הוא לא הצליח להביע את סערת־רוחו במלים או אף בקריאות נרגשות. תחושת הגועל האינסופי שהתחילה להעיק על לבו ולעורר בו בחילה כבר כאשר הלך אל הזקנה התעצמה כל־כך והתחוורה בתודעתו בבהירות כה עזה, עד שלא ידע לאן למלט את נפשו מרוב מועקה. הוא שוטט לאורך המדרכה כשיכור, בלי להבחין בעוברים ושבים שנתקל בהם על כל צעד, וכשהתעשת מצא את עצמו כבר ברחוב הבא. שם סקר את סביבתו וראה שהוא עומד ליד מסבאה שיורדים אליה במדרגות המוליכות מן המדרכה אל קומת המרתף. בדיוק באותו רגע יצאו מן הדלת שני שיכורים שתמכו איש ברעהו וקיללו זה את זה בטפסם למעלה, אל הרחוב. בלי לחשוב הרבה ירד רסקולניקוב מייד באותן המדרגות המובילות למטה. עד עתה מעולם לא נכנס למסבאות, אבל עכשיו היה ראשו סחרחר עליו, ונוסף על כך אף ייסר אותו צמא לוהט. הוא רצה לשתות בירה קרה, מה גם שאת הסיבה לחולשתו הפתאומית ראה אף בכך שהיה רעב. הוא התיישב בפינה אפלה ומלוכלכת על־יד שולחן דביק, הזמין בירה ושתה בשקיקה את הכוס הראשונה. ומיד נרגע הכל, ומחשבותיו התבהרו. “כל זה הוא שטות גמורה” – אמר בתקווה – “ולא היתה כל סיבה למבוכה! אין זו אלא בעיה גופנית פשוטה! די לך באיזו כוס בירה ושבר צנים,– והנה, בן־רגע מתחזקת התודעה, החשיבה נעשית צלולה, והכוונות הופכות לנחושות יותר! טפו, עד כמה שפל ואפסי כל העניין הזה!..” אולם למרות יריקה זלזלנית זו הוא כבר נראה עליז יותר, כאילו השליך לפתע מכתפיו איזה עול איום, וסקר את הנוכחים בסבר פנים יפות. אבל אפילו באותו רגע קיננה בו במעורפל תחושה־מוקדמת, שכל הפתיחות הזאת שלו כלפי הצדדים החיוביים חולנית אף היא.

אותה שעה נותרו במסבאה מבקרים מעטים. נוסף על שני השיכורים שנקרו בדרכו במדרגות עזבה את המקום מיד אחריהם חבורה שלמה בת חמישה אנשים לפחות, עם בחורה אחת ואקורדיון. אחרי יציאתם נעשה המקום שקט ומרווח יותר. נשארו בו: אחד שתוי, אבל לא במיוחד, שישב מול כוס הבירה שלו וניכר עליו שמוצאו מן המעמד הבינוני; חברו, שמן וענקי, לבוש במעיל־פרווה קצר ועטור זקן־שיבה, ששתה לשוכרה ונימנם על ספסל, ומדי פעם בפעם, כמו מתוך שינה, התחיל פתאום להקיש באצבעות שתי ידיו הפרושות לצדדים כשהוא מקפיץ את פלג־גופו העליון בלי לקום מן הספסל, ותוך כדי כך זימזם משהו שטותי לגמרי, כשהוא מתאמץ להיזכר במילים כגון אלה:

או שחזר ופצח בשיר, כשפתאום התעורר:

אבל איש לא חלק עמו את אושרו; חברו השתקני הסתכל על התפרצויותיו אפילו בעוינות ובחוסר־אמון. היה כאן עוד איש אחד שלפי חזותו דמה לפקיד בדימוס. הוא ישב בריחוק־מה מן האחרים לפני הכוס שלו, לגם ממנה מפעם לפעם והעיף מבטים חטופים על סביבתו. גם בו ניכר שהוא שרוי במעין התרגשות בלתי־ברורה.

 

פרק II    🔗

רסקולניקוב לא היה רגיל להימצא בתוך המון, וכפי שכבר נאמר – שמר מרחק מכל חברה שהיא, בייחוד בזמן האחרון. אבל עכשיו משהו משך אותו פתאום אל אנשים. כאילו התרחש בו דבר־מה חדש, ויחד עם זאת הרגיש איזה צימאון לבני־אדם. הוא היה מותש כל־כך מחודש שלם של מועקתו המרוכזת והתרגשותו הקודרת, עד שרצה לפחות במשך דקה אחת לשאוף אוויר בעולם שונה כלשהו, יהא אשר יהיה, ולכן, למרות כל הלכלוך שמסביב, נשאר עתה במסבאה ברצון רב.

בעל המקום שהה בחדר אחר, אבל הרבה להיכנס לחדר הראשי; הוא נהג לרדת מאי־שם במדרגות, והדבר הראשון שראו האורחים היו מגפיו הגנדרניים שבהקו מרוב משחה, ועליהם חפתים אדומים רחבים. הוא לבש מעיל ומקטורן שחור־משיי, שמנוני מאוד, ללא עניבה, וכל פרצופו נראה כאילו שימנו אותו כהוגן, כמו איזה מנעול־ברזל. מאחורי הדלפק עמד נער כבן ארבע־עשרה, והיה עוד ילד אחר, צעיר ממנו, שהגיש לשולחנות את מה שביקשו. היו שם מלפפונים קצוצים, צנימים שחורים ודג חתוך לחתיכות; וכל זה הפיץ ריח רע מאוד. היה מחניק כל־כך עד שכמעט לא היה אפשר לשבת שם, ואדי היין נספגו בכל ומילאו את החלל הדחוס עד כדי כך שנוצר רושם כאילו רק מן האוויר הזה אפשר להשתכר תוך חמש דקות.

יש לפעמים פגישות כאלה, עם אנשים שלעתים אינם מוכרים לנו כלל אלא שאנו מתחילים לגלות בהם עניין כבר ממבט ראשון, איכשהו באופן פתאומי, במפתיע, לפני שהספקנו להחליף איתם אפילו מלה אחת. רושם כזה בדיוק עשה על רסקולניקוב אותו האורח שישב בריחוק־מה והיה דומה לפקיד בדימוס. לאחר זמן נזכר הצעיר כמה פעמים באותו רושם ראשוני, ואף ייחס אותו לראיית הנולד. ללא הרף העיף בפקיד מבטים, כמובן גם מפני שאף הפקיד עצמו הביט והביט בו בעקשנות, והיה ברור שהוא רוצה מאוד לפתוח עמו בשיחה. ואילו אל יתר יושבי המסבאה, לרבות בעל המקום, הפנה הפקיד מבט שגרתי ואפילו קצת משועמם, ויחד עם זאת ניכר בו אף מעין זלזול מתנשא על שום היותם בני מעמד נחות שאינם מפותחים דיים כדי שיהיה לו על מה לדבר איתם. זה היה גבר בן למעלה מחמישים, קומתו ממוצעת ומבנה גופו מוצק, בראשו סימני שיבה וקרחת גדולה; פניו התפוחים בגלל שכרות מתמדת נראו צהובים ואפילו ירקרקים, ומבין עפעפיו הנפוחים ברקו עיניים אדמדמות, זעירות כסדקים צרים מאוד, אבל ניבטו מהן חיים. אמנם היה בו דבר־מה משונה מאוד; בער במבטו אפילו משהו דמוי־התלהבות, ואפשר היה לכאורה להבחין בו אף תבונה וחכמה, אך בה בעת ניצנץ מתוכו גם מעין טירוף. לבוש היה בחליפה שחורה ישנה ומרופטת לגמרי שכמעט כל הכפתורים נשרו ממנה. רק אחד הצליח איכשהו להחזיק מעמד ושימש נאמנה את בעליו, שרכס את בגדו בכפתור היחיד הזה, כי כנראה לא רצה להתרחק מגינוני הנימוסים הנאים. מתחת למקטורן נראתה החולצה – מקומטת כולה, מלוכלכת ומלאה כתמי נוזלים. פניו היו פעם מגולחים, כמקובל אצל פקידים, אך זה היה לפני זמן רב, ואילו עתה החלו מסתמנים עליהם בצפיפות רבה זיפי־זקן אפורים. גם בתנועות גופו אכן ניכר דבר־מה פקידותי ומעורר כבוד. אבל הוא היה שרוי באי־שקט, פרע את שערותיו ומדי פעם, מתוך צער, תמך את ראשו בשתי ידיו, כשמרפקי שרווליו הקרועים נשענים על השולחן המלוכלך והדביק. בסופו של דבר הביט ישר אל רסקולניקוב ואמר בקול רם ונחוש:

– האוכל להרשות לעצמי, אדוני הנכבד, לפנות אליך בשיחה מהוגנת? כי על כן למרות שאינך בעל חזות מרשימה, נסיוני הרב מסייעני לבוא לכלל מסקנה שהנך אדם משכיל שאינו רגיל למשקה. אני עצמי תמיד הגיתי כבוד להשכלה בשעה שזו משולבת עם רגשות נלבבים, ונוסף על כך אני על תקן של יועץ טיטולארי. מרמלאדוב – שם־משפחה כזה; יועץ טיטולארי. המותר לי לשאול, כלום משרת אדוני במשרה כלשהי?

– לא, אני לומד… – ענה הצעיר, מופתע במקצת הן מדיבורו המליצי במיוחד של בן־שיחו והן מכך שפנה אליו ישירות, באורח כה בלתי־אמצעי. למרות רצונו הרגעי שניעור בו קודם לבוא במגע חברתי כלשהו עם בני־אדם, די היה במלה הראשונה שהופנתה אליו ישירות כדי ששוב יתפוס את מקומו אותו רגש שגרתי של תיעוב, כל־כך דוחה ועצבני, כלפי כל אדם זר הנוגע או רק מבקש לנגוע באישיותו.

– כלומר סטודנט, או סטודנט לשעבר! – קרא הפקיד בקול רם – בדיוק כך חשבתי! הרי זה בזכות נסיוני הרב, אדוני הנכבד, בזכות נסיוני העשיר! – ולאות שבח עצמי הצמיד את אצבעו אל מצחו. – היית סטודנט או התנסית בענייני המדע! היורשה לי… – והוא התרומם מכסאו, התנודד מעט, נטל עמו את הכוס והצטרף אל שולחנו של הצעיר, מתמקם מעט באלכסון ממקום ישיבתו. למרות היותו שתוי היה דיבורו שוטף ונמרץ, ורק לעתים נדירות נכשל מעט בלשונו או האריך את דבריו יתר על המידה. הוא עט על רסקולניקוב כמוצא שלל רב, ודומה היה שאף הוא, כמו בן־שיחו, לא דיבר עם איש במשך חודש שלם.

– אדוני הנכבד, – פתח בנימה כמעט חגיגית, – האמת היא שהעוני אינו חטא. יודע אני כי גם השיכרות אינה מידה טובה, וגם זוהי אמת לאמיתה על אחת כמה וכמה. אבל הדלות, אדוני הנכבד, הדלות היא חטא. בעוני אתה עוד יכול לשמור על אצילות רגשותיך המולדים, ואילו בדלות – לעולם אי־אפשר לעשות זאת. בגלל דלותך אפילו לא מגרשים אותך במקל, אלא מנפנפים אותך במטאטא מכל חברת בני־אנוש, על מנת להוסיף עלבון על השפלה; ועושים זאת בצדק, כיוון שבגלל חרפת הדלות אני הראשון שמוכן לבוא ולהשפיל את עצמי. ומכן אף השתייה! אדוני הנכבד, לפני חודש ימים הפליא האדון לבזיאטניקוב את מכותיה של רעייתי, והרי רעייתי אינה אחת כמוני! המבין אתה, אדוני? והרשה נא לי לשאול אותך עוד דבר, ולו גם בבחינת סקרנות פשוטה: הנפל בחלקך אי־פעם ללון על הנייבה, באסדות־השחת?

– לא, לא הזדמן לי – ענה רסקולניקוב. – למה אתה מתכוון?

– כי אני הרי משם באתי, וזה כבר הלילה החמישי…

הוא מזג לעצמו כוס, שתה ושקע בהרהורים. ואמנם אפשר היה לראות גבעולי שחת שנאחזו פה ושם על חליפתו ובין שערותיו. היה סביר מאוד שכבר חמישה ימים לא פשט את בגדיו ולא התרחץ. בייחוד היו ידיו מלוכלכות, שמנוניות, אדומות, עם ציפורניים שחורות.

סיפורו עורר כמדומה תשומת־לב כללית, אף כי עצלה למדי. הנערים מאחורי הדלפק התחילו לצחקק. בעל המקום ירד מן הקומה השנייה כשבכוונתו כנראה להקשיב לסיפורו של ה"בדחן", וישב לו בריחוק־מה, משמיע מעת לעת פיהוקים עצלים ומלאי חשיבות כאחד. ככל הנראה היה מרמלאדוב מוכר כאן זה מכבר. גם את הנטייה לדיבור מליצי כנראה סיגל לעצמו מתוך הרגל בשיחות בתי־מרזח שהרבה לנהל עם זרים. הרגל זה הופך אצל שתיינים אחדים לצורך כפייתי, והדבר נכון על־פי־רוב לגבי אלה מהם שבני־ביתם נוהגים להחמיר עמם ורודים בהם ביד רמה. משום כך הם משתדלים תמיד להצדיק את עצמם בעת בילוי משותף עם חובבים אחרים של הטיפה המרה, ואם הדבר אפשרי – אפילו לזכות ליחס של כבוד בחברתם.

– בדחן אחד! – אמר בעל המקום בקול רם. – ולמה לא תלך לעבוד, למה לא תשרת, אם אתה פקיד?

– מדוע איני משרת, אדוני הנכבד, – החרה־החזיק אחריו מרמלאדוב כשהוא פונה דווקא אל רסקולניקוב, כאילו הוא זה ששאל את השאלה, – מדוע איני משרת? וכלום אין לבי דואב על כי מתרפס אני לשווא? כאשר לפני חודש ימים הפליא האדון לבזיאטניקוב במו ידיו את מכותיה של רעייתי, ואני שכבתי לי שתוי במקצת, כלום לא סבלתי באותם רגעים? היורשה לי, אדוני הצעיר, אך כלום נזדמן לך אי־פעם… המ־ם… בוא נאמר, לבקש הלוואה כספית ללא תקווה?

– כן, הזדמן לי… כלומר, מה פירוש ללא תקווה?

– כלומר, ללא שום תקווה לחלוטין, מתוך ידיעה ודאית מראש שאין לעניין הזה שום סיכוי להצליח. הנה לדוגמה, אתה יודע מלכתחילה ובוודאות מוחלטת שאותו אדם, אותו אזרח בעל הכוונות הטובות ביותר, המביא את מירב התועלת לכלל הציבור, לא ילווה לך כסף בשום פנים ואופן, מפני שאין לו שום סיבה ראויה לשמה לעשות זאת. לשם מה, שואל אני, יתן? הרי הוא יודע שאני לא אחזיר. כלום מתוך רחמנות? אבל האדון לבזיאטניקוב, שעוקב אחר הרעיונות החדשים, הסביר לי לפני זמן־מה כי הרחמנות אסורה בהחלט אפילו על־ידי המדע בן־זמננו, מה שמקוים הלכה למעשה באנגליה, משום ששם נהוגה כלכלה פוליטית. ומכיוון שכן הדבר, לשם מה, שואל אני, יתן? והנה כי כן, למרות ידיעתך הוודאית מראש שאין לך סיכוי לקבל פרוטה, אתה בכל זאת יוצא לדרך ו…

– אז בשביל מה ללכת? – העיר רסקולניקוב.

– ואם אין אל מי לפנות, אם אין עוד מקום ללכת אליו?! והרי צריך להיות כך שכל אדם יוכל לפחות ללכת לאיזה מקום. כי על כן קורה שיש לך שעה כזאת, שאתה מוכרח ללכת למקום כלשהו! כאשר בתי היחידה, בשר מבשרי, יצאה בפעם הראשונה בחייה עם פנקס צהוב למכור את גופה, הרי גם אני אז הלכתי… (כי הרי בתי חיה באופן רשמי עם פנקס צהוב…) – הוסיף בסוגריים והעיף מבט מודאג אל פניו של הצעיר. – אין דבר, אדוני הנכבד, אין דבר! – מיהר הפקיד להצהיר בפסקנות מרגיעה לאחר ששני הנערים מאחורי הדלפק פלטו צחקוקים וחיוך ביצבץ אף על פניו של בעל המקום עצמו. – בהחלט אין דבר! ולא יביכוני כל הנדים בראשם לאות גינוי, כיוון שהדברים כבר ידועים לכולם, כי על כן כל הסמוי הופך לגלוי; ולא בזלזול אלא בשפלות־רוח מתייחס אני לדברים אלה. שיהיה! שיהיה! כי “זה האדם!” הרשה נא לי, אדוני הצעיר: האם תוכל… אך לא ולא, יש לנסח זאת ביתר עוצמה וציוריות: לא האם תוכל אלא האם תעז אתה, אדוני, בהביטך אל פני ברגע זה, לומר בחיוב כי אינני חזיר?

הצעיר לא אמר מלה.

– ובכן, – המשיך הנואם בכובד ראש, והפעם אפילו במשנה־חשיבות, לאחר שחיכה שוב עד שוך הצחקוקים שפרצו בחדר. – ובכן, אני אכן חזיר, אבל היא – היא גבירה! דמותי חייתית היא, ואילו קטרינה איוואנובנה רעייתי היא אישיות משכילה ובתו של קצין־מטה מלידה ומבטן. יהי כן, אני נבל, נבל וחזיר, אבל היא לעומת זאת נתברכה בלב נשגב וברגשות נאצלים בזכות החינוך המעודן שקיבלה. ועם כל זאת… לו רק היתה מרחמת עלי! אדוני הנכבד, הו אדוני הנכבד, הרי צריך שיהיה לכל אדם לפחות מקום אחד שבו ירחמו גם עליו! ואילו קטרינה איוואנובנה, גם אם גבירה בעלת נפש גדולה היא, חסרת־צדק היא… וגם אם אני עצמי מוכן להבין שכאשר היא מושכת בשערות ראשי אין היא עושה זאת אלא מתוך רחמנות לבה (“כיוון שחוזר אני ואומר ללא בושה – היא מושכת לי בשיער, אדוני הצעיר”, – אישר שוב בחשיבות עצמית מרובה, לאחר ששמע צחקוקים נוספים), אבל, אלי הטוב, לו היתה לפחות פעם אחת… אך לא! לא ולא! כל זה הוא לשווא, ואין מה לדבר! אין מה לדבר!.. כי על כן כבר לא פעם אחת התגשם רצוני זה, וכבר לא פעם אחת ריחמו עלי, אבל… כזאת היא, התכונה שלי, ואני הרי בהמה גסה מלידה ומבטן!

– ועוד איזה! – העיר בעל המקום תוך כדי פיהוק.

מרמלאדוב הלם בשולחן באגרופו בהחלטיות.

– כזאת היא, התכונה שלי! היודע אתה, היודע אתה, אדוני, אפילו את הגרביים שלה מכרתי למען טיפה מרה? לא, לא את הנעליים, זה עוד היה דומה איכשהו לסדר התקין, את הגרביים, את גרביה מכרתי בעבור טיפה מרה! ואת המטפחת שלה, העשויה מפלומת־עזים, גם אותה מכרתי; וזאת היתה מתנה שהיא קיבלה עוד לפני, בחייה שמקודם, זה היה שייך רק לה, לא לי. וגרים אנחנו בפינה קרה, והיא בחורף הזה הצטננה והחלה משתעלת, ועם השיעול יוצא לה דם. יש לנו שלושה ילדים קטנים וקטרינה איוואנובנה עובדת מן הבוקר עד הלילה, מקרצפת ושוטפת ואת הילדים רוחצת, כיוון שמשנותיה הרכות הורגלה בניקיון, אם כי ריאותיה חלשות ויש לה נטייה למחלת השחפת, ואני מרגיש זאת. האם אינני מרגיש? אכן כן, וכל כמה שאני שותה יותר כך אני מרגיש יותר. ולשם כך הרי אני גם שותה, כי על־כן בשתייה הזאת מחפש אני ייסורים ורגש… ושותה אני משום שברצוני להתייסר אף ביתר שאת! – וכמו מתוך ייאוש הרכין את ראשו אל השולחן.

– אדוני הצעיר, – המשיך, מזדקף שוב – קורא אני בפניך משהו מעין יגון. קראתיו ברגע שנכנסת ועל־כן פניתי אליך מיד. והנה כי כן, בהודיעי לך את קורות חיי אינני רוצה להתבזות בפני יושבי־בטל אלה, אשר להם בלאו־הכי הכל ידוע, אלא מחפש אני אדם רגיש ומשכיל. ובכן, דע לך כי רעייתי התחנכה במכללה מחוזית נעלה לבנות־אצילים, ובנשף הסיום רקדה עם צעיף בנוכחותם של ראש המחוז ואישים אחרים, והודות לכך קיבלה מדליית־זהב ותעודת־הצטיינות. אשר למדליה… את המדליה הרי מכרנו… כבר מזמן… המ־ם… והתעודה עד היום מונחת אצלה בתיבה, ולא מזמן היא אפילו הראתה אותה לבעלת־הבית. על אף המריבות הבלתי־פוסקות שיש לה עם בעלת־הבית היא רצתה להתגאות לפני מישהו, יהיה מי שיהיה, ולספר על הימים המאושרים שחלפו. ואני איני מגנה אותה על כך, לא, איני מגנה, כיוון שזהו הדבר האחרון שנשתמר בזכרונה, וכל היתר כלה כעשן! אכן, אכן, גבירה חמת־מזג היא, גאה ונחושה. את הרצפה היא שוטפת במו ידיה והיא מתקיימת על לחם שחור לבדו, אבל לא תניח שיתייחסו אליה בחוסר־כבוד. ומשום כך לא רצתה לסבול את גסותו של האדון לבזיאטניקוב, וכאשר בגלל זה הכה אותה האדון לבזיאטניקוב מכות נאמנות, לאו דווקא בגלל המכות אלא בגלל רגשותיה נפלה למשכב. כשלקחתי אותה כבר היתה אלמנה, עם שלושה ילדים קטנים. לבעלה הראשון, קצין בחיל־הרגלים, נישאה מתוך אהבה, וברחה אתו מבית הוריה. היא אהבה את בעלה יתר על המידה, אבל הוא נתן את עינו בקלפים, הסתבך עם החוק, הורשע, וכך מת. לקראת הסוף נהג להראות לה את נחת זרועו; והיא, למרות שלא הבליגה, מה שידוע לי בוודאות גמורה ועל־פי מסמכים, נזכרת בו עד היום בדמעות ומטיחה בפני את מעלותיו, ואני שמח, שמח, כי על כן לכל הפחות בדמיונותיה רואה היא את עצמה פעם מאושרת… וכך נשארה אחרי מותו עם שלושה ילדים רכים, בחבל־ארץ נידח ואכזרי, שבו נמצאתי גם אני באותה עת, ונותרה בעוני חסר תקנה ותקווה עד כדי כך, שלמרות שראיתי בימי חיי הרפתקאות שונות ומשונות לרוב, לא יעלה בידי אפילו לתאר את המצב הזה. וכל קרוביה התכחשו לה. והלא גם גאה היתה, גאה יתר על המידה… ואז, אדוני הנכבד, אז אני, אלמן כמוה, אבל לבת בת ארבע־עשרה מאשתי הראשונה, הצעתי לה את ידי, כי על כן לא יכולתי לראות ייסורים שכאלה. הלא תוכל לתאר לעצמך עד היכן הגיעו תלאותיה, אם היא, משכילה ומחונכת ובת למשפחה ידועה, ניאותה להינשא לי! אבל היא ניאותה גם ניאותה! בוכה ומתייפחת ופוכרת את ידיה – אבל נישאה! כי על כן לא היה לה מקום לשאת אליו את רגליה. המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו? לא! דבר כזה עדיין אינך יכול להבין… ואני שנה שלמה מילאתי את חובתי ביראה ובקדושה ולא נגעתי בזה (הוא הצביע על הבקבוק), כי על כן בעל רגש אני. אבל גם בזאת לא יכולתי להשביע את רצונה; והנה איבדתי את המשרה, ולא בגלל איזו אשמה אלא בגלל שינויים בכוח־אדם, ואז כבר נגעתי!.. שנה וחצי עברו מאז מצאנו את עצמנו סוף־סוף, לאחר נדודים ותלאות רבות, בעיר־הבירה הנאדרה הזאת, המקושטת באנדרטאות לרוב. וכאן השגתי לי משרה… השגתי ושוב איבדתי. התוכל להבין זאת? אבל הפעם איבדתי אותה באשמתי, כי על כן פרצה התכונה הזאת שלי… ומתגוררים אנו עתה בפינה, אצל בעלת־הבית אמאליה פיודורובנה ליפווחזל, וממה אנחנו חיים ובמה אנחנו משלמים את דמי השכירות – בזה אין לי אפילו מושג קלוש. הרי גרים שם גם רבים אחרים מלבדנו… אין זאת אלא סדום, סדום המושחתת ותו לא… המ־ם… כן… ובינתיים גדלה גם בתי מן הנישואים הקודמים, ומה שהיא סבלה, בתי המסכנה, מאמה החורגת, תוך כדי התבגרותה – על כך אני מעדיף לשתוק. כי על כן קטרינה איוואנובנה, למרות היותה מלאה ברגשות נאצלים, היא גבירה חמת־מזג ועצבנית, המסוגלת לפגוע… אכן כן! אבל נניח לזאת, לא כדאי להיזכר בכך! כפי שכבר יכולת לשער, סוניה לא קיבלה שום חינוך. לפני כארבע שנים ניסיתי אני ללמדה גיאוגרפיה ותולדות העולם; אבל כיוון שאני עצמי לא הייתי חזק בזה, ובנוסף לכך גם ספרי לימוד ראויים לא היו בנמצא, כיוון שהספרים שהיו… המ־ם!.. הרי הם עכשיו אינם, אותם ספרים, ובכך נגמרו כל הלימודים. נעצרנו בכורש הפרסי. מאוחר יותר, כשהיתה כבר בוגרת, קראה כמה ספרים בעלי תוכן רומנטי, ולא מזמן השיגה, באמצעות האדון לבזיאטניקוב, ספר נוסף, “פיזיולוגיה” מאת לואיס – שאולי מוכר לך? – וקראה אותו בעניין רב, ואפילו הודיעה באוזנינו קטעים אחדים ממנו. וזוהי כל השכלתה. ועתה אפנה אליך, אדוני הנכבד, אני עצמי בשאלה פרטית: כמה, לפי דעתך, מסוגלת עלמה ענייה אבל מהוגנת להשתכר בעבודה ישרה?.. אפילו חמש־עשרה קופייקות ליום, אדוני, לא תוכל להרוויח אם ישרה היא ואין לה כשרונות מיוחדים, וגם זאת בתנאי שתעבוד ללא ליאות ובלי הפוגה! ואף היועץ הממלכתי קלופשטוק איוואן איוואנוביץ' – השמעת עליו? – לא זו בלבד שלא שילם לה עד עכשיו תמורת חצי־תריסר החולצות ההולנדיות שתפרה, אלא גם גירש אותה בעלבון, רוקע ברגליו ומכנה אותה בשמות, בתואנה שצווארון של חולצה לא נתפר לפי מידה והוא עקום. והילדים הרי רעבים… ועוד קטרינה איוואנובנה מהלכת בחדר ופוכרת את ידיה, וכתמים אדומים עולים בלחייה – מה שתמיד קורה במחלה הזאת, כאומרת: “ואת עוד מעיזה לגור אצלנו, טפילה אחת, ואת עוד אוכלת ושותה ומשתמשת בחום”. אבל מה יש כאן לשתות ולאכול אם קורה שאפילו הילדים אינם רואים קרום יבש במשך שלושה ימים רצופים! ושכבתי אז… נו, מה יש לדבר! שכבתי לי שתוי במקצת, ואני שומע את סוניה שלי (היא תמיד חסרת־מענה, וקולה כה צנוע… בהירת־שיער היא ופניה חיוורות וצנומות) אומרת את המלים האלה: “מה, קטרינה איוואנובנה, האם עלי באמת לעשות את הדבר הזה?” והרי דאריה פראנצובנה, אשת מזימות ידועה היטב במשטרה, רמזה כבר כשלוש פעמים באמצעות בעלת־הבית… “ומה יש, – עונה לה קטרינה איוואנובנה בלעג, – על מה את כבר חייבת לשמור? גם־כן אוצר!” אך אל תאשים, אל תאשים, אדוני הנכבד, אל תאשים! כי לא בדעה צלולה נאמר הדבר אלא בסערת רגשות, מתוך מחלה ולנוכח בכיים של ילדים רעבים, ונאמר הדבר יותר כדי להעליב מאשר במשמעותו המדויקת… כי על כן יש לה לקטרינה איוואנובנה אופי כזה, שכאשר פורצים הילדים בבכי, ולו גם מתוך רעב, מיד היא מתחילה להכותם. והנה רואה אני, בשעה שש בערך: סונצ’קה שלי קמה, חובשת מטפחת, לובשת מעיל ויוצאת מן הדירה, ובשעה תשע חוזרת. רק נכנסה, ומיד היא פונה ישר אל קטרינה איוואנובנה, ובשתיקה מניחה לפניה על השולחן שלושים רובלים. לא אמרה מלה ואף לא הביטה לעברה, רק לקחה את המטפחת הגדולה שלנו, הירוקה (יש לנו מטפחת משותפת כזאת, עשויה מצמר עבה), וכיסתה בה את ראשה ואת פניה ונשכבה על המיטה עם הפנים אל הקיר, ורק הכתפיים והגוף כולו רועדים כל הזמן… ואני כמקודם, שכבתי לי באותו מצב… ואז ראיתי, אדוני הצעיר, ראיתי כיצד לאחר מכן ניגשה קטרינה איוואנובנה, אף היא בלי לומר מלה, אל מיטתה של סונצ’קה וכל הערב עמדה על הברכיים למרגלותיה, נישקה את רגליה, לא רצתה לקום, ואחר־כך גם נרדמו כך, חבוקות יחדיו… שתיהן… כן, שתיהן… ואשר לי… אני הרי… שכבתי לי שתוי במקצת.

כאן השתתק מרמלאדוב, כאילו נקטע קולו. אחר־כך מזג לעצמו פתאום במהירות, שתה ופלט גניחה.

– והנה מאז, אדוני – המשיך לאחר שתיקה קצרה – מאז, בגלל מקרה אומלל אחד ועל סמך הלשנתם של חורשי־רעה (בעזרתה המיוחדת של דאריה פראנצובנה, שכביכול מנענו ממנה את הכבוד הראוי), מאז נאלצה בתי, סופיה סמיונובנה, לקבל את הפנקס הצהוב, ובגלל המצב הזה לא יכלה עוד להישאר ולגור איתנו יחד. כי על כן גם בעלת־הבית, אמאליה פיודורובנה, סירבה להרשות זאת (למרות שהיא עצמה עשתה קודם לכן יד אחת עם דאריה פראנצובנה), וגם האדון לבזיאטניקוב… המ־ם… הרי בגלל סוניה אף קרה לו אותו מקרה עם קטרינה איוואנובנה. תחילה הוא עצמו ביקש זאת מסוניה, וכעת פתאום תפס האדון אמביציה: “כיצד אני, אדם משכיל ונאור, אגור בדירה משותפת עם אחת שכמותה?” וקטרינה איוואנובנה לא הבליגה, הגנה עליה… וכך קרה הדבר… ומאז מבקרת אצלנו סונצ’קה על־פי־רוב לפנות ערב ועוזרת לקטרינה איוואנובנה ומספקת אמצעים ככל שידה משגת… וגרה היא בדירתו של החייט כפרנחומוב, בשכירות היא גרה אצלם, וכפרנחומוב עצמו צולע וכבד־לשון, ובני־משפחתו המרובים מגמגמים גם הם, כולם. ואשתו גם היא כבדת־לשון… בחדר אחד מתגוררים הם כולם, ואילו לסוניה הקצו חדר מיוחד משלה, מאחורי מחיצה… המ־ם, כן… עניים מרודים הם וכבדי־לשון… כן… ואז קמתי אני בבוקר השכם, לבשתי את הבלואים שלי, הושטתי את ידי אל השמים ושמתי את פעמי אל הוד מעלתו איוואן אפאנאסייביץ'. ההואלת להכיר את הוד מעלתו איוואן אפאנאסייביץ'?.. לא? אם כן, אינך מכיר איש אלוהים! הוא – שעווה… שעווה בפני האלוהים; כמוהו כשעווה נמסה!.. אפילו דמעה הזיל לאחר שהואיל בטובו לשמוע את הכל. “פעם”, – הוא אומר לי, – “פעם, מרמלאדוב, כבר איכזבת את ציפיותי… אך למרות זאת אני מקבל אותך שוב על אחריותי האישית”, – כך בדיוק אמר, כלומר: “זכור לך זאת, ואתה רשאי ללכת!” נשקתי את עפר רגליו, אמנם רק במחשבה, מפני שבמציאות לא היה מרשה כמובן, בגלל היותו אישיות רמת־מעלה ואדם בעל חשיבה ממלכתית חדשה ונאורה. ולאחר שחזרתי הביתה והכרזתי ששוב הנני משרת במשרה ומקבל משכורת, אלי הטוב, מה היה אז…

מרמלאדוב קטע את עצמו שוב כי היה נסער מאוד. באותו רגע נכנסה מן הרחוב חבורה שלמה של חובבי הטיפה המרה שכבר היו שתויים, ומכיוון הכניסה נשמעו צלילי תיבת־נגינה שכורה וקול סדוק של ילד כבן שבע ששר את “המושבה”. הם הקימו רעש. בעל המקום והמשרתים פנו לטפל בנכנסים. מרמלאדוב, בלי לשים לב לנכנסים, המשיך בסיפורו. כמדומה שכבר נחלש מאוד, אבל ככל שהרבה להשתכר כן גבר רצונו לדבר עוד ועוד. זכרונותיו על הצלחתו האחרונה בענייני השירות כמו ריעננו אותו ושיוו לפניו אפילו זוהר כלשהו. רסקולניקוב האזין בתשומת־לב.

– וכל זה קרה, אדוני, לפני כחמישה שבועות. כן… ומיד לאחר שהדבר נודע לשתיהן – לקטרינה איוואנובנה ולסונצ’קה – אלי הטוב, כאילו עברתי לגור במלכות האלוהים. קודם לכן היה כך: אתה רובץ כמו בהמה ורק שומע קללות! ואילו כעת: מהלכים על קצות האצבעות, משקיטים את הילדים: “סמיון זאכאריץ' התעייף בעבודה, הוא נח עכשיו, ש־ש־ש!” משקים אותי קפה לפני העבודה, מרתיחים את השמנת! שמנת אמיתית התחילו להשיג, התשמע כדבר הזה! ומהיכן גייסו כספים לתלבושת מהוגנת עבורי, אחד־עשר רובלים וחמישים קופייקות, זאת לא אוכל להבין. מגפיים, חולצות־כותנה נהדרות, בגדי־שרד, ואת הכל התקינו בצורה מעולה תמורת אחד־עשר רובלים וחצי בלבד. וכאשר ביום הראשון חזרתי בצהריים מן העבודה, מה אני רואה? קטרינה איוואנובנה בישלה שתי מנות – מרק ובשר ממולח בחזרת, דבר שעד כה לא היה כדוגמתו. והרי לה עצמה אין שום שמלות… כלומר, אין שמלות בכלל, וכאן כמו התכוננה לצאת לאיזה ביקור, קישטה את עצמה בבגדים, ולא סתם כך אלא מתוך שום דבר, מכלום עלה בידה לעשות הכל: תסרוקת עשתה לעצמה, תפרה מין צווארון נקי כזה ותחרה לשרוולים, והנה אתה רואה אישיות שונה לחלוטין – גם צעירה יותר וגם יפה יותר. וסונצ’קה, יונתי, רק בכספים עזרה, ולי עצמי, כך היא אומרת, לא יאה לעת עתה לבקר אצלכם יותר מדי, אולי רק לפנות ערב, כדי שאיש לא יראה. התשמע כזאת, התשמע? נרדמתי בהפסקת הצהריים, ומה אתה חושב – קטרינה איוואנובנה לא יכלה להתפאק: בשבוע שעבר רבה עם בעלת־הבית, עם אמאליה פיודורובנה, מריבה סופית ואחרונה, ועכשיו הזמינה אותה לכוס קפה. ישבו יחד קרוב לשעתיים וכל העת התלחשו: “הנה עכשיו לסמיון זאכאריץ' יש משרה והוא מקבל משכורת, והוא בעצמו התייצב אצל הוד־מעלתו, והוד־מעלתו יצא בכבודו ובעצמו, ציווה על כולם לחכות, ורק את סמיון זאכאריץ' הוביל בידו על פני כולם הישר אל משרדו”. התשמע כזאת, התשמע? “אני (הוא אומר), סמיון זאכאריץ', זוכר כמובן את הישגיך, ואף־על־פי שהקלת ראש בחולשה הזאת שלך ונכנעת לה, הנה למרות זאת הבטחת כעת בהן צדק, ולבד מכך הרי בלעדיך החלו העניינים אצלנו להשתבש (התשמע כזאת, התשמע!), לכן עכשיו (הוא אומר) בוטח אני במלת־הכבוד שלך”. כלומר, להגיד לך את האמת, היא עצמה בדתה את כל הדברים הללו מלבה, ולא מתוך קלות־דעת אלא למען התרברבות לשמה! אבל שלא תחשוב, היא עצמה מאמינה בכל אלה, ובדמיונותיה שלה היא מנחמת את עצמה, באלוהים אני אומר לך! ואיני מגנה, לא ולא, דבר שכזה איני מגנה!.. ועוד, כשלפני שישה ימים הבאתי הביתה את משכורתי הראשונה בשלמותה – עשרים ושלושה רובלים וארבעים קופייקות – היא אפילו קראה לי קטנצ’יק: “קטנצ’יק אחד”, היא אומרת לי, “קטנצ’יק שכמותך!”, וזאת ביחידות – אתה מתאר לעצמך? איזה מין יופי כבר אפשר למצוא בי ואיזה בעל אני, במחילה מכבודך? אך לא ולא, היא צובטת אותי בלחי. “קטנצ’יק שכמותך!” – היא אומרת לי.

מרמלאדוב עצר וניסה לחייך, אבל סנטרו התחיל פתאום לרעוד. אבל הוא הצליח להתאפק. המסבאה הזאת, חזותו הפרועה, חמישה לילות באסדות־השחת, הבקבוק, ויחד עם זאת אהבתו החולנית לאשה ולמשפחה, בילבלו מאוד את המאזין. רסקולניקוב הקשיב בדריכות, אבל היתה לו תחושה חולנית כלשהו. הוא הצטער על בואו למקום הזה.

– אדוני הנכבד, הו אדוני הנכבד! – קרא מרמלאדוב לאחר שהתעשת, – כן, אדוני, בעיניך כל זה אולי מצחיק, כמו בעיני כולם, ואני רק מציק לך בפרטים הטיפשיים והקטנים האלה מחיי המשפחה שלי, אבל בעיני אין זה מצחיק כלל וכלל! כי על־כן את כל אלה מסוגל אני להרגיש… ובהמשכו של אותו יום שמיימי בחיי ובכל אותו ערב הפלגתי הרי גם אני בחלומות פורחים: כלומר, כיצד אסדר את כל זה, ואת הילדים אלביש, ואתן מנוחה גם לה, ואף את בתי היחידה, בשר מבשרי, אחזיר מן החרפה הזאת אל חיק המשפחה… ועוד דברים רבים, כן, רבים… הרי זה מותר, אדוני. ובכן, נכבדי שלי (מרמלאדוב כמו נרעד פתאום, הרים את ראשו ונעץ מבט נוקב במאזינו הקשוב), ובכן, מיד ביום המחרת, לאחר כל החלומות הללו, בתחבולה ערמומית, כמו גנב בחשכת הלילה, גזלתי מקטרינה איוואנובנה את המפתח מן התיבה שלה, חטפתי מה שנשאר מן המשכורת שהבאתי (הסכום המדויק לא זכור לי כעת), והנה, תראה אותי עכשיו – זה הכל! זה חמישה ימים שלא הייתי בבית, ושם הרי מחפשים אותי, וזהו קץ המשרה, ובגדי־השרד נשארו בבית־היין שליד הגשר המצרי, מפני שבמקומם קיבלתי את הבגד הזה… ו… הכל אבוד!

מרמלאדוב הכה את עצמו באגרוף על המצח, הידק את שיניו, עצם את עיניו והשעין את מרפקו אל השולחן בחוזקה. אך כעבור דקה השתנו פתאום פניו, הוא העיף ברסקולניקוב מין מבט ערמומי כביכול, האומר חוצפה מעושה, הצטחק והעיר:

– והיום הייתי אצל סוניה – ביקשתי כסף לכוסית כדי להתאושש מן השתייה של אתמול! חה, חה, חה!

– והיא באמת נתנה? – צעק מישהו מן הצד, מאלה שנכנסו, צעק ופרץ בצחוק מלוא הגרון.

– הנה, את הבקבוק הזה קניתי בכספה, – אמר מרמלאדוב, פונה אל רסקולניקוב לבדו. – שלושים קופייקות הביאה לי במו ידיה, את הפרוטות האחרונות, כל מה שהיה, בעצמי ראיתי… ולא אמרה כלום, רק הביטה בי בשתיקה… הרי כך לא כאן, על פני האדמה, אלא שם… כן, שם מצטערים כך על בני־אדם, ובוכים, ולא גוערים בהם, לא גוערים! והלא כך זה מכאיב יותר, כן, מכאיב יותר, כשלא גוערים!.. ובכן, שלושים קופייקות. והרי גם עכשיו היא זקוקה להן, הלא כן? מה אתה חושב, אדוני היקר? הרי עכשיו היא צריכה להשגיח על ניקיונה. והוא עולה כסף, אותו ניקיון מיוחד, התופס אתה? תופס? כמו למשל לקנות איזה שפתון, כי הרי איך אפשר… חצאיות מעומלנות, נעל כמה שיותר מגונדרת כדי שיהיה אפשר להראות רגל כשצריכים לחצות שלולית. התופס אתה, התופס אתה, אדוני, מה פירושו של הניקיון הזה? והנה כי כן אני, אביה מולידה, גזלתי אותן שלושים קופייקות לעצמי כדי להתאושש מן השתייה של אתמול בעזרת כוסית או שתיים! והנה אני שותה! ועל השתייה הזאת כבר ביזבזתי את הכל!.. ועכשיו, מי ירחם על אחד כמוני? האם אתה מרחם עלי, אדוני, או לא? אמור נא, אדוני, מרחם אתה או לא? חה, חה, חה, חה!

הוא ניסה למזוג שוב, אך לשווא. הבקבוק היה ריק.

– אבל בשביל מה לרחם עליך? – צעק בעל המקום שבאותו רגע צץ לידם שוב.

נשמע צחוק ואפילו קללות. צחקו וקיללו אלה שהקשיבו וגם אלה שלא הקשיבו, כך סתם, רק מפני שהסתכלו על הפקיד.

– לרחם! מדוע לרחם עלי! – הזדעק פתאום מרמלאדוב וקם ביד מושטת קדימה, כולו השראה, כאילו רק ציפה למלים האלה. – מדוע לרחם עלי, אתה אומר? אכן! אין כל סיבה לרחם עלי! לתלות אותי צריך, לתלות על הצלב, במקום לרחם! צלוב תצלוב, הו דיין, ולאחר שתצלוב – רחם עליו! אז אני עצמי אבוא אליך לצליבה, כי על כן לא לשמחה משתוקק אני אלא ליגון ודמעות!.. החושב אתה, המוכר, שהבקבוק הזה שלך גרם לי הנאה? לא ולא, אלא יגון, יגון הוא מה שחיפשתי בתחתיתו, יגון ודמעות, ואכן טעמתי ומצאתי אותו; וירחם עלינו זה שריחם על כולם והבין ללב כולם, הוא האחד והיחיד, והוא הדיין. זה אשר יבוא ביום ההוא וישאל: “איפה היא הבת שמסרה את עצמה ביד אמה החורגת, הרעה וחולת השחפת, וביד הילדים הזרים ועולי־הימים? איפה היא הבת, אשר על אביה הארצי, על השתיין הבזוי, נכמרו רחמיה, ולא הזדעזעה מחומרת אכזריותו?” ויאמר: “בואי! כבר מחלתי לך פעם… מחלתי לך פעם… וגם עתה נמחלים לך חטאייך הרבים, כי על כן רבה אהבתך…” והוא ימחל לסוניה שלי, ימחל, אני כבר יודע שימחל… באחרונה, כאשר הייתי אצלה, הרגשתי זאת בתוככי לבי!.. ואת כולם הוא ישפוט ולכולם ימחל, לטובים ולרשעים, לחכמים ולתמימים… ולאחר שיסיים עם כולם ישא את דברו גם אלינו: “צאו, יאמר, גם אתם! צאו, שיכורים, צאו, חלשים, צאו לכם, חסרי־בושה!” וכולנו נצא כאחד, בלי להתבייש, ונעמוד. והוא יאמר: “חזירים אתם! דמותכם חייתית וחותם חייתי עליכם; אבל בואו גם אתם!” וישאו את דברם החכמים, וימללו הנבונים: “הו אדון! על שום מה תקבל את אלה?” והוא יאמר: “על שום כך, חכמים, מקבל אני את אלה, על שום כך, נבונים, מקבל אני אותם, על שום שאיש מתוכם לא חשב את עצמו ראוי לזאת…” והוא יושיט אלינו את ידיו, ואנחנו נתרפק… ונבכה… ונבין הכל! או אז נבין הכל!.. וכולם יבינו… וגם קטרינה איוואנובנה… גם היא תבין… הו אדון, מי יתן ותבוא מלכותך!

והוא צנח לספסל, סחוט ותשוש, בלי להביט באיש, שקוע במחשבה עמוקה, כאילו כל הסובב אותו נשכח מלבו. דבריו עשו רושם מסוים; למשך כדקה השתררה דומיה, אך עד מהרה הצחוק והקללות פרצו שוב:

– מצא לו פתרון!

– שקרים!

– פקידון!

וכן הלאה וכיוצא באלה.

– בוא, אדוני, – אמר לפתע מרמלאדוב, מרים את ראשו ופונה אל רסקולניקוב, – אתה תלווה אותי… זה בבית קוזל, בחצר. הגיעה השעה… לשוב אל קטרינה איוואנובנה…

רסקולניקוב כבר מזמן רצה ללכת, ואף התכוון לעזור לו בלי שיבקש זאת. הסתבר כי כוח רגליו של מרמלאדוב נופל בהרבה מכוחו בדיבור, והוא נשען על הצעיר בחוזקה. היה עליהם לעבור כמאתיים או שלוש מאות צעדים. מבוכה ופחד השתלטו על השתיין יותר ויותר ככל שהמרחק עד ביתו הלך והצטמצם.

– לא מקטרינה איוואנובנה אני פוחד עכשיו, – מילמל בדאגה, – ואף לא מזה שתמשוך לי בשיער. מה זה שיער!.. השיער הוא שטות! שמע מה שאני אומר לך! ואפילו מוטב כך: שתמרוט, הרי לא מזה אני פוחד… אני… מעיניה אני פוחד… כן… מעיניה… וגם מן הכתמים האדומים על לחייה אני פוחד… ועוד – מפני הנשימה שלה… ראית איך נושמים במחלה הזאת… ברגשות סוערים? וגם מבכיים של הילדים פוחד אני… מפני שאם סוניה לא הביאה אוכל, כי אז… אני לא יודע מה! לא יודע! אבל ממכות אני לא פוחד… דע לך, אדוני, שמכות כאלה לא רק שאינן מכאיבות אלא אפילו לעונג הן לי… כי על כן גם אני עצמי איני יכול בלי זה. מוטב כך. שתכה, שתפרוק את המתח… מוטב כך… והנה הבית. של קוזל. הוא מסגר, גרמני אחד, עשיר… בוא, תוביל אותי!

הם נכנסו דרך החצר והתחילו לעלות לקומה הרביעית. ככל שהוסיפו לעלות כן גבר החושך בחדר־המדרגות. השעה היתה כמעט אחת־עשרה, ואף־על־פי שבעונה זו אין בפטרבורג לילות אמיתיים, במקום המדרגות היה כבר חשוך מאוד.

שם, בסוף המדרגות, ממש למעלה, היתה דלת קטנה ומפויחת. היא היתה פתוחה. בדל־נר האיר חדר דל ביותר שאורכו כעשרה צעדים; אפשר היה לראות את כולו מחדר־הכניסה. הדברים היו מפוזרים באי־סדר, ובייחוד בלואי־הסחבות שהזכירו בגדי־ילדים. בפינה האחורית היה תלוי סדין עם חורים. מאחוריו, מן הסתם, עמדה מיטה. ואילו בחדר עצמו היו רק שני כסאות וספה מצופה שעוונית מרופטת מאוד, שלפניה עמד שולחן־מטבח ישן, עשוי מעץ אורן, לא צבוע ובלי כיסוי כלשהו. בקצה השולחן ניצב בתוך פמוט־ברזל בדל של נר־חלב שעמד לגווע. הסתבר שמרמלאדוב לא גר בפינה אלא בחדר ממש, ששימש עם זאת כמעבר לחדרים האחרים שבדירה. הדלת שהובילה אליהם, אל תאי־המגורים המצטופפים בדירתה המחולקת של אמאליה ליפווחזל, היתה פתוחה במקצת. משם באו רעש וצעקות. צחקו שם צחוק מתגלגל. שיחקו, כמדומה, בקלפים ושתו תה. לעתים נשמעו מלים גסות ביותר.

רסקולניקוב זיהה מיד את קטרינה איוואנובנה. היתה זו אשה צנומה מאוד, דקה, גבוהה ותמירה למדי, ששערה הכהה בצבע שיפון היה עדיין נהדר, ועל לחייה הסמוקות אכן עלו כתמים אדומים. היא התהלכה הלוך ושוב בחדרה הקטן, לוחצת את ידיה אל חזה, בשפתיים יבשות ובנשימה לא סדירה וקטועה. עיניה ברקו כמו בהתקף קדחת, אבל מבטה היה חד ויציב, ורושם חולני עשו פנים שחפניות ומודאגות אלה לאורו האחרון של בדל־הנר הגווע, המפרפר על פניה. לרסקולניקוב היא נראתה כבת שלושים, ובאמת לא התאימה למרמלאדוב כבת־זוג… היא לא שמעה את הנכנסים ולא הבחינה בבואם; היתה שרויה, כמדומה, במעין טשטוש־חושים: אוזניה לא שמעו ועיניה לא ראו. בחדר היה מחניק, אבל היא לא פתחה את החלון; מן המדרגות נכנס סירחון, אבל הדלת לחדר־המדרגות לא היתה סגורה; מן החדרים הפנימיים, דרך הדלת הפתוחה במקצת, חדרו גלי עשן של טבק, והיא השתעלה, אבל את הדלת לא סגרה. הילדה הקטנה מכולם, כבת שש, ישנה במין ישיבה על הרצפה, בתנוחה מכווצת, משעינה את ראשה אל הספה. אחיה הגדול ממנה בערך בשנה רעד כולו ובכה, מכונס בפינה. נראה שזה עתה קיבל מכות. הילדה הגדולה, כבת תשע, גבוהה ועם זאת דקה כגפרור, לגופה רק כותונת דקה וקרועה ועל כתפיה מונחת מין שכמיה בלה, עשויה מאריג צמר, שתפרו לה אותה כנראה לפני כשנתיים, כי השכמיה לא הגיעה לה כעת אפילו עד הברכיים, עמדה בפינה ליד אחיה הקטן, חובקת את צווארו בידה הארוכה ויבשה כגפרור. דומה שהרגיעה אותו, לחשה משהו באוזנו, מתאמצת כמיטב יכולתה לעצור בעדו שלא יתחיל שוב לייבב, ובה בעת עוקבת בפחד אחר אמה בעיניה הכהות והגדולות מאוד־מאוד, שנראו גדולות עוד יותר על פניה הרזים והמבוהלים. במקום להיכנס לחדר נעמד מרמלאדוב כבר על הסף על ברכיו, ואת רסקולניקוב דחף קדימה. ברגע שראתה האשה את הזר נעצרה לפניו בפיזור דעת, כמו התעוררה לשנייה וחשבה: לשם מה הוא נכנס? אבל כנראה הניחה מיד שהוא הולך לחדרים אחרים, כיוון שחדרם שימש כמעבר. לאחר שהעלתה אפשרות כזאת לא שמה עוד לב אליו והלכה לסגור את דלת־הכניסה, אך לפתע השמיעה צעקה בראותה את בעלה עומד על הברכיים ממש בפתח.

– הה! – צעקה בזעם־אימים – חזרת! פושע! מפלצת!.. איפה הכסף? הראה לי, מה יש לך בכיס! והבגדים אחרים! איפה הבגדים שלך? איפה הכסף? נו, דבר!..

והיא עטה עליו לערוך חיפוש על גופו. מרמלאדוב פרש מיד את ידיו לצדדים בצייתנות ובכניעה, כדי להקל את החיפוש בכיסים. לא נמצאה שם אפילו פרוטה אחת.

– אבל איפה הכסף? – צעקה האשה. – אלוהים אדירים, לא יכול להיות שהוא ביזבז על שתייה את הכל! הרי נשארו בתיבה שנים־עשר רובלים!.. – ופתאום, כאחוזת טירוף, תפסה אותו בשיער ומשכה אל החדר. מרמלאדוב בעצמו הקל עליה כשזחל אחריה בהכנעה על ברכיו.

– וזאת לי לעונג! לא לכאב אלא ל־עו־נג, א־דו־ני ה־נכ־בד, – צעק, כשהוא מטולטל ונמשך בשערות ראשו, ופעם אחת אפילו התנגש מצחו ברצפה. הילדה שישנה על הרצפה התעוררה ופרצה בבכי. הילד שעמד בפינה לא יכול עוד לעצור בעצמו, נרעד, וזינק בצעקה אל אחותו, אחוז פחד־אימים, במעין התקף. הילדה הגדולה רעדה כעלה נידף.

– הוא ביזבז הכל על שתייה! הכל, הכל! – צעקה האשה המסכנה בייאוש, – וגם הבגדים אחרים! ואלה רעבים, רעבים! (היא הצביעה על הילדים, פוכרת את ידיה). הו, חיים ארורים! ומה אתך, אתה לא מתבייש, – הסתערה פתאום על רסקולניקוב, – גם אתה היית שם! מה, לא שתית איתו? כן שתית איתו! החוצה!