכן אחזור ואשנן לך תמיד: קודם כול כבוש לעצמך בית, רפי, ורק אחרי כן צא לכבוש את העולם. אז תצליח.”
את דבריו האחרונים אומר ישראל בחיוך, ואז גם רפי מתחייך לאיטו.
5. 🔗
לבסוף מדבר רפי עם גדי.
בשבת, לפני הצהריים, גדי נוטל כן של עץ, גליונות נייר אחדים, צבעי מים ובקבוק, כמה פרוסות לחם וכמה אשכוליות, ויוצא לחורשה – כפי שהוא נוהג בכל שבת ושבת. לרוב הוא מבקש שמישהו יצטרף אליו, והפעם מתלווה אליו רפי. אחרי שהם מגלגלים דברים על דא ועל הא, גדי מוצא פינת חמד אחת ביער, למטה בגיא, קצת אחרי מפל המים. שם מונח סלע גדול, ולידו מזדקפות שתי צפצפות תמירות. ערוץ הנחל נקי כאן מסבך הפטל ואפשר לראות את הצפצפות משתקפות במים.
“אבל ילד,” קורא גדי, כשרפי אך מזכיר את המלים ‘המשך הלימודים’ ועדיין לא כילה את המשפט הראשון. “אבל ילד, מה איתך? אתה לא חושב לצאת איתנו לשנת 'הכשרה? לא, ילד, את זה תוציא לך מן הראש. החברה אף פעם לא יתנו לך ללכת. מה, אתה לא יכול ללמוד בלי לנסוע לאיזו אוניברסיטה? שמע, ילד, תאמין לי: עוד תספיק ללמוד בקיבוץ די והותר. אבל קודם כול תפסיק, בבקשה, שנה או שנתיים את החיטוט בספרים. תבקר במקום זה קצת בשעורי ערב.” – כאן הוא קורץ – "פה בואדי הזה, או באיזה מקום אחר, תלמד קצת
להתחצף, לדבר עם בני־אדם, תעבוד קצת בפלחה, תסתכל איך בני־’אדם חיים… הספרים לא יברחו לך. לא ילד, בשום אופן. קודם כול אתה צריך ללכת שנה־שנתיים לקיבוץ. אחר כך כבר יראו, בשביל מה יצטרכו אותך. אנשים עם כישרון צריך תמיד בשביל כל מיני דברים. ולך הרי יש קצת כישרון, אם כי אתה עדיין די גולם, זאת אומרת – לא מלוטש ולא מפותח כמו שצריך. אבל בטח ישלחו אותך למקום המתאים. על זה אני מוכן לתת את ראשי."
“אבל שמע, עוזא,” צוחק רפי, “הרי לא נתת לי להוציא הגה. לא סיפרתי לך עם מי דיברתי ומה החלטתי – וכלום.”
“או!” אומר גדי, “אם אתה כבר מתחיל לקרוא לי ‘עוזא’, אז זה סימן טוב. ודאי שלא שמעתי כלום. הרי הייתי מוכרח להגיד לך קודם מה אני חושב. ומה החלטת אני כבר יכול לנחש, כי לו היית אומר לי שאתה עוזב עכשיו את הקבוצה, לא היית בכלל מעז להגיד לי את זה, והיית מקבל מכות ולא הייתי מדבר איתך. ומלבד זה הרי אני כבר קצת מכיר אותך בתור בחור טוב. אתה זוכר איך הלכת איתנו לצוד דגים מפני שאסור לפרוש מן הציבור, ולא אכלת אותם, מפני שאסור לצוד דגים? נו, אתה רואה. הרי אמרתי שאפשר לסמוך עליך.”
גדי מלקק את המכחול לנקותו (כרגיל שכח לקחת מטלית) ומחליף את הצבע. אחרי כן הוא מלקק את שפתיו: “צבעים נהדרים. מתוקים נורא. תטעם פעם. אז מה אמרנו? כן, בקשר אליך. אתה זוכר איך הלכנו יחד ברחוב הרצל, בחיפה, והחלטנו לאכול גלידה בכל קיוסק, לכל אורך הרחוב? אני חושב שגמרנו אז לפחות שבע־עשרה מנות. אחרי שנה שלימה לא היבּטתי בגלידה. יש, חביבי, זכרונות שלא שוכחים אותם. שמע, אני לא אשכח מה שאמרת פעם בלילה, שמחנה, שיש בחיים מין נקודות אור, שזוכרים אותן. נדמה לי שקראת להן ‘האורות’ שבחיים. ועוד אמרת, או שעוזי אמר את זה, או שאני אמרתי… כן, נדמה לי שאני אמרתי, מפני שזה לא כל כך נכון… שאותם אורות לא באים מעצמם, אלא יכולים להדליק אותם. אז פעם בעוד כמה שנים, תיזכר בתקופה הזאת, איך רצית ללמוד, ואיך שכנעו אותך החברים שלך שקודם תלך איתם לקיבוץ, ואז תראה שגם זה מין אור כזה. תזכור מה שאני עכשיו אומר לך, ילד, ותתפלא אחר כך כמה זה נכון וכמה אני חכם…” הוא מפסיק עצמו באמצע נאומו כדי להחליף צבע, ומוצץ את המכחול, מעווה את פניו ופורץ במטר יריקות.
“טפו וקדחת, הירוק הזה! תמיד אני שוכח שהוא הצבע המר היחיד. שמע, ילד, הוא מר כמו לענה. טעמת פעם לענה? לא? גם אני לא. ובכן, הירוק הזה עוד יותר מר. הוא יכול לקלקל לך את טעם האמנות ליום שלם. ודווקא כאן, בחורשה, נתקע לי צבע מחורבן כזה, כשכל הזמן אני צריך גוונים של ירקרק־צהוב וצהבהב־ירוק, של ירוק־כחלחל וחום־ירקרק והשד־יודע־מה. אבל מילא. ככה זה באומנות. אז על מה דיברנו קודם? אה, כן, רצית לספר לך משהו בענין הלימודים, נכון, ילד?”
רפי מסתכל בפני חברו ונזכר משום מה בשלוש הדרורים שניקרו בגללי הסוסים לפני צריפו של ישראל, ובאחת מהן, שהיתה עליזה וחצופה ומנתרת בחן יותר משתי חברותיה, והוא מחייך חיוך שליו ועצוב ומגלגל את השיחה לנושא אחר.
גדי ורותי 🔗
שלוש אחרי הצהרים. יום סתיו בהיר וקריר. גדי נוהג עגלה במורד השדרה, המשתפלת מן החורשה אל מגרש הספורט וחוצה בדרכה את המטעים של הקבוץ. העגלה עמוסה אבני־מידות – מורידים אותן מן החורשה ובונים בהן מדרגות במדרונות גבעת המוסד, לשמור על גינות הנוי מפני סחף הקרקע. למעלה, בחורשה, מחכה קבוצת בחורים בראשותו של אורי; אלה תולשים את הסלעים ומגוללים אותם אל הדרך. הם מתאמצים לעבוד מהר ככל האפשר, וכשהאבנים מוכנות, הם יושבים ומספרים הלצות, עד שישוב גדי עם צמד הסוסים. אז מעמיסים ורצים להביא אבנים חדשות.
הדרך אמנם איננה ארוכה, אלא שהיא תלולה ביותר והאבנים כבדות מאד. כדי שהעגלה לא תגלוש מהר ולא תתנפץ אל הברושים של השדרה, גדי מחזק את הגלגלים האחוריים בסנדלים, מין בלמים העוצרים את הסיבוב. לעיתים קורה, שפתאום נקרעת השרשרת המחזיקה את הסנדלים, ואז צריך לדעת לשלוט בסוסים על אף המדרון החזק ועל אף כובדן של האבנים, ולעצור את העגלה מייד.
גדי עומד זקוף בתוך העגלה ומתנהל לאיטו במורד. הוא מקלל את הסוסים בקולות וברעמים וחוזר ומפייסם במחמאות ובדברי חיבה, והבנות העובדות במטע במסיק הזיתים פורצות בצחוק רם ורונן. גדי לכאורה אינו מביט לעברן אף במבט אחד.
“דיו, נבלות מפונדרקות, בטלנים בלי אחריות משקית,” מטיף גדי. “אתה, צוּר, אתה הגבר במשפחה. משוך, יא כסלאן, משוך. אם אתה דווקא רוצה להיות ג’נטלמן ולתת לדליה להיות ראשונה – טוב, אז נראה אותך בערב, כשמגישים את החציר. יפה מאד, צוּר, תתבייש לך. בעבודה ליידיס פירסט ובאכילה הסבנדס פירסט? איפה כאן שוויון המינים? ואת, דליה, אל תהיי, בבקשה ממך, מפונדרקת כזאת. אל תחשבי שהגברים צריכים לשרת אותך. ככה, דיו. עכשיו קחי קצת שמאלה, דליה, כאן בא סיבוב. נראה, אם יש לך חוש לנטות בעצמך, בלי שימשכו אותך במושכות. ובכן – אין לך. את רוצה שתמיד ימשכו אותך. ואיפה אצלך האינטואיציה הנשית המפורסמת, בינת־הלב בלע”ז, אה? שמעי, דליה, ותיזהרי מפני. אני קראתי את ניצשה. אני יודע יפה מאד, שאם הולכים לדבר עם סוסות, אסור לשכוח את השוט. לא שכחתי אותו. אבל דליושקה, טיפּשונת, הרי זה רק היה באוויר. מה נבהלת כל כך?… שה, דליונקה. חשבת, שבאמת ארביץ לך? כך את מכירה אותי? הינה תסתכלי על צוּר, ותראי מה זה אופי של גבר. אפילו לא הניד עפעף. הוא חושב שהוא לא יקבל, שיעמיד פנים, כאילו הוא סוחב, ובינתיים הוא רק נסחב. אתה רוצה להיות עצלן, ונקה תינקה, נאום העגלון? סחוב לא תסחוב וחציר תירש? הוי סוסי הבשן השמנים אשר על גבעת המוסד, הינה כי כה אעשה לכם, אפס כי זאת אעשה לכם: היכונו לקראת השוט, עצלנים. לכן, הסוסים, שמעו דבר העגלון, פן תבער כאש חמתי…" גדי שואף אוויר ושב ופותח: “אולי אתם חושבים שאני חי על הערך העודף שלכם? רואים, שאין לכם מושג בכלכלה מדינית ובמרכסיזם. לסוסים אין ערך עודף. לכל היותר יש ערך נודף. דיו.”
ליד אחד מעיקוליה של הדרך עומדת רותי ומרימה את ידה.
“דחילק, עוזא, קח אותי טרמפ.”
אילו שאלו את רותי, מהו בעצם תרגומה של המלה “דח’ילק”, היתה משיבה, שאין זה משנה, שהמלה מוצאת חן בעיניה, ודי.
גדי עוצר את העגלה ב"פררר־הויסה!" ארוך, ובתנועת יד נמרצת, גברית ככל האפשר. רותי מטפסת ועולה. תחילה היא מנסה לשבת על אחת האבנים, ואחרי כן בוחרת לעמוד מאחורי גדי. העגלה משרכת את דרכה הלאה, במורד התלול, והסנדלים הבולמים את האופנים האחוריים חורקים כשהם נתקלים באבן.
“אבל דליושקה, מה קרה לך, דליונקה?” ממשיך גדי במונולוג, אלא שניכר שנוי מה בנעימות קולו. “מה את משרבבת את ראשך, דליושיצ’קה? צוּר לא מבין אותך? הוא פוזל אל סוסות אחרות? לא יתכן. הרי חמודה ושחומה שכמוך לא ימצא כל כך מהר. ככה, הרימי את הראש, דלקה, הינה כך אני אוהב אותך. ואם את מאוכזבת מצוּר – בואי וספרי לי בסוד. זהו, עכשיו כבר את שמחה?”
רותי צוחקת, ועיניה הירוקה מביטות מעל לכתפו של גדי ומעל לגבות הסוסים, קדימה, אל אמירי הברושים שבצידי השדרה. תלתל אדמוני קצר צנח על מצחה. מרצד ומרקד מעל לגבותיה.
“מה, שוב מרכינה ראש? אולי את מקנאת שלקחתי טרמפיסטית? את חושבת שהיא יותר יפה ממך, ושכעת אביט רק עליה וכבר לא אעשה לך קומפלימנטים, מחמאות בלע”ז? כך את מכירה אותי, שאני מתאהב כל כך מהר?"
“יש לך שיטות לא רעות, עוזא,” אומרת רותי ועיניה הירוקות צוחקות.
“את שומעת מה שהיא אומרת לי, דליינקה? לא כדאי לך לשמוע, כי תקנאי עוד יותר, וגם צוּר יקנא, ותהיה לנו טראגדיה משפחתית. אבל אל תדאגי, דליוקה היא רק אומרת ככה בצחוק. לכל הבחורים היא אומרת ככה”.
“אפשר עוד לחשוב, עוזא, שאתה לא אומר ככה לבנות אחרות.”
“את שומעת דלישיקה? היא חושדת בי שאני דון ז’ואן. פוי, אִי־אִי, איזה חשד מגונה. אבל הרי תעידי בי דליושקה, שאני לוקח רק את הטרמפיסטיות הכי יפות, ומדבר ככה רק לאלו, שבאמת…”
רותי פורצת בצחוק – אך ברגע זה נתקלת העגלה באבן המזדקרת באמצע הדרך, ובשעה שאחד האופנים מתרומם ועובר עליה, נשמט ממנו הסנדל. האופן מאיץ את סיבוביו, וכעבור כמה שניות ניתקת בחריקה עזה גם שרשרתו של הסנדל האחר. העגלה, משוחררת מכל מעצוריה, גולשת במהירות גוברת במורד השדרה.
בדרך כלל כשקורה כזאת, גדי מטה את העגלה אל אחת הדרכים המסתעפות מן השדרה אל המטעים, שם אפשר לעצור את הסוסים ולתקן את שרשרות הסנדלים. אלא שהפעם הוא שוקל שיקול בזק: רק עוד שני עיקולים נותרו עד סופה של השדרה, ומיד אחריהם משתרע מגרש הספורט ועליו הסוסים יכולים לדהור חופשית ולהאט את מרוצתם הדרגתית. אמנם, די שייכשל אחד הסוסים במרוצתו, או שתבוא עגלה אחרת מן הצד שכנגד, ואז…
גדי מניח לסוסים להגביר את מרוצתם. מהירותה של העגלה גוברת עוד ועוד ובעיקולים היא מתנודדת בכבדות. גדי חיוור מאד. הוא עומד בתוך העגלה הדוהרת עמידה של דריכות, וכדי להדגיש את שוויון רוחו, הוא שורק פזמון. אבל רותי נבהלת נורא ונאחזת בחוזקה בכתפיו של גדי. נפלא לגמא ארץ בעגלה מתנודדת, כשהרוח מבדרת את בלוריתך וברושי השדרה רצים לקראתך, שריקה מרחפת על שפתיך ואתה מרגיש מישהי מתחזקת בך, למצוא בך מבטח ומשען, ובנות הרבה, שמוסקות זיתים בצידי השדרה, מסיבות את ראשן ומביטות…
למטה, על מגרש הספורט, שוב נרגעים הסוסים, רוהטים רהיטה קלה ומסיימים בהליכה.
“זה היה נהדר, עוזא, בחיי שהיה נהדר!”
גדי איננו משיב ומושך בכתפיו.
“אבל איך שטסנו! זה היה נורא נעים. בחיי שהייתי מסכימה לנסוע איתך ככה כל יום.”
שוב גדי שותק ומחזיר חיוך בלבד.
“תזכור, עוזא, שבכל אופן אני מזמינה לנסוע איתך בטרמפּ כזה בכל הזדמנות.”
היא קופצת מן העגלה ומדלגת אל הבניין הגדול, בעוד שגדי נוהג את הצמד אל המדרון, מקום שם יש לפרוק את האבנים. תוך כדי נהיגה הוא מחזיר את ראשו, מביט אחרי רותי, המתרחקת בצעדים גמישים ובקומה זקופה. הוא מוסיף לשרוק ולחייך לעצמו. כעבור כמה צעדים גם רותי מחזירה את פניה, צוחקת, וממשיכה בריצתה.
2. 🔗
גדי מגלה לפתע, שרותי מהלכת זקופת קומה מאד, יותר מכל שאר הבנות. ועיניה הירוקות צוחקות בלגלוג, וקווצה משׂערה האדמוני משתרבבת תדיר על מצחה, והיא מסלקת אותה בתנועת ראש חיננית. הוא מגלה, שעיניה מרוחקות זו מזו מעט יתר על המידה, ואפה קטן ופחוס וכמה בהרות שמש זרועות בו, ובשעה שהיא צוחקת נקבעות בלחייה שתי גומות מאורכות, ואז פניה לובשים ארשת קוּנדסוּת. ממתי היא מהלכת הליכה זקופה כזו, ממתי עיניה מרוחקות זו מזו? כיצד חל בה השינוי וגדי לא הרגיש ורק פתאום הרגיש שהוא מרגיש, מבלי שהוא יכול לזכור ממתי וכיצד. אמנם ידוע שאיננה מן התלמידות המצטיינות, אך גדי מגלה אצלה פתאום חוכמת חיים רבה. וכמה היא זריזה וגמישה בשיעורי ההתעמלות, כמה הרחק מאחוריה היא משאירה את שאר הבנות בריצה ובקפיצה, בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל… בלי ספק יש לה הגוף היפה ביותר בין בנות הקבוצה. גדי גם נותן דעתו לכך, שרותי אף פעם איננה חולה. רק לעיתים רחוקות היא צריכה לשכב בגלל פצע זה או אחר ברגליה, שהרי כל הקיץ היא מתרוצצת יחפה. בשעת ריקודים היא רוקדת בלי הרף ובלא להתעייף. בטיולים תמיד היא ראשונה, ולעולם אין צורך לעזור לה בסחיבת תרמיל. בקבוצה ידוע, שכבר הלכה עם בחורים רבים, ואף על פי כן הכול צוחקים לתמימותה. לעיתים היא מדברת בגילוי לב עד כדי להביך, ובעיני גדי זהו אות נוסף לטבעיותה. אגב, המורים אוהבים לטפוח על ראשה או על כתפיה וקוראים לה ‘שיקסה’.
גדי מגלה, שכל שאר הבנות לרוב קוראות לו ‘גדי’, בעוד שרותי תמיד קוראת לו ‘עוזא’; שלפעמים, אם יש משהו מצחיק בשיעור, שנעלם מעיני האחרים, היא דוחפת אותו בצידו. לפעמים, בשעת אחת ההרצאות, גדי משגיח שחדלה לרשום רשימות ומסתכלת שעה ארוכה בעד החלון, אל המדרון שממול לגבעת ‘המוסד’, שם צומח האלון הקדוש של אבו־שושא. אז הוא דוחף אותה בצידה במרפקו ושואל בלחש:
“על מי את שוב חולמת, רותי?”
היא צוחקת:
“עליך, עכשיו אתה מפסוט?”
“מה זה מפסוט? מאושר. עוד מעט אגיע לרקיע השביעי.”
“רק לשביעי? אִי, עלוב! אתה צריך יותר להתאמן. ספורטאי, ואפילו רק בינוני, בהזדמנות כזאת כבר מזמן היה מגיע לעשרים או לשלושים.”
גדי נפגע. יש לו, אמנם, ידיים חזקות, והוא מיטיב לזרוק אבנים, אבל אף פעם איננו משתתף בשום משחקי ריצה. אך על אף העוקץ שבהם, יש לדברים מתק מיוחדת בעיניו של גד. כעבור שעות או ימים הוא חוזר עליהם בפני עצמו, בוחנם במדוקדק, ומגלה בהם פנים חדשות.
לצחצוחי־לשון כאלה לא חסרות ההזדמנויות: גדי ורותי לא רק יושבים ליד שולחן אחד בכיתה, אלא גם גרים באותו חדר־לינה. מוזר – הם מכירים זה את זה כבר מאז שישבו יחד על הסיר, אך מעולם לא יצא להם כל כך הרבה לצחצח מלים.
באחד הערבים יושבת רותי על מיטתה ומתפשטת. רוב הבנות מתפשטות כשהבנים אינם בחדר, או שנוטלות את הנמנמות שלהן והולכות למקלחת. רותי רק מסתובבת אל הקיר, גדי יושב על מיטתו ובעצם אינו עושה כלום. בכל השנים האחרונות אף פעם לא שם לב לכך, אם ואיך רותי מתפשטת. עתה הוא מעיף בה מבט מלוכסן, לא זריז ביותר.
“אתה מסתכל ברגליים שלי, עוזא?”
“כן,” עונה גדי ומסמיק.
“נו, ואיך הן בעיניך?”
“רגלי איילה. כל רגל כמו איילה שלמה. טוב שאינן שׂעירות כל כך.”
רותי יודעת שרגליה מחוטבות יפה, והולמות היטב את גזרתה הדקה והתמירה.
“יותר כבר אין לך מה להגיד?”
“על הרגליים? קשה לחוות דעה על פרט, בלי לראות את השלימות.”
הוא הולך ומסמיק וחש בדפיקות ליבו.
“אז היית רוצה לראות את – איך אתה קורא לזה? – ‘השלימות’?”
“בטח. למה לא?” כמה מַפעים להיות חצוף!
“זה יפה מאד, עוזא, שאתה כל כך גלוי לב.”
“היה יפה מאד, אילו גם את היית גלוית לב.”
“ומניין לך שאינני גלוית לב?”
“כי את לובשת חולצה.”
רותי פותחת את פיה ושבה וסוגרת אותו. אחרי רגע היא אומרת:
“לכל הבחורות אתה אומר ככה?”
“לא, רק לאלו ששואלות אותי אם יש להן רגליים יפות.”
“היום אתה חזק מאד, עוזא.”
“היום? אני תמיד ככה,” עונה גדי בחיוך רחב, אך ליבו פועם בצווארו.
“תמיד? יפה מאד. לא ידעתי שאתה כזה גס.”
“גם אני לא ידעתי שאת אומרת ‘יפה מאד’ על דברים גסים.”
רותי צוחקת:
“אם ככה, לא היכּרת אותי, עוזא.”
,אז אולי נעשה פעם הכרה?"
שוב רותי צוחקת:
“אולי.”
ברגע זה נכנס מישהו לחדר ומפסיק את השיחה.
כעבור יומיים רותי משגיחה, שבשעת הרצאתו של ברוך על תנועת הפועלים בגרמניה, גדי מצייר לב גדול, ובו תקוע חץ. לכאורה הוא מצייר רק לעצמו, ואת רותי איננו מכבד במבט. מזמן לזמן הוא מלקק את קצה העפרון, מוסיף צללים וגווני גוונים ושוקד להעניק ללב פּלסטיות רבה ככל האפשר. עתה הוא עובד על טיפות הדם הכבדות, המטפטפות מן הלב וניגרות למטה, על פני הגליון.
רותי דוחפת אותו במרפקה:
הי, עוזא," היא לוחשת, זה שלך?"
“אני מקווה שכן.”
“למה אתה מקווה? הרי אז תהיה מסכן ושפוף מאד.”
“למה אני? היא תהיה מסכנה ושפופה.”
“היא? הרי לך יהיה הלב הפצוע.”
“למה לי? לה.”
“אמרת הרי שהוא שלך.”
“כן. אבל התכוונתי לחץ.”
“ושל מי הלב?”
“נחשי.”
"לא. תגיד לי.״
“ששש… את מפריעה לי בשיעור.” וגדי מקשיב בכוונה רבה להרצאתו של ברוך.
“שמע, עוזא,” דוחפת אותו רותי בצידו ומגחכת, “אל תמתח אותי סתם. של מי הלב?”
“אני לא אמכור את עצמי כל כך בזול,” מחזיר גדי בלחישה, כשמבט התוכחה של ברוך נח עליו.
רותי מרגישה באותו מבט, ומזיזה לגדי פיסת נייר, ועליה מצויר סימן שאלה גדול. גדי עונה מיד ומצייר סימן קריאה גדול ועצום ממנו.
“אתה סתם חזיר,” כותבת רותי, “אני בטח הייתי מספרת.”
“האמנם?” משיב גדי, תני לי אפוא מופת והתחילי. מי מולך עכשיו בליבּך?"
רותי מביטה בברוך ועושה אוזנה כאפרכסת, ועפרונה רוהט על פני הנייר:
“אל תשתמש, בבקשה, במלים כל כך נפוחות. בלב שלי לא ‘מולך’ אף אחד.”
“אז מי הכי מוצא חן בעיניך?” כותב גדי.
“אלף. כל בחור גבוה עם בלורית.”
“יש לך באמת הספק גדול. אבל מי הכי מוצא חן?”
“זה תלוי,” רושמת רותי, “מי שאני רואה באחרונה, והוא הכי חברמן מכולם.”
“יא, אז כדאי לי. זה בטח אני.” גדי מזיז אליה את הפתק, משפשף את ידיו, וזוכה במבט תוכחה נוסף של ברוך.
“אל תתנפח, בבקשה. אולי אפגוש מחר בחור גבוה עם בלורית, שהוא יותר חברמן ממך? אז תמשוך אף ארוך.”
“זאת אומרת, שעכשיו את לא מכחישה?” מסיק גדי מייד, ושב ומזיז את הפתקה כלפי רותי.
“נניח,” מוותרת רותי. ועכשיו תורך: של מי הלב?"
“הלא בעצמך כבר הודית,” צוהל גדי. “שלך.”
“אוי, אתה טיפש!” כותבת רותי. “מה היית אומר אילו לא הייתי אומרת לך?”
“לא הייתי אומר,” מסכם גדי. ה’אוי אתה טיפש' מתרונן באוזניו במשך כל תולדותיה של תנועת הפועלים בגרמניה.
תגרות־אגרות וצחצוחי מלים כאלה היו רבים מאד, עד שפעם, בערב, הם יושבים לבדם בכיתה. בזמן האחרון נעשו שניהם שקדנים מאד, ולעיתים קרובות הם יושבים כשהספרים פתוחים לפניהם, אם כי תמיד מתלקחת אז איזו שיחה או תגרת התגרויות קטנה, ומסיחה את דעתם מן המטרה, שהושיבתם, לכאורה, אל השולחן. הכיתה ריקה הפעם. לפניהם מונח הספר “תולדות המשפחה, המדינה והקניין הפרטי” לאנגלס. המחברות להוצאת ראשי הפרקים פתוחות. גדי כוסס את עטו.
“שמע, עוזא,” אומרת רותי, “משעמם עכשיו במוסד שזה פחד.”
“מה יש?”
“אני כבר משתגעת לגמור ולחזור לקיבוץ. שמע, אנחנו כבר עוד מעט בני שמונה עשרה… ולימודים, ושיחות־חברה, ולהיות חינוכי, ולשמש דוגמה לילדים הקטנים – זה הכול כבר לא בשבילי.” בראשונה מזה שבועות אחדים היא מדברת ברצינות גמורה.
“אז את כבר רוצה להיות גדולה?” שואל גדי בחיוך.
“בטח. אמנם אומרים לנו תמיד, שהנוער צריך ללמוד־ללמוד־ללמוד, אבל בחודש האחרון כבר יוצאים לי הלימודים מן האף. פשוט אנ’לא יכולה להתרכז. אב’שלי סיפר לי, שכשהוא היה בן שמונה־עשרה, גם לו זה נמאס. המורים צריכים להבין שהגיל לא מתאים. הכי טוב היה – אילו יכולנו להפסיק ללמוד בגיל שש־עשרה, ואחר כך, בגיל עשרים וחמש, מי שירצה יתחיל עוד 'פעם.”
“אבל אז כבר יש לך משפחה וילדים ודאגות של עבודה. אז כבר לא תגיעי ללימודים אף פעם.”
“יכול להיות,” אומרת רותי ונאנחת. אבל שלא יחזיקו אותנו עם ילדים בני שתים־עשרה, ויגידו לי לאכול איתם ולהתקלח איתם ולרקוד איתם ולשבת איתם בשיחות ולהתנהג באופן חינוכי. שיקימו מין אוניברסיטה, שלשם באים כל בני המשקים בני השבע־עשרה לשנה או לשנתיים. שם גם אפשר יהיה לחיות חיי חברה. בחיי, כשאני קוראת על חיי הסטודנטים בחוץ לארץ, אני משתגעת מקנאה. עד עכשיו לא הרגשתי בזה כל כך… אבל השנה… תסתכל בכל הבנות שלנו. כולן משתגעות שיהיה להן חבר. ואין להן. כי אנחנו הקבוצה הבוגרת, וכל הבנים קטנים או לכל היותר באותו גיל."
“מה את אומרת שאין בנים, שואל גדי. ואני מה, כלב?”
“לא, אתה עוד גור,” צוחקת רותי.
“את לא חושבת, שיכול להיות זוג של חברים בני אותו הגיל?” שואל גדי ותוך כדי שאלה מסמיק.
“בטח שיכול להיות. אבל הבנים אצלנו עוד כל כך ילדונים. הם לא מעיזים בכלל לנסות”.
“את הרי כתבת לי על פתקה שאני מוצא חן בעיניך, רותי,” אומר גדי וחש בדפיקות ליבו. זה היה רק בצחוק?"
“אוי, עוזא, אתה טיפש כזה. בצחוק ולא בצחוק. אבל…”
“חכי, רותי, ואילו, נניח, הייתי שואל אותך, אם אנחנו יכולים להיות חברים – מה היית אומרת?”
רותי מחייכת ומרכינה את ראשה. הדומיה רבה וארוכה.
ופתאום רותי מרימה את פניה ופורצת בגרגור של צחוק:
“נו, תראה בעצמך, עוזא, אם אתה לא טיפש: אילו נניח הייתי שואל…' תשאל פעם, סוף־סוף, וכבר תראה מה שאגיד.”
גדי מושך אותה אליו בידו האחת, ומשתומם שרותי נענית לו בקלות, ומשעינה את ראשה אל חזהו. דפיקות ליבו עזות והוא חש עצמו בגובה סחרחר, כמרחף בעננים. אותה שעה הוא שומע כיצד רותי מגרגרת במלמול:
“אוי, עוזא, עוזא… אתה הרי טיפש כזה…”
3. 🔗
בערבים הראשונים הם מספרים זה לזה את קורות כל חברויותיהם הקודמות.
“שמע, עוזא,” אומרת רותי, שעה שהם מטיילים יד ביד הרחק במשעולי החורשה, “שמע, זה היה המזל שלי, שאתה באת. אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד.”
“אַת כל כך לא יכולה לחיות בלי בחורים?” שואל גדי, לכאורה כלאחר יד.
“לא,” אומרת רותי. כשאין לי חבר, אני מרגישה ריקנות כזאת, שתמיד, אחרי חודש או חודשיים אני מוצאת לי מישהו."
“ואילו אני לא הייתי בא?”
“אני יודעת? היה בא מישהו אחר.” רותי צוחקת, אבל כעבור רגע היא מרצינה.
“זה לא אכפת לך, שאני מדברת ככה?”
“נניח שלא.”
“אז טוב. אתה שומע – שם למטה, בקיבוץ, יש אחד שרדף אחרי כל הזמן. שמואל. כזה שתקן עם שפם. לא היה מדבר, אבל לכל מקום שהייתי הולכת, היה עוקב אחרי כמו צל. אתה יודע – הוא בטח בחור נורא בודד ומסכן מאד. לפעמים כבר כמעט הייתי מרחמת עליו. פעם בערב, כשאני יוצאת מחדר הקריאה, הוא אומר לי שהוא רוצה לדבר איתי. נבהלתי. אנחנו מתחילים ללכת יחד, הולכים אולי חמישה רגעים – והוא לא מוציא מלה. אז אני נבהלת, כמובן, עוד יותר. ‘אז מה אתה רוצה להגיד?’ – אני שואלת בסוף. והוא אומר בקול אטום כזה: ‘את יודעת.’ ואחרי רגע הוא חוזר עוד פעם ועוד פעם, אולי חמש פעמים: ‘את יודעת, את יודעת.’ – ‘בכל זאת’, אני אומרת, ‘תגיד לי’. אבל הוא לא אומר כלום. רק: ‘את יודעת.’ איום, נכון?”
“אז מה?”
“כלום. לא ידעתי מה להגיד לו. לא רציתי ללכת איתו. אבל פשוט פחדתי להוציא מלה. אז אמרתי, שאני צריכה לחשוב, ואחר כך, אחרי כמה ימים, כתבתי לו, שאני לא יכולה. אבל נורא ריחמתי עליו.”
“מה פתאום נזכרת בזה?”
“סתם ככה. אולי בגלל זה ששאלת, מה הייתי עושה, אילו אתה לא היית בא. אז אני חושבת, שאילו היה מנסה עוד כמה פעמים, בטח בסוף היה מקבל אותי. אבל אחרי הפעם ההיא הוא תיכף התיאש לגמרי.”
“זה עצוב מאד,” אומר גדי בחיוך.
“למה זה עצוב? אני חושבת שזה נהדר!” אומרת רותי במרי. “וזאת האמת. גם ההורים שלי כל פעם מטיפים לי מוסר. בעקיפין, כמובן. ואז הם כל כך מגוחכים. הם מתחילים פתאום לדבר על זה, כמה חשוב לקרוא ספרים, וכמה חשוב בחברות ללמוד יחד, וכמה לא טוב בשביל בחורה, אם היא הולכת עם הרבה בחורים. אבל לפעמים אב’שלי שוכח את הכוונות החינוכיות שלו, ומספר לי, שגם הוא היה מחזר אחרי המון בחורות כשהיה צעיר. וגם במחסן הבגדים שמעתי, שכולן תמיד היו רודפות אחריו. הוא היה בחור הכי גבוה והכי יפה ב’הכשרה', וכל ערב היה שר ומנגן במפוחית. בכלל, אני חושבת, שיש לי הורים נהדרים, ורק כשהם מתחילים להטיף לי מוסר, הם נראים לי נורא קטנוניים, ואני לא יכולה אז לסבול אותם.”
“אני רוצה לשאול אותך משהו בגילוי לב, רותי,” אומר גדי, ונעצר.
“נו?” — רותי מביטה בו בחשד.
“מה זאת אומרת, שאת ‘לא יכולה בלי בחורים’?”
“אז למה צריך לשאול את זה ‘בגילוי לב’ מיוחד? פשוט: אני מרגישה ריקנות כזאת. אני נמאסת לי על עצמי.”
“לא, אני… התכוונתי לשאול…”
רותי מביטה בו בציפיה ובתשומת לב, וחיוך נדלק בעיניה.
“אה, אתה מתכוון, אם כבר פעם שכבתי עם מישהו?”
גדי מרכין את ראשו.
“אוי, טיפש, אילו כבר פעם הייתי עושה את זה עם מישהו אחר, הרי הייתי עושה את זה גם איתך, טיפשון. אבל החלטתי שעד גיל שמונה־עשרה אני עוד מחכה. זה בדיוק כשנגמור את המוסד.”
היא מביטה בו במבט חטוף, אך הוא אינו אומר דבר.
“באמת כבר היו כמה כאלה, שבכל פעם רצו להביא אותי לזה. אבל לא רציתי, ובעד זה עזבתי אותם. לא בגלל זה שבמוסד זה עוד אסור… בזה לא הייתי מתחשבת… אני בעצמי לא יודעת למה… יש לי מין מוסר פרטי שלי, ולפי זה החלטתי, שעד גיל שמונה עשרה אני עוד מחכה… זאת לא אומרת, כמובן, שזה מוכרח להיות בדיוק על היום…”
“ואחר כך,” אומר גדי במרירות, “קדימה, תיכף עם הראשון שיזדמן, מה?”
“אוי, גדיק, טיפש, מה אתה מבין בזה? אמרתי לך, שאני לא מתאהבת כל כך בקלות: בעיני מוצאים חן רק בחורים גבוהים, אמיצים, חברמנים כאלה. שיודעים יפה לשיר ויפה לרקוד, שכל הבחורות רצות אחריהם ולהם לא איכפת בכלל.”
“ואני הרי לא רוקד.”
“אוי, טיפש, זה הרי בגלל הרגל שלך. אילו לא היה לך העסק הזה עם הרגל, היית רוקד יופי, אני בטוחה. זה באופי שלך. אני הרי לא מתכוונת לבחורים שממש רוקדים, אלא לכאלה, שיש להם אופי כזה, שהיו יכולים לרקוד. וזה בדיוק אתה. וגם בכל יתר התכונות שלך אתה מתאים בדיוק.” היא מלטפת את ראשו. “אתה גבוה ויפה, ויש לך בלורית עצומה, ויש לך קול טוב לשיר, בדיוק קול עמוק, כמו שאני אוהבת, ובכלל אתה חברמן, והרבה בנות היו מסכימות לרוץ אחריך, אלא שאתה מלגלג כזה, שלא איכפת לך בכלל.”
“אז למה עזבת את כל החברים הקודמים שלך, את ציקי ואת אמנון, ואת ההוא, מה’גרעין'?”
“אוי, טיפשון, הרי אמרתי לך: אני לא סובלת בחורים שרודפים אחרי יותר מדי. כשהייתי רואה שהעסק מתחיל להיות חם מדי, הייתי אומרת להם שמספיק. ומלבד זה תמיד היה משהו באמצע… ציקי עזב, ואמנון הלך לאיזה קורס, ואת ההוא מן הגרעין העבירו…”
ואף פעם לא רצית להתקשר עם אחד מהם לגמרי, ולא חשבת שפעם תתחתני איתו?"
“תראה, עוזא, זה ככה: בהתחלה תמיד חושבים הרבה, ובסוף זה יוצא אחרת. את ציקי, למשל, הרי הערצתי, כמו אלוהים. אלא שהוא גם כן היה טיפש כזה. כל הבחורים בעצם נורא ילדותיים, ולכן זה לא הולם אותם, כשהם מתחילים להעמיד פנים חשובות מדי… אבל באמת… לפעמים כבר נורא מתחשק לי שתהיה לי משפחה… עם הרבה ילדים… שהבחור שלי יאהב אותי… לא יותר מדי, כמובן; אני צריכה בחור שידע לרכב עלי כהוגן ולהחזיק אותי קצר… אם פעם יהיה לי ילד מאיזה בחור, אני כבר לא אעזוב אותו אף פעם. אבל בעד זה אני מוכרחה להספיק עוד לכייף קצת לפני שיבואו הילדים. אחרת תמיד תהיה לי הרגשה שהפסדתי משהו. וככה, אם אסתובב עוד קצת, אהיה אחר כך יותר נאמנה לבחור שלי ואוהב אותו בלב יותר שלם.”
“ומי זה יהיה?”
“אוי, טיפשון, אתה הרי כל כך טיפש. איך אני יכולה לדעת את זה עכשיו? זה תלוי, מי יהיה חבר שלי, כשבדיוק ארצה להתחתן.”
“אני מבין שזה יקח עוד הרבה זמן.”
“אנ' לא יודעת,” אומרת רותי מהורהרת. “הרי אמרתי לך – לפעמים פתאום יש לי נורא חשק, שכבר יהיה לי בחור שתמיד יהיה שלי, ושיהיו לי ילדים. אבל לפעמים גם בדיוק ההיפך.”
“מה זאת אומרת – ‘בדיוק ההיפך’?”
רות מהססת.
“זה באמת לא איכפת לך לשמוע, טיפשון? כי עוד לא סיפרתי את זה אף פעם לאף אחד.”
“נו טוב, בלי הקדמות.”
“אז אם אתה דווקא רוצה, אני אגיד לך. אתה יודע… נורא הייתי רוצה להיות פעם איזו שנה בחברה מושחתת לגמרי… איפה שהוא בעיר… באיזה בית קפה… ולרקוד שם את כל הריקודים הסלוניים, ולחיות שם את כל החיים האלה…” רותי מביטה לאי־שם, אל האפלה שבין עצי החורשה.
“את יודעת איך קוראים לבחורות כאלו?”
“טיפש, אני הרי לא מתכוונת לחיים של זונה פשוטה, שעושה הכול בעד כסף. אתה לא מבין אותי, טיפשון. אני מתכוונת דווקא לבחורה כזו, שכבר יש לה המון המון־כסף מאין שהוא, נניח מאיזו ירושה גדולה, ועכשיו היא חיה רק למען הבילוי: כל בחור יפה שהיא רואה היא לוקחת לה אותו, סתם ככה, מן שאן הכיף. אני חושבת, שחיים כאלה צריכים להיות נהדרים. אולי אפילו רק לחצי שנה. אחר כך הייתי חוזרת לקיבוץ ומתחתנת.”
גדי שותק. רותי מרכינה את ראשה.
“אז מה, טיפשון, אני מושחתת מאוד?”
“את תמימה, וזה הכול,” אומר גדי בכעס. “עוד אף פעם לא ראיתי בחורה כל כך תמימה. וכמה שלא תלכי עם בחורים תישארי תמימה. וזה מה שמשגע אותי, ומה ששיגע, כנראה, גם את היתר.”
,אבל זה נורא נעים," אומרת רותי, נלחצת אליו ומחליקה על פניו בשׂערה.
“אני נורא אוהבת כשמדברים איתי ככה, כמו אתה עכשיו, בביטול כזה, כאילו אני עוד ילדה קטנה. קח, למשל, את אמנון. ב’תחילה בכלל לא מצא כל כך חן בעיני. הלכתי איתו, אבל כבר חשבתי כל הזמן להפסיק, ואז פתאום הוא התחיל לקרוא לי, ‘ילדונת’. ברגע זה התחלתי להשתגע אחריו. ובכלל הוא התחיל לדאוג לי כמו לתינוקת: היה מביא לי ממתקים, ואפילו היה שואל, אם יש לי גרביים חמים בחורף. זה היה נהדר.”
היא מביטה בו בציפייה. גדי מביט במיתארי אילנות אחדים, המזדקרים בקצה הגבעה שממול, על רקע השמיים.
“גדיק, טיפשון שלי… תקרא לי גם אתה ככה, טוב? רק פעם אחת, אני מוכרחה לשמוע, איך זה מצלצל בפה שלך.”
“טוב, ילדונת.”
“אני גם יכולה לקרוא לך ‘תינוקי’ אם אתה רוצה.”
“תודה.”
“אתה רואה, טיפשון, עכשיו יש לך מצב רוח רע. קודם אתה תמיד מביא אותי לזה, שאספר לך על כל מיני בחורים אחרים, ואחר כך אתה נעשה חמוץ. בדיוק כמו אב’שלי. אב’שלי מספר לי לפעמים כמה בחורות רדפו אחריו כשהיה ב’הכשרה', ואחר כך מטיף לי מוסר. פעם שעה שלימה דיבר בהתלהבות על הפלמח, ואחרי שבוע, כששמע שיש לי חבר מה’גרעין', פתאום התחיל לספר לי כמה הבחורים שם גסים ופרימיטיביים. אילו אב’שלי היה עוד בחור צעיר ולא היה אב’שלי, בטח הייתי מתאהבת בו כמו כלום. הוא בדיוק כזה, לפי טעמי: גבוה, עם בלורית, יודע לשיר יפה, מנגן על מפוחית ועל אקורדיון, רוקד שזה משגע והעיקר – שהמון בחורות רדפו אחריו. באמת חבל שהוא אב’שלי ושהוא כבר זקן כזה. אבל בתור אבא הוא לא כל כך טוב. לפעמים הוא קטנוני ואוהב להטיף מוסר… פעם נורא פחדתי שימות פתאום. אני בכלל לא יודעת למה. היה פעם איזה שהוא משפט נשק, אולי אתה זוכר – האנגלים תפסו אז קבוצה שלימה של חברי קיבוץ כשהם מתאמנים. אז חשבתי פתאום, שאולי יאסרו גם אותו, ושם, בבית הסוהר, ימות איך שהוא. לא ידעתי מה הייתי עושה אז, ובכל פעם שרק חשבתי על זה, התחלתי לבכות. ופעם, בזמן המלחמה, כשהגרמנים כבר היו במצריים, וכולם פחדו שיבואו גם לארץ־ישראל, חלמתי שהגרמנים באים וכובשים את הקיבוץ. וכולם בורחים. ורק אני נשארת לבד בבית הילדים. אבל פתאום, כשכל הקיבוץ כבר ריק לגמרי, בא אבא, ולוקח אותי על הידיים שלו, ובורח איתי להרים. ומשם כל הזמן צפונה – לנצרת, לגליל. ואחר כך, דרך סוריה וטורקיה – ישר לרוסיה. כי כשהייתי עוד קטנה, שמעתי שכולם נורא אוהבים את רוסיה, ואומרים ששם משטר הכי טוב בעולם. אז תארתי לי תמיד שבורחים דווקא לשם. אחר כך בגמר המלחמה, שמעתי על מישהו שהוא ברח מרוסיה. זה בילבל אותי קצת.”
“בלילה חלמת ככה?”
“לא בלילה, טיפשון, בהקיץ, והמון פעמים הייתי חולמת ככה. לרוב באמצע השיעורים.”
שוב היא מגניבה אליו מבט.
“אבל אתה עוד כל הזמן עצוב, גדיק, טיפשון. תגיד לי פעם מה אתה חושב כל כך הרבה.”
“חשבתי רק כמה זמן נהיה אנחנו חברים. ומי יבוא אחרי.”
“אוי, טיפשון, טיפשון.” רותי מחבקת את ראשו בשתי ידיה. “אני הרי סתם מדברת ככה מה שבא לי לפה. יכול להיות, שזה דווקא יהיה אחרת לגמרי, ושתיכף אחרי שאגמור את המוסד יתחשק לי להתחתן, ועד אז בטח עוד תהיה חבר שלי. וברגע שאני מתחתנת ומקבלת ילדים, אז אני גומרת עם כל הבחורים, את זה אני יכולה להבטיח לך. וכמה יש לנו עוד לחכות עד גיל שמונה־עשרה? לא הרבה. פחות מחצי שנה. ועד אז בטח עוד תספיק קצת לחנך אותי. נכון, טיפשון?”
4. 🔗
ולפעמים, בשעת לילה מאוחרת מאוד, לאחר שאימצו זה את זה, צחקו דגדגו, החליפו לחישות מפה לאוזן, לחישות חסרות שחר, שהמלים ‘טיפש’ ו’ילדונת' חוזרות ונשנות בהן, הם נשענים אל אחד הסלעים, וגדי מספר על ילדותו.
