המשגה הראשון מאז כשלושים שנה היה החדרת התיישבות יהודית לחבל עזה. לא הייתה לכך שום הצדקה, לא פוליטית, לא ביטחונית ובוודאי לא מוסרית. הזיכרונות ההיסטוריים שלנו מן החבל הזה הם קלושים ביותר. בתקופת המקרא ישבו בו פלשתים, ובכל מאות השנים אחר כך רק יישוב יהודי דליל מאוד ולא רצוף קבע בו מושבו. מעזה לא יצאה תורה, ודבר אדוני לא מחאן יונס. אפילו קברי קדושים אין באדמתו. לשם מה צריך היה לטעת יתד יהודית באזור צפוף זה, מוכה עוני וחוליים ותשוקות נקם של מאות אלפי פליטים פלשתינאיים? שום הצדקה מוסרית אין לכך שנשלוט במיליון ורבע ערבים בכוח הצבא ונשלול מהם את זכותם הטבעית לעצמאות על האדמה שהם יושבים עליה. לשם מה נחוצה הייתה לנו הצרה הזאת של תקיעת הראש לתוך נחיל של צרעות?
אבל משגה זה הוא של הממשלות השונות מימין ומשמאל, לא של המתנחלים, שביזמתן ובעידודן של הממשלות התיישבו על החולות השוממים, ובעמל כפיים ובמסירות נפש “הפכו מדבר לגן פורח " (ואם אריאל שרון מְפנה אותם משם, הוא חייב לפחות לבקש סליחה מהם!), לכן כל כך אבסורדית ומרושעת היא השנאה התהומית המלווה בוז וחרפות שמגלים חוגים שונים בישראל, ברובם מן השכבה האינטלקטואלית (זו האמורה להיות יותר הומנית יותר מבינה לנפש האדם), כלפי המתנחלים, עד כדי כך שיש מהם המגדפים אותם כ”חלאה", “מתועבים” או המכנים אותם “פשיסטים”. האם האיש חרוש הקמטים השותל אלפי עציצי סלרי בחולות גדיד מדבר ומתנהג כ"פשיסט"? האם האישה מנווה דקלים שבנה נהרג מידי מחבלים והיא מכריזה שלא תעזוב את האדמה, שֶבְּרית דמים לה אתה – היא “מתועבת”? האם “צומוד” ראוי לשבחים רק כשפלשתינאים מכריזים עליו? השנאה הזאת עיוורה כל כך את עיני הפיקחים, שלבם נעשה קשוח בפני אמפתיה לכאב ואטום בפני כל רגש של כבוד כלפי אנשים הנחושים בדעתם לדבוק באדמתם ובאמונתם.
המשגה השני, שבא כאילו לתקן את הראשון, הוא החלטת הממשלה על הינתקות מרצועת עזה ללא סייגים. ההינתקות עצמה היא מעשה מוצדק, ועל כל פנים הכרח לא יגונה, אבל בה בשעה חייב היה להיות מלווה בהצהרה מפורשת שיישובים יהודיים ברצועה לא ייעקרו ויושביהם לא יגורשו. עקירה בכוח של אנשים מאדמתם וגירושם בכפייה מבתיהם על הזקנים, הנשים והטף – הם מעשה אכזרי ואנטי־הומני מאין כמוהו, שממשלה דמוקרטית אסור לה לבצע אותו, ודגל שחור מתנוסס מעליו. רק בסערת מלחמה ולשם מניעת טבח או השמדה, יש הצדקה למעשה כזה. וכלל זה תקף במידה שווה לגבי כל הנבראים בצלם. לא ש"יהודים לא מגרשים יהודים" (ססמה לאומנית מתעתעת, שפוגעת כבומרנג במפריחים אותה), אלא ש"אדם לא מגרש אדם". נשער בנפשנו איזו זעקה הייתה קמה בעולם כולו אילו הייתה ממשלת ישראל מחליטה בימים של שקט יחסי לעקור את יושבי דיר אל־בלח או בית חנון מאדמתם ולגרשם מבתיהם.
אילו הייתה הממשלה עומדת בנחישות על כך שהיישובים היהודיים ברצועה יישארו במקומם, בכפוף לתנאים מסוימים של זיקה לישראל שתבטיח את שלומם ואת עצמאותם התרבותית, סביר להניח שהרשות הפלשתינאית הייתה משלימה עם תנאי זה, ואולי אפילו מסכימה לו מרצון. מכיוון שדבר זה לא נעשה, הרי מעתה ובמשך שבועות רבים נהיה עדים לאחד המחזות המזוויעים ביותר והסור־ראליסטיים ביותר בתולדות ישראל, שלא יימחה לעולם מזיכרונה: איך גוררים אנשים, נשים וטף, מן הנאמנים והמסורים ביותר לארצם, מאחרוני האידאליזם הציוני, מבתיהם, בית אחר בית, ארבעה־ארבעה את האחד יקחו בשבי, להסיעם אל הגורל שיועד להם הרחק מחורבות בתיהם.
השדות שהפריחו יהיו לשמה, הבתים לעיי חורבות, בבכי ובחירוק שיניים ייכנעו לבסוף המתיישבים לשלטון החוק. יהיה זה ניצחונם של הצבא, של המשטרה, של הממלכה, אבל, עוד ניצחון כזה…
14 באוגוסט 2005
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות