(הרצאה בסמינר של מפלגת פועלי א"י בנהלל. תמוז תרצ"ב)

רבותי! אני שמח מאד שיש כאן קהל רב. כמובן, כל אדם שזוכה לקהל הוא שמח, יש לו קורת רוח. אבל צריך אני להקדים ולומר לכם, שהדברים שאני רוצה להרצות אינם מכוונים כלפי קהל רב. לפני עיני היו תלמידים שהם התחברו יחד לשם מטרה מסוימת. בהתאם למטרה זו אני רוצה לכוון את דברי. אינני יודע אם קהל גדול ימצא ענין בדברים אלה. אם אני נהנה עכשיו, אפשר שהם סופם להצטער. יסלחו לי איפה אם נושא השיחה של היום לא ימשוך את לב הקהל הרחב.

שמעתי כי יש מטרה מסוימת לקבוצת התלמידים: הם מכינים את עצמם. רבים מהם על כל פנים, ודאי הרוב או כלם, לצאת לחו"ל בתורת שליחים, להביא לתפוצות ישראל את ענין א"י, כמובן בצורות שונות. ואני איחד לי מתוך כל הפרובלימות נקודה אחת או נקודות אחדות הקרובות ללבי. ואני שוב מקדים: זאת לא תהיה הרצאה למודית, מדעית, כי אם שיחה. אין אני מלומד, רבותי, אינני יודע אם יש לי תורה במידה מספקת כדי למסור לכם. אבל את הענינים הקרובים ללבי, שאני מהרהר והוגה בהם, רצוני בתור שיחה לחלק לכם. אתם יכולים שלא לדקדק אתי ולא להחמיר, ולא לרשום בדיוק את כל מה שאני מדבר. אולי לזכרון תרשמו איזה רעיונות שיכנסו ללבכם. אני, כמובן, יחדתי לי פרק אחד בשאלות התרבותיות שלנו, מתוך הקומפלכס הגדול מאד, המערכת הגדולה והרחבה. הנה מתוך מסכת זו של שאלות רבות איחד לי רק נקודות בודדות, אבל לדעתי עקריות ומרכזיות.

בלכתנו לא"י, בנושאנו את עינינו לא"י, ציירנו לנו את הארץ, לכל הפחות לעתיד לבוא, כשכבר יהיה בה קבוץ גדול בעל כוח יצירה, בתור מרכז, אם להשתמש בשם המקובל, בתור מרכז רוחני; כלומר, מא"י תצא תורה והשפעה לכל הגולה. מעולם לא ציירנו לנו שרוב מנינה ורוב בנינה של היהדות תמצא כאן בארץ. אין המקום פשוט באפן פיסי נותן אפשרות זו. אפילו האופטימיסטים ביותר לא חלמו על קבוץ גמור ושלם של כל היהודים בא"י. הם היו חולמים על קבוץ אמנם לא גדול בכמות, אבל בתור כוח יותר תרבות שלמה ומקיפה; לא קרעים קרעים של תרבות, אלא תרבות שלמה בעלת שעור קומה מלאת פרצוף, שתהיה כלה יהודית, מקורית, טבעית. והיצירה הזו היא היא שתשפיע, היא היא שתשלח קרנים על ידי צנורות שונים, גם שפע חיים רוחניים ושמחת יצירה של הכרת ערך, לכל האומה בעולם, שתדע ותבטח, כי יש פינה בעולם, שהתרבות בעברית שם שלמה, מובטחת.

יש מאמר עתיק – תסלחו לי את חולשתי שאני משתמש לשם בטוי רעיונות חדשים בפתגמים עתיקים –: “אין השם שלם ואין הכסא שלם כל זמן שזרעו של עמלק קים”. נאמר בתורה: “כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור”. באותו פסוק כתוב “יה” ולא “יהוה”, מחצית השם, “כס” ולא “כסא”, ללמדך שאין השם שלם ואין הכסא שלם כל זמן שזרעו של עמלק קים. כל זמן שהיהודי בגלות אין התרבות שלמה, אלוהיו כביכול איננו שלם וכסא הכבוד – התרבות של האומה – לא שלם. רק כאן יש מקום לתרבות שלמה. על נקודה זו אני רוצה לעמוד רגע אחד, למה כאן אפשרית תרבות שלמה לאומה ולא במקום אחר. נזדמן לי כבר לדבר על זה בהזדמנויות שונות. המושג תרבות עברית מקבל בשבילנו בא"י בירור אחר לגמרי ממשמעו בחו"ל. כשמדברים בארצות הגולה על תרבות עברית המושג הוא מצומצם מאד, הוא מוציא מתוכו כל מה שכביכול איננו יהודי, כל מה שהוא אנושי.

אתם יודעים את שתי המילים האלה, “הנחמדות והאהובות” עלי ביחוד: “יהדות ואנושות”. כאילו יש דבר שהוא יהודי ולא אנושי, או שיש איזה דבר אנושי ולא יהודי! אבל יש פרזיאולוגיה כזו של “יהדות ואנושות”. בשעה שהיהודי שוחק, למשל, השחוק שלו נחצה לשנים: חציו של השחוק הזה הוא יהודי, וחציו השני הוא אנושי. כשהוא בוכה, כשהוא חושב, כשהוא אוהב – כל זה נחצה לשנים. צריך לבקש מה שם יהודי ומה אנושי. אבל הפרזיאולוגיה הזאת היא מושרשת, היא קימת בספרותנו, במחשבתנו, בהרגשתנו; נכתבו על זה ספרים, אפילו עם שם מיוחד לכך “יהדות ואנושות”. אתם יודעים את הקרעים, הצעקות על הקרעים של ברדיצ’בסקי. אני חושב שהתלמידים כאן יש להם הכשרה במידה כזו לדעת דברים אלמנטרים כאלה. אני אינני מאמין בתיאוריה זו, שיש דבר ששמו “יהדות ואנושות”. אני חושב: כל מה שהוא יהודי, אם זה טוב ואם זה רע, זה ממילא אנושי. כל מה שהוא אנושי זה ממילא גם יהודי. אין חלוקה כזאת. אבל די לנו, מספיק לנו להרגיש שיש איזה קלקול בזה. אם אנחנו הגענו לידי הגדרה כזו, לידי מין פרזיאולוגיה כזו, סימן שיש משהו, איזה מקום תורפה, איזה מקום רפיון בנידון זה.

והענין פשוט מאד: המושג תרבות אצל כל עם כולל כל מיני צורות החיים, מן התחתונות ביותר עד העליונות ביותר. תפירת נעלים – תרבות; תפירת מכנסים – תרבות; עבודת האדמה – בודאי תרבות. הכל תרבות, תרבות של צורות שונות. יש מחלקים כדי לשבר את האזן: תרבות חמרית ותרבות רוחנית. זוהי ג"כ חלוקה מלאכותית קצת. מפני שאם הנדון הוא תרבות, יש כאן ממילא שיתוף, מזיגה של חומר ורוח ביחד, כשם שאין נשמה בלי גוף וגוף בלי נשמה. איש לא ראה גוף בלי נשמה, מפני שזהו צרור עפר. זו היא מזיגה אחת. אם אנחנו קוראים בשם תרבות, – מה פירוש תרבות? יש תרבות לבהמה. יש בהמות תרבותיות שבני אדם מרבים אותן, מגדלים אותן, משתמשים בצורות תרבותיות לגדלן ולקרבן, לעשות אותן לביתיות. אבל הבהמה אין לה תרבות. התרבות מתחילה באותו הרגע שהאדם מזווג בה כוונה, מחשבה ודעת, מצרף למה שנתן לו מן הטבע את אישיותו הוא, אפילו בצורה הקלה שבקלה. כשאדם לוקח מקל בידו כדי להכות את חברו, להגן על עצמו מפני ההתנפלות, הרי עשה את המקל לכלי, והכניס כוונה בזה, – מאותו הרגע יש רוח, יש מחשבה ונטפלה הרוח, המחשבה אל המקל, והמקל נעשה כלי מחזיק תרבות, מפני שעברה אליו המחשבה האנושית. וכך עד המכונה היותר מורכבת, שהיא המשך המקל הזה, שבה רותם האדם את מחשבתו המורכבת יותר, המתימטית, הפיסקלית, ועוד. זאת היא תרבות, כשאדם עושה לו כלים להלביש את עצמו מפני הבושה או כדי להקדים את הקור ומצרף לזה מחשבה וכוונה. אבל הלא יש הרבה מקצועות בעולם, הרבה פנים לתרבות. מחלקים בין תרבות כלכלית חמרית ובין תרבות רוחנית; שוב כדי לשבר את האזן. יש צרכי רוח: מדע, ספרות, שירה, אמנות ועוד כאלה. דברים אלה נחשבים על יצירות התרבות הרוחנית. ענינים שהם משמשים את האדם לצרכיו הפשוטים, צרכיו החמריים, צרכי החמר, קוראים לזה תרבות חמרית. אבל גם זה וגם זה תרבות, מפני שגם בזה וגם בזה יש רוח. זהו ענין אחד.

והנה אני אומר, שכל החיים, ביחוד התנאים הראשוניים של חיי הכלכלה הם נתונים כבר ע"י אחרים, הם כבר מוכנים, ולא נתגלה בהם כח היצירה והכונה והמחשבה העברית שלנו. במקרה היותר טוב אנחנו באנו תמיד באמצע העבודה, או נטפלנו אל בעל־הבית הראשון. לא נתנו לו למפעל את חבלי הלידה הראשונים, אנחנו באנו באמצע ונטפלנו בתור עוזרים אמצעיים, אבל לא בתור יוצרים בעלי אחריות ראשונית, לא ע"י איניציאטיבה, ע"י התחלה, ע"י כח לקבל על עצמנו את ההתחלה, את האיניציאטיבה, ע"י יסורים וחבלי לידה. מצב דברים כזה מסגל את האדם ליהנות מן התרבות בדרך של פרזיטים. אין זאת אומרת, שהיהודי בגולה הוא מחוסר עבודה ומחוסר כשרון, שאחרים עושים ואנחנו נהנים; לא משום כך אנחנו פרזיטים. על פי רוב היהודים גילו כשרון גדול, עבדו הרבה, היהודי לפעמים עבד יותר מבעה"ב, אבל הוא בא תמיד אל המוכן, לאחר שעברו על המתחילים חבלי הלידה הראשונים, לאחר שכבר חלף הצער של היצירה. מנקודה זו הייתי אומר, היהודים שגומרים את בתי הספר העליונים של האחרים וקונים ורוכשים להם דעת מתוך כלים זרים, מתוך לשונות זרות, מפי מורים זרים, מפי ספרים זרים, הם פחות בעלי תרבות מאלה שעומדים בדרגות התרבות התחתוניות, שהגיעו אל דרגא זו ע"י יסורי עצמם, ע"י כשלונותיהם, ע"י הכלים של עצמם, וע"י עבודתם בדרכיהם הם. כלומר, העיקר הוא הגידול הראשון, חבלי הלידה הראשונים, יסורי היצירה; ההמשך זה כבר המשך בדבר נתון, בדבר מוכן של אחר. במובן זה היינו תמיד הבאים אל המוכן. ואם כן, גם בהמה ניהנית מן התרבות. נותנים לה רפת, מתקנים לה רפת משוכללת על פי חוקי המדע. היא ניהנית מן התרבות, אבל אין היא נעשית ע"י כך בעלת תרבות. זה מה שמבדיל את האדם מן הבהמה. לאדם יש תרבות מפני שהוא מצרף כונתו, דעתו, מחשבתו, רצונו, כח רצונו, אל הנתון והמוכן משמים, מן הטבע.

והנה היהודים בגולה, כל הנתון והמוכן בכל מקצועות המדע והתרבות, היא של זרים. במקרה היותר טוב בא היהודי אל האמצע וממשיך יחד עם בעה"ב, לפעמים בכשרון יותר גדול; בזה הוא מתחיל, והאחריות הראשונית נטולה ממנו, האחריות על שמירת הנכסים, על שמירת קרקע המולדת, על כל הצרוף בה, אחריות זו אינה מוטלת על היהודי. אם תקחו לדוגמא את אלה שהגרו מרוסיה, רוסים ממש, והיהודים יוצאי רוסיה הנמצאים בפריס, והנה (עפ"י הנסיון של שלמה המלך עם הילדים, כשרצה לדעת מי היא האם האמתית) נראה איך מקוננים גולי רוסיה האמתים, הבנים, ואיך מקוננים היהודים יוצאי רוסיה; מי שישמע את הקינה יבחין מי הם הבנים האמיתים ומי הנטפלים אליהם. אני אומר, דבר זה הוא למעלה מכל ספק. הרגשת הבעלות היא אצל זה מי שבא בראשונה וקבל על עצמו את האחריות ואת הסכנה, את התקלות ואת הכשלונות הכרוכים עם כל רכוש וקנין אמתי מתחלה ועד הסוף; בגולה רכוש כזה לא היה לנו. לנו היה במקום מצומצם רכוש שלנו, שאנו הרגשנו עצמנו בעלים אמיתיים עליו מראש ועד הסוף. זה היה בתחום הצרכים היהדותיים האמיתיים, בבית־הכנסת, בספרות הכתובה בלשון שלנו, בלשון העברית. אח"כ כשסגלנו לעצמנו לשון מיוחדת לנו, המבדילה בינינו ובין הגויים, לשון יהודית, זה היה ברשותנו, וכל המושג של תרבות יהודית נצטמצם בתחום קטן זה. כלומר, כל מה שמחוץ לזה קראנו בשם אנושי. כשהאדם אכל את לחמו, אם ברך עליו “המוציא”, הכניס באכילתו קצת יהדות. אם אכל סתם הרי זה אנושי. אם אכל “קוגיל” בשבת, היתה זאת אכילה יהודית, אם אכל סתם היתה זאת אכילה אנושית, לא יהודית. וכן הלך הקו הזה בכל דבר. אם אין פה משהו מן היהדות הספציפית הדתית, אז זה חדל להיות יהודי ונעשה פתאום אנושי. נבראו גם צורות אחרות קצת. הרחבה זו באה ע"י המדע היהודי בלשונות אחרות: גרמנית, צרפתית ועוד. אם התוכן היה יהודי, מוקדש לשאלות יהודיות, להיסטוריה היהודית, להיסטוריה של הספרות היהודית, היה זה יהדות. אם רופא יהודי כתב את הספר היותר טוב ברפואה, זה חדל להיות יהדות, והתחיל פתאום להיות אנושי. וכן אם כתב איינשטין מה שעלה בידו לחדש, – זה לא יהודי, זה גרמני או צרפתי. הוא כבר אמר בעצמו: “אם אצליח – אז יריבו עלי הגרמנים והצרפתים: זה יאמר כולו שלי, וזה יאמר כולו שלי; ואם לא אצליח – יאמרו עלי שאני יהודי”, – דבר שלא יצויר אצל שום אומה ולשון. אם, למשל, רופא מפורסם, פילוסוף מפורסם, מיכניק מפורסם, יצר שיטות חדשות במקצוע שלו, הוא לא חדל להיות גרמני אעפ"י שאין בזה שום ספציפיות גרמנית מיוחדת; הוא אנושי וגרמני ביחד, ברגע אחד, בזמן אחד. מלומד יהודי באיזה מקצועות של חול, כדי שיחשב גם הוא יהודי, כדי שיזכה להכנס למחיצת היהדות – הוא מוכרח לשלם מס מיוחד ולכתוב מאמר מיוחד: הרפואה והיהדות, המכניקה והיהדות. אם הוא חיט מפורסם, הוא מוכרח לכתוב מאמר מיוחד: המכנסים והיהדות, הטלית והיהדות. אם לא כן – הוא אנושי, גרמני, צרפתי ולא יהודי.

כאן בא"י כל זה פוסק. כאן מקבל המושג תרבות את מלוא משמעו. כל מה שהולך ונוצר בא"י ע"י יהודים, – נוצר בידי יהודים, בכח עצמם, בכליהם, בכח ספרותם, בכח המדע שלהם. העם, על פי רוב, איננו הוגה וחושב במופשטות, אין לו אלא מה שעיניו רואות. הוא תופס וקולט הכל ע"י הכלים שלו. מכיון שאין הוא פוגש את הגויים כעוסקים ביצירת צרכים בשביל היהודים, או בתור אדונים לא יהודים, והוא רואה את כל הנוצר ע"י יהודים עצמם, ממילא הוא מבין כי זה גם כן חתיכת יהדות, והשכינה היהודית שורה בכל זה. זה המושג של תרבות שהולך ומתרחב כאן בא"י.

ובכן אני שואל: איך אנחנו מציירים לעצמנו את ההשפעה הזאת, שעתידה לצאת מא"י לכל הגולה? הרי סוף יהדות זו שתשאר בגולה, תמשיך לחיות כמו עד עכשיו; כלומר, ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, בראשה ורובה תהיה שקועה בתרבות זרה. החלק הספציפי היהודי אין בטחון שהוא יתרחב בימים הבאים ע"י א"י, בכח א"י. אינני אומר שיתרחב בגולה, בשביל היהודים בגולה. יש דעה מהופכת, שא"י תתיר את ידי היהודים במובן ידוע, תסיר מעליהם במדה ידועה את האחריות על שמירת הקנינים הלאומיים, מאחר שיש מקום מובטח לשמירת היהדות בא"י וקיומה, ויהיו יותר חפשים קצת להביאם לידי ליקבידציה, יהיו יותר בני חורין. עכשיו יש עוד צו מוסרי המעכב את האדם להבלע לגמרי בתרבות הזרה, ע"י זה שיש לו אחריות השמירה על נכסי האומה; אז יהיו נכסי התרבות העברית כבר מובטחים במקום ידוע. אני אומר שאין בטחון שא"י תשפיע במובן זה, אולי תשפיע במובן הפוך. מצד שני, אי אפשר לה להשפיע עליהם שיקבלו את התוצאות של יצירתנו התרבותית לכל מקצועות החיים, בייחוד בתרבות זו שאנחנו קוראים לה תרבות חול, תרבות החומר ועוד כאלה, מפני שאי אפשר לחיות לפי תרבות של ארץ אחרת, רחוקה, בשעה שקבועים בתוך תרבות אחרת, בתוך אזרחים שהם מתקדמים ומתפתחים. מה איפוא ואיך יכולה להיות ההשפעה הזאת? מאין תבוא? מה יהיה הקשר? אל מה יצפו ויישאו עיניהם היהודים מכל העולם?

אני חושב, כי היהדות מכל העולם מצפה קודם כל, בלי לראות לחשבון העתידות ולימים רחוקים, מצפה לראות ראשית כל וקודם כל את כינוס רכושה הצבורי ואת הסידור של הרכוש הזה כדי להפוך אותו לכוח חיוני.

ריכוז הרכוש הזה, זה התפקיד הקודם לכל דבר, אח"כ נדבר על ענינים אחרים. כינוס הרכוש התרבותי של האומה ורכוזו במקום אחד מובטח ואח"כ סידור הרכוש הזה, כדי להפוך אותו לדבר חי ומועיל. כינוס וסידור פירושו גם בחירה, כונה ודעת: להכניס לדבר זה בחירה, כונה ודעת, כדי לדעת מה מוקדם ומאוחר, מה העיקר ומה הטפל, מה גרעין ומה קליפה, מה הבר ומה התבן, לפי הכרתנו ולפי השגתנו והבנתנו בזמן הזה, מתוך השקפת זמננו, מתוך הטעם של זמננו. זהו מה שמצפה היהדות מכל העולם מא"י, זהו מה שאפשר לעשות. אין זה חלום, זה עניין ריאלי, יש בשביל זה כוחות מספיקים בכדי לעשות את העבודה. הכוחות הללו מפוזרים בכל העולם וגם הם צריכים להיות מאורגנים ומכונסים מסביב לאידיאה אחת, מסביב לרעיון מרכזי אחד, מתוך תביעה, מתוך ידיעה ובחירה לשם מפעל לאומי גדול בעל כוח אבטוריטטי בשביל כל היהדות, בשביל יהדות העולם וגם בשביל הגויים. זהו לדעתי תפקיד השעה.

אני אומר את זה, רבותי, מפני שבנוגע לכח יצירה, לחידוש – דבר זה תלוי במזל. אין בטחון ואין ערובה כי כאן בא"י תפרח יצירה עברית חדשה. עם קטן של מיליון או של שני מליונים לא נתן שטרות שמחויב להעמיד גאונים בכל שלשים שנה, במקצוע זה או אחר. אפשר שיהיו תנאים כאלה שגאונים לא יעמדו ולא יגידו דבר חדש לעולם. גאונות ויצירה – זה דבר התלוי במזל. אין כאן חשבון, אין עושים פבריקציות ואין בוראים אותם בכונה תחילה. אבל יש רשות ויש חובה לדרוש את האפשרי. רבי זישע מאנופול היה אומר, שבשמים לא יענשוהו על זה שלא היה כ"בעל־שם". לא ישאלו אותו: “זישע, מפני מה לא היית “בעל־שם”? אלא, זישע, למה לא היית זישע, זה שאתה יכולת להיות”. אין עונשים עם, אין להוציא פסק־דין על עם מדוע איננו נותן גאונים בעלי כשרון. יש עמים קטנים שמעמידים גאונים ויש עמים גדולים שאינם מעמידים גאונים. העם השויצרי לא נתן אישים גדולים, עם כל החופש הכביר והרוחה החמרית, לא העמיד גאונים כמעט בשום מקצוע. אין ערבון כזה גם לנו. אבל העם היהודי יהיה ראוי לעונש אם לא יעשה מה שאפשר לו לעשות, מה שבכחו לעשות, מה שנעשה בכלל ע"י עם בעל תרבות. מעשה מעין זה מוכרח עם לעשות אם לא רוצה להענש. הוא ראוי לעונש אם אינו עושה בתוך החומר שלו באופן תרבותי, אם אינו משתמש ברכוש שלו. יתר על־כן אם מפקיר הוא רכושו לכליה ועזיבה, להתנונות, ואינו משתמש בכוחותיו, לא ברכוש המת ולא ברכוש החי שלו, באנשים בעלי כח עבודה ובנין, כדי לתת מה שיש בו, מה שמקופל בו, מה שהוא יכול לתת. על זה הוא חיב עונש. עם זה לא רק שהוא “שלימזל” שפל ידים, אלא אינו ממלא את חובתו וראוי לעונש.

על כן אנחנו יכולים לדרוש מן היהדות הא"י שהיא תקבל עליה את התפקיד של צבירה, שמירת נכסי האומה המפוזרים בכל עולמנו והנידונים יום יום, שעה שעה לכליה. מה שנוצר בחסד אלהים והדורות עד היום הזה, כל מה שנצל מכליון, כל מה ששמור בו גרעין של חיות בשביל הדורות הבאים, מה שיכול לשמש יסוד לקיומו כדי לטוות את החוטים הלאה, (מפני שבמשך הדורות נתקו הרבה חוטים, ואת נקודת הנתיקה עלינו למצוא באשר היא שם, כדי להמשיך הלאה). דבר זה דורש עבודה כבירה בכל מקצוע ומקצוע. לא זכתה עדיין הלשון העברית, שהיא בשבילנו תנאי כמו רכישת קרקע, לצבירת הרכוש הלשוני שלנו, להשתמש בכל החומר החיוני אשר בו. את החומר הבלתי חיוני אותו נפסל לפי צרכנו. אם דבר זה עד עכשיו לא נעשה הרי זה פגם בכל בניננו התרבותי, בשירה ובתרבות. כשם שלא נוכל לקומם את תרבותנו החמרית בלי קרקע, כך לא נקומם, בשום אופן, את תרבות הרוח בלי קרקע של הדורות, בלי קרן, קפיטל זה שהיא צריכה עוד לכבוש.

בנוגע לתרבות זו הענין חמור יותר. אפשר לצייר לעצמנו איזה בנין בקרקע זר, אבל אי אפשר בשום אופן לצייר לעצמנו תרבות כל שהיא בקרקע זרה, בכלים זרים, בלשון זרה, באמצעים זרים וכו'. זה דבר שאי־אפשר. הוצאת ספרים אפשר לקים לאיזה זמן ידוע מתוך מאמצים ידועים, אבל כל הקיום שהצבור היהודי מתקים, אין זה קיום תרבותי בשום אופן. בשביל יצירת תרבות, יש צורך בטריטוריה. כנוס וגבוש החומר התרבותי שישמש כעין תלישה וזריעה יחד, עבודה תמידית, אבל עבודה מסודרת, עבודה מושכלת – לזה אנחנו צריכים, וזה צריך להיות התפקיד התרבותי שלנו כאן בא"י: יצירת הקרקע לגדול התרבות, ע"י כבוש ההון, הרכוש שלנו המפוזר והמפורד במקום וזמן, פיזור שאין דוגמתו בשום עם ולשון אחרת.

אני חושב כי מתוך אינסטינקט בריא הגענו לידי חזיון זה, לידי חזיון חוזר זה: הכנוסים שנעשו בתקופות ידועות ובמצבים שונים, דבר זה נעשה גם בא"י בזמן ידוע כשהיו צריכים לכך, וגם בארצות הגולה, מתוך הפחד שתקף את האומה בפיזורה הגדול. בתנאי הגולה האכזריים: גזרות, שמדות, גרושים, שרפות, אסונות נוראים, היה החשש גדול שמא ילך הכל לאבוד. והנה איני יודע שום דוגמא אחרת לכך, חוץ מהספרות היותר קדומה של האומות, ככנוסים הלאומיים שלנו, החל מן התנ"ך וגמור ב"שולחן הערוך" שלנו. אני מבקש רגע אחד לשים לב אל החזיון הנפלא הזה. כמדומה לי, על כל פנים בימי ההיסטוריה הידועים לנו, אין אנחנו יודעים דוגמאות שדומות ממש אל התופעות הללו. אני, כמובן, אשתמש בשם של קפיצת הדרך, אני אדלג על כמה מומנטים שבינתים מתוך קוצר זמן.

בזה אין כל ספק שספרי התנ"ך המצויים בידינו הם שרידים של ספרות כבירה של כמה מאות שנים. אולי 1500 שנה. מי יודע. הספר הראשון המצוטט בתנ"ך, זהו “ספר מלחמות ה'”, שהוא בודאי לא היחידי. אולי רבים מכם ישמחו שכבר החומש מצטט ספר עברי קדום לו. “על כן יאמר בספר מלחמות ה': את והב בסופה” וכו'. זאת ציטטה מ"ספר מלחמות ה'“, שהיה אפוס עתיק של העם העברי, הכתוב בדרך שירה על המלחמות הקדומות שלו בטרם היותו לגוי בא”י, בימי נדודיו הרבים במדבר, פגישותיו והתנגשויותיו. בתנ"ך עצמו יש יותר משלשים ספרים מצוטטים. גם אלה אך במקרה נזכרו בתנ"ך. היו עוד כמה ספרים שלא נזכר מהם ולא כלום, לא נשאר מהם שריד. באיזה מומנטים של חרדה, שהתחיל בגלות בבל ואחר־כך נמשך בכל ימי הפחדים בימי בית שני, כשכבר היתה הרגשה כזאת שהעם צריך להכין את עצמו עוד הפעם לדרך. (יש מחלוקת בדבר הקנון האחרון. יש מאחרים אותו עד רבי עקיבא, שעדיין בימי רבי עקיבא דנו על שיר השירים. יש אומרים בימי ההלכות שנאמרו בעליה של חנניה בן חזקיה בן־גוריון, ששם דנו על יחזקאל ומלכים. על כל פנים זה היה סמוך לחורבן הבית, סמוך לאותו הזמן, כאשר היהדות התחילה להתכונן לדרך).

בימי בית שני בכלל היהדות התחילה להתפזר. היתה יהדות באיטליה, במצרים, בבבל. והנה כבר התחילו לדאוג לקבוץ רכוש זה, שהוא בן דורות הרבה, בן מאות שנים. התנ"ך מקיף כמה מאות שנים. אינו דומה שיר השירים לתהלים, שני אלה לישעיהו, בני תקופות שונות הם, בעלי פרצופים שונים, לפעמים בעלי תוכן הפוך. קהלת ותהלים – האמונות והדעות שבקהלת שונות מאלו אשר בתהלים – והנה כל זה נתקדש בקדושה אחת, במדרגות. יש גרדציה: תורה, נביאים, כתובים. על כל פנים נעשה במשך מאות שנים כינוס אחד, שנתקדש בקדושה לאומית לדורות, בתור תמצית נבחרת. אלה הם הספרים אשר נשתמרו, אולי אבדו דברים יותר טובים ע"י הגלות, ע"י המלחמות. ואם כי האומה מקפדת לשמור על הטוב ביותר, לא תמיד היא מצליחה להציל את הטוב ביותר בשעת אסון. כשבא גדודו של נבוכדנאצר ושרף את העיר ומאות אנשים נשרפו חיים, לא יכלו להציל את המובחר.

על כל פנים מה שנשאר – את זה השתדלה האומה להציל, לסדר. זה לא נעשה ביום אחד, זה נעשה במשך מאות שנים. התחילו קבוצים קטנים, והקטנים נתאחו יחד. הכירו במשלי שלשה קובצים. שם יש סמנים מובהקים, הבקורת מכירה בהם את החלקים. הוא הדבר בתהלים, הוא הדבר בישעיהו, הוא הדבר בתורה. מגילות מגילות נתנה. יש סמנים מובהקים שדבר הכניוס הלך ונעשה במשך מאות שנים. אין יודע מי עשה את הדבר הזה. זהו כינוס אנונימי. אומרים, אנשי כנסת הגדולה. אף זה מושג אנונימי, זה ענין לא ברור כ"כ, לא של שנה אחת ולא של דור אחד. והנה בכינוס זה ניצל הרכוש הטוב והנעלה ביותר זה שיצר עם ישראל, שנעשה יסוד לתרבות העברית וגם אחת מאבני השתיה של התרבות האנושית בכל העולם. ספר זה יצא לרשות הרבים, בזכות הכנוס שנעשה מתוך אינסטינקט ומחשבה חרדה לקנינים הלאומיים, שלא יאבדו ולא יכלו.

אני מדלג על שבינתים, מאחרי התנ"ך עד המשנה והתלמוד, מפני שתקופה זו עוד לא נחקרה. בפנה זו לא דאג משום מה העם העברי. אני מתכון לאפוקריפים ולפסיבדו־אפיגרפים שהם עולים למאות. בקושי נמצאו חלקי הספר בן־סירא, שכנראה השתמשו היהודים בו הרבה. רק בזמן האחרון מצאו כארבע חמישיות מספר זה שנצלו בדרך נס. אבל העם היהודי, מאיזו סיבה, לא שמר על חלק זה של היהדות. אינני רוצה להכנס לפרטים מפני מה הרכוש הזה לא נשמר ע"י העם היהודי, אלא בלשונות זרות, ג"כ בדרך מקרה לא בידים אמונות, מתוך שבושים, מתוך סרוסים. ברכושנו, באקטיב שלנו איננו, מפני שהעם לא דאג לקיומו.

הנה עוברות מאות שנים, עוד פעם אני שב לכנוס זה. לענין זה שאני רוצה לעמוד עליו אני רוצה לרכז את תשומת לבכם יותר, מפני שאני מחשיב אותו יותר בתור המפעל הכביר ביותר של שמירת הרכוש בגלות, וזה יכול לשמש דוגמא גם לנו. אני מדבר על כנוס התלמוד. מבלי להכנס לפרטים, הרי התלמוד כולל הרבה דברים: תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי, תוספתא, הלכה ואגדה, מדרשים. אני כולל את כלם. אתם צריכים לדעת שגם בתלמוד ובמדרשים וכו' מובאים כמה וכמה ספרים למאות. יש איש אחד שעסק בכך לאסוף שמות הספרים הבלתי ידועים. הורביץ כתב ספר מיוחד על דבר הספרים הנזכרים בספרות התלמודית הגדולה ואינם בידינו, והנה רשימה זו ארוכה היא מאד. ויוצא דבר נפלא, כי להמון העם בכלל יש מושג משונה על התלמוד. התלמוד זה דבר ספציפי, איזה דבר דתי, בית־מדרשי. אין אתם חושדים כלל, שספרות זו היתה ספרות חיה עם הסמנים של ספרות גדולה מאד, שהיתה אצלנו כמו אצל כל העמים בעולם רבת פנים מאד, רבת צורות מאד, רבת תוכן מאד, הכוללת כל חיי הרוח והאימוציות ונדודי הרוח; גם צורות החיים היותר גסות, היותר חילוניות, מצאו את ביטוין הגמור והמלא. לפי הזמנים ההם, זה אולי המקרה הספרותי היותר גדול, והבטוי המלא יותר מאשר בכל ספרות אחרת בעולם כלו. והנה תמצאו שבין המוני הספרים הנזכרים בתלמוד היו ספרי חול מוקדשים למדעים שונים. בריתות שלמות מוקדשות ללמודי חול. היתה בריתא בוטנית, שעסקה בשמות הצמחים ובסגולות הצמחים הללו, מגלת סממנים. היו בריתות מוקדשות לאסטרונומיה פתולמיית, שהיתה מיוצגת בהן בשלמות גמורה. בזמן האחרון מצאו בריתא של שמואל מסוג זה. חוץ מזה יש קטעים מצוטטים בתלמוד. גם בפרקי דרבי אליעזר יש פרקים שלמים כאלה. רואים שהיתה תרבות שלמה עם טרמינולוגיה עברית. מכירים, שהאסטרונומיה היתה צמח לא זר בספרותנו, אלא כבר נקלט אצלנו ויצרנו בה יצירות לשוניות שיש בהן עסיס חיוני, ואין בהן הרגשת תרגום, סמן שזה נבלע בדמנו והדיסציפלינה המדעית הזאת נעשתה לחלק אורגני שלנו. היו בריתות מיוחדות למתימטיקה בעלות טרמינולוגיה נפלאה, שחלק ממנה עדין נשמר אצל רבי אברהם בן יחיא הנשיא. וכן בכל המדעים של אותו הזמן. היו גם השקפות מיוחדות לחכמי ישראל. ידוע המחלקת אם גלגל קבוע ומזל חוזר או מזל קבוע וגלגל חוזר, ונחלקו בזה חכמי אומות העולם וחכמי ישראל, והודו חכמי ישראל לאומות העולם. בזמננו נוטה המדע בשאלה זו דוקא לחכמי ישראל.

אם כן רואים אנו שהיו בתי־מדרש מיוחדים לכל השאלות האלה. אין לדבר שבתור ביליטריסטיקה ספרות זו נתנה דוגמאות, היו קובצים מיוחדים של נובילות, רומנים ורק מקצתם נצלו, נצלו בתור ציטטות. תקחו את הספור של נחמן דצוציתא. יש רק שלד של הספור, הפבולה, רומן נפלא ששכספיר יכול לבנות עליו דרמה נפלאה, או נובילה כמו חולדה ובור. זאת היא נובילה אמתית וכאלה היו למאות. דרך אגב, הרבה נובילות שמקצתן נשתמרו במדרשים שונים, דוגמתן יש בספרות רומי: לפעמים הן נובילות שיש שם יצר הרע, לפעמים יש בהן הרבה מן הטבע, נובילות מזרחיות בעלות סוג ידוע שהיו בזמנים ההם, והנה נמצא דוגמתן ממש בספרות הרומית. אבל העם כבר עכל אותן ויצר בדמותו ובצלמו ונתן להן צורה יהודית. כל זה לא נשתמר, אבל נשתמר הכנוס הגדול והכביר הזה עם כל הנטפלים אליו, עם ספרות המדרשים.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדבר אחד. שוב אותו ענין. אין אנחנו יודעים מי סדר את זה ומתי כל זה נסתדר. כמובן, אנחנו יודעים את משך השנים שנעשתה העבודה הזאת, קוראים בשם רבינא ורב אשי. מה זה רבינא ורב אשי? אלה בתי מדרשים של רבינא ורב אשי. אבל הבקרת המדעית יודעת להוכיח כמו שתי פעמים שתים – ארבע, שהכנוס הזה נעשה במשך כמה דורות, שכבה על גבי שכבה. קודם היה כנוס מצומצם, היו כנוסים מקומיים בבתי־מדרש שונים, היו קובצי משניות שונים, קובצי רבי עקיבא, קובצי רבי יהודה הנשיא, קובצי רבי חייא ורבי אושעיא. כל אחד בבית המדרש שלו כנס ורשם. כל העבודות הללו נתכנסו ונתחברו יחד והגיעו לידינו בצורה זו של היום. כמעט שזו היא עבודה אנונימית, ביחד עם זה עבודה קולקטיבית, קבוצית. ויחד עם זה, או למרות כל זה, הנה דוקא ע"י עבודה קבוצית, כנוסית, אנונימית, נשתמרו אלפי שמות של אנשים יחידים, שאמרו פעם אחת בימי חייהם איזה דבר טוב. יש אמוראים שאמרו במשך ימי חייהם איזה מימרות. איזה חיט, רבי דניאל חיטא, הוא נכנס לתוך בנין גדול זה, כמו לבנה בתוך נדבך ונשתמר. דניאל חיטא שאמר פתגם יפה אחד, הביע איזה רעיון, והוא נשתמר בתוך הקבוץ; זה עולם הבא. דבר זה איננו בשום אומה ולשון. האם יש כל כתבי דניאל חיטא בתוך עם אחר, שכל כתביו הם רק מאמר אחד? או רבי חדקא, שאמר מאמר לא כ"כ מחוכם, מפני שהיה צורך השעה בזה. חזיון זה הוא יחיד במינו, בספרות העולם אין עוד חזיון כזה; יצירה קבוצית אנונימית שנעשתה במשך מאות שנים, אשר בה השתתפה כל האומה, ויחד עם זה נשתמר גם בכלל חומר אנונימי, פולקלור, אפילו פולקלור מסוג ההזיה והדמיון התפל, נחש, פתרון חלומות, שדים ורוחות, כל הדברים האלה נשתמרו במילואם, ואנו רואים עקבות של חיי בני אדם במשך מאות שנים: בשוק, בבית, בבית המרחץ, להבדיל, בבית המדרש, ואנו רואים את כל החיים האלה קפואים לפנינו והם שמרו לנו את אוצרות חייהם של הדור ההוא, את מחשבותיהם, את הגיונם, את צחוקם, בכים, אכילתם, את הכל, עד, תסלחו לי, הלכות בית הכסא ומנהגי בית הכסא. זה חזיון אדיר שאין דוגמתו.

מן הצד הלשוני, רבותי, הרי אלמלא לא נשתמר אוצר זה, מה היה לתרבות העברית? היכולנו לחלום בכלל ע"ד המשך חיי הלשון, ע"ד תחיתה ותקומתה? הרבה מאד או הכל היה נמחק מן העולם. לא היה נשאר זכר לכל זה.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם עוד למומנט אחד בחזיון הזה. מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא־קמא. רבותי, אני חושב את זה לאחד הפלאים, לחזיון טוב מאד, שהבנין הענקי הזה בלע לתוכו את הבנין הקודם. כך צריך להיות, מפני שכל דור ודור הולך ומשקיע את הבנינים הקודמים בתוך בניניו הוא. והנה גם זה סימן של חדוש ערכים. הם באו אל התנ"ך מתוך הרגשת עצמם, מתוך יחסם הם ולא מתוך יחס הראשונים. הם כבר קלטו את התנ"ך בצורה אחרת. ההערכה שלהם, הטעם שהרגישו בספר זה היה הטעם של זמנם ולא הטעם של הזמנים הקודמים. הם הפכו את התנ"ך לחומר חדש, אם תרצו לומר, זו הערכה חדשה או שנוי בנין המחדש את הקנין הישן של הכנוס הראשון. הם, כמובן, צירו לעצמם את דוד המלך בדמותם הם, בצורת חייהם הם. אם נאמר שדוד המלך היה גבור או בניהו היה גבור, הרי אתם יודעים את האגדות על זה. אם תבדקו את האגדות הקדומות תוכחו כי הם היו לפי הרגשת חייהם. הם היו אנשים חפשים. לא נשתעבדו לדורות הקודמים. אנו בני החדר ציירנו לנו, למשל, את אברהם אבינו בקפוטה. זה יפה מאד. זה מראה שיש לנו דמיון בריא ושואב מן החיים מסביב שאנו רואים אותם. גם רמברנד צייר את אברהם בתלבשת הולנדית. והם יפה עשו שעבדו ועכלו והכניסו את כל התנ"ך בבנין. ואני מבטיח לכם, שהיהודים שזכרו את הפסוק התנכ"י מתוך בבא קמא, הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו, שאנו זוכרים את מקומו של כל פסוק, מפני שהם עכלו את התנ"ך מתוך התלמוד. בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי 50 פעמים. לא תמצאו פסוק, שלא הובא בתלמוד לכל הפחות 20 פעמים. אם כן, אני אומר, זה אקט נפלא שמראה איך עם צריך לנהוג בכבושו הקודם. לא להשתעבד, כמו שעשו הקראים, לכבוש שלהם, אלא לעבד אותו, להוציא מתוכו עסיס חדש, לחלוחית חדשה לשם צמיחה חדשה, לשם בנין חדש, לשם צורה חדשה.

הנה כך עלינו לעשות לכל רכושנו הקודם, לא רק כנוס כמו שהוא אלא להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום. אין כאן כנוס של קבוץ, כנוס שהוא מציב גבולות בין ספרות חדשה וישנה. הכונה של הכנוס היא להסיר את המחיצות, לעשות אחדות, הישן לחדש והחדש נתחבר עם הישן בלי מחיצה. רק ע"י אחדות זו תקבל הספרות של זמננו את הסמכות, את האבטוריטטה של כל האומה וגם את ההכרה של כל יתר הגויים, כמו שהיה זה ביחס לספרותנו הקדומה, ביחס לתלמוד המוכר ע"י האומה כלה וגם ע"י כל התרבות האנושית. לגשת למפעל כזה מתוך כונה, מתוך בחירה, מתוך דעת ורצון, מתוך חלוקת העבודה, מתוך ארגון כל הכוחות הנמצאים בתוך האומה בכל המקומות, – זה תפקיד השעה, וזה צריך להיעשות בא"י, ושהיהדות תרגיש שזה הולך ונעשה בא"י. והיא תרגיש את זה, היא מוכרחה להרגיש את זה. אז ידעו מהי א"י לכל העם במובן התרבותי. יש עוד לדבר איך לעשות את זה – ועל זה בשיחה הבאה.

אולי מפני החפזון השמטתי כמה דברים ואני צריך למלא אותם. ראשית כל עלי לתקן שגיאה אחת ולמלא. בחפצי לקצר כללתי בכנוסי התלמוד את המשנה. התלמוד והמשנה – אלה הם שני כנוסים, המשנה כנוס לבד והתלמוד לבד. אני חושב, כי אתם יודעים את זה מאליכם. אני חפצתי לפרט, אבל משום שנמהרתי אל הסוף, לפיכך קצרתי וצמצמתי. כרכתי יחד חזיונות מחולקים בזמן, מפני שאנו בשעה שאנו מדברים על התלמוד כוללים בזה גם את המשנה. כנוס המשנה נעשה ע"י רבי יהודה הנשיא, והתלמוד ע"י רבינא ורב אשי, בכל זאת הם נראים בעינינו ככנוס אחד, ואני תופס את החזיונות כמו שהם נתפסים בזמננו ע"י ההרגשה העממית, וההרגשה העממית רואה את החזיון הזה של כנוס התלמוד באופן אחד. אני רוצה לומר לכם, זה אופן הבטוי שלי, אינני רגיל לומר את הדברים באופו מדעי אלא באופן עממי, עצם הרעיון לא סובל ע"י כך. אם נבוא לפרט, נראה את המוטיבים של הכנוסים, האופי שלהם, נמצא כי כל האטמוספירה של כנוס זה היא אחרת. הוא בא לעולם מתוך תנאים מיוחדים. למשל, כנוס המשנה הכולל את כל ספרות התנאים, נעשה בא"י. ספרא, ספרי, תוספתא, מקצת מן המדרשים הקדומים, כל זה נבדל בלשונו מן הספרות הקדומה, הוא נכתב בלשון עברית מיוחדת בתוספת אלימנטים, אבל דקדוק זה הוא דקדוק עברי רק בשנויים של ההתפתחות כדרך כל לשון אחרת. מה שאין כן כנוס הגמרא, התלמוד הבבלי והירושלמי, שהוא כעין פרוש למשנה, הוא בלשון אחרת, בארץ אחרת. הירושלמי עדין נעשה בא"י. אבל התלמוד הבבלי נעשה בבבל. שם בשקלא וטריא שולטת לשון ארמית ויש אופי אחר. הנני עומד על הדברים האלה, אני רוצה להסב את לבכם לחזיון זה. אל תחשבו שכנוס התלמוד הוא כנוס אחד. יש שני כנוסים לרגלי סבות הסטוריות שונות.

ספרתי לכם על הכנוסים עד ה"שולחן ערוך". אני רוצה לעמוד בקצור נמרץ על כל דבר, מפני שאני רוצה להגיע לצד המעשי של ימינו אנו. אני ארמז על עוד כנוס אחד מתוך שיש בו חדוש כלפי הכנוסים הקודמים. אני רוצה לדבר על כנוס שנקרא בשם מסורה, לא במובן הטרדיציה. מתכון אני לא לכל התורה שבעל־פה, אלא למסורה זו שמסביב לתנ"ך, זו שאני חושב אותה לאחד החזיונות הנפלאים בהסטוריה של הכנוס שלנו. שימו לב, רבותי, אינני יודע אם קבלתם מושג על עבודה זו שנמשכה מאות שנים והגיעה לידינו. אמנם בספרות היא מיוצגת לא גדולה ביותר ולא שכיחה ביותר. אין העם מכיר במציאות ספרות זו. ספרות של בעלי המסורת, אלה שחדשו את הנקוד קבעו את הטקסט של התנ"ך, ועל ידי כך הוציאו את התנ"ך לרשות הרבים. קבעו את הנוסח לעולם, יצרו את האפשרות של קריאת התנ"ך ע"י סיסטמה של נקוד, כלומר יצירת סמנים, ווקלים לקריאה, הכנסת אותיות חדשות. מין ריפורמה כזו, בהשואה בערך עם פעולת הריפורמה של המסורה, נעשתה ברוסיה: חדוש האורתוגרפיה, כדי להקל על ההמון את הקריאה. אני חושב שזה דבר קטן לעומת חדוש המסורה. הם הכניסו סמנים חדשים לתוך האלף־בית העברי, אלה הן הנקודות. אני מקוה שכלכם יודעים על זה. יש לכולכם מושג, אם כי מעורפל מאוד, על ענין זה. אולי יודעים אתם שני שמות בן־אשר ובן־נפתלי. קוראים להם מזרחים ומערבים. שני בתי־מדרש היו בא"י. בירושלים ובטבריה היה בית־מדרש אחד ובית מדרש שני היה בבבל. אבל איך דבר זה נעשה? מה פרוש הדבר, באו אנשים ביום אחד וגזרו: כך אל תקראו, מכאן ואילך תקראו כך וכך? דברים אלה לא נעשו כך. זו עבודה של מאות שנים, של עשרות נסיונות, של שיטות שונות. כבר מצאו עד עכשיו לא פחות מחמש שיטות של נקוד. אולי שמעתם על שתי שיטות של נקוד, בבלית וטברינית. הנקוד המקובל אצלנו הוא נקוד טבריני. אצל התימנים, עוד לפני מאה שנה נשמר הנקוד הבבלי. זאת היא שיטת נקוד אחרת, נקוד עליון. הנקודות באות בשיטה זו לא למטה, אלא למעלה, שם חסר הסגל, כל צורת הנקוד היא אחרת, והמבטא הוא אחר. נקוד זה נדחה אצל התימנים ע"י הספרים בדפוס, או ע"י אנשים משלנו שהתחילו לבוא לשם. לאט לאט דחו את הנקוד הבבלי מפני הנקוד הטבריני. כבר מצאו כתבי־יד בגניזה שמנוקדים בשיטת נקוד אחרת. זה מראה שבדרך לשכלול הנקוד נעשו כמה נסיונות, עד שעמדו רוב ישראל על שיטה אחת וחלק שני על שיטה אחרת. עד שבמאה האחרונה התחילה השיטה השניה להדחות ע"י ספרי הדפוס. מפני שבארצות הנקוד האשורי לא היו ספרי דפוס – הדפוס דחה את כתב היד וממילא הנקוד שלנו דוחה את הנקוד ההוא.

הנקוד בא לעולם ע"י המלמדים הקדומים שהיו צריכים ללמד את התלמידים. היו מלמדים מתוך כתבי־יד. כתבי־היד היו שונים, היה נוסח זה והיה נוסח אחר, אי אפשר שאדם יעתיק כתב־יד ולא יעשה שבושים, יצא כי הדפוסים, האקסמפלרים השונים של התנ"ך לא היו דומים זה לזה. כל המלמדים והמורים – רוב בעלי המסורת היו מלמדים ומורים – בקשו תחבולות איך להקל את הקריאה. הרי אתם יודעים כל מה שהכתב היה יותר קדום, היה חסר את הווקלים. האותיות: א, ו, ה, י רצו להשתמש בהן לקריאה. ו – מלאפום, י – חיריק, צירה, ה – סגל, לפעמים גם חולם. אינני רוצה להאריך בזה, מפני שכל דבר הוא ענין בפני עצמו. זאת היתה שיטה אחת. רצו להכניס אותיות לסימנים. אחר כך סרו מן השיטה הזאת. אתם יודעים כי בכתובת על אבן לא מוצאים את האותיות אהו"י בתור סימנים. בכתבת של מישע “לנו” כותבים “לנ”, את ה"ו" צריך לדעת בלי סימן. גם האות “ה” איננה שם. “קנה” בלי ה' “קנ”. צריך לדעת מה זה. לך ומצא מה זה: “קנ”, “קן”, “קנה”? מפני שלא כתבו סמנים, צריך על פי המצאה לדעת מה זה. כך עשו מפני הקושי לחצוב על גבי האבן, חפצו למעט את העבודה, משום כך נמנעו מלכתוב. אתם יודעים כי יש בתורה הרבה חסר. “שמענה” בלי ה', “אותי”. “אותך” בלי ו', מפני שהם חסו על חומר הכתב, מתחלה באבן אח"כ בקלף, ורצו למעט את הכתיבה, כדי שישאר מועט המחזיק את המרובה. אח"כ כשרצו להוציא את הלמוד לרשות הרבים, כשהגיע זמן דימוקרטיזציה של הספרות, התחילו להפיץ אותה בין שכבות העם השונות; היה צריך למצוא אופן להקל את הקריאה, המלמדים השתדלו למצוא תחבולות כדי לאפשר את קריאת כל מלה. מתחלה יש לשער היה דגש. מתוך שלא העיזו לשנות בבת אחת ולצור צורות חדשות, והם המציאו נקודה קטנה, מתוך פחד להשחית הצורה המקובלת. מאין בא הדגש? הם ידעו כי הדגש הוא מורה הדרך היותר גדול לקריאה. אם הם מכניסים את הדגש הם ע"י כך יודעים את המלה (אני אומר “דגש” בהברה האשכנזית לפי המקובל, הטרמינים מצלצלים יותר לפי המקובל). ע"י הדגש אני יודע את הבנין פעל, פועל, התפעל. אם נקח את הפעל “כתב” ע"י סמן קל זה אפשר לדעת אם לקרוא בקל או בנפעל: נון, כף, תו, בית (נכתב). אם אעמיד סמן קטן, את הדגש, כבר ידעו שכאן יש עסק עם בנין נפעל. זה מוציא מן הכלל כמה קריאות אחרות: תיכף הקורא ידע כי נון, כף, תו, בית, אי אפשר לקרוא אלא “נִכָּתֵב”, בכף יש דגש חזק. נקח את המילה “נפקד” אם יש דגש בפא, אי־אפשר לקרוא “נפקד” אלא “נִפָּקֵד”. ע"י נקודה אחת קטנה כבר משיגים את המכסימום של ההוראה איך לקרוא. הנקודה היתה תחילת הסיסטמה. הדגש הזה היה הגרעין הראשון של שיטת הנקוד. אח"כ עשו את זה בתור סימן של חיריק תחת האות, אח"כ שמו אותו לחולם למעלה מן האות, לצירה – ע"י הכפלת הנקודה; למלאפום, – ע"י הכנסתה בתוך הו"ו. רואים אתם, הנקודה היתה האם של כל הנקוד. אח"כ הוסיפו את הקמץ, שהוא באמת אלף קטנה. הקמץ על פי תמונתו – אלף; רק בהשמטת החלק העליון, כדי שיראו את זה ככתב אחד. קמץ – זה אלף, הפתח – הוא חצי הקמץ. סגל – זה שלוש נקודות. קבוץ – זה שלש נקודות. אתם רואים כי מן הדגש התפתח הכל. דבר זה ארך תקופה ארוכה והגיע לקביעות רק לאחר הרבה מאות שנים.

הסימנים הללו לא היו דומים בכל בתי המדרש. בכל המקומות היו המלמדים נוהגים בזה חרות. כל אחד ואחד עשה לעצמו את הסימנים הללו לפי צורך תלמידיו. השיטות השונות היו נלחמות זו בזו עד אשר השיטה היותר טובה היתה מנצחת. כך היה מאות שנים. רבותי, זה מעשה ריבולוציוני. אבל לא זה העיקר, אני רוצה שתשימו לבכם אל הענין. אני רוצה להסב את תשומת לבכם אל אנשי המסורת.

אנשי המסורת יצרו את המדע הלשוני העברי, את הדקדוק העברי, את הלכסיקוגרפיה. הם היו סופרים, מונים את האותיות שבתנ"ך והיו מסדרים את החומר הלשוני שבתנ"ך. אם נזדמן לכם לקרוא בספרי המסורת, הם מונים כל מלה כמה פעמים נמצאת בתנ"ך, זוהי לכסיקוגרפיה. מלה זו חסר, מלה זו יתיר, מלה פלונית בתנ"ך בצורתה הדקדוקית נמצאת כך וכך פעמים, מ"ג פעמים, נ"ה פעמים. מה פירוש הדבר הזה? הם סדרו את כל החומר אשר בתנ"ך והתחילו כבר לעסוק בלכסיקוגרפיה. אני אומר, המסורת היא היא שיסדה והניחה את אבן הפנה לכל המדע הלשוני והמקראי ולכל הפרשנות, האכסגטיקה, הפרשנות המדעית של התנ"ך. בלעדי חכמי המסורת לא תצויר ההתפתחות של המדע הלשוני, אח"כ בימי חכמי ספרד, כשבאו המדקדקים הגדולים מהטפוס של דונש בן לברט, רבי יונה אבן ג’נח, מנחם – לא היינו מגיעים לעולם למדרגה זו, אילו לא קדמו להם חכמי המסורת, אילו לא היה בידינו כעת התנ"ך בצורתו המתוקנת והיה מלא שבושים עד בלי סוף. ולא היינו יכולים לקרוא פסוק כצורתו. על ידי כך היה התנ"ך יוצא מן השמוש, כי ספר שאי אפשר לקרוא אותו, לא קוראים בו. כל הלשון העברית לא היתה מגיעה לידינו, מפני שהיתה בלי דקדוק. בלי הפרשנות גם את פירוש המילה לא היינו יודעים. בלי השואה של מקום למקום, של השימוש הלשוני, לא היינו יודעים את האורתוגרפיה הנכונה. שום דבר לא היינו יודעים. מי שמבין מה זה מסורת, יודע שבה יש כל השלד של המדע הלשוני שלנו. המסורת הלכה יד ביד עם הפרשנות, עם האגדה והמדרש ועם הפיוט. הם הם בעלי המסורת, הם הם בעלי המקרא, הם הם הפיטנים, הם הם הדרשנים. הם הם אנשי אגדה. בלי זה לא היה אף ענין אחד. האגדה במדרשים משולבת וסמוכה במסורת. תמצאו המון מדרשים שהם מיוסדים על המסורת, על מנין תבות, על לכסיקוגרפיה. במערבא, שבעה שמות לאריה: אריה, שחל, לביא, כפיר, ליש וכו', עשרה שמות לדבר פלוני, חמשה שמות לדבר פלוני. אם כן זה היה חומר לשוני של התנ"ך, מן המחלקה של המדע הלשוני, של שמות נרדפים. עשרה רעב יש בעולם, כך וכך פעמים יש רעב בתנ"ך. זה היה לקוח מן הלכסיקונים, אם שבכתב או אלה שבעל פה, זה לא חשוב, בודאי שהיו גם בכתב. על יסוד זה נכתבו מאות דרשות, מהן שהיו רק לשם חדוד, מהן שהיו לשם מציאת צד שוה בחזיונות או לשם זכרון. אני רוצה לומר: האגדה, הפיוט, רוב הפיטנים הקדומים היו מדקדקים ובעלי מקרא, כמו שקראו אותם קראים. קראים היו לפנים שם לבעלי מקרא או קרינים, אלה העוסקקים במקרא.

הנה במשך מאות שנים נוצר כנוס נפלא כזה שהציל לנו את התנ"ך, שיסד לנו את הפרשנות ואת הדקדוק ואת המדע הלשוני, שכמעט אין איש יודע מי הם ומה הם, ומתי נעשה הדבר. אני חפץ להראות לכם על דוגמא כדי לקרב אתכם אל הענין. אין בפי די מלים כרגע, זהו דבר שצריך לדבר עליו במשך כמה הרצאות, כדי להסבירו כראוי, כדי שתעמדו על הופעה אנונימית זו של כנוס בעל ערך אוטוריטטיבי בשביל האומה כלה. אני רוצה להסביר עוד פעם: גם כנוס המשנה, גם כנוס התנ"ך, גם כנוס המסורת, לא היה ערכו ערך חלקי בשביל חלק האומה, אלא בשביל כל האומה כלה, על כל התפוצות, בכל ארצות הגולה בעולם: אשכנזים, איטלקים, בבלים (אני מדבר על היהודים הקדומים), אפריקנים, תימנים, שהיו יחידים בערב ועוד כאלה. כל היהודים בלי יוצא מן הכלל, הגיעו אליהם המהדורות של העבודה הזאת וכפפו ראשם וקבלו עליהם את כל הדברים האלה. זה לא היה כמו החסידות שהקיפה רק חלק מעם ישראל, או שאר תנועות וזרמים שהיו יצירות חלקיות, שהקיפו רק חלק מן האומה, שרק חלק מן האומה נשתעבד להן. אף אלה היו דברים שנוצרו על ידי אנשים ידועים, אבל העם כלו קבל את הדבר הזה. זה חשוב מאד, אם תצאו לעולם הגדול ותשאלו, את מה חושבים ליצירות האומה הישראלית, יצירות בנות הסמכא שכדאיות לחקור אותן וללמוד אותן, כדי לדעת את היצירה הלאומית (אני מדבר על הגויים החוקרים את מדעי היהדות בלשונות לועזיות), הם לא פונים לשום יצירה אחרת לשאול את פיה, הם אינם מחשיבים שום יצירה אחרת, הם מודים רק באלה היצירות בתוך יצירות האומה שלנו. אם הם באים ללמוד את המדע שלנו, הם עומדים רק בדברים הללו ולא בדבר אחר, מפני שדברים אלה הם מן המוסכמות של האומה. הם חוקרים את התנ"ך, העמידו קתדרות בכל העולם כולו. יש המונים, מחנות של מלומדים העוסקים בתנ"ך, מפני שחושבים אותו לחלק מהתרבות האנושית. עכשיו הגיעו אל התלמוד. אתם יודעים: יש מתנגדים גם לאומה הישראלית, דוקא אלה החוקרים האוהבים את התנ"ך שונאים מאד את ישראל. יש ששונאים את התנ"ך וחוקרים אותו בעל כרחם לשם הבנת האיבנגליון, שהוא לפי דעתם מדרגה עליונה יותר מהתנ"ך, המשמש רק בתור הקדמה. הם חושבים שאלהי הנביאים הוא אל קנא ונוקם אכזרי, ואלוהי האיבנגליון הוא אל רחום. זה לא חשוב אם הם אוהבים או שונאים, חשוב הוא דבר זה, שאפילו כשהם שונאים מוכרחים הם להודות שזאת היצירה העברית שאליה נפנו כדי לדעת את העם הזה. כך עם כל שנאתם לתלמוד, מוכרחים הם להודות בו. אינני מדבר על אדם כמו שירר שחקר את כל ספרות התנאים הקרובים לתקופת הנוצרי. בזמן האחרון מחקר התלמוד הולך ונעשה מחקר התלמוד לשמו, לא לשם סיוע למחקר הנצרות. רואים הם כי יש שם אוצר של תרבות. אפשר להביא הרבה שמות של חוקרים. ביחוד בזמן האחרון נתפרסם חוקר אחד, מור, אמריקאי, שכתב ספר כביר בשני כרכים על התלמוד, מתוך ידיעה ואהבה עד אין קץ. ספר על הפרושים יצא בלונדון. הננו רואים לפנינו איש שנכנס לפרדס עם מיתוד של מדע. מה ששייך למסורת – רק גויים יודעים את המסורת וחוקרים אותה. ידוע חוקר אחד בוינא שהוציא ספר אחר ספר לחקירת שיטות הנקוד וכל שיטות המסורת. הוציא ספר על אנשי המסורת המזרחית והמערבית (מסורת המערבים בשני כרכים). הוא פרסם הרבה כתבי יד עתיקים, שמראים את התפתחות הנקוד והמסורת וכו'. הנה בימי הבינים, היו לנו חוקרים רבים עד אליהו בחור, גם עוד לפני מאה שנה היו אנשים שטפלו במחקר המסורת, אולם דבר זה חדל אצלנו. בזמננו החוקרים היותר גדולים הם גויים, מפני שהם מכירים כי זאת היא יצירה פונדמנטלית, יסודית, שאפשר לחקור אותה.

עכשיו אגע נגיעה כלשהי בכנוס אחר, כנוס מסוג אחר לגמרי, זהו משנה תורה של הרמב"ם. זהו הפרוטוטיפוס לספרי ההלכה, שכונתם היתה לעשות את החומר הרב המפוזר נוח לשימוש ע"י סדר מושכל, לרכז את החומר בסדור הגיוני ועניני. אמנם זה היה מעשה ידי איש אחד, איש גאוני בעל מעוף גדול, אבל משלו אין שם כלום. הוא היה שליח האינסטינקט של האומה. הפזור הגדול לא עשה לדבר שאפשר להרבות את למוד התלמוד בישראל במידה גדולה, שכל אחד ואחד ידע להשתמש בהלכה למעשה. נתמעטו הלבבות ונתרבו הדאגות. במקום אחד מבאר הרמב"ם מדוע עשה ככה. הוא אומר, מפני שלמוד התלמוד לוקח הרבה זמן ולא כל אדם יכול להגיע אליו ויש הכרח לעסוק במדעים אחרים. כדי למעט את הטורח ואת אבוד הזמן, הוא כנס ורכז את כל החומר במקום אחד, ראשית כדי להקל על העיון בחומר הזה ולהכניס בו סדר והגיון, שנית, כדי להרויח ע"י כך גם זמן בשביל ענינים אחרים. והוא אומר: “אילו יכולתי לשים את כל התלמוד דף אחד לא הייתי משים אותו שני דפים”. כאן רואים את הכונה. את הטנדנציה שלו למעט את אבוד הזמן וכו'. בענין זה מלא צורך כביר של זמנו, מפני שאז התחילו בני ישראל לפנות אל המדעים. זה היה תחלת התקופה הספרדית, צמיחת החכמה והשירה בישראל, בשעה שהדרוש הקודם נהפך לפרשנות אמתית; המסורת, זאת שהיתה יצירה אמתית, עממית, לשונית, קבוצית, נהפכה לדיסציפלינה אמתית, לדקדוק, ע"י אבן ג’נח, דונש וכל המדקדקים שהיו בזמן ההוא. הקבלה של הזמן ההוא, תורת הסוד והרמז, נהפכו לפילוסופיה, ז. א. הם נכנסו לתחום המדע הדיסציפלינארי, במובן של אותו הזמן, ולפיכך צריכים היינו להשתחרר מן התהו ובהו ששלט באותו הזמן ברכוש התרבותי העברי, והיה צריך לכנוס ולסדור.

שימו לבכם לעוד מומנט אחד. כל כנוס יש בו צורך. אומר את הדבר בדרך משל: כשיוצאים למלחמה ועורכים את החזית, שולחים גדודים לכמה פנות ונקודות, גם להתנפל וגם להגן ולשמור על הקים וכו'. והנה בשעת עצם המלחמה נופלים חילים, באים פרצים רבים לתוך החזית, אבל מוכרחה לבוא תקופה של הפסקה, ראשית כדי לתת מנוחה לחילות, למחנות הנלחמים, שנית, כדי לסתום את הפרצים, כדי לסדר מחדש את המערכה. בשביל כך מוכרחים להתכנס בנקודת כנוס עוד פעם, כדי לראות מה נהיה אחרי המלחמה הארוכה, אחרי הפרצים הרבים, אחרי הבזבוז של כח ושל אנשים ושל אמצעים, מה נשאר, מה אפשר לעשות עוד פעם? עם ישראל הלך בגולה, פזר, נלחם, נתקף, התקיף, הגן על עצמו וכו'. והנה הרבה אבד בדרך, הרבה נתקלקל במלחמה, חוץ מזה בא פרוד של לשונות, פרוד של זמנים. אם עם רוצה לשמור על אחדותו, הוא מוכרח לרכז את כל זה, להקיף את כל זה בסקירה אחת, כדי להשתמש בו. הסדר הוא חצי העבודה. אם אין האיש יודע איפה הדבר מונח במקומו, אין הוא יודע להשתמש בו; זהו רכוש שאיננו מכניס פירות, אין לו שום ערך. היהודים לא היו במקום אחד. אחדות המקום, אחדות הלשון, אחדות צורות החיים וההיסטוריה, זה ממילא כוח מכנס, זה ממילא כוח מרכז; מפני שבמקום שיש סדרי חיים קבועים, הסדר משפיע על כל חיי העם. אבל עם מפוזר, שהיה מצוי בתוך תנועות גדולות מאד, בתוך קפיצות ונתוק חוטים של כמה דברים באופן פתאומי; העם יוצר משהו, פתאום בא גרוש גדול והכל נפסק, ותחת להמשיך את החוט הלאה מתחילים את הכל מחדש – עם כזה כל שכן וכל שכן שהוא צריך מזמן לזמן לפקוד את נכסיו, לסייר אותם ולראות מה נוצר בעולמו.

הכנוס הזה מוכרח להיות רק בלשון אחת, וזהו הסוד. מה עשה הרמב"ם? הוא לקח את כל החומר הגלמי של המשנה, ספרא, ספרי, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי ועשה עוד פעם מה שעשה רבי יהודה הנשיא בזמנו, בלשון עברית נקיה. הוא הבין שלשון אחת יכולה להיות לאומית, כללית, הלשון העברית. שוב פעם הוא איחד את כל החומר, הכניס משהו גם מן המסקנות של הפילוסופיה בימיו, מה שאין בתלמוד. בקידוש החודש הוא הכניס את התוצאות של המדע האסטרונומי. חשוב הסדר ההגיוני, לא רק האידיאה אלא הפילוסופיה שלו והיחס החדש אל כל החומר. את זה לא היה אומר לא רב בזמנו ולאחריו, לא אנשי אשכנז וצרפת, לא חכמי ספרד, אלה שלא היו בעלי השכלה פילוסופית, לא היו אומרים דבר שכזה: “אילו יכולתי לשים את כל התלמוד דף אחד לא הייתי משים אותו שני דפים”. להיפך הם קראו תגר עליו ועל הכנוס שלו מתוך הקונסרבטיזם. כל הגדולים בזמן הרמב"ם היו מתנגדים לכנוס הזה, מתוך אי־הבנה לכנוס זה. אבל אני רוצה לומר לכם: מתוך אינסטינקט גדול קבל עליו הרמב"ם את העבודה הזו. בענין זה היה שליח האומה. אין פלא שספרו נעשה לבנין אב לכל כנוס חדש מטפוס חדש. כלומר, זהו שולחן ערוך שנעשה לרגולטור של צורות החיים וההוי של כל הארצות.

אתם יודעים כי הרמב"ם נתקבל תיכף ומיד בכל ישראל, אחרי המחלוקת שהיתה בין שני המחנות, מפני שסו"ס הדבר נעשה ע"י יחיד. אחר כך בנוסח אחרון הגיע לידינו שלחן־ערוך הזה ע"י יוסף קארו, זה השלחן־ערוך המקובל כל כך בישראל. אלה הם דברי הרמב"ם, העתק דברי הרמב"ם. קארו חדש מעט מאד, אלא ששנה את הסדר החיצוני, לדעתי לא לטובה אלא לרעה, הוא הכניס בו צד שמושי טוב בשביל המונים המשתמשים בספר הזה. הרמב"ם סדר את הספרים לפי שיטה מושכלית, קארו סדר לפי שיטה שמושית. השכמת הבקר זה הדבר הראשון. אדם קם בבקר וצריך לדעת מה לעשות. בתוך הלכות השכמת הבקר כלולות גם הלכות בית הכסא. הרמב"ם שם את זה בתוך הלכות היגיינה, קארו שם את זה בהשכמת הבקר מפני שלפני התפלה צריך אדם להפנות לצרכיו. אח"כ הוא הולך לבית הכנסת, אחרי התפלה באים הביתה ואוכלים, אם כן – הלכות סעודה, אח"כ הלכות ברכת המזון. זה סדר בעל־הביתי, סדר הוי, אולי יש לזה איזה ערך. אני חושב שבסדור הרמב"ם יש יותר מן המדע, מן ההגיון. הוא נגש לענין זה כמו שנגש איש המדע. אבל את עצם החומר העתיק יוסף קארו, העתיק מלה במלה, השתמש בלשונו, רק בלבל את הסדר ההגיוני קצת. על כל פנים ענין השלחן־ערוך מטיל אימה על הגויים ועל היהודים, והם מאמינים לזה שאומרים הגויים, והם חושבים שכל מה שאומרים הגויים זאת היא חכמה גדולה. השלחן־ערוך זה פרי שכל גדול, אמנם של אישיות כבירה שהוא גם כן היה שליח האומה. מה יש לדבר? השלחן־ערוך זה היה הריגולטור של החיים העברים בכל הדורות ע"י אחדות הצורות של החיים. בלעדי השלחן־ערוך היינו פירורים בכל העמים. ולא היה שבט אחד דומה לחברו, כאילו עמים אחרים. אני אומר שיש אינסטינקטים בעם שהם יוצרים שליחים, הממלאים תפקידים היסטוריים כבירים ועושים שליחות עם נאמנה עם כל כובד העול לפעמים. אין יצירה בלי אחריות, אף אין יצירה בלי אכזריות. גם האכזריות היא לפעמים אינסטינקט של אומה, היא מטילה על עצמה את העול הכבד הזה.

אחרי תקופה גדולה של פזור נורא, אולי הפזור היותר גדול מבכל הזמנים, אחרי תקופות ארוכות של מאות שנים של פרוד תרבותי אדיר של היהודים בכל ארצות תבל, אחרי רבוי לשונות שלא היה כדוגמתו בזמנים הקדומים בישראל, אחרי תקופה של יצירה כבירת כח שגילה עם ישראל בכל הלשונות ובכל המדינות בצורות שונות ובפנים שונים ובלשונות שונות – אני אומר: אם אנחנו רוצים עוד פעם לחשל את הרגשת אחדות האומה ואחדות היצירה, מוכרח לבוא עוד פעם כנוס חדש. ושוב אני אומר, לעולם אין כנוס עומד בנגוד ליצירה חדשה, אלא להיפך הוא מפנה את הדרך ליצירה חדשה. הוא פורק את העול של שמירת נכסים שאין להם חשבון. נכסים שאין להם חשבון מטרידים ומדאיגים בדאגה יותר מאשר נכסים מסודרים שיודעים את חשבונם. הפנקס הוא השומר. בלי חשבון אין שמירה ואין נצול. האיש שלא יודע את רכושו אינו יודע לנצל אותו. אין ערך לרכוש אם לא מביא פרות. קבצן איננו האיש שאין לו ממון הרבה, אלא מי שיש לו ממון הרבה ולא מרויח בו. אפשר שיהיה לאדם ממון מועט והוא ירויח בו הרבה. העם לא נידון על פי רוב נכסיו אלא על פי אותו הריוח שהוא מקבל מהם. אין לשון עשירה עפ"י כמות המילים אלא עפ"י המכניזם הלשוני, שנותן לנצל את הכבוש הגדול לשם הכנסת ריוח גדול. יש אדם שיש לו רכוש של מיליון והוא מאבד מיליון פונט בכל שנה. אני אומר: אל לנו לחשוב את עצמנו לעם בעל רכוש רב. בכל הלשונות, בכל העמים אנחנו עובדים, יוצרים, כותבים ספרים, אמנים בכל מקצוע מדע וכו'. כל זמן שחומר זה לא מכונס, לא מנוצל, אין משתמשים בו לטובת חזוק האומה, לשם שמירת אחדותה, לשם הגברת כחה – רכוש זה אינו שלנו. גבוש הרכוש – זהו ענין לכנוס גדול מן הזמנים העתיקים ביותר עד הזמן החדש ביותר, מכל הלשונות, מכל הדורות; זהו ענין סדור הרכוש הזה והערכתו מחדש, מתוך גישה חדשה ע"י הכלים והאמצעים וע"י הידיעות החדשות שרכשנו לנו במשך הזמן. יש להטיל את כל החומר הזה שוב לכור חדש, לשם יציקה חדשה. הדבר הזה מוכרח להעשות כאן בא"י.

אינני אומר שדבר זה נעשה ביום אחד – זהו מעשה לדורות. אבל ההתחלה צריכה לבוא בימינו. רעיון זה צריך לעמוד במרכז כל העבודות מתוך כונה ודעת של כל האומה כלה. אם נבראה, למשל, אוניברסיטה עברית היא צריכה להיות השליח לכך והמתחילה להכניס לתוך האוניברסיטה את הרעיון הזה.

ממה עליה להתחיל? – לפי כחה. אם כחה עכשיו מעט היא צריכה לפי כחה זה להתחיל להכין ולפנות את הדרך לדבר הזה. כל למוד צריך להיות מכוון כלפי אידיאה זו. המורים והתלמידים צריכים להכשיר את עצמם לעבודה זאת. אני אומר לכם: אין יצירה בכונה, היצירה היא מתנת אלהים, אבל ענין זה שדברתי עליו, זה ענינו של הרצון וגם ענין של חסכון כחות. יש לנו יוצרים, יש לנו בונים בעולם, הם מפוזרים; רבים מהם ידועים ומפורסמים, רבים מהם “למד־ווניקים”, אין איש יודע עליהם, יש מהם בודדים גדולים בעלי ערך שהם לפעמים מתחילים בעבודה מדעית ואין להם האפשרות לגמור אותה, מפני שהם נמקים בענים ואין איש שם אליהם לב. כל הכוחות הללו צריכים להיות מחוברים, בכל מקום צריכים ליצור אורגניזציה גדולה של עובדים, של יוצרים בכל העולם, יוצרים משלנו בכל הלשונות ולפעמים למשוך גויים לעבודתנו.

אני עובר עכשיו לרמוז לכם על המפעלים הללו שהם צריכים כבר להעשות, שצריך להכין את הזמנים הקרובים לעבודתם, ושהאוניברסיטה אולי צריכה ליצור לשם כך אקדמיה מיוחדת על ידה, אקדמיה מאורגנת של אנשי מדע בכל העולם. אני ארמז בקצרה על מפעלים גדולים שאפשר לעשות במשך עשרות שנים, אני רוצה לדבר על האין ועל היש שלנו, מה שיש לנו ומה שאין לנו, לפקוד בסקירה אחת על הנכסים הלאומיים שלנו התרבותיים, שבלעדיהם לא נוכל לצעוד צעד אחד קדימה; כל זמן שרכוש זה לא יהיה מכונס, מסודר, מואר, מוערך מחדש, מוגה אור חדש, בלעדיו לא נעשה כלום. כל תחיה תהיה תחיה של אחיזת עיניים, אם לא נדע לשפוך רוח חיים במקום זה.

אתם יודעים, רבותי, כי גידול תפוח־הזהב הוא דבר חשוב מאד, אבל לא זהו מה שמוציא מוניטין בכל העולם וקובע את מקומה של הארץ בתוך התרבות העולמית. רק מה שהעם מפריש מתוך חיי שעה לתוך חיי עולם שלו, – ההפרשה העליונה הזו היא חלקו לעולם הבא והיא חלקו לעולם התרבות לנצח. החיים העליונים זאת היא יצירה עליונה שנצלה בשטף הזמנים מן הכליון, היא חלקו לעולם הבא והיא חלקו בתרבות העולמית. אחרי הפסקה קצרה נמשיך את השיחה ונאחז את השור בקרניו.

אני מבקש מכם עוד כמה רגעים סבלנות, יש כ"כ הרבה להסביר את הרעיון הזה, כדי לקרב אותו ללבבות, להבין את העיקר שבו, את ההכרח שבו. בשבילי הדברים כ"כ ברורים כמו אור השמש בצהרים, כך בשבילי מובן הדבר שהוא מוכרח לבוא; כמו שברור לי שאיש בלי ידים לא יכול לעשות שום דבר, בלי רגלים הוא לא יכול ללכת, כך בשבילי ברור רעיון זה שאי אפשר לה לתנועתנו התרבותית ולא יהיה לה אויר לנשימה, בלי עבודה זו. בהרצאה הבאה אני אראה על היום־טוב הגדול שיברא בכל תפוצות ישראל על ידי עבודה זו. אלפי צעירים יחיו על עבודה זו חיים רוחניים, יוציאו עליה את רוחם ונפשם. תהיה צפיה גדולה מאד לקראת התוצאות של עבודה זו. אלפי אנשים שהם מחוברים כל שהוא בחוט אחד יהיו עוקבים בחרדה בכל יום את המשך העבודה הזו ואת התפתחותה. אלפי צעירים ימצאו את דרכם מסביב לעבודה זו בכל רחבי העולם. תפוח־הזהב יש לו גבול לזמנו, הוא מרקיב אחר כמה שבועות, אבל העבודות הללו לא מרקיבות. אני אומר: נסדר אנשים יחידים וצעירים מסביב לעבודה זו, ונשפוך אותה לתוך ביה"ס, לתוך הספרות, לתוך הלשון – ונחיה את כל הלשון שלנו. דבר זה מוכרח להעשות. אבל, אני אומר, כדי לקרב אותו צריכים לחיות את הרעיון הזה הרבה, צריך לתפוס אותו. כמו השורש המוציא מתחת לאדמה את כל החמרים להזנת עצמו, כך צריכים אנו לחפש בתוך האטמוספירה שלנו את כל הדברים המפרנסים את הרעיון. יש שמתוך זדון ורוע לב מעקמים את הרעיון הזה כאילו הוא עומד להתחרות – הוא בא מתוך דאגה ליצירה החדשה. הוא בא מתוך עצבון, מתוך רגש של עצב גדול על שהיצירה החדשה שלנו, התרבות, לא זכתה עוד לאבטוריטטיות, בשביל כל האומה ובשביל העמים האחרים. ודוקא החפץ להרים את היצירה שלנו על מדרגת הסמכות כלפי כל העולם כלו וכלפי פנים, כלפי היצירה העתיקה שלנו, דוקא לשם יצירת האחדות, לשם המשך עמוד השדרה, כדי שתפסק המחיצה בין הישן והחדש, בין היהדות והאנושות – בא רצון זה. הוא בא לתקן את הפגימות הללו. זה ייעשה אם נגש אל הדבר על פי אידיאות קבועות מראש. אני רק נתתי הערה דרך אגב, ואם יש ספקות, הרהורים וקושיות – תציעו אחרי השיחה את הדברים האלה אלי כדי לברר לכם.

(אחרי הפסקה)

רבותי! אני מוכרח להקדים קצת דברים לעצם הענין. עוד הפעם העירו כאן על חדש וישן. כאן הראו לי על דברי ברנר בנוגע להלכה. כתבתי פעם מאמר “הלכה ואגדה”, וברנר יצא כנגדי. אני מחליט בלי שום חשש: ברנר אפשר שנהג בזה מלחמה תכסיסית, מפני שכאן בא"י אנשי הימין שמחו, קפצו על המציאה, הוציאו את המאמר שלא בפני והפיצוהו ברבים. הם חשבו שהלכה פשוטה כמשמעה: תלמוד. ואני השתמשתי בטרמין זה בשביל רעיון ידוע, לשם רעיון חדש בתור יסוד לחיים. כלומר: לא רחיפה באויר, לא דמיון והזיה; אם תרצו לומר, אפילו על חשבון השירה, הלבשת השירה צורה ממשית עם גבוש האגדה בצורת הלכה. אם אתם רוצים חקלאות, – זאת הלכה; כפר – זה הלכה; עבודת אדמה – זו הלכה, מסחר בריא – זאת הלכה, כלומר, אני דאגתי שהיהדות נשארה בתחום האגדה, אפילו כאשר השתמשו בהלכה, היתה אגדית, הלכה סריסה של מלים, מפני שצורות החיים אבדו את תכנן, ומתוך החיים נשמטו חלקים הלכיים. הרי זה דומה כמו הנרתיקים של כדורי העפרת (גילזן) שהם ריקים, מרחוק נראים הם ככדורים, אבל לירות בהם אי אפשר, כך ההלכה: גם היא נשארה כקליפה בלי תוך. בשעה שהיתה ההלכה בטוי לצורות החיים הממשיות – אז היתה זאת הלכה חיה וטובה מאד. בינתיים נעשתה ההלכה בדאית. הנה החיים החדשים שלנו: אמרתי שכאן צריך להכניס את ההלכה מאחורי האגדה. כלומר, אנחנו שרנו על התחיה, דברנו גבוהות, כתבנו מאמרים, יצרנו פילוסופיה של תחיה של אחד־העם, ואני קראתי והשתמשתי בטרמין ישן של הלכה שזה חדש לעולם, קראתי לתחיה של ההלכה בצורה ההלכית, אני חושב שזה רחוק מאד מתפיסתו של ברנר ואין כאן מקום לדבריו אחרי הסברה זו. אלא שאני חושב שהוא התכון כלפי אלה שתפסו את המלה הלכה בתכנה הישן וחפצו להשתמש בה, נגד הצד התכסיסי הוא יצא לקרוא תגר. אינני מאמין שאחרי קריאת המאמר “הלכה ואגדה”, אם כי הוא לא פופולרי, לא יכול היה להבין את עקרי הדברים. אני בוחר בכונה בטרמינים ישנים למושגים חדשים, כדי להראות על הטרמינים הללו שיש להם מושג נצחי. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האויר המיוחד הזה לתחום האויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חלול, אם לתרגם את המונח “סיקולריזציה” במובן חול. מי שנטע כרם יחללנו. יש חלול של גדוף ויש חלול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול. ואני חושב כשאני משקיע את המלים הללו באטמוספירה חדשה הם מקבלים תוכן חדש וצבע חדש. זה יכול להיות מובן לכל אדם משכיל. יש לפעמים משכילים שהם נתלים במלים החדשות ומטעים את דעת הבריות שאני מתכון כלפי איזה צבור וחושדים אותי בשמרנות. נכון, משמר אני על דברים נצחיים שיש לנו במובן אחר לגמרי.

והנה אני רוצה להשיב עוד פעם בנוגע לישן וחדש. בצורות שונות אני מרגיש את השאלה הזאת שתלויה על פתחי פיכם, וגם פתקא נתנה לי. אחד שואל: הנה אני קורא ליצירות רוחניות – ויצירת ידים, עבודה, פרנסה, מה יהא עליהן? רבותי, אתם מבינים בשעה שנוצרו היסודות הללו היה כל העם עוסק, עובד עבודת אדמה, בימי המשנה עבדנו עבודת האדמה יותר מעכשיו. כל סדר זרעים מעיד על עם הארץ, שהוא את סדר הזרעים לא למד אבל הוא עשה אותו, אלה היו צורות החיים שלו. אדם זרע את שדהו, קצר, חרש. מה זה ספרות? ספרות הרי זה תאור של מציאות וסדר זרעים זה תוצאת החיים. האנשים לא חיו לפי סדר זרעים, אלא סדר זרעים נכתב על פי החיים, זה רזולטט. מה זה פאה, סדר דמאי, מעשר, בכורים? זה סדר כלכלה של אותם הזמנים. שם אתם רואים את העם למעמדותיו, את עם הארץ שהיה 90% למאה עם הארץ שעובדים את האדמה. אתם רואים אחוז אחד מעשרה או חלק אחד, כהנים ולויים, אנשי תרבות ואמנות שהיו מתכלכלים ע"י מס של אחד ממאה, של תרומה ומעשר. הנה את הסדר הזה אנחנו רואים. אח"כ אנחנו רואים אינסטיטוציות של עניים מחוסרי קרקע, מסכתות המדברות על סדר זה איך מכלכלים את העניים, את הנמושות. היום זאת היא הבטחת החיים של אלה, הנעשית ע"י מסים שמטילים על העשירים. אם כן, רבותי, כל הדברים הללו נתקיימו בחיים, ומתוך הסדרים הכלכליים האלה צמחה הספרות, אבל זה לא שייך לענין זה שאנו מדברים עליו.

אם כן, רבותי, אני מדבר בזמנים שנעשו אותם הכנוסים, האם חדלו חיי המעשה? זאת היא תמימות של בחור, שבשעה שהוא קורא רומן, הוא חושב שהגבורים של הרומן הזניחו את כל עסקיהם ועוסקים מן הבקר עד הערב ביצירת רומן. אין הם יודעים כי הסופר לקח רק מומנטים שמצטרפים למעשה זה, בינתים אותו הגבור עסק במקצוע שלו, אם היה רופא רפא חולים, אכל, שתה, עשה צרכיו, ובינתים יצר רומן טוב מאד. בזה אני עונה לאלה ששאלו אותי: חיי המעשה מה יהיה עליהם? עם ישראל יעשה עסקים טובים, יעבוד את האדמה יפה – והדבר הזה בכ"ז צריך ומוכרח להעשות. עבודה זו של כהנים ולויים, פעולת השפעתה נודעה על העולם כולו. בכל זאת, התנ"ך שהוא פרי היחידים הללו, היא יצירת כל העם כולו, כל העולם חי עליה, שר עליה, שמח בה, וכן כל יתר היצירות של העם. והעם עצמו זה שעבד אדמתו הוא השותף היותר גדול, הוא שנתן את החומר היותר גדול בכתביו, בלעדיו לא היה זה בא לעולם. אין סדר זרעים בלי עמי־הארץ שחיו על סדר זרעים. חלוקה זו של אותו השואל – זוהי חלוקה של תמימות משכילית, חלוקה תמימה מאד.

רוצה אני לומר לכם דברים אחדים על ישן וחדש. בכל זאת אין אתם כולכם יכולים להשתחרר מן ההרגשה שאני מושך לישן. מה זה? היום יש שטף של עתונים, יצירה, שירה, אמנות, טכניקה, כלום לא מספיק כל הרכוש הזה? הלא בכל הרכוש הזה מובלע ממילא הרכוש הקודם? האם לא מובלע במשורר האחרון כל הקודם לו? כשמקבלים את התוצאות האחרונות האדם מקבל את ירושת הדורות הראשונים, בתוך החדש הרי נאכל, מובלע הישן? רבותי, זה כך ולא כך! אני שואל אתכם: מדוע כשבאים אנו לא"י אנחנו בוחרים אדמה ישנה מאד, קרקע ישנה מאד, קרקע זה כל כך התישן, ישן נושן, למה באמת לא בחרנו בקרקע חדש? האם אין הקרקע הישן בא גם הוא, מתוך שיש לנו הרגשה בכ"ז שרק באדמה הישנה, בקרקע הישנה הזאת יצמחו אלה החיים המקווים? גם בעולם הרוח יש קרקע, ויש רק קרקע אחת ולא שתי קרקעות, יש ארץ אחת. קרקע, כשם שאינה נאכלת כך גם אינה מתישנת. השמש גם היא שמש ישנה מאד, כמו כל מעשי הטבע. יש להבדיל מזה את מה שעושים בקרקע, מכאן מתחיל החדש, אבל היסוד הן צריך להיות ישן, מה שאנחנו נעשה באותה הקרקע, חרישה, זריעה, עבוד – זה צריך להיות חדש.

אבל אני רוצה להסביר כאן דבר אחד, הבדל אחד שיש בינינו ובין עמים אחרים. ההבדל הוא בזה: תהיה מה שתהיה התרבות ומדרגת התרבות של כל עם ועם, אבל אם עם זה נשאר במקומו, יהיו מה שיהיו הקטסטרופות שעברו על העם הזה והשחיתו ואבדו הרבה (הרי כל אסון משחית ומאבד, ביחוד בימים הקדומים שהמלחמות היו מלחמות של כליה, לכדו ערים שהיו פרי תוצאות כבירות של עבודת שנים), יהיה מה שיהיה הרכוש שנשאר בידו – הקרקע הרוחני שלו, נמצא בידו. ולפי כחו, לפי כשרונו, לפי הגברת היצרים שלו, הוא ימצא את דרכו; ישגא, יגדל – ימצא את דרכו, אם לא ישגא הרי ישאר במדרגה תרבותית נמוכה, הכל לפי כחו או לפי האקלים, לפי כל התנאים שבהם הוא נמצא. כל הדברים האלה יחד הם מצטרפים ביצירה תרבותית. ענין אחר הוא העם אשר עם אבדן הקרקע הממשית שלו אבדה לו או נשברה לו גם הקרקע הרוחנית שלו, ואלפי חוטים חיוניים אורגניים נפסקו ותפקידים הממשיכים חיות מן המרכזים אל הגוף כולו, הצנורות המוליכים זרמים הרבה נסתמו, הלשון נפסקה, המדע נפסק, הפילוסופיה נפסקה, הרבה מקורות חיים, הרבה מקורות עבודה, הרבה מקורות מעשה הלכו לאבוד והוא לא השתתף בהם כל הימים שהוא בנכר. מה זה קולטורה? – קולטורה זה פרי נסיון של חיים ממשיים שמשרישים אותו לדורות. אנחנו אין לנו נסיונות. אנחנו, עפ"י הגזרות נדחקנו על פי רוב לתוך פנות בודדות, ולא תמיד פנות בריאות, של פרנסות: ריבית ונשך, מסחר פעוט ורוכלות ועוד דברים כאלה. כל אוצרות החיים עם מפתחות החיים לא היו בידינו ולא יכולנו לחיות את התרבות. לא חשוב לקבל מאחרים. יש חכמים בזמננו שאומרים: תרבות אין זה מה שמקבלים מאחרים אלא מה שמעבירים דרך הרגשת החיים, לא מה שלוקחים מן המוכן. יש אומרים עוד יותר: תרבות אין זה מה שלומדים מאחרים אלא מה שנשאר באדם לאחר שנשכח, מה שנבלע באדם. שארית זאת – היא תרבות. יש מוסיף ואומר: מה שאדם גדל יחד אתו מתחילה ועד הסוף – זה תרבות, זה צריך להתהפך להרגשת חיים. והרגשת החיים באלפי פנות החיים לא היתה לנו. מפני שכל זה היה לקוח מאחרים. גם לא היינו מתמידים בדברים אלה. פתאום יצאה גזרה והפכה את הקערה על פיה. היה זמן שהרבה יהודים היו מתקיימים בתור חוכרים. גם המשפחה שלי היתה עוסקת בזה. פתאום באו גזרות והפסיקו את זה. הדור השני של היהודים האלה היה במצב הרבה יותר גרוע מצד מקורות הפרנסה מן אבותיהם.

הנה אני אומר: יש קרקע. אנחנו צריכים להשיב אלינו את הקרקע הזה. שברי שברים של הקרקע הזה מוטלים בעולם. יש משהו שניתן לנו משמים, שארית קטנה מן הקרקע הרוחני, שארית של ספרות, שארית של אמנות, שארית של מדע, שארית של נסיון חיים. אנחנו מוכרחים את כל זה להרחיב, לאחות את הקרעים הללו, לחבר אותם למסכת אחת, כדי קרקע, כדי להצמיח מהקרקע הזה את החדש. בלי קרקע אין חדש. אינני מאמין ביצירת החדש שלנו עד כמה שלא יצמח מן הקרקע הזאת.

אני הייתי יכול להקדים לכם בדוגמא: אינני מאמין בביליטריסטיקה שלנו, היא אינה ביליטריסטיקה אמיתית, לאומית, מפני שהיא לא צמחה מתוך הקרקע שלנו. חסרים לה יסודות חיוניים המפרנסים אותה בשרשה. אצל כל הביליטריסטים צמחה הספרות מתוך הקרקע שלהם, מתוך האגדה העממית שהיתה מתחילה מיתוס, אחר כך נהפכה לאגדה, מן האגדה יצאה הנובלה, מן הנובלה יצאו הדרמה והרומן. וכן מן השירה העממית התפתחו צורות מאוחרות. הביליטריסטיקה שלנו החדשה כמעט שאין בה כלום מן הקרקע הספורי. אתם רואים שלנו אין כלום מן החיות הזאת, אבל יש לנו חקוי חיצוני לצורות שלקחנו מאחרים. במקרה זה, רבותי, אני מתנגד לשמוש בצורות של אחרים, אותו הצמח שהוא מקבל כל חיותו מן השמש והאויר בלי פרנסת שרשים בקרקע הוא לא צמח חיוני. ההשפעה החיצונית – זוהי השפעת האויר והשמש; ויש עוד השפעה – השפעת השרשים, פרנסת הקרקע. אני אומר, כי כל ספרות מושפעת, גונבת, לוקחת, אבל קרקע מוכרח להיות. אין דבר זה חל על הספרות בלבד, אלא גם על תחית הלשון וכו'. אני אומר הקרקע הרוחני שלנו נתון משמים, הוא ניתן ע"י טבע הדורות וטבע האדם, מדעת ושלא מדעת הוא ניתן, יצירת העבר משמשת קרקע ליצירת החדש. בלא קרקע, בלי שלטון בלתי מוגבל בקרקע זה, בלי יכולת ואפשרות לעשות בקרקע זה כמו בקרקע עולם, לעשות בקרקע זה כמו בשלנו – לא נוכל להתקיים. מדוע אנחנו נלחמים על הרחבת הגבולים? כשנעשה צר לנו המקום אנחנו פורצים ומרחיבים את הגבולות. לפעמים מלחמות של כיבוש באות משום שצר המקום, כמו כיבוש קולוניות. כל שכן וכל שכן אנחנו, ברכוש ששיך לנו מכבר, שכבוש ועומד בידינו מזמנים כבירים, בודאי שאנחנו צריכים להיות שם הבעלים – לפי שאני אומר, רבותי, אין הישן והחדש חל על הקרקע. מי שאינו מבין שאני דורש את כבוש הנכסים שלנו בתור קרקע, הוא לא יבין את עיקר הרעיון שלנו. זה לא ענין של ישן, זה ענין של קרקע לצמיחת תרבות חדשה. עכשיו אני עומד במפעלים, שלדעתי הם צריכים להעשות, מבלי להכנס לפרטים קטנים.

איך אתם חושבים – אני אתחיל שוב פעם מבראשית – תנ"ך זה נכס חדש או ישן? אני שואל אתכם: יש לו עוד מקום בתקומתנו התרבותית? אני שואל את זה באמת ובתום לב, אל נהיה פוסחים על שתי הסעיפים. אם הבעל לכו אחריו. מצד אחד אנו רואים, שכאן בא"י נאחזנו בשתי ידינו ובצפרנינו בתנ"ך. תמה אני אם יש מישהו, חוץ מן המופ"סים, באי כוח רוסיה הנמצאים בארץ, אולי הם בשכלם הגדול והרחב מבינים את החזיונות העולמיים אחרת; אני חושב, שבעוד שנים אחדות אף הם יזכו להגיע להשכלה אמתית, יזכו להבין את חזיונות העולם בצורה אחרת. אני מדבר על אלה היוצרים ובונים באמת. אני חוזר ושואל אתכם: היש צורך בתנ"ך? אם כבר חדש, מדוע לא להתחיל מפלוני אלמוני, ואנחנו נסמוך עליו כמו שסומכים על רב שעשה עירוב תבשילין. הוא הרי אכל את התנ"ך, משורר ודאי שנתחנך על התנ"ך, מאין לקח את הלשון העברית? אני שואל באמת ובתמים. הייתי חפץ לשמור עליו, לטפחו, להבין אותו, להכניס אותו לחנוך שלנו, למסור אותו לבנינו, או אין צורך? אני רוצה עוד לומר, מדוע יש בו צורך, אם מתוך שהדברים שנאמרו שם הם דברי חכמה עליונים, דברים שיש להם עוד מקום בחיים כעת בזמננו, או מתוך סקרנות ארכיאולוגית לדעת איך חשבו הקדמונים. אני שואל, אם ספר זה יש בו עוד עסיסים חיוניים בשביל זמננו והוא יכול עוד לפרנס את רוחנו בזמננו, או מתוך סקרנות של אנשים סתם או חוקרים הרוצים לדעת איך היו האנשים הקודמים בזמן ההוא מרגישים. כדאי לדעת את הטעם, מדוע יש צורך? האם השירה התנ"כית, המחקר התנ"כי, נאמר, שיר השירים, קהלת, איוב, האם הן יצירות עולמיות שיש בהן כח להרעיש נפשות, להחיות נפשות, או “תפלה לעני כי יעטף”, “כאיל תערג על אפיקי מים”, מזמורים שבתהלים, או נבואות פובליציסטיות והשקפה על גוי ואדם גם יחד של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, יש בהם רעיונות כאלה נצחיים שנאמרו בזמנים הקדומים וכוחם עומד וחי לעולם, או פשוט, אנחנו אנשים מודרניים, מפונקים, עדינים, דקים וכו' רוצים לראות עכשיו איך קלטו בני אדם, איך הרגישו ושרו בזמנם אנשים קדמונים, לא כ"כ עדינים ודקים וכו', אנשים בעלי השכלה שלא ידעו על שיטת קופרניקוס, איך הרגישו אז בני אדם? אני שואל את זה מכם, לא אכריח אתכם לענות תשובה. אני חושב קרוב לאמת, שיותר נכון שאנחנו מוקירים את היצירה הזאת בתור נצחית, שיש בה עוד כדי פרנסה חיונית בשביל חינוך גדול וקטן ולא רק בתור יצירה קדומה היא יקרה לנו. ולא תהא תורה שלנו גרועה משיחת חולין שלהם, לא יותר גרוע משכספיר. התנ"ך מגביר את כחנו הפנימי, את הרגשת החיים שלנו, הוא מעשיר אותנו. אם כן אתם כולכם מודים, שעל כל פנים בחנוך שלנו הוא אחת מאבני השתיה. ואני שואל: היש לנהוג בו אותו מנהג של טפול ודאגה על כל פנים לא פחות מזה שנוהגים בו אלה שהם מחותנים פחות לתנ"ך ממנו, הגויים? הלא אתם יודעים מה שנעשה מסביב לתנ"ך בעולם הגדול: ספרי שימוש, ספרי מחקר, חקירת התנ"ך מצדי צדדים: מהצד הארכיאולוגי, הצד האסטתי, הצד ההיסטורי, הטבע בתנ"ך, ההשקפות בתנ"ך. כמה טפלה בתנ"ך האמנות בעולם, כמה ציירים, פסלים בעולם צירו את התנ"ך והשתדלו להסביר את התנ"ך בכל רחבי העולם כלו! אם תאספו את כל החומר הזה במאה בתים, ואולי בחמש מאות בתים כאלה, לא יספיקו כדי לתת מושג על כל מה שנעשה בעולם מסביב לתנ"ך.

מה יש אצלנו מסביב לתנ"ך? כבר אמרתי לכם, היהודים הקודמים על פי דרכם הם יצרו הרבה מסביב לתנ"ך (מלבד פרשנות, מלבד מה שנדרש על התנ"ך על ידי פרשנים ודרשנים, כל הספרות הקדומה). הם הכניסו עוד הפעם את התנ"ך, בנו אותו בתוך בנינם. אני שואל איך ומתי יכנס התנ"ך לתוך חיינו, אל הרגשת עמנו, איפה הם האמצעים והצנורות החדשים שאנו נשלב בהם את חיינו עם התנ"ך לפי הרגשת זמננו? בשעה שנגשים לקרוא ספר, צריך שיהיה בידו של הקורא טקסט מתוקן וטוב כדי שנהיה בטוחים בו. אני שואל מה נעשה בספרות העברית בתור מפעל אבטוריטטיבי מוכּר, כדי לתת טקסט טוב של התנ"ך.

אתם יודעים כי הדפסת התנ"ך והפצתו מסורה בידי הגויים. בכל שנה המיסיונרים מדפיסים מליונים אכסמפלרים ומפיצים בכל העולם כולו, גם במקורו העברי ובתרגום לכל הלשונות. אני שואל, אם לא היה יפה לנו ולעולם שאנו נהיה שליחים להפצת התנ"ך בעולם? לא רק ע"י הדפסות מהודרות, גם זה לא רע. אני חושב כי תהיה יותר הרחבת ההשפעה של היהדות, כשידעו כל הגויים שהם מקבלים את התנ"ך מיד בעל התנ"ך. הלא עוד מעט ויחשבו שהבעלים האמתיים של התנ"ך הם הגויים! אנחנו מקבלים לא רק את האכסמפלרים מידם, אלא גם את המדע, ובנינו הולכים ללמוד מהם.

אין אני חושש לכך, איזהו חכם הלומד מכל אדם. אולם עליכם להודות שיש בזה נחיתות־דרגא אם בעל הבית ביצירתו, בנכסיו הוא זקוק לאחרים, והוא בעצמו איננו יודע. האם לא הגיעה השעה שכאן בא"י תתחיל עבודה מסביב לתנ"ך? כבר צינתי בכמה מקומות, שאפילו התנ"ך הישן שבידינו, זה שאנו מלמדים על פיו בחדרים שלנו, בבתי הספר שלנו, החלוקה לפרקים שבו – נעשתה ע"י גויים. החלוקה לקפיטלים אין זאת חלוקה יהודית. זאת היא חלוקה שנעשתה לפני מאות שנים אחדות ע"י כומר בתנ"ך לטיני, והיא עברה אלינו. יש חלוקה לפי המסורה והיא יותר נכונה. הכומר סרס, הוא העמיד את ראשי הקפיטלים לא במקומם הנכון. לנו יש חלוקה לסדרים. קראו בסוף הפרשיות, בסוף החומשים: סדריו של ספר זה כך וכך. החלוקה של הקפיטלים עכשיו היא לא שלנו. אפילו המלה קפיטל היא לא שלנו. תראו דוגמא של פרשה ראשונה, פרק שני מתחיל ב"ויכלו", הרי כל אדם מבין שפרק זה שייך לפרשה הקודמת! “ויכלו” זהו סוף, סיום טבעי של הפרשה הראשונה, ואחר כך פרשה שניה מתחילה ב"ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם". אני רוצה להראות לכם עד כמה החלוקה החדשה קלקלה את השורה. וכן הקפיטל השלישי, גם שם יש שבוש, המסרס את כל הטנדנציה של הספור ומכניס בו כונה אחרת, רעיון אחר לגמרי. ברור, מי שמסתכל בעין בהירה בפרשיות הראשונות של הבריאה עד אחרי נח, רואים שכאן היתה כונה לתת רעיון למודי, מדעי, לתת את התולדות לפי השקפה קדמונית, תולדות הקולטורה והעמים והתפשטות האנושיות בעולם. ואולם טנדנציה לא היתה לפרשת הבריאה עד אברהם. כלומר, התורה באה לספר את תולדות היהודים מאברהם, איך היו לעם בעל קולטורה, תחילת ביאתו לעולם, צמיחתו, גידולו, איך היה לעם תרבותי, עד כבוש הארץ. אבל לפי המושגים אז היו צריכים להתחיל מתחילת הבריאה. מאין בא אברהם? מתחילים מאדם הראשון. כאן דרך אגב באו ראשי הפרקים של הקולטורה האנושית הקדומה, עבודת האדמה איך היא באה לעולם, יצירת האינסטרומנטים הראשונים, כלי העבודה, יצירת אמנות ראשונה, בנין ערים ראשונות, קולטורות שונות. אלה היו דברים של קולטורה שהיו ידועים לאנשים הקדומים. הנה הוא מספר כיצד בא הבגד לעולם, הוא מספר את אגדת הנחש כי שניהם היו ערומים ולא התבוששו, רגש הבושה הביא לידי כך לבקש בגד. האגדה הזאת נוצרה בארצות החום, ושם הגיעו לבגד לא מתוך הרגשת צער של חום, אלא מתוך הרגשת בושה. בסדר שלנו החלוקה מתחילה כך: “ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו” ואח"כ הוא מספר: “ויעש להם אלהים כתנות עור וילבישם”. כאן יש רצון לספר איך בני אדם הראשונים הגיעו למלבוש. ההתחלה היא שהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו, אבל דוקא כאן מפסיק הגוי את הפרשה ומחבר את הפסוק הזה לפרשה הקודמת, ומתחיל את הקפיטל השלישי “והנחש היה ערום” והכניס טנדנציה אחרת לגמרי. אתם יודעים כי הנחש בתיאולוגיה של הנוצרים תופס מקום גדול, יש זוהמת הנחש. ישו בא לכפר על החטא הקדמוני מתוך טנדנציה, כך נדמה לי. כאן לא העיקר הלבוש אלא הנחש שגרם לחטא, והלבוש בא מתוך הרגשת החטא והבושה הזאת שהחטא גרם (העיקר אצלו לראות את הנחש בלי יחס עם הלבוש). מתוך טנדנציה זאת התחיל את הפרשה ב"והנחש היה ערום". אם אנחנו מתחילים “ויהיו אדם וחוה” אנחנו עומדים באדם וחוה שהיו ערומים, או שתפרו להם מעלי תאנה או שאלהים עשה להם כתנות עור וילבישם. יש כאן שתי נוסחאות. אגדה אחת היתה שהיו ערומים ותפרו עלי תאנה, והאגדה השניה אומרת שאלהים עשה להם כתנות עור וילבישם. זאת היא נוסחא אחרת. בספרים הישנים החלוקה הזאת שלנו איננה, אלא החלוקה לסדרים. יש יהודי אחד שבדק את כל זה והוציא ספר מיוחד.

עד היום הזה לא שם עם ישראל את לבו להוציא את התנ"ך בצורה המקורית שלו, שבה היא הגיעה אליו. והרי הוא כזה “בעל־הבית”! כלום אין אתם חושבים שיש צורך שיהיו מבואות לתנ"ך, שיסבירו אותו מצדי צדדים, בקצור (אם אדבר על הפרטים אין לדבר סוף) להוציא סוף־סוף, לגאול את הנחלה הזאת מידי זרים. אנו נחזיק להם טובה על כל מה שעשו הם, נקח מהם את כל מה שנמצא לנכון. אבל שכל העולם כלו ידע שאנו מטפלים ביצירה הזו, שאנו הבעלים. מפני מה אין אמביציה זו? הלא יש תרגומים מסביב לתנ"ך, תרגום השבעים וכו'. כל זה צריך להיות בידינו. תרגום השבעים נעשה בימי הבית השני. אז היו בידם טקסטים מן הזמנים היותר קדומים. כל העבודה הזאת מסביב לתרגומים והטקסטים, האם לא היתה אמביציה שהיא תהיה בידינו והגויים יבואו ללמוד אצלנו? ואני חושב שישיבתנו בארץ הזאת מועילה הרבה. למדתי כאן מפי אכר שנים שלשה דברים שמאירים את העינים בפסוקי התנ"ך, רק על יסוד מה שראה אצל ערבי. מוצאים כי חז"ל למדו מפי גויים כדי להבין את התנ"ך. אני אומר שישיבתנו בארץ יהודים עם מסורת פרשנות יהודית, זה עלול להועיל לנו הרבה בעבודה זו. הפרשנות שלנו היא כבירה, אפילו תקופת התלמוד כוללת אוצרות למחקר התלמוד שהגויים לא הגיעו אליהם. האם אין האמביציה הלאומית שלנו דורשת שאנו נעבד את החלקה הזו? יש אלפי ספרי שמוש, אנציקלופדיות תנ"כיות, ספרים הכוללים את הריאלים של התנ"ך, בגדים, כלים, גיאוגרפיה של התנ"ך, הסטוריה, יש כמה וכמה ספרים עם ציורים בעלי הידור. מה נשתומם לשמוע כי עד היום לא זכתה האוניברסיטה להנהיג קתדרא לתנ"ך. האם אין זאת חרפה לאומית, האם אין זה צורך לאומי ראשון? קודם כל מהצד הלשוני, הרי יש כאן המקור הראשון.

הייתי יכול ללכת הלאה ולספר לכם על הפסיבדואפיגרפים שבכלל אינם בספרותנו, יצירה לאומית שלנו שנמצאת בכל הלשונות בעולם, שנכתבו עליהם מאות ספרים ואין אצלנו מצויים כלל. חשיבות ממדרגה ראשונה אולי כמו התנ"ך יש לספר החשמונאים, עד היום הוא איננו בידינו. הרי הוא צריך לעמוד בשורה אחת עם התנ"ך. אינני מדבר על יתר הספרים: חכמת שלמה, יהודית, האפיגרפים היותר טובים, טוביה, פסיבדו־האפיגרפים, למשל, עזרא. בלי ספרות זאת אי־אפשר להבין את ההמשך. נקח את התקופה האלכסנדרונית, את פילון. נכתבו עליו כמה וכמה ספרים ואין לשום יהודי מושג ממנו. אי־אפשר להבין את המשך היצירה שלנו מבלי לדעת שהקבלה והמיסטיקה העברית, האגדה העברית, שתיהן מיוסדות על אותה האסכולה, על בית המדרש האלכסנדרוני. אנחנו לא נוכל להבין את החזיונות, את התפתחות החזיונות הספרותיים האחרים, בלעדי ידיעת הספרות האלכסנדרונית. אין בידינו טקסט טוב עד היום הזה, לא טקסט מדעי בשביל אנשי המדע ולא טקסט עממי בשביל העם, של ספרות התנאים.

רוצה אני לדבר מלים אחדות על הערך הלשוני של ספרות התנאים. אם אנו העזנו בנפשנו להחיות את לשוננו העברית כאן בא"י, אז יש להודות על זה רק לספרות התנאים. הלשון העברית של התנ"ך היא כל כך רחוקה מאתנו, ריחוק מקום וריחוק זמן, ריחוק תרבות וגם ריחוק של צורת המחשבה, של בנין המחשבה, של רקמת המחשבה שלנו, עד שאי אפשר כלל להכניס את המחשבה של אדם בן זמננו ואת תפיסת חייו בתוך דפוס של לשון תנ"כית. התנ"ך ישמש לנו מקור לא אכזב לאלף דברים וגם ללשון, אבל לא בדפוס התנ"כי אלא בדפוס המשנה. המשנה היא לשון החיים, המשנה התפתחה תחת השפעת הלשונות האריות, הלשון היונית והלשון הרומאית; אמנם מלשון ארמית הושפעה במדה יותר גדולה; אבל הארמית נכנסה לתוך מכבש הלשון הארית והשפעת ההשכלה היונית. הלשון נלחצה וקבלה את צורתה, מתוך כך גם הלשון העברית של אותו הזמן, לשון המשנה, שנתה את צורתה ונתקרבה לסגנון מחשבה מודרנית. היא השליכה מעליה את הצורות המיושנות ונעשתה יותר ממשית ויותר מופשטת, מצד אחד יותר מלאה, מצד שני יותר אבסטרקטית. מפני שהביביליה נתנה את האטרקציות בציורים, ובציורים לא יכולים להשתמש בלשון המדעית. “שימת נפש בכף” – זוהי הסתכנות. אם רוצים לדבר על הסתכנות כמושג מדעי, איך לומר? השלכת נפש מנגד? אלף דברים כאלה יש בתנ"ך שהם בצורה ציורית. אני אומר: המשנה מצד אחד קרבה אל החיים, אל השוק (בודאי שהיתה שפת שוק בימי התנ"ך, אבל היא אבדה), שפת המשנה קרבה אל החיים, אל הממש, מצד שני קרבה את הלשון אל האבסטרקציה. בימינו, בלי המשנה אין אפשרות כלל לדבר עברית.

באים אליכם בני אדם לא חכמים ביותר ואומרים: לשון החיים היא מורה הדרך, כמו שמדברים כך צריך לכתוב, על פי לשון הדיבור, כלומר על פי אותן חמש מאות המלים השבורות והרצוצות שאין בהן ריח חיים ולא צבע חי, השגורות בפי המדברים שלנו, והם סומכים על זה שבכל לשון כך. מה אתם רוצים? כל אדם באומה אחרת כמה מלים יש לו? אלף מילים, חמש מאות מלים והוא משתמש בהן. סתם אדם משתמש באלף מלים. די לאדם שלשונו תהיה בת אלף מלים שאפשר יהיה לו לחיות כל ימי חייו. האנשים האלה שכחו רק דבר אחד, שבכל עם יש לכל אדם אלף מלים אחרות; כל בעל מקצוע יש לו אלף מילים שלו: הסנדלר יש לו 500 משלו, החקלאי את שלו, החימאי את שלו, וביחד יש לכל העם מיליון מלים. כאן בעברית יש רק 500 מילים, אותן 500 המלים יש לכולם. זה ההבדל בינינו ובין הגויים.

אני אומר, כל לשון חיה יש לה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לכל לשון יש פסוק שלה, כל לשון נסמכת על פסוקים, אוי לה ללשון שאין לה פסוקים. היו חושבים פעם את האסמכתא על פסוק לסימן של נחיתות־דרגא. רבותי, צ’יחוב כתב בפסוקים, גיתה כתב בפסוקים ושילר כתב בפסוקים, אבל פסוקים בלתי ידועים לכם ואולי פסוקים בלתי ידועים להמונים של העם. מאחורי כל לשון אמתית, של סופר או משורר, עומדת לשון האבות ועומדים פסוקים נעלמים מן העין. ה"קונץ" הוא להעלים את הפסוקים מן העין שלא להרגיש בהם. אילו לא עמדו הפסוקים הללו מאחורי צירוף המלים הזה לא היה כח במלים האלה. היה זה רק צירוף מקרי של מלים שאין בו אותה האטמוספירה התרבותית, השוררת בתוך פסוקים נעלמים, השופכת רוח חן וחסד על החדש ונותנת לו צבע ואור. בלי זה אין בו ממש. וכך אנחנו מבדילים לפעמים בין דבור העושה רושם ובין דיבור מת. מפני שבדבור החי הזה מגובש כח של פסוקים, לא כח של פסוקים כמו שהם, אם לא מחיים אותם מחדש ומוסיפים עליהם, הם גם כן מתים. נרתיקי כדורים, חצאי פסוקים אין בהם ממש. הסופרים יוצרים פסוקים משלהם בכוח הפסוקים הללו. זה מה שקוראים רוח הלשון. את רוח הלשון שואבים מתוך כח האומה החי. כל האומה יש לה אלפי פסוקים, שהם בונים את השלד של הלשון והם נותנים ללשון את הצבע – והיוצרים והאמנים יוצרים בצלמה ובדמותה, מוזגים צרופים חדשים ויולדים ולדות חדשים, אבל בכח ההמשך. והנה המשך זה חי ועומד וקים גם בתוך הספרות וגם בפי העם. ואם צ’יחוב או טורגניב, מבעלי הסגנון המצוינים, הלכו לשוק לשמוע איך מדברים העגלון והסנדלר, הם נטו אוזן אל חוש הלשון ויצרו בצלם ודמות, זה היה מקור החיים של הלשון. לנו אין מפי מי ללמוד, רק מפי הספר. אין לנו קרקע אחר מפני שהעם שלנו לא דבר. מה שנתנו בפי העם בכוח ועמל ע"י חינוך קשה במשך שלושים שנה, זה מה שדלינו מעט מן הבאר הזאת ונתנו בפי העם. כמו שצפור נותנת את האוכל בפי האפרוח כך דלינו ונתנו בפי העם. יובלות יעברו עד שנחיה את כל החומר הלשוני שלנו ונתן אותו בפי העם, עד שירגיש העם את לשונו בדמו ויתעורר בו החוש הלשוני החי בפנים. עד אותו הזמן נהיה זקוקים לספרות; לא מפי העם אנחנו חיים, העם חי מפי הספר שלו. ואל יבואו מקילים ויאמרו, שכבר הגיע זמן שאנו נלמד מפי המדברים עברית ונכתוב בלשונם. הרבה שנים תעבורנה, יובלות יעברו, עד שהעם ירגיש את הלשון שהיא חיה איתו והוא חי איתה. לפי שעה הלשון עומדת בתקופת הבריאה ולא בתקופה הטבעית שלה.

הנה אני אומר, מה תהיה העבודה שיש לעשות בבנין זה? מה יש לנו ומה אין לנו? הרי על זה חפצתי לדבר. אני מדבר בקפיצות. אין לנו כלום בפנה זו. יש לנו מלונות. אינני רוצה לדבר על המלונות האלה שעבר ערכם לגמרי. נקח את המלון של בן־יהודה. קודם כל אינני רוצה כאן לבקר את עבודתו. אני חושב שעל המלון של בן־יהודה אתם יכולים לדבר לא כעל מלון של 12 כרכים, אלא כעל מלון של שלושה כרכים לכל היותר, מפני שיש שם הרחבה מלאכותית, שאין בה שום צורך. על כל מלה יש כל מיני פסוקים, לא לשם הדגשת הגוון, אלא להרבות בכרכים. יש גם ענין טכני אצלו שצריך היה בהרחבה זו. איך שהוא, הוא אמנם אסף, על כל פנים השתדל לאסוף מכל הספרות. אך, מלבד החומר התנ"כי אין שם אפילו חלק המאה מכל החומר הלשוני שיש לנו. במדע הלשוני יש מלון אחד מדעי, זהו גזניוס, זה מלון של תנ"ך, שהוא לא מתישן, מפני שמחדשים אותו בכל חמש שנים. יש כבר מהדורות אחדות, בכל זמן מוסיפים את המחקרים החדשים שנוספו באותו הזמן. אלא שהספר הזה הוא בשביל חוקרים, סתם איש משכיל איננו יכול להשתמש בו. הוא כתוב ברמזי רמזים, בראשי תבות, הוא מצטט, מציין מראי מקומות למאות ספרים עם מאמרים המפוזרים בכל הלשונות והספריות השונות, באופן שהמלון לא מתאים לסתם בן אדם. ביחוד הוא לא נוצר לצרכי האומה שלנו, הוא נוצר לצרכי מחקר ולא לצרכי תחית הלשון. אני חושב, אילו היהודים היו נותנים לבם לדבר זה, היו יכולים להוציא דבר יותר מתוקן מן הגויים בפנת התנ"ך, מתוך כמה טעמים. המלון שלנו, מלבד תכליתו המחקרית בשביל העבר, צריך שתהיה בו כונה גם בשביל ההוה והעתיד, גם כונה של תחית הלשון. כונה זו נצטרפה למלון של בן־יהודה, לפיכך ערכו בשבילנו יותר גדול מן המלונים של הגויים, אף על פי שהוא איננו מדעי כ"כ. הוא השתמש במחקר הגויים, הוא לא היה ספציאליסט אלא חובב במדע, אבל האסון הוא שלא הקיף את כל הלשון גם הוא. אין בכח של אדם יחיד לעשות את המלאכה הזאת. בזמננו דבר כזה נעשה ע"י חכמים שונים. גם גזניוס, כאמור, איננו של אדם אחד, מפני שמשוקעת במלון זה עבודה של עשרות חכמים.

אני אומר: אין לנו מלון לאומי אקדמי כמו שיש לצרפתים, מלון אקדמי שנעשה לסמל האומה כולה, לחם רוחני של האומה כולה, פירמה רוחנית שכל העם משתעשע בה, ויצירת כרך מן המלון האקדמי היא חג לאומה, מציינים אותו שכבר זזו ממלה זו ועברו למלה אחרת. שם עובדים חבר מלומדים. כל שנה האקדמיה מפרסמת: עומדים במלה זו וזו, למשל, עומדים עכשיו במלה “גנרל”. והנה הזמינו את פרנטש להתיעץ אתו איך לסדר את המלה גנרל על כל הערכים הקשורים בה; הוא היה גם חוקר גדול, מלומד. כך היו מזמינים לכל מלה ומלה, מפני שצריך לדעת את השדה הספרותי של המלה ואת האסוציאציות שלה. זאת היתה עבודת מלון אקדמי. היו לו כמה וכמה מהדורות אבל מחדשים אותו. ואם לעמים אלה, שאצלם הלשון חיה בפיהם, משומרת בפיהם, ויש להם בתי גנזים ואוצרות מלוכה וספריות וכו', כך – אנחנו שהפזור שלנו גדול, הספרות שלנו בגולה, החומר הלשוני מפוזר ומפורד בארצות שונות, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לדאוג בראש וראשונה לרכישת ההון הלשוני שלנו, כדי שנוכל לשאוב משם ולשים בפי העם. ואם אנחנו צריכים בועד הלשון לעשות מונחים בשביל חקלאות, בשביל צמחים, חיות וכל שאר הדברים הנחוצים ביותר, לא נשב אז מסביב לשולחן עם חברי הועד כתרנגולת שאיננה יושבת על ביצים ורוצה לדגור אפרוחים, משום שאין החומר המוכן.

אנחנו צריכים לפעול בשני כוונים: האחד בכוון אלף־בית, ואחד בכל המקצועות. לבוטניקה לבד, לצמחים לבד, למלבושים לבד, לכל צרכי החיים עפ"י המקצועות לכל הסוגים, להפיץ אותם בעם בצורות שונות גדולות וקטנות. כמובן, הרכוז האקדמי יהיה הרכוז הגדול והראשון, מלבד העבודה להוציא כמה וכמה הוצאות שמושיות זולות כדי להכניס את הלשון לתוך העם. והנה עבודה זו צריכה היתה להעשות ע"י עשרות אנשים מפוזרים. כל תלמיד יבחר תקופה אחת. יש לסדר את המלונים לפי התקופות. צריך מתחילה להוציא את המלון הפילוסופי של קלצקין. שלשה כרכים כבר יצאו ממנו ועוד אחד עומד לצאת. יש בידי כתב יד של רפואה, זה יהיה לכסיקון של ארבעים גליונות דפוס, רק רפואה. הוא נלקח רק מן החומר הנדפס. אני בטוח שכתבי היד המפוזרים בספריות יתנו עוד פעם חומר כזה. ואתם יכולים להבין: אם נאסוף את החומר הלשוני, לפי המקצועות, ביחד עם אנשי המקצועות לפי התקופות! למשל, החומר של הפיטנים, יש כשבעים אלף פיוטים, אינני אומר פיטנים אלא פיוטים, מה שנרשם עד היום הזהי בקטלוג ע"י הפרופיסור דוידסון. הרבה צורות לשוניות אפשר למצוא אצל הפיטנים. יש להם דרך מיוחדת בסגנון. אתם יודעים את הקליר והמשוררים בימי הבינים. צריכים לעשות מלון הפיטנים. זה יהיה שלשה ארבעה כרכים של צורות מחודשות, שאנחנו יכולים להשתמש בהן. מאות מלים אנחנו לקחנו לצרכינו מתוך המקורות הללו. והנה אני אומר שמלון כזה היה יכול להעסיק עשרות אנשים בעבודה מדעית, ושכל ערך יצא מתוך שמחת חג. כשהיו מסימים היו אומרים “יומא טבא לרבנן”, כך כתוב בתלמוד. האם לא האוניברסיטה צריכה היתה להיות האיניציאטור בדבר זה, לרכז בה גרעין של עובדים לתפקיד זה? צריכים למצוא שם מקום שנים שלשה פרופיסורים מן הטובים שהם יהיו המכונים את העבודה והמכינים לה תלמידים. וגם עבודות התלמידים, בתור דוקטורים, צריכות להיות מכוונות לקראת מטרה זו. כל סטודנט יקח לעצמו מקצוע אחד לשוני, זה את הקליר, זה יקח לעצמו את לשון הרמב"ם, זה יקח לעצמו את לשון רש"י, מפני שרש"י יצר יצירה נפלאה בלשון. עד היום, כשאני קורא אצל רש"י איך הוא מתאר איזו מלאכה, למשל, המעזיבה בבית, אופן הבטוי שלו, הוא מחיה נפשות; יש בו מתיקות, טבעיות, בהירות, פשטות שיש בה חן ברוח הלשון העברית. אני אומר לאסוף את כל הדוגמאות הללו ולהכין אותן בתור חומר למלון, וכך הלאה.

הנה אני אומר, הרי זו היתה עבודה גדולה לדורות, שהיתה נותנת כבוד לכל מי שהיה עושה אותה והיתה מרימה את הפרסטיז’ה שלנו. הרי גם בעולם הגדול היו מכונים את פניהם לקראת עבודה זו, מפני שמחכים לה. הנה עד היום, לחרפתנו, אין עדין פרופיסור ללשון העברית באוניברסיטה, אין מורה ללשון העברית. יש שם מורים לכל המקצועות שאתם רוצים, אבל צריך לדעת מה טפל ומה עיקר. יש שם אנשים חשובים מאד שאני מכבד אותם ואת עבודתם. אך צריך לדעת שסוף סוף מה שהם עושים זהו חטוט קטן, מחקר צדדי שנעשה גם בחו"ל ע"י אנשים שונים. הוא יצטרף לחשבון גדול אם נשפוך על העבודה הזאת רעיון גדול, אם נעמיד במרכז העבודה מפעל גדול שגם העבודות הקטנות הללו יצטרפו לה. רק אז תהיה זאת עבודה שלמה. אין אני מזלזל בקטנות. הגדולות יוצאות מן הקטנות. אבל הרעיון המרכזי הגדול הוא צריך להיות מראש. סוף מעשה במחשבה תחלה, וזהו שמאציל מגדולתו על הקטנות. אם אין רעיון מרכזי באמצע, אם לא מכונים את העבודה כלפי רעיון, אין ערך מרובה גם לקטנות הללו.

הייתי יכול להביא דוגמאות גם ממקומות אחרים, מה שאנו צריכים לעשות גם במקצועות הספרות העברית, גם במקצועות השירה, גם במקצועות הפילוסופיה העברית, גם במקצוע הדרוש העברי או הפובליציסטיקה העברית, מפני שהדרוש היה הצורה של הפובליציסטיקה העברית. אנחנו צריכים להתכוון לקראת כנוס מפעלים אבטוריטטים מוכרים על ידי האומה כלה ומצד הגויים, בתור סיום ותחלה, בתור אחרית וראשית יחד, כדי להתחיל ליצור, כמו שאמרתי, את הקרקע, לבנות על גבי יסוד זה. כל זה צריך לשמש יסוד לבניננו החדש.

אני כבר עיפתי. ברצוני עוד לעמוד על כמה דברים. הרי אתם מבינים את ההשפעה הכבירה הזאת על כל העם. אני כבר אמרתי לכם, מה יכולה לקוות הגולה בכלל מא"י מלבד יצירות תרבותיות, כלום יצפו לתפוחי־זהב מכאן? לפבריקציה מכאן, או ליצירות טכניות וכו'? רבותי, תשאלו אותי, האם נצטיין בזה? אפשר שנהיה תלמידים טובים ונצטיין. אני מאמין בזה. יש לי גם אמביציה, שלא נעשה את מלאכתנו רמיה; שנהיה סנדלרים יותר טובים, רופאים יותר טובים, חקלאים יותר טובים, יש בזה כבוש גדול מאד במובן העליון. שוב אני משתמש בטרמין ישן למושג חדש: “קדוש השם”, – פירושו הצטיינות האומה על יתר האומות, הרצון לעלות אל על. “חלול השם” זה נחיתות־דרגא. כשאומרים “זאת היא עבודה יהודית”, הרי זה חלול השם. יש לי אמביציה, שא"י תסיר מעלינו את החרפה הזאת. אבל סוף כל סוף, מי יודע, אולי הגרמנים יצטיינו יותר מאתנו. חוץ מזה ההצטינות באה מהגבּרת כח התרבות. על כל פנים אם תיעשה עבודה זו בצורה גדולה, בצורה מכונסת, הרי פרי העבודה הזו יהיה מוכרח להגיע לכל העולם, הרי איש לא יתחרה בנו. אין תנאים כלל בחו"ל לעבודה במסשטב ובכונה כזאת, מפני שאנו שם שבורים ורצוצים ומשוקעים בתוך תרבויות אחרות. והרי יחזיקו לנו טובה. כל היהדות תדע, שכאן בא"י הולכים ונעשים מפעלים לאומיים גדולים בעולם היצירה הרוחני התרבותי. אני אומר, שאלפי צעירים ימצאו גם מקום לעבודה, מפני שאין זה מקצוע אחד. הזמן קצר לי לדבר גם על יתר המקצועות. כל זה צריך להיות במקום מרכזי אחד, ע"י אורגניזציה כבירה, ע"י סדור הכחות וחלוקה רציונלית של הכחות. משק רציונאלי צריך לנהל כאן, שכל אדם ישב במקום הנכון, שיעסוק במקצוע שלו מתוך הצטרפות לכלל גדול אחד.

אם כן, אני אומר, אלה הצעירים שאין להם לאן לפנות, שרוצים לשעבד את עצמם לעבודה רוחנית, למצוא מקום, ימצאו כאן את המקום לחיות, וכך יתקשרו גם אינטרסים כלכליים, גם אינטרסים חמריים עם הדבר הזה. מאות מלומדים בכל העולם ימצאו מקום לעבוד. באנציקלופדיה אחת בששה עשר כרכים זו שיוצאת ע"י “אשכול” (עבודה חלקית זו כבר יש לה ערך), כבר אתם מוצאים חמש מאות שמות של מלומדים שעובדים בעבודה זו. כאן מתקשרים גם אינטרסים חמריים, מדרך האדם שהוא עובד סביב לאיזה מפעל הוא נעשה גם שליח לתעמולה שלא מדעתו, להרבות לו רעים המעונינים בזה. אני אומר, שהעבודה שלנו הגדולה יהיה לה גם ערך תעמולתי. חוץ מזה – הרגשת הכבוד שאדם בכלל רוכש לאיש בעל כח עבודה ויצירה, יש הרגשת דרך ארץ אם יראו שא"י היא בעלת כח של יצירה ושל עשיה, יכבדו אותה, אם משנה לשנה יצא מתוכה מדע לכל בתי־הספר, לכל אוצרות הספרים, לכל אוניברסיטה ולכל אקדמיה. אם כאן בארץ יהיה קולקטיב המקבץ והמקצר ומגבש יחד עם חדוש, הרי כל חלק מן העבודה הזו ילך ויפרסם את א"י בעולם; הוא יעיד, ישמש עדות מוכיחה על כח העבודה, ועל החיוניות של א"י, ועל הכח התרבותי של העם.

אני רוצה לסיים, פשוט אין לי כח. הנה אני אומר כך: צורך היסטורי הוא עוד פעם לעשות סך־הכל של העבר, צורך היסטורי הוא לכנס ולגבש לשם קביעת יסוד ויצירת קרקע בשביל העתיד. צורך גמור הוא, צורך פסיכולוגי, להכניס את יצירת האומה שלנו לתחום התרבותי של העולם כולו, וגם צורך נפשי פנימי הוא בשביל צרכנו אנו, כדי ליצור את האחדות ואת הרגשת האחדות של היצירה החדשה והישנה שלנו. צריכים אנו לגאול את כל הנכסים שלנו מתוך האויר הספציפי של כל הדורות, צורך גמור הוא זה לשם השפעת א"י וקשירת קשרים תרבותיים עם כל העולם כולו, צורך ריאלי לשם הרגשת הטבעיות של הגידול התרבותי שלנו.

כמובן, לא נגעתי באמנות ובשום מקצועות אחרים. צריכים לגשת למפעל, אם בצורת אקדמיה עולמית שישתתפו בה באי־כח של כל עובדי עבודת הרוח בישראל בכל העולם, כל היוצרים והבונים הגדולים לשם יצירת פרוגרמה לאומית של הבנין התרבותי שלנו, של היסוד והדיוטא הראשונה שלו. על הדור הראשון לגשת למפעלים קולקטיביים ע"י שתוף כל הכחות, מבחר הכחות של האומה שישתתפו בה באי־כח של כל חלקי האומה בלי הבדל השקפות, מפני שיש לנו עסק עם מדע, והמדע צריך להיות מחוץ לכל השקפה. יש צורך בעמידה אוביקטיבית, האפשרית ביותר לגבי בשר ודם, כדי שעל ידי כך תכיר ביצירה זו האומה כולה. אולי צריכים גם לשתף ספציאליסטים, ידענים גדולים, מלומדים גדולים מן הגויים שכבר נכנסו לתחום חקירת היהדות. אנחנו רואים שחכמינו השתמשו הרבה ביצירות הגויים שיש להם ערך נצחי בתוך הבנינים שלהם. מפעלים גדולים כאלה יש להם ערך של יצירת קשרים נצחיים בין היהדות בא"י ובין יהדות הגולה, קשרים המובנים לכל, וגם משום קשירת התרבות העברית דרך המלך של התרבות הנצחית האנושית. אני מיעץ לכם לתת את דעתכם על היקף השאלות, להביא את האפשרות הזאת לידי הכרת הגלות, הם יחזיקו לכם טובה על כך.