א    🔗

ה.ג. וֶלס, סופר אנגלי מפורסם אשר גם ברוֹמַנים שלוֹ מוּרגשת תמיד התענינות סוציאלית רבה, והוּא עתה קרוב לשבעים, סיכם בספרו האחרון “הקשר הגלוי” ¹את מחשבתו הסוציאלית. וידוּיו “הקו המכוון של כל חייו”, אשר שאר עבוֹדוֹתיו לא היוּ, כי אם פרוּשים לוֹ, אשר בו האמת ודרך לגאוּלה, ארגוּן כוחות היצירה למען אשר היחיד והחברה לא ילכוּ לאבדוֹן – כּך מציג ולס את ספרו בשער.

עוֹברת עלינו תקוּפה אשר רוח הקודש ואמוּנת אלהים כּאילוּ סרה ממנה. בתי הכנסת הישנים התרוֹקנוּ, איש אינוֹ נכנס אליהם והחדשים טרם הוקמוּ. התפּוֹררוּת כּללית. מה שאתמוֹל נדמה היה קדוש, היוֹם הוּא כאילוּ מחוּלל בעינינוּ. גם האידיאלים של הדמוֹקראטיה והסוֹציאליזם לא ניצלוּ מספקנות האוכלת את הכל. הגזלן, איש הכנוּפיה הפּוליטית והאַבנטוּרה, להם שׂוֹחקת השעה. אנשים טהורים אשר בזמנים אחרים היה להם אוּלי תפקיד מכריע בחיי החברה, כאילוּ איבדוּ עתה את הבטחוֹן העצמי והמזל פּנה להם עוֹרף בפעולתם הציבוּרית. אך יש סימנים לכך שאמוּנה חדשה הולכת וקמה בעוֹלם. היא כאילוּ מצפה לכך שיבוֹא מישהוּ וילבּיש אותה צוּרה, יתן לה נוסחה וארגוּן למען תיעשׂה לכוח פעיל בחיינו.

העולם זקוּק לדת חדשה, באשר אין תרופה אחרת להתפּוררוּת הנוכחית. רק דת, אשר תכנה וטעמה בזיקת היחיד אל הכוחות העליונים, אל הכלל, יכולה להציל את האנושיות. בלבבות המיעוט, והוא מיטב באנושיות, שולטת השאיפה למסור את נפשו למטרות העליונות. אותה השאיפה חיה, ולוּ אך ברגעים ידועים, בלבות ההמונים. את השאיפה הזאת יש להפוך למכשיר נאמן של המהפּכה העולמית. אמנם הדת החדשה הזאת אין לה מה לעשות במעשיות, בסמלים, במנהגים שסיפּקוּ את אבותינו. באלה יש להלחם על-ידי “בקורת מהרסת”. יסוד הדת החדשה איננוּ ב“אני מאמין”, אלא ב“אני מוסר את נפשי”. לדת האמתית אין קיוּם וטעם בלי מסירת נפש, בלי פעולה בלתי פוסקת, ממשית, בתוך החיים. אם הכּנסיות היו מסתפּקות בעבר בדברים קטנים, בתיקוּנים, בהקלת הסבל, אין עתה זמן לכך. תפקיד הדת החדשה הוא בסידוּר העולם החדש, בהנהגת כל החיים הפוליטיים, הסוציאליים והכלכליים. עולם חדש צריך לקום על רסיסי אותו הסדר ההולך ונקבר לעינינו. יסוד העולם החדש הזה: איחוד – שלם, גמוּר. מדינת העולם. אַל גבולות. אַל הבדלים. אַל התפוררוּת. ביחוד וּבעיקר: אַל מלחמה.