“אחד הדברים הראשונים שאני זוכר,” הוא מספר, נשען לאחור ומביט בשמיים, “שכבר כשהייתי קטן לגמרי היו לי עניינים עם הרגל. הפרק העליון של הירך לא היה בסדר. אז שמו אותי לחצי שנה בגבס. אני חושב שהייתי אז בן שנתיים וחצי, או אולי כבר בן שלוש. בכל אופן אני רואה עוד בדיוק את התמונה: אני שוכב במיטה, בגבס, ויוסף ורבקה עומדים על ידי. אני שותק והם שותקים אבל כל הזמן אני מסתכל להם ישר בעיניים, עד שהם מוכרחים להשפיל את המבטים שלהם. ואחר כך אני אומר לגמרי בשקט: “תורידו לי את זה”. ואחרי רגע עוד פעם, עוד יותר בשקט, אבל בהדגשה: “תורידו לי את זה.” ואז יוסף הולך הצידה, ועומד בפינה, וגם רבקה מוציאה מטפחת ומנגבת את האף ואת העיניים.”
“מאז אף פעם לא יכולתי לרוץ טוב, וכשהיינו רבים, יתר הילדים תמיד היו יכולים לברוח. ואני הייתי זורק אבנים. מאז אני יודע לזרוק כל כך טוב. ומלבד זה היתה עזה שומרת עלי.”
“על עזה יש המון סיפורים. אמא ואבא קיבלו אותה עוד לפני שנולדתי, ויוסף תיכף לקח אותה לחדר. היא היתה אז כל כך קטנטונת ורועדת, שהיו משכיבים אותה בתוך המיטה שלהם ומחממים אותה בבקבוקים חמים. כל ערב היו מחממים בקבוק גדול של מיים חמים, עוטפים בסמרטוטים, ומשכיבים על ידו את הכלבונת. אחר כך גדלה, ואז בדיוק היה יוסף שומר־לילה, והיה לוקח אותה לשמירה. מאז התחילה לפחד מפני רובים. זה היה הדבר היחיד בעולם שהיתה מפחדת מפניו: מפני רובים, מאקדחים ומרעמים. כשהיתה בחורף סערה בחוץ, עזה תיכף היתה מרגישה בברק, ומייד היתה זוחלת מתחת למיטה, מתכווצת, הזנב בין הרגליים, והיתה מייבבת, עד שהיה נשמע קול הרעם. ולפעמים, כשיוסף היה לוקח רובה, היתה מתחילה לנבוח בשמחה, כי ידעה שיוצאים לשמירה. ואם מישהו היה מכוון את הרובה אליה בצחוק, היתה מתכווצת, מייבבת ובורחת אל יוסף.”
"שמעי, רותי, אני אומר לך, שכלבה חכמה כזו לא מוצאים כל כך מהר. למשל: היא נורא היתה אוהבת לשחק. ולפעמים יוסף ורבקה יושבים בחדר ומדברים, לא שׂמים לב אליה. אז תיכף היא מרגישה את עצמה מקופחת. מייד היא רצה אל יוסף ומתחילה להתיר לו את שׂרוך הנעל. זה קשה להאמין, אבל בדיוק ככה היא עושה: מושכת הנה והנה, עד שהשרוך מותר. וכשנתנו לה איזה סמרטוט, היתה יכולה לשחק בו שעות על שעות, מושכת, נובחת, רוטנת, צוחקת… את בכלל לא מתארת לך, רותי, איזה קולות משונים כלבים יכולים להוציא. או שלפעמים היתה רצה איתנו, עם כל הבנים, כשהיינו משתוללים במטעים, ומשחקים בשוטרים וגנבים. היתה רואה שאנחנו משחקים, ופתאום גם לה מתחשק לשחק קצת. מה היא עושה? פתאום היא מתחילה לנבוח ולרוץ כמו מטורפת הנה והנה. ואחר כך פתאום תופסת איזה מקל ומתחילה לגרור אותו איתה. ואנחנו בכוונה מתחילים לרוץ, כדי לראות אם תעזוב את המקל או לא. והיא עקשנית כזו – סוחבת את המקל, ולפעמים אפילו סמוכה די גדולה, גוררת, מייבבת, נתקלת בעצים, אבל איננה מרפה.
שמעי, מה זה כלבה יפה… בכלל לא היתה עוד בכל הסביבה כלבת זאב גדולה ויפה כמוה. יוסף היה לוקח אותה לכל תערוכות הכלבים ותמיד היתה זוכה בפרס הראשון, לא היה בה שום מום. ורק אחד קטן: פעם, כשהאכילו אותה סוכריות, נשברה לה חתיכת שן אחת. אז אני רוצה להגיד לך, שבתערוכת כלבים זה נחשב למום רציני מאוד. מה אַת צוחקת? את חושבת שהיו בוחרים למלכת יופי בחורה שחסרה לה שן בפה? אבל השופט אף פעם לא היה מרגיש. היא היתה כל כך יפה, שבכלל לא עלה על דעתו להציץ גם לתוך הפה שלה. היא גם היתה גדולה נורא, וכל הקיבוץ היה מפחד מפניה. תארי לך, למשל, שביום אחד בהיר, אחרי העבודה, כשכולם רצים להתקלח, מוצאים אותה שוכבת על מפתן המקלחת של הבחורות. כמובן שאף אחת לא מעיזה לגשת. אבל בכל אופן הן מוכרחות להיכנס. אז הן באות ליוסף, שיסלק את הכלבה משם. ויוסף דווקא חומד לו לצון, לא, הוא אומר, מה זה נוגע לי, סלקו אותה בעצמכן. שמעי, היתה אז שערוריה שלמה. כי גם הבחורים האחרים פחדו, אז העמידו פנים שגם הם חומדים לצון, ואינם רוצים להתערב. ועזה? לא איכפת לה כלום. שוכבת לה שם על המפתן, כאילו כל העסק לא נוגע לה. כאילו שהיא לא חושבת לזוז משם לעולם. מעמידה פנים של ישנה. אבל מספיק שמישהו ינסה להתקרב – תיכף היא משמיעה ריטון אחד, חושׂפת קצת את השיניים, וכולם בורחים. והבחורים צוחקים, ומזמינים את הבחורות לבוא ולהתקלח אצלם, במקלחת השניה. והבחורות צווחות… שמעי, מה זה היה שמה צחוק. בסוף הביאה מרכזת המטבה נקניק, בשביל למשוך אותה משם.
"אני אהבתי אותה נורא. כשהייתי נוסע לאַן שהוא, אָז אחר כך, כשהייתי חוזר, לא היה שום שלום אבא או שלום אמא, אלא ישר: איפה עזה? ואת חושבת, שהיא אהבה אותי פחות? מה זה היתה אוהבת. לא היתה זזה ממני.
“זה שהיא כל כך אהבה לשׂחק, זה הרס אותה בסוף. אוטו דרס אותה. היא בטח רצתה לנבוח על הנהג או לרדוף אחרי איזה סמרטוט – ודי. יום אחד יוסף ואני יושבים על הדשא שלנו, לפני החדר, פתאום רואים שעזה באה, רצה אלינו. אבל מין ריצה משונה כזו, עם הראש מוטה הצידה, וקצת דם מטפטף לה מן הזרבובית. מסתכלים, ורואים שכל הראש שלה מחוּץ. נו, יוסף לוקח מהר טנדר, וישר אל רופא הבהמות. ההוא מסתכל בה (יוסף כל הזמן מחזיק אותה, אחרת לא היתה בכלל נותנת שיגעו בה), ואומר שיש לה כמה שברים בלסתות, ואין בכלל מה לעשות. הוא מציע תיכף לירות בה. אבל יוסף לא הסכים. אילו היתה רואה שלוקחים רובה ומכוונים אליה, תיכף היתה מבינה שרוצים לירות בה. לא, הוא אומר, זה אי אפשר, וגם באקדח לא. בסוף מסכים הרופא לתת לה מין זריקה כזאת, שנרדמים ממנה לאט־לאט, ולא מרגישים שום כאב. זה מוות הכי יפה והכי טוב שבכלל יכול להיות לה, הוא אומר. אני כל הזמן עמדתי בחוץ, ולא ידעתי מה העניין. יוסף לא רצה להגיד לי. כשהוא יצא, כמה זמן לא דיבר כלום, אבל ראיתי איך הוא חורק שיניים. אחר כך אמרו לי שאלך להיפרד ממנה. נתתי לה נשיקה על הזרבובית ובין העיניים. מאָז לא ראיתי אותה עוד.”
גדי שותק שעה ארוכה ובולע כמה בליעות.
"פעם רצו ההורים שלי לעזוב את הקיבוץ ולעבור לקיבוץ אחר. זה היה לפני הרבה שנים, בחופש הגדול, כשנסענו לקייטנה. הם טילפנו אָז, שאבוא הביתה ליום אחד, לבקר. כבר מזה תיארתי לי, שמשהו מיוחד קרה. באתי. בערב לא דיברנו שום דבר מיוחד, רק על הקייטנה, ועוד כל מיני דברים של מה בכך. אבל למחרת אני רואה, שלשניהם יש שבת והם לא קמים לעבודה, וזה עוד באמצע השבוע. בכל העסק היה משהו מסתורי וחגיגי כזה. ובאמת – אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יושבים שלושתנו על הדשא שלפני החדר, ואז יוסף מתחיל:
‘אתה הרי יודע, גד,’ הוא אומר, ‘כמה אני אוהב את העבודה ברפת, נכון?’ ‘נכון,’ אני עונה בשקט. ‘תמיד,’ הוא אומר, ‘היית בא לראות, איך אני חוזר עם הפרות מן המרעה. נכון?’ ‘נכון,’ אני אומר. ‘ועכשיו,’ הוא ממשיך, ‘אני כבר לא עובד שם.’ אני אינני אומר כלום. וגם הוא שותק. כבר ניחשתי את הכול, אבל לא אמרתי אף מלה. ‘אתה הרי יודע,’ אומר יוסף, ‘שילדים קטנים לא פעם רבים, וגם אצל אנשים מבוגרים יכול לקרות שהם מסתכסכים.’ ואני שותק. ‘אז בגלל סיכסוכים כאלה,’ הוא אומר, ‘אינני יכול להמשיך כאן בעבודה.’ ואני – אף מלה. כעסתי עליו ולא רציתי לעזור לו. אז אני מעמיד פנים, כאילו איננו מבין כלום. ‘אז חשבנו,’ הוא אומר, 'לעבור לקיבוץ אחר, בשביל ששוב אוּכל לעבוד שם ברפת, ולחזור עם הפרות מן המרעה, ושתוכל לבוא ולראות איך אני חולב. ושוב שותקים. החלטתי שלא אגיד כלום, אפילו שנשתוק עד מחר. ‘אבל’, אומר יוסף ‘אנחנו רוצים לשאול אותך. אם תגיד לנו להישאר, אז נישאר.’ לא ידעתי מה להגיד. כמעט התחלתי לבכות. 'אני לא רוצה ללכת מכאן," אמרתי. ‘כאן כל החברים שלי, וכל המקומות ששיחקנו שם, ובכל העולם אין קיבוץ יפה כמו שלנו, ואני לא רוצה ללכת מכאן.’ נו, בסוף הם באמת נשארו. אחרי שנה יצא אפריים מן הרפת, ואז יוסף חזר לענף. בהתחלה הם בטח כעסו עלי, אבל עכשיו הם שמחים שנשארו. הם הרי נורא אוהבים אותי ומוכנים לעשות בשבילי את הכול."
“כן, אני יודעת,” מתערבת רותי, “פעם אני יושבת לי במחסן הבגדים ומתקנת גרביים, אז אני שומעת, איך אמא שלי שואלת את רבקה, למה אין לה עוד ילדים. זה חטא, היא אומרת, אם יש רק ילד אחד, חטא לקיבוץ, ולארץ, ולילד, וגם להורים עצמם.”
“אני יודע,” אומר גדי. “גם אני תמיד רציתי אח או אחות. כי לכל הילדים כבר היו, רק לי לא.”
“אז שמע טפשון,” משסעת אותו רותי, “מה שאמא לך ענתה. כן, היא אומרת, אני מבינה את זה, אבל תעשי לי אם אינני יכולה – את כל הכוחות שלי השקעתי באחד הזה. כל המחלות שהיו לו וכל העניינים עם הגבס… הרי טיפלתי בו חודשים שלמים… לא, אין לי כוח בשביל עוד בנים. לי האחד הזה כמו עשרה. ככה היא אמרה, בחיי, בדיוק ככה שמעתי…”
5. 🔗
כל שבת, לפני הצהריים, נוטל גדי לוח לביד, מותח עליו, בעזרת נעצים, כמה דפי נייר לבנים ומחוספסים, בודק את הצבעים, הנתונים בצינוריות קטנות, מצרף לכל החבילה מטלית, צלוחית מיים, כמה מכחולים, ויוצא עם רותי לחורשה. רותי תמיד לוקחת ספר איתה, אבל אף פעם איננה מצליחה לקרוא בו: גדי אוהב לפטפט בשעה שהוא מצייר, ואף היא עצמה איננה מן השתקניות.
“בהתחלה”, מספר גדי, “זה היה סתם שעשוע בשבילי, כדי להציל אותי ממצב רוח. והזדמנויות למצב רוח הרי לא היו חסרות לי, ברוך השם. אני לא יודע אם את זוכרת – אבל תמיד, מגיל הכי צעיר, לא יכולתי להשתתף בשום טיול ובשום משחק…פעמיים שכבתי בגבס… המזל שלי, שעוד הציל אותי – זאת היתה בריכת השחיה. במיים הייתי מלך. אני חושב שגם היום אף אחד לא מתחרה איתי בשחיה. אבל כבר כשהיינו בני חמש, ידעתי הכי טוב לצלול, להטביע, ובעיקר – להתיז מיים. שמעי, היו לי שיטות מיוחדות: כשהיינו מתיזים, אז אני בהתחלה מכה במיים מכות שטוחות, פוגעות למרחק, וישר מכוון לעיניים, עד שההוא עוצם אותן לרגע, בשביל לשפשף קצת באגרופים, וכבר הוא אָבוד: אני מזנק אליו, תופס אותה ברגליים והופך אותו. אחר כך אני מחכה. ודווקא ברגע שהוא רוצה לפתוח שוב את העיניים – כבר יש לו מנה חדשה של מיים בפרצוף. בדיוק באותה השיטה אני משתמש במלחמת ההטבעות: אני מטביע מישהו וההוא צולל, רוצה לברוח מתחת למיים. אני, כמובן, רודף אחריו, אבל בלי לנגוע בו. סתם נמצא על ידו ומחכה. ובו ברגע שהוא רוצה לשאוף אוויר – הוֹפּ, אני מושך אותו ברגל ומטביע אותו שוב. ואיך אַת חושבת למדתי לזרוק אבנים? רק מפני שלא ידעתי לרוץ. ואיך, את חושבת, למדתי לצפצף? כי תמיד הייתי שורק לעזה, אם הייתי רב עם הילדים, ורציתי להפחיד אותם. למדתי לשרוק בכל האצבעות: בשתיים, בארבע, ואפילו באצבע אחת. את זה לא יודע אף אחד בכל המוסד. רק אני. תראי, ככה: מכניסים את האצבע לפה באלכסון, קצת מקפלים את הלשון, ולוחצים עליה. שריקה כזאת שומעים בכל המשק,– ומכל מקום היתה עזה באה אלי בין רגע. בעד זה גם רצו כולם להיות חברים שלי…”
רותי יושבת לצידו, על גוש סלע, הספר פתוח לפניה, והיא מחייכת.
“אוי, טיפשון, טיפשון,” היא אומרת. אתם, הבחורים, הרי כל כך טיפשים…"
גדי שוב אינו נותן דעתו על פּזמון זה.
“וככה זה היה גם עם הציור,” הוא ממשיך. “אני זוכר, שהייתי מצייר מגיל שש או שבע, אבל רק כשמישהו נתן לי את הנייר ואת העפרונות ביד. את זה אני בכלל לא מחשיב. כשהייתי בן עשר, קיבלתי צבעי מיים מיוסף. ואז הלכתי פעם מאחורי הרפת, והתחלתי לצייר בעצמי, בלי שאַף אחד אמר לי. זאת היתה ההתחלה האמיתית של הציור שלי. מאז אני מצייר כל שבת. מחוץ לאותה חצי שנה, כששכבתי בגבס, לפני שנתיים, אני חושב שלא החסרתי אף שבת אחת. אפילו כשהיו תחרויות שחיה. אז הייתי מצייר אחרי הצהריים. בהתחלה תמיד ניסיתי להעתיק את הטבע בדיוק. בסוף ידעתי לצייר עגבניה או אבטיח כל כך חיים, עד שהיה רצון ללקק אותם. בייחוד הייתי מעתיק צילומים. את עזה. למשל, צילמנו במיוחד, בשביל שאוכל לצייר אותה, כי הרי אף פעם לא היתה יושבת בשקט, ותמיד היתה מתחילה למשוך בשׂרוכי הנעליים. רק לפני שנתיים, כשהתחלנו ללמוד על הציור המודרני, עזבתי את השיטה הזאת, והתחלתי לצייר לפי הדמיון. או שהתחלתי לבחור לי קטע יותר קטן: עץ אחד בודד, צריף קטן וישן, והייתי מנסה לבטא משהו גם בבחירת הנושא, גם בביצוע.”
גדי פורש את כל הצנוריות ועורכן בשורה, פותח את החוּמה שבהן ומלקק את המכחול.
“שרק לא אשכח ואטעם מן הירוק,” הוא מגניב הערת ביניים. “כולם מתוקים. רק הירוק מזוייף ומר. אָז אַת שומעת? לפני שנתיים, בערך, בא המפנה. בכלל היתה לי אז מערכה שלמה עם ישראל. כל זמן ששכבתי בגבס – ישראל שתק. אירגנתי את המסקראדים, והפכנו את חצי חברת הילדים, והוא – כלום. עופרה היתה מוכנה לטרוף אותי: זה הורס את הקבוצה. מה יש להגיד – למעשה היא צדקה. בכל אופן, אחרי שהורידו לי את הגבס, בא שׂרואליק, ורצה שאפרק את כל הבנדה. הסכמתי. אבל אחרי שהושטתי לו את האצבע, תיכף הוא רצה את כל היד. אחרי שבוע הוא מציע אותי בתור מרכז ועדת המערכת. אני לא בטוח, אם את זוכרת את כל הרעש שקם סביב העניין. אמרתי: לא. פשוט לא הייתי מסוגל מבחינה נפשית. נו־נו, התווכחתי עם שרואליק שעתיים, ובסוף אני יוצא מהחדר שלו, ודופק בדלת ככה, שכבר מזמן לא דפקו בה כל כך. מה הוא עושה, את חושבת? מביא את העניין לשיחת הקבוצה. ואתם הרי החלטתם אז, שאני צריך לקבל את התפקיד. באותו ערב כתבתי את המאמר המפורסם בדיו אדומה ל’ספר החיים'. אַת לא מתארת לך, כמה הייתי נרגז עליכם. היה לי מין רצון כזה, שסוף־סוף יעזבו אותי במנוחה. חצי שנה העמדתי פנים וצחקתי, ועכשיו, דווקא לאחר שכבר הורידו לי את הגבס, לא היה לי עוד כוח ונשברתי. חשבתי, שאגיד לכם פשוט, שאתם יכולים לנשק לי. אָז כתבתי שאני מצפצף על החברה ועל התפקידים, ושׂונא אתכם, ומנתק את היחסים עם הקבוצה. נו, ומה היה הסוף, את חושבת? שקיבלתי את התפקיד. אחרי שבועיים התחלתי להיכּנס לתוך העניינים, ותיכף התחיל העסק לגרות אותי: להדפיס את המאמרים יפה, זאת אומרת – כמו שיש בכל עיתון, ‘עורך הכיתוב’. – ולקשט את העמודים בציורים. על כל גליון הייתי יושב שני ערבים עד שתים־עשרה בלילה, והעיתונים התחילו לצאת בקביעות – פעם בשלושה שבועות בדיוק. שׂרואליק הבין את העסק; הוא לא עזב אותי ורכב עלי קשות. כבר אחרי חודש התחיל המשפט שלנו על האוֹמנות. הוא בכוונה חילק את התפקידים כך, שאצטרך להיכּנס לקטגוריה. אז התחלתי לערוך את כתב האשמה נגד הציירים האימפרסיוניסטים. קראתי פעמיים את ‘התאווה לחיים’ ואת ‘הפרוטה והירח’ בשביל למצוא נקודות תורפה אצל ון־גוך ואצל גוגין. כבר אחרי שבוע היתה לי השקפה חדשה על תפקיד הציור ועל כל היחס שבין האוֹמן וחברה. האימפרסיוניסטים האלה קודם כל ראו את עצמם כאומנים, ורק בשורה שניה כסתם בני אדם השייכים לחברה. הם מראש הסתכלו על החיים מנקודת ראות של אוֹמן. וזה כמובן היה מוכרח להבדיל אותם מן החברה. כל ההבדלה הזאת, בין אוֹמן וחברה, היא שטות גמורה, למרות שמדברים על זה כל כך הרבה. אבל את זה הבנתי רק בהמשך המשפט. בנאום הראשון של הקטיגוריה עוד ניסיתי להאשים את ון־גוך ואת גוגין באופן אישי. אבל אחרי שבוע, בנאום הסיום, כבר נקטתי לשון אחרת לגמרי: כל זמן שהאשמתי האשמות אישיות, היו הסנגורים על הגובה – תמיד יכלו לעורר רחמים: תקופה של ריאקציה, זעיר־בורגנות, חוסר הבנה – המסקנה: הוא לא היה יכול אחרת בתקופה ההיא. אז בנאום הסיום הפתעתי אותם. ‘לא האומן היחיד יושב על ספסל הנאשמים,’ אמרתי, ‘ואפילו לא חבורה של אומנים אימפרסיוניסטיים. האומנות האינדיבידואליסטית כולה עומדת למשפט.’ שמעי, זה מצלצל נהדר. היום אני יודע, שזה סתם היה פיטפוט שטחי, אבל אז זה עשה רושם עצום. הסניגורים התבלבלו לגמרי. אני בעצמי התחלתי אז להאמין בזה. אחר כך עוד היה לי ויכוח גדול עם רפי, אם מותר לאמנות מתקדמת להשתמש בסמלים מופשטים. קודם הייתי מוכרח להסביר לו שעה שלימה מה ההבדל בין סמל לסמל מופשט, ואיך כל זה קשור לפיקאסוֹ ולקוּביסטים, ואָז, בסוף, הוא טען שאני לא נותן לו להוציא מלה מן הפה ושאי־אפשר להתווכח איתי והפסיק את הוויכוח. בכל אופן, מאָז אני חושב ולומד באופן שיטתי. ואני יכול להגיד לך, שגם בתוכניות שלי לעתיד יש לציור איזה מקום…”
רותי אינה נוהגת להתערב במונולוגים כאלה. היא מתייחסת אליהם בסלחנות, כאל חולשה, שמן ההכרח להשלים עימה. תחילה היתה משתדלת לקצר אותם במילמול: “אוי, גדיק, טיפשון, אתם הבחורים הרי כל כך טיפשים…” אחר כך התחיל נסיון החיים להורות לה, שמוטב לה להבליג, בעיקר כשגדי מדבר על הציור או על העתיד.
“איזה תוכניות לעתיד, טיפשון?”
“תוכניות לא חסרות, ברוך השם. פעם ערכתי יחד עם רפיק שלנו תוכנית עד מאה ועשרים. היינו אז במחנה עבודה ברוחמה. אז פעם, בשבת לפני הצהריים, אנחנו מטיילים בחצר. ופתאום, לפני האורווה, רואים ערימה עצומה של אפונה ירוקה. צעירה לגמרי, עם תרמילים רכים, ובכלל לא ברור למה כבר קצרו אותה. מילא, אנחנו נשכבים ישר על הערימה, פרקדן, מסתכלים בשמיים, אוכלים אפונה, ומדברים. בדיוק דיברנו על העתיד. על מה דיברנו ועל מה לא דיברנו שם. קודם כול – מה נעשה כשנחזור לקיבוץ. חישבנו את כל הדברים שצריך לתקן. כמעט שערכנו סעיפים: לא לתת לחברים להסתתר בחדרים; במקום שכל אחד יטפח את החדר שלו – צריך להעלות דווקא את המשותף: את חדר הקריאה, את המועדון, את בריכת השחיה. אצלנו זה הרי נורא מוזנח – בחדר הקריאה אין אפילו לוח שח. וצריכים גם שולחנות פּינג־פּונג. וצריך מועדון, ששם יהיה מיחם, וחברים יוכלו לשבת שם בערב, לשמוע תקליטים, לדפדף בעיתונים מצויירים, ולשתות כוס תה. למה, אַת חושבת, כל כך הרבה אנשים עוברים בקיבוץ ולא נשארים? כי אין להם חברה. כולם יושבים בחדרים, עובדים קשה, ואחרי העבודה – או שיש ילדים, או שאין כלום. מזדקנים. אנחנו החלטנו אז להישאר צעירים. כל קיץ – יוצאים למחנה על חוף הכינרת. אפילו חישבנו איך נחנך את הילדים שלנו. רפיק, למשל, יש לו תיאוריה שלמה – שהגדולים יותר מדי מציקים לילדים. קודם מטיילים איתם לפנות ערב לסככת הטרקטורים, ואחר כך רוצים, שהילדים המסכנים לא ינסו לטפס עליהם ולא יתלכלכו. אי, מה אני אספר לך את הכול… על העבודה דיברנו. רפי רוצה לעבוד בפלחה. ואני – בצאן. אבל אני מוכרח להגיע עוד פעם לאיטליה ולצרפת, לראות שם את כל היצירות הקלאסיות, שמדברים עליהן כל כך הרבה. ככה אנחנו שוכבים שם, מסתכלים בשמיים הכחולים, ומדברים. מה יש לדבר – היה יפה ברוחמה. אַת בטח חשבת שמה על כל מיני בחורים, אבל אנחנו ערכנו תוכניות יותר רציניות…”
“אוי. תשתוק, תשתוק, טיפשון. מה אתה כבר מבין בזה? על בחורים אני יודעת יותר ממך.”
“את בטוחה? אני לא. אז אַת שומעת? שם, ברוחמה, התברר לי בפעם הראשונה שאני רוצה להמשיך לצייר וליצור משהו. קודם סיפרתי לרפיק איך הייתי מקשט את המועדון שהחלטנו עליו, איך הייתי מצייר פרסקות בחדר האוכל… אני אומר לך, שאצלנו לא מעריכים מספיק את הפרסקו. ומה שהכי מפליא אותי – שגם ברוסיה, למרות שיש להם שם בנייני ציבור עצומים כאלה, לא מטפחים בכלל את ציורי הקיר…”
רותי נשכבת על שכבת מחטי האורן השבירים והדוקרניים, המכסה את הארץ, מזיזה הצידה את הספר, ומביטה באמירי האילנות. חיוך דק אורב בזוויות פיה. קרן שמש יחידה, שחמקה בין ענפי העצים, מפזזת על שׂערה הקצר, ומאצילה לו גוון אדמוני. כשנעים האמירים, מרצדת הקרן מן השׂיער למצח, ואז רותי מצמצמת את עיניה.
“בכל אופן אני מרגיש רצון לעבוד,” מספר גדי. “הייתי יכול לצייר עכשיו שנה שלמה, כל יום, בלי הפסק. ואל תחשבי שאני סתם מתפאר, רותי. אני באמת מסוגל לזה. בסוף השנה שעברה עבדתי בהכנת הקישוטים למסיבת הסיום, כל לילה עד שתיים, ובבוקר שוב קמתי בשש ללימודים. שבוע וחצי זה הלך ככה. אבל אחר כך, אחרי הסיום, ישנתי… מה זה ישנתי…” גדי מתמתח בהנאה ומלקק את המכחול. “ארבעה ימים בלי הפסק. יוסף הביא לי את הארוחות לחדר. הייתי אוכל – מתהפך לקיר – וממשיך לישון. אַת חושבת שכל אחד יכול לישון ככה? לזה צריך כישרון מיוחד. מין כוח סבל כזה, הייתי אומר. פעם רפיק הזמין אותי לתחרות באכילת גלידה. הלכנו לאורך רחוב הרצל – את צוחקת? כבר סיפרתי את זה פעם? לא חשוב, אָז תשמעי עוד פעם ובכל קיוסק קנינו גלידה אחת. אחרי שתים עשרה מנות רפיק היה גמור. ואני חשבתי רק להתחיל. אני אומר לך – אני אוהב את דופק החיים. אם לעבוד – אָז לעבוד, ואם לישון – אז לישון. עכשיו, למשל, רוצים להכין תערוכה עצומה בשביל הוועידה הארצית של התנועה. רוצים שאני אכין את כל המוצגים שלנו – ואַל תשכחי, שאנחנו צריכים להופיע שם על הגובה, גם בכמות וגם באיכות. מה את חושבת יהיה? שוב נעבוד שבועיים בקצב בריא, כל לילה, ואחר כך אבקש משׂרואליק שבוע בשביל לישון. הוא יתן לי. אפילו על חשבון הלימודים. אני מכיר אותו. את הלימודים אשׂיג אחר כך כמו כלום. עופרה באה לשכנע אותי, שאסכים לקבל על עצמי את כל העסק. היא חשבה שלא אסכים, ותיכף הוציאה את כל התותחים הכבדים. ‘זה יהיה מפעל תנועתי כביר,’ היא אומרת. ‘ואתה’, היא אומרת, ‘חייב להיחלץ למפעל.’ שׂימי פעם לב, רותי, שיש אצלנו סגנון מיוחד שבו מדברים על דברים נשׂגבים. אחת המלים החשובות היא ‘להיחלץ’. ובכן, אמרתי לה, שאסכים ‘להיחלץ’ למפעל התנועתי הכביר. באמת, גם לתנועה אנחנו חייבים משהו. קיבלנו ממנה כל כך הרבה… כשנגמור את המוסד, אצא קצת עם רפיק ועם אורי לעבוד בעיר ולהדריך בתנועה. מה שקוראים ‘קומונה’. בהתחלה חשבתי, שביום נעבוד בבית חרושת, ובערבים נדריך. דווקא הייתי רוצה פעם להכיר חיים של פועל בבית חרושת. אבל לא יתנו לנו. אני בטוח שתיכף יכניסו אותנו ל’הנהגה הראשית' ואָז נצטרך לעבוד שם. אני חושב תמיד, שלא הכול דופק שם בסדר. מחברים הוראות יום עם יותר מדי פראזות, אבל בחיי יום־יום הרמה היא ירודה. אז מה אמרתי?” – גדי שוב מוצץ את המכחול – “אה, כן, בעניין התערוכה. עופרה חשבה, שרק תגיד ‘מפעל תנועתי’ ואני אתעלף. אבל בשבילי קובע, שאפשר לעשות משהו. כשיושבים ככה בלילה, ועובדים, ואחד מבשל קפה, ועפות בדיחות, ומרגישים שנוצר משהו… אני אוהב את זה. מה אני יכול לעשות? כשהייתי קטן, תמיד אמרו לי, שיש לי יותר מדי תוכניות, ושאפילו בשביל החצי אין די זמן בחיים. אַת יודעת מה עניתי? אמרתי – מה איכפת לי? אני לא אָמות בכלל. עד שאגדל, כבר ימציאו משהו כזה, ש… אז אמרו: זה לא כדאי לך, תהיה זקן נורא, בלי שיניים, צולע… טיפשים, אמרתי, הרי אני תמיד אשאר צעיר… אז מה? אה, כן, בקשר לתערוכה רציתי להגיד…”
הוא מחליף את הצבע, מוצץ את המכחול, ומעווה את פניו בעוויה נוראה.
“קדחת ולענה,” הוא יורק לצדדים, “הירוק הארור הזה… מה את צוחקת, מה?”
“אוי, עוזא, טיפשון, טיפשון, לפחות קצת תפסיק עכשיו לפטפט לכמה רגעים… אתה לא מתאר לך, כמה בחורים לפעמים יכולים להיות משעממים…”
עדיין אינה מספיקה לסיים את דבריה, וכבר אוחז בה גדי בצווארונה, יוצק אל תוך חולצתה צלוחית של מיים ומשתיק את צוויחותיה בכמה נשיקות. רותי מתגוללת על מצע המחטים, נחנקת מצחוק ומנסה להפטר ממנו בצביטה ובדיגדוג. וכשהם נרגעים לבסוף, עודנה ממלמלת בקול חלוש:
“נו, תגיד בעצמך, עוזא, אם אתה לא טיפש כזה…”
הביקור האחרון אצל אבו סלים 🔗
בחוץ עומד יום סתיו, קצת נוגה וקצת מפוכח, מאלה שהחמה עדיין בהירה בשמיהם, אלא שרוח קרירה וערימות עננים הרבה מזכירים לך ללא הרף את סוף הקיץ.
בחורשה, על מצע המחטים הפריך, משתרעים אורי, עוזי, ורפי, בעוד שגדי יושב בצד, נשען אל גזעו של אחד העצים, ומצייר. לעיתים, כשהוא מוצץ את מכחולו ומחליף את הצבע, הוא מרים את עיניו ומעיר הערה לוויכוח, המתנהל אותה שעה בין רפי ועוזי.
“אחדות של ניגודים היא משהו הרבה יותר מסובך,” אומר רפי. “קח, למשל, את האבן שדיברנו עליה. היא עפה ומתרוממת באוויר. למן רגע הזריקה הולכת מהירותה ופוחתת, כי עליה להתגבר על כוח הכובד. בשעת עלייתה מתגלה כוח התאוצה הצפוּן בה, אך דווקא בשעת התגלותו הוא מבטל את עצמו, ומוצא על ידי חייו את מותו. התרוממות האבן היתה סתירתו של כוח הכובד וההתגברות עליו. דווקא בשעת שלילה זו מצטבר באבן הכוח הפוטנציאלי, שעתיד להתגלות ברגע שתחזור ותיפול: היא תגיע ארצה באותה התאוצה שהתרוממה ממנה…”
עוזי מתפתל על מצע המחטים, כאילו הוא סובל ממיחושי בטן.
“כן, כן, טוב, זאת ההמחשה שלך של מה שהיה לפני שבועיים בחוג לפילוסופיה. אני יודע, הבנתי. אבל מה, אני שואל אותך, מה…”
“חכה, קח גרעין של זרע. מהותו בכך, שיוכל להיהפך פעם לנבט, יחדל להיות זרע, וימצא את מותו בשליחות חייו. או קח, למשל…”
“אבל אל אלוהים,” מתפרץ עוזי, מה כל זה קשור אל…"
“חכה רגע. תחשוב עוד הפעם על האבן העפה. האם היא נמצאת במקום שהיא נמצאת? כל מליונית של שניה? אז איך היא מגיעה ממקום למקום? רק על ידי אחדות של ניגודים תוכל להסביר זאת. כי כל תנועה היא ניגוד וגם כאן…”
“אבו־סלים!” נאנק עוזי. “תזכור שהתחלנו לדבר על אבו־סלים. דיברנו רק אם הולכים אחר כך לבקר אותו או לא. ולא על שום אבנים.”
“לא נכון,” אומר רפי בתוכחה חרישית, “דיברנו על הרבה יותר מזה. אני אמרתי שמשהו מרחף באוויר…”
“אתה אמרת, שאתה מרגיש את עצמך כמו אבן, שמעיפים אותה למעלה, והינה היא מתקרבת אל שיא המסלול, ומסתכלת עוד פעם סביב, לפני שהיא צונחת.”
גדי ואורי מחייכים.
“באמת אמרתי, שהגענו לאיזה שיא,” מאשר רפי. “תמיד יש לחיים קצב משלהם. תנועה – עליות וירידות. לא אמרתי שאנחנו הולכים ליפול. רק טענתי, שאנחנו בונים לנו עולם של נעורים, ועורכים שיחות על ה’פּואמה הפּדאגוגית' ועל ‘האוֹמן והחברה’ ועל המשטר ברוסיה, ועל אחוות העמים – ובינתיים מתחוללים בחוץ דברים גדולים, ושגם מבחינת מה שבא מהחוץ וגם מבחינת מה שבא מבפנים אנחנו מתקרבים לאיזה שיא, לאיזו נקודת תפנית במסלול, ואז כדאי להשקיף מסביב, ולסכם, מפני שעוד מעט משהו ישתנה וקול התוף יתערב פתאום בחיינו.”
“את התוף בטח לקחת מאלתרמן, נכון?” שואל גדי, ומוצץ את מכחולו בזווית הפה, כמקטרת.
“ואני יודע, שלקול התוף / בערי מסחר חירשות וכואבות / יום אחד אפול עוד פצוע ראש, לקטוף / את חיוכנו…”
“טוב־טוב,” ממהר עוזי להתערב. “אתה רוצה להגיד שיהיו מהומות. בסדר. אני מסכים איתך. יהיו, וטוב שיהיו. רק קח בחשבון, שהבריטים לעולם לא יפנו את הארץ. הם אימפּריאליסטים, ועוד לא קרה, שאימפריאליסטים יפנו שטח מרצונם הטוב. אבל מה כל זה קשור אל אבו־סלים המסכן?”
“כשהיצעת שנלך שוב לבקר אותו, נזכרתי איך הלכנו אליו בפעם הראשונה, לפני חמש שנים, בדיוק ביום סתיו כזה כמו היום. ולקחנו כל אחד את מחברת הערבית שלו מתחת לסוודר. ומזה אמרתי אחר כך, שבכלל, כשאני מסתכל אחורנית על השנים שלנו במוסד, יש לי הרגשה מוזרה, כמו למישהו שעומד על שיא ההר, או…”
“או כמו אבן, שמהר מסתכלת מסביב, כשהיא מרגישה שהיא נופלת.”
הפעם צוחק גם רפי.
“זה באמת היה אז ביקור נחמד,” נזכר אורי, “התחיל אָז לרדת גשם, אתם זוכרים? אנחנו עומדים ככה בחוץ, הכול ריק… רק כמה חמורים משרבבים את הראש… ופתאום יוצא מין זקן כזה ומזמין אותנו. אנחנו נכנסים לאחד הבתים, יושבים על הרצפה, הוא מגיש לנו כמה ספלונים של קהווה, אנחנו שותים ולא יודעים מה להגיד. אחר כך לוחש לי גדי: ‘נו, תתחיל כבר, תגיד משהו’… ואני…”
“יה, איזה שקרן! ילדים, אל תאמינו לו, הוא רמאי. הוא מפתה ומבלף אתכם ומשקר אתכם בלי להסמיק! אני אמרתי לך ככה, אני?” גדי פוער את פיו ומגלגל את עיניו ומצליח להצחיק את כל היתר. "הרי אתה הוא שלחשת לי! בדיוק ככה זה היה: פתאום אני מרגיש דחיפה בצד, ואורי לוחש לי: ‘שמע, עוזא, תציל את המצב ותגיד משהו…’ ואני, כמובן, לא מתבלבל הרבה, מוציא את המחברת מתחת לחולצה, ואומר: "בדך בתסמע ח’וזירה "
“איזו חידה שאלת אותו?”
“לא הספקתי. הרי בלבלתם אותי. אורי, הפלח שלנו, ומומחה לענייני נימוסין, לוחש לי לאוזן אחת, שלא נימוסי לשאול חידות. ורפיק מושך אותי בינתיים באוזן השניה, ומבקש שאפתח בשיחה על צורת החיים.”
ארבעתם צוחקים.
“מה פתאום בכלל עלה על דעתך שנבקר אותו?” שואל רפי את עוזי.
“סתם ככה. כבר מזמן לא היינו אצלו. וחשבתי, שצריך להיות מעניין לשמוע מה הוא אומר על המצב.”
“אתה חושב, שהוא בכלל יודע מה שנעשה?” שואל אורי.
“שמע, פלח, אתה בכלל שוכח, שעשרים בחורים מאבו־שושא עובדים בבתי הזיקוק, בחיפה,” טוען עוזי. “עכשיו מגיע כל יום עיתון לכפר. מספיק שאפילו רק חמישה אנשים קוראים בו, וכל הכפר יודע מה נשמע. ואתה חושב שאינם קונים נשק? אני מבטיח לך, שלכל אחד מהם יש מתחת למזרון איזו ‘ברודה’ ישנה.”
“אם רק ‘ברודה’ אז זה בסדר. עם רובים עוד אפשר להסתדר.”
“יש להם גם מכונות יריה.”
“הכנופיות לא יתנו כל כך מהר נשק לפלחים. וביחוד לאלה שיש להם יחסים טובים עם היהודים.”
“היחסים הטובים הם משהו יחסי,” אומר אורי. היום הוא מחייך לך לפנים, ומחר…"
“אבו־סלים?”
“טוב, נניח אפילו שהוא לא. אז השכן שלו.”
“אתה לא מאמין באחוות־עמים?” מתרגש עוזי.
“זאת התפתחות,” מתערב כאן גדי. “לפני חמש שנים אתה לא האמנת. אתה זוכר, מרכּוס?”
“מה יש?” אומר עוזי ומעווה את פניו. “כל אחד יכול לשנות את דעותיו.”
“טוב,” אומר גדי, “מצידי אנחנו יכולים ללכת. את הציור עם הצבעים אני משאיר כאן, מאחורי השיח.”
הוא עושה כדבריו, וארבעתם פונים אל המדרון האחר של הגיא. גדר תיל תוחמת שם את החורשה, ומעבר לה מוליך המשעול מן המעיין אל הכפר, כשהוא עובר על פני האלון הקדוש שעל יד בית הקברות בצד חירבת אבו־שושא, בעלת שבע הקשתות.
“אתם זוכרים,” אומר רפי, “אורי הרצה לנו אז כל הדרך על מנהגי הערבים.”
“תגידו מה שתגידו,” נענה אורי, “אבל מנהגים יש להם יפים. זה כוחה של מסורת: תמיד אתה יכול לדעת בדיוק, איך יתנהל הכול.”
“אז גם בך יש, כנראה, משהו מן המסורת: כי אז אמרת בדיוק אותם דברים, וגם עכשיו ידעתי בדיוק שתגיד אותם.”
“אני מציע, שתגיד לנו, למשל, איך יתנהל הכול, כשנבוא לכפר ואם זה לא יהיה ככה – אז או שהמסורת הכפרית שלך לא בסדר, או שאתה לא בסדר,” מקנטר עוזי.
“קודם כל ישאל אותנו, כל אחד לחוד, כיף אלחאל וכיף אס־סחה. ואנחנו נשיב: אל חמדו־ללאה, מבסוטין. ואחרי שייוודע לו, שהמצב והבריאות הם, תודה לאל, בסדר, יגיד: תפדלו, אהלן וסהלן, ויזמין אותנו להכנס. אני יודע אפילו איזו תנועת יד יעשה…”
“ואני אומר לך, שיגיד אהלן וסהלן תיכף בהתחלה, עוד לפני שישאל על הבריאות ועל המצב.”
“אנחנו יכולים להתפשר: הוא יגיד פעמיים. פעם קודם ופעם אחר כך.”
“בסדר. הלאה. מה עכשיו?”
“הוא ישאל אותנו על המצב ועל הבריאות ויברך אותנו באהלן וסהלן.”
“עוד פעם?”
“עוד שלוש פעמים.”
“בסדר. מה עכשיו?”
אנחנו נשב, ונשלב את הרגליים, והוא יגיש לנו קהווה ויגיד: ‘תפדלו’. וכל אחד מאתנו ישיב: ‘אפדלת’, ואחרי שנשתה נגיד: ‘דאימה, בשמחת ילדיך.’ והוא ישמח שאנחנו מכירים את המנהג, ויענה: ‘סחתין.’ וישאל על המצב ועל הבריאות. ואחר כך…"
“כן?” משסעו גדי, “אחר כך? עכשיו זה מתחיל להיות מענין.”
“אחר כך ישאל על… תנחשו שלוש פעמים – המצב והבריאות,” אומר עוזי.
“מה אתם רוצים.” מתגונן אורי. “זה החלק הרשמי. עכשיו, אם אתה רוצה. אפשר להתחיל בשיחה של ממש, עד שתרצה ללכת. אז תקום ותגיד: ‘בח’אטרך’, ברשותך. והוא יקום מהר, ויגיד שעוד מוקדם, שכבר ציווה להכין לנו ארוחת צהרים ורוצה לשחוט לכבודנו כבש. ואנחנו, כמובן, נסרב, כי אנחנו יודעים היטב שאין לו כבש כזה. לבסוף ישתכנע, ויברך אותנו ב’מע־ סלאמה', ואז תם הטקס ואנחנו הולכים.”
“חכם בלילה,” אומר גדי, את כל זה הרי ידענו. אבל בשיחה הבלתי רשמית – מה יגיד לנו אז?"
אורי נעלב.
“לא אמרתי שהמסורת צריכה להיות כל תוכן החיים. היא מסגרת. ואני לא כל כך בטוח, שידעת את הכול. מה, למשל, התרגום המילולי של ‘אהלן וסהלן’? הא?”
“פעם חשבתי לספר לקבוצה שלי סיפור על חיי הערבים,” אומר רפי. “זאת אומרת – לא בדיוק על המנהגים, אבל משהו על אחוות־עמים. אפילו היתה לי כבר עלילה שלימה: נקודת המוצא שלי היתה, איך תפסנו אז את סוהיל על יד המזבלה.”
“זה נקרא ריאליזם אמיתי – לשאוב ישר מן ה… כמעט התבלבלתי ואמרתי ‘המזבלה’ במקום ‘המציאוּת’.” מעיר גדי, “ובכן, מה שאבת?”
“הילדים מכפר ערבי אחד באים ומתגנבים דרך הפירצה שבגדר, ומחטטים בגל האשפה, וביניהם יש גם ילד אחד קטן בשם…”
“מוחמד,” מציע עוזי.
“דווקא לא. רציתי למצוא שם חדש, יותר פיוטי, נניח – נוּר.”
“אין שם כזה.”
“לא חשוב. בכל אופן קבוצה של ילדים מן הקיבוץ אורבים להם, מתגנבים אל הפירצה, וחוסמים להם את הדרך חזרה. כל הילדים בורחים, ורק נור, שהוא הכי קטן, לא מספיק להימלט ונתפס.”
“בינתיים זה רק נאטוראליזם,” מעיר גדי, אתה מצלם את ה… מציאוּת, ידידי, במקום לעצב אותה עיצוב אומנותי. עדיין אתה שבוי האידיאולוגיה הבורגנית. אני מציע לך לערוך במהירות האפשרית ביקורת עצמית ולהיטיב את דרכיך הנלוזות."
“חכה. ובכן, תופסים אותו. וכולם נבוכים, ואינם יודעים מה לעשות בו. הם שואלים אותו, למה ילדי הכפר באים תמיד אל המזבלה, והוא אומר להם…”
“איך הם מדברים איתו? בעברית צחה?”
“לא, יש באותה קבוצה שני ילדים עולים מסוריה, הם יודעים ערבית ומתרגמים.”
“אה. מצויין.”
“והוא אומר להם: בשביל לשחק. הם אינם תופשים: לשחק במזבלה? מה יש לשחק שם? והוא אומר, שפעם אפילו מצא חצי גרוש ופעם מצא בלורה, אלא שהילדים הגדולים לקחו לו אותם. אבל אולי ימצא עוד פעם, והם לא יראו. – חצי גרוש? – מתפלאים ילדי הקיבוץ. – גם כן דבר גדול. אבל אחר כך הם מבינים, שבשביל ילדי הכפר בלורה או חצי גרוש הם באמת דבר גדול, ואז הם נזכרים בכל המשחקים היפים שיש להם, ומתחילים פתאום להתבייש. וממשיכים לשאול אותו על חייו, ונור מספר להם על החיים בכפר, ומתברר שהוא יתום, ואף אחד לא דואג לו, הוא גר בבית דודו, אבל זה רק מכה אותו, ותוך כדי שיחה נור מתיידד עם הילדים ומפסיק לפחוד. כעת מתייעצים כולם מה לעשות. ומישהו מציע להלביש לו בגדים אחרים, ולספר למטפלת שהוא ילד תימני אורח, שאינו יודע עברית, כדי שיוכל להישאר כמה ימים בקיבוץ. וככה הם עושים. המטפלת והמורה אינם חושדים בכלום, ונור אוכל ומשחק עם הילדים. אבל לפנות ערב מתאסף המון ערבי עצום, לדרוש בחזרה את הילד שהיהודים חטפו אותו. ואילו נור בוכה: אינו רוצה לחזור.”
“נו, והסוף?”
"חכה, הסוף עוד די רחוק, כי הוא מוכרח לחזור, אבל מבטיחים לו, שכל שבת יוכל לבוא לקיבוץ לשחק עם הילדים, והם אומרים לו, שילמדוהו עברית, וישארו תמיד חבריו הטובים. אלא שכעת מתחילות הצרות: נור מספר לכל ילדי הכפר על הקיבוץ על המשחקים שהוא משחק שם, כמה טוב שם לילדים, איך לומדים בלי שהמורים מכים, ואיך עובדים במשק, איך הם אוהבים את הערבים ומוכנים לחיות איתם בשלום, ללמד אותם עברית וללמוד אצלם ערבית… אבל באותו זמן בא לכפר שיך אחד, בשביל להסית את יושבי הכפר למהומות, כדי שיתקיפו את הקיבוץ. אותו שיך עובר מבית לבית, ומספר איך שונאים בקיבוץ את הערבים, איך רוצים לגרש אותם מן הארץ, איך כולם שם כופרים, איך אף ילד לא יודע מי האבא שלו, איך הנשים משותפות שם, וכה הלאה. נור ממשיך, כמובן, לספר את מה שהוא ראה בקיבוץ. הזקנים מאיימים עליו: אוסרים עליו בהחלט ללכת עוד אל הקיבוץ, ודורשים שיכחיש כל מה שסיפר קודם, ויודה שהיהודים שיחדוהו, כדי שיפיץ את השקרים הציוניים שלהם ויגלה להם את מוצאותיו ומבואותיו של הכפר. נור מסרב, וממשיך לבקר בחשאי בקיבוץ. פעם, כשמכינים הערבים התקפה, הוא רוצה להזהיר את ידידיו, ומתגנב שוב אל הגדר. אך הפעם אורבים לו ילדים אחרים, המקנאים בו, מביאים אותו אל השיך, וזה מכה אותו מכות רצח. נור נפצע קשה.
הדוד רוצה להזמין רופא, את הרופא היהודי מן הקיבוץ. אך השיך אוסר זאת – צריך לסמוך על אללה הגדול והרחום, רק הוא ישפוט, אם הפושע הקטן זכאי לחיות עוד אם לאו. הדוד רוצה לשלוח את נור אל בית החולים שבחיפה, אך אין לו די כסף לשם כך. הוא הולך אל האפנדי העשיר, בעל הקרקעות של הכפר, אך זה דורש ממנו ריבית גבוהה כל כך, שאין הדבר בא בחשבון. לבסוף נור מת. קוברים אותו בבית הקברות העתיק, ליד האלון הקדוש. ילדי הקיבוץ רואים את הלוויה מרחוק. ואחרי שמסתלקים תושבי הכפר, הם באים ומניחים זר פרחים על קברו, ונשבעים שלעולם…"
“לא ישכחוהו, ישאו את זיכרו ברמה והלאה ילחמו על הציונות, על הסוציאליזם ועל אחוות־ העמים,” מסיים גדי.
“סיפור רע,” מעיר עוזי. נודף ממנו ריח פילנטרופיה וסנטימנטאליות."
“אל תדבר שטויות,” מתרגש אורי. “הסיפור מצויין, נראה איך אתה היית כותב את זה יותר טוב.”
“שכחת להדגיש, שהקיבוץ ניצל מן ההתקפה הודות להקרבתו־העצמית של נור,” אומר גדי, “אז זה יהיה יותר טראגי ויותר רומאנטי.”
“אני הייתי מוסיף עוד איזה ערבי אחד מבוגר, נניח איזה פועל העובד בחיפה, שעוזר לילד, כדי שיראו שגם בין המבוגרים אפשר למצוא מצדדים,” אומר עוזי.
“זאת תהיה תעמולה שקופה מדי.”
“זאת לא תעמולה, כי אם מציאות,” מתגונן עוזי. “אולי תגיד לי, שאין פועלים ערביים? רק כפר, רק פלחים ואפנדים… ואיפה הפרולטריון? ואולי תגיד, שאין בין הפועלים האלה אף אחד שתומך בשיתוף־יהודי־ערבי? ומלבד זה, כדי שלא יהיה הסיפור כל כך חד־צדדי, היה צריך להראות, שגם בין היהודים ישנם רבים, שמכשילים במתכוון את רעיון השיתוף. מספיק היה, שבאותה קבוצה יהיה עוד ילד אורח, תל־אביבי, נציג העיר הגדולה, שאביו פאשיסט. או – חכה! – מוטב, שדווקא יהיה אדם מתקדם, ליבראלי מאוד בכל השטחים, חוץ ממה שנוגע לאחוות־עמים. והילד הזה, שמושפע מאביו, רץ ומלשין למטפלת ולמורה, שהלבישו והחפישו אותו נור.”
“ואחר כך חסר רופא ערבי אחד טוב, כנציג האינטליגנציה הערבית המתקדמת, ורופא אחד רע, כנציג האינטליגנציה הערבית הריאקציונית, ראש כנופיה, כנציג הפאשיזם הערבי, קצין בריטי כנציג האימפריאליזם, ואולי גם אישה הבורחת מבעלה ונלחמת על שיווי זכויות הנשים, נציגת האישה הערבית המתעוררת.” מפרט גדי. “ואפילו אם תוסיף את כל זה, עוד יחסרו לי תאורי הטבע, ובעיקר – העומק ההיסטורי. אז אתה יכול לתאר סערת־סופת־חורף וחג הקציר או חודש הרמאדאן בכפר ולהכניס כמה סבים זקנים שמעלים זכרונות מימי הטורקים, ואז אטען שהדמויות כולן רק נציגות של שכבות וסוגים, ואין בהן אישיות ואין עיצוב פלאסטי. ככה זה, חביבי, שמע לקולי: אם דווקא אתה רוצה לעסוק בספרות, מוטב לך להיות מבקר מאשר סופר.”
תוך כדי שיחה עברו על פניו של האלון הקדוש ועל קשתותיה החרבות של הח’ירבה. בדרך מפוזרים גללי חמורים. כמה נשים עומסות כדים צועדות אל המעיין. שני צעירים, המחמרים חמורים, משיגים אותם בדרך אל הכפר ותולים בהם מבטים של חשד. מעבר לח’ירבה נשמע קולו הצרוד של חליל, אלא שאת המחלל אין לראות.
להקה קטנה של ילדים מתאספת מאחוריהם ופוסעת בעקבותיהם. יחפן אחד קטן, בלוי בגדים, בעל עיניים גדולות ויפות, נטפל אל רפי וממלמל:
“יא חוואג’ה, יא חוואג’ה, אעטיני בקשיש.”
נער אחד, גדול ממנו בשנים, מושכו בחזרה בשרוולו ולוחש משהו אל אוזנו. שאר הילדים עומדים מרחוק ומשגיחים בנעשה.
רפי הולך מורכן ראש ומביט באבק הגיר של הדרך. הכל כמו אז. דבר לא נשתנה. שנים יעברו. דבר לא ישתנה. נשים הולכות אל המעיין, צעירים מחמרים חמוריהם, זאטוטים מבקשים בקשיש…
ביתו של אבו־סלים מובדל משאר הבתים שבכפר, בנוי על מדרונו של הגיא. שם עוברת אַמת המים ומשקה בוסתן גדול, ובו עצים רחבי נוף. ביחוד מפורסם עץ התות הגדול, שאבו סלים הרכיב עליו רכבים שונים ואפשר לאכול בו תות לבן ושחור, מתוק וחמצמץ, מבכיר ואפיל – זה בצד זה מאותו עץ עצמו. על ידו, גדולים מאוד, אך נופלים ממנו בגודלם, עומדים תאנה ואגוזה. גם עצי הרימון, המישמש והשסק… ולפני שנתיים החל אבו סלים לנטוע גם שזיפים, תפוחים ואפרסקים, שקנה מן המשתלה של הקיבוץ.
כשהם נכנסים אל תחומו של הבוסתן, כלב צהבהב יוצא לקראתם בנביחה צרודה, ואחריו נראה בפתח גם אבו־סלים עצמו, קומתו כפופה מעט, פניו חרושי קמטים הרבה ועיניו נראות כמחייכות אף כשאיננו מחייך כלל. מאחורי ביתו עולה משוכת הצברים במעלה המידרון ומוליכה עד מרכז הכפר כמעט. שם, הרחק, נראים ילידים רצים, חמורים עמוסים מתנהלים לאיטם, וברקע מאפיל פתחו של ה’כוּתאב', שבו לומדים ילדי הכפר קוראן מפי השיך, ועל ידו החנות היחידה של הכפר, וסביבה כמה עשרות ביקתות חומר, נמוכות ואפורות, וביניהן בולט רק ביתו של המוכתאר, בנוי אבן מסותתת.
אבו־סלים עומד על המיפתן שניות אחדות וצועד צעד־צעדיים לקראת הבאים. הוא עונה על ברכת ‘סבּאח אלח’יר’ ב’סבּאח אנ־נוּר' המסורתית, אך איננו אומר את ה’אהלן וסהלן' שניבא אורי. הוא ניגש אליהם, בעודם עומדים ליד אמת המים, ושואל לשלומם ולבריאותם.
“למה לא רואים אותך אצלנו, יא אבו־סלים?” שואל אורי. “אינך בא למשתלה לקנות שתילים, אינך בא לקנות כבשה…”
“יש הרבה עבודה והכסף יקר.”
הכול שותקים. עוזי היה רוצה לומר משהו עברית, אבל אבו־סלים שומע שפה זו היטב. רפי מביט ברגליו ומתבייש, משום מה, שבכלל באו.
לפי נבואתו של אורי צריך היה…
הכול שותקים.
לבסוף עוזי מרים את עיניו ישר אל פני האיכר הזקן:
“למה לא תזמין אותנו לביתך, יא אבו־סלים? נפל עליך פחד הימים?”
זקן מביט בו רגע אחד בדומיה.
“יש אצלי אורחים בתוך הבית,” הוא אומר לאיטו.
“אורחים מן העיר?”
“מן העיר.”
“אינך רוצה שיראו את היהודים בביתך?”
“אינני רוצה בריב תוך ביתי.”
משתררת דומיה כבדה של רגע.
“אנחנו חשבנו אותך לידיד,” אומר רפי.
“גם אני חושב אתכם לידידים.” הוא מהסס. “אבל אם יהיה פעם ריב בין הקיבוץ שלכם והכפר שלנו, והקיבוץ שלכם לא יהיה צודק – למי אתם תעזרו?”
“אנחנו נשתדל שנהיה צודקים,” עונה עוזי מיד. אבו סלים אינו מבין מה פירוש “להשתדל,” ואחרי שמסבירים לו זאת, הוא מצטחק:
“לצעירים קל לדבר.”
ברגע זה נשמעים קולות מתוך הבית, ועל הסף נראים שלושה צעירים, מגולחים, משופמים, לובשי תלבושת עירונית, ולראשיהם כפיות ועגלים. הם ניצבים בפתח, לכל רוחב המפתן, ואחד מהם, בצליל ברור של זלזול, מושך בקולו:
“יאאא אבו־סלים…”
האיכר הזקן מסתובב וחוזר אל הבית, כשאינו אומר אפילו ‘בח’אטירכום’ הצעירים שעל המפתן מביטים בנערים. הנערים מסתובבים ויוצאים את הבוסתן, בדרך הראשית של הכפר.
כאן מחכה להם מחנה גדול של פרחחים. שוב מלווים אותם, אך הפעם – בדומיה כבדה ומעיקה. והם עצמם מחליפים ביניהם משפטים קטועים, בחצי קול.
“חושב שאנשי כנופיות?”
“בכל אופן מסיתים.”
“סלים הביא אותם. מבתי הזיקוק.”
“ראו שהוא מצטער, הזקן.”
“בכל אופן חשבתי שהוא בעל אופי.”
“כדאי להסתלק מן הכפר במהירות האפשרית.”
“כן. תיזהר, אלה שם מצטופפים יותר מדי.”
“אל תפנה את הראש, שלא יחשבו שאנחנו מפחדים.”
הם מהלכים במהירות והמלים נאמרות בחצי קול. לאמיתו של דבר כולם חיוורים.
“חמש שנים אני בא הנה כל כמה חודשים, ועוד לא היה המון כזה,” מסנן אורי בין שיניו.
“אם יקרה משהו,” אומר עוזי, אנחנו בבת אחת נותנים זינוק וטסים במידרון עד לחורשה."
“אני לא אוכל לרוץ,” אומר גדי בשקט.
עוזי כובש את פניו ומסמיק. הוא רצה ליטול לידו את יוזמת הפיקוד.
“לא יקרה כלום,” אומר אורי, “ואם יתחילו באבנים, אז נישאר שלושתנו לחיפוי, ואתה עוזא, רוץ כמה שאתה יכול. וכשעוזא יגיע לעצים, אנחנו נותנים זינוק ובורחים. אבל הם לא יעיזו.”
בו ברגע עפה האבן הראשונה ופוגעת בגבו.
“עוזא, רוץ,” צועק אורי ומסתובב.
עוזי ורפי מרימים אבנים וזורקים בחזרה. גדי מדדה במורד. אורי מסנן קללה ורץ כמה צעדים אל עבר המון הזאטוטים. הראשונים והקטנים שבין הפרחחים פונים לברוח, אך אחרי רגע הם נעצרים ושבים וזורקים אבנים. ולפתע גם צועקים – הכּול צועקים. השלושה נדחקים יותר ויותר אל המורד, פרחחי הכפר מיטיבים לזרוק, מציפים אותם במטר אבנים, דוחקים אותם יותר ויותר למדרון, ומרחיקים לפגוע בהם מלמעלה.
“להזהר על הראשים. לא לרוץ למטה, לרוחב – רק לרוחב,” צועק עוזי, “אחרת אנחנו אבודים.”
קולו של עוזי נחבא בשאון ובריצה. אך הוא חש כיצד ליבו פועים וחזהו מתרחב: הפיקוד בידיו.
“היזהרו. ההוא שם מנסה לאגוף. מה עם עוזא, לעזאזל? היגיע לעצים?”
שלושתם חיוורים מאוד וחשים מועקה בקיבתם. אורי שותת דם מלחיו. הוא מעיף אבנים על ימין ושמאל ושואג משהו שקשה להבינו. מדי פעם הם מסובבים את ראשיהם אל גד. זה קרב והולך אל העצים. בסך הכול לא עברו אלא שניות מעטות מאז החל הקרב, שניות הנמשכות כשעות.
“לאחור! הוא כבר בחורשה,” צועק עוזי, מסתובב וגולש במידרון. אורי ורפי גולשים אחריו. ברגע שתופש ההמון שהם בורחים, נשמעת שאגה אחת גדולה ויללות ממושכות הרבה. נפתחת הרדיפה. אלא שהרצים אינם מיטיבים לקלוע והרוצים לזרוק נאלצים להעצר להרים אבנים, וכן מפריעים הראשונים לאחרונים, ושלושת הנערים מספיקים להגיע אל העצים הראשונים ולעבור את גדר התיל.
סרוטים ומיוזעים הם נפגשים ליד הסוכה שבגיא, במקום שהניח גדי את ציורו מאחורי שיח. גדי מחכה להם שם, חיוור ושתקן.
“ראיתם?” – מתנשם אורי. – מאה פעמים אני בא לאבו־שושא, ותמיד ‘שלום’, ו’יא חוואג’ה' ו’אעטיני בקשיש' ופתאום… ועוד המון כזה…"
“יצאנו בחסד,” אומר עוזי. “בכל אופן רואים שמשהו זז אצלם. כנראה שכבר לא נלך לשם עוד פעם כל כך מהר.”
“מילא, ניגש הביתה,” אומר אורי. “נתרחץ קצת. אני הזעתי כהוגן.” והוא מוחה את הדם מלחיו בשרוול.
הוא ועוזי הולכים ראשונים – השביל צר, ואי אפשר ללכת בו אלא בשניים – ומבררים את פרטי הקרב.
“שמע, ההוא, השחור, שעמד למעלה על הסלע, ואללה, אני אומר לך, איזה ממזר! – הוא זרק… כל אבן – גוש. כל גוש – בול. ורק לראש הוא כיוון, העקרוּת הזה, ישר לעיניים.”
גדי נוטל את ציורו ומשגיח בפניו המהורהרות של רפי.
“על מה אתה חושב, ילד?”
“מה? אה, לא כלום,” אומר רפי כלאחר יד.
הם עולים במשעול בעקבותיהם של אורי ושל עוזי. זמן מה נשמע מלמול הנחל מתוך הסוף. גדי צולע.
“אבל בכל זאת,” אומר רפי לפתע, וגדי מתחייך. “בכל אופן יש בדברים שאמר לנו משהו נכון: הרי גם אנחנו היינו תומכים בקיבוץ בכל מקרה, אפילו אם לא היה צודק, נכון? הוא שייך לשם, זה העם שלו, ובכלל… שמע, עוזא…”
גדי עונה משהו וצוחק. ארבעתם עולים במעלה המישעול, מיוזעים וסרוטים, מפטפטים וצוחקים.
המקלחת המשותפת וחוויות אחרות 🔗
“שמע, זה היה ויכוח,” אומר עוזי וצונח על מיטתו, "ויכוח נהדר! אני חושב שזז אצלם משהו, וכבר יהיה להם מה לחשוב בימים הבאים. חבל שלא היית…"
רפי מניח את ספרו.
“איזה ויכוח?”
“עם אלה שבאו לשנת שרות. כבר דיברת איתם?”
“אפילו אינני יודע על מי אתה מדבר.”
“לא שמעת, שבאו אתמול שמונה חברה, מה’ריאלי' שבחיפה? שיכנו אותם למטה, בקיבוץ, בצריפונים הקטנים, אתה יודע, בשכונה הזאת שעל יד הכרם. הרי סיפרו אתמול שהם באו.”
“לא שמעתי. איזו שנת שרות זאת?”
“כנראה הנהיגו את זה עכשיו בעיר, בגלל המצב. כשמישהו גומר תיכון, לא נותנים לו את התעודה, עד שיתגייס לפלמח או ילך לשנת־שירות לעבוד באיזה משק, אם יש לו סיבות בריאות. אז לאלה היו, כנראה, סיבות. שלושה בנים וחמש בנות. אחת כבר אמרה לי, שבחרו אותה לועדת התרבות שלהם ושאלה אותי אם יש לי חומר תרבותי בשבילה. הבנים חברה די טובים. אחד חריף כמו שד, תענוג להתווכח איתו. וגם לא איכפת לו להודות, אם מסדרים אותו באיזה נקודה. ‘אמנם אינני מאמין לכם, שאתם אוהבים את כל המורים שלכם, כמו שאנחנו איננו שונאים את כל המורים שלנו,’ הוא אומר, ‘אבל נכון, שמכל דבריכם יוצא, שאתם פטריוטים גמורים של בית הספר שלכם, בעוד שאנחנו איננו פטריוטים גמורים של בית הספר שלנו. זאת בלי ספק הצלחה גדולה של החינוך, או יותר נכון – של האילוף שלכם. כל הכבוד. אחד אפס.’ ככה הוא מדבר. הוא אומר שהוא רוצה ללכת לירושלים, ללמוד משפטים. חולם, כנראה, על קריירה של עורך דין, בתור קרש קפיצה לפקידות גבוהה או לפוליטיקה. בחור חריף.”
“מה ענית לו בענין החינוך והאילוף?”
עוזי מתהפך על בטנו, משלב את ידיו תחת סנטרו, ומחייך.
“חיסלתי אותו לגמרי. הוכחתי לו, שאילוף מקנה הרגלים על ידי אמצעים חיצוניים, וחינוך מקנה ערכים על ידי הזדהות ופעילות עצמית חופשית של המחונך. שאלתי אותו, למה יש בתי ספר, שפונים אל המורה לא בשמו הפרטי, אלא ב’אדוני המורה', או ה’מורה', או ‘מורי’, ולמה קמים כשהוא נכנס לכיתה, ולמה צריך לשבת, כשהידיים על גבי השולחן… השוינו את הכנת שיעורי הבית, ואת מידת העבודה העצמית בכיתה, ואפילו את צורת הישיבה אצלנו ואצלם, ואז היה מוכרח להודות, שאצלם יש יותר אילוף, ואצלנו – יותר חינוך.”
“הם באמת צריכים לקום, כשהמורה נכנס לכיתה?”
“אני יודע? לא שאלתי. מה זה משנה? הוא הודה עקרונית, שאצלם מנסים לעורר כבוד למורה על ידי גינונים חיצוניים. ברגע שהודה בזה היה מחוסל בנקודה זאת,”
“איך הם בהשוואה אלינו בידיעות?”
עוזי מתהפך על צידו, סומך את ראשו על ידו ושואף אוויר. עם רפי נעים לשוחח.
“נכון, שהם יודעים יותר חשבון ואנגלית מאיתנו. זה מובן – כל מה שהם לומדים, הם טוחנים בשביל ה’בגרות'. לעומת זה אין להם מושג בחקלאות. בתנ”ך – אם תשאל אותם איפה כתוב איזה פסוק או מה פירוש איזו מלה – על פי רוב הם יודעים. אבל הבנה אין להם בעד מיל. הם רצו לדעת, מה זה: ‘לפיד בוז עשתות שאנן, נכון למועדי רגל’, ואיפה זה כתוב. במקום לענות, מהר שאלתי אותם משהו על התפתחות הדת – כלום. הם בכלל לא שמו לב, למשל, שירמיהו או איוב לא ידעו כלום על העולם הבא, זאת אומרת, שרק המציאו אותו בימי הבית השני, או הביאו אותו מפרס. שאלתי אותם על הרקע הכלכלי לריב בין נביאי הבעל לנביאי יהוה בימי אליהו, אז קודם הם כמעט טרפו אותי, שאני אומר יהוה ולא אדוני, ובסוף התברר שלא שמעו על שום השפעה כלכלית לא בתקופה זאת, ולא בשום תקופה אחרת. בטבע הם שאלו אותי, כמה פרקים יש ברגלי העכביש, ומה מבנה אברי העיכול אצל הסרטן. הם טוענים שהם יודעים. לך תבדוק. אולי בכלל מתחו אותי.
אבל כשהגענו לתורשה, הם שתקו כמו דגים. על הויכוח בין ליסנקו למורגאן אפילו לא שמעו. אותו הדבר בהיסטוריה. בתאריכים ובשמות הם דפקו אותי קצת. לא זכרתי בדיוק מה ההבדל בין שלום אוגסבורג לשלום וסטפאליה, ומתי היתה מלחמת מאת השנים, ואיפה היא היתה. אז מה? שאלתי אותם על התופעות המרכזיות של המאה העשרים – פאשיזם, קאפיטליזם… הם שמעו משהו על זה. אבל מחוץ לכותלי בית הספר. שכבר לא לדבר בכלל על פילוסופיה. מאטריאליזם ואידיאליזם – כאן הם עוד ניסו לפרש את המלים. כשהגענו לדיאלקטיקה – הם נכנעו. לעומת זה הם ניסו לסדר אותי בתלמוד ובדקדוק. הוכחתי להם שזה לא חשוב. נניח, אפילו, אמרתי, שאינני יודע בדיוק מה זה ‘בבא בתרא’ ומתי בא קמץ ומתי – פתח. אז מה? שאלתי את ההוא, החריף, שחולם על קריירה פוליטית, בעד מי הוא חושב להצביע בבחירות הבאות לועד הלאומי, כשכבר תהיה לו זכות הבחירה – אז הוא אומר שעדיין איננו יודע."
“התווכחתם גם על חינוך פוליטי וא־פוליטי?”
“גם! מה פירוש: ‘גם’? ועוד איך התווכחנו על זה. זה היה הקלף העיקרי שלהם. כששכנעתי אותם בזה, התמוטטה אצלם כל החזית.”
“מה הוא טען?”
“מה הוא ניסה לטעון?” – עוזי מתהפך על גבו, משלב את ידיו תחת עורפו, ומנענע ברגליו. – “הטענות הרגילות: שצריך לתת לילד חינוך ניטראלי, בשביל שיוכל להחליט בעצמו, אחרי שיגדל, לאיזו מפלגה להצטרף. הסברתי לו, שאין חינוך ניטראלי. כשמלמדים תנ”ך, אמרתי, צריך לבחור: או ללמד שהתורה ניתנה מסיני, או ללמד שהתורה נתחברה בימי הבית הראשון, ויש בה מקורות סותרים, שעורך מאוחר ניסה לתאם אותם. וכך בכל מקצוע או מקצוע. השאלה איננה רק של מפלגה, אלא של השקפת העולם. הנוער שבגיל ההתבגרות, אמרתי, קולט את העולם. אז איך יקלוט אותו בלי לברר לעצמו מושגים כמו – מדינה, דמוקראטיה, אימפריאליזם, קומוניזם, פאשיזם… ואיך יכולים לברר לנוער מושגים כאלה, בלי להראות לו – בחינוך ולא באילוף – מה טוב ומה רע. אם אין עושים זאת, קורה מה שקרה אצלך, אמרתי לו: מרוב חינוך ניטראלי נשארת ניטראלי ואינך יודע בעד מי להצביע. ומי שכזה – הוא בעד המצב הקיים. ומי שבעד הקיים – הוא נגד המהפכה. ומי שנגד המהפכה – איננו ניטראלי, אלא ריאקציוני. זה גמר אותו לגמרי."
“אז מה? הוא הודה שכבר אין לו מה להגיד?”
“בעקיפין.” עוזי מתישב במיטה ונשען לקיר. “בלית ברירה הוא התחיל ללגלג. ‘הצרה איתכם,’ הוא אומר, 'שתמיד אתם צודקים. אתם חושבים שבכל עניין ועניין אתם אוחזים את הקדוש ברוך הוא בזקנו, ואיתכם תמות חוכמה. כמה סעיפים יש במצע המפלגה ובתורת מרכס ובכל הלניניזם והדיאלקטיקה שלכם? אלף? כמה מהם לא צודקים? אף אחד? כמה פעמים כבר טעיתם? אף פעם? איפה נקודות התורפה שלכם? אין כאלו? איזה בית ספר בעולם טוב משלכם? בכלל אין? אני אינני סובל אנשים, שתמיד צודקים בכול. הם מזכירים לי יותר מדי את האפיפיור ואת הכנסיה הקאתולית. אם מישהו אומר: אני צודק בשמונים אחוזים, בעיני הוא חכם. אם הוא צודק בתשעים אחוזים – הוא גאון. אך אם מישהו טוען, שהוא צודק במאה אחוזים, תמיד ובהכרח, הוא שקרן, וצבוע, ומסוכן לציבור. אצלכם הוא אומר, הקיבוץ זאת צורת חיים, שאין טובה ממנה, ולא היתה ולא תהיה מאז ועד עולם. האדם בקיבוץ נשתנה והוא אדם חדש. המשפחה בקיבוץ, והחינוך בקיבוץ, והיחס לעבודה, והשקפת העולם… אתם כמו מוישלה הקטן, שרוצה להיות חכם מכל העולם, שלמד פילוסופיה, ועכשיו הוא צועק ומוכיח, שהוא מוישלה הקטן החכם ביותר מכל המוישלים הקטנים האפשריים…”
“ומה אתה ענית?”
“מה יכולתי לענות? אמרתי לו, שהוא נוקט בעמדה האופיינית של האינטליגנציה הבורגנית הדקאדנטית: להוכיח לקומוניזם או לסוציאליזם שהם טועים ולהגן על המשטר הבורגני בלב שלם – אינם יכולים; להסיק מסקנות ולהצטרף למחנה הצודק – אין להם אומץ; אז הם נמלטים לחיק ההתחכמות והציניות.”
“ובזה הסתיים הויכוח?”
עוזי חוזר ושוכב על צידו.
“אחר כך הבנות הלכו.”
“הויכוח שיעמם אותן?”
“בטח. אתה לא יודע מה זה בנות? או שהן מדברות – אז זה מעניין. או שמדברים עליהן – אז זה מעניין. או שלא מדברים… אז זה בטח מעניין.”
“זאת לא עמדה בורגנית או זעיר בורגנית?” שואל רפי בחיוך דק.
“בטח. אנחנו עדיין סובלים מירושת הדורות של הקאפיטאליזם. בעיקר הבנות.”
רפי צוחק וגם עוזי מחייך, מרוצה מעצמו.
“ומה היה אחרי שהבנות הלכו?”
עוזי קם וניגש אל החלון ועדיין הוא מחייך. השאלה היתה מוכרחה לבוא. השמש עומדת מעל לאלון הקדוש של אבו־שושא, קרובה לקו הרכס, ומשתקפת בזגוגיות החלון. בחדר האוכל משקשקים העובדים בצלחות, שעה שהם מחלקים אותן על השולחנות. עוד מעט יקראו לאכול. עוזי מפנה גבו לחלון.
“הם רק חיכו לזה,” הוא אומר, “ותיכף התנפלו עלי כולם. שמע, איזה שאלות. איזה שאלות…” הוא תוחב ידיו לכיסיו ונשען לקיר.
“על מה שאלו?”
“על המקלחת המשותפת.”
“נו?” שואל רפי.
“נו־נו, אל תשאל. מבול! חשבתי, ששוב ארביץ קצת אידיאולוגיה, על המוסר המיני הבורגני, הצבוע והמתחסד והמלא משפטים קדומים, ועל הרצון שלנו לחנך אדם חדש, משוחרר ממשפטים קדומים, וכולי… אבל הם רצו לשמוע תכליס: איך זה? אבל בדיוק. עד איזה גיל מתקלחים יחד? ממש עד שמונה־עשרה? מה גודל המקלחת. כמה נכנסים בבת אחת? שנים־ שלושה – או עשרים? ממש עומדים זה על ידי זה תחת הטוש? ערומים לגמרי? ולא מתביישים? שמע, היו שאלות שאף פעם לא חשבתי עליהן, והיו שאלות שממש הסמקתי.”
“אתה?”
“בחיי.”
“נו, אז תספר. אבל לאט־לאט: מה שאלו, ומה ענית.”
“אני רואה שגם אותך זה מעניין – קצת. תארתי להם את גודל המקלחת, וכמה נכנסים, ואיך יושבים שם ומתווכחים או מספרים רכילות… אמרתי שזה הפרלמנט שלנו… אמרתי, שיש מקלחת לחוד לקבוצות הצעירות, ולחוד – לבוגרות, ואם לא מתביישים? לא, מי שרגיל מהיום שהוא נולד, אמרתי, בכלל לא יודע מה זה להתבייש.”
“אגב, אינני בטוח אם זה בדיוק נכון,” משסעו רפי.
“למה? אתה חושב, שמישהו אצלנו מתבייש?”
“אצלנו – כל זמן שזה במקלחת ובחברה שלנו – לא. אבל…”
“אבל מה?”
“אתה זוכר איך לפני שנה, בטיול לגליל, נעצרנו למנוחת צהרים על יד הכנרת, באיזו חורשה קטנה, ולא היו לנו בגדי ים? לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ובכל זאת הרוב התביישו להתרחץ ערומים.”
“אבל היו כמה שהתרחצו. אני למשל.”
“כן. אבל רק כמה בנים. ואני חושד בהם, שגם הם התביישו קצת, ועשו את זה בשביל להוכיח שהם לא מתביישים… ותזכור עוד, איך באו לפני שנה שניים מה’מוסד' שבבית אלפא, בן ובת, בשביל לאסוף חומר למסיבות שלהם. הרי גם אצלם יש מקלחת משותפת. בכל זאת ראיתי שהבנות שלנו מתלחשות ובאות להתקלח רק אחרי שהבחור ההוא גמר, והבת ההיא בכלל לא התקלחה.”
“אני רואה, שאתה זוכר את זה בדיוק.”
“לא, רק במקרה שמתי לב.”
“מקרה מענין.”
“טוב, אז אגיד לך בגלוי: מפני שגם אני הייתי מתבייש, לוא הבת ההיא היתה באה פתאום… לא הייתי מראה את זה, כמובן… אבל…”
“ואילו היא היתה נשארת בקבוצה שלנו, אה?”
“אז זה בטח היה עובר, אחרי כמה ימים… היא דווקא היתה נחמדה מאד…”
“אתה לא צריך להתנצל.”
"גם אינני מתנצל.״
שניהם שותקים שעה קלה, מתרעמים זה על זה.
“ומה עוד הם שאלו?” שואל לבסוף רפי את שאלת הפיוס.
עוזי פוסע כמה פסיעות בחדר וחוזר ושוכב על מיטתו.
“הם רצו לדעת, מה עושות בנות שיש להן.”
רפי פותח את פיו, ואחרי כן פולט “אה” רפה, מכעכע, ושואל:
“ומה ענית?”
“אמרתי להם שאינני יודע, שאף פעם לא חשבתי על זה ואף פעם לא שמתי לב. אמרתי, שישאלו את הבנות. הם צחקו.”
מה באמת הן עושות?"
“באמת אינני יודע… אולי בכלל לא מרגישים בזה… או שהן הולכות למקלחת הבחורות של חבר העובדים… או שהן מחפשות להן שעה כזאת, כשאף אחד איננו במקלחת… אחר כך הם רצו לדעת, מה עושה בחור, אם… אם פתאום… כשהוא רואה שאיזו בת מתקלחת על ידו… אם…”
עוזי משפיל את עיניו לרצפה. אף רפי נמנע להביט בפניו.
“נו? מה ענית?”
“הסמקתי.”
“אני רואה שגם עכשיו אתה מסמיק קצת.”
“עכשיו אני מסמיק מרוב בושה שהסמקתי אז,” אומר עוזי, ושוב מביט בפניו של רפי. “אמרתי להם, שזה לא קורה, שזה לא מגרה בכלל להתקלח ככה. זה כאילו אתה רואה את האחות שלך, אמרתי. ‘לי אין אחות,’ צעק אחד מהם, ‘ואילו היתה לי. לא הייתי מתקלח איתה, אבל אילו היתה לי ואילו הייתי מתקלח… מי יודע…’ ואחר קרא: ‘אז תמיד אפשר להיכּנס מהר מתחת לטוש. מים קרים הם התרופה.’ ושלישי התערב: ‘אבל מה תעשה אם כל הטושים תפוסים? הרי אמרו לך, שעשרים או שלושים נכנסים ביחד, בשעת הדוחק, כשגומרים את העבודה.’ ושוב הראשון: ‘נו טוב, אז שיעמוד ויחכה’.” עוזי שואף אוויר. "הם צחקו עלי עד שכמעט התפקעו. התנקמו על כל הכשלונות שלהם בויכוח הקודם, אחר כך הם נרגעו וחזרו לשאלות: בשום אופן לא רצו להאמין, שזה לא מגרה להתקלח ככה.
‘תראו’, אמרתי להם, ‘איזה נזיר או בחור ישיבה שאף פעם לא ראה בחורה במכנסיים קצרים, אצלו יצר הרע נדלק אם רק יראה מרפק או ברך. אבל אצלכם לראות מרפק או ברך זאת לא חויה כל כך מרעישה, נכון? ככה זה גם אצלנו. מפני שכּל הזמן מתקלחים יחד, לא מתרגשים מזה.’ אחרי זה הם ניסו מצד אחר: ‘טוב,’ אומר אחד, ‘אני מתאר לי, שבנות שיש להן גוף יפה, דווקא די מפסוטיות קצת להראות את עצמן. אבל מה תעשה אחת שיש לה, נגיד, גיבנת, או שהיא לא מפותחת, או שהיא שמנה?’ עניתי: ‘ומה עושה אצלכם אחת פוזלת, שיש לה אף ארוך ואוזניים בולטות ושיניים מזדקרות וספחת על הלחי?’ הם טענו, שזה לא אותו הדבר. ‘סיפרו לנו,’ הם אומרים, ‘שהולכים להקים עוד מוסדות כאלה כמו שלכם, בקיבוצים רבים, אז בכל מקום יתקלחו ביחד?’ זה עוד לא ברור, אמרתי. אנחנו מעוניינים למשוך ילדי עיר וילדי עולים וילדי עליית־הנוער… והדתיים הקימו צעקת זוועה שיש אצלנו, כביכול, פריצות… אם מתקלחים ביחד, אז לפי דעתם מוכרחה להיות פריצות… יש מחנכים, שרק בשביל למשוך יותר ילדי חוץ, רוצים לבטל את השיטה… ‘אתה רואה?’ אומר ההוא, החריף, 'זאת שוב הגאווה שלכם. מצד אחד אתה מודה, שיש מחנכים, שבכלל מתנגדים לשיטה, ושאולי תצטרכו בקרוב לבטל אותה.
ומצד שני, אתה משוכנע, שזאת השיטה המוצלחת שבעולם. אתה אינך אומר: זה ניסיון מעניין, ואני מאושר שאני שפן־נסיון בשבילו, ואני מקווה, שבעוד שלושים שנה, לאחר שכך וכך מאות של בוגרים שלנו יתחתנו, ונוכל לעקוב אחרי חיי המשפחה שלהם, נראה שהצלחנו. לא, אתה ישר אומר, שנמצאה התרופה לכל צרות המין של האנושות. עוד מעט תגיד, שאתה מרחם על כל מי שלא זכה להתקלח כך, מפני ש…' – ‘מפני שהוא אינואליד נפשי בעיני,’ שיסעתי אותו. ‘אני באמת מרחם עליו. אני מרגיש את עצמי הרבה יותר משוחרר וחופשי ממשפטים קדומים.’ – ‘שטויות במיץ!’ הוא עונה. ‘איך אתה יודע שאתה משוחרר? הרגשת את עצמך פעם כבול? אני בטוח, שבימי הביניים, כששרפו מכשפה, אחר כך הרגישו משוחררים ממנה. לא, אתה מרגיש כך, מפני שאמרו לך, שאתה צריך להרגיש כך. אינך מתבייש, מפני שאמרו לך שזה בורגני ושזאת בושה. לכן מתביישים אצלכם להתבייש. וזה שאין לך משפטים קדומים, זה משפט קדום בעצמו.’ שמע, בחור חריף באמת. ‘ואני בכלל לא מרגיש שאתה יותר משוחרר ממני,’ צעק אחד. 'להפך. נדמה לי שקודם אתה הסמקת ולא אני."
“כל הזמן הם רק קנטרו?”
“אולי גם קנאו קצת. אחד, למשל, אמר: 'אני מאושר שאינני צריך להתקלח במקלחת כזאת. ברצון רב הייתי מציץ פעם לאיזה מקום שבנות מתקלחות. אבל להתקלח איתן בעצמי… כל שנים… ותמיד להיות מוכן להיכנס מהר מתחת לטוש המים הקרים… ואולי… מי יודע… אולי באמת הייתי מסכים לנסות פעם?” ‘באמת, איך זה,’ תיכף קפץ השני, ‘לא מציצים כל הזמן?’ – ‘טיפש,’ עונה לו הראשון, 'למה לך להציץ, אם אתה יכול להביט?"
“אתה יודע, מרכוס,” מעיר רפי, “זה נכון… אבל… למען האמת – אני חושב שגם אצלנו קצת – מציצים… פעם שמעתי שהבנות שלנו מתלחשות על מישהו – בינתיים הוא כבר גמר את ה’מוסד' – שהוא מסתרק כל כך הרבה זמן ומתגלח שעה שלימה, מפני שהוא מציץ דרך הראי.”
“כן? שמע, זה רעיון… העיקר, הם עברו למורים. להם יש מקלחת נפרדת? זה לא עקבי. אם הפטנט שלכם כל כך טוב לנוער, אז שגם המבוגרים יתקלחו יחד. בכל הקיבוצים. גם המורים והמורות. ותיכף התחילו למנות את כל המורים והמורות שלהם, ולתאר לעצמם, איך יתקלחו ביחד. שמע, התלהבות כזאת של דמיון עוד לא ראית. הם היו מאושרים. אמרתי להם, שיספיקו בפורנוגראפיה. ‘אז מה,’ הם שאלו, ‘המורים, למשל, או המורות והמטפלות – לא מתחשק להם לפעמים לבקר קצת במקלחת, בשביל לעקוב מקרוב אחרי התפתחות החניכים שלהם?’ סיפרתי להם קצת. למה לא? שיהנו. אמרתי, שפה ושם יש ‘ניצנים של התעניינות’.”
“על המטפלת ההיא, לפני שנה, סיפרת? מה היה שמה? שולמית היקית, לא? איך היא נכנסה, כשגדי היה מתחת לטוש, ונשארה לעמוד עד שהוא יצא ושאל אותה אם הוא מעניין.”
“כן, וסיפרתי על ‘ההגנה העצמית’ שסידרו נגד ברוך, בתקופה, שכל פעם היה בא למקלחת, מפני ש’שכח למסור משהו' למישהו. תארתי להם במפורט, איך הבנות העמידו שומרת־מתנדבת, וכשניתן אות־העזעקה ‘הוא בא!’ היו מתבצרות מאחורי חומה של מגבות, מהסנטר עד הברכיים… הם התמוגגו… אחר כך התברר, שגם אצלם לא הכול חלק. יש אצלם מורים, שכל פעם שולחים יד… מחליקים על השיער וטופחים על הכתף… בובה’לה וחבובה’לה… ועל איזה מורה לדקדוק הם סיפרו, שהוא קורא את הבנות ללוח, ונותן להן להטות כל מיני פעלים כמו חבק ונישק בפיעל ובפועל ובהתפעל ושואל אותן למה הן מסמיקות… איך אומרים? סדנא דארעא חד הוא.”
הוא קם, מתמתח, ואומר בקול מהורהר:
“אתה יודע, רפיק, שמתי לב, שכשמדברים יחד קצת גסויות, זה מקרב את הלבבות יותר מתוכנית מינימום פוליטית. מקודם, כשהתווכחנו על אידיאולוגיה, כמעט היו מוכנים לשרוף אותי חיים, עכשיו נעשו ידידים בנפש והתחילו לספר סודות מהחדר על הבנות שלהם.”
“ויש מה לספר?”
“אני יודע?… הן נראות משועממות… על אחת מהן הם אומרים, שכל מי שרוצה יכול להתעסק איתה… היא לא בדיוק הכי יפה שם… מקודם, לפני שסיפרו לי, בכלל לא שמתי לב אליה…”
בחדר מאפילים הדמדומים. עוזי שוב ניגש אל החלון ומיתארי דמותו מצטיירים כצללית אפלה על רקע המדרון של אבו־שושא, העטוי לילך של ערב.
“במקרה ראיתי בסידור העבודה, שמחר אני מסודר איתה לקטיף אשכוליות.” אומר עוזי אחרי רגע.
“מה, רק אתם שניכם?”
“לא, מה פתאום… מסודרים הרבה… רק אמרתי, שגם היא מסודרת. שמה פנינה.”
שעה קלה הוא עומד, נשען על אדן החלון, מפנה גבו לרפי, ושותק. אחרי כן הוא מסתובב.
“בוא לאכול, רפיק. הערב הם הזמינו אותנו לאיזו פגישה. נעלה איתם לחורשה. נשיר קצת, ואולי שוב נתווכח איתם, אם כי לי, בעצם, כבר אין חשק מיוחד…”
2. 🔗
בשעה מאוחרת הם יורדים מן החורשה שניים־שניים ושלושה־שלושה, אלה ממהרים להגיע אל חדר האוכל, לראות אם השאירו הטבחיות משהו משיירי ארוחת הערב בשביל ארוחה של לילה, ואלה מהלכים לאט, שלא להיתקל בחושך בענפים. עוזי מתלווה אל רפי, אך מהלך על ידו שעה ארוכה בלא לומר דבר. שניהם נושאים שמיכות אפורות, מופשלות על זרועותיהם.
“טוב שלקחנו כל אחד שמיכה,” אומר רפי. “כשהולכים לא מרגישים, אבל כשיושבים ואפילו על יד מדורה, זוחל הקור לעצמות.”
עוזי שוחק.
“אתה יודע, מרכוס, זה היה כל כך מצחיק, איך התחלנו לשיר ‘על באריקאדות קומו, העפילו…’ והם, לפי אותה מנגינה, שרו: ‘סטאלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי והיינו כולנו יתומים.’ חשבו כנראה, שזה ירגיז אותנו נורא. זה נראה כל כך ילדותי.”
עוזי מהלך ברישול, גורר את כפות רגליו על הארץ, ובועט באבנים קטנות. שמזדמנות לו בדרך.
“אתה יודע,” אומר רפי, “פגישות כאלו, או שהן ספונטניות לגמרי, או שצריך להכין אותן, אחרת זה יוצא עלוב. מלבד זה הם לא רגילים לשיר הרבה. אחרי ששרנו חצי שעה, הם התחילו בכל מיני חוכמות. מה דעתך על הסיפור של סארויאן שהקריאה הבת הזאת, מוועדת התרבות שלהם?”
“לא הקשבתי,” אומר עוזי ובועט באבן קטנה.
“חבל, זה דווקא היה סיפור יפה,” אומר רפי. יש אצלו מין נימה כזאת של הוּמוֹר טוב־לב, מין אירוניה סלחנית…"
“ישבתי על יד פנינה,” אומר עוזי.
“כן?”
“אמרתי, ישבתי על יד פנינה.”
“כן.”
“לא, ‘ישבתי’, אלא התיישבתי. בכוונה. או – יותר נכון – בזדון.”
הוא צוחק צחוק קצר וקטוע.
“כן?”
“שמע, רפי, אל תגיד כל הזמן ‘כן? כן?’ זה מעצבן אותי. אני אספר לך גם ככה. ואם אני שותק, אז זה סימן שאני חושב. אז תחכה.”
רפי מחייך.
“טוב.”
“תגיד… קראת פעם את ‘החייל האמיץ שוויק’? בטח קראת. אז אולי אתה זוכר – הוא נוסע שם ברכבת, ורואה איזו ידית, ועל ידה שלט. טוב, הוא לא שם לב לזה הרבה, עד שבמקרה הוא קורא מה כתוב שם. מעצור־אזעקה; כל המושך ללא סיבה מספקת, ייתבע לדין ויענש.' מרגע זה היד שלו מתחילה לגרד לו. נדמה לו שהוא מוכרח למשוך. היד מעצמה מטפסת ומתקרבת למקום המועד לפורענות… הוא מחזיר אותה. הוא שם אותה בכיס. הוא מחזיק אותה ביד השניה. הוא מדשדש ברגליו, הוא מתענה ביסורים. נו, ובסוף? כמובן, היד המרדנית והסקרנית מנצחת – פתאום היא בורחת מן הכיס ומשמירת היד השניה, מזנקת אל המעצור ומושכת… שריקה… הקרונות נעצרים… באים שוטרים… מחרפים ומגדפים… מחפשים את הברנש הבליעל שמשך במעצור… מוצאים אותו… תופסים אותו, אוסרים אותו… והוא – מאושר. הוקל לו. אתה זוכר את המקום?”
רפי שותק.
“נו, תגיד כבר ‘כן’ או ‘לא’! כשסוף סוף פעם אתה צריך להגיד ‘כן,’ אתה לא אומר. אם כי הפעם זה לא משנה. אולי בכלל לא כתוב בדיוק ככה ב’שוויק', מה זה חשוב. אני רק מספר לך בתור משל… מפני שאצלי זה בדיוק אותו הדבר.”
“מה זאת אומרת?”
עוזי לא שמע את השאלה.
"או, יותר נכון, אצלי – זה גם להפך. אצלי – אם אני רואה שלט: ‘אסור למשוך’ אז מתחשק לי, כמובן, למשוך. אבל נוסף לזה מתחשק לי למשוך גם כשכתוב: ‘מותר למשוך.’
זמן מה הוא מהלך בשתיקה ובועט בהתמדה באבנים הקטנות, הזרועות בדרך.
“השמיכות תהיינה מלאות מחטי אורן,” הוא אומר. “יהיה המון עבודה לנקות אותן. במברשת זה לא יוצא. צריך להוציא כל מחט לחוד. בכל פעם אני נשבע, שלא אקח עוד את השמיכה לחורשה, אם אני לא מוכרח.”
ושוב הם הולכים כברת דרך, מחשים.
“אצלי לא משנה כל כך, אם כתוב שם בשלט ‘מותר’ או ‘אסור’ ואפילו לא, אם בכלל יש שלט או אין. עצם הדבר שיש שם ידית, שאפשר למשוך, זה מפעיל אצלי את המנגנון. תראה, שעוד אסע פעם סביב העולם, רק מפני שאפשר לנסוע…”
הלילה אפל מאד, ובין הקוצים היבשים שבצידי השדרה הם רואים גחליליות יחידות על הארץ.
בוא, נלך פה ימינה, סביב הכרם, זה מאריך את הדרך. אז אתה שומע? ברגע שהם סיפרו לי על פנינה זאת, ש… שאפשר… ובכן, התיישבתי על ידה. שמת לב איך ישבנו? מסביב היו שם סלעים בצורת ח' ובסלע שעל ידי היה מין שקע כזה, של איזה חצי מטר. שמתי את השמיכה שלי על הברכיים שלי, מקופלת. בשביל לפתוח בשיחה, שאלתי, מה השעה, והיא ענתה, שאין לה שעון. אחרי רגע היא אמרה, וידעתי שתגיד ככה, כי זה התבקש מעצמו: ‘שמע, אם אתה לא משתמש בשמיכה, אז תן לי אותה קצת. קר שזה פחד.’ פתחתי את השמיכה ופרשתי אותה כך, שאפשר לשבת על חתיכה ולהתעטף ביתר, והצעתי לה שנזוז קצת לאחור, לתוך השקע, ששם אין רוח, ואפשר להשען יותר טוב. והיא זזה והתעטפנו בשמיכה. עד הכתפיים. אתה הרי יודע, שהשמיכה שלי גדולה במיוחד. מהצד שלה ניסו עוד כמה להידחק ולתפוס חתיכת שמיכה, והיה די צפוף ודי חם."
הם מגיעים לשער רחב, רעוע, עשוי מסגרת עץ של ענפי אורן ועליהם מתוחים חוטי תיל הרבה. ציריו חלודים וחורקים. על הברוש שבצידי הדרך תלוי שלט גדול: “סגור את השער”. משני צדדיו חוצצת גדר תיל בין הכרם ובין החורשה. למעלה, בחלקת השזיפים, גם כן עוברת שדרה של ברושים, וגם שם מצוי שער דומה, ולו שלט כזה ממש.
“בעצם,” אומר עוזי, אפשר היה לקרוא למקום הזה ‘שער הכרם’ ולהוא, למעלה, ‘שער השזיפים’, אבל במקום זה אומרים: ‘הלכנו לחורשה דרך סגור־את־השער־הראשון,’ או: ‘היום עובדים בכרם, על יד סגור־את־השער־השני.’ והלא זה ביטוי הרבה יותר ארוך ומסורבל. אבל כנראה שההוּמוֹר משפיע, או שזה ציורי, מה?" הוא בוהה נכחו ומושך את בשר לחייו בין שיניו.
“‘לשלוח ידים’ – זה גם כן ביטוי כזה ציורי… אפשר היה להגיד בקיצור: ‘למשש’. אבל כנראה יש טעם מיוחד דווקא ב’לשלוח ידים'… לשלוח… כאילו הן לא הולכות מעצמן… הסתכלת פעם על פנינה, רפי?”
“הרי אינני מכיר אותה. והערב לא שמתי לב, על יד מי ישבת. מחר, אם תראה לי אותה. אסתכל.”
“אני לא אומר שהיא דווקא מכוערת,” אומר עוזי. “בחורה סתם. שמנמונת. טיפשונת. לא היית שם לב אליה במיוחד, אילו לא היו מספרים לך… אתה זוכר את השיר של ביאליק על פנינה? איך היא נתנה לו תפוח, לאחר שנגסה בו, והוא ראה את עקבות שיניה בתפוח והריח את ריחה, וזה כל כך משך אותו וגרה אותו, כביכול…” שעה קלה הוא מהלך בשתיקה, ופתאום הוא מטיח: “אני לא מאמין לו! זה לא ככה. לא, זה בכלל לא ככה.” הוא תולה מבט חטוף ברפי, שוב מפנה לו עורף ומדבר אל העבר השני של השדרה. “היא ישבה על ידי, ומן הצד השני נדחק עוד מישהו, לתפוס קצת שמיכה… אולי באמת היה לשׂיער שלה ריח טוב? אבל בכלל לא משך אותי להריח. לא משך אותי כלום, ולא גרה אותי כלום… ו… וסתם, סתם, אתה שומע, סתם שלחתי ידים.”
הוא בועט באבן בעיטה עזה.
“תדבר יותר בשקט,” אומר רפי בחצי קול. “אנחנו מתקרבים כבר לחצר.”
“אז לא נתקרב, ודי. בוא נסתובב, ונחזור דרך ‘סגור־את־השער’ הראשון. אם כי, בעצם, כבר גמרתי את כל הסיפור. מישהו סיפר לי פעם, מה חושב דון־ז’ואן, כשהוא רואה אישה זקנה ומכוערת. הוא חושב: 'נו, סוף־סוף, ברוך השם! אתה מבין?”
הוא מרים את פניו לשמים האפלים ומהלך בדומיה, מביט בכוכבים.
“הרגשתי את עצמי ‘בתפקיד’. כן. זאת בדיוק המלה. ‘בתפקיד’ – כמו שוטר, ו’בתפקיד' – כמו שחקן. הייתי דון־ז’ואן בתפקיד ובתפקיד.”
לאיטם הם פוסעים בשתיקה במעלה הדרך, ממנה באו אך זה עתה.
“אומרים, שעוד מעט יתחילו אצלנו בשיחות על קבלת סמלי־הבוגרים,” שוב פותח עוזי, “בוועדת הקבוצה היציעו, שתהיינה שיחות אישיות, על כל אחד ואחד, ושכל אחד יצהיר על עצמו, אם לפי דעתו הוא ראוי לקבל את הסמל. קנה המידה יהיה – אם שמר על כל הדיבּרות. התנגדתי אז בכל תוקף. זה היה עוד לפני שבוע. אבל כבר אז התנגדתי. זה באמת יזכיר יותר מדי את הכנסיה הקאתולית. אבל אם יחליטו בכל זאת? מה היית עושה במקומי? היית קם ומודה, שאינך ראוי לסמל, מפני שהפרת את הדיבר העשירי: ‘השומר הוא טהור במחשבותיו, בדבריו ובמעשיו’?”
הוא מביט ברפי בציפיה.
“נו, תענה. עכשיו שאלתי אותך, בשביל שתענה.”
“אינני יודע,” אומר רפי לאיטו. “בכלל – ‘מחשבות טהורות’ זה עניין כזה… מי יכול להצהיר, שתמיד היו לו רק מחשבות טהורות?”
“בדיוק. אלא שאצלי זה לא נשאר רק במחשבות.”
“אולי זאת עצה לא לגמרי ‘תנועתית’,” אומר רפי ומחייך, “אבל אני מיעץ לך שלא לספר, ומלבד זה… הרי אתה מכיר את האגדה על רבי עקיבא, שהשטן, בשביל לנסות אותו, התחפש לאישה יפה וישב על דקל גבוה? רבי עקיבא שלנו רץ והתחיל לטפס… ואיך אמר ישו על אותו פושע, שהוציאו אותו ליסקל? מי שלא חטא אף פעם, יזרוק את האבן הראשונה… יתכן, שבכלל היינו צריכים להיות יותר…”
“חכה,” משסעו עוזי. “מה אתה רוצה לרמוז בזה? שגם אתה שלחת פעם ידים?”
רפי שותק וזמן רב הם מהלכים יחדיו בדממה.
“שתיקה כהודיה?” שואל עוזי.
“כן,” אומר רפי לבסוף, כמעט בלחש. “כהודיה – אבל על חטא אחר, ש… שאני מתבייש בו עוד יותר, משאתה בשלך.”
“מי אמר לך שאני מתבייש?”
“לא, רק חשבתי…”
“ובכן, אל תחשוב, כי אינני מתבייש. קדימה. במה אתה מתבייש?”
“שאף פעם לא עשיתי מה שאתה עשית,” אומר רפי חרש.
“כן?” עוזי נעצר להביט בו, ואחרי כן שוב נפנה ללכת. “משונה.”
“מקודם,” אומר רפי בקול רהוי, לא גמרת לספר. מה היה, כש…"
“אני יודע. אל תפחד. אם התחלתי לספר – אגמור. את הכי גרוע עוד השארתי לסוף.”
ושוב הם פוסעים בדממה.
“תגיד, רפי – אילו, אני שואל, היית שולח פעם ידים… אז… לאן היית שולח אותן?”
רפי נעצר.
“אני חושב ש… זאת אומרת, אינני יודע.”
“אבל על מה חשבת עכשיו?”
לא חשבתי.
“שקרן! אתה יודע מצויין. אתה רק מתבייש להגיד. ובכן, לא צריך. אל תגיד. גם אני לא אגיד. הפעם גם אני מתבייש. אבל בדיוק לשם שלחתי אותן.”
שניהם עומדים זה מול זה, שותקים.
“הסמקת בחושך, מה?” שואל עוזי.
“ומה… מה היא עשתה?” שואל רפי בקול צרוד.
“מה חשבת שתעשה? אני אגיד לך, מה אני חשבתי: אילו היינו לבד, חשבתי, היא היתה נותנת לי סטירה. אבל מפני שאנחנו בחברה, פשוט תדחוף אותי ותסלק את היד. אבל היא לא עשתה כלום. היא נשענה עלי. ואחר כך הרגשתי יד מלטפת את היד שלי. ויחד אנחנו לוחצים וממששים ומגששים… ופתאום אני נתקל במשהו קשה וחלק בפרק היד. זה היה שעון יד.”
עוזי שותק, ובתוך הדממה נשמעת נסירתו של צרצר קרוב, חבוי אי בזה. בשדרה. עוזי נפנה ושוב מתחיל לפסוע לאיטו.
“נו אז מה?” שואל רפי.
“הרי שאלתי אותה קודם מה השעה, והיא אמרה שאין לה שעון.”
“מה, אתה מתכוון שהיא שיקרה לך?”
“לא. זאת לא היתה היד שלה.”
שעה ארוכה הם מהלכים יחד שותקים, ופתאום עוזי פורץ בצחוק, מאומץ כל שהוא וצורם. אך באמצע הצחוק, במקוטע, הוא משתתק באותו פתע שבו התפרץ. ואומר כמעט בלחש:
“לא הסתכלתי מי ישב על ידה. הסתובבתי וחשבתי שאקיא.”
ושוב, אחרי כברת דרך ארוכה של שתיקה:
“אח, רפי, למה זה הכול כל כך מושך וכל כך – גועלי?”
הוא מעביר ידו בשׂערו ומפנה את ראשו מרפי אל צידה האחר של השדרה.
“אתה בטח חושב לך: ‘אתה בעצמך גועלי.’ נניח. אז אני כזה. אז מה? גם אני רוצה, שזה יהיה כמו בסרטים ובספרים ובשירים. אבל זה לא ככה. לא, זה לא ככה.”
“אתה יודע, עוזי,” אומר רפי חרש, אני חושב, ש…"
“לא. אל תגיד לי כלום,” אומר עוזי. “לא תמיד מוכרחים להגיד משהו.”
הוא מורט עלי ברוש תוך כדי הליכה ומפזר אותם על פני הדרך, מורט ומפזר.
“אני רוצה, שבכלל נשתוק, או – אם זה לא נוח, ואני יודע שזה לא נוח – שנדבר על משהו אחר. הינה הגענו ל’סגור־את־השער' הראשון. בוא ונעבור ונחזור ל’מוסד'. ואל תשכח לעשות מה שכתוב פה, ותסגור את השער.”
הטרקטור 🔗
ל’מוסד החינוכי' יש, כידוע, משק משלו, שקוראים לו ‘משק המוסד’. אינו גדול ביותר ולא תמיד הוא משתלם מבחינת הכנסותיו; בעצם גם אינו צריך להשתלם, ולכן יכולים להתקיים בו ענפים משונים כמו ענף הפלחה.
בפלחה הקיבוץ כבר מזמן הכול ממוכן: חריש, דיסקוס, פּיזור הזבל והצנעתו, זריעה, שׂידוד, קציר, כּיבוש הקש ושוב חריש… בסככה ארוכה עומדים בשורה הקומביינים, המכבשים והטרקטורים, בעוד שהמחרשות, הדיסקוסים ויתר הכלים הקטנים נשארים בחוץ מחוסר מקום מספיק בתוך הסככה. בכל מלאכת הפלחה כולה נשארו רק שתי עבודות־ידיים: דילול התירס ופיזור הרעל לעכברים. אבל באלה אין הפלחים הוותיקים עוסקים בכבודם ובעצמם, אלא מגייסים את ילדי בית הספר.
לא כן הפלחה במשק המוסד. אולי פעם, אומר אַדש, רכּז המשק, נרכוש טרקטור קטן להובלות; אבל את העיקר יש לעשות בידיים. כי לא יתכן שבוגרי המוסד יבואו לקיבוץ, יהיו שם נהגי טרקטורים ויושבים על קומבּיינים, ולא ידעו אפילו לחרוש במחרשה פשוטה ולזרוע זריעת יד.
אורי מערער על כך. אורי, שאביו פלח, שהוא גופו אוהב לחטט במכונות מאז למד ללכת, אורי הרחב, כבד התנועה והמנומש, שהכול מכנים אותו בשם ‘פלח’ פשוט מפני ששם זה נודף ממנו – אורי אומר ללא פחד, וישר בפניו של אדש, כי עבודת ידים היא עניין רומנטי שעבר זמנו, ואין כל טעם להוגיע בו את הילדים. לא, הוא איננו מוכן לשחק בשיטות עבודה מיושנות, שהיו מגוחכות כבר בימי רחל המשוררת והחבר שלה, מה שמו, א"ד גורדון.
היפוכו ברפי הגבוה, בעל הבלורית השחורה והעינים הכחולות: בעבודת הפלחה הוא רוצה לנטוע בעצמו את הקשר לאדמה, את ההשתרשות במפעל, את השלוה העמוקה ואת הביטחון השקט, שכל עובד אדמה מתברך בהם. רפי כותב שירים ומחפש משהו בחיים – לפעמים נדמה לו שהוא מבקש אורות שיאירו אחר כך בזיכּרון; ויש שהוא מדמה כי רק את עצמו הוא מחפש, ולעיתים הוא חש, שהוא צועד בדרך אל איזו מטרה נשגבה, אם גם לא מוגדרת כל צרכה; ופעמים ודאי לו, שהדרך עצמה, התעיה והחיפושים – הם הם המטרה. לכן עובד רפי בפלחה, למרות שהוא רחוק מנשמתו האמיתית של פלח כרחוק קומבּיינים מסלסול תמידי, כפי שמגדיר זאת גדי ידידו.
בכך, בעצם, יכול היה הכול להסתיים בכי טוב: אורי עובד בבניין, כי שם רואים לפחות שעושים משהו, ונדמה כי הנחת הלבנים ויציקת הבטון הולמות אותו לא פחות מטרטור הטרקטור. ורפי עובד בפלחה.
אחרי ארוחת הצהריים הוא יורד אל המשק ורותם במהירות את שני הסוסים לאחת העגלות. הוא – הלומד בקבוצה הבוגרת – אחראי לענף כולו, וחייב להכין את הכול בעוד מועד. אחרי שגמר לרתום, הוא מעמיס כמה שׂקי זרעים, שקי דשן, ושקיות הנקשרות למותניים, שמהן מפזרים את הדשן ואת הגרעינים. עתה הוא גורר כד מים, מביא ארגז קטן ובו לחם וצנצנת ריבה לארוחת־ארבע, ואל מאחורי העגלה הוא קושר מחרשת ביסוק דו־סכינית.
אחרי כן הוא יושב על העגלה ומחכה לשאר העובדים. הינה בא גדי בדרכו לדיר. בלוריתו הגדולה פרועה כרגיל והוא גורר מעט את רגלו האחת.
“האלו, ילד, מה שלומך? הספקת להכין את הכול? איפה המחברת לרישום החוויות?”
באמת, חסרה המחברת!
“שמע, עוזא, שכחתי את יומן העבודה. היצלת אותי. איך הייתי עורך את החשבונות ורושם את כמויות הזריעה והפוֹספאט?”
“אז היה לך מזל. אחרת אדש כבר היה צועק ככה… רפאל, אתה לוקח על עצמך יותר מדי, רפאל. גם כשאתה רוצה לכתוב ענייני של שירים אתה שוכח מכשירי של כתיבה, או רק כשאתה צריך לדאוג לענייני של עבודה?”
שמו המלא של אדש הוא אברהם דשא. איננו צועק לעולם. אבל לעיתים הוא מצמצם את עיניו ומצליף בשקט גמור כמה הערות. אחרי כן אומרים הכול שאדש צעק.
רפי ממהר אל המחסן ומביא עיפרון ומחברת. אחרי כן הוא נזכר ששכח סרגל, למדוד את עומק החריש. לאחר שהביאוֹ הוא חוזר ויושב בעגלה, וחוזר בדמיונו על כל ההסברים, שעליו לתת היום בשעת העבודה לחברי הקבוצות הצעירות: כמות הפוֹספאט לדונם. כמות הזריעה. השקית תלויה על המותן השמאלי, וביד ימין מניפים. רגל שמאל קדימה… רגע: שמאל או ימין? רפי יורד מן העגלה ומנסה. בכל זאת רגל ימין. את החלקות מסמנים… אוי ואבוי, הרי שכחת את מוטות הסימון! רפי ממהר בשלישית אל המחסן, ובאותו רגע נזכר שגם ה’מאזניים' לרתימת המחרשה חסרים. בקדחתנות הוא מחטט בין כלי המחסן: איפה המאזניים הארורים?
בינתיים מתאספים בחוץ כל עובדי הענף ומתיישבים בעגלה. כשיוצא רפי מן המחסן, כבר ממתין לו שם אדש.
“רפאל, אתה לוקח על עצמך יותר מדי, רפאל. גם לכתוב שירים וגם לא להדק את הרתמות, גם לאחר לעבודה, וגם לשבת בהנהגת הקן, גם לשכוח בבית דברים הכרחיים לזריעה, וגם להיות מדריך – לא, ידידי היקר, זה יותר מדי. כמה פעמים כבר אמרתי לך, רפאל, שעניני של עבודה צריכים להיות מסודרים כך, שלא יעמדו לחכות. מרכּזי של ענפים צריכים להכין את הכול קודם.”
הכול מחייכים – שמחים לאידו של רפי ונהנים מן העברית של אדש. גדי מריח ריח ויכוח ומגיח מחצר הדיר וקורא:
“אתה, אדש, באמת אין לך רחמים על ילד שלנו. הוא בחור כל כך טוב, ואני כל כך אוהב אותו, ואתה כל כך מפקיד עליו בעסקי של עבודה.”
אדש מחייך אחד מחיוכיו הנדירים.
“גם אני אוהב אותו,” הוא אומר, “אבל רק אצל בחורות אהבה ורחמים זה אותו דבר. אצל גברים זה להפך. אצלי החשבון קודם לכל אהבה.”
גדי ממהר לגשת קרוב לעגלה.
“אה, אדש, אתה באמת אוהב את רפיק? תראה איך הוא זורח. אם זה לא יעבור לו עד הערב, נוכל להאיר בו את החדר. אבל חכה, לא הבנתי איך זה עם האהבה אצל הגברים – אצלם זה כמו אכזריות?”
“אתה אל תסבך אותי בעסקי של אהבה באמצע הזריעה. מוטב שתתקן יותר טוב את שער החצר. אתמול ברחו לך כל העיזים. גם לדבר על אהבה וגם לא לשמור על העדר – לא, ידידי היקר, אתה לוקח על עצמך יותר מדי.”
“אַי, אדש, כשרק רוצים לתפוס אותך, אתה לוקח על עצמך דברי של השתמטות…”
גדי חוזר אל הדיר. הכול מביטים אחריו בחיוך ובקנאה – רק גדי מעז לדבר כך אל אדש.
יוצאים לדרך. רפי יושב בקצה העגלה ומניח את הנהיגה בסוסים לאחד הקטנים, שעדיין מוצא בכך כבוד או תענוג. עוברים את שער המשק, את שטח המספוא, הינה המשתלה, מעבר לכביש משתרע גן הירק, עוד חלקת מטעים קטנה, שדרת ברושים העוטרת אותה – ולפניך מרחב העמק. העגלה סרה מדרך העפר אל תוך אחת החלקות. יורדים. רפי מחלק את העבודה: שניים מפזרים את הדשן, אחריהם באים שני זורעים, ומיד אחריהם מתחילים שני הנותרים בחריש, להצניע את הזרוע.
“גשו הנה, חבריה, ועזרו לי לחשב את הכמויות.” (צריך לשתף את כולם גם בארגון, גם באחריות) “הינה הנתונים: אורך התלם 150 מטר. תנופת יד בפיזור – ½2 מטרים. מהו, אם כן, השטח המתקבל מסיבוב אחד? כן, שמואל? 450 מטר? למה? הרי אורך התלם חלוך וחזור 300 מטר, כפול ½2 כמה? נכון. ומי יודע כמה סוּפּרפוספאט נותנים לדונם? אף אחד? ובכן, נותנים 10 ק”ג. ויש לנו כאן שטח של – כמה? נכון, ¾ דונם. בבקשה, משה, קח את המאזניים, והתחל לשקול. ועכשיו הביטו איך מפזרים. השקית תלויה על המותן השמאלי. יד ימין חופנת חופן אחד, ואחד כך – בתנופה מפזרת ימינה. האצבעות נפתחות לאט־לאט. לא, זה לא קשה בכלל. רק צריך להתרגל. ושימו לב לכוון הרוח, שלא תעיף לכם את הפוספאט לעינים. והישמרו, שלא ישפך הרבה במקום אחד. בבקשה, התחילו. אבל בצעד נכון – בשעת התנופה צועדת הרגל הימנית קדימה. כן, דווקא הימנית. הינה, נסו…"
רפי מסביר בשקט, ולכאורה בביטחה את ההסברים המקצועיים שקיבל אך אמש מפי אדש עצמו. אדש, תודה לאל, עדיין שוהה אי־שם בחלקת המטע, ויופיע לכל המוקדם בעוד כמה דקות. טוב שהקדמת, ויכולת להסביר את הכול לפני שבא. אחרת היה דורש ממך שתדגים, ביחוד את פתיחתן המוּדרגת של האצבעות.
“אתה, שמעון, רתום את המחרשה. יעל, אַת החזיקי את הסוסים ברסן. אבל חכו שנספיק לזרוע לפחות תלם אחד, ורק אחרי כן התחילו לחרוש. בינתיים סמנו לכם ארגז. מה זה ‘ארגז’ – יודעים? ובכן, זהו הריבוע, שאתם רוצים לחרוש כעת. יעל, אַת תוקעת את מוט הסימון בקצה השדה, ואחר כך אַת בוחרת לך נקודה רחוקה, נניח על ההרים, בקו אחד עם המוט. אז יצא לך תלם ישר. רוחב הארגז לא יותר מחמישה־עשר צעדים. אחרת אולי לא תספיקו לגמור. ובכן, אני מתחיל לזרוע…”
דווקא ברגע זה, מעשה שטן, מופיעה בקצה השדה דמותו הנמוכה והרחבה של אדש, ומתקרבת אליהם בצעד קצוב. רפי, ליבו הולם בו, והוא מתחיל לפסוע בעקבות מפזרי הדשן, ומניף את ידו הימנית תנופות מלוּכסנות. הגרעינים מדגדגים את ידו וניגרים בסילונות דקים בין האצבעות. רפי מתאמץ בכל כוח רצונו לפתוח את האצבעות אחת־אחת, לאט־לאט, כפי שהסביר, אלא שתמיד נשפכים רוב הגרעינים עם יישוּר הקמיצה והזרת. אדש עומד בקצה השדה ובוחן בדומיה את העובדים.
“רפאל, סמן לך איפה אתה מפסיק, ובוא הנה. קרא גם ליתר.”
בדומיה מתאספים כולם.
“תסביר את חשבון כמות הזריעה.”
הסברתי.
“תסביר גם, למה נשפכו לך כאן, בהתחלה, כל כך הרבה גרעינים?”
רפי מחייך במבוכה.
“שק אחר היה קרוע.”
“למה אתה לוקח שקים קרועים לשדה?”
רפי שותק.
אדש בוחן את רפי מכף רגל ועד ראש; עיניו חדות, פניו קמוטות, כולו שרירי וגידי.
“ובכן, רפאל, הראה לכולם איך אתה זורע.”
רפי פוסע אל המקום בו הפסיק לזרוע, והכול הולכים בשתיקה בעקבותיו. רק כמה מן הקטנים מתלחשים.
רפי מניף את ידו תנופה ראשונה.
“הרבה יותר מדי! לא יספיק לך אפילו לחצי תלם, אם תזרע ככה.”
רפי מהדק את שיניו ומקמץ את אגרופו.
“זהו. כאן הצלחת לזרוע קרחת. צריך לזרוע הרבה יותר.”
רפי מהסס.
“ולא להסס כל כך הרבה. קדימה! יד ימין בתנופה. רגל ימין קדימה. הלאה! לא לעמוד אחרי כל צעד.”
רפי צועד.
“צעדים יותר קטנים. התנופה יותר כלפי מעלה…”
כעבור עשרה צעדים מכוסה רפי זיעה, ולאחר שאדש פונה ללכת, הוא לאָה, עד שהוא נאלץ להינפש.
בערב הוא חוזר הביתה רצוץ ומאושר.
“נו, איך היה” שואל גדי. “סיבן לך את הראש כהוגן?”
רפי מביט בגאוָה בפני כל החבריה, שהתכנסה בחדרו של גדי:
“עבדנו כמו חמורים. אבל בסוף אפילו אדש היה מרוצה.”
“מה? תגיד עוד פעם! מה אמרת? אדש היה מה? מרו–צה? ואין לך חום? ילדים, בואו ותסתכלו ברפיק שלנו, הוא מדמדם בקדחת.”
“כן, תאר לך שהיה מרוצה. יש לי עדים.”
“אבל מה בקשר לקדחת?”
רפי אינן שנון:
“שום קדחת אין לי.”
“אם כן – בטח לאדש היתה. סוף־סוף גם הוא יכול לחלות פעם.”
“ואם אני אומר לך, שהוא בריא כרגיל?”
“מה? בריא? ואתה אומר את זה ככה סתם, בשקט? אדש לא חולה, אתה לא מדמדם, והוא מרוצה? שמע, אם כן הרי אתה סטאחאנוב חדש! קיבלת את פרס סטאלין, מה אני אומר סטאלין, את פרס אדש…”
2. 🔗
עם גמר עבודות הזריעה, מתחילה העונה השקטה. הפלחים נודדים על פני כל סעיפיו של סידור העבודה בתור ‘פקקים’. אם להודות על האמת – הרי רפי מאוכזב במקצת. כדי לחוש את האדמה צריך להיות איתה לבד. ואם מתלבטים סביבך בלי הרף עוד חמישה צוציקים, ואתה חייב להשגיח עליהם, להדריך, להעיר, לשתף, לחנך לעבודה ולהקנות ניסיון – יכולים להיות לך כל מיני רגשות: סיפוק חברתי, תחושת ליכוד של קולקטיב, שמחת העבודה – אבל ההרגשה הגדולה והעמוקה האחת שביקשת לא תהיה לך: שאתה לבד איתה, עם היחידה, הרחבה, השתקנית, שאתה מכה בה שורשים, שאתה שלה לחלוטין, שאתה יודע כי היא הנתיב אל עצמך, ואל כל מה שחיפשת: היא הדרך, היא המטרה, היא התעיה והחוויה. אמנם טוב להניף את היד ולדעת – אני זורע, גרעינים אלה ינבטו בחיק הרגבים, יוריקו, יזהיבו – ייצרו חיים. אבל תוך כדי כך אסור לך לשכוח אף לרגע, כי רוחב התלם ½2 מטרים וכי שמעון נוטה להניף את ידו גבוה מדי. טוב להחזיק ביד חזקה את מחרשת הביסוק, כשעיניך מישירות להביט אל האופק הרחוק, הרגבים מתהפכים להם לאיטם, כבדים ושחורים, בדעת ובתבונה משלהם, ועורבי זרע אפורים באים ומנתרים בצידי המחרשה, ללקוט את התולעים שהעלה החריש – אבל גם אז עליך להשגיח תמיד על מוט הסימון, ועל יעל, האוחזת ברסן, הנוהגת לפתוח ארגז רחב מדי.
רק עם תום עבודות השדה, מוצא רפי שעת פנאי שלפנות ערב ויוצא אל השדות, להביט באדמה, כשהוא והיא לבדם.
רוחות הסתיו מנשבות ומעלות אבק בדרכי השדות. העננים מנמיכים לשוט, וחשרת עבי גשם כבדים מתקבצת מעל לרכס הגבעות של אבו־שושא. ופתאום, כבתנופת מטאטא, מגיחים כמה משבי רוח עזים וניתך הגשם. בבניין הגדול של המוסד יוצאים הילדים מן הכיתות באמצע השיעורים ומתרוצצים על המרפסת הגדולה ובמסדרונות. אחדים מנסים לארגן ריקוד הורה ספונטאני, כפי שמספרים שהיו רוקדים פעם. ריח נשכח של אדמה רטובה תלוי באוויר. ריח לח, חדש, מוכּר מעידן רחוק, ריח משכר של נעורים וכוח. הכול שרים, מוחאים כף ומשתוללים – בשמחת־תום על היורה ובצדיה – לדחות את המשך השיעורים. ורפי עומד נשען למעקה המרפסת, מביט בגשם, ומהרהר באדמה שלו בזריעה שמתחיל להתחולל בה בשעה זו ממש פלא הנביטה.
כעבור שבועיים כבר מכסה את השדה שטיח של נבטים. מאירה שמש חנונה, שמש שהחוירה, שהיתה לצנועה ולרהויה יותר, ומלטפת את העצים בקרניים ענוגות ועצובות. האדמה מכוסה קרום פריך ועודנה לחה ורעננה. הפלחים יוצאים לסיור בחלקה שלהם.
“מי שמכיר קצת חוקי של חקלאות יכול לקרוא בשדה זרוע כמו בספר,” אומר אדש. “הינה כאן, למשל, בתלם הראשון: פה הוריד רפי את השק הקרוע מן העגלה, ונשפכו לו הגרעינים. לכן הנבטים צפופים כל כך. כאן התחיל לזרוע. כמובן יותר מדי במרץ, כמו תמיד בהתחלה, התנופה היתה רחבה מדי, והפס ההוא קיבל זריעה כפולה – פעם כשעלה למעלה, ופעם כשחזר וירד, הינה – כאן עמד, כשבאתי ואמרתי לו שהוא זורע יותר מדי. כאן נבהל, ושכח בכלל לפזר. תראו ברור את הכתם הדליל. קצת הלאה אמרתי לו, שזה הרבה פחות מדי, ואז התבלבל לגמרי, והתחיל להסס: התנופה לא היתה מספיק רחבה, הזרעים לא עפו די רחוק, וכשחזר נשאר לו פס ריק. ובסוף, מכאן והלאה, כשראה שהלכתי, התעודד קצת והתחיל לזרוע כמו בן־אדם.”
רפי מחייך רהוי ומבויש, והכול צוחקים בפה מלא.
“כן, כן, רפאל, אל תחשוב שהכול כל כך פשוט. למד את הכול לאט־לאט, ואל תיקח על עצמך הרבה בבת אחת. גם לכתוב שירים וגם לזרוע שדה, גם לרצות להיות מרכז־ענף וגם ולהתבלבל מכל הערה – זה באמת יותר מדי, ידידי היקר.”
ובכך, בעצם, עשוי היה הכול להימשך בכי טוב…
3. 🔗
באחד הערבים בא ישראל אל שיחת הקבוצה, רציני שלא לפי דרכו. תחילה הוא סוקר את המאורעות שאירעו לאחרונה בארץ ובעולם: הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, איומם של האנגלים לפנות את צבאם ולגרום בכך לתוהו ובוהו, ההתקפות על התחבורה, והצורך הדחוף להתאמן בנשק ולהתכונן למלחמה.
זו הפעם הראשונה שנופלת המלה ‘מלחמה’ בפשטות ובמוחשיות כזו בעולמה של חברת הילדים שבמוסד החינוכי. אך משמסתגלים למלה, מגלגלים בה לכאן ולכאן, ומתנבאים נבואות מנבואות שונות – מוציא ישראל את הודעתו המרעישה: החל במחר נפסק משטר הלימודים התקין; הקבוצה עוזבת את חברת הילדים שעל גבעת המוסד, ויורדת למטה, אל הקיבוץ, עובדת ימים שלמים במשק, יוצאת לשבועיים מרוכזים של אימונים, ומקבלת את תפקידה בהגנת המקום.
אז מתלקח ויכוח סוער, סוער כל כך, שיעלה בשום אופן איננה מצליחה לרשום במחברת הפרטי־כול את כל הטענות והמענות. עוזי מערער על ההחלטה. אנחנו בני שבע־עשרה וחצי, הוא אומר, ורשאים להחליט על עתידנו בעצמנו. אם מפסיקים לנו את הלימודים – נתגייס כולנו לפלמח. כי אם לא נלך אנחנו – מי ילך? אורי מתנגד לכך בתוקף: ברגע שנפסקים הלימודים אנחנו נהיה לחברי קיבוץ, ואין לנו שום רשות להתגייס על דעת עצמנו, בלי אישור הקיבוצים שלנו. צריך להתפזר; כל אחד חוזר לקיבוץ שלו, כי ממילא יגייסו הרבה אנשים מכל מקום, ואם אנחנו לא נחזור לעבוד – המשק יהרס. אם ישלחו אותנו – זה משהו אחר. גדי איננו משתתף בויכוח: ברור שלא יוכל להתגייס בגלל הרגל שלו ואפילו לעבוד ימים שלמים – יתקשה.
עופרה יושבת זקופה ודרוכה. עיניה מבריקות, ושׂערה השחור והחלק מבליט את מצחה הגבוה החיוור. “זוהי הכרעה מצפונית גורלית,” היא אומרת. אם יש לנו כיום איזה שהוא תפקיד, הרי זה להמשיך בחיי הנעורים שלנו, ולשמור על כל נכסיהם וערכיהם. ככה גם אמר לנין לנוער הרוסי בזמן המהפכה: תפקידכם ללמוד, ללמוד, ללמוד.
לבסוף מתקבלת, כמובן, הצעתו של ישראל.
למטה, בקיבוץ. גרים באוהלים, בקצה המשק, כמו גרעין או קבוצת הכשרה רגילים, אם בכלל יכול להיות משהו רגיל בימים לא רגילים אלה.
כתום שבועיים האימונים מתאספים באחד הערבים ל’שיחה טכנית', לחלק את מקומות העבודה. אחרי שידולים וויכוחים נמצאים המתנדבים לעבודות השרותים שבמטבח ובניקיון, ללא התנגדות. מאשרים, שגדי יעבוד בדיר, ואחרים הולכים למספוא, לרפת ולמטע.
עוזי איננו משתתף בויכוח, לפי שכבר הודיע, שיעזוב את הקבוצה וילך לפלמח, על אף ההחלטה. שערו הקצר סומר בעקשנות, ואפו המנומש אומר בוז:
“כשמגיע הזמן להילחם בשכבות הפיאודליות של העם הערבי והצבא האימפריאליסטי הבריטי, אתם מצטטים את לנין, שצריך ללמוד!”
אבל מלבדו ישנם עוד שניים שאינם קופצים על מקומות העבודה השונים, אלא יושבים בצד ומחכים.
“אתה הולך לבניין, אורי? יש שם מקום פנוי.”
אני? השתגעת? אני עובד בפלחה."
“תסלח לי מאד,” מתערב כאן רפי בקול נמרץ ככל האפשר. “אבל המקום מגיע לי.”
“אני באמת סולח לך מאד, אבל…”
הויכוח מפיח רוח חיים בגדי.
“רגע, רגע, ילדים, אל תתחילו לריב לפני שאבוא,” הוא מודיע ומקרב את כסאו אל פינתם של אורי ורפי. “תנו לי לנהל את הוויכוח כדת וכדין. עכשיו ישמיע את נימוקיו אורי, המכונה פלח.”
“אין כאן הרבה מה להשמיע,” נוהם אורי בזעף וזז לכאן ולכאן על הכיסא. “מגיע לי, ראשית… ראשית מפני שלא עבדתי בפלחה במוסד. ושנית…”
“כן?” משסעו גדי, אמרת: שנית. השנית בלי ספק חשובה מאד."
“שנית – מפני שבאמת מגיע לי.”
“אה, זה נימוק כבד משקל. לולא הייתי משוכנע עוד מקודם, שאתה צודק, אז נימוק זה היה משכנע אותי כליל. אולי יש לך גם שלישית? כל הדברים הטובים הם שלושה.”
“אתה, עוזא, לך לעזא' עם השטויות שלך. אני אעבוד בפלחה ודי.”
“יופי! הנימוק השלישי היה ההגיוני והקולע ביותר. ועכשיו ישמיע את טענותיו ומענותיו, את עצומותיו ותעצומותיו, רפיק שלנו, המכונה ילד.”
“לי מגיע,” נענה רפי, “דווקא מפני שבמוסד עבדתי בפלחה. התנאים שם היו קשים. עבדנו רק בעבודות יד, חרשנו במחרשה ובסוסים, קצרנו בחרמשים – בתור הכנה לעבודת המכונות בפלחה של הקיבוץ. מי שראה בימי הרעה, חייב וזכאי לראות גם בימי הטובה.”
“לא משכנע. איפה הראשית, השנית והשלישית?”
לבסוף מחליטים לפנות אל סידור העבודה של הקיבוץ, שיעניק לקבוצה שני מקומות עבודה בפלחה, במקום האחד המובטח. אבל הפלחים של הקיבוץ מתנים תנאי: עד שיגמרו את עונת הזריעה, יש די והותר עבודה שחורה. אבל אחרי כן, כשיתחילו חרישי האביב, ויהיה צורך להכניס מישהו לעבוד בטרקטור, יוכלו לתת רק מקום אחד, ואז יבחרו בין השנים את הנראה להם מתאים יותר.
אורי ורפי מסכימים לתנאי.
4. 🔗
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר מפשיל שומר הלילה את יריעת האוהל, העומד אחרון בשכונת האוהלים, קרוב לגדר, וקורא פנימה בחצי קול:
“הי, רפי, אורי, אתם קמים או לא?”
באוהל נדלק אור החשמל, וקול מנומנם משיב בגמגום ובתרעומת: “כן, כן, בסדר.”
אחרי רבע שעה כבר הם בחדר האוכל, לבושים בגדי עבודה כחולים, מדוהנים בשמן מכונות, כמכונאים אמיתיים, חובשים כובעי עור הכרוכים היטב סביב האוזניים, כשל טייסים, ומעליהם, על המצח, משקפי אבק גדולים וכהים. גם הרושם החיצון קובע, ויש להרגיל את הפלחים הקשישים מראש לרעיון שיש להם, לבחורים שלנו, זיקה למכונות ולמכונאות. החל בכך אורי. בוקר אחד בא בבגדים כחולים ובכובע. למחרת בא רפי באותה תלבושת, כאילו מובן הדבר מאליו, שרק כך יוצאים לזרוע, וכאילו לא התרוצץ אתמול שלוש שעות כנואש, עד שהצליח לגייס את המדים על כל אביזריהם.
יושבים בחדר האוכל, גומעים קפה שחור ומר ורועדים מפני הצינה. הפלחים הוותיקים באים אך זה עתה, מנומנמים, מכורבלים בסגינים צבאיים חומים, שהקיבוץ רכש פעם בחצי מחיר. יש מהם משפשף ידיו:
“פסס… איזה קור… מה הקדמתם כל כך, חברה, אה?”
“ומה אתה מאחר?”
“לי אין מה למהר. שני העוזרים שלי כל כך זריזים, שאינני מספיק לעשות כלום.” והוא רומז על אורי ועל רפי.
אחרי שמבררים עוד כמה פרטים בדבר חלוקת העבודה וקובעים עוד הפעם את זמני חילוף המשמרות – יוצאים אל סככת המכונות. הקיבוץ עדיין נם את שנתו. רק במטבח מקשקשת אחת המבשלות בסירים, מן הרפת שומעים קול שריקתו של רפתן חובב מוסיקה, המאחר בעבודת הלילה, וכן דלוק אור באחד מבתי הילדים – שם מגהצת שומרת הלילה. צינה חריפה של טרם שחר עומדת באוויר. הירח כבר שקע מזמן, המזרח טרם החויר, והלילה חשוך ביותר. כוכב גדול ובהיר עומד מעל למתבן. מן הדיר פועות הצאן, תרנגול מקדים וקורא, ומיד אחריו עונים לו חבריו במקהלה.
רפי מהלך בדומיה בעקבותיו של ברוך ומשתדל לצעוד בצעד כבד, כיאות למקצועו. ברוך, בחור גבוה ושתקן, צעיר מן הקשישים שבחברי הקיבוץ, בוגר מן הצעירים, טוב לב, שאפשר לעבוד איתו שבועות תמימים בלי להכירו היכרות של ממש. ייקה, מאותם יקים שאין להם חוש להוּמוֹר, אומר גדי. אורי, כנגד זה, עובד עם יהושוע ויהושוע הוא גליצאי מסוג הגליצאים הדברנים, רכּז ענף הפלחה בכבודו ובעצמו. בכך השיג מראש יתרון בולט לעומת רפי, כי אם יתרשם ממנו יהושוע לטובה (ואין ספק שיתרשם כך), הרי באותה ישיבת פלחים גורלית, שתקבע את מעמדם של רפי ושל אורי, יהיה לדבריו משקל יותר גדול מאשר לחוות דעתו של ברוך השתקן, שספק גדול הוא, אם ידבר בכלל.
לפני הסככה הם נעצרים.
“אתה מחליף היום שמן ל’די פור', ברוך?”
“כן, כבר יש לו קרוב למאתיים חמישים שעות.”
“בסדר. נשאר עוד קצת שמן שלושים בחבית ההיא, בפינה, ואם לא יספיק, תפתח חדשה.”
“טוב.”
בשתיקה ניגשים להכנת הטרקטורים. על רפי מוטל לבדוק את מלאי הדלק והמים, לסוך בשמן סיכה שחור ודביק את גלגיליו של הזחליל, והמכונים ‘רוליקים’ ולעבור באסון קטן יותר, ששמו ‘גריזר’, את יתר המקומות הטעונים סיכה, ליד הידיות, ואצל מנגנון הכיוון. אורי עושה כמוהו ליד הטרקטור הסמוך. יהושע שקוע בחישובים ומעיין בכמה רשימות שבפנקסו, וברוך עסוק בהחלפת השמן. רפי ממהר מאד בעבודתו, כדי שיספיק עוד לסייע בהחלפת השמן, בעוד שאורי, העובד גם הוא במהירות, שואל לפתע:
"מעניין, שבטרקטור קטן צריך למשוך בידיות די בכח, בשביל לסובב אותו,
ובטרקטורים גדולים זה קל מאד. למה זה בעצם ככה, יהושע? יש להם גם מנגנון נהיגה הידראולי?"
נעימתו נעימת טראקטוראי ותיק, שכבר נהג בעשרות טרקטורים, גדולים כקטנים, כל פרטי־ פרטיהם נהירים לו, ורק פרט זה הקטן נעלם ממנו.
“לא מנגנון הידראולי,” נענה יהושע ברצון, “אבל הוא פועל בלחץ שמן.”
“נו, לזה הרי התכוונתי,” מתקן אורי את דבריו. “בטרקטורים הרי תמיד כל המכבשים פועלים בלחץ שמן ולא בלחץ מים.”
רפי חש דקירה של קנאה.
“אם במנוע דיזל נסתמות לפעמים הדיזוֹת.” – הוא פותח בהיסוס מה, –אז זה בגלל דלק לא נקי?"
“לפעמים, אבל גם יכול להיות, שהשריפה איננה שלימה, נניח אם הפרופורציה של דלק ואוויר איננה בסדר,” נענה אורי מיד. “אז מתישב לו פיח על דפנות הבוכנה, ועלול לסתום גם את הדיזות. נכון, יהושוע?”
עוד נקודה סמויה לזכותו.
ומיד לאחר שהוא מסיים את הסיכה, אורי אומר כלאחר יד אל יהושוע:
“זהו, גמרתי. אפשר להדליק אותו, מה?” ובלי לחכות לתשובה הוא פותח את ברז הבנזין וכורך חבל סביב גלגל התנופה; כבר במשיכה הראשונה נדלק המנוע בטרטור רם. יהושע אינו נע ואינו זע. אורי ניגש אל הטרקטור מצידו, לוחץ מעט עד ידית הגז, ובתנועת יד שקולה הוא מפעיל את ידית המצמד המחבר את מנוע הבנזין הקטן אל מנוע הדיזל הגדול. רגע מבליחה ברפי התקווה שהתנועה תהיה מהירה מדי, והמנוע יכבה, אבל כבר נעשה הטרטור עמוק ועמום יותר, וכל גופו של הזחליל רועד רעידות דקות וקצובות: מנוע הדיזל הותנע. אורי מוסיף גז, מניח למנוע להתחמם מעט, מפריד את המנוע הקטן ומכבהו. יהושוע עסוק עדיין בסידורן של אי אלו רשימות. וכבר יושב אורי על הטרקטור, מפעיל את ההילוּך האחורי וזז החוצה. רק כאן מתערב יהושוע, ואומר בקול סלחני:
“עזוב, אורי, לא צריך, אני כבר אוציא אותו.” אלא שהטרקטור כבר בחוץ. כעת רותמים אליו עגלה קטנה, ועליה מעמיסים את שקי המזרע וחבית דלק, ויוצאים את החצר בדרך השדות. אורי יושב על ארגז הכלים, לצידו של יהושוע, ועוקב אחרי כל תנועה מתנועותיו.
למחרת מנסה גם רפי להתניע את הטרקטור, לאחר ששינן בעל פה עשרות פעמים כל פעולה ופעולה לפי סדרה, אלא שברגע המכריע – מעשה שטן! – כבה המנוע. אולי נתן פחות מדי גז, ושמא לא הספיק המנוע הקטן להתחמם די צורכו? על כל פנים הוא מוכרח לשמוע, איך אומר לו ברוך:
“עזוב, רפי, אני כבר אדליק אותו. זה צריך לדעת.”
ברוך תמיד מבקש מרפי לשבת מאחור, על העגלה, כי משהו עלול לנפול מתוכה תוך כדי נסיעה. אין בעיניו כל הגיון בכך, שרפי רוצה לשבת על ידו, על ארגז הכלים, ששם מרובים הטלטולים ורב האבק. ואילו רפי רוצה לעקוב אחרי כל תנועותיו של ברוך כדי לשנן את סדרן ואת תכליתן – כמה גז יש לתת בעליה. וכמה להפחית בירידה ואיך להרפות לאט לאט מדוושת המצמד שעה שמחליפים את ההילוכים… אמנם, אין דין הסתכלות כדין עשיה ממש, אבל בכל זאת… כי אורי ורפי, כל אחד בפני עצמו, מכינים אחיזת עיניים קטנה, ועמלים שניהם לבססה ולחזקה מדי יום ביומו: הם טוענים, שבעצם שניהם כבר מזמן טרקטוראים מנוסים. אדרבה – תנו לי פעם לנסות, ותראו. ואם באמת יתנו – הרי שזו שעת הכושר, אז מוכרח הנסיון הגדול להצליח. בעצם אי־אפשר שלא יצליח, כי למעשה אין לך דבר קל מלנהוג בטרקטור. להדליק – כן, להדליק זה הדבר הקשה ביותר, אבל זאת הרי כבר הם יודעים. עכשיו אתה לוחץ על דוושת המצמד, מכניס הילוּך, מוסיף גז, מרפה מן הדוושה לאט ובזהירות – וכבר אתה מפליג ונוסע. אמנם יש עבודות מסובכות של יישוּר שטחים ושל גריפת אדמות, של חפירת בורות, של תמרונים קשים, כשצריך להסיע אחורנית עגלה עמוסה… כל אלה דורשים נסיון של שנים. לעיתים גם מתקלקל המנוע קלקול־פתאום או אתה נתקל במכשול בלתי צפוי – ואז מתגלה מיד, מי טרקטוראי מנוסה ומי טירון. אבל מקרים נדירים נדירים הם.
כבר בימים הראשונים מנסה פעם רפי את מזלו ואומר, בקלות וכלאחר יד ככל האפשר, אגב נסיעה:
“שמע, ברוך, דחי’לק, תן קצת לנהוג. כבר שנה שלימה לא נגעתי בטרקטור.”
“מצטער מאד,” עונה ברוך, אבל יש החלטה מפורשת של ישיבת הפלחים האחרונה, לא לתת לאף אחד, מחוץ לקבועים בענף, לנגוע במכונה."
באותו יום ממש, בחלקת שדה אחרת, מנסה גם אורי את מזלו:
“שמע, יהושוע, תן לי רגע, אני רוצה לראות איך זה לנהוג בו בהשוואה לשלנו. לנו בבית יש טי־די 9, וכל הקיץ אני דוגר עליו וחורש שלפים.”
“ברצון רב הייתי נותן לך, אבל יש החלטה מפורשת. ויש לנו גם נסיון רע מאד בעניינים כאלה. אחרי שכבר דוּבּר והוּכרז והוּחלט, שכל מי שאינו טרקטוריסט לא ניגש למכונה, רק בשבוע שעבר נתנו את המפתחות לבחור אחד, שטען שהוא טרקטוריסט ותיק, והוא לוקח את ה’אליס', מדליק אותו, מתחיל לנסוע, ושוכח לפתוח את ה’ברקסים'. אחרי כמה רגעים מרגישים בחצר ריח איום של משהו שרוף ומתברר שכבר שפשף לגמרי את המעצורים, וצריך לשים חדשים. ובינתיים אי אפשר לעבוד בו, וכל זה דווקא באמצע הזריעה.”
אורי צוחק קצר של השתוממות, של רחמים ושל תרעומת. אילו שאלוהו, איך פותחים את מעצוריו של טרקטור 'אליס" היה שותק. אלא שכעת הוא שואל בארשת של חריף ובקי: “והמנוע לא כבה?”
“בדרך כלל באמת המנוע כּבה מיד במקרה כזה. אבל למזלו הרע הוא הכניס דווקא את ההילוּך הראשון. ואתה הרי יודע, איזה כוח עצום יש לו לזה. והטיפש ההוא בכלל לא שם לב, שהטרקטור מתאמץ כל הזמן, אדרבא, פתח את הגז לגמרי, וחשב, שכך המנוע צריך לעבוד… נו, אתה רואה, יש לנו נסיון רע מאד. והרי בעצם כל אחד טוען, שהוא כבר יודע לנהוג בטרקטור… אתה מבין… זה כל כך מפתה להגיד ככה…”
אורי איננו ממהר להיכּנע.
“אתם צודקים, גם אצלנו, בקיבוץ, החלטנו ככה בענף הפלחה, לאף אחד לא נותנים לגשת. לי היה מזל, שהכניסו אותי לעבודה עוד לפני שנתיים כשבאתי הביתה לחופש הגדול. מאז זה כבר קיץ שני, שאני עובד ימים שלמים בפלחה.”
“זה יפה מאד,” אומר יהושוע, “אבל בלי אישור של ישיבת עובדי הענף באמת אינני יכול לתת לך. הרי דווקא בתור מרכז הענף אני מוכרח לשמור על ההחלטות. ואסור לי ליצור תקדימים…”
לעיתים יוצאים שניהם, רפי ואורי, עם אדוניהם אל אותה חלקת שדה. בימים האחרונים נוהגים כך יותר ויותר. טובה חברותא בשעת ההפסקות, קל יותר להביא מים ודלק לשני טרקטורים ונוח יותר להחליף משמרות… לפני זמן מה נרצח בקיבוץ השכן טרקטוראי, שעבד בלילה לבדו בשדה. יש להם אקדחים מוטמנים בתוך ארגז הכלים, בין ברגים ומפתחות, בין חבלים וצבתות וחוטי ברזל. כשיוצאים לעבודה השכם בבוקר, והדרך עודנה חשוכה, גם מוציאים אותם ממחבואם ותולים אותם על השכם, וברוך, הקפדן וזהיר מיהושוע, מסתובב וקורא כלאחר יד אל רפי, היושב מאחור, על העגלה:
“שמע, רפי, תוציא את הכלי מן הנרתיק ותטען. אנחנו נכנסים כאן לשטח נטוע עצים.”
אבל טרטוּר הטרקטור מחריש את האוזניים, ולא תשמע את היריות, עד שלא תפגענה בך ממש… אם אורבים בלילה לטרקטור העובר בשטח נטוע עצים, לא יתכן שלא לפגוע. אפשר היה לצאת רק לאחר זריחת השמש ולחזור לפני השקיעה, אבל אז היו מפסידים שעות עבודה רבות. ובחושך קשה לכוון. אם לא נפגעת ביריות הראשונות – תוכל להימלט; ביום יכול לשבת לו צלף מאחורי שיח קטן, מרוחק ממך כמה מאות מטרים, ולהוריד אותך ביריה הראשונה.
רפי ואורי שניהם אינם מדברים על כך. הדברים ידועים. ולזרוע צריך ממילא. ועדיין לא ירו על מישהו מן העובדים.
“הם לא יתחילו עכשיו,” אומר אורי פעם, בשעת הפסקה. הם זורעים יותר מאוחר מאיתנו. הם לא יסכּנו את העונה הבוערת. אם יתחילו – אז רק אחרי גמר הזריעה שלהם."
ארבע מזרעות טוּריות יש לקיבוץ, כל טרקטור סוחב שתים, ורפי ואורי מתרוצצים הרבה: צריך לשמור בלי הרף לבל תסתתמנה הצינוריות הדקות, שדרכן ניגרים הגרגירים מארגז הזרע אל התלם החטן, שפותחות המגוֹפיות של הטוּרית; גם צריך למדוד ולחשב, כמה זרעים מוציאה הטוּרית בכל דונם, לבקר אם היא מכוּונת כראוי; מדי פעם יש לקפוץ למטה, ולמדוד את עומק הזריעה. אחרי כן כבר צריך לשקול מזרע חדש. עם כל סיבוב יש להעביר לצד אחר את המסמן – מוט ברזל הנגרר בצידי הטוריות ומראה להיכן צריך הטרקטור להכנס בסיבוב הבא. כשפונים מזרחה, אתה רואה לפניך את הר התבור, את גבעת המורה ואת הרי הגלבוע, ורוח מערבית לחה, העתידה להביא את הגשם, מנשבת לך בנעימות בעורפך ועוטפת את הטרקטור בענן אבק; אך עם הסיבוב מערבה, כשמופיעים לפניך רוכסי הכרמל וגבעות שיך־אבּרק, גורר הטרקטור את הענן אחריו, והרוח מערבלת את האבק ישר אל עיניך, עד שכמעט תסתנוור כליל. אותה שעה מעלים רפי ואורי חיש את משקפי האבק הכהים על עיניהם.
שקילה, בדיקה, סימון. בדיקה, סימון, שקילה. עד שנסתמת פעם צינורית.
“עמוֹוֹוֹד…” אתה שואג לטרקטוראי היושב לו על מושבו ומביט קדימה, “עמוֹוֹוֹד!”
לשוא! שום שאגה לא תתגבר על טרטורו של המנוע.
במקרים כאלה תוחב אורי ארבע אצבעות אל פיו, ומיד מפלחת את חלל האוויר שריקה אדירה וממושכת כל כך, שיהושוע עוצר את הטרקטור בן רגע ונפנה לאחור בבהלה גדולה. אמנם הוא כבר יודע… ובכל זאת – בכך הוא מודה בשעת האכילה, בצהריים – הוא נבהל בכל פעם מחדש. רפי אינו יודע לשרוק, ותמיד מוכן עמו חופן של גרעינים, ובשעת חירום הוא זורקם אל עורפו של ברוך. ברוך כועס – הגרעינים מתגלגלים אל מאחורי צווארונו, דוקרים ומגרדים… רפי הציע להתקין חבל, שיהיה קשור אל אחת מידיו של ברוך, למשוך בשעת הדחק, אך ברוך מסרב. אין לו חוש־הוּמוֹר.
אך מעלתו הגדולה של הטרטור, השקולה כנגד כל מגרעותיו – שאתה יכול לשיר, לשאוג ולנהום בלא לחשוש לשומעים. ואכן – רפי שואג ושר ואם אוזל מלאי המנגינות, הוא מדקלם משירי המשוררים האהובים עליו ושיריו שלו בכלל. בתחילה, כשאורי מספר על כך בערבים, מחייכים הכול באי אמון. אבל אחרי כן מתברר, שרפי צרוד כל ערב. כשאתה רואה, איך מתרחבים לנגד עיניך פסי התלמים הזרועים, מתרחבים והולכים, כהים וחומים, אתה חש שמשהו מתרחב ופושט גם בחזה שלך… לא אורך הזמן – ואף אורי חוזר צרוד…
ביותר אוהב רפי את שעת הדמדומים ביום שבו לא החליפו משמרות, אלא גמרו את החלקה, וחוזרים הביתה עם כל הכבוּדה. כבד, רוטט, מרעיש עולמות, זע מלפנים הטרקטור של יהושוע, כשאורי יושב על ארגז הכלים בצידו של הנהג, מכורבל ואפור מאבק. אחריו – זחלילו הקטן יותר של ברוך, אליו רתומה העגלה. ועל זו, אחרון בשיירה, נשען על שק גרעינים, ידיו תחת ראשו ועיניו בשמים – שוכב לו רפי ומהרהר. השמים נראים גבוהים לאין שעור, וכמה עבים קטנות ומאדימות שטות בהם. נראה בעליל, איך הן שטות לאט־לאט, ואם מתעמקים להביט בהן, מבחינים שהן מרחפות באוויר ואילו השמים עצמם גבוהים מהן ללא גבול. אחרי כן רפי תר אחרי כוכב הערב. אך תמיד, שעה שהוא מגלהו סוף־סוף מסתבר שכבר אינו יחיד, ותוכל למצוא גם שני, גם שלישי. ואילו רפי רוצה לכוון דווקא אל הרגע שבו יופיע הראשון, ראשון לגמרי, ראשון לפני כל הראשונים האחרים, בודד, נחשון, צופה את הדרך לשאר… עיניו תלויות באופק ועוקבות אחרי חילופי הגוונים של השקיעה. ‘יחוורו העצים שעמדו להביט, בהחליף השקיעה את שמלותיה’ – הוא נזכר באחד השירים האהובים עליו. ובאמת – העצים, סקרנים וחיוורים, קמים על בהונותיהם להציץ, והיא, הביישנית, שהפתיעוה, מסמיקה בכל גוֹני האודם וממהרת להתעטף בסודרים של סגול ושל לילך, קוסמת ומגרה שבעתיים.
שעה שמגיעים לקיבוץ כבר החשיך. קופצים מן העגלה ומתמתחים, וכל האברים כמו קפאו ונרדמו. אחרי כן ממהרים למלא דלק, סכים את הטרקטורים ומכינים את הכול למשמרת הבוקר; מחליפים כמה הברות קטועות, כדי לחשב כמה דונם הספקנו, מתי שוב צריך להחליף שמן, ומה היה טיבו של אותו שעול חשוד, שהשמיע המנוע בעליה ההיא, על יד הוואדי, שמעת? לבסוף כבים האורות בסככה, והפלחים פוסעים אל חדר האוכל. בגדי העבודה הכחולים ספוגים ריח חריף של שמן מכונות ושל אבק, ומפעמת הרגשה טובה של בגרות ושל אחריות, ואתה צועד בצעד הכבד והאיטי של עובד אדמה אמיתי. בחדר האוכל מסתבר, שכבר סיימו את העבודה במטבח, והמשמרת השלישית, משמרת המאחרים, שבה אוכלות העובדות בבתי הילדים, שהשכיבו את הפעוטות, כבר גומרת את ארוחתה. אבל לפלחים השאירו מנות מיוחדות, גדולות וחמות. יושבים, אוכלים בניחותא את קציצת הבשר, מערבבים תפוחי אדמה מטוגנים ברוטב, ומקנחים בפודינג, הנחשב לאחת מזכויות־היתר המקודשות של הפלחים. אחרי מקלחת חמה חוזרים מרועננים אל חדר האוכל בתחושת לאוּת נעימה בכל האברים. על לוח המודעות כבר תלוי סידור העבודה הפנימי של ענף הפלחה, ואתה יכול לראות איפה תעבוד מחר, באיזה טרקטור ובאיזו חלקה, אם במשמרת בוקר או במשמרת אחר הצהריים, או ביום ארוך, ללא חילופין… כל הפלחים עומדים שם, ואגב עריכת שינויים בלתי פוסקים בסידור העבודה הם משיחים… אורי ורפי עדיין לא הוכנסו לעבודה בטרקטור, אבל בסידור העבודה, בחדר האוכל ובשיחת הרעים כבר הם פלחים לכל דבר כמעט.
ושוב: הכול היה עשוי להסתיים – אם לא בכי טוב, הרי לפחות בכי רגיל: בעוד שבוע תיערך הישיבה הגורלית שבה ייחרץ מי יהיה הטרקטוראי החדש. ברור, שזה יהיה אורי. במירוץ האילם שבינו ובין רפי צבר בלי הרף יתרונות קטנים. בימיו האחרונים של אותו שבוע גורלי אפילו הצליח לבסס את הרושם שבאמת כבר עבד על טרקטור בימי החופש הגדול. בכל שעות הפנאי היה שוקד על ספרי מכונאות, והיה משתמש בכל הניבים הטכניים בשטף ובטבעיות כל כך, שנתפזרו הספקות האחרונים בדבר נסיונו כמכונאי.
ורפי רוחו נעכרת: עם סיומה של אותה שנת לימוד קטועה הם עתידים לחזור לקיבוץ שלהם ושם יש תור גדול של מועמדים הרוצים להיכּנס לפלחה והמחכים לכך כבר זמן רב. אם לא ייכּנס עתה עלול הדבר להידחות לכמה שנים. ודווקא באותו שבוע אחרון קורה פעם, בשעה שהוא גומר לסוך את הטרקטור, שברוך נעלם לכמה רגעים. זאת ההזדמנות! בעצמו ידליק את הטרקטור, יוציאו מן הסככה וירתום אותו אל העגלה הקטנה, וכשיבוא ברוך, כבר יהיה הכול מוכן. אמנם, פירושו של דבר להפר החלטה מפורשת, אבל אם ירתום בסדר, תהיה בכך משום הצדקה. נכון, שזו תהיה התחלה קשה ביותר – לצאת במהלך אחורי, להסתובב במקום לגשת במהלך אחורי אל העגלה – והכול במקום צר ביותר, בין חביות נפט וחביות שמן. אבל דווקא משום כך זו תהיה עדוּת נאמנה ליכולתו. בלב הולם עולה רפי על מושב הנהג, מכניס את ההילוּך האחורי, מוסיף גז ומתחיל לצאת לאיטו את הסככה. אולי הכול היה מסתיים כשורה, לולא היו ברוך ויוהשע חוזרים באותו רגע. כיוון שהם רואים את רפי על הטרקטור, הם צועקים עליו בקול גדול, כדי שישמע אותם על אף טרטור המנוע, שיעצור את הטרקטור וירד מיד. רפי מתבלבל. הטרקטור נוסע אחורנית, ויש לבצע את כל תמרוני הנהיגה הפוכים מן הרגיל. במקום להפחית את הגז רפי טועה ומוסיף עליו. הטרקטור מזנק לאחור ועולה על חבית שמן ומפילה. רפי מסובב את הטרקטור, פוגע בקיר הסככה, ורק ברגע האחרון הוא מצליח למנוע שואה ועוצר את הזחליל. בן רגע נעצר הגוש הגדול, ונראה אטום ושליו כמקודם. תביט בו – לכאורה כל כך קל לשלוט בו, ואינך משער כי ברגע שהתנעת אותו והתבלבלת הוא ממשיך לנסוע בשלו, כגולם־ענק מכושף. מובן, שרפי נאלץ לשמוע נזיפות רבות – הרי כמעט דרס חבית שמן, ועוד מעט והיה מפיל את הסככה. סיכוייו של רפי, הקטנים ממילא, עוד פחתו עכשיו.
אבל באותו שבוע החלו היריות.
5. 🔗
עם גמר הזריעה שוב בא הגשם – לילי, ארוך, נוטף מצמרות ומגגות. אחריו האירו ימי חמה מעטים, ושוב נטענו השמים עננים אפורים.
ביום שכזה, לפני הצהריים, קרוב לשעה עשר, נשמעות ארבע יריות עמומות. מיד זוקפים הכול את אוזניהם ונעצרים קשובים – ברור שירו בקרבת מקום, אך אי אפשר להיוודע מאין ולאן. רק באַרוחת הצהריים מספרים עובדי גן הירק שמאבּוּ־שוּשא ירו על מכונית שעברה בכביש. אחרי־הצהריים נשמעות יריות נוספות – כולן מן הכפר, כולן על מכוניות בכביש. מובן, שאין יוצאים לעבודה אל השטחים שמעבר לכביש, ובערב מתכנסים כל המומחים לבעיות ביטחון ומטכּסים עצה. הכול תמימי דעים, שאין לתלות שום תקווה במשטרה האנגלית. זו לא תתערב. אך הלאה מזה נחלקים לשתי סיעות: סיעת הצעירים דורשת להשיב מיד אש אל עבר הכפר; ואילו סיעת הוותיקים טוענת, שיש לחכות להוראות. הרי היריות מכוּונות אל הכביש בלבד, ואין זה אלא סימן מובהק, שהם אינם רוצים להפר את יחסי השכנים. אבל, אומרים התוקפנים, עד מתי נוכל לשבת בחיבוק ידים? יום, יומיים? יש לפתוח בחרישי האביב. מוכרחים להביא ירק לפרות, צריך לצאת אל גן הירק, אבל אם נשיב אש, משיבים הפייסנים, בוודאי לא נוכל לצאת לעבודה! ואילו אם נצא כעת על חרמשינו ועל קלשונינו, בטרקטורים ובעגלות, לא יירו בנו, כי אילו היו רוצים לירות בנו, כבר היו יורים מזמן, ולא היו מסתפקים בפגיעות בתחבורה בלבד. צריך לנסות. ברור, שצריך לנסות. אבל מי ינסה?
משתרר שקט של יומיים.
ביום השלישי יושבים אורי ורפי לפני האוהל שלהם – שניהם קיבלו שבת, כי נפסקו עבודות השדה. אורי שקוע בקריאת ספר מכונאות, רפי פורט על מנדולינה ישנה, שמצא באחד האוהלים הסמוכים.
“שמע, רפיק, צריך לערוך גיוס ולשים כמה שקי חול סביב האוהל,” נזכר אורי. עוד לפני שרפי מספיק להשיב, הם משגיחים ביהושוע, העולה לקראתם בשביל. כשהוא מגיע אליהם, הוא שואל:
“הלו, בחורים, אולי אתם מסכימים לצאת לעבוד קצת?”
“איזו עבודה?” שואל אורי בחשד.
“לזרוע.”
“עכשיו? הרי כבר גמרנו את הזריעה מזמן.”
“יש עוד חלקה קטנה של אוסטראלית, תיכף אחרי שטח המטע. חיטה אוסטראלית תמיד טוב לזרוע מאוחר.”
“באדמה רטובה כזו? ה’דריל' יסתם.”
“נזרע בבוּקרים'.”
“מה פתאום נזכרו עכשיו? הרי אמרו שמוותרים על השטח, כי הוא משובש בעשבים?”
“אם נזרע עכשיו, נהפוך את העשבים תוך כדי זריעה.”
“ועוד כשיש לנו שבת…”
“אה, זאת לא בעיה, תוכלו לקבל בעדה שתי שבתות.”
הכול שותקים. טענותיו המקצועיות של אורי נסתתמו.
“נו אז מה, בחורים? מוכנים לצאת?”
“אם יתנו לנו פקודה לצאת אז נצא,” אומר אורי בזעף.
“פקודה לא יתנו לכם, אתם צריכים להתנדב.”
רפי מביט בהם בתשומת לב ופונה אל יהושוע:
“אתה וברוך יוצאים?”
“כן. בוודאי.”
“אם ככה,” ממהר אורי להגיד, “גם אנחנו נצא.” הוא שותק רגע ומוסיף בכעס: “אבל לדעתי זאת אי־אחריות ממדריגה ראשונה.”
יהושוע פונה ללכת ואגב הליכה מפטיר:
“אנחנו יוצאים בעוד חצי שעה.”
אחרי שהם נשארים לבדם, נמשכת ביניהם השתיקה.
“שמע,” מתפרץ אורי לבסוף, “הם פשוט שולחים אותנו בתור שפני נסיון. אני שונא נסיונות כאלה – לעמוד לפני קנה של רובה, כדי לנסות אם יירו בי. על התענוג הזה אני מוכן לוותר להם. ומלבד זה, היו יכולים להגיד לנו בגלוי מה העניין, ולא לבוא בכל מיני תכסיסים ולהציע לנו שתי שבתות… וחוץ מזה הם היו יכולים לקחת חברים שלהם, ולא ילדים של קיבוץ אחר.”
“אתה עוד חושב אותנו לילדים?” שואל רפי, מהורהר.
“כן,” אומר אורי בתוקף. “בשביל הקיבוץ שלי אני עוד ילד. אחרת לא הייתי יושב כאן, אלא חוזר הביתה ועובד במשק שלנו.”
“אנחנו הרי לא מוכרחים ללכת.”
“בטח שמוכרחים. היית מסכים, שייוודע בקיבוץ שלך, שהציעו לך תפקיד כזה. כל יתר הפלחים יצאו, ורק אתה – סרבת?”
“אם מוכרחים – לא כדאי להתמרמר,” מנסה רפי לנחמו.
“כן כדאי, כי זאת הפקרות לשלוח ילדים של קיבוץ אחר ישר לתוך האש, באמתלה שצריך לזרוע איזו חלקה עלובה. חינוך של ילד אחד עולה לקיבוץ פי עשרה מהיבול הטוב ביותר של החלקה המטונפת הזאת. אם מישהו כבר הולך למות, הוא יכול להרשות לעצמו להצהיר שטוב למות בעד ארצנו, אבל בכל מקרה אחר זאת שטות. את הירק בשביל הפרות אפשר לקצור גם בלילה. ואם דווקא רוצים לערוך נסיון טיפשי כזה, מספיק שישלחו חבר אחד שלהם. זאת חזירות ולא יותר. זהו זה. בוא נלך.”
הם לובשים את בגדי העבודה שלהם, ויורדים בין צריפים ובתים, עד שמגיעים לחדר האוכל. שם מצטרף אליהם יוסי, משולהב כולו.
“שמעתם, אנחנו יוצאים לשדה.” הוא צוהל. “אח, זה בטח יהיה מותח.”
“מותח מאד,” אומר אורי.
“נכון?” שמח יוסי, “אני בטוח שיהיה מעניין. אולי גם יתנו לי קצת לנהוג בטרקטור?”
“אולי.”
בסככת המכונות הם סכים בשתיקה את הטרקטורים, מוסיפים להם דלק ומים. רותמים את ה’בּוּקרים' ואת העגלה הטעונה גרעינים, מתניעים, ובשאגה מטרטרים שני הטרקטורים בעד השער.
היום אפור ועבים תלויות בשמים. רפי שוכב לו בתוך העגלה הקטנה לצידם של אורי ושל יוסי וחש בדפיקות ליבו: הם הולכים להסתכן בעבור האדמה, הם עומדים מול המוות, כדי לסיים את הזריעה, שהיא סמל החיים! החוויה הגדולה של פגישה עם האדמה קרובה סוף־סוף – קרובה ומרחפת באוויר אי בזה, עוד מעט, עוד מעט יבוא הרגע הגדול!
הם עוברים בשדרת העצים. את המשתלה כבר השאירו מאחור. אורי מודד את הדרך בעיניו. מן הכפר אי־אפשר לכוון לשער – העצים מסתירים את הדרך לכל אורך השדרה. השטח הפתוח מתחיל רק כאן, בגן הירק. הטווח לכפר – ארבע מאות מטר. אם יתחילו לירות עכשיו – יהיה זה עסק ביש ממש, אבל בוודאי אינם מוכנים, ועד שירגישו בנו ויקחו את הרובים ויטענו – נצליח להגיע עד המטע. אז שוב בטוחים עד לשדה. ושם כבר נהיה בטווח של שבע מאות מטר ובקצה אפילו של שמונה מאות או של תשע מאות. מילא, אפשר לסבול. ביריה הראשונה לא יקלעו: ועד השניה – נוכל למצוא מחסה. בין התלמים בטוחים לגמרי. העגלה נכנסת אל חלקת המטע, ואורי מזדקף בעגלה ומתחיל לשרוק משהו.
כשמגיעים לשדה פגה המתיחות. יוסי מאוכזב.
אורי קופץ מן העגלה, נעמד בצידו השמאלי של טרקטור, הפונה אל העמק ומוסתר מן הכפר, מתמתח, מפהק ושואל בקול:
“לקחו ארוחת צהריים?”
“לא. אבל כנראה מתכוונים שנחזור יותר מוקדם.”
“אם יהיה להם רק קצת שכל, לא כדאי לחזור לפני שיחשיך.”
רפי מהרהר: לא חשוב אם ירו או לא – עצם הדבר שהיו יכולים לירות ואף על פי כן יצאנו לזרוע… נסענו בדרך שדות, השמים היו נמוכים וטעונים עבים אפורות, הרוח נשבה קרירה ומבשרת גשם, עצי השדרה ליוו אותנו דוממים והגבעות הרחוקות עמדו סומרות ועוינות ומאיימות… רפי מתאמץ לשכנע את עצמו שהוא מרגיש בגדולת הרגע.
הם שוקלים את החיטה ומכוונים את המכונות. רפי ואורי עולים כל אחד על ה’בּוּקר' שלו, ויוסי נשאר לשמור ליד קצה החלקה. כעבור זמן מה פותח רפי בשיר. הזריעה באדמה לחה אינה מערבלת אבק, ונעים להביט ברגבים המתהפכים. עורבי זרע אפורים יורדים אל השדה, מקפצים בעקבות הזורעים, ומנקרים את תולעי הגשם הצצות באדמה המהופכת.
היריות הראשונות מהדהדות רק כעבור שעה. יוסי שומע אותן מיד, צונח לארץ, זוחל אל העגלה הקטנה ומתחבא בתוכה, בין שקי החיטה. שני הטרקטורים נמצאים במורד השדה, מרוחקים ממנו כשלוש מאות מטר. יוסי צועק להם ומנופף את ידיו בין השקים, אלא שאין שומע לו. רק כשהם מגיעים אל קצה האוֹמן ומסתובבים כדי לעלות שוב אל תחילת השדה, שומע רפי דפיקה חזקה, כאילו נשבר אחד מחלקיו של המנוע. הוא מתרומם על ה’בּוּקר', ורואה את אורי מזנק ממושבו, רץ אל הטרקטור הנוסע, ותופס את יהושוע בידו. הטרקטור נעמד. שניהם צונחים ארצה, עוקפים אותו בזחילה ונעלמים מעיניו של רפי. ברגע זה נשמעת דפיקה שניה. רפי מזנק גם הוא אל ברוך, מושכו בכל כוחותיו בידו ושואג:
“יורים!”
ברוך מתכופף הצידה, מוציא את המנוע מהילוּכו ונשמט ארצה. שניהם שוכבים על האדמה ונצמדים אליה.
“נזחל לצד שני,” צועק רפי, מתאמץ להתגבר על שאון טרטורו של המנוע. “שם הטרקטור יסתיר אותנו.”
הם זוחלים לעבר המוגן, שוכבים ומאזינים. כעת נשמעות הדפיקות תכופות וברורות. ברוך אומר:
“הם יורים על הטרקטור. אנחנו צריכים להתרחק ממנו.” הוא נלחץ אל תוך תלם, ונע לאורכו אל קצה החלקה, הקרוב למטע. שם, בין העצים, אפשר לנוע בהסתר ובעקיפין אפשר להגיע עד לשדרה ממש, ומשם לחצר. רפי רוצה לזחול בעקבותיו, אלא שפעם ושתים הוא רואה את האדמה ניתזת לפניו, ומפחד לזוז.
שני הטרקטורים מטרטרים במלוא כוחם, יריות מהדהדות מעל לשדה. סמויים אך סמוכים לך שוכבים עוד אנשים חבויים בין התלמים, ובכל זאת אתה שרוי בדממה ובבדידות.
ובאותו רגע ליבו של רפי כמו עומד בו מלכת ונשימתו נעצרת. בבלי משים הוא נלחץ ביתר שאת אל האדמה.
“אפשר לקחת את הטרקטור!” הוגה מישהו בקול, בסמוך לאוזנו.
"המנוע עובד. צריך רק לעלות, להפעיל הילוּך להוסיף לו את כל הגז, וקדימה – במלוא המהירות, בהילוּך החמישי. עד שטח המטע. פחות משלוש מאות מטר. רק עד שטח המטע. צריך לקחת את הטרקטור! הזדמנות כזאת שוב לא תזדמן לך! מי זה, שואלים הכול בכינוס הפלחים הבא, מי זה הבחור הגבוה ההוא? בכינוס הקודם לא ראינו אותו. מה, אתה לא יודע? הרי זה רפיק מקיבוץ ‘משך הזרע’, זה שהוציא את הטרקטור מן השדה באמצע היריות… אפשר לקחת את הטרקטור! צריך לקחת אותו. אחרת יפגעו בו היריות. אמנם הרבה לא יוכל להינזק, אבל אולי יינזק בכל זאת? ממילא צריך לחזור הביתה – הלא בשעת יריות כלל ראשון הוא: לחזור הביתה מהר ככל האפשר; אולי מתכוונים להתקיף את הקיבוץ התקפה כללית, ואתה עלול להישאר מנותק בשדה? ובכן, סיכּמנו שעליך לחזור הביתה. ולחזור ממילא פירושו – לקחת את הטרקטור. להשאיר אותו בשדה אי אפשר.
גם טרומפלדור לא עזב את המחרשה. אורי חושב, שהיה צריך לעזוב אותה. מחרשה, הוא אומר, לא שווה שיסכנו בשבילה את החיים. ומה עם טרקטור? האם טרקטור שווה שיסכנו את החיים בשבילו? אבל למה לך לחשוב כל כך הרבה? הרי זהו כל העניין, שטרומפלדור לא חשב: כדאי או לא כדאי? אילו היה חושב – לא היה לוקח ולא היה טרומפלדור. יש רגעים בחיים, שבהם צריך לפעול ואסור לחשוב. זהו רגע כזה; אבל גם מחשבה זאת. שאסור לחשוב – הרי גם היא מחשבה, גם אותה אסור לחשוב. ואם יפגע בך כדור? לא יפגע! רק אחוז אפסי מכל הכדורים פוגע. חישבו ומצאו, שבמלחמת העולם פגע כדור אחד מכל שבעה מיליון כדורים שנורו. ומלבד זאת אתה יכול להתכופף בתוך הטרקטור. ובכלל – אתה יכול להפעיל אותו, לרדת ולרוץ על ידו, שיסתיר אותך. אמנם יש חוק קדוש, אסור להפעיל טרקטור בלי לשבת עליו. הינה – אתה רץ, הטרקטור נוסע בצידך, פתאום – הך! נפגעת. אתה צונח.
אבל הוא, הטרקטור, נוסע. קדימה, קדימה, בכוח שאין לעצור בעדו: על פני הרים ונהרות, לאין סוף… רעיון נהדר לאגדה – הטרקטור הנצחי. שטויות! הרי הדלק יאזל, וגם ללא דלק, מייד היה יורד לתעלה שבצידי הדרך, מתהפך נעצר. במקום להרבות במחשבות, כבר מזמן היית צריך לפעול. ועוד מעט תחמיץ את שעת הכושר. תחמיץ את החוויה הגדולה! הרי אתה יודע, ששוב לא תוכל לסגת! אבל שוב אתה חושב – מחשבות, מחשבות. מחשבות! הינה – תפסתי אותך! כך אתה מתגונן: אתה חושב על המעשה, במקום לעשות אותו! ועכשיו, מאחר שנתגלו כל קלפיך, כל ההססנות שלך… מה, שוב אתה מסתבך במחשבה חדשה? די – כעת או אף פעם לא! אחת. שתיים…
רפי מתרומם. איננו שומע את הדהודן החדגוֹני של היריות. הוא נלחץ אל גוף המנוע המרטט, מטפס ועולה, ויושב מכוּוץ על מושב הנהג. פותח את ידית הגז, מסתובב לאחור ומוציא ממהלכו את ה’בוּקר', לוחץ על דוושת המצמד, מכניס הילוּך חמישי, רק לא להרפות מהר מדי! רק לא לכבות כעת את המנוע! ואם יכבה? תדליק! תדליק, אפילו יכבה פעמיים, ועשר ואלף פעמים. אפילו תמות – תקום ותדליק. שוב אתה חושב – אבל הפעם מוּתר. הפעם מוּתר, מותר, מותר לך לחשוב, כי אתה חושב תוך כדי פעולה קדחתנית עד טירוּף החושים. שוב דפיקה! בוודאי עדיין לא הרגישו שעלית. רק כשיתחיל הטרקטור לנוע – ירגישו. כמה זמן צריך לנסוע עד המטע? חצי דקה? דקה וחצי? הינה ברוך שוכב בתעלה ומנפנף לך בידו. יופי שראה אותך! קדימה!
רפי מרפה ברגלו מדוושת המצמד, בעצבנות ומהר יותר משרצה, והזחליל מזנק קדימה בשיעוּל. רפי נלחץ אל המושב. איננו רואה ברור מה שלפניו. רק הרגבים שבצידי הדרך טסים לנגד עיניו. דומה, שהזחליל זוחל לאט עד לאין נשׂוֹא. הינה חצה את רבע הדרך. הינה יהושוע, בתעלה. גם הוא רואה אותך. מטורף, הוא חושב, מטורף גמור, אבל בן חיל! תמיד אמרתי שהוא בחור נפלא. את זה ידענו כולנו. אבל מי היה מאמין… אני חושב שעניין העבודה בטרקטור מסודר עכשיו…
הך! זה פּגע בשרשרת! הרגישו את הזעזוע. או אולי נתקלת באבן? איזו אבן, הרי אין כאן אבנים בכלל. מסתבר, שבאמת פגע כדור. תתכופף יותר! אבל אתה מוכרח להתרומם בשביל לראות, אחרת תרד לתעלה, או תדרוס מישהו. הך, הך! עכשיו כבר מכוונים אליך. בוודאי כולם־כולם יורים אליך. אתה בכלל עלול למות! בכלל יכול להיות, שאף פעם לא תעבוד עוד בפלחה, ולא תסע לשום כינוס של פלחים, וכל מעשה הגבורה שלך יהיה מיותר לגמרי – שום איש לא יעריץ אותך, שום נערה לא תתאהב בך, לא תראה כלום מן העולם… ו… וכלום… כלום־כלום… איזו שטות מטורפת עשית, שעלית על הזחליל! אפילו אורי יגיד. זאת היתה אי־אחריות ממדריגה ראשונה, יגיד בנאום ההספד שלו. הוא היה בחור טוב, אבל אחריות לא היתה לו בעד מיל. הך, הך, שוב בשרשראות! וכאן שרק משהו. שמע, אתה עוד יכול לקפוץ עכשיו. איש לא יבוא אליך בשום טענה אם תקפוץ. אתה עוד יכול להציל את עצמך. מהר! כל שניה יקרה! הך! הינה שוב! מהר לקפוץ! למה אתה נשאר? אהה, המחשבות שלך – אותן המחשבות הארורות… קודם הן רצו להציל אותך, אבל עכשיו הן רוצות להוליך אותך לאדמה הקרה, ששם תהיה לבד־לבד־לבד, בלי שום אהבה…
הטרקטור נכנס אל שטח המטע. רפי צונח לאחור, אל משענת המושב, שטוף זיעה. שדרת הברושים, סוּכּת האריזה. עומדים כאן חברי הקיבוץ. איך הגיעו הנה? יצאו לשמע היריות? הם מביטים אליו, ואחדים מנפנפים לו בידם. הוא עוצר. הוא יורד. הוא כמעט צונח. הוא עומד. ברכיו פקות, הכול סחרחר סביב.
אבל אין מחבקים אותו. אין נושקים לו בהתרגשות, ואין מאמצים אותו לחזה בהתפעלות.
“טוב שהוצאת אותו,” אומר לו אחד יחזקאל, וטופח על כתפו. טוב שהוצאת אותו. זה הכול.
רפי מחייך מבוייש וענו. רב מדי כל הכבוד שחולקים לו. הוא מסתובב ורוצה לפנות הצידה. לפניו עומד טרקטור שני. הטרקטור השני.
“מי הביא אותו?” שואל רפי וחש שנשימתו נעצרת לרגע.
“אורי. חמש דקות לפניך. לא ראית אותו נוסע? אח, לוא ראית, באיזו התרגשות עצומה עקבו אחריו, ובכמה התלהבות קיבלו אותו כאן.”
“אורי? איפה אורי.”
“לקחו אותו מייד הביתה. אבל לא קרה לו שום דבר רציני, קיבל כדור ביד. כנראה ששום עצם לא נפגעה.”
רפי הודק את שיניו.
“הוא שוב סידר אותי.”
“מה אתה אומר?”
“כלום… אמרתי ש… אמרתי שהייתי רוצה לראות אותו.”
את ידו של אורי חובשים בגבס למשך חודש. ישיבת הפלחים מחליטה לקחת את רפי לעבודה קבועה בטרקטור. אך גם החלטה זו אינה יוצאת לפועל, בגלל ההתקפה הגדולה על הקיבוץ.
שוב סתיו 🔗
סתיו. שוב סתיו בחצר הקיבוץ.
לוח השנה מראה, שהאביב קרוב. העמק כולו נתכסה ירק כהה. אך השבוע שוב עטו השמיים חלב, שמיים בלי שמש ובלי כוכבים, והרוח משוטטת בנתיבות העגלות ומפריחה גלי אבק אפור – הגשם תלוי באוויר ובושש לבוא. סתיו. סתיו ממש.
בחצר הריקה מהלכת הרוח. תולשת גבעולי קש מן המתבן, ורודפת אותם לאורך הרפתות השוממות, כאילו לא איכפת לה כלום. כאילו לא מהדהדות יריות מעל הבתים, כאילו לא רובצים אנשים בחפירות, כאילו לא מוקף הקיבוץ צלפים, כאילו לא נתרסקו אתמול שמונה פרות בהפגזה.
העצים שבשדרה מקצתם צנחו מרוסקי גזעים ומקצתם עומדים מרוטי־נוף ונדים זה לזה בחומרה, לובשים ארשׁת דאגה, כמו מפקדי העמדות, שעה שהם מתכנסים בחפירת המיפקדה. וכאשר עוברת הרוח, הם חורקים ונאנחים:
“כן… אילו היה לנו עוד שני מקלעים…”
אך הרוח – אינה נותנת דעתה עליהם כלל. עצוב לה לרוח: על חוטי החשמל אין עפיפונים שנסתבכו שאפשר להתעמר בהם, חוטי החשמל עצמם קרועים ומתפתלים לרגלי העמודים. במכבסה אין כבסים תלויים לייבּוּש, שאפשר יהיה להעיפם ולהריץ בעקבותיהם את הבחורות, המכבסה עצמה הרוסה, והשבילים ריקים. לא מהלכת עליהם אף נערה תמירה בעלת צמות, שאפשר יהיה לרקוד סביבה ולהניף את שׂמלתה. מארובות המטבח והמאפיה לא מיתמר עשן.
סתיו עצוב ומוּכּר בעצב עתיק.
בשדות לא מהפכת מחרשה את הרגבים. עורבי זרע אפורים לא מהלכים בעקבותיה. ברפתות לא נשמע שיקשוק הדליים. רק צרורות צרודים של מקלעים נובחים מעל לחצר, ובחפירות רובצים בני האדם. לעיתים הם ניבטים בשמיים המלוכלכים, ותרים אחרי חלקת תכלת קטנה… חלקה אחת לפחות – כהה, ברה, כחולה, כמו הספר הכחול… הספר הכחול… מה היה למכשפה הרעה ולכל בנות המלכים ורועות האווזים שלו?… מה היה לו לבן המלך עצמו, שהוא רובץ בחפירה ואוחז ברובה?
פעם למדו בבית הספר, מדוע קר ולאן נודדות החסידות.
ומדוע הביאו נשק ותותחים מארץ רחוקה? ומדוע יורים וצולפים בלי הרף? זאת לא למדו בבית הספר. כנראה לא היה זה שייך לסתיו. צריך היה לשאול עוד אָז. עכשיו מאוחר: בית הספר הרוס. הילדים בתעלות הקשר, עד שיחפרו בלילות מקלטים.
לוא היה עולם ששם תמיד קיץ…
האם גם בסתיו הבא יהיה כה עצוב?
בסתיו הבא? מתי זה יהיה? האם עוד בכלל יהיה פעם סתיו?
סתיו בחצר. הרוח תולשת גבעולי קש מן המתבן. מאחורי הרפת מושלכים פגרי הפרות. בהרים כבר הציצו הכרכומים והרקפות. עוד מעט יגיע תור הכלניות. האם גם להן לא יהיה קוטף מלבד הרוח?
סיפור על שלושה רעים 🔗
אורי עומד ליד מחסן התבואות, נצמד לקיר הבטון ומציץ מעבר לפינה. בחצר סובבת רוח מערב קרה, מעלעלת בכותרות העצים, תולשת גבעולי קש מן המתבן ומעיפה אותם אל הרפת. אורי נושם נשימה עמוקה, נתלש מן הקיר, וחוצה בריצה את החצר. היום מלאו לו שמונה־עשרה. רק לפני מחצית השעה נזכר שבעצם יש לו היום יום הולדת. כל הלילה ישן שינה בריאה במחסן הכלים הקטן של חמרי הבניין, המוקף מכל צדדיו ערימות חצץ גבוהות. מאז שגייסוהו לעבודה ברפת איננו מרותק לשום עמדה, וכשיגמור את העבודה יוכל להסתובב ככל אוות ליבו, יוכל להתרחץ, לישון בכל מקום שירצה, להיפגש בערב עם תלמה…
הוא עובר על פני המתבן, מדלג על שלוליות כהות של מי זבל, שהצטברו לפני הרפת, ונכנס בדהרה לחדר המחלבה. בלילה טיפטף גשם, והאדמה לחה. כשאתה רץ, נדבקים לך עקבים של בוץ אל סוליות הנעל, ואם לא תזהר, תנקע את קרסוליך או תוּחלק ותיפּוֹל. אורי רוקע ברגליו, לנתק את העקבים. חדר המחלבה הקטן מלא כדי חלב מכל עבריו, עד שקשה להתנועע.
יצטרכו להתחיל לשפוך את החלב. ראשית – יחמיץ, ושנית – אין עוד כדים. ועד ששוב אפשר יהיה לשלוח לחיפה… אבל בטח יורידו את השמנת, ורק את החלב הרזה ישפכו.
אורי מתפתל ועובר ביו ערימות הכדים ונכנס אל פנים הרפת. כאן פּרוץ הגג בשני מקומות, והרצפה מגואלת בכתמי דם חומים גדולים. באוויר מרחף ריח חמים של זבל טרי, שמעורב בו גם גוֹן־לוואי זר של איזה חומר חיטוי. הפרות קשורות כולן בעוּלים, ופנויים רק המקומות שליד שתי הפירצות שבגג, שם היו אתמול הפּגיעות הישירות. דליים ושרפרפים כבר מוכנים בפינה, כבר הגיעה שעת החליבה, אבל משאר הרפתנים עדיין לא בא איש.
אגש לחטוף קצת שיחה עם רפיק, מחליט אורי, ועובר את הרפת לאורכה. הוא טופח לפרות על עכוזיהן, והן מסתכלות בו בעיניים נפחדות. קצתן רובצות על הארץ בלי ניע, ואחדות מקשקשות בעוּלים. הן עדיין המומות. בטח יפסיקו לתת חלב… תמיד יורדת התנובה מעצבנות ומרעש, ובייחוד עכשיו, אחרי הלם כזה… אבל מה איכפת? יהיה פחות חלב לשפוך.
מקצה הרפת נפתח פשפש קטן אל ערימות הזבל. אורי יוצא ומתנהל לאיטו לאורך חצר הרפת. ערימות הזבל נותנות מחסה בטוח, ואפשר ללכת זקוף, כמו שהיו הולכים לפני שבוע, כשהיו יוצאים לטיול. אורי מטלטל את ידיו לכאן ולכאן בשמחה ונהנה מן ההליכה. על ידו השמאלית, קרוב לכתף, חבשו לו תחבושת של גבס להגן על הפצע, אלא שזו איננה מפריעה הרבה. אפילו לחלוב אפשר. איך חטף את היריה! חבטה. חבטה חזקה בכתף. שום כאב, פליאה שאין כאב. ורק אז בא הכאב. נפגעת! ואתה חי! נפגעת בכתף. תספר לתלמה. תספר לכולם. נפגעת! תראה לתלמה את הצלקת. דגדוג עובר בחוט שדרתו של אורי.
קר. למעלה עננים אפורים מתחככים זה בזה. מדי פעם מהדהדת יריה בודדת. מוזר, שכבר שבוע נמשך מזג אוויר חורפּי כזה. הרי יש לנו כבר… כנראה אמצע או סוף אדר. לוא היה בא גשם של ממש, היינו אבודים בתוך כל התעלות והבוּנקרים. טוב שרק מטפטף כל השבוע.
אמנם חבל על המשק, שנהרס ממש לנגד עיניך, אבל אפילו אם תצטער ותדאג הרבה, לא תצמח מזה תועלת. במקום זה מוטב להיזהר. מן המתבן למחלבה אפשר לרוץ, כי שם השטח מוּגן, ורק הרפתנים הוותיקים שאינם מתמצאים בכיווני היריות, זוחלים שם בתעלות. אבל כאן, בקצה החצר, מערימות הזבל והלאה, צריך להיזהר באמת.
הוא מתכופף, ניתק מן הערימה וגולש אל תעלת הקשר המוליכה לעמדה הקדמית, שמול שער הצאן. התעלה עלובה מאוד. חפרוה שטחית כל כך, שגם על הברכיים מסוכן לזחול, וצריך ממש לרבוץ על הגחון. ואם יצטרכו לעבור כאן פעם עם אלונקה…
אורי מסתכל סביב ברעבתנות. זאת הפעם הראשונה שהוא יוצא הנה. אמנם רפיק תיאר לו את הדרך בדיוק, אך בכל זאת הכול חדש: את העמדה עצמה בנו רק לפני שבועיים או שלושה, והתעלה נחפרה, כנראה, רק בשני הלילות האחרונים… במבט של ביטול הוא בוחן את העמדה, הנראית לפניו, במרחק של כמה עשרות מטרים: גדולה, בנויית בטון, גלויה לעין למרחק של קילומטרים, עמדה מן הסוג הישן, כמו שבנו לפני שבועיים. חשבו, ששוב יבואו כמה ערבים, ויירו בלילה כמה יריות ברובים ישנים של הצבא התורקי. על טנקים, על תותחים ועל מכונות יריה גם לא חלמו. עכשיו הרי לכם.
העמדה בנויה קומתיים, וקומתה התחתונה נמוכה מן הקרקע. יורדים אליה בשלוש מדריגות. את הרצפה ריפדו בקש. אורי מציץ פנימה – רובצות שם כמה גופות, זו ליד זו, בצפיפות גדולה, מכורבלות בשמיכות בלות, בשׂקים ובסמרטוטים, ומישהו נוחר בקול. אי אפשר לזהות איש בגלל העטיפה המוזרה. אורי מהסס רגע, אם להעיר את אחד הישנים, ובינתיים מתיישבים על פניו כמה זבובים גדולים וכבדי תנועה. הוא מגרשם בכף ידו, אך הם חוזרים ומתיישבים מייד. אחד מהם, שנחת על ידו, אפילו איננו מנסה לברוח, כשאורי תופסו בשתי אצבעות. בפינה, על ארגז, נרדם מישהו, כששפופרת הטלפון בידיו. כדי להתגונן מפני הזבובים, משך את החולצה מעל לראשו. אורי פוסח בזהירות על גופות הישנים, כדי לעלות לקומה השניה, לנקודת התצפית. הרי לא יתכן שהכול ישנים.
למעלה זז מישהו וקורא אליו:
“הי, אתה, איש, מי אתה?”
“אני, אורי מקבוצת סלע.”
“אה, כך תגיד, אוריק, הפלח שלנו!”
“לא איכפת לך להעיר אותם, שאתה צועק כל כך?”
“אם היריות לא מעירות אותם, אז אתה יכול לצעוק כמה שתרצה. אפילו לזבובים הם כבר התרגלו, וזה יותר גרוע מיריות.”
לקראתו זוהרות פניו של יחזקאל אחד, בחור תמהוני, הבוגר מאורי בחמש או שש שנים. אורי מטפס אליו למעלה, לקומה השניה, ורואה שהוא יושב ומנקה מקלע, וידיו מדוהנות.
“אני רוצה לראות את רפיק.”
“הוא ישן בבור שלו.”
“איזה בור?”
“הוא חפר לעצמו בור קטן, תיכף על יד העמדה. הוא אומר שהוא מוכרח לישון קצת, וכאן בכל פעם מישהו דורך עליו, כשמחליפים את התצפית. אם הזבובים לא טרפו אותו עוד, אז תמצא אותו שמאלה מן העמדה – יש שם תעלת קשר קטנטונת, אבל תזחל על הקורקבן ואל תוציא את הראש אפילו לרגע. הם צולפים הנה עם משקפת.”
אורי פונה ללכת.
“חכה רגע,” עוצרו יחזקאל, “מה אתה ממהר? ספר קצת מה העניינים. כבר שלושה ימים אני רוצה להגיע לחדר האוכל, ולא מצליח – תמיד כשאני מקבל שעת חופש נזכר החבר התותחן מעיראק להפגיז אותנו קצת. אתמול הגעתי עד מחסן התבואות. נו, הלילה אולי נגמור להעמיק את התעלה, אָז יהיה יותר קל. מה מצב העניינים?”
אורי נשען על ארגז תחמושת ומתיישב. צריך למהר אל אותו בור ולדבר כמה רגעים עם רפי. אולי תספיק אחר כך להגיע גם לדיר הצאן. גדי בטח כבר בא לחליבה. אז קל לפגוש אותו. אחרי כן מי יודע איך למצוא אותו. אבל הנימוס מחייב לשבת עוד קצת ולדבר. עכשיו פתאום כולם ידידים. ויחזקאל בחור טוב. בחור טוב אומרים על כל אחד, שאין מה להגיד עליו, אבל יחזקאל באמת בחור טוב. וקצת משונה.
“איזה עניינים?” שואל אורי בקול יגע.
“מה רצו האנגלים, שבאו הבוקר במשוריין?”
“אומרים שבאו לפשר או לרגל. על כל פנים הם לא יתערבו. הם רק מציעים שביתת נשק של כמה שעות, בשביל לפנות פצועים וילדים.”
“יסכימו?”
הוא שואל זאת בקול ספקני כל כך, שמוכרחים לחייך.
“דנים.” אורי נזכר פתאום, שיכול להיות, שיפנו גם את תלמה עם הילדים, בתור מטפלת.
“ומה עם הטרקטור? שמעתי שהוא נשרף לגמרי בהפגזה של אתמול?”
“לא. רק חוטי החשמל והצמיגים.”
“אה… אתה, באיזו עמדה אתה?”
“עובד ברפת.”
“מה תעשו בפרות? עוד הפגזה אחת ולא תשאר רפת. אולי תחלקו אותן בין הבתים, שכל אחד יחזיק אצלו פרה?”
“אולי.”
“יופי! נחזור לתקופת המשק הזעיר, ונגיד: וישבת לבטח בתעלתך עם פרתך. אחר כך נחלק את התרנגולות…”
אורי רק מחייך ואינו עונה. יחזקאל נוטל את המשקפת ומביט מזרחה, על פני השדות, אל עמדות החיילים העיראקיים.
“מה שם שתי הנקודות השחורות האלה?” שואל אורי, אף על פי שנדר לקצר בשיחה ככל האפשר.
“איפה? אה, שמה? סוס ערבי עם החברה שלו. הינה… הוא זז… הולך, הולך, מתכופף… אוכל אבן…”
אורי פונה לסולם.
" להת," הוא מפטיר ויורד, פוסח על גופות הישנים, חוזר אל התעלה הארורה, וזוחל. מצד שמאל הוא מגלה תעלה צדדית קטנה, צרה ושטוחה כל כך, שכלל לא שׂם לב אליה כשעבר כאן קודם. הוא פונה ישר אל שער הצאן. אורי מסנן בין שיניו קללה רוסית־ערבית ומתפתל על גחונו. הרגבים סורטים, וכמעט שאי אפשר להתקדם. לבסוף העניין נמאס לו, הוא מתכווץ, מתרומם, מזנק קדימה וחוזר וצונח. יחזקאל צודק: כבר שורקת יריה. אורי מוסיף לזוז לאיטו, עד שהוא מציץ אל תוך בור קטן, בעומק של מטר בערך, אורכו מטר וחצי, ורחבו – עד כדי לשכב בו בקושי. שם מקופל רפי על מצע של גבעולי קש, ראשו נוגע בברכיו. על אותם חלקים מעטים מגופו הנראים לעין – המצח וכפות הידיים – נראה קרום חום של לכלוך, ומבגדי המכונאים הכחולים והמדוהנים, שבהם פגש אורי את רפי לאחרונה, לפני שבוע, נשארו רק קרעים בלויים. את ראשו ואת כתפיו כירבל בכמה שקים מטונפים בזבל. האוויר שבכל הסביבה ספוג ריח מתקתק של דם, והזבובים שורצים כאן עוד יותר מאשר בעמדה.
אורי משרבב את ראשו ואומר בחצי קול:
“ילד… לקום!”
הוא נוטל גבעול קש ארוך, מדגדג בו את הישן, ומושך בקולו, כמטפלת תינוקות:
“לקום, ילד, לקום…”
רפי מתפתל, מכה בידו על אוזנו, ומסנן בקול רם:
“ארורים… שתבוא עליהם כליה…” קולו מנומנם לחלוטין. האם לא צוחק שם מישהו? כדאי להביט, אבל חבל לפקוח את העיניים. הוא מתכרבל ביתר שׂאת, מתהפך על צידו השני, ומושך את אחד השקים המאובקים מעל לראשו.
אורי משרבב את ראשו קדימה ותר אחרי מקום תורפה חדש. כעת הוא מדגדג חלקת צוואר קטנה, שנשארה גלויה. רפי מסתובב, מכה לעצמו על עורפו, משפשף ומוחץ משהו, זורק את השק הצידה, ופוקח את עיניו לראות, אם מחץ את העוקצן ונתקל בפניו המחייכות של ידידו.
“אורי! בו 'כּנס מהר לבור. רק היזהר ואל תתרומם.”
הוא מחייך בשמחה, משפשף את עיניו ונזכר:
“זה אתה הערת אותי? בקש דגדגת, הא? גועלי שכמותך…”
הוא מתיישב, מתמתח ומתגרד הפגנתית בפדחתו.
“מה השעה, פלח?”
“נחש!”
רפי תולה מבט ספקני בשמיים: מעונן.
“השד יודע, תגיד!”
“תשע.”
“ימח שמך!”
“מה יש?”
“שמונה שעות גזלת לי.”
וכשהוא רואה את ארשת התמיהה של אורי, הוא מוסיף:
“היית יכול לישון עד חמש, לפחות. יש לי גרעון עצום. אתמול אמנם ישנתי שעתיים, אבל זה היה עוד על חשבון החוב משלשום. ואחר כך חפרנו כל הלילה כמו מטורפים. אתמול ושלשום לא יכולנו לישון במשך היום, כי עוד לא היינו רגילים ליריות ולזבובים וללכלוך ולסירחון. ודווקא היום, כשהתרגלתי, וחשבתי להרביץ שינה בעד שלושה ימים, אתה מעיר אותי…” הוא מעביר את ידו על בלוריתו. “מילא, טוב שבאת. ספר מה העניינים. את עוזא ראית?”
“אהה.”
“איפה הוא?”
“עובד בדיר.”
“ואתה?”
“ברפת.”
“טוב לכם.”
“בטח,” אומר אורי ויורד לבור.
“אנחנו מתנוונים לגמרי – כל הלילות חופרים, כל הימים אי אפשר לישון… זבובים וסירחון ויריות… ואי־אפשר לזוז…”
“תגיד באמת – מניין הזבובים הנוראיים האלה והריח הגועלי הזה?”
“אתה שואל? מהפרות שלך. השלכתם את כל הנבלות באחורי ערימת הזבל, ישר מול העמדה שלנו.”
“ומה יכולנו לעשות?”
“לגרור אותן בלילה לחורשה.”
“כל הטרקטורים נפגעו. אתמול, בהפגזת הערב, נשרף האחרון.”
“אבל שלשום הוא עוד פעל. אז יכולתם לגרור.”
“שלשום! מי חשב על זה אז?”
“אתם לא חשבתם, ואנחנו נחנק ונקבל דבר.”
שניהם מחייכים.
“מלבד זה,” מספר רפי, “נתרסקה כאן פרה אחת בחצר, ממש על ידי, אתמול, בהפגזת הערב. אני שוכב לי בבור שלי, ושומע איך פגז אחד מתקרב בשריקה. אז אני מכניס את הראש טוב־טוב בין הברכיים, אחר כך – הך! – נפץ עצום, גל של אוויר חם, ומייד אחרי זה אני מרגיש חבטה בריאה בצלעות. שמע, ברגע הראשון חשבתי… פחדתי לפקוח את העיניים. אחרי זה אני מביט, ורואה שעף עלי גוש בשר עם שתי עצמות… ב’תחלה היה נדמה לי, ש… אתה מתאר לך? מונח על ידך גוש בשר, ואתה לא יודע של מי הוא.”
“ומה, רצת להביט?”
“איפה! פחדתי להרים ראש. הקאתי וטינפתי לי את כל החולצה. פשטתי אותה, אבל אחר כך היה כל כך קר, שהייתי מוכרח ללבוש אותה בחזרה.”
הוא משפיל את עיניו, ואומר בקול מבוייש:
“זאת היתה ההפגזה היחידה שפחדתי פחד מוות. אתה מבין – ראיתי קודם את כל הפרות המרוסקות, והייתי לגמרי לבד בתוך הבור הזה… כשיושבים יחד – מספרים בדיחות ומתביישים לפחד, אבל כשאתה לבד… עצמתי את העיניים, אטמתי את האוזניים, התכרבלתי כולי בסמרטוטים וחשבתי: עכשיו אני נרדם. לא איכפת לי כלום. מה יש כאן לפחד? לכל היותר איהרג. לכל היותר איהרג. שלוש מילים אלו שיננתי לי כל הזמן, עד שנרדמתי באמת.”
הם יושבים בבור, זה ליד זה.
רפיק מלוכלך, חושב אורי, עד שפחד להביט בו. לא התגלח שבוע. גבעולי קש קלועים לו בשׂיער. נוּ, והבגדים… מילא, גם שלי אינם מגוהצים, אבל ללבוש בלויי סחבות כאלה… הוא ילד גדול. לעולם לא יצליח להסתגל לסגנון שלנו, שיתחבט ויתלבט כמה שירצה. הינה – לספר על עצמו שפחד בהפגזה… לא שאחרים אינם מפחדים… אבל הם לפחות לא מדברים על זה…
“תגיד, אורי…”
“נגיד. מה העניין?”
“אומרים שהגיע תותח קטן, תותח עברי… אומרים שהביאו אותו בלילה, דרך ההרים…”
“לא שמעתי. ואני גם לא מתאר לי… מאין שיהיה לנו פתאום תותח?”
“אצלנו בעמדה סיפרו. אתה מבין – יושבים יחד. אחד אומר: חבל שאין לנו תותחים. היינו מראים להם. אומר השני: אפילו אילו היה לנו רק תותח עברי אחד, אחד קטן, כבר היה מספיק לי. אומר שלישי: ואולי כבר יש? משיב רביעי: ואיך יכול להיות? ועונה לעצמו: יתכן, שאניית מעפילים הביאה אותו. טוען חמישי: בעצם כבר יכלו להיות לנו אפילו כמה תותחים. בזמן המלחמה יכלו להשיג ולהחביא. ואז מספר אחד, שנדמה לו ששמע, שבאמת השׂיגו תותח כזה, קטן, אבל טוב מאוד, והחביאו אותו. ועכשיו, כשהעיראקים התחילו בתותחים, עומדים להוציא אותו, ולהביא אותו הנה. ואחר כך, למחרת, כבר מספרים – שמעתי שהביאו תותח… איפה הוא? ומתפלאים שאיננו, אף על פי שבעצם יודעים שאיננו. ככה זה. ואצלכם אין שמועות כאלה?”
“בטח שיש.”
“כי אני אוסף אותן.”
“למה לך?” שואל אורי בחיוך, “בשביל הספרות?”
“או בשביל ההיסטוריה… או בשביל הפּסיכולוגיה… פעם זה יהיה מעניין לקרוא… מספרים, למשל, שהלילה בלי ספק תבוא תגבורת. כבר שלושה ימים מספרים ככה יום־יום. ב’תחלה אמרו שתבוא מחלקה, עם שני מקלעים חדשים. אחר כך אמרו – פלוגה. והיום כבר שמעתי – שקורס שלם של מפקדי פלמח בא. שלוש מאות איש. כולם ממ־כפ”ים. כולם מאומנים היטב. עם מרגמות ומקלעים. שמע, אילו זה היה נכון… אם כי… בכל זאת צריך גם איזה תותח קטן…"
שניהם צוחקים.
“אפשר היה,” ממשיך רפי, “להתחפש לערבים, להסתנן לכפר, ופתאום לפרוץ אל התותחים, עם חומר נפץ, ישר עליהם…”
אורי מחייך חיוך רחב.
אילו היה פנוי, היה יכול לשבת כך עוד זמן רב. הרי עדיין לא אמרו דבר וחצי דבר. עדיין לא סיפרו זה לזה, היכן היו בכל הימים האחרונים, מה ראו, מה עשו.
“שמע,” הוא אומר, “אני כבר מוכרח להסתלק. כי אני רוצה עוד להעיף מבט לעוזא, ולהספיק לחליבה. אבל אני מציע שנערוך לנו איזו פגישה.”
“באמת – מתי בעצם ישבנו בפעם האחרונה יחד סביב המדורה?” רפי עוצם את עיניו ומגחך. “רק לפני שבועיים. לא יותר. נכון?”
“עזוב את חשבון הזמן. בשבוע האחרון נדמה לי שעברו חודשים. כל מה שהיה לפני כן נראה לי פשוט פרה־היסטורי.”
הם שותקים שתיקה קלה, ואורי אומר:
“אז מה? צריך לקבוע דבר מה.”
הוא נשאר אותו אורי. מעשי כזה, שקול ומחושב… מה הוא מרגש שם בפנים? הא גם הוא מפחד, מתגעגע, חושב לפעמים על החיים ועל המוות? תמיד נדמה, שהוא אומר לעצמו: ככה זה ודי.
“להסתלק לשעה־שעתיים מן העמדה – תוכל?” שואל אורי.
“לא. להתרחק לא יתנו לי. אבל כאן בסביבה אפשר.”
“מה זה נקרא אצלך ‘סביבה’?”
“עד ערימות הזבל.”
“זה די מצומצם. אתה מבין, יש עניין כזה: הצטבר המון חלב, ואין די כדים, אז יתחילו להוריד את השמנת ואת היתר ישפכו. אם נשיג קומקום, אפשר להוריד מכל הכדים את השכבה העליונה ולהקציף קצפת.”
“שמע,” קורן רפי, “שמע, פלח, אתה אדיר! איך הגעת לרעיון נהדר כזה?”
“יש לי היום יום הולדת, וכבר די מתחשק לי לראות שוב פעם את שלושתנו יחד.”
“נהדר! פשוט עצום! אבל אם ככה – צריך להשיג צלחות וסוכר. אני אזמין אתכם הנה, לבור.”
“אין כאן מקום.”
“אני ארחיב אותו. הוא כבר די גדול – אפשר לחפור בלי להוציא את הראש, בעמידה על הברכיים. אפילו באור היום. ארפד את הכול בקש חדש. אם מישהו מן העמדה שלנו יצליח להגיע עד סככת המכונות, נשׂיג קצת נפט, ונשרוף את הנבלות של הפרות. אפשר להגיע אליהן בזחילה, לשפוך, להדליק, ולהתרחק בזחילה. אני אסדר את הכול. אבל אתם מוכרחים לבוא הנה. נשיג אפילו כפות. מה יש? נאכל פעם כמו בני אדם. כבר שבוע אני אוכל רק בידיים. אולי אצליח להגיע עד הברז של הרפת, ואתרחץ קצת. לוא יכולת להשיג לי זוג מכנסיים… אלה נקרעו עוד שלשום. הזחילה הורסת אותם. שמע, פלח, זה באמת היה רעיון גדול…”
רפי מתרומם על ברכיו. רק עכשיו רואים כמה קרועים הבגדים שלו. פעם הם היו כחולים. בגדי המכונאים הלמו אותו. נתנו לו מראה בוגר, גברי. אבל הוא ילד. החברות הוותיקות שבקיבוץ מחבבות אותו, הצעירות אומרות שהוא תינוקי.
אורי מתרומם גם הוא על ברכיו ומנער את הקש שדבק בבגדיו.
“ובכן – מתי? בארבע?” שואל רפי.
“כן, יכול להיות בארבע. תהיה בריא. ותעמיק את התעלה הארורה שלך.”
“אלא מה? בטח. ותמסור ד”ש לעוזא. תגיד לו, שאם תהיה שביתת נשק זמנית, כמו שדיברו על זה, אנסה להגיע אליו. איפה אתם לנים?"
יש עוד המון־המון להגיד או לשאול.
“פרצתי למחסן הכלים הקטן של הבניין. מסביב יש ערמות חצץ, והקרקע שקועה.”
“אהה, אָז טוב, גש. אני רואה שאתה כבר עומד על סיכות.”
“כן, כי אני רוצה להציץ גם לעוזא לפני החליבה.”
“אז תהיה בריא.”
“וגם אתה.”
“ואתה דואג לקומקום. או – חכה – מוטב שתביא דלי.”
הם צוחקים.
“בסדר. להת!”
“להת!”
רפי חוזר לבור, שוכב פרקדן, מתכרבל בשׂקים, ומסתכל בעננים המתחככים בשמיים.
אורי מפליג בתעלה. הקרקע כאן בזלת קשה. רפי המסכן! היה צריך לחפור את כל זה בלילות האחרונים. אבל אין ברירה. צריך להעמיק ולהעמיק. בלי תעלות אין אספקה, ואי אפשר לפנות פצועים, ואין קשר נוח להבאת תגבורת. אילו לפני שבועיים היו מתחילים לחפור, במקום לבנות עמדות בטון גדולות וחסרות תועלת…
מקצה התעלה הוא מזנק אל ערימת הזבל, מזדקף, מתמתח, ושוב חש בתחושה הנפלאה: אפשר ללכת, פשוט, בקומה זקופה. ערימות הזבל מסתירות אותן. בגמישות הוא הולך, בצעד קל וקפיצי, וחש היטב את כוח השרירים שברגליו, את הרעננות שברוח הקרה, התולשת גבעולי קש מן המתבן, רעננות של בוקר סתיו מעונן, שנתקע משום מה בין ימי סוף החורף וראשית האביב. כל כך טוב להרגיש את עצמך צעיר ורענן, אחרי שישנת דיך, התקלחת והתגלחת… אתה הולך בביטחון, כי אתה יודע בדיוק, שתלך עכשיו לרפת, ותראה שהרפתנים לא באו עדיין. משם תעבור בקפיצה אחת על פני מגדל התחמיץ ותגיע לדיר. שם תפטפט עם עוזא. תחזור לרפת ותחלוב. תשתדל לגמור מוקדם, ואם לא תהיה שום הפגזה עד הצהריים, תוכל להכין קצפת, כפות, צלחות, ואפילו סוכר. אחרי הצהריים תוכל לישון. בערב תפגוש את תלמה. לאחר שהיא תשתחרר מן התורנות ליד הטלפון שבמפקדה. יש טעם לזהירות, ואין טעם לפחד. רק מפריע לך לפעול במהירות ובשיקול הדעת. העיקר להקשיב ולשמוע – ברגע ששמעת את הפגז מתקרב – לא להתבלבל, לשכב במקום הנמוך ביותר ולהגן על הראש. מובן, שהלב מאט את דפיקותיו לרגע. אבל על פי חוק הסיכויים אין כל חשש שתיפגע. הרסיסים מתפזרים כלפי מעלה. אם הספקת לשכב בעוד מועד – אינם מסוכנים, וברגע ששמעת את הנפץ – כבר אתה יכול לקום וללכת הלאה. רפי בטח היה מתלבט – הינה אני שמח, שזה פגע במקום אחר, ואני יצאתי שלם, אבל אולי בינתיים פגע ה’פגוז' בבית הילדים, או במיפקדה, או בבאר המים? שטות להתלבט ככה. בכלל – שטות להתלבט. ממילא לא אתה קובע, איפה יפגע ה’פגוז'. לחשוב מותר לך מה שאתה רוצה. יש אנשים שתיכף מאבדים את העצבים. זה אסור. צריך הרבה לישון, להיזהר, ולהישאר שקט.
אורי נכנס לרפת דרך הפשפש. פתאום הוא חש טינה עזה כלפי רפי.
רפי בטח היה חושב, שאסור ללכת כך, כמו שאתה הולך, וליהנות מעצמך, מזה שאתה צעיר ושנשארת בחיים, ובלי ספק תישאר בחיים, אם רק תשמור על קור רוח. רפי היה אומר, שאתה צריך לדרוש מעצמך יותר משתוכל לתת, לשאוף ליותר משתוכל להשיג. לכן איננו מצליח אצל הבנות, למרות שהוא בחור גבוה, עם בלורית שחורה ועינים כחולות, לא טיפש ולא מכוער. מכל הכשלונות שלו הוא עוד בונה לעצמו השקפת עולם: ‘אשרי האדם שקשה לו תמיד, שלא משיג את שלו בקלות.’ אילו היה הולך עם תלמה, בטח היה מדקלם לה שירים. רק זקנות מתפעלות ממנו.
אורי עובר על פני הרפת, מזנק וחוצה את השטח הפתוח שליד מגדל התחמיץ ומגיע לדיר.
אבל כאן הוא נעצר נדהם: מגדל התחמיץ הרוס לגמרי מצד הדיר, ורק מצד הרפת נראָה שלם. והדיר עצמו פתוח לחלוטין. הרפת בנויה בטון. שם בטוחים לפחות מפני יריות. נו, ובשעה הפגזה אפשר לשמוע את הפגזים מתקרבים ותמיד מספיקים לרוץ לתעלה הקרובה. אבל כאן – מה יש כאן בכלל? גג פח על כמה כלונסאות עץ וגדר! לוא לפחות היו בונים בלילה קיר אבנים מסביב, מגינים לפחות על פינה אחת, ושמה חולבים בישיבה… חוסר אחריות כזה…
אורי מטפס מעבר לגדר, מדלג מעל לאבוס, ונדחק פנימה, אל בין הכבשים. על כרחו, כמו על פי חוש היצוק בדם, הוא מתכופף. שוב אינו מסוגל לעמוד זקוף, אם ידוע לו, שהמקום איננו מוגן. מקצה הדיר רואים את בלוריתו הגדולה של גדי. הוא יושב שפוף, ומטפל באיזה פח.
“יא, עוזא!”
“אורי, הפלח שלנו! איזה אורח!”
גדי זורק את הפח, מתרומם, זקוף לגמרי, גבוה, רזה, אפו רחב ופחוס, בלוריתו גדולה ושחורה. הוא צולע.
“תן יד, פלח! עידן ועידנים לא ראינוך.”
“חמישה ימים.”
“נו כן, חמישה.”
יש לו יד גדולה, לגדי, וטוב ללחוץ אותה.
“אז מה אתה מספר, פלח?”
“אומרים, שיורים בחוץ.”
“באמת, מה אתה סח? וזה נכון?”
“אתה מבין… שומעים משהו דופק, ואומרים…”
שניהם צוחקים.
“באמת,” אומר גדי, “אחרי ההפגזה של אתמול אז צרור של מקלע זה כמו כמה גוּלות מידרדרות על הרצפה, ויריה של סטן בכלל נשמעת כמו נאד של חתול.”
“שמע, עוזא,” משסעו אורי, שהזדקף גם הוא, מפני שהוא מתבייש לעמוד כפוף על יד גדי, “הרי פתוח כאן, פתוח לגמרי. אמנם לא רואים אתכם – אבל כדורים טועים ורסיסים… וגם סתם יכולים לירות הנה, בשביל לפגוע בכבשים…”
“בטח שיכולים. ואתה חושב שהם לא יורים? הינה, תראה – כאן, וכאן, וכאן…”
גדי מראה, בתרעומת ובגאוה, סריטות ונקבים בקורות העץ התומכות את הגג.
“יכולים לחלוב בלילה.”
“זה לא משנה. כדורים טועים יש גם בלילה. בלילה האחרון הם ירו כל חמישה או עשרה רגעים צרור, בשביל להטריד. ומלבד זה הן כבר מתפקעות. החלב נחמץ להן בעטינים.”
“אבל זה חוסר אחריות!” מתמרמר אורי באותה תרעומת המתעוררת בו, כשהוא מגלה שאחד הפלחים העמיס שק גרעינים קרוע, רק משום שהתעצל לתקנו, או שהוא יוצק דלק בלתי מסונן לתוך המנוע, מפני שחבל לו לטרוח ולחפש את המסנן, “זה פשוט… זה… זה לא בסדר מצדכם… לפחות שבו, ואל תעמדו כל הזמן.”
הוא מתיישב הפגנתית על ארגז העומד בסמוך. כל זמן שדיבר עם רפי, לא שם לב ליריות הבלתי פוסקות. אבל עכשיו, שהם במקום פתוח לגמרי כל יריה כזו מורטת את עצביו.
“אתה אל תדאג, פלח,” טופח לו גדי על כתפו, “את הכדור בשבילי עוד לא יצקו.”
הוא שחקן, עוזא, פשוט שחקן; כעת, למשל, הוא משחק תפקיד של אומץ. אין כאן מה לשכנע.
אורי מחליק על צמרה המלוכלך של אחת הכבשים, ושוב קם. הוא מתבייש לשבת, כשעל ידו עומד גדי עמידה כל כך סתמית וטבעית, כמו שכל אחד בקיבוץ היה עומד לפני שבוע.
“אז תגיד, פלח, אולי שמעת איזה חדשות?” גדי שואל בקול כה עליז, שאינך יודע, אם באמת הוא רוצה לשמוע מה חדש, או סתם אמר דברים בעולם, כדי להמשיך את השיחה.
“אומרים שמשה קיבל סריטה מכדור,” מספר אורי.
“סריטה?… למה אתה חושב שקיבל סריטה?”
“שושנה אמרה.”
“שושנה! שושנה תמיד אומרת ‘סריטה’. היא רוצה להרגיע.”
“אז מה?”
“הוא מת.”
שעה קלה הם שותקים. אורי מרכין את ראשו:
“חבל עליו. היה בחור טוב.”
ושוב אחרי רגע:
“באמת בחור טוב.” ואחרי שתיקה קצרה נוספת: “איך חושבים לקבור אותו?”
“עכשיו ברור שאי אפשר לקבור. אבל אם קצת ייפסקו הצליפות, אז אולי יקברו בלילה.”
אורי עודנו עומד בראש מורכן.
“באמת חבל.”
ושוב שניהם שותקים. הדקות העומדות לרשותם ספורות, אלא שפתאום קשה לדבר על זוטות החולין. הם סוקרים זה את זה בעיניים.
“איפה אתה ישן, עוזא?”
“בקטע ג' יש חדר ריק. פגע שם ‘פגוז’ אחד קטן, וחלק מן התקרה התמוטט וסתם את הדלת. אבל דרך החלון אפשר להיכנס ויכולים לישון שם בשקט. אף אחד לא נכנס.”
“יהיה לך זמן היום, נניח בארבע?”
“אם ירצה השם. מי יודע מה יהיה.”
גדי צוחק, אבל אורי מביט בו בחשד ובתרעומת.
“שמע, עוזא, גם אתה כבר מתחיל לנגן על הנימה הזאת? כל אחד טוחן – מי יודע מה יהיה מחר… או אם ירצה השם… שטויות! אני יודע בדיוק מה יהיה.”
“בוא נראה אותך – מה, באמת, יהיה?”
“איזה יום היום?”
“יום רביעי,” אומר גדי בזהירות, ובוחן את אורי. שאלת פתע שלא לעניין תמיד מבשרת אצלו סופה ורעמים.
“אם כך,” פוסק אורי, “יהיה מחר יום חמישי. יום כמו כל הימים. מן הבוקר יצלפו ויירו יריות הטרדה. אחר כך יבוא משוריין אנגלי לפשר ולרגל. אחרי כן יפגיזו קצת, במשך איזו חצי שעה. ואז בטח ייפגע מישהו. ואז יקברו אותו. גם כן בלילה. ואחרי זה יהיה מחרתיים יום שישי. הלאה?”
גדי משפשף את עיניו, קרב אל אורי ובוחנו מכף רגל ועד ראש.
“אורי?” הוא שואל בקול דראמטי, “אחי אורי הפלח, האתה הוא זה, בני? גשה נא ואמושך. הגם פלחנו בעצבניים?”
“ובצדק. אם כולם פורטים על המיתר הזה, אז תודה גם אתה, שבסוף זה נמאם.”
“טוב, טוב, פלח, אני מבין אותן,” – (חיוך) – “אבל לא אמרת לי, למה צריך להיות לי זמן.”
“רפי ואני מציעים שנערוך שלושתנו משתה. מסכים?”
“בטח! ובסיס כלכלי – יש?”
“כן. קצפת מן הרפת.”
“אדיר! אז תגיד לי…”
אבל אורי מפנה את ראשו ומדשדש ברגליו.
“שמע, עוזא, כבר קוראים לי, אני מוכרח לטוס, שלא אאחר לחליבה. אם יוחלט על שביתת נשק של כמה שעות, אז בטח רפי יגש אליך. ולפנות ערב נשב שלושתנו, ונספר את כל הקורות אותנו. גש בארבע לעמדה של רפי. העמדה הקטנה, מול שער הצאן. יש לו שם בור נחמד מאד. אפשר לאכול שם בשקט אפילו בזמן הפגזה. אז להת.”
“להת, פלח,” אומר גדי, מביט אחריו נוהר כולו וחוזר אל פינת הדיר. אורי מטפס ועובר את הגדר, ועוד קורץ לו משם לשלום.
יורים. בעקשנות ובאיטיות מרגיזה של יום דלף צולפים מן הגבעות ומן השדות – כל דקה דקתיים – יריה. עדיין לא הפגיזו היום – בוודאי הם דוחים זאת עד לפנות ערב. מעולם לא הפגיזו בבוקר השכם, או במנוחת הצהריים. אומרים, שה’חבר התותחן מעיראק' (מדברים ‘עליו’ בלשון יחיד ומגלמים בדמותו לפחות שבעה ‘חברים תותחנים’) אוהב לישון בבוקר עד עשר, ולנוח אחרי כל ארוחה… אם כך, נוכל לגמור את החליבה תוך שעתיים, נספיק להתקלח ולישון. אולי גם נוכל לקחת ספר ליד ונקרא קצת? יתכן שמישהו נהרג, וצריך לקבור אותו בלילה. אבל בינתיים חולבים, יורים, נפגשים ומשתדלים לאכול קצפת. עם סוכר, כמובן. אחרת יש לה טעם תפל. ובתוך בור נחמד. מה יש? חבל רק שכל כך קר בחוץ, ושעננים לחים כאלה נוסעים על פני החצר. יורים? מילא, שיירו. אבל שלא יירד גשם.
2. 🔗
בשני החודשים שקדמו להתקפה גרו אורי ורפי יחד באוהל, בקצה שכונת הצריפים. גדי גר באוהל השכן. השכונה נמצאת על המדרון העולה אל הכרמים ואל החורשה. פעם נטעו כאן גן שזיפים, אחר כך שינו, משום מה, את תוכנית המשק, וישר בתוך המטע הקימו צריפונים קטנים רבים בשביל חברי הקיבוץ הצעירים, שעודם רווקים, ולאחר שאזלו הצריפים – נטו אוהלים. אלה פזורים בין השזיפים והשקדיות. אין גוזמים כאן ואין חורשים, והכול גדל פרע – העצים עצמם, סבוכים ורחבי נוף, וים של ירק ביניהם. המדרון כולו נתכסה בשבולת שועל, בחרדל־הבר ובגדילנים הרבה, ופה ושם מאדימים פרג או דמומית. ולמעלה, לאורך הגדר, במפתיע, ללא מעבר – נחשול צהוב של חרציות. השקדיות המתבכּרות כבר עטו ירק, אך השזיפים האפילים עודם עומדים בפריחתם. מאחורי האוהל נפרצה פרצה בגדר, ובלילות האביב המכוכבים אפשר לצאת בעדה אל הכרמים ואל המטעים, המכסים את המדרונות עד החורשה. נו, ומי שרוצה להרחיק לכת בלילות כאלה יכול להגיע גם עד לחורשה עצמה ויכול להעמיק בה…
אורי סחב מרצפות בטון כבדות ממקומות שונים במשק, הביא דליים הרבה של חצץ וכבש שביל המוליך עד לפתח האוהל. מימין תקע מוט ברזל כפוף בתור ‘מנקה נעליים’ ו’חולץ מגפיים' ומשמאל כּייר כיור של בטון להבעיר בו אש, וסביבו ערך בולי עץ אחדים עבים לישיבה. פעם עבד בבניין, ומאז עדיין יש לו גישה אל מחסן המלט. רפי ואורי עובדים בפלחה, וכשהם חוזרים מן השדה כבר חשוך בחוץ, המדורה דלוקה, וחבר המרעים מסוּבּים. רעים יש הרבה – אגודתם איננה סגורה. שלושתם רק הגרעין, השאור שבעיסה. רוב חברי הקבוצה נקבצים סביב המדורה, ואיתם גם אחדים מצעירי הקיבוץ, הבאים לחזר אחרי הבנות. שרים, מספרים הלצות, מתווכחים… ימי הלימודים מתמעטים והולכים ואין מצטער על כך. על פי רוב עובדים ימים שלמים במשק, מתאמנים, בונים עמדות ומותחים גדרות תיל. רק פעמיים בשבוע, בערב, עוד מתכנסים החוגים למאתימאטיקה, לפילוסופיה ולספרות, ובליל שבת עולים הבנים לגבעת המוסד החינוכי למסיבה, רוקדים, ומחזרים אחרי בחירות ליבם, בנות הקבוצות הצעירות יותר. הבנות נשארות למטה, בקיבוץ: תמיד דואג מישהו מצעירי הקיבוץ להזמין אותן לאיזה קומזיץ.
גדרות התיל צומחות סביב המשק ומקיפות אותו הקפות הרבה: קו ראשון, קו שני, קו שלישי… כמה קוים כאלה עוד יהיו לנו, שואל גדי. המפקדים רוצים לבצר כל בית – קוראים לכך ‘הגנה היקפית בשיטת הקיפוד’. בלילות יוצאים לערוך סיורים בהרים ולהעביר רובים ורימונים מג’וערה הסמוכה. בשבתות עולים לחורשה להתאמן בזריקת רימונים ובתרגילי אש. גם מעבר להרים שומעים יריות הרבה, רחוקות ועמומות. הפלחים הערבים מתאמנים גם הם, בהדרכת שליחים מיוחדים מן הלגיון הערבי. האנגלים עדיין באים לעיתים לסייר ולהיוודע מה המצב, ולכן עדיין אין נושאים את הנשק בגלוי.
אחרי כן מתחילים לירות מאבּוּ־שוּשא במכוניות שעוברות בכביש. במסגריה עובדים בקדחתנות בשריוּן המכוניות. ואחרי כן נפצע אורי לעיני כל עובדי המטע וגן הירק, כשהוא מוציא את הטרקטור מתחום היריות.
באותו יום, לפנות ערב מחליטים הצעירים לפתוח באש על דעת עצמם, אם יראו ערבי נושא נשק. אם ראו ואם לא ראו – בשש וחצי נפתחות היריות. הכפר משיב אש מיד, ועד מאוחר בלילה טסים כדורי הזרחן הנותבים מעל לחצר, אדומים וירוקים, כזיקוקין די נור. למחרת נראה שהכפר הערבי נתרוקן מתושביו – הכול ברחו בלילה. שוב אפשר לצאת לשדות שמעבר לכביש – בכל הסביבה אין רואים גם פלח ערבי אחד.
חודש אדר מתקרב לסופו ועדיין שקט גמור סביב.
3. 🔗
כשרפי פוקח עיניים מנומנמות – הוא שומר־לילה השבוע וישן מאז הבוקר – הוא רואה את יוסי מסתובב באוהל, מתיישב, ונועל את נעליו במהירות וברעש.
“לאן 'תה ממהר כל כך?”
“רוכב לשדה להחזיר את העדר.”
רפי מתהפך מצד אל צד, מושך את השמיכה מעל לראשו, וטועם את מלוא התענוג של שכיבה לאה תחת שמיכה חמה, כשבחוץ יום סגריר אפור. כמה טוב להתכרבל ככה חזק־חזק, ולדעת שלפניך עוד הרבה פנאי. השעה שלוש, לכל היותר. אפשר עוד לישון משהו. חבל שיוסי העיר אותך. הוא יוצא להחזיר את העדר. רוכב. זה בדיוק בשבילו. הוא אוהב לרכב, כאילו עדיין הוא משחק באינדיאנים. רגע – למה צריך להחזיר את העדר בשלוש? למה בכלל צריך להחזיר את העדר? הרי יש שם רועה, שממילא חוזר לפנות ערב?
“יוסי, מה פתאום אתה…”
אבל יוסי כבר יצא. רפי עוצם את עיניו.
הוא מתעורר שנית וחש שאורי מטלטל אותו.
“קום! תעזור לי.”
“מה יש?”
“צריך להעביר מזרונים.”
רפי אינו משיב ומעווה את פניו. כבר לא מצא את מי לקחת, אלא דווקא אותי, שאני שומר לילה? בשקט היה יכול לחכות ולהעביר אותם אחר כך. ובכלל – איזה מזרונים, ומה פתאום מעבירים מזרונים?
אורי מרגיש בארשת פניו של רפי.
“שתוכל לישון הלילה.”
“ובאוהל לא אוכל לישון?”
“ואם יירו כל הלילה?”
רפי מתישב, ממצמץ ומשפשף את עיניו.
“למה שיירו כל הלילה?”
“בן אדם,” אומר אורי, “איפה אתה חי? על המאדים? מחכים כאן כל רגע להתקפה.”
“אתה בטוח?” שואל רפי.
“כן.”
“אה. מילא, בוא.” ארשת פניו עונה בו, שעדיין אינו מבין דבר.
יחד הם גוררים מזרנים מן האוהלים הסמוכים ומעבירים אותם למרפסות של כמה בתים חדשים שעדיין לא נטוֹחוּ. בינתיים רפי מעכל את הידיעה.
“ממתי מחכים להתקפה?”
“מן הבוקר.”
“איך יודעים?”
“רואים.”
רפי נעצר ותר בעיניו את הסביבה.
“איפה?”
“על הר הגעש, למשל.”
רפי מביט אל ההרים. ‘הר הגעש’ זרוע נקודות שחורות, כתל־נמלים. אמנם המרחק קילומטר וחצי לפחות, אך הדמויות מצטירות בבירור על קו האופק.
“אלה חיילים מתחפרים,” הוא אומר תוך התבוננות. אחרי כן, כאלו נעקץ על ידי חרק ארסי, הוא מזנק וקורא:
“שמע, הרי צריך לרוץ ולהודיע למפקדה!”
“אתה חושב שהם לא יודעים?”
“אהה… חכה… אז למה לא פותחים באש?”
“זהו מה שמרגיז אותי,” אומר אורי, “הם אומרים שאש רובים ממליא לא יעילה למרחק כזה, אז סתם יושבים ומתמזמזים ומחכים בתוך העמדות שהם יתחילו. את כל הנשק נתנו לוותיקים, ואת הצעירים שומרים ל’מילואים', כמו שהם קוראים לזה, ונתנו להם רק כמה סטנים עלובים. תיכף היו צריכים לצאת לשם, בהסתר, בתוך החורשה…”
“ולמה לא יוצאים?”
“אני יודע? בטח מחכים להוראות… השד יודע למה…”
לאחר שהם גומרים להעביר את המזרנים ועורכים מקומות לינה לכל דיירי האוהלים, הם עולים אל ה’עמדה הגדולה', הקדמית ביותר מול הר הגעש. העמדה בת־קומתיים, יצוקת בטון, ועל גגה מעקה גבוה מקומת איש. שעה שהקימוה חשבו, שחבל לבזבז כסף כה רב על עמדה, וערכוה מראש בצורת בית: די לטייח את הקירות ולהתאים משקופים לאשנבים ולדלתות, והרי ‘שיכון’ לשתי משפחות. לאחר שנסתיימה בנייתה נתנו את הדעת לדבר, שהעמדה עומדת בראשו של מדרון תלול, ומכל צד מיתאריה מצטיירים בבירור על קו הרקיע. אז החליטו להסוותה, על רקע השמים, וצבעוה תכלת.
אנשי העמדה הקבועים – כולם ותיקים – כבר התלקטו אל מקומם. הרובים הושענו לקיר. הכול עומדים ליד האשנבים ומחכים בתור לקבל את המשקפת.
“אלה ממש חיילים סדירים!” מתפלא רפי, “הבט – מדים, מכונות יריה…”
“כן,” מאשר אורי. “אומרים, שזה ‘צבא השחרור’ של קאוּקג’י עם סיוע של חיילים עיראקיים.” הוא מביט בהם מהורהר. “לא ברור לי, למה עלו דווקא להר ההוא, להתחפר שם. יש להם איזו תכנית.”
“מה מעשיכם כאן, בחורים?” שואל דוֹדק, מפקד העמדה, רכּז גידול הדגים. “לפי מיטב ידיעתי אתם צריכים לחכות בחדר האוכל.”
“מה יש לנו לחכות שם? הרי ממילא לא נתנו לנו נשק,” אומר אורי.
“נשק או לא נשק, פקודה זאת פקודה.”
“עזוב אותם, דוֹדק,” מבקשת לוּדקה, מטפלת תינוקות ותיקה, רחבת מתניים. “אתה לא רואה שהילדים סקרנים? עוד לא היתה להם הזדמנות לראות קרב ממש.”
“הגד, דודק, אתה חושב שהם תופסים עמדות תצפית?” חוקרת אטקה, רכזת מחסן הבגדים.
“הם בחרו בנקודה הגבוהה שבשטח. קוראים לזה ‘משלט’,” מסביר לוֹנק, מעובדי הצאן. “כנראה שהם מקימים להם שם בסיס.”
“הביטו איך הם מתחפרים,” אומר בּנק, הכוורן, ומביט במשקפת. “הם מכינים עמדות הסתערות.”
“מבחינה צבאית הם עושים מעשה שטות ממדרגה ראשונה,” קובע דודק, מחייך, ומדליק לעצמו סיגריה.
“למה?” אטקה ולודקה תאבות ללמוד את תורת המלחמה על רגל אחת.
“חכה רגע, דודק, ולפני שאתה מתחיל להסביר, תן לי סיגריה,” מבקש בנק. “אמנם הפסקתי לעשן – אבל בהזדמנות כזאת…”
“מפני ש…” אומר דודק, ומכבד בסיגריות את השאר, – “אין להם שום שיקול טקטי. מתי מתחפרים? כשמחכים להתקפה. זוהי טקטיקה מובהקת של התגוננות.”
“מה, אתה חושב, שהם חוששים שנתקיף אותם?”
“אני תיכף התרשמתי, שהם עצבניים מאד, לפי קצב העבודה שלהם.”
“אולי בכל זאת אלו עמדות הסתערות?”
“עמדות הסתערות חופרים קרוב למטרה, לא, דודק? כי אחרת צריך לרוץ רחוק מדי.”
“זאת אומרת, שהם סתם מתחפרים וסתם מתעייפים?”
“ואני אומרת לכם, שאלו בסך הכול עמדות־תצפית. חיילים תמיד מחפשים עמדות תצפית.”
“אבל למה בשביל תצפית צריך לחפור כל כך הרבה?”
“נו, זהו. הרי אמרו שהם עצבניים.”
“לנו בכל אופן אין לחשוש,” מסביר דודק. “הם תמיד מתקיפים באותה שיטה: יורים ומנסים להתקדם. אנחנו לא נשיב אש, וניתן להם לגשת בשקט עד גדר התיל ממש. ואז – מכל העמדות – אש! הם לא יכולים לעשות כלום: אנחנו יושבים מאחורי בטון משוּרין, ששום יריה לא עוברת אותו. עד שיעברו את הגדר הראשונה, אנחנו מחסלים אותם. תמיד, כשהם רואים שאחד או שניים מהם נפגעים, הם מתחילים לברוח. ואפילו אם כמה מהם ינסו לגשת לגדר השניה, לכל היותר נזרוק כמה רמונים, ואז עדיין ישנה הגדר השלישית… אני רק מבקש מכולם לשמור על קור רוח, ולא לפתוח באש בלי פקודה, כדי לא להפחיד אותם לפני הזמן. ניתן להם, כמו שאמרתי, לגשת בשקט עד…”
באורח בלתי נתפס, בחלום או במחזה סתום, חסר פשר, עולה ענן שחור מן השדה, כמה מאות מטרים לפניהם, מתרומם וגדל כפטריית ענק, ומיד – ואולי עוד לפני כן – מבהיק מתוכו ברק מסנוור. הך! קול נפץ עצום מתגלגל וגורף עמו גל אוויר בהדף. והינה ברק וענן שני. במחצית הדרך בין הענן הראשון לעמדה. האדמה נפערת, גואה אל על, נפץ! הדף. דומיה עמוקה, מתרוננת בצלצול פעמונים.
“מרגמות! אלה מרגמות כבדות!” אומר מישהו בלחישה, כאילו הוא חושש להקיץ ישן.
אורי עומד ליד אחד האשנבים, ידיו תקועות בכיסיו. במבט ספקני הוא מביט החוצה, ומעיר בקולו של בקי, שכבר נתנסה בקרבות הרבה:
“הם מנסים לטווח אלינו. פגיעות גרועות כאלה עוד לא ראיתי. העסק גם יצא להם די יקר – כל פגז כזה עולה להם בטח שבע או שמונה לירות, לפחות…”
אחדים מאנשי העמדה טוענים ודורכים, משום מה, את הרובים. מישהו עוד מספיק להעיר, ש"גג בטון כזה מחזיק בקלות פגיעה של מרגמה. לכל היותר נופל קצת טיח. אפשר לנסות אפילו…"
– וברק! וטלטלה, ורעם! ענן שחור ליד הגדר. הקירות רועדים. אוויר לוהט נושב בפּנים. ריח אבק שריפה. רעם! עכשיו מצד הקיבוץ. הך! זה כבר קרוב. בינינו לגדר. הך! אדמה עפה בעד האשנב. תוריד את הראש, לעזאזל, אתה שומע? תוריד את הראש, אני אומר. הרסיסים יכולים לפגוע! אבל לכוון הם לא יודעים. הך, רעם, רעם! הם מכוונים לעמדה. הך! איך שהקירות רועדים! הך, הך! אמרתי, שאלה מרגמות כבדות. רעם! תשב על יד הקיר – אז פחות נפגעים, אם התקרה נופלת. הך! מה? התקרה אני אומר. רעם! איפה החצובה של המקלע? החצובה, החצובה, אתה חרש, או מה? הך, הך! אל תצעק עלי! מה אתה אומר? רעם! רוץ, תציץ לחדר השני! למה לך החצובה, אם אין לך מקלע. מה? למה, אני שואל. מה, אתה מפחד? הך! גש אתה! אבל תוריד את הראש! רעם! בחדר השני יש פגיעה! שטויות! הך! זה היה על יד הקיר. הרגשתם את הזעזוע? גש ותראה בעצמך! באמת – יש חור גדול בגג! רעם! מה זה? אלה תותחים! הך! הם עוברים גם קיר בטון! רעם! לא יכול להיות שפגעו ולא הרגשנו! הך, הך! מה אתה אומר? החדר השני נהרס לגמרי. התקרה התמוטטה. פתח באש, אידיוט שכמותך! מהר! לאן? הך, הך! נו, תירה כבר, תירה, תירה! רעם! מה איתכם?! אל תירה, אחרת ימשיכו להרביץ הנה! לא! שיראו שמשיבים להם! רעם! צריך לברוח מן העמדה! עמוד! לאן תברח? הך, רעם, רעם…
האדמה חוללת. נפערת בלועות, מתקרעת ומשתסעת לגושים אפלים. תימורי עשן שחור ועשן אפור מתאבכים מעליהם, רוויי ריח חריף של אדמה לחה ושל אבק שריפה. בזקים מסנוורים מהבהבים בעמדה. קירות הבטון רועדים. גושי אדמה ניתזים מבעד לאשנבים, ורסיסים חודרים בזמזום ונתקעים בקיר שממול. אוויר לוהט מכה בפנים נחשולים־נחשולים, במשבי שרב. הכול צועקים, חיוורים, מכוסי זיעה. אחדים מתרוצצים רצוֹא וָשוֹב. מישהו פתח באש; הנפץ ועשן השריפה ממלאים את החדר הקטן והסגור ומהממים יותר מן הפגזים שבחוץ. אחדים נוזפים ביורה, ומשאינו שועה אליהם הם תופסים בו ומטלטלים אותו. איש אינו שומע את קולו ואת קול חבריו, איש אינו חש בברור מה עושים חבריו ומה עושה הוא עצמו. לאחר כמה דקות, כשמתברר שאכן אלה תותחים, החודרים גם מבעד לגג עבה של בטון משוריין, שכל העמדה כמוה כאין, גרוע מזה – שהיא מושכת אליה את הפגזים; שחציה כבר נפגע בפגיעה ישירה, ונתמוטטה התקרה, ורק מפני שהכול היו כה המומים משאר ההתפוצצויות הקרובות, אפילו לא חשו בכך… שבעצם יכלו ליהרג כולם, אילו ישבו במקרה באותו חדר שני, שנהרס… שבכל שניה עלולה לבוא פגיעה שניה גם בחדרם הם… שטוב היה להתחמק ולברוח לאן שהוא, לוא רק היה לאן לברוח, ורק היתה תעלה כלשהי, ואפילו שטוחה, שאפשר היה לשכב בתוכה… לאחר חמש דקות אלו של מהומה – משתררת בעמדה דומיה כבדה, דומיה עמוקה ומצלצלת, שרק הרעמים מחרישי האוזניים עוטרים אותה מחוץ. לודקה מתיישבת על הרצפה, עוצמת עיניה, אוטמת אוזניה, מהדקת את ראשה אל בין ברכיה ובוכה חרש. גם השאר גוהרים לארץ, בפינות, לאורך הקירות, חיוורים ושותקים. אחדים אוטמים אוזניהם. כשנתקע רסיס או גוש אדמה בעד האשנב, נעים ניע כלשהו. כשנשמע רעם ההתפוצצות ליד קיר העמדה ממש, עד שהברק המסנוור מאיר את העמדה המתאפללת, וכל הבניין מזדעזע – סוככים הכול בידיהם על ראשיהם, ואחרי רגע נושאים עיניהם לתקרה ושוב נושמים.
ההפגזה נמשכת כשלושת רבעי השעה, בלי הרף, בלא שאפשר יהיה לספור עוד עשר בין התפוצצות לחברתה. בינתיים השמש שוקעת, ומחשיך. הדממה משתררת אז פתאום, עד שצוללות האוזניים. ריח אבק השׂריפה עודנו מרחף באוויר, מעורב בניחוחה החריף של אדמה לחה, כאילו אך עתה ירד היורה.
“אבל לפגוע הם בכל זאת לא יודעים,” אומר אורי לפתע בקול.
“מה איתך?! שתוק!” לוחש מישהו בחרדה.
“מה יש? אפשר לדבר!” מתרעם אורי. “ההפגזה נגמרה.”
דברים אלה כמו מפיגים את הקסם. הכּוֹל מתרוממים ומציצים בעד האשנבים.
“הבט כאן, בשׂדה ממול! כולו מלא לועות שחורים! כאן ירדו לפחות מאה פגזים מול העמדה שלנו.”
“וראית איך שפגעו בחדר השני? אני בכלל לא הרגשתי. תאר לך…”
“מה, אתה חושב שהפגיזו גם את הקיבוץ? ואני חשבתי…”
הכּוֹל מתאמצים לדבר, אך קולותיהם רמים יתר על הצורך וכמו מתנודדים.
בחוץ החשיך כליל.
הקיבוץ דומה לממלכת צללים מכושפת. לא נר ולא עששית ולא גפרור. כחול כהה, סגול. צונן כלהב של סכין לאור הירח. נכרי כעיר זרה בחלום. צפוני. קר. ובכל זאת פתוּכים כאן גם צבעים חמים – ירקרק, חוּם, ואפילו צהוב. אי אפשר לצייר לילה, בלי להשתמש בצהוב…
גדי יושב על מדרגות הבטון של חדר האוכל וממתין. הלילה לח ואפלולי. חברים עוברים בחיפזון, נושאים ביד רובים או מכושים ואתים. אין מדברים אלא בלחש, מחליפים מלים מספר, וממהרים הלאה, כמו במחזה צלליות.
הכּוֹל רצו אל העמדות. הכול שומרים, מסיירים, חובשים, נושאים אלונקות. לכל אחד יש תפקיד. רק גדי יושב על מדרגות הבטון וממתין. לעמדה לא סידרוהו. אינו יכול לא לזחול ולא לחפור תעלות. וזה כואב – אתה רוצה להשתתף בתכונה, לרוץ, לבצר, לשמור. אבל משזה אינו ניתן לך, ממילא אתה נעשה צופה ושוקע לך בהרהורים… איך לתת לילה כזה, על כל החרדה שלו, על כל הדריכות וכל האימה – בצבעים, בצורות, בלי להגזים? אולי בכלל אין זה נושא לציור, אלא – למוזיקה? אולי אתה יכול למסור בציור רק את הצורות, ולא את האווירה?
הצללים עוברים, נחפזים.
“מי, יהודית?”
“כן, עם התינוקת. כשהתחילה ההפגזה רצה לבית הילדים, וכשראתה שהפגיעות מתקרבות, התכופפה עליה.”
“ומה עם היתר?”
“כנראה שהספיקו להוציא אותם.”
“יוסקה יודע?”
“מפחדים להגיד לו עכשיו. הוא מפקד על קטע ג'. יכול להיות, שבבוקר תתחיל ההסתערות, ולא רוצים לשבור אותו.”
שתי הצלליות עוברות.
“צריך היה מראש להעביר אותם.”
“להעביר – לאן?”
“צריך היה עוד מקודם לחפור תעלות ובונקרים.”
“מי היה יכול לדעת?”
“לא ידעו שיש להם תותחים?”
“חשבו, שכל זמן שהצבא האנגלי עוד בארץ…”
עוברים.
ושוב צללים:
“אומרים, ששמעו נקישות. נקישות ברורות לגמרי.”
“איפה? על יד הגדר השלישית?”
“זהו, שמצד הוואדי ישנה רק גדר אחת. לא הספיקו להוסיף שם קו שני ושלישי.”
“ולמה לא ירו?”
“זרקו רימון. אבל כל החוטים כבר היו חתוכים.”
“מה אתה אומר – ממש הספיקו לחתוך את הגדר?”
"אומרים, שמצאו פירצה ברוחב של כמה מטרים.
אומרים…"
עוברים.
“תבוא תגבורת. בלי ספק תבוא. מספרים, שעוד הלילה יגיעו דרך ההרים שלושים איש. אולי אפילו יביאו איתם מקלע.”
“כן, גם אני שמעתי, מספרים שיביאו מקלע אחד לפחות.”
“מוכרחים.”
עוברים.
גדי יושב וממתין. עד שמתעכב אצלו אחד הצללים.
“מי זה? גד? כבר יש לך איזה תפקיד?”
“עוד לא.”
“אז בוא וגש אל הבית שממול. צריך לטפל שם בפצועים.”
“בסדר.”
לילה גדול.
לפנות בוקר מחלקים את המשק חלוקה חדשה – לקטעים ולעמדות. הפצועים והמיפקדה משוכנים במרתף חדר־האוכל החדש, העומד בבניינו. לכל קטע ולמיפקדה צמודים קשרים. יש אנשים־מעט שמרותקים לטיפול בילדים ובזקנים, ושוב אחרים – לרפת, לצאן וללול. הקשרים מחלקים כריכים לעמדות, ומפקד כל עמדה שולח את אנשיו להשיג מלאי של מזון, ריפוד של קש, שמיכות, מיכל למיים, ובעיקר – כלי חפירה. כל עמדה חופרת את תעלות הקשר שלה לעמדה הסמוכה. עוד לפני הפגזת הבוקר מצליחים החשמלאים להניח כבלים של טלפון־שדה לעמדות התצפית.
מתחילים ימי המצור.
4. 🔗
אורי וגדי עומדים בקומה העליונה של בניין המוסד. המדריגות אמנם נהרסו, אבל הם הצליחו לטפס למעלה על גוש בטון גדול, שנתלש מן הקיר ונשאר תלוי על ברזיליו, כשהוא כפוף כלפי מטה. הם משקיפים על הנוף.
“תראה, תראה,” אומר גדי ומראה על גושי הבטון התלויים על ברזיליהם, “נדמה לי שאני מבקר במבצר עתיק של צלבנים מודרניים.”
למטה, לפניהם, שטוחה חצר הקיבוץ. האנשים מתרוצצים בה כשהם גלויים לגמרי.
“הינה,” אומר אורי תוך התבוננות, “סוף־סוף הם מתחילים לזוז. באמת, כבר היגיע הזמן, עוד חצי שעה, לכל היותר, יתחילו שוב להרביץ.”
למטה, בחצר, בין המוני האנשים המסתובבים בה, עומדות מכוניות צבאיות בטור ארוך, מקצתן משורינות, מקצתן משאיות והראשונה שבהן מתחילה זה עתה לנוע אל השער. למשורינים צריחים יפים, בני־סיבוב מצויידים במקלעים כפולים. הגגונים שעל הצריחים מורמים, ומתוך כל אחד מהם מציץ ראשו של חייל אנגלי, חבוּש אזניות של מכשיר אַלחוט. המשׂאיות מחוּפּות בקרוי של אבּרזין אפור, בעד הפתח שמאחור מציצים ראשים הרבה, צהובים ומתוּלתלים, של ילדים. המטפלות רצות ומתרוצצות בכבדוּת חרדה, האנשים מנפנפים בידיהם, וקולותיהם נחבאים כזימזום רחוק של כוורת.
“טוב שהצליחו להסדיר את עניין הפינוי,” אומר גדי, “עכשיו לא יצטרכו לחשוש כל הזמן לילדים, ולא יהיה כל כך הרבה להתעסק איתם.”
הם הולכים לאורך אותו חלק שבמסדרון, שעדיין אפשר ללכת בו איכשהו, בדרכם אל גוש הבטון, שעלו בו. באגפו השׂמאלי של הבניין נתמוטטה ריצפתם של רוב החדרים, ואפשר להשקיף בעדה למטה, אל קומת הקרקע. בּדלי־קיר וקרעי תקרה עודם תלויים על ברזיליהם, מעוקמים ומעוּותים.
גדי ואורי מתקדמים בזהירות. שניהם מתאמצים לדבר כלאחר־יד.
“בניה מצויינת,” אומר אורי, ובוחן במבט הערכה קיר של חדר, שנתכופף החוצה ומרחף כולו באוויר, “הכניסו הרבה ברזל. תראה איך שהוא מחזיק את גושי הבטון. עכשיו רק רואים, איך בנו לפני המלחמה, כשהברזל עוד היה בזול. ותביט על הפגיעה הזאת – לא רע, מה? מעניין איך יתקנו את זה. אם ירצו לנתץ את כל הבניין – זאת תהיה עבודת פרך… ואחר־כך עוד לפנות את כל החומר… ואם לשפץ – יצטרכו קודם לנסר את הברזילים, להפיל את הגושים, ולצקת בטון לתוך החללים – אבל איך יחזקו אָז את התבניות?…”
“זה כל מה שמעניין אותך?” שואל גדי.
“לא, זה רק פרט אחד. בכלל מעניין אותי מה יעשו כאן מחר, ומתי תבוא התגבורת, ועד מתי נשב ונחכה שיפגיזו אותנו.”
“הרי עוד בבוקר ידעת בדיוק שמחר יהיה יום חמישי, על כל מאורעותיו המדוקדקים, ואפילו היית מרחיק ראות, ושיערת שאולי מחרתיים יהיה יום שישי, אה?”
אורי שותק ותר אחר מענה של נקמה־פורתא. גדי מחייך:
“תביט,” – הוא רומז באצבעו על פירצה גדולה בקיר, שבעדה אפשר להיכנס לכיתה – “כאן ישבנו לפני חודשיים ולמדנו. עכשיו אתה יכול להציץ דרך הרצפה למקלחת. תאר לך, שברוך היה מרצה לנו משהו על שקספיר, נניח, מתהלך הנה והנה, כמו תמיד, וכשהוא מגיע לרוח של המלט, פתאום הוא נעלם, באמצע המשפט. מחפשים ומחפשים – ומתברר שצנח ישר לאמבטיה… נהדר, מה? חודשיים, ותביט כמה הכול נשתנה…”
“עכשיו אתה כבר מנגן על הנימה החביבה על רפיק,” אומר אורי בתרעומת.
“אני? מה פתאום?”
“הוא גם כן אוהב להתפלסף ככה. ‘הינה,’ הוא בטח היה חושב, 'נוסעים עננים בשמיים, ואני יושב בכיתה, ורואה אותם דרך התקרה. אם לשקול את הדבר היטב, הרי יש בזה משהו מיוחד מן החוויה – לראות עננים דרך התקרה, ולהציץ למקלחת דרך הרצפה…”
“יש לך טינה על רפיק.”
אורי אינו ממהר להשיב. הוא נאחז בגוש הבטון וגולש למטה.
“שום טינה. אבל הוא מתלבט יותר מדי.”
“אז מה איכפת לך?”
“לא איכפת לי. אבל זה מרגיז. כי אחר כך תמיד אני שואל את עצמי: אולי הם צודקים, כל אלה עם החיטוטים שלהם, ורק אני השטחי?… אבל תמיד כשאני חושב על זה, אני מגיע מחדש לדעתי הישנה: שהכול בחיים היה יכול להיות הרבה יותר פשוט. גם אני חושב על זה – איך נבוא הביתה, לקיבוץ שלנו, אחרי שייגמר פה המצור, ואיך נארגן לנו שם את החיים, ובכל זאת לא אלך להתוודות לפני כל הקבוצה: ‘דעו לכם, חברים, שאני, רפאל גלר, החלטתי להישאר צעיר ברוחי כל החיים, ובשום אופן לא אכנע לשיגרה שבחיי החולין…’ אבל מילא, נעזוב את הפרשה הזאת…”
הוא מהלך כשעיניו תקועות בקרקע, וברגלו הוא בועט בגושי הבטון הקטנים שניתזו מן הבניין.
הוא זועף היום, חושב גדי. בוודאי הוא רוצה לדעת, אם גם תלמה היא בין הבנות שמפנים אותן לטפל בילדים, ומתבייש לגשת ולשאול.
הם יורדים מגבעת המוסד. בצידי המדרון מוטלים עצים שבורים, מרוטים ומרוסקים, וחוטי חשמל קרועים מתפתלים ביניהם.
“שמע, עוזא,” אומר אורי, “אני כבר מוכרח להסתלק. אז תזכור: בעוד שעתיים מתאספים בבור של רפיק. מקודם ראיתי אותו עוד על יד המכונית. אם תראה אותו, תזכיר לו עוד פעם, להת.”
“בסדר. להת.”
אורי ממהר אל המקלחת, שם השאיר את בגדי העבודה שלו. אָסור לבזבז הזדמנות כזאת: אפשר להסתובב בכל המשק, לחפש בגדים חדשים, להתקלח במנוחה, בלי להאזין כל הזמן בדריכות לשריקתו של פגז… גם צריך לנצל את המקלחת, כל זמן שעודנה עומדת, וכל זמן שעדיין יש מיים…
רפי באמת עומד למטה בחצר, ליד חבית גדולה וחלודה, ומסתכל אחרי המכוניות היוצאות את החצר בזו אחר זו. עדיין הוא לבוש בלויים, כי במשך כל השעתיים של שביתת הנשק עבד עבודה קדחתנית בהרחבת הבור ובשיפוצו, ולא הספיק לתור אחרי בגדים חדשים. רק את הקרעים הגדולים שבמכנסיו איחה בחוט ברזל. גדי, הרואה אותו לראשונה מזה כמה ימים, מחייך. ידיו של רפי תקועות בכיסיו, ובעיניים מהורהרות הוא מביט אחרי הנוסעים. לפניו מצטופף קהל גדול של חברי קיבוץ, המנפנפים בידיים ובמטפחות לילדיהם המתרחקים במכוניות.
“שלום, ילד!”
“עוזא!” רפי נפנה אליו בשמחה גלויה – “תן יד, עוזא! איפה הסתתרת? חיפשתי אותך קודם.”
“הייתי עם הפלח שלנו למעלה, במוסד, לראות את הפגיעות. איום ונורא. מרחוק לא רואים – נדמה שהבית עומד. אבל מבפנים הכול הרוס. אפשר לטפס מחדר לחדר דרך הקירות, ומקומה לקומה דרך התקרה. בוא, ילד, לווה אותי קצת עד לדיר. עוד מעט אנחנו מתחילים לחלוב. אָז מה אתה מספר, אה? איך היתה פה הפרידה? הם שמחים שמפנים אותם?”
ברגע שאמר גדי, כי היה למעלה, על הגבעה, עם אורי, כמו חולפת עננה קלה על פניו של רפי.
“לא יודע,” הוא אומר מהורהר, “אני במקומם לא הייתי מסכים לזוז מכאן בשום אופן… אם לשקול את העניין היטב, הרי יש בחיים האלה כאן כל כך הרבה מן החוויה… למה אתה מחייך?”
“לא חשוב. נזכרתי במשהו.”
“אתה יודע, עוזא, היום הצטערתי שאינני סוֹפר.”
“אולי אתה עוד יכול לתקן את המעוּות?”
“שמע, בחיי שהייתי יכול לכתוב. ודווקא יש לי על מה. אלא שאין לי הסבלנות. הכול יותר מדי רותח בי. תראה – ספר טוב הרי צריך להראות איך נאבקים בני אדם על רקע של משהו. וכשאני חושב כעת על התקופה שחיינו מאָז שגמרנו את המוסד… איך התווכחנו על התפקידים שלנו בעתיד, איך למדנו, התבגרנו, והיו לנו חוויות, כל מיני… שזוכרים אותן, שמאירות בתוך הזיכרון כמו אורות… ואיך התחילו המאורעות, לאט־לאט, שלב אחרי שלב, איך יצאנו בלילות להביא נשק, איך שמענו את הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, איך ירו עלינו את היריות הראשונות… וכל זה צמח לנגד עינינו, אנחנו ראינו, אנחנו חיינו, אנחנו צמחנו עם התקופה הזו… ישבנו כאן, על רקע התקופה, למדנו, עבדנו, חלמנו, אהבנו… אתה מבין – יש לי כאן כל היסודות הדרושים. אילו רק יכולתי לשלב כל אלה… זאת היתה יכולה להיות הספרות הגדולה… תאר לך אילו היה קם בינינו טולסטוי כזה, שהיה כותב ‘מלחמה ושלום’ שלנו… למה אתה צוחק?”
“מפני שאמרת: ‘ישבנו כאן, על רקע התקופה’ ובהתלהבות הראית על החבית החלודה… נו, ילד – אולי תנסה? רק תמצא לך מהר נטשה מתאימה.”
“הרי כל הזמן אני מנסה. אני משתדל לרשום ולזכור. אני אוסף חומר.”
“ולכן ביקשת ממני פעם, שאספר לך זכרונות?”
“כן,” מודה רפי, מבוייש.
“אוי, דוּ־פרצופן ערמומי שכמותך, ממשפחת החנפופיים!” צוחק גדי. “בא ומוצץ ממני סיפורים, בשביל שיהיה לו רקע לשבת עליו. נו טוב, שרק יצא לך רומאן יפה ורומאנטי. אבל העיקר – עלילת אהבה מרתקת כבר יש לך?”
“לא. זה באמת עוד חסר. וגם הרומנטיות בוודאי לא תצליח. החיים, כנראה, אינם רומנטיים. וגם אני – גם אני החלטתי להשתנות, ולהיות יותר פּרוזאי… ראיתי שאני סתם מתלבט ומתלבט, ולא הולך לי. ודווקא אחרים, שניגשים ישר לעניין, מצליחים.”
“ניגשים ישר – לאיזה עניין?”
“בדרך כלל לעניינים,” משתמט רפי, “קח למשל את אורי. תראה כמה הוא… למה שוב אתה צוחק?”
“כלום, כלום, ילד, תמשיך!”
“כמה הוא יציב ותכליתי… או ניקח, למשל, אותך. איך אתה יודע לקשור שיחה עם כל אחד? תלמד אותי פעם…”
“שטויות! אתה יכול בדיוק כמוני. צריך רק לדעת, שלכל אדם יש איזה תחביב – גידול כלבים, סוגי מכוניות, כדורגל ואפילו ספרות, או איסוף חוויות… וצריך לדעת לדובב אותו… וצריך לדעת איך להתגרות בבני אדם, ואיך להתלוצץ איתם, ובעיקר – צריך לדעת לצחוק. שמע, אם תצחק הרבה – תצליח בחברה, ובאהבה, ובכל מקום ובכל עניין. לצחוק זה הדבר הטוב ביותר בעולם. את כל הבעיות שבעולם אפשר היה לפתור, לוא כולם היו יודעים לצחוק.”
לאיטם הם עוברים על פני הרפת, לפני מגדל התחמיץ ההרוס, ועומדים בפתח הדיר. חצר הקיבוץ כבר נתרוקנה מאדם, בין הבתים נראים חברים אחדים כשהם פּוסעים פּסיעות של חיפּזון.
“שמע, ילד,” אומר גדי, “אני קופץ פנימה לחלוב. אתה גש ותכין את המשתה שלנו, ובעוד שעתיים בדיוק אני בא.”
“בסדר, עוזא. ופעם אחרת, כשישתרר קצת שקט, נשב פעם בערב, ונקבע את התוכנית השיעורים שלנו.”
“איזה שיעורים?”
“נו, כל מה שאתה צריך ללמד אותי – להתחצף, לפתוח בשיחה עם כל אחד, וכל מה שעוד אמרת… אֶ… בקיצור – שיעורים ב… בלצחוק.”
“בסדר. זה לא יברח לנו. אבל אני מזהיר אותך – בסוף אנחנו עורכים מבחנים… מה אני אומר ‘מבחנים’? נערוך בחינות־בגרות ממש!”
“אדרבה להיפך. הרי בשביל זה אני רוצה ללמוד.”
“אָז בארבע. ותביא הרבה סוכר.”
“סמוך עלי. תהיה בריא.”
“וגם אתה.”
בשעה שדיבר גדי את דבריו האחרונים, הספיק לעבור את הגדר ולהיכנס לדיר. רפי פונה אל העמדה. הרוח שהתעוררה מנשבת קרירה ולחה, תולשת גבעולי קש מן המתבן ומפזרת אותם על פני החצר.
מעל לבנייני המשק מהדהדת היריה הראשונה.
5. 🔗
אורי עומד מאחורי ערימת הזבל ומחכה: שוב יורים, ואפילו בצרורות ארוכים של מקלע. מוטב לחכות עד שיחדלו לרגע; התעלה מרוחקת אמנם רק צעדים מעטים, אך זניקה מהירה מדי עלולה להפיל רגבי אדמה לקצפת. הוא משתופף ומניח את הדלי על הארץ, אחרי כן אינו מתאפק, מושיט אצבע, וטועם מן הלבן־הלבן. הקצפת עלתה להפליא והיא כה סמיכה, עד שאפשר להטות את הדלי לרגע ואינה נשפכת. הוא מתקרב לקצה הערימה, מושיט את הדלי לפנים, אחר מגיע לתעלה בקפיצה אחת, ונוטל את הדלי בהושטת יד. קשה להתקדם עם הדלי בתעלה הצרה והשטוחה. צריך היה להעמיק אותה עוד בחצי מטר לפחות, וגם אָז עדיין לא תהיה זאת תעלה אנושית. עוד כמה לילות של חפירה. ובלבד שישׂרפו סוף סוף את נבלות הפרות – איך אפשר לשבת כל היום כולו בריח המתקתק והמבחיל הזה?
רפי כבר יושב בבור וממתין. באמת עבד עבודה יפה: את הבור הרחיב כמעט כפליים, הביא קש חדש, ריפּד את הרצפּה, גרר ארגז ישן בתור שולחן, פּרש עליו מגבת (אפילו נקיה), הכין צלחות פּח, כּפּות, ועל הכול – השׂיג לעצמו בגדים חדשים והתגלח.
“אורי! כבר חצי יובל אני מחכה לך. אני רואה, שבאמת הבאת דלי שלם…”
“כל הרפתנים הזהירו אותי. אפילו הרבע מזה, הם אומרים, יביא למשבר.”
“איזה משבר?”
“השתלשלות של תהליכים, שתביא לתהליכים של השתלשלות.”
רפי מגחך. אורי מתיישב בבור ונשען לדופנו.
“עוזא עוד לפני עשרים רגע צעק לי, שכבר גמר לחלוב ותיכף יבוא. וחשבתי שכבר יהיה כאן. בכל אופן אתה בשקט יכול לשׂים את הצלחות ולחלק.”
“נערבב קודם את הסוכר, שייצא לכולם שווה.”
“עזוב שטויות! יש סוכר די והותר. כל אחד יכול לקחת כמה שהוא רוצה.”
רפי עורך שלוש צלחות על פני הארגז. אורי מטה את הדלי. בחרדת קודש מביטים שניהם, בנוזל הלבן והסמיך.
“קח כף. היא כל כך סמיכה, שמעצמה היא לא תצא.”
“תיכף נראה אם תצא או לא,” אומר אורי באיום ונוטל כף.
שניהם יושבים, ושלוש מנות הקצפת מלבינות לפניהם. אורי נוטל את קופסת הפח, שבה הסוכר, וזורה בשפע על מנתו.
“שמע,” דוחקו רפי, “לא עברו עוד עשרים רגע, מאָז שעוזא אמר לך שיבוא?”
“חצי שעה כבר עברה מאָז, או יותר,” אומר אורי בתרעומת.
“ועוזא אמר שיבוא תיכף?”
“כן, ככה אמר. שכבר גמר לחלוב, ושכבר הוא בא.”
“מילא,” אומר רפי, מתאנח ומתיישב שנית, “אם ככה, נחכה עוד קצת. שׂים בינתיים את הסוכר גם על יתר המנות. שייספג טוב־טוב.”
גרגרי הסוכר אינם טובעים בקצפת, אלא נשארים דבוקים אל פניה, כאילו היתה מוּצקה.
“הינה!” אומר רפי, “הוא בא!”
“איפה?”
“אתה שומע צעדים? מרחוק. תיכף תשמע מקרוב. אני כבר רגיל כאן לכל הצלילים.”
אורי מאזין, אך אינו שומע דבר. אחרי כן הוא מתרומם על ברכיו, ולהרף עין מציץ מעבר לשׂפת הבור. רפי צודק: מישהו הולך שם, בתעלה הראשית.
"כן, מישהו בא. תיכף יגיע לסיבוב, ואז נראה אותו.”
הוא חוזר ויושב.
“מעניין אותי,” הוא אומר, תוך כדי ישיבה, “למה הם יורים כל הזמן. כנראה שהם חושבים, שזה מטריד.”
רפי ממשיך לצפות, כשהוא כורע על ברכיו.
“זה לא עוזא,” הוא מודיע לאחר רגע באכזבה, “הוא פונה לעמדה. בוודאי קשר מן המיפקדה.”
“אם עוזא חושב, שנחכה לו הרבה,” אומר אורי, “אָז הוא טועה מאוד. עכשיו, אחרי שהוצאנו את הקצפת, צריך לגמור אותה. אחרת הזבובים יחרבנו עליה.”
“חכה. אני ניגש לשאול אותו, אולי ראה את עוזא,” אומר רפי, מטפס מן הבור, ומתרחק בתעלה. שומעים היטב את דשדוש רגליו. אם נמצאים כאן כמה לילות, באמת אפשר להתרגל לצלילים ולהבחין בכל תנועה ולאמוד את המרחק ואת הכיוון. אורי נוטל כפית, מחליק על פני הקצפת, מקשט קישוטים, מצייר ציורים, אפילו חורט עליה איזה שם ומוחקו מייד. לבסוף הוא טובל את הכפית כולה, מלקקה, מטשטש את השקע ששיקעה בקצפת, מניחה הצידה בתנועה נמרצת, וממהר לנגב את פיו.
“אח,” אומר רפי, וחוזר לבור נושם ונושף, “שמע, יש לו מזל, לעוזא, פשוט מזל!”
“חכה!” צועק לו אורי בכעס, “אַל תשתולל כאן! 'כנס בזהירות. אתה מפּיל את כל האדמה לצלחות!” ואחרי כן הוא מוסיף ביתר שקט: “הרי הכול מתפורר כאן. ככה, לאט־לאט!” והוא גורע בכפית כמה פּירורים שחורים שנתפזרו על פני הלובן.
“שב! ועכשיו ספּר מה העניינים.”
“הוא קיבל סריטה מכדור.”
“מי?”
“עוזא. תראה איזה מזל יש לבני אדם. מספיק היה שיעמוד כמה סנטים יותר הצידה – וכבר היה עלול לקרות אָסון. אבל תמיד במלחמה תלויים לך החיים בשרשרת כזו של מקרים פעוטים. אני, למשל…”
אורי החוויר. הוא קופץ על רגליו ומשסע את רפי באמצע דבריו בתנועה של קוצר רוח ובגסות:
“איך 'תה יודע?”
“ההוא אמר לי. בחור מחברת הנוער. נדמה לי ששמו שׂמחה.”
“והוא ראה?”
“לא, אבל שושנה אמרה…”
“שושנה! בוא אליו! מייד!”
“עזוב,” אומר רפי, “עד שיחבשו אותו זה יקח לפחות עוד חצי שעה, ולא יתנו לנו לגשת. נגמור בינתיים את הקצפת, ואת המנה שלו נשאיר ונביא לו אחר כך.”
אורי אינו עונה ואפילו אינו ממתין לשמוע את גמר דבריו של רפי. הוא קופץ מן הבור ונעלם מעבר לסיבוב התעלה, אפילו בלי להתכופף כהוגן.
רפי מתרעם. הוא מחזיר את הקצפת בחזרה אל הדלי, וכופה עליו צלחת ריקה.
“הזבובים היו גומרים אותה,” הוא חושב, “ומלבד זה עלול לטפטף. מזג אוויר גועלי שכזה!”
צמרמורת של צינה עוברת בגבו. נושבת רוח קרירה והודפת לפניה עננים נמוכים ומבוהלים. ובכל זאת – מחניק. כל כמה דקות מהדהדת יריה יחידה מעל לחצר, ולעיתים כמה יריות מצטרפות לצרור. בעת שמדברים אין נותנים את הדעת על כך, אבל כשאתה לבדך, הדבר מתחיל להרגיז. הלילה שוב נצטרך לחפור כהוגן. צריך להביא חרמש, ולעקור את כל הקוצים מסביב. הצאן אינן יוצאות למרעה, והקוצים גדלים ומכסים את השער. מישהו יכול לזחול שם, ולא תרגיש בו. אורי מיהר, רצה להיות ראשון אצל עוזא. מילא. כנראה שגדי מבקר אותו על פניך. בכל אופן צריך לגשת אליו, אל גדי, ולהגיד לו משהו. שמע, נגיד לו, אתה אל תתרברב שעוד לא יצקו את הכדור בשבילך. עכשיו תשכב קצת, ובערב נבוא שוב לבקר אותך. אולי אָז תיתן לי את השיעור הראשון? אורי לא יהיה בערב. זה טוב. דברים רציניים אפשר, משום מה, לדבר רק בשניים. (למה, בעצם?) עוזא הוא בחור נהדר. יש לו כוח חיים עצום. ביום הוא לומד ועובד, ובלילות – מטייל עם רותי. ישן ארבע־חמש שעות, ודי לו, ובבוקר השכם שוב הוא קם לחליבה בדיר. אבל בשבתות הוא יכול לישון גם יממה רצופה. לשיר – הוא שר נפלא. לשרוק – הוא יודע על כל האצבעות. אני לא אומר שזה חשוב – אבל מעניין שהוא יודע. ואיך הוא מצייר… ואיך הוא יודע להתחבב על כל אחד… עם זה – צוחק, עם זה – מתווכח, עם זה – ממתיק סוד ברצינות… אולי באמת הוא מבכר את אורי? אולי צריך לגשת אליו ישר, לטפוח לו על כתפו: ‘נו, עוזא, כּיפך? איך המרגש? מבסוט, שתוכל לספר לנכדיך צ’יזבטים, איך נפצעת במלחמה הגדולה לשיחרור המולדת?’
רפי זוחל בתעלה, קם ופוסע בתחום המוגן על ידי ערימת הזבל, חומק בעד הרפת, רץ על פני המתבן, נלחץ אל קירו המזופת של מחסן התבואות, ופורץ בשעטה רבה אל מרפסת הבטון הגדולה שלפני המקלחת. זו מוגנת מכל צדדיה בבתים, ואפשר לשבת ואפילו לעמוד עליה ללא חשש. מבפנים חובשים את הפצועים. על המרפסת עומדים ויושבים חברים אחדים ומעשנים בשתיקה.
“הי, גדעון,” קורא רפי תוך כדי ריצה אל אחד הצעירים העומדים שם, “עוזא עוד בפנים?”
מן הסתם לא שמע. הוא מביט ברגליו, וממלמל משהו, שאי־אפשר לשמוע.
“תגיד, כבר חבשו אותו?”
אותו גדעון, צנום, גבוה, בעל לסת גדולה, עומד כמי שכפאו שד, ומסתכל ברגליו.
“אני שואל אותך, מה עם עוזא?” שואל רפי בקול רם. בינתיים הספיק להתקרב אליו, ועתה הוא עומד מולו. “כבר חבשו אותו?”
“הוא מת.”
רפי נשאר עומד רגע ואחר אוחז בגדעון בשתי כתפיו, כאילו רצה לנערו.
“גדי?” הוא אומר בלחש, “גדי?”
הכּוֹל עמדו כאן כשראשיהם מורכנים, שותקים, ורק הוא, שנדחק לכאן בדהרה שכזו, נושם ונושף, לא הרגיש דבר, ושאל בקול “עוזא עוד בפנים?” והכּוֹל זקפו בו מבטים אטומים והשפּילום שוב, ורק הוא עדיין לא הבין.
“אני רוצה לראות אותו.”
איש איננו עונה אותו דבר. הכּוֹל עומדים כמקודם – נשענים לקיר, מעשנים, ועיניהם נעוצות בקרקע.
רפי ניגש לדלת המקלחת, קורע אותה לרווחה.
“אני רוצה לראות אותו,” הוא אומר בלא קול. גרונו ניחר.
שושנה מתייצבת בפתח, קטנה וצנומה, ומגיעה לו עד למטה מכתפיו.
“את מי?”
“אני רוצה לראות אותו.” רפי דוחה אותה הצידה, בלא להרגיש שעשה זאת. רגליו נעות מאליהן, עיניו משוטטות מאליהן. אוזניו שומעות, אַפּו שואף את ריח הקארבול, הכול נקלט, הכול נרשם – הרופא החדש עומד בפינה לבוש סינר לבן, שם מרתיחים משהו על פתילת כוהל, לאורך הקיר עומדות אלונקות… אבל הכול זר, בלתי מוחשי, כבחלום. העיניים רואות את שלהן, הרגליים הולכות בשלהן, אבל בנפרד, כאילו הולכת לה מכונה, רושמת, קולטת, מגששת, רובוט גדול ומשוכלל, חסר מחשבה ורגש, הפועל על פי פקודתה של ראשות נסתרת, הלוחצת אי שם, הרחק, על כפתורים סמויים.
“אני רוצה לראות אותו.”
רפי נשען אל הקיר בכל גופו ובראשו. הקיר קריר. רפי חש במגעו הקר בצדעו.
“שב.”
הוא צונח על כיסא. נשען בשתי ידיו על השולחן.
“פתח את הפח.”
מה היא רוצה? היא מחזיקה כוס בידה. מה הכוס שייכת לכאן?
“שתה. תיכף זה יעבור לך, ותוכל שוב לקום.” היא מגישה לו את הכוס.
רפי קם בזינוק. שוב הוא דוחה אותה הצידה. הפעם בגסות ממש.
“אני רוצה לראות אותו.” דומה שהוא יודע לחזור רק על ארבע מלים אלו.
שושנה תולה מבט שואל ברופא.
“חבר שלו,” היא אומרת גרמנית.
הרופא מניד ראשו.
“בצריף הקטן, למעלה בשדרה,” אומרת שושנה בלחש.
רפי הולך. אינו מתכופף, לא רץ ולא נחפז, ואינו חש שיורים. כאילו רק גופו נע, והוא עצמו שרוי הרחק מכאן. הברושים ניצבים דוממים משני צידי הדרך. החצר ריקה מאוד, והעננים נמוכים ולחים. נושבת רוח.
הצריף קטן. גר בו זקן אחד, אבי אחד החברים. סבא גאון או סבא אליעזר. מוזר ששמשות החלון עדיין שלמות. רפי פותח את הדלת, וזו חורקת בצליל צורם. על הארץ מונחת אלונקה, וכמעט מגיעה מקיר אל קיר, כה קטן הצריף. עליה שוכב גדי, פרקדן, וראשו אל החלון. מכוסה סדיו לבן עד צווארו, שליו מאוד, חיוור מאוד, ישן. פניו פנים של שעווה, כפי שכתוב תמיד בספרים, כשמדובר על מתים. הצריף, וגדי והאור האפלולי גם הם חסרי ממשות וחסרי פּשר, זרים ומוכרים במדומדם מעידן רחוק.
כשנכנס רפי לצריף, קם אורי. הוא כרע ברך והיה רכון על ראשו של גדי. כעת הוא נרתע צעד לאָחור ונשאר עומד מתוח כמיתר, ראשו מורכּן.
רפי נעמד למרגלות האלונקה. אני שׂונא אותך, אורי. אני רוצה להיות לבד עם גדי. גם אני רוצה לכרוע ברך למראשותיו, ולנשוק למצח הלבן. למה הקדמת אותי? למה אתה גוזל לי אותו? לך מכאן. השאר אותי לבד. השאר אותנו לבד.
הדלת נשארה פתוחה קמעה, ועתה אוחזת בה הרוח, מטלטלת אותה לכאן ולכאן, והצירים מייבבים יבבה צרודה.
ורפי מביט בפנים הלבנות. אָסור לי לחשוב מה שאני חושב. אני מחלל את השעה שלנו, השעה הקצרה שלנו, האחרונה שאנחנו יחד. הלא כך אמרת לי, גדי: ‘צריך לדעת להתגרות בבני־אדם, להתלוצץ איתם, ולצחוק, שמע, העיקר – צריך לדעת לצחוק. אם תצחק הרבה – תצליח בחברה, ובאהבה, ובכל מקום ובכל עניין. לצחוק זה הדבר הטוב ביותר שבעולם. את כל הבעיות בעולם היה אפשר לפתור, לוא כולם היו יודעים לצחוק.’
ואורי עומד מתוח, ומשהו מכרסם בחזהו, כחולד החופר את מחילותיו, עד שקשה לנשום. ואתה אמרת שאתה יודע מה יהיה מחר. היום יום רביעי, אמרת, ואם כך יהיה מחר יום חמישי, יום כמו כל הימים. ירביצו קצת יריות. ואולי יבוא משוריין אַנגלי לפשר ולרגל. ואחר כך יפגיזו קצת. ואולי שוב ייפגע מישהו. ואָז יקברו אותו. גם כן בלילה. ואָז יהיה מחרתיים יום שישי. הלאה?…
בחוץ התחזקה הרוח, ועתה היא סוגרת את הדלת בחבטה.
שאון התותחים נדם 🔗
התותחים עוד רועמים ברעם עמום ורחוק, שמתגלגל ובא מן הגבעות שבמזרח, אלא שכבר קשה להבחין בו, כשמתגברת רוח הערב, שוב אינו נשמע כלל. אתמול פרצו לאַבּוּ־שוּשא ומצאוּה ריקה מאָדם. והיום, בדמדומי הבוקר, כבש הגדוד הראשון של הפלמ"ח את הגבעות השולטות על עמק מנסי, שבו, לפי ההשערה, הוצבו התותחים. בעשר עוד ניסו להפגיז, אלא ששוב לא יכלו לטווח כראוי, וכל הפּגזים פּגעו הרחק לפני המשק. בצהריים כבר הגיעו למשק המשוריינים הראשונים בדרך השׂדות הביאו אספקה ותרופות ופינו פצועים. אמנם עוד צלפו בהם במקלעים יחידים, אבל בשתיים נשתתקו גם יריות אלו. ועכשיו, כשהשמש שוקעת מאחורי האַלון הקדוש שליד הח’ירבה המקושתת והחרבה למחצה, והשמיים שמעל אבו־שושא אדומים באודם השקיעה, רואים במזרח את הלהבות של מנסי העולה באש, ומכאן מסתבר שהקרב התרחק מאוד, ומחר עם שחר ילך ותרחק עוד. בדרך הפתוחה יביאו תגבורת ונשק, ועל כל פנים יגיעו כמה ימים של שקט.
אחרי כן, בעתיד, בעתיד הרחוק מאוד של עוד שבוע־שבועיים, שוב לא יימצאו כאן חברי קבוצת ‘סלע’. כבר נשלחה הוראה בשבילם לחזור הביתה, אל קיבוצם: הלימודים לא יחודשו עוד, ושוב אין זקוקים להם פה להגנת המקום.
על כן, אילו, אפילו אם שומעים עדיין לעיתים את הד התותחים העמום והרחוק, מוצאים בו משהו מרגיע, המבשר שינה בחדר ומקלחת חמה, ארוחה מבושלת ובגדים נקיים ואפילו בעתיד הקרוב של הערב ומחר.
לכן אורי מהלך בחצר בצעד נמרץ כזה, כשראשו הגדול נטויי קדימה וידיו הארוכות חותרות בצדדיו, בעקשנות ובהחלטיות: הוא ממהר לערוך את הסידורים ההכרחיים להגשמתו של אותו עתיד רומז.
שעה שיש לו, לאורי, תוכנית כלשהי לפעול לפיה. שעה שעומד לפניו עניין הדורש את מרצו, את תחבולותיו, את כשרונותיו ואת עקשנותו, הדם זורם בעורקיו ביתר מהירות וכולו מלא רוח חיים וקרב. והפעם יש לו תוכנית מיוחדת,המגיעה מעבר לארוחה החמה, למקלחת ולבגדים החדשים, ושמה תלמה. רק אתמול שרקו הכדורים ורעדה האדמה מן ההפגזות, ובלילה קברו את אחרוני החללים, וכבר הם רחוקים, כמו מכּר שנסע לחוץ לארץ. זוכרים אותו, אבל…
כבר שנה תלמה ואורי חברים, ועדיין הקרב הסמוי ביניהם נמשך. תלמה התאהבה באורי, הוא היה הבחור היחיד בקבוצה, שכמעט שלא הסתכל בה כלל. תחילה אמר לעצמו (ואף לה) שבעצם איננו יודע כלל מה פירושו של ‘לאהוב’ אבל אחר כך הבחין, שהיא תמירת קומה, שבירה וגמישה, ועיניה השחורות, המצועפות בריסים ארוכים, אף מאצילות לה דוֹק של מסתורין. הכּוֹל אומרים – אורי החל להטות אוזן – שהיא יפהפיה ובחורים אחדים אף אמרו שהיא ‘מרגיזה’. ובכן, כיוון שפעם צצה לפניו המחשבה על חברות עם תלמה, צצה ונעמדה ולבשה לבוּש של תמונות שונות ופשטה לבוש של תמונות שונות… החל לרצות בה, וכיוון שהחל לרצות – החליט להשׂיג.
אורי אינו אוהב לדבר על רגשות, כשתלמה מפצירה בו, הוא אומר לה, לכל היותר, שכולם אומרים שהיא יפה, ושגם בעיניו שלו היא מוצאת חן, שהוא זקוק לחברה, ושהוא רוצה אותה. אותו ‘רוצה’ הוא הביטוי הכללי אך גם הקולע ביותר לתוכניותיו. ויש לו באמת תוכנית, תוכנית מעורפלת ועם זאת ברורה, לכבוש אותה.
אורי סובר, אם מתחושה ושמא קרא זאת באיזה ספר, שהבחורות אוהבות לדבר על עצמן, ואם רק מביאים אותן לדבר על עברן ועל אופיין, נדמה להן שמבינים אותן. לכן הוא מבקש מתלמה לספר לו, על מה? לספר. על הכול. על עצמה ובכלל. בערבים הראשונים לחברותם הם מטיילים יחד בחורשה, תלמה מדברת ואורי שותק, ורק מפעם לפעם הוא שואל – עוד משהו על ההורים, או על החברוֹת, או על בית הספר, איך נתאהבה בפעם הראשונה, ומה דעתה על האהבה בכלל ועל עצמה ועל אופיה בפרט. שנים גדלו שניהם בקיבוץ, למען האמת – אורי יודע את רוב הפרשות; בכל זאת מאמין לאורך רוח לסיפוריה, לעיתים גם בשנית ובשלישית.
ולפעמים, לעיתים רחוקות, הוא שוכח את מטרת שאלותיו, ומקשיב לדבריה באמת, חושב עליהם, מעריך אותם, אז מתעוררת בו, אי שם עמוק בנפשו, כמיהה רחוקה, שגם היא, תלמה, תפסיק פעם את שטף דבריה ותשאל אותו: “ומה אתה חושב על זה, אוריק? לך לא קרה פעם דבר דומה?” ולמה אף פעם אינה שואלת, היא מספרת ומספרת, ואורי ממריצה בשאלותיו להוסיף לספר.
אורי סובר – אולי קרא זאת פעם, ושמא מתחושה – שבחורות אוהבות שיפנקו אותן, ויתייחסו אליהן, בלי שתרגשנה בכך, בדרך אבהית. ובכן, הוא דואג לה, לתלמה, שתאכל ושתישן ושלא תצטנן, כשהוא עובד בתורנות מטבח, הוא סוחב שם מעט ממתקים בשבילה, ואי שם, עמוק בנפשו, הוא מצפה, שגם היא תדאג לו פעם: “אריק, מה איתך? הרי אתה הולך למסיבה בכלל לא מסורק, ממש צריכים לשמור עליך!” או: “הרי אתה כל כך מסכן, אורי’לה, בערב אתה מוכרח לטייל איתי בחורשה עד מאוחר, ובבוקר השכם – לקום לעבודה. בחיי שאני מרחמת עליך.” בעצם לא חשוב כל כך מה היתה אומרת, בלבד שהיתה מוצאת את הנעימה הנכונה. אך תלמה שמחה מדי, שסוף־סוף מצאה מישהו, המוכן לשמוע את דבריה ולשים לב למחשבותיה, ולא רק לגזרתה, כפי שעשו כל הבחורים עד כה, משתוכל לדאוג לזולתה.
אורי גם יודע את חולשתה זו של תלמה – החשדות שהיא חושדת, שרוצים בגופה בלי להתחשב בנפשה. לכן איננו נוגע בה עד שהם יחד כשעה לפחות, ותלמה כבר הספיקה לדבר על אלף ואחד דברים. רק אז הוא מושך אותה אליו.
וגם כאן, אפילו כאן! הוא פועל על פי תוכנית. בערבים הראשונים הוא רק מחליק על שערותיה, מאמץ אותה אליו ומנשקה על שפתיה. אחרי כמה שבועות הוא עובר ללטף את צווארה, ושוב כעבור שבועות אחדים הוא מתחיל לטפל בכפתורי חולצתה ומבסס בנשיקות את שלטונו באותם תחומים, שקודם לכן כבשום הלטיפות. לעיתים כשהרחיק לכת מדי, תלמה דוחה אותו ואפילו הודפת אותו מעליה. אז אורי מהדק את שיניו ומתחיל מראשית.
לעולם אינם מדברים אותה שעה. לעולם אין תלמה מחזירה לו ליטוף. רק פעם ריחפו אצבעותיה על בלוריתו. הוא זוכר רגע זה על כל פרטיו. הם יושבים על ספסל קטן, ‘הספסל הרומנטי’, כפי שמכנים אותו הכול, שהתקינוהו היערנים הרחק בגיא, ליד מפל המים, בין שני עצים, במזיד בחרו בשני עצים קרובים מאד זה לזה… הוא מושך אותה אליו, והיא מרפרפת על שערו. אורי נפוג. משהו ניתר בליבו. הוא ממתין. אילו היתה מלטפת אותו עוד ליטוף אמיץ ועדין, רק עוד ליטוף אחד! אילו רק פעם היתה לוחשת משהו לאוזנו, ולוּ רק שם חיבה סתמי ביותר… אך, הרפרוף חולף, ולא נשנה. אורי נשאר בקליפתו.
לעולם אינם מדברים, רק נאבקים ואוהבים. לעיתים אורי חש, איך עובר בה רטט, שעה שהוא נושם אל אוזנה או נושך את תנוך האוזן או את פיטמת שׁדה, איך נשימתה מתקטעת, כשהוא מחליק בידו במעלה ירכיה, איך היא נמתחת ומתקשחת כמיתר כדי לשלוט בעצמה. אז הוא מהדק את שיניו וממשיך לאמץ וללטף, לכבוש ולבסס. כבר שנה אורי ותלמה חברים. שעל־שעל וחלק־חלק כבש אורי כל שניתן לכבוש בדרך זו. עתה אי אפשר לסגת. ועם זאת אורי מהסס וגם מפחד. ואי שם, עמוק בנפשו, היה רוצה שתלמה תדע שהוא מהסס ומפחד. אך בעיניה של תלמה אורי הוא סלע. כשהוא נוטלה בזרועותיו, היא מרגישה את כוחו. כמה פעמים הציצה: לעולם אינו עוצם את עיניו בשעה שהוא נושקה; כמה פעמים צותתה וארבה – לעולם אין ליבו ממהר לפעום ואין נשימתו מתקטעת. אמנם היתה רוצה, שאורי יהיה יותר קרוב לה – יותר ילדותי ומתפרץ, שיראה לה, שעצם קירבת גופה מרתיתה אותו ומעבירה אותו על דעתו, אך אורי תמיד שולט בעצמו. אורי חזק מאד.
האם תלמה מאושרת עם אורי? היא מתאמצת להאמין שהם מאושרים, אך בליבה אינה בוטחת לא בעצמה ולא באהבתו של אורי, אף היא חשה, ששוב אינה יכולה לסגת. המוות וההרס מסביב…
2. 🔗
הם נפגשים לפני חדר האוכל בפינה אפילה, תחת אחד העצים, אורי בא, וכמה צעדים הם מהלכים יחד בשתיקה.
“לאן?” שואלת תלמה לבסוף.
הם נעצרים.
“לחורשה אי אפשר לצאת,” אומר אורי. “אנחנו יכולים ללכת…” – הוא מהסס – אל מחסן הכלים של הבניין? אני ניקיתי אותו, וישנתי שם במשך כל ההפגזות, כי הוא מוקף ארימות חצץ גבוהות."
“טוב.”
“מה עשית כל הימים האלה?”
“ב’תחלה הייתי עם הילדים. אחרי שפינו אותם טיפלתי בפצועים והייתי במיפקדה, בתורנות על יד הטלפון.”
“היה לכם איזה מקלט על יד המרפאה?”
“עוד בלילה הראשון חפרו לנו תעלה גדולה.”
“בזמן ההפגזות – פחדת?”
“בטוח, כמו כולם.”
“וככה מה עשית?”
“אני יודעת? דיברתי… הסתובבתי…”
“ו…” אבל אורי אינו מוצא מה לשאול עוד. למה היא עונה תשובות קצרות ומקוטעות כאלו, ואינה מסייעת לשיחה שתתקשר? אורי מביט בה בטינה. בעצם, יכול לומר: “אח, את יודעת תלמה, כל כך התגעגעתי אליך…” והיא יכולה להשיב: “שמע, אוריק, זה היה איום בזמן ההפגזות… הייתי כל כך גלמודה… לו לפחות היית על ידי…”
הם פוסעים בשתיקה עד למחסן.
המחסן קטן מאד. אורי ריבץ את אבק המלט ופרש חתיכת אברזין על האדמה, ועליה הציע את שמיכותיו. משום מה חשש, שתלמה לא תרצה להכנס. אבל היא נכנסת ראשונה, עומדת שותקת בחושך. אורי חש פתאום שהפעם שום שיחה לא תעלה יפה. ליבו מכה ועולה מן החזה לגרון. עתה שוב אין דרך בחזרה. תלמה עומדת בפנים, בחושך. אילו לפחות היתה אומרת: “אוריק, איפה אתה? כאן חושך כזה, שלא רואים כלום.” אבל איננה אומרת דבר. אילו לפחות יכול לשאול: “איפה את, תלמה?” אבל גרונו ניחר. הוא נכנס, מגשש, ומושך אותה אל הארץ, לפינה שבה פרושות השמיכות. תלמה כמעט שאינה מתנגדת. לבו של אורי מכה בגרון. אך ידיו, מטפלות בכפתוריה, שוקלות ומתכוננות. קליפתו נוקשה כתמיד.
ולפתע, הכבדה, מהסס קול:
“אורי?”
“נו?”
“אתה צריך להיות נורא חזק.”
“למה?”
“שאתה עוד שולט בעצמך.”
אורי שותק.
אני עוד אף פעם לא הייתי במתיחות כזו."
אך בקושי אפשר להבין את המלים שהיא הוגה.
ושוב, אחרי דומיה, נשמע קולו של אורי:
“לטפי גם את אותי.”
“איך?” ידה החליקה במבוכה על גבו.
“לא כך… כמו שאני מלטף אותך.”
“אני מתביישת.”
“תלטפי, אני רוצה.”
ידה המהססת עוברת על גופו.
ופתאום, ממגע הזה, נשברת הקליפה – בהתפרצות של טרוף הוא מנשק, מחבק, נושך, מושך, קורע…
“את רוצה, את רוצה?” הוא מגמגם. באחד הרומנים קרא, שהגיבור שאל כך.
“הגוף שלי רוצה” לוחשת תלמה, מתפתלת, ומנסה להדוף אותו ביד רפה, “הגוף שלי רוצה, אבל אני מפחדת.”
“מה יש פה לפחד… את רוצה? תגידי שאת רוצה, אני רוצה שתגידי… בבקשה…”
מלת החיבה האחת רועדת בחושך מיותמת.
3. 🔗
אחרי כן הם שותקים זמן רב. תלמה בוכה חרש. אורי מלטף במבוכה את שׂערה. אילו רק יכול עתה להשאר לבדו. מרחוק נשמע הדם העמום של התותחים. לחייה של תלמה לחות.
“מה יש?” למה את בוכה?" הוא משתדל לדבר בעדינות.
תלמה מתייפחת.
“עכשיו כבר בטח לא תרצה אותי.”
“אבל למה, תלמה, מה פתאום?”
“אני כל כך מאוכזבת, אז בטח גם אתה.”
אורי נפגע.
“לא היה טוב לך?”
“בכלל לא,” – היא מנגבת את דמעותיה, – תארתי לי את הכול כל כך הרבה יותר יפה…" עם מגעו הראשון חשה כאב, וכל מתיחותה פגה. נשאר אורי, שיכור, פרא, חיה – היא צופה נבעתת במחזה. דמעותיה זולגות מחדש.
“קראתי באיזה ספר, שתמיד בהתחלה זה ככה.” אומר אורי.
“חשבתי שלפחות אחרי זה ישתנה משהו,” היא אומרת ומוחטת את אפה.
“מה היה צריך להשתנות?”
“אני יודעת? שארגיש את עצמי אחרת… יותר אשה… ואתה… תהיה יותר שלי… שתגיד משהו מתאים…”
“אמרתי משהו לא מתאים?”
“לא… לא אמרת כלום.”
“אז מה?”
אני יודעת? חשבתי שלא נדבר באופן יום־יומי כזה."
“נו, אז תתחילי את, תדברי באופן לא יום־יומי.”
תלמה מחייכת בדמעותיה.
“זהו, שגם אני לא יודעת איך… אבל מצד שני, טוב שבכלל אנחנו מדברים, נגמרה השתיקה האיומה הזאת, המתיחות, והכול… תּגיד, אורי, מה יהיה אם פתאום אקבל ילד ממך?”
“לא תקבלי.”
“איך אתה יודע?”
“אני יודע.”
“תגיד, אורי, אתה לא מסכים להגיד?”
“לא.”
אורי, תגיד – על מה אתה חושב?"
“לא חשבתי כלום… חשבתי, איך זה צריך להיות, אם תמיד חיים ככה. במשפחה, כל השנים.”
“מה, אתה חושב כבר על להתחתן?”
“בכלל לא, רק סתם ככה, באופן כללי.”
“אתה איום, אוריק, איך אתה יכול לדבר ככה עכשיו?”
“אלא איך אני צריך לדבר?”
תלמה מפהקת ומתרפקת על כתפו.
וכשהם נרדמים, עדיין עונה מרחוק הד התותחים.
חורבן אבו־שושא 🔗
ובאחד מימי ניסן הבהירים הגיעה שעת הפרידה.
מכונית המשא עמדת למטה, בחצר הקיבוץ, ועליה העמיסו מיטות, מזרונים, שמיכות, חבילות של בגדים, ספרים ותרמילים. וכמה ארגזים מלאים עד לגודש בתרמילי כדורים, חליליות, מנעולים, נעלי התעמלות רסיסי פגזים, אולרים, מחסניות של תת־מקלע, אלבומים של תצלומים, אבובים של אופניים, וכיוצא באלה.
עכשיו, כיוון שהועמס הכל, ואפילו נתלתה פתקת פרידה על לוח המודעות של חדר האוכל – אפשר היה, בעצם, לנסוע. את הפתקה ניסחו ברגע האחרון, על פי הצעתה של עופרה: “לקיבוץ, שאיתו היינו בימי מסה, ברכת שלום והרבה איחולים לשיקומן המהיר של ההריסות, מקבוצת ‘סלע’, הנוסעת הביתה.” רמי טען, שבכלל לא צריך לתלות פתקה, כי ממילא כולם יודעים מה שיהיה כתוב בה, ואם כבר לתלות, אז לפחות בלי מלים נפוחות כמו ‘ימי מסה’, אף אדם הגון אינו משתמש בהן.
כעת הם עומדים, כל הגרעין הוותיק של הקבוצה, סביב מכונית, אבל אפילו אורי, שכה שמח לנסיעה הביתה, איננו ממהר לעלות.
“כדאי עוד לעלות למוסד להיפרד.” מציעה יעלה. “אולי תשכנעו את אפריים שיחכה?”
אפריים, אביו של רמי, נשאר בדיוק כפי שהיה לפני שש שנים, ביום שבו היסיע אותם אל המוסד: גוץ ועליז, עיניו ערמומיות, רואות־הכל ויודעות־הכל, קורא בשם “בחורים” לכל הבנים מגיל שמונה ומעלה… יש לו שבת היום, ומיד התנדב להביא את הילדים הביתה. כי אפריים שוב קורא ‘ילדים’ לכל בני הקיבוץ מגיל שמונה־עשרה ומעלה.
אפריים מסכים לחכות.
הם עולים לגבעת המוסד, מלפנים הבנים – בריצה של שובבות – ואחריהם הבנות, נקהלות לקבוצה ומפטפטות.
בהיר, כל כך בהיר היום! שמים תכולים, ממורקים ומטוהרים מכל גשמי החורף; רוח קלה, קרירה, רעננה, כפי שעשויה להיות רק רוח אביב, שהחרציות כבר מצהיבות והשרבים טרם הגיעו; האדמה לחה, אך מכוסה קרום יבש ופריך; שטיחים של ירק משובצים בטלאיי פרחים בכל אשר תביט: חרציות, פרגים, דמומיות…
בצידי הדרך מוטלות צמרותיהם הכרותות של עצים הרבה, חוטי החשמל הקרועים עדיין מידלדלים מהם, ועליהם מנתרים אנקורים. במשעול עצמו ובדשאים פזורים שברי בטון ועץ, שהועפו למרחקים מכוח הנפצים. מכיתות הזכוכית שבהם מבריקות בשמש. הגבעה דמומה. לא קול, לא איש, לא זיז, מאז פונו הילדים והתרחקה החזית, אין מפקידים עוד שומרים על המקום. את הרחבה שבין חדר האוכל לבניין הגדול חוצות כמה תעלות, שנחפרו עוד בלילות ראשונים. רסיסי זכוכית הרבה פזורים שם עם שברי רהיטים וקרעי מחברות וספרים ושוב גושי בטון – ומעל לכל שמש האביב והדממה.
ובדממה ריבואות זבובים מזמזמים, צרצרים מנסרים ופרפרים מתנופפים, ועימם עולה גרגור התור והמית דבורי הבר…
הבנים נכנסים לבניין, וכמו על פי הסכם אילם הם מנמיכים את קולותיהם. יוסי, הזריז, מטפס ראשון במקום שגושי הבטון, שנתלשו מן הקומות העליונות, חוסמים את המעבר במסדרונות הארוכים.
“הביטו איך שזה פגע כאן: הינה, משם הוא נכנס, עבר את התקרה, התפוצץ פה, מלמטה, וכאן, בפינה, עוד הספיק לעבור את הרצפה…” עיניו גדולות ומבריקות, “פּססס… מה שתותחים יכולים לעשות בשעה אחת…”
אורי מהלך קודרנית, ראשו נטוי קדימה, ידיו הארוכות חותרות בצדדים, ופניו מנומשים מביעים סבר של רצינות:
“עשרת אלפים לירות, לפחות,” הוא אומר בשיקול דעת. “וזה עוד לפי המחירים הישנים, בלי לקחת בחשבון את התייקרות חומרי הבניין, שבטח תבוא עכשיו… עבודה של שנה, לפחות…”
זוויות פיו של עוזי משוכות כלפי מטה, ועיניו מצומצמות.
“כן, תותחים הם משהו מצוין, ביחוד כשאנחנו נשתמש בהם פעם. בחיי, מתחשק לי להיות קצת תותחן… בצבא האדום, למשל… יש להם שם ארטילריה כזו…” על לחייו מופיעה גומה מוארכת של חיוך. “אין דבר. פעם גם לנו יהיו תותחים. וצבא אדום שלנו, של הקיבוצים… חבל רק שזה יקח עוד כל כך הרבה זמן… ואולי בכלל לא יצטרכו אז צבא…”
עמוס מגחך, לחייו העלו שלף של זיפים. לפני חודש שוב גילח את כל שׂער ראשו, וגולגלתו הקרחת הדגישה ביתר שאת את פיו הגדול ואת אוזניו הבולטות.
“תארו לכם לגור בבניין כזה,” הוא אומר, ומראה על חור גדול בתקרה. “אז היו יכולים להיות כאן חיים חברתיים ערים… אפשר לעבור מחדר לחדר בלי קושי. אתה מתהפך ונופל בלילה מן המיטה שלך, וכבר מתגלגל למטה, ישר למיטה אחרת בקומת הקרקע.” הוא משתתק, ונראה שוקל בדעתו, לאן היה כדאי להתגלגל במקרה כזה. לאמיתו של דבר הוא מחכה, שמישהו יגיד: “אַי, מפרשי, מפרשי, על מה אתה חושב… פשוט לא נעים…” אז נוכל להשיב: “למה לא נעים? להפך…” אך איש אינו שואל. עוזי כבר ממהר קדימה, ועובר בפירצה שבקיר לחדר השכן.
רמי פוסע כשהוא שקוע בחשבון. הוא משוכנע שאורי איננו צודק, הנזק איננו גדול כל כך, ואפשר לתקן הרבה יותר מהר. עכשיו הוא מחפש קדחתנית הוכחות לטענה זו, בשביל שיוכל למהר קדימה, להשיג את אורי ולסתור את דבריו סתירה ניצחת. הוא צנום מאוד, ועיניו ממצמצות יותר מלפני שנה.
הבנות מהלכות בלהקה ומפטפטות, רק יעלה מרוחקת מעט מן השאר, כשמישהו שואלה משהו, איננה משיבה מיד, כאילו לא שמעה את השאלה.
“אין דבר,” אומרת רותי בקול בהיר ומתרונן, "יאספו תרומות ויבנו את הכול.
ובשנה הבאה כבר שוב ישבו כאן ויכתבו הרצאות על הסגנון הגוטי… בחיי שאני מפסוטית נורא שאלה יהיו חברה חדשים, ושאני נפטרתי מכל העסק…"
מעולם לא היתה למדנית גדולה, אף פעם לא הסתירה זאת, ועדיין היא צחקנית ועדיין אותו תלתל אדמוני משתרבב על מצחה, לפרקים היא מפשילה את ראשה לאחור, כדי לסלקו מן המצח, בימים הראשונים אחרי מותו של גדי נחו עליה עיניהם של כולם, לראות איך היא מתאבלת. רותי ניסתה. באמת ובתמים. כמה פעמים התאמצה ובכתה, אבל אחרי יומיים שוב מצאה עצמה מקפצת, שרה וצוחקת. לפעמים היתה נזכרת לפתע, היתה מתעצבת, מחליטה להתאבל להבא, בוכה – למחרת בבוקר שוב היתה שוכחת, עד שאמרה לבסוף לעופרה שזה לא הולך לה, ודי.
עופרה לא אמרה לה אז דבר, ואיננה אומרת גם עכשיו. היא אוהבת את רותי, אוהבת בסלחנות, כפי שאוהבים ילד אפילו בשעה שהוא רע. לכן אינה מתווכחת איתה בתקופה האחרונה. היא עצובה מאוד, עופרה. חבל לה לעזוב את המוסד. איננה בטוחה, אם היא מצויידת בידיעות מספיקות בשביל החיים. לא פעם, כשהיא חושבת על חיים אלה שבעתיד, היא חשה איך ליבה הולם בה. עופרה איננה יכולה להרשות לעצמה לחיות ככה סתם, כמו רותי. עליה מוטלת אחריות. אביה נפל למען הקיבוץ והתנועה. והלא אבא אמר לה, שעליה לחיות כך, שתמיד תוכל לומר לעצמה בערבו של כל יום ויום: “לוּ היה מתחיל עוד הפעם, מן הבוקר, לא הייתי נוהגת אחרת מאשר נהגתי.” לפעמים היא חשה את עצמה גלמודה מאד, ואז היא מפחדת, פן תכרע פעם תחת מעמסה זאת, אף על פי שאיננה יודעת בבירור, איזה שם תקרא לאותה מעמסה, ומה פירושו של דבר שתכרע תחתיה. מצחה חיוור וגבוה, שׂערה שחור וחלק, ועל פניה נח צל של חוּמרה. רק בשעה שהיא מקשיבה לפטפוטה של רותי, עולה חיוך על שפתיה.
אחריה הולכת תלמה, תמירה ושחורה, בוחנת את הכול מבעד לריסיה הארוכים. לעיתים נחות עיניה גם על ראשו של אורי ומחליקות בגאווה על פניהן של שאר הבנות.
אחרון, בודד מהורהר, הולך רפי. רפי עצוב ושתקן מאז נהרג גדי. יותר מן השאר, קשה דווקא לו להתנחם. נדמה לו – ורפי חש בצער, כמה אנוכיות יש בו, שאינו יכול לכבוש – שגדי מת מוקדם מדי, שאסור היה לו לגדי, למות, לפני שהספיק הוא, רפי, לקלוט אותו כולו אל תוכו, ללמוד ממנו את כל הניתן ללמוד. נדמה לו, שגדי בגד בו והיניחוֹ גלמוד האמצע הדרך שבּה החל להוליכו. וכאן, בבניין הגדול זה, למרות ההרס, ואף על פי שבקושי אפשר להכיר את החדרים השונים, בכל זאת כל פינה מזכירה את גדי ומלאה אותו: כאן ישבנו ולמדנו, כאן עמדנו בערבי השרב, נשענים אל אדן החלון, משקיפים על פני העמק, כאן חיכינו בתור לספריה… כאן הסתתרנו פעם, כדי להבהיל את עוזי…
ולפתע, בתוך הדממה, משתיקה את הפטפוט, עמומה, אבל ברורה וקרובה – התפוצצות חזקה.
הכול מזדעזעים וכמו מתכווצים, ומיד מזדקפים ומביטים, בושים בשכניהם.
“מה זה?” שואל מישהו בתוך הדממה. ככל האפשר בשקט.
“מפוצצים את אבּוּ־שוּשא,” אומר אורי בשלווה, “עוד בבוקר באה חוליה של חבלנים עם מטענים של חומר.”
“יאללה, נרוץ לראות,” צועק יוסי, ומיד הוא רץ ומדלג על גושי הבטון, כדי למצוא מהר דרך אל הקומה העליונה, ומשם אל גגו השטוח של הבניין. הכול ממהרים בעקבותיו. כשהם מגיעים לגג, הם רואים עשן סמיך עולה מאחד הבתים – כלומר: את הבית עצמו אין רואים, אלא שהכול יודעים שעמד שם בית, הוא בית המוכתר, הבנוי אבן. העשן נמוג לאיטו, נראה כי שרדו רק ארבע הפינות, וביניהם נערמים הריסות התקרה והקירות.
המדרון עצמו – כרגיל: מכוסה שטיח של ברקנים ובתוכו כתמי צוהב של חרציות. באמצע הדרך העולה מן המעיין אל הכפר ניצב האלון הקדוש בחוסן בל ימוט – בוודאי כבר ראה תמורות הרבה חולפות על כפרו: מאחוריו, משמימה כתמיד, ניצבת הח’ירבה בקשתותיה החרבות, אותן בנה, לפי המסורת, מייסד הכפר עצמו, אבּוּ־שוּשא הזקן, בעל ציצת שיער, בימי שיטפון גדול אחד, שאיש אינו יודע מתי היה ומה היה טיבו… הכפר עצמו ריק מאדם.
“הייתי שם אתמול עם רפי,” אומר אורי. “רצינו לראות מה המצב. בדיוק באו אז החבלנים והתחילו לשרוף את הבתים. הם חשבו, שלא יגיע החומר בשביל לפוצץ. מסתבר שהבוקר הוא הגיע.”
רפי, זוכר את המראה: הם נכנסו לכפר לפניהם – ידעו, שנוסעים למחרת בבוקר, ורצו לראות, פעם אחת לפחות, מה אירע שם, אצלם. ולא שמפחדים ביודעין – הרי הכפר שומם ובקוטר של חמישה־עשר או עשרים קילומטרים שוב לא תמצא גם ערבי אחד. בכל זאת מעיקה על החזה חרדה סתומה. כך, ודאי, נראה כפר בימי הביניים, לאחר שעברה בו המגפה השחורה.
בצידי אחת הדרכים מוטל פגר נפוח של חמור, קשור אל יתד של ברזל. על העשב שמסביב, בקוטר החבל, נאכל עד תומו. בחצר הבית הסמוך – שוב פגר חמור. אף הוא נשאר קשור וכילה את העשב שבקוטר החבל. ובבית שלאחריו נמצא אפילו פגר סוס. בבתים שפותים קומקומים על הכיריים, הצלחות ערוכות על השולחנות, בקצתן נשארו שיירי מאכלים והעלו עובש. בחיים נותרו רק כלבים משוטטים הרבה, צהבהבים, חשדנים וחמקנים, ראשם מושפל וזנבם אסוף, תרנגולות מפוחדות, צווחניות, וחתולים בודדים, מתחממים בשמש ומסתלקים בשלווה זהירה, כשהם שומעים צעדים מתקרבים.
הנערים משוטטים בכפר המת. באיזו מהירות מדהימה גדלו כאן הברקנים והחרציות, החלמיות וחרדל הבר! הלא חלפו אך שבועות מעטים, מאז שקק הכפר חיים, וכבר הכול עטה ירק – באמצע הדרכים, בחצרות, ברחוב הכפר, וכבר גובהו כמותני איש, וצריך לחתור בזרועות כשעוברים בו…
בינתיים הגיעה כיתת החבלנים. כולם בחורים מגודלים, משופמים, בני איכרים, בוודאי מאחד המושבים שבסביבה. הם נכנסים לכפר בריצה וממהרים אל הבית הראשון. נשמע צרור יריות, המולת שברים, וכבר הם נחפזים לבית הסמוך, אורי ורפי הולכים בעקבותיהם.
וזה משפט ההרס: פורצים לבית, מכים בכת הרובה במראה הגדולה, הצמודה לדלת הארון, “מרביצים צרור” בכד השמן הענקי, העומד באחת הפינות, דוחפים ומפלים את הארון ומערמים עליו את הכסאות ואת הכסתות, מנפצים מנורת נפט ומשפשפים גפרור… אין פנאי להביט באש… הלאה, לחצר ושניה… הינה עשן סמיך עולה מן הבית הראשון. הינה מסתלסל סליל העשן הראשון מן הבית השני. עוד רגע, וכולו עולה בלהבות. אורי ורפי דוממים, הולכים בעקבות המחבלים. הינה נתעכבו אחדים מהם: בחצר אחד הבתים הבוערים עומדת עגלה. כבר יצקו עליה נפט הרבה וניסו להבעירה, אלא שעץ העגלה סרבני ואיננו מתלקח. כעת הם מנסים לגרור אותה, לדחוף אותה בתנופה אל תוך הלהבות, אלא שהחצר נטויה במדרון, וקשה לדחוף את העגלה למעלה. ארבעה נרתמים, מזיעים, מזרזים זה את זה בצעקות. לבסוף זזה העגלה לאיטה, עד שהיא נתקעת אל סף הפתח העטור בלהבות. הלאה!
בחור אחד, רחב כתפים, בלתי מגולח, מצא ריתמה חדשה של סוס וגוררה איתו. חבריו צוחקים לו, מושכים במושכות וצועקים לו, הדברים נבלעים בהמולה, אך הבחור אינו מרפה מן הריתמה. אדרבה הוא לובש אותה על כתפיו, כדי שיקל לו לרוץ. הריתמה מסתבכת, מכשילה את רגליו, והוא מקללה וכורכה עוד סביב גופו. אחר רואה מחרשת ברזל. הוא ניגש, מרים אותה, אומד את כובדה, ומטילה הצידה בצער. השאר כבר דוהרים הלאה.
אורי ורפי פונים לקבוצת בתים, שהחבלנים טרם הגיעו אליהם. על אחד השולחנות עומדים ספלוני קפה קטנים, מקושטים, על טס של כסף ובצידם – פנג’אן נחושת עתיק, עטור פיתוחים.
“שמע, את זה אני לוקח!” צועק אורי. עוטף את הספלונים וזורקם אל תוך סל קלוע גדול. אחרי כן הוא משגיח בשקית סוכר, ואוסף גם אותה אל תוך הסל. רפי נסחף איתו וצועק: “הינה שמיכה כמעט חדשה!” הוא חוטף אותה, ומתאמץ לדחוק אותה אל הסל, הסל מלא, כשרפי מוצא עבאיה חומה, כפיה אדומה משובצת ועַגל, שוב אין להם מקום. בינתיים מוצא אורי אולר ושני פגיונות.
“סל, תמצא מהר עוד סל, אפילו עוד שניים־שלושה,” צועק אורי. “מהר, לפני שהם באים. הינה תנור נפט נהדר, תחזיק 'ת סל, 'ני לוקח 'ת 'תנור!”
אל קצה הכפר הם מגיעים יגעים ועמוסים, מיוזעים ומפוחמים בפיח. על האדמה מוטל שם פרקדן ישיש רזה ומיובש. עור פניו נצטמק סביב עצמות הגולגולת. אחת מרגליו מכורסמת, ומתוך העור שצפד והשחיר מלבינה עצם השוק, ללא כף הרגל. שניהם נרתעים – בתוך ים הירק כמעט דרכו עליו – מנסים לעקוף אותו בלי להביט בו הבטה שניה, ובכל זאת נעצרים. אז משליך רפי את החבילה שסחב איתו.
“שמע, פלח,” הוא אומר בלא להביט בפניו של אורי, “תגיד מה שתגיד, אבל אני לא רוצה לקחת מכאן כלום. מוטב לי לוותר על כל הפנג’אנים והספלים והכול.”
אורי איננו משיב, גם הוא משליך את שלו.
בדרך הביתה שניהם שותקים. מיד לאחר שרפי מגיע אל חצר הקיבוץ, הוא משתמט מחברתו של אורי ורץ להתקלח, רק בערב, באוהל, הוא שואל את אורי:
“שמע, אוריק, הערבי הזקן הוא… לא הכרנו אותו מאין שהוא?”
“בטח,” אומר אורי, "אתה לא זוכר, איך שבאנו בפעם הראשונה לכפר עם מחברות הערבית שלנו תחת החולצות, ופתאום התחיל לרדת גשם, ועמדנו שם כל כך עלובים, הוא הביא אותנו אז לבית של אבּוּ־סלים וישב איתנו שם בזמן שאבו־סלים הלך להכין את הקפה. הוא היה המוּאזין שלהם, כשהיית שומר לילה, לא שמעת אף פעם בשלוש או בארבע בערך, איך הוא קורא את המאמינים לתפילה? היה לו קול נהדר.
“כן. בטח שאני זוכר. אז מה, לא הספיק לברוח?”
“אומרים שנשאר. ראו אותו עוד אחרי שהכפר כבר היה ריק לגמרי, איך הוא עובר מבית לבית ושורף משהו בחצר. בטח ספרי קוראן. כנראה, בשביל שהיהודים לא ידרכו עליהם במקרה?”
“ואיך הוא מת, אתה יודע?”
“לא, מה זה משנה? מוטב לא לדעת.”
“אתה חושב שהרגו אותו?”
“לא יודע,” עונה אורי בזעף.
“איום,” אומר רפי חרש.
“מה זה ‘איום’? ככה זה במלחמה. כל מלחמה היא משהו איום. וזה שהרסו את כל המוסד ואת חצי הקיבוץ, והרגו לך את החברים הכי טובים שלך – זה לא איום ונורא?”
– – בכל אלה נזכר רפי, כשהם עומדים בפינת גגו השטוח של בניין המוסד, פינה שנותרה שלמה ואפשר לעמוד בה, ומסתכלים במדרון שמעבר לגיא, ורואים איך הכפר נהרס בית אחר בית.
החבלנים הם שמונה במספר ועובדים זוגות־זוגות. למרכז הכפר הביאו עגלה רתומה לטרקטור, שעליה הועמסו שקיות הרבה, עשויות אריג אפור. נוטלים אחת השקיות, נכנסים לבית, ואחרי שעה קלה בורחים ממנו בריצה ונסתרים בבית סמוך. כעבור זמן מה מתרוממת תקרת הבית, כאילו הרימה אותה יד ענקים, הקירות ניסוטים כמו בבית קלפים. מן הפרצות עולה עשן שחור. העין עוד מספיקה לקלוט, איך התקרה חוזרת וצונחת, ואחר מתעטף הכול בעשן ובאבק. רק עתה מגיע אל האוזן קול הנפץ, ומיד אחריו – ברד דרדורן של האבנים הצונחות. בינתיים כבר עולה בנפץ בית אחר, בפינה רחוקה אחרת של הכפר. וכשנפנים להביט בבית הראשון, רואים שהעשן נתרומם מן ההריסות, וכי נותרו עיים של פינות לעיתים אף חצאי קירות ממש, סביב גלי המפולת.
“הם עובדים במטענים קטנים בשביל לחסוך חומר,” מסבר אורי, “בסך הכול מכניסים שלושה־ארבעה קילו לבית, ולא יותר, בעד זה הפינות נשארות, אבל אין דבר, זה לא חשוב.”
לאיטם מתרחקים החבלנים מן המדרון. עוד בית ועוד בית כלים ברעם.
“הבית של אבּוּ־סלים עוד עומד,” אומר יוסי. אבל – כאילו אך פתח פה לשטן – בו ברגע עולה הבית בסערה, בברק ובנפץ אדיר.
ביתו של אבּוּ־סלים היה האחרון שעל המדרון. עתה נשארו רק הבקתות המרוחקות ביותר, למעלה, מעבר לח’ירבה.
“זהו,” אומר אורי בזעף, “אנחנו יכולים ללכת.”
כעבור מחצית השעה מפליגה המכונית בדרך השדות. ישראל עומד ליד השער, מנפנף בידו, משקפיו מבריקים באור השמש. אבל דמותו מתגמדת, ועד מהרה שוב אין להבדיל בינה ובין עצים העוטרים את השער. רק בניין המוסד והחורשה, נשקפים למרחוק. דרך השדות מעלה אבק, ובו נמוגים גם הם.
“זהו, ילדים, גמרנו עם החינוך שלנו, עכשיו אנחנו גדולים,” אמר עוזי.
איש אינו צוחק ולא מחייך. מלים אלו – כל כך מתאים היה שיאמר אותן גדי! כולם מהורהרים מאד.
לפניהם מוריקים שדותיו הרחבים והשלווים של העמק.
משמר העמק – מזרע, 1946–1952
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות