מסדרונות ארוכים מסוידים לבן, המסתיימים במדרגות צרות ומקורזלות.
מבעד לפתחים הגבוהים חודר אור חיוור, מותיר אחריו תחתית אפלה, מותקפת על־ידי אור קלוש. אלוהים יוצא מתוך הצל. בידו האחת מונחת מפלצת־אפרסק זעירה, ובשני נעץ. הוא עובר במסדרונות וצלו נשרך אחריו. הד צעדיו נשמע בקושי, על רקע הזמזום החרישי הבלתי־פוסק של המזגנים.
מפלצת־האפרסק: זה עוד הרבה?
אלוהים: רק עוד מעט, אצבעון שלי.
הם מגיעים למשרד שקירותיו חשופים. בקצה המשרד עומד שולחן עץ נמוך ומשני צדדיו – שני שרפרפים. על השולחן – צנצנת ובה ענפים בעלי פרחים לבנים זעירים, ניירות המונחים זה על גבי זה, וקופסאות: אחת לסיכות, אחת לנעצים ואחת לעפרונות מחודדים. אלוהים נושא את מפלצת־האפרסק עד לחלון, בקצה המשרד, ומניח אותו על צמח משחיר שהשתרג על הסורגים, אך הוא מחלץ עצמו מן הצמח הקוצני, וחוזר ומתישב על כף־ידו של אלוהים. אלוהים מטלטל אותו קלות, כדי לאמוד את משקלו, מודד את זנבו, ומרחרח את גופו הזעיר, שעה שהם מתבוננים דרך החלון.
מפלצת־האפרסק: (מראה באצבעו על האופק) תראה. מצחיק.
אלוהים: מה מצחיק אותך, זערורון שלי?
מפלצת־האפרסק: תראה, שלכת של בני־אדם.
אלוהים: כן, זו מלחמה.
מפלצת־האפרסק: איך משחקים בזה?
אלוהים: בדרך־כלל מתים.
מפלצת־האפרסק: וזהו?
אלוהים: לא. זו רק התחלת המשחק. אחר־כך יש תהלוכות נצחון: “אלה בנינו ששבו מן התופת”, הספדים: “שילמתן מחיר כבד אך קורבנכן לא היה לשוא”, אימת השכחה: “נזכור את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים”, השגרה: “לא לשם כך קברתי את בני”, והמלחמה הבאה.
מפלצת־האפרסק: ומי המציא את זה?
אלוהים: אדונך. אדונך הוא שהמציא את המלחמה.
מפלצת־האפרסק: זה שקר.
אלוהים: סבא’לה אף־פעם לא משקר.
אלוהים אוחז בו מזנבו ונושא אותו עד לשולחן. הוא פותח אחת המגירות ומוציא ממנה קערית זכוכית ובה לפתן ליצ’י. הוא מושיב בתוכה את מפלצת־האפרסק, לוקח ליצ’י בעזרת קיסם, ועושה לו כובע מן הפרי. אחר־כך הוא תוחב אותו לפיו: גפיו הזעירות וזנבו עדין מבצבצים, והוא מצווח “הנח” ו"חוס". אלוהים בולע גם את הגפיים, ושואב אל תוכו את הזנב הארוך. לאחר מכן הוא תוקע קיסמים בשאר הפירות שבקערית, ומסיים את הלפתן. הוא מניח את העצמות הזעירות בתוך הקערית בזו אחר זו, ומלקט מעל לשונו את חוליות הזנב, אחת־אחת, עד לעצם זערורית כסיכה, אותה הוא מניח על הערימה המתה.
אלוהים: כמה קשיח ועִקש גופך, אפרסקון שלי. רזית. מאד רזית. תסיים את הלפתן ואל תותיר.
(סבא’לה, של מי העצמות האלה בקערה?)
שלך, מחמל נפשי, אבל אנחנו לא נספר לו. אתה תכוץ את הפטוטרת הכמושה הנבולה שלך, ותתאפק. אדונך המציא את ההרג. אני את נקיפות המצפון. גם אם תזעזע את הפטוטרת הכמושה שלך, לא תישמע זעקתך רפה, כי אינך נשמע עוד.
(סבא’לה, אני רזה.)
כן, אבל אנחנו לא נספר לו שאתה רזה. הוא לא צריך לדעת שאתה רזה, זערורון גרום שלי. ואם יאמר כי הוא אדונך, אתה תירק בפרצופו. אני המתתי אותך – אני אדונך.
(סבא’לה קטף אותי. סבא’לה אכל לי את הזנב.)
שטן: אתה מדבר אל קערית?
אלוהים: ידעתי שתבוא. לא, אני מדבר אל תוכה של הקערית.
שטן: מה יש לך שם? מה זה, אתה אוכל סיכות?
אלוהים: אכלתי אפרסקון. אמור לי, האם לאפרסקון יש סיכות?
שטן: אין לי מושג.
אלוהים: האם לאפרסקון יש עצמות?
שטן: לאפרסקון יש בשר, אם זו כוונתך.
אלוהים: לא זו כוונתי, אינך מריח דם?
שטן: לא.
אלוהים: אבל, ודאי, יש כאן זכר לנשמה קטנה מפרכסת. אינך מריח מוות?
שטן: אני מריח ליצ’י, אם זו כוונתך.
אלוהים: לא. כוונתי שהייתי חייב לברוא את הנחש, אחרת אדם לא היה יודע את חוה. אתה מבין את כוונתי?
שטן: תגיד, למה אתה מספר לי את כל זה?
אלוהים: פיסח ארור שכמותך!
שטן: למה אתה מגדף? מה עשיתי לך?
אלוהים: מוסרני מרושע! רק לייסרני אתה קיים!
שטן: מה?
אלוהים: כלב! כלב ארור!
שטן: מה יש לך?
אלוהים: האם לאפרסקון יש עצמות?
שטן: כבר שאלת אותי את השאלה הזאת.
אלוהים: לאיזה אפרסקון יש עצמות?
שטן: אתה עשית לפתן ממפלצת־האפרסק שלי!
אלוהים: אני אפצה אותך. אתה רוצה שאגזור את ריסיי?
שטן: לא, כבר אין צורך. בכל זאת, יכולת לחכות עד ינואר, אז הם מבשילים.
אלוהים: אכלתי מפלצת־בוסר?
שטן: אוי, אתה כזה טפשון, עוד מעט תהיה לך בחילה.
אלוהים: ואני חשבתי שאני עשיתי אותו רזה…
שטן: ההוא היה רזה מקודם.
אלוהים: אולי נקבור אותו?
שטן: אתה רוצה – תקבור אותו אתה.
אלוהים: אני אלך להביא כפית.
שטן: לאן אתה הולך? יש אחת בקערית.
אלוהים: כן, בקערית של הלפתן. אני אקבור גם אותה.
שטן: את הקערית? אתה לא מתכוון לקבור אותה בתוכה!
אלוהים: דוקא כן.
שטן: תקבור את האומלל נח בתוך סירופ ליצ’י?
אלוהים: לא, את הסירופ אני אשפוך.
שטן: (לעצמו) איזו מחווה. (חוזר אל אלוהים) ובכן, השתעשעת לך מעט…
אלוהים: לא עשיתי זאת למען השעשוע. אתה באמת חושב שהפקתי מהמעשה איזושהי הנאה? האם אני נראה לך חסר־מצפון עד כדי כך?
שטן: עשה לי טובה, חסוך ממני את העמדות הפנים המיוסרות שלך. שנינו יודעים כי שוב שיחקת לך במשחק הבריאה. (אלוהים מתבונן בעצמות שבקערית)
אלוהים: אפרסקון קטן שלי, במותך השבת לי לרגע את כח הבריאה. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת…” (נאנח אנחה עמוקה). איך הנחתי לכל זה להיעלם?
שטן: זה לא היה תלוי בך. הם הבינו בעצמם כי אינם זקוקים לך. לא יכולת לעשות דבר.
אלוהים: אולי אם הייתי מוכיח להם שאני קיים… אבל כולם נטשו את דרכיי, וכעת הם עובדים אותך.
שטן: אל תצחיק אותי. אתה יודע יפה שכל תכלית קיומי היא להאיר את קיומך. מלבד זאת, איני משמש לכלום. אני חסר־תועלת עוד יותר ממך.
אלוהים: איך אתה מעז לומר שאני חסר־תועלת?
שטן: אמרתי רק שאני חסר־תועלת יותר ממך… אני אביא לך כוס מים.
אלוהים: כלב פיסח.
שטן: למה לקלל? למה?…עוד אחת?
אלוהים: לא. אני מלא.
שטן: “אל מלא רחמים”.
אלוהים: רחמים?
שטן: רחמים־עצמיים… אל תרגז. לפחות אתה מלא משהו. אני ריק לחלוטין, והמשחק הזה משעמם אותי.
אלוהים: כבר ניסית להפסיק את המשחק בעבר.
שטן: חבל שלא הפסקנו אז, בזמן מערכת הבחירות.
אלוהים: אתה קשקשת בגיר צבעוני על כל הדיוקנאות הצבוריים שלי.
שטן: הוספתי לך זקנקנים אדומים.
אלוהים: היית לי לשטן, כמו בימים הטובים.
שטן: הנצחון שלך בבחירות היה עתוי מושלם לסיום, למה סירבת לי?
אלוהים: אני רוצה להיות. לא אתן לך להשכיח אותי.
שטן: להשכיח אותך מבני־האדם?
אלוהים: לא. להשכיח אותי מעצמי. הם כבר אינם זוכרים דבר.
שטן: הם לא שכחו אותך. הם ודאי עוד חולמים אותך. הם פשוט חדלו להאמין.
אלוהים: לא, לא. הם זקוקים רק להתגלות חדשה, ואז יחזור הכל לקדמותו.
שטן: בוא נפסיק את המשחק. אין טעם להעמיד פנים.
אלוהים: אינך מבין שברגע שנפסיק את המשחק נחדל גם אנחנו להתקיים?
שטן: אהיה קיים כל עוד אהיה מודע לקיומי.
אלוהים: איך תוכל לדעת שאתה קיים אם לא יהיה מישהו שיאמר לךזאת?
שטן: איני זקוק לאחרים כדי לדעת שאני קיים.
אלוהים: ודאי שלא. הרי אתה קיים רק בגללי. אבל אני, איך אדע, אם לא יכנו אותי “אל חי וקיים”?
שטן: אינך זקוק לאדם כדי להיות אלוהיו.
אלוהים: אתה טועה.
שטן: אנחנו המצאה שנתישנה, זה הכל.
אלוהים: כלומר, פג תוקפי…
שטן: אתה נשארת כפי שהיית, אבל הזמנים השתנו: כיום איש אינו נזקק לאש. יש להם חשמל.
אלוהים: אינם משתמשים עוד באבני צור? גפרורים? מציתים?
שטן: אין להם צורך בהם. הם משתמשים בכפתורים.
אלוהים: וכיצד הם מדליקים איתם חשמל?
שטן: עדיין לא הצלחתי להבין. למרות כל המצאותי הם מתקדמים יותר ממני.
אלוהים: ודאי יש אבני צור מתחת לכפתורים. לא תתכן המצאה אנושית כה גדולה.
שטן: לא נראה לי.
אלוהים: אמור לי, כמה כפתורים כאלה יש להם?
שטן: אין אדם עלי אדמות שאין לו כפתור אחד לפחות.
אלוהים: זו עבודת־אלילים ממש!
שטן: עבודת־אלילים?
אלוהים: ברור שהם סוגדים לחשמל במקום לזבוח לי! מה כל־כך מצחיק אותך?
שטן: הם אינם סוגדים לחשמל, סבא’לה. הם סוגדים רק לעצמם.
אלוהים: האם אינם מתים עוד? לא יתכן כי ניצחו את המוות.
שטן: הם יודעים כי ימותו גם בלעדיך.
אלוהים: הו, אם כך, הכל אבוד!
שטן: לא לגמרי… למות בלי אלוהים קשה שבעתיים מאשר למות עם אלוהים.
אלוהים: יש משהו בדבריך…
שטן: כל שעלינו לעשות הוא להביא אחד מהם כדי שימות בנוכחותך, ואחר־כך יספר על מותו הנפלא לאלה שנשארו על הארץ, ויחזירם אל דרכיך.
אלוהים: רגע. כיצד יוכל לספר על מותו אם ישאר בלא רוח־חיים?
שטן: על זה לא חשבתי. (שוקע במחשבות) דרוש לנו נביא חי… חי ונושם…
אלוהים: כן…
שטן: אם כך עלינו להביאו אלינו מבלי שיפגע בו המוות.
אלוהים: ואיך נעשה זאת, שטן קטן שלי?
שטן: אין פשוט מזה – נעלה אותו לכאן באמצעות כדור־פורח!
אלוהים: כדור־פורח? איזה מין רעיון זה? חוץ־מזה, אין לנו כדור־פורח.
שטן: יש לנו אחד שנשאר מתקופת הבחירות.
אלוהים: אני לא זוכר אחד כזה…
שטן: כחול עם כוכבים מוזהבים.
אלוהים: אה, כן, ויש עליו כתובת: "ה' צבאות – הכוח! ".
שטן: בדיוק.
אלוהים: ואת מי נשלח אלינו?
שטן: צריך לעבור על הרשימות השמיות ולבחור באדם הדרוש לנו.
אלוהים: נבחר צייר, שיצייר את אשר ראו עיניו, ויאיר את עיניהם של אלה אשר חיים למטה.
שטן: אף אחד לא מבין ציירים. מוטב שנבחר משורר.
אלוהים: גם משוררים אף אחד לא מבין.
שטן: נכון. אבל לפחות לגביהם יש לכולם רגשי־אשם. אחרת לא היו שואלים: “למה התכוון המשורר?”
אלוהים: אם כך, הבא לי משורר!
שטן: כבר מתבצעת פקודתך! (יוצא)
אלוהים לוקח את קופסת העפרונות ומחדד קטן.
הוא יושב ומחדד את העפרונות, אחד אחד, עד שנותרים מהם רק חוד־עופרת ומחק; ראש וזנב ללא גוף.
שטן: (נכנס עם המשורר) תודה שהוא נחמד למראה.
אלוהים: הו! איך הבהלת אותי!
שטן: אני מצטער. האין הוא נאה בעיניך?
אלוהים: אינך מתכוון לעזוב אותי שוב…
שטן: לא, לא.
אלוהים: (נאנח) טוב… הבה נתבונן בך… (רומז למשורר להתקרב לשולחן) איך מצאת אותו?
שטן: עברתי מעל ביתו בכדור־הפורח, והרגשתי לפתע באקסטזה מופלאה, מלווה בטעם המר של המוות. מיד ידעתי כי הוא המשורר הדרוש לנו.
אלוהים: נו, אמור לי משהו יפה על המוות.
משורר: מה?
שטן: תשורר… תשורר…
משורר: לא עולה בדעתי דבר מלבד בשר מרקיב מכוסה עפר.
שטן: זה לא שיר.
משורר: גם המוות אינו שיר.
אלוהים: לא יתכן, הרי כל־כך הרבה נכתב על חיי הנצח.
משורר: זה משהו אחר.
אלוהים: אם כך, אמור לי משהו יפה על חיי הנצח.
משורר: ילד שהיה לתפוז.
שטן: עזוב. הוא כנראה משורר גרוע.
אלוהים: אני אעזור לך: “גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי”… בוא, שב בכיסא שלי, וכתוב משהו דומה לזה.
משורר: אני לא יכול.
אלוהים: מדוע? אינך מאמין בזה?
משורר: לא.
אלוהים: אז איך אתה מסביר את עובדת היותך כאן?
משורר: אני כאן רק במחשבתי. אני חולם אתכם, כי נזכרתי בארעיות החיים.
אלוהים: לכן אינך חושש מפני. חשבתי שתפול אפיים ארצה ותקרא בשמי… עכשיו אני מבין.
שטן: מה פתאום נזכרת בארעיות החיים? ודאי קראת קהלת…
משורר: לא. הייתי באמצע זיון אלוהי.
אלוהים: הו!
משורר: סליחה. התכוונתי… נפלא.
אלוהים: (פונה אל השטן) “אקסטזה מופלאה, מלווה בטעם המר של המוות”… באמת, כמה תמים אתה לפעמים. אין הם חיים למעני, ואינם מתים בגללי. אני יודע זאת זמן רב, אך כעת אין טעם להעמיד פנים. המציאות עקשנית מן השקר.
שטן: אל תשים אליו לב. זה משורר מקולקל. אני אביא לך משורר אחר.
אלוהים: לא, יקירי. הכל נגמר.
שטן: (מוליך את אלוהים לצד ומתלחש עמו) אבל עדיין לא הוכחנו לו את טעותו. מה על מקומו של האדם בעולמך? ומשמעות החיים? ותכלית המוות? ברנרד שאו היה משאיר אותו כאן לפחות שעה!
אלוהים: אין בזה צורך. איש לא מאמין בנו יותר. אנחנו מיותרים. לגמרי מיותרים.
שטן: מה יהיה עליך עכשיו?
אלוהים: עלי? אתה באמת מתכוון לעזוב?
שטן: אני נשאר אתך, סבא’לה. אבל אני מעולם לא שיחקתי במשחק הבריאה כמוך. אני מתקיים רק מכח קיומך.
אלוהים: אני מרגיש עייפות גדולה.
שטן: צריך להחזיר את המשורר.
אלוהים: (לעצמו) “למות בלי אלוהים קשה שבעתיים מאשר למות עם אלוהים”.
(פונה אל השטן) הבה נשתעשע מעט…
שטן: מה אתה מתכוון לעשות?
אלוהים: בוא ואשתף אותך במשחק הבריאה.
שטן: אני לא רוצה.
אלוהים: כדאי לך, זה יהיה משחק חינוכי: המשחק הזה יוכיח כי קשה עוד שבעתיים למות עם אלוהים!
אלוהים והשטן אוחזים במשורר וקושרים את ידיו.
השטן מחזיק את המשורר בפלג גופו התחתון. המשורר מבקש רחמים, אך אלוהים מתנפל עליו עם שרפרף ומרוצץ את גולגלתו.
אלוהים: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו”…
(אל תקח את חיי!)
"בצלם אלוהים ברא אותו!"
שטן: די! כבר אין בו רוח חיים!
אלוהים: האם אתה חש בטעם המר של המוות? האם המוות כבר על קצה לשונך?
שטן: אינו שומע אותך עוד. מוטב שתניח לו. אוי, סבא’לה, הבט איך התלכלכת…
אלוהים: (שומט את השרפרף מידו) אין לנו מה לעשות כאן.
שטן: כן, מוטב שננטוש הכל.
אלוהים: נלך אל הגנים.
שטן: אני מניח שעכשיו נוכל להפסיק את המשחק.
אלוהים: לא נוכל להפסיק את המשחק לעולם.
שטן: אבל אמרת…
אלוהים: אינך מבין? המשחק הזה אינו בשליטתנו. אנחנו רק הצטרפנו למשחק שימשך בלעדינו. היינו רק חלק קטן ממנו, לשעה קלה.. מוטב שתצא לפני, אני אבוא אחריך.
השטן פותח את הדלת ויוצא. אלוהים מתבונן בקערת הליצ’י, שעדיין מונחת על השולחן, ובמשורר המת, ועיניו נמלאות דמעות. לא נפריע את מהלך המשחק"). הוא ניגש אל השולחן, לוקח את הקערית ומרים אותה באויר (“לחיי השכחה!”). הוא שותה את הסירופ שנותר בה עד תומו, ומניח אותה במקומה. עוד מבט אחרון והוא פותח את הדלת ויוצא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות