קליק־קלַק קליק־קלַק, הקישו קבּיו של נפתלי על גבי מרצפות האולם, כאילו היו מתיזות את ברקן. הו, כבר באו רבים. את גאולה אינני רואה.

“או, שלום! מה טוב כי הגעתם!” – הקבילה את פניהם מרת מאירוביץ', כפותחת זרועות לרווחה. “חשבנו כבר כי קרה אתכם משהו!” – הוסיפה בצחוק.

“אחרנו במקצת, שלא באשמתנו” – ענתה האם חוורות, בחיוך רפה של התנצלות. הנברשת העתיקה משולשלת כתמיד מהתיקרה. אור מסנוור. ברנדי על השולחן, אינני אוהב את המין הזה.

“שלום, נפתלי”, – אמרה מאירוביץ' בטון של השתתפות כנה, כמנחמת אבלים, ואחר־כך אל כולם: – “כולכם מכירים את נפתלי, אני מקווה, וזוהי אמו – מרת אברהמי”.

נפתלי חייך חיוך של התוודעות, אמו ענתה בתנועת־ראש. עכשיו יקומו כולם לכבודך ויפַנו מקום. אני מצפצף. קליק־קלַק – קדימה. רפי לא בא. הנה שוחט. חבל שבאתי. אכן, קמו כולם.

שוחט נחפז בצעדים רחבים לקראתו. השפמון הדק. כמה הוא מחייך. הושיט יד בתנועה גברתנית, חיילית־כמעט.

“שלום, נפתלי! כמה זמן לא התראינו, בחור?”

“זמן רב” – ענה רפויות, משעין כובדו על קב שמאל – “מה שלומך?”

“שלומי טוב־תמיד, אתה יודע” – דיבר בקול רם, כאחד־מן־החבריא – “ובכן…” – גימגם רגע, – “באת סוף־סוף, וזהו?”

מנסה לעודדני. אני מכיר את זה, זיופים. דומה לאביו בכל, ודאי ממשיך בבית־המסחר. לא שכחתי את ימי הגימנסיה.

“כּן, סוף־סוף…”

“זה טוב”, – ענה שוחט ותפסו במרפקו להובילו אל השולחן. אל תגע בי! – רצה נפתלי לצעוק. איפה אמא? מתלחשת עם מרת מאירוביץ. אותן התאַניוֹת לעזאזל. אני שונא אותה. “הוא סובל מאוד, מה אני יכולה לעשות”. ואחר־כך הדמעות. אלמלא היא – היה הכל בא שפיר, הייתי שמח עם כולם.

הכסא. פה. על־יד יעקובי דוקא. “שלום, טוב, טוב, תודה”. חיוך. יעקובי אם אינני טועה. בנה בגדוד 7. אין צורך לזוז, אין צורך לזוז. כך. את הקביים אל המשענת. קרק, נפלה הקב על הרצפה. עכשיו כולם מסתכלים. השתתקו. אמא כבר רצה להרים. אין־צורך, אין־צורך, אמרתי לך. היא לא תזכור זאת לעולם, כמה שלא אחרפה בבית. אני שונא אותה. אינני מקנא בה כשנחזור הביתה. טוב שגאולה איננה. הרים את הקב. כל הערב התקלקל. מרצפות חלקות, הגומי שם נשחק כנראה. אין דבר, אין דבר.

“אין דבר”, – אמר שוחט והזיח את הכסא קמעה.

“רבותי! מדוע אינכם טועמים מן הממתקים!” – הכריזה מאירוביץ'. כדי לטשטש. אותי אין מרמים.

חש שהוא סמוק עד שורשי שערותיו, חש כאב בעור ראשו. ברק האור ריצד־ריצד בעיניו, וגביעי הבדולח, והתזזיות מבקבוקי היין ומן האגרטלים והאגנים ומפני הנשים והאנשים שכמוֹ עלו מן הרחצה, ולובן המפה, והפיטפוט מסביב, כערפל זמזמני, ושידת הזגוגית אל הקיר, אמא משוחחת, עם מי? הפעם? והבל חם. נפלה הקב והרימוה. שוחט. להתנער. מי פה בעצם?

ממול ישבו שרגאי ואשתו ופיצחו בוטנים בזה אחר זה. כן, מה איכפת לי, בעצם, כל הדבר. מחר יישכח גם הערב הזה. כלא היה, ושוב – החדר הקטן עם אמא. ספר מענין, זה על הפצצה האטומית. כמה זמן אפשר כך על חשבון אמא? עוד שבע לירות. כן, ועל ידם משמאל – אלעזרי. מבטיהם נפגשו.

אלעזרי חייך בחצי־פה כמברך לשלום.

“נדמה לי שמאז הגימנסיה – לא ראיתיך”, – אמר נפתלי נוּקשות מתוך חובה. אלעזרי ישב כּבוּל בסד צווארונו המעומלן. היה אז נמוך מאוד, הנמוך שבכיתה, מעולם לא חשבתי כי יגדל…

“כן, הייתי באנגליה”, – ענה אלעזרי בטון רשמי, מונוטוני. כמו שהיה משיב לשאלות המורה במתימטיקה.

“למדת?” – שאל נפתלי ומשך רגלו הימנית וכינסה אל הכסא.

נשלחתי ללמוד יחסי־ציבור. אני עובד באגף ליחסי־ציבור" – ענה אלעזרי.

חסוך את הבדיחה לפעם אחרת. תזדקק לה.

“כך?” – אמר נפתלי מתוך הבעת איחולים. אלעזרי חייך מתוך הכרת תודה. מעבר לכתפו הגיע אליו קול לחישתה של מרת יעקובי אל אזנה של מרת מאירוביץ': “זה קרה על־יד פאלוג’ה?” – כן. ניצל בנס ממוות", ענתה מאירוביץ'. רצה לתקן ולומר ג’וליס. אמרתי לאמא שלא צריך היה ללכת למסיבה. “אין דבר – תתבדר קצת” – אמרה. אני שמח גם ככה.

אמו נגשה אל מסעד הכסא ולחשה לו על אזנו:

“נפתלי, תטעם מעט מן העוגיות האלה, אתה אוהב אותן”.

“הניחי לי, כן?” – גער בה, כמעט בצעקה. הגרוי הזה בבשר השֵת שבא מן החיכוך בעץ הכסא הקשה. כנמלים רומשות הלוך ושוב, הלוך ושוב. לזוז? יחרוק. לא. צובט ממש, צורב, הסט עצמך. עוד שעתיים ואולי יותר יש לשבת כאן.

שוחט מזיל טפטופים אל שכנו, – מי הוא זה? – “אתה קונה היום ג’יפ בשש מאות לירות, אתה יכול להתקין ממנו מכונית מצויינת. מה אתה מדבר? זה יותר טוב מקנויה. אל תספר לי, אני יודע מה זה ג’יפּ. 80 קילומטר בשעה, איפה ראית שמכונית תסע 80 קילומטר בשעה? וההשקעה קטנה מאוד. אני יכול לסדר לך בגרז' של גינזבורג שיחליפו לך את הארגז במשך ימים אחדים, יש לי פרוטקציה אצלו חה־חה־חה, אל תשאל…”

שרגאי נעץ בוטן לבין שיניו וסינן מבין שפתיו ושפמו הצהוב – “ואיפה לוקחים כסף?” אשתו נענעה ראשה לאות הסכמה.

“מה זה כסף היום?” – פתח שוחט בתנופה חדשה, – “ערך הכסף יורד מיום ליום, אין דבר יותר בטוח מלהשקיע את הכסף במכונית או…”

נעליו האדומות בגימנסיה. היינו לועגים לו בגללן. הלך להלשין עלי בפני ההנהלה. איפה היה בזמן המלחמה? שוחט את שוחט, אריגי אביו, שוחט ושות'. הכדורגל במוצ"ש, האיצטדיון. מדוע לא עורכים תחרויות־פיסחים, על קביים, בדידוי ריצה. קהל גדול. די משעשע. שורת חזית אחת על קביים חה־חה־חה. מוכן – שתים – רוץ! קדימה, קדימה, לפּ־קלפּ, קלפּ־קלפּ, מהר! עמוס היה נופל וודאי. שוחט על הטורבינה – קדימה, נפתלי, קדימה! – – הדלת. מי זה? גאולה?

הדלת נפתחה שם במסדרון. “שלום יאיר” – נשמע קולה הנחושתי של האם, מרת מאירוביץ' – “כולנו כבר מחכים לך”. יאיר גחן ונשק לאמו. “סלחו לי”, – פנה אל כולם, – הייתי עסוק, בתפקיד". מצוחצח, ועלה התאנה על הכתף. עתה קמו כולם ממושביהם ויצאו להקביל את פניו. "כבר חשבנו לשתות בלעדיך, חה־חה־חה” – נשמעה צהלתו של שוחט. נפתלי נשאר בודד לפני השולחן. בקבוקי הברנדי, הליקר. טול סוכריה בינתיים. מעבר לגבול. איזה מרחק עצום בין השולחן ובין החבורה שבפתח המסדרון. מחלקת הנכים. צריך היה לערוך מסיבות של נכים קיטעי־רגל־שמאל. אגודת קיטעי־רגל־שמאל. עוד מעט יגש אליך. היה אדיש.

מן המרחק הלוטה ערפלי־אור זלפו הקולות.

מר שרגאי: “אני מברך אותך לעלייתך בדרגה…”

אשתו: “כן, יאיר, אנחנו מברכים אותך…”

אמא: “שמחתי מאוד כששמעתי שיאיר שלנו…”

שוחט (נכנס באמצע): “שלנו! חה־חה־חה, איזה שלך, שלנו! הלא ישבתי אתו על ספסל אחד ויחד העפנו אוירוני־נייר בשעור של מר גמזו, נכון אמרתי, יאיר?”

מרת מאירוביץ': "אתה, שוחט, קילקלת אותו… "

אלעזרי. הצחוק הזה. יאיר עם עלה התאנה. אפסנאי. היה מעתיק אצלי בבחינות. אני עולה מחר אל משרדו. קליק־קלק – במדרגות. שלום יאיר – או, שלום נפתלי, אני שמח שבאת אלי, ידידים נשארים תמיד ידידים. אדבר ישר לענין: שמע, באתי לבקש ממך דבר־מה. אתה יודע שקרה לי אסון… לא, לא־כך. מוטב: אתה יודע שאני נכה. לא. אתה יודע שנפצעתי בג’וליס…

אילו הייתי קופץ שמאלה כמו ביניה. אח, הרגל, השרוול השמאלי. תמיד אותם הרהורים.

כן, ובכן – אתה יודע שבמצב כזה לא קל להסתדר. – אתה מספר לי! שמע, לא צריך יותר, אני מבין בדיוק למה כוונתך…

ניירות. לחתום על ניירות. המצב הגופני – “נכה”. אילו הייתי קופץ אז שמאלה…

מרת מאירוביץ' נגשה ולחשה על אזנו של נפתלי:

“יאיר אמר לי שבלי נפתלי הוא איננו מוכן לשום מסיבה. לא ידעתי שאתם חברים כל־כך טובים, חה־חה. אני באמת שמחה”.

“כן, מזמן.” צרוד מדי. “כן, מזמן!”

“נו, כן, בוודאי!”

הם חוזרים לשולחן. יאיר. הברק. כל החיים. אילו היה פה רפי היה הכל הולך למישרין.

יאיר פסע לעומת כסאו של נפתלי. שמאל ימין שמאל, פשיטת זרוע מתוחה לפנים. רשמי, שמח.

“שלום, נפתלי! אני מודה לך מאוד על שכיבדת אותי בבואך למסיבה…”

לא, אינך יכול לקום, אל תנסה. אולי בכל־זאת אין הוא רברבן כמו שאני חושב.

“…אני יודע שקשה היה לך…”

הפסק! הפסק! לברוח אי־אפשר עכשיו.

“כן, באתי על רגל אחת, כמו שאומרים”. – אמר נפתלי בחיוך. מרת שרגאי לחשה משהו לבעלה. בעלה ענה: מה לעשות? יש רבים, רבים כאלה היום, ומחץ אגוז בין כפות ידיו. אמא השפילה את ראשה.

יאיר טפח לנפתלי על כתפו.

“תגש אלי מחר”, – הצהיר – “ככה, בין 11 ל־12, אתה יודע איפה המשרד שלי…”

“כן, הזכרון לא נפגם אצלי במאומה…”

יאיר לא חייך. איזו בדיחה בלתי־מוצלחת. מה לו ולי, אינני רוצה לראות אותו…

“והערב – שתה מן הקוניאק הזה, אתה אוהב אותו אם זכרוני אינו מטעני.”

רצה לענות בלעג: “אני מודה לך”, או לבעוט בו. היה מאוחר. יאיר הלך אל מושבו בראש השולחן.

“מאה אחוז!” – קרא שוחט לאלעזרי.

אלעזרי לקח גם הוא מן השוקולד הממולא, עטוף נייר־ברקת.

“רואה אני שסיגלת לעצמך את הביטויים הפלמחיים הטיפוסיים” ­– אמר לשוחט תוך מציצה.

“כמובן!” – קרא שוחט – “זה מהמילון שלנו במשלטים, לא נכון, אברהמי?” – פנה אל נפתלי.

אברהמי שמי! הייתי נוגף בבן־הסוחר הזה בקצה הירך האחוייה שלי. היה מזדעזע.

“כן…” – ענה בשפה רפה.

“אברהמי בא היום במצב־רוח” – אמר שוחט לאלעזרי בצחוק – “כנראה שנפל בפח באיזו…”

מרת מאירוביץ' נעצה עין־תוכחה בשוחט והוא הפסיק באמצע משפטו.

אותי לא קל היום להפיל בפח", – גיחך נפתלי גיחוך מר, כאילו לא חש במבטה של מאירוביץ'. מרת שרגאי עיוותה את פניה כלפי בעלה. מר שרגאי משך בכתפיו והמשיך ללעוס. “העוגה שלך מצויינת” – אמרה אמו של נפתלי למרת מאירוביץ'.

“ואיפה אבא, אמא?” – שאל יאיר, – “לאורחים אין סבלנות”.

“וודאי יבוא מיד,” – אמרה מאירוביץ' – “אתם יודעים שהוא עסוק מאוד באגודה בזמן האחרון”.

אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת ומר מאירוביץ' נכנס, הסיר את מגבעתו וקרא חגיגית:

"שלום, רבותי, אני מקווה כי שתיתם כבר לכבוד בני! – ונגש אל יאיר וטפח על שכמו. אחר־כך הושיט את ידו לכל אחד מן האורחים, גם לנפתלי.

אילו אפשר היה לרוץ, הייתי רץ ובא, רץ ובא. נכנס ויוצא. צעדים טפפניים קל־שמח. מה שלומך, יאיר? הייתי אומר פשוט וקל, עלית בדרגה במחלקת־התשלומים, מה? טופח לו על גבו, קריירה לא רעה, מה? אני מברך אותך, חבר! משיק כוס־בכוס, לחיי כל החיילים! יוצא אתו לקפה “גינה”, מתלוצצים על תערוכת הציורים של בלה שראיתי אתמול. מה המצב אצלך? היה שואל אותי, מסתובבים מכאן־לכאן. רפי נכנס גם־כן. מדוע לא בא רפי?

אי־שם בתוך הערפל הצטלצלו הגביעים בברק־הזהב אשר ליין, וכרֵסו המתרעדת של מאירוביץ', ידיד ישן של אבא עליו־השלום, ושפמו צהוב־הניקוטין של שרגאי, ועיניה המחייכות־במעוּשה של אשתו, אלעזרי היודע את מקומו, ומבוקת־צהלתו של שוחט כמצילתיים ותוף, משתפכת על גב השלחן, גודשת סאותיו, ויאיר – גבוה מעל כולם, גבוה וזקוף ומוצב איתן במדיו, ללא־קמט, לחיים, לחיים, רבותי! קחו מן העוגה, אפיתיה במיוחד, מדוע לא תקחי אמא, אני כבר אסתדר! נברשת הבדולח העתיקה. לחיי כל בחורינו שהצטיינו כל־כך, והכיבושים, כיבושי המדינה. כל הנגב עד עוג’ה, גם ג’וליס, גם ג’וליס, אל תשכחו, לנצחון ישראל, לנצחון ישראל. הג’יפים של שש־מאות הלירה, רבותי, שכחתי שיש לי עוד משהו בשבילכם – הידד! – שמחה כזאת מזמן לא היתה לנו – לחיי המדינה. –

היה הולך עכשיו אל גאולה. קריק־קרק קריק־קרק ברחוב האפל והשקט שבצפון. מדרכות הרחוב מהדהדות בעמוּם קריק־קרק. אשלים משני גדותיו ומטפסי־יסמין, ריח היסמין. קריק־קרק, אשה אחת פותחת את התריס – מה זה שם ברחוב? אה, קיטע אחד, כל־כך נבהלתי. מגיפה מהר. הה־הה־הה שדים ברחובות, שדי לילה, אנשים מזדעזעים. רטט סומר. בואו כולכם! תהלוכת־נצחון, ואני בראש. אור בחלון חדרה של גאולה. לשרוק לה – “אני ואת”? לא. אתגנב חרש. מרצפות האבן בגינת החזית, ועץ ההרדוף סמוך אל הכותל. המדרגות. שלש־עשרה מדרגות. אחוז היטב בקתות הקביים לבל ישמע הקירטוע. חרש. אחת, שתים, שלש – שלש־עשרה. דפיקה בדלת. אין עונה. איננה? דפיקה. מי שם? – גאולה. צעדיה בפרוזדור, קרבה, בלום את הלמות־הלב. הדלת נפתחת. גאולה. שלום – בקול אדיש אומר. – אח, נפתלי! לא הכרתיך! היכנס! – כך. היכנס. תודה. אדיבה מאד. כמו שראוי היות לגבי נכים. היא מלפנים ואני מדדה אחריה. מפת הפלוסין על השולחן הגדול, כמו אז. תמונת סבא. והראי הגדול שמעל למזווה. נבוכה, חושבת שאינני יודע דבר על יחיאל. – בוא, ניכנס לחדרי. – תודה. נימוסית מאד. – הואילי להעמיד את הקביים האלה בפינה, טוב? – חה־חה־חה, מתחלחלת. – ספר לי, נפתלי, מה שלומך? – כך. בידידות, בדאגה־לשלום. חרידה שלא ייכנס יחיאל באמצע. שמא אחבוט לו בקביים שלי? לא, ידידתי, לא אעשה זאת. אינני מקנא. אני מעבר לזה. – מה שלומי? את רואה, נוספה לי רגל. היו לי שתיים, ועתה – שלוש… – נפתלי, באמת, חדל־לך! אני יודעת כל מה שעבר עליך… – לא נורא, מיכנס אחד פחות, חבל שאינך אשתו של פיסח – היה עליך לכבס פחות בשבילו – חה, חה, איננה יודעת מה לענות, נבוכה, מסמיקה. המשך. – ובכן מה את שותקת? מה שלומך? איך הסתדרת? זה יותר חשוב. – כלום, כרגיל. – כרגיל… אני שונא את זה. שונא אותה. – חיים, מה? – שתיקה. העיניים האלה, החומות־החמות, שוב מביטות ישר לעיניך, כאילו אותו החוט שמלפנים. היא יפה. יפה מאד. הגוף הזה – שוב סוד. סוד נעול. נתק. – למה את מסתכלת בי? את מכירה אותי! – נפתלי, תסלח לי. – אין על מה. אני מבין אותך, אילו הייתי במקומך, לא הייתי נוהג אחרת. – אך, נפתלי, אל תדבר ככה, אתה מכאיב לי. – סליחה, לא התכוונתי. אינני חושב שאני במצב שאוכל להכאיב לאחרים. – אילו רק יכולתי לעזור לך. – תודה רבה. אין צורך. – על הקיר – הציור של ואן־דיק שנתתי לה ליום ההולדת ה־22, “לפרח־האביב”. – מדוע אין את מחליפה אותו באחר, משעמם לראות אותו ציור במשך שנים… דמעות בעיניה. – אתה חושב ששכחתי הכל? – מה הסנטימנטליות הזאת לעזאזל, בשביל לגרות דמעות גם מעיני? – מדוע לא כתבתְּ בכל־זאת? אפשר להישאר ידידים… – לא ידעתי איפה אתה, מלבד זה… – הה, כמה אני שונא את הצביעוּת! – חששת שתכאיבי לי, מה? – אולי. מה יכולתי לעשות? – לא כלום; אין לי טענות, אל תטעי בי. אני יודע שלא נעים לשכב עם בחור בעל רגל אחת. – הפסק! הפסק! אתה יודע שאין זה נכון! אתה יודע שזאת לא הסיבה! אתה יודע! אתה יודע! – חה־חה־חה, מדוע את מתרגשת, אינני מבין. מה יש פה להתרגש! אני מאחל לך כל טוב. אני מציע לך ללכת אל יאיר! הוא עלה בדרגה זה עתה, הצטיין ועלה בדרגה! – אתה שפל! אתה שפל! – כן, כן, אני יודע, אני יודע… אני יודע…

“נפתלי, האם נכון הדבר? אתה עדין צריך לדעת זאת!” – קרא שרגאי מעבר לשולחן.

“כן, הרי הוא היה שם”, – הוסיפה אשתו.

“הניחו לו, הוא איננו יודע. מה אתם רוצים ממנו?” – התחננה אמא של נפתלי.

“לא הקשבתי. על מה דברתם?” – שאל נפתלי.

“מר שרגאי אומר”, – הסבירה לו מרת מאירוביץ' – “כי המפקדים שלנו אשמים באסון שקרה על־יד עיראק־סואידן, האם נכון הדבר, נפתלי?”

“אך שטויות!” ­– קרע שוחט את גרונו.

“הנכון הדבר, נפתלי?” – חזרה מרת מאירוביץ' על שאלתה ושקט השתרר. על גבי העוגה הגדולה שם, שרצו כתולעים אותיות השוקולד “למאיר שלנו – מזל־טוב”, וקרני־אור השתברו מעטיפת נייר־הכסף הקמוט –

“לא, לא נכון” – ענה נפתלי קפוצות. במעלה־עקרבים זה היה. והיה צמאון נורא. טיפסנו עם כל החגור, מעלה מעלה. לא היה צל, אפילו לא כמידרך כף־רגל, השמש יוקדת. ולא היה לזה סוף, לא היה לזה סוף, ואי־אפשר היה לשבת, לפוּש, לעמוד. הסלעים האלה. כל צעד בעלייה במדרגות מוצבות עד־זקוף, וכן, הגרון הניחר, רציתי לצעוק: עמוד רגע, עזרא, עמוד רגע, שם מתעלפים כמעט! אבל אי־אפשר היה, אי־אפשר היה לעמוד. לעזאזל הארץ הזאת, למה באנו הנה, לעזאזל החום הזה, החום שאין כמוהו בכל העולם, לעזאזל האנשים האלה, על מה הם מקריבים את החיים, למה זה נחוץ, למה זה נחוץ, בשביל מי, החרבון ואפס המים. ורפי בא מאחור לאט – עוד מעט, חביבי, עוד מאתיים צעד –

תשע בבוקר. לאוטובוס מס' 4. ראשון בתור. בבקשה, בבקשה. בבקשה לשבת. אל גאולה. היא פותחת את הדלת. נפתלי! נפתלי נפתלי… בכי. – כמה ציפיתי, כל הימים ציפיתי, לא יכולתי לכתוב מרב כאב. שוב יחד. גאולה, ולא איכפת לך זה… לא, לא, לא, מה זה עלה על דעתך, אני אוהבת יותר מתמיד, יותר מתמיד –

“היות וידועה היתה עדיפות האויב, הן במספר והן בנשק – הרי היה זה משגה לצאת להתקפה מלכתחילה”. – הסביר יאיר.

“הגופות נמצאו מרוטשות לגמרי, שמעתי” – סינן אלעזרי מבין שפתיו.

“נו, כן”, – אמר יאיר – “הן נמצאו בידי הערבים עד כיבוש המקום”.

“איום!” – אמרה מרת שרגאי.

“מה זה עלה על דעתכם לדבר במסיבה זו על נושאים כאלה!” – קראה מרת מאירוביץ'.

“נו, באמת, שמח! שמח! היכן אתם, הצעירים? אנחנו כבר זקנו, אבל אתם הלא הנכם מלאי־חיים!” – פנה מר מאירוביץ' אל שוחט.

שוחט תופף על גב השולחן ופצח פיו – “איזה לילה מסביב!”

“זה נמאס”, – לחש לו אלעזרי, – “תן משהוא אחר…”

שוב הדלת. אח, גמזו ואשתו, בשמלת אבלוּת. קמים לקראתם. עתה השתוקק לקום, לצעוד אליהם, ללחוץ את ידו ואת ידה, בני ברית. לאמור לו – תסלח לי, תסלח לי, מר גמזו, מאד תסלח על כי העיפותי אווירוני נייר בשעת שעורך, לפנים. להתחנן לפניו. הנה ניגש אליו, ילחש – הייתי יחד עם מוּסי כשנפצע בקרב, היינו חברים. היה נושק את ידה של האם, אומר לה – אני יודע, את האם של מוסי. היכן הקביים, היכן? העמידום ליד הקיר. אפשר לקפּץ על רגל אחת.

“נפתלי, שב, אני מבקשת אותך”, – לחשה אמו.

“אני יושב, אני יושב” –

עתה נגשו גמזו ואשתו אליו. לחצו ידיים. “שלום, נפתלי”, – לאט לו סוד מר גמזו. “שלום, נפתלי”, – לאטה אשתו. התישבו לידו. נפתלי הזיח את כסאו. הגביע נפל על פני המפה. יין נשפך, על ברכיו, על המיכנס המקופל, על הברך האטומה, המונחת ככלונס שבור. נסוט אחורנית וחייך – חה־חה, איזה ביש־גדא, אמו נחפזה ממקומה והעמידה את הגביע על כנו. ביקשה מטלית ממרת מאירוביץ'. “לא, חביבתי, זה לא כלום, בין כה וכה יהיה עלי לכבס אותה”, – אמרה מאירוביץ'. אלעזרי נעץ עין בסדר הירך הקטועה. שוחט קרא – “ראית המורה שלך והתבלבלת, מה?” שרגאי אמר למר מאירוביץ' – “מזל שזה לא הקוניאק המובחר, הה־הה” ונתרעד כולו מצחוק. יאיר הרים את כוסו והצהיר – “עכשיו נשתה לחיי המורה שלנו, מר גמזו, מה?” צילצול גביעים. זה עבר.

“אתה נמצא בעיר עכשיו?” – שאלהו גמזו.

“כן, אני גר עם אמא”. – ענה.

“ומה אתה עושה?”

“בינתיים שום דבר”.

“ניסית להשיג עבודה?”

“מנסה כל הזמן, לא קל”.

“כן, שוכחים מהר את המלחמה פה”. – אמר גמזו יבשות.

“בצדק” – חייך נפתלי. רצה לומר לו: הייתי עם מוסי כשנפצע.

גמזו העביר מבט לטפני על קטע הירך. נפתלי השפיל את עיניו לאותה נקודה ונבוך מפני עצמו. גמזו תופף באצבעותיו על גבי השולחן ואמר – “כן, כן”.

“בכל זאת – אינני מתארת לעצמי שמזניחים אתכם כך ללא כל משען”. – אמרה מרת גמזו.

“לא לא!” – התעורר נפתלי.

“הוי ירוקה, הוי ירוקה, הוי ירוקה אני…” עופפו הקולות מסביב. “הוי ירוקה” – צהל שוחט במלוא־פה, “הוי ירוקה” – סינן אלעזרי מבין שיניו חדגונית, בריטון מידרדר, “הוי ירוקה” – תופף מאירוביץ' בכף־יד על גב השולחן, “הוי ירוקה” – השתפך קולה של מרת שרגאי בגעגועים, “הוי ירוקה” – חפן מר שרגאי אל תוך שפמו בהכרת־ערך, “הוי ירוקה” – פירכסו אברי־גופה של מרת מאירוביץ', צמאים למחול, "הוי ירוקה' – נמתחו צליליו הישרים והנכונים של יאיר אל כל המסובים, “הוי ירוקה” –

“האם אומרים להתקין לך רגל המלאכותית?” – שאל מר גמזו את נפתלי כשהוא שח אליו קרוב קרוב.

רצה להודות לו. “מבטיחים – אינני יודע עוד”, – ענה.

“הוי ירוקה” –

“זה יקל עליך מאד” – אמרה לו אשת גמזו. עתה ראה עד כמה היה מוסי דומה לה. אותה התמימות הילדותית בעיניים. אל תספר לאמא שלי – אמר אז, עכשיו אני מבין מדוע. עכשיו היא יודעת. צנח. התגלגל מן הסלע למטה עד שנעצר בשיח סירה קוצנית. נתקע בסיבכו, עיזבו אותי! – צעק, עיזבו אותי!

“הוי ירוקה –”

“כן! בלי ספק!” – ענה נפתלי. אולי יש בזה כדי לנחם אותה. בן יחיד. מתים – האהובים ביותר. איך אפשר להיטיב לה? – “אבל בכלל כבר התרגלתי לזה” – הוסיף.

“כן, כן”. – ניענע גמזו באצבעותי בעצבנות.

“חדל לך, יעקב” – לחשה אליו אשתו.

“אינני אומר דבר!” – גער בה גמזו. מוזר איך לא חשבתי אף פעם כי מורה זה הוא גם אדם – חלפה מחשבה במוחו של נפתלי.

“את ירוקה” –

גמזו ואשתו ונפתלי שתקו. אמור להם משהו. אתה חייב. שתקו. דבּר, דבּר. אמור כי ראית את מוּסי. אמור כי היה אהוב. אמור כי אהבו לשמוע אותו שר, כי היה לו קול יפה. שתיקה ויותר שתיקה ויותר, ללא־נשוא. “את ירוקה” – – אמור כי אתה משתתף בצער, מבין אותם, לחץ יד. ישירו־נא, ישירו כבר יחד עם כולם. באמת מוכרחים לשכוח, חובה, לחיים ולמתים. אמור כי רע לך גם־כן. יסתלקו־נא. ילכו לברך את יאיר ובלבד שיתרחקו, אמור כי אין טעם בהתאבלות, צריך פשוט להתרגל למצב. ד־בּר משהו! “את ירוקה” – הסיט את כסאו כדי תזוזה־קלה וחרק. שבת־אחים יחד סביב השולחן ושירת רעים שוטפת. שם מרחוק אגן הפירות. הרגל, שוב הרגל. גחן על פני השולחן והקריב את האגן להגישו אל גמזו ואשתו –

“לא, תודה” – אמר גמזו. אשתו נענעה בראשה לאות שלילה.

היתה זאת שטות. “הוי ירוקה –”

“אל תעליבו אותי ואיכלו משהו”, – פנתה אליהם מרת מאירוביץ'. סוף־סוף.

השירה התפרקה. “אוך, כבר מזמן לא שרתי כל־כך הרבה!” – הכריזה מרת שרגאי.

“כן, זה היה טוב”. – פסק אלעזרי רשמית.

“אתה עיף כבר?” – שאלה אם נפתלי את בנה.

“לא, אמא”, – ענה נפתלי בנימוס.

“רק חשבתי…” – התנצלה היא.

“חברים, מה דעתכם על עוד שיר?” – שאל אלעזרי מבלי הרטט קו בפניו.

נפתלי נעץ מבטו בפניו המאובנות של אלעזרי. הוא שונא אותי בגלל היותי נכה. מטריד אותו. אתה אל תפנה אליו מטוב ועד רע. איזו שביעות רצון! איזו שביעות רצון! איננו שווה אפילו מבט־בוז אחד שלי. הבט איך הוא מריק את כלי השוקולד. ללא־בושה! אילו אפשר היה לערער את הפרצוף הזה. ובכל זאת – הוא בטוח כל־כך. וכל זה בשל רגל אחת עודפת? חדל־לך.

דין ודברים התנהל בענין מחירי־צנע ומרת שרגאי היתה מנצחת. כמעט שפרץ ריב בינה ובין מר מאירוביץ' אשר עמד לצד החוק. ואלעזרי דיבר מתוך הסתייגות ונתן למיליו להסתנן טיפין־טיפין דרך סדק שניבעה בין שפתיו. הצבוע! יאיר פסק הלכות גמורות, מניין לו העוז הזה, החוצפה, יותר נכון? איך דבריו מתקבלים ללא־עירעור! הוא חוגג כמנצח אחר כל משפט של הבאי! הבט בו, הבט בו! והכל מנענעים ראש בהסכמה. דברים מפי הגבורה. שותקים כשהוא מדבר. וגם שוחט בולע את דבריו. ואמו נהנית, ראה איך נהנית מבּנה. הטח משהו בפרצופו, אמור כי שקר. אינך מאמין, חלקלקות המכסות על ערווה של ריקנות, חלקלקות, כמו נופת שאפשר להתחלק על פניה ולשבור רגל, חה־חה – –

חֵפֶץ התחיל כוסס בו בשל זכרון בית־החולים. לחזור שמה. אפילו לביקור. ריח היוד והספירט העומד בחלל. ולבן לבן, הכל לבן, התחבושות, הסדינים, הקירות, האחיות. ואפשר להתעלל בהן והן מתבדחות, הכל שווים. וכמו אמבטאות של מוּרסה. והכאב העמום מתוק כמו גירוד, וכדורי הסולפא, והדוקטור הֶרץ, יש לך זריקות שמצמיחות רגליים? בוקר טוב, האֶר דוקטור, תודה לאל אין חום. ואביבה ניתנת למיזמוּט. אף פעם לא עלה בידי. הנקניקיות לארוחת צהריים. נקניקיות. מה דעתכם, מדוע נותנים לנו נקניקיות בכל יום? זאת היתה בדיחתו של הזקן. והתגלחת בבוקר, עם הפיג’מה. ושינאת ביקורי אנשים מן החוץ, בעיקר ביקורי קרובים. תנו לנו להיות לבדנו, להיות לבדנו. ויואל שהיה לקלס מפני שהתהלך נזוף. ודאי חשב על איבוד־לדעת. רעיון לא רע. סע לאמריקה, תראה את העולם! – היה מלגלג עליו עמוס. אה, כן, יש לו דודה עשירה שם! כולם שווים כולם שווים. הלא אפשר היה שכל העולם נברא בריות כאלה ואין זולתן. ואז? ואז זהו. יחסים מעניינים. החברה היתה מתפתחת בכיוון אחר. כלומר, טבע האדם היה משתנה. הדואר. מכתבים מאמא, הזכרון הנורא של גאולה שהפך לשחפת. דפיקות הלב עם הגיע הדואר. לא. היא לא תכתוב! למה לך לשאול – אין מכתב ממנה, אתה יודע זאת היטב. אל תלך. גם היום לא. גם היום לא. יום שלישי, יש לה שיעור בפסנתר, הרי שמחר לא יגיע מכתב. והחשבון, חשבון הימים שמכתב עושה דרכו מתל־אביב עד גבעת בית־החולים. והחשבון המגוחך. ורצית לשגר לה טלגרמה. טוב שלא עשית זאת, לא היתה עונה. ומראות־הסיוטים: לא כתבה, כי הלכה עם יחיאל. לאן? אל שפת הים, שם על הספסל, על אותו ספסל שישבנו אנחנו, איזו ציניות! לה לא איכפת, כי אין לה מצפּוּן. לא. הערב הלכה לקולנוע. כן, ראינו בעתון כי יש סרט עם הומפרי בוגארט. היא אוהבת את הומפרי בוגארט. ליחיאל היא מרשה להישאר בחדרה. בחשיכה. בחום הקיץ, כשריחות ההרדוף זולפים מבחוץ וזמזום היתושים מעבר לחלון. ועוזרת לו בפרימת הכפתורים. והיא בגרה מאז ושכחה את תורת שמירת־הבתולים. והתקווה לראות את שמה ברשימת הרוגי ההפצצות – – – תמוה אם עוד יש אנשים שם בבית־החולים.

“על מה אתה חולם, אברהמי?” – עוררהו שוחט בקולו המגולגל.

היה רוצחו על שקורא לו אברהמי.

“עליך” – פלט שלא בכוונה. צחוק התגלגל בכל עברי השולחן. נפתלי הסמיק. כמו נלכד ואין לברוח. לועגים, אל תשלה את עצמך. לעזאזל־כל־המסיבה־הזאת שייקרה אסון ותתפוצץ לרסיסים. לא ידע לאן להטות את עיניו. ממול חייך פיקחוֹת אלעזרי, חודר כליות ולב. מבין את התסביכים שלי, מה? ומרת שרגאי צחקה כמתוך הנאה לחכמה מפי הטף. ובעלה – מתוך רחמים, ומר מאירוביץ' – מתוך טינה על שבאתי. אני יודע את זה, ויאיר –

“נפתלי היה תמיד הרציני שבינינו” – אמר יאיר משפט של חיבה מוצהרת בפומבי. הכל העריכו זאת כראוי. מנוולים כולם.

“או, כן! אני זוכר איך…” – צילצל שוחט, אבל הדלת נפתחה.

רפי! סוף־סוף!

“שלום!” – כרך את כולם במאור־פנים אחד. פניו השחומות הבריקו משזף.

“אני רק לרגעים מספר!” – הודיע כשניגש אל יאיר, אל אביו ואל אמו.

לא הרגיש בנוכחותי אפילו, אכן – הידידות אשלייה. עתה הוא בברית אחת אתם. מעבר לגבול. מחייך אליהם נעימוֹת, צוֹחק בקול. חברים כולם. אשתדל לתפוס את מבטו.

“או, נפתוז!” – מיהר רפי אל נפתלי ותקע כף בכפו – “לא חשבתי שאמצא אותך פה!”

“כפי שאתה רואה”. – ענה נפתלי בחיוך קר.

“איך הענינים? שמע, אני מחפש אותך כבר כמה ימים” – אמר והקריב כסא והתישב על ידו. – “איפה אתה גר?”

באותו מקום", – ענה נוּגוֹת.

שמע, אני בא אליך מחר, מוכרח לדבר אתך" – אמר וטפח על ירכו הקטועה.

נפתלי חש רווחה. הערפל הסמיך נפוג והתאדה. עתה שם לב לכך שרפי גילח את שפמו.

“על מה?” – שאל בסקרנות. איזו שטות שלא למדתי לכתוב במכונה. ואתה דוחה ודוחה, בין כך וכך – עודף של פקידים. בפרוטזה אפשר לעשות עבודות־ידיים שונות.

“יש דברים”, – ענה רפי סתומות. גחן אליו ולחש: – “נו, איך פה?”

נפתלי משך בכתפיו וגיחך.

“לא מסיבות שלנו, מה?” – אמר רפי.

נפתלי סקר את השולחן ואת המסובים, לא מסיבות שלנו בתל־חרבייה כשהשולחנות רעמו ורבקה שרה – מיין תירוש לא נשכּר, לא נשכּר, וכולם ענו בתרועה – לא נשכּר, לא נשכּר, ורבקה – מסחרורית־הראש לא נשכּר לא נשכּר, וכולנו – לא נשכּר, לא נשכּר. והאבטיחים הגנובים. עודד לא רצה ללכת אתנו, – בושה לסחוב אבטיחים במשק; הנאום של זלמן שסיים: בעצם, לא אמרתי כלום, המטפחת האדומה שלי התנופפה במעגל, ועדה מבקשת – נפתלי בחייך, בחייך, את הדבּקה הדרוזית עוד פעם אחת, רק פעם אחת. חשבתי שהיה לה יחס אלי. בעצם לא. האוהל של יוסוף שהיה מחטב צורות של עירוֹם על מטהו, עם המזרונים ההם, איך אפשר היה לשכב עליהם אינני מבין עד היום, פעם הכנסתי חציר רטוב והוא נרקב עד שהצחין כחריונות של תרנגולות, היה להם לול של תרנגולי־הודו והיינו מתגרים בהם עד שחנה זאת צועקת – הסתלקו, ימח שמכם! אל תדברי בשמם – אמרתי לה פעם, כולם צחקו, כן, כולם צחקו, הייתי בדחן קצת, כן, בדחן, רותי היתה מתפוצצת ממני, באה לאוהל רק כדי לצחוק מהסיפורים שלי. בחצות בדיוק היה רפי מסלק את כולם – לישון, לישון, הדייקנות הזאת! בעצם – הועילה לו לא מעט בזמן הקרבות, כמו אז כשהלכנו לחבּל את בית־השיך, הוא צדק אז ולא אני, בזה אתה מוכרח להודות, אם כי היה זה פשע של המם־מם, יכול היה לקרות אסון גדול. לא גדול יותר מאשר ריסוק רגל על יד ג’וליס. הפסק, הפסק כבר –

“מה אתה שומע מהחברה?” – שאלהו רפי.

“אני?” – עיקם את שפתיו – “לא כלום, אתה יודע…” אמר ורמז בעיניו על בוּל הירך.

“שמע, מה יהיה, מסדרים לך סוף־סוף משהו, או לא?” – אמר רפי מתוך רוגז.

“כרטיסי־הנחה לתיאטרון”, – ענה נפתלי. אל תתרגז. אל תתרגז. שמור על קור־רוח.

“אני אומר לך, הייתי…” – התרתח רפי ונבלם.

“מה אתה שותק, בלקין?” – קרא שוחט אל רפי.

“מה אתה רוצה שאעשה?” – שאל רפי.

“תשירו משהו!” – הכריז שוחט.

“כן, תשיר, רפי’לה” – ביקשה מרת מאירוביץ'.

“רפי, הלא אתה מיטיב לשיר, מדוע לא תעשה לנו נחת־רוח?” – קרא מר מאירוביץ' מראש השולחן.

“רפי, היום אתה חייב לעשות זאת למעני, ענין של ידידות!” – הפציר יאיר.

“אני… מה אתם רוצים ממני… אינני יודע לשיר” – ניענע רפי בכתפיו – “הנה – נפתלי, הוא זמר מאז ומעולם”, – אמר כשהוא פונה לנפתלי.

נפתלי שתק. אנס חיוך על שפתיו, שלא עלה יפה.

“כן, תשירו שניכם, מדוע לא?” – קראה מרת שרגאי.

“הלא טובים השניים מן האחד”, – תמך בה בעלה.

“כן, גם נפתלי ישיר, אבל אתה, רפי, מוכרח להיענות לנו הערב” – הפגיעה בו מרת מאירוביץ' שוב.

"אז מה? נשיר? – פנה רפי אל נפתלי.

“לא, לא אני, שיר אתה!” – פסק נפתלי בתנועת־יד – “הנה, שוחט יודע לשיר”. יפצחו פיהם שניהם, רפי ושוחט. זיווג.

רפי נעתר לבסוף ופתח ב"היינו שם בודדים על המשמר", הצטרף אליו גם שוחט ואחד אחד – גם היתר.

גאולה לא באה. גם לא תבוא. ומוטב לא לגשת אליה בכלל. אולי אני פוגש בה באקראי. באוטובוס, כן. תסמיק. שלום, נפתלי, שב, שב אתה, לי קל יותר לעמוד. כן, לא אומר לה מלה. נשתוק כל הדרך. רק זרועה אולי תתחכך בזרועי. לא תוכל לעמד בזה. והיא תרד בתחנה של רח' עמוס. שלום, תבוא לבקר, נפתלי. כן, אם יהיה לי פנאי. או שאני פוגש בה בקונצרט. מרבה עוד לבקר בקונצרטים למנויים? באמת צריך לגשת פעם. תכירו בבקשה, זהו יחיאל, זהו נפתלי. מעניין אם הוא גבוה ממני. בחור יפה – שמעתי. כך, כאילו כלום לא היה. היתה תמיד אכזרית כילדה מפונקת. אמרתי לה זאת פעם. לא תגיד יותר. הגורל שליט בכל.

נפתלי נגרף עם השירה. קול בס. ריקועים של פלדה וים. ממרחקים מרחקים. מן העבר. גברי כחזה השעיר. איתן כגוף מוצק על שתי רגליים. מדוע אתה שר? הן לא ביקשו ממך. מרפי ביקשו. קול הבס שלי, הבּס הבּס הנמוך, העמוק, המנסר, כאלונים עתיקי ימים, קול הבּס הבּס רוה תאוות גבריות אדיר אדיר מאד מכל אשה, מגאולה, קול הבּס הבּס הבוטח, הנערץ, קול הבס מאוב יעלה מאוהלים על החולות ומירכתי נגב לא־נודע, קול הבּס הבּס כניבחת כלב גלמוד, כרוח במרתפים, קול הבס הבס כמות אנשים בקרב, כמות אנשים בקרב.

מחיאות כפיים. תשואות. “לבחור הזה יש קול נהדר!” אכן, יכול אני למכור אותו עבור לחם. מקצוע מפרנס את בעליו. רפי הלך. מה אמר לפני לכתו? כן. “דרך־אגב – אני מצטרף לקבוץ הכובשים. להתראות”. זה בתל־עריס, אם אינני טועה. גם דני שם, גם יצחק פרידמן, בעצם – כל החבריא. משוכות־הצבר על הסלעים. ומים. הרבה מים. האם אפשר לנהוג טראקטור במקרה שיש פרוטזה? כן. שמעתי שכן. או הנהלת־חשבונות. לא יקבלו אותך. הלול, והמקלחת. מענין איך מתפשטים נכים במקלחת. ענין של הֶרְגֵל כנראה.

“מוכנים לשמוע משהו?” – שאל יאיר.

“כן, מוכנים. לא רק מוכנים, משתוקקים”, – ענו קולות במקהלה.

"טוב, ובכן – היה לנו בחור בפלוגה אשר בשום אופן לא רצה לגלח את זקנו. הזהרתי אותו שאענישו אם לא יתגלח. והוא נשאר בשלו. אמר שאין חוק כזה…

“צריך היית לשלוח אותו אלי” – נכנס שוחט לתוך דבריו.

נפתלי נעץ מבטו באלעזרי.

“חה־חה־חה, כן, אתה צודק”. – המשיך יאיר – “אבל שימעו להמשך הסיפור. מאיין אתה? – שואל אני אותו. מה זה חשוב? – הוא אומר, – יש לי פרינציפּ שכזה. לא כאן המקום – אני אומר לו…”

אלעזרי נטל סוכריה מן הצלחת, נתנה בתוך פיו, לחש משהו על אזנה של מרת שרגאי ושניהם צחקו.

הם צוחקים, לעזאזל, מה יש פה לצחוק? על מי? מה שביעות־הרצון הזאת המלגלגת על עולם ומלואו? מה?

פתאום – כאילו פקעה שלפוחית.

קולו של נפתלי בקע, קורא לעומת אלעזרי:

“מדוע אתה מדבר בלחש? דבּר בקול, כדי שנשמע כולנו!”

הכל השתתקו.

אלעזרי התכווץ מתדהמה. יאיר הפסיק את סיפורו. עיני כולם נפנו אל נפתלי.

“לא אמרתי כלום…” גימגם אלעזרי מבוהל.

“אמר דבר של שטות”, – צחקה מרת שרגאי.

“ובכן יאמר דבר של שטות בקול־רם, בין כה וכה אינו מסוגל ליותר מזה” – נשנק נפתלי מרוב כעס.

תמהון היכה את כולם.

“אתה אל תדבר אלי ככה!” – קרא לעומתו אלעזרי, ואל כולם: – “ראיתם חוצפה? לא נגעתי בו, נטפל אלי…”

“נו, נו, נו, – מה זה? מה זה שם?” – טפח מר מאירוביץ' על גבי השולחן.

“מה קרה? מה קרה פה?” – העמיד שוחט פני אוויל וביקש הסברה מן המסובים.

“איזה ילדים אתם!” – קראה מרת מאירוביץ'.

אינני סובל שאיזה בחור ריקני צוחק בפני…" – נזדעק נפתלי.

“אין לך זכות…” – התלקח אלעזרי.

אלא שמר שרגאי משך לו בשרוולו ואמר – “הנח לו, הנח לו” ומרת מאירוביץ' נופפה בידיה להשתיקו ויאיר נגש אליו ולחש דבר־מה באזנו. אני יודע מה לחש. ומר מאירוביץ' הסתודד עם מר גמזו. כן, גם עם גמזו. ואשת גמזו ניגשה אל נפתלי ושמה יד על כתפו. ואמר נגשה אליו והתחננה:

“נפתלי, אתה עיף, בוא הביתה”.

“לא, אינני עיף ולא אלך!” – צעק נפתלי.

והלחשים גברו מכל צד. אלעזרי כבר נרגע וחייך לעצמו ומצץ סוכריה בעצבנות ושוחט היה מבוהל יותר מכולם וטיכס עצה איך ליישב את הדבר ויאיר כבר אמר להמשיך בספורו ופתח ­– “ובכן אמרתי לו שילך…”

אבל נפתלי הרים קולו שוב וקרא לעומת אלעזרי:

“ובנוכחותי אל תעיז עוד פעם…”

וכמו נשברו כל הגביעים ונסך היין נשפך, וצלילי כוסות בכוסות בסחרחורת של מוקיונים סביב־סביב, ורפי הולך לתל־ערוס שם בגליל, וגאולה לא באה וגם מחר לא אראנה, כי שוכבת עם יחיאל, ואמא־אמא, מדוע אני מוכרח לגור אתה, מענין אם יש קורסים־חינם לכתיבה במכונה, ומה הם מתלחשים מסביב, לעזאזל, היכן הקביים, היכן הם? חרק, זו תזוזת הכסא, על רגל אחת עד הקיר, יראו כיצד עושים את זאת, בואי אמא, בואי כבר, הביתה הביתה שם, כן, הנה הקביים, ישארו כאן בלעדי ייטב להם וליאיר עם עלה התאנה ויבושם ויבושם, הביתה, לעזאזל עם הצבועים, קריק־קרק קדימה, אחת ועוד אחת, בואי כבר אמא, ועוד אחת, אל תפנה את ראשך, קרק, עוד שלש עד הדלת – – –