למשה שרת אשר עורר וטיפח את התנדבותן של בנות אֵי־טִי־אֶס וליוה את שירותן בכל מערכותיו

תודת המחברת וההוצאה נתונה לועדת הספר, ליוצאות אֵי־טִי־אֶס, לאישים ולמוסדות, שנענו וסייעו להן בהכנת הספר בעצתם ובהערותיהם, והעמידו לרשותן יומנים, מכתבים אישיים, תצלומים וחומר אחר שהיה דרוש לצורך זה. יעמדו כולם על הברכה.

 

פתח דבר    🔗

הספר הזה נועד קודם־כל לך לעצמך. את ואלפי חברותיך, אשר כמוך נתנו גם הן לשירות אֵי־טִי־אֶס שלוש וארבע ויותר מ"שנות חיינו היפות ביותר" – מן הדין ומן הצדק הוא, שיירשם גם הפרק שלכן לזכרון. למה? – יען כי זה טבע האדם, שהוא מבקש לראות עצמו טבעת בשרשרת, להיאחז בה ולא להינתק מסדר הדורות וקורותיהם.

בודאי לא על כך נתנו הבנות דעתן בשעת מעשה. באותם ימי־סכנה חמורים של מלחמת־העולם האיומה, פנו המתנדבות אל לשכות־הגיוס בלחץ תביעות־הזמן, בחרדת שמועות הזוָעה מרחוק ואימי הסכנות מקרוב, ורגש הכבוד הלאומי והחובה המוסרית, לתת יד למלחמה – בלי לשקול את המעשה שלהן במאזני החשבון ההיסטורי של עתיד־הימים. אבל לאחר שחלפו שנים והתקופה היתה נחלת העבר, יש זכות ויש צורך לשבץ את מעשה המתנדבות לשירות אֵי־טי־אֶס בקורותיה ולסַפר סיפורן בתחומיה.

אין כוונתנו לרישום היסטורי במובנו המקובל, על פירוט כל תאריכיו וסדר קורותיו. לא יהיה זה גם מִפקד היחידות על מספריהן ומבצעיהן ושמות החיילות והמפקדות לדרגותיהן. אל תדַמי לזהות בפרקים אלה את חברתך דוקא או את הסמלת והקצינה שלך. ואל תטרחי בפענוח שמות, כי כאן רובם מושאלים.

סיפורן הכולל של אלפי אלמוניות הוא – המעשים ומניעיהם, המאמצים וסבלם, הצחוק והדמע, הנכר והגעגועים, החול והחג, הנסיונות והמבחנים, האכזבות וההישגים. ועל הכל – העבודה, בזיעת־אַפּיִם, לעתים יומם ולילה, ללא מנוחה וללא חשבון. לשון אחרת – שיירות במדבר, צריפים ואוהלים ובתי־חולים הטובלים בדם ובחול, מחסנים וסדנאות בשרב ובלהט, איי מחנות מבודדים, מוקפים גדרות קני־סוף צרובי רוחות ושמש, ומדי חאקי מעיקים, שנה אחר שנה. ואולי דל הוא צירוף־מלים כלשהו כדי להביע בו את המאמצים והעמל, סער החיים הלוהטים ותהומות הבעיות החריפות, אישיות ולאומיות, שבהם הסתכמה תרומתן המשותפת של ארבעת אלפי המתנדבות העבריות לנצחון במלחמת־העולם השניה.

רבות מהמתגייסות לאֵי־טי־אֶס בודאי לא היו מקבלות אז ברצון את ההגדרה, כי מִבצע נשיי הוא, שלב בגילוי כוחותיה וגיבוש רצונה של האשה עבריה דוקא. להיפך, שאיפתן היתה להידמות בכּל אל החייל הגבר. מאחר שברור היה מראש, כי לא יינתן להן ללחום בנשק ביד – ראו תפקידן בחזית העבודה לכל ענפיה ומקצועותיה, כחלק בלתי־נפרד ממכונת־המלחמה. התכנסותה של האשה, “מחצית כוח־האדם עלי אדמות”, לתוך הוָי של מדים ו"פיי־בוק" – אמרו – אינה אלא צורה של ארגון, לשם קירוב הנצחון. עם כניסת האשה לחיי־מדים אמנם תפחת הילודה. אבל מה עדיף: אנושות קטנה וחיי חירות או אוכלוסיה גדולה אך משועבדת? ואילו בכל הפגעים האחרים הנגרמים לה לאשה במלחמה, אין מנת חלקה שונה מגורל האזרחית ללא מדים, אשר כמותה תשכל את יקיריה ותסבול ותכאב. וכן אין קרבנה שונה מקרבנו של החייל הגבר, אשר נטש עבודתו או הפסיק לימודיו ונתק ממשפחתו ומסדר־חייו.

על־כל־פנים, לא עת לשבת בחיבוק־ידים היא, כי האימה גדולה והמעשה דחוף.

מלחמת־העולם השניה הטילה על האשה היהודיה גורל כבד מנשוא. ביתה חרב לעיניה. ילדיה שוסעו, הוחנקו בתאי־הגאזים, בלי שתהיה היכולת בידה אפילו לתת נפשה תחתיהם. רק מעטות זכו להיות עם הלוחמים בשורות הפרטיזנים ביערות ועם מורדי הגיטו בנשק ביד. האשה העבריה בארץ־ישראל ראתה עצמה זהה עם אחותה המעונה והמושמדת. היא שלחה את בניה ואחיה ורעיה לחזית. היא נטלה על עצמה עול המשק ועול הבית ותפקידים רבים אחרים – כעובדת, כאחות וכמגינה. אבל בכל אלה לא אמרה די. עד שקמה ובמלוא הכרת חובתה זו לבשה מדים גם היא.

גם חנה סנש וחביבה רייק וחברותיהן, הצנחניות העבריות, יצאו לשליחותן במדי אֵי־טי־אֶס.

כשנבוא לסַכם את מפעל גיוס האשה לצבא הבריטי, תהיה מחשבתנו נודדת על־פני שלושה דורות, מאז ימי העליה הראשונה לארץ־ישראל וחלקן של נשי ביל"ו ופתח־תקוה בה; אשת השומר וכובשת־העבודה בימי העליה השניה וראשונות קבוצות דגניה וכנרת ומושבי נהלל וכפר־יחזקאל; מנפצות הסלעים במחנות העליה השלישית ומיבשות הבצות בעמק־יזרעאל; חברות ההגנה לשלוחותיה ונערות פלמ"ח ומִבצעיהן במחתרת ההגנה וההעפלה; רשת המפעלים הישוביים והחינוכיים של ארגוני הנשים להסתעפותם ומשימותיהם. בכל אלה אין מבצע בעל נתונים נשיים כל־כך, מתחילתו ועד סופו, כבאֵי־טי־אֶס. ההוָי המיוחד, שנוצר בהכרח־המציאות באהלי החיילות העבריות במדבר – אין דומה לו במקוריותו. הערכים, התגובות, היחסים, חוקי החברה, סייגי המוּתר והאסור בתוך עולם העולה בלהבות. על כל אלה פרושה רוחה של אשה – רגשותיה, שיקוליה, פחדיה ומידותיה.

עצם יצירת אֵי־טי־אֶס, בפעולת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לא היתה אולי באה לכלל הגשמה אילמלא היזמה, הלהט וההתמדה, שהשקיעו פעילוֹת מועצת ארגוני־הנשים ברעיון גיוס האשה, בכל שלב של ביצועו. הן שתבעו את גיוסה של האשה מראשית ימי המלחמה, והן שנטלו חלק פעיל בביצועו מראשיתו ועד לשלביו האחרונים.

וּודאי שלא היה האֵי־טי־אֶס, בא לעולם אילמלא הסתערותן של יחידות וחבורות מקרב המתגייסות, שיצאו לפני המחנה ונטלו על עצמן את עיקר תעמולת הגיוס והאחריות להצלחתו.

מבין אלו, שעמדו בראש התנועה להתגייסות האשה העבריה במלחמת־העולם השניה, אפשר להצביע על זו או זו, שעמדה גם בראש תנועה לגיוס נשים בשלהי מלחמת־העולם הראשונה. גם אז התנהל משא־ומתן ממושך ויגע עם שלטונות הצבא הבריטי, אשר בוששו להחליט. כארבע מאות נשים מתנדבות מקרב הישוב הקטן והדווּי ביקשו להישבע אמונים לדגל “הבית הלאומי”, אשר אך זה נפרשׂ בגאוה ובתקוה. וייתכן כי שרשי האכזבה המרה וסירוב השלטונות בשנות 1917־1918, הם שהצמיחו את הדבקות בהחלטה העקשנית בשנות 1939־1940.

בתקופה שבין שתי מלחמות־עולם התעצם כוחה החברתי והכלכלי של האשה ברחבי עולם, בלי יכולת לוַתר עליו בשעה גורלית. גם האשה העבריה, בקרב הישוב הקטן והמרדני שבארץ־ישראל, היתה לגורם שאין לזלזל בו במשקל כוחות־העבודה במזרח התיכון. ארבעת אלפי נשים (בכללן המתנדבות לשירותי־העזר של חיל־התעופה), להלכה מגיל 18 עד 45 ולמעשה גם צעירות יותר וגם קשישות יותר – היו אחוז ניכר מכוח־העבודה של נשי הישוב באותם הימים. נשים ונערות בריאות, רעננות, נאמנות, חרוצות, רובן משכילות, נכונות לכל מעמסה מתוך הכרה ותום־לב, מתפרצות לכיבוש מקצועות־עבודה חדשים וממלאות כל תפקיד מתוך אחריות למופת; ילידות הארץ המעוֹרות בה בכל מהותן, ועולות חדשות, ללא בית ושרשים; מורות, אחיות, פקידות, עובדות במקצועות חפשים, סטודנטיות של האוניברסיטה העברית, רופאות שנאלצו לוַתר על מקצוען והתנדבו כטוראיות, ועקרות־בית, צעירות וקשישות; חקלאיות ועירוניות, אמהות שלבשו מדים, כשבלבן מכרסמת הדאגה לגורל הילדים בבית, וגם נשי־רחוב ללא משמעת ומרוּת.

איך חיו כל אלה יחד, מיטה ליד מיטה בצריף הקסרקטין הצבאי, שכם ליד שכם על מגרש־האימונים, יד ביד בעבודה הקשה; איך נתגבשוּ לחברה אחידה ומלוכדת הנערה ממאה־שערים, שנטשה בית הורים אולי על רקע של סבך אישי בלבד, ונערת עליית־הנוער המנותקת ממשפחתה, אכולת הגעגועים והדאגה לביתה בגיטאות ובמחנות־הריכוז של אירופה, ואשה קלת־דעת ומתנכרת – עם חברת ההגנה בעלת־ההכרה, שראתה בגיוסה שליחות אנושית ולאומית; עם בת־טובים מתל־אביב וחיפה וירושלים; עם בת מושב ומושבה השלמה והתמה או עם חברת קיבוץ ותיקה. איך עמדו כל אלה יחד בשעת מבחן כלפי חוץ, איך נאבקו ובנו מבפנים, התגברו בכוחות משותפים על אסונות אישיים ולאומיים. איך סעדו כושלת ושפטו פורקת־עול. איך יצרו את הוָי השבת והחג, לעצמן ולאחרים, ליהודים ולנכרים. איך חצבו מכבודה של בת־ישראל את לוחות־הברית של החוקה הבלתי־כתובה, לפיה חיו ופעלו; איך יצקו בלבן את ה"אני מאמין" הגאה והעקשני שלהן בעולם זר.

ועיקר העיקרים – איך כבשו מקומן, מעל לכל המשוער, בשירות הקשה, למרות הסייגים והמכשולים, ושמן הלך לפניהן כנהגות ואחיות ומחסנאיות, כפקידות וטבחיות ונַשקות וכעובדות מצטיינות בענפים רבים אחרים – בחיל־התעופה, במעבדה, בהדרכה.

על כל אלה, האור והצל, אשר רק בצירופם יחד יהוו את התמונה הנכונה, באנו לסַפר בפרקי הספר הזה.

יש קצינת צה"ל היוצאת עם טירוניות־ח"ן להפגישן פנים אל פנים עם הר־מצדה ועמדות ההגנה בתל־חי והטנק הסוּרי בשערי דגניה. ויש קצינה המביאה את החניכות שלה, מחזור אחרי מחזור, לפינה אחת של שטח מחנה־האימונים הגדול, אשר שם שפכו בנות אֵי־טי־אֶס באותם הימים דמעות על דגל והמנון וסמל. כאן, במחנה זה ממש, צעדו צעדי אימונים ראשונים שלהן פעילות ההגנה מנעוריהן, שכיום הן קצינות צה"ל בכירות, סגנות־אלופים ומפקדות ח"ן. מכאן ראשית הידיעה והנסיון, יסוד תורתו וחוקתו של חיל הנשים בצה"ל, אשר העומדות בראשו, מבנות אֵי־טי־אֶס הן.

ארבעת אלפים נשים לעומת שלושים אלף הגברים במדים. גם מספר השירותים שנפתחו לפני בת אֵי־טי־אֶס וסוגיהם מצומצם היה לעומת האפשרויות שניתנו לחייל הגבר. רשימה ארוכה של ארבעה־עשר חילות, אשר בהם שירתו חיילים ארץ־ישראליים במלחמת־העולם השניה – ורק שני חילות עמדו לרשות החַיילת – אֵי־טי־אֶס וּואפ"ס. כן רב ההבדל גם בשטח הגיאוגרפי של השירות. בשלושים ושתים ארצות נתפזרו חיילים עברים לצרכי המלחמה, ורק ארבע הן הארצות שבהן שירתו חיילות עבריות, מלבד ארץ־ישראל – מצרים, סוריה והלבנון, איטליה ואוסטריה.

אף־על־פי־כן ברורה ובולטת היא הברכה הממשית המיוחדת שהביאו ארבעת אלפי חיילות האֵי־טי־אֶס למאמץ־המלחמה ולחיי הישוב.

לרבות היו שנות האֵי־טי־אֶס השנים המכריעות בחייהן, תקופת השיא. כאפרוחים מקליפתם יצאו ופרשו כנפים. מתוך התוהו והמבוכה של ימי־מלחמה למדו במחנה הצבאי הזר מקצוע, שפה, חיי חברה, סדר ואחריות, משמעת וריסון פנימי, כבוד־אדם וערכי־עם. מעל לכל, למדו להבחין בין עיקר לטפל ולהתיחס בסבלנות כלפי החלש והכושל. בהכרח התנאים למדו במהירות ובגרו בסערה. כוחות הנפש שנדרשו למאמץ הבלתי־רגיל פרצו כמעיין, נתעשרו ונתחשלו, ויסודות האופי שהועמדו במבחנים יום־יום נתחסנו ונתיצבו.

היו שטעו וכשלו, נעקרו ונשברו. אך הכלל הגדול עמד בנסיון, גם אם מתוך מאבקים רבים, פנימיים וחיצוניים. ותוך המאמץ נצטללו אוצרות הטוב והחיובי הטמונים בסגולת בת־ישראל העמלנית, הישרה, הנושאת־בעול. המזיגה הבלתי־נמנעת של תהומות הכאב והמרי על אשר עוללו לאמהות ולאחיות במחנות־ההשמדה וערכי החינוך האנושי והלאומי, שמהם חושל האדם היהודי בארץ־ישראל – היא שיצרה את טיפוס האֵי־טי־אֶס – החיילת, הסמלת והקצינה.

בשנה הראשונה למדינת ישראל נתכנסו ביום אחד (13 במַרס 1949) עשרות נשים ביזמת מטה ח"ן, לסַכם דרכה ומקומה של האשה בהגנה. ראשי־שׂיבה היו שם ונערות, מראשית השומר ועד הגדנ"ע. “כינוס המפקדות” נפתח בקריאת פקודת־יום, ב"יזכור" ובדבר מפקדת ח"ן. דיברו מַניה שוחט ורחל ינאית (בן־צבי), מנסיון עשרות שנים. דיברה חברה מקיבוץ נגבה: “לא חלפו עדיין ארבעה חדשים מאז שיצאנו מהבונקרים והתעלות”. חברת קבוצת כנרת אמרה: “הבנים יצאו לקרב, לקוים הראשונים –ובבית כל אחת במקומה. באה ידיעה: הבן פצוע קשה, צריך למהר לבית־החולים. המחשבה הראשונה: אי־אפשר. ורק אחרי שמהמִפקדה באו ואמרו: עליך לנסוע, רק אז…” אחת המפקדות הביעה תודת האשה העבריה להגנה על שהקנתה לה את התחושה, כי היא נחוצה ומועילה לכלל. אחת מחבורת הצנחניות העבריות אמרה: “אילו יכולתי לנסח שבועה, הייתי אומרת: 'אנחנו, נשי־ההגנה, נשי ח”ן, נשבעות להיות נאמנות ולינוק מן המקורות שניתן להם ביטוי כאן, שאם לא כן אין לנו זכות קיום'". וסיימה רחל כצנלסון (שזר): “הדברים שהכינותי ושחשבתי עליהם לפני לכתי הנה כאילו פרחו מלבי לאחר ששמעתי דבריכן. חשתי בפגישה זו בינינו את כל עוצם התמורה שחלה בחיי עמנו ודורנו יותר מבכל ההזדמנויות ההיסטוריות המפוארות ורבות־הרושם שהיינו עדים להן בזמן האחרון”.

וב"כינוס המפקדות" קבעה קצינה־לשעבר את מקומות של מִבצע אֵי־טי־אֶס במערכת כולה: הפרשה הזאת אינה אלא שלב נוסף בסולם. כאשר נכנסנו לתוכה נדמה היה, שיש לנו מסורת של השתתפות האשה בחטיבות שונות, במפעלים נועזים – זהו המשך, ואין מה לחדש. אבל לאמיתו של דבר היה כאן חידוש. מבחינה מסוימת היה זה מפעל ראשוני. בהרגשה כזאת הלכנו, קבוצה ראשונה של מתנדבות, אל מחנה האימונים. הרגשנו שאנו עומדות בפני משהו סתום, כשבינינו ובין העתיד חוצץ מסך.

זכוּרה האוירה בישוב מסביב לגיוס לאֵי־טי־אֶס. לשלוח בנות לצבא זר, פירושו – המוסר בסכנה! גם חוגים מתקדמים ראו אסון בהוצאת בנות מן הארץ. הרכב קבוצת המתנדבות הראשוני היה אָפייני, כפי שהוכח ברבות הימים, להרכב חיל־הנשים כולו. היו בינינו בנות מחוגים לאומיים קנאיים בישוב, היו חברות־ההגנה, אם מפקדות ואם חברות השורה. והיו גם חוגים מתנַכרים. והיה חומר היוּלי, שניתן לעיבוד. והיה חומר שלא הוסיף כבוד… והישוב עמד מרחוק וציפה לראות מה ייעשה בבנות הללו, התעמודנה במבחן אם לאו? וכולנו יודעים מה היה ערכו של המפעל בסופם של דברים. היינו פזורות בכל מחנות המזרח התיכון וצריך היה לדעת איך להתנהג. מאורע רדף מאורע. יום יום צריכות היינו להחליט כיצד נפגין לפני מפקדי הצבא הזר את היותנו חלק מן הישוב וכי הישוב הוא גוף אחד. לא נעזבנו לנפשנו. היו קשרים רבים עם הישוב. ההגנה עמדה על המשמר ולפעמים היה מוזר, שקצינה מקבלת צו מחיילת. אבל כולנו ידענו, שאת הפקודה הסופית מקבלים רק ממנה או מאיזה לנס־קורפורל, וצריך לשמור על הסוד הזה.

כשאנו נזכרות בכל הדברים הללו, בתנאים שבהם התחלנו ומה השגנו – ההרגשה היא, שעמדנו במבחן ולא הכזבנו.

תקופת השחרור היתה לרבות מחיילות אֵי־טי־אֶס מבחן מכריע בחייהן לא פחות מימי הגיוס. יש שיצאו בשלום וחזרו בשלום. יש שיצאו נערות רכות וחזרו נשים בשלות והביאו אתן, מלבד נסיון־חיים וידיעת אדם ועולם, גם מקצוע ודרך וקשר לחברה ולבן־זוג של קיימא. אך יש שחזרו תוהות ומעורערות לאחר שנות־חיים במדים ובמסגרת מחנה צבאי. רבות יצאו ללא־בית וחזרו ללא־בית, כשאחריהן נמשך חוט הזרות והבדידות, ללא קורת גג לראשן, עמוסות בבעיות אישיות קשות –חוֹלי, משבר נפשי, קרע משפחתי, ילד ללא אב, וללא מקור פרנסה.

לכל אלה, לשיקום שלאחר השחרור, שוב העמידו בנות אֵי־טי־אֶס כוחות מתוכן, כאחיות לגורל. הן שהתרוצצו לשכור בית־מלון למגורים לאלו שלא היתה קורת־גג לראשן, והן שדאגו ליום־עבודה ראשון והיוו קשר עם שלטונות הצבא המוסמכים ועם מוסדות הישוב. תשמש לדוגמה הקצינה הקשישה, בת־הישוב המושרשת, אשר בכל שלבי שירותה לדרגותיו היתה כאם לפלוגותיה, ובבוא יום השחרור הטילה על עצמה לשנים עוֹל של שיקום וסעד.

הקשר האישי לא נוּתק מבעד למרחק הזמן. כל פגישה של בנות אֵי־טי־אֶס – בימי חג וזכרון, בקהל רב או בחבורות ופלוגות – הריהי הפגנה מחודשת של שמחת משפחה גדולה, שחלמה יחד ולחמה יחד.

 

עלי ללכת!    🔗

בראשית חודש מרס 1942 כתבה נערה מן הארץ אל אביה, לאי־שם בפלוגות העבריות: “עלי ללכת!” והמכתב מצא דרכו כאלמוני אל דפי “החייל העברי”.

נערה צעירה, ילדונת. עוד היא נושמת הוָי של בחינות בית־ספר וציונים, אשר אך תמול היו אלה לה עולם ומלואו – וכיום הם חסרי ממשות וערך. כיום קוראת לה לשכת־הגיוס כבאותיות־אש.

“עלי ללכת! יען כי אני מתביישת לשבת כאן בשאננות, בשעה שאני יכולה להועיל, אם גם במקצת, במעט מן המעט”.

עם כל האהבה וכיבוד־אב שבין השורות, מודיעה הבת לאביה החייל:

“כאשר רק יקבלוני – אלך, גם אם תתנגד לכך! קשה לי להביע במלים את כל אשר אני מרגישה מאז התגייסת לצבא. ואתה הרי גדול בשנים ממני הרבה. ומדוע אתה שם ואני יושבת באפס מעשה כאן! אני יודעת מה קשה היה להתקבל לבית־הספר לאחיות. ואולם אני יודעת גם מה קשה ונוראה המלחמה. זוהי הרגשה יותר מהכרה. אני מרגישה בכל נימי נפשי, שעלי ללכת אם רק יקבלוני, כיון שזהו מה שדרוש עכשיו. לעתים נדמה לי כאילו כל בית־הספר הזה משחק־ילדים הוא לי. הלא יש באפשרותי גם כיום לעבוד ממש בבית־חולים, בכל עבודה שהיא. ואיך אשקוט בשעה שנשים ונערות נותנות מיטב כוחותיהן במאמץ לנצחון! אין צעדי זה בריחה מבית־הספר, אלא כניסה ישרה היא לחיים, התובעים ממני את חלקי בלי להפסיד זמן. זה כמה שבועות מתחוללת בלבי סערה כזאת, אי־שקט, אי־מנוחה. איני יכולה להסביר לעצמי מה פתאום התעורר בי צורך ההתגייסות בתוקף כזה! אולי בא לי הדבר למראה השקט הגמור מסביב, למראה אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, הממשיכים בחיי יום־יום שלהם, בלי שנתנו עדיין את ידם לעזור, כאילו לא קרה דבר, בו בזמן שהובאו לכן חיילים וחיילות מרחבי האימפריה הבריטית, כולל נשים, צעירות ומבוגרות. ייתכן שהליכתי שלי לצבא פירושה רק מחאה. אף־על־פי־כן חייבת אני ללכת. גם אתה הרי הלכת למרות התנגדות רבים בסביבתך. ועכשיו עליך לקבל בהבנה את צעדה זה של בתך…”

ועוד מכתב מבת לאב, מתקופה קדומה קצת יותר, מראשית דצמבר 1941, בטרם היה גיוס הנשים לעובדה. מכתב זה לא נתפרסם ברבים. הוא שמור בגנזי המשפחה היקרים – אחת המשפחות הרבות, שנתרקמו ונוצרו באהלי הצבא בשנות המלחמה, ועוד מעט וילדיהן כבר יגיעו גם הם לגיל שירות־חובה.

קשה היה לה לבת החלוצים הותיקים, האוהבת והגאה, לשטוח טענותיה לפני אביה. “אבל איני יכולה ללכת בלי לקבל ברכתך. ולדבר אתך קשה לי. וגם אם אינך משכנע אותי בנימוקיך, אני מוכרחה לבכות כשאתה כועס עלי. מפני שאתה אבא ומפני שאני אוהבת אותך ככל שיכולה בת לאהוב את אביה”.

פתיחה רגשית היא להחלטה נחושה:

“כשייקראו נשים לצבא־העזר – אלך. אהיה מוכרחה ללכת כשיקראו לבנות ארץ־ישראל לשרת בצבא, מפני שבת־ישראל אני. מפני שבת אני לכם, אבא ואמא, ומפני שאחות אני לכל אחיותי הנרדפות והמושפלות והאנוסות, מימי פרעות ת”ח ות"ט. בכל הפוגרומים. בכל הרדיפות. ובעיראק ובגרמניה וברומניה, בהן הורשה כל מסואב ונקלה לעשות את אשר עם לבו. ואני אחות להן. ואני בת למושב הראשון. ואני בת לאדמה. ולי יש יסוד איתן כל־כך. ובתוכי הוא. ויכולה אני ומוכרחה אני להתיצב עתה בשורה הראשונה. כי לי סלע בלב, המוכן לקבל חִצי לעד ועלבון – ויישאר איתן".

יש במכתב נקודה עדינה במיוחד, תשובה לחששות האב, שמא יביאו חיי הצבא בסביבה זרה את בנות־ישראל לידי קשרים שליליים עם נכרים. “מנין לי שלא תהיי פילגש לקצין אנגלי?” טען האב, וטענו גם רבים אחרים. והבת עונה במרירות: “אני לא אהיה פילגש! אם תיאלץ בת־ישראל לאחוז בהגה מכוניתו של קצין זר – יהיה עליה למלא גם חובה זו. אבל, אני יודעת דרכי, ההגנה בידי וחזון לי בלבי”.

אחד־אחד מונה המכתב קרבנותיהם של אחרים למען הגשמת חזונות שלהם, כולל אביה ואמה וחבריהם המתישבים הראשונים על אדמת נהלל. “האם השגנו משהו ללא קרבן? והרשל גרינשפאן בן העשרים? ועשרות בחורים וטובים שצללו בספינה אי־שם בין שמים ותהום? השלשלת היא אחת. ואני, איך אשא פני בשנת 1942, כשבנות־ישראל תיקראנה ללכת ומקומי לא יהיה ביניהן?”

מאחורי תגובה טבעית זו של אלפים מבנות הישוב הסתערו, כמובן, גם אלפי שיקולים אישיים – משברים ובעיות, של יחידות ומשפחות, זהות ברובן כלפי חוץ ושונות כל־כך לפני ולפנים, כזהות וכשוֹני שבין חיי אדם ואדם.

מורה בירושלים נפגשה פנים אל פנים עם זוועות היטלר באמצעות זוג עולים מגרמניה, הורי בעלה, אשר אך זה נישאה לו. האב, רופא בעל־שם וקצין בצבא הגרמני במלחמת־העולם הראשונה, נאלץ לאחר עלות היטלר לשלטון לנקות רחובות במדי־קצינים שלו. הוטל עליו לעבוד בלילות יחף בשלג עד שקפאו אצבעות רגליו והיה הכרח לקטוע אותן. והאם, שעיניה רואות בסבלו, נטרפה דעתה עליה. איך יכלה האשה הצעירה לעמוד מנגד בבוא שעת הקריאה לגיוס במלחמה בהיטלר!

פקידת בנק בתל־אביב, שהיא כיום עובדת בכירה במוסד כספי גדול בארץ, החליטה על התגייסותה בהיותה יושבת מחוסרת־אונים במִקלט בשעת אזעקה. בעוד היא חשה את הפחד התהומי הניבט מעיניהם של קהל גברים ונשים וילדים המומים הדחוסים סביבה, התרוצצו בלבה מחשבות על המעשה אשר חובת כבוד אנושי הוא לה לעשותו. ברור היה לה, כי אין היא רשאית לשבת ולצפות לנס. מי יטיל על עצמו את עול השירות הפעיל אם לא היא, הבוחנת דרכה בהכרה ומשייכת עצמה לשכבת הנושאים בעול המשמעת הלאומית מרצון ונענים לקול הקריאה. על כן היתה מן הראשונות שקמו והלכו.

אין היא נמנית עם אלו, אשר תקופת שירותן בצבא היתה בקע בחייהן. אך נסתיימה המלחמה, חזרה בדיוק לאותה הנקודה שממנה יצאה. אבל גם לה היתה זו תקופה רבת־משמעות, לחינוכה ולבנין אישיותה. יותר מכל למדה לדעת, כי גבורה אין פירושה דוקא מעשה־העזה חד־פעמי היוצא מגדר הרגיל. יש שנדרשה מידה גדולה הרבה יותר של גבורה כדי למלא תפקיד קטן ואפור מתוך אחריות והתמדה. הרבה למדה מן החיים למען המטרה המשותפת עם נשים שונות כל־כך ברמת השכלתן ובמוצאן החברתי, מהן שהתגייסו לצבא אף בלי דעת למה ומדוע, על כל פנים לא מהכרת חובה. ודוקא רבות מאלו, מן המכונסות כל ימי חייהן בקליפת עניניהן האישיים בלבד, בבדידותן ובסבל־יחיד שלהן, דבקו עתה בצמאון בחיי החברה במדבר, היו כחלק מן הגוף החי, וזקפו קומתן.

החלטתה של אם־לבנים ובעלת משק חקלאי בכפר גמלה גם היא תוך ישיבה במקלט. היה זה באחד מימי חודש ספטמבר 1941, כשמטוס איטלקי הפציץ את תל־אביב והניח אחריו מאות הרוגים ופצועים. אחד הפצועים היה ידיד המשפחה, שאליו יצאה באותו יום לביקור ובידה מפרי השדה והגן. בהגיעה לאחר מעשה לבית המופצץ לא יכלה לחדור פנימה בגלל המפולת. חזרה לשם שוב למחרת היום בטרם נמחו כתמי הדם מעל הדלת העקורה. בקושי הכירה את פני הפצוע, לאחר שגילתה אותו איכשהו בבית־החולים הדסה, המסוער בהגשת עזרה קדחתנית. בשעת ההלוָיה ההמונית עשה עליה רושם מזעזע יותר מכל מראה אב המחזיק בידית של עגלת־ילדים, שרק היא נשארה לו מבנו.

הכפר ליוָה את הליכתה לשירות הצבא בשתיקת תדהמה. בלתי־מובן היה איך מניחה היא ילדים ומשק והולכת. אבל משפחתה – הן הילדים והן האב, שמטעמי בריאות לא יכול היה להתגייס בעצמו – הבינה ועודדה. שלמה לביא, מותיקי עין־חרוד ומן הקשישים שבמתגייסי הפלוגות העבריות, בא במיוחד ללחוץ את ידה. הוא אמר: “אין יהודי הפטור מחובת המלחמה בהיטלר. לא לכל אדם יש כוח לקום וללכת. אך מי שיש לו הכוח, אַל ישעה לאלה המותחים ביקורת, לתמהים ולמלגלגים”.

גם החייל האוסטרלי הקשיש, שהיה בא ממחנהו להשתתף, בשירת המקהלה של הכפר, הבין. בהתאם לחוק הקיים באוסטרליה, שלפיו אין שני גברים ממשפחה אחת יוצאים למלחמה, התגייס הוא תחת בנו, אשר אך זה בנה ביתו ונולד לו בכורו. הבן לא סלח לאביו על שגזל ממנו את הזכות והכבוד להילחם בהיטלר. אך החייל האוסטרלי הקשיש סבור היה, שבעבודתו היעילה כטבח מקיים הוא שירות בעל־ערך, לא פחות משהיה עושה בנו. ומדוע לא אוכל אני, אמרה בלבה, לעשות למען הנצחון, את אשר עושה אוסטרלי קשיש זה, שבא לכאן ממרחקים?

נערה בת 19, חניכת עליית־הנוער, התפרצה לגיוס על מנת לגלות עקבות אמה, שנשארה באיטליה עם פרוץ המלחמה. המדריכים, שאתם עמדה בקשר גם לאחר שסיימה את הכשרתה ויצאה לחיי־עבודה בעיר, בודדת וגלמודה, ניסו להניאה ממעשה זה. אבל היא ושתי חברותיה עמדו על דעתן. אם לא אני, שביתי חרב בעֶטיוֹ של משטר האויב, מי יצא למלחמה בו?

הלכה ובסופו של דבר גם השיגה את מטרתה. לאחר פרידה של שש שנים מצאה את אמה ואת סבתה (בת 82), שבילו לילות־שלג בנסיונות להבריח גבולות וישבו שנים במחבוא כנוצריות למראית־עין. ועוד משהו מצאה, את דרכה לחיים במסגרת עמה וארצה. לדרך זו זכתה הודות לחברותיה לפלוגה. “בחורות אחת אחת, רבות מהן ילידות הארץ, שנתנו הרבה למאמץ המלחמה ועזרו לפליטים היהודים בכל מה שהיה לנו”. על כן אין היא מצטערת על אותן ארבע שנות נעורים, שחיתה בהן חיי תלאה וסכנה, בקרב חברותיה החדשות, שאִתן נקשרה קשרי־נפש לתמיד – כולל החבר לחיים והאב לילדים, אשר בתחומי הצבא נפגשו לראשונה.

ועוד נערה גלמודה מעליית־הנוער, אשר ביתה חרב. איך תשב בחיבוק־ידים בחברתה בקיבוץ? קמה והלכה, היא וחברתה. וכאשר נפצעה בתאונה והוטלה נכה על מיטת חָליה, עמדו לה בצרתה חברותיה לפלוגה, אשר אך זה הכירה אותן בשירות הצבא, והן שנשאו אתה שנים באסונה ובכל תהליכי שיקומה.

הוסיפי לרשימת המתגייסות את זו שנסחפה עם הזרם, אם ביחידוּת ואם בחבורה או במחזור בית־הספר, שאך זה קם מספסל־הלימודים. הוסיפי גם את החורגות מן המסגרת הכללית – את זו המבקשת להצטרף לצבא ו"לראות את העולם", את הנמלטת מקשיים בבית, ממשבר במשפחה, את המחפשת פתרון קל לחייה או מוצא ממשבר בחיים.

עמוד־התווך היו חברות ההגנה, אלו שהתעוררו מעצמן להתנדב או שציייתו להוראה.

בת השכונה המעורבת נשר שליד חיפה, אשר גדלה בין עמדות ההגנה, וגם אביה ואמה ואחיה המבוגרים היו צמודים לשירותה במחתרת – לה היה הגיוס לצבא כדבר המובן מאליו. וגם אם יצאה למחנה־האימונים רק ב־5 ביולי 1942, עם גיוס השמיניות של גימנסיה הרצליה בתל־אביב ורחביה בירושלים ובית־הספר הריאלי בחיפה, הרי החליטה על צעדה זה זמן רב לפני־כן. בחורף 1941 כבר היתה האוירה מתוחה. כוחות וישי עמדו בגבול הסורי ומוסדות הישוב התריעו על הסכנה. השכונה הוחרדה. השמועה אמרה, כי המופתי הירושלמי מכין גם הוא “הפתעה”. הצו הפנימי קרא לגיוס זמן רב לפני הפרסום הרשמי. לבסוף קלטה האוזן גם את ההודעה הרשמית ברדיו. הנערה החיה כל ימיה בהרגשת החובה, לא ראתה עצמה רשאית להמשיך את לימודיה. בטוחה היתה, כי הקריאה מופנית במישרים אליה. פנתה אל האם:

“שמעת, אמא, מה הודיעו? – צריך ללכת!”

והאם, שבנה כבר היה אותו זמן במתנדבים לחיל־התעופה הבריטי, ובכל כוחה רצתה לעכב את הבת הצעירה בבית, לפחות עד שתסיים את לימודיה, ענתה:

“אם צריך ללכת – הולכים!”

הנערה אצה לבנין הסוכנות היהודית, שם עדיין לא גייסו. פנתה ללשכת־הגיוס הצבאית. ערב־רב של נשים מכל העדות והגילים, צעירות ומבוגרות, יהודיות וערביות. למרבה המבוכה הביאו לה באותו ערב קריאת־גיוס פנימית לשורות הפלמ"ח. פנתה במבוכתה אל מפקד ההגנה במקום והוא שפסק:

“לצבא!”

מזכירה באחד המשרדים הראשיים של ממשלת־המנדט בירושלים, המקיימת בשכר־עבודתה גם את אמה, והיא עצמה שקועה ראשה ורובה בלימוד מוסיקה, נוזעקה לכינוס מפקדות ההגנה עוד בטרם הוכרז על הגיוס רשמית. נוכח תנאיה המיוחדים נדחה גיוסה לזמן־מה. אבל בתקופה של שפל בקצב הגיוס, כעבור מספר חדשים, שוב כונסו המפקדות ונתבקשו לחתום על גיוסן בו־במקום. למרות הקשיים הצפויים לה, הציפה אותה שמחה גדולה כאשר פסעה שני צעדים קדימה מתוך שורת הבנות – ובזאת הוכרעה דרכה, אשר בה התלבטה זה חדשים.

כשבאה למחרת היום למשרד הממשלתי והודיעה על החלטתה לפקיד היהודי הבכיר הממונה עליה, לא האמין הלה למשמע אזניו. סגר את הדלת לבל ישמעו שיחתם ובנימה אבהית שאל בלחישה אם קרה משהו במשפחה. וכאשר ענתה ואמרה, כי מרצונה הטוב התגייסה, ולרגע זה ציפתה שבועות וחדשים, נתן בה עינים תמהות, כמי שאינו מבין.

לימים, בהיותה קצינה, זכרה את התקרית שאירעה לה ביום־האימונים הראשון כטירונית, בפיקודה של סַמלת אנגליה. לפתע נקראה מתוך טורי המתאמנות להתיצב לפני מפקדת נכריה, שסקרה את הטירוניות באימוניהן, ונשאלה אם כבר שירתה אי־פעם בצבא, שכּן היא ממלאה את הפקודות כמאומנת. לבה נפל בה. גימגמה משהו, כשהיא עומדת בפיק ברכּים, מחשש שמא ייוָדע דבר חברוּתה בהגנה ותורחק מן השירות. ומאושרת היתה כאשר הוחזרה לשורה.

לימים נצטוו חברות ההגנה להסוות את ידיעותיהן בהלכות הצבא וכשרן באימונים, כאמצעי־זהירות.

למעשה, כבר היה להן נסיון של שנות מאורעות ועמדות, כולל אימוני מחתרת בנשק לסוגיו. אף היה להן נסיון של פעולה צבאית מוסוית במסגרת של מכבי־אש ומגן־דויד אדום. משפרצה המלחמה הוברר כי רק במאבק גלוי תיתכן עמידה על משמר בטחונו של הישוב. ההגנה החליטה איפוא להפנות את חברותיה לשירותי אֵי־טי־אֶס, אבל מתוך נקיטת אמצעים של טשטוש והסוָאה, שלא לגלות את עקבות המחתרת.

בת המושבה חדרה, תלמידת בית־ספר תיכון בירושלים וסטודנטית למדעי החברה באוניברסיטה העברית, שהתגייסה לאֵי־טי־אֶס, היתה גם היא חברת ההגנה מנעוריה. לבחינת־הבגרות שלה, בשעה 9 בבוקר, הלכה לאחר ליל־שמירה בשכונת־הספַר בית־וגן בירושלים. כשהתחיל הגיוס לפלמ"ח נמשכה כולה לצאת עם חבריה וחברותיה, אבל לא שוחררה מתפקידה כמזכירת גדודי הנוער שנוסדו אז בפלוגות הקשר. בתפקידה זה היתה עסוקה ימים ולילות, לעתים גם בשעות ההרצאות באוניברסיטה. כשהתחילה שנת־לימודיה השלישית, כבר היתה המלחמה בעיצומה. צבא רומל עמד בשערי אלכסנדריה. לבה היה מיסרהּ על כספו של אביה היורד לטמיון, אך לא יכולה היתה לתת דעתה על לימודיה. היא נכספה לפעולה ממשית יותר, במישרים למאמץ־המלחמה.

וערב אחד, כאשר ידעה כי מפקד המחוז מתעתד להיפגש עם קבוצה מחברות ההגנה כדי להשפיע עליהן שתתגייסנה לאֵי־טי־אֶס, הקדימה והופיעה לפניו בטענה: עד שאתה מנסה להשפיע על אחרות – הנה אני כאן, שנפשי יוצאת לגיוס. וכעבור ימים מעטים יצאה למחנה־האימונים.

יש שהתגייסו דוקא משום שלא היו חברות ההגנה. נערה שעלתה ארצה מפולין בשנת 1935 וחלתה ונותחה ומשום מצב בריאותה לא נתקבלה להגנה, הרגישה עצמה יוצאת־דופן, נחותה. לכאורה היה מצפונה נקי, אבל עם זאת נשאה בלבה רגש אשמה. על כן רוַח לה כשקראה עתה את ההודעה האומרת בפירוש: שירותי־עזר לנשים. לכך הרי מסוגלת גם היא. בימי המאורעות בירושלים, עוד היא סטודנטית האוניברסיטה העברית להיסטוריה, היו רוב חבריה וחברותיה עסוקים ימים ולילות באימונים ובעמדות, והיא – לא כלום. עתה הקשיבה רב־קשב לנאומי התעמולה וקראה בעיון כל שניתן לקרוא בעניני הגיוס.

רשימה עתונאית שהסבירה בפשטות את תפקידם של שירותי־העזר, הקלה עליה את החלטתה. ברשימה זו הוסבר, כי המצטרפות לשירות זה, עם היותן מקובצות ביחידות בנות 50–60 אשה, לא תעבודנה במרוכז, כמקובל בפלוגות ואפ"ס של חיל־הרגלים, למשל, או בפלוגות המהנדסים המלכותיים ואפילו החַפּרים. במזרח התיכון נהוג לשכן את שירותי־העזר של הנשים במרכזים צבאיים גדולים בעורף, שם הן חיות חיים עצמאיים בתוך מחנותיהן, אף כי עבודתן היא עבודת־חוץ.

צורה זו של חיים פנימיים חברתיים ותרבותיים במסגרת אחת וחיי עבודה מחוצה לה, לא היתה זרה למציאות הארץ־ישראלית. על־יד כל המושבות הגדולות היו גופים קיבוציים צעירים, שטרם התישבו על אדמתם. הם חיו חיי קומונה בתוך המחנה, אבל חבריהם יצאו יום־יום לעבודת־חוץ בענף זה או אחר, נתונים בשעות עבודתם לפקודת המעביד או בא־כוחו. כך תהיינה מאורגנות גם יחידות הנשים בצבא. במחנה –חיים עצמאיים, בעבודה –לפקודת אותו הגוף הצבאי, אשר בשירותו עובדת החיילת, הממלאה את עבודת החייל, שישוחרר לתפקיד לוחם.

כל יחידת חיילות תכלול בעלות מקצועות שונים – נהגות, פקידות, מחסנאיות, עובדות בתי־חולים, חובשות וכדומה. יום־יום תצאנה לעבודתן בחבורות קטנות, חבורה־חבורה ומקום־עבודתה, ובערב תחזורנה למחנה. לשורות החיילות נדרשות לא רק בעלות־מקצוע טובות, אלא גם חומר אנושי מעולה, נשים שתדענה לעמוד בפני ההוָי הקשה הצפוי ליהודים בצבא הבריטי, ותהיינה מסוגלות להקים “בית” ארץ־ישראלי בכל מחנה ומחנה. החיילת החוזרת בערב למחנה תנער מעליה את הרגשת הזרות הכרוכה בעבודת היום בין בני עם אחר. עליה להיות חיילת טובה וחיילת ארץ־ישראלית גם יחד ולשאת בכל מקום את דמותה העברית.

באחד הימים הראשונים לגיוס כתבה נערה הביתה:

"השבוע נתקלתי במקרה מוזר. יצאתי לרחוב וילדים קטנים רצו לקראתי ובירכו אותי ב’גוּד איבנינג' באנגלית. עניתי להם בעברית, כמובן: ‘ערב טוב, ילדים’. והם נשארו עומדים פעורי פה: ‘אה, החיילת יודעת עברית’.

ראו עד היכן מגעת דעת הרחוב על החיילות שלנו. כבר נמאס להתוַכּח עם כל אדם בנושא זה, אבל יש ביחס זה כדי להרגיז ולהרתיח את הדם. האומנם אי־אפשר להאמין בחיילות וללוות את המעשה שלהן לפחות בקצת גאוה לאומית?"

 

כוחו של נאום    🔗

לא בכוח נאומים הולכים בני־אדם למיתרסים. הכל תלוי בהכנה הנפשית –וגם בעיתוי. נאומו של משה שרתוק (שרת) בועידת־הפועלות בסוף פברואר 1942, בתל־אביב, היה בו משום פורקן לנערה הישרה, בת הישוב, בהלבישו במלים את סבך הרגשות והמחשבות שהתרוצצו בנפשה.

זה תוכן הנאום:

הענין העומד על הפרק, מקומה של האשה בחברה האנושית הלוחמת ובקרב עמנו הלוחם, אינו ענינה של האשה בלבד, אלא מבחן לכלל. פרטי הגשמתו עדיין אינם ברורים לאיש. כבכל שטח משטחי־החיים עתידים הדפוסים שלו להיוָצר תוך כדי תהליך הגשמתו. חמש־עשרה החיילות היושבות על הבמה, שכבר “עברו את הירדן”, באו להזכיר לנו במדיהן, כי הויכוח שאנו מנהלים על הגיוס אינו עוד בגדר ויכוח עיוני בלבד אלא ענין מעשי מאוד, שכבר הונח לו היסוד והוא מתגשם והולך לעינינו. אין השאלה עוד אם יתגשם אלא איך יתגשם, מה יהיו ממדיו, מי ומי יהיו שותפיו ומה הדמות אשר תיקבע לו על־ידי אלו שתצטרפנה אליו ועל־ידי הגופים הציבוריים אשר יתנו ידם לו.

אין זה בירור עיוני. עצם דבר הגיוס הוא כורח, עובדה שאין לערער עליה. כך היה הדבר גם לגבי גיוסם של הגברים. ההודעה הראשונה של התנועה הציונית באזני הממשלה הבריטית, על נכונותו של הישוב לתת חלקו במערכה הגורלית, נמסרה לפני כל בירור מעשי לפרטי ולא לאחריו. זוהי עובדה היסטורית, שאין לשכוח אותה. להודעה לא קדם בירור, וזה לא מתך כוונה להעמיד את הישוב לפני עובדה מוגמרת, אלא מתוך ההכרה הברורה, כי מלחמה זאת מלחמתו של העם היהודי היא ושל כל יחיד שבו. ולכן חובה ראשונית ובלתי־נמנעת היא למי שמיצג את העם היהודי, שקודם־כל יתבע את זכותו לקחת חלק במערכה.

וכך הדבר גם לגבי גיוס נשים. אילו היה מקומה של האשה בישוב רק ליד הכיריִם והעריסה לא היה אולי מתעורר דבר גיוסה כענין ציבורי, ועל־כל־פנים לא היה נחתך בטרם יבורר לפרטיו. אבל מקומה של האשה העבריה בעליה, בהתישבות, במשק, בחיי תרבות וחברה, ובעיקר בהגנה – וכל אלה קבעו את חלקה בגיוס מעיקרו.

אמנם, התביעה הפשוטה והחותכת הזאת, זכותה וחובתה של האשה העבריה לקחת חלק, שוה בשוה עם הגבר, במערכה נגד היטלר – לא בנקל פילסה לה דרכה הרשמית. כשבאה לראשונה מועצת ארגוני נשים בדרישה אל ההנהגה המדינית של הישוב, כי תתיצב בראש המערכה לגיוס נשים כלפי ממשלת המנדט ושלטונות הצבא, נתקבלה בספקנות אם עשוי הענין להגיע אי־פעם לשלב מעשי בחלק־עולם זה, במזרח, על כל מושגיו והגבלותיו לגבי מעמדה ואורח־חייה של האשה.

אבל מה שלא השיג השכל עשה הזמן, עשו תהליכי המלחמה והשתלשלות קורותיה. ובמהרה הוברר ללא ספק, כי במלחמה בת המאה העשרים, אשר בראשה צועדות מדינות כאנגליה וכברית־המועצות, תידרש גם האשה לתת כל אשר ביכלתה, וביחוד תידרש לכך בת החברה הנאורה, המבינה ויודעת על מה מתנהלת המלחמה.

אין השעה פנויה לגינונים ולחישובי זכויות וכיבודים. שעת הרת חשבון אכזרי של הצורך הממשי היא. ייתכן כי אילמלא תבעה האשה העבריה בארץ־ישראל את מקומה בחזית המלחמה המתקרבת לביתה – לא היה עולה בדעתם של שלטונות הצבא הבריטי לגייס נשים בחלק־עולם זה, במזרח התיכון. לעומת זאת, יש להניח, שלא היתה נמצאת אוזן קשובה לכל תביעה מעין זו, להכרזה על זכויות האשה ולטענה על קיפוחה, אילו היה מצב המלחמה אחר, ביבשות וביחוד בימים; אילמלא היתה הארץ מוקפת טבעת־אש, אשר קשה כל־כך להבקיעה ולהחיש מבעדה תגבורת ממרחקים; אילמלא היה מחסור משווע כל־כך בכוח־אדם במלחמה הזאת, אשר כל יחידה, כל תא, כל מצבר אנושי של רצון טוב ונכונוּת למאמץ יש בהם כדי להכריע את גורלה. העובדה, שאנו מהווים גרעין־כוח מגובש – אמנם קטן, זערורי, אבל הגרעין המאורגן היחיד בקרב העם היהודי בעולם כולו – הרי היא רק בכוח קיומנו בארץ כחטיבה אנושית אחת, חטיבה מלוכדת, בעלת דמות משלה, בעלת כוח גנוז, שעדיין לא בא לידי ביטוי במלוא יכלתו. עצם העובדה, שתובעים מאתנו כוחות למלחמה, גברים ונשים, היא האומרת יותר מכל שמכירים בכוחנו, ואל תהא הכרה זו קלה בעינינו.

אבל אַל לנו לראות את הצורך בנו ואת התביעה כלפינו כמשהו מופשט וערטילאי, ללא מסגרת של תנאים וללא הגבלה של כבלי מציאות בלתי־ידועה לנו, החורגת מתחום ראייתנו ומושגינו. עלינו לדעת ולהבין, שגיוס נשים לצבא מותנה בכשרן ובנכונותן למלא תפקידים מסוימים, גם אם אין הם עולים אולי בקנה אחד עם המושגים והמאוַיים שלנו. עובדת השויון של האשה לגבר מופגנת בעצם גיוסה. אבל אין לראות בעובדה זו זהות עם קביעת תפקידים צבאיים שוים לאשה כלגבר. שויון זה של תפקידים עדיין הוא שטח נרחב למאבק לא רק לגבי האשה העבריה, אלא לכל אשה בעולם. התפקידים שנועדו לאשה במלחמה הזאת הם לעת־עתה תפקידי־עזר בלבד, שחורים ואפורים, אבל אלה הם התפקידים אשר בלעדיהם אין צרכי־המלחמה ההכרחיים באים על סיפוקם. ברור היה היטב, כי במלחמה זו נועדו לנשים קודם־כל תפקידי השירות. אבל הרי מלכתחילה הסכמנו ואמרנו, שאין תפקיד פחוּת ותפקיד נכבד במכונה העצומה הקרויה חזית, כי “כל קרבן יירצה וכל מַתת נאמנה”.

זו היתה מלכתחילה גישתנו גם לגבי גיוסם של הגברים. בשלב הראשון, כאשר לא נפתח לפנינו כל פתח אחר, הלכנו לחַפּרוּת, שגם היא רק תפקיד־עזר. אמרנו אז, כי הן לא ייתכן שנשב בחיבוק־ידים ולא נתן חלקנו במלחמה האיומה המתקרבת והולכת לגבולות ארצנו, רק משום שאין מטילים עלינו תפקידים רצויים לנו. טובים ומוכשרים שבקרב הישוב, אשר בכוחם לשמש בעמדות חשובות ביותר, הלכו לשירות זה, שאין לו זוהר וכבוד, ומילאו שירותם במלוא המסירות והנאמנות, כי זהו מה שנדרש מאתנו ומה שנתאפשר לנו באותה תקופה.

צעד זה, ההתגייסות לשירותי־עזר פחוּתים במעלה, לא היה פטור מויכוח וממחלוקת בקרב הישוב לכל תאיו. ואותו ויכוח חוזר ונשנה עתה עם גיוס האשה, על כל הספקות והמעצורים הכרוכים בו, בגלל היחס אלינו כאל יוצאי־דופן ואי־ההכרה בנו כעם לוחם, אשר מקומו ברור ומפורש במחנה בעלות־הברית. אילמלא היתה שעה זו שעת הרת־גורל לנו, לישוב כלעולם כולו, ייתכן שהיו מסקנותינו אחרות. אבל עתה יודעים אנו רק זאת, כי לפנינו לא חזית אחת, אלא כמה חזיתות שלובות, אשר חשבונן מצטרף יחד. כל אותה החולשה שלנו, מעמדנו העלוב, הקיפוחים והעלבונות אשר מספרם מי ימנה וכאבם מי ימוד – כל אלה הרי הם נימוקים חותכים למען הגיוס. בגיוסנו אין אנו עושים טובה למישהו זולתנו. זהו מעשה הדרוש לנו לעצמנו, למען קיומנו ועתידנו. ובדרך זו גם נכבוש לנו את מקומנו ונבצר את מעמדנו, נבנה את כוחנו, ונכריז על קיומנו כעם, על אפם ועל חמתם של אויבינו. החרמת הגיוס, או השתמטות ממנו, אינה אלא בריחה מן המערכה. רק מתוך השתתפותנו במערכה זו נוכל לבצר לנו מעמד של כוח, אשר לו אנו מיחלים.

בעיית גיוסה של האשה פילסה לה אפיק מיוחד בתוך הויכוח הכללי. המחלוקת בענין זה שנויה לא רק בין עמדותיהם של גברים ונשים אלה מול אלו, אלא גם בקרב ציבור הנשים בינן לבין עצמן. לאלו כן אלו ברור, כי מעשה חדש ונועז הוא, שעד עתה לא ידענו כמותו. נערות ונשים ביצרו להן מקום מכובד בהגנה. אבל אינו דומה ארגון מחתרתי של חוג פנימי מצומצם להוָי מחנות־צבא בזמן מלחמה.

בימי מלחמת־העולם הראשונה היו לנו גדודים יהודים מן הגולה וגדוד ארץ־ישראלי של גברים, ואף כי שונים היו אותם הגדודים ובעיותיהם מאלה של החייל הארץ־ישראלי במלחמה זו, הרי לא היה חידוש בעצם קיומן של יחידות יהודיות במלחמה זו. לא כן לגבי החיילת האשה. גם אז השתדלו נשים בארץ־ישראל להיכלל בשורות המגויסים. אך ההצעה נתקלה בקיר אטום, והמשא־ומתן היגע נסתיים רק בצער ובעלבון שכירסם בלבות הנשים הבשלות לתפקיד. בדרך־כלל עוד לא הוכר אז כוחה של האשה ללבוש מדים ולתרום א תרומתה העצמאית לנצחון. חיילת עבריה במדים – חידוש גמור הוא בהיסטוריה היהודית, כשם שהופעת אשה במדי־צבא חידוש הוא בתולדות העמים. צלו של החידוש מטיל פחד. וההכרעה בו לא תיעשה בהצבעה, אלא בכוח המעשה, המחייב אומץ אישי ורוח התנדבות.

מכיון שכך, אין זה ענין שמותר להטיל בו מרות. על־כל־פנים, לא ייתכן שמישהו מבחוץ יקבע ויחליט: “אַת מתנדבת!” אילולא חילוקי־הדעות בענין זה, אפשר היה לבוא אל כל אשה צעירה ובריאה בישוב ולומר לה: “בכוח המרות הציבורית אַת נתבעת”. אבל לא כן עתה. כל אשר שתתגייס תעשה את מעשה ההתנדבות החלוצית האישית שלה מרצונה הטוב ועל אחריותה, בלי שתהיה לזולתה הזכות לכוון את דרכה והחלטתה. כן הדבר גם לגבי תביעת זכויותיה ומעמדה של החיילת העבריה בקרב הצבא הבריטי. רק בכוח התנדבותה האישית תיוָצר העובדה הרת־הסיכויים להשגת הזכויות וביסוסן. רק תוך כדי המעשה, ולא כתנאי קודם למעשה, תכבוש החיילת העבריה, עם כיבוש דרכה ועמדתה, גם הישגים אחרים, כלליים ולאומיים.

לדוגמה, התביעה לריכוז חיילות ארץ־ישראל ביחידות מיוחדות. כיום הושגה ההסכמה לכך. אבל מנַיִן הבטחון, שאמנם יקוּים ההסכם? והרי ייתכן, שגם אם ירצו בכך שלטונות הצבא, יעמדו לפני תנאים מפריעים ונוגדים. הגורם העיקרי, שיש בו כדי להבטיח את קיומה של היחידה היהודית הנפרדת והעצמאית, הוא קצב ההתנדבות והיקפה. רק החיים, המציאות, ההיאבקות המתמדת על הזכויות וההוכחה הבלתי־פוסקת של יעילות – יבטיחו ליחידות היהודיות את קיומן ויגבשו אותן לנכס חי וקיים.

ויכוח סוער קדם לתביעה לריכוז חיילות אי־טי־אֶס ליחידות מיוחדות, כתריס בפני הפגישה ההרסנית עם העולם הזר באוירת החופש המגיע לידי הפקרות של ימי־חזית. בניגוד להצעה המקורית של השלטונות להצמיד חיילות לפלוגות־צבא שונות, קמה תביעה בקרב הישוב להצמידן ליחידות של חיילים יהודים בלבד. אבל פירושה של תביעה זו הוא ממילא צמצום תפקידיה של החיילת הארץ־ישראלית לשירותים בלבד – בישול, נקיון וכדומה – כי הרי פלוגות החיילים הארץ־ישראליים מוגבלות הן עצמן בתפקידיהן. ברור, שיש בתביעה זו ויתור על מקצועות עיקריים, כגון בתי־חולים, נהגות, מחסנאות וגם פקידוּת בקנה־מידה רחב. ועם צמצום התפקידים תקוצץ בהכרח גם הכמות. על־כל־פנים תסויג ותתכווץ יכלתה של האשה העבריה לגלות מלוא כוחה וכשרונותיה. ואם עצם גיוס האשה הוא מפעל של קוממיות לה, מדוע תהיה נאלצת להגשימו רק כסרח העודף לגבר? מדוע אין היא זכאית להופעה עצמאית, בפלוגה מיוחדת לה, על כל נתוניה ואפשרויותיה? ואשר לחשש מפני הפגישה עם העולם הזר – האומנם הפתרון הוא בהסתגרות המלאכותית? היועיל המחסום אם לא תחונך האשה לעמידה עצמאית גאה בכל התנאים? אמנם, דרך קשה היא, רב סיכונים ומאבקים. אבל ברור, כי המאבק צריך להתחיל קודם־כל ממקומה ויעילותה של האשה בעבודתה – מהגה המכונית וצריף בית־החולים ושולחן המשרד וצריף המחסן שבו היא עובדת.

תפקידי החיילת יהיו תפקידי־עזר. אך בחייה לאחר העבודה תהיה עצמאית. זהו ההגיון הטמון בגיוס נשים; זוהי ההצדקה לשיתופן כיחידות עצמאיות במלחמה – שיהיו התפקידים נמסרים להן על אחריותן והן תמַלאנה אותם במלוא יכלתן וכשרן כחטיבות שלמות. הזדמנות בלתי־חוזרת היא לאשה העבריה, המצפה כל השנים להתגלות מעינות כוחותיה – שתתפוס עתה קטע זה מצרכי המלחמה המצפה לפעולת הישוב העברי, ותכבוש אותו בעבודתה ובאישיותה. קטע, שאין תחומיו קבועים ועומדים, אלא הם גמישים ורגישים ועשויים להצטמצם ולהתרחב, בהתאם לממדי ההתנדבות שלנו. אחריות זו מוטלת על האשה והבת, אחריות חברתית בתוך הישוב ואחריות מדינית כלפי חוץ. במובן זה ניתנו זכויות שוות בהחלט לאשה כלגבר. כוחנו המדיני תלוי במידה שבה נשתמש באפשרות זו. גיוס האשה וגיוס הגבר עולים בנידון זה בקנה אחד וחשבונם מצטרף לסך־הכל לאומי אחד.

אבל ערכו של הגיוס הוא קודם־כל כלפי פנים. אנחנו, שנטלנו לעצמנו את התואר חלוץ העם, חייבים הננו לשאת בכל החובות שתואר זה מטיל עלינו. אין זאת אומרת, כמובן, כי נצחוננו המדיני מובטח. אבל ישיבה בחיבוק־ידים לעת כזאת והשתמטות מלתת חלקנו, בודאי ירחיקנו מן המטרה.

בת הישוב לא תמצא שקט בנפשה, אם לא תבצע את המעשה, שהטילה עליה המציאות – זאת חייבים אנו כולנו לדעת, זאת יודעת האשה העבריה בסתר לבה וזאת יודע כל בעל־הכרה בתוכנו. אמנם, הדרך תהיה קשה, המסגרת מעיקה, הלבוש אפור, הפגישה עם העולם הזר מסוכנת. אבל לעומת כל אלה, שווּ בנפשכם נערה דוברת עברית מארץ־ישראל מטפלת בחייל שלנו באיזה בית־חולים בפינה נידחת; שווּ בנפשכם שיירת חיילים שלנו פוגשת בנהגת עבריה בדרכי המדבר; חיילים יהודים החוזרים מן החזית או מחיי מחנה מנותק, וכשהם מגיעים למקום ישוב ונכנסים למועדון החיילים, בקהיר או באלכסנריה, הם פוגשים – בים הזרוּת והנכר – בחבורת בנות מן הארץ, מַכּרות ושאינן מכּרות, אשר בעצם הוָיתן הן מגלמות את המושגים בית ומולדת.

יהיו קשיים, יהיו כשלונות, אך מבעל לכּל תפרוץ הכרת הסיפוק שבמילוי החובה ותאיר ותבהיק דמות נעלה מאוד, דמותה החלוצית של האשה העבריה בארץ־ישראל.

נשים ונערות הקשיבו לנאום וקראו אותו פעם ופעמַיִם. נירה גזרה את פיסת העתון למשמרת. וכך, מקופלת ומצהיבה, מונחת היא בין דפי מחברת מן הימים ההם, הימים שלפני הצעד המכריע.

 

הקאדר    🔗

הקאדר, בה"א הידיעה. מלה קצרה וזרה – ולאלפי נשים, ולא רק לעשרות שלקחו חלק בכך למעשה, היא עד היום בבחינת עולם מלא, תקופה בחיים.

הקורס בן עשרה שבועות במחנה־האימונים הצבאי בסרפנד, לששים ושלוש המשתתפות בו שמהן נקבע בסיומו הסגל הפיקודי הראשון של יחידות אֵי־טי־אֶס, הוא שפתח את מִבצע גיוס הנשים למעשה, בעוד חמש מאות הראשונות, שנרשמו בלשכות־הגיוס לאחר המשא־ומתן המיגע והממושך, מצפות לקריאה.

כבעוּבּר במעי אמו, אשר הכל כבר גלום בו מראשיתו, כן נתקפלו בתוך הוָי הקאדר ואירועיו מרבית הבעיות והתהליכים שלפניהם עמדו אחר־כך יחידות אֵי־טי־אֶס והם שגיבשו את אָפין המיוחד.

אָפיני היה עצם הרכבו של הקאדר, מחומר אנושי מגוּון ולא מעור אחד. המשתתפות בו נבחרו בשתי לשכות־הגיוס בהקבלה, מחציתן בהמלצתה הרשמית של הסוכנות היהודית, ולמעשה מקרב חברות ההגנה בעיקר, ומחציתן מן הנרשמות בלשכת־הגיוס הצבאית באופן־ישיר – כלומר, אלו שהוציאו עצמן מלכתחילה, אם בהכרה או שלא מדעת, ממסגרת המרוּת המאורגנת של הישוב או שלא הקפידו להיכלל בתוכה. לימים הוברר, שהיתה גם מקריות מסוימת בחלוקה זו. חלק מן המתגייסות בלשכה הצבאית, אשר עליהן הודבק מראש התו “לא משלנו”, נתגלו כמסורות ונאמנות לערכים הלאומיים ממש ככל אחת “משלנו”. חלקן נתמזג מיד בחברה הכללית ונשאו בעול כל המצוות הפנימיות, שוה בשוה. לגבי אחרות, הרי למרות מספרן המועט היה התהליך מסובך יותר ושימש מקור לסערות פנימיות ולעגמת־נפש, נוסף על עצם הקשיים והבעיות. רק צעד־צעד נפלו המחיצות, לעתים באורח בלתי־צפוי של שעת מבחן והכרעה. ויש שנשארו עד הסוף רחוקות ומסתייגות מן הרוח הלאומית וערכיה, שעליהם ניטשה המלחמה מבפנים.

עד היום, מבעד לגלי עשרים שנות השינויים והתמורות שהסתערו מאז על מערכת המושגים והערכים – אַת מַבחינה בנימת התוכחה הסמויה כלפי זו שראתה היתר לעצמה לעקוף את לשכת הסוכנות היהודית, מעוּזוֹ ומִפגנו של המאבק לכוח לאומי. בכל אשר עשתה ופעלה אחר־כך בנאמנות, מתוך הזדהות מלאה, וגם אם מצוינת היתה מרבות מ"נערות הסוכנות" במעשיה ובהליכותיה, דבק בה אותו מעשה פעוט, לכאורה, כפגם בהכרתה הלאומית או בתכונותיה האישיות.

שורות מספר, שנרשמו בעפרון על דפי מפנקס קטן, ביומו הראשון של הקאדר (25 בינואר 1942), קובעות את קיומה של בעיה זו במחנה למן הרגע הראשון:

“היום עבר בעצלתיִם. הלימודים יתחילו מחר. הבחורות – מכל הסוגים. האוירה אינה ידידותית ביותר, נשית מאוד – זו מספרת על זו. חסרה רוח חברית ויחסי עזרה הדדית. הבחורות מצביעות על אחדות מ’הקבוצה השניה' כעל אויבות מספר אחד. והתלונות שונות: ‘מתחנפות’ אל הקצינות והסמלות האנגליות, מתיחסות רע אל הבחורות שלנו, מתבודדות. אולם ההאשמות אינן די מבוססות, מוגזמות כנראה, מנופחות ונובעות במקצת מזרוּת ובעיקר מחוסר גישה מבוגרת. סובלות לא מעט אלו שאינן יודעות אנגלית, ולא רק בגלל אי־הידיעה, אלא בגלל חוסר העזרה, ובעיקר חוסר הרצון לעזור, מצד אלו השולטות בשפה. הקצינות והסמלות האנגליות חביבות מאוד, יחסן יפה, אדיב, ומורגשת נכונוּת לעזור”.

למחרת היום נרשם ביומן:

“יום־לימודים ראשון. טרם נכנסנו למסלול החיים התקינים. הרצאה אחת על מבנה הצבא, הרצאה על נימוסים ודרכי עבודה במחנה, וזה כמעט הכל. השיעור בתרגילי־סדר היה פחות טוב מזה של… (המאמן בהגנה), אבל גם לא רע. המסיבה (מסיבת פרידה למתגייסות) אחרי הצהרים חסרה הוד, כרגיל אצלנו. חסרו כסאות, החדר צר מלהכיל אף את החצי ממספר האורחים שהוזמנו, חלוקת ספרי התנ”ך היתה בלתי־תרבותית – אין אנו יודעים לערוך טקס".

יום שלישי. “הדברים מתקדמים במקצת. נתתי את הדחיפה האחרונה לסידור קבוצות ללימוד השפה האנגלית. הבחורות התמרמרו מאוד על שלימוד האנגלית לא הוסדר עד עכשיו. מהיום תלמדנה שלוש קבוצות אנגלית יום־יום. הלימודים היו היום די מעניינים, אף כי עדיין אלמנטריים. החברה קצת מתלכדת, אולם יש יוצאות־דופן, ודוקא משלנו”.

יום רביעי. “לפנות ערב נסענו לתל־אביב. ההרגשה באוטובוס היא של תלמידות בת־ספר לבנות־טובים, שהתפרצו מבין כתלי המוסד”.

יום חמישי. “לעת־עתה שורר דכאון אצל הבחורות הרציניות. קשה להתגבר על האכזבה הראשונה: האם לזה דרושות בחורות כמונו?”

יום שש, “Church Parade” (מִפקד תפילה). יראתי שיהיה גרוע יותר. עבר די טוב. היה אפילו רגע מרומם… הדלקת הנרות עלובה מאוד".

שבת, 31.1.42. “יום חופש. דין־וחשבון נפשי רע. דוקא כעת, מחוץ למחנה, ההרגשה יותר מעמיקה, ומעט עצוב”.

מוצאי־שבת, 7.2.42. “חשבתי לכתוב יום־יום, אבל בימים האחרונים אני מרגישה ריקנות כזו בלב, שאין רצון ואין צורך לכתוב. נראה, שזהו דכאון שבא בעקבות המשבר העובר כעת על כל אחת מאתנו משום שלא השלימה עדיין בנפשה עם החיים החדשים. יש הרגשה, כאילו כל זה זמני, מחנה דומה לאותו שהיה ברמת־יוחנן (מחנה אימוני ההגנה) ועל הכרמל. אמנם מחנה לא ‘משלנו’ ואין לך להתערב בסידורים; עליך להיות איש־השורה מחדש, וזה לא קשה כלל וכלל. ואולם, כשאַת נזכרת, כי זה אינו מחנה ארעי, אלא חיים, חיי יום־יום, ולא לשבועיִם ואף לא לחָדשיִם, אלא ייתכן לשנים – אזי נעשה קצת לא ברור ואַת חדלה לחוש את החיים האלה, שטרם הגיעו לידי הכרתך המלאה”.

העובדה, כי ארבע הראשונות שהוענקה להן דרגת קצונה בגמר הקורס, לא כולן היו ממומלצות הסוכנות היהודית דוקא, וכך גם הסַמלוֹת לדרגותיהן, שישמשה נושא לתגובות ולויכוחים. בבחירה זו הובלט ההבדל שבין סולם הערכים, אשר עליהם נתחנכה ואותם טיפחה בת הישוב “בעלת־ההכרה” לבין הערכותיו ותביעותיו של העולם הזר, שאליו נקלעה. דבר אחד ברור היה, כי מעתה ועד לאותו יום קרוב או רחוק, שבו תוכלנה הבנות לפשוט מדיהן ולחזור לעולמן האזרחי, לא המלצות ולא זכות־אבות וזכויות העבר יקבעו את מעמדה ותפקידה ועלייתה בדרגה של כל אחת ואחת. ההתמודדות תהיה בעיקרה בכוח תכונות אישיות, במסגרת חוקי־הצבא הקבועים והתנאים הנתונים.

בזריזות ובעֵרנות החלו הבנות לומדות ובוחנות יסודותיו של העולם הצבאי הבריטי, מה לקרב ומה לדחות, למה להסתגל בדלית־ברירה ועל מה ללחום. הקו המַנחה, ליד החובה העיקרית כלפי מאמץ המלחמה, היו צרכי הישוב הנאבק בכל התנאים על זכויותיו כיחידה לאומית, גם אם לעתים לא עלו בקנה אחד עם הענין הפרטי. ללא אסיפות והחלטות נתלכד גרעין ונתגבשו סיסמאות, שהיו בבחינת ייהרג ואַל יעבור, גם אם לא נוסחו בקול ולא הועלו על הכתב. נוצר איזה חוש מיוחד שהדריך וכיוֵן ובכוחו נשאו בקשיים, התקוממו או השלימו, אם בחיוך על השפתים או בחריקת־שינים.

חברות ההגנה ומגויסות הסוכנות היהודית גם הן לא היו מעור אחד אך למן הצעדים הראשונים נתגבשה האחריות ההדדית כאחת התופעות הבולטות. ובכל מצב לא הכזיבו, הן בעמידתן על משמר הערכים הלאומיים והן ביחסי חברוּת. סייעו לחלשה ופילסו דרך לפני הנבוכה. ותיקה במחנה הצבאי עזרה לחדשה, גם אם היא הקדימה אותה בשלושה ימים ביום אחד, ואפילו בשעה אחת בלבד.

החיים יחד לא היו פשוטים וקלים. רבות ממשתתפות הקאדר היו בעלות אופי מגובש ומושגי־חיים ברורים. הנה חדרן של ארבע ממשתתפות הקורס, כולן חברות וגם מפקדות בהגנה ובעלות אותה משאת־הנפש, אך לא פעם עמדה בחדר אוירה מתוחה – “ממש אפשר היה לחתוך את האויר בסכין”. והכיבוש העיקרי היה אולי דוקא בריסון היצרים האישיים וגיבושם לערכים חיוביים, למאמצים בעבודה, להופעה צבאית נאה, לליכוד חברה על בסיס חדש, מתוך הקפדה מתמדת למַזג לתוך אורח־החיים הצבאי את ההוָי החברתי הארץ־ישראלי.

בתחומי הקאדר נערכה ההתמודדות הראשונה בין בנות הארץ והמפקדות האנגליות, קצינות וסמלות. קדם לכך מתח נפשי עצום של ספקוֹת וחוסר ודאוּת: איך תהיה למעשה הפגישה עם בנות העם הזר, שאתו נאבק הישוב זה שנים. גם מִפקדת הצבא הבריטי לא שֹשֹה בתחילה לקראת הקשר עם בנות הישוב העברי בארץ וסבך הבעיות הכרוכות בו, ומשום כך נדחה הגיוס זמן רב. אך הפגישה הראשונה עם משתתפות הקאדר היתה להן למגייסות הזרות בבחינת הפתעה גמורה. הקצינות והסמלות הבריטיות, שהכינו עצמן למגע עם “נייטיבס”, עם חומר אנושי “קולוניאלי”, שיש להדריכו קודם־כל בכללי היגיינה ונקיון, ואולי אפילו בשימוש במברשׁת־שיניִם וכדומה, ועל־כל־פנים אין לראות בו חומר ראוי לקצונה ולפיקוד – עמדו לפני נשים משכילות ועצמאיות, בנות תרבות בהליכותיהן. עד היום לא שכחו הבנות את הבעת התמיהה בעיני הסמלות הבריטיות בראותן לראשונה את ה"נייטיבס" בחדרי המקלחת, כשהן מצוידות בכל האבזרים של אשה מתורבתת ומטופחת, חלקן אף יותר מן האנגליות עצמן. כאשר תהו עליהן מקרוב יותר עמדו על היכולת הגנוזה בהן ועל רמת השכלתן, שבדרך־כלל עלתה על זו של הסמלת האנגלית, וחלק מהן היו משכילות אף יותר מן הקצינה. עתה הבינו האנגליות, כי בידן הופקד חומר אנושי שאפשר להשיג באמצעותו גדולות, אם ינהגו בו בתבונה. הקצינות הבכירות ראו תפקיד־כבוד לעצמן להצליח במשימה. ביקשו להיות זהירות, שלא לפגוע ברגשות הלאומיים, לנהוג בכבוד ולפַנות את אבני־הנגף, כמיטב המסורת של הצבא הבריטי – אבל לא תמיד ידעו כיצד.

בערב החברתי הראשון נערכה מסיבה פנימית בכוחות עצמיים וללא הכנה מוקדמת. הבנות היו דרוכות להפגין את המיטב שבהן. כשרונות לא חסרו. ארבע שרו פרקי־זמרה מובחרים ואחת ניגנה בכינור מוסיקה קלסית בלויית פסנתר. נוצרה אוירה תרבותית נעימה. לבסוף ביקשו גם הקצינות האנגליות לתרום משלהן. סמלת בריטית, זמרת מועדוני־לילה טיפוסית, שרה שיר־חיילים קלוקל, שהיה אחר־כך לאחד הפזמונים החייליים המקובלים במחנות־הצבא, אך בנות הארץ טרם הורגלו אז לשכמותו. משחשה קצינת־החינוך הבריטית במורת־הרוח על פני הבנות וברחש שעבר ביניהן נתנה מיד אות להפסיק. והפזמון הבלתי־גמור נשאר תלוי בחללו של הוָי המחנה כסמל לתהיית ההיכרות ההדדית.

במשטר היחסים המתוחים עם ממשלת המנדט והסתגרות הישוב הנאבק על עצמאותו בתוך עולם המושגים שטיפח לעצמו, גדול היה פי כמה החַיִץ בינו ובין העולם הזר. נערה השותה כוסית בבאר, או מרשה לעצמה לדבר אנגלית במחנה, כבר הוטל עליה צל. והיו בנות, שמתוך סייגי קנאות לאומית הדירו עצמן לא רק מדיבור אנגלי, אלא גם מכל נסיון של לימוד השפה. כיום תיראה אולי מגוחכת העובדה, כי בשלב מסוים של גיוס הנשים פנתה חבורת נערות בשאלה על כך לברל כצנלסון, והוא עודדן דוקא ללמוד את השפה ולהשתמש בה כל־אימת שיש להן צורך בדבר. להיפך, אמר, מלבד עצם הערך של ידיעת שפה נוספת, הרי הזדמנות מצוינת היא להן לשמש שליחוֹת להסברת עניננו למאות ואלפים מבני העם, שאתו אנו נאבקים. אבל השואלות, שראו סביבן תופעות של היגררות אחר ההוָי הזר והחברה הנכרית ונסיונות להתבולל בה, עמדו על דעתן, מתוך חוש של התגוננות טבעית ושמירה קפדנית על הצביוֹן הלאומי.

היתה כנוּת גדולה. מעשה באחת, אשר באותו שבוע שבו היא שימשה לראשונה “טוראית תורנית” במחנה־האימונים, במסגרת העבודות והתפקידים למיניהם שהיה על כל אחת להתנסות בהם – איחרה חברתה־לחדר לחזור מחופשתה למועד הקצוב. לפי הדין היה על התורנית להתיצב ערב־ערב לפני הסמלת הענקית והקצינה התורנית, בת רודסיה, ולהודיע שהבנות בחדרים והכל בסדר. והנה כבר הגיעה שעת כיבוי האורות והמאַחרת איננה. היתה התורנית אובדת עצות. מה עושים? ברור, כי למחרת צפוי משפט. והמושג “משפט” עדיין הרעיד את הלב במורא חידושו. הכל נראה בממדים מופרזים. משפט הוא קודם־כל חילול כבוד הקאדר. לכן, “למען המולדת”, מוטב למסור שהכל בסדר. אך, לעומת זאת, אם יתגלה השקר הוא יבאיש את ריחו של הקאדר כולו. ונוסף לכך, שמא אירע לה למאַחרת משהו וצריך לצאת לחפשה, לבוא לעזרתה. התורנית לא ראתה עצמה רשאית להחליט בענין נכבד כל־כך על דעת עצמה. למרות האיסור להתהלך במחנה אחרי שעת כיבוי האורות, חמקה בין הצריפים, כינסה כמה חברות “פעילות”, מבעלות ההכרה וההשפעה, ולאחר שדנו בענין בלחישה, מתוך כובד־ראש והתרגשות רבה, החליטו: אין ברירה, חייבים להודיע! הלכה התורנית בפיק־ברכּיִם ודפקה ביד רועדת על דלת חדרה של הסמלת, והרגשתה כאילו אסון גדול התרחש, ממש משבר בחיים.

העונש שלאחר המשפט לא היה כבד – אתרה ושלילת מחצית יום־חופשה. אף־על־פי־כן, שפכה התורנית בת העשרים ושש דמעות מרות. ביחוד חרה לה על שסיבת האיחור היתה כה פשוטה ורגילה – השעון־המעורר, שהכזיב ולא צילצל.

היתה רגישות גדולה, בענינים חמורים כבקלים. מעשה בבתי־שימוש שנסתמו ובהערה בלתי־זהירה בענין זה מפי אחת הסמלות הבריטיות – וכל הקאדר היה כמרקחה. בתקופה מאוחרת יותר אירעה תקרית דומה ביחידה, שבה כבר שירתה אחת ממשתתפות הקאדר בדרגת סמלת. גם כאן חל איזה קלקול בבתי־שימוש באזור מסוים וניתנה הוראה שלא להשתמש בהם. אך מישהו, כנראה מעובדי־חוץ במחנה, הפר את ההוראה. לא הועילה טענת הבנות, אשר שהו כל אותו יום מחוץ למחנה, בענפי עבודתן השונים, שלא הן היו המפירות. נערך “פארייד” (מפקד), והאשמה נתבעה לצעוד קדימה מתוך השורות. ומאחר שאף אחת לא צעדה, הוטל עונש “סי־בי” (מעצר־בית) על היחידה כולה, בתוספת “מַרץ'” (מצעד) ו"דריל" (תרגול) ערב־ערב.

היתה זו יחידה מצוינת, שרוב חיילותיה היו נשים מבוגרות ורציניות ובנות מושבים וקיבוצים, והן נפגעו מן העונש עד עמקי נפשן. כדי לרומם מעט את רוחן, התירה לעצמה ערב אחד חברתן הסמלת ללחוש באזניהן, אגב הצעידה, כמה מלים מעודדות על הנסיונות שעוד נכונו לבת־ישראל המיצגת את עמה ועל חובתה לשאת בגאוה גם בעונש, כשם שהיא נושאת בתהילה. בלי לומר דבר השיבו לה עשרות עינים בהבעת תודה. ולמחרת בערב, כשעברו שוב הצועדות הענושות על־פניה, תחבה חברת מושב ותיקה ואם לבנים לתוך ידה בחשכת הערב פתק, השמור עד היום אי־שם במזוָדה, ובו מלים ספורות: “אנו גאות בך!”

מעשה מסעיר ומבדח כאחד היה דבר סילוקה הפתאומי והמסתורי מן הצבא של נערה מצוינת, בת־טובים, מכובדת ומחוננת, בולטת בין רבות בהשכלה ובשאר־רוח. בוקר אחד, כשבוע או שבועיִם לאחר גיוסה לקאדר, קראו לה למשרד המִפקדה וציוו עליה להחזיר בו במקום את הפיי־בוק, מאחר שהיא משוחררת מן הצבא. מדוע? – זאת לא הסבירו לנערה שהוכתה בתדהמה. פקודה ישר מן המִפקדה הראשית – נאמר לה – וזה הכל.

