בעבר השני של אַמת־המים השתרע הבוּסתן של איברהים לאטיף. סולימאן הרים את שולי שלמתו והציב רגל בתוך השטף הקר. קְלַח. גֶבֶש אדמה נפל מן הגדה והתיז סביבו. סולימאן נעצר והביט לעבר הדרך. האבק שם נח על מרבצו. אין סכנה. הוא חצה בשתי פסיעות את הפלג ורגליו היו עומדות בבוסתן.

היו צללים כבדים עמוסים וצפופים שרועים בין עצי הרימון והשזיף. אפילו לא קטפו. אפשר לבוא לילה אחד עם שקים למלאם שזיפים. עשרים גרוש הרוטל. יחד עם יוסוף ג’אני. לא יתפסו. וטוען ארבעה שקים בלילה. אולי לירה וחצי אולי שתי לירות כל אחד. אולי שתים וחצי. לילה אחד. חצי־בחצי? לא. אני רגלי כיתתי בשבילים והלכתי, והסכנה – לא שווה כלום? אם שלוש בלילה אחד, שתים לי, אחת לו, צדק תרדוף. קטף ארבעה שזיפים ותחבם לכיס השלמה. יהיה בשביל הילד.

פסע צעד צעד, כגמל. אֲרֶשֶׂת הענפים היתה סבוּכה וחכליל הרימונים הבריק מתוכה. יש הרבה, חמסי עליהם. יותר מבשנה שעברה. בשנה שעברה אמרתי? כבר שמונה, תשעה ירחים. באמצע המסיק. חשבתי לתקן את האנקוֹל. לא לקחתי אותו. ודאי מתגולל עוד בחצר. מה יעשו בו? וגם את הכסת לא לקחתי. חמור אני. חמור בן חמור. אולי היא עוד שם? אכנס לאט לאט, אפל וריק והכירה מפויחת וערימת הגללים היבשים והזרדים ומוט־הברזל הזה שמצאתי בדרך לעטפיה, כשהלכתי לקנות את המתג. ארבעים וחמישה גרוש שילמתי לחנזיר ההוא. והסורג חלוד. אפשר היה להשתמש בו עוד. הכסת על הרצפה.

הסבך הסתירו מעין רואה. היתה דממה שוממה ומוזרה. לא צווחת ילדים ולא נעירת חמור. שמא ימצא עזובה בכל ואין איש? יעבור מבית אל בית ומחוּשה אל חוּשה וילקט גרוטאות כלים. נעצר. רשרוש ענף. ראה אמיר מתנודד. זה צפור. דומה, שהוא שומע מן הגבעה קול אשה קוראת – ג’יבּ אל מוֹי. אך עמד על טעותו. לא היא ולא מיניה. פתאום החרידו קרקוש עגלה על אבני־דרך. עולה אל הכפר. הסמיך עצמו אל אילן וציפה. יש יאהוד. אני מחכה בבוסתן עד שהחשיכה יורדת. פסע חרש עד משוכת הצבר שעל גבול העצים והשדה והעלטה התגברה והלכה. שח על רווח שבתוך המשוכה ונגלה לפניו העולם. פה מֵעֵבֶר – השדה של אבו־יוסוף, ושלושה־ עשר צעדים מן הסדריה ההיא מתחיל שלי. שמם וחרב. לא סוקל ולא עובד, ולא יודע ממני שאני פה. ואין לי מחרשה בשבילו ולא משׁך זרע. קוץ ודרדר. כגוש חמר ואבן עלוף מדומים היה הכפר משתלח על צלעי הגבעה. שם בית־המוכתר למעלה, המדאפעה ושם המזבלה ושם הככר, והרחוב המטפס על האבנים ושם בית־החנות. ושם ביתו של קאמל דג’אני ושם החאַרה של החושות והסמטאות ורק את ביתי אינני רואה. הסיט את עצמו אל רווח אחר. שיקמה אחת הסתירה את הבית ורק קטע מחומת החמר נראתה. קנייני. אני הולך לפקדו ואחר־כך אני עובר בסמטא ההיא והולך אל החושה של אערף ונכנס לתוכה דרך הפישפש ומגולל את האבן מעל פי המטמורה ונכנס שמה בפנים, ושם המטמון בצרצוּר הגדול עם שקלי־הכסף שאמר אערף השאיר שם. לא מצאוה היאהוּד. אי אפשר. ואערף לא היה פה ולא אחד אחר. ואני נכנס ונוטל השקלים וחוזר, והכל נקי, איש לא ראה ולא שמע איש, ברצון אללה. תמה שאין אף תמרת עשן עולה מן התאַבּוּנים והכל מחריש, כאילו אין שם כלב אחד. יש פה נוטרים אולי. אני אומר להם – עובר אורח מ… שפא־עמר דרך משל. שם יש ערבים. – מה תעשה בחלקה הזאת, לא שלך היא? סרתי לעשות נקבי. – ויש תעודה? – הה, תעודה? השארתי בבית. יכול להביא לכם. לא יטריחו רגליהם ללכת לשפא־עמר. – טיבּ לך. לא תבוא שנית. הם בועטים בי בעכוזי ואני משלח רגלי ורץ עד חורשת הזיתים של דג’אני והם יוצאים וחריות על ראשם. נחיל של זבובים בני־יתוש היה חג ומרפרף מעל לשוחה בשדהו. מה יש שם אני תאב לדעת. ודאי קוֹפּה של צוֹאה משל היהוד. זבל טוב. הייתי זורע שם דורה ועולה יפה. המערבית הזאת טובה להבר. אני לוקח את הרַחַת וזורה מן המדושה, והקש מעופף הלאה, והרבה בר נופל לי. וזורה עוד וגם מוצטאפה עמי. אנחנו זורים עד חשיכה ובערב יש לנו כרי גדוש של דורה, ולמחר בא התגר ואני מודד לו מחוקים בסאה. כמה תרצה לקנות? כל מה שיש לך. טוב, ואַחד אַחד ואַחד, תנין, תנין, תנין, תלתה תלתה תלתה. שבעה־תש שבעה־תש… מה אמרת? טעיתי? נמנה שנית. אחד, תנין… שבעה־תש, שבעה־תש… אני מוכר לו הכל ומונה לו שתי סאות יתירות, יסלח לי אללה למען התינוק. למחר אני קונה מורג חדש, שההוא משופשף כבר.

פתאום נפלה עליו סברה שמא נסתמה המטמורה של אערף מהחבלות שעשו היאהוד ונקבר המטמון והכסף. ואני בא לשם חופר בידי ואינני מוצא כלום. אולי שילינג אחד וכל הסכנה הזאת חנם. ואולי גם רודפים אחרי ותופשים. ואולי משלחים בי כדור. קול גבר נשמע מן הגבעה. סולימאן זחל אל מסתור המשוכה. כבר נוצצו כוכבים כאן וכאן, זרועים כלאחר יד. צללים נפרשו על חומת החמר של חצרו והאפילוה. עתה נתמזגה עם כל גוש הכפר שלמעלה.

אולי הכל עומד ריק עדיין ובממגורה ערימת הדורה שופעת על זר גבעולי הקמשון ויש תיבּן באבוסים והכסת שם מתגוללת על הרצפה על יד המצטבאַ. אני עומס את אשתי והילדים על הגמל ובא, והיא מקוששת זרדים ומביאה ועושה אש בתאבּוּן ואופה אלחוביז חם ואנחנו יושבים בערישה ושותים קהווה ואני הולך מחר אל הח’דאד וקונה מחרישה ומסקל את השדה וקונה חומצה ופּול. אם הם באים אל ביתי וטוענים עלי, אגיד להם שיוליכו אותי אל ראש הכּוּמה שלהם. – מי אתה, יה־פלח? ישאל הוא. – אני פלאן מכפר פלאן באתי אליך כי יודע עבדך חסדך. – דבר! – אני יודע כבודך ראש אל חכומה, אתם היהודים טוב עשיתם שבאתם אל הכפר שלנו. טוב בחיי. – תגיד מה יש בפיך, יה פאקיר. – אלהים ירעיף טובו עליך שאתה היית חכם כזה לכבוש את הכפר שלנו נגד כל המדינות של ערב. – דבר, לא נרצה לשמוע תהילות מפי פלח. – טוב, אני כבודך, ראש אל חכומה, באתי באיזה ענין קטן לא שווה הדיבור בשבילו. – מה הוא ונשמע. – אני, עני, יש לי שם בכפר ארבעים ושנים דונאם אדמה טובה זיתון ורימון ואדמת מזרע עם יבול טוב. אין בכל הכפרים כמוהו. באמת טוב. – דבר מהר אין זמן לראש אל חכומה. – מדבר עבדך, זה באתי להפיל תחינה לפניך אני מאד באמת רוצה לחזור לכפר שלי בו נולדתי אני ואבי ואבי־אבי, ושם אני רוצה רק למות, בשביל שתתן לי הרשות לחזור, אני נותן לך חצי מכל האדמה שלי, עשרים ואחד דונאם נקי ושלם בשביל היאהוד שאני אוהב אותם כאחי, החצי הטוב, עידית בעידית מן הסוג הראשון. – מה אתה תלעג ממני, מראש הממשלה של אישראיל? עשרים ואחד דונאם תתן לי? – נקוב אתה, הוד חלסך. – לא, אתה תקוב, תגיד ישר וצדיק, אני שווה בשבילך עשרים ואחד דונאם? – טיבּ. עשרים וחמשה בשביל כבודך שאני באמת אוהב אותך, חכם מכל אדם, – לא, לא. עשרים וחמשה – הבל בשבילי, ביבעת אללה. – אי אפשר, אדון, מה ממך יהלוך חמשה דונאם מפרוּז עלוב. שעה לתחנוני עבדך, נושק עפר רגליך, אני אביון באמת, איפה נזרע כרשינה וחומוס בשביל הבהמה גם־כן… לא לא, יללה לך אל המקום שממנו באת! – טוב רק אל תהי מריבה, שונא מדנים עבדך מעודו. שלושים הדונאם לך יהיו ורק שנים־עשר לי, ורק שאחזור כבר עם האשה והילדים. וראש אל חכומה מחייך רחב: טוב, יה פאלח, לך קח אשתך אמינה ואת מוצטאפה והתינוק שלך עָלִי ותחזור לכפר שלך, רק אל תשכח: שלושים אמרת. – לא נשכח, כה יתן אללה וכה יוסיף הרבה עושר וחכמה וגדולה לך ולישראל. ואני הולך אל השער שמח והולך. וכבר הולך בלילה דרך הואדי והולך עד חירבּת דבִּין…רק אפשר הוא קורא לי פתאום, ראש אל חכומה, ואומר: איך אמרת שמך? – כן, כבודך, סולימאן אבן ראשיד, – סולימאן אבן ראשיד, אמרת? שומעים הכל…– אתה טועה, כבודך. – אוּסכּוּת! אתה יודע, אתה זרקת אבנים על היאהוד שעברו אצלכם בכפר כשהלכו אל המושבה שלהם לפני שלש או ארבע שנים. – אני? – כן, אתה. – בחיי בני ובחיי אללה אם אני זרקתי פעם אבנים על יהודים הידידים הטובים שלי. תשאל במושבה את ברוז’נסקי יגיד לך, מכרתי לו ביצים, כמו אחים היינו… – לא תכזב לי, יה סולימאן, יש לי אנשים של ההגנה הרואים הכל ושומעים הכל… – אתה טועה, כבודך, – אוּסכּוּת! אתה יודע, אמת אני דובר. – אני אף פעם, בחיי ראשי לא. – אם אתה מכזב עוד – אני משליך אותך לבור. – אבל זה מן זמן, מה תזכור לי פשע – – –

החשיכה כבר נגסה חללים־חללים, כוכבים אין מספר. צרצר ניסר בין גבעולי הברקנים. סולימאן פסע לאורך המיצר. אל הסדריה שלרגלי הגבעה. עבר בפרץ במיצר. על אדמתי עומדות רגלי. חרול ושַׁיִת: פה היתה הדורה זהב. עשרים שערים. הלך לבדוק אם לא הסיגו את גבול השדה. אבן אחת, אחרי עשרה צעדים עוד אחת. מדד שלושה־עשר אל הסדריה. הכל כשהיה. לא הסיגו. שפיר. מסביב לסדריה היתה עוד עטרת אבנים כמאז. מישש על פני הקרקע למצוא איבריק שהשאיר בשדה ביום ההוא. לא היתה שם. רק מעט מוץ היה פזור מפליטת הנמלים וגרגרי אדמה עגולים, גבשושיות כדוריות. אולי נשתיירו זרעונים, שומשום. לא, נשאון הנמלים. צעד בתחום נחלתו וספיח ישן רישרש תחת רגליו. וזכר הקציר האחרון והדייש. אני הולך אל ביתי תחילה ופוקד אותו, אולי הוא ריק, אולי נותרה שם הכסת והכּוֹפח ואני לוקחם אתי. הולך משם אל המטמורה של אערף ומוצא שקלי הכסף בצרצור ושם באפונדה, קונה שמן ואולי גם שהרון אחד בשביל אמינה. הוא השביל היה משוך מן הסדריה ועד למעלה אל הבית ומשני צדיו שורות של ברקנים. אצטרך לשרוף כל זה, כשנחזור, ולעזק שוב את השדה, ולפני הגשם אחרוש אחת כסארה על הבוּר ואחר־כך אפלח עוד פעם ועוד פעם, ארבע פעמים. אדמה משובחת. נטל חופן רגבוביות מן השביל ופוררן בין אצבעותיו, נסתננו־נטפו למטה. אדמה משובחת. יבש, חררים, לקק את ידו והמשיך במעלה הגבעה. כבר היתה השיקמה בצד השביל מסועפת, רחבת־אבר. מתחתיה אותו פח חלוד ששימש בשביל הסאה. הקיש בו ברגלו ונפעם זה עמומות. הקשיב. אין קול. כאן שביל־החמור אל האורווה. וגללים שנמר ריחם. כמה שעות יש לי עד האשמורת השלישית? והעקבות. יגלו עקבותי בבוקר. אבל אהיה שוב בהרים והם נשארים מרוּמים.

סולימאן נעצר. מנגד האפירה חומת החמר של חצרו. עמד והאזין. לא היה רחש. רק מרחוק, מראש הגבעה, שמע קול קורא בהברה נכרית. אין הרבה יאהוד במקום. ואולי בכל זאת ריק הבית. ירד על ארבעתיו וזחל חרש עד החומה. שלימה היתה ובראשה שבר החרס. התרומם ועמד מלוא קומתו גחוּן אליה ודבק. ריח אשפתו עלה בנחיריו, אשפת חצרו. החצר שלי. סקרה סקירה אחת לכל היקפה. הבית היה חשוך וחלונו בוהה ממנו והתאבּוּן עומד שלם וריק ומחריש. הבחין שהרסו את המזווה. היו פה. גרוטאות ברזל היו מונחות בין הבית והחומה ואיזו תיבה שלא הכיר. אין איש. בלש בעיניו את ריבוע החומה ואת הפשפש. הכל כשהיה. כאילו נשארנו במקום והכל כמלפנים ואין ניזוק כלום. אפילו ערימת האשפה נתמכת אל הקיר. עלה בדעתו לנבור בתוכה וליטול מה שאפשר. ייללו אז הנשים בלילה והתינוק צרח ואי אפשר יה להשקיטו ואמינה אָפתה בפעם האחרונה ועשן עלה מהתאבּוּן, ואת הדורה בממגורה לא הייתי משאיר להם. על פי הבור עמד דלי, הדלי.

חפף את החומה בגופו והזיח עצמו עד חלון האורווה. ריקה. הרים רגל על האדן וגח פנימה.

עמד שם אבוס־העץ בפינה ותבן רקוב באַש בתוכו, שם ידו בתוך התבן ונטלו אל חטמו. מעופש. רמשים קטנים זחלו על זרועו מתחת לשרוול, היו עוד הגללים על רצפת החמר. שאף את ריחם אל קרבו. הריח של כל השנים. החמור. רדפתי אחריו אז עד ראס זע’יר, עד הלילה, גם בלילה. וגם מוסטאפה. ולא יכולנו לתפוש. היה מיוחם וטיפס על ההרים ובין העצים. לא מצאנו אותו את החמור הזה וחזרנו בחשיכה ואמינה ייללה, ווי, הלך החמור, הלך החמור. – אוּסכּוֹת יה חרמה, אוסכות. – מה נעשה? מה נעשה? – אוסכות! לכי תעשי אש ולא תצעקי הרבה. ובבוקר ראינו אותו, את העקרוט, מלחך בככּר. ליד האבוס היתה טבועה בתוך מקשה של תבן וחריות רצועת־עור קרועה של האפסר. הוא משכה מתוך מטבעתה. דפוס של חריץ נסתמן על הקרקע. זאת הרצועה. ניסה לקרעה ונשתסעה בידיו כקלף. טחובה ורקובה. זרק את הפיסות אל מעבר לסבכה. זבל. בפינה הבריק לובן של מתכת. ספל פח פגום ממועך. זה גם כן קניתי בשביל הילד שהיה בן שנה. גדוּם־קנת, אי אפשר לעשות ממנו דבר. הזקן המשוגע הזה היה יושב שם בפינה שעות שעות עד שהיינו קוראים לו לאכול. ואחר־כך חוזר. בכל יום וגם ביום ששי וגם בשבת, אהב את האורווה. מה יכולנו לעשות לו? לא היה מוח בראשו. כלום. נשאר פה, המג’נון, לא רצה ללכת. מת־מת. בודאי הרגו אותו היאהוד, רצה כך, לא עלי ולא על ראשי.

נשאר עוד טעם כלשהו מריח שערו ועורו של החמור באוויר. גל חם של תשוקה עברו מן הקרביים אל הראש. להישאר באורווה. להיות חמור. להם לא יהיה איכפת. יעמוד פה ליד האבוס הזה ולא יעשה רע, וחום הזבל והתבן הרקוב. ויהיה חם. גם בלילה וגם בחורף. ולא תהיה רוח. ואפשר יהיה לניים־לניים, אחרי הצהרים וכל הלילה. ופה קרוב יש התאנים והרימונים והזיתון והמים. ואולי גם קצת תירס יתנו ואולי גם קצת טחין.

יתפסו אותי – עכשיו – אתחנן. אבכה. אדון יה אדון, מה בשבילך זה אם אני אשאר פה? בשם אללה. אללה האחד של איברהים ושל יצחק ושל איסמעיל ושל האנשים הטובים. גם של מוסה הנביא שלנו. אתה מאמין כמוני, יה אדון, ואתה טוב. וכל היהודים. טוב אישראיל. בחיי זקני, טוב. טוב שבאו הנה. אנחנו זבל הערבים. לא שווים אפילו את הזבל של הגמל. אפילו לא את הזבל של החמור. ימח שמם וזכרם של כל הלגיון הערבי וקאוּקג’י והמלך עבדאללה והמלך פארוק וזה, שכחתי מה שמו, מן סוריה וזה מהלבנון. ויותר ימח־שמו המופתי שימות. שעשה לנו הצרות האלה. ורק תן שאני אשאר פה, הבית שלך והשדה שלך והעצים, הכל אני נותן לך ולא אומר מלה אחת. כאילו אתה נולדת פה בבית הזה ולא שבאת מאלמניה. כאילו אתה היה לך החמור הזה והמחרשה וזה הבור וגם הברזל שמצאתי בדרך לעטפיה. אני אבכה ככה כמו ילד, ואולי זה האיש יש לו לב. ואני נשאר פה ועובד פה ופה, כל מה שאומרים לי, ואחר־כך יום אחד אולי אני הולך לנצרת. אולי.

מן החצר נשמע קול דרדור אבן ונקישת צעדים. סולימאן נחרד ונצמד אל הקיר. צימצם את עיניו ונקב את האפלה שבין ביקתת־האורווה והבית. אני יכול להתנפל עליו מאחור ולהרוג אותו ולברוח דרך הבוסתן אל ההרים ולא יתפסו. נלפת אל ברכיו בלב הולם. ריבוע החלון הואר פתאום בשביב של גפרור – החדר! סולימאן שמע את הולם לבו. רגע לא הכירו. היו מעקות על מיטת־ברזל גדולה בצד הקיר הימני… הגפרור כבה ואחר־כך הוצת שנית והוא ראה אשה קטנה מדליקה עששית של נפט שעמדה על שולחן מכוסה מפה. החדר שלו. פלשו אליו. גזלוהו חנם. יתד־הברזל היתה תקועה כמתמיד בתוך אבני הכותל, בדיוק ממול. האבנים המפויחות שבפאַת התקרה, הקורות העבות למעלה, העץ הרקוב. חשבתי להחליפו באחר. הכוך שבקיר הימני עם האצטבא שבתוכו. ושׁם הנכרית הזאת, ערוות־אמה! יקפוץ קפיצה אחת דרך החלון ובשבּרייה הזאת ישחוט את צוארה וינתח את שדיה ויבתק את בטנה מלמטה עד למעלה – כך. וכך. שתצווח עד השמים. לא ירחם. והדם ישטוף כנחל חם על פני הרצפה לתענוג. לתאווה. וגופה יתבוסס בו, והוא ירמסנו, הה הה והה. ואחר־כך ינפץ את העששית הזאת אל הקיר ויקח את הפתילה הבוערת וישליך על שמלתה ויבעיר את השמיכה שעל המיטה והאש תעלה להבות־להבות ותלחך את הכתלים ותשתפך החוצה אל הקוצים ומחצר לחצר, מבית אל בית, וכל הכפר. הכל. תבערת־קוצים גדולה למרחוק, אל כל ההרים מסביב לשמחת אלהים –

האשה יצאה מן החדר ונכנסה כעבור רגע עם דלי בידה. גחנה אל תיבת־עץ שעמדה בפינה והוציאה סיר מתוכה ונטלה ספל ויצקה לתוכו מים מן הדלי. סולימאן חש יובש בחכּוֹ. רק עתה הבחין שיישרו את המהמורות ברצפה וטחו אותה בבטון. שם, במקום שעומד הארגז הזה היה מונח המזרון שלהם ומן הצד השני – של מוסטאפה ושל התינוק. היה משאיר את המיטה הזו לעצמם ואת עששית־הנפט ואת השולחן. המיטה היתה מוצעת סדינים לבנים ושמיכת־צמר דקה היתה פרושה עליהם עד המחצית. אם האשה תצא עוד פעם יוכל לזנוק מן החלון ולחטף את השמיכה מבעד לחלון. עשרה־שנים־עשר צעד עד החלון. אחר־כך במקל ארוך. איפה מקל? ויברח. כשתיכנס שוב – כבר ייעלם. פתאום התאַווה לראות אם הכסת ישנה. היתה מונחת למרגלות החלון כשעזבו את הבית. כמו עדר־בקר אספו אותנו בבוקר ההוא והשארתי אותה. אמרתי למוסטאפה: – רוץ הבא אותה, תספיק. ורק הזנאי הזה עבדול־עזיז לא נתן. שנא אותי. מן היום ההוא שלא מכרתי לו את הביצים ההן. ביצים בעיניו, כשתי עיניו, כמו עכשיו. שהוא אוכל חול ביריחו או השטן יודע היכן. זה הבית הגדול שלו, שם – היהודים גרים בו. וגם הבוסתן שלהם. הוא ירקב בקברו, השד יודע היכן. רעה תחת רעה ואללה גומל למרעיו. איפה הכסת שלי, איפה היא?

יצא מן הביקתה על קצה אצבעותיו ועקף את בבואת האור שהיתה מושלכת בחצר, במרחק מה מן החלון עמד עץ התאנה. גם אותה אבן גדולה לרגליו. עלו בזכרונו אלפי המראות שלחצר וריח הלחם. התייצב במארב מאחורי הגזע והחדר נגלה לפניו בכל שיטחו והיקפו. המיטה הגדולה ומין ארון של תיבות ופרימוס. והם התקינו דלת חדשה כמו בתוך שלהם. דלת חדשה. הם חושבים להישאר פה. אחרת לא היו מרכיבים דלת חדשה. הייתי קורע את הדלת הזאת ומשליך לה על ראשה. עץ לבן, מהוקצע, חדש. כמו בבתים שלהם, דלת חדשה בבית שלי. יה־זונה יהודיה אחת מבית־הזונות, מאמך הזונה ומאם־אמך שהרימה שמלתה בכל הרחובות. את נכנסת לבית שלי שאני ואבי ואבי אבי עד הימים הראשונים נולדנו פה ופה אכלנו ופה ישנו ופה אשתי אם־ילדי קמה בכל יום בכל יום, בכל יום טחנה קמח, והילדים שלי פה עשו ופה ציחקו ופה צווחו ופה אני שכבתי אני, ואַת עושה דלת חדשה! דלת חדשה את עושה. בקניין ביתי – – –

האשה שפתה את הסיר על הפרימוס ושפכה כף של גריסים לתוכו. עמדה ובחשה בבליל.

הכסת איננה. לקחו אותה אלה. אולי תחת המזרון שלהם שם במיטה הזאת? סולימאן שירבב צווארו הצדה והסתכל היטב. השליכו אותה בודאי אי־אנה. הכסת הטובה מנוצות. יש להם השמיכה הזאת ואת הכסת שלי זרקו. הוא נתן עיניו באשה הקטנה. לבדה בחדר. אני יכול לאנוס אותה, את היהודיה הזאת, פה על המיטה הזאת. אני בא מסביב, לאט־לאט, דרך הדלת, ותופס אותה מאחור וסותם את הפה מטפחת ומכבה את האור ומשכיב אותה על המיטה וקורע לה את השמלה המטונפת ואת הכל, ואונס. ואחר־כך שוחט. יבוא הבעל מחמד־לבה – אהובתי לבּתי, נשמתי, רוחי – מי זה עשה לך, מי זה עשה לך ככה? אין עונה. מתה. עד עולם. מסכּין מסכּין –

והאשה הפנתה את ראשה אל החלון והסתכלה החוצה. דומה שהיא מביטה בו ישר. לא פחד. לא היטה מבטו. נשמתך תחת סולייתי. לא ראתה דבר. מבט ריק. עינים שחורות לה ושער קצר והצוואר חשוף כולו. והרגלים. רגלים לבנות. מתחת לשמלה הברכים לבנות והשוקיים מיסתור השער השחור. כמו תמונה שאצל הספָּר מנצרת. סולימאן רעד וברכיו פקו. חרפת גבר – פחדו. עקור וסוב את הבית סביב לתאבּוּן, ומן הפשפש אל מחוץ לחומה, ודרך הדלת הדלת החדשה. לא שלי. תחרוק. היא תצעק. יתאספו אנשים, כל האנשים שלהם והמשטרה. חרפת גבר – פחדו. רעד, ורגליו כמו נטועות בקרקע. מאנו לזוז. אוושת־ענף. מה זה? תאנה נטפה ארצה. לא כלום. למה לא תזוז, למה לא תזוז יה־פחדן, אבן־כלבּ. יפלו על צווארי. יחנקו, מאחורי.

האשה העמידה צלחת על השלחן והוציאה עגבניה מן התיבה והחלה לחתוך אותה. פרוסות עגולות, אדומות, ומיץ־דם מנטף מהן על צלחת. אולי תשליך דרך החלון את הפלח האחרון של התותבת. יזחל עדיו על ארבע. לא תראה בו. ילקוֹט אל פיו. עסיסי, קר, ירד חדרי בטן. היה חותך עד דק ויוצק שמן שיראזין ופרוטי זיתון וחלקיקי פּלפּל אדום ורסק בצל, וזורה זרעוני קימוש ומלח ואבק פּלפּל סביב־סביב ומנער יחד ובוחש, ופיתה של קמח־לבן, צובט ממנה וטובל ושואף אל קרביו ומתסיס כל רירי הפה בזה החריף, חריף־חריף, וממלא ונוגס וטובל ושואף אל קרביו. שורף המעיים היטב־היטב וקורע וטובל בציר המתובל ועסיס העגבניות והזית –

נחרד לפתע, עָלִי, יה ולדי, יה־אבּני יה־רוחי. עלי. צריחת תינוק בקעה דרך החלון משוסעת שברים־שברים פקועי־שנת. עלי… הה, אהבּל אַהבּל. האשה נחפזה אל החדר השני. גם תינוק יש לה. אֶהבּל, חשבת – שלך. שוכב עלי באוהל ושד אמו צמוק מחלב. הצריחה נקרעה מן החדר, רסקים־רסקים מתפרצים. בן אל־שיטאן, עלי חשבת – נשאה אותו אמינה בבוקר ההוא, חשבנו כי מת. לבן היה כסיד, והעינים סגורות וחמשה ימים לא בכה. רק כשירדנו מן העגלה. זה החג’אבּ שמר עליו. ושם נולד עלי על המזרון שליד הכוך. במדאפה הייתי כשבא מוסטאפה וצעק: אתְבַּשָר בּיל־חֵיר. ורצתי, והשכנות בחצר – אג’אק עריס! אג’אק עריס! ראש חמור, חשבת כי עלי פה? הצווחה שככה ונדמה. האשה חזרה אל החדר והורידה את הסיר מן הפּרימוס. התינוק שלה. שם במקום שהיתה הממגורה של הדורה, ערימת־זהב גדולה נשפכת בין האצבעות כזהב טהור. התינוק שלה שם. פה היתה אמינה מנפה את הקמח, פה היתה כורעת לברור את העדשים ואני שותה קהווה טוב. ואערף בא אצלי, ואני נותן לו נרגילה ואנחנו משיחים על מחירי השוק.

סולימאן קרס על ארכובותיו. דמות גבר הופיעה בפתח. בעלה. שמע חילופי דברים בקול נמוך, לא חששו לכלום. בטוחים בביתם. אביהם־זקנם נולד בו. אמם חיבלה אותם על מצטבאתו. היה כונס כנופיה והולך בראשה ופושטים בכפר וטובחים את כולם אחד אחד.

התרומם קמעה. האיש עמד ליד השולחן ופרס לחם. היה נמוך־קומה ודל־בשר ופנים מאורכות לו ועצמות־לחיים בולטות וחוטם ארוך. הנתעב. גל של עצמות אני עושה אותו במחי־יד. חיוך של בוז עיווה את פניו של סולימאן. שודד ביתי זה. זה, כוח לבעול אין בו. אני מפרק אותו לאברים ומבשלם בפארור. מסכין־אין־כוח. אני נכנס ואומר לו – ת’פאדל, תשאר פה אתה והאשה והתינוק, הנה שם, בביקתת־האורווה. יש מקום מספיק – מספיק בשביל כולנו, למה לא? אללה ברא את האנשים אחים. ואמינה ומוסטאפה ועלי אני מביא אל החדר, נשכב שם על המזרן. ואני קונה כסת חדשה בנצרת. וגם מחרשה, ברחוב בוסטול. שם הנפח מכיר שלי מן זמן. מרחבּה, יא אבּן־עמי, חזרת? – אלחמדללה, חזרנו לחרוש השדה. יש לך מחרשה טובה בשבילי, יעני, מן המין הראשון? – למה לא. יש. שם אני זורע דורה בחלקה שעל־יד הבוסתן של קאמל א־דין ושם שותל קצת טאבאק מאחורי חלקת־הזיתים, שני דונאם טאבאק, תשעה דונאם חילבה וכרשינה. ופה אולי קצת פלפל וחצילים. מביא הביתה והממגורה מלאה והאסם. מתקן את האסם בחמר ובמוץ, לש אותם יחד. לא ימוט. היאַהוד יחיה עמנו בביקתת־האורווה. אני רותם אותו למחרשה חה־חה־חה. זה יכול לסחוב. יחד עם הגמל. ימשוך הגמל מהר – ירוץ היאהוד. אויה־אויה, ווי ווי צי מיר. כמו שצעקה האשה ההיא בחיפה שראינו אז על־יד בית־החולים. והגמל ימשוך והיאהוד ימשוך. ירוץ – הקסלן. אסחבּ, שׁיד, יה קסלן, שיד יחרם־אבוך שׁיד – –

ייכנס, יאמר להם שלום בעברית. ירחרח בפינות ויראה אם יש עוד הערבל והכופח שהשאירו מרוב החיפזון. מי אתה? – ייבהלו. אין דבר, יה־רג’אל, רק ככה לראות אני בא, אולי ראיתם כסת פה, צהובה מרופטת, אתם לא צריכים לה. – יללה, לך מפה, לך מפה! – תצעק האשה. לא תפחדי, אשה, אני רק לראות בא, אם אין – אין, יברכך אללה, אולי בממגורה נשאר, הכל יכול לקרות תחת השמים, אולי, אני רק לראות באתי. שם התינוק שלה ישן. על הכסת. הנה היא. שלי.

קולות צעדים טופפים על אדמת האבן. סולימאן צימצם עצמו כקיפוד ונדבק אל רגל הגזע. ארבע רגליים. קולות דברים רמים. יש להסתלק. זחל ועבר חזרה אל ביקתת האורווה ורבץ על ציבור של צפיעים יבשים. הדלת נפתחה ושני גברים נכנסו לחדר, מדברים בהתרגשות. הרגישו בי. הסתלק מהר! הסיט עצמו עד החלון. גלין. ספל הפח. קפץ באחת החוצה. ירדפו אחרי. יירו. נעצר וקרס ליד קיר הגדר והסכית. אין קול. צפרדעים קרקרו למטה בנחל. ניסור של חרגול ביעף. יכול היה לשמוע אוושת חיפושית בין העשבים.

המטמון של אערף. הפליש עצמו בין החושות החריבות לעבר המַקְעַד מלפנים. למטה היו המלבנים של חמוּלת טוּקאן וריח פול יבש עלה מהם. החושות היו עזובות וסומות. נכנס לסימטה העולה למעלה. אין איש. היאהוד תפשו רק את בתי־האבן. אין גם ריח עשן. אין גם ריח הע’נם ואין תרנגולות. מת. יכול להיכנס ולשכב פה בחושה של זיגזיל ואיש מהם לא ידע. ראה פתאום רכב של ריחיים על־יד הפשפש של אחמד נאיף. היה לוקח. לא כדאי. עבר הלאה משקיע צעדיו באבק החירבה כבקמח סולת. משני צדי הסימטא נפערו פירצות גדרות החמר, ביקתות פצוחות, כתלים מבוקעים, גבבים של אבן ולבנים.

נכנס לחצר של אערף. החושה עמדה שלמה ועל גגה הערישה ככתר. ערימת חציר מחמיץ הצחינה בתווך. מכיתות חרס וכלים היו פזורות על פני הקרקע הסדוקה. בצעדים רועדים ניגש אל קיר הגדר. התאבּוּן היה מזה והאבוס מזה. באמצע – המטמורה, פיה פתוח. הביט סביבותיו. בטוח. שם למטה הצרצור הגדול ובתוכו מטבעת של שילינג ועשרה גרשים. כסף. כסף. יקנה חומוס וזיתון וקמח לבן, ושמן. וכסת חדשה. עלה על הקימור ושילשל עצמו פנימה. מחנק של עובש. קורי־עכביש, פקעות של רמשים שרצו על הקרקעית. פחד נפל עליו. גישש בכפות ידיו את האדמה הלחה, התוססת. נבר באצבעותיו מסביב. הס. קולות. אנשים רצים. הישיר את קומתו ונחבט בראשו בקימור החמר. דפיקה עמומה. קרבים. נסתחרר לו הבור ונתעלם ממנו פיו. סתמו גולל עלי וזה קברי. חש את הרמשים עולים על גופו, חפץ לנערם בטלטול אברים אך לא יכול לזוז. שכב, שכב בן־הזונה לא ימצאוך, יעברו על פני החצר לא ימצאוך. צעקות בהברה נכרית. אשכב – ימצאוני לבוקר. משהו רק נמחץ תחת רגלו. עקרב! נקפץ אל רגלו השניה ונחבט בכתפו וקרס אל קרסוליו. לא, דבילה. מיץ דבילה. הם קרבים. אומר שנשארתי בכפר עוד מאז, מאנתי להצטרף לכנופיות. מג’נון, ישחטו אותך. אתחנן. לא ישמעו לך. אבכה למען אשתי וילדי. אללה, אללה, חמול על בנך. אללה, אללה, חמול. טפס ורוץ כל עוד. תגיע למחנה לפני הבוקר. עקרבים עקרבים מסביב. נחש ישופך עקב. פתאום ניגלו לעיניו הכוכבים משובצים על פי המטמורה. קם על רגליו ונאחז בשפות הקימור. הפלוש היה צר ולא יכול להשתרבב למעלה. חום עבר בקרביו. מלכודת. אין לברוח. לכדוני אויבי כלכוד עכבר. הושיעה, הושיעה, הם קרבים. גחן לחפש אבן לעמוד עליה. אולי ימצא גם הצרצור עם המטמון ושקלי הכסף מצלצלים בצליל. אין. ניסה עוד פעם. תמך רגלו בזיז שבקיר הבור ונתפס בידיו בפציעת החרס ופירפר תלוי ללא אחיזה עד שברג עצמו בכוח והיה שוב למעלה. אללה רחמן רחום ורחמן מציל ברואיו מבור צלמות.

קרב לגדר ושוב שמע צעקות. נזעק ודלג על חומת החמר ונפצע משברירי הזכוכית ונפל ורץ למטה במורד הגבעה וצרורות של רגב ואבן ניתזים מרגליו. כָּשַׁל בעזקה וקם ורץ ועבר חלקת־העדשים של סאלח איברהים וחצה את השדה של עצמו, זרוע אבנים וקוץ, וחלף על הסדריה והגיע עד משוכת הצבר וצנח נושם ונושף ודווי, ורבץ כבהמה נרדפת על גל של אבנים.

היה אתה הכפר כגוש שחור, סומא ואילם למעלה. יכול היה לשמוע את פיכפוך הנחל בתוך הבוסתנים, בככר העיין, במקום שהנשים היו נאספות עם כדיהן. וקמשונים היו תקועים בשלמתו מחלקת העדשים המוברה, והיה ניחוח אבנים חרוכות ואפר חירבּה עולה מן האדמה. יכול היה עוד לראות את ריבוע החלון של ביתו המצהיב באור של עששית.