לארי ניבן הינו אחד מסופרי המד"ב המצליחים ביותר בשנים האחרונות. במאמרו ‘מסע בזמן – הלכה ומעשה’ שפורסם בגיליון הקודם, התייחס ניבן בין היתר לנושא ‘העולמות המקבילים’, נושא שהפך זה מכבר לתת־ז’אנר בפני עצמו במד"ב. הסיפור שלפנינו, אשר נכתב בשנת 1971, משתייך לתת־ז’אנר זה, בדומה לסיפור ‘עצור את הצפלין’ (גיליון מסי 2), או לסרט הטלוויזיה הבריטי ‘החיפוש אחר האהבה’ (לפי סיפור קצר מאת ג’ון וינדהם) שהוקרן על מרקעינו לפני כשלושה חודשים.
* * *
הבַאר מכר המון קפה אירי אותו לילה. קניתי בעצמי שניים. היה חם בפנים, כמעט יותר מדי חם. רק כאשר דחף מישהו את הדלת, היה מתגלגל פנימה ענן של ערפל צונן ולח.
מאחורי החלון היה תוהו אפור. הערפל אסף לחיקו את כל אורות העיר: אור צהוב דולף מתוך הבַאר, עובר מעל פנסי המכוניות; אור לבן מפנסי הרחוב הקפואים וצבעי הקשת של שלטי הנאון. הערפל ערבב את כל האורות לבלילה אפורה־לבנה והדליפה חזרה דרך החלונות.
כתמים בהירים נסחפו לאחור עם צעדיו של הולך רגל. מכוניות. ריחמתי על הנהגים. לנסוע דרך תהום אפורה חסרת צורה, להתקדם מפנס רחוב לפנס רחוב בלתי נראה, להישמר מפני גיחת־פתע של נקודה אדומה של רמזור: צומת דרכים שאחרת לא ניתן להבחין בו… היו לי חברים בסן פרנציסקו; היו מקומות אחרים שם יכולתי להיות. אבל זו לא היתה עירי ויקחני האופל אם אנהג הלילה.
לילה אבוד. גמרתי את המשקה. עוד אחד ואחצה את הכביש אל המלון שלי.
“מוטב לך לחכות עד אשר הערפל ידָלֵל,” אמר האיש לידי. הוא היה זר, כולו אומר בינוניות: קומה בינונית, משקל בינוני, תווי פנים רגילים, ציפורניים גזוזות, שער חום נוצי, ללא צלקות. האיש הבלתי נראה. לא הייתי מבחין בו בכלל, לולא דיבר. אך הוא חייך כאילו הכירני. אמרתי: “סליחה?”
“העניין הוא, שהמלון שלך עלול לא להיות שם, לאחר שתחצה את הכביש. אל תהיה מופתע”, הוא הוסיף, “אני יכול לקרוא מחשבות. אנחנו למדנו את התורה, במקום שממנו אני בא.”
יש דרכים קלות להפסיק שיחה עם זר. מבט אטום, למשל. אבל הייתי משועמם ובודד ושיחה יוצאת דופן היתה אולי הדבר לו נזקקתי.
אמרתי: “מדוע המלון שלי עלול לא להיות בדיוק במקום בו השארתי אותו?”
הוא קימט את מצחו לעבר המשקה שלו, אחר־כך לקח לגימה.
“האם אתה מכיר את התאוריה של מסלולי עולם מוכפלים? נראה כי כל אימת שמתקבלת החלטה, היא מתקבלת לשני הכיוונים. העולם הופך לשניים או יותר עולמות, אחד לכל כיוון של החלטה. אני רואה ששמעת על כך. ובכן, לפעמים מסלולי העולמות מתמזגים שוב…”
“אבל…”
“זה בדיוק כך. העולם חייב להתחלק בסדר גודל של טריליון פעם בשניה. למה זה כל כך לא מתקבל על הדעת? אם אתה באמת רוצה לצחוק, שאל פיסיקאי על חלקיקים מתפצלים.”
“אבל אתה אומר שזה אמיתי. כל פעם שאני מסתפר…”
“אחד ‘מכם’ מחכה עד מחר”, אמר האיש חום־השיער. “אחד מכם שומר על פאות־הלחיים. אחד מקבל טיפול־ציפורניים במספרה, השני קוצץ אותן בעצמו. גודל הטיפּ גם הוא משתנה. כל אחד מכם אמיתי בדיוק כמו השני, וכל אחד מכם שייך למסלול עולם שונה. זה לא היה משנה לולא קווי העולם היו מתמזגים לעתים תכופות כל־כך.”
“אהה”, גיחכתי לעברו, “ומה בקשר למלון שלי?”
“אני אראה לך. הסתכל דרך החלון. אתה רואה את פנס הרחוב?”
“במטושטש.”
"בטח במטושטש. סן פרנציסקו היא עיר עם היסטוריה פעילה. מסלולי העולם מתמזגים כל הזמן. מה שאתה רואה זו ההסתברות שפנס רחוב נמצא במקום מסוים. נראה כמו כדור גדול ומעורפל, נכון? זהו מצבור הנקודות שבהן עשוי להימצא הפנס – או מנורת־הגז. צפיפות ההסתברות המירבית היא במרכז, שהוא הבהיר ביותר.
“אינני תופס.”
“כשקווי העולם מתמזגים, הכל מיטשטש. ככל שדבר רחוק יותר, הוא נראה מטושטש יותר. לא הייתי צריך להגיד נראה, משום שהטשטוש הוא אמיתי; זאת איננה אשליה. האם אתה יכול לראות את המלון שלך מכאן?”
הסתכלתי דרך החלון הקרוב ולא יכולתי. שעתיים לפני כן כמעט תעיתי בדרך כשחציתי את הכביש. הלילה יכול אדם לאבד דרכו בכל רחוב של עיר ולתעות בצורה עיוורת סחור סחור בתקוה למצוא פֽנִיָה.
“אתה רואה? המלון שלך מרוחק מדי. בתוך התוהו שם בחוץ, הסבירות שמלונך יימצא במקום מוגדר היא קטנה מכדי להראות, ממש אפסית. לעולם לא תצליח.”
היה משהו באופן דיבורו…
“תמהתי מתי תבחין בכך.” הוא חייך כאילו היה לנו סוד משותף.
“כל הזמן הזה”, אמרתי, “חשבתי שאתה מדבר כמו כל אדם אחר. אבל זה לא כך. זה לא רק שרידי מבטא זר. אנשים אחרים לא אומרים ‘צפיפות־הסתברות’ או ‘תֶאורֶמה’ או ‘סדר גודל’..”
“נכון, הם לא אומרים…”
“אם כך, שנינו חייבים להיות מתמטיקאים!” החזרתי לו חיוך.
“לא,” אמר.
“אז…” לא המשכתי. נסוגתי מן הבעיה, או מן התשובה.
“הכוס שלי ריקה. אתה רוצה עוד אחת?”
“תודה, ברצון.”
הסדרתי זאת עם המוזג. “מצחיק”, אמרתי לאיש חום־השיער.
“תמיד חשבתי שסיבת הטשטוש בעת ערפל היא טיפות מים זעירות באוויר.”
“הבל הבלים,” אמר. “אומנם יש באמת מים כל אימת שנוצר ערפל, ולזה אין לי הסבר. ההתעבות היא כנראה תופעת־לוואי של היטשטשות מסלולי העולם. אבל זה לא צריך להפריע לשדה הראיה. הרי המים שקופים.”
“כמובן. כיצד יכולתי לשכוח זאת?”
“אני שכחתי זאת בעצמי, לפני הרבה זמן.”
המשקה התחיל להשפיע עליו, אני חושב. היה לו מבטא זר שהלך והתבלט.
“משום כך אני כאן.. משום כך עצרתי אותך. משום שאתה תיזכר.”
המוזג הביא לנו את המשקאות שלנו. כתפיו הגדולות היו שקועות על רקע האור הערפלי האפור שנטף בחלונות.
לגמתי מן המשקה הבוער.
ויסקי אירי וקפה שחור חזק נסכו בי חמימות, כנגד הצינה שמאחורי הקירות. לקוח יצא והערפל התערבל סביבו ובלעו.
“הלכתי לתוך הערפל יום אחד,” אמר האיש חום־השיער. "הערפל היה סמיך כמו הלילה. קילומטר מעוקב של ‘צמר־גפן’ כמו שאומרים. יצאתי לקנות שקיק של טבק. כשהגעתי לחנות הוא ניסה למכור לי חבילה של מדבקות נייר עם תווית ספרדית. "
“אהה. מה עשית?”
“ניסיתי ללכת הביתה, כמובן. הדברים החלו להשתנות בצורה מוזרה, בזמן שתעיתי בערפל. כשהתבהר ונשארתי נטוש לנפשי, אפילו הכסף שלי לא היה שווה. הכי גרוע היה שלא יכולתי אפילו לספר את סיפורי. אף אחד לא יכול היה לקרוא את מחשבותי כדי לדעת שאני שפוי. הברירה היתה למצוא סוללת ערפל אחרת או לנסות ולפתוח בחיים חדשים.”
“בלי כסף?”
“הו, מכרתי את הטבעת שלי ומצאתי משחק פוקר.”
“אוהו!”
“זה היה לפני שנה. זה הסתדר טוב למדי. בהתחלה חשבתי על איזו אמצאה מכניסה, כמו הרוכסן, אבל ירדתי מזה. אתם מתקדמים בהרבה מאיתנו במדעי הפיסיקה. אבל כסף זו לא בעיה. לפעמים יש איזה מירוץ סוסים מכור מראש. לפעמים אני מוצא משחק פוקר, או משחק קוביה מזוייף בו אני יכול להמר בצורה הנכונה.”
“נשמע נהדר,” אבל לא ישר במיוחד, חשבתי.
“אתה לא מסכים?” קולו של בן שיחי הפך חד וקר.
“לא אמרתי זאת.”
“אני מצפצף על מה שאני לוקח,” אמר האיש חום־השיער בכעס. “אני יודע איך להתיר מוחו של אדם חולה. אם שחקן יושב לשחק כשיש לו בעיות רגשיות, אני יכול לעזור לו. אם הוא באמת זקוק לכסף, אני יכול לגרום לכך שיקבל.”
“מדוע אתה לא נעשה פסיכיאטר?”
הוא הניד בראשו. “זה יקח שנים ואז לא אוכל לעולם להחזיק חולה מספיק זמן, כדי לתרום לעצמי במשהו. הוא יבריא מהר מדי. חוץ מזה, אני שונא אנשים מסוימים. הייתי רוצה להזיק להם במקום לעזור להם… בכל אופן איני יוצא יותר לתוך הערפל. אני נהנה כאן. עצרתי אותך משום שאתה אחד מאלה שזוכרים.”
“אמרת זאת כבר. מה בדיוק…?”
“הרי אנשים תמיד הולכים אל תוך ערפילים. למה לא שומעים יותר על־אודות אנשים התועים מתוך מסלולי עולם חילופיים? זה משום שהזכרון שלהם מסתגל.”
“אה.”
"תפסתי זאת פעם כשזה קרה. נערה מאי שם… לא תפסתי את הפרטים; הם נמוגו מהר מדי. השגתי לה עבודה כרקדנית גו־גו. אני חושב שהיא היתה פילגש ראשית בהרמון של מישהו לפני שנתקלה בערפל.
“הזכרון שלהם מסתגל. הם שוכחים את חבריהם, קרוביהם, את הבעלים והנשים במסלול העולם הישן. הם זוכרים מי הוא מלך או נשיא או יושב ראש בעולם החדש. אבל לא כך אנחנו. אתה ואני שונים. אני יכול להבחין ביחידי הסגולה.”
“משום שאתה יכול לקרוא מחשבות.”
חלק בתוכי עדיין לא האמין; ובכל זאת… זה התאים יותר מדי טוב. האיש חום־השיער דיבר כמו פרופסור למתמטיקה משום שדיבר אלי ואני הרי פרופסור למתמטיקה והוא קורא מחשבותי.
הוא הביט בכוסו, מהורהר. “מוזר שהרבה אנשים חשים את האמת. הם משתדלים להימנע מטיול או נהיגה בערפל. בעמקי הכרתם הם יודעים שעלולים הם לחזור הביתה ולמצוא מחנה רומאי, או אולם רקודים דרואידי, או מרכז של עיר, או תלולית חול. אתה ידעת זאת בעצמך. החלק השטחי של מוחך חושב שאני שקרן משעשע. החלק העמוק שלך יודע כל זאת לפני שדיברתי.”
“פשוט אינני אוהב ערפל,” אמרתי. הסתכלתי דרך החלון אל המלון שלי שהיה מעבר לרחוב. ראיתי רק תוהו רטוב ואפור ותנועה מתערבלת.
“חכה עד שיתבהר.”
“ייתכן שאעשה כך. עוד כוסית?”
“תודה.”
איכשהו, מצאתי את עצמי המדבר העיקרי. האיש חום־השיער הקשיב, הניד בראשו פה ושם, שאל שאלות מדי פעם.
לא הזכרנו ערפל.
“אני זקוק ליקום מאורגן,” אמרתי ברגע מסוים. “אחרת, למה למדתי מתמטיקה? לעולם אין דו־משמעות במתמטיקה.”
“לעומת זאת ביחסים בין־אישיים…”
“בדיוק כך!”
“אבל מתמטיקה היא משחק. מתמטיקה מופשטת אינה קשורה כלל ליקום הממשי אלא על ידי צרופי מקרים או נוחיות. כמו, למשל, המספרים הדמיוניים: משתמשים בהם בתכנון מעגלים חשמליים אם כי לבטח לא נועדו לכך.”
“לא, כמובן שלא.”
“אם כך זו הסיבה שלא התחתנת מעולם?”
“נכון,” אמרתי בעצב. “יקום מאורגן. היי, את זה לא ידעתי קודם, לא כן?”
“נכון.”
הערפל התפזר בסביבות השעה אחת. חברי חום־השיער ליווה אותי החוצה.
“המתמטיקה לא מתאימה למציאות. לא יותר ממשחק ברידג'. היקום האמיתי הוא אנדרלמוסיה.”
“כמו… יחסים בין בני־אדם…”
“אולי כעת ייראו לך קלים יותר…”
“כמו ערפל. אולי. למדתי אי־אילו דברים חדשים על־אודות עצמי. איפה המלון שלי?”
לא היה שום מלון מעבר לרחוב.
פתאום הייתי פיכח לחלוטין ומפוחד לגמרי.
“אם כך,” אמר שותפי לשתיה, “כנראה איבדת אותו מוקדם יותר. היה ערפל כשחצית את הרחוב?”
“סמיך כמו דייסה. הו אחי, מה אני עושה עכשיו?”
“אני חושב שהערפל מתחיל להתעבות שוב. מדוע לא תמתין? הבַאר לא נסגר לפני ארבע.”
“הם סוגרים בשתיים, בעולם שלי.” בעולם שלי. כשהודיתי בכך, הפכתי זאת למציאות.
“אם כך אולי תשאר בעולם זה. לפחות המוזג לקח את הכסף שלך. זה מזכיר לי…” הוא הושיט לי את ארנקי.
