עשרות אנשים דחוסים באולם האורחים שלנו. קצתם יושבים, רוּבּם עומדים. איש כוסו בידו. בקושי אני מכירה את דירתי. כגרַנד סֶנטרַל בשעות העומס. יצירות אמנות, המציצות מבין הראשים, נראות לפתע כמוצגים בתערוכה.

עלי האחריות שלא יחסרו המשקאות והמעדנים והאורחים יתקבלו בסבר פנים יפות.

אני עומדת בקצה הפרוזדור, מקדמת בברכה את הבאים, לפעמים מגישה את לחיי לנשיקה, עוזרת להסיר את המעילים הנוטפים מים, מראה היכן לתקוע את המטריות, ומשלחת את אורחי אל תוך המהומה הכללית. איני שוכחת להזכיר כי המשקאות נמצאים מול פתח המטבח, מתחת לתמונה של וְלַמִינק.

אורחי מפטפטים זה עם זה, מהם במאור־פנים טבעי ומהם בעינים דלוקות אלכוהול. מי שידו האחרת אינה תפוסה, בכריך או בנקניקונת נעוצה על קצה קיסם, משרטט בה את מחשבותיו, מעגלים־מעגלים, מול פני איש־שיחו. אחדים אינם נזהרים ומדברים גם ביד האוחזת בכוס. ויסקי מתנקה בנקל, אך “בּלַאדי מֶרי” עושה כתם. הייתי צריכה להסיר את השטיחים הפרסיים.

אחדים מדברים בקולי־קולות, אם משום ליקוי שמיעה או מכוח בִּטחה תוקפנית, ואחרים בלחישה. אלה בגלל חירשות, אך גם מחמת יראת־כבוד או ענָוה פשוטה. האולם מלא אישים ידועי שם, סופרים, משוררים, מלומדים, ציירים, מוסיקאים, שחקנים, בימאים, מפיקים, עורכים, מבקרים; לכאורה, מכל מין, צבע, דת, גיל ואסכולה – אך רוּבם יהודים ובגיל העמידה; ופוסעים בדרך־המלך של ההצלחה.

אני רואה כאן את אֶרוינג סלומון, ג’וֹן רוֹאוּ, אדמונד סטוֹלוֹבסקי, ברנרד גסטֶטנֶר, ארתור מילר, ברנרד מלמוּד, לנארד ברנסטין, לוציאן טוביילביץ', ג’וזף פוקס, רוברט אינדיאנה, צדרבוים, ומי לא? קהל נכבד. עוד מעט אהיה גם אני מאספת את טביעות רגליהם על שטיחי, כנשות חברה קרתניות, המארחות מפגשים של “אַסקלון” כדי להשמיע חכמה משלהן באָזני חכמי הדור, ואחר־כך מקוננות באזני סופרים, שספריהם נמכרים, כי כינוסי “אסקלון” שוב אינם כשהיו. גדל להדאיג מספר החברים שהולמת אותם אלמוניות ואינם מחמיצים אירוע של האגודה כדי שיוכלו לגעת בתהילה.

לפני שנה־שנתים הייתי אני אחד האלמונים הללו, המהלכים על בהונות ליד המפורסמים, מאושרים שהוזמנו. (בגלל התרומה הנכבדה שנתתי למפעל צדקה בחסות האגודה.) בקושי העזתי להשתעל.

אחדים מן הסופרים, המבקרים והמו"לים שבחבורה הם עתה ידידי הקרובים. ואולי מוטב לוַתר על מושג טעון רגש. ידיד הוא מכר שאתה יכול לבטוח בו, שלא יטוש אותך בצרה, אבל גם לא יבוא להציץ. כמה מאלה שבאו הערב – לעולם לא אדע – מהלכים כאן בחוטם מגורה מפני שהם מריחים שערוריה? הם מגניבים אלי מבטים ואינם יודעים אם לרחם עלי או להתפעל מעזות־מצחי.

מי שיוכל לסכם לעצמו, בערוב יומו, כי היה לו ידיד־נפש אחד, שבטח בו, בלב שאנן, ימות מיתת נשיקה. לי יש ידיד אחד כזה, אך הוא בעלי, וזה מסבך את העניָנים.

מכל־מקום, חוג מכּרי נאסף כאן הערב. החוג הפנימי והמעגל המקיף אותו. אנשים היכולים לגרום לי שמחה עזה, אבל גם כאב חזק. אני משתדלת שלא לאבד את הסקרנות כלפיהם. לעתים קרובות אנחנו דנים את המוּכר להישכח בתוך הידוע. אנחנו גומרים בדעתנו שאנחנו יודעים מה שנחוץ לנו לדעת וכולאים את מכרינו בתוך כלוב שלעולם לא יוכלו לצאת ממנו. אך כאשר עובר בנו זעזוע, אנחנו נאלצים לערוך להם משפט חוזר. יש שמתגלים פתאום כגלקסיוֹת רחוקות, שהיו דרושות להן הרבה שנות־אור כדי להגיע עדיך. סופרים יכולים להיות אנשים נדיבים להפליא, אך גם אכזרים מאוד. לפעמים הטרגדיה שלך היא הפַרסה שלהם. לפעמים הם יודעים שאתה בוכה עוד בזמן שאתה צוחק. הם לבדם מבינים כמה תצטער על ביטוי נפרז אחד, ומלה שאינה במקומה. אולי ישמחו בלבם.

אך חס לי מלשקוע בהרהורים בטלים. לא הערב. לא במסיבה לכבוד ספר הביכורים של אֶריק דגלס. כל מאמצי רוחי נחוצים לי בשביל חיוך כוזב אחד. וביחוד כשאני נתונה למעקב. אנשים אלה מביטים זה בזה ורואים אותי.

כל תגובותי נרשמות. עוִית אחת בזוִית הפה עלולה לחשׂוף מה שאני מתאמצת כל־כך להסתיר.

אריק מחייך אלי ושתי עיניו כשני סימני־שאלה מאירים.

כמה מאושר היה כאשר נודע לו שהסכמתי לארח את החוג. בפתח הרכין ראשו לנשק את ידי. מחוָה שצפון בה רמז. בספרי “וַרשה שלי”, שהפגישנו, כתבתי פרק על נימוסים פולניים.

“היענות מרשימה ביותר.” סטֶנלי רוֹזנצוַייג. הכל אצלו בערך ההפלגה. אסור לו לקפח איש.

הוא לבדו אינו שולח ידו לגחלת הבוערת. הוא יהודי בעל אמצעים המשרת את הציבור שלא על־מנת לקבל פרס. זה יחודו וזה כוחו. אי־אפשר לפגוע בו על־ידי התעלמות מיצירתו.

סטנלי הוא המנהל בפועל של “אסקלון”. אך חכמת המעשה וצניעות מועילה מלמדים אותו שכדאי לו להגביל עצמו לתפקידו הארגוני ולהעניק לוַעד הפועל של הארגון – חבורה בטלנית של אנשי־שם המסתפקים בהתיָעצויות טלפוניות – את ההכרה כי החלטותיהם הנבונות וחושיהם הפוליטיים הם שעומדים ל"אסקלון" לשמור על המוניטין שלו כארגון הוּמני, הדבק ביעדיו, ולעולם אינו מסתבך במאבקי כוח פוליטיים, או מעמיד את יוקרתו לקידום מטרותיהן של תנועות לאומיות הנלחמות זו בזו ונאבקות על דעת הקהל בארצות־הברית.

עיני סטנלי נוצצות. תמיד הן כך אחרי משקה ראשון, אך חתן המסיבה, הרואה את החדוה הפנימית הקורנת ממנו, נוטה להאמין ששמורה לו אצל סטנלי אהדה מיוחדת. למענו טרח מתוך התלהבות אמִתית. לא מצוַת אנשים מלומדה. סופר צעיר כאריק דגלס, שנולד בריינלֶנד ויסְקוֹנְסִין וזה ספרו הראשון, ודאי שהוא מאמין בזה.

“אסקלון” אינו יציר־כפיו של סטנלי. אגודת הסופרים והאמנים למען שלום עולמי וקידום ארצות נחשלות הוקמה בשעתה בידי לנארד קרופוטקין, מוּלטי־מיליונר מדרום קָרוליינה, שעשה את הונו ממטוִיות כותנה ומשוד עניים, ובערוב יומו החליט להלבינו במעשים טובים. בעצת ידידו, הדיקן של המקצועות ההומניים באוניברסיטה של דרום קרוליינה, הקים ארגון בינלאומי של סופרים ואמנים. “אסקלון”, על־שם כפר הולדתו בניו אינגלנד. שם ידע חרפה ועוני לפני שירד דרומה אל עשרו. רק הסניף האמריקני, בהנהגתו של סטנלי, פעיל. בארצות אחרות אין מקיימים פגישות קבע או מסיבות לרגל אירועים ספרותיים. הועדות הארציות אינן עוסקות אלא בבחירת המועמדים המוזמנים למושבת האמנים שהקים לנארד קרופוטקין. ב"אסקלון", שם ייפגשו עם עמיתיהם מארצות־הברית וישקדו על יצירתם בשלוָה יחסית. בניו יורק, בהשראתו של סטנלי, מקיימת הקרן מעין מועדון קבוע שאין לו בית משלו – בנכסי דלא ניידי לא רצה קרופוטקין להשקיע, הסתפק במחנה הנופש שליד כפר הולדתו. בכל פעם שצץ ענין נכבד לענות בו מצלצל סטנלי אל חברי האגודה עד שהוא מוצא מי שנכון לארח בביתו ששים עד מאה ועשרים אורחים, שיפחיתו במידה ניכרת את מלאי המשקאות, המעדנים, החטיפים, הגבינות והפירות, ואולי גם יתיזו קפה על הגובלֶנים, ישברו כמה כוסות, ימעכו צמחי צל, יבעטו בכלב ויעליבו את בעלי־הבית. בנדיר יבקש בעל־הבית השתתפות בהוצאות. אפילו מעוטי אמצעים שבחבורה מקבלים עליהם את הטִרחה שבאירוח ואינם מודים שהדבר מכביד עליהם. כך מצליח סטנלי להצביע בסיכום השנתי על פעילות ענפה ומגוּונת בלי שחרג מן התקציב ועוד לערוך מגביות צדקה. עניָנים לענות בהם אינם חסרים. חוגגים אירועים הקשורים בפעילותם של חברי האגודה, כהוצאה־לאור של ספר חדש, אם הכה גלים, או תערוכה, הצגה, פרס ספרותי וכיוצא באלה. ויש שנערך נשף או סעודה חגיגית, שהכנסותיהם קודש למצוקה כלשהי במקום נידח על־פני כדור־הארץ – זוללים וסובאים ונושאים נאומים יפהפים בלשון מצוחצחת ושחקנים ידועי שם קוראים מונולוגים קורעי־לב מתוך טרגדיות מרוממות־נפש כדי להזדהות עם הרעבים, המוכים, והמקופחים – או שנאספים כדי לחבר יחדיו קול־קורא ולהזעיק דעת הקהל על עוול או על סכנה לחירויות האזרח במדינה כלשהי. יש לומר לשבחו של סטנלי רוזנצוַייג שאף־על־פי שלא נעלם מעיניו כי רוב באי “אסקלון” הם יהודים הוא מקפיד שלא תשא האגודה צביון יהודי. אורחים מישראל מתקבלים ברצון, אם הם בעלי מוניטין או תפקיד רשמי, אך לשם האיזון יזמין סטנלי גם ערבי מתון או פקיד בכיר מוושינגטון החולק על מדיניותה של ממשלת ישראל. מכל־מקום, מימיה לא אספה האגודה תרומות לישראל, אף לא בנשף אמנים לכבוד חג העצמאות. תמיכה של ממש ניתנה רק לסופרים שגלו מברית־המועצות בצעדיהם הראשונים על אדמת נֵיכר.

“תפוסה מלאה”.

סטנלי זורק בי מבט מהיר וערמומי ובעיניו האדמדמות, עיני ארנב נזהר לנפשו, מתרוצצת שאלה. הנסיון שרכש במחיצת שנוני הדור עשאוֹ זהיר וחשדני. בכל הסכמה עמו טמון איזה עוקץ. עור דק ופגיע עד מאוד מתוח על גופו הדוּבי, הרגיל בעקיצות לא־צפויות בזמן שהוא שולח את כפותיו הגסות אל תוך הכוורת ההומה של יצרני הדבש. בצדק הוא עומד על המשמר, נכון לספוג בהדר את מרירות האירוניה של אישים דקי טעם ורגישים, המלעיגים על עצמם באמצעותו ואינם יכולים להשלים עם זאת, שכל המעורבות שלהם בעסקי העולם הכואבים, הטעונים תיקון מיָדי, נעשית בתיווכו של “מאכער” כמותו, סוכן נוסע של איגרות־חוב מצפוניות, “פוּשֶר” של מְסָרים חיוביים, מחווֹת הוּמניות ומחאות מרגיעות.

אך הוא קורא בעיני הומור פשוט ומסלק מעיניו את ההבעה החשדנית. הדעת נותנת שלא התכוונתי להלעיג על אנשים עסוקים, שהסכימו לתלוש מסדר־יומם העמוס שתים־שלוש שעות ולהקדיש אותן לנושא כאוב, גם אם תוך כדי כך יעניקו כבוד שאינו ראוי לו לסופר בינוני. לא אלעג לבאי “אסקלון” הקבועים האוהבים התגודדות בחבורה, וּודאי שלא אשלח חץ באלה שבאו רק בגלל הזיקה לנושא – כגון עמיתי מחקר מן המכון ליהדות בת זמננו ומארגון נפגעי הנאצים, שהוזמנו כאורחים שלא מן המנין. ומה־גם שרשימת המוזמנים היתה לנגד עיני קודם שנשלחו ההזמנות, כיוָן שרצה סטנלי למנוע משגה טקטי. אמנם הצהרתי באזניו כי אין איש פסול בעיני וכל מי שראוי בעיניו הוא אורח רצוי בביתי, גם אם אינני מתפעלת מן הפרוזה שלו או מן המידות שהוא זכאי להשתבח בהן, אך הוא עמד על דעתו שאני זכאית למחוק מן הרשימה מי שנוכחותו אינה נעימה לי. אילו ידע!..

סטנלי הערמומי, שביקש מפְרֶד וממני להיות בעלי האכסניה הפעם, שיער שלא נוכל לסרב. הלא אנחנו ניצולי שואה. והיא שעומדת על סדר־היום. ברוב טקט לא שאל אותי לדעתי על הספר של אריק דגלס, בהנחה כי מבחינתה של אגודה כ"אסקלון", שעניָנה בצד הציבורי של הפעילות האמנותית, הדיון בערכים האמנותיים הוא בבחינת דקדוקי־עניוּת אחרי שיצירה כלשהי הצליחה לגעת בלב רבים ולעורר את דעת הקהל על שאלה כאובה. ברוח זו דנו אצלנו בשעתו בסדרת הטלויזיה “שוֹאה”. הכל דיברו על רדידות הדמויות ופשטנות העלילה, אך רק מעטים התירו לעצמם להתעלם מן התועלת החינוכית שהביאה ואמרו כי הבנלי הוא בנלי והרע הוא רע גם אם מיליונים של צופים נבערים מדעת ונוחים להתרגש למדו ממנו פרקי היסטוריה.

זו לנו הפעם הראשונה, שפרד ואני מארחים את חברי “אסקלון”. לפנים התעלמתי מנסיונות הגישוש של סטנלי. אז מן־הסתם חשב: חזירים אלה, שבאו לארץ זו חסרי כל ומצאו בה את ביתם, עתה, שהם טובלים בשמנת, אינם יכולים להחזיר משהו? הנה אתן להם הצעה שלא יוכלו לסרב לה.

יום אחד, אם לא תתמעט חיבתי לאיש הזה, המניח לנו לזלזל בו ובלבד שעניני האגודה לא ייפגעו, אתיר לעצמי לומר לו מה היו רתיעותי. לא רציתי להיראות כמבקשת לקנות בכספו של פרד את ידידותם של אלה שזילזלו בספרי הראשונים. עתה, אחרי שעשיתי לי שם בזכות עצמי ואני יכולה לראות את עצמי כאחת מן החבורה התרתי לעצמי מעשה נדיבות. אמנם סטנלי בטוח שנענינו בגלל הצורך העמוק של “ניצולי שואה” – צמרמורת של רגשות מעורבים עוברת בצוארי כאשר אני שומעת את הביטוי הזה מפי אחרים – לחטט בשורש הכאב היהודי ולתבוע מן העולם לזכור אותה ולהכיר באשמתו. אילו ידע את הסיבה האמִתית, או, נכון יותר, את המערכת הסבוכה של נימוקים בעד ונגד שהולידה את ההסכמה הזאת ודאי היה מגרד בשורש פדחתו ואומר לנפשו: “מי כמוני יודע אֵילו מוזרויות, עיווּתי נפש ותמהונויות מתרוצצים במוחו של אמן, ואֵילו ארנבות משונות מסוגל סופר לשלוף מכובעו?..”

וכי מהו הצורך הזה להביא דברים לכלל גמירה ולאכוף על הזמן לנוע במערכת סגורה – לבודד רגע ולקבעו על לוח רגיש, מחייך כאוִיל מאושר או מזועזע בעינים קרועות חרדה, כדרך שמצלמים טקס חתונה או מסיכת מוות כדי להבטיח להם חיי נצח – אם לא טירוף, התמוטטות האיזון העדין בין מרי להשלמה, קוצר היכולת להתפייס עם חיים חסרי פשר ומוות שלא בעתו? אבל מוטב להניח לזה. סופר מדבר על ספרות כמחטט בפצע פתוח. האחרים, שדנים בה כפותרי תשבצים, אינם מבינים למה.

גם דוֹרוֹתי כאן. ראשה הבהיר והשליו מתנשא מעל כל הראשים בחיוך נבוך של ענוה. עיניה המימיות זוהרות כמסוּנוָרות מחלקיקי החומר, נושאי הסודות המופלאים, הקורנים אליה מקרחותיהם של האישים, אשר את שמותיהם היא לוחשת בסגידה. עתה היא יכולה להשקיף עליהם מלמעלה למטה ולחוש במגעם המהפנט, הבלתי־נמנע בדוחק הזה, בקצות שדיה החפשיים, המתנדנדים בגובה ראשיהם. היא מכאן ואריק מכאן כמגדלי כנסיה המתנשאים מתוך כפרים הרריים בדרום איטליה. והנה גם דון שורט וסנטיני, ואיברי צימרמן עם אשתו ויוהן פריסטר לבדו. תמהתני מדוע מסופרי יידיש לא בא אלא ברנרד גסטטנר, הכותב שירים ביידיש, לזכור את צור־מחצבתו, ואינו מפרסמם? (הוא מתבייש או מה? או שמא הוא רוצה להפתיע אותנו בעזבון שיזעזע את העולם?) אפילו רגינה צוקרמן נעדרת. אמנם אינה סופרת יידיש, אך היא כתבה בלשון זאת את הזכרונות שלה – ספר גרוע, סנטימנטלי, בלי רגע אחד של התרוממות־רוח, להוציא שורות מחרידות אחדות על שמחת הנקם שהיתה לה כאשר ראתה את הגרמני שנהרג מן המוקש שהטמינה. (לא היה לה העוז להפכו ולהציץ בפניו שמא תאבד, מגועל ומרחמים, אפילו חדוָה ארורה זו, שנתנה צידוק כלשהו לנטישת ההורים בגטו. האם היה להם סיכוי לחיות אילולא השגיחו הגרמנים בהיעדרה והוציאו אותם להורג?)

מוזר שלא בא איש. האם מקרה הוא? או שמא גם אחרי שגמר עליו את ההלל איש בעל חושים פוליטיים דרוכים תמיד כארתור הולנדר, אינם מוכנים לתת הסכמה לחיבור ה"גויי" שכתב נער הפלאים מריינלד ויסקונסין? וזאת, אף־על־פי שמנבאים לו מקום בטוח ברשימת רבי־המכר. האם גם הם סבורים שאריק דגלס כתב “פוֹרנוֹגרפיה של סבל”? (לשונו של לוציאן טוביילביץ', שאינו מקובל כבר־סמכא לעניני ספרות, אך הוא מבחירי ההיסטוריונים של השואה.) אמנם תיאורי האונס והסחיטה, בוַרשה שלאחר נפילת הגטו, כתובים בלשון נקיה, נזהרת מניבול־פה, ומצטעצעת בביטויים פיוטיים לעילא, אך הם חשים, כמוני, כי אינם אלא ניצוּל מחפיר של נושא העומד על הפרק אחרי הצלחתה של סדרה אוִילית; הזדמנות להציע במכירת סוף העונה פירות רקובים של כשרון בינוני, ולנגן בבת־אחת על שני מיתרים, על היצרים האפלים של קורא משועמם ועל הרגישות הנפרזת של היהודים. אלה שיתמוגגו מן האֶמפתיה, הנרמזת כאן ברמזים גסים וחצופים. בעיקר, כאשר מפיק האמפתיה הזאת מעיד על עצמו, עדות אמת, שהוא גוי גמור, ארי טהור, גבה־קומה, יפה־תואר (לא שכח לכתוב) ובעל נפש יפה, מלאה רגשי אשם על חטא שלא הוא עצמו חטא.

האשה בקסדת הפלטינה המנופחת, אשר לרגע חשבתי כי היא רגינה, היא אשתו כבדת הפה של ברל פרייגרזוֹן, עורך מדור ב"פארווערטס". מונומנט לעולם שחרב. בקושי אפשר לבודד פרצופים בתוך העיסה רבת־הראשים הנעה, כמקפא שלא נתקשה דיוֹ, מן המשקאות אל הכריכים ומשם אל המעדנים והפירות. רוֹנדוֹ אִטי, אבֵל, מתנהל כאן לצלילי המוסיקה החדגונית של הרֶפּליקות שזורקים זה לזה אנשים שנונים מעמיקי חשוֹב, אשר אחדים מהם עדיין לא עייפו מחכמתם ולא נואשו מלעשות רושם איש על רעהו, לאור נברשות שעממוֹ עשן סיגריות. כל אשה שניה נדמית לי, להרף־עין, כרגינה. מכל־מקום, בהירוֹת השׂיער שבהן.

אני מתחילה להשלים עם המחשבה שרגינה לא תבוא. הייתי צריכה לנחש זאת אחרי הפגישה בינה ובין פרד בחניון שברחוב 57.

הוא חזר מן הפגישה הזאת מוטרד ומודאג. נתקלו זה בזה באקראי כאשר החנו את מכוניותיהם. בלי ברכת שלום פתחה בדיבורים על ספרו של אריק. היא רגזה עליו שלא ניחש מיד כי היא מדברת על “התוַדעות” והוכיחה אותו על שהוא מעמיד פנים אדישות. “צריך לצאת בגלוי נגד הספר”, אמרה בתוקף ופניה חיוורים כבימים שהיתה נתונה להתקפי דכאון. (בשנים הראשונות לא היינו מניחים אותה לנפשה בימי השפל, אולם במשך הזמן גילינו כי נוכחותנו רק מלהיטה את הכבשן בגיהינום הפרטי שלה וחדלנו מן הנסיון להציל אותה מעצמה.)

“אנחנו בעצמנו גידלנו את הצפע הזה,” אמרה לפרד.

אחר־כך סיפרה לו שהזהירה אותי, כי “אין לבחוּר שום ענין בצרת היהודים” וכי “בתוך־תוכו אין שום חום אנושי” וכי כל כוָנתו לא היתה אלא “לסחוט מאתנו סיפורים נבזיים כדי שיוכל לשבץ אותם בספרו המזוהם”. וכן אמרה לו שזועזעה עד עומק נשמתה כאשר גילתה כי “אפילו את הנסיבות, המקומות והשתלשלות הענינים לא היה לו מעט השׂכל, ההגינות והטעם הטוב לטשטש…” כל מה שסיפרו לו “תייק והעתיק”; אפילו לא הטריח את עצמו להעביר ללשונו שלו את העדויות, “שהוציא במרמה”.

הייתי נבוכה כהוגן כאשר דיווח לי פרד על הפגישה עם רגינה. ממראה פניו לא יכולתי לנחש אם ידע כמה חמורים הדברים ששמע וכמה יפגעו בי. לדבריו, אמר לה שאינו מבין מה היא סחה. איני בטוחה בזאת. אני משערת שרק למען כבודי לבש פני תם. בתוך־תוכו הבין היטב למה התכוונה.

השיחה התמשכה והתמשכה ולא נעם לפרד להפסיקה בתואנה שהוא ממהר לפגישה.

“ואנחנו, חבורה של פתיוֹת, עם כל השמלץ הזורם במחזור דמנו, היינו נכונות לפטפט באזניו את נשמותינו, טיוטה ראשונה והתיקונים וההגהה האחרונה. הגוֹיצ’יק הצליח להקסים אותנו. את כולנו. פתח שתי עינים כחולות ומטומטמות עם דמעה יפהפיה בכל אחת מהן ואחר־כך הלך הביתה ורשם לו כל מלה…”

פרד אמר שאינו יכול לזכור מלה במלה מה שאמרה. בכל פעם נזכר במשפט ששכח והאריך את יסורי שלא בכוָנה. ארשת פניו בעת שסיפר זאת היתה רצינית, אך לא מתוחה, כאילו רק הדאגה לגורלה של רגינה עוררה אותו לספר לי בפרטות כזאת אירוע לא נעים, אשר לעת אחרת היה חושׂך ממני. הוא זכר היטב את הזעם שנדלק בעיני רגינה כאשר אמר שאינו מבין על מה הקצף. “הרי לא ייתכן כי בכל פעם שנסביר־פנים לאדם, אשר הפרוזה שלו אינה לרוחנו, נאשים אותו בגניבה ספרותית רק מפני שכמה מלים, או חצאי משפטים, ואפילו אֶפיזודות, מזכירים משהו שסיפרנו לו,” ניסה להרגיע אותה. “זהו הסיכון המקצועי שלוקח על עצמו אדם שמסכים להכניס לביתו ברנש שיש לו שאיפות ספרותיות…” אמר לה. “חכם ישתדל שלא לעשות מזה ענין.”

רגינה התקצפה. “אם נוח לך להיתמם, בבקשה. אני מכירה אותך כבר שנים רבות ולא תצליח לזרות חול בעיני.”

פרד מחל על עלבונו – המטורף מחברו זכויותיו מרובות משלו. מוטב להם שייפרדו עתה, אמר לה. “הרי אינך רוצה שאומַר גם אני מלים בוטות, שתהיינה מונחות כאבן כבדה על הזכרון, העמוס גם בלאו הכי יתר על המידה…”

ואז אמרה לו את המשפט, שנראה לו מופרך מכּל. אחרי ששאלה אותו, באותו הקול הרוטט מזעם, שעורר בו חמלה עמוקה, אם אמת הדבר שהסכמנו לארח בביתנו את המסיבה שעורך לאריק “היהודי הגלותי הזה סטנלי המתמוגג מכל מחוה של רצון טוב מצד אדומי הצואר”, וקיבלה תשובה חיובית, פרצה בבכי ואמרה “לא הייתי מאמינה שליליאן תעשה זאת לי…”

“מדוע זה לה?” הקשה פרד.

“אצטרך לקרוא את הספר שנית כדי להבין זאת” השתמטתי מתשובה.

“חבל על הזמן,” אמר.

“מזכיר, מבחינת המשתתפים, את המסיבה שעשינו ל’וַרשה'.”

סטנלי משתמש בלשון מקוצרת, עגה המקובלת על בתי־הוצאה וסוכני מכירות. אך הוא עושה כן בחיבה ובתנופה רבת־חן. כאשר אומרים היום אנשי המקצוע “ורשה” אין מתכוונים לבירת פולין, אלא לספרי, שראה־אור לפני למעלה משנה ונדפס בכמה מהדורות. באלה הימים נמכרו זכויות ההסרטה שלו לחברת סרטים נודעת.

אשר יגורתי.

“מתי היה זה?” מעלה סטנלי מזכרונו. “לפני שנה בערך?”

“לפני שנה בדיוק.”

אני אומרת “בדיוק” כאילו יש בכוח המלה הנחרצת הזאת לשים קץ לשיחה שאינה נעימה לי. אך סטנלי אינו חש ואינו מבין.

“סמלי,” הוא אומר.

“מדוע סמלי?” אני משתדלת להסתיר מורת־רוח. לא נעלמה ממני החגיגה הפרטית שחוגג סטנלי בתוך ההמולה הכללית. המאבק שניהל כנגד אִסטניסים, שתיעבו את “שואה” ורצו להחרימו, נושא פרי. “ורשה” לא היה זוכה לתפוצה רבה אילולא עוררה הסדרה ההיא התעניינות כללית. והנה הנושא שוב אינו יורד מעל הפרק. הצלחה גוררת הצלחה. וגם אם בקהל הטפילים, שירצו אף הם לחטוף משהו מן ההפקר, יימצא גם מי שלא יבחל ב"פוֹרנוֹגרפיה של סבל", הסיכום הכללי חיובי: אנשים שלא ידעו דבר וחצי דבר על שואת יהודי אירופה יתחילו לחטט בספריות, ואז יתגלגלו לידם גם הספרים ה"טובים". ובכללם, מן־הסתם, לא ייעדר גם “התוַדעות”, הנהנה מיתרון בולט: הוא נכתב בידי גוי אמתי, ממצא גרמני. אם נתעוררו אצל סטנלי, שאינו סר־טעם, ספקות לגבי טיבו של הספר נחה דעתו אחרי שראה מי בא לתת לו “הסכמה” שבנוכחות.

“כאילו ספר אחד נולד בחיקו של קודמו,” אומר סטנלי, ומוסיף, בחיוך הססני, שמא אין מדברים כך אל אשה חשוכת בנים; “אבל לשם כך די בתשעה חודשים בלבד.” כיוָן שאיני צוחקת גם הפעם הוא מוַתר, בהדרת כבוד, על החיוך.

לפני שנה בדיוק. אילו זכרתי זאת לפני שבועים הייתי מבקשת לשנות את תאריך האירוע, אף כי אותות אלה פחותים בעיני כסמלים כומסי משמעות. מכל מקום, לפני שלוש־מאות חמישים וששה ימים עמדתי גם אני, כך, אני זוכרת גם בדיוק היכן, מתחת לתמונה של גֶ’קסוֹן פּוֹלוֹק, ליד הקיר הדרומי של הלוֹפְט של דֵיויד מרקוביץ', שעשה הון־תועפות מן הסרט התיעודי שלו על אינדיאנים עניים במקסיקו, והלן גבזי, אשתו השחורה והיפה, זמרת “מטרוֹפוֹליטן אופרה”, שהעדיפו בית־מלאכה משופץ בסוהו, ארבע־מאות יַרד רבועים, מדירה קוֹמפַּקטית, מאה עד מאתים, ברבעים העשירים של מנהטן, מצפון לקו העוני של האוסטון. עמדתי מנופחת ראש, שיער והכל, משולהבת, כאֶריק עתה, לפני כוס ראשונה, חוגגת, מלאה ענוה מזויפת ואמונה כנה בנדיבות־לבם של כל אלה שמיררו את חיי בהתעלמות מן הספרים שכתבתי לפני שנדפס “ורשה שלי”, אשר להפתעת הכל, ואני בכלל זה, היה ברשימת רבי־המכר ארבעה חודשים רצופים, ואחר־כך נמכר בשבע־מאות וחמשים אלף דולר למהדורה של ספרי כיס. בחמלה הגיתי בספר השירים “דם הפרחים”, שהדפסתי על־חשבוני לפני שש־עשרה שנים, אחרי שאמר לי פרד שהוא יכול לרשום זאת בחשבון ההוצאות. מונח היה ערימות־ערימות במרתף הבית הקטן שהיה לנו בגֶ’ריקוֹ לוֹנג איילנד, והושאר שם כאשר מכרנו את הבית, אחרי שנתתי אותו במתנה לכל מי שהשמיע צליל של התעניינות בו. זכרתי גם את הספר השני, “אהבות מותרות”, שנדפס, חמש שנים אחרי־כן, על־ידי בית־הוצאה קטן, שפשט את הרגל. עתה, כשאני מוקפת “גדולי עולם” – כן, זה היה הביטוי שחיממתי בלבי כאשר ראיתי נכנסים לתוך ה"לוֹפְט" אנשים שהערצתי ממרחק ניכר: אדמונד סטולובסקי, ברנרד גסטטנר, לנארד ברנסטין, אלפרד קזינס, הרוי שפירוֹ – מיותר לחזור על הרשימה – והם לוחצים את ידי בחום ואומרים דברי הערכה לא־מסויגים על ספרי.

אני יכולה לשחזר בדייקנות את כל מחשבותי בערב ההוא, ממש כאילו חג בקרבי רשמקול קטן ורשם על סרט רגיש כל רגע ורגע, כל חוָיה נסערת, כל מחמאה גלויה או נסתרת, כל נצנוץ אוהד בעין. הה! איזו נערה פתיה הייתי! כריבה ממאה אחרת בנשף הריקודים הראשון שלה.

“הזכרונות,” אמרתי לנפשי אז, “הם הנכס היחיד שאי־אפשר לגזול מאתנו.” חידוש גדול לא היה בזה, אך בשעה ההיא, באולם רחב־הידים של דיויד מרקוביץ' והלן גבזי, אשר על קירותיו, בינות לצינורות החימום הגלויים, הצבועים באדום ובירוק, התנוססו יצירות המקור של בני זמננו, שמצאו דרכם למוזיאון לאמנות מודרנית, מול פניהם הדורשות טוב של ידידי החדשים, אויבי הישנים, אמִתוֹת פשוטות מזו נשׂאו בשורה מחודשת. “העבר,” דיקלמתי לעצמי באפס קול, “אינו יודע שָׂבעה; כהרף־עין הוא מכלה את ההוֹוה ונוגע בעתיד.” ופסוקים משל קוהלת, שרידים אחרונים של עברית נשכחת, בתרגומם האנגלי, צצו ועלו במוחי. “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…” ו"סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו הוא שב הרוח", חכמת אבות שכוחה, אשר לא ידעתי שאני זוכרת אותה. באָשרי כי רב לא יכולתי לוַתר על המרירות שהיתה מנת־חלקי לפני “ורשה”, שמא זה מנהג של מתעשרים שהם מעלימים עין מידידיהם העניים, וכל העת הגיתי בשורות יפות מ"דם הפרחים" ובפסוקים מלוטשים מ"אהבות מותרות", שהמבקרים התעלמו מהם לחלוטין (רק בעיתון נשים אחד נסקר “אהבות” בתוך רשימה ארוכה של ספרים שכתבו נשים בשנה ההיא): “אָשרי לא יכול להרעיד מיתר בלבם, רק הכאב יכול לחמם את נפשם הקרה.” ידידי החדשים שללו את זכותי לכתוב על אמריקה ועל נסיונו של המהגר להקים לו בית בעולם חדש, ורק כאשר חזרתי לביתי הישן הסכימו שאני יודעת לצרף משפט אנגלי כהלכתו ולהוליך סיפור מראשית אל אחרית.

הדברים שכתבו ב"ניו יורק טיימס בוּק רוויוּ" (“סגנונה המאופק של ליליאן שוַרץ, שיש בו מניחוח היידיש והחגיגיות של הפולנית, הוא הישג אמנותי ראוי לציון; ראוי לשבחה על שפסחה בעדינות על תיאורי זוָעה והסתפקה בתיאור הפרחים שנבלו במקום שדרכה בו כף־רגלו של השטן”) – הלמו את “אהבות” יותר מאשר את “ורשה”. כאֵם שמהללים את תינוקה והיא מבקשת שישגיחו בצער ובקנאה שמעוררים הדברים בלב אחיו הבכור, כך עמדתי שם וביכיתי, ברגעים של אושר מטורף, את יצירותי השכוחות, שרוב באי הנשף ההוא לא ידעו כלל על קיומן.

אולם בו בערב, אחרי שדוֹן שורט מ"וִילג' בּוּק רוויוּ" דיבר על היופי העז שבהבלגה על כאב ואדמונד סטולובסקי השוָה את “ורשה” ליומנה של אנה פרנק – “אנה פרנק הסתתרה מאחורי מחיצת עץ, ליליאן שוַרץ מאחורי מסיכה; ואין לדעת מה קשה ממה” – ואחר־כך ניגש אלי ואמר כי “לכל אורך הספר” חשש שמא אתפתה לכתוב על “האכזריות של הגרמנים”, ו"נשם לרוָחה" כאשר סיים את הספר ולא מצא זאת, ועל־כן הוא מברך אותי על “ההישג האמנותי” – “ספר על תקופה מסוערת בלי סימן־קריאה אחד!” – אני עצמי בגדתי בספרי הראשונים וכדי שאוכל לאמץ אל לבי את המחמאות החדשות בלי נקיפות־מצפון התחלתי להאמין שלקו הספרים ההם בסִרבּוֹלת כלשהי, מפני שנכתבו באידיש ומפני שבתרגום האנגלי, שעשיתי בעצמי, כרגינה, לא השכלתי להעתיק את הזרות של המהגרים, זו שבאה לכלל ביטוי באירוניה דקה, בגאוַת דלים, בכאב המתחפש לליצנות, האָפיָניים כל־כך ללשון־האֵם, היידיש. (לשון־אֵם, במקרה שלי, הרי זה ציון עובדה ולא הביטוי השגור. שכן אבי, שבא משלזיה וראה את עצמו כטופס מקורי של תרבות גרמנית, סלד מן האידיש ובז לה מעומק לבו. רק אמי דיברי עמי יידיש בסתר.)

הדברים ההם של אדמונד, שנאמרו בקול רם ובנוכחות אחרים, ואולי גם דברים אחרים שאמרתי אני בדברי התשובה שלי (“לא אוכל לומר כי זה ספר על המלחמה או על השוֹאה, שפקדה את יהודי אירופה, שכן יותר משהוא מספר על אלה הוא מספר לנו על הסגולה המופלאה של בני־הנעורים, לחיות בכל מאודם בצל המאורעות המחרידים ביותר. אפילו לרעם התותחים נחוץ להם שישגיחו כמה הם יפים וכמה הם ראויים לאהבה”), הם שנתנו פתחון־פה לאֶריק, שלא היה חבר “אסקלון” ואיש לו הכירוֹ ולא ידע מי הזמינוֹ לשם, להיכנס עמי בשיחה גלויַת־לב, אשר ממנה נפתחה הרעה.

פרד חזר אז מנסיעה רחוקה ולא היה לו כוח להמתין עד שאחרוני האורחים יניחו לי. הוא נסע הביתה במונית והשאיר לי את ה"אימפָּלָה" שבאנו בה – לא רצה שאעמוד בחוץ, בסוֹהוֹ השומם, באמצע הלילה, בגשם השוטף, ואמתין למונית. אפילו סטֶנלי כבר נסע הביתה. אשתו היתה חולה, והוא היה צריך להגיע עד המסטֶד. פרשו גם יוהן פריסטר, המו"ל שלי, אשר החגיגה היתה שלו כמו שהיתה שלי, ואיברי צימרמן, העורך, אשר ראה את עצמו כמיַלד של הספר, מפני ששכב עמי פעמים אחדות ועודדני לכתוב אותו. גרטרוד אשתו משכה אותו. הוא רצה להישאר. נותרו מתי־מעט: רוברט אינדיאנה, ג’ון רואו, שהיה שתוי מעט ושתה קפה כדי להתפכח, ארוינג סלומון, אחד שחיפש את המטריה שלו, שנַיִם־שלושה סופרים, שהתמחו בנושא, וכמה יוצאי פולין, שלא רצו להחמיץ דרישת־שלום מן המולדת ודיברו ביניהם פולנית במעין הפגנה של קרבה מיוחדת. אלי ואל “ורשה”. אלן גבזי הציעה לנשארים סעודת לילה, “אוכל נפש” של שחורים. והם ניהלו שיחה אינטימית על ספרִי. בן־רגע התאהבתי בכל מי שהסכים עמי כי הדיבור הישיר כבר איבד את עצמו לדעת, והציג שאלות שיש לי תשובה עליהן: האם כתבתי את הספר בתנופה אחת? הרושמת אני פתקים? היש לי כרטסת של דמויות? האם הן בדויות? ומדוע לא כתבתי בגוף ראשון? והיש בדעתי לתרגם את “ורשה” לפולנית? ליידיש? לעברית? נתנו לי הזדמנות לומר את שהיה עם לבי לומר ושכחתי. “הכותב ספר הריהו כמי שמשלח יתום לרחוב, לעולם אין לדעת אֵילו הרפתקאות מזומנות לו שם.” “‘ורשה’ הוא רישום מדוקדק של רגשות נערה מתבגרת, שנאלצה לחיות בזהות גנובה דוקא בשנים המוקדשות בדרך־כלל לחיפוש הזהות האמתית…” “קשה לי לומר איזה מספרי אני אוהבת יותר, שכן ספרים הם כילדים” – צייד פליטות־הפה ודאי רשם לו בזכרונו כמה פעמים השוויתי את הכתיבה ללידה – “ככל שהם חלשים יותר, כך אתה אוהבם יותר… כאשר הם חולים אתה מקדיש להם את רוב זמנך…”

עוד קודם־לכן השגחתי בצעיר גבה־הקומה, שעיניו כחולות כעין הפלדה הזוהרת בכרזת פרסומת של חברות תעופה. ראיתי שהסמיק כאשר התעלמה הלן גבזי מידו המושטת אל קערת האוכל, קודם שקיבלו הגברות את חלקן. ודאי היה רעב מאוד. חשבתי כמה הוא דומה לצעיר שאנן ממשפחה טובה העושה את דרכו אל התואר הראשון על מגרש הכדורסל. הנחתי שהוא נהגו של אחד הגבירים או ג’יגוֹלוֹ של אחת הנשים, מאלו החוששות לצאת לרחוב בלי מאהב צמוד, אך לא העליתי בדעתי שבא להיפגש עמי. הוא התגבר על יצר הנמנום שהרעיד מפעם לפעם את שרירי לסתותיו – נימוסיו לא התירו לו לפהק כאשר דיבר ארוינג סלומון – והעכיר מעט את עיניו היפות, שעייפות ילדותית נוגעת אל הלב הורידה עליהן שמורות מרדניות. הוא המתין לי עד שלא נותרנו אלא שנינו ועוד זוג שגר באותו בנין בקומה אחרת, ורק אז העז לפנות אלי בדברים.

הוא נעמד מאחורי, במרחק שלוש פסיעות – אולי כדי שלא יכאב לי הצואר כאשר ארים את ראשי להביט בו – וכאשר הסרתי את מעילי מעל הקולב מיהר להעלות אותו על כתפי. בתנופה אחת נאספו זרועותי אל תוך השרווּלים ובאותה התנועה המהירה אשר בה היטיב את צוארוני מסביב לצוארי משך את ידיו לאחור, כאילו חדור בהן פחד מפני מגעי. אחר־כך הלך עמי לחפש את המטריה, שלא נמצאה. המלים הראשונות שנאמרו היו “איזה סוג? איזה צבע” ובחיוך דק: “האם אַת בטוחה שהבאת מטריה?” יאה פיזור־נפש לסופרת דגולה. רק אחר־כך הציג את עצמו: “אֶריק דגלס, אינך מכירה אותי,” הצהרה שנשמעה לי מגוחכת. וכי איני יודעת שאיני מכירה אותו? אך נמנעתי מלהתבדח עם זר. בין ספורטאים נהוג להחליף דגלונים לפני שמתמודדים.

“אוּכל להציג שאלות אחדות?”

“שאלות?” תמהתי. “נותרו עוד שאלות?”

אך גם המשפט הזה, שלא היה מכוּון לקנטר, פגע באיש שהמתין שעות ארוכות עד שאתפנה. דעתמולא היתה נוחה מתגובתי. בלי משים הופיעו אצלי גינונים של אישים מפורסמים, המשחקים בהערצה שהם מעוררים כבצעצוע חדש. נזכרתי בדברים שאמרה לי גֶניה רוזנצוַייג אחרי שהעלבתי את ברל פרייגרזון בפומבי, בשעת דיון על ספרות יידיש. “ליליאן, תעשי לך קשר במטפחת כדי שתזכרי להיות בן־אדם גם אחרי שהתחלת למכור. הנסיון מלמד, שקצת פרסום משחית ופרסום רב מקלקל לגמרי. לא צלופח אחד התחיל להתנהג כנחש ארסי אחרי שנלכד באור הזרקורים.”

“אם אַת עייפה, נדחה לפעם אחרת,” אמר אריק בהכנעה.

לפצותו, הסכמתי שיציג את שאלותיו בו במקום – באורה הקלוש של מעלית מיושנת שהזדחלה מרום שבע קומות אל דלת הברזל היוצאת אל הרחוב – ואשיב עליהן כמיטב יכָלתי. כמה אור שמש, אויר צח ומזון טוב נחוצים כדי להצמיח נער יהודי לגובה כזה? הירהרתי כאשר ראיתי בגובה עיני את חולצת הגוֹלף הירקרקת ואת הצואר החזק העולה מתוכה. פרד מחמלי, שאכל בנעוריו תפוחי־אדמה בלבד, ורקובים לרוב, נראה כמו תפוח־אדמה. אוכלי תירס דומים לתירס.

“זו באמת חוצפה להטריד אותך בשאלות כשאַת ממהרת, אבל השאלה הזאת מעסיקה אותי כבר זמן רב.”

“דבר!” אמרתי לו, אך בינתים הגענו לרחוב ולא היה אפשר לדבר כלל בגלל הגשם. הוא העלה את המטריה שלו מעל ראשי, נרטב כהוגן מפני שנזהר שלא לנגוע בי, והוליך אותי אל ה"אימפּלה", שחנתה בקצה הרחוב. אחר־כך התנדבתי להסיע אותו להיכן שירצה. תחילה ביקש שאקח אותו לתחנת התחתית ב"וַאריק", משם יש לו קו ישיר ל־98 על בְּרוֹדוויי. לבסוף נכנע, אחרי שהתנצל כנער שנתפס בגניבה, והסכים שאסיע אותו לביתו – בתנאי שאחזור דרך ברוֹדוויי ואסע רק ברחובות בטוחים.

ה"שאלות" שלו היו לבטים נדושים של סופר מתחיל. לעתים רחוקות העמיד, מתוך נימוס, סימני־שאלה בסופי הנאומים הקצרים שלו על ספרות ועל סופרים. ברחוב 42 אמרתי לעצמי: “אללי לך, ליליאן, לא נזהרת והנה נפלת בידיו של גרָפוֹמָן.” הכרתי לו טובה כאשר דיבר על הרתיעה שלי מפני השחור והלבן (“עניָנו של הסופר אינו להבדיל בין גנב לחף מפשע. זה עניָנה של המשטרה. הסופר משתדל להבחין בין שקרן לבין גונב דעת עצמו,” אמרתי במקום אחר והוא שמע זאת – האם הלך בעקבותי לכל מקום? – “בשחור ובלבן עוסקים בתי המשפט, האפורים הם תחום פעולתה של הספרות”). פיהקתי בסתר כאשר נאם על חובת הספרות לשמש מורה נבוכי הדור, וכיוצא באלה שאלות נכבדות שכבר עייפתי מהן. רק בכיכר קולומבוס הציג את השאלה הראשונה, הצפויה, מדוע סיימתי את “ורשה” במקום שסיימתי, ברגע שנעצרתי בידי הגרמנים, וקיפחתי את קוראי מסיפור קורותי אחרי שנפלתי בידי הגסטפו. אחר־כך שאל כיצד יצאתי בשלום מן “התופת הנאצי”, והביע השערה: הקורא, שלמד לאהוב אותי מן התיאורים היפים להפליא של חיי נערה מתבגרת על סף התהום לא ימחל לי לעולם שהשתתקתי בדיוק ברגע שהסקרנות שלו מגיעה לשיאה, כבאותן סדרות הנקטעות תמיד ברגע המותח ביותר…

הייתי רגילה לשאלות הללו. לראשונה בעיקר. ראשון הציג אותה איברי צימרמן, העורך הראשי של “אוֹדיאוֹן”. הוא העמידהּ כמין מכשול, כדי שלא יצטרך לסרב לי. היה בטוח שיוהן פריסטר, המו"ל, ידחה את “ורשה” בטענה שהספר מרעיב את הקורא תחת להשׂביעו. אך אחרי שהתלהב יוהן ממה שכינה, ואחר־כך גם רשם על הכריכה, “יומן נעורים טהור על סף האבדון”, שכח איברי שהתגובה הראשונה שלו היתה שלילית. כדי להבטיח לעצמו ששיפוטו אינו טועה לעולם אמר כי אין זו אלא שאלה של זמן. עם האוכל בא התאבון. אחרי ההצלחה של “ורשה” ודאי אכתוב גם את החלק השני. שוטה זה היה בטוח שאיני כותבת את ההמשך כדי לעמוד בדיבורי, להוכיח שאני בעלת עקרונות אמנותיים. “והרי כל עקרון אמנותי הוא בדרך־כלל צידוק לקוצר יכולת,” הצהיר, באותו חיוך ערמומי שלו, ששנאתי כל־כך. “ואַת הוכחת שהנך מסוגלת לתאר אפילו שעמום בצורה מרתקת, ואֶקְשְן אמִתי לא כל־שכן…”

היו שהציגו את השאלה מנימוקים אחרים. סופר שהתמחה בעלילות מרתקות חושד שמא קול הדממה הדקה הוא מין התנשאות: הוא מסיע טונות של פלדה, יוצק בֶטון, מפעיל עגוּרני ענק ודחפורים כדי לבנות גשר, ואַת מרחפת לך על פני המים כרוח אלהים. מי שספריו נאחזים בשולי מאורעות היסטוריים כדי שיאצילו מהודם על פרוזה עילגת, קשה לו למחול לך שהכרת מקרוב את מנגנון האימים הנאצי ואַת בוחרת לספר על נחיתת האוָזים בבֶּלְוֶדֶר. מי שכתב על המרד בגטו ורשה בלי שהיה שם, נפגע מאנינותך; אַת היית שם ואינך כותבת. בשתיקתך את עושה אותו ווּלגרי. מי שמתמכר לסמים קשים כדי להתנסות בחוָיות עזות ומחזר אחרי העולם התחתון כדי לברוח משפיונם של חיים זעיר־בורגניים שונא אותך מעומק לבו: היית בגיהינום וחזרת ואינך מוכנה לדווח על חיי המין של השדים. בעיניו את משתפת־פעולה עם האויב, לאמור, עם האסטניסים שמשקיפים על הזוָעות ממרחק בטוח וחוגגים את נקיונם ושפיון־דעתם. עמיתיך רוצים לראותך מנסה את כוחך בתיאור “החיים ממש” קודם שאַת מרשה לעצמך להתפייט בגני ורשה בלשון מנופה וחסכונית של נערה היודעת לשתוק.

יש שלא נרתעו מלהאשים אותי בנסיון אוִילי לעשות עצמי מעין אנה פרנק של ורשה: כיוָן שיומנה של הנערה מאסטרדם מסתיים ברגע שמגיעים הגרמנים שׂמתי גם אני נקודה שם. אולי יעזור האלוהים והעובדה שנשארתי בחיים לא תיזקף לגנותי ויהיו מוכנים להשגיח עד כמה מיטיבה אני יותר מאנה המקורית לבטא את הרגשות הכמוסים של נערה מתבגרת, רגשות אשר מלה כבדה מדי יכולה למחוץ למוות.

“אתה סופר?”

“רוצה להיות.”

“ויש לך איזו רשימה שאתה רוצה להראות לי?”

“עדיין לא.”

בפניו עמדה תמיהה, כאילו היה זה ניחוש מוצלח, אחד מאלף.

לפני שנה אחת היה אֶריק טירון גמור. נאיבי, נוח להתפעל, פתי מאמין, הוּמניסט חובב ופרוֹליטר מתוך בחירה – עבד כנהג משאית שכיר אף כי היתה לו השׂכלה אקדמית וזכויות מסוימות שהקנה לו עברו, הקצר והרבגוני – ולא היה דבר יקר לו בחייו יותר מן השאיפה העזה, הכמעט מטורפת, להיות סופר, מצליח, אם אפשר, מָכיר, מפורסם, דבר הלמד מאליו, שספריו נידונים – וזו גולת־הכותרת של הקריירה המזהירה שחזה לעצמו – בחוג הסגור של בני־העליה המוזמנים לפגישות של “אסקלון”.

עד רחוב 72 השתדלתי להניא אותו מכוָנתו. שם ויתרתי. כיוָן שלא הרפה משאלתו הראשונה נתתי לו תשובה: “פשוט, מפני שאין לי ענין בזה.”

“אינני מאמין,” אמר.

צחקתי. “אתה מכיר אותי כבר חצי שעה. וזה ודאי מספיק כדי לדעת שאני משקרת.”

הוא ביקש סליחה. גם בחושך יכולתי לראות שהסמיק. כאשר פשטה אדמומית בלחייו, התנצנצו עיניו בברק לחלוחי.

תמימותו נעמה לי. כאשר אפגוש אותו שנית, בעוד שנים אחדות, חשבתי, ודאי יהיה כאחד מאתנו, נוח להיפגע, אם נתעלם מן הספר האחרון שכתב, נוח להתיַדד, אם נַראה התעניינות. דג מסומם הבולע את הפתיון עם הקרס.

לא רציתי שיחשוד בי, שאני מזלזלת ברגשותיהם של עמיתי הסופרים. חס לי מלהקל־ראש בידידות העמוקה השוררת בינינו, למרות היריבויות, ההבדלים שבטעם, והקנאות, שאפילו נדיבי הרגש בינינו אינם פטורים מהן לחלוטין. רק סופר יודע להעריך את ההישגים, כשם שהוא מיטיב לראות את הפגמים, של עמיתו. אנחנו קוראים איש את רעהו בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני ולעולם אין נעלמת מאתנו אפילו התנועה החשאית ביותר של חלקיקים חנפנים מסביב לגרעין המוצק. בחושך אנחנו רואים את הטיח המקולף, הגג הנופל, הסדקים, היסודות הרעועים, הצבע המהול, התולעים בעץ והחורים בשינים. אנחנו נדע ראשונים מתי בגדה המלה במחשבה ומתי התגלגלה המחשבה על־גבי מלים חלקלקות אל תוך שלולית עכורה. משורר אינו יכול להשמיע גניחה אחת מזויפת בלי שישגיח בזה עמיתו ממרחק אוקיָנוס אחד ושתי לשונות. אכן, גם לשנוא אנחנו יודעים, ושנאתנו קשה כשאול וגם מאריכה ימים כמותו, ואף־על־פי־כן אין לנו חברים טובים מאתנו. שכן רק סופר אמתי, רגיש ודק טעם ידע להתפעל בלב שלם מן ההאטה המכוּונת של תנופת הקשת הנותנת לצליל את רכותו החד־פעמית, והן הקלות אשר בה מרחפות אצבעותינו המאומנות על־פני הפסז’ים הבלתי־אפשריים.

אני עצמי מן המתונים שבחבורה. אני משכנעת את עצמי כי איוולת גמורה היא לשאת יסורי אהבה נכזבת בגלל דעת הקהל, מאהבת הידועה בהפכפכותה, שרירות־לבה וסכלותה. ואם אין זה מועיל אני מתמכרת לקנאה יום או יומים, עד שהיא נמאסת עלי. גם השנאה שלי אינה חזקה ביותר. כאשר אני נפגעת מן הפשיטות האלימות אל תוך נפש הזולת, אין אני צריכה אלא להוציא מבית־גנזַי זכרון אחד או שנים – מאותן עובדות שחזיתי מבשרי וקיפחתי מקוראי – ולהעמידם זה מול זה, ואז אין בלבי אלא חמלה עמוקה אל רשעותם העצובה של משוררים, שאינם יכולים לירות אפילו צרור אחד בלי שיפגעו בעצמם. אמנם יודעת אני עד כמה מסוכן הוא להתהדר בהעדר שנאה (מיד אני רואה לנגד עיני את ארשת הפנים הקודרת של רגינה צוקרמן, שספרה מלא צחצוח חרבות מלולי; על רתיעותי ממלים בוטות היא אומרת, בוַדאוּת שאין עוררין עליה, סיכום נסיונה העשיר, כי מי שאינו יודע לשנוא סימן שאינו יודע לאהוב… כשיבוא המשיח יאסרו באיסור חמור להשתמש בדפוסי דיבור אלה, שנשחקו עד דק) אך אלה פני הדברים. אני אפילו את אריק דגלס איני יכולה לשנוא, אין פירוש הדבר שלא אהבתיו חודשים אחדים, כיתומה שמצאה בית.

(פעם אחת, ב"הופֹסטרָה", בחוג לספרות מַשוָה, אחרי שפיקפקתי בטיב השירות לחברה, לצדק ולמוסדות המשפט, שמגישה הספרות היפה, התנפלה עלי סטודנטית רדיקלית אחת – אף סולד, שיער אַפְרוֹ, עינים של סאבוֹנָרוֹלה ושדים של ז’אן ד’ארק – והאשימה אותי שהכל אצלי רדוד: אין אהבה, אין שנאה, אין קנאה, אין חיים. רואים מיד, אמרה, שאני גידול מושחת של חממה בסאותהמפטון – מקום שיש לנו, חייבים להודות, בית קיץ נאה – וכי אין אני מכירה את החיים גופם, לאמור, את הצער, הכאב, הזעם, השנאה והטירוף. עיניה הבוערות ממש שׂטמו את פני החלקים והמטופחים – אילו ידעה שאני כבר בת חמשים ושתים היתה מתפקעת מכעס: אף לא קמט אחד! ובלי ניתוח פלסטי! – ואת התכשיטים הצנועים למדי שהיו אז על צוארי ועל אצבעות ידי. אילו ידעה מה יש בארוני היתה מסוגלת לרצוח אותי. הנאה עצומה היתה לי אז מן ההתאפקות – כילדה עוצרת מימיה ונהנית מן הגירוי – ומן התשובה המנומסת שנתתי לה, כי גם האנשים הגרים בסאוּתהַמפטון מסוגלים לחוש סבל – תשובה שנפלה לתוך העינים הבוערות כמו טיפה של ארס. חמשה־עשר עמודים בכתב־יד צפוף שלחה לי הילדה הטובה – התנצלות מנומקת בלשון מלאה ערך היתרון וערך ההפלגה – אחרי שסיפר לה מישהו את תולדות חיי.)

“האם כל מה שראינו, אנחנו חייבים להעלות על הנייר?” אמרתי לו. מחוָה קוֹלגיאלית של רצון טוב. כשני סופרים הדנים בשאלה עקרונית.

אריק נענה ברצון למאבק מוחות עקר. “לא, אבל גם ההימנעות היא הצהרה.”

אף כי אני משתבחת שאני בדרך־כלל נקיה, יחסית, מהבלותות, לא יכולתי שלא לחוש בנדיפה חשאית של מפח־נפש. צר היה לי שאיבדתי מעריץ אלמוני ונתבקשתי לקדם בברכה פורץ חדש אל המועדון האֶקסקלוסיבי של אנשי־הרוח – ברנש אשר כל אחד זולתו הוא נפש צדדית בסיפור המתמשך שהוא טוֹוה סביב האישיות שלו עצמו. אדם שדן בלשון הירואית בכאב השינים שלו עצמו ובשנינה מוחצת – ביסורי הקיום של הטיפשים.

ואז, ברגע שאיבדתי את הענין בו והתאבלתי בחשאי על אָבדנו של מעריץ יפה כל־כך, אמריקני כל־כך – רוב האנשים שכתבו לי מכתבי הערכה, אפילו קוראה אחת מיוּקְלִיד אוֹרֶגוֹן, נשאו שמות מוכּרים כשטוֹקפפיש, זיסקינד, אבּרמוֹביץ', ליפָּא וצִימבֶּרקנוֹפְּף – בהיר מבט כל־כך, וגם צעיר כל־כך – חשבתי שהוא בן עשרים וחמש או שש – אמר לי את הדברים שהעבירו צמרמורת בצוארי:

“אני חושב שאני יודע מדוע לא כתבת את החלק השני.”

ההצהרה נשמעה לי שחצנית למדי, ועל־כן לא אמרתי אלא: “האומנם?” הוא פירש זאת כשאלה והשיב: “אני יכול לתאר לעצמי מה קרה כאשר יצאת מבית־הכלא, נערה בת שבע־עשרה, בודדה, יפה להפליא, הלא אפשר לראות על־פי מראיך גם היום כמה יפה היית אז, לכאורה חפשיה כמו ציפור, דימוי אהוב עליך, אך באמת… לאן הלכת? איפה מצאת קורת־גג? מה ביקשו ממך בתמורה?.. שערותי סומרת כאשר אני חושב על הדברים שעשו לך האנשים ההם… כעדת ציפורי טרף, אם מותר להשתמש בדימוי שלך, ודאי עטו עליך השמלצוֹבניקים, כאשר ראו אותך מקרוב ודאי נעצרה נשימתם… ממך דמי כופר לא יבקשו, אני מניח.”

אורחים מוסיפים לבוא וידי מלאות עבודה. איני יכולה לעמוד בצד, כאורח הכבוד, ולהתמכר לחיטוט בשן כואבת. עלי לנצח על עבודתן של הנערות הפוֹרטוֹריקניות המגישות את הכיבוד, לבדוק אם התנור אינו חם יתר על המידה ואם לא אזל הקרח. אני מפלסת לי דרך, אגב שיחות קצרות עם אורחים חדשים, מן המטבח אל אולם האורחים ובחזרה. הדוחק רב, ולפעמים, כאשר אני עוברת מאחורי גבם של בעלי־גוף, אין משגיחים בקומתי הקטנה ואני שומעת קטעי שיחות שאינם מכוּונים לאָזני. מהם סתם חילופי דברים בין ידידים, שלא ראו זה את זה זמן רב, ומהם קטעי שיח שנקשרים באין־ברירה בין שנַיִם המוצאים עצמם זה מול זה ואין להם ענין אחר לענות בו אלא זה העומד על הפרק. משפטים אחדים הייתי מבכרת שלא לשמוע.

“מה אתה אומר? טוּר־דֶה־פוֹרְס אמִתי. בחור מוִיסקוֹנסין! כאילו היה שם ומכיר את ורשה. על־יד קטעי פרוזה רוטטים אלה ‘ורשה’ של ליליאן שלנו הוא ‘פּארְוֶה’…” דברי מבקרת ספרות הכותבת מאמרים ארוכים ב"וִילֶג' ווֹיְס". אני מכירה אותה היכרות שטחית בלבד. כמעט איני קוראת מאמרי ביקורת, אך מובן שקראתי מה שכתבה על “ורשה”. אני זוכרת בעל־פה – אוֹי לאותה בושה – קטעים שלמים שנתפרסמו לפני עשרה חודשים. “הזמן” היה חסר לה בספרי. “השעון ההיסטורי”… “‘ורשה’ של ליליאן שוַרץ,” כתבה, “היה יכול להיכתב גם במקום אחר. בעצם, בכל מקום שיורד שלג ופורחים הערמונים. אילולא ביטויי העגה הפולנית, כמה משלים – אשר, אגב, קיימים גם בתרבויות אחרות – ושמות של רחובות בעלי צליל פולני מובהק, אפשר היה לכתוב פראג, אמסטרדם, וינה, בוּדפשט או סוֹפיה, בלי שייגרע מאומה מן הסיפור, אשר יכול היה להיכתב גם במאה התשע־עשרה, אילולא נזכרו בו שלוש פעמים, בעמודים 29, 64, ו־237, מטוסים…” איזו הנאה אסתֶטית יש לאדם המוציא משפט כזה מתחת ידיו? האם הפסיקה את הכתיבה ברגע ההוא ובהתה לתקרה וזכרה את עצמה באיזה רגע נפלא של התוַדעות למלים, המתלבשות פתאום על המחשבות כמו שמלה תפורה לפי מידה? ושמא מי שכותבים את השנינוּיות הללו רואים עצמם כאבירים המצילים את הקורא מדרקון. אין מדקדקים בבחירת המלים במקום שמתנהלת מלחמה אכזרית לחיים ולמוות… חרב הלוחמים אינה חייבת להיות נקיה. להפך, קצת חלודה פה־ושם רק תקצר את ימיה של המפלצת…

מכל־מקום, היא עקיבה. מה שכתבה אחרי קריאה ראשונה עודנו תָקֵף. אלא שעתה יש לה אפשרות להציג מופת שכנגד: יצירה ספרותית שהזמן הריאלי צועק מתוכה בקולי־קולות… אך חס לי מלצרף לאויבַי כל מי שחולק על דעתי בענין איכותה של פרוזה בָּרָה וצלולה… הלא גם לחצוצרות יש מקום בתזמורת הסימפונית… ומה לי כי אלין על הבחורה מ"וילג' ווֹיס"? הלא גם איברי צימרמן, האיש ש"גילה" אותי, מחזיק באותן דעות עצמן. “הפרוזה שלך,” אמר לי, ספק מחמאה ספק תוכחה, “מכוונת לאנשים רגישים ואניני טעם, המחשיבים את הצבע והצליל יותר מן התוכן הממשי: העובדות, החיים, התאוות, הטינופת – הרי לא תכחישי כי גם הטינופת כאן, מסביב, בכל מקום, ולא נוכל לטאטא אותה אל מתחת לשטיח על־ידי פרוזה זכה כבדולח ומלים זהירות מלנגוע – אבל האנשים הרגישים הללו כבר מזמן חדלו לקרוא ספרות יפה, להוציא הסופרים שבהם, הם קוראים מעולים, אני מודה, אבל הם עסוקים בקריאת הספרים של עצמם, או דוּחוֹת של מחשב, תכניות, סיכומי בינים, מפרטים, נוסחאות מתמטיות. לעילוי הנשמה הם נזקקים למוסיקה. היא אינה מרגיזה אותם כי אין שם רעיונות, שם הם יכולים לצוף על־פני הצלילים ולרחם על עצמם…”

“איך אתה יכול לומר דבר כזה,” אמרתי לו, “כאשר אלפים, עשרות אלפים, קנו את ‘ורשה’ ואפילו יוהן פריסטר כבר חדל להעמיד־פנים שעשה עמי חסד?”

“זה היה צירוף נסיבות,” השיב איברי במצח נחושה – אסור לו לטעות, ביום שיטעה יפטרו אותו; יוהן, ידידו, מנהיג את “אוֹדיאוֹן” כעסק לכל דבר; ובעסקים כידוע אין סֶנטימֶנטים ומי שאינו יכול לצוף על פני המים חייב לטבוע – “אדרבא, נסי לכתוב ספר כזה, מוסיקה קמרית, על חיים באמריקה. מי יקרא, מלבדי? הטעות שלך, ליליאן, היא שאַת חושבת שמישהו יש לו היום ענין בלשון. אנשים רוצים תופעות יוצאות־דופן, פושעים, מטורפים, נוכלים, סוטי מין, רוצחים – ראית כמה שילמו לבנו־של־סם בעד הזכות להעתיק מתוך מוחו המעורפל את ההזיות האידיוטיות שלו? – לא אכפת להם כלל מה קורה במוחו של הוּמניסט מהוגן, המשלם דוּחוֹת חניה במועדם, גם אם יש לו נשמה טהורה, פה מפיק מרגליות, מוח צלול, עין חודרת, הרואה איך מיצי הקיבה שלנו מחמיצים, ואוזן חדה, המסוגלת לשמוע צליל מזויף בשירת הזמיר… סופר שאינו יודע להתפשר עם דרישות הקהל אין לו כל סיכוי. יצירת המופת שלו תגיע הישר למטחנת הנייר…”

“אני מבינה שמצאת את האיש הנכון,” אמרתי לו.

“לא תוכלי להכחיש שכתב ספר מרתק.”

“לא אכחיש. אך אינו לרוחי…”

“הקהל אוהב את זה. וגם לא תוכלי להכחיש שהאיש הצעיר ניחן בדמיון עשיר.”

“אכחיש,” אמרתי והצטערתי מיד. לשמחתי, איברי לא שמע. באותו רגע ניגשה גרטרוד, והוא התאמץ להעלות על פניו את ארשת הפנים של נאשם על לא עווֹן. היא חושדת בו שהוא שוכב עם כל הסופרות והמשוררות שהוא עורך את ספריהן. אמנם אין זה נכון, אך אי־אפשר לומר שאינו משתדל.

אחרי שאני ממלאה חובות מארחת אני מתעכבת אצל אדמונד סטולובסקי ולוציאן טוביילביץ' השקועים בשיחה עם פְרֶד. כל אחד רואה חובה לעצמו לומר משהו על נושא הפגישה. מעין הסבר סביר מדוע ראה לבוא. אני מכירה את דעותיהם ויודעת שצפויות לי דקות אחדות של קורת־רוח קטנונית. כל השלושה אינם מתלהבים מאריק דגלס. סטולובסקי מתאמץ ללמד עליו זכות.

“הבחור הזה הוא תופעת טבע. ראו איזה פרצוף שאנן, ריק ממכאוב. בקושי אתה מגלה שם סקרנות פשוטה, ובמה הוא עוסק? במצוקה היהודית. כאילו אזלו הנושאים המרתקים. יכול היה לנסוע לצ’ילֶה, לאֶל־סַלוָדוֹר, לניקָרגוּאה, היה מוצא שם הרפתקאות, נבזויות, מעשי זוָעה, טמטום, טירוף – אמנם בלי סדר ובלי שיטה, אך בשיעור המספיק למלא שמונה־מאות עמודים של ספר, שיוכל אחר־כך למכרו לשוטים מהוליווּד. מה לו ולנו? מדוע לא היה יכול להניח לנו לנפשנו? יש לנו די מהמין הזה, תוצרת יהודית…”

“אולי נאנס סבי־סבו, תלמיד־חכם, בידי איכרה משולחת רסן…”

דברי דון שורט, בהתקף של בדחנוּת תפלה. הוא מוכן להעליב את אמו־הורתו אם יצא לו מזה פסוק מפולפל, אשר ירשום לו בפנקס הקטן, כדי שלא ישכח לשבצו ב"אומרים בניו יורק", טור של “חוכְמֶס” שהוא מפרסם ב"ניו יורק".

טוביילביץ', הדור בנימוסיו, אינו צוחק, אך גם אינו קורא אותו במבט מעורר אימה. הוא מסתפק בהתעלמות מכוּונת מדברים שאינם לרוחו. הוא ממשיך את הדו־שיח עם אדמונד.

(תלת־שיח הייתי צריכה לומר, אך פרד שותק ונראה כאינו מקשיב.)

“הוא כתב מנקודת־מבטו של הפולני,” הוא אומר במנוחה. “לא מנקודת־מבט של ‘אוּנזערע’. הבחורה שהם מעבירים מיד ליד אינה הגיבורה של הספר. הגיבור הוא השמלצוֹבניק שמוַתר על טבעת זהב עם יהלום. תאווֹתיו יקרות לו מן הביסוס הכלכלי. ומבחינה זאת הריהו כמעט דמות רומַנטית…”

אדמונד אינו מאמין למשמע אזניו. הוא נועץ בטוביילביץ' מבט מאוכזב, ופניו היפים, פני כרוב עטור שׂיבה, מתמלאים עצב עמוק.

“אתה! שאתה תצא להגן על הפַסקויל הזה?”

“מי מגן?”

“ככה זה נשמע.”

“טעות. בעיני הספר הזה הוא שוּנְד גמור. ספר מאוס.”

“אם־כן, מה ראית לבוא? הלא אין רואים אותך בפגישות של ‘אסקלון’.”

“באתי כי ליליאן הזמינה. ואם ליליאן מזמינה, צריך לבוא. בלי לשאול שאלות. כמו חייל”.

הייתי בוכה, בדמעות שׂמחה, אילולא התביישתי מפני דון שורט ואיברי, שהגיע בו ברגע, שלא להחמיץ שיחת חכמים, כאילו כל שיחה כזאת, המתקיימת בלעדיו, פוגעת בזכויותיו.

איברי שמע רק את דבריו הראשונים של לוציאן. מישהו נכנס עמו בשיחה – סופר שרב עם בית־ההוצאה שלו, כמדומתני, ובא למשש את הדופק אצל איברי – ועל־כן החמיץ את העיקר. ולכן דבריו נשמעים כמנותקים מכל הקשר. רק אני, כמדומה, מכירה את החוטים הנעלמים הקושרים את דבריו אל הנאום שנשא באָזני כאשר היינו לבדנו.

“גם אני סבור כך,” הוא חוזר על התֶזה שלו. “אדם הגון אינו זקוק לגאולה באמצעות הספרות. מה הרבותא לשים מלים יפות בפי אנשים יפים? רבותא היא לגאול מן הביבים ברנשים כמו סטיפן דוּבינסקי ולהוכיח כי גם אצלם, מתחת למעטה הגס, ברובד עמוק מאוד, אשר אין בו מקום לאכזריות, לתאוות, אף לא לאנוכיות, קיימת מתחת לערימת שלג, נשמה אנושית; יצירה כזאת מחזירה לנו את האמונה בכוחה המטהר של האמנות ובגרעין האנושי החבוי בעומקי הטומאה…”

בעיניו של טוביילביץ' נדלקת אכזריות – “מה הוא רוצה מחיי?” – ניכר בו שאינו נעדר קשיחות. מן־הסתם היתה נחוצה לו בשביל להיספח אל המוסד העליון של המפלגה בפולין של גוֹמוּלקה.

“אני מעריץ את הכשרון להשמיע את ההשקפות המיושנות ביותר כאילו הן בגדר חידוש,” הוא אומר לאדמונד, מחוָה מעליבה למדי אצל אדם בעל נימוסים ללא דופי. “מאז באתי לאמריקה מציעים לי למכירה בלואים שבפולין כבר מזמן הושלכו לאשפה.” ולאיברי, במתק שפתים המגלה את עומק האיבה שלו לאיש, החורץ כאן גורלם של סופרים ביוהרה של מזכיר מפלגה, הוא אומר: “מי אמר שצריך רבותא, אם תרשה לי להשתמש בלשונו של הגאון מוילנה, אם השם הזה אומר לך משהו…”

“ראית את רגינה?”

פרד, בעינים עייפות. הדיבורים על ספרו של אריק מיַגעים אותו. אין לו עמדה ואינו רואה צורך שתהיה לו. הוא קרא את הספר בחפזון, וכל מה שאמר היה: “הבחור עבד עם מפה של העיר, אבל ניכר שלא היה בה מימיו.” לא ראיתי צורך לתקן את הטעות. לא היה לי ענין מיוחד להוכיח כי בקיאותי בביוגרפיה של אֶריק מרובה משלו.

“עדיין לא הגיעה.”

“בדרך־כלל היא מדייקת.”

“יכול להיות שהתעכבה. אולי אינה מצליחה למצוא מוֹנית. גשם.”

“יכלה לצלצל אלינו. ברצון הייתי נוסע להביא אותה, שלא תצטרך לעמוד בחוץ…”

עשרים ושתים שנים אנחנו נשואים וכל פעם מחדש אני מופתעת מטוב־לבו.

“אני חושש שהעלבתי אותה,” הוא אומר לבסוף.

“אני חוששת שאֲני,” אני משיבה.

“איך?”

אני שמחה שבנסיבות אלה איני חייבת להשיב.

“אולי נצלצל אליה.” הוא מציע.

“זה רעיון טוב.”

בעת שהוא מפלס לו דרך אל חדר השינה, אני מתפנה לאורחי. בינתים גם גרטרוד שם. בזוִית העין ראיתי איך הצטרפה אל החבורה, נקניקית חמה בראש קיסם משמשת לה אמתלה, כביכול באה להאכיל את בעלה, המקפח את עצמו מן המעדנים בגלל השתתפותו הערה בכל דיון. לא שמעתי את דבריה הראשונים, אך ראיתי את הבעת פניה. בעומקי חביבותה היתה כבושה דאגה. איברי, שמירר את חייה בבגידותיו התכופות, חזר והיה לאלוף־נעוריה בכל פעם שפגעו בו אחרים. תמהתני אם שמעה מה שאמר טוביילביץ' ואם הבינה, מכל־מקום, יכלה לראות שעלבוהו ונחלצה לעזרתו.

“…אבל מה שאומר איברי זה בהחלט ברוח הדברים שאתה עצמך אמרת לפני שנה במסיבה לליליאן,” היא אומרת לטוביילביץ'. “אמרת, שסופר יהודי אינו צריך לספר על הגרמנים ושהם עצמם צריכים לעשות זאת…”

“הוא אינו גרמני,” בוגד בה איברי, שאין דעתו נוחה מעזרתה.

“הוא ממוצא גרמני,” מתגוננת גרטרוד, דמעות בעיניה. היא מבינה היטב מה עולל לה איברי. אפילו אצל טוביילביץ' אני מבחינה בזיק של חיבה אל האשה, שהביאה מנחת אהבה ונדחתה ביד גסה. אותו ניצוץ של אהדה הוא שמעוררה, מן־הסתם, להמשיך במקום שהפסיקה, על אפו ועל חמתו של איברי.

“והסיבה שבגללה התחיל להתעניין בפשעי הנאצים ובשאלה היהודית ובכל זה – זה סיפור מרגש ממש… איני יודעת אם אני רשאית לספר דברים שנאמרו בארבע עינים… בשש,” היא ממהרת לתקן בחיוך על שפתים מול מבטו הנוקב של איברי הנזעם, “אבל אני חושבת שאין כל סיבה שלא אספר… זה ימצא־חן בעיניכם… זה קרה לו מול הראי…”

בעינים זוהרות שנמחק עלבונן היא חוגגת להרף־עין את ההפתעה שהצליחה לעורר. היא מעבירה את מבטה מסטולובסקי אל טוביילביץ', המחייך אליה חיוך סתום, ואל דון שורט, שעיניו נעוצות בשעון הזהב, המשובץ יהלומים, שעל ידה. אף בפנַי היא מבקשת למצוא איזו ציפיה סקרנית או, לכל־הפחות, הקשבה. רק אחרי שבחנה את תגובותינו ופסחה על תגובתו של איברי, הידועה לה, היא ממשיכה את הסיפור: “בוקר אחד עמד מול הראי להתגלח וראה לנגד עיניו פרצוף, שדמה מאוד לקלסתר פניו של רוברט מוריארטי, ששיחק בטלויזיה את הקצין הנאצי, ואז התחיל לשאול את עצמו שאלות קשות: אילולא עזבה סבתו את גרמניה לחפש את אָשרהּ בוִיסקונסין, ואילולא התחתנה שם עם איכר נורבגי, איזה מין בן־אדם היה הוא? נאצי? איש האֶס אֶס? רוצח ילדים? המחשבות הללו לא נתנו לו מנוח, ואז התחיל לקרוא ספרים ולאסוף חומר ולראיין אנשים שהיו שם, ואפילו נסע לברלין ולוַרשה לספוג את האוירה…”

הסיפור המרגש הזה הוא שעורר את סקרנותי בלילה שהסעתי אותו לביתו. תחת רושם הדברים האלה הסכמתי לעלות לחדרו, “לראות איך חי העם”. וכך נודע לי שאינו בחור יהודי מישיבה דפלטבּוּש, שנתחולל בו נס ביולוֹגי וצמח לגובה, מאין מי שיעצור אותו, ונתעוררו בו רגשות אהדה כלפי העולם של האתמול של הוריו קטני הקומה, אלא גוֹי של ממש, מריינלנד ויסקוֹנסין – הוא אהב להזכיר את המקום הנידח ההוא כמשתבח ביכלתו להמריא מעל לבִּצה הקפואה של המערב התיכון – בחור בעל מבנה גוף אתלטי שהחליט להיות סופר וביקש לנגוע בשורש הדברים שעשו את זמנו לְמה שהוא.

סיפור הראי, אפוא הוא ה"פיתיון" שלו. ה"שׂוּמשׂוּם היפתח" המסיע את האבן הכבדה מעל פי המערה. המפתח האוניברסלי לסגור־הלב היהודי. והוא חזר עליו בכל פעם שרצה להפיק טובת־הנאה מיהודי.

מה דלים אמצעיו! כלשון האנגלית, שאינה נשמעת לו אלא בשפתים חשוקות. כיצד רוצה בחור נעדר דמיון להיות סופר? הלא השתמש בסיפורינו – יד על הלב: סיפורַי: וכי לא אותם מצאתי שם בכל פרק ופרק? – כמעט בלי לשנות מאומה. סטיפן דובינסקי ירש את סטפן ברניצקי וברטולד מנקביץ' את ויטוֹלד ויטקביץ'. מדוע לא סטָשֶק? כלום פחד שישכח את פרטי־הפרטים אם ירחיק את עדותו? דברים שהתרחשו בנוֹבי־שֽיַאט העביר לוְיאז’קה. ומוילקה לסוֹסנובה. עד כדי כך לא בטח בזכרונו שאפילו את צבע העינים שימר, שלא ישכח במי דברים אמורים.

ואני הפתיה התרגשתי כל־כך מן הסיפור ההוא.

בשבתנו ברחוב החשוך, אשר ריח מתקתק של אשפה רקובה עלה ממנו וחדר אל תוך המכונית המחוממת, שחלונותיה החלו להעלות הבל, כאשר תיאר לפני את הפנים שראה בראי ואת השאלות הקשות שהציג לעצמו – האם הייתי הראשונה? – חשבתי לעצמי: עם פנים טהורים כל־כך?! ומבט מלאכים כזה?! (רק אחרי שסיפר לי על מלחמת וייטנאם ועל הימים ששירת ב"סי אַי אֵי", בברלין ובוַרשה, גיליתי גם את ברק הפלדה שהסתתר בתוך עיני התכלת הזכוֹת הללו.)

בלילה ההוא, אחרי שאמר לי את הדברים שעשו עלי רושם – “תופעת טבע נדירה”, אמרתי לנפשי (יש רגעים סכלים אשר בהם כופים עצמם עלינו דפוסי דיבור שגורים) – ואחרי שעלתה מתולדות־חייו דמות צעיר אמריקני רגיל, שגדל בבית טוב בעיירה קטנה (אביו סוחר ביינות ואמו למדה קצת פסיכולוגיה, בשיעור המספיק לבלבל את מוחם של ארבעת ילדיה, שלוש בנות, שהשתתפו כולן בתחרויות של מלכות יופי, ובן אחד שתלו בו תקוות גדולות אך נעשה שחקן כדורסל) ולמד בקולג' בינוני ואחר־כך באוניברסיטה טובה, במיניאפוֹליס, קודם מנהל עסקים, כרצון אביו, ואחר־כך היסטוריה של הזמן החדש – והכיר לראשונה את גרמניה ומעשיה, בלי ראי, בלי מחשבות עמוקות בזמן הגילוח – יצא לאירופה אחרי מלחמת וייטנאם, ללמוד גרמנית ופולנית, כדי להכשירו לתפקידים, אשר כנראה נכשל בהם – זאת זקפתי לזכותו – הסכמתי לעלות עמו לחדרו, לא בשביל לשכב עמו חס וחלילה – הריחוק, ההבדל בגיל והזרוּת הרתיעוּ – אלא בשביל לעמוד על טיבו מקרוב. האמנתי שלמראה חדרו, אורח־חייו, והספרים שהוא קורא, אדע אם הוא אמנם האיש שהוא מבקש שאאמין שהוא.

לא סיפור הראי לבדו הוא שעורר את סקרנותי. הפליאוני אף יותר הדברים שאמר לי בשעת נסיעתנוּ בברוֹדוויי.

צעיר אמריקני, שאכל סטייקים בשפע, שיחק בכדורסל, ובילה חלק ניכר מילדותו מול הטלויזיה, מניין לו אינטוּאיציה חריפה כזו לנחש פרטים מדויקים כל־כך מחייה של נערה יהודיה חסרת מגן בורשה הכבושה? הוא תיאר את תולדות חיי – הבריחה מן השמלצוֹבניקים, סבל הקיום של נערה הנאלצת להציל את עורה במחיר בשׂרה – כאילו היה שם והשקיף עלי מרחוק ברחמים, בחירוק שינים, ובלב מפרפר מכאב. (אז עדיין לא ידעתי שחקר את ארתור הוֹלנדר וזה סיפר לו, פחות או יותר, מה שידע ממקורות אחרים.) האמנתי שניחן בתפיסה על־חושית נדירה וביכולת לקרוא מחשבות – הוא נתן תשובות לכל השאלות שהתכוונתי לשאול – והנחתי כי אם נתברך בכושר כתיבה כלשהו, דבר שאפשר לשפרו על־ידי עיון מדוקדק בפגימות הסגנון של סופרים קלי כתיבה ותרגוּל המשמעת הנחוצה כדי להוליך סיפור מראשיתו אל אחריתו, עתיד הוא להיות מבחירי היוצרים של הדור הצעיר; וכבר השתעשעתי במחשבות נדיבות, כי אחרי שיראה לי את כתב־היד שלו – לא היה לי ספק כי זה הדבר שהוא מבקש להראות לי בחדרו – והוא יימצא ראוי בעיני, אגייס את כל כוח השפעתי אצל העורכים והמו"לים שאני מכירה כדי לעזור לו.

העליה לחדרו בקומה החמישית – מעלית לא היתה – היתה דרך יסורים. ריח של עיפוש ואשפה עמד באויר, ואֶריק רץ לפנַי להדליק את האור כדי שלא אילכד בחושך בחצי הדרך מקומה לקומה. מדרגות העץ הרעועות חרקו כמו בסיפור בלהות. ובקומה ג' חלף על־פנינו בריצה גבר לבוש שחורים, שנראה כבורח מרודפיו. “הוא מטורף,” אמר אריק וצחק צחוק אדיב ולבבי, כאדם המתגאה בשכניו. בקומה הרביעית עייפתי כל־כך שעמדתי לנוח ואריק תמך בי (נגיעתו היתה אבהית, אף כי הוא צעיר ממני שבע־עשרה שנים).

החדר לא הכזיב. בדלת על דלת אמוֹת לא היה מקום אלא למיטה – בעצם, שני מזרנים, זה על־גבי זה – שולחן זעיר, כיסא וכוננית ספרים. הספרים היו פזורים בכל מקום, על הרצפה, על המקרר שעמד בכוך ששימש כמטבח, בארון הבגדים הקבוע בקיר, ואפילו על המיטה.

רבים מן הספרים שמצאתי שם, באנגלית, גרמנית ופולנית, היו מוכרים לי. היו שם ספריהם של חנה ארנדט, אלי ויזל, יהושע הֶשֶל, שַיירר, יואכים, טוביילביץ', גסטטנר, הולנדר, סטולובסקי, מאלאפּארטה, פרימוֹ לוי, לוּסי דוידוביץ', שפֶהר וטרונק – הרגשתי כמו בבית. אני זוכרת איזו שמחה פקדה אותי – הייתי צריכה לפצות עצמי גם על העליה המתישה במדרגות וגם על ההסכמה האוילית לעלות לחדרו של גבר בן 35, שאינני מכירה – לא טעיתי. הספרים שאדם קורא מעידים על אָפיו.

בענין אחד טעיתי. אמנם, על השולחן הזעיר עמדה “הֶרמֶס” קטנה, שיכול היה להרסה בתנופת אצבעותיו הענקיות, אך כתב־יד לא היה. הוא הזמין אותי לחדרו, כנראה, כדי להתפאר בספרים שקרא, וכדי שאסכים להיפגש אִתו שנית.

“עדיין לא התחלתי לכתוב,” אמר לי בענוָה בוטחת של אדם שיש לו תכנית והוא פועל לפיה. “לפי־שעה אני רק אוסף חומר.”

“הרושם הוא שאתה מתכונן לכתוב ספר על השואה,” אמרתי לו. אז עדיין לא ידעתי מהו “הענין שלו בשאלה היהודית”. הנחתי שהצליח לאמץ לעצמו איזו עמדה מוסרית מקורית, לאמור, קיבל עליו רגשי אדם של אחרים אשר בדין היה יכול לפטור עצמו מהם לחלוטין. רק חסיד שוטה של תורת גזע היה פוקד עליו – נכד של גרמניה ונורבגי – עווֹן אבות.

“זה בדיוק,” אמר בגאוָה פתאום.

קרא את מחשבותי.

“אני יודע מה אתם חושבים. האנשים שהיו שם חיים עם פצע פתוח. רבים מהם נמנעים, כמוך, מלחטט בפצעים ההם. הם יאמרו: איזו זכות יש לצעיר הזה, שאכל הרבה אומצות בריינלנד ויסקונסין, לחטט בפצעינו? מי יאמין כי מכל הצרות שבעולם מטרידה אותו מצוקת היהודים? הוא ודאי מחפש סחורה שקל למכור אותה, יאמרו. הקהל אוהב דם, אכזריות, זוהמה. רק מעטים מעיזים לתאר אנשים עדינים, בהירי מחשבה, שחיים באושר בבית נקי ומרוּוח. אבל פה הטעות שלכם. אינני מתכונן לכתוב על היהודים. אני אכתוב מנקודת־מבט של הגרמנים והפולנים. רוצחים, אנסים, דמויות שפלות. אני רוצה להבין אותם. אין יכלו? מה הרגישו? איך הצדיקו את עצמם? לא ארחם עליהם…”

בזה קנה את לבי. לא פיקפקתי ברצינותו.

“אתה בחור מיוחד במינו,” אמרתי לו. “אבל חוששתני שאתה מכניס את ראשך היפה למיטה חולה.”

“ידעתי שתאמרי זאת,” אמר וחיוך נעים השתפך על פניו השזופים. אף כי הצהרה מעין זאת אינה קונה לאדם ידידים, האמנתי לו. “אבל אני עמוק בפנים. עד שלא אכתוב על הנושא הזה לא אוכל להיפטר ממנו. הוא יציק לי כל חיי.”

“ובכן, אתה רוצה לכתוב כדי להיפטר?”

ידע שאומַר גם זאת, כך אמר. “השאלה הזאת לא תחדל להטריד ולהציק גם אם תכתוב יצירת מופת, שתביא שקט לנפשך. מה נחוץ לנו להבהיר? כיצד היה הדבר? או איך אפשר שהיה? ומדוע? הרק הגרמנים? איפה עלינו לחפשׂ את התשובה? בחוצות? בכיכרות? במקום שהמון משולהב מניף אגרופים? או בתוך נפשנו? שלנו, לא של אחרים…” אמרתי לו.

עיניו היו יפות להפליא בהקשיבו, וכל הוָייתו מרוכזת במבט, כאילו למלים שהוא שומע יש גם צורה המתגבשת בחלל וצריך להביט היטב כדי לראותה. אחר־כך אמר במנוחה: “כאשר קראתי את ספרך, ואחר־כך הקשבתי לך, ושמעתי איך את מדברת על עצמך כנערה, שרצתה למחוק את הזמן ההיסטורי ורק לאהוב ולהיות נאהבת, והבטתי בפנים האלה שלך – אני יודע בדיוק בת כמה אַת, חמשים ושתים – שאין עליהם קמט, והם נראים יפים ומאושרים כל־כך, והעינים, שמסוגלות להתלהט במין סקרנות ילדותית, כאילו עד עצם היום הזה את הנערה ההיא, אשר רק עכשיו גילתה כמה נעים להיות נאהבת וכמה יפה לאהוב, כאילו שום דבר לא נשרף אצלך בפנים, חשבתי לעצמי שאולי באמת אני לא יודע שום דבר על בני־האדם וצריך לבחון הכל מחדש… אצלי בפנים הלב נקרע מן המחשבות על מה שעשו לך שם הסַדיסטים, סוטי המין, האנטישמיים, הפחדנים השפלים, המטורפים, שהיתה להם שעת כושר להתמכר לתאוותיהם הנקלות – והנה את מסוגלת למחוק הכל, כאילו היתה זו תאונה, ואת מרחפת לך על־פני החיים הטובים, כמו פרפר, יונקת צוף מכאן ומכאן, כאילו שום דבר לא קרה. אולי אצלי משהו לא בסדר והאדם הוא יצור אחר לגמרי ממה שחשבתי”…

אני צחקתי, חרישית, עד דמעות כאשר הניף באויר את כפות־ידיו הגדולות כדי לתאר את מעוף הפרפר מפרח לפרח, אך הוא לא נעלב. אָזנו קלטה את הצלילים החבויים בצחוק הזה.

לסיפור הראי הוסיף פרק משלים: כאשר הוא עומד לפני הראי ומביט בעצמו בעין בוחנת הוא יודע שלפניו בחור רגיש, יוצא־דופן, שנפשו קצת מעורערת ואינו מסוגל להרוג זבוב. בזאת נוכח בוייטנאם ואחר־כך בברלין (משימתו היתה להרוג אדם והוא נכשל בה). אף־על־פי־כן אין בזה כדי להניח את דעתו. הוא יוצא מתוך הנחה כי רבים מן הבחורים ששירתו ב"אֶס אֶס" לא היו סדיסטים או מטורפים לכוח. אחדים היו בחורים עדינים ורגישים. אחדים ניחנו ברגש מוסרי עמוק. אלה אמרו לנפשם: אם אנוסה המולדת לאחוז באמצעים אכזריים כדי להגן על עצמה, מוטב שיבצעו את מעשי האכזריות אנשים הגונים, מחונכים, שאינם מפיקים מהם הנאה סדיסטית, אלא להפך, מתיַסרים בגלל מעשיהם. ביסורים הללו וביכולת להתגבר על הבושה והתיעוב מתגלים כל היופי והכוח האצורים באהבת־מולדת אמתית ובנאמנות ללא סייג לחובה…

שמחתי בדברים ההם במין הנאה אסתטית, כאילו הדעת נותנת שאין לבקש אצל בחורים בעלי יופי גברי מובהק כל־כך עומק מחשבה, אשר תבניות מחשבה סטריאוֹטיפיות נוטות ליַחס לנפשות עצובות השוכנות בגופים לא בריאים. נעם לי לגלות אצל אֶריק, שחקן ציר גמיש, חזק וחד עין, רגישות יהודית.

“אַת תעזרי לי, נכון?” שאל, אחרי שבחן את קסמו עלי ודעתו היתה נוחה מן התוצאות. “ברצון,” עניתי. “בשמחה. כמה שרק אוכל.” אפילו התגאיתי בלבי שבחר בי להיות תלמיד ובן־חסות. אך היום אני יודעת כי בדברו על המחלוקת בין הפנים הבהירים לנשמה האפלה, דברים שנגעו כל־כך אל לבי, גילגל באָזני מחשבות ראשונות על התבנית שילבש ספרו – מחשבות נדושות למדי אשר כל תסריטאי מתחיל לומד ממוריו: “אם פני מלאך הוא הרוצח יש סיכוי לתעתע בצופה ממש עד רגע הפתרון…” ואף כי דיבר על עצמו, דעתו כבר היתה נתונה לגיבור הסיפור, אשר כבר אז התכונן להעניק לו את מראה פניו ואת הרושם החיובי שהוא עושה על כל רואיו, תעלול, אשר היה סבור שיעניק לספרו אמינות יתר. כשהנבל הוא נחמד אינך חשוד שבאת להטיף מוסר. מאמינים לך שהבאת נתחי חיים הישר מן האטליז. “אלה הם החיים,” אומר הקורא ומניד ראשו בעצב: “הכל סר יחדיו נאלחו. השומר על צלם אנוש ראוי לאהבה שהוא אוהב את עצמו.”

“צילצלתי, אין תשובה משם.”

רגינה היא בת־בית אצלנו. אחרי שנפטר בעלה זה ביתה יותר מדירתה שברחוב תומפסון. לעתים קרובות למדי אנחנו מתקוטטים ואחר־כך מתפייסים. פרד ואני בדרך־כלל שוכחים על מה היתה המריבה, אך חזקה עליה על רגינה שתזכור ותזכיר. אנחנו מוחלים לה את התנהגותה המוזרה לפעמים. אחרי שיצא ספרה, הכתוב בצורה מרושלת ביותר, אשר בגללה מקבל הקורא את הרושם כי היא מספרת רק חצאי אמתות, האשימה אותנו שאנחנו משמיצים אותה בכל מקום. התקוממנו מעומק לבנו, כי לא אמרנו דבר וחצי דבר בגנות הספר, אשר לא התלהבנו ממנו. אחר־כך נתברר כי הביטוי “משמיצים” היה מכוּון לשתיקתנו. כאשר אחרים עיקמו את האף לא יצאנו למסע־צלב כדי להגן על הקבר הקדוש. אנחנו מתיַחסים בהבנה לכל שגיונותיה. דעתה לא נתיַשבה עליה אחרי שנרצחה ברכבת התחתית בתה היחידה, בבת־נפשה, שילדה אותה במכאובים קשים בגיל שלושים ותשע, אחרי שפירפרה בין תקוָה ליאוש בכל קליניקה אפשרית חמש־עשרה שנים.

“סימן שיצאה מן הבית והיא בדרך אלינו.”

“תחילה ודאי החליטה שלא לבוא, אחר־כך מצאה שזה טיפשי ולכן יצאה באיחור,” אומר פרד.

דומתני כי הפעם לא החשש מפני איזה ברוגז ממושך מטריד אותו, אלא הרצון לראות את כל החבורה שהיינו עמה במחנות בגרמניה – אדמונד, פניבש, ברנפלד, צדרבוֹים, רגינה, ואילו היה אפשר לחולל נס, גם בעלה המנוח ג’וליאן – כאילו עצם הנוכחות של החברים הקרובים ביותר מעניקה לאירוע הזה איזו משמעות טקסית, המיַחדת אותנו ופוטרת אותנו מן הזיקה אל ספרו של אריק דגלס.

צורך נפשי הוא לפרד להתעלם מן הקשר בין האירוע בביתנו לספרו של אריק. הוא מעמיד־פנים כאילו המסיבה לכבוד “התוַדעות” היא אמתלה לא־מוצלחת לענין שראוי לקיימו גם אם אין התירוץ מניח את הדעת. תמהתני מדוע. האם מפני שהוא מזלזל בכשרונו הספרותי של האיש הצעיר (“זבחי מתים”, אמר אחרי הצצה חטופה), או מפני שבסתר לבו הוא יודע כי כמה מן הקטעים הדוחים שבספר הם סיפור חיי? האם הוא כועס עלי שסיפרתי לזר סודות שהסתרתי ממנו?

(איוולת. פרד אינו כועס. ואם כעס ברגע הראשון, ודאי כבר מחל לי. הוא קנאי לענין הסלחנות כדרך שהגבר הלטיני מדקדק בעניני כבוד. זכורתני תגובתו על מעשה שהיה. מַכּר שלנו ירה באשתו, שבגדה בו. “רק אדם שאכל סטייקים בזמן המלחמה, מוכן לקפח חיים מפני שבגדו בו. אילו נאלץ לגנוב פת לחם מגוסס כדי להישאר בחיים, היה פורש שטיח אדום לרגלי מי שהעניק לאשה, שהיתה בבירקנאוּ, רגעים אחדים של אושר”.)

“למה אין מתחילים?” אני שואלת את סטנלי, שצץ אי מזה.

“מצדי יכולים להתחיל,” אומר סטנלי באותה הבעה עייפה שלו – “מאכער” בחבורה של אמנים קשים לרצות. “הבחור ביקש לחכות עוד קצת.”

“למי הוא מחכה?”

“למי מחכים? לארתור הולנדר.”

מכל האנשים שבעולם!

“הוא אמר שיבוא?”

“הוא לא אמר שלא יבוא.”

“לנו לא אכפת,” אני אומרת לו. “אנחנו איננו צריכים להגיע לריבֶרדייל ולניוּרוֹשֶל. אם לא נתחיל, נאבד קהל.”

“הנואמים לא יסתלקו,” אומר סטנלי.

בסגנון זה ירשה לעצמו לדבר רק אלינו. אני זוקפת זאת לזכותנו. זלזול דק בארגון, שאנחנו תורמים להצלחתו, אינו פוגע בנו. אין אנחנו כאותם משוררים שכוחים, סופרים הכותבים למגירת שולחנם, מוסיקאים בלי מו"ל וציירי־יום־א', הרואים זכות גדולה לעצמם להימנות עם חבריו של ארגון רב־יוקרה. שם יש להם הזדמנות לדחוק לפינה עורך, מבקר, מו"ל, או סתם בעל השפעה, אשר במקום אחר צריך לדלג על משׂוכה גבוהה של עוזרים ומזכירות בשביל להגיע אליהם. קצת זלזול הוא מדרגה של אֵמון. סטנלי יודע שלא נרכל. לא פרד ולא אני. עיניו מחייכות אלינו בתודה. אצלנו הוא יכול להתפרק מאחריותו.

ובכן – שוב מחכים לארתור הולנדר. הסימֶטריה הזאת היא עונש לעצמו. גם לפני שנה, בפגישה שהוקדשה לספרי, חיכינו לארתור. אני ביקשתי זאת.

פרד, שרצה הביתה וחשש מהתמעטות הקהל, דחק אז בסטנלי שיתחיל. אני רמזתי לו שאעדיף לחכות, כמוני כאֶריק. כמותו האמנתי גם אני, אז, כי לכבודי טרחו ובאו כל האורחים, וכי בלי נוכחותו של הפוסק האחרון בענינים שלשמם נאספנו אין ההסכמה לספרי שלמה.

אף כי שיבחוהו חששתי שהביקורת האוהבת היא מס־שׂפתים. המבקרים נרתעים מלדון בערכה האמנותי של תעודה אנושית. (אפילו ספרה של רגינה זכה לביקורת אוהדת.) ההצלחה המסחרית אמנם הפתיעה אותי, אולם לא האמנתי שנכוֹנוּ לספר חיים ארוכים.

בחוג קוראות של “הדסה” שפכו עלי צוננים. השתדלו שלא לפגוע, כיאה לנשים מן הישוב, אולם אשה אחת, ניצולת שואה, רמזה, פחות או יותר, שאם נכתב הספר כדי להתרפק על אצילותם של הפולנים, שחלפה ואיננה, הרי מוטב היה לו שלא נכתב. במיוחד הטרידה אותה, כך סיפרה, העובדה, שהפרק העצוב ביותר בספר הוא זה המספר על צורתם העגומה של הערמונים שנתקרחו בשלושים וחמש אחרי שירד שלג באחד במאי. איזה כאב! שנה אחת היתה חסרה את הפריחה הורודה־לבנה כאשוחים קטנים! אסון אמִתי! זה מה שיש ליהודיה לספר על פולין בעשור המחריד ההוא? היא עצמה, כך אמרה, יש לה סיפורים מסמרי שׂיער על התנהגות הפולנים. מִספרִי אפשר להתרשם, שיצאו מגדרם כדי לחלץ ילדה יהודיה מידי הגרמנים.

ישבתי שם נזופה ומיואשת ולרגע נתפסתי גם אני למחשבה שעשיתי מעשה נורא. חטאתי לבני עמי. סילפתי את האמת ההיסטורית כדי לגאול מן השִכחה סיפור אישי שאין לו כל חשיבות. ומה אם הוּמניסטים פולנים סיכנו את חייהם כדי להצילני? אלה היו מיעוט מבוטל. הרוב היו קהי רגש, אנטישמיים, פחדנים או מנוּולים.

עד לאותו ערב הייתי סבורה שעשיתי עוול מסוים לצֶלינה וגוּסטב מיליקובסקי, האנשים אשר בביתם הסתתרתי. ברצותי לשמור על חוקיה של “הספרות היפה”, הנזהרת מלהעניק לבשר־ודם סגולות שלא מעולמנו, התאמצתי לגלות בהם מומים, כדי שלא יצאו “שטחיים” מדי. בדיתי מחלוקות מדומות, רתיעות שלא היו ולא נבראו. אפילו המצאתי הערת אגב אנטישמית שהושמעה שלא במתכוון. בפועל ממש היו אנשים טהורים ואמיצי־לב. תעתועיה של המפלגה הקוֹמוּניסטית לא היו מוּכרים להם. הם החזיקו בהשקפותיהם בתלישות כלשהי, שסייעה להם לנהוג בגבורה.

אבי, יהודי מומר, שלימד ספרות גרמנית באוניברסיטה של וַרשה, לא ידע שהם קוֹמוניסטים. אולי משום כך הפקיד אותי בידיהם כאשר נתגלו הכוָנות האמתיות של הגרמנים. שם מצאתי את עצמי, נערה תמימה, אשר עד לימי המלחמה באמת לא ידעה צער גדול משלג במאי, בבית שרחשה בו בסתר פעילוּת מחתרתית. לא חשתי בקיומה. חייתי שם בבטחון כוזב ובאושר אוִילי, שהועב רק בגלל רגשי אשם. אני יפה ופורחת, שדים עגולים להפליא צומחים ועולים, מטיילת לי בגן הזַקסי כציפור ביער, נהנית מן המבטים שמגניבים אלי צעירים יפים וחצופי־פנים – ואילו הורי חיים מעבר לחומה, בצפיפות, בזוהמה, בין אנשים שאינם כערכם – את הסכנה לחייהם דחקתי מדעתי – והם נאלצים להסתפק בארוחות של עניים אחרי שהיה שולחנה של אמא שם־דבר בחוג מכרינו, בחירי האינטליגנציה של פולין בעת ההיא.

עד שנעצרו אפוטרופסַי בטחתי בתעודות המזויפות שציידוני בהן. ימים אחדים הסתתרתי, שוטה גמורה, בדירה הריקה. אחר־כך עצרו גם אותי. לא ייתכן, סברו הגרמנים, ש"קרובת־המשפחה" מן הכפר אינה יודעת דבר וחצי דבר על בית־הדפוס של המחתרת הקומוניסטית. אולם עובדה: לא ידעתי כלום. נערה בשׂיא פריחתה לפעמים אינה רואה אלא את עצמה. אחרי חקירה קצרה, בלי עינויים, היו מוכנים לשחרר אותי תמורת סכום הגון, שגייסו גוסטב מכלאו, באמצעות המחתרת, לפני שהוצא להורג. כאשר שוחררתי, יצאתי לרחוב ולא ידעתי להיכן אפנה.

אבל כאן נגמר ספרי. הדברים שקרו אחר־כך לא מצאו להם ביטוי. על־כן אפשר לדמות שכתבתי שיר הלל לנדיבותם של הפולנים. במחיצת חברות “הדסה” נתחזקה בי ההכרה שעשיתי טעות מרה. אפילו החוקרים מטעם הגסטפו יצאו אנושיים מדי. הם לא היכו ולא עינו, אלא רק לעגו לטיפשותי כאשר נתבררה להם חפוּתי. כל מה שכתבתי היה נכון, אמת גמורה, עובדות כהוָייתן, ואף־על־פי־כן סילוף היסטורי מחריד.

רגינה, שקראה את כתב־היד, הזהירה אותי: יהודים לא יאהבו את ספרך. אולי הגויים ימצאו בו “ערכים אסתטיים”. היהודים יכעסו. ולא רק בגלל מה שכינתה “אידיאליזציה של הפולנים”, אלא בגלל אטימות־הלב שבאה לכלל ביטוי בתיאור סבל ההורים בגטו (היא אמרה גם “הצטעצעות ברגישויות בורגניות ובגינוני אצולה פולניים”). האומנם סבלו רק מן “הריחות הרעים והנימוסים המקולקלים של שכניהם מדלת־העם”?

אף עובדה זאת, כך חשתי אז, היתה אמת ולא־אמת. אבא, שהעריץ את גרמניה ותרבותה ושנא אידיש – עולמו חרב עליו ב"ליל הבדולח". אם הגרמנים מסוגלים למעשים כאלה, אמר, משמע: האדם הוא חיית פרא. הוא היה אנין רגש עד חולניות ואמא קיבלה כאב ראש מדיבור בקול רם. הם לא הספיקו לסבול רעב וחולי. הם מתו הרבה לפני חיסול הגטו. גסות־רוח סתם היה בה כדי למוטט אותם. התגנבתי לגטו פעם אחת כשתנאי החיים עדיין היו נסבלים. הם באמת סבלו מדברים שגרמו לאחרים רק קצת אי־נחת והתיאור שתיארתי את בדידותם בקרב בני עמם, אשר את שפתם לא השתדל אבי ללמוד, היה, לדאבוני, נאמן לאמת. אולם בדיעבד, חשבתי, אפשר להסיק מסיפורי כי יהודים הם שהציקו ליהודים ואילו הגרמנים היו רחוקים, כפגעי הטבע.

ימים אחדים אחרי פגישת חוג “הדסה” הייתי מדוכאה. עד שהחלו להופיע הביקורות הנלהבות בבטאונים לספרות. בבת־אחת חזרה אלי שלוַת־הנפש. חוק ההתיַשנות חל גם על רגשות מרים אלה, אמרתי לנפשי. אנשים נאורים, המכירים בזכות האמנות להפנות זרקור אל היוצא־דופן, יכולים עתה ליהנות מסיפורת דקת ביטוי למרות עיוות ההיסטוריה.

אף־על־פי־כן חששתי מן הקורא היהודי. משום כך ציפיתי קצרת־רוח כל־כך לארתור. מעמדו, המוניטין שלו, העובדה שחזה את השואה מבשׂרו, מעניקים לו את הכוח לתת לספרי “הסכמה”. אם יאמר שהספר “טוב ליהודים”, ימחלו לי על שבכיתי את השלג במאי ואת מות פילסודסקי וחבשתי לאציל הפולני את כובע הנוצה שהוא ראוי לו. נשים יהודיות תרשינה לעצמן לאהוב את עצמן בילדה הנבוכה שחיתה על סף שואה ולא ראתה אלא פרפרים ופרחים. אם יאמר ארתור הולנדר כי רק אשה שלא היתה באושויץ יכלה לכתוב ספר תלוש כזה, ישנאו אותי בני עמי מעומק הלב. הם יציפו את העיתונים במכתבים נזעמים, יטיחו בי עלבונות ויתנערו מ"וַרשה", כמו חסידים מחיבור של אפיקורוס.

באותו מעמד, בבית דֵיויד והלן, התקוממתי כנגד מצב הדברים המעניק לאדם אחד כוח רב כל־כך. אולם ידעתי שאם יבוא ויטה לי חסד אשמח שהוא כל־יכול.

גם פחד היה בלבי: אם יסיר חסדו ממני אני אבודה.

ארתור הולנדר לא בא. לא היה בדעתו לבוא. סטנלי ידע זאת, אך חס עלי ולא סיפר לי כי ארתור אמר שספרי הוא “פטפוטים של נערה רומנטית” ו"לֶגיטימציה לאנטישמיות". הוא הניח לי לחכות ואחר־כך בדה שיחה טלפונית עם מזכירתו של ארתור. כביכול התנצלה בשמו שנאלץ לצאת מן העיר באופן בלתי־צפוי.

פגיעתו של ארתור לא היתה רעה כפי שחששתי. “ורשה” זכה, כאמור, לתפוצה רבה ולאהדת הקוראים, הגם שלא חסרו מכתבים למערכת נזעמים. אלה הופיעו בעיקר בעיתונים יהודיים – בדטרוֹיט כתבו דברים קשים כל־כך שעד היום לבי נצבט כאשר אני נזכרת בהם. פיתחתי לעצמי אמצעי התגוננות בדוקים: כותבי המכתבים הללו הם פנטיים, מורדי אור, מטורפי סבל, צרי אפקים, ניחמתי את עצמי. ממילא מועטים הם מי שמסוגלים להבחין בערכיה האסתטיים של יצירה אמנותית מגובשת. וכמה הם בכלל דקי הרגש, הנבונים, בעלי הטעם?.. אכן, הגזמתי בהערכת ההשפעה המכרעת שיש לארתור הולנדר על ניצולי שואה. אמנם, מי שהתפשרו לאחרונה עם החיים היפים שהצליחו לבודד לעצמם באמריקה, מעריצים את האיש הנאמן בכל מאודו לחוָיות הכאב והזעם. הם מתבטלים מפניו, על שהוא מתנזר מהבלי העולם הזה אשר הם אינם מצליחים להשליך מאחורי גוָם, מתקנאים בו על המוניטין ועל הכבוד שנחל, וההכנסה הלא־מבוטלת הבאה עמם, אך אין הם נוהגים בו מנהג של חסידים ברבּם. אין אדם יכול להיכנס ראשו ורובו אל תוך החיים האמריקניים, וכל מה שמהם ובם, בלי שתאחז בו מידה של ספקנות. מכל־מקום, ההסתייגות של ארתור הולנדר לא גרמה את הנזק שחששתי מפניו. אין אני שומרת לו טינה, אך אין בזה כדי למעט את יחס הכבוד שלי אליו. אף כי סגנונו – בהתרסה מתמדת כלפי שמיא – אינו לרוחי בדרך־כלל, אני מחשיבה מאוד את הכוח הפוליטי האצור במוניטין שלו. כאלי ויזל עשה אף הוא רבות לטיפוח תודעה היסטורית בקרב הדור הצעיר, והעובדה כי אין השואה “יורדת מסדר־היום” היא במידה רבה תוצאה של פעילותו הציבורית. יתר על־כן, אפילו התעוררו אצלי ספקות לגבי מידת הכנוּת שבהופעותיו הפומביות, הנושאות אופי של סיאנס ספיריטוּאליסטי ב"מדיסון סקוור גרדן" – כל נסיון לשחזר חוָיה אישית ביותר, והשפלה בודאי, עלול לגרוף אותנו לשימוש באמצעים תיאטרליים כדי לשים דגש חזק בזכרון המתקהה והולך – בשום פנים ואופן לא אשמיע ברבים דברי ביקורת עליו. האמונה של רבים משָבֵי גיהינום בכנותו של ארתור היא ערך לעצמו. היא שומרת אצלם על הנשמה היתרה. היא מקיימת את אחדוּתם. כמה מן המצליחים שבחבורה אינם מעיזים להתרחק מאחים לצרה שלא שיחק להם מזלם באמריקה בגלל החסות שפרש עליהם ארתור הולנדר.

אריק אינו צריך לחשוש מפני ארתור. את דעתו החיובית על ספרו כבר השמיע בפומבי. אמנם לא הקדיש לו הרצאה, כמו לספרה של רגינה – מחוה אבירית אשר לא אשכח לו לעולם – אבל אגב הרצאה על האנטישמיות, במועדון של “בני־ברית”, אחרי שנתגלגלה שיחה על היתרונות הפוליטיים שהפיקו הנאצים מן השימוש הציני בשנאת היהודים, הזכיר ארתור את הפולנים. שום תועלת מדינית לא יכלה לצמוח להם משיתוף־הפעולה עם הגרמנים, ואף־על־פי־כן סייעו בהשמדת העם היהודי. והביא דוגמה ה"התוַדעות". “ספר חשוב,” אמר, “תיאר את הפולנים בלי כחל וסרק. לא בעינים של בחורה רומנטית” (שוב!) “אלא בעינים של גבר, המכיר את החיים. כך, רק כך, צריכה להיכתב ההיסטוריה של היחסים בין היהודים לפולנים בימי מלחמת־העולם השניה.”

אודה ולא אבוש: בכיתי כאשר שמעתי את הדברים האלה. עד כדי כך גדולה שׂנאתו אלי שנאלץ לחזור על הביטוי הלגלגני, שאמר לפני שנה! “ההיסטוריה של היחסים בין היהודים לפולנים”… והוא, אריק, כתב בסך־הכל סיפור מתח, אשר ה"גסויות" שבו נרמזות בדימויים פשוטים כל־כך, שמוטב היה לו אילו קרא לאיברים בשמם…

אני חושדת בארתור שהוא יודע זאת, אך לא אכפת לו. “גוֹי” כתב ספר המצביע על האנטישמיות כשורש כל רע ובזה די לו. כל השאר אינו חשוב. החוש האמנותי שלו מפותח דיוֹ להבחין ב"שוּנְד". אבל החוש הפוליטי מפותח יותר.

אירוניה של הגורל: גם למסיבה ההיא הזדמן אריק מפני שרצה לפגוש שם את ארתור.

בלילה ההוא, אחרי המסיבה ל"ורשה", נפרדנו כידידים. אמנם, בעיניו עמד מבט טיפשי של גבר המאמין שעשה את הרושם הדרוש. לעת פרידה התרפסה בהן תחינה. ראיתיו בצערו, כשחקן כדורסל שנוצח על חודה של נקודה. הרתיעוני ההבדל בגיל – הלא יכול להיות בני – וכן התהום הכרויה ביני ובינו. וסיפור הראי, שנגע אל לבי.

איני מכחישה שהמחשבה עלתה בדעתי. קסמני הגוף המגודל והאוֹן האצור בו. אמרתי בלבי: מדוע לא? אבל מיד הוכחתי את עצמי: אַת שיכורה, ליליאן, וגם משולהבת יתר על המידה. ריפדו אותך בתפוחים ונשתבשה דעתך. מחר תצטערי. לכי לישון. אם מחר, בראש צלול, תתחרטי – יש טלפון.

רשמתי את מספר הטלפון שלו, כמין הבטחה. לא השתמשתי בו.

בחדר עמד, כאמור, ריח של אבק ועיפוש – רגישותי לריחות חולנית ממש – וספרים היו מוטלים בכל מקום, כמשקיפים עלי מכל עבר, ומלבד זאת שתינו יין לבן, שעורר בי גועל, ואכלנו גבינה קשה, שהיתה במקרר זמן רב מדי, ושני אלה החלו לתת את אותותם בבני־מעי העדינים. וכן דיברנו על צרת היהודים, נושא שקשה לקפוץ ממנו הישר למיטה. אף זו לא היתה מעודדת ביותר – גל של אבק עלה מכיסויה כאשר הניח עליה אריק את ידו להראות לי כמה היא רכה ונעימה – ובערפי נבט וצמח במהירות כאב ראש חדש. כל אלה גרמו שהתעלמתי מנסיונו לתמרן אותי בין המיטה לקיר, כדי שיוכל לגעת בשדי כאילו באקראי – האם רצה לבדוק אם הם שלי ונכונים? – וגם מן המחמאות שנועדו לרככני. (“גם היום אַת כאותה נערה קטנה, שעליה סיפרת בספרך. אותו עור פנים צח וחלק, כאילו הזמן עבר מעל ראשך, ואותן עינים גדולות וסקרניות, זוהרות מאושר, עינים של ילדה הרגילה להיות נאהבת והיא מתפלאה מדוע האהבה הזאת אינה עושה את האנשים טובים יותר… אך עתה הן שואלות שאלה פשוטה: ‘האם הוא באמת אוהב אותי או רק רוצה לשכב אתי?..’”)

צחקתי. הצחוק יצא מחוצף, שחצני מעט, לא יאה מבוכה לאשה בגילי.

“עד לפני חצי שעה חשבתי שאני רוצה רק…” הוא התוָה בידו תנועה כלפי המיטה. “אבל עכשיו…”

הנחתי ידי על פיו להשתיקו – איני מאמינה בהצהרת אהבה שאינה כרוכה במבוכה – והוא נשק לה בלהיטות כמו כלבלב מסור.

ברגע ההוא חשקתי בו. התביישתי ורגזתי על עצמי שהתביישתי. דעות קדומות משפיעות על שיפוטי ועל תגובתי. אילו חל בנו חילוף מינים פתאומי – גבר בן חמשים ושתים לא היה רואה פגם אסתטי בחילופי אהבים לא־מזיקים עם אשה בת שלושים וחמש, שמצאה בו ענין. והנה אני, על אפי ועל חמתי, חשה שבהיענות לחיזוריו של גבר הצעיר ממני בשבע־עשרה שנים אני מקוממת עלי את הטבע. (והלא בשכבי בבגד־ים בכיסא־הנוח שליד בריכת השחיה אני רואה היטב את המבטים שנותנים בי גברים צעירים ממנו, ואת התענוגות שהם מאחלים לעצמם בחיקי, וזאת למרות מקלעת הורידים הדקדקים, שאינה נעלמת מירכי אפילו אחרי השיזוף…)

בסופו של דבר, אם מחמת הרתיעות ההן, ואם בגלל רגישות יתר לתפאורה, תאורה, מוסיקה וריחות, הסתפקתי בנשיקת פרידה, מהסוג שמטביעים איש על לחי רעהו שנַים שהתיַדדו ממבט ראשון. בצעד קליל, מזויף בעליל, שכבד מרגע לרגע בחמש הקומות שהבדילו ביני ובין קרקע מוצק, חזרתי לשפיוני, לזרותי ולחיי, אף כי ידו של אריק היתה שלובה בזרועי.

“ברחוב כזה רוצחים בשביל שעון בעשרה דולרים. עם כל היהלומים האלה אפילו בריצה לא תצליחי להגיע עד דלת ה’אימפּלה' שלך” אמר כאשר עמד על המשמר והמתין עד שהתנעתי את המכונית. בהגיעי לרחוב 79 מבוהלת כהוגן עליתי במעלית ביתי בהרגשה של רוֹננוּת. זכר המאורעות שקרוני במרוצת ערב אחד זימזם כמנגינה בראשי. הלכתי לבלות את שארית הלילה ב"סטוּדיו" שלי. לא רציתי להיכנס למיטת הזוג. קצת מפני שלא רציתי להעיר את פרד וקצת מפני שלא הייתי יכולה לישון. הצעתי את הספה ב"סטודיו" ושכבתי פרקדן, עיני בתקרה, וריח ה"אַפטֶר שֵייב" של אריק בכף־ידי. הפכתי והפכתי בדברים שאמר לי ולא ידעתי נפשי. אחר־כך קמתי לשתות מים ועברתי ליד הראי שבפרוזדור. חיוך רפה, טיפשוני ומאושר ריחף בזויות פי. האשה שהביטה בו בעין ביקרתית היתה יפה יותר בסבר פנים רציני והולך. עברתי על־פני חדר המיטות והצצתי בפרד. הוא שכב בפה פעור ובנחיריו ניסר צליל מאוס. פתאום נראה לי זקן וזר. שנתו העמוקה, המתנכרת, בודדה אותי וכאילו נתנה לי היתר לבקש את אָשרי במקום אחר.

אך לאט־לאט, ככל שגבר הרחש החשוד במעי והניקור הנרגז בשיפולי קדקדי, חזרתי לשפיותי. דרשתי את רוננותי כמין שכרון: גודש חוָיות מוטט אצלי את כושר השיפוט. האהבה, שנרמזה בדברי העלם החביב – מדוע הנחתי ידי על פיו להשתיקו? – אינה אלא מחוָה של נימוס. גינוני החיזור של שחקן הכדורסל יפה־התואר, נתגבש בתודעתי המצטללת, הם הדיבידנדים של ההצלחה. אנשי־שֵם צפויות להם פגישות מפתיעות עם כל מיני תמהוניים. שַליַאפּין הזקן, בשובו מ"מטרופוליטן", מצא בחדרו נערה שהיתה מוכנה לשכב עמו מפני שהתאהבה בקולו, או בשמו ההולך לפניו. בדורנו אפשר גם ההפך. אשה יפה אני. צעירים מוכנים לשכב עמי גם כאלמונית. אין תמה, אפוא, שבחור המלא הערצה לסופרים היה מוכן להאמין, ברגע של התרגשות, שהתאהב בי.

“אהבתו” של אריק, חשתי, היתה פרס התנחומים שהייתי חסרה בלילה הגדוש הזה. במחמאות שנתן לי “בגד” בארתוּר הוֹלנדר, הנערץ עליו מכּל. משמע, אוּכל להתקיים בזכות עצמי, בלי ה"הסכמה" של ארתור, אשר שעות אחדות לפני־כן עוד האמנתי כי היא חורצת את גורלי.

בנים־ולא־נים, לפנות בוקר, גמרתי בדעתי לשכוח את ההרפתקה המוזרה ברחוב 98.

בלי הצלחה.

כעבור יומים, בשעת דיון בתכנית טלויזיה, נתברר לי שאיני מצליחה לעקור אותו מראשי.

(זו היתה תכנית הבוקר של גינתר מוזס. שעה של איוולת לעקרת־הבית. מודה באשמה: לפני שהוזמנתי לא החמצתי הזדמנות לבוז לה – עלבון לאשה המשוחררת. לעגתי לחיוכיו המתחנחנים ופטפוטיו הריקים של הגבר המתיַפיֵף, המשתטה בפומבי. אולם כאשר הוזמנתי להשתתף בתכנית לא מלאני לבי לסרב. אנשים מעשיים אנחנו. דיון ספרותי בטלויזיה עושה אותנו שוטים, אבל זה עוזר למכירה. המו"ל שלי חשש שמא תעביר אותי הגאוָה על דעתי והקדים רפואה למכה. התחנן שאסכים. כך ניצל כבודי. גם הבעתי מורת־רוח וגם נסעתי לאולפן ונתתי ראשי למאפרת. בליל המלים הדליל, שהעלה את “וַרשה” על שולחנם של סועדי פת־שחרית, יצק עוד כמה גלונים של דלק אל מכל היכטה שלו.)

התחלתי להגות באריק עוד לפני שהגיע תורי. בעת שריאיין גינתר מוזס חולב נחשים ארסיים הגנבתי אליו מבטים והשוויתי אותו לאריק: שניהם בני דור אחד, גבוהים, שחקני כדורסל לשעבר, אבל בזה מתמצה כל הדמיון. בכל ענין אחר הם שונים. גינתר יהודי ומתחכם. הוא מעתיר עליך מחמאות מפוקפקות ובעיניו מנצנץ חיוך מרושע של שמחה לאיד. אריך נוצרי וישר־לב. הוא שליו, כן ואוהב אדם. הוא בוטח בערכיו ועל־כן אין לו צורך להתחכם. ההשוָאה היתה כולה לטובת הנכרי.

“ליליאן,” אמרתי לעצמי ברגע שפנה אלי גינתר מוזס וחיוך מקצועי האיר את פניו המרוחים בשכבה עבה של איפור, “גוי יפה אחד נשף לאזנך דברי חנופה מתקתקים וכבר נעשית אנטישמית?..”

חריף וזריז ומוכן היטב (לעולם לא יגמגם, ולא אכפת לו מה תשיב, הוא מגלגל במוחו את השאלה הבאה, שתכליתה לשמור על הקצב של התכנית ולהגן על הצופה משעמום) פתח מוזס בשאלתו הראשונה: מי הם קוראי, יוצאי שואה או סתם אמריקנים? נכלמת מעט מן השאלה, הגם שציפיתי לה, השבתי לו כי “קיבלתי תגובות” מאנשים צעירים, שלא היו שם. ואפילו מעיירות נידחות, שאין גרים בהן יהודים, אמרתי להוָתי.

“כמו למשל?”

“ר־יינלנד ויסקוֹנסין,” נפלט מפי. ברגע ההוא לא יכולתי להיזכר ביוקליד אוֹרגוֹן, משם קיבלתי מכתב אחד מגברת לא־צעירה ששמה אניטה זיגלבוים. השם “ריינלנד ויסקונסין” נמלט מבין שפתי מפני ששם שוטטו מחשבותי. גינתר מוזס לא שמע את שמה מימיו. אף לא חולב הנחשים. נמצאה ראויה כמשל. שניהם חייכו בחמלה עמוקה על אנשים הנאלצים לגור במרחק רב כל־כך מניו יורק.

קיוויתי שאֶריק אינו צופה במשדר. פתאום נהיה לי חשוב מאוד שלא יבוז לי.

“ומה כתב האיש מריינלנד ויסקונסין?” שאל גינתר מוזס.

“לא כתב, אמר.”

“היית שם?”

וריד דק החל פועם בזוית עיני. סגרתי אותה בחזקה ונזכרתי בבהלה כי ייתכן שברגע הזה צופים בי (אלפים? עשרות אלפים? מאות אלפים?) אנשים, נשים וילדים, לבנים, שחורים, פורטוריקנים, מקסיקנים, יהודים, לא־יהודים, מכל שדירות החברה האמריקנית, על אניות הצי, בבתי־כלא, בבתי־משוגעים, ורבים מהם, אולי רבים מאוד, שואלים את עצמם בזה הרגע “מדוע היא קורצת לו, לבחור הצעיר, האשה המשונה הזאת, שחושבת את עצמה מי יודע כמה היא יפה?..”

“לא, נפגשנו בניו יורק.”

התשובה איכזבה את גינתר מוזס.

“ומה אמר לך?”

שאלתו קראה מן הזכרון את הרגע שהנחתי ידי על פיו של אריק – עיניו הכחולות והעצובות בתמיהה נרגשת וטביעת שפתיו הלחות על כף־ידי, כלקלוק מהיר של כלבלב מסור. לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת. לא הייתי מסוגלת להפקיר לזרים את רגש החמלה הנסער שעורר בי. חשתי שכל מלה שאוֹמַר תהיה מיותרת. גם חששתי שמא אי־שם, במסעדה של נהגים על אֵם־הדרך, מעל כריך נגוס, צופות בי עיניו העייפות של אריק, ומיַחלות למוצא פי.

“אמר שהקריאה בספרי עוררה אותו להתעניין בנושא,” אמרתי, מתאמצת להסתיר את מבוכתי.

“ספרות מגשרת בין אנשים,” חבט גינתר מוזס הושענא נושנה על ראשי. יש אמִתות נכונות ומוּסכמות כל־כך שראוי לקנוס מי שלקחן מרשות הרבים ושם בכליו.

חיוכו של אריק, תמים כחלב, כעננה המרחפת מעל הראשים, קרב ובא. שוב לא אצליח להימלט ממנו: אלַי הוא מכוון, בלי בושה.

“התסכימי לומר מלים אחדות על ספרי?”

חוצפתו מהממת אותי. מה עוד עלי לעשות כדי שיבין כי אין בדעתי לחדש ידידותנו כקדם?

כשנכנס רמזתי לו בכל דרך אפשרית שאין פנַי להתפייסות. הושטתי לו כף־יד רפויה ומשכתי אותה כאשר ניסה להדק את אצבעותיו. השבתי לו באדיבות מוגזמת ובפנים קפואות על ברכתו. השתדלתי שיבין כי העובדה שפתחתי את ביתי לדורשי־טובתו מקורה בחשבון השמור עמי. חייכתי רק לדורותי, במאור פנים אמתי. אפילו שמחתי שבאה עמו. חיבה הדדית ביני ובינה מוציאה אותי זכאית מחמת ספק. צריך דמיון פרוע כדי להאמין שאפשר להעדיף אותי מפצצת מין מלהיבה שכמותה. לצדה, ראשי בגובה שדיה הנהדרים, כמהדורה מוקטנת ומיושנת של הידור נשי, אוכל להעמיד־פנים שמימי לא הייתי לאריק אלא מקור מידע, מדריך מחקר, או, לכל היותר, מקור אשראה.

אף כי גזרתי על עצמי לעמוד בכל כללי הטקס, איני יכולה להסתיר את ההפתעה והרוגז שגורמת לי שאלתו. העד כדי כך הוא אטום חושים שהוא מציע לי להתיַצב מול מאה זוגות עינים חקרניות ולחשׂוף את נשמתי לפניהן – להעיד על הכאב והמבוכה שגרם לי?

שוב הצליח להפתיעני: בעיניו הזכות זוהרת תמימות של ילד!

בבית־דין של מעלה אולי יֵצא זכאי. יעמידו לו סניגור שיתבע לזכותו בטענה שאין נפשו בוגרת די צרכה להבין את הנזק שגרם. יבדקו ויימצא שהטענה נכונה. בעומק נפשו שוכן איזה טמטום קדוש. אין הוא אחראי לקהות היוצאת משם. ברבדים העליונים הוא אדיב, מנומס, נוח לבריות ואפילו מסוגל לאצילות־נפש מסוימת. רוב זמנו הוא מבלה בתחום הזה. למטה הוא יורד לעתים רחוקות. בעצמו אינו מבין מה קורה שם.

סטנלי, מהיר תפיסה, אץ אלינו. הוא שמע את השאלה ועיניו מתנצלות: ידו לא היתה במעל.

“איני יודע אם נחוץ שגם ליליאן…” הוא מגמגם – אמרגן של כוכב חסר בינה, הנאלץ לתקן מפעם לפעם מה שמקלקל בן־חסותו.

אבל בלבי מתבשל רעיון נועז: מדוע לא? אם אדבר, אבלבל גם את ידידי וגם מי שאינם כן. אוכל לשדר לפיקחים את הסתייגוּיותַי ולאכזב את אלה שבאו להתענג על מבוכות של בני תרבות. אפילו אויבי יופתעו: לא ייתכן שניחנה ליליאן בשיעור כזה של חוצפה וקור־רוח! אם יעמוד לי כוחי להעיד על כמה ערכים ספרותיים שמצאתי ב"התוַדעות" – במאמץ כלשהו אוכל לשבח מידה של יכולת לשונית בלי לשקר – יסיקו שלא אמת הדבר כי הספר של אֶריק הוא קובץ מעובד של המצוקות, ההשפלות, התועבות והמעשים האכזריים שנעשו בי ונמנעתי מלכתבם בספרי שלי, אולם הסגרתי, להוָתי, על ערש דודים, לאזניו של צייד הגולגלות הצעיר, נטול הדמיון, שמיהר לשבצם בספרו שלו. רק אשה נחושת־מצח, עזת־פנים וחסרת רגישות יכולה להתעלם מן השימוש המסחרי ביסוריה ועומדת לשבח ספר קלוש כ"התוַדעות" רק בשביל להסיר לזות־שפתים. ואילו אני ידועה כהיפוכה של זו. משמע, אין אמת ברכילות המרושעת.

“אבל מדוע לא?” שואל אריק בקול של ילד נעלב.

תמימותו תהרוג אותי!

סטנלי מציל אותי מרעיון מטורף: “צרי־עין, וכאלה איננו חסרים כאן, יאמרו: יד רוחצת יד. אתה כתבת רשימה נלהבת על ליליאן ועכשיו היא מחזירה לך טובה…”

אריק מוַתר. אבל עודנו מתקשה לוַתר על ארתור.

“הוא הבטיח שיבוא,” הוא אומר בקול נעלב. “אי־אפשר לסמוך עליו.”

“הוא איש עסוק מאוד,” אני מגינה על ארתור. אריק מחמיץ את האירוניה.

“גם לפני שנה הבטיח ולא בא.”

תעלול שקוף, לעורר נשכחות.

“אני זוכר, שגם אַת נפגעת…”

“כבר שכחתי זאת,” אני אומרת.

“אבל אני לא שכחתי.”

אני ממהרת להסיט את הנושא. “הנה גם צדרבוים בא,” אני קוראת בשמחה עשויה למראה גזבר איגוד נפגעי הנאצים, שבא לגבות את התרומות שהבטיחו לו החברים.

צדרבוים מביט בי בפליאה. הלא כבר התנשקנו בכניסה – ריח של נפטלין עלה מעניבת הפרפר שלו – וכבר החלפנו ברכות.

“אני כבר מזמן כאן,” הוא קובל, נעלב, ויוצא ללכוד תורם בכוח. אנחנו את תרומותינו, ביד רחבה, כדרכו של פרד – בלי לשאול על מה מוציאים את הכסף – כבר תרמנו לפני חודשים אחדים. אין לו ענין בנו.

“חשבתי שאולי רגינה תרצה לדבר,” אומר אריק.

“יכול להיות שהגיעה בינתים,” אני אומרת לו ומביטה סביבי.

“נדמה לי שלא תבוא,” אומר אריק.

“מנין לך?”

השיחה אינה נעימה לי, אך אני מעדיפה אותה מן הנסיון לשחזר את השנה שעברה.

“צילצלתי אליה והיא היתה קרה כמו קרח,” הוא אומר. הדימויים שלו מרגיזים אותי. האין הוא חש שהוא משתמש תמיד בדפוסי ההבעה השכיחים ביותר? “נדמה לי שהיא כועסת עלי.”

“עליך?”

“כן. בלי סיבה.”

“מדוע חשבת שרגינה תרצה לדבר?”

“מפני שהכנסתי לספר קטע שיעניין אותה.”

מתחשק לי לשאול אם זו הסיבה שהעלה בדעתו שאסכים לשאת נאום ברכה.

אני הוגה ברגינה. היא לא תבזבז רוגז, רגש אציל, על ברנש ריק כאריק דגלס. העמוקים ברגשותיה שמורים רק לידידים הקרובים ביותר. האהבה, השנאה, וכל צירופי הבינים.

אני ידידתה הקרובה ביותר. רק אותי היא שונאת מעומק לבה. ולא בגלל מה שעשיתי או אמרתי, אלא בגלל מה שאני. היא שונאת את אשרי הבדוי, את שפיות־דעתי המרגיזה – זאת אמרה לי בעצמה, במלים אלו – ואת קלות הצעד שאני מהלכת בו בתוך אהבתם של אחרים.

“אני חושב שכדאי להתחיל,” אומר אריק. עיניו תרות מעל ראשי לחפש את סטנלי, שעזבנו בחשאי. הוא חש שאני בוגדת בו במחשבתי עם אחרים ונפגע.

לפעמים נדמה לי שרגינה שונאת אותי כדרך שאחרים אוהבים. כל סימניה של אהבה נואשת טבועים בשנאה הזאת, לרבות הצורך להימצא בקרבה מתמדת אל היעד, ללמוד אותו על בוריו, לנחש את משאלותיו, לשאוף את נשמת אפו, לעקוב אחרי התמורות הדקות ביותר ברגשותיו, להיות שותף פעיל לשמחותיו ויגונותיו.

אנחנו רבות על כל שטות, אך כאשר רגינה פותחת במריבה אין להקל־ראש בשטות שגרמה אותה, שכן סערת הנפש הנטפלת לה מאצילה עליה את רצינותה ועושה אותה ענין קודר מאין־כמוהו. שורש כל רע, כמדומתני, הדעה שהיתה לי – ונמנעתי מלומר, אך לא הצלחתי להסתיר – על ספרה שלה. רגינה לעולם לא תודה בזאת. חולשה מתקבלת על הדעת. אין בזה כדי להסביר את עצמת האכזבה שלה ממני. סגולותי שלי עשויות לתת הסבר מניח את הדעת. היא רוצה לנקום ואני מבקשת להתפייס. תהום פעורה בינינו. במי תנקום? כל אויביה רחוקים כל־כך. מי נותר לה לשנוא מלבד אשה כמוני, היודעת שהאדם הוא חיה שפלה הטורפת את בני מינה, ואף־על־פי־כן אני עושה כל מאמץ כדי לחטוף כל פירור של אושר אמריקני? (אני חושדת בה כי היא שכתבה את המאמר בעילום־שם שהתפרסם בשעתו בעיתון נשים אחד: “‘אהבות אסורות’ הוא נסיון אומלל לבקש אהבה כתגמול על חוסר אופי… המהגרת הרומזת לנו שהיא מסגלת לעצמה את אורח־החיים האמריקני בלי לבקש פיצוי על סבל, סבורה שמגיע לה פרס על צניעותה”… עקיצה אכזרית!)

אני קרובה. אפשר לראות אותי יום־יום ולשנוא ולאהוב, לפי מצבי־הרוח. היא אוהבת אותי כדרך שאוהבים ילד אוטיסט, יפה־תואר. בצער עמוק: תוכן וצורה לא נפגשו.

אכן לא התלהבתי מספרה. יתר על־כן, הצטערתי שכתבה אותו. רגינה הצליחה לקטלג את כל העוולות שבעולם בלי לעורר אצל קוראיה אלא שעמום. כתיבה מעין זו אינה מלמדת דבר. יתר על־כן, היא עוזרת לשכוח. לא הייתי מעיזה לומר לה זאת. רגינה בטוחה כי סגנון הוא ענין של בחירה, לא של אופי. היא מאמינה כי אילו רצתה בכך, יכלה לכתוב כסינתיָה אוֹזיק, כברנרד מלמוּד, כסוֹל בֶּלוֹ, כבשביס־זינגר – בלמדנות, בהומור, בסרקזם, בלשוןן עתירת דימויים, בקלות־דעת שלכאורה, המעלה ממעמקים את הרצינות הנינוחה הרוכבת כדובדבן על־גבי הומור סלחני וטוב־לב. אילו רצתה, יכלה לרקום מפות של סבתא, לשזור תחרימים עדינים, כנזירות הבלגיות הללו, ולסרוג בחוט דק מקלעת יפהפיה של עצבנויות פרחוניות שמסתלסלות עליה, כחוט זהב, שנינויות אַוריריות ונוצצות בחושך. אילו רצתה, יכלה לגלות את עומק בקיאותה בלשון האנגלית – היא מיטיבה לדבר בה, במבטא ללא דופי, ושיחתה מאלפת מכתיבתה – ובלשונות נלווֹת: לטינית, צרפתית, איטלקית, פולנית, ליטאית, כמובן אידיש, ואפילו יוָנית וסֶרבית. אם אין היא עושה כן, הרי זה בפירוש מפני שבחרה להתנזר מהצטעצעות בענינים שלא מעלים ולא מורידים. מַצפוּנה אינו מרשה לה זאת. היא יודעת שהעולם אינו ראוי. אם תתחכם ותשתעשע במלים ולא תלך בדרך הקצרה ביותר אל מטרתה תראה עצמה כבוגדת ביעודה – להעיד על זמנה ועל שפל המדרגה שהגיע אליו המין האנושי במאה הזאת. היא תהיה בעיני עצמה יצור שפל אם תתפתה לנסות את ידה בשרבוטים אסתטיים. היצור השפל – זאת אני.

עשרים שנה אני באמריקה ובמה אני עוסקת? ב"נסיון אומלל" להעמיד־פנים שהטל רחץ את הדם.

והנה גם הצלחתי. ולא זו בלבד – שלחתי ידי גם לעבר. כאילו בשביל לסתור את עדותה. היא חזרה מן הגהינום. אני חזרתי לגן־עדן. (כלום יש לנו מקום אחר לחזור אליו מלבד ילדותנו?)

בגדתי בה לעתים קרובות ולא נתתי את הדין.

אמנם בדרך־כלל השתדלתי להעלים מרגינה את מחשבותי הכמוסות, אולם היא ניחשה אותן. (כאריק בשעתו, אולם הוא ניחש רק מחשבות סטריאוטיפיות; המורכבות נבצרו מבינתו. רגינה קלטה כל נדנוד של רגש ולא מחלה לי שאני בוגדת בה בהרהורי־הלב.) כל תגובה שלי הולידה תגובה שכנגד. כל הערה של מה־בכך זכתה לפרשנות. לפעמים העדפתי לשתוק ובלבד שלא אתן לה אמתלה לחשוף את המניעים הנסתרים העומדים מאחורי כל מלה שלי.

(אני זוכרת שני מקרים בולטים. בהֶעדר צנעת הפרט, כך סיפרה לי פעם, כאשר נאלצה לעשות את צרכיה על רצפת הבּוּנקר, שהצטופפו בו עשרים בני־אדם, היתה לה הרגשה שאיבדה את חירותה עוד לפני שהגיעו הגרמנים. הסיפור נגע אל לבי עד כדי כך שהבעתי צער על שלא מצאה לו מקום בספרה. היא פירשה את התגובה שלי, בתום־לב ובידידות עמוקה, כרמז גס. כאילו באה לציין, שספרה נטפל לענינים לא חשובים ופסח על העיקר. היא התקצפה והתכחשה לסיפורה. “אלה מחשבות מאוחרות, שנולדו בכורסה רכה. כל־עוד אתה נלחם – לא איבדת את חירותך!” הצהירה. “מגוחך להצטעצע ברגישויות של נערה מפונקת.” הרמז היה גס, אבל כבשתי את עלבוני. “החזרתי לעצמי את חירותי כאשר יריתי בחזיר הגרמני,” אמרה בגאוָה – אף־על־פי שלא פגעה, ובהזדמנות אחרת אמרה שהיה נער מבוהל ולא רצה להילחם כלל – “אַת לא היית יורה? נכון? מזלך שלא היית שם. אַת היית מתה מהסרחון…” חייכתי, והדבר הכעיס אותה מאוד. במקרה השני רגזה עלי מפני שלא מצאתי בלבי בוז לנשים עלובות, שהתמכרו לאהבת בשׂרים מכוערת, אף זו בלי צנעת הפרט, והתקוטטו על “סמרטוטים”, כלומר, עשו מאמצים נוגעים אל הלב להתלבש נאה, עד כמה שאפשר, במחבוא שהיו בו עשרים ושש נשים ושמונה גברים. “אולי מותר לראות בזה עדוּת ליצר החיים,” ניסיתי ללמד עליהן סניגוריה. דברי זיעזעו אותה. “ליליאן יקירתי,” אמרה לי בעינים בורקות, “אַת, כפי הנראה, אשה בלי עקרונות כלל.”)

בפעם הראשונה שכבתי עם אריק כחודש אחרי הפגישה בסוהו. עשינו זאת על־גבי ספת האורחים ב"סטודיו" שלי. כענין שחובר לעבודתו הספרותית. בא להציג שאלות אחדות על סבירותם של אירועים שביקש לשבצם בספרו. הללו היו אמורים להתרחש בורשה בזמן מלחמת־העולם השניה והוא רצה לדעת אם אפשר שיִקְרוּ.

במפתיע אירע הדבר. וכאילו שאב את צידוקו מפתאומיותו. בבית־דין של מעלה יכולנו להצטדק ולומר שלא תיכננו זאת. כוח עליון כפה עצמו עלינו, עשה בנו את רצונו והותיר אותנו המומים.

לא היה אפשר לחשוד באריק שחיפש אמתלה לבוא. הוא באמת ובתמים בא לקבל אינפוֹרמציה. היתה בידו מפה של ורשה ומסומנים בה בקו מרוסק גבולות הגטו. הוא גם לא היה יכול לדעת, שפְרֶד נמצא מחוץ לעיר. אף אני הייתי נקיה ממחשבות זדון. הזמנתי את אריק הביתה דוקא כדי להוציא מראשו “את השטויות”. האמנתי שהוא קולט בצליל קולי, בטלפון, שדר פשוט: אני מקבלת את חיזוריו – כל אותן התחנפויות דקדקות, ברוח “פולנית”, בנוסח אצילי שעבר ובטל מן העולם – כמין שעשועי חברה נסבלים, בתנאי שאינם עוברים את גבולות הטעם הטוב. אני מוכנה לדרשם כמאמץ ילדותי להיכנס לעורן של הנפשות הפועלות בספר שהוא עתיד לכתוב. סירבתי לבוא לביתו – “זה לא מקום בשביל גברת,” התבדחתי, והוא הסכים בהכנעה – או להיפגש עמו ב"מקום ניטרלי". מה פתאום? הוא היה פיקח דיוֹ להבין שפחדַי מלשינים אלי. אשה המועידה לגבר פגישה במקום שהיא מוגנת בו, מעידה על עצמה שאינה טירה בצורה.

נסיעתו של פרד היתה פתאומית. הגיע טלפון בהוּל מן הסניף במילווֹקי, שנתגלתה בו מעילה, והוא מיהר להסדיר שם את הענינים. איבדתי את מספר הטלפון של אריק ולא יכולתי להודיע לו שלא יבוא. תמהתני אם הייתי עושה זאת אילו מצאתי את המספר. הלא מגוחך הוא לבטל פגישה עסקית מפני שבעלי איננו בבית, כאילו איני יכולה להימצא בכפיפה אחת עם גבר זר ולא ליפול לזרועותיו.

אריק הביא פרחים, מפני שהוזמן לשש וחצי והניח שיישאר לארוחת־הערב. לא התנהג כמחזר עקשן, כאיברי בשעתו, שחיוך שמנוני של הנאה מעצמו היה קורן מעיניו בכל פעם שבא לתנות אהבים. רהוי עמד בפתח והושיט לי את הפרחים בתנועה מגושמת כאילו נבהל בעצמו מפני החוצפה שהיתה לו להשמיע פטפוטי חיזור אוִיליים באָזני האשה שפתחה לו את הדלת. התמונה שנתגלתה לו הממה אותו בעליל. אולי היה זה לבושי האקזוטי, מכנסי ערבֱּסק רכים בצבע סגול חיוור וגלימה בשרוול מתנפח, בסגול כהה, ותכשיט תימני, שקיבלתי במתנה מן הקונסול הישראלי, ואולי חדר האורחים שלנו הצבוע שחור מבריק, ומלא אוצרות אמנות. אפשר שנראיתי לו אחרת לגמרי מזו שזכר מן הפגישה הראשונה. דוקא בביתי שלי, בנוף חיי הטבעי, חזרתי פתאום לזרותי. ייתכן שנראיתי לו גם מבוגרת יותר והבעת פני המאופקת הכלימה אותוֹ. כאילו התפלא על עצמו שנהג קרבה באשה שלא ראה אלא פעם אחת.

הוא לחץ את ימיני, אחר שהעברתי את הפרחים לשמאלי, והלך אחרַי בצעדים מהססים, כמתנצל על קלות־דעתו. היה מוכן לפתוח מיד בשאלות שלשמן בא. אחר־כך שתה את הקפה שהגשתי לו בלגימות זהירות, כמשתדל לא להשמיע רעש. לא הכניס עוגיות קוקוס לפיו אלא כאשר יצאתי מן החדר לשוחח בטלפון עם פרד, שנחת בשלום במילווֹקי. מנהג הוא אצלנו, אף־על־פי שפרד נוסע אחת לשבוע.

אריק לא שיעשע נפשו בתקוה שיוכל להשכיב אותי. בזאת יכולתי להיוָכח מיד. שכן הסתפק בגילוח וברחצה של בוקר ולא התרחץ לפני שבא. לא התנצל על כך. כל העת היה מודאג שמא גופו מדיף ריחות רעים. לא שכח את הדברים שאמרתי לו על רגישותי הנפרזת לריחות.

הכל קרה מחמת אי־הבנה. אך, כמובן, היה בנו בכוח. (“הקידוח אינו יוצר את הנפט,” היה אומר איברי, אֶרוֹטיקה השואבת את הדימויים שלה ממהדורת החדשות האחרונה. “הנפט היה שם, הקידוח רק סייע לו לפרוץ…”)

אחרי ששתינו קפה בטרקלינוֹן – שֵם שנתן פרד לקיטון הצמוד לאולם האורחים, מקום אינטימי, קרוב למטבח, אשר בו אנחנו סועדים בדרך־כלל – ואריק נעשה נינוח יותר, ואף הגביה מעט את קולו, שהיה צרוד במיוחד – התרגשות, לא הצטננות – הלכנו ל"סטודיו" שלי, שמעבר לאולם האורחים. שם ספרַי, שם רשימותי. שם אני מחזיקה בארון ברזל תיקים מסודרים לעבודתי.

בעברנו באולם האורחים נעצר פתאום. הוא עמד מרותק למקומו ובקושי עצר קריאת התפעלוּת.

אין הוא בחור קרתני שלא ראה מימיו תמונות מקוריות של שאגאל, בּראק ופיקסו והופתע למצאן ברשות היחיד. הוא נסע בעולם והכיר אנשים בעלי אמצעים כמונו. גם בבית הוריו לא חסר דבר. (חשדתי בו, וצדקתי, כי הנהיגה במשאית היא התגרות באביו, הרוצה שישלים את לימודיו בכלכלה או במשפטים, וכי חיי העוני שלכאורה, שהוא מנהל ברחוב 98, הם מעין אוניברסיטה פתוחה, שהוא לומד בה את לשון העם ומנהגיו, אתנחתא בין שתי תקופות של רוָחה, זו שירש וזו המזומנת לו אחרי שיכתוב את הרב־מכר שלו – כך דיבר על “הספר שהוא מתעתד לכתוב”; הוא אמר, בהומור, אך נתכוון לכך, כי “לכתוב ספר שאינו נעשה רב־מכר הרי זו התאבדות על ראש הר קרח; אולי בעוד מאה שנה ימצאו את השלד שלך…” הדימוי הזה, כך נתברר לי מאוחר יותר, לא היה שלו. בעליו היה סופר צעיר, מטורף לגמרי, שהתאבד בקפיצה אל מתחת לרכבת התחתית.)

אולם האורחים שלנו הוא מקום מרשים ביותר וביחוד למי שרואה אותו לראשונה. זמן רב הוקדש לסידור התמונות, הפסלים – אחד ליפשיץ, שני ג’קומֶטי ושני פסלים של שיש ירוק מעשי־ידי פַסל רוסי צעיר, לֶב סוקולוב, שאינו ידוע עדיין – והתאורה, הניגרת לאורך הכתלים כמו ממקור נסתר. לא טעמי שלי הוא שבא לכלל ביטוי כאן, אף כי הכל סבורים שזוהי מין בדיחה משפחתית כאשר אני אומרת כי פרד הוא אשר על התמונות והפסלים. כביכול אדם שמנהל חברה להשקעות, שיש לה סניפים בכל היבשת, צריך להיות אטום ליופי. האמת היא שפרד התחיל בזאת מטעמים כלכליים טהורים. כסף מתמעט ערכו, וגם בזהב אין לבטוח, אך יצירות אמנות וכלי־נגינה עתיקים משביחים עם הזמן (הוא קנה גם סטראדיבריוס אחד, המושאל כעת לכנר צעיר שהגיע מרוסיה בידיִם ריקות). אף כי עסק באמנות כ"השקעה בטוחה" רכש לעצמו במרוצת הזמן בקיאות של ממש. נתברר כי בבור השתן שבדיר החזירים של האיכר הפולני, אשר בו עשה שנתים מן המלחמה, רכש לו גם אבחנה דקה בענינים שבטעם. אמנם פרד דיבר תמיד על מחירן של תמונות, (הוא אהב לספר על האינפלציה המטורפת שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, כאשר ניתן להמיר תמונה של רמבּרנדט בשתי ביצים, “גם אם תתמוטט כליל הכלכלה האמריקנית נוכל לקבל בעד השאגאל שלנו לפחות ארבע ביצים”.) אך אף־על־פי שדיבר כך היתה זיקתו לאמנות כנה ועמוקה.

אריק הילך לאורך הכתלים, כאילו שכח לשם מה בא, ולא חדל להתפעל.

“איך אפשר לחיות כך, בתוך מוזיאון!”

לא עניתי. הנחתי לו לעבור באולם ולהתעכב אצל המוצגים. הוא הפתיעני בבקיאותו. לא התפלאתי שזיהה את לוּאיז נבלבון – כל אחד יכול לראות את יצירותיה בכנסיה ברחוב 54. שמחתי לגלות שלא עסק בענינים אפלים בלבד בתקופת שירותו באירופה. הוא הצליח לזהות את סוּטין בתמונה נדירה למדי, לפני שנתגבש סגנונו המובהק. המתנתי לו בקצה האולם, בכניסה ל"סטודיו".

“זה שגעון של פרד,” אמרתי לו. “כל התצוגה הזאת.”

“זה שגעון, מה שהכל יש בדירה אחת.” בכוָנה נקט לשון נמוכה, בעגת כושים. את הנטיה הזאת “להבליט את הקונטרַסטים”, כלשונו, למדתי רק מאוחר יותר. אז הייתי סבורה שההתפעלות בללה את לשונו. (בדברו על ספרות השתמש בביטויים למדניים ובלשון גבוהה מדי, שצרמה את אזני ונטעה בי את הדעה המוקדמת שלעולם לא יהיה סופר. כשם שרגינה לעולם לא תכתוב יצירה אמנותית מרוממת־נפש, חשבתי, כך גם אריק. סופר בלי סגנון אישי אינו אלא בחור פיקח שלימד את עצמו לרקום עלילה.)

“פרד אוהב להקיף את עצמו בדברים יפים,” התבדחתי, למעט מן הערך הכספי של חפצי האמנות, המבוטחים בסכום ענקי, שכּן שמעתי בצליל הקול, אשר ההברות האחרונות שלו חרקו במחאה, את המלים שלא אמר ידיד הפרוליטריון (בזבוז להסתיר את כל הדברים היפים הללו בדירה שגרים בה זוג זקנים) והוספתי: “אנחנו משאילים אותן למוזיאונים, לבקשתם.”

“אני לא מאשים אותו,” אמר אריק, שוב בעגה, שלא לענין. אחר־כך הסב את מבטו אלי, בכוָנה ברורה להחיל גם עלי את המשפט שאמרתי. אני יפה במיוחד באור הארגמן החוזר אלי מפסל השחם המלוטש של אנטוֹנוֹבסקי שעמדתי לצדו. הכרתי לו טובה שהסתפק במה שאמרו עיניו ולא קרא לדברים בשמם. אחר־כך הוסיף ללכת לאורך הכותל, תפוס מחשבות, כמתקשה לעכל בבת־אחת כל מה שהוא רואה, וכשעבר על־פנַי, מול הפרוזדור המוליך אל ה"סטודיו", היו עיניו נטועות בַּוְלַמִינְק הקודר התלוי מעל ראשי וכמעט נתקל בשולחן הדמשׂקאי שפרד מחזיק בו כלי שח של שנהב. חששתי שמא יפיל אותו על כד סיני יקר ערך (אחד החפצים המעטים שמחביא פרד בחדרו לפני שמגיעים האורחים) ורציתי לעצור אותו לפני שיעשה את הפסיעה המסוכנת. מכיון שלא נעם לי להזהירו בדיבור חפוז, העלול ליצור רושם של בהילות על חפצים, הרמתי את ידַי אל מול פניו, בתנועת טשטוש קלה, מחוה שהיה אבי עושה כאשר חלמתי בהקיץ במקום לעשות את השיעורים בלטינית. ראשו היה גבוה כל־כך, שנאלצתי לעמוד על בהונות כדי שיגיעו כפות־ידי אל מול עיניו, הבוהות נכחו. התנדנדתי מעט מפני שאיבדתי את שיווי־המשקל – עשר שנים מאז זנחתי את שיעורי הבּלֶט, שהועילו מאוד ליציבות גופי – ולכן חשב, ברגע שחזרו עשתונותיו, כי המתנתי לו שם כדי לפול בזרועותיו וכי הידים הנשואות אל על התרוממו כדי לחבוק את צוארו. הספקתי לראות את מבטו הנבוך – הוא לא ציפה לזאת והדבר הממוֹ. ענין אחד הוא להשמיע פטפוטי חיזור לשמם וענין אחר למצוא בזרועותיך את האשה המרוחקת ממך שנים, מאורעות, סביבה חברתית, בעל, דת, מוצא, וכה הרבה חפצים – אך הוא מיהר לאסוף אותי אל חיקו בתנועה אבירית נמרצת, אולי כדי שלא אפול, וקיבל עליו מיד את האחריות. אף־על־פי שלא יזם זאת, נענה בהתלהבות, מכוח חיבוקו העז היו רגלי תלויות באויר, ומתחת לשדַי, שהגיבו מיד, החלה נקיפת לב פראית ולא מרוסנת. מגוחך יהיה להוכיח אותו על טעות, אמרתי לנפשי – הנפש עצמה יש לה לפרקים רגעים של צביעות מתחסדת – כאשר נעימה לי כל־כך ההתנפלות הנואשת של פיו על צוארי המגוּלה, הזוהר באור החוזר מאנטונובסקי.

אילו נדרשה יזמתי שלי, מן־הסתם לא היה קורה דבר. אף אריק לא היה מהין לשלוח יד בקודש – כך הייתי בעיניו עד לרגע שנגליתי כבשר־ודם – שכּן כל המחמאות שפיזר קודם־לכן לא היו מכוּונות לרכך יעד מבוצר, אלא היו ביטוי נאמן להערצה ילדותית ומחוָה של רצון טוב כלפי אשה מזדקנת שנשתמרה היטב. אך גם לַמקרה יש רצונות משלו. כיוָן שקרה הדבר – סימן שהיה יכול לקרות. לא אוֹמַר שצריך היה לקרות. עד כדי כך איני מרחיקה־לכת. השקפה כזאת יאה לרגינה. היא מאמינה כי כל הדברים שקורים אותנו לא זו בלבד שצריכים היו לקרות אלא שבאו ללמד אותנו לקח. (ואחר־כך היא הולכת ל"טֶמפֶּל עמנוּאל" ומכריזה שם שאינה מאמינה באלוהים. יהדות היא שותפות גורל, היא אומרת. מחלה, אסון, קללה, אבל לא אמונה. אחרי השואה יהודים אינם יכולים, לדעתה, להאמין באלוהים. אלוהים לא היה מרשה זאת… אבל אלה הם רעיונות ששאלה מאחרים. באמת ובתמים היא מאמינה שהחומר אינו נפסד. שום דבר אינו קורה בלי לרמוז לנו משהו. רק מי שקורא נכון את האותות מגלה את טעם חייו. השקפה שאינה מסתדרת יפה עם המקרה ליליאן שוַרץ; זו אף פעם אינה קוראת נכון את האותות ואף־על־פי־כן אפילו החיים שנשתבשו לה עלו אצלה יפה. אולם אולי היא משקרת ובתוך־תוכה היא בעצם אומללה, כמתחייב מלוח האירועים, והיא רק מעמידה־פנים שהיא מסוגלת ליהנות מהכל, מאוכל, משינה, מטיול לאורך ההדסוֹן, ואפילו מן הפצע הפעור בין רגליה…)

הספה שב"סטודיו" היתה צרה מדי וקצרה מדי. ברגע מסוים הקישו רגליו הארוכות של אריק על שולחן־הכתיבה כמו תופי טַם־טַם, המזהירים מפני אויב מתקרב. מיטת הזוג שבחדר השינה היתה משרתת אותנו ביתר הצלחה. אבל אפילו לבגידה יש שולחן ערוך משלה. מכל־מקום סמלים. המיטה שלי ושל פרד מלאה זכרונות עייפים. אפילו בתוך מחזור הדם המתפרע שטים, ככדורים נטולי צבע, נימוסים טובים.

אחר־כך אמר שלא האמין באָשרו כאשר הרמתי את זרועותי לחבקו. אני חייכתי לעצמי ושתקתי. ודאי מגוחך יהיה להטיל את האשם בכד הסיני. שאלתי מדוע היה סבור שאין הדבר מתקבל על הדעת. נימוסיו לא התירו לו לתלות את הדבר בהבדל שבגיל. אחרי הנסיון מן העבר, אמר, הדעת נותנת שאשנא גברים. אחר־כך תיקן: לא גברים, אלא את מלחמת המינים. המאבק על היצועים. אחר־כך פרח על שפתיו חיוך טהור קטן של מנצחים. כאילו גבר על “הטראומה שלי” והחזיר אותי לחיים. שאלתי את נפשי אם ייפגע כשאספר לו שהיו גם אחרים, וכי לא הוא שהדביר את המפלצת.

אריק ידע להכיר־טובה. אחרי שעייפנו עבד אותי בכפות־ידיו הגדולות שעה ארוכה. כמי שיוצר בחומר את האליל שהוא עתיד לסגוד לו. לעתים נעצרה נשימתו בהמון רגשותיו. רציתי לתת מחמאה ללהיטותו. “כאילו לא ידעת אשה זה זמן רב.”

“מאתמול” השיב. כנותו כבשה את לבי.

“אני מניחה שהיא צעירה ממני קצת. שנה, שנתים, לפחות,” לא יכולתי להיגמל מן היצר להתגאות בעורי הצח, בכתפי הצעירות, בשדַי הגמישים, שדי אשה שלא היניקה, ובבטני השטוחה.

אריק לא הבין את העוקץ. השתדל לנחמני: “היא צעירה, נכון. אבל כשאני אתָה אני מרגיש בן מאה. אתך הרגשתי בן שבע־עשרה.”

רגינה היתה אומרת כי גם המספר שנקט לא היה מקרי. מדוע אמר שבע־עשרה? מדוע לא שמונה־עשרה או תשע־עשרה? האם אז ידע אשה לראשונה? מכל־מקום, המספר ננעץ בי כמתג המתחבר לעבר.

בעולמה של רגינה, כבעולמו של אריק, המלא סמלים – גם את נסיעתו של פרד למילווקי ולא למקום אחר דרש כמין סימטריה, כאילו נסע פרד לויסקונסין, מדינה שנולד בה הוא, אריק, לחפש את מקור הכוח שחידש את נעורי אשתו המורעבת – ודאי גם צירוף המספרים צופן בחוּבּו איזה אות. אריק נולד ב־1944. בשנה ההיא הייתי בת שבע־עשרה. שבוע ימים הייתי אֵם. אילו חי התינוק המסכן, שנחנק בשנתו בעליית־הגג שבביתו של סטיפן ברניצקי, היה היום בן שלושים וחמש, כאריק. הבטתי באריק, השוכב עירום לפני, ובאבר היגע, שהיה מונח בחיקו כתינוק ישן, ועינו היחידה עצומה, ודימיתי בנפשי כי בזה הרגע ילדתיו, את בני יחידי, שלא זכה לבוא בבריתו של אברהם אבינו.

תמהתי על עצמי באיזו קלות הייתי מסוגלת אז להבליג על הצער שגרם לי מותו של התינוק. אך חזרתי וזכרתי את החורף הנורא ההוא ומחלתי לעצמי את אטימות הלב. אֵילו חיים נועדו לו? אֵילו סגולות ירש מאביו? (בשנים ההן האמנתי בתורשה בלבד. פחדתי שמא מפלצת מולידה מפלצת. החינוך המרקסיסטי המוּסווה שקיבלתי בביתם של גוסטב וצלינה לא הצליח להחדיר בי את ההכרה כי נסיבות החיים, החינוך, כאהבת האם, מטביעים אף הם חותם משלהם.) מיהו אביו בכלל? סטיפן ברניצקי, חולה הנפש? אבל הוא כמעט לא פקד את הכניסה הראשית. הקצין הגרמני, שדיבר על אהבה? השוער חסר האגודל? צייד הנשים מן הגן הזַקסי? (אגב, סטיפן ברניצקי המטורף היה אז בסך־הכל בן שלושים וחמש, ובנו הסדיסט, שחיזק אצלי את הפחד מפני כוחה המאיים של התורשה – בין ארבע־עשרה. האב נראה לי זקן אשמאי והבן תינוק מרושע.)

“על מה את חושבת?”

שתקתי.

אריק התרומם על מרפקו ונתן בי מבט בוחן. “אַת אתי?”

“מדוע אתה שואל? הרי אתה קורא מחשבות.”

הוא נענה לאתגר. ריכז את מבטו בנקודה מסתורית מעל שדי השמאלי, כאילו דולה משם את מחשבותי, ואמר: “אַת חושבת על עצמך בגיל שבע־עשרה.”

“טעית הפעם,” מיהרתי להכחיש, אך הוא יכול לראות בעיני שלא היתה זו כל האמת. אריק לא ניחן בדמיון עשיר, אך חושיו מחודדים תמיד. תשובתו היתה גזורה מתסריט שגור. המשך פשוט של שיחת מזמוטים מן המנין.

לא יכולתי להסיח את דעתי מדברים שאמרה רגינה. חשבתי על עולמה, הבנוי תשלובות הדוקות של פרודות הקשורות זו בזו בקשר בל־יינתק. זכרתי מה שאמרה לי אחרי שילדה את בתה: “ללדת, זוהי ההוכחה היחידה לאמונה… בתוך גופך מתחולל תהליך של קימה מן האפר… את מקנחת את אחוריו של העתיד ומתחילה להאמין בקיומו… מדוע לא תאמצו לכם ילד, ליליאן? בשביל מי בונה פרד את האימפריה שלו?” (לא רציתי תינוק. רציתי לאמץ נער בגיל ילדי המת. לאמור, בשנה ההיא היה צריך להיות בן שש־עשרה… רגינה עצמה, אחרי שנרצחה בתה לא אימצה לה ילד.)

ברגע ההוא עלה בדעתי רעיון אכזרי כלפי עצמי. רק מפני שאני ריקה בפנים אני נכונה לשכב עמו. אילו היו לי ילדים משלי, הייתי נרתעת. נרתיק הכאב והעונג היה זוכר את אחריותו. בדאגה לשלוַת רוחם של ילדי הייתי מגלה את המוסר הקרתני ואת הדעות הקדומות של עקרת־הבית. באין ילדים אני יכולה להרשות לעצמי לשחק את האשה מהעולם הגדול, הניו־יורקית יותר מניו יורק עצמה; אשה משוחררת, שאין לה מעצורים כלל, ציפור־דרור, המשועבדת רק ליצריה. אפילו על כבודו של פרד, המאחל לי כל אושר שאינו יכול להעניק לי בעצמו, איני חייבת לשמור. הלא גם אם ייוָדע לו ששיעשעתי תינוק זר בחיקי לא יכעס, רק יביט בי ברחמים גדולים, כאומר: “קיוויתי שהזִקנה מרפאת… והנה טעיתי”…

מבטו של אריק לא סר מאותה נקודה מסתורית.

“נדמה לי, שאני מתחיל להתאהב בך,” אמר בקול רך ועיניו כהו. מעצב.

“אל תהיה ילד, אריק,” אמרתי. “אינך חייב להצהיר על אהבה מפני ששכבת אתי.”

“את אשה משונה, ליליאן,” אמר בעצב גובר והולך. “ביד אחת את נותנת, ובלי קמצנות, וביד השניה את לוקחת.”

דפוסי דיבור שגורים עייפוני.

“אני אשה רגילה. רגילה מדי. בזאת הלא נוכחת בשעה האחרונה.”

“את לא רגילה,” מיחה. “אפילו מבחינת הצורה. אצלך כאילו הזמן לא גרע כלום, רק הוסיף.” אחר־כך הסכים להתפשר: “אני יודע שאין טעם לדבר על אהבה אחרי פגישה או שתים. המבחן האמִתי הוא הזמן.”

גודש כזה של שגרות ביטוי היה למעלה מכוחי.

“כמה זמן?” שאלתי. האירוניה שבקולי נשמעה לי גסה מדי. לא רציתי להעליב, רק ביקשתי שיחדל לזרוק לי רעיונות נדושים. אך הוא השיב לי ברצינות.

“בערך שנה.”

“שנה בדיוּק?”

“בערך,” השיב.

“ומה יקרה בעוד שנה?”

הוא השתתק. חש שאני מלגלגת עליו. נפגע.

“בעוד שנה אהיה בת חמשים ושלוש,” אמרתי.

“אז מה?” אמר. לא שמר טינה. “ואני אהיה בן שלושים ושש. כשהייתי בן שבע־עשרה חשבתי שגבר בן שלושים ושש רגלו האחת כבר בקבר. היום אני יודע שאפשר להיות נער בן חמשים ושתים. וכשאהיה בן חמשים ושלוש אצפה בקוצר־רוח לשלוה הצפויה לי בגיל שבעים.”

אחרי שהתלבשנו ישבנו משני עברי שולחן־הכתיבה ודנו בנושא אשר לשמו בא. האינפורמציה הדחופה שביקש ממני היתה: תאריכים, הכתיב הנכון של שמות רחובות ומוסדות ציבור, שהיו קיימים בזמן המלחמה, צבע הכריכה של המסמכים שהנפיקו השלטונות, וכן מחירי מצרכים שונים שהיה אפשר לקנותם בשוק החפשי, בכסף פולני, גרמני, רוסי, ובערך הדולר.

יש לפתוח ב"תכנית". אצבעו של סטנלי על הדופק. כל הַשהיה עלולה לעשות רושם של אי־סדר.

ל"תכנית" מתכונת קבועה. סטנלי פותח, מברך את הנוכחים, משתבח בהשפעה המתרחבת והולכת של האגודה, ורומז על איזו מגבית שתיערך בקרוב. אחר־כך מדברים על הנושא הנדון וחתן המסיבה משיב על שאלות של הקהל.

הפעם, כמדומה, יחרוג סטנלי מן המתכונת. ברנרד גסטטנר לא הסכים להקדיש ערב שלם לסופר מתחיל. לוציאן טוביילביץ' סירב לצרף בֶּלֶטריסטיקה למחקר. לבסוף נכנעו. “יש חשיבות מיוחדת לעובדה, שהמחבר אינו מאנשי־שלומנו,” שידל אותם סטנלי, והוסיף משפט, שאפשר לדרוש אותו כאירוניה, אך סטנלי התכוון לו בכל הרצינות: “בקרב האחרון של מלחמת־העולם השניה מנצחים היהודים; האויב נכנע ומצטרף, על נשקו, אל הצד המנצח…” מצאו מוצא של פשרה: לוציאן ירצה על חוק ההתיַשנות בגרמניה המערבית, ברנרד יסקור את המחקרים בנושא השואה שנדפסו בכתבי־עת בתקופה האחרונה, ופרייגרזון, מעריץ נלהב של ספרות “עסיסית”, שה"עם" נהנה ממנה, ידבר על ספרו של אריק. (לכאורה יש כאן שמאל דוחה וימין מקרבת, אך אי־אפשר לגזול מאריק את אָשרו: “אסקלון” העמידו בכותל המזרח. להצניעו אי־אפשר. ראשו, כראשה של דורותי, מתנשא מעל ראשי כולם כמגדלור. וגם מאיר כמותו, בתנועה סיבובית.)

באמצע דבריו של ברנרד מופיע ארתור הולנדר, מצטנע בפרוזדור מאחורי הקולב העמוס מעילים ומגבעות ומשתדל שלא ישגיחו בו. אף־על־פי־כן עובר רחש בקהל.

ברנרד מפסיק באמצע המשפט. עיניו קצרות הרואי נעוצות בפרוזדור, אך אינן מגלות את סיבת ההתעוררות הפתאומית. הרצאתו מגיעה אל קצה. הוא ממלמל עוד שנים–שלשה משפטים ומשתתק. התכונה ליד הפרוזדור מעליבה אותו.

אריק, חוגג את נצחונו, אץ אל ארתור. סטנלי אחריו. אפשר לנחש את השיחה המתנהלת שם. בעיני אריק – תחינה. בעיני סטנלי – מזימה. אולם ארתור מסרב בכל תוקף, בתנועות ראש נמרצות, המנערות את תלתלי התינוק שלו, שאינם הולמים את התהיה המיוסרת השפוכה על פניו השמנמנים. אולם כעבור רגע, בשעה שמדבר פרייגרזון, מגיע אלי סטנלי והבעה של סיפוק קורצת אלי מעיניו המחייכות: אחרי פרייגרזון ידבר ארתור.

“נדמה לי שסירב,” אני מנחשת.

“כמובן.”

פרייגרזון מדבר בפתוס. רק חצוצרה יש לו בגרונו. אין כינור. אין חליל. עיני ארתור נשואות למרומים בהקשבה דרוכה. אני מכירה את המבט הזה: הוא מכין את משפטי הפתיחה והסיום – אחד מהמם מחברו. כל דיבור שלו הוא אירוע דרמתי. פניו מפיקים חכמה בלי ענוָה ותוקף בלי כוח. אם ימות לפנַי אכתוב עליו נֶקרוֹלוֹג: האיש שהפך את חולשתו לכוח והפיק מיסוריו אושר לא־יגוּנה. איני יכולה להתעלם מן העובדה שנוכחותו מנערת את קרבי. איני יודעת אם לשמוח או לבכות. העובדה שבא לביתי, בפעם הראשונה, מעניקה לי לֶגיטימציה מסוימת בקהל חסידיו. העובדה שבא לכבודו של אריק צופנת בחוּבּה סכנות. מחוָתו תגלגל את ספרו של אֶריק לידיהם של אנשים שאינם קוראים ספרים בדרך־כלל. כל עותק נוסף של ספרו מכניס עוד זוג מגפים אל תוך נשמתי.

שגיתי שלא כתבתי כרך שני. אילו כתבתי אני עצמי את הקורות אותי אחרי שיצאתי מידי הגסטפו ונמצאתי עזובה מאדם, ללא מוֹדע וגואל ובלי קורת־גג, בעיר שרבּוּ בה ציידי הגולגלות, היה אריק נאלץ לחפש לו עלילה אחרת.

תקופת־מה הגיתי בזה: אדווח על עובדות, כרגינה, בפרוזה מלוטשת יותר. כרוניקה כזאת, כך חשבתי, תהא מזעזעת יותר מנפנוף אגרופים כלפי שמיא. אחר־כך חזרתי בי. להעיד על עצמי, בגוף ראשון – לא אוּכל; בגוף שלישי – עלולים להתגנב אל הכתוב שקרים קטנים. ספרות התעודה יכולה בלי המסמך שלי, המעורר תיעוב. יש רבים כמותו. הספרות היפה אינה צריכה לכל הפרטים הללו, אשר כל בעל דמיון חולני יכול להמציא. גודש זוָעה מפורר את המלים.

כיוָן שבגוף ראשון לא יכולתי לכתוב ובגוף שלישי לא רציתי, לא הוצאתי מן הכוח אל הפועל את כרך ב'.

עד שבא אריק והולידו, כתינוק מבחנה, מחוץ לרחם.

מאוחר. רק להתחרט אוּכל. להחזיר את הגלגל אחורנית לא אצליח. והכל בגלל עקשנות או יוהרה. תיאוריה אמנותית, שהחזקתי בה ביד רפה, כפתה עצמה עלי ושיתקה את כוח היצירה.

“על־פי ההשקפה שלי,” אמרתי לרגינה, “אין מקום בספרות היפה לרשעים מלידה ולצדיקים גמורים. בראשונים צריכים לטפל שוטרים ושופטים ובאחרונים כתבי הקודש. הספרות היפה אמורה להציץ אל תהומות הנפש השפויה. אני מבקשת את המתח והחרדה בחייו המשעממים של אדם רגיל, הקורא את עיתון הבוקר ברכבת התחתית ואת עיתון הערב, בגרבים, מול הטלויזיה; אדם, שהכנסתו מובטחת, אשתו מטופחת, ומנדנדת לו, וילדיו הבריאים צומחים לאט־לאט לתוך האטימות הכללית, שאורבות לה סכנות נוראות. איני מתעניינת כלל בתחרות האוילית על הצלחה וכבוד. אני שואלת על ההתמודדות החשאית עם המוות, על מלחמת המאסף הנואשת לטעת משמעות בכל רגע…”

התלהבתי מאוד והרעיונות יצאו משליטתי. אמנם שד קטן לחש לי כי “התיאוריה המגובשת”, החדשנית לכאורה, אינה אלא צידוק שבדיעבד לקוצר יכולת. אני פשוט איני מסוגלת אלא לשפוך מתוך הנשמה. אידיוֹסינקרַסיוֹת מסתדרות לי יפה בשורות ישרות על הנייר. הריאליה מתחמקת מבין אצבעותי. הַפְשָטות לועגות לי מאחורי גבי. אנשים ומקומות אינם נפגשים. הזמן הפרטי מתעלם מן הזמן הכללי. אנשים שונים ממני אני מציירת בקוים גסים, כאילו אינם ראויים אלא לקריקטוּרה, ובה בשעה אני דורשת מהם שייזהרו בכבודי ולא ירימו קול. אני עוצמת את עיני כדי שלא לראות אלימות, אף־על־פי שצורת הדיבור שלי אל רגינה היתה רצופה אלימות חבויה. הלבוש התיאוֹרטי שנתתי לחולשותי נחל הצלחה. רואיַנתי בטלויזיה, הרציתי באוניברסיטאות ובחוגי קוראים וקניתי לי חסידים, שעייפה נפשם מסיפורי מעשיות. נהייתי שם־דבר. אסכולה.

נערות מאוהבות הבטיחו לנערים רפי רצון שתהיינה רגישות כמוני ולא תוקפניות כאמותיהן. ואילו רגינה נחלה כשלון. היא כתבה ספר אחד, והכניסה בו הכל – כל המאורעות המחרידים שקרוה, כל מה שחשבה והרגישה – ואחר־כך נתרוקנה. אנשים קראו, נהמו משהו מתחת לחטמם ושכחוה. דיברתי אליה כדרך שההצלחה מדברת אל הכשלון.

רגינה הביטה בי בעינים עצובות – כשעיני רגינה עצובות העולם חוזר לתוהו־ובוהו – ולא העזה לחלוק על דעתי. אני סופרת דגולה והיא סופרת שכוחה – איזו זכות יש לה להציע תיאוריה משלה? היא הרכינה ראשה כאילו הנחַתי עליה מכת חסד אחרונה. מן־הסתם כך הבינה את דברי: אם מה שאני כותבת היא ספרות יפה הרי מה שהיא עושה שייך לתחום אחר. אולי חשבה שכמוס בהם רמז: היא חסרה חוש מסוים, המבדיל בין כתבנות פשוטה ליצירה אמנותית. נולדים עם זה. חבל על המאמצים. גם הספר השני לא יהיה טוב מן הראשון.

אחרי שהתיאוריה שלי נחלה הצלחה כזאת, שוב לא יכולתי לכתוב “ורשה ב'” בלי לסתור את עקרונותי.

גם על מחדלים נענשים. ב"סָפָרִי" של אריק אני בהימה מטומטמת שהכניסו אותה לכלוב של נמרים. כמה נאדרים הם ברעבונם. ואני? אחרי עשרה עמודים אין בי רוח־חיים ושוב איני אלא בשר טֶרֶף. רואים עיסה שותתת דם ושומעים את גריסת העצמות. ה"עם" של צדרבוים, מסתמא, אוהב לעמוד מחוץ לכלוב ולראות. מתחלחלים רגע, אחר־כך מתעורר התאבון.

גם על ורשה עירי נכמר הלב למקרא הפרוזה של אריק. אנשים פולנים נתפסים לו כבדיחות משיקגו או הפשטה של רעיון אצילי. גוסטב וצלינה – הלביש להם שנַיִם־שלושה סופרלטיבים והוציא אותם מן המשחק. רק הנבלים מצוירים היטב. הם מלאי תכונות כרימון והצבעים עזים. מקומות נקיים נראים כריקנות. גל אשפה נענה ברצון לכשרון בינוני. הוא אוסף מלהיב של פרטים, שאין ביניהם כל קשר והם מסריחים בדבקות.

ורשה עירי! גן־עדן של נעורי. כיצד אפשר, בלי אהבה נכלמת, לתאר את פריחת הערמונים, כל ציץ כאשוח קטן, ליד “ארמון פוניאטוֹבסקי”? ואת האגבה שהעמידו ליד החממה בגן הזַקסי? ואת העמידה הפרוֹמתיאית של הילדה נושאת האור ברחוב קוֹפֶרניק בין המציבות של קופרניקוס ומיצקֶביץ' בחזית בנין האוניברסיטה, שאביה שם פרופסור חשוב, ונחוץ שידע זאת כל עובר־אורח?

מה יודע על ורשה אדם שלא ראה מימיו את החיוך המלא עדנה ורוך של הקצבים בחצר ינוש בכיכר גז’יבובסקי? שלא התאהב בכנר נער שניגן את שימַנובסקי בעינים עצומות, כמקשיב לבת־קול מן היערות? שלא בכה למקרא שורה יפה, על ציפור שהלכה לה ברגל ביום יפה, בשיר של יוּליאן טוּבים? (חבר של אבא.) שלא יצא לרחוב סְמוֹלנָה בבוקר בהכרה עמומה שהעולם נברא לכבודו, והשמש והעננים אינם אלא השתקפויות של מצב־רוח?

לא כל תולדות חיי סיפרתי לאריק. בנסיבות שבהן סוּפרו, בלחישה, במיטה, לא היה מקום אלא לאירועים בעלי אופי מסוים. קיפחתי את היפים והטובים. בעירום, ידו בחיקי וידי בחיקו, לא היה מקום לאַסְטֶל, שבדקה את תעודותי ורצתה לעשותני בלדרית של נשק ומסמכים ולבסוף נסעה בעצמה, בתעודות מפוקפקות, ונתפסה. לא היה טעם לחלוק עם האיש, הלהוט אחרי סיפורי זימה, את יסורי המצפון שחשתי אחרי שנעצרו גוסטב וצֶלינה. מדאגתי להם סירבתי לאסטל. פחדתי שיוצאו להורג אם איתפס. כמה שונים יכלו להיות חיי אילו נעניתי. אילו לקחתי את המזוָדונת, העשויה מעור צבי מגולף, ועליתי לרכבת, גאה בארשת השליוה שאני מצליחה להעלות על פני…

לא היתה הזדמנות לספר לו על המשוגעים להיסטוריה, למאבק, לנקם, לכָבוד יהודי. מה יכולתי לומר לו על וַיינטראוב, שידע בעל־פה פרקים שלמים משל מיצקביץ’ – אלה שנרמזת בהם אהדה ליהודים – וקנה אקדחים מאנשי העולם התחתון? ויינטראוב, שהילך סביבי כאילו אני ערוגת פרחים, וקולו היה רוטט מהתרגשות כאשר דיבר על המרד אשר חבריו והוא מכינים בגטו. לא זו בלבד שלא נגע בי באצבעו הקטנה, אלא אף לא היה מושיט לי יד לברכת פרידה מחשש שמא יתעלף ממגעי…

כך – אחרי שיצא אריק ידי חובה וצָבע בוָרוד את גוסטב ורגינה – מילא את ספרו בחלאת אדם, נוכלים, נצלנים, סוטי מין, סדיסטים, ושאר דמויות מארכיון המשטרה, העבירם על בשרי ושלחם לרחובות עיר שאינו מכיר ולזמן אחר.

אין טעם לבכות על דם שלא נשפך. מוטב שאאזין לדברי ארתור. הידבר גם על “ורשה”? היתירו לו נימוסיו לפגוע בבעלת־הבית?

“…ועוד יש לציין את ספרה של רגינה צוקרמן, שתרם רבות להבנת התקופה ההיא, ואת ספרה של ליליאן שלנו, שכולכם מכירים אותה. ועתה נוסף גם ספרו של דגלס הצעיר, נסיון מעניין. אמנם אין לדבר בנשימה אחת על ספרים השונים זה מזה כל־כך בסגנון, בטכניקה ובתפיסה אמנותית, אך אם מותר לחטוא בהכללות, אפשר לומר כי בה בשעה שהספר הראשון והשלישי משתדלים לתת לזמן ההיסטורי את מלוא משקלו, הרי ספרה של ליליאן, שהוא פנינה ספרותית לעצמו, משתדל להישאר מחוץ להיסטוריה. מאמץ נוגע אל הלב. שכן איש מאתנו אינו מצליח לחיות מחוץ לזמנו ולמקומו… ולא יגע בנצח אלא זה שהעיד על זמנו. לא די באמת ורק באמת. נחוצה גם כל האמת…”

כמה פיקח הוא. ואינטליגנטי. אני מקנאה בכשרונו הנדיר להצניע מאכלת מתחת לגלימה. הנה, בנימוס, ברוח טובה, מגבהי מרומיו, סטר לי על לחיי בכפפה מרופדת. מעריציו, והם רוב כאן, כמדומה, יוכלו לומר שהעניק לי לטיפה…

“אך מבחינה מסוימת שני הספרים, זה של ליליאן, וזה של מר דגלס, סופר מובהק, אף־על־פי שקטעים אחדים לא הגיעו לכלל הבשלה מלאה ועוד אפשר לחוש בהם טעם חמצמץ ונעים של בוֹסר, אינם דבר והיפוכו, אלא שני ספרים המשלימים זה את זה…”

“אולי תשבי,” מציע פרייגרזון. “פניך חיוורים. קשה לעמוד על הרגלים זמן רב כל־כך. ואת ודאי עבדת כהוגן כל אחר־הצהרים…”

לעולם לא אוכל לנתק עצמי מ"התוַדעות"?

כאשר ראה הספר אור – היתה לו לאיברי החוצפה לשלוח לי עותק לא מכורך לביקורת – הרגשתי ששוב לא אוכל להראות פני לידידים, המכירים את תולדות חיי. כל מי שיקרא את הספר ימצא לנכון לגלגל עלי רגשי חמלה, שלא אוּכל לשאת. חשבתי לצאת מניו יורק עד יעבור זעם. לאן? לכל מקום שהוא. לסן פרנסיסקו, לאירופה, ליפן, לישראל, להודו. אלך לבית־מצורעים של האחות תֶרֶזה לטפל שם במוכי גורל, אלַמד לכושים קטנים יוָנית ולטינית, אמכור ינשופים לאתונה ופחם לניו קסל, לא חשוב מה, ובלבד שאיעלם מניו יורק.

ימים אחדים איחלתי לאריק כשלון חרוץ. אם יישכח הספר קודם שישגיחו בו – וזה גורל ספרים רבים באמריקה – אינצל. אם ינחל הצלחה – אוֹבד. כל יד שתאחז בספר תגע בעורי.

היה יסוד לתקוָה שיישכח. ספרים רבים נעלמים מעלל מדפי החנויות. אם אינם נמכרים בתוך שבוע נחפזים בעלי החנויות לסלקם. ספרים שאינם נמכרים אינם שוים בדמי האחסון שלהם. גורסים אותם כדי לפנות את המקום. התפללתי שיאבדו במנהטן הספרים בדרכם מן הכורך, שיישרפו במחסן, שיינזקו בשטפון, שיתנדפו באיזו דרך מסתורית ובלבד שלא יגיעו לניו יורק ולא יתגלגלו למערכות העיתונים. אם ייסקר, אהיה כאדם המהלך בעיר כבושה בתעודות מזויפות ומפחד מכל עובר־ושב.

בימים ההם מיעטתי לצאת מביתי. כשנאלצנו לארח ידידים השתדלתי לצרף אליהם מישהו מקהילת הממון, שאינו קורא ספרים, כדי לוַדא שלא תתגלגל השיחה לספרים החדשים. את העותק שלי הסתרתי ב"סטודיו", מתחת לערימה של ניירות, כדי שלא יפול לידיו של פרד. בוקר־בוקר הייתי מדפדפת בידים רועדות בכמה עיתונים לראות אם דנים בו. (אחרי שיצא “ורשה” לא הייתי להוטה כך לגלותו שם.) כל יום שעבר ולא נזכר, היה חג. רציתי להאמין שעמדו המבקרים על טיבו של הספר: עוד רומן זול המתאמץ למכור סיפורי זימה על רקע היסטורי.

אני עצמי קראתי בו ישר והפוך וחזרתי וקראתי. כפושע החוזר למקום הפשע כדי לבדוק אם השאיר עקבות. ברגשי בושה וצער עקבתי אחר תיאורים מפורטים של מעשי סחיטה ואונס, עינויים משפילים, סטיות מין ואכזריות רוחנית, אשר בספרים אחרים אני מדלגת עליהם.

לא האמנתי למראה עיני. חשדתי באריק שהוא חסר כוח המצאה, אך לא שיערתי שהוא נעדר דמיון עד כדי כך שלא מצא לשנות מעט מן הסיפורים ששמע מפי, להוָתי, ברגעים אינטימיים.

לרגעים נתקפתי זעם ממש. לא אכפת לו מה אני חושבת עליו! האם באמת הוא שוטה אטום מוח הגונב את תולדות חייהם של אנשים קרובים לעשותם חומר ליצירה? הכל “חומר”? כלום אין לאשה שמצאה “סופר” במיטתה הזכות לקווֹת כי שמורה לה איזו רשות יחיד, שאינו רשאי לשלוח בה יד? כלום לא אכפת לו שעתה מצויה נפש אחת היודעת בוַדאות גמורה שאין בכוחו לבדות עלילה אמינה והוא נאלץ לקחת מן המוכן? או שמא הוא טירון שוטה המאמין שחירות המשורר חלה על הכל?

לפעמים אני חושבת: אולי אני היא הפתיה. איני מסוגלת לעמוד על טיבו של גבר שאני מעניקה לו את חסדי ואני מיַחסת לו סגולות נעלות כדי שלא אצטרך לבוז לעצמי… הרי כסיל זה, היודע כי איש מלבדו לא שמע את הסיפורים ההם, מסוגל להעלות בראשו הגויִי, שאינו חסר חכמת־חיים מעשית, שאם מצאתי לנכון להפקיד בידי איש אוחז בעט את סודותי הכמוסים ביותר, מסתמא רציתי, אולי מתחת לסף ההכרה, מוסד אהוב עליו, שיגאל אותם מן השִכחה. ולא מן הנמנע שהמבט השואל, הנשקף מעיניו היפות, הוא בעצם תמיהה על תגובתי הקרירה. אולי הוא מאמין כי אני צריכה להכיר לו טובה שעשה את המלאכה במקומי: העלה על הכתב מה שנרתעתי מלעשות, כדי שלא לקפח את חוקרי הספרות שלעתיד לבוא מעובדות חיוניות להבנת אישיותי. במרוצת הזמן אהיה גם אני שוכנת־עפר ולא יהיה אכפת לי אם ליליאן שוַרץ של הדוקטורנטים במאה העשרים ואחת תהיה בשר־ודם, ולא מפעל לייצור מלים ורעיונות. מכל־מקום, כל מאהבי שם, בספרו, בשמות בדויים, תודה לאל, קצין הגסטפו, סטפן ברניצקי, האנס מן הגן הזקסי, ויטוֹלד ויטקֶביץ', וכל היתר, איש אינו חסר, למעט שלושה–ארבעה אנשים טובים, שהיתה להם הזדמנות אך לא ניצלוה – אלה היו מיותרים לו, שכן יכלו לקלקל את התמונה המזעזעת של טרף קל בעיר ללא רחמים.

עשיתי שטות שנזפתי באיברי ששלח לי את הספר לביקורת. ידע כי לא הקנאה דיברה מגרוני וניחש את הסיבה. שוב לא יכולתי להכחיש זאת. (העובדה שסיפרתי לאריק פרטים אינטימיים שהעלמתי ממנו דרש לזכוּת עצמו. למד ממנה שגבריותו עדיפה משל אריק. הוא מתעורר מכוח עצמו. אריק זקוק לגירויים. מפליא עד כמה אנשים קהים מתגלים כמחודדים. לפנים חשבתי שהוא שקוע בעצמו מכדי שיבחין בדקויות מעין אלה. הייתי בטוחה שהוא עוצם את העינים, מלעיט את עצמו, ואינו רואה אותי כלל.)

איברי השתדל לנחם אותי. “אַת רואה מפלצות על הכותל,” אמר לי. “גם אם יזכה הספר הזה להצלחה, דבר שיוהן ואני מיַחלים לו, אחרי הכשלון של האנתולוגיה הישראלית, אין פירוש הדבר שיצביעו עליך ברחוב ויאמרו הנה האשה מהרב־מכר של דגלס. וגם אם יאמרו – אין זה אסון. כל אחד יודע שספרות בדיונית מלאה בדיות. אף אחד אינו חושב שמדייקים בעובדות.” איברי הביט בי בעין בוחנת, לעולם לא אדע מה למד. “והחברים הקרובים יהיו סבורים שהשתמש בסיפור חייך רק כקולב לתלות עליו את המעיל שלו. הלא הם ימצאו שם מעשיות שלא שמעו מימיהם… וחוץ מזה, ספר אף פעם אינו באמת שיחת היום. בכמה בתים מדברים עליו? רוב האנשים מדברים על דברים שמעניינים אותם באמת. אוהדי הניקס – על ההפסד לפילדלפיה. בהַרלֶם מדברים על הילד שרצח את חברו. הקונסֶרבטיבים, על הסמכת נשים לרבנות. בברוקלין מפרשים את השיעול של הרבי. הנוער שהולך למופע האימים של רוקי חושב שורשה זה שם של חברה להשקעות…”

זמן רב התמכרתי לאמונות תפלות. התנהגתי כמנהיגי הקהילה היהודית בימים הראשונים שלאחר הכיבוש הגרמני. הם האמינו כי התנהגות נבונה ולא מתבלטת די בה לעבור את המלחמה בשלום. התנפלתי על מעשים טובים כאילו יש בכוחם להעביר את רוע הגזירה. עשיתי את עבודות הבית בעצמי. הקדשתי לארגון נפגעי הנאצים את ההכנסות מן המהדורה הרביעית של “ורשה”. אפילו השתתפתי ב"דינר" של המגבית והלכתי לשמוע דרשה של הרבי מרחוב 70 מערב.

אך מן־הסתם חל איזה שיבוש במערכות השכר והעונש. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה רשימה אוהדת. ומיד החרו־החזיקו אחריו גם האחרים.

אולם את הנזק העיקרי גרמו דוקא לוציאן טוביילביץ' וארתור הולנדר. לוציאן – מפני שגינה. וארתור – מפני ששיבח. אילולא כתב לוציאן, במכתב למערכת “ניו יורק רוויוּ אף בוּקס”, שהמליץ על הספר, ביטוי אומלל, “פורנוגרפיה של הסבל”, וגרם שחמום־מוח אחד יתבע, אף הוא במכתב למערכת, שיגנזו את הספר “המתעלל ברגשותיהם של ניצולי שואה”, ופתח בזה פולמוס ציבורי על חופש הביטוי (“שום נושא אינו פרה קדושה”, כתב פרופסור צעיר לספרות משוָה מן האוניברסיטה של מסצ’וסֶטס; “במקום שאין מרשים לכתוב ספרות גרועה לא ירשו לכתוב גם ספרות טובה”, הביא מדברי יצחק בבל בקונגרס הכל־ארצי הראשון של הסופרים הסוביטים מומחה בינלאומי לעניני ברית־המועצות) – אפשר שהיה “התוַדעות” צולל בתוך ים הנייר המודפס בארץ ענקית זו, אשר בה גליל נייר אחד היוצא מבית־הדפוס מכריע תחתיו את קודמו, ולא היה זוכה להידון בפגישה של “אסקלון”. אך לאחר שעורר הספר, באשמת לוציאן, שאלה עקרונית, שנוסחה באופן כללי – “על זכות היוצר לתאר דברים שלא ראה ולא התנסה בהם”, בבטאונים ספרותיים, או “על זכות הגוי לכתוב על צרת היהודים”, בעיתונות יהודית – שוב לא היה סטנלי יכול שלא להיזקק לנושא שעל הפרק, המסעיר את דעת הקהל, וביחוד שהדיון הציבורי התמקד בשאלה הנכבדה של סגנון הפרוזה בת זמננו. מישהו כתב כי פירוט מדוקדק של מעשי זוָעה מעיד על הסופר שאין לו מה לומר, וכי בני־טובים המאמינים כי ניבול־פה מציל אותם מ"מרובעות" אינם אלא שוטים בחרוזים; ואילו חסידי האוַנגרד יצאו להגנת המלים ה"גסות": מבקר ספרות הדורש מן הסופרים לכתוב בלשון נקיה משרת את הסדר הקיים.

את מכת החסד הנחית ארתור הולנדר בראיון טלויזיוני שדן בגרמניה האחרת. הוא מכיר שני סוגי גרמנים, כך אמר, אלה שחטאו ואינם מתחרטים ואלה שלא עשו רע ומכים על חטא. הביא את אריק כמשל. ככל שרחוקים הם ממקום הפשע, כן גדול רגש האשם. הנה צעיר זה, שאינו גרמני אלא לרביע, ומימיו לא היה בגרמניה, ואביו לחם לצד בעלות־הברית, ואין לו כל סיבה לחפש את מקור הרע בשורש נשמתו, דוקא הוא ראה חובה לעצמו להיכנס בעבי הקורה ולשאול את נפשו מדוע נהפך הגרמני, חלוץ התרבות המערבית, שוחר המוסיקה והשירה, לחיית־טרף.

זה הספיק כדי ש"התוַדעות" ימצא לו מקום צנוע בתחתית הרשימה של רבי־המכר ואחר־כך ידלג על משוכה גבוהה ויעפיל למקום הששי.

ארתור היה האיש שהשתמש בפעם הראשונה בנוסח: “החלק השני של ‘ורשה’”. בכנס פעילים של “בני־ברית” העמיד זה כנגד זה את “נקודת־המבט של גבר, המכיר את החיים” לעומת “נקודת־המבט של בחורה רומנטית”. מבקרת הספרות ב־Ms האשימה אותו ב"שוביניזם גברי". להגנתו אמר כי לא היה בדעתו להציגם כהפכים, אלא כעמדות המשלימות זו את זו. והוסיף: “מבחינה מסוימת ‘התוַדעות’ הוא כאילו ההמשך של ‘ורשה שלי’.” נוסחה, שחזר עליה פעמים אחדות ונקלטה בתודעת רבים.

כאילו השיאנו זה לזה.

אמנם לא כל מי שהשתמש בנוסחה של ארתור ביקש לציין בזה כי “התוַדעות” הוא תולדות חיי כרך ב'. אחדים רק ביקשו לומר כי שני הספרים מציגים שני צדדים של מטבע אחד: פולין של ניצת ערמון היא זו שהיתה גיהינום ליהודים. אולם אני, שלות־נפשי אבדה לעולמים. רוב מכּרי, כך הנחתי, תופסים את הקשר בין הדברים כפשוטו: פיטפטתי את יסורי באָזני מאהב שוטה והוא רקח מהם סיפור מתח. הבגידה אינה משתלמת. האם גם פרד סבור כך?

לא היה בדעתי לספר לאריק את סודותי. לא הייתי אשה אוהבת, מוכת סנוורים, החוששת שבהעלימה מאהובה זכרון ילדות אחד, נדנוד של רגש, מחשבה כמוסה או הרהור מופקר, הריהי מקפחת אותו מזכויותיו ובוגדת בו בחשאי עם זכרונות שאין לו חלק בהם. מכל בחינה שהיא נהגתי כאשה בוגרת היודעת את רצונה ואינה רואה חובה לעצמה לכבוש את יצרה. העלמתי מאריק את רגשותי, כשם שהסתרתי מפרד את פרשת האהבים הזאת, כדי שלא לצערו. ומה־גם שלא מצאתי בלבי צורך לשתפו בסודותי הכמוסים ביותר. אך מקרה הוא שהתגלגלו הסיפורים הללו, שמהווים את עיקר העלילה ב"התוַדעות", למשכב הדודים שלנו. אפשר לומר כי הגוף הוא שפיטפט.

אם להשתמש בלשונה של רגינה, שמקובלת עליה החלוקה לגוף ונפש, הרי הגוף, שעה שהוא נעזב לנפשו, מפקיר סודות רבים יותר של הנפש מבשעה שהוא מקבל עליו את מרותה ומציית להוראותיה. לזה ודאי רגינה לא תסכים: הגוף יודע גם בושה וחרטה.

אכזבתו היתה מהירה מכפי שצפיתי.

ענין זה אינו מתבהר אלא על־ידי פירוט עובדות מרשות היחיד. בהן כאלה שהייתי מוחקת מזכרוני ברצון. אולם חיוניותן להבהרת התמונה אינה מוטלת בספק ועל־כן אי־אפשר בלעדיהן.

בתקופה הראשונה השׂביעני אריק עונג גופים שלם. היו אפילו רגעים של אושר פשוט. כפות־ידיו הסוגדות לגופי הצליחו לעורר בו חמדה עם גאוָה. קמטים נעלבים יושרו למגען. כל מקור של עונג התעורר לקראתן. משכני אחריו ונרוץ.

אהבתי גם את ההוּמור שלו ואת אורך־הרוח כלפי גחמות של אהובה מזדקנת. בסבלנות אין־קץ המתין עד שתחלוף המרה השחורה וחזר לעודד פינה נידחת על עורי, שנעזבה פתאום. נהניתי ממחמאותיו, אף כי הטלתי ספק בכנוּתן (“כל הדפיקות שהיו לי עד עכשיו היו רק אימוני כושר”) ולו רק מפני שנמנע מלהתפייט ונזקק ללשון עממית. הסכמתי לתת אמון בהצהרת הנאמנות שלו, הגם שלא דרשתי ממנו “בלעדיוּת”, כפי שהתבטא. (“השתגעתי לבגוד בך! אני צריך את כל הרזרבות בשביל להטיל למערכה המכרעת.” או: “מי שמזמינים אותו למסעדה סינית יקרה לא טיפש לקלקל לעצמו את התאבון ב’מקדונלד' בדרך לשם…”) אולם ההתמוטטות לא איחרה לבוא.

מגוחך לחפור במעמקים כדי לגלות את סיבותיה. אהבה, שנדונה לכשלון מלכתחילה, אינה צריכה לרעידת־אדמה כדי שתזדעזע. ענינים פעוטים למדי ממוטטים אותה. אין צריך בפחדים עמוקים ורגשי אשם קודרים.

אמנם, גם אלה היו קיימים. פעמים אין־ספור הגיתי בפרד מתוך רגשי איבה כלפי עצמי. ידעתי שלא יחולל שערוריה ואפילו לא יהלך סביבי במצב־רוח קודר. הוא מכיר בזכות האשה על גופה ואילו נשאל, ודאי היה אומר שהוא מבין וסולח. לא היה בזה כדי להרגיע. גם פחדים לא חסרו. פעם אחת נכנסה רגינה רגעים אחדים אחרי שיצא אריק מביתי ושעה ארוכה ישבתי עמה בחרדה שמא נפגשו בכניסה. פחדתי ממנה יותר משפחדתי מפני פרד. בעיניה פרד הוא איש קדוש ומי שפוגע בו מחלל את הקודש.

אולם מצוקה ממש הסבו לנו דוקא מפגעים של מה־בכך: המוטֶלים, המלונות, אולמות הקולנוע הנידחים ושאר המקומות אשר בהם סחטנו זה מזה את מנת התענוג השבועית – אתרים שכיחים, חפים מפשע ולא תמיד קודרים למראה – אלה נמאסו עלי עד כדי כך, שתקופה ממושכת אחרי שנסתיימה הפרשה לא יכולתי להיכנס ללוֹבּי של מלון, אפילו לבדי, בלי חרדת פתאום ורגשי בושה צורבים.

כמה מאסתי בעצמי בשל משׂחקי המחתרת – זהוּת גנובה, הסתתרות, ציתות מאחורי דלתות סגורות – שנועדו להגן על תענוגותי. אותם תכסיסים, שלפנים הגנו על חיי!

הסיכוי להיכנס למוטל בעילום־שם התמעט והלך ככל שהוספתי להשתתף בתכניות טלויזיה ובסימפוזיונים. בכל מקום היתה צפויה לי הפגישה עם האלמוני, שקנה בטלויזיה זכות על פרטיוּתי וראה חובה לעצמו לחווֹת דעה על הופעתי אמש.

לא אשכח את הלילה ב"הוֹלידיי־אין" על הדרך לסטראודסבורג.

היתה לי שם פגישה עם חברי “מועדון הספר” המקומי. הצעתי לפרד שיסע עמי: אחרי פגישה עם קוראי אני נרגשת ומשולהבת. מוטב שלא אנהג במכונית. פרד לא התלהב מן הרעיון. עייף מתפקיד “בעלה של”… הציע, שאלוּן במוֹטל ליד הדרך ובבוקר אסע לדרכי.

ואז הזמנתי את אריק. שכרנו חדר על־שם האדון והגברת דגלס. אך האיש ליד הדלפק קרא את שמי על־גבי כרטיס האשראי. הוא שתק, אך המבט שנתן בי נסע עמי לסטראודסבורג. הייתי מתוחה ונרגשת. דמעות זלגו מעיני כאשר זקן בחליפת פסים ישנה, שמבטאו העיד עליו, הטיח בי את ההאשמה כי יכולתי לכתוב מה שכתבתי מפני שראיתי את הגטו הבוער “ממרחק בטוח”. בלילה, בשובי אל המוטל, שהמתין לי בו אריק, העז השוער, שתוי מעט, לקדם את פני בחיוך נתעב: “הבחור ודאי כבר קצרה־רוחו”. רטטתי מזעם ונשאתי את עלבוני בשתיקה. כשנכנסתי לחדר, מצפה לניחומים, מצאתי את אריק בתחתוניו, שתי פחיות בירה ריקות על השידה ואחת פתוחה בידו, צופה במשחק כדורסל. הוא אמנם קם מן המיטה, מחוה רשלנית ומלאת חן, כדי לחבקני, אך עיניו היו מרותקות לאירוע הדרמתי יותר. בעינים של ילד מיוסר, שנאלץ לבחור בין גלידה להצגה יומית, קם לכבות את הטלויזיה. ויתרתי לו, בחושים נכונים של אֵם היודעת שאסור להפריז בדרישות. התמזמזנו עד שנסתיים המשחק, שהיו בו פסקי זמן מורטי עצבים ברגעים האחרונים. הדבר נתן אותותיו במנגנון הנשי הרגיש: המיצים התנהגו כאילו בגד בי עם אהבתו לכדורסל. כיוָן שלא התעוררתי אני, גם שליח האהבה שלו – פטרוּס, קראתי לו – נכלם והרכין ראש. אמנם עדיין לא ניכרו סימנים מעוררי דאגה. בפעם הראשונה עמד בדרישות. אצבעותיו המששניות נעו לאורך גופי כקוראות שורות ארוכות בכתב ברייל והיטיבו לנחש את הרגע הנכון. כשהגיע לתחנה הסופית נשם ונשף בקולי־קולות כקטר המתפרק מעדפי קיטור, ונפח את נפשו אל צוארי. אולם פורקן שני בא ביגיעה רבה וגם גרם עונג. הייתי רצוצה, נכלמת, נרגזת – הזקן מסטראודסבורג ובעלי המוֹטל נתמזגו אצלי לישות עוינת אחת. אריק דש בי בחריצות מלומדת כמתאמץ לקיים הבטחה.

סימנים מדאיגים יותר הופיעו במוטל נידח על הכביש המוליך לאלנטאון פֶּנסילבניה. שוב היתה זו פגישה של “ספר החודש”. הזמנו חדר ב"מריוט". הפעם התחכמתי והבאתי מזומנים, שהפקדתי אותם אצל אריק. אך הפקיד, שנראה כטיפוס שלא פתח ספר מימיו, הכיר אותי מן הטלויזיה ובירך אותי לשלום בשמי. מיהרנו להסתלק משם באמתלה כלשהי, וחיפשנו מוֹטל פרטי של צדי דרכים. גם משם ברחנו – איוולת גמורה – אחרי שהפקיד התפעל מן הדמיון הרב שביני ובין “בני”. לבסוף מצאנו דיר עלוב, שנראה כבית־זונות של בוקרים. הפקיד המנומנם אפילו לא הרים עיניו לראות מי משלשל לידיו את ארבעה־עשר הדולר. בגלל העיכובים הללו איחרתי לפגישה שהועדה לי ורבים מן הבאים חזרו לביתם נזעמים. אך לא רק עובדה זו, שציערה אותי כהוגן, יצקה עופרת באיברי. לא הייתי מסוגלת לאהוב את גופי שלי בחדר שקירותיו דקים ונשמעים בו מעשיהם של השכנים, אשר כולם מצאו בו, כנראה, מקלט לאותה מטרה עצמה. המים בברזים היו קרים והאסלה מטונפת, מן המצעים אלה ריח אהבתם של קודמי ומן החדר הסמוך הבקיע דיבורו הרך (ואחר־כך קולות נתעבים, כחרחורי גסיסה) של ארוינג סלומון, שתינה אהבים עם אלמונית.

שכבנו בשתיקה – טלויזיה בשחור־לבן הריצה תמונות מטושטשות – עד שדממו הקולות. אחר־כך חזרנו בשתיקה לניו יורק. במגרש קולנוע ריק ליד אליזבט המתנו לשחר. שם נעשיתי לחיזוריו העייפים של אריק וחיכיתי בסבלנות, יבשה כחרס, שיגמור סוף־סוף.

זכרונות עוכרי שלוָה אלה גרמו שנעתרתי לאריק – “כדי לשמור על עקרון של הדדיות” – והסכמתי לבוא לדירתו. אף כי פרד נסע מן העיר פעמים אחדות במשך התקופה ההיא, לא הזמנתי את אריק הביתה. עכבות משונות אלה אינן כפופות להגיון. הרגשה היתה לי, כי כל־עוד אנחנו נפגשים על “קרקע ניטרלית” איני ממש בוגדת בפרד. כאילו סעדתי מחוץ לבית מפני שהמקרר ריק ואני מתעצלת לבשל.

העובדה, שפרד אינו מחזיק פילגש מעידה גם על מוסריות נעלה יותר משלי, אך גם על צער גופני, המשחרר אותו מן ההתדיינות עם עצמו בשאלות המוסר המיני. צער, אשר אני עושה כל שביכולתי כדי למעטו, בלי להתחשב ברעבון החושים שלי עצמי.

“עקרון ההדדיות” חל על פגישתנו הראשונה ב"סטודיו" שלי.

כאשר החל אריק לכתוב את ספרו היה מלא התלהבות מן התוצאות. פתאום נעצר בלי סיבה, משום־מה האמין שפגישה בחדרו, בלי פחדי שוא וקולות זרים, תחולל נפלאות: תחדש ימינו כקדם ותחזיר לו את האשראה שנסתלקה. הפגישה בדירתו של אריק היתה הרת אסון.

הוא הוציא סכום גדול על יין צרפתי עתיק ואני נזפתי בו. הוא נעלב, מפני שגם זאת עשה כדי לשמור על “עקרון ההדדיות”: בדרך־כלל הוא מקבל ועתה הוא רוצה לתת. נשק לי, בארשת נעימה של הערצה, כאשר אמרתי לו, רעיון לא מקורי, כי באהבה הנותן הוא המקבל והמקבל הוא הנותן, אבל אחר־כך עמד על זכותו “להתחלק בהוצאות”. חשבתי כי זו מחוָה של יוהרה גברית. לי יש ולו אין ועל־כן אני משלמת. (פעם העלבתי אותו. רצה להזמינני לארוחת־ערב על־חשבונו והזמנתי המבּוּרגר.) אריק, שהתהדר בפרוליטריות לשמה, לא נרתע מלקחת, בשביל הכלב כביכול, את שארית האומצה שהייתי משאירה על צלחתי. האשימני כי מפגני הבזבזנות שלי נועדו “להחזיק בו”. הדבר חרה לי כהוגן. התנהגותי לא היתה לרוחו גם מפני שסתרה תיאוריה. בספרו פיתח השקפה: אנשים שידעו סבל אינם נפרדים מנכסים על־נקלה. אני קילקלתי לו את התֶזה. אני אוהבת לתת. ולא אכפת לי לתת אפילו למי שאינו ראוי לכך. אני שמחה בעשרִי – מפני שהוא מרחיק אותי מפחד ומהשפלה. אני נפרדת מחפצים בקלות. ושמחה לקנות חדשים. “אני אשה עשירה, מושחתת ומפונקת,” אמרתי לאריק. “מה לעשות. החיים פינקוני ואני מחזירה להם כגמולם.” אירוניה מגושמת.

אחרי ששתינו יין וקינחנו בפירות הרימני בזרועותיו והשכיבני על המיטה. בו ברגע נפתחה דלת בדירה סמוכה, מישהו פתח בצריחות איומות. אריק קפץ החוצה להרגיע את האשה המטורפת שגרה שם. החדר הוצף ריחות חריפים. לשווא התאמצתי להבליג על הגועל שהסבו לי. האויר היה חם ולח ושכבנו על מיטתו המאובקת כטובלים בנוזל דליל ועכור. המאוורר שהעמיד אריק טחן עיסה צמיגה והתיז אותה בפני. על כתפי ובטני צצה פריחה אלרגית סמוקה ונפוחה. מגע כפו הלחה של אריק על פטמותי העביר צמרמורת בבשרי. חשתי שעמום עמוק.

“עקרון ההדדיות” נשמר. תחושותי השתקפו בבשרו. האבר המדולדל נח על בטנו כתולעת רמוסה. אגלי זיעה ביצבצו על קצה חטמו.

“עוד לא קרה לי דבר כזה,” התנצל.

“תודה על המחמאה,” השבתי לו. פניו הוצפו סומק עז.

אחר־כך נאלצתי לנחמו: כבר היו דברים מעולם. גופנו הוא כצמח הזה, הנכנע לחוקי טבע נוקשים. הוא קמל כשהוא צמא וגם כאשר הוא מפריז בשתיה.

ההומור שלי נפל על אוזן ערלה. אריק רבץ עלי מלוא אָרכו וייגע את גופו לשוא. “אולי נחדל, נתפלל לנס וננסה שנית,” הצעתי, ברוח טובה, למעט בערך הכשלון. אך הוא ביקש שאסייע בפי ויוכל. סירבתי. אולם הפה שסירב, הוא שחולל את הנס.

“גברים אי־אפשר לאנוס. כאשר הגוף אינו רוצה אנחנו חדלות־אונים. הטבע לא שמר על עקרון של הדדיות.”

“אם תצחקי יהיה גרוע יותר,” נאנח אריק והתחכך בי. זיעה קלחה בין הגופים וסלדתי מן החיכוך.

לבסוף נכנע. שכב פרקדן, בעינים עצובות של אתלט מובס, ויצא לסתור הכללה חסרת־שחר.

“לא כל הגברים אנסים.”

נעניתי לשיחה תיאורטית, העשויה להסיח דעתו מכשלונו. הגנתי על דעה, שלא החזקתי בה כלל.

“לא כל הגברים אנסים, אך בכל גבר מסתתר אנס, אשר נימוסיו אינם מתירים לו להגשים את חלומו הכמוס. בימי מלחמה נעלם בן התרבות וצץ האדם הקדמון, המתאווה לתפוס את האשה בשׂער ראשה ולגרור אותה אל המערה.”

סתם התבדחתי. אבל הוא נפגע ואילץ אותי להביא הוכחות.

לא היה בדעתי לעוררו בסיפורים, אך ההוכחה הטובה ביותר שיכולתי להביא היתה המעשה בכנר מן הפילהרמונית, שאילץ אותי לענג אותו בדרכים משונות כדי שלא ילשין עלי. אחר־כך נגרפתי לספר גם על אחרים. אישים בעלי מעמד, אבות מסורים, שלא היו חסרים אשה, ואף־על־פי־כן לא החמיצו הזדמנות.

בפליאה ראיתי את הרושם העז שעשו עליו סיפורי. כוח רב היה אצור בהם: ישוע שב מן המתים. גזע נובל שב ופרח. בעינים הכחולות־בהירות, שצובעו בכחול פרוּסי מחמת התרגשות, הופיעה תאוָה מרושעת. אריק התנפל עלי באונים מחודשים כמתבגר מלוהט.

(גם ברגעים כאלה איני משוחררת מאירוֹניה: אפילו מלה אחת מסיפורי לא שוּחתה ארצה. אחר־כך חשבתי: חבל שאיני יכולה לספר זאת לרגינה, כחיזוק לטענה כי יש לספרות השפעה על החיים. אחר־כך ריחמתי על אריק: ברנש הרוצה להיות סופר ודמיונו אינו עומד לו בשעת הדחק! אילו ניחן בדמיון עשיר, לא היה נזקק לסיפורי. היה יכול לעצום את עיניו ולהגות בדוֹרוֹתי, או לנאוף בלבו עם הזיה של דמדומי בגרות, או להגשים בי הבטחה שלא קיימה אחרת…)

המעשה חזר ונשנה פעמים אחדות. בכל פעם שנחלש הייתי צריכה לעוררו בסיפורי. כסם הזה שמינונו גדל והולך עם ההרגל בו, כך נדרשו המעשים ששלפתי מזכרוני להיות נתעבים יותר משבוע לשבוע. אלה שכבר שמע שוב לא עוררוהו. עד שנקעה נפשי מהם וממנו.

כל הסיפורים הללו, שחלקתי עמו באיוולתי, כדי לשעשעו בחיקי, מצאתי אחר־כך בספרו, אחד־אחד, כמעט בלי שינויים.

סיפורים אחדים בדה מלבו, אני אומרת בלבי, ומקבלת הצעתו של פרייגרזון לשבת. פני חיוורים, אני חשה בזאת, והדמויות מיטשטשות לנגד עיני. אין כאן אדם שאוכל לחלוק עמו סַרקזם בלי רחם ובלי נחם. אפשר להוכיח שאין אריק ריק לחלוטין מכוח ההמצאה. הנה המעשה באיש מחתרת שתפסו הרוסים אחרי כיבוש העיר ואני מצילה אותו ממוות תחת כובד משקלו של קצין רוסי רוחש כינים, לא היה ולא נברא. כולו מצוץ מן הגיד.

אולם לפתע נדלק במוחי זרקור.

גם בזה אני טועה! הרי זה דומה להפליא לסיפור ששמעתי מפי רגינה לפני שנים רבות. הבחור שאהבה, חבר בקבוצה יהודית לוחמת, נפל בידי הרוסים והיא עשתה “כל מאמץ” להצילו. אמנם אהובה של רגינה הוצא להורג, ואילו הנפש־הפועלת בספרו של אריק נשאר בחיים, אולם דקויות אלו הן חירות המשורר.

משמע, גם רגינה נתנה בידיו את סודותיה!

אילו, לפחות, יכולתי לספר לִפְרד על מה יצא הזעם. השתיקה הזאת חונקת את גרוני.

אֶריק ואני נקטנו את כל האמצעים כדי להעלים את מעשינו. בתקופה מסוימת, אחרי שהסתבכתי בשקרים – מכוניתי נגנבה ליד ביתו ואני סיפרתי שהייתי במקום אחר, וכשנתפס הגנב, נתגלה השקר – בחרנו לשנות את המדיניות: כיסוי על־ידי גילוי.

אריק החל לפקוד כל אירוע שאפשר לקשרו בדרך כלשהי לשוֹאה – דיון, תערוכה, הצגה – ומספר האנשים שידעו על תכניתו לכתוב ספר על השואה גדל והלך, ובמרוצת הזמן הקיף כמעט את כל מכרי וידידי. הוא ריאיין רבים מיוצאי פולין ולכל אחד מהם סיפר על העידוד שקיבל מארתור הולנדר, שקר פעוט שלימים היה לאמת. היינו נפגשים ב"מכון להיסטוריה יהודית" ובכל אירוע השייך לענין, והנחנו שאם נאיר־פנים זה לזה ונצליח להעלים את מבוכותינו, יחדלו הרינונים. הדעת סובלת יחסי ידידות בין סופרת ותיקה למחבר צעיר, היוצק מים על ידיה. בחרנו להאמין, שהליכות חפשיות מערערות בצופה בנו את הבטחון שניחש נכונה מה שאנחנו מתאמצים להסתיר.

מכל־מקום, פרד לא חקר ולא הציג שאלות. אם חשד בי, הצניע זאת עמוק בלבו.

מרוצים מן ההצלחה התגרינו בסכנה והתרנו לעצמנו, בחוצפה גוברת והולכת, להופיע יחדיו במקומות שהיינו עשויים לפגוש מכרים משותפים.

לבסוף הזמנתי אותו הביתה לסעודת־ערב.

(הזמנתי עוד אורחים, ליתר בטחון. רק אחרי שראיתי את המבטים שנעץ אריק בארוינג סלומון, אשר את אנחות החשק שלו שמענו מעבר לכותל, הבינותי שטעיתי. ארוינג היה במבוכה עצומה. משמע, בריחתנו המבוהלת לא נעלמה מעיניו.)

בזמן ארוחת־הערב ביקש אריק לראיין את פרד. חששתי מזאת, אולם פרד הסכים ברצון.

הסתלקתי מהבית ביום שהתקיימה פגישתם. פרד ישר־דרך ותמים על־פי דרכו ואף־על־פי־כן גם חריף ושנון. הוא יגלה את צפונותיו של הנער הבוטח בערמתו.

הראיון עבר בשלום.

“בחור אינטליגנטי ונחמד ויודע לשאול,” תיאר פרד את פגישתם. אחר־כך הוסיף (ואני תהיתי, האין כאן עוקץ טמון?): “הוא מעריץ גדול שלך. מכל־מקום, כסופרת. בעיקר, הסגנון. היה מרוצה אילו היה יכול לכתוב כמוך. אם לא תיזהרי מפניו, ילמד אותך בעל־פה ויעתיק אותך לתוך המחברת שלו…”

אריק היה סקרן לדעת אם הצליח לעורר את אמונו של פרד. פרד עשה עליו רושם כביר. הוקסם מרוחב מבטו, מנדיבותו הטבעית, מזכרונו המופלג, ומיכלתו לשפוט את חלקו במאורעות העבר בלי משוא־פנים. (פרד הצליח להימלט מביאליסטוק ומצא את דרכו אל הפרטיזנים, אך מימיו לא הפריז בחשיבות התפקיד שמילאה היחידה ששירת בה. “הם בזזו ואנסו,” היה אומר, “והנזק שגרמו לגרמנים היה קטן ביותר.”)

האהדה שרחש לפרד עוררה באריק רגשי אשם. את אלה לא קידמתי בברכה. היתה בהם מידה לא מועטה של אטימות רגש. אני מסתדרת עם מצפוני והוא מתיַסר?! הוא הִרבָה לדבר על פרד. האם באמת אינו חושד? כיצד אני יכולה להיות שליוָה כל־כך? התקשיתי להסביר לו “איזה מין בן־אדם הוא פרד”. הייתי בטוחה שלא יהיה מסוגל להבין. יחשוב כי הוא דמות שיצרתי בדמיוני, וכי פרד בשר־ודם הוא אדם אחר לגמרי, שאני מתעלמת מקיומו. קשה להאמין שנער מכללוֹת, אשר התנסה בהרפתקאות שמתוך בחירה, יוכל לרדת לסוף דעתו של איש כפרד, אשר אצלו מסופחים למחזור הדם אותם העקרונות שאנחנו רק משעשעים בתודעתנו. למשל, שִויון המינים. למשל, סובלנות. ההבנה כי הזכות לאושר ולכבוד שמורה גם לאלה שיצריהם מעבירים אותם על דעתם. ההכרה כי אשה אינה קניָנו של הגבר ואבר המין שלה אינה משכן כבודו. וכיוצא באלה עקרונות של נאורים, הקיימים בדרך־כלל “על הנייר”, ונעלמים בנגוע הכאב בבשׂרנו.

“אם את אוהבת אותו כל־כך ומעריצה אותו ככה איני מבין…”

הכרתי לו טובה שלא סיים את המשפט. אני עצמי קראתי לדברים בשמם. “כאשר אני שוכבת עמך אני בוגדת בעצמי, לא בפרד.”

הם שונים זה מזה כל־כך, אריק ופרד, עד כי אין סיכוי שיבינו איש את רעהו. אריק, החוטף ואוכל, מלוא פיו, מעדני סין והמבורגרים חליפות, אינו מסוגל להבין איש כפרד, האוכל זית בנקיפות מצפון, כאילו כל רעבי עולם עומדים עליו ומביטים בו בעינים רואות וכלות. אריק, הרודף אחרי ההצלחה בצעדים נמרצים של אתלט, יתקשה להאמין בכנוּתו של פרד, הנזהר שלא להתענג על עשרו וחושש שמא מזלו הטוב הוא אתראה: אם ישמן ויבעט, יילקח ממנו הכל.

אפילו דרך שימושם במלים. אריק יורה מן המותן מושגים שבהפשטה – מלים שנועדו לבטא נורמות מוסריות, וכיוצא בהן – כתארים שזכה בהם, לכל ימי חייו, אחרי שעמד בהצלחה בבחינות גמר כלשהן. הוא אומר “יושר”, “נאמנות”, “אחריות”, “כבוד”, “אהבה”, “אמנות אמתית”, כמו זבן של סוּפרמרקט המראה לך באצבע – הנה כאן העגבניות וכאן הגלידה, תכשירי הניקוי והשבועונים. פרד לא יוציא מפיו מלים גדולות מאלה שנחוצות לו לשימוש יומיומי. הוא ציניקן בכל הנוגע לערכים מופשטים. לעולם לא ידבר על נאמנות. הוא יאמר: “רגינה צריכה ערבוּת בנקאית ורק אצלנו תוכל לקבלה בלי להפסיד ידידים”… וכשהוא רוצה להביע איזה רעיון כללי הוא מיַחס אותו לאביו, שהיה רב בּבָּרָנוֹביץ' ונפטר ביום שפרצה המלחמה. “מי שלמד ושנה ולא נעשה צנוע יותר – מה הוא למד בעצם?” אריק אומר כך: “הפילוסופיה שלי היא…” כאילו חיבר משנה סדורה.

חבריו של פרד אוהבים אותו מפני שהם בוטחים בו שלעולם לא יתכבד בקלונם.

“לפעמים אני שואלת את עצמי מה למדתי מכל מה שעבר עלי… האם יש איזה לקח שאפשר לצקת אותו לתוך תבנית קטנה ולהראות: הנה, זה. זה כל רכושי?.. ואני מגיעה למסקנה שלא למדתי דבר. אלא אם־כן למדתי משהו ואיני יודעת מהו ופתאום יעמוד לרשותי ברגע של משבר,” אמרה לי פעם אחת רגינה כאשר ישבנו בדירתנו, המאפילה והולכת, ודיברנו על פרד. הוא נסע לאירופה, לרגל עסקיו, והתגעגענו עליו בלי בושה. “פרד הוא האיש היחיד שלמד מן הנסיון. כל מה שהוא עושה כאן נגזר ממה שקרה שם. הוא מפחד תמיד, אבל אף פעם אינו מבוהל; הוא איננו שופט אף אחד, אבל חושד בכולם; הוא מתון בהשקפותיו, אבל איננו שמרני; הוא שונא אלימות, אבל לא ייכנע לה… והעיקר…” עיניה של רגינה יפות באמצע בישולו של רעיון רך, וביחוד לעת הדמדומים: “והעיקר, הוא יודע שאם יש לך חבר אחד, אמתי, אסור לאבדו בשום פנים ואופן, יבוא אשר יבוא, גם אם מצאת חבר חדש, מוצלח יותר…”

פרד איבד במלחמה אשה אחת ושלוש בנות ואוהב בי את כל הארבע. ואני הייתי מוכנה לסכן את ידידותו בשביל סוחט הדמעות העלוב מריינלנד ויסקוֹנסין. אין אלוהים בלבי.

פרד מאמין באלוהים, אף־על־פי שאינו הולך לבית־הכנסת אלא ביום־כיפור. וגם אז הוא הולך לבית־כנסת רפורמי, שאין מדקדקים בו בכל המצוות. אך האלוהים שלו אינו שופט כל הארץ. האלוהים ששלו הוא יהודי זקן בעל נסיון רב בעסקים, המכיר היטב את היתרונות והחסרונות של האנשים העובדים בשבילו. הוא הקים חברה גדולה מכדי לפקח עליה מלשכתו ועל־כן הוא מניח לה להתנהל כמו מאליה. הוא יודע שלא יוכל לתפוס את הגנבים והמועלים, ובקושי יוכל להרחיק את הטיפשים משולחן המנהלים. אף־על־פי־כן אין הוא מודאג. הגודל שומר על החברה שלו מהתמוטטות.

לרגינה אמרתי: “דברי, דברי, חברה. תענוג לשמוע. אבל אַל תגידי זאת לפרד. הוא לא יֵדע איפה לשים את בוּלי־העץ שלו מרוב המבוכה…”

ההחלטה “לצאת מן המחתרת” היא שהביאה עלינו את הקץ. יכולתי לומר השבח לאל, אילולא השארתי בספרו של אריק את טביעת־אצבעותי.

גם בזה, כדרכי, הפרזתי. הרבינו להופיע בפומבי. כילדה העוצמת את עיניה ומאמינה שאין רואים אותה, התלהבתי מן המשחק. חשבתי שאני מצליחה להוליך־שולל את הכל. כאילו ההפרזה בזה היא ההוכחה הניצחת לחפותנו.

אריק ראה את הסכנה. “עלינו להיזהר מרכלנים,” אמר. “ניו יורק היא כרך ענקי, אולם הסופרים הם כפר קטן.” אולם אני אטמתי אָזני. חייתי בתקופה ההיא במעין רוננות, שעירבבה עלי את דעתי. נהניתי מכל רגע בחברתו. התענגתי על מבטי הקנאה, ואפילו הזעם, ששילחו בי נערות שראונו יחדיו וניחשו את אהבתנו. התגאיתי בו והתבשׂמתי בלי בושה מן התשוקות שעוררתי בבחורים, שחיזרו בלי תכלית אחרי מוּשׂא אהבתו של גבר נאה. פיזרתי דברי שנינה וחידודים תפלים לכל עבר ועיני בלשו בפני אריק לגלות שם את הערצתו. והוא היה כמין בית־גנזים שאני שומרת בו את אמרות־הכנף המבוזבזות שלי.

אולם לא יצא זמן מרובה והרוֹננוּת דילגה בקפיצה אחת אל הקוטב הנגדי. פתאם, ואיני זוכרת מה גרם, התחלתי חושדת בו שהזהירות היא רק אמתלה להתרחק ממני. גינונים שתכליתם אינה ברורה נתפרשו כנסיון לתרץ לאלמוני את העובדה שהוא מתרועע עם אשה זקנה. הוא נכנס בשיחות ארוכות עם מכרי כאילו בשביל לאותת להם כי נשוּא שיחתנו חשוב לו מן הקשר האישי עמי. אמרתי לו זאת. אריק נדהם. הוא מגן על אהבתנו ואני באה אליו בטענות!

המריבה הראשונה היתה באופרה. הוא בא לבוש – בכוָנה, כך האשמתי אותו – במקטורן מרופט של קוֹרדוּרוֹי. בלבושי הזוהר – שמלה שזורה חוטי כסף, פרוַת שועל, מגפים של עור תנין וענק יהלומים – נראיתי כמולטי־מיליונרית סרת־טעם, שהזמינה לאופרה את נהג המונית שהסיע אותה לשם כדי לשדר לקהל הבורגני מסר בוּז בלתי־ברור. במסרו את כרטיסינו בכניסה, מאה דולר האחד, עמדה בעיניו – אמרתי לו זאת – חוצפה מבודחת של ג’יגוֹלוֹ, שאהובתו הישישה אונסת אותו ללכת עמה לאופרה.

אחר־כך באה הקנאה. האשמתי אותו שנפשו יוצאת אל הנשים הצעירות אשר הוא מתיַמר להתעלם מהן בצורה בולטת כל־כך. טענתי שהפגישות התכופות עם רגינה, כביכול בשביל לשמוע את סיפורה עתיר המאורעות, נועדו לטשטש את יחודי. אריק צחק: בכזו אַת מקנאה! (נעלבתי גם בגללה. רגינה אינה מכוערת כלל. יָפיָה קבור בעיניה. כשהיא מחייכת חוט של חן משוך על פניה.)

המשבר הגיע לשיאו כאשר ראיתי את דורותי לראשונה.

היה זה בתיאטרון קטן הרחק מברודוויי. בחוץ ירד גשם, והמבוא, כוך קטנטן, היה מלא מפה לפה. המחזה עסק בשואה ועל־כן הכרנו כמעט כל מי שעמד שם בתוך הקהל הדחוס. תחילה הייתי מרוצה מן החמימות שנשבה אלי מקהל ידידי. ברגע מסוים נפלה רוחי. ארתור הולנדר, שעבר לצדנו, בירך את אריק בתנועת ראש מודגשת ומקיומי התעלם. אמנם אחרי שהסבתי תשומת־לבו התנצל. לא ראה אותי. “מר דגלס בולט כל־כך”.

כעסתי על אריק שהחזיר ברכה לארתור. ועל עצמי שאני נטפלת לשטויות והדבר עוד הגביר את חמתי. אריק באמת בלט בקומתו ובדמותו המקרינה שמחת חיים וכוח לצד הדמויות השחוחות שבאו לקטוף את פירות הזכרון המרים, אמרתי לנפשי והתכוננתי להתפייס. ברגע ההוא ראיתי את דורותי. היא עמדה בקצה השני של המבוא כפנס מאיר בסימטה אפלה. ראשה היה יפה להפליא ושׂערה הבלונדי ירד אל ההמון כאשד הנופל לתוך אגם עכור. כל־כך גבוהה היתה שיכולתי לראות אפילו את פטמות שדיה המוצקים שבלטו מבעד לחולצת טריקוֹ רכה. (הם היו לחוצים אל ראשו של ברנרד גסטטנר, שהעמיד פנים אומללות וצימצם את גביניו, כקדוש מעוּנה, כאילו הצפיפות עושה לו סחרחורת.) ברגע שראיתיה פנתה אלינו. ממרחק שש פסיעות יכולתי להבחין בזיק שנדלק בעיניה כאשר ראתה את אריק. כנישאת על גל חתרה לקראתנו. שדיה היפים הרפו מראשו של ברנרד המסכן – תמיד בורח ממנו האושר בלי אתראה – נעו מצד אל צד, הוטחו בראשים אחרים, הלומי עונג, כמוכנים לכל קרבן. כאבתי עד טשטוש חושים את תום־הלב, החדוה וחום הנפש שזרמו אל אריק מעיניה היפות והטהורות. אחותו, רעייתו. הייתי בעיני עצמי כרמשׂ, שיימחץ למוות בהתנגש שני הגופים הללו הנמשכים זה לזה בכוח אדיר.

דורותי לא השגיחה בי. היא התנפלה על אריק והעניקה לו נשיקות מצלצלות על לחייו ועל פיו.

“מדוע לא אמרת לי שאתה רוצה ללכת? אתה הרי יודע שאני מקבלת כאן כרטיסי חינם.”

“דורותי, תכירי בבקשה את מיסיס שוַרץ,” אמר בפה מתוח, ירא מתגובתי. דורותי חננה אותי במבט חביב והושיטה לי כף־יד קטנה להפליא. “זאת שכתבה את הספר על ורשה שסיפרתי לך עליו.”

רתחתי מזעם. אחרי שחזרה דורותי אל חברתה, שהמתינה ליד הכניסה לאולם, אמרתי לו בלחישה שוֹרפת, שהזכיר את ספרי, אשר דורותי לא זכרה, כמין התנצלות: הוא עם הזקנה הזאת כאן לא בגלל עיניה היפות או בגלל שדיה הנבולים אלא מפני שכתבה ספר. אריק לא ענה. הביט בי בעצב, עייף משגיונותי, פתאום סב לאחור, וכסכין חמה בחמאה, עבר בקהל הצפוף והדביק את דורותי ליד פתח האולם. הוא לחש משהו אל אָזנה וחזר אלי.

“אמרתי לה שאַת אהובתי, ושבאתי אתך לא מפני שכתבת ספר אלא מפני שאני אוהב אותך ורוצה שכל העולם יֵדע.”

“אתה משוגע,” סיננתי מבין שיני, ביידיש.

“שנינו,” השיב. “וזה גם מה שאמרה דורותי.”

אני מטורפת לחלוטין, חשבתי בזמן ההצגה, שלא היתה לרוחי. עייפתי מן הדיבורים על סבל, היטהרות וגאולה. מה אנחנו רוצים מן הזוללים־וסובאים? מדוע נחוץ לנו שידעו רגשי אשם? אינם חייבים לנו מאומה. נתנו לנו זכויות וחירויות. מדוע אנחנו תובעים מהם שיקחו עליהם את משׂא האשמה של העולם הנוצרי? אי־הנחת מן המחזה העירה בי את הסלידה מהתנהגותי. ראיתי את עצמי בעינים זרות: אשה עשירה ומשועממת שרכשה לה מאהב צעיר והיא יורדת לחייו. תחת ליהנות מכל רגע של אושר, אני יוצקת לתוכו טיפות מרורים.

בדרך הביתה חקרתי אותו. מה היא לו דורותי? מתי שכב עמה לאחרונה? האם לפני שעשינו זאת ב"סטודיו" שלי? האם נפגש עמה בתקופה – “שלנו”? לא האמנתי לו שנפגש עמה אך לא שכב עמה. ואז חזר על משל המסעדה הסינית, שאהבתי לשמוע, והחלטתי להתפייס עמו בדרך הנושנה.

נסענו לדירתו. אך לא היתה שהות להמתין עד שתבשיל האהבה מאליה. פרד ידע באיזו שעה אני אמורה לחזור. נאלצתי לנקוט אמצעי בדוק: סיפורי זימה. חזרתי ובגדתי בתולדות חיי כדי להפיק תענוג בן־חלוף. הייתי מתוחה ומושפלת כאשר נאלצתי להאריך בפרטים ולהאיץ את קצב הדיבור. פעמים חזרתי על הסיפור על האב שהביא את בנו כדי לערוך לו חניכה של בגרות ועל ויטוֹלד וִיטקביץ', המציצן, שהביא את ידידיו למרתף המוזיאון, כדי שיוכל להשׂביע את עיניו במראה. הוא הכיר את הסיפורים האלה בעל־פה, אך אסור היה לי לדלג על שום פרט. כל שינוי מן המתכונת עלול היה לרפותו.

“אבר אחד בגופך הוא מן השורש הטֶבטוֹני,” אמרתי לו, עייפה ומרוטת עצבים, כשסיים.

לא חשתי אלא צרבת וגירוי מכאיב בשיפולי בטני. “הוא מתעורר לשמע סיפורים על השפלה, כמו נאצי מבטן ומלידה.”

אחר־כך חשבתי שאפשר כי לא בו האשם, אלא בי. אני נמשכת אל הרוצחים והאכזריות מלהיבה את דמיוני. הלא גם איברי הקסימני בקשיחותו. לפני שהיה עורך ב"אודיאון" היה מבקר ספרות הטורף משורר לארוחת־הבוקר ומשסף את קרביו של פרוזאיקן לארוחת־הצהרים. (אני עוזבת אותם כאשר מתברר שהם פגיעים. כאשר ראיתי שאין איברי כריש, אלא “געפילטע פיש”, רציתי לשלחו. אך ככל הסדיסטים הפחדנים, שאשפתם מלאה חצים מורעלים, היה פגיע מאוד ואיים בהתאבדות אם אעזוב אותו. נאלצתי לגרור אותו עמי כברת דרך עד שנשר מאליו כענף יבש.)

אריק נפגע מן הביטוי “נאצי”. אמנם העמדתי־פנים שהיתה זו בדיחה מקברית, אך שנינו ידענו שלא התלוצצתי.

“אני חוששת, שנצטרך להפריד בין הדברים,” אמרתו לו לעת אחרת, ברגע של חולשה. “גוף צעיר דוֹחה גוף זקן.”

אריק מיחה: “גוף זקן? יש לך גוף של אשה בת שלושים וחמש.”

תמיד אמר שלושים וחמש, כי זה גילו שלו. אך אני דרשתי זאת אחרת. בגיל שבע־עשרה נרצחתי. זו שבאה אחרי נולדה אף היא ב־1944. והיא, אכן, בת שלושים וחמש. אשה עקרה שגופה נטול חיים, בלי יראת־כבוד כלפי הזמן, בלי החכמה הטבועה בבשר. רחמה אינו יכול להוליד אלא בשר עייף, אשר מיום ליום יהיה נזקק לגירויים חדשים כדי להתעורר.

מיום ליום יהיה הדבר קשה יותר. ומה עוד אוּכל להפיק מזכרוני הכואב? כבר הפקרתי לו את עלומי האבודים ואת ימי נעורי האחרונים. מה עוד נותר לי? האפקיר לו את ילדותי, הבית האחרון של נשמתי? האדלה משם תשוקות בוסר חבויות כדי להשביע פרוורסיה טבטוֹנית הניזונה מתאווֹת שפלות ומתענגת על יסורי?

אז גמלה החלטה בלבי: מיני האושר המענגים את הגוף ופוצעים את הנשמה יש להיגמל מהם. ובלי אתראה, במכה אחת, אשר פגעה בי, מן־הסתם, יותר משפגעה באריק, שמתי קץ לפרשה.

המסיבה בעיצומה. כבר נישאו שלושה נאומים – והרי זה משהו – אולם אריק אינו שׂבע. סטנלי מזמין אותו לדבֵּר, אך הוא דוחה אותו בתנועת יד, כמין שאלה: אולי עוד מישהו רוצה לומר דבר־מה. בעיניו שביעות־רצון זוממת, כמבקש להאריך את ההנאה. מבטו הסוקר את קהלו נתקל בי, אולם אני מסיבה את עיני. איני שוטה כדי כך.

מישהו, שכחתי את שמו, עורך בטאון יהודי, נטפל אלי. הוא מרוצה מהתפתחות הענינים. נושא, שהעולם רצה להשכיח עלה על סדר־היום. הנה נכתבים ספרים, ותכניות טלויזיה. יש כבר ועדה נשיאותית ותכניות לימודים.

איפה פרד?

אני נפטרת מן העורך ונופלת לידי מבקר ספרות, שחולק עמי את התפעלותו מחריפותו של ארתור. אני מכירה לו טובה שלא שכח את ספרי והוא אומר גם עליו דברי שבח אחדים. אחר־כך, אולי בשביל להראות את בקיאותו – גם ספרי הבלתי־ידועים לא נעלמו מעיניו – הוא מזכה אותי בהערה מרושעת על ספרה של רגינה.

אני נתקפת קבס למראה הרשעות שבעיניו, ועוד יותר למראה האכזבה. הוא מחייך אלי בידידות ונפגע מעט על שאינני צוחקת עמו. הוא התכבד בקלונה כדי לגרום לי נחת ואני, גאוותנית שכמותי, מתנהגת כאילו קנאת סופרים היא למטה מכבודי.

פרד איננו בשום מקום. לרגע נתקפתי בהלה. מנוחת הנפש שבה מיד. לא פרד האדם שיעשה שטות בגלל שטות. אני נזכרת בדברים שאמר על הגבר שירה באשתו.

אולם ייתכן שנקעה נפשו מהעמדת־פנים ויצא לשאוף אויר צח, מניח לי להתבוסס בשקרַי לבדי. אני מתביישת לשאול את אורחי. אחדים מהם שתויים וצפויות תשובות מביכות. (כאשר יצא פרד לפני, בידיעתי, מן המסיבה בבית דיויד והלן, לחש לי כסיל, המוחזק ידיד: “נמאס לו להיות בעלה של…”)

אדמונד סטולובסקי יודע משהו.

“ראיתי אותו לוקח את המעיל ויוצא מן הבית בחפזון.”

"הוא דיבר בטלפון, נרגש, ואמר ‘אני בא מיד’, "מוסיף דון שורט פירור מידע.

“אבל מדוע לא אמר לי!” אני מציגה שאלה בעלמא ומקווה שלא יענו.

סטנלי, כתמיד, הוא האיש המחזיק בידיו את כל החוטים.

“קראו לו לאיזה מקום בדחיפות. הוא לא מצא אותך ומיהר לצאת. ביקש ממני להגיד לך שישוב מיד אחרי…” פניו של סטנלי לובשים את הארשת החכמה שלהם בשעה שאין לו תשובה לשאלה העומדת על קצת לשוני. “מיד אחרי שיגמור.”

אני מסתפקת בזה, אף כי איני בטוחה שסיפר לי סטנלי כל מה שהוא יודע. לפי־שעה די לי בזאת שלא יצא מפני שנמאסו עליו השקרים.

אין דעתי פנויה לשאול מה קרה. אני חייבת את כל תשומת־הלב לאורחַי. אחדים מהם לא הספקתי לפטפט עמם אפילו משפט אחד. מישהו, שעשה את כל הדרך מניו פוֹרט, נענה למשאלתו של אריק ומציג שאלות מובנות מאליהן.

ידיד נתקע בעסק ביש ופרד נסע לחלצו. כבר היו דברים מעולם. פרד אוהב זאת, באמצע הלילה, אם נחוץ. שמחות של עשירים.

היתה זאת שגיאה להתנתק מאריק בבת־אחת. הייתי צריכה לנהוג בתבונה ולעשות כך בהדרגה. מכל־מקום, אסור היה לי לנתק מגע בעודו כותב את ספרו.

אילו היינו נפגשים היה מראה לי את הטיוטה ויכולתי להגן על עצמי. הדעת נותנת שלא היה מתנגד להשמיט פרטים אחדים. הייתי מפצה אותו בסיפורים בדויים מרתקים יותר. הייתי משדלת אותו להעביר את זירת הפעולה לעיר אחרת, לשנות את סימני־ההיכר של הנפשות הפועלות, לטשטש את דמותי לבלי הכר.

כאשר הודעתי לו כי זהו, סוף, לא הבין על מה ולמה. התקוטטנו והתפייסנו פעמים אחדות ומדוע זה דוקא עכשיו אני איתנה בדעתי. הוא נשבע לי שאינו שוכב עם דורותי, הציע לרצות אותי בכל דרך שאבחר, תבע הסברים. אולם אני עמדתי על דעתי: מוטב לנו שלא ניפגש כלל משנְעַנה זה את זה (זה את זה!) בחשדות. אריק סירב לוַתר. זמן־מה הטריד אותי בטלפון. אולם אני לא הסכמתי אפילו לראותו. לא היה לי כל צורך לשכנע אותו בצדקתי. ואז שיגר מכתבי אהבה, בלשון ארכאית, גנובה מאנתולוגיה של מכתבים מפורסמים, וחדל. מפעם לפעם ראיתיו מרחוק. היה נועץ בי מבט עצב של סֶטֶר־אירי נזוף, אך לא העז לגשת.

כאשר פתחתי לפניו את הדלת אורו פניו. האמין כי באה עת הפיוס. מן־הסתם הכין לעצמו מבעוד מועד אמרות שנונות, אך היינו מוקפים אנשים והוא נאלץ להסתפק בגמגום מנומס.

ברנש זה, אשר לפעמים הוא פיקח כשד ולפעמים טיפש כדג־זהב, מסוגל לחשוב כי אחרי שקראתי את ספרו מחלתי לו על הכל, שכן הדמות שהלביש לי שם, אותה נערה שעושים בה את כל המעשים הנתעבים, היא יצור נעלה, שלא מעולמנו. דמות רוֹמַנטית, אשר רק גבר שוטה יכול לבדותה. כל הנבזויות שעושים בה אינם מצליחים לפגום כהוא־זה בטוהר נפשה. נפשה וגופה שומרים על נקיונם בתוך הטומאה שמסביב. אהבת אדם מופלאה, אשר אין מעשיהם המתועבים של הפולנים והגרמנים מצליחים לעקור מלבה, מדיחה מעליה את הזוהמה ומטהרת אותה לקראת אהבות של ימי שלום…

אנחנו קשורים זה בזה קשר בל־יינתק. לעולם לא אצליח למחוק את תולדות חיי מעשרות אלפי הכרכים של “התוַדעות”, שהופצו בחודש האחרון בלבד. אציל־רוח היה שותק. היה מסתפק בהבעת תודה לסטנלי, שפתח לפניו את שערי “אסקלון”. אבל יש פיסת נייר בידו. אריק הכין נאום. הוא מתרגש ועל־כן אינו סומך על זכרונו.

יפה אריק בדברו. עיניו מתמלאות מחשבות, ואז הוא דומה לישו בהיר, מעשה־ידי צייר צפוני, ששכחתי את שמו. כולו טוהר ותוֹם ילדוּת ונכונות לשאת בענוָה את סבלותינו. אבל אם יש אלוהים בשמים, יניח לי לנפשי ולא יזכיר את שמי.

אין.

“אני מודה לכולכם שבאתם,” אומר אריק. הוא מדבר לאט, כטועם כל מלה. “הרבה פנים מוכרות אני רואה בחדר הזה. מהם של אנשים אשר הידידות שהואילו להעניק לי היא מן הנכסים היקרים לי ביותר. את זכר פגישותי עמם אנצור כל ימי חיי. קטונתי מן הכבוד לשבת עמכם בכפיפה אחת. אני רואה לנגד עיני אישים דגולים אשר שמם יינון לעד בתולדות הספרות של ארץ זו והתרבות המערבית בכלל. אם זכיתי וגם מעשי הדלים נידונים בחוג נכבד זה, אין לי אלא להכיר טובה לנדיבות רוחכם ולמזלי הטוב. אך לפני שאומַר מלים אחדות על הספר, שבגללו אני כאן, עלי לפרוע חוב של כבוד לאשה, שאילולא היא לא היה ספר זה נכתב. למותר לציין במי דברים אמורים. הכל יודעים כי אילולא העידוד שהעניקה לי ברגעים של חוסר בטחון, הפוקדים כל סופר מתחיל, ואילולא ההשראה ששאבתי ממנה, לא הייתי יכול לצאת כלל להרפתקה זו, שראשיתה ראיונות הססניים וסופה שלוש־מאות ארבעים וחמשה עמודים מודפסים ומכורכים יחדיו… מחיאות־כפים למארחת הנדיבה שלנו, לסופרת הדגולה – ליליאן שוַרץ!”

מוחאים־כפים ואין מרפים, עד שאני מחוָה קידה ומחייכת בלב מר. כמה מהם מבינים מדוע אני מרגישה כמי שהעמידוהו אל הקיר והתשואות הן יריות הרובים המפלחות את גופו?

הנה גם פרד. בזה הרגע נכנס ושמע את הדברים האחרונים. אף הוא מוחא כף אל כף ומחייך. מעומק העינים השחורות עולה כאב הצובע את פניו באפור. אך אין הוא חדל לחייך. חזקים כצור נימוסינו.

רק בבוקר, אחרי שהזמין אלינו רופא מן השכנים, סיפר לי פרד מה שהעלים ממני אמש. רגינה התאבדה בקפיצה מתחת לרכבת התחתית. הוא נקרא לזהות את הגוויה. לא היו תעודות בתיקה מלבד ההזמנה למסיבה. בלילה לא העז לספר לי זאת. ראה כמה אני נרגזת וחשש שהדבר יזיק לי. חיכה עד שאתאושש מן הכאב והזעם ואהיה מוכנה למהלומה חדשה.

א

בין בַּרטֶלבּוֹרוֹ לְוַּיט רִיבֶר גַ’נְקְשְן נותרה לבדה על המושב. האיש שעלה בהַרטפוֹרד ירד בברטלבוֹרוֹ. עד בְּלוֹאוּז פוֹלְס, חצי שעה, היתה לבדה בקרון.

היא הביטה בחלון ונהנתה מן הבדידות. שלג חרישי מרחף בחוץ. תחנות רכבת ריקות חולפות ביעף. עיירות קטנות נעלמות בגיא. הבל פיה מכסה על הכל בצעיף לבן.

במנהרה ראתה את בבואתה בזגוגית.

לא אהבה את האשה במעיל פרוָה וכובע צמר, שראתה. פנים חיוורים, שקופים. מה ההבעה בעיניה? דאגה? פחד? חרטה?

לא רצתה לתת דעתה על מראיה ועל המחשבות המתרוצצות באישוניה. קיוותה, שיתרחשו הדברים על פי חוקיה הנסתרים של הרפתקה. בלי חשבונות רבים. בלי ניחושי לב קודרים. בהחלטה נחושה שלא להתחרט. בחיוך על שפתים ונצנוץ שובב בעין. כמו שקופצים, כלפי מטה, אל תוך בריכה. מאמינים שתנעם ותטה חסד.

מה ראתה לנסוע? לשם מה?

ברגע של אמת אמרה לנפשה כי אין היא מכירה את הרוֹלד כלל.

השלג לבדו מנחם. בכל מאודה היא אוהבת שלג. מפני שגדלה בעמק והוא נשקף אליה מרחוק, מעל ראשי ההרים, קרוב ובלתי־מושג? עצור, גבול לפניך.

בעיירה אחת, על צלע הר, ראתה ילדים מחליקים במדרון בין עצי אשוח, שמצנפות לבנות קטנות מכופפות את ענפיהם. צעיפי צמר צבעוניים מתנופפים כזרועות נטויות ונהר שחור, שגלידי קרח נוהרים בו לאחור, הזכירו את חלומה.

חלום שחזר ונשנה פעמים אחדות: היא לבדה, ברכבת, בארץ נכריה; מסילה מתפתלת בין הרים; בחלון עצים ענקיים ועליהם ציפורים משונות; ילדים בצעיפי צמר צבעוניים מחליקים במדרון; נהר שחור וגושי קרח נגרפים בו. מהיכן נטבעה במוחה תמונה כזאת? מסרט קולנוע? מספר לילדים?

חלום של נערה מיסוד־המעלה המביטה אל החרמון בעינים רואות וכלות. נערים שניסו לגנוב את הגבול נתפסו בבַּניאס ושוטרים של צבא צרפת החפשית הצליפו בהם בשוט.

בכיתה ה' כתבה שיר: “אַךְ יֵשׁ אֲשֶר נִכְסָף הַלֵּב / אֶל הַר גָּבוֹהַּ וְנִבְצָר / טִירָה קְסוּמָה עַל רֹאשׁ הָהָר / וַאֲרָיוֹת עַל הַמִּשְׁמָר.”

המורה אהרן, פתי דליל שׂיער במשקפים עצובים, מבקש טובה תמיד, התפעל בלי גבול. עמנו גדלה משוררת, בייש אותה. לא ניחש. לא דמיונה הוליד את הטירה ואת האריות, אלא שתי טעויות: אחת בגיאוֹגרפיה ואחת בערבית. על ראש ההר, בקַסָּר־עַנְטר, עומד מבצר, חשבה. והוא, העולה מצפון לתל דן מכוּנה ואדי־אַסַד, נחל האריות, ולא ואדי־עַסַל, נחל הדבש. השיר האחרון שכתבה. לא יכלה להיכנס לבית־השימוש בלי שיתגודדו הילדים סביב הצריף: אביגיל התיַשבה לכתוב שיר.

והנה הרים עוטי שלג, ואשוחים הכורעים תחת המשׂא הלבן, וילדים המחליקים במדרון, והנהר השחור שבחלומה.

מה מדאיג אותה? שלא יבוא לקבל את פניה? אם אמנם כך יקרה – יהיה זה עונש. מדוע לא צילצלה להודיע לו שתתאחר? וכי לְמה היא מצפה? שיעמוד שם על הרציף ויחכה לה? הרי גם אם הוא אוהב אותה, בלב ובנפש, כמו שהצהיר, תהיה זו שטות להמתין לה זמן ממושך כל־כך. מדוע היססה? האם חסה על שבעים ותשעה סנטים? האם רצתה להפתיעוֹ?

אשה בת ארבעים ומתנהגת כנערה פותה.

או שמא אין היא בטוחה שהיא רוצה בזאת. הנסיעה לביתו של הרולד כמוה כהתחייבות.

מחרתים בא אביגדור, והקץ להרפתקה. מדוע דחתה אותו בלך ושוב, ודוקא עתה, כאשר לא נותר להם אלא לילה אחד, קמה ונסעה?

ברגעים כאלה תבקש סעד באותות. היו אותות מבשׂרי טוב והיו מבשׂרי רע. מכאן – הזוהר הלבן, חלום ילדותי שהתגשם, כאב חלצים שעזב אותה בשעה הנכונה. ומכאן – האיחור, שקית הפירות שהכינה הדודה סוּזי ושכחה על הספסל בפֶן סְטֵיישְן, התנהגות האיש שעלה בהרטפוֹרד.

לכאורה איש כלבבה. הדור, נאה, מנומס ושׂשׂ לעזור. תחילה ישב רחוק ממנה, מעבר למַעבר כאילו ראה בפניה שאינה רוצה לפטפט עם זרים. אחר־כך הראה לה את הדרך לקרון המסעדה ועזר לה לשאת את הקפה. לא ישב לצדה. רק כאשר ראה שעיניה תרות במפה ואינן מוצאות מה שחיפשה ביקש רשות ובא לשבת לצדה.

“איזו עיר היא מחפשת?”

“לא עיר. עיירה קטנה.”

''ושמה?''

“לִינְגְהָם.”

“סליחה?!”

לרגע היססה. הטעתה בהיגוי? הלא ביקשה מהרולד לחזור על השם כדי שתהגה אותו נכון. אפילו ביקשה ממנו לאיית. הרולד צחק. לא תצטרך לחפש אותה בשטח. ממילא תרד בוַיט רִיבֶר גַ’נְקְשְן. שם יחכה לה. הוא כבר יוביל אותה ללִינְגְהָם שלו.

כן, לִינְגְהָם. אמרה בבטחון. וחזרה ואמרה: לינגהם.

ואז פרץ האיש בצחוק לא נעים.

מי אמר לה זאת? חבר? אכן, חבר טוב.

והתחיל להתחכם: מוטב לה שלא תחפשׂ אותה שם, על המפה. יש כאן לינגהם, אך לא במקום שהיא מחפשת. בנסיבות נוחות מאלה היה מראה לה.

וכל הדרך, מאותו רגע, עד שירד בבַרְטְלְבּוֹרוֹ, התחכם, והשתדל להתחכך בה, כאילו שׂיחתם הקצרה והמוזרה פרצה גדר.

מדוע צחק כל־כך? הבדיחות הקטנות של הרולד?

אות מבשׂר רע. היתה סבורה שהם מנומסים, דקי הרגשה ומהדרים בכבודה של אשה. מכל־מקום המשכילים שבהם – אותו אדם הציג את עצמו כמהנדס בחברה נודעת – והנה לפתע־פתאום נושרת קליפה וגסות מבצבצת ויוצאת.

כאילו הוזהרה: כמוהו כהרולד. אותה קומה, אותן עינים כחולות וחודרות. הציפרניִם נקיות. החיוך מנומס. ואיזו יהירות עצורה. והאופן שדיבר אל מבקר הכרטיסים. כאילו ביזה אותו בצורה שהקפיד לפנות אליו בתואר “סֶר”. כך בדיוק דיבר הרולד אל הדודה סוזי בניו יורק.

ובמה היא טובה מהדודה סוזי? ששדיה צעירים יותר?

היתה זו החלטה מטורפת לנסוע לניו הֶמשַיר ולגור עם הרולד תחת קורת־גג אחת.

ב

המחשב של TWA הוא שזימנם אל מושב כפול בטיסה ארוכה מסן פרנסיסקו לניו יורק. הם מצאו את עצמם על 9a ו־9b אף־על־פי שכרטיס העליה למטוס של הרולד הודפס בידי המחשב בניו יורק, בעת שמימש כרטיס הלוך ושוב לסן פרנסיסקו שבוע קודם־לכן, ואילו שלה נפלט מן המחשב בנמל־התעופה של סן פרנסיסקו שעה אחת בלבד לפני העליה למטוס. המושב של הרולד היה ליד החלון ושלה ליד המעבר. בשעה הראשונה של הטיסה עוד היה אפשר לראות משהו מבעד לחלון: המפרץ, היוֹסֶמִיטִי פַּרק, והאגמים במדבר נֶבאדה. לא רצתה להחמיץ דבר. הרולד, אדיב ושתקני, התנדב להתחלף. לא היה אפשר שלא להיכנס בשיחה, היה אפשר לחדול. אילו רצו.

חמש וחצי שעות עשו יחדיו, זרוע בזרוע נוגעת. הוקרן סרט, שהיא כבר ראתה והוא לא רצה לראות. הוגשו ארוחות. הוא ביקש ממנה רשות להזמין יין. אילו רצתה לישון, היה מכבה את אלומת האור שכיוון אל הספר שהחזיק על ברכיו. האור נהר על עתרת השׂיער הבלונדי שעל ראשו. כמין הילה. בעת שטסו מעל לעננים על־פני נֶבּרַסקָה כבר לא היה אכפת שתהיה לה הרפתקה – קצרה, סודית ולא מכאיבה, הבטיחה לעצמה – עם “צאצא של וִיקינגים”, כפי שכינתה אותו בלבה. לא היתה מוכנה לנקוף אצבע כדי שיקרה הדבר אף כי הענק יפה־התואר בעל העינים הכחולות והחודרות, שנצצו בחושך, נשא־חן בעיניה.

מרגע לרגע התאהבה עוד ועוד בארץ ענקית זו, אשר בה גבר חזק ומקסים כאיש שיחהּ, בנם של כובשים ומנצחים, אינו מתבייש להתעסק בתרבות של שבטים אינדיאניים נידחים.

היא מצאה את עצמה מספרת לו דברים שהעלימה אפילו מידידות קרובות. לא שכחה לספר את חלומה. הכיסופים אל הרחוק והנבצר מגשת. האהבה לשלג טהור. הפחד מפני השעמום. הצער שגורם הפחד הזה.

הוא הקשיב כשומע גדולות ונצורות. עיניו הנוצצות הביטו בה בהשתאוּת. רק פעם אחת חייך, כשדיברה על השלג. תבואי אלינו לניוּ המשַיר, אמר. בחורף. תתפללי שיחדל.

על עצמו מיעט לספר, כאילו אין טעם להעמיד כיסופים כנגד עייפות. אין השבע צריך לספר לרעב על סעודות שמנות שאכל. אף הוא “ערג למרחקים”, סיפר, אך בגיל צעיר למדי הגיע אליהם. היה באירופה, באפריקה, בדרום־אמריקה, בהודו ובמזרח הרחוק. למד ולימד.

יום אחד אולי יקום ויסע לישראל, אמר פתאום. ארץ מעניינת, אומרים. גם מחמאה נתן לה. על־פי הכושר שלה לספוג חוָיות בטיסה פשוטה מסן פרנסיסקו לניו יורק, יכול הוא לשער איך היתה מתרשמת מיפן. אולי היה זה בזבוז שביקר הוא בכל הארצות הרחוקות ההן. במקום שהוא רואה פרח, היא רואה גן. אחר־כך שב וחייך: חבל שלא היינו שם יחד. ראתה את עצמה במטוס יפּני עם דיילות בקימוֹנוֹ. מדוע לא זכתה שיחזרו אחריה בעדינות כזאת כשהיתה נערה?

מעל אוֹהיו הניח את כף־ידו הענקית על אצבעותיה. אז מצאה לנכון לספר לו על אביגדור. אך הוא לא משך את ידו. הוא התעניין באביגדור, כאילו באמת רצה לדעת במה הוא מיוחד כל־כך שזכה בה. מה למלומד, שהורה בהַרוַרד ובסוֹרבּוֹן, ולקבלן לעבודות עפר מטבריה? לא היתה מרוצה מעצמה שהפריזה בתיאור תכונותיו של אביגדור. מה זה, בעצם, “אצילות טבעית”? אביגדור אדם חכם, פסק הרולד. ולא מפני שהוא מצליח בעסקים. גם חסרי מצפון מצליחים. הוא חכם מפני שהוא מניח לה לנסוע לבדה לאן שהיא רוצה. אין רעיה טובה מזו שהגשימה את חלומותיה.

הוא עצמו לא מצא בנפשו את החכמה הזאת, אמר הרולד. אין הוא מניח לאשתו להגשים את חלומותיה שלה. אולי מפני שאין לה שאיפה חזקה יותר מן הרצון לנצח אותו בתחרות של יוקרה וכבוד. כמה יכול אדם למעט את עצמו כדי שתהיה אשתו מאושרת? ואולי משום כך פתחו בהליכי גירושין. מצטערת לשמוע זאת, אמרה. אך נישואים שלא עלו יפה גרועים מגירושים מוצלחים. לעניָן זה אשתו, המלמדת מדעי המדינה באוניברסיטה של ניו יורק, היא טופס נדיר, אמר. זו הפעם השניה היא מתגרשת והבעלים שעזבה הם ידידיה הטובים ביותר.

בדַבּרו היה אגודלו עולה ויורד על אצבעותיה כאילו לחזק טענה. אך כאשר טיפס ועלה אל שדיה הרחיקה אותו בעדינות. הוא הוסיף לדבר כאילו לא התרחש דבר. אפילו הברה אחת לא נעצרה בגרונו. אדם חכם מכבד את רתיעותיה של האשה שהוא חושק בה.

כשירדו בקֶנֶדי כבר היו ידידים. הוא נשא את תיק היד שלה למסוף המטען. המזוָדה שלה הגיעה תחילה, אך היא חיכתה עד שיגיעו גם החפצים שלו. העמיסו את כל המטען על עגלה אחת ויצאו יחדיו לאולם ההמתנה. הדודה סוּזי, שבאה לקבל את פניה, הסיקה מן השיחה הערנית כי עליה לאסוף גם את הרולד. לא חזרה בה מנדיבותה גם כאשר נתברר שהוא גר בצפון־מערב, הרחק מביתה בדרום סֶנטרל פַּרק. כשירד לא הוכיחה אותה הדודה סוזי על שהתידדה עם אלמוני במטוס, להפך, שיבחה אותה על טוב טעמה. אילו היא צעירה יותר ודאי היתה מתאהבת בו. האיש הנבון לא חדל לדבר אל הדודה סוזי כל זמן הנסיעה, כאילו לא היתה היא אלא אמתלה להכיר את דודתה.

כעבור ימים אחדים צילצל אליה והזמין אותה לתיאטרון. בחושך היה עדין ומנומס ולא ניסה לנגוע. אחר־כך הזמין אותה לסעודת לילה חגיגית בקומה העליונה של בנין רב־קומות בשׂדירה הששית. שם שתתה שתי כוסות של משקה חריף, שנראה כגלידה קצופה, והיתה לה סחרחורת. בצאתם מן המסעדה נאלצה להישען עליו, אך הוא לא ניצל את חולשתה כדי לחבק אותה.

אחר־כך הלכו עוד פעמים אחדות לאופרה ולתיאטרון. אחרי שעמד במבחן של אורך־רוח הניחה לו לנשקה. אך כאשר הזמינהּ לעלות לדירתו סירבה. התנצלה על שגרמה לו מפח־נפש. אפשר שהוא צריך לחדול לצאת עמה. היא אשה קרתנית ואין היא מצליחה להתנהג כאשה מודרנית. הרולד צחק מעומק הלב. אולי משום כך דוקא הוא אוהב אותה, אמר.

היא הפכה והפכה במלותיו אלה. בחוג מכריה אין משתמשים במלה אהבה אלא בשביל לבטא רגש שאין ממנו חזרה. באמריקה הכל אומרים אהבה לכל, בכל ענין, מקטן עד גדול, ואין מקמצים במלים. (כשנתנה לה הדודה סוזי חולצה שאלה אם היא מאושרת, כאילו אין די בשמֵחָה.) כשאמר הרולד את המלה הזאת נצצו עיניו, אך הן נצצו אף יותר כאשר שרה הסופרן של “מטרוֹפוליטן אופרה” את האריה העצובה מ"לה בּוֹהֶם". והיא שאלה את נפשה בעצב כמה נשים אהב לפניה. היא אמנם שונה מכל הנשים שהכיר ומיוחדת במינה, לדבריו, אבל כך היו מן הסתם גם הללו ששכב עמן בהוואי, בברזיל וביוָן.

היא התפלאה על עצמה שהמחשבות הללו מציקות לה. יום אחד אמרה לנפשה שאילו היתה בטוחה כי הוא אוהב אותה באמת ובתמים, היתה מעיזה לצאת מגדרה. בעצם הימים ההם יצא הרולד לחופשת חג־המולד לבית שבנְיו הֶמְשַיְר, וכאשר הציע לה לבוא לחוג עמו את חג־המולד – “לשבוע שלג” – יצאה לשם בהחלטה נחושה.

ג. וַיט ריבֶר גַ’נקשן (לֶבּנוֹן, הַנוֹבֶר, ניוּ הֶמשיר)

צפירת הקטר עוררה אותה. יש להיחפז לפני שהדלתות נסגרות. אם לא תרד, תמצא את עצמה בעוד שעה ועשרים דקות במוֹנפֶּליֶה.

במהירות אספה את צרורותיה המעטים, שלושה במספר, וירדה לרציף השומם. חמשה–ששה ירדו וכמספר הזה עלו.

עד שלבשה את מעילה נעלמו הכל. זמן־מה עמדה אוֹבדת־עצות, אחר־כך הלכה בעקבות האחרים אל אולם ההמתנה. בקצה התחנה, מאחורי דוכן של עיתונים וממתקים, עמד זקן בכומתת צמר והביט בה. שאלה על טלפון והורה באצבע. כאילו עייף מלדבר. תנועת יד כתוכחה. הלא יכלה לראותו, גלוי לעין, ליד הדוכן. עד שחיטטה בתיקה למצוא את פנקס הכתובות עברו גבר ואשה והביטו בה בשאלה.

"נחוצה עזרה?''

(אנשים אדיבים הם כאן, בעיירות הרחוקות הללו, שלא כאנשי ניו יורק העוברים על־פניך כאילו אתה נגוע במחלה מידבקת.)

היא התביישה לשאול אם הם נוסעים ללינגהם, שמא יצחקו גם הם.

“מחכים לך?” כאשר הרכבת מאחרת יש תמיד שיבושים, הסבירה האשה. “לאן אַת רוצה לנסוע? אולי זה בדרך. יש לנו מכונית.”

הראתה להם את מספר הטלפון. עמדו להתיעָץ. האם זה לא תומס שמלמד בקוֹלוֹמביה? על־פי המספר ידעו שהבית בסביבות נוֹרת הבֶּרהִיל. חבל. הם לשָרוֹן, וֶרמוֹנט. כדאי לצלצל. בתוך שעה יגיע. אין זה רחוק.

אך לא היה צורך. עוד לפני שנעלמו ראתה מבעד לזגוגית המהבילה מכונית אדומה נכנסת אל הרחבה. מכוניתו של הרולד? אין איש מלבדה בתחנה.

דוב שׂעיר יצא מן המכונית. מעיל פרוָה, כובע פרוָה ומגפים שעירים מכוסים פתיתי שלג.

הדוב השליך אל המושב האחורי מזוָדה קטנה של עור וסגר את הדלת. האיש שעלה במדרגות בפנים שמחות של ילד עם זקן היה הרולד.

כאילו יצאה השמש פתאום. שמחה שבא מיד אך נעם לה שהספיקה גם לחווֹת רגעים אחדים של בדידות שלמה בתחנת רכבת רחוקה. עזובה לנפשה עמדה על רציף ריק בקור טורף ולא נפלה רוחה. כאותן נשים צעירות של דור הסילון היושבות באולם ההמתנה של נמל־תעופה ואינן מתרגשות מן הקול המסתורי הקורא להן לעלות למטוס.

“אבּיגיל!”

כל רתיעותיה נעלמו ואינן. נעמו לה זרועותיו. וריח הצמר הלח. ודגדוג זקנו על לחייה הלוהטות. ושפתיו הקפואות על פיה. והרמז הדק בקצה לשון מחודדת ומחוספסת. זרותה הישנה נמסה בטיפת רוק ומתחלפת בזרות חדשה. אביגיל בבית דגושה היא אשה מהוָיה אחרת. פוּריטנית בנעלי עץ כבדות ושמלה שחורה וכפתורים עד צואר. כאילו היא שתיִם. אחת מן הסיפור שלו ואחת מן הסיפור שלה.

בסיפור שלו היא פרחי האביב מתחת לשלג. אשה שתשוקותיה לוהטות, אך אינה מעיזה. זקני השבט אינם מתירים. אחים עזי־נפש, בסכין שלופה, מגינים על כבוד המשפחה. רק בנֵיכר, במקום שאין מכירים אותה, תלבש שחורים ותקרא דרור לתאווֹתיה.

מימיו לא היה בישראל. רק עד יוָן הגיע. הוא בטוח כי מן המדבר היא. רחל הרועה צאן לבן. אפך כמגדל הלבנון הצופה פני דמשק.

מן־הסתם אף הוא אינו מי שאני מדמה, חשבה. תחילה נראה לה כאחד הוִיקינגים. נכרי כחול עינים, ישר חוטם ובהיר שׂיער. איתן כתגליפי העץ הרתוקים אל חרטום ספינתם. אך עד־מהרה למדה שתוכו רצוף אהבה. איש לבן כפיִם העוסק בחקר הלשון. מעודן עד רכרוכי. ואפילו לרצות אינו יודע בחָזקה. נער זקן האוהב מעשי ליצנות אוִיליים. בהַרוַרד ערך זמן־מה את העיתון הסטירי – “הַרוַרד לַמפּוּן” – ועדיין לא נגמל מזה.

“מותר לומר שאני שמח שבאת?”

''מותר."

שיחרר אותה מחיבוקו וריחק אותה כדי להציץ בה. כאילו בשביל לראות איך היא במעיל, בכובע, במקום אחר, נתונה לחסדו.

“חששת שלא אבוא?”

“הייתי בטוח שלא תבואי.”

“מדוע?”

“שתתחרטי ברגע האחרון. שיתקוף אותך פחד פתאום.”

בחרה שלא לדבר על הפחד. עצם ההודאה בו כאישור שבאה בהחלטה נחרצת להתגבר, כהבטחה כמוסה.

לא נעמה לה ארשת הנצחון שראתה בעיניו. כאילו הכחישה את דבריו. למן הבוקר מצץ סוכריות מנתה.

“אני מצטערת שלא טילפנתי. שלוש שעות… ואומרים שבאמריקה הרכבות מדייקות…”

“חששת שלא אחכה לך?”

“הייתי בטוחה.”

הרולד צחק. הסימֶטריה היתה משחק חביב עליו.

“מה היית עושה אם לא הייתי בא?”

“הייתי מטלפנת. אחר־כך קונה עיתון. ויושבת ומחכה.”

כאשה מהעולם הגדול, חשבה. ובאמת, היתה נתקפת קוצר־רוח. שעה כישימון בלי קץ. אולי היתה קונה עיתון, אך לא היתה קוראת בו. מחשבותיה היו מתרוצצות. היתה מקנטרת את עצמה שנהגה כשוטה, ומחטטת בזה, ושונאת את עצמה.

“אין דבר, לא קרה אסון. שיערתי שיהיו עיכובים בגלל הסוּפה. צילצלתי לתחנה ואמרו לי שתאחר.”

הרולד צחק: הפתעה – לא נהג על־פי דפוסי ההתנהגות ההולמים פרופסור מפוזר.

גילתה בלבה קורטוב של אכזבה. רצתה לדעת אם היה מאבד את שלוָתו. האם היה כואב את הֶעדרה או כועס עליה שלא חשׂכה ממנו טִרדה?

אחר־כך חשבה כי הרצון לדעת הוא איוולת. מחר תסע מכאן. הרולד תוֹמַס יהיה זכרון רחוק. יממה בסוגריִם. מנותקת מחייה. חוָיית מסע סגורה. סטיה לשעה מהשפיוּת הגמורה. הרפתקה הנוהגת על־פי חוקים משלה. הרולד ואביגדור לעולם לא ייפגשו אלא בזכרונה.

ד

חבוקה בזרועו של הרולד צלחו את חלקת הקרח. הבל פיה לפניה כעמוד הענן. רוח קרה הטיחה בפניה פתיתי שלג חדים. המלים יצאו מפיה עננות־עננות. הברות שנתגשמו.

השמים אפורים ונמוכים. הנהר מכוסה ערפל. נוכחותו מורגשת ברחש חרישי. ענפים קירחים שולחים זרועות גרומות אל גג התחנה. אֵבל על חורבן.

''קר!"

הברה התנשפה וחיממה את אפה להרף־עין.

“כבר מתפללת שיחדל השלג?” המשיך את שיחתם במטוס. כל הבטחותיו הגשים: שתאהב אופרה כאשר תראה אופרה גדולה, שתגלה את יָפיה של ניו יורק המכוערת, שיהיה קר כל־כך שלא תרצה שלג, שבעיירת הולדתו תכיר את “אמריקה האמִתית”. גם זאת הבטיח: יום אחד נאהב זה את זה.

עדיין לא שׂבעה מראות. גם בניו יורק ירד שלג. אך שם היה למדמנה אפורה. כאן הוא צחור ונקי להפליא, אפילו במקום שעוברת מכונית והשרשראות שעל צמיגיה חושפות שתי רצועות כהות של כביש כעבור רגע לבן.

חבל שלא יוכלו לערוך את הטיול שתיכנן לפני ששמע את תחזית מזג־האויר, אמר. רצה להראות לה את מיצר פְרַנְקוֹנְיָה ואת הרי הנשיאים. חבל שלא באה בסתיו. השלכת הזאת בשלל צבעיה. וגם באביב יפה. הלילך פורח בארגמן.

עתה הכל אפור. אין רואים כלום. חלון מכוסה כפור והבל פיהם יוצא אליו מבפנים. נוסעים בתוך קופסה מנהמת. פתאום ייעצרו וזה יהיה מקום אחר. אם יקרה נס ותהיה התבהרות חלקית, אולי יהיה אפשר לראות את פסגות ההרים המרחפות, כצלחות מעופפות ענקיות.

ארץ מולדתו. כמה רצה שתאהב את ניו המשַיר כפי שהוא אוהב אותה. ארץ של הרים ויערות ואגמים. כלל תושביה פחות מעיר בינונית במדינת ניו יורק. מאתים שמונים מילין מרובעים הם מים.

מבעד לחלון לא היה אפשר לראות אלא את גבישי השלג המסתערים אל הזגוגית והמגבים הנאבקים עמהם בעוז. אורֵי המכונית הגיהו ערפל צהבהב לפני חרטום המכונית. מפעם לפעם צצו שלטים ירוקים כשלדים של ספינות שטבעו על קרקע הים. “אינטרסטיט 91, היציאה הבאה 16, ממזרח פֶרמוֹנט, ממערב וֶסְט טוֹפשָם”, הספיקה לקרוא.

צלחו את גבול המדינה על נהר קוֹנֶטיקט, עברו את הגשר שלפני ניוּבֶּרִי על נתיב 5 ומשם נסעו צפונה על 10. “נוֹרת הַבֶרהִיל”, קראה, המקום שהזכירו הגבר והאשה האדיבים בתחנה. לא נותר אלא לראות את הנוף שעל המפה.

“לא הכרתי נשים רבות שאוהבות לקרוא מפות,” אמר הרולד.

אשה אקזוטית, חיילת. סטֶרֵיאוטיפ נדוש עד גועל, חשבה. שניהם סטֶרֵיאוטיפים זה לזה. מפני שגר ביער חשבה שהוא יוצא לציד כל יום א'. הוא צחק. אין דבר שנוא עליו מן הציד. זמן־מה אמנם רכב על סוס וירה ברובה, אך זו היתה רק העמדת־פנים. אילולא אכל עמם וצד עמם והבליג על הגועל שגרם לו ניקוי הקרביִם לא היו האינדיאנים מלמדים אותו את לשונם.

היא קוראת במפה בהנאה מיוחדת. בגלל שמות הערים והנהרות. שמות מכל העולם נהרו ובאו לניו המשיר. קוֹרינת, הָנוֹבֶר, מוֹנפֶליֶה, ליסבּוֹן, פרַנקוֹניָה, וִינדזוֹר, ניוּ לָנדָן, פּלימוּת, בּאת, לֶבָּנוֹן, וֶסט כַּנַעַן, אַלֶגזַנדריָה, הֶבְּרוֹן, בֶּתלֶהֶם, איזרָאֵל רִיבֶר.

רק לינגהם אינה במפה. קטנה מכדי שתימצא ראויה לנקודה משלה.

“איך היתה הנסיעה מניו יורק?”

''בסדר."

“לא מעייפת?”

“אני אוהבת רכבות.”

“אבל הישיבה בתחנה, שלוש שעות…”

“הדודה סוּזי ישבה אתי.”

“זה נסיון מעייף כשלעצמו.”

לא צחקה. כמה התאמץ להתחבב עליה בדרך מקנדי.

“היה שם גם משהו לא נעים,” סיפרה לו על האיש שעלה בהַרטפוֹרד. מדוע צחק פתאום?

הרולד התפקע מצחוק. “הלא אמרתי שאחכה לך בתחנה.” ביקשה לדעת מה מצחיק כל־כך. האם טעתה בהיגוי? האם אמרה משהו מגוחך? מדוע התיר לעצמו האיש להתנהג בגסות?

מן הנצנוץ בעיניו ניחשה: בדיחה מפולפלת. שלט קטן לצד הדרך הורה: “בּינגהֶם – 2 מילין”.

הרולד התנצל. לא העלה בדעתו שתשאל. זו היתה סתם בדיחה פרטית קטנה, המקובלת על תושבי בּינגהֶם. עניין המתבקש מאליו בגלל האיוּת של שם העיירה. האם לא קראה את ה"קמא־סוטרא"? כלום לא נמצאה יצירה קלסית זו ראויה להיתרגם ללשון הקודש? עד כדי כך צנועים שם?

הנצנוץ המחוצף לא סר מעיניו. “כועסת עלי? מה רע בבדיחה קטנה ולא מזיקה?” הומור הוא מזג, יתרה מזאת – דרך חיים, הצהיר.

דק אבחנה כמותו היה צריך לראות שאין היא מתענגת על הוּמוֹר מסוג זה, חשבה. איזה סוג? לא תדע לכנותו בשם. אולי: הומור מתנשא. זורקים ביטוי מלומד לאיש נבער מדעת כדי שיכיר במגבלותיו. כך מעמידים במקומו מי שאינו ראוי להיספח אל חבורה.

מנעוריה שׂנאה זאת. שנה־שנה היו מבלים ביסוד־המעלה שני נערים מחיפה. התנהגו כאנשי כרך שהתגלגלו אל בין קרתנים. בכל הזדמנות היו זורקים זה לזה ביטויים כ"גוַאדֶלָקַנָל" ו"טיטיקָקָה", נהנים מן המבוכה שבפני בנות הכפר, אשר לא ידעו אם להסמיק או להחזיר גידוף תחת גידוף.

זכרה את ההבעה השמנונית הנתעבת בעיני האיש ברכבת. שיטה באלמונית ואוֹנן בנפשו. חצי שעה דיבר עמה על אבר המין שלו והתענג על תמימותה כמפתה קטינוֹת. ואתה היית סרסור להנאותיו, חשבה.

“לא קרה אסון,” אמרה. “היה גם מי שנהנה.”

“בחורה כלבבי!” גיחך הרולד. “עם הוּמוֹר. כך אני אוהב. לא מאמין שהייתי מסוגל להתאהב בבחורה בלי.”

גם בעיניו הבהיק אותו מבע שמנוני, לא־נעים.

“הנה הגענו.”

האם רק דימתה שנטע במלה “הגענו” כפל משמעויות?

ה

בינגהם היתה ערפל ועוד ערפל. כצלליות אפורות ניצבו מכוניות על מגרש חניה לפני כל־בו ענק. ליד תחנת אוטובוס ריקה הצטברה ערימת שלג על ארגז שנעזב בה אֵי־אז. סימן החיים היחיד היה לַבּרדוֹר לבן, עצל, שעמד להשתין ליד מכונית לבנה מכוסה שלג צח. אֵי בזה היבהב רמזור צהוב ומנוע נהם חרישית.

השמש, קערת כסף עכור, הבקיעה מבעד לשכבה עבה של עננים חלביים, והאירה באפור תיבת־דואר על כלונס ודרך מתפתלת בין אילנות חשׂופים. עיתונים רטובים שנשתלשלו מתיבת־הדואר לימדו שבעליה חוגג את השנה החדשה במקום אחר. תיבת־דואר ריקה העידה על נוכחות. סימני צמיגים טריים, קרח מרוסק בשלשלאות ושלג רך נערם עליו, היו סימני חיים יחידים.

"כל התיבות דומות והשמות מטושטשים, " אמרה. “איך אתה יודע איפה אתה גר?”

בדרך המוליכה אל הבית שכבה דקה של שלג נקי על ערוצי הצמיגים, בין שני טורי אילנות קירחים. מפעם לפעם ביצבץ אשוח, או עץ מחט אחר, מכוסה שלג. הבית הגיח פתאום, כעולה מנהר. קיר לבן, תריסים ירוקים, גג רעפים מכוסה שלג ומלוּנה ריקה. שתי קומות ועליית־גג וכיכר קטנה לפנים. מחסן עצים, בריכת שחיה ריקה ומכסחת דשא שבורה. עשן בארובה.

דלת המוסך התרוממה מאליה. הרולד, חומד הפתעות קטנות, הסתיר את השלט־רחוק בכפו. ברדתה לא נדלק האור.

“לעזאזל,” פלט. “כל יום מתקלקל כאן משהו וקשה למצוא טכנאי.”

שלח את ידו אל ירכה, צבט וצחק. אחר־כך הניח את ידו על שכמה. נזכר בשנות האוניברסיטה, אמר. כל אהבותיו נפתחו במכונית חשוכה.

כף־ידו ירדה אל שדהּ ומיששה. “הבאת אותם? יופי!”

היא פתחה את הדלת שלצדה.

“המוסך מלא גרוטאות,” הזהיר. ומיד הדליק את פנסי המכונית ויצא לקראתה. “הגיעה בחורה רצינית, אני רואה.” פינה לה דרך בתנועת יד רחבה, תיאטרלית, ופתח לפניה דלת בלחיצת כפתור. “מזל שזה פועל.”

הבית היה שרוי באפלולית. אור חיוור הבקיע מבעד לחלונות המכוסים כפור. המבוא הוליך אל פרוזדור וממנו אל המטבח. הרולד, תיק בידו האחת ומזוָדונת באחרת, בא בעקבותיה.

“תרצי לשתות?”

לאחרונה שתתה קפה בחברת האיש מהרטפוֹרד. “מוטב שאנוח מעט. לא ישנתי אלא חצי שעה, אולי שעה, מרגע שיצאתי מניו יורק.”

כפה עליה מיץ תפוזים. אמתלה שקופה. פניו העידו שלא הצטער על מיצר פרנקוֹניה. היתה תכנית חלופית. אילו באה אמש, כפי שתיכננו מלכתחילה, היה כל הבית עומד לרשותם. כיוָן שדחתה את הביקור לרגע האחרון, לא נותר להם אלא זמן קצר. אחר־הצהרים יבואו אורחים לחג־המולד. שנה־שנה הם עושים אותו בחוג המשפחה והידידים. לא מצא אמתלה ראויה להפר מסורת שמקיימים כבר למעלה משלושים שנה, התנצל.

בראש המום ואזנים לוהטות לא ייהנו שניהם, לא היא ולא הוא, חשבה. עליה להתרחץ, להחליף לבנים, לנוח מעט. לעצום את העיניים לשעה–שעתיִם. עד שתנוח הריהי כשבר־כלי, אין היא מסוגלת להטיל עצמה לזרועות גבר, אפילו גבר שהיא אוהבת, סתם כך, מפני שהבית ריק. דברים צריכים להבשיל מאליהם. לאטם.

למה להיחפז? הלא האורחים יבואו בערב. ועתה השעה אחת־עשרה וחצי. יש להם שהות לנוח היטב וגם לגלות זה את זה מחדש. בלי בהילות, בניחותא, באורך־רוח, כדרך אנשים מבוגרים. הרולד צדק. בחורה רצינית הגיעה.

אביגדור היה אומר: ברגע שאַת שואלת את עצמך אם כן או לא – התשובה היא לא.

“אחדים מן האורחים, אלה שבאים מרחוק, מתחילים להגיע אחר־הצהרים. חוששים להיתקע בדרך בחושך,” אמר הרולד, קורא את מחשבותיה.

''מרחוק?''

“כל קרובי־המשפחה, ברדיוּס של מאתים מילין, משתדלים להגיע.”

“כלומר, מסיבה ברוב עם.”

“אם עשרים עד שלושים אנשים הם רוב עם – כן. קרובים קרובים וקרובים רחוקים. וידידים – הקרובים גם מאלה וגם מאלה. לא רציתי לאכזב אותם.”

“אדרבא,” אמרה. לא היה מרוצה מן הקלוּת שהתגברה על הצער שהיתה הבשׂורה אמורה לגרום לה. “מימי לא הייתי במסיבה של חג־המולד.”

“וגם הפתעה הכינונו לכבודך.”

היא צחקה.

"איזו?''

בפניו, כומסי הסוד, לא קרנה אותה משובה הנדלקת בהם בכל פעם שהוא משתדל להפתיע או להדהים. ניכר בו שהיה נכון לוַתר על אורחיו ולהתענג על חברתה.

“יכול להיות שלא יבואו,” אמרה. “בגלל השלג.”

נאנח. “יבואו. ולא רק שכנים קרובים. אפילו אלה שגרים רחוק. דוקא הם. סופת שלג היא להם אתגר. הלא כה מעט מנוחיותם מוכנים האנשים בארץ הזאת להקריב כדי לקיים מסורת. ידידי לא יחמיצו הזדמנות להילחם באיתני־הטבע כדי להעניק למסורת הקטנה שלנו מימד של חשיבות. שלושים שנה באמריקה הם נצח.”

האירוניה הולמת אותו. הוא פושט ולובש אותה כחפצו. בצוארון גוֹלף וצואר מתוח הוא גבוה מגבהו הרגיל. בפניו העזים שזפון עמוק של שלג. העור כעין הנחושת הכהה והשׂיער הבהיר זוהר מעליו כערפל צהבהב. בעינים הכחולות חדוֹת המבע התרוצצות אינסופית של נצנוצים סותרים, אותות חיצוניים של הדיון החשאי עם עצמו. המחשבות מתחלפות במהירות מפתיעה. מנחש את גחמותיה ומחשב מהלכים בערמה ובתושיה. בוחן את רשמו עליה, את מחשבותיה הנסתרות. צייד האורב לחיית פרא ערמומית ומהירה ממנו. כל זיע שריר, רטט עור, ניד עפעף, צריך להביא בחשבון.

ששה שבועות נמשכה הרדיפה. תחילה התנשקו בעליצות, כמין מחוה אירונית. בהומור. שני אנשים בוגרים היודעים שאין באהבתם ממש. בקרוב תסע והקץ לגיפופים האויליים ולמזמוטי הילדות המאוחרים. לילה אחד נתפסו לרצינות קהה. פיטפטה שטויות הרבה והתחרטה. לאחר־מכן לא חדל לבקשה שתבוא לביתו הכפרי לסוף־שבוע. דחתה אותו באמתלות שונות. אם תצלח את נהר קונֶטִיקט, ידעה, תיעקר מטֶריטוריה ניטרלית. בניו יורק, עיר שאינה שלה, אך גם אינה שלו, היא בטוחה.

יצחק אם תאמר שהיא מרגישה כארנבת שנקלעה לשדה הציד שלו. לא תאמר. הרצינות מגוננת עליה. ההומור הוא הרשת שהוא אוסף בה את קרבנותיו. היה צוחק גם אילו ידע את מחשבותיה הרציניות. אשה, באיזו מאה אַת חיה! מי כאן הצייד? מי כאן הניצוד?

עזובה הדורה בַכּל. אצולה מקומית שהעלתה אבק. החל במרתף – אבזרי ספורט זנוחים זה זמן רב, רהיטים שירדו מגדולתם, ספרים שנתיַשנו, כלי עבודה שהעלו חלודה, מכסחת דשא, שולחן של בּלֶקֶנדֶקֶר – וכלה במבוא המפואר, בטרקלין, ובקומות העליונות. ערבוביה של סגנונות, עשרן של תקופות אחרות – שולחן ספרדי עב רגלים, שמגולפת בו עלוָתם של צמחים שאינם קיימים ולצדו כיסאות כפריים, ואחד מלכותי, סוחתיין ארגמני וחבצלות עץ מוזהבות, ולא הרחק מהם כורסות מתכת ועור מלאכותי, ניקל מבהיק, סדרה חדישה של אפנה סקנדינבית. פסנתר כנף כבד סבר, שמצהיבים עליו דפים פתוחים של אִינוֶנצִיוֹת של באך ומערכת סטריאופונית יפנית, שתקליטיה פזורים בערבוביה על שולחן דמשׂקאי מואר באור פלוּאוֹרסצֶנטי מארון המשקאות. ליד פוֹרטרֶטים עתיקים של גברים ונשים המשקיפים בפנים נזעמות על אי־הסדר השורר בטרקלין, תמונות מופשטות בצבעים בהירים, כחלון קרוע אל עולם אחר.

יש גם גרם־מעלות תיכון, כב"חלף עם הרוח", וגומחה בין שתי הזרועות ושריון אבירים וספרים חדשים בארון זכוכית ישן וטרקלינוֹן מזה וחדר טלויזיה – לילדים? למשרתות? – מזה, ובתווך – כיצד תעצור את החיוך המפרכס על שפתיה – גולגולת מפוחלצת של צבי ענק ושני רובי ציד, באלכסון, זה מול זה, מכאן ומכאן.

הרולד צחק וזקנוֹ התנדנד על חזהו.

לא. בכל־זאת לא צייד. מימיו לא נגע ברובים הללו. ירושה מאביו הם. אולם גם הוא לא השתמש בהם. הם היו קישוט הכרחי, לעמוֹד בכל החובות של אנגלי למהדרין.

אף פעם לא תוכל לדבר כך על הוריה שלה, עובדי־אדמה רציניים, עייפים תמיד – במין ריחוק שכזה, בלעג דק, בלי כבוד. מכל־מקום לא לזר. במחיצת מי שאהבוּם והוֹקירוּם תרשה לעצמה אולי בת־שׂחוק.

“בהגיע הזקן לניוּ אינגלנד התאמץ לשווֹת לעצמו חזוּת אנגלית. עם אוצר מלים היפה למכור בו סמרטוטים ישנים דיבר על הקוֹנסטיטוציה, שהעריץ בכל לבו. שרירי צוארו כאבו מרוב המאמץ להגביה חוטם. ואיך הקפיד על גינונים של אציל כפרי! כל גרוטה שהגיעה מאנגליה קנה בכסף מלא. וכמובן גם רובים, אף־על־פי שנפצוצים של צינור פליטה העירו בו צמרמורת. וכדי שיהיה הכל נוסח אנגליה לא נח ולא שקט עד שמצא גם רוח־רפאים, שיהיה קוֹם־איל־פוֹ. בכל בית אצילים רוח־רפאים משוטטת בלילה ומפחידה את הילדים, ולא תשוב למנוחתה עד שיתוקן איזה עוול שעשו האבות ונענשים עליו הבנים.”

צחוקו התגלגל בפרוזדור. כאשר אמר “רוח־רפאים” הציץ לאחור. בעיניו נדלק זיק של משובה וזקנו ריטט.

עוד אחת מאותן מהתלות המאלצות אותך להודות בטיפשותך, חשבה. תצחקי או לא תצחקי, אַת פתיה. הוזמנת לשׂחק ואת תקועה במקומך כבול־עץ.

“איזו רוח?” שאלה, בלי לחייך. משתתפת, אך לא בלב חפץ.

תמיד הוא כך, השתדלה להסתיר את תרעמתה. נער זקן האוהב להתבדח. אילולא שמעה הרצאה שלו ב"קוֹלוֹמבּיה" היתה בטוחה שהוא משתטה כדי להיזכר בנעוריו.

תמיד אהב להפתיע. השתבח במיוּמנוּיוֹת חסרות ערך, זילזל ביתרונותיו הברורים – “אני הכי טוב בלסובב מכוניות על המקום בקרח…” “הייתי הספורטאי הכי טוב בין הסוציולוגים והסוציולוג הכי טוב בין הספורטאים…” “החמצתי את יעודי, הייתי יכול למכור שואבי־אבק לאסקימוסים…” “לינגוִיסט הוא אדם הבקי ברזי הלשון, אך אינו מצליח להוציא מפיו משפט ברור אחד…” “לפעמים יש לי הרגשה שאם אקרא עוד ספר אחד אהיה מטומטם גמור…” לעתים ניבל את הפה כמציצן מרחוב 42 – “פלוני הוא זֶרֶג להשכיר”, “לא קשה לענג אותו, בכל מקום שתגעי – זין” – ולעתים עדין להפליא ומתחשב – “מצטער שאמרתי מוח יהודי, אני יודע שזה יכול להיחשב להערה אנטישמית.” יש שזרק לה משפטים רבי־משמעות, כמלכודת פתאים, ולא יכלה לדעת אם הוא מדבר ברצינות או מהתל. ברוב המקרים החטיאה. מטעם זה נזהרה שלא להיגרף למשחק שתכליתו אינה ברורה.

“הרוח של בית תוֹמס,” השיב.

הקפיצות המהירות מצחוק לרצינות עוררו בה חשד שמא הכין לה איזה תעלול.

“הבית הזה מלא הפתעות,” אמר ופתח את הדלת לחדרה. “אם תשמעי צעדים בלילה זה הרוח, או אני…”

ובכן, זה הרעיון, אמרה בלבה. תכנית חלופית למקרה שלא תזמין אותו להיכנס לחדר. בראותה את גרם־המעלות המוליך למטבח חייכה. לפני שיצאו לשוטט בדירה הראה לה את החדר ששמר לעצמו, חדר המשרתות שליד המטבח. שאר החדרים פינה לאורחים. משמע, ה"רוח" לא יצטרך לצלוח אלא גרם־מעלות אחד ושני מטרים של פרוזדור מרופד.

ושוב חייכה לעצמה. עקשן. זומם. כנער להוט. שיתגנב בלילה, אמרה לנפשה. להרפתקה כללים משלה. עתה תרחץ, תישן, תקום רעננה, תתוַדע לרצונותיה, עד שתחפָּץ.

אולם הוא לא נפרד ממנה בפתח. התעכב באמתלות שונות, כשרת מלון המצפה לתשר. הצביע על הגלוי לעין – וסת החום, שולחן־הלילה, קערת הפירות שהכין מבעוד מועד, ברז לחמים וברז לקרים. פיטפט הרבה, כירכר סביבה ואליה לא ניגש. לבסוף עייפה. העניקה לו נשיקת נימוסים צוננת, ברכת פרידה. עיניו החודרות נעגמו. הכחול העז הועם ונעכר. חייכה בפה קפוץ. קום, בן־אדם, ועשה, אם אינך יכול לעצור עוד. לְמה אתה מחכה? שאפתח לך?

מארח למופת. נרמז, סב על עקביו ויצא מן החדר.

היא גיחכה בינה לבינה. תרנגול. איש־דברים. מאהב דגוּל בלשון רהוטה. לבדו מול אשה הוא אפרוח. צריך להניח את הגרעינים לפני מקורו. בקולנוע, זכרה, בחשיכה, שילח יד מגששת. משנדלקו האורות נתעוררו נימוסיו. איש ירא חטא המתבייש ביצריו ישב לצדה, סמוק פנים, המבט נעוץ נכחו, כמבקש מחילה על מעשיו הרעים. אז ביקשה לשאול אם הוא קתולי, אולם נמלכה בדעתה ולא שאלה. אף כי “קרתנוּתה” היתה “קסמהּ”, לא התפארה בה. אדם נאוֹר אינו מציג שאלות כאלה.

אולם על־פי דרך חיזורו אחריה נראה לה כאדם שיש לו ויכוח קשה עם מצפונו. כמבקש שתדיח אותו מדרכו הישרה. אחר־כך יוכל לומר לנפשו שכוחות עזים ממנו משכו אותו לתהום. וייסלח לו.

לריק יצקה לאמבט תמצית ריחנית. המים הקרים זרמו בשפע ואילו ברז המים החמים הגיר סילון דקיק. כשעמדה להתקלח חדלו לגמרי.

מסוּבּנת, נרגזת, התביישה בדמעותיה. הרחק מהבית – כל מפגע הוא אסון, התנחמה. אחר־כך התעטפה במגבת גדולה ויצאה. בית שאין בו בעל־בית ואין בו עקרת־בית, רטנה.

תחילה קראה לו מפתח החדר. אולם רק הד קולה נשמע בפרוזדור. התעטפה היטב במגבת וירדה לחפשוֹ. ריח מקטרתו עמד במטבח, אולם הוא לא נמצא גם בחדר שהועיד לעצמו.

“הרוֹלד!” קראה שנית.

דימתה ששמעה רחש בקומה העליונה. “הרוֹלד, חדל מן המשׂחקים האלה, איפה אתה?”

פתאום אחזה בה צמרמורת. רחש כחריקת עץ ישן למדרך כף־רגל נשמע מרחוק. כאילו נתעוררה תכונה אי־בזה. כאילו מישהו, מהלך על בהונות, עשה פסיעה לא זהירה. אולם מיד נרגעה.

“באמת, הרולד. מצאת את הרגע המתאים. אני עומדת פה רועדת מקור ואתה עושה לי בדיחות,” אמרה במחאה וחזרה לחדרה.

ו

לאחר שניגבה את גופה במגבת לחה שמעה את צעדיו בפרוזדור.

“ידעתי שאתה שם באיזה מקום,” קראה לו ומיהרה לעטוף את גופה במגבת.

"קראת לי?''

ראשו הציץ אל תוך החדר.

עתה היא נרגזת. “קראתי… מילאתי את כל הבית בצעקותי!”

"הייתי בחוץ, " התנצל. “הלכתי להביא עצים.”

“אבל יש הסקה מרכזית.”

“נכון, אבל עץ בוער באח מַשרה אוירה…”

“אין מים חמים,” הפסיקה אותו.

עיניו התרוצצו מכתפיה לרגליה, הלוך ושוב. המגבת לא היתה רחבה דיה, וגם המכוסה היה מובלט.

“הייתי צריך להזהירך,” אמר. “איפה היה הראש שלי? אם אין מים חמים, צריך להכות על הצינור.”

הוא הטיח בצינור מכות אחדות במפתח צינורות חלוד והמים החמים יצאו מן הברז בקול תרועה.

“אין לי הסבר פיסיקלי לתופעה,” התלוצץ. “הבית הזה פשוט מכושף. כמו שאמרתי לך.”

בצאתו משם התחכך בה, מתנדנד מרגל אל רגל. צחוק עז התפרפר בתוך קרביה למראה הארשת העגומה שבעיניו, ארשת של כלב נזוף. אולם היא חששה להעליבו. הניחה לו לעמוד בפתח בעת שסילקה מעל כתפיה את המגבת ונכנסה, בפסיעה אחת, אל תוך הקצף החם. לא השתדלה להסתיר את ההנאה העצומה שהפיקה מן ההפתעה שגרמה לו. אסיר־תודה עמד בפתח עוד רגעים אחדים – בקושי שמעה מה שמילמל – מצר על החזיון שנגלה ונעלם בקצף בתוך שניוֹת אחדות. אחר־כך הסתלק. אולם היא לא שמעה אותו יוצא מחדרה.

מסתבר שהתאזר עוז והוא ממתין לה שתצא. אף־על־פי־כן האריכה ברחצה. ברגעים של דממה גמורה, להוציא התנפצות חרישית של קצף רך, שמעה את נשימותיו בחדר. כשנתו הטרופה של ילד חולה קצרת. אם יקבל את פניה בחיוך מנצח ייכבד וילך; אם לא תסור מפניו ההבעה הרכה של כאב נעים יוכל להישאר.

בסרקה את שׂערה היו כפות־ידיה זריזות ומיומנות. אולם כאשר שלחה את ידה אל צלוחית הבושם, רעדו אצבעותיה. לבשה חלוק על מערומיה ויצאה.

הרולד שכב על מיטתה מכוסה בשׂמיכה ועיניו ביקשו מחילה.

השמיכה נמתחה לאורך גופו – עירום היה – ורק ראשו וכפות־רגליו ביצבצו. בשתיקה קרבה אל המיטה ובתנועה אחת סילקה מעל כתפיה את החלוּק. בו ברגע ראתה את הבליטה בחלציו ואת הגאוָה הנערית שהתעוררה בעיניו ברגע שהציצה לשם. מששלח את ידו לפַנות לה מקום מתחת לשמיכה ביקשה בלבה שיערטל גם את פלג גופו התחתון. מימיה לא ראתה ערל. אולם הרולד משך אותה אל מתחת לשמיכה ולא חשׂף את עצמו.

ומיד התנפל עליה.

“בבקשה, הרולד, לא ככה.”

“המשחק המקדים התחיל מזמן,” התנשף לתוך צוארה.

משחקי מלים הקניטוה. אולם לא מלאה לבה לעכבו. האבר הדרוך, חשה, התרכך מעט. מה שהבטיח לעצמו בדמיונו עוֹררוֹ יותר ממגעה החמים. כל השהיה, הבינה, עלולה לרופפו. בנרתיקה החם והלח יהיה מוגן מפני הפתעה מבישה.

אולם ברגע שפילס לו דרך בין ירכיה שבה ושמעה מבעד לנשיפות שליהטו את אָזנה אותה חריקת עץ ישן, אלא שעתה היתה קרובה יותר. אחר־כך תכפו לה עוד אחת ועוד אחת, בעָצמה גוברת והולכת ושוב לא היה אפשר לטעות בהן. היו אלה צעדים של אדם הפוסע בכבדות.

בבת־אחת קפאה.

“הרולד! מה זה?”

לא מחלה לו על שהיה מסוגל להתבדח ברגע שכזה.

"הרוח!''

הרולד התרומם על זרועותיו וביקש למשוך עליהם את השמיכה, אולם איחר את המועד. תפוח המנעול סב על צירו והדלת נפתחה כדי סדק.

לפני שהשגיחה בדמות שבסדק ניסתה לסייע בידי הרולד להעביר את השמיכה מעל גופותיהם הערומים, אולם התנועה המגושמת לא הצליחה אלא לגלגל את השמיכה ארצה. ברגע ההוא נפתחה הדלת לרוָחה ובאור הבהיר שנפל עליהם מן הפרוזדור ראתה אשה זקנה, שמנה מאוד, בחלוק צבעוֹני, צר מהכיל. זו עמדה בפתח והביטה בהם בעינים קרות, עוינות.

ז

האשה עמדה בפתח שניות מעטות בלבד. אחר־כך עשתה פסיעה לאחור והדלת נסגרה בעדינות. ושוב נשמעו הצעדים הכבדים בפרוזדור.

הרולד קילל. “לכל מקום היא צריכה לתקוע את החוטם שלה.”

בזמן ששהתה בפתח הספיקה אביגיל להבחין בפרטים אחדים: שׂיער דליל, שׂיבה כחולה זוהרת, עור פנים יבש כמגילת קלף, כתמים חוּמים־אדומים, החלוק הצבעוני המגוחך, הסוגר על חזה ענקי, אגרוף תפוח, ארגמני, תחתונית ורודה מציצה, קרסולים נפוחים, מכוערים, ונעלי־בית צבעוניות, על אחת מהן כדור צמר גנדרני.

“שִי־יט!” אמר הרולד ושב למעשיו.

“מי זאת?” ריחקה אותו מעליה בעדינות.

“הלא אמרתי לך: הרוח!”

הוא גיחך, אך עיניו היו מאוכזבות. ידו גיששה על בטנה וכאילו קראה שם את מחשבותיה. התרומם על מרפקו והביט בה.

“לא צריך להתרגש.”

“אינני מתרגשת,” אמרה. “הופתעתי.”

היא זכרה את פני הזקנה: תחילה הביעו אדישות גמורה, ואחר־כך, אחרי שהתרגלו העינים הקרות לאפלולית, שאט־נפש. כמו דמות מעת אחרת, מעולם מושגים אחר, ממקום שחדוַת הבשׂר חטא והעירום תועבה.

מה שראה הרולד בפניה הצחיקוֹ. בטנו ריטטה על בטנה והרעידה את המיטה.

“מה יש כאן לצחוק?”

“הלא אמרתי לך שיש רוח בבית.”

הוא געה בצחוק והיא הביטה בו בתמיהה. כל ענין נושא לליצנות? גם זקנה שדעתה משובשת? הנימוק שנתן לצחוקו היה מתמיה אף יותר: היא אמו!

“מַמי,” אמר, בעגת תינוקות נלעגת. כאילו ביקש לרמוז: זקנה מטורפת כל־כך שוב אינה זכאית לכבוד.

“אני יודע מה אַת חושבת,” אמר הרולד ושיחרר את גופה ממשׂאו.

“לא קשה לנחש.”

“מכוער לדבר כך על אמא?” גיחך. עוד לפני שחזר לדבּר ראתה שהוא עתיד להפתיעה שנית.

“אמי החורגת,” פתר את החידה.

"אז מה?''

“חורגת מכל בחינה שהיא. כאֵם הרעה שבאגדות,” אמר ברצינות פתאום.

אחר־כך ראה להסביר. לא היה בדעתו לספר לה צרות המשפחה. אך זו נתקעה באמצע ועתה אין ברירה. יספר כדי שלא תזקוף לחובתו אטימות־לב. יחסו אל הזקנה אינו נקמה מאוחרת וגם לא יצר ילדותי להתעלל במטומטמים. מטורפים אינם מפילים עליו פחד ואינם מעוררים את רשעוּתוֹ. זמן ממושך חי בוִיגוָם אחד עם אינדיאני זקן, שהכל חשבוהו למטורף. אך בינו ובין אמו החורגת קֶצֶר תקשורת גמור. אין להם לשון משותפת, פשוטו כמשמעו. היא אינה יודעת אנגלית והוא אינו יודע את הלשונות שהיא שומעת.

אביו הביאהּ מאירופה שנים אחדות אחרי פטירת אמו. בשנים הראשונות עוד האמינו שיוכלו לאסוף אותה אל חוג המשפחה. אך היא לא מצאה בזה כל ענין. לא למדה אנגלית וכמדומה שגם בבעלה לא התעניינה הרבה. היא מצאה בית, אחרי ששנים רבות לא היה לה כלום, והסתפקה בזה. אפילו לא הרגישה שנכנסה לתוך המשפחה כרוח רעה, ששיבשה את כל היחסים. כל בני הבית הסתלקו ולא הועילו מאמצי האב להחזיר אותם הביתה. אחרי שנפטר אביו, התנדב הוא לגור עמה. אשתו וילדיו לא יכלו לשׂאתה ופרחו להם. עתה הם גרים בו שניהם, לבדם, בלי קשר, בלי לשון, כשתי ספינות מלחמה של מדינות אויבות במים הטֶריטוֹריאליים של מדינה ניטרלית. ברצון היה מעניק לה סכום הגון שתלך לבית־אבות, אך היא אינה רוצה. מסתובבת לה בבית כמו רוח־רפאים ומדברת אל עצמה. אין בכל הסביבה אדם שתוכל לדבר אתו. רק בטלפון. ואז היא צועקת, ששומעים בכל הבית. איש־שיחהּ היחיד, ואולי זו אשה, בפלורידה, חירש.

הסיבה שאינה מוכנה ללכת לבית־אבות, למרות שאולי תמצא מי שיבין לה, אינה מעוררת כבוד. אחרי מות האב נתעוררו בעיות משפטיות. הצוָאה לא היתה ברורה די הצורך והתחילה התדיינוּת בין כל בני המשפחה. אמו הטבעית היתה נשואה קודם־לכן, ואביו גידל גם בן ובת מנישואיה הקודמים. הענינים הסתבכו והזקנה שכרה לה עורך־דין, אשר יעץ לה לשבת בבית עד שייגמר המשפט. בינתיים הפרקליט נפטר וההתדיינות המשפטית נמשכת כבר שנים רבות. הזקנה המטורפת נאמנה לעצת הפרקליט, שהבין את לשונה ורכש את אמונהּ. כל נסיון להבהיר לה שאין רוצים לקפחהּ נופל על אוזן ערלה. היא בטוחה שרוצים לגזול את זכויותיה. וכך היא חיה כאן, בבית שנתרוקן מיושביו, חיים שאין בהם ממש, כחיל מצב של איש אחד, שכל מטרתו למנוע את האויב מלהשתלט על נכס. היא עצמה גרה בקומה ג', בחדר זעיר ששימש לפנים למגורי השרתים. אין יודע במה היא עוסקת שם בחדר שלה. איש אינו נכנס לשם. היא מכינה לעצמה את ארוחותיה וכמעט אינה יורדת אלא כדי להשגיח על צוות המנקים הבא אחת לשבוע. בשבע עינים היא מלווה את מעשיהם, שלא יגנבו. ורק בלילה, כאשר כל בני הבית ישנים, היא משוטטת בחדרים ואין לדעת מה היא מחפשת.

“מכל־מקום אחרי שראתה כמה אנחנו עסוקים לא תחזור.” חפן בכף־ידו את שדהּ.

אחרי רגע סילק את ידו.

“אני יכול לנעול את הדלת.”

“אין צורך.”

“זה היה מקרה יוצא־דופן. בדרך־כלל אינה משוטטת ביום ואינה נדחפת,” ביקש להרגיעה. “ואולי היתה לה תגובה מאוחרת. שמעה את קולך וירדה לברר מדוע את צועקת.” הוא חייך. “בכל־אופן, לשבחהּ ייאמר שהתנהגה כמו אשה מודרנית. לא נדהמה. לא הזדעזעה. יצאה וסגרה את הדלת. דיסקרֶטית. לפחות זה. בשביל רוח־רפאים זו התנהגות למופת.”

“מנַיִן אתה יודע? ראשך היה בכר.”

“אם לא מילמלה לעצמה, סימן שהכל בסדר. השלימה עם העובדה שעוד עושים זאת גם בזמננו. הרי זו מידה של סובלנות שאסור לזלזל בה.”

בצחוקו רעדה מבוכה, כהד חוזר. שלח יד מהססת אל שיפולי בטנה ומיד החזירה נעלבת.

"מה קרה לך?''

“שום דבר.”

הביט בה בפליאה.

“לא שיערתי שאַת רגישה כל־כך,” אמר באכזבה. “טעות שודאי עושים רבים. חושבים, בחורה חיילת… יָשנה באוהל פתוח במִדבּר… אכלה הרבה חול. והנה – שעון עדין. כל גרגיר אבק עוצר את המנגנון…”

על שפתיו ריפרף חיוך מאולץ. השתדל להעלים את אכזבתו, לכבד את רתיעותיה, אך כף־ידו, שרעדה על בטנה, היתה קצרת־רוח, סירבה להתיָאש, עד שתפסה אותה בכפה והרחיקה אותה בעדינות, כאילו נגע שלא בכוָנה בפצע.

“אינני מבין. מה קרה? הפריעו אותנו באמצע? אז מה? לא חרב העולם.” דיבר, כאילו השתבשה איזו אמנה, שניתן לאששהּ בטיעון הגיוני.

קומדיה של טעויות, חשבה. צייד הדובים הצפוני מדַבּר כלבלר של בית־משפט. כל מלה מרחיקה אותו מן הקסם הנכרי שהיה שפוך על פניו בבואו מן השלג ופתיתים לבנים על זקנו. ואני מאכזבת אותו. האשה־החיילת, בת המדבר הפראית, הנבערת מדעת, הרועה צאן אביה בין הסלעים – אינה אלא יצור רגיש, קפריזי, בעל עכבות בורגניות ומנגנון נפשי מסובך שהתנהגותו אינה צפויה.

“אני במקומך הייתי משתדל לראות את הצד המבדח שבדבר…”

“אני משתדלת…”

מעוּדד, חזר לפצור בה, אך לא הצליח אלא לגרום כאב. אילו לפחות חדל לנדנד, חשבה, אך הוא שפך מלים כסך אצבעו בהן. דיבר בלי הפסק, כמהַפנט, בקול חדגוֹני חרישי, כחרד שמא אתנחתא ארוכה מדי תבטל את הקסם. רצה לדעת מדוע ננעלה פתאום. האם בגלל הבושה? בגלל הזקֵנה? הלא היא כרהיט זה, שאין להתבייש מפניו. כמו השמיכה המכסה את גופותיהם הערומים. “אין חשש שתפטפט,” צחק פתאום. “אין לה עם מי לרכל. והיא אינה מכירה אותך. ולא תכיר אם תראה אותך שנית. היא קצרת־רואי. ובכלל לא בטוח שתבוא למסיבה. היא מחרימה אותנו לעתים קרובות…” אחר־כך אורו עיניו פתאום: “אני יודע! מפני שצחקתי.” ונעץ בה מבט חודר.

היא שתקה. על גבה, נטולת כל רצון, אלא הרצון שיחדל לנבור בה ויניח לשדיה, השתדלה “לראות את הצד המבדח שבדבר”. שני אנשים לא צעירים עוד, ריקים מתשוּקה למרות החיבה ההדדית, מתאמצים לתנות אהבים של יום, כדי להספיק משהו לפני שמגיעים האורחים – מעשׂיהם נראו לה מגוחכים יותר מטירופה של אשה זקנה שדנה את עצמה למאסר עולם בבית שנשתגעו בו אפילו צינורות המים, כדי שלא להפסיד את חלקה בירושה, אשר אין לה למי להורישו. כמעט צחקה, אולם חששה לפגוע, כאשר דימתה את כף־ידו, שנטפלת לשד היגֵע, המסרב להתעורר, לתנועת ידו של נער המנסה לשוא לסרק בלורית סוררת.

“אולי אני חסרת הוּמוֹר,” אמרה לבסוף.

“הוּמוֹר הוא ענין של תרבות,” הימהם.

היא גיחכה לעצמה. מתנקם. עלבון כנגד עלבון.

“נשים מפחדות מהומור,” הוסיף. “הרצינות מגינה עליהן מפני קלות־הדעת. הן רוצות גבר רציני, ממושמע, מתחתן. אולי מכאן הצורך העמוק שלהן לתת לך את ההרגשה שאתה מגוחך כאשר אתה רואה את הצד המבדח של…”

קרתנותה איבדה את קִסמה, חשבה. עתה היא עורה המצטמרר, חֵיקה היבש, רתיעות ממקור סתום. מזוית העין ראתה כיצד הארשת המבודחת מפנה את מקומה לזעם גובר והולך. אכזבותיו של זכר לפתחו של גן נעול.

“כאשר שמעתי על המצאת הגלולה אמרתי לעצמי: הנה סוף־סוף תרופת הפלא שתשחרר את הנשים מרצינותן,” הוסיף, מאמץ אחרון לשמור על רוח מבודחה. אחר־כך גבר עליו כעסו:

אין היא נראית כאשה הנוהגת על־פי דחף רגעי. אם נאטמה פתאום הרי זה ענין עמוק. אינה יודעת מה קרה? היא יודעת. כל מעשיה ידועים לה. אך מיהר לרכך: אין הוא רוצה לומר בזאת שהיא מחושבת ומתוכננת, אבל היא מוּדעת לעצמה. היא אשה אינטליגנטית ויודעת את רצונהּ. במאמץ קל של המוח תוכל גם לנסח זאת, אפילו באנגלית בסיסית.

“אַת מענישה אותי,” אמר בתוקף פתאום.

“לא.”

“על מה?”

“אמרתי – לא.”

“התשובות הלקוֹניות האלה הן ההוכחה שאַת מענישה אותי.”

“מדוע?”

“את זה אני שואל.”

“איני מענישה אותך.”

“כאשר אינך אומרת לי במה חטאתי, אין לי כל סיכוי לכפר על החטא.”

“איני חושבת במושגים של שׂכר ועונש.”

“אילו לפחות שמענו איזה משפט ארוך, מתקבל על הדעת.”

“אַל תכעס עלי.”

“אני כועס? אַת כועסת.”

“איני כועסת.”

הרולד התרומם, שילשל את רגליו והחל להתלבש. לרגע היה גלוי לפניה בעירומו, אך לא העזה להביט.

“האם עלי להבין כי הנקבה היא יצור מורכב מן הזכר? זו עשויה רקמה עדינה וזה תפור מארג גס? או שמא אשה היא מערת סתרים שלא ייכנס לתוכה אלא מי שיודע מלת קסם? אני איני עלי בבא. אני מקווה שאין כאן איזו סחיטה נשית. אילו ידעתי מה הכופר אולי הייתי משלם…”

לבש את בגדיו בתנועות עצבניות. כאשר נתפס שרוך נעלו חייכה לעצמה. יכעס שבעתים אם תעז לצחוק לעת כזאת.

“אני… אני…” גימגם וחדל.

גמגום חדל ישע, מעורר רחמים.

על אביו סיפר: אפילו גימגם כדרך האנגלים, כאציל אמִתי שאינו מטריח את עצמו לדבר ברור. מי שרוצה לרדת לסוף דעתו – שיתאמץ.

היא הגתה בדברים שאמר. נמצאו ראויים לרוגז. אולם לא יכלה לכעוס. הוא עלוב בזעמו ומרגיז בהומור המתנשׂא שלו. מוטב שילך לו עתה. שינה, כמטלית לחה, אולי תמחק. לך, חבר, לך, אמרה לנפשה.

אולם הוא עמד בדלת כמבקש להיזכר בדבר־מה. אולי איזה משפט מוחץ, ההולם את הנסיבות, לפני הפרידה.

“טוב, אלך עכשיו,” אמר. “אני מצטער שדחקתי בך. אַת זקוקה להכנה ממושכת ואני הייתי נמהר.” פתח את הדלת. “אני מקווה שאינך כועסת עלי.”

שפת הגוף אינה נהירה לו, אמרה לעצמה בצער. נאלצה לומר “לא” מפורש. הקול יצא צרוד וחרישי כאילו נסחט מגרונה.

"אשה היא – "

הוֹ, לא עוד אפוֹריזם, קראה לו בלי קול.

אולם הרולד לא קרא את האותות בפניה והשלים את שפתח בו: “מצודה שאינה נכבשת אלא על־ידי כניעה.”

והיה מרוצה. סוף טוב לענין שנשתבש בראשיתו.

בצאתו אמר, אבהי ורב־חסד: “עכשיו השתדלי לישון ולא לכעוס עלי,” ונעלם מאחורי הדלת הסגורה, כרוח בשעתה. אחר־כך נשמעו צעדים מהירים במדרגות ודממה גמורה, כאילו התנדף פתאום ונותרה לבדה בבית הריק.

ח

אחר כך גם כעסה וגם לא הצליחה לישון. הדברים שאמר נשמעו לה קנטרניים ומתנשאים, אך לא היתה בטוחה אם הבינה את המלים כהלכה. בדרך־כלל, כאשר טעתה בפירוש המלים צחקו. מבוכות שמקורן באי־הבנה הוסיפו תבלין. הרולד דרש את דלוּת הלשון כיתרון מסוים. גמגום היוצא מן הלב מביע יותר ממטבעות־לשון נוצצים. העינים יודעות לומר רק אמת פשוטה.

עד שזרק את המלה אהבה. מאותו רגע נהְיתה כל מלה חשובה. שכּן לא היתה בטוחה אם תצליח להעמיד את עצמה במקומה, בשטח ההפקר שבין הסקרנות, המשיכה המינית, ההערצה, והרצון להתנסות בחוָיה שלא ידעה קודם. לא בטחה בו שישתמש במלה כבדת המשמעות רק בשעתה הנכונה. פתאום נזקקה לכל המלים שהיא יודעת בלשונה שלה. נכוּת לשונית, חשה, מרדדת את רגשותיה. מה שבלבה אינה יודעת לומר ומה שהיא אומרת אינו יוצא מלבה.

פעמים אחדות ביקשה ממנו שיחדל להמם אותה בשנינויות, ביטויים דו־משמעיים, בדיחות מרומזות, ושאר הברקות לשוניות שאינה מסוגלת לפענח. אך הוא אהב לדבר במשלים, בלשון־נופל־על־לשון, ובעיקר – להצחיק. אף פעם לא התנזר מבדיחה, מוצלחת או תפלה, כמעשה בלינגהם. נער מסרב להתבגר, שאינו יכול לשכוח את הצלחותיו המרעישות כעורך עיתון היתולי של סטודנטים. אם תאמר לו: כל הלצה נוספת מרחיקה אותנו טפח, לא יבין.

האויר היה חם ומחניק והיא הלכה לוַסת את מערכת החימום. בדרכה עברה על־פני ראי והציצה במערומיה. פתאום היתה זרה לעצמה. גוף תמיר, בנוי היטב, אך חסר רוח־חיים. כאילו האהבה שדחתה התנקמה בה ורוקנה את גופה מחיוּתוֹ. בטן לבנה רפויה. שדים עייפים, לא מרוצים. היא חשה איך העצבות מבצבצת ועולה בעורה, כאגלי זיעה בסָאוּנה.

דרשה זאת ככניעה לנטיה זעיר־בורגנית. הרפתקנותה אינה אלא קרום דק. אפילו חפצים זרים מכלימים אותה. כל שינוי במזג־האויר מערער את מצב־רוחה. כל רגע קודר מוליד געגועים על הארץ, על הבית, על המשפחה.

אַת רוצה לנסוע לבדך? שאל אביגדור. כן, לבדי. לגמרי לבדי. בלי שום אחד שאני מכירה במרחק של אלף קילומטר. תפַדלי, אמר אביגדור, אם זה מה שאַת רוצה. אבל אם תרגישי שזה לא זה, אַל תתביישי לחזור לפני הזמן.

הוא התעתד להגיע לארצות־הברית בשבוע האחרון של דצמבר. לא האמין שתתגלגל לבדה חצי שנה. קיווה שתשׂבע ותחזור. אך היא התעקשה להחזיק מעמד עד בואו, אף כי לפעמים היו הגעגועים על הילדים קשים מנשוא. פעם אחת, בסן פרנסיסקו, בגדה בעצמה. ישבה מול חלון פתוח, הצופה אל המפרץ ואל “שער הזהב”, והשתעממה עד מוות. ואז, בשעת השפל, הופיע הרוֹלד.

אלף פעמים אמרה לעצמה כי לאשה זכות בלעדית על גופה. אף־על־פי־כן, כאשר נשק לה הרולד חשה רגשי אשם והגתה בבעלה. איש נבון. לא אכפת לו שתתרוצץ על־פני חצי יבשת. תחזור רצוצה ולא תבקש לעצמה אלא מנוחה, בית מסודר, מטבח נקי ומקלחת מצוחצחת. ואם אפשר גם אהבה מעט. סעודת רעבים ושלוה בה. בלי מנצחים ומנוצחים.

היא ישבה על המיטה, רצוצה מעייפות, בעיניים קרועות לרוָחה והשתדלה לרוקן את מוחה ממחשבות. עיניה נטפלו לחפצים. כאילו לראשונה הבחינה בכיסא שליד המיטה ובחבצלות המגולפות על משענתו, בקערת הפירות שעל השידה ובעיטורי העץ הצבועים ירוק המקיפים את ארון הקיר, בחוטים המדובללים המשתלשלים מן החוט המחובר אל מתג המנורה, בסורגי המיטה קלופי הציפוי, בשמיכת האנגורה המוטלת על הרצפה, בכף המנעול המעוצבת כתפוח חצוי – חפצים שספוגים בהם זכרונות קצרי מועד: בגדיו של הרולד על הכיסא, טביעת אצבעותיו באבק שעל השידה, ראשו הנוגח את קצה החוט בעת שגהר עליה, כפות־רגליו הענקיות שהסתבכו בין הסורגים והתנועה החשאית שנתרחשה בתפוח המנעול לפני שנפתחה הדלת – ופתאום, כדבר שניעוֹר מן ההתבוננות בחפצים, בלי כל התראה מוקדמת, הרימה את כפות־ידיה אל ראשה כמבקשת לחסום את המראֶה, צנחה לאחוריה ומיררה בבכי.

ט

שנתה הקצרה כאילו החזירה דברים לקדמותם. השעה היתה ארבע אך האור גבר. סופת השלג חדלה. השמש יצאה ואורה העז הבהיק במדרון המושלג שמנגד. חורש של אילנות בשלכת נראה מן החלון. מרחוק יכלה להבחין בבית לְבֶן קירות שגגו מכוסה שלג ועשן לבן מסתלסל מארובתו.

היא זכרה שבכתה, אך לא זכרה מדוע. השינה עברה עליה כסמרטוט לח ומחקה תוגה חסרת פשר. השמש הפשירה מכאוֹב סתום ויצקה באבריה חדוָה פשוטה. ככנרי זה המשמיע מנגינות שונות בחורף ובקיץ, ובאביב לא יזכור אפילו סלסול אחד שהנעים בסתיו.

היא חטפה את חלוקה, לבשה אותו במהירות ויצאה לחפשׂ את הרולד, להעיד על עצמה שאינה כועסת כלל. הנה תקפוּה געגועים, אף־על־פי שהוא קרוב כל־כך, גֶרֶם־מעלות אחד וכמה פסיעות.

אולם בצאתה ראתה שאיחרה את המועד. ראשוני האורחים הגיעו. מן המטבח נשמעו קולות זרים – גבר ואשה.

כל הערב ישדר הַרוֹלד מפח־נפש, חשבה בשובה לחדרה לפשוט את החלוק וללבוש שמלה.

חיי אשה רצופים החלטות קשות, השתעשעה עם עצמה מול המלבושים שבארון. חלוק מצהיר על קרבה, שמלת ערב מנכרת. הצטערה שלא הצטיידה בלבוש מתאים. בגדי צמר כבדים מדי בבית מוסק יתר על המידה, שבוערת בו גם אש באח. שמלת הדיוֹלֶן שלה, הסגולה, קלילה ומלטפת, זוהרת מדי לאירוע חברתי. בלי חזיה תירָאה שחצנית; עם חזיה – נוהר הבד הרך אל השקעים שחורצות רצועותיה בכתפים.

עד שגמרה בדעתה ללבוש את הסגול הזוהר, כבר היתה השעה ארבע וחצי. אף מלאכת האיפור היתה רצופה לבטים לרוב. מרחה ומחתה ושבה והטפיחה את עור פניה בקרם לח. נאה לה שזפון חיוור מצבעי אפרסק כוזבים. שפתון בהיר ישַווה לה הבעה רצינית, כיאה ליוצאת־דופן. יהודיה בין נוצרים, משקיפה ולא חוגגת. אף בבושׂם נהגה זהירות יתרה. די לה בנדיפה קלושה של ניחוח רחוק, כמבקשת להסתייג. אשה המכבדת את פרטיוּתה אינה מתגרה בחוש הריח של גברים זרים. אחר־כך ניערה את תסרוקת הנער שלה בתנופת ראש, אולם מצאה שלא תוכל בלא סירוק. זמן־מה נהנתה מן הרחש העולה משׂערהּ ומן הברק המתעורר. כאשר יצאה שנית היתה השעה חמש ורבע.

הגבר והאשה שראתה במטבח היו לבושים מכנסי ג’ינס דהויים וחולצות פשוטות ודומה שחייכו לעצמם למראה שמלתה ההדורה ונעליה הכסופות גבוהות העקב. אביגיל נבוכה מעט כאשר נתברר לה שהם יודעים מיהי ומניִן באה, וכניסתה הפתאומית למטבח לא הפתיעה אותם. היא שאלה את עצמה מה עוד סיפר להם הרולד, שכן האשה הצעירה, אליזבת, שהציגה את עצמה ככלתו של הרולד, הנשואה לצעיר בניו, חייכה אליה בחביבות, כאילו נעמה לה הצטרפותה אל חוג המשפחה. היא פיטפטה על עניני משפחה כאילו היא אחת מהם וחייבים לה דין־וחשבון על באי המסיבה, כך שמעה בפעם הראשונה דיווח מעודכן על הקורות את בניו של הרולד, שלא ידעה על קיומם – מי נסע ללונדון, לעסקיו (אישהּ של אליזבת) ומי הפליג אל המהרישי שלו בהודו ומי שוהה בקליפורניה לקבל תפקיד בסרט עלילה.

אף הגבר שעמד ליד הכיור וקילף תפוחי־אדמה היה מגניב אליה מבטים כמאמת לו תמונה מן השמועה.

בהגיע תורו הציג את עצמו. הוא רוברט, ידיד המשפחה. הוא וסטיוְ, בעלה של אליזבת, למדו יחדיו מִנהל עסקים ועתה הם גרים בשני בתים סמוכים בּבֶּתלֶהֶם. בדרך־כלל הוא נוסע בחג־המולד אל הוריו בפילדלפיה. השנה נתבקש לעזור כאן. הרולד החליט לערוך חגיגה כפולה. לכבודה יחוגו גם את החנוכה. עיניו העצובות שידרו שותפות גורל: בן־ברית. הוא לימד את הרוֹלד מנהגי חנוכה ועכשיו הוא מכין “לאטקעס”. המלה האחרונה נאמרה בניגון יהודי ובחגיגיות, כאילו טעמן כבר בפיו.

“חנוכה?” אמרה. “שכחתי לגמרי.”

“נר רביעי,” אמר רוברט, כמקיים מצוָה.

“הרולד שמח שהשנה יהיה אורח הכבוד יהודי,” אמרה אליזבת.

“אורח כבוד?”

רוברט הרגיעהּ. לא תתחייב לנאום. הרולד, הלועג לגינונים חברתיים, מקפיד לקיימם בלבוש אירוני. אך אל דאגה. לא יזלזל במנהג יהודי. את החנוכה יחוגו ברצינות הראויה.

השיחה קלחה בנועם והשנים נשאו בנטל בלי מאמץ. בתוך זמן קצר ידעה כל מה שאפשר לדעת על ידידים קרובים – שאליזבת היתה קתולית ואחר־כך למדה ריקוד ועתה היא בת בלי דת, אלא אם־כן יחליט בעלה להצטרף לדת כלשהי, וכי ילדה תינוק בניתוח קיסרי – כעת הוא אצל הוריה במנצ’סטר, מקום שמשמש בו אביה חבר במועצת העיר – והכאבים במפשעה עברו אחרי שלושה חודשים, וכי רוברט קיבל חינוך אוֹרתוֹדוקסי, אך בהַרוַרד נעשה קונסרבטיבי ובבֶתלֶהֶם – רֶפורמי, וכי קודם־כל הוא אמריקני ואחר־כך חבר לשכת המסחר ורק אחרי זה יהודי; עובדות, שלדעתו היא חייבת או זכאית לדעתן, כדי להעמיד דברים במקומם.

היא התנדבה לעזור בהכנות לחג ובינתיִם אכלה רקיקים בגבינה. הם אמרו שאין עבודה רבה. את עיקר המזונות מביאה לוֹרנָה, גרושתו של הרולד, הגרה עם מאהבה לא הרחק מכאן ואוהבת לבשל. אך אם היא מתעקשת יניחו לה לעזור בטיגון הלביבות, הפרק היהודי שבארוחה החגיגית, אשר במרכזה תרנגול־הודו מפוטם שבטנו מלאה כל טוב. אולם לא הניחו לה לגשת אל המחבת בשמלת ערב ויעצו לה למעט באכילה. שפע מעדנים צפוי בערב. כל אחד מן האורחים מביא תבשיל או מאפה מעשה־ידיו. כעין תחרות סמויה נערכת. מי שהכין את התבשיל הטעים ביותר זוכה בציון לשבח. אמריקנים אינם יכולים בלי תחרוּת, אמר רוברט, אפילו במסיבה אינטימית.

באנחת רוָחה נפטרה משמלת הערב ולבשה מכנסי קוֹרדורוֹי חוּמים וחולצת כוּתנה ירוקה כהה. בשובה – השעה כבר היתה קרובה לשש – עסקה עמם זמן־מה בהכנת הלביבות. דיברו על ישראל, על מזג־האויר, על חינוך ילדים ועל מסורות חג. רוברט סיפר כיצד היו חוגגים את חג החנוכה בבית הוריו, אך התוַדה שזכרונו לא עמד לו. אילולא צילצל לידיד יהודי בהָנוֹבָר לא היה יודע אֵילו לביבות אוכלים בחנוכה – של תפוחי־אדמה או של גבינה.

אחר־כך הוליכוה אל הטרקלין והראו לה כיצד מתקדמות ההכנות לחג.

בין הפסנתר לשולחן האוכל, על גבי דרגש של עץ מהגוֹני שרגליו מחוטבות ככדים ארוכי צואר, עמדה, בגובה קומת אדם, חנוכיה של ענפי אשוח ונורות חשמל דמויות שלהבת נר תקועות בראשי זרועותיה. לא היה אפשר להדליק אלא את כל התשע בבת־אחת, ועמן שפעת הפנסים הצבעוניים הזעירים שעל חוט דק הכרוך על הזרועות. לרגלי האשוח־החנוכיה היו מוטלות בערימה מסודרת מתנות חג־המולד עטופות בנייר קישוט צבעוני. היא ביקשה לצחוק למראה החנוכיה, שדמתה לאילן מסופר שאנסוהו ללבוש דמות של חפץ, כבגן שעשועים, אך כאשר ראתה את הגאוָה שעל פניו של רוברט החרישה.

“כל אורח מקבל מתנה,” סיפר רוברט. “אצל הרולד אין האורחים מביאים מתנות, אלא מקבלים. אלה חוקי המקום: הכל להפך,” צחק.

“ותמיד יש הפתעות משעשעות,” אמרה אליזבת.

על העמוד התיכון של החפץ המוזר – רוברט כינה את השמָש כוהֵן – השתלשלה על גבי חוט שזור כחול־לבן קופסה זעירה עטופה בנייר שמצוירים עליו פרחים כחולים ולבנים. מתנתה. ודאי קישוט יקר ערך, חשבה בלי חמדה. מה תאמר לאביגדור? שהיהלום הוא זכוכית? שקנתה בשוק מציאות?

אחר־כך שאלו על החיים בישראל. והאם היא מרוצה בחיים של עקרת־בית. ואם מוחזקים כהלכה המקומות הקדושים לנוצרים. ומה למדה לפני שהתחתנה. והאם העברית היא אותה לשון שכתוב בה התנ"ך. ומדוע אין היהודים יכולים להתפייס עם הערבים.

בשש ורבע פיתו אותה לשתות קוקטיל ולשונה הוּתרה. אמרה שמופלא בעיניה כיצד אנשים החיים במקום קטן כבינגהם, או בֶתלֶהֶם – כמה תושבים שם? – שואלים כיצד זה לחיות בטבריה, שהיא עיר גדולה, ובשלוש שעות אפשר להגיע משם לתל־אביב, ולא הרחק ממנה יש אמפיתיאטרון ואפשר לראות הצגות ולשמוע קונצרטים. אמרה שיכול אדם לחיות בכל מקום בתנאי שיותן לו לנסוע משם, מפעם לפעם, רחוק ככל האפשר.

הם הקשיבו לה בענין רב, ובנימוס ללא דופי, כאילו שמעו דברי חכמה שכדאי לשמור בזכרון ולנהוג לפיהם. ההתיַדדות המהירה נעמה לה. עד שטוגנו הלביבות הראשונות דיברו כידידים ותיקים, קינטרו זה את זה, הוכיחו זה את זה על סתירות מדומות, שלא השגיחו בהן בגלל פיזור־נפש, והזרות נעלמה. נהנתה מחברתם – צעירים ממנה בחמש־עשרה שנים לפחות ואף־על־פי־כן העניקו לה את ההרגשה שהיא רצויה ומעניינת. לא חשׂכו ממנה מחמאות על גזרתה הנאה ופניה הצעירים. לא דיברו אליה כנוטים חסד, אלא פיטפטו להנאתם כאנשים הרגילים להביע בפשטוּת את רחשי לבם. אפילו עילגות הלשון לא העיקה עוד. הם תיקנו את שגיאותיה, לבקשתה, בחביבות, להוטים לעזור בלי לפגוע. לפעמים חייכו לשמע מעשה כלאַיִם לשוני שאינו מקובל, אך מיד מצאו בו ערך פיוטי, כבאותן מטבעות־לשון מקריים שיוצרים ילדים בבלי דעת. הם היו במצוקה כאשר חסרה לה מלה חיונית להבהרת מחשבותיה ועשו מאמצים נוגעים אל הלב לנחש את כוָנתה. התנצלו במבוכה בכל פעם שטעו. זכרונות בני חצי שעה הולידו זכרונות בני עשר דקות, ובשעה שש וחצי כבר היו להם מלים פרטיות, שנוצרו מטעויותיה – “המקסימות”, כך אמרו – כחבורה מגובשת שיש לה הוַי משלה.

ה"רוח" לא נזכרה, אף כי ריכלו על שאר בני המשפחה בלי לחוס על איש. היא תמהה אם הכינוי הזה מקובל בפי כל או שמא אף הוא בדיחה פרטית שהבריקה במוחו של הרולד. אך כיוָן שהם לא מצאו את הזקנה ראויה להיכלל בחוג המשפחה נמנעה אף היא מלשאול עליה. הניחה שבכוָנה מתעלמים מקיומה. רק הרולד מתיר לעצמו, מן־הסתם, לנהוג קלות־ראש בענין מעיק.

אמנם לרגע דימתה שהזקנה עומדת להפתיעם בביקור, צעדים כבדים נשמעו בפרוזדור, אך היה זה הרולד, שנעל קבקבי עץ הוֹלנדיים. הוא ניגש אליה וחיבקה בחיבה שופעת, ובעיניו ניצנצו זכרונות מדומים, כאילו עתה זה התעורר משנתו במיטת זוג ולא מצאהּ לצדו – “נעלמת לי פתאום,” אמר, כמבקש לשדר לצעירים השנַיִם, שהביטו בהם בשתיקה, ובהרולד ביראת־כבוד, כי הגוף הזה, שהוא חובק, כדבר שהוא רגיל בו, מיודע לו וכי אצבעותיו, המועכות את כתפה, כאילו להרפיַת הצואר, אינן יכולות לשכוח את בשׂרה החי והעירום מתחת לחולצה.

“ממש מצער לראות איך אתם מסתדרים בלעדי,” חיוכו הרחב הצהיר לשון סגי־נהור. בלשון זו הפיץ, חגיגי וזחוח־דעת, להפגין את רוננות השעה הזאת, דברי שנינה אחדים, כאילו עצם כניסתו מעוררת ציפיה להברקות. אפילו חידוד אוִילי על עיסת הלביבות נתקבל על דעת מאזיניו הצעירים כמוסכמותיו של חוג מצומצם זה, אשר בו מותרת לחכם סכלות מעט כדי לנוח מדעתנותו. היא סלדה בעליל מהתחכמויות בנוסח “אביגיל הגיעה אלינו הישר מן הבַּיבְּל ואפילו קצת שמש הביאה עמה בשלוש וחצי”, אולם אליזבת ורוברט צחקו בכל לב, אם כמחוה של נימוס כלפי בעל־הבית או מפני שהורגלו להוקיר את חדוַת החיים המתפרצת של הגבר המזדקן הרגיל לחלוק את אָשרו עם כל מאן דבעי.

אולם ההתבדחות השאננה הזאת, כך חשבה, אינה אלא טקס, לקיים תדמיתו כהלכתה, ולחפות הפעם על מבוכה וחרדה. שכּן לא חדל כל העת להגניב אליה מבטים, שאלות במפגיע, לבחון מה בלבה – רוגז, שעמום, לֵאוּת הרגש, ואולי, חס וחלילה, מיאוס בשל ההתערבות השרירותית של כוח עליון ברגע של חסד בבשר? והיא בכוָנה חתמה שפתיה ומחקה מעיניה כל הבעה – שיחדל להתבדח כל העת ולהתהדר לעיני הצעירים הללו בנצחונות מדומים – והדבר הגביר את חששותיו מפני הרגע שיהיו לבדם וייאמרו הדברים מפורשות, בקהותם הצפויה מחמת דלות אמצעי ההבעה העומדים לרשותה באנגלית. אפילו חיוך של נימוס לא הפיקה משפתיה למענו, דבר שנתפרש לצעירים השנַיִם כקוצר היכולת לרדת, בשפה הזרה, לסוף חריפותם של דבריו. אולם ככל שהעמיקה הדאגה בלבו של הרולד, כן גברה עליצותו המאולצת, עד לרגע שלא יכלה לשׂאת זאת עוד ויצאה לפרוזדור, והרולד אחריה, ושם, כפי שהניחה, נמחקה מפניו בבת־אחת העליזות המתרוננת, ובארשת רצינית ועגומה להפליא, שהצליחה לבדחה סוף־סוף, שאל בקול רוטט אם עודנה כועסת עליו ואם “תתן לו הזדמנות נוספת להסביר את עצמו”.

“אילי פאת מאת,” אמרה לו, בדיחה פרטית שלה. ערבית לא ידע. אף־על־פי־כן ניחש, שאמורים הדברים במחילה ובמחיקת עווֹנות. בעיניו עתירות ההבעה שבה ונדלקה, במהירות הבזק, כנורת חשמל, שׂמחה ילדותית תמימה כל־כך, שבקושי התאפקה מלצחוק.

בשבע וחצי, הרולד ורוברט כבר היו שתויים במקצת, קמה תכונה במבוא. ראשוני האורחים, שמרחוק באו, התחילו מגיעים. רוברט, במעיל פרוָה וכובע צמר היורד על עיניו, יצא לכוון את המכוניות אל מגרש החניה. צמיגים החליקו על־פני הקרח הדק והמכוניות נחבטו זו בזו עד שמצאו להן מנוח ברחבה שהוארה בזרקור ענקי. אנשים מכורבלים במעילים ארוכים, המשווים להם דמות אחת, נפלטו מן המכוניות ונחפזו בפסיעות זהירות ומגושמות אל הפתח. שם התנערו מן השלג שהחל לרדת שעה קלה לפני־כן, נחלצו ממעיליהם, מכובעיהם ומכפפותיהם, והחישו פעמיהם אל מקרני החימום שבטרקלין, אך לא קודם שנלכדו בידיו הארוכות של הרולד, שהקפיד להתחבק ולהתנשק עם כל אחד מהם, איש, אשה וילד, והוצגו לפני אורחת הכבוד.

פעמים אחדות ניסתה להתחמק מן התפקיד המביך שהוטל עליה; עמידתה לצד הרולד בפתח, כבת־לוָיה רשמית יכלה להתפרש פירושים שאינם לרוחה. אך היא התביישה לריב עם הרולד בנוכחות האורחים. בכל פעם שניסתה להסתלק משם, כאשר היו ידיו של הרולד תפוסות סביב צוארו של אחד האורחים, אחז בה במעין חיבה כובשת, אך למעשה בכוח; והיא חשה, שלא תוכל להשתחרר ממנו. לא ידעה אם שִכרוּת מעט היא, שמעוררת אותו לנהוג, שלא כדרכו, במידה של אלימות מבוקרת, או איזה צורך עמוק להפגין בעלוּת עליה. בכל פעם “שכח” שהבטיח לה לחדול לכנותה אורח הכבוד, וכאשר חזרה והתעקשה, אמר לה, באכזבה גלויה על פניו, כי אין היא מבינה את העוקץ שבדבר. בחבורה זו, אשר הכל מזלזלים בגינונים של טקס ובכיבודים למיניהם, יש משמעות אירוֹנית לעובדה שמעניקים את התואר רק למי שבורח, בפועל־ממש בורח, כפי שהיא מנסה לעשות, מן הכבוד.

וכך נאלצה לעמוד בכניסה לטרקלין, כזקיף, לגלגל שיחה של סתם עם אלמונים, אשר את שמם שכחה ברגע שיצא מפיהם, להיעתר לידידויות בזק מתמיהות של אנשים, שיש להם מן־הסתם משפט פתיחה רהוט לכל מיני נסיבות ומקובל עליהם שידידיהם של ידידיהם הם ידידיהם, ולענות על שאלות דומות פחות או יותר – האם היא מבטאת את שמה ב־b או ב־v, והאם טבריה היא עיר או אתר ארכיאולוגי, והאם יפה בעיניה ניו המשיר, ומדוע לא באה באביב, כאשר פורח הלילך, והאם היא מן המשפחה או מן הידידים, והאם לא מסוכן לצאת בלילה לרחוב בירושלים, והיכן קנתה את השמלה שהיא לובשת, וכיוצא באלה, שאלות שאין היא ממש מתבקשת להשיב עליהן, כל שתאמר רצוי, ובלבד שתנהג כמנהג המקום ותשתתף בטקס של חילופי דברים ברצון טוב ובחיוך נחמד על השפתיִם.

ראשונים, נתנה דעתה לזכור את שמם ואת מה שסיפרו על עצמם – אחרי שהפליג הרולד בשבחם, לא היה אחד שלא הוצג כמי שנמנה עם גדולי המלומדים בתחום שהוא עוסק בו או כתלמיד מצטיין במקצוע שהוא לומד, או כאיש־עסקים מצליח, חנוָני ישר, ואיש צוות מעולה של שירותי הקהילה שהוא מתפרנס מהם – ונתנה בהם סימנים, כדי שלא לשכוח, כגון, שהגבר רחב הפנים ואדום־האף, השותה בִּרבּוֹן כאילו תרופה היא שציווּ עליו רופאים, הוא אֶבֶרטוֹן – אחד מחמשה שהוצגו כידיד הטוב ביותר של הרולד – המלמד צרפתית של ימי־הבינים בדַרטמוּת קוֹלג', ולא יאכל בטנים בזוקי מלח מפני שיש לו יתר לחץ דם, והאשה הקטנה שטוחת החזה, בשמלה שחורה עמוקת מחשוף המבליטה עצם־‏בריח מוגבהת, ואומרת גם דברים של מה־בכך בהטעמה מודגשת, כמעמידה על טעותו בר־פלוגתא עוין, היא ג’יני, אשתו, השונאת את החורף ועתה זה חזרה מאקַפּוּלקוֹ, מומלץ, והיתה מוכנה לחיות במקסיקו, שם הכּל גם זול יותר, כל ימי חייה; ושני הנערים הלבקנים הם בניהם, הקטן קשיש מהגדול ואסור לטעות; והאיש הדומה להרולד, אך חסר את הליכותיו המעודנות, הוא אמנם קרוב־משפחה שלו, דודו או משהו בדומה לזה – אילן־היוחסין שׂורטט באצבע על כף יד כמין מוֹלֶקוּלה של חומר אוֹרגני – ושמו מִילט רוֹלַנד, והוא גר בנוֹריטְש וֶרמונט, והוא בעסקי תחבורה – קונה מוכר או מסיע לא היה אפשר להוציא מפיו וגם לא היה חשוב – והאשה הנראית כאמו – ועתה היא אויבתה, מפני שטעתה בזה ולא הספיקה לעצור את לשונה – היא אשתו, ושמה שֶריל, והכושית הצעירה והיפה בשמלה ורודה דקה להפליא המבליטה כל שריר בבטנה, היא מיס הוֹלנד, ומכרכרים סביבה כמשתדלים בבת־אחת גם להבהיר וגם לטשטש את השייכות שלה אליהם, ענין מעורפל כשלעצמו; וכי האיש הנראה כאינדיאני, ושמו גֶ’רולד, והוצג לפניה כאחיו התאום של הרולד – בהטעמה המבהירה כי אין דברים אמורים אלא בקרבה נפשית – אכן אינדיאני אמִתי הוא, אחד מאותם ראשי שבטים, שיצאו לתרבות רעה ומלמדים אנתרופולוגיה באוניברסיטה, והוא האיש שלימד את הרוֹלד, בשעתו, את השפה הנדירה אשר ניתוח דקדוקה זיכה את הרולד בתואר השלישי, והתוגה החגיגית השפוכה על פניו כחיוך עצב של נועם היא מן המחילה שהוא מעניק לצאצאי האנשים הלבנים אשר נישלו את אבותיו מאדמתם, וכי האיש בעל בלורית האריה, במכנסי קוֹרדוּרוי מהוהים ומגפי עור מחודדים ומצועצעים הוא אֶריק לינדהַים, האיש הכותב את מדריך התיירים של מדינת ניוּ המשַיר, והאשה שבאה עמו, בחורה שתקנית שעיניה חכמות, אינה אשתו אלא חברת מועצת העיר דֶנבּוּרי, שהיתה לפנים התלמידה למופת של הרולד, והוא מקונן עליה שעזבה את המחקר ופנתה לעיסוקים אחרים.

אחר־כך חדלה לזכור. הבחינה בין האורחים על־פי המלבושים או סימן כלשהו המיַחד אותם. ממילא לא היתה צריכה לקרוא בשמם. ומי שלא זכרה חזר ואיית לה את שמו בלי להיעלב. מחלו לה כאשר החליפה דן בדוֹן ואִירוינג באֶרוין. אֶוֶלין אחת אף לא תיקנה לה כאשר כינתה אותה בִֶוֶרֶלִי. היא הגישה את כף־ידה ללחיצה ולמדה להקשיב בלי לשמוע. בתוך חצי שעה חדלה להתקומם על “אורחת הכבוד”. כשבויה בתוך בדיחה, כל נסיון להיחלץ יסבך אותה יותר, תירגלה את שפתיה לחייך בנעימוּת. לא היתה צריכה להתאמץ, שכן נעמה לה סקרנותם הנלבבת של האורחים, שהשתדלו לתהות על קנקנה ועל טיב היחסים שבינה ובין הרולד מתוך שיחה שבאקראי על מזג־האויר ועל המצב הפוליטי. כאשר רצתה לנוח מעט מן העמידה במרכזה של תשומת־הלב הכללית הלכה למטבח, כביכול בשביל לעזור בהכנות האחרונות, אך הרולד בא אחריה וגירש אותה משם, ברוח טובה, אך במפגיע. במסיבות חג־המולד בביתו הנשים יושבות והגברים משרתים אותן.

כלל זה לא נשמר בטהרתו. שכּן בינתים היו הנשים עובדות שכם אחד עם הגברים, אשר החלו להעביר את המטעמים מן המטבח אל השולחן הספרדי, שערכה הכושיה היפה בחריצות כפים מפליאה כמין מזנון. הרולד ניצח על המלאכה, אך ניכר בו שאין הוא יודע בין ימינו לשמאלו. אליזבת לא הצליחה למצוא את התבלינים. היא צחקה ואמרה כי לורנה, גרושתו של הרולד, עזבה את הבית כך שאיש לא יסתדר בלי עזרתה, כאילו הכינה מראש אמתלה לשוב אליו.

“זו תבוא אחרונה,” אמרה. “אף־על־פי שהיא גרה קרוב, בבֶּנטוֹן, עשר דקות מכאן.”¹

יא

לוֹרְנָה, אשה נמרצת שחזהּ איתן, רגליה חזקות ועיניה בורקות, הגיעה עם הֶנרי גילמוֹר – מאהבה, סופר, שכתב רב־מכר – בשעה שמונה ושלושים.

כרוח סערה נכנסה בדלת האחורית, כבת־בית, והגבר, כנוּע, סל כבד בידו, אחריה בארשת משועממת במובלט, כנושא־כלים המלגלג על אדוניו מאחורי גבו.

על אף הליכותיה האדנוּתיוֹת ומנהגה הסוחף, היה קולה נעים ורך, ולא בוטה. היא נראתה צעירה מחמשים שנותיה והיתה לבושה בצניעות שובה־לב. תכשיט יחיד של אבן פשוטה במסגרת כסף דקה השתלשל מצוארה אל חזה הנערי. שמלה חוּמה של דיוֹלֶן רך כיסתה ירכים יתרות וחשׂפה זרועות חרסינה חלקות.

אחרי שנפטרה ממשאה וממאהבה במטבח הלכה לקבל מהרולד נשיקת ברוכים הבאים וללחוץ את ידה של אביגיל. בחביבות עשתה כן ואף מלה אחת לא נאמרה. אחר־כך נחפזה לנצח על המלאכה, כבעלת־בית בזכות עצמה. הכל, לרבות הרולד, קיבלו את מנהיגוּתה ללא ערעור. היא היחידה היודעת היכן החרדל, האוֹרֶגָנוֹ וקלשוני הפליז הזעירים שתוקעים בסרטנונים. היא התהלכה בין המטבח לטרקלין בזריזות של נערה משחקת בטניס – לפנים היתה אלופת האיזור – חילקה פקודות בנועם, עודדה את העושים במלאכה וזירזה את המפגרים. רק את רוֹברט הוכיחה – “מזון מטוגן בשמן הוא רעל, מסוכן לבריאות” – אך ויתרה על הרעיון להשליך את הלביבות לאשפה כשאמרו לה שהן מסורת יהודית. היא נתנה באביגיל מבט מתנצל, ויצאה להכין סלט של חסה ומלפפונים, “לסתור את ההשפעה המזיקה של הטיגון”. רק אחרי שטעמה את הרוטב ומצאתוּ ראוי, התפנתה לאביגיל. היא הקדישה להתוַדעות הזאת חמש דקות תמימות. וכל העת היתה כף־ידה של אביגיל תפוסה בין שתי כפותיה ומזיעה.

היא אמרה לאביגיל כמה היא שמחה שבאה, שכן הרולד היה במצב־רוח רע ועתה רואים בעליל שהוא מאושר, וכי אביגיל ב־v הוא שֵם רך ויפה יותר מאביגיל ב־b, וכי השנה החורף קשה במיוחד, אך היום זכינו בשעות מופלאות אחדוֹת של שמש, וכי היא מצפה בכליון־עינים לחלק היהודי של החג, זה עם הנרות, שמשרה אוירה אינטימית, וכי תשמח לפטפט עמה אחר־כך.

כל אותה עת עמדה אביגיל מול האשה השופעת חוֹם וכל מעיָניה במִשטח הלח שנתהווה בכף־ידה השבויה. דעתה לא היתה נוחה מעצמה שלא מצאה בלבה מענה ידידותי. המשפט שביקשה לומר לא הסתדר במוחה. פחדה לומר מלים שאינה בטוחה במשמעותן המדויקת. שלוש פעמים עלו על לשונה מלים בערבית, באידיש ובצרפתית, במקום הביטוי ההולם באנגלית.

עד שהניחה לה האשה לבסוף ואצה לעופף מאורח לאורח. משולהבת כתינוק בחנות צעצועים, הניחה להם לנשק את לחייה הסמוקות, או שפתיה, פיטפטה עמם שנים–שלושה משפטים, ומיהרה להעניק מטוּבה גם לאחרים, כשוזרת את כל האורחים על חוט, להעמיד דברים על מקומם – יציאתה מן הבית אינה מבטלת מסורת והפירוד שלה מהרולד אינו צריך לנתק את רשת הקורים הסמויים המחברים אותם זה לזה.

כדבורה המעופפת מפרח לפרח אספה את המחמאות שהעתירו עליה ועל ספרו האחרון של מאהבה. לא שכחה לתקן את סדר הקערות על השולחן ולטעום מן ה"פַאנץ'", שחסר לטעמה חופן הגון של ציפורן וקנמון; ובשובה, שתי כוסות מלאות בידה, אנסה גם את אביגיל לטעום, כחולקת עמה בסמכות השיפוט, ותמהה עליה שסירבה לשתות את הכוס עד תוּמה. פַאנץ' הוא משקה תמים כחלב אֵם, וצלילות דעת אינה יתרון במסיבת חג. הלא אם לא ישתו האנשים מה יתיר את לשונם? וכשהלשון מרוסנת מה הטעם בכל החגיגה? ואיך מתידדים אם אין אומרים זה לזה איזו שטות מופלגת או משהו שרצינו להסתיר? ואיך נעשה כן אם לא בגילופין?

“אני מבינה שאַת נשארת כאן,” אמרה לבסוף, משפט שהיה על לשונה ודחתה אותו עד לאחר טקס ההתידדות.

“נשארת? מה פתאום?”

“אינך נשארת?”

“אני נוסעת מחר.”

בעיני האשה נתעורר זיק שנון, כהברקה פתאומית. “אם־כן, אני פטורה מלהזהיר אותך.”

“להזהיר? מפני מה?”

“הבית הזה מלא הפתעות. אבל אם אַת נוסעת מחר… הרולד אינו מרוצה שאנחנו מסתודדות. ראי, הוא מביט בנו. כאילו כל מלה שאני אומרת לך תולשת שׂערה מזקנו…”

יב

מאחורי פסנתר הכנף, מתחת לצמח רחב עלים בעציץ ענקי, יכלה להינפש מן השיחות הקלילות ולעכל את הרשמים. כיצד יכולים הללו לעמוד שעה ארוכה במקום אחד, לצקת אל קרבם כמויות עצומות של אלכוהול ולדבר עם כל אחד על הכל? בארץ היא תוזזת וקולנית וכאן היא כבוּל־עץ. האם בגלל עילגוּת לשון? מדוע אכפת לה מה חושבת עליה אשה אלמונית, שלא תפגוש שנית? מי יכַלה את כל השפע הזה – מיני ההוֹדיים, השלם, האפוי, המוקף טבעות תפוז ואננס והחתוך לפרוסות ומוקף עלעלים ופרחים ומִקפא סגול, והסלטים והחטיפים והגבינות והכבד הקצוץ והנקניקיות הכרוכות בבצק והשזיפים בחיק בשׂר מעושן והקישואים והאבוֹקדוֹ והפירות מכל קצווי תבל והאגוזים כמותם? וכל זאת, מלבד מאפה תנור ולביבות ורפרפת וכדורי שוקולדה וגלידה וליקרים ופיסתוק־חלבּי, לכבודה, כחלוָה והרַחַת־לוקוּם, והליקרים והשמפניה ושאר המשקאות הקלים והחריפים למיניהם – אם לא יקיאו מנה ראשונה כיצד יאכלו מנה שניה? ועל מה מתוַכחים כאן בחום נפש הרולד וגרושתו? זהו שמטרידם כל־כך – אם להקדים ארוחה לטקס או להפך?

“רוצים שתגידי מלים אחדות על חנוכה,” הציע הרולד, חגיגי כדרכו, כמבקש שלא תשבש לו תעלול מבדח.

“מוטב שרוברט,” התחננה.

“לא כשאַת עמנו,” הפציר רוברט. אחר־כך לחש לה: אפילו את פירוש המלות “מעוז צור ישועתי” אין הוא יודע. גם על נימה יהודית לא היסס מלנגן: לא ינעם אם יהיה החלק הנוצרי עשיר תוכן והחלק היהודי דל וריק.

לבסוף נעתרה, ומיד התחרטה. נאומה, הקצר והמבולבל, הסב לה מפח־נפש. משפט אחד יפה לא הצליחה לומר מפני שפרחה מזכרונה מלת קישור. שכחה לומר מדוע משחקים בסביבון ולא ידעה להשיב מדוע אוכלים לביבות. אחר־כך תירגמה, בהשמטות ותיקונים, מחמת גסוּת המקור, את מלות “מעוז צור”. באנגלית נלעגת מחקה פסוקים העלולים להעליב נכרי והוסיפה משלה מלים ריקות. אחר־כך הדליק רוברט את אשוח הנרות לצלילי “יהודה המכבי” והכושיה היפה זימרה משירי חג־המולד. אחר־כך נשמע קטע ממיסה של באך, ובדעוך המוסיקה פתח הרולד בדרשה, כמסורת המקום. במלים נרגשות, המכוּונות אליה – לא היה לה ספק בכך – דיבר על בשׂורת האהבה שמסמלת הולדת הנוצרי והיא נזכרה בטיול כיתתה לנצרת. בפנים מתכרכמות האזינה לדבריו של הרולד על יסוד הגאולה הקיים בהתמסרות שמתמסרים זה לזה האוהבים זה את זה בלב תמים, שכן חשה, מן המבטים שהגניבו אליה, כי לא היא לבדה מנחשת כל כוָנתו.

אחר־כך זללה, כאחרים. דחקו בה – “עם גזרה כשלך לא הייתי מוַתרת על הלָזָניָה” – והיא נתרצתה וגדשה את צלחתה. בעינים מודאגות הציצה בהתחייבות שלקחה עליה וכעסה על טבעה הכופה אותה לאכול הכל בלי להותיר, לכבד זכרם של הורים, שרעבו בימי המהפכה הרוסית. לרגלי שריון אבירים מצאה לה שולחן קטן להניח עליו את צלחת הנייר העמוסה, אך לא מצאה מנוחה. לורנה באה לקיים את הבטחתה ל"התוַדעות מעמיקה יותר". בגילוי־לב מביך דיברה על עצמה ועל הרולד. המהפכה הפֶמיניסטית מצאה אותו במכנסים משולשלים, אמרה ברשעות. אובד־עצות כתינוק שנתיַתם. נוטף ריר ירדוף שׂמלות וכל מי שהתנדבה להעריץ את חוש ההומור המהולל שלו החזיר לה אהבת נעורים אינפַנטילית. וכאדם החולק עם זולתו בחכמתו, שאינה נתפסת אלא למי שניחן בבגרות נפש, הוסיפה מאמר כללי: “גברים אינם מתבגרים אף פעם; אולי אחד מרבבה; ונשים אחת מעשר.” ונעצה בה מבט חודר, שמא היא מן התשע.

אף בעניניה שלה דנה לוֹרנה באותו שיעור של אינטימיות נלבבת כאילו גילוי־הלב מעניק לה את זכות החקירה: מה השׂכלתה והיכן חלומותיה וכיצד מגיב בעלה – “איש מרובע חסר השכלה”, זאת שאבה ממקורות אחרים – על קשרי האהבה שלה להרולד? לורנה קידמה בחיוך סלחני דורש טוב את מאמציה למעט בערכם של “היחסים” הללו, המקובלים בחוגים של בני־עליה, אך עלולים למוטט את חיי המשפחה של הפשוטים. השתמטותה מלדון עמה בגבר המוּכר לשתיהן, נדרש אצל לורנה, זאת ראתה בעיניה, כסימן מובהק לקטנות־מוחין קרתנית; כך אמנם שיערה, אמר המבט המאושר בעינים הזוהרות, בלי כל מאמץ להסתיר את קורת־הרוח שגרמה לה אכזבתה ממנה.

זאת הפעם, כאשר שבה והופיעה ה"רוח", קידמה את פניה בברכה, שכן שמה קץ לחקירה המתישה של ידידתה החדשה, האוהבת אותה ומתאכזבת ממנה חליפות, בקצב מסחרר.

יג

נושאת כלי אוכל, שהביאה עמהּ מחדרה, בשמלת בּרוֹקָד כחולה, המהודקת אל גופה העבה סביב־סביב כריפוד של כורסה, שפע אבני־חן על חזה הענקי, שׂערה מסורק לצדדים, גל כחול מזה וגל כחול מזה ועור קרקפת חיוור באמצע, פסעה הזקנה נכחה, בעיניים בוהות, בלי לתת דעתה על איש, כשוברת־קרח בים הצפוני. כל מי שעברה לידו השתתק, פינה לה דרך, וחזר לדבר בקול שקט יותר. פתאום נתעורר בעיניה זעם. בפסיעות מהירות צלחה ועברה את המרחק שבינה ובין השולחן. שם נעצרה מול הכיסא השמור לראש המשפחה שישבה עליו ילדה שחורת עור ורגליה מתנדנדות באויר. קול צרוד וצרחני יצא מגרונה של הזקנה, הברות בלי פשר. לורנה נחלצה לעזרת הילדה, שברחה בבהלה, ואספה אותה אל חיקה.

הזקנה לא נתנה דעתה על הילדה הממררת בבכי. מרגע שהתפנה כיסאו של ראש המשפחה פג זעמה. הלכה לאורך השולחן בהבעה מובלטת של תיעוב ואספה אל צלחתה, באצבעות נזהרות מלנגוע, פירות אחדים, גבינה לבנה, סלט וולדורף ואגוזי ברזיל. אחר־כך התעכבה אצל הלביבות, הסיעה אחת מהן באצבעה, הניחה לה, יצקה לכוסה מי סוֹדה, פנתה לאחור, סקרה את הטרקלין בעינים ממצמצות והלכה לבקש לה מקום ישיבה. ספת עור שניגשה אליה נתרוקנה מיושביה חיש־מהר. היא התיַשבה עליה בכבדות ופתחה באכילה.

בבלי דעת, קצת מרחמים, קצת מסקרנות וקצת בהרגשה שתזכה לצד הזקנה המוזרה ברגעים אחדים של שתיקה גמורה, הלכה אביגיל וישבה ליד הזקנה. מן המבטים שנעצו בה ניחשה שמפרשים את מחוָתה כמין הפגנה, אולם היא התעלמה מהם.

מקרוב לא נראתה הזקנה מפחידה כל־כך. משמניה היו חולניים ולא נראו עוד כשׂובע שנתגשם באדם שאין לו עוד דבר בעולם מלבד גופו. בעיניה המימיות – בכחול הדומה לשל הרולד, אף כי לא היתה אמו־הורתו – הופיעו ונעלמו, בלי סדר, סקרנות, שעמום, שׂובע, שאט־נפש וכן איזו הבעה מוזרה, אשר אילו נרשמה בפנים אחרות היתה אביגיל אומרת שנועדה לבטא בדיחות־דעת. אישוניה של הזקנה, בין שמורות דלילות בריסים, ליווּ בלי עקיבות כמה זוגות שסיימו את האכילה ופתחו בריקוד לצלילי רשַמקוֹל.

במעין הצצה חטופה אל עבר רחוק ביקשה אביגיל לדעת מה מתרחש במוחה של אשה זקנה, שאיבדה את כושר הדיבור, כאשר היא מתרגמת ללשון זרה – איזו, בעצם? – מאורעות המתרחשים בעת שאינה שלה, בסגנון שאינו הולם את ערכיה, והם מתהווים לעיניה כזכרון מטושטש של עבר נמחק והולך. מחשבות בטלות, אמרה לנפשה. שכן לעולם לא תוכל לדעת מה רוחש מאחורי המסך הכבד של טירוּפה. היא תמהה אם תכיר אותה הזקנה כשתבחין בקיומה, ואם תצליח לזהות באשה הלבושה בסגול מבהיק את הגוף העירום שפירפר מתחת למשׂא גופו של בנה החורג, חסר הבושה. אחר־כך שאלה את עצמה אם יכול להיות ביטוי מובהק יותר של ביטול הזולת מן ההכרה המרגיעה שלא ירעד אפילו מיתר אחד בנפשה אם תכיר אותה הזקנה המטורפת ותבוז לה מעומק לבה מפני שסגנון חייה אינו הולם את מושׂגיה שלה על נקיון־דעת וטוהר מידות.

אולם הזקנה אף לא הציצה בה, כאילו הַינו־הך לה מי יושב לצדה, הכל זרים לה במידה שוה, ואביגיל נהנתה מרגעים אחדים של שקט.

אולם מנוחתה לא נתארכה אלא זמן מועט, שכן בין ריקוד לריקוד נתפנה האולם מן הרוקדים ולעיניה הנִקרעות לרוָחה של הזקנה נגלה לפתע אילן חג המולד דמוי החנוכיה שניצב בקצה הטרקלין וכל פנסיו דולקים.

יד

אחרי שחלפה התדהמה הראשונה, לא זכרה מה הפתיעה יותר – ההתעוררות הפתאומית שנתרחשה בעיני הזקנה למראה החנוכיה של האשוח, ששרפה במבטה, או חריפות התגובה בפנים הכבויות, אשר רגע קודם־לכן נראו אדישות לכל; או הבעות הפנים עזות הביטוי שנתחלפו זו בזו במהירות מפליאה: בוז, רוגז ושנאה ברצף עקשני; או מראה השפתים החיוורות, שפירפרו כשפתי דג לפני שהוציאה הזקנה מפיה את ההברות הראשונות; או צרידותו המחרידה של הקול, שננשף, הברה־הברה, כשיעול משתנק; או העובדה שפתאום נצטרפו ההברות הללו למלים וכי, להפתעתה, יכלה להבינן, וההכרה כי השפה שמדברת בה הזקנה היא יידיש, מכל השפות שבעולם! במבצר זה של אנגלוֹסַקסיות טהורה, אשר בה הילך רוברט כגיבן בלי חטוטרת, לא ציפתה לשמוע לשון יהודית מפי אלמנתו של מיַסד השושלת. אך משהתאוששה, נצטללה במוחה גם משמעות המלים: “ס’פאסט וִי פֶּרְל א חָזֶר.”

לא היה מקום לטעות. הזקנה חזרה על הביטוי פעמים. אחד לשאלה, אחד לתשובה.

התגובה המאוחרת היתה שׂחוק, כדרך ששוחקים בחשאי לשמע ביטוי הולם, ומיד לאחריו חמלה עמוקה. משמע, הסיפור על זקנה מטורפת המדברת אל עצמה אף הוא אחת מאותן מהתלות מרושעות של הרולד. אין היא אלא יהודיה זקנה, שלא השכילה ללמוד אנגלית. אין לה אדם שתוכל לדבר אליו בלשונה, וכאשר דוחק בה הצורך להגיב היא מדברת אל עצמה. מכל־מקום, הדברים שאמרה נתקשרו זה בזה וביטאו עמדה ברורה…

עד שהספיקה אביגיל להגיב קמה הזקנה ויצאה למטבח.

המקום שנתפנה נתפס מיד. מרוצה בנעוריה המתמשכים והולכים, אך עייפה מן הריקוד המתיש, הפילה עצמה לוֹרנה על הספה, מאושרת בתשישותה, באנחת רוָחה חיננית.

“אינך רוקדת כלל?”

“לא מכירה את הריקודים.”

“זה פשוט,” עודדה אותה האשה הדורשת טוֹב לכל.

“אני מהדור הישן,” התבדחה אביגיל.

“אַת!” מיחתה לורנה. “את צעירה ממני בחמש שנים, לפחות.”

עשר, חשבה אביגיל. בעצמת הרושם של תגליתה חלקה אותו עם אוזן קשבת ראשונה. אולם לורנה לא הבינה מה הפלא בדבר שיהודיה זקנה מדברת יידיש. היא התפלאה דוקא על העובדה שהרולד לא סיפר לה זאת קודם. לורנה תמהה, בגילוי־לב, אם אין זה אחד מתעלוליו המשונים של אישהּ לשעבר, הלהוט אחרי הפתעות אוִיליות, כנער המסרב להתבגר. בתוך כך נפלגה מן ההסכמה הכללית, שהרולד בעל הומור. אין בבדחנותו אלא רשעות של ילדים, הצוחקים לזיקנה ולחוּלשה.

אולם משראתה את רושם דבריה על פניה של אשת־שיחהּ ביקשה לורנה למצוא לו צד זכות. אפשר שלא ראה צורך לציין את השׂפה שמדברת בה הזקנה משובשת הדעת מפני שלא היה בטוח כלל שהיא, אביגיל, שומעת לשון זו. ידיד ישראלי היה להם בהַרוַרד והתפאר בזה שאינו יודע לשון יהודית. טעם לפגם מצאה האשה הנאורה בעובדה שהסתיר מידידתו החדשה כי הוא בן לאב יהודי. ענין זה לבדו נשאר חידה. הלא אין אדם מסתיר את מוצאו מבני עמו. ולא נותר אלא להניח שהרצון להפתיע תמיד, בכל ענין וענין, גובר אצל נער־זקן זה, שכבר שכח מתי מלאו לו ששים, על השׂכל הישר ועל הטעם הטוב.

בתוך כך מצאה לורנה לומר שבחי אביו של הרולד – אדם רציני שלא התכחש לצור־מחצבתו אף־על־פי שלא היה “יהודי מקצועי”.

ג’יי ג’יי תומס, בקיצור ג’יי ג’יי, כך סיפרה לורנה, לא היה חבר במוסדות יהודיים ולא פעיל בארגוניהם. לבית־הכנסת הלך רק ביום־הכיפורים. בשנים הראשונות לא עשה מאמץ מיוחד להזכיר לעמיתיו, ואַסְ"פִּים מובהקים, מנַיִן בא. הם, כמובן, לא שכחו זאת. היו מתבדחים מאחורי גבו כי שני ה־J מיַצגים שני Jewish. בימים שכבר יכול לצפצף עליהם – אחרי שהיה כימאי ידוע ופרופסור בהַרוַרד ורכש מניות שליטה בקוֹנצֶרן כימי בפוֹרטְסמוֹת והחזיק מטוס פרטי ליד בֶּתלהֶם ויכטה בגלוֹסטֶר ומקום בטוח בסֶנָט של המדינה – חזר להבליט את יהדותו והצטרף לכל אגודת צדקה יהודית בהיקף מאתים מילין מביתו. אז נזכר כי לפני שהיה J. J. Thomas היה מהגר עני ששמו יעקב י' טוֹמַשבסקי, שיצא מאירופה, חלוץ לפני בני משפחתו, לתקוע יתד באמריקה. הוא לא הצליח להציל את קרוביו מהשואה קצת מפני שהיה זהיר מדי, סבר שראוי להכין להם בסיס מוצק יותר לפני שעוקרים אותם מן החיים הטובים באירופה, וקצת מפני שהאמינו הם כי היטלר אינו אלא זעזוע חולף. כאשר נהיו חכמים כולם, איחרו את המועד. אחרי־כן נעשה כל ענין יהודי יקר ללבו ואין פלא שכאשר קם מאבלו על אשתו הראשונה נסע לעיירת הולדתו והביא משם אשה שהכיר שם בעודו נער, כמַפיוֹנרים אלה, שמגיעים לפרקם ונוסעים לכפרם שבסיציליה לארס להם שם כלה.

“כלומר, הרולד יהודי,” צחקה אביגיל. באמת מדוע בחר להעלים זאת ממנה?

“הרולד? איני בטוחה,” אמרה לורנה. “מכל־מקום לא על־פי ההלכה שלכם. אמו היתה פרוטסטנטית. אביו נשא אותה עוד בתקופה שהשתדל לשכוח את טומשבסקי. היה נכון לשׂאת גרושה, אֵם לשלושה ילדים, ובלבד שתהיה נצר לאחת המשפחות העתיקות שבניו אינגלנד. אמנם כאשר נולד להם בן, כפי ששמת־לב,” ציחקקה לורנה,“עשה לו את הניתוח הקטן, אבל ודאי תירץ זאת בנימוקים היגייניים.”

פני אביגיל נתלהטו ובזוית העין ראתה את הזיק הערמומי בעיני לורנה.

“הרולד דוקא לא התבייש במוצאו היהודי,” הירהרה לורנה בקול רם, כמבקשת להבין מדוע כל העובדות הללו הן חידוש לאשת־שיחה, “אבל אולי גם זה חלק מן המשׂחק: שתגלי זאת בעצמך, פתאום…” ושוב נדלק בעיניה נצנוץ מבודח, חכמני, כאילו בזה הרגע גילתה שאם לא סיפר לה הרולד דבר וחצי דבר על אביו, שהעריץ, משמע שאין בינו ובין האשה מישראל שום זיקה של ממש. אין היא אלא שותף סביל לאחת מהצגות הראוָה שאי־אפשר להרולד בלעדיהן.

“עוד לפני שהכרתי את הזקן, הייתי מאוהבת בו,” סיפרה לורנה. “הרולד לא חדל לדבר עליו בהערצה עצומה. ובצדק. תומס האב היה מן הנפילים. הרולד, בחור מרשים כשלעצמו, הוא רק העתק שמש חיוור.”

אילו יכלה להתנתק מן השיחה המביכה הזאת… אך היא היתה שבויה בקצה הספה ומישהו עמד בגבו אליהן וחסם את דרכה. לקום ולהסתלק בעוד זו להוטה לדבר לא העזה. הצטערה שבלי משים גילתה את סודו של הרולד. אין היא יודעת כמעט כלום על בני משפחתו, ואפילו אותו “ניתוח קטן” נעלם מידיעתה. האשה החוננת אותה עתה במבטים סקרניים מן־הסתם שואלת את נפשה מדוע הטריח אותה הרולד מניו יורק בליל חורף סוער ומדוע הסכימה להשתתף בהצגת האושר שלו, המכוּונת, אולי, לעורר אצל גרושתו את הרושם שאין הוא אומלל כלל…

אילו יכלה לתקן את המעוּות, להחזיר להרולד את הדימוי הכוזב של מצליחן, הנחוץ לו מן־הסתם מאוד בחוג ידידיו, החומלים עליו בחשאי, ומעמידים־פנים, שמאמינים לו שלא נפגע כאשר עזבה אשתו את הבית והלכה לגור בבית מאהבה…

אילו נשמעה לה הלשון האנגלית היתה מוצאת דרך לערער מעט את הבטחון שהבהיק בעיני האשה השמחה בתגליתה; אך לא מצאה מלים בפיה. מחוָה של שייכוּת, שעלתה על דעתה, לקום ולהתרפק על הרולד לעיני כל, מעשה סמלי, שיעלה לה במאמץ לא קטן של התגברות על בושה, אפשר שלא יובן כלל במקום שמתנשקים בפומבי עם מכרים טובים סתם.

לבסוף הצליחה לצרף משפט אחד, שנשמע לה חזק דיוֹ להבליט את הרמז הכמוס בו: “באמת מעניין מדוע רצה הרולד להפתיע אותי גם בזה… אשאל אותו אחר־כך…” – והאמינה שב"אחר־כך" הזה נעוצה הצהרה ברורה וחד־משמעית. מחוה של סוֹלידריוּת, שתגזול מן האשה הזאת, המרוצה בנצחונה, את ההנאה מן המסקנות שהסיקה לעצמה.

אך לוֹרנה התעלמה מהערתה והוסיפה לדווח על תוֹמַס האב ועל האשה “המשונה” שהביא מאירופה, ועל המהפך הרגשי שחל בו בימי מלחמת־העולם השניה: יהודי שהצליח לפלס לו דרך אל החברה הסגורה של המשפחות הנכבדות ביותר – הללו שמדברות רק זו אל זו ואל אלוהים, קֶנֶדי, קֶבוֹט־לוֹדג', הרימן וכיוצא באלו – התחיל פתאום ללכת לבית־הכנסת, ולתרום סכומים ענקיים למגביות יהודיות, למגינת־לבם של בני המשפחה, שראו בזה סימן מובהק של זיקנה. כשנפתחו הגבולות קם ונסע לפולין, לחפשׂ קרובים, כך הצהיר, אך גם למשימות של מחקר: אסף כתבי־יד יהודיים בשביל “ייוו”א". באחת הנסיעות הללו פגש את האשה אשר בגיל ארבע־עשרה, קודם שהיגר לארצות־הברית, הבטיח לה אהבת עולמים. היא היתה אשה נאה, אך נפש רצוצה. כל בני משפחתה נספו. הפגישה ההיא הסעירה כנראה את שניהם מאוד, אך איש לא יכול להעלות בדעתו שכעבור שנים אחדות, כשיתאלמן, יסע לפולין ויביא משם את האשה ההיא, ולא עוד אלא שיכניס אותה לביתו ויעניק לה מעמד של רעיית ראש המשפחה.

בימים ההם גרו, לורנה והרולד, בניו יורק ולא ראו את הזקנה אלא בימי חג ומועד. היא לא התערבה בחייהם וכמעט לא הרגישו בקיומה. הרולד לבדו ביטא איזו מחאה – קשה היה לו לראות את אביו – איש־האשכולות, שידו בכל, בכימיה, באסטרופיסיקה, בצרפתית של ימי־הבינים, בהיסטוריה של המתישבים הראשונים באמריקה, במוסיקה בת זמננו, בארכיטקטורה ובפוליטיקה, המקומית והכל־ארצית – מגמד את עצמו ביודעין כדי לסגור את חייו בדלת אמותיה של אשה לא צעירה, לא יפה ולא נעימה, ולהתרחק מבני משפחתו. לא היתה מכוערת, נזכרה לורנה. היה לה גוף איתן, זרועות חזקות ורגלים מחוטבות של איכרה, וניחנה בחיוניות עזה. הצליחה לרכוש לה מיומנות מפתיעה בגלישה ובנהיגה. פניה הסלביים הקרינו איזו שלוה מיואשת ותומס האב העיד עליה שלא חסרה הומור. אך איש מילדיו לא הבין את ההומור שלה. זקוקים היו לכל ההומור שלהם כדי לסקור באהדה שני זקנים האוהבים זה את זה כשני יתומי מלחמה שמצאו בית. בעוד אביהם בחיים נדרשו לכנותה גיטלה. היא נענתה בחפץ־לב ללשון החיבוב הזאת, שלא הלמה אשה בת ששים ומעלה – אולי כבר התקרבה לשבעים – אך אחרי שהלך לעולמו (הם הספיקו לחיות יחדיו רק חמש או שש שנים), חדלו לכנותה כך וגם לא היתה להם סיבה טובה לעשות זאת. החביבות שהפגינה בנוכחות בעלה נעלמה כלא היתה, כמו עלתה בעשן הנר שהיא מדליקה לזכרו כל שנה. בתוך שנים מעטות נהיתה מִטרד משפחתי והשמינה עד גועל, עד שנראתה כחבית בלי חישוקים.

בתקופה הראשונה שלאחר מות האב עוד היו לה כמה ידידים באֶנפילד, מקום שהיתה בו קהילה יהודית קטנה. אך כאשר הלכו אלה לעולמם נותרה לבדה. בבינגהֶם ובסביבתה אין אפילו אדם אחד שהיא יכולה לדבר עמו. בתקופה הראשונה העסיקה את עצמה בעבודות שונות – המרתף התמלא בכמויות עצומות של מלפפונים חמוצים וריבות מעופשות – ואחר־כך עייפה מזאת. עתה היא רק סורגת לה אפודות צמר, שאינה יכולה להשתמש בהן – הבתים מוסקים וכמעט אינה יוצאת מהבית אחרי ששברה רגל וחדלה לגלוש – וכשאין איש בבית היא עוברת מחדר לחדר, מזיזה חפצים ממקום למקום, שוכחת שעשתה זאת, ומתלוננת שנגנבו.

“המלה הראשונה שקלטתי ביידיש, “התפארה לורנה,”היתה גוֹנִיף.”

גיטלה לא נשארה בבית בגלל רדיפת־בצע, חלקה לורנה על דעת בעלה לשעבר, אלא מטעמים רגשיים. רק כאן ידעה אהבה. אהבה מאוחרת ונוגעת־ללב. ייתכן שלא “התגשמה” כלל ולא היתה אלא אזכרת נשמות, פולחן אבות, מוקדש לרוחות מן העבר, אשר אחרי מות בעלה התחלף בפולחן לעילוי נשמתו. כופר זה זכה שכל כלי שנגעה בו ידו נעשה חפץ מקודש. זמן רב לא ידעו במה מותר לנגוע ובמה אסור. לעתים קרובות עוררו הילדים את חמתה עליהם מפני שהשתמשו בכלי שהיה אהוב על תומס האב או ישבו על הכיסא שנהג לשבת עליו, כמו שאירע לנערה המסכנה שלא ידעה את החוקים. הדבר הצר את צעדיהם עד כדי כך שלא רצו לבקר בבית גם אחרי שהם, היא והרולד, עברו לגור בו, בשנים שלימד הרולד במנצ’סטר. אף כי השתדלו אז לקשור עמה ידידות, לא האירה להם פנים. פחדו מזעמה והתהלכו סביבה על בהונות. אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי הם מפירים איזה חוק חשאי שעל־פיו מתקיימים סדרי הבית. בזמן הראשון עוד היו מדברים אליה. עשתה רושם שהבינה משהו, אף כי לא ענתה. לאחרונה נסתגרה ונותק כל קשר. כשהיו מדברים בנוכחותה, השתדלו להנמיך את הקול ולא היו מביטים עליה כדי שלא תחשוב שמדברים עליה, אבל גם זה לא הועיל, שכן פתאום היתה מתפרצת עליהם, מדברת אליהם בשפה הזאת, שאינם מבינים – תוכחת מוסר כלשהי, זאת הבינו מצליל הקול, שהיה זועם ונעלב גם־יחד – או, גרוע מזה, צוחקת עליהם.

“צוחקת?”

“כן. לפעמים היא צוחקת. ואין לדעת על מה ולמה. את החוָיה המחרידה הזאת כדאי להחמיץ.”

“מחרידה – אינה המלה הנכונה,” אמרה לורנה. “מזעזעת, נכון יותר. משהו המעביר בך חלחלה. עד שאתה תופס שהיא צוחקת, אתה רוצה להחיש אליה בקבוק חמצן. אולי מה שמשפיע עלינו השפעה מהממת היא המחשבה על כל הזוָעות שנאלצה הבדיחה לסלק לצדדים כדי לפלס לה דרך למרכז…”

כך שעה ארוכה. מפעם לפעם היתה לורנה מניחה את ידה על ברכה של אביגיל, כלהבטיח תשומת־לב ולהחזיר את עיניה משוטן, ועיניה, הזוהרות בכחול, כשלהבת ריתוך, ננעצות בעיניה, כשאלה נוקבת ותשובה בצדה. כל אותה עת ליטשה אביגיל במוחה את המשפט היחיד שהיא עתידה לומר. המשפט שאמור להחזיר להרולד את כבודו האבוד – “זה נורא מעניין כל הסיפורים האלה על האבא של הרולד והאשה הזאתי, שהיה יותר טוב אם היה מציג אותנו כמו שצריך, מפני שאני מדברת את השפה שלה והייתי יכולה לעשות לה קצת שמחת חג ולא היתה מסכנה מסתובבת כאן כמו רוח, אבל הוא היה כל־כך עסוק בלחקור אותי עלי עד שלא נשאר לו אפילו קצת זמן בשביל אחרים…”

“רוח,” אמרה לורנה. “זה הביטוי שהרולד אוהב להשתמש בו. הוא בטוח שזאת בדיחה מוצלחת…”

במלים הללו הגיעה שיחתן לקצהּ. ריקוד אחד נסתיים וצלילי וַלס התרפקו על האזניִם. הרולד, בחיוך נבוך של בטחון כוזב, בא להזמינה לרקוד עמו – ידע שאינה מסוגלת להתנועע לקצב אחת המנגינות החדשות הללו אשר עתה הן באפנה – אך האינדיאני הקדימו ועמד זקוף נכחה, בהרכנת ראש קלה, והיא לא העזה לדחותו מפני הרולד, שנאלץ, מעשה אביר, להקיש עקבים מול גרושתו, שקמה לרקוד בחפץ־לב ובחיוך מסתורי של אדם היודע דבר, אך ישמור אותו בלבו.

“מרחוק ראיתי שגם אַת מסרבת לחזור לג’ונגל,” אמר האינדיאני ואימץ אותה אל חזהו, “כמוני. על־כן חיכיתי עד שישמיעו איזו מנגינה שקטה. התלבטתי אם לגשת. הייתן שקועות כל־כך בשיחה. אבל לבסוף העזתי. רציתי לומר לך שאילולא סיפרו לי מנַיִן אַת, הייתי אומר שאת אחת מאִתנו.”

טו

האינדיאני הניחה להנרי, ואולי היה זה ארוינג. ממנו נסחפה לזרועותיו של דן או דון ואחריהם רקד עמה נער. בקושי הרחיקו אותו מתכנית טלויזיה לילדים ועתה הידק אליה חלציו בעיניים מעורפלות. הוא רקד ולס והרופא סְלוֹאו. והסופר פַּסָדוֹבְּלֶה. התקליט הישן הריק מתוכו את כל הריקודים שידעה.

רוברט קיבל אותה מידיו של השכן הדומה לכוכב קולנוע, ואחד מדודניו של הרולד, הגר בבתל־וֶרמוֹנט, דרך על בהונותיה. רק אחרי שרקדה עם עוד שנַיִם או שלושה אורחים מצאה עצמה סוף־סוף בזרועות הרולד. עד אז לא זכרה עוד למי אמרה מה ומי שאל לדעתה על בינגהם ומי רצה לדעת אם נצרת, בית־לחם ובית־אל הן ערים ממש או אתרים ארכיאולוגיים, ומי ביקר בישראל והתלונן על קרובי־המשפחה שלו, הבטוחים שכל אמריקני עשיר.

הרולד חיבק אותה בתוקף והיא הניחה את ראשה על כתפו, מחוה של התרפקות מופגנת, כאשר נגרפו ממרכז האולם ועברו ליד לורנה.

"נהנית?''

“כן.”

“חששתי קצת כאשר ראיתי אותך יושבת זמן רב במקום אחד.”

“עם לורנה?”

“כן.”

“ממה חששת?”

“שתשתעממי.”

חייכה. לבסוף גברה סקרנותו.

“דיברתן עלי?” בתנופת ראש חיננית התיר לה לשתוק.

“על אביך.”

הרולד נאנח.

“ועל המשפחה. ועל הגברת הזקנה.”

“השמיצה…”

“לא. רק סיפרה עובדות.”

“ודאי אמרה שהזקנה בסדר, רק שאין לה עם מי לדבר…”

“פחות או יותר.”

“כך היא עושה אותי למנוול… דרכתי לך על הרגל?”

“לא נורא.”

“איננו רגילים לרקוד צמודים.”

“מדוע לא סיפרת שהיא יהודיה?”

“זה חשוב?”

“כן.”

“מדוע חשוב? לא די לומר שהיא בן־אדם?”

“יכולתי לדבר אִתה.”

התפלא שהיא יודעת יידיש. היה סבור שהישראלים מחרימים ז’רגון זה, שנוצר בגלות ונושא חותמה. זמן־מה חקר אותה, סקרנות מקצועית, על אפיָה של הלשון הנהוגה בישוב הותיק ומתובלת במלים ערביות. “פעם תצטרכי לספר לי באריכות על טיבם של הניבים, שעברו מלשון ללשון.”

אחר־כך נתקלו בזוג אחר והחליפו התנצלויות מבודחות והזקנה כאילו נשכחה, אך בינתים שבה זו מן המטבח, כוס תה בידה, ופילסה לה שביל בין הרוקדים. בעברה לידם עמדו וחיכו שתעבור. מבטה של האשה הזקנה חלף על פניה, אך לא ניכר בה שזכרה אותה. אולם כך גם הביטה בהרולד, כאילו אינה מכירה אותו.

"לא היית יכולה לקשור שיחה עמה. היא מנותקת לחלוטין. אבל מי יודע, אולי היה נפתח אשנב לרגע. אַת רוצה שאציג אותך?''

“לא. אסתדר בעצמי.”

“את ודאי חושבת שהבדיחה שלי היתה חסרת טעם…”

“לא, מדוע?”

“לשקר לא למדת.”

שב לחקור אותה על דקדוק השפה. לא ידעה להשיב. מימיה לא למדה. הוא הנחה אותה בשאלותיו ונתברר שבקיאותו במקורות הלשון מרוּבּה משלה. “יכולת ללמוד יידיש בקלות,” החמיאה לו. “עם הידיעה שלך בגרמנית, בצרפתית וברוסית.” הרולד גיחך: “לשם מה? לשוחח עם זקנה משובשת?” “יש ספרות עשירה,” אמרה. “ניסיתי לקרוא בתרגום. אינה מדברת ללבי.” אחר־כך חייך. “אינך צריכה להיעלב. היום היהודים מתעדִים את הגותם באנגלית. אולי גם בעברית. מן היידיש לא נותר הרבה. שנַיִם–שלושה סופרים המשתדלים שיתרגמו אותם לאנגלית. זה הכל.” ושוב החזיר דעתו אל הזקנה. “אינך צריכה לרחם עליה כל־כך. מגיע גם לנו שירחמו עלינו קצת. לא עשינו לה כל עוול, אבל היא הצליחה להרוס את המשפחה.”

אחר־כך סיפר שאפילו מסיבות חג־המולד, מסורת שמקיימים במשפחה ארבעים שנה, שובשו בגללה. היא התנגדה להן ואביו נכנע. שנים אחדות גלה החג למקומות אחרים ואבד טעמה של מסורת. רק אחרי מות אביו החזיר את החג ליָשנו וחידש את החגיגה השנתית, על אפה ועל חמתה של הזקנה, שהתאמצה להשבית את החג בכל מיני דרכים שונות ומשונות.

“למשל?”

“למשל, היתה מתחַלה, מתעלֶפת, ממליחה את הבשר עד שלא יהיה ראוי לאכילה, מפעילה את הפטֶפוֹן שלה באמצע החגיגה ומשמיעה מנגינות יהודיות בכיָניות בקולי־קולות – בכל שנה היא ממציאה משהו חדש. לפעמים היינו מהמרים על הניחוש הנכון: מה תעשה?…”

“מה תעשה הפעם?”

“נדמה שהתעייפה. היא מסתפקת במורת־הרוח שהיא גורמת לנו בעצם קיומה.”

“אינך מַפריז?”

“הסתכלי בה. ראי את החיוך המרושע שבעיניה. לכאורה היא מתעלמת מאתנו, אבל כל סנטימטר בעורה חש את המבוכה שהיא גורמת לנו ונהנה ממנה.”

“גם לה הזכות לשמוח, על־פי דרכה.”

זרועותיו של הרולד נתהדקו מאחורי גבה. “אַת נפש טובה. ולא הגיע לך שתעשה זאת דוקא לך. אבל אני האשם. הייתי צריך לנעול את הדלת.” עיניו חיפשו את עיניה, אך היא הישירה מבט אל קצה זקנו. לא רצתה להיזכר ברגע ההוא.

“אבל אולי הצדק אתך. הייתי צריך ללמוד יידיש. לא למענה. למען אבא. אבל הוא חינך אותנו להיות אמריקנים ולשכוח את המוצא היהודי. עד גיל ארבעים לא שמעתי ממנו על הוריו או על כפר הולדתו. ההיסטוריה של המשפחה מתחילה ביום שהגיע לפוֹרטסמוּת ונעשה שם נער שליח בבית־מסחר. כאילו נולד מחדש באֶליס איילֶנד.”

המוסיקה נפסקה, אך הוא לא התיר את זרועותיו. ריתק אותה אל גופו עד לריקוד הבא. כאשר בקעו הצלילים הראשונים התעורר.

“היתה לך אכזבה,” אמר פתאום.

''ממה?''

“שאנחנו יהודים.”

“אכזבה? להפך.”

“כבר אמרתי לך, אינך יודעת לשקר.”

“מדוע צריכה להיות לי אכזבה?”

הוא השיב באריכות: היא נפש רוֹמַנטית שרצתה הרפתקה בנֵיכר, רחוק ככל האפשר מן הבית. מי רחוק מן האיש הזה מניו אינגלנד, שמדבר אינדיאנית? והנה הפתעה – גם הוא יהודי למחצה. בכל מקום יהודים. אין מפלט מהם.

“אבל אַת יכולה להתנחם בזאת, שעל־פי חוקי התורשה אני יהודי למחצה,” גיחך. אחר־כך הרכין את ראשו ולחש, כלואט סוד, “על־פי ההלכה – גם זה לא, אף־על־פי שאני נימול, לפי כל הכללים…” לא החמיץ הזדמנות לגלגל את השיחה אל שורש אכזבתו שלו, אך בראותו שאינה נענית לנוסח זה של חיזור, המגושם מדי לטעמה, הסתפק בדחיקת מפשׂעתו אל בטנה שתחוש בהתעוררותו.

“אבל אילו העליתי בדעתי שאַת מדברת יידיש, לא הייתי שוכח לספר לך שהיא יהודיה. זה לא היה נסיון לחוד חידה. פשוט לא חשבתי שמוכרחים להציג כל אחד על־פי אמונתו. להפך, חשבתי שהנימוס הוא להעלים זאת. הלא יהודים נפגעים לעתים כשמציינים את יהדותם כאשר אין לזה כל נגיעה לענין שמדברים בו. הרי אינך שואל בבית־משוגעים על מוצאו של המטורף. אתה שואל על ה’מקרה', ולא על השפה שבה הוא מדבר אל עצמו…”

אחר־כך תקף: “אם חשבת שרק בגלל הבדידות היא מדברת אל עצמה, מדוע לא נכנסת בשיחה עמה? הלא ישבת לצדה והבינות מה שאמרה – יכולת להשיב לה… היתה מתפתחת שיחה, והייתן יכולות לדבר זו אל זו, אם מותר לקרוא דיבור לנהמות שזו מפיקה מגרונה, ואז היית נוכחת שאולי יש סיבה לשגעון הזה, אבל גם שגעון יש.”

“האמת? פחדתי…”

“משמע, גם אַת חוששת מפני מטורפים… אם־כן מדוע אַת מותחת ביקורת עלינו?”

“זה היה לפני שדיברתי עם אשתך.”

“היא אינה אשתי. לורנה תביא תמיד גרסה משלה כדי להטיל צל על התנהגותי. וביחוד כאשר היא חושדת שמחבבים אותי. לא תחמיץ הזדמנות לנעוץ סיכה.”

“אני חשבתי שנפרדתם כידידים.”

"אמנם כן. אבל נחוץ לה מאוד להיות בטוחה שאינני מאושר. "

“אני מצטערת…”

“על מה יש לך להצטער? כשאַת כאן אני מאושר…”

עיניו היו עצובות כל־כך בשעה שאמר זאת, שלא יכלה להתאפק. היא חייכה ולחצה את ידו אל ירכה במעין הבטחה. בו ברגע נסתיים הריקוד ומישהו ניגש אל הרולד והוכיח אותו על שהוא שומר טוּבוֹ לעצמו. והרולד, בתנועת זרוע, מחוה אבירית, מסר אותה לרעהו.

טז

האיש ראה לו חובה להחזיר מידה כנגד מידה. החזיקה בריתוי, באצבעות מרפרפות על גבהּ, ולא חדל לדבר על רעו: חבר טוב, האוהב לשעשע את אורחיו; ומלומד דגול, כידוע; ובעל טעם מעודן והוּמוֹר מיוחד במינו. בנעוריהם ערכו יחדיו את “הַרוַרד לַמפּוּן”. ביום שיצא־לאור שבתו הלימודים; היו חוטפים את הגליונות זה מזה לקרוא את דבר המערכת, שכתב הרולד.

היא תימרנה את בן־זוגה אל קצה הספה, שישבה עליה הזקנה. בתום הריקוד נפרדה ממנו שם וצנחה לאחור. משפט הפתיחה שהיה על קצה לשונה נאלם בפיה כאשר הציצה בשכנתה. בבת־אחת איבדה את אומץ־לבה. הבעת פניה של הזקנה לא עודדה אותה לדבר. עיני זגוגית צוננות בהו נכחן כמרוכזות באדישות עוינת. פחדה שתכעס עליה, אם תתפרץ אל תוך בדידותה.

אך בו ברגע בא רוברט והתיַשב בינה ובין הזקנה. פניו הביעו קורת־רוח מעצמו, כצופה צעיר שמילא מכסת יומו במעשים טובים. ראה גברת במצוקה והושיע.

“בחורה אמיצה,” אמר והגניב מבט אל הזקנה. “אבל, בעצם, אין צורך לפחד. היא אינה אלימה, כשמתרגלים רואים שאין השד נורא כל־כך. בסך־הכל מדברת אל עצמה. אפילו אינה דורשת הקשבה. ממילא אף אחד כאן אינו יודע את השפה. אפשר להבין את הרולד. באים אורחים, יושבים ומדברים ופתאום היא יורדת במדרגות, כמו בשׂורה רעה, מתישבת ומתחילה לדבר, וצוחקת לעצמה, זה החלק הפחות נעים, ושוב אי־אפשר להתעלם ממנה… יושבים עוד קצת באי־נוחות ומסתלקים, אף־על־פי שהרולד מפציר שיישארו ולא ישימו־לב… אבל איך אפשר שלא לשים־לב?.. רק פעם אחת ראיתי אותה מתפרצת,” נזכר. “הרולד ניסה להרחיק אותה, בעדינות… היא ישבה שם על הכיסא של ראש המשפחה. הוא רק נגע בה… היא התפרצה וצעקה… אבל כאשר ראתה כמה נבהלנו צחקה, והתחילה לדבר במהירות רבה ובכל פעם צחקה יותר… הצטערתי שאיני יודע יידיש… מַתִי להבין מה הצחיק אותה כל־כך…”

“בבית לא דיברו יידיש?”

“אני דור שלישי באמריקה.”

אשה לא צעירה, סגופת דיאֶטה, הזמינה את רוברט, בתנועת ראש, לרקוד עמה. הוא הביט באביגיל בהבעת התנצלות, כחושש להשאירה לבדה. היא חייכה ועודדה אותו לרקוד.

“אחרי הריקוד הזה אני חוזר אליך. אלמד אותך, זה פשוט מאוד.”

היא שילחה אותו “להַנות את עצמו”, ביטוי שלמדה זה מקרוב, ושוב נשארה לבדה עם הזקנה.

רוברט לא נהנה. רקד כלצאת ידי חובה. בת־זוגו רקדה בהתלהבות, כדחליל מתפרק, בעויתות מביכות, נוגעות אל הלב, כמו בהחלטה נחרצת להפיק את מלוא קורת־הרוח מן המוסיקה העקשנית, שנטפלה למנגינה בת ארבע פעמות. אביגיל לא יכלה לגרוע עין ממנה – דבקות שכזאת! פתאום השגיחה שלא היא לבדה מרותקת אל מה שכינתה בלבה, בהיתול רחמני, “שׂק הגרוטאות המתפרע”, כי ברגע ההוא שמעה את קולה של הזקנה שנית, הפעם בבהירות, בקול ניטרלי של שדר רדיו המדווח על אירוע: “כשק של בולי־עץ” – ביטוי ששמעה בשעתה מפי דודתה הצפתית, שדיברה בליל משונה של יידיש, עברית וערבית. (“יידיש לכאבים מתוקים ושמחות נוגות, ערבית לשוק ועברית לשבת…” כך היתה אומרת.)

“חבילת זרדים תתאים יותר,” אמרה ביידיש. הנסיון להיכנס בשיחה כבדרך־אגב, לא עלה יפה. קולה הסתכסך בגרונה ומה שיצא דמה לשיהוק מבויש. הזקנה, כבדת שמיעה, מנותקת מכל־וכל, התעלמה מדבריה. מפעם לפעם היתה מפריחה הערות אגב, פירושים, פתגמים יפים לעניָנם, אמרות שנונות, עקיצות בעלמא, השמצות, גידופים, וכיוצא באלה, והכל באותו קול חדגוני, לשונו של אדם המדבר אל ידיד ותיק, שדי לו ברמז; כמבהיר לעיוור את הקולות, או לחירש את התמונות. לפעמים סתם הדביקה כותרת לאירוע, או כינוי לדמות, על־פי מראה הפנים או ההתנהגות – על־פי־הרוב שמות של בעלי־חיים – אַ פייגעלע, אַ קליינער חָזֶר, אַ פערד, אַ טייבעלע – ולפעמים משפט שלם – “זבובים אינם ניצודים בחומץ” הפריחה כנגד נערה חמוצת־פנים שחיזרה בעקשנות אחרי בחורון דק איברים, “לא תצא חמאה במי כביסה”, “תישן מהר צריכים את הכר שלך”, “קמצן לא יבזבז אפילו אנחה”, “גלגל עקום חורק יותר” ובדומה לאלה. והכל באותה חדוַת יצירה, כאילו בזה הרגע נולד המשל העממי. ואז זכרה בגעגועים את הדודה הממולחת ההיא, שאהבה כל־כך בילדותה, אותה ואת ריח הזנגביל שעלה ממטבחה הנקי למופת, ואפילו מצאה אֵילו קוים משותפים לשתי הנשים הזקנות – אותו קצה חוטם מחורץ, דמוי שזיף, ואותן בהרות פנים שונות בצורה ובגודל, ואותן אצבעות עבות ועמלניות, וגם הברק שנדלק בעין רגע לפני החידוד, כמין אתראה – –

שעה ארוכה הקשיבה למוֹנוֹלוֹג של הזקנה, שלא הותיר לה אתנחתות ארוכות דיָן להשחיל גם משהו משלה, וכל אותה העת היה חיוך דקיק מרחף על שפתיה, אף כי כמה מן ההערות של הזקנה היו מבדחות למדי ובקושי התאפקה שלא לצחוק. אך ברגע שהסתכלה הזקנה בהרולד, אשר לא חשׂך מאמצים כדי לרצות את הכל ועיניו הגדולות, עיני כלב מסור, היו חוננות כל פטפטן במבט רווי התפעלות, וכינתה אותו “דער בר־מצוה יינגל”, והיא ראתה אותו בדמיונה כנער רך בכיפה האומר תפילה שאינו מבין ומתאמץ לשאת־חן בעיני הרבי, לא יכלה להתאפק עוד ופרצה בצחוק.

“פאַר ואָס לאַכסטו, אָבּגעפאָרענע קראַסאַװיצע?”

הפניה הישירה היתה פתאומית כל־כך, והמבט שנעצה בה הזקנה, בעיניים של בעל־חיים שנתעוררה בו תוקפנות פתאום, החרידה כל־כך, שנתבלעה לשונה. לאט־לאט חדרה לתודעתה המשמעות של המלים שאמרה – עוד ביטוי מאוצר המלים של הדודה קריינדל, שהשתמשה בו להלעיג על “יפהפיות משומשות” מתל־אביב, שהיו באות להינפש על הר כנען ומנצלות את חופשתן להרפתקאות אחרונות לפני בלותן – והצחוק שקפא על שפתיה הפשיר וחזר להתגלגל בתנופה מחודשת.

“כאשר יתום בוכה אין איש שומע, אך אם הוא צוחק, חס וחלילה, כל העולם רואה,” מילמלה הזקנה והסירה מבטה ממנה בשאט־נפש.

“ווען מען קיצלט מיר לאך איך.”

המשפט היחיד, שהרהיבה עוז לומר המם את הזקנה.

הצבעים בפניה נתחלפו במהירות, כאילו עמדה להתעלף. אשה אחרת, שהיתה אסורה בתוך משמני בשרה, כמו הבקיעה ויצאה. צבע העינים העמיק, השפתים הסדוקות, שדמו לגלעין עירום ומחוספס של אפרסק, תפחו ובסנטר נתרטט רעד עצבני, כאקדמה לבכי או לחנק. רק אחרי שישבה כך, עצורת נשימה, רגעים ארוכים לבלי קץ הצליחה הזקנה לפלוט מגרונה את המלים שחנקוהו: “אז למה את שותקת?”

“אני פשוט לא ידעתי.”

“מה לא ידעת? ילדה רעה…”

מיידעלע, כינתה אותה הדודה קריינדל. שוואַרצע, בּנְת אֶל עַרַבְּ…

“כל זה נודע לי רק עכשיו…”

“מה נודע? אל תקשיבי להם… מנַיִן צצת לנו פתאום?”

התשובה זיעזעה את האשה.

“מארץ־ישראל?! ואני יושבת פה לבדי בעולם וכאן, במרחק יריקה, ארץ הקודש… ואנחנו מבזבזות את הזמן… אבל למה לבכות על החלב שנשפך כאשר הפרה עומדת לנגד עיניך, מוכנה לחליבה…”

יז

אביגיל התנצלה. לא ידעה כלל שהיא דוברת יידיש. הזקנה ביקשה שתחדל “לבזבז זמן על תירוצים”, אף כי לא היה ברור לאיזה נושא הן צריכות להקדיש את זמנן. זו לא חדלה להתרגש מן העובדה שנזדמנה לה פתאום, באופן בלתי־צפוי, “כאילו עלתה מתפילותיה”, “אַ יידישע מוֹיד”. ביטוי שהיה אבן־פינה לדיון ממושך: “ילדה? לאו דוקא.” “אז בחורה גדולה?” “נוּ, מילא.” “אז כמה, בינינו לבין עצמנו?” “כמה אַת נותנת?” “שלושים.” “תודה־תודה, מפיך לאָזני אלוהים, היה כדאי לבוא לשמוע.” “תבואי כל יום.” “אַת צריכה לראות אותי בבוקר, כשאני קמה מן השינה.” “תגידי, איפה קונים את התפוחים האלה שאוכלים ונכנסים ישר לתוך הלחיים?” “זה הכל צבע.” “אַת לא יכולה לשמוע שנותנים מחמאה לבחורה בלי להתערב?” “מחמאות את מפזרת בקלות, אני רואה.” “שתהיה לך המלה האחרונה, כמה שאַת נראית פחות מארבעים שכה יתן לי אלוהים שנים טובות בלי כאב שיניִם.”

אחר־כך התוכחו זמן־מה באיזה שֵם תפנינה זו אל זו. הזקנה, הגם שנראה בעליל כי היא מתענגת על צורת הפניה “מיסיס סמית”, התעקשה שתקרא לה בשמה הפרטי: גיטלה. היא עצמה לא עמדה בהתחייבות להשתמש בשם אביגיל, ואחרי שנפלט מפיה הכינוי “ביגלה”, ומצאה שהוא “נחמד מאוד” והולם אותה – “לא בגלל הצורה, חס וחלילה, אלא מפני שמזכיר משהו טעים ומשמח־לב” – שוב לא חדלה לכנותה כך, למרות מחאותיה. גיטלה אמרה כי פגישתן היא “נס חנוכה” וכי כמו “אור ישר מן הנר של ריבונו־של־עולם מאירות אליה עיניה”, ועוד מחמאות מעין אלה. אחר־כך נזכרה כי כבר בפעם הראשונה שראתה אותה – אביגיל חשה איך הסומק מציף את פניה, אך גיטלה התכוונה לרגע שעמדה ודיברה עם הרוֹלד – “השגיחה מיד” כי “אין היא שייכת לכאן”, אבל היתה נדיבה דיה שלא לשאול מה ראתה לבוא בליל חורף לחוג במרחקים בצל “האילן שלהם” – וגם הצורה של החנוכיה שנתנו לאילן “הכניס לה מחשבה בראש”, וכששמעה אותה מדברת בשפה הזאת שלהם, שמדברים בה מהר־מהר כאילו יש ריח רע בחדר ומשתדלים לנשום מה שפחות", ניחשה מיד כי “לא בשפה הזאת שרו לה שירי ערש” וכי כל מלה שהיא מוציאה מפיה “עולה לה בריאות”, “אוֹ טוֹ טוֹ לא תישארנה שיניִם בפה המסכן”, אלא שאז לא העזה “להתגרות במזלה” ולא העלתה בדעתה כי בגללה ולא בגלל רוברט “נתנו לאשוח תספורת מצחיקה כל־כך”, שכּן חשבה אותה ל"צועניה שחורה", ולא ל"בת ישראל כשרה".

עם דבריה האחרונים האלה פרצה גיטלה בצחוק רועם, צחוק של חדוָה פשוטה, אך דוקא הצחוק, שהזהירו אותה מפניו, הפשיר חרדות אחרונות – התקשתה להשתחרר מן המחשבה שבדידות עמוקה כל־כך חייבת לתת אותותיה במנגנוני הנשמה הרגישים, וחילופי ההבעות הקיצוניים בפני האשה הזקנה חיזקו אצלה את הרושם שגרסת הטירוף של הרולד אינה מופרכת מעיקרה. בדברה נטפלו לקולה של גיטלה חריקות מוזרות ונשמע בו איום סמוי גם כאשר האירה פנים בעליל. אך בצחקה, צחוק מתגלגל, מתמסר, מתרפק, צלול ונקי מן הצרידות השורקת היה קולה ערֵב וצעיר וחסר דאגה להפליא. זה היה קולו של אדם הבטוח שהאוזן הקשבת, שמצא לו, תמחל לו אם יפליג בדברים, או ישתטה מעט, קולו של אדם שחזר למולדתו.

(אדם לאדם מולדת, על אחת כמה וכמה לשון, כך תאמר להרולד כשיהיו לבדם בלילה, אם תמצא מלים לומר זאת באנגלית.)

אולם דוקא הצחוק הזה, ששיחרר אותה מפחדיה, עצר את הרוקדים, כאשר ניסר לפתע בחלל האולם; הכל קפאו במקומם עד אשר השגיחו בתנועת ידו של הרולד, שתבעה במפגיע להמשיך בריקוד, כשוטר זה המבקש להרחיק קהל סקרני מתאונה, וחזרו לנענע את גופותיהם לקצב המנגינה, אשר עצמתה כאילו גברה ברגעים ההם.

“תראי איך נעמדו להם פתאום כמו צועני שראה בפעם הראשונה סוס אומר תהילים,” אמרה גיטלה ושילחה העוָיה מתגרה כלפי קהל הרוקדים. “תגידי להם שיידיש היא שפה טובה בדיוק כמו האנגלית… רק טורקי חושב כי מי שאינו יודע טורקית הוא אפוי למחצה,” גיחכה והמשיכה במקום שנעצרה – “כן, איפה הייתי? כן, וילדים כמה?” – חקירה על מעשיה, משפחתה, לרבות עניינים אישיים, בהנחה שחמש הדקות הראשונות קירבו אותן עד כדי כך שכל המחיצות נפלו.

שוחחו על הכל־בכל־מכל־כל: מזג־האויר, מיני מזונות, מחושים, ואפילו פוליטיקה – זה לא כבר היו בחירות וגיטלה לא אהבה את מראה פניו של המושל בטלויזיה. שלא ככל האחרים, שראו בה נציגה של מקום, ופתחו בשאלות כלליות על ישראל, לא שאלה זו כלל על מאורעות בחדשות, כאילו ישראל היא הוָיה, ולא מקום, מולדתם של אלה שנבחרו לחיות בה, ולא ארץ שבוחרים בה ונוסעים לגור בה. גיטלה לא התעניינה כלל באירועים של השנים האחרונות, אלא בהשתקפותם בחייה של אשה אחת, הישראלית היחידה שהיא מכירה זה רבע שעה. סבורה היתה שכל מה שנחוץ לה לדעת על ישראל כבר היא יודעת: מי קבור בטבריה ומי במערת־המכפלה, איזה הר לקללה ואיזה לברכה, ואיזה לבלי טל ומטר, והיכן בלע הלוָיתן את יונה, ומהיכן הובאו הארגזים לבית־המקדש. מה שנתחדש בדור אחרון לא עִניֵן אותה.

גיטלה דיברה במהירות רבה, כמוגבלת במכסה וחוששת שמא לא תעמוד בה, וכל משל, או סיפור שסיפרה, העלו בזכרונה משל או סיפור בדומה להם, וכדי שלא לקפחם פתחה באחרונים לפני שנסתיימו הראשונים וחזרה מן האחרית אל הראשית ומן האמצע אל הסיפא של המעשיה הקודמת. כל דבריה היו מתובלים בפסוקים, באמרות שנונות ובבדיחות נפוצות, רובן משל אחרים וקצתן משלה, או סתם פסוקים שנשתמרו בזכרונה כשהם מסורסים ובעצם הסירוס היה נעוץ איזה חידוד. כל הזמן היתה מעבירה את מבטה על־פני האולם, כמו לצוד איזה טרף לדימוי ממולח שנתעורר בה, ומחזירה אותו אליה, לעיון נוסף, חנון ומלא אהבה שמחה־עצובה. כל העת לא חדלה להתאבל על הזמן שיצא לבטלה עד שנפגשו – הלא יכלו להספיק כה הרבה – ומפעם לפעם היתה נועצת בשעון המטוטלת שליד המבוא מבט שורף, כמבקשת לשתקו בכוח רצונה. שיעמוד הזמן מלכת.

בתוך כל זאת גם על עצמה סיפרה, על חייה בפולין שלפני המלחמה, על חמשת הילדים שילדה לבעלה הראשון, ונספו כולם, עם אביהם ועם אחיותיה וגיסיה ודודניה; ועל חייה בבינגהם, שלא עלו יפה אלא בשנים הראשונות, בעוד בעלה השני בחיים – “יעקב יוסף מַיין מאן”, כינתה אותו, אף פעם לא פחות מכך; ועל בני משפחתו, שהתנכרו לה, אף־על־פי שהשתדלה מאוד להיות להם לאֵם (אך כיצד יכולה להיות להם אם, ועוד חורגת, בלי לשון־אם?); ועל מנהגם בה, בלי יראת־כבוד כלפי הזיקנה, ובלי נימוסים פשוטים, כאילו היא מכשפה זקנה הלוטשת עין אל נכסי המשפחה; ועל מנהגם זה עם זה, בנימוס שלכאורה, אך “באכזריות רוחנית”; ועל הליכות הבית “המלא זבחי ריב” – “שור אבוס ושמחה אין”; ועל דרך שצוחקים למסכן ומלעיגים על זקן. ובלי לשים גבול בין כאן לשם, שבה לספר על ילדיה שלה, בפולין, שהיו מלאים יראת־כבוד כלפי מי שגדול מהם, אפילו שנה אחת בלבד, וחיו בשלום זה עם זה, אף־על־פי שהיה “צריך לחלק פת אחת לחמשה פיות רעבים”, וניחנו בשכל חריף והומור טוב, אבל מימיהם לא צחקו לנופל ולא בזו לעני ולא יידו אבנים במשוגע.

הזקנה סיפרה את תולדות חייה באותה ערבוביה נרגשת שטרפה בה את משליה ומעשיותיה – צרות של העת האחרונה כרוכים בזכרונות מתוקים מימי הילדות, מעשים שאירעו זה לא כבר ומחובר להם מוסר־השכל ממעשה שהיה במקום אחר לפני שני דורות – מקומות ותאריכים נתחלפו זה בזה ונדדו לעידן אחר, ואפילו תגובות והבעות פנים החליפו ענין בענין. בעינים יבשות סיפרה על האקציה שהביאה כליה על משפחתה בסוף ינואר 1943 ובאנחה קורעת־לב ובעינים לחות מחמלה על עצמה התלוננה על כאבים בבית־החזה וחוסר תאבון. לפעמים לא היה אפשר לדעת במי היא מדברת, בבעלה הראשון, תלמיד־חכם, שנתמזל מזלו ומת מהתקף לב לפני שהגיע לאושוויץ, או בבעלה השני, שנתמזל מזלו ויצא מאירופה בטרם שואה והגשים באמריקה את התקווֹת שתלו בו בכפר הולדתו? לעתים היו דבריה מבולבלים כל־כך שלא היה אפשר לדעת אם הרכבת, בהא הידיעה, שנסעה בה בחרדת־לב נרעשת לקראת גורלה היא זו שהוליכה אותה ממוֹנטריאוֹל להנוֹבר או זו שהועלתה עליה בדרך למחנה המוות. בדבּרה על “אבידה גדולה שהיתה לה” – פעם אחת היה זה בעלה שנפטר אחרי שהגיעה לאמריקה, ופעם אחרת – תיק קרטון, שצרורים בו מכתביה הישנים וכמה תמונות של בני משפחה, שאבד לה בתוך הבית “המלא שמאָנצעס” בבינגהם. גם ההבדל בין “כאן” ל"שם" היה מטושטש למדי. לעתים היה “אצלנו” עיירת הולדתה ו"אצלם" העיירה שהיא גרה בה עתה, ולעתים היה “אצלנו” בינגהם ו"אצלם" בֶּתלהֶם הסמוכה; “כאן” היה יכול להיות אמריקה, העולם הזה, ו"שם" – ארץ־ישראל או העולם הבא.

בתוך כל הערבוביה הזאת נשתמרה איזו שיטה, אף כי כל הסיפורים האישיים גררו עמם משלים ופתגמים, שכאילו היו ערוכים על לשונה וחיכו לשעת־הכושר; וכן התבוננויות ותצפיות, ששמרה בזכרונה ימים רבים באין עם מי לחלוק בהן, ומיהרה לנצלן לפני שתישכחנה; וכן תשובות מוחצות על עלבונות נושנים, שלא נענו בשעתם; וסתם סיפורים מוצלחים, שכל צידוקם ההקשבה היפה שזכתה לה מן ההפקר.

כל מה שנאמר וכל מה שאירע בשעה ההיא – המבטים הסקרניים שנתנו בהן האורחים, אשר השתדלו להסיח דעתם מהן ולא יכלו, מלים שנאמרו באנגלית ודמו למלה ביידיש, הערותיה המקוטעות של אביגיל, נסיונותיה של לורנה להיכנס באמצע ולהושיע את האורחת מן הבלעדיות שכפתה עליה האשה השתלטנית – כל אלה נעשו עילה לבדיחה כלשהי או חידוד מוצלח, מאוצר הבדיחה והחידוד שהיה מונח בראשה של גיטלה, אוצר בלום של חכמה יהודית, שהיתה שואבת מתוכו מלוא חפנים ברגעים של שעמום ומספרת לעצמה, ועתה יכלה להעתיר על זולתה בלי לקמץ. לספר ולצחוק, לצחוֹק ולספר, כמספרי בדיחות לא־יוצלחים המתפוצצים מצחוק לפני העיקר.

בצחוק רענן, בתאוצה גוברת והולכת, סיפרה גיטלה כי לא נעלם מעיניה הרושם שעשו על בני הבית הדיבורים שלה אל עצמה – בתחילה היו יושבים קפואים ליד השולחן, “כאילו בלעו מטאטא”, כובשים עיניהם בצלחת, ורק אחרי שהתרגלו החלו לדבר זה אל זה בלחש, יראים שמא תצחק, אך היא היתה סבורה שהפחד הוא עונש הראוי להם. לא מפני שפגעו בה, אשה מעולם אחר, חסרת תרבות על־פי קני־המידה שלהם, אלא בגלל היחס שלהם ל"יעקב יוסף מיין מאן", אביהם, ראש המשפחה, האיש שהעניק להם את החינוך שקיבלו ואת הרוָחה שזכו לה, כאילו אהבתו אותה ונכונותו להוציא עמה את שארית ימיו העידו עליו שנטרפה דעתו ועל־כן מותר לזלזל בו, להתעלם ממשאלותיו ולהחציף־פנים כנגדו. באותה התנהגות מתמיהה, שהחרידה לא מעט את הדור הצעיר, בפרצי הצחוק המפתיעים שלה, לא במקום ולא בזמן, נקמה את נקמתו של בעל־הבית, בעלה, שלא זכה בזיקנתו לכבוד שהוא ראוי לו…

צחוק עז הרעיד את משמני בשׂרה של גיטלה הכבושים בתוך שמלת הברוֹקָד הכחולה בשעה שדיברה על “הנקמה המתוקה”, נקמה סודית, פרטית בהחלט, שאיש מהם לא ידע על קיומה. “שידעו להם להתנהג עם בן־אדם כאילו הוא חפץ ושלא ישכחו לעולם מי כאן בעל־הבית…”

הרולד הביט בהם מרחוק, מודאג, אך היא רמזה לו בידה שהכל בסדר, העניינים בשליטתה – משתה הידידות הזה, בשפה נכרית, לא יחרוג ממידתו אם ישכילו הכל להתעלם ולא ללטוש בהן עינים. הוא הורה באצבע על האשוח והיא ניחשה שהגיעה העת לחלק את המתנות, אך אותתה לו בתנועת ראש שידחה את הטקס.

גם “מריבות הירושה” שדיברו עליהן, הן הרולד והן לוֹרנה בשעתם, זכו לגרסה שלישית, מתוקנת. גיטלה דיברה עליהן בשאט־נפש. רק הבדיחות שגרר סיפור המעשה הרחיק מפניה את ההבעה הזועמת כאשר גידפה את “העשירים הללו”, שיש להם הכל ומוכנים לריב “על שוה פרוטה”. היא ידעה כי מאשימים אותה שאינה רוצה לעזוב את הבית כדי שלא “להפסיד את חלקה בירושה” והדבר עורר בה “תיעוב עמוק”.

“הם יודעים היטב שאין לי למי להוריש את נכסי ואינם מתביישים לדבר על רדיפת־בצע,” אמרה בתרעומת, ולרגע חזר לעיניה הגוון האפור של תכלת שנתעמעמה. “הלא כל מה ששייך לי אצווה לייוו”א, ואני בטוחה שיעקב יוסף מיין מאן ישמח."

“אבל מה הטעם לחיות כאן, לבדך, בלי נפש חיה לדבר אליה?…”

“מה אַת מציעה? שאסע לפלוֹרידה…”

“מה רע בפלורידה?”

“גם אַת?”

“יש שם קהילה יהודית גדולה… ומדברים יידיש.”

“זקנים,” אמרה ברוגז.

“מה רע בזקנים?”

“הם מתים לפני שאתה מספיק להכיר אותם.” אחר־כך חזרה בה וטענה כי שוב אין לה כוח “להתחיל הכל מחדש”… אחר־כך הוסיפה ואמרה, בשאלה, “וכי מדוע אני צריכה למות במקום שאין לי בו זכרונות?” לבסוף אמרה כי דוקא כאן, במקום הזה שאין לה בו “נפש חיה” ואין איש שומע את לשונה, עברו עליה “שנות חיי היפות ביותר”… “מעטות, אבל טובות, כמו חגיגה אחת גדולה”.

אמנם, כל יום־כיפור, התלוננה, צריכה היא לנסוע שעות ארוכות ברכבת עד למקום שיש בו מנין יהודים, לצום שם ולהתפלל. אבל כאן, בבית הריק, הספוג זכרונות חדשים, “מרחפת רוחו” של בעלה המנוח.

“וחוץ מזה,” אמרה, “אני אשה צפונית. הדרום אינו בשבילי. באקלים צפוני נולדתי ובאקלים צפוני אמוּת.”

באמרה “אמוּת” ניצנץ בעיניה ברק של התגרות, כאילו תאריך ימים כדי להכעיס, וההתמודדות שלה עם המוות מקורה בנאמנות ל"יעקב יוסף מיין מאן". להאריך בנקמה על העלבון שעלבוהו בני ביתו.

“ואַל תחשבי שכל השנה זה ככה כאן,” אמרה גיטלה והורתה באצבע על החלון החשוך – כעין נוגה כחול האיר את המדרון המושלג שמנגד – “פעם בשנה מגיע לכאן גם האביב, ועמו פריחת הלילך, ואז יפה כאן – למוּת! ופעם בשנה בא הסתיו, ואז הצבע של העלים משגע, ואפשר לִחיות, אפילו לבד, רק מלהביט החוצה ולנשום עמוק…”

ולבסוף, בעינים מבריקות, הוסיפה: “וכאן, לפחות, למישהו אכפת שאַת קיימת… זה מרגיז אותם ובזה את חלק מחייהם… בפלורידה לא יהיה אכפת לאיש אם את חיה או מתה…” והיא קירבה את פיה אל אָזנה של אביגיל ולחשה לה, כמגלה סוד, כי שם, בבתי־האבות של מַיַאמי בִּיטְש, מקום שביקרה בו בחברת בעלה, “כל אדם הוא בר־מינן שקיבל ארכה…” וסיימה את דבריה בהודיה לאל – לשון חיבוב נקטה: “גוֹטְנְיוּ” – הדואג לכל מחסורה. אמנם “הבדידות גם היא אינה תענוג גדול”, אבל כאשר “הוא יתברך” רואה שכשל כוח הסבל הוא מעלה ברכבת מניו יורק “אַ יידישע מוֹיד”, מ"ארץ האבות", ומוריד אותה ב"ניו אֶמפשַייֶר" בחג שנעשו בו נסים לאבותינו. והכל כדי “לשמח את לבה של יהודיה זקנה” – יום אחד בשנה.

יח

בעת שנאמרו דברים אחרונים אלה קמה תכונה ליד האשוח בעל תשע הזרועות. הריקודים פסקו, והרולד, רשימה בידו, הזמין את האורחים לקבל את מתנותיהם, לכל אחד מהם ייחד פסוק, או ברכה – מעין משלוח־מנות היתולי – על־פי רשימה כתובה שהחזיק בידיו.

כל מי שנקרא שמו ניגש, התכבד בלחיצת־יד, קיבל את החבילה העטופה בנייר צבעוני ושמו רשום עליה בכתב מסולסל, וחזר למקומו, לחשׂוף את ההפתעה המזומנת לו. מפעם לפעם נשמעו קריאות התפעלות. לא חשׂכו מהרולד שבחים על כשרונו להתאים מתנה לכל איש ואיש.

הרולד מילא את תפקידו בלהיטות: עיניו הבריקו בציפיה נלהבת לגילוי תכנה של כל חבילה, כאילו סילוק העטיפה עתיד לחדש גם לו משהו. הכיר טובה לכל מי שהפריז בהפגנה של חדוָה נפעמת. התנהגותו הנלבבת, הילדותית מעט, עמדה בסתירה גמורה לדמותו של גס־רוח ואטום רגש שעלתה מדברי אמו החורגת, שהשתבחה בידיעה מובהקת יותר של תכונות נפשו הבסיסיות. “כל זה רק הצגה, ושום דבר לא מתוך הלב ממש… קונה ידידים בשוה פרוטה ובטוח ששומרים לו מקום ליד שולחן הצדיקים בגן־עדן…” היא קינטרה את אביגיל – “קל להוליך אותך שולל, חמדתי” – כאשר חלקה על דעתה שהוא “חסר הומור לחלוטין”. כל שוטה מתפקע מצחוק למראה “שלימזל המנסה לדלג מעל שלולית בוץ”.

מכל־מקום גילה רגישות – בזאת נאלצה להודות אפילו גיטלה – כאשר נמנע מלהזמין את שתיהן אל “האשוח שהסתפר אצל נגר”, בלשונה של גיטלה. ובהגיע תורן, הסיר את מתנותיהן מן הענפים והביאן אליהן בלי שיקדים להן פסוק או חידוד. בקידה קלה וחיוך עצור, הושיט בימינו חבילה עטופה בנייר צבעוני לגיטלה, ובשמאלו קופסה זעירה קשורה בחוט שזור כחול־לבן לאביגיל. טבעת או קישוט, ניחשה אביגיל מודאגת וקיוותה שאינה יקרה מדי ותוכל לתארה כ"קשקוש" שקנתה מרוכל.

“אפילו אינו זוכר מה שנתן בשנה שעברה,” אמרה גיטלה והושיטה לו יד רפויה. “תראי שגם השנה אקבל שאליק… כבר יש לי תריסר… אני יכולה לספור את השנים שאני כאן על־פי השאליקים שתלויים אצלי בארון, מאכל לעש…” הניחה את מתנתה בצד, בלי לפתוח, וחזרה לספר במקום שהפסיקה. אביגיל, אף כי השתדלה להעניק ללחיצת־ידה איזו חמימות, לא העזה לקטוע את שטף דיבורה של אשת־שיחה המאושרת אפילו לומר תודה, אלא הסתפקה בתנועת ראש קלה, וכדי לרצות את הרולד, התירה את החוט השזור, סילקה את העטיפה והציצה אל הקופסה.

בחמדה וחרדה סקרה את החפץ – שרשרת זהב דקה שמחובר אליה מגן־דוד ופנינה בלבו – ובאין אומר ודברים החזירה אותו אל תוך הקופסה, משתדלת להסתיר את דאגתה, ולהביע בחיוך זהיר, שלא לנתק את חוט המחשבות של גיטלה, תודה בלי תוכחה.

הרולד לא הסתלק. עקשן, בהחלטה נחושה לומר את דברו, למרות ההתעלמות המכוּונת מנוכחותו, עמד והמתין לשעת־הכושר; ברגע שנתקפה גיטלה שיעול טורדני אמר במהירות: “אני חושש שההתרגשות הזאת מזיקה לה, ראי את הברק המטורף בעיניה…”

“אתה צודק, אבל מה אפשר לעשות? זה אכזרי, להפסיק כאן…” לחשה.

“היא שתתה שלוש כוסות פּאנְץ'.”

השיעול שכך. גיטלה נשמה עמוקות והציצה בהרולד. עפעפיה פירפרו במאמץ של הקשבה. “מה הוא רוצה?”

“תוכלי לקחת אותה לחדרה? אמרי לה שהמסיבה נגמרה. וזה לא יהיה שקר. החלק המתוכנן באמת נסתיים. וגם מאוחר. כבר אחת־עשרה. בדרך־כלל בעשר היא כבר במיטה.”

“אנַסה, איני מאמינה שתסכים לישון עכשיו.”

"מה הוא מלחש שם כמו ילד שצריך לבית־השימוש באמצע התפילה?''

היא צחקה.

“מה היא אמרה?”

“פחות או יותר רמזה שאתה מפריע.”

“מה הוא רוצה מאתנו?”

“הוא אומר שמאוחר. את צריכה לישון. ואת נרגשת, וזה יכול להזיק.”

“פתאום אכפת לו. שלא יעשה טובות. פתאום נהיה לי רגיש כזה. נכנס עם היצולים שלו לתוך הנשמה.”

“זה נשמע כאילו שלחה אותי לעזאזל, נכון?”

“לא אכפת לה לאן תלך, ובלבד שתניח לנו.”

“מוכן להסתלק מיד, אבל השתדלי לסיים.”

“בכוח לא אעלה אותה למעלה.”

“היא מביטה עלי כאילו היא מבינה כל מלה.”

“אנחנו מקלקלות להם את החג. תראי איך הם מביטים בנו, כמו תרנגול בבני־אדם. נעלה לחדרי. נשתה תה. נפטפט קצת.”

“רעיון טוב,” אמר הרולד. “אבל קצרי זאת ככל האפשר.”

“אתה מבין יידיש?” שאלה אביגיל.

“לא, אבל אני מבין דבר מתוך דבר.”

“נגמר הדיון מעל ראשו של החולה?”

סנטרה הולך לפניה, משכה אותה גיטלה במעלה המדרגות. “בואי, מיידעלע. תגידי לו שלא ידאג. לא אתפגר כל־כך מהר. לבריאות שלי הוא דואג פתאום… לא אעשה לו את זה בסערת שלג. אחכה ליום בהיר. כשאני שמחה אני בריאה כמו סוס.”

אולם האלכוהול נתן בה אותותיו. כשהגיעו למישורת הראשונה נאלצה לנוח. היא נשענה על אביגיל ורוחה נעכרה פתאום. משהו היה על לשונה ברגע שקטע הרולד את דבריה ולא יכלה להיזכר מה. היא התרגזה. “תמיד הוא נדחף ברגע הפחות מתאים.” דמעות עמדו בעיניה. נזכרה: ביום שמת בעלה רצתה לומר לו דבר ושכחה. ופתאום מת. והדברים נשארו על לבה כאבן, אף כי אינה זוכרת מה היו.

נעלה?" אמרה אביגיל.

“ננוח עוד רגע.”

אחר־כך נזכרה מה רצתה לומר קודם שרצתה לומר מה ששכחה. “זכרונם של זקנים בוגד בהם כשצריכים לו ונטפל אליהם כשהראש שלהם כבר במקום אחר.” פתאום חייכה, מרוצה מן הדברים שהיא עתידה לומר: “כמו מלצר טיפש שנזכר להביא את המלח והפלפל כשאתה בקוֹמפוֹט.”

כשהתאוששה לא הניחה לידה. “נעלה, אבל לאט־לאט.”

“מדוע אַת גרה בקומה העליונה?”

“שם אני קרובה לאלוהים,” שׂחקה. “ומלבד זה: להתרחק מהם. וגם רואים נוף.”

אחר־כך נאנחה: “הזיקנה אף פעם אינה באה בזמן. צריך להפוך את הסדר: להיוָלד זקנים ולמות תינוקות.”

למטה שבה המוסיקה לנסר. קצב מהיר נתפרע ואף עצמת הקול גברה. מלמעלה יכלו לראות את מרכז האולם, הומה מרוקדים, כאילו סולק רהיט ונתפנה מקום רחב.

“שמחים שנפטרו ממני,” אמרה גיטלה.

אביגיל גיחכה למראה המבטים שליווּ אותן. כגאולים מצרה. כך, בטלויזיה, ראתה פעם עיניים של כפריים נשואות בתודה אל הצייד שהרג את הנמר שטרף את בקרם.

“פאַר ואָס לאכסטו, קראַסאַוויצע?”

''סתם."

“מה סתם? סתם צוחקים?”

“באמת סתם.”

“כשאשה צעירה צוחקת לעצמה סתם, כל העולם שמח. כשאשה זקנה צוחקת לה להנאתה כל הטיפשים מחווירים מפחד,” גיחכה גיטלה. “ואת יודעת איך הוא קורא לי, הרולד הזה? אַ גוֹסט! בדיחה גדולה! מי כמוני אוהב בדיחות, אבל כשאדם חצי מת מה כאן החכמה…” ונעצה בה מבט פיקח: “את ודאי שואלת את עצמך מנַיִן אני יודעת, הלא אני לא מדברת אנגלית… לך אני יכולה לגלות את הסוד… לא מדברת, זה נכון, אבל מבינה פחות או יותר. רק דקדוק לא הצלחתי ללמוד… בשביל לא לגרום להם נחת, אני שותקת…”

''נחת?''

“שיצחקו מהשגיאות הנוראות שלי.”

“למה יצחקו?”

“זה מה שאני שואלת,” אמרה גיטלה ופתחה לפניה את דלת חדרה.

יט

החדר בעליית־הגג, שלפנים נועד לשרתים, היה מרוהט בצניעות – מיטת ברזל פשוטה, שולחן רבוע, כיסאות עץ מתקפלים וארון קיר – וסתר בפשטותו את הסברה שהעלה הרולד, כי תאוַת־בצע היא שמרתקת את הזקנה אל הבית העזוב בבינגהם, שאין נשמעים בו קולות אנוש אלא בסופי־שבוע של ימות החמה ובחגי הנוצרים. קיר אחד היה נטוי והחלון יצר גומחה שאפשר לשבת בה ולהשקיף החוצה. אביגיל תיארה לה בדמיונה את האשה כבדת הגוף יושבת שם שעות ארוכות ומביטה החוצה אל הנוף החסום במדרון הקרוב, אשר בכל עונת החורף הארוכה אין רואים בו אלא קיר של קרח וכמה עצי מחט עירומים. עתה הואר החלון בזוהר כחלחל חיוור וענף חשוף נגע בו באצבעות שֵד שחורות ודקות. על השולחן, בין שתי זויות של עץ זית (מתנה מארץ הקודש?) היו תקועים ספרים אחדים ביידיש ובפולנית ולצדם ספר לימוד אנגלית למתחילים. על שרפרף, ליד המיטה, היו מונחים עיתוני יידיש מניו יורק. אביגיל לקחה את העליון שבהם. בן עשרה ימים היה.

“שום דבר אינו מתחדש ממילא,” אמרה גיטלה.

בחדר עמד ריח כבד שעלה כאבק סמוי מכיסוי המיטה המרוקם בחוטים עבים ומן הכריות העטופות בכריכה של צמר גס.

“לפתוח חלון?” שאלה גיטלה, כמתנצלת על הריח, שבמחיצת אשה זרה כמו חשה בו פתאום.

“לא, לא צריך.”

“ריח זיקנה אינו בריא לנשים צעירות,” שבה אליה רוחה הטובה. “תה, או קפה?”

“לא כדאי לטרוח, ממילא צריך ללכת לישון בקרוב.”

“לישון!” נרעשה הזקנה. “אני אולי לא בסדר בראש, אבל אני לא כל־כך משוגעת לישון עכשיו כשיש עם מי לדבר!”

המים, שהעמידה מגולים בכלי מאלומיניום, התחממו לאִטם על־גבי פתילית נפט נושנה. “מה קוצר־הרוח הזה?” אמרה גיטלה, כשהציעה אביגיל להרתיחם בקומקום חשמלי. “מים שרתחו לאט טעימים יותר. אינך יודעת? גם אני לא. אבל עכשיו אני רואה שזה נכון,” שׂחקה, כמערימה עליה. “וזמן, בדרך־כלל, יש לי, ברוך השם… בשפע… אבל אם אַת ממהרת, אַגבּיה את הלהבה…”

“לא, זה בסדר. אינני ממהרת.”

“ככה טוב,” אמרה גיטלה.

אביגיל גמרה בדעתה לשחק את המשחק על־פי הכללים שקבעה האשה הזקנה, החומדת־לצון בכל צורה אפשרית, כבנה החורג, אף כי בנוסח שונה כל־כך. היא התרווחה לה על המיטה הגבוהה והכסת קלטה אותה אל חיקה ונסכה עליה תנומה. בדי עמל הבליעה פיהוק. המתינה באורך־רוח עד שירתחו המים. לא יכלה לעצור חיוך קטן כשחשבה על הרולד, המחכה לה, קצר־רוח, למטה. גיטלה דרשה את חיוכיה כהיענוּת שלמה לידידות שהעתירה עליה והוסיפה לספר את סיפוריה כתינוקת שבאה אליה אורחת רצויה והיא מציגה לפניה לראוָה את בובותיה המטופחות ואת צעצועיה השמורים מכל משמר.

בגבה אליה, שחוחה מעט וידיה עמלניות מעל שולחן העץ הנמוך, שהעמידה עליו את הכוסות השתיִם ואת הקומקומון, המעלה ניחוח תה חריף, דמתה גיטלה לרגע לאמהּ העומדת ליד מיטת חליָה ומבשלת לה את התה בדבש, שהיה מקובל עליה כתרופה לכל המחלות. היא במיטה, מתחת לכסת הפוּך, הפינוק היחיד שידעה בילדותה, ואמה לצדה, בתפילה חרישית, בלתי־פוסקת.

“הנה, עכשיו אַת רואה. כאן אני חיה לי, לבדי,” אמרה האשה הזקנה, כאילו בזה הרגע נתגלה הדבר, “ואין עם מי לדבר… חוץ מן הריבונו־של־עולם, כמובן…” וכאשר העמידה את כוסות התה לצד הרקיקים, מאפה בית, על־גבי שולחן התה הנייד שבפינה, מחקה מעל פניה את הרוח הנכאה, שירדה עליה בשעה שעמדה מול הקיר הריק, וחזרה להתבדח, בנוסח שהיה לה לטבע שני, “ואַת יודעת איך זה אצלו יתברך – בקושי אפשר להוציא ממנו מלה…” ובארשת פנים מבוהלת כביכול, שמא “חטאה בשפתיה”, מיהרה לחזור בה ממה שעלול להתפרש כתלונה על בורא העולם, “אבל אסור להתלונן, הלא לשם כך ברא אותנו בצלמו ובדמותו, כדי שנעשה אנחנו את הדיבורים והוא יוכל לנוח…”

פתאום, בלי אזהרה, החלה להוציא מגרונה קולות סתומים, חסרי פשר, שהחרידו את אביגיל לרגע, עד שנתפרשו, קצת במאוחר, כביטויים בלשון האנגלית, שהיו בני הבית מכנים אותה בהם: “המטורפת הזקנה”, “תשמיש־הקדושה המיובש”, “אירופה השוקעת”,“אמא־לה”,“הגברת הראשונה” וכיוצא בהם, מטבעות־לשון פרטיים, הומור מקומי, שנשמע לה “כרשעוּת לשמה”, “בדחנוּת תפלה”, “אנטישמיות” או “סתם גסות־רוח”, ובאנפוף, כעירוני המחקה מבטאו של כפרי, סיפרה מה היתה משיבה להם, ביידיש, תשובה ניצחת, ואיך היו מביטים בה, מפני שלא העלו בדעתם שהיא מבינה מה הם אומרים ומחזירה להם מידה כנגד מידה.

כך ישבו ודיברו שעה ארוכה וגיטלה הוסיפה לספר עוד ועוד, גם כאשר כבר שטו שלושה בדלי סיגריה בתוך שארית התה שהאפירה על קרקעית כוסה של אביגיל, ואף היא עצמה הביאה תרומה משלה, מסיפורי ג’וּחא, ביידיש מתובלת במלים ערביות לרוב, שזכרה מילדותה, בליל לשוני, שהצחיק את גיטלה כהוגן, אך גם עורר בה גאוָה על לשון־אֵם עלובה זו שלה, שכל אוצרות עולם ספוגים בה ולא נודע כי באו אל קרבה, ומן־הסתם יכלו לשבת כך עד אור הבוקר, בלי שייסתם המעיָן, אילולא נזכרה גיטלה פתאום בבדיחה, ששמעה מפי “יעקב יוסף מיין מאן” באחד מימיה הראשונים בבינגהם – בדיחה על ה"עַמָרָצוּת" של רב אמריקני, “משהו מצחיק באמת” – מאותן בדיחות שתומס האב, כפי שהעידו עליו מוקירי זכרו, היטיב כל־כך לספרן, בפנים קפואות, כמספר בדיחות מבטן ומלידה, “חכי, תשמעי את הסוף, אַת תתפקעי מצחוק,” הבטיחה, אך אביגיל לא שמעה, מכל־מקום לא את הסוף, וגם לא התפקעה מצחוק, אלא, להפך, נחרדה מאוד כאשר פרצה גיטלה פתאום בצחוק עז, שטילטל את כל גופה. לפני שהגיעה לסיום המרַתק, שלחה האשה את שתי ידיה אל צוארה והמלים קפאו על שפתיה. בהבעה של תמהון בעיניה השוחקות צנחה לאחוריה, פירכסה פעמיִם ושלוש ונשתתקה לנצח.

כ

זמן רב אחרי ששולחה הגוויה לחדר המתים של עיירה סמוכה עמדו ודיברו במאורע. הזכירו זה לזה כיצד ישבה בתוכם, לפני רגעים מעטים, כ"נציג מעולם אחר", ערנית ושופעת בריאות, ומאושרת. הנה נזדמנה לה סוף־סוף “נפש חיה” השומעת את לשונה. אחדים הקיפו את אביגיל בשאלות, אם ניכרו אותות מבשרים, אם התאוננה על כאבים, אם חשה ברע. ואביגיל – אף כי לא הבינה לשם מה נחוץ לאנשים הללו, שיראו מנוכחותה של הזקנה, לדעת את כל הפרטים – השיבה על כל שאלותיהם בסבלנות. לא, היא לא התלוננה על שום דבר, לא נראו אותות של מצוקה. פתאום אירע הדבר, באמצע המשפט.

סיפרה משהו, סיפור מצחיק כלשהו, ולא יכלה להתאפק מצחוק, כדרך שצחקה פעמים רבות לפני־כן, ופתאום נעתקה נשימתה וצנחה לאחור בלי רוח־חיים.

חקרו אותה מדוע הרבתה כל־כך לצחוק, ואם לא היה זה סימן מובהק להיסטֶריה ואי־שקט נפשי. היו שהסתכלו בה בלי אֵמון כאשר השיבה שצחקה מפני שסיפרו בדיחות זו לזו – הלא היתה אשה קודרת ומרת־נפש כל־כך. הרולד, אחרי שסיים את שיחות הטלפון הדחופות עם בית־החולים הקרוב ועם שירות האמבולנסים – שהפעיל ללא צורך צופר מפיל אימה בכביש ריק מאדם – בא לשבת לצדה ואחז בידה בין שתי כפות־ידיו כאילו היא ראש לאבֵלים ועליו, בעל־הבית, החובה לנחמה. הוא ניסה להגן עליה מן הטרדנים והשיב במקומה לשאלות אחדות, כאילו בו היה מעשה. עתה, אחרי שהלכה הזקנה לעולמה ורוחה לא תטריד עוד את מנוחתו, היה נכון לגלות בה סגולות נפש שנעלמו מעיניו בעודה בחיים. “מן־הסתם ניחנה בהומור שלא יכולנו לעמוד על טיבו בגלל קשיי שפה, ועל־כן טעינו בה,” התוַדה. מותה, מות נשיקה, באמצע בדיחה, נטען משמעות סמלית. אשה, שגורלה המר לה כל־כך ו"התפקעה מצחוק". עתה נזכר כי אביו העיד עליה שהיא אשה שופעת הוּמוֹר, אשר פגעי החיים אינם יכולים לה, ואותה חדוָה פנימית, שהסיקה את נפשה גם בזמן שנגזרה עליה שתיקה בתוקף הנסיבות, היא שעמדה לה בכל התלאות שפקדו את חייה.

“השבת וההוּמוֹר הם ששמרו על היהודים בגלות,” נזכר את דברי אביו. “הוא והזקנה היו יושבים לפעמים שעות ארוכות ומספרים זה לזה בדיחות יהודיות. כל בדיחה או משל שסיפרו להם מיד מצאו לו אח ודוגמה בספרות היהודית…”

עתה היה הרולד שתוי וכדרכו בגילופין, רגשני, מתמוסס, עדין להחליא ורכרוכי. לוֹרנה הביטה בו בבוז, זקפה גבה, והזכירה לו כי בגלל “הסיאַנסים הקוֹמיים” ההם נתעורר בו חשד שמא “ירד הזקן מן הפסים”. “זה נכון,” השיב, לאֵה, וזיק שנאה נדלק בעיניו, “בשובו מפולין היתה לנו הרגשה שחל בו איזה שינוי, כאילו הביא עמו משם, מלבד האשה, גם אישיות חדשה, אבל כיוָן שהיו מאושרים כל־כך, שניהם, שמחנו בשמחתם…”

“דלג על הקטע הזה, חוס על כולנו,” אמרה לוֹרנה, בזעם פתאומי, ועיניה באביגיל, כמבקשת תימוכין. “עוד מעט יתחיל להאמין שעשה כל מה שביכלתו להנעים את חייה של האשה המסכנה… אבל יש כאן יותר מדי אנשים ששמעו מפיך בדיחות עלובות בשפע… מי קרא לה רוח? מי דיבר על מפלצת?…” “רוח, זה שם חיבה,” התגונן, אף הוא עיניו באביגיל ואָזניו קשובות אל גרושתו. “ומפלצת?” “מפלצת לא אני אמרתי, אלא את…” “אחרי ארבע כוסות האיש הזה זוכר מה שהוא רוצה,” כך לורנה לאביגיל, וחיוך קטן, מתנשא, על שפתיה החטובות והלחות. אף היא היתה שתויה, אך ערנית ושואפת קרב, ואילולא מאהבה, שמשך אותה משם בלי עדינות, היו מוסיפים להתקוטט לעיני האורחים.

“אני הולכת לישון,” הצהירה אביגיל. שנים–שלושה מן האורחים נלווּ אליה. האינדיאני, מעריץ של הרולד, ליווה אותה עד פתח חדרה והתעכב שם שעה ארוכה. מצא לנכון להגן על מארחו: לורנה, היא שהיתה אשמה בכל. אביגיל הופתעה לשמוע דוקא מפי האינדיאני את הביטוי “אנטישמי”, אשר לא שמעה באמריקה אף פעם אחת. “בכל ואס”פ מסתתר אנטישמי והמשקה מתיר את לשונו." “לורנה לא יכלה להשלים עם הרעיון שתצטרך לחלוק עם נכריה את משק־הבית,” סיפר. “הם גרו בניו יורק והיו מגיעים לבינגהם רק בסופי־שבוע. לזקנה היו מושגים משלה על סדר ונקיון, וכל מעשיה של לורנה, שלא היתה קפדנית ביותר, לא היו לרוחה… ‘פֶּדנטיוּת כזאת היא הפרעה נפשית,’ היתה לורנה אומרת… ואחרי מות הזקן מיררה את חייו של הרוֹלד שימצא איזו דרך משפטית להרחיק אותה מהבית…”

לבסוף נפרד ממנה האינדיאני בקידה עמוקה. לרגלי גרם־המעלות היורד אל המטבח עמד הרולד והעסיק את עצמו במלאכות של מה־בכך, שאפשר לדחות לבוקר, כמחכה שתיפסק התנועה בפרוזדורים והוא יוכל להתגנב אל חדרה. בקוצר־רוח מובלט, שלא הלם את נימוסיו הטובים, שילח לחדרו אורח שחיטט במקרר, ואפילו אל ידידו הקרוב ביותר, זה שמלמד תרבות צרפת אי־שם בדרום המדינה, דיבר בחפזון, ועיניו התרוצצו כה וכה, כמבקשות לטאטא הכל. אכזריות היא לסלק אותו, אמרה לנפשה, אף כי חשה שהיא מרוקנת מתשוקות ועייפה עד מוות. גדושה היתה חוָיות כגביע שהוצף בסילון מים עז ונשאר ריק. לא רצתה אלא לעצום את עיניה ולישון, למחות מדעתה את העינים שקמו פתאום מול פניה, ולשכוח לשעות אחדות את האהבה הנואשת שהעתירה עליה האשה האומללה בעליזותה המעוררת אֵימים. לא רצתה בגיפופיו, בוידויי אהבה לוהטים, במגע המצמרר של כפות־ידיו על עוֹרה. רצתה להיכנס לחדרה, להתפשט מהר, לצחצח שינים, לקפוץ אל המיטה, להתכרבל בשמיכה בתנוחה עוּבּרית ולשקוע בתרדמה עמוקה.

לפני שנכנסה לחדרה נזכרה ששכחה בחדרה של גיטלה את מתנת החנוכה שלה וחזרה לקחתה. בהגיעה אל המדרגות לקומה השלישית התחרטה – לא תהא מסוגלת לחטט בחדרה של הזקנה, לחפש את אבידתה. מוטב כך, אמרה לנפשה. לא תצטרך לתרצהּ. עד שהיא מחליטה לחזור לחדרה בידים ריקות, ראתה את אליזבת, שמיכות בזרועותיה, יורדת במדרגות בזהירות, כמהלכת על שברי זכוכית.

“מה קרה?”

“הסופה התגברה, אי־אפשר להגיע אפילו עד בתלֶהֶם,” אמרה אליזבת במורת־רוח וירדה לאולם האורחים.

אז ראתה באולם למטה את האורחים, שיצאו לדרך וחזרו, מתקינים עצמם לשינה. בכל מקום שכבו דמויות עטופות בשמיכות ובשקי־שינה. הילדה הכושית הקטנה, שגורשה מכיסאו של בעל־הבית, שכבה מקופלת בכורסה, מכוסה במפת שולחן, ואמהּ מתחת לפסנתר.

“כל החדרים תפוסים,” אמר הרולד, שהופיע אי־מזה. “אפילו את שלי נאלצתי לתת,” הוסיף רמז ברור, ונתלווה אליה. הפרוזדור היה ריק והוא החל לפסוע על בהונות, כמתגנב.

“לא,” אמרה.

מבטוֹ העגום הממהּ.

“יש רק מיטה אחת.”

“מיטה רחבה,” לחש.

“לא אוכל לישון בשניִם. איני רגילה. לא אצליח להירדם.”

מדוע אני מתנצלת, לכל הרוחות?

“אמצא לי מקום על הרצפה,” התחנן הרולד.

בו ברגע הופיעה דמות בקצה הפרוזדור. הרולד ביקש לחמוק אל תוך חדרה, אולם היא עמדה בפתח וידו לא הגיעה אל תפוח המנעול. “אסתלק לפנות בוקר ואיש לא יֵדע, אם זה מה שמדאיג אותך,” לחש במהירות. אך היא לא זזה, והדמות שנתבהרה והלכה בפרוזדור האפלולי, איש שחוח בגופיה ומגבת על כתפו, קרבה ובאה. בצעדים חפוזים, כמעט בקפיצה, ירד הרולד למטבח.

“אבוא אחר־כך,” ירה בחפזון מלמטה.

האיש שהילך בפרוזדור, הלוך ושוב, ליד דלת השירותים של הקומה השניה, היה רוברט. מרחוק ראתה שהוא מתיַסר וניגשה אליו. שתי כפות־ידיו על בטנו ואגלי זיעה על מצחו, סיפר לה בנשימה נעצרת את מצוקתו. כל חדרי השירותים, בכל הקומות, תפוסים. “חטפתי כאב בטן איום,” נאק. “השד יודע מה אכלתי, גוֹדֶמיט… מימי לא היו לי כאבים כאלה…”

היא הזמינה אותו לחדרה. בעינים מלאות תודה הסתער פנימה. אחר־כך בצאתו, אחרי שהיה ארוכה, הכיר לה טובה על שהדליקה את הרדיו כדי שלא לביישו. הוא עמד בפתח השירותים נוטף זיעה ופניו חיוורים. הטבעות השחורות שמסביב לעיניו לא נעלמו. “השד יודע מה קרה לי. כאבי תופת!” עוד הוא מדבר ושוב נתקף כאבים. היא שכבה על המיטה בבגדיה והמתינה. “שלשול מחריד. מפחיד לחשוב, שזה צפוי לי כל הלילה.” הוא ישב על פאת המיטה. “וגם סחרחורת, לעזאזל.”

אביגיל השכיבה אותו על המיטה וניגבה את מצחו. רוברט פקח את עיניו. “אַת מלאך,” אמר. “אנוח רגע ואלך לי. מתחיל להרגיש יותר טוב.”

היא הניחה כרית על בטנו. “אולי יש תרופות באיזה מקום?”

שאלה.

“לא אצל הרולד,” אמר רוברט. “הוא מתנגד לתרופות. אולי…”

שניהם העלו אותה מחשבה עצמה. אך איש מהם לא העז לבטאה במלים. היא הגתה ברגישותו של רוברט. לא טיפס למעלה בשעת מצוקה! ידע שיש בית־כיסא בחדרה של גיטלה. הזקנה אינה מחזיקה תרופות, נזכרה. “תה חם בלימון,” אמרה לה, “זו התרופה הטובה ביותר לכל המחלות.”

אחרי רגעים אחדים הוטבה הרגשתו. “אלך עכשיו,” אמר, אך לא קם. כמאזין לאותות מסתוריים מגופו הביט בה בעינים קמות. תינה צרותיו: ממקום משכבו על שולחן בסטודיו של הרולד ועד למקום שיוכל להתפרק בו – פרוזדור ארוך. בחדר היפה לצרכיו, חדר השינה של לורנה לשעבר, שלוש נשים, אליזבת ועוד שתים, שאינו מכיר, ולא ינעם לו להטרידן. אביגיל נרמזה. הציעה לו את חדרה. רוברט היסס. הרולד לא יהיה מרוצה. היא גיחכה. הרולד ודאי צנח באיזו פינה, שיכור כלוט.

אף־על־פי־כן הציעה לו שלא יסגור את הדלת ויישן באור. לא פירשה למה, אולם רוברט הבין: למנוע קומדיה של טעויות. חיוך כואב ריחף רגע קט על שפתיו.

לפני צאתה הספיד את הזקנה. מוטב כך, בשמחה, ולא לבדה בבית ריק. היה בו עוד כוח מעט להומור מקבּרי: בני הבית יזכרו אותה, את אביגיל, לטובה. בנעימות וברוח טובה הרחיקה מן הבית המכושף את הרוח הרעה שהיתה מהלכת בו… אולם לא הספיק לגמור את המשפט. פניו התעוותו פתאום ובאצבעות מרפרפות על מפתח מכנסיו נעלם מאחורי דלת בית־הכיסא. קולות נתעבים יצאו בהולים.

בצאתה השגיחה שהרולד סילק את המפתח מן המנעול. הדבר חרה לה. זה יהיה ענשו, אמרה לנפשה וסגרה את הדלת. דימיינה לה מחזה מבדח: הרולד השיכור נופל על מיטתו של רוברט המסכן. גיטלה המסכנה היתה צוחקת מעומק הלב אילו נודע לה מה אירע אחרי מותה.

כא

הסטודיו של הרולד לא היה ריק. במיטה ישנו שתי נערות, ועל הרצפה, מכורבל בשמיכות צמר, האינדיאני. מִשׂק־השינה של רוברט עלה ריח חמוץ, אולם העייפות גברה והיא הניחה אותו על השולחן והתכסתה בכיסוי המיטה, שמצאה על הרצפה.

אף־על־פי־כן לא הצליחה להירדם. רשמי השעה האחרונה הפיחו בה ערנוּת חדשה. ברגע שהניחה ראשה על הכרית התעוררה לגמרי. מוחה המגורה שיחזר את חויות הערב דקה אחרי דקה.

בשעה אחת עוד נשמעו קולות עמומים בבית. דלתות נפתחו ונסגרו. סאון המים בצינורות נשמע כשיעול יבש של ישיש. בחדר רחוק נשמעו לחישות. הפרוזדור המסוגר פעל כקנה שמע. בקומה התחתונה בכה ילד. האינדיאני נאנח בשנתו ואחת הנערות נחרה בקול ניסור עז. חלון נפתח והקיש על מסגרתו.

בשעה שתיִם נדמו הרעשים. רק קולות רחוקים נשמעו. נביחת כלב. רחש צמיגים בקרח. נשימתו השלֵוָה של האינדיאני, רוח בארובה, אנחת עץ, נהמתו החדגונית של המַבער העולָה מן המרתף.

צמאון עז הוביש את גרונה. רצתה לרדת למטבח וחזרה בה – מחשש שמא תפגוש את הרולד. למים בברז של המקלחת היה טעם של חלודה. אף־על־פי־כן שתתה וחזרה אל משכבה.

לא תישן הלילה, חשבה. אף־על־פי־כן נרדמה, כנראה, שכּן נלפתה לפתע־פתאום, כמתוך תרדמה עמוקה, כאשר שמעה את הנקישות חסרות המנוחה. (“כפסיעות זהירות של רוח־רפאים,” גיחכה לעצמה, “אלא שהפעם בגרבי צמר, ולא בקבקבי עץ.”) רוח שבקיאה היטב במסתרי הבית הגדול, המלא נשימותיהם של אנשים זרים, חשבה, אף־על־פי־כן בוגדים בה מפעם לפעם לוחות עץ נרקבים ומסגירים את סודה בקול מצוויח, כהמראה פתאומית של ציפור לילה.

אזניה, שנתחדדה שמיעתן, יכלו לפרש את כל הקולות הסתומים: הצעדים, השהיה מול הדלת הסגורה, החריקה המתכתית של כף המנעול, שתי הפסיעות הזהירות אף יותר בין המפתן למיטה, רחש הבד, קולו הנכמר של הרולד, והקריאה המבוהלת והחנוקה שיצאה מגרונו של רוברט לפני שהונחה היד על פיו.

את לחישתם לא שמעה מפני הצחוק, שהתפרע בגרונה נגד רצונה. חששה להעיר את שכנותיה. הצחוק עירבל את הקולות מתחת לכיסוי שהעלתה מעל ראשה. זמן רב נאבקה עם היסטֶריה לא הולמת ולא רצויה, עד שגברה על הצחוק שמתח את שרירי בטנה עד להתפקע. כאשר יצא הרולד מחדרו של רוברט היתה מכורבלת מתחת לכיסוי, פניה אל הקיר, דוממה כאבן, ורק נשימתה המהירה, הנפחדת, יכלה להסגירהּ.

הצעדים חזרו להכות בדממת הלילה, אך קולותיהם הנאטמים לא קרבו אל חדרה. היא שמעה את הרולד עולה לקומה העליונה ואחר־כך יורד לאולם האורחים. עד הבוקר לא יצליח לזהות את כל אורחיו בתוך השמיכות שהם עטופים בהן, חשבה ונאנחה בהקלה. היא שמעה איך נשימותיה נהיות שלווֹת יותר ויותר ונרדמה.

בבת־אחת התעוררה. זקנו של הרולד השמיע רחש יבש באָזניה ושפתיו הטביעו כתם לח על לחיהּ. אחר־כך חשה ביד המגששת מתחת לשמיכה. בלי תוקף עצרה את היד והרחיקה את פניה. ריח נתעב של אלכוהול יצא מפיו של הרולד. היא הכניסה את כף־ידה השניה, הפנויה, בין ראשו לראשה. רק אז כאילו נתפכח בבת־אחת.

הוא הרים את ראשו והשקיף במבט רווי שנאה אל המיטה. היה אפשר לשמוע את נשימותיהן, בקצבים שונים, של הנערות. אחת מהן התנועעה וכל המיטה זועזעה, ולזמן־מה עבר בהן איזה זיע, כמין שדר חשאי.

“ישֵנות כאבנים,” לחש הרולד ושלח ידו אל השד שנפחס על חזה.

לא נזקקה למלים כדי לסרב. אף־על־פי שהיה שתוי ולהוט, לא נפגעה רגישותו.

“לא היית צריכה להפריז באַלטרוּאיזם,” דיבר בלחישה וברהיטות, כאדם שמצא את הנוסח היפה לשעתו. החיוך שריחף על שפתיו הקדים כהרף־עין את הביטויים החריפים ורווּיי ההומור שעמד לומר, באירוניה שאינה נוטשת אותו אפילו בשעות מצוקה: “רוברט בחור צעיר והשרירים העוטפים את המעי הגס שלו עודם חזקים למדי, ואני בחור זקן והראִיה שלי, בחושך, שוב אינה חדה כשהיתה… כבר שעתים אני מחפש אותך במבוך הארור הזה…”

השעון שעל ידהּ הורה ארבע.

“שעה וחצי,” אמרה.

כמו נסטר על פניו הוארה בו הבנה, למרות שכרונו. אפילו לא השתדלה להעמיד־פנים שישנה. ערה היתה, כשיצא למסעותיו בבית הריק. בן־רגע לבשו פניו את צערן. יפעה מעוררת רחמים הופיעה בעינים שדלקו בחושך.

“בואי אתי,” התחנן. סילק את ידו מגוּפה והפשיל את ראשו לאחור, כמבקש שתכיר באבירותו. לא יכפה עצמו עליה.

“לאן?”

“איווררתי אותו, החלפתי הכל, אין שם איש,” לחש. “הלא אנשים משכילים אנחנו ואיננו מחזיקים בדעות קדומות ובאמונות תפלות.”

בהזמינו אותה לעלות עמו כאילו הוציא אותה מקהלם. אף־על־פי שאינה משכילה כמותם היא רחבת דעת מהם. היא יודעת, כמוהו, כי אחרי שמסלקים את הגוף, לא נותר דבר. אין נשמה המרחפת בחדר הריק ומצפה לתיקונה. אפילו פסוק מן התנ"ך ידע לומר, ובעברית, בהברה אשכנזית, “הדם הוא הנפש”. אין גם רוחות־רפאים המבקשות נקם. יש רק ריח רע. ולזה יש תקנה. מבעוד מועד דאג לכך.

אף־על־פי שדבריו, ויותר מהם ריח אפו כרקב מתוק, עוררו בה דחיה, החליטה ללכת עמו. להרפתקה חוקים משלה, אכזריים לפעמים. בנֵיכר תעז לעשות דברים שבביתה היו מעבירים בה צמרמורת. גם קצת חמלה נתעוררה בה ויראת־כבוד מפני דבקות כזאת במטרה.

הרולד עצמו הופתע שקמה ללכת. פיטפט כתינוק מאושר, אף־על־פי שהיתה צפויה סכנה שיעיר את אורחיו.

ריח התרסיס, שעלה מן החדר הריק – כמתיקות הסינתטית העומדת בחללם של בתי־שימוש ציבוריים – החליאה בן־רגע. אף־על־פי־כן גמרה אומר להעז. אולם אחרי שהתנפל עליה על־גבי המיטה הרכה, שאך לפני שעות אחדות ישבה עליה גיטלה, והרעיף על אזניה דברי אהבה שגורים, ולא הצליח להלהיב אפילו את עצמו, והיא לא יכלה לכפוף את גאוָתה ולנשק את האבר הנעלב, כמו שביקש, ורק אצבעותיה טרחו בו ללא הועיל, שורש גאוָתו היה מוטל בכפה כסמרטוט לח, והרולד נשם ונשף והתנצל “שתיתי יותר מדי” צץ ועלה במוחה ביטוי אכזרי – “כנצר נתעב”, ואז לא יכלה להתאפק מלצחוק.

בבת־אחת הניח לה והתהפך על גבו. מנשימתו שמעה כמה נעלב.

“איך אַת יכולה לצחוק ברגע כזה?” שאל בכאב, אולם מיד הצטרף.

היא התלבשה בשתיקה. “תוכלי לישון כאן,” אמר הרולד. “אני אחפש לי מקום אחר.”

“תישן אתה כאן,” אמרה. “אני מלאה דעות קדומות.”

“גם אני, כנראה.”

הכירה לו טובה, שקם וירד אף הוא.

עוד שעה אחת התהפכה על משכבה הקשה, אחר־כך ירדה למטבח. שם ישב הרולד, ראשו בין כפות־ידיו ועיניו בוהות בכוס משקה ריקה. כעקרת־בית מסורה הכינה לו קפה חריף כדי שיעמדו לו כוחו ושפיונו להסיעה בכביש המכוסה קרח לתחנת וַיט ריבֶר גַ’נקשן ולא תאחר את הרכבת הראשונה לניו יורק.

“אף אחד אינו אשם,” אמר הרולד.

מלים אחדות על העיירה שלנו. לא נַלאה את הקורא בעובדות. נפסח על כל מה שאינו חיוני ונתעכב רק על הנחוץ כדי לעקוב אחר השתלשלות הענינים. תיאור קצר ותמציתי של הָניטָאוּן ואנשיה יקל על הקורא הנבון להשיג כיצד יכלו שני עוברי־אורח, שהגיעו אלינו בגלל טעות בניווּט, להסעיר קהילה שלמה ולזרוע בה מבוכה ורגשי אשם.

הָניטָאוּן היא עיר לא גדולה היושבת על דרך צדדית במרכז המערב התיכון, הנקרא כך אף שעל־פי המפה, קרוב הוא לחוף המזרחי יותר מלחוף המערבי. היא נטועה באמצע מישור, שחורצים אותו נחלים הרבה ואין מתנשאות בו אלא גבעות צנועות אחדות, בין קַוי הרוחב 36 ל־37. האקלים נוח והשלג נדיר. סופת שלגים היא חג.

מספר תושביה הוא כ־60 אלף, אך יש להוסיף עליהם את 15 אלף הסטודנטים של הברטון קוֹלג', הנמצא מצפון לעיירה ומעניק לה את יוקרתה. היא זעירה למדי ורחוקה מעיר־הבירה ואף־על־פי־כן ידועה היא להיסטוריונים ולרופאים גם מחוץ לגבולות המדינה בגלל המוניטין שיצא לפרופסור תיאודור פרבר, ראש החוג לתולדות יוָן ורומא, ולפרופסור סטיב גראואר, מומחה בינלאומי למחלות אף, אוזן וגרון, המנהל את המחלקה למחלות אלה בבית־החולים “שערי ציון”.

כאשר מגיעים אליה מכביש 516, היוצא מן הכביש הבין־מדינתי 76, היא נראית ככפר שאנן, שתושביו הרחיקו את בתיהם זה מזה שלא להפריע את מנוחת השכנים. מרחוק אין רואים בתים, אלא אילנות עתיקים וגגות רעפים אדומים המבצבצים מתוך העלוָה. כאשר מתקרבים למיין סטריט, הרחוב הראשי, מגלים שהיא מרכז עסקים, אשר בימינו אלה, כשמטוסים פרטיים חונים בנמלי־התעופה ליד כל עיירה בינונית, אין ריחוקה ממרכזי החיים בארצות־הברית מונע אותה מלהיות מקום שוקק חיים. וכאשר עוברים את הנהר דרומה, וצולחים את הרובע הכושי, שהיה לפנים השכונה היהודית, מופתעים לראות שמקום קטן זה הוא גם מרכז תעשיתי בזעיר־אנפין.

אמנם אין כאן תעשיה כבדה, אך גם בתעשיה קלה אין לזלזל. יש בה מפעל גדול למדי לייצור מזון, מפעלים קטנים של תעשיה עתירת מדע, הניזונה אף היא מהברטון קולג', ואפילו תעשיה כימית, שעוררה אצלנו את “התנועה לאמריקה ירוקה”, שעומד בראשה הלמוט ר' סילברסון, הוּמַניסט דגול, העורך בטאון רדיקלי ששמו “הניצוץ”, והיא נלחמת כנגד זיהום אויר, מים ויחסי־אנוש.

הפועלים המועסקים בתעשיות אלה רובם אינם תושבי הָניטאון, הם מגיעים ברכבת או במכוניותיהם מעיירות שכוחות אֵל שמדרום לכאן, במורד הנהר. פועלים שנתבססו מעט מקרב השחורים קנו את הבתים שנתפנו מעבר לנהר, דחקו צפונה את שכניהם ונעשו מוקד משיכה לקרובי־משפחה מן הדרום, שלא מצאו עבודה בהניטאוּן ואף־על־פי־כן נשארו בה. על־כן יש לנו עתה גם סלַמס משלנו, משכנות עוני מובהקים, קנים של פשע ואלימות, כבכל כרך הגון.

יש גם בית־כלא אזורי ואגודה לשיקום האסיר והעברין, אשר גם בראשה עומד הלמוט ר' סילברסון. עוזרת על־ידו מילדרֶד בּלאו, אשתו של הרי בלאו, איש עתיר נכסים והבעלים של תעשית המזון המקומית.

כן יכולים אנחנו להשתבח בשלושה עיתונים מקומיים, שני שבועונים, בית־דפוס משוכלל, תיאטרון חובבים, חוג למוסיקה קמרית, תזמורת כמעט מקצועית, הסובלת מתחלופה רבה, כי רוב נגניה הם תלמידי החוג למוסיקה בהברטון קולג', ושתי רשתות של חנויות כל־בו שמרכזן בהניטאון. האחת “דבליו אֶנ' דבליו”, של ליאו ווֹלפנזון ובניו, והאחרת “שוֹפ’־אֶנ־סֵייב”, שמנהל אותה גוֹי פיקח הנשוי לחברה פעילה של סניף “הדסה” המקומי.

בעיר משגשגת זאת, אשר לפני שלושים וחמש שנים, קודם שנבנה בה הקולג', לא היו בה אפילו עשרה יהודים למניָן בביתו של בלאו הזקן, חלוץ ההתישבות היהודית במקום, יש עתה למעלה מאלפיִם וחמש־מאות. היום יש בה קהילה תוססת, מרכז קהילתי פעיל, תלמוד־תורה, ארבעה בתי־כנסת, תריסר ארגונים יהודיים, ארגוני צדקה או לאנסמנשפטים – “אמונה ואהבה” של נשות “מזרחי”, “ארגון נפגעי הנאצים”, “איגוד יוצאי הוֹרוֹדוֹבקה” וכיוצא בהם – שלוש וחצי תנועות דתיות: אורתודוקסים, המתפללים בבית־הכנסת “לישרים תהילה” בהנהגתו של רבי מילטון גרינברג; קונסֶרבטיבים, המתפללים ב"אהבת ישראל" ועובר שם לפני התיבה אֶלֶן מיסטוֹצקי, נכסי דלא ניידי; רֶפוֹרמים, המתכנסים ב"טֶמפֶּל בית דיוִיד" ומאזינים שם לדרשות מרתקות של שֶלדוֹן אַייזֶנשטֵיין, מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה; ורֶקוֹנסטרוּקטיבים, הלומדים פילוסופיה יהודית מפי פיליפ רוטמן ומתכנסים בבנין היפה של “בני ישורון”, שמתקיימות בו, באמצע השבוע, הצגות התיאטרון המקומי. וכן תנועה ציונית המפולגת לשלוש סיעות – תומכי הממשלה בישראל, נאמני האופוזיציה, והקוראים לחידוש פניה של ההסתדרות הציונית, ולצדה חבורה רבת־השפעה של “בני ברית” ותנועה חזקה של נשות “הדסה”, שעומדת בראשה אניטה לֵיהמַן, אשה תקיפה, שהחליפה זה לא כבר את אדית שטרָאוּס, שהיתה לפנים האשה העשירה ביותר בהניטאון, עד שהסתבכה בעסקות נועזות מדי והפסידה את הונה.

לכאורה אפשר לחשוב כי “בפלגות ראובן גדולים חקקי לב”, אך כל הפיצול הזה אינו אלא מַטעה. הקהילה כולה, על כל פלגיה, מאוחדת תחת קורת־גג אחת – “הפֶדֶרציה של הארגונים היהודיים של הניטאון”, אשר נשיאה הוא ג’וּליוּס מילכיקֶר, עתה מילצ’קֶר, המכהן גם כסגן נשיא אזורי של המגבית היהודית המאוחדת, כחבר מועצת הנשיאים של ה"בּוֹנדס" וכיושב־ראש הפדרציה הציונית במקום. עוזר עמו, בהתנדבות, הרי בלאו, איש עסוק בדרך־כלל, שאינו משתתף בישיבות, אבל יודע לחלץ את הפדרציה ממצוקה כספית בשעת הצורך.

ב"ג’וּאִיש קוֹמיוּניטי סֶנטֶר", הוא המרכז הקהילתי, המפואר מכל בניני הציבור בהניטאון – וחברים בו גם שלא מבני־ברית ואפילו שחורים משׂכילים, המהלכים בו על בהונות – מתקני ספורט ונופש, מגרשי כדורסל וקבוצה, “הכוח”, המתמודדת על המקום הראשון כנגד הקבוצה החזקה של הקולג', שתי בריכות שחיה, אחת מחוממת ואחת תחת כיפת השמים, משרדים, ספריה, אולם הרצאות, אולם אסיפות, דיסקוֹטֶק, סינמטק, מסעדה כשרה, וכיתות לימוד של תלמוד־תורה, שבערב הן משמשות את החוגים למבוגרים. בלוח הפעילויות השבועי של המרכז הקהילתי פעולות רבות ומגוּונות של החוגִים הללו: שנַיִם של ברידג', למתחילים ולמתקדמים, אחד למוסיקה, מקהלה אַ־קפֶּלה ושתיִם־שלוש להקות זמר, וכן חוגים לתיאטרון, לריקוד־קלסי, מודרני וישראלי – להיסטוריה יהודית, ל"עניני ישראל", למַקרָמֶה, לצמחי נוי, ל־EST ול־ESP, לניצול נאות של הזמן, להבנה בין הגזעים ולעברית למתחילים. מועדון הקשישים שליד המרכז הקהילתי פעיל פעמיִם ביום ואין לזקני הקהילה פנאי להתאונן על זיקנתם. נמצא מי שאמר, כי בהניטאון לא זו בלבד שנעים לחיות – אפילו להזדקן בה כדאי. לא מעטים מבאי מועדון הקשישים הם חברים גם בסדנה היצירתית, שמנהיגתה בהברטון קולג' זֶ’נֶט, אשתו של ג’רולד אַלטֶנבֶרג, יושב־ראש ארגון עורכי־הדין. למרות זיקנתם הם יושבים שם בקרב הנערות והנערים ומשפרים בלי הרף את אמצעי ההבעה שלהם.

רון בן־פורת וז’קלין סימוֹן לא הגיעו להניטאון בכביש 516. הם סטו מ־76 ליד פֵיירפילד, 75 מיל ממערב לצומת 17, המוליך הישר למיין סטריט, בגלל תיקונים בכביש. הם התגלגלו להם דרך ארוכה על 279, במקביל לנתיב שבחרו לנסוע בו, בלי לדעת כלל שירדו מ־76. כאשר נתברר להם הדבר, כבר לא היה טעם לחזור. הם התנהלו להם לאִטם על המהמורות של 279, “נהנים מאמריקה הכפרית, השאננה”. כך סיפרו, בהנחה שיוכלו לחזור לדרך־המלך כשיגיעו לספרינגפילד, הנמצאת כ־50 מיל ממזרח לכאן. הם נסעו להם בין כפרים זעירים, חווֹת מבודדות, לאורך “אגם הצפרדעים”, ולא הצטערו כלל שאיבדו את דרכם. הם שתו קפה בתחנת הדלק של ג’וני המשוגע, המקושטת בגלגלי עץ ישנים ובחלקי חילוף של טרקטוֹרים, והקשיבו לכל ה"חכמות" שלו, המוכרות לתושבי האיזור. להם הן נשמעו כחטיבות פולקלור שצמחו מתוך האדמה עם החיטה והתירס.

להניטאון הגיעו “מן הצד האחורי”, כך אמרו לאחר־מכן, דרך תעלת השפכים של התעשיה הכימית. מרחוק לא ראו אלא ארובות של בתי־חרושת מתנשאות מעל לאמירי העצים. גם הכניסה דרך הרובע הכושי, שנשרפו בו בתים אחדים במהומות שהיו כאן בשנה שעברה, לא היתה מלבבת ביותר. אף־על־פי שעברו שם בשעת דמדומים, המגלה את כל קסמיה של כיפת הרקיע הארגמנית שלנו, לא יכלו שלא לראות את הזוהמה והעזובה שבאיזור המוסכים שליד בית־הכנסת הישן, המשמש עתה כמועדון ספורט על־שם מרתין לוּתֶר קינג. אילולא אירעה להם תקלה במנוע מדרום לנהר, לא הרחק מן הגשר הנטוי על הנהר אוֹרְטֶגוֹ, מול בית האחוזה הישן של משפחת שטראוס, קרוב לוַדאי שהיו עוברים את הניטאון ביעף ולא מתעכבים בעיירה זו שנראתה להם עלובה כל־כך. היו נוסעים לספּרינגפילד, חור נידח המתקרא עיר, לנָים שם באיזה מוֹטֶל מטונף, ולמחרת עולים צפונה על 388, חוזרים ל־76 וממשיכים את דרכם מזרחה. בתוך יומים־שלושה יכלו להגיע לניו יורק, משׂאת־נפשם, מקום שיש להם חברים אחדים או קרובי־משפחה רחוקים. כאשר יצא רון בן־פורת ממכוניתו לבדוק את מהות התקלה ששיתקה את המנוע שלו – “פוֹנטיַאק” ישן שהיה צריך להתפגר עוד לפני שעזבו את לוֹס אנג’לס – לא שיער בנפשו כי ברגע ההוא חרץ את גורלו.

המלה “גורל” נכבדה היא מלהטריח אותה לכל מקרה, יאמר פרופסור פרבר, המקפיד מאוד על שימוש נאות במלים. אך עובדה – אילו היה בן־פורת באמת בקי במנועים, כפי שהתיַמר להיות, לא היה קונה את הגרוטה המבריקה, שמכר לו מוכרן פיקח, שבהצצה אחת ניחש שיקח כל מה שיציע לו מי שיודה בבקיאותו; אילולא מאס בלימוד מקצוע המפרנס את בעליו, כאילו יש בזה כדי להגביל את חירותו, היה לו כסף לקנות מכונית חזקה יותר ולא היה יוצא לצלוח את היבשת במכונית העלובה ההיא; אילו היה מוכן להטיל ספק בכושר הניווּט שלו והיה שב ומציץ במפה, אף־על־פי שהתפאר באזני ז’קלין, כי הוא זוכר את הדרך בעל־פה, לא היה מחמיץ את הנתיב העוקף קטע הכביש המתוקן והיה עולה על 76 במרחק 200 מטר משם ולא היה יודע כלל שקיימת עיירה ששמה הניטאון והיום היה יושב בניו יורק או בתל־אביב, או בכל מקום אחר בעולם, עם או בלי הנערה היפה שהעריצה אותו, והניטאון היתה חושׂכת מעצמה את המבוכה, מפח־הנפש ורגשי האשם שהטיל בה צמד הישראלים, ששהה בה חמשה־עשר חודשים.

אילו… אך הלא האופי הוא החורץ את עתידנו. לזאת יסכים אפילו פרופסור פרבר. משהו בדומה לזה כתוב באחד הספרים היוָניים העתיקים אשר מהם הוא שואב את חכמתו. הרבי גרינברג, תלמיד־חכם היודע גם עברית, ארכאית, וַדאי היה מנסח זאת אחרת: הכל צפוי והרשות נתונה. אך רון בן־פורת, בכל פעם שניתנה לו הרשות בחר בצפוי. וכך המיט עליו אסון במו ידיו. נוסח א' או נוסח ב' – שניהם כאחד צורה מכובדת להיפטר מרגשי אשם, יאמר הרב דוקטור שלדון אייזנשטיין, שהיה הקרוב בידידיו של רוֹן. אם כך ואם כך, רון וז’קלין היו שיחת־היום בהניטאון עוד קודם שנעלמו, אף כי מרגע מסוים חל שינוי ניכר ברוח הדברים, וביחוד לאחר האסון. אלא שאז כבר לא היה אפשר להעלים רגשי אשם כמוסים. בסופו של דבר יצאה, כמדומה, הניטאון מחוזקת: אסון – דרכו שהוא מזעזע ואחר־כך מטהר. כך הוָה גם הפעם. וכאשר חזרה הניטאון לשלוָתה כאילו “ניצבה על שלב גבוה יותר של מוּדעוּת עצמית”, כפי שאמרה ז’נט אלטנברג.

דעת לנבון נקל – הדברים אמורים בקהילה היהודית. אחרים יכלו שלא לדעת על קיומם של רוֹן וז’קלין עד לרגע שהופיע שמו באמצעי התקשורת, אחרי האסון. כיוָן שיהודים הם רוב מניָן בקהילה האקדמית, עבר הזעזוע גם בהברטון קולג'.

הדיבורים החלו עוד לפני האסון. אולם זו לא היתה רכילות שמספרים זה לזה בחיוך על השפתים ועוברים לסדר־היום. הפירוש שניתן למעשים שדוּבּר בהם עורר מחלוקת קשה. אפילו שני ידידים קרובים כתיאודור וסטיב (פרופסור פרבר ופרופסור גראואר. אצלנו מכנים בשמם הפרטי אפילו בעלי שם עולמי) התקוטטו בגללה.

תיאודור, ליבֶּרל קנאי, ביקר בחריפות את חבריו, שהיטו אוזן לרכילות מרושעת. חרפה רובצת על הניטאוּן, אמר. אנשים נאורים ורחבי־דעת התירו לקומץ קטן של עסקני קהילה ורבנים במשׂרה מלאה לפטר ממשׂרתו עובד מסור רק משום כך, שאי־פעם, בארץ אחרת, ישב בכלא, מפני שלא היה יכול לשלם מזונות לאשה שסירבה להתגרש.

סטיב הִצדיק את מוסדות הקהילה. אלה החמירו עם האיש לא בגלל עניָנים שהתיַשנו, אלא מפני שהוליך אותם שולל. אילו סיפר ב"תולדות החיים" שנתבקש להגיש את כל האמת, היו מוחלים לו; כיוָן ששיקר, חשדו בו כי גם שאר הפרטים אינם נכונים.

סטיב היטיב להכיר את רון בן־פורת יותר מחברו. הוא טיפל, שלא על־מנת לקבל שכר, בליקויי השמיעה שנגרמו לו, לדבריו, במלחמת ששת הימים. הוא פסל את זכותו של תיאודור להביע דעה. על יסוד מה טוען אדם שאינו בא למרכז הקהילתי אלא כדי לשחק בכדורת, כי האיש הוא עובד קהילתי מסור? לדעת סטיב, לא היה רון חרוץ ביותר או מסור לעבודתו יותר מכפי שנחוץ כדי להחזיק במשׂרה.

חלוקים היו בדעתם גם לגבי כוָנותיו האמִתיות של רון. תיאודור היה סבור שבא להניטאון להשתקע בה אחרי שמצאהּ מרכז תרבותי הולם לאדם בעל שאיפות נאצלות. סטיב גיחך: לא היתה לָאיש כל כוָנה לבלות את שארית ימיו בהניטאון; כל כוָנתו היתה לחסוך קצת כסף ולנסוע הלאה. אילולא כפו עליו פרנסי הקהילה לשאת את הבחורה שחי עמה בלי חופה וקידושין לא היה מסתבך בביגמיה ולא היה מפר את החוק.

תיאודור ראה בו קרבן של אהבה. סטיב הטיל ספק אפילו בזה. (“הוא אהב נשים. נקודה. ולא היה בררן כלל. אילו אהב את ז’קלין היפה באמת לא היה מנהל רוֹמן עם מילדרד המזדקנת…” ואחרי האסון הוסיף: “הוא הגיע להניטאון בטעות, התעכב בה במקרה ויצא מן העולם בגלל שטות.”)

