לא יכולנו לתנות אהבים בפראות, כי החיילים בחדרים האחרים היו ערים עדיין, ונאלצנו ללחוש תנועות מאופקות של תשוקה. בכל אשם ירח ליל־שבת: אילו היה מאיר מעל חולות המדבר, היינו לוקחים שק"ש ויורדים אל שטחי־האש. אך הגדוד כבר נדד משם, וקבע את הירח שלנו מעל לשלוליות האור של הבקעה.
הבֹקר מצא אותנו חסרי מנוח. יצאנו עם הג’יפ לרדוף אחרי העוג’ה, בין מאהלי הבדואים בהרים. כשהתעייפנו, ירדנו אל מישור רחב־ידיים. החוגלות נבהלו מרעש המנוע, ונסו על נפשן. רק הבננות נשארו נטועות במקומן, עטויות חצאיות כחולות, כאילו היו תלמידות בית־ספר ממלכתי־דתי. המנוע השתתק, והחוגלות קרבו אל הג’יפ הצבאי בהיסוס.
אהובי הגבוה הוציא רגליו מן החלון והניח ראשו בחיקי, מפקיר גופו לאצבעותי.
– “אולי נעלה למקום גבוה, שלא יוכלו לראות אותנו ממנו?”
– “אתה מכיר מקום כזה?”, שאלתי בעיני זאב.
הגענו סמוך לאנדרטה, בראש גבעה עטורת עצים. יצאנו מן הג’יפ וטרפנו זה את זו אחוזי־חשמל. נתתי ידי בידו והובלתי אותו אל פיסת צל בין העצים. התפשטנו, ולפתע נמלאתי בושה.
לא מפני העצים, שייראו את אהבתי. גם לא מפני המתים, כי איני מאמינה במתים, ולצער החיים אין משכן. נמלאתי בושה כי עדיין לא כיסה אותי בגופו, והרוח נוגעת בירכיי.
שכבנו על הארץ, גופינו חשוקים ונפרדים, מתפתלים ונסוגים, עד שצנח מתנשף אל זרועותי, ושנינו צחקנו. נמלים עקפו אותנו בהשתוממות של פועלות־בתולות. שברי עלים, שקודם נתפסו בשערי, נשרו כאשר קמנו להתלבש.
חזרנו אל הגדוד. לאחר ארוחת הצהרים התרפקנו זה על זו, מתחממים בשמש וקוראים עתונים. בשעה ההיא, כשהשמים שיקפו את אותיות הדפוס הנדקרות בדשא, נדמה היה כי באויר נכתבת כתובה נצחית, רחוקה מידו של המוות.
אחר־הצהרים חזר אהובי להיות “משנה”, ונסענו לגדוד אחר של החטיבה. שלוש נשים בדואיות הלכו עם הצאן וקוששו זרדים סמוך לגדר. המנוע שאג ונהם, מרמז להן להסתלק משם, והן התבוננו בנו בזהירות. קרבנו מעט.
– “מה את עושה פה?”, שאל את הזקנה מביניהן.
– “נעם?”, הניעה את שפתיה הרקומות בין קמטיה בשאלה, ואני גיליתי כי אינן עשויות חוטים כפי שחשבתי.
– “יאללה, רוח אל בית!”, ציוה, והיא חזרה אחריו כהד, קוראת לשתי הנשים האחרות לבוא אחריה. משנה המשיך לכבוש שבילים בין ההרים, ואני אחריו, על אדמה זרה.
זכרתי איך בא אלי מג’נין, מחברון, מבני־נעים – והמדים כבדים מנשוא. זכרתי כמה מרה העיר עזה במדים. כשהגדוד שירת שם נשבעתי לעצמי כי לאחר הצבא לא אלך עוד אל אדמות המריבה, והנה אני כאן, לצידו. אבל באביב נתעלס בשדה תירס. נעשה אהבה בין הגבעולים הגבוהים, קרוב לאדמה, כדי שהקלחים לא יסמיקו.
נכנסנו אל משטח הטנקים של הגדוד השכן, כאן שהתה מחלקה שלנו. המ"מ דיוח על טנק לא תקין, ומשנה ניגש אל הצריח, איתר את התקלה, ואילץ את הטנק להשתעל. בשלב זה כבר היה ברור שישהו שם עוד זמן־מה, והחלטתי להשאיר אותם לעיסוקיהם.
בקצה המשטח נחה שלולית ירוקה ומצולקת. עמדתי ליד הטנק האחרון, והשלכתי אל המים פיסות בוץ שקטפתי מן הזחל. השמים בשלולית נזדעזעו במעגלים הולכים ומתרחבים, נוגעים בצלקות שהותירו הטנקים בשוליה, ומתפשטים הלאה משם, עד הלילות שבהם אני רואה את ארונו נישא.
את מי אני מרמה? אני רק בועה זרה וזעירה מאד בעולם שלו, והוא עצמו אינו מוחשי יותר מגעגוע. לעולם לא יהיה שלי.
הוא החזיר אותי אליו ונסענו משם. האויר בינינו נמלא שאגות מנוע ורגשות־אשם: על כך שהרשה לי לבוא לגדוד, למרות שכבר אין לי חלק במשפחה הזו, על שהניח לי לאהוב חייל אהבה של שבת, ועל כך שידעתי כי הוא מתייסר ולא מצאתי כח לומר אהבה.
אז החשיך, ולא היו יותר שמים. אמרתי לעצמי: “את מוכרחה להדליק ירח עכשיו, כי אין עוד יום.” הדלקתי ירח־של־חול, קושרת גורלי עם הרוח: בלילה נעשה אהבה.
חזרנו אל הגדוד. כשהתאחרה השעה מאד, שלחנו את הרס"פ לישון, וסגרנו אחריו את הדלת. עזרנו זה לזו להתפשט בחושך, והתעלסנו אוחזים זה בזו בחוזקה, כשאני רושמת בציפורניי את רעידות־האדמה הקטנות שלי על גבו. אחר כך נשארנו מתנשפים עד שחזרה אלי נשימתי: – “תלקק אותי”, ביקשתי. הוא גיפף אותי בלשונו ובא אלי שוב, בהתעלסות ארוכה עד כאב. ידענו כי כל דקה מביאה עמה קצת בֹקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות