אני לא יודע להגדיר “שירה”, ונדמה לי שיכולה הייתה להיות לי הנאה מיוחדת מלהלחים ניצת דובדבן אל קצה־אפו של מורה התיכון שיעז. אבל להציג לעצמי ולידידים שאלות על שירה, זה מין כורח נפלא. אז הנה לפניכם הצעה לעוד שאלה, שניתן להפנות אל הדף בתהייה: איך שבע־עשרה השורות האלה, כמעט חסרות הגיון וקו, איך הן יכולות להיות דבר כל־כך תבוני ונפלא? ופה אעלה, לפני כל־דבר אחר, טענה שהיא משהו־מוזרה: השירה היא האמצעי היעיל ביותר להעברת מידע.

כאדם מאוזן ושקול, מובן שאאזן קצת יותר מאוחר את האמור. אך בינתיים, בהפוגת המבוכה, נסה להפוך בפסוק במוחך. ואולי אחר־כך גם תסופק תשובה אופטימית כלשהי לכמה דברים חכמים שאמרו על הניכור, ועל אי־האפשרות היסודית לתקשורת.

האדם הוא יצור חברתי, אך לפני כן – ואולי מעל־לכך – הוא יצור מלולי; גם אם חווית ה"אני", כשהיא לעצמה, אינה מתרחשת במלים. רוחו של האדם, כלפי עצמו, באה לידי בטוי באופן מלולי בלבד. אלא שבאו אנשים חכמים ואמרו לנו, שלא כך הדבר. המחשבה הפרוטה והמנוסחת אינה אלא קצה־קצהו של קרחון מעמקי־הנפש. מאחורי כל מלה נגררות בכבלים דקים נימים של רגשות ושל משמעויות, העושות כל מלה, בחשיבתה, לתהום נוראה. משמעות־המלים אינה נותרת בנבדלותה האינרטית; היא נמזגת ברגשות ההווה, בזכרון העבר־הקרוב, במראות שתוקפים את העיניים ובתחושת הקור בקצה־האצבעות. מורכבות הנפש היא הכלא של רוחנו.

לו היו אלה רק מלים, היינו יושבים בערבי שישי מסביב לאבן־שושן או לגור ויוצרים קשר: אני הייתי אומר מילה ומורה באצבעי על המקום המתאים, וכולם היו מהנהנים, שבעי־רצון מן המידע הזהה ששותף בין כולם.

אבל העיניים שלי הן הכלא. לא תוכל לצאת את כלא־המידע ולראות מעיניו של אחר; במוחו, המלים מושכות את קופסות השימורים שנקשרו בחוט־גס מאחורי רגלה של המלה המסכנה “כלב”, כי הוא ראה את זה בסרט כשהיה מאוד קטן ובכה כשהתעללו בכלבלב הטריירי המעורב.

כשאדם מצמצם מחשבתו למלים, הוא מעביר את החויה שנפשו חווה דרך תבניות של עוגיות בצורת כוכב או עלה. הבצק שלא עוצב בדמות המלה המילונית, נמצא מיותר. אפשר לנסות ולחבר מלה למלה, לפגוע בקצוות. או לחבר כוכב ועלה לעלה־כוכב. אך כבר במחשבתו, אם הוא מודע דיו, המלים נבובות. הן מאבדות את משא הנפש שהוליד אותן.

ואז הופכות המלים לדיבור, ובאויר הן נמהלות כבר בהבעות פניו של הדובר (שאין בהן חלק מנפשו), ובנימת קולו (שאינה דבר מן הנפש וכולה תופעה פיסיקלית־חיצונית).

באויר, המלים זרות.

עתה, לשומע (נאמר מאזין, כדי שלא להיתפס בדמגוגיה): אצלו המלים אינן בדיוק אותן המלים (אולי לא קראתם אותו המילון, אולי אמא שלו היתה אומרת “תרנגול” בנימה מוסווה של שאט־נפש).

כשהמלים מגיעות לאזניו, הן מהולות בכל החוויות שקולטים חושיו באותו הרגע; ברעש האוטובוס ששמע לפני כמה דקות, בשיחה הטפשית שניהל עם מכר שפגש ברחוב לפני שישבתם בבית־הקפה.