הוא כנראה כייס אותי מוקדם יותר. “בשביל השירות,” אמר. “אבל נראה שתצטרך את הכסף.”
הייתי מודאג מכדי לכעוס. “הכסף שלי מתקבל, אך הצ’קים שלי לא יתקבלו. יש לי עוד סימסטר ללמד בברקלי… לעזאזל! אני מוכרח לחזור.”
“אני מתכוון לרוץ,” אמר האיש חום־השיער. תנסה את הערפל אם אתה רוצה. אולי תמצא את דרכך הביתה. "
והוא הלך לו, רץ להקדים את הערפל. כשחזרתי לתוך הבַאר, נמשך הערפל בקנוקנות אפורות.
שעה לאחר מכן היה הערפל קילומטר מעוקב של צמר גפן, כמו שאומרים, צעדתי לתוכו.
התכוונתי ללכת מסביב לבניין למקום בו השארתי את המלון שלי. אך לא היתה כל אפשרות להתמצא וגבולות הבניין השתנו כל הזמן. המראה נעלם, הצליל השתנה והתעמעם באורח מוזר. הלכתי כסומא וחרש למחצה, ידי מושטות קדימה לגונן על פני, פוסע לאט מחשש למעוד.
מדבר אחד, לפחות, שכח האיש חום־השיער להזהירני: הלכתי לעבר צורה מטושטשת המזכירה הולך רגל, לשאול על הכוון, וכשהגעתי אליו הוא לא נראה אנושי. הדבר הביט בי חסר רגש, בעוד אני משרך רגלי באי־ביטחון.
ייתכן שהתרחקתי מן האיזור. המלון השתנה מתל קברים עתיק למעינות חמים (חשתי בריח חריף של קיטור), לגורד שחקים בעל קירות זכוכית, ללוח אנכי של בזלת שחורה, לבור עצום עם אבנים לוהטות בתחתיתו. לעולם לא שב להיות מלון.
הערפל הפך לבן עם שחר. שמעתי משהו מתקרב. הפוט־פוט־פוט של מנוע אופנוע אבל מעוות. מעוות לקלופ־קלופ־קלופ של פרסות סוס… ועדיין מתקרב. הצליל הפך לפַד־פַד־פַד, של משהו כבד וחַתולי. קפאתי תחתי…
הערפל התבהר, והקול נשמע כשתי סדרות של צעדים; שני אנשים לבושים בצורה מוזרה באים לקראתי. היה שחר והערפל נעלם, ואני הייתי חסר־ישע.
בדממה מפחידה תפסו אותי שני הגברים במרפקי, סובבו אותי והוליכו אותי לתוך הבניין שהיה פעם המלון שלי. עכשיו הפך למעין בית־חולים.
בהתחלה זה היה גרוע מאוד. המטפלים דברו בשפה מלאכותית, פשוטה מאוד וחד משמעית, כמו שפת הסימנים של חרשים־אלמים. עד שלמדתי אותה, הייתי סבור שהוכנסתי לתוך בית חולים לחולי־רוח.
היה זה מרכז לאימון אנשים שאינם יודעים לקרוא מחשבות. שהיתי בפנים במשך חודש, ואחר כך שישה חודשים נוספים כמתרפא־חוץ. התקדמות מהירה, הם אמרו; אבל הרי לא סבלתי מכל נזק מוחי אורגני. רוב החולים נמצאים שם בגלל נזק לאונה הדפנית הימנית. לא היתה כל בעיה לשלם את חשבון בית־החולים. היו בבעלותי פטנטים על מרססי־לחץ ומצית הגז. כעת אני מנסה לתכנן מהדק.
וכשהערפל הוא קילומטר מעוקב של צמר גפן, כמו שאומרים, אני נשאר במקומי עד שהוא נמוג.
-
שם המאייר מופיע בתגובה במדור ‘מכתבי קוראים’ גיליון 23. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות