שולחן המלך / מרק טוויין, תרגם אהרן דוד מרקסון

¹

פרק ז'    🔗

אחרי שעה אַחת בצהרים השלים תם עם גורלו לעבור את “שבעת מדורי הגיהנום “של סדר ההלבשה הכבוד ארוחת-הצהרים. הוא מצא, כי על צד האמת הנהו לבוש גם עתה בגדי כבוד ותפארת, ורק שהחליפו את מלבושיו אלה באחרים. כל דבר היה שונה, מן הצוארון עד הפּוזמקאות. אחר זה הובילו אותו ברוב פאר והדר אל מעון מרווח ומקושט, ששם היה כבר ערוך השולחן לאיש אחד. כלי השולחן היו זהב מוצק כולם, מעשי ידי האמן בינווינוטו.

החדר היה מלא למחצה משרתי הכבוד. כהן אחד ברך על הלחם, ותם היה מוכן ומזומן להתנפל ולחטוף, כי הרעב הציק לו כבר מאד. אולם “האדון בארקלי" עכב אותו, כשמהר לקשור מפית מסביב לצוארו; כי המשרה הגדולה של “מחתל חתולים ליורש-העצר הנסיך מווילס" נמסרה לבני המשפחה הכבודה ההיא, משפּחת בארקלי, לדורותם. השר משקה היה שם, והוא שם את כל נסיונותיו של תם להושיט את כוס היין לעצמו. “הטועם אשר להוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מווילס" היה שם גם הוא, מוכן ועומד לטעום כל דבר אוכל, שהיה בו משום חשד רעל, כשיזמינו אותו, ולהעמיד את עצמו בסכנה למות מן הרעל. משרה זו של “טועם” היתה בעת ההיא רק לנוי, ונושא המשרה נקרא למלא את חובתו לעתים רחוקות מאד; אולם היתה עת, לפני דורות לא רבים, שסכנה גדולה היתה קשורה וכרוכה במשרה זו, ומעטים מאד היו אלה, שהיו משתוקקים לה. לכאורה זר ותמוה הוא, מפני מה לא השתמשו בכלב או בעושה מלאכת הצינורות, למלא חובת “טועם”. אולם דרכי מלכים ורוזנים נפלאים הם ולא נדעם. “האציל ד’ארקי" המשרת הראשי של החדר, היה שם גם הוא. הוא עמד מאחורי כסאו של תם, להשגיח על נמוסי השולחן, בפקודת “האציל בן-המשק הגדול" והאציל ראש המבשלים, שעמדו שם גם הם. מלבד אלה המנויים כאן היו לתם עוד שלש מאות ושמונים וארבעה משרתים; כמובן, לא היו כל אלה בחדר עתה, אף ללא החלק הרביעי מהם: ולא עוד אלא שתם לא ידע עוד ולא הרגיש במציאותם.