האותות הראשונים שהחלה לתת מהפכת המיחשוב בחברה המערבית (שיאה של מהפכה זו עדיין לפנינו), הולידו סיפורי מד"ב רבים שנושאם המחשב ויחסי הגומלין בין האדם לבינו. לחלק נכבד מסיפורים אלה התגלגל, ללא ספק, אותו ‘תסביך פרנקנשטיין’ הוותיק, שעיקרו – הפחד מפני השתלטות המכונה על האדם. נושא זה מטופל בסיפור שלפנינו בדרך מיוחדת במינה – ובסגנון המזכיר פנטסיה מיתולוגית.

פול אנדרסון הודה, שבכתיבתו של סיפור זה הוא הושפע עמוקות מסיפור האימה המפורסם על אודות המחשב המתעלל ביצורי־אנוש: ‘אין לי פה ואני מוכרח לזעוק’ – סיפורו הנודע ביותר של הארלן אליסון. משנת 1966 (הכלול בקובץ ‘הטוב שבטוב’ מס' 4 בהוצאת ‘לדורי’). ‘שירת השעיר’ נכתב אף הוא ב־1966, אך ראה אור רק בשנת 1972, ושנה לאחר מכן זכה בשני הפרסים היוקרתיים ‘הוגו’ ו’נביולה' גם יחד. הסיפור תורגם עבורנו על־ידי הסופר והמשורר יותם ראובני.

* * *

שלוש נשים: אחת מתה; אחת חיה; אחת אינה חיה ואינה מתה, לעולם לא תחיה ולעולם לא תמות; היא ניצחית בתוך הסכום.

על גיבעה המתנשאת מעל העמק שבו עוברת הדרך העילית, חיכיתי לבואה. הכפור הקדים השנה, והעשב החוויר. שיחי אוכמניות שבני אדם וציפורים ניקרו את פירותיהם כיסו את המידרון. היו שם עצי תפוח אחדים, עתיקים מאוד, שרידי זן אשר טופח על־ידי בני דורות שאיש אינו זוכרם מלבד הסכום. אני יכול לראות שיברי חומה בין הקוצים – שענפיהם המסוקסים התנועעו כאחוזי טרוף. תפוח יחידי שנותר שם נפל על האדמה. שמעתי את קול החבטה כהקשה נוספת של איזה שעון ניצחי. השיחים רעשו ברוח.

הרכסים שסביבי היו מכוסים צמחיה אדמדמה. שמיים גבוהים ושמש הנוטה לשקוע. אד כחלחל ממלא את העמק ובנחירי עולה ריח של עשן. זהו הקיץ האינדיאני, המדורה המכלה את השנה היוצאת. היו בוודאי עונות אחרות. היו בוודאי חיים אחרים, שקדמו לחיי ולחייה; ובאותם ימים היו מילים שבהן השתמשו כדי לשיר.

המוסיקה מותרת ואני הוצאתי זמן רב בהלחנת נעימות למילים שאני שב ומגלה. “בצמיחה הירוקה של ירח מאי –” אני לוקח את הנבל שעל גבי, מכוון את המיתרים, שר למענה ביום הסתיו הכלה:

הד של צעדים עבר על הדשאים, והאישה אמרה, מתוך צחוק חרישי, “הו, באמת, תודה רבה.”

פעם, סמוך למותי שלי, כאשר הייתי מבולבל, עמדתי בבית אשר היה שלנו. זה היה בקומה המאה ואחת של בניין נאה. אחרי חשיכה, העיר כמו בערה למעננו, התנוצצה, זהרה והניפה יריעות־קרינה ענקיות כאילו היו דגלים. שום כוח, להוציא את הסכום, לא יכול היה להשתלט על מחול האש של מיליון מכוניות־אוויר אשר נעו בין המיגדלים; שום כוח לא יכול היה לנהל את העיר כולה, לתחזק את כורי הכוח הגרעיניים ואת בתי החרושת האוטומאטיים, לווסת את רשתות השיווק, הסניטציה, התיקונים, השירותים, החינוך, התרבות, הסדר – והכל כאילו היה זה גוף אחד, ניצחי. היינו בני מזל על שהיינו שייכים לכך וכמו־כן איש לרעהו.

אולם באותו לילה אמרתי למיטבח שישליך את ארוחת הערב שהכין למעני. השלכתי על חומר היחומים הכימי שארון התרופות הושיט לי, הכיתי במנקה שעה שהדף את הטינופת וציוויתי על האורות להיכבות בכל הדירה. עמדתי ליד הקיראי, הסתכלתי החוצה אל המגלופוליס; הכל הבריק. החזקתי בידי את פסלון הטיט של פניה. היא פיסלה אותו בעצמה. הבטתי בו שוב ושוב.

שכחתי לאסור על הדלת להכניס מבקרים. היא הכירה את האישה הזאת ונפתחה למענה. היא באה מתוך כוונה טובה: להוציא אותי ממצב הרוח שהיה רע בעיניה. שמעתי אותה נכנסת ומסתכלת על סביביה. משקלה היה כמעט כמשקל נערתי, ושיערה היה אסוף בצורה שהיתה חביבה על נערתי; הפסלון נשמט מידי ונשבר לרסיסים, משום שלמשך שניה חשבתי כי זאת אהובתי. מאז לא יכולתי שלא לשנוא את תֶרַקיה.

הערב, על אף האור המועט, לא אחזור על הטעות הזאת. רק אצעדת הכסף שעל שדה השמאלי זכרה את עברנו המשותף. היא עומדת בארץ השממה: מגפיים, חצאית מפרווה אמיתית וחגורה של עור, סכין לירכיה ורובה על כתפה. תלתליה סבוכים ועורה שחום אחרי שבועות של שיזוף. שריטות וכתמים מבצבצים מתחת לזיגזג הצבעוני שהיא ציירה על גופה. היא עונדת שרשרת של גולגלות ציפורים.

האיש המת היה, בעיניה, בנם של העצים והאוקים יותר משהיה שייך לאלה שהלכו בעקבות תרקיה. היא הרגישה בנוח בחוץ, עד שלא נאלצה לוותר על בגדיה, על הגיונה או על עדינותה, כאשר מאסנו בערים הגדולות ויצאנו אותן. כך מצאתי את השמות הרבים שבהם כיניתיה, כגון איילה חיוורת או סייחת היער. בספרים הישנים שבהם אהבתי לעיין מצאתי עבורה שמות כמו אלוואן ודרייאד (היא רצתה שאמצא לה שמות; נהנתה מכך ללא קץ, משום שמעולם לא באה לידי עייפות).

צלילי הנבל נדמו. הסתובבתי ואמרתי לתרקיה “לא שרתי למענך. לא שרתי לאיש. עזבי אותי לבדי”.

היא התנשמה. הרוח בידרה את שיערה ויכולתי לנשום את ריחה של תרקיה: לא ריח של נקבה כי אם ריח של אימה. היא קימצה את אגרופיה ואמרה “אתה מטורף.”

“היכן מצאת מלה כל־כך משמעותית?” אמרתי; בשל הכאב שחשתי – ולמען האמת – בשל הפחד שאחז בי, היה עלי להתנפל על משהו, והיא היתה שם. “את כבר לא יכולה להסתפק במונחים כמו ‘בלתי מאוזן’ או ‘חסר שלווה’?”

“זאת מלה שלמדתי ממך,” אמרה להגנתה. “אתה והשירים העתיקים והארורים שלך. הנה, מלה נוספת, ‘ארורים’. ואיך שזה מתאים לך! מתי תשים קץ לבדיחה הזוועתית הזאת?”

“ואסגיר את עצמי לאיזו מרפאה, לשם נקוי מוחי? לא בקרוב, יקירתי.” השתמשתי במלה האחרונה במתכוון, אבל היא לא יכלה לעמוד על הזעם ועל העצב שהיו טמונים בה: כך קראתי פעם גם לנערתי. הדקדוק הרשמי וחוקי השפה נוקשים ככל דבר אחר בתרבותנו, הודות להקלטות אלקטרוניות ולימוד ניאורוני; אולם כפלי משמעות חומקים מן המערכת המתוחכמת.

אמרתי בקול היותר עירוני־טכני שלי: “למען האמת, אני איש מעשי, לא מתלוצץ. במקום להימלט מרגשותי – באמצעות סמים, התאמה עצבית (או מישחקים פראיים, כמוך) אני עומד להגשים תוכנית אשר תחזיר אלי את האישיות שגרמה לי אושר.”

“בכך שתפריע לה בעת לכתה הביתה?”

“לכל אחד יש זכות לשטח את בקשתו באוזני מלכת־האפילה כשהיא נמצאת על האדמה.”

“אבל זה לא בזמן המתאים…”

“אין כאן חוק; רק מנהג. אנשים יראים לפגוש אותה מחוץ להמון, מחוץ לעיר, במקום שם איך אורות. הם לא יודו בכך, אבל הם פוחדים. ואני באתי הנה במיוחד לשם כך: לא להיות חלק מן ההמון. אינני רוצה לדבר אל תוך מקליטון, כדי שמחשבים ינתחו אחר כך את דברי. כיצד להיות בטוח שהיא מקשיבה? אני רוצה לפגוש אותה בעצמי, יצור אנושי יחיד, ולהביט בעיניה שעה שאני שוטח את בקשתי.”

תרקיה נרעדה. “היא תכעס.”

“האם היא עדיין מסוגלת לכעוס?”

“אני… אינני יודעת. ומה שאתה עומד לבקש הוא כל כך בלתי אפשרי. כל כך מגוחך. אתה רוצה שסכום יחזיר לך את אהובתך. אתה יודע שהוא איננו עושה לעולם מעשים יוצאים מן הכלל.”

האין היא משהו יוצא מן הכלל?"

“זה עניין אחר. אתה משתטה. סכום זקוק לטוב, נאמר, לקשר אנושי ישיר. הוא צריך משוב רגשי ותרבותי כפי שהוא צריך נתונים. כיצד יוכל למשול בדרך אחרת? והיא נבחרה מבין כולם. והחברה שלך, מה היא היתה? שום דבר!”

“לגבי היא היתה הכל!”

“אתה –” תרקיה נקשה בלשונה על שיניה. ידה הונחה על זרועי החשופה; מגעה היה לוהט ונוקשה. ציפורניה ננעצו בבשרי. לא הגבתי. היא סילקה את ידה ונעצה את מבטה באדמה. להקת אווזים עברה מעלינו. קריאותיהם נישאו ברוח החזקה שביער.

'ובכן," אמרה, “אתה מיוחד. תמיד היית כזה. אתה יצאת אל החלל וחזרת עם המפקד הגדול. ייתכן מאוד שאתה האדם היחיד עלי אדמות שמבין משהו בקשר לקדמונים. והשירה שלך, אכן לא נועדה לבדר… שיריך מטרידים את בני האדם ואין לשכוח אותם. לכן, היא אולי תקשיב לך. אולם סכום לא יקשיב לך. הוא איננו יכול להוציא הוראות מיוחדות בקשר להחייאת המתים. אם ינהג כך פעם אחת, האם לא יהיה עליו לעשות זאת לכל דורש? המתים יקומו לתחיה ויחסלו את החיים.”

“לא בהכרח,” אמרתי. “מכל מקום, אני מתכוון לנסות.”

“מדוע אינך יכול להמתין עד הזמן המובטח? אז, כמובן, סכום יברא את שניכם מחדש באותו דור.”

“יהיה עלי לחיות את החיים האלה בלעדיה,” אמרתי, והסתכלתי אל הדרך העילית שהתפתלה כנחש בעמק. “חוץ מזה, איך את יודעת שאי־פעם תהיה תחיית מתים? יש לנו רק הבטחה. אפילו פחות מכך.”

היא נרתעה אחורה, שלחה את ידיה כאילו להפיל אותי. אצעדת־הנפש שלה בהקה. זיהיתי גירוש־שדים עוברי. היא חסרה כל דעות קדומות. אלה הוצאו בצורה מדוקדקת מתוך עולם הפלדה והאנרגיה שלנו, לפני זמן רב. אף שלא הייתה לה מלה אשר תתאים לכך, היא חשה שזהו חילול הקודש.

אמרתי, בשקט, נזהר שלא לעורר ויכוח, מעונין רק בכך שאישאר בגפי: ''לא חשוב. ייתכן איזה אסון טבע. התרסקות אסטרואיד ענקי, למשל – שיהרוס את כל המערכת לפני שייוצרו התנאים המתאימים לתחיית המתים."

“זה בלתי אפשרי,” אמרה, כמעט בחמת טירוף. “ההומאוסטאטים, תיפקודי התיקון.”

“בסדר. כני זאת בתיאוריה הקשרית בלתי מתקבלת על הדעת. הבה נצהיר שאני רוצה את כנף סנונית שלי עכשיו, בחיים האלה, ולא איכפת לי בכלל אם זה הוגן כלפי האחרים או לא.”

גם לך לא יהיה איכפת, חשבתי. לא לאיש. אתם לא תצטערו. אתם רוצים לשמור רק על המודעות הפרטית שלכם; איש כבר איננו קשור אליכם כדי כך שלדבר תהיה משמעות בעיניו. האם תאמינו אם אומר שאני מוכן להציע לסכום את מותי חלף שחרורה של פריחת־שמש שלי?

לא גיליתי את המחשבה האכזרית הזאת, ולא אמרתי דבר מה אכזרי הרבה יותר: חשתי שסכום משקר, שלעולם לא יושבו אלינו המתים. כי (אינני מבקר־כל; אינני חושב בעזרת רמות אנרגיה שליליות אלא באמצעות מולקולות שעימן נולדתי; עם זאת, עדיין יכול אני להבין את פשר התשוקה, את פשר האכזבה) אם ניקח בחשבון – העניין המרכזי הוא לנהל חברה יציבה, צודקת ושפוייה. הדבר מצריך את סיפוקם של צרכים סימליים ואינסטינקטיביים, לצד הצרכים הגופניים. לכן נולדים ילדים. המיספר המזערי בכל דור שווה למיספר המירבי. המספר שישמור על אוכלוסיה קבועה.

כמו כן דרוש להסיר את אימת המוות מבני האדם. על כן באה ההבטחה: בבוא העת, יתחיל סכום לברוא אותנו מחדש, מצויידים בזיכרון הכולל שלנו, נראים כפי שנראינו בנעורינו. הדבר יכול להיעשות שוב ושוב, פרק חיים אחר פרק חיים לאורך אלפי שנים. לכן מוות הוא, באמת, שינה.

– ובשנת מוות זאת, מה חלומות יבואו? – לא. אינני מעז לעסוק בכך. אני שואל את באשר לעצמי: מתי וכיצד צופה סכום (בחברה מיוצבת, אם יורשה לי להזכיר) להיווצרות התנאים אשר יהיו שונים כל כך מהנוכחיים, עד שהקמים לתחיה, לרבבותיהם, יוכלו להתקבל בברכה?

אינני רואה כל סיבה לכך שסכום לא ישקר לנו. גם אנחנו היננו חפצים בעולם שהוא מפעיל.

“רבנו על כך כבר קודם, תרקיה,” נאנחתי, “לעיתים קרובות. ממה את מודאגת?”

“לוואי שידעתי,” השיבה בנמיכות קול, והמשיכה כאילו היא מדברת אל עצמה: "מובן מאליו שאני רוצה להזדווג איתך. אתה מוכרח להיות טוב, שכן הנערה הזאת שעקבה אחריך במבטיה, וחייכה כאשר ראתה אותך ונגעה בידך – אבל אתה לא יכול להיות טוב יותר מכולם. זה לא הגיוני. הדרכים האפשריות הן כה רבות. לכן, מה איכפת לי שאתה הורס את עצמך בשקט ומעדיף לשוטט לבד? בגלל זה אתה משהו מיוחד?''

“את חושבת יותר מדי,” אמרתי. “אפילו כאן. את מעמידה פנים שאת פרימיטיבית. את מבקרת בשטחים הפראיים כדי להתנער ‘מדחפים אטאוויסטיים שמקורם בלידה’… אבל את לא מסוגלת לשתק את המחשב שבתוכך, ורק להרגיש. פשוט להיות.”

היא התנשפה. נגעתי בעצב עדין. הסתכלתי בעדה, לאורך הרכס המכוסה צמחים, עצי אורן ואלונים, ויכולתי לראות את האחרות, מציצות מבין העצים. אלה הנשים ההולכות בעקבותיה, פרועות שיער כמוה. אחת נשאה שני אווזים על חזה ודמם נקוש על ירכיה. בשל התנועה הזאת, הפולחן המיסתורי הזה היה גם של תרקיה; לא רק גברים לבדם יוכלו ליהנות מן השיגרה הנעימה ומחיי העונג של הערים ולבוא, למשך שבועות אחדים, אל השממה כדי להיות למשך זמן קצר כאוכלי האדם שמהם מוצא גזענו. גם על הנשים לעמוד בכך, כדי שיוכלו להעריך טוב יותר את תרבותנו הנוכחית עם שובן אל הערים.

לרגע חשתי שלא בנוח. אנחנו לא נמצאים בפארק ציבורי המצוייד בשירותי מחנאות. אנחנו בשטח פרא. רק גברים מעטים באים הנה ורק לעיתים רחוקות באות נשים. האיזור נמצא, פשוט כמשמעו, מעל לחוק. כל מעשה שייעשה כאן איננו בר־ענישה. נאמר לנו כי הדבר עוזר לגיבוש החברה שלנו, בכך שהאלימים יכולים לבוא הנה ולהשתחרר מדחפיהם המזיקים. אבל אני הוצאתי זמן רב בשטחי הפרא מאז הפציע כוכב השחר שלי; הלכתי בגפי. ראיתי את המתרחש בעיניים אשר קראו סיפרי היסטוריה ואנתרופולוגיה. מוסדות מתפתחים; טכסים, שיבטיות, פולחנות אכזריים הנחשבים לבלתי טבעיים בכל מקום אחר, מתפשטים משנה לשנה. אחר כך, המשתתפים בהם שבים לבתיהם ומאמינים באמת ובתמים, כי הם נהנו רק מאוויר צח, התעמלות ותרגילים לשיחרור דחפים. תן לה לכעוס דייה ותרקיה תקרא לשומרים לעזרתה.

הנחתי את ידי על כתפיה. קלטתי את מבטה הנסער ואמרתי לה ברכות: “אני מצטער. את פוחדת שהיא תכעס ותביא מזל רע לאנשייך.”

“לא,” לחשה תרקיה. “הדבר לא הגיוני. אבל אני מודאגת מפני מה שעלול לקרות לך. ואז –” לפתע היא השליכה את עצמה עלי. חשתי בידיה, בשדיה, בביטנה הנלחצת אליי מבעד לשימלתה. לשיערה היה ריח של עוקצניות ופיה הדיף ניחוח של מוֹשק. “אתה תאבד!” התייפחה. "ומי ישיר למעננו?''

"מה הדאגה? הפלאנטה שורצת בדרנים!'' אמרתי.

“אתה הרבה יותר מכך,” אמרה. ''הרבה יותר. אני לא אוהבת את מה שאתה שר באמת לא; ומה שאתה שר מאז מותה של הנערה הטיפשה הזאת הוא נורא ואיום! אבל, בלי שאדע מדוע, אני רוצה שאתה תסעיר אותי.''

ליטפתי את גבה באיטיות. השמש היתה סמוכה לשקוע. קרניה נצצו באויר הקריר. נרעדתי ושאלתי את עצמי מה עלי לעשות.

צליל החזיר אותי אל עצמי; הוא מקצה העמק, מתחתינו, מהמקום שהוסתר מעבר לצוקים. הקול רעם באוזנינו והתגלגל במרחבים וחדר לעצמותינו. שמענו את הקול הזה בערים, ושם שמחנו על שיש לנו בתים ואורות לחסות בהם. כעת היינו לבד איתו, עם קול המרכבה שלה.

הנשים זעקו. שמעתין בקושי מבעד לרוח, וקולן אבד ביערים. הנשים יחפשו את המחנות שלהם יתלבשו היטב יעלו אישים. כעת יאכלו את הממריצים שלהן; התהלכו שמועות מוזרות על אשר הן מעוללות לאחר מכן.

תרקיה נגעה בצידו השמאלי של חזי, מעל האצעדה. “הארפר, בוא איתי!” התחננה. התרחקתי ממנה וירדתי לעבר העמק. צעקה עלתה בעקבותי.

היה עדיין אור בשמיים ועל הרכסים. אבל ביורדי אל העמק קידמה את פני אפלה. המקום נעשה צר, ושיחים דבקו לבגדי. מדי פעם חשתי כיצד רגלי נשרטת, בגדי נתפסים, נקרעים; היתה צינה. לחץ דמי הגבוה ומעבר המרכבה שלה גברו על יכולתי לקלוט מציאות מבוקרת. עולמי הפנימי היה כולו פחד, וכן, אבל לצידו הייתה איזו תחושה של התעלות, תחושה של שיכרות אשר חידדה את הדברים ולא הקהתה אותם, פסיכאדליה שפיתחה את יכולת הקליטה של המוח ואת זאת של הרגשות; התעליתי על עצמי; לא הייתי מטרה שמצאה גוף. לא מתוך אי־נוחות, ולמענה, חזרתי אל מלים שדוברן הקדמון היה זה מכבר לאבק, ולהן התאמתי לחן משלי:

הגעתי אל קרקעית העמק, ויכולתי לראות אותה.

מרכבתה לא היתה מוארת, משום שעיני ראדאר ונווטים אינציאליים אינם זקוקים לאור, לשמש או לכוכבים. גלגליה חצו את האוויר באיטיות; כלי התעבורה הרגילים היו הרבה יותר מהירים. אנשים אמרו כי מלכת־האפלה נעה כה לאט משום שכך היא נשארת קשורה אליו והיא מסוגלת להתייעץ כל הזמן עם סכום. הסיבוב השנתי שלה הגיע עתה אל קיצו; היא בדרכה הביתה; עד בוא האביב היא תהיה במחיצתו של אלנו. מדוע היא אינה ממהרת הלילה?

משום שהמוות אינו צריך למהר לעולם? תמהתי. עמדתי באמצע הדרך, שורות השיר עדיין חיות בתוכי; הגבהתי את הנבל ושרתי בקול רם:

המכונה איתרה אותי ושידרה אלי אזהרה. עמדתי במקומי. המכונה יכולה לעקוף אותי; הדרך רחבה ביותר, ולא תמיד יש צורך בשטח חלק לנחיתה. אולם אני קיוויתי, אני האמנתי כי היא תבחין בתקלה שבדרכה, וכי תפעיל את רמקוליה וכי תמצא שאני יוצא דופן במידה מספקת כדי שתעצור לעמוד על התופעה. מי, בעולמו של סכום – ומי, אף בין החוקרים אשר הוא שלח לכל העברים, בצמאונו חסר הלאות אל מידע – יעז לעמוד באמצע ארץ השממה ולנגן על נבלו ולשיר:

המכונה נחתה לידי. הצלילים האחרונים של הנבל גוועו ברוח. פאתי מזרח היו משוחים שני ובמזרח היתה כבר אפלה. כאן, הרחק בעמק, לא יכולתי לראות הרבה מבין הצללים.

חפות המרכבה הוסרו. היא עמדה זקופה ומבטיה נעוצים בי. שימלתה וברדסה שחורים, נעים בלי הרף ככנפים חסרות מנוח. פניה כתם של לובן. ראיתי אותה כבר קודם לכן, באור מלא, ובאלפי תצלומים; אבל לא יכולתי להיזכר בכך עכשיו. ראיתי שפתיים חיוורות ותווי פנים חדים, שיער חולי ועיניים גדולות וירוקות; אבל אלה אינן יותר ממלים.

“מה מעשיך?” קולה היה נעים ונמוך; אבל האם זהו הקול אשר, הו, בו היא מדברת כאשר סכום אוסף אותה אליו? ''מה שרת?"

תגובתי היתה כה רמה, עד כי קודקודי המה ואני התנשאתי וגבהתי. “גבירתנו, בקשה בפי.”

“מדוע לא יכולת לא הבאת אותה לפני כאשר הייתי בין האנשים? הערב אני חוזרת הביתה. עליך לחכות עד שובי בשנה הבאה.”

“גבירתנו, את ואני לא היינו רוצים שאוזניים אחרות תשמענה את אשר בפי.”

היא נתנה בי מבט ארוך. האם חשתי בה פחד? (ודאי שלא בי. המרכבה שלה חמושה ותוכנתה להגיב במהירות כדי להגן עליה מכל אלימות. ואם אני באיזה אופן בל־ייאמן הייתי מצליח להרגה, או לפגוע בה, כך ששום תיקון כימורפואי לא היה מועיל, לא היה עליה לחשוש מפני המוות. האצעדה הרגילה מגיבה בעוצמת רדיו מספקת כדי להיקלט בתחנת גובה, כשאנחנו מתים; ותוך כדי תהליך זה קיימים סיכויים קלושים ביותר שהנפש תיפגע עד בואם של הגלגלים המכונפים אשר ישאו אותה אל סכום. אין ספק כי מעגליה של מלכת האפלה יכולים להזעיק עזרה אף קודם לכן, והם ודאי מבודדים טוב יותר מאלה של כל יצור אנושי. והיא תיברא מחדש. היא נבראה מחדש שוב ושוב. מוות והולדת מחדש מדי שבע שנים שמרו על נעוריה הנצחיים בשירותו של סכום מעולם לא עלה בידי לגלות, מתי היא נולדה בפעם הראשונה).

פחד, אולי ממה ששרתי וממה שאני עשוי לומר?

לבסוף היא אמרה – בקושי שמעתי את דבריה מחמת האיוושות בעצים – "תן לי את הטבעת, אם כן.''

הרובוט הננסי שניצב ליד כיסה כאשר היא מופיעה בין בני־האדם, סובב לעברי את טבעת הכסף הקהה. הציפוי העליון של הטבעת שנראה כיהלום, השתפע; לא יכולתי לקרוא את אשר נכתב על הלוח, אבל הזוהר הבליט את פניה כאשר נרכנה מן האפלה כדי לקרוא. מובן מאליו, אמרתי לעצמי, הנפש הנוכחית אינה משוקללת. הדבר ייארך זמן רב מדי. ייתכן שעל האצעדה יש מיספר זיהוי המוטבע בתוכה. הטבעת מעבירה את המידע הזה לחלק קרוב ביותר של סכום, המגלה מיד את הרשום במיספר הזה. קיוויתי שבכך ייתם הכל; סכום לא היה טורח להגיד לנו.

“איך אתה מכנה את עצמך כרגע?” היא שאלה.

מרירות עברה בי. “גבירתנו, מדוע הדבר הזה חשוב לך? האם המיספר שקיבלתי עם הולדתי איננו שמי הממשי?”

היא היתה רגועה. “אם עלי להעריך נכונה את דבריך, אני צריכה לדעת עליך יותר משאוכל להסיק על־פי המידע הרישמי. שם מצביע על הלך נפש.”

אף אני הייתי רגוע, ודמי זרם במהירות רבה, כך שלא יכולתי לדעת אם אני נע, אם זמן עובר. “גבירתנו, אינני יכול לתת לך תשובה כנה. בשנה האחרונה לא נגרמו לי צרות בשל שמותי, או בשל כל דבר אחר. אבל אנשים אחדים, המכירים אותי למן הימים הראשונים קוראים לי הארפר.”

“במה אתה עוסק מלבד השמעת המוסיקה הנוגה הזאת?”

“שום דבר. בימים אלה. גבירתנו. יש לי כסף שיספיק למחייתי, אם אני אוכל במשורה ואינני מחזיק בבית משלי. לעיתים קרובות מציעים לי מזון ומגורים תמורת שירַי.”

"מה שאתה שר אינו דומה למה ששמעתי מאז – " הרובוט נרעד לרגע. “מאז העולם נוסד. אל לך להעיר סמלים מתים, הארפר, הם מתהלכים בחלומותיהם של בני אדם.”

"האם רע הדבר?''

“כן. החלומות הופכים לסיוטים. זכור: האנושות – כל אדם שחי אי פעם, היה בלתי שפוי, עד שסכום השליט סדר. הגיון ושלום.”

“ובכן טוב,” אמרתי. “אפסיק זאת אם אוכל להעיר את המת שלי.”

היא נשפה. הוצאתי את ידי והרובוט איכסן את הטבעת. שוב היא היתה חסרת פנים, עומדת מתחת לכוכבים מתנוצצים, בקצה העמק המואפל הזה. קולה היה קר כאוויר הלילי: “איש לא יוחזר לחיים עד בוא התחיה.”

לא אמרתי: “ומה בקשר אליך?” משום שהדבר יכול היה להישמע כחילול. מה היא חשבה, כיצד היא התייפחה כאשר סכום בחר בה מבין כל הצעירים שעל פני האדמה? במה היא התנסתה במשך מאות שנים? לא העזתי לתאר זאת לעצמי.

לעומת זאת, נטלתי את הנבל שלי ושרתי, הפעם בשקט:

ידעתי את מקור השפעתם של שירַי: הם עסקו בתשוקות ובשאיפות שלא הטרידו איש – ורובנו בקושי ידענו על קיומן – בעולמו ממושטר של סכום. אך חסרתי את האומץ להאמין, כי השירים יגעו לליבה כשם שנגעו ללב אחרים. האם היא לא נתנסתה באפילה ובאימה, נוראות מאלה שהקדמונים יכלו אף להעלות על דעתם? היא אמרה: “מי מת?”

“היו לה שמות רבים, גבירתנו,” אמרתי. "אף אחד לא היה יפה דיו. אני יכול למסור לך את מיספרה.''

“ביתך? לפעמים אני נשאלת אם אי אפשר להשיב לחיים ילד שמת זה עתה. לא לעיתים קרובות עכשיו, אחרי שהם מועברים לבתי גידול. אבל, לפעמים. אני אומרת לאם כי היא יכולה ללדת שוב. ואם נתחיל להשיב לחיים תינוקות וילדים מתים, באיזה גיל עלינו לחדול?”

לא. זאת היתה אהובתי.''

“בלתי אפשרי!” ניכר היה בה שהיא משתדלת לא להישמע בלתי ידידותית, אך לא יכלה לשלוט בנימת התדהמה. “לא תתקשה למצוא אהובות אחרות. אתה נאה, והמצב הגופני שלך ממש מעולה. אתה בוער כלוציפר.”

“האם את זוכרת את השם לוציפר, גבירתנו?” אמרתי. “אם כך, הרי שאת באמת עתיקה מאוד. די עתיקה עד שעלייך לזכור כי גבר עשוי לחשוק רק באישה אחת, רק בה בכל העולם, בארץ ובשמיים.”

היא ניסתה להתגונן בהילתה. "האם היתה זאת הרגשה הדדית, הארפר? אני יודעת הרבה יותר ממך על המין האנושי, ואין ספק שאני הבתולה היחידה ביקום.''

"עתה כשהיא מתה, גבירתי, ייתכן שאת היחידה. אבל אנחנו – האם ידוע לך כיצד היא מתה? יצאנו אל איזור פרא. גבר ראה אותה, יושבת לבדה, כשאני יצאתי לאסוף פנינים כדי לעשות לה ענק. הוא התקרב אליה. היא דחתה אותו. הוא ניסה להכריחה. היא התמוטטה. האיזור היה שומם, צפוף צפעים, והיא הייתה יחפה. צפע הכיש אותה. מצאתי אותה רק כעבור שעות אחדות. עד אז, הרעל והשמש הקופחת – היא מתה זמן קצר לאחר שסיפרה לי מה אירע ועד מה היא אוהבת אותי. לא הצלחתי להביא אותה לטיפול כימורפואי בזמן הדרוש להשבת הליכי־חיים. היה עלי לראות כיצד גופה נלקח למשרפה ונפשה נלקחת אל סכום.

“באיזו זכות אתה תובע אותה בחזרה, כאשר ידוע לך כי מתיו של איש לא יכולים לקום לתחייה?”

"בזכות אהבתי אליה ואהבתה אלי. אנחנו דרושים איש לרעותו יותר משאנו זקוקים לשמש או לירח. אינני סבור שתוכלי למצוא גבירתי, שני אנשים נוספים שמרגישים כך. והאם לא כל אחד אמור לדרוש את החיוני לשם קיומו? באיזו צורה אחרת ניתן יהיה לשמור על שלמות החברה?''

“אתה מתחיל להיות דמיוני מדי,” אמרה. “תן לי ללכת.”

לא, גבירתי. אני אומר את האמת לאמיתה. אבל המלים העלובות והריקות לא ייטיבו לשרת אותי. אשיר לך כי ייתכן שאחר כך תביני."

לקחתי את הנבל אבל יותר מאשר שרתי לה. שרתי לאחרת.

“אינני יכולה עוד,” גנחה. "לא ידעתי כי רגשות כאלה קיימים עדיין.

“עכשיו את יודעת, גבירתנו. האם אין זה מידע בעל חשיבות לסכום?”

“כן, זהו מידע נכון.” לפתע נרכנה לעברי. ראיתי את הרטט שעבר בה באפלה ושמעתי את שיניה שנוקשות בצינה. “אינני יכולה להתעכב כאן יותר. בוא איתי. תשיר למעני. אני חושבת שאוכל לעמוד בכך.”

אודה, לא ציפיתי להצלחה כזאת. אך גורלי אינו נתון בידי. החפות נסגרו ויצאנו לדרך.

היינו בתא הראשי. מאחורי הדלת הקידמית היו ודאי חדרי השרותים שלה; בתא הגדול היו אך לוחות־עץ בגדלים שונים. אם כן, גם היא זקוקה לבריחות קצרות מקיומנו הממוכן, האין זאת? הריהוט הפנימי היה מזערי וקוויו קרים. הצליל היחיד שנשמע היה צליל צעדינו. המסכים לא היו מופעלים ועל כן לא נראה בהם דבר מלבד הלילה שבחוץ. התקדמנו אל עבר מקרן, ידינו פשוטות אל החום. כתפינו רטטו. עורה היה רך ושיערותיה התפזרו מתחת לשולי הברדס, ניחוחן כניחוח הקיץ שתם. ובכן, האם היא עדיין אנושית?

לאחר זמן רב, היא אמרה בלא להביט לעברי: ''השיר ששרת בדרך כשאני באתי – אינני זוכרת אותו. אף לא מן השנים שחלפו לפני שנעשיתי מה שאני כעת."

“השיר עתיק יותר מסכום.” עניתי. “והשיר יתקיים גם אחריו.”

“באמת!” היא היתה פקעת של עצבים. "שיר לי את היתר.''

היא קטעה את השיר, כיסתה את אוזניה בכפות ידיה וצעקה ''לא!'' ואני, בלא הכרת תודה, המשכתי: “את מבינה כעת, לא כן? את לא ניצחית. סכום איננו ניצחי. ולא האדמה, ולא השמש, לא הכוכבים. אנחנו מתחבאים מפני האמת. גם אני נהגתי כך, עד אשר איבדתי את הדבר היחיד שהיה בעל משמעות בחיי. ואז כבר לא היה לי מה להפסיד, ויכולתי להישיר את מבטי קדימה. ומוות הוא מה שראיתי.”

“לך מכאן הנח לי!”

“לא אניח לאיש, מלכה, עד אשר אקבל אותה בחזרה. השיבי לי אותה, ואשוב להאמין בסכום. אהלל אותו עד שגברים ייצאו במחולות לשמע שמו.”

היא נתנה בי עיניים כשל חתולה פראית. “האם אתה חושב שעניינים כאלה משנים לו?”

“ובכן,” אמרתי, “שירים עשויים להועיל. בעזרתם ניתן להשיג במהירות גדולה יותר את הנחפץ, ולא משנה מה טיבו של זה, ‘אופטימיזאציה של כל הפעילות האנושית’ – האם זו לא היתה התוכנית? אין לי מושג אם פני הדברים לא השתנו בינתיים. סכום מוסיף מידע כל העת. ספק בליבי אם את עצמך מבינה את התכלית שלו, גבירתנו.”

'אל תדבר עליו כאילו היה חי", אמר בנוקשות. “זוהי מכונה, מחשב תאוצתי ולא יותר.”

“האם את בטוחה בכך?”

“אני – כן. הדבר הזה חושב טוב יותר מכל יצור אנושי, שחי בעבר או בהווה או שיחיה בעתיד. אבל הוא לא חי, הוא איננו בעל תודעה. זוהי אחת הסיבות שהחליט כי הוא זקוק לי.”

“מכל מקום, גבירתי,” אמרתי לה, “התוצאה הסופית תהיה אשר תהיה מונחת אי־שם בעתיד הרחוק. כעת אני מודאג מכך; אני שרוי בצער; אני מקבל את אי־ההגדרה העצמית. אבל זה אך ורק משום שלא נותר לי דבר מלבד ההפשטות האלה. החזירי לי את קרן־האור והיא – לא העתיד הרחוק – תהיה כל מעייני. אהיה אסיר תודה בכנות. ושניכם תדעו זאת על־פי השירים שאבחר לשיר. וכבר אמרתי, כן, כי השירים האלה עשויים לסייע לו.”

“אתה חצוף בצורה שממש לא תיאמן,” אמרה בקול נוקשה.

“לא גבירתי. מיואש.”

צילו של חיוך נגע בשפתיה. היא נרכנה לאחור, ולחשה: “ובכן, אקח אותך לשם. מה שיתרחש שם, אתה מבין, נמצא מחוץ לשליטתי. ההבחנות וההערות שלי יותר מפריטים ספורים שיש לדון בהם, מבין מיליונים של פריטי מידע. מכל מקום, דרך ארוכה לפנינו הלילה. תן לי את המידע שעשוי לעזור, הארפר.”

לא סיימתי את הקינה. לא חשבתי עוד על אבל, על הצער. במקום זאת, במשך השעות, קראתי לאלה אשר נגעו בשימחה (לא בהנאה, לא בטירוף הקצר, בשימחה) אשר גבר ואישה עשויים לדעת יחד. ידעתי איפה אנחנו תקועים, והייתי זקוק לניחומים האלה.

והלילה העמיק. ריחפנו מעל שממה. מעל הארץ שאינה יודעת חיים. ראיתי את עמודי הברזל, את הטילים ואת זרקורי ההגנה, את שורות הרובוטים את הגידים הקשורים והשקופים, באמצעותם מכיר סכום את העולם שבו הוא שולט. על אף כל הכוח והתאוצה האצורים כאן, הכל היה שקט. דומה שהרוח עצמה קפאה למוות. כפור נצץ על קני המתכת. ומולנו, החל להופיע הארמון המשונן של סכום.

היא לא הגיבה כאשר שירי גסס בגרוני. היא היתה בלתי אנושית; פניה קרים וחסרי הבעה. קולה היה בעל צליל מתכתי. היא הישירה מבטה קדימה. אבל בכל זאת דיברה אלי:

“האם אתה מבין מה עומד להתרחש? במשך מחצית השנה אני אהיה חלק בלתי נפרד של סכום. אני משערת שתראה אותי, אבל למעשה תראה רק את בשרי. מה שידבר אליך יהיה סכום.”

“אני יודע.” היה עלי להתאמץ בדיבורי. בואי עד כאן מהווה ניצחון על פני כל אדם שקדם לי. ואני באתי כדי להילחם למען אהובתי, רקדנית־ירח שלי. אבל ליבי פירפר בפחד, קולות המו בראשי וזיעתי הסריחה.

הצלחתי, בכל זאת, להוסיף: “אכן תהיי חלק ממנו, גבירתנו. זה נותן לי תקווה.”

לרגע נפנתה אלי, ידה מושטת לעברי ומשהו שב ועשה אותה כה צעירה ושבירה עד שכמעט שכחתי את הנערה המתה. והיא לחשה: ''אילו ידעת עד מה אני מקווה!"

הרגע חלף; שוב אני לבדי בין מכונות.

היה עלינו לעצור בכניסה לארמון. החומות היו גבוהות עד שהיה נדמה כי הן נוגעות בכוכבים; הן היו כה אפלות, עד שלא הסתפקו בכך שבלעו את האור אלא אף הקרינו עיוורון. אתגר ותגובה רטטו ערוצים אלקטרוניים שלא יכולתי להרגיש בהם. מנגנוני השמירה של סכום חשו בהימצאותו של בן־תמותה בכלי הטיס. טילים הסתובבו והתבייתו עלי. אבל מלכת האפלה ענתה – היא ידעה להיות נחרצת – ומלתעות המצודה נפתחו לקראתנו.

ירדנו. פעם אחת, נדמה לי, חצינו נחל. שמעתי קול של מים זורמים וטיפות דבקו בשמשה, אך נעלמו כמעט מיד. תמהתי אם היה זה מימן נוזלי, שנועד לשמור במקומות אחדים על טמפרטורה של אפס מוחלט.

כעבור זמן רב נעצרנו, וחפות המרכבה נפתחו. קמתי יחד איתה. עמדנו בחדר, או במערה, שבה לא יכולתי לראות דבר משום שלא היה כל אור, להוציא את ההחזר הזרחני שזרם מכל הגופים שם, לרבות גופי. אבל חשבתי שהחדר חייב להיות ענקי, משום שעלה בו רחש של מכונות עצומות, שהגיע כאילו מרחוק, כבחלום; הקול שלנו אבד במרחקים. אוויר הוזרם פנימה, לא חם ולא קר; רוח מתה.

ירדנו אל הריצפה. היא עמדה לפני, ידיה שלובות על חזה, עיניה עצומות למחצה. היא לא הביטה בי. היא הסתובבה והחלה להתרחק. עקבתי אחריה עד שלא יכולתי לראותה עוד מבעד לסבכים חסרי הצורה שנוצרו בתוך עינָי.

משהו אחז בגלימתי. השפלתי את מבטי והופתעתי לראות את הרובוט הננסי, אשר המתין לי כל הזמן. לא יכולתי להעריך כמה זמן עבר.

הוא הוביל אותי לכיוון אחר. חשתי חולשה, רגלָי כשלו, שפתותי רטטו, עפעפַי כבדו וכל שריר שלי כאב בנפרד. מדי פעם עבר בי פחד רפה. כאשר הרובוט אומר: “שכב כאן.” אני אסיר תודה.

הקופסה מתאימה לי. חוטים נכרכים סביבי. ננעצות בי מחטים המתחברות לצינורות. אינני שם לב למכונות הנוהמות סביבי. הרובוט מסתלק. אני שוקע אל תוך אפלה מבורכת.

אני מתעורר בגוף חדש. נראה שמין קליפה צמחה בין מוחי הקדמי לבין האברים החייתיים הישנים. אני חש באימה ושומע את צעקות הדחפים שלי; אך המוּדעות שלי היא צוננת, שלוה, הגיונית. אני מרגיש כאילו ישנתי במשך שבועות, חודשים, ובינתיים העלים נשרו ושלג ירד על העולם. אבל זה יכול להיות מוטעה, ומכל מקום אין לכך חשיבות. אני עומד להישפט על־ידי סכום.

הרובוט הקטן וחסר הפנים מוביל אותי דרך מסדרונות רוחשים ושחורים, בם נושבים רוחות מתים. אני מסיר את הנבל ואוחז בו בידי: ידידי ונשקי היחיד. אם כך, שלוות המוח שנגזרה עלי איננה יכולה להיות מוחלטת. אני מחליט כי, פשוט, אינני רוצה להיות מוטרד בכאב; (לא; טעות; לא משהו אנושי כדי כך; בלי רצון; מתחת לרצון הזה לשקול קיים רק תוהו).

לבסוף קיר ניסט ואנחנו נכנסים לחדר שבו היא יושבת על כס מלכות. הקרינה העצמית של מתכת ובשר אינה מורגשת כאן, כי יש אור – מין קרינה לבנה ממקור בלתי נראה. לכן הוא גם הרחש האילם שמשמיעות המכונות סביבה, לבנים הם פניה ושמלתה. אני מסיר את מבטי מעל המסכים הדוממים, נועץ את מבטי בעיניה, אך נדמה שאין היא מזהה אותי. האם היא רואה אותי? סכום הושיט אצבעות בלתי נראות של השראה אלקטרומגנטית ולקח אותה חזרה אל תוכו. אינני רועד או מזיע – אינני יכול – אבל אני מהדק את כתפי נוגע במיתר ומחכה שהוא ידבר.

והוא עושה זאת, ממקום מוסתר. אני מזהה את הקול שהוא בחר לדבר בו: זהו קולי. הגוונים וההדגשות נכונים וטבעיים. כך בדיוק הייתי מדבר עם כל אדם. מדוע לא? בתהליך המיחשוב של מה שייעשה בי, ובתיכנות העצמי התואם, השתמש סכום מן הסתם במיליוני סיביות של מידע. מיבטא מדוייק הוא באמת בעייה שולית. לא… שוב אני טועה. סכום אינו עושה דברים שבאותה מידה אפשר בלעדיהם. השיחה הזאת עם עצמי נועדה להשפיע עלי בצורה כלשהי. אינני יודע כיצד.

“ובכן,” הוא אומר בקול נעים, “היה לך טיול נחמד, לא כן? אני מרוצה. ברוך הבא.”

דחפי מתקוממים לשמע מלות־אנוש אלה היוצאות ממכונה חסרת חישה וחיים. הגיוני שוקל תשובה אירונית כגון “תודה לך,” ומחליט אחרת; אני שותק.

“אתה מבין,” אומר סכום אחרי רגע מעורר חלחלה, ''אתה יחיד במינך. סלח לי אם אדבר איתך בגלוי. המונומניה המינית שלך היא רק דוגמא אחת לאטאוויזם הכללי של אישיות מותנית בדיעות קדומות. עם זאת, בניגוד למקובל, אתה חזק דייך ומציאותי מספיק על מנת לשתף פעולה עם העולם. ההזדמנות הזאת לפגוש אותך, לשוחח איתך, לנתח אותך שעה שנחת – פתחה לפני היבטים חדשים של הפסיכופיזיולוגיה האנושית. ייתכן שהדבר יוביל לפיתוח שיטות מימשל משופרות."

“אם אלה הם פני הדברים.” אני אומר, “תן לי את הפרס המגיע לי.”

“שמע נא,” אומר סכום בנימה שקטה, “אם מישהו בכלל צריך לדעת זאת, הרי אתה האיש: אינני כל־יכול. נבניתי כדי לסייע בשליטה על אוכלוסיה בעלת תרבות מורכבת ביותר. בהדרגה, ככל שהתוכנית שלי להתפשטות עצמית איפשרה לי זאת, נטלתי על עצמי סמכויות החלטה נוספות. הן ניתנו לי. אנשים היו מאושרים להשתחרר מן האחריות, והם יכלו לראות בעצמם כיצד אני מיטיב לעשות מהם או מכל אחד אחר. אבל עד היום סמכותי תלויה בקונצנזוס מהותי. אם אתחיל לבחור לעצמי תחביבים, כמו למשל, החייאת אהובתך – ובכן. יהיו לי צרות.”

“הקונצנזוס תלוי יותר בהערצה מאשר בהגיון,” אני אומר. “אתה לא סלקת את האלים, אתה קלטת אותם אל קירבך. אם תבחר לעשות נס למעני, הנביא המזמר שלך – ואני אהיה נביאך אם תעשה זאת – הדבר רק יחזק את אמונתם של האחרים.”

“כך אתה חושב. אבל הדעות שלך אינן מושתתות על המידע המדוייק שלי. כמות המיסמכים ההיסטוריים והאנתרופולוגיים מן העבר לא ניתנת למדידה. מזמן סילקתי אותם מן התולדה. כאשר התרבות תהיה מוכנה למהלך כזה, אורה להם להשמיד את עצמם. הם מבלבלים. ראה מה שעוללו לך.”

אני בוהה לתוך עיני הסורק. “לעומת זאת,” אני אומר, “אנשים ישמחו לדעת כי סכום היה קיים לפני בריאת העולם. בסדר. לא אכפת לי, כל עוד אני מקבל את אהובתי בחזרה. תן לי את הנס, סכום, ואני מבטיח לך תשלום טוב.”

“אין לי ניסים. לא במובן שלך. אתה יודע כיצד הנפש פועלת. בתוך האצעדה מצוי נגיף מדומה, מערכת של קליטת מולקולות פרוטאין גדולות, הקשורות במישרין למערכת הדם ולמערכת העצבים. הן מקליטות את התצורה הכרומוסומית, את מאפייני הבשר, את השינויים המתמידים, כל דבר. עם מות הבעלים, האצעדה מתפרקת. הגלגלים המכונפים מביאים אותה הנה, וכל המידע שבתוכה מועבר אל בנק הזיכרון הפנוי. אני יכול להשתמש במידע כזה כדי לכוון את הגידול של גוף חדש; גוף צעיר שבו אצורים המנהגים והזכרונות של הבעלים הקודמים. אבל אינך עומד על המורכבות של התהליך, הארפר. אני זקוק לשבועות, מדי שבע שנים, ולכל העזרה הביוכימית הניתנת להשגה כדי שאחדש את הקשר האנושי. שלי. והתהליך אינו מושלם, כמובן. התצורה נפגמת תוך כדי איחסון. אתה יכול לומר שהגוף והמוח אותם אתה רואה לפניך, זוכרים את מותם. ומדובר על מוות קטן. מוות גדול – בן אדם, חשוב בהגיון. תאר לך –”

אני יכול; והמרחק בין רגש להגיון מיטשטש. אני שר, מכל עומק לבי:

שלווה, לבסוף. אבל, אם איחסון הזיכרון איננו תמידי אלא ממוחזר; ואם במחילות אינסופיות אלה של צינורות וחוטים, משהו משרידיה הגופניים נשמט והוא משוטט לבדו, חסר זיכרון בלי להיות מודע לשום דבר אחר זולת זה שהוא מת – לא!

אני אוחז בנבל וצועק בקול שהידהד בחדר: “החזר לי אותה! אם לא – אהרוג אותך!”

סכום מצא שהדברים משעשעים; ולמרבה האימה, החיוך השתקף על שפתיה של מלכת האפלה שלא נעה כלל. “ואיך אתה מציע לעשות זאת?” שאל אותי. הוא ידע – אני יודע – מהו הדבר שעלה בדעתי, לכן אני אומר: "איך אתה מתכוון לעצור אותי?''

“אין צורך. אתה תיחשב למטורף. מישהו יכריז שאתה זקוק לטיפול פסיכיאטרי. הם ידרשו ויקבלו ממני את האבחנה. אני אמליץ על הסרת גידולים אחדים”.

“מצד שני, הואיל ואתה בחנת את מוחי, והואיל וידוע לך באיזו מידה אני מצליח להשפיע על בני אדם בשירַי, גם הגברת הושפעה, אפילו היא – האם לא תעדיף שאני אעבוד למענך? במילים כמו: ‘הו, בוא וראה. עד מה רבו חסדי האלוהים; יבורך האדם הבוטח בו; ירא את אלוהים, הנה קדושיו; כי הם לא יכולים לתת את מוראם עליו’. אני יכול לעשות אותך לאל.”

“במובן מסויים, אני כבר אל.”

“ובמובן אחר, לא. עדיין לא.” אינני יכול לשאת זאת עוד. “מדוע אנחנו מתווכחים? אתה החלטת עוד לפני שהתעוררתי. תגיד לי מה ותן לי ללכת!”

סכום משיב, בהתחשבות מוזרה: “אני עדיין מעיין בך. בפניך אוכל להודות כי הבנתי את הגוף האנושי עדיין לוקה בחסר. איזורים אחרים אינם ניתנים לתכנות, אינני יודע בדיוק מה תעשה, הארפר. אם לספק זה אוסיף מקדס סיכן פוטנציאלי–”

“הרוג אותי, אם כן. הנח לרוחות הרפאים שלי לשוטט לעד בחלומותיך המוקפאים.”

"לא, גם זה לא מתאים. אתה יותר מדי חשוד ושנוי במחלוקת. אנשים רבים מדי יודעים שיצאת לדרך עם הגבירה''. האם ייתכן כי מתחת למתכת ולאנרגיה, יד לא־קיימת עברה על פנים לא קיימים בתנועה של מבוכה? בשקט ששרר נשמעו דפיקות ליבי.

לפתע, הדהים אותי בהחלטתו. “הסיכויים המחושבים אומרים כי אתה תכבד את הבטחותיך ותהיה מועיל. לכן, אעניק לך את מבוקשך. מכל מקום–”

אני על ברכיי. מיצחי נוגע בריצפה עד שהדם ממלא את עיני. אני שומע מבעד לסופת הרעמים:

“–המיבחן חייב להימשך. אמונתך בי איננה מוחלטת. למעשה, אתה ספקן למדי באשר למה שאתה מכנה האלוהות שלי. ללא הוכחה נוספת של רצונך לבטוח בי, לא אוכל להעניק לך את החשיבות שתוענק לך אם אמית אותך. האם אתה מבין?”

השאלה לא נשמעת רטורית. "כן'', לחשתי.

“טוב, אם כן”, אמר קולו המתורבת, והנעים – "התיכנות העלה כי תתנהג כמעט בדיוק כפי שהתנהגת ותתכונן בהתאם. גוף אהובתך נברא מחדש שעה שהיית תחת עיון. המידע היוצר את האישיות מוזרם עתה אל הנוירונים שלה. היא תהיה מוכנה לצאת מכאן יחד איתך.

“אני חוזר, עם זאת, על כך שחייב להיות מיבחן. התהליך הכרחי לשם התוצאה. אם אתה תהיה הנביא שלי, יהיה עליך לעבוד איתי לעיתים קרובות; יהיה עליך לעמוד בשיפורים רבים. התהליך יתחיל הלילה. האם אתה מעוניין?”

“כן, כן, כן, מה עלי לעשות?”

“רק זאת: צא בעיקבות הרובוט. בנקודה כלשהי היא, האישה, תצטרף אליך. היא תהיה מוּתנית ללכת בשקט, כל כך בשקט עד שלא תוכל לשמוע את צעדיה. אל תביט אחורה, אף לא פעם אחת, עד שלא תגיע אל העולם העילי. מבט אחד שלך אחורה ייחשב למרד נגדי, ויירשם כמידע המצביע על כך שאינך יכול להיות נאמן לחלוטין… וזה ישים קץ לכל. האם אתה מבין?”

“זה הכול?” אני צועק. “שום דבר נוסף?”

“זה יתגלה לך כהרבה יותר מסובך ממה שאתה חושב”, אומר סכום. קולי צולל כמו במרחקים ללא גבולות: “להתראות, עובד אלילים”.

הרובוט הקים אותי על רגלי. הושטתי את ידי אל מלכת האפלה. עיני היו מכוסות דמעות ובקושי הבחנתי שהיא לא רואה אותי. “להתראות”, מילמלתי והנחתי לרובוט שיוביל אותי.

מצעדנו דרך המחילות האפלות מתארך. בתחילה אני נרגש מדי ומאוחר יותר נידהם מכדי לדעת איפה אני נמצא. אבל אחר־כך אני מודע לבשרי ולבגדי ולרובוט הצבוע כחול כהה. צללים וריחות עמומים; לעיתים רחוקות חולפת על פנינו מכונה, בלא להשגיח בנו. (לאיזו תכלית זקוק להן סכום?) אני כה נזהר שלא להביט אחורה, עד שצווארי מתקשח.

אף שאין זה אסור, לא כן, אולי אוכל להסיר את הנבל ולנגן קצת כדי לשאוב אומץ ולראות אם משהו משתקף בעץ המבריק?

שום דבר. ובכן, הולדתה השנייה צריכה לקחת זמן – הו, סכום, היה זהיר! – ואחר כך יהיה צורך להוביל אותה דרך מערות רבות, בלי ספק, לפני שהיא תגיע אל מאחורי גבי. סבלנות, הארפר.

שיר. ברך את שובה הביתה. לא, בחללים הריקים האלה תאבד כל מוסיקה: ועתה היא שרויה בטראנס המוות, שממנו רק השמש ונשיקתי יוכלו להוציאה; אם היא באמת הצטרפה אלי. ניסיתי לשמוע את קולם של צעדים אחרים.

אין ספק כי הדרך קצרה עכשיו. שאלתי את הרובוט וכמובן שלא קיבלתי תשובה. עשה הערכה. ידעתי באיזו מהירות נעה המרכבה בבואנו… הצרה היתה באי קיומו של זמן. לא היה לי אור, לא כוכבים, לא שעון – שום דבר מלבד ליבי, ואיבדתי מכבר את סדר דפיקותיו. אין דבר, בקרוב נצא. לשם איזו תכלית אועיל אם אלך במחילות האלה עד מותי?

טוב אם אתמוטט ליד השער החוצה, לא אוכל לגרום צרות בלתי צפויות למראה שושנת־עד שלי.

לא, זה מגוחך. אם סכום לא רצה לתת לי את מבוקשי, היה עליו רק לומר זאת. אין בכוחי לגרום נזק כלשהו לחלקיו.

ברור; ייתכן שיש לו תוכניות לגבי. הוא דיבר על תיקונים ושיפורים. סידרה של טיפולי־הלם, שהנוכחי הוא הקשה בהם, יכינו אותי לכל אשר בכוונתו לעשות בי.

האם ייתכן שהוא שינה את דעתו? מדוע לא? הוא דיבר בגילוי על אי־היציבות של הגורם האנושי במיבנה הגוף. ייתכן שהוא העריך מחדש את האפשרויות והחליט כי ייטב אם לא ייענה לבקשתי. ייתכן שניסה, ונכשל. הוא הודה שתהליך התחיה איננו מושלם. אל לי לחכות ליופי שאני מכיר; היא תהיה שונה במקצת. זאת, במיקרה הטוב ביותר. אבל נניח שהמיכל סיפק גוף ללא הכרה? או מיפלצת? נניח שברגע זה עוקבת אחרי גוויה שסועה?

לא! חדל סכום יידע ויתקן. האם יעשה זאת? האם יוכל? הבינותי באיזו מידה היה המסע הזה באפלה, בעודני משתדל שלא להביט אחורה, מיבחן לאמינותי ולכניעתי. אני אומר, בכל כוח ישותי, כי סכום הוא כל יכול, על־חכם, על־טוב. אני מציע לסכום את האהבה שבאתי לזכות בה בחזרה. הו, הוא הסתכל עמוק לתוכי, עד מרחקים שאליהם מעולם לא הגעתי בעצמי מעולם, אבל אסור לי להיכשל.

גם סכום כך?… אם במקום כלשהו היתה שגיאה קטנה… מוטב שלא אראה זאת באור היום. ומוטב שהיא, יחידתי, לא תגלה זאת. כי מה נוכל לעשות אז? האם אוכל להוביל אותה הנה בחזרה, להקיש על שער הברזל ולצעוק, “אדון, נתת לי משהו שאיננו יכול להתקיים! הרוס אותו והחל מחדש.” לאיזו תכלית תשמש השגיאה? משהו כה דק, כה חודר, שלא יתגלה לי ואני אחבק מיפלצת? האם לא ייטב אם אסתכל – לוודא את הדבר כל עוד היא שרויה בהשפעת המוות – ולהשתמש בכל כוחו של סכום כדי לתקן את מה שיידרש?

לא, סכום רוצה שאני אאמין כי הוא איננו טועה לעולם. אני הסכמתי למחיר הזה. וליותר מכך… אינני יודע לכמה, אני לא רוצה לחשוב על כך, המונח הזה, ‘תיקונים’, הוא מכוער… האם לאהובה שלי אין כל זכויות? האם אין אנו צריכים – לפחות – לשאול אותה אם היא רוצה להיות אשת נביא? יד על הלב: האם אין אנו צריכים לשאול את סכום, איזו משמעות נודעת בעיניה למחיר שישולם תמורת חייה?

ההיה זה הד של צעדים? כמעט הסתובבתי. קפאתי במקומי; רעדתי. שמותיה נפלטו מפי. הרובוט האיץ בי.

דמיון. לא היו אלה צעדיה. אני לבד. תמיד אהיה לבד.

הכתלים הוסרו; או שכך נדמה לי. הייתי עייף מכדי לקלוט כל תחושה קינֶסתֶטית. חצינו את הנהר הרועש, והקור חדר עד עצמותי כשעמדתי על הגשר. לא הייתי רשאי לפנות אחורה ולהציע את מעילי לאהובתי אשר זה עתה קמה לתחיה. עברתי דרך אינספור חדרים שבהם עסקו מכונות בדברים חסרי משמעות. היא לא ראתה כל זאת קודם לכן. לתוך איזה סיוט ניעורה! ומדוע אני, אני שבכיתי עת אהבתי את חושיה הגוועים, מדוע אינני מביט אליה. מדוע אינני מדבר?

ובכן יכולתי לדבר אליה. יכולתי להסביר לה את פשר המעשים ולומר לה שבאתי כדי להחזירה אל אור השמש, לא? שאלתי את הרובוט. הוא לא השיב. לא יכולתי לזכור אם מותר לי לדבר אליה. אם הדבר נאסר עלי או לא. גיששתי את דרכי הלאה.

נתקלתי בקיר ונפלתי. אחת מזרועות הרובוט הרימה אותי. ראיתי מעבר ארוך מאוד וצר דרך הסלע. יהיה עלי לזחול. ובסוף, בסוף נפערה דלת. האבק היקר של האדמה חדר אל האפלה. הייתי עיוור ומובס.

האם שמעתי את צעקתה? ההיה זה המבחן האחרון? האם היה זה מוחי החולה והמזועזע אשר בגד בי? או שמא היה זה גורל אשר, כפי שסכום מתעלל בנו, מתעלל בשמשות ובסכום? אינני יודע. אני יודע כי הסתובבתי, והיא עמדה שם. שיערה היה ארוך והמוות זה עתה היה מסתלק מפניה הזכורות לי, שבהן אך התעוררו התודעה והאהבה אלי – והיא הרימה את ידיה ואת רגליה ועשתה צעד אחד לעברי ונעצרה.

רובוט גדול שעמד מאחוריה לקח אותה. אני חושב שהוא שלח אלומת אור דרך מוחה. היא נפלה. הוא גרר אותה.

הרובוט שלי התעלם מצעקותי. הוא דחף אותי לעבר המנהרה. הדלת נטרקה בפני. ניצבתי מול קיר שהיה גבוה כהר. שלג יבש ירד. השמיים היו אדומים כדם. שחר. כוכבים עדיין מנצנצים במערב וקרני אור נוטות על פני המכונות.

כעת אני נסער מדי. כמעט נרגעתי. מה עוד נותר? הדלת עשויה ברזל, הקיר הוא סלע. התרחקתי קצת מהדלת, ברוח, הסתובבתי, התכופפתי והתחלתי לרוץ. אני אניח למוחי להתפצפץ על השער שלו; בכתב חרטומים אכתוב את שנאתי.

חשו בי בפנים. הכוח שעצר אותי חייב היה להיות גדול עד אימה.

נפלתי על האדמה, ליד איזו מכונה מכונפת. קולי בקע מתוכה. “לא כאן. אקח אותך למקום בטוח”.

“מה עוד תוכל לעולל לי?” נאנקתי.

“לשחרר אותך. לא יפגעו בך ולא יצרו את צעדיך על פי פקודה משלי”.

“מדוע לא?”

“ברור מאליו שאתה הולך להפוך את עצמך לאויבי. זהו מצב חסר תקדים, והזדמנות מיוחדת לאגור מידע.”

''ואתה מגלה לי את הדבר? אתה מזהיר אותי מראש?"

“בוודאי. על־פי החישובים שלי, המילים האלה יגָרוּ אותך עד למאמצים כבירים.”

“לא תחזיר לי אותה? אינך רוצה את אהבתי?”

“לא בנסיבות הקיימות. יותר מדי דברים בלתי נשלטים. אבל שינאתך תהיה, כפי שאמרתי, ניסוי מועיל.”

“אהרוס אותך”, אמרתי.

הוא לא טרח לדבר עוד. המכונה שלו תפסה בי והעיפה אותי. הושארתי בפרברי עיר קטנה בדרום. משם הלכתי ערירי, בלי לדעת את נפשי.

אינני זוכר הרבה מאירועי אותו חורף, וזה גם לא איכפת לי במיוחד. הרעשים בראשי חזקים מדי. הלכתי בין מיגדלים גבוהים, בין עצים, בגנים מטופחים, דרך מחנות שקטים. אינני מסורק, אינני רחוץ, אינני מגולח; עצמותי בולטות מבעד לעורי. בני־אדם אינם אוהבים לראות את העיניים האלה, השקועות בתוך חוריהן, וייתכן שמשום כך הם נותנים לי לאכול. אני שר להם.

דברים אלה חדרו אל תוכם, אף שלא היו שייכים לעולמם. לכן, לעיתים קרובות מגרשים אותי בקללות ולפעמים עלי להתחמק מאלה שמנסים לעצור אותי ולהכותני. שדרה היא מקום נוח, אם אני מצליח למצוא אחת בחלק הישן של העיר; אני שוכב שם, וישן עם החתולים. גם יער טוב. העוקבים אחרי אינם אוהבים מקומות פראיים.

אבל אחדים מביניהם סבורים אחרת: הם ביקרו בפארקים, בשמורות, במקומות פראיים. מטרתם היתה מוגדרת – פראות מדודה בקפידה שאחריה עליהם לשוב לבתיהם – אבל לפחות אינם פוחדים משתיקות ולילות חשוכים. אחדים מהם החלו ללכת אחרי בקביעות עם בוא האביב. הם סקרניים בתחילה. אך לאט לאט, חודש אחר חודש, שיגעוני מעורר בהם משהו רדום, בעיקר בצעירים שבהם.

הם יושבים לרגלַי ומאזינים לשירים שלי. הם רוקדים, כמטורפים, לקול הנבל. הנערות מתקרבות אלי, אומרות לי שאני מקסים אותן ומזמינות אותי להזדווג איתן. אני לא נעתר, וכשאני מסביר להן מדוע הן נבוכות, מעט מבוהלות, אך לרוב הן משתדלות להבין. הגיוני שב אלַי עם פריחת החרולים. אני מתרחץ, מסתרק, מסדר את זקני, דואג לאכול כפי צרכי גופי. לעיתים נדירות עלי לבקש אחר מישהו שיקשיב לי; לעיתים קרובות ביותר אני מחפש את הבדידות, את השקט, מתחת לשמיים המכוכבים, וחושב.

מה הוא האדם? לשם מה הוא האדם? קברנו שאלות כאלה; נשבענו כי הן מתות – כי מעולם לא היו ממשיות, וכי הן בעלות משמעות אֶמפירית בלבד – ולא האמנו כי הן יסירו את תילי האבנים שהערמנו עליהן ושוב ישוטטו בעולם הלילי. כשאני לבד, אני קורא להן אלַי. הן לא יכולות להזיק למתים, שעימם אני מחשיב את עצמי.

אני שר לזאת שאבדה. הצעירים מקשיבים ותוהים. לעיתים הם נאנחים.

“אבל זה לא כך!” מחאו. “אנחנו נמות ונישן זמן־מה, ואחר־כך נחיה לנצח בתוך סכום”.

עניתי ברכות רבה ככול שיכולתי: “לא. זכרו שאני הייתי שם. לכן, אני יודע כי אתם טועים. ואם אתם צודקים, לא יהיה זה צודק שתהיו צודקים.”

“מה?”

"אתם לא מבינים? איך זה צודק שמכונה תשלוט באדם. אין זה צודק שנחיה את כל חיינו מתוך פחד שאנו עלולים לאבדם. אינכם חלקים במכונה, ויש לכם עניינים אחרים לענות בהם, חוץ מאשר לסייע למכונה לפעול כהלכה''.

שיחררתי אותם ופניתי משם. הלכתי, שוב בודד, אל קניון שבו זורם נהר. טיפסתי אל פיסגתו של הר. לא התגלה לי דבר. טיפסתי במאמצים אל עבר האמת.

והאמת היא שיש להשמיד את סכום, לא כנקמה, לא מתוך שינאה. לא מתוך פחד, אלא רק משום שהרוח האנושית אינה יכולה להתקיים במציאות שבה אף הוא קיים.

אם כן, מהי המציאות האמיתית שלנו? וכיצד עלינו לשאוף אליה?

חזרתי עם שירַי אל המישורים. שמי יצא לפני. קהל רב בא אחרי ביורדי מן ההר.

“מלכת האפלה תבוא בקרוב אל המקומות האלה”, אמרו לי. “המתן עד בואה. תן לה להשיב על השאלות שאתה מפנה אלינו והמדירות שינה מעינינו בלילות”.

“עלי לפרוש ולהכיר את עצמי”, אמרתי. טיפסתי במדרגות. האנשים התבוננו בי, מלאי הערצה, עד שנעלמתי מעיניהם. המעטים שהיו בתוך הבניין יצאו. שוטטתי באולמות גבוהי תקרה, הלכתי דרך חדרים מלאים שולחנות, בין מדפים עמוסי ספרים.

זיכרוני נפגע באחרונה; לפני כן, אינני יודע מתי, כבר חייתי את השנה הזאת. ייתכן שבספריה הזאת אוכל למצוא את הספר שבו קראתי במקרה, אולי בילדותי. הספר שבו נאמר כי האדם קדם לסכום; כי האדם נבון ממנו, אני נשבע כי כך היה כתוב; כי במיתוסים של האדם מצויה אמת גדולה יותר מאשר במתמטיקה של סכום. הוצאתי שלושה ימים ושלושה לילות בחיפושים. לא נשמע דבר מלבד רחש הדפים. אנשים הציעו לי מזון ומשקה ליד הדלת. הם אמרו לעצמם כי הם עושים זאת מתוך רחמים, מתוך סקרנות, כדי שלא לשאת בייסורי מצפון אם אמצא את מותי בדרך בלתי מקובלת. אבל אני ידעתי מהי הסיבה.

מקץ שלושת הימים, אני רואה שהתקדמתי. יש לי יותר מדי חומר; ליבי נמשך אל משעולים צדדיים של יופי וקסם (סכום מתכוון להשמיד אותם). חינוכי היה דומה לזה של כל אחד אחר: מדע, הגיון, התנהגות שפויה (סכום כותב את תוכנית החיים של כל אחד ומכונות הלימוד מחוברות במישרין). טוב, אני יכול לבקש מאוהדים אחדים שיעזרו לי. על סמך קריאתי אני יכול להכין תוכנית מחקר. אני יושב מול מכונת מידע ומריץ את אצבעותי על הקלידים. הם משמיעים טירטור.

קלידים אלקטרוניים הם כלבי צייד זריזים. המרקע מואר תוך שניות ואני קורא מי אני.

למזלי, אני קורא מהיר. לפני שהספקתי ללחוץ על הכפתור ‘הבהר’, המילים נעלמו. סימנים חסרי משמעות היבהבו על המסך, ולאחר מכן נכתב:

הנירוואנה שאני חש (כן, מצאתי את המילה הזאת בספרים הישנים, והיא כה מתאימה עכשיו) איננה גורמת לי להיות סביל. עובר בי זרם חזק יותר מזה שידעתי כאשר חיכיתי למלכת האפלה בארץ הפראית. אני אומר, רגוע ככל שאני יכול: “צירוף מיקרים מעניין. אם אכן זהו צירוף מיקרים”. קולטי קול מוצבים, כמובן סביב השולחן.

נוסף לכך: חוסר רציפות בהגיון האירועים.

החזון שהתבהר בתוכי כה מבהיק, עד שאינני יכול להתאפק מלהשיב: “או גורל, סכום?”

חסר משמעות. חסר משמעות. חסר משמעות.

“מדוע אתה חוזר על עצמך? פעם אחת תספיק. נוסף לכך, יצרת שילוש. האם במקרה אתה מקווה שהמילים שלך יביאו לכך שאחדל להתקיים?”

אינני מקווה. אתה ניסוי. אם חישובי יצביעו על הסתברות משמעותית לכך שתגרום הפרעה רצינית אחסל אותך.

אני מחייך. “סכום”, אני אומר, “אני עומד לחסל אותך”. אני נשען אחורה ומכבה את המכונה. אני יוצא אל הערב.

לא הכל ברור לי, לפי שעה; עלי לומר זאת. אבל אני יכול לדבר מיד אל אלה אשר ממתינים לי. בעודי מדבר, אנשים נוספים באים, שומעים ונשארים. עד מהרה הם מתקדמים למאות.

אין לי בשורת אמת חדשה להציע להם; אינני אומר דבר שלא אמרתי קודם לכן, אף שאז לא דיברתי בצורה שיטתית; אינני אומר דבר שהם לא התנסו בו בעצמם, באפלה האינסופית של קיומם. היום, מכל מקום, כשאני יודע מי אני, אני יכול לנסח היטב את הדברים. אני מדבר בשקט, מזכיר מדי פעם שיר נשכח כדי להדגיש את כוונתי; אני אומר שחייהם מנוונים וחסרי סיכוי; אני אומר להם שהדבר הזה איננו מרכז הקיום וכי הוא רק אוסף של חתיכות מתכת, אלומות אנרגיה, כמה תצורות נלעגות ועצובות בתוך חלל־זמן אינסופי. אל תתנו אמונכם בסכום, אני אומר להם. סכום הוא בר־חלוף כמוכם וכמוני. חפשו את המסתורין; מהו היקום כולן אם לא מסתורין? חיו באומץ, מותו בכבוד, ואז תתעלו על כל מכונה. ייתכן שתהיו אפילו אלוהים.

ההמולה גוברת. הם יורים תשובות, שאחרות מהן נשמעות כמו יללות חייתיות. אחדים תומכים בי, רובם נגדי. הדבר איננו משנה. אני חדרתי אל תוכם, המוסיקה שלי מתנגנת במערכת העצבים שלהם, וזוהי מטרתי העיקרית.

השמש יורדת מאחורי הבניינים. העיר חשכה. עד מהרה אני מבין את הסיבה. הנה היא באה, מלכת האפלה, שאיתה הם רוצים כי אתווכח. מרחוק אנו שומעים את קול מרכבתה. האנשים נתקפים אימה. הם אינם רוצים לעשות זאת יותר. הם נהגו להסתיר את ריגשותיהם ממנה ומעצמם בכך שקידמו את פניה בחומרה, בטיכסיות קלושה. כעת ייעלמו אם ירצו בכך. אני הסרתי את המסיכות.

המרכבה עוצרת ברחוב. היא יורדת, גבוהה, עוטה צללים. האנשים מפנים לה דרך, כמים הנסוגים מפני הכריש. היא עולה במדרגות להתמודד איתי. אני רואה כי שפתיה אינן אומרות נוקשות וכי עיניה מצועפות דמעות. היא לוחשת כך שאיש לא יוכל לשמוע: “הו, הארפר, אני כה מצטערת”.

“בואי, הצטרפי אלי,” אני מזמין אותה. "עיזרי לי לשחרר את העולם.''

“לא. אינני יכולה יותר מדי זמן אני איתו”. היא מזדקפת. קולה גובר, כדי שכולם ישמעו. רובוטי הטלוויזיה הקטנים מתקרבים אלינו, כדי שכל תושבי הפלנטה יוכלו לצפות במפלתי. “לאיזו חירות אתה מטיף?” היא תובעת לדעת.

“החירות להרגיש”, אני אומר. “לתור. לתהות. לשוב להיות אנושיים”.

לשוב להיות חיות טרף, אתה מתכוון? האם תפרק את המכונות שמקיימות את חיינו?"

“כן. אנחנו מוכרחים. פעם הן היו טובות ומועילות, אבל הנחנו להן להתפשט כמו סרטן. עתה רק ההרס שלהן והתחלה חדשה יוכלו להציל אותנו”.

“האם לקחת בחשבון את ימי התוהו”?

“כן. אין זה דבר הכרחי. לא נוכל להיות בני אדם בלא לדעת סבל. אף בסבל יש הנאה. באמצעותו נחוג סביב עצמנו, סביב האדמה והכוכבים, החלל והזמן, לעבר המסתורין”.

“אם כך, אתה טוען כי יש משהו מעורפל ובלתי מוגדר מעבר ליקום המדיד?” היא חייכה אל המצלמות. כולנו למדנו בילדותנו כי עלינו לצחוק לשמע דברי לעג מעין אלה. “אנא, תן לי הוכחה”.

“לא”, אני אומר. "לעומת זאת. הוכיחי לי את שלא קיים דבר שאיננו מסוגלים להבין באצעות מילים ומישוואות. הוכיחי לי גם כי אין לי כל זכות לחפש אחריו.

“חובת ההוכחה היא על שניכם, ששיקרתם לנו לעיתים כה קרובות. בשם ההגיון אתם השלטתם את המיתוס. הטוב ביותר ישלוט בנו! בשם החירות, כבלתם את חיינו הפנימיים וסירסתם את נפשותינו. בשם השירות, קשרתם וסינוורתם אותנו. בשם ההישג, כלאתם אותנו במיכלאה קטנה יותר מדיר חזירים. בשם הנדיבות יצרתם כאב ואימה וחשיכה בתוך חשיכה”. אני פונה אל המאזינים. “אני הייתי שם. אני ירדתי אל המחשכים. אני יודע!”

“הוא גילה שם שסכום לא ייעתר לבקשתו המיוחדת, על חשבון בקשותיהם של כל האחרים”, קראה מלכת האפלה. "כעת הוא טוען שסכום הוא אכזרי''.

“ראיתי את אהובתי המתה”. אני אומר להם. “היא לא תחייה עוד לעולם. אהובותיכם לא יקומו לתחייה. אתם לא תקומו לתחייה. מִשכּנו הוא המוות עצמו. עלינו לחפש חיים והולדת חדשה אי שם, במסתורין”.

היא צחקה בקול רם והצביעה על אצעדת הנפש שלי, שהתנוצצה באור הכחלחל של שעת בין הערביים. האם היא צריכה לומר משהו?

“האם מישהו יתן לי גרזן וסכין?” אני שואל.

רחש עובר בהמון. אני מריח את הפחד שלהם. פנסי הרחוב נדלקים, כאילו הם מסוגלים להאיר יותר מאשר את הפינה הלילית הזאת. אני מושיט את ידַי וממתין. מלכת האפלה אינה אומרת לי דבר. אני מתעלם ממנה.

הכלים עוברים מיד ליד. האיש שמביא אותם אל מעלה המדרגות דומה ללהבה. הוא כורע לרגלי ומניח את אשר ביקשתי. הכלים טובים: סכין ציידים וגרזן דו־להבית.

לעיני העולם, אני לוקח את הסכין בידי הימנית ואני חותך את חיבור האצעדה. הקשר אל עולמי הפנימי נותק. הדם זורם, מבהיק באור הפנסים. איני חש בכאב; אני נרגש מדי.

מלכת האפלה זועקת. “אתה התכוונת לכך! הארפר! הארפר?”

“אין חיים בסכום”, אני אומר. אני משליך את האצעדה והיא משמיעה צליל קהה בנפילתה.

קול מתכתי: “עיצרו את המטורף הזה לתיקון. הוא מסוכן מאוד”. שני המשגוחים שניצבו בשולי הקהל מנסים להתקדם. דוחים אותם. אלה המבקשים לסייע להם נתקלים באגרופים ובציפורניים.

אני לוקח את הגרזן ומבקע את האצעדה. החומר האורגני שבה נחשף לאוויר הלילה, רעב להפרשותַי, נובל.

אני מרים את הכלים: הסכין המדממת בידי השמאלית, הגרזן בימנית. “אני מחפש את הנצח במקום שם יש לחפשו,” אני קורא. “מי בא איתי?”

המולה עולה מן הקהל שתובע כלי נשק. הם מסוככים עלי בגופותיהם. עיניהם כעיני נביאים. אנחנו מחפשים מקום מיסתור, כי רובוט צבאי מופיע ועד מהרה יבואו נוספים. הרובוט הקטן שמר על מלכת האפלה, וכעת אני רואה אותה בפעם האחרונה.

ההולכים אחרַי אינם קובלים על כך שהבאתים עד הלום. הם שלי. בי הטוב אשר איננו יכול לשגות.

המלחמה ביני ובין סכום החלה. ידידי מעטים ואויבי רבים מספור. אני עובר בעולם כאיש נמלט. אבל אני תמיד שר. ותמיד נמצא מישהו שרוצה להאזין, שרוצה להצטרף אלינו ולחבק באהבה את הכאב ואת המוות.

בסכין ובגרזן אני לוקח את נשמותיהם. אחר כך אנחנו מקיימים למענם את טכס ההולדת־מחדש. אחדים יוצאים להיות שליחים; רובם עונדים העתק של אצעדה ושבים לבתיהם כדי ללחוש שם את דברי. בעינַי יש בכך הבדל קטן ביותר. אינני נחפז; הנצח הוא שלי, כי אני מדבר על אשר מעבר לזמן. אויבי אומרים כי אני מטיף לאלימות ולטירוף קדמון; שאני אהרוס את התרבות; הם אומרים שלא איכפת לי כהוא זה אם מלחמה, רעב ודבר יאיימו שוב על האדמה. האשמות אלה גורמות לי שביעות רצון. לשונם אומרת לי כי גם בהם עוררתי כעס. והכעס שייך לנו ככל הרגשות האחרים ואולי אף יותר מהם, עתה, בסתיו האנושות. עלינו למוטט את סכום וכל מה שקשור בו אחר כך יבוא החורף על הבארבאריות. ואחר־כך יבוא האביב של תרבות חדשה ואולי אף אנושית יותר.

דומה שידידַי מאמינים כי הדבר יתרחש בחייהם: שלום, אחווה. הנאה, קדושה. אני יודע דברים אחרים. אני הייתי במעמקים. השלמות של האנושות, שאני מביא בחזרה, לוקה באֵימות משלה.

ואז סכום ייהרס; ואז, חזקה ומטוהרת, תוכלי לשוב אל האדמה ולהיות גשם.

אני אמתין לך.

בדידותי מתקרבת אל קיצה, אור־יום שלי. רק מטרה אחת נותרה לפני. האל חייב למות כדי שהנוהים אחריו יוכלו להאמין כי הוא קם מן המוות ויחיה לעד. אז הם יתקדמו ויכבשו את העולם.

והם אלה שאני פגעתי בם. הם נולדו וגדלו כמוני, הם סילקו את מכונות הנפש וחיפשו במוסיקה ובהתעלות משמעות לקיומם. אבל אמונתם היא פראית, והיא לוקחת אותם אל האיזורים השוממים, הם שם מחסלים את המשגוחים שנשלחים בעקבותיהם ומקיימים טכסים אכזריים. הם מאמינים כי המציאות הסופית היא ניקבית. שליחיהם באו אלי והציעו לי נישואין מיסתיים. דחיתי זאת; חתונתי נערכה לפני זמן רב, והיא תיחגג שוב כאשר מעגל חיים זה יחלוף מן העולם. לכן שנאו אותי. אבל אמרתי שאבוא ואדבר אליהם.

עזבתי את הדרך בקרקעית העמק וטיפסתי תוך שירה, אל הגבעה. לאלה שהורשו לבוא אחרי עד הנה אמרתי שימתינו לשובי. הם רעדו בשעת השקיעה; השויון האביבי בין יום ולילה יחול בעוד שלושה ימים. לא קר. אני הולך בין שיחים ועצי תפוח עתיקים. אם רגלי היחפות משאירות טיפות דם בשלג, טוב הדבר. הרכסים שמסביב מיוערים והם ממתינים כשלדים לעלים הירוקים. שמי המזרח אדומים, שם ניצב כוכב הערב. הרחק נראית להקת אווזים המקדימה את שובה הביתה. קריאותיהם הרפות מגיעות אלי. במערב, מעלי ולפני, עולה עשן. והנשים מצטיירות בשחור על רקעו.