עתה בא הריחוק הגדול והמשמעותי ביותר. עוד עוברות־בסך המלים בנפשו, אוחז בהן כל עומק המידע של מוחו, כמו דבש או קורי־עכביש. עכשיו, במחשבתו, דבריך גוררים אחריהם עולם־ומלואו. לו הייתי אל, ומשסיימת לשמוע את עצמך מדבר מבפנים פנית להאזין לדבריך כפי שאלה נשמעים בקרבו, ודאי היית מתחלחל להווכח עד כמה שונות המלים. אינני טוען שלא תבין, כשהוא יבקש קפה או משהו חם אחר לשתות. הזרות איננה בעיה־תפקודית; אלא הטראגיות שמאחורי הסיפור של “לחיות”.

בעיה דומה, אשר השוואה אליה יכולה להיות בעלת ערך, היא הטיפול בכמויות המידע העצומות שעידן־המחשבים הביא עמו. כל־עוד עסקו המחשבים אך־ורק במידע ‘מילולי’, כלומר באותיות ובמספרים, ניתנה כמות המידע שטיפלו בה לשליטה ולאחסון נוח. כיום, עם כניסתם של הצלילים ושל התמונות לעולם־המידע בעל המשמעות, מתחזקת האנאלוגיה בין המחשב ובין הנפש. תמונת ודיאו אחת “שווה”, במונחי זכרון־מחשב, כחמישים אלף מלים (כלומר, ספר של כמאה עמודים). כדי להתמודד עם כמויות המידע העצומות, הומצאו תהליכי הדחיסה. אלו הם אלגוריתמים, מעין סדרת פעולות מתמטיות, אשר מכווצים את כמויות המידע לחלק שהוא זעיר־מזעיר מגודלן המקורי. כיום, השימוש העיקרי בתהליכים הללו הוא בתקשורת בין מחשבים, שכן זמן הטלפון או ה"אויר" עולים ממון רב.

כעת, כשהמידע דחוס, אין הוא ניתן עוד לקריאה או להבנת־אנוש. אם יבחנו את הקובץ, הוא ייראה כגיבוב חסר הגיון וקו. כדי לשוב ולהבין את ה"תמונה", על הקורא להצטייד באלגוריתם הפוך לזה שדחס את המידע. כל האנשים המעוניינים להשתמש במידע, חייבים להחזיק ברשותם תכנית דומה, כדי להרחיב את המידע הדחוס לכדי המידע המקורי. בדרך אובד לעתים חלק מן המידע שאינו בעל־משמעות, אך עיקרו נשמר. בתקשורת בין מחשבים, מועד המידע־העובר לשיבושים ולתקלות, תוצאה של איכותם הירודה של קוי־התקשורת ושל פגמים אחרים; מובן, שבהעברת קובץ דחוס, שזמן־ההעברה שלו קצר, נופלות פחות טעויות.

לפני שאקיים דברתי, ואעבור לשירה – עוד טענה, שהרלוונטיות שלה תובהר בהמשך: מאה קיסמים שפוזרו על־גבי דף באופן אקראי, מעבירים פחות מידע משני גפרורים אשר הושמו במכוון.

התפזורת יכולה לאמר “תפזורת” בלבד, כיוון שכל תפזורת היא תפזורת ותו לא. שני הקיסמים יכולים להיות “2”, “V של נצחון”, “X”, “צלב”, “סימן חיבור”, “סימן שווה”, “מקף ארוך”, או “כובע” – וכאן אין המדובר אלא בקיסמים שלמים. חשבו נא על יקום האפשרויות, ששבירת הגפרורים יכולה להציע.

השירה הטובה היא מין טקס, מין אלגוריתם תרבותי שהמשורר מקיים אל מול הדף. המשורר הוא מומחה. מומחה לדחיסת־נפשות. דחיסת המידע שמבצע המשורר, נסמכת על התכנית של תודעתו, על אבני הבניין של התהליכים הנפשיים המשותפים לכל בני־האדם; לכולנו מוח־קרוקודיל, לכולנו תודעה אדיפלית, ולצערי, כל עוד לא תושלם המהפיכה הפמיניסטית, כחול יהיה צבע של בן. גם אם דבש־הנפש שונה בין אדם לאדם, נענות סירות הקנו השטות בנוזל הצמיג לאותם החוקים הפיסיקאליים. המשורר, בכשרונו (ואף בלי מודעות), משתמש בתכנית האב של הנפש האנושית, אותה תכנית שפרטיה מונצחים בתרבות. לגבוש המידע הדחוס הוא משתמש בתרבות, בסמלים המשותפים שבינינו, במלים, בקונוטציות של הצלילים. מתוך עולמו הפנימי, שבו המלים נעות בדבש הרגשות והאסוציאציות, הוא פודה מלים ומסדר אותן כקיסמים על הדף. לעתים הוא שובר בטוי־שחוק או מילה. לרשותו של המשורר עומדים כלי עבודה רבים במלאכת העיצוב או הדחיסה. כמו בקיסמים, מגבירה ההשמה המכוונת את כמות המידע. לדוגמא, בחירת מלה זו ולא מילה אחרת, מעבירה לא רק את משמעות המלה, אלא גם את עובדת הבחירה. המשורר יכול להוסיף משמעות ומידע באמצעות מבנה קשיח; או, לחלופין, להוסיף עוד מידע, באמצעות היחס שבין המלים לשינויים הקלים שבתצורה. הוא יכול לחרוז ולשזור מצלולים, לנגן מוסיקה במלים. כל אלה – ועוד כמה תרגילים, שאנשי “תורת הספרות” טרם גילו. אך מכל כלי המשורר, חשובה הייחודיות; בבטוי החדש, בעיצוב החד־פעמי, טוען המשורר את השיר בחידה.

שיר טוב הוא שיר שהקורא נאבק בו בשורות, ומפסיד. השיר חייב להפתיע את הקורא; אולי בבטוי שלא נהגה מעולם, אולי במוסיקה פנימית שרק בקריאה רביעית ניתן לחוש בה, ואולי ברעיון מבריק שמבוטא בו, למרות שלא אוזכר בשום מקום. אם אין בשיר חידה, הוא מצטרף אל עולם המידע המורחב, הקל לעיכול, זה שבו המלים יתומות ממשא־הנפש שהולידן. המלים נושאות אך מעט מהחוויה הטעונה של הכותב; וכך לא עובר אל הקורא יותר מאשר מתאר־חיצוני וכחוש של הרעיון. אך בשיר הטומן בחובו חידה, מכשול, על הקורא להאבק במלים. ובעוד הוא מנווט את סירת הקנו, עוקב אחרי הרמזים ומנסה לפתור את התעלומה, הוא מנהל מסע במעלה הזרם, במעין שחזור־הפוך של תהליך היצירה.

המשורר הוא איש־תרבות. הוא עושה שימוש בעומק הכרותו עם המיתוסים והאתוסים שבבסיס החברה, הכרות הנובעת מרגישות מיוחדת למשמעותם של סמלים. באמצעות זיכוך האזכורים־התרבותיים ועידונם, הוא רותם את עוצמת־הפרא שלהם לעיצובה של הוויה נפשית יחודית ומדויקת. כבר בראשיתו של המאמר נזכר, כי כמות המידע שנושא הניסוח הפרוט, הגס, הבלתי־מעוצב, אפסית לעומת עומק האינפורמציה שכוללת החוויה הנפשית המלאה; באותן שבע־עשרה השורות יקשה, אולי, על המשורר לבקש קפה, אך מתוך הטעינה של המלים עד קצה גבולן, יוכל הקורא לגמוע כמויות מדבש־התועפות של נפש הכותב.

כאן אבקש לפדות הבטחה קטנה, שבודאי אינכם זוכרים כבר – משהו שנושא תקווה אופטימית: בחיי היום־יום, מוגבלת התקשורת בינינו לחילופי מלים יעילות ורזות; ויש בכך אפילו מידה של חסד. לו איבדה השירה את הטקס, את יראת־הכבוד, לו איבדה את נדירותה ואת גובהה, הייתה מאבדת גם את יכולתה ליצור אותה תודעה בלתי אפשרית – הראייה בעיניו של אחר. בימינו, ימי־המחשבים, ימי שטף המידע והזמזום, אובדים הכישורים התרבותיים וההשכלה העמוקה. אם ישכיל האדם שלא להכבות אל מול מסכים דלוקים, ולפנות מדי פעם, בחרדת־קודש ראויה, אל ספר שירים, אולי אז יזכה לחרוג אל מעבר לסורגי כלא המידע של מוחו. ולמרות כמה דברים שאמרו אנשים חכמים, שוב לא יהיה זר.

סוף דבר:

בניגוד לשירה, תיאוריות לאו דוקא משתבחות מתוך עידון, ברירה ועיצוב. לעתים, עדיף לתת לקטרי הפלדה הגסים לרדת מפסי המסילה, ולדהור אל תוך הכרים העדינים והמדויקים. כוחן של תאוריות אינו בהעברת כמות גדולה של מידע מוחי נהיר, אלא בעידון, בעיצוב המחודש של זוית ראייתו של הקורא (אך על כך במאמר אחר). עד לנקודה זו ציינתי כמה נקודות שאני מקווה שיש בהן ענין לגבי שירה.

הטענה שניסיתי להעלות היא, כי השפעתה של שירה ויכולתה לגרום להזדהות, לתחושה של פתיחת עולמות, נובעת מכמות המידע שהיא מסוגלת להצפין בתוכה. כל מערכת של התיחסות לאמנות היא חסרת־משמעות, אם אין אפשרות, באמצעותה, לתת ערך של טוב־יותר וטוב־פחות למושא הניתוח. לפיכך, מפרספקטיבה זו, הבסיס של על־פיו יש לבחון אם שירה היא שירה טובה, הוא כמות המידע שאוצרות שורותיה.

אין בכוונתי לבטל התיחסויות או שיטות הערכה אחרות לשירה: ללבי ההקסמות הישירה יכולה להיות קרובה יותר; אך אם תאפשר נקודת ראות זו עוד שהות קלה למחשבה על שיר, יש בכך הגשמה של הרעיון: כי התרבות הגבוהה היא תרבות ההשהיה על החֵך.

לא אצלול לעמקו של השיר מצב (1), פרי עטו של דורי מנור, אך אציין כמה כיוונים שניתן לחקור אותם לאורם:

מצב (1)

דָּבָר אֵינוֹ מַרְחִיב אֶת דַּעְתִּי.

דִּירָה נָאָה, אִשָּׁה נָאָה: דָּבָר.

גַּם אֱלֹהִים אֵינוֹ מַרְחִיב אֶת דַּעְתִּי.

פָּחוֹת מִכָּל דָּבָר, אֲנִי אָדָם.

וּמְלֶאכֶת הַיְּרֹקֶת נְהִירָה לִי.

הַבְּלוּת הַמְּנֻוֶּלֶת. הַפְּקִיעָה.

אֵין לְךָ מָוֶת שֶׁאֵינוֹ נָאֶה לִי.

דָּבָר אֵינוֹ מַרְחִיב אֶת דַּעְתִּי.

מצב (1) הוא מין פוטו־רצח נפשי. הוא בנוי משורה של הצהרות נחרצות, חסרות ספק, לגבי עצמו, אך אין הקביעות מצטרפות לכדי תאור של מצב נפשי ספציפי. ניתן להתחיל לנתח את השיר בנסיון לפתור את החידה; מיד קופץ לעין המבנה הגראפי שלו. מתוך הריבוע, הכמעט מושלם, פורצת שורה. השורה מפתה את הקורא לייחד אותה, להפוך אותה למפתח. אולי ינסה עכשיו להרכיב עלילה: “…הדובר בשיר, לאחר שאיבד גם את האפשרות להנחם באלוהים, מוצא את חייו חסרי משען, ומצבו הנפשי מתערער…”. עתה, אולי, המנתח ירצה להאזין לשיר. הרי כבר נאמר כי השיר הוא יצירה מוסיקלית. הוא שוב יגלה מבנה נוקשה, ובו חריגות שזועקות כי תנתן להן משמעות. פרט לשורה השלישית ולשורה השביעית, כל השורות הן בנות עשר הברות. כמוצא שלל רב יגלה המנתח, כי ודאי לא טעה: “גַּם אֱלֹהִים אֵינוֹ מַרְחִיב אֶת דַּעְתִּי.”; הנה הוא מפתח. מצאתי בשיר משמעות. ואולי קורא מיומן יותר יפליג לשורה השביעית, באחת־עשרה ההברות שלה יש משהו מוזר. כשקוראים את השורה, היא מסתדרת היטב בקצב הקריאה, אך באופן כלשהו עושה הפעימה את קריאת השורה האחרונה לדיסוננטית ולבלתי־ניתנת לקריאה. ואולי המנתח המיומן ישים לב, כי השורה שנפגמה היא גם השורה שפותחת את השיר. ואולי במוחו תעָרֵךְ תחרות קצרה: האם אובדנו של האלוהים, או שמא תודעת המוות הבסיסית הקודמת לכל, היא זו שיוצרת את יסוד־הקילקול. לכאורה, בנסיונות כאלה דן המאמר, אך הבה ננגב את איזמל המנתחים מדם השיר, ונפסע לאחור שלוש פסיעות של יראת כבוד. בנסיון להפוך שיר למידע פרוט ומנוסח, אובד כוחו של השיר. מערכת הפיענוח היחידה היא מערכת ההטמעה, השמוש בכל יכולותיה של הנפש ברגע אחד. לחריזה אין כוח, אם איננה משחקת בצורה. ניתן להבחין במצב (1) בניתוח, במשחק יפהפה, כמעט בכל כלי שמאפשרת השירה. לאלמנטים המבניים שצוינו מצטרפות חריזה צלילית מעודנת ושימוש וירטואוזי באלוזיות מרבדים זרים־לכאורה. אך לנסות ולהשתמש בכל אחד מ"מרכיבי השיר" כמפתח לפיענוח, משמעו הַנְחתה של השיר. עומק המשמעות שמעביר השיר הוא בחיבור הבו־זמני של “קווי־הכח” שמציירים האלמנטים השיריים השונים. הספציפיות של החוויה שמתאר השיר אינה מושגת, כמו בהנדסת חשמל, במציאת מקור הקֶצר, בזכות פתרון קוהרנטי לבעיה, אלא דווקא בקבלה של הסתירות הפנימיות, של הדילמה ההכרחית. הדובר בשיר קובע קביעות נחרצות לגבי עצמו, אך בל נקבל אותן כפשוטן: כשלעצמם, אין להם משמעות. במתח שבין הציטוט המרכזי מן המקורות, “דָּבָר אֵינוֹ מַרְחִיב אֶת דַּעְתִּי.”, לבין איזכורים שמזכירים אולי את צלאן, אולי את המשורר האוסטרי טראקל “וּמְלֶאכֶת הַיְּרֹקֶת נְהִירָה לִי. / הַבְּלוּת הַמְּנֻוֶּלֶת. הַפְּקִיעָה.”; בצליל המשועשע־מר שמתנגן מתוך קיצביות השורות בעלות המשמעות הנוראה. בחריזה הצלילית של סופי השורות “אִי־אָה־אִי”, אשר באמצעות ההגברה של האלמנט הריתמי מדגישה עוד יותר את התפרקותו; בפרטים המרפרפים, בעצוב המדויק, מעביר המשורר חוויה יחודית ועשירה.

תמונת הפוטו־רצח, מצלמת מצב של פירוק. לכאורה זהו שיר פסימי, חסר מוצא; אך אם, ואפילו רק ברמז, יש בשיר מן המשורר; ואם בהכרה הזו יש כדי לגמוע עוד מידע, יש דבר נוסף שחייבים לזכור:

השיר נכתב.