ג’ון כריסטופר הוא שמו הבדוי של הסופר האנגלי כריסטופר סמואל יאוד, שספרו המפורסס ביותר הוא ‘ככלות העשב’ שראה אור בעברית בהוצאת ‘מסדה’. ג’ון כריסטופר נולד ב־1922, וספרו הראשון היה יצירת פנטסיה בשם ‘הברבור הלבן’ שפורסמה ב־1949. ב־1954 פורסם ספר המד"ב הראשון שלו, ‘המאה העשרים ואחת’ ובו קובץ מסיפוריו שנכתבו אחרי מלחמת העולם השניה. בסוף שנות ה־60 פנה כריסטופר לכיווני כתיבה אחרים, ‘על סף המד"ב’ או מחוצה לו. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1972.
* * *
היא לא היתה בטוחה עד לרגע האחרון שאמנם תתלווה אליו למסע זה.
היחסים שביניהם הלכו ונתערערו במרוצת הזמן. היתה זאת התנכרות הדרגתית, לאו דווקא עימות מוגדר. הוא עבד בפרך והיה עייף וסחוט בסופם של ימי עבודתו הארוכים. היו אמנם סיבות מעשיות לכך שהתראו כה מעט, אך מעבר לכך היתה תחושה של פירוד. שניהם הרגישו בכך שפניהם מועדות לכיוונים שונים ואף מנוגדים.
המסע הזה לא קסם לה. מעולם לא אהבה ציד, למרות שהוריה היו שניהם חובבי ציד. היא לא היתה מסוגלת להפיק הנאה מהריגתם של צפורים או בעלי חיים אחרים, אף כי היתה מודעת לכך שמעבר למעשה ההרג היתה בכך משום הפגנת מיומנות ברמה גבוהה. היא עצמה ראתה את רתיעתה מן הספורט הזה כחולשה שלה. היא ידעה שזו גם דעתם של הוריה.
ובכל זאת מוזר כי הציד היה הגורם העיקרי שהביא לנישואיה. היא הצטרפה אל הוריה בתום מבצע ‘ספארי’ ארוך ואז פגשה אותו. אביה היה מרבה לשבח אותו כצייד מעולה. הוא התיחס אליה בתשומת לב רבה וזה נעם לה מאוד. היא היתה מודעת לכך שדעתו החיובית של אביה עליו תרמה רבות להתקשרותם.
היו כמובן גם גורמים אחרים: הוא גבר נאה, שידע להקסים אשה ולהראות התחשבות בה. גורם נוסף היה יחסם של הוריה אליו שנעדר את הלעג היהיר שהיה מנת חלקם של המחזרים האחרים שהיו מחוסרי אמצעים כספיים ומעמד חברתי כמותו. הוא היה פקיד בממשל של המושבה. פקיד שנאלץ לעשות דרך ארוכה וקשה כדי להגיע למשהו. נוכחותו בספארי הזה באה לו בזכות היותו צייד מעולה ובזכות תקופה ארוכה של חסכון שגבל בהקרבה עצמית.
הוא חיזר אחריה תקופה קצרה מאוד. לא עבר זמן רב עד שהציע לה נישואין. ההצעה נענתה בחיוב. נערך טכס נישואין מפואר והיא חזרה עמו לתחנתו המרוחקת בלב המושבה שבה שרת. החודש הראשון להיותם יחד חלף באושר מושלם ושישה נוספים באוירה של נחת ושלווה. כך חלפה שנת נישואיהם הראשונה.
במשך השבועות האחרונים היא נצלה את זמנה הפנוי לעריכת מעין חשבון נפש על יחסיהם. היא הבינה שאת תמונת יחסיהם אי אפשר לצבוע בשחור ולבן בלבד – התמונה המתקבלת מורכבת מהרבה יותר גוונים. היא ידעה שהיא עצמה היתה מעין ‘מציאה’ בשוק העלמות. זאת בשל עמדתו הרמה של אביה בממשלה, ובשל הירושה המשפחתית שכללה, מלבד עושר רב, גם מעמד חברתי מכובד.
ולמרות זאת חשה שעד כה לא תפשה מה היה ערכה לגביו ולא הבינה באיזה אור הצטיירה דמותה בעיניו. הוא לא ראה בה ‘מציאה’ אלא נכון יותר לומר ‘שלל’. ככלות הכל, הרי היה צייד. עשרה הרב או מעמדה החברתי הרם לא נחשבו בעיניו כמו עצם הצלחתו במשימה הקשה שנטל על עצמו – לכבשה. היא תהתה במרירות אם לא היה רוצה לשים אותה בתיבת זכוכית כדי שיוכל להציגה לראוה כמו את דג האמנון הענק שהיה מוצג בצורה כזאת מול שולחן הכתיבה בחדר עבודתו. היא נסתה להיות כנה עם עצמה; היא ירדה לעומק נפשה היא וגילתה שהסכמתה להינשא לו באה במידה לא קטנה מרצונה לצאת מתוך סבך שבו היתה נתונה בבית. לתמרן בין הרצונות המתנגשים לחיות בשלום עם הוריה מחד, ומאידך – לא להכנע להם בדברים שהיו עבורה ענין של חרות אישית. בנישואין ראתה את הדרך לצאת מן המבוכה. לא רק לצאת כי אם גם לצאת בכבוד, אפשר להגיד כמנצחת. למרות הערצתם את כשרונו כצייד לא התכוונו הוריה לראות בו חתן רצוי אלא שלא יכלו לחזור בהם מדברי השבח שהרעיפו עליו בטרם פגשה בו. גאוותם מנעה אותם מלנסות להפריד ביניהם. הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניהם לעשות זאת היתה לנמק את התנגדותם בחוסר הכסף ובחוסר המעמד החברתי של האיש, ולכך לא יכלו להביא את עצמם. לא היתה זו הפעם הראשונה בה הכירה בכך שנישואיהם התבססו על צרכים וצפיות שונות בתכלית ושהיה צפוי שהתהום שביניהם תתגלה מיד עם תום ירח הדבש. ומה הלאה? אם יתגלגלו הדברים מעצמם, כי אז אחת משתיים: או שישלימו עם חיי נישואין חסרי כל תוכן –’נישואי נוחיות' כפי שכינו זאת בשפת התקופה הויקטוריאנית, או שיסיימו בגירושין. היא ידעה שהאפשרות הראשונה היתה בעלת הסיכויים הרבים יותר. הוא בודאי לא ירצה לותר על שללו על אף העניין המועט שהיה לו בה. ובאשר לה עצמה, הרהרה, יהוו גירושין מפלה שעליה למנוע. היא ראתה בעיני רוחה את החיוך הלגלגני מרחף על שפתותיהם של הוריה שלא בפניה כמובן, למשמע החדשות המסעירות. כלומר השיקולים שברקע יגרמו להמשכת החיים המשותפים, לעת־עתה בכל אופן. מחשבה זו גם כן החרידה אותה. באופן זה תשמר מפלתה כסוד פנימי שלה, ועם זאת סודיות זו היא שתהפוך את המפלה לעמוקה עוד יותר.
חייב היה להמצא פתרון כלשהו. חייבת להיות דרך להתעלות מעל מגבלותיהם האישיות ולבנות חיי נישואין אמיתיים. היא היתה בטוחה בכך אף אם ידעה שמסקנה זו היתה תוצאה של יאוש עמוק. היא עדיין כיבדה אותו והרגישה שגם הוא מכבד אותה. היא קיוותה שיהיה מסוגל לבחון את עצמו באורח אובייקטיבי כפי שעשתה זאת היא עצמה. אמנם קווי התענינותם הלכו בכיוונים שונים וגם אופיים היה שונה מאד. אך למרות הכרתה בכך היא ידעה שעם הרבה רצון טוב ונאמנות אפשר לבנות גשרים מעל תהום זו של שוני ביניהם. ובמשך הזמן יהיו גשרים אלה ממשיים וחזקים דיים לאפשר לאהבה לעבור עליהם מצד לצד.
אמנם, זה לא יהיה קל. ענין המסע הזה העסיק אותה מאד. היא נעלבה קצת כששמעה שהוא ביקש לערוך מסע זה בעת חופשתו השנתית הראשונה אחרי נישואיהם. חרה לה שלא התיעץ בה קודם. הוא פשוט הודיע לה: שבועיים בהרים, ושהשיג רשיון לצוד דוב גריזלי. היה זה מין מוגן ומכסת הציד היתה מצומצמת מאוד. היו דברים רבים שהיתה רוצה לעשות בעת חופשתה הראשונה – כמעט כל דבר אחר היה עדיף בעיניה.
היא לא היתה חייבת להילוות אליו, הרי יכלה לצאת למסע אחר בגפה, אולי ביקור באחת הערים ההרוסות. זה יכול היה להיות טוב מאוד. פרט למניעת המתח העולה מהיותם יחד כאשר אין ביניהם כל קשר של אהדה, היא חשבה שבהיעדרו היתה יכולה לשקול טוב יותר את הדברים. המרחק הפיסי אולי היה מוסיף לסיכויי שיפור יחסיהם. בהפגשם שוב אולי היו רואים זה את זו בעיניים אחרות, במבט טרי יותר; אולי יכלו לפתח יותר הבנה הדדית. אמנם גם היפוכו של דבר אפשרי. אולי סירובה להילוות אליו היה פותח שער להתחלה של שנאה שתבוא במקומה של האדישות הקיימת. בכל דרך שתבחר היה סיכון מסויים. אם היא תתלווה אליו אין לדעת באיזה כיוון יתפתחו הדברים. השהייה בצוותא בחיק הטבע תקרבם בהכרח זה לזו, וקרבה זו אין לדעת מראש מה תביא עמה. מחד גיסא עשויה היא לבנות אה הגשר הראשון. אך מאידך קרבה גופנית בלתי מוצלחת עשוייה להעמיק את התהום שביניהם באורח בלתי חוזר. בסופו של דבר החליטה להצטרף. הוא אישר זאת מצידו בתנודת ראש קלה מבלי להוסיף מלה. הוא לא גילה שמחה ואף לא רוגז.
כעבור יומיים חשה שעשתה את הדבר הנכון. האוירה ששררה ביניהם היתה טובה יותר משהיתה מזה חודשים רבים. היא הרגישה שזו היתה האוירה הנכונה, קבלת המציאות במעין סובלנות ונחת. לא היתה שום התפרצות של תאווה או יצר פראי – אף לא חשבה לרגע לצפות לדבר כזה – הרי היתה מציאותית דיה לגרש מליבה צפיות שכאלה. נוצרה אווירה של רצון טוב שהושתת על הדדיות מן הסוג של ‘תן וקח’ ואשר מקורה בתחושה של חוסן פנימי, מיקומם רק הועיל. את מחנם הקימו בגבעות שלרגלי ההרים הגבוהים ממש. לא רחוק מהמחנה עבר נהר ובו זרם מתון של מים זכים. ברדיוס של כ־150 ק"מ ממקום המצאם לא היה דבר מלבד הטבע; חיות בר, ציפורים, דגה במפרצי הנהר ושפע של עצים, שיחים ופרחי סתיו.