כל אלה אשר הכרת האמת ורצון טוב להם חייבים להתאחֵד ב“קשר גלוּי” נגד העולם הקיים; בשם משטר סוציאלי צודק יותר ואוּלם לא בשמו בלבד, לא בשם אותו “מזון” בלבד אשר בו דוגלים הסוציאליסטים והקומוּניסטים, אלא בשם כוחות היצירה, שחרוּרם והתפּתחוּתם. לא נכונים דברי הסוציאליסטים שהשאלות העיקריות של המשטר הכלכלי הן שאלות השׂכר, המחיר והרכוּש. הפּרוֹבּלמות העיקריות של המשק הן בשטח הפיסיקה והחימיה. ארגוּן התעשיה ופּסיכולוגית התעשיה עלוּלים לפתור את שאלת הקיום האנושי במידה יותר גדולה מאשר שינוי המשטר. המשטר הזה, יחסי הרכוּש השׂוֹררים עתה, זקוּקים יותר לבדיקה מאשר לביטוּל. אמנם יש דברים אשר אינם צריכים להשאר ברשוּת היחיד וגם לא ברשוּת המדינות המוּבדלות. לסוּג זה נכנסים כל האוצרות הטבעיים הנמצאים באדמה ובים וגם האדמה והים עצמם. אלה הם רכוּש כל העולם כולו ולא יתכן שקבוצת אנשים היושבים במקרה על פיסת אדמה עשירה יחזיקו את הרכוּש הזה לטובתם הם בלבד. כל עיבוד האוצרות הטבעיים יוּשׂם תחת פיקוּח עליון. פיקוּח זה חל גם על חלוּקת הסחורה וגם על אמצעי ההובלה. שיטת הכסף תמצא את סידורה באינסטנציה המרכזית. משק האשראי יעמוד תחת הבקורת של הבנק העולמי. ואולם להלן – לא נלך. כל שאר הרכוש צריך שישאר ברשות הפרט.

מי מַגשים את הסדר החדש הזה? מי מנהל את העולם המאוּחד? על כל פּנים לא קיסר המושל בכיפה.ללא לא התגבּרות על הכאוֹס הנוכחי היא המטרה. ההתגבּרוּת הזאת אינה אלא אמצעי לשחרוּר כוחות היצירה. מה הם החיים עתה? הרגל, משא כבד וסבל. בעולם המאוּחד יתגלו החיים כל יום מחדש ויעשו למעין היצירה הבלתי פוסקת. מיהו האויב האמתי? טמטוּם הרוח, חוסר האומץ, עם-הארצות, יהירוּתם של אחדים והשפּלתם של אחרים. משטר חדש, איחוּד העולם, אלה אפשריים אך מתוך חרוּת המחשבה האנושית והעבודה היוצרת. אַל דיקטטוּרה, אַל קיסריוּת, ומאידך: אין לתאר שהמשטר החדש יתקיים בעזרת הנהלה עולמית אשר “הקשר הגלוי” יעלה אותה לכסא המלכוּת בעזרת הבחירות. “הקשר הגלוי”, הוא עצמו יהיה להנהלה הזאת, אחרי תקוּפת החינוּך יקומו בהדרגה צוּרות חדשות של ההנהלה, הרחוקות מאַבּסוֹלוּטיזם ומדמוקרטיה כאחת. אדם הרוצה לנסוע למרחקים – מה הוא עושה? לוקח בידו את המפּה וּלפיה נוהג. כלוּם אפשר להגיד שהמפּה “מדכּאה” את הנוסע ו“שולטת” בו למרות רצונו? ובכל זאת הוא שומע לפקוּדתה. כך יהיה גם עם ההנהלה העולמית. השׂכל הישר ישלט. דוגמה צנוּעה לכך ניתנת לנו עתה בהסתדרוּת העולמית של הדואר. אין לה צבא, אין לה ממשלה הנבחרת על-ידי הרוב וּבכל זאת הכל נשמעים להוראותיה.

“הקשר הגלוּי” אינו פונה, כמו שעושים הסוציאליסטים, רק למחוסר האמצעים, לדלת-העם. אמנם צדק מארכּס בדעתו, כי אלה אשר הצליחו בחברה הנוכחית נוטים לקיים אותה. ואולם לא צדק בחשבוֹ, כי אלה אשר הצליחו בחברה הנוכחית נוטים לקיים אותה. ואולם לא צדק בחשבוֹ, כי ה“לא-מוּצלחים” מסוּגלים לדבר מה אחר מלבד הביטוּי הכאוֹטי והמהרס של אי-שׂביעת רצון. בחברה הנוכחית שולטים אמנם המוּשגים של “אדון” ו“עבד”. יש להלחם נגדם. יש לעורר רש כבוד אצל העובד. ואולם אצל העובד בתור יחיד, לא בתור המון. אם העובד הולך עתה וּמשתחרר, הרי זה דוקא משום שהעבודה נעשית יותר ויותר דבר שבמוח, שבאחריוּת הפּרט ובסגוּלותיו, דוקא משום שהעבודה חדלה להיות דבר המוני. מוּשג ה“המון” הוא אך שארית הזמן שעבר. פסיכולוגית ההמון אינה יכולה להיות יסוד המשטר החדש. וגם לא מלחמת המעמדות. זו אינה אלא מסורת המעמדות העליונים שעברה לנמוּכים, איננה אלא חיקוּי עלוּב של מנהגי השולטים היום, “הקשר הגלוי” יפנה גם אל הפועל וגם אל בעל התעשיה, אל הסוחר הגדול, אל האכר, אל המהנדס, אל כל אלה אשר “הרגש הדתי”, כלומר, השאיפה לשרת מטרות עליונות, חי בקרבם.

אין לחשוב ש“הקשר הגלוּי” לא יפגוש קשיים, מעצורים, התנגדוּת עזה. הוא אינו עומד מלכתחילה בניגוּד לשוּם צוּרה ממשלתית שהיא. ואולם הוא מביט על כל הצוּרות הללו כמו על צוּרות מעבר, ואין להניח שהחוּגים העומדים מאחורי הצוּרות הללו ישלימו עם עמדה כזאת. החוּים הנהנים עתה מכל הפּרלמנטים, הרפּוּבּליקאות, המוֹנארכיות, ירגישו את עצמם נפגעים על-ידי ה“קשר”. הוא יכריז מלחמה נגד כל הגבוּלות, נד כל יחידות מדיניות. וטבעי הדבר שכל ה“פאטריוטים” אשר מקצועם בכך – חיילים ודיפּלומטים – יקוּמוּ נגדו. גם בית-הספר, גם האוּניברסיטאות, גם ההסתדרוּיות הדתיות, כל המפקדה העליונה של המשטר הנוכחי אשר בידיה מפתחות החברה ובה תלוּי קיוּם ההמונים. לאלה יצטרפו אנשי “החיקוּי” אשר אין להם מקום קבוּע בחברה והם נגררים אחרי השולטים. קשיים מיוּחדים יקומו בדרך “הקשר” מצד העמים הנחשלים. המסורת המושרשת מדורות תתחבּר אצלם עם הפּחד מפּני אירופּה (וגם בתכנית “הקשר” גופו הם לא יראו בתחילה אלא מעשה-מרמה חדש של אירופה). דבר מה יש אוּלי לקוות מרוּסיה – ול“קשר הגלוּי” היה חשוּב מאד לקבל לרשוּתה את שטחי האדמה העצוּמים האלה לשם נסיונות משקיים שלו. רוסיה הולכת ומשתחררת מאירופּה המערבית ומשום כך גם מן הפּחד מפּניה. ואולם אין לשכוח עד כמה דלה היא שכבת האינטלקטואַליים ברוסיה והן עליה, על שכבה זו, מטיל “הקשר” את כל תקוותיו. בסין המצב גרוע מזה. בהודוּ יש לקוות בעצם רק לכך שאנגליה תתחיל לשלוח שמה מנהלים הנוטים ל“קשר” ולמגמותיו. ואולם עד עתה לא הייתה בריטניה הגדולה בהודו שליח התרבוּת המודרנית – את זאת השאירה מעבר מזה של תעלת סוּאֶץ. תקוותיו של ה“קשר” מוּנחות בעולם “האַטלאנטי”.

הקשיים הכבירים ביותר עלוּלים לצמוח מתכוּנותיו של האדם, כשהוא מסוּל ומוּכשר, לפי כל הסימנים, לקבל על עצמו את תורת “הקשר” ואת מרוּתו. השאיפה הדתית ההיא, לשרת תפקידים עליונים, יש שהיא אוחזת בנו לשעה וליום. ולאחר כך אנו נופלים לתוך מכונת יום-יום, למנוחת ההרגל, לנוחיות של המקוּבל. אדישוּת, אהבה עצמית, קטנות, תסבוכת-יחסים, המוּפשט שברעיון, פּרישות מן החיוּניוּת שבחיים, מן הפּרוזה והסבל שלהם, השליה עצמית, אינסטינקט ההרס – הן האדם עלוּל עדיין כל כך בנקל להפוך לבהמה אכזרית ומסוּכנת – המדכּא את אינסטינקט היצירה, ההוד העוטה את הגבוּרה הצבאית והכבוד הצבאי, כל הדרך המזוּייפת הזאת אשר דורות נטעו אותו בלב האדם, ריב האחים, חשדנוּת הדדית – עלה עלוּלים להרוס וּלהמית את הכוָנה הטהורה של “הקשר הגלוּי”, בשוּרותיו הוא, בין ידידיו ומצדדיו גוּפא, המתנגד הפּנימי הזה הוא המכשול המסוּכן ביותר ונגדו יש לרכּז קודם כל את התאַמצוּת “הקשר”. לגבי תכוּנות אלו אין מקום לפשרה כל שהיא, בשוּם פנים. להם אין לוַתר מאוּמה. בכל חומר הדין יצטרכו חברי “הקשר” להלחם בהם בעצמם טרם יצאו למלחמה במשטר הקיים.

“הקשר” מתחיל את פעוּלתו בתעמוּלה. הוא “חוטף נפשות”. הוא נזהר, ביחוּד בהתחלה, מיצירת מפלגה, מהסתדרוּת רחבה ומקיפה. הוא נזהר מתקנות, מישיבות, מועידות, מהצבעות, מכל מכונת המפלגה, מריב בדבר סעיף זה או סעיף אחר בהחלטות. אנשים הקרובים ברוחם ובנפשם, הגרים על פּי רוב גם בקרבת מקום, מתאספים יחד פעם בשבוע, כדי לברר להם לעצמם את דרכי מחשבתם ופעולתם. מי שהוא מודיע שגם פּלוני קרוב למהלך הרוח השולט בחוּג. מזמינים את פּלוני. כך נוצר התא היסודי של “הקשר” – הקבוּצה. לדוּגמתה יכולים לשמש ה“סוֹקוֹלים” הצ’כים או “הפאשיים” האיטלקיים. הקבוּצות דואגות לספרוּת, הן משוחחות עם המורים ועם הפּקידים, הן משתדלות להשפּיע על מפעלי החינוּך והכלכלה. תקוּפה שלמה עוברת עד יצירת ההסתדרות הכללית של הקבוּצות האלה – תקוּפת הביצור הפּנימי, החינוּך ההדדי, הבחינה החמוּרה של החברים. “הקשר הגלוי” אינו נבהל משוּתפוּת הפעוּלה עם מישהוּ אם רק המטרה היא משוּתפת. ביחוּד יש לחשוב על הקשרים עם הפּאציפיסטים, הסוציאליסטים, הקוֹמוּניסטים, עם החברות להסדר הלידות וכו'. ואולם הוא נזהר מאד בקבלת החברים: עם “מצב-רוח” סתמי ל“טובת האנושיות” אין לו, ל“קשר”, מה לעשות. הוא אינו מסתפּק “בתמיכה”. הוא דורש את האדם כולו, הוא תובע עבודה ולא מנוחה. כשיקוּם ארגוּן כללי יחלקו הקבוּצות ביניהן את הפּעוּלה המעשית: מי יעסוק במדע ומי במשק, מי בשאלות ביוֹלוֹגיות ומי בחינוּך. מוּתר יהיה לנצל למטרת “הקשר” את המוסדות הקיימים, האַדמיניסטרטיביים, המשקיים החינוּכיים, ואולם התפקיד העיקרי הוא להחליש את הממשלות הקיימות, להעמידן בצל או “לבלוע” את תפקידן. גם כאשר “הקשר” יגדל ויתרחב, לא יוַתר על “התבּדלוּתו”, על הרגשת “הבכורה” ויזהר גם בחיים מקרבה יתרה אל “הזרים”. הוא יקים מוסדות חינוּך לילדי חבריו בלבד, הוא יסייע לנישׂוּאים בקרב חברי “הקשר” ביניהם לבין עצמם.

בשטח אחד יתחיל “הקשר” לפעול עוד מראשית קיוּמו. הפּעוּלה הזאת תהיה גם לאבן-הבוחן לחברים חדשים. הלא היא מלחמה במלחמה. המלחמה הזאת אסוּר לה שתהיה תיאורטית, תעמוּלתית בלבד. חברי “הקשר” יסרבו לשרת בצבא. יש משוּם כך להניח שהממשלות תאחזנה באמצעי כפיה ויכריחו את “הקשר” לצאת במלחמה פיסית נגד המשטר הקיים. “הקשר” לא ירתע מזה. אם יהיה צורך בכך, יתארגנו חבריו להגנה. וכשינצחו – גם להתקפה. הדעה הקדומה השׂוֹררת בחוּגים הדמוקראטיים והרדיקאליים נגד ההתערבוּת של המדינות המפוּתחות בעניני ארצות נחשלות היא מחוּסרת כל טעם. ההתערבוּת הזאת קיבלה אמנם צוּרות מסוּכנות במשטר הקיים, האימפּריאליסטי והנציונליסטי, ואולם היא תהיה מוּתרת וגם חובה לעולם המאוּחד באשר אין להרשות שקבוּצות אנשים, הרוצות בכל מחיר להחזיק בעקרונות המזיקים לעולם כוּלו, יוכלו לעשות זאת ללא התנגדוּת מצד “הקשר” אשר בתקוּפה הזאת הנהו כבר שליח האנושיוּת כולה.

תכנית “הקשר” כוללת, בתקוּפה הראשונה, אך ששה סעיפים, והם: הכרת האופי הארעי של כל הממשלות, סרוּב לשאת בצבא, בדיקת יחסי-הרכוּש, ההשגחה העולמית בשאלות הבּיוֹלוֹגיות (בריאות העם והסדר הלידות), הבטחת מינימוּם החופש ואמצעי הקיום לכל פּרט, זיקת חיי הפּרט למטרות העליונות של החברה. כשהתכנית הזאת בידו, יהפך “הקשר הגלוי” ללא ספק לתנועה עולמית גדולה, ניכרת ומקיפה כמו הסוציאליזם והקומוּניזם. הוּא יירש את מקום התנוּעות האלה באשר הוא כביר מהן, כי הוא – דת עולמית. “אנו נצא מן המשטר הקיים לא כמנצח כובש העולם כי אם כנרדם שקם בבוקר מביעותי-לילה. מכל חלום, ולוּ גם נורא ומשעמם ביותר, אפשר להקיץ כשאתה אומר לעצמך: “הנני רוצה להתעורר”. “הקשר הגלוי” הנו יקיצת האנושיות מחלום-בלהות של מלחמת החיים וּמלחמת הנשק. אור היום חודר כבר לריסי עינינו והצלצול הרב-גוֹני של הבוקר חודר לאזנינו. יום יבוא ואנשים ישבו על יד ספר היסטוריה או על יד עתון ישן וישאלו את עצמם מתוך ספּקנוּת עמוּקה: כלוּם היה היה, בזמן מן הזמנים, עולם כזה?”

ב    🔗

הספר אָפיני מהרבה בחינות. הוא אָפיני לשינוּי ערכין ההולך והנעשה עתה בהרגשה הסוציאלית והפוליטית. הוא אָפיני בספּקנוּת הרבּה שאָחזה חוּגים רחבים כלפּי דגלים, סמלים וסיסמאות אשר עוד לפני זמן קצר, עוד לפני כעשר שנים, היו מלאי תוכן וחן, ועתה כאילו איבּדו את הכוח המושך שלהם. ולס מחמיר מאד כלפּי הקוֹמוּניזם והפאשיזם כאחד, ויש בספרוֹ ביטוּיים חריפים למדי, ביטוּיי בוז וכמעט שנאה, על פי מענם של שליטי רומא ושליטי מוסקבה. ואולם גם הסוציאליזם אינו יוצא נקי מבקרתוֹ ואף בעקרונות הדמוקרטיה הוא מפקפּק. ביחוד מרגיזה אותו “השאבּלוֹנה” המארכּסיסטית של מלחמת המעמדות לשם ובשם “המזון”, שאבּלוֹנה זו אשר אותה הוא מערבב, אך במעט מאד צדק, עם תורת מארכּס ועם פעוּלת הסוציאליזם. הניגוּד בין מלחמה על “מזון” ומלחמה על “כוחות היצירה”, כמו הניגוּד בין ההמון והיחיד, אינם קיימים למעשה יותר בתפיסה הסוציאליסטית, אם היו קיימים בכלל באיזה זמן שהוא. אין לקבל את הספר הזה הבקורת המארכּסיזם, ולא רק משוּם שלא על-ידי איש התורה או הפּעוּלה הסוציאליסטית, אלא על-ידי משורר נכתב, אלא גם משוּם שברור יותר מדי כי ולס לא חדר מעולם לתורת מארכּס, ומוּשׂגיו משוּבשים הם. עוּבדה אָפינית היא שהבקורת החמוּרה ביותר על תורת מארכּס, אשר ספק אם יש עוד מישהוּ המוּכן להגן על כל אות שבּה, יצאה תמיד מאנשים אשר נמצאו תחת השפּעת מארכּס או היו ובמידה ידועה גם נשארו תלמידיו. שלשלת היוחסין של ולס נמצאת במרחק יותר מדי גדול מדרך מארכּס כדי שיוכל להגיד מלת בקורת בעלת משקל רב על תורתו. השלשלת הזאת של ולס מביאה ישר לקארליל ורוסקין. אין זאת אומרת שכמה הערות של ולס (תשוּמת לב לשאלות הבּיוֹלוֹגיות, לפּסיכולוגית התעשיה, לקלקוּל אשר במכונה המפלגתית) אינן ראוּיות לעיוּן. ואוּלם ברוּר שלא בהערות אלו ואף לא בתכנית המעשית של מבנה “הקשר הגלוי” ושל “ההנהלה העולמית” נקוּדת הכּוֹבד של הספר אלא באותה אי-מנוּחה רוּחנית, באותו אי-שקט מצפוני, באותו פּאתוֹס טהור, באותה תביעה ישרה לבן-אדם בפעולתו היום-יומית, אשר בהם חדוּר הספר. הפּאתוס הזה, הצמאון הגדול ל“דת חדשה” (גם הטרמינולוגיה הזאת אנגלית היא כנראה. איש היבשת היה ודאי אומר: אֶתיקה חדשה), אשר הניעו את יד הזקן הזה לכתוב כתב-האשמה נגד החברה הנוכחית ולחבּר את “ההצעה למהפּכה העולמית”, הם אָפינים לזמננו ויש בהם מאות התקוּפה לא פחות מאשר בספּקנוּת כלפּי הדגלים והסמלים אשר כאילו נתישנו ונתרוֹקנוּ. לדור אנשי הרוּח של התקוּפה הזאת אָפיני גם זה, שמרכז הפּאתוס שלהם מוּפנה לא לשאלה הסוציאלית אלא לשאלה הלאוּמית שלבשה צוּרת שאלת המלחמה. המאורע שזיעזע אותה לפני ארבע-עשרה שנה, המאורע שלרבים מהם היה למפח נפש, לאַכזבה מכרעת בחייהם, עומד עדיין כנגד עיניהם והם מרכּזים את כּוחותיהם למנוע את חזרתו. את החצים השנוּנים ביותר שולח ולס נגד “הפאטריוטיוּת”, וזאת היא הנקוּדה היחידה אשר בה הוא נעשה גם ל“מהפּכני” במוּבן הרגיל של המלה בהצעתו ליסר את “הקשר הגלוּי” על הסירוּב לשרת בצבא. וכה עמוּקה דאגתו לאיוּם הנורא הזה – פרוֹץ המלחמה החדשה – שכּל הפּרוֹבּלמה הלאוּמית אשר בה התלבּטה האנוֹשיוּת האירופּית במשך מאַת שנים האחרונות (ואשר בשבילנו עודנה קיימת בכל חריפוּתה) איננה קיימת כלל בשבילו והוּא מגיע במסקנותיו לאינטרנציוֹנליוּת הקיצונית ביותר. ההבדלים הלאוּמיים עומדים בשבילו בשוּרה אחת עם ההבדלים המדיניים. גבוּלות הגזע, השׂפה, המסורת, התרבּוּת, אין להם בעיניו חשיבוּת יותר גדולה מאשר לגבוּלות גיאוֹגרפיים.

בשם האנושיוּת הוּא מבטל את אלה ואת אלה. גם על זה כמוּבן אפשר לחלוק (כשבּן עם חזק מדבּר על טשטוּש כל הגבוּלות, מתעורר ממילא החשד, שמא זה נאמר מתוך אמוּנה שהגבוּלות “שלו” יתקיימו על כל פּנים, גם מתוך הטשטוּש הכללי) כמו על התכנית בכללה ובפרטיה. ואוּלם, תמיד בזכרנו שמשורר מדבּר עמנו כאן, אפשר לעבור גם על הנקוּדה הזאת, עד שנגיע לשאלה המרכזית של כל הצעת התיקוּן או הצעת המהפּכה בחברה הקיימת – הלא היא שאלת המכשיר שיגשים את התיקוּן ויעשה את המהפּכה. כי הנה כלוּם ראשון הוא ולס אשר אי-מנוּחה רוּחנית ואי-שקט נפשי הניעו אותו להציג לפני בני דורו את הצעת התיקוּן? רבים קדמו לו ונניח שהצעותיהם היו פחות משוּכללות מהצעת ולס, ואוּלם כלוּם משוּם כך לא הצליחו שחסר היה בהם פּרט זה או אחר? כוח המחשבה וכוח הנפש היה גם בהם – ובכל זאת לא הצליחו. הן לא יצאו לבטלה. כל אחת מהן זרעה דבר מה באדמה הקשה הזאת הקרוּיה: נפש האדם והכּרתו. לכל אחת מהן מקומה שלה באוצר המחשבה האנושית. אולם לא למען העשיר את האוצר הזה בעוד ניצוץ יפה נוצרוּ, אלא כדי לשנות את העולם, את החברה הקיימת בממשיוּתם. ואם אלפי שנה אחרי נביאי ישראל היה עוד צורך בכתב האשמה של ולס נגד החברה, סימן הוּא שכּל ההצעות היפות ההן לא השׂיגוּ את מטרתן, וכל מי שבא בהצעת התיקוּן החדשה, אם כוָנתו לא ל“ספרוּת” אלא לפעוּלה ממש, מחוּייב לשאול את עצמו: מי יעשה את המלאכה הזאת אשר אני מציע אותה כאן לאחי ואחיוֹתי? גם ולס עצמו שואל את השאלה הזאת, יותר נכון, גם הוא מכיר בחשיבוּתה ולא פעם הוא אומר וחוזר בספרו: תכניתי עלוּלה להתגשם אם ימצאו מוּכנים לכך אנשים ונשים במספר מתאים, אם יתעורר בנו הרצון הטוב אשר הוא הכוח היחידי שיוכל להצילנו. אולם את התשובה על השאלה אינו נותן. מדוע ימָצא המספר המתאים הזה של אנשים ונשים? מדוּע יתעורר בהם הרצון הטוב הזה ויכריח אותם למסור את נפשותיהם למטרות העליונות? משום שוֶלס אמן הכתיבה הוּא ויודע לחבּר ספרים יפים? הן גם בכך קדמוּ לו.

הרבה פרטים מתורת מארכּס נהרסו על-ידי מציאוּת החיים והבקורת העיוּנית. הגרעין נשאר. הגרעין האומר, שהתורה היפה ביותר אין בכוחה לשנות את העולם על-ידי “הטפת מוּסר” ואנשי-הרצון הטוב עלוּלים ליהפך לכת סגוּרה. והנה על כת, בפירוּש על “קבוּצת נבחרי האנושיות” חולם ולס, וכל כת סופה או להתנוון באפס פעוּלה או לשרת מטרות אחרות לגמרי מאלה שהציגה לעצמה, אם התורה לא תהיה מבוססת על צרכי-החיים, ואנשי הרצון הטוב לא ימצאו בהמוני-העם את המעוּנינים בהגשמת הרצון הזה, את מכשיר ההגשמה.

מכשיר זה קשוּר בכל השיבוּשים של “פּסיכולוגית ההמון”, בכל הקלקוּלים של המכונה המפלגתית: הכָונות הטהורות והקדושות עלוּלוֹת להסתרס בפרט זה או בפרט אחר, וכשאין לחם בבית אזי חולמים לא רק על “שחרוּר כוחות היצירה” אלא גם על “מזון”, מזון ממש, בכל הפּרוֹזאיוֹת של חלב ובשׂר? ויש ש“מלחמת המעמדות” מקבלת צוּרה גסה, לא רק במוּבן שימוּש בכוח פיסי אשר במקרים ידוּעים גם ולס אינו כופר בו, אלא גם במוּבן טמטוּם נפשי ורוחני? ומתוך כך יש סכנה שערכים גבוהים ילכו לאיבוד? כל זה יתכן ונגד כל סירוּס וטמטוּם וקלקוּל יש להלחם – ואולם תחת דגל אשר לא דהה גם בזמן הזה של “התרוקנוּת בתי הכנסת”, דגל המוני העם העובד.

ואם לא כן – אפשר לחבּר כמה תכניות יפות על העולם המאוּחד והמחוּדש והן אך תעשרנה את הספריות של העולם הכאוֹטי והישן, באשר לא ימָצא “המספר המתאים של אנשים ונשים” שימסור את נפשו למטרות העליונות.

מוסף ל“דבר”, ג' אדר ב' תרפ"ט (15.3.1929)