אם יימשכו החיים ואנחנו יחד אתם – הכל איכשהו יסתדר, יירגע, יחכים, ובקיצור – יקבל צורה.

ואפילו מי שלא יסתדר, מצבו הלא מסודר יתייצב וייראה בעיניו איכשהו פחות או יותר ביתי: גם החיים הלא מסודרים הם בכל זאת חיים. ירכשו שליטה בעברית, ייתפסו לטעמם של חומוס, עגנון ושמועות פוליטיות מקומיות… מי שאהב את מוסיקת הרוק שהיתה שם – יאהב גם את הרוק המקומי; מי שהעדיף פרוזה פסיכולוגית רוסית – ישתכנע שהמקומית אינה נופלת ממנה. השלג ימשיך להופיע בחלומות ועדיין יענג, והציפייה לחמסין תטיל אימה; אבל הרוב הגדול, שהספיק להתחמם ולתפוס שלווה במרחץ־הזיעה המזרח־תיכוני, כבר לא יסכים להחליף את החמסין בשלג. קיצורו של דבר, מי שיישאר בישראל – יהפוך לישראלי. ההווה לעולם יוצא במתקפה, ואילו העבר נשאר במגננה, ומשום כך מובס.

אף־על־פי־כן תשתמר טריטוריה מקודשת אחת, שבנוגע לה איני צופה לא רק ויתורים אלא אף לא שיחות־שלום: זוהי השירה. מי שנולד כנתין של השיר הרוסי – ככל הנראה גם ימות בתור שכזה. זהו אותו קו־מגננה אחרון שבו מתים אך לא נכנעים, משום שאין לאן לסגת: לא העבר הוא שנשאר מאחור, אלא אינותו, אין־הוויה, אין־קיום.

עם הפרוזה קל יותר: נניח, להעדיף את פרוסט על־פני דוסטוייבסקי – פירושו לדייק (או לעדן) את הטעם הספרותי, אבל אין מדובר כאן באקט של ביטול עצמי.

עניין אחר הוא שירים. השירה הרוסית, בעיני השותפים להוויתה, זהה לשירה בכלל, כאילו שמעבר לגבולות השיר הרוסי משתרע שטח מת, אדמה עקרה אשר בה השירים אינם נובטים ואינם משתבלים.

האדיקות הפנאטית הזאת היא המפתח למהותו המסורתית של השיר הרוסי שכמעט אינה ניתנת להבנה: ככל שהרפורמות מהפכניות יותר, כן מובהקת יותר יציבות היסודות ומוצקותם, כלומר החרוז והמקצב. השירה הרוסית היא תופעה פולחנית, הן מבחינת תחושתם העצמית של המשוררים הרוסים והן מבחינת היחס כלפיהם מצד הקורא הרוסי.

השירה היא אמונה וטקס מקודש, השיר הוא תפילה, כלומר השבעה שאינה יעילה בלי מאגיית המקצב ובלי כישופים השאמאני של החרוזים. להכיר בקיום שירה מחוץ לגבולות השיר הרוסי – כמוהו כלהכיר באל זר, כמו להמיר דת.

השירה הרוסית איננה רפובליקה אלא מונארכיה, היא מבוססת על היירארכיה אכזרית של כשרונות ואינה מכירה בשוויון מאמצים פואטיים מחוץ למושג הכוח.

הבריחות נדירות אבל אפשריות, ובתנאים שלנו אף בלתי־נמנעות: הנוף המקומי אינו נענה לחרוז, אינו מתכנס למקצבים המקובלים; איש לא יצליח להתיר את כשפיו בקינתה הקולנית של צבייטאיבה, ולא יצנן אותו בסופת השלג של בלוק…

קיצורו של דבר, אין כל דרך לביית אותו, אלא אם כן אתה בעצמך תרצה ללמוד מחדש. למי שמוכן לעשות זאת, קובץ תרגומי שיריו של חיים גורי, “פרחי אש” (הכולל גם קטעי פרוזה) – הוא מתת שקשה להפריז בערכה, האפשרות היחידה לעת־עתה להיחלץ מחליפת־החלל הרוסית ולשאוף מאווירה של פלנטה אחרת, ללא סיכון להשתנק.

וזאת לא משום ששירתו של גורי קרובה בהרכב חמריה לשירה הרוסית, או דומה לה – לא, כלל אינה דומה. (והמתרגמים, תודה לאל, לא ניסו לשוות למקור צורה של איזה שיר רוסי ממוצע, כדי להקל את הבנתו ולהנעימו על הקורא…) אבל כל מה שהפטריוט הנלהב ביותר של השיר הרוסי רגיל לייחס לעצם מהותה וייעודה של השירה – קיים בשיריו של גורי: “ללא משען, ללא חומה מבוצרה…” – “…ערים ואמונות, נשים מכובדות, נעצרות להתאפר ולתקן צעיף, בשובן מליל־זנונים ארוך, נושם…” – “…לילה על תרופות המוזרקות אל גופה של העיר המנוגעת…” – “…רוח הדרום שולחת ארנים, משלחות כניעה, למסור את מפתחות העיר אשר היתה אורות…” – “…שבר סורי־אפריקני בגבי…” – “…פסנתר שחור גווע אט ולבסוף בין התווים…”

בחופן הדימויים הזה שנבחר כמעט באופן אקראי, כל אחד מהם חדש ורענן מבחינת משמעותו, אך יחד עם זאת מוכר לפי הלך־המחשבה, לפי מבנהו המטאפורי. וכשם שכל אחת מהמטאפורות, הלקוחה לחוד, ניתנת בנקל למיקום בשיר הרוסי, כך באותה מידה אי־אפשר לשייך לשירה הרוסית את שיריו של גורי בכללותם.

כציר מרכזי עובר דרך שירתו של גורי דימוי אחד שבאמצעותו מציג המשורר את עצמו לפני העולם, ואת העולם – לעצמו. זהו דימויה של עיר־פרזות, עיר ללא חומה: “אני לילה בעיר פרזות”, “ללא חומה מבוצרה”, “…והמשמר נטש והסתלק. נותרו גדרות ושערים שאיש לא התייצב בינם ובין החושך והצרצרים” (“פרזות”).

שירו של גורי אינו “לבן” או “חפשי”, זהו שיר הדומה למשורר עצמו ולעולמו, שיר־פרזות: דבר אינו חוצץ בינו לבין אותו חושך־השתיקה, חוסר־המוגדרות, העדר המילוליות, שממנו נולד השיר ושתמיד מוכן לבלוע אותו בחזרה. בהשוואה לשיר כזה אתה מתחיל פתאום לתפוס את כל מידת מוגנותו של השיר הרוסי. מפני “החושך המצרצר” מגוננים על השיר הרוסי לא רק סורג־הברזל של המקצב ורשת־הפלדה של החרוזים, אלא גם ההנגנה המיוחדת של הנשימה, של קול המשורר, אשר בהכרח עולה וגובר לקראת סוף השיר, יהא התו שבו פתח חלש ככל שיהיה. לא רק האינטונאציה היא זו שצוברת עוצמה, אלא גם המשמעות: בבית האחרון (או בשורה האחרונה), השיר (והמשורר) הרוסי מציג בהכרח את ההחלטה הסופית, מכריז על האמת האחרונה, בהתאם לנושא שלמענו השיר נכתב: “שימשך מול בור הקבר לעד משחק־חיים צעיר, ובשויון יזרח הטבע, לנצח ביפיו יאיר” (פושקין); “…נקטף הורד – אך הנו פורח עוד, נשבר הנבל – אך צלילו עודנו מתייפח” (נדסון); “אל תישן, אל תישן, האמן, אל תתן לעיניך שינה. אתה בן־ערובה של הנצח, הנתון בשביו של הזמן” (פסטרנק); “זאת אומר לך בכנות האחרונה: רק שטויות הכל, רק שרי־ברנדי, מלאכית קטנה!” (מנדלשטאם).

השיר הרוסי מכוון כולו אל המלה האחרונה, המכרעת והמוחלטת, ויהא זה מצווה, נבואה, התגלות או, כמו אצל מאיאקובסקי – פקודה…

עמדתו של השיר הרוסי כלפי ההוויה – זוהי עמדת כוח ושררה. לעומת זאת, רבים משיריו של גורי אינם מסתיימים כלל, אלא משתתקים, מתרחקים והולכים, נמוגים מאחורי האופק של המלה: “אני חוזר. מוצא אותך חיה ולא יודעת”; “ראיתי מגדל פצוע… ראיתי הרים”; “סרווס, קוטי, ישמרך השם”, וכיוצא באלה.

עם זאת, בכמה משיריו, מן הטובים שבהם כמו “ירושה” או “אמו”, הדגש הוא על השורה האחרונה המפענחת את השיר ומעניקה לו תוקף: “הם נולדים ומאכלת בלבם”; “אבל היא מתה זמן קצר אחר מות בנה”. בניגוד לשיר הרוסי אין כאן משנה קבועה אלא התייחסות בודדת למצבו הממשי של השיר.

השוני הזה מצביע על דבר־מה גדול יותר מסתם הבדלים בין סוגי מזג או בין מסורות תרבותיות. אין ספק שלפנינו שוני בין מצבים המקדימים את השיר. זהו שוני הנעוץ בהבנת “מקומו של האדם ביקום”. מובן מאליו שאי־אפשר להמשיך ולהשוות את השקפת עולמו של משורר ישראלי אחד עם פילוסופית חיים שלמה של השירה הרוסית כולה. למזלנו, קיים משורר רוסי, שמצד אחד הוא נציג לגטימי של השירה הרוסית, ומצד שני – בן־מוצאו של גורי ושותפו לשלושה נושאים המחליפים ביניהם קריאות: יוון העתיקה, אירופה והתנ"ך… מדובר כמובן במנדלשטאם. אודיסיאוס של מנדלשטאם הוא פסאודונים שקוף של המחבר, כפילו בעולם המיתוס, גיבור תרבות, מקור הגלגולים המופלאים של המיתוס בתרבות ושל התרבות – במיתוס מחודש: תאורידה (קרים) הופכת להלס (“…בסלעים של תאורידה טמון מדעה של הלס…”), מקום שעל אדמתו מציב המשורר את רגלו ואת רגל־שירו; או הופכת לאיתאקה (“ובלבן החדר השקט עומד כמו גלגל־הטויה…”); והסטיכיה הימית זהה לסטיכית השיר; מים ומלחמה אינם מפרידים בין פנלופה לאודיסיאוס, ושניהם מועסקים במיתוס ביתי אחד: היא רוקמת, והוא אורג את אריגם של הזמן והחלל.

על כך שאת אודיסיאוס דחפה למסעותיו מלחמה, מעידה בשירו של מנדלשטאם שורה אחת בלבד. השיר נכתב, אגב, בתקופת מלחמה ובשנת מהפכה (1917), אך האווירה ההיסטורית לא השפיעה על נימתו הדיפיראמבית של השיר: ההיסטוריה בעיני מנדלשטאם עדיין מהווה באותה תקופה מעין המשך למסעותיו של אודיסיאוס – המים החיים של התרבות.

המים ב"אודיסס" של חיים גורי הם מימי האין־קיום. הם עלו וכיסו על עירו של הגיבור (“ובשובו אל עיר מולדתו מצא ים ודגים שונים ועשב צף על הגלים האיטיים…”), עלו וכיסו על זכרו, ובעיקר – על השפה, הדיבור, המלה – על האמצעי שבעזרתו אתה יוצר קשר עם העולם ואף לומד להכיר את עצמך: “הלך עיף כחולם ומתגעגע מאוד בין אנשים שדיברו יוונית אחרת. המלים שנטל עמו כצידה לדרך המסעות, גוועו בינתיים”.

לפי גורי, אוצר־המלים שהושווה למנת־קרב, לצידה שלוקחים לדרך, אינו אלא גורלו של אודיסס־החייל שחזר מהאין־שם של המלחמה אל תוך האין־כאן של החלל ואל הלעולם־לא של הזמן.

מקצבו של השיר הוא מקצב העייפות האינסופית, מקצב המים הזורמים “במורד כדרך המים”.

…מכיני הקובץ, שבו כונסו שירים וקטעי פרוזה מתוך ספרים שונים של חיים גורי, עשו מלאכתם נאמנה: את מבחר הטקסטים, שלעתים מפרידות ביניהם שנים, מלכדת אחדות פנימית, סגירותו של עולם שהתכנס לתוך עצמו, ומרירות המחשבה המתמצתת עשורים שלמים לכדי רגע אחד של אמת, ראיית־נולד אחת, שיר אחד…

ואיך יכול להיות אחרת? הרי חיים גורי הוא משורר אמיתי. הוא התפתח וגדל כמשורר במקום נתון ובתקופה נתונה; הביוגרפיה הפרטית שלו תואמת את ההיסטוריה הקרובה של ארצו, ומובן מאליו שבכתיבת שיריו משתמש גורי בחומרים המקומיים. אבל בשום אופן אי־אפשר להסכים עם עמיתו הספרותי, משה שמיר, הטוען בהקדמה לקובץ, כי מי שלא נולד בארץ או לא חי כאן די זמן – לא יוכל להבין את שיריו של חיים גורי. טענה זו אינה נכונה כי איננו משורר מקומי, הכבול באזיקי הזמן והחלל הנתונים. הרי שיר שאינו מסוגל לגבור על נסיבות המקום והזמן – לא שייך כלל לשירה. השירה (ואף התרבות בכללותה) היא האוטוביוגרפיה של האנושות כולה, לא של אדם בודד; היא האוניברסאליזציה וההמשכיות של הניסיון האנושי, אפשרותנו היחידה להתנגד לזרימת הזמן, ההרס והמוות; היא חלקת־נצח שכבשו לעצמם בני־האדם בניגוד לשלטונו של הזמן הטבעי.

על כן בני־הלוויה המסוכנים ביותר למשורר הם בני זמנו ושותפיו למעשים ולחיים. אמנם דווקא הם ורק הם מסוגלים לשוות לשיר את האנרגיה ההכרחית כדי שמתוך היותו מאורע בעיניהם בלבד הוא יהפוך למאורע בעיני הכל. אבל גם מחירה של האנרגיה הזאת גבוה מאוד (ולעתים גבוה מעבר לכל מידה), והוא: “הפרטת” השירים על־ידי בני הדור, הסביבה, אפילו על־ידי המדינה; הדחקת האישי על־ידי הקולקטיבי, החלפת הקול הבודד בצלילי מקהלה…

בעיני הקוראים הרוסים, חיים גורי הוא משורר אחר, שונה, אבל לא זר. בינו לבינם מפריד ניסיון היסטורי אך לא תרבותי, מפני שגם הוא וגם הם שייכים לאותה תרבות עצמה – היא התרבות האירופית.

ואילו האירופאיזם הוא מרחק השמור בין האדם והעולם, “אני” אך לא “אנחנו”; התרבות האירופית היא הלא־שורשית ביותר מכל תרבויות העולם והיא מעוגנת בקרקע פחות מכולן; אין זו תרבות של שורשים אלא תרבות של צמרת – ויהיו הפרחים והעלים תלויים בשורשים ובקרקע ככל שיהיו, רוחשים בהם חיים משלהם, ופריחתם היא שלהם בלבד; תרבות זו אינה אורגנית אלא עוגבית: אין היא מחפשת הרמוניה בטבע אלא יוצרת אותה בעצמה…

חיים גורי הוא משורר אירופאי בדיוק באותה מידה שמנדלשטאם הוא האירופאי מכל משוררי רוסיה, מפני שהאירופאיזם המסורתי של רוסי חסיד־המערב מוגבר אצלו עד עצמת־עוועים על־ידי מערביותו של יהודי רוסי. הוא קורא ללמוד את “הרצינות והכבוד העצמי במערב, אצל משפחה זרה”; מצרפת הוא מבקש “רחמים וחסד”, הוא נענה לאתגר של מעוז ה־Notre Dame; הוא מתכחש בתוקף ל"לילה הסובייטי" ולמפלצת אדירת־העפעפיים מכתביו של גוגול שהתמקמה לה במרכז הכיכר האדומה – ואף משביע אותם בשמותיהם הקדושים של שוברט, מוצרט, וגתה; הוא קורא לדנטה לשמש כעד בהתדיינותו עם ההיסטוריה… ותמיד ובכל ההקשרים – אירופה בעיני מנדלשטאם היא יסוד מוצק מכל, בית־אב, חיק־מולדתו, התקווה האחרונה להצלה; לא זיכרון נצחי אלא זכרונו של הנצח.

אירופה של חיים גורי נצחית אף היא, אלא שלנצח הזה יש תאריך מדויק: שנת, תמיד ולעולם, אירופה הנצחית אחרי מלחמה, ולא חשוב אחרי איזו – 1947 הראשונה, השנייה או החמישית למניין המלחמות כולן:

“לילה מלילות שנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע… שלג על העיר שהיתה. שלג על העיר שאיננה. שלג על שמלותיה הקרועות: שמלות משי מימי הקייזר, מימי ההוסרים, מימי הוואלס…” (“ראשי פרקים ליומן”).

“חוקי ההשתייכות, חוקי הכובד, נמחקים במנגינה. הלילה יימשך כאן לפחות חצי־שנה” (“אותו ערב במביון”).

גורי אינו משביע שדים, פטרוניה של אירופה הישנה, אינו מזכיר את שוברט עם שומאן, אינו מוכיח ברפאל וברמברנדט, מפני שהסמלים הם חסרי־אונים ואין בהם צורך כאשר המציאות עצמה מפנה להם עורף. חיים גורי מעביר את התחושה הפיזית של זרות־הכל כלפי הכל, של יתמותה וחוסר־יציבותה של העיר האירופית; הוא מיטיב לשחזר את מילונו של הפחד ושל אותו רעד מיוחד מפני רדיפה, שלפיו אתה מזהה ללא טעות את שנת 1947 האירופית; “אין חוקר הלילה. אין נחקר”; “איש נכרי ממשיך לפסוע, לנסות ללכת לאיבוד בין הכתובות, הלילה, האורות המסתיימים בעננים…”; “לא מבוקש… לא אשם… לא זוכר…” (“אותו ערב במביון”).

מאירופה כזאת אינך יכול לבקש “רחמים וחסד” – היא בעצמה זקוקה להם, לאחר שהמיטה על עצמה את חרפת התבוסות והיתה שותפה לשואה. גורי אינו מונע מאירופה את רחמיו (בשיר המצוין על וינה, “ראשי פרקים ליומן”, באים לידי ביטוי לא רק רתיעה ויחס נוקשה כלפי העיר, אלא גם רחמים וחמלה). ובכל זאת המחוה הנפשית המכרעת אצל גורי איננה רחמים אלא זרות. רגש כזה כלפי אירופה איננו אפשרי אצל מנדלשטאם.

“קר באירופה. באיטליה – חשוך”, “…ותלוי מעל רומא סנטרו הכבד של רודן מנון”; “ומה אם אריאוסט וטאסו אשר אותנו מקסימים – הם מפלצות עם מוח־תכלת, עוטות עיניים־קשקשים?..” כל זה בא אל מנדלשטאם בשנות ה־30: החשדנות כלפי ההיסטוריה, הייאוש, הפחד. אבל לא הניכור.

וזאת לא משום שהרומן שלו עם אירופה היה תמיד אפלטוני (מספר חודשי שיטוטים נוסח וילהלם מייסטר ברחבי שוויץ, גרמניה ואיטליה בתחילת המאה – כזאת היא כל צידתו האירופית לכל דרך־חייו, עד סופם המר); וגם לא משום שמנדלשטאם היה יכול לעקוב אחר בואו של הלילה האירופי רק מתוך בור־המוות של רוסיה הסטאלינית, כשאינו יודע אם להאמין לעיתונים הסובייטיים, לשמועות הפורחות ולאינטואיציה ההיסטורית שלו עצמו; ואף לא משום שלא האריך ימים עד השואה… הסיבה היא אחרת: בלי אירופה מנדלשטאם הוא יתום מאב ומאם, מחוץ לתרבות האירופית לא קיים בשבילו חומר לדימויים, אין אוויר לנשימתן של מטאפורות, אין אדמה תחת רגליו ואין כוכבים מעל לראשו; במקום שבו נגמרת אירופה, שם מתחיל “החושך האשורי־בבלי הנתון כולו קליפה בתוך קליפה”.

ב־1947 חיים גורי נשלח על־ידי הפלמ"ח לאירופה כדי להכין פליטים יהודים לקראת בואם לארץ־ישראל, ואילו בשנות ה־50, כבר בתור אזרח מדינת־ישראל וקצין־מילואים של צה"ל למד ספרות צרפתית בסורבון. אלה הן עובדות הביוגרפיה הפרטית שלו.

אולם השמות, הנופים והדימויים הישראליים, הקורעים בתקריב קולנועי רחב את המרקם הצפוף של מערך הדימויים האירופי – הם כבר העובדה הביוגרפית של השיר.

המונטאז' נושא אופי פולמוסי: “נוקשת־פנים ומושפלה”, ארץ־ישראל מטיחה בפניה של אדמת־אירופה חשבון נוקב; השורשים השמיים הטרשיים שאין בהם שמץ של עודפות (“…אימארה רחוקה של אד… מסע המלח בעין־תריבה… שמש גבעון, ירח אילון…”) מנוגדים למילון־המותרות של המושגים האירופיים הכלליים: “… אולם… מלא פנים והזיות צפות חמות ולאיטן… פני עיר בירה, להיות אחד… ללא משען” וכדומה.

הפולמוס הפואטי הופך לאישום ישיר בדיוק באותו רגע כאשר – לפי עלילת השיר – מוותר המחבר על האשמתו: “הלילה לא אכתוב שם מחאות. שום חרב לא תורק”. אבל המכה ניחתת כבר בשורה הבאה, עם פלישתה לשיר של שפה אחרת, שפת הגבורה: “גם הגורל לא יישען, שמשון עיוור על עמודיו, ושום עמוס לא ייכנס, פורץ חלון, נרדף בחושך וברוח, לקלל את חוגגיו העשנים של ליל בית־אל” (“אותו ערב במביון”).

…בסופו של דבר גם מנדלשטאם נאלץ לחזור אל התנ"ך – אם כי לא אל זה הקרוי ספר הספרים אלא אל זה המהול בדמו שלו.

כשהכל כבר בגד בו – גם אירופה, גם רוסיה, גם שוברט וגם גתה; כשהזמן חדל משאונו, והחלל הצטמק עד ארבעה קירות שאף הם תמיד היו זרים; כשעד מותו נותרו לו פחות מארבע פסיעות – והוא ידע זאת – מתחילה יותר ויותר לנצנץ בשירי מנדלשטאם ובפרוזה שלו אותה המהות היחידה והאחרונה שאי־אפשר לשלול אותה ואף לא להעניקה: זוהי יהדותו. פעם זו ארמניה, אשר לה הוא קורא, לאחר שהתאהב בה, “אחותה הצעירה של אדמת יהודה”; ופעם – צעקת הפרידה ב"פרוזה הרביעית": “אני עומד על כך שמלאכת סופרים בצורתה שנתגבשה באירופה ובייחוד ברוסיה, אינה עולה בקנה אחד עם תואר הכבוד ‘יהודי’ שבו אני גאה. דמי העמוס במורשת רועי הצאן, האבות והמלכים…”

האבות והמלכים… הנה כאן, כמדומה, היו אמורים גורי ומנדלשטאם להיפגש: אם לא בזמן – כי־אז בנצח, אם לא בהיסטוריה – כי־אז בשירה. אך – לא ולא: פגישה כזאת לא היתה ואף אין לה שום סיכוי, ועל כך מעיד חיים גורי בשיר ששמו “אינך מלך”.

באורח פנטאסטי, כפי שקורה רק על פרשות־דרכיה של השירה, גורי נכנס לוויכוח עם מנדלשטאם: אינך (או אינני, היינו־הך) מלך, אומר גורי, משום שאינך אודיסס, אינך יווני, ו"…איתאקה שלך לא שמש ולא שיש. אינך מלך. הומרוס בכבודו אינו הולך אחריך… ואין לך ים. אין לך רוח מלוחה ומפרשים מלאים…"

הומרוס… והמפרשים המלאים, המתוחים… כדי להשלים את נוסחתו המשולשת של מנדלשטאם חסרים רק נדודי־שינה: “הומרוס. נדודי־שינה. המפרשים המתוחים”. אבל שנתו של גורי נודדת כבר בשיר הבא, “שמשוני”: “הנה שבים שמשוני… נעים לאורך שדרתי. אני ער… הולכים להם, תמיד הולכים להם…”

האחדות המשולשת נשברה: נדודי־שינה – ליהודים, הומרוס ומפרשים מתוחים – ליוונים, ליוונים – ים, ליהודים – אש: “הנה שבים שמשוני אל מעבה לילותיהם המוארים בשועלי האש”. המלכים הם יוונים, והיהודים הם לוחמים. אבל זה עדיין לא הכל, ואף רחוק מלהיות הכל: בשיר “אינך מלך” נשמעת ברור לא רק אירוניה, מרירות, אלא גם קנאה. הרי באחר אתה מקנא דווקא בגלל אותם דברים שמגיעים גם לך עצמך, אלא שהם לא הוענקו לך בידי הטבע או נגזלו ממך מכורח נסיבות.

האומנם אינך מלך משום שאינך יווני?… ומה עם נוסחת־הדם המשולשת של מנדלשטאם – “רועי־הצאן, האבות והמלכים”?… האם יש כאן טעות? טשטוש ראייה היסטורית?

אם נתבונן בנוסחה הגאה הזאת ביתר תשומת־לב, נגלה בה איזו השמטה מוזרה המאכזבת את ציפייתנו, נגלה שחסרה בה מלה אחת, המיוחסת לעבריות התנ"כית מכוח המסורת וללא עוררין. המלה הזאת היא נביא.

עם זאת, בטקסטים אחרים של מנדלשטאם, הן בשירה והן בפרוזה, התואר הזה מופיע במלוא ערכו, פעם כהגדרה עצמית פואטית, ופעם – כסמל הגורל האישי.

(באחת הגרסאות ל"שירים על חייל אלמוני" הוא מגדיר את ראייתו כ"ראייה של נביא המיתות"; ובשיר אחר, מתוך הזדהות עם הנביא דניאל, מדמה מנדלשטאם את חייו שלו לירידה אל קרקעית גוב־האריות.)

מכאן ברור מדוע מנדלשטאם, הקובע את ייחוסו עתיק־היומין, אינו מזכיר את הנביאים: במרחבה חסר המקלט של “הפרוזה הרביעית” חשוב לו יותר להדגיש ולבסס דווקא לא את ייעודה הרוחני־נבואי, האוניברסאלי של היהדות, אלא את אותם היסודות הטבעיים, הראשוניים של ההוויה אשר נשללו ממנו מלכתחילה: “רועי הצאן והאבות” – פירושו אדמה משלך ועם משלך, ואילו “המלכים” הם השררה והכוח, על פני אותה אדמה ובקרב אותו עם. הנביא שלא הוזכר, אמור היה, על־פי ההיגיון, להופיע אחרי המלך, כיוון שרק כולם יחד יוצרים אותו, את העולם התנ"כי, האוטופי והמושלם, אשר אליו, כאל ראיה לחוקיות לידתו, מופנית זעקת הזרות והיתמות של מנדלשטאם.

אבל באותו מקום עצמו שבו מנדלשטאם שומע הרמוניה, גורי מגלה צרימה שאינה ניתנת לתקנה: הניגוד הרה האסון בין המלך לנביא. בשיר המעולה “מלך רע”, אחד האהובים עלי ביותר לצד “אודיסס”, מסביר גורי בדיוק נמרץ מדוע אינך מלך: לא משום שאינך יווני, אלא מפני שאחרי אודיסיאוס מלך־איתאקה הלך הומרוס – כדי להנציח את תהילתו, ואילו אחרי אחאב מלך־ישראל הלך אליהו – כדי להבטיח הכפשת שמו לדראון־עולם, לשלול ממנו לא רק את הכרתם של בני התקופה, אלא גם להשמיצו לדורי דורות: “קשה היה לך עם אליהו. הוא היה צלך. אך הוא לא היה אתך בקרב קרקר, שאינו כתוב ולו ברמז במלכים, אולי משום ששם ניצחת. הוא רק בתעודות אשוריות נזכר”.

קנאותו המוסרית של הנביא נלחמת בגבורתו הצבאית של המלך בחירוף־נפש כזה שאינו נופל בעוצמתו מעוז־רוחו של המלך במלחמתו בשונאי ישראל. מחיר צדקתם של הנביאים הוא דמו של המלך: “אז דם נבות שתת ממך כמו בהבטחת הגלעדי”; ואילו מחיר צדיקותם של הנביאים הנו חורבן מלכויות. “אחאב, מלכי המת”. כזה הוא נסיונו של יליד ארץ היהודים.

בעצם, נאמר הכל. אני רוצה להדגיש שוב שלא ערכתי השוואה בין העצמות הפיוטיות ואף לא בין הפואטיקות. היתה זו השוואה בין הגורלות ועמדות־החיים, באותה מידה שבה הם מגבשים משמעויות פואטיות.

חוסר־שורשיותו היהודי וחוסר־מוגנותו של מנדלשטאם לא זו בלבד שאינם גורעים מגאונותו אלא אף מזינים אותה ומפיחים בה רוח־חיים.

בדיוק באותה מידה, החזקה שניתנה לחיים גורי על ארצו, מדינתו ושפתו – אינה הופכת אותו באופן אוטומטי למשורר. השירה, תמיד ובכל מקום, היא מתת מקרית, אם כי, בהבדל מן החיים, איננה מתת־שווא.

המטרות הניצבות לפני מנדלשטאם וגורי, ובסופו של דבר – לפני השירה הרוסית והישראלית, הן שונות בתכלית וכמעט שמנוגדות: מנדלשטאם מבקש להפוך את העולם למיתוס, את הרבגוניות – לאחדות, את פשטות חיי היומיום – למורכבות ההוויה, את המלים – לסמלים. עצם עובדת הולדתו של גורי בארץ התנ"ך הופכת אותו לשבוי במיתוס. מטרתו של גורי – לביית את העולם, להפחית מעומס־היתר הסימבולי של המלים, לשלחן לחפשי ולהטיל עליהן תפקיד פשוט ביותר: מתן שמות לדברים ולתופעות; ובקיצור – להפוך את השפה לדיבור שיתאים לא רק לטקס אלא גם לשירות: דימוי־האב בעולמו הפואטי של גורי הוא מלחמה. לא מלחמת השחרור ולא מלחמת ששת הימים, לא עולמית ולא מקומית, אלא פשוט כך: מלחמה, ללא שם ומספר. כמוה כמידת הדברים, כמו סדרם, כמו גורל האדם, כמו בשרן של מטאפורות ותכנם של דימויים. רק מלחמה והיא לבדה מסוגלת להבין ולתאר מלחמה: “נשקנו צמוד… הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים…” אבל גם הכרת עצמך – מלחמה אף היא: “אני מלחמת אזרחים ומחציתי יורה את אחרוניה אל קירות המנוצחים”; “גם איש, כמו צבא, חונה גיוס־מלא על גבולותיו, צופה לעברים…”

מותו של אדם הוא מותו של חייל; בעולמו של גורי, האדם הוא חייל מעצם הגדרתו: “… עד שיקראו גם לנו להחזיר ציוד, להינשא אל שלא חפצנו שם לבוא”.

אפילו הטבע נגזר מן המלחמה או מהשלכותיה: “…נחילי הכדורים שעברו את התקופה היפה”; “…רוח הדרום שולחת ארנים, משלחות כניעה, למסור את מפתחות העיר אשר היתה אורות”.

הנוסחה הקצרה והמדויקת ביותר לשירתו של גורי היא נוסחתו של מנדלשטאם: “שירים על חייל אלמוני”. יש להוסיף רק תיקון אחד, שגודלו כגודל החיים והגורל: אצל גורי זה לא “שירים על חייל אלמוני” אלא “שירי החייל האלמוני”.

שירתו של מנדלשטאם היא שירה של יחסת ה"על־ידי", ה"באמצעות"; היא מגלמת את המשמעות העיקרית של יחסה זו, כלומר: כליות, אינסטרומנטאליות, טראנספורמציה בעזרת משהו או מישהו. השירה – לפי מנדלשטאם – “משחקת את הטבע באמצעיים הכליים הקרויים בשפת היומיום דימויים” (“השיחה על דנטה”).

ואילו שיריו של גורי אינם זזים מן העמדה של יחסת ה"של", יחסת השייכות; וגם הם מגלמים את משמעותה העיקרית של יחסה זו, כלומר: מקור, מוצא, השתייכות.

התנועה ההפוכה – מן המיתוס אל המציאות – דרשה להפוך את הכלים שבדיבור לדיבור הכלים.

…אווירת הניכור הקפוא או האקסצנטריות, המבדילה, לפי מיתולוגית התרבות הרוסית, בין משורר לאדם – אינה מלווה את חיים גורי כלל וכלל.

אבל בשיריו ימצא ויעריך הקורא הרוסי את הטראגיות והבדידות, את מורכבות חיי הנפש והעצבות האינסופית של אדם שהוטלו על כתפיו אחריות ודאגה כאלה שאצל עמים אחרים, שמזלם שיחק להם יותר, הן מתפלגות לאורך כמה דורות של משוררים וחיילים.

צילם אילן לורנצי