כבר ירד השלג הראשון והלבין את פסגות ההרים הגבוהים. מזג האויר היה נאה. הימים בהירים, הערבים נעימים וצוננים קמעה. בלילות זרחו הכוכבים גדולים וצלולים, תלויים בכובד מן השמיים השחורים הענקיים. האופק נגמר בפסגות ההרים מסביב. עיניה היו תרות אחריהם בגעגועים ובלי שמץ של חרטה. יופי הטבע והעירנות הפיסית השפיעו על שניהם לטובה. שניהם כמובן הגיבו בדרכים שונות. היא התיחסה לסביבה כדבר שיש לקבלו ולהתמסר לו. ואילו בעיניו, עיני הצייד, היה הטבע רק רקע לציד. עם כל השוני שבתגובותיהם היו שניהם שותפים לאותה הרגשה של הנאה עילאית מיופיו של הטבע. הוא נהג להשאיר אותה לבד כאשר יצא לציד. היא ספגה את קרני השמש תוך התמסרות מוחלטת למנוחה. בשובו עם שלל הציד היתה נוטלת אותו מידיו וניגשת לנקותו ולבשלו. זה לא הפריע לה. היא לא סלדה מעצם מותה של החיה כי אם מפעולת ההריגה. ימים חלפו והוא לא הצליח לצוד את דוב הגריזלי. הוא דיבר עליו והיא היתה מקשיבה לו תוך נסיון, לעיתים מוצלח, להתגבר על הסתייגותה מן הציד. הוא מצא עקבות והלך אחריהם אך ללא הצלחה. לכל הפחות ידע כבר בבטחון שהיו דובים באיזור. היה הכרחי להתאזר בסבלנות.
“תוכל להשתמש ברחף,” אמרה לו, “במקום לעקוב אחרי הדוב ברגל.” האם לא היה זה מגביר את סיכוייך לאתר את הדוב?
“חייבים ללכת ברגל,” הגיב.
“האם משום שכך כתוב ברשיון?” שאלה. “גם אם תעשה אחרת לא יוודע הדבר לעולם.”
“זהו הכלל,” ענה. “יש לפעול בהתאם לכללים.”
בעיניה היה זה חסר משמעות, אלא שלא רצתה להגרר לוויכוח עמו. היא הניחה שיש לכבד את עמידתו האיתנה על קיום הכללים המקובלים. החשוב מכל היה שהוא חש מאושר ושהיתה ביניהם הבנה.
אחרי כן אמר: “אם לא אצליח לצוד אותו עד למועד חזרתנו המתוכנן ייתכן שאתיחס אחרת. אני רוצה את הפרווה הזאת.” הם התחייכו יחד. תגובתו היתה ילדותית אבל היה בה מין חן של גילוי לב. גילוי לב זה מצידו קירב אותם זה לזו. היא הרגישה שעשתה את הדבר הנכון.
הוא הצליח לצוד את הדוב שלו יום לפני המועד האחרון שקבע לעצמו. הוא הביא אותו למחנה ברחף, פשט את עורו מיד ונתן לה אומצת דוב כדי שתכין את ארוחת הערב. הדוב היה זכר מבוגר, למעלה משני מטר מראש עד לזנב. הוא היה מרוצה מאד. מאוחר יותר בשבתם בנחת ליד המדורה תחת כיפת השמיים זרועת הכוכבים, ואמר:
“הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.”
“כן. אני שמחה מאד,” ענתה.
“היש משהו שהיית רוצה שנעשה?” שאל
היא ראתה בזאת סימן לקשר טוב יותר, הדוק יותר, משהיה ביניהם אי־פעם. הוא הרי השיג את מבוקשו והנה בכל זאת עלה בדעתו לשאול אותה שאלה זו. למעשה לא היה לה כל רצון מיוחד, די היה לה בשיפור שחל ביחסו כלפיה אלא שהרגישה שהיא חייבת להגיב. שלא לתת למשב רוח חדש זה לחלוף בלא מענה. היא אמרה לו: “חשבתי…”
“כן?”
יכול… היה להיות נחמד להתקרב ברחף אל אחת הפסגות הגבוהות שם."
“מדוע לא?” השיב, “נעשה זאת מחר.”
האש של המדורה החלה דועכת. הוא הוסיף עוד ענף והאש נתחזקה. היא הרימה את מבטה אל הכוכבים. הם נראו מרוחקים מאד, אדישים ובלתי חשובים…
מזג האויר נשתנה במשך הלילה. רוח חמה חדרה מן המערב והביאה עמה גשם קל וגם זה גרם לו לשמחה. מזג האויר היה טוב כל עת שהיה עסוק בציד ועתה הזמן המתאים ביותר לשינוי. העננים הנמיכו, הם יתרוממו מעליהם ברחף.
ובאמת כך היה. בעלותו עבר הרחף בתווך של אפור כהה שהיה לאפור בהיר יותר, בגוון של פנינים ושל זהב נוצץ, והגיע לבסוף לעולם של תכלת מסנוורת ששכן מעל לשכבה האטומה של לובן עננים. פסגות ההרים מכוסי השלג הלבן עדיין התנשאו אל־על. הוא כיוון את הרחף אל הפסגה שהיא בחרה. בשטח לא נראו כל סימני חיים פרט להם עצמם ולנשר בודד. היא הרהרה שמא ירצה לצוד את הנשר ושמחה כאשר התברר לה שלא. הם נחתו על כר של שלג, אכלו ארוחה קלה ונהנו מאור השמש. היום עבר בנחת ושניהם חשו מרוצים ולאים. אחר הצהרים החלה שכבת העננים שמתחתם להתפזר. תחילה נראו הגאיות שבצידי ההרים; אחר כך העמקים שופעי הירק והחיים.
היא ידעה מעט ימים כה מאושרים, אולי בעצם אף לא אחד. ועם זאת לא הצטערה כאשר החליט שהגיע הזמן לשוב. באו יחד, היו פה יחד וחוזרים יחד.
נותרו רק גושים בודדים של שיברי ענן. הוא הנמיך טוס לכדי גובה של כעשרים מטרים מעל צמרות העצים. יושבת לצידו בשקט, הסתכלה מטה ביער האינסופי הפרוש מתחתם ובו יובלים וקרחות יער פה ושם. בעלי חיים היו בורחים מפני צילו של הרחף. הוא לא הגיב. היא הרהרה: יש קץ לכל דבר, ככל הנראה גם לתאוות ההרג.
לפתע אמר: “הביטי”!
“מה?”
היא נדהמה מן ההתרגשות בקולו.
“הביטי שם.”
הוא הפנה את הרחף לאחור. היא לא ראתה דבר מלבד גוש צפוף של עצים בקרבת יובל. לפתע פתאום משהו התנער שם, רץ אל תוך מי היובל והחל שוחה בו. היא הכירה את היצור למרות שמעולם לא ראתה כמותו במציאות, אלא רק בתמונות. הוא הפנה את הרחף כדי לעקוב אחריו. ובאותה תנועת יד לקח את רובה הציד. היא זעקה: “לא. אסור לך!”
“איזה פריט יפה!”
“הם מוגנים באופן מוחלט! אתה יודע זאת!”
“פרט למקרה של התגוננות. מי יכחיש שכזה לא היה המקרה שלנו? הם מתקיפים לפעמים.”
– היא נזכרה בדברים שיצאו מפיה בעניין הדוב. “איש לא ידע לעולם.” זה היה נכון.
היא אמרה לו:“אסור לך! אל נא תעשה זאת!”
