(מחזה היסטורי בשלוש מערכות ושש תמונות)
במלאות 250 שנה למשפטי עלילת-הדם של כת הפרנקיסטים
פרולוג 🔗
שקיעה. על קברו של פראנק באופנבאך. אל הקבר קרב ובא סופר-החצר, הישיש, נחמן מבוסק. פרחים בידו.
נחמן: הקבר הבודד, העזוב… גופו של הברון פון-פראנק טמון בו – וחלומותיו ומלחמותיו… בודד ועזוב… כסערה חלף עבר… וזכרו מקולל…
שלמה שור: מה עמוקה השלווה כאן, נחמן, דממה…
נחמן: דממת קברים…
שלמה: שוב בא האביב לאופנבאך… מיי המעיין מפכים בחדווה צלולה… כמו חיים חדשים מבשרים הם…
נחמן: גם הוא, האדון הקדוש קרא לחיים חדשים… היפלא שרבים נדלקו באש?… ועכשיו, שלמה, נותרנו אנו, בודדים, כשבולים שדופות אחר קציר… והשמש שוקעת…
שלמה: שוקעים, דועכים חיינו…
עובר-אורח: (קרב) שלום, אדונים… מה הדרך הטובה והקצרה לארמון?
שלמה: מה מבוקשך שם?
נחמן: את הארמון של האדון פון-פראנק אתה מבקש?
עובר-אורח: עובר-אורח אני, אדונים… גם לפני שנים הייתי כאן… אביב נפלא עמד גם אז באופנבאך הנפלאה, הרוגעת… אורחים רבים, אדונים וגבירות מכל הארצות, נוהרים היו אל ארמונו של הנסיך, פון-פראנק, אפוף הסודות והתעלומות… והשמחה אין לשער…
שלמה: ועתה דממה, אויה לנו, דממת קברות…
נחמן: וכאן הקבר, אדוני, כאן קברו…
עובר אורח: (עושה סימן צלב) כאן? אלוהים אדירים… אל הארמון הלכתי ואל הקבר באתי…
אלישע: וגם הארמון חרב, תלי חרבות, ארמון פראנק חרב…
עובר-אורח: ארמון הפלצים ההוא איננו, הייתכן? הייתכן? לא ארמון היה זה, אדונים, מדינה ומבצר היו באופנבאך, פרשים ושומרים, אנשי-צבא ובתי-דין… ובית הנשים…
נחמן: וחלום-זהב ליבלב בלבבות… והנה נתפורר החלום, נמוג… דבר לא שרד – זולתי הקבר הבודד הזה, הזכרונות המרים והאכזבות הצורבות…
שלמה: כן, נחמן, חלום זהב היה בראשיתו, חלום-קסמים… (אל עובר-האורח) אתה, אדוני, לא תבין זאת, זר לא יבין… יודע אתה מה היה פראנק למאמיניו-בסתר בסתר בקהילות היהודים? – אדם-אל היה, מושיע וגואל היה…
עובר-אורח: הכל ראו יהודים חסונים, אמיצים, חוגרי-חרב – וגם נשים מלומדות-מלחמה… ומהם שנלחמו בצבאות נפוליאון…
נחמן: כן, אדוני, שמחת חיים הוא עורר בעיירות חשוכות… ואהבה לשדות, ליערות… ולנשים… “מדוע יהיו תענוגות החיים נחלת הגויים בלבד?” – נוהג היה לשאול…
שלמה: אתה לא תבין זאת, אדוני… היה זה, אדוני, מרד, מרד נגד הצרות וההשפלות וההפקר והחולשה של היהודים… ועם חורבן הארמון עלה הקץ על בית פראנק…
עובר-אורח: אפשר וחיילי הקיסר הגדול החריבו את הארמון כאשר כבשו את אופנבאך?
נחמן: לא, אדוני, לא חיילי נפוליאון… היהודים הם שניצחו אותו…
עובר-אורח: היהודים???
שלמה: וגם הבישופים לא עמדו לו לאדוננו יעקב פון-פראנק –
נחמן: יודע אתה, שלמה שור, מי בעצם ניצח אותו? הרב מלבוב, הרב חיים הכהן רפפורט הכריע אותו, את אמונתו, את כולנו…
שלמה: לפני כמה שנים היה הדבר? התזכור?
נחמן: הנה, הנה אני רואה אותו, את הרב, כמו אתמול היה הדבר… קומתו הזקופה עטופה תכריכים – ואש בעיניו… שלושה ימים לפני כן הוא צם, אוכל לא בא אל פיו, ואחר-כך התייצב בלתי מנוצח, בקתדרלה הגדולה בלבוב, להגן על היהודים במשפט עלילת הדם…
שלמה: אני זוכר, זוכר… האפשר לשכוח זאת?!
נחמן: אין לשכוח…!
עובר-אורח: משפט עלילת הדם, אמרתם, אדונים? גם כאן, באשכנז, היו משפטים כאלה…
אלישע: לא, אדוני, עוד לא היה כמשפט הזה… שער בנפשך, אדון, ציבור שלם קם מבין היהודים ומעליל עליהם את העלילה המאיימת ההיא…
נחמן: ואנו, שלמה, נסחפנו אחריו, כמוכי-עיוורון, כהלומי-יין, האמנו לו, בשביו היינו…
שלמה: גם הוא היה בשבי השנאה והנקם… היפלא ששקע בתהומות אפלים של חרפה וייאוש?
נחמן: מכלל היהודים פרש, על כנפי השנאה ביקש לשאת להם גאולה – חה-חה-חה… כלום אפשר, אדונים לרפא פצעים בשנאה ובחמת-זעם?
עובר-אורח: האם לא עמדו לימינו הנוצרים? האם לא הגנו עליו?
שלמה: הנוצרים, אדוני, רק על עניינם שלהם חשבו, על הטבילה לצלב… והם הבינו, כי אין הצלב בשבילו אלא לבוש…
נחמן: גם לאחר שגרם לשרפת התלמוד לא האמינו לו, יהודי בסתר היה בעיניהם…
עובר-אורח: סופו נשרף… וכל בית פראנק עלה באש… גם ארמון הקסמים…
נחמן: והאש השאירה אפר…
(עולה קול שירה ערב)
שלמה: חיה קרבה ובאה… מן הראשונות הייתה – ועתה מן האחרונות, מן השרידים…
חיה (קרבה ושרה): שיר אהבה עלה בזיכרוני בערב הזה, משירי הימים ההם… צעירה הייתי אז ונעורים הומים בנפשי ותשוקות… כאשר נדלקנו על האדון הקדוש…
נחמן: גם היא, אווה פון-פראנק, המלכה, היורשת, גם היא איננה… יד שלחה בנפשה, המטרונה…
חיה: מלכה הייתה לנו… יפה ועריצה… קדושה ואיומה…
נחמן: ועתה גם המשומדים בוארשה ובלבוב, בברין ובהמבורג נוצרים היו ככל הנוצרים – ואותה שכחו ואת אביה ואת תורתו… והלוא הוא, פראנק, הוציא אותם מחשכת חייהם ועשה אותם, אצילים ומכובדים – ככל הגויים…
עובר-אורח: בחיק הכנסיה הנוצרית באו אל המנוחה…
שלמה: אך אז הם נלחמו יחד עמו בחירוף נפש… ויחד עמו נשאו בלבם את חלום הגאולה ונכספו למדינת המאמינים… הזוכר אתה, נחמן את חביות הזהב והכסף שזרמו לארמון פראנק באופנבאך? הזוכר אתה איך קיבלו באהבה לאחר מותו את עול מלכותה של המטרונה, של אווה פון-פראנק?
חיה: לא אשכח אותה, לעד לא אשכחנה… המאמינים-בסתר חקקו את דמותה בזהב ונשאו אותה על לוח לבם, והתפללו אליה כאל השכינה… נסיכים ומפקדי צבאות ביקשו את חסדיה…
עובר-אורח: מלכת היהודים – הנוצרים קראו לה…
נחמן: לא יהודים ולא נוצרים – צללים…
שלמה: אההה, הזיכרונות המרים והאכזבות הצורבות…
חיה: והלב שנשרף… גם חיינו עלו בלהבות…
נחמן: האש השאירה אפר…!
עובר-אורח: אבל הגידו נא, אדונים יקרים, כיצד קרה הדבר, כיצד שקע הכל בתהום אפל??
נחמן: סיפור ארוך הוא, אדוני, סיפור מוזר… ראשיתו לפני ימים רבים, בחלום קסמים אשר רבים מבין היהודים דבקו בו באהבה בלב ונפש – עד שהכזיב… ואולם גם אחר-כך לא מצאו מרגוע לנפשם המסוערת, ורבים האמינו בו בסתר… ואז בא הוא – האדון, הקדוש, פראנק…
שלמה: סיפור מוזר, מחריד נפש… לא אגדה היא, אדוני – מלחמה איומה השתוללה ואנו עצמנו אחרוני גיבוריה, לוחמיה…
חיה: (מזמרת)
שקיעה
מערכה ראשונה 🔗
תמונה א' 🔗
בביתו של לייב שבתי’ס בלאנצקרון. ארון הקודש. ציורי כפור בחלונות.
לילה. אש בפי התנור. סביב לשולחן: לייב שבתי’ס, אלישע שור ובניו, לייב, שלמה, בתו חיה וכלתו מנוחה, נחמן מבוסק, שני כלי-זמר בפינה, מחכים לבוא פראנק. על השולחן – קונטרסים, בקבוקי יין, נרות. צפייה מתוחה ודרוכה מאוד.
אלישע: אילו זכה לכך אבינו הרב, אילו זכה… ליום הגדול הזה לו ציפינו… הרי עוד מעט קט ואנו נקביל את פני האדון הקדוש, יעקב פראנק, בבית הזה…
לייב: ביתנו הוא מן הראשונים בפודוליה אשר התחבר אל המאמינים בסתר… השומרים את הגחלת… מאב לבן.
שלמה: (קם) אתמול ראיתיו, אבא, ביריד ברוהטין ראיתיו, לעת הצהריים הופיעה מרכבתו, הדורה ונוצצת בזהב, פעמוני סוסיו בישרו את בואו ורבים חשבו שאחד נסיך מתורכיה הגיע… נסיך מופלא… ואני מיד הכרתיו ולבי נתפרפר בשמחה עזה. בסערה פרצה השיירה לתוך השוק והוא… האדון הקדוש אדוננו יעקב פראנק, מפזר מטבעות זהב וכסף בתוך ההמון… ולידו ניצבת שומרת ראשו, אסיא, זקופה גבוהה ונאה מאוד… מתי יבוא?
לייב: מתי יבוא לכאן, מתי?
אלישע: ספר, שלמה, ספר עוד…
שלמה: וגם בשאר המקומות היה דבר בואו חג גדול למאמינים. בלבוב ובבוסק ובדוידוב… והכל בסתר. בכל נפשם דבקו בו ופדיונות הביאו לו בכסף ובזהב, והנשים הביאו עדיים…
חיה: כיאה למלך, לייב שבתי’ס כיאה למלך… שבו נתגלגלה נשמת המלך המשיח… הלא כן? (רצה אל החלון, מסתכלת).
נחמן: בהיותו בבוסק האירה קשת לראשו ככתר מלכים…
חיה: מה רואה אני שם? – דממה גדולה פרושה על העיירה ובדרכים המושלגות ממהר הוא אל ביתנו בלאנצקורן… (לייב שבתי’ס ניגש אליה, מחבקה. היא דוחפתו) מה לי אבא? מה לי בעל? – הנהו, הנהו! הולך ובא, מלכי ומשיחי, בחירי ואהוב נפשי, יעקב פראנק… יום וליל הומה לבי אליו… עוד מעט, עוד מעט קט…
(רצים אל החלון, מסתכלים. נשמע צליל פעמונים בצווארי סוסים חולפים).
אלישע: כל המאמינים מייחלים אליו…
(מנוחה ליד התנור. מוסיפה גזרי עץ. אור אדום נופל סביב. היא חוזרת אל החלון).
אלישע: מה אמרתם, נחמן, קשת האירה לראשו?
נחמן: כקשת בענן – אמרתי, הדיין אלישע, תחילתה אור ירוק וסופה ככוכב בהיר, ושעה ארוכה זרחה מעל לראשו –
שלמה: אך מופת גדול מזה הוא הראה, מופת נפלא… שומעים אתם? רבים ביריד סיפרו… גדול המופת, אין לשער… בביתו של יהודה לייב קרים1 היה הדבר. אך עלה האדון לקומה השנייה של הבית בו התארח, נחקקו טביעות נעליו במדרגות עץ-האלון בבירור גמור… ויהודה קרים הביא לו נעליים אחרות, ואת נעלי-הפלא שומר הוא אצלו לסגולה…
לייב: כי הוא עצמו לנו סגולה, שלמה שור, ואין בלתו כיום בכל הגלות האפלה והמרה הזאת… אין בלתו… בדרכים המושלגות ממהר הוא עתה אלינו…
חיה: (ליד החלון הוזה) השמש ירדה, צללים רוטטים על השלג… ושלווה… והוא טרם בא… (בקול רם) שלווה כחולה, קפואה, זכה פרושה על בתיה של לאנצקורן.
מנוחה: והשלווה מציקה… מציקה…
חיה: מתי יבוא? מתי?
לייב: הסי, חיה, הסי… אל תרימי קולך… האין את יודעת כי אספת סתרים היא ושער הבית נעול… כי עשויים היהודים בחמתם להסתער עלינו, להעלות ביתנו באש… הס!! אמרתי.
מנוחה: להעלות באש?…
אלישע: עזה שנאתם אלינו…
(נשמעים צלילי זוגות סוסים נוסעים ואחריהם הדי צעדים מהירים, שניים נכנסים במרוצה, לבושי פרוות, מושלגים, חוככים ידיהם מקור).
אחד: זה שעה מחכים אנו בחוץ, – ואין רואים ואין שומעים –
השני: האם… האם עוד היום יבוא?…
אלישע: בוא יבוא, באין ספק, יבוא… הלא ביתנו – ביתו… הלוא הוא שלח להודיענו על בואו, ואנו מצפים ומחכים.
מנוחה: עוד הלילה גדול… (מוזגת להם כוסיות יין) שתו, שתו! יפה היין לצינה.
לייב: לכו, צאו וחכו לבואו בחוץ… עמדו על המשמר. כל רגע עתיד הוא להגיע… (יוצאים).
נחמן: (מהלך הנה והנה) זו לו הפעם הראשונה בפודוליה, אחים אהובים… שמחה הוא מביא עמו, והוא סולל דרך לישועתנו…
חיה: (מפזמת) הה, צמאה, צמאה, צמאה לך נפשי, הה כמה, כמה, כמה לך בשרי. (רצה אל החלון – מסתכלת).
שלמה: מה רואה את, חיה?
חיה: שלג צחור, תכול, מנצנץ… וצלילים… ואהובי בושש לבוא…
רגע, רגע, מה שם? אחד רץ… רואה אני… מי זה? (בחרדה) דומני גרשון רפפורט, בעל האכסניה הסמוכה. מדוע ירוץ בבהלה כזאת אל בית הרב?…
(נשמעים קולות צועדים)
אלישע: אפשר נודע לו על אסיפת המאמינים?
לייב: בסודי סודות נתכנסו…
שלמה: ואולי נודע דבר בואו של האדון הקדוש לכאן, לביתנו?
מנוחה: אני פוחדת, אני חוששת…
נחמן: שומרי סוד הם המאמינים – אחים אהובים – ותורתנו תורת הסוד היא. ומשולה היא לבתולה יפה שפניה מכוסים, עלומים, ורק כל המסיר את צעיפה זוכה לראות את זיו יפיה…
אלישע: (טופח בידו) אנחנו נסיר את הצעיף, על אפם ועל חמתם של הרבנים –
לייב: האם כבר הגיעה השעה, ההגיעה?
נחמן: שמעו! שמעו! אני זכיתי להביא הבשורה… היה זה לפני שנים… גם אז עמד חורף עז ומי הדנייסטר כבר קפאו… אך באה השמועה על התגלותו של הגואל החדש. מיהרתי לסאלוניקי –
אלישע: כן, זוכר אני. אמת הדבר. ואחר כך קיבלנו את האיגרת שלך, נחמן, והיתה נפשנו… במסתרים קראנו בה… מיד אל יד עברה האיגרת ומקהילה לקהילה… ומאז חכינו לבואו, חכינו, ציפינו עד כלות הנפש… (בקול) והלילה הזה הוא יהיה בתוכנו (מהלך הנה ושוב, מסתכל בחלון).
נחמן: בסאלוניקי היתה ראשיתו, בעוד טל שחרית על מצחו, שם נתגלה…
חיה: והגבירה, נחמן, הנאה ההיא, המטרונה שלנו?
נחמן: שחורה היא ונאה, חיה, נאה מאוד… ספרדייה כבת אצילים. וגם שומרת ראשו, אסיא…
לייב: כל אישה יש בה מיסוד המטרונה, אם כל חי –
מנוחה: (צוחקת) אנו נותנות אהבה לעולם, אנו נושאות שמחה וחיים…
נחמן: אמת, הדיין אלישע שור, אמת הדבר. והבשורה הגיעה לכל המאמינים בפודוליה ובשאר מדינות, בתורכיה ובוואלכיה, בזיבנבירגן ובמהרין, באוסטריה ובאשכנז, ביוון ובבולגריה, לאשכנזים ולספרדים, אש של תקוות הדליקה הבשורה, אש בל תכבה, כי נתגלה לנו הגואל, המושיע…
מנוחה: (בהתלהבות) כי נתגלה לנו הגואל!!
חיה: אהובי, מלכי, יעקב פראנק… אני מצפה לך…
(דפיקות חזקות בדלת. הדלת נפתחת לאיטה. נכנס אחד השומרים)
שלמה: האם הוא קרב ובא?
השומר: שמשו של רב העיר עומד בשער. מחכה. היכנס?
לייב: מה מבקש הרב?
השומר: עניין דחוף לו אל הדיין – טוען הוא – עניין דחוף.
נחמן: ייכנס, ייכנס. נשמע מה בפיו (השומר יוצא וחוזר עם השמש)
השמש: ערב טוב רבותי –
אלישע: מה רצונך השמש, דבר!
השמש: הרב שלחני לקרוא אתכם אל בית-הדין… למחר, אם ירצה השם, אחר שחרית –
אלישע: (ברוגז) מה מבקש הרב, מה חפצו?
השמש: (מגמגם) הרב ביקש כן, הוא אמר לי, לך כנס את חברי בית-הדין והגבאים וגם את אלישע הדיין תקרא… דבר דחוף הוא!
לייב: אל תפחד, השמש, אל תפחד… אמור לנו, מה רצונו של הרב?
שלמה: מה הדבר הדחוף?
השמש: (מסתכל סביב) את כל הפרנסים והבעלי-בתים קורא הוא לאסיפה… בעניין המגיפה… של המאמינים החדשים… (ברעד ובחרדה) כי אומרים, שהמכשף, פראנק, הופיע בפודוליה…
אלישע: השמש, לך אמור לרב, כי עסוק אני וטרוד מאוד… לאורחים מחכים אנו… אורחים חשובים… רואה את הכיבוד?
שלמה: ואשר למגיפה, תאמר לרב, כי אין אבינו הדיין אלישע שור יודע איך מרפאים המגיפה… בשמו תאמר לו…
לייב: אל תפחד השמש, אמור לו את הדברים האלה –
השמש: כדברכם אמסור, מלה במלה אמסור… (יוצא).
לייב: (פורץ בצחוק רם) חא חא חא… הוא, שלא ראה אור השמש מימיו, הקבור כל ימיו בין קירות הקלויז ובין דפי הגמרא, הוא מבקש לרפא את המגיפה… השמעתם? חא חא חא-
חיה: (בצחוק) וגם אישה הוא לא ראה מימיו –
מנוחה: גם את אישתו, הרבנית הצנועה…
חיה: מה נחשבת אישה בעיניו? אין הוא רואה אותה…
מנוחה: גם המצווה ההיא מקיים הוא אתה בחשכה…
לייב: אך כל שנה יולדת היא לו…
חיה: כל שנה… הרי רק לשם כך בלבד נוצרה היא… ללדת לו בנים…
מנוחה: רק לשם כך בלבד…
נחמן: כי התאווה והמשגל הם לנו חרפה – כבר הורה הרב הרמב"ם… אולם הגידו נא אחים, האין הקדוש ברוך הוא מתאווה לשכינה ומזדווג עמה?
אלישע: הוא, הבורא, נטע בנו את החושים והחמדות, את אש האהבה והזיווג… ואת עולמו הנאה, האם לא יצר להנאת הבריות?
לייב: (רץ אל החלון) קול פעמונים אני שומע! ושעטת סוסים…
קולות: הוא בא! הוא בא!
(תנועה בחדר. רובם יוצאים וחוזרים בלוויית פראנק והפמליה: מתתיהו משרתו, אסיא שומרת ראשו ומלוויו).
נחמן: (נופל לרגלי פראנק) אדוננו הקדוש, סניור סאנטו, ברוך אתה בבואך אל המאמינים בפודוליה, האוהבים ומעריצים אותך, ושתקבלנו ברחמים וברצון ותעשה נסים עמנו, ונזכה בקרוב לגאולה השלמה אמן! אדוננו הקדוש, סניור סאנטו –
כולם: סניור סאנטו – (מנשקים את ידיו, גלימתו).
(פראנק יושב על הספה ישיבה מזרחית, אסיא מפשיטה ממנו את מעיל הארגמן והתרבוש)
אלישע: הכיבוד לכבוד אדוננו –
מתתיהו: (מוזג לו כוס) ישתה אדוננו, יחמם את נפשו –
פראנק: חם במשפחת האחים, המאמינים –
נחמן: (פותח את ארון הקודש) מה טובו אוהליך יעקב… אתה המושלם באבות –
אלישע: אברהם, יצחק ויעקב, – ואתה הגדול שבהם…
פראנק: כי טובו אוהליכם מאמינים בפולין… ואני מתורכיה הרחוקה מיהרתי אליכם… ידעתי, שפועמים כאן בסתר לבבות רבים, נכפפים אלי – זה שנים ארוכות. ואני אכניע את יריבי, שומרי החומות (מנופף בחרבו) בחרבי זאת! במגפי אדרוס אותם, ואני אביא את הישועה… (מסתכל בחיה). – ומי זאת?
אלישע: בתי היא, חיה, וזה בעלה והנה אחיה. גשי, בתי, אל האדון הקדוש.
פראנק: חיה שמך? חיה. מה נאה השם הזה! חיים… (בקול): מעתה אין בעלים… אין אבות… מאמינים יש ומאמינות… שמעתם? ואני אדוניכם, אני מלככם… אני ביטלתי את כל האיסורים, אני התרתי את העריות!
(אסיא מגישה לו מקטרת ומשפשפת אש).
נחמן: (מתקרב אל פראנק) המאמינים בכל קהילות פולין, המסתתרים מעין רודפיהם, מייחלים וכמהים אליך, האדון הקדוש, כי גדול עניינו ורבה חרפתנו –
פראנק: לא נעלם הדבר ממני, לא נעלם… הן בקרבכם נולדתי. עוד צעיר אני בין נערי היהודים ברחתי מן העיירה הנידחת ומן הגמרא אל הרי הקרפטים… אל היערות האפלים, אל הפלגים הזכים, אל השדות הרחבים הרוחצים באור השמש… ואת נפשי מצאתי בקונטרסים של המלך המשיח ובין מאמיניו הנסתרים…
אלישע: מלחמת חורמה נלחמים בנו הרבנים…
נחמן: אך רבים הוסיפו להאמין בהם, במסתרים…
פראנק: ואז מיהרתי אל בנו יורשו של המלך המשיח בסלוניקי, אל ברוכיה… (עוצם עיניו בהתרגשות): הנה רואה אני, אחים, את החדר האפלולי ההוא ברחוב המאמינים, הנר דולק והצללים מרקדים והוא שוכב על ערש גסיסתו… מעבר לחלון הגועש – סוער הים… לפתע האיר פניו אלי וקראני לגשת אליו… ידי בידו ואני שומע את תורתו מפיו, סודות אמונתנו… (מושיט ידו, מגישים לו כוס יי"ש, גומע לאט, וממשיך בהדגשה): וזו התורה: (בהדגשה) כל איסורי התלמוד והשולחן-ערוך בטלים ומבוטלים. והצומות והגזירות. ביטולן של המצוות הוא קיומן!! זו הדרך לישועה! המבינים אתם, אחים, המשיגים אתם? זה הסוד!
אלישע: כן, העברות הן המצוות! הן התיקון, זו הדרך לישועתנו –
נחמן: אמת הדבר, הדיין אלישע…
פראנק: ואז שם עלי ידו וברכני וציווני על השליחות והוציא את נשמתו –
נחמן: על ידיו הקדושות מת אדוננו, בתוך סודות אמונתנו…
אלישע: (אל פראנק) אתה הגואל, המושיע… נשמת המלך המשיח נתגלגלה בך, האדון הקדוש…
חיה: אבא, המתנות לאדוננו, נפשנו צרורה בהן…
אלישע: (רץ ומביא ארגז גדול, שם לפני פראנק, ברוב הכנעה) הרי הפדיונות והדורנות של המאמינים בלאנצקרון, שלוחים שלך, האדון הקדוש –
(פותח את הארגז, מוציא עדיי זהב וכסף ופתקאות צמודות אליהן. מוציא שרשרת זהב וקורא):
– בנפש חפצה שולח אני לך, אני לייזר סוחר התבואה מלאנצקרון, שרשרת זהב זו, מתנת אישתי ליום חתונתנו. דורון לך ופדיון נפש לך, אדוננו הקדוש, סניור סאנטו, הגואל יעקב פראנק… ותברך אותי אדוני ואת ביתי במזל ובפרנסה טובה.
פראנק: הב הנה! (נוטל את השרשרת, בוחן אותה בעינו, מחייך ופונה אל אלישע): – מה מבקש הוא מזל, פרנסה? שוטים אתם! שוטים… חיים חדשים צריכים אתם… חיים אחרים… די לנו למות באוהלה של תורה, בקלויזים אפלים, בישיבות… די! יהודים חזקים, חוגרי חרב הבו לי! ונשים יפות… מדוע יהיו תענוגות החיים נחלת הגויים בלבד, מדוע, מדוע? גשי הנה, בתי! (עונד את השרשרת לצווארה של חיה)
מה נאה לך שרשרת הזהב, חיה, חיה –
(פונה אל כולם): השמעתם את המשל בנערה ובפילוסוף? בואו כולכם הנה, התקרבו, שבו לרגלי, ואספר לכם – זה המשל שלי:
(יושבים סביביו. פונה אל מתתיהו): מזוג לי כוס! (שותה)
היתה נערה, נערה יפה, יפה מאוד. פעם באה היא אל הפילוסוף, פושטת ידיה ובקשה בפיה: תן לי אש כי קר לי. מסתכל בה הפילוסוף בתמיהה: איך אתן לך אש וכל כלי אין לך?… הלכה הנערה, הביאה אפר, פרשה על כף ידה ואמרה לו: שים נא פה את האש… וידי אז לא תיצרב. ענה הפילוסוף: חכמה את נערה ונבונה את מכל הספרים שלי… זה המזל שלי…
מתתיהו: זה המזל של אדוננו וזה לקחו: לא ספרים צריכים אתם… אש צריכים אתם… אש צריכים אתם, אש יוקדת… יהודים חזקים, חוגרי חרב, נשים יפות –
אסיא: אש אהבה… אש… אהבה… הלא כך יושר בשיר המאמינים שלנו בקהילות הספרדים… האם לשיר לכם אדוני, מלכי (מתרפקת עליו) –
פראנק: שירי, אסיא, שומרת ראשי הנאמנה…
אסיא: (שרה) נגינה…
שבעה ימים וגם שבעה נהרות
גם מימי בראשית עמכם
ואהבתי בולעת אותם
יום וליל בוער לאמונה
אהבת אמונתי כי רבה –
כסף, זהב, פנינים ותכשיטים
כל הון העולם עימהם אך לבבי בז להם
יום וליל…….
אבל משתה ותענוגות עולם
אפס הם לעומתו כולם
באהבה זו נפשי נקשרה
יום וליל……
(בפינה עומד נחמן, מודאג, דמעות בעיניו)
פראנק: (קופץ ממקומו, רץ אל נחמן, מטלטלו) מה העצבות הזאת, נחמן, מה הדמעות בעיניך?…
מתתיהו: הלא אתה הבאת להם בשורת ההתגלות…
נחמן: דמעות גיל ואושר הן, אדוני מלכי, גיל ואושר… אך גם צער… כי בצרה ובחרפה נתונים אנו בין הערלים הרשעים במלכות פולין…
לייב: (נופל לרגליו) והאציל רומנובסקי, ראש העיר הזאת לאנצקרון, מבקש להכרית פת לחמנו והכמרים מעלילים עתה עלינו את עלילות הדם… עד מתי, האדון הקדוש, גאט דער בארעמדיקר…
אלישע: והחוקרים במרתפי האינקביזיציה של משפט הבישופים הקתולים מענים בעינויים נוראים, מפרקים את האיברים ושורפים קורבנותיהם באש מלובנת ונועלים מגפיים ספרדיים הנכתכים בעצמות – ואין בשר ודם יכול לעמוד בעינויים… עד מתי?…
נחמן: כולם הם מתעללים בנו, הכמרים והאצילים, האיכרים ובעלי-המלאכות… הם שונאים אותנו… את נפשנו מבקשים.
פראנק: מה הבכי הזה? סכלים! האם לשם כך שלחתם משלחות להביאני לפולין? כי חטא הוא העצבות, ואני באתי להביא שמחה לעולם. הידעתם מדוע לא זכה הראשון, המלך המשיח? כי הוא לא ידע את סוד השמחה והגדולה, ואת מתיקות השררה והשלטון לא טעם (בקול רם). ולי נתן השם את הכוח להורות אתכם את הדרך – ואם תעמדו לימיני ללא רתיעה וללא מורא – נפרוץ את השער והחומות…
קולות: מוכנים ומזומנים אנו, האדון הקדוש, מוכנים ומזומנים כולנו!
פראנק: (קופץ על רגליו, מרים את חרבו) ועתה נעשה את אות המלוכה, ואמונים תשבעו לי, עד הסוף.
מתתיהו: הבא את הכד!
מתתיהו: (מביא כד חרס גדול ותשעה נרות) הרי, אדוני, הכד!
פראנק: הדליק את הנר!
(מתתיהו מדליק נר ונותנו לפראנק). עמדו סביב! נשים לימין, גברים לשמאל! (מדליק את הנרות). ועתה הרימו ידיים ואמרו בקול אחרי: אתה אדוננו, יעקב פראנק, סנור סאנטו, אין לנו זולתך, אין כמוך!
כולם: אתה אדוננו, יעקב פראנק, אין לנו זולתך, אין כמוך!
פראנק: עתה ידעתי, עבדי אתם, נאמני אתם, וכל מוצא פי תקיימו… ואם תשאלו איך לעבוד את אדונכם, אחים, איך לעבוד אותו, ואומר לכם: על-ידי שתסירו מכם את כל הלבושים ותבשלו את כל החוקים והמצוות! (צועק בקול) – כי אדם פשוט אני ועם-הארץ – השומעים אתם? על כן בחרו בי… (מגלגל צחוק)
מתתיהו: ובעלי התלמוד, הרבנים והחכמים, רודפים אותנו –
פראנק: אני אמגר את כל מתנגדי! אני אנצחם! (פונה אל נחמן): האם עודך עצוב, נחמן? מה לה לעצבות בחברת מאמינים ומאמינות?!
(בקול רם): אני ביטלתי את העריות – לך אל אחותנו, אל מנוחה שבתי’ת –
נחמן: זאת לא אוכל, אדוני, זה כנגד טבעי… לא אוכל… (בוכה).
פראנק: (צועק) – מה, מורד אתה בי? אתה?? איך מעז אתה? אני אצווה להלקות אותך…
מתתיהו: אדוננו, אנא סלח לו, עתה –
פראנק: אם אין הם שומעים לי בדבר הזה, איך ילכו אחרי בדברים אחרים, גדולים וכבדים…
אלישע: אתה אדוננו, מלכנו –
לייב: ואין לנו זולתך, אדוננו יעקב פראנק –
(מנוחה מוזגת כוס יי"ש. חיה נוטלת לידיה ומגישה לפראנק)
פראנק: כפור בחוץ ושלג, אך עת הזמיר הגיע, אחים, אחים –
מתתיהו: כבה את האורות… (האורות כבים. מנורה אחת זורעת אור קלוש. פונה אל חיה): חיה, את תהיי לנו מטרונה, כי בך בחרתי, את תהיי לנו בתולה קדושה –
(חיה יושבת על כסא רם. הם קובעים מעליה אפריון)
פראנק: נשמח אחים –
אסיא: שיר האהבה והאמונה לכבוד אדוננו, מלכי –
(רוקדים סביב חיה בטליתות קטנות. אפלולית. ראשים מציצים בחלונות. בכלי-זמר מנגנים והאחרים שרים):
הא, הראיני-נא את מראיך,
הא, השמיעיני-נא את קולך…
הא, צמאה, צמאה לך נפשי,
הא כמה לך בשרי - -
(הריקודים, השירה, הנגינה דועכים לאט. מיוגעים ועייפים, רובצים במקומות שונים. אור השחר עולה בחלון. מופיעה דמות אישה בלבן ונערה לידה – כאוב מארץ – מתייצבות נוכח פראנק אשר חיה לידו).
חנה’לי: (אשת פראנק) – פראנק, אתה הוא? חנהל’י אשתך מדברת אליך, ממרחקים, מניקופול אשר לחוף הים השחור. ולידי אוואטשא היפה, בתך –
פראנק: כן, אני הוא. יעקב פראנק.
חנה’לי: היכן אתה?
פראנק: בלאנצקרון, שבמדינת פודוליה, בביתו של לייב שבתי’ס.
חנה’לי: ועם מי נמצא אתה?
פראנק: עם המאמינים הנאמנים אני. יהודים חדשים הם. כפור עז בחוץ וכאן חם, חם בגוף ובנפש. ולידי חיה, מן המאמינות הראשונות, יפה וחמה היא - -
חנה’לי: מתגעגעת אני אליך, נכספת אליך… לבדי אני, לבדי –
פראנק: אור השכינה זורח על אדם וחוה יחד, חנה’לי, כאשר היה בגן העדן… עולם של זוך ואהבה, לא ערווה בו ולא חטא… ויתהלכו ערומים ולא יתבוששו – ואחר כך הם גורשו, יחד גורשו מגן-העדן, יחד עמדו לרגלי הר סיני –
(קם משפשף עיניו, מסתכל סביב, על חיה): - נאה את כחוה בגן-העדן… לאחר דורות של גולה חשוכה ושפלות באתי להחזיר לך את גופך ונשמתך וחדוות חייך ואושרך…
חנה’לי: רחוקה אני ממך, בניקופול אשר בתורכיה לחוף הים השחור, נשרפת באש געגועי אליך… האם לא טובה הייתי לך, האם לא כל חום נפשי הענקתי לך, האם לא ילדתי בנים ובת יפה בבנות? רכה בשנים הייתי כאשר לקחתני לך לאישה, ואני אחריך הלכתי, בכל נדודיך, ועמך הייתי תמיד, בטוב לך וברע לך – דמותך מרחפת לעיני, נערץ אתה על המאמינים אך לי אתה מלוא חיי, מלוא חיי… והנה מחבק אתה זרה (כמתייפחת), רב צערי ורב ממנו עלבוני וההשפלה צורבת בנפשי… מה הושפלתי… אויה לי… (מחבקת את הבת).
פראנק: לא השפלה היא… חנה’לי, גדולה היא… מצווה היא ותיקון גדול… מקרב המאמינות אני אקים גדוד נשים, חסונות ויפות ומלומדות-מלחמה, גדוד אחיות – ואת על כולן… שמחה ואושר אני מביא לאישה - -
חנה’לי: (בוכה) אויה לי… אויה לי… נפשי יוצאת אליך…
אוואטשא: אבא… אבא…
פראנק: אוואטשא, בתי יקירת נפשי, כתר של זהב אשים בראשך… מלכה תהיי… וכולם ישמחו בך… ועפר רגלייך ינשקו, המלכה…
(הדמויות נעלמות. דממה. תכול שחרית בחלונות. פני יהודים זועמים מציצים בה דפיקות עזות בדלתות, בחלונות. המון יהודים פורצים פנימה. גרשון רפפורט, וכן ראש העיר רומנובסקי ושלושה חיילים על ידם).
גרשון: הנה זה בית האופל והזנונים… הנה, האדון הנאור פאן וולאדיסלב רומנובסקי… עינך הרואות…
אחד מהקהל: ושם המכשף, פראנק… (צעקות)
גרשון: יצווה האדון הנאור לאסור אותם, יצווה להחרים את רכושם, יצווה להלקותם, יצווה לדונם בעינויים נוראים, בברזל מלובן…
קול מההמון: אנחנו נדרוס אותם! נרגום אותם!
אישה מיללת: אש מעלים הם בבית ישראל, אויה לי… חורבן מן השמים ירד עלינו… את בנותינו ונשותינו עושה הוא לזונות…
ההמון: לדרוס אותם! להעלות אותם באש!
רומנובסקי: הסו יהודים! הסו! (פונה אל החיילים): חפשו בכליהן! (עורכים חיפוש. מוצאים עדיים אצל פראנק. שעון זהב. מסתכלים בקונטרסים, מגילות, בקבוקי יי"ש, קמיעות ותמונות).
גרשון: ראה את אשר עוללו, האדון הנאור פאן רומנובסקי. עוד לא היתה נבלה כזאת בלאנצקרון… והכל מאחורי דלתות סגורות ותריסים מוגפים… כל הלילה עמדתי בצינה, בכפור, וראיתי את מעשי התעתועים שלהם… חילול הוא לנו וגם חרפה לאמונה הקאתולית. –
רומנובסקי: מי הם היהודים האלה גרשון?… מניין באו ללאנצקרון?
גרשון: יהודים כופרים בכל דת ואמונה, מחללי קדשים, מנאפים… ואומרים שכל עבירה – מצווה. זו אמונתם… (מצביע על פראנק) ואת זה המשיח הסרוח שלהם מעריצים הם כאלוהים ומתפללים אליו וכל אשר להם נכונים הם לתת בעדו!!
קולות מהקהל: אמונה מאוסה היא! וגם הם מאוסים! רמאים ופושעים הם!
רומנובסקי: (פונה אל הפראנקיסטים): יהודים ארורים… מה השערוריה הזאת לכם?
לייב: אתה מכיר אותי כל השנים, האדון הנאור ורב החסד, אך שקר טופלים הם עלינו, שקר ועלילות…
פראנק: (כשהוא קם מתעוררת המולה וצעקות) רוגזים וזועמים הם עלינו על כי מתנגדים אנו לתלמוד המלא; שקרים וזיופים ועל כן מתנגדים אנו לתורת הרבנים, ועל כי מאמינים אנו בכל לבנו בשילוש הקדוש – באל, בשכינה ובמשיח…
רומנובסקי: ומה פשר ההילולה בלילה? והנשים?
לייב: נתכנסנו בכאן, האדון הנאור, להתפלל יחד ולשמוע תורה מפי רבנו – ורק מחמת היהודים הקנאים וזעמם סגרנו הדלתות…
פראנק: נכונים אנו, פאן רומנובסקי, לפרש לכמרים המלומדים את כל עיקרי אמונתנו – (החיילים מעלים את הארגז עם המתנות, קונטרסים וקמיעות. רומנובסקי בוחן את החפצים בתמיהה ובהתפעלות).
רומנובסקי: (מסלסל בשפמו) – מרמה אתה, יהודי ארור! עם רמאים…
(אל החיילים): אסרו אותם, את כולם! לכלוא אותם במרתף המעצר של מועצת העיר, אשר ליד האינקביזיציה… ומחר נחקור אותם! וגם הוד קדושתו הבישוף ניקולאי דמבובסקי מקמיניץ ייחקר בעניין הזה… (קושרים את צואריהם בחבלים. סוחבים אותם. מתכנסים סביב לפראנק).
פראנק: אני אחראי, פאן רומנובסקי… אני אחראי להם… ואזרח השולטאן אני, אין לך רשות… מה רצונך מהם?
גרשון: (בהכנעה) השבח והתודה לאדון הנאור.
(נשים בוכות, יורקות עליהם, צובטות אותם… אנשים צועקים אחריהם):
שילוש! שילוש!
כלבים, נבלים!
ראו נא, ראו, המשיח הסרוח!
(אחד עולה על שרפרף וזועק):
- לדרוס אותם, לשרוף אותם לבל תהיה להם תקומה!
(המסך)
תמונה ב': החרם 🔗
עם רב מתכנס ובא בבית-הכנסת. ארון קודש פתוח. נרות דולקים. ילדים בשורות נשים. פעם בפעם באים רבנים, עולים על הבמה, מתעטפים בטליתות. מעיינים בספרי גמרא. על הבמה – שופרות. הסופר ולידו מגילת החרם. אנשי פראנק, שרשראות לצוואריהם.
הרב רפפורט: עתה ברור הדבר באין כל ספק – כת שלמה הרימה ידה על תורתנו הקדושה, מרדה בציון ובירושלים, כת ארורים –
רב א': ועתה גם הם במניין הרודפים כבוד תורתו הרב רפפורט, בעלי בריתו של הבישוף הצורר דמבובסקי הם –
רב ב': היום אנחנו מכריזים עליהם חרם גמור –
רב ג': אין רחמים בדין הזה –
רב ד': (קם) מודה אני, כי היה הצדק עם הרב הגאון רפפורט מלבוב… כן היה הצדק עמו כאשר טען וחזר ודרש להחרימם ולזרז את המרתם…
רב א': מר ומייגע היה הויכוח, גם בועד ארבע הארצות… בדם לבנו ספוג הויכוח הזה…
רב ב': מה אמרתם? להחיש המרתם??
רב א': כן, בפירוש… למען ינשור האבר הרקוב מן הגוף פן יכלה את הגוף כולו…
רב ד': צדק הרב רפפורט.
רב א': אין פשרה בריב הנורא הזה –
הרב רפפורט: (קם) ועלתה הסכמתנו, רבותי, באסיפת הרבנים בברוד, אחר שחקרנו ודרשנו ושמענו עדים, כי תוקף גזירתנו יהיה בחרם חמור שיוכרז בכל הקהילות הקדושות ובבתי-הכנסת, וכל אשר יעיז למחות או לעכב, ישלם קנס של מאה דוקטים…
רב א': אין מנוס רבותי… וזה נשקנו בגלות המר והאפל הזה…
הרב רפפורט: ועוד עלתה הסכמתנו כי לראשי הקהילות ולועד ארבע הארצות, פולין, רייסן, ליטא – הרשות בידם לרדוף את אנשי הכת בקנסות ובתפיסות אפילו בידי העמים. ובבוא עליהם צרה ואסון אין להושיט להם עזרה –
רב ג': הגיעה השעה להכריז עליהם החרם, הרב רפפורט –
(תנועה בקהל)
הרב רפפורט: (קם. טופח בידיו. דממה בקהל) – השמש, פתח את ארון הקודש! (פותח)
(אחדים נוטלים את ספרי התורה. מתקרבים אל הבמה. קולות בכי והתייפחות)
(הרב רפפורט נוטל שופר בידו): על דעת המקום ועל דעת הקהל ועל דעת תורתנו הקדושה והרבנים הגאונים, אנו ניגשים להכריז בזה חרם על כת פראנק ימח שמו, לקיים “וביערת הרע מקרבך!” (פונה אל השמש): כבה את הנרות.
(שומעים קול תרועת שופרות, הרב פונה אל הסופר):
הסופר, קרא באזני העם את נוסח החרם שלנו, הנקרא “חרב פיפיות”, ואנו ניתן לו תוקף בחתימות ידינו לעיני כל הקהל הזה. ואנו גוזרים להכריז את החרם בכל הקהילות ובבתי הכנסת בכל ראש חודש.
שלמה שור: (בצעקה) רבותי, רבנים וגאונים, מתחנן אני לפניכם לעכב את קריאת החרם הזה… פחד וחרדה אוחזים בי… (נופל לרגליהם וממשיך בבכי): ואני מודה ומתוודה בפני קהל ועדה ומקבל תשובה… עכבו החרם, הניחו פתח חרטה וגם אחרים ישובו בתשובה – אני שלמה בנו של הדיין אלישע שור… תמיד הייתי מקיים את כל המצוות, אך באחרונה נתתי ידי לכת הארורים… (קם, מכה על לוח לבו)… חטאתי, פשעתי… אני מתוודה לפניכם שכפרתי בתורה כולה, חיללתי שבת, אכלתי טריפות גם בתשעה באב… הם אמרו כי כל עבירה היא מצווה בזמן הזה… וגם על האיסור של אשת איש עברתי – (שותק, ראשו מושפל, לחש בקהל).
הרב רפפורט: ומה עוד בפיך?
שלמה שור: אל בית אחד המאמינים – בסתר באתי והאישה החציפה פנים כנגדי, שלא כתמול שלשום… לראשונה היא אמרה לי, אתה אינך ראוי לי, ולדבריה היא מחזיקה שנים באמונה ההיא ובמשיח השקר שלהם פראנק ימח שמו (יורק) – ואתה עדיין לא למדת את תורתנו, אין לך זכייה לו – אמרה לי.
רב ד': (בזעם) על איסור אשת איש עברת!?
שלמה: לא, רבי. על הרהור אשת איש עברתי –
הרב רפפורט: סיים דבריך, שלמה שור, אנו עומדים להכריז החרם!
שלמה: ועוד פעם אחת הייתי עמה בביתה באין איש אחר, והיא מושכת אותי בחבלי קסם… וכמו בזה לי. ואז גבר עלי יצרי ותבעתי אותה לדבר עבירה –
רב ב': דבר אמת, שלמה שור!
שלמה: היא ראתה אותי והשיבה לי. האם למדת היום את שיר השירים כמוני? היודע אתה סודות אמונתנו, איך רשאי אתה לעשות קדושה זו?
רב א': (מצביע בידו על אישה בעזרת הנשים): ואישתך מנוחה, האם ידעה על כך? האם סיפרת לה? (נשמע קול בכי)
רב ב': אל תעלים דבר, שלמה שור, כי החרטה והתשובה מעלה גדולה היא… אין נעלם מהשם…
שלמה: (בקול בוכים) לאשתי, לאשתי שאלתם כבוד תורתכם… כן, גיסי, לייב שבתי’ס חטא עמה כמה פעמים לעיני! – ואחר כך בער לבי בקרבי כאשר… אני, אני חייב בדבר… היא חפה מפשע… בפעם האחרונה כשנסעתי עמו ליריד, ללאנצקרון… סיפר לי, כי אפילו אבי, הדיין אלישע הזקן נתפס לחטא אחר ביאת פראנק ימח שמו –
קול בקהל: הזקן האשמאי –
קול של אישה: כל המארות והמגפות על ראשם, ריבונו של עולם!
קול שלישי: עוכר ישראל!
הרב רפפורט: (מכה בידו) הס, רבותי, הסו!
שלמה: (ממשיך) ואז נחרדתי מאוד, כבוד תורתכם, משל קבר שחור נפתח לרגלי… אבי, אבי… כזאת לא עלה בדעתי… הם הביאו אותי לאסיפת סתרים, גברים ונשים יחד, ביער ליד לאנצקרון… ושם הראו לי כתבים טמאים ופסולים ופיתו אותי בשידולים, ואמרו לי כי משיח השקר הטמא שלהם כבר ביטל את כל האיסורים… ועוד אמרו, כי מצווה גדולה היא בזמנים האלה… אבי, אני אשם… אני חייב… (פורץ בבכי גדול. מכה על לבו) – ואני מודה ומתוודה ברבים וחוזר בתשובה גמורה ומוכן לקבל כל עונש בית דין שיוטל עלי –
הרב רפפורט: שוב למקומך, שלמה שור, בית הדין יפסוק בדינך – (אל הסופר): פתח בקריאת נוסח החרם (טופח על השולחן. הסופר קם).
מנוחה: (בבכי) – רבנים ודיינים, וכל הקהל הקדוש, גם אני חפצה להתוודות לפניכם – לא אוכל עוד לעצור את הדברים והם כאש המלהטת בלבי… להתוודות חפצה אני –
הרב רפפורט: דברי אישה!
מנוחה: נאמנה הייתי לו כל הימים, עושה תמיד כמצוותו – והנה, לפתע, הרגשתי בו שינוי ולא ידעתי פשרו וסודו… לילות לא ישנתי, כציפור נחרדת בסערה הייתי… גם לשונו ודיבורו אחרים היו, וגם מבטיו –
רב א': מתי חל בו השינוי הזה?
מנוחה: לערך שבוע לפני בואו של המכשף פראנק לפודוליה. פעם, בשובו מן היריד בלאנצקרון, לעת ערב, שמח היה מאוד וגם מבושם שלא כדרכו… שואלת אני אותו: מה השמחה? עשית עסקים טובים היום?… הוא חייך ושתק. רק עיניו נצצו, כמו דמעות עמדו בהן. וראיתי כי יש עמו סוד שאין הוא רוצה לגלות באזני…
רב ב': מה היה הסוד ההוא, אשה, ספרי הכל, אל תעלימי.
מנוחה: (בוכה) – באותו לילה, אחרי תפילת מעריב, הוא הודה לפני כי היה בסוד מאמיני התועב פראנק, והם שמחו מאוד, גברים ונשים יחד, וכיבו את האורות – ואז הפציר בי והפציר והפציר, ושידל גם אותי ללכת בדרכיהם –
רב ג': ואת שמעת בקולו, אישה?
מנוחה: תחילה סרבתי, כבוד הרבנים, בכל כוחי סרבתי… ואמרתי לו: מה קרה לך, שלמה, ואיך אחלל בריתי אתך? ואיך אעשה את הרעה הזאת אשר לא היתה כזאת במשפחתנו – ולברוח רציתי… אך לאן אברח? לאן? אבי ואמי עליהם השלום בעולם האמת וביתנו נשדד והועלה באש על ידי המרצחים בכפר… בודדה אני וגלמודה… והוא גבר עלי ואכף עלי – ומה אעשה ואני אישה חלשה?
רב ב': ומדוע לא סיפרת לרבנים ולראשי הקהל? מדוע?
מנוחה: (בוכה) דעתי נתערפלה, דעתי נחלשה עלי, כבוד הרב, אומללה אני מאוד.
הרב רפפורט: סיימי את וידוייך, אישה… אנו עומדים להכריז על החרם.
מנוחה: (מכסה ראשה במטפחת, מתייפחת) – אחר כך היו מעשים זרים רבים… עם הירשל… כגיהינום היה לי הדבר לראשונה, מאונס ומאוס, כמו חתכו את גופי ובשרי לחתיכות… ובלאנצקרון הייתי כאשר נתפסו הפושעים – וכולם אמרו, כי מצווה גדולה היא… ואני מקרבת את הגאולה… פשעתי, חטאתי, כבוד הרבנים, ואיני ראויה לעמוד בבית הקדוש הזה… פשעתי… חטאתי…
הרב רפפורט: די, די! לפני בית הדין תתייצבי מחר, אישה…
רב ב': הוציאו אותה מעזרת הנשים… (מוציאים אותה בוכייה).
רב א': יוכרז החרם! הגיעה השעה!
הרב רפפורט: השמש! כבה הנרות! (נשמע קול השופרות. יהודים, ספרי תורה בידיהם, מקיפים את הבמה). פונה אל הסופר): קרא את נוסח החרם!
הסופר: (קורא בקול) – לקול המולה, קול ענות ויללה, קול שוועת בני עמנו – תסמר שערת ראשנו, בקום עלינו אדם משורש נחש שם רשעים ירקב, להורות אמונה כוזבת מזויפת. ומשורש נחש יצא צפע, איש צר ואויב ברכיה מסאלוניקי ותלמידו המכשף הנורא פראנק ימח שמו!
קולות: ימח שמו וזכרו. (דפיקות ברגליים) –
הסופר: והם שמו לב גם יחד להכרית את שארית ישראל… מסיתים ומדיחים הם את בני עמנו – (רוקעים ברגליים) (מרים את קולו) – ובכן קמנו ונתעוררנו כולנו ליתן נפשנו על קדושת תורתנו, לגדוד פרצתנו ולרדוף הפושעים והמורדים מגבולנו – לתת אותם לאלה ולקללה – ואנחנו כולנו מחרימים ומשמתים אותם בכוח בית דין של מעלה ובית דין של מטה –
כולם: אמן ואמן!
נחמן מבוסק: (פורץ אל ארון הקודש. נוטל ספר תורה. מנשק אותו וצועק בקול): רבנים ופרנסים! האם ננעלו שערי רחמים? ישראל אף שחטא ישראל הוא – מדוע עמוקה משאול שנאתכם אליהם ואיומה אף מאיבת הכמרים והבישופים? מדוע תרדפו אותם בחמתם כרדוף החיה הרעה? מדוע תבודדו ותחרפו ותשפילו אותם ותגזלו את פת לחמם ותהדפו אותם לזרועות היאוש והכלייה? הלוא כגזר-דין מוות הוא החרם הזה נגד קהל שלם? האין הם בשר ודם כמונו, בשר מבשרנו, מגזע ישראל? ורחמיו על כל מעשיו כתוב… תבעו אותם לדין תורה, קראו אותם למשפט ועד ארבע הארצות – אבל שנאת אחים כזאת, מי ראה, מי שמע? לא! לא! לא! והלוא שנאת הגויים מרדפת את כולנו – כבוד הרבנים והמנהיגים, אנא, רחמו, עכבו את חרם-הדמים הזה על אחים…
הרב רפפורט: אחים??… אחים נפשעים הם… (בכעס) ומי שמך אפוטרופוס ומליץ יושר, שמעז אתה פנים מול פני רבנים וגאונים? מי אתה, הא?? הנותן יד לכת הפושעים? אני, רב מדינת לבוב והגליל, גוזר עליך לצאת מן המקום הקדוש הזה!
קולות בקהל: חשוד הוא! מן המאמינים הנסתרים הוא! להלקות אותו! אסרו אותו! חצוף ופושע! כדג נקרע אותו!
הרב רפפורט: (טופח ביד פעם ופעמיים) – הסו, רבותי, שקט!
נחמן מבוסק: (קופץ על ספסל וקורא) – גם אם תקרעוני לגזרים, לא יהיה שקט בקהילותינו. לא יהיה שקט, כבוד תורתו הרב רפפורט, רב מדינת לבוב, גם אם תגרשו ותנדו אותי, השמעתם? ואת אמונתם של אנשי הכת לא תעקרו, לא! לא! לא! רק שואה איומה תמיטו על משפחות וילדים אומללים, אל תהום אפל תדחו אותם… שנאה איומה כאש תציתו –
רב א': (בכעס גדול) מורד וחצוף!!
רב ב': מלמד זכות על רשעים ובוגדים!
הרב רפפורט: השמשים! אסרו אותו! קשרו אותו! לדין יעמוד!
(צעקות בקהל; רצים ומסתערים עליו. השמשים גוררים אותו בחבלים).
נחמן מבוסק: (נאבק וקורא אל הדיינים) – חרב פיפיות, קראתם לחרם הזה – חה – חה – חה – חרב פיפיות – כן, הצדק אתכם! החרב הזאת עוד תפגע גם בכם… בכם… בכולנו…
(מוציאים אותו קשור בחבלים. קולות בכי. קולות וקריאות מן הקהל ורקיעות רגליים).
הרב רפפורט: (טופח ביד שלוש פעמים) – הסופר, קרא הלאה בנוסח החרם.
(הסופר קם)
אשה (פורצת בבכי מר): רבנים קדושים, רחמו, הצילו! אויה לי… שאטע אין הימל! (מרימה ידיה) גם בעלי… גם הוא נמשך אחריהם… נטש אותי עם ילדי אפרוחי והלך אחרי הפרענק… מה יהיה עליהם? … ילדי, אפרוחי… מתי ישוב?
הרב רפפורט: הסי, אישה! הס! כאן יקוב הדין את ההר! דין צדק הוא ואין משוא פנים.
רב א': נשים דעתן קלה…
קול אישה: האין לאיש לב ונפש?
אישה: לתורה ולתפילה אין אתם מצרפים אותנו, רק לגזירות, לצרות. אין אישה אלא לבנים, אומרים אתם…
קולות נשים: רבנים, דיינים, פרנסים, הצילו! רחמו! ( הכל מסתכלים לעבר הנשים).
הרב רפפורט: נשים, גוזר אנכי עליכם לידום! כלל ישראל עומד בסכנה! ותורתנו הקדושה שאין לנו חיים וקיום בלתה נתונה בסכנה גדולה, גדולה מסכנות הגויים. בנות ישראל וילדינו בסכנה! וכל אשר גזרנו בחרם הזה, חרב פיפיות, קום יקום, בעזרת השם יתברך!
קריאות: אמן! אמן!
(קולות בכי בקהל).
קריאות: רחמו, הצילו!
(נשמע רעש שקשוק גלגלים ודהירות פרשים בחוץ. אחדים יוצאים).
רב א': מי זה הבא לעת כזאת?
הסופר: אולי מי מין השררות?
רב ב': אולי שליח של הבישוף דמבובסקי?
רב ג': הבישוף שם עצמו אפוטרופוס על הרשעים.
רב ב': הבישוף טוען, כי המשפט נתון לו, והוא יפסוק בריב הפנימי בין היהודים לבין מתנגדי התלמוד, כלשונו.
השמש: (רץ לראות מי הבאים וחוזר): - שתדלן החצר הגיע, רבי ברוך שטרנברג, הגיע! (הם קמים והולכים לקראתו, מושיטים לו יד. מעלים אור).
הרב רפפורט: ברוך הבא אלינו ר' ברוך שטרנברג!
(מן הקהל באים לברכו ומושיטים לו ידיים. אחדים יושבים. אחרים מהלכים ומתלחשים ביניהם).
רב א': אנו מכריזים בזה חרם על כת הפושעים, ונחתם כדין.
ברוך שטרנברג:… הה, מה רבו הצרות, מכל צד ועבר קמים עלינו…
הרב רפפורט: ישב כבודו…
שטרנברג: מקונסטאנטין אני בא… הלכתי להיפרד מעם בני וכלתו… ועתה אני בדרך לוארשה, אל שרי המלך אוגוסט השלישי, מלך חסד, כי זה העניין עצמו.
הרב רפפורט: וצריך למסור להם ולהודיע להם, כי נתכנסנו והכרזנו הרם חמור על הכת – והפרשנו אותם מקהלנו… ואין לנו עוד כל מגע ומשא עמם. תמה הפרשה, בעזרת השם, תמה הפרשה –
רב א': הרי נוסח החרם (מושיט לו את המגילה).
שטרנברג: תמה הפרשה – ולא תמה… המלחמה הזאת עוד לא תמה, רבותי, לא תמה… כי המכשף, הפרענק, נמלט אל תחת כנפי הבישוף הצורר ואיגרת-ברזל קיבל ממנו, איגרת חסות…
רב ב': והוא מוסיף להסית ולהדיח ולהוליך שולל…
רב ג': ומתפללים אליו כמו לאליל.
רב ב': כמשיח השקר הוא…
הרב רפפורט: (נוטל את מגילת החרם) – כבוד שתדלן-החצר, יש לעשות תרגום מזה החרם לשפת פולין –
שטרנברג: כן, אני אקח את המגילה לוארשה… את הוצאות התרגום אני אשלם… לועד ארבע הארצות ולקהילות באמשטרדם וברומי נשלח העתקים –
הרב רפפורט: (מעיין במגילה) – תמיד טענתי שיש להחרימם ולנדותם בכל חומר הדין… אך במושב האחרון של ועד ארבע ארצות היו שהתנגדו, שלא האמינו – גם בין הרבנים…
רב ג': מגיפה היא, רחמנא ליצלן…
קול מהקהל: מגיפה –
שטרנברג: קשה המלחמה בפנים… מרה המלחמה ביהודים שפרשו מעמם –
הרב רפפורט: כת שלמה קמה עלינו. כת של מתועבים… וכגודל קסמם בקרב ההמון כן גדולה סכנתם… אך אנו נעקרם מן השורש ונבערם בכל חומר הדין, בעזרת השם.
רב א': אחד היה כאן, כבוד שתדלן-החצר, שאיים עלינו…
שטרנברג: אפשר אף הוא מאנשי הכת הנסתרים? אך הם מתכוננים עתה בגלוי; בעזרת הבישוף מקמיניץ, לערוך ויכוח עם החברים של התלמוד ולחלל את אמונתנו ואת שמנו בגויים –
הרב רפפורט: ידענו את הויכוחים האלה… ידענו…
רב א': והם, הכמרים יהיו השופטים והפוסקים?…
רב ב': כמו בימי הביניים האפלים, בספרד…
שטרנברג: המשפט על התלמוד הוא משפט על כלל ישראל, רבותי…
הרב רפפורט: (פונה אל הרבנים) – הנחתם דעתכם, רבותי, כי לתנ"ך ולספר הזוהר הם תמיד נשאו פנים ונטו חסד… מעולם לא רדפו אותו, לא שרפו אותו… ורק בתלמוד כילו את חמתם…
רב א': ועתה באו לעזרתם הרשעים מתוכנו, הקרויים עצמם מתנגדי התלמוד… קונטרא-תלמודיסטים בלשונם.
שטרנברג: אולם אנו נילחם בהם, רבותי, גם בבישוף מקמיניץ נילחם. לא נירתע!
רב א': גם בבישוף??
שטרנברג: (בקול תקיף) – כן, גם בבישוף! לא נירתע! כלום יש לנו מוצא?
רב ב': אפשר מוטב כסף ומתנות… למען ימשוך ידו מכל העניין הזה? אוהב בצע הוא.
הרב רפפורט: חולק אני על הדרך הזאת, כאן אין מקום לזה… אין מקום…
שטרנברג: צדקתם, הרב מלבוב, כי הבישופים לוחצים עליהם, שירשיעו את התלמוד… שיוכיחו כי מלא הוא חירופים על אמונתם ומצווה הוא עלינו להשתמש בדמם… הבישופים ההם מבקשים בעזרתם לנקות את עצמם ולהצדיק את עלילת הדם ההיא…
רב א': ריבונו של עולם, חוסה, הצילה את שארית עמך ישראל…
שטרנברג: (בתקיפות) – ואולם רבותי, אין אנו עבדים לבישופים. נתיני המלך אנו… ועוד יש בין השרים בחצר המלך בוארשה רודפי צדק, שאינם מאמינים בעלילה ההיא… והרי מעלים אנו מסים לכתר… והלוואות אנו נותנים להם… שלוחים נשלח אל האפיפיור של חסד בנדיקטוס הארבעה-עשר ברומא והנונציוס שלו בוארשה… עוד הלילה חש אני לוארשה.. אל השר הגדול בריהל…
רב ג': הבישוף מקמיניץ נתן להם איגרת-ברזל – ואיך נעמוד נגדם? איך?
הרב רפפורט: (טופח ביד) – נסיים את הכרזת החרם –
(לפתע פורץ יהודי עם אישתו וילדיו)
היהודי: (בזעקה) – אלופנו כבוד השתדלן הגדול, ברוך שטרנברג, רב החסד הצילנו… שמעתי שבאתם לכאן, ראיתי את מרכבתכם עם השומרים המזוינים ומיהרתי אליכם –
שטרנברג: מי אתה, מה מבוקשך?
היהודי: חוכר אני בכפר בז’וזא אשר ליד לאנצקרון, מנדל החוכר שמי… שש שנים רצופות יושב אני בכפר הסמוך ולפתע אסון גדול בא עלי… רחמו, הצילו… (בוכה).
שטרנברג: מה אירע, דבר!
היהודי: בת יש לי, בת נאה שהגיעה לפרקה – בת יחידה… והנה שם עליה עינו בנו של האציל רומנובסקי, אדון העיר לאנצקרון.
רב א': הזדרז ושלח אותה מן הבית…
רב ב': ללבוב, לוארשה…
היהודי: (בוכה) לא, רבותי, היא לא תעזוב את בית הוריה… אינה רוצה…
שטרנברג: כופין אותה.
רב א': ומדוע אין היא רוצה?
היהודי: נפשה נקשרה אל הגוי… בסתר היא נפגשת עמו לחרפתנו ולאסוננו…
הרב רפפורט: ומה בקשתך משתדלן העיר? עד צוואר שקועים אנו בצרות כלל ישראל…
היהודי: ברלויז סיפרו שגם היא בחיבור עם אנשי הכת… (תולש שערותיו). מה אעשה? השמים נופלים עלי… חושך, אפלה…
הרב רפפורט: אנו מכריזים היום חרם חמור על הכת… שמעת, מנדל?
רב א': (בהדגשה) – מעתה אסור לך להחזיקה בביתך. אין היא עוד בתך… ולא בת ישראל!
(אישה באה במרוצה, עומדת על המפתן)
האישה: מנדל! מנדל! בוא מהר, בתך עומדת לברוח יחד עם הגוי… אורזת שמלותיה… מהר… מהר…
(היהודי יוצא במרוצה).
רב ג': (ממהר אחריו) – זכור מנדל, כי הוכרז חרם חמור.
שטרנברג: אב אומלל… אומלל…
רב ג': והיא אומללה אולי ממנו –
רב א': עוד נפש מישראל –
(אבן שנזרקה מפוצצת זכוכית ונופלת לרגלי הרבנים. אחדים נחרדים).
רב ב': מלאכתו של אחד מאנשי הכת… (אחדים רצים החוצה לראות).
רב ג': תפסו אותו!!
רב א': אנחנו התרנו את דמם! מלחמת דמים לפנינו!
הרב רפפורט: החרם קום יקום! מקהל ישראל נפרישם ונבודדם. כבר עתה, בעצם החורף הכבד, יגרשו אותם בעלי הבתים מבתיהם ומחנויותיהם. ואסורה עליהם כל דריסת רגל בבתי הכנס. וכל מגע עמם… ועם נשיהם ובנותיהם.
רב א': ברחובות הנערים ובחורי הישיבה יחרפו ויגדפו אותם.
רב ב': כינויי גנאי יירשמו בגיר ובזפת על קירות בתיהם של החשודים.
רב ג': לרבים יגזרו מחצית הזקן והפאה האחת, למען ידעו כי מכלל ישראל יצאו, ובקהל הנוצרים טרם באו –
רב א': ונשים רבות, הנאמנות, יעזבו אותם –
הרב רפפורט: הבא להרגך, השכם והרגהו…
רב ב': לולא הבישוף העומד לימינם…
שטרנברג: (קם) כבר אמרתי, רבותי, גם בבישוף נילחם, כי המלחמה היא על הנפש. אנו נעמוד במלחמה הכפויה וניתן נפשנו –
הרב רפפורט: את נפשנו ניתן, לא נסוג ולא נירתע…
(צעדים מהירים נשמעים. היהודי הקודם חוזר במרוצה עם אשתו).
היהודי: (מנדל החוכר): היא ברחה, ברחה… (בוכה) עם הגוי ברחה, עם בנו של האדון רומנובסקי.
רב א': קרע קריעה מנדל. ושב שבעה והתאבל על בתך…
רב ב': מעתה אין היא עוד בתך. אין לך בת עוד… ולא בת ישראל, שמעת מנדל!?
היהודי: מה אמרתם – אין לי עוד בת? בת יחידה הייתה לי, בת יחידה… יפה, חכמה… מי פילל, מי מילל… אויה לי…! ועם הגוי ברחה… אוי עד מה התאכזר אלי השם… מה אעשה, מה אעשה?
הרב רפפורט: מלחמה לנו בכת שלמה, ואנו החרמנו אותם בחרם גמור…
היהודיה: (תולשת שערותיה) – מי ילד אותה ומי גידל אותה? האין רחמים בלבבכם, רבנים ודיינים? השיבו לי את בתי, השיבו לי! (אל שטרנברג) – אל האדון רומנובסקי פנו! חוש, המילו!!
שטרנברג: אני אשתדל אצל שר העיר… צרת הכלל היא – (יוצאים בצעד כושל).
שטרנברג: האש הזרה כבר אוכלת בנו, ואין יודע מתי תכבה, אין יודע – שנים עברו מאז נהרו רבים בכל תפוצות ישראל אחרי משיח הכזב ההוא מאיזמיר – וגם לאחר שהמיר ונסגר, עוד נשארו מאמינים בסתר – עד עצם היום הזה –
הרב רפפורט: (בהתרגשות) אבל עתה: לאחר שיוכרז החרם הזה, שוב לא יוכלו לרמות ולהעמיד פנים כיהודים לכל דבר… דריסת רגל לא תהייה להם בתוכנו…
רב ב': ללא קיום וללא פרנסה יהיו… מנודים ומופרשים כמצורעים – ודמם מותר… מן השורש נעקור אותם!
רב א': אדרבא, דווקא משום כך יעטו חלק מהם מעטה של צביעות וילכו בדרכם בסתר ובמחתרת –
רב ג': ולא זה בלבד… אלה מהם שייתפסו ולא ייכנעו עוד יתחזקו בדרכם, ולרועץ יהיו לכלל ישראל בעזרת הבישוף מקמיניץ.
הרב רפפורט: ראינו את כל הסכנות האלה וגדולות מאלה (פונה אל שטרנברג): אנחנו נכריתם מתוכנו, אלופנו השתדלן! ודאי, הם יבקשו לנקום, אך סופם להחליט בנפשם – הלנו הם אם לצרינו? הלחזור בתשובה מלאה, או להיטמע בין הגויים –
שטרנברג: הנקמה! זו כוונתם במשפט הנורא אשר הבישוף כופה אותו עלינו לפי דרישתם – בקנסות ומלקות מאיים הוא על הרבנים והפרנסים אשר יסרבו לבוא לויכוח.
רב א': בקנסות ובמלקות?
שטרנברג: מכתב-רועים מיוחד שלח בעניין זה אל האצילים, להביא את הרבנים וראשי הקהילות, וגם מועד קבע… בקמניץ העיר יהיה המשפט… אך אל ייאוש, רבותי, אל ייאוש… עוד הלילה חש אני לוארשה, אל השרים – (קם) – (נכנסים עגלון ושוומר מזויין).
העגלון: כבוד שתדלן החצר, המרכבה מוכנה לדרך וגם המשמר –
הרב רפפורט: (אל הסופר) אנו מסיימים, רבותי, הכרזת החרם (הרבנים עוטפים ראשיהם בטליתות, דממה. מכבים את הנרות. קול שופר. הסופר קם, המגילה בידו) –
הסופר: (בהטעמה עמוקה) – אני ממשיך רבותי, אני ממשיך… וגם אם יימצא מי ששידך בנו או בתו עמם – אנו מבטלים קישורי התנאים האלה כחרב הנשבר… וחלילה לשוב אדם להיות עמם במשא ומתן או בהלוואה. והכרזנו על נשיהם ובנותיהם שזונות הן ועל בניהם ובנותיהם שממזרים גמורים הם, למען לא יתערבו בתוכנו. גם דור עשירי לא יבוא להם בקהלנו. כליהם ולחמם פיגול יהיו לנו כזב-מתים, מופרשים ומובדלים יהיו מכל קהל ישראל.
קריאות: אמן!!
הסופר: (בהדגשה) וכל ההולך בדרכיהם ארור יהיה בבואו, וארור יהיה בצאתו ובמקומו, מנודה ומופרש יהיה מכל קהל ישראל!
קריאות: אמן!! (קולות בכי. אור).
הרב רפפורט: ועתה נחתום על מגילת החרם.
(נוטלים נוצות אווזים. חותמים אחד אחרי השני) –
אין רחמים בדין לבוגדי ישראל! (נשמע קול שופר).
מערכה ב' 🔗
תמונה א' 🔗
הקתדרלה בלבוב, צלצול פעמונים. תמונות איקונין מכוסות. הבישוף מיקולסקי במעיל סגול וכובע הגמונים. לידו כמרים, הסופר הקטגור פראנצ’ישק קליין. חבורת פרנקיסטים עם שור, לייב שבתי’ס, פראנק אשתו ובתו חוה. ליד הכמרים ילד יהודי. אנשי עיתונים. שליחי היהודים עם הרב רפפורט והשתדלן שטרנברג.
מיקולסקי: ובכן, טוענים אתם, האדונים הרבנים, כי המשיח טרם בא וימות המשיח טרם החלו. האמנם?
הרב רפפורט: הוד קדושתו, אב בית הדין של הקתדרלה בלבוב, הנזיר מיקולסקי, הן כבר אמרנו שאין תורת המשיח מעיקרי אמונתנו, ואילו זמן בואו ודאי שאינו עיקר.
מיקולסקי: אין תורת המשיח עיקר? המהתל אתה בנו?
הרב רפפורט: המשיח לא נועד להביא תורה חדשה, כי אם לגאול את העולם וישראל ולהשליט שלום בעולם. והנה, אדון נעלה, עינינו הרואות חטאים והמלחמות לא פסקו… וארץ הבחירה חרבה וירושלים שוממה – ואיכה תאמרו, כי המשיח כבר הופיע?
קליין: רצוני להציג שאלה לרב.
מיקולסקי: סופר בית הדין, הקטגור האינסטיגטור פראנצ’שק קליין –
קליין: מה הדיבורים האלה שאין להם שחר? וכי אין אמת הדבר, כי מזמן החלו ימות המשיח, לפני שניבאו הנביאים, או שלא אמת הוא. אם אמת הדבר, הרי המשיח כבר בא, ואם לא אמת – הרי הנביאים והתלמוד שלכם הכותב על כל אלה שקר וסילוף. כי באחת מן השתיים מצווים אתם להאמין. ועתה, אדונים רבנים, היות וימות המשיח כבר החלו מזמן, ככתוב, הרי שגם המשיח כבר בא, והוא אדוננו ישו הנוצרי. ומה בפיכם אתם, מחזיקי התלמוד?
הרב רפפורט: כבוד הכומר, הן כבר אמרנו דברנו בזו הטענה, ומה נוסיף?
קריאות בקהל: כופרים היהודים! כופרים ואנשי מרמה!
מיקולסקי: אני פוסק, כי נוצחתם, מחזיקי התלמוד, נוצחתם בסעיף הזה…
בקהל: אנטי כריסטים! ענוש אותם, אבינו הקדוש!
מיקולסקי: הכומר מרטינוביץ –
מרטינוביץ: (קם) עתה, שמעו נא, אדונים רבנים, והשיבו ביושר לשאלתי: שואל אני אתכם, מחזיקי התלמוד, מה דעתכם על אודות המשיח שלכם אשר לשווא מצפים אתם לבואו? האם עולה הוא על משה שאתם מכנים אותו “אדון הנביאים” או שנופל הוא ממנו?
הרב רפפורט: אין אנו יודעים זאת, הוד קדושתך – כי מי יוכל לדעת?
מיקולסקי: אם מודים אתם שאין אתם יודעים – תנו, אפוא, ונלמדכם… התיאולוגים והדוקטורים של הכנסייה ישכילו אתכם… ובינתיים מכריז אני כי נוצחתם, נוצחתם גם בסעיף הזה - ועתה נעבור לדיון בטענה השביעית של מתנגדי התלמוד. (פונה אל הפרנקיסטים) – מה בפיכם, אתם, מתנגדי-התלמוד?
לייב שבתי’ס: (קם וקורא מן הנייר): הטענה השביעית היא עיקר הטענות שלנו, ואני, לייב שבתי’ס מלאנצקרון, מיופה כוח להעיד בשם אנשינו, כי התלמוד מורה על צורך השימוש בדם נוצרים, וכל המאמין בתלמוד מוכרח להשתמש בו – (בכי בקהל).
קולות: מכזבים הם… מעלילים הם…
קולות: אמת הדבר! רוצחי ילדינו הם…
מיקולסקי: הקטיגור!
קליין: קודם שיביאו מתנגדי התלמוד הוכחותיהם, אבקש, כבוד בית הדין הקדוש והנעלה שנתכנס כאן, לומר מילים אחדות. הנה, אין כל ספק, כי זה דורות היהודים משתמשים בדם ילדי הנוצרים לכשפים ולסגולות, לתרופות ולאפיית מצות.
קריאות: אין אמת בדבר, האדון הקטיגור… עלילה היא…
מיקולסקי: אל תתחצפו, אדונים רבנים, האזינו לדברי הכנסייה…
קריאות: הדבר הזה שקר הוא… שקר… כי הנה כאן, בלבוב, אופים אנו מצות אצל אופים נוצרים בלא חשש ומורא…
קריאות: ומי שחט את הילד הנוצרי אנדז’יי בארצ’וק בפרבר. –
קריאות: הרבנים יודעים את הסוד, יודעים ומעלימים אותו מהמון העם –
מיקולסקי: סופר בית הדין הכומר קליין, המשיכה נא דבריך –
קליין: כן, לעניין הדם במצות – איך מעיזים אתם להכחיש את הידוע, והן כבר העיד על כך בספרו המומר יאן סרפינוביץ'… בעצמו היה רב והעיד ששחט ילדי נוצרים… הרי עדותו (קורא מן הכתב):
“ותופסים היהודים לילד נוצרי, מאכילים ומשקים אותו 40 יום, משעשעים ומעגנים אותו. מקץ 40 יום תוקעים איזמל חד בזרת הילד, ואז מושיבים אותו היהודים בחבית שמסמרים קבועים בתוכה והרבנים אומרים תפילה: כשם שהרגנו את אלוהי הנוצרים, שנקרא ילד, הננו מוכנים ומזומנים להרוג את ילדי הנוצרים – ובדם הזה הם גם מזים על דלתות בתי הנוצרים, סגולה לרכך את לבם לטובה.”
מרטינוביץ: ובשעת החופה נותן הרב לחתן ולכלה ביצה מלאה דם נוצרים. בביצה כזאת מורחים הם גם את עיני היהודים הגוססים –
קליין: לכל מיני כשפים נסתרים משתמשים הם בדם הזה, ורק בליטא בלבד משתמשים היהודים בשלושים הין דם לשנה –
הרב רפפורט: אדונים נכבדים, הלא הדבר הזה אינו בגדר האפשר כלל – הוא מחוץ לגדר האמת והשכל…
קריאות: 30 הין דם!… 30 הין דם נקיים!…
קליין: ב-17 במארס 1717 בצוזמיר, חתם על העדות הזאת מי שהיה רב אצל היהודים יאן סראפינוביץ.
מיקולסקי: ועתה הביאו הוכחותיכם, אתם, אדונים מתנגדי התלמוד, מתוך כתבי היהודים, כפי שהבטחתם.
לייב שבתי’ס: אבקש, כבוד בית הדין הנעלה, לפני שנביא הוכחותינו לטענה השביעית, לומר דברים אחדים באזני היהודים.
מיקולסקי: דבר לייב שבתי’ס!
לייב: (פונה אל היהודים) אף שרודפים אתם אותנו על נפשנו – מכריז אני, כי לא משנאה וחפץ נקם מבקשים אנו להוכיח הטענה הזאת, כי אם מאהבת האמונה החדשה אשר זרחה עלינו רוצים אנו לגלות לעולם כולו גודל רשעתם של התלמוד ומחזיקיו… שהרי מנעורינו מלומדים אנו בזה התלמוד. ועתה יקרא חברנו אלישע שור בשמנו את ההוכחות –
קולות: שמעו! שמעו!
שור: (הכל מסתכלים עליו, מחזיק ספר בידו) – הנה בידי הספר “מגיני ארץ” אשר אספסוף בעלי התלמוד פחדו לתתו לנו, כתוב בו: “מצווה לחזור אחר יין אדום בפסח. ופירש הרב דוד הלוי בעל ‘טורי זהב’, אשר חי בעיר הזאת, לבוב, כי יש עוד רמז נסתר לדבר (רמז כתב ולא טעם) וגם הרמב”ם כתב, כי חרוסת בליל פסח הוא זכר לדם“. ברור, על כן, כי הכוונה לדם אדום, כלומר דם נוצרים. אדום!!! ומ בפי היהודים להשיב? (מסתכל בהם). לייב שבתי’ס, הב לי הכוס! (נוטלה בידו וממשיך לקרוא) – “ועוד ממנהגיהם של בעלי התלמוד. ממלאים הם בליל הסדר כוס היין,טובלים בו זרת יד ימין, מתיזים טיפות היין (מתיז מן הכוס) ואומרים עשר המכות… ור' יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ”ך עד”ש באח“ב…” (אחרי הפסקה) – והנה שואלים אנו את היהודים: מה היה לו לרבי יהודה, ליתן סימנים במכות, ולחלקן לשלוש תיבות? אולם האמת היא, האדונים השופטים, כי ראשי תיבות אלה מרמזים (בהטעמה) – דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו האיש חכמים בירושלים –
הפרנקיסטים: דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים.
שור: והשלוש תיבות כוונתן ללעוג לנוצרים על שמאמינים הם בשילוש… כן, יפה יודעים הם מחזיקי התלמוד את כל השימושים בדם הנוצרים – ואנו – חברי בית הדין הנעלה הזה – מה שלמדנו וראינו בלא שום שקר, האמת עצמה גילינו למען תיוודע בעולם כולו. ואנו מבקשים את האל יתברך ומהשטן הנורא, שיעידו בנו איך אנו מודים באמת…
אישה צועקת: שקרן מתועב! רוצח! גם אתה בא עלינו בעלילת הדם הנוראה…
קול: חרב פגומה אתה תוקע בנו, גזלן, שופך דמים!
(קולות בכי).
מיקולסקי: הוציא אותה! (גוררים אישה בוכייה).
האישה: (צועקת) רשע! רשעים! עלילת דם… שקרים…
מיקולסקי: (אל הפרנקיסטים) אני שואל אתכם, אדונים מתנגדי התלמוד, האם זו כל ההוכחה? אמרתם 54 ראיות לכם מן התלמוד להוכחת הטענה השביעית?
שור: כן, 54 טענות ומן התלמוד עצמו, הוד קדושתך הבישוף מיקולסקי… מי יכחיש הראיות האלה? מי יטיל ספק בכך, כי התלמוד הוא אבי אבות הרשע והזדון וקשיות העורף של היהודים?!
הרב רפפורט: האם לא מזרע היהודים אתה?
שור: (מאיים באגרופו) אנו שונאים אתכם… אנו ננקום בכם!
הפרנקיסטים: ננקום בכם! נקמה!!
מיקולסקי: (מצלצל בפעמון) – אני חזר ושואל לראיות… הטענה השביעית היא המכרעת… בגללה נתתי את ההיתר לעריכת הויכוח הזה… כי היהודים התנגדו לה בכל תוקף, וגם מראשי הכנסייה היו שחשדו בכם, אדונים מתנגדי התלמוד.
שור: אנו עוד נביא הוכחות וראיות לדבר הזה אשר כבר הוכח באותות ובמופתים – אך מדוע שותקים היהודים? מה בפיהם לדברים שנאמרו בזה בגלוי באוזניהם?
קולות: שמעו! שמעו! (התעוררות בקהל).
מיקולסקי: מה בפיך הרב רפפורט?
הרב רפפורט: בראשונה רוצה אני, כבוד בית הדין הנעלה, לשאול אתכם בעניין שמעלילים על התלמוד וטוענים, כי מבואר בו, שמצווה היא על כל יהודי המאמין בתלמוד להרוג נוצרים ולאכול דמם במצה בליל ראשון של פסח… ואין אתם, האדונים, כמרי הנוצרים, הנאמנים מאוד לדת, יכולים להאמין כזאת על התלמוד? הלא היו לנוצרים מתרגמים ומעתיקים רבים מספרי קדשינו כאוריגינס, אפיפאנוס והיארונימוס – היודעים את כל מסתרי ישראל ומנהגיהם. האם הזכיר אחד מהם דבר מצווה כביכול זו לאכול דם אדם במצה? האם לא ידוע הוא, כי מצווים אנו להשרות במים ולהמליח אפילו בשר בהמה ועוף, לבל יישאר בו זכר לדם?
ואשר למעלילים עלינו, השונאים האלה, הבוגדים בעמם (פונה לפרנקיסטים) – הנה אתם טוענים עלינו את הטענה השביעית ואומרים, כי לא מרשעות או מתאוות-נקם אלא מאהבת אמת גיליתם לעולם את העלילה הזאת… ואף על פי כן נכון כנכון היום, כי לא רוח האמונה מדברת מגרונכם. לא ולא! הן כל איש יבין, כי מתעוללים אתם עלינו ברוח משטמה ועל כן נועצתם לטפול עלינו שקר זה.
פראנק: (קם וזועק) ארורים! ארורים אתם היהודים! בזויי עמים אתם! הן אתם רודפים אותנו בחמתכם ויורדים לחיינו! לא תימלטו מעונשכם! ואם לא ברצון, כי אז באנסכם… כת שלמה קמה עליכם, כת של מאמינים, קנאים.
הרב רפפורט: לא אענה לאויב הזה… לא אענה… רק אתכם, האדונים כמרי הנוצרים אשאל, האם הביאו הם הוכחות יסודיות ואמיתיות לטענות הבדויות שלהם על דבר זה המתנגד למשפט ולטבע האדם? (בהתרגשות): מי פתי ויאמין, כי אנו בני אברהם אבינו, נהיה הורגי נפש ושופכי דם ומשתמשים בדם אדם, שלא נשמע כדבר הזה באסיה, באפריקה ובאירופה משום אומה אחרת – גם האפיקורסית ביותר – והם אומרים להוכיח לנו זאת? האם אפשר לטפול עלינו, כי אנו משתמשים בדם אנשים חפים מפשע, אנו אשר בתורתנו נאמר: בדם לא יכופר דם, כי אם יבולע! וכן נאמר: שופך דם אדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
קריאות: אנחנו נוכיח את שקריו של הרב מלבוב…
הרב רפפורט: (מוריד ידו עם גליון הנייר, פונה אל אב בית הדין) – ובכן מבקשים אנו מאת הוד קדושתך, הכומר מיקולסקי, נזיר וסוכן ראשי בהגמוניה של לבוב, אדוננו הנכבד ואיש חסדנו, כי תעמיק חקר ברוחב בינתך בעלילה זו שטפלו עלינו בדבר דם נוצרים על ידי תרגומים מסולפים, וצווא נא, אדון רב-חסד, לתרגם את הכתובים כהלכה. ואנו פונים אל שכלך העמוק ולקול מצפונך העדין ולחסוך, בראותנו כי בחר בך אלוהים לשימך גדול וחכם בתורתו. עשה-נא, כבודך הנעלה, כי יקוים צדקנו, כי קל-דעת מאמין שהיהודים משתמשים בדם נקיים, ועל כגון זה כבר נאמר: קל דעת יאמין לכל דבר…
שור: מי כאן קל דעת? מי כאן קל אמונה?
פראנק: (זועק) כל העולם יודע, כי התלמוד מלא זדון והיהודים שוחטים ילדי נוצרים…
שור: כבוד האדון אב בית הדין, האם לא הוכח רצח ילדי הנוצרים במשפטי הדמים בז’יטומיר, בפוזנא, בלבוב, ביאמפול ובעשרות קהילות… בכל מקום נתגלו דקירות בגופות הנוצרים ודמם נסחט… גולגלותיהם נחרכו… במרתפים עונו… אדרבא, הכחישו זאת מחזיקי-התלמוד! נסו נא להכחיש את הידוע…
שטרנברג: להכחיש את הידוע? כך אמרתם… את הידוע, לפי דעתכם… ואך אתם הייתם כלי-שרת בידי האופוטרופסים העויינים אותנו והמשתמשים בכם להצדיק את המשפטים ההם – אך רמאים אתם, מרמים ומסלפים את הכתובים…
פראנק: (זועק) אין רמאים כיהודים! מי מעלה את המסים מן העם ושם בכליו, ומי מפיץ את השיכרות ומחזיק פונדקים ובתי-מרזח?
מיקולסקי: (מצלצל בפעמון) – די בהתנצחות הזאת, די אמרתי! אנו דנים בטענה השביעית. עוד הרב רפפורט לא סיים את דבריו…
הרב רפפורט: הדין והצדק עם שתדלן החצר שטרנברג. אתם מרמים ומסלפים את הכתובים… כי למה כתב רבנו דוד הלוי שאתם מסתמכים עליו: וכעת נמנע לקחת יין אדום? הלא דוקא משום שפחד מפני עלילת השקרים הזאת כתב כך… זו העלילה הכוזבת השפלה אשר גם אתם יודעים, כי כוזבת היא ואף על פי כן טופלים אתם אותה עלינו… והרי בשאר ארצות ומדינות בהם חיים אחינו, כגון במדינות האשכנזים של הקיסר ירום הודו ובמדינת איטליה של הוד קדושתו האפיפיור וברצות הישמעאלים המוסלמים – אין מאמינים ואין יודעים כלום מזה!
ומי לכם לאנוס מילת יין אדום לאדום? הרי כאן (מראה בספר) כותב התלמוד הירושלמי, כי מצווה ביין אדום משום שהוא משובח, וכך אמור גם בשולחן ערוך, וכולם מורים שאם היין הלבן משובח – הלבן עדיף. והרי הוכחה שאתם מעקמים את הכתובים ומסלפים בזדונכם כי רב. (מרים קולו): וראו-נא, ראו, האדונים השופטים הנעלים, השקר שבטענתכם, כי אנו נוקמים בנוצרים לאכול דמם בפסח על דבר שפרעה שחט את בני ישראל במצריים… ומן הצד השני טוענים הם, כי הנוצרים מכונים בפינו אדום – והרי אדומים לא היו כלל במצרים! ואיך ננקום בהם על הרעה אשר עשו לנו המצרים? הרי תורת משה אסרה עלינו לנקום אפילו במצרים, שכתוב במפורש בתורתנו: אל תתעב מצרי כי גר היית בארצו! הנה כי כן סותרים הם את עצמם בכזביהם המרושעים.
וגם שקרן הנוטריקון ההוא בעשר מכות מצרים, שכוונתו האמיתית – לא לטעות ולאמרן בסדר. הרי אותו התנא ביאר את כל הוראותיו בסימנים…
(מסתכל בנייר) כן עוד שקר אחד שקר מרושע (מנגב זעה ממצחו), שהרמב“ם מתיר לאכול דם אדם! גם זה שקר מוחלט ובכזב הועתק. באשר הרמב”ם כתב בזה הלשון (קורא מתוך הספר): דם אדם לא לבד באכילה אפילו בבליעה אסור וחייב עליו מכות מרדות. ואפילו משיניו צריך לגרדו היטב מהפה, אם תעלה עליו אפילו טיפת דם, ורק אחר-כך יאכל לחם. (צונח על הספסל).
שור: גם אחרי כל הדקדוקים – אני חוזר ואומר – כי ברור מדבריו של הרב דוד הלוי בספר “מגיני ארץ” הלכות פסח, שמרמז הוא, כי הכתוב יין הוא דם, ותיבת אדום היא אדום… כלומר נוצרי, היינו דם נוצרים… (מאיים באגרופו) אתם תתנו את הדין…
פראנק: (זועק) כולכם תתנו את הדין. כל היהודים… בעל כורחכם… כולכם תיטבלו לנצרות, וזו הדרך לגאולתכם, להיותכם ככל העמים… ושמות חדשים יהיו לכם ולשון חדשה… וכולכם תלמדו לחגור חרב…
מיקולסקי: אנו דנים בזה בטענה השביעית, אדונים, והרב רפפורט מבקש להשיב –
הרב רפפורט: (קם ומזדקף) – מה שהם מקשים לאיזה דם הוא הזכר, הלא נאמר במפורש: “זכר לדם קורבן הפסח”. ולקח מן הדם אשר בסף ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים אשר יאכלו אותו בהם והיה לכם היום הזה לזכרון…
שור: שקר, שקר, לא כתוב בפסוק הזה שום זכר לדם…
צעקות: שקר! שקר!
מיקולסקי: (קם, מרים ידו לשקט, מצלצל בפעמון. פראנק, לידו הבת והגבירה, נרגש מאוד. מתלחש עם אנשיו. מיקולסקי פונה לרב): הב לי הפסוק בפולנית.
שטרנברג: (ניגש וגיליון נייר בידו): הרי לפניך, כבוד אב בית הדין, תרגומו ללשון פולנית ולטינית.
מיקולסקי: מעיין בגיליון, מסתכל לצדדים: אני פוסק בודאות שזה פסוק מתורת משה…
הפרנקיסטים: (צועקים) שקר! שקר! לא כך כתוב בתורה…
מיקולסקי: (נרגז מאוד. רומז לשמשי הקתדרלה להרגיע את הצועקים. מצלצל בפעמון) – השתיקו אותם! (פונה אל השררות ליד שולחן בית הדין) – הנה, אדונים נכבדים, החובה עלי לומר, כי האמת היא עם הרבנים, שהפסוק הזה הוא כדבריהם… ואולם… כן… כל דברי הפסוק מרמזים על שלושת הפרצופים – האב, הבן ורוח הקודש, לעומת המשקוף ושתי המזוזות… אך הדין עם הרבנים!
שטרנברג: תשועת השם כהרף עין!
שור: ואף על פי כן, כבוד אדוננו הנאור, אב בית הדין, טוענים אנו, כי שיקרו הרבנים…
מיקולסקי: (בכעס) דום! אני כאן הקובע והפוסק… אני ולא אחר – אב בית-דין הכנסייה הקדושה… ועתה ישא סופר בית-הדין, הכומר פראנצ’שאק קאז’ימז' קליין את דרשת הסיום, ובית הדין יצא להתייעצות אחרונה על פסק-הדין.
קליין: (מצטלב) – אליכם היהודים, ההולכים בחושך ומורדים באור האמת… אליכם אשא דברי בשעה זו, קודם שבית הדין הקדוש עומד להוציא פסק-דינכם – לחיים או למוות, לחיי נצח או לכפירה שהיא מוות… והאם אין אתם במעמדכם השפל בתוכנו משולים למתים? הלא חלשים ומופקרים ומושפלים אתם, עלובים ודלים… ועוד אתם מוסיפים להאמין ומצפים למשיח גואל… הנה זה קרוב לאלפיים שנה אתם מקווים ומידלדלים מדי יום ביומו. ומה לנו להתווכח עמכם עוד? די לנו בהוכחה משפלותכם בעמים… לשווא תקוותכם, לשווא… לעולם לא יבוא משיח אחר, כי המשיח האמיתי כבר בא, אדוננו הקדוש, ישו הנוצרי…
פראנקיסטים: צדק הכומר החכם! לשוא מחכים היהודים למשיח…
קליין: (פונה אל מתנגדי התלמוד וקורא באוזניהם) – ואתם המאמינים החדשים, אם באמת רצונכם בתשועת נפשכם, אל תחשקו בעושר רב, כי רק ישועת הנפש נצחית היא… ואל תחכו למתנות מסנדקי-טבילה עשירים – חושו אל תחת כנפי הכנסייה!
(נכנסים השופטים. אנשי בית הדין קמים. מתיחות בקהל).
מיקולסקי: (מצלצל בפעמון): בשם האב והבן ורוח הקודש… הננו לפרסם בזה את דינו של בית הדין של הכנסייה הקדושה אשר נמשך שלושה שבועות כאן, בקתדרלה הגדולה בלבוב, ולפסוק בויכוח אשר בין מחזיקי-התלמוד ומתנגדיהם. והנה מצא בין-הדין של הכנסייה, כי אכן נוצחו היהודים בששה סעיפים – ואנו גוזרים דינו של התלמוד לשריפת עולמים!
ואשר לטענה השביעית, בעניין הדם בפסח, הואיל והמתנגדים לתלמוד מוציאים עליו דיבה וטוענים שהוא חייב בשריפה, והואיל והרבנים בעלי-התלמוד מכחישים דבריהם וטוענים שלא כן כתוב בתלמוד ושקרים בדו מלבם – לכן עלתה הסכמת המשפט בקונסיסטוריה להרחיב זמן המשפט הזה עד לשעת הכושר. כאשר יבואו לכאן, ללבוב נוצרים מלומדים בלשון העברית ובספרי היהודים ויבחנו אמיתות הדברים – ואז ייחרץ משפט צדק. הרבנים מחוייבים להביא ללשכת הקונסיסטוריה את כל הספרים שהוכיחו מהם בעת הויכוח, והסופר חייב לשמור ולרשום את דברי המשפט הזה. ואולם, עד כה לא הוכחה הטענה על השימוש בדם נוצרים למצות הפסח.
(יושב. השופטים יוצאים אחד אחד. גם הקהל יוצא לאיטו. הצטופפות ליד שערי הקתדרלה. הפרנקיסטים והרבנים נעצרים לרגע זה ליד זה, הראשונים חוסמים את הדרך בפני האחרים).
פראנק: (צועק ומאיים באגרוף על הרב רפפורט): חיים, הרי לך דם תחת דם… אמרת להתיר את דמינו, והרי גם לכם דם תחת דם…
הרב רפפורט: עם ישראל חי! עם ישראל חי! ואתם תיטמעו בין הנוצרים וימח שמכם וזכרכם מספר חיינו… עם ישראל חי!
(נדחקים החוצה)
אפלה
(בקתדרלה. לילה. מנורה דולקת. מיקולסקי עם הסופר קליין. פראנק וחוה. מזכיר רושם דברים.כמרים ונזירים עוברים ושבים).
מיקולסקי: הנה כבר שבעת נקם וסיפוק – וההתחייבות לגשת לטבילה טרם קויימה…
פראנק: פראנק יקיים הבטחתו…
מיקולסקי: (מתהלך) – ועוד רוצה אני להעיר באוזניך, אדון פראנק – כי לא נאה להתהדר ברוב עושרך ובמרכבתך וגם לקבל נדבות ומתנות מידי אנשיך העומדים להיכנס תחת כנפי הכנסייה, שרובם עניים ומרודים… ואנחנו דואגים לקיומם, לארוחות צהרים במנזרים ולהלבשת הילדים והנשים… ויש מהם הפושטים יד ליד שערי הכנסיות. הדוחק גדול והחורף בפתח… עליך להזדרז בטבילה לנצרות ולזרז את אנשיך –
פראנק: הוד קדושתך, כל המתנות והכספים – הכל זורם לקופה אחת משותפת… והם מביאים לי בנפש חפצה…
מיקולסקי: אך העיקר הוא, כי עליך לגשת מיד אל הטבילה… דעת הקונסיסטוריה היא שאין לדחות יותר את הדבר הזה – הן גם אני התחייבתי על כך – עליך לפרוע לנו את חובך!
חוה: ומה יהיה עלינו?
קליין: גם אשתך ובתך חוה יתנצרו מיד. אני אדאג לסנדקי-טבילה חשובים בשבילכם.
פראנק: בעניין זה אני כבר חשבתי גם ונועצתי עם האחים המקורבים לי… והנה ידוע לכם שאין אנו מבינים פולנית, ומי ילמדנו בתורת הנצרות?
קליין: הבישוף הארמני בלבוב שומע לשונות המזרח… הוא יקרא עמכם בספר… הוא יורה אתכם הלכות הדת הנוצרית…
פראנק: אני רוצה לצאת לוארשה יחד עם שלושים מן האחים ולקבל שם את הטבילה… הוד רוממותו המלך ושרי החצר יהיו השושבינים שלי… וגם מבקש אני, כי יינתנו לי מכתבי-המלצה אל הרוזנים בוארשה, ועל אשתי וילדי – ובייחוד בתי חוה, שהיא נחמתי ומאור עיני, תפרוש הכנסייה כאן את כנפי חסותה… ובשובי מוארשה, הוד קדושתך, נערוך את הטבילה הסופית של כל האחים…
מיקולסקי: מה? שוב דחייה? שוב התחמקות?
קליין: הכנסייה לא תשלים… אין זאת שנכונים החשדות…
חוה: (בוכה) מה רוצים הם מאתנו?
פראנק: מה הכוונה בחשדות? ודאי היהודים הם המעלילים והמלשינים עלי – הם האשמים בכל ייסורינו…
קליין: אין לדחות עוד את הטבילה…!
פראנק: האדונים הנכבדים מאוד, האם נתנו דעתכם על כך, כי לאחר הטבילה שוב אהיה כאחד הנוצרים – וקרני תרד בעיני המאמינים הרבים בתפוצות היהודים, הצמאים לדבר האמת? אלפים רבים הם, בפולין ובתורכיה, בוואלכיה ובהונגריה, במהרין ובאשכנז, המצפים שיגאלו אותם מכבלי האנוסות והפחד…
חוה: וארשה לעצמי להוסיף, אבות קדושים, כי גם ההדיוטות שבתוכנו נרתעים מן הטבילה וברגע האחרון ממש מתמרדים הם וחוזרים בהם, ורק כאשר אבי, אדוננו יעקב פראנק, נמצא לידם ומעודד אותם ומסתכל בהם – מתפוגגת סלידתם מן הצלב… הרי רואים אתם, אדונים נכבדים, כיצד הם הולכים אחריו, מרצונם, רבים, רבים, מאמינים בו… יהודים רבים, מכל הארצות, ויש שעזבו נשיהם ומשפחותיהם והלכו אחריו… ועתה, הכל יסתיים… כאחד הנוצרים יהיה – מגדולתו ירד… הלא הכנסייה הקדושה יודעת להכיר טובה…
מיקולסקי: אמרת, כי אחר הטבילה יהיה כאחד מאתנו? אכן, זה כל חפצה ושאיפתה של הכנסייה… כאחד מאתנו…
קליין: ואדרבא, דוגמה נאה תהא זאת לרבים… אנחנו לא נסכים לדחות יותר… חשדות כבדים לנו –
פראנק: עם עזה ונמרצת דרישת הכנסייה – אכנע … אך טקס הטבילה הסופית יהיה בוארשה, יחד עם ראשי האחים… והגבירה עם בתי יישארו לעת עתה כאן עד למועד שובי…
מיקולסקי: מה דעתך, פראנצ’שאק קליין?
קליין: אפשר להיעתר למבוקשו, אך בתנאי…
מיקולסקי: מה התנאי?
קליין: אותם החשדות… בתנאי שיתבדו אותם חשדות…
פראנק: מה החשדות – שואל אני את כבודכם? האם בהשמצות היהודים המדובר? הארורים! הם, הם האורבים לי, הם המקטרגים והרודפים, לעולם לא יסלחו ולא ימחלו… אילולא הם והייתי עומד עתה בראש מחנה גדול ואדיר. הם הגוזלים ממני את הניצחון… שנואי נפשי, היהודים הבזויים… שמונה עשר משיחים קמו להם להצילם ולפדות נפשם, ואת כולם רצחו… הנחשים… ואני הצלחתי להדיח רבים מהם…
מיקולסקי: הר פראנק, אתה עצמך ברוגזך, מעורר אותם החשדות… והם רבים וחמורים… האם אין אתה מייחס לעצמך כוח שמעל לטבע, האם אין הם קוראים לך סניור-סאנטו, שפירושו האדון הקדוש, האין הם מתפללים לפניך אותה תפילה “יגלה” שתקווה בה להתגלותך?…
קליין: וכבר סיפרתי לבישוף מיקולסקי, כי אישה אחת העידה –
חוה: מי האישה?
קליין: אישה אשר נמנתה עם המחנה שלך וברחה מכם, והיא טענה, כי הם ראו על לוח לבה סימני פצעים, וטוענים הם כי אתה המשיח אשר נתלבש בגוף אדם… חא חא חא.
מיקולסקי: וגם בעניין ריבוי הנשים סיפרה ועל לילות האורות הכבויים, כמו אז, כאשר נתפסתם בלאנצקרון –
קליין: ותלמידך משמשים לפניך כעבדים גם בצרכי הגוף השפלים –
מיקולסקי: ומה הייתה כוונתך כאשר אמרת לפני כמה ימים לכומר שליביצקי, שתלמידיך יתנו בעדך מלוא הבית זהב אם יאונה לך רע?
קליין: ואחד מאנשיך, אשר צווית להלקותו, סיפר עליך דברים אשר לא ייאמנו –
מיקולסקי: רבות סופר עליך.
קליין: והאם לא הבטחת לתלמידיך שלא ימותו ויזכו בחיי-נצח, וכי עומד אתה להקים מדינת מאמינים בין ארצות הנוצרים והאיסלם – וסופך לבטל את כל האמונות?
פראנק: לכל השאלות הללו, אדונים נעלים, אענה, כי כל אשר הוריתי לפנים בטל ומבוטל עתה!… ורק אמת הנוצרי קיימת – ויש גם שגילו פנים שלא כהלכה בדברי ובמעשי – ורק היהודים הארורים הם הנוקמים בי, הרודפים אותי בגלוי ובסתר –
חנה: (נלחצת אל פראנק) רחמו-נא, אדונים נעלים, רחמו – הוא אבי, אהובי, ושמו נערץ בעיני כל האחים שלנו…
מיקולסקי: (אל קליין) ועוד יש לנו להגיד בעניין ריבוי הנשים –
חוה: (בוכה) הוא אבי, אבי ילדי, רחמו –
מיקולסקי: (קם) אתם תיטבלו לנצרות ותהיו ראויים לרחמי הכנסייה עליכם…
קליין: עלינו לשמוע גם מה בפיה שלא בנוכחותנו.
מיקולסקי: נכונה את להעיד בפנינו?
חוה: (מצביעה על פראנק) האם תרעו לי? הן הוא עשה רבות למענכם, ועתה תנערו חוצנכם ממנו?
מיקולסקי: האדון פראנק יחכה פה!
(יוצאים)
פראנק: (צונח על מקומו כנרדם. כמרים ונזירים חולפים על פניו ונעלמים. אחר-כך הוא מתעורר, נבהל, עומד על רגליו, פורץ בזעקה): - כולם שיתו עלי, כולם… מכל צד ועבר… הנה הם… הנה… מיקולסקי וסכין חדה בידו. את נפשי יבקשו… את פרי עמל חיי מבקשים לגזול, את כבודי בין האחים המאמינים… והם מאיימים… הנה הצלב… והנה הסכין השלוחה…
קול: (צלצול פעמונים) – או טבילה – או האינקביזיציה, או טבילה, או החקירה באינקביזיציה ומות עינויים… זאת הברירה שאנו כופים עליך!
פראנק: מה שנאתי אותם!!
קול: (תרועת שופר) – עם ישראל הקיא אותך, החרים אותך כדין בוגד… נעולה לעד הדרך הזרה לבית ישראל –
פראנק: זה קולו של הרב רפפורט – הנהו – אבוקה דולקת בידו האחת ומגילת-החרם בידו האחרת – נוקם ונוטר… כן, הוא המנצח בריב הזה… אין להכניעו, אין למגרו… (זועק מרה). כולם שיתו עלי סביב, סביב, סגרו עלי… (הדמויות כסובבות אותו במעגל) – אבוקת-האש, מגילת החרם פשוטות לפניהם, לא אכנע, לא אכנע לכם… בכולכם אקח נקם… הרעל שלי נכנס בדמכם, יפוצץ אתכם…
נ-ק-ם – נ-ק-ם!!!
(מסך)
תמונה ב' 🔗
(שטרנברג בלשכת השר בריהל בוארשה. ארון ספרים. על הקירות עורות חיות. קרני צבאים. כלי נשק. על השולחן בקבוק יין. בריהל – מונוקול בעינו, שותה. שטרנברג עומד, כנכנע. צלילי מוסיקה עולים מן החוץ)
בריהל: ובכן, שטרנברג, מה בעניין ההלוואה?
שטרנברג: כאשר הבטחתי, הוד מעלתך השר פון-בריהל, 100.000 דוקאטים בזהב בריבית מקובלת…
בריהל: ואל בית הבנק של ורטהיימר בוינה תכתוב?…
שטרנברג: כמוסכם, הוד מעלתך –
בריהל: ידעתי, ברוך שטרנברג, כי תמיד תיחלץ לעזרת חצר המלך.
בת השר: (נכנסת בשיר על שפתיה, בריהל מחבקה) הנשף בחצר הוד רוממותו המלך כבר התחיל, אבא… ובגן הזאכסי, בין השדרות השפוכות אור, רוקדים השרים והאצילים והגבירות… וכסף ירח זולף בין העצים…
בריהל: אבוא, בתי היקרה, אבוא… הן רואה את, היהודי יושב אצלי…
הבת: היהודי??
בריהל: כן, עניינים חשובים לנו.
(הבת יוצאת בשירה על שפתיה).
שטרנברג: נאה מאוד חצר הוד רוממותו המלך, אוגוסט השלישי הזאכסי… עליה גאוותם של אצילי פולין הפאנים… מחרות הזהב נהנים הם, צבאות פרטיים להם והם רודים – הוד מעלתך השר – ביד קשה רודים הם בעם האיכרים – וביהודים…
בריהל: אמת הדבר, ברוך, אמת – האצילים גוזלים כל חלקה טובה, והכמרים הקתולים הם כמדינה בתוך מדינה…
שטרנברג: האם לכבוד הוא למלכות פולין האדירה? האם לטובתה הדבר הזה? הייתי בקיץ האחרון בדרזדן, שם נועד הוד רוממותו המלך אוגוסט השלישי עם יועציו – ומשם נסעתי להולנד ולצרפת – בשום מקום אין היהודים בצרה ובשפלות כמו במדינה הזאת – הייתכן הוד מעלתך השר בריהל, הייתכן??
בריהל: האין אתה רואה, ברוך, האפלה הכבדה הרובצת על מדינה זו? עם חשוך ונבער… האם לא שמעת על קומורניצק? שעד לפני כמחצית שנה מסובב היה ברחבי הארץ בעגלה רתומה לעז, מנבא נבואות תמוהות ומוזרות והמונים רבים מתגודדים סביבו, עד שאיימו עליו הבישופים? (קם והתהלך בחדר) והרי לפני זמן קצר העלו הכמרים על המוקד במחוז ויאלון 14 נשים, אשר נאשמו בהפצת מחלות על ידי מעשי כשפים ובגרימת בצורת… כבר אמרתי: רק בחיזוק הכתר תיוושע פולין – וגם היהודים –
שטרנברג: (מהורהר) כן, חיזוק הכתר… ואמנם בוטחים היהודים בכתר מול שרירות לבם של האדונים האצילים ושנאת הכמרים… (בהתרגשות) אך עד שתצמח תשועתה של פולין, הוד מעלתך השר, היהודים מה יהא עליהם – והם מתבוססים בדמם יום יום –
בריהל: ידעתי, ידעתי… מה הצעקות בחוץ? מה המהומה? (ניגשים לחלון. חבורה של פרחי אומנים ופרחי כהונה משתוללים, ואחד נושא דחליל קבוע למוט ועליו תמונת איש קריות מצויירת בפחם. מקלות בידיהם. משתדלים להוציא הדחליל מידי מחזיקו – בתוך ההמולה עולים קולות וגלי צחוק).
פרחח א': יהודה איש קריות!
פרחח ב': בוגד! בוגד!
פרחח ג': תפסו את הבוגד! העלו באש את יהודה איש קריות!
פרחח א: נעלה את הז’ידים! להעלות באש את הז’ידים! את מרצחי ישו!
כולם: בוגד! בוגד!
פרחח ב': אף יהודי לו ועיניים של חפרפרת.
כולם: (צוחקים) בוגד! בוגד!
(מסתערים על הדחליל. קורעים אותו לגזרים. רומסים ודורכים עליו).
פרחח א': להעלות אותו באש!
(הדחליל בוער).
פרחח ב': ועתה נעלה על הז’ידים! יתנו דמי כופר ליי"ש ולשכר! הבה, נעלה עליהם!
(עוזבים במרוצה. בריהל ושטרנברג חוזרים למקומותיהם).
שטרנברג: רואה הוד מלכותו את הסיוט הזה? הלוא הם הם צעירי-האומנים ופרחי-הכהונה…
בריהל: העם חשוך הוא, אמרתי, ברוך שטרנברג –
שטרנברג: והכמרים המלומדים – כבוד השר? האם קראת בספרים שהם מחברים?
בריהל: ארוני מלא מספריהם… בוא – תראה…. (ניגשים אל ארון הספרים. מגנו של המלך מגיעים צלילי שיר ומוסיקה וריקודים. קרקוביאק ועוד). הנה זה ספרו החדש של הכומר ראדלינסקי “גלגול בשרו ודמו של ישו בלחם הקודש הדקור בידי יהודים” – ואלה שני הכרכים העבים: “האינציקלופדיה – אתונה החדשה” – אקדמיה מלאה חכמה…
שטרנברג: הירשה הוד מעלתו להציץ בספר? (נוטל כרך ומעיין).
בריהל: אוצרות חכמה כאן…
שטרנברג: (בתמיהה) חכמה? איזו חכמה כאן, הוד מעלתו השר? אני עיינתי בזה… מה לא מסופר כאן? על בני אדם מחוסרי ראש, על העוף פניקס הטומן ראשו בחול ועל הסירוניות, על הברבור השר בשעת מיתתו ועל אבן החכמים… ועל הסמבטיון הזורם בארץ איטליה… ועוד דברי הבל, שהם חרפה לכך אדם וגם כמובן… כן, הכזבים ההם על עלילת הדם…
בריהל: הבישוף סולטיק שיבח מאוד את הספר באזני המלכה מאריה יוספה…
שטרנברג: בגלל העלילה ההיא שיבח אותו, כבוד השר… הלוא הוא כה הרע לנו, הבישוף הזה… במשפט עלילת הדם האחרון עינה למוות בז’יטומיר 14 יהודים חפים מפשע, שחט מהם דמי כופר 2000 דוקאטים זהב ופרוות סובול יקרות…
בריהל: (בזעם) – אני שונא אותו – מאז!
הזקיף: הוד מעלתו הרוזן בריהל, הריקודים בחצר המלך החלו…
בריהל: מי שלח אותך?
הזקיף: הוד מעלתה הרוזנת בריהל…
בריהל: האם הבישוף קאיטאן סולטיק שם?
הזקיף: ראיתי את הוד קדושתו הבישוף יושב בחדר צדדי בארמון… משחק הוא בקלפים עם האדונים, וגם בתו העלמה ראיתי שם, כבוד השר…
בריהל: (קופץ ברוגזה) שלח אותה אלי, אל הטרקלין שלי, שלח אותה מייד!
הזקיף: כמצוותך, הוד מעלתו השר הגדול, כמצוותך… (יוצא וחוזר) ומה אגיד לרוזנת בריהל?
בריהל: (בזעם) אבוא לנשף, אבוא… (אל שטרנברג): בקלפים משחק הוא – חא-חא-חא - ומה להוט הוא לכסף וזהב… גם ריב פרץ בינינו על נכסי קרקעות… והנה בתי בחבורה ההיא… בחברתו…
שטרנברג: שופך דמי נקיים הוא…
בריהל: היודע אתה מה הכריז הוא לפני שבוע בסיים? “אילו ראיתי את השטח אשר הוקצה לבית-הכנסת ליהודי פראגה, צולבי ישו, משתטח הייתי עליו בפישוט ידיים ורגליים למען יפצפצו באבן-הפינה את ראשי…” – כך אמר!
שטרנברג: חביבה של המלכה הוא… ובין המוזמנים הראשונים בחצר… כל חמתו שופך הוא על חלשים… ונשקו… עלילת הדם הנוראה… (בוכה)
בריהל: (בהשתתפות) – אין המלך הלותרני מאמין בעלילת-הדם, ברוך שטרנברג. ובסוד אגלה לך, גם הנונציוס בוארשה אינו מאמין… והאפיפיור כבר פקד עליו לחקור במעשיו של הבישוף סולטיק, אם לא לצורכי סחיטה רווחים מקורבנותיו עשה זאת… (קם מהלך הנה והנה, וממשיך בכעס): שומע אתה ברוך? אני שונא אותו… שונא… שונא ועל היהודים להעיד נגדו… בלא פחד… (יושב ושותה מכוסו).
שטרנברג: היהודים יעשו כדבריך, הוד מעלתך… הם יעידו לפני חוקרי האפיפיור… כל האמת יגידו… (נופל על ברכיו) את עזרתך מבקשים היהודים ואת חסות הוד רוממותו המלך… ולאשר להם את הזכויות שניתנו להם על ידי מלכי פולין וקיסרי גרמניה.
בריהל: אתה תכתוב זאת בסופליקה למלך, ואני אגיש אותה, אני אגיש ואמליץ… אל דאגה!
שטרנברג: אסירי תודה יהיו היהודים להוד מעלתו הרוזן וגם למלכו, מלך החסד… אך הנה מן העיקר הסחת דעתי…
בריהל: האם לעניין לאנצקורן כוונתך?
שטרנברג: כן, הוד מעלתך הרוזן בריהל…
(הדלת נפתחה, נכנסת הרוזנת ובתה בשיר על שפתיה. שטרנברג נרתע מעט לאחור).
הבת: עדיין יושב אבא עם היהודי? רואה את…
הרוזנת: (ניגשת אליו) הוד מעלתו המלך אוגוסט כבר הגיע לנשף וגם השרים והרוזנים הנכבדים והבישופים – ואתה עודך כאן?
הבת: הריקודים נפלאים, אבא… והמוסיקה… והבישוף סולטיק רקד עם הוד רוממותה מאריה יוספה…
הרוזנת: לא בתורת ישו בלבד גדול כוחו…
בריהל: (ניתר ממקומו) – איני רוצה לשמוע עליו, יוהנה, איני רוצה…
הרוזנת: האם הוא הרע לך?
הבת: אבא… אבא…
בריהל: לא כל הלובש אדרת בישופים נוצרי טהור לב ונקי כפיים הוא… עתה להוט הוא לזכות בכהונת ההגמוניה בקראקוב עם זכות ירושה… לא, הוא לא יקבל אותה… גם היהודים יעזרו לי בזה…
הרוזנת: מה שמעו אוזני, היהודים!?
הבת: היהודים?
בריהל: הוא רוצה להיבנות מחורבנם… מעליל עליהם… וגם מצא לו יהודים מתנגדי התלמוד, ואחד נוכל פראנק, והם נכונים לאשר את עלילותיו – (אל אישתו) המשיגה את תככיו וערמתו, הגברת פון בריהל?
הרוזנת: האם לא צלבו היהודים את ישו, האם לא רוצחים הם ילדי נוצרים?
הבת: הפתגם בפולין אומר: אין אציל בלי אחוזה ואין מצה בלי דם…
הרוזנת: (צוחקת אל שטרנברג) – ומה דעת היהודי הזה?… ברוך שטרנברג… (קד לה בראשו)… הבישוף סולטיק סיפר, כי הרבנים יודעים את סוד הדם הנוצרי הנשפך, אך מעלימים אותו מעיני המון היהודים – האין זה נכון?
בריהל: (עושה תנועת ביטול בידו) – די… די…
הבת: אבא, אנו נמתין לך בארמון…
בריהל: אבוא, בתי, אבוא…
הרוזנת: נלך… (יוצאות)
שטרנברג: ברשותך, הוד מעלתך, אסיים דברי…
בריהל: בעניין לאנצקורן דיברת… מה בקשתך? מה הרעה הצפויה שם??
שטרנברג: רעה גדולה מאוד… מאוד… כי הנה נתן הבישוף מקמניץ איגרת-חסות לשונאי התלמוד, שיחרר את אסיריהם שנתפסו במעשי זימה והם חשודים גם בבגידה לטובת השולטן… ואחר-כך הוויכוח, המלא בזיון והשפלה ומאיים לעלות באש את ספרי התלמוד… כל חפצם ומזימתם להוכיח, שהוא, התלמוד, מצווה עלינו את השימוש בדם… בדיוק כרצונו של סוליק…
בריהל: מדוע כה רבים המאמינים בדבר הזה, ברוך?
שטרנברג: שקר, שקר טפל ומאוס הוא, כבוד השר הנאור… (בוכה). כעשב השוטה נפוץ השקר הנורא הזה… קל רגליים הוא… בים של דם ודמעות טבול הוא (בוכה)…
בריהל: ידעתי… ידעתי, הבישוף מקמניץ עושה רצונו של סולטיק… וגם הוא רוצה לפאר את שמו בעיני הכנסייה.
שטרנברג: הצילה, כבוד השר, עשה עמנו חסד וצדק –
בריהל: (קם) - היהודים הם נתיני המלך, ברוך – ולמה להם – לבישופים, ולוויכוחים בין היהודים? הדבר הזה לא ברור. מבין אתה? הדבר הזה חורג מסמכות שיפוטם!…
שטרנברג: מבין… מבין, הוד מעלתך השר… הוא אשר אמרתי… אך בינתיים יעלו הם באש את ספרי התלמוד… היקר לנו מנפשנו… צרה נוראה עלול הדבר להמיט על כל יהודי פולין –
בריהל: הלא הטוענים נגד התלמוד יהודים הם!
שטרנברג: צוררים הם, הוד מעלתך, ובוגדים, ואותם יש להעלות באש – כי כופרים הם… אין אלוהים בלבם… ולאמונות הנוצרים משלמים הם מס-שפתיים ובזים גם לה בלבם… יש להדביק טלאי מיוחד ללבושם, למען יופרשו מכלל היהודים.
בריהל: גם זאת יש לכתוב בסופליקה אל המלך, ברוך, ולי תגיש אותה ואל תשכח את ההלוואה…
שטרנברג: (נופל על ברכיו, מנשק ידו של השר) – כמצוותך, הוד מעלתך, השר… אהובנו השר רב בתבונה והחסד… אסירי תודה למנצח יהיו לך יהודי פולין… לעד יזכרו את עושי חסדם… כי אין לנו מגן זולתך… ואנא, הצילנו נא מידי הבישופים צמאי-הדם ומצפרניהם של צוררי התלמוד… אסירי תודה… אסירי תודה…
–––––––
(אפלה יורדת על הטרקלין בצד שמאל של הבמה – ואור כהה עולה בצד ימין. בור. להבות. ערמות ספרים. אחד על סוס ולזנבו קשורות גמרות בחבילה. ערמות ספרים. פעמוני הכנסייה מצלצלים. בפינה אחת: פראנק. בתו חוה, אלישע שור (פצוע), מן הצד השני יהודים והרב רפפורט. המולה. חיילים. חביות זפת).
חוה פראנק: מה יפות הלהבות… כלשונות אדומות, כחולות… והן מקפצות ומרקדות וצוחקות…
פראנק: אך יפה מהן היא הנקמה… טוויטשה בתי, נחמתי, המטרונה שלי… נקם… נקם… על לאנצקורן, על הרדיפות והחרפות… על החרם… על אכזבותי המרות…
כל הקבוצה: נקם… נקם… נקמה….
פראנק: חורבן יבוא עליהם… והנותרים מן החורבן יחגרו חרב, ילמדו תכסיסי מלחמה (בהדגשה)… ואת לבוש הגויים ילבשו ומתענוגות החיים ייהנו.
אלישע: (בשמחה) אש… אש….
לייב שבתי’ס: אור חדש יאיר עלינו האדון הקדוש…
חוה: מי זה בא, צבא, ולבושו אדום כדם?
פראנק: התליין הוא ועמו עוזרו… וזה הקופיץ הנורא של האינקויזיציה בידו (לוחש על אוזנה): וגם עליהם – על הנוצרים – יקיץ הקץ… רק תיגמר המלחמה עם התלמוד, עם היהודים… את כל האמונות הישנות אני אבטל…
(התליין מטפס על מוט, הכל מתקרבים אליו ומסתכלים בו).
יהודי: מעדיף הייתי קנסות ומלקות, עינויים וייסורים, ובלבד לא לראות בזה חילול השם…
יהודיה: מה צוהלים הם, מה רבה שמחתם…
הרב רפפורט: פראים… מחללי קדשים… לא רק אותנו משפילים הם… את מין האדם כולו משפילים הם…
יהודי: כבהמות נמשלו! כחיות רעות… באשמת הרשעים שלנו, כבוד הרב…
הרב רפפורט: רשעים! עוד נזכה לראות במפלתם, וכשם ששורפים הם את קדשינו כן ישרפו אותם…
יהודיה: צריך להיזהר בדיבורים…
הרב רפפורט: כמו בימי אדריאנוס קיסר שחוק עצמות… כמו בימי הביניים. אך התלמוד יבלה אותם… יבלה אותם…
יהודי: הלוואי ישרפו את גופי ריבונו של עולם… איני יכול לראות… (עוצם עיניו) חשכה בעיני –
הרב רפפורט: יום מר ונמהר היום הזה לנו, צום ואבל נכריז… גם אם לא תחלוץ שד ליונק…
(קולות בכי)
התליין: (צועק מראש העמוד, עושה סימן צלב על חזהו) בשם האב והבן ורוח הקודש… יהי מבורך שם הכנסייה של האפיפיור בנדיקטוס ה-14 לדורי דורות! ברכה לראש הוד מעלתו מלכנו אוגוסט השלישי.
קולות בקהל: יחי המלך! יחי הוד קדושתו האפיפיור (אחדים כורעים על ברכיים ומצטלבים).
התליין: (ממשיך) כי הנה במדינה האדירה הזאת, במחוז פודוליה, בעיר קמיניץ ובלבוב, ישבו השופטים לדין ובראשם הוד קדושתו הבישוף דמבובסקי, וישמעו את דברי מתנגדי-התלמוד שהעידו עליו כי מלא הוא חילולים וגידופים ודנו אותו לשרפת נצח.
קולות בקהל: נעלה גם את היהודים באש!
– נגרש אותם מקמניץ
– צולבי ישו! רוצחים!
– מוצצי דמנו.
התליין: ופסק דין בית המשפט הוא, שכל יהודי אשר ימצא בידו אחד מן הספרים הפסולים אף הוא יעלה על המוקד… ובשרו יישרף יחד עם סרחונו…
(קולות צחוק. התליין יורד מן העמוד).
התליין: עוד עצים למדורה! עוד זפת!
לייב שבתי’ס: (מרים ספר תלמוד עבה, קרוע, ורוצה להטילו לאש… מבטו נתקל בעיני הרב רפפורט, נשאר עומד ומחזיק רגעים בתלמוד, ידו רועדת) מסכת סנהדרין… לאש! ללהבות! אין סנהדרין לישראל בזמן הזה ולא יהיה…
פראנק: ידך רועדת לייב? אני מצווה עליך… הכל יעלה באש… הכל יישרף…
יהודי: וגם נשמתך, לייב, תעלה באש… גווילים נשרפים ואותיות פורחות רואה אני…
הרב רפפורט: ועל אפכם ועל חמתכם תהיה התורה ויהיה סנהדרין לישראל…
קול: על אפכם ועל חמתכם…
–––––––
(האור כבה – ושוב באותו מקום – אפלולית. קרעי גמרות חרוכות. שברי עצים. חביות זפת. צללים. 3 נזירים על ספסלים. בפינה – אלישע שור ונחמן).
נזיר א': אסון כזה! בעצם המשתה אחזו השבץ… באמצע שמחת נצחוננו הגדול על היהודים…
נזיר ב': ייסורים נוראים תקפו אותו…
נזיר ג': והוא כבר נתמנה קודם ארכיבישוף… והנה, לפתע… ישו! מאריה…
נזיר א': וגם במחלתו אין הוא נותן לנו מנוחה! הן גם לו אבדה המנוחה מאז ציווה לשרוף את התלמוד!
אלישע: האדונים הנזירים! גם לנו אין מנוחה… כי אחרי שחלה הארכיבישוף גברה עלינו יד היהודים…
נחמן: איש חסותנו, הבישוף מיקולסקי…
נזיר א': ראו! ראו! (נחרד)… הוא בא! שוב בא!
נזיר ב': צלו מתקרב אחינו! צל שחור, איום…
נזיר ג': מקל ברזל בידו וצלב… חבוש כובע הגמונים, מתפתל בעווית ייסורים…
נזיר א': וחימה שפוכה עליו, חמת-זעם…
נזיר ב': על עצמו הוא כועס, החרטה אוכלת בו, מייסרת אותו יומם ולילה…
נזיר ג': פחד אוחז בו, אני חרד מאוד!
נזיר א': ישו! מאריה!!
נזיר ב': הצילו! הוא משתולל שוב! דעתו נטרפה עליו!
נזיר ג': רחמים! רחם על נשמותינו!
(הנזירים כורעים, כורכים ידיהם. דמות הבישוף קרבה ובאה).
נזיר א': הוד קדושתך הארכיבישוף וולאדיסלב מיקולסקי –
מיקולסקי: (דמותו מסתערת עליהם במקל) – את עצמותיהם אשבור, נבלים, רשעים! וגם אותך הבישוף סולטיק, אמגר! אני רואה אותך! (מנופף במקלו) חכם ביקשת להיות מן האפיפיור, מן הנונציוס… לשרוף את התלמוד… להעליל על היהודים… (פורץ בצחוק). אתה שותה דמם החם בגביעי זהב… וגם את הזהב הקר אתה סוחט מהם… נבל… נבל… אני אחסל אותך… (נופל לארץ מפרפר. הנזירים חשים אליו. כורעים לידו. גם הפרנקיסטים מתקרבים).
נזיר א': מחל לנו, אדוננו הקדוש, כי חטאנו…
נזיר ב': רחם עלינו כרחם אב על בנים…
אלישע: מגיננו אתה, איש חסותם של מתנגדי התלמוד הנרדפים על נפשם…
מיקולסקי: (בזעקה) סורו מעלי… בני זנונים כולכם… את גולגלותיכם ארוצץ… (שתי נזירות מציצות בפחד מבעד לדלת. מתרומם, מאיים במקל). כאן, במקום זה שרפתי את ספרי התלמוד… אך אני עצמי נשרפתי… להבות פושטות סביב רואה אני… (הולך כמגשש) להבות אש… אני עצמי נשרפתי… ומאז אין לי מנוחה… הבישוף סולטיק לא תימלט מידי! לא תימלט! (רץ עם המקל בידו, נעמד ליד אלישע שור) – ומי אתה!
אלישע: מראשי הכת של היהודים מתנגדי התלמוד.
מיקולסקי: צא מכאן! צא! אתה רימית אותי… אתם הבאתם את הצרה הגדולה עלי… חרפות וביזיונות… (מתפתל בייסורים) הכאבים! ואש שורפת! מחטים של אש…
אלישע: אדוננו פראנק מראה לנו את הדרך לדת הנוצרית…
מיקולסקי: רמאי הוא! רשע הוא! לשלוט רוצה הוא בכם, ואתם כעדר הלכתם אחריו… צאו מעל פני, ארורים! הכאבים! אך מה הם לעומת הכאב שבלב, לעומת ייסורי הנוראים והצורבים!?
(אלישע שור ונחמן בורחים. נתקלים בנזירות)
נזירה א': ישו! מריה!
נזירה ב': דעתו של אדוננו הבישוף נטרפה עליו! רוחו נשתבשה ונסתכסכה עליו!
נזירה א': מהשאול הוא קם ורודף אותנו! את כולם רודף הוא בחמתו!
נזירה ב': הוא עצמו מדוכא ונרדף!
מיקולסקי: (חובט במקל. הצלב בידו) לרסיסים אשבור את הצלם! בשמו נעשו כל מעשי הנבלה האלה ונשפך דם נקיים, וגווילי התלמוד רודפים אחרי… נטמא הצלב – טמא הוא! (מתייפח וזועם ומנפץ את הצלב) לרסיסם אשבר אותו… לרסיסים!
המסך.
מערכה ג' 🔗
תמונה א' 🔗
(הארמון באופנבך על נהר מיין. טרקלינו המפואר של פראנק הזקן ובו ה“מדרש”. על הקירות תמונות וסמלי הקבלה, צלב. לשמאל – חדרה של חוה. זקיפים. ליד השולחן – הסופר.שלמה שור, נחמן, מתתיהו, פראנק שוכב על מטתו)
פראנק: (אל הסופר): ועתה כתוב אל היהודים, ובייחוד אל הקהילות בפולין, שהן לב היהדות… כתוב להם, כי קרוב קצם, הקץ המר, באש ובחרב… בדיו אדומה כדם כתוב, כי נהרי נחלי דם ישפכו ואין מציל… וכל ספריהם ועשרות הדברות שרוף ישרפו, ורק מעט מזעיר יישאר כזכר לצווים ולתקנות שקדמו… והכל לטובתם –
הסופר: מה אמר האדון, לטובתם?
פראנק: כן, לטובתם. כי לא הלכו אל דת אדום, שהוא השער להוצאתם משפלותם בארצות הנוצרים, השער לגאולה – ככל הגויים בית ישראל!
הסופר: כבר כתבנו אל קהילות רבות, אדוני, ובייחוד אל יהודי פולין ורוסיה – וכמעט שאין קול ואין עונה – וגם משלוחי הזהב והפדיונות מן המאמינים נתמעטו –
שלמה: השכינה בשבי… בשבי אדום וישמעאל…
פראנק: (מתרומם ממשכבו): בשבי אמרת, וולובסקי… לא, לא וולובסקי אקרא לך, שלמה שור אקראך כאז, כמו בקמניץ ובלבוב… והאם אני לא הייתי בשבי עד שהגעתי לכאן, לארמון באופנבך…
נחמן: שלוש עשרה שנה תמימות היה אדוננו כלוא במבצר צ’נסטוכוב עם הנזירים.
מתתיהו: ובכמה יסורים נתנסה, ובכמה צרות –
פראנק: למענכם סבלתי, למענכם –
הסופר: ואחרי כן היה אדוננו שנים ארוכות בברין אשר במדינת מהרין –
פראנק: (עוצם עיניו) שלווה ולבנה בברין ויערות ירוקים סביבה ואגמי-כסף… המלכה מריה תרזה פרשה אז חסדיה עלי, אך היהודים חתרו תחתי –
נחמן: אולם אחים שומרים לך אמונים, אדוננו הקדוש, האחים והאחיות.
פראנק: גם מהם לא אחת התקוממו וקמו עלי. האין אתם יודעים, שרבים מהם באו אחר כך על עונשם בקנסות ומלקות?… באהבה קיבלו על עצמם את העונשים – אך רבים מהם הגיעו אל המנוחה והנחלה ושכחו את המלחמה הגדולה – וגם אותי, אשר הוציא אותם מאפלה – שכחו…
(נכנס אחד משומרי הארמון. אל פראנק ) –
השומר: אדוננו, ברון פון פראנק –
פראנק: מה בפיך?
השומר: אחות מוארשה באה, לקבל ברכתך באה –
פראנק: מי זאת?
השומר: האחות שפרינצה עם בנה באה.
פראנק: שפרינצה… שפרינצה… כן – אני זוכר… גם אל המבצר בצ’נסטוכוב הייתה באה, שם אהבתיה… מה נפלאה אהבתה…
שור: האחים מוארשה שלחו אותה אל אדוננו –
פראנק: מקור תנחומים הייתה לי בבית הכלא ההוא … וגם בצאתי לחופש היה ביתה לי מחסה (אל השומר): הבא אותה, מיד –
שפרינצה: (באה עם הילד, כורעת לידו, מנשקת את ידו, הוא מלטף את שערה). שמעתי כי אדוני חלה… ואמהר אליו… וגם בקשתי אליך, האדון הקדוש, כי תאציל ברכתך לילד…
פראנק: גם עלי, כנראה, לטעום טעם הזקנה והחולשה והמוות –
שלמה: אחים רבים ממהרים עתה אל האדון, לאופנבך –
שפרינצה: הרי הפדיון (שמה ארגז כסף על מטתו) –
פראנק: (מלטף אותה) – היו זמנים… ועתה… הזקנה… ומחלת האפילפסיה הארורה… (בקול רם) אך עוד אבוא אליכם, אל כל האחים והאחיות הנאמנים… כשיחזיר לי השם את הכוחות… ואתם תזכו לחיים חדשים, לעולם של זהב צרוף… ולא יקראו לכם עוד בבוז פראנקיסטים, משומדים, וכולם ימסרו לכם את ילדיהם לחנוך… הה, הבטן, הכליות… (מתפתל בכאב. הנוכחים ממהרים אליו. נרגע מעט)
שפרינצה: ברך את הנער, אדוני –
פראנק: טוב שפרינצה, טוב (אל השומר): תן את התכריך… (השומר מביא מטפחת צבעונית). הזה עליו מים! (פראנק כורכו סביב ראש הנער ושם ידיו עליו לברכו).
(לפתע נשמע קול צעקות ובכיות. ממהרים אל החלון ומסתכלים דרכו. אישה נאבקת עם שלוש – ארבעה משומרי הארמון במדים).
האישה: לא אחזור, לא, לא, לא! (מתייפחת).
שומר: בשרשרות ברזל נקשור אותה… לתוך המרתף נטיל אותה! כאן לנו השליטה… רק לנו – כאן, בארמון אופנבך לנו הממשלה…
האישה: לא אחזור… לא אחזור… לא אשמע יותר את בנו של האדון, לזרא לי הארמון הנאלח. הניחו לי, הניחו לי… שלוש אחיות מאמינות באו לחדרו… מתעלל בגופותינו ובועט בנו…
השומרים: (מרימים אותה וגוררים) – אנחנו נלמד אותה לקח… מאופנבך עוד לא ברח איש… את בשרך נדוש…
האישה: (מיבבת) לא אחזור… לא אחזור… עשו בי כרצונכם… את בשרו אנשוך עד זוב דם כאשר יקרב אלי. בציפורני אנקר את עיניו… נבזה… נבזה… טמא הוא… (בוכה). מדוע עזבתי את בעלי, את ביתי? הניחו לי ללכת אל ביתי, אל היהודים! (תולשת שערות ראשה). אויה לי… (מוציאים אותה).
שלמה: נגמר הדבר…
פראנק: אני יודע אותה, הנריאטה… אשת הרב בגלינא היא אשר בגדה בי והוציאה דיבתי רעה וצל היהודים חזר… (בקול רם) צווה להפשיטה ערומה ולהלקותה לעיני כל המחנה… מאה מלקות. ואחר כך החזירו אותה אל בית הנשים –
(שומר רץ לחלון)
השומר: (קורא) להפשיט את האחות הנריאטה ערומה, להלקותה מאה מלקות, לעיני כל המחנה…
פראנק: (יורד בכבדות מן המטה. פוסע פסיעות אחדות, ניגש אל הסופר): ועכשיו, תכתוב אל האחים בוארשה, ושפרינצה תמסור להם את המכתב – כי אני, האדון, בשכבי על ערש דווי, פקדתי עליהם להתחזק באמונתם מאוד מאוד… ולשמור אותה בסתר מעיני הנוצרים והיהודים כאחד… ולא להתערב בהם… ולהתחתן ביניהם לבין עצמם… וגם זונה שלהם אסורה עליהם בהנאה… הה, הכאבים, הדקירות… כמחטים של אש… מתתיהו… שלמה (מתפתל בכאביו)…
מתתיהו ושלמה: (ממהרים אליו. מלטפים וסועדים אותו) – יירגע אדוננו… יתגבר…
- ראה מה מפרפר הוא, מה רבו ייסוריו – מה חוורו פניו –
פראנק: הניחו לי… הניחו… וכאשר אלך מכם, אתם תלבישו אותי בבגדי מלכותי, ובארון של זהב תשימו את גופי וכל המאמינים יתלבשו בגדים לבנים – כפי שעשינו אחרי מות הגבירה, חנה’לי שלי – כי יעקב לא מת… שמעתם? יעקב לא מת… ואני רק אלך מכם… ועוד אשוב אליכם… אשוב… (מתפתל בכאביו, כל איבריו מפרפרים. נופל לארץ. כולם לידו. משכיבים אותו על המטה, אחר כך פוקח עיניו). הכאבים… הכאבים… כאש שורפת… כמחטים של אש… (בקול רם) – אך כאין וכאפס הם לעומת הכאב ההוא… מתתיהו, זוכר אתה אותו?
מתתיהו: את מי, האדון הקדוש?
פראנק: מתתיהו רואה אתה אותו?
מתתיהו: את מי, האדון הקדוש?
פראנק: אין אתה רואה אותו! הנהו… (פושט ידיו כמגשש). זקוף וגאה ורם-רוח. תכריכיו הלבנים לגופו… ראו נא… ראו, איזה אומץ שופעות עיניו… ושנאה עזה… לאחר יום הצום יצא הוא למלחמה עלי… עלי ועל הבישופים… אין אתה רואה אותו, מתתיהו?
מתתיהו: מי הוא זה, האדון הקדוש?
פראנק: הוא אשר ניצחני, מתתיהו… הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב. הוא גבר עלינו… והדיחנו מכלל היהודים… לא הכמרים ולא הבישופים ולא השררות ולא השרים! רק הוא בלבד הכריע אותי… אך חווה, אווטשא שלי, היא תמשיך במערכה, היא הגבירה שלכם – שמעתם? היא המטרונה, האיילה הקדושה… והיא תמלוך עליכם…
(נכנסת חוה, מעלה קטורת בחדר. צלילים. אחר כך ניגשת לפראנק).
חוה: אבא, השלום לך? האם הוקל לך?
פראנק: את תנקמי את נקמתי, אווטשא חמדת לבי, נחמתי… (מתרפק עליה ובוכה).
חוה: אל נא תבכה, אדוני אבי… עוד יזרח שמשך…
פראנק: היפה בנשים… בת מלכים (אל המסובים): כרעו לפניה, נשקו ידיה ורגליה… (עושים כדבריו). רק את נותרת לי, אווטשא יקרת לבי, רק אותך הותיר לי אלהים מכל חלומותי, אשר אמרתי, עוד מעט, עוד מעט והם יהיו מציאות… הצלילים היפים כחלומות… כחלומות שלי, כחלום מדינת המאמינם –
שלמה: כן, האדון הקדוש… קרוב היה הדבר לקום… מדינת מאמינים כחפצנו, אור לגויים, לכל הגויים, ליהודים ולנוצרים –
מתתיהו: וחיים חדשים בה, נשים ואנשים חדשים – חיי נצח ושמחה ותענוגות.
שלמה: על גבול ממשלת הצלב והאיסלם משתרעת מדינת המאמינים שלנו!
פראנק: היהודים, הארורים, הם סיכלו והפרו והרסו את החלום הגדול (טופח באגרופו) הרב רפפורט… הוא, הוא, הוא…
חוה: (עומדת ליד החלון) – וגם פה, בפראנקפורט הקרובה אלינו, מתנכלים הם אלינו, אבא… כבר ממאנים להמשיך אספקת מזונות – ובית רוטשילד הפסיק את ההלוואות… על מה נקיים את המחנה, אבא? את גדודי החיילים והשומרים והפרשים את בית הנשים ואת המעבדה לזהב…?
פראנק: כוחותי אוזלים… אוואטשא… הכאבים… מחטים של אש דוקרות, שורפות בגופי… אוצרות יש לי… אווטשא, אוצרות זהב ומרגליות… לחוף הים השחור קבורים הם וליד הדנובה הכחולה… ועלייך לחפשם, אווטשא… הכאבים… הכאבים…
מתתיהו: (ניגש עם בקבוק התרופות): ישתה, האדון הקדוש, מן התרופה…
פראנק: אש בוערת בקרבי, אש… (שותה) והאש השאירה אפר… אפלה יורדת עלי. שירו לפני את שיר האהבה והאמונה, שירו והיה כניחוח באפי… (שרים. פראנק נרדם, חוה מעלה קטורת. מכסה את פראנק במעיל ארגמן).
שומר: (בדלת) – אחים באו… מארצות שונות… מבקשים הם לראות מיד את פני האדון.
חוה: (בקול מצווה) – אני אוסרת עליהם להיכנס, אני כאן המלכה… (מסתכלת בהם) צאו מכאן, צאו! מה רצונכם? (אל מתתיהו): רואה אני זיק לוחש בעיניך, מחשבה רעה זומם אתה, הודה והתוודה!
מתתיהו: (פורץ בבכי, כורע על ברכיו): סלחי לי, המלכה, סלחי לי… כי הנה אחזו בי געגועים עזים… לא אכסה מפניך… ליל כל נדרי הלילה… מאז שמעתי את צעקותיה של הנריאטה, אשר אחיך, רוך, התעלל בה… האש השאירה אפר… האדון הקדוש, אפר קר, צונן… המלחמות שככו, החלומות דעכו… וגעגועים אחזו בי לשם אל היהודים…
חוה: מעונשך לא תימלט, מטאוש, עשרים וחמש מלכות. וולובסקי! הכן את הרצועה…
מתתיהו: סלחי לי, המלכה, סלחי (מנשק כפות ידיה). כל ימי הלכתי אחר אביך, אחר אדוננו הקדוש – בשנות שובע ובשנות רזון – ועתה זקנתי, זקנתי _ (בוכה).
תמונה ב' 🔗
(חוה פון פראנק בטרקלינה באופנבאך. על הקירות תמונות. ראי גדול. אש בכיריים. צרור מכתבים לפניה. קלפים. בקבוקי משקאות. חיה.
חוה: המכתבים האלה… המכתבים המבושמים והזיכרונות המציקים, הצורבים… כאיים ירוקים הם, איים של פרחים ואהבה אשר נחשולים עכורים, זועמים וזועפים וסוערים מציפים אותם מעברים… (מעיינת במכתב, אחר כך קורעת אותו ומטילה אותו לאש).
חיה: המטרונה אווה פון פראנק! המטרונה מעלה באש את מכתביה?
חוה: וגם אש אהבתו הייתה לאפר… אפר… אפר צונן! אך מה חשקת אז, הנסיך הגדול, מה אהבת אותי אז בארמונך בשנברון, כנער צעיר פירפרת באהבתך… והלילות הנפלאים ההם, על מצע הדשא והפרחים בגן – התזכור? הנסיכות, פניהם נתכרכמו ולבן נשרף בקנאה… היהודיה, כך כינו אותי בבוז! שומעת את, חיה? אך אני הייתי אהובתו, אווה פון פראנק, אהובתו של יורש העצר ומלכת לבו! ואתה ינקת וגמעת יין אהבתי כשיכור… בכל איבריי צרבו נשיקותיך… ואחר כך התפכחת וגם בעטת. (צחוק היסטרי)
חיה: ואמו, המלכה מריה תרזה, פקדה לגרש אותך ואת אדוננו הקדוש מברון…
חוה: הזקנה הארורה! היא רק רצתה שנשמש שוט בידיה נגד היהודים, שנואי נפשה… היהודים… בכל מקום משמשים הם מכשול בדרך… (מתייצבת לפני הראי. צלילים עולים מהגן המקיף את הבית. בוחנת את שערותיה, פניה איברי גופה. מסתכלת בקבוצת שיער ופורצת בבכי): כולם השתמשו בנו לצורכיהם… ועתה – זקנתי… זקנתי… שערות לבנות… והקמטים… ואני בודדה, בודדה – בארמון המקולל הזה… לא נפש קרובה וטובה, לא בעל ולא ילד… (קורעת מכתבים ומטילה לאש). המכתבים האלה… כולם חשקו בי – מלכים ונסיכים, שרי צבא נפוליון והצאר הרוסי – את בשרי הצח, את גופי החטוב, את עיניי, את חום אהבתי – ואחר כך מאסו בי, כולם מאסו בי…
ועתה מנודה אני, שערי שיבה גמורה, כולי קמטים… (מתייפחת) אויה לי, אויה… האם לא כך היה מראה אבא לפני לכתו? (מהלכת לכאן ולשם) ושם על הקיר תלויה תמונתי בזהב, ואחרוני המאמינים מוסיפים לקרוא לי מטרונה ובתולה קוראים הם לי – ותפארת מכנים אותי – חא חא חא - תפארת??
(נכנס הסופר)
הסופר: (נחמן) – המטרונה –
חוה: (מסתערת עליו) מה רצונך ממני? אל תראוני בהשפלתי, אל תראוני בצערי – איני רוצה, איני רוצה…
נחמן: בשורה רעה בפי, המטרונה, בשורה רעה –
חוה: איני רוצה לשמוע, הסופר, הרפה ממני, לך, לך, הניח לי לנפשי –
נחמן: העניין נוגע לכולנו, לשרידים, ולך, המטרונה הנערצת והאהובה של כל המאמינים…
(מתפרקדת על הספה, מתייפחת).
נחמן: (מחזיק גיליון נייר ביד) – בית הדין הוציא צו מעצר-בית נגדך, מטרונה… ואסר עליך לצאת מן הארמון – ואחר כך יבואו הפקידים לרשום את החפצים אשר בארמון כדי למכרם…
חוה: מה אמרת? במעצר-בית אהיה, מה? אני במעצר בית?
נחמן: כן, אווה פון פראנק, כן… כי אכפה מאוד עלינו יד הנושים והחובות כבדים מאין נשוא והריבית גדלה וצומחת… גם האופים והקצבים עומדים להפסיק לשלוח מזונות לחצר. בית רוטשילד הפסיק את ההלוואות…
חוה: מה יהיה על החצר, על בית פראנק? ומה יהיה על אנשינו, על המקובלים הלומדים במדרש אשר יחד עם אבא היו כל השנים אחרוני החיילים והפרשים, על בית-הנשים ועל המעבדה לטיפוח הזהב?
נחמן: המאמינם מזכסהאוזן אשר באו אמש, הכפות בידיהם, לקבל מנת תפוחי האדמה והאורז – חזרו כלעומת שבאו.
חוה: אבא, אבא… האדון הקדוש פראנק, ראה את עניינו –
הסופר: ורק הנשים העובדות כמשרתות בבתים באופנבאך, בכביסה ובתפירה, מביאות לארמון אחרית שכרן העלוב – ועליהן עיקר קיומנו –
חוה: עוד יש משקאות במרתף? (מליטה פניה בכפות ידיה)
נחמן: אזלו המשקאות כליל…
חוה: בית המשפט מאיים במכירת חפצינו, אמרת?
נחמן: כן המטרונה. וזאת כדי לפרוע את החובות הגדולים – ולא זו בלבד (מעיין בגיליון הנייר): וגם דורשים מיד דין וחשבון על הוצאותייך ועל הכנסותייך וגם מאיימים בגירוש! ומן הקהילות אין מגיעות תשובות למכתבינו, לאזעקות, לקריאות העזרה –
חוה: בגירוש? בגירוש מאיימים הם עלי? עלי? (מכה באגרופה על השולחן)
הסופר: הרגעי המטרונה, הרגעי! גם הנסיך לבית איזנברג אשר ממנו קנינו את הארמון – גורש – כל נאמניו של נפוליון גורשו לאחר התבוסה והמפלה של הקיסר הגדול –
חוה: (בהתרגשות) – כולכם, כולכם שחכתם את אשר עשה אבי למענכם – כלבים – שמחתם אותי, את המלכה… לקולי חרדתם וממוצא פי, אולם רק נבקע חור בספינה – ברחתם, כעכברושים, מוגי-לב… ועתה הרעב מציץ לארמון בעיני בעתה, ואני במעצר… הדורשים הם גם שאגלה להם את העניין הקדוש שלנו?
נחמן: בית פראנק לא יגלה סוד אמונתו לזרים, המטרונה –
חוה: הם שכחו… כולם שכחו… ומי הציל את אופנבאך משוד וביזה כאשר פרץ לגיון הפולנים של נפוליון? הגד! הזוכר אתה? גם אז עמד קיץ מופלא בגנים, גלי המיין נוצצו כמשטח של זהב חי, והתותחים רעמו – לקראת הכובשים יצאתי, עם חיילי ופרשי המדוגלים, לארמון הבאתי את קציניהם ומפקדם, בנשיקותיי כבשתי לבו… את אופנבאך הצלתי מחורבן ומשוד! ועתה אני במעצר ועלי למסור להם דין וחשבון…
נחמן: אין מנוס מדרישת בית המשפט, המטרונה –
חוה: (מסתערת עליו) – אין מנוס! אין מנוס! במלכודת אני נתונה – צדקת, אין מנוס! (בוכה) עוד מעט יבוא הנה הנסיך לובומירסקי… אך אני לא אתחנן לפניו, לא אבקשו דבר, לא אשפיל עצמי – אני אווה פון פראנק לא אשפיל עצמי לפניו (פונה אליו) תכתוב!
הסופר: (פורש גיליון נייר) – אני שומע, המטרונה –
חוה: בראשונה תכתוב להם, כי אין אני כאן פליטה, וזה שנים רבות מתגוררת אני במדינה זו – לאחר שעזב אבא, הברון פון פראנק, את פולין ואת ברין… ואת נאמניו הרבים בכל הארצות…
ובשנייה: - מה הזלזול הזה בי, ולמי הזכות לדרוש ממני דינים וחשבונות, האם בת המון העם אני? אכן, נטולת מגן אני עכשו, אך לב גברים לבי ודם גברים נוזל בעורקי, ואישים רמי-מעלה בארצות שונות עוד ינקמו את נקמתי – (מסתכלת בחלון) איזו שלווה נפלאה בגן, ברחובות? – בעלי החובות לא היו היום?
נחמן: לא באו היום מפראנקפורט… שבת היום…
חוה: שבת… ובוודאי מתפללים הם עתה שם, ברחובות היהודים, בלבוב ובוארשה, בברין ופריסנוף… שבת! היהודים העלובים, השפלים אשר העזו לקום עלינו, בית פראנק ולהכריז עלינו מלחמה… (מטלטלת את נחמן) הם, הם האשמים בגסיסתנו… הם…
נחמן: תירגע נא, המטרונה, אפשר יציל המכתב הזה –
חוה: כן… (מהרהרת) אנחנו העשרנו את העיר הזאת… וגם בית כנסייה בניתי ובכספי קישטתי אותו… (בקול רם) פיצוי אני דורשת ושילומים…
חיה: המטרונה, דופקים בדלת!
(חוה ניגשת אל הראי. נכנס הנסיך לובומירסקי, זר פרחים בידו).
חיה: המטרונה, הנסיך בא –
לובומירסקי: ערב טוב לעלמה הגבירה (מנשק ידה).
חוה: אהה, הנסיך לובומירסקי. (אל נחמן) אחר כך נסיים את המכתב (יוצא) וגם את חיה (יוצאת).
לובומירסקי: מכתב? בשעה כזאת עסוקה הגבירה במכתבים? מכתבי אהבה הם? (ניגש לחלון) – הנה, שם האהבה, בחורשות, בגני אופנבאך אשר כסף הירח זולף בהם, על גדות המיין החרישי – (מלטף אותה).
חוה: (ניגשת לראי, בוחנת את גופה) – עוד נאה אני בעיניך, הנסיך?
לובומירסקי: יפי הקיץ הבשל, הרוגע והשלו, רווי הוא עסיסיים מתוקים, ערבים –
חוה: (צוחקת במרירות) –מהתל אתה, הנסיך, מהתל בי…
לובומירסקי: ניחשת בקלפים, והגלולות האלו מה הן?
חוה: גלולות שינה – שנת נצח…
לובומירסקי: אוי, אוי… (מחבק את חוה) בואי, נצא… (מתקרב לחלון) – מה יפה היא אופנבאך בלילה, ונשימתה – בושם משכר של דשאים ופרחים – פרחי היסמין האלה –
חוה: אל תדבר כך… אל תזרה מלח על מר פצעי נפשי הפתוחים, השותתים דם… בית פראנק היה גל חורבות… האין אתה רואה, הנסיך? ואני במעצר בית, במעצר בית בפקודת בית-המשפט ולדרישת בעלי החובות… בודדה ועזובה… אישה זקנה…
לובומירזקי: את מפחידה אותי מאוד אווה פון פראנק.
חוה: כן, זו האמת, הנסיך לובומירסקי, האמת הערומה – האש הגדולה אשר חיממה לבבות רבים, הניחה אפר, אפר צונן אשר כל רוח תזרנו ולא יוותר ממנו שריד – אפלה… אפלה סביב… סתיו… מוות…
לובומירזקי: האם לנחש לך בקלפים? (נוטל את הקלפים בידו. קול נגינה שמחה עולה מבעד לחלון).
חוה: מאוחר… מאוחר, הנסיך… גם הקלפים לא יועילו… הסתיו הומה בנפשי והמוות מכרסם בעצמותי – ואפלה פושטת סביב, סביב –
לובומירזקי: השומעת את את צלילי הנגינה, אווה? נגינת אהבה ושמחה היא – ובוארשה, אווה, רבים מאנשיכם, הנוצרים החדשים, נחלתם שפרה מאוד (מבקש לחבקה).
חוה: הנח לי, הנסיך… מדוע מענה אתה אותי? גם הם שכחו אותי, את בית פראנק שכחו… את חלומותיו שרוו בדם לבנו… הניחני לנפשי הלילה הזה – כי היה לי הארמון הזה בית אסורים, מפולת תחתיה נקברו חלומות חיי… אפלה…
לובומירזקי: אבוא מחר, הגבירה, מחר (יוצא).
חוה: מיר… מחר… האוויל! (שוטחת את הקלפים על השולחן) עליו לא חרב עולמו, כולם רוצים רק להינות, לקחת, לקחת… ורק מלים בפיהם, מלים נאות, נבובות.. (קמה. מהלכת בחדר. ניגשת לראי. אחר כך ניגשת לשולחן ונוטלת את הגלולות).
גלולות לבנות, גלולות שינה… שינה נצחית… גלולות יקרות… בבת אחת גואלות הן אותי מצער וייסורים וממר הזיכרונות, מן הארמון המקולל הזה שהיה בית אסורים… ואיש לא יזיל דמעה אחרי… (בולעת עוד גלולה) והיהודים בפראנקפורט ובלבוב ובוארשה ובברין יקללו את זכר בית פראנק ואת זכר המטרונה, ולילדיהם יספרו, כי אווה פון פרנק שלחה יד בנפשה ומת… מתה (נופלת).
חיה: (נכנסת) – המטרונה! המלכה! (כורעת לידה ובוכה). פסק לדפוק הלב של האישה הגדולה, היפה! מדוע לא שמרתי עליה, אווה פון פראנק, מדוע?
נחמן: (בא במרוצה. נדהם) – גם היא איננה, בת-מלכים, היורשת, השריד האחרון (מלטף את ידה). והיד הצחה, החמה שייסרה וניחמה – צינת קרח עומד בה – נכרת הענף האחרון לבית פראנק…
(קם. מהרהר לרגע. קופץ ידו)
ולא נותר – זולתי הקללה והחרפה! (מליט פניו בכפו ומרים ידיו) אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו!
מסך – סוף.
-
פרופ' רחל אליאור מתקנת: במקום יהודה לייב קרים, כפי שמופיע בטקסט (שהוא כתב יד מן העיזבון), צריך להיות יהודה לייב קריסא ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.