כלוּבת פעיות כלבים, סיעת רוח דוהרת בין הבניינים.

בפינת הרחוב בחורה, שערה מתבדר.

פיות הרוח פוערים לוע צמא במהירות שלוחת צוואר חסר, גומאים אויר בפיהוק כואב כבליעה.

נייר עיתון מקומט מתגלגל חסר אחיזה, חולף על פני דלתות קולנוע ישן. ידיות המתכת המושחרות כבולות בשרשרת כבדה. בחלונות המטונפים קרעי מודעה של סרט מין גרמני.

– “הצגות רצוף כל היום משמונה בבוקר עד תשע בלילה”.

בפנים כסאות עץ, קשה להבחין. אפילה בלתי חדירה. על גב הכסאות צבעו בשבלונה מספרים בלבן. שארית רוח נידחת מניעה את המסך ברמיזה. פינת המסך קרועה, מוטלת בריפיון, כמו ויתור אחרון. סימני הסרטים הטובים שפעם ריצדו על המסך כבר נשכחו מפניו. לו נשארה בו עוד טיפת כבוד עצמי היה ממציא נס.

נייר עיתון מתגלגל לאורך הרחוב. מרקמים של אפור. בפינת הרחוב עמוד, סל אשפה ומכונה לממכר עיתונים. לפתע אוחזת בעתון רוח מתפרצת, הוא ממריא כמוכה אגרוף וכעבור שנייה של שיוט נדבק לקצהו של סל האשפה ונמתח. ניתן להבחין בכותרת זועקת ובתמונתו של מדינאי אנגלי צועד במורד מדרגות.

שמיים אחרים. אולי סקוטלנד. צוק לבן נישא מעל מים משתברים. ענני סערה מבשרת רע נחשרים בשמיים. בית קטן ובודד על המישור המוגבה שמוביל אל הצוק. בפנים אש באח, על הקיר שעון רובה צייד דו־קני, לידו תלויה רשת דייג. בחדר שני אנשים. אחד, כבן ששים, בעל זקן שיבה קצר. הוא ישוב בכורסא עמוקה ודהויה, מפטם בריכוז מקטרת עץ. לידו אדם בשנות הארבעים לחייו, שאמור להראות כבן שלושים. תריס מכה בחלון באלימות, האיש הצעיר צועד אליו ונועל אותו בבריח. הוא לבוש חליפת מלחים אנגלית, סנטרו חד ובמרכזו גומה עמוקה. שיער האיש שחור ומסורק הצידה. שיחה על מזג האוויר מסתירה את תחושת הצפייה. על הדלת נשמעת דפיקה דחופה. האיש שלבוש בבגדי כומר משעין את אופניו ליד דלת העץ. המצלמה שוב מתרחקת, העשב נענה לציווי הרוח ומתכופף כדי לבשר־רע.

הבחורה מגביהה את מרפקיה ובשתי ידיה אוספת את שערה בגומיית שיער שחורה. היא מחכה.

הרוח שכחה אותה מאחור, עתה שועטת במעלה רחוב אל תוך סמטה אפלה, מבהילה חתולים מתוך פחי אשפה. גור חתולים מכווץ את בטנו לאדמה. לוחץ את צידו אל קיר הסמטה החסומה. רגליו הכפופות אוחזות באדמה. אוזניו זקופות אחורה. פרוותו סמורה. עיניו מצומצמות. פיו פעור באלימות ובאימה. הוא אינו משמיע קול. גבר נוסע במכונית חדשה, מסיט את מראת הצד במגע כפתור, מאזין לרדיו, מוזיקה קצבית. הכסא נוח בגבו. חלונות המכונית סגורים. הקול היחידי הוא קולו המרגיע של המנוע. רוח אכזרית מנסה לבלוע את המכונית אך זו מחליקה בוִשטה וממשיכה הלאה. המכונית עוצרת בפינת הרחוב וצופרת. הבחורה פותחת את הדלת. היא לבושה בחליפה הדוקה וכהה, לרגליה גרבי ניילון בדוגמת תחרה שחורה. היא כופפת את גווה ונכנסת אל המכונית.

הצלילים משתנים.

כמה מאות מטרים אחר־כך עוד רודפת הרוח את המכונית השחורה והמבריקה. אחר־כך, כמעט קצרת נשימה, היא מאטה. ליד שפת המדרכה מערבולת של עלים יבשים מסמנת מעגל לאה.