הוא לא ענה. כל חושיו רוכזו בציד. היצור רץ לאורך היובל והיובל זרם בדרך עקלקלה בין העצים שעמדו קרוב לגדותיו. היה קשה לראות כדי ירי. היא הבחינה במשהו. לא הרחק ממקום המצאם חלף היובל בקרבת קרחת יער. שם ייטיב לראות. נשימה עמוקה פתאומית שלו נתנה לה להבין שגם הוא הבחין בכך. ברגע האחרון עזב היצור את היובל, סטה פתאום שמאלה אל תוך הצמחיה הסבוכה. הוא הספיק לירות לעברו פעם אחת והחטיא. אחרי כן נכנס היצור לעבר היער הצפוף שהשתרע למרחק ניכר. הוא קילל בקול רם. היא שתקה כאשר הפנה את הרחף לאחור בסבוב חד. המרדף נגמר והוא נכשל. לא היתה כל אפשרות לראות דבר כלשהו בתוך סבך הצמחיה. מכל מקום לא היה מקום לנחות בו. השמש עמדה כבר לשקוע. הערב אין הוא יכול להתחיל במרדף ולמחרת חייבים היו לשוב. היא ידעה שיכעס, והיתה מוכנה להשלים עם הכעס תמורת כשלונו בהריגת אותו היצור. היה זה ללא־נשוא אילו הרג אותו. לעומת זאת קצת כעס היה דבר של מה בכך. בהביטה עליו היא ראתה שכעסו חלף כבר. הוא היה רק מהורהר במקצת ואמר:
“הם ערמומיים מאד. אולי היה זה פתיון?” שוב הפנה את הרחף לאחור והתקדם לאורך היובל. הם הגיעו אל מעל לקרחת היער, ליד גוש הצמחיה שלתוכה נכנס היצור בדהרה קודם לכן. הוא הנמיך טוס ואמר בהתרגשות:
“כן, כך תארתי לעצמי.” הוא ירה סתם לתוך הסבך. משהו זז ורץ ופתאום נתגלה בין העצים. הוא הרים שוב את הרובה.
כעת אמרה בחרדה עמוקה עוד יותר מאשר קודם:
"לא. אינך רואה? זו נקבה בהריון. הוא כבר ירה. היא תפסה ברובה ותוך כדי כך ראתה את היצור מועד ונופל.
הוא הנחית את הרחף בסמוך לגופה. יחד יצאו מתוך הרחף והביטו בגופה. זו שכבה על צידה בתוך שיח עמוס גרגרים כחלחלים. הדם שפרץ מתוך הפצע שבגבה הכתים את הגרגרים ואת האדמה שמסביב.
היא הביטה בגופה. הפרוות שבהן היתה עטופה נשרו מעליה בחשפן את העור הלבן שמתחתן. קשה היה לה להאמין שמין של יונקים מסכנים שלט פעם בכוכב־לכת זה ובנה את הערים הגדולות שהושמדו על ידי אבות־אבותיה.
גם הכרבולת שעל ראש הגופה, שהיתה ירושה בולטת שבאה למין זה מאבותיהם הזוחלים, נפלה ולא היתה עוד אדומה כי אם חיוורת. הוא לא השיג כלום בהרג הזה. פריט זה לעולם לא יוכל לפאר את אוסף הפוחלצים שלו. המין הזה נכחד כמעט לגמרי והיה עתה מוגן באופן מוחלט. הטענה של ירי מתוך הגנה עצמית בנקבה הרה לא תעמוד לו. איזה בזבוז. היא ידעה שבכך תמו למעשה חיי הנישואין שלהם. הם ימשיכו להתנהל באופן פורמאלי בלבד כמו גוויה ההולכת ונרקבת ולא כחיי נישואין של ממש.
גופת היצור היתה מוטלת לרגליה. היא נזכרה בשמן של הנקבות בנות המין הזה: ‘אשה’.
לא נותרה בה כל הרגשה של רחמים. היצור הזה, בעצם קיומו ובמותו הרס את תקוותיה. היא שנאה אותו עוד יותר מששנאה את בעלה. היא הפנתה עורף, בכבשה דחף פתאומי להתנפל על הגופה המוטלת ולמרוט את בשרה הערום בציפורניה, ורצה אל עבר הרחף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות