סיפור

 

I    🔗

מה נהדר מראה אבי ביום ההוא! פניו צהלו ועיניו רטבו לרגעים. אחת מפאותיו הקצרות נעתקה הצדה וכובעו הורם ויט מעט לאחוריו מרב טרדתו לקדם פני קרואיו בתודה ובכבוד, אך מראהו לא נשבת בזה מיפיוֹ, ורֹחב זקנו השחור ומעט שערותיו הלבנות הזרויות בו שווּ עליו ביום ההוא יתר הוד והדר. אלו היה צַיָר בין המסבים היה בידו למצוא חפץ בתמונת פניו, כי ראויה היתה לציר בה דמות השמחה הטהורה הנובעת מקרב לב, או דמות שמחה של מצוה שהשכינה שורה מתוכה לדברי התלמוד. אבל המסבים היו רֻבָּם סוחרים ומקצתם תלמידי חכמים, ויהיו בהם בעלי עושר, בעלי תורה, יראים ואנשי מעשה, גם למדן מופלג היה ביניהם, “מאור גדול” ואולי גם “גאון”, גם גביר גדול בעל מאות אלפים, וגם מגלח זקן אחד ישב בתוכם – כל אלה אנשים נכבדים איש על פי דרכו, אך מעולם הציור ומכל מעשי אמן וחושב מחשבות היו כלם כאחד רחוקים למאד, והדרת השמחה המרחפת על פני אבי לא יכלה לעורר בקרבם רעיון כזה, ואולי גם לא התבוננו אליה למדי.

והוא היה אך שמח, כי יום טוב היה לו, יום גדול ונכבד אשר ערגה אליו נפשו שלש עשרה שנה: שלמה בנו יחידו היקר לו מבבת עינו, אשר משמחתו ששמח בו ביום הולד אותו ומדאגתו שדאג לו פן יקרהו כמקרה שלשת אחיו הראשונים, שגם אחד מהם לא הוציא שנתו, הסב את שמו אַלְטֶר – בן שעשועיו זה נעשה בר מצוה ובר ענשין ביום ההוא וגם דרש דרש באזני העדה הנכבדה כדת היום. פתח דבריו היה בדין טומאה בצבור, אם טומאה דחויה היא בצבור או טומאה התרה בצבוּר, ויפלפל בחכמה ויטף על הציץ ועל התפילין ועל האוהב על פי רב לתת יד למשמרים הבלי שוא ולחזק כל מקסם כזב קִיֵם את דבר הקדוש ההוא, כי כעשר שנים לא היה לה ולד, ואחרי כן מתו עליה שלשה ילדים זה אחר זה. אחרי מות הילד השלישי נואשה מכל צל תקוה, ותּשח לעפר נפשה מעצר רעה ומיגון. ברור היה כי מגורתה באה לה, וכי יד שטן משחית נטויה עליה ועל ביתה.

ואבי לא ירא לנפשו מאומה מפני הסכנה הרובצת לפתח ביתו, כי לא שת לבו לחזון השוא הזה ולדברים רבים כמוהו, אף על פי שלא היה בו כל קורטוב של אפיקורסות לא בילדותו ולא בהיותו לאיש. תמים היה עם תורתו וקבלותיו, לא כחש בכל דבר אשר קבל מאבותיו או מרבותיו, גם לא הסתפק גם לא חקר מעודו בעניני אמונה, אך דעה פשוטה ובינה ישרה היו לו, והן שעמדו לו לראות נכחות ולעשות הטוב והישר בלי התפלסף ובלי התחכם ובלי מלחמות פנימיות. בשכלו הישר היה רואה על פי רב את אשר לפניו ופותר לפעמים שאלות גדולות ונשגבות, אשר חכמים ואנשי מדע נכשלים בהן ונלאים לפתרן כל ימי חייהם, והוא לא ידע בנפשו כי בגדולות יתהלך. אנשים פשוטים ונבונים כאלה מעטים הם בינינו, כי על כן עם תורה ופלפול וחקירה ואפיקורסות אנחנו, כל אחד מאתנו יש לו חלק בפילוסופיא, אין לך אדם בישראל אשר לא יכונן לו איזו שיטה ואשר לא יתברך בלבבו לעשות גדולות בחקר לבבו, ואנשים תמימים וישרים הולכים בתמם ובישרם ויודעים למאוס ברע ולבחר בטוב על פי השכל הפשוט והרגש הטבעי לא יראו ולא ימצאו בין אלפים בימינו. אמנם יקירי דעת כאלה מעשיהם סותרים לפעמים זה את זה (ומי גבר יאמר זכיתי לבי, טהרתי מסתירות כאלה?) אך בקרב לבם פנימה מנוחת אמת ואמונה, מנוחה שלמה שאין כל חקרן זוכה לה בכל עמלו שיעמול מספר ימי חייו. שופט נסתר ונעלם יושב עמוק עמוק בקרבם ואומר להם: כזאת וכזאת תעשו, זה הדרך לכו בה הפעם, והם סרים אל משמעתו ועל פיו יפלסו למו נתיב בשאלות אשר ישימו החיים לפניהם. זה הדבר אשר לא הלך אבי לקראת נחשים ולא נואש בקרב לבו מלראות זרע. אבל רע היה עליו המעשה, כי נכסוף נכסף לבנים, גם ידע מאד מרת נפש אשתו וילך קודר אף הוא בגללה, על כן הייתי אני הילד הרביעי כמלאך מושיע לאבותי בְּהִגָלוֹתִי על פני תבל, ואהי להם גם שעשועים גם מקור נֹחם וישע רב. כאשר גדלתי כן התנחמה בי אמי וכן חזק לבה באמונתה, כי כבר מלאה סאת צרותיה וכי עתה ירחיב ה' לה ואך טוב ושלום ירדפוה. ככה שמחו עלי הורי משנה שמחה, ואיקר בעיניהם יותר מכל הבנים היחידים אשר בארץ.

ואנכי נעשיתי בר מצוה ביום ההוא!

גם כל הקרואים הטיבו את לבם מאד וישמחו שמחה גדולה, כי אָצל אבי מרוחו עליהם. ומה רבו התהלות אשר פזרו לי בעד דרשתי, אשר אמנם לא עמלתי עליה לסדרה, אך דבריה היו מְחֻדָּדִים בפי היטב, ובלשוני ותנועותי השכלתי עד להפליא.

– פה מפיק מרגליות!

– דמיונו כרב זקן, כרב ממש.

– מעודי לא ראיתי ילד יושב ודורש בטוב טעם כזה ובלי כל אימתא דצבורא.

– מי יתן והיה מגידנו כמוהו!

– מובטחני בו בזה שיהיה מורה הוראה בישראל, אמר הפרוש מבית המדרש אשר התפללנו בו, דברים ככתבם בלשון התלמוד. אך לא הספיקה לו השעה לפרש דבריו, כי ברגע ההוא הופיע עוד קרוא אחד ויעמוד בפתח החדר ומצנפתו בידו ויברך אותנו ואת ביתנו ואת כל אשר לנו בלשון רוסית–לבנה. האיש ההוא היה יאַן השוער משרתנו בימי שבתות, אשר לא יכלנו להתקים בלעדיו גם יום שבת אחד, כי ערוב אין בעירנו המבֹרכה, ואנחנו ותבשילי שבתותינו נמכרים בידי יאַן, ווינצענטא או האנולא, אף על פי שעירנו עיר גדולה ורב יושביה ישראל – מודעת זאת כי ככלל אי אפשר לישראל להתקים בלא נכרי – יאַן זה היה כרב בני גילו: בחמשת ימי המעשה היה בעל מרה שחורה, שונא שיחה יתירה, מתנהג בכבדות, מלא תלונה ונוח לכעוס מאד. אך ביום השבת ביום השבת נהפך לו לב אחר, כי מרב עסקיו בבתי ישראל נצנצה בו גם הוא כעין נשמה יתירה, ויהי מרבה שיחה עם השפחות העבריות וקל ברגליו ומהיר בכל אבריו, ואדמומית נראתה על לחייו הצנומות, וצחוק רחף על שפתיו, וכל פניו נהרו, וככה היה הולך ומתאדם ומזהיר עד היום הראשון, והיום הראשון היה קדש לו להכות את אשתו או לשאת מכות מידי מאהביו או להתגלגל בגילה וברנה על פני החצר. בעמדו על מפתן ביתנו אז נראו בו כל האותות הטובים ההם, אחד מהם לא נעדר – כי יום שבת היה – וימסוך לו אבי כוס בעצמו ובכבודו ויגש אליו והוא הסתכל בה ובמה שיש בה וינהר עוד יותר וישת כוסו בגמיעה אחת ולא שנה לה, ויתנו לו מיני מתיקה ויאכל ויוסף לברכנו וגם על כל עם היהודים דבר טובות בסגנון איש מעביר על מדותיו ויחתום דבריו לאמר: – הן חג–יום–השם היום בערב לבת האדון קאַרפּאָווסקי, ושמה לא אבוא, כי ארורים הם כולם, גאים אבירי לב ורשעים גמורים, חי ה' רעים הם גם מיהודים!

רעם קול עמוק פרץ בבית לדבריו, מי לא חשך פיו, גם ר' שמריה רבי אשר פלפל בהלכה עם הלמדן המפלג עזב דבר קושיתו או תירוצו ויצחק, גם מורי המדקדק המליץ ר' ישעיה בּדרשי, איש מר וזעף כל ימיו, נתן בצחוק קולו, ויאן שנה וישלש לאמר: כן הוא, חי ה', רעים הם מיהודים! ויברכנו ברכה אחרונה וילך לו, וכל המסבים הביטו אחריו ויצהלו זה אל זה ויתלוצצו איש בחכמת לבו וכרוח ההִתוּל הטובה עליו, ואנכי שמעתי וצחקתי, עד אשר לא היה בי כח לצחק עוד, כי ידעתי היטב את רשעת שכננו האדן קארפּאָווסקי ואשתו ובתו ובנו, שכלם היו באמת אכזרים כיענים ורעים לא רק מהיהודים אשר ישבו אתנו ביום ההוא, כי אם גם מרב הרשעים המצוינים בישראל ובעמים, וגם עלי עברה רעתם לעתים לא רחוקות.

המשתה נמשך אך שעה אחת, כי יום שבת היה, כאָמוּר, ולא יכלו קרואינו להתמהמה. כל אחד האיר פניו אלי בקומו ללכת ויתאמץ לבחר למעני ברכה הגונה לפי כבודי וכבוד בית אבי. ור' שמריה הושיט ידו לי בין הראשונים ויאמר: יהי רצון שתהיה יהודי ככל אבותיך! ואנחה חרישית התמלטה מקרבו.

– יהודי! שניתי את דברו בלבי בתמהון ובתרעימות: – הברכה אחת היא לו? מי מכלנו איננו יהודי? אך לא עת היתה לי להעמיק חשוב, כי הוּטל עלי להשיב תורה או להניע ראש לקרואים, לאיש כפי ברכתו.

– יתן ה' אותך גדול בתורה ובחכמה, והיו בך האמונה וההשכלה כאחיות תאומות אחוזות ודבקות יחדו, אמונה צרופה והשכלה נאמנה לאות ולמופת לכל בני הדור! – זאת הברכה אשר ברכני מורי בשפת עבר ובדקדוקה ר' ישעיה בדרשי – הוא היה נעלם עד חצי ימיו, ויהי כאשר אלצוהו שוטרים פעם אחת וידרשו ממנו כתב יחש בחזקת יד, ויכתב בכתב קהלתנו ויבחר לו חניכה זאת לאות על הדמיון אשר בינו ובין בעל “בחינות עולם” כי על כן שניהם “מליצים”.

– המלים “כאחיות תאומות” “אמונה צרופה והשכלה נאמנה” נאמרו עברית.

– אברכך בכל טוב, אמר אלי אַלכסי מרקויטש קפּטקין רוסית בלשון קצרה, הוא מורי השלישי אשר למדני רוסית וחשבון וראשית דעת לשון אשכנז.

ר' שמריה ורבי ישעיה בדרשי ואַלקסי מרקויטש קפּטקין נבדלו איש מאחיו במראיהם ובשנותיהם ובכל דרכיהם. ר' שמריה היה כבן ששים שנה, איש תֹּאַר בעל קומה ממוצעת ופנים צהלים; ר' ישעיה היה כבן ארבעים, שפל קומה מאד ובעל בשר וכרש רחבה ופנים זועפים וירקרקים כפני ידוע חולי, ואַלקסי מרקויטש היה בן עשרים ושתים, גבה קומה, שחר עינים ושחר שער וגזוז זקן וטוב ראי מאד. ר' שמריה היה גדול בתורה, בקי בש“ס ובפוסקים כאחד הרבנים, ויותר משהיה גדול בתורה היה גדול בענוה, כי שפל רוח היה ומצניע לכת עד מאד; ר' ישעיה היה בקי בתנ”ך ובתלמוד לשון עברי וחכם וגבר נעלה בעיניו, אשר לא זכו בני דורו לרדת לסוף דעתו ולהבין חין ערכו מסמיות עיניהם; ואַלקסי מרקויטש היה עלם שלא כלו ימיו בגימנזיום, כי נדח מהלשכה השביעית בגלל מגלת סתרים שנשרה מחיקו. הוא היה לא גאה ולא ענו, אך מלא בוז ושאט נפש לכל בני ביתנו חוץ ממני, באשר קטנתי עוד מלהיות לבוז בעיניו, או באשר הייתי עוד כלי שלא נגמר שדרכו להשתנות. ר' שמריה לא למד מעודו דקדוק לשון עברי ולא קרא ספרי מליצה והשכלה; ר' ישעיה היה מדקדק ומליץ ומשכיל נורא ואדיר, אדם שכולו דקדוק, מליצה והשכלה; ואַלקסי מרקויטש לא ידע להבדיל בין דקדוק לפלפול תלמודי ובין מליצה והשכלה למוסר וקבלה, כי כל אלה היו בעיניו דברים שאין לאדם עסק בהם, וכל מי שיש לו עסק בהם לא היה אדם בעיניו. ר' שמריה היה נוח לבריות מאד ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות; ר' ישעיה היה מלא תלונה וזעם כל היום וכל באי עולם כמו נחשבו לאויבים לו, ואַלקסי מרקויטש נודע לי אז אך בתמונת מורה לבד, כי בכל שעת שבתו אתי היה עוסק אך בלמוד, ובכל דבר אשר מחוץ לגבול למודינו היה כספר החתום לפני. ר' שמריה היה מחבב מנהגי ישראל ומשבחם בכל עת; ר' ישעיה היה מלגלג במנהגים ונותן דופי בדרכי העם כמשפט לאיש משכיל, אף על פי שלא היתה לו רשות לדבר כאלה, כי היה פוסל במומיו תמיד, כי כל המדות המגונות שמנו אנשי לצון ביהודים נמצאו בו: הוא היה קורא תגר על היהודים, כי אינם זהירים בנקיות, ובעצמו ובכבודו לא העלה מסרק על ראשו חדשים תמימים, גם לא בכל עת היתה מטפחת אף תחת ידו, לא רחץ בלתי אם די העביר רוח הטומאה מהצפרנים, בבקר בבקר, ובגדיו היו עקודים נקודים וברודים עד לאין מרפא, ויהי כלו טעון טבילה וחפיפה בכל עת והוא לא שם על לב; כמו כן היה מפליג בחובת ידיעת לשון המדינה ומקפיד על עלבונה עד מאד, ובעצמו לא ידע לדבר בה גם שתים שלש מלים כראוי, וכן בכל דבר; ואַלקסי מרקויטש לא השמיע באזני שם יהודי על פיו לא לטובה ולא לרעה. בכל פעם ופעם כאשר הלך אבי למסעיו בדברי עסקיו והוטל עלי לכתוב אליו, היה ר' ישעיה המליץ עמל ויגע ומגרד קדקדו ומחליק מצחו וכותב ומוחק וחוזר וכותב, ומוחק שורה שלמה ומציב נקודות תחתיה ומתאדם ומזיע כל שעת למודנו, ועל פי רב לא עלתה בידו לערוך את כל המכתב, כי עד כה ועד כה עברה השעה, ואז היה ר' שמריה רושם לי מכתב בערב על פסת ניר קטנה בעט עופרת בלי עמל ובלי גאוה, בלי דקדוק ובלי זעה, והמליץ ר' ישעיה היה אומר ביום השני בשחוק חמלה, כי הלשון איננה לשון הקדש והמכתב איננו מכתב כלל, וכי בכל זאת יכל אוכל לשלחו, ואותו שלחתי ובו יצאתי ידי חובתי. אבל אַלקסי מרקויטש לא נזקק לי למלאכה כזאת מעודו, כי לא היתה דעתו נוחה מכל העסק הזה, באמרו כי אין לכתוב מכתבים על ידי אחר שלא לצורך ואין המשחק שוה בהפסד הנר (משל רוסי).

וכאשר נבדלו מלמדי אלה בתכונות נפשם כן נבדלו בדעותם עלי: ר' שמריה התהלך אתי באהבה ובנעימות. מתאונן היה עלי, כי לא מתמיד אני, אך על כשרונותי לא התלונן. “השנה קלה לו” היה אומר עלי; – "גם שכל ישר להבין דבר מתוך דבר, אך זה ענין רע, כי רב קלי ההשגה אינם מתמידים. לא כן היו דרכי ר' ישעיה אתי, כי היה מלא מדנים וכעס תמיד, בדקדוק לא מצא בי כל רגש, במקרא היה כח זכרוני חלש, ולא עלתה בידי להפיק רצון ממנו בכל דבר, ופעמים רבות קפץ ונשבע כי אין כמוני בכל העיר לרע. בראשונה נפלו פני מאד לשמועתו זאת, אך ברבות הימים נודע לי, כי כדברים האלה ממש ידבר באזני כל אחד ואחד מתלמידיו, ואחדל לשית לבי לזאת; ואַלקסי מרקויטש לא דבר מאומה על אודותי, כי לא איש דברים היה וממעט בשיחה בעודני לנגדו, רק על ידי ציונים הוציא משפטו עלי דבר יום ביומו, ודבר לא היה לו עם איש מאנשי ביתנו. בציוניו היה מדקדק עמי מאד. רב ציוני היו שלשה ועודף ושלשה וחצי, ארבעה הציב לי לעתים רחוקות, וחמשה לא הציב לי בלתי אם פעם אחת בגלל שאלת חשבון סבוכה אשר פתרתי במהירות לעיניו בלי כל שגיאה קטנה. בחדש השני ללמודנו שאלהו אבי אל אדותי, ויענהו לאמר: הלא ציונים אני מציב לו יום יום, וישמע אבי ולא יסף עוד לשאלו.

שלשה אלה הטיפו לי לקחם איש במשפטו בזמנו בכל יום ויום זה כשלש שנים. את מי מהם אהבתי יותר, לא אדע. כמדומה לי לא רחש לבי חבה יתירה גם לאחד מהם. ר' שמריה היה מלמד מפליא לעשות, מסביר ארך אפים ומושל ברוחו. הוא ידע להקל כל סוגיא חמורה ולבאר כל דבר קשה בהקדמות קצרות ומחדדות ובדברים פשוטים ונכחים למבין. אפס כי הכביד עֻלו עלי בשבתו אתי שלש שעות תמימות, ועל פי רב היה מוסיף על שעותי עוד חצי ויותר, ואני לא העזתי פני להתאונן על ההשפעה היתירה הזאת. אבל כל רגש תודה לא התרוצץ בקרבי אליו על חסד חנם זה אשר היה עושה לי ארבע וחמש פעמים מדי שבוע בשבוע. ר' ישעיה היה כבד פה, מדבר במהירות ומגמגם לרגעים בלשונו, מהיר חמה וקפדן נורא כאמור. עקר למודו היה מקרא. ואני לבשתי שנאתי את הלמוד הזה מכל הלמודים, ובשבתי לקרוא אתו את המקראות הקשים בקול זמרה וקינה כנהוג קללתי בלבי את יומי ואת מורי, וביחוד את מורי, כמובן, כי לא מצאתי כל חדש ולא הרגשתי כל נעם גם בחזונות ישעיהו, גם בשירי דוד ואסף גם במשלי שלמה, והוא היה מבאר כל מקרא בשבעה דרכים ומתרגם בלשון קשה לי, במלים ארכוֹת וזרוֹת מגריסו­ֹת שן ומבלבלות מוח, ויהי הוא מגמגם ומבאר ומתרגם ואני מזמר ומקונן אחריו בלא חמדה, וכל דבריו היו נכנסים בזו ויוצאים בזו ולא נקלטו במוחי אף רגע. אבל גם דבר טוב נמצא במורי זה, כי נקל היה להשיאו לדבר אחר ולהסיח דעתו מכל ענין הלמוד. מדה טובה זאת הכרתי בו מהר בערמת הילדות הטובה עלי ואשתמש בה לרוחתי לישועתי ואָקל מעלי הרבה בזה, כי הוא היה רואה במורה השעות ומצמצם עד מאד ולא ישב גם רגע יותר משעורו, ומדי ראותו כי השעה קרובה לעבור היה קורא ומתרגם באזני את יתר הפלטה הנשארת מפרקו במהירות בלי הכביר מלים ובלי דרש ממני לענות אחריו. וקפטקין היה מסביר טוב ומלמד נאמן בעניניו כר' שמריה וכמוהו לא פנה לבו לבטלה ולא נתן לי לפסוק ממשנתי אף רגע אחד, והיה מחמיר בזה גם מר' שמריה. בשבתי אתו נאסר לי להסיח דעתי או להסב פני ימין או שמאל ממנו, מספרי או מקונטרסי. קול צעקה כי נשמע מבית המבשלות או מן החצר אסור היה לי להרים עין ולהניד עפעף; רוח סער כי נהיה בחוץ או קדרות או מטר סוחף או כל דבר זר ונפלא, אסור היה לי להרגיש מאומה. רק פעם אחת פרצתי גדר זה ואקום ואגש אל החלון, כי צלצל עגלות גדודי המכבים שמעה אזני, וגם הוא קם ויגש אחרי וישקף, אבל בעוד רגע אמר במנוחה: "הלא הבערה ממנו והלאה, שבה על מקומך, הבית הבוער יהיה לשרפה גם בלעדינו. אבל גם הוא היה ממשמש בכיס מורה השעות ונזהר מלהוסיף מחול על הקרש כר' ישעיה.

ובכן היו שלשתם שקולים בעיני לענין חבה, שלשתם היו עלי למעמסה, אך מדעתי כי הלמוד הוא מין מכת מדינה, רעה אשר אין לנער נכבד להמיש צוארו ממנה, סבלתי את עֻלם, גם פנים מאירות הראיתי להם לפעמים בעודם לנגדי כמברך על הרעה או כמצהיל פנים בלב דוי, גרסא דינקותא היא גם ראשית חכמה בהויות העולם, כי היא מרגלת ראשונה את האדם להתכחש ולעשות “גוטע מיענען צוּם באֶזען שפּיעל”. גם כבד כבדתי את מורי בלבי, אף על פי שידעתי כי עניים הם ובלחם יִשָׂכְרוּ לאנשים כמונו, כי עוד היה לבי טהור בקרבי, וארחוֹת תבל זרו לרוחי.

בכלל הייתי נער שלו ושאנן, בשלום ובמישור התהלכתי עם כל סביבי, ושלום ומנוחה היו בקרב לבי פנימה. אמנם נודע לי בימים ההם, כי יש רעה תחת השמש ואפיקורסות שמה. דבר זה שמעתי פעמים רבות מר' ישעיה, שהיה מתאונן באזני על כי יחשב לאפיקורוס על לא דבר. אך ידיעה זאת לא היתה לי למוקש להפריע את מנוחת לבבי. אני ידעתי כי זך וישר דרכי בעניני אמונות ודעות ועד עולם לא תסור תמתי ממני, ויהי לבי בטוח כי איש לא ישטנני חנם ולא יקרא אחרי אפיקורוס, גם זאת ידעתי, כי לא כצעקת ר' ישעיה נעשה לו, כי על כן לא שמעתי עליו כזאת בלתי אם מפיו לבד, ומדי דברו היה חציו דואג וחציו מתהלל, וכל הענין הרע הזה היה לי אך תואנה טובה ומסגלת מאד להכנס בדברים עמו ולהבטל מדברי תורתו העמוקה אשר היתה עלי לטרח גדול ולמשא כבד מנשוא. אף אמנם ידעתי עוד, כי יש מין אפיקורסות ממאֶרת, חדה כחרב פיפיות, אשר כל שוגה בה יורש גיהנום בלי כל טענה ומענה ואין לו כל פתחון פה גם ללקט תחת אחד השלחנות בעולם הבא, כי הדקטורים והיוריסטים וכל בני העליה אשר כגילם רבם או כלם שוקעים עד אזניהם בבץ הכפירה השלמה, וכי גם בביתי ולעיני יראֶה כנגע הזה יום יום בדמות מורי קפטקין, אשר היה חשוד בעיני מאד בדברים שבלב, אף על פי שלא השמיע על שפתיו מאומה; אך אפיקורסות כזאת רחקה מכליותי כעבודת הבעלים והעשתרות או גם כעון פעור, וגם בתנומות עלי משכב לא יכלה למצוא נתיבות בלבבי, רק תמה תמהתי בהגיגי בה. לבי השתומם בתוכי על קלות הדעת וגסות הרוח אשר לאנשים כאלה, המוכרים את כל חיי העולם הבא ברגעים אחדים של קורת רוח או כבוד מדומה בעולם הזה. בשקוציהם לא חפצה נפשי, וכבודם היה כאין בעיני ואבז להם בלבי.

ומה רבה שלותי בחדש ההוא, אשר החלותי בו להניח תפילין והייתי כאחד הגדולים! מה יקרו לי תפילי ומה מתקה לי תפלתי בבקר בבקר בעמדי להתפלל בצבור! בכוונה גדולה שפכתי שיחי לפני ה‘, כמו חלב ודשן שבעה נפשי לכל מלה ומלה היוצאת מפי, ותעלזנה כליותי בדבר שפתי, בקומי, בכרעי, בענותי אמן, בנפלי על אפי ובחלצי את תפילי עם כל הצבור. ומי ימלל ענג נפשי ועליצות רוחי בצום העשירי אשר היה בחדש ההוא! אבי לא היה בעיר בשבוע ההוא, ולא היה לי מעצור לעשות כטוב וכישר בעיני, ואָצום כל היום ואתפלל תפלות מנחה ומעריב בכבד ראש ואברך את ה’ אשר הנחה את אבי בדרך בעת ההיא, כי הוא לא נתן לי לצום, ואלו היה עמדי אזי שבת משוש תעניתי בלי כל ספק.

וביום השבת ההוא מלאתי גיל וחדוה עד לבלי חק גם בעת המשתה גם אחרי כן. כל היום הגיתי בגדולתי, כי גדול ממש אני מעתה, ובילדים לא אוכל עוד להתחשב. אחרי הצהרים באו נשים כבודות לברכנו ותחגנה אתנו עד הערב. ובערב באו אלי רעים אחדים אשר פגרו מבּוֹא אל המשתה וישבו אתי שעות אחדות, ומוליאר מיוחד הוכן לנו ורקיקי חמאה ומיני מתיקה הושמו לפנינו ויאכלו וישתו אתי, ונצחק בקלפים בשעורים קטנים ובהתלהבות גדולה אך בלי קנאה מגֻלה וחמה מסֻתרת במדה מרבה, כי על כן היינו עוד ילדים כלנו, וטרם נביא לבב חכמה לדעת ולהבין, כי כל דבר שיש בו חסרון כיס, גם אם יכנה בשם משחק, הפרוטה עקר בו.

אבל שנתי נדדה בלילה ההוא מעיני, כי זכר דברי היום לא הניח לי לישון. כל המראות אשר הראיתי ביום ההוא עברו לרגעים על פני: אספת הקרואים, שמחת אבי וטרדתו הרבה, שבתי בראש הקרואים והדרשה אשר דרשתי ויתר דברי החג והסעודה – כל אלה נצבו לנגדי חליפות, מחזה אחרי מחזה, ויעירו ויעוררו את לבי ולא יכלתי להרדם זמן רב, ותמונת יאַן אף היא לא משה מנגד עיני, פניו השוחקים הופיעו לקראתי פעם מזה ופעם מזה. ודברי חכמתו נאמרו ונשנו באזני פעמים אין מספר, ופעמים אין מספר שחקתי עליהם בהתהפכי על משכבי. באחרונה התרוצץ רעיון בקרבי לאמר: הנה חג ומשתה עתה בבית האדון קאַרפּאָווסקי כדמות החג והמשתה אשר היו בביתנו, ומה אמר קארפאווסקי לו שמע מפי יהודי על אדות הקטולים בדברים אשר שמענו מפי יאן אל אדות היהודים? – אי אפשר ליהודי שיאמר כדבר הזה באזני איש מעם הארץ. – אך אלו נמצא יהודי פושק שפתים כזה, יהודי אשר לא ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, מה היה קארפאווסקי עושה? בלי ספק צחק לו גם הוא עם קרואיו כאשר צחקנו אנחנו לדברי יאן, ואולי קם בחמתו ויגלגלהו מן המעלות וינפצהו אל רצפת החצר, כי מי יקשה אליו וישלם? ויהי בהגיגי בזה מעט או הרבה, ולבי ער וראשי כבד עלי, והנה טרקלין גדול וּמרוח, ואור מנורות רבות יגה בו וקארפאווסקי יושב ואנשים רבים מימינו ומשמאלו, וכלם אוכלים ושותים וצוהלים, ואלי אין מתבונן, ופניהם פני להבים, ושפתיהם מלאות תרועה, והפרוש אשר נבא לי כי אהיה מורה הוראה בישראל עומד בפתח, וכפּתוֹ המגאלה והנגרדת מרב ימים על ראשו, והוא ידכה ישח, ופניו מפיקים תחנונים ושחוק חנופה על שפתיו, והם מביטים עליו בתמהון ובכל אותות בוי וקלסה ושוחקים שחוק גדול איש אל רעהו, ואני נופל… ושוכב על משכבי. החזון נעלם כרגע, ואדע כי פרי רעיוני הוא, ואזכור את דברי אחד מרעי, כי נפילה כזאת דחית נפש חוטאת היא, אשר בהעפילה לעלות למרום, כמשפט הנשמות בנפול שנה על האדם, יכבד עליה פשעה והנה כושלת ונופלת למטה. “שיחת ילדים היא” אמרתי עם לבבי ואעצום עיני לישן; והנה קול מחוץ, קול יאן ברעו, ומלאך השנה אשר נגע בי בקצה אצבעו פשט ויעף, ורעיוני התעורר בקרבי ביתר עז, כי בשמעי את קול יאן בהתרוננו זכרתי עוד הפעם את דבריו, אפס כי בפעם הזאת לא שחקתי עוד, כי בהשנוֹתם באזני ירדו חדרי בטני ויטילו סער גדול בקרבי. ברור היה בעיני, כי זה האיש יאַן אף על פי שהוא שותה לשכרה בכל יומא דפגרא, מדי חג בחגו ומדי שבת בשבתו, וגם ימצא מתגולל בתעלות הרחובות וסופק בקיאו כאחד השכורים הגדולים אשר בארצנו הגדולה, איננו מן היודעים את האמת ומתכונים למרד בה, כי אדם פשוט הוא ואין ברוחו רמיה. ובכן, אמרתי עם לבבי, נפלאת היא בעיניו באמת לראות אנשים רעים מיהודים, כי קטנים הם היהודים ובזוים בעיניו מאד, והוא יתן את לבו כלב גדול ורם מכל איש יהודי, ואני בעיניו ביאשקא בנו בעיני. ואנכי לא ידעתי כל אלה עד כה! אנכי דמיתי, כי יאן והדומים לו יודעים את היתרון אשר לי מהם, אפס כי לא ישיתו את לבם המטמטם לזה, והנה שגיתי הרבה מאד! ומי יודע, אם לא יחשוב גם הוא עלי, כי יודע אני את יתרונו, ולבי הוא המטמטם? ומי יוכיח בין שנינו? מי יצדק ומי ישגה? – אבל הלא שאלה נבערה היא, דבר אשר אין לו שחר, מחשבת פגול והבל יחד; היודעים הם יאן ויאשקה וכל אחיהם הקטנים עם הגדולים את אשר ידעתי אני? גם כי יחיה איש מהם אלף שנים, היצלח להבין את אשר דרשתי היום, את דברי הגמרא, את קושית התוספות, את פלפול ה“שאגת אריה” העמוק והשנון ואת יתר הקושיות והפסוקים אשר השתרגו כמעשה מקלעת נפלאה? יסלח נא ה' לחטאת שפתי ולא תצטרף לי מחשבתי הרעה למעשה.

מובן מאליו כי מהרה נרדמתי שנית ואישן עד בקר בלי כל בעותי לילה ובלי מוסר כליות, ככל בן שלש עשרה שנה, אשר נפלו לו חבלים בנעימים לשבת שלו בבית אב עשיר ושאנן מפחד כל רעה.

אבל יש אשר יעלה על לב אדם רעיון פתאם למרות רוחו ולא יחדל עוד להרגיזו ולהציק לו עד אשר יכנע האדם מפניו ויקבלהו במנוחה; בכל פעם אשר ראיתי את יאן או את יאשקא בנו או את אחד מבני גילם זכרתי את הדברים אשר התמלטו מפיו כטוב לבו ביין הדגן ואת השאלה אשר התרוצצה כברק בקרבי בלילה ההוא, ומיום ליום הוספתי להגות בשאלה זאת ואלך הלוך והתפלסף, ותתעטף עלי רוחי, ולבי היה חלל בקרבי, ואין מבין.

והימים ימי החרף בשנת תרל"ד.

 

II    🔗

שש שנים חלפו הלכו למו, ואני עודני בבית אבי כנעורי, אך לא נער אני עוד, כי קרבה שנת העשרים לימי חיי, ועם נעורים לֹא אוכל לְהִמָנוֹת מִכְּבַר, כי גבה קומה אני כאבִי וְהָדוּר בִּלְבוּשִי ממנו ומלא רוח חכמה ודעת עד אפס מקום עוד במוחי. זרע ההתפלספות אשר נפל בקרבי בקצה תקופת ילדותי הכה שרש ויעש פרחים מפרחים שונים, ואצא מחקירה אל חקירה, ושטות חדשות גם ישנות מצאו קן להן בלבי אשה אחרי רעותה, כי נמשכתי אחריהן בחבלי הקסם אשר שמו עליהן עטי סופרים מהירים וכדג שנאחז במצודה גדולה רחפתי בין שבכי ההתפלספות ולא מצאתי לי ידים לצאת למרחב. ששון ימי עלומי היה לי לכעש ולדאבון נפש וגם למוסר כליות על חטאים אשר לא אני חטאתי, על נגעי בני אדם אשר לא ידעתים ולא נודעתי להם, על שגיאות אשר לא עלי לתת דין וחשבון עליהן ועל כל שאלה קשה ונשגבה אשר לא לי פתרונה; כי על דעתי הייתי חַיָב לדעת הכל, להבין הכל, להשיב אמרים נכחים על כל ולהיות צדיק בכל דרכי וחכם בכל דברי, ולעתים גבה לבי בחכמתי ואפתח פי בגאות גבר מורם מעם ואדבר על גוי ועל אדם יחד כחוקר לכל תכלית, ואשפוך בוז על כל אשר לא דרכי דרכיו ואתן פרופיסורים לאין וגדולי ארץ לשוגגים ולמשגים, וכל אשר לא זכה למצוא חן בעיני, כלומר להחזיק בדעותי הנשגבות, היה כאין בעיני.

אך מה היתה עבודתי ואי זה מקור חכמתי הרבה?

קורא הייתי, קורא בולע ספרים קטנים עם גדולים בנפש שוקקה, קורא אשר לא ישבע מקרוא ולבו לא ימלא מדעת, “קורא יקר” אשר מעטים כמוהו ליקר בין אחיו היקרים. קריאתי היתה לא קריאת רשות או קריאה על מנת להתענג ולשכח כקריאת הגבירות העדינות אשר יבצר מהן להלל בסגנון אחד עשרה ספרים מכחישים זה את זה בלי זכור אף דבר אחד מדבריהם, אף לא קריאה שמתן שכרה בצדה בקריאת הבחורים השואפים להתעשר במליצות ולהיות “מליצים נשגבים” לישראל, קולעי מקלעות פסוקים או רוקחי מרקחת מאמרי תלמוד, פיוטים וסליחות – כי אם קריאת חובה להשכיל ולהיטיב על פי דברי החכמה האחרונים. זה היה כל חפצי (או “אדיר כל חפצי” בסרוס לשון המקרא כנהוג) ובכח זה הלכתי הלוך וגדל וטוב והוספתי חכמה או גרגרי חכמה על רב הבחורים אשר בגילי. כל הלכה חמורה שסופרי הזמן שואלים ודורשים בה היתה גלויה וידועה לפני, וכל רעיון חדש, או ישן שנשתכח והיה לי כחדש, מצא נתיבות בלבבי מהר, ואהי ראש המדברים בכל מקום אשר נועדתי עם רעים, ורעים מקשיבים לקולי ומבקשים תורה מפי היו לי למדי, כי רב “הקוראים היקרים” מבני עניים הם ואין ידם משגת לקנות בכסף ספרים או גם לקרוא במחיר ומקצתם יושבים אל עקרבים בבתי אבות הדיוטים ושפלים או בפנות חדרי זרים מלאים עשן ומעלים צחנה, ואני ישבתי בעליה מרוחת על גבי בית אבי, וכל ספר טוב בא לידי ראשונה, וכל שמועה נפלאה, נאמנה או בדויה, הגיעה לאזני ראשונה, על כן התלקטו אלי גם צעירים גם כבירים ממני לימים, ותהי עליתי בית ועד לבטלנים מתפלספים המחדדים זה לזה בהלכות גדולות, ואני ראש וראשון לכלם, מכריע ומבאר ומגיד חדשות ומגלה נסתרות וגם יועץ ועוזר ועושה גדולות עד אין חקר.

“וכרמי שלי לא נטרתי!” שאלת “מתי אעשה לנפשי” לא עלתה על רוחי בין השאלות הגדולות והנשגבות אשר מלאו חדרי לבבי. ובימים ההם אין עוד לישראל חק “אחוזים ממאה”, איש הישר בעיניו למד. אך מקצר רוח ומעבודה קשה שכחתי את נפשי, כי רבה העבודה עלי מאד: ספורים, שירים, פרקים בחכמת הטבע בדרך הסברה, מכתבי בקרת, מלחמות סופרים, חקירות בדברי הימים, חקירות בתורת האיקונומיא – כל אלה נכונו לפני למכביר בספרות הרוסית אשר מקצה שנות החמשים עד קצה שנות השבעים למספר הנהוג, וכל אלה באו אל קרבי בערבוביא, עוד זה בכפי וזה מוטל לפני, עודני הוגה בתקופת לודויג הארבעה עשר, ושיר גדול משירי בירון עולה לקראתי, אני טרם אכלה את השיר, ומאמר נכבד על פעולת המוח מחכה למשפטי. אחרי המאמר הקשה ההוא, אשר אפס קצהו אבין, אמצא דברי דת ודין על אודות השופטים המשבעים, ואחריו מאמר על חיי היצורים המיקרוסקופיים,ואחריו על אדות זאָלאַ ודאָדע ודרך ספרותם, ואחריו חדשות על אדות אשור ובבל, ואחריו דברי ריבות במחנה הסופרים, מהתלות וחרפות על דבר אמת וצדק, ורבות כאלה, וכל מאמר ומאמר מקצוע גדול שבתורה הוא, ואם אדלג על אחד מהם אָני וּצמעון, גם אין לשכַח, כי רב הספרים שאולים הם, ומאמר טוב הבא ליד אין להחמיצו, ואיך יכלתי לשים לבבי על דרכי? החדלתי לעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, והלכתי לנוע על ספרי דקדוק לשון רומי ולשון יון? העת לי להשפיק בלמודי ילדים, אמרתי עם לבבי: ואני כבר גדלתי, וזה ימים רבים בגדולות הליכותי, ופרופסורים נודעים משחק לי ואף כי מורי גימנזיום. גם נחשתי והברר לי, כי לא נוצרתי להיות חכם מבהק באחד מענפי החכמה, בלתי אם להיות משכיל בכל דבר, והשכלה זאת הלא אשאב בכל אות נפשי, ומה מני יהלך? מה זה ימריצני, כי אצא מחרות לעבדות ואדאיב נפשות אבי ואמי המאנים בזה חנם? או הקצור תקצר ידי לפלס נתיב לי על פי רוחי בלי התיצב על הדרך הכבושה לרבים? ילכו למו כל הנערים וקטני המוח במסלתם המיושרה, ואני אתנהלה באֹרח לא סלולה ואַעביר את כלם, כי לא על מסמכים העולם עומד ולא דיפלום יודיע חכמה. הבל וריק! רב מורדי האור מבני העמים כלו חקי למוד בבתי מדרש גבוהים, ובלשון האדם הגדול הֵינה פרופסורים והמורים שמות נרדפים הם.

ואבותי לא כהו בי לאמר: מה העבודה זאת לך? אמי היתה אך שמחה בי, היא לא מצאה ולא יכלה למצוא בי דבר אחד אשר איננו טוב ונחמד ויפה בלי כל פקפוק וגמגום. כי על כן ידעה כי בנה אני, בנה יחידה. ואבי התעצב אל לבו מאד בראשונה, כאשר הראָה לדעת, כי באשר לא חפץ אבחר, ותקותו לעשותני לאיש משכיל וירא חטא יחד נשארה מעל; אבל בעת ההיא כבר נואש ממנו להשיבני בתשובה שלמה לפניו, ויתן לי לעשות ככל הטוב והישר בעיני, ולפי הנראה לא ידע מכל אשר אתי מאומה, גם לא שאל, גם לא ידע, גם לא נתן את לבו לדעת, מי ומי הבאים אלי, ומה להם ולי, ובמה אנחנו עוסקים. מדוע עשה כן לא אדע, אך יהרהרו אחריו כל “הקוראים היקרים” אשר לי כיום, ואני אחת ידעתי כי היה האיש ישר שכל וארך רוח עד מאד, ובינה יתירה נתנה לו לקדם פני כל רעה בהיות לאל ידו, ולקבל את הרע במעוטו בשעה שאין להחלץ ממנו. בטוח אני בו, כי גם בזה לא הסכיל עשה, ואם יעלה הקורה במצודת שכלו הכביר, כי לא מחכמה עשה לי כה, יזכר נא כי אדם אין חכם בארץ אשר ישכיל בכל מעשיו ולא יכשל מעט בדרך החיים שכלו חשך וחלקלקות.

וכאשר נתן לי אבי ללכת בדרכי לבי, כן נזהרתי גם אני ימים רבים מלהדאיב נפשו חנם, לא חללתי את קדשיו לעיניו וגם בשפתי נשמרתי מחטוא לו. עד העת ההיא לא נמנעתי מלטול את ידי בשבתנו יחד אל לחם הצהרים ולא קמתי מן הלחם בטרם אברך ברכת המזון, קל וחמר שלא עשיתי נאצות גדולות מאלה להכעיסוֹ על פניו. ואל יהי דבר זה קל בעיני הקורא, כי משפט הבנים והבנות את אבותיהם בימים ההם להיות מורת רוח איש לאביו ולאמו, לדבר על אדותם בשאט בנפש, לבטלם בלב ובדבור ובמעשה ולהתנהג עמהם תמיד במדת הדין או במדת “אסור לרחם”. מצוה זו לא נכתבה על ספר, גם לא נשמעה על פה בשפה ברורה כזאת, אך על פי רב נעשתה בהלכה בכל פרטיה ודקדוקיה עם כל הפרעות והמהומות התלויות בה, ויהיו אויבי איש אנשי ביתו ואוכלי שארו המתעדנים מפרי עמלו וממוח עצמותיו, ויד מבחר בני הנעורים היתה במעל הזה ראשונה. המשכילים והמשכילות הפשוטים, אשר לא נבדלו לטובה ביתרון הכשר דעת ולא הלכו בגדולות ובנפלאות מהם, לא בקשו גדולות ונפלאות גם מאבותיהם ויהיו מקציפים אותם מעט ומלעיבים בהם בדברים פשוטים ומובנים, על פי התורה הפשוטה והמובנה אשר קנו ממוריהם או מבתי ספרם. לא כן החכמים המתחכמים שבהם, אשר העפילו לעלות על סלם ההשכלה ויגביהו עוף על כנפי שטות ושאלות, אשר לא שערו אבותם ולא יכלו להעלות על לבם מעודם, המה היו מקשים לשאל עד מאד, המה השכילו להרעים ולהכעיס בלי חמלה בדברים ובבקשות ובעלילות אשר אין להם שחר בעיני אנשים פשוטים ותמימים הרחוקים מחכמת סופרים חדשים כרחוק שמים מארץ. דרכיהם היו נפלאים וזרים עד בלי חק בעיני אבותם, דבריהם תהפוכות וכל מעשיהם תהו, לא לעזר ולא להואיל כי אם לבשת וגם לרעה. ככה נבללה שפתם ולבותם נפרדו, ויהי אך רגז ומדנים, נדנוד שפתים ועקשות פה מזה ומזה ואין נחת.

אבל גם השלום אשר ביני ובין אבי לא היה שלום אמת, אך בפינו ובשפתינו נזהרנו מדברי ריבות, ובקרבנו מלאנו גם אנחנו חמה הרוח הרעה אשר בין האבות והבנים. לבבי לא היה שלם אתו, והוא גם הוא לא מצא קורת רוח בדרכי, אך שנינו התאפקנו ונשא איש את נגעי לבבו בפנים שותקים ובלב מלא זעף. בחמה מסתרת נשאתי עוֹל מנהגי הדת, ולבי הכה אותי כל היום על עונות “המרך והעבדות” אשר אני מתגאל בהם, כי סופרי החביבים לי והקדושים בעיני הכבירו מלים על חובת החרוּת ועל פריקת על מנהגים טפלים ובטול שעבוד בנים לאבותם, ויפליגו ויחמירו מאד בדברים האלה ואני הייתי כעבד נרצע להם, ודבריהם היו לי לעקרי אמונה גדולים וקדושים, שכל הנוגע בהם נטרד מן העולם החדש ואין לו חלק ב“אנשים החדשים”. כרגש הכבוד המדומה לאצילי העמים בני הפרשים, כן היתה לי זכות החפש לחוב גדול ונכבד, שאין אדם כמוני בן חורין להבטל ממנו אף רגע וקל וחמר שאין לי רשות לותר עליו כמלוא נימא, ואהי בעיני כטובל ושרץ בידו. לפעמים התנחמתי ואשיב אמרי לי, כי אין לשית לב לדברים קלי ערך, כי לא לי להיות אפיקורוס פשוט כאחד הנערים הריקים אשר אין להם בעולמם אלא ארבע אמות של פריצות והוללות, וכי מבלי יכלת לדבר עם אבי בלשוני ולהביע רוחי לו בדברים טובים ונכחים הנכנסים אל הלב אין שוה לי לדבר עמו מטוב ועד רע בכל ענין שיסודתו במחקר ובמדע, אך על פי רב היו לי כל דברי הנחומים האלה אך תנחומים של הבל ואַקל בעיני מאד ואקצוף על נפשי קצף גדול, ובכל זאת לא מלאני לבי להמרות את רוחו.

ורעי, בני אמונתי, לא עצבוני לאמר: “מדוע אתה עובר את דברי התורה התמימה אשר לנו?” אך יגרתי מאד, כי לא נצפנו חטאותי ונגעי לבבי מלפניהם וכי אך משוא פנים הוא מאתם, כי על כן כלם הביעו וידברו עתק איש על אביו ועל אמו, זה בלעג וזה בגדופים, איש בסגנונו וכמעלות רוחו, ויתהללו במעשיהם, אשר יעשו בבתיהם ביד רמה, ובמוראם, אשר יתנו לאבותם, בעבור על אבותם רוח קנאה ובהעזם פניהם להוציא על דל שפתם דבר למרות עיני כבודם. ואני בדברם נשאתי בשרי בשני מבלי יכלת להתהלל בגבורות כאלה, כי שפת שקר שנאתי, גם יראתי פן יכזבוני ונכלמתי. אמנם הגדתי, כי שלום לי מבית, כי אין אבי יודע אתי מאומה, כי לא תדרך כף רגלו על מפתן חדרי בלתי אם בחג הסכות, באשר היתה לנו עליתי לסכה, כי כל דין ודברים אין לו בי ובמעשי, ובדרך לבי אלך באין מכלים דבר, אך האם לא כחשתי להם ולי מדי דברי אלה? היכלתי להאמין כי בן חורין אני, וזאת היא החרות המְצֻוָה עלינו? האם לא עשיתי במחשך כל מעשי? האם לא רך לבי לקול צעדי אבי בעשותי דבר אשר לא יעשה? האם לא עשיתי הרבה מעשים זרים לרוחי בכל יום ויום בגללו? והם שמרו מצות זלזול הורים בכל פרטיה ויהיו שוררים איש בביתו ומטילים אימה יתירה על אבותם ולא נתנו לאיש למשול בהם ולצות עליהם ולא היו כילדים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם! אולי היו מגזמים ומתהללים על שקר? או אולי הודיעו את אשר עשו ואת הנעשה להם לא הודיעו? – אך בימים ההם לא ידעתי עוד עד כמה חשוד כל אדם על דברי שקר, לא ידעתי כי כל אוהב להתהלל בחזקת שקרן הוא, כי רב בני האדם אוהבים להתהלל ולגזם, כי אין אפטרופוס לשקרנות בכל ענין שבעולם, וכי אשרי האיש אשר לא האמין מעודו למשמע אזניו, כאשר לא ידעתי עוד דברים הרבה כאלה בתורת החיים.

אבל שנים מבני חבורתי והמה הנכבדים בהם היו באמת חפשים ממצות כבוד אבות ומכל המצות האמורות בתורה: הראשון הוא מורי קַפָטְקִין זקן עדתנו, אשר מאז חדלתי לקחת תורה מפיו היה לי לרע נכבד או לחבר מבהק. הלא היה הולך בדרכי לבו גם בימי ילדותו, ובעת ההיא אי אפשר היה לו לשמוע בקול הוריו, כי אביו כבר מת, ואמו היתה עניה גם בנכסים גם בדעת וחשובה כמתה לכל דבר, והוא היה מכלכל אותה, וימי שני חייו אז שמונה ועשרים שנה. מובן מאליו, כי היה שורר בביתו ועושה כטוב וכישר בעיניו, ואיש לא השמיע קולו עמו, גם אחותו הצעירה אָלגא מַרְקָוְנַא, אשר כלתה חק למודי הגימנזיום בשנה העברה בעזרתו וביגיעו לא יכלה ולא חפצה להגביל את ממשלתו, כי היא סרה אל משמעתו ותהי לו כבת ולא כאחות. והשני היה ברוך או באריס איסאַיטש בַדַרְשׁי, בן מורי המשכיל הנודע לקוראי, הוא היה עוד סמוך על שלחן אביו העני כקטן וימרה את רוחו כגדול גם בהיותו עוד קטן ממש, ואף כי בעת ההיא במלאת לו שלש ועשרים שנה, כשחוק היה בעיניו לכתוב ולקטר ביום השבת בביתו אצל החלון, ובאמור אליו אביו: “לכל הפחות נטה לך מן החלון, פן יראו בחוץ ונאספו עלי וסקלוני” לא זכה לשמוע כל מענה מפיו. ככה יעשה תמיד כל מה שלבו חפץ, ואל אביו לא שת לבו, ובעבור עליו אביו היה בעיניו אבוב פורח, לא קם ולא זע מפניו וגם לא העיף עין עליו, כי היה הנער חפשי מאד בדעותיו ובמדותיו. פעם אחת עבר עליו הרוח לקטר בשבת גם בחוץ. וילך הלוך וקטר רגעים אחדים, ויקהלוּ עליו המון נערים ונשים וטף ויקללוהו קללה נמרצת כמשפט, ויהי רעש גדול סביבו, ויהום כל הרחוב, וגם ידים אין מספר שלחו אליו, עוד מעט ושסעוהו כשסע דג מלוח, אך יד אחד מראשי השוטרים היתה אתו להצילו, כי נקרה במקום ההוא וירא, והנה ההמון הולך הלוך ורב, ואין להפיץ את העם, כי רבים הם, וכלם מלאים חמה, להטים בני אדם, ויחקר וידרוש וישחק וירגז ויחרף ויצו עליו שני שוטרים להחזיק בו ולהוליכו אל לשכת שר העיר. ותשקט חמת העם בראותם אותו מובל אל בית הפקדות, ויסוג ההמון, וילכו איש לעברו, ואז הוצא חפשי, כי רק לבעבור הצילו מידי מזעזעיו הובא שמה. מן העת ההיא לא יסף עוד להראות את יקר תפארת פריצותו בחוץ ויזהר מגחלתן של קנאים. אך בביתו לא היה מעצר לרוחו.

בדרשי הצעיר הזה היה נכבד בעינינו מפני שני דברים: מפני אֹמץ לבבו ומפני ידיעתו את חכמת החשבון. הוא היה אומר, כי לא ישא פני איש ולא יחת מכל. “ורק ארק על כל זה” ) наплевать на все это!Мнъ ) היתה מלתו בכל עת ובחכמת החשבון עלה על כלנו, אמנם לא מצא חקי חשבון חדשים, לא יסד מכונות חדשות וכוכבים נעלמים לא גלה, אף לא ידע מאומה מתורת החשבון הנשגב, ורק ספרי החשבון הנהוגים בבתי הספר התיכונים היו ידועים לו היטב. אבל גם זה די היה להקימו על ולרומם ערכו בחבורתנו, כי איש ממנו זולתי קפטקין לא יכול להתחרות אתו. אנחנו טעמנו אך איש בקצה משענתו מדבש החכמה הזאת, רק לספר תהלתה ונפלאותיה ידענו, והוא ידע כל הלכה קבועה ומופתיה, צרופי האותיות וחלופיהם, עם כל מיני השאלות התלויות בכל הלכה וצרוף, לא היתה שאלה אשר שגבה ממנו וגם קפטקין לא היה ממהר לפתור שאלות ובקי בדיני יסודי החשבון כמותו.

שני אלה, קפטקין ובדרשי, היו גדולים בשנים ובחכמה ממנו ומכל חבורתנו, ואני הייתי להם כמין תלמיד מבהק ועז פנים, הדן לפני רבותיו בלשון מדברת גדולות ולוקח לו קרנים גם להתנגח אתם בהלכה, תחת אשר יתר חברי היו אך תלמידים משמשים לפניהם ומתאבקים בעפר רגלי בגלל הכבוד והגדולה אשר נמצאו בי במקום אחד. אבל שני –אלה לא – זה לזה – דבר לא בקומה ולא במראה ולא –וגם לא באמונות ובדעות. קפטקין היה גבה קומה וטוב ראי, וקולו ערב וחזק ולשונו – ממהרת לדבר צחות בלשון המדינה. כטוב לבו עליו הביע מהתלות וישמח לבב שומעיו, אך על פי רב היה אוהב לחשות ולצחק צחוק קל או להשיב תשובות קצרות מאד בדבר איש באזניו דברים אשר אין להם שחר; ובדרשי היה שפל קומה וקצר צואר, וגבו כפוף מעט, וכתפו האחת גבוהה מהשנית, ופניו פני נחשת ועיניו מראה אֵפר ושקועות הן ומתכוצות לרגעים, ובהלכות נקיות הלך בדרכי אביו. הוא היה מעתיר דברים בכל עת, אוהב להתוכח ומתאמץ להטות כל איש לדעתו, בלי שים לב מי ומה הוא העומד לפניו, אם אפשר לדבריו שיכנסו באזני איש ריבו ואם לא יבלבל דעת שומעו ככל אשר יוסיף לבאר ולהטעים דבריו, שפתו היתה רפה ונלעגה שפת לשון זרה לו, גם לא הבין לפעמים בדבר איש מהתלות באזניו ויצחק חוץ למקומו וחוץ לזמנו, דבורו היה או בכֹבד ראש כדרך פרופיסור זקן ואיש מכאובות, או בהתלהבות יתירה בקנאה ובאֵש עברה, כמו נצב לריב בבית מחוקקים עם שנואי נפשו המגדילים עליו עקב. קפטקין היה תלמיד גימנזיום שלא כלו לו שנותיו מפני מעשה שהיה כאמור, ובעת ההיא היה מורה רצוי מאד לעם, ומהלכים היו לו בכל בתי העשירים, אף על פי שלא התרפס ולא דבר חלקות לנדיבים מעודו, ועל כן היה טרוד מאד בימי החול ורק בשבתות ובימים טובים נמצא לדורשיו, וכלנו היינו משכימים לְפָתחו; ובדרשי לא ראה ספסל בית מדרש מימיו, וגם כל מורה פרטי לא היה לו. גם הוא היה מורה בעת ההיא, אך לא עלתה בידו להשתכר די כסות מערומיו, כי כל הימים בקש תלמידים ולא מצא, ועל כן היה אֹרח מצוי אצל כל אחד מאתנו ואלי בא בכל יום ויום. קפטקין היה אוּטַיליטַרִיסט – מבקש תועלת בכל דבר – איש רואה את הנולד, קר רוח, מפלס מעגליו ונזהר לנפשו; ובדרשי היה אוהב כל חדש ומאמין בכל רעיון יפה ובכל תקוה נשגבה, בלי הבדל בין עולם העיון לעולם המעשה – אחרי כל אלה לא יפלא בעיני איש תבונות כי לא היו שלמים איש את אחיו: קפטקין היה מלגלג בדברי בדרשי ויבז לו בלבו, ובדרשי היה מחרף ומגדף את קפטקין וישנאהו לפעמים שנאה גדולה. אמנם אף על פי שזה מלגלג וזה מתקצף ומחרף לא נמנענו מלכבד את שניהם, וגם הם כבדו זה את זה איש על פי דרכו ולענין דינא נטינו כלנו אחרי בדרשי, כי הוא היה המחמיר תמיד. הן חק לישראל הוא לפסוק כדעת המחמירים, ואנחנו, אף על פי שחטאנו הרבה מאד, ישראלים גמורים היינו בזה.

לדוגמא אשימה נא בזה לפני קוראי וכוח אחד אשר היה ביניהם פעם אחת, אפס קצהו אספר וכלו לא אספר. הם נפלגו בדין מרקיז פָזַא אשר הערה למות נפשו לא לעזר ולא להועיל. בדרשי אמר צדיק אובד בצדקו הוא וקפטקין אמר אויל מת באולתו הוא.

– הלא אם לא יקרה נפשו בעיניו, אמר קפטקין: – ואם גם נפסוק הלכה למעשה, כי חיב כל אדם לתת נפשו לממתים כפר נפש אחיו – ואני מעיז פני גם לחלוק על הלכה זאת – לכל הפחות היה לו להבין, כי לא יועיל במותו מאומה, כאשר היה באמת, וכאשר יהיה בכל פעם בקום שוטה להושיע תבל ויושבי בה.

– הלא בזה יִפָלָה מרקיז פזא מאיש אשר כמוך, קרא בדרשי בחמה עצורה בקרבו: – כי לא יבין… כי לא ישאל שאלות, לא יתחכם איש פעלים הוא, את אשר עליו לעשות יעשה, לא יאהב את נפשו ולא יזהר הרבה. הוא לא יועיל! התחכמות היא, עצלות היא, אהבת איש לנפשו היא, ירק אֶרֹק על פילוסופיא כזאת! איש כזה לא יועיל! הועל יועיל הרבה מאד! ממנו יראו וכן יעשו, הראשון יומת, גם השני, גם השלישי.

– וגם העשירי, מלא קפטקין את דבריו בסגנונו ובנגונו ויתן עיניו בו כמחכה לסוף דבריו בקצר רוח.

– וגם העשירי, שנה בדרשי אחריו ויקם וילך בחמת רוחו על פני החדר: – ומה מנו יהלוך? והאחד עשר יעשה ויצליח.

– הלא זה הדבר אשר קראתי לו שוטה, כי היה לו לחכות עד אשר יקדמוהו עשרת הפתים הראשונים, ומי בקש זאת מידו להיות ראשון לכל הפתאים הבאים אחריו.

– אך אם כל פתי… אם כל איש, חפצתי לאמר, יחכה ולא יעשה את אשר עליו לעשות, וחכינו כלנו עד עולם.

– כמדומה לי, כי גם אחרי כל הקדושים אשר היו בארץ עד כה עודנו עומדים ומחכים וישועות בל נעשו ארץ, אך על כל פנים לא אוכל האמין, כי חיב כל אדם להיות פתי.

– כל אלה דברי התחכמות. ירֹק אָרֹק על זה. המה הפתים ואתה החכם! חדל לך! חי ה'! לא נאוה לך ללעג לאנשים כאלה! חדל לך!

– חדל לך אתה ללעג להם! דרכך אתם קשה מדרכי, כי תראה אותם נמקים בפחזותם מובלים כצאן לטבח, והנך עומד מרחוק וכל חפצך להושע בדמם השפוך. כחכם גדול תשלח את רעיך לפניך לחתות גחלים ולצלות ערמונים למענך, אף תמחא כף להם לבל יפל רוחם בקרבם כי תכוינה ידיהם. האם לא לעג אכזרי הוא? האם לא נבלה היא? הם נופלים בחרב איש אחרי אחיו לפנות דרך לך, ואתה רואה ושמח, ולבבך לא יחרף!

– ומי הגיד לך כי אעמוד מרחוק כל ימי? – בדרשי עמד קוממיות באמרו זאת, ואני וכל הנצבים והיושבים שם הבטנו כלנו אליו ברגשי כבוד ויראה. וקפטקין לטש לו עינו בלעג מסתר.

– אינני מבין דבריך היום, עניתי אני חלקי ואפן אל קפטקין: – כדבר אחד החשוכים תדבר. האם דבר חדש הוא? הלא חק עולם הוא: איש גדול מחרף למות נפשו, ובמותו יהיה לאור מאיר ולמקור ישע לרבים. כמה שמות כאלה כתובים על ספר ההיסטוריה!

– אין את נפשי להעמיק חקור, ידידי, ענה קפטקין: – לא לקטני ארץ כמונו גאוה חקירה עמוקה. בסתר לבי אפון מאד בחק זה, אך אם באמת חק היסטורי הוא, יש לדעת כי רב חקיה לא צדיקים הם, וחק זה רע ונתעב מכלם, כי אין כמוהו רחוק מישר ומתבונה ישרה. אם כי אפשר לעולם בלא מֹלך, הלא הטיבו הפראים הקדמוֹנים בהעבירם לו ילדים קטנים ולא גדולים וטובים, גם השכילו ממנו הרבה, כי לא מחפץ לבם עלו על המוקד, כי אם בילדותם ובכח הזרוע.

– אך מה היה בארץ לולא נמצאו אנשים כבירי כח לבב ומלאי אהבת אמת וצדק אשר הקריבו חיתם לממיתים בעד מין האדם?

שאלה זאת בנוסחאות שונות שאלנו כלנו כאיש אחד.

– הלא אז היינו כלנו משעבדים למֹלך ולכל שקוצי הפראים הקדמונים עד היום הזה! הוסיף האחד.

– אזי היה חשך מצרים סביבותינו מקצה הארץ ועד קצה, מלא השני אחריו.

– חי ה' אם ראיתי דברים כאלה כספר טוב אחד.

– האם ראוים דברים כאלה לתשובה?

– הבל הבלים! שקר מחלט ואין שוה לדבר על אדותיו.

– זכור דברי שפּיעלהאַגען בראשית ספר " אנשי הפלאות!" ¹

– ואת ספר “יחיד על שדה קטן לא יצלח” ²

– ואת “סוויעטלאָוו”! ³

– הלא זה דברי תמיד, קרא בדרשי: – האיש הזה לא לנו הוא.

– לא לנו הוא! לא לנו! לא לנו! קראנו יחד, זה בלצון, וזה בחבה וזה בזעף גדול.

וקפטקין השקיף בלעג ובחבה עלינו ואחר הרעים בקולו קול צחוק ויקם ממקומו ויקרא:

– מה לכם ילדי שטן? מה לי ולכם כי קשרתם כלכם עלי ויחד עלי תתמלאון? עוד מעט ואכלתוני בכל פה! עוד מעט והשלכתם אותי בחזקת היד על זרועות המֹלך! ואני לא אחפץ כי יחבקני בזרועותיו המאזורת זיקות, לא אחפץ לא על פי כהניו הקדושים, לא על פי אַמוּלעוסקי ולא על פי ידידנו סאַלאָמאָן מאָיסיעעוויטש פּינסקי הנקוב אַלטר – מדי דברו דפק באהבה על שכמי – ואשר לא אחפץ לעשות לא איעץ גם את רעי. “חק עולם הוא” יאמרו לי! היודע הוא העולם את החקים אשר חקקו למו בני האדם? היש טעם והגיון ברב החקים האלה? האם לא סותרים הם זה את זה בכל פנה ובכל פסיעה ופסיעה? – הגע בעצמך, אדוני בדרשי, הן תפול מטפחת האף מכיסך – בשעה שיש מטפחת בכיסך אני מדבר – ובאתי אני להרימה למענך, האם לא תעצרני בידך? האם לא תאמר “חדל לך” או “אל נא תיגע”, ואם אבוא לעשות בעדך דבר, אשר אחיב את ראשי בעשותי אותו, תעמוד על דמי ולא תשמע קולך להניאני, כי אם הצהל תצהל פניך ותחליק אלי בלשונך לאזרני חיל לאולת ותברך את ה' אשר ברא פתים כמוני בעולמו למענך.

– אתך אין לדבר בדבר הלכה, התעורר עליו בדרשי בחמה: – כי תהפוך ללעג משפט. זה דרכך תמיד, למה זה תאמר “למענך! למענך!”? למה זה תכונן דבריך לנגדי לבעבור התקלס? הלא בטובת הצבור אנחנו מדברים. טובת הצבור דורשת נדבת דם, עד עולם לא אשוב מדעתי זאת, והיא גם דעת כל החכמים יודעי העתים. רק גבורים אמיצי לבב, אשר לא חשכו ממות נפשם ולא חתו מחמת עריץ ומציק, רק אנשים כאלה היו בבוראי ההיסטוריא, המה הוליכו את האדם לפנים בכל עת, המה לבדם ולא חכמים רכי לב כמוך, בלעדיהם לא נעשה כל חדש, לא נשכח כל משא שוא וכל מקסם כזב. הם עמדו לאירופא להבדילה ולתתה עליונה על כל יתר חלקי הארץ, הם העלונו מעמקי תהום הבערות, הם, הם, רק הם לבד, דבר זה מקבל ומקֻים ונעלה מעל כל ספק, ולו היו כל בני האדם כמוך, אזי דמינו כלנו עד היום הזה לפראי האדם אשר באוסטרליא. אך מה אדבר עם איש אשר כמוך החרד על נפשו תמיד ואשר כל אשר בני האדם יתן בעד נפשו הקטנה. הן אתה לא תקריב גם אצבע קטנה לטובת הצבור. הגידה נא קשט אמרי אמת, אם יאמרו לך תן אצבע קטנה לקרבן, ואז יושת קץ לכל פגעי בני האדם, והיינו כלנו בעולם שכלו טוב, התאבה לעשות כזאת? הגידה, על תכחד.

– מה אשיבך על שאלה נפלאה כזאת? – ענה קפטקין וידם רגע ויוסף: – הבה אשיבך נא אמרים אמת: בהגיגי באצבעי הקטנה בעת אשר יעלה הכורת עליה, בעת אשר תיגע בה פי המאכלת החדה על פי דברי חכמתך, תסמר שערת בשרי ודמי עורקי יקפאו, ובטרם אמצא עז לי להעמיק חשוב בזה אמלא שמחה וגיל על כי לא יאֻנה לידי מקרה טוב ונעים כזה. אם פנוי אתה, צא וחשוב אי זו שחיטה נעימה לך מן הצואר או מן המפרקת, ואני לא עת לי ולא חפץ לענות נפשי במחשבות נעימות כאלה. ולגרש כרגע את הרגש הנעים אשר העירות בקרבי בשאלתך הערבה, אשתה נא לעיני כל אחינו ורעינו אלה כוס יין דגן.

בפיו דבר ובפיו מלא, כי מהר אל ארונו ויוצא בקבק וכוס קטנה וימסך ויקרא “לחיי כלכם” וישת לעינינו. יש לדעת, כי גם בזה נבדל מבדרשי, כי הוא היה “אוהב מעט את המים המרים” ובדרשי היה אומר כי איננו מבין איך יביא איש מרורים אל פיו. וכי מלבד זאת, הלא אם ישתה איש יין דגן בחמש פרוטות לא יביא אל קרבו בלתי אם מחיר פרוטה אחת, כי על כן ארבע הפרוטות הנותרות מחיר עבודה ומכס הן, כללו של דבר כל שותה משקה כזה משתולל הוא בעיניו.

– ומה תענו עתה? פנה בדרשי אלינו: – הן הוא ידמה כי נצחנו. זה דרכו תמיד: כאשר תכבד המלחמה עליו, כאשר יובא במשעול צר ואין לפנות ימין ושמאל, ישא משל לעג או יחוד חידה לא כהלכה ולא כענין ויסב מפני לוחמו בצחוק כמנצח. אבל לא ממהתלות יצא משפט, ולא איש צחוק יצדק.

– צחוק כזה אות חלושה הוא אמרתי אני: – מנוסה היא זאת!

– מנוסה! – מנוסה! – מנוסה מן המערכה! קראו אחרי כל בני החבורה הנועדים איש אחרי אחיו: – אדוננו קפטקין נס מן המערכה! – קפטקין נגף הפעם! – כן הוא, כן! – לא יחפץ להודות ולא יוכל להסתיר, ח! ח! ח! – ערמתו לא עמדה לו! – לא הצליח הפעם! – הוא לא נס אך נסוג אחור! – נסיגת אחור לא מנוסה היא! – אל נא יפל רוחך, כזה וכזה יהיה במלחמה! – גם קוטוזף נסוג אחור, חַ! חַ! חַ! – כן הוא, כן הוא, במלחמת שנת השתים עשרה, ולמה זה תבושה?

– עוד הפעם קשרתם עלי עדת קופים! הוי, קופים ארורים! האחד יפתח פיו באולת, וכל העדה שונים ומשלשים אחריו כהד כפול פעמים רבות, וגם בוש לא יבושו. כן הוא, יונקים בוערים באדם, אנכי נסתי מן המערכה, אנכי נסתי ולא בשתי, כי לא חרפה היא לנוס מפני אויב מורה כדורי שוא. הן כדורי שוא ירה עלי, ולמה זה תתפלאו כי קצה נפשי לעמוד לנגדו? האם לא כדורי שוא הם? מליצות לקוטות מספרים אשר קראתי אותן מאה פעמים! הלא אתם, אפרוחים אין כנפים, הטיבותם לענות ממנו, כי על כן עניתם בלשון קצרה ומה הוסיף על דבריכם? הלא בכלל דבריכם דבריו. אתם הזכרתוני כי דברי נוטים מדברי סופרים וחכמים רבים, והוא השמיע באזני את דברי הסופרים ההם. אך הטרם תדעו, כי קראתי כאלה רבות? ואת מי תגידו מלין?

– ומה היה לי לענותך? קרא בדרשי ויתמרמר אליו עוד: – הן כל מאומה לא אמרת, לא השמעת כל דעה חדשה, אך דברי לעג וקלס, אך דברים אשר לבוז ולחרפה הם לאוֹמרם.

–אנכי אמרתי דברים פשוטים מאד, ענה קפטקין: – כי על כן גבר פשוט אני. אמרתי, כי אין את נפשי להקריב חיתי לממיתים, וכי כל אשר לא ינעם לי לעשותו לא איעץ את רעי, על כי אוהב אני לרעי כמוני.

– ומי זה יעץ כזאת? השיב בדרשי: – את מי יעצתי?

– את מי? אותי ואת כל הנצבים עלינו! אנכי, בחסד עליון, לא צפון לבי משכל. גם כי יפתוני אַלפי נמהרי לב כמוך לא אִפָת. גם כי תבטיחני להעמיד על קברי את כל מצבות מצרים הגדולות עם מצבת חֵי אָפּס לא אבה לך ולא אשמע אליך, כי לא אחפץ לרדת שאולה ולא עת. אך אלה הצאן ישמעו דבריך ועל נקלה ידחו והתברכו בלבבם לאמר אף אנחנו נעשה ונגדל, וסרו מדרך החיים אל דרכי שאול ואבדון, על כן הזכרתים כי לא טוב מות מחיים, וכי לא אסור לאיש לחיות עלי ארץ, אחרי אשר כבר נעשה מעשה, והשטן הביאהו הנה אל עמק הבכא. הביטה נא אל אדוננו פינסקי, בן הגביר אשר לנו, עוד שתים שלש מלים כי תצאנה מפיך, וצלחה עליו רוח גבורה ואהבת צדק והלך ונשק לאביו ולאמו, ונשבע לאמו כי לא יצא החוצה בלי מטפחת על צוארו והבטיח את אביו כי לא יזלזל בתפלות מנחה ומעריב ויצא מביתם לעשות גדולות: להכביד אכפו על השלטן בקונסטנטינופול ועל מלך פרס כי לא ירבו להם נשים, על כי אין דעת מיל נוחה מזה, ולשנות משפטי האזרחים בארץ חינא, לתקן שם שיטת דיני נפשות ולבטל דיני מכות אגמון הנהוגים שם, או לעשות סדרים בוָתִּיקן ולהגיד לקדוש פשעו בקול רם בעת אשר הוא עומד לברך את העם ביום מועד, או… אך המעט לו עבודה בעולם? בכל פנה ובכל עבר ימצא ידים לו לעשות גדולות ולהכחד מן הארץ כמו רגע, ואדוננו בדרשי יראה ושמח ופחד ורחב לבבו.

– רוח כביר אמרי פיך, ענה בדרשי בשחוק: – אין בם גם מלה אחת נוֹגעת בשאלה אשר לפנינו. אנכי לא יעצתי, ואיש לא ייעץ, לא דון–קישוטים אנחנו, אשר ייטב ואשר יצלח אותו נעשה, ועם רחים של רוח לא נלחם. כל אלה דברי לצון, ושפת מהתלות תבחר לך לבעבור הנצל מאנשי ריבך. אך אנכי לא אכנע מלשן חדה, אנכי אערוך משפט, ומשפט אדרוש מאיש ריבי. הגידה נא בשפה ברורה, בלי שפת לצון, מה היא שטתך? השמיענו נא יסדי שטתך. אנכי חויתי דעי בדברים ברורים. אחת היא לי אם חדשה היא שטתי או לא חדשה ירק ארק על זה, אם אך טובים ונכחים דברי, ועתה הגידה את אשר בלבבך, נדעה נא אחרי כל אלה מה היא שטת אדוננו קפטקין.

– שטתי היא, כי ספר דקדוק לשון רוסיא לקירפיטאשניקאָוו קצר הוא לתלמיד יהודי אשר שפת ארצנו זרה לו כאחת מלשונות ארצות נכריות, ועל כן על כל מורה משכיל במלאכתו למלאות את דבריו, כי ראשית תורת החשבון טוב למורה ללמד בעל פה בלי כל ספר ולהתרחק מכל יתר באור אשר הוא עמק מבינת התלמיד, כי…

– הלא תבושה! קרא בדרשי ויתר ממקומו ושפתיו מלאו זעם:– בדחן אתה ולא איש דעת. מעתה לא אדבר אליך עוד, גם לא אשמע גם לא אחפץ לשמע ממך מאומה, ידעתי את שטתך היטב. אין לך כל שטה, רך לב אתה, ירא ונזהר לנפשו, ואת כל שטתך הפנימית, וכל דבריך ומהתלותיך אך כסות עינים הם. אין כל קדש לך, בוז תבוז לכל דבר, בוז תבוז לכל איש אשר יתרומם מעט מגבול רגש האהבה לנפשו והשתמרוּת, על כן תשחק תמיד, על כן אין דבר אשר לא תוכל לערב בו דברי לצון, ואני לא אתלוצץ, אני שנאתי לצון, תכלית שנאה שנאתי כל מתלוצץ, אני אדבר את אשר יהגה לבי, כל אשר אדבר אהגה באמת. באמרי זה הדרך הטוב נכון אני ללכת בו, אני לא אבוש ולא אֵחת ולא אשור מפני כל, אני לא אתלוצץ, כל מתלוצץ איש כזב הוא, רך לב הוא, ירק ארק על כל אשר כזה.

בפעם הזאת ירק בדרשי באמת לעינינו.

– כאשר תרק על דבר עוד פעם אחת תואל נא לפנות הצדה, אמר אליו קפטקין בלעג רגז: – וטוב מזה אם תתן את איש ריבך לכלות דבריו בטרם תרק, הן לא נתתני לכלות דברי. אני חפצתי להגיד לך, כי עלי להקים לנפשי שטה רק בעבודת התמיד אשר לי, הלא היא עבודת ההוראה ולא בכל שאלה אשר תושם לפני, כי על כן לא פרופיסור אני ולא מיניסטר, רק גבר פשוט אשר לא ילך בגדולות. אבל לא אכחד ממך, כי היטבת דבר באמרך, כי לא תוסף עוד להוכח אתי, כי אמנם גס אנכי קצתי בתוכחותינו, נדבר נא על מזג האויר בחוץ.

אבל בימים האלה, בקיץ לשנת תר"מ, נחלקו שני גדולינו אלה גם בהלכה למעשה.

וזה דבר המחלקת: אחות היתה לקפטקין ושמה אלגא מרקונא, והנערה יפת תאר וטובת מראה, וקלסתר פניה דומה מאד לקלסתר פני אחיה, אך שפלה היתה ממנו גם בקומה גם בדעת; הוא אהב אותה אהבת אח, אך לא כבדה בלבו גם בז לה בשפתיו. עם כל אחד מאתנו היה משוחח ומפלפל בנעימות. אמנם גם אנחנו היינו כילדים בעיניו, ובכל עת מצוא היה לועג לנו בלי שים כל מעצור לרוחו, אך לא התקצף עלינו ולא גדף איש ממנו, ותהי להפך, כי כל אחד קצף עליו, אנחנו המטרנו עליו חרפות וגדופים איש ככל העולה על רוחו בכל פעם אשר שלח פיו בקדושינו או בקדשינו כמשפט אנשים גדלי דעה ובעלי רוח יתרה, אשר לא ינקו כל הנוגע בדעותיהם הנשגבות והוא לא הקפיד ולא ענה קשות, וכאשר קצפנו וחרפנו כן הצהיל קולו וכן הביע מהתלות לבעבור הרעימנו. אך אִתה התהלך בקרי, ולא נתן לה לפתוח שפתיה אתו ולהתערב בשיחותינו. גם שבתה אתנו יחד היה לו מרת רוח, ופעמים רבות גרשה בחזקת היד מלהסתפח בחברתנו באמרו: לא לך לבוא בסוד ילדי השטן האלה, לא לך ולהם לשאל ולדרוש בהלכות. לכי לך אל חדרך ובקשי לך רעוֹת בגילך, והיא אז בת שמונה עשרה שנה נערה שכלתה חק למודי גימנזיום, וגם שני ספרי תשורה היו שמורים אתה, אשר נתנו לה בשנות למודה הראשונות, ובעיני אחיה היתה כילדה קטנה, אשר לא נאוה לה שבת בין גדולים ממנה והתערב בשיחותם! ומי היו הגדולים האלה? צעירי ימים כמוה! הגדול מכלנו היה בדרשי, והוא אז בן חמש ועשרים שנה.

– על מה תכלימנה? שאלתיו פעמים אחדות.

– לא לגמול חלב כמוך להבין זאת, ענני בכל פעם: – על כל צרצור לדעת את מקומו! Всякъ сверчокъ знай шестокъ.

לא טוב היה דרכו זה. איש ממנו לא מצא דברים בלבו להצדיקו, ישיבת נערה טובת מראה בתוכנו לא היתה עלינו לטרח. גם כי התמלטו מפיה מלים אשר העידו על קצר דעתה וקלישות בינתה בדברי הבונים והסוחרים יחדו, מי זה ידקדק עם עלמה טובת ראי כחוט השערה? מי יבוא במשפט עמה על כל שגיאה קטנה או גדולה? להפך, אם לא הבשילה למדי עלינו למלאות חסרונה הרוחני ולרוממה מעט מעט משפל מדרגת התפתחותה! גם בדרשי הקפדן הגדול מכלנו, היה מעביר אל מדותיו בעודה לנגדו, ויהי קשה לכעוס ומלא מלים לבאר ולהסביר כל דבר פשוט וקל כאחד הפדגוגים האשכנזים. הוא היה אומר עליה, כי רק היא נוצרה לגדולות ויתרון לה על אחיה כיתרון הצדק מן הצביעות, כי היא נפש יקרה, נפש תמימה( цъльная натура ) מישרת אורחותיה, אשר לא תתחכם הרבה ולא תפן אל שטי כזב. אף הוא היה דואג לה מאד ושוקד על חניכתה ומביא לה ספרים מן החביבים בעיניו ושונה לה פרקים בהלכות אימנציפציא, כללו של דבר, הוא היה מטפל בהתפתחותה ולא חשך ממנה מאומה מרכושו הרוחני, וקפטקין ידע זאת ולא החזיק לו טובה על עמלו, כי אם שתק שתק עליו ועליה יחד ויאמר, כי כל אלה דברים אין חפץ בהם לנערה כמוה. והוא לא נכנס אתה בכל דבר הלכה, וכל דבר שיש בו ריח “פילוסופיא” חדשה או ישנה לא השמיע באזניה, ועל כל דבר מדבריה בענינים כאלה לא השיב כענין ויהי נצב בצר לה בכל עת. חטא חטא קפטקין לה ולכל תורת פינו, חטאה גדלה אשר לא יכלנו כפרה, מעשים אשר לא יעשו עשה בזה, וגם לא נסה מעודו להצטדק על דרכו זה. הוא לא אהב להצטדק לפנינו בכל דבר, גם בפלפלו עמנו היה משפטו אתנו כזקן המשחק בילדים ומרעים אותם בכל אשר תמצא ידו, ועל פי רב לא נתן לנו לרדת לסוף דעתו, ואף כי בדבר כזה שהוא נוגע לו ולאחותו לבד, ומי יערב את לבבו לצוותו על ביתו?

אבל יש אשר יזיד איש לעשות תועבות גדולות בביתו, ואז יוכל כל רע ואוהב לבוא במשפט עמו ולבקש ממנו דין וחשבון. ותועבה כזאת עשה קפטקין באחרונה, כי נצב כשטן לאחותו בחפצה לנסוע לפטרבּוּרג לשמוע בלמודי בית מדרש המדעים. היא בכתה ותתחנן לו והוא לא נעתר לה וישיבנה תשובה אחת קצרה לאמר: לא לך לנסוע לפטרבורג, שבי פה ועסקי בהוראה או טוב מזה למדי מלאכה נקיה וקלה. כפיה כזאת תועבה היתה בעיני כלנו, בגד בוגדים בגד בנו בזה, את כל תורותינו הפר ויחלל קדשינו בלי חמלה, גם את חקי החפש בכלל, גם את חקי האימנציפציא לנשים בפרט. אמנם בעצתו אשר יעצה ללמד מלאכה לא היה כל חלול תורה, כי אהבת העבודה היתה לנו ליסוד מוסד וכלנו היינו מכבדי פועלים בפינו ובשפתינו, אבל יסוד גדול ונכבד מזה היה בעינינו משפט הבחירה לכל איש, ואיך יזיד איש מאנשי בריתו לאמר לאחותו: כזאת עשי וכזאת לא תעשי! וכדבר הזה עשה קפטקין! האיש אשר כלנו חפצנו ביקרו, אשר היו לו חליפות מכתבים עם סטודנטים וסופרים, אשר היה בקי וחריף בשאלת הנשים ואשר הנחה במועצותיו עלמה אחת ידועה לנו ויורנה לנסוע לפטרבורג למרות רוח אבותיה! ואיך יכלנו לסלוח לו על מעלו זה? היפלא אפוא כי כלנו מלאנו כעס וחמה עליו? מי לא יקצוף על כהן מחלל כהונתו ומתעתע בכל קדשיו ביד רמה?

– הבינה, אפרוח, ואחר תדבר, אמר אלי פעם אחת כאשר העתרתי דברי עליו: – מה אני עושה לה? האם אסגור את בית הנתיבות לפניה? תלך לה אל בית הנתיבות, תקח פתקא ותסע באשר תסע, ואני מה?

– אבל כספה בידיך, ואיך תסע בלא מעט כסף?

– את אשר בידי לא כספה הוא, כי אם כספי. מעט מעט צברתיו, בעבודה קשה רכשתיו, ולי הוא. קנין כזה לא גנבה הוא. דבריו האחרונים מכונים לדברי אחד הסופרים הצרפתים אשר אמר “כל קנין גנבה”.

– לו יהי כדבריך. אך הכסף שמור אתך בעדה, ולמה לא תתּננה לעשות בו את אשר עם לבבה? אתה נותן וקופץ ידיך, נתינה כזאת לא נתינה היא.

– הכסף נתון לה, אך לא לעשות בו כטוב בעיניה, לא לשרפו בפטרבורג ולעשות את דברך או את דבר בדרשי. אלו היו לי שלשת אלפים כסף בעדה, אזי יכלתי לאבד מאתים או שלש מהם לבעבור הראותה כי לא זה הדרך הטוב לה – ואולי לא עשיתי כזאת גם אז – אך כל הוני רק שלש מאות, ועלי לשמרם היטב ולתתם רק כדבר טוב וראוי לה באמת.

– הלא רק חמשים תבקש לה, רק די הוצאת הנסיעה והימים הראשונים לבד.

– ואחרי כן תקבל פרס מהאקדמיא או בדרשי יפתח לה את אוצרו הטוב?

– אחרי כן תמצא לה שם עבודה די מחיתה.

– אני טרם אדע אם תמצא עבודה, כי אין איש מחכה לה ולחכמתה בעיר המלוכה, אך אחת ידעתי מאד: אם תמצא עבודה לא תלמד מעבודה קשה, ואם לא תמצא עבודה לא תלמד מרפיון ידים ומרב דאגה, וסופה לשוב הנה בלי מדע ובלי נעלים, אך בשער לבן ובלחיים צנומות ואולי גם בלב חולה.

– ולמה אתה מספר תמיד בשבח הנשים הלומדות? ולמה אתה יועץ את מריא קַרְפָוְנא לנסוע? הלא כמוה כאלגא! ולמה…

– אל נא בלשונך המדברת גדולות! אל תספה שאלה על שאלה, רב לי בשתים. שאלתך הראשונה היא על פי תרגום נאמן, איכה ימלאני לבי לעבור את מצות האטיטשסטונייא זאַפיסקי והדְיָלא? עליה אענך כי גם בשני ספרי העתים האלה גם בכל הספרים אשר קראתי לא נזכר לא שמי ולא שם אחותי, לא נאמר בכל מקום כי חיב אני לשלחה לפטרבורג או כי חיבת היא לשמוע בלמודים. ועל דבר מריא קרפונא אשיבך, כי לא נאמר בכל מקום, כל הנשים מתרות ללמד חוץ ממריא קרפונא. הוי, אפרוחים עצומי עינים! כלם מחיבים אותי לעשות את דברה! כלם קוראים, כלם חכמים, כלם יודעים את כל התורות, ואיש מהם לא יראה ולא יבין את אשר לפניו! ומה אעשה אם תאמר גם אמי לנסוע לפטרבורג? הלא גם היא בכלל כל הנשים, והיא לא אחות לי, כי אמי היא, ועלי לשמוע בקולה לכל אשר תצוני, ולקחתי את כספי אשר קניתי לי בזעת אפי וחלקתיו בן אגודת מסלת הברזל ובן בעלי בתי המלון אשר בפטרבורג! ועתה רב לך, אל תוסף דבר עוד עלי בדבר הזה כי לא אענך גם ענה.

– הזאת היא דעתך האחרונה?

– דעות ראשונות אין לי.

מה יכלתי עוד דבר אתו? הוא לא הכריעני לדעתו בדבריו. גם לצחוק היה בעיני בחרדתו אשר חרד על דבר שלש מאות הכסף. רבות קראתי על אדות העניים הרבים אשר בארץ וידעתי מאד כי שלש מאות כסף אינם מתגוללים בחוצות, אך בשמעי איש גדול ממני בשנים מדבר בכבד ראש על מספר כזה כעל דבר שיש להוקירו ולשמרו כאישון בת עין לא יכלתי להתאפק מצחוק בקרבי ולא הבינותי איך יקשיח לבו מאחותו מדאגה פן יאבדו שלש מאות כספו לריק. הלא אך שלש מאות כסף הוא, מה יתנו ומה יוסיפו לו, כי יחרד עליהם את כל החרדה הזאת ויניא את אחותו בגללם מלכת בדרך מצוה רבה, מצוה חדשה שכל האנשים אשר בגילנו דקדקים בה יותר מכל המצות. כללו של דבר, קפטקין היה בעיני נאה דורש ולא נאה מקים.

וכן היה בעיני כל רעי, כלנו התעברנו בו למענה ובדרשי הגדיל. הוא לא יכול עוד לשאת שמו על שפתיו במנוחה, ומדי דברו בו התחמץ לבבו וישפוך לעג וחרפות “על הפרוגריסיסט הקונסרוטיוי הזה, על העריץ המכביד אכפו על אחותו הטובה ממנו מאה פעמים ומונע ממנה אור ואויר נקי, המחזיק אותה כלואה בביתו בלי תת לה לשאף רוח, הנכון למכרה במאה שקל כסף כאחד הסוחרים נעוי הלב אשר ב”ממלכת החשך" ⁴ , האיש אשר אין כל קדש לפניו וכל רעיון טהור לעג וקלס בפיו, אשר אין לב לו ורגש אדם אין בקרבו, אשר קרא מבטן להיות כנען אוהב עשק ועושה עול בכל עת, אשר ממונו חביב עליו מאחותו ומכל אשר בארץ, אשר… אך מי ימלל כל הכנוים אשר כנה בם בדרשי את רעו ושנוא נפשו. אבל איש כבדרשי לא יצא ידי חובתו בדברים. עליו החובה להתערב בענין כזה ולתקן את אשר יעותו עריצים כאלה, וגם אני ויתר אנשי שלומנו ידענו, כי עת לעשות היא לנו, כי עלינו לעזור לנכבשות כאלה, לסכל עצת נוגשיהן ולהוציא בלעם מפיהם.

ובכן נתן לנו ענין גדול לענות בו: להוציא שתי רצוצות חפשי מידי כובשיהן ומעניהן, את אלגא מרקונא ואת מריא קרפונא, ולהובילן לפטרבורג ביד חזקה ובזרוע נטויה. זאת היתה חובתנו, איש ממנו לא היה בן חורין להבטל ממנה, אפס כי כלנו לא ידענו מה לעשות, ואיש ממנו לא ידע, כי איננו יודע מה לעשות.

– נסע תסענה גם שתיהן!

– העבר נעביר אותן פטרבורגה!

– גם כי יקשו לכוחם בברזל לא יוכלו לנו!

– עוד בשנה הזאת!

– על כפים נשָׁאֵן אל בית מדרש המדעים!

– אין חפץ לשחת דברים, עליהן לנסוע בלי שאל פי איש. כלנו לא נחשוך כל עמל ולא נשוב מפני כל.

– כלנו נהיה להן לעזרה, כלנו חפצים בזה, ומי יוכל לנו?

– הבל וריק! הגם למלחמה קטנה כזאת לא נצלח?

ככה דברנו כלנו, ואיש ממנו לא השיב אל לבו, כי אין עזרתה בו וכי אין מבקש עזר ממנו ואין מצפה לעזרתו. וביחוד לא סמכה מריא קרפונא על עזרתנו, כי היא לא חסרה מאומה בלתי אם רשיון מאביה, ונפשה ידעה מאד כי לא לנו לדבר על לבו ולפתותו לבטל דעתו, היא גם לא ידעה מה רבו מציליה ומושיעיה, כי רק אותי ואת קפטקין ידעה וכל בני חבורתנו זרים היו לה.

קַרְפְּ אסיפויטש בולקין אבי מריא, עסק במסחר העצים, היה איש חפשי בעניני דת וריק מתורה וממדע, איש קשה כארז, מעמיד על דעתו מאד ואביר לב עד להשחית. לפני שנתים ימים קרא שמטה לנושיו וישלך מעליו סבל חובותיו וירחב גבול מסחרו ויהי גם למלוה, וכחזקתו כן גבה לבו ויהי ל“חכם מדינה” בעיניו ואחרי אשר הוא בעצמו ובכבודו גזר אמר, כי אין חכמה לאשה אלא בנגון ובמחולות ובשפת צרפת, מי יקום אתו למשפט? ההוא יט אזן קשבת לדברי נערים מתפלספים שאינם יודעים צורת מטבע? ההוא יתן אותם להתוכח אתו או גם לבוא לפניו? אמנם אני וקפטקין היינו מבאי ביתו, אני בתור איש צעיר מבני אצילי העדה והוא בתור מורה מבהק אשר הטיף לקחו לכל ילדיו עד בואם אל המערכות הגבוהות, אך גם אנחנו לא יכלנו להיות לה לישועה. קפטקן היה איש אשר הסכין לעמוד במקום גדולים כאלה ולדבר אתם ככל הטוב והישר בעיניו בכל פעם אשר מצא חפץ בה, ועל כן לא נמנע מהוכיח דרכו על פניו וידבר על לבו השכם ודבר, כי רעה גדולה הוא עושה לבתו, כי בעצם כשרונותיה וברב תשוקתה למדעים אשר ידות לה על רב הסטודנטים הגברים, כי לא מדה אחת לכל האנשים ולכל הנשים ועל כן אין לתת חקים כוללים בדבר כזה, כי יש איש אשר לבו לב אשה מצרה ודעתו דעת ילדה קטנה משחקת בחול ובחלוקי עצמות, ויש אשה אשר לבה לבב חכמה ועז ברוחה לעשות גדולות ולקרוא שם בארץ, כי לא בבלי דעת וחשבון גמרו שרי הממשלה היושבים ראשונה לכונן בתי מדרש לנשים אך מאשר הכירו וידעו כי יש נשים ראויות לזה ורב טוב צפון בהן – אך מה היה קפטקין בעיניו? איש אשר אין לאל ידו לכונן גם שמיטה קטנה במספר אלפים רו’כ, מאשר לא ילוהו איש גם מאה בלי עבוט, על כן לא ענהו על דבריו, אך שחק שחוק חמלה מדי פעם בפעם ואמר: את מי תגיד מלין? הטרם אדע כל אלה, אני יודע את אשר לפני, אל נא תדאג לי. ואני באתי אל ביתו רק לעתים רחוקות, על כי ריב היה בינו ובין אבי, מאז בקש מאבי אלפים, ואבי השיב את פניו בבלי יכלת למצוא אמתלא לדבריו, כי על כן לא בקש ממנו כסף ממש, רק חתימת המחאה לבד, ואבי השתמט ממנו ולא נתן את שאלתו הקטנה הזאת, וגם כאשר מחל על עלבונו ויאמר להסתפק באלף לא נענה לו אבי. מן העת ההיא לא יכלו דבר איש את רעהו לשלום, כי אבי לא אבה לסלוח לו על אשר בקש ממנו כזאת כשבועים לפני שמיטתו והוא לא אבה סלוח לאבי על כי הבין את מחשבתו, בעת אשר היתה עוד סתומה וחתומה בלבו הטהור ואיש לא ידעה. והאדון בולקין היה איש נכבד ויודע ערכו, איש אשר לא ימחול על כבודו ולא יחדל לקחת נקם ממזלזל בו, על כן לא נמנע מלהרע לאבי בימים ההם בכל אשר מצאה ידו, וזה הדבר אשר לא יכלתי לבוא אל ביתו בלתי אם לפעמים ובצנעה, כי בשתי מפני אבי לבקר בבית מבקש רעתו. ואמנם גם בלעדי זאת לא יכלתי להתוכח עמו, כי אני בחום לבבי שנאתי תכלית שנאה אנשים שגאותם מרבה ודעתם קצרה. אשר בהתוכחם ישנו וישלשו את דבריהם בלי הבין ובלי שמוע את דברי איש מצוּתם, בכל פעם אשר נקרא לפני איש ריב אשר כזה לא נפטר ממני בלי דברים יורדים חדרי בטן, ומה יכלתי דבר עם האדון בולקין? הן לא יכלתי למלאות פי תוכחות וחרפות במשפטי עם רעי. ואני כאשר שנאתי דרכיו כן נזהרתי אף יגרתי מפניו, גם כבד כבדתיו בסתר לבי, אמנם לא בגלל עשרו, כי אם בגלל בתו. כי מריא קרפונא היתה באמת עלמה טובת שכל ורבת תבונה, ישרה כתמר ומלאה חיים ותנועה, ופניה המלאים ועיניה הצוהלות בכל עת, גם בהביעה דברי תלונה וזעף, העידו כמאה עדים כשרים על בריאות גופה ונפשה. ואיך יכלתי לבלתי כבד את האיש אשר לו בת כזה? אף אמנם לא היתה יפת מראה להתהלל, ורבים חשבוה גם לרעת מראה. אך אנכי לא הייתי חכם מבהק וממחה ביפעת נשים, ותישר בעיני מאד ואֹהב אותה אהבת נער ישר ותמים דרך, אהבה על מנת לקחת אותה לי לאשה, ולבי הגיד לי, כי תבין לרעי ברבות הימים ותשיב אהבה לי גם היא – כללו של דבר אנכי נזקקתי להזהר מאד בכבוד אביה גס הרוח וקשה הערף, ולא דברתי עמו מטוב ועד רע זולתי שאלת שלום והשבת שלום. קפטקין דבר הרבה וכל דבריו עלו בתהו, ויתר בני חבורתנו אשר נשאו את נפשם להצילה מרעתה על נקלה לא דרכו על מפתן ביתו מעודם וגם אתה לא דברו ולא נודעו לה מימיהם.

והיא התעצבה אל לבה מאד, אך לא נואשה אף רגע, ובלב בטוח נכונה לנסוע בשנה ההיא אל העיר ואל המקום אשר ערגה נפשה אליהם.

– מה הוא דורש ממני? התאוננה פעם אחת באזני ובאזני קפטקין ואלגה בשבתנו יחד בחדרה: – הוא חפץ כי אשכח תבל ומלואה ואשים כל מעיני בפסנטר. אבל מה אעשה, ואני לא לזאת נוצרתי! כי אשב כחצי שעה אצל הפסנטר יכני לבבי על כלוי הזמן. מי הגיד להם, כי כל הנשים עשויות לנגן ולרקד? הלא כל העבודה הזאת אך ענג היא, ומדוע יחשב הענג הזה לחובה? ומדוע לא יחשב לי לחובה לאכול אָנַנַסִים ולשתות יין שָׁמְפַן? רוח עועים מסוכה בלב העם כלו, לאמר שחור ללבן ולבן לשחור! חיבת אני לדעת לנגן עלי פסנטר ואסור לי ללמד כל חכמה שהיא מועלת לאדם ותפארת ליודעיה! ואני אין נפשי אל הנגון, גם אצבעותי לא תצלחנה, גם רוחי תקצר. עיני אל התוים וידי על הפסים ולבי סחרחר, ותחום רעיונות וזכרונות הולך וסוער בקרבי, ואיך לא תקצר רוחי? כאשר תהיה לי עבודה כלבבי, אז אולי אכין את לבבי גם לנגן לעתים מזמנות, והיה לי זה למנוחה ולשעשועים, לא כן עתה. אך הם לא ידעו ולא יבינו, על דעתם לא נבראה האשה בלתי אם לשמח לבב איש ולשעשע נפשם בנגון ובמחולות, וזה כל כבודה. אך אולי יש נשים אשר אין נפשן אל הכבוד הזה? איכה לא יבינו דברים פשוטים כאלה?

– האם נסית לדבר כאלה באזני אביך? שאלתי אותה בחמלה רבה.

– אם נסיתי לדבר? מאה פעמים התחננתי לו, כל כח שפתי כליתי עליו, התחננתי גם בכיתי לפניו, ושומע אין לי מאתו. אחת דבר אלי בפעם הראשונה, כי לא לנערה כמוני ללכת בדרך הזה, וממנה לא ישוב. הוא איש קשה כברזל, איש לא יטהו מחפצו, כל לשון לא תצלח עליו. “כאשר לא יגדל שער על כף ידי מתוכה כן לא תבואי לפטרבורג. אני כביר ממך ימים!” ככה ישיב על דברי בשפכי שיחי לפניו וטענותי מסתתמות.

– ומה תתפלאי עליו? אמרה אלגה: – הלא גם אחי הפרוגרסיסט הצעיר ממנו לומד אל דרכיו. גם הוא יחפץ, כי אשב בביתו ישב וחכה לחתן.

– ואם תחכי לו בפטרבורג, ייטב לך יותר? ענה קפטקין: – אמנם עיר גדולה פטרבורג, וחתנים רבים בה ואין מספר לסטוּדנטיה, אבל גם כלות תמצאנה שם למדי. סחורה זאת מצויה בכל מקום, וכל המוליך אותה מעיר לעיר מפסיד שכר הולכה.

– גם לסוּסלָוַא ⁵ היה לך לאמר כזאת.

– אחותי היקרה, בעת אשר תהיי כסוּפלואַ, אהיה אני יושב ראשונה בהאקדמיא הפריזית או לכל הפחות שר השכלת העם בארצנו, ואז ינתנו לך כל מאויי לבך, כל אשר תשאלנה עיניך לא יאֶצל ממך בעת ההיא.

– גם היא אך אדם ולא אל, ענתה אלגה בזעף: – “לא אֶלים שורפים קדרות” ⁶

– נסי נא, אחותי, לשרוף קדרה, האם תוכלי?

– למה לי לשרוף קדרות, אם אוכל להתרומם מתוך סביבותי, לשאף רוח ברחבה וללמד.

– את דבר הלמוד הזכרת לאחרונה, וזאת רעתך, אחותי. ההתרוממות מתוך הסביבות ושאיפת הרוח ברחבה דברים נשגבים הם מבינתי, ולבי לא ילך אחריהם, לא אבין לשכל מלים רמות כאלה. אך לו יהי כדבריך, כי סוּסלואַ שנית אַת לנו. הלא כאשר עשיתי לסוסלוא הראשונה, כן אעשה לך, גם אותה לא הניאותי וגם לך אתן לנסוע באשר תסעי. המסלת ברזל אין בארץ, אם בית נתיבות אין בעיר? אזרי כגבר חלציך ושימי פניך פטרבורגה, ציריכה או פריזה. הן כל הדרכים מובילים לרומי, ואני מה כי תליני עלי? חי ה' אם אשלח מלאכים אחריך להשיבך.

– גם אתה קשה לב נורא מאד, אמרה מריא: – הלא בקשתה קטנה מאד, ומה ממך יהלוך? לו בקשה לה גדולות, אזי היה לך לחשוב ולהועץ.

– הלא חכמת הטבע תחפצי ללמד, רעותי, והיא לא תפלה בין קטן לגדול, גרגיר חול איננו קטן בפני עצמו, וכל כדור הארץ איננו גדול בפני עצמו. אולי בקשתה הקטנה גדולה היא לי. והשנית, מה זה ימריצני, כי אעשה גם דבר קטן למרות רוחי? למה זה אתן אגורת כסף אחת לאיש לעשות בה דבר אשר לא אחפץ בו? ביני נא זאת היטב.

– הלא זאת תורת אביר לב!

– ומה מני יהלך? כבוד שם רך לב לא בקשתי לי מעודי. נשיחה נא בדבר אחר.

ככה נכספו שתיהן אל בית מדרש המדעים, והימים עברו במהירות יום אחרי יום, וחדש יולי הגיע, ואנחנו החלונו להבין, כי בדברים לא יושע להן מאומה.

ויהי היום ויבוא אלי בדרשי בפנים מלאים זעם ויקח לו פפירוס מנרתיקי בטרם יפתח שפתיו ויספר לי כי היה עוד הפעם ריב בינו ובין קפטקין על דבר אלגא, כי דברו איש אל רעהו דברים קשים עד מאד, אשר לא נפלו עוד כמוהם ביניהם, וכי אין לו לבוא עוד אל קפטקין אחרי המריבה הגדולה הזאת.

– ומה נעשה עתה? אמר אלי בכלותו את מִספר המריבה.

– מה עשינו עד עתה? שאלתי ואוריד עיני מעט.

– כן דברת: גם עד כה לא עשית מאומה. הן המקום אשר אתה יושב עליו חם וטוב, ומה לך עוד?

אך מקצת קוראי יבינו היטב את החרפה הרבה אשר העטה עלי בדבריו אלה, כי זה תלוי במנהגי המדברים ובמדותם, הכל לפי המביש והמתביש. על פי דעותינו וחקי הישר אשר היו לנו קללני קללה נמרצת וישכן לעפר כבודי במאמר קצר זה. ואני התאפקתי ואענהו רכות בשחוק, כאיש מוחל על עלבונו מדעתו תם לבבו ונקיון כפיו:

– ומה בצע לאיש כי אעזוב את מקומי החם? האם יחם לאיש בזה?

– כל זה מטענות בעלי שביל הזהב התיכון! הוסיף בדרשי לחרפני בלי חמלה: – כל הפלִשׁתים האלה מהירים מאד למצוא מענה על כל, לפרק כל קושיא ולשים כל שחור ללבן. הוסיפה נא ללכת בדרכך זה, והיה לך כל עקב למישור, והיית ככל העלוקות והעכבישים השותים ומוצים דמי כל חלש מהם. תלמידו של קפטקין אתה, שניכם תלמידים נאמנים לארקדי קירסנאָוו ולפטוגין – בעיני לא יבדלו איש מאחיו – עכביש משכיל ומלֻמד קשה מכל העכבישים. יקחם בּכור שטן! את כלם יחד!

בפיו דבר ובידו חטף גבעול גפרית לתת אש בפפירוסו אשר כבה ויגרד בה בשצף קצף כמו נתן אות למלאך המשחית לעשות את דברו ולכלות חמתו בשנואי נפשו וישאף שתים ושלש פעמים בכל עז וימהר ויקח לו עוד פפירוס ויבעירהו בקצה הפפירוס הראשון ויוסף לקטר בחמתו.

ברית כרתי עם קוראי לדבר אליהם אך אמת, ועל כן עלי להודות לבשתי ולחרפתי, כי בפפירוס השני אשר נתן לשרפה בטרם עוד יהיה הראשון כלו לבער, המרה בדרשי את רוחי לא פחות מאשר בדבריו הנמרצים, כי היו הכנסותי מעטות, אך כסף מעט נתן לי מטעם אבי להוצאות קטנות, ואמי גם היא לא הוסיפה עליו הרבה, ויותר מחצי הכסף היה כלה בעשן הניקוטין, ויאכל הקטר את רב הכנסותי המצמצמות, ורק חמשית העשן היקר הזה עלה בפי וארבע הידות בלעו רעי הנאהבים והנעימים, כי כלם יחד נהנו עמי במדת “מצוה לחסרו”. איש מהם לא בקש פפירוס מידי, כי אם דרש דרשו כשותפים התובעים את חלקם. ובהיות נרתיקי על השלחן עשו בו איש איש כאדם העושה בתוך שלו, אך בדרשי הגדיל, הוא היה כעש לפפירוסי, כשחוק היה בעינו להריק את נרתקי בלי השאיר בו אף אחד. פעמים רבות השיאני יצרי לכחש בעמיתי ולאמר “אין לי עתה”, אך בכל פעם נזקקתי לקנות עשרה ולחלק בין היושבים לפני. פעם אחת הכינותי שתי מאוֹת, מאה לי ממין מעולה ומאה גרועים לכבּוּד, אך לבי הכה אותי על ערמתי זאת, גם יגרתי פן יגלה סודי ונכזבתי. כללו של דבר הקטר היה לי למכשול לב ולמרת רוח, ואני נזהרתי מאד לבל יכירו בי רעי, כי אם יכירו וידעו משכיות לבי, אנה אוליך את חרפתי? מי שמע כזאת, כי בן גביר יחוס על דבר קל כזה, ועינו תרע ברעיו בתתו להם פפירוס? ומה לצרות עין כזאת ולעלם משכיל המטיף לחרות ולאחדות ולאחוה ומתאונן על גבורת בעלי העשר ועל עלבונם של עניים? ובכל זאת לא יכלתי להביט במנוחה על המאֵרה ועל המגערת אשר ישלחו אוהבי בחשבון הפפירוסים אשר לי. ביום ההוא לקחתי לי אך עשרה, כי לא יכלתי להעז פני בפני בעלת חובי החנונית, אשר נשתה בי הרבה מאד. ובבוא בדרשי אלי כבר חסרו העשרה שלשה, ונפשי ידעה מאד, כי הוא ילקטם לאחד אחד עד תמם, ואז לא יעלה עשן בפי עד היום השני. הרעיון אשר לא נעים הזה בלבל את מחשבותי ויעתק מפי מלים ולא עניתיו על דבריו האחרונים. אבל שתיקתי לא הניחה את רוחו ויוסף להתמרמר אלי ויאמר:

– כן הוא, בדבר שפתים נקל מאד לרדוף צדקה וחסד ולהיות רדיקל גדול, בן תשעים וששה לטהר, אך במעשה, בדבר שיש בו חסרון כיס, חלילה לנו מה'!

– תחת כל הגערות והמליצות האלה, השיבותיו בשחוק צדיק תמים: – הודיעני נא על מה תריבני ומה אתה דורש ממני? אם קפטקין מלא פניך קלון, אני מה חטאתי, כי תשפוך עברתך עלי? לך לך אל קפטקין והפץ עברות אפך עליו, תן לו כפעלו, השב גמולו והניחות חמתך בו ושבת אלי ודברת את דבריך בשובה ונחת, וידעתי מה לך ומה בקשתך.

– מה לי ולקפטקין? מה אדבר אתו? ירק אֶרק עליו! אני אליך אשים דברתי, הן אתה… אך מה אדבר? כמוך כמוהו. הטוב טוב אתה ממנו? רוח אחד לשניכם. הוא טוב ממך. הוא מדבר מעט ועושה מעט ואתה מדבר הרבה ועשה לא תעשה מאומה, לשונך חלקה ומהירה ולבך אבן. הלא על כן יאמר “אין עצמות בלשון” ⁷ אך מה לי לאנשים כאלה? ירק אֶרק על לשון מדברת גדולות כזאת. סופך שתהיה מלוה ברבית, או קבלן מאכיל את אנשי החיל רקב וחול, או בעל בית עבודה משמין ומתעדן בזעת פועליו ובדמם, וגם אז תטיף לאחדות ולאחוה. אנשים כאלה רעים הם מכל מיני בני האדם, המה מזיקים ומשחיתים יותר מכל, המה חלאת מין האדם, רק באשמתם לא יצלח כל עושה טוב. אבל מה לכם ולנו? מי בקש זאת מידכם? לכו לכם לדרככם, ואנחנו נלך לדרכנו.

– כל זה טוב מאד, הוספתי לענותו במנוחה ובשחוק, כאיש צדיק בריבו – אך טרם תגיד לי, מה המעשה אשר עלי לעשות?

– מה לעשות לך! האם עינים אין לך ולבך צפון משכל? הטרם תדע כי אלגא נתונה בידי לא תוכל קום וכי עלינו להצילה בלי שוב מכל? כל מעשה, כל קרבן לא יכבד ממנו בעדה! – כל קרבן! הוסיף ברום קולו ויצת עוד גבעול גפרית ביד חזקה ויבער פפפירוס חדש לקים דברו.

– ומי יניאך? אמרתי אליו ואקח לי גם אני פפירוס: – לך והצל ויהי ה' עמך. הלא כדעתך דעתי. כל אשר בלבבך לעשות עשה, וידי תכון עמך.

– החפץ לי בעזרתך? קרא בלעג ובגאוה: – אני אצילנה, אני ולא אחר, את כל העבודה אקבל עלי, ועזרתך לא תצלח לי למאומה.

– ולמה אפוא תריב אלי? הן עבודה גדולה לפניך, לך ועשה בה ולמה תכלה עתך לריק? למה תשחת דבריך באזני איש אשר לא יוכל הושיע ואשר לא תתננו להושיע גם אם יחפוץ ויוכל?

– מאתך לא אבקש כל עזר בלתי אם את הכסף הנדרש לזה, רק את הכסף לבד. זאת חובתך, ואם תמנע ממנו גם זאת, אין לי עוד לדבר אתך. דע לך, כי חזקקתני להזכירך את אשר עליך לעשות, כדי בזיון וקצף הוא, כי חכית עד כה, ולא היה דברך ראשונה לאמר: לכסף אל תשימו לב.

פחד פחדתי ויאתיני! נפשי ידעה מאד, כי זאת תהי אחרית דבריו. כבר הגיעה לאזני, כי חברי מתלוננים עלי לאמר: הקצור תקצר ידו לפדותה, ולמה הוא מחשה? ואני בכל עשרי לא יכלתי לעמוד מפני רבוי הצאתי על הכנסתי, ויש אשר לא השיגה ידי לקנות לי פפירוסים כאמור. על כן לא עניתיו בלשונו בדברו אלי קשות, ואתאמץ להשלות את נפשי בעודו לנגדי וליחל, כי לא יגיד לי את כל לבו, והנה אבדה תקותי.

– בכמה יושע לה? שאלתי שאלת חנם.

– היא אומרת, כי די לה בחמשים רו"כ ואולי גם בארבעים, אך בזה לא נוכל להשען עליה. עלינו להבין כי עלמה היא ולא יעמוד בה כח לשבוע נדודים כאחד הסטודנטים העניים, ואין לנו לתתה לצאת מזה בפחות ממאה שקלים. גם יש את לבבי לנסוע אתה יחד, ואני לא אשקוט עד אשר אמצא לה עבודה שם, את כל העיר אניע, כאשר ינוע בכברה ועבודה די מחיתה אמצא לה. אך להוצאתי לא אדאג, ובכן די לנו במאה שקלים. את המאה הזאת אני נוטל עליך לתת. זאת חובתך לכל הפחות.

מאה שקלים בשעה שאני יושב ודואג לאמר מה אקטר מחר?! בן גביר כמוני, אשר לא אכל מעודו סעודה אחת חוץ לבית אביו, אשר לא למד אל דרכי צעירי דור הזהב לבזבז הון יקר בטרם יבוא לידם ואשר כל חובותיו בשעת דחק גדול לא תעלינה עד עשרה שקלים, מאין יקח לו פתאם מאה שקלי רוסיא?

– דבריך טובים ונכחים, עניתיו במבוכתי: – אפס כי אין השעה רצויה לזה, כי כיסי ריק בעת הזאת.

– בעת הזאת? שנה בדרשי בקלסה: – ומתי איננו ריק? ריק הוא בכל עת ובכל שעה (אם כן, למה לא תחס על פפירסי? שאלתי בלבי בזעף) משפטך כמשפט ילד הולך אל החדר ומקבל מאביו פרוטה ליום. אך עת היא להיות לאיש.

– לו יהי כדבריך. אך בדברים לא יבראו מאה שקלים.

– אין לך דבר שעומד בפני רצונו של אדם. בקש כסף בכל לבך ומצאת דיך. אמור לאביך כי דרושים לך מאה שקלים ונתן לך.

– כדבר אחד הילדים תדבר.

– אני בלשון בני אדם אדבר, ואתה נוהג כילד ומשיב כילד. לו היה אבי כאביך, אזי כבר היה בידי וכל אשר חפצתי עשיתי בו, ואתה ירא את אביך כבן חמש שנים ואין לך שלטון עליו גם די הוציא מאה שקלים מכיסו הגדול והמלא, ובחפצך לעשות דבר טוב ונשגב שהוא פקוח נפש, הנך גבר אין אונים, גבור לא יוכל הושיע. אך עת להיות לאיש, רב לך לשחת דברים נעימים, עת לעשות הגיעה. צק רוחך על אביך והטה את לבו לטובה, ידע ויבין, כי עליו ללמד אל דרכיך ולא לאלפך בינה ולשחרך מוסר הבלים – על כל פנים עליך להמציא לנו מאה שקל כסף, ובימים האלה בלי אַחר, כי הימים מחֻצצים, גם בלעדי זאת כבר קצרה נפשי בעמל אלגה היושבת אל עקרבים בבית אחיה הפלשתי, ויום לשנה יחשב לנו. המצא לנו מאה שקלים, לא אחפץ לדעת מאין תקח, גנוב או גזול או פשוט לך חליצת איש בשוק ומאה שקלים תספור על ידי בשבוע השני. גזרה היא מלפני וכן יהיה.

ויקח בדרשי עוד שני פפירוסים ויצת אש באחד ואת השני נתן אל נרתקו, נרתק פח שבור – בתור צדה לדרך וילך לו בגאוה ובחרי אף, בלי הושיט ידו לי, לאות טרדתו הרבה במלאכה הגדולה אשר לפניו, ואני נשארתי סר וזעף בלשכתי וסער מתחולל קם בקרבי. חשבתי דרכי וארא כי צדק בדרשי ממני בכל דבריו, כי באמת אינני עושה מאומה ברוח התורה היוצאת מפי בכל עת בסוד רעים, כי קצר יד ואין אונים אני בבלי יכלת לעשות קטנה או גדולה וכי עת לי להנשא ולהראות כחי וגבורתי בפעל. אחת משתי אלה עלי לעשות: לפרוק עֹל אבי מעל צוארי ולקחת לי קרנים לעשות ככל אשר בלבבי לעיניו, או לשפוך רוחי עליו ולעשותו לכלי חפץ בּידי. הדרך הראשונה קלה מהשנית, כי דרך הבושה היא, ובה הלכו כל הצעירים אשר בגילי גם בעת ההיא גם בכל העתים וכל תאות לבם לא נבצרו מהם, אבל בעיני היתה קשה כקריעת ים סוף, גם בשבתי לבדי בלי מעצור לרוח דמיוני לא יכלתי לגמור בלבי למרות רוח אבי ביד רמה. ואשיב אל לבי, כי לא תהיה תפארתי בדרך הזאת ועל כל פנים לא אוכל לעשות גדולות בה, כי לא תתן לי מוצא לכסף ולא תתר ידי בכל דבר קשה ונכבד. על כן גמרתי לאחוז בדרך השנית ולפלס לי נתיבות חפש בביתי לא בעזות מצח ולא ביד חזקה, כי אם בשובה ונחת ובמועצות ודעת כראוי לגבר משכיל כמוני. גמרתי לדבר על לב אבי ולגלות לו ראשי פרקים מדעותי הטובות והחדשות שאינן נוגעות באמונה בסקירה ראשונה. והיה כאשר אטע בתוכו מעט משתילי תורתי, אמרתי בלבי, ונפקחו עיניו ונהפך לאיש אחר ושנה דרכיו ודעותיו לטוב בכל דבר ונעליתי בעיניו, וראה אותי בתור אדם המעלה ונואש ממני להכביר אכפו עלי והיו דברי נשמעים באזניו גם בדיני ממונות גם בהלכות אסור והיתר. את מחשבתי הטובה והנשגבה הזאת להיות לאמן ולמדריך לאבי בשנות החמשים לימי חייו לא גליתי לאיש, ולא נועצתי בזה עם כל רע, אך אני לבדי חשבתי את דרכי מהר, ואֹמר לגשת אל העבודה הכבדה והנכבדה הזאת כפדגוג זקן ורגיל, אשר לא תקצר רוחו להורות ולא יוֹאַש לעולם. ידעתי היטב, כי מלאכה גדולה וקשה אני נוטל עלי, אך אמרתי, ממני לא יבצר כל אשר אחל לעשות. אנכי אכלכל דברי במשפט. אנכי לא אוציא את כל רוחי, מעט מעט אאירה עיניו, כי אעבור מן הקל אל הכבד, וחדשתי בקרבו רוח נכון והפכתי לו לב אחר, והוא לא יתבונן, כי מעט מעט יכנע מפני. תחלת דברי תהיה בדבר קל ומובן לכל, בענין הלואה ברבית. הלא היא הלכה פשוטה וברורה, אשר אין חולק עליה בין הסופרים, ואשר גם אבי בעצמו לא יחלוק עליה, כי כן שמעתיו מתלונן פעמים רבות על “המלוים” ומהתל בהם ושופך בוז עליהם גם בפניהם. ועם זה ידעתי, כי גם ידו במעל הזה, כי גם הוא יתן כספו בנשך לעתים מזמנות. טוב מאד, בזה הניח לי מקום להתגדר בו. זאת היא השערה הנתונה מאתו לשטן, בה אחזיק ומשכתיו אחרי בחזק יד ויכלתי לו על נקלה. אך פתח אפתח שפתי עמו, ולא ימצא בפיו תוכחות, והיה כאשר אגבר עליו במלחמת שפתים בפעם הראשונה – ואיך לא אגבר עליו? – והולכתיו אל כל אשר יהיה רוחי להוליכו בלי כל מעצור, כי הפסיעה הראשונה היא העקר.

ומאת השקלים אשר עלי לתת בעוד ימי מספר, בשבוע הבא על ידי בדרשי? אך זאת שאלה אחרת, הפעם אבקש ואמצא לי מקור אחר לכסף, ובין כה עלי להסיר מכשול מדרכי לימים הבאים ולחדל להיות ילד.

ומעון אבי ארבעה חדרים גדולים: החדר הראשון חציו בית כירים וחציו פרוזדור, וגדר בין בית הכירים ובין הפרוזדור. אחריו חדר האכל, ושלחן ארוך בו בתוך, שלחן עגול וישן מאד, וכסאות עגולים מעשה מקלעת מסביב לו, וארון כלים ישן נושן בירכתים משמאל לפתח הפרוזדור, ועל הקיר אשר ממול הפתח, ממעל לכסא אשר בראש השלחן, תמונת ר' עקיבא איגר. ושני חדרים פתוחים בו, אחד מפאת הקיר אשר תמונת ר' עקיבא תלויה עליו, הוא חדר העבודה אשר לאבי, ואחד מפאת הקיר אשר ארון כלי האכל אצלו, והוא חדר משכבו. בחדר עבודתו היו כסאות אחדים כבדים וישנים מאד, שלחן סוֹפרים גדול וארגז גבוה; והארגז רחב ביסודו ושלש תבות קבועות בו תחתיה, שנית ושלישית, ומן השלישית ומעלה דופן עקומה כמעלה הר, והיא נעולה ממעלה, וממעל לה ארון קטן. זאת תבנית הארגז ההוא, אשר יראה כיום אך בבתים מעטים מאד. ובחדר משכבו היו שתי מטות עצי אלון עבות וחזקות כבניני מבצר וכיור לרחצה, רק הכיור הזה לבדו היה חדש ויפה בטעם הדור הזה, ולוח שיש עליו בית לקערה, ומזרק מחֻפה שיש בנוי כחומה מאחריו, ויתר כלי הבית, מלבד הכסאות העגולים אשר מסביב לשלחן בבית האכל, כלם ישנים משרידי כלי גבירי הדורות העברו.

והחדר המיחד לי היה עליה בנויה על בית המבשלות והפרוזדור ויעודה לסכת מצוה. בה ישבתי כל ימות השנה לבד מימי חג הסכות.

ויהי ביום השני אחרי דברי עם בדרשי, ואתן אל לבי להקים את מחשבתי הטובה. לקחתי עמי דברים, סדרתי את טענותי, הכינותי לי תשובות נמרצות על כל אשר יוכל לענותני, נאזרתי גם באמרי ישר גם בדברי תורה, אף כונתי את השעה, כי ראיתי סרסר בא אליו, ויהי לי פתחון פה להוכח דרכו על פניו ולהטיף לו לקחי הטוב, ואבוא אל חדר האכל, ואשמע את אבי מתלחש בחדרו וממתיק סוד עם שליח לדבר עברה זה, ואקח לי את “הצפירה” השבועית אשר מצאתי על השלחן לפני – מכתבי עתים בני יום לא היו עוד לישראל בעת ההיא – ואקרא בו בחפצי לחכות עד צאת הסרסר מעל פניו. אבל רק הבט הביטו עיני על הגליון וראה לא ראיתי את הכתוב בו, כי היו כל מעיני בשיחה הגדולה הנכונה לפרוץ ביני ובין אבי. הן זה ראשית דרכי, וממנו תוצאות לכל פעולתי לימים הבאים. אם אכשל בצעדי הראשון לא יכונו פעמי עוד בדרך זה. אך איך אכשל בדבר הלכה פשוטה כזאת? לא, אל נא תקצר רוחי! עת לנסות כחי. אראה נא אם איש מלחמה אני ובעל מעשה, או רק איש שפתים שכל כחו וגבורתו בפלפול דברים על כוס חמים בעליתו?

והסרסר יצא ויחלף על פני, ואני קמתי מכסאי, ואשא עיני אל תמונת ר' עקיבא איגר, כי נמלך עלי לבי להמתין עוד מעט, ור' עקיבא הביט עלי מעל הגליון בעיניו המלאות תם וענות צדק, וכמו הזהירני במבטו לאמר: בני, האמנם כונתך לשם שמים? – כן הוא, השיבותי אל לבבי על שאלה זאת, כונתי לשם שמים, לשם האמת והצדק ואהבת הבריות, זה הוא “לשם שמים” שלי, כי הם כל קדשי שמים וארץ, על שלשה דברים אלה העולם עומד. ובעוד רגעים אחדים התיצבתי לפני אבי, ואמצאהו יושב ורושם בפנקסו הקטן, הוא פנקס המעשר, כי היה מעשר את רוחיו ונותן לצדקה בחשבון ובדיוק גדול, כגזבר נאמן עתיד לתת דין וחשבון על כל פרוטה ופרוטה שהוא מכניס ומוציא, ואנח את “הצפירה” על שלחנו ואסב שכמי ללכת ואעמוד, כאיש אשר התרוצץ רעיון חדש בקרבו פתאם ואחליק לשוני ואמר:

– הנה ראיתי עתה דבר אשר לא שערתי: האמנם גם לך דברים עם סרסרים? הגם אתה באתה בכף מלוים?

– אני מלוה מעט לעתים, ענה אבי וירם ראשו ויתבונן בי כמו רגע וישב וישם עיניו על פנקסו. ברגע אשר הביט בי נדמה לי כי צל שחוק קל חלף על פניו, האמנם הכיר בי, כי ערום אערים וכל חפצי אך להכנס עמו בדברים?

– אבל איך תשא פניך לפני פינקה המלוה, אשר תשפוך עליו לעג תמיד? ומה תעשה באמרו לך, כי כמוך כמוהו ואליו נמשלת?

שם פינקה המלוה נודע בעיר לחרפה ולבוז, ואיש לא הזכירהו בלי קללה קטנה או גדולה. אך כל אות רגז ותמהון לא נראה על פני אבי ויענני מנוחה ובשפל קולו לאמר:

– מלוה שדרך פרנסתו בכך לחוד ומלוה לפי שעה לחוד.

– ומה בין זה לזה?

– עסק ההלואה איננו עסק. רב המלוים קמצנים הם, חרדים על כל פרוטה ופרוטה, אבירי לב, רחוקים מצדקה. בכלל הוא עסק מגונה להבטל כל היום ולמץ פרוטות פרוטות מאנשים עובדים. אולם לעתים, בימים שיש כסף בקופתי, והוא מונח בלי כל שמוש, מדוע אמנע מתתו לאשר ידרש? מה מני יהלוך?

כדברים האלה קויתי לשמוע מפיו ואשמח עליהם מאד ואשיב לו את התשובה הנמרצה אשר הכינותי לו לאמר:

– מי לא ידע כי עסק מגונה הוא לעשיר לטחון פני עני ממנו? מי לא ידע, כי הנותן כספו בנשך מפשיט עור עניים מעל עצמותיהם ועושה מעשה עכביש? הלא עוד לפני שלשת אלפי שנה נודע כל זה. אבל, אבי, הגע בעצמך: התורה אמרה “לא תבשל גדי בחלב אמו” ותצונו ברמז על בשר כחלב, וכל החרד בדברי התורה לא יאכל מאכל חלב שש שעות תמימות אחרי מאכל בשר, והתורה הזאת הלא היא שהזהירה על הנשך בפרוש ופעמים אחדות, והדבר שנוי בנביאים ומשלש בכתובים, ואתה נותן דבריך לשעורים! מה בין הלואת תמיד להלואה לפי שעה? אם דבר מגונה הוא או אסור, הלא על כל איש ישר להנזר ממנו בכל עת! האמר תאמר גם על אוכלי בשר החזיר, כי אין דומה מי שאוכל ממנו פעמים בשבוע למי שאוכל ממנו בכל יום?

מי ימלל רום לבבי בדברי את דברי אלה! משיב טעם במדינה הייתי בעיני, לו יכלתי ונשקתי לי על מצחי. אך אבי צחק ויאמר:

– בני! הלא זאת התורה אשר מאסת בה, הנח לה, אל תקנא את קנאתה ואל תרב לה יותר מרב ומורה הוראה בישראל. ואם באמת ובתמים אתם אומרים לתקן עולם, אל נא תחלו בי, למה זה אהיה אני ראשון בעולם המתֻקָן הזה? קטנתי מכל הכבוד הזה, אחי! הן לא כהן אני ולא לוי ולמה תקראו לי ראשונה? ומי יודע עד מתי אשב בדד בעולמכם המתקן? אתם חוקרים לכל תכלית ויודעים את כל הנסתרות, אתם מקבלים בכל יום עגלות עגלות של פילוסופיא, ממסלת הברזל, ואני גבר פשוט, ומה לכם ולי? החלו באשר תחלו, אך ממני הרפו נא. יחל נא בדרשי רעך החכם בנעלים אשר ברגליו, כי הן דורשות תקון מאד זה ימים רבים, יתקן בראשונה את נעליו ואחר יתקן את העולם כלו, ואתה, בני…

פה עצר במלים ויקם ויסב מאצלי אל הארגז ויפתח את קרשו הרחב וימשש בו רגעי מספר וישב אלי ויתן לי גליון קטן ויאמר “קרא נא זה!”. וארא והנה הוא שטר קבלת שכר דירה וחנות אשר נתּן לו מבעל בית מוֹשבנוּ.

– אתה, בני, הוסיף אבי וישב על כסאו כבראשונה: – פנה לך אל האיש הזה והפך לו לב אחר, וחדל מקחת ממני שכר דירה, ואז אוכל לתת כסף לו בלא נשך, ואם אין לא אוכל תת כספי חנם. הלא טוב לי קנות בית לשבת בו מאשר אתן כספי לאחר, והיה הוא יקנה בית ואני אשלם, וגם שכר דירה אתן לו, אני אַלוהו והוא יקח מאתי נשך, וכל זה למצוא חן בעיני בדרשי רעך! זאת לא אוכל, בני.

האמנם הבין אבי בדעתו הקצרה את יסודות שיחותינו ופלפולינו? האמנם ידע כל אלה ויתאפק ויהי כלא יודע? אך מי נתן לו בינה כזאת? מי הוליך אליו את הקול ומי באר לו את ההתיחשות אשר בין דברי הפשוטים ובין הדעות הנשגבות אשר יקרא להם תקון עולם? החידה הזאת אשר נפלאה ממני ולא ידעתיה בלבלה את עשתונותי ותעתק מפי מלים. אבל גם אחרי אשר התחזקתי ואתעורר לכלות את אשר החלותי, לא מצאתי מענה בפי על דבריו האחרונים. כל עמלי שעמלתי ביום ההוא לסדר טענותי ולהורותו דעה בדרך קלה וברורה ומובנת לאיש אשר בגילו עלה בתהו וכל דברי הנכונים אתי היו לאין כרגע. ראיתי כי טענותי מסתתמות ואקצוף קצף גדול כנהוג. אמנם נדר נדרתי בלבי לבלתי התעבר, כי לא נאוה לגדל דעה להתעבר בהתוכחו עם קטן ממנו בדבר קטן, מעט הוא לגבור נערץ לגבר על חלש ממנו, כי עליו להכריעו על נקלה בלי קול ענות גבורה ובלי כל אות עמל ויגיעה. אך אנכי דמיתי, כי שיחתנו תהיה ארכה מאד, ואני אגביר בלשוני מרגע לרגע, והוא לא ימצא בפיו תוכחות, ואז יכיר וידע, כי בנו יגדל ממנו ולו העז והמשרה להשפיל ולהרים ולעשות כטוב בעיניו תמיד, ועתה נשתה גבורתי פתאום, והוא הגדיל עלי וינצחני כנצח אחד הילדים הקטנים. ואיך יכלתי להתאפק?

– עד מתי יהיה המֶרקַנטיליזמוּס למוקש לבני אדם? קראתי בחמה מגלה וחמתי גברה עוד יותר כרגע בהביני כי הוצאתי מפי דברים אן חפץ בם, אשר לא יתנו ולא יוסיפו לי מאומה: – עד מתי נטבע כלנו ביון האיקספלואַטציא הארורה? הלא על כן היו כל בני האדם כעלוקות, ואיש דם אחיו ימץ, ואין מבין? האם לא איקספלואַטציא נתעבה היא…

יש לדעת כי בימים האלה לא היתה עוד האיקספלואַטציא למלה מפרסמת מפרסמת בישראל.

– לא ידעתי את מלאכי החבלה האלה, ענה אבי, בלי תת לי לכלות את דברי, ורעד קל נראה על שפתיו: – לא אדע כן מכל רע כאשר לא ידעתי מה הם. אבל אל נא כה תרים קולך, חדל לך לגער בי, ושמע השומע, והכיר כרגע כי אב אני. לדבריו אלה שלח ידו אל עטו ויטבלהו ויכתב על פנקסו, ואדע כי לא יענני עוד בענין, ואפן הצדה כמחפש דבר בחדר ואצא מעל פניו בחרי אף ובבשת פנים, כילד שהֻכה בשבטים לעיני חבריו.

כל היום ההוא התאמצתי לקצוף על אבי ולהצדיק את נפשי ולא עלתה בידי: קול ממעמקי לבבי דבר אלי בלחש ובלי הרף, כי הסכלתי ואשגה הרבה מאד, כי נקלותי מאד בעיניו אחרי שיחתנו זאת, וכי אות לא טוב הוא לאיש מורם מעם כמוני, אם איש אשר לא קנה חכמה ולא יהגה בכל ספר זולת הגמרא והצפירה ישים לאל מלתו ויאכף עליו לשים מחסום לפיו. אך האמנם נצחני? השיבותי אמרי לי, האם לא היה לי מה לענותו? הלא יש לי תשובות נכונות מזקקות ומצרפות על פי תורת האיקונומיא החדשה ודעת ראשי חכמי הדור, אפס כי רמות ונשגבות הן מבינת אדם פשוט אשר לא נסה באלה. – אך מדוע לא מצאתי בפי מענה טוב ונאוה למענהו? מדוע לעו דברי בפתחו שפתיו אתי? הלא ידעתי מראש את מי אורה דעה, ומדוע נסוגותי אחור כאיש אובד עצות? ולמה התעברתי ואצא לריב מהר למרות רוחי? ומה המלים הזרות אשר התמלטו מפי בחפזי ובזעפי? הלא כל אלה אותות חלושה וקצר רוח!

אבל בערב בא אלי בדרשי עוד הפעם ונלך על פני החדר הלוך ופלפל כארבע שעות תמימות וירוח לי מרוח שפתינו וסערת לבי שככה. במרוצת דברינו הזכרנו גם הפעם את דון קרלס אשר לשיללער ואת המסה אשר נסה המרקיז מפֶזַא למעט נטעי רוחו הטהורה על תלמי לבב פֿ יליפּ השני, בדרשי קרא את הספר בתרגומו הרוסי, והוא שתק הפעם למרקיז ולשיללער, אך לא מטעם קפטקין, ואני באהבתי שאהבתי את שיללער, על כי קראתי את כתביו בלשונו, למדתי זכות עליו. אך שנינו דברנו על אודותיו בסגנון אנשים גדולים וגבוהים ממנו גם בדיני בקרת גם בדיני חפש הדעות והאמונות. מדי דברי הזכרתי את דברי המרקיז אל המלכה על אדות חפצו לשנות את רוח פֿ יליפּ לטובה לאמר “וואַס קאנן איך אוֹיך דעם קאָניג זיין? אויף דיעזעם שטטאררען בּאָדען בּליהט קיינע מיינער ראָזען מעהר”. (מה יתרון למלך בי? על אדמה חרבה זאת לא תפרח גם אחת משוֹשנוֹתי). הדברים האלה באו כשמן בעצמותי, וירחב לבבי מהר, מוסר כליותי חלף הלך לו, ובוז וקצף לקחו מקומו. שגיאתי הגדולה היתה לשגיאה קטנה מאד, אשר אין לשית לב לה, כי על כן גם איש כמרקיז מפזא יכשל בה. ואבי נהיה בעיני לאיש אשר אין שוה לי לשחת דברים אתו, אשר כל לשון תקום אתו למשפט לא תצלח עליו, אדמה מלחה, צחיח סלע אשר לא יזרע ולא יצמיח, ומה לי ולו? אמנם קול דממה דקה דבר אלי ממשכיות לבי כמו מאחורי הפרגוד, כי אין הנדון דומה לראיה כלל, אך קול זה נדמה מפני קול אחר גדול וחזק ממנו, אשר דבר בי לאמר: – ומה מאד נקלותי בעיניו! כדבר עם אחד הילדים אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו דבר עמי! ומה הלעג הזה אשר לעג לבדרשי אוהבי? על כי עני הוא, ואין ידו משגת לקנות נעלות חדשות לרגליו? מודעת זאת מאז ומעולם, כי לא לישרים בלבותם עשר, אך לא לעשירים לעשות גדולות ולהנות בגדולות – הוספתי לדבר עם לבבי בלשון הסופרים השגורה על פי: – קטני ארץ הם, לקטנות נוצרו, וכבודם על עפר ינחת אתם יחד. ומה להם ולגדולות? הן בעמל אנוש אינימו, מרומים ישכונו בכל עת ובכל מקום, כל נגעי בני אדם לא יבעתום, בשנת בצרת לא ידאגו, כי הם לא ירעבו ולא יחסרו לנפשם מאומה, וכן בכל עת צרה ופגע רע. על פי רב תהי להם צרת הצבור לישועה למלאות כיסם ולהרבות יבול ביתם. סוחרי תבואה יעשירו בשנת רעב, בעלי בתי עבודה ישישו בעת אשר רבבות עניים ואביונים מבקשים עבודה ואין, וימצאו הון להם ברדת מחיר כסף המדינה; בעלי הבתים הגדולים ירבוּ בשכר דירה אחרי כל שרפה גדולה, הרופאים יפושו כעגלי מרבק בעת מגפה והקבלנים יצברו כעפר כסף בעת מלחמה. זה דרך כל שלוי עולם, שוט שוטף כי יעבור והיה להם לברכה, ואי זה הדרך תעבור עליהם רוח לבקש חדשות? איך לא תאטמנה אזניהן לקול נקיי הדעת המטיפים ליֹשר ולאהבת הבריות? איך לא יבזו בעיניהם לאחיהם העני ההולך בלי נעלים, ואף כי לדל מבין הרואה את אשר לפניו? הן הרגש ירגישו בסתר לבם, כי איש כזה לא ידרש להם לטובה ובכבודם לא יתימר.

– לאה! נתתי בקולי ואפתח את דלת העליה: – ההוכן המוליאר?

– כרגע! ענתני לאה אמתנו מבית הכירים.

– שתי כוסות! קראתי בפתח עוד הפעם ואפן אל בדרשי ונוסף לפלפל ולקטר בתאות נפש. מהרה עלתה לאה ותבא לנו שתי כוסות טֵה ועגילי לחם וצנצנת נפת על טבלא מצפה כסף ותשם לפנינו ותלטש עין מלאה בוז ולעג לידידי הנכבד ותלך לה. אף הוא לטש עיניו לה, וכעין ברק שכרון עבר עליהן בהתבוננו בה. ולאה נערה בריאה כפרה ומהירה כאילה, ופניה אדֻמים ומלאים ערמה.

– גם היא תבז לו, אמרתי עם לבבי: – כמוה כאבי, כן הוא, אין יתרון לו עליה בנקיות הדעת. אבל בשומי עין על רעי היושב ממולי לא יכלתי לכחד מנפשי, כי מראהו מסגל מאד לתתו לשחוק ולקלס לכל אשר יתן עיניו בו: שער ראשו היה רב וסבוך ויורד על עברי פניו בלי סדר וטעם, סנטרו הפך שחור אחרי התגלחו, ושפמו הגזוז נראה מרחוק כדמות אגלי מי רפש, מעילו היה ישן ומגֹרד וקצות בתי זרועותיו מבקעים וחוטים נגררים מהם, וטור חוטים מדלדלים בו במקום טור הכפתורים, ואפודתו ומכנסיו גם הם ראויים למקומם כי כמוהם כמעיל ביפים, ובכל זאת היה חשן בד על לבו וצמידי בד על ידיו, אבל גם החשן גם הצמידים היו מכֻרכמים ומקמטים עד לאין מרפא, והענק השחור על גרגרותיו היה בלה ונחשף הלבן על פני כלו ועניבתו אל מול פניו התעותה, קצה האחד נדח למעלה וקצה השני נכף כמין קרס, כללו של דבר מראהו היה צלם דמות עֹני ושפלות ידים. – אבל הן הן גבורותיו, השיבוֹתי אל לבי להסיר ממני מחשבות בליעל אלה: – רק אנשים כאלה עתידים לעשות גדולות, ממין אחר הם, מחמר אחר קרצו, הם לא ימדו באמת המדה, אשר ימדו בה כל בני האדם, כי בגדולות הליכותם, וגבה ענקים גבהם.

– אנא, שתה נא אתי, בקשתיו בחבה יתרה, אף על פי שלא היה סרבן אתי מאז ידעתיו, ונפשי ידעה מאד, כי שתה ישתה גם אם לא אחנן קולי, וגם אם לא אזכיר מאומה. וישב וישת ויאכל אתי, וימלא חדרי עשן, ונפרד בערב ההוא שמחים ושלמים איש את אחיו. ושמח וטוב לב הלכתי אחריו עד המרפסת ואתקע כפי לו שנית ואֹמר:

– אבל עבודה קשה נתת עלי, וה' יודע אם אעצור כח להשלימה.

– אי זו עבודה? שאל בדרשי לתמו.

– בדבר הכסף אשר אתה נושה בי, עניתיו בלי שפתי לעג: – היום החלותי לבקש מוצא לכסף, ובראשית מעשי לא הצלחתי, ויגרתי מאד פן יכבד עלי לשלם נשיי בעתו.

– בדבר הזה לא אחפץ לדבר עוד, ענה בדרשי ויגע בידו בחפזה למעלה ולמטה לחזק דברו: – מלתי האחרונה אמורה, ואני אדבר דבר ולא אשוב מנו, איש אבן אנכי, אולי שבר אשבר אך לא אכף לעד. את דבריו האחרונים האלה אמר בשחוק גבור חיל עשוי לבלי חת אף קפץ אגרופו לאות גבורה ואמץ לבב, ויפן וירד במעלות ואני נטיתי לארך המרפסת, אשר השתרעה על פני קירות החצר מזה ומזה בדמות זוית ישרה, ויהי בבואי עד למול השער ואסב פני וארא, והנה בדרשי עומד בפתח בית המעלות ומתבונן בכלב הקטן אשר לשוער החדש, אשר הפקד בחצר זה ימים אחדים, והכלב עמד נכחו ומתבונן בעינים רמות ומפיצות זעם בבדרשי אוהבי, והכלב היה קטן וחרד מפני כל עד מאד. עיני בדרשי כמו דברו תחנונים ושאלו רשיון מהכלב לעבור בגבולו, ועיני הכלב ענוהו קשה לאמר: הגם מחדל אישים כזה אירא? רגעים אחדים עמדתי ואתבונן בשני אלה, ובדרשי לא מש ממקומו ולא חדל להביט בעינים מלאות מֹרך על הכלב. והכלב גם הוא עמד בלי נוע בצואר נטוי ולא גרע עיניו מבדרשי, כנכסף לראות, היעמד לב איש אשר כזה לצעד צעד אחד בעודו לנגדו. אך פתאם נתר הכלב ממקומו וינס כמפני ארי, וכרגע ההוא ראיתי, והנה אבי בא החצרה.

– מפני כלב זה אין לירוא מאומה, אמר אל בדרשי בלשון רוסית משבשת כדרכו.

– אני אוהב מאד להתבונן בפני כלב קטן כזה בקצפו קצף אין אונים, ענה בדרשי בשחוק שוא ופניו האדימו, כי לא הסכין לדבר שקר.

בשובי אל עליתי, אחרי ראותי את המראה הזה, הכה לבי אותי, ואהי כאיש אשר התמלט דבר אִולת מפיו בתוך קהל ועדה או אשר נלכד בדבר שקר ומליו נעתקו מבלי יכלת להצטדק. כעשרה ספרים לקחתי לי איש אחרי אחיו, וכל אשר החלותי לקרוא לא לקח לבי, וכגבר עברו יין לא יכלתי למצוא מנוחה לנפשי. “אך מה לך ולאימת הכלב על בדרשי”? שאלתי את נפשי “אבל אבי ראה ויבן כי מפחד הוא”, הוספתי לדבר אל לבי: – "והוא כחד ויתאמץ להצהיל פניו ולהסתיר מרך לבו ולא הצליח ותהי לחרפות לו! – ומה מני יהלוך? האם לא אחת היא, אם נכבד בדרשי בעיניו אם לא? ועד עתה הכִבד אותו בלבו מאד? מלבד כל אלה מה לי ולשניהם? הלא לי אחת היא. “כן הוא, לי אחת היא” דובבו שפתי ואבחר לי אחד מכתבי שׁצֶדרין, כי אותו אהבתי מכל הסופרים ובו בטחתי כי כח בו להצהיל רוחי ולשכך כל סער בקרבי, אבל הפעם היה לי גם מעוז חדודי שצדרין לא לעזר ולא להועיל, ונזקקתי ליאש את לבי מלקרוא בלילה ההוא. אז שלחתי רסן מעל רוח דמיוני, וחזיון זר התיצב לנגד עיני, והנה בדרשי עומד על סף מבוא ביתנו, וידו קפוצה ונטויה למעלה, ופניו מפנים אל הרחוב, ועיניו מזרות דם, והוא נכון לצעד בגבה אפו צעד גדול ונורא ולנחוש ולנתוץ ברב כח את כל אשר לא ישר בעיניו, ורק הכלב הקטן אשר ממולו עומד לשטן לו, ובאשר ישים הכלב עיניו בו, כן יחת בדרשי וידו המורמה תנחת כרגע, ועיניו תשפלנה, ופניו פני נער קטן וידוע חולי, וכלו המס ימס ויקטן מרגע לרגע עד תמו. חזיון זה נראה ונשנה לפני פעמים רבות, ולא בחלום ראיתיו, כי אם בהקיץ. גם לא היה חזיון מתעה, אשר יאמר לו הלוצינציון, כי ידעתי היטב את אשר לפני, לבבי לא תעה, ועיני לא הלכו שולל, בחפצי, ולא למרות רוחי, שויתי זאת לנגד עיני, אפס כי נאחזה המראָה בלבי בחזקה. לו חפצתי יכלתי להסירה מנגדי, אך לא יכלתי לחפץ כזאת, כי נתן מכאוב נעים לנפשי, ואהי כאיש כואב, אשר ימש את מכתו או את שנו הרועה וירב מכאובו בבלי יכולת להשיב ידו ממנה. ככה העברתי את המראה על פני פעמים אין מספר, ופעמים אין מספר השמעתי לאזני את פרשת דברי המראה, עד אשר בא לחץ בלבי מפני השנות הדברים, ואתעורר בחזקה ואלך מר על פני הבית הלוך ושוב, ובסתר לבי עמק עמק נולד רעיון חדש, רעיון פשוט ודל, אבל נורא מאד לחכם צעיר כמוני בעת ההיא, והוא: אולי יצדקו בני האדם הפשוטים בדברים רבים מבני העליה החיים בעולם הספרות? הן ריב בין עולם הספרות שאני נתון בו ובין עולם המעשה, ואני שומע אך את דברי האחד, ומי הוא לידי יתקע, כי הצדק אתו? אולי שוגג הוא? אולי משנה הוא בצדיה? הלא אסור לדין לשמוע דברי אחד מאנשי הריב בעוד אין השני לנגדו.

סר וזועף ירדתי בלילה ההוא מעליתי, ובראותי כי אין איש כי לא היה אבי ואמי בבית, שבתי ואתהלך על פני החדרים בלי דעת מה לעשות בצר רוחי, ויהי בבואי אל החדר הראשון, והנה קול צעדה מאחרי הדלת וקול נחרה ושעול קל, והדלת נפתחה בלאט ובזהירות יתרה, וישעיה בדרשי מורי ואבי רעי הופיע ויעמד בפתח.

האיש הזה לא היה בביתנו מיום חדלו להטיף לי לקחו, ומן היום ההוא לא דברתי אתו אף פעם אחת. בפגשי אותו בחוץ יצאתי ידי חובתי במנוד ראש או בהרמת ידי אל כנף כובעי, ושמו לא נשמע לא על פּי ולא על פי בנו, וישכח כמת מלבי. על כן השתוממתי למראה עיני בהתיצבו לפני, כמו הקיץ אחד מישני עפר ויעל פתאם לקראתי.

– האם ר' יצחק בביתו? שאל ישעיה בשפל קולו ובלשון מדברת תחנונים, בלי העז פניו לצעוד צעד אחד הלאה.

– איננו, ענתה טבחתנו בלשון קצרה ותסב פניה ממנו בשאט נפש מגלה, אשר לא יראה בלתי אם על פני משרתות וטבחות ועל פני גבירים וגבירות אשר הורמו מאשפות.

– בא נא אדוני בדרשי, אמרתי ואקרב אליו: – בא נא הביתה וישבת ונחת מעט, ואבי הלא בא יבוא מהר, כי עשר שעות עתה.

– גם אתה פה לפני, ואני לא ראיתיך – קרא ישעיה בעליצות ויתן לי את ידו, אשר הוציאה כרגע מכיסו או מתחת לאדרתו או ממקום סתר אחר, אשר לא אדע אכנהו.

– ומה מעשיך עתה? אמר אחרי כן בשבתו למולי בחדר האכל: – הלא גדלת מאד, עלית מעלה מעלה, שמעתי עליך רבות, מליץ בלשון רוסיא, מליץ בלשון אשכנז, מליץ בלשון צרפת. נכבדות מדבר בך, ואני שומע ושמח.

– אל תאמן לכל שמועה, עניתי ברגש חמלה על עניות דעתו הנשקפת מדבריו אלה: – ומה שלומך?

– אנכי? מה יש לשאל עלי? “כאשר אבדתי אבדתי” מה שהייתי הוא שאהיה, מעט הוראה, מעט עסקים אחרים, וככה אנחנו חיים. – גם הפעם יש לי דבר נכבד אל אביך, באתי לדבר אתו… אך יכול אוכל לדבר בראשונה אליך, כי הדבר נוגע מעט גם בך.

הוא שחק מעט לדבריו האחרונים, ואני שמתי עיני עליו ואשתומם שנית: בשבתו לעמתי בלי כובע ראיתי והנה הוא צלם דמות בנו בכל תנועותיו, והדבר הזה לא עלה על לבי עד כה. הן כבר זרקה בו שיבה, גם קרחת היתה בראשו בתוך, ובנו היה עלם צעיר, וכל אות קרחה לא נראה על ראשו, ובכל זאת דמו זה לזה עד מאד.

– כן הוא, הוסיף לדבר אלי: – הדבר נוגע גם בך, ולא גם בך כי אם רק בך. תמול ערכתי מכתב לאיש, והאיש גדול מאד, כי הענין גבוה מאד, ואכתב לו מכתב ארוך, המכתב נכתב היטב, אנכי יודע לערוך מכתב, צר לי מאד, כי אין טופסו תחת ידי, כי מעשה אמן הוא, כלו כתוב דפּלוֹמטית – ברבות הימים נודע לי, כי בעת ההיא חדל מורי המשכיל להתימר במליצה ויבחר לו את הדפּלוֹמטיא תחתיה להתגדל בה, ועל כל שורה שיצאה מתחת ידו היה אומר, כי היא כתובה דפלומטית – אין כל ספק, כי התשובה תהיה טובה, כי על כן הענין טוב, ואני כתבתי היטב, אבל היום זכרתי אותך ואתן אל לבי כי טוב הדבר גם לך, ואֹמר הבה אנסה נא פה, ומה תאמר על זה.

מה יכלתי לאמר על זה? אדמה כי גם רב קוראי לא ידעו מה להשיב לו היתה נפשם תחת נפשי. אך לטוב לי לא חכה לי מורי בדברים, ואולי אמר בלבו “מדשתיק שמע מינה ניחא ליח”, ויוסף לדבר:

– הענין גבוה מאד, בזה אין לפקפק, אבל שמך הטוב בעיר כבוד בית ר' יצחק… כללו של דבר, הענין טוב מכל הצדדים, ועל כן מהרתי הנה. צר לי כי לא מצאתי את אביך. האם יאחר לשוב הלילה?

– לא אוכל דעת זאת, עניתיו בשפה רפה, ונפשי ידעה מאד כי שוב ישוב מהר, כי לא הסכין לאחר בנשף בבתי זרים.

– הידעת את קרפיל בולקין? הוסיף ישעיה אחרי העלותו עשן רב מפיו: – הוא גדל מאד בשנים האחרונות, מודעת זאת לכל, והיא יפה ומשכלת נפלאה, מנגנת עלי פסנטר ומדברת צרפתית כילידת פאריז, ונדה ינתן לה חמשה עשר אלף, חמשה עשר אלף הלא כסף לא מעט הוא, ומה ענין בזה בעיניך? בלי ספק ידעתה גם אתה. מה תענה? הגידה נא ככל אשר עם לבבך למען אהבתנו הישנה.

ואני לא חפצתי להגיד לו ככל אשר עם לבבי, בלי שים לב לאהבתנו הישנה. אבל הדברים אשר היו עם לבבי לא נעמו מאד, כי הטיל סער בקרבי ויביאני במבוכה גדולה בדבריו. ידעתי כי צעיר אנכי להיות לחתן, גם עליה ידעתי, כי בתשוקתה העזה ללמוד לא תאבה עוד להיות לכלה, ובכל זאת נבקה רוחי בקרבי. למה זה בא זה הגבר לא יצלח לעורר שאלה גדולה כזאת בבית אבי בטרם יבוא מועדה? עוד רוח רעה שוררת בין אבי ובין אביה, עוד לא נסו דבר איש את אחיו לשלום מאז נחרוּ זה בזה, ועתה הלא יעט בו אבי בשמעו את דבריו, ומי יודע אחרית דבר? מי יודע את אשר במכתב הנפלא הכתוב דפלומטית? הן בלעדי הדפלומטיא העמוקה הצפונה בו, הלא יש בו גם שנים שלשה דברים פשוטים, אשר יוכלו באמת לעשות גדולות ונוראות לי בפשיטותם? – אך היצלח האיש הזה לכלות שרוך כזה ולהרויח כסף הרבה? לא, לא אוכל האמין כי יכלה את אשר יחל! הוא לא ירויח מאות שקלים בפעם אחת! גם כי יכתוב מאה מכתבים ויכלה בם כל חצי מליצתו ודיפלומטיתו לא יצלח בלתי אם להראות כחו וגבורתו, ושכרו זה יצא בהפסד הדיו והניר והזמן. אבל גם רעיוני התוּלי אלה לא עצרו כח להשיב לי את מנוחת לבבי, כי כרגע נהפכו מתנחומים לדאגה לאמר: הלא גם לי שדכן הוא, אך גלה יגלה אזן אבי והיה השדוך לו, כי הוא “המתחיל”, וכלל גדול הוא בעסק השדכנות, כי המתחיל הוא העקר ולו משפט הבכורה, והיה אם יצלח חפצי בידי, והיתה משכרתו שלמה מאת אבותינו, ובכן יושע תשועה גדולה גם אז, ההוא יושע? – אם גבר כמוהו יצלח? ההוא יוסר מעני? – “המתחיל הוא העקר” מי גלה לי סוד זה? מאבי לא שמעתיו. מרעי? לא! גם מרעי לא שמעתי כזאת. אבל כן הוא, ידעתי כי כן. ומי הגיד לי? הוא לבד הגיד לי זאת. לפנים בקחתי תורה מפיו שמעתי זאת ממנו פעמים רבות בשעת שיחות חולין שלו. הוא אהב מאד לדבר בשדכנים. המלמדים ושונאי ההשכלה והשדכנים היו לו למלה בכל עת, בהם כלה חצי זעמו כיד השכלתו הטובה עליו. “השדכן הוא בעוכרי ישראל, השדכן הוא איש אשר אין בפיהו נכונה, שדכן דובר אמת הוא דבר נמנע אשר לא היה ולא יהיה לעד, השדכן הוא חלאת מין האדם, כל עוד אשר לא יחדל שדכן מקרב ישראל לא יחדל ישראל מלהיות עם שפל ונבזה בכל הארץ” ורבות כאלה שמעתי מפיו, והוא בעצמו ובכבודו היה לשדכן! כן האיש הזה ואלה דרכיו! איש אשר לא השליטו אלהים ללכת בדרכי לבו הטובים. הן הוא בעצמו מלמד, נבער מדעת, השדכן! – והוא גם שדכני הפעם! – אות לא טוב הוא, כי היתה כזאת עם לבבו… אבל הן עוד צעירים אנחנו… היא נכונה עוד לנסוע.

– מאד עמקו מחשבותיך, אמר אלי ישעיה אחרי אשר נלאה לדבּר אלי בלי שמוע כל מענה מפי: – גם שמוע לא תשמע את אשר ידֻבר אליך, וכל זה בגלל נערה אחת. אל תעצב, פנה אלי והושע. שאל ממני ואתנה לך את אשר תמצא חן בעיניך. – לדבריו אלה נוצצו עיניו בערמה, ולבי הגיד לי כי יודע הוא. “מאין ידע זאת? האם שמע מפי בנוֹ? ואני גם לבנו לא הגדתי מאומה. אפשר הדבר כי בנו חדר משכיות לבי ויגד לאביו לתת לו ידים להשתכר. הן בכל הבזיון אשר בזה רעי החפשי בדעותיו את אביו, לא בזה בעיניו לאכל יגיע אביו וגם לקחת ממנו גם פרוטות להוצאות קטנות, ומדוע לא יהיה לו לפעמים גם לעזר בהיות לאל ידו?”

– אל תעצב ואל תואש, כי בי בעזרך, הוסיף ישעיה: – נערים בגילך לא ינחמו כי יבטחו בי. אנכי אינני שדכן, ונפשך יודעת מאד, כי לא דרכי שדכנים דרכי, כי שנאתי מאסתי הליכותם מיום היותי לאיש, אך אם אמצא ענין טוב ונאוה, לא אחריש ולא אשקט עד אם כליתי אשר החלותי, וכל השדכנים מאפס ותהו נחשבו לי. –

– מה נשמע כיום בעולם הספרות, שאלתיו שלא בענין להשיאו לדבר אחר: – מה אתה כתב בימים האחרונים?

– בימים האחרונים אינני כותב כל מאומה, אך מסדר ומתקן, אני את שני ספרי הגדולים על האגדות ואת באורי על כתבי הקדש, וכל “חטאות נעורי” וכל מליצותי ושירי אשר כתבתי לפנים גנוזים אתי. רק ספר המכתבים אשר לי ישאר לפליטה, אותו אדפיס ויעבור עלי מה, כי הוא “כפתור ופרח” “לא בא כבשם הזה”, ועון פלילי יחשב לי אם יהיה “כנפל אשת בל חזה שמש”. אבל אני בעצמי בכתבי אגרת לאיש לא אכתוב עוד כמלפנים, לא אעשה עוד “מעשי צעצועים”, אין מליצה ואין משל, כל קוראי מכתבי לא יכירו בם, כי כותבם “בעל לשון” הוא, אך סגנון דפלומטי בחרתי לי, ואמנם בסגנון הזה אעשה גדולות. כאשר אבוא הנה בפעם השנית לא אמנע מקחת אתי שנים או שלשה טופסי מכתבים וראית את נפלאותי.

– ובאמת, הוסיף ישעיה אחרי החרישו רגעים מעטים: – מה תתן ומה תוסיף לי המליצה, הן הכותב דבר לרעהו לא יבוא להראות כחו בלשון, כי אם להצליח באשר יחפץ, ועל כן עליו לבחר לו לא לשון יפה כי אם לשון ערומים. “מחשבות בעצה תכון” אמר שלמה המלך, הכל תלוי במחשבה ובעצה ולא במליצה. היא חלק נערים ומלמדים כיום, ובעולם המעשה אין מקום לה, ואני אין עיני ולבי כיום בלתי אם אל עולם המעשה.

זמן רב הביע אמריו לי בדרך זה, ואני עניתיו על אחד מני אלף מדבריו, ובאחרונה קם ויאמר:

– רואה אני, כי לשוא אחכה, כי יאחרו שוב היום, אך בואי לא היה לריק, אחרי הודעי כי ישר הדבר בעיניך, הן זה הוא העקר, האם לא כן?

הוא קרץ בעיניו לי בצחוק, ואני לא עניתי מאומה, אף העמדתי פני כאלו לא שמעתי ולא התבוננתי. –

– הכלב אשר בחצר איננו נושך? שאל ר' ישעיה בהניחו את ידו על כף המנעול.

– לא. עניתיו בבטחה: – כלב קטן ודל, לא ירע גם לזבוב.

עוד הפעם ראיתי את קלסתר פניו והנה הוא דומה לקלסתר פני בנו בעת אשר נקרה אבי לפניו היום, אך עתה לא העמקתי מחשבותי כבראשונה, כי נבוכותי ונדכאתי מאד מכל דברי שני הימים האלה והרגשתי לחץ בלבבי, לחץ חזק בלי דעת וחשבון, תמהון לבב איש מצוק ואמלל אשר שבעה ברעות נפשו כל היום, בטרם יחלץ גם מאחת מצרותיו המשתרגות ועולות על צוארו. ראיתי, כי נתיבותי מתעתוֹת כי חדשות תצמחנה בחיי והראשונות תהרסנה ותשבֹרנה מהר באפס יד, ואתעצב וארגז בקרבי, וירוח עלי לבי, ויגדל הכאב מאד.

ביום השני באו לידי במקרה, ואולי גם לא במקרה, – יש אשר לא ידע האדם לשפוט את נפשו בצדק, אם שוגג הוא או מזיד – ספרים אחדים אשר לא קראתי כמוהם מעודי, כתבי סופרים מחוץ למחנה אשר עבדתי בו בתור “קורא יקר”, דברי אנשים אשר שמם מנאָץ בפי אדוֹני ומוֹקירי הסופרים אשר יצקו מרוחם עלי ועל רעי ואשר בגלל זה לא הבטתי אליהם ולא ראיתים ודעת דרכיהם לא חפצתי, כי היו כאין בעיני. אך ביום ההוא העברתי על מדותי ואשפל כבודי לקרא גם ספרים כאלה, ובעצם היום ההוא הראיתי לדעת לתמהון לבבי, כי גם עם תועי לבב אלה כותבים וחוקרים ומהתלים כבני אדם, כי גם הם אומרים דברים של טעם, ולא כלם נעורים וריקים וחסרי כל בינת אנוש, כאשר דימיתי עד ויודעים לפעמים להשיב חורפיהם דבר מר, וכי על כל פנים גם הם מרביתם גדולים ממני ומכל רעי בחכמה ולא מאשר השם אלוה רוח בינה יבחרו באשר לא חפצנו. כל זה הכרתי והרגשתי ביום אחד ובשעה אחת. אף אמנם הסתר הסתרתי מחשבותי אלה והתאמצתי להתעלם מהן, כי לבי הכה אותי על כי יתגנבו בו מחשבות מרד ומעל כאלה, אבל מי שליט ברוחו לגרש כלה מקרבו רעיון לא טהור, ביחוד אם דבר מר יצוק בו? וברעיון ההוא היה דבר מר מאד, כי כוֹנן להשפיל כבודי בעיני ולשים לאל רום ערכי ויתרוני לחסרון. מה אני ומה חיי ומה פרי יגיעת נפשי, אם כל הדעות הנשגבות, אשר חשבתי אותן עד כה להלכות פסוקות, אשר אין כל אדם גדול חולק עליהן, אינן בלתי אם דעות יחידים שלא הכריעו בהן חכמים אם נאמנות הן, והרבים המחזיקים בהן, מקצתם קשי ערף, אשר יצא דבר מפיהם ולא ישובו עוד ממנו גם כי יעבור עליהם מה, ומקצתם נמהרי לב כמוני אשר ילעגו על גדולים מהם מבלי דעת את נפשם היטב ויתברכו בלבבם לאמר זאת חקרנו כן הוא? עד כה ידעתי הכל, ועתה תפקחנה עיני והנה אינני יודע כל מאומה!

ביום ההוא נכספה וגם כלתה נפשי אל רעי. מי יתן ונקרה אחד מהם לפני, אמרתי עם לבבי, ודברנו ופלפלנו כפעם כפעם, וחזקו ידי, ויגלתי עמוד במלחמה הקשה הזאת הסוערת בקרב לבי פנימה, כי נפשי ידעה מאד, מה רב כח שיחת חברים להשכיח סערת רוח אשר כזאת. אבל איש מהם לא בא אלי, גם בדרשי לא שמר מועדו וישכח אותי ואת פפירוסי הטובים ואת משה ידו אשר הוא נושה בי, ואשב בדד ומשומם כל היום ההוא, ומבוכת לבי הלכה הלוך וגדול, עד כי גדלה מאד.

ובלילה נפל דבר בביתנו, אשר לא כוֹנן גם הוא לחדש רוח נכון בקרבי ולשגבני חיל: ברדתי אל לחם הערב כמשפטי ראיתי, והנה אמי חולה משכבת במטה, ואנחוֹת חרישיות מתפרצות מקִרבה לרגעים, והמבשלת באה עוטה מטפחת ובקבוק בית מרקחת בידה, ואבי עומד מרעיד ומשמים ופניו מביעים מבוכה ועקת לב. מחלת פתאם לאמי היה דבר מצוי, כי זה היה משפטה לנפל פתאם לפתע למשכב, אבל מבוכת אבי לא היתה דבר מצוי, כי כבר הסכין ארחותיה, וידע כי נשא תשא חליה כאשר נשאתהו זה פעמים רבות, והפעם עמד כאיש אשר נתקו מזמותיו וכל חכמתו תתבלע. ובאשר שמתי עיני עליו הוא הביט בי, אמר לבי לי, כי בשלי כל הרעה הזאת, ואני לא ידעתי בנפשי כל עון מיוחד, הדבר הזה העירני לחקור ולדרוש מה נהיתה.

– לא נהיה כל מאומה, השיבתני המבשלת על שאלתי אשר שאלתיה בשפל קול.

– אך איך נחלתה? מתי?

– היום, בשבת היהודי אתה.

– אי זה יהודי?

– היהודי אשר היה פה אתמול בערב.

– ישעיה בדרשי?

– לא ידעתי את שמו, היהודי אשר דברת אתו אתמול. הלא ישבת אתו שעה תמימה, ואיך לא תדע מי הוא?

אף אמנם ידעתי היטב את האיש ואת שיחו, אף לא היה כל ספק בעיני עוד, כי הוא מחץ בדבריו את לב אמי, ובשלו ובשלי הרעה הזאת, אך במה יכול להדאיב נפשה עד כה? גם אם לא ישר הדבר בעיניה, גם אם ידע צפונות לבי ויגד לה מה בזה? האם לא מקרה פשוט מצוי עד מאד? ומה יכול עוד להגיד לה על אודותי? ואולי…אך הלא ידע אדע הכל היום או למחר.

ככה עברו למו עוד שני ימים, ואמי לא קמה עוד ממשכבה, ובדרשי לא בא אלי – לפי הנראה נפלה אליו אימת הכלב ולא יכול להבליג על פחדו – וביום השלישי בא אלי מכתב מבדרשי וכתוב בו לאמר: “בוא היום אל ביתי בשעה החמישית אחרי הצהרים. אל תאחר, כי הדבר נחוץ, ב. ברדשי”

כבר ידעתי, כי רעי זה דרכו לצוות ולא לבקש, וכל דבריו כדבר שליט, כי כן הסכין לנהג כמפקד צבא מלחמה, או כראש עדה נסתרה העושה גדולות במחשך, אשר על כן נאוה לו לצוות ולבטוח כי הוקם יוקם כל דבר היוצא מפיו. גם כלנו – מלבד קפטקין – התרגלנו בלשון קצרה מדברת גדולות, כראוי למאלטקי, לגריבלדי, ולכל האנשים אשר בגילם, ועל כן יכלתי להשיב אל לבבי, כי הדבר הנחוץ יוכל היות דבר קטן וקל עד מאד, בכל זאת גמרתי בלבי כרגע לבוא אליו בשעה היעודה. אמנם לא הייתי מעודי בבית בדרשי, גם לא ידעתי אי זה מקומו, אבל אין זה פוטר מלעשות את אשר ינטל, בשעה “שהדבר נחוץ ואין לאחר”, בשעה החמישית באתי אל רחוב ביתו – את הרחוב ידעתי – ובטרם אספיק לשאל את אחד העוברים ראיתי את רעי עומד הכן לקראתי אצל אחד השערים.

– זה כרבע שעה אחכה לך, אמר בדרשי בקול תלונה חרישית.

– עוד לא עברה השעה החמישית – עניתיו כמצטדק לפני מי שגדול ממנו ואראהו את מורה השעות.

– אחת היא, נלכה נא – ענני בדרשי כמוחל על עלבונו ובכלל כגבר נעלה אשר לא עת ולא חפץ לו לשית לב לקטנות, וישם ידו תחת זרועי, ונלך שנינו יחדו בלי דבר דבר: אני לא שאלתיו, אל מי אנחנו הולכים, והוא לא הגיד לי, כי אין אנשים גדולים משחיתים דברים לריק. הלא הוא מוֹליכי, הוא בעצמו ובכבודו, ומה יש לי עוד צדקה לחקור ולדרוש? וככה הלכתי אחריו הלוך והחרש עד בואנו אל קצה אחד המבואות ונסר אל חצר קטנה בלי מרצפת ונעבור בין גל חמר ובין גל לבנים שבורות ונבוא אל בית גדול ותוכו כדמות כפּה וכלו מלא באשה, ושם קדם פנינו איש זקן קטן קומה ומקמט פנים, מלבש בגדים נוצצים מישן, וכפה חדשה וטובה על ראשו.

– הוא האיש אשר אמרתי לך, אמר בדרשי אל הזקן.

– ידעתי, ענה הזקן ויושט לי את ידו הצנומה ויבקשני לשבת. ומי הוא, ומה מעשהו, ומה חפצי בביתו טרם יוגד לי.

– הדבר שֻׁנה מאד מיום אתמול, אמר הזקן אלי: – עוד עלינו לחשוב מעט.

– הלא גמרנו אתמול, הלא הבטחת, השיב בדרשי.

– כן הוא, גמרנו והבטחתי, אבל עלי לחשב דרכי היטב, לקחת נקל מאד אך הנותן עליו לדעת על מה יבטח.

– הלא האיש אשר דברנו בו לפניך, אמר בדרשי בשפתים מגמגמות מיראה – ומה לך לדעת עוד? ראוי הוא לסמוך עליו, חי ה'.

– ראוי הוא לך, כי לא אתה תתן, ואני שנאתי חפזון.

– ואתמול?

– נער אתה, ומה אדבר אתך?

– זכור נא את אשר אמרת לי…

– כדבר ילד בן חמש שנים תדבר. הלא שמעת, כי שִׁנה הדבר מאד.

– אי זה דבר? מה שֻׁנה? הבל וריק! ירק ארק על זה!

הזקן לא ענהו עוד, אך הניע יד אחריו ויקם ויקח את קרן הטבק – קרן כסף יפה – וירח בחפזה וישם בכיס. כמו חרד לבו, פן נשים אותה בכלינו.

ראיתי, כי קם ולא ישב עוד, ואקום גם אני. אך בדרשי לא קם ולא נע ויחנן קולו ויאמר:

– אבל אי אפשר בלא זה.

– אי אפשר? שנה הזקן את דבריו ופניו הזעומים צהלו משחוק אביר לב: – אי אפשר? צר לי מאד. הָ! הָ! הָ! ובמה אושיעך? ואני לא אוכל עוד.

– אך הלא אינך עומד בדבורך?

נלאיתי נשוא את דבריו ואת תחנוניו ואת לעג הזקן ואֹמר: – נשים נא קנצי למלים. הלא באזנינו אָמר כי לא יחפץ, ומה חפץ בלהג הרבה? האם אחד הוא בעיר? נלכה לנו ואל נא נבלה עתנו לריק.

מהדברים המעטים אשר דברו זה אל זה הבינותי שרש דבר ואשיב בענין בלי הודות כי הלכתי אחרי מוליכי כשה נאלמה, ודברי הצליחו באשר חפץ בדרשי, כי הזקן הראני סבר פנים יפות, מאשר לא ראה על פני אותות דאגה ומרך כאשר ראה על פני רעי, יען כי אני לא חפצתי ולא בקשתי מאומה ולא היה לי ממה לירוא.

– כל מלוה אשר בינה בקרבו, פנה הזקן אלי וישב ויתן אות לשבת גם לי: – כל מלוה אשר בינת אדם בקרבו, לא יבהל ברוחו לתת לך, אם ידע כמוני את הענין היטב, וכל מלוה ידעהו בטרם יאות לך, כי אין כסף נתן בלי חקירה ודרישה. ואני אינני משיב את פניך גם עתה, רק חפץ אני לחכות עוד מעט.

– הלא אָמוֹר אמרת, כי נתן תתן היום בחמש שעות, נתן עליו בדרשי בקולו, כי חזקתיו בדברי.

– ואתה אני אמר לך, ענהו הזקן בלי כל אות קצף: – כי נער אתה, ואין לי דבר אליך. כל שונאי המבקשים רעה לנפשי יהיו בעלי בינה כמוך, והלכו כל ימיהם בלי נעלים. לולא פני הצעיר הזה אני נושא, כי עתה לא הבטתי אליך ולא ראיתיך. עלינו לחכות מעט עוד – פנה הזקן ממנו אלי: – זאת תשובתי לך היום. וכל אשר תפנה אליו לא ישיב לך דבר אחר. ואנכי איעצך, על כי מצאת חן בעיני, כי חכם אתה מהנער השוטה הזה, עצתי היא, כי לא תפנה אל איש אחר, בטרם אשיב את פניך לגמרי בלי עבור, כי דבר כזה טעון כסוי ואם יגלה עוד לאחד ועוד לאחד ונודע לכל, חברך חברא אית ליה. –

– נכון אני לשמוע לעצה, עניתיו אבל אשמיעך נא גם אני את עצתי בדבר הזה…

– עצתך? הָ! הָ! הָ! עצתך אבין בטרם תשמיענה, אך…

– לא. טרם תבין לרעי. האם איעצך לתת בעודך ממאן? האם ילד אנכי? אנכי זאת איעצך: אל נא תדבר באזני אל האדון בדרשי בלשון בוז וקלסה כזאת. הן לא נער שובב מן השוק הוא, כי תחרפהו ותשפוך עליו לעג בלי מעצור.

– היטבת דבר, ענה הזקן ויבט אלי בחבה קלה: – אך ידוע תדע, כי לא נכרי הוא לי, כי דודו אני. הוא התבושש להגיד לך, כי דוד מלוה לו, ואני לא אבוש לא בגיסי האביון ולא בבנו השוטה, אך עלי להשכילו בינה ולאמר לך כי שוטה הוא, בכל פעם אשר יביע אולת באזני. הלא דוֹד אני וזאת חובתי. האם לא שוטה הוא? אביו אביון, והוא הולך בלי נעלים, ומה הוא עושה? הוא מביט השמימה! הוראת שעות יבקש לו, עבודה נעימה נותנת פרי למכביר. הראית מימיך מורה אשר פני אדם לו וכאחד האדם יחשוב? הזאת מטרה לאיש צעיר בימים האלה? האם אפיקורוס אתה, חכם או פילוסוף, לך לאבדון, ומה מני יהלוך, אך היה לאיש, בקש לך מעמד בחיים. הידעת את בולקין? כן הוא. ידעת אותו – לדברים האלה נוצצו עיני הזקן משחוק פנימי – אך אני ידעתי אותו בהיותו עוד נער כמוך. אבל הוא לא הביט השמימה, הוא בן כורך ספרים, ואביו היה מחזיר אל הפתחים בערבי שבתות – כה יעזרני ה' – ועם זה מה הוא עתה? אמנם נבל הוא, כן הוא, גם עלי עברה רעתו, גם לי שמונה מאות רו“כ בידו, אך לא בזה אדבר עתה. זה ענין אחר. אך הלא איש הוא, אחד הגבירים, ושר העיר כאח יתהלך אתו, אף על פי שלא פילוסוף גדול הוא כשוטה הזה, ואיננו יודע את הגרמטיק ואת הגיאוגר פֿ יע אשר לכם. ינסה נא השוטה הזה להראוֹת את פני שר העיר בגרמטיק אשר לו, וראָה את כל הטוב הצפון בגרמטיק וביתר ספריו הקטנים. – אך מה אדבר בו. הן כלכם אינכם טובים איש מאחיו, כלכם שוטים אשר אסור לרחם עליהם, כלכם שוגים בהבלים ורודפים קדים. לא אדבר בדברים שבין אדם למקום, אך אם לא תדאגו לעולם הבא, הלא העולם הזה לכם הוא. למדו בחור בטוב ומאוס ברע. האם לא עת לכם עוד להיות לאנשים? עלם כמוך, בן משכיל, יודע כל הלשונות, בן יחיד, ואביך ברוך ה‘, מי יתן והיה גורל כל היהודים כמותו. הלא בידך להיות מאֻשר בארץ מאין כמוך, ומה אתה עושה? גם הוא בוחר בדרך הפתיים, לא נאוה לו ללכת בדרך כל הארץ ולצלוח, לא, רָמַנְס יבקש לו, רמנס ויעבור עליו מה, אוהב הוא את העלמה אשר לא נועדה לו, רק את העלמה הזאת למרות רוח אבותיו לעכור שארו ולהשחית את נחלתו. האם לא אולת היא? – אולת? – שגעון! – שגעון, כה יעזרני ה’! גם אנחנו היינו צעירים. כן הוא, לא תדמה בנפשך, כי ככה נולדנו לבני שער וכפופי גב ומריחי טבק כל היום. גם אנחנו היינו צעירים, גם בנו שלט היצר הרע, כן הוא המנֻוָל הזה, חָ!חָ!חָ! הוא מצא נתיבותיו בכל עת ובכל מקום, אנחנו ישבנו בבתי המדרש ולמדנו גמרא ומהרש”א והוא רדף אחרי הבחורים וישיגם גם שם. אבל אנחנו ידענו את אשר חפצנו, ואתם אינכם יודעים. גם אנחנו חכמנו מכם, גם יצרנו הרע חכם מיצרכם. אוהב הוא את בריינקע, ודוקא את בריינקע, וכל ציפקע וטייבקע לא תכשרנה לו. ואם לא יתנו לו את בריינקע, אם בריינקע לא תצלח לו, אם בריינקע תביא עליו שואה, אם אבי בריינקע כסלון ממאיר בעיני אביו, אם אמו נכונה לרדת חיים שאולה בראותה את בריינקע ככלה בביתה, מה מנו יהלוך? אוהב הוא את בריינקע וזה תרוץ מספיק על כל הקושיות! משגעים הם, חי נפשי, משגעים! מה לך ולבריינקע, נער אין בינות? כל הנערות נערות הן, חי נפשי. ובריינקע זאת או….אינני זוכר את שמה הלא היא בת חלוצת אביך, וכן לא יעשה. אין בזה כל אסור, גם כל סכנה אין, גם כל ענין סכנת החליצה אך שיחת נשים הוא, אמת הדבר, אך לא לך היא, לך לא נאוה שדוך כזה. גם אביך שונא לו מאז, והוא נסה פעם אחת להקים את שר העיר לשונא לאביך, גם הרע לו פעמים רבות במכתבים. ואמך? הנה היא נחלתה כשמעה זאת, היא לא תוכל שאת אם יקח בנה יחידה את בת חלוצת אביו, גם תמאן להתחתן עם בן כורך ספרים, והיא אשה חכמה, היא יודעת את דברי שוטי הדור החדש, היא יודעת, כי כאמור שוטה כזה: “אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני” לא ידע רחם עוד, לא ישא פני אביו ועל אמו לא יחוס. וכל כפר לא יועיל עוד. על כן התחלחלה ותפול למשכב, ועתה יעזרנה ה', הן ידועת חולי היא מעודה. עתה יבֻקשׁ ממני כי אתן כסף בשטרך! V מה שטרך? V הלא הספא בעלמא הוא, כי על כן טרם ימלאו ימיך. הן כל הבטחון הוא בעתידותיך, כי סופך להיות לאיש. אך במה דברים אמורים בנער הולך בדרך הישרה, אבל נער כי יסור מני ארח, מי ידע אחריתו? איש אשר לא ידע מה טוב לפניו, לא אוכל לבוא בעסק אתו. אדם תועה מדרך השכל, לא אדם הוא, “לית דין בר נש”.

ככל הדברים האלה דבר אלי הזקן בחבה ובשאט נפש יחד, ואני לא שמתי לב עוד לחרפת אוהבי אשר שנה וישלש באזני, גם מוסר כלמתי שמעתי ולא שתי את לבי, גם לא חרה לי, גם לא נפלא בעיני, גם לא בקשתי להצדיקו על דברו קשות אל איש אשר אין לו כל רשות להשתרר עליו, כי נפעמתי מאד, וכל קרבי התחלחלו. ראיתי כי כל דבריו אמת, אף כי סוד החליצה היה חדש לי, וברב שרעפי בקרבי לא ידעתי במה אהגה. רעיונות שונים התרוצצו כברקים בקרבי ויתלכדו ויהלמוני יחד, עוד מעט ונפלתי מבלי כח ארצה; אך פתאום הבינותי, כי עלי לעזוב כרגע את הזקן ואת בדרשי וללכת הביתה בלי התמהמה, וכאשר היתה כזאת עם לבבי כן חזקו ידי ואמר:

– כל אלה דברי גוזמא, שמועות שוא אשר תעברנה נשים זקנות. אך נשימה נא קנצי למלין ונלכה לדרכנו.

– לא, לא, קרא בדרשי ויבט עלי בעיני זעם: – הדבר נחוץ מאד ואין לדחותו.

– האיצה נא אפוא באדון הזה, עניתיו בלעג מגֻלה, וחמתי בערה בי על דבריו ועל קצפו אשר נשקף בעד עיניו – הלא באזנינו שמענו, כי הדבר תלוי גם בו.

– בואו נא אלי ממחרת, אמר הזקן ויושט ידו לי ואל בדרשי לא הביט: – או טוב מזה בשבוע הבא ביום הראשון או ביום השני.

רגעים מעטים החרשנו שנינו, כאשר יצאנו מעל פני הזקן, ושנינו מלאנו עצב וזעם, ורעי נלאה ראשונה להכיל ויאמר אלי:

– אמנם דודי היקר איש חמודות הוא, מי לא ידע זאת, אבל גם אתה איש אשר יש להשען עליו הרבה. סמרטוט ⁸ אתה ולא איש גם דבר אחד לא הוצאת מפיך להטות לבבו אלינו.

אל נא אענהו מאומה, אמרתי בלבי. אך כמו יד נעלמה פתחה שפתי, כי הציקתני רוח בטני, ואתן עליו בקולי לאמר:

– ואתה איגאיסט נתעב, אשר לא ידע חנות ולא יזכור כי יש עוד איש בארץ זולתו ויש חפץ זולת חפצו!

בדרשי נתר ממקומו כאלו חלפהו חץ פתאם ויאמר בשפתים ועדות:

– אנכי הדואג לנגשה והנכון לבוא באש ובמים לבעבור הצילה האגואיסט אני, ואתה העומד מנגד אינך איגואיסט! אך איש חֵמה אתה היום, שלום לך.

– אל תשכח לבוא ביום הראשון בשעה החמישית, קרא אלי מרחוק אחרי הפרדוֹ ממני, וילך לו.

“איגואיסט!” שניתי את אשר אמרתי לו באפי. כן הוא, צדקתי בקראי לו כן, אמרתי עם לבבי במהירות, ורגלי גם הן נשאוני במהירות: – איגואיסט הוא עם כל עניו ומרודו, גם כי אראהו משוטט בחוץ לא רק בנעלות בלות ומטולאות, כי אם גם ערום ויחף, לא אחדל לחשבו לאגואיסט. הוא ישבע כעס ומכאובים מבלי דעת לבחר בטוב לו, ועם זה אך איגואיסט הוא. הקוף אוהב את ילדיו ומחנקם באהבתי, ואגואיסט חסר דעת דואג אך לנפשו, ונפשו ברעה תתמוגג, אבל בזה לא יחדל מהיות איגואיסט, כי על כן רק חשקוֹ לנגד עיניו, וכל דבר אשר מחוץ לגבול תשוקותיו לא ימצא נתיבות ללבבו הקטן והצר. הן הוא שמע כמוני את דברי הזקן, והדברים לא נכנסו לאזניו. יען מה? יען כי הם נוגעים רק בי ולא בו או באלגא. מה מנו יהלוך אם עלי ליאש את לבי מאהבתי? מה מנו יהלוך אם יאָמר עלי כי הסבותי בנפש אמי? ההוא ידע ויבין כי לבי פצוע וגזור לגזרים? מה אני לו ומה חיי? הלא אך מוצא למאה הרו“כ אשר יחסר, אך כלי יוצר להשלים חפצו וחפץ אלגא, כל העולם עומד על דבר אחד: על נסיעת אלגה לפטרבורג. למענה עלי לעמוד לפני דודו כמבקש חסד, למענה עלי ללות כסף בנשך ולתת שטר חוב על שמי לבשתי ולבשת בית אבי – אם יודע הדבר לאבי והייתי בעיניו בן מביש ומחפיר – וכל זה עלי לעשות בעת אשר תתעטף עלי רוחי ולבי חלל בקרבי. נכון הוא גם לצוות עלי לקחת ילקוט ולחזור על הפתחים, אם רק אוכל בזה להמציא לו את מאת הרו”כ בלי אַחר. אבל הרק זאת לי מידו? מי הסב בכל רעתי בלעדיו? הן אנכי לא דברתי אהבה אליה, גם לא העברתי על דל שפתי מאומה באזני איש, קדש היה לי רעיוני זה, כמוס עמדי עד עת רצון. ומי גלה סודי לישעיה זולתו? אולי היתה מחשבתו לטובה, אך מי בקש זאת מידו? איך מלאו לבו לעשות טובות כאלה עמדי בלי שאל את פי? ומי נתן לו רשיון לחדור משכיות לבבי ולהתערב בדבר לא לו? האם לא יסוד מוסד הוא לנו לבלתי התערב איש בעניני רעהו לא להרע ולא להיטיב? הוא חשבה לטובה והוא היה בעוכרי – כן דרך כל מיטיב לרעהו למרות רוחו – אבל מי יגיד לי כי הוא חשבה לטובה? לא כן הדבר, לא טובתי בקש, כי אם חפץ לתת לאביו מוצא לכסף, וישכח כי תועבה הוא עושה בהציבו את רעהו על דרך חלקלקות, אשר על נקלה יכשל בה ויפול למשואות בלי ספק גם טובת אביו לא דרש, אך קוה להוציא כסף ממנו ולהיות למשען לאלגא, כי רצון אלגא ומצות הנסיעה מתירים כל אסר ומטהרים כל טמאה – גם זה דרך ישר לקחת מאב אביון ולתת לנערה צעירה לא נודעה לו אשר לחמה נאמן ועת ויכלת לה לדאג לנפשה – כללו של דבר אני ואביו וכל יושבי חלד אפס ואין כלנו ולא נבראנו בלתי אם לעשות רצונו ורצון אלגא.

מלא רעיונות תלונה וחמה הגעתי עד ביתי ואתגנב לבוא בברכים כושלות מפחד, אך לשמחת לבבי מצאתי את אמי יושבת אצל השלחן בחדר האכילה, פניה חורו עוד, אך לא כביום אתמול, ושמלת ביתה הארכה שותה עליה חן, וארא כי רָוַח לה ואגש אליה ואשק לה בשפתים בוערות ועיני מלאו דמע. והיא גם היא האירה פניה אלי ותשק לי ותעַלזְנה כליותי בקרבי, ויגון לבי סר מני כרגע.

אבל רק למצער התנחמתי. מהרה זכרתי את אשר נהיה וידוה עלי לבי כבראשונה, וחמתי על בדרשי לא שככה אף רגע. כאשר הוספתי לחשב דברי ודבריו כן הוספתי להבין מה רע המעשה אשר עשה לי גם בדבר מריא גם בהכבידו אכפו עלי ללות כסף, ומה רבה אולתי בלכתי אחריו כעגל אחרי אמו בטרם יגלה אני אנה פנינו מועדות ובתתי אותו תמיד להתנשא עלי ולהתהלך אתי כמורה את תלמידו. ובהגיגי כה וכה השיבותי אל לבי כי בלעדי זאת מרבה אני מאד להכנע ולהאמין, וזה דרכי כסל לי ללכת בעינים עצומות אחרי מוליכים שונים. בפי ובשפתי כאחד החוקרים אני, או חפשי ברעיוני מכל החוקרים אשר בעולם, ובאמת אין כמוני משעבד ונכנע וסר אל משמעת אנשים אשר ידעתים ואשר לא ידעתים. מחפץ לבי נמכרתי לעבד למפלגת סופרים, אשר מקצתם יכולים להיות אחים לבדרשי, ומקצתם כותבים בלב ולב, מקצתם תועים ומתעים, ומקצתם מטעים בצדיה, וכלם אינם ערבים לי ואני אינני ערב להם, הם אינם יודעים אותי ואני אינני יודע את הצפון בחדרי לבבם, ובכל אלה כל דבר מדבריהם יחשב לי לחקה אשר אין להרהר אחריה! – אבל מה תקותי על אדות מריא? שאלתי בלבי פתאם. שאלה זאת גדשה כרגע את כל מחשבותי, ומענה לא מצאתי עליה. אם אמת הדבר ככל אשר הגיד לי הזקן אפסה כל תקוה, והדבר אמת, כי מפי גיסו שמע כל זה, וגם בלעדי זאת אמר לי לבי, כי בשלי נפלה אמי למשכב. אך האמנם אואֵש בגלל דבר כזה? הלא בוז וחרפה הי להעלות כזאת גם על לב! מי שמע כזאת? היטוש איש את אהובתו בגלל אשר אמו אדוקה ברעיון רוח אשר ישחק לו גם איש כדוד בדרשי הזקן? ובכל זאת… ובכל זאת תעה לבבי וערפל נהיה בקרבי ולא עצרתי כח להגות עוד.

אשמע נא מה בפי אבי, גמרתי בלבי, הן הוא לא ימנע מלהגיד לי ככל אשר עם לבבו ואולי יבין הגיגי והיה לי לעזרה. זו הפעם הראשונה בשנים רבות אמרתי להשען על אבי, ותחת אשר היה כאין בעיני עד כה בכל ענין, נשאתי עיני אליו עתה בדבר שהכל מודים שאין לאב לחות דע בו. אך אבי לא הגיד לי מאומה גם ביום השני גם ביום השלישי ואני לא ערבתי את לבבי לדבר ראשונה פן יבֻלע לי או לאמי. ואת מריא לא ראיתי בימים ההם. נפשי כלתה לראותה ולספר לה ולהתודות לפניה אחרי כל אלה, אך בכל אשר בקרתיה לא מצאתיה, ולבוא אל ביתה אחרי המקרה הזה לא מלאני לבי, ותרב מבוכתי ותושיה נדחה ממני. בחברת רעי הייתי כאיל המנגח אשר ראה דניאל בחזון, כל דבר לא קשה ממני וכל רז לא עממני. ויהי אך נגע נגעה בי יד החיים, ואהי איש אובד עצות וכל חכמתי התבלעה.

והיום אשר קבע לי המלוה בא, ואני הייתי נכון ללכת בעוד שעה להועד עם בדרשי, ונפשי מרה לי על כל העסק הזה, ודאגתי שברה לבי, והנה קפטקין בא אלי וצחוק קל על פניו כמשפטו ורעד שפתים נשקף מבעד הצחוק. וקפטקין היה ממעיט לבוא אלי מכל חברי.

– זה הדבר אשר באתי אליך – אמר אלי אחרי שיחה קצרה להכנס בדברים: – שמעתי, כי תבקש ללות מאה רו"כ, והנני לתתם לך.

שמעתי ולבי נתר ממקומו.

– מי הגיד לך? גמגמתי בשפתי.

– פינחס בעצמו הגיד לי.

– אי זה פינחס.

– פינחס דוֹד בדרשי חכמנו הנקוב פינקה המלוה.

– הזה פינקה?

– זה פינקה אשר יקבוהו כל עניי העיר, ואשר באמת לא נופל הוא מכל המלוים, רק הולך לשיטתו יותר מהם. ואתה דרשת עזרתו ותדבר אתו פה אל פה ולא ידעת גם את שמו! הלא כל אשר יש לנו חפץ בו אותו נדע בשם, יאמר קרילאוו?

– את שמעו שמעתי, אך לא ראיתיו עד כה, גם לא ידעתי כי גיס ישעיה הוא.

– אין איש יודע זאת. זה עשיר וזה רש, זה ערום כנחש וזה טפש כילד בן שנה, ומי יאמין כי בני בית אחד הם? אבל מה ראית, כי פנית אל בדרשי ואותו בחרת לסרסר לך? הטרם תבין כי הוא לא יצלח לכל, בלתי אם לפלפל באקספלואַטציא ובאקספרופריאציא?

– אך מה ראה המלוה, כי גלה סודי לך?

– מה ראה? כה ישר בעיניו. הוא לא ישאל את פיך אם לדבר או לחדל, אשר ייטב בעיניו אותו יעשה. גם לאביך יגיד, אם תהי כזאת את לבבו. הוא שמע וראה כי ממכיריך אני, ואני מלמד את אחד מנכדיו ואקרה לפניו, וישאלני על אודותיך, ואחקרהו מעט, ויגד לי. ועתה הא לך מאה רו"כ ונצלת ממנו. – ויוצא קפטקין שטר מאה מכיסו, ואני ישבתי מרעיד ונאלם.

– למה זה תפסח על שתי הסעפים? שאל אותי ורשפי לעג נראו בעיניו ועל כל פניו: – האם לא טוב אני לך מפינקה? הן ראשונה הוא ישים עליך נשך ואנכי לא אשים, השנית הוא יקח ממך שטר בן מאתים ואנכי לא אקח ממך כל שטר, השלישית הוא יגיד מחר לאביך ואני לא אגיד, והרביעית הוא ילוך ואני נותן לך.

– איככה?

– נחדלה נא להתחפש, הידוע לא אדע, מה תעשה בכסף? בדרשי מצא דין מפרש, כי חיב הוא להביא את אחותי פטרבורגה, ואחותי יודעת כי בריחה גדולה מנסיעה, וכל עצמותיה תאמרנה כי בורחת היא, ואתה כעבד נאמן להם, כל אשר יאמרו אליך תעשה, ועלי לסבול אולת כלכם.

אני טרם אדע, אם באמת ובתמים יתן לי את הכסף, או אך פתח דברים הוא להוכיח דרכי על פני, והוא קרא בקצר רוח: –

– למה זה תתמהמה? קח ושים בכיסך, אני לא אהתל בך.

– אם כן למה לך להצניע לכת? תן לה את ברכתך, והכל על מקומו יבוא בשלום.

– לא, זאת לא אֹבה עשה. הדבר רע בעיני, ועליה לדעת, כי רע הוא בעיני. אך אם אחדל, הלא עיני רואות, כי בדרשי לא יחריש. אם תמציא לו כסף היה טוב, ואם אין ולוה מזה רובל ומזה שנים עד מלאת לו די פתקא ונסעה ורעבה שם ללחם בעצם יום בואה. ככה לא אחפוץ לתת לה ולא אוכל לחדל, ועל כן קח נא אתה מידי, ובזאת אתן לך, כי לא תגיד דברי לאיש.

– אך אם תצליח באשר תחפץ, מה תענה אז?

– אז אֹמר כדברי עתה כי לא היה לה לנסוע. דבר אולת לא יהפך לחכמה, גם כי יצלח מאד, הן ילך איש בדרך רחוקה ונלוזה מלאה מעקשים ומצא מטמון יקר בלכתו, האמור נאמר כי מחכמה נטה מני אֹרח ויעזוב את הדרך הקצרה והישרה? הלמוּד תלוי לכל הפחות בשני דברים אלה: בכשרון ובכסף. כן הוא, ידידי, במתכת הנבזה הזאת. גם האנטומיא, גם הפהיזילוגיא, גם כל התורות אשר בעולם אינן משביעות נפש רעבה ואינן פוטרות ממעון ומכסות. אמנם יש דבר אשר בכחו למלאות את החסרון והוא חפץ אדיר. הוא יתן ידים לאדם לעשות גדולות בחכמה גם אם יחסר אחד משני אלה; אבל רק חסרון אחד משניהם ימלא, אשר אין לו לא כשרון נעלה ולא כסף למדי לא יצלח ברצונו לבד. ואחותי חסרה שני אלה, וכל חפצה בבלי דעת וחשבון. מלמודי הגימנזיום לא נשאר לה בלתי אם לשון ממהרת לדבר רוסית, אהבת חכמה אין בקרבה; הן לא תקרא כל מאמר טעון מעט עיון, וכח למלחמה אין בה כמלא נימא. מה נקל היה לה לאסוף את הכסף המעט אשר ידרש ממך ולבלתי בקש נדבה או עזרה מאוהבה האביון, והיא לא עשתה מאומה. אנכי בקשתי ומצאתי לה הוראות שעה למדי, והיא לא קבלה גם אחת מהן, כי לא יכלה להתפשר. פה המעיטו לתת, ופה הרבו לדרוש, זאת תלמידה מתחטאת ⁹   ##, וזאת עצלה ומשגעת, ובין כה עברו הימים והיא קצרת יד כבראשונה. הזה דרך איש משתוקק לדבר גדול? הזה חפץ אדיר? עתה תשב ארבע שנים בפטרבורג בלי משען כסף, ותם לריק כחה במלחמת הקיום, ממני תוציא ככל אשר תמצא ידי, מכל מכיריה תלוה לבלתי שלם, ורב עבודתה תהיה לדפוק על פתחי נדיבים וראשי חברות צדקה, וכל זה בגלל מה? בגלל אשר תוכל לאמר: גם אני ישבתי בפטרבורג! תכבד ותשב בביתה ותאכל פרי יגיעה בלי בקש נדבות. הלא כלמה וחטאת היא לבקש נדבות בבלי צרך גדול. אך מה בצע כי אדבר, הן כלה ונחרצה היא מאתכם מכבר, ואף כי עתה אחרי אשר נסעה מריא. עתה אי אפשר לה עוד לשבת פה, גם נעליה תמכור ותשים לדרך פעמיה.

– מריא נסעה?! שאלתי בשממון ולבי מת בקרבי.

– לפני שעה אחת נסעה מזה ברָכָב ¹⁰ האחרון. ימים אחדים תשב בפסקָו, כי דוֹד לה שם. היא בקשתני לברך את כל מכיריה ולבקש סליחה מאתם בשמה, כי לא יכלה להראות לפני כל אחד, גם השעה לא הספיקה לה.

“היא נסעה ואנכי לא ידעתי!” המה לבי בקרבי, אך התאפקתי ואשאל במנוחת שוא:

– ובמה עלתה בידה להטות את לב אביה?

– בפתאם נהיה הדבר. גם סוד כמוס כזה ואפס מעט ממנו אדע וכלו לא אדע. שדכן טפש היה בעוזריה. השדכן שם לפני אביה שדוך בעדה, וייטב השדוך בעיניו מאד, אבל אבות החתן לא חפצו בו, וידבר דברים כמתלהמים בשני הבתים, וברב קנאתו הפריז על המדה ויגד את דברי אֵם החתן להאדון בולקין, ואולי עוד שת עליהם נוספות – לפי הנראה חפץ להטות לבבו לתת לה כפלים מאשר אמר בתחלה בחשבו כי בזה יצליח להקים את דבר השדוך – ויקדח אש בחמת בולקין וישבע כי כל עוד ראשו על כתפיו לא תהיה בתו לזה. ראה השדכן כי נלכד באמרי פיו ויבדה מלבו ספור אהבים לאמר: אוהבים הם זה את זה, אהבה עזה כמות שוררת ביניהם, ויפל עליו אימות לבל יהי כח האהבה קל בעיניו, כי רבות טבעו ורבות נחנקו ורבות גזרו לבשת בגלל אהבה נכזבה, ודבריו עשו פרי יותר מאשר קוה, כי מרב פחד ירק בולקין בפניו ויקרא לו טפש ויגרשהו ככלב מעל פניו, וליתר בטחון אמר למריא לנסוע אל דודה פסקוה לימים אחדים, לבעבור הרחיקה ממחמד נפשה. אך היא ידעה את אשר נהיה ולבה הגיד לה, כי שעה כזאת שעת רצון היא לחדש את בקשתה ביתר עז וכל פרטי הדבר היו לה לפתחון פה. אמנם אביה לא הגיד לה מאומה אך זה היה לה לישועה, כי בזה השכילה לדבר אליו דברים אשר נכנסו אל לבו ותחזק את הרעיון בקרבו כי אהב תאהב באמת וכי רק אם תטריד את רעיוניה בלמודים יש תקוה כי תשכח את מכאובי לבה הפצוע ולא תשעה בחלומות נעימים אשר לא יבואו, וחפצה צלח בידה על נקלה.

– דרך אחרת? השיב קפטקין בזעם: – אי זה דרך יכלה לבחר לה? חתונת שוא ¹¹ ובריחה? ידעתי כל אלה ידעתי, גם היא יודעת זאת, אך היא איננה מדקדקת במצות כאלה, כי מגמת פניה אך ללמד ולא לקים מצות חדשות ברוח ספרי אהבים חדשים. אך רב לי שבת עמך, זכור את בקשתי: אל ידע בדרשי, כי מידי נתת לו.

כמכונה חסרת רגש הסתרתי את שטר המאה בכיסי ונתתי ידי לתוך ידו ואשלחהו, וחמתי בערה בי על כל יושבי תבל ושוכני ארץ ויותר מכלם על נפשי. כחית יער נתונה בסוגר התרוצצתי הנה והנה על פני חדרי ואספוק את כפי ואמרוט ראשי ואקלל את נפשי קללה נמרצת לאמר: אויל אתה, פתי וחסר דע, צחוק לרעך, צחוק לאהובתך, צחוק לכל מכיריך, וכן ראוי לך, כי פתי אתה, עם פתאים תתחבר כל היום, שבתך בתוך אולת, וכל המוצאות אותך מקרי אוילים הם. בוז ולעג לך ולמוסר הבליך ולחכמתך הריקה. הן כל הנחרים בך צדקו ממך יחדו: את אמך הכעסת תמרורים, עוד מעט ונגזרה מידך, ופריך עמל ואון, כי לא העלית בידך מאומה, אביך עמל ויגע להרבות כבוד ביתו לטוב לך, ואתה מתפלסף לנגדו וחורק שן עליו בסתר. על קפטקין אוהבך חמסת מזמות להקים עליו רעה מתוך ביתו ותתעבר על ריב לא לך, וגם זאת עשית כפתי גמור בבלי תשוקה עזה גם בבלי דעת אך ככלי חפץ בידי בדרשי, ובדרשי גם הוא חכם וצדיק ממך. הן כדעתו דעתך לפי דבריך, ואתה הוא העשיר, ועליך לעזור עזרת כסף, ומדוע אין לך?

כן הוא, הוספתי לדבר אל לבי: – על דרך לא טוב התיצבתי. כמה בני עניים צעירים ממני לימים התרוממו בחריצות כפיהם מאשפות מולדתם, והנם חפשים לנפשם בלי מלאות כרשם רעיונות ותורות על אודות החרות ותועבת השעבוד. ואני מלאתי אמרים לוהטים ורעיוני רוח, וידי אסוּרות! כמה פלפלתי בימי בעניני אהבה, הן בזה הייתי ראש המדברים בכל עת, הן יכול אוכל לערוך ספרים שלמים על אודות משפטי האהבה, והנה באה עדי ואַלא לצעד גם צעד אחד כאיש אשר לב לו. באלפי רמנים אחוה דע בהשכל ובכשרון, ולנפשי ערכתי לי וואָדעוויל, אאר כל השומע גם צחק לא יצחק לי כראוי. וזאת אַמת מדה לכל דרכי. למה אצלח בארץ אם גם לזאת לא צלחתי? כן הוא, אך הבל הנחלתי לי, וכל התפלספותי עמל ורעות רוח. בני האדם יחלקו לפתאים ולאנשי בינות. איש בינות חפשי לנפשו, בדעתו לבחר בטוב ולמאס ברע יקנה לו חפש בכל עת ובכל מקום בבלי הטף על חפש ושעבוד, גם בלי דעת מאומה על אודותם, ואשר אין בינה בו הוא המשעבד בכל אשר יפנה, גם כי יקרא חפש חפש כל היום, וכל ספרי החכמה לא יועילו לו. קפטקין היה חפשי כל ימיו. אז בקחתי תורה מפיו לא היה כביר לימים מאשר אני עתה, וכבר היה ראש לביתו ואב לאמו ולאחותו. גם שמואל שְׁפַן (נער משרת בבית מסחר אבי), אשר קצר תקצר ידו לכתוב שתי שורות כראוי בלשון אחת ואשר לא שמע גם בחלומות על אדות מין חרות או שעבוד, איש חפשי הוא לנפשו. בפגשו אותי ירים מצנפתו בכבוד וביראה, כי בן אדוניו אני, ועם זה אני נער והוא איש. הוא נתן מאשר לו לאביו לא אחת ולא שתים, הוא היה בעוזרי אחותו לעת חתונת בתה, ואני דואג לנשיי בעד פפירוסים, והוא צעיר ממני! אך לא לעולם אלך אחרי ההבל! לא זאת תעודתי עלי ארץ! דרך כסל הוא, דרך שגעון, יצא אצא ממעגל הקסם הזה אשר יצרתי לי! סורו מני, רעי החכמים! גשו הלאה, מִתְפַּלְסֶפִים חשופי שֵת! מה לכם ולי? רב לי להתהולל עמכם! גם את, מריא קרפווא, אשר שׁמתִני למשחק לך ואהבתי הטהורה היתה לך למעברה לבוא פטרבורגה, גם את… אך פה נתקו זמותי ולא מצאתי מלים בלבי די מאמר שלם.

בעוד רביעית שעה מצאתי את בדרשי ואתן לו את שטר המאה. הוא לא הודה לי, רק הללני כהלל שר צבא את איש חיל כי ימלא פקודתו כראוי, ואני לא השיבותי מאומה ואפרד ממנו כרגע.

בעוד שני ימים ברחו בדרשי ואלגא, ואיש לא שם לבו לזה. אני ורעי אמרנו, כי כל העיר תהיה כמרקחה למקרה כזה, אך העיר שקטה ולא נשמע דבר. נער עני בן מלמד מליץ, ואחות אחד המורים נעלמו מעינים, ומי יתעורר על זה? וקפטקין אשר עצם עיניו מראות ויתן אותם לברוח גם הוא לא השמיע בחוץ קולו, ולאמו הזקנה, אשר לא היה לה דבר עם איש, אמר כי על פיו נסעה וירגיע את רוחה, ויהי אך שלום מסביב.

ואני נבדלתי מעט מעט מתוך עדת רעי, לא נתתי ספר לאיש מהם, וכאשר נתן לי ספר לא קבלתיו, ועל כל שאלה עניתי בלשון מדברת קצרות, ועיני הביטו לרגעים על מורה השעות, ובדרכי אלה גרשתי אותם מעל פני וירפו ממני איש אחרי אחיו, ומהרה חדלתי להביט עליהם גם בפגשי אותם בחוץ.

 

lll    🔗

עוד ארבע שנים חלפו הלכו למו.

בימים ההם הייתי רך בשנים ואב בהויות העולם: איש צעיר נשוא פנים כאחד הזקנים, אשר דברים לו עם גדולים ונכבדים, ובכל אשר יראֵה יקָבל בכבוד וישמע שפת חלקות, וגם בבית האוצר אשר להממשלה גדול כבודו. הסופרים ואשר על הקופה יקומו יעמדו לפניו, גם המנצח יושט ידו לו באהבה, והסופרים העוזרים לא יעזוּ פניהם לעשות כזאת. רב להם כי יקבלו ברכתו בכל אותות כבוד מרחוק. גם שר העיר, גם ראש בית המועצת, ועוד שרים וראשים אשר בגילם לא יחשכו כבוד ממנו, ובכל מקום אשר תדרוך כף רגלו בו נפשו יודעת מאד, כי מכירים ומכבדים לו מסביב. הכל יודעים כי בן אבי אני וידי בידו בכל דבר עסק וכי מלבד זאת אין בעיר יודע בטוב מסחר ומהיר במלאכתו ועושה גדולות בפיו ובעטו יותר ממני.

ולא תמול אני בגדולתי זאת, זה כשלש שנים אני ראש לכל בית אבי ועל פי ישק כל דבר. כאשר מאסתי בחברי ובספרי גמרתי בלבי להקדיש למסחר נפשי, ובשנה אחת באתי עד הלום. אמנם דרכים שונים היו לפני: הן לא קצרה ידי ללמוד ולבוא בבית ספר גבוה בארצנו או מחוץ לארצנו, אבל מלבד אשר בעתתני אימת לשונות חם ויון ויתר הלמודים אשר היה עלי לעבור עליהם ולדקדק בהם דקדוקי בית ספר, לא היה לי גם חשק נאמן ללכת בדרך הזה – ובאמת לא אדע גם עתה אם ראוי היה לי לעשות כן, כי לא כל דרך כבושה טובה לכל, ורק מאשר אין רב בני האדם יודעים להבדיל בין טוב ואשר איננו טוב, הנם נזקקים לאחז בדרך שהחזיקו בה רבים. – רעיון אחד נולד בי אז וישרש בלבי בכל עז והוא: עת להיות לאיש, אביך איש וכל אשר לו שיח עמהם אנשים הם, גם כל פקיד, כל סרסר וכל אשר עבודת תמיד להם אנשים הם כלם, ואתה דמיונך כילד אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ועליך לשית קץ לזה מהר. בימים מעטים למדתי תורת סדור פנקסים ואחל להשתתף בעבודת מסחר אבי, ומהרה מצאתי מקום להתגדר בו, כי הסופר הראש עזב את משמרתו ואעבוד תחתיו. אף אמנם הכביד אבי את לבבו ולא אבה להשען עלי, אך נעתר לי מהר, ויורני אבי ויזהירני לאמר: השמר לך פן תעשה קטנה או גדולה ולא מני, גם אל תבהל ברוחך להיות לי ליועץ, כי המסחר דורש התרגלות, ושגיאה קטנה יש אשר תביא רעה גדולה בעקבה. ואני האמנתי בו ואגמור לבלתי עשות מאומה בלעדיו; בכל זאת נכשלתי בשנה הראשונה לא אחת ולא שתים. ואהי לשחוק בעיניו וילעב בי פעמים רבות, פעם בצדק ופעם לא בצדק.

– קנטא זאת אל קנטא זאת, היה קורא בלעג בבקרו את פנקסי: – יקח אפל את כל הקנטות. אני חפץ לדעת מה נעשה, והפנקס מלא סודות וקבלה. תמול היה פילוסוף והיום נעשה מקֻבל, רחמא ליצלן!

פעם אחת היה ימים אחדים בדרך, ובין כה מלאו ימי אחד השטרות ואמסרהו אל הנוטריוס, ויעד בי שפן עוזרי לאמר, לא טוב תעשה. אך האנכי אשמע בקול שפן? ואני למדתי את משפטי השטרות, ואותו ידעתי כי שפל הוא וקטן דעה מאד, ואעש כאשר עם לבבי ואערך מחאה, ואחר נזקקנו להצטדק במכתבים ארכים ובעמל רב הטינו את בעל השטר להתרצות אלינו, ונשמח מאד כי הפסדנו בזה רק את הוצאת המחאה.

פעם אחת שאלני אבי, כמה עוד לנו ביד אחד מקונינו, ואתבונן מהרה בפנקסי ואען בשמחה ובגאוה: אלף ושלש מאות ועשרים ושבעה ותשע עשרה.

– יכול אוכל אפוא לשלוח לו, אמר אבי בשפל קולו כמדבר אל נפשו: – אבל נפלאת היא בעיני…אני דמיתי כי יש לנו הרבה מזה בידו… והוא כותב כמתחנן… אך מה זה היה לך? הרים קולו פתאם:– הלא שלשה שטרי חוב לי עליו (ובדברו הוציא את פנקסו הקטן והבלה מכיס חיקו)… כן הוא, שמונה מאות וחמשים ושבעה, תשעה מאות וארבעים ושש מאות… מלבד המשלוח האחרון והחבילה אשר נמסרה לו על ידי סוכננו בשבוע העבר, האם לא העלית עליו את שטרי החוב?

– רשומים הם. אך בעמוד הימני, כי שם מקומם בקרדיט על שם הוועכסעל קנטא, כל עוד לא מלאו ימיהם… דברי לעו, כי ראיתי את פני אבי והנם מלאים לעג רב, ורוח מבינתי ענתני, כי נלכדתי בגאון חכמתי.

– הוועכסעל קנטא? ואם ימאן לשלם, תשלם לך הוועכסעל קנטא? ישמרנו ה' מכל צרה ומסופרים מלומדים! אם אסמוך עליך ועל קנטותיך ויצאנו נקיים מנכסינו בחד אחד.

בעוד ימים אחדים שָׁמָט ¹² הסוחר, ומקצה חצי שנה שלמוּ לנו עשרים למאה, ועוד נגרע מזה מעט.

כאלה קרוני רבות בימים הראשונים, אבל מעט מעט חדלתי להכשל ואלמד אל דרכי הסוחרים, אף סלותי לי דרך שלום בין המדרש ובין המעשה, ויהיו פנקסי יפים וטובים עד מאד, ואבי הסכין ארחותי ויחדל להתאונן על הרמיזות וללעג לקנטות. אז החלותי לעשות חיל, גליתי סתירות בחשבונות המשֻלבים (קנטא–קורנט) אשר נתנו לנו מבתי אוצר שונים, אשר דרכם להצמיד מרמה במספר הימים; זמן שלשה ימים בעמוד השמאלי יחשב ליום אחד בעמוד הימני, פה פרוטות אחדות נחשבות לשקל, ושם שקל חסר פּרוטה איננו עולה בחשבון. ואוציא בלעם מפיהם פעמים אחדות ועוד דברים כאלה מצאתי לטוב לנו, וגם בזה לא הצלחתי בראשונה כחפצי, כי היו גדולותי ונפלאותי קטנות ודלות בעיני אבי ויהללני בשפה רפה ובלעג מסתר. ויש אשר נדמה לי כי לא כשר הדבר לפניו, ונבחר לו להפסיד מעט מלדקדק עם אנשי דברו כחוט השערה. אבל גם זה עבר מהר, ומהרה הייתי לו כשותף וכיועץ טוב, כי היו דברי מיֻסדים על אדני הגיון נאמן ובינה ישרה.

כי בימים האלה מלאתי רוח פרקמטיא. כל כחותי הפנימים נכונו רק אל המסחר, בו מצאתי את אשר חסרתי בהבדלי מרעי שדה מדע רחב ידים ומקור חקירה והתבוננות בדברים אשר לא נשגבו מרוח בינתי חלף החקירות והשאלות במופלא ממני, אשר השפקתי בהן בראשונה. גם פּוֹאֶזיאָ מצאתי בו. כי מה היא הפואֶזיא? הלא אך להיטת הרגש הנותנת ענג לנפש האדם, ואני באהבתי את החליפות ואת התחרות ואת המכתבים ואת הטלגרמות ואת כל התנועה הרבה אשר בדרכי המסחר, התענגתי על כל אלה כעל חזיונות המספרים ופלפולי המבקרים. גם במכתבי העתים העמקתי להתבונן רק בעניני המסחר. רשימות מחירי השטרות היו לי למאמרי מחקר, בלנסי בתי האוצר היו לי לשירי גבורים, בהם מצאתי חרוזים נשגבים אשר אין כמוהם בשירי בירן והינה, כמו: נכסי יסוד שלשה מילליאן, חמשה מילליאן, שבעה מילליאן, נכסי משמרת חמש מאות אלף, מילליאן וחמש מאות אלף, כל הנכסים שלשים וארבעה מילליאן, חמשים וארבעה, גם שמונים ושמונה ויותר, עולם מלא של מילליאנים, כל אלה חרוזים יקרים ומצלצלים בנעימות, ומקרי שמטה היו לי למאמרי סטירא, ומקרי סוחרים אדירים מובלים אל ספסל הנאשמים היו לי לקמדיות ולטרגדיות, כל אלה קראתי וידעתי יותר מכל חברי הצעירים עם הזקנים, ועל כל אלה דברתי בהשכל ובדעת, ורגש ההתכַבּדוּת ¹³ אשר הצטינתי בו מאז מצא מזון לו למכביר, כי בקהל הסוחרים אשר בעירי לא נמצא כמוני יודע מבין בכל דבר מדע אשר יוכל לעלות על שפת סוחר. גם המשכילים בהם לא ידעו מאומה. כל אחד מתאמץ לדבר גבוהה ולתבל דברים במלים אשכנזיות, ואיש מהם לא יכין לדבר כן. מלה אחת נכונה כי תשמע על פיהם הנה היא בטלה במאה מלים משבשות ומקטעות. ואני לבד דברתי נכונה בלשון מזקקת ובטעם איש יודע ספר, כי על כן הנחלתי לי כל מלה גם בעניני מסחר לא מעולם המעשה לבד כי אם גם מספרים, ויהיו כל דברי מדֻיָקים וצרופים וכל הנצבים עלי הכירו וידעו כי כן, ואיש לא ערב את לבבו לחות דע אשר לא כרוחי, גם אבירי העדה, “חכמי מדינה” בעיניהם, שמו כף לפיהם בפתחי שפתי מבלי יכלת להחזיק מעמד נגדי בבלי הכשל בלשונם, ומה לי עוד? תחת אשר נער אביון בן אביון כבדרשי יכול להגדיל עלי עקב בדעתו לפתור שאלת טריגונומטריא ובתתו את לבו בלב לֵסַל וחבריו, הייתי לראש לאנשים אשר לא יבואו נערים כאלה גם בבתי מבַשׁלוֹתם. כלמה כסתה פני לזכר הימים אשר התהלכתי עם רעי זה וגם הרכבתיו אלוף לראשי. כאשר יחלום החולם והנה הוא עושה אולת אשר אין כמוה במעשי בני האדם והקיץ והשתומם על דמיונו הכוזב אשר הקדיר כה רוח בינתו, כן הייתי בהגיגי בדברי ובמעשי בשנה העברה. האמנם אך שנה אחת עברה לה מאז? שאלתי את נפשי בתמהון ובבשת. אך לא הרביתי לחשוב בזה. כי היו ידי מלאות עבודה ורוחי מלא עסקים וחשבונות. גם כל יתר תאות לבי נתנו לי: חפש גמור בלי כל מלחמה ובלי כל תחבולות מיחדות. כל אשר חפצתי עשיתי, ואיש לא העלה על רוחו לצוות עלי או להתבונן על דרכי. אך ראה ראו אבותי כי איש אני כאחד מהם ויחדלו לשמר ארחותי ולהיות לי למכשול בדבר קטן או גדול, והדבר אשר לא עשיתי בפניהם נזהרתי בו מחפץ לבי לבד בלי כל רגש דומה ליראה, ואזהר אך מעט, ועל כן לא נכשלתי במאום, כי רק הזהירות היתרה פוקחת עיני רואים ומביאה לידי כשלון. כסף היה לי ככל אשר יכלתי לחפוץ, כי היתה הקופה תחת ידי, ואבי רק שאל שאל לפעמים אם אין מחסור בה. גם שיטת פילוסופיא היתה לי, שיטה שלמה וסדורה, על אדות בני האדם והליכותם, שיטה אשר לא תכבד מהבין ולא תוכל להתחרות עם שיטות הפילוסופים האשכנזים, אשר יאָמר עליהן כי עמוקות הן למאד, אך יתרון לה על כלן בקיצורה ובנעמה, כי אין כמוה שיטה קצרה, מתקבלת על הלב ומסירה את הרוח הרעה המבעתת את כל אדם אשר לא צפון לבו מדעת הרהורי הדור ותשוקותיו הנשגבות. השיטה הזאת היא כי אין אחריות הצבור על היחיד, באשר חטאת הצבור יסודתה בדברי הימים, בהשתלשלות המקרים או בטבע בכלל, וכל אדם איננו אשם בה, הן לא הוא המסבב, לא הוא ברא את העולם ולא הוא גלגל את הדברים באלפי השנים שקדמו לו עד שבאה חברת האדם אל מעמדה אשר היא עומדת בו ועל כן לא עליו לתקן את קלקוליה, וקל וחמר שאין לו לדאג מחטאתיה ולהתמוגג ברע לב וביגון נפש בבלי יכלת לתקן. הן אורח אני בזה, אמרתי עם לבבי מדי פעם בפעם, תמול הובאתי הנה. ומספר ימי חצצו, ומי יוכל לדרוש ממני שנויים ותקונים, גם מי אני ומה כחי כי אתקן? אם העולם ים גדול מלא מים זידונים ובני האדם לא יעצרו כח להתהלך ברחבה בו, על כלנו לפרש ארבות ידינו ולשחות, ואם אני במקרה חוננתי בידים חזקות ויכול אוכל לשחות על נקלה ולהתרומם למעלה, אין לי בלתי אם לשמוח על המקרה הזה ולהניע סנפירי בכל מאמצי כחי, כי לזאת נוצרתי וזאת תורת החיים. הדברים האלה הם שרשי שיטתי, אך ענפיה רבים משרשיה, ופריה מנוחה נעימה – ביחוד לאיש אשר כגילי – וחפש גמור בכל עת, חפש אשר לא ילך בגדולות ובנפלאות ועל כן לא יגבילהו כל חק מעיק, ומנוחה פנימית אשר לא תפרענה כל צרת צבור, כל עוד לא תגע אל העצם ואל הבשר.

והימים ההם היו ימים רעים ומרים לישראל, ימי הרס ושמות ומכות חדרי בטן; בכל יום ויום הביאו מכתבי העתים חדשות רעות ונוראות ומלחמת הסופרים על דבר עמנו הגיעה עד מרום קצה. אויבינו ואוהבינו מחוץ נלחמו ויעפרו בעפר וירַפשׁוּ ברפש איש על אחיו בדבר השאלה הגדולה והנפלאה מה הוא עמנו, השד לשדים הוא אם עם ככל העמים, ואחינו נפלגו למפלגות חדשות ויהיו לאומיים ומתבוללים, חובבי ציון וחובבי אמריקא, ואני לא יכלתי להעלים עיני מכל הנכתב, וככל יהודי יודע ספר קראתי, שמעתי, השמעתי גם נאנחתי, גם היו ימים אשר הלכתי מר בחמת רוחי ורגשי קנאה וקצף אין אונים סערו בקרבי בחזקה, אך למצער מלאתי סערת רוח הזמן, כי מענפי שיטתי הנעימה הציצו לי עלים לתרופה גם לזה, ומנוחה וקֹר שבו ויקחו עמדתם בקרבי. וכאשר הרביתי לקרוא את המכתבים המלאים עצה ומליצה וגוזמא ומשאות שוא, ותקץ נפשי בכל אלה, ואפסח על כל מכתב ממין זה. ובמושב רעים היו דברי לאמר: כל אלה נערים הם, הבל וריק יעזורו, רק הגדיל יגדילו את המבוכה, אף יתנונו ללעג ולקלס, ומועיל אין בהם, ואנחנו אין לנו בלתי אם להבין כי כבר היו כאלה ורעות מאלה רבות בדברי ימי עמים שונים וגם זה יעבור. פעם אחת הוספתי עוד, כי כבר הסכנתי ארחות גבורים כאלה, והנה כלם אנשים אשר תקצר ידם למצוא לחם לרעבם מבלי יכלת להושיע לנפשם יתברכו בלבבם להושיע לעם שלם, ואולי נקל הוא באמת להעביר גוי לקצות ארץ מלהעביר ככר לחם מחנות קרובה בלא כסף. השומעים שחקו שחוק גדול, ואחד מהם בהמון רגשותיו הניע ראש בשחקו כסוס בהריחו שבט נוגשו. אנכי לא אמצא עד היום כל חדוד נעים במאמר זה, אבל הנצבים עלי שמעו ונהרו, ולי היה למנוחה, וזה היה כל חפצי, ואהיה אך שלו ושאנן.

ורעי, אשר לא נקבוּ בשמותם, עזבוני ויפנו איש לעברו. בראשונה שמעתי בשם אחדים מהם, כי נערו כפיהם מהחזיק בברית אהבתי, אחרי אשר סרתי מדרך הישר והטוב, ואחרי כן לא שמעתי ולא חפצתי לשמוע על אדותם מאומה. גם קפטקין לא היה כמזכיר עון לפני, כי לקח לו מורה בעלת בית ספר בעיר אחרת לאשה ויצא להפיץ השכלה בישראל בעיר ההיא על יד אשתו. רק את מריא קרפונא ראיתי בימי הדרור בכל שנה ושנה. בשנה הראשונה ראיתיה מרחוק פעמים אחדות ואסב הצדה לבלתי פגשה. בשנה השנית נקרתה לפני פעמים הרבה, גם דברתי אתה פעם אחת, אך דברינו היו רק שיח שפתים לצאת ידי חובת דרך ארץ. בשנה השלישית נסיתי פעם אחת לבאר לה, כי לשוא יחשבוני אנשים אשר בגילה לאח נפשע, כי כל דרך איש ישר בעיניו, וכי אם לא אוכל עוד לאמר קדוש לאשר אמרתי קדוש בהיותי עוד כמעט ילד אין לחשוב לי זאת לעון ולתת אותי לבן בלייעל בגלל זה.

– הכלמתני בדבריך, ענתני מריא ותתאדם.

– איככה? שאלתי, ודמי צף על פני גם אני.

– לא תלמידת אינסטיטוט אני עוד כיום, ובתורת התלמידות לא דבקה נפשי מעודי, גם לא אדע מי הם האנשים אשר בגילי הדוברים רע על נפשך, ובמה תדע, כי אנשים אשר כגילי הם. מלבד זאת, איך אוכל לחשוב עליך טובה או רעה, ואני עוד לא ידעתיך היטב? הלא שלש שנים אלה ימים רבים הם!

– אבל המעשה אשר עשיתי?

– מה עשית?

– אשר עזבתי את עולם הספרות והדעות ושמתי מעיני במסחר?

– אשר חדלת לקרוא יום ולילה בספרים? האם לנצח היה לך להסתתר בחדר ולקרוא ספורי אהבים ולהתפלסף?

– אך הסוחרים עם נתון לשמצה בפי כל הסופרים.

– ולמי הם כותבים אם לא לסוחרים ולבעלי אחוזות או לבני סוחרים ובעלי אחוזות? ומה רב עבודת הספרות אם לא מין מסחר? אם אמת הדבר כי רב הסוחרים אינם נושאים ונותנים באמונה, לא אדע. כי לא בסוחרים חלקי, אבל על דבר הסופרים אוכל להבטיחך, כי רבם עושים מלאכתם רמיה.

– על דבר הסוחרים אוכל אני להבטיחך לדאבון נפשי כי אמת הדבר. שרש דבר המסחר לפי דעתי איננו מרמה, אבל במעשה נכון מאד משל העם האומר “אם לא תוֹנה לא תמכור”. המסחר הוא מלחמה בשלום. המלחמה היא לא בין המוכר והקונה, כי אם בין המוכר לרעהו, יש אשר ישלמו הקונים את הוצאות המלחמה, אך על פי רוב עוד ייטב לקונה בגללה, אבל כבד מאד להשמר מדרך מרמה. אולם על דברי הסופרים לא אוכל האמין.

– ומדוע לא תאמין? האם רב הספרים הנכתבים מועילים לקוראיהם? בינה נא זאת: כמה אלפי ספרים נכתבו מימי שקספיר ועד היום הזה – על הספרים אשר מלפניו לא אדבר עוד – היש חפץ בכל הגליונות הרבים האלה? הלא רב לנו בעשירית ואולי גם באחד ממאה בהם! ומה הסופרים עושים? מה מוסיפים ספורים על ספורים וחזיונות על חזיונות עד אפס זמן לקרוא, ומה העבודה הזאת להם אם לא מסחר ותרמית? האם חסרי מליצה וחידות אנחנו? הלא כבר יש לנו כאלה למכביר. אם יחיה איש מאה שנה לא יספיק לקרוא את כל הדברים הטובים והיפים והמועילים אשר הנחילונו הדורות אשר מלפנינוּ. עתה כל אשר יש אתו להגיד חדשות וטובות יוכל להגיד ככל אשר בלבבו בשפה ברורה ולא בחידות ובספורים. קח נא שנים או שלשה ספרי שבוּע מעטרים ¹⁴ מאשר נדפסו בעשר השנים האחרונות וקרא נא אותם כסדרם איש אחרי אחיו עד תמם, הלא תֻכה בתמהון לבב וכל חדש וטוב באמת לא תמצא בהם היש בעולם המסחר עסק מגונה כזה?

– יש ויש, גברתי, עניתי בשחוק: – אבל מכתבי העתים המעטרים הלא הם הגרועים במפעלי הסופרים?–

– כן הוא, אבל דרך הסופרים אחד הוא. הן לא אדבר על כותבי דברי חכמה גם לא אדבר על כל יתר הסופרים בלי הבדל מאומה. אבל תשעים ותשעה למאה ממין אחד הם: סטודנטים שלא כלו חק למודם, רופאים אשר אין להם רשות לרפא, יוריסטים אשר אינם יודעים לעמוד לפני שופטים, פילולוגים אשר אין דורש תורה מפיהם, ובכלל אנשים אשר קנו חכמה שאין בה שוה פרוטה בשוק החיים, והנם שוחקים ממנה הדק היטב ונותנים כף קטנה מאבק חכמתם הטחונה בהין מלא דברים בטלים וישקוּ את עדת קוראיהם. הלא על פי רוב זאת תורת עשית ספרים: זה מוצא או גונב שנים או שלשה רעיוני רוח, רעיונות דלים קלי ערך, אשר יבוש להשמיעם בקהל מרעתו כי אפס ותהו המה בעולם החכמה, או מדאגה פן יכירנו הקורא כרגע כי גנובים הם, או גם מאשר מאמר קטן גם מחירו מצער, והנהו בונה לו ספור אָרוך – ויש אשר גם הספור גנוב מלשון אחרת ומשנה מעט לבל תמצא הגנבה על נקלה – וזה מוצא או גונב ספור נאה על אדות חתן וכלה אפס כי אין להדפיסו מאשר אין כל תורה יוצאת ממנו, והנהו עושה את גבוריו לאנשי מדע מלאי רוח חכמה ואהבת אדם ונלחמים את מלחמת החפש והטוב, ושכרו אתו, וכל זה באמת אך מעשה תרמית.–

– הלא זאת תורת החיים: על כל איש לעשות ככל אשר תמצא ידו לפלס נתיבות לסחורתו. – אנכי אמרתי זאת לתמי, בחפצי להצדיק את הסופרים, וכאשר יצטדק הסוחר, בהכשלו בדבר מגונה בשפת שקר או בשבועת שוא או בלשון רכיל. אך מריא אשר לא הסכינה את לשון הסוחרים דמתה בנפשה כי מהתל אנכי בהם ותאמר: – הטיבות אשר דברת: סחורה היא להם; עשות ספרים מין מסחר הוא, יודעים הם כי אוהבי קריאה רבים והנם עושים מקנה וקנין בקריאה. האחד התרגל להביע דעות חדשות נכבדות ונעימות, ודמיונו כסוחר ביינות יקרים ובפרי הארצות החמות, השני בוחר לו דעות ישנות ובזויות ודמיונו כסוחר בתפוחי אדמה ובגבינה מעפשת, השלישי – מבני “העת החדשה” מדבר אך שקר, מלעיב ומתעתע בכל קדש ודמיונו… לא אדע אל מי אדמהו.

– לסוחר בשטרי כסף מזיפים.

– טוב מאד, אודך כי חשת לעזרתי. והמספר המשוה לנגד עיני קוראיו דמות ילד אֻמלל מובל לטבח בידי יהודים למי ידמה?

– הוא לא ידמה לכל סוחר. רוצח הוא או ראש לחבר שודדים. גם כי יאמין בזה לא אוכל לכנותו בלתי אם בשם רוצח. הלא יש רוצח נפשות בשגגה.

– זה רוצח משוגע הוא ומשפטו להאסר בבית המשוגעים.

– את שני המינים האחרונים לא אחשוב לסופרים, כאשר לא אחשוב רוצחי נפש ומזיפי שטרי כסף לסוחרים. אולם, גברתי, ידע תדעי כי אשתומם למשמע אזני. הלא תרחיקי לכת ממני אנכי הקדשתי כחי למסחר, ואטש את עולם הספרים, ובכל זאת לא אראה כל טוב באבדן הספרות ואת?

– האמר תאמר, כי חפצה אני באבדן הספרות? בין אבין היטב, כי לו חדלו לכתוב אזי חדלו לקרוא, ויודעי ספר מעטו מאד, ואירופא נהפכה לאפריקא בימים מעטים. גם זאת אדע, כי אם יחדל כל איש דעת וישר להשפיק בספרות היפה, והיתה כלה למעון תנים ולרבץ מרצחים, כי כל לץ וכל נבל מושך בשבט סופר יהיה לראש ויצק מרוחו לבד על בני הנעורים ועל כל אוהבי קריאה קלה, ומי יוכל לשער את כל הרעה אשר בעקב מהפכה כזאת? אבל אל נא יתנשאו הסופרים על יתר בני האדם, וביחוד על הסוחרים נותני לחמם ומימיהם, כי מחמר אחד קרצו ורוח אחד בקרבם.

– ככל זאת יפלא בעיני מאד, כי אשמע כאלה מפיך.

– וכל פלא אין בזה: כל הקרב אל הקדש ייטיב לראות בו כל פגע וכל טמאה. רק האוגורים הרומים שחקו בהביטם איש אל אחיו ולא המון העם. אנכי שמעתי דברי סתר על רב הסופרים אשר היו כמלאכים בעיני, אנכי ידעתי רבים מהם גם דברתי פנים בפנים עם מקצתם, ויש אשר גם שחקתי כשחוק אחד האוגורים, על כן אדבר ככל הדברים האלה. את אחד המשוררים הצעירים, אשר כל קורא חרוזיו ידמה כי אש קדש תוקד בקרבו ונפשו גחלים תלהט, שאלתי מה יהגה לבו בכתבו דברי שיר ויענני: – אני מתאמץ ליפוֹת את השיר ולהרבות את מספר החרוזים, כי כרבותם כן ירב שכרי וכרבות יפיו כן ירב בטחוני בי. ומאמרים וחדודים כאלה הגיעו לאזני למכביר בשם גדולים וקדושים. היפלא אפוא, כי חלפה אמונת ילדותי? ואני לא הרביתי האמן גם בראשונה. את האמונה הזאת בקשתי בפטרבורג, לה היתה תאות נפשי, רק בגללה נסעתי שמה ואותה לא מצאתי ויקרני כמקרה לוטר ברומי, אך רוח לוטר אין בקרבי.

– אך מה היא התורה היוצאת מכל אלה?

– התורה היא פשוטה וישנה, ואותה הגיד לנו קרילאוו הזקן לאמר: “כל אשר ירבה הרע ירבה להתלונן על בני האדם”.

– אבל סלחי נא לי, גברתי, האם ראויה היא התורה הזאת, אשר למדנו בהיותנו בני עשר שנים, לשמוע לקח בגללה ארבע שנים בבית המדרש הגבוה?

– על נסיעתי לא אנחם, ענתה מריא בשחוק (ומה נעמו פניה בשחקה!) כי למדתי שם, והדעת מתוקה מאד, נעים לאיש ללמד ולדעת. אולם גם התורה הזאת אל נא תהי קלה בעיניך. יש ימים אשר תסֻכל דעת חכמים בשאלות ובשיטות ועיניהם תעצמנה מראות נכחה מרב חכמה, השכל הישר יוסר מגביר, וכל רעיון פשוט יחשב לְאִוֶלת או לדבר בליעל, ואז לא נקל לאיש לזכור ולהזכיר תורה פשוטה ממין זה. הלא זה כח הסכולסטיק אשר הכניע את משכילי בני האדם מאות בשנים ואשר באמת לא אבדה ממשלתו עד היום הזה. רב המשכילים דומים הם מאד למלך ולחכמיו אשר איש מרמה הוליכם שולל באמרו, כי חיט נפלא הוא ויש לאל ידו לתפור בגדים יפים עד מאד, אפס כי בגדיו לא יראו בלתי אם לעיני חכם, ובזה הטה את לב המלך להתפשט את בגדיו אשר לבש וללכת ערום בחוץ, כי הבטיחו החיט הערוּם ההוא, כי הלבישו בגדים יקרים, והמלך בוש להגיד, כי איננו רואה כל בגד על בשרו, הן בזה יאמר לכל סכל הוא, וכל שריו וחכמיו מקטן ועד גדול גם המה לא האמינו למראה עיניהם, ויבושו להודיע צערם ברבים פן יהיו לבוז, ויהי המלך ערום ולא התבושש, עד אשר נקרה שם טפש אחד וירא ויקרא בקול גדול “המלך ערום!” אז ראו כל החכמים וידעו גם הם, כי מלכם העומד ערום לפניהם ערום הוא באמת. הספור הזה הוא ציור נאמן מאד לדרכי רב המשכילים בכל עת, אפס כי לא כל מבין יערב את לבבו לפקוח עיניהם ולא כל אשר ימלאהו לבו לעשות כזאת יצלח כטפש ההוא.

– האמנם נתנה ארץ בידי טפשים?

– כן הוא, אדוני! דבר גדול השמעת הפעם: הטפשים הם יוצרי ההיסטוריא, והחכמים נמשכים אחריהם. טפש אחד מתעבר על ריב לא לו ומערה למות נפשו, ממנו יראו וכן יעשו טפשים קטנים ממנו – כי הראשון הוא הגדול והדגול מרבבות – ומהם יראו חכמים ויבינו כי מסלה סלולה לפניהם וילכו לבטח עליה ימים רבים עד קום טפש חדש לפקוח עינים עורות והקים תקופה חדשה.

– אבל כל זה מדאיב נפש עד מאד.

– האמת מרה בכל עת, מי לא יבין זאת? הידעת את שירת שיללער על אדות הנער החכם אשר העפיל לגלות את המסכה הנסוכה על פני האמת? גם ההיסטוריא טובה ויפה רק לאשר לא יחפוץ לקרוב אליה ולהתבונן בה בעינים פקוחות ובבינה ישרה ופשוטה, וכן כל עולמנו היפה והטוב, הבל הבלים הכל הבל!

הדבר היה באחד הכפרים הקרובים לעירנו, אשר ישבה בו אמי בקיץ ההוא להתרפא. הכפר יפה מאד, ונחל נחמד יזל על ידו ורפידת אבנים קטנות וטהורות מתלכדות אשה באחותה נשקפת מתוך מימיו הזכים, ויער גדול מעבר לנחל ומסלה גדולה ומשתרעת למרחוק חוֹצה את היער, ובמסלה ההיא פגשתי את מריא בפעם ההיא, ושם דברה אלי כדברים האלה, והימים ימי האָסיף, בקצה חדש יולי. בחבורה גדולה נקרינו שם, אך מהרה נפרדנו שנינו, ונלך הלוך ורחוק, ורעינו עם רעותינו הלכו אחרינו לאט, ויגדל הרֶוָח בינינו מרגע לרגע.

– נשובה נא, אמרה מריא פתאם: – הנה הרחקנו ללכת, והיום ירפה לערוב.

בלי דבר דבר עוד שבנו ונלך הלוך וקרוב אל בני לויתנו. השמש השקיף עלינו מפאת מערב מבעד העצים ברוח כהה ובאותות חלושה כעיף מרב עבודה וכזקן זוכר שעשועי ימי עלומיו והוגה בלב נשבר על נעם הימים ההם כי עבר ואין להשיבו. העצים הרבים מימין ומשמאל עמדו כעיפים גם הם, ועליהם כמו נאחזו בחבלי שנת זֹקן. רוח תרדמה וכליון כח מסביב, רוח יאוש והתול מכאיב לב, תבל רובצת תחת משאה, תבל כלה נחלאָה, נעצבת, נואשת והולכת למות…

אבל הארץ הולכת למות זה ימים כבירים, ועודנה עומדת כבימי קהלת ונותנת חיים לכל היקום, ובני הנעורים אשר רוח חיים בקרבם, לא יעצרו כח לקוץ בחייהם, ובהתעטף עליהם נפשם עדי רגע, לא ימקו ביגונם. כאשר קרבנו אל בני לויתנו מצאנו אותם עומדים ומחכים לנו, כי גם הם נתנו לבם לשוב. כלם השגיחו ויתבוננו אלינו בצחוק קל – הן בני הנעורים מריחים אהבה כל הימים, וחוש ריחם חזק מאד – ואני אך שמתי עיני עליהם והנה תבל עליזה לפני, תבל מלאה חיים ותקוה ונעימות נצח, מסלה שקטה ערוכה לנו, והיער לנו חומה מימיננו ומשמאלנו, והעצים מתנמנמים ומתלחשים בקול דממה דקה, והקול קול מבשר מנוחה שאננה ומתוקה, והנחל הנראה מרחוק מבין צללי הערב מביע דברים טובים, דברים נחומים וסודות ערבים, ואלך מלא תקוה ונחת, ולבבי פחד ורחב בקרבי.

האמנם בהקיץ ולא בחלום היה כל זה? דברתי עם לבבי בערב ההוא בהפרדי ממנה. האמנם קול מריא הוא? האלה דבריה? אמור אמרתי בוז תבוז לי, תהום רבה בינינו, ואבז לה גם אני, או התאמצתי לבזות לה, אחרי אשר נואשתי מלבקש קרבתה, והנה קרובה היא אלי מאד! הן כמחשבותי מחשבותיה, וכדבר אל איש אשר בגילה דברה אלי, ודברי אשר השיבותיה לא יכלו להעיר רגשי בוז בקרבה, ומה זה יעצור ברוחי מהרים עיני אליה בתקוה? הן לא יגבה לבה בחכמתה, ודרכי בני מינה לא יזכו בעיניה, ובדרכי לא תתן דפי. ואיה הקיר המבדיל בינינו? האם רעיון הרוח אשר בלב אמי יהיה לי לפוקה? אבל הבל וריק הוא. עתה יודעת היא, כי לא בנה יחידה לבד אני, כי אם גם איש, אשר לב לו ודעת בו ורשות נתונה לו לבחר ולמאס כטוב בעיניו. עתה לא תתעלף ולא תחלה, כי לא ימלאנה לבה עוד לדאג לי יותר ממני. הן על פי ישק כל דבר בבית מסחרנו וגם כל אשר יעשה בביתה אני עושה, גם את כלי הבית הנושנים הוצאתי והעמדתי חדשים ויקרים תחתיהם, גם מטתה ומפַץ נוצות הברזל אשר תשכב עליו מידי הם לה. בן שורר בבית כמוני לא יחשב כילד בעיני אמו. ואשר לה בן כזה לא תזיד לנפול למשכב בבחרו לו אשה אשר לא כלבבה, וגם אם אמונת שוא תסלף דעתה מראות נכחה, לא תערב את לבבה להשמיע על פיה. מלבד זאת הלא פה לי, והפה נתן לאדם לפתות את רעהו – זה כלל גדול בהויות העולם– לבעבור יעשה את אשר לא יחפוץ. כי את הטוב בעיניו יעשה גם אם לא יפתּוּהוּ, ואני כבר עשיתי גדולות במו פי, כבר גמרתי עסקים קשים אשר לא האמין גם אבי, כי יעלו בידי, ועוד בשבוע העבר הזקקתי את ידידי הזקן, את פינקה המלוה, להלותנו עשרת אלפים בנשך קל, אחרי אשר הבטיחני מאה פעמים, כי אין כסף תחת ידו, אף על פי שכל בני העיר יודעים, כי אין דרכו להלות סכומים גדולים בנשך קל, כי אם סכומים קטנים בנשך רב; ואיך אשית לבי למעצור קל ערך כזה? או אביה לא יחפוץ בי? אך זה אין להעלות על לב, כי לא כערכי בימים הראשונים ערכי היום, הטרם אדע את השדוכים אשר יושמו לפני? הן השדכנים לא נתנו לי מרגוע, את כל מגפותם שלחו אל לבי: כלה בעלת שלשים אלף, כלה בעלת ארבעים אלף, כלה בת יחידה אשר כל רכוש אביה לה, יתומה עשירה אשר כלתה חק למודים בבית מדרש גבוה בדרזדן, ורבות כהנה, ובכל פעם הייתי אני הממאֵן, אבל מה מאד נבדלה מריא לטובה מכלן! עד כה לא בינותי מדוע לא ישרו בעיני כל הנערות אשר ראיתי ונראיתי את פניהן, ומה הדבר אשר הטה את לבבי מהן. כלן היו טובות מראה ומשכילות, האחת העתירה עלי דבריה על אודות הינה ותקרא באזני חרוזים שלמים משיר “שבת מלכתא”, השנית הביעה לי דברים ככתבם מספר “האוֹבדים” לויקטור הוגא בלשון ממהרת לדבר צחות בשפת הוגא וזאלא, השלישית נגנה לי עלי פסנתר משירי אאידא בידים חרוצות וחזקות עד להפליא, הרביעית ספרה לי נפלאות מברלין ותראני לדעת במופתים חותכים, כי אין בנות ישראל יודעות ללבש בגדים כראוי, אף עשתה חזוק לדבריה לאמר: גם בנות ווארשאָ אינן יוצאות מכלל זה. אבל גם אחת מהנה לא הפיקה רצון מאתי, ואני לא ידעתי שרש דבר זה, אך שיחת מריא פקחה את עיני ואדע מה חסרתי בשבתי עם כלותי: שכל חפשי בקשתי, שכל אשר איננו תלוי בדעת אחרים, ואותו מצאתי רק בה ובעלמה הברלינית. אלו הייתי חיט או מתַפר צניפות או עושה פרחים, אזי הבדלתי לטובה את העלמה ההיא, אך בהיותי סוחר שקנה השכלה ובעל זכרון חזק, אשר לא לשוא מלא כרסו ספרים וחקירה, לא יכלתי למצוא חפץ בבינתה היתרה בהלכות בגדים, גם קטנתי ממנה מאד במקצוע זה, ועל כן לא יפלא כי דבקה נפשי אחרי מריא יותר.

אף לא יכלתי להסתפק, כי גם נפשה תדבק אחרי, אם לא דבקה אחרי מאז. הן לא מצאה בפטרבורג את אשר בקשה, אות הוא כי עודנה חפשית לנפשה, ומדוע לא תבחר בי מהמון הצעירים אשר קצה נפשה בהם ובאמריהם המלקטים מספרים? האם בגלל אשר אין לי שם דקטור? הלא נפשה יודעת מאד, כי לא כל הנוצץ זהב טהור הוא ולא כל הבא אל בית מדרש גבוה יגבה מאחיו בחכמה ולא כל מי שגדול בחכמה גדול גם במדות. ואני הלא אינני ככל התגרנים אשר בשוק, ובקיאותי במסחר המיוסדת על מדרש ומעשה יחד גם היא דבר אשר אין לבטלו בלב, ולשונות אני יודע יותר ממנה, מלבד לשון עבר אשר נשארה לי לפליטה מתחלת ימי נעורי, ואם שקל ישקל כל זאת במאזנים עם חכמתה הפטרבורגית אין לדעת עוד כף מי תכריע. על כל פנים ברור הדבר, כי אין את נפשה להקדיש ימיה למדעים – לו היתה כזאת עם לבבה אזי דברה עמי בלשון אחרת– גם זה ברור כי לא תבחר בלתי אם באיש אשר אין לבו צפון מדעת ועם זה אין לשונו כהד קול ספרים שזכו להתפרסם, ושני אלה תמצא בי, כי כמוני כמוה בהלך רוחנו ובמחשבותינו על תבל ויושבי בה, שנינו יודעים כי העולם הזה עולם קטן הוא ושנינו איננו מנשאים את נפשותינו לגדלוֹ ולעשות בו גדולות, ומה לה עוד? מי טוב לה ממני?

למחרת היום ההוא בקשתי אף מצאתי תואנה לבוא בדברים עם אביה, כי שלחתי לשאל את פיו אם אין לו מַרקים בקֶניגסברג לזמן קצר – ואני ידעתי כי מכר את מרקיו בשבוע העבר, אך לא מַרקים אותה נפשי רק פתחון פה לבוא אל ביתו בקרב הימים – וישיבני בלשון אשכנז בעצם ידו ובשבושיו אך בסגנון סוחר זקן ורגיל, כי צר לו מאד על אשר אין לאל ידו להשלים חפצי, מאשר מכר את מַרקיו לאיש אחר, אך מהרה יזדמנו לו עוד, ואז לא יתמהמה מלהודיעני. ובעוד ימים אחדים הקים את דברו ויכתוב אלי שנית, אף שכל את עטו, לכל יודע מדבריו, כי אנכי דרשתיו ראשונה, וארא לפחדי ולשמחתי יחד, כי בין יבין לרעי, והנהו חפץ קרבתי. בעצם היום ההוא באתי אל ביתו ויקבלני בשמחה גדולה וימכר לי את מרקיו על פי מחיר היום בלי שית עליהם כל מרבית ויעצרני ויביאני לפני אשתו ובתו – אף השכיל להרחיק מהר את אשתו והיא אמה חורגתה, כי אמה חלוצת אבי כבר מתה, ולהשאירנו לבדנו, וינהג בי מנהג ציר חתן בכל פרטיו.

כאשר נשארתי אתה הסבותי מהר את שיחתנו אל הדברים אשר דברנו בפעם הראשונה, אבל תחת אשר בפעם הראשונה היו דברי מעטים, ואך עזר עזרתי לה בשאלות קצרות ובדברים מקטעים, כי יראתי פן אכשל בדבר הלכה ונבאשתי בה עד עולם, מצאתי עז בנפשי הפעם להביע רוחי לה בדבר חובות האדם בעולמו, ואשים לפניה את שיטתי הידועה לקוראי בלשון נזהרה, בבאורים ובמעוּטים ¹⁵ , אך בלי שפת מרמה גמורה.

– שיטה נעימה היא, ענתה בשחוק: – אפס כי קרובה היא מאד אל משל העם המתיר לכל יושב עם זאבים לילל כמוהם.

– ילל עם זאבים לא טוב, עניתי בשחוק אף אני: – אך רע עוד מזה לגעות ככבש בינותם.

– ואין לנו אפוא בלתי אם השביל התיכון, שביל הזהב.

– אל נא תשחקי, גברתי, לשביל התיכון, אף על פי שמנהג הוא לבני עליה לשחק לו, כי כלנו בוחרים בו וזאת תורת האדם. ראי נא, הנה היום קר, ואני לבשתי את אדרת הבציר אך לא את אדרת החרף, וזה הוא השביל התיכון. האם הסכלתי עשה? הטוב טוב היה לי לעטות היום אדרת דֻבים? אבל גם אדרת דֻבים שביל תיכון הוא, כי אפשר לעטות שתי אדרות ושלש ולהתכסות עוד בכרים ובכסתות או להשיק עד שלשים מעלות. את השביל התיכון עלינו לבקש בכל דבר. אמנם לא בכל עת ימצא על נקלה, ועל כל איש לבקשו בשוּם לב ולהזהר היטב פן ידחה בדרך לא טוב, אך מתבונן ונזהר לא ירשע, גם כי יט מני ארח לא תחושב לו לחטאה, אחרי אשר התאמץ להזהר כבר יצא ידי חובתו. בעלי התלמוד היו חרדים בדברי התורה עד מאד, הלא מודעת זאת מה מאד הפריזו לאסור ולגדור, וגם הם אמרו: בני האדם אינם מלאכים ואין לדרוש מאתם מעשי מלאכים.

– “לא נתנה תורה למלאכי השרת” מלאה מריא את דברי בלשון התלמוד ושחוק ערמה נחמד ומרהיב הופיע על עיניה, ואני עוד מעט ונפלתי מכסאי מרב שחקי, כי יצאו הדברים מפיה במבטא נכרית, אשר גֻנב אליה מאמר עברי.

– מפי מי שמעת זאת, גברתי הלמדנית? שאלתי אחרי כן: – מִבָקֶטָיו או מִקוּט;לֶרָיו ¹⁶

– שמע נא, אדוני, אמרה מריא ושחקה חלף כרגע: – כל זה טוב ונכון, אבל רב הדוברים כן אוהבי בצע הם או רודפי תענוגים. על פי רב נאמן מאד המשל הנודע, כי כל החפץ לעבור את הנהר בדרך קצרה עליו לנטות ולחתור לעמת הזרם ואז יישר לכת, אך איש כי יישר לחתור אל העבר אשר ממולו יטהו הזרם בכחו הצדה.

– ובכל זאת לא אוכל לאמר אמת לדבר אשר לא אאמין בו וחכמה למוסר הבלים. ומה נכביר מלים, ואני שמעתי כדברים האלה גם ממך. את דברת מעט ואני שמעתי הרבה. אך החל החלות לדבר אתי ואכיר כרגע, כי לא אחת מ“בנות עליה” לפני. אמנם למדת פהיזיק, חמיא, ועוד דברים כאלה יותר ממני – גם יש לאל ידך לעשות גדולות באמת, הלא פַריז לפניך – אך מובן מאליו כי לא לענין זה הוצאתיך מבנות עליה, כי לא להקטין ערך גדולתך אחפוץ.

– הנך מפריז על מדת גדולתי, ענתה מריא בדרך עצב: – אך כלה אכלה חק למודי ושבתי אל עירי ואל בית אבי, ואת פַריז לא אראה כאשר לא אראה את אזני.

– יען מה? שאלתי כמשתתף בצערה, אך לא בשפת אמת, כאשר יבין כל קורא.

– יען כי קטנות שנאתי ולגדולות לא נבראתי, להתחרות את הרופאים המצויים לא אמצא חפץ, ולהתרומם למעלת מרחיבי המדע קצר תקצר ידי, כי קטנתי מאד. כבר הגיתי בזה הרבה וגמרתי בלבי לבלתי נסוע לפריז, וכבר נלחמו אתי רֵעות רבות, באמרן, כי חיֶבֶת אני לנסוֹע באשר ידי משגת לשבת שם, ולא יכלו לי.

מה כבד ממני להסתיר שמחתי! עוד מעט ונחנקתי בהמון עליצותי. בכל זאת התאפקתי ואדבר מעט דברים בטלים, כאיש אשר אין לו בלתי אם להעסיק ¹⁷ את העלמה היושבת לפניו, וכמו בבלי דעת הסבותי את שיחתנו אל דבר המסחר ואשא את משלי ואומר:

– הנה נא הואלתי, כאשר פגשתיך אז, לחות דע לך על אדות המסחר, ולשמחת לבבי הראיתני לדעת, כי כדעתי דעתך. בכל זאת אמלא נא דבריך: האכרים המוציאים לחם מן הארץ וכל הפועלים אשר כגילם, כי יתאוננו על הסוחרים לאמר: הם עמלים מעט ומרויחים הרבה, יש להם רשות מדומה על זאת. רשות מדומה היא ויסודתה שגיאה ושקר, כי מלבד אשר עוד לא הברר הדבר אם אפשר לעולם בלא זה, הלא על כל פנים כל המתאוננים האלה לא בגלל אשר ירע המסחר בעיניהם לא יאחזו בו, כי אם מאשר אין לאל ידם, והסוחרים מה הם כי ילינו עליהם? השוער אשר בחצרנו עוסק כל ימיו בעבודה כבדה ומועילה מאד, הנה הוא מנקה את החצר ומטאטא וזולף את הרחוב ומטהר את האויר מסביב, ואין מועיל לנו ממנו. אך שאלי נא אֵת פי שפחתנו ותגיד לך כי בכל פעם אשר יבוא אל בית הכירים לא יצא ריקם משם, כי זה משוש דרכו לתת אל כליו כל אשר לא יונח כראוי. הגם הוא ישר וטוב ממני? הגם מלפניו אכרע ברך, יען כי פועל הוא ולא סוחר או אֶגרוֹף"? בכל אלה לא אכחד, כי רשות מדומה יש להם, ודבריהם נראים כדברים של טעם. אבל האנשים שחכמתם אומנתם, כי ישמיעו על שפתיהם דברים כאלה, לא אדע איך לא יחורו פניהם מבשת. איך ימלאם לבם לדבר תועה על הסוחרים, והסוחרים מוסדי עולמם? הן הסוחרים בונים ערים ומרחיבים אותן, הם ישימו יער ומדבר לקריות הומיות, ובעלי החכמות באים ויושבים בהן ומשרתים אותם לבעבור החיות נפשם מיתר פרי חריצותם, ובכן הסוחרים הם עמודי חברתם ובעלי החכמות טפלים להם, ומה יש להם צדקה לזעק אליהם? עיר שאין בה רופא או יוריסט או גם מורה ומילדת קשה אבל אפשר לשבת בה, אך עיר שאין בה כל סוֹחר, לא נבנתה עוד מני שים אדם עלי ארץ, והיא דבר שאין להעלותו על רוח, כאשר… פה העתקתי ממני מלים, כי נלאיתי למצוא דמות לזה. ומריא שמעה בשום לב ובלי גרוע עין ממני ובראותה כי לעו דברי חשה לעזרתי ותאמר:

– כאשר לא יכון מבצר חזק בעת אשר לא ישא עוד גוי אל גוי חרב.

– כן הוא, אמרתי בלי התבונן כי רשת פרושה לרגלי.

– אבל, הוסיפה מריא: – מי לא יכסף לימים, אשר תשבת מלחמה מן הארץ, ובני האדם לא ידקרו עוד גדודים גדודים איש את אחיו? לבי בטוח, כי בוא יבואו ימים כאלה, והרס האדם את מצודותיו ומגדלי עזו בששון ובשמחת לבב בלי כל רגש געגועים, או ימצא בהם חפץ אחר טוב משפך דמים.

לדבריה אלה נתר לבי ממקומי, ואפשר כי גם חטמי ארך מעט, אך כרגע התחזקתי ואומר:

– היא הנותנת, גברתי, הן שביתת מלחמה מן הארץ, שכל בני האדם חפצים בה, עודנה תוחלת ממֻשכה ואין לאל ידנו להחישה, אף כי שביתת המסחר אשר רב בני האדם לא יהגו בה גם בחלומות עלי משכב, ואשר עוד טרם נדע אם תבואתנו טובה בה ואם אפשר לאדם להגיע אליה. אך עוד נדבר בזה בפה או בכתב, ועתה לא אוכל להתמהמה עוד.

שמח וטוב לב קמתי ואברכנה ואצא מעל פניה, כי בדברי האחרונים המצאתי לי ידים לכתוב אליה, וזה היה כל חפצי.

בעוד ימים אחדים שבה מריא לפטרבורג, ואני החלותי לערוך אגרת לה. ארכה היתה האגרת ההיא, ורבות עמלתי עליה, כתבתי, מחיתי, הוספתי וגרעתי כמעשה בדרשי מורי המליץ והדפלומט וגליונות אין מספר שחתי לריק. בימים ההם לא קראתי גם מכתבי עתים, לא שתי לבי לבלנסים הגדולים והנכבדים, גם בפנקסי עשיתי מלאכתי רמיה, ולא שקדתי לכלות מעשי דבר יום ביומו כמשפטו, כי כל שעה אשר נפניתי מעט הקדשתי לעריכת האגרת, ואחרי אשר צרפתיה כצרף כסף העתקתיה בכתב ידי הנקי והיפה ותיטב בעיני מאד. אף לא אחרה תשובתה לבוא אלי.

כפתחי את מכתבה השתוממתי למראה עיני, כי היה כתוב עברית, ואנכי לא ידעתי ולא עלה על לבי כי למדה שפת עבר. גם יראה ורעד באו בי, כי היה הדבר בעיני לאות לא טוב, אולם אך החל החלותי לקראו ואשוב למנוחתי.

ואלה דברי המכתב ההוא

אדון נכבד!

סלח נא לי כי אינני ענה אותך בלשון אשר כתבת אלי, אחרי אשר למדתי שפת עבר בעמל רב נדרתי בלבי לכתוב אך בה לכל יודע אותה, ואותך אחשוב ליודע. אולי אולת היא, אבל אינני חפצה להנזר מכל דבר אולת אשר כזה. דעת שפת עבר ואהבת ישוב ארץ ישראל הן כל הנותר לי ממחשבותי הטובות, על כן הן יקרות לי מאד. אם תתאמץ להראותני בכח לשונך – הן בעל לשון גבור אתה – כי לא טוב גם זה, תיגע לריק, כי יודעת אני זאת גם בלעדיך, אבל ישמרנו ה' מלהיות חכמים גדולים, כי מרב חכמה נוכל להיות פתאים כבהמת השדה. זה טוב אך קשה מאד, זה חלום, זה אולת, זה דבר קטן וקל מאד, ומה יִוָתר לנו? אך לאכול ולשתות ולשמן ולעבות! – במכתבך היקר יש דברים אשר תדבר כמגלה אמריקא אחרי קלומבוס – סלח נא לי – ויש דברים אשר דומים לתשובות אשר השיבו בראשונה לקלומבוס כל האנשים אשר לא האמינו בו ובדבריו. בכל זאת לא אוכל לכחד, כי גם אני חושבת כמוך אבל נפלא הדבר, כי בשמעי כזאת מפי אחר, אני מרגשת דאבון לב. חפצה אני, כי לא ירבו אנשים כמוני וכמוך, ואולי גם זה הבל. בפעם אחרת אבאר יותר, עתה כבד הוא ממני, כי בכתבי אני דומה עוד להולכת אסורה בזקים, כי אינני יודעת עוד את הלשון היטב, כי למדתי רק את ספר “אמון פדגוג” ו“הלכה למעשה” וחצי התנ“ך (הספרים הקלים) ו”כתובים אחרונים", ומן הספרים החדשים קראתי מעט מאד, ולא בכל מקום יכלתי להבין היטב. את אשר למדתי וקראתי אני זוכרת, כי קראתי פעמים רבות, בכל זאת אינני יכולה לכתוב בלי שטיינבערג. שנה תמימה הפסדתי על זה, כי בשנה הזאת לא באתי להבחן, מאשר לא הייתי נכונה היטב, “וזה חלקי מכל עמלי!”

כתוב נא הרבה ובשפת עבר אם יכול אתה.

ידידתך המכבדת אותך מאד.

מרים בולקין.

מאה פעמים קראתי את המכתב הזה, ובכל פעם רקדתי כמו עגל בהגיעי אל הדברים האחרונים. “כתוב נא הרבה!” אכן דבקה נפשה אחרי, וחפצה להודיעני זאת, רק מתנה היא עמי, כי אתננה לשגות באהבת ישוב ארץ ישראל. ומה מני יהלוך? הן לא תאלצני לנטוש את עסקי ולהושיבה על הר הזיתים. תתמוך לה בידי חובבי ציון בכל אות נפשה, ואכפי עליה לא יכבד, כי אך עושי ספורי אהבים ידרשו כי יהיו איש ואשתו דומים דמיון גמור בכל דבר, וספר החיים ישים לאל מלתם גם בזה, אף על פי שתורת האהבה מדושתם ובת גרנם. שפת עבר ידעתי היטב, בימי אפיקורסותי הראשונים, אחרי אשר קצרה נפש אבי בעמלי תחת ידי ר' ישעיה בדרשי ויקרא לי דרור מבאורי מקראותיו, הרביתי לקרוא ולכתוב בה, גם שירים כתבתי – ואי זה יודע שפת עבר לא כתב בה שירים? – ואשיר כנהוג על הערב ועל הבקר ועל האביב ועל “מורדי האור”. אמנם עזב עזבתי את מלאכתי זאת אחרי כן, אבל קסם על שפת עבר, כי רב יודעיה לא ישכחוה ולא יעזבוה לנצח. בשמחה רבה קבלתי עלי לענותה עברית ולהראותה לדעת, כי יש דבר אשר אבדל בו לטובה ממנה.

בעצם היום ההוא נסיתי דברים אל אמי על אודותיה, והנה כאשר דמיתי כן היתה: היא שכחה דאגתה ופחדה ותשמע דברי במנוחה ותאמר, כי אמנם לא שדוך לפי ערכי הוא, כי בידי לקחת כפלים ויותר מאשר ינתן לה, אך אם היא ישרה בעיני (וגם בעיני נשאה חן בראותי אותה מרחוק בשנה הזאת, הוסיפה אמי על זה) לא תוכל להתנגד לדבר, והכרת פניה ענתה בה, כי החזיקה טובה לי על הכבוד אשר עשיתי לה בשאלי את פיה כבן מקשיב. זה כח החרות הנאמנה!

הנה כי כן הורם כל מכשול מדרכי, כי רק אמי לבד יכלה לעמוד לי לשטנה. ועם אבי לא מהרתי לדבר, מדעתי כי הוא לא ימנעני מבחר בטובה בעיני. ופעם אחת בדברו על אדות איש אחד ממכירינו אשר הניא את בנו מקחת את העלמה האהובה לו, דבר באזני לאמר: כל עושה זאת שוטה, רשע וגס רוח: שוטה – על כי על פי רב לא יועיל בתנוּאָתוֹ, ויש אשר ידחה בזה את בנו מן הדרך הישר, רשע – על כי יקשיח לבו וידאיב שתי נפשות, וגס רוח – על תתו את לבו כלב אלהים יודע מראשית אחרית, כי באמת אין לדעת אי זה שדוך טוב ואי זה שדוך רע. האדם נותן עיניו בנוי, בעשר או במשפחה, אך הנסתרות והעתידות לא לאדם הנה. הכלה היפה והעשירה והמיוחסת תוכל להיות אשה נצורת לב או חולה או בעלת מום נסתר, אשר לא יועיל כל הון לנגדו. ומה זה ימריצני, כי איטיב לבני למרות רוחו, ואני טרם אדע מה טוב לו?

אכן לב אדם אין חקר! בשבתי בערב לכתוב לאהובת נפשי בא אבי אלי, ועננה רחפה על פניו, וישאלני שאלה קטנה וקלת ערך בעניני מסחרנו, ובלי שמוע את תשובתי אמר כמו בדרך אגב:

– הנך יושב לכתוב. אל נא תבהל ברוחך. דבר כזה לא יעשה בחפזה. הן זרה היא לך עתה, טרם תדע את דרכיה.

– כבר דברתי אתה פעמים רבות וקראתי את אגרותיה.

– אך היא פטרבורגית, ואתה בן העיר האת, ומה לך ולה?

אני השתוממתי למשמע אזני, כי לא שמעתי מעודי דברי הבל כאלה מפיו.

– גם לי לא ישכירו דירה בפטרבורג אם אבוא שמה. האם לא ראיתי את פטרבורג?

– לא ישכירו, כי יהודי אתה.

– זאת שכחתי ברגע זה. אך הן לא בזה אנחנו מדברים.

– בזה אנחנו מדברים, בני. לה השכירו דירה, כי תלמידת בית המדרש היא, ולך לא ישכירו.

– בעוד שנה או שנתים תחדל להיות תלמידה ונמשלה אלי.

– לא תמשל אליך, כי היא למדה מיני פהזיק שונים, ואתה… עבדת אתי, והתחברות כזאת דורשת עיון רב.

ראיתי כי לא יוכל להבין מה מאד אני נאוה לה והיא לי, ואני כבר נרפאתי ממחלת אהבת ההתוכחות והסכנתי לבלתי שחת דברים לריק עם כל מחשיך עצה ומדבר בלי דעת ואחדל לענותו, וינח לי ויצא מעל פני, ואכתוב למריא כדברים האלה:

ידידתי היקרה, מחמד נפשי!

אלפי תודות אשיב לך על הענג אשר השבעתני בדברך אלי עברית כאחת מבנות ציון היקרות ועל הרשיון אשר נתת לי לכתוב לך ככל אשר תאוה נפשי. שפת עבר היא גם חמדת נפשי ומבחר שעשועי, ובאהבתה אשגה תמיד. אהבתיה אהבה מגֻלה בראשית ימי נעורי, אהבה מסֻתרת בימי לכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואהבה פנימית טהורה ונאמנה תקנן בלבי לה עתה. ומה גדלה שמחתי בהודע לי, כי גם בזה תשוי לי! אין מלים בפי די באר לך, מה מאד יעלוץ לבי בך! ומה יקרת ונכבדת בעיני בהראותך אותי לדעת, כי לא נפלית ממני גם בדבר הזה, אשר הוא יתרון היהודים על היהודיות. הרעיון הזה ירהיבני, ילבישני גאות ועז, ישכיחני כל רגש אחר וירוממני על עם שנאני שחק, אשר כל מחשבותם טהורות ועולמם כלו שיח ערב ושירה נשגבה.

אחרי דברי אלה הלא תביני, כי לשוא חשבת עלי, כי עבד נרצע אנכי לריאליזמוס, וכל רגש נעים ונשגב משחק לי. הריאליזמוס אשר לי איננו מצות מליצים מלֻמדה, אשר דמיונה כאחד מחקי המדה, יסודתו התבוננות עמוקה כפי כחי בדרכי החיים וברוח האדם, על כן לא אֹמר הכל לכל רגש, רוח הגיוני לא יסער להפיץ כל חשק טוב, ובצדק אוכל לאמר, כי “אדם אני כל אשר לאדם לא מוזר לי”. לא אכחד, כי בדבר ישוב ארץ ישראל טרם אדע אם דרך אחד לנו. גם לי ינעם רעיון הישוב, אך מאשר הסכנתי להסתפק בכל רעיון נעים, לא ילך לבי אחריו בחזקה, והסופרים העברים, אשר נפלו עליו כעל מציאה יקרה – אחרי אשר קצה גם נפשם במליצותם הישנות על אדות המלמדות והשדכנות – יעתירו עלי דבריהם זה במליצתו וזה בחרוזיו, זה בפילוסופיתו הנבערה וזה בעצתו הנמהרה – ואת טרם תדעי את הגוי הנמהר הזה – עניי הדעת האלה הועילו להסיר את לבי ממנו וּלרפוֹת את ידי מתמך בו. אבל שאלה כזאת מה היא כי תבדיל בין אנשים כמונו? הן אין בכחה לשנות דרכי חיי איש בביתו, ועל כן לא תוכל לשלח מדנים בין אנשים, אשר לא יהבלו לחשוב זבוב לפיל, לרקוד כעגלים ללא דבר ולהתנגח כתישים חנם. אם תחפצי נדבר עוד בזה, ואם תמאני אשמר כל ימי מחסום לפי, ועל כל פנים לא ניסיתי עד כה ולא אנסה עד עולם להטות לב איש מתמוך בידי החובבים, כי על כן רעיון הוא, אשר לא יוכל הרע. יש בתי ועד אשר יתקבצו בהם אנשים רחוקים בשיטותיהם זה מזה כרחוק מזרח ממערב – רבות יגעתי למצוא דמיון נאה ולא מצאתי וכל כן נזקקתי להשתמש במאמר שגור בפי כל – והנם שלמים איש את אחיו, ואוהבים ומכבדים זה את זה ממעמקי לב, ואנחנו לא נוכל נשוא, אם האחד יקרא טוב מאד, והשני יאמר אך טוב? –

במכתבך, אשר אחכה לו בכליון עינים, הואילי נא להודיעני, אם לא מצאת במכתבי זה דברים אשר תחשבי לעזות. עניני נא ואל תתמהמהי.

ידידך מכבדך ומוקירך מכל אדם

שלמה פינסקי.

אך למה זה אלאֶך, אדוני הקורא, ביתר מכתבינו ושיחותינו? מה דעלך סגי לחברך לא תיעבד! זכור אזכור, כי בימים אשר הייתי עוד “קורא יקר”, היו לי דברי הנאהבים בהתודוֹתם לטרח ולמשא, ואתה אם נמשלת אלי, הלא אענה את נפשך חנם, ואם חכם אתה ממנע, הלא תפסח על דברים כאלה, ולמה זה הבל איגע? על כן אדלג מעט, כאשר דלגתי זה פעמים אחדות, ואספר לך בלשון קצרה, כי בשנה ההיא, בימי הדרור אשר בחרף, הם ימי חג ההולדת, תנה לי תאות לבי, ומרים (כן אקרא לה מעתה) אֹרשה לי בערב נחמד ונעים לעיני כל בני משפחותינו. מטעם אבותינו חגגוּ נשף חשקנו זה בלי שאין ובלי איש זר בינינו, זולתי ר' שמריהו רבי, – והוא מורה הוראה ומטיף בעדתנו בעת ההיא – כי היה אהוב נפש אבי ואיש סודו ולא נחשב לזר בביתנו. אמי חבקה את מרים ותשקנה נשיקות רבות וארכות וכמו לא עצרה כח להוציאה מבין זרועותיה, ואני ראיתי וכמו חלב ודשן שבעה נפשי. גם כל בני הבית שמחו אתי מאד, רק אבי ור' שמריה לא הראו אותות שמחה גדולה, ור' שמריה התבונן במרים ובכל תנועותיה ולא גרע עיניו ממנה, כמעשה בן שובב עז פנים, אשר לא ידע הכלם, או כטהר עינים וקר רוח, אשר בתם לבבו לא ידע להזהר. ואני ראיתי ואבין, כי לא ישר “שדוכי” גם בעיניו גם בעיני אבי, ונפשי ירעה לי, כי נכמרו רחמי על שני מאהבי הנאמנים האלה, אך מה יכלתי עשות?

למחרת זכרתי את ר' ישעיה מורי ושדכני וישאני לבבי לתת לו את שכרו. אבל שדכנים רבים נמצאו פתאום, כמו בן לילה נולדו, וכל אחד הוכיח באותות ובמופתים כי הוא המתחיל, ורק ר' ישעיה לא בא. ואשלח לדרוש אחריו, והנה מת לפני ימים אחדים, ואנכי לא ידעתי. ככה באה נבואת לבי, כי לא איש כמוהו יגמר שדוך כזה. במותו נשארה אלמנתו בחסר כל, כנהוג, כי נשבר מטה לחמה הצר, ונפשה התמוגגה ברעה ובאפס תקוה, ואהי לה למלאך מושיע, ותגדל שמחתי מאד על הדבר הזה.

חתונתנו נועדה לימי הדרור אשר בקיץ, ושנת חפש נתנה למרים לכלות חקה בבית המדרש. אמנם אביה התאנף בה בגלל זה, אך אבי ור' שמריה התחזקו עמה להטותו אל חפצה, ור' שמריה אמר בשחוק “המחיל במצוה אומרים לו גמור”, ויכנע אביה באחרונה ויאות לה.

אך בעוד ירחים אחדים נהיו חדשות נוראות בביתי, כי מתו עלי אבי ואמי יחדו. אמי חלתה כדרכה, ומחלתה לא היתה אנושה, אך בטרם תחיה מחליה נפל אבי למשכב, ותרד ממטתה ולא עת. חליו היה טי פֿ וס קל בראשיתו, ומקצה שני שבועות גוע וימת. בעצם היום ההוא נילתה אמי עוד הפעם, ובלי שית לב לדברי רופאה אשר אסר עליה לצאת החוצה באה אל בית הקברות ותעמוד שם שעות רבות, ובשובה שכבה על ערש דוי, ולא ירדה עוד ממנו. כל אלה דברים פשוטים ונקראים במרוצה מעל הגליון, אשר לא ידע הבדל בין דבר לדבר, אך לשוות את כל הנעשה לעיני הקורא לא אכיל כח.

מלבד אשר הלמתני הרעה הנוראה הזאת, כרבבות רעמים מפוצצים כי יסערו איש אחרי אחיו בלי תת השב רוח, עוד הכה לבי אותי אחרי כן, בזכרי את אשר היה לאמי לפני ארבע שנים בגללי. מובן מאליו, כי לא האמנתי בחשש סכנה כזה אף רגע, גם לא היה כל חשש יחס וקשר בין מות אבותי ובין הפחד מפני הסכנה, כי כבר נשכח הכל ואמי היתה אך שמחה. אבל אני ידעתי, ומבשרי חזיתי פעמים רבות, כי האולת מצלחת מאד באמונות שוא. אמנם מעט אור מגרש חשכה רבה, אך תבלול קטן בעיני איש יקדיר לו את כל המאורות אשר ברקיע השמים. צוענית נתעבה כי תורה נפלאות בחכמת היד, פרוש צרוע כי ילחש על שן רועה ותהי הרוחה, חוזה שואלת בקרטים כי תועיל למצוא גנבה, וכל אשר כזה כי יהיה באחד המבואות המטונפים אשר בעיר, ועברה השמועה כברק מהר, וכל אוהבי האולת המתפארים בכבודה יחזו נקם ברעיהם המבינים דבר לאשורו ויעלצו ויחגו חג נצחונם בספורי נפלאות ובכל מיני גזמא ושקר נתעב. ואני יגרתי מאד מפני משמרי הבלי השוא בדבר הזה, כי על כן נגע הדבר לא בי לבד, כי אפ בדרכי את אבותי ובנפש האהובה לי. לנחם את נפשי חקרתי ודרשתי בסתר בספרים, ולשמחת לבי לא מצאתי כל זכר לסכנת שדוך כזה. אל מדי חקרי ודרשי התבוננתי בעין בקרת ביסוד דיני החליצה, ויתחמץ לבי בקרבי ואקצוף קצף גדול. –

– חקה היא ואין להרהר אחריה, אמר אלי ר' שמריה רבי, כאשר השמעתי באזניו דבר מר מרעיוני על פי: – דמיונה כחקת הפרה האדֻמה, הלא תזכור את דברי רש"י שם?

– אבל גם הפרה האדֻמה רק פרה היא, עניתי בזעף:– ופה נפשות אדם, נפשות נקיות נעכרות ונמקות על לא דבר. מלבד זאת הלא חקת הפרה כתובה בתורה ודין החליצה בימינו הוא ההפך מדברי התורה.

– אל תחמול על בני האדם יותר מבוראם, “אל תתחכם” אמר קהלת והוא קהלת האומר: “שמח בחור בילדותך” “ראה חיים עם האשה אשר אהבת”. אות הוא כי ההתחכמות לא תתן לשמוח ולראות חיים כאלה.

והאשה אשר אהבתי היתה לי אז באמת מקור חיים וצרי ומרפא לנפשי הנוגה. דבר מות אמי נודע לה בימי המבחן, בעוד לה ימים אחדים לעבור אל המחלקה האחרונה, ובלי התיעץ הרבה השליכה את למודה אחרי גוה ותשב מפטרבורג הביתה ותאמר, כי לא עת למוד לה עוד, כי הגיעה עִתה להיות לעזר כנגדי, ואת דבריה אלה הקימה כפשוטם וכמשמעם: בכל יום ויום באה לשמור את סדרי הבית, ולא היה דבר בביתי אשר לא פקחה עינה עליו, ובצדק יכלתי להנחם בה אחרי אמי. גם בבית מסחרי באה לעזור מעט, אך שם לא נתתיה לעשות מאומה, באמרי כי רב לה גם בלעדי זאת. רק פעם אחת נתתי לה כסף להביא אל בית האוצר אשר לממשלה, ור' שמריה ישב אז אתי, כי הרבה לשחר פני אחרי האֵבל, ויאמר אלי באזניה: –

– אל נא, בני! לך לך בדרכי אביך, והוא לא נטל על אמך עבודה כזאת.

– אמי היתה חולה כל ימיה.

– כל הנשים בחזקת חולות הן.

“אבל אמי היתה אשה פשוטה ודלת שכל, והיא משכלת ורוח איש לה בכל דבר”, אמרתי בלבי בלי השמיע על שפתי.

מרים שחקה בלי כל אות זעף ותלך לה, וגם אני שחקתי מעט. מה היה לי לדבר עמו? הן ידעתי כי צעירים וגדולים בהשכלה ממנו חושבים כמוהו, אבל בסתר לבי דמיתי גם אני, כי לי לא תכשר השתתפות אשה כזאת במסחר, ונפשי ידעה מאד, כי בכל זאת נשא תשא אתי גם במשא המסחר, כי על כן אמרה לי פעמים רבות, כי חפצה להיות “עזר כנגדי” בכל דבר.

כעבור שנת האבל היתה לי לאשה, והצרות נשכחו, ויהי אשרי שלם, ולא היה איש אשר לא קנא בי, כי על כן לא נאצל ממני דבר מאשר יכלתי לבקש לנפשי.

lV

מודעת זאת כי אֹשר שלם אין בארץ. יען מה? יען כי האשר הוא מקלעת חוטים דקים מאד, ומספרם רב, ומי יוכל לבקש, כי יתאימו כלם, ואחד מהם לא ינתק? אך יש אשר ינתק אחד מחוטי יסוד המקלעת, ואז תפרד כלה מעט מעט או גם ברגע אחד, הכל לפי ערך החוט הנשחת וצרופו אל קלע אשר האדם.

יסודי אשרי היו השתתפות גמורה בכל ענינינו ורגשי כבוד נאמנים ביני ובין אשתי. שני אלה דרשה אשתי ביחוד, ואני ידעתי, כי לא יכון אשרה אם יגרע מאלה מאומה, וכי אשרי יהיה לאַל בהודע לי, כי לא מצאה בי ובביתי את אשר קותה. אך יסודות אלה חוטים דקים מאד, ויש אשר ישפשפו וינתקו איש את אחיו בהאחזם יחד, ואז אוי לאיש אשר ישים מבטחו בהם.

– היום תביאני אל מקדשך, אמרה אלי ביום השלישי אחרי חתונתנו, יחדו נעשוק את הבריות ויחדו נחלק שללנו. אך הארך נא אפך לי, כי אני מצבת כף רגלי ראשונה בדרך זה, ואתה שודד רגיל מלֻמד ומנסה, וזכור כי לא הקפדן מלמד.

– לארבעה אנשים תחשב שכר מכתב, והמכתב אחד, אמרה אלי בערב בקראה את כל מכתבינו.

סוחר פשוט אשר לא התפלסף מעודו לא ישיב מאומה על שאלה זאת. רק יביט אל פני השואל בשאט נפש. אך אנכי בקשתי ומצאתי תשובות על שאלות כאלה בשנה הראשונה לימי עבודתי במסחר. ועל כן היה מענה נכון אתי.

– האיש אשר אני שולח מכתב למענו, עליו לדעת, כי לא ישוּלח מכתב חנם. ואם אני לא אשלם בעדו, אם במקרה ואם בחריצות, לא לו הרֶוַח הזה, כי אם לי.

– אבל מגונה הוא.

– לא, ידידתי, מנהג מקבל הוא. הן גם לי יעשו כן, וגם בית האוצר לממשלה יחשב שכר מכתב לכל אנשי דברו, ויגבה שכר מאה מרקות בעד מכתב אחד.

– הנך מחשב מרבית עד היום הזה, ואת הכסף יכלת לקבל ביום שלשם – אמרה לי בעוד ימים אחדים – שפן! הלא צויתיך ללכת ביום שלשם, ולמה לא הלכת?

– ומה הפסדנו? ענה שפן, והוא היה לי משרת נאמן ככלב:– הלא ידעתי כי יתן גם היום, וכסף לא חסרנו בשני הימים האלה.–

– לא תוכל לחשב לו בעד שני הימים האחרונים, אמרה אלי מרים ותבט בי בעיניה הטהורות:– כי באשמתנו לא הכסף לידנו.

– לו יהי כדבריך, עניתי בשחוק: – אך מי יתן ולא יודע הדבר לו, פן ישחק לנו הוא בראשונה.

כדברים האלה נפלו בינינו יום יום, והיא לא שנתה דרכה. מהרה התרגלה בעבודתנו, אך מנהגינו היו לה לתועבה, ותקשה לבבה מאד בלי נטות מחקי ישרה כחוט השערה, והמנהגים מקצוע גדול במסחר, כי יש פרוטות מצטרפות לחשבון גדול. בכל פעם הכבידה אכפה עלי להכנע, ובכל זאת ידעתי, כי ערכי הולך הלוך וירד בעיניה מדי פעם כפעם.

בימים האלה עזבני אחד ממשרתי – וגם זה היה באשמתה, כי מלאה פניו חרפות בגלל דבר אשר עשה לטובתי – ויתיצב כצר לי, וירע לי מאד. אז נזקקתי לשלוח את שפן נאמן ביתי לנסוע בערי המדינה בפקודתי, ויהי לי למלאך נוסע. ויהי בטרם ישים לדרך פעמיו ותצוהו אשתי להשמר מאד פן ידבר עם איש, אשר כבר בא בברית עם סוחר אחר, וגם מאנשי בריתנו אשר פתה אותם משרתנו ויטם אחריו צותהו להתרחק, באמרה כי גם זה מגונה מאד ולא לאנשים כמונו לבחר בתחבולות כאלה. וישמע שפן ויצחק בקרבו ודבריה לא נכנסו לאזניו, כי היתה כילדה סכלה ומתחטאת בעיניו, אשר אין להקציפה ואין לשמוע בקולה. ויהי בשובו ויספר לנו את כל הגדולות אשר עשה, ואת דבריה לא זכר בשעה ההיא. בין יתר דבריו ספר לאמר:

– במסלת הברזל ההולכת עיר N ישבתי במרכבה אחת עם מלאך שונאנו, והוא רע ואוהב לי, אך עודנו צעיר לימים, ונקרב איש אל אחיו ונאמר שנינו פה אחד, כי אמנם נוסעים אנחנו איש בשם אדוניו, אך יכול נוכל להיות שלמים איש את אחיו, כי רֵעות לחוד ומסחר לחוד. היום בערב, אמרתי אליו, נבואה שנינו אל בית משתה ומחר נצא לפעלנו איש על פי דרכו, כי על כן יום ראשון היום ולא יום מסחר הוא. את היום הזה הקדשתי לשֵׁנה, כי עיף אני מאד. – כן הוא, ענני הצעיר, גם אני בבואי העירה אשכב לנוח ואישן כל היום, כי בלילה הזה לא נתתי שנת לעיני, וראשי עלי כאבן מעמסה, ובערב נתעלס מעט. כבואנו העירה הודענו איש את אחיו את שמות בתי מלוננו, ויהי דברנו כי בשבע שעות בערב אחכה לו בחדר מלוני, והוא יבוא אלי. וילך לו וישכב ויישן, ושנתו ערבה לו בלי ספק עד מאד, ואני סבותי ביום ההוא בכל העיר, ובתוך החנויות הסגורות מחוץ עשיתי את אשר לי – בעיר הזאת צלח דרכי מאד – בשש שעות בערב ישבתי במרכבה ואסע הלאה.

שפן כלה דבריו ברעם קול צחוק, אך מרים לא צחקה מאומה, כי היו פניה פני להבים, ועיניה מלאו דמעה.

בעוד ימים מעטים באתני שמועה על דבר ירידת מחיר סחורה אשר קניתי הרבה ממנה, ונתתי עליה אלפים רו"כ לערבון, ועוד לא הגיע זמני לקבל את הסחורה, ואספר את הדבר לחותני ויאמר בלי חשוב הרבה כדרכו:

– אין לעשות מאומה, בני, הפסדת אלפים רו"כ, ואתה אינך אשם בדבר.

– האלפים הם אך כסף ערבון, אמרה מרים: – אך הנזק יעלה יתר הרבה. אם נמכור במחיר הימים האלה נפסיד כחמשת אלפים, ולפי הנראה ירד השער עוד.

– ירד לו השער עד שאול תחתיה, וממה ממך יהלוך?

– הלא כבר קנינו את הסחורה? שאלה מרים ושפתיה רעדו.

– ילדה את.

– אך מה יאמר המוכר… פה לעו דבריה וקולה היה כקול בוכים. וחותני כסוחר פשוט אשר כבר קרא שמטה ויצלח הביט עליה בשממון, כי שאלה כזאת לא שאל ולא עלתה על רוחו מעודו. מה יאמר פלוני?! אם אמכור גז כבשי, מה יאמרו הצאן?! מי ישאל שאלות כאלה? אבל גם אני ידעתי, כי כן ינהגו הסוחרים – על כל פנים נהגו כן כל סוחרי עירי – לבלתי קבל סחורה לעת כזאת ולעזוב את כסף הערבון בידי המוכר – ומוכרי היה בעל אלפי אלפים – ויהי הדבר לשאֵלה גם לי. בין כה ידעתי, כי שניהם מביטים עלי ומתפלאים כאחד לאמר: למה תחשה? הגם אתה?… ואני כאיש נדהם בשתי וגם נכלמתי להרים עיני אליהם. אך כרגע השיבותי אל לבי, כי מרים לא תסלח לי על מעשה כזה ואומר:

– אנחנו לא נשוב מדברנו, גם בכפו אני.

במאמרי האחרון שמתי מחסום לפי חותני, כי “גם” בענין כזה לא יחשב למאומה בעיני איש כמוהו, אשר “אינני חפץ” ו“אינני יכול” מאמר אחד לו. אך מרים ידעה, כי ערום אערים, וידאב לבה גם על זה.

בעסק זה הפסדתי אך ארבעת אלפים, כי המעיט המוכר ממתכנת הסחורה היעודה לי, מאשר לא קוה כי אקבל, וימכר לאחר ממנה.

אך רב לי לגלות סודות מסחרי, אחרי הדברים המעטים האלה לא יפלא בעיני הקורא, כי בחצי השנה הראשונה אחרי חתונתי אבדו לי כעשרים אלף רו"כ, וכל זה מאשר בטלתי רצוני בפני רצונה, ועם זה ראיתי, כי פני מרים כפני חולה, ורוחה הטוב סר ממנה, ונפשה בוכיה במסתרים.

ושפן הנאמן אתי ראה כי נהפכתי לאיש אחר, והנני עושה “נבלות” כל היום (כה דבר עלי בתם לבבו באזני אחד ממכיריו), ומוסדי מסחרי מתמוטטים, ויעזבני גם הוא וילוה אל משרתי הראשון ויציקו לי גם שניהם. והמשרתים החדשים אשר לקחתי תחתם עבדו מעט ויקלקלו הרבה מבלי דעת ומבלי כשרון. פעם אחת חרה אפי על אחד מהם ואומר להדיחו ממשמרתו ותניאני מרים בתמהון ובחרי אף לאמר: – הן איש ישר הוא, רק איננו מהיר במלאכתו, ואיך תעשה לו הרעה הגדולה הזאת, והוא בעל אשה ובנים, וזה מקור מחיתם? אז לקחתי לי עוד אחד, ויהיו לי שלשה תחת השנים. השלישי היה מהיר מאד ומשכיל בכל דרכיו, אך בחלותי ימים אחדים הגדיל לעשות יותר מאשר חפצנו, כי לקח לו כשנים עשר אלף רו"כ ויברח. ואנכי לא ידעתי עד היום השלישי. –

– מדוע לא הודעת בבית הפקודות? שאלתי את מרים.

– גם אנחנו אמרנו כן, קראו שני המשרתים הנותרים, אשר באשמתם הצליח הגנב במעשהו, כי הם הפקדו על הקפה בחלותי, ועליהם היה לשמרה.

– יגרתי פן ישלח לסיביר, ענתה מרים ופניה כסתה כלמה: – הן עון גנבה לא יכפר ברצון אנשי הריב.

– עוד מעט נזקקתי אני לגנוב, ולי לא יהיה כל מושך חסד, אמרתי במר נפשי. זו הפעם הראשונה עניתיה קשות, והדבר היה בחדש העשירי אחרי חתונתנו.

– נלכדת, בני, אמר אלי ר' שמריה בחמלה רבה, כאשר שפכתי שיחי לפניו: – נפול תפול.

– כן הוא. אך מה אעשה?

ר' שמריה היה איש חכם מאד, אחד האנשים המעטים אשר אין כל דבר נפלא מהם, וכל העולם נתון בלבם, בעודם עומדים מחוץ לשאון תבל והמון אנשי המעשה.

– עליך לשית קץ למסחרך ולהיות למלוה.

– למלוה?!

– כן הוא, בני. אין כל עצה אחרת. ולמה זה תחרד? הלא גם הסוחר ישית נשך על קוניו, המשלם לאלתר ימעיט והמאחר ירבה, וזה נשך גמור, ולמלוה יש התר עסקא. ואם תאמר לא על פי דין תורה אני חי, ידוע תדע, כי גם על פי השכל והישר נוכל לתת יתרון למלוה על הסוחר. הכתוב אומר “סור מרע ועשה טוב”, בתחלה “סור מרע” ואַחר “עשה טוב”. לעשות טוב נקל לסוחר, כי אם השעה מצלחת לו לא יחשוב כסף למאומה, אך לסור מרע כבד ממנו, כאשר הראית לדעת בשנה הזאת. מה עשתה אשתך, ומה כל חטאתה? אך חפץ חפצה לסור מרע ולא יותר. למלוה כבד מאד לעשות טוב, כי עליו להוקיר את הפרוטה, אך לסור מרע יוכל על נקלה אם יחפוץ. בין המלוים הגדולים יש אנשים עומדים בדבורם אשר כל היוצא מפיהם קדש הוא, ובין הסוחרים אשר בזה לא מצאתי עוד איש עומד בדבורו בכל עת. וזכור נא, כי אני לא נתתי כסף בנשך מעודי, וגם שכר לא יהיה לי על זה בעולם האמת, כי אם אואֵל לבקש את שכרי, וצחקו עלי לאמר: די לאביון כמוך אם יתנו לו כסף בנשך.

כאשר הגדתי זאת למרים, השתוממתי למשמע אזני, כי צהלו פניה מעט ותאמר: – כבר גמרתי בלבי לעשות כן, אך יגרתי פן לא ייטב בעיניך. לאנשים דלי כח כמוני אין כל עצה אחרת. צר לי עליך, הוסיפה בשפל קולה: – אנכי הדפתיך ממצבך.

– ממצבי לא נהדפתי, עניתיה תנחומים בלא לב ולב: – לעמוד לימינך חפצתי, וזה מצבי.

ובכן ירדתי מעולם המסחר ואאסוף שארית כספי – ואלפים אחדים נגרעו עוד – ואהי למלוה. ומרים לא התערבה עוד בעניני, כי היתה העבודה מעטה, ולבה בטח בי, כי בעסק זה ארחק מכל דבר שקר ומרמה, מדעתה כי גם אנכי שונא רע ובוחר בדרך אמת בהיות לאל ידי.

ומרים מכרה את עדייה היקרים אשר נחלה מאמה, ומחשבה גדולה היתה בלבה, אך לא בארה לי שרש דבר מחשבתה, ואני לא אלצתיה גם לא פצרתי בה לגלות לי מצפוניה אלה בטרם תחפוץ. אבל בין כה מלאו ימיה ללדת, ובעת ההיא שלטה מגפת יולדות בעיר, ותמת מוֹת רחל אמנוּ, וגם בני אשר ילדה לי לא האריך ימים, ואותר רק אני לבדי, ויַשׁם עלי גוי, ושממון ויאוש מלאו כל חדרי לבבי עד היום הזה.–

 

V    🔗

“עד היום הזה!” עודני יושב בדד ואלמן, ולפי הנראה אשב בגפי כל ימי צבאי. בראשונה נמצאו לי מנחמים בדמות שדכנים, אך עתה רחקו ממני, ורק לפעמים יופיע עוד אחד מהם “לדבר בי נכבדות” ולצאת במפח נפש ככל רעיו. אשה כמרים לא תשכח מהר מלב איש, אשר ידע להוקיר ערכה ולקבל כל רעה מאתה בלי הרעים אותה. המבקר החרוץ הבונה עולמות ומחריבם בהבל פיו, כי יעמידנה לפני כס משפטו ימצא בה חטאים כבדים מנשוא, כי מי יזכה לפניו בדין? הן המבקרים עם מלא צדק ונדיבות ואֹמץ לב וכל מדה טובה ונכונה, אך העולם לא יתנהג על פי מדת דינם, וגם נשים חטאות כאלה תבֻקשנה ולא תמצאנה בו על נקלה. מלבד זאת כבר זקנתי מעשות לי בית חדש, בטרם תמלאנה לי שלשים שנה קפצה עלי זקנה, לא זקנת הגוף כי אם זקנת הנפש, הלא היא הבינה היתרה אשר תשים כל מתוק למר ולא תתנני להשתוקק לדבר בכל לבב. בינה זאת לא בינת חכמים להתפאר היא, כי אם רוח רעה מרפה ידים ומבעתת כל היום.

מלוה אנכי. נבואת בדרשי רעי אשר נבא עלי באפו באתני, אך לא כתמה באה עלי, כי לב מלוה לא ברא לי ה‘, אהבת הכסף המשכחת כל מחסור וההופכת לחם חרבה למעדני מלך זרה לי, ועל כן לא אדע שלו בנפשי, וכספי לא ינחמני מעצבוני. אני מלוה סר מרע כעצת ר’ שמריה, לא ארבה בנשך ולא אנקש לכל אשר לרעי, קל וחמר שלא אדרוש מאיש גם פרוטה אחת יותר מאשר לי בידו על פי תנאינו. גם לא ארחק מצדקה, כי חבר אני לכל חברות הצדקה אשר בעירנו, מחבר וכל מבקש נדבה כי יבוא בעירנו לא יצא בטרם ישחר פני וימצאני. אך על פי רב לא אמצא נחת גם בנדבת ידי, כי “בינתי היתרה” תשימנה לאַל ויש אשר תהפוך לי צדקתי לחטאת.

ורודפי צדקות בעירי מרבים לשקוד על דלתותי ולבקש נדבות, ואיש איש יביע לי נעם לקחו ומוסרו הטוב, וגם אחד מהם לא ישבע ממתנות ידי ולא יצא מעל פני בלי חרי אף, יען כי כל אחד מהם הוא הפך ממני: הם צעירים לא כפי שנותם ואני זקן לא כפי שנותי. כל צעיר כזה ידמה בנפשו, כי מעשה הצדקה אשר קבל עליו הוא ראש פנת החיים וכל העולם עומד עליו, ואני יודע כי אין דבר אשר אין לו שני צדדים, וזה כל יסוד עולמי הרוחני. ביחוד יריבו בי חובבי ציון, לפניהם לא אצא ידי חובתי, גם אם אתן להם את כל אשר לי, כי על פי דעתם עלי להקדיש כל כחות גופי ונפשי רק לענינם, כי על כן אין רחים על צוארי, ואני לא אאמין גם בדברים פשוטים וברורים מטובת ישוב ארץ ישראל. אני אהב מאד את דתנו, אך את דין החליצה לא אוכל לשכוח, ועוד דברים באלה האחוזים בדתנו אזכור היטב. אני אדוק ברעיון הלאומיות, אך לא אשכח, כי שרשו איננו יקר ונשגב ורב פריו בדברי ימי העולם שפך דמי אדם. אני שונא תכלית שנאה את שיטת ההתבוללות, ועם זה לא אוכל כחד כי שרשה רעיון טוב פשוט ונשגב ומוצאו עוד מימי ישעיהו הנביא, ורבות כאלה אדע ואזכור תמיד. אמנם כל אלה דברים פשוטים וידועים גם לכל הנחרים בי, אך הם יודעים ושוכחים ואני זוכר ומרגיש, ומה יש להם צדקה להתלונן עלי? הן התהלה אשר הלל איש נכרי את בני עמנו באזני הביאתני ראשונה לידי אפיקורסות, האפיקורסות הביאתני לידי שיטה של נזירות חמורה, הנזירות הביאתני אל עולם המסחר שכלו מנגד לנזירות ההיא, ורדיפת הצדק והישר הביאתני לידי הלואה ברבית, ואם אפתה עתה לדברי חובבי ציון מי יודע אנא תובילני החבה הזאת? וכבר היה כזה בעולמם: הלא כבר נמצא איש אשר ישב ודרש בחבת ציון בחום לבב, ופתאם היתה אתו רוח אחרת ויהי למסית ולמדיח. לא, רב לי, לא אנסה עוד להגביה עוף פן אעמיק לנפול.

נבואה קטנה נזרקה מפי בדרשי רעי עלי, אך מי מלל לו את אשר יקרה אותו! הוא התגלגל תחת שואה בפטרבורג וצרות רבות ורעות מצאוהו שם, ובאחרונה יצא או ברח לאמריקא, ושם בארץ החפש, במקום אשר אין מעצר לרוח איש כמוהו, שם… הנהו כיום בעל בית עבודת טבק, ואלף פועלים ופועלות מתענים תחת ידו והוא עשיר מאד ומתענג על רב טוב, ופנחס – או פינקה – דודו מתפאר בו.

ואלגא מרקונא אחות קפטקין שבה מפטרבורג בשנה השנית לבואה שמה ותשב שוממה בבית אחיה שנים אחדות ובאחרונה היתה לאשה לפקידי האדון שפן, אחרי אשר גדל ויעש עשר על ידי, כי כאשר שמתי קץ למסחרי הסב אליו ואל שתפו את כל אנשי דברי. על השדוך הזה שממו כל יודעי שפן, כי קטן ודל הוא לגבר נעלה כמוהו, ואיש לא האמין עליו כי יסכיל לעשות כן, אך מי בא בסוד האהבה לדעת משטרה בארץ? פעם אחת נזדמנו לפונדק אחד “ויבוא וירא וילכד” וישלח שדכן וילכוד, ושניהם שמחים בחלקם מאד, כי הוא הולך הלוך וגדל, וזה כל פרי צדקתי וצדקת מרים אשתי, כי שפן ושתפו נבנו מחרבני והגם עשירים ונכבדים על כל סביבם, ובחרף הזה נהגו לערוך נשפי חשק בבתיהם, איש יומו יעשה זשור פֿ יקס כמשפט לאצילי עם, ובתיהם מלאים בזמניהם כי אין אגם רפש בלא צפרדעים.

על קפטקין שמעתי בימים האחרונים, כי בית ספרו מתנהג היטב, ולו שם טוב בעירו, אפס כי מרבה הוא לשתות, ועל כן נס לחו ולא עת, והודו נהפך עליו למשחית.

ב' חשון, תרנ"ח.