הקאדר היה כמרקחה. הנערה חשש לחזור הביתה מבושה. ומאחר שהמסולקת היתה מפעילות ההגנה, סבורות היו כי בזה נעוץ שורש הרע, כי נודע הסוד, ומחר יסלקו עוד כמותה. מה לעשות? נסעה הנערה ישר לביתו של משה שרתוק בירושלים, שקרוב־משפחה הוא לה, ונדהם גם הוא, ופנה מיד אל שלטונות הצבא לפענוח התעלומה. ורק לאחר טיפול נמרץ הוברר, כי מאת המשטרה באה ההוראה, והכל בעֶטיה של טעות הבולשת באות אחת בשמה, שבגללה זוהתה עם שם יצאנית מסוימת, פסולה לשירות בצבא. הטעות תוקנה, שלטונות הצבא התנצלו. ונסיונו של הקאדר נתעשר במעשה ללא תקדים, החזרת חייל שפוטר מן הצבא.

סוד החברוּת בהגנה היה קדוש, מעל לכל, ביחוד מאחר שעם המשתתפות בקאדר נמנו גם שלוש נשים ערביות נוצריות, אחת מהן שונאת־ישראל מובהקת שסיימה את הקאדר כסַמלת. בשלב מסוים של האימונים ניתנה הוראה לחברות ההגנה להעלים ולא לגלות ידיעותיהן הצבאיות שרכשו להן לפני גיוסן. ההוראה באה כתגובה לתקרית עם סמל־האימונים הבריטי, מתנגד מושבע לגיוס נשים, שהתנכל לבנות הקאדר וביקש לשבור רוחן. פעם הוליכן למגרש־האימונים בדרך שצריכה פנייה חדה שמאלה. תרגיל זה במצעד בשישיות הוא אחד הקשים בתרגילי־סדר. הבנות ביצעוהו לפי מיטב כללי ה"דריל" הטוב – כלומר, בעוד הקיצונית צועדת במקום, התקדמו חמש האחרות כמחוגי השעון, והערת־ההתפעלות השנונה ורבת־המשמעות של הסמל שימשה אות־אזהרה לבנות הקאדר ולכל חברת הגנה בצבא הבריטי, שלא להפגין את ידיעותיהן הצבאיות.

המאורע העיקרי בחיי הקאדר, שרישומו לא נמחה עד היום, התרחש בליל־"סטרומה". ב־24 בפברואר 1942 צללה בים השחור ספינת המעפילים על 769 נוסעיה מיוצאי רומניה, ורק אחד ויחיד ניצל. הישוב, האחוז מרירות על מדיניות העליה של שלטון המנדט הבריטי, הגיב בהפגנות־מחאה ובשביתה. ודוקא לאותו ערב נועדה מראש, באולם גדול של מחנה־האימונים בסרפנד, מסיבת הסיכום של הקאדר לקראת גיוסו. הוכנה תכנית עשירה, שהושקעו בה מאמצים רבים, והוזמנו אורחים מבחוץ, גם מקרב הקצונה הגבוהה של המחנה הכללי, אשר הקצינות הבריטיות התכוונו להציג לפניהם בגאוה את הישגיהן באימוני הקאדר.

הבנות המזועזעות, שראו עצמן שליחות הישוב ועצם מעצמו, ביקשו לבטל את המסיבה מתוך הזדהות עם אֵבל כלל־ישראל, אבל הקצינה האחראית והמִפקדה הצבאית אִתה התנגדו בכל תוקף. צבא הוא צבא, טענו, ואין לשנות מסדריו בכל הנסיבות. התנגדותן של חיילות להופיע במסיבה שתוכננה מראש, פירושה מרד.

הקאדר נסער. מנותקות היו מן החוץ, ללא כל קשר ומגע ובלי כל אפשרות של התיעצות. ידיעה מַטעה שנמסרה להן, כאילו משה שרת הביע דעתו לקיום המסיבה, הגבירה עוד יותר את המבוכה. היה זה יום של חשבון־נפש נוקב. הבנות ראו עצמן כאילו כל כבוד ישראל והמאבק עם השלטון הבריטי מוטל על שכמן בלבד. יצאו לקדש שם ישראל ונמצאו מכתימות כבודו ורגשותיו. לבסוף, הוזעקו ל"פארייד", שבו הגיעו להצעת פשרה־מאונס.

הנימוק שבו הצליחה הקצינה לשכנע את בנות הקאדר, היה בדוגמה האישית שלה. “הנה אני באה מאנגלית המופצצת”, אמרה, “שבה הושמדה כל משפחתי וארוסי נפל בקרב – ואני ממשיכה, כי זוהי המלחמה. ואם החלטתן לתת יד למערכה המשותפת נגד היטלר – עליכן להמשיך בכל המצבים”. המעניין שבדבר שהפשרה הושגה לא באמצעות המנהיגוֹת הפנימיות של הקאדר, מבין חברות ההגנה, אלא באמצעותה של נערה עירונית צעירה, “עולה חדשה” בארץ, ילידת גרמניה וחניכת אנגליה, מן המתגייסות שלא בלשכת הסוכנות היהודית, ש"הצילה את המצב" במצאה את הדרך אל לב שני הצדדים.

המסיבה נתקיימה, אך בראשיתה קראה אחת הבנות בקול חנוק מהתרגשות, לפני אולם מלא חיילים וקצינים נכרים ועשרות בנות הקאדר העוצרות בקושי דמעותיהן:

“בהרגשת אֵבל כבד אנו עולות הערב על במה זו, נוכח האסון שקרה לעם היהודי כולו עם טיבוע האניה ‘סטרומה’ על משאה הטרגי של 769 הפליטים היהודים, שנעקרו מביתם ונרדפו על־ידי הנאצים מחוף אל חוף. אתמול נודע לנו הדבר, ומאז אנו נושאות כאב גדול בלבנו. התחייבנו לפני קהל רבגוֹני לערוך נשף זה. הופעתנו הראשונה היא, הופעה רשמית, כחלק של שירותנו באַי־טי־אֶס. וכך, למרות הכאב, ולמרות האבל שהישוב נתון בו, החלטנו שלא לבטל את הנשף ולא לאכזב את אלה שציפו להופעתנו. אך בלבנו אבלות אנו. והננו מקוות, שתבינו זאת ותדעו עד מה קשה לנו להמשיך הצגה זו. ולאות אבל תשיר המקהלה את השיר ‘וידעו הדמעות’, שאת מלותיו חיבר לפני ימים רבים המשורר העברי רבי יהודה הלוי”. בכך תמה הפרשה כלפי חוץ, אבל רישומה בפנים נשאר עמוק ובלתי־נמחה.

כל אותו יום של המסיבה, יום שנמשך כנצח, עבר על הטירוניות האבלות בסערת־נפש ובויכוחים פנימיים שמיצו את העמדות השונות. לרבות מהן היה יום זה אחד המשברים האישיים הקשים בחייהן, כאילו בהופעתן במסיבה בערב, או בהעדרן ממנה, נתמצה כל תוכן חינוכן, כל המהות האישית והנאמנות הלאומית וטעם הגיוס שלהן. נערה צעירה, שעמדה במִפקד בשעה שהקצינה האנגלית ביקשה מתנדבת לומר את דברי ההסבר מעל במת המסיבה, בטוחה עד היום, כי עולמה הרוחני היה מתמוטט אילו הסכימה אותה חברת ההגנה, שהיתה בעיניה הסמכות המוסרית, ליטול על עצמה את המשימה כהצעת הקצינה הבריטית. משסירבה – נגולה מעל לבן אבן כבדה.

למרבה הצער והמבוכה נתקלו הבנות, בדרכן למסיבה כאנוסות, בקריאות־גנאי של חיילים ארץ־ישראליים שמעבר לגדר התוחמת את השטח המוקצה להן. החיילים לא חשו את לבטיהן ולא ידעו דבר על ההוראה המוטעית שנמסרה להן, ועל כן ראו אותן בוגדות ומתנכרות. מבוישות ומזועזעות התנחמו הבנות רגע בלבן, כי רק קומץ קנאים קיצוניים הם אלה המיַדים בהן אבנים, שאינם יודעים כי הן פועלות בהתאם להוראת הסוכנות היהודית, כביכול. ורק בכניסתן לאולם המלא מפה לפה חיילים וקצינים נכרים עמדו על העובדה המרה, כי איש מבין החיילים היהודים המוזמנים למסיבה לא בא. וכך עלו על הבמה ומילאו אחר התכנית האמנותית בשירה ובריקוד, כשעיניהן זולגות דמעות.

הפצע לא הגליד גם לאחר מעשה, כשהביעו החיילים השתתפותם בצער הבנות, משנודעה להם האמת כי שום הוראה של הסוכנות, ה"מכשירה" את המסיבה, לא נמסרה להן כלל. הן לא נרגעו גם לאחר הבירור שנערך לפני אליהו גולומב, הסמכות המוסרית העליונה של ההגנה, בעקבות תביעתן לדין את הקצין העברי שהעביר להן הודעה מַטעה. לא אחת ממשתתפות הקאדר זוכרת עד היום את מבחן ליל סטרומה כחוָיה המזעזעת ביותר בכל שעבר עליה בשנות שירותה בצבא. ומתוך הצער וחוסר־האונים נוכח תהום התביעות המנוגדות שנפערה לפניהן, ידעו פתאום שלא קלה תהיה דרכן בעולם החדש אשר לתוכו נקלעו, אך עם זאת גם נתבגרו ונתחשלו לקראת העתיד.

 

מעט היסטוריה    🔗

בארכיון הציוני בירושלים, באחד משלושת התיקים הצנומים, המהווים שם את הגניזה הרשמית המעטה, שנותרה מקורות אֵי־טי־אֶס, יש מברק (17 בינואר 1942) מאת ד"ר חיים וייצמן בלונדון, נשיא הסוכנות היהודית, אל הדסה סמואל בירושלים, ממועצת ארגוני הנשים בארץ־ישראל, שאך זה הוקמה.

מברק האיחולים לראשית מבצע גיוסן של נשים בארץ־ישראל אומר:

“אני יודע באיזה צמאון תקבלנה הנשים שלנו את הקריאה לשתף פעולה עם אלפי חבריהן הגברים, המשרתים כבר בצבא, להגנת חייהם וביתם וכל מה שארץ־ישראל מסמלת להם. ההזדמנות, שזמן רב ציפיתן לה, מוגשת עכשיו לפניכן. ואני בטוח, שתנצלנה אותה במלואה לשם קידום השחרור, בהתאם לכמיהתכן הממושכת”.

דברי־ברכה כלליים אלה נפסלו על־ידי הצנזורה של ממשלת המנדט. לאחר פסילת המברק שיגר משה שרת מכתב (2 בפברואר 1942) אל שלטונות הצבא בקהיר, לידי סיר וולטר מונקטון, המתיחס לשיחה מסוימת אתו מלפני זמן קצר:

“בשיחתנו נמנעתי מלנגוע בזרויות אָרחה של הצנזורה מתוך ההנחה, שאתה תשמע די על ענין זה ממקורות אחרים. אבל כדוגמה לקשיים שבהם אנו נתקלים בתעמולת הגיוס שלנו, שעליהם דיברתי אתך – אולי תזכור שאמרתי, כי אנו נדרשים לעשות לבֵנים ואת הקש אין נותנים לנו – באתי להפנות את תשומת־לבך על הברכה הרצופה, שנתקבלה עם ראשית הפעולה לגיוס הנשים לאֵי־טי־אֶס – ונפסלה. אם אפילו שֶׁדר ערוך במלים עצורות כל־כך מתקבל כיין חריף מדי, נאלץ אני לראות כחסר־תקוה את מילוי המשימה של גילוי צורות פרסום, אשר תימצאנה ראויות לשידור”.

המאבק לא היה על עניני פרסום ותעמולה בלבד, אלא על כל צעד ושעל. באותו תאריך, 2 בפברואר 1942, בראשית פעולת הגיוס הפומבית, כתב משה שרת עוד מכתב בענין זה אל א. ט. צ’יטי, המפקדת הראשית של אֵי־טי־אֶס, בביקורה בירושלים.

"אני מבין, כי אַת חולקת על שבאחד העלונים שפורסמו על־ידי לשכת־הגיוס שלנו הוגדר התפקיד שאליו נקראות הנשים בשם ‘שירותי־עזר אזוריים פלשתינאיים’, ולא בנוסח הרשמי המדויק, לדבריך, שהוא ‘שירותי־עזר אזוריים’ בלבד, בלי התוספת ‘פלשתינה’.

"הייתי רוצה איפוא להעמידך על העובדה, שבפרסום הרשמי הראשון, ב־24 בדצמבר 1941, נאמר, כי משרד־המלחמה הסכים להקמת יחידות־עזר אזוריות בפלשתינה Auxiliary Territorial Service Units in Palestine)) וזה גם נוסח הכותרת של ההודעה על כך, שנשלחה אלינו רשמית. אני סבור, כי לפי זה, ועד למועד שידורכם ב־23 בינואר, היה השימוש שלנו במונח הזה מוצדק בהחלט. ואפילו עכשיו, לאחר שאמרת בשידור, כי אין אלה שירותי־עזר של פלשתינה, אלא של המזרח התיכון – האם יש לקבל את דבריך כהודעת החלטה רשמית, העומדת בניגוד להודעה הקודמת?

“אם אמנם יש החלטה לקרוא לכוח הנשים המגויסות בשם ‘שירותי־עזר אזוריים של המזרח התיכון’ – היינו רוצים לדעת אם באמת יהיה גיוס כזה בארצות אחרות של המזרח התיכון. שאלה מעשית היא, מכיון שנשאלנו על־ידי חוגים יהודיים במצרים, אם נשים יהודיות מן היושבות שם, המעוניינות לשרת תחת הדגל הבריטי, יכולות להצטרף לאי־טי־אֶס”.

ולבסוף, בסיומו של המכתב, פיסקה המבקשת לקבוע, ללא קשר עם ההחלטה על השם, שלא יחול שינוי בהסדר המוסכם, אשר לפיו “תהווינה נשים יהודיות המתגייסות לאי־טי־אֶס, בדרך־כלל, יחידות יהודיות, והיחידות היהודיות תצטרפנה, במקום שיהיה מתאים לכך, לפלוגות יהודיות”.

התשובה על מכתבו של מ. שרת (5 בפברואר) מאת המפקדה הצבאית במצרים בחתימת קתרין מוריסון־בל, ממלאת מקומה של המפקדת בהעדרה - אומרת בודאות, כי במצרים אי־אפשר לגייס נשים, מאחר שאין מגייסים בארץ נייטרלית. ובאשר לנושא העיקרי של המכתב – התשובה היא, כי מכיון שהענין אינו ברור למדי גם לה ולממונים עליה, העבירו את השאלה לשלטונות הצבא הגבוהים יותר. והכותבת מוסיפה: “עד כמה שידוע לי היה הנוסח בחליפת־המכתבים הרשמית שלנו תמיד, ועודנו גם עכשיו: ‘שירותי־העזר האזוריים, פלשתינה’ – בהנחה, שכוח זה אינו, כמובן, אלא חלק משירותי־העזר של המזרח התיכון. אבל אודיעך סופית כשנקבל תשובה”.

בתיקי הארכיון הציוני תחפשו לשוא את התשובה. אך עובדה היא, שבכל המסמכים הרשמיים, כבשפת החיים יום־יום, נעלמה המלה “פלשתין” סמוך לראשית הגיוס, והשם הרשמי על ראשי־תיבותיו, בכתב כבעל־פה, היה מעתה A.T.S, ללא P. בראשו.

לשם הדיוק ההיסטורי בפרט זה, הצדדי לכאורה ובלתי־חשוב כל־כך, ואף־על־פי־כן מאַלף הוא להבנת התקופה ויחסיה, ראוי לסַפר כי בישיבה הרשמית של נציגות מועצת ארגוני הנשים עם המפקדת צ’יטי, שבאה לארץ לשם גיוס הנשים בדצמבר 1941, קראה לשירותי העזר פ.א.ט.ס. (Pat – לטיפה, כינוי חיבה). כן חוזר שם זה גם במכתב רשמי מ־28 בדצמבר, מאת שלטונות הצבא אל קצין־הקשר של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עם שלטונות הצבא הארי ביילין, שבו מודיעים הם לו, סוף־סוף, על פתיחת לשכות לגיוס 700 נשים ראשונות לשירותי P.A.T.S.. אך כעבור זמן קצר נעלמה האות הראשונה, המשייכת את חיל־העזר של הנשים ל"פלשתינה" – ללא ספק בהתאם להוראה מגבוה. בדרך זו ביקשו השלטונות להרחיק כל רמז הבא לזהות את גיוס הנשים עם הישוב היהודי.

פרט אחר המאַלף גם הוא להבנת המאבק עם שלטונות הצבא הבריטי למן הצעדים הראשונים של הגיוס, היה קורות ציור הכרזה הראשונה, שהופיעה פומבית בכל מרכזי הארץ ופינותיה, לאחר פגישת המפקדת צ’יטי עם מועצת ארגוני הנשים, בהם מועצת הפועלות, ויצ"ו וליגת הנשים לשיווי־זכויות.

מאחורי דמות החיילת במדים, לפי דוגמת העטיפה של אחד מגליונות “לייף”, שהגיע באותו זמן לארץ, צויר מגן־דויד גדול ובשוליו הקריאה בשם מועצת ארגוני הנשים והסוכנות היהודית: “אשה יהודיה, תורך הגיע, מלאי חובתך!”

אך הופיעה כרזה זו, והמפקדת צ’יטי נזעקה למחאה באזני הדסה סמואל, בשיחה טלפונית דחופה, על “הציור המוזר” מאחורי דמותה של הנערה. ההסבר כי “ציור מוזר” זה אינו אלא מגן־דויד, הסמל שלנו, אשר בכוחו נקראות נשים יהודיות לנשק, לא הניח את דעתה.

“ירושלים היא עיר מעורבת!” טענה.

“הכרוז קורא לגיוס את בת ירושלים היהודיה!” היתה התשובה.

“אי־אפשר!” הרימה המפקדת קולה, “אני אצווה להסיר את הכרזות מכתלי העיר הזאת!”

“אם תוסר אפילו כרזה אחת, לא יהיה גיוס נשים בארץ הזאת!” היתה התשובה. והכרזות לא הוסרו.

לכל היסטוריה קדמה היסטוריה. אותה ישיבה של המפקדת האנגלית עם מועצת ארגוני הנשים, שקבעה את ראשית הגיוס, חלה בביקורה השני בארץ, לאחר שמן הביקור הראשון לשם בדיקת התנאים והאפשרויות במקום, חזרה בסיכום שלילי, בלי להיפגש כלל עם האוכלוסיה.

הטחנות של שלטונות הצבא הבריטי טחנו לאט ובזהירות. בין ביקור לביקור חלפו לא פחות מתשעת ירחי פעולה מדינית בלתי־פוסקת לבירור האפשרויות והתנאים לגיוס האשה, בתוך כלל הקשיים והסבכים שנתגלו בבעיות גיוס הגברים. היו אלה חדשי ציפיה ותכונה לנשים עבריות, נסערות מהוָי המלחמה ומבקשות לתת חלקן. בארכיון שמור מכתב אישי קצר למשה שרת, מחודש אפריל 1941, בחתימת עתונאית ארץ־ישראלית, בשמה ובשם חברתה המחנכת, המבקשת להביא לפניו “אחת ההצעות המהלכות בקרב קבוצה קטנה של חברות, ואין הן יודעות אם אמנם דבר זה ניתן להגשמה – הכוונה היא לגיוס קבוצת נשים לשירות הצבא. איני צריכה להסביר לך חשיבותו של דבר, הן לגופו והן לגבי הגיוס הכללי. חפצתי רק שתדע, כי יש כמה וכמה חברות המוכנות להתגייס וגם לעזור בארגון הדבר. ונחכה לתשובה”. כן גנוז כאן מכתב מ־26 באפריל 1941 בחתימת ו. נ. בדינגטון, המטה הראשי לפלשתינה ועבר־הירדן, בתשובה למכתב של הדסה סמואל בשם מועצת ארגוני הנשים מ־30 במַרס. “שאלת העסקת נשים בעבודות מסוימות שהצעת עומדת לדיון לפני שלטונות הצבא הגבוהים. כרגע אין להם תשובה”.

עוד מלפני־כן, מראשית חודש פברואר 1941, יש מסמכים ותעודות על מִפקדי אחיות ועל התיעצויות שנתקיימו במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים לשיתוף ארגוני הנשים בפעולות השירות הרפואי לשעת חירום. “ואחרי שירוכז החומר על מספר האחיות והעוזרות־לאחיות, שאפשר לגייס לשירותי הצבא, תפנה מועצת ארגוני הנשים לשלטונות בדרישה לשתף את נשי ארץ־ישראל בפעולות המלחמה”.

מספר אחיות יהודיות, שהחלו בינתים על דעת עצמן בעבודה בבית־החולים הצבאי בסרפנד, לא יכלו להחזיק מעמד. דו"ח שלהן אל איש המחלקה המדינית משה יובל מספר על יחס גרוע כלפיהן מצד האחיות האנגליות וההנהלה הבריטית. אחת שנכנסה לעבודה זו בהמלצת הבולשת הצבאית לא יכלה לעמוד ביחס זה, הגישה התפטרותה ונימקה את הסיבות שגרמו לצעדה זה. כשהוזמנה להופיע לפני קצין הבולשת הצבאית, חזרה על נימוקיה ואמרה, שאין כל אפשרות לעבוד במחיצתן של האחיות האנגליות המתיחסות אל היהודיות כאל נחותות־דרגה. לאחות היהודיה, גם הטובה ביותר, אינה ניתנת כל אפשרות לעבוד במקצועה וכל תפקידה הוא ניקוי החדרים, כביסה ועבודות מטבח. אין רשות לאחות היהודיה להיכנס לקנטין הצבאי. המזון המוגש לה גרוע מזה של האחות האנגליה; גם אם הן יושבות בחדר־האוכל שולחן ליד שולחן, מגישים לזו מרגרינה ולזו חמאה. היה מקרה, שהקצינים היהודים הזמינו את האחיות היהודיות לנשף שלהם אך הן לא הורשו לצאת, אף כי לאחיות האנגליות מותר להשתתף בכל נשף מעין זה.

יחסים אלה הדאיגו, אבל לא הרתיעו. המשא־ומתן בכתב ובעל־פה לא פסק במשך חדשים. מהכללות על טעמו של הגיוס והאפשרויות לביצועו עבר הדיון לפרטי המקצועות שבהם תוכלנה נשים לשרת ולמספר המגויסות שאפשר יהיה לרכז. במכתב מאת הדסה סמואל (5 בספטמבר) מדובר על ארבעת עד חמשת אלפים. רשימת המקצועות מונה: טבחות, פקידות, עובדות בית־חולים ועוד. אך ביחוד מבקש המכתב לשים את הדגש בשני מקצועות, שיש בהם כוח־משיכה לאשה הארץ־ישראלית, והם – מחסנאוּת ובעיקר נהגוּת.

שני סעיפים עיקריים במכתב מעירים על הצורך, שהגיוס ייעשה במסגרת הסוכנות היהודית, אף כי אין להוציא מן האפשרות גם גיוס במישרים על־ידי הצבא, וכן מדגיש הוא את הצורך הדחוף באימון סגל פיקודי לדרגותיו מקרב המתגייסות.

רק בסוף נובמבר נתקבל סוף־סוף המכתב הרשמי מאת המטה הראשי, ובו הודעה כי המפקדת הראשית לחיל הנשים תבוא בקרוב מלונדון למצרים ואף תבקר בארץ. משהודיעו להדסה סמואל ממִפקדת הצבא כי מועד הביקור קרוב, ישבה שלושה ימים רצופים ליד הטלפון, מחשש שמא תחמיץ את השיחה המכרעת.

ההשהיות המרובות הוציאו לא מעט רוח ממפרשׂי הגיוס. וכאשר נתפרסמה לבסוף הקריאה הרשמית ושודרה ברדיו ב־22 בדצמבר 1941, הרי הנהירה ללשכות־הגיוס היתה פחות נלהבת מן המצופה. בין הסיבות שגרמו לכך היו גם תנאי השירות, כפי שנתפרסמו בחוברת קטנה, בשלוש השפות הרשמיות, שנשאה בתרגומה העברי את הכותרת “שירות־עזר טריטוריאלי בפלשתינה (א"י) – אי־טי־אֶס”. הגילים שנקבעו בחוברת היו מ־20 עד 45, אך “נשים ששירתו במלחמה הקודמת בכוחות ה.מ. תתקבלנה עד גיל 50”. לבסוף, לאחר הסעיפים על בדיקה רפואית ותקופת אימונים וכדומה, קובעת החוברת כי “התשלום המינימלי למתנדבת הוא שילינג אחד ושני פנסים ליום, בתוספת ארבעה פנסים כתשלום לימי־מלחמה. התשלום יגדל בהתאם לעליה בדרגה או לעמידה בבחינות מקצועיות רשמיות לממלאות תפקיד במקצוע זה. שום הענקה לא תינתן לתלויים במתגייסות, אולם מתגייסות רשאיות להפריש חלק ממשכורתן לקרוביהן”.

ההיסוסים והמעצורים הנפשיים שליוו את תנועת התנדבות הנשים לצבא באו גם משום שהמגויסות נקראו לשירותי־עזר בלבד. עובדה זו הרתיעה בתחילה לא רק חברות־הגנה מושבעות, מהן המאומנות בנשק, או אחיות מקצועיות ותיקות, אלא גם עובדות־מקצועיות אחרות. הימים היו ימי־מתיחות שאין דוגמתם בישוב. ימים של מחסור בידים עובדות במשק מפאת גיוס אלפי גברים למלחמה וארגון הכוחות לקראת התגוננות חיצונית ופנימית, בהתאם לסיסמה “אנו מגינים על גבולותינו” של פלוגות הפלמ"ח, אשר אך זה נוצרו. בפלמ"ח ניתן לבת מקום שוה בשוה עם הבן, והסיסמה שלה כבשה וריתקה בתפקידיה החלוציים ובקריאתה למאבק שהלמה את מרי רוחו של הישוב. בעיני נשים רבות היתה זו הגבורה – להישאר במקום ולעמוד על המשמר, כשהסכנה המאיימת מתקרבת בצעדי ענק, ולא להפליג לאיזו הרפתקה של שירות זר ובלתי־ברור.

עובדת התגייסותן של רבות דוקא באמצעות הלשכות הזרות של שלטונות הצבא הבריטי, שנפתחו במקביל, ולא תחת הגושפנקה של הסוכנות היהודית והועד הלאומי, העכירה גם היא את הרוחות. גם פעילוֹת הגיוס ומעצבות דעת־הקהל להצלחתו, עם כל דאגתן לכמות, למספר, לא ראו בעין יפה את פיצולו. נוסף לפגיעה ההפגנתית שבפיצול, היו לשכות־הגיוס של הצבא כוח־משיכה לחומר אנושי בלתי־מאורגן, שבודאי לא היה נתון למרוּת המוסדות הלאומיים.

ביחוד בלט הדבר לגבי הרכבו של הקאדר, אשר מתוכו עתיד לצמוח הסגל הפיקודי הראשון של המתגייסות, המיועד להחליף בהדרגה את הקצינות והסמלות הבריטיות. הרשימה שהוגשה בהמלצת הסוכנות היהודית ובאישור ההגנה, נתקבלה רק בחלקה. תחת זאת הוכנסו כמחצית המשתתפות בקאדר מבין המתגייסות בלשכות־הצבא. הדבר גרם מורת־רוח רבה והכביד על תהליך גיבושו של גרעין מוצק ונאמן, שנועד לשמש יסוד ולוז של הגוף החדש בהתארגנותו.

בינתים, בעוד חמש מאות המתנדבות הראשונות, שיצאו למחנה־האימונים ב־15 במרס 1942, בעצם אימוניהן – הובאש ריחו של המבצע כולו בחוגים שונים של הישוב, הן מתוך אי־הבנה ודעות קדומות ומושגים מוטעים, ובעיקר בשל המוניטין שיצאו להתנהגותן של חלק מאלו, שבאו ללשכת־הגיוס משולי החברה. ומי ידע אם לא היה גיוס־הנשים כולו מתפורר וגוֹוע באִבּוֹ אילמלא ההגנה, אשר למרות צרכיה הישירים נתנה לו ברגע הנכון את תמיכתה ואת מיטב החומר האנושי שלה, הן לעצם השירות והן לתעמולת הגיוס. ואין ספק שהמבצע כולו, לא היה קם כלל אילמלא תביעותיה ותעמולתה של מועצת ארגוני נשים עבריות, בעיקר ויצ"ו ומועצת־הפועלות, ומאמציה הנמרצים של הסוכנות היהודית.

מועצת ארגוני־נשים – ראשיתה בימי מאורעות הדמים בארץ, על סף מלחמת־העולם השניה. היא קמה כזעקת־מחאה נגד רצח ארבע האחיות היהודיות על משמרתן בבית־החולים הממשלתי ביפו בידי ערבים. ומאז ניתנו לה בחיי הישוב המסוער הזדמנויות רבות להתלכד בתגובתה ומחאתה, ביחוד בכל הנוגע לעניני אשה וילד. עם ראשית גיוס הגברים לצבא הבריטי החלה גם פעולתן של העומדות בראש מועצת ארגוני נשים לגיוס האשה, מתוך העקרון, כי בחובה כבזכות למלחמה בהיטלר שוה האשה לגבר. הסתדרות נשי מזרחי שהתנגדה לעקרון זה, פרשה ולא שיתפה פעולה. ויצ’ו, מועצת הפועלות והסתדרות הנשים לשיווּי־זכויות, והעומדות בראשן, נרתמו לפעולת הגיוס במלוא ההכרה והלהט.

העמוד הראשון של חוברת “דבר־הפועלת” מ־30 בינואר 1942 מעמיד שני כרוזים קצרים תחת כותרת אחת: “בארץ הוכרז על גיוס נשים לשירותי־עזר”. הכרוז האחד, “אל בנות הישוב” – בחתימת הסוכנות היהודית והועד הלאומי; הכרוז האחר, “אשה עבריה במולדת!” – בחתימת מועצת ארגוני נשים עבריות. “מאז פרוץ המלחמה תבעה האשה העבריה את זכותה לעמוד במערכה נגד הצורר. תביעה זו נתמלאה. על האשה למלא עכשיו את חובתה” – כך פותח הכרוז הראשון. “הננו פונות אליך בכל מקום־עבודתך – בשדה, בבית־החרושת, במשרד ובבית ובכל אשר אַת. נתקבלה ההצעה לגיוס נשים בארץ לשירותי־עזר צבאיים. עלינו לקיים עכשיו את הודעתנו על נכונות האשה להתנדב” – כך פותח הכרוז השני.

החלה תקופה של ויכוחים סוערים ולבטי־נפש קשים, ביחידוּת ובציבור.

 

במחנה־האימונים    🔗

בוקר אחד של שלהי הקיץ, שנת 1939, היתה נירה אוספת ירקות בחלקת־השדה המשותפת של המושב. היא וחבריה שבחופשת בית־הספר צועדים היו בנחת, בשני טורים ישרים, מתכופפים וקוטפים וזורקים לתוך העגלה המלווה אותם. פתאום בא מישהו מעבר לכפר וצעק:

״מלחמה! מלחמה!״

רגע נשאו הכל ראשיהם ועמדו נדהמים. אחר־כך הוסיפו לאסוף את הירקות בדממה. גם נירה שתקה. אבל בלבה התחוללה סערה. בתחושה בלתי־מובנה לה ידעה, כי ביום הזה, שבו הוטל העולם לגורל בלתי־צפוי, נתחם בחייה הגבול בין ילדות לבגרוּת, ומעתה בודאי יתרחש משהו חדש, אחר, שונה לחלוטין מכל אשר היה לפני־כן, מושך בחידושו, על אף הרע הטמון בו.

חלפו חדשים של חרדות, חלפו שנה ושנתים, ובחייה של נירה לא קרה דבר. כמובן, כמו כולם חיתה גם היא בצנע – ובמתח. והמלחמה המשתוללת אי־שם במרחקים, מתקרבת בצעדים מהירים לגבולות הארץ. העתון והרדיו היו מביאים בבוקר ובערב בשׂורות־אימים על רכבות־מוות ותנורי גאזים ומִשׂרפות להשמדת יהודים באירופה. בלילות נדדה השינה מחמת סיוטי הזוָעה. אבל ביום חרשו וזרעו וחלבו את הפרות והאכילו את העופות. הנוער נתגייס בחלקו ליחידות הצבא. בשעות הערב היו נערים ונערות צמודים לשיעורי עזרה ראשונה ותחנות צוֹפן. המבוגרים התאמנו בנשק. מסביב לכפר נחפרו עמדות, והילדים שימשו קַשׁרים. בשעות הפנאי מאימונים סערו ויכוחים בבית־הנוער, ועל הדשא שליד בית־העם, עד שעה מאוחרת בלילה: מה חלקנו במלחמה? הנשב בחיבוק־ידיִם בשעה שעמנו מושמד, או נטיל גם אנו את כוחנו המועט לתוך המערבל הכללי? ושמא רק נכין את עצמנו, ובבוא האויב לשערי הארץ נתגונן מפניו עד טיפת הדם האחרונה!

הויכוחים החריפו לאחר שפלוגת חיילים אוסטרלים בכובעיהם רחבי־השולים באה לחנוֹת בחורשה הסמוכה, וערב־ערב סרו כמה מהם לבתי־הכפר כדי להתרחץ ולשתות תה. ארצם של האוסטרלים רחוקה מתחום המלחמה והם הניחו ביתם ובאו לכאן לגונן עלינו – ואנחנו מה? אותו זמן כבר החלו בהקמת הפלוגות הארץ־ישראליות ותעמולת הגיוס היתה בעיצומה. עד היום עומד באזני נירה קולה של אשה באסיפה הכללית של הכפר, הטוענת בהתרגשות ובבטחון:

״בנים כשלנו לא היו עדיין לעם ישראל! אין עוקרים מן האדמה ושולחים למלחמה בנים היודעים לגדל לחם! שילך הנוער הנוצץ מבתי־הקפה בתל־אביב!״

מישהו ענה לעומתה:

“ואם אחד כזה מתל־אביב יחזור בלי רגל?”

“ואם לא יחזור כלל?” הוסיף אחר.

תוך הויכוחים הלכו הראשונים. משקיהם הוזנחו ואדמתם שממה. שנַיִם מהם לא חזרו.

תור הבנות הגיע מאוחר יותר, ונירה – בין הראשונות, על אף התנגדותם של אבא־אמא.

היו, כמובן, מסיבות־פרידה ונאומים, ונירה חשה עצמה כנושאת הדגל. אבל כאשר בכו אמהות ליד האוטובוס העוקר מתחנת־הריכוז האזורית ברחבת בית הקרנות בחיפה, נתפעם בה לבה כלקראת צעד שאין לדעת מה תהיה אחריתו. חששה שמא תפרוץ גם היא בבכי, והידקה בכף־ידה את מפתח המזוָדה החדשה, שקנה לה אביה ובה כל המתנות הנהדרות שקיבלה, בכללן עט נובע ופנקס־יומן. בתנועה זו כאילו מבקשת היתה להיאחז עוד רגע בעולם שממנו עוקרת היא עתה, שבו הכל קיים וברור, על מושגיו וערכיו, כלליו ופרטיו. כל פרצוף בכפר, כל בית, כל חלקת־שדה היו משהו שהכירה מילדותה, שאתם גדלה ומהם נבנה עולמה. טעם סלט החצילים של ארוחת־הצהרים; גיזרת החצאית והחולצה הרקומה; קול געיית הפרה ברפת וריח עוגת־השבת – כל אלה היו מערכת שלמה וברורה של חיים סדירים, על יסודותיהם ונדבכיהם, העבודה והמנוחה, החול והחג. חברת הנוער־העולה שהכפר קלט היתה רוח־הפרצים היחידה בנוף־האדם שהכירה עד עתה מקרוב.

ופתאום, בעת שהעבירה את עיניה על־פני היושבות אתה באוטובוס היוצא את אזור חיפה, על הלבוש הסַסגוני של כמה מהן, ועל האודם של שפתיהן – חשה שמעתה ישתנה הכל מעיקרו. פחד מהול סקרנות אפף אותה ולא ידעה את נפשה.

הימים הראשונים במחנה־האימונים, ימי הפיכתו של האדם לחייל בעל פנקס ומספר, נחרתו בזכרונה כעמידה שאין לה סוף בתורים, ליד אשנבים ושולחנות־רישום. מבוקר עד ערב היתה עסוקה במשרדים של צריפי הקסרקטינים הצבאיים. הכל התנהל באנגלית, שצלילה עדיין היה זר לאזניה, אף כי למדה את השפה שנים אחדות בבית־הספר. כל היום נתונה היתה למרוּתה של הקורפורלית הסקוטית, אשר תספרתה קצרה וכולה מאמץ אחד לחקות הליכותיו של גבר – בדיבורה ובתנועותיה, באורח החזקת הסיגריה בפה, כבאופי הפיקוד: לקום! ללכת! לעמוד! לשבת!

המדים הצבאיים חולקו פריט־פריט באשנבו – כאן כובע ושם גרבים או גופיה וכדומה. הצד השוה שבכולם, שלא התאימו במידתם. וכאשר יצאה לבסוף הנערה והצרור בידה נתברר לה, כי אין כאן אפילו מלבוש אחד המתאים לה. החלה פרשת ההתאמה אצל החייט הערבי, שנתעלה מיד למעלת אחד האישים המבוקשים ביותר במחנה־האימונים, אשר בלעדיו נראתה נערת אי־טי־אֶס במדיה כקריקטורה חיה. גם לאחר מלאכת־מחשבת שלו, כמיטב יכלתו והבנתו, עוד רבה היתה אכזבתן של נערות, אשר לפתע־פתאום ניטל מהן חן נשיותן בעֶטיים של בגדים כבדים ומסורבלים אלה, כולל גרבי־כותנה עבים בצבע החאקי וכן מלבושים אחרים, עליונים ותחתונים, ונעלים גסות־עור שהעלו שלפוחיות על הרגלים. ביחוד לקו הקשישות יותר ונשי־המידות, כי לעיניהם של יצרני המדים היתה כנראה גיזרתה של נערה אנגליה דקה ותמירה ולא אם לבנים ועקרת־בית ארץ־ישראלית. וכך גם מידת הנעלים. עד היום זוכרת נירה מתוך בדיחות־הדעת את פרצופה של המאמנת כל־אימת שנתקל מבטה בזוג רגלים, אשר נוסף להתלבטותן הנואשת בסתרי תורת ימין־שמאל, היו נעולות, כאי בודד בים החאקי, נעלי עור־נחש אזרחיות מצבע אפור, כיון שבכל המחסנים הצבאיים לא נמצאה נעל של אשה במידה גדולה כל־כך.

אחד האבזרים הראשונים־במעלה היה מין חלוק־חאקי פתוח, בעל שולים רחבים ו״צוארון־שאל" מוארך. בחלוק זה יצאו הטירוניות למגרש־האימונים. הוסיפי לכך כובע־פקק גברי על הראש, והרי לך מראה שאינו נשי ואינו חיילי, ואין כמותו מוזר ומגוחך.

רבות מהבנות לא נתנו דעתן, בימים הראשונים שלאחר גיוסן, על צורתן. בחבורה נלהבת היו מופיעות בגאוה ברחובות תל־אביב ובבתי־הקפה שלה, על מנת “לעשות רושם” ולצוד נפשות לצבא. אולם בתקופה מאוחרת יותר היו נערות האי־טי־אֶס חוזרות מחופשתן למחנות הצריפים צרובי השמש ולהט המדבר בתרעומת מרה על בנות־גילן האזרחיות בעיר ובכפר, הלבושות שמלותיהן הססגוניות והחינניות. אחרי־כן החלו המשפטים והקנסות על גנדוּר בגרבי־משי, בחולצת־חאקי בעלת גוון אחר או טיב מעולה יותר, בקו האישי־החפשי של חבישת הכובע, אם חבשוהו בכלל.

לא קל היה להסתגל להוָי חדר־האוכל, שריחות חריפים של שומן שרוף בתערובת עם פיח ועשן סולר עמדו בו תמיד. נקיון השולחנות הכבדים והספסלים שללא משענות היה מפוקפק. ומיגע היה התור ליד האשנב לקבלת האוכל ב״מֶסטין" החיילי, העשוי שתי קופסות־אלומיניום בלתי־שוות בגדלן ולהן ידית מתקפלת וסכו״ם. ספלי האֶמַל, בשיעור כוס וחצי, רובם פגומים היו וריח העשן נודף מן ה״טִי" המוגש בהם. למרות החלטתה של נירה שלא להתפנק ולאכול לפחות את ה״פוֹריג׳ " האנגלי המפורסם שהוגש לארוחת־הבוקר, לא עמדה בנסיון זמן רב. כרוב חברותיה התגעגעה לעגבניה ולגבינה הלבנה, אלה מאכלי־התאוה של בת הארץ. לא אחת מהן ניזונה כל ימי האימונים בלבּן וביסקויטים מסניף “תנובה” בלב המחנה, שאליו היו הטירוניות יוצאות לעת ערב לפגישות עם מכרים וידידים, החיילים מן השטחים האחרים של המחנה, או לטיול והתבדרות סתם כך – בשם שבני ישוב מבודד יוצאים לתחנה לעת בוא הרכבת. זוגות־זוגות היו יוצאות, “אני וחברתי הטובה”.

“החברה הטובה” היתה חלק בלתי־נפרד מהוָי המחנה, תריס בפני עצם הניתוק מן הבית, בפני פחד הסביבה החדשה והתגוננות מבדידות. למחרת בואה למחנה נפגשה כאן נירה לראשונה עם חברתה חוה, ומאז היו כתאומות לכל דבר ודרכיהן לא נפרדו. בערב שלפני־כן, עם היכנסה לחדר הצריף בן עשרות מיטות, בעוד כל נימי נפשה קשורות אל הוָי הבית והדמויות היקרות, שזה עתה נפרדה מהן, והנה שכנתה למיטה הסמוכה, נערה מפרברי תל־אביב, שהגיעה הנה כמה ימים לפניה, מבשרת לה את מזלה הטוב: דוקא הערב, מיד לבואה, כבר יש לה הזדמנות לצאת ל״דאנס" ב״סרג׳נט׳ס־מֶס", הוא חדר־האוכל המיוחס של הסמלים הבריטיים, אשר לערב־הריקודים בו הוזמנה כל מי שלבה ידבנה.

בו ברגע, ללא כל היסוסים, ענתה מתוך החלטיות שאינה משתמעת לשתי פנים:

“אינני רוקדת ואינני שותה!”

לאחר שנים של שירות בצבא, על כל מבחניהן ונסיונותיהן, מאוזנת בנפשה ובטוחה בדרכה, לא נרתעה מלצאת לעתים גם לערבי־ריקודים, ואפילו מצאה בהם ענין ובידור בלתי־מזיק. אבל בערב הראשון, כולה מקופלת עדיין במושגי עולמה הקבועים והיציבים ומקופדת מראש בהתגוננות מפני כל פירצה וסדק בהם, היתה לה התשובה הניצחת כאחד המבחנים האישיים החשובים. כך נזרע וצמח במהירות מפליאה, למן הצעדים הראשונים, הסולם החדש של מושגים וערכים, שהיה לתורתה וחוקתה הבלתי־כתובה של כל נערת אי־טי־אֶס בעלת־הכרה.

נירה בנתה לה את עולם־הערכים החדש של חיי־הצבא יד ביד עם חוה. יחד ציחצחו כפתורים וירקו על נעלים, כאחד משלבי הפולחן להברקתן, בהתאם להוראותיה של הקורפורלית הסקוטית, אשר השקיעה כל יומרתה בשאיפה להופעתן הצבאית המושלמת של הטירוניות הללו, הבלתי־מובנות לה בתגובותיהן. יחד צעדו שמאל־ימין עד כדי כאב עצמות. ויחד יצאו אחר־כך מרוחצות וחגיגיות אל הכביש הראשי ההומה טירונים וטירוניות, לפגישה עם ה״חברה" ולביקור בקולנוע. ובגמר האימונים יצאו יחד בדרכן למצרים. וכאשר הפרידו ביניהן לזמן־מה באחת התחנות שבדרך, למרות כל הבקשות ששטחו לפני הקצינה, היתה זו כפרידה חדשה מן המולדת.

הקושי העיקרי היה בנוף האנושי החדש, עוד יותר מאשר באורח־החיים ובניתוק מהבית. אחת משכנותיה לחדר של נירה היתה נערת טבריה שחרחורת, אשר עד כה קראה על כגון זו רק בספרים. חרוצה, טובה, מחייכת ואדיבה. לכאורה, גם ממלאה כל חובותיה. אך כל־כולה נתונה לנשיותה, שאותה נשאה כשלט לפניה וידעה לנצלה ביעילות ערמומית מאין כמותה. קריצת־עין אחת שלה וחיוך מתוק לסמל העומד על משמרתו, שקולים היו כנגד תעודת־חופשה או דייקנות בהופעה למִפקד ומילוי כל החובות הצבאיות האחרות לפרטי־פרטיהן. אף כי לא למדה אנגלית ורק בקושי ידעה לחתום שמה בעברית, היתה לשונה זריזה ושמה הולך לפניה.

לעומתה, הסטודנטית להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שכולה מעצורים והיסוסים. גם כאשר נדרשו בנות לתפקידים המחייבים ידיעת אנגלית, נרתעה תחילה והשימה עצמה כאילו אין היא שומעת שפה זו כלל. ואולם, כאשר ערכה הקצינה הבריטית בחינה בכתב בחיבור חפשי על הנושא: “מה הייתי עושה אילו אני מיליונר?” – היה החיבור שלה, לתדהמת הכל, הטוב ביותר. אבל לא ההשכלה והידיעות בלבד קבעו את גורלה של חיילת. מיד לאחר הבחינה הודיעו לה, כי נקבעה לעבודה משרדית של הנהלת מחנה־האימונים. גדולה היתה גאוָתה על שדוקא היא זכתה להגשים אחת מסיסמות גיוס הנשים, וממש לשחרר בעבודתה חייל־גבר לחזית. אבל לא ארכו הימים והתכונות ה״שוייקיות" שלה צפו ועלו והכשילוה בתפקידה, ולעומת זאת הצליחה בו מעל לכל משוער נערה מחוסרת השכלה, אך ערה וזריזה.

רושם מיוחד עשתה על נירה החיילת אדומת־השׂער, הצעירה והתמירה, מירושלים. לראשונה ראתה אותה כשהיא עומדת בתור ליד אחד האשנבים בחלוק־החאקי ובכובע־הפקק – וסורגת, כאילו כל המתרחש כאן אינו נוגע בה. אפודה סרגה לבעלה, אשר אך זה נישאה לו. סטודנטית למשפטים, בת לאחת המשפחות המושרשות בארץ. גדלה בבית, שעיקריו משמעת לאומית וחובה ציבורית. אביה איש־מדע ואיש־ציבור נודע, ובעלה ממפקדי ההגנה הצעירים והבולטים ביותר. הקריאה לגיוס לאי־טי־אֶס הגיע לאזניה ביום נישואיה, ב־22 בדצמבר 1941, בפינה מרוחקת בארץ, שם התבודד הזוג הצעיר לחופשה קצרה. פתחו את מַקלט הרדיו, והנה גיוס. ידעו, כי הצו כבר אינו חל עליה, בהיותה נשואה לאיש; אבל אם לא תתגייס – תרגיש עצמה כמשתמטת. מכיון שלא רצתה להתרחק מבעלה, ביקשה להיאחז בענף המקשר לארץ. כאשר נשאלה בגמר האימונים, ככל אחרת, מה ברצונה לעשות והיכן מבקשת היא לשרת והשיבה כי רצונה להישאר בארץ, נישאו אליה מעל שולחן ועדת־המיון זוגות עינים משתוממות, כלמראה משהו יוצא־דופן. ורק יומַיִם לפני המועד שנקבע לצאתה את הארץ הציעה לה קצינת אי־טי־אֶס הממונה על ארגון הגיוס, עבודת פקידוּת ומזכירוּת ביחידה המיוחדת לזירוּז מהלך הגיוס, שהוקמה באותו זמן במחנה־האימונים.

בחירת המקצוע העסיקה כל טירונית עוד לפני גיוסה. לא כל המקצועות היו פתוחים לפני חיילת אי־טי־אֶס. מקצועות מסוּימים היו בבחינת שטח אסור לנערה הארץ־ישראלית עד הסוף, כגון קשר, שפלוגה מיוחדת של חיילות אנגליות עבדה בו, והוא אחת העבודות ההולמות ביותר את יכלתה וכשרה של האשה. זמן רב היו החיילות הארץ־ישראליות מוגבלות גם ליד ההגה, כשנהיגת אמבולנסים היתה זכותן של אנגליות בלבד. ורק לאחר שהצטיינו בכל הדרכים וגם בטיפול במכוניות, בכללן מכוניות גדולות, של שלוש טונות (שצה״ל לא כלל אותן בכלי־הרכב המתאימים לכוחותיה של אשה) – רק אז ניתנה להן הגישה לאמבולנס. אפילו במקצוע הנשיי העיקרי, עבודה בבית־החולים, היה צורך במאבק ממושך עד שניתנה לבנות אי־טי־אֶס גישה אל החולה ממש, ואילו לתואר אחות לא זכו עד סוף שירותן בצבא. אחיות מקצועיות ובעלות־נסיון, גם אחיות ראשיות האחראיות למחלקות בבתי־חולים בעלי־שם, נדרשו בתחומי אי־טי־אֶס לעסוק בשירותי־עזר בלבד. חלקן בחרו ברוב אכזבתן לעבור למקצוע אחר לחלוטין ויש אפילו שפרשו מן הצבא, מאחר שלא ראו טעם ותועלת בשירותן בתנאים אלה.

כך ניטשה המלחמה על כיבוש מקצוע החל מן הצעדים הראשונים במחנה־האימונים. בקושי רב חדרו לענף הנַשקוּת, שהיה גם הוא סגור ומסוגר בפניהן. תחילה ניתן להן לעסוק בתיקוני שעונים בלבד, ורק לבסוף, לאחר שגילו יכולת בלתי־רגילה, הורחבה מסגרת עבודתן והצטיינו בתיקוני החלקים העדינים ביותר של הנשק.

סולם־הערכים המיוחד שיצרו לעצמן בנות אי־טי־אֶס, פרי הפשרה ההכרחית בין יסודות חינוכן והכרת שליחותן לבין התנאים הבלתי־צפויים שאליהם נקלעו, הטביע חותמו על כל ענף וענף. בחיוניות בלתי־רגילה ידעו לשחות בין הגלים שהסתערו עליהן מסביב ולבנות להן את עולמן הרוחני העצמי, למרות העֵרב־רב החברתי והחוקים והסייגים הצבאיים.

לפי סולם־ערכים זה, פסול היה, בתחילה, השירות במשטרה הצבאית. השוטרת הצבאית לא היתה בעיניהן זו שהופקדה על השלטת סדר ומשמעת לטובת הכלל, אלא המלשינה והמוסרת בחורות יהודיות לידי החוק. לשוא היו כל נסיונותיהן של הקצינות האנגליות להסביר ולהוכיח את ערכו של ענף־שירות זה, כי אטומה האוזן משמוע. בשלב מסוים של גיוס למשטרה ערכו הקצינות הבריטיות מצעד־ראוָה של שוטרות במגרש־האימונים, בתקוה לכבוש בדרך זו את לב הטירוניות. אבל הבנות פרצו בצחוק, פנו עורף למצעד, ועמדו בעקשנות בסירובן. רק יוצאות־דופן, משוּלי החברה, נמשכו אחר היתרונות החמריים הבולטים אשר בשירות המשטרה. בתקופה מאוחרת יותר התנדבו גם מחברות ההגנה לשירות זה, ועשו בו עבודה מועילה.

כך בערך היה בתחילה גם היחס כלפי עבודת ההדרכה. הכל ראו את מחנה־האימונים רק כשלב־בינים ארעי, בדרך ליציאה למרחקים, לשירות ממש. אך במרוצת הזמן הבינו את ערכה של עמדה חשובה זו.

אחת המדריכות הארץ־ישראליות הראשונות במחנה־האימונים היתה אותה חברת ההגנה הצעירה מנשר, שהופיעה במשרדי־הגיוס בחיפה כשבידה האחת כינור ובשניה ילקוט בית־הספר. לסרפנד הגיעה כשבפיה אנגלית טובה, מלבד שפות אחרות שאף בהן שלטה. בשל ידיעותיה אלו ותכונותיה האישיות הטובות נאלצה לשרת שנתים במחנה־האימונים כמדריכה, תחילה בדרגת קורפורל ואחר־כך כסַמלת. מדי שבועיִם הגיעה קבוצת־בנות חדשה, והיא נודדת מצריף לצריף לקליטתן ולהדרכתן. באו ערב־רב. קבוצות של בחורות שעברו מן הפלמ״ח לצבא, בנות מושבים וקיבוצים ובוגרות בתי־ספר תיכונים – ונערות מכרם־התימנים ומשכונת־התקוה של תל־אביב, וכן גם ערביות מיוָן, מקפריסין ומתורכיה. שיעורי ההדרכה התנהלו באנגלית, ובשעת מעשה מתרגמת המדריכה עצמה משפה לשפה.

המדריכה הצעירה, שגדלה בבית־משפחה מסודר, הוצגה לפני בעיות שלא תמיד ידעה כיצד להתמודד אתן. ביחוד העכיר את רוחה ההכרח לגעור בנשים קשישות הרבה ממנה, שגילן כגיל אמה, על התנהגות פרועה. לא פחות מזה נשאה בסבלן של הטובות והתמימות, שבאו מתנאי־חיים נוחים ומסודרים ונאלצו לחיות עתה בצריפים השורצים פשפשים, ובשעה עשר בערב חייבות היו להתכנס במיטותיהן הקשות מתחת לכילות המחניקות. רבות מהן לא ידעו אנגלית, שפת השיעורים והבחינות. לא אחת, כאשר קראה הקצינה הבוחנת, לפני חבורת נשים מבוגרות, את שאלותיה על מבנה הצבא הבריטי, למשל – היתה המדריכה הצעירה “מקצרת את הדרך”, בהשיבה באנגלית תחתיהן, כאילו היא מתרגמת את תשובותיהן. בין המתגייסות היו נשים רחוקות מעולם הספורט. צעידה בשורה ובקצב היתה להן בבחינת מאמץ עליון ותורה שאין להשיגה. “בשם אלוהים, החליפי רגל!” – לוחשת המדריכה, לבל תשגיח בכך המפקדת, באזניה של אחת, המקלקלת בצעדה הבלתי־מתואם את השורה כולה. והאשה, שמעולם לא העלתה בדעתה כי יהיה עליה אי־פעם לצעוד בשורה, עונה ברצינות מניה וביה: “כן, אבל איזו רגל עלי להחליף?”

טיפוס מיוחד היתה החיילת האם לבנים. רבות מבנות אי־טי־אֶס ראו משום הפרזה בהתגייסותן של אמהות – כי הרי “עוד יש די תפקידים חשובים בתוך הארץ, בהגנה ובפלמ״ח, ואין זה הכרחי שדוקא אמהות תתגייסנה ותבכינה בלילות”. אבל עם זאת, התיחסו הכל בכבוד ודרך־ארץ למבחן בלתי רגיל זה, ביחוד למבחנן של אמהות, שנקטו צעד מכריע זה בחייהן ללא קרע או משבר בחיי המשפחה. בעצם נוכחותן כאן שיווּ יתר משקל לכל המחנה כולו. ובשעות קשות של משברים וגעגועים, הופנו העינים בבלי דעת דוקא אל האמהות, כאל סמכות מוסרית, גם ללא כל דרגה צבאית.

תשומת־לב מיוחדת עוררו אם ובתה שנתגייסו יחד. חיילת המתקינה בתנועת־יד אמהית את הכובע על ראש בתה לפני צאתה לבילוי של ערב – מראה זה השרה רוך משפחתי על ההוָי החיילי הקשוח והוסיף טעם לקרבן האישי. מראה בלתי־נשכח הוא דמות האם החיילת ובנה האורח, חייל בחופשתו מאחת הפלוגות העבריות, המטיילים שלובי־זרוע במחנה, כשפני השנַים קורנות הבנה ושיתוף.

מעשה באמא־חיילת, שבחזרה מחופשתה הביאה בתרמיל הצד שלה עוגה משכנתה במושב לבנה, אשר אך זה התגייס. כשיצאה לחפשו במחנה, הגיעה עד למגרש־האימונים, שם היה הטירון הצעיר עסוק בריצת־״דריל" מסביב. בעברו על־פניה ניפנף הנער בידו לשכנה הותיקה, חברת אמו. מעינו הפקוחה של הסרג׳נט הבריטי, המאמן המקצועי, לא נעלמה התנועה והוא הצטוַח בלויית קריצת־עין רבת־משמעות: “כבר ראית איזו גֶרל? שמלה ראית ומיד ראשך סחרחר!”

מעולם לא חזרה אמא־חיילת מחופשתה בידים ריקות. כל חייל כבן או כאח היה לה והמחנה – בבחינת עוד בית, שהיא חשה עצמה צמודה אליו, אחראית לו ומזדהה אתו.

כתום יום החופשה במושב היו שלושת ילדיה הקטנים קוטפים פרחים מן הגינה היפה, והיא מביאה צרורות־צרורות לבנות הצעירות שבצריף מחנה־האימונים בן חמישים המיטות. פעם ביקשה להעניק את הצרור כולו לבת חברתה ממושב אחר, שבאה למחנה־האימונים ישר מן החופה. אולם שוכנות הצריף התקוממו: גם חתונה וגם שושנים? – היכן הצדק? והסיטו את הדלי לשטיפת הרצפה, שאותו מילאה ורדים, מאצל מיטתה של הכלה הצעירה אל משכן כבודו הקבוע במרכז הצריף, ליד המטאטא ומקל־הגומי, אלה האבזרים שלפי החוק הצבאי המקודש חלה עליהם שיגרת ה״אינספֶקשן״ – הביקורת היומית הקבועה כזריחת החמה ושקיעתה.

הורדים הצילו פעם מעונש שלושה נערי־חמד טירונים, צברים ילידי מושב בעמק־יזרעאל, אשר ידם אמונה להם לרתום בקלות צמד פרדות סרבניות, אך טרם למדו לרתום עצמם בעול חוקי הצבא. ויהי ערב, מוצאי שבת־קודש, יום מנוחה וחופשה, ואם־הבנים חוזרת מחוג משפחתה החמה, שם שהתה עד שעת האפס ממש. עמוסה לעייפה, נושמת בכבדות, הצליחה להגיע לאוטובוס המאסף האחרון בראשון־לציון אשר יביאנה לתחנה הסופית, שממנה עוד נותרו כשני קילומטרים למהלך ברגל עד למחנה. מה הם שני קילומטרים לאשה בריאה ואמיצה, הרגילה למאמצים ולנסיונות קשים הרבה יותר! אך משום־מה סוקרת היא בעיניה כל איש־מדים אשר אתה במאסף, מבקשת להבחין בפרצופיהם מיהו יהודי ופניו של מי מועדות למחוז חפצה, לבל תיאלץ לעשות דרכה יחידה או – גרוע יותר – בחברת חיילים שתויים. ואמנם, שיחק לה מזלה: והיא צועדת בלויית “שלושה מוסקטרים”, שבילו שבּתם בחברת נערות בית־הספר החקלאי עיינות. הא כיצד? – והרי אין חופשות ו״פאסים" בתקופת האימונים! ובכן, זה ככה. היה משעמם קצת לבלות את השבת במחנה, ו״התפלחו" מבעד לפירצה שבגדר, ללא “פאס”. כנראה נעמה להם מאוד חברת הבנות, כי לא השגיחו בזמן החולף. ועתה, ככל שהתקרבו אל שערי המחנה השרוי בחשכה ואל עמדת הביקורת הבלתי־נמנעת בסוכתו המוארת של השוטר הצבאי, כן האֵטו צעדיהם, כאילו ברכיהם כושלות, ועם כל צעד נוסף ניטלה מהם הנשמה היתירה של השבת הטובה.

“מה הייתם סבורים, חברה, איך זה יגמר?” שואלת החיילת האלמונית, בת גילן של אמותיהם.

אך מי אומר שבכלל חישבו מראש את צעדיהם! בדלית ברירה מוכנים הם גם לשאת בעונש. עונש ל״ילדים?״ – מיד התעורר הרגש האמהי, ונאום המוּסר המוכן בפיה נדחה הצדה. “תנו לי ללכת קדימה!” אמרה, וכבר היא ליד השוטר, מושיטה את הפאס החוקי שלה, כשעל זרועה צרור הורדים הרעננים, כחַיִץ בין השוטר והנערים. ניצוץ אור נדלק בעיניו העייפות של השוטר המנומנם. ובעוד פיו לוחש דברי התפעלות מיפי הפרחים, הושיטה לו ורד נהדר מתוך הצרור, ועוד אחד, והרי לך גם שלישי מגוון אחר. שלושה ורדים כנגד שלושת הנערים – הירהרה בלבה, כשהיא מסתירה בגופה את פתח השער ואת כל המתרחש שם בחשכת הלילה. היא עצמה לא ראתה את הנערים בהתחמקם פנימה. אולם במרכז המחנה, הרחק מסוכת השוטר, נפרדו ממנה בצהלה:

״שלום, דודה!״

 

בפגישה עם המדבר    🔗

“המדבר הזה פתאום השתולל”, כך פותח מכתב של זיוה אל הוריה.

שנת 1942. התקופה האיומה בקורות יהדות אירופה, תקופת המתח בקרב הישוב בארץ – ושנת הסער והמבחן בחיי זיוה. עד היום, כשעולה לפני עיניה צירוף ארבע ספרות אלו 2–4–9–1 בשערי ספר, בשורות מסמך או על בד הקולנוע, עובר רעד בלבה, כבפגישה עם משהו קרוב, אישי, אשר גם אם חלף – יחיד ומיוחד הוא לה, לתמיד.

הפגישה עם המדבר הוסיפה סער על הסערה שבלב. והמכתב הביתה היה הפורקן.

בחצות הלילה נשמעו פתאום חבטות עזות, כאילו מטר כבד יורד על יריעות האוהל. בחוץ מיללת הסופה ובפנים מחנק. זיוה קמה והעלתה אור והנה הארון שקוע מחציתו בחול והמיטה “נסעה” קצת.

סופת החול השתוללה גם למחרת היום, עד אחרי הצהרים. אי־אפשר היה למצוא מקום לשבת – הכל מכוסה חול הנישא בסערה, אחוז מין מערבולת בלתי־פוסקת ולא יועילו כל ניקוי ופינוי. כשהצליחה בבוקר להבקיע לה דרך לבית־החולים והנה גם שם אותו מראה – המיטות, החולים, הארונות, התחבושות, הכל־הכל מוצף חול. קשה היה להתנועע בחוץ. הבנות הרכיבו משקפים אנטי־גאזיים ועטפו ראשיהן במטפחות־צמר, כי קר מאוד היה, החול הדוקרני הכה בפנים כברד והעינים כאבו.

אותו יום היתה זיוה אחראית לשני “ווֹרדים” (ביתנים), ארבעים ושמונה מיטות. עבודה מיגעת, אך אין לתאר את ההרגשה הטובה שמילאה כל ישותה בשל התועלת שהיא מביאה והאמון שרוחשים לה.

יום קודם־לכן הובאו חולים חדשים מבית־חולים אחר בסביבה, ביניהם גם אנוּשים. ביניהם היה חייל יהודי־אנגלי, שלפני שנים עשה זמן־מה בארץ. “תארו לכם”, כותבת זיוה, “כי בתוך השורה הארוכה הזאת, שוכב אחד שמדבר עברית ואומר פשוט: 'תודה׳. יודעים אתם בודאי כמה אני ׳אוהבת׳ כשמתחילים שוב לספר לי על יִסוּד עין־גנים, על ועידת הפועל הצעיר או על ׳הגדוד העברי׳. אבל כאן, במדבר, מתעכבת אני לא פעם על־יד מיטתו של חולה זה ומקשיבה ברצון לסיפוריו על העליה השניה, כאילו אני שומעת כל מלה מפיו לראשונה”. אכולת געגועים קוראת היא ובולעת כל שורה, כל מלה בעתונים ישנים המגיעים באיחור, בחוברות ובעלונים, שלא היתה נותנת דעתה עליהם בבית, וכל ספר עברי שבא לידה היא קוראת־בולעת, כולל ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה.

חוָיה מיוחדת, בלתי־רגילה ובלתי־צפויה, גם בתוך כל הבלתי־צפוי, היה ביקורו הראשון של הרב הצבאי ביחידה. תוך סערת החול הופיע, בשעה שהבנות היגעות מעמל היום ישבו באוהל מצטופפות מסביב לתנור־הנפט הקטן. אף כי זרות ורחוקות היו אשה מרעותה, ישבו כך ערב־ערב יחד, מושיטות כפות ידיהן מעל לאש המחממת, אגב קריאה וכתיבה, מכונסות לתוך עולמות אישיים שונים ורחוקים. הזרוּת האישית אינה מעיקה בתנאים אלה. להיפך, היא מאירה עוד יותר את המטרה המאחדת.

אותו ערב נעדרו חלק מהבנות מן ה״בית״ – יצאו לחופשות ולסידורים אישיים. רק כחמש־עשרה היה מספרן של בנות־ישראל באוהל סחוף סופת המדבר, שעמדו דום והתפללו חרש עם הרב תפילת “אל מלא רחמים” לנשמות ילדי הגולה. וכשנסתיימה התפילה והרב נפרד מהן והמשיך דרכו לאוהלים אפורים אחרים במדבר, כאילו הוסרו מחיצות וכמה מן החיילות המכונסות מסביב לתנור־הנפט הקטן פתחו פיהן והתחילו מדברות…

ואז, רק אז ידעה זיוה איזה פסיפס אנושי מוזר מהווה קומץ נשים יהודיות אלו, אשר בחברתן היא עובדת ביום ושותקת בערב. מתוך שיחה זו אף הוברר לה, כי כמה מחברותיה לשירות הן קומוניסטיות פעילות, מהקיצוניות שבהן, מתנכרות ליהדות וליהודים, מחרפות ומגדפות בגלוי את התנועה הציונית, הסוכנות היהודית ומוסדות הישוב, ומצהירות בגאוה, כי לא למען עם ישראל יצאו למערכה אלא למען הרוסים והערבים. ובינתים, אגב, הן מתנות אהבים – עם אנגלים דוקא.

לא זו החוָיה האחת, שבה נצרבה זיוה כבאש בתקופה הראשונה לשירותה. מבחן אחר נכון לה, כלרבות מחברותיה, בפגישות פנים אל פנים עם בן העם הגרמני, משמיד אחיה ואחיותיה. בתנאים בלתי־נוחים פגשה בו, לא כשוה, עם שוים, אלא כשהוא שבוי ופצוע, קטוע יד או רגל. אבל גם במצבו זה יש שהאוזן קלטה אותו ביטוי שקומם כל ישותה: “יהודיה מנוּולת” והיא, נערת אי־טי־אֶס מתנדבת, אשר בתוקף החוק והמצפון תפקידה הקדוש הוא לטפל בו, להאכילו ולהשקותו, לחבוש פצעיו ולשרתו, נושכת בשרה בשיניה וממשיכה את עבודתה.

לא פעם היתה נערה ארץ־ישראלית שטיפלה כל היום בשבויים הגרמנים חוזרת לאהלה לעת ערב בחריקת שינים ועצביה מתמוטטים: “לא, איני יכולה עוד! לא אחזור לשרתם!” אבל בהגיונה הבהיר ובצלילות דעתה היא משוכנעת, כי אין ברירה, יש לעבוד ולשתוק וחלילה לה לנערה יהודיה לפנות לאחות הראשית האנגליה ולבקש פיטור מטיפול בגרמנים. יש לזכור ולא לשכוח אף לרגע את שבויי בעלות־הברית בבתי־חולים גרמניים, ומי מטפל בהם שם אם לא אחיות גרמניות? כל עוד קיים החוק האנושי היחיד כמעט בימי מלחמה, חוק הטיפול בפצועים בכל תנאי, חלה חובה זו גם על האשה היהודיה ללא יוצאת מהכלל, גם אם היא יודעת, שידיהם של אלה מגואלות בדם יקיריה. לא בפצוע הזה, קטוע היד או הרגל, תנקום. בכל רגע ובכל נימה בנפשה תזכור, כי גרמני הוא, נאצי, אחד המתעללים והמשמידים. אבל בה־בשעה תושיט לו את העזרה שהוא זכאי לה בהתאם לחוק.

פעם ישבה זיוה וכתבה הביתה לעת ערב, כשהחולים סעדו ארוחתם ומאחריה יום־עבודה מאז 7 בבוקר. בנות אחדות מן העובדות אתה נזדרזו לסיים, כדי לצאת לאחד מאותם ה״דאנסים" ביחידת הצבא שבסביבה, שהם בתנאים אלה הבידור היחיד. הבנות ביקשו להן פורקן בבילוי זה, ביחוד משום שתחליף לו, לאחר יום־העבודה הארוך והמיגע, הוא רק האוהל הקר המוצף חול, שיריעותיו מתנפנפות ברוח. זיוה וכרמלה חברתה היו בין המעטות שעמדו בעקשנות בהסתייגותן מן ה״דאנס" וגזרו על עצמן בדידות, ערב־ערב. תחילה היו רבות אתן. אבל השעמום עשה את שלו, ולבסוף נותרו זיוה וכרמלה יחידות באוהל לאחר יום־העבודה. “אך כל זה שטויות”, כותבת היא, “מכיון שאנו מרגישות עד כמה חשובה עבודתנו”.

קדושת העבודה בכל התנאים – זה היה הדגל, הקמיע. חיילת קופאת מקור, קורסת באוהל קודר, ובשעה שהיא מקרצפת רצפתו, פיה מפזם בינה לבין עצמה אחד הפזמונות, תוצרת עצמית, של יחידות אי־טי־אֶס באשר הן שם:

חיילות, גאה ורם דגלנו,

מנשים באוהל נבורך.

המולדת שוב קוראת אלינו,

אנו שוב עולות מן התנ״ך…

הוָי שכל יום בו דומה לקודמו. שורה ארוכה של ימים תאומים, של בקרים וערבים זהים. ובכל יום, בכל שעה ובכל רגע יש לשוב ולכבוש מחדש את אשר כבר נכבש אתמול. האחיות האנגליות מתחלפות, החולים מתחלפים – והיא, הנערה המתנדבת מארץ־ישראל, העמלה מבוקר עד לילה, תמיד היא כאן, ללא תמורה. לא פעם מנסה היא לבקש מפלט־מה בקריאה, כבימי נעוריה, כשהיתה מתכנסת במיטתה מתחת לשמיכה החמה, ושוכחת עולם ומלואו בין דפי ספר. גם עתה, לאחר יום עבודה קשה, מורידה היא וקושרת את יריעות האוהל, מערמת על עצמה שמיכות רבות ככל האפשר, פורשׂת מעל לכל את המעיל הצבאי הכבד, אך אין הספר הגואל בידה. בשעה זו אין לבה הולך אחר עלונים וחוברות מעניני יום־יום. לה דרוש עתה משהו אחר, רחוק, שיהיה בו כדי שכחה ועליית־נשמה.

ביחוד גברה הכמיהה ברדת השבת. בבית הכפרי פורשׂת עתה אמא מפה לבנה. באזני הנערה עולים קולות נפץ גזרי־עץ בתנור לחימום המים בחדר־האמבט. הקומקום מהביל על הפתיליה במטבח וריח העוגה הטריה נוסך מתיקות.

גם כאן מתאמצים להקפיד על צביון מיוחד בערב זה. נרות השבת באוהל היו כבר למסורת, שאין לסור ממנה. והקורפורלית, זכורה לטוב, לא שכחה בכל התנאים לדאוג לעוגה. לא אחת באה זיוה להדלקת הנרות ישר מן העבודה, בלי שהספיקה אפילו להחליף בגדיה, כי לא חפצה לוַתר על פירור זה של טעם השבת. גם אם לא הוכנה מסיבה ממש, ישבו בצוותא, שתו קפה והקשיבו לתקליט של מוסיקה קלסית על פטיפון מושאל לערב זה.

המכתב הביתה, שנכתב בערב שבת, היה רווי געגועים עוד יותר מתמיד ורבים בו סימני־השאלה. מה שלום אמא ומה שלום אבא ואיך האח הצעיר. ושאלות על המשק וכל ענף שבו, אשר הקשר הטבעי אתם פורץ מכל מכתב ותובע תשובה מיד: מה מצב הגשמים? מה בגן־הירק? איך הפרות? והאם מכרו את העגלה. “אל תמכרו, עוד מעט אשוב ויהיה מי שיחלוב”. ככל שהחריפה המערכה כן רבתה העבודה. על המאמץ הגופני נוסף משא סבלם של הפצועים. לסבל מיוחד נידונו השרופים־הצרובים, אשר דמותם המעוּותת הגבירה את עינויי הטיפול בהם. בין אלה, שמספרם היה ניכר במחלקתה של זיוה, הובא יום אחד חייל יהודי מארצות־הברית, כבן חמישים, שליד מיטתו הציב תצלומי שני בניו, המשרתים גם הם בצבא. התרגש מאוד כשהוברר לו, כי המטפלת בו היא בת ארץ־ישראל, ועיניו זלגו דמעות בשמעו אותה מדברת עברית עם חברתה.

אין הוא היהודי היחיד באותו בית־חולים. היה זמן שמספרם שם הגיע לשלושים, מהם מאמריקה, מאנגליה ומדרום־אפריקה וגם מארץ־ישראל. פעם הביאו למחלקה חייל ארץ־ישראלי, עולה מהונגריה, חולה־נפילה. עלוב ובודד היה, והכל מלגלגים עליו בשל טפשותו המופלגת. זיוה לא יכלה לשאת זאת. ופעם, כאשר ה״אורדרלי", הוא המפקח האנגלי, כינה אותו, אמנם בלא כוונת זדון, בתואר “היהודי המטומטם”, לא עצרה ברוחה והגיבה בלשון צברית מובהקת.

התנגשות מעין זו לא היתה נדירה. לעתים קרובות קשה היה להתחיל בעבודה בבוקר, לאחר ליל־נדודים ורוגז בשל פגיעות והתנגשויות. יש שהיא יוצאת לעבודה כשבלבה מנקרת בלי הרף השאלה: למי אני עמלה? לשם מה כל הסבל הזה? אך העבודה עצמה משכּיחה הכל. הרי ידעה מראש לקראת מה היא הולכת. על כן עליה לקבל את הדין: כאלה הם חיי־הצבא – יש להיגמל בהם מדברים רבים שהיו עד כה עיקר בחיים. נערת־חאקי היא עכשיו, אחת מרבות, המוַתרת ביודעים על ערכים יקרים לה ועל ימים יקרים, למען עולם אחר. היהיה זה עולם טוב יותר?

לא חלף זמן רב עד שהטירוניות, שהסתגלו לחיי־הצבא, כבר היו מוכשרות לקלוט את הבאות אחריהן למחנה שבגבול המדבר. “אתמול הגיעו בחורות חדשות למחנה”, כותבת זיוה שבועות מעטים בלבד לאחר שבאה היא לכאן. “אני נזכרת, כאשר אנו באנו היה האוהל האחד הזה רחב וריק וקור איוֹם עמד בו, וחייל בריטי על משמרתו קידם פנינו לפנות בוקר. ועכשיו, כשבאו החדשות בשעה 6 בבוקר מהרכבת, היו בו אור וחום – שני תנורים בערו כל הלילה – ומרבדים על הרצפה וכורסות, ומעל לכל – דגל עברי, שפרשנו השבוע על הקיר”.

ולא חלפו חדשים רבים ושוב, כבשרשרת, זיוה היא הזוכה לקבלת פנים מאת אלו שהקדימוה במקום שירותה החדש מחוץ לתחומי הארץ, לאחר מסע לילה ברכבת למצרים.

״ליל ה־21 בספטמבר 1942 היה, כך נדמה לי, הלילה הארוך ביותר ב־21 שנות חיי", כותבת היא. “לאט־לאט התרחקה הארץ והתרחק הכל, כל היקר לי. אבל כאשר באתי הנה ומבעד לריבועי החלונות נראו אורות בית־החולים ובו אנשים רבים, שנתנו למלחמה זו הרבה, הרבה יותר משנתתי אני, היה ברור לי, שאני מוכרחה להיות בריאה וחזקה כדי שאוכל לעבוד”.

כל הלילה ישבו השתים ליד החלון, עֵרות – היא וכרמלה, כמובן. היה ליל־ירח בהיר, לילה מדברי קר. ובבוקר ליהטה השמש והחום צרב. במקום החדש ציפה להן אוהל מרוצף, מצויד באור חשמל, אשר כל פרט שבו העיד על תשומת־לב ודאגה. גם כאן חול מסביב והמחנה מוקף גדר קנים, אך זוהי כבר פינת־בית.

ביום הראשון לעבודתה במקום החדש עברה כמהססת בין שורות המיטות, ועיני האחות הבריטית הקשישה ננעצו בה בשאלה אילמת: מה לזו כאן? וגם בעיני החולים, שהובאו הנה מקוי־חזית רחוקים, קראה את השאלה: מה תוכל לעשות למעננו טירונית זו במדי חאקי? הרי לא ניתנה להן לבנות אי־טי־אֶס הזכות ללבוש מדי־אחות לבנים. ואולם רק רגעים ספורים נמשכו היסוסיה. ואז, כאשר נותרה לבדה באוהל הארוך, מלא חולים זקוקים לטיפול, ידעה מיד את המעשה אשר עליה לעשותו בשתי ידיה הבריאות וברצונה הכּן לעזור.

יומַיִם לאחר בואה, היא כבר כותבת הביתה: "אינכם מתארים לכם עד מה אני מאושרת בעבודתי זאת. הטילו עלי לחלק תרופות לחולים שלי. אמנם יש רגעים שאני מתגעגעת מאוד הביתה, והכל נעשה זר ומפחיד. אך בעבודה יש לי כל־כך הרבה סיפוק, שנעשה לי קל. כאשר אני עובדת בערב, אני נגשת לרדיו, המצוי בכל מחלקה, ומכוונת אותו ל׳קול ירושלים׳ ". הולם הלב לשמע חדשות מירושלים, אבל יש לבלום כל רגש, יש לשוב לעבודה.

קצב העבודה גובר מיום ליום, עם הסתערות המלחמה. שיירות־שיירות מובאים הפצועים בשעות בלתי־צפויות. והנערות מוכנות בכל עת, ביום ובלילה. הנה הגיעה שיירת אמבולנסים בערב שבת, בשעת הישיבה בצוותא מסביב לשני הנרות הדולקים. אך לא חלפו דקות מועטות מאז שנמסרה הידיעה וכבר הבנות בעבודה. זכר הגופות השסועים והאברים המרוסקים מעביר חלחלה בלב עד היום. אבל בהרגשת סיפוק זוכרת זיוה כיצד טרחו הבנות כל אותו הלילה. רחצו וניקו, האכילו והשקו. ולמחרת בבוקר כבר היו הפצועים שוכבים במיטות לבנות, מוכנים לביקור הרופא.

סערות־נפש עזות ומבחנים נואשים מונו להן לבנות אי־טי־אֶס באהלי המדבר, בסוף אותה שנת 1942 האיומה, בעת שהתחילו מגיעים צרורות העתונים ובהם ידיעות־הזוָעה הראשונות מיהדות הגולה. ב־5 בדצמבר כותבת זיוה:

“הרגשה משונה כל־כך וכבדה כל־כך מלווה אותי, הרגשה שקשה להשתחרר ממנה. עשר שעות־עבודה ליום בבית־החולים ואַת לבדך כל הזמן. החולים, האחיות, הרופאים – להם אין כל שייכות לאסון זה שלך. גיטאות ראדום וביאליסטוק ובריסק, ובתי־כנסת שרופים ונשים ותינוקות נרצחים – כל אלה לא העלו אפילו בעבוּע אחד בסדר הרגיל של חיי יום־ יום. בתוך כל הסובב אותך יחידה ובודדת הנך, שיש לך שייכות לדברים אלה – אַת, שמקצתך אחות ומקצתך עובדת־מסדרת, מין 'אפרוח שחור׳ במשפחה. פתאום אַת מוצאת עצמך בקצות החדר הארוך, כשדמעות חונקות גרונך”.

בערב, כשחזרו הבנות אחת־אחת “הביתה” ממקומות־עבודתן ונתלקטו יחד מסביב לנרות־החנוכה שבחדר־התרבות, שוב ירדה השלוָה, ושוב ידעו כי בגלל אלה באו למדבר הזה, בגלל הפּרעות והרציחות במשכנות ישראל הרחוקים. אבל המתיחות הנפשית הצטברה נדבך על־גבי נדבך, ביחוד לאחר שפג החידוש שבעצם התפקיד ולא היה כל ענין וטעם בבידור שלאחר העבודה. “מתחיל להיות באמת קצת קשה. מהרגע שאני קמה, אני עומדת לפקודת מישהו. צבא זה צבא, אך עבודה בתוך משטר צבאי, זה קשה עוד יותר. בהתחלה לא שמתי לב, כאילו, אבל פתאום זה התחיל להיות איכפת”.

“איכפת” היה במיוחד, כאשר על בשורות האימים מן הגיטאות וממחנות־ההשמדה נוספו ידיעות על עוצר בתל־אביב וחיפושי נשק ומאסרים ברמת־הכובש ובחולדה.

“איני יודעת אם תבינו כמה קשה עכשיו להיות חיילת עבריה. כמה קשה להצדיע יום־יום לקצין האנגלי, להישמע לפקודות אחות אנגליה, ויותר מכל – להיראוֹת שקטה וּשלֵוה. ואני הרי חלק מהישוב הנני, מאותו הישוב שנגדו נלחמים אלה שבמחנה שלהם אני חיילת בין חיילים”.

בינתים שוב הגיעה שיירת פצועים וקצב העבודה גבר עוד יותר. “וכשהם מוטלים ככה, קודרים ואומללים, אני שוכחת הרבה. אז הם בעיני אחים לכל אלה שלנו, הזקוקים לעזרתי”.

נסתיימה שנת 1942 והגיע אביב 1943. אביב במדבר, ללא גבעול ירוק אחד שלמענו תשלח השמש קרניה. לא געיית פרה, לא צחוק ילדים ולא ציוץ צפור. רק אהלי בית־החולים החומים ובהם משובצים האשנבים המרובעים הקטנים. כי תחדור מבעד לריבוע זה קרן־שמש תועה ותשתעשע רגע בודדת על־פני חייל פצוע, או תיאחז בשערות נערה נחפזת וטרודה, נדמה לך כאילו מעולם אחר הגיחה הנה. “ומשונה לחשוב, שאי־שם מוריקים שדות, שאי־שם זרעו ואַת לא היית, וגם יקצרו, ושתלו כרובית ואספו כרובית ואַת אפילו לא ידעת. ואולי בקעו אפרוחים בבית־האימון. ואולי המליטה פרה. ואת הכרם אולי זמרו”.

אביב וקיץ וסתיו וחורף.

משמרת־לילה בעונת־החורף. “ולא יועילו השמיכה שעל כתפי וכוס התה החם שעל־ידי לגרש את הקור שכאן בחדר הזה. והעכברים שמתרוצצים פה. ונוּרת החשמל התלויה גבוה כל־כך ואורה הדל משַׁוה לחדר הזה מראה של עזוּבה”.

משמרת־לילה בעונת־הקיץ, 1944. ו״חם מאוד כל היום וחצי הלילה. ואין אפשרות להירדם עד שעה מאוחרת. כל היום למחרת עייפוּת". ונוסף לכל, היתושים והנמלים, המזכירים את סיפורי מכות מצרים. נמלים מכל הסוגים והמידות ובכל מקום־סתר – בבגדים ובמיטה, בנעלים ובגרבים. בכל עת הן עוקצות ומטרידות. ובעוד ארבעה ימים על זיוה להיכנס לשמירת־לילה כנודדת, לילה־לילה במחלקה אחרת. תפקיד אחראי מאוד.

 

“חיילות היננו…”    🔗

הדף הראשון ביומנה של שוּלה (יולי, 1942) פותח בפזמון תמים:

חיילות הננו / חאקי לבושנו / כובע־פלדה ומסכה / זה נשקנו.

ברכבת ארוכה / הטעינו אותנו / הוליכונו לנכר / אל ארץ לא ידענו.

מדים לנו יש / תאוה לעינים / בפריהיסטוריה החצאית / היתה זוג מכנסים.

לנו בגד־עבודה / אוֹבֶרוֹל פתוח / בסיכות נִהַדקוֹ / לבל יעוף ברוח.

כן איכפת לא איכפת / באוהלים נלינה / יש בוליביף ואין סאלט / מה לי נפקא מינה.

הדף האחרון (מרס, 1946) מסיים בשורות זעם:

שש שנים הסתאב העולם ברצח / ובשביעית היתמם / וכמו לא נשא אות קין על המצח / והמתים לא ידעֵם.

שש שנים דיברו בכלי־זין / ובשביעית שקר / מלות אמת היו לאַיִן / תוך רהב אין חקר.

ובין דף ראשון לדף אחרון – עבודה, עבודה, עבודה.

רכבת חאקי ארוכה מסומנת בצלב אדום, עצרה מהלכה מול המחנה – הגיע קונבוי של פצועים. נשמע קול החצוצרה המבשר בואה של שיירה חדשה, ומיד פונים הכל לתפקידים הדחופים. גם מי שאין לו תפקיד במחלקת החולים נוטש עבודתו הרגילה ומצטרף למִבצע. הבנות הניחו ארוחתן באמצע וחזרו למחלקות. האלונקות מובאות זו אחר זו, ועליהן שוכבים ויושבים בני־אדם פצועים, כאובים. אין שומעים זעקה, אנחה. רק מבטים תוהים, בוערים או כבויים, מגלים את כל הזוָעה.

תפקידה של שוּלה הוא לרחוץ ולרחוץ. עליה לגזור את בגדי החאקי הספוגים זיעה, דם וחול ולרחוץ את הפצע עד שיתגלה עור ובשר. קערה אחר קערה נושאת היא, מביאה ומחזירה. “לרחצם, להשכיבם במיטה בנוֹחוּת, לתמוך אבריהם הכואבים, להשקותם ולהאכילם ולתת להם מרגוע. ואם רק זאת עשיתי בבית־החולים – דייני”.

לא, לא רק זאת היא עושה. היום גחנה על מיטתו של גוסס. מכוּוָץ ודומם היה מוטל במיטה. צוארו נוקשה ותפוח, עורו מכחיל, שפתיו פשוקות והעינים הנפתחות לרגעים מביטות בה בתחנונים. הוא מנסה לירוק, כאילו יבקש לפלוט כל שנצטבר בגרונו ומחניקו, הוא זועק ללא מלים: ״אויר!״ את אצבעותיו תחב לתוך הנחירים, כמבקש להרחיבם עד זוב דם, לקרוע פתח לאויר – לשוא. הדיפטריה גברה על עלומיו, גברה גם על קוצר־ידה של הרפואה. פתאום הוא מתרומם, עיניו נפקחות ביאוש אין־אונים, בידו הוא לוחץ את כפה המושטת של הנערה הגוחנת עליו, וכעבור רגע – והעלם קורס תחתיו, כשכף־היד הנשית הדוקה בכפו. את מי מהנפשות הקרובות לו ביקש לראות בדמותה? מי מהנפשות שתבכינה אותו ראה בה בשעה שעיניו נעצמו לנצח?

…ושוב היא במשמרת לילה, אותו “נַייט־דיוּטי” המפורסם, המורט עצבים ומרגיע כאחד. לפני שעות מעטות הביאו חולה אנוּש. הוא מנמנם ומחרחר בנשימתו. שיעול יבש טורדו מדי פעם בפעם ושכיבתו במיוּשב־למחצה – דלקת־ריאות קשה.

הגיעה שעת כיבוי האורות, ותור עבודתה של שוּלה מתחיל. בלאט, במגע קל של סוליות־הגומי על הרצפה, עוברת היא בשדרת הכילות הלבנות. אור הפנס שבידה מטיל צללים ארוכים המרקדים לפניה. היא מטה אוזן קשבת לכאן ולכאן, מפעם לפעם לוחשות שפתיה חרש: “לישון”, “להירדם”. עם מנת סוּלפה בידה היא מתקדמת לעבר מיטתו של החולה החדש. “איך אתה מרגיש?” שפתיה דובבות וקולה לא נשמע כמעט. עונה הוא לה בעקשנות, אבל פניו מחייכים ומפויסים.

“rotten!”(״רקוב!״) באה תשובתו, מתוך הדגשת הרי״ש הסקוטית. ובהושיטה את התרופה פורץ זעמו ללא מעצור: “מה זה? אותם הכדורים שכבר קיבלתי? אינני רוצה! לא־לא! לא תכריחי אותי.” הוא דוחה ידה בכוח, ממש דוחפה מעל פניו: “לכי, לכי־לך.” וכאשר היא עומדת על שלה, הוא מגיש כדור אחד אל פיו, אך פולטו מיד ביריקה ובלויית מלמול־רוגזה: ״נורא! איום!״

שוּלה מתכופפת ליד המיטה ומלקטת בחשכה את הפירורים הפזורים על הרצפה. משהו מעליב מחלחל בה, כשהיא חשה מבעד לאפלולית את מבטו העוקב אחר תנועותיה ואת החיוך העוקצני המסתמן בזויות פיו:

"אַל תחשבו, שהנערות כאן תאלצנה אותי לבלוע כל מה שיעלה על דעתן!״ אומר הוא, כשהיא חוזרת אליו כעבור רגעים מעטים ובידה כדורים אחרים.

“תראה,” מתחננת היא, “הכדורים האלה יקלו כאביך, רק ייטיבו לך.”

הוא סוקר את פניה המתוחים, מעביר מבטו על הטבליות שבידה ופולט, לבסוף, כנכנע:

“אי, אַת טובה.”

בשקט נוטל הוא עתה את התרופה מידה, בולע במהירות, בקנחו כל בליעה במטר קללות עסיסיות.

“לילה טוב,” לוחשת הנערה.

“rotten!” עונה הוא לה בעקשנות, אבל פניו מחייכים ומפויסים.

חלפה שנה. התאריך 9 ביוני, 1943.

מספר האורדרלים במחלקה הוקטן. שוּלה עובדת יחידה במחלקה, כעזר לשתי האחיות. אך אחת מהן בחופשה וגם האחרת נעדרת. נשארה איפוא לבדה. וכך, גם אם באין ברירה ומחוסר ידים עובדות, הכירו למעשה ביכלתה כעובדת עצמאית, שאפשר לסמוך עליה.

המחלקה אינה קלה כלל. צריף אחד צמוד למחלקה הכירורגית וצריף אחד לפנימית. מדידת החום בשני הצריפים חלה במועדים שונים. השגחה על דיאֶטוֹת שונות. ורשימה ארוכה של תרופות, שיש לחלקן בתשומת־לב ודייקנות. אין חלוקת התרופות היום כחלוקתן בימים כתיקנם, כשהאחות נותנת בידה את הכוסות ואומרת: “השקיהו”. היום מונח לפניה ספר החולים והיא קוראת את הכתוב בו בשפת הסימנים הרפואיים וקיצוריהם. האחות סמכה עליה, כי תבין את הנרמז ותמלא את המוטל עליה במלוא הדייקנות. מפתח הארון של תרופות־הרעל שבכיסה מגביר את הכרת האחריות הממלאה אותה. על שאלתו של הרופא היכן האחות היא עונה בעונג רב, כי האחיות אינן בתפקיד היום. כלומר, היא ולא האחות אחראית למחלקה. הישג זה המרומם את הרוח, לא מעט מכוחותיה השקיעה בו במשך שנה רצופת נסיונות ומאמצים.

באותה תקופה חלתה, וביל בא לבקרה בבית־החולים. ישבו על הגזוזטרה במחלקת החולות מבנות אי־טי־אֶס ופיטפטו, כשעל פניו של ביל שפוך חיוך זורח. גם שוּלה שמחה. הפעם לא שאלה את עצמה: מה שמחה זו על ביקורו של חייל נכרי, עלם אנגלי אשר עולמו זר לה? כל פגישה עם ביל גורמת לה עונג והחיבה ההדדית ביניהם צומחת ומעמיקה. אך היא עומדת על המשמר. היא מרסנת את חיבתה, “כדי שלא להסתבך, שלא להירתק אל עתיד מעורפל עם בן עם זר”. היא דוחה הצעתו לסייע לה בלימוד אנגלית, “כי אני מפחדת להתרועע אתו”. פחדנות מהכרה היא זו, “פשוט אינני רוצה לארוג קשרים העלולים להסתבך”.

מעמדן הלאומי של יחידות אי־טי־אֶס מגביר את הסתייגותה מן הקשר עם החייל האנגלי. בבואה לביקור בקהיר ביום חופשה, ב־14 ביוני 1943, נסחפה בהתרגשות שאחזה את מעון החיילות שם בעקבות התקרית במצעד הדגלים. “תשעים דגלים הונפו, כל האומות הנרדפות יוצגו בדגליהם – ודגלנו לא הונף, אף כי קבוצה גדולה של בנותינו צעדה בסך. נסיון להניף את הדגל נכשל, ולאחר ויכוח ממושך עם הקצינה האנגלית נכנענו. אנו, שהתגייסנו בשם האומה, אין לנו דגל האומה. שם, במחנה האויב לבעלות־הברית, הדביקו עלינו טלאי מגן־הדויד הצהוב, וכאן חל איסור על המתגייסים למלחמת־החופש לשאת ברמה מגן־דויד על הדגל הכחול־לבן. התנדבותנו מתקבלת, קרבנותינו נרצים – אך בעילום־שם, ללא ציון מקור מחצבתנו. יש עוד לפעול וללחום הרבה כדי שיכירו בנו כגוף אחיד ויראו את מאמצינו כשליחות הישוב העברי”.

בלב ונפש נרתמת שוּלה במשימה של עריכת טקס חג־הביכורים. בסיום יום־העבודה דוהרת היא עם חברתה בטרֶמפ, מרחק קילומטרים, לשוק של תל־אל־כביר על מנת להביא מיטב ביכורי פרי ארץ־מצרים. אָשרה עובר כל גבול כאשר המסיבה מצליחה, למרות כל החששות. “והגענו אפילו לריקודים ועד שעה מאוחרת שפכנו לבנו בגעגועים, בשירה שקטה לאור ירח בהיר”.

גם כאן, כבמחנות בתי־החולים האחרים, יש שגובר היאוש בשל יחסה של האחות האנגליה, המתנשאת ביוהרה אכזרית על־פני הנערה הפלשתינאית, אינה מסבירה לה פנים ואינה משתפת אותה כראוי בעבודה. “כאשר נכנסתי לחדר האחיות, לא אמרה לי מלה על הנעשה במחלקה, נעלה את ארון התרופות, שילשלה את המפתח לתוך כיסה והלכה לה”. הנערה הגאה, שאינה יכולה להשלים עם יחס מעליב זה, סובלת בד־בבד גם בעלבונם של החיילים הכושים ממזרח־אפריקה המועסקים בעבודות השירות בבית־החולים. מרגע שנכנס החייל השחור למחלקה, מלווה אותו האחות בקריאת הזירוז המתמדת “”hurry-up ומריצה אותו ממעשה למעשה, ללא הפוגה. היא מתרעמת על החיילת הפלשתינאית בעשותה דבר אשר ביכלתם של השחורים לעשותו. "שבי, אַל תסלקי קערה זו מכאן, צוי עליו ויעשה הוא!״ “אַל תרימי את הכבסים המלוכלכים מן הרצפה, הורי לו ויעשה, כי הוא זקוק לחינוך”. שוּלה מצייתת, אך חמתה בוערת בה. חינוך! הגדרה תרבותית כל־כך לאותה הרצה אכזרית, אשר עדיין לא שכחה טעמה מן העבר הקרוב, בעת שכך נהגה האחות האנגליה גם בה. עתה, היא כבר “מחונכת”, כנראה. עליה לשבת גם כשהעבודה מצויה בשפע ולפקד על אחרים. לבה לבה לאפריקני הצייתן, שעיר־לעזאזל למושגיה של האחות בעניני חינוך.

החיים שזורים צללים ואורות וגיל־הנעורים תובע פורקנו. יש שעות התבדרות אפילו תוך העבודה. ערב אחד נועד לריקודים לכל המחנה, ללא הבדלי דרגות. לשומרות־הלילה ניתנה האפשרות לרקוד במשמרות, שעה אחת בלבד, אם המצב במחלקה ירשה זאת. שוּלה הקדימה לצאת לעבודה, מצוידת בהרגשה חגיגית ולבושה בחלוק חדש, מעומלן ומגוהץ, ההולם אותה יפה. “יש חשק להתגנדר! נמאס כבר להופיע תמיד בחאקי”. בזריזות־יתר עשתה עבודתה השיגרתית, על מנת להיפנות מיד כשתגיע שעתה. באולם־הריקודים המלא עד אפס מקום גילתה מיד את חברותיה והמתגודדים סביבן, כולם עליזים וחביבים. ביל היה, כמובן, בן־זוגה הקבוע בערבי־ריקודים. הוא שהדריכה בהלכות ריקודי־טרקלין, שלא ידעה אותם בבית. תחילה מוזרים היו לה ריקודים אלה. אבל "אני אוהבת לרקוד וכיום כבר לא משנה לי אם אין זה דוקא קראקוביאק או הוֹרה. פוקס־טרוֹט הוא בסופו של דבר ריקוד נעים מאוד. אם אחכה לאותם הריקודים שהסכנתי להם בארץ, יהיה עלי להינזר תקופות ארוכות – ואחרי הכל, האם אני נזירה?״

חס וחלילה, לא נזירה. אבל לעיניה נערה זו או אחרת, אשר הלכה שבי אחר חייל או קצין זר – וסופה, שנותקה מסביבתה. יש איפוא להיטיב להיזהר. שוּלה תוחמת לעצמה תחומים וסייגים. הנה חלפה השעה העליזה ועליה לחזור לעבודתה. ביל מציע ללוותה, והיא מבקשת משתים מחברותיה שתצטרפנה אליהם. ביל נפגע:

“האם אַת מפחדת להיות לבדך בחברתי בחשכה?”

שוּלה שותקת. לא מביל היא פוחדת, אלא מעצמה. "שנינו יודעים מה התחומים שתחמתי בינינו. כשיבוא מחר לבקרני במחלקה, בודאי יחייך אלי שוב ויאמר כרגיל:

“אַת נערה מוזרה.”

לעתים נדמה לה, שאכן טיפשי הוא “לחשבן” כל־כך את החיים. "הוי, מה טוב לה למי שחיה בקרב בני עמה!״

שוּלה היתה לסמלת ראשונה. היא מתיחסת לדרגתה החדשה במלוא הרצינות. “התחלתי לבקר בשיעורים, ואשתדל להתיגע ולנצל את הזמן הקטוע – תשע שעות־עבודה ליום, מחולקות בהפסקות שונות – ולעבור על הקורס הזה”. עוד לפני־כן רושמת היא ביומנה ברוב התרגשות: “היום הוצאתי תפרים!” בהעדר האחות היחידה של המחלקה, היא האחראית לכל. "בפעם הראשונה חתמתי את שמי תחת דו״ח רפואי בספר המחלקה. הייתי לבדי בתפקיד בשעות 5–8 ומסרתי את המחלקה לאחות־הלילה. ביצעתי כאחראית את כל התפקידים. מה רב החיל שעשינו ומה רב הדרך שעברנו מן המקום בו הציבו אותנו!״

סרט ודרגה פירושם מעמד חדש. לכאורה, מלגלגים על הדרגה, כדברי הפזמון:

ממונים יש לרוב,

עד אין סוף,

סרטים נישאים כאן כרוח,

אחד כפול ושלישי על שרוול

וערכם כקליפת התפוח.

אבל אין כחיילת הארץ־ישראלית רגישה לעוול, להתנשאות, לקיפוח. בפלוגה פנימה בתוך עמה היא יושבת, על כל המושגים המיוחדים שהם גחלת החברה הארץ־ישראלית. היכן תמצאי בצבאות אחרים שיחת־בירור מעין זו, נוסח העליה השניה, כפי שנערכה ב־20 באוגוסט 1943 באסיפת היחידה של שוּלה? נושא הבירור היה הרינון שנמשך זה שבועות אחרי שתי החברות־הסַמלות, בשל אזלת־ידה של האחת ומידת שלטנותה של האחרת. הבנות הביאו עצומותיהן “עד תום” באזני הסמלות עצמן. אחת החיילות טענה, שבמחנה קטן ועצמאי אין הכרח להשליט יחסים של משטר צבאי דוקא ואפשר לנהוג כבחברה אזרחית תקינה. “נכון, שלסמלת מותר לפי חוקי הצבא מה שאסור לחיילות, אך אם הן רוצות ביחס של הבנה ובתגובה חברית, עליהן לקיים כאן נוהג אחר מזה המקובל בפלוגה צבאית. הרינון מאחורי הגב יימשך כל עוד לא תהיה אפשרות לתיקון פגם זה או אחר מתוך הבנה הדדית”.

האסיפה נסתיימה בהחלטה של ביקורת חפשית בעילום־שם. בחדר־האוכל הוצבה תיבה מיוחדת וכל מי שתרעומת בלבה, תהיה רשאית לשלשל לתוכה תלונות והערות והצעות, כולל ביקורת על בעלות־סרטים. שבוע־שבוע תיפתח התיבה בערב זה, ב״טריינינג־נייט", וכל הערה והצעה “תראה אור”.

כמובן, לא על סמלות ארץ־ישראליות בלבד נמתחה הביקורת. המפקדת הראשית של אי־טי־אֶס במזרח התיכון בכבודה ובעצמה, שקלה גם היא מנה אחת אַפּיִם. ביום 20 באוקטובר 1943 יצא עליה הקצף בגלל גרבים ומכנסים ארוכים שנצטוו הבנות ללבוש לאחר שקיעת השמש, כמגן מפני יתושים וקדחת:

לא מן השמים

גזירות כשטף מים

ניתכות עלינו כמבול.

התחילו בגרבים,

עכשיו במכנסים,

ומי יודע אָן יגיעו, אי הגבול.

כוחה של שוּלה רב לה גם בויכוח והסבר. במחנה בית־החולים נערכים מפעם לפעם ערבי־שיחה פתוחים לכּל, ללא הבדל יחידות ודרגות. הכומר הסקוטי, מארגן הערבים הללו, מבקש מאת הקהל להציע נושאים המעניינים אותו. המעוניין בנושא מסוים הוא גם המכין את הפתיחה לשיחה. כאשר הוצע להקדיש ערב־ויכוח על צורות־חיים שונות בעולם, נתבקשו בנות אי־טי־אֶס, הלוקחות חלק קבע בערבים אלה, להציג לפני הקהל את צורות־החיים של ההתישבות העובדת בארץ־ישראל. נתכנסו הבנות וחילקו ביניהן את התפקידים. על שוּלה הוטל להציג את המושב. היה עליה להכין דבריה בכתב בעברית ואחת הקצינות קראה מן הכתב את תרגומם האנגלי. הדברים גררו אחריהם שאלות רבות. חיילת קומוניסטית עשתה ככל שיכלה להפריך את הדברים ולהטיל צללים על ההתישבות העברית. אך הבנות התגברו עליה ויצאו מן הויכוח בהרגשת נצחון. בסיכומו של הערב נשמעה הצעה לאימוץ צורות־התישבות אלו בארצות אחרות לאחר המלחמה.

מבחן אחר שעמדו בו שוּלה וחברותיה היתה מסיבת־חנוכה שערכו במשנה־מרץ, מאחר שהוזמנה אליה גם יחידה עברית של חיילים שחנתה בסביבה. הבנות הכינו מסכת דקלום ושירה וריקודים, שנושאיה היו שמונה דמויות נשים יהודיות, מימי דבורה הנביאה ועד ימינו. המסכת תורגמה גם לאנגלית, לכבודם של האורחים הזרים – האחות הראשית, הקולונל וראשי המחלקות השונות. הבנות היו נרגשות מאוד, כלפני מבחן מכריע, והכל עבר בשלום. התכנית זכתה לתשואות והקולונל הודה למבצעות בדברים חמים.

אַליה וקוץ בה. מקרב הבחורים היהודים דוקא נשמעו תלונות. ולא על התכנית התלוננו, אלא על שהוזמנו גם זרים למסיבה. בכל הזדמנות תובעים הם את הבנות לעצמם בלבד, ולא פעם יש מי שמוציא דיבתן רעה, לעתים קרובות על לא דבר, רק משום שלא נענו לו. לשוא הסבירו הבנות, כי נתכוונו לכך, שאלה אשר במחיצתם הן עובדות יכירו אותן גם בביטוי זה שלהן, בהופעה תרבותית. נחמה פורתא מצאה שוּלה במכתב שקיבלה מאת אחד המבוגרים שבין החיילים הארץ־ישראליים ובו דוקא שבחים להן על שהזמינו את האנגלים שבקרבם הן עובדות למסיבה שיִצגה את יחידת הבנות יִצוּג מעורר כבוד.

חלפה עוד שנה. החזית התרחקה. בית־החולים התרוקן בחלקו, ו״אנו משכימות לימי־עבודה ריקים". בימים מעין אלה שוב גוברים הגעגועים וקשה לעמוד בכל החוקים והסייגים. יום השחרור מתחיל להזדקר בסימן־שאלה גדול וצורב: מתי? מתי? מבקשים פורקן ככל האפשר. התרגשות גדולה אחזה את הבנות לקראת תחרות כדור־רגל בין קבוצת חיילים לבין יחידת עובדי בית־החולים. התקהלו ובאו כמעט ללא יוצאת מן הכלל, ממש כאילו גורל המלחמה נחתך כאן. גם הרופאים והאחיות האנגליות באו. ובצד יושב לו חייל פולני מחלים וגם הוא מתוח ונרגש. אף לרגע אחד אינו פוסק מלקרוא בגרון קריאות עידוד לאנגלים, בצירוף חרפות וקללות כלפי הארץ־ישראלים. פולני זה, אשר כל הימים פיו מלא גנותם של האנגלים, מה ענין לו בנצחונם? ברור, שלא מאהבה להם הוא מתלהט כל־כך, אלא משנאה ליהודים, שנאה הטבועה עמוק־עמוק בלב. הבנות מלוות במוֹרת־רוח גלויה כל תנועה שלו. התחרות כולה הופכת ממשחק להתנצחות של ממש. “כנראה, שלא רק הרצון הספורטיבי לנצח שולט כאן, אלא גורמים אחרים. וממילא אין המשחק הזה תורם דבר לפיתוח רגשי ידידות, אלא הוא מעמיק את תהום הזרוּת ומרחיק את הרחוקים”.

עוד הזדמנות ניתנה לה לשוּלה לתהות על הרגש הלאומי שלה. פעם, אגב שיחה עם אחות אנגליה, שיבחה את בית־החולים הצבאי הדרום־אפריקני, לאחר ביקורה בו. והאחות הקנאית לכל מה שהוא אנגלי, נפגעה – קנאות שבדם, ללא שיקול־דעת הגיוני. ״והרי גם אני כך – הלאומיות שלי היא קודם־כל רגשית". “האם זה חיובי?” כך שואלת שוּלה את נפשה. והיא עונה: “אני חושבת, שטיפוח הלאומיות הרגשית מביא בסופו של דבר לידי קנאות קשה ביחסי אנוֹש. אבל לנו הדבר צורך־חיים הוא וצורך־קיום. אם יש בכוח אדם לסלק את המחיצות ולפתח רגש כלל־אנושי, הרי לא הקטן והחלש יתחיל בכך, כי הוא יימחה וייתם בנסיון מעין זה. נדמה לי, שאילו אני אנגליה, לא הייתי קנאית כלל ויכולתי להרשות לעצמי להיות מאושרת כיצור־אנוֹש בעולם. ואולם יהודיה הרואה לפני עיניה פתרון זה חייבת לדעת, כי פירושו של דבר הוא לכרוע ברך ולהיות בטלה ומבוטלת. כמה בוז מעורר בלבי אותו חייל הודי כהה־עור המכריז באזני שכניו במחלקה, כי אזרח־קנדה הוא. לא, אין אזרחות בעולם ללא שייכות מודגשת לעם. עלוב הוא המתבייש בעמו, או המנסה לטשטש את קוי דמותו. כל עם ועם הזכות לו להתקבל כשוה בין שוים בחברה האנושית וכל עם חייב לכבד את האחרים, גם אם זרים הם ושונים ממנו”.

רגשי זהות כלל־אנושית מילאו את לבה בערב־הפרידה ליד רכבת הצלב האדום, שנשאה עמה את נכי־המלחמה שבהם טיפלה. ביניהם סרג׳נט הרטלי העדין, משותק היד, רוברטס לוהט־החיים, בעל העינים השחורות־מבריקות, קטוע־הרגל. איש איש ו״סיפורו". בחורים צעירים, שיצאו מן הבית פורחים ורעננים והם חוזרים שברי־כלים. כתפים רחבות, קומה גבוהה, הבעת־פנים גברית נאה – ונכים. בלב הומה רחמים רבים סיימה הנערה יום־עבודתה, מזועזעת כולה מתהפוכות גורלו של אדם. השעה מאוחרת. שוּלה עומדת כבר לכבות את האורות במחלקה והנה קוראים לה החוצה. היגנס ווטרמן, על קבּיִם וכסא־גלגלים, שם:

״מדוע לא באת לומר שלום? הן נוסעים אנו לאנגליה. גם בֶּקסי מבקש להיפרד ממך, בואי."

הרכבת עומדת לצאת אחר חצות הלילה. ב־10 בערב מוצאת היא שעה פנויה ונחפזת למחלקה הכירורגית, האחוזה כולה קדחת של ערב־נסיעה. אין להכיר את המקום והאנשים. קיט־בֶּגס (תרמילים צבאיים) מתחת למיטות החולים, המדדים פה ושם על רגל אחת כשלבושם מדי־חאקי חדשים. חבורות־חבורות יושבים הם בחוסר־סבלנות גלוי, מבקשים לקצר את שעת הציפיה בשיחה או בתנומה. שוּלה עוברת בין המיטות לבקש את מכריה. בּקסי הקטן קורא אליה בשמחה מבעד לחשכה:

״האלו, מַמי!״

בן־גילה הוא בקסי, אשר במחלקה כינוהו הכל בחיבה בשם “בויס־גארד” (חיל משמר־הילדים). התואר “ממי” בפיו, שהיה מעלה חיוך על שפתים, נעם לה יותר מהכינויים “מלאך” וכדומה בפי אחרים. מבעד לחשכה מזדקר לובן הגבס המציץ מקצות מכנסי־החאקי שלו. תבנית גבס זו, שבה מבלה הצעיר בן ה־21 זה שמונה חדשים, בה הוא גם נשלח הביתה. נער תמים וביישן מסמיק לכל אות של חיבה, אינו מטריד לעולם בבקשות מיוחדות – כזהו בקסי. מדי בוקר, כשידיה של שוּלה מסרקות את שערו הבלונדי המתולתל, מספרות עיניו האפורות, הגדולות והעצובות את סבלו – והסדין הלבן מכסה עד צואר את גופו הרצוץ שברים־שברים.

בשעה 4 לפנות בוקר שרקה הרכבת. לאור הירח החיור אפשר להבחין בדמות אשה ניצבת לפני כל מחלקה היוצאת. וגם דמותה התמירה של שוּלה הצעירה שם. לא אם, לא אחות, גם לא אהובה או ידידה. אך עצבות הפרידה ממלאה כל לבה.

עוד פרידה נכונה לה במהרה – אישית, אינטימית, נוקבת עד שרשי הוייתה. הפעם, לא מרבים נפרדה, אלא מאחד, אשר אתו נתקשרה בקשרי “ביקורים וטיולים והיכרות יקרה”, בתקופת שהותה הקצרה של יחידה עברית בסביבה הקרובה ובילוי לילות־שבת עליזים בצוותא. פגישה ופרידה, זהו ההוָי של ימי המלחמה. “מי שנפגש בימים אלה, הוטל עליו מיד גם להיפרד. הכרנו תחת כנפי הפרידה. אנשים זזים על מפת־העולם, כך הוא טבע הדברים כיום. לאן? לקראת מה? – משונה לשאול שאלות מעין אלו בימינו”. אך מלת הפרידה, הפשוטה והשכיחה, מוחצת אף־על־פי־כן. כל צער הגעגועים שיבואו כבר טמון בה. רגעי פרידה מן היקר לך בימי מלחמה הם מכאוב, אשר רק מי שנתנסה בו יודע טעמו. אַת מנסה להשלות את עצמך, לחיות רק את הרגע הזה, להעלים עין מן הצפוי אחריו, אבל כף־היד היקרה, החמה, המחליקה מתוך ידך, מעמידה אותך על המציאות האכזרית. ועם היד הניתקת נקרעים כל חוטי האשליה.

בקומה כפופה ובראש מורכן מבקשת לה הנערה מפלט בפינה אפלולית של חדר־העבודה. שקט כאן ואין איש. היא סומכת ראשה בשתי ידיה והפנים המתרחקים עולים לפניה. לבה מתמלא מרירות. על השולחן מונח הספר “למי צילצלו הפעמונים”. היא פותחת וקוראת. רוברטו רוצה להתעורר בבוקר במעונו ובמיטתו. הנה אשתו הנמה שנתה בשקט ובטחון. נשימתם הקצובה של ילדיו עולה באזניו מן החדר השני. עתון הבוקר מוכן ומזומן לו וחיי יום־יום תקינים. "האם זו דרישה מופרזת? הנזכה אנו לחיי יום־יום כרצוננו? היוּתן לנו לחיות חיינו ללא הגבלות וקרבנות, ללא גדרות קני־סוף אלה המקיפים את מחנה אי־טי־אֶס מכל ארבע רוחות השמים? וכי אין אנו זכאים לכך?״

לא חלפו ימים רבים וגם שוּלה נמנתה בין אלה “הזזים” על מפת־העולם. בוקר אחד נקראה לבוא ל״אורדרלי־רום" (חדר המִפקדה) ושם נאמר לה, כי שמה מופיע ברשימת בנות אי־טי־אֶס היוצאות אל מעֵבר לים. המוכנה היא? – אין זו חובה אלא התנדבות וברשותה לסרב.

רגע של ספקות קשים. להתרחק מן הארץ… ופרידה ממושכת מן ההורים – מי יודע לכמה זמן – בלי כל אפשרות של ביקור־חופשה. אך עם זאת, מלבד עצם ההרפתקה שבדבר, אולי־אולי תתגלגל לידה הזכות ויזדמן לה לתת חלקה בטיפול ביהודים ניצולים, בשארית הפליטה, ותהיה זו גוּלת־הכותרת של כל תקופת שירותה בצבא!

בלבה מבקשת היא מחילה מהוריה על שאינה משתפת אותם בשיקוליה ושפתיה דובבות: “כן!”

 

ליד ההגה    🔗

לאחר שתי שנות עבודה מסורה ומועילה בבית־החולים, כשדיווּח הממונות עליה רצוף שבחים, קמה יום אחד וביקשה העברה לענף הנהגות. רק חדשים מספר לפני־כן, כאשר הודיעו לה שלוש מחברותיה הקרובות על כוונתן לעזוב את בית־החולים, הסתייגה מהחלטתן: “איני רואה דרכן כנכונה – אנחנו הרי דרשנו עובדות יהודיות בבתי־החולים ובכל התנאים. ודוקא פה חשובה כל־כך דמותה של העובדת. הן אומרות, שהן מודות בכשלונן, אך אינן יכולות עוד…”

וחלפו רק חדשים מעטים וגם היא הגיעה לידי המסקנה, כי לא תוכל עוד. “תמיד ידעתי, שסופי גם אני לעבור לנהגות, אבל קיויתי, שצעד זה יוכל להידחות זמן רב, כי רציתי להחזיק מעמד בבית־החולים ככל שאוכל, ועכשיו איני יכולה עוד”.

הרגשה זו של חוסר יכולת להמשיך, לא ירדה עליה במפתיע. היא צמחה מיום ליום וגברה על ההחלטה הנחושה שלא לגלות אותות חולשה בכל תנאי. ערב־שבת אחד, בסיומו של יום־עבודה קשה, ראתה האחות האנגליה את הנערה הפלשתינאית החרוצה והנבונה, יושבת מכוּוצת בפינת המטבח האפלולי והקר, כלכלוכית באפר, ושופכת רוחה בין שורות מכתב הביתה. הציעה לה האחות להמשיך את הכתיבה בחדרה המואר והחם, ולא הבינה פשר סירובה הנמרץ של החיילת. לא שיערה, כי בסירוב זה הביעה הנערה הגאה את מרי העלבון והרגשת העוול שנצטברו בלבה בימים ובחדשים של שירות כנחותת־דרגה, כשמוטלות עליה כל החובות, ללא זכויות שוות. בלעה דמעתה ושתקה, כי זאת למדה בחיי הצבא – למלא פקודה, גם אם למורת רוחה היא, לכלוא בלבה פנימה את המרי והמרירות, ולהחריש.

אך בא יום ו"כדור־הזכוכית התפוצץ". כאשר אחות רגוזה התריסה לעומתה, שהממשלה הבריטית אינה זקוקה לה ואם רצונה בכך היא יכולה לחזור לפלשׂתיין שלה – וכל זה משום שלא הגישה לה את כוס התה כרצונה – אז לא שתקה עוד. ענתה מה שענתה וגם התלוננה לפני הקצינה האנגליה והאחות נוזפה. אבל מה כוחה של נזיפה מעין זו? – “כל היום אַת חייבת להתאים עצמך לתביעות שונות ומשונות של אחיות בריטיות המתחלפות מדי פעם בפעם, אך תמיד הן ‘ליידיס’ אנגליות, ואילו אַת היית ותשארי רק ‘עובדת פלשתינאית’. אין מה להוסיף. סיפור ישן וידוע. רק חבל, שאנחנו עוזבות את עמדת בית־החולים אחת־אחת. אילו עזבנו כולנו יחד, היה אולי מעשה זה משנה משהו בחוקה…”

ההורים התנגדו לשינוי, יעצו וביקשו שתתאזר בסבלנות. אך מכתב מפלוגת 513, הנושא את התאריך 26 ביולי 1944, פותח בהודעה החגיגית: “לפי הכתובת אשר בראש מכתבי תבינו בודאי, כי אני בבית־ספר לנהגות”. קדם לו מכתב מלילה אחרון בבית־החולים. “מחר אומַר שלום לעולם הלבן ושלום ל’ווֹרדים'. דוקא בלילה האחרון יש עבודה רבה, והפקידו אותי על שני ‘ווֹרדים’ יותר ממאה חולים”.

ימים אחדים לפני־כן התעוררה לפנות בוקר מתוך חלום. בחלומה, והיא בחופשה בבית ואמא מעירה אותה ומודיעה, שהמלחמה נסתיימה. “הרגשתי קלות כזאת ואושר”.

היה זה אך חלום. בינתים היא על סף שירות חדש וקשה. “יכול להיות שאמצא בזה יותר סיפוק משאני משערת – אבל יכול גם להיות, שאפילו הספורט שבזה יתנדף מהר יותר מן הצפוי. על־כל־פנים, הרי מלחמה בעולם ואני צריכה להמשיך ולתת חלקי”.

הדרכים במדבר ישרות וארוכות הן ומוליכות אל לא־כלום. נוסעים ונוסעים וחוזרים לכאן, למחנה, שגם הוא בגבול המדבר. אבל יש משהו טוב במיוחד במרחב הזה, כשהמכונה טסה ומסביב ים צהוב הנפגש עם שמים מאובקים – ואולי מושך כל זה רק בגלל החידוש שבו, מפני שכתלי ה"ווֹרדים" היו צרים כל־כך.

לאחר שנים של לובן בית־החולים בולט בחידושו גם העור השזוף, וכחדשות הן הידים הטובלות בשמן־מכונות ובגדי־העבודה הגסים הספוגים ריחות בנזין. “הקורס יימשך חָדשיִם. מהבוקר עד הצהרים אנו לומדות ממש, כמו בבית־ספר, ואני מוכרחה לומר שזה מעניק הרגשה טובה. אחרי הצהרים אנחנו נוהגות בדרכים עד לפנות־ערב. וכשחוזרים עייפים מאוד, כבר לא אכפת כל־כך שמדבר כאן ואין לאן לצאת ושהחדר הוא קסרקטין ממש. רוצים רק לנוח. בודאי רצוי גם מעט צל, אבל צל אין”.

אותה תקופה התחיל מכרסם בלב הרצון העיקרי, המתמיד והבלתי־פוסק ש"כל זה" כבר ייגמר, שיבוא סוף־סוף הקץ למלחמה האיומה, אשר טרפה סדרי־עולם וסירסה מושגי־חיים. אבל הסיום עודנו רחוק ויש להתאזר בסבלנות, יש לרסן מאוַיים סוטים ולהתגבר על תשוקות פוחזות. “באמת הגיע הזמן שאדע לנקוט אַמַת־מידה לגבי כל דבר בהתאם לתנאי הזמן ולאפשרויות ואהיה מאושרת במה שיש לי, שאם לאו אין לדבר סוף”.

במכתב מ־19 באוגוסט 1944 מדובר על “מתיחות באויר… אין ‘פאריידים’ בבוקר ומותר ללבוש בגדים אזרחיים אחת לשבוע ולקבל חופשה ללינה מחוץ למחנה – ודברים כאלה, על הרוב, מותרים לחיילים ערב קרב”.

הימים ימי בחירות בישוב והדיהם, שנתגלגלו במכתבים מן הארץ “אינם נדבקים משום־מה לחיי־המדים שכאן”. נערת אי־טי־אֶס עומדת במערכה אחרת: “מעודי לא ידעתי רגש נחיתות של בת לעם נרדף, לעם מושפל, לעם זקן – ובמשך שנתיִם אלו, על כל מדרך כף־רגל, באשר עבדתי ופניתי, הכל אמרו לי שיהודיה אני. לעתים רציתי בהרגשה זאת, לעתים לא רציתי בה. אבל עכשיו אני בטוחה, שבכל המהירות עלינו לבנות גרעין שירגישו בו, גרעין של עם צעיר, שונה מדמות היהודי של וייטשפל… יודעת אני להסביר לפי כל חוקי ההגיון, לכל אנגלי ולכל קצינה ואחות ורופא, את ההכרח שבהוָיה היהודית. אך הסבר זה לא יעזור במאומה כדי לשנות את הרגשתו של יהודי בעולם או את הרגשתי שלי. ואני משוכנעת, כי ליצירת עם בזעיר־אנפין – ותקראו לכך מרכז רוחני או בית או מדינה, אבל שיהיה חזק ושלם – לכך לא יסייעו כל הויכוחים הללו של ערב־בחירות”.

הרהורים לחוד ועבודה לחוד. רק סיימה, ובהצלחה, את הקורס לנהגות, כותבת היא על הקשר האמיץ שנוצר בינה לבין מכונה זו, שמעולם לא היה לה כל יחס אליה. זרות וחילוניות היו עד עתה המכוניות הצבאיות הגדולות המכוסות אבק, שעברו על־פניה בכבישים זה שנים. ופתאום, מאז היא מחזיקה בהגה ומקשיבה לקולה של המכונה ימים תמימים, כבר משתלבת עבודתה לתחום אותם המקצועות הכובשים גם את הלב ולא את היד בלבד.

לאט־לאט מתרחק בית־החולים על כל בעיותיו וסבלותיו ומתוספת עוד בת נאמנה ל"פלוגת־מינה", המפורסמת בנהגות האמיצות והאחראיות שלה, ברוח החברתית הטובה השוֹרה בה ובאורח־החיים “ללא צפירות לכיבוי אורות בשעה 10 וכל השאר”. “מהר מאד התרגלתי לחיי המחנה החדש. כבר התרגלתי להתרגל…”

זו התקופה של הקמת הבריגדה היהודית, “הבריגדה שמתברגדת בקרבת מקום” – פרי נצחון מאוחר, לאחר משא־ומתן ממושך ומיגע והַמתנה ללא סוף. שתים מבנות מחנה־מינה, שיצאו לתור את המדבר כדי לגלות את עקבות מחנה הבריגדה, חזרו כמנצחות והביאו ד"ש. נראה, שהבחורים לא ישהו עוד ימים רבים בחבל־ארץ זה. “לעת־עתה הם מהווים ‘גדודים’ עם המון דגלים קטנים על הכתפים וכל מיני סימנים. נכון, שזה קצת מאוחר. אם הם יסיימו את אימוניהם בתואר חיל לוחם רק עם סוף המלחמה, ואז יעברו לגרמניה בתור חיל־מצב – נדמה לי, שזה יהיה כבר מאוחר מדי. ו’גדודים' הרי מורכבים מבני־אדם, אשר לכל איש ואיש מהם יש חשבון משלו. ואם שירות של ארבע־חמש שנים אינו זמן רב כל־כך לגדוד, הרי ליחיד זהו פרק־זמן ארוך למדי של חיי קסרקטין. ולכן, די מובנת לי חוסר המתינות שכמה מהחיילים מגלים עתה, כאשר לא ידוע עדיין אם ‘בריגדה יהודית’ פירושה חיל לוחם או שוטרים בגרמניה…”

ככל שהתקרב מועד הפלגתה של הבריגדה אל מעבר לים, כן גבר הרצון להגיע איכשהו לאלכסנדריה, על מנת להיפרד מהבחורים. “אנחנו כאן מגישות בקשה ללכת ביחד אתם לאשר ילכו, תחת אותו הדגל, שלא הונף עדיין. אך כפי הנראה הסיכויים קלושים מאוד”. כעל מאורע בלתי־רגיל, “משונה ויקר”, מסַפר מכתב (14 באוקטובר 1944) על פגישה במדבר עם שנַים מחיילי הבריגדה היהודית. “במקומות אלה, שדרכנו מוליכה שם יום־יום, ותמיד אנו פוגשות בהם רק חיילים זרים ואת המכונות שאנו מביאות למחנה הזה מקבלים חיילים היוצאים לחזית – ופתאום, יום אחד, באו ‘הם’ לקבל את המכונות שהבאנו, חיילים יהודים מן הארץ, אשר על מכוניתם מגן־דויד. וקצת נעשה כבד ללב כשלחצנו ידים ב’שלום' אחרון – והם כל־כך צעירים והולכים רחוק מאוד, וביניהם ממש ילדים. אני כבר רגילה לראות חיילים־ילדים, אבל תמיד הם היו בכל זאת זרים”.

הערבים ארוכים ועצובים. ואין ברירה אלא לסרוג ולשתוק. ובאחד מאותם הערבים – הפליגו הבחורים. “אמש הם עברו כאן, על־ידנו, בדרכם לרחוק. משונה היה לדעת, שבערב זה ממש הם יושבים בעבר השני של הכביש – בחניית־לילה בדרכם – ואי־אפשר לגשת אליהם. ומי יודע מתי נתראה. לעתים קרובות אנו שולחות ברכתנו להולכים בהרגשת חרדה ובנפנוף יד מעבר לגדר, אף אם לא הכרנו אותם והם חנו רק ימים מעטים בסביבתנו. גדוד הלך וגדוד בא – ניו־זילנדים ואנגלים, טנקיסטים ורגלים. אך זו הפעם הראשונה שליוינו כך מעבר לגדר הזאת חיילים שלנו, וגם הפעם ללא יכולת לשאול או לענות. רק ברכת ה’שלום' נישאה על־פני המרחב”.

יום אחד בירכה כך את צ’רצ’יל ואידן, בדרכם מביקור בחזית. “היינו עם המכונות בעבודה והתנועה נעצרה וכל הנהגים והנהגות עמדו בשורות משני צדי הכביש. מכוניתו האֵטה מהלכה, הוא התכופף מבעד לחלון והוציא ידו בסימן־הנצחון V – זה היה בדיוק כמו בקולנוע”.

העבודה בוערת. המחנה ספוג ריח בנזין. ובאויר מחנק כלפני סערה. בשעה 5 בבוקר העירו אותן למסע, כשהחושך עוד פרוש על היקום וכוכבים נוצצים בשמים. זו הפעם הראשונה נהגה שעות כה רבות ברציפות. וגם לעת ערב, לאחר מקלחת חמה וארוחה, עוד היא כולה תחת רושם ה"טיול" הזה במשך יום תמים. כל המדבר כולו כאילו נכבש להוָי המלחמה. מפעם לפעם נזדקר איזה שלט מתוך ים השממה. על־פניה חלפו בית־חולים הודי, מחסני־צבא, בתי־חולים דרום־אפריקניים ופולניים – אין כל ישוב מלבד “ישובי־מלחמה” אלה. חזרו לעת ערב, באותה שעת־דמדומים נוגה, כאשר אורות נדלקים בבית וריח תבשיל עולה ממעונות משפחה – והן חוזרות ספוגות אבק למחנה מוקף מוּסכים, שבחללו עומד ריח בנזין.

וכך נמשכו יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, מחושך עד חושך, מסעות השיירה להעברת מכוניות ממקום למקום, יום־יום עשו מאות קילומטרים בדרכי המדבר הארוכות, כשהרוח צורבת את הפנים, הידים, העינים, ולמרות כל העייפות שבהוָי ה"קונבוֹי" המדברי היתה הרגשה טובה של מילוי עבודה מועילה, חשובה. וכאשר הודיעו בערב־שבת, כי השבוע יהיה הכרח לוַתר על יום־המנוחה, ומחר שוב יוצאים בשיירה – ידעה כל אחת מהבנות, כי גם למאמץ זה יעמדו לה כוחותיה, כל עוד הרגשה בלבה, שיום־העבודה שלה מקרב את הקץ.

חלף הקיץ ובא הסתיו. ושוב הגיע חג החנוכה, 1944, וחלף גם הוא בלי שהושם לב לו כלל. “אף נר אחד לא דלק על אדן החלון, לביבות לא הפיצו ריחן וסביבון לא הסתובב. ובמסיבה הסמלית שערכנו בין קונבוֹי לקונבוֹי הודלקו נרות בחנוכיה שיִצרנו מהגה של מכונה”. גם למסיבת־עראי זו נמסכה אותה טיפה מרה של התנגשויות בלתי־פוסקות עם הפיקוד האנגלי – הפעם בשל קריאת פרק התנ"ך באנגלית תחילה, בניגוד לרצון הבנות לתת זכות קדימה לעברית.

וכך חלפו שלוש שנים של חיי־צבא. מדי בואה עתה הביתה לחופשה קצרה, היא חשה בשינוי היסודי שחל בכל מהותה. גם בבית חשים בכך. ובשובה למחנה אחר החופשה, יש לה צורך להסביר במכתביה, להצטדק. “סוף־סוף נעשיתי חיילת, כמיליונים אחרים, אשר גם להם יש בית ואמא ואבא ואחים ועוד דברים יקרים. אך כשהם באים הביתה שוב הם לא כפי שהיו, ובנסותם לנהוג כמלפנים הרי זה מלאכותי ולבסוף הם שוכבים על הספה ונועצים מבטם בתקרה ומהרהרים וכואבים. אולי ירפא את זה הזמן אי־פעם. כשאדע, כי לא איאלץ עוד לחזור למחנה, או אילחם ואכבוש את הזרות”.

אין שינויים בקצב העבודה גם לאחר החופשה. “אתמול היה קונבוֹי והיום שוב ומחר שוב”. “יותר מחודש לא החזקתי בהגה והיה קצת משונה לחזור אליו”. אך “כשם שאין שוכחים לחלוב כך גם אין שוכחים לנהוג”. “יום אחר יום קוֹנבוֹיים מעייפים ובערב רעש ועייפות”.

מכתב מ־7 באפריל 1945 נסער כולו מן ההודעה על ששת הראשונים שנפלו אי־שם בחזית הבריגדה היהודית. הלב חרד יום־יום מפני ההודעות הבאות וגוברת התשוקה, “שכבר ייגמר כל זה. וכל יום קודם, פירושו יותר בנים שיחזרו. ואיני יודעת אם ביום שביתת־הנשק ומפלת גרמניה יהיו רבים שישמחו שמחת־אמת; כי אפילו עם הנצחון לא יוחזרו עוד לעולם רגלים שנקטעו ולא תנוחם אם שכולה או אשה אלמנה. ו’העולם של אחרי־המלחמה' – עוד לגמרי לא ברור אם יצדיק את המלחמה. ואם לא יחוויר למראהו כל הדם שנשפך”.

בלי הרף מציקות המחשבות על תכליתה של המלחמה ועל סדרי־עולם שלאחריה. יום אחד, כשהקונבוי עבר ברחובות העיר בשעה מוקדמת בבוקר, בדרכה לים־סוף, הבחינה הנערה ממושבה ליד ההגה במספר אותיות גדולות על דפי עתון שבידי אחד העוברים ושבים – רוּ־ז־ו־א־לט. “מיד ניבא הלב את הרע מכל. ודוקא עכשיו, לפני ועידת סַן־פרנציסקו ולפני ההכרעה בסדרי־עולם. וסדרו של עולם הרי מוכרח יהיה להצדיק את המלחמה הזאת. היצדיק?”

בינתיים נופלים חללים. משה שרת, בדרכו חזרה מביקור בחזית הבריגדה ואצל שאר היחידות היהודיות באיטליה, “סיפר וסיפר שעות. נדמה היה שגם אנחנו ביקרנו יחד אתו בחפירות הרחוקות שבאיטליה ובמעמד הנפלא של הנפת הדגל. הזכיר חברים, ביניהם קרובים מאוד, שנפלו או נפצעו. לשמע המלה ‘פצועים’ עוברת בי חלחלה. כל־כך הרבה פצועים ראיתי ואני יודעת היטב כל־כך מה אמור במונח זה”.

המאורע העיקרי של התקופה, ואולי של ימי השירות כולם, היה המסע בקוֹנבוי דרך המדבר לבנגאזי. ב־30 באפריל 1945, בשעת שמירת־לילה בחוץ במרסה־מטרוח, כותבת היא מכתב ראשון מן הדרך לאור פנס־נפט מבליח:

“רק שלושה ימים חלפו מאז עזבתי את המחנה, אך נדמה לי שעברתי דרך ארוכה הרבה יותר מ־500 הקילומטר שעשתה המכונה, ודרך ארוכה עוד יותר עשו העינים, עשה הלה ועשתה המחשבה. ככל שהתרחקנו מאלכסנדריה, ליותה אותי ההרגשה, שמקילומטר לקילומטר אני נמצאת במרחק הרב ביותר מהבית, שהייתי אי־פעם. ומחר אהיה רחוקה עוד יותר וכך מחרתים ובימים הבאים”.

באל־עלמיין ירדו מן המכונות וסרו לבית־העלמין הצבאי. שמונת אלפים צלבים קטנים ערוכים שורות־שורות ישרות. רובם אוסטרלים, לוחמי אל־עלמיין האמיצים. והרי בזכות עמידתם בקרב כאן לא הגיע האויב לארץ־ישראל. ובין אלפי הצלבים, עמדו דוֹם לפני עשרות מגיני־דויד – יהודים מצבאות בנות־הברית, וגם מארץ־ישראל. מספר צבאי ודרגה ושם – כך נחים הם כאן אלפי הלוחמים שורות־שורות. על רבים מהצלבים רשום רק “אנגלי אלמוני”, “טייס אלמוני” וכדומה. כל המדבר הוא כבית־קברות גדול אחד, זרוע שדות־מוקשים גדורים. ומכונות מרוסקות לאלפים רובצות כאן על גבן, בתעלות ועל משטח החולות. שטחים נרחבים מכוסים טנקים גרמניים, הערוכים עדיין שורות־שורות, כפי שסודרו אי־פעם, מופצצים וחלודים. שלדי מטוסים מוטלים כאן כצפרי־ענק שירדו משמים. גם מרסה־מַטרוח המדברית זרוּעה שלדי מכונות וטנקים שרופים. אך השמים כאן גבוהים וכחולים כבארץ. קומץ האנגלים שנפגשו אתן בבואן, לא האמינו למראה עיניהם, כי אכן בנות הן הנהגות, ועצרו מכונותיהם כדי להיוָכח שלא טעו.

“לילה שלישי תחת כיפת השמים, כשהמכונות חונות בחצי־גורן ואנו לנות מתחתן. הגענו עם ערב. מובן, שאין כאן מים לרחצה. הרתחנו תה מהמים שהיו אתנו והתחממנו ליד האש, כי קר מאוד בלילה וגם ביום היה קר”.

המכתב השני מן הדרך, כעבור שבוע ימים, נושא בראשו את הכתובת “אי־שם בקירינאיקה (דרנה)”.

אחד־עשר ימים ואחד־עשר לילות חלפו מראשית המסע. לילה־לילה חניה תחת כיפת השמים. ולינה תחת אותה מכונה, הרחק מישוב ואדם. השיירה הפליגה בשדות וביערות, בדרכים עקלקלות ונפתלות, לרגלי ההרים של קירינאיקה, אשר פסגותיהם תלולות והגשרים בין הר להר מופצצים. כאן, מנותקות ומבודדות, נצמדו שלושים נערות עבריות במדים, ואתן מספר קצינות אנגליות, אל קולו של רדיו־לונדון ממרחקים, בצפיה לבשורת השלום.

העדה היהודית בבנגאזי קיבלה בפרחים ובתשואות את החיילות מארץ־ישראל, אשר לבן מלא גאוה על הצלחתן במשימה – להביא לראשונה למחוז חפצה, וללא כל תקלה, שיירה נהוגה בידי נשים בדרך קשה ובמרחק רב כל־כך. ילדים ונשים וגברים גם יחד עמדו מוקסמים מן המראה. הילדים לא סרו מעל הבנות אף לרגע ודבקו בהן כל ארבעים ושמונה שעות שהותן במקום. כל אותו זמן, סחופה בחוָיוֹת הפגישה עם הגיטו היהודי הקודר, לא יכלה הנערה להשתחרר מהרגשת האושר על שזכתה להיוָלד בארץ־ישראל.

ההודעה המבשרת כניעת גרמניה ללא תנאי הגיעה לאזניהן, כשהן ומכונותיהן מתארחות כאחיות־לנשק במחנה פלוגת־נהגים עברית, אשר על מכונות המים שלהם התנוסס רשמית סמל המגן־דויד. רבים מן המארחים לחמו כאן, בשדות אל־עלמיין וטוּבּרוּק, ונסוגו ורדפו. ורבים מהם אך זה חזרו מחזית איטליה. כשישבו אמש יחד בחצי־גורן עגולה והקצין של פלוגת־הנהגים קם לומר מלים אחדות, העבירה עיניה על־פני המעגל. יום הנצחון – מה רבות דוּבר בו… באלפי פלוגות־חיילים בכל העולם צוהלים הערב הזה ומשתכרים ופורצים גדר. וכאן יושבים חיילים, וביניהם גם צעירים מאוד, ואיזה כובד־ראש, איזו רצינות עטתה אותם מיד לאחר צהלת ה"הידד" הראשונה – יהודים, כולם מתנדבים, וגם לאחר המלחמה לא בא עדיין הקץ להתנדבותם.

בקבוקי היין והבירה ניצבים על השולחנות, אך איש אינו נוגע בהם. “והיה טעם והיה כובד משלנו לדברים שנאמרו, לשירי המולדת, למפוחית ולהוֹרה שהתלקחה, הוֹרה ארץ־ישראלית”.

למחרת הבוקר יצאה השיירה בדרכה חזרה למחנה שלה. ובדרך הרחוקה והזרה, לפנות־בוקר, כשהן צמודות למַקלט הרדיו, צילצלו להן לבנות אי־טי־אֶס פעמוני הנצחון. נשארו עומדות במקומן דמומות. “ברגע אחד זה זכרתי הכל, כל חמש השנים הללו, כל הסבל שעבר על העולם כולו, וסבלנו המיוחד שלנו, כיהודים. ואנו, האלמוניות במדים, לקראת מה אנו חוזרות? ומה יהיה על היהדות כולה, שלמענה אנחנו כאן?”

עמדו דום להמנון הבריטי מלונדון. את התקוה שרו אמש, בפלוגת־הנהגים בבנגאזי ובין כתלי בית־הספר של הילדים היהודים.

מאז צילצלו באזניה פעמוני הנצחון מרדיו לונדון, אור ל־8 במאי 1945, ועד ליום שחרורה מן הצבא, חלפו חדשים של עבודה קשה ומתח נפשי עצום, אשר עתה קשה היה עוד יותר לעמוד בו. קונבוי לבנגאזי בפעם השניה והשלישית, הרי זה משום עבודה, ועבודה קשה ומאומצת. ועל אף ההישג שבעובדה, שסומכים עליהן במסע אחראי כל־כך – קצת קשה היה להתלהב מזה חָדשיִם אחרי הנצחון. “ובכלל, מורגשת אי־סבלנות בין הבחורות ורצון לחופש, לפריקת עול המשמעת”.

המשימה הנכספת, נהיגת אמבולאנסים לאניות שבנמל אלכסנדריה עוד משכה והקסימה גם עתה, למרות האוירה של ערב־שחרור. ואף כי החום של חודש אוגוסט התיש את הכוחות ובלילה נדדה השינה, השכימו הבנות קום לעבודה בשעה 4 לפנות־בוקר, מתוך הכרה בתועלת שבדבר. “כשאני נוהגת אמבולאנס לנמל, יש לי סיפוק ובטחון, שמכונה זו דרושה מאוד באיזה מקום בעולם”.

יום אחד, לאחר שהביאו את האמבולאנסים למחוז חפצם, נתפנו שתי בנות לביקור בבית־החולים הצבאי המיוחד במרחק כ־15 קילומטר מאלכסנדריה, שם שכבו מחיילי הבריגדה היהודית קטועי ידים ורגלים. זמן רב לא יכלו להשתחרר מרשמי הביקור: “במחלקה זו כולם קטועים, אבל אין ביניהם אנגלי או דרום־אפריקני או ניו־זילנדי, כי אותם שולחים מיד לאנגליה ולדרום־אפריקה, אל המומחים, שהקימו בתי־חרושת משוכללים לגפּיִם. כאן משאירים את הסורים והפלשתינאים. יש בית־מלאכה ליד בית־החולים. העובדים בו והחולים עצמם עדים לתוצרת הגרועה. הרגלים נשברות מדי פעם. ומובן שזה מדכא מאוד, ביחוד משום שלא ברור לחיילים היהודים מה נשיג (אולי) במחיר רגליהם הקטועות וידיהם הגדומות. הם שואלים מדוע אין מנסים לשלוח אותם לבתי־חולים ממש? הם שמחו לבואנו ועזרו לנו להתגבר על הרגעים הקשים של פגישה ראשונה פנים אל פנים עם בני־אדם, אשר שלמוּתם נפגמה במשימה, שכולנו שותפים לה. קשה לראות בצער ובמרירות ובהרגשת העלבון של הבחורים. רק על דבר אחד מדברים הם בהערצה, על החברות השוררת בבריגדה, על יחס הבחורים איש לרעהו בקרב ועל עבודתן של בנות אי־טי־אֶס בבתי־ החולים”.

ביום פרסום ההודעה הרשמית על כניעת יפאן, ב־12 באוגוסט 1945, כתבה: “מובן, כי לכל החיילים כאן זה מאורע עצום, אשר לו ציפו זמן כה רב, ובזאת תסתיים מלחמתם. אך לנו אין הרגשת שותפות לשמחה זו. בודדות הננו באֵבל יהדות העולם, שרק עתה מתגלות עובדות גורלה לפרטיהן”.

האוירה במחנה היתה רווּיית עצבנות וחוסר־סבלנות, סיכומים אישיים וחשבון התקופה והמשימה. “בשלוש שנים אלו עברנו פעמים רבות את גבול האפשרי, הן בעבודה ובעיקר בחיים, במשמעת, ביחסים. מובן, כי ישארו חרותים רשמים רבים אשר, נדמה לי, לא יימחו לעולם. מיותר למנות אותם. מי שלא חי במסגרת זו, לא יבינם. ורק החיילים ישאו אותם בלבם גם זמן רב לאחר שיפשטו את המדים”.

תקופה זו, שבין גמר המלחמה ועד לפשיטת המדים, היתה אולי הקשה ביותר. מתיחות המאבק המדיני בארץ הוסיפה על סערת הנפש והרגשת חוסר־האונים מול פני המציאות. לאחר הודעה ברדיו ב־ 26 בנובמבר, על חיפושים ומאסרים בארץ, שוב לא ידעה נפשה מנוחה. “הסתובבתי בחוץ בחושך ונכנסתי ונפלתי על המיטה בהרגשת חוסר־מוצא. כף־היד נקמצה. אך האגרוף כה קטן: לבדנו… גבעת־חיים וכפר־חגלה – והאימפריה הבריטית! ואנחנו שכאן – אנו נוהגות מכונות לדיביזיה הששית (בארץ־ישראל) ושולחות משוריינים, כדי להגן על הבריטים מפנינו… אותה מכונה, שאנהג בה מחר בדרכים תלולות, מיועדת למערכה בישוב העברי בארץ־ישראל”.

ולבסוף, המכתב האחרון (7 בדצמבר 1945) המבשר את שחרורה ממש. מכתב, שצריך היה להביע רק שמחה וקריאת דרור – סוף־סוף הביתה ושלא על מנת לחזור! ולעומת זאת: “נדמה לי, שלא ידעתי מעולם הרגשת מועקה כמו בערב זה…”

תוך רגעים מעטים פשטה השמועה. ראשה סחרחר, חברותיה מברכות אותה. אבל “רק כשישבתי לבדי במכונה והשענתי את הראש על ההגה – כפי שעשיתי מאות פעמים, כשהיה רע מאוד וכשהיה טוב מאוד – והנחתי לה להרגשת העצב לכבוש אותי ולעבור לתחומי ההגיון, רק אז השגתי את כל הממש שבשחרור מן הצבא. חשבון־נפש פרטי וחשבון־נפש כללי. מה השארתי בתוך מדים אלה, שאפשטם מחר־מחרתים. בכיס השמאלי היה חבוי תמיד הפיי־בּוּק, אך מתחתיו הלם הלב. ובו היו בכי וצחוק וצער ושמחה. אך אף פעם לא קיננו בו יאוש או אָבדן. תמיד שכנה בו תקוה, שיכירו בעובדת שירותנו בצבא, על כל המאמצים וכל הקרבנות של החיילים היהודים, כיחידים וכנציגי־עם. אין חדש בהרהורים אלה. מן היום הראשון להתגייסותי, כשחתמתי על ההתחייבות בסרפנד, לא הייתי בטוחה אם שירותי יירשם באיזה מקום לזכותו של עם ישראל. ועכשיו הדבר מוטל בספק עוד יותר. אף כי בכל מקום שם עבדתי, נתתי כל שיכולתי – עד הסוף”.

 

עם הפצועים באיטליה    🔗

בבוקר אחד, בראשית מאי 1944, הוזמנה הקצינה א. להופיע לפני המפקדת הראשית של אי־טי־אֶס במזרח התיכון, במשרדה בקהיר, ושם נאמר לה בנוסח־שאלה, בהתאם לאורח־הדיבור האנגלי:

“מה דעתך על יציאה לאיטליה עם מאה חיילות ראשונות לעבודה בבתי־החולים?”

תשובתה של הקצינה העברית קרנה מן הסומק שהעלו פניה ומן הזוהר שנדלק בעיניה, יציאה לאיטליה היתה משאת־הנפש כמעט של כל חיילת אי־טי־אֶס. איטליה – פירושה היה, נוסף לכל, גם שירות בקרבת־מקום לבריגדה היהודית, שוה בשוה עם החייל הארץ־ישראלי. ועוד יותר, פירושה של יציאה לאיטליה היה הקשר הנכסף עם שרידי השואה, אשר אך זה התחילו מסתננים ומובאים למחנות, שהקימו למענם החיילים היהודים.

ממגען הראשון עם נשים יהודיות במחנה־הפליטים במצרים למדו בנות אי־טי־אֶס לקח מר. שבועות לפני ההצעה ליציאה לאיטליה, נשלחה אחת מהן מפלוגת בית־החולים 27 לעבודה במחנה של פליטי־מלחמה בסואֶץ, כשהכל מלווֹת אותה בקנאה בשל השליחות הנעלה שנפלה בחלקה. אולם היא חזרה מאוכזבת, מאחר שהוטל עליה לטפל בנשים אנגליות המוחזרות לארצן, ואילו עם הנשים היהודיות המעטות שבמחנה ניתן לה לבוא בדברים רק מעבר לגדר־התיל.

הבנות הקשיבו לדבריה במרירות ובצער. שוּלה רשמה ביומנה:

“אילו הרשו לנו לעבוד בקרבכם, אחים מעונים, היינו זורות על פצעיכם את כל הרוך והאהבה, שיכול לאצור בקרבו לב־אנוש… רק במרחק קטן מאתנו אתם יושבים, אולם בינינו מפרידות חומות של סייגים ואיסורים, שביסודן מונחים שיקולים פוליטיים, המונעים מאת כל בחורה שלנו את האפשרות לקרוב אליכם. והלא זו המטרה אשר לשמה התגייסנו. אבל, הנה, העולם מאורגן כך, שאין אפשרות לאדם לעשות את אשר הוא חייב ורוצה…”

באיטליה יהיה הכל אחרת! – כך התרוננה הבשורה בלבה של הקצינה א. בצאתה מחדר המפקדת, כשלפני עיניה מחייכת דמותו של אחד במדים, שהוא כבר שם, עם הבריגדה היהודית, האחד מבין האלפים, העתיד להיות לה חבר לחיים.

למחרת הראיון עם המפקדת, הוזמנה לשיחה עם מ. שרת על מהות שליחותה וחומרת האחריות החדשה המוטלת עליה. יצאה מן השיחה נרעשת ונפעמת. הלכה הלוך ובכה, בלי לדעת מדוע, כורעת תחת משא כבד, כאילו לא האחריות לפלוגת אי־טי־אסֶ בלבד הוטלה עליה, אלא היא הופקדה על משמר כבודה של כל בת־ישראל בנכר. דמעות החניקו גרונה גם כעבור ימים אחדים, כשעמדה במִפקד־הפרידה – במסור בנות אי־טי־אֶס הנשארות דגל עברי לידי היוצאות מפלוגת בית־החולים 27. בקול רועד נצטרפה לשירת “התקוה” הנרגשת. “להיות עם חפשי בארצנו” – צללה השירה באזניה, כשהיא סוקרת את בנות ה"נבחרת" שלה, לכל סוגיהן ושכבותיהן, ובלבה תפילה אילמת, שיעמדו לה כוחותיה לנהוג בהן כראוי ושיצלח בידה לגבשן ליחידה מלוכדת ואחראית, אשר לא תכזיב את התקוות שתולים בה.

מאה אלו, שעליהן נוספו כעבור זמן עוד כמאה וחמישים מעובדות בתי־החולים, לא היו הראשונות ליציאה לאירופה. כשלושה חדשים לפניהן יצאו עשרים וחמש חיילות אי־טי־אֶס משירותי הפקידות. ב־18 בפברואר, במִפקד־הפרידה בנוכחות כל הפלוגה, מסרה המפקדת האנגליה לפקדון, לידי הסמלת העומדת בראש היוצאות, פמוטי־שבת וספר תנ"ך עטוף בדגל הלאומי. חפצי המזכרת נמסרו לידי הסמלת בטקס חגיגי, באמצעות קצינה יהודיה, אשר ביקשה להתווֹת דרך ליוצאות בדברי נאומה השקול על השליחות הכפולה המוטלת עליהן, הן כחיילות הצבא הבריטי והן כבנות הארץ הנפגשות עם יהודים בגולה. "כל אחת מכן תחדל להיות אותו פרט הבוחר לו כרצונו את דרך־חייו בצבא, מוקף חומה של ‘חופש הפרט’ וסובלנות. עליכן לצאת מתוך קליפה זו. עליכן לחיות בחברה, כי בזה תקפכן. חיילת עברית אחת אינה ניכרת, היא נבלעת בהמון. אבל קבוצת חיילות עבריות, מלוכדת וחיה, תשמור על קיומה ותוכר על־ידי אחרים. שמורנה על מה שהושג וזכורנה: הנכן הראשונות הנשלחות לשטח זה, וכל כיבוש או נסיגה שלכן יקבעו תקדים לבאות אחריכן. ולכן, יצורנה עובדות קיימות – זוהי דרך מפעלנו בארץ. דברנה עברית ביניכן. קיימנה מסיבות שבת וחג בכל התנאים, אל תוַתרנה אפילו פעם אחת. יצורנה חומר למסיבות בעצמכן, אם אין לכן מן המוכן. שמורנה על השלהבת לבל תדעך!

היֶינה ערות לכל המתרחש בארץ ובגולה. הפגנה בכל הזדמנות את ליכודכן ואת הזדהותכן עם העם והארץ. אולם שקולנה היטב כל מעשה לפני עשייתו. אל ‘תיהרגנה’ על דברים של מה־בכך, אך אל תישאנה פגיעה במוסר או סטיה מן הדרך בכל מובן שהוא. דענה ליצור דעת־חברה מחייבת ומחנכת. מצאנה את הדרך אל זרות ומתנכרות אשר בינינו – גם הן יהודיות הנושאות באותה מורשת הסבל, ואולי במידה רבה יותר מאשר כל אחת מאתנו. אל תדחינה אותן. היזהרנה מחרם. זהו שוביניזם קלוקל. פלסנה נתיבות אל לבן באורך־רוח ובאהבה. עצבנה מסגרת, שתכלול גם אותן, ואז יוברר לכן לתמהונכן עד מה נכונות הן להשתלב בתוכה.

מעל לכל הקפדנה על מילוי תפקידכן הצבאי. דייקנה בעבודה כחוט־השערה, מלאנה את חוקי המשמעת הצבאית. תמוכנה בסַמַלוֹת שלכן. אל תעמדנה אותן במבחן קשה, שיאלצן להטיל ענשים. השתדלנה לישב את הסכסוכים בינכן לבין עצמכן, ואל תיחפזנה לבוא לפני הקצינה האנגלית בקטנות.

נמסרים לידיכן שלושה פקדונות יקרים: התנ"ך, ספר־הספרים שלנו מראשית היותנו; הדגל הציוני, שעליכן לשאתו בלבכן תמיד; ופמוטי נרות־השבת, אלה ידידינו הנאמנים, המַשרים חג במסיבותינו. לא מתנות הן אלו, אלא פקדונות המחייבים שמירה. אל תמעלה באֵמון הניתן בכן…"

הנישאו דברי הקצינה לשוא? – חבורת הפקידות לא נתלכדה לגרעין של פעילות יהודית ולא היוותה את המרכז העברי, לפי התקוות שתלו בה. עתה הוטלה המשימה מחדש על מאה הראשונות, שיצאו לעבודה בבתי־החולים.

הן יצאו ביום של אבק ושמש לוהטת. ה"קיט־בג" על השכם, המסכה וקובע־הפלדה על מותן שמאל, צפחת ותרמיל מימין, כך אצו־רצו הבנות לרכבת שתובילן אל הנמל. כך ירדו באניה המובילה צבא ליבשת אירופה. ההתרגשות גברה בשעת הפרידה ממש, כאילו כל הקורה אותן אינו מציאות מוחשית.

עם רדת היום נשבה רוח על־פני תעלת סואץ. יום ששי בשבוע היה. עם התקרב שעת קבלת שבת התכנסו הבנות באולם הגדול למרות עייפותן מטרדות היום. בשקט שרו שירי שבת, כשבראש השולחן דולקים אותם שני נרות שעליהם היתה מברכת סבתא בשביס לבן, ועתה מתכנסות לאורן חיילות עבריות במכנסי חאקי ובחגורות־הצלה.

למחרת היום, עם שקיעת החמה, כשהאניה כבר עגנה בנמל פורט־סעיד, נפתחה המסיבה הרשמית ב"דאנס", אך מיד עברו הבנות להורה אדירה, ולאחריה לריקודי־עם ארץ־ישראליים אחרים, שנסתיימו ב"תיש" עליז, אשר לתוכו נסחפו גדול וקטן, למן הקולונל האחראי לשיירה ועד לצעיר המלחים.

רק משיצאו ללב ים עמדו על טיבו של מסע מעין זה בימות מלחמה. בחגורות־ההצלה, שאין להורידן אף לרגע, ישבו על הסיפון, אוטמות אזניהן לקול יריות התותחים המתאמנים בקליעה אל הכדור הנסחב מאחרי המטוס שחג ממעל.

שש ספינות אפורות־תכולות על־פני מים רבים – מראה הוד. יומַיִם לאחר הפלגת השיירה נצטרפו אליה עוד ארבע אניות. עשר ספינות, מהן נושאות חיילים מכל העמים והגזעים ומהן משחתות לליווי ולהגנה. “וגם אנו בתוך תמונה זו” – רשמה שוּלה. “נערות סקרניות עוקבות על הסיפון אחר קהל קצינים המכוונים משקפותיהם כלפי נקודה משחירה באופק. מה שם? הנקודה גדלה והולכת, רבת־תעלומה, אך צללים יורדים וכובשים תבל ומלואה. מסך אפלולי עוטף את התכלת. רק ששה כתמים כהים חותרים דרכם באפלה. כבר אין אופק. הועם הזהב בשולי העננים. אפל היקום. רק כוכבים נוצצים בשחק, שמראהו כשדה נרחב, זרוע אורות. אם תקשיבי רב קשב להמיית הגלים, ידמה לך כי אִושת שדה־שיבלים היא. אז תגיח אי־משם המחשבה המטרידה על ההורים הדואגים שם בבית. אילו ראו אותי עכשיו. אילו יכולתי להעביר אליהם את הרגשת השקט הנפשי והבטחון בצדקת צעד זה שלי, בודאי היתה פוחתת הדאגה שבלבם”.

חלף שבוע בים. היום האחרון שבהפלגתם – שוב היה יום ששי. מאז הבוקר הפליגו לאורך חופים גדורי הרים, שהחיילים הבריטיים כינו אותם “אזור הבומבינג”. עם ערוב היום הוציאו הבנות מציודן את שארית הבגדים המגוהצים והופיעו בלבוש חג להדלקת הנרות. שוב הקשיבו בכובד־ראש לנאום הקצינה על הדף החדש בחייהן הנפתח עתה. ושוב שירה אדירה של “התקוה” בעגון הספינה בנמל.

פלוגות הנהגוֹת עם המדריכים והמפקדה
מצעד־הסיום של ה"קאדר" בסרפנד
סרטים ראשונים לסמלוֹת הראשונות
במחנה־האימונים: לחדר האוכל
"כביסה קטנה" במדבר
פלוגת מינה נערכת למסע
בית־חולים 13 של ילדי הפליטים בסוּאֶץ
עם ילדים משׂרידי השוֹאָה

בעבודה
חיוך במדבר

מזל טוב!
עם חנה רוֹבינא ונציג הסוכנות היהודית, יעקב צור, בקהיר
יום שביתת־הנשק בבית־הכנסת באלכסנדריה
מסדר שביתת־הנשק במחנה תל־אל־כביר

בשערי הנמל נפגשו לראשונה עם מציאות אירופה של ימי־המלחמה. ילדים עזובים ורעבים פשטו ידים צנומות. רחובות אפורים, בנינים מוזנחים וחלונות־ראוה ריקים לחלוטין. קרונות הרכבת שהועמדו לרשותן היו ירודים ומלוכלכים. המסילה מופצצת במקומות רבים. הנסיעה מתנהלת בכבדות ובהפסקות, והכל קודר ועגום. הזאת איטליה היפה? – שואלות בנות הארץ באכזבה. ובת עליית־הנוער, ילידת מילאנו, שהסתערה להיות בין היוצאות על מנת להתחקות אחרי עקבות אמה – שממנה נותקה מאז פרוץ המלחמה – אינה חדלה מלהסביר וללמד סנגוריה על איטליה שלה.

אי מלים לתיאור רושם הפגישה הראשונה עם החיילים הארץ־ישראליים בבארי? אותו ספל הקקאו והעוגה והפרח וצרור הדובדבנים, שהיו לסמל האחוה, היו לחג גדול ובלתי־נשכח. נערות לא חסרו באיטליה הרעבה, שבה אפשר היה לקנות כל אשה בקופסת בשר, בחפיסת סיגריות או בחתיכת סבון. אותם החיילים שנזעקו באישון לילה לקבלת־הפנים הבלתי־צפויה בתחנת־הרכבת של בארי, היו חברים ממש, אחים, שראו בחיילות קודם־כל אחיות לנשק ולרעיון, בנות־משפחה, אשר הם האחראים לשלומן ולכבודן.

הבנות חולקו לשתי קבוצות. חלקן נשארו לעבודה בסביבות בארי וחלקן המשיכו דרכן לנַפולי. שוב התנהלה הנסיעה בכבדות. שוב מופצצת המסילה פה ושם. שוב מזוהמים קרונות הרכבת. הקיט־בגים המגובבים זה על זה חוסמים את כל המעברים, ויש לטפס על־גבי הערימות. ותוך כל אלה – תקרית: אחת החיילות נעקצה על־ידי איזה רמש והתנפחה מיד כולה, וברכבת לא רופא ולא תרופות. נאלצו לעצור בתחנה הקרובה. רופא צבאי ביקש לאַשפז את הנפגעת בבית־החולים הסמוך, אך היא, המתפתלת במכאוביה, לא הסכימה בשום פנים להינתק מן החבורה.

הפגישה עם נַפולי המופצצת לא היתה מרנינה. על־פני כבישים מרוסקים שירכו דרכן שעות על שעות במכוניות תועות דרך וכאשר באו סוף־סוף למחנה בית־החולים מס' 63, הוברר כי חלה טעות – מחוז חפצן הוא בית־חולים מס' 65, המרוחק מרחק רב, ושוב טולטלו בדרכים. כשהגיעו לעת־ערב למקום הנכון פגשן מייג’ור מעוצבן בשאלה:

“היכן הייתן? כל היום חיכינו לכן!”

חיכו להן – אבל לא התקינו דבר בבנין שנועד לשיכונן. היה זה בית־קומותיִם מפואר, משכן גנרל איטלקי לשעבר. דלתות־פיתוחים ומראות גדולות על הכתלים, אך ללא מיטה, שולחן וארון. כך עמדו הבנות, עייפות ומאוכזבות, בלי לדעת מה לעשות. כעבור מחצית השעה הופיע כמלאך המושיע מייג’ור טוביאנסקי מפלוגת המהנדסים המלכותיים, שהגיעו ראשונים לנַפולי. למראה הבנות המיואשות פנה בשאלה אל הקצינה:

“אני יכול לעזור במשהו?”

“אתה יכול לעזור בכּל!” היתה התשובה.

המייג’ור נעלם וכעבור שעה קלה חזר בלויית עשרה חיילים ארץ־ישראליים ובידיהם כלי־המלאכה הדרושים. לא חלפו שעות מעטות והבנין הריק והעזוב היה לבית־מגורים מסודר ונוח. ועל אף טלטולי הדרך והעייפות הופיעו הבנות למִפקד־הבוקר כשבגדי־העבודה הלבנים שלהן מעומלנים ובאורח־פלא גם מגוהצים ומקושטים – לראשונה – בפיסת־הבד הלבנה, שעליה רקמה כל אחת לעצמה בימי המסע באניה מגן־דויד אדום, מתוך החלטה נחושה לענדו למן הופעתן הראשונה ביבשת החדשה – אף כי חל איסור על כך במצרים – ובדרך זו להעמיד את הממונים עליהן בפני עובדה.

המייג’ור הבריטי הופתע למראה הסמל החדש, אך קיבל את פניהן בחיוך אדיב:

“תודה לאל שכבר באתן – יש מחסור איום בידים עובדות.”

הימים היו ימי סוף מאי 1944, תקופת הקרבות בקאסינו, ערב כיבוש רומא. בסביבת החזית השתוללו הפצצות איומות, גדודים שלמים נספו, בהם פולנים ואפריקנים ואחרים. בית־החולים 65 נועד לפצועי ראש ולשרופי אברים. בעבודות השירות הראשוני הועסקו כאן שבויים איטלקיים, ולבנות ניתנה מיד גישה ישירה לטיפול בחולה ממש. עבדו ללא חשבון של שעות והיו חוזרות מיום־עבודה ארוך וקשה בהרגשת סיפוק עמוק.

כך היה הדבר גם בבארי. יום אחד אירע שם אסון מחריד, בהתפוצץ אניית דלק ובעקבותיה התפוצצו שתי אניות נושאות נשק. על־פני כל העיר נישאו הלהבות והשמים כוסו ענני פיח שחור. כעבור שעה קלה החלו מביאים את הפצועים ואת אלה שנכוו מן הסולר הלוהט. קרעי אדם, ריסוקי אברים, לא היתה כל אפשרות לרחוץ את הגופות, שהוכנסו בבגדיהן לחדר הניתוח. הבחורות עבדו יומם ולילה ויום ללא הפוגה. תוך כדי עבודתן קיננה בלבן דאגה נוספת. הן דאגו לבעלה של אחת מהן, חייל ארץ־ישראלי, שבאותו זמן חנה בשטח הנמל ומאש ההתפוצצות לא היה כל אות־חיים ממנו. דאגו מתוך אחוה והזדהות עם חברתן החיילת, כאילו בעלה של כל אחת מהן הוא הנעדר. וכאשר הופיע לבסוף, לא היה קץ לאָשרן.

מתוך קרבה מיוחדת טיפלו בפצועי הפלוגות הארץ־ישראליות. לא אחת פרץ סכסוך בין בנות, שכל אחת מהן ביקשה לאשפז את הפצוע הארץ־ישראלי בתחום שלה. היו ביניהם פצועים קשה. ולבן של הבחורות נתמלא גאוה כאשר אחד משלהן שלט ברוחו ונהג התאפקות וסבלנות בהיותו פצוע קשה.

היו מקרים מזעזעים. בחור גבוה ורחב־כתפים הובא נכה לבית־החולים, לאחר פעולת קומנדו מסוכנת. כשהתעורר לחיים בשדה־הקרב הזרוּע מוקשים בצפון איטליה והקצין שלו מוטל הרוג לצדו, נטל במאמצים על־אנושיים את המצלמה בידו וצילם את הסביבה כתעודה. היה שקט ומסוגר למראית־עין, כאילו אין כל המתרחש סביבו נוגע לו, אך מפעם לפעם היה מתפרץ נגד הפצועים הגרמנים השוכבים בקרבתו.

“קחו אותם מכאן, לבל אראה את פרצופיהם בעיני, שאם לא כן אני יורד מן המיטה וגומר אתם…”

הבנות, שידעו כי אין ביכלתו לרדת מן המיטה, ואולי לעולם לא יהיה עוד מסוגל לכך, החווירו למשמע הדברים. כדי לעודדו גילו כלפיו תשומת־לב מיוחדת. משהוקלו מעט מכאוביו ערכו טקס קבלת־שבת ליד מיטתו. הגישו לו צלחת ממתקים ופירות והדליקו נרות. לראשונה מאז הובא לבית־החולים עמדו דמעות בעיניו.

שולה רשמה ביומנה:

“חמדת יצורי־אנוש צעירים, אשר בכוחם להמריא שחקים – והם מושלכים כבשר־כלבים למוֹלך השנאה… פצעים אלה מעשי אדם לאדם הם… נתחי־בשר מחותלים בתחבושות מאדימות… סרג’נט־מייג’ור בחיל־התעופה, בעל זוג כנפיים מצטיינות, מוטל כאן במיטה כצפור שדודה… בחורי דורנו רכשו להם כנפים להמריא למרומים, אולם בעיניהם פעורה תהום”.

ערב־רב היו הפצועים – בני כל העמים והגזעים, בכללם יוָנים, אפריקנים, יוגוסלבים, לא פעם, כשבכתה הנערה היוגוסלבית הקטנה, והבנות שואלות אותה:

“מדוע אַת בוכה, יורקה, זה כואב?”

“אני לא בוכה,” ענתה הקטנה, “אני פרטיזנית.”

יום־יום נתרחשו מאורעות מפתיעים והיו חוויות עזות. פעם הובא לבית־החולים קצין רוסי צעיר, שלא שמע אנגלית. כשראה את הכתובת Palestine על מדיה של קצינה המחלימה ממחלה גם היא, פנה אליה ברוסית, וכאשר הסבירה לו איכשהו, כי אין היא שומעת שפתו, גחן אל אזנה ולחש, כממתיק סוד כמוס:

“נו, ואידיש אַת שומעת?”

ומאז היה מהלך אחריה כצל, מחליף דברים אתה באידיש רצוצה, כשהכל מסביב סבורים, שהם משוחחים רוסית.

בתוך בית־החולים נתקשרה ידידות, שהיתה לאהבה, נתלכד זוג, שהקים אחר־כך משפחה בת־קיימא. נערת אי־טי־אֶס נישאה לחייל ארץ־ישראלי שנקטעו שתי רגליו, ובמרוצת הזמן זכו לחמישה ילדים, וכעבור שנים התגייס הוא לשיקום נכי מלחמת־השחרור. חיילת, שכל משפחתה הושמדה בפולין, נישאה לפצוע, אשר שכב חדשים כולו בגבס בלי להוציא מפיו אנחה.

אך זזה החזית ונפתח סדק לפולין, התחמקה אחת הבנות ללא רשות ועל אף כל הסכנות שבדבר, הגיעה לאחר הרפתקאות רבות בטרמפים שונים לוארשה עיר־מולדתה וראתה במו־עיניה את בית הוריה ההרוס. וכאשר הוברר לה, כי לא נותרה נפש חיה מכל משפחתה הענפה, הלכה והסגירה עצמה למשטרה הצבאית, שתעשה בה כחפצה. כאשר הוחזרה לבסוף ליחידה שלה, לאחר שהיתה חודש ימים באנגליה, אמרה לה קצינה בריטית:

“עשית טיול יפה בעולם, וגם בזול.”

הבנות שמשפחותיהן הושמדו נתיסרו בלבטי־נפש רבים כל־אימת שהיה עליהן לטפל בשבויים הנאציים. אך לא יכלו לכלוא רחמיהן מפצועים, מהם שהיו עדיין נערים ממש, ומהם שטרם הגיעו לגיל שמונה־עשרה.

באחד מימי דצמבר 1944 רשמה שוּלה ביומנה:

"אני מרכינה ראשי על מיטת שבוי שנותח, אני מאזינה לנשימתו ועוקבת אחר הדופק של בן־אויב זה שנשבה. המחשבות מתפתלות והרגשות מסתבכים. הן אויב הוא! החשה אני את מלוא משמעות המלה? – הרי אחד מאלה הוא, שנהגו בנו כבחיות, שתי הידים הללו, שאני מגוננת עתה עליהן לבל תצטננה, חלילה, הרי ייתכן שהן־הן אשר רצחו והשמידו. ומדוע אין אני מקשיחה לבי? – פתאום אני רואה את שפתיו והן נעות. אני מקרבת אזני ומַבחינה בשתי מלים, שמות יקרים, היוצאים מפיו בדמדמו, והן חוזרות ונשנות פעמים רבות:

‘פאולה…, אמא…, פאולה…’

“ואולי אין הוא רוצח כלל! האומנם לא נמצא בקרבם גם אחד תם וישר? איך ירצח, בדם קר, אדם המבטא ברוֹך כל־כך שם אשה!.. אבל מנין לי שלא רצח? ואם לא רצחו ידיו ממש, האומנם לא היה בין אלה, שראו בעיניהם כיצד רצחו אחרים והחשו? ההיו אלה שהחשו חלשים מכדי להרים את קולם? ואולי היו קשוחים ואכזרים כאחרים? האם זע משהו בלבה של אותה פאוּלה אהובה למראה תינוק יהודי משוסע? למה אבקש בו ובשכמותו את האדם? – והרי הם שהקימו את אושביץ ומיידנאֶק! תכונה זו שבי, של עם רחמנים בני רחמנים, האם לא אחד ממקורות השפלתנו היא? ואולי כלל לא חולשה היא לחפש ולגלות את הנקודה האנושית גם בלבו של אחד מאלה…”

כך סובבות סחור־סחור המחשבות המטרידות את שלוַת נפשה של שוּלה, אשר במקום אותו סמל של מגן־דויד אדום שרקמה לה באניה על פיסת בד לבן, היא עונדת עתה סיכת מגן־דויד אדום ממש, עשויה פח בידי אחד הבחורים הארץ־ישראליים.

 

עם ילדים משרידי השואה    🔗

יותר מכל ביקשו הבנות שהגיעו לאיטליה פורקן לרגשותיהן בטיפול בילדים משרידי יהדות אירופה המושמדת. כמה מהן מצאו דרכן להוראה בבית־הספר הקטן, שהקימו חיילים ארץ־ישראליים לילדים הפליטים בבארי. שוּלה רשמה אז:

“אני מאושרת בין כתלי בית־הספר. כתבתי למורתי וביקשתי ממנה לשלוח לי ספרים. אני מגששת בתפקידי כמורה, אך אני אוהבת אותו. לאחר מאמצים רבים שיכנעתי את האחות האחראית למחלקה, שתאפשר לי סידור־עבודה מסוים, שגם אם אינו נוח ביותר, הרי הוא מאפשר לי לקיים את שעות־ההוראה שלי. קצת קשה להסתגל ליום־עבודה של תשע שעות רצופות, להיחפז ולהגיע בהפסקה לבארי ולחזור ישר לעבודה, אך אני כל־כך מרוצה, שנראה לי כי אינני עייפה כלל. בזמן האחרון נעשיתי רכרוכית משפע ההתרגשויות. רק הצצה קלה בעיני ילד עצובות, ומיד עולות דמעות בעיני. עלי ללמוד לשלוט ברוחי…”

לסיפוק רב זכתה בחגיגת כ' בתמוז בבית־הספר.

“הלהקה הקטנה שלי הציגה בהתמסרות. הילדים ביטאו מלים עבריות בקול ערב להפליא. כששאל יהודה השחרחר, בעל הרי”ש המצרצרת, בדקלומו: ‘איה אותה ארץ?’ – ברור היה, שאין הוא אומר דברים סתם, שהושמו בפיו, אלא הוא חש ומבין. נוגעת עד הלב היתה תנועת ידו השואלת. וגם ציטה, הגאונית הקטנה, לבשה עוז ודיקלמה כותיקה ומנוסה בשפה. הילדים היו מאושרים בהצלחתם. וההורים, שהבינו את דברי ילדיהם רק הודות לתרגום, בכו מהתרגשות, וכל קהל החיילים הודה לנו".

רוב הילדים שנקלעו לכאן עם הוריהם, פליטי גרמניה ויוגוסלביה, ירוּדים וחולים היו, צנומים ומכוסי פצעים. אחת החיילות ניצלה חופשתה למסע־הבראה עם הילדים בסַנטה־מַריה בדרום־איטליה, מקום שם הקימו החיילים היהודים נקודת ריכוז והכשרה לפליטים על סף עלייתם במחתרת לארץ־ישראל. החוילה שבה שוכנו הילדים היתה בן־לילה מרכז לכל חייל יהודי בסביבה. חיילים יהודים מן הצבא האמריקני הביאו כל טוּב, וסרג’נט שלהם העמיד עצמו עם המכונית שלו לרשות הילדים.

המאורע המזעזע ביותר בחיי הפלוגה באיטליה היתה הפגישה עם שיירת הילדים היהודים מברגן־בלזן בקיץ 1945, בתום המלחמה ובראשית השחרור ממחנות השרידים באירופה. יום אחד קיבלה הקצינה הודעה דחופה מאת בחורי “המרכז־לגולה” שהוקם אז בקרב היחידות היהודיות לעזרת שארית הפליטה ולארגון הבריחה ממחנות־השרידים וההעפלה לארץ, שעליה להכין בגדים רבים לילדים ולילדות מבני 8 ועד 14. הבנות הריקו כל שהיה להן ונוסף לכך קנו עד לפרוטה האחרונה כל שיכלו להשיג בשק"ם ובחנות הצבא האמריקני. אף גייסו למִבצע את הרבנים של הצבאות האמריקנים והדרום אפריקניים אשר בסביבה והביאו גם מהם ככל שיכלו. אבל עדיין לא ידעו למי בדיוק נועדו הבגדים.

במועד שנקבע מראש ישבו בחבורה, ביער שליד בארי, מחכים – שני רבנים צבאיים, שתי חיילות וקצין וקצינה ארץ־ישראליים. פתאום נעצרה נשימתם נוכח המראה שנתגלה לעיניהם בהגיע שתי מכוניות־משא צבאיות גדולות, מכוסות אַבּרזין מכל הצדדים. המכוניות, הנהוגות בידי חיילים ארץ־ישראליים מיחידות התובלה, הגיעו ישר מברגן־בלזן, לאחר שעשו דרכן רק בלילות ואילו בימים הסתתרו ביערות. לילדים לא היתה צורת־אדם. שלדים בעלי עינים בוערות. עדיין לבושים היו באותם בגדי־פסים של המחנות, שהגבירו את מראה־הזוָעה. מבוהלים ונפחדים היו, לא דיברו עם איש ולא ענו לאיש. כשסודרו על איצטבות הקרשים בשתי קומות, במחנה־המעבר הבריטי שבסביבה, התארגנו מיד חבורות־חבורות, נערים ונערות מגודלים יותר אימצו להם כאחים וכאחיות מבין הקטנים מהם, יתומים כמותם, ודבקים יחד, על הרוב שנַיִם־שנַיִם, רבצו כחיות נבעתות. פחדו לקבל את ספל המרק החם שהוכן למענם. עיני הבנות זלגו דמעות, והקצין הבריטי הממונה על המחנה בוכה כמותן. היו ילדים שלא יכלו לעמוד על רגליהם, לצעוד צעד או לבלוע מאכל כלשהו. היו מהם שהגיעו באפיסת־כוחות מוחלטת, וכעבור ימים מעטים נפחו נפשם מחולשה, למרות טיפולן המסור של הבנות, אשר למן הרגע הראשון לבוא השיירה רחצו את הילדי בברזים המעטים שעמדו לרשותן והאכילון בחרדת־קודש.

כל אותו לילה, בין שני ימי־עבודה מיגעים, עמדו הבנות על רגליהן בחלוקים הלבנים, לסידור חבילות הבגדים והממתקים לכל ילד וילדה, שוה בשוה, שלא לעורר ביניהם קנאה. ואִתן ליד השולחנות הגדולים, שעליהם נערמו תלי החפצים מן המשובח ביותר שיכלו להשיג, הרבנים הצבאיים מכל הסביבה וכל צוות בית־החולים וכל הפצועים והנכים. והחפצים הוסיפו לזרום צרורות־צרורות, דברי לבוש ומאכל ומשחק ושעשועים. היו חיילים, בריאים וחולים, יהודים ונכרים, שנתנו כל שהיה להם ונשארו רק בכותונת אחת לעורם. דמומים ומרוכזים בשתיקתם, בלי אומר ודברים, עבדו שעות, כאילו מבקשים היו לתקן במעשה־ידיהם זה את העוול הזועק לשמים, שנגלה לעיניהם בדמות ילדים אלה.

כשניגשו הבנות לחלוקת הצרורות קמה מהומה בין הילדים, המתפרצים לחטוף וכל דאלים גבר. לא יכלו להשליט סדר עד שהפסיקו את החלוקה תוך הודעה, כי יחדשוה רק לאחר שהילדים יעלו על יצועיהם. הבנות עברו בין האיצטבות כשהעינים הבוערות הנעוצות בהן מזדקרות מתוך פני־השלדים, וחילקו את הצרורות ברעדת התרגשות, שלא אצרו כוח להסתירה.

למסיבה שנערכה באותו יום במעונן של החיילות הופיעו הילדים נקיים ומצוחצחים, לבושי חאקי, כחיילים קטנים. הלבוש החדש ושפע המאכלים והממתקים על השולחנות הרגיעו את רוחם ולא חטפו עוד. יש ועל הפנים החיורות אף הופיע חיוך. ילד קם ושר באידיש, בקול נוגה ומסולסל:

אין לאנד פון פאָמעראַנצען

דאָרט ווי חלוצים טאַנצען

מיין לעבען וואָלט איך אַוועקגעגעבען

אַבי אין ארץ צו זיין…

(בארץ התפוזים / במקום שם רוקדים חלוצים / חיי הייתי נותן / ובלבד להיות בארץ…)

הבנות שומעות ודמעות נוזלות מעיניהן וכל הנקהלים בוכים אִתן, כשהקפיטן הבריטי האחראי למזון בבית־החולים עומד ומתיפח בקול. לאחר המסיבה הורה לסַפק את כל הדרוש לילדים ממחסני בית־החולים. “ולא איכפת לי, אם איש כאן לא יאכל ולא ישתה ובלבד שהילדים הללו יחיו!”

למחרת היום התחילו מגיעות למחנה מכל העברים מכוניות־משא צבאיות, מלאות כל טוּב. ובמועדון של יחידת אֵי־טי־אֶס נערמו ארגזי מצרכים וצרורות בגדים ושמיכות עד אפס מקום.

באחד מאותם הימים רשמה קצינה עבריה נרגשת בכתב־יד חטוף מעשה בקורפורלית שלה, אשר שירתה במחיצתה, בעבודת המשרד:

בת 16 היתה כשנטשה בית הוריה בהונגריה והגיעה לארץ עם קבוצה של עליית־הנוער על סף מלחמת־העולם. סיימה לימודיה בבית־הספר החקלאי בנהלל ונשארה לעבוד שם כמדריכה. בינתיים זכתה לאות־חיים ממשפחתה, עם בוא אחותה הצעירה, גם היא במסגרת עליית־הנוער. האחות הצליחה להתקבל לבית־הספר לאחיות שעל־יד בית־החולים ביילינסון, והשתים התאמצו ללא הצלחה להציל ולהעלות אליהן את המשפחה כולה, ההורים ושתי אחיות ואח קטן, שנשארו בהונגריה. לבסוף נותק הקשר עם אירופה לחלוטין ואף הידיעות המסתננות ומגיעות איכשהו מעטות היו ומדאיגות.

אך נתפרסמה הקריאה לגיוס־נשים היתה היא בין הראשונות שנענו, ובלב שלם ובהתלהבות. בגיוסה לשורות־הצבא ראתה לא רק חובת־כבוד לתת יד למאמץ המלחמה נגד היטלר, אלא גם תקות־מה לקשר עם המשפחה. בקושי שוחררה מתפקידה האחראי בבית־הספר החקלאי, וכדרכה בחייה האזרחיים כן גילתה גם בשירותה הצבאי את כל סגולותיה הטובות כעובדת מסורה וחרוצה וכחברה טובה ומועילה. אולם משאָלה אחת, שלא נתמלאה, העכירה את רוחה, והיא – תשוקתה להישלח אל מעֵבר לים, לתחנה קרובה יותר לארץ־מוצאה, שממנה אולי תצליח לגלות את עקבות בני־ביתה. רק עד מצרים הגיעה עם יחידתה, וכאן נשארה עד ליום־הנצחון.

גדולה היתה סערת השמחה באהלי צבא בעלות־הברית במצרים עם בשורת הנצחון. ימים ולילות רקדו ושתו. רק במחנה הקטן של החיילות היהודיות אין השמחה שלמה. למעלה ממאה מבין מאה ושמונים בנות הפלוגה – הוריהן וקרוביהן במחנות־המוות על־פני אירופה, אשר שמועות הזוָעה משם לא פסקו. והנפש ממאנת להאמין. והיא מקווה לישועה. אולי משפחתי היא בין הניצולים, ואולי יש בידי להושיעה? יש צורך, הכרח, לצאת לשם מיד, ללא דיחוי. והלא לשם כך התגייסה. ועכשיו, כשאין עוד חזית, מי יעצור בעדה. בדבקות מילאה גם היא, ככל חברותיה, פרט אחרי פרט בשאלונים שהוצעו לה מטעם הצלב האדום, מאמינה בתמימותה, כי הנה־הנה, היום או מחר, תיפתח הדרך לפניה. בידי כל שליח של הסוכנות היהודית וכל איש־מדים שזכו להיות עם הראשונים היוצאים למחנות השרידים נתנו שמות וכתובות לרוב. הנפש יצאה לידיעה, לאות־חיים. ואז התחילו בשֹוֹרות־איוב מסתננות ומגיעות. והדם קפא לשמען. וחג הנצחון היה לאֵבל, לימים אין חפץ, נטולי תקוה וטעם.

היו מעטות מאושרות, שמבעד לאפלה הגיחה אליהן קרן אור בידיעה על איזה שריד ופליט. הפלוגה כולה נתלכדה בפעימת־לב מסביב למברק קצר בחתימת אב או אח מברגן־בלזן או ממחנה אחר, גם אם הידיעה אמרה ברורות, כי יחידי נותר מכל המשפחה.

באחד מאותם הימים פקד גם אותה האושר, בקבלה ידיעה מאת הצלב האדום, כי אחיה הצעיר – בן 9 בצאתה את הבית ועתה בן 16 – חי והוא נשלח להחלמה ולריפוי לשלושה חדשים בשבדיה, בטרם יוחזר להונגריה ארץ מולדתו. נסערת כולה התחילה רוקמת תקווֹת בלבה, כי עוד נכונו לה בשורות נוספות. לא שקטה ולא נחה, חקרה ודרשה בכל הדרכים, כשהיא מתפרצת לחרוג ממסגרת המדים שעליה. אילו חפשיה היא, כך האמינה, פורצת היתה את כל הגדרות והגבולות ומגיעה לכל עיר ולכל כפר, שבהם נראו לאחרונה עקבות בני משפחתה, ויורדת לסופה של האמת ממקור ראשון. עתה, משלא ידעה עוד אם תראם בחיים, עינתה אותה התשוקה לפחות לדעת ולחוש את עינוייהם לכל פרטיהם, מה אירע לאיש ואיש מהם, היכן ומתי נספו. חשיבותו של כל פרט עלתה וגדלה בעיניה לאין־שיעור, וברצון היתה נותנת שנים מחייה תמורת ידיעה מהימנה ובדוקה.

ואולם מה כוחה לפרוץ מסגרת חוקי־הצבא וגדריו? משנואשה מן האפשרות לבוא במגע עם פרטי אסונה התרכזו כל מַאוַייה בתשוקה להציל את חיי אחיה, אשר בודאי חולה אנוּש הוא, שאם לא כן מדוע נשלח לשבדיה? היא ידעה, כי בשתי שנות נדודיו כחיה רדופה ביערות דבקה בו השחפת, ורק בכוח מסירותה לשריד אחרון של המשפחה, תוכל למחלתו. וביום ובלילה החלה מענה אותה המחשבה, כי אילו הצליחה להשיג סרטיפיקט לאחיה, רשיון־עליה בתחומי המִכסה הרשמית, היתה ללא ספק מצילה אותו ממוות. והרי חיילת היא, ולמי אם לא לה ולכמותה נועדו הסרטיפיקטים, גם אם מעטים הם. והרי אחיה הקטן גדל פרא והוא זקוק לא רק לריפוי ולהחלמה, אלא גם לעול תורה ודעת. הצלתו אפשרית רק באוירת ארץ־ישראל ובטיפולה של יד אחות. הזמן חולף, ואם לא תצליח להעלותו לארץ עכשיו – יוּחזר להונגריה, גם לא נותר לו קרוב או גואל, ושוב יהיה בודד ועזוב.

כל תוכן חייה, כל העבר והעתיד, נצטמצמו עתה במשאָלה האחת והיחידה – סרטיפיקט לאח הקטן.

וסרטיפיקט – אין.

נערה אחרת עשתה דין לעצמה. סיכנה חייה ובאומץ־לב שלא רבים דוגמתו הבקיעה את המחסומים בדרכי אירופה החרבה. בשלהי המלחמה הגיעה למחוז חפצה, לעיירה קטנה שליד וארשה המתפלשת באפר, ועקרה משם את האחות הניצולה ובנה היתום ועוד נפש קרובה עם פרי בטנה, בחודש האחרון להריונה.

היתה זו אחת משלוש האחיות הֶפּנר בפלוגת האמבולאנסים בתקופת חנייתה באוסטריה. שלוש אחיות בפלוגה אחת – היתה תופעה בלתי־רגילה אפילו בקרב מתנדבי ארץ־ישראל למלחמה, שהיו ביניהם אבות או אמהות ובנים ובנות יחד, ואפילו בתי־אב שלמים במדים. אולם בפלוגת־האמבולאנסים המפורסמת 502, הידועה גם בכינויה “פלוגת הליידיס”, שכללה רק מספר קטן מבנות ארץ־ישראל, היו שתי שלשות של אחיות.

שלוש האחיות ה. שבפלוגה היו מחצית ממספר בנותיו של חרשתן יהודי אמיד מוארשה. בת אחת הגיעה לארץ במחתרת, שנים אחדות לפני מלחמת־העולם השניה, ונסיבות הברחתה מפולין ועלייתה בספינת מעפילים סיפור לחוד הן. בקיץ 1939, לאחר מות האב, באו האם ושתי הצעירות בבנות לבקר אצל אחותן שבארץ־ישראל – ופרצה המלחמה. בן־לילה נותק הקשר עם שלוש האחיות שנותרו בפולין, בהן אחת נשואה ואם לילדים. כשהוכרז בארץ על גיוס נשים לחיל־העזר הלכו כל השלוש, בראותן במעשה זה שלהן חובת־כבוד למשפחתן. ברכת האם ליותה אותן מקרוב ומרחוק, כשהיא נותרה לבדה, כצופה על המשמר. לימים התחילו מגיעות אליה ידיעות על שתים מבנותיה שמעבר לקוי האויב, שעם זרם פליטי פולין נסחפו לרוסיה. ואילו עקבותיה של הבכירה, בעלת־המשפחה, אבדו. רק בגמר המלחמה נתבשרה, שגם בת זו נותרה בחיים, היא ואחד מילדיה, ומקום־מגוריה הארעי הוא כפר קטן ליד וארשה ההרוסה. כל מכתב של האם לבנותיה החיילות היה מעתה אות־אזעקה: לעשות משהו, לפעול, להציל את השארית! והאחיות נשכו בשרן בשיניהן ושתקו, כי מה בכוחן לעשות?

עד שבא היום ובלב הבכירה, רֶניה, גמלה ההחלטה. לא גילתה לאיש את פרטי התכנית, גם לא לאחיותיה. ואולי לא ידעה אף היא עצמה מה בדיוק בדעתה לעשות. אחת ברור היה לה: הגיעה השעה ועליה החובה ואין לדחות. יומם ולילה לא מצאה מנוח לנפשה, וחדשות לבקרים צצו בלבה תכניות לביצוע המשימה המוטלת עליה. פנתה כה וכה, מילאה שאלונים, דפקה על דלתות, הגישה תעודות. אבל לשוא. כל הדרכים הרשמיות חסומות היו עדיין, החיילים המתפרצים להגיע לפולין מרובים ואמצעי־התחבורה על־פני אירופה מועטים.

לבסוף לבשה מדיה, ענדה כל אות וסמל צבאי שיכלה לענוד, ארזה בתרמילה חליפת מדים נוספת ויצאה לדרך.

אם נבוא לסַפר כל ההרפתקאות והתחנות, המכשולים והסכנות, יהיה זה קודם־כל תיאור חורבות אירופה והאדם בה בקיץ 1945. רכבות גדושות אנשים־שלדים המשרכות דרכן ימים על ימים, נוסעות ונעצרות על־פני מסילות הרוסות, מחנות־השמדה ותאי־גאזים ומשרפות שעדיין עמד בהם ריח הבשר החרוך. אשה לבדה בדרכים, בתוך ערב־רב של הצבאות למיניהם הפזורים על־פני אירופה והגבולות והמחסומים.

ואולם, למרות הכל הגיעה למחוז חפצה. באה עד לכפר ומצאה את האחות ובנה. ולאחר התרגשות הפגישה הראשונה, ומשנואשה מכל אפשרות אחרת להעברתה לאיטליה, הלבישה אותה בחליפת־המדים שנוספת שבתרמילה, ציידה אותה בתעודותיה שלה וגם לילד בן השמונה השיגה תעודת פליט יתום, קרוב־משפחה. שעות ישבה עם הילד ושיננה באזניו איך עליו לנהוג כלפי אמו, המוסוית במדי חיילת ארץ־ישראלית, כאילו לא בנה הוא. וימים ולילות הסבירה לאם בפרטי־פרטים את חוקי־הצבא ומנהגיהם ואורח חייה המחנה באוסטריה, שם מחכות לה שתי אחיותיה הצעירות.

כך יצאו האם והבן לדרך. והנערה עצמה במדים אך ללא תעודות, נשארה בכפר הפולני, מטכסת עצה איך להבריח גם את קרובת־המשפחה, העומדת ללדת ועיניה שואלות ללא מילים: על מי תניחו אותי פה?

שוב החלה פרשה של התרוצצויות על־פני משרדים וחיפוש אחר קשרי מחתרת. כל אותה עלילת מסעה של חיילת “פלשתיין” ללא תעודות עם האשה הקרובה ללדת, מפולין לאוסטריה – היא מן העלילות, שכל הכרכים הרבים שנכתבו עליהן עדיין לא סיפרו אותן עד תום.

המאַלף ביותר בסיפורה של החיילת על כל הרפתקאותיה ונסיונותיה, הם טיפוסי האדם שפגשה בדרכה ונדיבות־הלב של רבים מהם, בניגוד לגילויי הזוָעה בשנות המלחמה. ומעל לכּל, גודל נפשה של הקצינה הסקוטית, פֶּני אוטו, מפקדת פלוגת האמבולאנסים, אשר העלימה עין ממעשי החיילת המנוגדים לחוק הצבאי והסתירה את הפליטה שהביאה עמה בתוך המחנה, על אף הביקורת החמורה.

בסיפורן של האחיות ה. יש פרקים שלא נגענו בהם אף במשיכת־קולמוס אחת. לא העלינו זכרה של האחות הצעירה מכולן, שנתנה חייה כחיילת צה"ל במלחמת־השחרור. ועל האחות הניצולה לא סיפרנו, אשר בחיפושים אחר דרכים לעלות לארץ־ישראל השיאוה האחיות נישואי “פיקציה” עם חייל הבריגדה היהודית על סף שחרורו. בבוא השעה להתיר את הנישואים המדומים נתגלה להם לזוג, שבינתים נקשרו לב בלב, וה"פיקציה" היתה לעובדת חיים מאושרים. בנו בית של קיימא על אדמת ישראל – על האדמה ממש, במושב־עובדים. האיש והאשה והילד שנולד להם.

ולא סיפרנו על הקצינה הבריטית הנדיבה, אשר בחסותה הוסתרו הניצולות בתחומי פלוגת האמבולאנסים 502, אשר בפיקודה.

קשריה של הקצינה פֶּני אוֹטוֹ עם בנות אי־טי־אֶס לא נסתיימו עם תום המלחמה. לאחר עשרים שנה באה לביקור בהזמנתן לישראל. מתוך עשרים הארץ־ישראליות, שבפלוגת האמבולאנסים המעורבת באו שבע־עשרה לפגישה אתה.

באו מתל־ אביב ומירושלים ומחיפה. מרחובות ומהרצליה ומעין־חרוד. עקרת־בית ומנהלת מוסד חינוכי וקצינת ח"ן ועובדת־מדע ותופרת. ישבו שעות “על כוס תה”, נרגשות מאוד. מצטלמות ומחַדשות זכרונותיהן בביטויים וניבים וקיצורי שמות של אותם הימים, שזר לא יבינם. כל סיפור טובל באש המלחמה לשלביה המכריעים, נוטף זיעה של עבודה קשה, אשר יש לה טעם, ושזור מאבקן של הבנות הארץ־ישראליות עם שלטונות הצבא, כשהקצינה שלהן היא בכל עת עוגן והצלה. הנה המעשה ביום ההפגנה של הישוב נגד גזירות השלטון הבריטי על ההעפלה לארץ־ישראל. כבנות נאמנות לעמן הצטרפו גם החיילות הארץ־ישראליות של 502 לשביתת המחאה. שביתה בצבא? הופיעה איפוא הקצינה בפתח הצריף במלוא מדיה, כולה ארשת חומרה ורשמיות נוקשה, יִסרה ופקדה להפסיק מיד את השביתה ולחזור לעבודה, כי צבא הוא צבא, כידוע, ואין חיילים רשאים להתערב בפוליטיקה או לנהוג לפי רגשותיהם. ואולם, לאחר שסיימה רשמית, הסירה את הכובע הצבאי מעל ראשה, וחיוך של הבנה הופיע על פניה, ובמלים חמות הביעה השתתפותה האישית.

וכך, עוד סיפור ועוד סיפורים רבים. אחת אחר אחת סיפרו מעשיהן וקורותיהן מאז הימים ההם. והיה זה סיפור ההוָי הישראלי לכל גוניו ואירועיו. וגם האורחת סיפרה בפשטות ובגלוי־לב, קורות עשרים שנות חייה, כולל פעילות פוליטית במפלגת צ’רצ’יל, ונישואים ואִמהוּת ואלמנוּת, ובעיות ניהול נחלה חקלאית בידי אשה בלבד, כל עוד ילדיה קטנים. סיפור צנוע וחם, הסוטה גם לצדדים, אל קצינות בריטיות אחרות, שהיה לבנות אי־טי־אֶס מגע אתן, כדיווּח אנושי בתחומי המשפחה. ורק לאחר שהפצירו בה שוב ושוב, שילבה בסיפור גם מלים מעטות על שני אותות־ההצטיינות הצבאיים הגבוהים שקיבלה לאחר המלחמה.

לא ערב זה בלבד, אלא הביקור בן־שבועיים כולו, שתוּכנן ובוּצע בידי קומץ הבנות בכוחות עצמן, שזר מחדש את חוטי היחס האנושי שנטווּ ביניהן לבין בת־האצילים מסקוטלנד, ילידת אדינבורג. כשענתה בחיוב על מברק־ההזמנה של החבורה היוזמת, עבר הקול מאחת לאחת על־פני כל הארץ. באו לשדה־התעופה לקבלה כקבל פני בת־משפחה נערצה, אירחוה בבתיהן וגם את סיוריה בארץ אירגנו בינן לבין עצמן.

בכינוס השבע־עשרה, באחד מחדרי בית־רוטשילד בחיפה, האריכו שבת יותר מכפי שקבענו מראש, מתמהמהות לקרוע את חוטי החג. משמאלה של האורחת בראש השולחן הושיבו את אחת מהקצינות הארץ־ישראליות לשעבר, שלא מפלוגת 502 דוקא, אבל היא להן כסמל הנאמנות והאמהוּת, ומימינה – אחת מבנות הפלוגה שמאז ועד עתה כמעט שלא פשטה את מדיה, והיא מקצינות ח"ן הממשיכות מסורת בנות־החיל.

 

בשליחות ההגנה    🔗

ההגנה היתה לחברותיה באי־טי־אס קודש־הקדשים. מרותה באותם הימים על חבריה וחברותיה בשורות הצבא, ביחוד בנכר, פנים אל פנים עם החייל הבריטי – ללא גבול. לרגל סייגי המחתרת, שנשמרו בקפדנות, לא ידעה לעתים אחת מה התפקיד המוטל על חברתה. עד היום, יש שמבטה התמה של גיבורת איזו משימה מאותם הימים יגלה את האכזבה לשמע העובדה, כי היא לא היתה אלא חוליה אחת במעשה כולו, בורג קטן. אך אותו הרטט ואותה הנכונות נדרשו לה לנערה צעירה, שהוטל עליה בימי החיפושים והמאסרים ברמת־הכובש להדביק כרוזי ההגנה בחדר־האוכל של הסרג’נטים במחנה במצרים שבו עבדה, או להערים על איש סי־אֵי־די כדי להוציא מידו איזה תצלום מבוקש – ממש כמו לחברת ההגנה הותיקה, שהעבירה מזוָדות מלאות נשק מתחת למטען מכונית־המשא של חיילים פולנים, בה נסעה בטרמפ לארץ, ובדרך נערך בשיירה זו חיפוש של משטרה צבאית בריטית.

בנות אֵי־טי־אֶס ביצעו משימות רבות בשליחות ההגנה, החל בפעולות יום־יום אלמוניות במחתרת וכלה בשיתופן במִפקדת ההגנה של אנשי־המדים במצרים. הן בתקופה שהמפקדה במחתרת מנתה חמישה חברים והן כשנצטמצמה לשלושה בלבד, יוצגו בה בנות אי־טי־אֶס על־ידי חברה יעילה – תחילה היתה סַמלת ואחר־כך קצינה לפי דרגתה הצבאית – שממנה נמתחו חוטי הקשר לכל יחידה ולכל תא.

מה הפעולות שהטילה ההגנה על חברותיה במדים ומה המבחנים שבהן הועמדו?

הסמלת הצעירה מרים, בת המושבה חדרה, נקראה החוצה מתוך אולם שבו נערכה מסיבה חגיגית באלכסנדריה עם הכרזת שביתת־הנשק באירופה, בראשית מאי 1945, ונאמר לה: כך וכך – מישהו עתיד לבוא מן הארץ ועליך להסתירו. ה"מישהו" היה יהודה ארזי ז"ל, שהוברח למצרים (ומשם לאיטליה) לאחר שהסתירוהו בארץ מאז פסק־הדין והפרס הכספי הגבוה שהוכרז על ראשו במשפטים המפורסמים הקשורים בשמות סירקין ורייכלין, בהם נאשמו השנַיִם וארזי בראשם בהברחת נשק מן הצבא להגנה. מרים לא הנידה עפעף. פקודה היא פקודה. לא מעטות הפקודות, שמילאה לפני־כן כחברת הגנה. עוד לפני צאתה למצרים, והיא סטודנטית למדעי־הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, “מסרו לה קשר” אל גרשון ריטוב, מתנדב לחיל־הים הבריטי ושליח ההגנה למחוז אלכסנדריה. אשתו הצעירה – אך זה באו בברית־הנישואים – היתה גם היא ממתגייסות אי־טי־אֶס. אל דירתם הצרה היו סרות בנות ההגנה לקבל ידיעות וחומר מן הארץ – “אשנב”, “פנקס קטן”, “איגרת לחיילים” ועוד. גגו הפתוח של בית־מלון יהודי קטן שימש מִפגש. כאן היו מעבירים ידיעות, מקבלים פקודות. תקופה מסוימת נתרקמו כאן אפילו פעולות חיוּל חברים חדשים להגנה, לאחר שתהו על קנקנם. גם טקס השבעה ערכו, להגברת הרושם. אחת הפעולות החשובות היתה “גיוס” פנקסי “פיי־בוּקס” חדשים ובלתי־משומשים, לצרכי “עליה בית” של טרופי השואה, שהתחילו מסתננים ומגיעים ונשלחים לארץ בהסוָאה של מדי חיילים.

אין דומה הברחת צרור “אשנב” להסתרת אדם חי המבוקש מאוד על־ידי השלטונות בימי־מלחמה. לרגל תפקידה בצבא היתה מרים ממונה אותה שעה על מחלקה להנהלת קורסים ללימוד מקצוע לקראת השחרור. היה צורך לקמט כהוגן את המצח כדי להמציא תירוץ המתקבל על הדעת להעדרה פתאום. לבסוף בא הקצין העברי הממונה עליה לפני הקולונל וסיפר לו על הצורך לתרגם מאנגלית לעברית את החומר שנתקבל בשביל הקורסים המקצועיים, ולכן יש לשחרר את הסמלת לשבוע ימים למען תוכל לשבת בבית ולהתרכז בשקט במלאכת התרגום. וכך עברה לגור לאותו חדר מרתף־למחצה, מעונה של משפחת גרשון, ושם מילאה שבוע ימים תפקיד מורט־עצבים של מארחת לאיש שׂבע־נדודים באחת מתחנות חיי־המחתרת שלו.

כתום מועד חופשתה של מרים, הוטלה המשימה על סמלת אחרת. פעלו כבשרשרת, אך חוליה אחת אינה יודעת את זו שלפניה ולאחריה.

קשות ואף לא נעימות היו משימותיה של מרים בתקופה מאוחרת יותר, על סף שחרורה בשנת 1946, והיא אז פקידה ראשית במשרד צבאי בחיפה, כשהישוב כבר נתון ראשו ורובו במאבק המכריע עם שלטון המנדט. הוטל עליה לסַפק להגנה ידיעות מתוך תיקים רשמיים שתחת ידיה. ביחוד זוכרת היא ידיעה שהעבירה על פקודה חשאית להדבקת תו מיוחד מטעם שלטונות הצבא על כל מכונית צבאית העוברת את הגבול לארץ־ישראל, כדי להסגיר בדרך זו את מכוניות ההגנה המוסווֹת כמכוניות צבאיות, שהובילו נשק להגנה ממחסני הצבא או פליטים יהודים במדי חיילים.

רק זוטות הן אלו, גרגרים מעטים מתחת לגלגלי היסטוריה גדולה. אבל כל הר יסודו בגרגריו. אותן חברות מעטות, שהתנדבו לשמש טבחיות בפלוגות־חיילים שונות, בודדות ופזורות במחנות זרים, כל אחת ואחת היתה בבחינת עמדת תצפית והוכיחה יעילותה במבחנים קשים.

לא אחת מבנות אי־טי־אֶס זוכרת את רטט הסודיות והרגשת החשיבות של פגישות־סתר חטופות, אם על חולות המדבר, מחוץ למחנה תל אל־כביר, או בפינת חדר התרבות בדיר־סונייד, ליד עזה. הקצינה העבריה – והיא על הרוב גם נאמנת־ההגנה במקום – מוסרת ידיעות מן ה"אשנב". מקשיבים בצמאון ובדבקות ומעבירים את החוברת מיד ליד. אם קרה המקרה ובשבתן כך בחצי־גורן מול פני הקצינה, הבחינו באחת שאינה “משלנו”, מיד עברו לשיחת־חולין ולאחר רגעים מעטים התפזרו.

לא אחת, בתקופות של רפיון ושפל ביחידה, כשהבנות מסתלקות בשולי יום־עבודה חם ומיגע ומתפזרות לבידור בעיר הזרה וההומה צבא מכל הלאומים, ואפילו למסיבת ליל־שבת יש הכרח לגייס “מתנדבות” לבל יבלוט האולם בריקנותו, אז יוזמות מפקדות ההגנה איזו פעולת־מתח דחופה. הן מעבירות “קשר” אל חברות ההגנה וגם אל הנאמנות שאינן חברות בפועל. אחת־אחת, בהפרש של זמן מסוים, לבל תרגיש בכך עינה של הקצינה האנגליה, מתכנסות הכל בחרדה למקום מוסכם מראש, ושם מודיעים להן משהו בלתי־ברור, עטוף מַעטה של ידיעה סודית מן הארץ בלשון “יש שמועות…”, “הגיעו ידיעות…” וכדומה. ויש גם שמטילים שליחות־סרק על נערה היוצאת ליום־חופשה:

“המעטפה הזאת עליך למסור תיכף ומיד לבואך העירה, זה חשוב ודחוף.”

מה במעטפה? – זאת לא ידעה השליחה. לעיתים לא היה השדר דחוף. אבל בלבה היא נושאת עד היום את חויית השליחות הרחוקה ברטט של משימה נועזת.

כמעגל בתוך מעגל כך התנהלה פעולתן של חברות ההגנה בדיר־סונייד שליד עזה, בהעברת עולים ונשק בנקודה אסטרטגית זו של צומת דרכים, בקרבת תחנת־הרכבת. מחתרת בתוך מחתרת, אשר רק מעטות היו בסודה. כשאמרו: אסור לסַפּר – לא סיפרו, גם לקרובים ביותר. לפעמים נראה מגוחך הדבר, שהסתירו פעולה גם מקצינה חברת ההגנה. וכן הערימו אפילו על רבקה מהרשק ז"ל, החברה הותיקה והמכובדת, אשר סמכותה המוסרית האישית בלתי־מעורערת היתה. אך אם היה צורך להלביש מישהו מבחוץ במדים לצרכי איזו פעולה, סחבו בסתר אפילו ממנה, המחסנאית הנאמנה, ששמרה בקפידה על רכוש צבא הוד מלכותו, גם אם היא חברה מסורה להגנה. ואם היה צורך לצייד מישהו בתעודה צבאית, הגישו אותה לחתימה לקצינה נאמנת־ההגנה, כשהשם וכל הפרטים האחרים הם בבחינת סוד גם כלפיה.

על שתי חברות ההגנה בדרגת לנס־קורפורל – שתיהן כעבור שנים קצינות צה"ל, מעמודי־התווך של מטה ח"ן – הוטל להבריח למצרים חברה מבית־אורן, שנשלחה מטעם “המוסד לעליה בית” לפעולה בצפון־אפריקה. ביד־מרדכי, הקיבוץ השכן, הלבישוה את המדים וציידוה בתעודות והן שליווּה למצרים ומסרוה בידי שליח־ההגנה שם.

ליד הגדר ביד־מרדכי, שם התאמנו הן וחברותיהן בקפ"פ – מאחר שחל איסור על הבנות לשאת נשק, הצטיידו לפחות במקלות, שהחזיקום בסתר במכונית למקרה הצורך. לא פעם היה על נהגת לשבת יחידה במכונית בשדה בלילה ולחכות לקצין אשר בשירותו עבדה ומקל זה היה נשק־ההתגוננות היחיד שברשותה.

כאשר החלו מגיעות למחנה הידיעות על חיפוש הנשק והמאסרים ברמת־הכובש, הדפיסו הבנות בלילה במשרדי המִפקדה עלוני הסברה באנגלית, וכדי להפיצם הניחום בערימה על מושב של מכונית פתוחה. בבוקר ישבה אחת הבנות ליד ההגה וסובבה במכונית במחנה, ומדי פעם היא מתרוממת לרגע מעל מושבה והעלונים נישאים ברוח ומתפזרים לעברים.

תקופה מסוימת פעלה חבורה של ארבע בנות, ומשימתה הברחת עולים, מאלה שעברו בתחנת־הרכבת של עזה בדרכם מקושטא למצרים, בלי שתהא להם הרשות משלטונות המנדט לרדת בארץ־ישראל. תוך מילוי תפקידה הרשמי בארגון הובלת חיילים שהיו מגיעים ברכבת לקורסים שבמחנה, היתה הסמלת שבחבורה שולחת שתי מכוניות תחת אחת. הפעולה נעשתה מתוך אומץ־לב וסיכון רב. כך היו מעבירות גם נשק לנקודות־הריכוז בדרום, בכפר־מנחם ובניר־עם.

ומעשה בשתי בנות שמילאו מזוָדות בתחמושת ובחרו דוקא בקצין אנגלי בלתי־ידידותי שיסיען בטרמפ במכוניתו לארץ, והוא כג’נטלמן עזר להן לסחוב את המזוָדות הכבדות.

עורק־החיים פעם באמצעות המַקלט הסודי בסרג’נטס־מס, שבו הקשיבו בשעה 1.30 בצהרים להודעות ההגנה במחתרת. וקולה של ההגנה הוא שקבע את הלך־רוחו של הקומץ ופשט ועבר ממנו גלים־גלים, במישרים ובעקיפין, למחנה כולו.

הקצינות הבריטיות וגם הקצינים והחיילים במקומות־עבודתן של הבחורות חשו לא פעם במשהו המתרחש סביבם, אבל לא היה בכוחם לאתר את הפעולות. ועובדה היא, שלמרות הערב־רב האנושי שנתלקט בשורות אי־טי־אֶס, לא נתגלה אפילו מקרה אחד של מסירה בעניני ההגנה או הלשנה על קצינה העוסקת בדבר.

שנים לאחר המלחמה, ברחוב סואן של לונדון, נפגשה הקצינה עפרה – ולפני־כן רב־טוראית בפלוגת־נהגוֹת בדיר־סונייד – עם מנקה־ארובות “גבוה עד השמים”, הוא וכלי־מלאכתו עליו. צהל האיש:

“סרג’נט־מייג’ור, האינך זוכרת אותי? – הלא אני ‘לוֹפטי’…”

הפציר בה מאוד לבוא לביקור בביתו.

“לוֹפטי” (רם ונישא) היה כינוי־החיבה שבו הכתירו הבנות במחנה דיר־סונייד את החייל־הנער האנגלי טוב־הלב, הממונה על ניקוי המכוניות במוסך שבו עבדו, וגם הוא התיחס אליהן בחיבה ובכבוד. באותו זמן נאסרו בסביבה חיילים ארץ־ישראליים, שעסקו ברכישת נשק לצרכי ההגנה, ואחרים הוסתרו איכשהו על־ידי בנות הפלוגה. היו בנות שסברו, כי “לוֹפטי” הרגיש במתרחש, אך היו בטוחות שממנו לא יאונה להן כל רע. כשישבה עכשיו עפרה כאורחת נכבדה במסיבת משפחתו הנלבבת של מנקה־הארובות הצנוע באחד מפרברי לונדון רבתי, בחברת אשתו החביבה וששת ילדיהם, אוכלים ושותים ומעלים זכרונות מימים עברו, הפתיע אותה המארח בשאלתו:

“סרג’נט־מייג’ור, נכון שאַת היית חברת ההגנה (הנגינה על ה"גַ")?”

“נכון, לוֹפטי. וכי למה אתה שואל זאת”?

“מי, לוֹפטי, ניוּ איט (אני, לוֹפטי, ידעתי זאת). בכל פעם שבאו ‘הבחורים האלה’, מי, לופטי, הסתלק… סרג’נט־מייג’ור, ועכשיו אגיד לך עוד דבר. אני, לופטי, ידעתי שאתם מתכוננים להקים מדינה משלכם…”

לא כל האנגלים שאִתן באו הבנות במגע היו “לוֹפטים”. איך יוסבר לצוות העוסקים בגיוס בלונדון מהלך מחשבתה ותגובותיה של נערה יהודיה מַשׂכלת, בעלת נתינות בריטית, אשר נקלעה מחיפה ללימודים בלונדון ערב פרוץ המלחמה ועכשיו היא “משגעת” את כולם בהסתערותה לחזור לארץ־ישראל ולהתגייס כנהגת דוקא שם! תחילה לא ניתן לה לחזור, כי חל איסור על יציאת נתינים בריטיים אל מחוץ לתחומי ארצם. אך לאחר טיפול ממושך, מצדה ומצד עוד נערה במצבה, ולאחר התערבותו האישית המיוחדת של מ. שרת, הובטח להן למלא את מבוקשן – להישלח למזרח הקרוב לאחר תקופת־אימונים ראשונית באנגליה. בשל השכלתה ושליטתה בשפות הציעו לה להצטרף לקורס לאינטליג’נס. אבל היא בחרה בנהגות, מתוך כוונה תמימה, כי זה הענף שבו תוכל להשתבץ על נקלה במסגרת אי־טי־אֶס בארץ. ואולם, לאחר שסיימה קורס נהגות ונשלחה למחנה־מעבר בסקוטלנד, נאמר לה:

“אַת בריטית ולא פלשׂתינאית, ולכן לא תוכלי להישלח לפלשתינה כנהגת, כי שם הנהגות הן ‘נייטיבס’.”

ביקשה פגישה עם המפקדת האזורית לשם בירור באיזה ענף תוכל להשתלב, בהתאם לצרכי הצבא במזרח הקרוב, ונאמר לה: פקידות. ובכן, ביקשה להתקבל לקורס לפקידות. נשלחה לשם כך ללונדון בעצם ימי ה"בליץ". כשסיימה בכי טוב ועמדה בתחנת־הרכבת על מנת לחזור ליחידתה שבסקוטלנד, הרעים פתאום שמה באזניה מכל הרמקולים מסביב והיא נתבקשה לפנות מיד אל ה־R.T.O. שבתחנה. נבהלה מאוד – אין זאת, שקרה אסון. ההודעה הדחופה לחזור מיד למקום שם השתתפה בקורס לפקידות, לא הרגיעה את רוחה. למחרת היום נקראה להתיצב במשרד־המלחמה. הלכה בפיק־ברכּיִם. והנה, לא כלום – להיפך: בשל הצטיינותה היא מוזמנת לקורס נוסף, סודי; אך תחילה עליה לחתום על טופס־התחייבות, שלא תעזוב את האיים הבריטיים תוך שתים־שלוש השנים הקרובות. סירבה. איימו עליה במשפט צבאי. קצינה בדרגת מייג’ור הצילה אותה בעצתה להתיצב לפני אחת המפקדות הגבוהות מבית־המלוכה, העתידה לבקר במקום כעבור יומַיִם וזכותה של כל חיילת היא לבקש ראיון אתה.

“תעבדי בינתים כאן במשרד,” אמרה הקצינה, “ובשעת הביקור אציגך לפני האישיות המלכותית ותוכלי לספר לה הכל.”

וכך היה. כעבור שבוע קיבלה הודעה לחזור ליחידתה שבסקוטלנד, על מנת להישלח משם למזרח. ולא חלף חודש ימים והיא סופחה אל שיירה שפניה לאיטליה. בדרך עוד זכתה לקול נפץ מעל לראשה, השתרעה על האדמה יחד עם האחרים, כשסביבה מתנשאים ענני אבק בעקבות התפוצצות במרחק כמה מאות מטרים.

בקהיר צורפה ליחידה בריטית המסונפת למטה הראשי ונשלחה לעבוד באחד המשרדים, אשר בריגדיר ספירס היה אחראי לו. השטח הפקידותי שהוקצה לה – מעבר אזרחים מרוסיה דרך פרס. מעשה ראשון שלה היה, כמובן, בקשת חופשה, כדי להיפגש עם הוריה, שלא ראתה אותם זה חמש שנים והם לא הורשו לבקר אצלה. בקשה בניגוד לחוק היתה זו, מאחר שלנתינות בריטיות ניתנה חופשה ראשונה רק לאחר שהייה של שלושה חדשים במקום. לא חלפו ימים רבים והיא נקראה להופיע לפני הקולונל, על מנת להסביר לו את בקשתה.

“אין אני בריטית, אני פלשתינאית.”

“פלשתינאית? – ובכן, מה מעשיך ביחידה זו?!”

מיד הועברה ליחידה ארץ־ישראלית, בלי שהורשתה אפילו לחזור לחדרה כדי ליטול חפציה. כשנפגשה באותו יום עם אליהו גולומב הביע צערו ואכזבתו על שהפקירה עמדה זו, תיק מעבר אזרחים מרוסיה דרך פרס, אותו גבול חסום אשר בחורי עליה בי"ת התדפקו עליו לשוא, כשמעֵבר לו המוני פליטים יהודים חסרי־ישע. אבל את הנעשה אין להשיב.

כתום חופשתה נשלחה למצרים, צורפה לשירותי החינוך של הצבא ותחום עבודתה היה ארגון ספריות ליחידות במזרח התיכון. אז התחילה תקופת פעולתה ללא־לאוּת בשירות ההגנה, לאחר שעות עבודתה בשירות הצבא. תחילה לימדה עברית ב"החלוץ". אחר־כך, לאחר רצח לורד מוין, שבגללו החזירו מוסדות ההגנה וההעפלה את שליחיהם ממצרים ארצה, נרתמה יותר ויותר לתפקידי מחתרת, עד שדחסה למעשה שני ימי־עבודה ביממה אחת.

באותו זמן היה גם אחיה, שלא ראתה אותו זמן רב, באחת מיחידות הבריגדה היהודית במצרים, על סף צאתה לאיטליה. החליטה להיפגש אתו ויהי־מה. יצאה בכביש־מינה לאלכסנדריה ומשהגיעה סוף־סוף למועדון החיילים היהודים והתקשרה משם בטלפון אל יחידתו של אחיה בבורג־אל־ערב, נאמר לה כי היחידה נתונה במעצר־בית חמור ערב הפלגתה, ואין כל סיכויים שמישהו יקבל רשות לצאת. לא אמרה נואש. הצליחה להשיג טרמפ נוסף ולאחר מסע־שעות בתוך ענני אבק עד ששערותיה ופניה הלבינו לבלי הכיר, הגיעה סוף־סוף למחוז חפצה. ורק אז, בבקשה אחר אחיה בין אלפי הבחורים במדים, נודע לה שקיבל רשות מיוחדת לצאת לאלכסנדריה, על מנת להיפגש אתה, והוא חייב לחזור עד חצות הלילה. הנהג שהביאה לכאן נאלץ לחזור. היא נשארה. היכן תחכה לאחיה בים זה של חיילים ומפקדיהם, אשר אשה היא בבחינת איסור חמור בתחומם? עמדה אובדת־עצה עד שנכמרו רחמיו של מחסנאי־הנשק מושיקו:

“תשבי במחסן שלי, איש לא יוכל להיכנס לשם.”

בחורים טובים פרשו שמיכות מתחת לשולחן־הנשק. רובים נסמכים אל השולחן מארבעת צדדיו והיא שוכבת מתחתיו. שלא כבת־המלך על העדשה, נרדמה מיד בעייפותה, עד שבא האח באמצע הלילה, כולו קוצף על המעשה המסוכן שלה. “ואם ייוָדע לג’ינג’י ישגע את כל היחידה”.

“הג’ינג’י” – הוא הרס"ר, אשר הכל רעדו מפניו, כראוי לרס"ר בין רס"רים. אבל לא היתה ברירה. מדי פעם, עם חילופי המשמרות, היו ה"גארדס" נכנסים למחסן, איש בתורו, מכניסים רובה, מוציאים רובה – והיא שוכבת מתחת לשולחן ומחשבת צעדיה לבוקר. ברור, כי בשעות היום לא תוכל להישאר במחסן. ידעה, כי בוקר־בוקר מפשילים את יריעות האוהלים ובודקים אם הכל כשורה בפנים. התכנית היתה איפוא, כי בשעת הביקורת תזחל מדי פעם לצד אחר של שטח המחנה. ולבסוף, יצטרף אחיה אליה ויוכלו לשוחח קצת. וכך היה. הצליחה לזחול לפינה סמויה במחנה, שמה הביאו לה לחם וסרדינים וספל תה וישבה בחוץ בחברת האח עד אחרי הצהרים – עד שהצליחו לארגן מכונית שתחזיר אותה לאלכסנדריה.

כך נסתיימה ההרפתקה בשלום. ואשר ל"ג’ינג’י", כאשר נפגשה אתו פנים אל פנים לאחר שנים רבות, והוא קצין בכיר במשטרת ישראל, וסיפרה לו את סיפורה – הסמיקו פניו וחמתו בערה בו, כאילו בשעת מעשה היה הדבר.

לנערה אחרת עלתה חברותה בהגנה בסבל רב. כסמלת במחנה תל־אל־כביר היתה ממונה על פלוגת בנות, שעבדו שם במחסני הנשק והסדנאות. חברה פעילה של ההגנה בתל־אביב היתה מנעוריה. “ותאמיני לי, לא הייתי גיבורה במיוחד, או משהו יוצא מן הכלל, רק שעלי נפל הגורל וידעתי שאני חייבת לעמוד בנסיון.”

הדבר היה בחודש יולי 1943, והיא שוכבת חולה במַלריה בבית־החולים של המחנה. בוקר אחד לא חשה בטוב ונכנסה לחדר האחות היהודיה לבקש תרופה. ראתה על השולחן עתון מן הארץ ובו כותרת גדולה על התחלת המשפט הצבאי נגד חברי ההגנה רייכלין וסירקין, שנאשמו בהברחת נשק מן הצבא. קראה בהתעניינות מיוחדת, כמי שהדבר נוגע לו במישרים, כאילו מין תחושת נבואה ניצנצה בה, אף כי לא היתה מעורבת במישרים בפרשה זו או בכל מִבצע אחר למען ההגנה בתחומי הצבא.

למחרת בבוקר נקראה למשרד הפלוגה. ישבה שם קצינה בריטית בדרגת מייג’ור, מפקדת אי־טי־אֶס בתל־אל־כביר, ומתוך שאלת־נימוסין לשלומה נשבה אליה צינה מבשרת רע. כעבור דקות אחדות הוכנסה לחדר אחר, שם ישבו מעֶברוֹ של השולחן המשרדי שני קצינים, מייג’ור וקפטן, וגם הקצינה הצטרפה אליהם. הסמלת נתבקשה לשבת ליד השולחן מזה וכוס מים הוצג לפניה. ומיד התחילו בחקירה על מעמדה בהגנה והפעולות שביצעה בפקודתה בצבא. כאשר עמדה בתוקף על דבריה, שלא ביצעה שום פעולה מסוג זה, הסבו את החקירה על אישי ההגנה, שהיא מכירה. לא היה טעם להכחיש היכרות זו, שכּן מלכתחילה נקטה את האמת בתשובותיה. בלאו־הכי היה ברור, שיש להם ידיעות עליה. ואמנם, בתיק שהיה לה בבולשת, כלכל חבר הגנה פעיל, נרשם דבר השתתפותה בראש ההפגנות נגד הספר הלבן בתל־אביב. כן צוין בתיק דבר פעילותה ב"הפועל". והתחילו חוקרים אותה על אישים ב"הפועל", שלפי ידיעות הבולשת היה להם קשר עם אחד הנאשמים במשפט־הנשק.

בו במקום נעצרה ובאותו לילה הלינוה בחדר הסמלת האנגליה. הבנות התכנסו מתחת לחלונה ושרו לה שירים עבריים. והקצינה העבריה, הצעירה והנחמדה, קראה לה מבחוץ:

“חזק ואמץ! אינך יחידה!”

והיא שוכבת חולה ונבוכה מאוד.

בדמדומי הערב הסתננה לתוך החדר האחות הראשית האנגליה של בית־החולים, אשר באה בשליחות הקולונל הממונה על הסדנאות בסביבה. האחות קרסה ליד מיטתה ושאלה בשם הקולונל במה יוכל לעזור לה. קולונל זה, לפי גילה יכולה היתה להיות בתו, גילה לא פעם את חיבתו אליה. עד היום עולה חיוך־נעורים ביישני על פניה בדברה בקנאתן של הקצינות האנגליות, אשר כל־אימת שהיה להן דבר אל הקולונל חיפשו אחריו במחסן 85, שם עבדה. אבל היא הסתייגה מכל קשר אתו – מ"בחורות קבלת־שבת" היתה, שאינן יוצאות עם אנגלים, ובכל פעם שהזמין אותה לקולנוע התחמקה:

“למה לך שיאמרו עליך: ‘יוצא עם פלשתינאית’? ולמה לי שיאמרו עלי: ‘מבלה עם אנגלים’?”

למחרת בבוקר הועברה במכונית מיוחדת לארץ והובאה לירושלים השרויה בשקט מדהים של יום־עוצר, כשמשטרה צבאית דוהרת לפניה ומאחריה – ממש כאילו פושעת פלילית מסוכנת היא. הועלתה לקומה הגבוהה ביותר של מלון המלך־דויד, שהוחרם לצרכי המטה הצבאי, ושוּכנה שם במיטה אמצעית של חדר גדול, בין שתי מיטות אחרות, שבהן שתי חיילות בריטיות, בדרגת רב־טוראיות, השומרות עליה מימינה ומשמאלה. ואז החלה החקירה המענה. היא נחקרה על־ידי מייג’ור בקסטר בכבודו ובעצמו, זה שבמשפט רייכלין־סירקין זרק לעבר גולדה מאירסון (מאיר) בעדותה הידועה את הקריאה:

“את משקרת!”

עוד לפני שהחל המייג’ור בחקירתו הובאה לפני אנגלי לבוש אזרחית ודובר־עברית, ראש הבולשת בתל־אביב, פרקינס, שנרצח אחר־כך בידי יהודים. הבלש ביקש לשכנעה, כי אם תענה על השאלות – תשוחרר מיד. היא דרשה שיביאוה לפני רב צבאי, אך דרישתה לא נתמלאה. מבודדת לחלוטין היתה, ללא קשר כלשהו עם החוץ. גם לבית־השימוש לא הורשתה ללכת ביחידות, ועל־יד חלון חדרה ישבה כל הזמן שוטרת צבאית. ארבעה ימים נמשכה החקירה. שוב ושוב נשאלה אם היא חברת ההגנה ועל תשובתה החיובית באה מיד השאלה: “מי השביע אותך להגנה?” – וכאשר ענתה שאינה זוכרת, כי הדבר היה לפני שנים רבות, הוטח בפניה, כי היא משקרת ונפרשו על השולחן תצלומים של חברי מרכז ההגנה לזיהוי. היא לא זיהתה איש ובעקבות חקירתה לא נאסר איש – על כך גאוָתה עד היום. בהפסקה שבין חקירה לחקירה היתה מתכווצת במיטתה, מתכסה בשמיכה עד מעל לראשה, לוחצת יד ביד וממלמלת לנפשה: “לא הסגרתי איש.”

לבסוף נחלשה מאוד, אולי משום שלא נרפאה מן המַלריה ואולי ממריטת־העצבים. וכך, חולה ומבודדת מכל, הוחזרה במכונית סגורה למצרים, לחדר־מעצר של המשטרה הצבאית בקהיר. ישבה שם חודש ימים בתנאים גרועים. מרכז ההגנה גייס את כל קשריו לגילוי מקום מאסרה, ואנשיו סרקו לשוא את כל בתי־הסוהר בארץ. בתקופה הראשונה למאסרה בקהיר, לאחר שהוחרמו כל חפציה, כולל מכתבים ותצלומים, לא ניתן לה אפילו בגד ללבוש. בכתונת־לילה נאלצה לבלות ימים בתא המסורג, כשהעצירות הערביות שכנותיה משלחות בה מדי פעם בפעם שאלות לגלוג, אם נעצרה בעוון שכרות.

לבסוף באה לבקרה קצינת אי־טי־אֶס אנגליה, אישיות מצוינת, שעד היום לא ברור לה בהתערבותו של מי נשלחה אליה. שפכה הנערה לפניה את כל המרירות שנצטברה בלבה. אמרה גלויות וללא שפת־חלקות:

“כיון שאני ‘ג’וּאיש גֶרל’ אתם סבורים, שמותר לכם להתעלל בי.”

הקצינה הקשיבה רב קשב, כשהיא מתגברת אך בקושי על התרגשותה הגלויה. וכעבור זמן קצר נקראה למשרד והודיעו לה, כי היא משוחררת ואם רצונה בכך תוכל לעזוב את אי־טי־אֶס מיד. אבל היא לא חפצה להסתלק בחפזון. אז הועברה לפלוגה אחרת, לעבאסיה, וחצי שנה לא הורשתה לצאת לחופשה בארץ. “לטובתך” – נאמר לה. תקופה קשה בחייה היתה זו, כשהעלבון המחלחל עודנו רענן וצורב. הרב הצבאי שנפגשה אתו לאחר שחרורה וכן דוב יוסף, איש הסוכנות היהודית בביקורו במצרים, ניסו לשכנעה שעליה להגיש תלונה. אבל היא עוד היתה פצועה כל־כך מן הקורות אותה, ללא עזר ומשענת, שנפשה ביקשה רק שקט. אך משהתגברה על כל הפחדים והחששות הגישה תלונתה בכתב. כעבור זמן התקיים מעין בירור מטושטש, שלא העלה ולא הוריד.

הטיפה הנעימה המהולה בחויות המרות, היתה מסיבת־האפתעה שערך לכבודה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בביתו בירושלים בשבת הראשונה לחופשתה בארץ. שם סיפרה את כל המוצאות אותה.

 

צוּינוּ לשבח    🔗

ב­־24 ביוני 1943 נתפרסמה בתוספת ל"לונדון גאזט" הודעה רשמית של משרד־המלחמה, לאמור: “המלך שמח לאַשר, כי החיילים והחיילות ששמותיהם מפורטים להלן צוינוּ לשבח לאות הכרה באומץ רוחם ובשירותיהם המצוינים במזרח התיכון בתקופה שבין 1 במאי ו־22 באוקטובר 1942”.

משלוש חיילות אי־טי־אֶס, שנכללו ברשימת השמות, היתה אחת בדרגת סמלת, אחת רב־טוראית ואחת טוראית. כאשר הופיע כעבור חדשים אחדים שמה של הטוראית שרה בפקודת־יום בפלוגתה, בלויית התוספת הבלתי־מובנת לה “Mentioned in Despatches”, אצה בבהלה אל הקצינה האנגלית לשאול מה חטאה' והופתעה, כאשר נתקבלה בברכה נרגשת. אחר־כך הוצפה בברכות מכל צד, ובכללן ברכת הרב הצבאי הראשי בלונדון ותעודה רשמית בחתימת שר־המלחמה הבריטי.

אם תשאלי אותה כיום על מה זכתה דוקא היא לציון נדיר זה, תשיב לך תשובה מתחמקת. אך אם תשמעי מפיה סיפור חייה ומעשיה כחיילת, תוכלי לשפוט בעצמך.

מיתומי אוקראינה במלחמת־העולם הראשונה היתה, והובאה לארץ עם אחיותיה בעודנה פעוטה בת שנתים־שלוש. גדלה בכפר־הנוער בן־שמן והיתה למורה בירושלים, לאחר סיימה את לימודיה בבית־המדרש למורות על שם לוינסקי בתל־אביב. חניכת ההגנה מנעוריה ומהראשונות להיענות לקריאת הסוכנות היהודית. לאחר שהצליחה להעלים את הפגם שבאחת מעיניה, יצאה בגאוה מלשכת־הגיוס בירושלים, כשבידה המספר 27. זוכרת היא עד היום את השלג שירד באותו בוקר ואת המסגרת השחורה בעתון ובה שמו של פינחס רוטנברג.

לא ידעה אנגלית בבואה אל ה"קאדר". קטנה היתה, רזה, דבקה בקנאות בהוָי הארץ־ישראלי והמומה מן השוני באורח־החיים ובאוירה שאליה נקלעה. יצאה מן ה"קאדר" ללא דרגה, אף כי זכתה במקום החמישה־עשר בבחינות האינטליגנציה של ששים ושלוש המשתתפות בו. נשלחה למצרים בחבורה בת שלוש־עשרה טירוניות אי־טי־אֶס, אשר רק עוד אחת מהן היתה חברת ההגנה כמותה. בעלותה על מעברת המים בקנטרה פרצה בקריאת התרגשות:

“אנחנו בחוץ־לארץ!”

הסביבה שאליה הובאה באלכסנדריה היתה בבחינת הפתעה גמורה. תחת מדבר ואוהל או צריף, כפי שתיארה לה בדמיונה, הרי כאן חשמלית מהלכת ברחובות ושיכונן של החיילות בבנין מפואר, אשר משרתים סודניים עומדים בו לרשותן בהכנעה. הן צורפו ליחידה 502 הידועה, יחידת נהגות האמבולאנסים האנגליות, אשר שמן הלך לפניהן עוד מפעולתן בחזית דונקירק. רובן היו בנות־טובים, ממשפחות מכובדות באנגליה, “יחידת בנות הלורדים והמיליונרים”, שחיו גם בימי המלחמה ברמה גבוהה יותר, באוירה של שפע יחסי ומותרות. הן הירשו לעצמן לשוב מחופשתן למחנה בחצות־לילה, שעה ומחצה לאחר המועד הרשמי לסיום־חופשות. ובצאתן, הורשו לשאת ארנק אזרחי, ללבוש גרבי־משי וחולצה אזרחית ולצאת לרחוב ללא הכובע הצבאי על ראשן, כדי שלא לפרוע את התסרוקת – ושוטרת־צבאית לא העזה לנזוף באחת מבנות היחידה המיוחסת.

זריזות רבה נדרשה לה לצברית הקטנה, אשר מעולם לא חרגה מקליפת חברתה הסגורה, כדי להסתגל מיד לגינוני השולחן ולנימוסי היחסים של סביבתה החדשה. בזהירות, כמהלכת על חבל, צעדה צעדיה הראשונים, בוחנת כל תנועה שלה מתוך הסתכלות מתמדת במעשי האחרות בהלכות יום־יום. אך בד־בבד התבצרה לגבי עקרונותיה ביסודות החברה בה גדלה וחונכה, הסתייגה מן המתבוללות ולא נגררה אחר המחַקוֹת את האנגליות, השותות כמותן בבאר והיוצאות לבלות בחברת קצינים אנגלים במסעדות המפוארות ובאולמות־הריקודים בעיר ההומה צבא מבני כל העמים. שתי החברות נאחזו זו בזו, עד שהגיעו למועדון הארץ־ישראלי שבהנהלת המשפחות היהודיות תושבות המקום, ושם גם ריכוז המוסדות היהודיים ובית־הכנסת. בסביבת החיילים העברים, הצמאים לפגישה עם נערה מן הארץ, חשו השתים עצמן מיד בבית. יחד הופיעו במסיבה וכבשו את הבמה בפזמון חדש של יצחק־יצחק שהביאו מן הארץ:

היי, היי למה־למה־למה

אל תשאלה, אל תשאל

למה אמא לא חלמה,

שאני אהיה חייל.

מאחר שלא היתה נהגת וגם אנגלית לא ידעה, הועסקה במחסן צבאי לאספקת מכשירי־כתיבה, ועם כל רצונה הטוב לא יכלה לראות את הקשר שבין תפקידה זה לבין מאמץ־המלחמה שנקראה לקחת בו חלק. מחוסר ענין בעבודה, שהעסיקה אותה רק שעות מעטות ביום, לא גילתה כל יזמה וגם נתפסה לטעויות בחישובים של טורי הספרות. הסמל שבמחיצתו עבדה נזדרז למסור על כשלונה לקצין הממונה עליה, והיא נקראה להתיצב לפניו במשרדו. עמדה דום והצדיעה, חיורת ורועדת כולה. למזלה, נכחה בחדר גם מפקדת היחידה, הקצינה הצעירה והיפה פֶּני אוֹטוֹ, שזכתה כבר אז לצלב־הכבוד בשל מעשה־גבורה של הצלת שיירת פצועים מידי הגרמנים. הקצין פתח בגערה והאשימה, שהיא מחבלת במאמץ־המלחמה. כשסיים ושאל מה בפיה להצדקתה, ענתה שרה בשקט, שכל אדם עובד עשוי לשגות ופנתה אל הקצין בשאלה אם לא אירעה גם לו מעולם איזו טעות בעבודתו. וכאשר השיב הקצין הנרגז בשלילה, הוסיפה ואמרה בנחת, ללא הרמת קול, כי אם כך הדבר, ייתכן שמימיו לא עשה עבודה כלשהי. הקצין קפץ ממקומו כאילו עקצוֹ עקרב ונתן עליה בקולו:

“Out!” (החוצה!).

נחרדה גם היא מדברי החוצפה שלה. בכל־זאת שמרה על קור־רוחה. שוב הצדיעה ופנתה אחורה על מנת להסתלק מן החדר ככל האפשר מהר יותר. ומה הוקל לה, כאשר תפסה במבטה שבריר חיוך וקריצת אהדה בקצות עינה של הקצינה החמודה, ההוגנת והנבונה – אחת מהקצינות הבריטיות, שהבינו לנפש מתנדבות אי־טי־אֶס וגוננו עליהן ככל שיכלו.

למחרת היום הובילה אותה הקצינה במכונית שלה לתחנת־הרכבת וביקשה מאת קצין ה־R.T.O. (ארגון התחבורה הכביר של הצבא), שיעסיק נערת אי־טי־אֶס זו בעבודה. ומאז נפתח דף חדש בחייה כחיילת. כאן למדה אנגלית, התמחתה באחד מענפי־השירות היעילים ביותר, וניתנה לה ההזדמנות להיות לעזר לרבים בימים קשים.

ארבע שנים התמידה בתפקידה בצומת־התחבורה העיקרי של תנועת הצבא למדבר המערבי. הסואנת בתחנות המזרח התיכון היתה זו ובה נשתקף גם כל המתרחש בחזית אל־עלמיין. תחילה עבדו עמה עוד חיילות אחדות, אך לבסוף נשארה שם היחידה, אשר סרט “פלשתיין” מתנוסס על כתפיה למרחוק. הזכות לשאת סרט זה על הכתף אף היא לא ניתנה מאליה, אלא נכבשה במאבק־איתנים.

במהרה התחילה משמשת כתובת וקשר לחיילים הארץ־ישראליים היוצאים לחופשה לארץ, או בדרכם ממנה, למצרים ולמדבר. הקצב גבר לאין ערוך עם הנסיגה הגדולה של צבא אוקינלק מאל־עלמיין. בזו אחר זו החלו מגיעות רכבות, בכל שעות היום והלילה, מלאות עד אפס מקום חיילים אנגלים מן המדבר, ותפקידה היה לכוון מיד כל שיירה למחנה־קבע או למחנה־מעבר, בהתאם לצוי התנועה שהביאו אתם. מאחר שחל איסור חמור על רישום בכתב, היתה חייבת לזכור בעל־פה שמות כל היחידות, מספריהן ומקומן וקשרי הרכבות אליהן. כן ידעה בעל־פה גם את מספרי הטלפונים של כל היחידות, שהיה עליה לעמוד בקשר אתן ולסַפק להן אמצעי־תחבורה.

היתה זו עבודה סוערת, שהועסקו בה עשרה אנשי־צבא אנגלים בדרגות שונות. והיא, החיילת היחידה, הוסיפה לה נימה אנושית מיוחדת. לעתים קרובות באו חיילים מלוכלכים ועייפים, רעבים וצמאים ובכיסם אין גרוש מצרי לעוגה או אפילו חצי גרוש לכוס תה בקנטין הנשים האנגליות מאלכסנדריה. ולא אחת היתה נערת אי־טי־אֶס משלמת בעד החיילים משכרה הזעום, ארבע לירות לחודש, ואף יושבת היתה ושותה אתם ומקשיבה לשאלותיהם ולסיפוריהם. ואגב, הכל החזירו חובותיהם במוקדם או במאוחר, גרוש לא הלך לאיבוד. חייל מסר לחייל ושם “הגברת עם הפנס” בתחנה הראשית של אלכסנדריה נישא למרחקים. פעם נזדמן לה לעזור לקבוצת חיילים של צרפת החפשית, מאנשי דה־גול, שלא שמעו אנגלית. פעם אחרת נתקלה בחבורה שחזרה מפעולה ממושכת במדבר מאחורי קוי החזית. מדוכאים היו ועזובים לנפשם. חייל צעיר מביניהם קם בהשתוממות בראותו את תו “פלשתיין” על כתפה ואמר: “גם אני יהודי”. הביאה אותו למועדון החיילים הארץ־ישראלים ודבק בהם. ובבואו כעבור שנים עם המתנדבים מן החוץ למלחמת־השחרור, חיפש ומצא את החיילת מתחנת־הרכבת באלכסנדריה, שקשרה אותו לארץ.

בעמדתה זו, כשהחותמת הרשמית בידה, זכתה אף לסייע למעבר ראשוני הפליטים מאירופה במדי חיילים. ובין היחידים והחבורות מן הארץ שעברו בדרך זו בסיועה, זכורים לה במיוחד חנה סנש ז"ל וחבריה.

בתחנה הסתובבו בתמידות אנשי ה־Special Investigation Branch – S. I. B. (המשרד המיוחד לחקירות), אך היא קשרה ידידות אתם ולא העלו בודאי בדעתם, שאחת כמותה עלולה להיות שייכת להגנה או לפלמ"ח (בנגינה מלעיל, כפי שנהגו האנגלים לבטא מלים אלו). פעם אחת כמעט נפלה בפח. היה מעשה ובמשרדה התיצב חייל ארץ־ישראלי, בעל רשיון־חופשה, אשר במקום המיועד שם לחתימת המפקד שלו היה כתוב באותיות לטיניות: “לייטנַנט גיי־וייס” (באידיש: “לך – דע”). בדרך־כלל כבר הורגלה לכל אותן האמצאות המרובות של מעשי קונדס והתחכמות על מנת ליהנות מחופשות בטענות־שוא. אבל הפעם לא עמד בה, כנראה, קור־רוחה ואיש השירות החשאי הבחין בחיוך כלשהו על פניה למראה הכתוב. מיד נטל בידו את פנקס החייל שהחויר, ושאל ליחידתו. אך שיחק לו מזלו ובתשובה לחקירה שערך איש השירות החשאי בו במקום, בשיחת טלפון עם אותה יחידה, בבקשו לדבר עם לייטננט גַי־וַיז, ענה לו בטלפון קולו של קצין ארץ־ישראלי ממוּלח, שהכל או־קיי וחייל פלוני שיצא לחופשה אמנם בן יחידתו הוא.

בתקופה הקשה ביותר בעבודתה, בימי הנסיגה מן המדבר, שרר תוהו ובוהו בתחנה. חיילים מאוכזבים, שהגיעו יחידים ובקבוצות, היו משליכים לתוך המשרד את הרובה והקיט־בג בקריאת התמרמרות:

“די! לא נזדקק עוד לאלה!”

“שבּאבּ” מצרים ליגלגו וירקו. כל היחידות הבריטיות יצאו את אלכסנדריה. יהודים נואשים התחילו נמלטים על נפשם. אזרחים אחרים הסתלקו גם הם. הרכבות שעברו בתחנה היו מלאות נשים ערביות בבגדי האוכלוסיה האנגלית שבזזו. באין מקום ישבו רבים על גג הרכבת. חבורת נזירות הוכנסו בכוח מבעד לחלונות, עובדי התחנה דחפו אותן פנימה בראשיהן קדימה כשרגליהן מזדקרות החוצה. באלכסנדריה כולה נשארה מבודדת פלוגה בת 63 נשים במדים, מהן חמישים אנגליות ושלוש־עשרה יהודיות ארץ־ישראליות. הקצינה כינסה אותן יחד ואמרה, כי היא יודעת מה הגורל הצפוי להן כיהודיות אם יבואו לכאן הגרמנים, ועל כן עצתה להן לצאת עם המפונים. על שאלת בנות אי־טי־אֶס “ומה אתכן?” – ענתה הקצינה:

“אנחנו נשארות לטפל בפצועים.”

כיון שכך, החליטו גם בנות ישראל לא לזוז. היתה זו החלטה פה־אחד, ללא יוצאת מן הכלל. הקצינה עוד ניסתה לשכנע אותן ביחידות. קראה אחת־אחת להופיע לפניה רשמית, במלוא המדים והכובע, בחדר בעל שני פתחים, שהיוצאת ממנו אינה נפגשת עם הנכנסת. אך בפי כולן, גם קלות־הדעת, המתבוללות והמתאַנגלות, היתה רק תשובה אחת:

“נשארת!”

אז ציידה אותן הקצינה בתעודות הצלב האדום, שאין הדת של נושאיה מפורשת בה. וכך נשארו אותו לילה באלכסנדריה המפוּנה מצבא בעלות־הברית, כשבלעדיהן בעיר כולה רק פלוגה של שוטרים צבאיים, אשר לאות־הוקרה שלחו ל"מֶס" שלהן צרור ורדים אדומים.

בכּל שררה אוירה של ערב החיסול הגמור. היה ברור, כי לילה אחרון הוא ולמחרת היום כבר יהיו פה הגרמנים. הרכבות הגיעו ריקות. התחנה היתה שוממה. רק מ.פ. בריטי ענק אחד על משמרתו היה מהלך דומם הלוך ושוב, כשידיו שלובות לו מאחורי גבו. ובעקבותיו, הנערה הארץ־ישראלית הקטנה, פוסעת גם היא בדממה, כשידיה אף היא שלובות מאחורי גבה. שניהם אחוזי־פחד היו מפני הגורל הצפוי להם בעוד שעה קלה, אבל זה כן זו לא אמרו דבר. פתאום הגיעה רכבת מלאה שבויים גרמנים ממרסה מַטרוח, שמחים וצוהלים ושרים בקול את ההורסט־וֶסל באזניהם של חיילי המשמר האנגלי שלהם, המדוכאים ומחוסרי־האונים נוכח הטנקים הגרמנים המתקדמים, שהנה הם כבר במרחק שעות מעטות בלבד מכאן. ברגעים המעטים לשהיית הרכבת בתחנה התכנסו סביבה המוני מצרים, מבוגרים וילדים, קראו קריאות שמחה וברכה.

הרכבת זזה. קהל המצרים התפזר. שוב נשארה התחנה שוממה, ורק המ.פ. הבריטי הענק צועד הלוך ושוב על משמרתו ובעקבותיו נערת אי־טי־אֶס, אשר גם עתה לא הסירה אף לרגע את כתובת “פלשתיין” מעל כתפה. והנה שוב רכבת, הפעם מקהיר, ויורדים ממנה אזרחים מצרים אחדים. וגם חייל ארץ־ישראלי בודד אחד יורד בתחנה. ויקטור בן־נחום הוא, שהתנדב להיות עם שרידי האוכלוסיה היהודית אשר נשארו במקום ולעודדם. לאחר־שעות העבודה שלה שׂכרו השנַיִם כרכרה ונסעו לרובע היהודי, אשר רק תושביו האמידים הצליחו לצאת, ואילו דלת־העם, משפחות מרובות־ילדים ומטופלות בזקנים, נשארו במקום אובדי־עצה. משם פנו לחנות כל־בו היהודית הגדולה של סיקורֶל. הזבניות הערביות ענדו צלבים והיהודיות רעדו מפחד. אך רוחן שבה אליהן למראה חייל וחיילת ארץ־ישראלים העוברים בנחת ממדור למדור בחנות וקונים חפצים של מה־בכך, כאילו לא קרה דבר.

לאחר ימים אחדים נעצרה ההתקפה והצבא הגרמני נסוג.

במשך כל אותה תקופה עבדה 18 וגם 19 שעות ביממה. בתי־החולים היו מלאים פצועים, שרבים מהם שכבו על אלונקות בחוץ מאפס מקום. בלילות היתה יוצאת לבקר אצלם ולהיות על־ידם עד שיסודרו בחדרים. לאור הפנס היתה עם המחלקים להם תה וסיגריות ומטפלים בהם עד שעה מאוחרת בלילה, ובבוקר היא יוצאת שוב לעבודתה.

זמן קצר לאחר זה, כשהחלה התקדמות צבא בעלות־הברית בפיקודו של מונטגומרי, זכתה לשילומים תחת כל הצער. החיילים, שראתה אותם בנסיגתם עלובים ועזובים, יצאו עתה בחזרה עליזים וצוהלים. לעיניה עברו צבאות המחנה השמיני, ובהם יחידות עבריות של סַפקי המים, ומצב־רוחם מרומם. שוב היתה מוטלת עליה עבודה רבה בכיווּנם ושיכונם של היוצאים, והיא האשה היחידה בתפקיד זה ברחבי המזרח התיכון כולו.

הסמלת שבקרב השלוש שצוינו לשבח, תענה לך גם היא תשובה מתחמקת על השאלה בשל מה זכתה לאות הכבוד?

בפלוגות שונות נדדה ובנסיונות רבים נתנסתה. בתקופה הראשונה לגיוסה עבדה בניקוי בתי־השימוש במחנה־האימונים. פתאום באה לקראתה הקצינה הארץ־ישראלית האמהית, בת ראשון־לציון, וקראה:

“בואי, בואי מהר, דרושים אנשים למשרד, הרי אַת יודעת אנגלית!”

ומאז חלפו ארבע שנים שהיו שרשרת בלתי־פוסקת של שינויים ותנודות, קשיים ונסיונות.

התקופה שבה צוינה לשבח, עוד בטרם הועלתה לדרגת קצינה, זכורה לה היטב, שכּן עבדה במישרים למען מאמץ־המלחמה ממש. אף כי היא סמלת אחראית לפלוגת הנהגות במחנה־מינה, היתה יוצאת בוקר־בוקר, לאחר המִסדר, לתפקידה המיוחד בסדנה שליד קהיר לתיקון טנקים ושיפוצם, בטרם יוחזרו לחזית. המחסור בטנקים היה רב בימי חזית אל־עלמיין, והם שופצו בסודיות מוחלטת. תפקידה היה ללקט מן הסדנאות הצבאיות השונות את החלקים הדרושים, בהתאם לרשימות שקיבלה בוקר־בוקר מידי הממונים על התיקונים. תחילה היה עליה לסובב על־פני המשרדים השונים לשם קבלת האישורים הנדרשים, ואחר־כך היתה פונה למחסן ומפקחת אישית, מתוך בקיאות והקפדה של “יֶקית” על מילוי ההזמנות לפרטי־פרטיהן. לא אחת היה מחסנאי אנגלי קר־רוח מגיב על עקשנותה של נערת אי־טי־אֶס לקבל את החלק הנדרש לה תיכף ומיד ובו במקום – ולא לדחות למחרת היום כהצעתו – בדברי תמיהה מלוּוים אבק חיוך:

“מה החפזון, ליידי? וכי יש בדעתך לנצח את כל המלחמה כולה בכוחות עצמך?”

אבל הסמלת לא הרפתה, כאילו באמת כל גורל המלחמה תלוי בבורג המבוקש לשיפוץ טנק זה. ואך נמצא החלק הנדרש, בעוד היא משגיחה אישית על אריזתו והעמסתו במכונית – וכבר ידה אוחזת בהגה בכל כלי־רכב שנזדמן לה וסובבת על־פני הסדנאות על מנת להשלים את רשימת החלקים החסרים.

היו שצוינו לשבח והיו שלא צוינו בעתון הרשמי, אך מעשיהן יסַפרו שבחן.

מעשה בשתי חיילות, אחת טוראית ואחת רב־טוראית, שיצאו בימי מערכת אל־עלמיין בשתי מכוניות גדולות עמוסות כמות עצומה של סופאפים (מיני צילינדרים של מתכת המהווים חלק מן המכונה), ארגזים־ארגזים פתוחים. היה עליהם להעביר את הארגזים ממחנה אל־כביר אל אחד המחסנים בקהיר, מרחק 60–70 קילומטרים בערך – מסע שש־שבע שעות הלוך וחזור, כולל חניה קצרה למנוחה.

הרב־טוראית נסעה בדרך הידועה לה לאורך הנילוס. מחשבותיה נישאות למרחקים, אל בתה הקטנה בארץ, המתגעגעת אל אמא־נהגת שלה. עוברת היא על־פני שדות שרופים וקני־סוכר עלובים. פועלים מצרים חשופי־שת דולים מעט מים מן הנילוס להשקות את השדה בשכר גרוש אחד לשעה. חבורות סבלים רתומים בחבלים מושכים את הרפסודות על־פני הנהר לקול שירה נוּגה. והיא נוסעת, נוסעת. ודמות ילדתה נוסעת אתה.

פתאום רץ ערבי בכותונת לבנה לפני המכונית וצועק משהו ומנפנף בידיו, כמזהיר מפני סכנה. עצרה וירדה מן המכונית – והנה כל הכביש מאחריה זרוּע סופאפים ש"נזלו" והם מתנוצצים באור השמש כגביעי־כסף. לא היתה שהות להיסוסים. הוציאה מטבע מכיסה ומיד הניחו הסבלים את הרפסודות והתפזרו על־פני הכביש לאסוף את הסופאפים.

כשהגיעו המכוניות סוף־סוף לקהיר הסתובבו שתי הנהגות שעות ממחסן למחסן ולא מצאו את המען, שניתן להן בראשי־תיבות, כנהוג. איש לא ידע ואיש לא רצה לעזור. וכאשר הצליחו סוף־סוף לפרוק את הסופאפים ירד הערב. היו עייפות וביקשו לנוח. אבל צבא הוא צבא. ואין חכמות וצריך לחזור. ואולם, אך יצאו בחזרה לדרך, ושוב תקלה – אורות המכונית כבו. לילה וחושך והכביש מנצנץ כפני הנילוס. ושתי נשים לבדן.

הטוראית הצעירה, בת 22, חששה לנסוע בראש והרב־טוראית יצאה לפניה. היה לה פנס קטן, שבו האירה מפעם לפעם את הדרך. לבסוף נעצרה גם היא. לא, אין אפשרות להמשיך, בשום פנים ואופן!

כמה זמן עמדו כך, שותקות, לא ידעה. אולי שעה קצרה, רגעים מעטים, אבל לה היו כנצח.

ופתאום, אורות מגיחים מאחריהן. קצין בריטי ונהגו הטוראי. הרב־טוראית מנפנפת בפנס. המכונית נעצרת, נוסעיה מקשיבים לסיפור באדיבות, גם מנסים לתקן את האורות. כשסיימו, החנו את מכוניתם בצדי הדרך. הקצין התישב במכוניתה של הטוראית והורה לחייל לשבת על־יד הרב־טוראית, על מנת ללוותן עד שתצאנה לדרך. אבל מרוב התרגשות לא הצליחה להתניע את המכונית. במבוכתה ביקשה להצטדק, להסביר. ואולם, אך פתחה באנגלית, והחייל עונה לה בעברית צחה וחמה:

“אין דבר, תנוחי מעט ואחר־כך תוכלי להמשיך.”

צמרמורת אושר עברה בה, כאילו קולו של אבא הוא הדובר אליה, או כאליהו הנביא מאגדות הילדוּת. כהרף־עין השמיטה את ההגה מידה באנחת־רוָחה:

“אם משלנו אתה – ובכן, אני את תפקידי להיום סיימתי.”

פעם אחרת נסעה בשיירה בדרך המדבר מארץ־ישראל למצרים. המשימה היתה העברת ארבעים ג’יפים מחיפה לקהיר. הבנות אהבו לנהוג ג’יפ בדרך ארוכה. הביקור בארץ בהזדמנות זו, אף כי קצר וחטוף, היה בו תוספת־משיכה. מקהיר לסרפנד יצאו באוטובוס גדול ובו ארבעים נהגות אי־טי־אֶס ומכונאי־רכב בריטי, אשר שפת “הקוקני” שבפיו בלתי־מובנת היתה לבחורות.

בראש שיירת הג’יפים נסעה לנסקורפורל. והרב־טוראית, אחרונה בתור, כמאסף. כשהגיעו לעזה, אירעה תקלה לג’יפ שלפניה ונתעכבה גם היא עם החיילת הנוהגת בו ואתן המכונאי שתיקן את הטעון תיקון. בינתים התרחקה השיירה ואורותיה נעלמו. וכאשר הגיעו שני הג’יפים לפרשת־דרכים שאחרי עזה, כנראה פנו לכיוון מוטעה. תחילה לא נתנה דעתה על הטעות. אבל כשחלפה שעה ועוד שעה ומסביב רק חולות שוממים, ללא אות ישוב וללא חתימת ירק, התחיל משהו מכרסם בלב. אבל מה טעם לשוב? ובכן, נוסעים. וחולפת עוד שעה. וכבר ברור שתעו. וכבר ברור גם שעוד מעט ויאזל הדלק. ומי יודע מתי יגיעו למחוז חפצם. טיכסו עצה והחליטו לכל הפחות לקשור ג’יפ בג’יפ ולגרור את זה שמאחור כדי לחסוך בדלק. וחלפה עוד שעה והדלק אזל, על אף אמצעי הזהירות. וכבר השעה 7.30, שעת דמדומים במרחב המדברי, בטרם תשקע השמש. רק מרחוק נתגלה מעין ואדי ומאחריו אוהל־בידואים נטוי, כאהלו של אברהם אבינו – לא ברור אם אמנם אוהל הוא, כל־כך מטושטש היה הכתם הרחוק באופק. פתאום הופיע ערבי זקן, רוכב לאִטוֹ על חמורו. החייל הבריטי נזדרז להוריד שעונו הישן מזרועו ולהסתירו בנעלו. רועד מפחד הוציא מתוך הג’יפ את כל מלאי המזון שהיה שם והושיטו לזקן התמה, הממהר להתרחק כשהשלל היקר בידו. החיילת המבוהלת אחזתה עוית אשר עקבותיה לא נמחו מעל פניה עד היום. ואולם פחדם של השנַיִם, הוא שנתן אומץ בלב הרב־טוראית. לא חשבה הרבה ואמרה בתקיפות:

“אתם חכו כאן, ואני אלך להשיג בנזין.”

ובלא להפנות ראשה אחורה שׂמה פעמיה לעבר הואדי, המרוחק כשני קילומטרים. באוהל הבידואי קיבלו את פניה ארבעה ענקים בעלי צמות ארוכות, לבושי חלוקים לבנים, מזוינים מכף רגל ועד ראש וענודי חגורות כדורים מלאכת־מחשבת.

כיצורים מעולם־האגדה היו בעיניה. פנתה אליהם בערבית – והיא לבושה מכנסי־חאקי וכובע־חיילים על ראשה, ונדהמו. ייתכן שבעיניהם היתה היא יצור מעולם־הדמיון, שכמוהו לא ראו לפני־כן. ישבה לפניהם על השטיח, ורגליה מקופלות תחתיה, כמנהג הישיבה המזרחית, וסיפרה כך וכך, תעינו ונתקענו ואני מבקשת לקנות אצלכם בנזין, הניעו ראשיהם בשלילה:

“אין בנזין!”

כשהראתה בידה לעבר החביות המלאות, חייכו ונקבו סכום עצום – ובידיה שלוש לירות בסך־הכל. הסירה את הטבעת מעל אצבעה והציעה להם, אך הם סרבו במשיכת־כתפים ובתנועת־ראש.

“אינכם מפחדים מאלוהים?” שאלה.

חייכו ולא ענו דבר, אך בעיניהם עמד הסירוב העקשני והמוחלט. לא היתה ברירה, איפוא. קמה וחזרה על עקבותיה כשהלילה המדברי אופף אותה באימתו. מצאה את הבריטי והנערה כשעצביהם מתמוטטים. אך בטרם הספיקה לומר להם דבר, הגיע לאזניה קול טרטור מכונית המתקרבת ברעש. התקרבה עוד ונעצרה. מתוך תא מכונית־המשא, המלאה בידואים בדומה לאותם שראתה באוהל, קפץ בקלות ועמד מולם כושי גבוה ויפה, לבוש הדר מכנסים שחורים, חולצת־משי לבנה ומרוקמת, ושרשרת־זהב לשעונו. והוא פונה באדיבות, באנגלית משובחת, ושואל במה הענין, מאחר שהשומרים באוהל סיפרו לו על ביקורה של הליידי.

היה זה כנֵס משמים. כאשר הסבירה מה קרה וכי מחוז חפצם עסלוג' נדהם, מאחר שרגליהם כבר עומדות היו בקרבת הגבול המצרי. מיד הורה לאנשיו למלא בנזין בג’יפים, בתנאי שתוחזר לו בעסלוג' אותה כמות הדלק שנתן להם ונלוה הוא עצמו במכוניתו אליהם להורותם הדרך.

שוב נסעו שעות והיה לה לרב־טוראית די שהות להרהר בכל הקורות אותם. כולה תודה והערצה לאלמוני שחור זה, שהצילם בנדיבות ואצילות. הירהרה על הגמול הצפוי לו מאת שלטונות הצבא הממונים עליהם לכשיגיעו למחוז חפצם. אבל גדולה ומוחצת היתה אכזבתה בהגיעם סוף־סוף בשעה שלוש בלילה, כשהמשטרה סורקת זה שעות את הסביבה המדברית לגלות עקבותיהם. כשסיפרה לו לקצין התחנה כל קורותיהם, הגיב בבוז על הצעתה לגמול למיטיבם. בפקודה יהירה ציוה לסלק את ה"ווג", לאחר שיוחזר לו הדלק. התקוממה כולה. לבה זעק חמס על העוול שנעשה לאיש האציל שהצילם. אך מה בידיה לעשות? – הסתלקה בחרפה לבל יראנה באזלת ידה. אפילו תודה לא אמרה לו למצילה האלמוני – ייתכן, שהיו עם מחפשי נפט מטעם איזו חברה או כדומה. עד היום אין היא יודעת מי האיש והיכן המקום. אבל בכל עת שתזכרנו תשלח לו ברכה.

 

הקצינה העבריה במבחן    🔗

הקצינה הצעירה ישבה במשרדה, מדיה מגוהצים וכולה סדר ויעילות, כשפתאום הגיעו לאזניה קולות צעדים חפוזים.

לא חלפו רגעים מעטים והיא הבינה לתדהמתה, מתוך בליל הדברים הנרגשים, כי חיילת התאבדה – פשוט תלתה עצמה על חגורת־עור במקלחת העשויה תאים־תאים, ללא דלתות. עולה־פליטה היתה זו, אחת הנפשות השבורות, שזעזועי המלחמה ותנאי הניתוק והבדידות הביאוה עד משבר. מזעזעת במיוחד היתה העובדה, כי ברחבי המחנה הגדול בחולות תל־אל־כביר, על עשרת אלפים שוכניו ובכללם מאות בנות אי־טי־אֶס ארץ־ישראליות החיות חיי חברה תוססים וחברוּת מלוכדת – לא נמצאה נפש, שתדע על המתאבדת יותר מן הרשום בתעודותיה הצבאיות. שוב נחרדה הקצינה הנרגשת מהכרת האחריות הכבדה המוטלת עליה במיוחד כאן, במחנה המסובך והמתוסבך הזה, הגדול כל־כך בהיקפו, המגוּון בענפיו למקצועותיהם, הכולל חומר אנושי מכל סוגי החברה הארץ־ישראלית ומכל מחנות השרידים. ואכן, כל הכרוך במושג קצינה, על חובותיו וזכויותיו, חדש היה וזר להוָי הישוב, שלא ידע מחיצות. לא בנקל התרגלו מפקדות ההגנה לשעבר, שמקרבן עלו חלק ניכר של קצינות אי־טי־אֶס, לחומרת הרשמיות הצבאית ולהוָי הדרגות השונות וסייגיהן. סבל ונסיון נוסף היה לקצינה בניתוק־בהכרח מן החבורה בחיי יום־יום ושתילתה בסביבה חדשה, זרה ומוזרה לבת הישוב.

אך נודע הדבר, מיהרה החובשת היהודיה, הפקידה הרפואית מספר אחד של הפלוגה (M.O.-Medical Orderly), בתארה הרשמי, לחתוך את הרצועה ולהוריד את התלויה על מנת להושיט לה עזרה, אם עוד יש בה רוח־חיים. מעשה זה, גם אם כוונתו טובה, היה בניגוד לחוק הצבאי שכּן אך ורק הרופא – המייג’ור הסקוטי המשופם, שהפלוגה אך זה חגגה את כלולותיו עם המפקדת האירית – היה רשאי לעשותו. אמנם החובשת הפלוגתית – שידיה מלאות עבודה תמיד בגלל תנאי האקלים החם והמטבח הצבאי, נחשים ויתושים ופרעושים, פשפשים ועקרבים ועכברים, התקפות דיזנטריה וכיוצא באלה – היתה רופאה מקצועית בעלת תעודה ונסיון. אבל דין רופאה ארץ־ישראלית באי־טי־אֶס היה כדין אחיות יהודיות מדופלמות ובעלות־ותק, שנאלצו לשרת רק כעוזרות לאחיות הבריטיות. אמנם בבירור שלאחר המעשה נקבע, כי מבחינה מקצועית היתה לה, כרופאה, הרשות לנהוג כפי שנהגה; אלא שעם זאת היא נאשמה בחטא כבד עוד יותר – במתן עדות כוזבת, בהציגה עצמה, בתעודת הגיוס (על־כרחה), כחובשת ולא כרופאה.

אסון ההתאבדות לא היה פגישתה הראשונה של הקצינה בתפקידה הצבאי עם המוות. בחג־המולד בשנת 1942 נתגלתה על הכביש שמחוץ למחנה גוייתה של חיילת כבת 22, אשר רק זמן קצר לפני־כן ענדה לה הקצינה, במעמדה כמפקדת מחלקה, את סרט הרב־טוראית הראשונה. הפרטים האישיים שנודעו על הנערה, גילו גם הם טפח מן המערבולת האיומה של התקופה. בת עליית־הנוער, סגורה ומסתורית, שאינה דוברת עברית ואינה קושרת קשר עם סביבתה. אביה הוצא להורג במחנה־הסגר בגרמניה, האם נקלעה לבריטניה, האח הגיע איכשהו לארצות־הברית והידיד של הנערה, מצבא צרפת החפשית, הועבר לאפריקה. מצאוה בלילה על אם הדרך, משוסעת כולה, כנראה מפגיעת מכונית שנסעה במלוא המהירות. לא ברור לאן היו פני הנערה מוּעדות ומה מחוז חפצה וכמה זמן סבלה יסורי גסיסה. על הקצינה היה לערוך את מִסדר הזיהוי, להודיע לקרובים ואחר־כך להכין את טקס הקבורה. והימים ימי קרבות קשים. ורב יהודי בסביבה אין, “פאדרה” נוצרי, בשם דניאלס, גבר יפה־תואר, שהיה לעתים שותה לשכרה ומשחק בקלפים, ישב כל הלילה ושינן מזמורי תהילים בעברית. הממונה על המשטרה הצבאית, ידידה של אחת הקצינות הבריטיות, אשר שירת שנים רבות בעיראק ואף כי לא היה מידידי הציונות, אך גילה יחס נאה כלפי בנות הארץ – שלח רצים על אופנועיהם על־פני הסביבה כולה להזעיק מנין, ועם אור הבוקר נתלקטו עשרה חיילים יהודים, ביניהם שני ניו־זלנדים מלהקת האנזה, ואוסטרלים ובריטים אחדים.

אותו לילה ארוך וקר נדמה היה לה לקצינה בת ה־26, כי חלפו יובלות מאז יצאה את הארץ. והרי רק קצת יותר משמונה חדשים היא כאן!

ב־15 במַרס 1942 הגיעו למחנה־האימונים בסרפנד 500 מגויסות חדשות. וכעבור חודש אחד, ב־16 באפריל, יצאו שלוש מקצינות ה"קאדר" עם פלוגות המגויסות הראשונות, שכבר סיימו אימוניהן. אף כי זו היתה תשוקתן כל הימים – לצאת לשירות פעיל, גברה המבוכה ככל שהתקרבה שעת־הפרידה. לא ידעו לאן שולחים אותן, למצרים או לאיטליה. ממסעה הראשון למצרים נתקעה בזכרונה דמות חברתה הקצינה וראי ענק בידיה, מתנת ידיד, שלא נפרדה ממנו. על הסואץ עדיין לא היה גשר ועברו את התעלה במעבּוֹרת. וזכורה לה, לקטנה והשחרחורת, קומתה הגבוהה ודמותה הבהירה של החברה נושאת הראי.

בהגיען לקנטרה הועברו לרכבת אחרת, וזו הובילה אותן לעיירה ערבית אכולת גרענת ובילהרציה, שהיתה “מחוץ לתחום” בשביל הצבא. לאחר חניה קצרה המשיכה הרכבת את מהלכה בענף צדדי של המסילה, מרחק שנים־שלושה קילומטרים. בצהרי היום, בשמש הלוהטת, נעצרה על הסוללה המוגבהת כמה מטרים ולעיני הבנות השתרע המחנה העצום בצבע החול, ללא כל גוון אחר – אוהלים וצריפים המשתרעים הלאה והלאה, ללא קץ. ובקרבת המסילה, למרגלות הסוללה – אלפי גברים בחאקי, רק חאקי, נושאים פניהם כלפי מעלה בתמהון למראה הבלתי־רגיל של נשים בתחומם – החיילות הראשונות שהגיעו למחנה.

כאן נתפרדה החבילה. שתים, הקצינה השחרחורת ובעלת הראי, ירדו עם 120 בנות, ואילו 180 המשיכו דרכן אל הבלתי־נודע ואתן הקצינה השלישית, חברתה מן ההגנה. זוכרת היא את הפחד שאחז בה ברגע שהחליקה ממדרגות הרכבת לתוך החול וחברתה, בת־גילה, שממנה עמדה להיפרד, תפסה בכתפיה ופלטה פתאום ברוסית, שפת ילדותה, משפט אחד בלבד:

“על מי אני משאירה אותך?!”

אבל כשנכנסו לתחומי המחנה הקטן המוקף גדר־סוּף, שהוקצה לבנות בתוך המחנה הגדול, נחה רוחה. שם היו מוכנים צריפים ומיטות וארוחת־צהרים מבושלת בידי טבּח מומחה, הסמל הוֶלשי נאמן־המחנה כל חמש שנות שירותה בו. מקום שיכונו של הטבּח היה באוהל קטן מחוץ למחנה, אשר גבר לא הורשה לגור בו וחיילי ה"בַּסוטות" שומרים עליו, הלוך וסוב יומם ולילה. נקישות צעדיהם ורשרוש הסוּף, אלה הקולות המלווים כל זכרונותיה של הקצינה מאותם הימים.

חמש שנים! וכמעט שלא היה יום אחד ללא מאמץ ומבחן. על הקשיים המוטלים על כל איש־צבא, ועוד יותר על כל אשה במדים בימי־מלחמה – נוספו כפל־כפליִם בעיות והתנגשויות, שהיו מנת חלקה של הקצינה העבריה. בנות אי־טי־אֶס אשר תחת פיקודה – המחסנאיות, הנהגות, עובדות בתי־החולים ובנות הפלוגה הראשונה של הנַשקוֹת, שעסקו בתיקוני טנקים וציוד כבד אחר – היו מצוינות בעבודה, מסוּרות בשעת מבחן ללא שיור. אבל תביעותיהן החברתיות ומושגי המשמעת שלהן היו ללא דוגמה בחיי הצבא הבריטי. מפקדת בריטית, שעמדה לפני חיילות אי־טי־אֶס כלפני חידה, אמרה פעם:

“לעולם לא אבין אתכן! בימי חזית אתן מוכנות לכּל – אך בימים כתיקנם אתן מסוגלות לשבור מפרקתו של המוצק ביותר.”

גם לקצינה העבריה היתה פלוגתה חידה לא פעם אחת. תהליכים של יחסי־אדם בצבא אינם שונים מבחיי יום־יום. יש קצינה רצינית, שהשקיעה כל ישותה בתפקידה, מילאה בנאמנות אחר כל העקרונות הלאומיים וציווּיי ההגנה, עמדה על משמר זכויותיהן של הנתונות לפיקודה, סוככה עליהן ופינתה את כל הדרכים לפניהן – ואף־על־פי־כן לא נפלו חומות הזרוּת והמתיחות שבין הדרגות ויש שגם נצטברה כלפיה טינה, שלא נמוגה אפילו מבעד למרחק השנים. לעומת זאת, נתרקמו לא פעם יחסים חמים בין חיילות לבין קצינה צעירה, שהגיעה לדרגתה בכוח אפיה השקט ותביעותיה מהבנות היו נוחות יותר.

התביעות הקשות, בסבך יחסי הישוב עם ממשלת המנדט, היו מוטלות קודם־כל על כתפיה של הקצינה עצמה. עליה הוטל לא רק לעמוד על זכות השפה העברית וההמנון הלאומי והדגל, אלא גם לשתף פעולה או, לכל הפחות, לעצום עין לגבי פעולותיהן של חברותיה בשליחות ההגנה. משהתחילו נעלמים מפלוגתה יותר ויותר פּיי־בוּקס, אשר נוצלו להעברת עולים מנמלטי השוֹאה (ובהתאם לנוהג הצבאי, הרי כל חייל וחיילת אשר תעודתו האישית אבדה עומד למשפט ונענש, אך הוא מקבל תעודה חדשה) – חקרו אותה לא פעם אחת במשרד הבולשת הצבאית באיסמעיליה, חקירה מעודנת ועקיפה, אגב שיחה על ספל קפה ובנוכחות המפקדת שלה. מתוחה יותר היתה השיחה לאחר מאסר החיילת הבלונדינית היפהפיה, חברת אצ"ל, נהגת אמבולאנס בפלוגתה, בעקבות רצח לורד מוין במצרים. בנות הגנה אחדות באי־טי־אֶס ישבו לילות בדירתו של שליח ההגנה בקהיר, לוי אברהמי, והעתיקו למשלוח לארץ את עדויות אנשי לח"י שנתפסו והוצאו להורג, בטרם נתפרסמו רשמית. לא פעם היתה הקצינה מהלכת קודרת, אכולת יסורים ונקיפות־לב, קרועה ושסועה בשל סתירות “הנאמנות הכפולה”, כהגדרתן של קצינות אחדות. כל הזמן חיה בהרגשה שהכל – כבוד העם וגורל הציונות ועתיד ארץ־ישראל – מוטל על כתפיה ותלוי במעשיה, הגדולים והקטנים. ומאידך גיסא, אומרת הקצינה: “היינו כבר במשך הזמן כ’כלבי־מלחמה', רגישות למשמעת צבאית ולכבוד הצבא”.

לא על נקלה רכשה לה את הערכים המקובלים בחיי־צבא. מעשה בקצינה רצינית וממושמעת, נאמנת ההגנה, שנקלעה פעם אגב בילוי חופשתה בקהיר למועדון־הלילה המפורסם של מַדם בעדיה הזקנה, זמרת אופירה לשעבר. בלב כבד עברה את סף מועדון־הלילה, שהיה “מחוץ לתחום”, במדי סגן־המשנה שלה. עיקר היסוסיה לא היו כלפי הפרת האיסור הצבאי, אלא: “מה היו אומרים בארץ”. אף־על־פי־כן, נתפתתה להפצרותיו של מכּר, קצין בצבא דרום־אפריקה, ולסקרנות הטבעית שבה. עם כל זאת, לא חשה בנוח בשבתה על היציע, מקשיבה־לא־מקשיבה לתכנית הערבית, בהשתתפותו הערה של הקהל המגוּון, צבאי ואזרחי, מבני כל העמים והגזעים. פתאום חלף בה רעד. כבדקירת מחט חשה במבט שנתקע בערפה. למרות רצונה הסבה ראשה ולא האמינה למראה עיניה: הקצינה הבריטית, המפקדת שלה, יושבת שם בלבוש אזרחי ובחברת שני גברים. רמזה לה המפקדת, והיא קמה וניגשה אליה בפיק־ברכּיִם, מוכנה לנזיפה הצפויה לה. אבל, לא. להיפך. המפקדת מחייכת, מציגה אותה לפני הגברים, שקמו לכבודה: “אחת הקצינות הארץ־ישראליות שלי” – אמרה ובירכה אותה בפרידתה, שתבלה בנעימים. תמוה היה הדבר, אך משמח, כמובן. בילתה את שארית הערב במצב־רוח מרומם וחזרה למחנה בהרגשה, כי ניצלה מתקלה.

למחרת בבוקר הופיעה השלישה למשרדה וקראה לה להתיצב לפני המפקדת. לא העלתה בלבה דבר רע – לאחר גילוי האהדה אמש. על כן כה נדהמה לשמע דברי התוכחה והגנאי שנאמרו כעבור רגע באזניה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. התנהגותה העטתה בושה על עמה ועל הדגל הבריטי גם יחד. לעולם לא תהיה קצינה הראויה לתואר נכבד זה. ואין לה תקנה. ועוד כהנה וכהנה, ו־Out! (צאי!) וחסל. סיבוב אחורה ו"סַלוט" (הצדעה) והיא צועדת לעבר משרדה בלב המחנה, כשסביבה חושך־צלמוות וכולה בושה וכלימה.

עם רדת היום התאוששה מעט, התרחצה ולבשה את המכנסים הארוכים וחולצת השרוולים הארוכים, בהתאם להוראות, וסרה ל"אוֹפיסֶרס־מֶס" (מועדון הקצינים), אשר רק שני משקאות היו מצויים בו כרגיל, קוקה־קולה וכמויות עצומות של רוּם. בניגוד להרגלה תמיד לשתות קוקה־קולה, ישבה הפעם ליד הדלפק כשתיינית מנוּסה וביקשה כוסית רוּם, בתקוה להשכיח צערה בכוס. בו־ברגע נפתחה הדלת ול"מס" נכנסה המפקדת ובחיוך של אדיבות על פניה ישבה ליד הקצינה הארץ־ישראלית הנבוכה, דרשה בשלומה ושאלה כיצד בילתה חופשתה בקהיר ואם נהנתה מן הביקור במועדון־הלילה, ותוך כדי שיחה סיפרה בחביבות את רשמיה, כאילו לא נפל דבר ביניהן בינתים. והקצינה העבריה, אשר רשמי הבוקר עודם חרותים בנפשה, תמהה ואינה מבינה. לבסוף, נפלטו מלים מפיה בשאלה לפשר התמורות הבלתי־מובנות לה ברוחה של המפקדת. ומה גדלה מבוכתה, כאשר הקצינה הבריטית נשאה אליה עיניה בתמהון: מה יש כאן להסביר? – והרי הדבר מובן מאליו. אמש נתפסה בעבירה על חוקי־הצבא לעיני זרים. ובהתאם לכלל, כי בכל התנאים יעמוד המפקד מאחרי הקצין שלו, לא גילתה המפקדת אף בניד כלשהו, כי אחת מקצינותיה עברה על לאו צבאי מפורש. להיפך, בהתנהגותה ביקשה לעשות רושם כאילו ברשותה ובידיעתה הקצינה כאן, שאם לא כן איזו מפקדת היא, כשהנתונה לפיקודה אינה מקבלת מרותה? למחרת היום, במשרד, ספגה את המנה שהגיעה לה כדין. ואילו עתה, הענין מחוסל.

היה זה לקח טוב.

הרבה פנים למבחנים, גם כשדרכם רפודה בהישגים. מעשה בנערה בת 23, קצינת אי־טי־אֶס הראשונה שהגיעה לדרגת קפיטן, והיא המפקדת הארץ־ישראלית הראשונה של פלוגת אי־טי־אֶס יהודית טהורה, כששפת הפקודות עברית והדגל עברי – הקצינה היעילה של פלוגת אי־טי־אֶס במחנה האפסנאות (R.A.O.C.) בתוך המבצר העתיק בסיטַדֶל של קהיר (הסגנית שלה היתה מרים לוי־קורנפלד ז"ל, האהודה והמקובלת על הכל). יום אחד קוראים לה להתיצב במִפקדה ומציעים לה כתר תחת שלושת הכוכבים – דרגת מייג’ור ותפקיד במטה המחנה הכללי ולא בתחומי אי־טי־אֶס בלבד. ומי המציע? הבריגדיר בכבודו ובעצמו, טיפוס אינטלקטואלי בלתי־ידידותי, אשר בפגישתו עם חיילות אי־טי־אֶס שבסיטדל בא לראשונה במגע ישיר עם העם היהודי, שלא היה מאוהדיו.

הנערה נבוכה. בלאו־הכי לא היה תפקידה קל. בגיל צעיר כל־כך, וללא הכנה מיוחדת, הוטל עליה תפקיד מנהיגה ושופטת בחברת נשים מגוּונת ובתנאים מסובכים. לא אחת היה עליה להחליט בענינים אישיים ביותר, לקבוע עמדה מכרעת גורל, כשהיא נתונה בצבת “הנאמנות הכפולה” ולביקורת שני הצדדים. רצה להתיעצות דחופה עם רודי זעירא, שליח ההגנה בקהיר. רודי עודדה לקבל את התפקיד החדש, שראה בו מעין כיבוש עמדה נוספת, אלא שעם זאת יש לעמוד על המשמר שתפקידה בפלוגה יישאר גם הוא בידי קצינה עברית. הקצינה הצעירה אצה אל המפקדת הראשית שהיתה גאה מאוד על הישגי כל קצינה שלה, וביקשה להבטיח מינויה של ממלאת־מקומה מקרב קצינות אי־טי־אֶס.

וגם לאחר שהכל הוסכם והוסדר, עדיין לא ראתה עצמה מייג’ור ממש עד שבא משה שרת, שנזדמן אז לקהיר לבית וייסמן, ולבקשתה ענד לה את הכתר במו ידיו.

מעתה היתה ממונה על עבודת האפסנאות של שמונה מאות אנשי־צבא בריטיים לדרגותיהם, שפיקחו על כל חלוקת הציוד במזרח התיכון. לפניה היו פתוחים כל התיקים הפנימיים ביותר, גם אלה שנשמרו בסוד – בעיקר מפני פלשתינאים, ביחוד מאז שהתחילו נעלמים ממחסני הצבא במצרים כלי־נשק וחלקי־ציוד, אשר מצאו דרכם לארץ־ישראל.

על קצינה אחרת, השלטת בשפה הפולנית, הוטל ללוות משלחת בריטית אל צבא אנדרס בטהראן ופאכלֶוי, בהם גברים ונשים וילדים קטנים במדי חאקי, שניצלו לאחר נדודים רבים בערבות רוסיה. מתוך כבוד לאישיותה של הקצינה הבריטית, שאליה נלותה באותו מסע קשה ובלתי־נשכח, קיימה התחייבותה שלא לעשות דבר שהוא מחוץ לתפקידה הרשמי. בלאו־הכי, שמרו על כל צעד שלה ולא היתה חפשיה בתנועותיה. מזועזעת עד עמקי נפשה ומחוסרת־אונים היתה מבקרת יום־יום במחנות הפליטים הפולנים, שכה מעטים היו בהם היהודים. אף לא נפש אחת מכל משפחתה וקרוביה, מכל ידידיה ומכריה, רק יחידי סגולה מכל שארית־הפליטה של יהדות פולין הענפה. ארבעה חדשים נמשך מסע שליחות זו, עד לים הכספי. לבה התחמץ בקרבה עם גילויי השנאה ליהודים גם עכשיו. וכשהחלה פרשת ילדי טהרן, ליקוטם של ילדים יהודים שנקלעו לברית־המועצות וריכוזם בבירת פרס על מנת להעבירם לארץ־ישראל, התירה לעצמה שיחה גלויה עם הקצין הרפואי הבכיר, ראש המשלחת הבריטית, אשר קשרה קשרי היכרות בינו לבין צפורה שרת, שבאה אותו זמן לטהראן כשליחת הישוב לטיפול במחנה הילדים היהודים.

הידיעה על ילדי טהראן, זו השיירה הראשונה של שרידי ילדים ניצולים מן השוֹאה וההשמדה, היתה בשורה גדולה, שעברה כזרם חשמל במחנות אי־טי־אֶס. כחיילות כקצינות נחלצו לפעולת עזרה. עד היום מספרת קצינה בהתלהבות על השוק למלאכת־יד שנערך בפלוגתה בקהיר בחג הפורים, ואין חיילת שלא תרמה מפרי עבודתה יומם ולילה ואין בית או בית־מסחר יהודי במצרים, שלא העניקו לחיילות חמרים לעבודה. ועד היום שמור בתיקה של קצינה אחרת קטע־עתון, שבו מסופר על תערוכה ושוק של פלוגת אי־טי־אֶס באלכסנדריה, בשיתוף עם מלחים עברים בצי הבריטי, שביקרו בה מאות חיילים ואזרחים. שבועות עבדו החיילות והמלחים בהכנת המוצגים, בכללם מעשי־רקמה, חפצי־עור, בגדי־ילדים, אבזרים לבית ולאשה, כלי עץ וברזל לעשרות – בסך־הכל מאות מוצגים, שהכנסתם – כהכנסות השוָקים בפלוגות אחרות – נשלחה אל המוסדות הלאומיים בארץ.

בתום־לב ובאהבה אין־קץ נתנו קצינות ידן, יחד עם החיילות, לארגון משלוח החבילות לילדי המגויסים בארץ ושארית־הפליטה באירופה. בפרוטותיהן האחרונות קנו הבנות כל שניתן להשיג בשק"ם. באוהלים ובצריפים של המחנות הצבאיים סרגו ורקמו ותפרו וציירו בזריזות וביעילות, בכל רגע פנוי. וכל חיילת החוזרת למחנה מחופשה בבית, תרמילה עמוס חפצים למשלוח.

הקצינה חייבת היתה לפתור בעיות אישיות עדינות.

מקרה אחד מרבים. מחר תזוז הפלוגה סוף־סוף אל מחוץ לגבולות הארץ. זמן רב ציפו הבנות ליום זה והכל מתוח כמיתר. לא ברור לאן יוצאים ולכמה זמן, מה יהיו התנאים בנכר ודרכי־הקשר עם הארץ. וביום האחרון מופיעה חיילת נשואה לפני הקצינה הצעירה ומודיעה לה על הריונה ומבקשת עצה. החבר שלה, חייל גם הוא. לא מכבר באה בברית־נישואים אתו, והוא יצא את הארץ לפניה. על סף צאתו תיכננו פגישתם בנכר – ואיך תוכל להכזיבו?

מעשה בחיילת נשואה, ללא ילדים. לא צעירה, רצינית, צנועה ואחראית. עובדת בשקט וממלאה תפקידה במסירות. כמעט שאינה דוברת עברית, אף כי חיה היא בארץ זה שנים. התגייסה לאי־טי־אֶס לאחר שבעלה החייל נפל בשבי בחזית יוָן ומי יודע מתי יחזור. נסעה לחופשה בארץ וזמן לא רב לאחר שובה היא מופיעה בעינים מושפלות לפני הקצינה שלה. במשפטים מגומגמים, בקול שבור ומרוסק, מסַפרת היא אחד מאותם סיפורי הסערות האנושיות של ימי־חירום, שעליהם ועל שכמותם נכתבים ספרים ונוצרים סרטים. מלבד החרדה לגורל משפחתה שלה, אם ייוָלד הילד, דואגת היא גם לגורל המשפחה האחרת, משפחתו של חבר־כאח, לבעלה ולה, הנבוך ומזועזע כמותה.

ומעשה בחיילת חברת קיבוץ, אשר שמה הלך לפניה מאז שהצליחה לנצל שטח בוּר שבמחנה הפלוגה לגידול תפוחי־האדמה המצוינים שלה, בימי מחסור וצנע. לא היה גבול למסירותה ולשעות־העבודה שהשקיעה במבצע זה, שראתה בו מעשה יעוד. ופתאום נזדעזע עולמה. לאחר היסוסים רבים שפכה לבה לפני הקצינה שלה, עוד בטרם גילתה לבעלה. והקצינה עמדה על דעתה: להשתחרר מן הצבא ולחזור הביתה. וכשנולד הילד היתה היא אחד המוזמנים הראשונים. ועם כל ילד נוסף במשפחה, שוב נתבשרה: “עוד תפוח־אדמה אחד”.

לא כל מעשה מעין זה נסתיים בכי טוב. המעון הצבאי המיוחד באלכסנדריה, שהיה מאוכלס חיילות בריטיות משוחררות בטרם־זמן, המצפות להחזרתן הביתה עם התינוקות שלהן, היה עֵד גם לזעזועים בחיי נערות ארץ־ישראליות, אשר הקצינות העבריות עשו ככל שיכלו לסוכך עליהן.

מעשה בנערה צעירה ותמימה, שהתעקשה להביא את פרי בטנה לאויר העולם, אף כי קשריה עם האב נותקו. הקצינה הבריטית תמכה בדעתה של הנערה. בגלוי הביעה קנאתה בקצינות הארץ־ישראליות על שכה מעטים יחסית המקרים יוצאי־הדופן בקרב הנתונות לפיקודן. קצינת אי־טי־אֶס, שלא ראתה זכות לעצמה, למרות הכל, להטיל מרותה על החיילת בענין אישי עדין כל־כך, פתחה בפעולת הסברה לרעיון אימוץ התינוק על־ידי הפלוגה כולה. ותוך זמן קצר היתה הפלוגה נתונה בתפירה וסריגה ובהכנות נלהבות לקבלת פני התינוק שייוָלד. בזכות היצור העתיד להיוָלד נתחבבה גם האם והכל פינקוה כבת יחידה. אך אירעה תקלה, והציפיה היתה כחלום שנגוז – לאם הצעירה ולפלוגה כולה.

מקרה אחר של אימוץ נסתיים בטוב. הדבר היה באיטליה הרעבה, אשר נערותיה מכרו עצמן בעד קופסת שימורים. חיילות ארץ־ישראל היו מהלכות גאות ומסויגות בקרב המוני הצבא האמריקני, אינן מתערבות באוכלוסיה, אך עוזרות במיטב יכלתן. לא מקרה יחיד היה מעשה החיילת שהכניסה ילד רעב וקופא בקור מן הרחוב לחדר־המדרגות של אחד הבנינים, עטפה גופו בלבני־הצמר אשר פשטה מעליה ונתנה בידיו כל אשר בתרמילה.

ובאיטליה זו של שלהי המלחמה נתקלה קצינה עבריה באחד ממחנות אי־טי־אֶס בחיילת צעירה וכרסה בין שיניה, יושבת ומצפה ל"ניירות" מאת החייל האמריקני, שהוחזר לארצו והבטיח לשאתה כחוק. בודדה וגלמודה היתה הנערה. ממשפחתה באירופה לא שמעה דבר זה שנים, ומי יודע אם נותר ממנה שריד. לכאורה, עכשיו לפניה עתיד ורוד, כולו חלומות אושר ואהבה, אבל חלפו שבועות והיו לחדשים – ואין קול ואין קשב, והפלוגה עומדת על סף החזרתה לארץ ופירוקה. הקצינה ניסתה להשפיע על הנערה שתחזור עם חברותיה ארצה, אבל לא מצאה אוזן קשבת. כך חלפו עוד שבועות אחדים ומועד הלידה התקרב. אז נטלה הקצינה סכום כסף ממשכורתה האישית, קנתה כל הדרוש לתינוק וליולדת, ובבוא השעה הקיפוה בנות הפלוגה חיבה וחמימות. ורק אז, עם תינוקת חמודה בזרועותיה, נפתח מקור דמעותיה של הנערה ולפתע הודיעה על החלטתה, כי לא תחכה עוד אלא תשוב ארצה עם בתה, שקראה לה בשם הקצינה שלה.

ישר מבית־החולים הועברה כעבור ימים מעטים באמבולאנס לספינה, מצוידת בשפע של מתנות מאת בנות הפלוגה כולה, התינוקת בזרועותיה והקצינה מאחריה, ואתן סמלת של אי־טי־אֶס, שנשלחה ללוותה ארצה.

אחת הבעיות הקשות ביותר שלפניהן עמדה הקצינה העבריה היתה נישואי־תערובת – בין נערות ארץ־ישראליות ובחורים מהצבא הבריטי. לא רבים היו מקרים אלה, אבל רישומם בולט. לפי חוקי הצבא מותר היה לקצינה לדחות בקשות נישואים מעין אלה לששה חדשים, כדי שהות לבחינת רצינותו של הקשר. כשבאה הקצינה החדשה לסיטדל, במקומה של זו שהועלתה לדרגת רב־סרן, מצאה על שולחנה עשרות תיקים לנישואים מסוג זה, בהם בקשות שתקפן החוקי פג זה כבר. במחנה המשוכלל שבסיטדל, על בריכת־השחיה שלו והלהקה הדרמתית והחיים החברתיים והתרבותיים הסואנים, נתקשרו קשרי ידידות ואהבה בין רבים ושונים, ביחוד מאז שהוכרזה קהיר “מחוץ לתחום” וכל החיים התוססים והיצרים החריפים והעצבים הדרוכים נתרכזו בתחומי המבצר פנימה.

הימים ימי המתיחות המדינית בארץ, ימי החיפושים והמאסרים וההתנגשויות עם הצבא הבריטי והזדהות חיילים וחיילות עם הישוב בשביתות־רעב בפלוגות ובסירוב לקבל תשלום מידי הצבא; ימי המרי והזעם בעקבות הידיעות האיומות ממחנות־ההשמדה באירופה והפגישות המזעזעות עם ראשוני שארית־הפליטה. נישואי־תערובת בתנאים אלה פירושם היה לא רק קשרי משפחה בין יהודיה לבין בן דת אחרת, אלא חמור מזה – מַעבר למחנה אחר, מחנה עוֹין.

הקצינה ניסתה בכל כוח השכנוּע שבה להסביר לנערה את הקשיים העומדים לפניה בחיים משותפים עם בן עם נכרי, בארץ זרה ובסביבה מוזרה לה ולא תמיד ידידותית. רק לעיתים רחוקות הצליחה לשנות את ההחלטה. ברוב המקרים היה עליה אחר־כך ללוות מרחוק את משברי חוסר־ההתאמה, האכזבה והפירוד. ולא רק נערות תלושות ומחוסרות בית ושרשים נקלעו למצבים ללא־מוצא. לא אחת עמדה הקצינה כלפני חידה אנושית מול החלטה נחושה של בת הארץ, שרשית בהכרתה הלאומית, כשבחירה לכאורה כל־כך בלתי־מתאים להיות לה לבן־זוג. כתעלומות ללא פשר נשארו חרותים בלב קצינת הסיטדל מקרים רבים, זרים ומוזרים, שבהם נשרפה נפש נערה בלהבה וחייה היו לאפר. ולעומת זאת עמדה בנסיון נערה אחרת, רפה ורכה למראית־עין, תוך גבורה עילאית, ובנתה חייה מחדש.

בהתנגדות לנישואי־תערובת היתה המִפקדה הבריטית תמימת־דעים עם הקצינה העבריה, אף כי מטעמים שונים. לא כן בשטחים רבים אחרים, שבהם כה שונה היתה גישתם המציאותית והמפוכחת של האנגלים לעומת תגובתה הרגשית והרגשנית של הנערה הארץ־ישראלית, הנתונה להשפעת המצב המדיני המסובך בארץ. רק עתה, מתוך מרחק הזמן ונסיון־החיים, יודעות קצינות כחיילות להעריך את כל המועיל והנאה שלמדו בצבא הבריטי ביחסי־אדם ובחיי־חברה. ורק לאחר זמן הבינו מה החמיצו ומה לא העריכו כראוי, מבעד למסגרת היהודית והארץ־ישראלית המיוחדת שהקיפה אותן.

אחד הדברים התמוהים בעיני הנערה הארץ־ישראלית היה אופי בחירתם של הבריטים את המועמדות לקצונה באי־טי־אֶס. קצינה אחת זוכרת עד היום את השיחה בקורס בדבר תכונות־האופי אשר המועמדת לקצונה חייבת להיות מחוננת בהן: תבונה, יושר־לב, כושר־מנהיגות, כוח־שיפוט, רגש־חברות ועוד ועוד. ואולם המדריכה הבריטית לא הסתפקה בכל הסגולות הללו שמנו בנות אי־טי־אֶס. “עיקר שכחתן,” אמרה, “חוש הומור וחוש־מידה.”

ואמנם, חסרונם של אלה ניכר היה בקרב בנות הארץ, שגישתן רצינית וחמורה, בהתאם לחומרת התקופה ומשימתן בה. בהזדמנות אחרת, לאחר שהמליצה סמלת ארץ־ישראלית לפני סמלת בריטית קשישה ובעלת־נסיון עוד מימי מלחמת־העולם הראשונה, על אחת מחיילות הפלוגה כראויה לקורס קצינוּת ומנתה את רוב תכונותיה הטובות – דייקנית, מסודרת, אחראית, עובדת למופת, ממלאה כל חובותיה כראוי ועוד כהנה – ענתה הבריטית:

“אני מסכימה לדעתך, כי בלי ספק נערה טובה היא המועמדת שלך וחיילת למופת, אך לקצונה לא תצלח.”

וכאשר נתנה בה הסמלת הארץ־ישראלית מבט תמה ומבקש הסבר, הוסיפה ואמרה:

“אנחנו האנגלים רואים את הדברים אחרת. לעולם לא הייתי בוחרת כמועמדת לקצונה אדם מעולה כל־כך, ללא פגם. להיפך, איש בעל חולשות יבין גם לחולשותיהם של הסרים למשמעתו.”

לא קלה היתה ההבנה ההדדית בין שני עמים כה שונים זה מזה. לקצינה העבריה נדרשה גמישות רבה למען תסתגל לאורח־החיים הבריטי אשר שלט במחנה בשעות העבודה ולאחריה. לא אחת היתה דרך הקצונה סוגה עלבונות קטנים וגם נקיפות־מצפון על ההסתגלות להרגלים שהיו זרים אז בחיי הישוב, כגון הזדקקות למשרת ולנהגת וכיוצא בזה.

אך לא קל היה גם מצבה של הקצינה הבריטית בקרב בנות ארץ־ישראל, היעילות והגאות, על תסביכיהן הרבים ותביעותיהן המיוחדות.

מעשה בקצינה בריטית צעירה, כולה נעורים ורצון טוב, שבאה בשלהי המלחמה ישר מאנגליה ליחידת בית־החולים 27 בתל־אל־כביר, בלי שידעה דבר על היהודים ועל ארץ־ישראל. לאחר שהוסבר לה דבר הצום הקרוב של יום־הכיפורים וכל הכרוך בו, נסעה בלויית הסמלת היהודיה והטבּח הערבי לשוק איסמעיליה, קנתה כל הדרוש והיתה גאה מאוד על הסעודה המַפסקת שהוכנה, שהיו בה דגים ממולאים ומרק־עוף וכל השאר. חלפו שבועות ולפי הוראה פנימית של המוסדות הלאומיים הכריזו הבנות, ככל פלוגות החיילים הארץ־ישראלים, יום צום לאות מחאה נגד פעולות־האיבה של הצבא הבריטי בארץ כלפי הישוב. הקצינה הבריטית התמימה, שהבנות לא טרחו להסביר לה פשר הצום, שוב נסעה לאיסמעיליה לקנות כל הדרוש לארוחת חג. וכמובן, נתאכזבה ונעלבה לאחר שהובררה לה הטעות שבידה.

ליתר עלבון ואכזבה גרם מקרה אחר מאותו סוג. הבנות עמדו במִסדר לקבלת התשלום, כנהוג. אך בהתאם לאותן הוראות ההגנה, הודיעה כל חיילת בכניסתה בתוֹרה למשרד פנימה באורח הפגנתי, כי היא מסרבת לקבל תשלום מאת הצבא הבריטי הנוהג כך בישוב. הקצינה, שסבורה היתה, כי הבנות מתכוונות להפקיד שכרן לשם חסכון, גרמה לצחוק כללי בעצתה, שכל מי שאינה רוצה לקבל את התשלום, תסתלק מן התור ולא תופיע במשרד כלל.

אף־עף־פי־כן נתקשרו גם קשרי ידידות של קיימא בין הקצינה הבריטית והארץ־ישראלית. רבות מהקצינות הבריטיות עמדו על הרענן ועל הטוב שבבת הארץ, למדו להכיר באמצעותה את הישוב והיו לידידות הישוב העברי שבארץ־ישראל ואחר־כך מדינת ישראל עד היום הזה. מהן שחזרו וביקרו בארץ, לראות את המתחולל בה ולחדש את הידידות האישית עם פקודותיהן לשעבר.

שעת המבחן הגדול והמאזן הסופי של קצינת אי־טי־אֶס באה עם העצמאות. ב־5 במאי 1948, עשרה ימים לפני ההכרזה ההיסטורית, נקראו חמש־עשרה קצינות אי־טי־אֶס, משוחררות זה שנתיִם ושלוש, אל הדגל, לקורס בשכונת־ברוכוב, יחד עם עוד 15 ממפקדות ההגנה. וחבורת קצינות אלו, ביניהן מראשונות ה"קאדר" של סרפנד בינואר 1942, הניחו את היסוד לחיל־הנשים של צה"ל, למעשה ולהלכה. לאחר קורס מזורז בן עשרה ימים נפתח ב־16 במאי בסיס־ההדרכה הראשון לחמש מאות בנות צה"ל בתל־ליטוינסקי. אימוני־הבוקר שלהן נערכו לקול הפצצות המטוסים המצריים עם שחר. את שירת התקוה בטקס־ההשבעה הראשון במגרש פתוח ללא מקלטים שרו לעת ערב לקול אזעקה – רק כשסיימו השתרעו על האדמה. פתאום נפסק הרעש ממרומים ומפה לאוזן עברה הידיעה, כי מרדכי קליבנסקי הפיל את אחד משני המטוסים המצריים.

גם במגרש שנֶלר בירושלים המופגזת, על סף הקמת המדינה, פיקדו קצינות אי־טי־אֶס על הנערות הראשונות של צה"ל, שגויסו מן השכונות בצו־קריאה תוך 24 שעות.

 

החיילת העבריה והחייל העברי    🔗

אם נלמד על קשרי החייל והחיילת העברים במלחמת־העולם השניה לפי מספר המשפחות־במדים, שקמו בעצם ימי השירות או בעקבותיהם – בודאי נאמר, כי קשרים מבורכים היו אלה, קשרי־חיים. הגיל גיל־הנעורים היה ברובו, ימי רעוּת והתרועעוּת, פריחת האישיות וגיבושה. לא אחת מחיילות אי־טי־אֶס לשעבר, מגדירה את חיי־המשפחה שלה עם בן־זוגה במלים ספורות בלבד: “היינו יחד בצבא”, או: “יש לנו זכרונות משותפים מימי הצבא”.

ואף־על־פי־כן, לא הכל היה כה שלם ופשוט במציאות. הצעדים הראשונים של קורות אי־טי־אֶס נתלוו ביקורת וטרוניה מצד החייל העברי, שהיו תקופה מסוימת נחלת הישוב כולו והעכירו את רוחן של המתגייסות. האשמות והשמצות על דרכן של מעטות, הוטחו כלפי הכלל. בנות שלבשו מדים בגאוה של שליחוּת מצאו עצמן פתאום נושאות אות־קלון. לא פעם אחת היתה חיילת או קצינה במדיה החדשים יוצאת בשמחה לחופשה, או נוטלת על עצמה בגאוה את התפקיד של תעמולת־גיוס – והיא חוזרת למחנה מדוכדכת ונעלבת, כמי שניתן בה דופי.

פעילי המתגייסים לפלוגות היהודיות רוממו את החיילת העבריה, “האם והאחות”, המביאה אתה נועם ונקיון, חריצות ותרבות לתוך המחנה הצבאי הנוקשה והחמור. “נכון שרבים מחיילי בעלות־הברית במלחמה הזאת, שאינם מבני עמנו, רוצים לראות את אחיותינו אלו מועמדות לחיי הפקר, אולם אם אנו נדע לשמור על כבודן – יישמר כבוד כולנו”.

אבל רבים אחרים גינו והשמיצו. הגיעו הדברים לידי כך, שאחת המתגייסות ראתה צורך לפרסם מכתב גלוי “מחיילת אלמונית לחייל אלמוני”. היא פונה אל החייל העברי בלשון נמרצת:

"אתה, אחי החייל אי־שם בארץ ואי־שם בעולם! אשר תכירני ואשר התנכר לי, בקשתי שטוחה לפניך – הרף! הרפה מדברי־הרכילות, אשר ירדפוני בהיותי במחנה במילוי תפקידי וימררו את שעות חופשתי בהיותי בדרכים ובבית.

"אתה, אשר בעיניך ‘ראית’ ואשר חברך ‘שמע’, כי חברו ‘ראה’ חיילת אי־טי־אֶס… אתה רב־הרחמים, אשר תרחמני, אתה בעל־המוסר אשר תיסרני, אתה הממונה על טהרת הלאום – דום! אַל־נא תאהבני אהבה יתירה, אהבת בעלים קנאים, אשר טחו עיניהם מראות והם מיסרים את אהובת־נפשם על דבר ועל לא־דבר.

"תנני למלא כיאוּת את התפקיד שנטלתי עלי כמחסנאית, כנהגת, כטבּחית, כאחות. ותנני גם לשעשע את נפשי כרוחי. ורוחי עדיין עמי, האמינה. וזכוֹר: יש בתוכנו הרבה־הרבה חברות יקרות, נאמנות, טהורות, המסורות בכל נפשן ובמלוא הכרתן לתפקידן הגדול. אל תפגע בכבודן על־ידי הפרחת דיבות ודברי סרה.

“בעלי המוסר, היזהרו בדבריכם! קשטו את עצמכם תחילה ואחר־כך קשטו את האחרים!”

הבנות הקנאיות ביותר, גם אלו שמתוך סייג פנימי טמיר גזרו על עצמן שלא להיפגש כלל עם נכרי – התקוממו נגד האפוטרופסות של חלק מהבחורים היהודים עליהן.

רוב בנות אי־טי־אֶס אך זה יצאו לראשונה מתחומי הבית ומן הארץ המנותקת מן העולם. החייל והקצין הזר, אשר אתו נפגשו בעבודה המשותפת או ב"דאנס", היה להן כאשנב לעולם הגדול, מושך בבלתי־ידוע שבו. הליכותיו ונימוסיו כלפי הנערה היו הרבה יותר אביריים משל בן הארץ. אף־על־פי־כן, ביקשו מרבית הנערות את חברתו של החייל העברי בלבד, שאתו יחד בילו את זמנן הפנוי במסיבות ליל־שבת במועדון, בביקור במוזיאון וליד הספינכס של מצרים, או בקולנוע ובבית־החייל של אלכסנדריה וקהיר. אך חִצי הביקורת נשלחו בכלל האי־טי־אֶס, כאילו כולן כאחת משׂרכות דרכן בבתי־קפה ובמועדוני־לילה, בכל פינה אפלולית בסביבות המחנה ובבתי־מלון מפוקפקים.

לא אחת היו קבוצת חיילות עבריות החרדות לכבוד בת־ישראל בעיני שלטונות הצבא, יוצאות בחריקת שינים בלויית סמלת שלהן לביקור־אזעקה בחפירות ובתעלות שמסביב למחנה, על מנת “לנקות את השטח” בטרם תגיע לכאן הביקורת הרשמית השיגרתית. לפעמים התנדבו מתוך סלידה לארוב לאיזו נערת־הפקר (“זנונית בחמישה גרושים”) ולתפוס אותה “בשעת מעשה”, כדי שיוכלו להעמידה לדין ולהטיל עליה עונש.

אך אלה היו, למרות הכל, מקרים מעטים ויוצאי־דופן.

ולא חלף זמן רב מאז ראשית הגיוס והישגי רוב בנות אי־טי־אֶס בשירות, עמדתן על משמר הערכים הלאומיים, ושקידתן על גיבוש יסודות החברה בתחומי יחידותיהן, פיזרו את אבק לשון־הרע. שוב האיר הכבוד והיקר שרחש הישוב לבנותיו על המעשה החלוצי שלהן. ואותם חיילים עצמם, שניסו להבאיש ריחה של החיילת, למדו לדעת כי המדים בלבד עדיין אינם מַקנים להם יתרון וזכויות. ומעתה שקדו על נימוסים נאים ועל יחסים מעודנים יותר כלפי האשה, אשר את קרבתה ביקשו.

והגיעה גם השעה, שהחייל העברי התחיל מתגאה בחברתו החיילת, אף הביע גאוָתו בכל עת־מצוא, בעל־פה ובכתב. גרשון אוסטרובסקי, מותיקי המתגייסים ומהמחמירים ביותר, אשר שימש תקופה מסוימת מדריך לנהגות הראשונות כתב:

דברים רבים בהם חיִינו והשקענו מרצנו ועליהם התוַכּחנו ורבנו יישכחו במרוצת הזמן. צרות רבות תשקענה וזכרן יימחה. נקודות־אור רבות תדעכנה ואם יעלה אותן הזכרון, שוב לא ייראה אורן…, אך ההכשרה שהכשרנו את החברה להחזיק בהגה, לנהוג במכונית־משא – היא תישאר לזכותנו בזמן המלחמה ולאחריה".

כשסיימו שלושים ושתים הראשונות תקופת אימונן כנהגוֹת, יזם מישהו מסע־הפגנה שלהן על־פני הארץ לשם עידוד גיוס נשים והגברתו. המראה החדש והבלתי־רגיל הוציא המונים לרחובות תל־אביב והרצליה ונתניה, שבהם עברו. אנשים ונשים מחאו כף, ילדים וילדות הגישו פרחים ופירות. והאוירה חגיגית ומרוממת.

במסע זה אירעה אחת הפגישות שהיתה בבחינת סמל למקומה של החיילת ליד החייל.

יחידת־נהגים שחנתה במצרים, חזרה אותו יום ממסע מעייף לסוריה ופניה דרומה, לאזור־המערכה. שורה ארוכה של משאיות מאובקות נתמשכה בכביש חדרה–פתח־תקוה, בלי שאיש שׂם לב – לא פרחים ולא פירות. אף לא נפנוף יד לשלום. כשנפגשו שתי השיירות, של החיילות ושל החיילים, נעצרו פתאום זו מול זו ועמדו דום. בלא אומר ודברים הושיטו הנהגות לנהגים את הפרחים והפירות שקיבלו מילדי הארץ, כאילו הן מעבירות להם, כאחיות לאחים, את הערכת הישוב וברכתו. וכל קהל הנאספים מסביב עומדים משתאים ונפעמים.

במהרה כבשו להן חיילות אי־טי־אֶס מקום־כבוד בחברה הארץ־ישראלית – לא רק באומץ־לבן ליד ההגה, במסירותן בבית־החולים, בחריצותן במחסן והמשרד, אלא גם בסגנון חיי־החברה שלהן. ביחידה גדולה כקטנה ובכל מקום הימצאן, שקדו לשוות חן ונועם לפינת התרבות שלהן והתמידו בכל התנאים במסיבות ליל־שבת, מתוך גיבוש הנוסח של הדלקת הנרות על שני קובעי־פלדה, קריאת פרק בתנ"ך, שירה עברית ולעתים קרובות גם הורה חלוצית, לתמיהתם ולהערצתם של החיילים והחיילות הזרים מסביב.

עוד בליל־שבת הראשון לבואה של פלוגת אי־טי־אֶס הראשונה למצרים, נערכה מסיבה חגיגית, שכינסה גם את כל החיילים היהודים שבסביבה. היה זה כתום יום־עבודתן הראשון של הבנות ומצב־רוחן מרומם. בו ביום הספיקו לשבץ מגן־דוד גדול באדמת החצר, האוהל אשר שימש חדר־אוכל קושט בירק ועל השולחן נקבעו שני נרות על קובעי־הפלדה. המסיבה נפתחה בקריאה מן התנ"ך בתוספת קטעים מתוך “מתי־מדבר” לח. נ. ביאליק, חיילת נאמה מעניני היום ולבסוף נתלכדו הכל בשירה בציבור ובריקודים. “כל אותו הערב שרר מצב־רוח מרומם”, כתב חייל, “ולנו, הבחורים הנמצאים זמן רב בסביבה, היתה זו חויה מיוחדת במינה”.

“מאות חיילים יהודים מיחידות שונות נקהלים באוהל האורחים”, כתב חייל לאחר מסיבה אחרת. “נפגשים כאן יהודים מכל קצוי תבל: אמריקאים, דרום־אפריקאים, אנגלים ועוד. יחידים ובודדים הם, רחוקים ושונים. קשה גורלו של חייל יהודי בודד ביחידות מעורבות. הבדידות היא מנת חלקו ולא מעט אכזבות מכרסמות בלבו בתנאי הסביבה הזרה. וקריאת הפרק בתנ”ך בטעם ובקצב מעוררת בלב תחושת קשר־הדורות. מסיבות אלו חושפות אור נפשי, שבהן באה לידי ביטוי הרגשתנו המשותפת, הגשת סבלות העם ושמחותיו".

החייל העברי החזיר לבסוף לחיילת העבריה מנה כפולה ומכופלת של דאגה ותשומת־לב. חייל מתאר “מאורע גדול” בחיי יחידת החיילים היהודים בחיל־התעופה בג’ניפה – קבלת־פנים חגיגית שערכו הבחורים במסיבת ליל־שבת שלהם לכבוד החיילות היהודיות, שאך זה באו למחנה. “שמחנו להופעתן ולהשתקעותן במחנה שלנו. כל אחד הרגיש חובה נפשית לקבלן בסבר פנים יפות ולהקל עליהן את היקלטותן בסביבה החדשה והזרה. מאות חיילים וחיילות, שהוזמנו מכל סביבת ג’ניפה, השתתפו במסיבה חגיגית זו באולם רחב־ידים, על־יד שולחנות ערוכים בטוב־טעם. נרגשת היתה הפגישה הזאת. הוסרו מחיצות. נשכחו תלונות וטענות. שררה הרגשת אחוה ורעוּת ושיתוף הגורל. כאן התבטאה המהות המאחדת, הליכוד הפנימי והחרדה הנפשית לגורל העם, כסיכום של יסורי־דורות בעבר”.

על פגישה אחרת סיפרה נהגת במכתבה (אוגוסט 1943) מן המדבר: "באחד מימי־חופשתי העמסתי את תרמילי על שכמי ואמרתי שלום למחנה. הרגשה נפלאה אופפת אותך בשעה שאַת יוצאת את חומות המחנה.

"באותו ערב עמדה להתקיים מסיבה משותפת לשתי יחידות הנהגים השוכנות זו ליד זו, ופניתי אליהם.

המדבר להט ברוחות־שרב מחניקות ונשף בסופות־חול לבנות־אפורות, שעלו אל לב השמים בשבולת אבק סמיך וכיסו את עין השמש ומילאו את העינים והפה אבק. צרובת חום הגעתי למחנה, כשמכל עבר נזעקים הבחורים, מקבלים פנַי בשמחה. רק לאחר שקיעת השמש השתרר שקט כאילו נרגע המדבר מתעלוליו – שעת בין הערבים נמשכה זמן רב, כאילו ממאן החושך לרדת על פני המדבר.

“לפתע פתאום נשמע קול שירה אדירה: הבאנו שלום עליכם! כנשוכי נחש קפצו הכל ממקומותיהם: הן באות, הבנות החיילות! בזו אחר זו הופיעו עשר מכוניות מלאות צחוק וצהלת נעורים. מיד נוצרו חבורות־חבורות. מכרים ומכרות, ידידים וידידות, חברים וחברות בני נקודת־התישבות אחת. חיילים בעלי שׂער־שׂיבה עם בנותיהם החיילות ואמהות עם בניהן – דורות נפגשו. לפתע ניטשטשו כל הגבולות. מתחברים חברי בית”ר והשומר הצעיר וחברת קיבוץ עם בן מושב. נשכחו ויכוחים וחילוקי־דעות. לפניך צבא עם, צבא עברי אחיד, מלוכד ומסודר. מה רב כוחנו! ומה מעודדת ומלכדת פגישה מעין זו. אכן, יש במה להתגאות.

“ולאחר הפגישה הרגשנית צעדו הכל לעבר הבמה, שהוקמה מאוהלים ובאמצעיתה מתנוסס הדגל שלנו. גם פסנתר לא חסר וה’אולם' גוּדר במכוניות ומקומות־ישיבה יש די והותר על מרחבי החול. פתחו בהדלקת הנרות המסורתית ולאחריה שרה מקהלה משותפת של חיילים וחיילות. איש העמק כסוף־השׂער (שלמה לביא ז"ל) נשא בדבריו עידוד ותקוה ואמונה לעתיד. אחת החיילות ניגנה בכינור, ואלף ומאתים זוגות עינים נישאו אליה בתודה. כינור פעוט ביד ענוגה – ועד מה יש בו כדי ללכד בני־אדם באהבתם לפינה אחת עלי אדמה…”

לא רק בשמחת החג אלא גם בחולין של ימי־העבודה שלטה הרגשת האחריות ההדדית. במסירות נפש טיפלו הבנות בחבריהן הפצועים. “גואה הלב ומתרונן והכל קורא בך: כדאי היה!” – כתבה נערה לאחר יום־עבודה קשה בבית־החולים שבו זכתה לטפל בחיילים עברים. וכך מאושרות היו חיילות אי־טי־אֶס שעבדו במחסני האספקה של המחנה הענקי בתל־אל־כביר, כאשר ניתן להן לעשות משהו למען פלוגה עברית.

פעם אחת הגיעו מאות הזמנות למשלוח חלקי־אופנוע בשביל הבריגדה היהודית, והמחסן הקודר נתמלא חיוּת. “עגלות טסות ביעף, בחורות נחפזות הלוך ושוב, רוח עבודה סוערת נישאת בחלל”. שעות היום לא הספיקו וללא אומר ודברים נשארו הבחורות לעבודת שעות נוספות בערב. לאור נורות־חשמל דלות עובדות הן במהירות ובשתיקה מוחלטת במחסן האפלולי, כעדת נמלים חרוצות. ומתוך הדממה עולה הרגשה של סיפוק עמוק, כי הנה זה הרגע הנכסף, הגמול על כל הצער והסבל: אנו עובדות יד ביד עם הבחורים שלנו, הלוחמים בחזית! ביד רועדת נכתבת בחפזון איגרת, הנתחבת בצנעה לתוך אחד הארגזים:

"לאחים הבריגדירים היקרים, ברכה ושלום!

“יש ובתוך מרוץ־החיים היומיומי האפור הולך ודהה אותו הרעיון שלשמו לבשנו כולנו מדים. אמנם, היד ממשיכה בעבודה שהורגלה לה, אך ללא אותה ההתרגשות ואותו הלהט. אולם בא רגע המדליק שוב אותם ניצוצות האושר והאמונה. ורגע כזה היה לנו כשקיבלנו את הזמנותיכם לחלקי־אופנוע. אז אורו שוב הפנים הלאות, ברק־גאוה בכל עין ואפילו חלקי־המכונה העלובים נראו פתאום נחמדים כל־כך! מה טוב היה ללקט את החלקים הללו בשבילכם. מה נפלא היה לארזם בשבילכם, זאת לא תוכלו כלל לשער. ועתה, בצירוף לחלקי־הברזל הנוקשים, קבלו את מיטב הברכות והאיחולים מאת אחיותיכם הנושאות עמכם במאמץ למען עמנו…”

החברוּת והרגשת השותפות שנוצרה היתה הדדית. עוד לפני הקמת הבריגדה, כאשר גברה החרדה בימי קרבות אל־עלמיין ונסיגת צבאות בעלות־הברית, והבחורות ראו עצמן לא פעם אחת בסיוטי לילה מוּבלות בשבי, מתענות ומושפלות במחנות הנאצים, כרבות מאמותיהן ואחיותיהן ברחבי אירופה – אז הופיעו הבחורים כמושיעים וגואלים. כל יחידה עברית של חיילים באשר היא שם, ראתה עצמה אחראית לשלום חיילות אי־טי־אֶס, החונות בסביבתה הקרובה או הרחוקה. בימים הקשים ביותר בחזית הקפידו הבחורים על הקשר אִתן, וקשר זה הקנה להן בטחון.

אחד המאורעות הנרגשים ביותר בקורות החייל העברי היתה הפגישה של יחידת־התובלה 468, בתקופת חנייתה בבארי עם יחידת אי־טי־אֶס הראשונה שהגיעה לאיטליה. עיתויוֹ של המאורע הגביר עוד יותר את ההתרגשות ואת אוירת המגע עם כנפי היסטוריה גדולה. אותו יום הובילו חיילי יחידת 468 במכוניותיהם את שיירת הפליטים הראשונה משארית־הפליטה שהפליגה לארץ־ישראל. ובלילה, אך חזרו מן הדרך הרחוקה, נודע להם כי הבנות עומדות להגיע מיד. על אף העייפות והשעה המאוחרת ניגשו מיד להכנות. שעות חלפו במתיחות התכונה והציפיה. בחורים שלא הספיקו להסיר אבק דרכים מעליהם, שוב אחזו בהגה כדי לצאת לתחנת־הרכבת כדי לקבל את פני הבאות, שהגיעו גם הן יגעות מן הדרך הארוכה ומתוחות לקראת הצפוי להן באירופה, אך בפיהן שירה אדירה: “הבאנו שלום עליכם”. על השולחנות הערוכים בחדרו של מנהל־התחנה הופיעו, כבמטה־קסמים, נוסף על משקה הקקאו החם והעוגות, גם זרי־פרחי וצרור דובדבנים לכל אחת ואחת. למרות שעת־הלילה המאוחרת נזעקו ובאו חיילים רבים מקרוב ומרחוק לקבלת הפנים החטופה.

למחרת היום נערכה מסיבה רבת־משתתפים במחנה יחידת־התובלה. הידיעה נפוצה במהירות הבזק וכל חייל באזור שעלה בידו להשתחרר, קם ובא. לא היתה כשמחה הזאת במחנה היחידה לפני־כן ואחרי־כן. שמחת הכלל ושמחת הפרט גם יחד, כי רבים היו המאושרים, אשר גילו בקרב הבאות גם מַכּרות וידידות ואף חברות קרובות. אחת הבנות שרה במסיבה:

“ושוב עורג לבי לאופק”, והכל עונות לה בפזמון שנוצר תוך כדי המסע בים, והסיום החוזר בו הוא:

ארצנו הקטנטונת הולכת ומתרחקת, / הוי, כמה זה עצוב.

והבחורים עונים אף הם ביצירה משל עצמם:

“האניות עגנו במלטה”.

התכנית הרשמית נסתיימה בשירת התקוה, ומזיגת צלילי הקולות הנשיים במקהלה הגברית הבליטה יותר מכל את השינוי שחל מעתה בהוָייתם של הבחורים בנכר. “קולותיהן של הבנות הוסיפו לא רק שלמוּת מוסיקלית, היתה הרגשה של שלמוּת נפשית”. מובן, כי סוערת היתה ההוֹרה שפרצה וגאתה ונמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. וכאשר הגיעה השעה לסיים, פרצה מאליה השירה: “לא רוצים לישון…”

גמולם של מארגני המסיבה היה פתק חביב מאת אחת הבנות, שהגיע ליחידה עוד באותו הלילה ובו תודה נרגשת למקבלי פניהן בתחנה:

“אותו הדובדבן והפרח הקטן, הקקאו החם והעוגה העריבה לחך, לא נשכחם במהרה! אנו מלאות תקוה, כי נוכל ליצור בית חם ופתוח לכל חייל עברי”.

לא חלף זמן רב ועתון יומי בארץ פירסם כתבה מבארי ובה נאמר:

“יש ניחומים. יש גם נחת. הנה ביקרתי באחת מיחידות הנהגים. יחידה זו, היתה בלבי מאז תרעומת על ‘צחוּת’ הלשון ששררה בה. עתה, בשכנותן של הבנות – לא הכרתי את היחידה. האנשים כאילו השתנו. הרגשתי עצמי באותו ביקור כאילו נקלעתי לאיזה משק בארץ. אחרים הם היחסים, אחר הוא סגנון־הדיבור”.

באהלי אי־טי־אֶס בארץ ליותה עין צופיה בחרדה את התגבשות היחסים בין החייל והחיילת מעבר לים, מתוך תקוה לתיקון העוול וטיהור האוירה. מכתב מפלוגת אי־טי־אֶס בארץ לאיטליה, בחתימת “חברה”, שנתפרסם ב"החייל העברי" (7 באפריל 1944), מציג את הבעיה על חוּדה:

“בקשתי שטוחה לפניכם: אנא, קבלו את הבנות בסבר פנים יפות. אל תשתדלו לקרב רק את הטובות שבהן. להיפך, טפלו גם באלו, שספק אם ‘שלנו’ הן. חברים! אל תחזרו על אותה קבלת־פנים שערכתם לנו לפני שנתיִם בהגיענו למצרים. מדי יום ביומו אני שומעת ביקורת על התנהגות הבנות. אם אני מאשימה חלק מבנותינו על שהתרחקו מחברה יהודית, פי כמה וכמה הנני מאשימה את החיילים על שהרחיקו בנות אלו בהתנהגותם. כשאך הגענו לפני שנתיִם נתקלנו בדעה קדוּמה, שגיוסנו מיותר. הבחורים ניסו להוכיח לנו, כי רוב הבנות התגייסו כדי שתוכלנה לנצל הזדמנות נוספת לבילוי עם נכרים. לאחר זמן נוכחתי לדעת, כי דבריהם של חברינו במדים הם שהרחיקו בנות רבות מחברה יהודית. כשהיינו באות למועדון, ומספרנו בסך־הכל כחמש־עשרה, היתה כל אחת זוכה בעשר הזמנות לקולנוע. וכשנאלצנו לסרב לחלק מהבחורים, היתה התגובה על הרוב: ‘עם נכרי תצאי ברצון…’ וכזאת היתה התגובה גם כאשר נזדמן לה לאחת הבחורות לפגוש ברחוב חייל נכרי, שבחברתו היא עובדת, והעזה לברכו בשלום בשפתו. עד שרוב הבנות בחרו להסתגר באוהל ולא לצאת כלל. אין בכוונתי ללמד את הבחורים נימוסים. אבל יש דברים שקשה להצדיקם. כשבחורה עושה מאמץ ובאה למועדון, גם אם באיחור קל, בגלל עבודתה הקשה, היא נתקלת מיד בדברי־מוסר, שחיי התרבות של החיילים העברים אינם מעניינים אותה. לא פעם עוברת בחורה, שאיחרה דקות מספר, בתוך אולם מלא וגדוש חיילים, ולא נמצא אחד שיואיל בטובו לפנות לה מקום־ישיבה. תחת זאת מלגלגים לה ומציעים לה מקום על הברכּים. נסו לנקוט שיטה אחרת. כי למה לנו להרחיק עוד בנות מעלינו – די איבדנו במלחמה זו…”

כהד עונים לה דבריו של חייל אלמוני (“החייל העברי”, יוני 1944):

“בודדים שכנו בבנין תחנת־הרכבת אשר יושביה הקבועים פונו לצרכי הצבא, הרחק מישוב ואזרח. היתה שעת ערב. אחדים מאתנו כבר שכבו על מיטותיהם. בגלל האיסור להעלות אור, לא היתה אפשרות לקרוא ועייפוּת היום תבעה מנוחה. והנה לפתע עולה קול מחדר־המדרגות. והקול דק ורענן, לא קולנו הגברי הוא – קול נערה דוברת עברית! ובאו ונעצו עיניהם באורחת. היתה זו אחת מבנות אי־טי־אֶס בארץ. בחיים התקינים לא היתה לנו פגישה מעין זאת בבחינת משהו בלתי־רגיל. אך כאן, בשממון הבדידות, במרחבי שדות איטליה, היתה זו חויה יקרה ונדירה לראות אחות במדים. מעניין היה להסתכל ברגע זה בבחורים. לפתע נעשו כולם מנומסים ושקטים. כל דיבור כאילו נמדד בפלס לבל תיפלט חלילה מלה חיילית מיוחדת. חזרנו באורח־פלא להיות בני־אדם, אזרחים. אוירה משפחתית חמימה השתררה בחדר, שיחה עֵרה, שאלות ותשובות, התעניינות כללית. בלבביות רבה נפרדנו מחברה זו, כשאנו מעוּדדים מן הפגישה המקרית הנעימה…”

זמן קצר לאחר הפגישה עם החיילת, פשטה שמועה במחנה כי יחידת־חיילות גדולה מן הארץ באה לעיר הסמוכה. והחלה פרשת הציפיה ולאחריה התכונה לקראת קבלת־הפנים והמסיבה והשירה וההורה. “דומה, כי אף הירח הגביר אורו משמחה למראה צאצאי המכבים הרוקדים על אדמת העם, שהחריב את ארצם בשכבר הימים. שירת הדרור והגאולה בפינו ובשורת עידוד לפליטי עמנו הדווּי באשר הם שם”.

והכותב מסַכם: “ברוכות תהיינה, בנות אמיצות!”

 

“בנות־מינה” נפגשו    🔗

“את זוכרת?…” “את זוכרת?…”

ערב־קיץ אחד, בשלהי סתם־יום־של־חול, בשנה העשרים לפרוץ מלחמת העולם השניה, נשתפכה עד שעה מאוחרת מערבולת קולות נשיים ורעמי־צחוק בריאים מעבר למרפסת מוצפת אור של בית תל־אביבי מפולש לסימטה־ללא־כביש בצפון העיר. נשים כבנות 40–50 ברובן, שהבעת פניהן ולבושן אמרו “מכל המעמדות ומכל שכבות הישוב”, התכנסו ובאו בחבורות ובצמדים וביחידות מכל קצוי העיר, מכל פינות הארץ. נרגשות כולן, כאילו ניערו לערב זה כל אבק של אפרורית יום־יום, ונותרה רק הדריכוּת לקראת הפגישה וחויית זכרונות־הנעורים שבה.

מחזור של בית־ספר? – לאו־דוקא. כאן משהו בוגר יותר וסוער יותר. ה"אהלן" וה"הלוֹ" וה"הביטו, מי באה" ועוד מקריאות־ההתפעלות הנלהבות עם כל פתיחת־דלת נוספת, היה בהן קשר בשל יותר, בשר־ודם, של פרקי־חיים עזים.

כינוס בנות פלוגה אחת של אי־טי־אֶס הוא, עשרים שנה כמעט לאחר יסוּדה. ולא סתם פלוגה. פלוגת־מינה היא.

פלוגות אי־טי־אֶס רבות יצאו להן מוניטין, מהן שעשו עבודה קשה לא פחות ומועילה לא פחות מפלוגת־מינה. אף־על־פי־כן, “מינה היא מינה”, יחידה ומיוחדת, על שיירותיה במדבר ועל צביון חייה. עד היום לא פגה נימה של גאוה מן ההצהרה: “אני ממינה!” ולא פגה נימת הצער מהודעתה של אחת: “הצטרפתי לפלוגת־מינה זמן־מה לאחר שנוסדה, וחטא זה לא שכחו לי עד היום”.

גם מספר גברים “הסתננו” ובאו לפגישה. כאן הם יושבים “בעורף”, בתוך החדר פנימה. אך העֵרנוּת שבפניהם מעידה, כי לא משקיפים־סתם הם, גם לא “בעלים” שנלוו אל “רעיותיהם”. בני זוגות שנוצרו בשנות השירות בצבא הם, הקשורים לא בברית־נישואים בלבד, אלא גם בקשרי חברות של מבחנים משותפים בימים קשים. וזוגות כאלה רבים הם, גם אם רק מעטים העזו ובאו הערב.

פלוגת־מינה חנתה במרחק 4 ק"מ מקהיר, ליד המלון הידוע “מינה האוּס” שבקרבת הפירמידות המפורסמות, אשר הוחרם בימי־המלחמה לצרכי הצבא. ראשיתה של הפלוגה ב"קומץ בנות". עשר נהגות היו בימי ראשית הפלישה לצפון אפריקה. הקבוצה הראשונה נשלחה ממחנה־האימונים בסרפנד, ב־15 במַרס 1942, כפלוגה מספר 503, שיחידה אחת שלה חנתה בעבאסיה – פרבר הקסרקטינים הגדולים ליד קהיר – לשם עברו אחר־כך הפקידות והאפסנאיות, ואילו במינה נתרכזו כעבור זמן קצר הנהגות.

תקופת האימונים בחוֹלוֹן שליד יפו היתה תקופה של דכדוך עד כדי יאוש. לנהוג ללא כבישים, רק חולות וחולות! לרוב הבנות לא היה לפני־כן שום מושג בנהיגה. לכתחילה, כשאך החל הגיוס לאי־טי־אֶס, לא ראו שלטונות הצבא ענף זה כמתאים לנשים. קצינת־מינה, והיא אחת מן הקאדר, שידעה לנהוג לפני גיוסה, לכשנשאלה בהתגייסה באיזה ענף־שירות היא בוחרת וענתה בהחלטיות: “בנהגות!” – הביאה את המפקדות הבריטיות במבוכה. “אין לנו תקן לנהגות” – אמרו. אך תוך ימי האימונים של הקאדר נשתנה הדבר. וכאשר החל גיוס הנשים בהיקף רחב, ניתנה לפקודתה של אותה קצינה חבורת הבנות הראשונה לאימונים בנהיגה, בהדרכת חיילים ארץ־ישראלים, שהיו גאים מאוד על תפקידם זה.

היום הגדול הראשון לפלוגה היה לאחר שהבנות עמדו במִבחן והודיעו להן על יציאתן הקרובה, בלי לנקוב את מחוז חפצן. יצאו בצהרי ה־15 באפריל מלוד לרחובות ומשם במסע ליל־סיוטים ברכבת לקנטרה. הדרך בין קנטרה לתל־אל־כביר הסמוכה, שם הורדה הקבוצה הגדולה מן הרכבת, נמשכה שעות. הנותרות הגיעו למינה רק לאחר מסע של 36 שעות מן הארץ.

קהיר היתה שקועה בשרב ובאפלה. רק אורות עמומים הבליחו בתוך האויר הסמיך והאביך. תחנת־הרכבת של הכרך הגדול הפתיעה בממדיה. וכשיצאו הבנות לסיור במחנה, כדי לבוא במגע ראשון עם המקום שיהיה מעתה מרכז חייהן, נדהמו למראה הפירמידות והספינכס בשכנותן. לאחר סידורן הראשון ומיונן לפי שירותיהן, נשלחו הנהגות לבחינה נוספת במרחק 10 ק"מ מחוץ למחנה. רק מעטות עמדו בבחינה, וגם לאלו עוד היו צפויים ימי־לימודים לרוב.

תפקידן הראשון היה בשירות המרכז לחלוקת כלי־רכב לצבא בכל המזרח התיכון, אשר בקרבתו שוכנו. למרכז זה היו מובאות מכוניות מקרוב ומרחוק. וכאשר יחידה צבאית אי־בזה דורשת מספר מכוניות, בהתאם למכסה שאושרה לה, מביאות אותן הנהגות למחוז חפצן, לאחר ששופצו ונבדקו בבתי־המלאכה. מכוניות־משא היו אלו, ובדרך־כלל טיפלו בהן שכירים מצריים מרושלים ועצלנים, אשר לא עשו כל מאמץ בעבודתם ורק כאשר ראו מרחוק קצין המתקרב אליהם היו שׂמים עצמם עובדים ומקימים רעש בדפיקותיהם. מדי צאתם של אלה את המחנה היו אנשי המשמר בודקים בכליהם, שמא סחבו משהו. בתקופה מאוחרת יותר הוטל על הנהגות גם הטיפול בכלי־הרכב בתוך המחנה, כולל שיפוצם וצביעתם. והן עשו עבודתן בהתלהבות והיו גאות על הישגיהן.

למאורע כביר היה המסע הראשון בשיירה לארץ, להובלת שקי סוכר למחסני הצבא בטירה שליד חיפה. למסע זה צוידו הבנות בכובעי־פקק, ואף־על־פי־כן הגיעו כולן צרובות מלהט מדבר סיני. אחר־כך, בשלהי המלחמה, יצאו למסעות רחוקים עוד יותר, עד בנגאזי וטריפולי.

אחת השיירות, שקורותיה נחרתו לבלי הימחות, היתה זו שיצאה לטריפולי לאחר פרעות הערבים בגיטו היהודי. היתה תכונה רבה בדרך. בכל התחנות ידעו פלוגות החיילים הארץ־ישראלים, כי “קונבוי־מינה” מגיע ויש לציידו בסתר במזון ובבגדים בשביל שדודי הפרעות. הבנות פינו לשם כך שתי מכונות מיוחדות ולמרות כל המכשולים והסכנות הצליחו להביא את האספקה לתעודתה.

מסע זה היה רצוף גם אירועים והתרגשויות אחרים. בדרכן במדבר שהו במחנה־ריכוז של שבויים גרמנים, שנועדו לשירותן, למורת־רוחן. פגישה ראשונה זו עם גרמנים הדהימה והסעירה את בנות ארץ־ישראל. שלושת ימי השהייה בטריפולי היו גם הם ימים, שרישומם לא יימחה. היהודים המוּכים והנפחדים לא האמינו למראה עיניהם כשהופיעו לפניהם חיילות מן הארץ, שחילקו לילדים ממתקים ולימדו אותם שירים עבריים. במחנה הארעי שהוקם לאחר הפרעות נתגלה לעיניהן מראה הזוָעה של פליטים יהודים, הרובצים משפחות־משפחות בחוסר־כּל על רצפת האולמות הגדולים והערומים, מבכים את הרוגיהם ופצועיהם ואת רכושם שנשדד. בהוקרה הקשיבו הבנות לסיפורים על חיילים בריטיים אחדים שנחלצו להגנת נתקפי הגיטו. ביחוד התבלט חייל בריטי אחד, שסייע בידי היהודים להתגונן ורק המקרה הציל אותו ממשפט צבאי שהוטל עליו בשל כך.

לא בנקל כבשו הבנות מקומן בדרכי המדבר. מאבקן לכיבוש הנהגוּת התחיל בשביתה. הדבר היה בעת שמסעותיה של נהגת־מינה עדיין לא חרגו מתחום ששה ק"מ. אפילו עד מחנה־עבאסיה הסמוך הובלו אלו ששם היה מקום־עבודתן במכונית נהוגה בידי רב־טוראית. פתאום ניתנה הוראה, שמהיום והלאה חל איסור גם על הרב־טוראית לנהוג ורק חייל ינהג במכונית. מיד הודיעו הבחורות, שהן מסרבות לציית להוראה הפוגעת ואיימו בשביתה. על דברי הקצינה, כי בצבא אין שביתות והימנעות מעבודה דינה כדין מרי, ענו:

“אין אנו משתמטות מעבודה ונגיע למקום ברגל, אבל לא נסכים שגברים יסיעו אותנו, הנהגות.”

ואמנם, הן קיימו את דבריהן ועשו את מרחק ששת הק"מ למקום־עבודתן ברגל, מהלך שעה מן המחנה. לבסוף הצליחה הקצינה הסקוטית, הגאה בנהגות שלה, להעביר את רוע הגזירה. “ולאט־לאט, עם כיבוש העבודה, התפשטנו לכל רחבי מצרים וגם לארץ הגענו, לאחר זמן. מסע השיירה הראשונה להעברת מכוניות ריקות לארץ־ישראל, ארך שלושה ימים וחצי בכיוון אחד”.

המלחמה היתה לא רק על “כיבוש עבודה”, אלא גם על כל אותם ערכים וסמלים לאומיים, שעליהם נלחמה כל יחידת חיילים עברים באשר הם שם. תחילה נאבקו על העברית בפקודות היום וההודעות בבתי־המלאכה, שבזמן הראשון נתפרסמו באנגלית ובערבית בלבד. עד היום גאוָתן של בנות־מינה על בית־התרבות הנאה שבמחנה ועל הספריה, שעברה אליהן מפלוגת־התובלה העברית 178, לאחר שזו עזבה את המקום. “נדמה לי, כי המחנה שלנו היה הראשון שהקימו בו בית־תרבות מיוחד… ובכל פעם שבא איזה גנרל גדול היו מביאים אותו אלינו וקיבלנו ציון־לשבח מאת המצביא העליון אלכסנדר…”

במערכה קשה עמדו בעניני המטבח שלהן. זמן מסוים היתה ממונה על המטבח אנגליה־יוָניה בדרגת סמלת, אשר מחוץ לשירותה בצבא היתה שותפת בבית־מלון בקהיר ולשם הבריחה חלק ממנות מזונן של החיילות – ולא הועילו כל טענותיהן. פעם אחת, בשעת חניה במסע השיירה לארץ, לאחר שעשו בדרך שמונה שעות ללא הפסקה, הקציבה לארוחתן ביסקויטים יבשים וגבינה קשה – ובה בשעה הסתירה בארגזים מזון אחר שניתן לה למענן. כאשר חזר המעשה הזה ונשנה גם למחרת היום, הסתערו הבחורות ופרצו את הארגזים וערכו סעודת־מלכים.

בזאת לא נסתיימה המערכה. לבסוף נאלצו שוב להכריז שביתה ורגלן לא דרכה על סף חדר־האוכל, עד שהוחלפה מנהלת המטבח היוָניה.

הטבּחית החדשה היתה רוזה. בפגישת הפלוגה היא יושבת במרכז והצחוק אינו פוסק סביבה. שמנמונת ועגלגלת, כולה עממיות עסיסית וכל פליטת־פה שלה בדיחה ממולחת – העינים זולגות דמעות מרוב צחוק.

גם באותם הימים צחקו הרבה בחברתה. “אל תחשבי שרק בכינו ושבתנו. ובעצם לא היה גם המזון רע כל־כך. אלא שהאנגלים אוהבים הכל מבושל ואינם יודעים בכלל מה זה מטוגן. הקצינה האנגליה שאלה מה לעשות. אמרנו, שתיכנס בחורה שלנו למטבח. ומאז שנכנסה רוזה היה האוכל נפלא. בעיני האנגליות לא מצא הדבר חן. אמרו, שהתקציב גדול מדי, הוציאו את רוזה מן המטבח אבל עשו אותה אחראית לכלכלה ולא היו עוד מחלות־קיבה”.

היה לה לרוזה כשרון מיוחד לחליפין. היתה נותנת סיגריות ומקבלת עגבניות, והבחורות נהנו. בדרכים היה הבישול קשה עליה מאוד. היתה חופרת בור ומבשלת בתוכו.

פעם אחת, בהיותן חוזרות בשיירה מן הארץ, לנו בתחנת מועסכּר שעל תעלת סואץ, והנה הן מתעוררות בבוקר ואין בגדים, מלבד הפיז’מות שעליהן. מאילו בחורות אפילו לקחו שעונים מהידים. היתה סברה, שנסכו עליהן איזה חומר מַרדים. אמנם בחורה אחת התעוררה, ראתה מישהו מסתלק, ואפילו צעקה: “ערבי!” – אך שבה ונרדמה.

באוצרה של רוזה סיפורים לרוב. פעם הפקידו עליהן כשומרים שני ערבים ולהם רובה אחד. פתאום, באמצע הלילה – יריות. “אני מתעוררת ושומעת ערבי אחד אומר לחברו: ‘תרוץ להביא עוד כדורים’. מיד קמתי ורצתי אני להביא את הכדורים. בדרך קיבלתי כדור בכתף, כויה. כשראו הבחורות את הדם רצו אל הקצינה והודיעו לה שבחורה נפצעה, והקצינה אמרה מיד שהיא מתערבת כי זו רוזה שנפצעה. הבחורות הובילו אותי לקנטרה ושכבתי שם בבית־החולים שבעה שבועות. והיה נחמד. אבל פעם אחת באו לקחת אותי לניתוח. לא הסכמתי. דרשתי שיבוא תחילה המנתח אלי. וכשבא, באמת החליט שאין צורך בניתוח. וכל מינה היתה מאוכזבת, כי כולן חשבו שקרה לי משהו רציני, והנה לא־כלום. ממש התביישתי, והקצינה אמרה, שיתנו לי מדליה של עץ”.

הקצינה הסקוטית הצעירה והשאפתנית, היתה בת למשפחה עממית. אחיה שירת במשטרת ממשלת־המנדט בארץ־ישראל ובהשפעתו היתה אנטי־ציונית. אבל עשתה ככל שיכלה להשיג כל האפשר בשביל הבנות שלה, שעל הצטיינותן גאוָתה. שמרה עליהן, דאגה לצרכיהן, התעניינה בחייהן הפרטיים וטיפלה בכל מקרה אישי קשה. כאשר חלתה אמה של רוזה, שבאה אליה לביקור במצרים, והיה צורך להחזירה לארץ, נסעה אתה הקצינה לקהיר, גייסה לשירותה שני שוטרים צבאיים ובעזרתם שיכנה אותה בתא מיוחד.

רוזה מספרת מעשה בחבר, החייל מוֹטל, שהיה מרבה בביקוריו אצלה יתר על המידה. ביקשה הקצינה לשים קץ לדבר. מה עשתה? השפיעה על הקצין שלו, שאתו היתה ביחסים טובים, כי ישלח את מוֹטל לכמה חדשים לפינה הנידחת שבקרבת טריפולי, במדבר המערבי, שהיתה בבחינת סיביר לצבאות המזרח התיכון והחיילים האנגלים, בהומור המיוחד שלהם, קראו למקום “מארבּל־ארץ'”, כשם המרכז הסואן בלונדון. ובכן, מוטל כבר ברשימה למשלוח, והשיירה עומדת לצאת בתאריך מסוים. משנודע הדבר לרוזה, התחכמה והזריקה למוֹטל שלה שמונה זריקות וחומו עלה. היתה בטוחה שלא יסיעו אותו במצב זה. התיצבה לפני הקצינה ושאלה בהתרגשות:

“איך יסע מוֹטל כשהוא בוער בחום?”

קפצה הקצינה מכסאה:

“מה? הוא עודנו כאן?”

ולא עזר שום דבר – בו ביום נשלח מוֹטל, למרות המַדחום.

רבים הסיפורים על הקצינה הסקוטית, אשר לפי דרכה ומושגיה שירתה את הבנות בנאמנות, למרות הכל.

מעשה בחולדות, שהחליטו “לעשות שמח” בין קורות צריף־המגורים. שמעה הקצינה, הופיעה באמצע הלילה בפיז’מה, ושאלה:

“מה השמחה?”

וכאשר נודע לה מה הדבר, הלכה והביאה אקדח והתחילה יורה בקורות־העץ. לא ברור אם ברחו החולדות, אך הבנות נמלטו בבהלה מתוך הצריף, אשר בחללו עמד ריח אבק־שריפה.

שוב מעשה בגשם שוטף, שסתם את צינורות־הביוב המצריים והצריפים נתמלאו מים. המיטות, הבגדים, החפצים – הכל שט במים והבחורות רטובות עד לשד העצמות. בבוקר הופיעה הקצינה במגפיִם ובידה שני דליים מהבילים, מלאים תה חם ומתוק בתוספת רוֹם, והיא עוברת ממיטה למיטה ומשקה ומעודדת. בשל מעשה זה זכתה לפזמון מיוחד: “היה זה בלילה, בחצות הליל”.

פזמון אחר, שהיה להמנון הפלוגה, קשור גם הוא באישיותה של הקצינה הפעלתנית. הפזמון נוצר תוך המסע הגדול של שיירת מינה לבנגאזי, עם בשורת הפסקת המלחמה. כל אותו המסע, ללא תקדים לנשים־נהגות, לא היה בודאי נופל בחלקן של בנות־מינה, אילמלא מאמציה המיוחדים וטרחנותה של הקצינה.

תחילה יצאו הבנות למסע זה שתים־שתים במכונית ואחר־כך אחת־אחת. הממונים עליהן לא סמכו עדיין בשיירה הראשונה על כשרן. בכל מעלֶה קשה טיפלו בהן כאילו הן אוחזות בהגה לראשונה, ושוטרים צבאיים נצבים למטה ולמעלה, צופים בנעשה. אבל אחר־כך, משהתגברו הבנות על כל קושי לא חששו להן עוד, ומסע הנהגות במדבר המערבי היה למעשה רגיל.

ברחבי המדבר הזרוּע בתי־קברות צבאיים עוד ניכרים היו אותות המלחמה וזוועותיה. מכוניות הפוכות בדרכים ומטוסים מרוסקים. מקל תקוע ועליו קובע־פלדה. בכל שפנתה העין ניצבו שלטים המזהירים מפני מוקשים. באל־עלמיין הזדקרו מגיני־דויד על קברות רעננים. בטוברוק פגש אותן בעלה של חברתן זיוה, שהיתה אתן בשיירה. רכב על האופנוע כחלוץ לפני השיירה. הדרכים לא היו סלולות ומפעם לפעם נאלצו לעבור על־פני גשר צר. בטוברוק העזובה נותרו רק שני אזרחים וגם הם עבדו בשירות הצבא, אחד בעל מכבסה ואחד טבּח.

פלוגת־ההובלה העברית, שחנתה שם, קיבלה את פני הבנות כקבל אחיות. בדרכן בחזרה לבנגאזי, ב־8 במאי 1945, הקשיבו ברדיו לנאומו המפורסם של צ’רצ’יל על סיום המלחמה ושרו “אֵל מלך נצור…” אז נתחבר “המנון־מינה”, שהותאם למנגינת “זמר הפלוגות”, ולכל אורך הדרך המדברית נישאה ברמה השירה העליזה של שיירת־הנהגות.

בנשק לא אימנו את בנות־מינה. תקופה קצרה אימנו אותן במטוָח. כאשר הבחין המאַמן, סרג’נט־מייג’ור בריטי, אשר שירת לפני־כן במשטרת־המנדט בארץ, כי יש מהבחורות המאומנות ביריה, ביקש לדעת מנין להן זאת. וחברות ההגנה, שהיו מוכנות מראש לשאלה, ענו בזו אחר זו: “מן הקליעה למטרה בשעשועי הירי על שפת ימיה של תל־אביב”.

עם החניות במדבר היו הבנות יוצאות לתורנות בשמירת־לילה, מצוידות במקל ובפנס. השומרות התחלפו מדי שעתיִם ותפקידן היה להקיף את המחנה הארעי, כדי לבדוק אם משהו מעורר חשד, בעוד שאר הבחורות ישנות מתחת למכוניות. לילה אחד, בשעת חניה בקפוּצי בדרכן לבנגאזי, ביקשה הסמלת, שהיתה פטורה מתורנות זו, להחליף את חברתה הטוראית, ששמחה להשתחרר מן התפקיד המטיל פחד. הקצינה הבריטית הסכימה לחילופים והוסיפה בנעימת לגלוג כלפי הסמלת:

“כשתתפסי מישהו, תעירי אותי.”

בלילה הבחינה הסמלת פתאום, לאורם של פנסי מכונית שעברה במקרה בכביש המרוחק בדמות אדם זוחל ומתקרב לעבר המחנה. מיד העבירה את הידיעה בלחישה לבת־זוגה בשמירה, מתוך החלטה נמרצת לתפוס את האיש ויהי־מה. רבצו השתים על האדמה, מצפות. המשימה כמעט וסוּכלה בגלל בת־הזוג, אשר מרוב פחד תקף אותה צחוק היסטרי, שלא יכלה להתגבר עליו. והאיש זוחל בינתים ומתקרב, עוד פסיעה אחת ויגיע עדיהן. אז זינקו השתים עליו בקול צעקה מהממת ותפסוהו. היה זה שבוי איטלקי קטן־קומה, שנמלט אי־מזה. כשהעירו לכבודו את הקצינה, וזו מסרה אותו לידי M.P – לא היה קץ לשמחתה. ולא בכדִי שמחה. בזכות תפיסתו של האיטלקי, קיבלה היא – ולא הסמלת התורנית – אות־הצטיינות.

לא קלים היו חייה של קצינה בפלוגת־מינה. ההתנגשויות לא פסקו. מעשה בטוראית אסתר, בת מושב תוססת־חיים, ובחגיגת חנוכה שערכו הבנות לחבורת ילדים יהודים ממשכנות־העוני של קהיר. תכנית החגיגה כללה, כבכל המסיבות מסוג זה, קריאת פרק בתנ"ך. הסמלת האחראית רשמית למסיבה ביקשה לקרוא את הפרק באנגלית. ניטש ויכוח בכל הפלוגה. לבסוף הודיעו אסתר וחברותיה נמרצות:

“התנ”ך נכתב במקורו עברית – ולכן נקרא בשפת המקור!"

הפלוגה נתחלקה לשני מחנות. הגיעו הדברים לידי כך, שעלתה הצעה לבטל את המסיבה כולה, אף כי הוזמנו אליה אורחים רבים מראשי הקהילה היהודית וגם הקצינה הוזמנה. לבסוף ניצחו אסתר וחברותיה, ולא זו בלבד שקראו את פרק התנ"ך בעברית, אלא שהמקהלה שרה בעברית את שיר המעפילים. נשתררה מתיחות. הקצינה קמה ויצאה לאות הפגנה. למחרת בבוקר הזמינה את אסתר למשרדה ואמרה, כי אם יקרה ששני בני־אדם אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת, יש להסיק מזה את המסקנות. ומה היתה תשובת הטוראית הצברית מניה־וביה? – היא הודיעה, חד וחָלק, כי אם אמנם כך הדבר, רשאית הקצינה ללכת…

הסוף היה, כמובן, הפוך: אסתר נשלחה ל"ארץ־גזירה", לפלוגת עזה בתחומי ארץ־ישראל.

ביחוד נחרת בקורות הפלוגה מאבק־הדגל.

בערב יום הולדת המלך ראו הבנות, בביקורן בקהיר, את דגלי כל הלאומים מתנופפי שם בפומבי ובחגיגיות, ורק הדגל שלהן איננו. שלוש בנות, מן הנבחרת לצעדה הרשמית שתוכננה למחרת היום לכבוד המאורע, החליטו שלא תצעדנה בלא דגל עברי. תוך ויכוח פנימי סוער שהתעורר בפלוגה, קמו אחדות מאלו שהצטרפו לדעת השלוש והודיעו לקצינה ההמומה את החלטתן הסופית – ולא הועילו כל הפצרותיה וביטויי הזדהותה עם רגשותיהם של אלה שניטל מהם דגלם – ומי כמותה הסקוטית יכולה להבין ולחוש טעמו של דבר. אבל, שוב, כידוע: צבא הוא צבא, ואין ברירה. לבסוף, משנוכחה הקצינה לדעת, כי הפעם לא תצליח בהסבריה הרגילים, הציעה לכתוב מיד לשלטונות המרכזיים של הצבא, ועד לצ’רצ’יל עצמו יגיע מכתבה. ובו במקום גם קיימה את אשר הציעה.

המכתב נכתב. הבנות צעדו. אך למחרת היום שללו מאחת את הסרטים שלה והאחרות שולחו לעזה.

המלחמה לדגל לא היתה ענינה של פלוגה אחת בלבד. ב־6 בפברואר 1944 כתבה נערה לביתה בארץ:

"המחנה שוב סוער ורותח – הדגל. השמעתם כזאת מימיכם? פתאום באים ואומרים כי לנו בכלל אין דגל, כי אין אנו לאום, מכיון שאין לנו מדינה. ודורשים מאתנו לצאת ל’פארייד' ביום ‘האומות המאוחדות’, כשכל עם וכל צבא מופיע על דגלו ומפקדיו, לא כיהודיות, לא כעבריות ולא כארץ־ישראליות.

איני יודעת איך קרה הדבר, אולם סירבנו לצאת. פשוט, סירבנו. הפעם היינו מספר עצום של בנות וה’פארייד' נדחה בגללנו משעה לשעה. תחילה לא הועילו כל דברי הקצינות… אולם, נצחון פירושו חוזק, אומץ, ואנחנו חלשים. שוב קרה, שרוב הבנות אמנם סירבו, אך אחדות יצאו וללא דגל…"

תביעתן של בנות־מינה לדגל עברי נתעוררה ביתר חריפות בערב מצעד־הנצחון של כל חילות האימפריה הבריטית. שוב סירבו לצעוד ללא דגל ועמדו כבאש צולבת מול הנימוק: “אינכן קיימות כאן בתור לאום”. לבסוף, צעדו בשברון־לב בחסות הדגל הבריטי, אך הבליטו יחודן במרחק הניכר שתחמו ביניהן לבין הצועדות האחרות וכן בכתובת “פלשׂתין” הבולטת על הכתף.

הפרק החמור ביותר בחיי הפלוגה היה בימים הקודרים של התקדמות הגרמנים למצרים ונסיגת הצבא הבריטי. בצדי הכבישים נראו אז פלוגות חיילים נסוגים, חלק מהם ללא נשק וציוד, ומצרים העוברים על־פניהם יורקים לעֶברם ומיַדים בהם עגבניות רקובות.

פתאום נתקבלה במינה פקודת העברה בהולה לעבאסיה, בקצה האחר של קהיר, המרוחק יותר מן המדבר. משהגיעו הבנות לעבאסיה, לא נאמר להן מה התכניות לעתיד. סגרו את השער ואין יוצא ואין בא. כעבור ימים אחדים הביאו לשם גם אחיות דרום־אפריקניות. לא היו מיטות בשבילן ופרשׂו מזרנים על הרצפה. הן לא שהו במחנה זמן רב ואתן נעלמו גם הקצינות והסמלות הבריטיות. וכאשר סולקה גם הקצינה היהודיה שהיתה במקום וקומץ בנות נשארו ללא פיקוד, קמה בהלה ומצב־הרוח היה קשה מנשוא. אז נתגלה כוחן של שתים מהחיילות המבוגרות יותר, מאלו שהיו ידועות בכינוין “הותיקות” – אחת מהן סוניה הלפרין ז"ל מכפר־ויתקין. נועצו השתים והחליטו והודיעו לבחורות"

“אַל דאגה! אנחנו עומדות בקשר עם הארץ ולא יפקירו אותנו.”

ואמנם, בבוקר אחד צילצלו שני חיילים ארץ־ישראלים בשער – שליחי ההגנה אליהו כהן וישראל כרמי היו אלה – וביקשו לראות את הקצינה, כדי לבקש ממנה שתרשה להם להיכנס. משענה השומר, כי אין קצינה ואין רשות־כניסה, בקשו החיילים לקרוא החוצה את שתי החיילות המבוגרות – ויהיה הדבר לפלא, כי בדרך־כלל היו חיילים המתדפקים על השער מחזרים אחר הצעירות דוקא.

הבחורים סיפרו על ממדי הנסיגה ועל הויכוח אם הפלוגות הארץ־ישראליות צריכות לחזור ארצה או לפנות להודו. וכאשר השתים חיווּ דעתן בעד החזרה לארץ, הודיעו להן הבחורים על הסדר פנימי מסוים, שלפיו תמתין להן מכונית במקום מסוים בעיר. והיה אם יופיע שליח ובפיו סיסמה מוסכמת – אות לשעת־חירום הוא, ועל הבנות להניח מיד הכל ולשים פניהן לעבר המכונית.

הדברים לא הגיעו לידי כך. תחת זאת זכו הבנות לחוג את חג הנצחון. עם המפנה בחזית אל־עלמיין חזרו למינה.

ואל נסיים בזכרונות קודרים את הערב העליז. על־פני הסימטה הנמה שנתה בליל־קיץ תל־אביבי, נישאה שירת ההמנון של פלוגת־מינה. הנשים המבוגרות, רובן אמהות וחלקן כבר סבתות, שרו בהתלהבות, כבימים ההם:

“…קונבוי, עלה, עלה בהר, / קונבוי, שור ימינה! / במקום נהגת לא עברה, / שם תעבור בת־מינה! / למען כבוד אשה ובת / נהגת, אַת עלי־נא! / פלוגה, רק אַת, רק אַת / פלוגה תמיד קדימה!…”

 

פלוגות מסַפרות    🔗

חמש מאות ושתים…" “חמש מאות ושלוש…” חמש מאות ושבע…" חמש מאות ותשע…" “שש מאות ואחת…” שש מאות וחמש…"

קולו של המנצח על טקס חלוקת אות־ההתנדבות במלאות עשרים שנה לגיוס הפלוגות העבריות במלחמת־העולם השניה נישא על־פני האיצטדיון הנרחב של רמת־גן וגבעותיו המוצפות אדם. על משטח הדשא בתווך, בין גושי המשלחות משל החילות השונים, בולט גוש הנשים בחולצות הלבנות ובחצאיות השחורות. לפני שעה קלה התכנסו לפגישה האישית שקדמה לטקס. כמי שמחפש את עברוֹ, כן התהלכו מתוחות על־פני כיכר המִפגש, העינים תרות אחר פנים מוּכּרות והלב גואה זכרונות משותפים.

“אלבאלה, אלבאלה, מי כאן מאלבאלה?…” “ג’ניפה, ג’ניפה, ג’ניפה…” “דאחילה…” “עבאסיה…” “איסמעיליה…” “הסיטדל, בנות מהסיטדל…” “דיר־סונייד…” – כך נישאו השמות הזרים והמוזרים בחיבה ובקרבת־בית בפיהן של נשים מכל גילי־העמידה, אמהות וסבתות מכל שכבות החברה, זקופות־קומה ברובן ומלאות־חיים עוד גם כיום, מאוחדות בהכרה שמילאו חובתן בשעת־חירום ומתרפקות בגאוה על המשימות, שבפניהן הוצגו וגם יכלו להן.

מחנה ג’ניפה, בין סואץ ואיסמעיליה, שם עבדו יותר ממאתים חיילות אי־טי־אֶס במחסני־האספקה. מחנה עצום של צבא בריטי על־פני השטח המדברי. ובתוכו, כמוצנע ומופרש מכל, שכן המחנה הקטן של אי־טי־אֶס, מוקף תיל ומחצלות קני־סוף. ליד השער ישב משמר יומם ולילה, ובתווך אהלי־המגורים וצריף חדר־האוכל והמקלחות המסוערות בסופות החול. וחם, חם עד כדי עלפון. רבות מהן זוכרות את מסע ההרפתקאות עד שהגיעו למקום. לחלקן היה זה מסע ראשון מעבר לגבולות ארץ־ישראל. אחת נסעה כל הלילה ברכבת צבאית, יחידה בין המוני חיילים זרים. לפנות בוקר הגיעה לאיסמעיליה ומשם בטרמפים מסע שעתיים עד למחנה. נוסעים ונוסעים ואין חתימת־ירק, רק חול ושרב.

הבנות עבדו בג’ניפה עבודה קשה ומאומצת ובמהרה היו לבעלות־מקצוע במחסנאות עד כדי כך, שהקולונל הממונה על המחסנים העצומים הודיע, שבלעדיהן לא יסתדר. הקצינה הבריטית הממונה עליהן במישרים היתה חוזרת לילה־לילה למחנה שתויה, אבל ביום מלאה חובתה וקיימה את המשמעת ביד חזקה. הקצינה העברית המבוגרת יותר, אשר שימשה לה סגנית, היתה כאם לבחורות, לא חסכה מאמץ להקל עליהן, לשפר את תנאי־החיים ורמת־התזונה. בכל הדרכים התחכמה להשיג מעט ירקות טריים בשוקי סואץ ואיסמעיליה, כדי לגוון את תפריט השימורים הצבאי. טבחים ערבים מלוכלכים ניצחו על המטבח המזוהם, אשר נחילי זבובים הציפוהו, כמכת מצרים.

יום־עבודה ארוך בחום המדברי המתיש כוחות, מבוקר עד ערב, בהפסקה קצרה לארוחת־הצהרים. קימה בשעה 5 ומִסדר־בוקר ב־5.30. מכוניות צבאיות היו מסיעות את הבנות ומחלקות אותן למקומות־עבודתן, בסככות ובאוהלים, שבהם עבדו גם חיילים בריטיים ופועלים ערבים אזרחיים. לכאן היו זורמים משלוחי אספקה מהודו דרך הסואץ, מכפתור ועד שרוך־נעל – כל אבזרי הלבוש והציוד, כולל מדים ונעלים ותחתונים וגרביִם ותרמילים ואספקה קטנה לסוגיה, עשרות־עשרות אבזרים. תפקידן של בנות אי־טי־אֶס היה לפרק ולמַיין ולאחסן ולרשום כל פרט, וכן להכין את ההזמנות שהובאו הנה בידי סַמלים מכל הפלוגות שבסביבה הקרובה והרחוקה. יש שתפקידה של חיילת חייב אותה לטפס כל היום על האיצטבות כדי לספק הזמנתה של איזו פלוגה. בערב היתה חוזרת “סחוטה” לאוהל בן שש המיטות, מיטה ליד מיטה, בו שכנו נשים בנות גילים שונים ומוצא חברתי שונה. זו בת עשרים וזו בת חמישים. זו ילידת הארץ, בריאה ורעננה ושפתה עברית בלבד, וזו פליטה מגרמניה או מצ’כוסלובקיה ומאחריה חיים הרוסים וזכרונות מרים. אף־על־פי־כן, נוצר הוָי משותף. נוצרה אחוָה של נשים יהודיות ושותפות בכל המאבקים ליתר ביטוי ארץ־ישראלי, להפגנת לאומיות יהודית מכובדת.

מחנה בעל ממדי־ענק בנתניה, שנועד לנופש לאלפים מחיילי המדבר. שבע נהגות אי־טי־אֶס היו שם. הקצין הבריטי הממונה עליהן אינו יודע את הארץ ואינו מצטיין בכשרון ארגוני – והנהגות הארץ־ישראליות הן האחראיות לכל. הובילו מזון מחדרה בטראקים כבדים והעבירו את שיירות הנופשים מתחנת־הרכבת בטול־כרם. יש שהגיעה בבת־אחת שיירה של חמש מאות חיילים. כבר רד היום ויש להעבירם כולם עוד הלילה. והיה על הבנות לנהוג שש שעות רצופות הלוך ושוב ללא הפוגה.

תפקיד נוסף הוטל עליהן בהובלת שיירות הנופשים לסיורים בארץ, ועד סוריה ולבנון. הן אוחזות בהגה ובו בזמן עליהן להדריך ולהסביר ולתרגם משפה לשפה.

פלוגת הנהגות בתל־אל־כביר בתקופת הנסיגה הגדולה של אל־עלמיין. היה זה בסיס של חיל האפסנאות והשירותים לכל כלי־הרכב. טנקים וטראקים מגיעים משני צדי תעלת־סואץ, מאנגליה ומהודו, ובמחנה B. O. D. 5 (בייס אורדוננס דֶפוֹ מספר 5), המחנה המרכזי בין קהיר ואיסמעיליה, מתקנים את המכונות וצובעים אותן בצבעי המדבר. הבנות מציידות את המכוניות בכל הדרוש – בגֶ’ריקַנים, באתים ובמעדרים להתחפרות, בשרשרות ובמוטות־ברזל ועוד מן הציוד המיוחד לימי־מלחמה. ולאחר שמילאו את המכוניות דלק והן נבדקו בדיקה קפדנית בידי המכונאים המומחים לכך, שולחים אותן חמש־חמש לתוך מחנה־חניה ענקי, לשם באים בחורי ה־R.A.O.C. (חיל התובלה) לקבלן. גדולה במיוחד היתה ההתרגשות כשמקבלי המכוניות הם בחורי הפלוגות הארץ־ישראליות. אין אחת שלא תזכור את היום שבו באו הבחורים של פלוגת סַפקי המים מן המדבר לקבל את המכונית שהכינו בשבילם.

מי שלא ראה את מחנה אי־טי־אֶס בתל־אל־כביר, ההומה ככוורת – לא יבין מה היו חיי חיילות עבריות במלחמת־העולם השניה. במחנה היו חמש פלוגות, מהן אחת קפריסאית, אחת מאוריטנית ושלוש ארץ־ישראליות – אלו הפלוגות הראשונות שזכו לפיקוד עברי מלא.

בבואך לתל־אל־כביר קידמה את פניך סערת־חול. סביבך גושי צריפים המשתרעים על־פני מאות דונמים ומבותרים בכבישי־ביטון. ובתוך כל אלה גדר גבוהה, אשר שברי בקבוקים תקועים במרומיה – זה סימן־ההיכר המובהק של מחנה אי־טי־אֶס. למעלה מאלף חיילות – פקידות, שרטטות, עוזרות לאחיות, מחסנאיות לסוגיהן, טבחיות, נהגות, מתקנות מכוניות וטנקים ומכונות רדאר ועל כולן הנַשקות המיוחסות, הן גם שקיבלו את התשלום הגבוה ביותר. הגדר היתה עשויה קני־סוף גבוהים, שהשמיעו רעש מַתמיד ברוח המדברית, ועליה שמרו בני שבט בַּסוטה השחורים והגבוהים.

התנאים במחנה זה היו קשים מבמחנות אחרים, כי הוא מרוחק מן העיר, חום צורב שרר בו וסופות־חול עזות. בכל צריף גרו למעלה מעשרים בחורות ומספר הסועדות בכל אחד מחדרי־האוכל כחמש מאות. המקלחת מרוחקת ולא תמיד יש מים בברזים. המגויסות הראשונות הגיעו הנה בטרם חנו חיילים עברים בסביבה והן היו כאי בודד בים של נכרים.

במחנה זה עוּצב טיפוס מיוחד של חיילת מחוסנת בפני כל. כאן טופח מיטב המסורת של אי־טי־אֶס. וכשבאו לסביבה יחידות חיילים עברים, נוצרו חיים משותפים ונתגבש ליכוד לאומי שלם. הוקמו מוסדות־חינוך, בהם יכלה כל חיילת ללמוד החל מגידול־עופות ועד לכתבי הרצל ודקדוק עברי. במועדון הצעירות הנוצריות (YWCA) עבדה מארחת מטעם ארגוני הנשים בארץ. חלקת־דשא היתה מסביב למועדון, רהיטים נאים בו, נקיון וטוּב טעם – השרו מנוחה ונועם.

בתוך ימי החולין והיֶזע היו גם שעות חג. קונצרט מנגנים ארץ־ישראליים, קונצרט של פנינה זלצמן או של צבי צייטלין, הופעת חנה רובינא. ונתארגנה מקהלה משותפת. והיה ליל־סדר משותף עם פלוגת הבחורים שבסביבה והחיילים הארץ־ישראלים שבמחנה המעבר, על סף יציאתם לאיטליה. ההגדה היתה בנוסח קיבוצי, על נייר צבעוני שלוקט מפה ומשם, מכל הפלוגות, והאוהל הגדול שבו הסבו מאות חיילים וחיילות היה מקושט בשבלי־בר.

והיה טקס הפרידה מאת הפלוגה הארץ־ישראלית שהפליגה לאירופה ולא הגיעה, ומחציתה שניצלה מטביעה חזרה אחר־כך ובאה לבסיס בתל־אל־כביר.

והיה נשף־חנוכה רב־השראה, אליו נקלע משה שרת, והוא נפעם מברק הכשרונות שבקעו מתוך קהל החיילות והחיילים – בזמרה, בנגינה ובדקלום.

בכוח השעות של התרוממות־הרוח וליכוד, בחג המשותף כבאבל, המשיכו הבנות ונשאו בעול.

חבורה בת עשר חיילות נשלחה לירושלים כתום תקופת האימונים בסרפנד. חלק מהן הועברו ליחידת־משטרה צבאית. תחילה ישבו באפס מעשה, עד שהפגינו מורת־רוחן לפני קצין הביקורת ומאז שיתפו אותן בעבודה. היו יוצאות ביום לגלות עריקים בסימטאות ירושלים העתיקה ובלילה היה תפקידן לאסוף שיכורים ברחובות. ומעשה בנערת אי־טי־אֶס במשטרה הצבאית, שיצאה לביקורת בלילה ונטפלו אליה חיילים שיכורים ונאבקה אתם והערימה עליהם ויכלה להם. וכאשר נשאלה הקצינה הבריטית הממונה עליה למחרת היום מה קרה, היתה תשובתה: “היא בסדר, הוא בבית־החולים”.

הקצינה שירתה לפני־כן בפלוגת־האמבולאנסים המפורסמת וסיפרה עליה בהתלהבות באזני הבחורות. כך נתקעה לה בראשה של אחת מהן השאיפה לנהוג באמבולאנס. וכאשר תרמה הסתדרות ויצ"ו העולמית 12 אמבולאנסים, בתנאי שבחורות יהודיות תנהגנה בהם, יצאה גם היא לאימונים המיוחדים בפלוגת־מינה שליד קהיר. בחזרה לבסיסה בסרפנד, כאילו נפתח דף חדש בחייה. קשה לנהוג אמבולאנס בשל נפחו הגדול, אך מהו קושי זה לעומת רטט הגאוה שבו אחזה בהגה. נהגת אמבולאנס! כל התיקונים בו עשתה במו ידיה ויום הביקורת החדשית שעבר בשלום היה לה יום־חג. עד היום, כשהיא כבר סבתא, חרות תואר־הכבוד הזה, בלא מלים, על כל־כולה. בימי אל־עלמיין עבדה יומם ולילה, יום בתפקיד ויום במצב־הכן, ורק כל לילה שלישי נחה. הובילה פצועים מתחנת־הרכבת לבית־החולים בבאר־יעקב, שנועד במיוחד למקרים הקשים ביותר. עשתה לילות בתחנה, ממתינה לשיירות הפצועים. החדרים והמרפסות היו מלאים עד אפס מקום. זוכרת היא את הריתוק המוחלט לבית־החולים עם פרוץ מגפת האבעבועות השחורות. יום־יום היו מזריקים זריקות לנהגות והן ממשיכות את העבודה.

וזוכרת היא איך הובילה בדחילו את המת הראשן לקבורה, נוסעת לאט ובזהירות, ברטט של קדושה. כעבור זמן, משהורגלה בכך, היתה אצה לה הדרך להיפטר מן ה"ג’וב" מהר ככל האפשר.

ועוד משהו זכור לה – המלחמה הלוהטת לציור סמן מגן־דויד האדום על האמבולאנס הלבן, כפי שהבטיחו שלטונות הצבא וסירבו לקיים. לאחר משא־ומתן ממושך ואיוּם בשביתת־עבודה, נטלו הבנות בידן פחית צבע אדום ומכחול ועשו דין לעצמן. קמה סערת התרוצצות, ממִפקדת המקום למִפקדה המחוזית. הקצין הממונה על המוסך ציוה למחוק. הענין נסתיים הפעם בפשרה: בפקודת מפקד־המחוז צוּיר מגן־דויד בתוך המכונית פנימה. אך הבנות לא אמרו נואש.

פלוגה קטנה בת שמונה טירוניות, שעמדו במבחן באנגלית, הושבו בקרון־בקר ונשלחו ברכבת למצרים, בלי לדעת את מחוז חפצן. ושוב, הימים ימי אל־עלמיין, האויב בשער והלב כבד. הבנות לא סיימו אימוניהן ועדיין לא ניתנו להן כל מדיהן. בחלוק־חאקי ובגרבי־פשתן עבים ובכובע־פקק על הראש עשו 36 שעות ברכבת הנוסעת ונעצרת חליפות בגלל ההפצצות. בדרכן מתחנת־הרכבת של קהיר אל המעון הראשון של אי־טי־אֶס במצרים, חלפו לפני עיניהן צלבי־קרס גדולים, מצוירים בגיר לבן על כתלי בנינים. על בית המועדון שלהן שמרו חיילים ורובים מכודנים בידיהם. נפחדות ונבוכות בלבושן המוזר הופיעו במשרדי המטה המצפה לכוחות־עבודה. מפקד המחנה הציג עצמו לפניהן כמי שהיה יושב־ראש בית־הדין הצבאי בירושלים. אחת הבנות, שידעה קצת ערבית, הוצבה לעבודה במחלקת־הבטחון של המטה. מחלקה זו ציידה את התושבים האזרחיים בתעודות־זהוּת לימי־חירום ותיכננה את הפינוי בשעת הכרח, שנראתה קרובה מאוד וללא מנוס. תכנית הפינוי, ברגע שיינתן האות, היתה לכיוון ארץ־ישראל. לחרדתן, חיפשו הבנות לשוא את שמותיהן ברשימות המוכנות לארגון הפינוי. מיום ליום נתרוקנו המחלקות מעובדיהן ושמונה בנות אי־טי־אֶס, שעליהן הוטלה עכשיו העבודה כולה, חשו עצמן עזובות ונשכחות, אך המשיכו את תפקידן – עד שחל המפנה בחזית.

שירותה המצוין של אחת מהשמונה נסתיים בנישולה. בשעת תורנות של יום ראשון בשבוע היה הדבר, והיא אז בדרגת סמלת. באין עבודה דחופה באותו בוקר במשרד ישבה ושוחחה בטלפון עם חברתה בפלוגה אחרת. באנגלית שוחחה, בגלל האיסור החמור לשוחח בטלפון צבאי בשפה אחרת. לרוע מזלה, נפתחה הדלת ולמשרד נכנס קצין בכיר לחתימת ניירותיו, בדיוק עם סיימה את שיחתה במלה העברית האחת “שלום”. הקצין הקים רעש. מפקדת הפלוגה נתבעה להעניש את הסמלת, וזו הועברה מיד מתפקידה במטה למשרדי פלוגת אי־טי־אֶס. וימים ושבועות עוד רדפו אחריה, ביום ובלילה, סיוטים על העוול שנעשה לה ועל העונש הצפוי.

דאחילה המבודדת ליד אלכסנדריה. בתים אחדים, שבימים כתיקנם שימשו מרכז־רחצה קטן על שפת הים, שופצו ושוכנה בהם פלוגת מחסנאיות ונהגות. פלוגה חרוצה ואמיצה, שמה הולך לפניה. לילה אחד פרצו צעקות עד לב השמים. מה קרה? – כושי התגנב לחדר והגיע עד למיטתה של אחת. כדבורים עטו עליו הבנות והכו וחיבלו בו בספלים ובכל הבא ליד. הכושי טען כי לא ביקש אלא לראות אשה לבנה מקרוב.

ועוד מעשה בכושי מפלוגה אחרת, בהלמיה שליד קהיר. היה מסתנן לתחומי מחנה אי־טי־אֶס המופרש מאחורי גדר מחצלות־קני־סוף בתוך מחנה בית־החולים הגדול, מסתתר מתחת למיטה ומטיל אימתו על הבחורות בעצם נוכחותו, בלי שהצליחו לגלותו. כשהתלוננו לפני המפקדת האזורית לא האמינה. אך כשחזרו ונשנו התלונות הכריזה על פרס למי שתתפוס את הכושי הדמיוני. קבעו מִצפה בתורנות. ובסופו של דבר אמנם זכתה חבורת בנות בוילונות לחדרן כפרס.

לא כל מקרה מעין זה נסתיים בצחוק. היו נסיונות תקיפה והיו משפטים חמורים. והיתה התמרדות של פלוגת כושים לאחר דין־מוות על שנַים מחבריהם.

בדיר־סונייד היה מעשה בכושי ענק משבט מסאו שבטנגניקה, אשר נטרפה דעתו עליו למראה ציור כושי בפחם על כותל המועדון, מעשה ידיה של הציירת בת הפלוגה, שהואר בזרקור למטרת צילום. למחרת הבוקר נמצא המועדון פרוץ, רשת החלון קרועה והתמונה איננה – ורק עקבות הרגלים הענקיות בגינת הפרחים הובילו לגילוי הפורץ. כשהתלוננה מנהלת המועדון, האזרחית הארץ־ישראלית, לפני קצין פלוגת הכושים, אשר שמו היה דוקא וייט (לבן), בירר הלה ואישר, כי אמנם אחד מפקודיו נעדר באותו יום ממקום עבודתו. פתאום הופיעו שוטרים בבהלה וסיפרו, כי האיש רץ “אמוֹק”. פלוגה שלמה יצאה בעקבותיו ואך בקושי הצליחו לגלותו ולרסנו. בחקירה טען, שלא התכוון לגניבת הציור. את דמותו ראה על הכותל ואת האש שהועלתה לשרוף אותו חי ובא להציל עצמו משריפה.

השמירה על המחנה היתה כאן בידי כושים ודרום־אפריקאים ואנשי הלגיון הערבי גם יחד. דוקא כלפי הכושים שבמחיצתן עבדו קבעו הבנות למן ההתחלה יחס אנושי. אליהן היו הללו פונים בבקשותיהם לכתוב למענם מכתבי געגועים עזים למשפחותיהם.

מחנה ענק זה בדיר־סונייד ליד עזה, שימש מרכז האימונים למזרח התיכון והיה נתון בתמידות במתח של קורסים למיניהם. פלוגת אי־טי־אֶס שבו, הממונה על החזקתו, היתה הפלוגה הדרומית ביותר בארץ, בקרבת גבול מצרים. פלוגת־מִפקדה היתה זו, שהקיפה את כל המקצועות והעבודה בה כבכוורת. בית־ספר לגאזים היה כאן ומרכז להסוָאה, מכון כללי לנשק לחוד ולנשק הודי של פלוגת הסיקים לחוד, קורסים למִנהלה של הקצונה הגבוהה – ומה לא? כאן עבדו וחיו יחד בני עמים וגזעים שונים. מִפגש בין־לאומי היה זה, כולל שבויים איטלקים.

על הבנות היתה מוטלת הדאגה לכלכלת המחנה. הן המובילות מזון וקרח ממחסני הדפוֹ המפורסמים (D.J.D.) לצרכי הפלוגות לעמיהן, דתיהן וגזעיהן. הסיקים, למשל, אכלו רק בשר־עזים, והבנות הובילו עזים לשחיטה המיוחדת בשבילם. אף הובילו את המטענים השונים בטנדרים למרכזי האימונים בחולות. נוסף לכך לא פסקו הנסיעות מעזה לחיפה וחזרה, עד כדי התפוקקות העצמות.

פלוגה מעורבת היתה זו בתחילתה, ובה ערביות ופולניות מצבא אנדרס. כשאך הגיעו בנות אי־טי־אֶס אמר הקצין הבריטי הממונה על המחנה:

“כל שתי נהגות תשחררנה גבר אחד לחזית.”

הבחורות נעלבו:

“מה פירוש שתים לעומת אחד!”

ולא חלפו ימים רבים ואותו קצין עצמו כינס את הבנות והודיע:

“מכסת עבודתו של כל נהג אשר שירת פה, נעשית עכשיו בידי חצי נהגת!”

כך חגגו הבנות את נצחונן ובמשנה מרץ חזרו לעבודה הקשה. מדיר־סונייד יצאה פלוגת־הנהגוֹת הראשונה למסעות עצמאיים במדבר, עד סואץ ואיסמעיליה. הן עצמן טיפלו במכוניותיהן גם לאחר שעות־העבודה, שוטפות וממרקות, וקול שירה וצחוק עולה אחר־כך מן המקלחת, להשתוממות והתפעלות הסגל של הפיקוד הבריטי.

גם פלוגה זו לא היתה מעור אחד. חלקה חומר אנושי מצוין, ממושמעות ובעלות הכרה לאומית מגובשת, וחלקן פורקות־עול. ואולם שעת מבחן ליכדה את כולן יחד. כשנתמנתה לראשונה רב־סמלת יהודיה והיה עליה לעמוד בנסיון תשעה חדשים עד שייהפך מינויה הארעי קבע, נתנו כולן, ללא יוצאת מן הכלל, יד שלא להכשילה. כל אותה תקופה הקפידו כחוק על שרוולים ארוכים וגרבים לאחר שקיעת החמה ועל חבישת הכובע כראוי, וכדומה. ואולם, אך חלפה תקופת הנסיון בהצלחה, מי רפתה המשמעת בן־לילה.

העקרון הראשון לפלוגה כולה, היתה המסירות למאמץ־המלחמה, שפירושה – עבודה. קודם־כל יש למלא את המוטל “עד טיפת־הדם האחרונה” – ואחר־כך להיאבק על הזכויות ועל הכבוד הלאומי. גם כאן היתה מנת חלקן מאבקים על כל צעד ושעל, ולא תמיד הבינו האנגלים לרוחן. כלפני חידה עמדו מול הפלוגה המעוּלה הזאת, אשר עם זאת היא כולה כחבית חומר־נפץ, העלול להתפוצץ מדי רגע, בלי שיבינו מדוע.

היה מעשה בפקודת־יום על בחינה באנגלית. הבחינה היתה קלה מאוד, ברמה הנדרשת מאת “נייטיבס”. וכל הבחורות, שרובן משכילות היו, עברו אותה ללא קושי. ואולם, כאשר חילקו להן בעקבותיה, כלכושים ולאנאלפביתים אחרים שבצבא, את התגים האדומים ועליהם האות E (English), סירבו לענוד אותם. הקצינה האנגליה לא הבינה מדוע, והרב־סמלת היהודיה לא הצליחה להסביר לה.

התנגשות אחרת היתה עם סמלת בריטית קשישה, מנהגות האמבולאנסים המצטיינות בחזית הצרפתית במלחמת־העולם הראשונה. בגלל מַראיה הגברי וידה הקשה הכתירוה הבנות בכינוי “היא־הוא”. קתולית אדוקה היתה, אֵם־נזירות בסקוטלנד, שקיבלה רשיון מיוחד מאת האפיפיור לפרוש מן המנזר לשם מילוי חובתה הלאומית במלחמה. לא הבינה לרוחן של בנות ארץ־ישראל הצעירות והתוססות, אשר ביקשו למלא חובתן עד תום, אבל מתוך אורח־החיים העצמאי המיוחד להן. בחזית ההתנגשויות הבלתי־פוסקות עם הקצינה הבריטית ניצבה הרב־סמלת היהודיה, בכוח תפקידה לפקח על הבנות וליצגן. והדברים הגיעו לידי כך, שמִפקדת המקום ראתה הכרח בהעברתן של השתים גם יחד מן המקום. בהתאם לקו שיווי־המשקל הבריטי המפורסם.

אבל נוצרו גם קשרי הבנה וידידות לאורך ימים. רבות מבנות דיר־סונייד זוכרות לטובה את הסמלת הראשונה (סטאף־סרג’נט) ממפלגת הלייבור, אשר הן הדביקו לה את הכינוי “טאבּי” (שמנמונת). פגישתה עם בנות ארץ־ישראל היתה לה כאשנב לעולם חדש, שהאמינה בצדקתו ובעתידו. התעניינה בכל פרט מחיי הבנות ועודדה אותן במאבקיהן. היתה קוראת אתן את פרקי התנ"ך, רוקדת הורה במסיבות ליל־שבת ומבקרת בבתי הוריהן בימי חופשתה. בערבי־הקיץ הלוהטים היתה יושבת אתן על חולות המדבר ומקשיבה לערגת שירתן בחבורה, לאחר המתח הבלתי־פוסק של עבודת ימים ולילות.

תוך המאבקים הלאומיים הבלתי־פוסקים נתגלו להן לבנות לא פעם האנגלים שבמחיצתם שירתו דוקא בצד האור שבהם. היה מעשה בשיירה גדולה של מכוניות, שהגיעה מן החזית לתיקון דחוף ולהעברה לסוריה. הבנות עבדו אז ונהגו 24 שעות רצופות ללא מנוחה. מכוניות־משא בנות שלוש טונות היו אלו. הנהגת היתה חייבת גם בטיפול במכונה ובפתיחתו ובסגירתו של הלוח הכבד, אשר מאחוריה, בשעת העמסתה ופריקַתה. המכוניות העמוסות יצאו לסוריה בשיירה ארוכה ובראשה רוכב אופנוע לפינוי הדרך. פתאום הבחין הרוכב, כי המכונית הראשונה אינה נוסעת בקו ישר. התקרב וראה, כי הנהגת נרדמה כשידיה אוחזות בהגה. בשוב השיירה לבסיסה דיוַח על כך למִפקדה ומיד הוכרז על 24 שעות מנוחה לכל הנהגות. הבנות שקעו בתרדמה עמוקה, וקציני המטה, כקטן כגדול, מילאו בהתנדבות את כל תפקידיהן בהספקת דלק ומצרכי־מזון ושירותים אחרים. הרב־סמלת יושבת במקומה במשרד והנה מופיע בפתח הבריגדיר בכבודו ובעצמו ושק הדואר בידו.

מסירוּת לחוד ותעלולי־שובבות לחוד. פתאום הודיע על חוּלית קצינים מיוחדת, שתבוא למחרת הבוקר מבחוץ לבחינה בעל־פה בחומר הרב שחוּלק זה כבר על גאזים מרעילים – והבחורות אפילו לא החלו בשינונו. שוד ושבר! מיד טיכסו עצה ופסקו, שמספיק ודי אם הרב־סמלת שלהן תימצא בקיאה בחומר. כל חיילת שאליה יפנו הבוחנים בשאלה תצהיר איפוא, כי אין היא שומעת אנגלית והרב־סמלת הידענית תתרגם את התשובות, “תרגום חפשי”.

“מי נוֹ אנגליש!” (אותי לא אנגלית) זו היתה התשובה בפי כל.

“הבוחנים מבקשים ממך למנות שמות שלושה מיני גאזים מרעילים,” אמרה הרב־סמלת בעברית.

“אבן, פרח, שמש,” ענתה הנבחנת ברצינות וללא חיוך על פניה, והמתרגמת הבקיאה בחומר מונה באנגלית את שלושת השמות המבוקשים, לשביעת רצונם של הבוחנים. הקצינה העבריה, שהוזמנה להיות נוכחת, מיהרה להסתלק באמתלה כלשהי. ולמחרת היום צוינו רשמית התוצאות המזהירות של המבחן.

 

בימי חג ומועד    🔗

בראש־השנה הראשון במחנה־הענק תל־אל־כביר על חולות המדבר החשוף לרוחות השרב, ביקשו הבנות בבדידותן להתיחד עם כל בית־ישראל בציוּן החג. הדבר היה בקיץ 1942, עם הידיעות הראשונות על השמדת יהדות אירופה. חלק מהבנות והקצינה בראשן החליטו על תפילה בציבור, לפי מיטב המסורת, אף כי מרביתן לא היו שומרות מצוות. אחדות התנגדו להפגנת צביונה הלאומי של החיילת העבריה בעיני הבריטים דוקא על־ידי תפילה – ראו בזה צביעות והודיעו שלא תשתפנה פעולה. אף־על־פי־כן, נעשו ההכנות במלוא המרץ. מכיון ששני הרבנים הצבאיים, הרב רבינוביץ והרב לוי, ראו עדיפות בהופעתם כשליחי־ציבור בפלוגות חיילים גברים, פנו הבנות לפלוגת חיל־ההנדסה במועסכּר שליד איסמעיליה ומשם שלחו להן חייל בעל־תפילה בלויית חייל בעל־קול. מקהיר הביאה משלחת חיילות מחזורים וספר־תורה, שהשיגה בשבילן מרת וידון, אחת מחבורת נשים יהודיות במצרים, שטיפלה בבנות אי־טי־אֶס כאֵם וציידה שולחנן בימי חג במשלוחי תרנגולות צלויות ומַטעמים אחרים. באולם הנאפי הגדול, כולו חולין, בעוד על כותל־מזרח שלו מתנוססים שלטים כגון Liver and Chips (כבד ותפוחי־אדמה מטוגנים), הוקמה מעין במה והוצב מעין ארון־קודש ונתלה משהו דמוי פרוכת והוצגו טורי ספסלים ועליהם סידורי־התפילה. בשעה המיועדת התחילו הבנות מגיחות מאהליהן, מרוחצות ומצוחצחות, ביחידות ובחבורות, מהן צועדות בחגיגיות ומהן מהלכות בביישנות לעבר הנאפי – הפלוגה כולה, גם אלו שהתנגדו תחילה, אחת לא נעדרה.

באותו בוקר קראה המפקדת – אנגליה ילידת הודו, חיילת בת חיילים, דור שלישי – לקצינה העבריה ומסרה לה בקשתו של מפקד צבא־אנדרס במקום לשתף בתפילה ארבעה חיילים יהודים פליטי פולין שבפלוגתו. הקצינה הסכימה, כמובן. ובאיחור־מה, כשהאולם הארוך כבר מלא עד אפס מקום בבגדי־חאקי, הופיעו ארבעה נערים מגודלים, בהירי־שׂער וכחולי־עין, כ’שקצים' ממש, תפסו מקומם בשורה האחרונה, כשהם מצמצים ישותם במבוכה.

כשהגיעה שעת תפילת־יזכור ביקש בעל־התפילה מאת הקצינה להודיע, כנהוג, כי כל מי שהוריה בחיים, תצא את האולם. אבל אחד מאותות הזמן היה, שרבים מבני העם היהודי לא ידעו מי מיקיריהם נותרו בחיים. הקצינה ידעה, שהוריה שלה הצליחו להגיע בריאים ושלמים לארצות־הברית. וכן ידעה, כבת למשפחה שומרת־מצוות, כי עליה לצאת את החדר. אבל איך תפרוש מן הציבור בשעה כזאת? רגע מזעזע היה, כשקמה הקצינה, ומתוך מאבק נפשי קצר ונמרץ הודיעה ברטט: “כולנו נשארות!” שנים נמנעה מלספר את הדבר לאביה, משרידי השואה, שנפטר בארץ־ישראל זמן רב לאחר אותו יום ולאמה. ואולם, ראתה צורך לשפוך רוחה בצאת החג במכתב נרגש לדודה הרב בירושלים, ראש המשפחה הענפה, שהיה עם המתנגדים לגיוס נשים מעקרו ובהיוָדע לו דבר גיוסה, שנשמר זמן רב בסוד ממנו, כיבד אותה בסטירת־לחי מצלצלת, ערב צאתה עם הפלוגה הראשונה אל מחוץ לתחומי הארץ. לא הועילו כל הויכוחים אתו. הנימוק היחיד אשר שיכנעוֹ לבסוף היה: “מאוחר לסגת, שהרי חתמה כבר על שבועת־האמונים לצבא הוד מלכותו והפרת שבועה מעין זו כרוכה בעונש מאסר”.

יום לפני צאתה, כשבאה לבית דוד אחר בתל־אביב לחופשת פרידה, ירד הרב במיוחד מירושלים, הופיע בפתח הבית בהדרת שׂיבתו, במקל בידו ובצוארון־הפרוה על מעילו, זימנה לחדר מיוחד ובאין איש אתם ציידה בפתק שרשם עליו משהו וּמסרוֹ לידה בדחילו, כקמיע העובר בירושה במשפחה מאב לבן והיא האשה הראשונה זכתה בו לרגל צאתה למלחמה. לאחר שנתחייבה, שלא להציץ בפתק אלא אם יגיעו מים עד נפש, גנזה אותו בתוך הפיי־בוק שלה, אותו נושא כל חייל כחותם על לבו. וכך, בלי שתדע עד היום מה כתב הדוד, שהלך לעולמו בתקופת שירותה בצבא, העלתה את פתק הקמיע באש בשעת “ביעור־חמץ” של ערב “השבת השחורה” (29 ביוני, 1946), יום החיפושים והמאסרים שערכו כוחות ממשלת־המנדט בקרב הישוב, זמן קצר לאחר שחרורה מן הצבא.

לאחר תיאור פרשת ה"יזכור", סיפרה הקצינה במכתבה אל הדוד בירושלים איך פנה בעל־התפילה בשאלה אל ארבעת החיילים־הנערים מצבא אנדרס אם יש ביניהם כוהן. ואחד מהם, שלא שמע עברית או אידיש, קם לצליל המלה “כוהן”, הזכורה לו מימי ילדותו בבית־אבא ועלה על הבמה והתעטף בטלית ותחת ברכת־כוהנים הוציא מלבו זעקת חיה פצועה, כשכתפיו נרעדות בזרם דמעותיו – וכל האולם בוכה אתו.

החיפושים אחר צורת החג ומסיבת ליל־שבת התחילו למן הצעד הראשון במדים. עם רדת ליל השבת הראשונה על ששים בנות הקאדר במחנה־האימונים בסרפנד, היה ברור כי פה, בתוך הערב־רב הזה ובאוירת הנכר שמאחורי המחנה הצבאי, יש צורך כפול ומכופל בציוּן החג הלאומי על סמליו, גם אם בנוסח אחר. סרפנד אמנם בלב הארץ היא וששים נשי הקאדר מלב הישוב באו, אבל היה ברור, כי משעברת את שער המחנה, הרי אַת בנכר. וכן היה ברור, כי שום כוח מבחוץ לא לעמוד לך להתגבר על הרגשת הבדידות והניתוק, ועליך המשימה כולה. בך תלוי הדבר אם תחיי חייך מנותקת מן הישוב או תכניסי את חיי הארץ לתוך המחנה.

וכך קבעו שני הנרות הראשונים שהודלקו במסיבת ליל שבת הראשונה של הקאדר את הנוהג, שהיה במהרה לחוק־בל־יעבור לכל פלוגה גדולה וקטנה, בעיר סואנת או בפינת מדבר. ונרות־השבת שהאירו באור גדול את חיי החולין של חיילות וחיילים עברים, היו גם כזרקורים לחיילים היהודים הפזורים בצבאות בעלות־הברית. כל חייל יהודי באשר הוא שם ידע, כי בפלוגת אי־טי־אֶס, קרובה או רחוקה, ימצא בערב זה דלת פתוחה ופינת אחוה ליד נרות־השבת. ורבים גם הזרים, חיילים וקצינים בני כל העמים, אשר נמשכו בקנאה ובהערצה אל אורם המהבהב של שני הנרות הניצבים על קובעי־הפלדה.

ב"ניב החייל העברי" (מַרס 1943) רשמה חיילת:

"ליל־שבת. כאן במדבר, ברוח־ערבּים הזורה חול ואבק, יורדת ומתקדשת השבת. כולנו מוכַנות למסיבה. הוזמנו הרבה אורחים־חברים – והבנות דרוכות לקבלת פניהם. האולם נקי ומקושט. זרי־פרחים על השולחנות. ואני – כלהכעיס – אני הערב ב’דיוטי', דוקא הערב הזה, לעזאזל! את מי אאשים – את הממוּנות עלי? את מזלי הרע? או אולי אטיל את האשמה על השד האיום, שהמציא את כל הענין הזה כולו אשר שמו צבא?

"המכוניות באות. ‘הם’ באים. ואני עומדת ליד שער־הכניסה והפנס בידי. עיני חולפות על־פניהם. הם יורדים מן המכוניות, נכנסים למחנה פנימה ונעלמים. ואני לבדי עם הרהורי. והשוער הנכרי מתחייך אלי. ימח שמך! – אני מקללת אותו בלבי – מה פירושו של חיוך ערמומי זה? הנאנח אתה לשברי או שׂמח לאידי?

"וחושך. חושך מדברי כבד. רוח קלילה וגרגרי־חול. יחידה אני יושבת באוהל־השמירה, נשענת על מסעד הכסא. על השולחן מהבהבת מנורה קטנה, העינים נטויות ישר, אבל אין אני מסתכלת בשום נקודה, איני חושבת דבר. ככה, ישיבה סתם. והרוח מביאה אלי צלילי צחוק וצהלת שמחה מעבר משם, מן האולם המואר. אני רוצה לגשת, להציץ – ואיני יכולה. משהו דוחף אותי לקום וללכת. כבר התרוממתי מעל הכסא, כבר אני בפתח האוהל, אבל אני נעצרת ואיני צועדת הלאה. בינתים התחילה רוח עזה משתוללת, טיפות גשם דקיקות וגרגרי־חול זערוריים וכבדים יורדים בערבוביה.

"השוער הנכרי נכנס פנימה. ‘נורא בחוץ! אי אפשר לעמוד תחת כיפת־השמים הארורה הזאת!’ – מה? גם בעיניו ארורה כיפת־שמים זו הערב? כיצד יכול הוא, הזר, לבטא בדיוק את המתרחש בשעה זו בלבי? נפשי יוצאת מכליה. בלי משים אני מתחילה לדבר, אני מסַפרת על ה’פארטי' שלנו, קבלת־שבת, אור, שמחה בפנים – ואני כאן. וגם הוא מסַפּר: בחג ראש־השנה שלהם היה עדיין בארצו, עמד בשמירה כשלושים מיל מביתו ולא ניתן לו להשתתף בסעודת־החג עם משפחתו. גם אותו לילה ליל זוָעות היה, סוּפה השתוללה, גשם וקור. ונפשו כלתה לביתו. אז נטל בקבוק ושתה. ועוד אחד ועוד. ושוב לא חש בקור ובבדידות, שיכור היה…

"נדם לרגע והמשיך. למחרת בבוקר, כשהביאוהו שתוי לאהלו, היה מונח צרור־דואר קטן על מיטתו, קשור בסרט אדום. גם מבעד לשכרותו הכיר בידה של אמוֹ. נתפכח מיד. פתח בזהירות את הצרור והנה שלושה תפוזים בו. קלף ואכל בזה אחר זה, בלי לחלק הפעם לחבריו – ורוחו שבה אליו. ‘הוי, מתנה מאמא…’ – הוא נאנח ובעיניו מנצנצת דמעה. אני מסתכלת בו. האדם הזה, העומד תמיד כנוגשׂ ליד השער, האם גם הוא מרגיש כך? ועד שאני מחפשת מלה להביע רחשי לבי, התאושש, בירך לשלום בשפתו ויצא, נבלע בקור ובחשכה.

“… הורה אחרונה עולה מעבר משם, אבל לי שוב לא איכפת. ‘התקוה’ ו’אל מלך נצור'. ושוב אני ליד השער והפנס המהבהב בידי. בדממה מלווה אני בעיני את האורחים העולים למכוניות המתרחקות ונבלעות בחשכת הלילה, ובלבי שקט וגם לי חג”.

לא במסיבת ליל־שבת בלבד ביקשו הבנות לקיים את הקשר עם אורח־חייו של הישוב.

ב"איגרת לחייל העברי" (פברואר 1943) מתואר חג־הנטיעות של חיילות בנכר. "מבעוד יום הכינו שתילים לאורך כל הצריפים. בשעה המיועדת הופיעו מאות חיילות למִפקד. בפקודת־היום הודיעו רשמית על הנטיעה. המקהלה שרה משירי החג – והחיילות ניגשו לעבודה, חבורה־חבורה ליד צריפה.

"בגמר הנטיעה חזרנו למגרש למִסדר. הקצינה הראשית בירכה אותנו ואיחלה לנו איחולי חג בשמה ובשם המִפקדה. הקצינה היהודיה סיימה במלים נרגשות: ‘בשנה הבאה ניטע בארצנו!’.

"ולאחר חג־הנטיעות, חג־הביכורים. ושוב מקושטת הבמה בטוב־טעם, הבנות שרו וניגנו, קצינה אחת הדליקה נרות וקצינה אחרת העלתה זכר 138 החברים החיילים מפלוגת 462, טבועי הספינה בדרכה לאירופה, “אשר אשתקד חגגו כאן יחד אתנו'…”

חג ואבל שלובים יחד. סמלת יצאה לחופשה וקיפדה חייה בתאונה. שלוש חיילות נספו בתאונה שאירעה למכונית בדרכה חזרה לתל־אל־כביר ממסיבת ליל־שבת במחנה יחידת חיל־ההנדסה במועסכר. לויה בטקס צבאי. קול חצוצרה ורעם יריות. כה חדש הכל, מזעזע ומותח.

במועדונים לחיילת, שהוקמו ביזמת מועצת ארגוני־נשים, נתגבשה דמות השבת והחג במחנה.

המועדון, שנועד לנופש ולתרבות, היה לפינת־בית. המנהלת האזרחית שלו, אשר מגעיה עם שלטונות המחנה התנהלו מחוץ למסגרת הצבאית הנוקשה, היתה לחברה ואחות. סביבה התרכזו גם הויכוחים והדיונים בבעיות החברתיות של הפלוגה. כאן באה לידי ביטוי העֵרוּת הנפשית המיוחדת של החיילת העבריה, שביקשה לה פורקן בחיי תרבות מסועפים. במועדון נערכו תסכיות וחידוני תנ"ך, והוכנו שוָקים לעזרת ילדי השואה וילדי המגויסים בארץ־ישראל. בגאוה מספרות בנות אי־טי־אֶס על תערוכת יצירותיהן של 26 חיילות בציור ופיסול במועדון דיר־סונייד.

התסיסה הלאומית, אשר הדי המאבק של הישוב על עתידו הוסיפו לה נופך של רגישות מיוחדת, באה גם היא לידי ביטוי מיוחד בחיי המועדון ובהתנגשויות עם נציגות ארגון ה־ YWCA, אשר בחסותו פעלו המועדונים. ההתנגשות הראשונה אירעה עוד במועדון אי־טי־אֶס הראשון בסרפנד, שנועד לשמש גם את המחנה כולו. המיסיונרית מרי, הנציגה המקומית של YWCA, פגעה במשהו בכבודן הלאומי של הבנות ונענשה בנזיפה חמורה של המיסיונרית מיס בק, מן הדמויות הבולטות בשירותי־הסעד של הצבא הבריטי, אשר הופיעה בכל מקום שם נפתחה חזית והקימה “הוסטלים”, בראש ובראשונה לאחיות ולשירותי־עזר אחרים של נשים.

אחת ההתנגשויות, שעליה מספרות הבנות עד היום כעל קרב שממנו יצאו בנצחון, כרוכה באישיותו של רופא בדרגת קולונל בדיר־סונייד, שהיה בד־בבד חובב מוסיקה וסוסים. אף כי הבנות חשו כי אין הוא מחבב יהודים, היו הן ה"לקוחות" העיקריים במועדון למוסיקה שיסד, נהנו מן התקליטיה העשירה שלו ונטלו חלק פעיל בשעות היפות להאזנת מוסיקה קלסית בלויית הסבר וניתוח. מפעם לפעם היה המועדון זוכה גם לקונצרט תזמורת “קול ירושלים”, והבנות, שקנו את רוב הכרטיסים בכספן, מילאו את המועדון.

יום אחד עבר הקול, כי לקראת הקונצרט הקרוב הורה הקולונל לתזמורת לסטות מן הנוהג של פתיחת התכנית בשני ההמנונים, האנגלי והעברי, ולהסתפק ב"אֵל מלך נצור" בלבד. הידיעה עוררה סערה והבנות נזעקו לפעולה. קודם־כל פנו אל מ. שרת לבקש עצה. אך מחשש פן תאחר התשובה מירושלים, התכנסה החבורה האחראית להנהגה הפנימית של הפלוגה בחשאי בחדרה של מנהלת המועדון, האזרחית רחל אדיב, להתיעצות. הבנות ידעו שכל מעשה־הפגנה שלהן נגד החלטת הקולונל עלול להתפרש לפי המושג הצבאי “מרד”, הכרוך בעונש חמור. אף־על־פי־כן, החליטו בהתלהבות לעשות את אשר דורשת מהן הכרתן הלאומית ולפתוח ב"התקוה" למרות הכל. על הרב־סמלת, שהיתה גם הסמכות המוסיקלית במחנה, הוטל “לתת את הטון” וקולותיהן של האחרות יצטרפו מיד לקולה. הדבר נשמר בסוד וההתרגשות הלכה וגברה ככל שהתקרב המועד. בערב הקונצרט נתמלא האולם עד אפס מקום חיילות וחיילים מצוחצחים וחגיגיים, לשמחתו הגלויה של הקולונל, שלא העלה על דעתו, כי נתגלתה מזימתו. ואך סיימה התזמורת את נגינת ההמנון האנגלי, עם הצליל האחרון, קמו כאחת עשרים וחמש נשים במדים, בקצווֹת השונים של האולם, ובקולותיהן הדקים, הרועדים מהתרגשות, פתחו בשירת התקוה, ושירה זו הלכה וגברה והקיפה כהרף־עין את האולם כולו והיתה לשירה אדירה, בעוד כל האורחים האנגלים רמי־הדרגה עומדים דום ואינם שועים לקריאותיו הנואשות של הקולונל היוצא מכליו:

“סטופ איט! סיט דאון!” (הפסיקו! שבו!)

בבוקר שלמחרת הופיעה בפקודת־היום נזיפה חמורה ומעליבה בחתימת הבריגדיר, שגינה את הבנות על התנהגות פרועה ועל חוסר נימוס. אחת־אחת נקראו אל הקצינה הבריטית לחקירה מי ומי פתחה בשירה. והתשובה בפי כל היתה:

“אני פתחתי.”

לבסוף התיאשה המִפקדה מלגלות את האשֵׁמה. הפלוגה נפטרה מכל הענין בסי־בי (מעצר־בית) קל בלבד, ורק הרכיבה על סוסיו של הקולונל נמנעה מהן מעתה.

חג מיוחד היה הופעתה של התזמורת הארץ־ישראלית. יוסף ברץ מספר על ביקורו בבריגדה היהודית בעודה במצרים, ערב צאתה לחזית איטליה, בשעת קונצרט התזמורת שם. רמה קטנה בלב המדבר שימשה במה. מכוניות גדולות, גדושות־אדם, היו כקירות־מגן מפני הרוחות. אף־על־פי־כן, חדרה הרוח וסחפה אתה גרגרי־חול, שהיו כמסך עבה, סתמו את כלי הנגינה והכבידו על המנגנים. בשעת ההפסקה עלתה קצינת אי־טי־אֶס על הבמה הארעית, כשעל־ידה ניצב הבריגדיר. בדברים קצרים הביעה רחשי לבם של המוני החיילות והחיילים במצרים לבריגדה היהודית. אשר לאות הוקרה רשמוה הבנות בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל – “ויהי חלקכם בגאולת אדמת־המולדת, שהנכם נפרדים עתה ממנה”.

אכן לא כל ביקור מסוג זה הוכתר בהצלחה. קצינת תל־אל־כביר תספר לכם על תקריות ומשברים, שמרירותם לא פגה עד היום. זכורה לה “שבת שחורה” משלה, כשלאחר הכנות קדחתניות בתנופה צבאית, כולל פינויו של מחסן עצום לתיקון טנקים מציודו הכבד והכנת סעודה וסידור רכב לאלפי מוזמנים מכל הסביבה, הכל בחסותו של הבריגדיר, בוטל פתאום הקונצרט בהודעת טלפון ברגע האחרון ממש.

רק ביקורה של חנה רובינא כעבור זמן היה בכוחו למחות את עקבות הכשלון והאכזבה.

ביקורי חנה רובינא במצרים ובאיטליה נחרתו בחיי הפלוגות העבריות כאגדה. איגרות החיילים ועלוניהם עוברים על גדותיהם מהתרגשות הציפיה לרובינא ומרשמי הפגישה אתה. כזרם־חשמל עברה הידיעה, כי רובינא עומדת לבוא. ובכל מקום – בחדר־האוכל, בסדנה, במועדון – התלחשו על כך ברטט של קדושה.

חייל כתב:

“…והמסך מורם… ולפנינו דמות אשה עבריה אצילה… כנדהמים ישבנו. דומית קודש שררה באולם בהרכין רובינא ראשה לאות ברכה. ומיד פרצו מחיאות־כפים סוערות במשך דקות אחדות. רק שתי מלים אמרה: ‘שלום לכולכם’, והתחילה בתכנית. קראה פרק תהילים. קראה מתוך ‘האם’ לקארל צ’אפק. קראה משירי נ. אלתרמן. קראה שירו של סלבינסקי ‘בעיני ראיתי זאת’. ומרגע לרגע נמס השריון הצבאי שעלינו, פרח אבק־המדבר מעל לבנו, שכחנו כי במדים אנו… שוב אני אדם החש בצער אנושי. לא עוד חייל בחזית. והיה כה טוב. ולבסוף, שרה לבקשתנו את ‘עץ הרימון’ ליעקב אורלנד בלחן של מרדכי זעירא. בהתלהבות כזאת לא שרנו מעולם”.

יוסף ברץ מוסיף: "מכל מיני ה’שי' שנשלחו לחיילות ולחיילים מאת הישוב, היה ביקורה של רובינא הטוב ביותר. זמן קצר ניתן לה לבלות במצרים, רק 4–5 ימים. וניצלנו אותה ככל שיכולנו. ארבעה נשפים נערכו. באיסמעיליה ובתל־אל־כביר ישבו קרוב לאַלפיִם צעירים וצעירות במדים – מרותקים, דבקים ודרוכים לצלילי הקראותיה ומנגינותיה. מה יפה היה המחזה בקהיר, כשמאות חיילים וחיילות נהרו לתוך המבצר המצרי העתיק המשמש קסרקטין. כשקראה ‘בעיני ראיתי כיצד חללים רוסים ויהודים נערמו יחד… ילד, אשה קטועת־ידים, רגל מרוסקת…’ – ראו זאת יחד אתה אלפי החיילים והחיילות.

‘רובינא שלנו,’ לחשו שפתיהם בצאתם את האולם".

 

מעשה בחיוך    🔗

..סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,

פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי.

שורות אלו מתוך “זמר” לרחל הן. “שירת רחל” היה אחד הספרים שיכולת למצוא בספריה ובמועדון וגם מתחת למזרן, או בתרמיל. שרו ודיקלמו במסיבות וקראו בחבורה לעת־מצוא.

גלים של מצבי־רוח ותנודות ללא כל סיבה, לכאורה, מסער לדוֹמי, מצהל לבכי – היו תופעה רגילה. לא אחת נסער האוהל או הצריף בשל אי־הבנה, הערה, מלה שלא במקומה, קיפוח של ממש או ספק־קיפוח. “סערה בכוס מים” בשל עניין של מה־בכך פרצה לא פעם בחברתן של נשים שונות כל־כך, שנותקו מסביבתן הטבעית והוטלו להוָי של עבודה קשה, של מדבר וזרוּת. ובאוירה הדחוסה, בגעגועים ובנכר, די היה לעתים בתקרית קלה, שתוציא את המחנה כולו משיווּי־משקלו.

על כן היה ערך מיוחד לאישיות מאוזנת ומַרגעת, מרוממת רוח ומשכיחה קטנות, ללא תביעות ודברי־מוסר, אלא בכוח השקט הנפשי והנועם השופע ממנה.

כזאת היתה סוניה, טיפוס בלתי־רגיל.

כבת שלושים היתה, ואולי יותר. שחרחורת וחיננית, גם אם לא יפהפיה במובן המקובל. ילידת רוסיה, שבילתה שנים מספר בפאריס וככל שנטלה בהליכותיה מן ההופעה של בנות צרפת, נצרה את תכונות האופי הרוסי, גלוית־לב וחמה. זמרת בעלת מעמד, אוהבת את זמרתה וגאה עליה. אבל כשפרצה המלחמה והיא מנותקת ממשפחתה וידידיה, ביקשה לתת חלקה. במכוּון לא הצטרפה אל הלהקה הדרמתית הצבאית גם אחר־כך, כאשר נוצרה. לא, היא לא תבקש בימי מלחמה יחוד באמנות שלה. כאחת מכולן תמלא שירותה בעבודה פשוטה ורגילה לכל דבר. עם זאת לא כלאה את שירתה. בכל עת־מצוא הנעימה זמר לחברותיה. וככל שנדרשה, הופיעה ברצון במסיבת ליל־שבת וחג, תחילה בפלוגתה בסוריה, בדמשק ובבירות, ואחר־כך בכל מקום שהועברה שמה. כל שעה שבאו אליה ואמרו: “אין תכנית, הצילי את המצב” – צייתה. ולא זו בלבד, אלא היא גם שעוררה את האחרות לשירה, גילתה ועודדה כל קורטוב כשרון ויכולת.

כאשר התגייסה סוניה, ומאחריה חיים מלאים ובשלים – ניבאו לה ידידיה בתל־אביב, כי לא תחזיק מעמד אלא ימים ספורים בלבד ולכל היותר חדשים מעטים. אבל הם טעו. שלוש שנות שירותה באי־טי־אֶס, מתוך הזדהות עם הוָי המחנה לכל פרט שבו, היו לשיא חייה. עד היום רואה היא שנים אלו כמלאות תוכן וענין. אף רגע לא הצטערה על בזבוז הזמן, והנסיון שרכשה לה במחנה היה לאחד מנכסי־היסוד של אישיותה.

כשהתגייסה כמעט שלא ידעה עברית. אבל גם דברים חשובים מזה לחיי חיילת לא ידעה הזמרת, שבנעוריה לא טבלה אצבעותיה במים קרים. לא ידעה כיצד מצחצחים כפתור ומשפשפִים רצפה. נוסף על כל אלה התעמר בה גורלה וזמן קצר לאחר גיוסה, בעודה במחנה־האימונים, נתכסו ידיה פצעים כנראה מחמת מזון השימורים, מנתו של חייל. לא יכלה למלא חובתה בניקוי הצריף ואפילו לא לשרת את עצמה. היתה מדוכאה ומיואשת. הדברים הגיעו לידי כך, שכמעט גרמה נחת־רוח לאותם מידידיה שניבאו כשלונה – ועמדה לפרוש מן הצבא. אבל הסמלת הבריטית שלה, שראתה אותה בסבלה, התערבה בדבר ואמרה: “אין בכך כלום, אַל יאוש. בהשפעתך הטובה על ה’גֶרלס' אַת ממלאה תפקיד חשוב לא פחות מזו השוטפת את הרצפה. בצבא דרושה לפעמים הרוח יותר מעבודת ידים.”

היתה זו אחת מארבע הסמלות הבריטיות, שהתגייסו בארצן כנהגות אמבולאנסים וחיכו לבוא הקצינות שלהן למזרח התיכון. היא התקשרה מאוד אל הזמרת וליותה את שירתה בנגינתה. אך שידוליה אולי לא היה די בהם, אילמלא התנדבו חיילות צעירות, בנות הארץ, למלא את התורנות שלה ב"ספונג’ה". היה זה גילוי בלתי־רגיל של חברוּת במלוא מובנו של מושג זה, שנתגשם לעיניה ללא כחל ושׂרק. אילו חלתה בעיר, אמרה בלבה, היו שכניה זונחים אותה לנפשה, ואילו כאן מטפלים בה כבבת־משפחה. הגיעו הדברים לידי כך, שאחת הנערות הצבריות היתה מובילה אותה בוקר־בוקר לחדר־הרחצה ורוחצת וסורקת אותה כאם וכאחות.

המחנה בסביבות עזה, שבו שירתה סוניה בתקופה הראשונה לגיוסה, היה מוצף פרחי־שדה. מחזה מרהיב, שלפני־כן לא ראתה כמותו הזמרת העירונית. זרי־הפרחים שקטפה וקישטה בהם כל פינה באוהל הקודר, הם אחד הזכרונות הנוהרים מחיי המחנה שלה ומהרגשת־בראשית של מגע עם הטבע. חוש היופי שבו ניחנה תרם את שלו – למן צעדיה הראשונים במחנה ידעה באורח טבעי למצות את היפה מן המכוער ולשוות לכל דבר ארשת חגיגית.

המדים המסורבלים, הגרבּיִם הגסים, גיזרת החצאית המכערת את הגוף והמעיל הגדול והכבד – כל אלה, שגרמו עגמת־נפש לרבות – היו לסוניה מקור לאמצאות. באחד השלבים, במחנה עזה, הוסיפה הזמרת ה"צרפתיה" נימת גנדוּר משלה למדים החמורים, בתחבה קצות ממחטה אדומה בשרוול המקופל של חולצת החאקי, ומיד היה זה לאָפנה. הקצינות הבריטיות, שלחמו בכל סטיה מקו החומרה והדיקנות בתלבושת הצבאית, העלימו עין הפעם. וכל המחנה כולו היה פתאום עליז ורענן, והכל מחייכות אל סוניה בידידות. באמצאתה זו כבשה אפילו את לבה של הצעירה האֶלגנטית, ילידת גרמניה, אשר השפה העברית היתה זרה לה ובעיות הזמן רחוקות מלבה וכל מעייניה בטיפוח גופה ובפרכוּס פניה.

בתקופה הראשונה לגיוסה גרה סוניה באוהל – והיתה ממש אומללה, באין גג מעל ראשה. לילה אחד נותקו המיתרים מיתדותיהם וכל האוהלים נעקרו ממקומם ונסחפו בסערה. תוך השטפון הועברו הבחורות לצריפי המשרדים, כשחפציהן מעורבבים ואין למצוא דבר. למחרת, כאשר שככה הסופה, והתחילו שוב מתקינים את האוהלים, אוספים את שיירי החפצים ופורשים את השמיכות האפורות על המיטות – מצאה היא בכל אלה אפשרות לשוב ולקשט את פינתה עד כדי כך, שבבוא צַלָם למחנה ובעברו מאוהל לאוהל וממיטה למיטה, בחר לתצלום דוקא את פינתה של סוניה, אשר הפרח והתמונה שיוו לה חמימות של בית, בכל מקום ובכל התנאים.

“איך הופך מחנה לבית” – זה היה הנושא שהעסיק את סוניה, ועליו גם כתבה כעבור זמן ופירסמה דבריה בדפוס. "מה קשים וחמורים התנאים שבהם אנו חיות: צפיפות, דוחק, התנגשויות עם חברות; מוצגות לראוָה תמיד; רוטנות, מתלוננות על מר הגורל. אֵל אלוהים! מתי יעבירונו מגיהינום זה? קצנו בחיינו. הכל מאוס, כל יום חוזר על האתמול. יש רצון להחליף לפחות את המקום, אולי על־ידי כך ישתנה גם המזל – עשרים חדשים רצופים תקועה אני בחור זה…

“ופתאום הנך תופסת את עצמך: הרי בהיותך בחופשה, בחוג האנשים שהיו פעם קרובים לך, ידידיך מן העולם האזרחי, הרחוק מאתנו עתה – אַת מַתחילה לשבח את המחנה ה’מאוס' עליך כל־כך. אַת תופסת את עצמך, כי אחרי היעדרך זמן רב מהמחנה לרגל חופשה או מחלה, מתעורר בך הרצון לחזור לפינה נידחת זו. את נמשכת לאותו מקום, שבו תחושי כבר עצמך בבית, בו קרובים לך האנשים, על מצבי־הרוח שלהם וההרגלים השונים, בו מוּכּר לך כל גבעול, כל עשב, כל אבן על הכביש”.

“חברות!” – סיימה רשימתה – “נחדל, איפוא, מריטונים ומתלונות, נודה על האמת בכנוּת, כי חביב עלינו מחנה נידח, שומם ומזופת זה, אשר בו השקענו מיטב מרצנו כדי להקימו ולהחיותו”.

כזאת היתה סוניה, וזה המעשה שקרה לה.

הדבר היה באחת הדרכים, אי־שם במזרח הקרוב. לא פעם כבר עברה בדרך המדברית הלוך ושוב, עושה דרכה בטרמפים שונים ומשונים, כל טרמפ וסכנותיו והרפתקאותיו – וזכרונותיו. זוכרת היא משאית עצומה מלאה עד אפס מקום חיילים החוזרים בשעה מאוחרת בלילה מן העיר, רובם שתויים כהוגן. אבל לבחורות העומדות על אֵם הדרך אין אפשרויות רבות – מי יודע אם תזדמן עוד מכונית הלילה. עלו, איפוא, צמודות יחד. החיילים קיבלון בסבר פנים יפות יתר על המידה. כל הדרך מריעים היו לכבודן בצהלה ואחד גם יצא מגדרו בלשונו הממולחת. ואז, כהרף־עין, נשמע במכונית צלצול סטירת־לחי מהדהדת והמתחצף הועף החוצה.

“שלא ינבל פיו בנוכחות ליידיס!” – הסביר האביר השיכור.

הפעם הזאת עמדה יחידה על אֵם הדרך והמשאית שנזדמנה לה ריקה. הנהג אספהּ לתוך תאו, ויושבת לה האשה בחאקי ליד נהג המשאית הענקית, שקועה בשתיקתה. חם מאוד וענני אבק. השנַים שותקים. אנשים זרים מעולמות שונים ורחוקים, מכונסים איש־איש במחשבותיו. ואולי שתקו משום שלא היה על מה לשוחח. לפניהם השתרעה הדרך המוּכּרת יפה ממסעות רבים. סוניה ישבה שקטה ואדישה: שום דבר לא יקרה, שום חדש לא יתרחש ובעוד כשעה תגיע ללא מאורע למחוז חפצה.

ופתאום נתרחשה האפתעה הגדולה; פתאום קרה משהו, אשר מילא זמן רב את כל ישותה. קרה אותו דבר, אשר בגללו כדאי היה כל המאמץ, שהצדיק את שלוש שנות החיים במדים, היותה טוראית מספר פלוני, דמות אלמונית בחאקי על־פני הנוף המדברי.

מה קרה?

לפתע הופיעה שיירה מרחוק. והשיירה קרבה והולכת בתוך ענני האבק. על־פני החיילת האלמונית חלפו בעצלתיִם בזו אחר זו משאיות ממולאות בני־אדם, חיילים צעירים הרובצים מרושלים בתוך המכוניות, ערומים למחצה בחום הצורב ופניהם הרדומות מביעות שויון־נפש מדכא. לאן? – היה ברור: לחזית. כך מראה בני־אדם אשר פניהם למוות. הגופות הצעירים היוו ניגוד גמור למראה האנשים הבריאים והמוצקים, אשר נולדו לחיים – ובעיניהם המוות. סוניה חשה מועקה בלב, כאב צורב. היא חשה צורך לעשות משהו למען אלה, משהו אשר ימחה את שויון־הנפש העמום הזה מעל פניהם, אשר יתן בלבם שמחה, תקוה, אמונה. אבל מה לעשות? – שאלה את נפשה – הרי אין בכוחי להפסיק את המלחמה ולהחזירם הביתה תחת לשלחם לחזית!

עוד היא שואלת – וכבר ידעה את אשר תעשה.

ברגע שהמשאית שלה נתעכבה כדי שלא להפריע למעבר השיירה – קפצה סוניה וירדה, עמדה על אם הדרך ושלחה חיוך נלבב לכל רוחב פניה כלפי האנשים הצעירים. סתם חיוך נשיי, של אם ואחות וכלה ורעיה, חיוך אנושי מעומק הלב. וראו פלא: אחד־אחד נשתרבבו פתאום ראשים, התמתחו והתרוממו גופות, מסכת האדישות סרה מעל הפנים, ועשרות קריאות חיבה נעתקו מפיות פעורים לעבר הנערה. הכל כאילו הוצף חיים רעננים, שמחה, אושר.

ההיו אלה שניות או דקות, ואולי היה זה רגע ללא ממדי זמן?

הנהג השתקן הוא שהפר את הדומיה. איש פשוט. בלשונו המסורבלת אמר את הדברים הצוללים עד היום באזניה:

“אַת יכולה להיות גאה, ליידי,” אמר, “שום גנרל לא יקבל ‘סַלוּט’ כזה שקיבלת כאן.”

וסוניה גאה. היא נוצרת את הרגע בלבה. נדמה לה, כי רק אז הבינה מה תפקידה העיקרי של האשה בשורות הצבא. לא, אין בכוחה לשמש תחליף לגבר בלחימה. מעל לכל שירותי־העזר שלה, הנה זו משימתה העיקרית – לחייך. לא חיוך של גנדרנות מגרה, אלא של חמימות, של פריסת־שלום, אשר מבעדו יראו רגע הבודדים והמנותקים הללו את האֵם והאחות והאשה האהובה, המצפה להם הרחק־הרחק, בבית השלֵו שלאחר הנצחון.

 

ללא כוכב וסרט    🔗

כשבאה חנה לפני מזכירת־פנים של קיבוץ יגור והודיעה על כוונתה להתגייס, זכתה לתשובה ששמעה בה נזיפה:

“האם עליך לא חלה ההחלטה על ריכוז כוחות ההגנה בתוך הארץ?”

ענתה גם היא בתקיפות:

“דוקא החלטה זו היא המשכנעת אותי יותר מכּל שצריך ללכת.”

כשהאזינה כעבור זמן לידיעה ברדיו על יערות ווֹהלין הבוערים באש, ובסיוטי יום ולילה עמדו לפני עיניה בני משפחתה העולים בלהבות – לא יכלה עוד לשבת, כי כל עולמה בער עליה.

גם לאה’קה, חברת דורות, התגייסה בכוח הדחף לתת ככל האפשר יותר לעת כזאת. כאן, בבית־התינוקות, בודאי יימצא מי שימלא מקומה. לא כן בחזית. ויום אחד, סתם יום של חול באמצע השבוע, “לקחה שבת” ונסעה לתל־אביב, שוטטה שם שעות מסביב ללשכת־הגיוס, לבה רוגש ולפניה סימן־שאלה גדול: איך יקבלו את צעדה במשק? לאחר שהתגברה על ההיסוסים והחליטה על דעת עצמה, חזרה הביתה נבוכה. ואמנם, הויכוח היה חריף מאוד והקיף את החברה כולה, כי לא יחידה היתה בחפצה להתגייס. באסיפה כללית סוערת, שנמשכה עד אחר חצות, אוּשר לבסוף המעשה שלה באין־ברירה ויצאה למחנה־האימונים מלוּוה ברכת המשק.

חנה וגם לאה’קה החלו כטוראיות וסיימו כטוראיות. כבר ראשי־שׂיבה להן כיום, וכאז כן עתה הן מושרשות בחיי קיבוץ, אך לא שכחו את לבטי המבחן המרדני של ימי הכרעה. ולא שתים אלו בלבד, אלא גם רבות אחרות ינקו ממאבקי הכרעתן האישית כוח להתעלות על קטנות, להתגבר על קשיים ולא לשכוח בכל התנאים את המטרה שלקראתה הלכו.

זו כן זו, כּרבות מחברותיהן, לא ידעו בהתגייסן מלה אנגלית. עד היום שמורה בידי לאה’קה מחברת תלמידים מצהיבה, שם תמצאי בין ביטוי חוָיותיה, בראותה בסבלם של חיילים פצועים בבית־חולים גדול במצרים, גם רשימת המלים הפשוטות ביותר באנגלית ותרגומן העברי. כבימים הראשונים במחנה־האימונים בסרפנד, אשר כל חוקיו ותביעותיו היו מנוגדים לגילה ולאָפיה הבלתי־צבאי, כן ידעה שעות של עינויי־נפש וספקות גם בימים הראשונים באהלי הפצועים, שהיו זקוקים להבנה דקה של כל הגה. אחר־כך, כשהתחילו מגיעות השיירות הראשונות של פצועים ישר מחזית אל־עלמיין, לאחר עזרה ראשונה חטופה בשדה, והם מכוסים דם קרוש לבלתי הכירם – אז כבר עמד לרשותה אוצר־המלים הדרוש לה לעבודתה. אבל לא היה צורך במלים. הכל היה מזעזע באכזריותו ותבע ביטויו בעבודה בלתי־נלאית, מתוך רחמים רבים ומחאה אילמת.

עד היום היא אסירת־תודה לאחות הבריטית הממונה עליה, שהיתה לא פעם נוטלת אותה בידה ומצביעה בשקט על החפצים השונים שאותם מבקשים החולים ומהגה באזניה שמותיהם, כאילו תינוקת היתה, הלומדת לבטא מלים ראשונות.

זוכרת היא מעשה בחולה שביקש משהו ובכל המאמצים שעשתה לא הצליחה לעמוד על רצונו. נואשת התהלכה הלוך וחזור בין טורי המיטות, כשמכל צד נעוצות בה עינים בחיוך מאוּפק. לשוא הביאה חפץ אחרי חפץ, כמגששת באפלה. החולה כבר היה מוכן לוַתר, אבל לה נדמה כאילו זה המִבחן הגורלי – אם לא תצליח הפעם, הרי הכזיבה לחלוטין ועליה להסיק את המסקנות. ואז הופיעה אותה אחות, ומיד הוברר מה פשוט רצונו של החולה: ספל דייסת אובֶלטין. עם צחוק ההתפרקות אשר פרץ מכל פינות המחלקה, פגה החרדה גם מלבה. לא להתיאש! רק ללמוד וללמוד.

ואמנם למדה. חזרה הביתה לאחר שנות השירות ברכוש רב של נסיון וסיפוק. גם חבר־לחיים הביאה מן המחנה הצבאי. ואף כי ראשיתה של ההיכרות ביניהם עוד מלפני־כן, אבל הידידות נתהדקה בשנות השירות, כשהיא באי־טי־אֶס והוא בבריגדה.

חנה קשרה חייה גם היא עם בן־זוגה בתחומי השירות בצבא. פגישה ראשונה – ותקרית עמה. פעם אחת, כשהיא נוהגת את המכונית הצבאית הכבדה ברחובות אלכסנדריה, קפץ על אחורי המכונית יחפן מצרי וסחב את ה"גֶ’ק". עד שהבחינה בגניבה, כבר נעלם הבחור בקרב ההמון, ולפני עיניה עמד רק העונש הצפוי לה. אך השעה דוחקת, עליה לשוב מיד למחנה. אז החליטה לעשות מעשה ולבקש עזרתו של הנהג הצבאי הראשון אשר ייקרה בדרכה. והנה לקראתה מכונית נהוגה בידי איש חיל־הים הבריטי. אותתה לו שיעמוד, ואך פתחה דבריה באנגלית הרצוצה שלה, ענה הלה ואמר בעברית צחה, מחַיה־נפשות:

“מה קרה?”

וההמשך היה טבעי. כיום הם שוכנים בדירת־ותיקים קיבוצית, כיאה למשפחה ענפה, שבדיה הם שלושת הבנים.

האנגלית של חנה, יצאו לה מוניטין. שיחות שלה עם הממונים עליה בסדנה שימשו חומר לספרות היתולית במסיבות – והיא עצמה בקהל הצוחקים ונהנים. כעבור זמן התחילה מחברת פזמונות מן ההוָי החיילי, מהם שתורגמו לאנגלית ונקראו באזני הקצינות האנגליות. פזמון ראשון שלה נוצר לרגל מקרה בלתי־נעים במחנה דאחילה, הכפר העזוב והמופצץ במרחק כעשרה מילים מאלכסנדריה וכארבעים מיל מאל־עלמיין. היחידה נענשה ב"סי־בי" (מעצר־בית) חמוּר דוקא בליל ראש־השנה, בעוון הופעת הבחורות בחוץ ללא כובעים, שלא כחוק. חמתן בערה בהן, אבל חסרות־אונים היו להעביר רוע הגזירה. באין־ברירה נאלצו להסתפק במסיבה שתוכננה בחפזון בתחומי המחנה פנימה. חנה הופיעה אז לראשונה בפזמונה “הללויה”, “לכבודה” של קצינת־הענשים, הנוצריה האדוקה, שהיתה נוהגת לקרוא באזני הבנות פרקי תנ"ך.

בפלוגה זו שירתה חנה כנהגת למעלה משלוש שנים. עוד בלשכת־הגיוס הציעו לה מקצוע זה. לא בנקל נכבש לה ההגה. גם לצבא הוד מלכותו עלו אימוניה בסרפנד קודם כל ברדיאטור שנשבר מתחת לידיה. אף “הישג” זה שלה הונצח בפזמון, אשר עברית־אנגלית־אידיש־ערבית משמשים בו במין ערבוביה טבעית וכאילו מובנת מאליה. עוד בתקופת־ראשית זו בסרפנד, למראה המכונית העמוסה בנות אי־טי־אֶס המפליגה לעת ערב לאיזה “דאנס” במחנה, היתה חנה בין אלו שהניחו את היסוד למסיבות ליל־שבת. כן היתה כעבור זמן עם חבורת מניחי היסוד לתא ההגנה בקרב החיילים היהודים במצרים.

שדה־עבודתה הראשון היה במחנה המדברי תל־אל־כביר, במרחק כ־20 מיל מאלכסנדריה, הגדול במחנות הצבא במזרח התיכון, על פלגיו וענפיו. כאשר נדרשו בימי מערכת אל־עלמיין נהגות חזקות ואמיצות, על מנת לגרור מכוניות שיצאו מכלל שימוש, נמנתה עם החבורה ובמשך שבועות הובילה טנקים שרופים ל"בית־החולים". הללו הגיעו ברכבות־משא והובלו בדרכי המדבר לשדה המיון והשיפוץ – עבודה קשה ומפרכת מבוקר עד לילה.

במחנה־הענק שכן ערב־רב של צבא זר. ה"דאנס" בהמון עם רב היה גם כאן הבידור העיקרי. איך לעמוד בפני ים הנכר הפושט וכובש? שוב נתנה ידה לעזרת הקצינות העבריות במאמציהן להסדיר קבע מסיבות משותפות עם בחורי היחידות הארץ־ישראליות, שחנו בסביבה. הקצינה הבריטית, אותה בעלת ה"הללויה", חששה:

“מי יהיה אחראי למוסר במסיבות מעין אלו?”

“אני!” ענתה חנה פסוקות.

ואת ההסבר שטחה לפני הקצינה, השומעת גרמנית, באידיש העסיסית שלה. למורת־רוחה היה הדבר כאשר נשלחה לארץ לתעמולת גיוס. חזרה מזועזעת מן הטענות והרינונים, שנשמעו בפינות שונות בישוב כלפי בנות אי־טי־אֶס ונתמלאה מרירות נגד הדיבות שנפוצו ללא בחינה ובדיקה. אמנם לא מש מעיניה מראה שטח־החולות המדברי הזרוע זוגות, שנתקלה בו בצאתה פעם אל מחוץ למחנה בערב. היא לא מצאה נוחם בעובדה, כי תופעת־לוַי זו של ימות־מלחמה מצויה גם על חוף ימה של תל־אביב. בכל הלהט שבה הגנה על כבוד חברותיה למַדים, אשר לא פעם גם נפלו קרבן־שוא להשמצותיהם הבלתי־מוצדקות של חיילים עברים תובענים ומאוכזבים. רבות תשמעי מפיה עוּבדות על חיילים זרים דוקא, שנהגו כבוד כלפי נערות אי־טי־אֶס, אם במסעות או בהזדמנויות אחרות, לעומת חוסר כל רסן אצל בחורים יהודים – ודוקא הם שהכתימו שמה של חיילת אי־טי־אֶס ברמזיהם ובלחישותיהם. רבות תשמעי על נערות שנדרו וקיימו נדרן, להסתייג מחברת נכרים, “לבל יגידו”, ומתוך הרגשה, כי בשעה שהעם היהודי מובל לבטח – על בת־ישראל להסתגר בתוך עמה פנימה.

כשחזרה חנה מאותו מסע לתעמולת גיוס בארץ מצאה את חברותיה הקרובות שבמחנה קודרות ומיואשות. מה כוחנו אנו המעטות – שאלו – בתוך ערב־רב של נערות ונשים יהודיות מכל קצוי תבל, מהן שנקלעו לארץ־ישראל אך במקרה והתגייסו לצבא בטרם הספיקו להשתרש בה, רוחה זרה להן וכל מעיינן במַנעמי חייהן. מאמציהן של יחידות יעלו בתוהו בים הגלים הסואנים. חנה טענה אז נגד הפלמ"ח, שריכז בקרבו את הטובות והמובחרות, תחת פיזורן בקרב מחנות אי־טי־אֶס, שם כל גרעין בריא יכה שורש וישמש מַצפן וסביבן יתלכדו גם המתבוללות והמתנכרות.

להוכחת צדקתה מספרת חנה מעשה ההפגנה של היחידה כולה בימים של חיפושי הנשק בחולדה וברמת־הכובש. המחאה באה לידי ביטוי בהימנעות הבנות כולן מכניסה לחדר־האוכל לארוחות. הדבר הגיע לאזני השלטונות המרכזיים וקצינה נשלחה אליהן לבירור. וכאשר עמדו כל בנות היחידה סביבה במעגל, התנדבה להביא עצומותיהן דוקא אחת המתנכרות, עולה צעירה מאוסטריה, אשר בחרה לה את ידידיה רק מקרב חיילים זרים, אף באה לבסוף בברית־הנישואים עם חייל דרום־אפריקני. דוקא היא הרעידה באותו מעמד את הלבבות בדבריה על ילדים יהודים שנמלטו מאירופה, באו לארץ־ישראל כפליטי־חרב, ובלי דעת גורל משפחותיהם ביקשו לבנות להם שם מולדת חדשה. עם קריאת הגיוס למלחמה חשו, כי עליהם לתת חלקם. ועכשיו, כשפוגעים בישוב וביתן החדש עומד להיחרב, איך תוכלנה החיילות לחיות בשלוה חיי יום־יום תקינים? ורע ומר שבעתיִם, כאשר הפוגעים הם ידידים, בעלי־ברית, אשר לקריאתם נענו המתנדבות ולהם הושיטו יד.

הדברים ירדו כצרי על לבן של חנה וחברותיה. קול ישראל הוא הדובר, למרות הכל. הויכוח נמשך זמן רב, במקומות־העבודה ובנופש, וכל נערת אי־טי־אֶס ראתה עצמה כנושאת הדגל. בעיצומם של ויכוחים אלה אמר פעם אחת קצין בריטי לחנה דברים, שלא נשכחו מלבה עד היום:

“לאחר מלחמת־העולם הראשונה”, אמר, “נכתבו ספרים רבים, שהוכיחו את ירידתו המוסרית של האדם בה. לא כן יהיה הדבר לאחר מלחמת־העולם השניה, מכיון שמצויות נשים במחנות הצבא. ובכל אשר אשה שם – תרבות שם, כי הגבר מבקש להיראות בעיניה יפה יותר, אדיב ומעודן יותר. ובזה, בעצם התגייסותה, כבר מילאה האשה תפקיד נכבד”.

הויכוחים ה"ציוניים" של בנות אי־טי־אֶס עם זרים נמשכו כל שנות המלחמה. רבים החיילים והקצינים מצבאות בעלות־הברית, שבהשפעת שיחותיהם עם בנות אי־טי־אֶס הקדישו חופשותיהם לביקור בארץ־ישראל, כדי לעמוד על הדברים מקרוב. הויכוחים נמשכו בימי הספינות פטריה וסטרומה ובימי רצח הלורד מוֹין, לאחר מאסרה של אחת מחיילות אי־טי־אֶס, חברת אצ"ל, על קשריה עם הנאשמים. יום אחד, כשחנה אוחזת בהגה, בתפקידה כאחת מנהגות הקצינים, דיבר באזניה קצין בריטי בחריפות בענין הרצח. עצרה את המכונית ובראש־חוצות ציוותה עליו לצאת. אחר־כך התיצבה לפני הקצינה הבריטית והסבירה, כי אילמלא סילקה את הקצין המתגרה עלול היה רוגזה להביא לידי תאונת־דרכים.

פעם אחרת הגיבה על זלזולו של חייל דרום־אפריקני בחיילת אי־טי־אֶס באמצעי יעיל עוד יותר – בסטירת־לחי. הדבר היה כאשר היא וחברתה ביקשו להגיע בטרמפ למחנה תל־אל־כביר במכוניתם של אותו חייל וחברו. פתאום, כשהיא יושבת ליד הנהג, עלה באזניה מן המושב האחורי קולה הנפחד של החברה:

“חנה, הוא מתעסק אתי!”

מיד ניתרה ממקומה ובלא היסוס הנחיתה ידה על לחיו של הגבר הנדהם, אשר יללה פרצה מפיו, בעוד כובעו עף החוצה מעוצם המכה.

“לא היתה ברירה”, אומרת חנה. “לפעמים נאלצנו לנקוט גם אמצעים כאלה כדי להגן על כבודנו!”

מעשה אחר – במכונית־בֶדפורד גדולה. חנה וחברתה עומדות על אם הדרך מאלכסנדריה, שם בילו יום חופשתן, ומבקשות טרמפ “הביתה”, כרגיל. כשנאספו לתא הנהג נדחק אתן חייל שיכור מן המושב האחורי. מיד אחרי־כן הוברר שגם הנהג עצמו שתוי וריח יין־שרף נודף ממנו למרחוק. בטרם התאוששו מגילוי מאיים זה של מסע בחברת שיכורים הוברר להן, כי המכונית סטתה מדרכה. כל איומיהן, ואף טענתן כי הודיעו למשטרה הצבאית על צאתן למחנה שלהן בטרמפ, ובודאי כבר מחפשים אחריהן – לא הועילו להן להיחלץ. רק כשעמדו ממש לקפוץ מן המכונה תוך מהלכה – הורדו על אם־הדרך, והגיעו לבסוף למחנה בשעה 1 בלילה תחת 9 בערב.

בת עיירה קטנה באוקראינה היא חנה, שעלתה בנעוריה לארץ ונכנסה לקיבוץ. רק עם גיוסה חרגה לראשונה מתחומי המעגל הסגור של חייה עד אז. הפגישה עם חיילות וחיילים מבני עמים שונים היה בה כדי לאַלף. טיפוס האדם האנגלי שימש לה דוגמה לריסון פנימי, לשקט בהבעה, לסדר ומשמעת. ההכרה, כי כל כשלון אישי או ויתור לאומי הוא גם מופת רע לאחרות, הצמיחה עוז־רוח לעמידה במבחנים קשים בעבודה ובחיים. הרגשת השליחות מילאה את הלב ובכוחה אפשר היה לעשות את הבלתי־אפשרי. גם ההגה, המשרה שקט ובטחון בלב האוחז בו בכובד־ראש ובדייקנות, הוסיף אומץ. באוירת ימי־המלחמה זכתה האשה הנהגת, בים הגדול של חיילים, לתשומת־לב מיוחדת. שמה של נהגת אי־טי־אֶס ארץ־ישראלית הלך לפניה בכל המחנות שבסביבה, הקרובה והרחוקה, ומדי הופיע שיירת נהגות במחנה צבאי, או מדי עברה ברחובות העיר, היתה מתקבלת בכבוד, מלוּוה לעתים מבטי הערצה, שהגבירו את הסיפוק ונסכו גאוה שטעמה לא פג עד היום.

אך לא פג גם זכר השעות הקשות, העמל המפרך, מתיחות הנפש ללא שיעור, הסכנות והאסונות.

מכל שעות החרדה שמוּנוּ לחנה בחיי הצבא, מתיחד אותו ליל הסופה העזה של ינואר 1945, במלאות שלוש שנים לשירותה. עד עתה, יש שהיא מתעוררת בלילה בהולם־לב לזכרו ונתפסת למחשבה של כוח עליון המכוון וקובע גורלו של אדם. כי עד היום אין היא משיגה בשׂכל הפשוט כיצד בכל־זאת יצאה בשלום מן הסופה האיומה – מאותה סופת־חול, אשר רק מצרים יודעת כמוֹתה. יללותיה ושריקותיה יש שהן בוקעות גם עתה את חלל עולמה בשעות ללא־שינה.

לאותו לילה נועדה פגישה חגיגית של כל היחידות הארץ־ישראליות אשר בסביבה. כל החיילות יצאו את המחנה בראשית הערב, לפני פרוץ הסופה. חנה נותרה יחידה בתורנות משמרת־לילה, למקרה של צורך דחוף בנהגת. ואמנם, בשעה 9 צילצל הטלפון ומתחנת־הרכבת הודיעו, כי יש להסיע קצין המחכה לתחבורה. מרחק התחנה מדאחילה כ־12 מיל במדבר המערבי. הדרך עוברת על שפת־הים וכאן גם מסילת־הרכבת האחת מאל־עלמיין לאלכסנדריה.

צבא הוא צבא. מובן מאליו, שיש לציית מיד ו"לרתום את העגלה". נערה יקרה אחת, חיילת צעירה טובת־לב ובעלת מידות תרומיות, שנשארה אף היא אותו ערב במחנה, ביקשה להילוות: “במסע מסוכן טובות השתים מן האחת,” אמרה. אבל חנה עמדה על דעתה: “בדיוק להיפך, למה לסַכּן שתים! ונוסף לכך, קל יותר להתרכז כשנוהגים ביחידות.”

לא הספיקה להתרחק כשני מילים במהלך־צב, בדרך ששפתה זרועה בורות, אשר כרו מתוכם חול לסלילת כבישים, וברדתה מן המכונית לתור את הסביבה – והנה הגלגלים הקדמיים כבר תלויים ממש על־פי בור. לא היתה שהות להתרגשויות ולפחדים. המעשה האפשרי היחיד היה למהר ו"לקחת רֶוֶרס" כדי להתרחק ככל האפשר מן הבור. ומה הלאה? הכל מסביב, כמו שנאמר: “חושך מצרים”. גם אורות המכונית דל כוחם מלהבקיע את מסך החול הצהוב. באין ברירה הוסיפה להתקדם צעד־צעד, כשהיא יורדת מפעם לפעם כדי לבדוק את הסביבה. ידעה, כי בקרבת דאחילה מצטלבת הדרך עם פסי־הרכבת, שהונחו כאן בגובה של שני מטרים בערך, לבל יכוסו חול. פתאום חשה בניתור משונה של המכונית. ירדה לראות מה קרה – והנה, עומדים גלגליה על פסי־הרכבת. עוד היא מתאמצת לרדת אחורנית לאט־לאט, כשכל רגע כנצח, הופיע אי־מזה גבר מצרי סחוף הסופה, קפץ על כנף המכונית הגדולה, המכוסה כולה אברזין, וצעק לעבר תא הנהגים: “אלכסנדריה?”

רק זה עוד חסר לי! – חלפה מחשבת־בזק בלבה של חנה. ובעוד כולה דרוכה לתגובתו של האורח הבלתי־קרוא, ענתה לעֶברו בצעקה אף היא, בקול גברי ככל האפשר, בהראותה באצבע לתוך המכונית פנימה: “כּתיר אוֹפיסרס” (הרבה קצינים). התמרון הצליח והוקל לה משנפטרה מחברתו של המצרי. שוב הוסיפה להתקדם ככל שיכלה, עד שגל מים קרים הציף פתאום את פניה מן הצד ונשארה עומדת תקועה על שפת הים. עמדה שעה ארוכה באפס מעשה על החוף ממש, כשהאור האדום של המכונית מבליח חסר־אונים.

כמה זמן עמדה כך אין היא יודעת – דקות? שעות?

בינתים התחילו הבנות מחפשות אחריה. בלילות־סופה מעין אלו מוציאה פקודת החירום את כל השוטרים הצבאיים לדרכים. ואמנם, שוטר צבאי על אופנוע, שהאור האדום כנראה ניצנץ לו מבעד למסך החול, הוא שגילה אותה לבסוף, רטובה כולה ומכוסה חול. בעקבותיו התנהלה המכונית לאִטה בדרך חזרה למחנה, שם ציפו לה הבנות הנחרדות וכמה מהן ממררות בבכי.

 

קורות טרֶמפ אחד    🔗

אביה של רחל מוסמך לרבנות ובר־אוריין היה, אך סירב לקבל משׂרת רב, מאחר שאיש מששת בניו ובנותיו לא הלך בדרכיו בשמירת מצוות. גם בת־הזקונים, רחל החביבה, כבר היא נחפזת להסתלק משולחן ליל־שבת בטרם כילה האב לקרוא מפרשת־השבוע, כמנהגו. אל צריף “התנועה” היא ממהרת, לרקוד שם עד חצות. ובשובה הביתה על בהונות רגליה, כדי שלא להעיר את הישנים, מתכרבלת היא בשמיכתה ושפתיה לוחשות קריאת־שמע פעמַיִם בזו אחר זו, אחת למען עצמה ואחת למען המדריך. באחת השיחות בצריף פסק המדריך הצעיר, כי אין אלוהים וחסל – ורחל התמה והנבוכה דוקא אהבה מאוד באותם הימים את אלוהים שלה ושל אביה, אֵל רחום וחנון, ארך־אפים ורב־חסד.

אלוהי אבותיה הוא שעמד לה בדרכה כשנתפרסמו הידיעות הראשונות על גיוס בנות. “יהודיה בין גויים? אשה בין גברים?” – אמר האב. וגם אחר־כך, כאשר כבר הופיעו כמה מחברותיה במדים, קיבלה דעת אביה, כי מוטב לעזור למאמץ־המלחמה בדרך אחרת, בגיוס נשים לעבודת המשק ושחרור הגברים לשירות הצבא. אבל משחלפה שנה והמלחמה בעיצומה והתחילו מגיעות ידיעות ראשונות על מחנות־ההשמדה, ניטלה מנוחת נפשה ודעתה נתערערה.

ההכרעה נפלה ברגע שלא פיללה לו כלל. בעיצומה של מסיבה בבית חברתה לחיילים בחופשה, בעוד הכל מחזרים אחריה, החיננית והמטופחת, נתקלו עיניה בגרבי־החאקי הכבדים של אחת החיילות הצעירות, היושבת מבודדת בפינה ואיש אינו שועה אליה. כאילו בהלם חשמלי חשה, כי פסולה זכות זו שהיא נוטלת לעצמה להיות נשית ומוגנת בחיק־המשפחה, בשעה שנערות כמותה ויתרו על אלה.

אותו לילה נדדה שנתה, ולמחרת הבוקר כבר גמרה אומר. לאחר שנואש אביה ההמום מלהניא אותה מהחלטתה, צעדה לדרך בברכת־אב נפלאה: “אני בוטח בך, בתי, שתלכי בדרך הישר ותדעי לבחור בין טוב לרע.”

ושלוש מלים אלו: “אני בוטח בך”, קבעו את אורח־חייה במחנה.

נערה שופעת־חיים היתה וכולה אהבה וחלום. והנה סביבה גברים לרוב, צעירים ונחמדים, לא־יהודים ברובם, מושכים בזרותם, בלא־נודע שבהם, בעולם הרחוק שממנו באו. כל נערה צעירה במחנה אי־טי־אֶס, המוקף אלפי חיילים מסביב, היתה בבחינת מלכת הלבבות, ונשיותה הנערצת – אוצר יקר ביותר. כאן, בלהט המדברי של מצרים, בניתוק מן הבית ובעבודה הקשה והאפורה יום־יום, היה צורך מיוחד בבידור, בפינוק. ומי כחייל האנגלי המרוסן והמחייך וכקצין הטרזן והאדיב בהליכותיו ובנימוסיו, אשר ידע להקנות לה לנערה הצברית הרגשה של נסיכה צעירה, בהזמינו אותה למסעדה המשובחת ולבית־הקפה המהודר ולמועדון־הלילה, שלא ראתה כמותו. כל אלה משכו גם את לבה של רחל. אבל תמיד ובכל שעה היו חרותות בו, כעל לוחות־הברית, אותן שלוש המלים של אבא ובכוח אמונתו בה עמדה כסלע איתן.

רחל התגייסה לשירותי בית־החולים, מתוך כוונה ברורה לעבור משם לענף ריפוי־בעיסוק, שבו היתה מעוניינת. אוהבת־אדם, מורה לפי מקצועה, שהתמחתה במיוחד במלאכת־יד ובמלאכת־מחשבת והיתה סבורה, כי היא כשרה מבחינת הידיעה המעשית והפסיכולוגית לטפל באיש בצרתו, לעודדו ולשקמו. בינתים עשתה בכל מלאכת־שירות באהלי החולים והפצועים ובצריפי הסבל והמכאובים.

חיילת למופת היתה. ה"שוייקית שלנו", כך כינתה אותה פעם אחת הקצינה, מתוך הערכה על שהיא ממלאה בעבודתה כל פרט ופרט כתומו, בדייקנות וצייתנות, ללא התחכמות והשתמטות. במסיבת ליל־שבת היא הקוראת את הפרק בתנ"ך ובערב־ריקודים היא המנגנת במַפוחית שבפיה, בעוד ידיה שלובות במעגל ההורה המשולהב.

חלפו ימים ונצטרפו לשבועות ולחדשים ואין קול ואין קשב בענין החלפת עבודתה האפורה במקצוע שאליו נשאה את נפשה. הקצינה אמנם הבטיחה שתדבר על כך עם הרופא ועם האחות הראשית, אבל האם עשתה זאת? ומאחר שנתעורר הספק בלבה של רחל, שוב לא פג עוד. יום־יום היא פונה אל הקצינה בשאלתה ויום־יום התשובה היא: “נראה, נראה”.

צעירה ורגשנית היתה ולא עמד בה לבה לטפל בפצועים ממש. על כן הוטל עליה כל הימים שפשוף רצפות, כביסת תחבושות ושטיפת סירים. עבודתה בבית־החולים התחילה מתוך התנגשות עם האחות האנגליה של המחלקה, אשר הטילה עליה להקיז דם לבדיקה מגופו של חולה. ניסתה ולא יכלה. אז התפרצה האנגליה נגד “היהודיות העדינות הללו מפלשתיין”, המרשות לעצמן להתפנק, והוסיפה:

“אם אינך יכולה לראות דם, יהיה תפקידך מעתה ליד הסירים, אולי ינעם לך זה יותר.”

וכך פגשו יום־יום הרופא הקולונל והאחות הראשית בנערה התמירה, הבולטת בהבעת פניה הנבונים והעֵרניים ובאנגלית הרהוטה שבפיה – והיא רכונה תמיד על הסירים והכבסים. ופעם אחת כאשר שאלוּה למקצועה האזרחי והיא השתמשה בהזדמנות והביעה משאלתה, השיב הקולונל מיד:

“ריפוי בעיסוק? והלא דוקא למקצוע זה אנו מחפשים אנשים מתאימים!”

למחרת היום עברה למקצוע הנכסף, והיתה מאושרת. השיגה ספרים ככל שיכלה וקראה והתעניינה וכאילו מצאה דרכה בחיים. לא אחת היתה שנתה נודדת ממחשבות ותכניות כיצד לטפל בחולה שלה, כיצד להחזיר לחיי יום־יום את המקופח והאומלל שניטלה ממנו יד או רגל, או זה שכבה לצמיתות אור עיניו. לכל איש ואיש מחוליה בחרה אחד המכשירים המעטים שהיו לרשותה ושקדה להתאים כל תנועה למטרתה. שוב עמדה גם היא על התופעה שעוררה השתוממות והערצה בלב כל הבנות המטפלות בחולים ובפצועים, כי אין כאנגלים היודעים לשאת כאב בלי לגלות סבלם כלפי חוץ. לא אנחה ולא גניחה, גם כשהיסורים קשים מנשוא. לא אחת עמדה הנערה נפעמת לשמע התשובה “not bad” (לא רע) או “not too bad” (לא כל־כך רע) על השאלה לשלומו של פצוע ההולך למות ומצבו הנואש ברור גם לו עצמו.

הריסון הפנימי גרם מצבים טרגיים מזה ומגוחכים מזה. מעשה בפצוע לאחר ניתוח בכף־ידו. באה רחל והציעה לפניו מבחר של מלאכות לחישול השרירים: תפירה ורקמה ופיסול בגבס וגזירה בנייר וכדומה. לבסוף נענה והסכים לעסוק בציור. הביאה נייר וצבעים והתחילה מסבירה לו טיבם ואפשרויות הרכבם והשימוש בהם והאיש מחייך באדיבות ומודה בנימוס. לימים נודע לה כי פצוע זה, שהפליא כל עין בציוריו הבשלים, צייר בעל־שם הוא ומורה לציור באקדמיה.

פצוע אחד זכור לה במיוחד, כי הוא היה האחרון שטיפלה בו לפני שקרה לה האסון. היה זה איש־עמל מפשוטי־העם, שכדור שיתק את כף־ידו הימנית. גם הוא היה נוהג כאחרים להשיב על השאלה לשלומו באותן מלים שיגרתיות: “not too bad”. אבל הדכאון ניכר בכל תו שבפניו. הציעה לו רחל, שינסה לכתוב מכתב לבני־ביתו ביד־שמאל, וסירב. ביקש שתכתוב היא בשמו. עמדה על דעתה. הניחה לפניו קרש ונתנה בכף־ידו הנכה אבן־גיר. אמרה: “הבה נשחק בנקודות וקוים”. תחילה התנהל המשחק בעצלתיִם ורק בקושי הצליח הפצוע להטביע נקודה על הלוח באבן־הגיר הגדולה אשר בכף־ידו. ואולם מיום ליום התקדם במלאכתו. וככל שרבו הנקודות והקוים על הלוח כן נשתפר והלך מצב־רוחו, החל מדבר ומספר ולבסוף גם השמיע בשובבות באזני המטפלת החיננית אותו משפט קצר, שכבר הורגלה בו: “I Love you” (אני אוהב אותך). אז נתנה לפניו דף חלק, תחבה בין אצבעות ידו השמאלית את העפרון, שלא הרפתה גם היא ממנו, והפצירה בו שיעלה שלוש מלים אלו על הנייר. וכשהצליח הדבר סוף־סוף בידו והאיש קורן מאושר, הוסיפה מעל לשורה הכתובה בידו של הנכה את שם אשתו והמכתב הגיע לתעודתו, אף זכה לתשובה נרגשת – ולשמחתה של רחל לא היה גבול.

ואז בא האסון. ביום־חופשתה היה הדבר, בחזרה לעת ערב אל המחנה מן העיר הסמוכה. בדרך־כלל הוקמו מחנות בתי־החולים מחוץ לעיר והתחבורה העירה בימי־חופשה היתה כולה בטרמפים. אותה תקופה שירתה רחל במחנה שליד קנטרה והעיר הסמוכה, שאליה יצאה לחופשת־יומה, היתה איסמעיליה. בבית־החייל היהודי נפגשה עם חברותיה. הלכו לקולנוע, ולבסוף הגיעה שעתה לחזור. שתים היו, ואתן קצין ארץ־ישראלי צעיר מן המחזרים אחריה. יצא ללוותן עד פרשת־הדרכים, וחיכה שעה ארוכה בחברתן לטרמפ שלהן עד שרד היום. לאחר ציפיה ממושכת הופיע קומנדקר ונעצר. שנַיִם ישבו במכונית. כנראה, דרום־אפריקנים. כן – אמרו – פניהם למחוז חפצן של הנערות, בבקשה להיכנס. בברכת־שלום ידידותית נפרד מהן החבר הקצין. כשהמכונית זזה לדרכה עוד הספיקה האוזן לקלוט את הקריאה הצברית הנבלעת ברוח ומחממת את הלב:

“רחל, אין כמוך!”

ונוסעים.

ונוסעים ונוסעים – המרחק כשעה תמימה. וחושך ואין נפש חיה. לא אור אוהלים ולא כלי־רכב ממול. ונוסעים. רחל במושב הקדמי, ליד הנהג הקצין, וחברתה מאחור ליד החייל היושב שם דומם. זה כן זה אינם אומרים מלה, כאילו חורשים הם מזימה. איזה אי־שקט מוזר תקף פתאום את הנערה, אשר שבוע־שבוע כמעט, במשך חדשים, עברה דרך זו ותמיד בחברה דומה לזו של הערב. במה, איפוא, נשתנה המסע הזה מכל המסעות? אך לבה ניבא לה רעות ולשוא ניסתה להרגיעו.

ואמנם, תוך רעש המכונית במהלכה הגיע פתאום לאזניה קול חברתה

הקוראת בבהלה בשמה: “רחל, רחל, הוא נטפל אלי…” ומיד לאחר זה שוב קול קריאה מקוטעת לעזרה: הצילי, הוא פורם את החולצה, הוא קורע את החצאית…"

רגע חשה כאילו דמה קפא בעורקיה, כאילו הוצקה עופרת בכל גופה ואבריה שותקו. אך כהרף־עין פג ההלם והיא ידעה רק זאת – חברתה בצרה ועליה לעשות משהו להצלתה. בלי שהרגישה הפנתה גופה כלפי פנים המכונית וידיה הושטו לעבר החברה. אך בו ברגע חשה כאילו היא עצמה נתונה בצבת. יד גברית כבדה הונחתה עליה, ידו של הקצין הנהג, בעוד ידו האחרת מחזיקה בהגה. בחלחלה הבינה מיד, כי צרה זו ממש, שבה נתונה חברתה, ירדה עתה גם עליה. נשימתו הלוהטת של הקצין בסמוך אליה אמרה לה בבירור מהי מזימתו. רגע ניסה להטות את המכונית לצדי הדרך, ואולם תלולית החול שבה נתקלו הגלגלים הקדמיים כנראה הניאתהו מתכניתו, ושוב זינקה המכונית קדימה בעוד היד החובקת אינה מרפה ממתניה. מה לעשות!? נאבקת בידיה וברגליה, חשה עצמה כצפור בכלוב. ובעוד חרון אין־אונים מציף כל ישותה התחילו מהבהבים לקראתה אורות רחוקים של מחנה אשר בקרבתו עברה הדרך. בודאות של אין־ברירה ידעה מה המעשה האחד אשר אולי יצילה. בכוח על־אנושי פתחה במהירות הבזק את דלת המכונית והתחילה צועקת בקול של חיה ערופה. התישמע צעקתה או ישאנה הרוח?

מה קרה אחר־כך, אין היא יודעת. עד היום לא ברור לה לרחל אם היא עצמה קפצה החוצה, או שהקצין המבוהל מן הצללים, אשר לקול צעקתה של הנערה התחילו מגיחים מפתחי אוהלים בקרבת הכביש, הוא שדחפה החוצה. מכל־מקום, מוטלת היתה על הכביש ללא הכרה.

כך הובאה לבית־החולים, שבו עבדה מזה חדשים מספר. אחות־הלילה האנגליה נתרגשה כל־כך למראה רחל שלה הפצועה, שנעתקו מלים מפיה. משהחלו להפשיטה כדי להשכיבה במיטה, התעוררה בשל הכאב החריף ונדמה היה לה כאילו ידה הימנית נבקעה לשנַיִם ויש לאַחוֹת את הבקיעים. המומה הפצירה באחות לבל תמשוך בשרוול אלא תגזור אותו במספּריִם. עדיין לא ידעה, ולא היתה מאמינה גם אילו נאמר לה, כי בנפילתה על האדמה מתוך המכונית הדוהרת, נקרעו ללא תקנה העצבים המחברים את הזרוע אל הכתף. גם שבר בעצם הכתף נתגלה אחר־כך. היד הימנית שותקה לתמיד – עובדה מרה זו ידעה רחל רק כעבור זמן, לאחר חדשים של סבל ועינויים בבתי־חולים שונים. תחילה, באותם הימים שנשלחה ההודעה הרשמית להורים, כי בתם נכללה ברשימת החולים המסוכנים ומצבה חמור, לא העלתה אפילו לרגע במחשבתה, כי היא נוטה למות. את העובדה, כי מרשים לכל מבקש לבקר אצלה, לא זקפה כלל על חשבון מצבה המסוכן. בכוח יצר־החיים הבלתי־נדלה הטבוע בנפש־האדם בטוחה היתה, כי פרס הוא לה על השקט והריסון העצמי שלה במכאוביה.

למחרת האסון, מיד לאחר שנתעוררה מזריקת המורפיום של ליל אמש ואנשי הצלב האדום שבאו לפקדה שאלו אם ברצונה כי יכתבו בשמה מכתב הביתה, אמרה: “אכתוב בעצמי”. הניחו לפניה דף נייר ותחבו עפרון לבין אצבעות ידה השמאלית, ממש כפי שעשתה היא אך תמול־שלשום לפצועים אשר בטיפולה. וכך החלה למן הרגע הראשון לטפל בשיקומה בכוחות עצמה. אמנם לא העלתה בדעתה כי נידונה היא לנכוּת. בטוחה היתה, שהנה תחלים וכל זה יחלוף כסיוט שנמוג עם בוקר. אבל הימים נצטרפו לשבועות והשבועות היו לחדשים. לאחר שהועברה שלוש פעמים מבית־חולים לבית־חולים לשם ניתוחים וטיפולים קשים ומיגעים, יעצו לה להשתחרר, ורק לאחר שעמדה על דעתה הרשו לה להישאר בצבא, בהתאם לבקשתה. לבושה מכנסים ארוכים ורק חולצת מגן־דויד אדום הפרופה בסיכות־בטחון עליה, כשהיד נתונה במכשיר רפואי כבד לתנוחתה – כך הועברה למחנה אי־טי־אֶס בקהיר, בקרבת אותו בית־חולים שם נותחה לאחרונה ואליו היתה קשורה לטיפול. וכאשר ביקשה עבודה כלשהי, כי לא חפצה להלך בטלה כל היום, הוטל עליה תפקיד ההשגחה על עבודתם של המשרתים הערבים במחנה.

ההחלטה הנחושה להמשיך את העבודה ולחתור לחיים תקינים, כאילו לא קרה דבר, נתגבשה בלבה תוך סבל ויסורים רבים. בעוד היא שוכבת בבית־החולים, מזועזעת ותוהה על עצמה ועל סביבתה, עמדה על השינוי התמוה שחל ביחסי הסביבה אליה. חברותיה, שאתן חיתה ועבדה, שוה בשוה – כל אימת שבאה מי מהן לבקר אצלה עתה, היה נשקף מעיניה משהו חדש ובלתי־מובן. האין זה ניצוץ של רחמים, אותם הרחמים, אשר הבריא והמאושר מנדב למקופח ללא תקוה? – צמרמורת של חלחלה הרעידה כל נימי נפשה. לראשונה נתגלה בקע בבטחונה העצמי, בשלמות אָפיה ובבריאות הטבעית שהיתה שופעת מכל ישותה. היא נחרדה כאשר החלה לחוש נימה בלתי־טבעית זו גם מבין שורות המכתבים של ידידיה. אותם מעריצים נלהבים, אשר לפני־כן היתה להם האחת, “שאין כמותה” – הבטיחו לה עתה חגיגית, כי “תמיד נישאר חברים”… גם מן הפתקים המצורפים לצרורות־הפרחים, שעוד הוסיפו המחזרים־לשעבר לשגר לבית־החולים, ובהן שאלות מה נחוץ לה ובמה אפשר לבוא לעזרתה, זעק אליה הפחד. אז נזרעה וגמלה בה ההחלטה הברורה: לא, היא לא תהיה מטרה לרחמים. האסון אסונה הוא, אבל איש לא יראה דמעותיה. הלילה יהיה לבכי ובאור היום תחייך. האפשר? – כן, אפשר!

לראשונה מאז עמדה על דעתה הבינה, כי חיי אדם אינם מתנת־חינם. יש לעמול עליהם, ליצור אותם, לכבוש אותם תמיד מחדש. לראשונה בחייה התחילה עתה מחַשבת דרכה מתוך מגמה ברורה ותכנוּן. כל פגישה, כל מגע עם העולם התקין, המריצו אותה לכך. לאחר כל בדיקה נוספת של רופא, היתה תולה עיניה בשפתיו וכל ישותה מצפה לגזר־הדין – היש תקוה, אם אַיִן? יום אחד לאחר אחת מאותן הבדיקות הגורליות, התישבה הרופאה שבחבורה ליד מיטתה, ובהתאם לשיטה הרפואית שאינה מסתירה דבר מאת החולה, ביקשה להכינה לעתיד הצפוי לה.

“רחל,” אמרה, “הרי אַת נערה נבונה ואפשר לדבר אתך גלויות. אני מבינה, כי יש לך הורים שיכלכלו אותך. ועליך לדעת, שגם ביד אחת אפשר לעשות כמה ממלאכות־הבית – אפשר לבשל, לטאטא, לנער אבק…”

משהו שׂם מחנק בגרונה. פניה התעוותו, החוירו והסמיקו חליפות. מלים נעתקו מפיה, כשהדמעות פורצות ללא מעצור.

“מלבד בישול והדחת כלים יש עוד דברים אשר יכול אדם לעשות ביד אחת!” אמרה במרירות.

עוד תראו מה רחל זאת המסכנה תעשה מחייה, הוסיפה להרהר לנפשה. ויום יבוא וגם “נסיך” יופיע רכוב על סוסו ורחל תושיט לו שתי ידיה…

הרופאה נבוכה, קמה כמצטדקת – הרי רק טוב רחשה לנערה הנכה.

“אם אַת מאמינה,” אמרה, “בודאי גם תצליחי.”

לאחר שיחה זו ביקשה שיעבירוה לחדר קטן לעצמה, לבל תפריע לאיש ולא תראה אותה עין בצערה. בבדידותה למדה להרכיב לעצמה בידה הבריאה את המכשיר הכבד, גם להתלבש ולהסתרק הרגילה עצמה לאט־לאט, ובצאתה בבוקר מחדרה, לאחר שעות של בדידות עגומה ובכי במסתרים – הריהי נקיה ומסודרת ורעננה והחיוך שוב על שפתיה. מעתה לא איכפת לה עוד אם הפנו עוברים־ושבים ראשם לאחור, למראה הנערה והמכשיר. מה בכך? – אמרה לנפשה – אין כאן כל בושה.

יום־השנה הראשון לאסונה נחרת בזכרונה כתאריך מכריע. יום קודם־לכן הוזמנה למסיבה בבית משפחת וייסמן בקהיר, אשר שימש בית־ועד לחיילים ולקצינים העברים ובעיותיהם, מקלט בנדודיהם ומפגש־קבע בלילות שבת וחג. היססה אם רשאית היא להיענות ולבוא, מחשש שמא לא יעמדו לה כוחות־הנפש להיראות שקטה ושלֵוה. אבל כוח־החיים גבר בה. אותו זמן כבר היתה ידה הנכה משוחררת מן המכשיר. לבשה חולצה מגוהצת, יִפתה עצמה ככל שיכלה, ויצאה לכביש לחכות לטרמפ, כרגיל. עבר ג’יפ צבאי של חיילים דרום־אפריקנים, והם אספוּה. תוך המסע הקשיבה לשיחם של החיילים על איזו ג’ין מתוקה ומסכנה, אחת מחברותיהם, שאירע לה אסון בתאונת־דרכים. אחד המשוחחים פנה בחביבות לעֶברה של רחל ואמר בהיסח־הדעת: “אַת רואה, ליידי, איזה אסונות מתרחשים בעולם! – ג’ין שלנו, נערה מתוקה וחביבה כמותך, ופתאום היא נכה ואומללה! אשריך, שאַת בריאה ושלמה.”

אלה היו דברים, אשר לכמותם יִחלה. ובכן, הצליחה להופיע לפני זרים בדיוק כפי שרצתה – “בריאה ושלמה”. ומלים אלו ליווּה כל אותו ערב כקמיע. כנטולת־דאגה שרה ורקדה, כאילו שוב חזרה אליה שלוָתה.

עוד נכונו לה נסיונות רבים. לא אחת ידעה רגעי־משבר קשים בשעה שהבחינה בפחד שניצת בעיני מישהו כאשר נתגלה לו פתאום המום שלה. רק לפני רגע מצאה כל־כך חן בעיניו, שקרנו מהתפעלות למראיה, לישותה החיונית, לחן נשיותה. ופתאום נחה עינו על הזרוע הנכה, התלויה ללא חיוּת כאבר מדולדל, והוא נרתע.

כך נהגו כלפיה רבים. כך נהגו הטובים ביותר, אשר בבלי־דעת העכירו רוחה והכבידו על מאבקיה עם עצמה, יום־יום ושעה־שעה.

בים הקדרוּת היו ניצוצות־אור, שעזרו לה לפלס שבילה, לחנך עצמה ולרומם רוחה והם מאירים דרך חייה תמיד.

היה ראש משפחת וייסמן, זו שפתחה ביתה גם לפניה כלפני רבות אחרות מבנות אי־טי־אֶס. בהכירו אותה לראשונה, ונפשה עדיין מפרפרת בין יאוש לתקוה ואינה יודעת איך לשוב ולכוון צעדה בחברה כשוה בין שוים, הניח יד אבהית על כתפה ואמר בהתפעלות:

“הרי אַת נהדרת יותר מכפי שתיארו אותך נשי המשפחה, שביקרו אצלך בבית־החולים!”

והדברים ירדו כצרי ללב.

והיה רב צבאי, אשר ביקר יום־יום ליד מיטתה בבית־החולים. הוא גם שביקר בבית הוריה ועודדם לאחר שירדה עליהם בשׂורת האסון והביא לה את דרישת־השלום הראשונה מהם. הוא ששלח אליה ידידים לביקור, כשלא ניתן לו לבוא בעצמו. והוא שהשיג למענה מבוקשה להישאר בצבא גם לאחר האסון. חסדיו אלה לא תשכח.

…וגם ה"נסיך" בא, אף כי לא שתי זרועות הושיטה לקראתו כבדמיונה. רעיה טובה לבעלה היא ואם לשלושת ילדיה ועקרת־בית יעילה. ועל הכל – גיבורה בלא־יודעים, שמתוך אסונה פילסה לה דרכה ובנתה חייה.

יותר מכל שאבה כוח ועידוד מן הפגישה עם אמה, חדשים מעטים לאחר האסון. מהלומה אחר מהלומה ירדה על האם, שנתאלמנה בעוד רחל שוכבת בבית־החולים, מפרפרת בין יאוש לתקוה. בהגיעה לחופשה קצרה הביתה וכל דמותה משונה, כשהיד נתונה במכשיר וכולה זועקת נכוּת, עמדה שעה ארוכה בחוץ, חרדה מפני רגע הפגישה. אבל האם, שפתחה את הדלת, אמרה בתוּגה חרישית:

“אַל נבכה, בתי, על מה שנלקח מאתנו; נברך על מה שנותר לנו.”

 

שירת המטבח    🔗

מטבח צבאי – ושירה?

מעשה בחיילת צעירה היושבת ומתיפחת בתוך דוּד־בישול עצום במטבח מחנה־האימונים בסרפנד – דוּד שהוטל עליה לשפשפו ולנקותו, בהתאם לנוהג הצבאי המטיל תחילה על המגויסות החדשות “טבילת־אש” של עבודה קשה. חברתה, אשר קול הבכי הגיע לאזניה, חיפשה אחריה לשוא בכל פינות המטבח הגדול. בלכתה בעקבות הקול גילתה אותה לבסוף, מלוכלכת ומפויחת ומאוכזבת מעצמה על שאין בכוחה להשתלט על הסיר הענק ועל מעיין דמעותיה.

ובכל־זאת: שירת המטבח.

עשרות נשים, רובן מבוגרות, ובהן גרעין של חברות קיבוצים ומושבים ופועלות ותיקות בארץ, נטלו לידיהן מרצון את השירות הקשה וכפוי־הטובה הזה, המטבח הצבאי, ושמן הלך לפניהן.

“חיילות מפויחות”, – כך קראה להן רבקה גוּבר, לטבחות העייפות העומדות משולהבות ליד תנורי־המַזוט הבוערים באש לוהטת, והיא עצמה אחת מהן. מחוץ למחנה ובחופשה בבית, יש שקלטה באזניה נימת ספק בשאלותיהם של מכריה וידידיה: מה ראתה אשה מבוגרת ואם לילדים לצאת למלחמה בהיטלר בכף־מבשלים ביד? אבל היא ורבות כמותה ראו בעמדה זו דוקא תפקיד־כבוד.

מיד לאחר התגייסותן של חמש מאות חיילות אי־טי־אֶס הראשונות הוברר, כי אין מי שיכין להן ארוחתן כראוי. הקצינות הבריטיות, שנשלחו מאנגליה לארגן את חיל־העזר לנשים ולהדריכו, לא הבינו את פשר הדבר. עדיין לא ידעו את רמתן ויכלתן של בנות ארץ־ישראל בעבודה מקצועית, והעדר מתנדבות למטבח נראה להן כהשתמטות מעבודה גופנית, על כן לא ראו ברירה אלא לשכור עובדים ערביים אזרחים למטבחי החיילות העבריות. ואז נזעקו החיילות המתנדבות והן ש"הצילו את המצב".

החבורה לא היתה מעור אחד. ותיקות בארץ ובהגנה עבדו וחיו בכפיפה אחת עם נשים נטולות הכרה לאומית ואף כופרות בה. אך חיי־הצבא סילקו מחיצות רבות. מאליה נקבעה העובדה, כי המשותף במעשה ההתגייסות עולה על המפריד, ומול האויב עומדות כולן שכם אחד כשנשקן הוא העמל בצריף המטבח. וכך היה להן תפקידן למשימה נעלה, לשליחות אשר כמוה כעמידה בחזית־הקרב ממש. בת הארץ, אשר שנות־נעוריה עברו עליה בדגניה ובכפר־גלעדי והקנאוּת לעברית היתה חלק בלתי־נפרד מישותה, עם אשה רוסיה מלידה, נשואה ליהודי, והשפה המשותפת ביניהן היתה מין רוסית מגומגמת בלולה בעברית מגומגמת. אתן בחבורה אשה בעלת עבר חלוצי, סגורה ומסוגרת ונזהרת מכל שמץ של רגשנות. אך יבושת זו רק מַסוה חיצוני היתה. פעם “נתפסה בקלקלתה”, כשהיא מנשקת מכתב לבנה החייל בחזית לוב, בטרם תשלשל את המעטפה לתיבת־הדואר. חרוצה וזריזה היתה על אף גילה הקשיש. בוקר־בוקר היא משכימה קום שעה ארוכה לפני מועד התחלת העבודה ומעירה את חברותיה, כדי שתסיימנה את תבשיל ארוחת־הצהרים בהקדם ותהיה שעתן פנויה לנוח מעט ולהחליף כוח לקראת תפקידן האחראי בחלוקת המנות.

חלוקת הארוחה, שעה של מתיחות עצבים היתה, שעת השיא בעבודה, ויפה שעת הפוגה ונופש להרחבת־הדעת לפני החלוקה המיגעת. יושבות הן ה"מפויחות" בחבורה על שלבים שלפני אשנבי ההגשה, נקיות ומרוחצות, ומפיגות עייפותן בשירה. שירת הארץ ושירי־עם רוסיים נישאים על־פני הסביבה ולא יעבור איש בקרבת מקום בלי לשלוח מבט חייכני.

עשו ככל שיכלו להוציא מעז מתוק. מעשה בתורנית שהיה עליה לקום שעתיִם לפני שמתעורר המחנה, כדי להכין את ארוחת־הבוקר המוקדמת. בחורף קרים המים והרתחתם בדוָדים העצומים מצריכה זמן רב. קימה זו באישון־לילה קושי מיוחד בה לצעירות. לא כן למבוגרת שהורגלה זה שנים לקום לחליבת־לילה בעוד השמים זרועים כוכבים. אולם, קרה המקרה הרע ולאחר נדודי־שינה בליל גשם וסופה לא נתעוררה במועד, ורק באיחור רב קפצה בבהלה ממיטתה ורצה לצריף המטבח, בקצה האחר של המחנה, מדלגת על־פני השלוליות המרובות בדרכה, רטובה כולה ונושמת בכבדות. אך פתחה את דלת הצריף והעלתה את אור־החשמל הדלוח, הוברר לה לתדהמתה, כי מרוב חפזון לא נטלה אתה את קופסת הגפרורים שהכינה ליד מיטתה מבעוד ערב להדלקת התנור. עמדה המומה, שוקלת את האפשרויות שלפניה. המחסן סגור היה לרגל השעה המוקדמת. לרוץ בחזרה לצריף־המגורים פירושו איבוד זמן יקר, נוסף על האיחור הרב בלאו־הכי. ולפני עיניה מראה חמש מאות הבנות הזורמות לחדר־האוכל, שדלתו נפתחת בשעה 6 בדיוק, כשהמים שבדוד קרים. מה לעשות? בלב הולם רצה נואשת לצריף־המִפקדה הסמוך, חלצה נעליה המכוסות בוץ, בגרבים בלבד חדרה לפנַי ולפנים ולאורו של פנס־כיס קט, כגנבת בלילה, מצאה את מבוקשה.

מעשה בחיילת, שנתגלגלה והגיעה לארץ במקרה, לאחר שהמלחמה סגרה עליה במלכודת בדרכה מטאשקנט לארצות־הברית. ארץ־ישראל ושפתה וערכיה זרים היו לה וגם בתחומי הצבא לא הסתירה התנכרותה. בודדה וגלמודה היתה החיילת היפה והצעירה, שביקשה לה חברה ובידור. ידידותה עם זרים עוררה לא אחת את מורת־רוחן של בנות החבורה אשר ניסו לשוא להטיף לה מוסר. לא הועילו גם דברי הלגלוג והביקורת על “תצוגת” הקצינים הבריטיים, שאת תצלומיהם על הכותל שליד מיטתה היתה מחליפה למחרת כל ערב־ריקודים.

בלילה אחד, לאחר נשף־ריקודים עד שעה מאוחרת, העירה משנתה את החיילת הקשישה שבחבורה, כולה אחוזת התרגשות ושפתיה לוחשות בזעם: “הרבצתי לו כהוגן!”

לסַמל בריטי “הרביצה”, משום שלא קם ולא עמד עמידת־דום כיאות בסיום הנשף, בשעה שקומץ בחורות אי־טי־אֶס שרו, על דעת עצמן, את “התקוה” כתוספת להמנון האנגלי. רק לאחר שתבעה החיילת מאת הסמל היושב לפניה פעם ופעמַיִם שיקום, קם ועמד ללא חשק, רוטן. בצאתן החוצה עוד הגיעו לאזניה דברי ריטון של הסמל ההולך מאחוריה על השירה המיותרת והבלתי־חוקית של אותו המנון “טיפשי”. ואז פנתה לאחור ובלי לחשוב הרבה העניקה לסמל הנדהם סטירת־לחי, כשמשקפיו ניתקים מעל אפו הרועד וצונחים אל האדמה. הקצינה הבריטית שהיתה עֵדה למחזה, ציוותה על החיילת להרים את המשקפיִם, אך זו סירבה באמרה: “אינני בתפקיד כרגע”.

שוטרת צבאית רשמה את שמה ומספרה ופקדה עליה להופיע למחרת בבוקר במשרדי המַטה. והחיילת הנרגשת אצה לצריף, אל חברותיה, שעד המאורע הזה לא היה לה כמעט כל מגע אתן.

על אף השעה המאוחרת עברה החיילת המבוגרת ממיטה למיטה וסיפרה בלחישה את המעשה, כשההתרגשות גוברת והולכת ומקיפה את הצריף כולו. כל אותו לילה ישבו עשרות הנשים באפלה וטיכסו עצה, כשהן מחבקות את גיבורת המעשה ומבקשות לעודדה ולהוציא כל פחד מלבה מפני העונש הצפוי לה.

להפתעתן, גילתה קצינת־המטה הבריטית הבנה כלפי חילול הרגש הלאומי. החיילת נפטרה מכל הענין באזהרה בלבד. למרבה גאוָתה לחשה באזניה הקצינה העבריה שנכחה בבירור:

“אני לוחצת את ידך.”

אין לסַפר על טבחיות אי־טי־אֶס בלי לפקוד את מרים, חברת קיבוץ ותיקה, אשר בהתגייסה בחרה לה מלכתחילה ובמפורש דוקא מקצוע זה. “מדוע את מתפלאה? האם תתפלאי כאשר יבחר רופא ברפואה?” ומה בכך אם סיימה לימודיה בבית־ספר תיכון עוד לפני עלותה ארצה? גם הרופא מסיים בית־ספר תיכון תחילה ואחר־כך הוא בוחר לו מקצוע. עוד כשעבדה במטבח־הפועלים בחיפה, ראתה במקצוע הטבחות שירות לאומי. וכך גם בהתנדבה למשך חדשים לעבודת המטבח בחניתה בימי בראשית. בבואה לראשונה למטבח של חניתה־תחתית – שם היו מתחלפים חודש־חודש 150 איש ממשתתפי הקורסים הקבועים של ההגנה – וראתה את החלונות הפרוצים, ומחנות הזבובים הרוחשים בכל, ו"רכבות" התבשילים וה"במקום" על השולחנות, וחולי־הקיבה העומדים בתור ליד צריף עזרה ראשונה, והמארגנים שנואשו מן האפשרות של תיקון המצב – החוירה רגע, ומיד “לקחה את העניינים בידים”.

דבר ראשון, טיהרה את חוטי החשמל מפגרי הזבובים שדבקו בהם. אחר־כך הופיעו רשתות על החלונות. חדר־האוכל שינה מראהו. פחתו חולי־הקיבה ודורשי ה"במקום". ואז התרחב מעגל האֵמון שרחשו לה והקיף לא רק את שטח המטבח. אליה התחילו באים כדי לספר על פרה שהמליטה בבית או על ילד שחלה וכדומה. וכאשר פרצה מגפת הקדחת וחלו חברים ומפקדים, היתה היא הגוחנת על מיטת חולה בלילה, מגישה כוס תה בלימון, מחליפה סדין רטוב מזיעה או מכסה בשמיכה נוספת את הגוף הרועד. ואם צריך לצאת למסע לילי בהרים, מודיעים לה בסוד – והכל מוכן ומזומן, ארוז בארגזים ובכדים, ללא מקרר ומכשירי־מותרות. כשהמפקד לוחש באזניה בערב את דבר מסע־ההפתעה המיוחד העתיד להיערך לפני עלות השחר, היא מחכה עד שניתן האות לכיבוי האורות במחנה, ורק אז תתגנב חרש למטבח ובשעה 4 לפנות בוקר הכריכים בארגזים והמשקה בכדים.

וכבחניתה, כך נהגה גם במחנה־צבא. כמו שם כן גם פה היה נר לרגליה אותו ההגיון האומר, כי מכיון שבמחנה כבקיבוץ אין אפשרות לאדם לבחור לו את מזונו לפי טעמו, או לאכול במקום שירצה, על כן מוטלת חובה כפולה ומכופלת על הטבחית לתת דעתה על מאוייו של היחיד ואפילו להעניק לו תפנוקים מיוחדים, ככל שאפשר בתחומי התקציב והתנאים. בקיצור, אין עבודת המטבח מלאכת־כפיִם בלבד, אלא דרוש לה “גם שכל וגם לב” – דעתה זו היתה לה למרים לקו בחיי־הצבא למן היום הראשון, לאחר שהצליחה לשכנע את הקיבוץ, שיסכים לגיוסה.

איך הצליחה? – אולי משום שברור היה, כי לא יוכלו לעמוד בפניה. ההחלטה גמלה בלבה באותו ערב שבאו שתים, קצינה וחיילת מן המגויסות הראשונות, ודיברו על כבוד האשה. “די לנו ללוות את הבחור בנפנוף־ידים לשלום בלבד”. ומאחר שעצם גיוס הנשים כבר היה לעובדה, הרי שיש לשאתו בכבוד ולהעמיד לרשותו כוחות הראויים לו.

עוד בערב הראשון שלה בסרפנד, ניתן לה לתרום מאישיותה להפגת מצב־הרוח הכבד של הוָי ההתחלה הבלתי־ברורה בעולם הזר והמוזר. באותו ערב נערך אחד מנשפי ה"דאנסים" במחנה. הסגל הפיקודי הבריטי היה מעוניין בהשתתפות הבנות בריקודים. מחנה סרפנד הענקי והזר השרה מבוכה וספקות אישיים – אם אמנם צעד נבון היה גיוסי זה, ואיך אעמוד בו ומי יודע מה צפוי לי כאן וכדומה. ובא נשף־הריקודים הזה עם חיילים נכרים והוסיף מבוכה. מעטות קמו והלכו. אך רבות נשארו שכובות מתוך קדרות בצריף הגדול על ארבעים המיטות שבו, בלי לדעת איך “להרוג” את הערב הארוך שלפניהן. ודוקא היא, הקשישה מכולן, קמה מעל המיטה ואמרה כלאחר־יד:

“בנות, מי הולכת לקולנוע?”

כהרף־עין קמו כולן כאחת ויצאו בחבורה וחזרו בחבורה, וכך נתקשרו קשרי היכרות ראשונה, שהיתה במרוצת הזמן לידידות חמה.

מעולם לא הטיפה מוסר, ולא היא שזכתה לכינוי “הרעבעצן (רבנית) מהקיבוץ”. להיפך, לפניה שפכו את הלב גם בענינים שבינה לבינו. כל עלבון הביאו לפניה, אם מחיי המחנה ואם מפגיעות בימי החופשה בבית. פעם באו אליה שתי נערות צעירות וסיפרו, כשדמעות בעיניהן, כיצד לא שעו אליהן בכניסתן לחנות אזרחית בעיר, והן לבושות מדי־צבא, ולעומת זאת נזעקו כל עובדי החנות ובעליה לשרת בכבוד ובהכנעה נערת־רחוב יהודיה, שנכנסה אותה שעה אף היא לחנות, בלויית קצין בריטי. “איפה הצדק?” טענו הבנות, אשר חזרו מן החופשה מרות־נפש לשמע ההשמצות והרמזים, שהגיעו לאזניהן בגלל התנהגותן הפרועה של כמה מנערות אי־טי־אֶס, “האם בגלל מועטות יוכתם המחנה כולו?” התרגשו. “לא די שאנו מנותקות מהבית ומהישוב, נצרבות בשמש וברוח, לבושות בגדי־חאקי זוָעתיים אלה בשעה שבארץ חיות הנשים כאילו לא קרה דבר – ועוד משמיצים אותנו! האם יהיה עלינו להתבייש כל ימי־חיינו על שהתנדבנו בשליחות הישוב לשירות המלחמה?”

למרים היתה כל אחת מהחיילות הסובבות אותה כאילו אחותה או בתה היא. לא הופעתה כלפי חוץ שימשה לה קנה־מידה לקביעת טיבה של חיילת. ביקשה לגלות את החיוב שבכל אחת ואחת. ראתה את הבנות קודם־כל בעמלן ובמאמציהן. לפעמים חיכתה שעות במטבח או קמה מעל מיטתה בשעת־המנוחה, כדי להגיש ארוחה חמה לנהגות שהופיעו במאוחר, עייפות ורטובות־גשם בחורף או צרובות שמש ורוח בקיץ, וישבה על־ידן והקשיבה לסיפוריהן על הקורות אותן בעבודה. והן החזירו לה חמימות ללא מלים. לא פעם מצאה את הכפתורים במדיה מצוחצחים לקראת “פארייד”, בלי שתדע יד מי היתה בדבר.

תקופה מסוימת, כשהיא כבר ענודת סרט הרב־טוראית, היתה אחראית למטבח של פלוגה 507 בדיר־סונייד, בשטח הקורסים להשתלמות למיניהם .M.E.T.C ליד עזה. בנות הפלוגה חיו בהרגשה, שכאן בית על כל נתוניו – בית הגון, שכל אחת ואחת בו אחראית לכבודו ולשמו הטוב. מעשה בשתי בנות צעירות, שבאו למטבח וסיפרו, כי הוזמנו להימנות עם מחנה מלוויו של הבריגדיר היוצא לציִד בסוריה, ועליהן להביא אתן את מנות המזון שלהן לשבוע ימים. על מבטיהן המתחננים של הנערות ענתה מרים במלים ספורות בלבד:

“אַל תדאגנה, הכל יהיה בסדר.”

כבאותם לילות רחוקים בחניתה, כן נכנסה גם עתה בשעת־ערב מאוחרת למטבח – צלתה וטיגנה, אפתה עוגה ועוגיות וארזה הכל יפה בשני ארגזים, דבר לא שכחה, אף לא מלח ומלחיה. ולמחרת בבוקר, כשבאו השתים להיפרד, בעוד משרתו הכושי של הבריגדיר מעמיס את מטענן, אמרה להן רק זאת:

"בנות, תבלינה בנעימים, אבל אַל תשכחנה, שאתן מיצגות את הפלוגה 507.

“יהיה בסדר!” ענו השתים כאחת.

וכעבור שבוע, בשובן מן המסע, היה המטבח תחנתן הראשונה:

“טוב שאנחנו כבר בבית!”

סיפרו בגאוה כיצד עמדה במבחן הצידה הנפלאה שלהן והספיקה לשיירה כולה, לאחר שמזונם של הבריגדיר ומלוויו התקלקל יומַיִם לאחר צאתם לדרך.

שמה של הטבחית מרים הלך לפניה בקרב הקצונה הבריטית, אשר לא פעם סעד מי מהם על שולחן הפלוגה 507 בחג יהודי. מעולם לא נטלה חופשה לעצמה בליל־הסדר או בראש־השנה. וחיילים מכל הסביבה, גם מקרב צבאות זרים, קרואים אל שולחן הפלוגה בליל שבת וחג. לאחר אחת הסעודות הללו שלח הבריגדיר אליה קצינה בריטית להציע לה את הנהלת המטבח שלו, אבל היא סירבה.

“לבריגדיר יש תקציב גדול,” אמרה, “וכל טבח יכול לנהל את מטבחו כהלכה. אני מקומי אצל החיילים הפשוטים.”

וכשבא אליה טבח בדרגת סמל לשאול כיצד מצליחה היא להשביע רצון הכל, ענתה לו בשברי האנגלית שלה:

“תראה,” אמרה, “מה ההבדל בינך לביני. אתה תמיד fed-up (קצה נפשך) בעבודת המטבח. יש לך התפריטר הרשמי וחסל. לפני עיניך האִמרה השגורה ‘good enough for soldiers’ (טוב למַדי בשביל חיילים), כאילו אינך רואה את האדם אשר לו נועד המזון – ואני רואה תמיד לעיני את בני וחבריו, המשרתים אי־שם במרחקים ונפשם בודאי יוצאת למאכלים של אמא ולחמימות של בית.”

לא אחת נסתבכה מרים באי־הבנות ובסכסוכים בשל גישתה המיוחדת לתפקידה. דברים שנפלו פעם אחת בינה לבין קצינה עברית הגיעו לידי בירור לפני מוסדות ההגנה. הקצינה האחראית לנוהג ולמשטר הצבאי בפלוגה טענה:

“מי כאן המפקדת, היא או אני?”

בתקופה מאוחרת יותר קיבלו מרים וחברותיה על עצמן את האחריות למטבח מוזנח ליד בית־חולים גדול בקנטרה. במטבחי־הצבא במצרים עבדו להקות מצרים רעבים ובלואים בחסותו של קבלן משלהם, אשר נהג בהם כבעבדים, הוא והראיס (ראש) נציגו. קבלנים מסוג זה דרכם היה ליטול לעצמם את חלק־הארי של המשכורת הצבאית ורק פרוטות הותירו לעובדים, אשר מראיהם כשלדים. יום אחד נכנס למטבח נער כבן 13, נציגו של הקבלן, לבוש כותונת לבנה ארוכה, על ראשו טורבן, ובידו השוט הגמיש והמקופל, כנהוג. העובדים ניצבו, כמקובל, בשני טורים ארוכים, והנער עובר ביניהם ומרביץ בשוט לימין ולשמאל, ללא אומר ודברים. מרים עומדת ומסתכלת וזעמה מחלחל בה. וכאשר ניגש הנער לבסוף אליה ופנה לעברה בשאלה: “כּולשי מזבּוּט?” (הכל בסדר?) – לא עצרה ברוחה, הרימה רגלה ולתדהמה הכללית בעטה ב"ראיס" והוא “עף” החוצה.

“מעשה לא כל־כך אסתיטי,” מתנצלת מרים כיום, “אבל לא יכולתי שלא לעשותו.”

תקופה מסוימת עבדה במטבח לשלוש מאות איש, אשר שימש גם לצרכי שיירות חולים־במעבר. ערב אחד בא אליה סמל־מַטה והודיע על שיירת חולים מדוכאים ומטושטשים בעקבות הלם בחזית, העתידים להגיע הלילה ויש להכין למענם ארוחה לחלוקה בשעה 9 בבוקר. קמה באישון־לילה, היא ועוד חיילת מן העובדות אתה, ולאחר שנעצרו בדרכן פעמים אחדות על־ידי ה"גארד’ס" לביקורת, הגיעו למטבח האפל וניגשו מיד למלאכה. סיימו בדיוק לשעה המיועדת וישבו מצפות – ואין איש. לא הבינו מה קרה ומה יהיה גורל הארוחה שהכינו. בשעה 9.55 הופיע במטבח הסמל הנרגז והתחיל מפרק את השולחנות הערוכים לחלוקת המנות. אותה שעה הציצה מרים החוצה וראתה תור ארוך של חיילים עומדים בגשם וכלי־האכילה בידיהם. פנתה בתמיהה אל הסמל הזועף:

“מה קר? מדוע אין מחלקים את הארוחה?”

“הם איחרו לקום, ולא יאכלו!” ענה בהראותו ברוגזה על מחוגי השעון שעל ידו.

מרים לא האמינה למשמע אזניה. ניסתה לשכך חמתו בדברי הגנה על המאחרים, מוכי־הגורל, שהגיעו בשעה מאוחרת בלילה ובודאי עייפו מן הדרך, ונוסף לכך גם נרטבו עכשיו כשהם עומדים בתור בגשם, ואולי אפשר לדחות את העונש למחרת היום, אם יאחרו שוב. דבריה היו לשוא. אך היא לא יכלה להשלים עם אכזריות זו. ניסתה לדבר עוד על לבו של הסמל, כשהחיילים העובדים במטבח ניצבים מסביב, חיורים ודוממים. לבסוף, משהוברר לה כי אין הסמל עשוי לשנות דעתו, שתקה רגע, אחר־כך פנתה לעבר הבנות האחרות, שבאו בינתים לעבודה, ואמרה בתוקף:

“בואנה, בנות, אנחנו מחלקות את האוכל.”

ובעוד החיילות מחזירות למקומם את שולחנות־החלוקה הכבדים, התחילו גם החיילים פעורי־הפה מסייעים בידן לחלק את האוכל, בניגוד להוראותיו של הסמל.

 

סיפורה האישי של ריבה    🔗

…אני שמי ריבה והייתי בין הראשונות. עבדתי במטבח־הפועלים ולא סיפרתי לאיש. גמרתי את יום־העבודה שלי והלכתי ונרשמתי, מספר חמישים! ערכו לי מסיבה עם נאומים וגם רשמו לי עצים לקרן הקיימת.

לא הייתי צעירונת ביותר ובשלושים וחמש השנים שלי כבר היה לי די נסיון בחיים. המליצו עלי ל"קאדר", אבל מישהו קילקל ולא היה איכפת לי. פתאום אני מקבלת הודעה להתיצב באחד במַרס בסרפנד. טוב. ביליתי שם את החודש או החָדשיִם של טירונוּת ואי־אפשר לומר שהצטיינתי. אבל כשנתנו לי תפקיד לחלק את המנות בחדר־האוכל, נהייתי איש חשוב, כי זה באמת מקצוע וצריך לדעת וגם להבין – וקיבלתי תיכף סרט. “רב־טוראית ריבה” – כך קראו לי כולם, אפילו הרב־סמלת, שלא יכלה בשום אופן לבטא את שם־המשפחה הפולני הארוך שלי. ובכל בוקר, בפארייד, היתה מתבלבלת בלשונה ומגמגת בליבוגולוצקי או בוליגובולנסקי והבנות מתפקעות מצחוק. גם תרגילי־הסדר בשעת־האימונים היו בהתחלה כמו נשף פורים. תארי לך, כשאספו את הבחורות מכל הגילים והמידות ורוצים להצעיד אותן יפה, כמו שצריך. יום אחד אני במטבח, מחלקת את האוכל ואני שומעת איך הסמל המאמן צוֹוח בקול איום:

“אַת שם… בטור הראשון… תביטי ישר לחזית… אל תביטי עלי… אני גבר נשוי…”

כשהתחילו מדברים שעוד מעט יזוזו למצרים, נהיה לי לא טוב. כולן תסענה ואני אישאר כאן לחלק אוכל? הלכתי לקצינה ודיברתי אתה, כך וכך. אמרה:

“אַל תדאגי. תישארי כאן ותקבלי ‘סטרייפים’.”

עניתי תיכף במקום:

“לא התגייסתי בשביל ‘סטרייפים’.”

וכל־כך הרבה נידנדתי לה, עד שראתה עם מי יש לה עסק. קיבלתי יומַיִם חופש ויצאתי לקנטרה. היינו בערך שלושים איש, כולם בחורות. נסענו כל הלילה והקור במדבר נורא. בבוקר השכם היתה פגישה לבבית בתחנה עם קצין בריטי, שהכין לנו כריכים ותה חם, באמת על הגובה. משם הועברנו לשדה־אוהלים פתוח, נַמבֶּר וַן גנרל הוספיטל (בית־החולים הכללי מספר אחד). היינו בערך שש באוהל, מחנה לחוד, “אאוט אוף באונדס” (מחוץ לתחום), מוקף גדר קני־סוף – רק אוהל אחד השאירו לנו מחוץ למחנה, בשביל האורחים מכל היחידות בליל־שבת.

היציאה ליום־העבודה הראשון שלנו בבית־החולים היתה ממש מזעזעת. תארי לך את הלבוש שלנו – אובֵרולים מגושמים של חאקי וכובעי אי־טי־אֶס מכוערים. רושם מאוד מאוד לא סימפטי, תאמיני לי. כלום. חילקו אותנו במחלקות והתחלנו לעבוד. לא היינו אחיות. אבל גם אלו שהיו אחיות נתנו להן עבודה שחורה. אחת, שהיתה אחות ראשית ב"הדסה", נתנו לה לנקות ארונות־לילה. מה לעשות? – הלא אנחנו “נייטיבס”. אבל כשנגמר יום־העבודה ולנו אין מקלחת משלנו ושלחו אותנו למקלחת הכללית – פערו האנגליות פה, כשהן עומדות ומביטות איך אנחנו מתרחצות ומצטחצחות ומתגנדרות בכל הקוסמטיקה ולובשות את חלוקי־הבית היפים שלנו, ממש כמוהן ויותר. אחר־כך, כשהוספנו לעבוד וראו מה זה אי־טי־אֶס באמת, קיבלנו אוברולים לבנים ובסוף נתנו לנו כבר סינרים לבנים וקייפים על הראש, ממש כמו אחות ראשית, וכל אחת מוסרת למכבסה, שתהיה התלבושת לבנה ומגוהצת בעמילן, כאילו למִפקד.

מהתקופה הראשונה בקנטרה אני זוכרת כל מיני מקרים, עליזים ומבדחים וגם עצובים ומעליבים. הידיד הגדול שלנו היה ד"ר חיים שיבר (שיבא), שעבד אז כרופא־קצין בבית־החולים ועזר לנו הרבה. הוא גם הרצה לפנינו באופן פרטי והסביר לנו הכל והוא גם הגבר היחיד שהיתה לו הרשות להיכנס למחנה פנימה. במחלקות הסתדרנו בעבודה עם האנגליות יפה מאוד, חוץ מאשר עם אחת, שגם לשיבר דפקה על העצבים – ופעם אַחת אפילו אמר לה, שבעצם היא וחברותיה האחיות האנגליות אינן נחוצות לו, כי הוא יכול לעשות את כל העבודה די טוב עם האי־טי־אֶס. אבל צריך להגיד את האמת, שהיו כל מיני אי־טי־אֶס, כאלו וכאלו. היו גם דברים מכוערים, פשוט בושה. פעם קרה מקרה מעציב. מישהו מאַר־אֵי־אֶף (חיל התעופה) חלה במחלת־מין וקיבל עונש והקצינה אמרה, שהוא טוען, כי זה מאי־טי־אֶס אחת, שהיה אתה בתעלה. הקצינה האנגליה הטיפה מוסר וכולנו התביישנו, ממש לא יכולנו להרים את העינים. ידענו, שעד כדי כך לא הגענו. אבל איך להוכיח? – פנינו לד"ר שיבר לבקש עצה. והוא הציע שכולנו, כל אחת ואחת מהשלושים, תעבור בדיקה. זו היתה זוָעה. מצב־הרוח היה איום, ביחוד לאחר שהדבר יצא החוצה. אבל הסכמנו, בשביל להחזיר את כבוד הפלוגה. ובאמת הוברר, שהכל עלילה שפלה. הקצינה אמנם לא ביקשה סליחה, אבל לאחר שידענו את האמת כבר לא היה איכפת לנו.

אי־אפשר לשכוח מקרה אחר של התנגשות עם הרב־סמלת האנגליה, שהיתה קתולית אדוקה והיא המארגנת הכל ביחידה, גם את עונג־שבת. פעם, כשישבתי ב"אוֹרדֶרלי־רוּם" שמעתי איך היא אומרת לאי־טי־אֶסית צברית אחת, עז צעירה, שבאמת היתה די חוצפנית:

“מכיון שאַת מתנהגת כך, מה פלא, שיש חולים האומרים ‘בּלאדי ג’וּ’?”

נוּ, נוּ, אַת יכולה לתאר לך איך רתח אצלי הדם. אבל אין מה לעשות. הזמן קשה. רומל עומד קרוב אלינו. כל יום מגיעים שיירות של פצועים. עבדנו שמונה חדשים ולא קיבלנו חופש – תארי לך מה היה החופש הראשון בארץ לאחר כל זה, ממש כביר. חזרתי למחנה חולה מכל המסיבות והסעודות שערכו לי.

עבדנו קשה וברצינות, שמונה שעות בריאות, לכל הפחות, ואף אחת לא השתמטה. היו שממש הצטיינו. יחד עם העבודה עברנו קורסים. השפענו על המפקדות שלנו, שהאחות המוסמכת שבתוכנו תרצה לפנינו בעברית וגם את הבחינות נוכל למסור בעברית וד"ר שיבר יהיה הפוסק. והיה הכל בסדר. פעם אחת קרה מקרה וחשבנו, הנה־הנה אנחנו מסדרות את הקצינה, ובסוף היא סידרה אותנו. איך? – נודע לנו תוכן השאלות של המבחן והאחות שלנו הכינה לנו את התשובות. אבל הקצינה הרגישה בדבר וברגע האחרון הפכה את כל הקערה על פיה. בכל־זאת הצלחנו כולנו די יפה ונתנו לנו קלאס 3, כעבור זמן קיבלנו אוטומטית קלאס 2, אלה שיצאו לאיטליה קיבלו שם קלאס 1, ואלו שהמשיכו לאחר המלחמה את לימודיהן בבית־ספר לאחיות, חשבו להן את כל זה לשנה אחת.

העבודה היתה קשה, אין מה לדבר, אבל נשאר לנו מרץ גם לשמוח. היתה לנו להקה דרמתית משלנו, חמש־שש מתוך שלושים הבנות – הקראות, מערכונים, פיליטון, מסכת ועוד. גם אני השתתפתי, כי היה לי קשר עם הבוהימה, ואפילו שיחקתי קצת. היה לנו בתכנית פיליטון אחד איך צ’רצ’יל מגיש לאי־טי־אֶסית סטרייפים על כרית של כסף ואיך קיציס ממועצת פועלי תל־אביב נואם לכבודי ואומר: “ריבה, אַת דבורה הנביאה, אַת יעל וסיסרא, אַת תביאי לנו את ראש היטלר על הצלחת!”

לא תמיד היה הראש פנוי לשמחות, כי לא חסרו צרות. ביחוד כשהתחילו העסקים עם האנגלים. ואנחנו שלושים נשים, כל אחת אחראית לעצמה. היתה ספרדיה אחת – קטנה, רזה, מכוערת. היא היתה המתחילה. אבל היו גם אחרות ומכל העדות. ולא רק בפלוגה שלנו. האמת ניתנה להיאמר, שלא רבות היו כאלו, אבל עליהן הביטו בשבע עינים. כשאני חושבת על כל זה היום, אני אומרת לעצמי: זה עוד היה בחסד, בתנאים שלנו. סוף־סוף במדבר, ובחורות צעירות. והיו אנגלים כאלה חבּוּבּים, פשוט כובשים לך את הלב. אני זוכרת את התימניה מירושלים שבאה פעם בשמחה, לאחר הפגישה עם האנגלי שלה, כורה־קברים במקצועו.

“ריבה, אני הולכת להיות ליידי!”

ובאמת, הם היו כאלה ג’נטלמנים, שבחברתם אַת מרגישה כמו נסיכה ואינך מבינה בעצמך מה פה קורה. והיו גם בחורות טובות, רציניות, לא סתם קלות־דעת, שהסתבכו. צברית בת מושב או קיבוץ או אפילו קצינה חברת ההגנה. אותה קצינה, במסיבת ליל־שבת היתה המדליקה את הנרות בפלוגתה וקוראת את פרק התנ"ך. כאשר משה שרת קרא אותה לשיחה ושאל אם נכון מה שמספרים עליה, ענתה:

“אילו היה זה נכון, היעלה על דעתך, כי הייתי מקבלת עלי תפקיד זה – להדליק נרות של שבת ולקרוא את פרק התנ”ך? האם כזאת אני?"

ואני בטוחה שהיא לא שיקרה כשאמרה דברים אלה, אבל זמן קצר לאחר־מכן נרעשו בכל־זאת כל פלוגות אי־טי־אֶס מן הידיעה, שהיא התחתנה עם האנגלי שלה. מעניין, שדוקא המקרים של הבנות הטובות והרציניות היו הקשים ביותר, ואף כי לא רבים היו, כל אחת ידעה עליהם. יש שהתחתנו והם חיים בטוב, ויש שהצרות התחילו תיכף ומיד. היתה אחת, נערה מקיבוץ, והוא – נשוי. שלטונות הצבא הפריעו, כמובן. אבל הוא עמד על דעתו. לבסוף, נסע לביתו לקבל גט מאשתו – ולא חזר. והיא בינתים ילדה כאן, ואל תשאלי איזה סבל היה.

היתה אחרת, פשוטה מאוד, מאיזו שכונה בירושלים. התאהבה בסמל בריטי וגם הוא התאהב בה וכתב להורים שלו והסכימו שיתחתן אתה, אבל בתנאי אחד, שהבחורה תתנצר. לא חשבה הרבה ועשתה את השטות והלכה במחנה עם הצלב על הצואר, מחכה ליום־הנישואים. אבל שלטונות הצבא, שעשו ככל שיכלו למנוע נישואים כאלה, העבירו אותו פתאום לפלוגה אחרת, רחוקה. ישבה המסכנה כל היום מצפה.

כך עבר הזמן. ולאחר שהייתי שנתיִם בקנטרה התחלתי להשתעמם וביקשתי העברה. היתה לנו אז קצינה קנדית נהדרת, מאוד דמוקרטית. העבירו אותה מהר לפלוגה אחרת, כנראה היתה יותר מדי טובה. היתה אומרת לנו:

“אם אתן פוגשות אותי ברחוב ואתן בלי כובע, שזה בניגוד לחוק, ואינכן יכולות לתת לי סַליוּט – פשוט תשמנה עצמכן כאילו אינכן רואות אותי.”

ובכן, פניתי לקצינה זו, וביקשתי העברה לבית־החולים בקהיר, כי נמאס לי במדבר. אמרה:

“טוב, אבל אין שם תקן לרב־טוראית נוספת.”

הסכמתי שיורידו לי את הסרט ובלבד שכבר אצא מכאן. ולא הצטערתי, כי בקהיר היה הרבה יותר מעניין. בית־חולים גדול והרבה בחורות ומכל הסוגים. היו שם קומוניסטיות מרומניה, בחורות צעירות, פעילות מאוד, יוצאות כל ערב ונפגשות לעתים קרובות עם הקומוניסטים המצרים – רובן חזרו אחרי המלחמה לרומניה. הן ניסו למשוך אותי לחברתן, לצאת אתן לקלובים שלהן, כי התידדתי עם כולן, וחשבו שאפשר להשפיע עלי. ביחוד הייתי בידידות עם שמאלית אחת, שהשתתפה במלחמת ספרד והיתה בחורה מצוינת, חוץ מן הדעות שלה בעניינים לאומיים, שלא הסכמתי אתה. הייתי קרובה דוקא לבנות ההגנה, שהכניסו אותי בכל הסודות והענינים, אף כי אני לא חברה.

יום אחד, כשהייתי בדרכי בחזרה מחופשה בארץ לפלוגתי במצרים, ניגשה אלי בחורה צעירה, לא חיילת, ואמרה כך וכך, אנחנו בהגנה יודעים מי אַת ובטוחים שלא תמסרי אותנו. ובכן, תעבירי במזוָדה שלך כל מיני עתונים וחוברות בשביל ההגנה. הייתי גאה מאוד. אבל גם פחדתי, כמובן. ״שלוּמיאלית שכמותך," אמרתי לעצמי, “אַת בודאי תפלי בפח.” ואמנם, לפתע פתאום, עם אור היום, מעכבים את כל הרכבת בתחנה שמחוץ לעיר. את החיילות הבריטיות מעבירים למכוניות המסיעות אותן העירה ואצל החיילים הפלשתינאים מתחילים לחפש כאילו מחפשים חשיש. “לא כל־כך שמח.” אמרתי לעצמי, כשאני מוציאה את ה"אשנב" ו"כל זה" מן המזוָדה ומעבירה בזריזות לתרמיל־הצד, “שם אולי לא יחפשו.” אבל ממולי בקרון יושבת אֶם־פּי (שוטרת צבאית) “יֶקית” אחת, ואף כי היא בחופשה, בכל־זאת עיניה משוטטות בכל, ממש גיִס חמישי. לא ברור, אם היא שמסרה מה שראתה. על־כל־פנים, מכניסים אותי ראשונה לחיפוש. אני עומדת וכולי מכוסה זיעה במדי־החורף הכבדים – לפי הלוח הצבאי לא הגיעה עדיין השעה להחליפם, אבל השמש כבר יוקדת, אף כי השעה עוד מוקדמת בבוקר. מתחילים לחפש ואני רואה איך ה"מנוּולת" רומזת כל הזמן לשוטרת הבריטית מאחורי גבי ואין מרפים ממני. אפילו מתחת לעטיפות השוקולדה שבמזוָדה חיפשו. לבסוף, כמובן, מצאו את החומר.

“מה זה?”

“ז’ורנלים לקריאה.”

השוטרת מוסרת חוברת אחת לידי ה"יֶקית", אבל זו, לשמחתי, איננה יודעת לקרוא עברית. אף־על־פי־כן מחרימים את החומר. ולבי דופק, רק אלוהים שבשמים יודע איך. ורק השתחררתי, אני רצה למחנה ומסַפרת הכל לקצינה. זו מרגיעה אותי:

“קודם־כל,” אומרת היא, “לכי לנוח.”

אחרי־הצהרים, בשעה 4, קוראים לי לפגישה עם יוסף ברץ, “אבא שלנו”, השוהה בעיר – פתאום נהייתי אישיות חשובה. ברץ מחייך ואומר: “ובכן, פושעת, מה הסיפור אשר בפיך?” “ישבתי על ספסל בגן, ראיתי צרור עתונים ולקחתי לקריאה בדרך, מה יש?” ברץ צוחק: “ריבה, ריבה, שבע תליות יתלו אותך וחמש יריות יירו בך.” הבינותי שהוא מתלוצץ וחייכתי סוף סוף גם אני.

מקרה אחד מבית־החולים בקהיר אני מוכרחה לספר לך. שם היה נהוג, שכל מי שעובדת כבר במחלקה כמה זמן מעבירים אותה לעבודה בחדר־האוכל של החולים הקלים. והיה שם רב־סמל שלא חיבב יהודים, במיוחד ארץ־ישראלים. בוקר אחד אנחנו נכנסות לחדר־האוכל והנה על שולחן אחד יש שלט “בריטיש אונלי” ועל שולחן אחר שלט “פלשתיין אנד סַיפּרוס” (פלשתינה וקפריסין). מה זה? – נדהמנו. אמרנו:

“לא, כך לא נעבוד!”

אבל הלא זה צבא וכשלא מצייתים הרי זה מרד, ובכן מה לעשות? היו שם בסך־הכל ששה יהודים ורק אחד מהם שיתף פעולה וכל השאר לא רצו להתערב. אבל הבנות דוקא היו כולן בדעה אחת, אפילו ילידת רוסיה המתבוללת והרב־טוראית היֶקית. הרב־טוראית הסכימה להתיצב לבדה לפני הקצינה, כדי שלא יהיה לזה אופי של מרד, ואמרה לה מה שאנחנו חושבות. ואז התחילו ענינים שנמשכו כמה ימים. הרב־סמל לא ויתר וגם אנחנו לא ויתרנו, אף כי היינו בחורות סתם ולא עסקניות חשובות. לא אדבר לך במלים גבוהות ובסיסמאות של העתון, אבל כל הענין היה איכפת לנו מאוד ולא יצאנו לעבודה, אף כי ידענו, שצפוי לנו משפט צבאי.

באותו הזמן היתה אזכרה לברל כצנלסון והודיעו לנו שיבוא אלינו מאיר גרבובסקי (ארגוב) ממרכז המתנדבים. ובכן, נפגשנו אתו בביִת־קפה לפני האזכרה וסיפרנו לו את כל הענין. והוא נתן לנו עצה כזאת: באזכרה הלא יהיה גם הרב הצבאי, ובכן שנסַפר לו הכל. שמענו בקולו. אבל כשרק התחלנו לסַפר לרב, הפסיק אותנו ואמר:

“אתם, הפלשתיניאֶנס, תמיד עם הפוליטיקס שלכם.”

לא יכולתי לשמוע דברים כאלה והתחצפתי נגדו והמשכנו בשביתה, עד שהדבר הגיע למִפקדה הראשית. לא ידענו איך ייגמר הדבר והלב שלנו רועד כהוגן. אבל סוף טוב הכל טוב. הקצינה שלנו לא יכלה לשבת עוד בשקט. היא התערבה בדבר, ובוקר אחד הודיעו לנו לבוא לעבודה. אנחנו נכנסות בפחד לחדר־האוכל – והנה אין שלטים. לא אמרנו דבר, התחלנו מיד לעבוד במרץ, כשבלב אנחנו חוגגות את הנצחון הקטן שלנו.

כך עברה עוד שנה. והתחילו מדברים על נסיעה לאיטליה. והיה נורא, כי איזו חיילת אינה רוצה לצאת לאיטליה! אבל צריך להירשם תיכף ומיד. ואני, שלומיאלית שכמותי, איחרתי את המועד והוציאו אותי מן הרשימה. חשבתי שאני מתפוצצת אך לא עזר כלום. ואני, שתדעי, מרדנית מטבעי, מאוד מרדנית. ובכן, ריבה שובתת. או איטליה או חזרה לארץ! לבסוף יצאתי לחופשה וחליתי. אני בבית ופתאום מכתב מלא רמזים מחברה אחת, כך וכך, ויש אפשרות ובואי מהר. תארי לך, שלא צריך היה לרמוז לי פעמַיִם. חולה־לא־חולה, ריבה שוב במצרים. היתה זו כבר הפלוגה השניה שיצאה, ואתנו שתי קצינות. הגענו לאיטליה בליווּי אניית־מלחמה. רק אנחנו – והשאר חיילים בריטים. משטרה צבאית שמרה על הבנות מסביב, כאילו היינו איזה אוצר.

בנַפולי קיבלה את פנינו פלוגת סולל־בונה בדובדבנים. המשכנו לרומא. שם חיכה לנו בן־ציון ישראלי, הזקן־הצעיר מכנרת, זקן המתנדבים שלנו, שהיה יכול להיות סבא של רבות מאתנו. הוא לקח אותנו לטיול והראה לנו מה זה רומא ולעולם לא אשכח את היום ההוא. מרומא – לפרוג’ה, שם שיכנו בית־חולים צבאי גדול בבנין סַנַטוריום לשחפנים. הדיור שלנו היה רע מאוד, כולנו בחדר אחד, ובפינה סידרו מין חדרון לקצינה הצעירה שלנו, מרים לוי זכרונה לברכה, שהיתה יוצאת מהכלל, אדם נפלא. עבדנו שם ולמדנו בקורס גבוה יותר. את השיעורים נתנה לנו סגנית המייטרון (האחות הראשית), שהיתה המנהלת של בית־הספר לאחיות. אני מצאתי חן בעיניה, מכיון שגם כאשר חליתי וקיבלתי יומַיִם חופשה ישבתי במיטה ולמדתי. אבל לבסוף התברר שלמדתי לשוא, כי האחות חלתה והבחינות נדחו ובינתים העבירו אותנו לרומא. שם היה בית־חולים בתוך מנזר עתיק, מוקף גן יפה. ואנחנו כבר עובדות אחראיות, עוסקות בזריקות ובכל מיני טיפולים, כאחיות ממש, והכל יותר קל ופשוט. מובן, שלא הכל היה חָלק גם כאן. אני זוכרת יום אחד, בגמר המלחמה, כשהיטלר כבר נעלם והתכוננו להעביר את כל בית־החולים לגראץ שבאוסטריה, ופתאום מודיעים: “פלשתינאים אינם עוברים!”

פירקנו את המזוָדות שלנו בדממה. מלה לא שמעו מאתנו. אבל זה כאב, כאב מאוד. פעם אחרת, כשבאתי לסדר מיטתו של סמל חולה, אני שומעת איך הוא אומר לחבריו, כאילו בדרך־אגב, בלי שהוא בכלל יתכוון אלי:

“אני חושב, שהיטלר מסתתר בפלשתיין.”

כמו רעם ירדו הדברים עלי, לא ידעתי מה שאני עושה, וקולי רועד וצרוד, כשאני אומרת מניה־וביה, בלי להביט על הסמל:

“באמת, מעשה כזה של הממשלה הבריטית לא יהיה הפתעה בשבילי.” אמרתי ועזבתי את החדר, ולמזלי עבר המקרה בשלום, כי הסמל לא מסר אותי, ויצאתי בלי עונש.

אותו זמן כבר העבירו לבית־החולים שלנו מחלקה שלמה של שבויים אוסטרים. טוב שהם עצמם היו מציעים ומסדרים את מיטותיהם, כי אני, למשל, בשום אופן לא הייתי מוכנה לעשות זאת בשבילם, ולא אחת קרה שנכנסתי למחלקה שלהם בלי לענוד את הסרט “פלשתיין” על הכתפים. פעם אחת, הדבר היה ביום ראשון בּשבוע, ואני בעבודה והרופא והאחות האנגליה יושבים וקוראים ז’ורנלים, אני מסתכלת מן הצד ורואה שם צילומים מברגן־בלזן ומכל המחנות ואינני אומרת מלה, כמובן. פתאום פונה אלי האחות שאעשה תחבושת לשבוי אחד במרפאה. עמדתי כמאובנת. אני? איך אעשה לו תחבושת כשהיד שלי רועדת כאילו מקדחת? הראיתי באצבע על התמונות שבז’ורנלים ואמרתי:

“מצטערת, לא מסוגלת עכשיו לעבודה…”

והסתלקתי. וגם כן לא עשו לי שום דבר.

אחר־כך הועברתי לבארי. שם היה חדר־אוכל גדול. אכלנו יחד עם הקצינה שלנו והיחסים היו יפים מאוד. חיי החברה בבארי היו מעניינים, כי ערכנו מסיבות שבת וחג וסדר־פסח יחד עם הבחורים שלנו. גם שיתפנו אתם פעולה למען הפליטים. אני זוכרת איך סחבתי בשבילם תרופות יקרות. פניצילין וּויטמינים ותחבושות סַניטריות – זו הגניבה היחידה בחיי. כשהייתי יוצאת מבית־החולים והתרמיל שלי מלא, היה הלב שלי נופל לי החוצה. אבל איך יכולתי לסרב, כשאמרו לי שזה נחוץ מאוד בשביל הפליטים והילדים! הלא סוף־סוף למענם התגייסתי וזה לא משחק, ואם לא אעשה את המעט הזה אחרי כל מה שעבר עליהם, כי אז מה אני שוה? אבל לא היה קל ובודאי ובודאי לא נעים.

היו גם בעיות אחרות. אנחנו הרי היינו ללא דרגות ובין החולים של הצבאות השונים שבהם טיפלנו היו בעלי דרגות שונות, גם גבוהות, שלא רצו לקבל פקודות מאתנו, הטירוניות. דרשנו ודרשנו. עד שלבסוף תלו פקודת־יום, שעליהם, על כולם, לציית לנו. ופקודה היא פקודה, בלי חכמות. היו ביניהם פולנים מצבא אנדרס ויוגוסלבים נחמדים ואני שיברתי לי את השינים לדבר אתם ברוסית המקולקלת שלי.

במקום זה כבר עבדתי עד שהוחזרתי לאיסמעיליה בדרכי לארץ, לשחרור, בסוף נובמבר 1945.

וכך חלפו להן כמעט ארבע שנים…

מצטערת? – חס וחלילה! להיפך, כשאני מביטה אחורנית על השנים ההן, אני בטוחה שזו היתה תקופה מאוד מעניינת. בעצם, לא קרה לי שום דבר מיוחד, שאפשר לספר עליו. אבל הכל היה מיוחד. הטרמפים על־פני אירופה, איפה לא הייתי! ואת דרום ארץ־ישראל אני מכירה כאילו זה על כף־ידי. כשהתחיל מבצע סיני, ידעתי כל מקום שכתבו עליו בעתון והייתי ממש גאה. וכל־כך הרבה מקרים פעוטים קרו, לא־כלום, ובכל־זאת הם חשובים מאוד, שכּן הדברים הקטנים הם־הם עיקר החיים. קשה לומר מה חשוב ומה פעוט. ואף כי סבלנו לא מעט, האמיני לי, היה טוב, כי היה סיפוק.

 

משהו על הוַאפ"ס    🔗

“השירות בואפ”ס היה שונה באפיו מזה שבאי־טי־אס…"

“כלל לא שונה! אותה מטרה ואותו חומר אנושי, גם אם ניתנו לבנות ואפ”ס מדים כחולים ויפים, תפורים לפי מידה, ותנאי־שכר טובים יותר."

“אותה מטרה, נכון. ואולי גם אותו חומר אנושי. אבל התנאים שבהם היו בנות הואפ”ס נתונות, בהתאם למבנה המיוחד של חיל־התעופה שבו שירתו, שיוו לחייהן אופי אחר. בחַיִל זה, הצעיר והחדיש שבחילות הצבא הבריטי והגמיש מבחינת ארגון כוח־אדם שלו לפי המקצועות, לא יכלו הבנות להוות יחידה מגובשת על צביונה הארץ־ישראלי. הן חיו בפיזור רב, בניתוק, תאים קטנים בים הגדול של זרים, לא יותר מעשר או אפילו חמש בנות בתוך פלוגה של מאות. הן עבדו באחזקת המטוס, הן בימים כתיקנם והן בימי קרב. עבדו כמקפלות מצנחים, כאפסנאיות, כעובדות רדאר ועוד עבודות מיוחדות ואחראיות. ובכל עבודה שעשו הצטיינו בחריצות ובאחריות. הנה אַת הולכת כיום ברחוב ופוגשת באשה ושני ילדיה אתה, אם ועקרת־בית רגילה – והיו ימים שאוירון צבאי של המטה הראשי בקהיר לא המריא בטרם תלחץ היא על הכפתור למתן האות האחרון. ילידת הארץ וחניכת גימנסיה הרצליה בתל־אביב היתה החיילת הצעירה כשבידה הופקדה אחריות כבדה כל־כך. ועוד אחת, אשר בשירותה כפקידה באגף המבצעים של חיל־התעופה במזרח התיכון במצרים, סיימה תוך חודש ימים עבודה שלפי התקן נועדו לה ששה חדשים."

“כל זה נכון. ואפשר להוסיף עובדות כהנה וכהנה על עבודתן של בנות הואפ”ס. אבל מה בדבר הצביון הלאומי של הוָי חייהן? באחת מפלוגות הואפ"ס, ששוכנה בספינה שעגנה בנילוס, היה מעשה בערב יום־הכיפורים. לאחר שהסמלת הסבירה לסרג’נטית הבריטית את קדושתו ומנהגיו של יום זה לנו, נערכה סעודה מַפסקת, כדת וכדין בשעה 5 לפנות ערב. חלק מהבנות, גם מאלו שבחייהן האזרחיים אינן מקיימות מצוות דת, והסמלת אתן, הלכו ברגל לבית־הכנסת, להפגין אחדות לאומית עם כל יהודי המשרת בצבא בעלות־הברית. ובשובן בשעה 10 בערב והנה מחכה להן בכניסה הסרג’נטית הבריטית הנרגשת ובתוכחה בעיניה היא מוליכה את הסמלת הנבוכה להראות לה חבורת בנות האוכלות ושותות ורוקדות בנאפי בחברת חיילים אמריקנים."

“אין ללמוד מן הפרט על הכלל. לעומת מעשה זה, אזכור מעשה אחר שאירע באותה חבורת בנות ואפ”ס ששכנה באותה אניה ובאותה סמלת עצמה, אשר שימשה מקשרת ומארגנת במִבצע איסוף תרומות אזרחיות לרכישת מטוסי ספיטפיירים לצבא הבריטי בתקופה החמורה ביותר במלחמת־העולם. אגב תפקידה זה נודע לה שיחול איסור על הבנות לענוד את תו ה־Palestine על הכתף בנשף־המגבית שנועד לאותו ערב, בנוכחות המלך פארוק. מיד עברה הידיעה מפה לאוזן, והבנות כולן, ללא יוצאת מן הכלל, נעדרו מן החזרה לקראת ההופעה. כולן כאחת עמדו בגאוה במאבק זה, ובאין ברירה, מאחר שלא היו בחורות אחרות למלא מקומן, בוטל האיסור."

המשוחחות על הואפ"ס – בנות ירושלים שתיהן, ממשפחות נכבדות ומושרשות, חניכות בית־ספר עברי ותנועת־נוער לאומית ועובדות במקצוען, האחת בענף המשפט והאחרת בשטח התרבות, עד היום. על אף כל הקורות אותן בחייהן מאז ועד עתה לא פגה הרגשת העוול שנעשה להן ביחסן של חלק מפעילות אי־טי־אֶס, אשר ראו את פלוגות ואפ"ס כיוצאות־דופן במובן מסוים, שאינן “נהרגות” על הערכים הלאומיים ונהנות מזכויות־יתר, כאילו כל הלובשת את המדים הכחולים, ולא את מדי־החאקי היא בבחינת בת־זקונים מפונקת.

למעשה, היתה עבודתן של בנות הואפ"ס לעתים קרובות קשה מזו של בנות אי־טי־אֶס, ומי ימנה את כל התלאה שמצאה אותן בשירותן כשהן מבודדות ומנותקות.

הדסה עבדה בשירות סודי, בחדרי־המִבצעים של הרדאר. כשהתחילה בעבודה זו לא היה לה מושג רדאר מהו ולא ידעה על קיומו במצרים. עד היום זכוּרה לה חוָיית הביקור הראשון במִתקני־הסתר במדבר. לאחר שבועיִם של אימונים בלוד נשלחה לקהיר והוכנסה לאולם־המִבצעים הראשי של המזרח התיכון. על השולחן רחב־המידות, שמילא את האולם כולו, היתה פרושה מפת־ענק ועליה חצים לרוב. תפקידן של הבנות היה להעביר בלי הרף את החצים בזריזות ובדייקנות, בהתאם להוראות השדר שקיבלו באמצעות הטלפרינטרים והאָזניות ההדוקות לאזניהן מאת קציני התצפית, היושבים על גג המִבנה ועוקבים אחר תנועות אוירוני־הקרב. העבודה היתה אחראית ומאומצת. חמש הבנות שבחדר, שנבחרו בקפדנות מבין עשרים, עבדו במשמרות, שש שעות למשמרת־יום ושלוש שעות בלילה, ומנוחה קצרה בכל מחצית השעה.

הבנות עשו עבודתן בחרדת־קודש. הן ידעו, כי לגרמנים עדיין אין רדאר ועדיפות זו של האנגלים על האויב יש לה ערך מכריע – על כן ראו עצמן כאילו בידן חוטי גורל המלחמה. ואמנם, הקצין האחראי בחדר־המבצעים הצהיר לא אחת באזניהן, שבעבודתן כאן משחררת כל אחת מהן חייל לחזית – שחרור חייל לחזית, זו היתה משאת־נפשה ומקור גאוָתה של כל נערה במדים! ביחוד גאות היו בנות הואפ"ס על זכות הראשונוּת שלהן כנשים בענף־עבודה אחראי זה, שכּן עד בואן למצרים אמנם הועסקו חיילות (אנגליות בלבד) בצוֹפן, אבל לא ברדאר.

מקהיר עברה נקודת־הכובד לאלכסנדריה, ואחר־כך לעבודת־שדה בשטח ההגנה על פורט־סעיד. עשרים וחמש בנות, ביניהן אנגליות וקפריסאיות, ומקום־מגורן במחנה של אלפי חיילים. אחר־כך עברו לאיסמעיליה. אך הדסה כבר שירתה באותה תקופה במרכז המטאורולוגי שעל הר הכרמל בחיפה.

כל תקופת עבודתה ברדאר חיתה במתח ובמשטר של סודיות מוחלטת, מתוך איסור חמור לגלות משהו או לומר מלה על עבודתה אפילו לחברותיה הקרובות ביותר. ליתר סודיות, עסקו העובדות בחדר־המבצעים גם בניקוי החדר, לבל תדרוך בו רגל הפועלים הסודאניים, שעשו בעבודות השירות במחנה.

באלכסנדריה היה חדר־המבצעים של חיל־התעופה צמוד לחדר־המבצעים של חיל־הים, שם נעשתה פעולת עיקוב אחר תנועת הצוללות. בתקופה הראשונה לעבודתן היו מטילים על הבנות שליחויות שונות להעברת ידיעות מחדר לחדר. אחר־כך ניתנה הוראה חמורה להעסיק בכך אנגליות בלבד. הדסה וחברותיה לא עברו על כך בשתיקה, אבל ללא הועיל.

ידן היתה על העליונה במאבק אחר שלהן, באותה התקופה שבה גרו בספינת־הפאר על הנילוס ובבוקר ובערב היה עליהן לעבור ברגל בנמל בדרכן למרחקים לעבודה במרכזים השונים של חיל־האויר. בתחילה היתה הספינה ריקה. הבחורות בחרו לדיורן את היפים בתאים ונהגו בכּל כבתוך שלהן וקולן הולך מקצה האניה לקצהָ. כעבור זמן, כשנוספו החיילות הקפריסאיות, השתנו התנאים.

ערב אחד חוזרת הדסה מעבודתה וחברותיה מספרות לה בהתרגשות על פקודת הקצינה הבריטית המטילה מהיום חובה לדבר ליד השולחן אנגלית בלבד. מה לעשות? לאות מחאה על גזירה זו החליטו הבנות להימנע מכל דיבור בחדר־האוכל. שלושה ימים שררה דממת־מוות ליד השולחן, והאוירה מתוחה כלפני סערה. אולם, כמה זמן יכולות בנות לעמוד בנסיון של שתיקה? פתאום נודע, כי משה שרת נמצא בעיר. טילפנה אליו הדסה מן האניה, בלי שהכירה אותו אישית, וקבע לה מיד מועד לפגישה. סיפרו לו היא וחברתה, אחת משתי הרב־טוראיות הראשונות של הואפ"ס, את אשר קרה. ועוד באותו יום נפגש עם ראשי חיל־התעופה, וכעבור שעות מעטות נקראה הדסה לטלפון והקול שבקצה האחר של הקו אמר לה בחגיגיות:

“מותר לדבר!”

אין לתאר את הרעש המחריש אזנים, שפרץ מיד בחדר־האוכל.

אסתר עשתה בעבודת מִנהל בקרב בנות ואפ"ס – טיפול ברשיונות החופשה, ענינים של משמעת, תרגילי־סדר וכדומה. “תפקיד שאינו רומנטי כלל, אבל אי־אפשר בלעדיו”. את שנות שירותה בארץ היא בילתה במחנה־האימונים שליד רמלה, חיתה עם הבחורות בצריפים גרועים ובתנאים קשים. האימונים נמשכו שנַים־שלושה שבועות בלבד, ותפקידה להקל על הבנות את תקופת־המעבר מחיים אזרחיים לחיי צבא. הקצינות והמאַמנים היו אנגלים והפּגישה הראשונה של בנות הארץ אתם היתה כרוכה על פי־רוב במשבר. ביחוד נבצר מבנות קיבוצים ומושבים להסתגל ל"כל העסק הזה אשר שמו צבא". חוקי המשטר הצבאי היו בעיניהן אויליים ושרירותיים. וקשתה המשימה המוטלת על אסתר, כאחת משתי הרב־טוראיות הארץ־ישראליות. העליה בדרגה לא היתה קלה בשורות הואפ"ס. מספר הקצינות הארץ־ישראליות בהן מועט ואף לא סמלת אחת. על הרב־טוראית, אשר שימשה גשר בין החיילת הטירונית והעולם הצבאי, הוטלה איפוא משימה עדינה, שמילויה היה כרוך בהרבה רצון טוב וסבל נפשי.

חמש־עשרה הראשונות, מהן שמונה בנות הארץ והאחרות לא־יהודיות ממצרים, גויסו לשירות WAAFS Women Auxiliary Air Force Service בחודש מאי 1943, בתקופה הקשה בחזית המלחמה. השמונה יצאו לשירות זה בהמלצת ההגנה, למרות היחסים המתוחים ביותר של הישוב בתקופה זו עם ממשלת המנדט. בשעת האימונים השימו עצמן כטירוניות לכל דבר, אפילו בתרגילי־סדר, ועוררו את התפעלותן של הקצינות במִסדר־הסיום על שלמדו כל כך הרבה בתקופה קצרה, שבועיִם בלבד.

התכנית להקמת שירותי הואפ"ס הועלתה בלחץ צרכי המלחמה. התעודה הראשונה בתיקי הארכיון הציוני על שירות זה, חלקה במכונת־כתיבה וחלקה בכתב־יד, נושאת את התאריך 13 במַרס 1943. זהו תזכיר “סודי בהחלט”, אל ד"ר דוב יוסף, היועץ המשפטי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ירושלים (מ. שרת, מנהל המחלקה, היה אז בארצות־הברית), מאת אחד מפעילי ארגון החיילים הארץ־ישראלים, שחתם בשם “הועדה שלנו” ושלח את המכתב אישית, בידי חבר “המזכירות שלנו”. הכותב מסַפר על ידיעה בעל־פה, שהעביר בענין זה ימים אחדים לפני־כן על־ידי ר. בורשטין (ברקת), איש הועד למען החייל, בשובו לארץ מביקור אצל הפלוגות הארץ־ישראליות במצרים. “והנני להוסיף כמה פרטים”:

"בימים הקרובים יוכרז על גיוס לחיל־העזר לנשים בחיל־התעופה בארץ־ישראל, במצרים ובסוריה. קצינה מיוחדת תבוא לשם כך מאנגליה, והמשימה המוטלת עליה היא לגייס אַלפַּיִם נַשים תוך שבועים. מאת המועמדות לכל ענפי השירותים של חיל־התעופה, אך בעיקר לפקידות, תידרש ידיעה מסוימת של השפה האנגלית. אחת הקצינות המטפלות בגיוס זה הציעה לפנות לסוכנות היהודית לשיתוף־פעולה, אך הגיוס יוכרז גם אם הסוכנות היהודית לא תתן ידה. המפקד העליון של חיל־התעופה הוא שיזם והציע גיוס זה, ועל כן אין להניח שהתכנית תבוטל.

"יש להביא בחשבון, שהגיוס לחיל־התעופה יהיה בו כוח־משיכה מיוחד לבנות, ועל־כן עלול הוא לפגוע קשות בגיוס לאי־טי־אֶס, ואולי אפילו לבטלו כליל. ‘לאור כל אלה באנו לידי המסקנה, שעליכם לנצל את המצב ולדרוש הקמת יחידות עבריות לנשים בחיל התעופה’. ובסיכום: “יש לחייב גיוס זה רק בתנאי שתובטחנה בו יחידות עבריות'”.

שבועיִם לאחר שנשלח אותו תזכיר, נתקבל על שם דוב יוסף בירושלים מכתבו הרשמי של סקוודרון לייטננט סמית, שבו מבקשים שלטונות־הצבא את עזרת הסוכנות היהודית לגיוס נשים לשירותי־עזר לחיל־התעופה. התכנית הכוללת מקיפה אַלפּיִם נשים מארץ־ישראל בגיל 18 – 40, ערביות ויהודיות. “התשלום והתנאים עדיין לא נקבעו סופית, אבל ברור שיהיו טובים מאלה שבאי־טי־אֶס”. אל תשובת דוב יוסף מ־8 באפריל 1943, המבטיחה מלוא העזרה, מצורפת תמצית שיחתו שנתקיימה בו ביום עם המפקד הראשי של חיל־התעופה הבריטי, בנוכחות ס. ל. סמית ובה, בראש ובראשונה, ההמלצה לארגון המתגייסות ביחידות מיוחדות והדאגה לבל תיאלצנה חיילות ארץ־ישראליות לחיות מתוך פיזור ובדידות, או כחבורות קטנות, מנותקות ממרכז יהודי.

ב־21 באפריל 1943 (חול־המועד פסח, תש"ג) פורסם כרוז הסוכנות היהודית, הקורא לשירות הואפ"ס:

"…לאחר שהאשה העבריה הוכיחה את כשרונה והישגיה ורוב מסירותה בשירותי־הצבא השונים, שוב הורחבה עתה המסגרת וניתנה לה האפשרות לשרת במקצועות נוספים במנגנון המלחמה.

"מקצועות שונים מצפים למגויסות החדשות – עזרה בפיקוח על תנועת אוירונים, פיקוח על הציוד, שירותי טלפון, צילום ורדיו־טלגרף, וכן דרושות כתבניות ופקידות.

“המרכז להתגייסות הישוב שעל־יד הסוכנות היהודית והועד הלאומי, קורא לנשים העבריות בארץ בגיל 20 – 40: אַל תהססנה ואַל תדחינה אף רגע – אֶל דגל השחרור והנצחון!”

אך המלצות הסוכנות היהודית לשמירת הצביון הארץ־ישראלי של יחידות הואפ"ס לא נשאו פרי. שבועות מעטים לאחר שהחל הגיוס, ב־1 ביוני 1943, דיוַח איש־הקשר של המחלקה המדינית, הארי ביילין, למשה שרת על ראיון עם אותו ס. ל. סמית, שבו התלונן על שני עניינים עקרוניים – על האיסור לדבר עברית במחנה־האימונים, בנאפי ובצריפי־המגורים, ועל העובדה, שההוראות בכתב ניתנות כולן בשפה הערבית. סמית השיב, שעל אותם העניינים ממש כבר העירה לו הדסה סמואל לפני ימים אחדים, והוא חקר בדבר ומצא, כי תלונות־שוא הן. בנוכחות ה. ביילין הורה לקצינת־הגיוס הבריטית לצאת מיד ללוד כדי לברר את התלונות במקום. כעבור שעות מעטות טילפן אל ה. ביילין במשרדי הסוכנות היהודית וחזר על דבריו, כי אין יסוד לתלונות – הבנות רשאיות לדבר בכל שפה שתרצינה וכל ההודעות והפקודות מתפרסמות בשלוש השפות הרשמיות.

הענין עורר סערה גם מחוץ למחנה המגויסות ומשרדי הסוכנות היהודית. בתיק הארכיון הציוני בירושלים שמור מכתב מאת בבה אידלסון, מפעילוֹת הגיוס מטעם מועצת הפועלות ומועצת ארגוני־הנשים, המבקשת פגישה דחופה עם משה שרת, ותשובתו מיום 22 ביוני, 1943, אומרת: “בודאי לא נעלם ממך, כי אנו נתונים עכשיו בשלבים האחרונים של הבירור ויש לחכות להכרעה בימים הקרובים ביותר. במצב זה אין טעם בסידורים ארעיים ובהוראות־בינַים. אני מבין, כי המצב שאנו נתונים בו מסובך למדי, אך אין לנו ברירה אלא להחזיק מעמד בתוך הסבך הזה”.

דין־וחשבון הגייסת הארצית מטעם המוסדות הלאומיים, סוניה אידלברג, מפריך את התקוות שתלו המגייסים בשירות זה, שבנות הישוב תנהרנה אליו. הוא קובע כי בשני החדשים הראשונים למן היום הראשון לגיוס, 26 באפריל, ועד ל־29 ביוני, התגייסו 316 נשים משלוש הערים בעיקר – ורובן המכריע באו באמצעות לשכות־הצבא ולא הלשכות של הסוכנות היהודית.

“החומר האנושי ברובו מתבולל”, קובע הדין־וחשבון, "המחנה אינו מלוכד מבפנים ומחוּסר דמות לאומית מגובשת. כדי לקרב את המגויסות ולהדריך אותן לקראת חייהן בצבא אנו עורכים מסיבות לפני צאתן למצרים ובהן ניתנת להן הסברה.

“יש צורך בביקורים תכופים יותר מטעם המחלקה המדינית במחנה־האימונים. אנו מקפידים על המסורת של מסיבות ליל־שבת ושומרים על הקשר בין מחנה הואפ”ס לבין פלוגת החיילים הארץ־ישראליים החונים בסביבה".

באחד הפתקים מאת סוניה אידלברג אל ה. ביילין, רצופה תלונה על קצינת־הגיוס הבריטית לואפ"ס בתל־אביב, שאינה מגלה רצון לשיתוף־פעולה עם מועצת ארגוני־נשים ומוסדות הישוב. “הדבר מתבטא בהרבה צורות. היא הבטיחה, למשל, להמציא לנו את שמות היוצאות למצרים, כדי שנוכל לערוך להן מסיבה, ועד היום לא קיימה הבטחתה. כאשר נשאלה מה מספר היוצאות, ענתה: המִפקדה הראשית שלכם צריכה לפנות אל המִפקדה הראשית של חיל־התעופה בכתב, ואם נקבל הוראות על כך, ניתן לכם את המספרים”. “באי־טי־אֶס”, מסיימת התלונה, “לא נהגו אף פעם כך. צריך לקבוע אתם את הסדרים אחת לתמיד”.

תקרית אחרת אירעה לרגל קיפוחה של אחת ממשתתפות הקורס לסמלות, שמינויה לא אוּשר אף כי הצטיינה בבחינות וזכתה ב־93 נקודות, לעומת האחרות שלא קיבלו יותר מ־80 נקודות. והסיבה? – “לפי השמועה לא אושרה, כי ציינה כמקצועה בטופס השאלון הצבאי שהיא חקלאית, או בדומה לזה” – כלומר, היא מן החוגים בעלי הכרה לאומית בישוב, שמוטב להיזהר מפניהם ולא להעלותם בדרגה.

אף־על־פי־כן, מופיע שמה כעבור זמן כמשתתפת בשידור־התעמולה החגיגי לגיוס לואפ"ס במלאות שנה לקיומו – והיא כבר בדרגת קצינה.

קשיים ותלונות לחוד ועבודה מסורה ויעילה לחוד. כשבאו כעבור שנים פעילי הבריגדה היהודית ותנועת ההתנדבות העברית במלחמת־העולם השניה לפקוד חילותיה ולסכם חשבונה בכתב, הקדישו דף מיוחד לשירותי־העזר לנשים בחיל־התעופה המלכותי. שבעה־עשר ענפי־עבודה היו פתוחים למתגייסות אלו במזרח התיכון. כל מתגייסת שהיה לה מקצוע בחייה האזרחיים, יכלה בנקל לנצלו בשירות הצבאי. פקידות לתפקידים מיוחדים הועסקו במשרדים השונים של חיל־התעופה. הן קיימו את הקשר עם מטוסי־הקרב ועבדו ליד המכשירים לגילוי מטוסי האויב לאורך החוף. אלו שאומנו כצלמוֹת הועסקו בתפקידים אחראיים, בפיתוח הסרטים של צילומי האויר ובהדפסתם וכן גם בטיפול במצלמות ובציוד האחר הנדרש לצילומים מעין אלה. חלק ניכר מעבודות ההכנה הקפדנית הנעשית לפני צאת להקות המטוסים לטיסת־התקפה, הוטל אף הוא על הבנות – משלוח מברקים והעברתם לאתתי חיל־התעופה, ריכוז מסמכים והדפסת ההוראות למיניהן. תפקיד אחראי אחר שעסקו בו בנות הואפ"ס היה אריזת מצנחים ובדיקת כל קשר וכל חוט, מתוך קפדנות וזהירות. כן הועסקו גם כטלפוניסטיות במִפקדות השונות ובשדות־התעופה. חשובה לאין־ערוך היתה עבודתן היעילה בטלפרינטר, ולא אחת הוכרעה הצלחת הפעולה בזריזות הטיפול בשדר שנתקבל באמצעות מכשיר־קשר זה. נוסף על כל אלה מילאו תפקידים אחראיים כאחיות, כעוזרות לרופאי־שינים ובעמדות שונות של שירותי הבריאות והסעד.

בתיק הואפ"ס שבארכיון הציוני, בחוברת בשם “ההיאבקות על צבא יהודי” (מאת יהודה בן אברהם, הוצאת הועד למען החייל), יש פרק, אחד מחמישה־עשר הפרקים, המוקדש ל"התנדבותן של בנות הישוב". פרק זה קובע את מספר המתגייסות לואפ"ס מבנות הארץ לשש מאות, נוסף על כ־3350 בנות אי־טי־אֶס. “תנועת גיוס הנשים סבלה בגלל יחס הספקנות כלפיה וחשש ההתבוללות מצד חלקים שונים בישוב. אולם ארבעת אלפים החיילות העבריות הקנו שם טוב וזכר טוב”.

גם חוברת בשם “כנפות” יש בתיק, “קובץ חיילי ארץ־ישראל בחיל־התעופה המלכותי”, ובקובץ, ליד דמות חיננית של חיילת בכחול, מפזם לה יצחק יצחק פזמונו:

ואפ"ס רכה בשנים מאי־טי־אָס אחותה

וככל בת־זקונים מפנקים אותה.

ואפ"ס נישאת על כל לשון, לה ימחאו כף,

נוּמה בני, עת לישון, אמא’לה בואפ"ס.

מה לך אתה זעף, מה עיקמת אף?

בחור וטוב – לרא"ף, ובת־חיל רק לוַא"פ.

נוּמה, נוּמה בן־משׂושׂ עד בוקר אַל תקיץ.

אמך תנהג עוד במטוס, את ברלין תפציץ.

לאחר מסיבה לבנות הואפ"ס, שערכו החיילים היהודים בחיל־התעופה בג’ניפה, המבודדים גם הם בים של נכרים, כתבה חיילת:

“פתאום אני מרגישה בבהירות מפליאה: חי וקיים ישראל! חגיו ושמחותיו לא יבלה במצהלות שיכורים. מה שונים אנו מהם בביטוי שמחתנו. אנו משלבים לחגינו פרקים ממסכת הספרות העברית החדשה והישנה, המלוּוים קולות שיר ומחרוזת יצירה עצמית של חיילינו כמיטב יכלתם. בכנוּת הלב, בדבקות… יש רגע, ולבי מוצף כולו אושר גדול לבלי הכיל, שהוא כגילוי שכינה… מתגלה סוד הקשר העמוק והנשגב, הקשר הנצחי, העומד בפני כל פטישי הזמן, העומד וקיים ומקיים את נאמניו ומחַיה את מחייו ומעשיר את שוחריו באור הנפלא הגנוז בתורת ישראל – קשר אחים של אהבת מולדת, אהבת העם, רוחו ותרבותו. ואהבת האדם. באשר הוא אדם!”

 

אלה שליווּ באהבה    🔗

אולי נתחיל, פשוט - באבא־אמא, באח ובאחות, בסבתא ובדודה, בחבר ובחברה, בשכנים ובידידים. למעשה, ליוה הישוב כולו את בנותיו בהיסוס ובחרדה, בצער ובדאגה. אך בעיקר – באהבה ובגאוה.

רטט הפרידה בצל הוָי המלחמה. פרידה מהבית, מאהובי־הנפש, מחיק המשפחה, מן הארץ. ימים אחרונים, שעות, דקות. האוטובוס הניתק ממקומו. הפנים היקרים בהתרחקם. הדמעה המנצנצת בזוית העין. משהו שלא נאמר, שאולי כבר לא ייאמר. ואחר־כך המכתבים, החבילות, התצלומים, המתנות – כל אלה היו המלווים הקרובים ביותר, הטבעיים ביותר, שאליהם ומהם נמשכו חוטי הקשר החי והחם, במתח של ימי סכנה ומבחן.

צנועה היתה תחילתו של הועד למען החייל. ככל שגבר קצב הגיוס וככל שהפליגו חיילים וחיילות למרחקים כן פרש כנפים וגילה דרכים לקשר חי ולפעולה ערה. מועדונים נפתחו ונשים מתנדבות השקיעו בהם אהבת אם ואחות, מהן נציגות ארגונים ומוסדות ומהן ללא מסגרת כלשהי. מרצים ואמנים הפליגו בלילות־ההאפלה אל המחנות הקרובים והרחוקים לתת תרומתם בערבי חול וחג. השי לחייל ולחיילת, אשר ראשיתו מִצער, היה תוך שנות־המלחמה למבצע רב־היקף, בארגונו של הועד למען החייל, שהעניק סיפוק לרבבות, למקבלים בנכר כלנותנים בבית. המכתבים הצמודים לחבילות השי, היו למקור של שמחה וידידות חדשה – במקרים רבים ידידות של קיימא. לילדים ולנוער היה זה כר נרחב ליצירה. ויש משפחות בישראל שקמו באמצעות מכתבי השי של הועד למען החייל.

בערב פסח שנת 1943, בימים הקשים ביותר לחיילים העברים המנותקים מן הארץ, כתבה חיילת לביתה:

“השבוע קיבלנו את ה’שי לחייל'. איך אוכל למסור לכם את אוירת ההתרגשות של כולנו? פתאום אַת מרגישה שמאחריך עומד ישוב, יש עם הדואג לך באהבה, המתעניין שמא חסר לך דבר, שמא עצוב לך. ודוקא כאן, רחוק מן הבית ומן הארץ, כל אלה קרובים ויקרים מאוד. לעצם הדברים שבחבילה אין ערך רב. העיקר הוא המכתב המלווה אותה. זוהי דרישת־השלום היקרה והחביבה ביותר, הלבבית ביותר. בעיקר חביבים מכתבי הילדים. מאוכזבות היו הבנות שנפל בחלקן מכתב רשמי, מודפס. כל אחת התפארה לפני חברתה, כי מכתבה חביב יותר, יפה יותר”.

אין לסַפּר על ראשיתו של הועד למען החייל היהודי, שהוא כיום מוסד יציב ומפורסם, בלי לפקוד שורה של נשים וגברים, אם בארץ ואם מקרב יהדות מצרים, אשר הקימוהו ובנוהו במסירותם מראשיתו. ראובן ברקת (בורשטין) ועמו יוסף ברץ – ובפעולה אתם ובשליחותם גברים ונשים מכל שכבות הישוב, בארץ ומחוץ לתחומיה, שליווּ את החייל והחיילת בכל אשר פנו.

המועדונים והמעונות המיוחדים לאי־טי־אָס, אשר ביזמתה ובתקציבה של מועצת ארגוני הנשים הוקמו בסרפנד ובעזה, בתל־אל־כביר ובאיסמעיליה ובקהיר, היו בית לחיילות. כאן נתרכזו חיי החברה ונרקם הוָי החג ונערכו מסיבות וחתונות. המועדונים נישאו על כתפיהן של שורת נשים ללא מדים, שליווּ את החיילות כאחיות בחול ובחג, בשמחה ובאבל. רחל אדיב, מלכה וינברג, איריס לוי, רבקה צברי, לאה פרנקל, רחה שטסל, לילי שטיינברג – כל אחת ואחת לפי תכונותיה וסגולותיה וכשרונותיה הטביעה חותמה על המעון והמועדון שבו מצאה החיילת ארוחה חמה ומיטה נקיה ומקלחת, גם פרח ותקליט, עתון וספר, ועל הכל תשומת־לב ואוזן קשובה. הדסה סמואל ובבה אידלסון ואחרות ממועצות־הפועלות ומויצ"ו, שהיווּ את הלוז של מועצת ארגוני הנשים, הן שעמדו גם מאחרי המועדונים וליוו פעולתם וסיפקו צרכיהם, מקרוב ומרחוק. גם לפלוגה ללא מועדון סיפקו חומר־קריאה ומַקלט רדיו, ושלחו אמנים ומרצים.

בעת שביקרה בבה אידלסון בפלוגת אי־טי־אֶס בסוריה התכנסו מאות באוהל עצום־הממדים והיו מאושרות לקשר זה עם הבית ולאות של תשומת־לב. שמונה מאות נהגות היו שם. בוקר־בוקר השכימו קום ויצאו בכל הדרכים לחלוקת אספקה ונשק ליחידות הפזורות על־פני הרים ומדבריות. ביקורה של אזרחית במחנה הצבאי ודבריה באזני החיילות היו בבחינת איסור חמור. לפני הביקור ניטשו הויכוחים בקרב הפעילות אם לבקש רשות רשמית לאסיפה או לאו. מכיון שחששו לסירוב, החליטו שלא לבקש. על דעת עצמן קישטו את האוהל בדגל הלאומי והפגישה נערכה באוירת מחתרת שהגבירה את הרגשת הסיפוק, כשהקצינה הבריטית חשה במתרחש אך אינה מעיזה להפריע.

אל נשכח את הגייסות שעמדו על ערש אי־טי־אֶס למן השלבים הראשונים. סוניה אידלברג ליותה את הגיוס לאי־טי־אָס בכל שלביו ומאבקיו. עדים לפעולתה הבלתי־נלאית גם שורת המכתבים והפתקים שבתיקי הארכיון הציוני. רחל שלון נתמנתה מטעם ההגנה לפקח על גיוס הבנות ותפקידה הראשון היה בחירת ששים המועמדות ל"קאדר". היא מילאה משימה זו בשיתוף־פעולה עם הדסה סמואל ובבה אידלסון מטעם מועצת ארגוני נשים ועם המִפקדה הראשית של ההגנה.

יהדות מצרים רשמה דף שכולו אור ביחסה לבנות אי־טי־אֶס. משפחות וייסמן, הורביץ, צדיקוב, ווידון ורבות אחרות, פתחו את לבן למתנדבות – ולא רק את כיסן וביתן. מסיבות־בית, ארוחות־חג, נשפים ותערוכות ומגביות וביחוד הטיפול האישי בחיילת, בצרתה ובשמחתה.

במחרוזת “אלה שליווּ באהבה” יש לשלב את יעקב צור – בתפקידו הרשמי כנציג הועד למען החייל היהודי וקצין־הקשר שלו עם המטה הראשי, נוסף על שליחותו לארגון ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל במצרים. אבל מה לבנות הארץ ולרשמיות? – היה לו ליעקב צור במצרים “גדוד” חיילות, שהכירן מילדותן – בנות חברים וידידים, אשר שפכו לבן לפניו בשמחה ובצער. אך זה יצאו הנערות מתחת כנפי אמן, בלבבות פתוחים, בעיניים מלאות סקרנות ובתיאבון לחיים – ונפלו לתוך עולם זר, מושך בחידושו ורב בעיות וסבכים ביחסיו. לפורקן וסעד היתה זקוקה לא רק הנערה שהתפתלה בלבטים קשים בקשריה עם בן־הכורים הסקוטי, אלא גם זו שקשרה את חייה עם חייל עברי שנקטעו שתי רגליו במדבר המערבי, ואפילו החיילת שהסתכסכה עם הקצינה שלה.

סכסוכים ושיבוש יחסים בין הדרגות פנימה היו מקרים רגילים בקרב החיילות, אולי יותר מבקרב החיילים, אם מתוך הרגישות הנשית המיוחדת או מחוסר הרגל של קבלת מרוּת. וחדשות לבקרים היו מתנהלים לפניו בירורים ודיונים בין שני צדדים נרגשים.

בתחום חיי הפרט נתגלו פרצות. אבל לא נבקעה אף פירצה אחת בתחום הענינים הלאומיים המקודשים של הישוב – בשטחי בטחון, הגנה, העפלה. אף לא היה מקרה אחד של אי־היענות פלוגת אי־טי־אֶס למילוי שליחות חשאית או תפקיד־חירום.

עם “אלה שליוו” יש למנות את הלהקה הצבאית הדרמתית “מעיין זה”, אשר יעקב צור נתן יד להקמתה, יחד עם הרב הצבאי של קהיר, יצחק לוי, איש אנגליה – אחד משורת הרבנים הצבאיים, שגם אותם יש למנות עם המלווים הנאמנים לבנות אי־טי־אֶס בכל המוצאות אותן. חברי הלהקה רוכזו מתוך פלוגות המגויסים והמגויסות. הם שעסקו בשחרורה של החיילת חנה מאיורצ’יק (מרון) מפלוגת אי־טי־אֶס, שהיתה לאבן־הפינה בלהקה. אבן לאבן נצטרפו – אליהו גולדנברג, יוסף ידין, משה זעירא, א. בן־יוסף, ואתם יעקב אורלנד ויצחק־יצחק ואחרים. כך נוספו נדבכים על נסיונם של צבי פרידלנד ובתיה לנצט, עוד בימים הראשונים לגיוס, לשוות למסיבת ליל־שבת במחנה־האימונים בסרפנד את אָפיה הראוי לה.

ב"איגרת" לחיילים (הוצאת הועד הפועל של ההסתדרות) מספרת חיילת על ראשיתה של הלהקה, שהיתה למלווה רצויה לחייל ולחיילת בימי שמחה כבימי צער. ה"איגרת" עצמה, שהסבירה ועודדה והתריעה ועוררה, גם לה הזכות להימנות עם המלווים הנאמנים ביותר לחלק ניכר של המגויסים והמגויסות, אשר להם היתה לפה. בראש אותה “איגרת”, המבשרת את יצירת הלהקה, מסַפר חייל עברי באיטליה בעוצר נשימה על פגישתו עם הטרגדיה של עמנו. יום תמים ישבו הוא וחבריו והקשיבו לסיפור הזוָעה של שרידי אחים ניצולים וקורותיהם. וכאשר קמו ללכת ניגשה אליו צעירה, שישבה כל היום אתם ולא הוציאה הגה מפיה, וביקשה לדבר אתו ביחידות. “שמעתי את דבריה ובכיתי, חברים! בחושך בכיתי כלפני אחת־עשרה שנים, לאחר שהובילו את אמי לקבורה… כששומעים דברים כאלה,” סיים, “אי־אפשר שלא לחשוב בשמחה ותודה על מה שנפל בחלקנו”.

דף אחר שב"איגרת" מסַפר על פגישת חיילים עברים עם שרידי ילדים בדרך מליבורנו לרומא: “בצדי הדרכים, על ראשי ההרים, בשביל צר ומתפתל, עלינו לכפר איטלקי קטן. והנה במעלה ההר מצאנו את הבית שאנו מחפשים. ובבית, כבאגדה, יש חדר רחב, אשר מזוָדוֹת וצרורות מחלקים אותו לשנַים. ובחדר שנים־עשר ילדים וילדה אחת מבני שש ועד חמש־עשרה – יהודים! ילדים יהודים! והם לטשו עינים על הבאים. ואחר־כך התרפקו עלינו באהבת־יתומים, כעל אמם שאיננה”.

בשולי “איגרת” קודרת זו מספרת חיילת על בית האופירה של קהיר, מקום ריכוז הלהקות הצבאיות. בכל הרשת הסואנת של להקות דרמתיות מכל צבאות בעלות־הברית, לא היתה במה עברית. היו דרום־אפריקאים, אנגלים, אמריקאים, פולנים – ולהקה עברית אין.

עד שבא היום וזמרת הארץ הצטרפה אל מקהלת עמי־הברית.

ראשיתה של הלהקה היתה בליל־שבת אחד בין חומות מצודה עתיקה, במחנה ה"סיטַדֶל" של קהיר. חייל־אורח, אליהו גולדנברג, קרא פרקי שירה ופרוזה באזני חיילים וחיילות עברים. עם תום קריאתו הודיע על נשף חיילים, וכי “מתבקשים מתנדבים להשתתף במשחק”. במועדון הציוני התנוססה למחרת בערב מודעה בזו הלשון: “כל מי שחננוֹ אלוהים…” ליצנים מילאו פיהם צחוק ובדיחה על ה"מחוננים", שישבו כבר אותה שעה בצוותא, בחדר הספריה שדלתו נעולה מבפנים. לאחר הערב הראשון החלו שבועיִם של עבודת־קודש יומם ולילה בכל החושים, מתוך פרפור בין היסוס לתקוה ויצירת יש מאַיִן. ולבסוף, נסתיים כל זה בשני נשפים ארץ־ישראליים, בקהיר ובאלכסנדריה, שהיו לקו אור בהוָי החיילים והחיילות העברים במצרים.

“אֶנזה עברית” – צירוף שתי המלים הללו כבר לא נראה מוזר כל־כך ומשמעותן לחייל העברי נעשתה מוחשית, דחופה ותובעת. וכל הנתבע נענה. ולא חלפו ימים רבים ונאמני הלהקה המכונסים באיזה חדר צר בקומה הרביעית, שהיה להם כבית־היוצר, זכו לשמוע מפי הרב לוי דבר האישור הרשמי לפעולת הלהקה. ובאחד מימי חודש אוגוסט 1944 חגגו חיילים וחיילות נרגשים את הופעת הבכורה של הלהקה שפתחה בפזמון:

"ונישא עמנו אוירת מולדת,

נוף פרדס פורח, הוד שומרון, גליל,

קול איכר פולח,

הד שירת חליל".

אחרון־אחרון… רודי.

רודי מה?

רודי סתם, ללא תוספת תואר או שם־משפחה – ואלפי חיילים וחיילות, בארץ ובמצרים, ידעו, כי אתם הוא, שלהם, למענם.

מעמדו הרשמי של אמנון זעיר, חבר גן־שמואל, היה קצין־סעד מטעם הועד למען החייל העברי, כעמיתיו קציני־הסעד הצרפתים והפולנים ובני שאר האומות. למעשה, פעל בשליחות ההגנה כקצין־הקשר שלה עם חבריה וחברותיה המגויסים ליחידות היהודיות בצבא הבריטי. כינויו רודי, אשר הכל וגם הוא עצמו השתמשו בו תחת שמו, כמעט שהפילוֹ בפח.

יום אחד עמד לצאת ממשרדו בקהיר לסדרת ביקוריו הקבועים באלכסנדריה ובמחנות החיילים והחיילות על פני־מצרים, להרצאות ולשיחות, בהתאם לנוהג הצבאי הרשמי. והנה קוראים לו לפגישה דחופה במִפקדת המזרח התיכון, שאליה היה מסונף רשמית. לא הבין פשר דבר. הרי הפגישות הקבועות של קציני־הסעד עם הבריגדיר חלות ביום חמישי בשבוע, ומדוע מזעיקים אותו הפעם ביום אחר? הוא חש, כי אירעה איזו תקלה.

בשעה שנקבעה לו הופיע במִפקדה והשוער הפנה אותו לחדר מסוים בקומה השלישית – הכל שלא כרגיל.

רודי נכנס לאולם גדול והנה שם שולחן בצורת פרסה ואליו מסובים קצינים בכירים, רובם קולונלים, בראשם הבריגדיר וממולו, מעבר מזה לשולחן מוצב כסא, ועליו נתבקש הוא לשבת. ממש ועדת־חקירה צבאית! – חלף הרהור בלבו, כשכל גופו נתכסה זיעה וצמרמורת של חום וקור חליפות אחזה בו. ישב במבוכה גלויה, כשעשרות עיניים בוחנות נעוצות בו כשפודים. אך הנה הבחין בתוך התיק הפתוח לפני הבריגדיר מעבר לשולחן באיזה מסמך מוּכּר לו, ועוד אחד ועוד אחד. מיד הוברר לו, שכל אלה אינם אלא הדו"חות הרשמיים שלו עצמו על פעולתו התרבותית, כביכול, בביקוריו במחנות אי־טי־אֶס. ונבוך עוד יותר: מדוע הם הופכים בניירות אלה?

לבסוף נפתחה החקירה. הבריגדיר בעצמו ובכבודו היה השואל, במתינות ובכובד ראש:

“תגיד לי, בבקשה, מיסטר זעיר, שמא אתה מכיר אדם בשם מיסטר רודי?”

That’s me!" (זה אני!) - פרצה קריאת פורקן מגרונו ובו ברגע נגולה אבן מלבו, כי פוענחה התעלומה.

אכן, גם מפי המסובים נפלטה אנחת רוָחה.

“תראה,” אמר הבריגדיר, בהושיטו אליו את תיק הדו"חות, “בתאריך זה וזה ביקר במחנה אי־טי־אֶס פלוני מיסטר רודי; למחרת, במחנה אחר, שוב מיסטר רודי, וכך כמעט יום־יום. מי הרשה לך בכלל להכניס אדון זר לתוך מחנות אי־טי־אֶס? ובכן, ענה לי מר זעיר, או אולי מותר גם לי לקרוא לך מיסטר רודי?”

הכל פרצו בצחוק ורודי חש עצמו כמי שאירע לו נס.

למצרים בא עוד בשנת 1942, בשליחות אליהו גולומב, אשר נענה לטענת החיילים חברי ההגנה, כי הניחום לנפשם בנכר ללא קשר. כשגדל מספר החיילים והחיילות הארץ־ישראלים שהועברו למצרים ונפתחו שני בתי־ההארחה הגדולים והיפים בקהיר ובאיסמעיליה, פתח גם הוא משרד במרכז קהיר ועליו שלט הועד למען החייל והקונגרס היהודי העולמי. שלט זה הקנה לו חופש הפגישה האישית עם כל איש־מדים, נוסף על הרשות הרשמית שניתנה לו לבקר ולהרצות בכל מחנה, במדים או בלי מדים, ולהשתתף בישיבות המרכז החינוכי של הצבא. בכל מחנה צבאי שאליו בא, היה מעמדו הרשמי הגבוה ביותר, מעל למפקד המקום. היחס אליו היה של נימוס ודרך־ארץ. אך עם זאת חש תמיד בחשד המתלווה אליו, כי מאחרי תפקידו הרשמי מסתתר עוד משהו. יום אחד הופיעה ידיעה ב"אג’יפשין מייל", כי בסביבת ים־המלח מתאמנים צעירים יהודים רבים באימונים צבאיים. שאלוֹ הבריגדיר אגב שיחה, בהראותו לו את הקטע בעתון:

“איך אתם מצליחים לארגן זאת?”

“אל תאמין לעתונים!” ענה רודי, גם הוא כבדרך־אגב, ועיניו מחייכות.

פגישתו הראשונה עם אי־טי־אָס, ביום הראשון לבואו לקהיר, היתה ברחוב סואן. יוצא הוא מן המלון אל הרחבה ההומה בלב העיר, כולו כבוש לרעש ולתנועה של המוני רכב ואדם, רובם במדים, והנה אוטובוס גדול נעצר על־ידו ממש וקול אשה קורא אליו מבפנים.

“שלום, רודי!”

הציץ פנימה ולא האמין למראה עיניו - הרי זו בת קיבוצו.

“לאן מוביל אותך האוטובוס?” שואל רודי, נפעם מן הפגישה הבלתי־צפויה בצעד הראשון שלו בעיר הנכרית. והיא עונה:

“לא הוא מוביל אותי, אלא אני מובילה אותו.”

נסתבר, שכיכר זו היתה מקום המִפגש לקצינים, בכללם קולונלים ובריגדירים, אשר תפקידה של הנהגת היה להובילם למעון המִפקדה מחוץ לעיר. ככל חברותיה בפלוגת הנהגוֹת עבדה קשה גם היא. רובן נהגו במכוניות־משא ותפקידן כלל גם את הטיפול במכונות. בפלוגה זו נתקל לראשונה בבעיה הפנימית החמורה, שפילגה את החברה לשנַים ופערה תהום בין שני החלקים. כעמוד־השדרה בלט בה הגרעין של בנות הארץ המושרשות, המסוגרות בתחוֹמֵי החברה המצומצמת שלהן, והאחרות, מהן רבות עולות חדשות, ללא חותם ארץ־ישראלי, ללא שפה ושרשים. רודי טען, כי הרי לא כל נערה יהודיה זכתה להיוָלד בארץ־ישראל ובהתנהגות זו רק דוחים את המתנכרות עוד יותר אל מחוץ למחנה. ורבו הויכוחים הסוערים. חברות ההגנה והמקורבות להן ראו עצמן שליחוֹת לענין גדול, שאסור לפגום בו על־ידי התנהגות שהיא בלתי־הוגנת לבת־ישראל ובת ארץ־ישראל. הן התפרצו לפעולה חינוכית בקרב יהודי מצרים וילדיהם ורודי ראה צורך לעצור בהן, בהתאם להוראה הברורה של ההגנה, שלא לסַבך יתר על המידה את יהדות המקום, אשר בלאו־הכי היה מצבה מסובך.

הנושא הרשמי להרצאותיו היה מכוּון להכנת היחיד לקראת חייו לאחר שתסתיים המלחמה. תפקידה של בת ארץ־ישראל יהיה לקבל את פני העליה הגדולה הצפויה לה. יבואו מחנות פליטים, שבורים ורצוצים, ויהיה צורך לשקמם, להדריכם ולהחזירם לחיים תקינים. מי יעשה זאת אם לא האשה בעלת ההכרה והמצפון? אשה, שקמה ולבשה מדי־צבא בימי־מלחמה – דין הוא שתיענה גם בימי־שלום. בכך ביקש לעודד את החיילת, לתת לפניה מטרה ולהקנות לה הרגשה, שתפקיד נכבד צפוי לה גם אחרי המלחמה.

הבנות ציפו לכל ביקור שלו, שמלבד הרצאה היתה בו גם דרישת־שלום חיה מן הארץ, לעתים קרובות מן הבית ממש. הן הסתערו למעשה כלשהו למען הפליטים. היתה תקופה שכל חיילת סרגה בגדים לשרידי השואה. המִפקדה הבריטית נתנה את הצמר והחיילות סרגו בהתלהבות. כשבא רודי לראשונה לפגישה עם שתי פלוגות יחד, כמאתים חיילות, וראה שכל האולם סורג, תהה כיצד יוכל להרצות. אבל הבנות הרגיעוהו: אַל דאגה, אנחנו רגילות בכך. ואמנם, אך פתח וכל העינים הופנו אליו בקשב, אף כי הידים לא פסקו מעבודה.

הרבה סערת־נפש ויכולת השקיעו הבנות בעריכת שוָקים ותערוכות לאותה מטרה, לעתים גם בשותפות עם פלוגת בחורים. ובחרדה ובגאוה היו מביאות את סכום הכסף שאספו למשלוח. מעשה בקצינה מפעילות ההגנה שבאה בוקר אחד אל משרדו של רודי, חיורת ונרגשת בשל תקלה איומה שאירעה – כל דמי פדיון השוק, 40 לירות מצריות במזומנים, נעלמו מן הקופה. היה ברור, כי אם ייוָדע הדבר לבנות, שהשקיעו במבצע זה ימים ולילות של להט המעשה, יהיה הדבר מקור לאכזבה איומה ולירידת המתח. מה עשה רודי? נתן בידי הקצינה המזועזעת 40 לירות – ויהי הדבר לסוד כמוס ביניהם.

אין פינה במצרים בה שירתו הבנות – ורודי לא ליוה אותן בביקוריו. באלכסנדריה חנו אז שתי פלוגות אי־טי־אֶס, אשר שוכנו בשני בנינים גדולים, שהוחרמו על ידי שלטונות הצבא, שלוש קומות הבנין. מבנינים אלה, שבהם חיו חייהן העצמאיים, יצאו הבנות בוקר־בוקר לעבודתן כפקידות ומחסנאיות במחנות־הצבא השונים. בחוילה חבויה באחת מפינות העיר ישבה חבורה של אנשי־מדע ופסיכולוגים שהולבשו מדים והוטל עליהם התפקיד של תכנוּן הלוחמה הפסיכולוגית. סמלת אי־טי־אֶס, שהיתה אחר־כך לקצינה, ניהלה את חיי הבית ביעילות ובחן להערצתה של החבורה כולה, שצייתה להוראותיה, גם כשהכריחה את הקולונל לשבת אל השולחן ולסיים את מנת הדייסה המיועדת לו.

רודי ליוה מקרוב את עבודתן הקשה ובעיותיהן הסבוכות של הבנות בפלוגת הסיטדל שבקהיר על מחסניה העצומים לשירות המזרח התיכון כולו. אף ליוה את עבודתן האחראית של הבנות בטיפול בכלי־נשק הטעונים תיקון, שזרמו הנה מכל החזיתות, כולל טנקים כבדים ומכונות־יריה. בחורות אי־טי־אֶס הן שהתמחו בבקרת הכלים לאחר התיקון, בבדיקתם ובחינת איזונם.

בביקוריו הגיע גם לפלוגה ששירתה בבית־חולים־שדה שמחוץ לתחום, מנותק ומבודד בפינת המדבר הלוהט, מזרחה לסואֶץ. כאן שכנו מוכי־גורל, שעצביהם נפגעו או מראיהם הושחת והיו ליוצאי־דופן, בבחינת מנוּדים מחברת־אדם. שם מילאו בנות אי־טי־אֶס במסירות תפקיד אחיות מעשיות, כביכול, כשהאחיות האנגליות בדרגת קצינות נוהגות בהן מלמעלה למטה. לא פעם ביקשו פורקן לצערן ועלבונן בשפכן מרי שיחן לפני רודי. למשענת היה להן בפינה נידחת זו הכומר האנגלי, שראה בסבלן ובעבודתן הנפלאה. כוהן נוצרי זה הקים פה במו ידיו צריף־עץ לכנסיה, והקיף אותה בגינת־נוי. מדי צאתו לחופשה, היה מביא שקית אדמה ומפזרה על החול המדברי מסביב לצריף. את זרעי הפרחים שהביא השקה במכסת המים שלו, שחולקו בסביבה זו תוך קיצוב. הזרעים נבטו והצמחים גדלו והפרחים פרחו בלב המדבר, מרנינים לב החולים האומללים, שכוּחי־אל.

לבם של החולים היה מלא תודה והערצה לבנות הצעירות, שראו אותן בעמלן ומסירותן ללא גבול. יש ששאלו את רודי בביקוריו מהי ארץ זו שממנה באו הללו ואם כל אנשיה נפלאים כמותן. יום אחד כמעט שפרץ מרד חיילים בגללן. הדבר היה לאחר שאחות אנגליה בדרגת מייג’ור, אשר ראתה עיקר תפקידה במַתן פקודות לבנות העובדות קשה, גערה באחת מהן על לא דבר. החיילים התפרצו נגדה וטענו במרירות: “לא די שה’מייטרון' אינה עושה דבר, אלא שהיא עוד נוטלת לעצמה רשות לנזוף באלו העושות!” רוחם של המתמרדים שקטה רק בהשפעת הבנות, שהפצירו בהם להירגע. הכומר הביע אז רחשי לבו במעשה שלא עשה כמותו מעולם – הוא קטף את כל הפרחים מגינתו הזעירה והגישם לבנות, פרח לכל אחת.