עשרות אנשים דחוסים באולם האורחים שלנו. קצתם יושבים, רוּבּם עומדים. איש כוסו בידו. בקושי אני מכירה את דירתי. כגרַנד סֶנטרַל בשעות העומס. יצירות אמנות, המציצות מבין הראשים, נראות לפתע כמוצגים בתערוכה.

עלי האחריות שלא יחסרו המשקאות והמעדנים והאורחים יתקבלו בסבר פנים יפות.

אני עומדת בקצה הפרוזדור, מקדמת בברכה את הבאים, לפעמים מגישה את לחיי לנשיקה, עוזרת להסיר את המעילים הנוטפים מים, מראה היכן לתקוע את המטריות, ומשלחת את אורחי אל תוך המהומה הכללית. איני שוכחת להזכיר כי המשקאות נמצאים מול פתח המטבח, מתחת לתמונה של וְלַמִינק.

אורחי מפטפטים זה עם זה, מהם במאור־פנים טבעי ומהם בעינים דלוקות אלכוהול. מי שידו האחרת אינה תפוסה, בכריך או בנקניקונת נעוצה על קצה קיסם, משרטט בה את מחשבותיו, מעגלים־מעגלים, מול פני איש־שיחו. אחדים אינם נזהרים ומדברים גם ביד האוחזת בכוס. ויסקי מתנקה בנקל, אך “בּלַאדי מֶרי” עושה כתם. הייתי צריכה להסיר את השטיחים הפרסיים.

אחדים מדברים בקולי־קולות, אם משום ליקוי שמיעה או מכוח בִּטחה תוקפנית, ואחרים בלחישה. אלה בגלל חירשות, אך גם מחמת יראת־כבוד או ענָוה פשוטה. האולם מלא אישים ידועי שם, סופרים, משוררים, מלומדים, ציירים, מוסיקאים, שחקנים, בימאים, מפיקים, עורכים, מבקרים; לכאורה, מכל מין, צבע, דת, גיל ואסכולה – אך רוּבם יהודים ובגיל העמידה; ופוסעים בדרך־המלך של ההצלחה.

אני רואה כאן את אֶרוינג סלומון, ג’וֹן רוֹאוּ, אדמונד סטוֹלוֹבסקי, ברנרד גסטֶטנֶר, ארתור מילר, ברנרד מלמוּד, לנארד ברנסטין, לוציאן טוביילביץ', ג’וזף פוקס, רוברט אינדיאנה, צדרבוים, ומי לא? קהל נכבד. עוד מעט אהיה גם אני מאספת את טביעות רגליהם על שטיחי, כנשות חברה קרתניות, המארחות מפגשים של “אַסקלון” כדי להשמיע חכמה משלהן באָזני חכמי הדור, ואחר־כך מקוננות באזני סופרים, שספריהם נמכרים, כי כינוסי “אסקלון” שוב אינם כשהיו. גדל להדאיג מספר החברים שהולמת אותם אלמוניות ואינם מחמיצים אירוע של האגודה כדי שיוכלו לגעת בתהילה.

לפני שנה־שנתים הייתי אני אחד האלמונים הללו, המהלכים על בהונות ליד המפורסמים, מאושרים שהוזמנו. (בגלל התרומה הנכבדה שנתתי למפעל צדקה בחסות האגודה.) בקושי העזתי להשתעל.

אחדים מן הסופרים, המבקרים והמו"לים שבחבורה הם עתה ידידי הקרובים. ואולי מוטב לוַתר על מושג טעון רגש. ידיד הוא מכר שאתה יכול לבטוח בו, שלא יטוש אותך בצרה, אבל גם לא יבוא להציץ. כמה מאלה שבאו הערב – לעולם לא אדע – מהלכים כאן בחוטם מגורה מפני שהם מריחים שערוריה? הם מגניבים אלי מבטים ואינם יודעים אם לרחם עלי או להתפעל מעזות־מצחי.

מי שיוכל לסכם לעצמו, בערוב יומו, כי היה לו ידיד־נפש אחד, שבטח בו, בלב שאנן, ימות מיתת נשיקה. לי יש ידיד אחד כזה, אך הוא בעלי, וזה מסבך את העניָנים.

מכל־מקום, חוג מכּרי נאסף כאן הערב. החוג הפנימי והמעגל המקיף אותו. אנשים היכולים לגרום לי שמחה עזה, אבל גם כאב חזק. אני משתדלת שלא לאבד את הסקרנות כלפיהם. לעתים קרובות אנחנו דנים את המוּכר להישכח בתוך הידוע. אנחנו גומרים בדעתנו שאנחנו יודעים מה שנחוץ לנו לדעת וכולאים את מכרינו בתוך כלוב שלעולם לא יוכלו לצאת ממנו. אך כאשר עובר בנו זעזוע, אנחנו נאלצים לערוך להם משפט חוזר. יש שמתגלים פתאום כגלקסיוֹת רחוקות, שהיו דרושות להן הרבה שנות־אור כדי להגיע עדיך. סופרים יכולים להיות אנשים נדיבים להפליא, אך גם אכזרים מאוד. לפעמים הטרגדיה שלך היא הפַרסה שלהם. לפעמים הם יודעים שאתה בוכה עוד בזמן שאתה צוחק. הם לבדם מבינים כמה תצטער על ביטוי נפרז אחד, ומלה שאינה במקומה. אולי ישמחו בלבם.

אך חס לי מלשקוע בהרהורים בטלים. לא הערב. לא במסיבה לכבוד ספר הביכורים של אֶריק דגלס. כל מאמצי רוחי נחוצים לי בשביל חיוך כוזב אחד. וביחוד כשאני נתונה למעקב. אנשים אלה מביטים זה בזה ורואים אותי.

כל תגובותי נרשמות. עוִית אחת בזוִית הפה עלולה לחשׂוף מה שאני מתאמצת כל־כך להסתיר.

אריק מחייך אלי ושתי עיניו כשני סימני־שאלה מאירים.

כמה מאושר היה כאשר נודע לו שהסכמתי לארח את החוג. בפתח הרכין ראשו לנשק את ידי. מחוָה שצפון בה רמז. בספרי “וַרשה שלי”, שהפגישנו, כתבתי פרק על נימוסים פולניים.

“היענות מרשימה ביותר.” סטֶנלי רוֹזנצוַייג. הכל אצלו בערך ההפלגה. אסור לו לקפח איש.

הוא לבדו אינו שולח ידו לגחלת הבוערת. הוא יהודי בעל אמצעים המשרת את הציבור שלא על־מנת לקבל פרס. זה יחודו וזה כוחו. אי־אפשר לפגוע בו על־ידי התעלמות מיצירתו.

סטנלי הוא המנהל בפועל של “אסקלון”. אך חכמת המעשה וצניעות מועילה מלמדים אותו שכדאי לו להגביל עצמו לתפקידו הארגוני ולהעניק לוַעד הפועל של הארגון – חבורה בטלנית של אנשי־שם המסתפקים בהתיָעצויות טלפוניות – את ההכרה כי החלטותיהם הנבונות וחושיהם הפוליטיים הם שעומדים ל"אסקלון" לשמור על המוניטין שלו כארגון הוּמני, הדבק ביעדיו, ולעולם אינו מסתבך במאבקי כוח פוליטיים, או מעמיד את יוקרתו לקידום מטרותיהן של תנועות לאומיות הנלחמות זו בזו ונאבקות על דעת הקהל בארצות־הברית.

עיני סטנלי נוצצות. תמיד הן כך אחרי משקה ראשון, אך חתן המסיבה, הרואה את החדוה הפנימית הקורנת ממנו, נוטה להאמין ששמורה לו אצל סטנלי אהדה מיוחדת. למענו טרח מתוך התלהבות אמִתית. לא מצוַת אנשים מלומדה. סופר צעיר כאריק דגלס, שנולד בריינלֶנד ויסְקוֹנְסִין וזה ספרו הראשון, ודאי שהוא מאמין בזה.

“אסקלון” אינו יציר־כפיו של סטנלי. אגודת הסופרים והאמנים למען שלום עולמי וקידום ארצות נחשלות הוקמה בשעתה בידי לנארד קרופוטקין, מוּלטי־מיליונר מדרום קָרוליינה, שעשה את הונו ממטוִיות כותנה ומשוד עניים, ובערוב יומו החליט להלבינו במעשים טובים. בעצת ידידו, הדיקן של המקצועות ההומניים באוניברסיטה של דרום קרוליינה, הקים ארגון בינלאומי של סופרים ואמנים. “אסקלון”, על־שם כפר הולדתו בניו אינגלנד. שם ידע חרפה ועוני לפני שירד דרומה אל עשרו. רק הסניף האמריקני, בהנהגתו של סטנלי, פעיל. בארצות אחרות אין מקיימים פגישות קבע או מסיבות לרגל אירועים ספרותיים. הועדות הארציות אינן עוסקות אלא בבחירת המועמדים המוזמנים למושבת האמנים שהקים לנארד קרופוטקין. ב"אסקלון", שם ייפגשו עם עמיתיהם מארצות־הברית וישקדו על יצירתם בשלוָה יחסית. בניו יורק, בהשראתו של סטנלי, מקיימת הקרן מעין מועדון קבוע שאין לו בית משלו – בנכסי דלא ניידי לא רצה קרופוטקין להשקיע, הסתפק במחנה הנופש שליד כפר הולדתו. בכל פעם שצץ ענין נכבד לענות בו מצלצל סטנלי אל חברי האגודה עד שהוא מוצא מי שנכון לארח בביתו ששים עד מאה ועשרים אורחים, שיפחיתו במידה ניכרת את מלאי המשקאות, המעדנים, החטיפים, הגבינות והפירות, ואולי גם יתיזו קפה על הגובלֶנים, ישברו כמה כוסות, ימעכו צמחי צל, יבעטו בכלב ויעליבו את בעלי־הבית. בנדיר יבקש בעל־הבית השתתפות בהוצאות. אפילו מעוטי אמצעים שבחבורה מקבלים עליהם את הטִרחה שבאירוח ואינם מודים שהדבר מכביד עליהם. כך מצליח סטנלי להצביע בסיכום השנתי על פעילות ענפה ומגוּונת בלי שחרג מן התקציב ועוד לערוך מגביות צדקה. עניָנים לענות בהם אינם חסרים. חוגגים אירועים הקשורים בפעילותם של חברי האגודה, כהוצאה־לאור של ספר חדש, אם הכה גלים, או תערוכה, הצגה, פרס ספרותי וכיוצא באלה. ויש שנערך נשף או סעודה חגיגית, שהכנסותיהם קודש למצוקה כלשהי במקום נידח על־פני כדור־הארץ – זוללים וסובאים ונושאים נאומים יפהפים בלשון מצוחצחת ושחקנים ידועי שם קוראים מונולוגים קורעי־לב מתוך טרגדיות מרוממות־נפש כדי להזדהות עם הרעבים, המוכים, והמקופחים – או שנאספים כדי לחבר יחדיו קול־קורא ולהזעיק דעת הקהל על עוול או על סכנה לחירויות האזרח במדינה כלשהי. יש לומר לשבחו של סטנלי רוזנצוַייג שאף־על־פי שלא נעלם מעיניו כי רוב באי “אסקלון” הם יהודים הוא מקפיד שלא תשא האגודה צביון יהודי. אורחים מישראל מתקבלים ברצון, אם הם בעלי מוניטין או תפקיד רשמי, אך לשם האיזון יזמין סטנלי גם ערבי מתון או פקיד בכיר מוושינגטון החולק על מדיניותה של ממשלת ישראל. מכל־מקום, מימיה לא אספה האגודה תרומות לישראל, אף לא בנשף אמנים לכבוד חג העצמאות. תמיכה של ממש ניתנה רק לסופרים שגלו מברית־המועצות בצעדיהם הראשונים על אדמת נֵיכר.

“תפוסה מלאה”.

סטנלי זורק בי מבט מהיר וערמומי ובעיניו האדמדמות, עיני ארנב נזהר לנפשו, מתרוצצת שאלה. הנסיון שרכש במחיצת שנוני הדור עשאוֹ זהיר וחשדני. בכל הסכמה עמו טמון איזה עוקץ. עור דק ופגיע עד מאוד מתוח על גופו הדוּבי, הרגיל בעקיצות לא־צפויות בזמן שהוא שולח את כפותיו הגסות אל תוך הכוורת ההומה של יצרני הדבש. בצדק הוא עומד על המשמר, נכון לספוג בהדר את מרירות האירוניה של אישים דקי טעם ורגישים, המלעיגים על עצמם באמצעותו ואינם יכולים להשלים עם זאת, שכל המעורבות שלהם בעסקי העולם הכואבים, הטעונים תיקון מיָדי, נעשית בתיווכו של “מאכער” כמותו, סוכן נוסע של איגרות־חוב מצפוניות, “פוּשֶר” של מְסָרים חיוביים, מחווֹת הוּמניות ומחאות מרגיעות.

אך הוא קורא בעיני הומור פשוט ומסלק מעיניו את ההבעה החשדנית. הדעת נותנת שלא התכוונתי להלעיג על אנשים עסוקים, שהסכימו לתלוש מסדר־יומם העמוס שתים־שלוש שעות ולהקדיש אותן לנושא כאוב, גם אם תוך כדי כך יעניקו כבוד שאינו ראוי לו לסופר בינוני. לא אלעג לבאי “אסקלון” הקבועים האוהבים התגודדות בחבורה, וּודאי שלא אשלח חץ באלה שבאו רק בגלל הזיקה לנושא – כגון עמיתי מחקר מן המכון ליהדות בת זמננו ומארגון נפגעי הנאצים, שהוזמנו כאורחים שלא מן המנין. ומה־גם שרשימת המוזמנים היתה לנגד עיני קודם שנשלחו ההזמנות, כיוָן שרצה סטנלי למנוע משגה טקטי. אמנם הצהרתי באזניו כי אין איש פסול בעיני וכל מי שראוי בעיניו הוא אורח רצוי בביתי, גם אם אינני מתפעלת מן הפרוזה שלו או מן המידות שהוא זכאי להשתבח בהן, אך הוא עמד על דעתו שאני זכאית למחוק מן הרשימה מי שנוכחותו אינה נעימה לי. אילו ידע!..

סטנלי הערמומי, שביקש מפְרֶד וממני להיות בעלי האכסניה הפעם, שיער שלא נוכל לסרב. הלא אנחנו ניצולי שואה. והיא שעומדת על סדר־היום. ברוב טקט לא שאל אותי לדעתי על הספר של אריק דגלס, בהנחה כי מבחינתה של אגודה כ"אסקלון", שעניָנה בצד הציבורי של הפעילות האמנותית, הדיון בערכים האמנותיים הוא בבחינת דקדוקי־עניוּת אחרי שיצירה כלשהי הצליחה לגעת בלב רבים ולעורר את דעת הקהל על שאלה כאובה. ברוח זו דנו אצלנו בשעתו בסדרת הטלויזיה “שוֹאה”. הכל דיברו על רדידות הדמויות ופשטנות העלילה, אך רק מעטים התירו לעצמם להתעלם מן התועלת החינוכית שהביאה ואמרו כי הבנלי הוא בנלי והרע הוא רע גם אם מיליונים של צופים נבערים מדעת ונוחים להתרגש למדו ממנו פרקי היסטוריה.

זו לנו הפעם הראשונה, שפרד ואני מארחים את חברי “אסקלון”. לפנים התעלמתי מנסיונות הגישוש של סטנלי. אז מן־הסתם חשב: חזירים אלה, שבאו לארץ זו חסרי כל ומצאו בה את ביתם, עתה, שהם טובלים בשמנת, אינם יכולים להחזיר משהו? הנה אתן להם הצעה שלא יוכלו לסרב לה.

יום אחד, אם לא תתמעט חיבתי לאיש הזה, המניח לנו לזלזל בו ובלבד שעניני האגודה לא ייפגעו, אתיר לעצמי לומר לו מה היו רתיעותי. לא רציתי להיראות כמבקשת לקנות בכספו של פרד את ידידותם של אלה שזילזלו בספרי הראשונים. עתה, אחרי שעשיתי לי שם בזכות עצמי ואני יכולה לראות את עצמי כאחת מן החבורה התרתי לעצמי מעשה נדיבות. אמנם סטנלי בטוח שנענינו בגלל הצורך העמוק של “ניצולי שואה” – צמרמורת של רגשות מעורבים עוברת בצוארי כאשר אני שומעת את הביטוי הזה מפי אחרים – לחטט בשורש הכאב היהודי ולתבוע מן העולם לזכור אותה ולהכיר באשמתו. אילו ידע את הסיבה האמִתית, או, נכון יותר, את המערכת הסבוכה של נימוקים בעד ונגד שהולידה את ההסכמה הזאת ודאי היה מגרד בשורש פדחתו ואומר לנפשו: “מי כמוני יודע אֵילו מוזרויות, עיווּתי נפש ותמהונויות מתרוצצים במוחו של אמן, ואֵילו ארנבות משונות מסוגל סופר לשלוף מכובעו?..”

וכי מהו הצורך הזה להביא דברים לכלל גמירה ולאכוף על הזמן לנוע במערכת סגורה – לבודד רגע ולקבעו על לוח רגיש, מחייך כאוִיל מאושר או מזועזע בעינים קרועות חרדה, כדרך שמצלמים טקס חתונה או מסיכת מוות כדי להבטיח להם חיי נצח – אם לא טירוף, התמוטטות האיזון העדין בין מרי להשלמה, קוצר היכולת להתפייס עם חיים חסרי פשר ומוות שלא בעתו? אבל מוטב להניח לזה. סופר מדבר על ספרות כמחטט בפצע פתוח. האחרים, שדנים בה כפותרי תשבצים, אינם מבינים למה.

גם דוֹרוֹתי כאן. ראשה הבהיר והשליו מתנשא מעל כל הראשים בחיוך נבוך של ענוה. עיניה המימיות זוהרות כמסוּנוָרות מחלקיקי החומר, נושאי הסודות המופלאים, הקורנים אליה מקרחותיהם של האישים, אשר את שמותיהם היא לוחשת בסגידה. עתה היא יכולה להשקיף עליהם מלמעלה למטה ולחוש במגעם המהפנט, הבלתי־נמנע בדוחק הזה, בקצות שדיה החפשיים, המתנדנדים בגובה ראשיהם. היא מכאן ואריק מכאן כמגדלי כנסיה המתנשאים מתוך כפרים הרריים בדרום איטליה. והנה גם דון שורט וסנטיני, ואיברי צימרמן עם אשתו ויוהן פריסטר לבדו. תמהתני מדוע מסופרי יידיש לא בא אלא ברנרד גסטטנר, הכותב שירים ביידיש, לזכור את צור־מחצבתו, ואינו מפרסמם? (הוא מתבייש או מה? או שמא הוא רוצה להפתיע אותנו בעזבון שיזעזע את העולם?) אפילו רגינה צוקרמן נעדרת. אמנם אינה סופרת יידיש, אך היא כתבה בלשון זאת את הזכרונות שלה – ספר גרוע, סנטימנטלי, בלי רגע אחד של התרוממות־רוח, להוציא שורות מחרידות אחדות על שמחת הנקם שהיתה לה כאשר ראתה את הגרמני שנהרג מן המוקש שהטמינה. (לא היה לה העוז להפכו ולהציץ בפניו שמא תאבד, מגועל ומרחמים, אפילו חדוָה ארורה זו, שנתנה צידוק כלשהו לנטישת ההורים בגטו. האם היה להם סיכוי לחיות אילולא השגיחו הגרמנים בהיעדרה והוציאו אותם להורג?)

מוזר שלא בא איש. האם מקרה הוא? או שמא גם אחרי שגמר עליו את ההלל איש בעל חושים פוליטיים דרוכים תמיד כארתור הולנדר, אינם מוכנים לתת הסכמה לחיבור ה"גויי" שכתב נער הפלאים מריינלד ויסקונסין? וזאת, אף־על־פי שמנבאים לו מקום בטוח ברשימת רבי־המכר. האם גם הם סבורים שאריק דגלס כתב “פוֹרנוֹגרפיה של סבל”? (לשונו של לוציאן טוביילביץ', שאינו מקובל כבר־סמכא לעניני ספרות, אך הוא מבחירי ההיסטוריונים של השואה.) אמנם תיאורי האונס והסחיטה, בוַרשה שלאחר נפילת הגטו, כתובים בלשון נקיה, נזהרת מניבול־פה, ומצטעצעת בביטויים פיוטיים לעילא, אך הם חשים, כמוני, כי אינם אלא ניצוּל מחפיר של נושא העומד על הפרק אחרי הצלחתה של סדרה אוִילית; הזדמנות להציע במכירת סוף העונה פירות רקובים של כשרון בינוני, ולנגן בבת־אחת על שני מיתרים, על היצרים האפלים של קורא משועמם ועל הרגישות הנפרזת של היהודים. אלה שיתמוגגו מן האֶמפתיה, הנרמזת כאן ברמזים גסים וחצופים. בעיקר, כאשר מפיק האמפתיה הזאת מעיד על עצמו, עדות אמת, שהוא גוי גמור, ארי טהור, גבה־קומה, יפה־תואר (לא שכח לכתוב) ובעל נפש יפה, מלאה רגשי אשם על חטא שלא הוא עצמו חטא.

האשה בקסדת הפלטינה המנופחת, אשר לרגע חשבתי כי היא רגינה, היא אשתו כבדת הפה של ברל פרייגרזוֹן, עורך מדור ב"פארווערטס". מונומנט לעולם שחרב. בקושי אפשר לבודד פרצופים בתוך העיסה רבת־הראשים הנעה, כמקפא שלא נתקשה דיוֹ, מן המשקאות אל הכריכים ומשם אל המעדנים והפירות. רוֹנדוֹ אִטי, אבֵל, מתנהל כאן לצלילי המוסיקה החדגונית של הרֶפּליקות שזורקים זה לזה אנשים שנונים מעמיקי חשוֹב, אשר אחדים מהם עדיין לא עייפו מחכמתם ולא נואשו מלעשות רושם איש על רעהו, לאור נברשות שעממוֹ עשן סיגריות. כל אשה שניה נדמית לי, להרף־עין, כרגינה. מכל־מקום, בהירוֹת השׂיער שבהן.

אני מתחילה להשלים עם המחשבה שרגינה לא תבוא. הייתי צריכה לנחש זאת אחרי הפגישה בינה ובין פרד בחניון שברחוב 57.

הוא חזר מן הפגישה הזאת מוטרד ומודאג. נתקלו זה בזה באקראי כאשר החנו את מכוניותיהם. בלי ברכת שלום פתחה בדיבורים על ספרו של אריק. היא רגזה עליו שלא ניחש מיד כי היא מדברת על “התוַדעות” והוכיחה אותו על שהוא מעמיד פנים אדישות. “צריך לצאת בגלוי נגד הספר”, אמרה בתוקף ופניה חיוורים כבימים שהיתה נתונה להתקפי דכאון. (בשנים הראשונות לא היינו מניחים אותה לנפשה בימי השפל, אולם במשך הזמן גילינו כי נוכחותנו רק מלהיטה את הכבשן בגיהינום הפרטי שלה וחדלנו מן הנסיון להציל אותה מעצמה.)

“אנחנו בעצמנו גידלנו את הצפע הזה,” אמרה לפרד.

אחר־כך סיפרה לו שהזהירה אותי, כי “אין לבחוּר שום ענין בצרת היהודים” וכי “בתוך־תוכו אין שום חום אנושי” וכי כל כוָנתו לא היתה אלא “לסחוט מאתנו סיפורים נבזיים כדי שיוכל לשבץ אותם בספרו המזוהם”. וכן אמרה לו שזועזעה עד עומק נשמתה כאשר גילתה כי “אפילו את הנסיבות, המקומות והשתלשלות הענינים לא היה לו מעט השׂכל, ההגינות והטעם הטוב לטשטש…” כל מה שסיפרו לו “תייק והעתיק”; אפילו לא הטריח את עצמו להעביר ללשונו שלו את העדויות, “שהוציא במרמה”.

הייתי נבוכה כהוגן כאשר דיווח לי פרד על הפגישה עם רגינה. ממראה פניו לא יכולתי לנחש אם ידע כמה חמורים הדברים ששמע וכמה יפגעו בי. לדבריו, אמר לה שאינו מבין מה היא סחה. איני בטוחה בזאת. אני משערת שרק למען כבודי לבש פני תם. בתוך־תוכו הבין היטב למה התכוונה.

השיחה התמשכה והתמשכה ולא נעם לפרד להפסיקה בתואנה שהוא ממהר לפגישה.

“ואנחנו, חבורה של פתיוֹת, עם כל השמלץ הזורם במחזור דמנו, היינו נכונות לפטפט באזניו את נשמותינו, טיוטה ראשונה והתיקונים וההגהה האחרונה. הגוֹיצ’יק הצליח להקסים אותנו. את כולנו. פתח שתי עינים כחולות ומטומטמות עם דמעה יפהפיה בכל אחת מהן ואחר־כך הלך הביתה ורשם לו כל מלה…”

פרד אמר שאינו יכול לזכור מלה במלה מה שאמרה. בכל פעם נזכר במשפט ששכח והאריך את יסורי שלא בכוָנה. ארשת פניו בעת שסיפר זאת היתה רצינית, אך לא מתוחה, כאילו רק הדאגה לגורלה של רגינה עוררה אותו לספר לי בפרטות כזאת אירוע לא נעים, אשר לעת אחרת היה חושׂך ממני. הוא זכר היטב את הזעם שנדלק בעיני רגינה כאשר אמר שאינו מבין על מה הקצף. “הרי לא ייתכן כי בכל פעם שנסביר־פנים לאדם, אשר הפרוזה שלו אינה לרוחנו, נאשים אותו בגניבה ספרותית רק מפני שכמה מלים, או חצאי משפטים, ואפילו אֶפיזודות, מזכירים משהו שסיפרנו לו,” ניסה להרגיע אותה. “זהו הסיכון המקצועי שלוקח על עצמו אדם שמסכים להכניס לביתו ברנש שיש לו שאיפות ספרותיות…” אמר לה. “חכם ישתדל שלא לעשות מזה ענין.”

רגינה התקצפה. “אם נוח לך להיתמם, בבקשה. אני מכירה אותך כבר שנים רבות ולא תצליח לזרות חול בעיני.”

פרד מחל על עלבונו – המטורף מחברו זכויותיו מרובות משלו. מוטב להם שייפרדו עתה, אמר לה. “הרי אינך רוצה שאומַר גם אני מלים בוטות, שתהיינה מונחות כאבן כבדה על הזכרון, העמוס גם בלאו הכי יתר על המידה…”

ואז אמרה לו את המשפט, שנראה לו מופרך מכּל. אחרי ששאלה אותו, באותו הקול הרוטט מזעם, שעורר בו חמלה עמוקה, אם אמת הדבר שהסכמנו לארח בביתנו את המסיבה שעורך לאריק “היהודי הגלותי הזה סטנלי המתמוגג מכל מחוה של רצון טוב מצד אדומי הצואר”, וקיבלה תשובה חיובית, פרצה בבכי ואמרה “לא הייתי מאמינה שליליאן תעשה זאת לי…”

“מדוע זה לה?” הקשה פרד.

“אצטרך לקרוא את הספר שנית כדי להבין זאת” השתמטתי מתשובה.

“חבל על הזמן,” אמר.

“מזכיר, מבחינת המשתתפים, את המסיבה שעשינו ל’וַרשה'.”

סטנלי משתמש בלשון מקוצרת, עגה המקובלת על בתי־הוצאה וסוכני מכירות. אך הוא עושה כן בחיבה ובתנופה רבת־חן. כאשר אומרים היום אנשי המקצוע “ורשה” אין מתכוונים לבירת פולין, אלא לספרי, שראה־אור לפני למעלה משנה ונדפס בכמה מהדורות. באלה הימים נמכרו זכויות ההסרטה שלו לחברת סרטים נודעת.

אשר יגורתי.

“מתי היה זה?” מעלה סטנלי מזכרונו. “לפני שנה בערך?”

“לפני שנה בדיוק.”

אני אומרת “בדיוק” כאילו יש בכוח המלה הנחרצת הזאת לשים קץ לשיחה שאינה נעימה לי. אך סטנלי אינו חש ואינו מבין.

“סמלי,” הוא אומר.

“מדוע סמלי?” אני משתדלת להסתיר מורת־רוח. לא נעלמה ממני החגיגה הפרטית שחוגג סטנלי בתוך ההמולה הכללית. המאבק שניהל כנגד אִסטניסים, שתיעבו את “שואה” ורצו להחרימו, נושא פרי. “ורשה” לא היה זוכה לתפוצה רבה אילולא עוררה הסדרה ההיא התעניינות כללית. והנה הנושא שוב אינו יורד מעל הפרק. הצלחה גוררת הצלחה. וגם אם בקהל הטפילים, שירצו אף הם לחטוף משהו מן ההפקר, יימצא גם מי שלא יבחל ב"פוֹרנוֹגרפיה של סבל", הסיכום הכללי חיובי: אנשים שלא ידעו דבר וחצי דבר על שואת יהודי אירופה יתחילו לחטט בספריות, ואז יתגלגלו לידם גם הספרים ה"טובים". ובכללם, מן־הסתם, לא ייעדר גם “התוַדעות”, הנהנה מיתרון בולט: הוא נכתב בידי גוי אמתי, ממצא גרמני. אם נתעוררו אצל סטנלי, שאינו סר־טעם, ספקות לגבי טיבו של הספר נחה דעתו אחרי שראה מי בא לתת לו “הסכמה” שבנוכחות.

“כאילו ספר אחד נולד בחיקו של קודמו,” אומר סטנלי, ומוסיף, בחיוך הססני, שמא אין מדברים כך אל אשה חשוכת בנים; “אבל לשם כך די בתשעה חודשים בלבד.” כיוָן שאיני צוחקת גם הפעם הוא מוַתר, בהדרת כבוד, על החיוך.

לפני שנה בדיוק. אילו זכרתי זאת לפני שבועים הייתי מבקשת לשנות את תאריך האירוע, אף כי אותות אלה פחותים בעיני כסמלים כומסי משמעות. מכל מקום, לפני שלוש־מאות חמישים וששה ימים עמדתי גם אני, כך, אני זוכרת גם בדיוק היכן, מתחת לתמונה של גֶ’קסוֹן פּוֹלוֹק, ליד הקיר הדרומי של הלוֹפְט של דֵיויד מרקוביץ', שעשה הון־תועפות מן הסרט התיעודי שלו על אינדיאנים עניים במקסיקו, והלן גבזי, אשתו השחורה והיפה, זמרת “מטרוֹפוֹליטן אופרה”, שהעדיפו בית־מלאכה משופץ בסוהו, ארבע־מאות יַרד רבועים, מדירה קוֹמפַּקטית, מאה עד מאתים, ברבעים העשירים של מנהטן, מצפון לקו העוני של האוסטון. עמדתי מנופחת ראש, שיער והכל, משולהבת, כאֶריק עתה, לפני כוס ראשונה, חוגגת, מלאה ענוה מזויפת ואמונה כנה בנדיבות־לבם של כל אלה שמיררו את חיי בהתעלמות מן הספרים שכתבתי לפני שנדפס “ורשה שלי”, אשר להפתעת הכל, ואני בכלל זה, היה ברשימת רבי־המכר ארבעה חודשים רצופים, ואחר־כך נמכר בשבע־מאות וחמשים אלף דולר למהדורה של ספרי כיס. בחמלה הגיתי בספר השירים “דם הפרחים”, שהדפסתי על־חשבוני לפני שש־עשרה שנים, אחרי שאמר לי פרד שהוא יכול לרשום זאת בחשבון ההוצאות. מונח היה ערימות־ערימות במרתף הבית הקטן שהיה לנו בגֶ’ריקוֹ לוֹנג איילנד, והושאר שם כאשר מכרנו את הבית, אחרי שנתתי אותו במתנה לכל מי שהשמיע צליל של התעניינות בו. זכרתי גם את הספר השני, “אהבות מותרות”, שנדפס, חמש שנים אחרי־כן, על־ידי בית־הוצאה קטן, שפשט את הרגל. עתה, כשאני מוקפת “גדולי עולם” – כן, זה היה הביטוי שחיממתי בלבי כאשר ראיתי נכנסים לתוך ה"לוֹפְט" אנשים שהערצתי ממרחק ניכר: אדמונד סטולובסקי, ברנרד גסטטנר, לנארד ברנסטין, אלפרד קזינס, הרוי שפירוֹ – מיותר לחזור על הרשימה – והם לוחצים את ידי בחום ואומרים דברי הערכה לא־מסויגים על ספרי.

אני יכולה לשחזר בדייקנות את כל מחשבותי בערב ההוא, ממש כאילו חג בקרבי רשמקול קטן ורשם על סרט רגיש כל רגע ורגע, כל חוָיה נסערת, כל מחמאה גלויה או נסתרת, כל נצנוץ אוהד בעין. הה! איזו נערה פתיה הייתי! כריבה ממאה אחרת בנשף הריקודים הראשון שלה.

“הזכרונות,” אמרתי לנפשי אז, “הם הנכס היחיד שאי־אפשר לגזול מאתנו.” חידוש גדול לא היה בזה, אך בשעה ההיא, באולם רחב־הידים של דיויד מרקוביץ' והלן גבזי, אשר על קירותיו, בינות לצינורות החימום הגלויים, הצבועים באדום ובירוק, התנוססו יצירות המקור של בני זמננו, שמצאו דרכם למוזיאון לאמנות מודרנית, מול פניהם הדורשות טוב של ידידי החדשים, אויבי הישנים, אמִתוֹת פשוטות מזו נשׂאו בשורה מחודשת. “העבר,” דיקלמתי לעצמי באפס קול, “אינו יודע שָׂבעה; כהרף־עין הוא מכלה את ההוֹוה ונוגע בעתיד.” ופסוקים משל קוהלת, שרידים אחרונים של עברית נשכחת, בתרגומם האנגלי, צצו ועלו במוחי. “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…” ו"סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו הוא שב הרוח", חכמת אבות שכוחה, אשר לא ידעתי שאני זוכרת אותה. באָשרי כי רב לא יכולתי לוַתר על המרירות שהיתה מנת־חלקי לפני “ורשה”, שמא זה מנהג של מתעשרים שהם מעלימים עין מידידיהם העניים, וכל העת הגיתי בשורות יפות מ"דם הפרחים" ובפסוקים מלוטשים מ"אהבות מותרות", שהמבקרים התעלמו מהם לחלוטין (רק בעיתון נשים אחד נסקר “אהבות” בתוך רשימה ארוכה של ספרים שכתבו נשים בשנה ההיא): “אָשרי לא יכול להרעיד מיתר בלבם, רק הכאב יכול לחמם את נפשם הקרה.” ידידי החדשים שללו את זכותי לכתוב על אמריקה ועל נסיונו של המהגר להקים לו בית בעולם חדש, ורק כאשר חזרתי לביתי הישן הסכימו שאני יודעת לצרף משפט אנגלי כהלכתו ולהוליך סיפור מראשית אל אחרית.

הדברים שכתבו ב"ניו יורק טיימס בוּק רוויוּ" (“סגנונה המאופק של ליליאן שוַרץ, שיש בו מניחוח היידיש והחגיגיות של הפולנית, הוא הישג אמנותי ראוי לציון; ראוי לשבחה על שפסחה בעדינות על תיאורי זוָעה והסתפקה בתיאור הפרחים שנבלו במקום שדרכה בו כף־רגלו של השטן”) – הלמו את “אהבות” יותר מאשר את “ורשה”. כאֵם שמהללים את תינוקה והיא מבקשת שישגיחו בצער ובקנאה שמעוררים הדברים בלב אחיו הבכור, כך עמדתי שם וביכיתי, ברגעים של אושר מטורף, את יצירותי השכוחות, שרוב באי הנשף ההוא לא ידעו כלל על קיומן.

אולם בו בערב, אחרי שדוֹן שורט מ"וִילג' בּוּק רוויוּ" דיבר על היופי העז שבהבלגה על כאב ואדמונד סטולובסקי השוָה את “ורשה” ליומנה של אנה פרנק – “אנה פרנק הסתתרה מאחורי מחיצת עץ, ליליאן שוַרץ מאחורי מסיכה; ואין לדעת מה קשה ממה” – ואחר־כך ניגש אלי ואמר כי “לכל אורך הספר” חשש שמא אתפתה לכתוב על “האכזריות של הגרמנים”, ו"נשם לרוָחה" כאשר סיים את הספר ולא מצא זאת, ועל־כן הוא מברך אותי על “ההישג האמנותי” – “ספר על תקופה מסוערת בלי סימן־קריאה אחד!” – אני עצמי בגדתי בספרי הראשונים וכדי שאוכל לאמץ אל לבי את המחמאות החדשות בלי נקיפות־מצפון התחלתי להאמין שלקו הספרים ההם בסִרבּוֹלת כלשהי, מפני שנכתבו באידיש ומפני שבתרגום האנגלי, שעשיתי בעצמי, כרגינה, לא השכלתי להעתיק את הזרות של המהגרים, זו שבאה לכלל ביטוי באירוניה דקה, בגאוַת דלים, בכאב המתחפש לליצנות, האָפיָניים כל־כך ללשון־האֵם, היידיש. (לשון־אֵם, במקרה שלי, הרי זה ציון עובדה ולא הביטוי השגור. שכן אבי, שבא משלזיה וראה את עצמו כטופס מקורי של תרבות גרמנית, סלד מן האידיש ובז לה מעומק לבו. רק אמי דיברי עמי יידיש בסתר.)

הדברים ההם של אדמונד, שנאמרו בקול רם ובנוכחות אחרים, ואולי גם דברים אחרים שאמרתי אני בדברי התשובה שלי (“לא אוכל לומר כי זה ספר על המלחמה או על השוֹאה, שפקדה את יהודי אירופה, שכן יותר משהוא מספר על אלה הוא מספר לנו על הסגולה המופלאה של בני־הנעורים, לחיות בכל מאודם בצל המאורעות המחרידים ביותר. אפילו לרעם התותחים נחוץ להם שישגיחו כמה הם יפים וכמה הם ראויים לאהבה”), הם שנתנו פתחון־פה לאֶריק, שלא היה חבר “אסקלון” ואיש לו הכירוֹ ולא ידע מי הזמינוֹ לשם, להיכנס עמי בשיחה גלויַת־לב, אשר ממנה נפתחה הרעה.

פרד חזר אז מנסיעה רחוקה ולא היה לו כוח להמתין עד שאחרוני האורחים יניחו לי. הוא נסע הביתה במונית והשאיר לי את ה"אימפָּלָה" שבאנו בה – לא רצה שאעמוד בחוץ, בסוֹהוֹ השומם, באמצע הלילה, בגשם השוטף, ואמתין למונית. אפילו סטֶנלי כבר נסע הביתה. אשתו היתה חולה, והוא היה צריך להגיע עד המסטֶד. פרשו גם יוהן פריסטר, המו"ל שלי, אשר החגיגה היתה שלו כמו שהיתה שלי, ואיברי צימרמן, העורך, אשר ראה את עצמו כמיַלד של הספר, מפני ששכב עמי פעמים אחדות ועודדני לכתוב אותו. גרטרוד אשתו משכה אותו. הוא רצה להישאר. נותרו מתי־מעט: רוברט אינדיאנה, ג’ון רואו, שהיה שתוי מעט ושתה קפה כדי להתפכח, ארוינג סלומון, אחד שחיפש את המטריה שלו, שנַיִם־שלושה סופרים, שהתמחו בנושא, וכמה יוצאי פולין, שלא רצו להחמיץ דרישת־שלום מן המולדת ודיברו ביניהם פולנית במעין הפגנה של קרבה מיוחדת. אלי ואל “ורשה”. אלן גבזי הציעה לנשארים סעודת לילה, “אוכל נפש” של שחורים. והם ניהלו שיחה אינטימית על ספרִי. בן־רגע התאהבתי בכל מי שהסכים עמי כי הדיבור הישיר כבר איבד את עצמו לדעת, והציג שאלות שיש לי תשובה עליהן: האם כתבתי את הספר בתנופה אחת? הרושמת אני פתקים? היש לי כרטסת של דמויות? האם הן בדויות? ומדוע לא כתבתי בגוף ראשון? והיש בדעתי לתרגם את “ורשה” לפולנית? ליידיש? לעברית? נתנו לי הזדמנות לומר את שהיה עם לבי לומר ושכחתי. “הכותב ספר הריהו כמי שמשלח יתום לרחוב, לעולם אין לדעת אֵילו הרפתקאות מזומנות לו שם.” “‘ורשה’ הוא רישום מדוקדק של רגשות נערה מתבגרת, שנאלצה לחיות בזהות גנובה דוקא בשנים המוקדשות בדרך־כלל לחיפוש הזהות האמתית…” “קשה לי לומר איזה מספרי אני אוהבת יותר, שכן ספרים הם כילדים” – צייד פליטות־הפה ודאי רשם לו בזכרונו כמה פעמים השוויתי את הכתיבה ללידה – “ככל שהם חלשים יותר, כך אתה אוהבם יותר… כאשר הם חולים אתה מקדיש להם את רוב זמנך…”

עוד קודם־לכן השגחתי בצעיר גבה־הקומה, שעיניו כחולות כעין הפלדה הזוהרת בכרזת פרסומת של חברות תעופה. ראיתי שהסמיק כאשר התעלמה הלן גבזי מידו המושטת אל קערת האוכל, קודם שקיבלו הגברות את חלקן. ודאי היה רעב מאוד. חשבתי כמה הוא דומה לצעיר שאנן ממשפחה טובה העושה את דרכו אל התואר הראשון על מגרש הכדורסל. הנחתי שהוא נהגו של אחד הגבירים או ג’יגוֹלוֹ של אחת הנשים, מאלו החוששות לצאת לרחוב בלי מאהב צמוד, אך לא העליתי בדעתי שבא להיפגש עמי. הוא התגבר על יצר הנמנום שהרעיד מפעם לפעם את שרירי לסתותיו – נימוסיו לא התירו לו לפהק כאשר דיבר ארוינג סלומון – והעכיר מעט את עיניו היפות, שעייפות ילדותית נוגעת אל הלב הורידה עליהן שמורות מרדניות. הוא המתין לי עד שלא נותרנו אלא שנינו ועוד זוג שגר באותו בנין בקומה אחרת, ורק אז העז לפנות אלי בדברים.

הוא נעמד מאחורי, במרחק שלוש פסיעות – אולי כדי שלא יכאב לי הצואר כאשר ארים את ראשי להביט בו – וכאשר הסרתי את מעילי מעל הקולב מיהר להעלות אותו על כתפי. בתנופה אחת נאספו זרועותי אל תוך השרווּלים ובאותה התנועה המהירה אשר בה היטיב את צוארוני מסביב לצוארי משך את ידיו לאחור, כאילו חדור בהן פחד מפני מגעי. אחר־כך הלך עמי לחפש את המטריה, שלא נמצאה. המלים הראשונות שנאמרו היו “איזה סוג? איזה צבע” ובחיוך דק: “האם אַת בטוחה שהבאת מטריה?” יאה פיזור־נפש לסופרת דגולה. רק אחר־כך הציג את עצמו: “אֶריק דגלס, אינך מכירה אותי,” הצהרה שנשמעה לי מגוחכת. וכי איני יודעת שאיני מכירה אותו? אך נמנעתי מלהתבדח עם זר. בין ספורטאים נהוג להחליף דגלונים לפני שמתמודדים.

“אוּכל להציג שאלות אחדות?”

“שאלות?” תמהתי. “נותרו עוד שאלות?”

אך גם המשפט הזה, שלא היה מכוּון לקנטר, פגע באיש שהמתין שעות ארוכות עד שאתפנה. דעתמולא היתה נוחה מתגובתי. בלי משים הופיעו אצלי גינונים של אישים מפורסמים, המשחקים בהערצה שהם מעוררים כבצעצוע חדש. נזכרתי בדברים שאמרה לי גֶניה רוזנצוַייג אחרי שהעלבתי את ברל פרייגרזון בפומבי, בשעת דיון על ספרות יידיש. “ליליאן, תעשי לך קשר במטפחת כדי שתזכרי להיות בן־אדם גם אחרי שהתחלת למכור. הנסיון מלמד, שקצת פרסום משחית ופרסום רב מקלקל לגמרי. לא צלופח אחד התחיל להתנהג כנחש ארסי אחרי שנלכד באור הזרקורים.”

“אם אַת עייפה, נדחה לפעם אחרת,” אמר אריק בהכנעה.

לפצותו, הסכמתי שיציג את שאלותיו בו במקום – באורה הקלוש של מעלית מיושנת שהזדחלה מרום שבע קומות אל דלת הברזל היוצאת אל הרחוב – ואשיב עליהן כמיטב יכָלתי. כמה אור שמש, אויר צח ומזון טוב נחוצים כדי להצמיח נער יהודי לגובה כזה? הירהרתי כאשר ראיתי בגובה עיני את חולצת הגוֹלף הירקרקת ואת הצואר החזק העולה מתוכה. פרד מחמלי, שאכל בנעוריו תפוחי־אדמה בלבד, ורקובים לרוב, נראה כמו תפוח־אדמה. אוכלי תירס דומים לתירס.

“זו באמת חוצפה להטריד אותך בשאלות כשאַת ממהרת, אבל השאלה הזאת מעסיקה אותי כבר זמן רב.”

“דבר!” אמרתי לו, אך בינתים הגענו לרחוב ולא היה אפשר לדבר כלל בגלל הגשם. הוא העלה את המטריה שלו מעל ראשי, נרטב כהוגן מפני שנזהר שלא לנגוע בי, והוליך אותי אל ה"אימפּלה", שחנתה בקצה הרחוב. אחר־כך התנדבתי להסיע אותו להיכן שירצה. תחילה ביקש שאקח אותו לתחנת התחתית ב"וַאריק", משם יש לו קו ישיר ל־98 על בְּרוֹדוויי. לבסוף נכנע, אחרי שהתנצל כנער שנתפס בגניבה, והסכים שאסיע אותו לביתו – בתנאי שאחזור דרך ברוֹדוויי ואסע רק ברחובות בטוחים.

ה"שאלות" שלו היו לבטים נדושים של סופר מתחיל. לעתים רחוקות העמיד, מתוך נימוס, סימני־שאלה בסופי הנאומים הקצרים שלו על ספרות ועל סופרים. ברחוב 42 אמרתי לעצמי: “אללי לך, ליליאן, לא נזהרת והנה נפלת בידיו של גרָפוֹמָן.” הכרתי לו טובה כאשר דיבר על הרתיעה שלי מפני השחור והלבן (“עניָנו של הסופר אינו להבדיל בין גנב לחף מפשע. זה עניָנה של המשטרה. הסופר משתדל להבחין בין שקרן לבין גונב דעת עצמו,” אמרתי במקום אחר והוא שמע זאת – האם הלך בעקבותי לכל מקום? – “בשחור ובלבן עוסקים בתי המשפט, האפורים הם תחום פעולתה של הספרות”). פיהקתי בסתר כאשר נאם על חובת הספרות לשמש מורה נבוכי הדור, וכיוצא באלה שאלות נכבדות שכבר עייפתי מהן. רק בכיכר קולומבוס הציג את השאלה הראשונה, הצפויה, מדוע סיימתי את “ורשה” במקום שסיימתי, ברגע שנעצרתי בידי הגרמנים, וקיפחתי את קוראי מסיפור קורותי אחרי שנפלתי בידי הגסטפו. אחר־כך שאל כיצד יצאתי בשלום מן “התופת הנאצי”, והביע השערה: הקורא, שלמד לאהוב אותי מן התיאורים היפים להפליא של חיי נערה מתבגרת על סף התהום לא ימחל לי לעולם שהשתתקתי בדיוק ברגע שהסקרנות שלו מגיעה לשיאה, כבאותן סדרות הנקטעות תמיד ברגע המותח ביותר…

הייתי רגילה לשאלות הללו. לראשונה בעיקר. ראשון הציג אותה איברי צימרמן, העורך הראשי של “אוֹדיאוֹן”. הוא העמידהּ כמין מכשול, כדי שלא יצטרך לסרב לי. היה בטוח שיוהן פריסטר, המו"ל, ידחה את “ורשה” בטענה שהספר מרעיב את הקורא תחת להשׂביעו. אך אחרי שהתלהב יוהן ממה שכינה, ואחר־כך גם רשם על הכריכה, “יומן נעורים טהור על סף האבדון”, שכח איברי שהתגובה הראשונה שלו היתה שלילית. כדי להבטיח לעצמו ששיפוטו אינו טועה לעולם אמר כי אין זו אלא שאלה של זמן. עם האוכל בא התאבון. אחרי ההצלחה של “ורשה” ודאי אכתוב גם את החלק השני. שוטה זה היה בטוח שאיני כותבת את ההמשך כדי לעמוד בדיבורי, להוכיח שאני בעלת עקרונות אמנותיים. “והרי כל עקרון אמנותי הוא בדרך־כלל צידוק לקוצר יכולת,” הצהיר, באותו חיוך ערמומי שלו, ששנאתי כל־כך. “ואַת הוכחת שהנך מסוגלת לתאר אפילו שעמום בצורה מרתקת, ואֶקְשְן אמִתי לא כל־שכן…”

היו שהציגו את השאלה מנימוקים אחרים. סופר שהתמחה בעלילות מרתקות חושד שמא קול הדממה הדקה הוא מין התנשאות: הוא מסיע טונות של פלדה, יוצק בֶטון, מפעיל עגוּרני ענק ודחפורים כדי לבנות גשר, ואַת מרחפת לך על פני המים כרוח אלהים. מי שספריו נאחזים בשולי מאורעות היסטוריים כדי שיאצילו מהודם על פרוזה עילגת, קשה לו למחול לך שהכרת מקרוב את מנגנון האימים הנאצי ואַת בוחרת לספר על נחיתת האוָזים בבֶּלְוֶדֶר. מי שכתב על המרד בגטו ורשה בלי שהיה שם, נפגע מאנינותך; אַת היית שם ואינך כותבת. בשתיקתך את עושה אותו ווּלגרי. מי שמתמכר לסמים קשים כדי להתנסות בחוָיות עזות ומחזר אחרי העולם התחתון כדי לברוח משפיונם של חיים זעיר־בורגניים שונא אותך מעומק לבו: היית בגיהינום וחזרת ואינך מוכנה לדווח על חיי המין של השדים. בעיניו את משתפת־פעולה עם האויב, לאמור, עם האסטניסים שמשקיפים על הזוָעות ממרחק בטוח וחוגגים את נקיונם ושפיון־דעתם. עמיתיך רוצים לראותך מנסה את כוחך בתיאור “החיים ממש” קודם שאַת מרשה לעצמך להתפייט בגני ורשה בלשון מנופה וחסכונית של נערה היודעת לשתוק.

יש שלא נרתעו מלהאשים אותי בנסיון אוִילי לעשות עצמי מעין אנה פרנק של ורשה: כיוָן שיומנה של הנערה מאסטרדם מסתיים ברגע שמגיעים הגרמנים שׂמתי גם אני נקודה שם. אולי יעזור האלוהים והעובדה שנשארתי בחיים לא תיזקף לגנותי ויהיו מוכנים להשגיח עד כמה מיטיבה אני יותר מאנה המקורית לבטא את הרגשות הכמוסים של נערה מתבגרת, רגשות אשר מלה כבדה מדי יכולה למחוץ למוות.

“אתה סופר?”

“רוצה להיות.”

“ויש לך איזו רשימה שאתה רוצה להראות לי?”

“עדיין לא.”

בפניו עמדה תמיהה, כאילו היה זה ניחוש מוצלח, אחד מאלף.

לפני שנה אחת היה אֶריק טירון גמור. נאיבי, נוח להתפעל, פתי מאמין, הוּמניסט חובב ופרוֹליטר מתוך בחירה – עבד כנהג משאית שכיר אף כי היתה לו השׂכלה אקדמית וזכויות מסוימות שהקנה לו עברו, הקצר והרבגוני – ולא היה דבר יקר לו בחייו יותר מן השאיפה העזה, הכמעט מטורפת, להיות סופר, מצליח, אם אפשר, מָכיר, מפורסם, דבר הלמד מאליו, שספריו נידונים – וזו גולת־הכותרת של הקריירה המזהירה שחזה לעצמו – בחוג הסגור של בני־העליה המוזמנים לפגישות של “אסקלון”.

עד רחוב 72 השתדלתי להניא אותו מכוָנתו. שם ויתרתי. כיוָן שלא הרפה משאלתו הראשונה נתתי לו תשובה: “פשוט, מפני שאין לי ענין בזה.”

“אינני מאמין,” אמר.

צחקתי. “אתה מכיר אותי כבר חצי שעה. וזה ודאי מספיק כדי לדעת שאני משקרת.”

הוא ביקש סליחה. גם בחושך יכולתי לראות שהסמיק. כאשר פשטה אדמומית בלחייו, התנצנצו עיניו בברק לחלוחי.

תמימותו נעמה לי. כאשר אפגוש אותו שנית, בעוד שנים אחדות, חשבתי, ודאי יהיה כאחד מאתנו, נוח להיפגע, אם נתעלם מן הספר האחרון שכתב, נוח להתיַדד, אם נַראה התעניינות. דג מסומם הבולע את הפתיון עם הקרס.

לא רציתי שיחשוד בי, שאני מזלזלת ברגשותיהם של עמיתי הסופרים. חס לי מלהקל־ראש בידידות העמוקה השוררת בינינו, למרות היריבויות, ההבדלים שבטעם, והקנאות, שאפילו נדיבי הרגש בינינו אינם פטורים מהן לחלוטין. רק סופר יודע להעריך את ההישגים, כשם שהוא מיטיב לראות את הפגמים, של עמיתו. אנחנו קוראים איש את רעהו בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני ולעולם אין נעלמת מאתנו אפילו התנועה החשאית ביותר של חלקיקים חנפנים מסביב לגרעין המוצק. בחושך אנחנו רואים את הטיח המקולף, הגג הנופל, הסדקים, היסודות הרעועים, הצבע המהול, התולעים בעץ והחורים בשינים. אנחנו נדע ראשונים מתי בגדה המלה במחשבה ומתי התגלגלה המחשבה על־גבי מלים חלקלקות אל תוך שלולית עכורה. משורר אינו יכול להשמיע גניחה אחת מזויפת בלי שישגיח בזה עמיתו ממרחק אוקיָנוס אחד ושתי לשונות. אכן, גם לשנוא אנחנו יודעים, ושנאתנו קשה כשאול וגם מאריכה ימים כמותו, ואף־על־פי־כן אין לנו חברים טובים מאתנו. שכן רק סופר אמתי, רגיש ודק טעם ידע להתפעל בלב שלם מן ההאטה המכוּונת של תנופת הקשת הנותנת לצליל את רכותו החד־פעמית, והן הקלות אשר בה מרחפות אצבעותינו המאומנות על־פני הפסז’ים הבלתי־אפשריים.

אני עצמי מן המתונים שבחבורה. אני משכנעת את עצמי כי איוולת גמורה היא לשאת יסורי אהבה נכזבת בגלל דעת הקהל, מאהבת הידועה בהפכפכותה, שרירות־לבה וסכלותה. ואם אין זה מועיל אני מתמכרת לקנאה יום או יומים, עד שהיא נמאסת עלי. גם השנאה שלי אינה חזקה ביותר. כאשר אני נפגעת מן הפשיטות האלימות אל תוך נפש הזולת, אין אני צריכה אלא להוציא מבית־גנזַי זכרון אחד או שנים – מאותן עובדות שחזיתי מבשרי וקיפחתי מקוראי – ולהעמידם זה מול זה, ואז אין בלבי אלא חמלה עמוקה אל רשעותם העצובה של משוררים, שאינם יכולים לירות אפילו צרור אחד בלי שיפגעו בעצמם. אמנם יודעת אני עד כמה מסוכן הוא להתהדר בהעדר שנאה (מיד אני רואה לנגד עיני את ארשת הפנים הקודרת של רגינה צוקרמן, שספרה מלא צחצוח חרבות מלולי; על רתיעותי ממלים בוטות היא אומרת, בוַדאוּת שאין עוררין עליה, סיכום נסיונה העשיר, כי מי שאינו יודע לשנוא סימן שאינו יודע לאהוב… כשיבוא המשיח יאסרו באיסור חמור להשתמש בדפוסי דיבור אלה, שנשחקו עד דק) אך אלה פני הדברים. אני אפילו את אריק דגלס איני יכולה לשנוא, אין פירוש הדבר שלא אהבתיו חודשים אחדים, כיתומה שמצאה בית.

(פעם אחת, ב"הופֹסטרָה", בחוג לספרות מַשוָה, אחרי שפיקפקתי בטיב השירות לחברה, לצדק ולמוסדות המשפט, שמגישה הספרות היפה, התנפלה עלי סטודנטית רדיקלית אחת – אף סולד, שיער אַפְרוֹ, עינים של סאבוֹנָרוֹלה ושדים של ז’אן ד’ארק – והאשימה אותי שהכל אצלי רדוד: אין אהבה, אין שנאה, אין קנאה, אין חיים. רואים מיד, אמרה, שאני גידול מושחת של חממה בסאותהמפטון – מקום שיש לנו, חייבים להודות, בית קיץ נאה – וכי אין אני מכירה את החיים גופם, לאמור, את הצער, הכאב, הזעם, השנאה והטירוף. עיניה הבוערות ממש שׂטמו את פני החלקים והמטופחים – אילו ידעה שאני כבר בת חמשים ושתים היתה מתפקעת מכעס: אף לא קמט אחד! ובלי ניתוח פלסטי! – ואת התכשיטים הצנועים למדי שהיו אז על צוארי ועל אצבעות ידי. אילו ידעה מה יש בארוני היתה מסוגלת לרצוח אותי. הנאה עצומה היתה לי אז מן ההתאפקות – כילדה עוצרת מימיה ונהנית מן הגירוי – ומן התשובה המנומסת שנתתי לה, כי גם האנשים הגרים בסאוּתהַמפטון מסוגלים לחוש סבל – תשובה שנפלה לתוך העינים הבוערות כמו טיפה של ארס. חמשה־עשר עמודים בכתב־יד צפוף שלחה לי הילדה הטובה – התנצלות מנומקת בלשון מלאה ערך היתרון וערך ההפלגה – אחרי שסיפר לה מישהו את תולדות חיי.)

“האם כל מה שראינו, אנחנו חייבים להעלות על הנייר?” אמרתי לו. מחוָה קוֹלגיאלית של רצון טוב. כשני סופרים הדנים בשאלה עקרונית.

אריק נענה ברצון למאבק מוחות עקר. “לא, אבל גם ההימנעות היא הצהרה.”

אף כי אני משתבחת שאני בדרך־כלל נקיה, יחסית, מהבלותות, לא יכולתי שלא לחוש בנדיפה חשאית של מפח־נפש. צר היה לי שאיבדתי מעריץ אלמוני ונתבקשתי לקדם בברכה פורץ חדש אל המועדון האֶקסקלוסיבי של אנשי־הרוח – ברנש אשר כל אחד זולתו הוא נפש צדדית בסיפור המתמשך שהוא טוֹוה סביב האישיות שלו עצמו. אדם שדן בלשון הירואית בכאב השינים שלו עצמו ובשנינה מוחצת – ביסורי הקיום של הטיפשים.

ואז, ברגע שאיבדתי את הענין בו והתאבלתי בחשאי על אָבדנו של מעריץ יפה כל־כך, אמריקני כל־כך – רוב האנשים שכתבו לי מכתבי הערכה, אפילו קוראה אחת מיוּקְלִיד אוֹרֶגוֹן, נשאו שמות מוכּרים כשטוֹקפפיש, זיסקינד, אבּרמוֹביץ', ליפָּא וצִימבֶּרקנוֹפְּף – בהיר מבט כל־כך, וגם צעיר כל־כך – חשבתי שהוא בן עשרים וחמש או שש – אמר לי את הדברים שהעבירו צמרמורת בצוארי:

“אני חושב שאני יודע מדוע לא כתבת את החלק השני.”

ההצהרה נשמעה לי שחצנית למדי, ועל־כן לא אמרתי אלא: “האומנם?” הוא פירש זאת כשאלה והשיב: “אני יכול לתאר לעצמי מה קרה כאשר יצאת מבית־הכלא, נערה בת שבע־עשרה, בודדה, יפה להפליא, הלא אפשר לראות על־פי מראיך גם היום כמה יפה היית אז, לכאורה חפשיה כמו ציפור, דימוי אהוב עליך, אך באמת… לאן הלכת? איפה מצאת קורת־גג? מה ביקשו ממך בתמורה?.. שערותי סומרת כאשר אני חושב על הדברים שעשו לך האנשים ההם… כעדת ציפורי טרף, אם מותר להשתמש בדימוי שלך, ודאי עטו עליך השמלצוֹבניקים, כאשר ראו אותך מקרוב ודאי נעצרה נשימתם… ממך דמי כופר לא יבקשו, אני מניח.”

אורחים מוסיפים לבוא וידי מלאות עבודה. איני יכולה לעמוד בצד, כאורח הכבוד, ולהתמכר לחיטוט בשן כואבת. עלי לנצח על עבודתן של הנערות הפוֹרטוֹריקניות המגישות את הכיבוד, לבדוק אם התנור אינו חם יתר על המידה ואם לא אזל הקרח. אני מפלסת לי דרך, אגב שיחות קצרות עם אורחים חדשים, מן המטבח אל אולם האורחים ובחזרה. הדוחק רב, ולפעמים, כאשר אני עוברת מאחורי גבם של בעלי־גוף, אין משגיחים בקומתי הקטנה ואני שומעת קטעי שיחות שאינם מכוּונים לאָזני. מהם סתם חילופי דברים בין ידידים, שלא ראו זה את זה זמן רב, ומהם קטעי שיח שנקשרים באין־ברירה בין שנַיִם המוצאים עצמם זה מול זה ואין להם ענין אחר לענות בו אלא זה העומד על הפרק. משפטים אחדים הייתי מבכרת שלא לשמוע.

“מה אתה אומר? טוּר־דֶה־פוֹרְס אמִתי. בחור מוִיסקוֹנסין! כאילו היה שם ומכיר את ורשה. על־יד קטעי פרוזה רוטטים אלה ‘ורשה’ של ליליאן שלנו הוא ‘פּארְוֶה’…” דברי מבקרת ספרות הכותבת מאמרים ארוכים ב"וִילֶג' ווֹיְס". אני מכירה אותה היכרות שטחית בלבד. כמעט איני קוראת מאמרי ביקורת, אך מובן שקראתי מה שכתבה על “ורשה”. אני זוכרת בעל־פה – אוֹי לאותה בושה – קטעים שלמים שנתפרסמו לפני עשרה חודשים. “הזמן” היה חסר לה בספרי. “השעון ההיסטורי”… “‘ורשה’ של ליליאן שוַרץ,” כתבה, “היה יכול להיכתב גם במקום אחר. בעצם, בכל מקום שיורד שלג ופורחים הערמונים. אילולא ביטויי העגה הפולנית, כמה משלים – אשר, אגב, קיימים גם בתרבויות אחרות – ושמות של רחובות בעלי צליל פולני מובהק, אפשר היה לכתוב פראג, אמסטרדם, וינה, בוּדפשט או סוֹפיה, בלי שייגרע מאומה מן הסיפור, אשר יכול היה להיכתב גם במאה התשע־עשרה, אילולא נזכרו בו שלוש פעמים, בעמודים 29, 64, ו־237, מטוסים…” איזו הנאה אסתֶטית יש לאדם המוציא משפט כזה מתחת ידיו? האם הפסיקה את הכתיבה ברגע ההוא ובהתה לתקרה וזכרה את עצמה באיזה רגע נפלא של התוַדעות למלים, המתלבשות פתאום על המחשבות כמו שמלה תפורה לפי מידה? ושמא מי שכותבים את השנינוּיות הללו רואים עצמם כאבירים המצילים את הקורא מדרקון. אין מדקדקים בבחירת המלים במקום שמתנהלת מלחמה אכזרית לחיים ולמוות… חרב הלוחמים אינה חייבת להיות נקיה. להפך, קצת חלודה פה־ושם רק תקצר את ימיה של המפלצת…

מכל־מקום, היא עקיבה. מה שכתבה אחרי קריאה ראשונה עודנו תָקֵף. אלא שעתה יש לה אפשרות להציג מופת שכנגד: יצירה ספרותית שהזמן הריאלי צועק מתוכה בקולי־קולות… אך חס לי מלצרף לאויבַי כל מי שחולק על דעתי בענין איכותה של פרוזה בָּרָה וצלולה… הלא גם לחצוצרות יש מקום בתזמורת הסימפונית… ומה לי כי אלין על הבחורה מ"וילג' ווֹיס"? הלא גם איברי צימרמן, האיש ש"גילה" אותי, מחזיק באותן דעות עצמן. “הפרוזה שלך,” אמר לי, ספק מחמאה ספק תוכחה, “מכוונת לאנשים רגישים ואניני טעם, המחשיבים את הצבע והצליל יותר מן התוכן הממשי: העובדות, החיים, התאוות, הטינופת – הרי לא תכחישי כי גם הטינופת כאן, מסביב, בכל מקום, ולא נוכל לטאטא אותה אל מתחת לשטיח על־ידי פרוזה זכה כבדולח ומלים זהירות מלנגוע – אבל האנשים הרגישים הללו כבר מזמן חדלו לקרוא ספרות יפה, להוציא הסופרים שבהם, הם קוראים מעולים, אני מודה, אבל הם עסוקים בקריאת הספרים של עצמם, או דוּחוֹת של מחשב, תכניות, סיכומי בינים, מפרטים, נוסחאות מתמטיות. לעילוי הנשמה הם נזקקים למוסיקה. היא אינה מרגיזה אותם כי אין שם רעיונות, שם הם יכולים לצוף על־פני הצלילים ולרחם על עצמם…”

“איך אתה יכול לומר דבר כזה,” אמרתי לו, “כאשר אלפים, עשרות אלפים, קנו את ‘ורשה’ ואפילו יוהן פריסטר כבר חדל להעמיד־פנים שעשה עמי חסד?”

“זה היה צירוף נסיבות,” השיב איברי במצח נחושה – אסור לו לטעות, ביום שיטעה יפטרו אותו; יוהן, ידידו, מנהיג את “אוֹדיאוֹן” כעסק לכל דבר; ובעסקים כידוע אין סֶנטימֶנטים ומי שאינו יכול לצוף על פני המים חייב לטבוע – “אדרבא, נסי לכתוב ספר כזה, מוסיקה קמרית, על חיים באמריקה. מי יקרא, מלבדי? הטעות שלך, ליליאן, היא שאַת חושבת שמישהו יש לו היום ענין בלשון. אנשים רוצים תופעות יוצאות־דופן, פושעים, מטורפים, נוכלים, סוטי מין, רוצחים – ראית כמה שילמו לבנו־של־סם בעד הזכות להעתיק מתוך מוחו המעורפל את ההזיות האידיוטיות שלו? – לא אכפת להם כלל מה קורה במוחו של הוּמניסט מהוגן, המשלם דוּחוֹת חניה במועדם, גם אם יש לו נשמה טהורה, פה מפיק מרגליות, מוח צלול, עין חודרת, הרואה איך מיצי הקיבה שלנו מחמיצים, ואוזן חדה, המסוגלת לשמוע צליל מזויף בשירת הזמיר… סופר שאינו יודע להתפשר עם דרישות הקהל אין לו כל סיכוי. יצירת המופת שלו תגיע הישר למטחנת הנייר…”

“אני מבינה שמצאת את האיש הנכון,” אמרתי לו.

“לא תוכלי להכחיש שכתב ספר מרתק.”

“לא אכחיש. אך אינו לרוחי…”

“הקהל אוהב את זה. וגם לא תוכלי להכחיש שהאיש הצעיר ניחן בדמיון עשיר.”

“אכחיש,” אמרתי והצטערתי מיד. לשמחתי, איברי לא שמע. באותו רגע ניגשה גרטרוד, והוא התאמץ להעלות על פניו את ארשת הפנים של נאשם על לא עווֹן. היא חושדת בו שהוא שוכב עם כל הסופרות והמשוררות שהוא עורך את ספריהן. אמנם אין זה נכון, אך אי־אפשר לומר שאינו משתדל.

אחרי שאני ממלאה חובות מארחת אני מתעכבת אצל אדמונד סטולובסקי ולוציאן טוביילביץ' השקועים בשיחה עם פְרֶד. כל אחד רואה חובה לעצמו לומר משהו על נושא הפגישה. מעין הסבר סביר מדוע ראה לבוא. אני מכירה את דעותיהם ויודעת שצפויות לי דקות אחדות של קורת־רוח קטנונית. כל השלושה אינם מתלהבים מאריק דגלס. סטולובסקי מתאמץ ללמד עליו זכות.

“הבחור הזה הוא תופעת טבע. ראו איזה פרצוף שאנן, ריק ממכאוב. בקושי אתה מגלה שם סקרנות פשוטה, ובמה הוא עוסק? במצוקה היהודית. כאילו אזלו הנושאים המרתקים. יכול היה לנסוע לצ’ילֶה, לאֶל־סַלוָדוֹר, לניקָרגוּאה, היה מוצא שם הרפתקאות, נבזויות, מעשי זוָעה, טמטום, טירוף – אמנם בלי סדר ובלי שיטה, אך בשיעור המספיק למלא שמונה־מאות עמודים של ספר, שיוכל אחר־כך למכרו לשוטים מהוליווּד. מה לו ולנו? מדוע לא היה יכול להניח לנו לנפשנו? יש לנו די מהמין הזה, תוצרת יהודית…”

“אולי נאנס סבי־סבו, תלמיד־חכם, בידי איכרה משולחת רסן…”

דברי דון שורט, בהתקף של בדחנוּת תפלה. הוא מוכן להעליב את אמו־הורתו אם יצא לו מזה פסוק מפולפל, אשר ירשום לו בפנקס הקטן, כדי שלא ישכח לשבצו ב"אומרים בניו יורק", טור של “חוכְמֶס” שהוא מפרסם ב"ניו יורק".

טוביילביץ', הדור בנימוסיו, אינו צוחק, אך גם אינו קורא אותו במבט מעורר אימה. הוא מסתפק בהתעלמות מכוּונת מדברים שאינם לרוחו. הוא ממשיך את הדו־שיח עם אדמונד.

(תלת־שיח הייתי צריכה לומר, אך פרד שותק ונראה כאינו מקשיב.)

“הוא כתב מנקודת־מבטו של הפולני,” הוא אומר במנוחה. “לא מנקודת־מבט של ‘אוּנזערע’. הבחורה שהם מעבירים מיד ליד אינה הגיבורה של הספר. הגיבור הוא השמלצוֹבניק שמוַתר על טבעת זהב עם יהלום. תאווֹתיו יקרות לו מן הביסוס הכלכלי. ומבחינה זאת הריהו כמעט דמות רומַנטית…”

אדמונד אינו מאמין למשמע אזניו. הוא נועץ בטוביילביץ' מבט מאוכזב, ופניו היפים, פני כרוב עטור שׂיבה, מתמלאים עצב עמוק.

“אתה! שאתה תצא להגן על הפַסקויל הזה?”

“מי מגן?”

“ככה זה נשמע.”

“טעות. בעיני הספר הזה הוא שוּנְד גמור. ספר מאוס.”

“אם־כן, מה ראית לבוא? הלא אין רואים אותך בפגישות של ‘אסקלון’.”

“באתי כי ליליאן הזמינה. ואם ליליאן מזמינה, צריך לבוא. בלי לשאול שאלות. כמו חייל”.

הייתי בוכה, בדמעות שׂמחה, אילולא התביישתי מפני דון שורט ואיברי, שהגיע בו ברגע, שלא להחמיץ שיחת חכמים, כאילו כל שיחה כזאת, המתקיימת בלעדיו, פוגעת בזכויותיו.

איברי שמע רק את דבריו הראשונים של לוציאן. מישהו נכנס עמו בשיחה – סופר שרב עם בית־ההוצאה שלו, כמדומתני, ובא למשש את הדופק אצל איברי – ועל־כן החמיץ את העיקר. ולכן דבריו נשמעים כמנותקים מכל הקשר. רק אני, כמדומה, מכירה את החוטים הנעלמים הקושרים את דבריו אל הנאום שנשא באָזני כאשר היינו לבדנו.

“גם אני סבור כך,” הוא חוזר על התֶזה שלו. “אדם הגון אינו זקוק לגאולה באמצעות הספרות. מה הרבותא לשים מלים יפות בפי אנשים יפים? רבותא היא לגאול מן הביבים ברנשים כמו סטיפן דוּבינסקי ולהוכיח כי גם אצלם, מתחת למעטה הגס, ברובד עמוק מאוד, אשר אין בו מקום לאכזריות, לתאוות, אף לא לאנוכיות, קיימת מתחת לערימת שלג, נשמה אנושית; יצירה כזאת מחזירה לנו את האמונה בכוחה המטהר של האמנות ובגרעין האנושי החבוי בעומקי הטומאה…”

בעיניו של טוביילביץ' נדלקת אכזריות – “מה הוא רוצה מחיי?” – ניכר בו שאינו נעדר קשיחות. מן־הסתם היתה נחוצה לו בשביל להיספח אל המוסד העליון של המפלגה בפולין של גוֹמוּלקה.

“אני מעריץ את הכשרון להשמיע את ההשקפות המיושנות ביותר כאילו הן בגדר חידוש,” הוא אומר לאדמונד, מחוָה מעליבה למדי אצל אדם בעל נימוסים ללא דופי. “מאז באתי לאמריקה מציעים לי למכירה בלואים שבפולין כבר מזמן הושלכו לאשפה.” ולאיברי, במתק שפתים המגלה את עומק האיבה שלו לאיש, החורץ כאן גורלם של סופרים ביוהרה של מזכיר מפלגה, הוא אומר: “מי אמר שצריך רבותא, אם תרשה לי להשתמש בלשונו של הגאון מוילנה, אם השם הזה אומר לך משהו…”

“ראית את רגינה?”

פרד, בעינים עייפות. הדיבורים על ספרו של אריק מיַגעים אותו. אין לו עמדה ואינו רואה צורך שתהיה לו. הוא קרא את הספר בחפזון, וכל מה שאמר היה: “הבחור עבד עם מפה של העיר, אבל ניכר שלא היה בה מימיו.” לא ראיתי צורך לתקן את הטעות. לא היה לי ענין מיוחד להוכיח כי בקיאותי בביוגרפיה של אֶריק מרובה משלו.

“עדיין לא הגיעה.”

“בדרך־כלל היא מדייקת.”

“יכול להיות שהתעכבה. אולי אינה מצליחה למצוא מוֹנית. גשם.”

“יכלה לצלצל אלינו. ברצון הייתי נוסע להביא אותה, שלא תצטרך לעמוד בחוץ…”

עשרים ושתים שנים אנחנו נשואים וכל פעם מחדש אני מופתעת מטוב־לבו.

“אני חושש שהעלבתי אותה,” הוא אומר לבסוף.

“אני חוששת שאֲני,” אני משיבה.

“איך?”

אני שמחה שבנסיבות אלה איני חייבת להשיב.

“אולי נצלצל אליה.” הוא מציע.

“זה רעיון טוב.”

בעת שהוא מפלס לו דרך אל חדר השינה, אני מתפנה לאורחי. בינתים גם גרטרוד שם. בזוִית העין ראיתי איך הצטרפה אל החבורה, נקניקית חמה בראש קיסם משמשת לה אמתלה, כביכול באה להאכיל את בעלה, המקפח את עצמו מן המעדנים בגלל השתתפותו הערה בכל דיון. לא שמעתי את דבריה הראשונים, אך ראיתי את הבעת פניה. בעומקי חביבותה היתה כבושה דאגה. איברי, שמירר את חייה בבגידותיו התכופות, חזר והיה לאלוף־נעוריה בכל פעם שפגעו בו אחרים. תמהתני אם שמעה מה שאמר טוביילביץ' ואם הבינה, מכל־מקום, יכלה לראות שעלבוהו ונחלצה לעזרתו.

“…אבל מה שאומר איברי זה בהחלט ברוח הדברים שאתה עצמך אמרת לפני שנה במסיבה לליליאן,” היא אומרת לטוביילביץ'. “אמרת, שסופר יהודי אינו צריך לספר על הגרמנים ושהם עצמם צריכים לעשות זאת…”

“הוא אינו גרמני,” בוגד בה איברי, שאין דעתו נוחה מעזרתה.

“הוא ממוצא גרמני,” מתגוננת גרטרוד, דמעות בעיניה. היא מבינה היטב מה עולל לה איברי. אפילו אצל טוביילביץ' אני מבחינה בזיק של חיבה אל האשה, שהביאה מנחת אהבה ונדחתה ביד גסה. אותו ניצוץ של אהדה הוא שמעוררה, מן־הסתם, להמשיך במקום שהפסיקה, על אפו ועל חמתו של איברי.

“והסיבה שבגללה התחיל להתעניין בפשעי הנאצים ובשאלה היהודית ובכל זה – זה סיפור מרגש ממש… איני יודעת אם אני רשאית לספר דברים שנאמרו בארבע עינים… בשש,” היא ממהרת לתקן בחיוך על שפתים מול מבטו הנוקב של איברי הנזעם, “אבל אני חושבת שאין כל סיבה שלא אספר… זה ימצא־חן בעיניכם… זה קרה לו מול הראי…”

בעינים זוהרות שנמחק עלבונן היא חוגגת להרף־עין את ההפתעה שהצליחה לעורר. היא מעבירה את מבטה מסטולובסקי אל טוביילביץ', המחייך אליה חיוך סתום, ואל דון שורט, שעיניו נעוצות בשעון הזהב, המשובץ יהלומים, שעל ידה. אף בפנַי היא מבקשת למצוא איזו ציפיה סקרנית או, לכל־הפחות, הקשבה. רק אחרי שבחנה את תגובותינו ופסחה על תגובתו של איברי, הידועה לה, היא ממשיכה את הסיפור: “בוקר אחד עמד מול הראי להתגלח וראה לנגד עיניו פרצוף, שדמה מאוד לקלסתר פניו של רוברט מוריארטי, ששיחק בטלויזיה את הקצין הנאצי, ואז התחיל לשאול את עצמו שאלות קשות: אילולא עזבה סבתו את גרמניה לחפש את אָשרהּ בוִיסקונסין, ואילולא התחתנה שם עם איכר נורבגי, איזה מין בן־אדם היה הוא? נאצי? איש האֶס אֶס? רוצח ילדים? המחשבות הללו לא נתנו לו מנוח, ואז התחיל לקרוא ספרים ולאסוף חומר ולראיין אנשים שהיו שם, ואפילו נסע לברלין ולוַרשה לספוג את האוירה…”

הסיפור המרגש הזה הוא שעורר את סקרנותי בלילה שהסעתי אותו לביתו. תחת רושם הדברים האלה הסכמתי לעלות לחדרו, “לראות איך חי העם”. וכך נודע לי שאינו בחור יהודי מישיבה דפלטבּוּש, שנתחולל בו נס ביולוֹגי וצמח לגובה, מאין מי שיעצור אותו, ונתעוררו בו רגשות אהדה כלפי העולם של האתמול של הוריו קטני הקומה, אלא גוֹי של ממש, מריינלנד ויסקוֹנסין – הוא אהב להזכיר את המקום הנידח ההוא כמשתבח ביכלתו להמריא מעל לבִּצה הקפואה של המערב התיכון – בחור בעל מבנה גוף אתלטי שהחליט להיות סופר וביקש לנגוע בשורש הדברים שעשו את זמנו לְמה שהוא.

סיפור הראי, אפוא הוא ה"פיתיון" שלו. ה"שׂוּמשׂוּם היפתח" המסיע את האבן הכבדה מעל פי המערה. המפתח האוניברסלי לסגור־הלב היהודי. והוא חזר עליו בכל פעם שרצה להפיק טובת־הנאה מיהודי.

מה דלים אמצעיו! כלשון האנגלית, שאינה נשמעת לו אלא בשפתים חשוקות. כיצד רוצה בחור נעדר דמיון להיות סופר? הלא השתמש בסיפורינו – יד על הלב: סיפורַי: וכי לא אותם מצאתי שם בכל פרק ופרק? – כמעט בלי לשנות מאומה. סטיפן דובינסקי ירש את סטפן ברניצקי וברטולד מנקביץ' את ויטוֹלד ויטקביץ'. מדוע לא סטָשֶק? כלום פחד שישכח את פרטי־הפרטים אם ירחיק את עדותו? דברים שהתרחשו בנוֹבי־שֽיַאט העביר לוְיאז’קה. ומוילקה לסוֹסנובה. עד כדי כך לא בטח בזכרונו שאפילו את צבע העינים שימר, שלא ישכח במי דברים אמורים.

ואני הפתיה התרגשתי כל־כך מן הסיפור ההוא.

בשבתנו ברחוב החשוך, אשר ריח מתקתק של אשפה רקובה עלה ממנו וחדר אל תוך המכונית המחוממת, שחלונותיה החלו להעלות הבל, כאשר תיאר לפני את הפנים שראה בראי ואת השאלות הקשות שהציג לעצמו – האם הייתי הראשונה? – חשבתי לעצמי: עם פנים טהורים כל־כך?! ומבט מלאכים כזה?! (רק אחרי שסיפר לי על מלחמת וייטנאם ועל הימים ששירת ב"סי אַי אֵי", בברלין ובוַרשה, גיליתי גם את ברק הפלדה שהסתתר בתוך עיני התכלת הזכוֹת הללו.)

בלילה ההוא, אחרי שאמר לי את הדברים שעשו עלי רושם – “תופעת טבע נדירה”, אמרתי לנפשי (יש רגעים סכלים אשר בהם כופים עצמם עלינו דפוסי דיבור שגורים) – ואחרי שעלתה מתולדות־חייו דמות צעיר אמריקני רגיל, שגדל בבית טוב בעיירה קטנה (אביו סוחר ביינות ואמו למדה קצת פסיכולוגיה, בשיעור המספיק לבלבל את מוחם של ארבעת ילדיה, שלוש בנות, שהשתתפו כולן בתחרויות של מלכות יופי, ובן אחד שתלו בו תקוות גדולות אך נעשה שחקן כדורסל) ולמד בקולג' בינוני ואחר־כך באוניברסיטה טובה, במיניאפוֹליס, קודם מנהל עסקים, כרצון אביו, ואחר־כך היסטוריה של הזמן החדש – והכיר לראשונה את גרמניה ומעשיה, בלי ראי, בלי מחשבות עמוקות בזמן הגילוח – יצא לאירופה אחרי מלחמת וייטנאם, ללמוד גרמנית ופולנית, כדי להכשירו לתפקידים, אשר כנראה נכשל בהם – זאת זקפתי לזכותו – הסכמתי לעלות עמו לחדרו, לא בשביל לשכב עמו חס וחלילה – הריחוק, ההבדל בגיל והזרוּת הרתיעוּ – אלא בשביל לעמוד על טיבו מקרוב. האמנתי שלמראה חדרו, אורח־חייו, והספרים שהוא קורא, אדע אם הוא אמנם האיש שהוא מבקש שאאמין שהוא.

לא סיפור הראי לבדו הוא שעורר את סקרנותי. הפליאוני אף יותר הדברים שאמר לי בשעת נסיעתנוּ בברוֹדוויי.

צעיר אמריקני, שאכל סטייקים בשפע, שיחק בכדורסל, ובילה חלק ניכר מילדותו מול הטלויזיה, מניין לו אינטוּאיציה חריפה כזו לנחש פרטים מדויקים כל־כך מחייה של נערה יהודיה חסרת מגן בורשה הכבושה? הוא תיאר את תולדות חיי – הבריחה מן השמלצוֹבניקים, סבל הקיום של נערה הנאלצת להציל את עורה במחיר בשׂרה – כאילו היה שם והשקיף עלי מרחוק ברחמים, בחירוק שינים, ובלב מפרפר מכאב. (אז עדיין לא ידעתי שחקר את ארתור הוֹלנדר וזה סיפר לו, פחות או יותר, מה שידע ממקורות אחרים.) האמנתי שניחן בתפיסה על־חושית נדירה וביכולת לקרוא מחשבות – הוא נתן תשובות לכל השאלות שהתכוונתי לשאול – והנחתי כי אם נתברך בכושר כתיבה כלשהו, דבר שאפשר לשפרו על־ידי עיון מדוקדק בפגימות הסגנון של סופרים קלי כתיבה ותרגוּל המשמעת הנחוצה כדי להוליך סיפור מראשיתו אל אחריתו, עתיד הוא להיות מבחירי היוצרים של הדור הצעיר; וכבר השתעשעתי במחשבות נדיבות, כי אחרי שיראה לי את כתב־היד שלו – לא היה לי ספק כי זה הדבר שהוא מבקש להראות לי בחדרו – והוא יימצא ראוי בעיני, אגייס את כל כוח השפעתי אצל העורכים והמו"לים שאני מכירה כדי לעזור לו.

העליה לחדרו בקומה החמישית – מעלית לא היתה – היתה דרך יסורים. ריח של עיפוש ואשפה עמד באויר, ואֶריק רץ לפנַי להדליק את האור כדי שלא אילכד בחושך בחצי הדרך מקומה לקומה. מדרגות העץ הרעועות חרקו כמו בסיפור בלהות. ובקומה ג' חלף על־פנינו בריצה גבר לבוש שחורים, שנראה כבורח מרודפיו. “הוא מטורף,” אמר אריק וצחק צחוק אדיב ולבבי, כאדם המתגאה בשכניו. בקומה הרביעית עייפתי כל־כך שעמדתי לנוח ואריק תמך בי (נגיעתו היתה אבהית, אף כי הוא צעיר ממני שבע־עשרה שנים).

החדר לא הכזיב. בדלת על דלת אמוֹת לא היה מקום אלא למיטה – בעצם, שני מזרנים, זה על־גבי זה – שולחן זעיר, כיסא וכוננית ספרים. הספרים היו פזורים בכל מקום, על הרצפה, על המקרר שעמד בכוך ששימש כמטבח, בארון הבגדים הקבוע בקיר, ואפילו על המיטה.

רבים מן הספרים שמצאתי שם, באנגלית, גרמנית ופולנית, היו מוכרים לי. היו שם ספריהם של חנה ארנדט, אלי ויזל, יהושע הֶשֶל, שַיירר, יואכים, טוביילביץ', גסטטנר, הולנדר, סטולובסקי, מאלאפּארטה, פרימוֹ לוי, לוּסי דוידוביץ', שפֶהר וטרונק – הרגשתי כמו בבית. אני זוכרת איזו שמחה פקדה אותי – הייתי צריכה לפצות עצמי גם על העליה המתישה במדרגות וגם על ההסכמה האוילית לעלות לחדרו של גבר בן 35, שאינני מכירה – לא טעיתי. הספרים שאדם קורא מעידים על אָפיו.

בענין אחד טעיתי. אמנם, על השולחן הזעיר עמדה “הֶרמֶס” קטנה, שיכול היה להרסה בתנופת אצבעותיו הענקיות, אך כתב־יד לא היה. הוא הזמין אותי לחדרו, כנראה, כדי להתפאר בספרים שקרא, וכדי שאסכים להיפגש אִתו שנית.

“עדיין לא התחלתי לכתוב,” אמר לי בענוָה בוטחת של אדם שיש לו תכנית והוא פועל לפיה. “לפי־שעה אני רק אוסף חומר.”

“הרושם הוא שאתה מתכונן לכתוב ספר על השואה,” אמרתי לו. אז עדיין לא ידעתי מהו “הענין שלו בשאלה היהודית”. הנחתי שהצליח לאמץ לעצמו איזו עמדה מוסרית מקורית, לאמור, קיבל עליו רגשי אדם של אחרים אשר בדין היה יכול לפטור עצמו מהם לחלוטין. רק חסיד שוטה של תורת גזע היה פוקד עליו – נכד של גרמניה ונורבגי – עווֹן אבות.

“זה בדיוק,” אמר בגאוָה פתאום.

קרא את מחשבותי.

“אני יודע מה אתם חושבים. האנשים שהיו שם חיים עם פצע פתוח. רבים מהם נמנעים, כמוך, מלחטט בפצעים ההם. הם יאמרו: איזו זכות יש לצעיר הזה, שאכל הרבה אומצות בריינלנד ויסקונסין, לחטט בפצעינו? מי יאמין כי מכל הצרות שבעולם מטרידה אותו מצוקת היהודים? הוא ודאי מחפש סחורה שקל למכור אותה, יאמרו. הקהל אוהב דם, אכזריות, זוהמה. רק מעטים מעיזים לתאר אנשים עדינים, בהירי מחשבה, שחיים באושר בבית נקי ומרוּוח. אבל פה הטעות שלכם. אינני מתכונן לכתוב על היהודים. אני אכתוב מנקודת־מבט של הגרמנים והפולנים. רוצחים, אנסים, דמויות שפלות. אני רוצה להבין אותם. אין יכלו? מה הרגישו? איך הצדיקו את עצמם? לא ארחם עליהם…”

בזה קנה את לבי. לא פיקפקתי ברצינותו.

“אתה בחור מיוחד במינו,” אמרתי לו. “אבל חוששתני שאתה מכניס את ראשך היפה למיטה חולה.”

“ידעתי שתאמרי זאת,” אמר וחיוך נעים השתפך על פניו השזופים. אף כי הצהרה מעין זאת אינה קונה לאדם ידידים, האמנתי לו. “אבל אני עמוק בפנים. עד שלא אכתוב על הנושא הזה לא אוכל להיפטר ממנו. הוא יציק לי כל חיי.”

“ובכן, אתה רוצה לכתוב כדי להיפטר?”

ידע שאומַר גם זאת, כך אמר. “השאלה הזאת לא תחדל להטריד ולהציק גם אם תכתוב יצירת מופת, שתביא שקט לנפשך. מה נחוץ לנו להבהיר? כיצד היה הדבר? או איך אפשר שהיה? ומדוע? הרק הגרמנים? איפה עלינו לחפשׂ את התשובה? בחוצות? בכיכרות? במקום שהמון משולהב מניף אגרופים? או בתוך נפשנו? שלנו, לא של אחרים…” אמרתי לו.

עיניו היו יפות להפליא בהקשיבו, וכל הוָייתו מרוכזת במבט, כאילו למלים שהוא שומע יש גם צורה המתגבשת בחלל וצריך להביט היטב כדי לראותה. אחר־כך אמר במנוחה: “כאשר קראתי את ספרך, ואחר־כך הקשבתי לך, ושמעתי איך את מדברת על עצמך כנערה, שרצתה למחוק את הזמן ההיסטורי ורק לאהוב ולהיות נאהבת, והבטתי בפנים האלה שלך – אני יודע בדיוק בת כמה אַת, חמשים ושתים – שאין עליהם קמט, והם נראים יפים ומאושרים כל־כך, והעינים, שמסוגלות להתלהט במין סקרנות ילדותית, כאילו עד עצם היום הזה את הנערה ההיא, אשר רק עכשיו גילתה כמה נעים להיות נאהבת וכמה יפה לאהוב, כאילו שום דבר לא נשרף אצלך בפנים, חשבתי לעצמי שאולי באמת אני לא יודע שום דבר על בני־האדם וצריך לבחון הכל מחדש… אצלי בפנים הלב נקרע מן המחשבות על מה שעשו לך שם הסַדיסטים, סוטי המין, האנטישמיים, הפחדנים השפלים, המטורפים, שהיתה להם שעת כושר להתמכר לתאוותיהם הנקלות – והנה את מסוגלת למחוק הכל, כאילו היתה זו תאונה, ואת מרחפת לך על־פני החיים הטובים, כמו פרפר, יונקת צוף מכאן ומכאן, כאילו שום דבר לא קרה. אולי אצלי משהו לא בסדר והאדם הוא יצור אחר לגמרי ממה שחשבתי”…

אני צחקתי, חרישית, עד דמעות כאשר הניף באויר את כפות־ידיו הגדולות כדי לתאר את מעוף הפרפר מפרח לפרח, אך הוא לא נעלב. אָזנו קלטה את הצלילים החבויים בצחוק הזה.

לסיפור הראי הוסיף פרק משלים: כאשר הוא עומד לפני הראי ומביט בעצמו בעין בוחנת הוא יודע שלפניו בחור רגיש, יוצא־דופן, שנפשו קצת מעורערת ואינו מסוגל להרוג זבוב. בזאת נוכח בוייטנאם ואחר־כך בברלין (משימתו היתה להרוג אדם והוא נכשל בה). אף־על־פי־כן אין בזה כדי להניח את דעתו. הוא יוצא מתוך הנחה כי רבים מן הבחורים ששירתו ב"אֶס אֶס" לא היו סדיסטים או מטורפים לכוח. אחדים היו בחורים עדינים ורגישים. אחדים ניחנו ברגש מוסרי עמוק. אלה אמרו לנפשם: אם אנוסה המולדת לאחוז באמצעים אכזריים כדי להגן על עצמה, מוטב שיבצעו את מעשי האכזריות אנשים הגונים, מחונכים, שאינם מפיקים מהם הנאה סדיסטית, אלא להפך, מתיַסרים בגלל מעשיהם. ביסורים הללו וביכולת להתגבר על הבושה והתיעוב מתגלים כל היופי והכוח האצורים באהבת־מולדת אמתית ובנאמנות ללא סייג לחובה…

שמחתי בדברים ההם במין הנאה אסתטית, כאילו הדעת נותנת שאין לבקש אצל בחורים בעלי יופי גברי מובהק כל־כך עומק מחשבה, אשר תבניות מחשבה סטריאוֹטיפיות נוטות ליַחס לנפשות עצובות השוכנות בגופים לא בריאים. נעם לי לגלות אצל אֶריק, שחקן ציר גמיש, חזק וחד עין, רגישות יהודית.

“אַת תעזרי לי, נכון?” שאל, אחרי שבחן את קסמו עלי ודעתו היתה נוחה מן התוצאות. “ברצון,” עניתי. “בשמחה. כמה שרק אוכל.” אפילו התגאיתי בלבי שבחר בי להיות תלמיד ובן־חסות. אך היום אני יודעת כי בדברו על המחלוקת בין הפנים הבהירים לנשמה האפלה, דברים שנגעו כל־כך אל לבי, גילגל באָזני מחשבות ראשונות על התבנית שילבש ספרו – מחשבות נדושות למדי אשר כל תסריטאי מתחיל לומד ממוריו: “אם פני מלאך הוא הרוצח יש סיכוי לתעתע בצופה ממש עד רגע הפתרון…” ואף כי דיבר על עצמו, דעתו כבר היתה נתונה לגיבור הסיפור, אשר כבר אז התכונן להעניק לו את מראה פניו ואת הרושם החיובי שהוא עושה על כל רואיו, תעלול, אשר היה סבור שיעניק לספרו אמינות יתר. כשהנבל הוא נחמד אינך חשוד שבאת להטיף מוסר. מאמינים לך שהבאת נתחי חיים הישר מן האטליז. “אלה הם החיים,” אומר הקורא ומניד ראשו בעצב: “הכל סר יחדיו נאלחו. השומר על צלם אנוש ראוי לאהבה שהוא אוהב את עצמו.”

“צילצלתי, אין תשובה משם.”

רגינה היא בת־בית אצלנו. אחרי שנפטר בעלה זה ביתה יותר מדירתה שברחוב תומפסון. לעתים קרובות למדי אנחנו מתקוטטים ואחר־כך מתפייסים. פרד ואני בדרך־כלל שוכחים על מה היתה המריבה, אך חזקה עליה על רגינה שתזכור ותזכיר. אנחנו מוחלים לה את התנהגותה המוזרה לפעמים. אחרי שיצא ספרה, הכתוב בצורה מרושלת ביותר, אשר בגללה מקבל הקורא את הרושם כי היא מספרת רק חצאי אמתות, האשימה אותנו שאנחנו משמיצים אותה בכל מקום. התקוממנו מעומק לבנו, כי לא אמרנו דבר וחצי דבר בגנות הספר, אשר לא התלהבנו ממנו. אחר־כך נתברר כי הביטוי “משמיצים” היה מכוּון לשתיקתנו. כאשר אחרים עיקמו את האף לא יצאנו למסע־צלב כדי להגן על הקבר הקדוש. אנחנו מתיַחסים בהבנה לכל שגיונותיה. דעתה לא נתיַשבה עליה אחרי שנרצחה ברכבת התחתית בתה היחידה, בבת־נפשה, שילדה אותה במכאובים קשים בגיל שלושים ותשע, אחרי שפירפרה בין תקוָה ליאוש בכל קליניקה אפשרית חמש־עשרה שנים.

“סימן שיצאה מן הבית והיא בדרך אלינו.”

“תחילה ודאי החליטה שלא לבוא, אחר־כך מצאה שזה טיפשי ולכן יצאה באיחור,” אומר פרד.

דומתני כי הפעם לא החשש מפני איזה ברוגז ממושך מטריד אותו, אלא הרצון לראות את כל החבורה שהיינו עמה במחנות בגרמניה – אדמונד, פניבש, ברנפלד, צדרבוֹים, רגינה, ואילו היה אפשר לחולל נס, גם בעלה המנוח ג’וליאן – כאילו עצם הנוכחות של החברים הקרובים ביותר מעניקה לאירוע הזה איזו משמעות טקסית, המיַחדת אותנו ופוטרת אותנו מן הזיקה אל ספרו של אריק דגלס.

צורך נפשי הוא לפרד להתעלם מן הקשר בין האירוע בביתנו לספרו של אריק. הוא מעמיד־פנים כאילו המסיבה לכבוד “התוַדעות” היא אמתלה לא־מוצלחת לענין שראוי לקיימו גם אם אין התירוץ מניח את הדעת. תמהתני מדוע. האם מפני שהוא מזלזל בכשרונו הספרותי של האיש הצעיר (“זבחי מתים”, אמר אחרי הצצה חטופה), או מפני שבסתר לבו הוא יודע כי כמה מן הקטעים הדוחים שבספר הם סיפור חיי? האם הוא כועס עלי שסיפרתי לזר סודות שהסתרתי ממנו?

(איוולת. פרד אינו כועס. ואם כעס ברגע הראשון, ודאי כבר מחל לי. הוא קנאי לענין הסלחנות כדרך שהגבר הלטיני מדקדק בעניני כבוד. זכורתני תגובתו על מעשה שהיה. מַכּר שלנו ירה באשתו, שבגדה בו. “רק אדם שאכל סטייקים בזמן המלחמה, מוכן לקפח חיים מפני שבגדו בו. אילו נאלץ לגנוב פת לחם מגוסס כדי להישאר בחיים, היה פורש שטיח אדום לרגלי מי שהעניק לאשה, שהיתה בבירקנאוּ, רגעים אחדים של אושר”.)

“למה אין מתחילים?” אני שואלת את סטנלי, שצץ אי מזה.

“מצדי יכולים להתחיל,” אומר סטנלי באותה הבעה עייפה שלו – “מאכער” בחבורה של אמנים קשים לרצות. “הבחור ביקש לחכות עוד קצת.”

“למי הוא מחכה?”

“למי מחכים? לארתור הולנדר.”

מכל האנשים שבעולם!

“הוא אמר שיבוא?”

“הוא לא אמר שלא יבוא.”

“לנו לא אכפת,” אני אומרת לו. “אנחנו איננו צריכים להגיע לריבֶרדייל ולניוּרוֹשֶל. אם לא נתחיל, נאבד קהל.”

“הנואמים לא יסתלקו,” אומר סטנלי.

בסגנון זה ירשה לעצמו לדבר רק אלינו. אני זוקפת זאת לזכותנו. זלזול דק בארגון, שאנחנו תורמים להצלחתו, אינו פוגע בנו. אין אנחנו כאותם משוררים שכוחים, סופרים הכותבים למגירת שולחנם, מוסיקאים בלי מו"ל וציירי־יום־א', הרואים זכות גדולה לעצמם להימנות עם חבריו של ארגון רב־יוקרה. שם יש להם הזדמנות לדחוק לפינה עורך, מבקר, מו"ל, או סתם בעל השפעה, אשר במקום אחר צריך לדלג על משׂוכה גבוהה של עוזרים ומזכירות בשביל להגיע אליהם. קצת זלזול הוא מדרגה של אֵמון. סטנלי יודע שלא נרכל. לא פרד ולא אני. עיניו מחייכות אלינו בתודה. אצלנו הוא יכול להתפרק מאחריותו.

ובכן – שוב מחכים לארתור הולנדר. הסימֶטריה הזאת היא עונש לעצמו. גם לפני שנה, בפגישה שהוקדשה לספרי, חיכינו לארתור. אני ביקשתי זאת.

פרד, שרצה הביתה וחשש מהתמעטות הקהל, דחק אז בסטנלי שיתחיל. אני רמזתי לו שאעדיף לחכות, כמוני כאֶריק. כמותו האמנתי גם אני, אז, כי לכבודי טרחו ובאו כל האורחים, וכי בלי נוכחותו של הפוסק האחרון בענינים שלשמם נאספנו אין ההסכמה לספרי שלמה.

אף כי שיבחוהו חששתי שהביקורת האוהבת היא מס־שׂפתים. המבקרים נרתעים מלדון בערכה האמנותי של תעודה אנושית. (אפילו ספרה של רגינה זכה לביקורת אוהדת.) ההצלחה המסחרית אמנם הפתיעה אותי, אולם לא האמנתי שנכוֹנוּ לספר חיים ארוכים.

בחוג קוראות של “הדסה” שפכו עלי צוננים. השתדלו שלא לפגוע, כיאה לנשים מן הישוב, אולם אשה אחת, ניצולת שואה, רמזה, פחות או יותר, שאם נכתב הספר כדי להתרפק על אצילותם של הפולנים, שחלפה ואיננה, הרי מוטב היה לו שלא נכתב. במיוחד הטרידה אותה, כך סיפרה, העובדה, שהפרק העצוב ביותר בספר הוא זה המספר על צורתם העגומה של הערמונים שנתקרחו בשלושים וחמש אחרי שירד שלג באחד במאי. איזה כאב! שנה אחת היתה חסרה את הפריחה הורודה־לבנה כאשוחים קטנים! אסון אמִתי! זה מה שיש ליהודיה לספר על פולין בעשור המחריד ההוא? היא עצמה, כך אמרה, יש לה סיפורים מסמרי שׂיער על התנהגות הפולנים. מִספרִי אפשר להתרשם, שיצאו מגדרם כדי לחלץ ילדה יהודיה מידי הגרמנים.

ישבתי שם נזופה ומיואשת ולרגע נתפסתי גם אני למחשבה שעשיתי מעשה נורא. חטאתי לבני עמי. סילפתי את האמת ההיסטורית כדי לגאול מן השִכחה סיפור אישי שאין לו כל חשיבות. ומה אם הוּמניסטים פולנים סיכנו את חייהם כדי להצילני? אלה היו מיעוט מבוטל. הרוב היו קהי רגש, אנטישמיים, פחדנים או מנוּולים.

עד לאותו ערב הייתי סבורה שעשיתי עוול מסוים לצֶלינה וגוּסטב מיליקובסקי, האנשים אשר בביתם הסתתרתי. ברצותי לשמור על חוקיה של “הספרות היפה”, הנזהרת מלהעניק לבשר־ודם סגולות שלא מעולמנו, התאמצתי לגלות בהם מומים, כדי שלא יצאו “שטחיים” מדי. בדיתי מחלוקות מדומות, רתיעות שלא היו ולא נבראו. אפילו המצאתי הערת אגב אנטישמית שהושמעה שלא במתכוון. בפועל ממש היו אנשים טהורים ואמיצי־לב. תעתועיה של המפלגה הקוֹמוּניסטית לא היו מוּכרים להם. הם החזיקו בהשקפותיהם בתלישות כלשהי, שסייעה להם לנהוג בגבורה.

אבי, יהודי מומר, שלימד ספרות גרמנית באוניברסיטה של וַרשה, לא ידע שהם קוֹמוניסטים. אולי משום כך הפקיד אותי בידיהם כאשר נתגלו הכוָנות האמתיות של הגרמנים. שם מצאתי את עצמי, נערה תמימה, אשר עד לימי המלחמה באמת לא ידעה צער גדול משלג במאי, בבית שרחשה בו בסתר פעילוּת מחתרתית. לא חשתי בקיומה. חייתי שם בבטחון כוזב ובאושר אוִילי, שהועב רק בגלל רגשי אשם. אני יפה ופורחת, שדים עגולים להפליא צומחים ועולים, מטיילת לי בגן הזַקסי כציפור ביער, נהנית מן המבטים שמגניבים אלי צעירים יפים וחצופי־פנים – ואילו הורי חיים מעבר לחומה, בצפיפות, בזוהמה, בין אנשים שאינם כערכם – את הסכנה לחייהם דחקתי מדעתי – והם נאלצים להסתפק בארוחות של עניים אחרי שהיה שולחנה של אמא שם־דבר בחוג מכרינו, בחירי האינטליגנציה של פולין בעת ההיא.

עד שנעצרו אפוטרופסַי בטחתי בתעודות המזויפות שציידוני בהן. ימים אחדים הסתתרתי, שוטה גמורה, בדירה הריקה. אחר־כך עצרו גם אותי. לא ייתכן, סברו הגרמנים, ש"קרובת־המשפחה" מן הכפר אינה יודעת דבר וחצי דבר על בית־הדפוס של המחתרת הקומוניסטית. אולם עובדה: לא ידעתי כלום. נערה בשׂיא פריחתה לפעמים אינה רואה אלא את עצמה. אחרי חקירה קצרה, בלי עינויים, היו מוכנים לשחרר אותי תמורת סכום הגון, שגייסו גוסטב מכלאו, באמצעות המחתרת, לפני שהוצא להורג. כאשר שוחררתי, יצאתי לרחוב ולא ידעתי להיכן אפנה.

אבל כאן נגמר ספרי. הדברים שקרו אחר־כך לא מצאו להם ביטוי. על־כן אפשר לדמות שכתבתי שיר הלל לנדיבותם של הפולנים. במחיצת חברות “הדסה” נתחזקה בי ההכרה שעשיתי טעות מרה. אפילו החוקרים מטעם הגסטפו יצאו אנושיים מדי. הם לא היכו ולא עינו, אלא רק לעגו לטיפשותי כאשר נתבררה להם חפוּתי. כל מה שכתבתי היה נכון, אמת גמורה, עובדות כהוָייתן, ואף־על־פי־כן סילוף היסטורי מחריד.

רגינה, שקראה את כתב־היד, הזהירה אותי: יהודים לא יאהבו את ספרך. אולי הגויים ימצאו בו “ערכים אסתטיים”. היהודים יכעסו. ולא רק בגלל מה שכינתה “אידיאליזציה של הפולנים”, אלא בגלל אטימות־הלב שבאה לכלל ביטוי בתיאור סבל ההורים בגטו (היא אמרה גם “הצטעצעות ברגישויות בורגניות ובגינוני אצולה פולניים”). האומנם סבלו רק מן “הריחות הרעים והנימוסים המקולקלים של שכניהם מדלת־העם”?

אף עובדה זאת, כך חשתי אז, היתה אמת ולא־אמת. אבא, שהעריץ את גרמניה ותרבותה ושנא אידיש – עולמו חרב עליו ב"ליל הבדולח". אם הגרמנים מסוגלים למעשים כאלה, אמר, משמע: האדם הוא חיית פרא. הוא היה אנין רגש עד חולניות ואמא קיבלה כאב ראש מדיבור בקול רם. הם לא הספיקו לסבול רעב וחולי. הם מתו הרבה לפני חיסול הגטו. גסות־רוח סתם היה בה כדי למוטט אותם. התגנבתי לגטו פעם אחת כשתנאי החיים עדיין היו נסבלים. הם באמת סבלו מדברים שגרמו לאחרים רק קצת אי־נחת והתיאור שתיארתי את בדידותם בקרב בני עמם, אשר את שפתם לא השתדל אבי ללמוד, היה, לדאבוני, נאמן לאמת. אולם בדיעבד, חשבתי, אפשר להסיק מסיפורי כי יהודים הם שהציקו ליהודים ואילו הגרמנים היו רחוקים, כפגעי הטבע.

ימים אחדים אחרי פגישת חוג “הדסה” הייתי מדוכאה. עד שהחלו להופיע הביקורות הנלהבות בבטאונים לספרות. בבת־אחת חזרה אלי שלוַת־הנפש. חוק ההתיַשנות חל גם על רגשות מרים אלה, אמרתי לנפשי. אנשים נאורים, המכירים בזכות האמנות להפנות זרקור אל היוצא־דופן, יכולים עתה ליהנות מסיפורת דקת ביטוי למרות עיוות ההיסטוריה.

אף־על־פי־כן חששתי מן הקורא היהודי. משום כך ציפיתי קצרת־רוח כל־כך לארתור. מעמדו, המוניטין שלו, העובדה שחזה את השואה מבשׂרו, מעניקים לו את הכוח לתת לספרי “הסכמה”. אם יאמר שהספר “טוב ליהודים”, ימחלו לי על שבכיתי את השלג במאי ואת מות פילסודסקי וחבשתי לאציל הפולני את כובע הנוצה שהוא ראוי לו. נשים יהודיות תרשינה לעצמן לאהוב את עצמן בילדה הנבוכה שחיתה על סף שואה ולא ראתה אלא פרפרים ופרחים. אם יאמר ארתור הולנדר כי רק אשה שלא היתה באושויץ יכלה לכתוב ספר תלוש כזה, ישנאו אותי בני עמי מעומק הלב. הם יציפו את העיתונים במכתבים נזעמים, יטיחו בי עלבונות ויתנערו מ"וַרשה", כמו חסידים מחיבור של אפיקורוס.

באותו מעמד, בבית דֵיויד והלן, התקוממתי כנגד מצב הדברים המעניק לאדם אחד כוח רב כל־כך. אולם ידעתי שאם יבוא ויטה לי חסד אשמח שהוא כל־יכול.

גם פחד היה בלבי: אם יסיר חסדו ממני אני אבודה.

ארתור הולנדר לא בא. לא היה בדעתו לבוא. סטנלי ידע זאת, אך חס עלי ולא סיפר לי כי ארתור אמר שספרי הוא “פטפוטים של נערה רומנטית” ו"לֶגיטימציה לאנטישמיות". הוא הניח לי לחכות ואחר־כך בדה שיחה טלפונית עם מזכירתו של ארתור. כביכול התנצלה בשמו שנאלץ לצאת מן העיר באופן בלתי־צפוי.

פגיעתו של ארתור לא היתה רעה כפי שחששתי. “ורשה” זכה, כאמור, לתפוצה רבה ולאהדת הקוראים, הגם שלא חסרו מכתבים למערכת נזעמים. אלה הופיעו בעיקר בעיתונים יהודיים – בדטרוֹיט כתבו דברים קשים כל־כך שעד היום לבי נצבט כאשר אני נזכרת בהם. פיתחתי לעצמי אמצעי התגוננות בדוקים: כותבי המכתבים הללו הם פנטיים, מורדי אור, מטורפי סבל, צרי אפקים, ניחמתי את עצמי. ממילא מועטים הם מי שמסוגלים להבחין בערכיה האסתטיים של יצירה אמנותית מגובשת. וכמה הם בכלל דקי הרגש, הנבונים, בעלי הטעם?.. אכן, הגזמתי בהערכת ההשפעה המכרעת שיש לארתור הולנדר על ניצולי שואה. אמנם, מי שהתפשרו לאחרונה עם החיים היפים שהצליחו לבודד לעצמם באמריקה, מעריצים את האיש הנאמן בכל מאודו לחוָיות הכאב והזעם. הם מתבטלים מפניו, על שהוא מתנזר מהבלי העולם הזה אשר הם אינם מצליחים להשליך מאחורי גוָם, מתקנאים בו על המוניטין ועל הכבוד שנחל, וההכנסה הלא־מבוטלת הבאה עמם, אך אין הם נוהגים בו מנהג של חסידים ברבּם. אין אדם יכול להיכנס ראשו ורובו אל תוך החיים האמריקניים, וכל מה שמהם ובם, בלי שתאחז בו מידה של ספקנות. מכל־מקום, ההסתייגות של ארתור הולנדר לא גרמה את הנזק שחששתי מפניו. אין אני שומרת לו טינה, אך אין בזה כדי למעט את יחס הכבוד שלי אליו. אף כי סגנונו – בהתרסה מתמדת כלפי שמיא – אינו לרוחי בדרך־כלל, אני מחשיבה מאוד את הכוח הפוליטי האצור במוניטין שלו. כאלי ויזל עשה אף הוא רבות לטיפוח תודעה היסטורית בקרב הדור הצעיר, והעובדה כי אין השואה “יורדת מסדר־היום” היא במידה רבה תוצאה של פעילותו הציבורית. יתר על־כן, אפילו התעוררו אצלי ספקות לגבי מידת הכנוּת שבהופעותיו הפומביות, הנושאות אופי של סיאנס ספיריטוּאליסטי ב"מדיסון סקוור גרדן" – כל נסיון לשחזר חוָיה אישית ביותר, והשפלה בודאי, עלול לגרוף אותנו לשימוש באמצעים תיאטרליים כדי לשים דגש חזק בזכרון המתקהה והולך – בשום פנים ואופן לא אשמיע ברבים דברי ביקורת עליו. האמונה של רבים משָבֵי גיהינום בכנותו של ארתור היא ערך לעצמו. היא שומרת אצלם על הנשמה היתרה. היא מקיימת את אחדוּתם. כמה מן המצליחים שבחבורה אינם מעיזים להתרחק מאחים לצרה שלא שיחק להם מזלם באמריקה בגלל החסות שפרש עליהם ארתור הולנדר.

אריק אינו צריך לחשוש מפני ארתור. את דעתו החיובית על ספרו כבר השמיע בפומבי. אמנם לא הקדיש לו הרצאה, כמו לספרה של רגינה – מחוה אבירית אשר לא אשכח לו לעולם – אבל אגב הרצאה על האנטישמיות, במועדון של “בני־ברית”, אחרי שנתגלגלה שיחה על היתרונות הפוליטיים שהפיקו הנאצים מן השימוש הציני בשנאת היהודים, הזכיר ארתור את הפולנים. שום תועלת מדינית לא יכלה לצמוח להם משיתוף־הפעולה עם הגרמנים, ואף־על־פי־כן סייעו בהשמדת העם היהודי. והביא דוגמה ה"התוַדעות". “ספר חשוב,” אמר, “תיאר את הפולנים בלי כחל וסרק. לא בעינים של בחורה רומנטית” (שוב!) “אלא בעינים של גבר, המכיר את החיים. כך, רק כך, צריכה להיכתב ההיסטוריה של היחסים בין היהודים לפולנים בימי מלחמת־העולם השניה.”

אודה ולא אבוש: בכיתי כאשר שמעתי את הדברים האלה. עד כדי כך גדולה שׂנאתו אלי שנאלץ לחזור על הביטוי הלגלגני, שאמר לפני שנה! “ההיסטוריה של היחסים בין היהודים לפולנים”… והוא, אריק, כתב בסך־הכל סיפור מתח, אשר ה"גסויות" שבו נרמזות בדימויים פשוטים כל־כך, שמוטב היה לו אילו קרא לאיברים בשמם…

אני חושדת בארתור שהוא יודע זאת, אך לא אכפת לו. “גוֹי” כתב ספר המצביע על האנטישמיות כשורש כל רע ובזה די לו. כל השאר אינו חשוב. החוש האמנותי שלו מפותח דיוֹ להבחין ב"שוּנְד". אבל החוש הפוליטי מפותח יותר.

אירוניה של הגורל: גם למסיבה ההיא הזדמן אריק מפני שרצה לפגוש שם את ארתור.

בלילה ההוא, אחרי המסיבה ל"ורשה", נפרדנו כידידים. אמנם, בעיניו עמד מבט טיפשי של גבר המאמין שעשה את הרושם הדרוש. לעת פרידה התרפסה בהן תחינה. ראיתיו בצערו, כשחקן כדורסל שנוצח על חודה של נקודה. הרתיעוני ההבדל בגיל – הלא יכול להיות בני – וכן התהום הכרויה ביני ובינו. וסיפור הראי, שנגע אל לבי.

איני מכחישה שהמחשבה עלתה בדעתי. קסמני הגוף המגודל והאוֹן האצור בו. אמרתי בלבי: מדוע לא? אבל מיד הוכחתי את עצמי: אַת שיכורה, ליליאן, וגם משולהבת יתר על המידה. ריפדו אותך בתפוחים ונשתבשה דעתך. מחר תצטערי. לכי לישון. אם מחר, בראש צלול, תתחרטי – יש טלפון.

רשמתי את מספר הטלפון שלו, כמין הבטחה. לא השתמשתי בו.

בחדר עמד, כאמור, ריח של אבק ועיפוש – רגישותי לריחות חולנית ממש – וספרים היו מוטלים בכל מקום, כמשקיפים עלי מכל עבר, ומלבד זאת שתינו יין לבן, שעורר בי גועל, ואכלנו גבינה קשה, שהיתה במקרר זמן רב מדי, ושני אלה החלו לתת את אותותם בבני־מעי העדינים. וכן דיברנו על צרת היהודים, נושא שקשה לקפוץ ממנו הישר למיטה. אף זו לא היתה מעודדת ביותר – גל של אבק עלה מכיסויה כאשר הניח עליה אריק את ידו להראות לי כמה היא רכה ונעימה – ובערפי נבט וצמח במהירות כאב ראש חדש. כל אלה גרמו שהתעלמתי מנסיונו לתמרן אותי בין המיטה לקיר, כדי שיוכל לגעת בשדי כאילו באקראי – האם רצה לבדוק אם הם שלי ונכונים? – וגם מן המחמאות שנועדו לרככני. (“גם היום אַת כאותה נערה קטנה, שעליה סיפרת בספרך. אותו עור פנים צח וחלק, כאילו הזמן עבר מעל ראשך, ואותן עינים גדולות וסקרניות, זוהרות מאושר, עינים של ילדה הרגילה להיות נאהבת והיא מתפלאה מדוע האהבה הזאת אינה עושה את האנשים טובים יותר… אך עתה הן שואלות שאלה פשוטה: ‘האם הוא באמת אוהב אותי או רק רוצה לשכב אתי?..’”)

צחקתי. הצחוק יצא מחוצף, שחצני מעט, לא יאה מבוכה לאשה בגילי.

“עד לפני חצי שעה חשבתי שאני רוצה רק…” הוא התוָה בידו תנועה כלפי המיטה. “אבל עכשיו…”

הנחתי ידי על פיו להשתיקו – איני מאמינה בהצהרת אהבה שאינה כרוכה במבוכה – והוא נשק לה בלהיטות כמו כלבלב מסור.

ברגע ההוא חשקתי בו. התביישתי ורגזתי על עצמי שהתביישתי. דעות קדומות משפיעות על שיפוטי ועל תגובתי. אילו חל בנו חילוף מינים פתאומי – גבר בן חמשים ושתים לא היה רואה פגם אסתטי בחילופי אהבים לא־מזיקים עם אשה בת שלושים וחמש, שמצאה בו ענין. והנה אני, על אפי ועל חמתי, חשה שבהיענות לחיזוריו של גבר הצעיר ממני בשבע־עשרה שנים אני מקוממת עלי את הטבע. (והלא בשכבי בבגד־ים בכיסא־הנוח שליד בריכת השחיה אני רואה היטב את המבטים שנותנים בי גברים צעירים ממנו, ואת התענוגות שהם מאחלים לעצמם בחיקי, וזאת למרות מקלעת הורידים הדקדקים, שאינה נעלמת מירכי אפילו אחרי השיזוף…)

בסופו של דבר, אם מחמת הרתיעות ההן, ואם בגלל רגישות יתר לתפאורה, תאורה, מוסיקה וריחות, הסתפקתי בנשיקת פרידה, מהסוג שמטביעים איש על לחי רעהו שנַים שהתיַדדו ממבט ראשון. בצעד קליל, מזויף בעליל, שכבד מרגע לרגע בחמש הקומות שהבדילו ביני ובין קרקע מוצק, חזרתי לשפיוני, לזרותי ולחיי, אף כי ידו של אריק היתה שלובה בזרועי.

“ברחוב כזה רוצחים בשביל שעון בעשרה דולרים. עם כל היהלומים האלה אפילו בריצה לא תצליחי להגיע עד דלת ה’אימפּלה' שלך” אמר כאשר עמד על המשמר והמתין עד שהתנעתי את המכונית. בהגיעי לרחוב 79 מבוהלת כהוגן עליתי במעלית ביתי בהרגשה של רוֹננוּת. זכר המאורעות שקרוני במרוצת ערב אחד זימזם כמנגינה בראשי. הלכתי לבלות את שארית הלילה ב"סטוּדיו" שלי. לא רציתי להיכנס למיטת הזוג. קצת מפני שלא רציתי להעיר את פרד וקצת מפני שלא הייתי יכולה לישון. הצעתי את הספה ב"סטודיו" ושכבתי פרקדן, עיני בתקרה, וריח ה"אַפטֶר שֵייב" של אריק בכף־ידי. הפכתי והפכתי בדברים שאמר לי ולא ידעתי נפשי. אחר־כך קמתי לשתות מים ועברתי ליד הראי שבפרוזדור. חיוך רפה, טיפשוני ומאושר ריחף בזויות פי. האשה שהביטה בו בעין ביקרתית היתה יפה יותר בסבר פנים רציני והולך. עברתי על־פני חדר המיטות והצצתי בפרד. הוא שכב בפה פעור ובנחיריו ניסר צליל מאוס. פתאום נראה לי זקן וזר. שנתו העמוקה, המתנכרת, בודדה אותי וכאילו נתנה לי היתר לבקש את אָשרי במקום אחר.

אך לאט־לאט, ככל שגבר הרחש החשוד במעי והניקור הנרגז בשיפולי קדקדי, חזרתי לשפיותי. דרשתי את רוננותי כמין שכרון: גודש חוָיות מוטט אצלי את כושר השיפוט. האהבה, שנרמזה בדברי העלם החביב – מדוע הנחתי ידי על פיו להשתיקו? – אינה אלא מחוָה של נימוס. גינוני החיזור של שחקן הכדורסל יפה־התואר, נתגבש בתודעתי המצטללת, הם הדיבידנדים של ההצלחה. אנשי־שֵם צפויות להם פגישות מפתיעות עם כל מיני תמהוניים. שַליַאפּין הזקן, בשובו מ"מטרופוליטן", מצא בחדרו נערה שהיתה מוכנה לשכב עמו מפני שהתאהבה בקולו, או בשמו ההולך לפניו. בדורנו אפשר גם ההפך. אשה יפה אני. צעירים מוכנים לשכב עמי גם כאלמונית. אין תמה, אפוא, שבחור המלא הערצה לסופרים היה מוכן להאמין, ברגע של התרגשות, שהתאהב בי.

“אהבתו” של אריק, חשתי, היתה פרס התנחומים שהייתי חסרה בלילה הגדוש הזה. במחמאות שנתן לי “בגד” בארתוּר הוֹלנדר, הנערץ עליו מכּל. משמע, אוּכל להתקיים בזכות עצמי, בלי ה"הסכמה" של ארתור, אשר שעות אחדות לפני־כן עוד האמנתי כי היא חורצת את גורלי.

בנים־ולא־נים, לפנות בוקר, גמרתי בדעתי לשכוח את ההרפתקה המוזרה ברחוב 98.

בלי הצלחה.

כעבור יומים, בשעת דיון בתכנית טלויזיה, נתברר לי שאיני מצליחה לעקור אותו מראשי.

(זו היתה תכנית הבוקר של גינתר מוזס. שעה של איוולת לעקרת־הבית. מודה באשמה: לפני שהוזמנתי לא החמצתי הזדמנות לבוז לה – עלבון לאשה המשוחררת. לעגתי לחיוכיו המתחנחנים ופטפוטיו הריקים של הגבר המתיַפיֵף, המשתטה בפומבי. אולם כאשר הוזמנתי להשתתף בתכנית לא מלאני לבי לסרב. אנשים מעשיים אנחנו. דיון ספרותי בטלויזיה עושה אותנו שוטים, אבל זה עוזר למכירה. המו"ל שלי חשש שמא תעביר אותי הגאוָה על דעתי והקדים רפואה למכה. התחנן שאסכים. כך ניצל כבודי. גם הבעתי מורת־רוח וגם נסעתי לאולפן ונתתי ראשי למאפרת. בליל המלים הדליל, שהעלה את “וַרשה” על שולחנם של סועדי פת־שחרית, יצק עוד כמה גלונים של דלק אל מכל היכטה שלו.)

התחלתי להגות באריק עוד לפני שהגיע תורי. בעת שריאיין גינתר מוזס חולב נחשים ארסיים הגנבתי אליו מבטים והשוויתי אותו לאריק: שניהם בני דור אחד, גבוהים, שחקני כדורסל לשעבר, אבל בזה מתמצה כל הדמיון. בכל ענין אחר הם שונים. גינתר יהודי ומתחכם. הוא מעתיר עליך מחמאות מפוקפקות ובעיניו מנצנץ חיוך מרושע של שמחה לאיד. אריך נוצרי וישר־לב. הוא שליו, כן ואוהב אדם. הוא בוטח בערכיו ועל־כן אין לו צורך להתחכם. ההשוָאה היתה כולה לטובת הנכרי.

“ליליאן,” אמרתי לעצמי ברגע שפנה אלי גינתר מוזס וחיוך מקצועי האיר את פניו המרוחים בשכבה עבה של איפור, “גוי יפה אחד נשף לאזנך דברי חנופה מתקתקים וכבר נעשית אנטישמית?..”

חריף וזריז ומוכן היטב (לעולם לא יגמגם, ולא אכפת לו מה תשיב, הוא מגלגל במוחו את השאלה הבאה, שתכליתה לשמור על הקצב של התכנית ולהגן על הצופה משעמום) פתח מוזס בשאלתו הראשונה: מי הם קוראי, יוצאי שואה או סתם אמריקנים? נכלמת מעט מן השאלה, הגם שציפיתי לה, השבתי לו כי “קיבלתי תגובות” מאנשים צעירים, שלא היו שם. ואפילו מעיירות נידחות, שאין גרים בהן יהודים, אמרתי להוָתי.

“כמו למשל?”

“ר־יינלנד ויסקוֹנסין,” נפלט מפי. ברגע ההוא לא יכולתי להיזכר ביוקליד אוֹרגוֹן, משם קיבלתי מכתב אחד מגברת לא־צעירה ששמה אניטה זיגלבוים. השם “ריינלנד ויסקונסין” נמלט מבין שפתי מפני ששם שוטטו מחשבותי. גינתר מוזס לא שמע את שמה מימיו. אף לא חולב הנחשים. נמצאה ראויה כמשל. שניהם חייכו בחמלה עמוקה על אנשים הנאלצים לגור במרחק רב כל־כך מניו יורק.

קיוויתי שאֶריק אינו צופה במשדר. פתאום נהיה לי חשוב מאוד שלא יבוז לי.

“ומה כתב האיש מריינלנד ויסקונסין?” שאל גינתר מוזס.

“לא כתב, אמר.”

“היית שם?”

וריד דק החל פועם בזוית עיני. סגרתי אותה בחזקה ונזכרתי בבהלה כי ייתכן שברגע הזה צופים בי (אלפים? עשרות אלפים? מאות אלפים?) אנשים, נשים וילדים, לבנים, שחורים, פורטוריקנים, מקסיקנים, יהודים, לא־יהודים, מכל שדירות החברה האמריקנית, על אניות הצי, בבתי־כלא, בבתי־משוגעים, ורבים מהם, אולי רבים מאוד, שואלים את עצמם בזה הרגע “מדוע היא קורצת לו, לבחור הצעיר, האשה המשונה הזאת, שחושבת את עצמה מי יודע כמה היא יפה?..”

“לא, נפגשנו בניו יורק.”

התשובה איכזבה את גינתר מוזס.

“ומה אמר לך?”

שאלתו קראה מן הזכרון את הרגע שהנחתי ידי על פיו של אריק – עיניו הכחולות והעצובות בתמיהה נרגשת וטביעת שפתיו הלחות על כף־ידי, כלקלוק מהיר של כלבלב מסור. לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת. לא הייתי מסוגלת להפקיר לזרים את רגש החמלה הנסער שעורר בי. חשתי שכל מלה שאוֹמַר תהיה מיותרת. גם חששתי שמא אי־שם, במסעדה של נהגים על אֵם־הדרך, מעל כריך נגוס, צופות בי עיניו העייפות של אריק, ומיַחלות למוצא פי.

“אמר שהקריאה בספרי עוררה אותו להתעניין בנושא,” אמרתי, מתאמצת להסתיר את מבוכתי.

“ספרות מגשרת בין אנשים,” חבט גינתר מוזס הושענא נושנה על ראשי. יש אמִתות נכונות ומוּסכמות כל־כך שראוי לקנוס מי שלקחן מרשות הרבים ושם בכליו.

חיוכו של אריק, תמים כחלב, כעננה המרחפת מעל הראשים, קרב ובא. שוב לא אצליח להימלט ממנו: אלַי הוא מכוון, בלי בושה.

“התסכימי לומר מלים אחדות על ספרי?”

חוצפתו מהממת אותי. מה עוד עלי לעשות כדי שיבין כי אין בדעתי לחדש ידידותנו כקדם?

כשנכנס רמזתי לו בכל דרך אפשרית שאין פנַי להתפייסות. הושטתי לו כף־יד רפויה ומשכתי אותה כאשר ניסה להדק את אצבעותיו. השבתי לו באדיבות מוגזמת ובפנים קפואות על ברכתו. השתדלתי שיבין כי העובדה שפתחתי את ביתי לדורשי־טובתו מקורה בחשבון השמור עמי. חייכתי רק לדורותי, במאור פנים אמתי. אפילו שמחתי שבאה עמו. חיבה הדדית ביני ובינה מוציאה אותי זכאית מחמת ספק. צריך דמיון פרוע כדי להאמין שאפשר להעדיף אותי מפצצת מין מלהיבה שכמותה. לצדה, ראשי בגובה שדיה הנהדרים, כמהדורה מוקטנת ומיושנת של הידור נשי, אוכל להעמיד־פנים שמימי לא הייתי לאריק אלא מקור מידע, מדריך מחקר, או, לכל היותר, מקור אשראה.

אף כי גזרתי על עצמי לעמוד בכל כללי הטקס, איני יכולה להסתיר את ההפתעה והרוגז שגורמת לי שאלתו. העד כדי כך הוא אטום חושים שהוא מציע לי להתיַצב מול מאה זוגות עינים חקרניות ולחשׂוף את נשמתי לפניהן – להעיד על הכאב והמבוכה שגרם לי?

שוב הצליח להפתיעני: בעיניו הזכות זוהרת תמימות של ילד!

בבית־דין של מעלה אולי יֵצא זכאי. יעמידו לו סניגור שיתבע לזכותו בטענה שאין נפשו בוגרת די צרכה להבין את הנזק שגרם. יבדקו ויימצא שהטענה נכונה. בעומק נפשו שוכן איזה טמטום קדוש. אין הוא אחראי לקהות היוצאת משם. ברבדים העליונים הוא אדיב, מנומס, נוח לבריות ואפילו מסוגל לאצילות־נפש מסוימת. רוב זמנו הוא מבלה בתחום הזה. למטה הוא יורד לעתים רחוקות. בעצמו אינו מבין מה קורה שם.

סטנלי, מהיר תפיסה, אץ אלינו. הוא שמע את השאלה ועיניו מתנצלות: ידו לא היתה במעל.

“איני יודע אם נחוץ שגם ליליאן…” הוא מגמגם – אמרגן של כוכב חסר בינה, הנאלץ לתקן מפעם לפעם מה שמקלקל בן־חסותו.

אבל בלבי מתבשל רעיון נועז: מדוע לא? אם אדבר, אבלבל גם את ידידי וגם מי שאינם כן. אוכל לשדר לפיקחים את הסתייגוּיותַי ולאכזב את אלה שבאו להתענג על מבוכות של בני תרבות. אפילו אויבי יופתעו: לא ייתכן שניחנה ליליאן בשיעור כזה של חוצפה וקור־רוח! אם יעמוד לי כוחי להעיד על כמה ערכים ספרותיים שמצאתי ב"התוַדעות" – במאמץ כלשהו אוכל לשבח מידה של יכולת לשונית בלי לשקר – יסיקו שלא אמת הדבר כי הספר של אֶריק הוא קובץ מעובד של המצוקות, ההשפלות, התועבות והמעשים האכזריים שנעשו בי ונמנעתי מלכתבם בספרי שלי, אולם הסגרתי, להוָתי, על ערש דודים, לאזניו של צייד הגולגלות הצעיר, נטול הדמיון, שמיהר לשבצם בספרו שלו. רק אשה נחושת־מצח, עזת־פנים וחסרת רגישות יכולה להתעלם מן השימוש המסחרי ביסוריה ועומדת לשבח ספר קלוש כ"התוַדעות" רק בשביל להסיר לזות־שפתים. ואילו אני ידועה כהיפוכה של זו. משמע, אין אמת ברכילות המרושעת.

“אבל מדוע לא?” שואל אריק בקול של ילד נעלב.

תמימותו תהרוג אותי!

סטנלי מציל אותי מרעיון מטורף: “צרי־עין, וכאלה איננו חסרים כאן, יאמרו: יד רוחצת יד. אתה כתבת רשימה נלהבת על ליליאן ועכשיו היא מחזירה לך טובה…”

אריק מוַתר. אבל עודנו מתקשה לוַתר על ארתור.

“הוא הבטיח שיבוא,” הוא אומר בקול נעלב. “אי־אפשר לסמוך עליו.”

“הוא איש עסוק מאוד,” אני מגינה על ארתור. אריק מחמיץ את האירוניה.

“גם לפני שנה הבטיח ולא בא.”

תעלול שקוף, לעורר נשכחות.

“אני זוכר, שגם אַת נפגעת…”

“כבר שכחתי זאת,” אני אומרת.

“אבל אני לא שכחתי.”

אני ממהרת להסיט את הנושא. “הנה גם צדרבוים בא,” אני קוראת בשמחה עשויה למראה גזבר איגוד נפגעי הנאצים, שבא לגבות את התרומות שהבטיחו לו החברים.

צדרבוים מביט בי בפליאה. הלא כבר התנשקנו בכניסה – ריח של נפטלין עלה מעניבת הפרפר שלו – וכבר החלפנו ברכות.

“אני כבר מזמן כאן,” הוא קובל, נעלב, ויוצא ללכוד תורם בכוח. אנחנו את תרומותינו, ביד רחבה, כדרכו של פרד – בלי לשאול על מה מוציאים את הכסף – כבר תרמנו לפני חודשים אחדים. אין לו ענין בנו.

“חשבתי שאולי רגינה תרצה לדבר,” אומר אריק.

“יכול להיות שהגיעה בינתים,” אני אומרת לו ומביטה סביבי.

“נדמה לי שלא תבוא,” אומר אריק.

“מנין לך?”

השיחה אינה נעימה לי, אך אני מעדיפה אותה מן הנסיון לשחזר את השנה שעברה.

“צילצלתי אליה והיא היתה קרה כמו קרח,” הוא אומר. הדימויים שלו מרגיזים אותי. האין הוא חש שהוא משתמש תמיד בדפוסי ההבעה השכיחים ביותר? “נדמה לי שהיא כועסת עלי.”

“עליך?”

“כן. בלי סיבה.”

“מדוע חשבת שרגינה תרצה לדבר?”

“מפני שהכנסתי לספר קטע שיעניין אותה.”

מתחשק לי לשאול אם זו הסיבה שהעלה בדעתו שאסכים לשאת נאום ברכה.

אני הוגה ברגינה. היא לא תבזבז רוגז, רגש אציל, על ברנש ריק כאריק דגלס. העמוקים ברגשותיה שמורים רק לידידים הקרובים ביותר. האהבה, השנאה, וכל צירופי הבינים.

אני ידידתה הקרובה ביותר. רק אותי היא שונאת מעומק לבה. ולא בגלל מה שעשיתי או אמרתי, אלא בגלל מה שאני. היא שונאת את אשרי הבדוי, את שפיות־דעתי המרגיזה – זאת אמרה לי בעצמה, במלים אלו – ואת קלות הצעד שאני מהלכת בו בתוך אהבתם של אחרים.

“אני חושב שכדאי להתחיל,” אומר אריק. עיניו תרות מעל ראשי לחפש את סטנלי, שעזבנו בחשאי. הוא חש שאני בוגדת בו במחשבתי עם אחרים ונפגע.

לפעמים נדמה לי שרגינה שונאת אותי כדרך שאחרים אוהבים. כל סימניה של אהבה נואשת טבועים בשנאה הזאת, לרבות הצורך להימצא בקרבה מתמדת אל היעד, ללמוד אותו על בוריו, לנחש את משאלותיו, לשאוף את נשמת אפו, לעקוב אחרי התמורות הדקות ביותר ברגשותיו, להיות שותף פעיל לשמחותיו ויגונותיו.

אנחנו רבות על כל שטות, אך כאשר רגינה פותחת במריבה אין להקל־ראש בשטות שגרמה אותה, שכן סערת הנפש הנטפלת לה מאצילה עליה את רצינותה ועושה אותה ענין קודר מאין־כמוהו. שורש כל רע, כמדומתני, הדעה שהיתה לי – ונמנעתי מלומר, אך לא הצלחתי להסתיר – על ספרה שלה. רגינה לעולם לא תודה בזאת. חולשה מתקבלת על הדעת. אין בזה כדי להסביר את עצמת האכזבה שלה ממני. סגולותי שלי עשויות לתת הסבר מניח את הדעת. היא רוצה לנקום ואני מבקשת להתפייס. תהום פעורה בינינו. במי תנקום? כל אויביה רחוקים כל־כך. מי נותר לה לשנוא מלבד אשה כמוני, היודעת שהאדם הוא חיה שפלה הטורפת את בני מינה, ואף־על־פי־כן אני עושה כל מאמץ כדי לחטוף כל פירור של אושר אמריקני? (אני חושדת בה כי היא שכתבה את המאמר בעילום־שם שהתפרסם בשעתו בעיתון נשים אחד: “‘אהבות אסורות’ הוא נסיון אומלל לבקש אהבה כתגמול על חוסר אופי… המהגרת הרומזת לנו שהיא מסגלת לעצמה את אורח־החיים האמריקני בלי לבקש פיצוי על סבל, סבורה שמגיע לה פרס על צניעותה”… עקיצה אכזרית!)

אני קרובה. אפשר לראות אותי יום־יום ולשנוא ולאהוב, לפי מצבי־הרוח. היא אוהבת אותי כדרך שאוהבים ילד אוטיסט, יפה־תואר. בצער עמוק: תוכן וצורה לא נפגשו.

אכן לא התלהבתי מספרה. יתר על־כן, הצטערתי שכתבה אותו. רגינה הצליחה לקטלג את כל העוולות שבעולם בלי לעורר אצל קוראיה אלא שעמום. כתיבה מעין זו אינה מלמדת דבר. יתר על־כן, היא עוזרת לשכוח. לא הייתי מעיזה לומר לה זאת. רגינה בטוחה כי סגנון הוא ענין של בחירה, לא של אופי. היא מאמינה כי אילו רצתה בכך, יכלה לכתוב כסינתיָה אוֹזיק, כברנרד מלמוּד, כסוֹל בֶּלוֹ, כבשביס־זינגר – בלמדנות, בהומור, בסרקזם, בלשוןן עתירת דימויים, בקלות־דעת שלכאורה, המעלה ממעמקים את הרצינות הנינוחה הרוכבת כדובדבן על־גבי הומור סלחני וטוב־לב. אילו רצתה, יכלה לרקום מפות של סבתא, לשזור תחרימים עדינים, כנזירות הבלגיות הללו, ולסרוג בחוט דק מקלעת יפהפיה של עצבנויות פרחוניות שמסתלסלות עליה, כחוט זהב, שנינויות אַוריריות ונוצצות בחושך. אילו רצתה, יכלה לגלות את עומק בקיאותה בלשון האנגלית – היא מיטיבה לדבר בה, במבטא ללא דופי, ושיחתה מאלפת מכתיבתה – ובלשונות נלווֹת: לטינית, צרפתית, איטלקית, פולנית, ליטאית, כמובן אידיש, ואפילו יוָנית וסֶרבית. אם אין היא עושה כן, הרי זה בפירוש מפני שבחרה להתנזר מהצטעצעות בענינים שלא מעלים ולא מורידים. מַצפוּנה אינו מרשה לה זאת. היא יודעת שהעולם אינו ראוי. אם תתחכם ותשתעשע במלים ולא תלך בדרך הקצרה ביותר אל מטרתה תראה עצמה כבוגדת ביעודה – להעיד על זמנה ועל שפל המדרגה שהגיע אליו המין האנושי במאה הזאת. היא תהיה בעיני עצמה יצור שפל אם תתפתה לנסות את ידה בשרבוטים אסתטיים. היצור השפל – זאת אני.

עשרים שנה אני באמריקה ובמה אני עוסקת? ב"נסיון אומלל" להעמיד־פנים שהטל רחץ את הדם.

והנה גם הצלחתי. ולא זו בלבד – שלחתי ידי גם לעבר. כאילו בשביל לסתור את עדותה. היא חזרה מן הגהינום. אני חזרתי לגן־עדן. (כלום יש לנו מקום אחר לחזור אליו מלבד ילדותנו?)

בגדתי בה לעתים קרובות ולא נתתי את הדין.

אמנם בדרך־כלל השתדלתי להעלים מרגינה את מחשבותי הכמוסות, אולם היא ניחשה אותן. (כאריק בשעתו, אולם הוא ניחש רק מחשבות סטריאוטיפיות; המורכבות נבצרו מבינתו. רגינה קלטה כל נדנוד של רגש ולא מחלה לי שאני בוגדת בה בהרהורי־הלב.) כל תגובה שלי הולידה תגובה שכנגד. כל הערה של מה־בכך זכתה לפרשנות. לפעמים העדפתי לשתוק ובלבד שלא אתן לה אמתלה לחשוף את המניעים הנסתרים העומדים מאחורי כל מלה שלי.

(אני זוכרת שני מקרים בולטים. בהֶעדר צנעת הפרט, כך סיפרה לי פעם, כאשר נאלצה לעשות את צרכיה על רצפת הבּוּנקר, שהצטופפו בו עשרים בני־אדם, היתה לה הרגשה שאיבדה את חירותה עוד לפני שהגיעו הגרמנים. הסיפור נגע אל לבי עד כדי כך שהבעתי צער על שלא מצאה לו מקום בספרה. היא פירשה את התגובה שלי, בתום־לב ובידידות עמוקה, כרמז גס. כאילו באה לציין, שספרה נטפל לענינים לא חשובים ופסח על העיקר. היא התקצפה והתכחשה לסיפורה. “אלה מחשבות מאוחרות, שנולדו בכורסה רכה. כל־עוד אתה נלחם – לא איבדת את חירותך!” הצהירה. “מגוחך להצטעצע ברגישויות של נערה מפונקת.” הרמז היה גס, אבל כבשתי את עלבוני. “החזרתי לעצמי את חירותי כאשר יריתי בחזיר הגרמני,” אמרה בגאוָה – אף־על־פי שלא פגעה, ובהזדמנות אחרת אמרה שהיה נער מבוהל ולא רצה להילחם כלל – “אַת לא היית יורה? נכון? מזלך שלא היית שם. אַת היית מתה מהסרחון…” חייכתי, והדבר הכעיס אותה מאוד. במקרה השני רגזה עלי מפני שלא מצאתי בלבי בוז לנשים עלובות, שהתמכרו לאהבת בשׂרים מכוערת, אף זו בלי צנעת הפרט, והתקוטטו על “סמרטוטים”, כלומר, עשו מאמצים נוגעים אל הלב להתלבש נאה, עד כמה שאפשר, במחבוא שהיו בו עשרים ושש נשים ושמונה גברים. “אולי מותר לראות בזה עדוּת ליצר החיים,” ניסיתי ללמד עליהן סניגוריה. דברי זיעזעו אותה. “ליליאן יקירתי,” אמרה לי בעינים בורקות, “אַת, כפי הנראה, אשה בלי עקרונות כלל.”)

בפעם הראשונה שכבתי עם אריק כחודש אחרי הפגישה בסוהו. עשינו זאת על־גבי ספת האורחים ב"סטודיו" שלי. כענין שחובר לעבודתו הספרותית. בא להציג שאלות אחדות על סבירותם של אירועים שביקש לשבצם בספרו. הללו היו אמורים להתרחש בורשה בזמן מלחמת־העולם השניה והוא רצה לדעת אם אפשר שיִקְרוּ.

במפתיע אירע הדבר. וכאילו שאב את צידוקו מפתאומיותו. בבית־דין של מעלה יכולנו להצטדק ולומר שלא תיכננו זאת. כוח עליון כפה עצמו עלינו, עשה בנו את רצונו והותיר אותנו המומים.

לא היה אפשר לחשוד באריק שחיפש אמתלה לבוא. הוא באמת ובתמים בא לקבל אינפוֹרמציה. היתה בידו מפה של ורשה ומסומנים בה בקו מרוסק גבולות הגטו. הוא גם לא היה יכול לדעת, שפְרֶד נמצא מחוץ לעיר. אף אני הייתי נקיה ממחשבות זדון. הזמנתי את אריק הביתה דוקא כדי להוציא מראשו “את השטויות”. האמנתי שהוא קולט בצליל קולי, בטלפון, שדר פשוט: אני מקבלת את חיזוריו – כל אותן התחנפויות דקדקות, ברוח “פולנית”, בנוסח אצילי שעבר ובטל מן העולם – כמין שעשועי חברה נסבלים, בתנאי שאינם עוברים את גבולות הטעם הטוב. אני מוכנה לדרשם כמאמץ ילדותי להיכנס לעורן של הנפשות הפועלות בספר שהוא עתיד לכתוב. סירבתי לבוא לביתו – “זה לא מקום בשביל גברת,” התבדחתי, והוא הסכים בהכנעה – או להיפגש עמו ב"מקום ניטרלי". מה פתאום? הוא היה פיקח דיוֹ להבין שפחדַי מלשינים אלי. אשה המועידה לגבר פגישה במקום שהיא מוגנת בו, מעידה על עצמה שאינה טירה בצורה.

נסיעתו של פרד היתה פתאומית. הגיע טלפון בהוּל מן הסניף במילווֹקי, שנתגלתה בו מעילה, והוא מיהר להסדיר שם את הענינים. איבדתי את מספר הטלפון של אריק ולא יכולתי להודיע לו שלא יבוא. תמהתני אם הייתי עושה זאת אילו מצאתי את המספר. הלא מגוחך הוא לבטל פגישה עסקית מפני שבעלי איננו בבית, כאילו איני יכולה להימצא בכפיפה אחת עם גבר זר ולא ליפול לזרועותיו.

אריק הביא פרחים, מפני שהוזמן לשש וחצי והניח שיישאר לארוחת־הערב. לא התנהג כמחזר עקשן, כאיברי בשעתו, שחיוך שמנוני של הנאה מעצמו היה קורן מעיניו בכל פעם שבא לתנות אהבים. רהוי עמד בפתח והושיט לי את הפרחים בתנועה מגושמת כאילו נבהל בעצמו מפני החוצפה שהיתה לו להשמיע פטפוטי חיזור אוִיליים באָזני האשה שפתחה לו את הדלת. התמונה שנתגלתה לו הממה אותו בעליל. אולי היה זה לבושי האקזוטי, מכנסי ערבֱּסק רכים בצבע סגול חיוור וגלימה בשרוול מתנפח, בסגול כהה, ותכשיט תימני, שקיבלתי במתנה מן הקונסול הישראלי, ואולי חדר האורחים שלנו הצבוע שחור מבריק, ומלא אוצרות אמנות. אפשר שנראיתי לו אחרת לגמרי מזו שזכר מן הפגישה הראשונה. דוקא בביתי שלי, בנוף חיי הטבעי, חזרתי פתאום לזרותי. ייתכן שנראיתי לו גם מבוגרת יותר והבעת פני המאופקת הכלימה אותוֹ. כאילו התפלא על עצמו שנהג קרבה באשה שלא ראה אלא פעם אחת.

הוא לחץ את ימיני, אחר שהעברתי את הפרחים לשמאלי, והלך אחרַי בצעדים מהססים, כמתנצל על קלות־דעתו. היה מוכן לפתוח מיד בשאלות שלשמן בא. אחר־כך שתה את הקפה שהגשתי לו בלגימות זהירות, כמשתדל לא להשמיע רעש. לא הכניס עוגיות קוקוס לפיו אלא כאשר יצאתי מן החדר לשוחח בטלפון עם פרד, שנחת בשלום במילווֹקי. מנהג הוא אצלנו, אף־על־פי שפרד נוסע אחת לשבוע.

אריק לא שיעשע נפשו בתקוה שיוכל להשכיב אותי. בזאת יכולתי להיוָכח מיד. שכן הסתפק בגילוח וברחצה של בוקר ולא התרחץ לפני שבא. לא התנצל על כך. כל העת היה מודאג שמא גופו מדיף ריחות רעים. לא שכח את הדברים שאמרתי לו על רגישותי הנפרזת לריחות.

הכל קרה מחמת אי־הבנה. אך, כמובן, היה בנו בכוח. (“הקידוח אינו יוצר את הנפט,” היה אומר איברי, אֶרוֹטיקה השואבת את הדימויים שלה ממהדורת החדשות האחרונה. “הנפט היה שם, הקידוח רק סייע לו לפרוץ…”)

אחרי ששתינו קפה בטרקלינוֹן – שֵם שנתן פרד לקיטון הצמוד לאולם האורחים, מקום אינטימי, קרוב למטבח, אשר בו אנחנו סועדים בדרך־כלל – ואריק נעשה נינוח יותר, ואף הגביה מעט את קולו, שהיה צרוד במיוחד – התרגשות, לא הצטננות – הלכנו ל"סטודיו" שלי, שמעבר לאולם האורחים. שם ספרַי, שם רשימותי. שם אני מחזיקה בארון ברזל תיקים מסודרים לעבודתי.

בעברנו באולם האורחים נעצר פתאום. הוא עמד מרותק למקומו ובקושי עצר קריאת התפעלוּת.

אין הוא בחור קרתני שלא ראה מימיו תמונות מקוריות של שאגאל, בּראק ופיקסו והופתע למצאן ברשות היחיד. הוא נסע בעולם והכיר אנשים בעלי אמצעים כמונו. גם בבית הוריו לא חסר דבר. (חשדתי בו, וצדקתי, כי הנהיגה במשאית היא התגרות באביו, הרוצה שישלים את לימודיו בכלכלה או במשפטים, וכי חיי העוני שלכאורה, שהוא מנהל ברחוב 98, הם מעין אוניברסיטה פתוחה, שהוא לומד בה את לשון העם ומנהגיו, אתנחתא בין שתי תקופות של רוָחה, זו שירש וזו המזומנת לו אחרי שיכתוב את הרב־מכר שלו – כך דיבר על “הספר שהוא מתעתד לכתוב”; הוא אמר, בהומור, אך נתכוון לכך, כי “לכתוב ספר שאינו נעשה רב־מכר הרי זו התאבדות על ראש הר קרח; אולי בעוד מאה שנה ימצאו את השלד שלך…” הדימוי הזה, כך נתברר לי מאוחר יותר, לא היה שלו. בעליו היה סופר צעיר, מטורף לגמרי, שהתאבד בקפיצה אל מתחת לרכבת התחתית.)

אולם האורחים שלנו הוא מקום מרשים ביותר וביחוד למי שרואה אותו לראשונה. זמן רב הוקדש לסידור התמונות, הפסלים – אחד ליפשיץ, שני ג’קומֶטי ושני פסלים של שיש ירוק מעשי־ידי פַסל רוסי צעיר, לֶב סוקולוב, שאינו ידוע עדיין – והתאורה, הניגרת לאורך הכתלים כמו ממקור נסתר. לא טעמי שלי הוא שבא לכלל ביטוי כאן, אף כי הכל סבורים שזוהי מין בדיחה משפחתית כאשר אני אומרת כי פרד הוא אשר על התמונות והפסלים. כביכול אדם שמנהל חברה להשקעות, שיש לה סניפים בכל היבשת, צריך להיות אטום ליופי. האמת היא שפרד התחיל בזאת מטעמים כלכליים טהורים. כסף מתמעט ערכו, וגם בזהב אין לבטוח, אך יצירות אמנות וכלי־נגינה עתיקים משביחים עם הזמן (הוא קנה גם סטראדיבריוס אחד, המושאל כעת לכנר צעיר שהגיע מרוסיה בידיִם ריקות). אף כי עסק באמנות כ"השקעה בטוחה" רכש לעצמו במרוצת הזמן בקיאות של ממש. נתברר כי בבור השתן שבדיר החזירים של האיכר הפולני, אשר בו עשה שנתים מן המלחמה, רכש לו גם אבחנה דקה בענינים שבטעם. אמנם פרד דיבר תמיד על מחירן של תמונות, (הוא אהב לספר על האינפלציה המטורפת שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, כאשר ניתן להמיר תמונה של רמבּרנדט בשתי ביצים, “גם אם תתמוטט כליל הכלכלה האמריקנית נוכל לקבל בעד השאגאל שלנו לפחות ארבע ביצים”.) אך אף־על־פי שדיבר כך היתה זיקתו לאמנות כנה ועמוקה.

אריק הילך לאורך הכתלים, כאילו שכח לשם מה בא, ולא חדל להתפעל.

“איך אפשר לחיות כך, בתוך מוזיאון!”

לא עניתי. הנחתי לו לעבור באולם ולהתעכב אצל המוצגים. הוא הפתיעני בבקיאותו. לא התפלאתי שזיהה את לוּאיז נבלבון – כל אחד יכול לראות את יצירותיה בכנסיה ברחוב 54. שמחתי לגלות שלא עסק בענינים אפלים בלבד בתקופת שירותו באירופה. הוא הצליח לזהות את סוּטין בתמונה נדירה למדי, לפני שנתגבש סגנונו המובהק. המתנתי לו בקצה האולם, בכניסה ל"סטודיו".

“זה שגעון של פרד,” אמרתי לו. “כל התצוגה הזאת.”

“זה שגעון, מה שהכל יש בדירה אחת.” בכוָנה נקט לשון נמוכה, בעגת כושים. את הנטיה הזאת “להבליט את הקונטרַסטים”, כלשונו, למדתי רק מאוחר יותר. אז הייתי סבורה שההתפעלות בללה את לשונו. (בדברו על ספרות השתמש בביטויים למדניים ובלשון גבוהה מדי, שצרמה את אזני ונטעה בי את הדעה המוקדמת שלעולם לא יהיה סופר. כשם שרגינה לעולם לא תכתוב יצירה אמנותית מרוממת־נפש, חשבתי, כך גם אריק. סופר בלי סגנון אישי אינו אלא בחור פיקח שלימד את עצמו לרקום עלילה.)

“פרד אוהב להקיף את עצמו בדברים יפים,” התבדחתי, למעט מן הערך הכספי של חפצי האמנות, המבוטחים בסכום ענקי, שכּן שמעתי בצליל הקול, אשר ההברות האחרונות שלו חרקו במחאה, את המלים שלא אמר ידיד הפרוליטריון (בזבוז להסתיר את כל הדברים היפים הללו בדירה שגרים בה זוג זקנים) והוספתי: “אנחנו משאילים אותן למוזיאונים, לבקשתם.”

“אני לא מאשים אותו,” אמר אריק, שוב בעגה, שלא לענין. אחר־כך הסב את מבטו אלי, בכוָנה ברורה להחיל גם עלי את המשפט שאמרתי. אני יפה במיוחד באור הארגמן החוזר אלי מפסל השחם המלוטש של אנטוֹנוֹבסקי שעמדתי לצדו. הכרתי לו טובה שהסתפק במה שאמרו עיניו ולא קרא לדברים בשמם. אחר־כך הוסיף ללכת לאורך הכותל, תפוס מחשבות, כמתקשה לעכל בבת־אחת כל מה שהוא רואה, וכשעבר על־פנַי, מול הפרוזדור המוליך אל ה"סטודיו", היו עיניו נטועות בַּוְלַמִינְק הקודר התלוי מעל ראשי וכמעט נתקל בשולחן הדמשׂקאי שפרד מחזיק בו כלי שח של שנהב. חששתי שמא יפיל אותו על כד סיני יקר ערך (אחד החפצים המעטים שמחביא פרד בחדרו לפני שמגיעים האורחים) ורציתי לעצור אותו לפני שיעשה את הפסיעה המסוכנת. מכיון שלא נעם לי להזהירו בדיבור חפוז, העלול ליצור רושם של בהילות על חפצים, הרמתי את ידַי אל מול פניו, בתנועת טשטוש קלה, מחוה שהיה אבי עושה כאשר חלמתי בהקיץ במקום לעשות את השיעורים בלטינית. ראשו היה גבוה כל־כך, שנאלצתי לעמוד על בהונות כדי שיגיעו כפות־ידי אל מול עיניו, הבוהות נכחו. התנדנדתי מעט מפני שאיבדתי את שיווי־המשקל – עשר שנים מאז זנחתי את שיעורי הבּלֶט, שהועילו מאוד ליציבות גופי – ולכן חשב, ברגע שחזרו עשתונותיו, כי המתנתי לו שם כדי לפול בזרועותיו וכי הידים הנשואות אל על התרוממו כדי לחבוק את צוארו. הספקתי לראות את מבטו הנבוך – הוא לא ציפה לזאת והדבר הממוֹ. ענין אחד הוא להשמיע פטפוטי חיזור לשמם וענין אחר למצוא בזרועותיך את האשה המרוחקת ממך שנים, מאורעות, סביבה חברתית, בעל, דת, מוצא, וכה הרבה חפצים – אך הוא מיהר לאסוף אותי אל חיקו בתנועה אבירית נמרצת, אולי כדי שלא אפול, וקיבל עליו מיד את האחריות. אף־על־פי שלא יזם זאת, נענה בהתלהבות, מכוח חיבוקו העז היו רגלי תלויות באויר, ומתחת לשדַי, שהגיבו מיד, החלה נקיפת לב פראית ולא מרוסנת. מגוחך יהיה להוכיח אותו על טעות, אמרתי לנפשי – הנפש עצמה יש לה לפרקים רגעים של צביעות מתחסדת – כאשר נעימה לי כל־כך ההתנפלות הנואשת של פיו על צוארי המגוּלה, הזוהר באור החוזר מאנטונובסקי.

אילו נדרשה יזמתי שלי, מן־הסתם לא היה קורה דבר. אף אריק לא היה מהין לשלוח יד בקודש – כך הייתי בעיניו עד לרגע שנגליתי כבשר־ודם – שכּן כל המחמאות שפיזר קודם־לכן לא היו מכוּונות לרכך יעד מבוצר, אלא היו ביטוי נאמן להערצה ילדותית ומחוָה של רצון טוב כלפי אשה מזדקנת שנשתמרה היטב. אך גם לַמקרה יש רצונות משלו. כיוָן שקרה הדבר – סימן שהיה יכול לקרות. לא אוֹמַר שצריך היה לקרות. עד כדי כך איני מרחיקה־לכת. השקפה כזאת יאה לרגינה. היא מאמינה כי כל הדברים שקורים אותנו לא זו בלבד שצריכים היו לקרות אלא שבאו ללמד אותנו לקח. (ואחר־כך היא הולכת ל"טֶמפֶּל עמנוּאל" ומכריזה שם שאינה מאמינה באלוהים. יהדות היא שותפות גורל, היא אומרת. מחלה, אסון, קללה, אבל לא אמונה. אחרי השואה יהודים אינם יכולים, לדעתה, להאמין באלוהים. אלוהים לא היה מרשה זאת… אבל אלה הם רעיונות ששאלה מאחרים. באמת ובתמים היא מאמינה שהחומר אינו נפסד. שום דבר אינו קורה בלי לרמוז לנו משהו. רק מי שקורא נכון את האותות מגלה את טעם חייו. השקפה שאינה מסתדרת יפה עם המקרה ליליאן שוַרץ; זו אף פעם אינה קוראת נכון את האותות ואף־על־פי־כן אפילו החיים שנשתבשו לה עלו אצלה יפה. אולם אולי היא משקרת ובתוך־תוכה היא בעצם אומללה, כמתחייב מלוח האירועים, והיא רק מעמידה־פנים שהיא מסוגלת ליהנות מהכל, מאוכל, משינה, מטיול לאורך ההדסוֹן, ואפילו מן הפצע הפעור בין רגליה…)

הספה שב"סטודיו" היתה צרה מדי וקצרה מדי. ברגע מסוים הקישו רגליו הארוכות של אריק על שולחן־הכתיבה כמו תופי טַם־טַם, המזהירים מפני אויב מתקרב. מיטת הזוג שבחדר השינה היתה משרתת אותנו ביתר הצלחה. אבל אפילו לבגידה יש שולחן ערוך משלה. מכל־מקום סמלים. המיטה שלי ושל פרד מלאה זכרונות עייפים. אפילו בתוך מחזור הדם המתפרע שטים, ככדורים נטולי צבע, נימוסים טובים.

אחר־כך אמר שלא האמין באָשרו כאשר הרמתי את זרועותי לחבקו. אני חייכתי לעצמי ושתקתי. ודאי מגוחך יהיה להטיל את האשם בכד הסיני. שאלתי מדוע היה סבור שאין הדבר מתקבל על הדעת. נימוסיו לא התירו לו לתלות את הדבר בהבדל שבגיל. אחרי הנסיון מן העבר, אמר, הדעת נותנת שאשנא גברים. אחר־כך תיקן: לא גברים, אלא את מלחמת המינים. המאבק על היצועים. אחר־כך פרח על שפתיו חיוך טהור קטן של מנצחים. כאילו גבר על “הטראומה שלי” והחזיר אותי לחיים. שאלתי את נפשי אם ייפגע כשאספר לו שהיו גם אחרים, וכי לא הוא שהדביר את המפלצת.

אריק ידע להכיר־טובה. אחרי שעייפנו עבד אותי בכפות־ידיו הגדולות שעה ארוכה. כמי שיוצר בחומר את האליל שהוא עתיד לסגוד לו. לעתים נעצרה נשימתו בהמון רגשותיו. רציתי לתת מחמאה ללהיטותו. “כאילו לא ידעת אשה זה זמן רב.”

“מאתמול” השיב. כנותו כבשה את לבי.

“אני מניחה שהיא צעירה ממני קצת. שנה, שנתים, לפחות,” לא יכולתי להיגמל מן היצר להתגאות בעורי הצח, בכתפי הצעירות, בשדַי הגמישים, שדי אשה שלא היניקה, ובבטני השטוחה.

אריק לא הבין את העוקץ. השתדל לנחמני: “היא צעירה, נכון. אבל כשאני אתָה אני מרגיש בן מאה. אתך הרגשתי בן שבע־עשרה.”

רגינה היתה אומרת כי גם המספר שנקט לא היה מקרי. מדוע אמר שבע־עשרה? מדוע לא שמונה־עשרה או תשע־עשרה? האם אז ידע אשה לראשונה? מכל־מקום, המספר ננעץ בי כמתג המתחבר לעבר.

בעולמה של רגינה, כבעולמו של אריק, המלא סמלים – גם את נסיעתו של פרד למילווקי ולא למקום אחר דרש כמין סימטריה, כאילו נסע פרד לויסקונסין, מדינה שנולד בה הוא, אריק, לחפש את מקור הכוח שחידש את נעורי אשתו המורעבת – ודאי גם צירוף המספרים צופן בחוּבּו איזה אות. אריק נולד ב־1944. בשנה ההיא הייתי בת שבע־עשרה. שבוע ימים הייתי אֵם. אילו חי התינוק המסכן, שנחנק בשנתו בעליית־הגג שבביתו של סטיפן ברניצקי, היה היום בן שלושים וחמש, כאריק. הבטתי באריק, השוכב עירום לפני, ובאבר היגע, שהיה מונח בחיקו כתינוק ישן, ועינו היחידה עצומה, ודימיתי בנפשי כי בזה הרגע ילדתיו, את בני יחידי, שלא זכה לבוא בבריתו של אברהם אבינו.

תמהתי על עצמי באיזו קלות הייתי מסוגלת אז להבליג על הצער שגרם לי מותו של התינוק. אך חזרתי וזכרתי את החורף הנורא ההוא ומחלתי לעצמי את אטימות הלב. אֵילו חיים נועדו לו? אֵילו סגולות ירש מאביו? (בשנים ההן האמנתי בתורשה בלבד. פחדתי שמא מפלצת מולידה מפלצת. החינוך המרקסיסטי המוּסווה שקיבלתי בביתם של גוסטב וצלינה לא הצליח להחדיר בי את ההכרה כי נסיבות החיים, החינוך, כאהבת האם, מטביעים אף הם חותם משלהם.) מיהו אביו בכלל? סטיפן ברניצקי, חולה הנפש? אבל הוא כמעט לא פקד את הכניסה הראשית. הקצין הגרמני, שדיבר על אהבה? השוער חסר האגודל? צייד הנשים מן הגן הזַקסי? (אגב, סטיפן ברניצקי המטורף היה אז בסך־הכל בן שלושים וחמש, ובנו הסדיסט, שחיזק אצלי את הפחד מפני כוחה המאיים של התורשה – בין ארבע־עשרה. האב נראה לי זקן אשמאי והבן תינוק מרושע.)

“על מה את חושבת?”

שתקתי.

אריק התרומם על מרפקו ונתן בי מבט בוחן. “אַת אתי?”

“מדוע אתה שואל? הרי אתה קורא מחשבות.”

הוא נענה לאתגר. ריכז את מבטו בנקודה מסתורית מעל שדי השמאלי, כאילו דולה משם את מחשבותי, ואמר: “אַת חושבת על עצמך בגיל שבע־עשרה.”

“טעית הפעם,” מיהרתי להכחיש, אך הוא יכול לראות בעיני שלא היתה זו כל האמת. אריק לא ניחן בדמיון עשיר, אך חושיו מחודדים תמיד. תשובתו היתה גזורה מתסריט שגור. המשך פשוט של שיחת מזמוטים מן המנין.

לא יכולתי להסיח את דעתי מדברים שאמרה רגינה. חשבתי על עולמה, הבנוי תשלובות הדוקות של פרודות הקשורות זו בזו בקשר בל־יינתק. זכרתי מה שאמרה לי אחרי שילדה את בתה: “ללדת, זוהי ההוכחה היחידה לאמונה… בתוך גופך מתחולל תהליך של קימה מן האפר… את מקנחת את אחוריו של העתיד ומתחילה להאמין בקיומו… מדוע לא תאמצו לכם ילד, ליליאן? בשביל מי בונה פרד את האימפריה שלו?” (לא רציתי תינוק. רציתי לאמץ נער בגיל ילדי המת. לאמור, בשנה ההיא היה צריך להיות בן שש־עשרה… רגינה עצמה, אחרי שנרצחה בתה לא אימצה לה ילד.)

ברגע ההוא עלה בדעתי רעיון אכזרי כלפי עצמי. רק מפני שאני ריקה בפנים אני נכונה לשכב עמו. אילו היו לי ילדים משלי, הייתי נרתעת. נרתיק הכאב והעונג היה זוכר את אחריותו. בדאגה לשלוַת רוחם של ילדי הייתי מגלה את המוסר הקרתני ואת הדעות הקדומות של עקרת־הבית. באין ילדים אני יכולה להרשות לעצמי לשחק את האשה מהעולם הגדול, הניו־יורקית יותר מניו יורק עצמה; אשה משוחררת, שאין לה מעצורים כלל, ציפור־דרור, המשועבדת רק ליצריה. אפילו על כבודו של פרד, המאחל לי כל אושר שאינו יכול להעניק לי בעצמו, איני חייבת לשמור. הלא גם אם ייוָדע לו ששיעשעתי תינוק זר בחיקי לא יכעס, רק יביט בי ברחמים גדולים, כאומר: “קיוויתי שהזִקנה מרפאת… והנה טעיתי”…

מבטו של אריק לא סר מאותה נקודה מסתורית.

“נדמה לי, שאני מתחיל להתאהב בך,” אמר בקול רך ועיניו כהו. מעצב.

“אל תהיה ילד, אריק,” אמרתי. “אינך חייב להצהיר על אהבה מפני ששכבת אתי.”

“את אשה משונה, ליליאן,” אמר בעצב גובר והולך. “ביד אחת את נותנת, ובלי קמצנות, וביד השניה את לוקחת.”

דפוסי דיבור שגורים עייפוני.

“אני אשה רגילה. רגילה מדי. בזאת הלא נוכחת בשעה האחרונה.”

“את לא רגילה,” מיחה. “אפילו מבחינת הצורה. אצלך כאילו הזמן לא גרע כלום, רק הוסיף.” אחר־כך הסכים להתפשר: “אני יודע שאין טעם לדבר על אהבה אחרי פגישה או שתים. המבחן האמִתי הוא הזמן.”

גודש כזה של שגרות ביטוי היה למעלה מכוחי.

“כמה זמן?” שאלתי. האירוניה שבקולי נשמעה לי גסה מדי. לא רציתי להעליב, רק ביקשתי שיחדל לזרוק לי רעיונות נדושים. אך הוא השיב לי ברצינות.

“בערך שנה.”

“שנה בדיוּק?”

“בערך,” השיב.

“ומה יקרה בעוד שנה?”

הוא השתתק. חש שאני מלגלגת עליו. נפגע.

“בעוד שנה אהיה בת חמשים ושלוש,” אמרתי.

“אז מה?” אמר. לא שמר טינה. “ואני אהיה בן שלושים ושש. כשהייתי בן שבע־עשרה חשבתי שגבר בן שלושים ושש רגלו האחת כבר בקבר. היום אני יודע שאפשר להיות נער בן חמשים ושתים. וכשאהיה בן חמשים ושלוש אצפה בקוצר־רוח לשלוה הצפויה לי בגיל שבעים.”

אחרי שהתלבשנו ישבנו משני עברי שולחן־הכתיבה ודנו בנושא אשר לשמו בא. האינפורמציה הדחופה שביקש ממני היתה: תאריכים, הכתיב הנכון של שמות רחובות ומוסדות ציבור, שהיו קיימים בזמן המלחמה, צבע הכריכה של המסמכים שהנפיקו השלטונות, וכן מחירי מצרכים שונים שהיה אפשר לקנותם בשוק החפשי, בכסף פולני, גרמני, רוסי, ובערך הדולר.

יש לפתוח ב"תכנית". אצבעו של סטנלי על הדופק. כל הַשהיה עלולה לעשות רושם של אי־סדר.

ל"תכנית" מתכונת קבועה. סטנלי פותח, מברך את הנוכחים, משתבח בהשפעה המתרחבת והולכת של האגודה, ורומז על איזו מגבית שתיערך בקרוב. אחר־כך מדברים על הנושא הנדון וחתן המסיבה משיב על שאלות של הקהל.

הפעם, כמדומה, יחרוג סטנלי מן המתכונת. ברנרד גסטטנר לא הסכים להקדיש ערב שלם לסופר מתחיל. לוציאן טוביילביץ' סירב לצרף בֶּלֶטריסטיקה למחקר. לבסוף נכנעו. “יש חשיבות מיוחדת לעובדה, שהמחבר אינו מאנשי־שלומנו,” שידל אותם סטנלי, והוסיף משפט, שאפשר לדרוש אותו כאירוניה, אך סטנלי התכוון לו בכל הרצינות: “בקרב האחרון של מלחמת־העולם השניה מנצחים היהודים; האויב נכנע ומצטרף, על נשקו, אל הצד המנצח…” מצאו מוצא של פשרה: לוציאן ירצה על חוק ההתיַשנות בגרמניה המערבית, ברנרד יסקור את המחקרים בנושא השואה שנדפסו בכתבי־עת בתקופה האחרונה, ופרייגרזון, מעריץ נלהב של ספרות “עסיסית”, שה"עם" נהנה ממנה, ידבר על ספרו של אריק. (לכאורה יש כאן שמאל דוחה וימין מקרבת, אך אי־אפשר לגזול מאריק את אָשרו: “אסקלון” העמידו בכותל המזרח. להצניעו אי־אפשר. ראשו, כראשה של דורותי, מתנשא מעל ראשי כולם כמגדלור. וגם מאיר כמותו, בתנועה סיבובית.)

באמצע דבריו של ברנרד מופיע ארתור הולנדר, מצטנע בפרוזדור מאחורי הקולב העמוס מעילים ומגבעות ומשתדל שלא ישגיחו בו. אף־על־פי־כן עובר רחש בקהל.

ברנרד מפסיק באמצע המשפט. עיניו קצרות הרואי נעוצות בפרוזדור, אך אינן מגלות את סיבת ההתעוררות הפתאומית. הרצאתו מגיעה אל קצה. הוא ממלמל עוד שנים–שלשה משפטים ומשתתק. התכונה ליד הפרוזדור מעליבה אותו.

אריק, חוגג את נצחונו, אץ אל ארתור. סטנלי אחריו. אפשר לנחש את השיחה המתנהלת שם. בעיני אריק – תחינה. בעיני סטנלי – מזימה. אולם ארתור מסרב בכל תוקף, בתנועות ראש נמרצות, המנערות את תלתלי התינוק שלו, שאינם הולמים את התהיה המיוסרת השפוכה על פניו השמנמנים. אולם כעבור רגע, בשעה שמדבר פרייגרזון, מגיע אלי סטנלי והבעה של סיפוק קורצת אלי מעיניו המחייכות: אחרי פרייגרזון ידבר ארתור.

“נדמה לי שסירב,” אני מנחשת.

“כמובן.”

פרייגרזון מדבר בפתוס. רק חצוצרה יש לו בגרונו. אין כינור. אין חליל. עיני ארתור נשואות למרומים בהקשבה דרוכה. אני מכירה את המבט הזה: הוא מכין את משפטי הפתיחה והסיום – אחד מהמם מחברו. כל דיבור שלו הוא אירוע דרמתי. פניו מפיקים חכמה בלי ענוָה ותוקף בלי כוח. אם ימות לפנַי אכתוב עליו נֶקרוֹלוֹג: האיש שהפך את חולשתו לכוח והפיק מיסוריו אושר לא־יגוּנה. איני יכולה להתעלם מן העובדה שנוכחותו מנערת את קרבי. איני יודעת אם לשמוח או לבכות. העובדה שבא לביתי, בפעם הראשונה, מעניקה לי לֶגיטימציה מסוימת בקהל חסידיו. העובדה שבא לכבודו של אריק צופנת בחוּבּה סכנות. מחוָתו תגלגל את ספרו של אֶריק לידיהם של אנשים שאינם קוראים ספרים בדרך־כלל. כל עותק נוסף של ספרו מכניס עוד זוג מגפים אל תוך נשמתי.

שגיתי שלא כתבתי כרך שני. אילו כתבתי אני עצמי את הקורות אותי אחרי שיצאתי מידי הגסטפו ונמצאתי עזובה מאדם, ללא מוֹדע וגואל ובלי קורת־גג, בעיר שרבּוּ בה ציידי הגולגלות, היה אריק נאלץ לחפש לו עלילה אחרת.

תקופת־מה הגיתי בזה: אדווח על עובדות, כרגינה, בפרוזה מלוטשת יותר. כרוניקה כזאת, כך חשבתי, תהא מזעזעת יותר מנפנוף אגרופים כלפי שמיא. אחר־כך חזרתי בי. להעיד על עצמי, בגוף ראשון – לא אוּכל; בגוף שלישי – עלולים להתגנב אל הכתוב שקרים קטנים. ספרות התעודה יכולה בלי המסמך שלי, המעורר תיעוב. יש רבים כמותו. הספרות היפה אינה צריכה לכל הפרטים הללו, אשר כל בעל דמיון חולני יכול להמציא. גודש זוָעה מפורר את המלים.

כיוָן שבגוף ראשון לא יכולתי לכתוב ובגוף שלישי לא רציתי, לא הוצאתי מן הכוח אל הפועל את כרך ב'.

עד שבא אריק והולידו, כתינוק מבחנה, מחוץ לרחם.

מאוחר. רק להתחרט אוּכל. להחזיר את הגלגל אחורנית לא אצליח. והכל בגלל עקשנות או יוהרה. תיאוריה אמנותית, שהחזקתי בה ביד רפה, כפתה עצמה עלי ושיתקה את כוח היצירה.

“על־פי ההשקפה שלי,” אמרתי לרגינה, “אין מקום בספרות היפה לרשעים מלידה ולצדיקים גמורים. בראשונים צריכים לטפל שוטרים ושופטים ובאחרונים כתבי הקודש. הספרות היפה אמורה להציץ אל תהומות הנפש השפויה. אני מבקשת את המתח והחרדה בחייו המשעממים של אדם רגיל, הקורא את עיתון הבוקר ברכבת התחתית ואת עיתון הערב, בגרבים, מול הטלויזיה; אדם, שהכנסתו מובטחת, אשתו מטופחת, ומנדנדת לו, וילדיו הבריאים צומחים לאט־לאט לתוך האטימות הכללית, שאורבות לה סכנות נוראות. איני מתעניינת כלל בתחרות האוילית על הצלחה וכבוד. אני שואלת על ההתמודדות החשאית עם המוות, על מלחמת המאסף הנואשת לטעת משמעות בכל רגע…”

התלהבתי מאוד והרעיונות יצאו משליטתי. אמנם שד קטן לחש לי כי “התיאוריה המגובשת”, החדשנית לכאורה, אינה אלא צידוק שבדיעבד לקוצר יכולת. אני פשוט איני מסוגלת אלא לשפוך מתוך הנשמה. אידיוֹסינקרַסיוֹת מסתדרות לי יפה בשורות ישרות על הנייר. הריאליה מתחמקת מבין אצבעותי. הַפְשָטות לועגות לי מאחורי גבי. אנשים ומקומות אינם נפגשים. הזמן הפרטי מתעלם מן הזמן הכללי. אנשים שונים ממני אני מציירת בקוים גסים, כאילו אינם ראויים אלא לקריקטוּרה, ובה בשעה אני דורשת מהם שייזהרו בכבודי ולא ירימו קול. אני עוצמת את עיני כדי שלא לראות אלימות, אף־על־פי שצורת הדיבור שלי אל רגינה היתה רצופה אלימות חבויה. הלבוש התיאוֹרטי שנתתי לחולשותי נחל הצלחה. רואיַנתי בטלויזיה, הרציתי באוניברסיטאות ובחוגי קוראים וקניתי לי חסידים, שעייפה נפשם מסיפורי מעשיות. נהייתי שם־דבר. אסכולה.

נערות מאוהבות הבטיחו לנערים רפי רצון שתהיינה רגישות כמוני ולא תוקפניות כאמותיהן. ואילו רגינה נחלה כשלון. היא כתבה ספר אחד, והכניסה בו הכל – כל המאורעות המחרידים שקרוה, כל מה שחשבה והרגישה – ואחר־כך נתרוקנה. אנשים קראו, נהמו משהו מתחת לחטמם ושכחוה. דיברתי אליה כדרך שההצלחה מדברת אל הכשלון.

רגינה הביטה בי בעינים עצובות – כשעיני רגינה עצובות העולם חוזר לתוהו־ובוהו – ולא העזה לחלוק על דעתי. אני סופרת דגולה והיא סופרת שכוחה – איזו זכות יש לה להציע תיאוריה משלה? היא הרכינה ראשה כאילו הנחַתי עליה מכת חסד אחרונה. מן־הסתם כך הבינה את דברי: אם מה שאני כותבת היא ספרות יפה הרי מה שהיא עושה שייך לתחום אחר. אולי חשבה שכמוס בהם רמז: היא חסרה חוש מסוים, המבדיל בין כתבנות פשוטה ליצירה אמנותית. נולדים עם זה. חבל על המאמצים. גם הספר השני לא יהיה טוב מן הראשון.

אחרי שהתיאוריה שלי נחלה הצלחה כזאת, שוב לא יכולתי לכתוב “ורשה ב'” בלי לסתור את עקרונותי.

גם על מחדלים נענשים. ב"סָפָרִי" של אריק אני בהימה מטומטמת שהכניסו אותה לכלוב של נמרים. כמה נאדרים הם ברעבונם. ואני? אחרי עשרה עמודים אין בי רוח־חיים ושוב איני אלא בשר טֶרֶף. רואים עיסה שותתת דם ושומעים את גריסת העצמות. ה"עם" של צדרבוים, מסתמא, אוהב לעמוד מחוץ לכלוב ולראות. מתחלחלים רגע, אחר־כך מתעורר התאבון.

גם על ורשה עירי נכמר הלב למקרא הפרוזה של אריק. אנשים פולנים נתפסים לו כבדיחות משיקגו או הפשטה של רעיון אצילי. גוסטב וצלינה – הלביש להם שנַיִם־שלושה סופרלטיבים והוציא אותם מן המשחק. רק הנבלים מצוירים היטב. הם מלאי תכונות כרימון והצבעים עזים. מקומות נקיים נראים כריקנות. גל אשפה נענה ברצון לכשרון בינוני. הוא אוסף מלהיב של פרטים, שאין ביניהם כל קשר והם מסריחים בדבקות.

ורשה עירי! גן־עדן של נעורי. כיצד אפשר, בלי אהבה נכלמת, לתאר את פריחת הערמונים, כל ציץ כאשוח קטן, ליד “ארמון פוניאטוֹבסקי”? ואת האגבה שהעמידו ליד החממה בגן הזַקסי? ואת העמידה הפרוֹמתיאית של הילדה נושאת האור ברחוב קוֹפֶרניק בין המציבות של קופרניקוס ומיצקֶביץ' בחזית בנין האוניברסיטה, שאביה שם פרופסור חשוב, ונחוץ שידע זאת כל עובר־אורח?

מה יודע על ורשה אדם שלא ראה מימיו את החיוך המלא עדנה ורוך של הקצבים בחצר ינוש בכיכר גז’יבובסקי? שלא התאהב בכנר נער שניגן את שימַנובסקי בעינים עצומות, כמקשיב לבת־קול מן היערות? שלא בכה למקרא שורה יפה, על ציפור שהלכה לה ברגל ביום יפה, בשיר של יוּליאן טוּבים? (חבר של אבא.) שלא יצא לרחוב סְמוֹלנָה בבוקר בהכרה עמומה שהעולם נברא לכבודו, והשמש והעננים אינם אלא השתקפויות של מצב־רוח?

לא כל תולדות חיי סיפרתי לאריק. בנסיבות שבהן סוּפרו, בלחישה, במיטה, לא היה מקום אלא לאירועים בעלי אופי מסוים. קיפחתי את היפים והטובים. בעירום, ידו בחיקי וידי בחיקו, לא היה מקום לאַסְטֶל, שבדקה את תעודותי ורצתה לעשותני בלדרית של נשק ומסמכים ולבסוף נסעה בעצמה, בתעודות מפוקפקות, ונתפסה. לא היה טעם לחלוק עם האיש, הלהוט אחרי סיפורי זימה, את יסורי המצפון שחשתי אחרי שנעצרו גוסטב וצֶלינה. מדאגתי להם סירבתי לאסטל. פחדתי שיוצאו להורג אם איתפס. כמה שונים יכלו להיות חיי אילו נעניתי. אילו לקחתי את המזוָדונת, העשויה מעור צבי מגולף, ועליתי לרכבת, גאה בארשת השליוה שאני מצליחה להעלות על פני…

לא היתה הזדמנות לספר לו על המשוגעים להיסטוריה, למאבק, לנקם, לכָבוד יהודי. מה יכולתי לומר לו על וַיינטראוב, שידע בעל־פה פרקים שלמים משל מיצקביץ’ – אלה שנרמזת בהם אהדה ליהודים – וקנה אקדחים מאנשי העולם התחתון? ויינטראוב, שהילך סביבי כאילו אני ערוגת פרחים, וקולו היה רוטט מהתרגשות כאשר דיבר על המרד אשר חבריו והוא מכינים בגטו. לא זו בלבד שלא נגע בי באצבעו הקטנה, אלא אף לא היה מושיט לי יד לברכת פרידה מחשש שמא יתעלף ממגעי…

כך – אחרי שיצא אריק ידי חובה וצָבע בוָרוד את גוסטב ורגינה – מילא את ספרו בחלאת אדם, נוכלים, נצלנים, סוטי מין, סדיסטים, ושאר דמויות מארכיון המשטרה, העבירם על בשרי ושלחם לרחובות עיר שאינו מכיר ולזמן אחר.

אין טעם לבכות על דם שלא נשפך. מוטב שאאזין לדברי ארתור. הידבר גם על “ורשה”? היתירו לו נימוסיו לפגוע בבעלת־הבית?

“…ועוד יש לציין את ספרה של רגינה צוקרמן, שתרם רבות להבנת התקופה ההיא, ואת ספרה של ליליאן שלנו, שכולכם מכירים אותה. ועתה נוסף גם ספרו של דגלס הצעיר, נסיון מעניין. אמנם אין לדבר בנשימה אחת על ספרים השונים זה מזה כל־כך בסגנון, בטכניקה ובתפיסה אמנותית, אך אם מותר לחטוא בהכללות, אפשר לומר כי בה בשעה שהספר הראשון והשלישי משתדלים לתת לזמן ההיסטורי את מלוא משקלו, הרי ספרה של ליליאן, שהוא פנינה ספרותית לעצמו, משתדל להישאר מחוץ להיסטוריה. מאמץ נוגע אל הלב. שכן איש מאתנו אינו מצליח לחיות מחוץ לזמנו ולמקומו… ולא יגע בנצח אלא זה שהעיד על זמנו. לא די באמת ורק באמת. נחוצה גם כל האמת…”

כמה פיקח הוא. ואינטליגנטי. אני מקנאה בכשרונו הנדיר להצניע מאכלת מתחת לגלימה. הנה, בנימוס, ברוח טובה, מגבהי מרומיו, סטר לי על לחיי בכפפה מרופדת. מעריציו, והם רוב כאן, כמדומה, יוכלו לומר שהעניק לי לטיפה…

“אך מבחינה מסוימת שני הספרים, זה של ליליאן, וזה של מר דגלס, סופר מובהק, אף־על־פי שקטעים אחדים לא הגיעו לכלל הבשלה מלאה ועוד אפשר לחוש בהם טעם חמצמץ ונעים של בוֹסר, אינם דבר והיפוכו, אלא שני ספרים המשלימים זה את זה…”

“אולי תשבי,” מציע פרייגרזון. “פניך חיוורים. קשה לעמוד על הרגלים זמן רב כל־כך. ואת ודאי עבדת כהוגן כל אחר־הצהרים…”

לעולם לא אוכל לנתק עצמי מ"התוַדעות"?

כאשר ראה הספר אור – היתה לו לאיברי החוצפה לשלוח לי עותק לא מכורך לביקורת – הרגשתי ששוב לא אוכל להראות פני לידידים, המכירים את תולדות חיי. כל מי שיקרא את הספר ימצא לנכון לגלגל עלי רגשי חמלה, שלא אוּכל לשאת. חשבתי לצאת מניו יורק עד יעבור זעם. לאן? לכל מקום שהוא. לסן פרנסיסקו, לאירופה, ליפן, לישראל, להודו. אלך לבית־מצורעים של האחות תֶרֶזה לטפל שם במוכי גורל, אלַמד לכושים קטנים יוָנית ולטינית, אמכור ינשופים לאתונה ופחם לניו קסל, לא חשוב מה, ובלבד שאיעלם מניו יורק.

ימים אחדים איחלתי לאריק כשלון חרוץ. אם יישכח הספר קודם שישגיחו בו – וזה גורל ספרים רבים באמריקה – אינצל. אם ינחל הצלחה – אוֹבד. כל יד שתאחז בספר תגע בעורי.

היה יסוד לתקוָה שיישכח. ספרים רבים נעלמים מעלל מדפי החנויות. אם אינם נמכרים בתוך שבוע נחפזים בעלי החנויות לסלקם. ספרים שאינם נמכרים אינם שוים בדמי האחסון שלהם. גורסים אותם כדי לפנות את המקום. התפללתי שיאבדו במנהטן הספרים בדרכם מן הכורך, שיישרפו במחסן, שיינזקו בשטפון, שיתנדפו באיזו דרך מסתורית ובלבד שלא יגיעו לניו יורק ולא יתגלגלו למערכות העיתונים. אם ייסקר, אהיה כאדם המהלך בעיר כבושה בתעודות מזויפות ומפחד מכל עובר־ושב.

בימים ההם מיעטתי לצאת מביתי. כשנאלצנו לארח ידידים השתדלתי לצרף אליהם מישהו מקהילת הממון, שאינו קורא ספרים, כדי לוַדא שלא תתגלגל השיחה לספרים החדשים. את העותק שלי הסתרתי ב"סטודיו", מתחת לערימה של ניירות, כדי שלא יפול לידיו של פרד. בוקר־בוקר הייתי מדפדפת בידים רועדות בכמה עיתונים לראות אם דנים בו. (אחרי שיצא “ורשה” לא הייתי להוטה כך לגלותו שם.) כל יום שעבר ולא נזכר, היה חג. רציתי להאמין שעמדו המבקרים על טיבו של הספר: עוד רומן זול המתאמץ למכור סיפורי זימה על רקע היסטורי.

אני עצמי קראתי בו ישר והפוך וחזרתי וקראתי. כפושע החוזר למקום הפשע כדי לבדוק אם השאיר עקבות. ברגשי בושה וצער עקבתי אחר תיאורים מפורטים של מעשי סחיטה ואונס, עינויים משפילים, סטיות מין ואכזריות רוחנית, אשר בספרים אחרים אני מדלגת עליהם.

לא האמנתי למראה עיני. חשדתי באריק שהוא חסר כוח המצאה, אך לא שיערתי שהוא נעדר דמיון עד כדי כך שלא מצא לשנות מעט מן הסיפורים ששמע מפי, להוָתי, ברגעים אינטימיים.

לרגעים נתקפתי זעם ממש. לא אכפת לו מה אני חושבת עליו! האם באמת הוא שוטה אטום מוח הגונב את תולדות חייהם של אנשים קרובים לעשותם חומר ליצירה? הכל “חומר”? כלום אין לאשה שמצאה “סופר” במיטתה הזכות לקווֹת כי שמורה לה איזו רשות יחיד, שאינו רשאי לשלוח בה יד? כלום לא אכפת לו שעתה מצויה נפש אחת היודעת בוַדאות גמורה שאין בכוחו לבדות עלילה אמינה והוא נאלץ לקחת מן המוכן? או שמא הוא טירון שוטה המאמין שחירות המשורר חלה על הכל?

לפעמים אני חושבת: אולי אני היא הפתיה. איני מסוגלת לעמוד על טיבו של גבר שאני מעניקה לו את חסדי ואני מיַחסת לו סגולות נעלות כדי שלא אצטרך לבוז לעצמי… הרי כסיל זה, היודע כי איש מלבדו לא שמע את הסיפורים ההם, מסוגל להעלות בראשו הגויִי, שאינו חסר חכמת־חיים מעשית, שאם מצאתי לנכון להפקיד בידי איש אוחז בעט את סודותי הכמוסים ביותר, מסתמא רציתי, אולי מתחת לסף ההכרה, מוסד אהוב עליו, שיגאל אותם מן השִכחה. ולא מן הנמנע שהמבט השואל, הנשקף מעיניו היפות, הוא בעצם תמיהה על תגובתי הקרירה. אולי הוא מאמין כי אני צריכה להכיר לו טובה שעשה את המלאכה במקומי: העלה על הכתב מה שנרתעתי מלעשות, כדי שלא לקפח את חוקרי הספרות שלעתיד לבוא מעובדות חיוניות להבנת אישיותי. במרוצת הזמן אהיה גם אני שוכנת־עפר ולא יהיה אכפת לי אם ליליאן שוַרץ של הדוקטורנטים במאה העשרים ואחת תהיה בשר־ודם, ולא מפעל לייצור מלים ורעיונות. מכל־מקום, כל מאהבי שם, בספרו, בשמות בדויים, תודה לאל, קצין הגסטפו, סטפן ברניצקי, האנס מן הגן הזקסי, ויטוֹלד ויטקֶביץ', וכל היתר, איש אינו חסר, למעט שלושה–ארבעה אנשים טובים, שהיתה להם הזדמנות אך לא ניצלוה – אלה היו מיותרים לו, שכן יכלו לקלקל את התמונה המזעזעת של טרף קל בעיר ללא רחמים.

עשיתי שטות שנזפתי באיברי ששלח לי את הספר לביקורת. ידע כי לא הקנאה דיברה מגרוני וניחש את הסיבה. שוב לא יכולתי להכחיש זאת. (העובדה שסיפרתי לאריק פרטים אינטימיים שהעלמתי ממנו דרש לזכוּת עצמו. למד ממנה שגבריותו עדיפה משל אריק. הוא מתעורר מכוח עצמו. אריק זקוק לגירויים. מפליא עד כמה אנשים קהים מתגלים כמחודדים. לפנים חשבתי שהוא שקוע בעצמו מכדי שיבחין בדקויות מעין אלה. הייתי בטוחה שהוא עוצם את העינים, מלעיט את עצמו, ואינו רואה אותי כלל.)

איברי השתדל לנחם אותי. “אַת רואה מפלצות על הכותל,” אמר לי. “גם אם יזכה הספר הזה להצלחה, דבר שיוהן ואני מיַחלים לו, אחרי הכשלון של האנתולוגיה הישראלית, אין פירוש הדבר שיצביעו עליך ברחוב ויאמרו הנה האשה מהרב־מכר של דגלס. וגם אם יאמרו – אין זה אסון. כל אחד יודע שספרות בדיונית מלאה בדיות. אף אחד אינו חושב שמדייקים בעובדות.” איברי הביט בי בעין בוחנת, לעולם לא אדע מה למד. “והחברים הקרובים יהיו סבורים שהשתמש בסיפור חייך רק כקולב לתלות עליו את המעיל שלו. הלא הם ימצאו שם מעשיות שלא שמעו מימיהם… וחוץ מזה, ספר אף פעם אינו באמת שיחת היום. בכמה בתים מדברים עליו? רוב האנשים מדברים על דברים שמעניינים אותם באמת. אוהדי הניקס – על ההפסד לפילדלפיה. בהַרלֶם מדברים על הילד שרצח את חברו. הקונסֶרבטיבים, על הסמכת נשים לרבנות. בברוקלין מפרשים את השיעול של הרבי. הנוער שהולך למופע האימים של רוקי חושב שורשה זה שם של חברה להשקעות…”

זמן רב התמכרתי לאמונות תפלות. התנהגתי כמנהיגי הקהילה היהודית בימים הראשונים שלאחר הכיבוש הגרמני. הם האמינו כי התנהגות נבונה ולא מתבלטת די בה לעבור את המלחמה בשלום. התנפלתי על מעשים טובים כאילו יש בכוחם להעביר את רוע הגזירה. עשיתי את עבודות הבית בעצמי. הקדשתי לארגון נפגעי הנאצים את ההכנסות מן המהדורה הרביעית של “ורשה”. אפילו השתתפתי ב"דינר" של המגבית והלכתי לשמוע דרשה של הרבי מרחוב 70 מערב.

אך מן־הסתם חל איזה שיבוש במערכות השכר והעונש. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה רשימה אוהדת. ומיד החרו־החזיקו אחריו גם האחרים.

אולם את הנזק העיקרי גרמו דוקא לוציאן טוביילביץ' וארתור הולנדר. לוציאן – מפני שגינה. וארתור – מפני ששיבח. אילולא כתב לוציאן, במכתב למערכת “ניו יורק רוויוּ אף בוּקס”, שהמליץ על הספר, ביטוי אומלל, “פורנוגרפיה של הסבל”, וגרם שחמום־מוח אחד יתבע, אף הוא במכתב למערכת, שיגנזו את הספר “המתעלל ברגשותיהם של ניצולי שואה”, ופתח בזה פולמוס ציבורי על חופש הביטוי (“שום נושא אינו פרה קדושה”, כתב פרופסור צעיר לספרות משוָה מן האוניברסיטה של מסצ’וסֶטס; “במקום שאין מרשים לכתוב ספרות גרועה לא ירשו לכתוב גם ספרות טובה”, הביא מדברי יצחק בבל בקונגרס הכל־ארצי הראשון של הסופרים הסוביטים מומחה בינלאומי לעניני ברית־המועצות) – אפשר שהיה “התוַדעות” צולל בתוך ים הנייר המודפס בארץ ענקית זו, אשר בה גליל נייר אחד היוצא מבית־הדפוס מכריע תחתיו את קודמו, ולא היה זוכה להידון בפגישה של “אסקלון”. אך לאחר שעורר הספר, באשמת לוציאן, שאלה עקרונית, שנוסחה באופן כללי – “על זכות היוצר לתאר דברים שלא ראה ולא התנסה בהם”, בבטאונים ספרותיים, או “על זכות הגוי לכתוב על צרת היהודים”, בעיתונות יהודית – שוב לא היה סטנלי יכול שלא להיזקק לנושא שעל הפרק, המסעיר את דעת הקהל, וביחוד שהדיון הציבורי התמקד בשאלה הנכבדה של סגנון הפרוזה בת זמננו. מישהו כתב כי פירוט מדוקדק של מעשי זוָעה מעיד על הסופר שאין לו מה לומר, וכי בני־טובים המאמינים כי ניבול־פה מציל אותם מ"מרובעות" אינם אלא שוטים בחרוזים; ואילו חסידי האוַנגרד יצאו להגנת המלים ה"גסות": מבקר ספרות הדורש מן הסופרים לכתוב בלשון נקיה משרת את הסדר הקיים.

את מכת החסד הנחית ארתור הולנדר בראיון טלויזיוני שדן בגרמניה האחרת. הוא מכיר שני סוגי גרמנים, כך אמר, אלה שחטאו ואינם מתחרטים ואלה שלא עשו רע ומכים על חטא. הביא את אריק כמשל. ככל שרחוקים הם ממקום הפשע, כן גדול רגש האשם. הנה צעיר זה, שאינו גרמני אלא לרביע, ומימיו לא היה בגרמניה, ואביו לחם לצד בעלות־הברית, ואין לו כל סיבה לחפש את מקור הרע בשורש נשמתו, דוקא הוא ראה חובה לעצמו להיכנס בעבי הקורה ולשאול את נפשו מדוע נהפך הגרמני, חלוץ התרבות המערבית, שוחר המוסיקה והשירה, לחיית־טרף.

זה הספיק כדי ש"התוַדעות" ימצא לו מקום צנוע בתחתית הרשימה של רבי־המכר ואחר־כך ידלג על משוכה גבוהה ויעפיל למקום הששי.

ארתור היה האיש שהשתמש בפעם הראשונה בנוסח: “החלק השני של ‘ורשה’”. בכנס פעילים של “בני־ברית” העמיד זה כנגד זה את “נקודת־המבט של גבר, המכיר את החיים” לעומת “נקודת־המבט של בחורה רומנטית”. מבקרת הספרות ב־Ms האשימה אותו ב"שוביניזם גברי". להגנתו אמר כי לא היה בדעתו להציגם כהפכים, אלא כעמדות המשלימות זו את זו. והוסיף: “מבחינה מסוימת ‘התוַדעות’ הוא כאילו ההמשך של ‘ורשה שלי’.” נוסחה, שחזר עליה פעמים אחדות ונקלטה בתודעת רבים.

כאילו השיאנו זה לזה.

אמנם לא כל מי שהשתמש בנוסחה של ארתור ביקש לציין בזה כי “התוַדעות” הוא תולדות חיי כרך ב'. אחדים רק ביקשו לומר כי שני הספרים מציגים שני צדדים של מטבע אחד: פולין של ניצת ערמון היא זו שהיתה גיהינום ליהודים. אולם אני, שלות־נפשי אבדה לעולמים. רוב מכּרי, כך הנחתי, תופסים את הקשר בין הדברים כפשוטו: פיטפטתי את יסורי באָזני מאהב שוטה והוא רקח מהם סיפור מתח. הבגידה אינה משתלמת. האם גם פרד סבור כך?

לא היה בדעתי לספר לאריק את סודותי. לא הייתי אשה אוהבת, מוכת סנוורים, החוששת שבהעלימה מאהובה זכרון ילדות אחד, נדנוד של רגש, מחשבה כמוסה או הרהור מופקר, הריהי מקפחת אותו מזכויותיו ובוגדת בו בחשאי עם זכרונות שאין לו חלק בהם. מכל בחינה שהיא נהגתי כאשה בוגרת היודעת את רצונה ואינה רואה חובה לעצמה לכבוש את יצרה. העלמתי מאריק את רגשותי, כשם שהסתרתי מפרד את פרשת האהבים הזאת, כדי שלא לצערו. ומה־גם שלא מצאתי בלבי צורך לשתפו בסודותי הכמוסים ביותר. אך מקרה הוא שהתגלגלו הסיפורים הללו, שמהווים את עיקר העלילה ב"התוַדעות", למשכב הדודים שלנו. אפשר לומר כי הגוף הוא שפיטפט.

אם להשתמש בלשונה של רגינה, שמקובלת עליה החלוקה לגוף ונפש, הרי הגוף, שעה שהוא נעזב לנפשו, מפקיר סודות רבים יותר של הנפש מבשעה שהוא מקבל עליו את מרותה ומציית להוראותיה. לזה ודאי רגינה לא תסכים: הגוף יודע גם בושה וחרטה.

אכזבתו היתה מהירה מכפי שצפיתי.

ענין זה אינו מתבהר אלא על־ידי פירוט עובדות מרשות היחיד. בהן כאלה שהייתי מוחקת מזכרוני ברצון. אולם חיוניותן להבהרת התמונה אינה מוטלת בספק ועל־כן אי־אפשר בלעדיהן.

בתקופה הראשונה השׂביעני אריק עונג גופים שלם. היו אפילו רגעים של אושר פשוט. כפות־ידיו הסוגדות לגופי הצליחו לעורר בו חמדה עם גאוָה. קמטים נעלבים יושרו למגען. כל מקור של עונג התעורר לקראתן. משכני אחריו ונרוץ.

אהבתי גם את ההוּמור שלו ואת אורך־הרוח כלפי גחמות של אהובה מזדקנת. בסבלנות אין־קץ המתין עד שתחלוף המרה השחורה וחזר לעודד פינה נידחת על עורי, שנעזבה פתאום. נהניתי ממחמאותיו, אף כי הטלתי ספק בכנוּתן (“כל הדפיקות שהיו לי עד עכשיו היו רק אימוני כושר”) ולו רק מפני שנמנע מלהתפייט ונזקק ללשון עממית. הסכמתי לתת אמון בהצהרת הנאמנות שלו, הגם שלא דרשתי ממנו “בלעדיוּת”, כפי שהתבטא. (“השתגעתי לבגוד בך! אני צריך את כל הרזרבות בשביל להטיל למערכה המכרעת.” או: “מי שמזמינים אותו למסעדה סינית יקרה לא טיפש לקלקל לעצמו את התאבון ב’מקדונלד' בדרך לשם…”) אולם ההתמוטטות לא איחרה לבוא.

מגוחך לחפור במעמקים כדי לגלות את סיבותיה. אהבה, שנדונה לכשלון מלכתחילה, אינה צריכה לרעידת־אדמה כדי שתזדעזע. ענינים פעוטים למדי ממוטטים אותה. אין צריך בפחדים עמוקים ורגשי אשם קודרים.

אמנם, גם אלה היו קיימים. פעמים אין־ספור הגיתי בפרד מתוך רגשי איבה כלפי עצמי. ידעתי שלא יחולל שערוריה ואפילו לא יהלך סביבי במצב־רוח קודר. הוא מכיר בזכות האשה על גופה ואילו נשאל, ודאי היה אומר שהוא מבין וסולח. לא היה בזה כדי להרגיע. גם פחדים לא חסרו. פעם אחת נכנסה רגינה רגעים אחדים אחרי שיצא אריק מביתי ושעה ארוכה ישבתי עמה בחרדה שמא נפגשו בכניסה. פחדתי ממנה יותר משפחדתי מפני פרד. בעיניה פרד הוא איש קדוש ומי שפוגע בו מחלל את הקודש.

אולם מצוקה ממש הסבו לנו דוקא מפגעים של מה־בכך: המוטֶלים, המלונות, אולמות הקולנוע הנידחים ושאר המקומות אשר בהם סחטנו זה מזה את מנת התענוג השבועית – אתרים שכיחים, חפים מפשע ולא תמיד קודרים למראה – אלה נמאסו עלי עד כדי כך, שתקופה ממושכת אחרי שנסתיימה הפרשה לא יכולתי להיכנס ללוֹבּי של מלון, אפילו לבדי, בלי חרדת פתאום ורגשי בושה צורבים.

כמה מאסתי בעצמי בשל משׂחקי המחתרת – זהוּת גנובה, הסתתרות, ציתות מאחורי דלתות סגורות – שנועדו להגן על תענוגותי. אותם תכסיסים, שלפנים הגנו על חיי!

הסיכוי להיכנס למוטל בעילום־שם התמעט והלך ככל שהוספתי להשתתף בתכניות טלויזיה ובסימפוזיונים. בכל מקום היתה צפויה לי הפגישה עם האלמוני, שקנה בטלויזיה זכות על פרטיוּתי וראה חובה לעצמו לחווֹת דעה על הופעתי אמש.

לא אשכח את הלילה ב"הוֹלידיי־אין" על הדרך לסטראודסבורג.

היתה לי שם פגישה עם חברי “מועדון הספר” המקומי. הצעתי לפרד שיסע עמי: אחרי פגישה עם קוראי אני נרגשת ומשולהבת. מוטב שלא אנהג במכונית. פרד לא התלהב מן הרעיון. עייף מתפקיד “בעלה של”… הציע, שאלוּן במוֹטל ליד הדרך ובבוקר אסע לדרכי.

ואז הזמנתי את אריק. שכרנו חדר על־שם האדון והגברת דגלס. אך האיש ליד הדלפק קרא את שמי על־גבי כרטיס האשראי. הוא שתק, אך המבט שנתן בי נסע עמי לסטראודסבורג. הייתי מתוחה ונרגשת. דמעות זלגו מעיני כאשר זקן בחליפת פסים ישנה, שמבטאו העיד עליו, הטיח בי את ההאשמה כי יכולתי לכתוב מה שכתבתי מפני שראיתי את הגטו הבוער “ממרחק בטוח”. בלילה, בשובי אל המוטל, שהמתין לי בו אריק, העז השוער, שתוי מעט, לקדם את פני בחיוך נתעב: “הבחור ודאי כבר קצרה־רוחו”. רטטתי מזעם ונשאתי את עלבוני בשתיקה. כשנכנסתי לחדר, מצפה לניחומים, מצאתי את אריק בתחתוניו, שתי פחיות בירה ריקות על השידה ואחת פתוחה בידו, צופה במשחק כדורסל. הוא אמנם קם מן המיטה, מחוה רשלנית ומלאת חן, כדי לחבקני, אך עיניו היו מרותקות לאירוע הדרמתי יותר. בעינים של ילד מיוסר, שנאלץ לבחור בין גלידה להצגה יומית, קם לכבות את הטלויזיה. ויתרתי לו, בחושים נכונים של אֵם היודעת שאסור להפריז בדרישות. התמזמזנו עד שנסתיים המשחק, שהיו בו פסקי זמן מורטי עצבים ברגעים האחרונים. הדבר נתן אותותיו במנגנון הנשי הרגיש: המיצים התנהגו כאילו בגד בי עם אהבתו לכדורסל. כיוָן שלא התעוררתי אני, גם שליח האהבה שלו – פטרוּס, קראתי לו – נכלם והרכין ראש. אמנם עדיין לא ניכרו סימנים מעוררי דאגה. בפעם הראשונה עמד בדרישות. אצבעותיו המששניות נעו לאורך גופי כקוראות שורות ארוכות בכתב ברייל והיטיבו לנחש את הרגע הנכון. כשהגיע לתחנה הסופית נשם ונשף בקולי־קולות כקטר המתפרק מעדפי קיטור, ונפח את נפשו אל צוארי. אולם פורקן שני בא ביגיעה רבה וגם גרם עונג. הייתי רצוצה, נכלמת, נרגזת – הזקן מסטראודסבורג ובעלי המוֹטל נתמזגו אצלי לישות עוינת אחת. אריק דש בי בחריצות מלומדת כמתאמץ לקיים הבטחה.

סימנים מדאיגים יותר הופיעו במוטל נידח על הכביש המוליך לאלנטאון פֶּנסילבניה. שוב היתה זו פגישה של “ספר החודש”. הזמנו חדר ב"מריוט". הפעם התחכמתי והבאתי מזומנים, שהפקדתי אותם אצל אריק. אך הפקיד, שנראה כטיפוס שלא פתח ספר מימיו, הכיר אותי מן הטלויזיה ובירך אותי לשלום בשמי. מיהרנו להסתלק משם באמתלה כלשהי, וחיפשנו מוֹטל פרטי של צדי דרכים. גם משם ברחנו – איוולת גמורה – אחרי שהפקיד התפעל מן הדמיון הרב שביני ובין “בני”. לבסוף מצאנו דיר עלוב, שנראה כבית־זונות של בוקרים. הפקיד המנומנם אפילו לא הרים עיניו לראות מי משלשל לידיו את ארבעה־עשר הדולר. בגלל העיכובים הללו איחרתי לפגישה שהועדה לי ורבים מן הבאים חזרו לביתם נזעמים. אך לא רק עובדה זו, שציערה אותי כהוגן, יצקה עופרת באיברי. לא הייתי מסוגלת לאהוב את גופי שלי בחדר שקירותיו דקים ונשמעים בו מעשיהם של השכנים, אשר כולם מצאו בו, כנראה, מקלט לאותה מטרה עצמה. המים בברזים היו קרים והאסלה מטונפת, מן המצעים אלה ריח אהבתם של קודמי ומן החדר הסמוך הבקיע דיבורו הרך (ואחר־כך קולות נתעבים, כחרחורי גסיסה) של ארוינג סלומון, שתינה אהבים עם אלמונית.

שכבנו בשתיקה – טלויזיה בשחור־לבן הריצה תמונות מטושטשות – עד שדממו הקולות. אחר־כך חזרנו בשתיקה לניו יורק. במגרש קולנוע ריק ליד אליזבט המתנו לשחר. שם נעשיתי לחיזוריו העייפים של אריק וחיכיתי בסבלנות, יבשה כחרס, שיגמור סוף־סוף.

זכרונות עוכרי שלוָה אלה גרמו שנעתרתי לאריק – “כדי לשמור על עקרון של הדדיות” – והסכמתי לבוא לדירתו. אף כי פרד נסע מן העיר פעמים אחדות במשך התקופה ההיא, לא הזמנתי את אריק הביתה. עכבות משונות אלה אינן כפופות להגיון. הרגשה היתה לי, כי כל־עוד אנחנו נפגשים על “קרקע ניטרלית” איני ממש בוגדת בפרד. כאילו סעדתי מחוץ לבית מפני שהמקרר ריק ואני מתעצלת לבשל.

העובדה, שפרד אינו מחזיק פילגש מעידה גם על מוסריות נעלה יותר משלי, אך גם על צער גופני, המשחרר אותו מן ההתדיינות עם עצמו בשאלות המוסר המיני. צער, אשר אני עושה כל שביכולתי כדי למעטו, בלי להתחשב ברעבון החושים שלי עצמי.

“עקרון ההדדיות” חל על פגישתנו הראשונה ב"סטודיו" שלי.

כאשר החל אריק לכתוב את ספרו היה מלא התלהבות מן התוצאות. פתאום נעצר בלי סיבה, משום־מה האמין שפגישה בחדרו, בלי פחדי שוא וקולות זרים, תחולל נפלאות: תחדש ימינו כקדם ותחזיר לו את האשראה שנסתלקה. הפגישה בדירתו של אריק היתה הרת אסון.

הוא הוציא סכום גדול על יין צרפתי עתיק ואני נזפתי בו. הוא נעלב, מפני שגם זאת עשה כדי לשמור על “עקרון ההדדיות”: בדרך־כלל הוא מקבל ועתה הוא רוצה לתת. נשק לי, בארשת נעימה של הערצה, כאשר אמרתי לו, רעיון לא מקורי, כי באהבה הנותן הוא המקבל והמקבל הוא הנותן, אבל אחר־כך עמד על זכותו “להתחלק בהוצאות”. חשבתי כי זו מחוָה של יוהרה גברית. לי יש ולו אין ועל־כן אני משלמת. (פעם העלבתי אותו. רצה להזמינני לארוחת־ערב על־חשבונו והזמנתי המבּוּרגר.) אריק, שהתהדר בפרוליטריות לשמה, לא נרתע מלקחת, בשביל הכלב כביכול, את שארית האומצה שהייתי משאירה על צלחתי. האשימני כי מפגני הבזבזנות שלי נועדו “להחזיק בו”. הדבר חרה לי כהוגן. התנהגותי לא היתה לרוחו גם מפני שסתרה תיאוריה. בספרו פיתח השקפה: אנשים שידעו סבל אינם נפרדים מנכסים על־נקלה. אני קילקלתי לו את התֶזה. אני אוהבת לתת. ולא אכפת לי לתת אפילו למי שאינו ראוי לכך. אני שמחה בעשרִי – מפני שהוא מרחיק אותי מפחד ומהשפלה. אני נפרדת מחפצים בקלות. ושמחה לקנות חדשים. “אני אשה עשירה, מושחתת ומפונקת,” אמרתי לאריק. “מה לעשות. החיים פינקוני ואני מחזירה להם כגמולם.” אירוניה מגושמת.

אחרי ששתינו יין וקינחנו בפירות הרימני בזרועותיו והשכיבני על המיטה. בו ברגע נפתחה דלת בדירה סמוכה, מישהו פתח בצריחות איומות. אריק קפץ החוצה להרגיע את האשה המטורפת שגרה שם. החדר הוצף ריחות חריפים. לשווא התאמצתי להבליג על הגועל שהסבו לי. האויר היה חם ולח ושכבנו על מיטתו המאובקת כטובלים בנוזל דליל ועכור. המאוורר שהעמיד אריק טחן עיסה צמיגה והתיז אותה בפני. על כתפי ובטני צצה פריחה אלרגית סמוקה ונפוחה. מגע כפו הלחה של אריק על פטמותי העביר צמרמורת בבשרי. חשתי שעמום עמוק.

“עקרון ההדדיות” נשמר. תחושותי השתקפו בבשרו. האבר המדולדל נח על בטנו כתולעת רמוסה. אגלי זיעה ביצבצו על קצה חטמו.

“עוד לא קרה לי דבר כזה,” התנצל.

“תודה על המחמאה,” השבתי לו. פניו הוצפו סומק עז.

אחר־כך נאלצתי לנחמו: כבר היו דברים מעולם. גופנו הוא כצמח הזה, הנכנע לחוקי טבע נוקשים. הוא קמל כשהוא צמא וגם כאשר הוא מפריז בשתיה.

ההומור שלי נפל על אוזן ערלה. אריק רבץ עלי מלוא אָרכו וייגע את גופו לשוא. “אולי נחדל, נתפלל לנס וננסה שנית,” הצעתי, ברוח טובה, למעט בערך הכשלון. אך הוא ביקש שאסייע בפי ויוכל. סירבתי. אולם הפה שסירב, הוא שחולל את הנס.

“גברים אי־אפשר לאנוס. כאשר הגוף אינו רוצה אנחנו חדלות־אונים. הטבע לא שמר על עקרון של הדדיות.”

“אם תצחקי יהיה גרוע יותר,” נאנח אריק והתחכך בי. זיעה קלחה בין הגופים וסלדתי מן החיכוך.

לבסוף נכנע. שכב פרקדן, בעינים עצובות של אתלט מובס, ויצא לסתור הכללה חסרת־שחר.

“לא כל הגברים אנסים.”

נעניתי לשיחה תיאורטית, העשויה להסיח דעתו מכשלונו. הגנתי על דעה, שלא החזקתי בה כלל.

“לא כל הגברים אנסים, אך בכל גבר מסתתר אנס, אשר נימוסיו אינם מתירים לו להגשים את חלומו הכמוס. בימי מלחמה נעלם בן התרבות וצץ האדם הקדמון, המתאווה לתפוס את האשה בשׂער ראשה ולגרור אותה אל המערה.”

סתם התבדחתי. אבל הוא נפגע ואילץ אותי להביא הוכחות.

לא היה בדעתי לעוררו בסיפורים, אך ההוכחה הטובה ביותר שיכולתי להביא היתה המעשה בכנר מן הפילהרמונית, שאילץ אותי לענג אותו בדרכים משונות כדי שלא ילשין עלי. אחר־כך נגרפתי לספר גם על אחרים. אישים בעלי מעמד, אבות מסורים, שלא היו חסרים אשה, ואף־על־פי־כן לא החמיצו הזדמנות.

בפליאה ראיתי את הרושם העז שעשו עליו סיפורי. כוח רב היה אצור בהם: ישוע שב מן המתים. גזע נובל שב ופרח. בעינים הכחולות־בהירות, שצובעו בכחול פרוּסי מחמת התרגשות, הופיעה תאוָה מרושעת. אריק התנפל עלי באונים מחודשים כמתבגר מלוהט.

(גם ברגעים כאלה איני משוחררת מאירוֹניה: אפילו מלה אחת מסיפורי לא שוּחתה ארצה. אחר־כך חשבתי: חבל שאיני יכולה לספר זאת לרגינה, כחיזוק לטענה כי יש לספרות השפעה על החיים. אחר־כך ריחמתי על אריק: ברנש הרוצה להיות סופר ודמיונו אינו עומד לו בשעת הדחק! אילו ניחן בדמיון עשיר, לא היה נזקק לסיפורי. היה יכול לעצום את עיניו ולהגות בדוֹרוֹתי, או לנאוף בלבו עם הזיה של דמדומי בגרות, או להגשים בי הבטחה שלא קיימה אחרת…)

המעשה חזר ונשנה פעמים אחדות. בכל פעם שנחלש הייתי צריכה לעוררו בסיפורי. כסם הזה שמינונו גדל והולך עם ההרגל בו, כך נדרשו המעשים ששלפתי מזכרוני להיות נתעבים יותר משבוע לשבוע. אלה שכבר שמע שוב לא עוררוהו. עד שנקעה נפשי מהם וממנו.

כל הסיפורים הללו, שחלקתי עמו באיוולתי, כדי לשעשעו בחיקי, מצאתי אחר־כך בספרו, אחד־אחד, כמעט בלי שינויים.

סיפורים אחדים בדה מלבו, אני אומרת בלבי, ומקבלת הצעתו של פרייגרזון לשבת. פני חיוורים, אני חשה בזאת, והדמויות מיטשטשות לנגד עיני. אין כאן אדם שאוכל לחלוק עמו סַרקזם בלי רחם ובלי נחם. אפשר להוכיח שאין אריק ריק לחלוטין מכוח ההמצאה. הנה המעשה באיש מחתרת שתפסו הרוסים אחרי כיבוש העיר ואני מצילה אותו ממוות תחת כובד משקלו של קצין רוסי רוחש כינים, לא היה ולא נברא. כולו מצוץ מן הגיד.

אולם לפתע נדלק במוחי זרקור.

גם בזה אני טועה! הרי זה דומה להפליא לסיפור ששמעתי מפי רגינה לפני שנים רבות. הבחור שאהבה, חבר בקבוצה יהודית לוחמת, נפל בידי הרוסים והיא עשתה “כל מאמץ” להצילו. אמנם אהובה של רגינה הוצא להורג, ואילו הנפש־הפועלת בספרו של אריק נשאר בחיים, אולם דקויות אלו הן חירות המשורר.

משמע, גם רגינה נתנה בידיו את סודותיה!

אילו, לפחות, יכולתי לספר לִפְרד על מה יצא הזעם. השתיקה הזאת חונקת את גרוני.

אֶריק ואני נקטנו את כל האמצעים כדי להעלים את מעשינו. בתקופה מסוימת, אחרי שהסתבכתי בשקרים – מכוניתי נגנבה ליד ביתו ואני סיפרתי שהייתי במקום אחר, וכשנתפס הגנב, נתגלה השקר – בחרנו לשנות את המדיניות: כיסוי על־ידי גילוי.

אריק החל לפקוד כל אירוע שאפשר לקשרו בדרך כלשהי לשוֹאה – דיון, תערוכה, הצגה – ומספר האנשים שידעו על תכניתו לכתוב ספר על השואה גדל והלך, ובמרוצת הזמן הקיף כמעט את כל מכרי וידידי. הוא ריאיין רבים מיוצאי פולין ולכל אחד מהם סיפר על העידוד שקיבל מארתור הולנדר, שקר פעוט שלימים היה לאמת. היינו נפגשים ב"מכון להיסטוריה יהודית" ובכל אירוע השייך לענין, והנחנו שאם נאיר־פנים זה לזה ונצליח להעלים את מבוכותינו, יחדלו הרינונים. הדעת סובלת יחסי ידידות בין סופרת ותיקה למחבר צעיר, היוצק מים על ידיה. בחרנו להאמין, שהליכות חפשיות מערערות בצופה בנו את הבטחון שניחש נכונה מה שאנחנו מתאמצים להסתיר.

מכל־מקום, פרד לא חקר ולא הציג שאלות. אם חשד בי, הצניע זאת עמוק בלבו.

מרוצים מן ההצלחה התגרינו בסכנה והתרנו לעצמנו, בחוצפה גוברת והולכת, להופיע יחדיו במקומות שהיינו עשויים לפגוש מכרים משותפים.

לבסוף הזמנתי אותו הביתה לסעודת־ערב.

(הזמנתי עוד אורחים, ליתר בטחון. רק אחרי שראיתי את המבטים שנעץ אריק בארוינג סלומון, אשר את אנחות החשק שלו שמענו מעבר לכותל, הבינותי שטעיתי. ארוינג היה במבוכה עצומה. משמע, בריחתנו המבוהלת לא נעלמה מעיניו.)

בזמן ארוחת־הערב ביקש אריק לראיין את פרד. חששתי מזאת, אולם פרד הסכים ברצון.

הסתלקתי מהבית ביום שהתקיימה פגישתם. פרד ישר־דרך ותמים על־פי דרכו ואף־על־פי־כן גם חריף ושנון. הוא יגלה את צפונותיו של הנער הבוטח בערמתו.

הראיון עבר בשלום.

“בחור אינטליגנטי ונחמד ויודע לשאול,” תיאר פרד את פגישתם. אחר־כך הוסיף (ואני תהיתי, האין כאן עוקץ טמון?): “הוא מעריץ גדול שלך. מכל־מקום, כסופרת. בעיקר, הסגנון. היה מרוצה אילו היה יכול לכתוב כמוך. אם לא תיזהרי מפניו, ילמד אותך בעל־פה ויעתיק אותך לתוך המחברת שלו…”

אריק היה סקרן לדעת אם הצליח לעורר את אמונו של פרד. פרד עשה עליו רושם כביר. הוקסם מרוחב מבטו, מנדיבותו הטבעית, מזכרונו המופלג, ומיכלתו לשפוט את חלקו במאורעות העבר בלי משוא־פנים. (פרד הצליח להימלט מביאליסטוק ומצא את דרכו אל הפרטיזנים, אך מימיו לא הפריז בחשיבות התפקיד שמילאה היחידה ששירת בה. “הם בזזו ואנסו,” היה אומר, “והנזק שגרמו לגרמנים היה קטן ביותר.”)

האהדה שרחש לפרד עוררה באריק רגשי אשם. את אלה לא קידמתי בברכה. היתה בהם מידה לא מועטה של אטימות רגש. אני מסתדרת עם מצפוני והוא מתיַסר?! הוא הִרבָה לדבר על פרד. האם באמת אינו חושד? כיצד אני יכולה להיות שליוָה כל־כך? התקשיתי להסביר לו “איזה מין בן־אדם הוא פרד”. הייתי בטוחה שלא יהיה מסוגל להבין. יחשוב כי הוא דמות שיצרתי בדמיוני, וכי פרד בשר־ודם הוא אדם אחר לגמרי, שאני מתעלמת מקיומו. קשה להאמין שנער מכללוֹת, אשר התנסה בהרפתקאות שמתוך בחירה, יוכל לרדת לסוף דעתו של איש כפרד, אשר אצלו מסופחים למחזור הדם אותם העקרונות שאנחנו רק משעשעים בתודעתנו. למשל, שִויון המינים. למשל, סובלנות. ההבנה כי הזכות לאושר ולכבוד שמורה גם לאלה שיצריהם מעבירים אותם על דעתם. ההכרה כי אשה אינה קניָנו של הגבר ואבר המין שלה אינה משכן כבודו. וכיוצא באלה עקרונות של נאורים, הקיימים בדרך־כלל “על הנייר”, ונעלמים בנגוע הכאב בבשׂרנו.

“אם את אוהבת אותו כל־כך ומעריצה אותו ככה איני מבין…”

הכרתי לו טובה שלא סיים את המשפט. אני עצמי קראתי לדברים בשמם. “כאשר אני שוכבת עמך אני בוגדת בעצמי, לא בפרד.”

הם שונים זה מזה כל־כך, אריק ופרד, עד כי אין סיכוי שיבינו איש את רעהו. אריק, החוטף ואוכל, מלוא פיו, מעדני סין והמבורגרים חליפות, אינו מסוגל להבין איש כפרד, האוכל זית בנקיפות מצפון, כאילו כל רעבי עולם עומדים עליו ומביטים בו בעינים רואות וכלות. אריק, הרודף אחרי ההצלחה בצעדים נמרצים של אתלט, יתקשה להאמין בכנוּתו של פרד, הנזהר שלא להתענג על עשרו וחושש שמא מזלו הטוב הוא אתראה: אם ישמן ויבעט, יילקח ממנו הכל.

אפילו דרך שימושם במלים. אריק יורה מן המותן מושגים שבהפשטה – מלים שנועדו לבטא נורמות מוסריות, וכיוצא בהן – כתארים שזכה בהם, לכל ימי חייו, אחרי שעמד בהצלחה בבחינות גמר כלשהן. הוא אומר “יושר”, “נאמנות”, “אחריות”, “כבוד”, “אהבה”, “אמנות אמתית”, כמו זבן של סוּפרמרקט המראה לך באצבע – הנה כאן העגבניות וכאן הגלידה, תכשירי הניקוי והשבועונים. פרד לא יוציא מפיו מלים גדולות מאלה שנחוצות לו לשימוש יומיומי. הוא ציניקן בכל הנוגע לערכים מופשטים. לעולם לא ידבר על נאמנות. הוא יאמר: “רגינה צריכה ערבוּת בנקאית ורק אצלנו תוכל לקבלה בלי להפסיד ידידים”… וכשהוא רוצה להביע איזה רעיון כללי הוא מיַחס אותו לאביו, שהיה רב בּבָּרָנוֹביץ' ונפטר ביום שפרצה המלחמה. “מי שלמד ושנה ולא נעשה צנוע יותר – מה הוא למד בעצם?” אריק אומר כך: “הפילוסופיה שלי היא…” כאילו חיבר משנה סדורה.

חבריו של פרד אוהבים אותו מפני שהם בוטחים בו שלעולם לא יתכבד בקלונם.

“לפעמים אני שואלת את עצמי מה למדתי מכל מה שעבר עלי… האם יש איזה לקח שאפשר לצקת אותו לתוך תבנית קטנה ולהראות: הנה, זה. זה כל רכושי?.. ואני מגיעה למסקנה שלא למדתי דבר. אלא אם־כן למדתי משהו ואיני יודעת מהו ופתאום יעמוד לרשותי ברגע של משבר,” אמרה לי פעם אחת רגינה כאשר ישבנו בדירתנו, המאפילה והולכת, ודיברנו על פרד. הוא נסע לאירופה, לרגל עסקיו, והתגעגענו עליו בלי בושה. “פרד הוא האיש היחיד שלמד מן הנסיון. כל מה שהוא עושה כאן נגזר ממה שקרה שם. הוא מפחד תמיד, אבל אף פעם אינו מבוהל; הוא איננו שופט אף אחד, אבל חושד בכולם; הוא מתון בהשקפותיו, אבל איננו שמרני; הוא שונא אלימות, אבל לא ייכנע לה… והעיקר…” עיניה של רגינה יפות באמצע בישולו של רעיון רך, וביחוד לעת הדמדומים: “והעיקר, הוא יודע שאם יש לך חבר אחד, אמתי, אסור לאבדו בשום פנים ואופן, יבוא אשר יבוא, גם אם מצאת חבר חדש, מוצלח יותר…”

פרד איבד במלחמה אשה אחת ושלוש בנות ואוהב בי את כל הארבע. ואני הייתי מוכנה לסכן את ידידותו בשביל סוחט הדמעות העלוב מריינלנד ויסקוֹנסין. אין אלוהים בלבי.

פרד מאמין באלוהים, אף־על־פי שאינו הולך לבית־הכנסת אלא ביום־כיפור. וגם אז הוא הולך לבית־כנסת רפורמי, שאין מדקדקים בו בכל המצוות. אך האלוהים שלו אינו שופט כל הארץ. האלוהים ששלו הוא יהודי זקן בעל נסיון רב בעסקים, המכיר היטב את היתרונות והחסרונות של האנשים העובדים בשבילו. הוא הקים חברה גדולה מכדי לפקח עליה מלשכתו ועל־כן הוא מניח לה להתנהל כמו מאליה. הוא יודע שלא יוכל לתפוס את הגנבים והמועלים, ובקושי יוכל להרחיק את הטיפשים משולחן המנהלים. אף־על־פי־כן אין הוא מודאג. הגודל שומר על החברה שלו מהתמוטטות.

לרגינה אמרתי: “דברי, דברי, חברה. תענוג לשמוע. אבל אַל תגידי זאת לפרד. הוא לא יֵדע איפה לשים את בוּלי־העץ שלו מרוב המבוכה…”

ההחלטה “לצאת מן המחתרת” היא שהביאה עלינו את הקץ. יכולתי לומר השבח לאל, אילולא השארתי בספרו של אריק את טביעת־אצבעותי.

גם בזה, כדרכי, הפרזתי. הרבינו להופיע בפומבי. כילדה העוצמת את עיניה ומאמינה שאין רואים אותה, התלהבתי מן המשחק. חשבתי שאני מצליחה להוליך־שולל את הכל. כאילו ההפרזה בזה היא ההוכחה הניצחת לחפותנו.

אריק ראה את הסכנה. “עלינו להיזהר מרכלנים,” אמר. “ניו יורק היא כרך ענקי, אולם הסופרים הם כפר קטן.” אולם אני אטמתי אָזני. חייתי בתקופה ההיא במעין רוננות, שעירבבה עלי את דעתי. נהניתי מכל רגע בחברתו. התענגתי על מבטי הקנאה, ואפילו הזעם, ששילחו בי נערות שראונו יחדיו וניחשו את אהבתנו. התגאיתי בו והתבשׂמתי בלי בושה מן התשוקות שעוררתי בבחורים, שחיזרו בלי תכלית אחרי מוּשׂא אהבתו של גבר נאה. פיזרתי דברי שנינה וחידודים תפלים לכל עבר ועיני בלשו בפני אריק לגלות שם את הערצתו. והוא היה כמין בית־גנזים שאני שומרת בו את אמרות־הכנף המבוזבזות שלי.

אולם לא יצא זמן מרובה והרוֹננוּת דילגה בקפיצה אחת אל הקוטב הנגדי. פתאם, ואיני זוכרת מה גרם, התחלתי חושדת בו שהזהירות היא רק אמתלה להתרחק ממני. גינונים שתכליתם אינה ברורה נתפרשו כנסיון לתרץ לאלמוני את העובדה שהוא מתרועע עם אשה זקנה. הוא נכנס בשיחות ארוכות עם מכרי כאילו בשביל לאותת להם כי נשוּא שיחתנו חשוב לו מן הקשר האישי עמי. אמרתי לו זאת. אריק נדהם. הוא מגן על אהבתנו ואני באה אליו בטענות!

המריבה הראשונה היתה באופרה. הוא בא לבוש – בכוָנה, כך האשמתי אותו – במקטורן מרופט של קוֹרדוּרוֹי. בלבושי הזוהר – שמלה שזורה חוטי כסף, פרוַת שועל, מגפים של עור תנין וענק יהלומים – נראיתי כמולטי־מיליונרית סרת־טעם, שהזמינה לאופרה את נהג המונית שהסיע אותה לשם כדי לשדר לקהל הבורגני מסר בוּז בלתי־ברור. במסרו את כרטיסינו בכניסה, מאה דולר האחד, עמדה בעיניו – אמרתי לו זאת – חוצפה מבודחת של ג’יגוֹלוֹ, שאהובתו הישישה אונסת אותו ללכת עמה לאופרה.

אחר־כך באה הקנאה. האשמתי אותו שנפשו יוצאת אל הנשים הצעירות אשר הוא מתיַמר להתעלם מהן בצורה בולטת כל־כך. טענתי שהפגישות התכופות עם רגינה, כביכול בשביל לשמוע את סיפורה עתיר המאורעות, נועדו לטשטש את יחודי. אריק צחק: בכזו אַת מקנאה! (נעלבתי גם בגללה. רגינה אינה מכוערת כלל. יָפיָה קבור בעיניה. כשהיא מחייכת חוט של חן משוך על פניה.)

המשבר הגיע לשיאו כאשר ראיתי את דורותי לראשונה.

היה זה בתיאטרון קטן הרחק מברודוויי. בחוץ ירד גשם, והמבוא, כוך קטנטן, היה מלא מפה לפה. המחזה עסק בשואה ועל־כן הכרנו כמעט כל מי שעמד שם בתוך הקהל הדחוס. תחילה הייתי מרוצה מן החמימות שנשבה אלי מקהל ידידי. ברגע מסוים נפלה רוחי. ארתור הולנדר, שעבר לצדנו, בירך את אריק בתנועת ראש מודגשת ומקיומי התעלם. אמנם אחרי שהסבתי תשומת־לבו התנצל. לא ראה אותי. “מר דגלס בולט כל־כך”.

כעסתי על אריק שהחזיר ברכה לארתור. ועל עצמי שאני נטפלת לשטויות והדבר עוד הגביר את חמתי. אריק באמת בלט בקומתו ובדמותו המקרינה שמחת חיים וכוח לצד הדמויות השחוחות שבאו לקטוף את פירות הזכרון המרים, אמרתי לנפשי והתכוננתי להתפייס. ברגע ההוא ראיתי את דורותי. היא עמדה בקצה השני של המבוא כפנס מאיר בסימטה אפלה. ראשה היה יפה להפליא ושׂערה הבלונדי ירד אל ההמון כאשד הנופל לתוך אגם עכור. כל־כך גבוהה היתה שיכולתי לראות אפילו את פטמות שדיה המוצקים שבלטו מבעד לחולצת טריקוֹ רכה. (הם היו לחוצים אל ראשו של ברנרד גסטטנר, שהעמיד פנים אומללות וצימצם את גביניו, כקדוש מעוּנה, כאילו הצפיפות עושה לו סחרחורת.) ברגע שראיתיה פנתה אלינו. ממרחק שש פסיעות יכולתי להבחין בזיק שנדלק בעיניה כאשר ראתה את אריק. כנישאת על גל חתרה לקראתנו. שדיה היפים הרפו מראשו של ברנרד המסכן – תמיד בורח ממנו האושר בלי אתראה – נעו מצד אל צד, הוטחו בראשים אחרים, הלומי עונג, כמוכנים לכל קרבן. כאבתי עד טשטוש חושים את תום־הלב, החדוה וחום הנפש שזרמו אל אריק מעיניה היפות והטהורות. אחותו, רעייתו. הייתי בעיני עצמי כרמשׂ, שיימחץ למוות בהתנגש שני הגופים הללו הנמשכים זה לזה בכוח אדיר.

דורותי לא השגיחה בי. היא התנפלה על אריק והעניקה לו נשיקות מצלצלות על לחייו ועל פיו.

“מדוע לא אמרת לי שאתה רוצה ללכת? אתה הרי יודע שאני מקבלת כאן כרטיסי חינם.”

“דורותי, תכירי בבקשה את מיסיס שוַרץ,” אמר בפה מתוח, ירא מתגובתי. דורותי חננה אותי במבט חביב והושיטה לי כף־יד קטנה להפליא. “זאת שכתבה את הספר על ורשה שסיפרתי לך עליו.”

רתחתי מזעם. אחרי שחזרה דורותי אל חברתה, שהמתינה ליד הכניסה לאולם, אמרתי לו בלחישה שוֹרפת, שהזכיר את ספרי, אשר דורותי לא זכרה, כמין התנצלות: הוא עם הזקנה הזאת כאן לא בגלל עיניה היפות או בגלל שדיה הנבולים אלא מפני שכתבה ספר. אריק לא ענה. הביט בי בעצב, עייף משגיונותי, פתאום סב לאחור, וכסכין חמה בחמאה, עבר בקהל הצפוף והדביק את דורותי ליד פתח האולם. הוא לחש משהו אל אָזנה וחזר אלי.

“אמרתי לה שאַת אהובתי, ושבאתי אתך לא מפני שכתבת ספר אלא מפני שאני אוהב אותך ורוצה שכל העולם יֵדע.”

“אתה משוגע,” סיננתי מבין שיני, ביידיש.

“שנינו,” השיב. “וזה גם מה שאמרה דורותי.”

אני מטורפת לחלוטין, חשבתי בזמן ההצגה, שלא היתה לרוחי. עייפתי מן הדיבורים על סבל, היטהרות וגאולה. מה אנחנו רוצים מן הזוללים־וסובאים? מדוע נחוץ לנו שידעו רגשי אשם? אינם חייבים לנו מאומה. נתנו לנו זכויות וחירויות. מדוע אנחנו תובעים מהם שיקחו עליהם את משׂא האשמה של העולם הנוצרי? אי־הנחת מן המחזה העירה בי את הסלידה מהתנהגותי. ראיתי את עצמי בעינים זרות: אשה עשירה ומשועממת שרכשה לה מאהב צעיר והיא יורדת לחייו. תחת ליהנות מכל רגע של אושר, אני יוצקת לתוכו טיפות מרורים.

בדרך הביתה חקרתי אותו. מה היא לו דורותי? מתי שכב עמה לאחרונה? האם לפני שעשינו זאת ב"סטודיו" שלי? האם נפגש עמה בתקופה – “שלנו”? לא האמנתי לו שנפגש עמה אך לא שכב עמה. ואז חזר על משל המסעדה הסינית, שאהבתי לשמוע, והחלטתי להתפייס עמו בדרך הנושנה.

נסענו לדירתו. אך לא היתה שהות להמתין עד שתבשיל האהבה מאליה. פרד ידע באיזו שעה אני אמורה לחזור. נאלצתי לנקוט אמצעי בדוק: סיפורי זימה. חזרתי ובגדתי בתולדות חיי כדי להפיק תענוג בן־חלוף. הייתי מתוחה ומושפלת כאשר נאלצתי להאריך בפרטים ולהאיץ את קצב הדיבור. פעמים חזרתי על הסיפור על האב שהביא את בנו כדי לערוך לו חניכה של בגרות ועל ויטוֹלד וִיטקביץ', המציצן, שהביא את ידידיו למרתף המוזיאון, כדי שיוכל להשׂביע את עיניו במראה. הוא הכיר את הסיפורים האלה בעל־פה, אך אסור היה לי לדלג על שום פרט. כל שינוי מן המתכונת עלול היה לרפותו.

“אבר אחד בגופך הוא מן השורש הטֶבטוֹני,” אמרתי לו, עייפה ומרוטת עצבים, כשסיים.

לא חשתי אלא צרבת וגירוי מכאיב בשיפולי בטני. “הוא מתעורר לשמע סיפורים על השפלה, כמו נאצי מבטן ומלידה.”

אחר־כך חשבתי שאפשר כי לא בו האשם, אלא בי. אני נמשכת אל הרוצחים והאכזריות מלהיבה את דמיוני. הלא גם איברי הקסימני בקשיחותו. לפני שהיה עורך ב"אודיאון" היה מבקר ספרות הטורף משורר לארוחת־הבוקר ומשסף את קרביו של פרוזאיקן לארוחת־הצהרים. (אני עוזבת אותם כאשר מתברר שהם פגיעים. כאשר ראיתי שאין איברי כריש, אלא “געפילטע פיש”, רציתי לשלחו. אך ככל הסדיסטים הפחדנים, שאשפתם מלאה חצים מורעלים, היה פגיע מאוד ואיים בהתאבדות אם אעזוב אותו. נאלצתי לגרור אותו עמי כברת דרך עד שנשר מאליו כענף יבש.)

אריק נפגע מן הביטוי “נאצי”. אמנם העמדתי־פנים שהיתה זו בדיחה מקברית, אך שנינו ידענו שלא התלוצצתי.

“אני חוששת, שנצטרך להפריד בין הדברים,” אמרתו לו לעת אחרת, ברגע של חולשה. “גוף צעיר דוֹחה גוף זקן.”

אריק מיחה: “גוף זקן? יש לך גוף של אשה בת שלושים וחמש.”

תמיד אמר שלושים וחמש, כי זה גילו שלו. אך אני דרשתי זאת אחרת. בגיל שבע־עשרה נרצחתי. זו שבאה אחרי נולדה אף היא ב־1944. והיא, אכן, בת שלושים וחמש. אשה עקרה שגופה נטול חיים, בלי יראת־כבוד כלפי הזמן, בלי החכמה הטבועה בבשר. רחמה אינו יכול להוליד אלא בשר עייף, אשר מיום ליום יהיה נזקק לגירויים חדשים כדי להתעורר.

מיום ליום יהיה הדבר קשה יותר. ומה עוד אוּכל להפיק מזכרוני הכואב? כבר הפקרתי לו את עלומי האבודים ואת ימי נעורי האחרונים. מה עוד נותר לי? האפקיר לו את ילדותי, הבית האחרון של נשמתי? האדלה משם תשוקות בוסר חבויות כדי להשביע פרוורסיה טבטוֹנית הניזונה מתאווֹת שפלות ומתענגת על יסורי?

אז גמלה החלטה בלבי: מיני האושר המענגים את הגוף ופוצעים את הנשמה יש להיגמל מהם. ובלי אתראה, במכה אחת, אשר פגעה בי, מן־הסתם, יותר משפגעה באריק, שמתי קץ לפרשה.

המסיבה בעיצומה. כבר נישאו שלושה נאומים – והרי זה משהו – אולם אריק אינו שׂבע. סטנלי מזמין אותו לדבֵּר, אך הוא דוחה אותו בתנועת יד, כמין שאלה: אולי עוד מישהו רוצה לומר דבר־מה. בעיניו שביעות־רצון זוממת, כמבקש להאריך את ההנאה. מבטו הסוקר את קהלו נתקל בי, אולם אני מסיבה את עיני. איני שוטה כדי כך.

מישהו, שכחתי את שמו, עורך בטאון יהודי, נטפל אלי. הוא מרוצה מהתפתחות הענינים. נושא, שהעולם רצה להשכיח עלה על סדר־היום. הנה נכתבים ספרים, ותכניות טלויזיה. יש כבר ועדה נשיאותית ותכניות לימודים.

איפה פרד?

אני נפטרת מן העורך ונופלת לידי מבקר ספרות, שחולק עמי את התפעלותו מחריפותו של ארתור. אני מכירה לו טובה שלא שכח את ספרי והוא אומר גם עליו דברי שבח אחדים. אחר־כך, אולי בשביל להראות את בקיאותו – גם ספרי הבלתי־ידועים לא נעלמו מעיניו – הוא מזכה אותי בהערה מרושעת על ספרה של רגינה.

אני נתקפת קבס למראה הרשעות שבעיניו, ועוד יותר למראה האכזבה. הוא מחייך אלי בידידות ונפגע מעט על שאינני צוחקת עמו. הוא התכבד בקלונה כדי לגרום לי נחת ואני, גאוותנית שכמותי, מתנהגת כאילו קנאת סופרים היא למטה מכבודי.

פרד איננו בשום מקום. לרגע נתקפתי בהלה. מנוחת הנפש שבה מיד. לא פרד האדם שיעשה שטות בגלל שטות. אני נזכרת בדברים שאמר על הגבר שירה באשתו.

אולם ייתכן שנקעה נפשו מהעמדת־פנים ויצא לשאוף אויר צח, מניח לי להתבוסס בשקרַי לבדי. אני מתביישת לשאול את אורחי. אחדים מהם שתויים וצפויות תשובות מביכות. (כאשר יצא פרד לפני, בידיעתי, מן המסיבה בבית דיויד והלן, לחש לי כסיל, המוחזק ידיד: “נמאס לו להיות בעלה של…”)

אדמונד סטולובסקי יודע משהו.

“ראיתי אותו לוקח את המעיל ויוצא מן הבית בחפזון.”

"הוא דיבר בטלפון, נרגש, ואמר ‘אני בא מיד’, "מוסיף דון שורט פירור מידע.

“אבל מדוע לא אמר לי!” אני מציגה שאלה בעלמא ומקווה שלא יענו.

סטנלי, כתמיד, הוא האיש המחזיק בידיו את כל החוטים.

“קראו לו לאיזה מקום בדחיפות. הוא לא מצא אותך ומיהר לצאת. ביקש ממני להגיד לך שישוב מיד אחרי…” פניו של סטנלי לובשים את הארשת החכמה שלהם בשעה שאין לו תשובה לשאלה העומדת על קצת לשוני. “מיד אחרי שיגמור.”

אני מסתפקת בזה, אף כי איני בטוחה שסיפר לי סטנלי כל מה שהוא יודע. לפי־שעה די לי בזאת שלא יצא מפני שנמאסו עליו השקרים.

אין דעתי פנויה לשאול מה קרה. אני חייבת את כל תשומת־הלב לאורחַי. אחדים מהם לא הספקתי לפטפט עמם אפילו משפט אחד. מישהו, שעשה את כל הדרך מניו פוֹרט, נענה למשאלתו של אריק ומציג שאלות מובנות מאליהן.

ידיד נתקע בעסק ביש ופרד נסע לחלצו. כבר היו דברים מעולם. פרד אוהב זאת, באמצע הלילה, אם נחוץ. שמחות של עשירים.

היתה זאת שגיאה להתנתק מאריק בבת־אחת. הייתי צריכה לנהוג בתבונה ולעשות כך בהדרגה. מכל־מקום, אסור היה לי לנתק מגע בעודו כותב את ספרו.

אילו היינו נפגשים היה מראה לי את הטיוטה ויכולתי להגן על עצמי. הדעת נותנת שלא היה מתנגד להשמיט פרטים אחדים. הייתי מפצה אותו בסיפורים בדויים מרתקים יותר. הייתי משדלת אותו להעביר את זירת הפעולה לעיר אחרת, לשנות את סימני־ההיכר של הנפשות הפועלות, לטשטש את דמותי לבלי הכר.

כאשר הודעתי לו כי זהו, סוף, לא הבין על מה ולמה. התקוטטנו והתפייסנו פעמים אחדות ומדוע זה דוקא עכשיו אני איתנה בדעתי. הוא נשבע לי שאינו שוכב עם דורותי, הציע לרצות אותי בכל דרך שאבחר, תבע הסברים. אולם אני עמדתי על דעתי: מוטב לנו שלא ניפגש כלל משנְעַנה זה את זה (זה את זה!) בחשדות. אריק סירב לוַתר. זמן־מה הטריד אותי בטלפון. אולם אני לא הסכמתי אפילו לראותו. לא היה לי כל צורך לשכנע אותו בצדקתי. ואז שיגר מכתבי אהבה, בלשון ארכאית, גנובה מאנתולוגיה של מכתבים מפורסמים, וחדל. מפעם לפעם ראיתיו מרחוק. היה נועץ בי מבט עצב של סֶטֶר־אירי נזוף, אך לא העז לגשת.

כאשר פתחתי לפניו את הדלת אורו פניו. האמין כי באה עת הפיוס. מן־הסתם הכין לעצמו מבעוד מועד אמרות שנונות, אך היינו מוקפים אנשים והוא נאלץ להסתפק בגמגום מנומס.

ברנש זה, אשר לפעמים הוא פיקח כשד ולפעמים טיפש כדג־זהב, מסוגל לחשוב כי אחרי שקראתי את ספרו מחלתי לו על הכל, שכן הדמות שהלביש לי שם, אותה נערה שעושים בה את כל המעשים הנתעבים, היא יצור נעלה, שלא מעולמנו. דמות רוֹמַנטית, אשר רק גבר שוטה יכול לבדותה. כל הנבזויות שעושים בה אינם מצליחים לפגום כהוא־זה בטוהר נפשה. נפשה וגופה שומרים על נקיונם בתוך הטומאה שמסביב. אהבת אדם מופלאה, אשר אין מעשיהם המתועבים של הפולנים והגרמנים מצליחים לעקור מלבה, מדיחה מעליה את הזוהמה ומטהרת אותה לקראת אהבות של ימי שלום…

אנחנו קשורים זה בזה קשר בל־יינתק. לעולם לא אצליח למחוק את תולדות חיי מעשרות אלפי הכרכים של “התוַדעות”, שהופצו בחודש האחרון בלבד. אציל־רוח היה שותק. היה מסתפק בהבעת תודה לסטנלי, שפתח לפניו את שערי “אסקלון”. אבל יש פיסת נייר בידו. אריק הכין נאום. הוא מתרגש ועל־כן אינו סומך על זכרונו.

יפה אריק בדברו. עיניו מתמלאות מחשבות, ואז הוא דומה לישו בהיר, מעשה־ידי צייר צפוני, ששכחתי את שמו. כולו טוהר ותוֹם ילדוּת ונכונות לשאת בענוָה את סבלותינו. אבל אם יש אלוהים בשמים, יניח לי לנפשי ולא יזכיר את שמי.

אין.

“אני מודה לכולכם שבאתם,” אומר אריק. הוא מדבר לאט, כטועם כל מלה. “הרבה פנים מוכרות אני רואה בחדר הזה. מהם של אנשים אשר הידידות שהואילו להעניק לי היא מן הנכסים היקרים לי ביותר. את זכר פגישותי עמם אנצור כל ימי חיי. קטונתי מן הכבוד לשבת עמכם בכפיפה אחת. אני רואה לנגד עיני אישים דגולים אשר שמם יינון לעד בתולדות הספרות של ארץ זו והתרבות המערבית בכלל. אם זכיתי וגם מעשי הדלים נידונים בחוג נכבד זה, אין לי אלא להכיר טובה לנדיבות רוחכם ולמזלי הטוב. אך לפני שאומַר מלים אחדות על הספר, שבגללו אני כאן, עלי לפרוע חוב של כבוד לאשה, שאילולא היא לא היה ספר זה נכתב. למותר לציין במי דברים אמורים. הכל יודעים כי אילולא העידוד שהעניקה לי ברגעים של חוסר בטחון, הפוקדים כל סופר מתחיל, ואילולא ההשראה ששאבתי ממנה, לא הייתי יכול לצאת כלל להרפתקה זו, שראשיתה ראיונות הססניים וסופה שלוש־מאות ארבעים וחמשה עמודים מודפסים ומכורכים יחדיו… מחיאות־כפים למארחת הנדיבה שלנו, לסופרת הדגולה – ליליאן שוַרץ!”

מוחאים־כפים ואין מרפים, עד שאני מחוָה קידה ומחייכת בלב מר. כמה מהם מבינים מדוע אני מרגישה כמי שהעמידוהו אל הקיר והתשואות הן יריות הרובים המפלחות את גופו?

הנה גם פרד. בזה הרגע נכנס ושמע את הדברים האחרונים. אף הוא מוחא כף אל כף ומחייך. מעומק העינים השחורות עולה כאב הצובע את פניו באפור. אך אין הוא חדל לחייך. חזקים כצור נימוסינו.

רק בבוקר, אחרי שהזמין אלינו רופא מן השכנים, סיפר לי פרד מה שהעלים ממני אמש. רגינה התאבדה בקפיצה מתחת לרכבת התחתית. הוא נקרא לזהות את הגוויה. לא היו תעודות בתיקה מלבד ההזמנה למסיבה. בלילה לא העז לספר לי זאת. ראה כמה אני נרגזת וחשש שהדבר יזיק לי. חיכה עד שאתאושש מן הכאב והזעם ואהיה מוכנה למהלומה חדשה.