תיאודור ראה באיש גיבור של טרגדיה: כל מעשיו נגזרו מחטא קדמון. בעיני סטיב היה נפש פועלת בקומדיה קרתנית. בבואו להניטאון, עיירה של צדי דרכים, חשב שיוכל להיעלם בלי להשאיר עקבות. טעות שעלתה לו ביוקר. (“היה צריך לדעת כי כדור־הארץ הוא עגול וכי הניטאון היא מרכז העולם…”)

לכאורה, מחלוקת של מה־בכך ואף־על־פי־כן, גרמה ששינו ממנהגם ובשנה ההיא לא יצאו יחדיו למקסיקו בחופשת חג־המולד שלהם. סטיב ואֶוֶלין, הידועה בציבור כבת־לוייתו, יצאו לבדם. תיאודור נסע ליוָן.

על מה יצא הקצף? – תמהו חבריהם. תיאודור לא היה מימיו “יהודי מקצועי”, שאינו מתיר לשום אדם לדבר סרה בישראלים. מה פגע במומחה ללימודים קלסיים, שהטיל דופי בידידו, המנתח הדגול, ואמר עליו שהוא מפיץ רכילות כקרתן זה שאין לו עניָן בבני־אדם, אלא אם־כן אפשר לספר עליהם משהו מרושע או פיקנטי?

לשֶלדוֹן אַייזנשיין, רב רפורמי המרצה בחוג לפסיכולוגיה, היתה תשובה.

המריבה לא נסבה על רון בן־פורת. מה שהעלה את חמתו של פרופסור פרבר היה הערת אגב שהפליט פרופסור גראואר, ועניָנה טוהר המידות של מילדרד בלאו. הרואה לאף, לאוזן ולגרון לא ראה ללב חברו ולא העלה על דעתו כלל, כי הפרופסור הנכבד, הנשוי באושר לרעייתו חריפת השׂכל, עודנו מאוהב בסתר במילי בראוּן, יפהפיַת העיירה, הלא־מבריקה במיוחד, שדחתה אותו לפני שלושים שנה והעדיפה על־פניו את יצרן הנקניקים המפוטם הרי בלאו.

שלדון הצטער על שחלק עם הדיוטות השערה, שעיין בה מטעמים מקצועיים טהורים. הוא דן באהבותיה של מילדרד מזוית־ראיה אחרת. בפליאה על טבע אנוש הגה בקבעוֹנה של אהבת נעורים. אם יכלה למוטט את שלוַת־נפשו של סטוֹאיקן כתיאודור שלושים שנה לאחר מעשה יש לבחון שנית את משקלה היחסי. בסקרנות כמו מדעית עיין במהות היחסים שבין מילדרד, אשה בגיל המעבר, ובין האיש הזר, גבר במיטב אוניו.

בלי קושי עמד על מקורות אהבתה החמדנית של מילדרד, אשה עייפת חיים, לגבר הצעיר ממנה, המראה סימנים מובהקים של נעורים מסרבים להתבגר; אולם סוד קסמה של מילדרד על אַפּוֹלוֹ הישראלי, שהיתה לו נערה יפה להלל, תבע עיון מקיף יותר. (לא היה לו ספק, כי הקשר שבין רון למילדרד לא היה שטחי ולא “מתועב”, כפי שסברו אחרים, וכי בשום פנים ואופן לא שכב עמה, אם אמנם עשה כן, כדי לשפר את מצבו הכלכלי.)

הניתוח שלו היה מאלף ומרתק. בזאת הודו גם כמה עמיתים מן המדעים המדויקים, שלא הגו חיבה יתרה לחיטוטים בנפש הזולת.

הנימוק הראשון היה מִמצא שעמד עליו אחרי שיחות ארוכות עם רון, שמצא ענין רב בלימודי הפסיכולוגיה, אולם היה חסר את ההשכלה הבסיסית הנחוצה כדי לפתוח בלימוד מסודר – האיש התבטל מפני השׂכלתה הרחבה של מילדרד.

אמנם אנחנו יודעים, כי השכלה זו היא שטחית למדי וכי לא ציידה אותה אלא בזריזות המוחין הנחוצה כדי לפטפט בלשון משכילים על כל נושא שבעולם, אולם הישראלי, שהתהדר בהשכלה אקדמית, אבל בעצם רק התרוצץ מאוניברסיטה לאוניברסיטה ולא למד כלום, אף כי הרבּה בשיחות מלומדות עם האנשים הנכונים, לא היה מסוגל לגלות זאת. הוא התרשם מן הזיקוקים שהפיצה מילדרד לכל עבר והאמין שמקורם ביֶדע עצום. בעיירה אקדמית, כך חשש, ז’קלין היפה, המושכת אליה את הטרזנים, מצמצמת את עולמו, ואילו מילדרד, המחזיקה במקום גלוי את “אוֹר באוגוסט” עם הקדשת המחבר, מרחיבה את אפקיו.

הנימוק השני היה הכוח המהַפנט של העושר.

גבר, שכל ימיו היה מחוסר אמצעים (כאשר זכה סוף־סוף לדירה משלו נאלץ לוַתר עליה לאשתו החוקית) ובפעם הראשונה בחייו השיגה ידו לקנות את החפצים שאהב (מכונית, כלי עבודה ושולחן של “בְּלֶקֶ’נְדֶקֶר” עם כל אביזריו) רק כאן, מן המשכורת שקיבל מן הקהילה, לא היה אפשר שלא יוקסם מן הקלוּת שנפרדת בה מילדרד מאלף דולר (לקנות לה בגד, שלא תלבש, מפני שיש דוגמתו במלתחה כלשהי ברדיוס של מאה מילין).

הנימוק השלישי המם את השומעים. לא האמינו שהרב, אפילו רפורמי, יהיה מסוגל לדון בשאלה מוסרית מתוך ריחוק שכזה, כאילו דברים אמורים בממצא ניטרלי.

הנימוק השלישי היה הקסם המרתק של השחיתות.

בשובו ממקסיקו שמע סטיב גראואר את הגִרסה של שלדון אייזנשטיין. ההסברים של הרב הרפורמי קוממוהו. כיוָן שהיה מבאי “טמפל בית דיוִיד” לא אמר דברים בוטים, כדרכו. הוא הזמין את הרב לערב של מוסיקה קמרית ובהפסקה, בזמן שהתכבדו האורחים בקפה ובעוגות, סר עמו ללשכתו ואמר לו בלשון מנומסת, כי אין דעתו נוחה מן הדברים ששמע.

“אף אני לא הוכיתי בסנוורים ולא נעלמו ממני כמה מחסרונותיו של האיש. אבל הוא בא על עָנשו ואין זה נאה לרדוף אותו. אתה יכול לומר עליו שאינו מקפיד על האמת, אך בשום פנים ואופן לא ארשה לומר שהוא מושחת. להפך, לפעמים נראה לי נאיבי וחסר ישע במידה נוגעת אל הלב.”

טעות – לעולם חוזר.

שלדון העיד על עצמו שלא בא להתהדר ביושר מרושע. הדברים ששמע סטיב פשוט נשתבשו בדרך. הוא לא דיבר על שחיתותו של רון, אלא על שחיתותה של מילדרד.

באותה שיחה עשאוֹ איש־סודו. הוא סיפר לסטיב דברים ששמר בלבו, ובתוך כך גם רמז, כי רצוי שיהיו הדברים ידועים גם לתיאודור, כדי שלא יתבזה בהתנהגות שאינה הולמת.

מילדרד זו, הנוהגת כגבירה צוננת של החברה הגבוהה, היתה בנעוריה חתולה־על־גג־פח־לוהט; היא קראה דרור ליצריה והוריה החליטו להפקידה בידי פסיכיאטר, קרוב רחוק, שעבד ב"שערי ציון" ולימד בהברטון קולג', ובלבד שתהיה רחוקה מצַ’רלסטוֹן. שם לא היה לה כל סיכוי להינשא. בהניטאון העמידה עצמה על כַּן גבוה כדי להבטיח את עתידה, אך כיוָן שהגוף דורש את שלו היתה יוצאת למסעות ציִד חפוזים בערים השכנות. כל מי שאלים, גס, מכוער וחסר השכלה מחברו משובח ממנו. היא הורידה ביגון שאולה את בעל הפקדון, אשר ברגע של רעבון מציק בגד בשבועת הרופא שלו וירד בעצמו לכבות את התבערה.

אותה שחיתות מוצנעת, המתגלית רק למי ששתה מן המעיָן, היא שקסמה את הישראלי, בחור קרתני מארץ קטנה, שעדיין אין תולים בה פֶּרוורסיוֹת על תנוך האוזן, להתפאר בהן. הנערה אשר עמו בבית, פסל הוֹדי של שיש ירוק, שקיבלה חינוך מסורתי מחמיר, והתיסרה ביסורי־מצפון קשים מפני שחיתה בחטא עם גבר נשוי, למרות האהבה העזה שהגתה לו, ודאי לא ידעה אפילו חצי מן התעלולים שלמדה מילדרד בגיחותיה אל העולם התחתון.

סטיב אמר כי התבערה הזאת ודאי כבתה מזמן, שאם לא כן ודאי היתה מילדרד מסתבכת בהרפתקת אהבים במשך השנים שחיתה עם הרי בלאו ולא אהבה אותו.

“היא זהירה מאוד,” אמר שלדון. “הניטאון קהילה קטנה והכל מכירים את הכל. ובלאו מסוּכן. לא ישכח ולא יסלח. היא בחרה ברוֹן משני טעמים. ראשית, קל יותר להתמכר לנטיות הלב בזרועות עובר־אורח מלהתפרע על יצועו של מי שעתיד לראות אותך מזילה דמעה בחגיגות בר־המצוָה של נכד. ושנית, במקרה הזה יכלה להוליך־שולל את בעלה. הרי, שהיה מוכן לתת שנה מחייו בשביל לראות את ז’קלין הצנועה בלבוש חוה, לא היה מסוגל להאמין שגבר, השוכב עם חלומו לילה־לילה, יבזבז את זמנו על מילדרד, הנוהגת במיטתו – ואל תשאל אותי מניין אני יודע – כאילו המין הוא חובה מוסרית, הכרח לא יגוּנה, אך לא יותר מזה…”

“נניח שאתה צודק,” אמר סטיב, מחייך. “גם כך ההסבר שלך מתרץ מה ראה רון לבגוד באשה צעירה ויפה עם אשה מזדקנת ופרוורטית, ומבהיר מדוע נוח היה למילדרד להתחכך בו, ולא באחרים, אולם אין בו כדי להסביר מדוע התאהבה מילדרד בישראלי החביב והעליז, בחור פיקח, נחמד ובעל קומה נאה, אבל לא משהו מיוחד. והלא הכל ראו שסגדה לו. גם התיאוֹריה שלך על הדרישות המיניות שלה אינה תופסת. אולי הוא חסר השכלה, אבל בשום פנים ואופן אין לומר שהוא אלים, גס או מכוער. להפך: יש בו איזו עדינות טבעית, מעוררת אהדה…”

כאן פיתח הרב הרפוֹרמי את “התיאוריה שלו” בענין היחסים בין יהודי אמריקה לישראל, תיאוריה שכותרת המִשנה שלה: “קומדיה של טעויות”. יהודים אמריקנים מיַחסים לישראלים סגולות שלא מזה. סכלים שבישראלים המאמינים שהם ראויים להערצה מתנהגים כיפהפיות קרתניות. אמריקנים, שעייפו מיפהפיות הכרך, מאמינים שמצאו את התוֹם ואת הבריאות, ומתנהגים כשוטים גמורים. ישרי־לב שבישראלים, היודעים שאינם ראויים להערצה זו, סבורים שיהודי אמריקה באמת טיפשים. אם כך ואם כך, עד שלא תתגלה הטעות לא תהיה ביניהם זיקה שבין אדם לחברו. מילדרד היא דוגמה קיצונית. כל התוקף, הפשטות, הבלתי־אמצעיות והדבקות במטרה, שחיפשה לפנים אצל הגברים האלימים והגסים שבחיקם התפרעה, דימתה שמצאה אצל הישראלי שזוף הזרועות. מציאה כשרה. שכן כאן הכל נקי וכשר למהדרין ואין צורך להתיַסר בנקיפות־מצפון.

“ואין דברים אמורים ברוֹן לבדו.” אמר שלדון, “אלא בכל ענין ישראלי. עד כה לא פגשה ישראלים אלא בספרות. רון הוא הראשון שקרם עור וגידים. הוא זכה בכל האהבה שחיממה בלבה שנים ארוכות, האהבה ליהודי החדש, החייל והאיכר…”

הביא אסמכתא מעיווּתים שבטעם. הנה, מילדרד היא, בדרך־כלל, אשה בעלת טעם משובח, בקיאה בשירי וַלַס סטיבֶנס ורוֹבֶּרט לוֹאֶל ובפרוֹזה של פוֹקנֶר, שהכירהּ אישית והתפעל מאבחנתה הדקה, אך כשהדבר נוגע בישראל מתברר שיש שני מילדרֶד. יש לה ביקורת על זריזות מסוימת אצל סוֹל בֶּלוֹ, אך את “אקסוֹדוֹס” קראה שלוש פעמים. אחד למאה סרטים יוצא נקי מלפניה ואת הסרט הזה ראתה שש פעמים. מסַפרים ששפכה שם דמעות כמים. היא החרימה את הפגישה עם אוֹפנהיימר “מפני שהתפרסם בגלל פצצה”, אבל טסה לניו יורק לשמוע הרצאה של משה דיין. כל קצין אמריקני נראה לה יצור נבער מדעת ושואף דמים; כל קצין ישראלי – יהושע בן־נון.

“האם באמת היה קצין בצה”ל?" שאל סטיב.

“איני יודע,” אמר שלדון.

“לא שמעתי זאת מפיו,” נזכר סטיב.

“גם אני לא, אבל מילדרד שמעה, או נדמה לה ששמעה. היא סיפרה בסוד לכל אחד, שהיה מפקד חשוב ב’הגנה' או באצ”ל – היא לא הבדילה בין זה לזה ולא השגיחה שהתחיל לדבר על האצ"ל רק אחרי שהתחלפה הממשלה בישראל – ואחר־כך היה לו תפקיד מיוחד, שיפה לו שתיקה, בצה"ל."

שלדון צחק. “מכל־מקום, כאשר בחרה למענו את נתח הבשר הדשן ביותר במסיבות הבַּרבֶּקיוּ שלה עשתה זאת כעובדת־אלילים המאמינה כי בזאת היא מחזקת את כוחו של העם…”

סטיב שתק. שלדון אוהב תיאוריות מרחיקות־לכת תופעות שאפשר להסבירן בשכל הישר הוא חופר להן ממעמקים נימוקים כבדי משקל. הסיפור על שחיתותה של מילדרד לא עשה עליו רושם. הוא טיפל בליקוי כלשהו באָזנה וייחס אותו למחלת מין נושנה. מתוך נאמנות לשבועת הרופא שׂם מחסום לפיו. הנימוקים ה"אֶתנוֹפּוֹליטיים" של ידידו המלומד עוררו בו גיחוך. הוא התרוצץ בעולם ופגש ישראלים מכל זן וגם יהודים אמריקנים שונאי ישראל. ומילדרד לא היתה בעיניו אשה פרימיטיבית הנשכבת כקדֵשה בפתח המקדש הישראלי. לדידו היתה בחורה אמריקנית “טיפוסית”, שהחיים נתפסים לה כתחרות על “מספר 1”. הרי בלאו היה מספר 1 בין בעלי הנכסים, אחרי שהתרוששה משפחת שטראוס, ועל־כן נישאה לו. מעשית דיָה היתה להעריץ בגבר את “כוחותיו הרוחניים”, אבל לענינים רציניים באמת, כנישואין וגידול ילדים, העדיפה את המפרנס מן המשורר. רון בתקופה מסוימת היה מספר 1. היה פוֹפוּלרי יותר מכל אדם אחר בקהילה, יחיד ומיוחד, מקורי, מלא הפתעות. וגם, פשוט, לא היה מספר 2.

הוא פיתח את “התיאוריה שלו” בלשון יבשה וענינית, כמעט מעליבה בהשוָאה ללשון קודמו, ומנע מקולו את האירוניה שבאה לכלל ביטוי בדברים עצמם. “הנה, רבנים יש לנו ששה, מנהלי בנקים – ארבעה, סֶנטוֹרים – שלושה, מומחים ליוָנית עתיקה – שנַים, מומחים לאף, אוזן וגרון, נאמר – אחד וחצי, ואילו ישראלי ממין זכר – רק אחד.”

אחר־כך הוסיף: “במקרה דנן עמדה מילדרד, בפעם הראשונה בחייה, לפני האתגר לגבור על כוח־המשיכה של יפהפיה מספר 1.”

שלדון לא הסכים. כבר היו דברים מעולם. הוא נזכר כיצד נישׂאה לבלאו. תחילה לא רצתה להביט עליו. לא היתה זקוקה לכסף. גם הוריה לא היו מקבצי־נדבות. ואז, כאשר עמד לשאת אינדיאנית יפהפיה, שלא ידעה קרוא וכתוב, התנערה מאדישותה ונעמדה מתחת לחופה מנצחת.

פתאום נזכר: “גם אֶגיפטוֹלוֹג יש לנו רק אחד.”

שניהם צחקו. “אבל הוא זקן ומחוסל,” אמר סטיב, “ומזמן יצא מן התחרוּת. ולא היה לו עבר מסעיר כמו לרון. הוא לא ישב מימיו בכלא…”

הערה זו החזירה את שיחתם אל השאלה שהעסיקה אז את המוחות: ההִטעה רון בן־פורת את הציבור בכוָנה תחילה, או שמא מצא עצמו במבוי סתום והסתבך בשקרים כדי להיחלץ? האם הוא שקרן מוּעד או סתם בעל־דמיונות חסר אחריות? שניהם היו מבית הילל והיו סבורים שהחמירו עמו יתר על המידה. אך את שנעשה לא היה אפשר להשיב.

“איני סבור שהוא שקרן,” אמר לפתע סטיב.

“גם לי נראה כי ביסודו הוא אדם הגון מאוד, אלא ש…” אמר שלדון. “שקרנים מלידה, שהשקר משרת אותם כדי להשיג מטרות מידיות, אין בהם יצר של הרס עצמי כמו אצלו…”

“לְמה אתה קורא יצר של הרס עצמי?” שאל סטיב.

“שים־לב כיצד פיזר באקראי את העדויות המרשיעות אותו…”

“כמו, למשל?” התגרה סטיב.

“למשל, ענין הכלא. הרי יכול היה לשתוק. איש לא שאל אותו. ופתאום נפלט הדבר, כאילו רצה מישהו בתוכו שלא יימלט מעונש…”

“הבלים,” אמר סטיב. “סתם רצה לעשות רושם. הממשלה בישראל התחלפה ואסירים מדיניים מתקופת המַנדט נעשו פוֹפוּלריים. הוא הסתכל בראי ומצא שזר הקוצים הזה יתאים לו…”

“לא,” אמר שלדון בתקיפות. “אילו כך היה הדבר היה בוחר במילדרד או ברבי גרינברג כדי להפיץ את הבשורה. לא בהלמוט.”

סטיב הירהר בדבר רגע אחד ואמר: “אפשר שהצדק עמך.”

“אתה יודע מה אני חושב?” אמר אחרי שעה קלה שלדון, שעודדה אותו העובדה שסטיב, איפכא מסתברא, הסכים עמו בקלוּת כזאת. “יש לי הרגשה שרבים, רבים מדי, בקהילה שלנו, אף־על־פי שהם מעמידים פנים מזועזעות ומנידים בראשם ומצקצקים בשפתיהם כאילו מי יודע איזה עוול נעשה להם, שמחו כאשר נתברר שמשהו לא בסדר אצל הבחור. כבר עייפו מלהעריץ אותו. וגם לא היו מרוצים מן הרושם הכביר שעשה על הנשים… ואולי נחוץ היה להם להיוָכח, כי לא כל הישראלים קורצו מן החומר של כובשי הרים ומפלסי נתיבות…”

“גם בענין זה אתה צודק,” אמר סטיב. “הוא ישב אצלנו די זמן להכיר את הלמוט ולהעריך את מעמדו המיוחד בקהילה…”

“וגם ההשקפות הפוליטיות של הלמוט לא נעלמו ממנו,” הוסיף שלדון. “בכל פגישה של החוג להיסטוריה היה פורץ ביניהם ויכוח קולני.”

העובדה, שענין הכלא נפלט באקראי בשיחה עם הלמוט העידה, כי לא היה בדעתו “להתהדר בזר קוצים”. רון היה פיקח ולא היה אפשר שלא ידע, כי ההוּמַניסט, העורך בטאון של השמאל הרדיקלי, הוא האיש האחרון בהניטאון שיתפעל מגיבור לאומי ומאדם שעשה מעשי טרור לא כל־שכן. משמע, לא היה לרון כל ענין לספר להלמוט סיפורים שיתנו לו פתחון־פה להציג שאלה מוּסרית. הם גם לא היו קרובים זה לזה פוליטית. שכּן הלמוט ר' סילברסוֹן אינו סתם לא־ציוני. הוא נֶגֶד. הוא משוכנע, ובתוקף רב, שהציונות היתה שגיאה מסוכנת, והעם היהודי שבתפוצות משלם את מחירה. השקפות מעין אלו לא יכלו לעשותו איש־סודו של ישראלי בעל הכרה לאומית מובהקת.

גם הנסיבות שבהן נפלט הוידוי מפי רון העידו שלא היתה כאן כוָנה להתפאר במשהו. הדבר אירע בסאוּנה של המרכז הקהילתי. תחילה היו שם שלושה: בלאו, סילברסון ורון. הרי והלמוט היו שקועים בויכוח ורון הזיע לו להנאתו לצדם. הוא לא היה יכול להביע דעה בנושא שדיברו עליו, שכן דיברו על מצבם של בתי־הכלא במדינה. הלמוט, חבר “האגודה למען האסיר”, שמח על שתפס את הרי, איש בעל השפעה על המושל, “בלי מכנסיִם” וניצל את ההזדמנות כדי לתבוע ממנו לעשות משהו למען האסירים. הרי, ש"מקבל פריחה" כשמפֵירים את שלוַת הסאוּנה שלו כדי לסדר ענינים, לא רצה לשמוע אף מלה" על בעיות האסירים ושלח את הלמוט לכל הרוחות: “בגלל ליברלים מזורגגים כמוך ארצות־הברית היא גן־עדן לפושעים וגיהינום לאזרחים הגונים.” הלמוט שמע את עלבונו ושתק. וכי מה יכול לעשות? להכות אותו? אחרי שיצא “החזרזיר השלוּק” מן הסאונה ונותרו הוא ורון לבדם “שיחרר קיטור” וגידף את הרי כמיטב ידיעתו.

לתמהונו לא הגן רון על מיטיבו, אלא להפך; תמך בו, ולא באיש־חסדו. ואז אמר רון את המשפט שפתח את תיבת־פּנדוֹרה: “רק אדם שלא ראה מימיו את ‘הבתוכו’ של בית־כלא, והוא חבר טוב של הסוהרים, יכול לדבר בצורה גסה כזו על אסירים.” במשפט אחד כבש את לבו של הלמוט.

הלמוט, שאף הוא לא ראה בית־סוהר מבפנים, אלא כחבר “האגודה למען האסיר”, הופתע מאוד. אילו העלה בדעתו שדברים אמורים בעבירה פלילית ודאי לא היה מרשה לעצמו לחקור אותו. אך כיוָן שהיה בטוח שנכלא בשל פעילותו הפוליטית התיר לעצמו להתעניין. לתמהונו, היה רון נבוך ומבולבל. תחילה ייחס הלמוט זאת לעדינותו. שיער שיודע רון את יחסו שלו לטרור ועל־כן לו נעם לא להודות שנעצר בגלל רציחה.

אולם אחרי שאמר רון משפטים סתומים, שאינם מתקשרים זה לזה, התעורר אצלו החשד שהלה מסתיר משהו אחר, אפל יותר, אולי פלילי – חשד, שפניו הגלויים של הלמוט, שאינם מסתירים מה שבלבו, לא הצליחו להעלימו מרון. ואז, אנוס על־פי השתלשלות הענינים שחרגה משליטתו, ראה רון צורך להבהיר שהדברים אמורים בכלא בריטי בימי המנדט.

“להבהיר” היא תיבה לא הולמת כאן. רון, כך נזכר הלמוט לימים, לא אמר דברים מפורשים. הוא רק הצליח לעורר בו רושם כזה. הוא גילגל את השיחה כך שתידון כעיון בשאלות עקרוניות. אין קל מלגרור את הלמוט לויכוח פילוסופי. בלהט הפולמוס על זכות החלשים לנקוט צעדים לא־שגרתיים שכח הלמוט שלא קיבל תשובה לשאלתו.

כושר התמרוּן של הישראלי הערום בשטח ההפקר שבין לא־אמת ולא־שקר לא מצא בהלמוט יריב ראוי לשמו. בנקל הצליח רון להסיר חשד מלבו של המהפכן המותש. הצורך הנפשי של האידיאליסט הקשיש לגלות סגולות חיוביות ביריבים פוליטיים – להעיד שיודע הוא להבדיל בין הטועה לטעותו – היה חזק מן היצר להפשיט עובדה ממחלצותיה. כך אירע, שלאחר אותה שיחה בסאוּנה הופץ אצלנו הסיפור על מעלליו של רון במחתרת. רון לא אישר ולא הכחיש. ואילו הלמוט, מקור המידע, ראה חובה לעצמו להסיר את התנגדותו להצעה, שעמדה אז על סדר־יומה של הנהלת החוג להיסטוריה יהודית במרכז הקהילתי.

ימים אחדים קודם־לכן העלתה מילדרד רעיון: החוג להיסטוריה יהודית מתדלדל והולך. זה שנה לא קיים אפילו פגישה אחת. והנה נמצא עמנו אדם הבקי בזה. מדוע לא יופקד בידיו גם תחום פרוץ זה? (כאשר מילדרד מעלה רעיון שאלת התקציב יורדת מעל הפרק. היא עצמה מספקת את האמצעים למימושו.) בועדה שבחנה את רון נתעוררו ספקות. הלמוט טען, בתוקף, שחסר הוא את הידע הנחוץ לתת שיעורים בהיסטוריה יהודית. אולם אחרי הפגישה בסאונה חזר בו. מצפונו אינו מתיר לו לשלול את זכות ההוראה ממי שהשתתף בהיסטוריה בגופו. הוא רק תבע להרחיב את תכנית הלימודים על־ידי סדרת הרצאות, מפי אורחים מבחוץ, על השואה ועל ספרות יידיש. מילדרד קיבלה עליה למלא גם את החסר הזה.

העובדה שהעז רון לבקר את הרי בלאו נזקפה לזכותו. הלמוט דרש אותה כסימן־היכר לאופי יציב וחזק. בימים ההם לא התבייש להתפאר בידידותם.

(מעטים מאתנו מתירים לעצמם להחציף־פנים כנגד הרי, אפילו מאחורי גבו. לעולם אין לדעת מי יפטפט. והרי נוקם ונוטר. כיוָן שרבים תלויים בו – לרבות הקתדרה לתולדות מצרים העתיקה – הכל נזהרים לנפשם שלא לגלות לזר מה הם חושבים על הבריון הערמומי שהכל נהיה בדברו. אולם רון ידע שאינו מסתכן כשהוא חולק עם הלמוט ברגשותיו האמִתיים כלפי איש־חסדו. הכל יודעים כי הלמוט הוא אויבו המוצהר של הרי. הבטאון הרדיקלי הוא, אולי, המפעל התרבותי היחיד בעיירה שאינו קשור בחוטים סמויים לקרן נאמנות כלשהי מיסודו של הרי בלאו.)

אפשר שהעזה לא היתה בזה, הואיל ורון היה מעורה דיוֹ בעניני הקהילה לדעת שהלמוט לא ילך־רכיל, אולם כפיוּת־טובה ודאי היתה בזה. שכּן רון היה האדם היחיד בהניטאון, חוץ מז’קלין, כמובן, שלא היתה לו כל סיבה לשמור טינה להרי. להפך: לדעת הכל, היה צריך להיות אסיר־תודה, שכּן הרי – לא זו בלבד שהציל אותו ממצב ביש, אם לא ממוות, אלא גם סייע לו בצעדיו הראשונים אצלנו. גם המשׂרה שהחזיק בה בקהילה – מידיו קיבלה. אמנם ועדות הקבלה של הקהילה פעלו כסדרן, אולם פעילותה התקינה של הקהילה תלויה ברצונו הטוב של הרי, והעובדה שהוא מקובל כבן־חסות של האיש התקיף סייעה לרון לצלוח מכשולים הרבה. אולם גם אם נתעלם מן העזרה הכלכלית לא היה אפשר שלא להתרשם ממידת הסיכון שלקח עליו הרי כאשר נתן פקודה לג’וֹש מֶקדרמוּת, נהגו, לעצור בפאתי הרובע הכושי כדי לחלץ משם שני אלמונים שנטפלה אליהם חבורה של פרחחים שחורים. (השנַיִם עמדו שם ליד מכוניתם, שהתקלקלה במקום הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. רון, מברג בידו, עמד ליד מכסה המנוע הפתוח, אובד־עצות, והנערים שהקיפום ציחקקו ובעיניהם הזוממות ריצדה אש שחורה. הם לטשו עיניהם בז’קלין וחיכו לאוֹת. מנהיגם ביכר להאריך את ההנאה מן המתח המתעבה והולך.)

רבים תמהו אצלנו: מה קרה להרי שסיכן את נפשו בשביל אלמונים? הרי לא הכירם ולא היה יכול לדעת שהם יהודים. הוא ראה רק שני לבנים בצרה. הנתעורר אצלו יצר קדוּם של סולידריות גזעית? או שמא היה זה יָפיה של ז’קלין ששיתק את חושיו?

יָפיה המהמם של האשה הצעירה – קומתה התמירה, שׂערה הארוך המתרפק על גזרתה המושלמת, הזקיפות המתגרה של שדיה העגולים להפליא – בכל אלה ניתן להשגיח אפילו תוך כדי נסיעה מהירה. (כשעברו את האיזור הזה – לא הרחק מן המקום שהיה לפנים מרכז הרובע היהודי, ברחוב שעומד בו בית־הכנסת הישן, עתה מועדון ספורט על־שם מרטין לותר קינג – ציווה הרי בלאו על ג’וש להחיש את המהירות. היו לו ברובע ההוא אויבים רבים, אולם חייב היה לבקר שם מפעם לפעם, כי נותרו לו כמה מחסנים שלא הצליח למכור.)

בהצצה אחת ניחש את שעלול לקרות.

הגבר, שעיניו היו נעוצות במנוע, עדיין לא הבין את גודל הסכנה. רק בפני הנערה, שהקרינו חיוניות חייתית וצניעות גם־יחד, נתעורר הפחד. אולם היא חששה להזעיק את הגבר, שמא פחדיה רק יגרו את החיה הרעה הנשקפת אליהם מן הפנים השחורים המקיפים אותם.

כאשר פתח הרי את החלון הגיעו לאזניו גם הגסויות שהתעופפו שם (השנַיִם לא הבינו את העגה הכושית ונחשׂכה מהם הבושה) והוא ידע שלא נותר עוד זמן רב למשא־ומתן. הוא הפעיל את מנגנון הפתיחה של הדלת האחורית וקרא אליהם בקול מצווה: “קפצו פנימה, אבל מיד!”

לתמהונו, התעקש הגבר לשמור אמונים למכוניתו העלובה. הוא התעלם מהרי בלאו, ובהנחה שנהג במדים בקי במכונאות יותר מבעליה של “לימוּזינה” מהודרת פנה אל ג’וֹש וביקש את עזרתו. אם לא החטיף לו הסקוֹטי הנזעם קללה מרובעת, הרי זה משום כבודו של בלאו ופניה הנבוכים של הנערה, שרצתה בכל מאודה להיכנס אל תוך המכונית היפה, אולם לא העזה להפקיר את אישהּ העקשן. “אתה יותר טוב לך שתקבל את העצה שנותנים לך לפני שעוד מעט לא יהיה כאן מה לתקן.” אמר לו ג’וש בפנים חתומות.

“אני לא יכול להפקיר את המכונית סתם ככה. היא עלתה לי סכום הגון.”

הדבר בידח את הרי עד כדי כך ששכח לכעוס. הוא מחל לאיש על נימוסיו הרעים גם מפני שהכיר ממבטאו שהוא זר.

ג’וש העריץ את אדוניו שמלאוֹ לבו להתבדח בנסיבות ההן (“כמה עלו לך החיים?”), אולם הרי אמר לאחר מעשה, כי התדהמה שאחזה בנערים למראה ה"לימוזינה" שנעצרה במקום שאין איש מעז להיעצר הותירה לו זמן “להתמקח” על חייו של האלמוני שנשא־חן מלפניו (ועל חיי הנערה, כמובן) למרות חוצפתו המרגיזה. (“היו לו פנים נעימים, מעוררי אמון של נער מערבונים טהור כוָנות, מלאים אומץ אידיוטי ותמימות פושעת”.)

“אם כל־כך קשה לך להיפרד מן הגרוטה אני קונה אותה ממך במאה דולר, שיהיה מאה וחמשים,” אמר לרוֹן, שהחל להשלים עם רעיון הנטישה ועזר לז’קלין להעביר את צרורותיהם למכונית של הרי. ג’וֹש התפעל בלי קץ מקור־רוחו של הרי. בנוכחות הנערים, שתפסו, במאוחר, אבל בוַדאות, שאיבדו את טרפם, הוציא מכיסו ארנק תפוח ושילשל לידי רון שלושה שטרות של חמשים. (“האידיוט תחב את השטרות לכיסו והלך לנעול את ה’פוֹנטיאק' ששים ושבע,” סיפר ג’וש את סיפורו, “ואז ברגע שהחליטו לפעול, משך אותו הרי בכוח לא־ייאמן אל תוך הרכב שלנו וצעק לי: ‘קדימה ג’וש!’ אחד ניסה להתיַשב על מכסה המנוע, אבל עף משם כמו אָפון…”)

(נֶט פרידמן – בעל סוכנות “פוֹרד” ומגרש מכוניות משומשות – סיפר אחר־כך שבלאו לא הפסיד אפילו סנט אחד על ה"פוֹנטיאק" הישנה. למחרת שלח לשם את איש התחזוקה שלו בלויית מכונית שיטור, ולבסוף מכר אותה אחרי שיפוץ שעלה מאה, בארבע־מאות וארבעים. “עשירים מצליחים למכור הכּל. אפילו צרות ישנות.”)

“החוָיה המשותפת וההיחלצות מסכנה הדליקו את ‘הניצוץ’ ויצרו את ‘תגובת השרשרת’ של המאורעות, שבאו רצופים זה אחר זה אחרי הפגישה ברחוב. כלחיצה על כפתור ההפעלה של ריאַקטוֹר גרעיני. ההתחלה והסוף באותו מקום עצמו. ובינתים שוחררה אנרגיה רבה.” תיאור זה שלאחר מעשה השמיע הנרי פלוֹטניצקי, מזכירו של הרי, באזני לִיאוֹ ווֹלפֶנזוֹן, בעל רשת חנויות הכל־בו W & W. (הנרי למד פיסיקה לפני שנעשה מזכירו של הרי.)

ליאו, שהעסיק את רון אחרי שפוטר מן המרכז הקהילתי, דייק יותר: “ההתחלה והסוף לא באותו מקום, אלא מאה מטר משם.”

אפשר שדקדקנותו של ליאו ווֹלפנזון, אשר אינו מניח לביטוי ציורי לחטוֹא לעובדות, היא שמכשירה אותו לנהל רשת ענקית של חנויות כל־בו מלאות סחורה מכל סוג במחירים המשתנים השכם והערב, אך במקרה דנן אינה מעידה על נוקדנות. במקום שנפגשים הרובע הלבן והרובע השחור יש חשיבות רבה למאה מטר. כמו בגבול שבין שתי מדינות עוינות. יש הבדל גם במחיריהם של מגרשים הנמצאים במרחק מאה מטר זה מזה. מאה מטר מבדילים בין מקום מסוכן לזוגות צעירים למקום הנותן להם מסתור בטוח. אפשר להתעלס בתוך מכונית חשוכה מאה מטר ממערב לביתה של אדית שטראוס, העומד על גבול הרובע היהודי, אך מתחייב בנפשו מי שינסה לעשות כן שלושים מטר ממזרח לבית ההוא.

הנרי פלוֹטניצקי, שאינו מתוַכח עם תקיפים, הסכים לתקן את ההצהרה שלו: “הפגישה ברחוב היתה הלחיצה על ההדק שיצרה את תגובת השרשרת, שהביאה למותו של רון בן־פורת מאה מטר משם.”

הרי אולי התחרט על נדיבותו כאשר גילה שאין לו ברירה אלא להזמין את שני האלמונים לביתו. לא היה להם כסף ללון במוֹטֶל. הם נהגו לישון בשקי־שינה במכונית. מאַת הדולר שנתן להם “תמורת הגרוטה”, כך נתברר, היו כל כספם. בהמחאות הנוסעים האחרונות שלהם קנו דלק. מכַל המכונית היה מלא והם יכלו להגיע בה לשיקגו, שם המתין להם ידיד שהיה נכון להלווֹת להם כסף, שיוכלו לנסוע לניו יורק. כל הענין לא נשא־חן בעיני הרי. צוענים כאלה הסומכים על נסים לא היו לרוחו. אך הוא התנחם בזה שהם ישראלים. העוזר לפוחחים מישראל אולי מקיים איזו מצוָה.

רון סיפר אחר־כך – ברוח טובה, בלי תרעומת, אפילו בקצת גאוה – שהרי “ממש אכל את ז’קלין בעינים” וברצון היה משלח אותו לכל הרוחות. “אבל הרי הוא איש עסקים מנוסה וכשהוא רואה עסקת חבילה הוא יודע שהוא חייב לקנות את הבשר עם העצמות”, כבר אז דיבר על הרי, האיש שהכל פחדו מפניו, בחיבה, כאילו הוא יכול להרשות לעצמו לזלזל בו קצת. היה אפשר לשמוע בדברי רון אפילו צליל של התנשאות. כך מדבר גבר יפה־תואר ובוטח בעצמו על גבר מזדקן, שמנמן, המחזר, בלי סיכוי, אחר רעייתו היפה. אין הוא יכול לחוש כלפי המחזר העלוב אלא רגשי אהדה וחמלה; וביחוד שהוא רואה את המבטים הנוגעים אל הלב שהלה נותן באשה, העתידה לספר לו את כל השטויות הנלהבות שפיטפט באזניה המחזר המגוחך.

כאשר הציע להם הרי ללון לילה אחד בביתו לא עלה בדעתו שהוא מזמין אותם לישיבת קבע. הוא קיים מצוַת הכנסת־אורחים. ואולי רצה לראות איך נראית אשה שחוּמת עור, בעלת עינים מלוכסנות ועצמות לחיים מוגבהות, הדומה לנסיכה אסיינית, כשהיא אסירת־תודה.

הרי לא הביא בחשבון את מילדרד. בשבוע ההוא קיבלה עליה מילדרד

לנהל את ה"איזראלי דסק" במרכז הקהילתי. היא חיפשה דרך לצקת

תוכן בתפקיד שאיש לא ידע להגדירו. מילדרד היתה מתנדבת לעשות

שירותים לציבור, אך היתה מתיָאשת תמיד לאחר זמן קצר.

לאחר שישבה שעה קלה עם רון וסמדר – היא התעקשה לכנות את ז’קלין

בשם עברי מצלצל, כאילו יש בזה כדי לעשותה קישוט, ולא אשה ממש –

מצאה מילדרד שהגבר הישראלי, היודע לשיר ולרקוד, ניחן בכושר

מנהיגות ובכשרון ארגוני. מי שהיה מדריך של חבורות רחוב ואחראי

על שמורת טבע ומכיר היטב את הארץ ואת יושביה ועבד בתיאטרון כאיש אבזרים הוא האיש שיעשה את ה"לשכה לעניני ישראל" לפנינה שבכתר. מי ישלם משכורתו? מילדרד לא הטרידה את מוחה בקטנות. היא סמכה על בעלה. אם יהיה צורך תשלם מכיסה. מוטב לה לוַתר על נסיעה אחת לאירופה ובלבד שתוכל לזקוף לזכותה הצלחה בתפקיד ציבורי.

כבר בלילה הראשון היה ברור שהשניִם אינם ממהרים לשום מקום. הם לא היו בטוחים אם החבר בשיקגו ישמח לראותם. גם בניו יורק לא ציפו להם. קרובי־המשפחה שָם לא שמחו לראותם כאשר הגיעו לאמריקה ונתברר שאין להם כסף. לא היה אכפת להם לשהות זמן־מה בהניטאוּן. יעבדו קצת, ישׂתכרו למחייתם ויחסכו סכום כסף שיאפשר להם להמשיך את הטיול בתנאים נוחים.

הם לא היו בררנים: היו מוכנים לשטוף רצפות, לנקות דירות, לעבוד בגינה, לצבוע גדרות – כל עבודה ששכרה בצידה.

אמנם, הגיעו לעיירה בגלל טעות בניווּט, אך הניטאון היתה טובה בעיניהם – ככל מקום אחר, ומה־גם שהיא עיר יפה ויש בה קהילה יהודית ראויה לשמה “ואנשים נעימים וחמי־לב”. בזאת התכוונו להרי שאסף אותם בדרך. מילדרד, השופעת חמימות, קיבלה זאת כמחמאה לה. ממילא אין הם יכולים להמשיך דרכם בלי מכונית, סוכם. בקושי התאפקה מילדרד מלהציע להם את מכוניתה הישנה. ואז הבריק במוחה הרעיון ששינה את חייהם.

הרי לא נכח בשיחתם זו – עסוק היה בערב ההוא וחזר הביתה רק לאחר שכבר עלו כולם על משכבם. כשהציץ לחדרה, ישנה מילדרד שנת תינוקות מאושרת. כך ישנה תמיד כאשר רחש לבה דבר טוב. זמן־מה ישב הרי ליד מסוף המחשב הביתי לראות מה מצב העסקים שלו. מזכירו ידע לספר, כי נוכחות האשה הצעירה בחדר הסמוך לא עזרה לו להירדם. מן־הסתם חשב, כי משהו משובש בעולמנו אם ברנש בן ארבעים ושמונה – זאת הספיק לשאול את רון, שנראה צעיר הרבה מכפי גילו – נאֶה למדי, אך מהסוג שאינו יודע מה הוא רוצה מחייו ובלי פרוטה על הנשמה, צועני, שאינו יכול להבטיח לבחורה כמותה את רמת־החיים שהיא ראויה לה, עושה כל מה שלבו חפץ בנערה הצעירה ממנו עשרים שנים לפחות.

בבוקר השכם, בשעה שהנרי מגיע עם מסמכי היום, העלתה מילדרד בפעם הראשונה את הצעתה. היא הקדימה לקום כדי להפתיע את אורחיה בדבר מוגמר.

הרי הקשיב לה והבעה של אהדה מלגלגת על פניו. תחילה ניסה לצנן את התלהבותה. קהילה כהניטאון אינה יכולה להציע משׂרה לאדם שאין מכירים אותו. ומה יעשה, בעצם? ילַמד עברית? למי זה נחוץ? ומניין לה שהוא יודע ללמד? ולשם מה בכלל צריך “להדק את הזיקה” לישראל? לעורר תסיסה בנוער? וכי לא די שתורמים וקונים “בונדס”? ומה תועלת בגיאוגרפיה של ישראל? כלום רוצים אנו לשלוח לשם את בנינו הלומדים בהַרוַרד ובפרינסטוֹן? לשם מה להקיץ נרדמים? אילו יכול האיש להכניס בנוער קצת “יהדות” – זה משהו אחר. אך הוא הרי זלל קתלי חזיר בארוחת־הערב. ואפילו נניח שיש תשובות מניחות את הדעת לכל השאלות – מי ישלם? מאיזה תקציב? של “המחלקה לענינים ישראליים”? מה יישאר לחג העצמאות וליום ירושלים? מתקציב החוג להיסטוריה? הלמוט יסכים? וכלום תהיה “הדסה” מוכנה לוַתר על האירועים שלה כדי לפרנס שני ישראלים?

לא מילדרד תירתע. היא שתקה. ידעה שממילא לא תצליח לעצור את שטף דיבורו. אין זה לפי כוחה להתמודד עם ההגיון שלו. היא הכירה את בעלה היטב: הוא אינו מחכה לתשובה – הוא נותן לעצמו את התשובה ברגע שהוא מציג את השאלה. אך בעיניו ראתה שהוא מתרכך, והיא הסתפקה בזאת. בעצמו הגיע למסקנה חיובית: אם לא יועיל לא יזיק.

מילדרד היתה שאננה ככל אדם המאמין בגזירת גורל. מה שחייב לקרות יגבר על עקשנותו של הרי. ובימים ההם באמת האמינה באותות. לא במקרה סטה רון מ־76. לא במקרה שינה הרי בלאו ממנהגו ונסע למחסן לפנות ערב. מדוע נסע שם? הלא בדרך־כלל הוא נוסע בדרך אחרת. מדוע נעצר? הלא בדרך־כלל לא ינקוף אצבע לעזור לאלמונים. משמע, ההשגחה העליונה רצתה בטובתה וזימנה לה את האדם הנכון במקום הנכון. היא האמינה כי המקרים צופנים בחוּבּם כוָנה נסתרת.

היא ידעה, כי רק מתוך אדיבות הקשיב לה הרי בחיוך משועשע כאשר הציעה פתרונות לשאלת המשכורת – קצת מתקציב החוגים לריקוד ולזמרה וקצת מפעולות התרבות לקשישים. הוא היה מומחה להעברה מסעיף לסעיף. כאשר אמר להנרי: “תזכיר לי לבדוק את הענין” ידעה שהכל מסודר. אז העזה לפתֵח את הרעיון שלה עד תוּמוֹ: ז’קלין, שהשתתפה בלהקת ריקודי עם והופיעה בתכניות טלויזיה לילדים, תלמד ריקודי עם ישראליים בחוג לריקוד. הרי הסכים מיד. אולי ילמד גם הוא לרקוד.

הנרי, בהתקף בלתי־צפוי של אומץ־לב, לחש לידידים קרובים כי לא הפצרותיה של מילדרד ריככו את לבו של האיש נחוש ההחלטה.

הם סעדו פת־שחרית ברחבה שמאחורי הבית, בקצה פרוזדור של לבנים אדומות וזכוכית ירוקה, תחת מעטה קיסוס. בזמן שירה הרי במילדרד את השאלות ללא מענה – הנרי היה בטוח שנתן תשובה שלילית – יצאה מן הבריכה דמות נוטפת מים. ז’קלין, שהתעוררה מוקדם וראתה בחלון את הבריכה כחולה כאַקוָמָרין נוצץ, לא יכלה להתאפק וירדה לטבילת בוקר. בשובה, בביקיני שהבליט את שדיה המושלמים ורגליה הדקות, ושערה הארוך הנוטף מים ומתוח משני צדי ראשה משַווה לעצמות לחייה המוגבהות חזוּת מסתורית, עברה במנהרה שהטילה עליה אור ירקרק. היא נראתה כמו פסל מצרי של אבן ברקת חלקה. גם התנהגותה – ז’קלין נבוכה מאוד כשראתה אותם שקועים במה שנדמה לה כמריבה – עשתה רושם על הרי. צניעות כּזאת היה מאחל לנשים האמריקניות, אמר להנרי. הללו חושבות שהפירוש הנכון לשחרור האשה הוא שהגבר צריך להשתתק בכל פעם שהן פותחות את הפה. הרי לא יכול להירגע מן האופן שעברה לפניהם, כאילו היא “חוששת להזיז יותר מדי אויר”.

ברגע שנעלמה בפתח הבית גמלה בלבו של הרי ההחלטה, כך סיפר הנרי.

“אם זה כל כך חשוב לך,” אמר למילדרד. מילדרד שתקה. כאמור, הבינה מיד שהענין גמור. כל מלה מיותרת יכולה רק לקלקל.

מעתה יטפל בזה ג’וליוס, נשיא הקהילה. אצלנו אין מסרבים להרי.

אותו בוקר בדרכו למשרד השׂים עצמו הרי כמתיעץ עם מזכירו.

“מה דעתך, הנרי? האם לא הגיע הזמן להניח למילדרד לארגן את הלשכה שלה כפי שהיא מבינה?”

“אכן הגיע הזמן.”

“אם נחוץ לה כל־כך להצליח, זה סימן טוב.”

“סימן טוב מאוד.”

“סימן בגרות. אתה יודע שמילדרד כבר עברה את החמשים.”

“באמת, זה לא נראה כלל…”

נאמן לכללי המשחק הציע הנרי מה שהיה בדעתו של הרי: “אם היא חושבת שהיא יכולה להיעזר בזוג הזה צריך לאפשר לה זאת.”

“אתה צודק. זה רעיון מצוין,” אמר הרי.

“בעל תפקיד זכאי להעמיד תנאים,” מצא הנרי צידוק למעשה.

“צריך לכנס את ועדת הקבלה, כמובן.”

“כמובן.”

"אבל אל תשכח להודיע לג’וליוס, "לא ויתר הרי על הבדיחה הפרטית שלו – זלזול דק בראש־הקהל, שאין לבו פנוי אלא לכיבודים – “הלא הוא שיצטרך לגרד תקציב למשכורות מאיזה מקום…”

ג’וליוס לא התלהב כלל מהרעיון, אולם לא היה תקיף בדעתו כדי סירוב. הוא נועץ במשרד הראשי שבניו יורק, אך גם משם לא באה דעה נחרצת. אמנם מדיניות המשרד היא שלא להעסיק יורדים, הבהירו לו, אולם אם זקוקים למורה לעברית ואין ברירה מוּתר (“בתנאי שאין לו ‘כרטיס ירוק’ והוא מצהיר על כוָנתו לשוב לישראל”).

רון שמח בהצעה הנדיבה, אף כי נפגע מן השאלה בדבר “הכרטיס הירוק”. לא היה מעלה דבר כזה בדעתו! אף הופתע שהציעו לו חוזה לשנה עם אפשרות הארכה. אין בדעתו להיעדר מן הארץ תקופה ארוכה כל־כך. דברים אלה שיכנעו את ג’וליוס, שאינו יורד. הוא התרשם גם מן הנכוֹנוּת לפרוש מן העבודה בלי פיצויים אם יתברר שאינו מסוגל למלא את תפקידו.

בעת ההיא הגיע להניטאון חבר הנהלת הפדרציה הציונית. ג’וליוס ביקש ממנו לתהות על קנקנו של האורח. הוא הסכים לעשות כן וביחוד כאשר נודע לו היכן הוא מתארח. היה לו ענין מיוחד לפגוש את בלאו. מילדרד הזמינה את האיש לארוחת־ערב. הוא היה מלא התפעלות מן הישראלי חסר ההשכלה המסודרת, שצבר שפע עצום של ידיעות בנושאים רבים. אין ספק שיוכל לסייע בּלשכה לעניני ישראל, פסק. מילדרד דיברה מגרונו.

חבר הנהלת הפדרציה הציונית הודה כי בדרך־כלל אין הוא ממליץ להעסיק אדם שלא למד בסמינר של הסוכנות היהודית בישראל ולא נבחן בועדת קבלה ישראלית, אך הואיל ואין כל סיכוי ששליח מיוחד מישראל ישמש בעיר קטנה כהניטאון, שיש בה קהילה יהודית של אלפיִם וחמש־מאות נפשות בסך־הכל, הרי זה מקרה של “הלכה ואין מורים כן”. מלבד זאת, תמיד יוכלו לנצל את שירותיה של הנערה. היא יודעת לשיר, לרקוד, להכין הצגה של ילדים, וגם לשתוק יפה. כל מילה שהוציאה מפיה הבחורה בערב ההוא, סיפר, היתה מלאה חכמה וטעם. אף לא פעם אחת התערבה בשיחה כדי להשתיק את בן־זוגה ולתקן לו טעויות, כנשותינו.

חברי ועדת הקבלה היו ג’וליוס, רבי גרינברג ומילדרד. השיחה נערכה בחדר הישיבות ולא היו מוזמנים אליה אלא חברי הועדה והמועמד. באמצע הצטרף הרי, הוא אמנם רצה שהועדה תדון בדבר בלי פניות ולא תושפע מן העובדה שמעורבת בזה אשתו, אך באותו יום נכנסה המכונית של מילדרד לטיפול והוא בא להסיע הביתה אותה ואת אורחיו, שעדיין לא היתה להם מכונית משלהם.

בהגיעו היה הראיון בעיצומו. הוא רצה להמתין בפרוזדור, ליד ז’קלין, אך ג’וליוס לא היה יכול לשאת את המחשבה שהרי יושב בחוץ וממתין והזמין אותו פנימה. אבירותו לא התירה לו להשאיר את ז’קלין לבדה בפרוזדור ועל־כן הזמינו גם אותה. כך אירע שהראיון עם ועדת הקבלה נעשה כמין אירוע חברתי. עד־מהרה הובאו גם משקאות קלים ועוגיות והכל גילגלו שיחה עם הכל. אמנם חברי הועדה הציגו שאלות אחדות, אך אלה היו שאלות כלליות מאוד. ברגע של רצון טוב ביקש רון שיעסיקו גם את ז’קלין. ג’וליוס התבדח ואמר כי עדיין לא עלה יהודי בהניטאון רעב על משכבו. רון העיר לו בנועם כי לא השׂכר מעניין אותם, אלא התועלת שהם יכולים להביא לקהילה, וג’וליוס התנצל על שעירבב עניני חומר בדיון רציני על שירות לציבור.

אולי משום כך שכחו לבקש תעודות או המלצות ולא שאלו את רון על השכלתו. הסתפקו בדיון כללי. כאשר נתעוררה השאלה של הגדרת התפקיד הפליגה מילדרד בתכניות מרקיעות־שחקים. אף כי היו הכל סבורים שאינן ניתנות לביצוע שתקו. הרבי גרינברג רצה לבחנו בעניני דת ומסורת, אך לבסוף הסתפק בהצהרתו שראוי להיזהר ברגשותיהם של שומרי מסורת. רק אחרי שהוחתם על חוזה עבודה נתברר שאינו בקי במנהגים יהודיים.

ההחלטה התקבלה בדלתים סגורות, כמתחייב מתקנון האגודה. האורחים המתינו בחדרו של היושב־ראש. הרי מזג ויסקי עוד קודם שבאו לשם חברי הועדה ובפיהם התשובה החיובית. רבי גרינברג נשא נאום ברכה קצר. שניִם–שלושה עובדי קהילה וכן השומר הכושי של בריכת השחיה, שלא החמיץ אף לא אחד מחגי היהודים ואירועי השמחה שלהם, הצטרפו לחגיגה המאולתרת. רון, כוס בידו ודמעות בעיניו, הבטיח שיעשה כל מה שביכולתו כדי שלא יצטערו על האמון שהם נותנים בו.

אחרי שהגיע מכתבו של הרב רוֹזֶנמָן מסינסינטי טען ג’וליוס כי כבר בפגישה הראשונה חשד שלא הכל כשר. לדבריו, שמר את ספקותיו בלבו, מפני ששני האחרים היו נלהבים כל־כך, שלא נעם לו לקלקל להם את מצב־הרוח. קיווה שיתבדו חששותיו. תועי־דרך מתקנים את דרכיהם כאשר נוהגים עמם לפנים משורת הדין.

הוא הקשיב לרון הקשב היטב וחש שלא בנוח. היתה לו הרגשה שהלה מערפל את דבריו בכוָנה. תולדות חייו היו שיעור בהיסטוריה הישראלית. הלה קפץ מענין לענין, וכאשר הזכיר מאורעות חשובים לא היה אפשר להבין אם הם ציוני־דרך או מעשים שהשתתף בהם בפועל. בתשובה לשאלה פשוטה על דרגתו הצבאית (אסמכתא לכושר מנהיגות), אחרי שמילדרד לחשה לכל שהיה קצין בכיר, נשא רון נאום ארוך על דרגות זמניות ודרגות קבע, רמז על ענינים שהשתיקה יפה להם ובסופו של דבר לא נודע אם היה סַמל או אלוף־משנה. היה בדעתו של ג’וליוס לחזור על השאלה, אולם באותו רגע התערב רבי גרינברג, שרצה להראות את בקיאותו בהלכות צבא ומלחמה, ואפילו שאלה זו נשארה ללא מענה. רבי גרינברג הסתפק בהצהרה ממולחת, כי הוא, רון, מקווה שאומץ־הלב והדבקות במטרה, שהיו נחוצים לו במלחמות ישראל, יעמדו לו גם בבואו להרביץ תורה לילדי ישראל. שניהם הסכימו כי משימה זו מתישה יותר.

ג’וליוס גילה כי עמיתיו השנַיִם לא הרגישו כלל שהבחור משטה בהם. הוא החניף להם בלי בושה וניכר בו שהוא מלגלג על תמימותם. (כאשר שאלה מילדרד מדוע בחרו להישאר בהניטאוּן השיב לה, באירוניה מובלטת, שהיא דרשה אותה כּפשוטה, כי “הניטאון המציאה את השקט והשלוָה ולא יזיק לנו קצת מן הדבר הזה…” האשה הטובה היתה מאושרת מן התשובה הזאת וציחקקה לעצמה כאילו היא עצמה עמדה בבחינה… וכאשר שאל רבי גרינברג אם זה כל מה שמצא בעירנו לבשו פני רון כובד־ראש והוא נתן גם לו את התשובה שרצה בה: “מצאתי בה גם אחדוּת הלבבות, למרות הפיצול לתנועות”… הרב הנכבד שכח כי שבוע קודם־לכן לא ידע האיש להבדיל בין אוֹרתוֹדוֹקסים לרֶפוֹרמים, וכי הדיבורים הללו על “הכוחות הרוחניים והערכים המוסריים שחושפת הדת אצל אנשים השקועים בעניני החומר” הם מס־שפתים המעיד, לכל היותר, על זכרון טוב, שכּן דברים בדומה לאלה אמר הרבי בדרשה השבועית שלו.) אחרי שהוזמן פנימה הרי, ועמו הנערה, ויתרו לחלוטין על הכוָנה לתהות על קנקנו של המועמד. סתם פיטפטו עמם ושכחו כי שאלות חשובות ביותר נשארו ללא מענה. (“עשר דקות, לא פחות, הקדישו לצבע העור של הבחורה – האם הוא כעין התפוז, החיטה או הזית, ושאר שטויות בדומה לאלה…”)

כאשר נשאל ג’וליוס מדוע אפוא הצביע בעד קבלתו של רון השיב כי “הזרם היה עז כל־כך שלא היה אפשר להחזיק את הראש מעל למים”. האחרים היו “מוקסמים כל־כך מן הישראלי השקט והאדיב, עד שכל נסיון להטיל ספק בכישוריו היה מתקבל כחילול הקודש ממש”. זאת מלבד העמדה הבסיסית שלו, שלפיה, צריך לתת הזדמנות לכל אדם. תחת פיקוח נאות אפשר להעסיק גם אנשים שאינם מושלמים.

דברים אלה אמר ג’וליוס אחרי שסר חִנו של רון ונתבקש להתפטר ממשרתו. מילדרד ורבי גרינברג אמרו שהזכרון של ג’וליוס נוהג עמו נדיבות יתרה. הם זכרו משהו אחר. הם לא ראו בפניו של ג’וליוס אפילו עננה קלה של חשד. להפך: נרגש וחגיגי היה בזמן הראיון, כאילו רון הוא המראיין והם המרואיָנים, שצריכים לשאת חן וחסד מלפניו. הם זכרוהו שרוי כל העת במין רוֹננוּת משונה, וכדרכו בנסיבות כאלה – מפריח מליצות בשפע ומצליח לסרבל אפילו משפטים פשוטים. (שאלה של מה־בכך – מדוע הניטאון? – הוצגה כמו רֶפּליקה מחזיון היתולים נושן: “וכי מדוע זה יבחר בחור כמוך להכניס שנתים מחייו בסוגריִם ויסתגר עמנו בעיירה קטנה, הרחק ממרכזי התרבות הגדולים של ארצנו?” את כל שאיפותיו המדוכאות וחלומותיו להיקרא לתפקיד של יוקרה במרכז הכל־ארצי של ארגון יהודי רב־עָצמה הכניס בשאלות הללו…)

הם גם זכרו כיצד שש לעזור לבחור, אשר “האנגלית שלו לא היתה טובה דיה לנהל שיחה של תלמידי־חכמים”. בכל פעם שנתקעה לשונו של רון מיהר להושיט לו, בעינים נוצצות, את המלה הדרושה. לעתים השלים ג’וליוס בלי שנתבקש משפטים שלמים (“כמו תלמיד חנפן, שביקשו ממנו לפסוק פסוק והוא מדקלם בלהיטות את כל הפרק…”)

אפילו ידידיו הקרובים של ג’וליוס לא הבינו מה צורך היה לו להעמיד־פנים שהוא לבדו לא טעה בּרוֹן. “אפילו לראש־הקהל מותר לטעות לפעמים”. ומה־גם שהטעות היתה אנושית ומתקבלת על הדעת. הלא הכל נשבּו בקסמו של הישראלי הנאה. אפילו הרי, חשדן בן חשדן, נפתה להאמין שהוא בעל השׂכלה מקיפה וניחן בכשרון ארגוני לעילא. (היה מי שטען כי הרי מכשיר אותו, על־חשבון הציבור, למלא תפקיד ממשי יותר באחת מן החברות הכלכליות שבבעלותו.) רק מתי מעט לא היו מרוצים מרון, ואף אלה – מפני שהצליח במעשיו, ולא מפני שנכשל. היחיד ששׂנָאוֹ מעומק־הלב בימי תהילתו היה מֶלֶך רוזֶנוַלד. אך זאת לא מפני שמצא בו פסול, אלא מפני שאֵיברי, בנו יחידו, התחיל לדבר פתאום על שירות בצה"ל. הרוב חיבבוהו והעריכוהו. כצעירים כזקנים גמרו עליו את ההלל. ראשונים, מפני שהכניס רוח חיים במרכז הקהילתי – ריקודי עם, טיולי טבע, משחקי חברה, מתיחות וסיפורים מן המחתרת – ואחרונים, מפני ההשפעה שהיתה לו על דור הביניִם. גברים, שראשם לא היה פנוי אלא לקריירה שלהם ולאהבהבים, החלו פוקדים את החוג למחשבה יהודית, התוַכחו על היחס בין ישראל ובין התפוצות והתעניינו בדור האבות. במועדון הקשישים אהבוהו אהבת נפש. הוא תירגם להם עיתוני יום ו' מישראל ואף פעם לא חלק עם דעתם.

מאמציו של ג’וליוס להשתבח בראיית הנולד נדונו לגנאי. בנסיונו לטהר עצמו משגגה, כך אמרו, הוא מעיד על עצמו שאינו ממולח דיוֹ לשמש ראש־הקהל בעירנו. הלא דוקא מפני הטענה כי מלכתחילה לא בטח ברון נזקפה לחשבונו גם טעותם של אחרים. רק מפני שסמכו על ראש־הקהל נתפסו אנשים נאורים ומביני דבר לכזביו של הנוכל הממולח, שהוליך־שולל את כל חכמי העיר.

“אני איני מתבייש להודות שטעיתי בו,” אמר רבי גרינברג. “בשורש הטעות עומדת אהבת ישראל. הלא אילו בא מפריס או מבוּאֶנוֹס איירס לא היה מצליח לתעתע בנו. מיד היינו עומדים על טיבו.”

אכן קשה היה עד מאוד לחשוף את פרצופו האמתי של אדם היודע לצאת ידי חובת הכל. רון שיחק בשח עם הסבלנים ובכדורסל עם הנערים; למד תלמוד עם האדוקים ועשה יוֹגה עם מטפחי החן הטבעי; לימד את בנג’מין דבוֹרקין לצוף על־פני המים ואת פרופסור פרבר – ערבית; תיקן לאדית שטראוס התמהונית את הגג ויצא עם הילדים האוֹטיסטים למחנה אינדיאני; התהלך בפשטות עם העשירים והדר את פניהם של נהגי מוניות; ולכן, גם אחרי שהסתבך ונאלץ להתפטר ממשרתו עמדו אחדים על דעתם כי פרצופו האמתי היה דוקא זה שנתגלה בעירנו, ולא זה שחשׂף הרב מסינסינטי, יושב־ראש “המרכז העולמי לתקנת עגונות”.

אילולא הרב מסינסינטי אפשר שלא היו מעלליו נודעים. אך אפשר שאילולא ראה צורך לצאת ידי חובת הכל, ולא היה מקפיד להתפלל בימי הצום אצל האורתודוקסים ובימי חג ומועד – אצל האחרים, ולא הַחמיר עם עצמו כדי להיות ראוי גם בעיני המהדרין מן המהדרין – שלא יכלו לראות גבר חי בחטא ומלמד עברית בתלמוד־תורה – לא היה עושה את הטעות היחידה שעשה: לא היה מקדש לו את ז’קלין לפני שגירש את אשתו הראשונה, זו שבישראל.

לאחר מעשה התעורר ויכוח אם היה זה תנאי לקבלת המשרה, שהציג רַבַי גרינברג אגב־אורחא לאחר שנתקבלה ההחלטה של ועדת הקבלה, או היתה זו רק משאלה שהביע הרַבַי “כדי שלא לפגוע ברגשות ההורים השולחים את בניהם לתלמוד־תורה”. מכל־מקום, הרב האורתודוקסי לא הבין מה ה"קרבן" הנורא שהוא תובע מרון כשרמז לו שיראו בעין־יפה אם ישא לו את הנערה כדת משה וישראל.

רבי גרינברג אף לא תבע מרון שיערוך את טקס הנישואין בבית־הכנסת האורתודוקסי, ולא רגז כלל כשאמר לו רון כי “מטעמים של מצפון” הוא רוצה לערוך אותו ב"אהבת ישראל".

“רצונו של אדם כבודו”.

למקורביו אמר: “תהרגו אותי אם אני מבין מה הוא סח… אילו טעמים של מצפון?.. אין לנו אלא להניח שעשה לו הרֶוֶרֶנְד אֶלֶן מִיסְטוֹצְקִי שטיפת מוח.”

“אין כועסים על נפש אחות,” אמרה רעייתו. “אפשר רק להצטער.”

את הביטוי “נפש אחות” שאלה מבעלה. שכּן בתקופה הראשונה ראה הרב האוֹרתוֹדוֹקסי בן ה־38 ברוֹן, בן ה־45, “בן רוחני” (“יותר משלימדתי אני אותו לימד הוא אותי”). רבי גרינברג העיד על עצמו כי אחרי שהכיר את רון שינה את דעתו על החילוניים בישראל. אם לפנים היה סבור: אלה הן נפשות שנעקרו מן העם; עתה ראה בהם מחַדשי דמותה של היהדות בת זמננו. בימים ההם התפעל מרון עד כדי כך שהביא מדבריו – בלשונו שלו, כמובן – בדרשה של מוצאי יום־הכיפורים. (“באמריקה גיליתי שהדת זה בכל־זאת משהו… היא שמרה על יהודים, מה יש להגיד… בכל־אופן כאן היא בהחלט נחוצה… מה יעצור את היהודים מלהתבולל אם לא השבת והמנהגים?.. וגם שגרים מסביב לבית־כנסת זה חשוב… נפגשים ויש חוָיות משותפות ובכלל… קודם הייתי חצי גוֹי – הניטאון עשתה אותי יהודי… אחרת הייתי מגיע לניו יורק והולך שם לאיבוד…”)

רבי גרינברג לא בא לטקס הנישואין, אולם שלח לרון מברק: “אתה בדרך הנכונה, אף־על־פי שנעצרת באמצע הדרך. אילו היו לנו עוד כמה חודשים היית מגיע אל ‘לישרים תהילה’. מוקירך. מילטון”.

לימים, כאשר נתברר כי אין הנישואין תופסים, הכיר טובה לידידו שלא הכשילוֹ. בכוָנה בחר באלן לגלגל עליו את החרפה. זאת כדי שלא יצטרך לפגוע בידיד.

רבי גרינברג ניצל את ההזדמנות כדי להלעיג על עמיתו הקונסרוָטיבי. (“רק הרֶוֶרֶנד מיסטוצקי מסוגל להיכשל במעשה מחפיר כזה. ענין אחד הוא לטעות בהערכה וענין אחר להשיא בתולה לנשוי. אולם ב’אהבת ישראל' הכל אפשרי. שם אין בודקים. שום רב ראוי לשמו לא היה נוהג קלוּת־ראש בענין חמור כזה. הרי לא די בהתרשמות מן החתן. דרושים מסמכים ועדויות. הרורנד חשב, כנראה, שטביעת־עינו די בה להכשיר את הטמא. לא חקר ולא דרש ובייש את עירנו.”)

אלן קיבל את דברי הביקורת הללו בשִויון־נפש. (“אם נחוץ לכבוד הרב לחרף ולגדף, שיֶערב לו. זה הסגנון שקיבל בירושה מרבנים חשׁוּכים ממאה אחרת. כדאי לו לזכור כי הרבע הרביעי של המאה הזאת כבר החל וכי הוא מכהן ברבנות בַנאוֹרה שבמדינות תבל.”)

הוא לא הקל־ראש בענין, כך סיפר. הוא תבע מרון וז’קלין להוכיח במסמכים שהם רוָקים. הם המציאו לו אותם. אם רימו אותו לא בו האשם. אין הוא נוהג לשכור בלשים כדי לבדוק מסמכים. כלום כבוד הרב האורתודוקסי יש לו רשת של מודיעים הפרושה על־פני תבל רבה? אילו נתבקש להשיא אותם מן־הסתם היו מרמים גם אותו.

מבקריו לא ויתרו בנקל. הם זכרו שטבל שבע טבילות לפני שהעז לבקש מסמכים. כאילו בעצם הבקשה הוא מטיל ספק ביָשרם. רון היה אנוס להרגיע את האיש המסכן, שנתקף פיק־ברכים כאשר גילגלה ז’קלין עינים ושאלה אם אין הוא מאמין להם. הוא קילל את הנהגים הביוּרוֹקרטיים והתנצל על שהוא נאלץ לבייש את עצמו ולבקש מסמכים. “אין בעיה”, אמר רון וצילצל לידיד בניו יורק.

ה"רב של שעות הפנאי" מיסטוצקי – כפי שכינהו בלעג נֶט פרידמן (“מה אפשר לצפות מרב שמתקיים מעסקי מקרקעין והרבנות אצלו היא מין תחביב?”) – הציץ במסמכים שהגיעו מניו יורק והיה מרוצה. הוא לא השגיח בפרטים אחדים. אף לא אחד מן האנשים החתומים על המסמך, שהיה כתוב על נייר מכתבים של עורך־דין, לא היה רשום בכותרת, ולא היה שום אישור נוטריוני ליד החתימות המקושקשות. הלשון היתה מעורפלת למדי. לא צוין שמו של רון קודם שעוּברת לבן־פורת.

רבי גרינברג לא חס על רבי מיסטוצקי. (“מכשולים קטנים כמו מסמכים מפוקפקים לא יעצרו אותו. מדוע לא בדק בקונסוליה של ישראל בניו יורק אם הם מכירים את שני הברנשים החתומים על המכתב ההוא? נישואים הם ענין רציני.”)

רק הרב הרפורמי, שֶלדוֹן אייזנשטיין, יצא להגנתו של אלן המבויש. (“מה הוא רוצה ממנו? הלא הוא עצמו נתן לו היתר הוראה. ומה לימד הבחור בתלמוד־תורה שלו אם לא תורה ומצווֹת?”)

גם שלדון תמה מה ראה רון לשאת את הנערה דוקא בבית־כנסת קונסרוָטיבי. חשב שעשה כך מתוך חשבון. הקונסרוָטיבים מרובים מן האורתודוקסים והוא ביקש להתחבב עליהם. אהדתם של הרפורמים מונחת בכיסו.

אשר למסמכים המזויפים שהגיש רון הודה שלדון כי גם הוא היה טועה בהם. הם נראו אמינים לחלוטין. (“אמנם אילו הביט אלן בחוזה נישואין כפי שהוא מעיין בחוזה חכירה, מבעד לזכוכית מגדלת, היה מגלה שם את הפגמים יותר ממני… אבל אלן הוא רב מטעמי כבוד. ראשו במקום אחר.”) אף־על־פי־כן החוש הטבעי שלו ובקיאותו בתורת הנפש היו מלמדים אותו שכדאי לחקוד ולדרוש, ולא להסתפק במסמכים. שכן אף פעם לא מצא אצל רון סימפטומים של רוָק מזדקן. הוא דיבר אל נשים בשלוַת הדעת של אדם שהתנסה בחיי משפחה.

סטיב, ידידו של שלדון, אמר: “אם־כן חבל שלא בא אליך. אתה היית מסרב להשׂיאם והם היו ממשיכים לעבוד במרכז הקהילתי ולא היו מסתבכים בשקרים ולא היו מפטרים אותם ולא היו הולכים לגור בחורבה של אדית שטראוס… והכל היה בא על מקומו בשלום.”

“אבל אז רבי גרינברג לא היה מרשה לו לעבוד בתלמוד־תורה.”

“כבר היינו מוצאים לו משהו. הלא בינתיִם רכש לו כמה ידידים טובים. מילדרד לא היתה נותנת לו לעלות על משכבהּ רעב…”

שלדון הודה שהצדק עם סטיב.

שלדון היה באמת ידידו הקרוב ביותר של רון. בני דור אחד הם וגם דומים זה לזה. שניהם נוחים לרצות, סלחנים ומוחלים לבריות את חולשותיהם. שניהם יכלו להשתבח בצורתם הנאה.

היה מי שאמר כי שלדון ידע כל העת שהענינים אינם חלקים כל־כך. ידע ושתק. (בזמן מלחמת־העולם השניה נפל בשבי היפנים. שם למד להתעלם משגגות אנוש שאין כרוכה בהן רשעוּת ואכזריות.) לא היה מתערב גם אילו ידע דברים ברורים. כאשר שני אנשים יפים אוהבים זה את זה כל העולם מוכן לעזור.

שלדון שמר על הידידות לרון גם אחרי שנתברר כי הונה את הקהילה. תבע שינהגו בו כבית הילל. יכריזו על הנישואים כבטלים ומבוטלים ולא יפטרו אותו אלא מתלמוד־התורה. אולם הרוב היו נרגזים כל־כך שלא נתקבלה דעתו.

(הוא לא העלים־עין מן החסרונות של ידידו: “יש לו נטיה מסוכנת לברוח ממצבים מסובכים על־ידי שקרים ילדותיים, שאינם מביאים לו אלא נזק. אבל אין לדון אדם עד שמגיעים למקומו.” “מקומו” – אלה נישואיו האומללים, שסיפר לו עליהם אחרי שנתקבל מכתבו של הרב מסינסינטי. הוא נשא אשה מבוגרת ממנו והתחרט. זו סירבה להתגרש והציקה לו בדרישות כספיות שבגללן נכלא בבית־הסוהר. לא היה לו כל סיכוי לחיות עם הנערה שאהב אלא בארץ אחרת, הרחק מביתו. הסיפור היה מלא סתירות, אבל הצער היה אמִתי. וכן האהבה לנערה. באלה נתן שלדון אֵמון מלא.)

אחרי מותו הצטערו הרוב שלא היטו אוזן לדעת המיעוט ונהגו עמו כבית שמאי דוקא. אולם מטעם זה באו רבים כל־כך ללוייתו ובכו לשמע דברי ההספד של שלדון.

“כל הזמן שהיה עמנו ניסיתי לפענח את החיוך העדין והמבויש שהיה שפוך על פניו,” אמר שלדון ליד הקבר. “דומני שרק בעת האחרונה הבינותי. הוא ביקש להתנצל לפנינו על פיקחותו המעבירה אותו על דעתו; רמז שאין הוא יכול לספר את סודותיו, אבל לא ישתמש בפיקחותו כדי לבוז לחלשים או ללעוג לטיפשים.”

שלדון ניצל את המעמד המרגש כדי לבוא חשבון עם המחמירים. “ממה היינו צריכים להתיָרא?” שאל בתנופת ידים לצדדים, מחוָה של שאלה גדולה ללא מענה. “שישחית את הנוער? שיתן דוגמה רעה? הרי כל בר־דעת ראה את חולשותיו, ואף־על־פי־כן אהבו אותו. שאלו־נא את הקשישים. הלא הם, מלומדי הנסיון, מיטיבים להבין מאתנו מה רב האור הגנוז אפילו בנפש נבוכה ומבולבלת.” דברים שהיו מכוּונים בעיקר כנגד רבי גרינברג.

הרב של “לישרים תהילה” היה האיש שתבע בכל תוקף להרחיק את רון מכל תפקיד חינוכי. “יהא זה כתם על קהילה מפוארת כהניטאון אם עבריָן נמלט, נוכל וזייפן ילמד את ילדינו תורה ומצווֹת,” קרא ברגשה בשעת הדיון שקיימו ראשי־הקהל אחרי שהגיע מכתבו של הרב רוזנמן.

בן־לילה נהפך מאוהב לשונא. כגודל האהבה כן עומק השנאה. ולא הועיל לה למילדרד שהדליפה את הוידוי שהשמיע באָזניה רון, כי רק בגלל יחס הכבוד למילטון הלך אל אלן. לא רצה שיתבזה “רב אמִתי” בענין שאינו נאה.

מילטון לא אבה לשמוע. “שבענו דברי חלקלקות,” אמר למילדרד. “כדאי לך להתנער מידיד שכזה. הוא אדם הקורא לחושך – אור ולאור – חושך. טעינו בו? אין זה אסון גדול. אין אדם אשר לא יטעה. אבל עכשיו, כאשר אנחנו יודעים את האמת, אסור לנו לטעות עוד. יש לסלק את הנפש החוטאת הזאת מקרבנו. שיחזור למקום שמכירים אותו ויכפר שם על חטאיו, הן אלה שבין אדם למקום והן אלה שבין איש לאשתו.”

“אבל מדוע צריך לסלק אותו גם מן המקהלה והחוג לריקודי עם?” שאלה מילדרד במר נפשה. "ומדוע צריך להרחיק אותו מן העיר? הלא אילו הרחיקו מהניטאון כל אדם שחטא לאשתו לא היה נשאר כאן מניָן. והרי לא היה האיש רועה רוחני שצריך לבדוק בציציותיו. בסך־הכל לימד עברית, גיאוגרפיה והיסטוריה…"

מילדרד הציעה פשרה: יניחו לרון לגמור את השנה ולא יחדשו את החוזה, אולם מילטון לא היה מוכן לוַתר. ורצונו נעשה.

(מילדרד לא מחלה לו. “נוקם ונוטר יכול להיות רב?” אולם כיוָן שהתפללה בבית־הכנסת הרפורמי לא היתה השפעה לביקורת שלה. הרי לא היה מוכן להתערב. בתקופה ההיא נואש מרון. וגם ז’קלין איכזבה אותו. הידידות בין רון למילדרד לא עודדה אותה להתידד עם הרי לשם שיווי־משקל. היא פחדה ממנו והתרחקה מחברתו, אף־על־פי ששילם מכיסו את הוצאות החתונה שלה ושל רון והעתיר עליהם שפע מתנות יקרות.)

בארכיון הקהילה מצוי סרט קולנוע שצילם בנג’מין דבורקין בערב החתונה. זהו סרט חובבים עשוי היטב, שמובלטת בו הנטיה האמנותית של רופא השינים הקשיש. אף כי היתה לו כוָנה ליצור מסכת חתונה מצולמת, אשר אמנות הקולנוע שבה חשובה מערכהּ התיעודי, אפשר לעיין בסרט הזה כבמסמך, שכמוסים בו כמה מן הסודות שניסו בני־הזוג להסתיר.

רואים בעליל את המבוכה העמוקה בפניהם בעת שעמדו מתחת לחופה, ואפילו את ההבעה המתוחה, הנואשת, בפני מילדרד בנצחה על המחולות במסיבת הגן שלאחר החופה.

מבחינות הרבה היה זה מאורע של קירוב לבבות. כל מי שיש לו נגיעה כלשהי למרכז הקהילתי ראה חובה לבוא, לרבות אנשים שאינם מדברים זה עם זה. בנג’מין דבורקין (שאהב גם הוא את מילדרד לפנים) הצליח להנציח רגע של אמת: ארבעה רבנים, כתהלוכה בזעיר אנפין, עוברים לפני מילדרד כעומדים בתור ללחוץ את ידה, כאילו היא כלת השמחה, ולא ז’קלין.

המצלמה צדה גם רגעים אנושיים סתם: זללנים מועדים במבט חמדני ליד שולחן המזונות והבעת הפנים של הרי המוזג משקאות – תערובת מעניינת של שעמום ושמחה לאֵיד, כמנחש את השטויות שיאמרו שתיָנים מובהקים אחרי שישתכרו.

הקטעים האמנותיים באמת (שמכר בנג’מין למפיק סרטים מקולומבוס, אוהיו, כחומר רקע לסרט מסחרי) היו אלה שצילם בחשאי, במצלמה נסתרת: פטפוטים מרושעים על־חשבון בעלת הבית, דברי רהב של ברנש נקלה אחד, שמטעמי כבוד לא יוזכר שמו, אשר התפאר בלשון מפולפלת למדי כי הניח יד על עכוז המופת של ז’קלין ולא נדחה, וכן פניהם המכורכמות של אורחים בעלי־אמצעים, שהביאו מתנות עלובות, למראה מתנותיהם הנדיבות של כמה מפשוטי העדה. וכמובן – חיוכו הרחב וצחקוקיו המאושרים של נֶט פרידמן, שהגדיל לעשות מכולם והביא מכונית “פוֹרד גַלַקסי”, מצוידת בכל האבזרים, כמעט חדשה. הפסקול לא החמיץ את הדרשה הקצרה שנשא בשעה שמסר לרון את המפתחות – דרשה המעידה על אצילות נפש אמִתית, שכּן ידע שיסרב לקבל ממנו, דוקא ממנו, האנטי־ציוני שבחבורה, מתנה יקרה כל־כך (אני נותן לך אותה בהשאלה עד ליום שתוכל לשלם את מחירה, כמה שתהיה שוה באותו יום. כל ההתיַשנות עלי…").

זמן ממושך התענגה המצלמה על הדגלונים, הסרטונים וקופסאות הפח הקשורות לפגוֹש האחורי, ועל הדגל הישראלי המחובר לאַנטֶנה. דגל, שסימל את שינוי הערכין אצל נט, “בּוּנדיסט” לשעבר.

אכן התנהגותו של נט הפתיעה את הכל.

נט, בעל סוכנות “פורד”, היה רחוק מעניני הקהילה “מתוך עקרון”. הוא לא קנה “בוֹנדס” ולא תרם למגבית המאוחדת. יותר משנתן אי־פעם לבית־ספר יהודי או ישיבה תרם לקרן החינוך של ילדים שחורים ולמנזר בסינט קלאוד. ישראל לדידו היא שגיאה היסטורית, וישראלים – חבורה של אנשים שחצנים וחסרי תרבות המתנהגים כאילו זה עתה הטביעו אבן במצחו של גליָת ובאו לקבל שכר המצוה. את בנותיו השיא לנכרים ובניו נשאו נכריות. מה ראה שקפץ פתאום מקצה לקצה והצטרף אל החבורה הרכרוכית של מעריצי ישראלים?

את הסיבה לתמורה שחלה בו גילה נט לתיאודור (מכל האנשים. פרופסור פרבר ומוכר המכוניות המשומשות לא החליפו זה עם זה לפנים יותר משני משפטים. והנה ביום שבא תיאודור לקנות מכונית הזמין אותו נט למשרד והתחיל לגלגל עמו שיחה על החתונה ועל המתנה שהביא ועל רגשות אחדים הכרוכים בזה).

תחילה חשש להביא מכונית. יאמרו שהוא מתנהג כאחד שמשתדל לעשות רושם. אחר־כך החליט לצפצף. במתנה הזאת הוא הורג שתי ציפורים ביריה אחת. הזוג הצעיר ישמח והרי בלאו יתרגז. מדוע יתרגז? מפני שיבין את הרמז. הרי מבטיח הבטחות ושוכח לקיים. (“וכשהוא מקיים זה שוה כמה שהוא שוה. קמצן זה נתן לז’קלין במתנה מכונית ישנה של מילדרד. כל מי שמתמצא בעניני רכב יודע כי מכונית שנסעה בה מילדרד – כדאי להתרחק ממנה. צריך להיות אטום לגמרי כדי להכניס למכונית כזאת בחורה שנכונו לה עוד חיים ארוכים.”)

מכל־מקום, מימיו לא נפרד נט מ"פוֹרד גַלַקסי" בקלות שכזאת. שני אנשים צנועים היודעים להיות אסירי־תודה, כמו רון וז’קלין, לא ראה מימיו. הם אנשים פשוטים וטובי־לב כמו שיהודים צריכים להיות. הם מתיחסים בחיבה ורעוּת לצאצאים של חייטים מלודז' ואינם מעמידים־פנים שהם כותבים את הכרך השני של התנ"ך.

כאשר ראה את הכרת־הטובה בעיניהם של רון וז’קלין, ששתקו במבוכה – רון אפילו הסמיק מעט – ולא השמיעו צריחות חדוָה, כמקובל, היתה לו הנאה שלמה מכל דולר שהוציא.

(תיאודור סיפר לסטיב, אחרי שהתפייסו, כי וידויו של מוכר המכוניות המשומשות הביכוֹ כהוגן. הוא לא הבין מדוע בחר בו לספר לו מה רגשותיו כלפי שני הישראלים, שהסיטו אותו מנתיבו הבטוח וקנו את לבו לאהוב אותם. באירוניה המכוּונת כנגד עצמו תיאר את הסתבכותו שלו בשיחה אוִילית. היתה לו הרגשה שלא נאה להקשיב ולשתוק. וכיוָן שלא ידע מה לומר החליט לומר משהו מבדח, בסגנון איש־שיחו. סתם, לשם השתתפות. אולם הבדיחה יצאה סרת־טעם ובצדק זכה למבט של בוז מעיני האיש ישר־הלב.

“מה סיפרת לו?”

“חבל לחזור על זה… אמרתי, שגם אני ראיתי משהו בפני הנערה, אבל חשבתי שזה המבט הנפחד של בתולה העומדת לאבד משהו…”

“אתה! אתה אמרת זאת?”

“זו היתה שגיאה גסה. האיש נעלב עד עומק נשמתו. אולי נפגע שבדרך כזאת אני מבקש לרדת למדרגתו… ואולי מפני שלא היה יכול להשלים עם זה שדיברתי על ז’קלין בלי הכבוד הראוי…”)

השנה הראשונה היתה תריסר ירחי־דבש. עובדי המרכז הקהילתי, חברי החוג הדרמתי, באי מועדון הקשישים, חובבי הכדורסל, חובבי הברידג', החוג למחול, חברות “הדסה”, נשות “אמונה ואהבה”, זמרי המקהלה, חבר המורים בתלמוד־תורה, ואפילו התלמידים, שראו בלימוד העברית עונש, התאהבו בהם ממבט ראשון.

“זה זמן רב לא ראתה הניטאון אנשים המוכנים לעשות כל מה שמבקשים מהם לא בשביל השכר ולא בשביל הכבוד,” השתבח ג’וליוס, שאז עוד ראה את עצמו ראש לשושבינים.

הוא האזין בסיפוק למחמאות שקיבלו. (“רון עובד ציבור למופת. ולואי שילמדו ממנו הצעירים, השקודים על הקריירה שלהם ולא אכפת להם שהקהילה מוזנחת. הוא אינו מואס בעבודה השחורה. אין הוא מתישב ליד הטלפון, כפקיד, אלא שולח ידו בכל מלאכה, וחוסך לקהילה סכום נכבד.”)

מילדרד לא הסתירה את שמחתה על שהצליחה לשכנע את רון וז’קלין “להסתפק בהניטאון”. הלא יכלו להלך בגדולות ולחפש להם עבודה מכובדת בקהילה גדולה יותר. אין ספק שאנשים ברוכי כשרונות כמותם היו מוצאים כר נרחב לפעולתם באחת הקהילות הגדולות של מדינת ניו יורק. היא דרשה את צניעותם כּענוָתם של אנשים דגולים באמת.

והם היו באמת שמחים בחלקם ומרוצים בגורלם. שבוע לאחר הנישואים נכנסו לדירה שהעמידה הקהילה לרשותם בשכר סמלי – לא הרחק מן המרכז הקהילתי – ומיד החלו לרכוש להם, בחצי חינם, במכירות מוסך של ימי א', שהעניקו להם תמיד את זכות הבחירה הראשונה, כמה רהיטים צנועים, כלי בית ותמונות. הצמחים שטיפחו במרפסת כאילו התפרצו לגדול בטיפולה המסור של ז’קלין, כגברים אלה, המזדרזים לעשות את רצונה. דירתם, המרוהטת בפשטות, היתה כבית פתוח, שפוקדים אותו נכבדי הקהילה וסתם אנשים החפצים להשיח את לבם ולהתכבד בתה בנענה, בחצילים מפולפלים, בטחינה ובעוגות פיסטוק חלבי בדבש. עד־מהרה היו בשר מבשרה של הקהילה. אפילו ציונים מסורים הסכימו לראות בהם דיירי קבע, הגם שלא נעם להם לקפח את מדינת היהודים משני אנשים חרוצים ונחמדים כמותם.

הם ניהלו אורח־חיים צנוע של בריות חרוצות ולא הסתגרו בתוך אָשרם. בבוקר היו נוסעים יחד למרכז הקהילתי, פונים איש לעניניו, ואף־על פי ששהו באותו בנין עצמו לא נפגשו שנית אלא לארוחת־צהרים חטופה ב"דֵייֶרי קוִין" של לִי. בערב היו סועדים בבית או אצל חברים. מפעם לפעם היתה ז’קלין מכינה ארוחה מזרחית ומזמינה אורחים מכל שׂדירות הציבור. יכלה להושיב זה לצד זה את הרי ואת זֶליג הנכה, השומר על המלתחה של בריכת השחיה, ואיש לא העז להתרעם עליה.

היה להם החוש הנכון לשמור על כשרוּת כאשר הזמינו אורחים לביתם, אולם כאשר התארחו אצל חפשיים בדעות לא הססו לאכול צדפות. דרשו את התנהגותם כמחוָה של צניעות: אינם מתיַמרים להיות יהודים שלמים ממארחיהם.

כעבור שנה לא היה אפשר לתאר את עירנו בלעדיהם. נעמה לנו חברתם ושמחנו שבחרו לגור בהניטאון.

אפשר שאילולא התעוררה אניטָה לֵיהמָן לתבוע לעצמה את ה"דֶסק" הישראלי במוסדות הקהילה היה הזוג נטמע בעירנו וחי בה חיים מתוקנים, ברוָחה יחסית ובסיפוק מלא, עד עצם היום הזה.

אניטה היא נשיאת סניף “הדסה” המקומי. (קדמה לה אֶדית שטרָאוּס, דמות הראויה לפרק משלה.) כאשר קיבלה את התפקיד מקודמתה הורידו ממנו נתח. בדיוק אז התחשק למילדרד לנהל מחלקה ומסרו בידה את המחלקה לענינים ישראליים, שאין איש יודע מה בדיוק תחום פעולתה.

תחילה לא עירערה אניטה על הסידור החדש. כאשר נמסרו עניני החינוך בידי רון רגזה מעט, אבל הבליגה (יודעי דבר אומרים: המתינה לשעת־כושר). אולם אחרי שהגיעו אליה שמועות שאדית חדת־הלשון מאשימה אותה כי מיעטה מכבוד הארגון שהיא עומדת בראשו החליטה לפעול.

היא הלכה אל ג’וליוס ותבעה להחזיר דברים ליָשנם. “הדסה” הוא הארגון הגדול ביותר בהניטאון ולא ייתכן שהיא, נשיאתו, תטפל בענינים צדדיים. תבעה שיחזירו לה את החינוך ואת עניני ישראל.

ג’וליוס היה אובד־עצות. צעצוע שנמסר בידי מילדרד אין מוציאים אותו ממנה בנקל. הוא חש גם בקשרים שהתהדקו בין מילדרד לרון והניח, בצדק, שהפעם לא תוַתר. על־כן בחר להאזין לאניטה בדריכוּת ולא לעשות דבר.

אילו ויתרה מילדרד מלכתחילה לא היתה אניטה נטפלת אל רון. היא חיבבה אותו על־פי דרכה ולא היה לה ענין מיוחד לפגוע בו. אולם בשביל להזיז את מילדרד היתה אניטה צריכה למצוא את נקודת־התורפה שלה.

כדי להוכיח שאין מילדרד יכולה לנהל מחלקה כראוי הציצה אניטה בספרי החשבונות ובמסמכים. לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להיוָכח שאין למילדרד מושג בסדרי מִנהל תקין. בספרי החשבונות היתה אנדרלומוסיה גמורה: הוצאות בלי אסמכתא, תשלומים בלי קבלות – פרצה הקוראת לגנב. אניטה, שעָשרה נפל רק במעט משל מילדרד, ראתה עצמה כמופת של חסכנות במידה הנכונה. מילדרד היתה בעיניה אישיות “מבולבלת”, הנוהגת בכסף מתוך פזרנות פושעת. היא לא ראתה טעם להאשים את מילדרד שהיא עושה בכספי הציבור כבתוך שלה. הכל ידעו שמילדרד מממנת פעולות של רון מכיסה, ובלבד שתוכל לזקוף לזכותו הצלחה. אולם ברגע שגילתה אניטה זוג כורסות, שנקנו להצגת חובבים ומצאו את דרככן לסלוֹן של ז’קלין, הזעיקה את ג’וליוס.

(לימים, כאשר נתברר שכבר היו דברים מעולם, שרון נעצר בישראל בשל אי־סדרים במועדון ספורט, טענה אניטה כי דבריה היו רמז ברור לקנוניה של שחיתות. ג’וליוס התרתח: “מלים בעלמא; לא היו רמזים וגם לא היתה קנוניה. רון, לרוע מזלו, אף הוא לא הצטיין בניהול־חשבונות. לא היתה לו כל אפשרות לבדוק את מקורות המימון של המתנות הקטנות שהרעיפה עליו מילדרד. לא היה קשר מאורגן לבלבל את הנהלת־החשבונות.”)

החצים שירתה אניטה במילדרד פגעו בסופו של דבר ברוֹן. אולם המתקפה הראשונה היתה מכוּונת כנגד מילדרד. בימים ההם עדיין לא נמצא מי שידבר סרה ברון רק משום כך שאין הוא יודע לעצור את טוב־הלב השופע של מילדרד.

בנסיבות אחרות לא היתה אניטה מצליחה להדיח את מילדרד מתפקידה. למרות הופעתה התוזזת והמבולבלת היו לה מליצי־יושר רבים, מהם מתוך חיבה לה ומהם מיראת הַרי. (אז עוד האמינו שיש לו ענין מיוחד שתצא מהבית ותתעסק במשהו ולא תחשוב על הזיקנה המתקרבת.)

אולם כוח הרצון של מילדרד נחלש מאוד בימים ההם בגלל גידול בשַד. כל כוחות נפשה היו נחוצים לה להילחם על תפארת נעוריה. נוסף לצערה זה היתה לה גם מריבה קשה עם הרי, וזו לא סייעה לחזק את רוחה. (הרי כעס עליה מפני שהפריזה בהגנה על אינטרסים ישראליים. בהשראת רון שיגרה מכתבי מחאה לסנטור שלו, שעזר לו להסדיר ענינים בוושינגטון. כשגער בה בכתה והוא התרתח. ברגע של מריבה ידע להיות גס מאוד. משסיפרה לו כי ייתכן שיכרתו לה שד אמר בדיחה נבזית: “תוכלי לשים רטיה שחורה ותהיי דומה ל…” אמנם אחר־כך התנצל: אילו חשב שהענין רציני לא היה מתלוצץ, אבל הוא הכיר את ההיפוֹכוֹנדרית שלו ועל־כן התיר לעצמו “קצת הוּמוֹר”… מכל־מקום, המריבה ההיא עירערה את עצביה של מילדרד והיא לא מצאה עוז בנפשה להיאבק עם אניטה.)

מילדרד הצליחה להתפטר לפני ישיבת ההדחה. כך נחשׂכו ממנה דברי הביקורת שעמד להשמיע מֶלֶך רוֹזֶנוַלד, יושב־ראש ארגון נפגעי הנאצים, שצידד בעמדתה של אניטה: בתקופת כהונתה הקדיש החוג להיסטוריה שלוש שעות לשואה ושמונה־עשרה – לתולדות הישוב בארץ־ישראל.

משנתברר כי נכונו חיים ארוכים לשני שדיה רצתה מילדרד לחזור בה מהתפטרותה, אבל אניטה כבר היתה נעוצה היטב בתפקידה.

להולכי־רכיל שמורה היתה הפתעה: הַרי הוא שעמד מאחורי פיטוריה של מילדרד. הוא ראה בעין־רעה את ההתבטלוּת של מילדרד מפני בן־טיפוחיה. והחליט לשים קץ ליחסים המסוכנים. אולם שני הישראלים הוסיפו להיות מבאי־ביתם גם אחרי שנוּתק הקשר היומיומי במשרד המשותף. הרי היה נכון לשׂאת את נוכחותו של רון ובלבד שיוכל להזין עיניו בפניה המאירות של ז’קלין, שהקידושים כאילו העניקו לה רשות להקרין יופי שלא מן העולם הזה.

לכאורה, לא שינתה הסתלקותה של מילדרד דבר. אניטה ורון עבדו כצוות משימה מסור. בני תרבות מתעלמים מרגשותיהם וזוכרים את המטרה. זמן־מה היה רושם שאפילו אניטה בת הששים וחמש התאהבה באיש נעים ההליכות, אשר לא שמר לה טינה שהרחיקה את ידידתו.

שבועות אחדים עברו בלי מאורע ראוי לציון. השנַיִם הקדישו ימים ולילות לתכניות החינוכיות. היו מדברים זה אל זה בנימוס ובכבוד, ואם נתגלעה מחלוקת יישבו אותה בינם לבין עצמם. הגישו תקציב מאוזן, שנראה כתפריט של מסעדת פאר, מסודר ומאיר־עיניִם. אפילו במסיבות היו משוחחים ארוכות זה עם זה, כאילו לא הספיק להם הזמן בשעות עבודתם. אניטה התירה לעצמה לומר שבחו של רון שלא בפניו: הוא אדם שמפיקים ממנו תועלת אם משגיחים עליו כהלכה.

מילדרד, שהחלימה מן הניתוח הקל בחזה, קיבלה תפקיד אחר. היא שבה לנהל את מועדון הקשישים – בהתלהבות נעורים מחודשת. רון סייע ככל שיכול.

הכל ציינו לשבח את החילופים שנעשו בלי מהומה ומריבה, והיללו את הנימוסים הטובים של הישראלי. הוא הקפיד על כבודה של עמיתתו הזקנה, אף־על־פי שהצרה את צעדיו: שוב לא היה יכול לזרוק רעיונות נועזים ולהגשימם לאלתר, כבימי מילדרד.

אך שלוה זו לא האריכה ימים. לפתע־פתאום, בלי כל התראה, פרצה מריבה קשה.

בוקר אחד הודיעה אניטה לג’וליוס כי מישהו משתמש בטלפון לשיחות פרטיות אל מעבר לים ואינו מדווח על כך.

לכאורה, דיברה בשלוה אך בקולה פיעפע ארס. דבריה היו מכוּונים אל ג’וליוס, אולם עיניה היו נעוצות בעוזרהּ.

רון נשאר שקט. הוא אף לא נשַא את עיניו מן הניירות. אילו ידע שעליו לדווח היה עושה כן, אמר במנוחה.

אז הוציאה אניטה ליהמן את חשבון הטלפון החודשי, ובלי להסיר את מבטה מרון הראתה לג’וליוס באצבע מרטיטה שלוש שיחות לישראל. באותו קול חרישי שופע זעם אמרה: “כמובן, אם אלה התיעצויות בעניני עבודה זה בסדר גמור. מצדי, שידבר כמה שנחוץ לו. אבל הכל צריך להיות רשום, ובמסגרת התקציב.” ובמתק־שפתים הוסיפה:" רק אמוֹר לנו כמה פעמים בשבוע נחוץ לך לדבר עם הבית ונכניס את זה לתקציב. שיחות עם ישראל אוכלות דוֹלרים, לא סֶנטים."

היא לא חיכתה לתשובה. בנעימת קול נצחנית וקנטרנית ובחומרה של קטיגור בבית־דין שדה אמרה לג’וליוס: “הוא פשוט לא ידע כי בחשבון הטלפון מופיעות שיחות החוץ כשהן מפורטות – ארץ היעד, המִספר, סוג השיחה, מוֹעדהּ, משך הזמן והמחיר. כן, גם משך הזמן וגם המחיר…”

פני רון, הרוגעים בדרך־כלל, נהיו אדומים כאש, הוא נעץ באניטה מבט רצחני והוציא מכיסו את פנקס השקים שלו.

“אשלם לך הכל, עד הפרוטה האחרונה,” אמר. “אבל איש לא אמר לי שאסור לי לדבר עם ישראל אם אני חושב שזה נחוץ.”

אניטה לא נבהלה. “מי היה יכול לומר לך זאת? מילדרד? חוץ מזה, אינך משלם לי. אתה מחזיר מה שגנבת.”

אפילו ג’וליוס הרגיל בשערוריות, נבהל מן הביטוי החריף. למראה ההבעה האומללה על פני רון ביקש מאניטה לחזור בה מדבריה. אניטה “לקחה את הדברים בחזרה”, אך מפניה ניכר כמה שמחה שנאמרו.

אחר־כך אמרה כי היא ראתה מיד שאין תוכו של רון כברו. הוא מן האנשים הנזהרים שלא לשקר, אך גם את האמת אינם אומרים אף פעם.

וגם זאת אמרה: “איך אפשר לסמוך על אדם שאינו מביט בך ישר בעינים?”

הערה זו נתקבלה בביקורת חריפה. מילדרד, שידעה להיות ארסית לפעמים, אמרה: “דוקא זאת היתה צריכה הגברת ליהמן לזקוף לזכותו. אדם אנין רגש נזהר שלא להביט בה ישר בפנים כדי שלא לראות את השומה המכוערת שיש לה מעל הגבה השמאלית. בעיני שלי הביט תמיד ישר.”

גם דבורקין אמר כי דוקא בענין זה טעתה אניטה. אף הוא זכר את רון כאדם המביט “ישר בעיניִם”. הצלם החובב התפייט לו והוסיף: “מביט, ונראה כאילו הוא מבקש לומר דבר־מה, אך נמלך בדעתו ושותק. אולי לא תבין אותו.”

כאשר נשאלה האשה הפיקחית כיצד יכלה לנהוג עמו בחביבות “כאילו היא מבקשת למחוק מלבו את זכרהּ של מילדרד” נתנה בשואלים מבט שנותן שוטר ותיק בטירון ואמרה: “דוקא! תמיד צריך לחייך אליהם. אחרת לעולם לא תתפוס אותם.”

מכל מקום כאשר הגיע החוֹזר של הרב רוזנמן – מאותם חוזרים שהיו מגיעים לעתים מזומנות ובהם רשימה של בעלים שעזבו נשים עגונות בארץ אחרת – היתה אניטה ליהמן הראשונה שניחשה כי אהרן פריצקר ורון בן־פורת הם אדם אחד.

אך היא נזהרה מלומר זאת. תחילה לא שיתפה בחשדותיה אלא את הרי והנרי. (לג’וליוס חששה לומר זאת, שמא יפטפט ויקלקל לה את התכנית.)

את מעשיה תיכננה כבלש מקצועי לכל דבר. היא הגדילה תמונה קבוצתית שצילם דבורקין בחג העצמאות ואחר־כך גזרה מתוכה את תמונתו של רון והגדילה אותה שנית. את התמונה הזאת שלחה לסינסינטי ועמה תיאור מפורט וקטעים מן התיק האישי. עברו שלושה חודשים עד שהגיעה התשובה: האיש המכנה עצמו רון בן־פורת עזב את אשתו בלי להשאיר עקבות ונסע לארצות־הברית בחברת נערה ששמה ז’קלין סימון.

רק לאחר שהגיעה תשובתו של הרב רוזנמן יזמה אניטה את המריבה הקטנונית ליד הטלפון, וזאת, כדי לערער לרון את שיווי־המשקל! אולם נתברר שכל האמצעים הללו והסודיות שנשמרה מכל משמר היו מיותרים. כאשר שאל רבי גרינברג את רון, לתומו לכאורה, אם הוא מכיר אדם ששמו אהרון פריצקר השיב לו רון בפשטות: “זה אני.”

הידיעה היכתה את עירנו בתדהמה. מכתבו של הרב מסינסינטי היה לשיחת־היום. הכל דיברו בזה: יושבי־קרנות – בחדוַת השערוריה, באי המרכז הקהילתי – בצער ובפליאה. היו שאמרו כי לא ייתכן הדבר. אי בזה התבלבלו היוצרות ונפלה טעות במסמכים. אולם אחרי שהודה רון באשמתו לא נותר אלא להכיר בזה ששיטה בנו. לריק פיזרנו אהבתנו על אדם שאינו ראוי.

תקיפי דעת זעמו ותבעו פעולה מידית. דקי הרגשה חשו מבוכה עצומה. ידידים קרובים ראו עצמם נבגדים. אֶלֶן התקצף וזעם. מילטון התהלך כאבל (“נשׂגב מבינתי כיצד יכול אדם להשתתף בשיעורי התלמוד, להקשות קושיות נבונות, ואחר־כך להתנהג כאילו אין דבר קדוש בעיניו…”). מילדרד היתה נרעשת וביקשה מג’וליוס שלא יעשה צעד פזיז לפני שייוָעץ בה. הרי היה מבודח (“גבר שאשה אחת אינה מספיקה לו גם שתיִם זה מעט לו…”). שלדון לבדו לא נקט עמדה קיצונית (“על כל פשעים תכסה אהבה,” אהב לצטט).

איש לא האמין שיעז לבוא למרכז הקהילתי למחרת בבוקר. אבל הוא בא (“כמו השריף מ’בצהרי יום', לבדו באמצע הרחוב, כך הלך שם בפרוזדור שהתרוקן מאדם,” סיפר עד ראיה. “אף אחד לא היה לו דם להביט לו ישר בעינים ולהגיד לו מה חושבים עליו…”). יומיִם עשה את עבודתו כרגיל, אף כי איש לא בא לחוג לדרמה יוצרת, ועל דלת החוג להיסטוריה תלה מישהו דף ועליו ההודעה כי מסיבות טכניות לא תתקיימנה פגישות החוג עד להודעה חדשה. בשערי תלמוד־התורה המתין לו השמש (“הרבי אמר שאתה תבין מדוע לא יהיו שיעורים כרגיל”). רון הבין ולא חזר לשם. אפילו לא היה צריך לבקש ממנו שיתפטר, כפי שהציע מילטון שלא בפניו.

רק ביום השלישי התקיים דיון ראשון במוסדות הקהילה. כרגיל, נחלקו לבית הילל ולבית שמאי. בית הילל אמרו כי ענינים שיש לו עם החוק צריך להסדיר באמצעות החוק ואַל לקהילה להתערב (אולם גם הללו הסכימו שלא יוכל לשמש דמות חינוכית לנוער), ואילו בית שמאי תבעו פיטורים לאלתר מכל תפקידיו. אחדים אמרו שלא היו מצטערים לראותו אורז את מיטלטליו ועוזב את עירנו, לטובת כל הצדדים. מילטון היה תקיף בדעתו שאין מקום בקהילה מהוגנת ל"שליח" שכמותו (אף כי בעצם לא שלחוֹ אלינו איש). התעורר ויכוח מעניין: כלום היינו מפטרים, חד וחלק, סתם תושב העיר רק משום שלא הסדיר כשורה ענינים שבינו לבינה? לבסוף גברו בית שמאי והוחלט שמעשיו הם עבירה שיש עמה קלוֹן ועל־כן אין לו מקום בשירות הקהילה. היתה גם הצעה מרחיקת־לכת לגרשוֹ בחרפה ולא לפסוק לו פיצויים. ג’רולד אלטנברג, המשפטן, התנגד לזה בכל תוקף – בהשראת שלדון, ידידו. הוא קיבל עליו ליַצג את רון שלא על־מנת לקבל פרס, אף־על־פי שלא דיבר עמו מטוב ועד רע מימיו. כיוָן שכך נכנע הרוב והסכים להעניק לו פיצויים מתקבלים על הדעת, בתנאי שלא יַראה עוד את פרצופו במשרדי הקהילה.

שלדון הלך עם ג’רולד לשוחח עם רון. הצטרפה אליהם גם ז’נֶט, רעייתו של ג’רולד (המנהלת סדנה יצירתית בהברטוֹן קוֹלֶג'), בגלל הענין שלה במעמדים דרמתיים.

רון וז’קלין ישבו בחדר האורחים שלהם (“כמו על צרורות”, תיארה אחר־כך ז’נט) ועיניהם אדומות, כאילו לא ישנו כמה לילות. ניכר שמצאו אותם בסופה של שיחת נפש מיַגעת, שהתישה אותם עד תוֹם. הם ישבו כמוכי הלם על הכורסאות (שיצא עליהן קצפה של אניטה) ובקושי קמו לכבוד אורחיהם. החדר נראה מוזנח ומלוכלך כחדרם של אנשים שנואשו מללבוש חזוּת מהוגנת ואיבדו את הצורך לשמור על הנקיון. בפני ז’קלין נגלו גם אותות של פחד.

האורחים התהלכו שם על בהונות וישבו על קצות הכיסאות והיססו הרבה עד שפצו את פיהם. ג’רולד הוא שהתאושש ראשון. הוא פתח מן הסיפא ובלי להזכיר כלל את הרקע לפיטורין הציע את עזרתו בניסוח מסמך הפיטורין ותנאיו.

רון הקשיב לו בעינים ממצמצות וכשגמר פרץ בבכי. ז’קלין לא איחרה להצטרף.

שלדון וג’רולד נתקפו מבוכה גדולה (ז’נט לא – הלא היתה צופה בלבד). בכי לא הלם את דימויו של רון, דימוי של בן־חיל היודע לספוג מהלומות. שלדון ניגש אל רון והניח את כף־ידו על שכמו, אולם הדבר אף הגביר ברון את רחמיו על עצמו והוא התיפח כנער. רק אחרי שגער בו ג’רולד הצליח להתגבר על צערו. הוא הלך לרחוץ את פניו, ובשובו, יבש ומסורק, יכלו לדבר לענין.

ג’רולד היה מוקסם כל־כך מן המהירות שבה חזר רון להיות נער־זקן עליז וטוב־לב, המוחל לכל אויביו את רשעותם, שהתנדב לטפל גם בהתרת התסבוכת המשפטית הכרוכה בנישואים שלא כחוק.

ג’רולד אינו מקובל אצלנו כאדם נוח להתרשם. הוא פרקליט שנון, קר־מזג וחשדן, הרגיל בטיפוסים חלקלקים, היודעים לבנות מערכת טיעונים אמינה על יסודות רעועים. גם דמעות אינן משפיעות עליו. לא אחת ראה פושעים קשוחים המסוגלים להגיר דמעות כאילו לפי הזמנה. גם לא היתה לו דעה חיובית על רון. כאמור, איש באיש לא פגע. ממה ששמע הסיק כי אפילו כנוכל הוא מליגה נמוכה. כאשר נחלץ להגנתו היה כבודה של הקהילה לנגד עיניו – לא רצה לראות את עמיתיו נוהגים קשיחות יתרה עם זר רק משום שקודם־לכן הפריזו באמון שנתנו בו. ואם אחרי כל זאת יצא מן הפגישה ההיא כאחוז קסם ולא חדל להתעניין בו גם אחר־כך – כדרך שהוא נוהג בשאר ה"מקרים" שלו – משמע, היתה באיש הזה איזו כריזמה ולא היינו שוטים גמורים ומוּכּים בסנוורים כאשר חיבבנו אותו כל־כך לפני שנודעו העובדות המצערות.

בדרכם הביתה תהה ג’רולד מה הדבר שנגע אל לבו: הפתיחות הקורנת ממנו ואינה מתיַשבת עם הנטיה הפחדנית לגונן על עצמו באמצעות שקרים? ושמא טוב־לב, פשוטו כמשמעו, תופעה נדירה אצל אדם שתולדות חייו רצופים מאבקי הישרדוּת? ואולי – שוב סתירה מעניינת – איזה יושר פנימי עמוק, שאינו מתיר לו לשבץ את מעשיו במערכת ערכים יחסית, המעדיפה רעה אחת מן הגרועה ממנה?

שלדון היטיב להגדיר את רגשותיו שלו: מחבב הוא אצל רון את תמימותו. (“היה בו משהו, שלא יכולת אלא לחבב… כמו שמחבבים ילד נבון וחלש, המשמיע קולות של סוּפֶּרמֶן, אבל בסתר לבו יודע שיברח ברגע שתתפתח תגרה… היתה גם הרגשה של צער גדול על כשרונות מתבזבזים. הלא הגבר הזה היה מסוגל להישגים של ממש בכל תחום שנגע בו… אבל איכשהו הצליח להחמיץ ברגע האחרון… לפעמים, כאשר הייתי שומע אותו מפַתח, במקוריות נדירה, רעיונות מבריקים אפויים למחצה, כאב לי הלב. הייתי אומר לעצמי: הנה מישהו שהחטיא את המטרה כחוט־השׂערה…”)

ז’נט, אשה מעשית, אף־על־פי שהיא עוסקת בענינים ערטילאיים למדי התירה לעצמה לשׂחוק בטוב־לב על הגברים השנַים. במאתנו זו, הקשוחה ונטולת אשליות, קיבלו עליהם הגברים את התפקיד שיוחס, בלי צדק, לנשים: אין הם יכולים להשתחרר מן ההערצה הילדותית לדמות הרומנטית של מי שמוכן לתת “את כל הון ביתו (ושל אחרים) באהבה”. מי שהעז לברוח מאשתו עד קצווי ארץ כדי לראות חיים עם אשה אהובה הוא גיבורם הנסתר. קשה להם להשלים עם זאת שהוא סתם מושחת. אבל גם בפיה היו מלים לשבחו: “יש לו הליכות של ג’נטלמן בריטי. כשהוא מדבר עם אשה יש לה הרגשה, שאיבד ענין בכל הנשים שבעולם. אם אינו מחזר אחריה הרי זה רק מפני שהוא נאמן לשלו. אינו מנבל את הפה. (“גם לא בחברת גברים בלבד,” אישר שלדון.) אינו שותה. אינו מעשן. אינו זולל. אוכל בנימוס, ורק כמה שנחוץ לקיום הגוף. אינו מתפרץ לדברי אחרים ואף פעם אינו מתחיל את הטיעון שלו בדחיה מוחלטת של דברי קודמו. כשהוא חולק על דעתך בתוקף הוא משתדל שלא לפגוע.”

(שלדון הסכים וחלק על אניטה שאמרה עליו שהוא “שקרן כפייתי”. אדם שניחן במידה מרובה כל־כך של שליטה בעצמו אינו “כפייתי”. וכאן העיר שנקל להבין מדוע רק את אניטה לבדה לא הטעו נימוסיו הטובים. חוש הריח שלה אמר לה כי גבר המתפקע מרוב אדיבות כלפי הנשים – סימן שחטא לאשה אחת לפחות. בעלה המנוח, שבגד בה על ימין ועל שמאל, היה כזה – האדיבות בכבודה ובעצמה.)

דבר אחד התמיה את ג’רולד: גבר נבון, וערמומי לעת מצוא (בזה חלק על שלדון), שרצה לברוח מאשתו, וקצת גם מהמשטרה והחוק, מה ראה לגור בעיר קטנה, שהכל מכירים בה את הכל? הלא אילו נסע לניו יורק או ללוס אנג’לס היה נעלם שם בלי להשאיר עקבות כל־עוד לא נזקק לשירותי הקהילה היהודית ולא נסע במהירות מופרזת… (שאלה כזאת רק ג’רולד מסוגל לשאול, כי הוא לבדו נוטה למעט בערכה של איכות החיים בעירנו.)

מכל־מקום, מרגע שקיבל עליו ג’רולד להתיר את הפקעת גברה התאוצה ובתוך שבועות מעטים הוסדרו הפיצויים – לפנים משורת הדין – וגם הצד החוקי מצא את תיקונו.

בנדיבות יוצאת מגדר הרגיל סייע בידי רון לפתור גם בעיות במרחקים.

בפגישתם השניה נודעו לג’רולד העובדות כהוָייתן: הסתבכותו של רון עם החוק אף היא מקוֹרה בפשעי אהבה. הוא נתן שׁקים בלי כיסוי משום שאשתו משכה את כל הכסף מחשבונם המשותף. (“בלי ידיעתך,” הושיט לו ג’רולד נימוק. “לצערי, עלי לאכזב אותך,” השיב רון, אף כי לא היתה כל אפשרות לבדוק זאת. “ידעתי, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי זקוק לכסף הזה בדחיפוּת.” ג’רולד שב והציע עזרתו: “קיווית שלא יפדו את השקים לפני שתיכנס המשכורת הבאה.” אולם רון, בחיוך כובש לבבות, הודה כי לא היה לו כל סיכוי להחזיר את החובות ההם.) זקוק היה לכסף הזה כדי לממן את הוצאותיה של ז’קלין (“צרכים בסיסיים, לא מותרות”), שנאלצה לברוח מביתה מפחד אחיה והלכה לגור בעיר אחרת. עובדות אלה לא מיעטו את אהדתו של ג’רולד ללקוח החינם שלו, אלא אדרבא – הגבירו חיבתו לו. (התיאוריה של ג’נט אמת היתה: בעלה צונן המזג אכן מחמם בלבו מאוַיים רוֹמַנטיים שלא יתגשמו לעולם… לא נותר לו אלא לתרום מזמנו לשגעונותיו של אחר.)

ג’רולד עשה נפלאות בסידור עניניו היגעים של רון. באמצעות הרב מסינסינטי הצליח להסדיר גם בעיות שלא יושבו בינו ובין עגונתו בישראל. רון קיבל עליו לשלוח לה גט על־פי תנאיה (אחרי שברח אל מעבר לים נואשה מלהחזירו אליה) וכתב התחייבות להפריש חלק ניכר ממשכורתו כדמי מזונות. אמנם אז עדיין לא ידע איש מניין תבוא משכורתו, שכּן מוסדות הקהילה עמדו על דעתם שאין לו מקום בתוכנו, אולם הכל האמינו כי על־ידי קשריו הטובים של ג’רולד עם לקוחות בערים אחרות תימצא לרון איזו משׂרה שתאפשר לו לסלק את חובותיו במרוצת השנים.

איש לא¹ העלה בדעתו שיישאר בהניטאון. הניחו, בהרגשה גוברת והולכת של רוָחה, כי אחרי שיסודרו הענינים הפוֹרמליים וסכום הפיצויים יופקד בחשבון הבנק שלו ימהר להסתלק ממקום שקילקל בו. הרי לא היה יכול לקווֹת שיימצא רב בעירנו – אף לא שלדוֹן – שיסכים להשׂיאו שנית לז’קלין אחרי שיגיע מישראל גט הפיטורין מאשתו הראשונה. הכל ביקשו בכל מאודם לשכוח את הפרשה, שהיתה גם מעציבה וגם מגוחכת ולא הוסיפה כבוד לאיש מן הנוגעים בדבר. (מעטים גרסו כרבי מילטון גרינברג שיצא הפסדה של עירנו בשכר אָשרה של אשה אחת מישראל. שכן אילולא ערנותה של אניטה היתה האשה ההיא אסורה לאחרים ומבלה את שארית ימיה בבזיון ובצער.)

אולם רון הפתיע גם הפעם.

הם לא הסתלקו למקום שאין מכירים אותם כדי לפתוח מבראשית (בשמות הרשומים בדרכוניהם, ולא באלה שאימצו להם, בדרך הישר ובלי כל עקמומיות ואחיזת־עיניִם), אלא פינו את הדירה שקיבלו מן הקהילה והעבירו את מיטלטליהם למעט כורסות המריבה – לביתה של אֶדית שטראוס, על שפת הנהר.

אֶדית שטראוּס היא בת לאחת המשפחות הותיקות ביותר בעירנו. צאצא אחרון לדור הנפילים. סבה היה מאדירי ארץ. (מעשיהם הראשונים של חלוצי קדמה אלה נשכחו, ואילו התרומה שהרימו לפיתוח האיזור חקוקה באבן על בניני ציבור לא מעטים בעיר ובהֶברטוֹן קולג'.) אחרי שנפטר אביה החלה ההתדרדרות. אחֶיה העתיקו את עסקי המשפחה למקומות אחרים. אדית, שירשה נכסי דלא ניידי בהניטאון, לא השכילה להחזיק בהם וליהנות מפירותיהם. היא התנהגה כאחד הגבירים הללו שאינם יודעים להעריך שוֹויו של נכס, ובתוך חמשים שנה ירדה מנכסיה. בעלה, משכיל אביון שנקעה נפשו מגאוָתה, נטש אותה והרחיק עד בֶּרקלי. בניה ובנותיה פרחו אף הם מן הקן והקימו להם משפחות הרחק מכאן. אדית נותרה לבדה בבית מידות בנוסח ישן שנתרוקן מיושביו. קרן שמורה, צנועה למדי, ממלאת את כל מחסורה.

שנים רבות היתה אדית נשיאת “הדסה” בעירנו. כאשר הגיעה שעתה לפרוש לא רצתה להכיר בזכותן של חברות הארגון לבחור אחרת תחתיה בעודה בחיים. היו מריבות לא נעימות ובסופו של דבר עזבה את משרדה בטריקת דלת. כעס רב היה בלבה על הקהילה: בעוד עָשרה עמה נהגו בה כבוד, ומשנתרוששה שילחוה בבעיטה. מאז כל מעשיה מכוּונים להזכיר לנו את חטאינו.

אומרים שגם התעקשותה לגור בביתה הישן נועדה להטריד את מנוחתנו.

ראוי הוא הבית שיוחזק כאתר היסטורי. משפחות שטראוס היתה המשפחה היהודית הראשונה שהעתיקה את משכנה מן הרובע היהודי, שכונה צפופה מדרום לנהר, אל הפרבר הטובל בירק של המשפחות הפרוטֶסטַנטיות העשירות שמצפון לו. זו היתה פריצה נחשונית אל לב־לבו של החוג הסגור של המיַסדים.

לפנים היה הבּנין מפואר (מנקר־עינים מעט לטעמה של הקהילה היהודית שבחרה להצטנע) והביאו תיירים לחזות בו. היום הוא מתפורר והולך. אין מי שיתַחזקוֹ ואין מי שישמור עליו. יתר על־כן, המגורים בו הם בחזקת סכנה. הרובע היהודי לשעבר, מעבר לנהר, הוא היום גטו של כושים חרֵב למחצה, וכל האיזור שמן הגשר ועד רחוב בית־הכנסת (“מועדון הספורט על־שם מרתין לותר קינג”), מקום שהתקלקלה מכוניתו של רון, הוא שטח הפקר ריק מאדם.

ההצעה הנדיבה של הקהילה להעניק לאדית מקום של כבוד בבית־אבות לכל ימי חייה תמורת הבנין הנחרב והולך נדחתה בחרי־אף. אדית פירשה זאת כנסיון מרושע להורידה מגדולתה. היא התעקשה לשמור על אותות נוגעים ללב של תפארת מדוּמה (יש לה “קאדילאק” ישנה־נושנה ונוהג בו כושי שׂב שׂיער, שהגיע לגבורות, במדים של מוקיון), כאילו השם שטראוס מחייב אותה להתנהג כאצילים בני הדור הישן המתעקשים למות בבית שנולדו בו.

יש סברה שבכוָנה נשארה בביתה הישן (על הקירות מקולפי הצבע יצירות אמנות של בּרַאק, ולַמינק ופיקסוֹ) כדי שיעיקו על מצפוננו חייה העצובים והסכנות המרחפות על ראשה. אם כך ואם כך, אדית היא אשה שחייה מעוגנים בתולדות המקום. מעשיה התמוהים מובנים למי שבקי בהם ויכול לרדת לסוף דעתה של יורדת מנכסיה, אשר בגיל שמונים אין צפויה לה התבהרות מוחין. אולם מה ראה רון לקחת את נערתו היפה ולגור על גבול הסכנה, מקום שאותם פרחחים שהתאנו לה בשעתם יכולים לראות אותה בבואה ובצאתה? מה ביקש ללמדנו במחוָתו הסמלית? (לא היה לנו ספק שכך הוא מנסה לשדר לנו משהו.) האם חיפש לו בעלת־ברית למאבק עקשני וחסר תכלית כנגד הקהילה? (כלום עשינו לו עוול?) או שמא, כגרסת שלדון, עשה כן, קצת בבלי דעת, כדי לכפר על חטאו כלפינו? או שמא האמין באותות הגורל?

(ביום שהלכו ז’נט, ג’רולד ושלדון לביתו של רון פרצו שני כושים גברתנים לביתה של אדית ומכיוָן שלא מצאו בו חפצי־ערך – יצירות האמנות לא עשו עליהם רושם – היכו אותה והלכו להם. אחרי השיחה עם שלושת מלאכי הקהילה נסע רון הישר לבית־החולים, ישב אצל אדית שעה־שעתים, מחוָה אצילית כשלעצמה, שכן אדית היא שהסיתה את אניטה כנגד מילדרד, אחר־כך נסע לביתה והעביר לכספת של בנק את יצירות המופת שהופקרו שם. אולם איש לא העלה בדעתו כי ביום שיפנה את דירתו ילך לגור עמה. לפני־כן לא פגש אותה אלא פעם אחת בלבד, בחתונה של קרוב רחוק שלה. אמנם ראו אותם משוחחים זה עם זה, והזקנה הזועפת אפילו השתעלה כמה צחקוקים, שנזקפו לזכות כושר ההידברות של רון, אולם לא היה מקום לסברה שבשיחה ההיא נקשרו קשרי ידידות איתנים כל־כך שיוכלו לחיות עמה בקוֹמוּנה של שלושה.)

פרשנות היא תאוָתם הנסתרת של הוגי־הדעות שבנו. ובעוד רון בחיים נחלקו הדעות לגבי המניע האמִתי למעשהו. רבי גרינברג, מעמיק חקור ומיטיב נסח, הסביר זאת כך: הרי זו מחוָה שנועדה להפוך את הקערה על פיה. בלכתו לפרוס סוכת־שלום על הזקנה, שנוח לה למות מיתה משונה ובלבד שתגרום לנו יסורי־מצפון, הריהו מסתלק מן הנאשמים ומצטרף אל המאשימים. מאחורי האצבע המאשימה של אדית, המכוּונת כנגד יהודי הניטאון, יוכל גם הוא להתיַצב בקומה זקופה.

פשטנים שבחבורה, כגון פליקס הוֹפמן, הלוטש עין למשׂרתו של ג’רולד באיגוד המשפטנים, אומרים כי מן־הסתם יש כאן מניע לא־אצילי ביותר: הישישה לא תוציא שנים רבות ומן־הסתם תוריש למיטיב עמה מה שנותר מנכסיה. (ג’רולד, שניהל לפנים את קרן הנאמנות של משפחת שטראוס מיטיב לדעת ממנו שאין שחר לגרסה המרושעת הזאת. הוא עצמו סיפר לרוֹן כי מלבד הנהג הכושי וחובותיה אין לה דבר להורישו. יצירות האמנות רשומות על־שם בניה. הבית שייך לקהילה ששילמה את חובותיו. שאר הנכסים פה־ושם, שייכים לקרובי־משפחה שלה בבּוֹסטוֹן ובפילדלפיה.)

בית הילל (גם הפעם שלדון, ועמו סטיב ותיאודור, ואפילו הלמוּט נדיב־הלב) גרסו שנשאר בעירנו כדי להוכיח לכל מי שנתן בו אמון כי לא טעה בו. אף־על־פי שברח מפני החוק הוא איש המצפון. אף־על־פי שרימה, והתנכלל, והסתתר מאחורי חזוּת מזויפת, והתפחד מפני האמת – בעומק נפשו הוא אדם ישר ואמיץ.

ג’רולד, מעשי ומפוכח, ביקש לרדת לשורש הטעות שטעה רון באנשים שהיה לו עמם מגע יומיומי. (אמנם הכיר את רון רק אחרי שירד מגדולתו, אך ראה עצמו כמי שהיטיב מאחרים להבינו. כביכול, נסיונו עם עבריָנים מכל סוג מאפשר לו לעשות את האבחנות הדקות בין כל מיני גניבת־הדעת. “הוא ברנש חביב וגם פיקח, אבל אינו חכם דיוֹ להביא בחשבון שאולי אחרים פיקחים ממנו… הוא רואה את אנשינו מתחכמים ומתפרחחים בצותא ונדמה לו שהם שוטים מופלגים… אין הוא מבין שמאחורי החזות הזאת יש פכחון קר ומעשׂיוּת נחושה… אינו תופס כלל כי ההתפעלות של אחינו בני־ישראל ממעשיוֹת ארץ־ישראל היא מחוָה של נימוס במקום שאינה רגש אשם… הניטאון נראתה לו כעיירה קרתנית מנותקת מן העולם. הרושם שעשה על אנשינו עוד חיזק אצלו את ההרגשה שנקלע לגן־עדן של שוטים… לא היה בדעתו להתגרות בחוק האמריקני… עד כדי כך אינו שוטה… טקס הנישואין שלו היה בדיחה מקומית… לא התכוון להציג את התעודה מחוץ לעירנו… דרשו ממנו להתחתן – התחתן… מה אכפת לו?..”)

אולם אחר־כך, אחרי שהסתבך, ונהגנו עמו לפנים משורת הדין, כך סבור ג’רולד, הבין שטעה בנו. איננו טיפשונים אלה המדברים וצוחקים בקול רם וכל פרחח מישראל נישא אצלנו על כפיִם כאילו הוא ארי בן כנען בכבודו ובעצמו. וזו הסיבה להפתעה שהכין לנו אחרי שהיו הכל בטוחים כי לא נשוב לראותו בתוכנו.

על־פי הגרסה הזאת, הנדיבה למדי, לא הלך להגן על אדית כדי “להרגיזנו”, או “להתנקם” בנו, אלא להפך – להראות שהוא מוכן לשאת בענשו. הוא חטא לנו וניצל את נדיבותנו ועתה גזר על עצמו מעצר בית עם אשה מרת־נפש.

הלמוט הסכים עמו. אף־על־פי שמצא בו מידה יתרה של שמרנוּת, שאינה לרוחו, ראה את התנהגותו של רון כמעשה של אומץ־לב אזרחי. הוא לא ברח מפני זעם ובוז ולא נרתע מסכנות ממשיות. לאמור, אף הוא לא היה לו ספק שהלה מבקש לטהר את שמו לפני שהוא נעקר והולך לו. עד כדי כך חשובה לו דעתנו עליו.

אולם הרוב לא גרסו כך. לדעתם, היה רון ברנש חלקלק, שהונה אותנו בלי בושה. היו שמחים אילו יכלו להיפטר ממנו לצמיתות. הם ליגלגו על מי שלימדו עליו זכות. הם צמחונים, “שמצאו בידם שרץ ומתעקשים לטהרו…”

(אחרי שנרצח הלכו גם בית שמאי אחרי בית הילל והגיהו קצת את גרסותיהם. רבי גרינברג נזקק לתורת הנפש ומצא בו “יצר של הרס עצמי” וג’וליוס שכח את רוגזו ואמר שנשאר בעירנו כדי “להציל כבודה של ישראל”: אם נוֹכל שכמותו נתברך בסגולות נעלות, מהוגנים שבהם על אחת כמה וכמה… הרי זה מלמד משהו על הארץ שבא ממנה…)

כאשר עברו לגור בביתה של אדית, עבד רון ימים אחדים בשיפוץ הבנין. (הַרי הציע לו עזרה, אולם הוא סירב לקבל.) אחר כך נסע ל W & W לחדש את המלאי. בדרכו ביקר אצל נֶט פרידמן וביקש לקנות ממנו את המכונית שקיבל במתנה. נט נעלב. אולם רון לחץ עליו לקבל תשלום ראשון בעד המכונית. (נֶט קיבל את השׁק וקרע אותו לגזרים, אולם לא סיפר זאת אלא אחרי הרצח.) משם נסע לבנק ופתח שם חשבון חדש אחרי שהעביר לאשתו בישראל את כל חסכונותיו בחשבון הישן.

הכל תמהו מניין יש לו כסף, וכבר התהלכו שמועות שאדית חפרה במטמונים. אולם עד־מהרה נתברר כי בביקורו ב־ W & W פגש את ליאוֹ ווֹלפֶנזוֹן וזה הציע לו עבודה.

התנהגותו של ליאוֹ לא הפליאה אותנו. הכל יודעים שלא יחמיץ הזדמנות לפגוע בג’וליוס (הוא מכנה אותו “פליישיקר” תחת מילכיקר, רמז עבה לתאווֹת־הבשרים שהוא שטוף בהן). הם צהובים זה לזה מימות דור. קצת בגלל מאבקי יוקרה וכוח וקצת בשל מעשים שהיו. (בשכבר הימים הלשין ג’וליוס על ליאו והדבר עירער את מעמדו בקהילה. ליאו אמנם היה קומוניסט במולדתו, אולם באמריקה חזר בו. ארצנו נתנה לו זכויות אזרח ואת החירות לפתח את כשרונותיו ואין לו טענות עליה.) הוא ידע כמה להוט ג’וליוס להיפטר מן הזוג הישראלי. וכששׂכר אותם לעבוד בשבילו וסידר להם רשיון עבודה והעניק להם את הבסיס החמרי לקיומם בעירנו גרם עגמת־נפש מרובה למי שביקש בכל מאודו להשכיח את הפרשה.

ז’קלין עבדה במחלקת הבשׂמים של הסניף המרכזי, לא הרחק מן המרכז הקהילתי. באנגלית רצוצה הצליחה למכור משחות פנים יותר מכל בחורה שעבדה שם. נשים מזדקנות מבקשות להאמין כי שימוש רצוף במשחות ההן יעניק להן עור פנים רענן כשלה. (היו גם כאלה שנמשכו להציץ מקרוב באשה שעמדה במרכז של שערוריה.) ליאו היה מרוצה מאוד ממנה.

רון קיבל משׂרה שטיבה לא ברור. הוא לא ישב במשרד הראשי וגם לא מצא לו מקום של קבע בסניף כלשהו. היה משהו מסתורי בעיסוק שלו, שכל אחד נתן לו כינוי אחר. ליאו הגדירו כ"פיקוח על מחירים" ואילו רון נתן לו שֵם מרתק יותר. לידידים קרובים סיפר שהוא עוסק ב"ריגול תעשיתי". רק אחרי מותו נודע במה עסק באמת. (ליאו ידע להלביש למלאכה בזויה כותרת מלהיבה. הוא ידע את חולשתו של רון. חייל ותיק מתבזה כאשר הוא נאלץ למכור סִדקית, אולם לא יראה כל פחיתות כבוד בעיסוק פחוּת לא פחוֹת תחת שֵם מרומם). למעשה, היתה המלאכה נטולת ברק לחלוטין. הוא לא הצטרך לחדור בחשאי אל מטה היריב כדי לצלם שם מסמכים סודיים, אף לא לחשוֹף את סודותיהם של סוכני מכירות, אלא בוקר־בוקר, בשעה שפותחים את חנויות הכל־בו, היה נוסע למרכז קניה כלשהו ובאמתלה שבא לקנות משהו היה משוטט בחנויות של “שופ’נסיב”, מתחרהו העיקרי של ליאוֹ, בודק את כמות המצרכים ומחיריהם ומשדרם למשרד הראשי, כדי שיעדכנו על־פיהם את המחירים בסניפים של W & W.)

הוא לא הצליח בתפקידו כז’קלין, אולם זאת לא מפני שלא היה מסור לעבודתו. הוא, פשוט, בלט – בהדרת־פניו, בלהיטות לשחק שהתנוצצה בעיניו בשעת מעשה – ומיד השגיחו בו וסילקוהו באדיבות. אילולא קרה מה שקרה היה ליאו צריך להעבירו לעבודה אחרת, כי בתוך ששה שבועות “נשרף” בשבעה מתוך תשעת הסניפים של “שופנ’סיב” באזורנו.

לאחר מעשה אמר ליאו כי זה הדבר שהיה על דעתו – לתת לו משׂרה אחראית יותר במשרד המרכזי (“רון היה ראוי לעיסוק מכובד יותר מחיטוט בדוכני המכירה של חנויות כל־בו”). מכל־מקום, הרעיון לא יצא אל הפועל. רון הספיק לעבוד רק שבועות מעטים ב־W & W לפני שקרה האסון.

בשבועות הללו ידעה אֶדית שלוָה ונועם. ביתה העצב התמלא חיים. רון וז’קלין נהגו עמה באדיבות מופלגת. הם שיפצו את ביתה, אָרחו לה לחברה, סבלו את שגעונותיה, ביזבזו את זמנם לשמוע את סיפוריה הארוכים לבלי קץ ואת טענותיה וטרוניותיה על כל העולם, החיו את הגן העזוב והרחיקו מביתה את הגנבתנים, שהיו עושים באגפים הצדדיים, הפרוצים, ככל העולה על רוחם – ואף־על פי־כן העניקו לה את ההרגשה שהיא מטרונית רבת־חסד, שאספה אל ביתה חלכאים ונדכאים.

עתה, כמו שבו ימי תפארתה, התעוררו בה גינונים של גדולה אמתית. במחוה של נדיבות התירה לאורחיה להשתמש בנכסי משפחה שהעלו חלודה. וכן הבטיחה להוריש להם, אחרי מאה ועשרים, את הספריה הגרמנית, שהעלתה אבק ועובש במרתף ביתה, זו שנידבה לפני שנים אחדות להברטון קוֹלג', אך סירבה להיפרד ממנה. פניה הקרינו רוֹננוּת, כאדם שמצא בנפשו כוחות גנוזים. קמטים יושרו והשׂיער, כמדומה, ראה חובה לעצמו להיראות רענן יותר, כמין גיוס כללי של כל סגולות הגוף והרוח לעצור על סף ביתה־מבצרה הסתערות על הנרדפים שמצאו מחסה בצל קורתה. כשרון מיוחד לה לאדית להאציל על אירועים פשוטים תפארת של עת אחרת. איש לא רדף את רון, ואף את ז’קלין הניחו לנפשה. הקהילה כאילו התנערה מהם והצטערה על שנשארו, אך לא גילתה אותות ברורים של אי־רצון. ג’וליוס, מילטון ושאר אנשים זועמים חדלו לדבר בהם, כאילו התעוררו מחלום רע שמשתדלים לשכחו. מצודתה של אדית לא היתה נתונה לשום התקפה. אחד־אחד, וכמעט באין רואה, הגיעו לשם המבקרים המעטים, אורחים רצויים כולם, שהוקירו רגליהם מביתה של אדית במשך שנים רבות ושבו לפקוד אותו דוקא בגלל דייריו החדשים. לא רבים התעלמו מן החרם הבלתי־מוצהר שהטילו רוב חברי הקהילה. אלה ראו להם חובה (וגם זכות מסוימת) לקיים קשר כלשהו, לשמו או לשמם, עם הזוג המנודה. מהם שבאו כהתרסה כלפי המִמסד ומהם – מתוך סקרנות או במעין הצהרת הזדהות עם הכלב המוכה, או מפני שביקשו לקיים קשרי ידידות שאינם תלויים בדבר, והנסיעה אל הבית העזוב, על גבול הרובע הכושי, בלילה, חידשה בהם את האמונה בגודל רוחם. אדית, לא זו בלבד שלא היתה צריכה להגן בגופה על המבואות הפרוצים של עיר המקלט שלה, אלא אף שמחה בכל לב על הביקורים הללו שהחזירו עטרה ליָשנה. היא לבשה את בגדי החמודות שלה, שׂמלות שיצאו מן האָפנה עוד בימי גדולתה, קיבלה את האורחים במאור־פנים ובגינוני נימוס מן הימים שהזעיקה את המשרתים במחיאת כף אל כף, הוליכה אותם לטרקלין המתפורר, הושיבה אותם בהדרת מלכות בכורסות המאובקות, מזגה יין קליפורניה תפל בכוסות פלסטיק כמוזגת יינות הריין בגביעי בדולח מתנצנצים, והעלתה מן השִכחה את כשרונה המובהק ביותר שנמחק והלך מאין שימוש – לקשור שיחה עם כל אחד ואחד, בחיוך אירוני נדיב עם הפחותים, ובהקשבה נלהבת של נערה צמאת דעת עם המעולים. (אחרי ביקור אחד של הרי ומילדרד הוחלפו כוסות הפלסטיק בגביעי זכוכית חדשים שהגיעו בחבילה גדולה, מתנת תורם אלמוני. אחר־כך הגיעו גם כלי בית וארגז משקאות.)

עד ראיה, שבא לבקרם עם ליאו, וסבל כל הביקור מן הריח שעלה מגל האשפה בשטח ההפקר שבין ביתה של אדית לרובע הכושי, סיפר כמה הפליאה אותו השלוה השורה על ה"מֶנַאז’־אַ־טְרוּאָה" המוזר הזה. בהיכנסם הסביר רון לאדית מה שלא השׂכילה להבין מדברי הפרשנות לחדשות בטלויזיה וז’קלין עסקה בסריגת כיסויים לכריות על־פי דוגמה בעיתון אָפנה גרמני משנות השלושים. השיחה קלחה בנועם ואדית לא התפרצה אף פעם לדברי הזולת ולא רמזה כי נסיונה עדיף מכל מיני יֶדע שרוכשים עתה באוניברסיטאות. רון נראה רגוע ומרוצה, ולא מתוח כמו שהיה לפנים, ומהתנהגותו ניכר שאין לו תרעומת על הקהילה.

האיש ידע לספר כי רון וז’קלין השכילו לקשור קשרי ידידות אפילו עם כמה משכניהם השחורים מעבר לנהר (אוֹטוֹדידקט אחד, שידע מיהו תוֹמַס מן והיה נכון לשבת שעות ארוכות ולשמוע מפי אדית על פגישותיה עם הסופר הדגול, זמרת ספיריצ’וּאֶלז מניו יורק שאיבדה את קולה והיתה רגילה לחברה של יהודים, ונער מוסיקלי, שלמד אצל רון לנגן במפוחית וחלם להיות לַרי אדלר שחור) והקשרים הללו שיחררו את אדית מן הפחד מפני השחורים, שמוטט את רוחה אחרי שהתנפלו על ביתה הבריונים. היא החלה לטייל בחוץ, אפילו בגפּה, והעזה ללכת עד אמצע הגשר (מפני שאהבה לעמוד עליו ולהביט במים הזורמים תחתיו כאילו הם “הזמן בכבודו ובעצמו הממהר לאנשהו ואינו מצליח לגרוף אותה עמו”) ויום אחד הרחיקה לכת עד כדי כך שביקרה את הנהג שלה, השוכב על ערש־דוַי, באיזור שאין המשטרה פוקדת אותו אלא במכוניות שיטור מזוינות.

ליאו, שבא לביתה של אדית בפיק־ברכיִם כלשהו (לפני שנים רבות אירגן שביתה במפעלי התעשיה של משפחת שטראוּס), סיפר אף הוא כמה הוקסם מסובלנותו של הזוג האדיב, שגאל את אדית מבדידות מטריפת דעת וחידש את הקשר שלה לקהילה. הוא עצמו נפגש עמם בסופשבוע אחד באגמי הצפון, מאושרים כילדים. (אדית ורוֹן התחרו ביניהם מי יאריך לשהות במים הצוננים, ואדית ניצחה – את כל הון ביתה היתה מוכנה לתת בנצחון הזה.) הם סיפרו לו כי בכל סופשבוע הם יוצאים לטייל. אדית אהבה מאוד ארוחה על הדשא ליד הנהר, אפילו לא הרחק מביתה. הַרי ומילדרד, שעברו שם בדרכם אל מחוץ לעיר, זכרו תמונה פסטוֹרלית: ז’קלין על מזח הסירות הקטן, ליד שׂדירת העצים אשר סימנה לפנים את גבול האחוזה של אדית, רגליה היחפות משתכשכות במים, ורון מלמד את אדית כיצד להחזיק את החכּה (אף־על־פי ששניהם יודעים כי זה שלושים שנה אין דגים בנהר המוליך את שפכיה של התעשיה הכימית).

האידיליה בבית שטראוס לא האריכה ימים. שבעה שבועות ויומיִם זכתה אדית לחסות בחיקה של משפחה שאין לה תוקף חוקי משום בחינה שהיא ואף־על־פי־כן יש בה כל האהבה, השיתוף בנכסים ואָרחות־החיים והדבקות בצותא כבמשפחה מאושרת.

כחתף נחתה עליהם מכת הגורל.

בשעת מעשה היו במקום עדים מעטים. קרובים היו פחות או יותר למקום האירוע ומסרו עדויות סותרות (אולי כדי להצדיק את העובדה שאיש מהם לא נחלץ לעזרה). מכל־מקום, אם ננפה את עדויותיהם מן הטפל ומניחושי הלב ומטעויות ראִיה (הדבר אירע בשעת בין־ערביִם סתוִית זוהרת, כאשר נוצקת במימי הנהר אדמומית של דם ובראשי הבתים הגבוהים של מרכז העיר מתנצנצים החלונות כבעירה זרחנית המסנוורת את העיניִם) תתקבל התמונה הבאה:

רון עבר במכוניתו בקטע הרחוב השומם שליד הנהר, לא הרחק מן המקום שבו התקלקלה מכוניתו ביומו הראשון בהניטאון. (עתה אין שם אלא כמה מחסנים סגורים על מנעול ובריח ובנינים שהעלו באש הבריוֹנים.) כשהתקרב אל הגשר הבחין בחבורה של פרחחים, שנטפלה אל נערה כושית.

הוא היה לבדו במכוניתו, אולם לא לבדו בכביש. כאשר האט את מהירות הנסיעה (מן־הסתם התלבט אם בחכמה יעשה אם יתערב) עקפה אותו מכונית אחת ונהגה תקע בצופרו להזהירו מפני הסכנה. היו שם גם עוברים־ושבים מעטים (אשה כושית שעמדה בפתח בנין וידיה על ראשה ועוד שנַיִם–שלושה גברים ששבו ממסבאה בקצה הרחוב, והשימו עצמם כלא רואים ואף החישו את צעדיהם).

היתה שם גם אדית. היא עמדה על הגשר והביטה על המים הזורמים תחתיו. ממרחק מאה פסיעות יכלה לראות כל מה שהתרחש. כאשר עצר רון את מכוניתו השגיח בה. הוא אותת לה בידו שראה אותה ויתעכב רק לרגעים ספורים. מיד יבוא.

גם ז’קלין ראתה אותו בבואו. היא עמדה בחלון והשגיחה על אדית שלא תעבור את הגשר. מרחוק הכירה את מכוניתו על־פי האנטנה הגבוהה שהותקנה בה. היא ידעה ששב מקניות וירדה למטה לעזור לו לשאת את החבילות.

רון יצא מן המכונית ובידו כלי (אחר־כך מצאו שם מפתח שבדי). הוא הלך לקראת הפרחחים, תחילה בצעדים נמרצים, כבטוח שייבהלו ויפרחו להם כאשר יראוהו, ואחר־כך בצעדים מהססים יותר. כשהגיע אליהם צעק משהו. אולם הגערה הזאת רק בידחה את דעתם. במהירות הבזק כיתרוהו וכעבור שניות אחדות נעלמו והנערה עמם.

ועל הכביש נותרה רק גופתו, בתוך שלולית דם.

רון נקבר בבית־העלמין היהודי בשמו המקורי (אהרן פריצקר). ושוב לא היה אפשר למחוק את הפרשה. אף לא להעלים רגשי אשם כמוסים. כל מי שהיה לו מה לומר דיבר. והפרשנים פירשו. איש על־פי נטיית לבו. תיאודור – במובאות מתרבות יוָן. אֶלֶן – בעברית עילגת. שלדון – ברוח נכאה ובהתפייסות עם הגורל ובחיפוש אחר אותות מעידים משורש הנשמה. ומילטון – באמונה מחוזקת בשכר ועונש.

אנשים קרובים ביכוהו בכאב צורב. ז’קלין מיאנה להינחם. אדית אָבְלה כאילו שכלה בן. מילדרד לא זזה מז’קלין כל ימי האבל.

מילדרד התנהגה כאילו נתאלמנה. בימים ההם חל בה שינוי ניכר. מתוך הכאב צף ועלה זעם כביר, כחרון־אף אֵלים לבלי שוב. היא הטיחה האשמות כבדות בכל מנהיגי הקהילה. אפילו שלדון לא יצא נקי. היא נקטה ביטויים בוטים (“אתם רצחתם אותו, ולא הפרחחים השחורים הקטנים…”) ולא אבתה לחזור בה. דברים שאמרה על אניטה אין הנייר סובל. כל נימוסיה היו כלא היו. היא התקצפה גם על אנשים שהתאבלו עליו בלב תמים בטענה, שאין להם זכות לכאוב את מותו, מפני שלא עמדו לצדו כאשר היה זקוק להם.

התנהגותה הביכה את מוקיריה. (תיאודור נפגע עמוקות כאשר גערה בו בנוכחות ז’קלין בבואו להביע את צערו. “אתה! שמיררת לו את החיים מפני שהעז להרצות בחוג ללימודים קלסיים על ספר קוהלת!” תיאודור המסכן רק אמר שזו היתה הרצאה מרתקת, אולם לא תוכל לעמוד בקריטֶריוֹנים מדעיים…) בשבעת ימי האבל, כאשר ישבה מילדרד עם ז’קלין, בעיניִם אדומות יותר מעיניה שלהּ, נאלצה אדית להסתגר בקומה העליונה. גם אותה האשימה במותו של רון (“מה היא עמדה שם והביטה בו כמצפה שיתנהג כמו גיבור? אילו לא ראה אותו איש אולי היה נוסע הלאה, כמו כולם, בידיעה שאין לו הכוח לשנות את אמריקה… או שהיה נוסע להזעיק את המשטרה… אבל היא עמדה על הגשר והביטה בו כמו האני העליון שלו והכריחה אותו לצאת מן המכונית…”).

כל־כך הפריזה במחווֹת של אבל וזעם, שהרי לא יכול לשׂאת זאת עוד. הוא עשה קנוניה עם אמה הישישה במיאמי וזו הזעיקה אליה את בתה לסעוד אותה בחולי שלא היה ולא נברא. נסיעתה של מילדרד שיבשה את תכניתה לקחת את ז’קלין תחת חסותה. הרי קיבל עליו לדאוג לה בהיעדרה. אולם ז’קלין סירבה לגור בקומה שהועמדה לרשותה בביתם אלא אם־כן תבוא גם אדית לגור עמה.

צניעותה עשתה רושם טוב על הכל. אדית אמנם דחתה בתוקף את הרעיון שתלך לגור בביתו של מי שבגללו הפסידה חלק ניכר מהונה, וז’קלין לא רצתה להשאיר את אדית לבדה בביתה הריק, אבל אחרי שהובאה אדית לבית־החולים, שלשה ימים לאחר השבעה (“זה רק חולשה קלה, בגלל ההתרגשות”), פחדה ז’קלין להימצא לבדה על גבול שטח ההפקר ונענתה להצעתו של הרי. היא קיבלה את החדר שגרה בו עם רון בלילם הראשון בהניטאון ובחדר הסמוך באה ללון ז’נט, שקיבלה עליה, בחיוך ותרני של אשה רחבת דעת ובזה למוסכמות, לשמש בת־לוָיה לאשה הצעירה, שהקפידה מאוד על שמה הטוב. הקפדה זו גרמה שמילטון, אשר קודם־לכן ראה בה אשה קלת־דעת, חזר בו מדעתו ומצא בה סגולות נפש שלא מצאו בה אפילו כמה משוחרי קרבתה העקשנים (“יָפיָה הסתיר מהם את סגולותיה האמתיות”). הוא ראה צורך לבקר אצלה בחברת רעייתו ושניִם מילדיו ולהסביר לה מדוע “נחוץ לו מאוד שתבין” כי תביעתו להרחיק את רון מתלמוד־התורה לא באה מתוך קנאות חשוכה או איבה אישית. אילולא השפעתו העצומה של המנוח על הנוער, כך אמר לה, אפשר שלא היה צריך להחמיר עמו כל־כך. אולם הוא היה נערץ עליהם עד כדי כך ש"מעשיו יכלו להתקבל על דעתם כנוֹרמוֹת של התנהגות". (לתיאודור אמר דברים דומים, בלשון שונה קצת: “אילו העלה בדעתו לחבר סידור תפילות חדש היו מתפללים מתוך הסידור שלו.”)

מן המגורים בצותא עם ז’קלין (ארבעה לילות. אחר־כך שלחה לשם את בנה, שהיה זקוק לחדר שקט כדי לעבוד על עבודת הדוקטורט שלו) חזרה ז’נט עם הערכה מחודשת לנערה, שקודם לכן חיתה בצלו של האיש שלה. הן שוחחו על כל דבר שבעולם וז’נט מצאה בה אשת־שיחה מלבבת ולא נעדרת פיקחות, אף כי תחילה נדהמה מתמימותה. (כאשר הכירה ז’קלין את רון לא ידעה שהוא נשוי. היא לא שאלה והוא לא סיפר, וכאשר התעוררה השאלה “כבר היה מאוחר”…) ז’נט העריצה את “כוח האהבה” של ז’קלין (“כוח היוּלי, פורץ־גדר, שלם ביָפיו”) שלקחה עליה סיכונים בקשרה יחסים אסורים עם גבר נשוי (“שעמדו בסתירה גמורה למוסכמות של חוג המשפחה, אשר לפני־כן היה כל עולמה”). לא נעם לה להודות כי גם ביחסים עם האשה שאהב לא הוכיח רון להיטות יתרה אחרי יושר גמור (“אולם אם היא סלחה לו מי אני שאשמור טינה”). פיקחות ומידה מפתיעה של רוחב דעת מצאה ז’נט בז’קלין כאשר דיברה, בכנות גמורה, על יחסי הרעות שבין רון למילדרד. ז’קלין האמינה כי לא היתה פילגשו. (העובדה כי אפשרות זו לא זיעזעה את ז’קלין זיעזעה את ז’נט: עד כדי כך נטועות בנערה דעות קדומות המתירות לגבר מה שלא מותר לאשה?!) אמנם יחסי הקירבה שבין מילדרד לרון נתהדקו והלכו, אולם היא, ז’קלין, לא היה לה יסוד לחשוש מהם. שכּן רון, הגם שהכיר טובה ל"זקנה המתלהבתנית", אף פעם לא התיחס אליה ברצינות יתרה. ז’נט צחקה בקול כאשר שיחזרה מזכרונה את הדברים ששמעה מפי ז’קלין – התיאור שתיאר רון את מילדרד שבועות אחדים אחרי שקיבל את התפקיד במרכז הקהילתי (“כל היום והערב היא טרודה עד למעלה ראש… בבוקר יש לה פגישה דחופה עם הגנן ולפנות ערב – עם הסַפר… בבוקר השכם יש התעמלות ובצהרים עציצים… וזה מלבד פיתוח הקול ופסנתר ופילוסופיה, ופיתוח האישיות, בין היוֹגה למֶדיטציה… ואסור לשכוח את ציפרני הרגלים והידים והשעתים שנחוצות לה כדי לקבל את הצורה הרצויה בין השכמה לטקס הבריאות של ארוחת־הבוקר… חצי שבוע היא במתח בגלל רשימת המוזמנים לסוף־השבוע והחצי השני בשביל להתנצל מדוע לא הזמינה את אלה ששכחה… היומן שלה צפוף ומזכירה פרטית רושמת את כל הפגישות החשובות שלה בשלושה לוחות שנה, שאף אחד מהם לא נמצא בארנק שלה כשהיא צריכה אותו… ב’ג’ואיש' [קיצור ל”ג’ואיש קומיוניטי סנטר"] היא מתרוצצת כל הזמן כאילו שכחה משהו בחדר אחר ותמיד היא בריצה למקום אחר ואף־על־פי שהיא המנהלת שלי איני מצליח לפגוש אותה אלא אחרי העבודה, באמצע הלילה…").

אמנם העובדה שהפגישות עם מילדרד נערכו “באמצע הלילה” יכלו להדאיג את ז’קלין, אולם רון היה חוזר מהן מבודח ובפיו איזה סיפור משעשע על רעיון חדש, כל אחד משונה מקודמו, שהעלתה מילדרד בפגישתם (“למה שלא נזמין את משה דיין ואת קיסינג’ר יחד… כמה זה כבר יעלה? חמשת־אלפים דולר לאיש? נוכל למכור כרטיסים ועוד יישאר לנו רוַח להזמין משורר יהודי להברטון קולג'…”). מתי התעורר בה חשד שמא הקשרים הללו נעשו “הדוקים מדי”? כאשר חדל רון ללגלג על מילדרד. גם זאת זקפה ז’נט לזכותה של ז’קלין. אף כי היא נראית כבחורה שתחכום הוא ממנה והלאה בעניני הלב היא חריפה ורגישה (“רון אף פעם לא ידבר לא יפה על אשה שהוא שוכב אתה”). בתמימות ראויה לכל שבח סיפרה לה ז’קלין כי את הדברים הללו עצמם אמרה לרון בשובו מפגישה לילית עם מילדרד. רון לא התבלבל. הוא הביט בה בהערצה כמו שמסתכלים בתינוק שאמר “חכמה” וסתם את פיה בנשיקה. “התיַבש לה המעיָן של ההמצאות,” תירץ את ההימנעות מדיווח, ומסגנון הדיבור הקישה שעדיין לא קרה הדבר, אבל ליתר בטחון החלה לחבל תחבולות כדי למנוע את פגישות הלילה ההן. והצליחה. מילדרד עצמה שמה להן קץ כאשר הרגישה שהן למורת־רוח לז’קלין. פגישות העבודה של רון ומילדרד נערכו בשעות אחר־הצהרים המוקדמות.

“אדם הרוצה לצאת ידי חובת הכל,” אמר סטיב לשלדון, “סופו שהוא מרמה את כולם.”

“החולשה היא כוח חזק בהרבה מן ההגינוּת,” אמר שלדון, שאירוניה היא החולשה החזקה ביותר שלו.

מילדרד נהרגה בתאונת־דרכים. אמה נספתה עמה.

הכל אצלנו התעלמו מחוות־הדעת של הפתוֹלוֹג במיאמי וסיכמו: מילדרד מתה משברון־לב. העובדה שהיתה שתויה כאשר נהגה במכונית – אין לה כל חשיבות. הרי לא שתתה כדי לשמוח, אלא כדי לשכוח.

ז’קלין נעלמה יום אחרי שהגיעה הידיעה ממיאמי. מצוָאתה של מילדרד נודע לנו סודה של ז’קלין. מילדרד ציוותה סכום הגון לילד העתיד להיוָלד.

אלן עשה מאמצים למצוא את ז’קלין. הניח שנסעה לעיר גדולה כדי להפיל את הוָלד, וקיווה שתסתלק מן הרעיון אם ייוָדע לה כי הסכום שהורישה לה מילדרד יכול להבטיח לו חיים בלי דאגה עד סוף ימיו.

אלן שיגר חוזרים לקהילות שיש בהן מושבה גדולה של ישראלים ושאל בעצת אנשים הבקיאים בעסקי תיאטרון וקולנוע (ז’קלין רצתה להיות שחקנית). אולם לא נענה. איש לא ראה ואיש לא שמע. כאילו בלעה אותה האדמה. ג’רולד צדק: בערים גדולות אפשר להעלם.

לאחר שבועות אחדים התיָאשנו. ז’קלין ניתקה את הקשר הרופף עם היהודים ואבדה בתוך המון נכרי.

אלן לבדו לא חדל מן המאמצים. כשנסע לישראל, במשלחת של פעילי המגבית, ראה לו חובה להיפגש עם בני המשפחה, כאילו בשביל לכפר על טעותו. הוא פגש את אשתו של רון ואת משפחתה של ז’קלין.

הפגישה עם האלמנה רק “עירפלה את התמונה”. היא דיברה על בעלה המנוח בכאב ובלי איבה ועל ז’קלין – ברחמים ובלי כעס (“נשים היו מתאהבות בו והוא היה מחזיר אהבה לכולן… הוא שכח שלא כל מה שאינו אסור מותר… בכל מקום שראה פרח קטף… והנה עכשיו הרס גם את הבחורה… מה תעשה?.. הרי לא תוכל לחזור לארץ… המשפחה שלה תהרוג אותה… וממה תחיה?.. היא טיפשונת כזאת ולא תדע לאן לפנות…”). האשה הצטערה שהסתבך בפלילים בגלל בעיות כספיות. היא עצמה לא היתה מעונינת כלל בכספו. רק רצתה להחזיר אותו אליה. לא תיארה לה שהפעם זה רציני. אילו ידעה היתה נותנת לו חופש ולא היה צריך לברוח (“כמו שפן”, זו היתה הפעם היחידה שזילזלה בו) ולנתק את הבחורה המסכנה ממשפחתה.

הביקור בבית הוריה של ז’קלין, בעיירה מוזנחת, לא הרחק מנמל־התעופה בן־גוריון, חידש את הסיכוי למצאה. אמנם, תחילה לא רצו לדבר עמו. הבת יצאה לתרבות רעה והמשפחה הקיאה אותה מתוכה. אולם לאט־לאט נתרככו. שמחו על שקיבלו אות חיים, אבל לא גילו ענין לחדש את הקשר. הזקן אמר כי מותו של רון הוא “עונש מן השמים” וכי גם ז’קלין נענשה עתה על חטאיה. בשקית של מיני מאפה, שאילצה אותו האֵם לקחת, צידה לדרך, מצא פיסת נייר מקופלת ובה כתובת בניו יורק.

אולם גם שם, בהַל־גייט קוִינס, לא נמצאה. חברתה לדירה העלובה (נכריה, מברזיל, כמשוער) ידעה לספר שילדה בן זכר בבית־חולים קתוֹלי ומסרה אותו לאימוץ כדי שתוכל לשחק בתיאטרון. את כתובתה החדשה לא ידעה, אולם די היה לאלן בשמו של התיאטרון. הוא הלך לשם, ישב בשורה הראשונה, אולם אף אחת מן הבחורות (שאחדות מהן היו בחורים) לא היתה ז’קלין. רק אחת מן המשתתפות בהצגה זכרה אותה. ז’קלין שיחקה תפקיד קטן בגִרסה הקודמת של ההצגה, עד שחלתה והוחלפה באחרת. היה בידה מספר טלפון, אולם זה היה מנותק. ושוב אבדו עקבותיה.

עד שנתגלתה באקראי. ז’נט, שאינה מחמיצה אוֹפֶרה של וַגנר ב"מטרוֹפוֹליטן", נדהמה כאשר ראתה אותה, בתסרוקת מוזהבת, בשמלת כסף נוצצת ובעגילים מרשימים, מעשה אמנות, בתא של יוקרה באמצע. היא לא העזה לגשת אליה, כי האיש שישב לצדה והתנמנם כטובל באָשרו היה הַרי מיודענו בכבודו ובעצמו.

רצינו להאמין שהיתה לה טעות ראִיה. לא יתכן שהרי הניח לאלן המסכן להתיַגע בחיפושים ולא סיפר לו שעלה על עקבותיה בעזרת משרד חקירות פרטי כדי שיוכל להחזיקה בניו יורק, כמו את האשה שפירנס כל השנים בלי ידיעתה של מילדרד בסינט קלאוד.

אולם נתברר כי גם בהרי טעינו הפעם.

כדרך שנעלמה, כך שבה אלינו ז’קלין, בלי כל התראה, ותינוק בזרועותיה. ברוב עם הכניסו את רון הפעוט בבריתו של אברהם אבינו. בטקס צנוע, בגנו של הרי, העמיד מילטון חופה לז’קלין ולהַרי. לא הוזמנו אורחים. הרי הסתפק במניַן זקנים שהובאו באוטובוס מ"בית־האבות על שם מילדרד בלאו".