לפנינו סיפור נוסף של לארי ניבן, שהוא בלי ספק אחד הכשרוניים בין סופרי המד"ב הפעילים כיום, ועיקר כתיבתו היא ‘מד"ב נוקשה’. על אף זאת משולבים בסיפורו גם אלמנטים שאינם מופיעים לרוב במד"ב הנוקשה ה’מסורתי', וזאת אפילו בספרו המפורסם וה’טכני' ביותר – ‘עולם־הטבעת’, אשר בקרוב יתורגם לעברית.
הפעם עוסק סיפורו של ניבן בפסיכולוגיה – אלא שהפסיכולוגיה איננה בדיוק אנושית…
* * *
יכול הייתי לחוש בחום המרתף בחוץ. התא היה מואר, יבש וקריר, כמעט יותר מדי קריר, כמו בניין משרדים מודרני בסופו של קיץ. מעבר לשני החלונות הקטנים היתה אפילה שחורה; כמו תמיד במערכת השמש, וחם עד כדי להמס עופרת, בלחץ שווה למאה מטר עומק מתחת לפני האוקיינוס.
“הנה עובר דג,” אמרתי כדי לשבור את המונוטוניות.
“אם כך היאך הוא מתבשל?”
“לא יודע, נראה כאילו הוא משאיר אחריו שובל של פירורי לחם. מטוגן? תאר לעצמך אריק – מדוזה מטוגנת!” אריק נאנח בקולנות, “האם אני מוכרח?”
“אתה חייב! זוהי ההזדמנות היחידה לראות משהו שאכן ראוי לצפות בו בתוך ה… ה…” מרק? ערפל? סירופ מופז רותח?
“השלווה השחורה והשדופה!”
“בדיוק.”
“מישהו המציא את הבטוי הזה כשהייתי ילד, מיד לאחר הידיעות מן הסוקר של מרינר 2. שלווה שחורה שדופה נצחית, חמה ככבשן, מתחת לאטמוספרה סמיכה דייה כדי למנוע כל אור או משב רוח מלהגיע אי פעם אל פני השטח.”
רעדתי. “מה היא הטמפרטורה בחוץ עכשיו?”
“יותר טוב שלא תדע. מאז ומתמיד היה לך דמיון רב מדי הובי.”
“אני יכול לעמוד בכך. דוק.”
“612 מעלות.”
“אינני יכול לעמוד בכך, דוק!”
זה היה נוגה, כוכב האהבה, חביבם של סופרי מדע־בדיוני מלפני שלושים שנה. ספינתנו היתה תלויה מתחת למיכל הדלק המימני ארץ־נוגה, שריחף בגובה של 20 מייל מעליו, והיתה כמעט חסרת תנועה באויר הצמיג. המיכל, כמעט ריק לגמרי, היה ספינת אויר מצוינת. הוא יחזיק אותנו למעלה כל זמן שהלחץ הפנימי יתאים ללחץ החיצוני. היה זה תפקידו של אריק לווסת את לחץ המיכל על ידי ויסות הטמפרטורה של גז המימן. אספנו דגמי אויר אחרי כל ירידה של 10 מייל, החל מגובה של 300 מייל ומטה, ומדידות חום במרחקים קצרים יותר, וכן הצנחנו את הסוקר הקטן. המידע שאספנו מפני השטח אישר בדיוק ובפרוטרוט את ידיעותינו הקודמות על העולם החם ביותר במערכת השמש.
“הטמפרטורה מגיעה עתה ל־613 מעלות.” אמר אריק. “האם חדלת לקטר?”
“לפי שעה. כן.”
“טוב. הדק את החגורה, אנחנו ממריאים.”
“או, בשעה טובה!” התחלתי לסדר את חגורת הבטיחות מעל דרגשי.
“עשינו את כל מה שבאנו לעשות, לא כן?”
האם אני מתווכח? ראה, אני קשור!"
“כן.”
ידעתי למה לא היה אריק נלהב במיוחד לעזוב. אני עצמי הרגשתי כך. בזבזנו ארבעה חודשים כדי להגיע לנוגה במטרה לבלות שבוע בהקפתו ופחות מיומיים באטמוספרה העליונה שלו, וזה נראה בזבוז נורא של זמן. אבל אריק השתהה עתה יותר מדי. “מה הבעיה. אריק?”
“יותר טוב שלא תדע!”
הוא התכוון לכך. קולו היה מונוטוני באופן בלתי אנושי, מכאני. הוא לא עשה כל מאמץ להפיק צליל אנושי מתוך מכשיר הקול התותב שלו. רק הלם רציני יכול היה להשפיע עליו כך.
“אני יכול לעמוד בכך,” אמרתי.
“טוב. אינני מרגיש דבר בבקרת מפלטי־הסילון. אני מרגיש כאילו קיבלתי זה מכבר זריקת הרדמה בעמוד־השידרה”.
הקור בתא כאילו פעפע לתוכי, כל כולו. “ראה אם תוכל לשלוח דחפים־מוטוריים בדרך אחרת. אתה יכול להפעיל את המפלטים בשיטת ‘ניחוש ותקווה’ אפילו אם אינך יכול להרגיש אותם.”
“או. קיי.” ושבריר שנייה מאוחר יותר – “הם אינם פועלים! דבר אינו קורה! אף על פי כן, הרעיון היה מוצלח.”
ניסיתי לחשוב על משהו ראוי להיאמר בזמן ששחררתי את עצמי מן הדרגש. מה שיצא לי היה, “לעונג היה לי להכירך, אריק, נהניתי להיות חצי מהצוות הזה. וכזה עדיין הנני.”
“סנטימנטלי תהיה יותר מאוחר. עכשיו תתחיל לבדוק את החיבורים שלי. בזהירות.”
בלעתי את הערותי, והלכתי לפתוח את דלת הגישה שהיתה קבועה בקיר הקדמי של התא. הרצפה רטטה קלות מתחת לרגלי. מצידה השני של הדלת המרובעת היה אריק. מערכת־העצבים־המרכזית של אריק, עם המוח בפסגתה, ועמוד־השידרה המתעקל כלולאה גמישה בכדי להתאים בשלמות לתוך צנרת הזכוכית־ספוג־פלסטיק השקופה. מאות כבלים מכל חלקי הספינה הובילו אל קירות הזכוכית, מקום שם התחברו לעצבים נבחרים שהסתעפו כמו רשת אלקטרונית מן הסליל המרכזי של הריקמה העצבית המוגנת בשכבה של קרום שמנוני.
בחלל אין מקום לנכים, ואל תקראו לאריק נכה, מפני שהוא לא אוהב זאת. בעצם הוא איש־החלל האידאלי. המערכת החיונית שלו שוקלת רק מחצית מזו שלי, ותופשת רק את החלק ה־12 בנפח. אבל שאר העזרים התותבים שלו תופשים את מרבית הספינה. מפלטי־הסילון מחוברים אל זוג השורשים־העצביים האחרון, אותם עצבים שפעם הניעו את רגליו, ותריסרים של סיבי עצבים בשורשים אלה חשו וויסתו אספקת־דלק, טמפרטורת־מפלטים, תאוצה־דיפרנציאלית ופעימות־הצתה. חיבורים אלה לא ניזוקו. בדקתי אותם בארבע דרכים שונות, מבלי שמצאתי את הסיבה הקלה ביותר לאי־תיפקודם.
“בדוק את האחרים,” אמר אריק.
זה לקח שעתיים תמימות לבדוק את כל הסתעפויות הקשרים העצביים. כולם היו ללא פגם. משאבת־הדם טרטרה, והנוזל היה עשיר דיו, מה ששלל את הרעיון שעיצבי־המפלטים ‘נרדמו’ מחוסר מזון או חמצן. מכיוון שהמעבדה היא אחד העזרים התותבים שלו, נתתי לאריק לבדוק את תכולת־הסוכר בדמו, בתקווה שאולי זה הכבד ש’השתגע' ויצר תרכובת סוכר אחרת. המסקנה היתה מפחידה: לא היה שום פגם באריק – לא בתוך התא!
“אריק. אתה יותר בריא ממני!”
“יכולתי לומר מראש. אתה נראה מודאג, ואינני מאשים אותך. עכשיו תצטרך לצאת החוצה.”
''אני יודע. בוא נחפש את החליפה."
היא נמצאה בארון ציוד־החירום; חליפת־נוגה שלא היתה צריכה להיות בשימוש. נאס"א תכננה אותה לשימוש על פני הקרקע של נוגה. לאחר מכן הם סירבו לאשר לספינה לרדת לגובה של פחות מעשרים מייל עד אשר ילמדו יותר על הכוכב. החליפה היתה למעשה שריון מורכב מקטעים. השגחתי כאשר נבחנה החליפה בתוך תא חום־לחץ במכון הטכנולוגי של קליפורניה, וידעתי שהמפרקים יחדלו להתנועע אחרי חמש שעות ולא יתחילו מחדש עד שיתקררו. עכשיו פתחתי את הארון, משכתי את החליפה החוצה בכתפיה ואחזתי אותה לפני. נדמה היה לי שהיא משיבה לי מבט.
“עדיין אינך יכול להרגיש בדבר במפלטי הסילון?”
“אפילו לא דקירה.”
התחלתי ללבוש את החליפה, חלק אחר חלק, כמו שריון של ימי־הביניים. ואז עלה בדעתי דבר נוסף.
“אנחנו בגובה של 20 מייל. האם אתה מתכוון לבקש אותי לבצע תרגילי־שיווי־משקל על המיכסה?”
“לא! לא הייתי מעז לחשוב על כך. יהיה עלינו לרדת למטה.”
התמיכה ממיכל ספינת האוויר היתה צריכה להיות מתמדת עד להמראה. בבוא העת יכול היה אריק לקבל תוספת תנופה על ידי חימום המימן ללחץ גבוה יותר ואז לפרוץ שסתום בכדי לשחרר לחץ. כמובן יהיה עליו להיות זהיר ולהשגיח שהלחץ במיכל יהיה גבוה יותר, או שאויר נוגה יחדור פנימה והספינה תיפול במקום להתרומם וברור שזה עלול להיות אסון.
וכך הוריד אריק את טמפרטורת המיכל, פרץ את השסתום וירדנו למטה.
“ברור שיש כאן מילכוד.” אמר אריק.
“אני יודע.”
“הספינה עמדה בלחץ בגובה של 20 מייל. על פני הקרקע הלחץ יהיה גדול פי שש ויותר.”
“אני יודע.”
נפלנו מהר, כשהתא נוטה קדימה מחמת העומס על סנפירי הזנב שלנו. הטמפרטורה עלתה בהתמדה. הלחץ עלה במהירות. ישבתי ליד האשנב ולא ראיתי דבר מלבד האפילה. אבל בכל זאת ישבתי שם בציפיה להתרסקות החלון, נאסא סירבה לאשר ירידה מתחת לגובה של עשרים מייל…
אריק אמר, “מיכל ספינת האויר בסדר, וכן גם הספינה, אני חושב. אבל האם התא יחזיק מעמד?”
“אינני יודע.”
''עשרה מייל."
חמש־מאות מייל מעלינו, בלתי ניתן להשגה, נמצא מנוע היונים האטומי שהיה צריך לקחת אותנו הביתה. לא יכולנו להגיע אליו בעזרת הרקטה הכימית בלבד. הרקטה נועדה לשימוש אחרי שהאויר יהיה דליל מדי עבור מפלטי הסילון.
“ארבעה מייל. אני צריך שוב לפרוץ את השסתום.”
הספינה צנחה.
“אני יכול לראות אדמה,” אמר אריק.
אני לא יכולתי. אריק תפש אותי מאמץ את עיני ואמר, “שכח מזה. אני משתמש באינפרה־אדום עמוק, ואינני יכול לקלוט פרטים.”
“אין משטחים נרחבים של ביצות ערפיליות עם מפלצות מוזרות וצמחים אוכלי־אדם?”
“כל מה שאני רואה זה רפש חשוף וחם.”
אבל היינו כמעט למטה, ולא היו סדקים בקיר התא. שרירי צווארי וכתפי התרופפו. פניתי הלאה מהחלון. שעות חלפו בזמן שצנחנו דרך האויר המעובה והרעיל. מרבית חליפתי כבר היתה עלי. עכשיו הברגתי את הקסדה ואת כסיות־שלוש־האצבעות.
“קשור את עצמך,” אמר אריק. כך עשיתי.
נחתנו בקלילות. הספינה הזדעזעה מעט, נהדפה אחור, ונחתה שוב ושוב, כששיני נוקשות וגופי מרופד־השריון נחבט לעומת רשת ההתרסקות. “לעזאזל,” רטן אריק. שמעתי את השריקה התוססת מלמעלה. אריק אמר, “אינני יודע איך נוכל לעלות חזרה.”
גם אני לא ידעתי. לבסוף התנגשה הספינה בחוזקה בקרקע ונשארה במקומה. ואני קמתי וצעדתי לעבר תא־האויר.
“בהצלחה.” אמר אריק, “אל תשתהה בחוץ יותר מדי.”
הנפתי זרוע לעומת מצלמת התא שלו. הטמפרטורה בחוץ היתה 730 מעלות.
הדלת החיצונית נפתחה. יחידת ההקפאה של חליפתי השמיעה יבבות תלונה. עם דלי ריק בכל אחת מידי ומנורת ראש מזדקרת יוקדת דרך האפלה השחורה צעדתי החוצה על גבי הכנף הימנית.
החליפה נאנקה והתייצבה תחת הלחץ, ואני עמדתי על הכנף מחכה שזה ייפסק. זה היה כמעט כמו להמצא מתחת לפני המים. קרן האור ממנורת הראש שלי היתה רחבה ויציבה אך האירה למרחק של שלושים מטרים לכל היותר. האויר לא יכול היה להיות כל כך עכור ואפילו יהיה דחוס ככל האפשר. הוא חייב היה להיות, אם כן, מלא ברסיסי אבק או נוזל כלשהו.
הכנף היתה כמו קרש קפיצה דמוי להב סכין, מתרחבת לקראת הזנב מקום בו התמזגה עם הסנפיר. שני סנפירי הזנב נפגשו מאחורי המרכב. בקצה כל סנפיר־זנב היה מפלט, גליל מחוטב גדול עם מנוע אטומי בתוכו. לא היה עליו להיות חם מפני שעדיין לא היה בשימוש, אבל המונה שלי היה מוכן על כל מקרה.
קשרתי חבל לכנף וגלשתי לקרקע. מכיוון שאנחנו כבר נמצאים פה… האדמה היתה אבק אדום, יבש, מתפורר, ונקבובית כל כך עד שנראתה ממש ספוגית. לבה שנחרצה על ידי כימיקלים? כל דבר כמעט יאוכל בלחץ ובטמפרטורות כאלה.
שאבתי מלוא הדלי מהמישטח העליון, ומהשני מתחתיו, ואז טיפסתי בחבל והשארתי את הדליים על הכנף. הכנף היתה חלקלקה. היה עלי לנעול סנדלים מגנטיים כדי להיצמד אליה. פסעתי למעלה ופניתי לאחור, לאורך שבעים המטרים של הספינה, מבצע סריקה. הן הכנף והן המרכב לא הראו סימני נזק. מדוע לא? אם מטאור או משהו אחר ניתק את החיבור של אריק עם החיישנים שלו במפלטים, היתה צריכה להיות לכך הוכחה בצורת שבר על גבי המישטח.
ואז, פתאום הבנתי שהיתה אפשרות נוספת.
היה זה חשד מעורפל מכדי להביע אותו במילים, ועדיין הייתי צריך לגמור את הבדיקה. להגיד לאריק יהיה קשה מאוד, אם מה שחשדתי היה נכון.
ארבעה לוחות בקרה היו קבועים בכנף, מוגנים היטב מהחום החוזר. אחד היה במחצית הדרך על המרכב, מתחת לקצה הנמוך של תא ספינת האויר, והיה מוצמד אל המרכב כך שמלפנים נראתה הספינה כמו דולפין. שניים נוספים היו בקצה המתרחב של סנפיר־הזנב והרביעי על המפלט עצמו. כולם נפתחו בעזרת מברג־כוח על ברגים שקועים, אל הצמתים של מערכת החשמל של הספינה.
גיליתי שהתחושות שלו נגמרות במקום מסויים בין לוחיות הבקרה השניה והשלישית. אותו הסיפור חזר על עצמו גם בכנף השמאלית. שום נזק חיצוני, שום דבר שלא כשורה בחיבורים. ירדתי לקרקע והלכתי לאיטי מתחת לכל כנף לאורכה, מנורת הראש שלי מופנית למעלה. שום נזק מלמטה.
אספתי את הדליים שלי וחזרתי פנימה.
עילה למריבה?" אריק היה נבוך. "האם אין זה זמן מוזר להתחיל בו ויכוח? השאר זאת לזמן הטיסה בחלל. יהיו לנו ארבעה חודשים בלי שום דבר אחר לעשות.''
“זה איננו יכול לחכות. ראשית כל, האם הבחנת במשהו שאני לא ראיתי?” הוא עקב אחרי כל מה שראיתי או עשיתי דרך חלונות הקסדה שלי.
“לא. הייתי צועק.”
“או. קיי. עכשיו שמע, הניתוק במעגלים שלך איננו בפנים, היות ויש לך תחושות עד לוחית הבקרה השניה על הכנף. הוא אינו בחוץ מפני שאין סימן לנזק, אפילו לא כתם חלודה. זה משאיר רק מקום אחד לליקוי”
“המשך.”
“קיימת גם החידה מדוע אתה משותק בשני המפלטים. מדוע מתקלקלים שניהם בו־זמנית? ישנו רק מקום אחד בספינה שבו מתחברים המעגלים.”
“מה? או, כן, אני מבין. הם מתחברים דרכי.”
“עכשיו בוא נניח לרגע שאתה הוא החלק בציוד שהליקוי בתוכו. אתה אינך חתיכת מכונה, אריק, אם משהו התקלקל בך הרי אין זאת תקלה רפואית, זה היה הדבר הראשון שבדקנו. אבל זה יכול להיות פסיכולוגי.”
“נעים לדעת שאתה חושב אותי לאנושי. אם כך נפל לי בורג, נכון?”
“בערך. אני חושב שאצלך זהו מקרה של מה שנהגו לכנות ‘קהות־הדק’. חייל שהורג לעיתים קרובות מגלה לפעמים שהאצבע הימנית שלו, או אפילו כל כף ידו כולה נהיית חסרת תחושה, כאילו שאינה מהווה עוד חלק ממנו. תגובתך על כך שאינך מכונה היא חשובה, אריק. אני משער שזוהי כל הבעיה. אתה מעולם לא האמנת באמת שחלק כלשהו מהספינה הוא חלק ממך. זוהי תבונה, מפני שזה נכון. בכל פעם שהספינה מתוכנתת מחדש, אתה מקבל מערכת חלקים חדשה, וזה נכון להימנע מלחשוב על שינוי־מודל כעל סידרת כריתות.” שיננתי לעצמי את הנאום הזה, מנסה להציג זאת כך שלא תישאר לאריק ברירה אלא להאמין לי. עכשיו אני יודע שזה נשמע מזוייף. “אבל כעת הגזמת יתר על המידה. תת־הכרתית הפסקת להאמין שהמפלטים יכולים להרגיש כחלק ממך, מה שבעצם תוכננו לעשות. כך שכנעת את עצמך שאינך מרגיש שום דבר.”
אחרי שהשמעתי את נאומי המוכן מראש וכשלא נשאר לי דבר להגיד, הפסקתי לדבר וחיכיתי להתפוצצות.
“יש הגיון בדבריך,” אמר אריק.
הזדעזעתי. "אתה מסכים אתי?''
“לא אמרתי כך. בנית תאוריה אלגנטית, אבל אני רוצה זמן לחשוב על זה. מה נעשה אם זה באמת נכון?”
“אינני יודע. יהיה עליך לרפא את עצמך.”
“או. קיי. עכשיו הנה הרעיון שלי. אני מציע שתשתמש בתאוריה זו כדי לשחרר את עצמך מהאחריות להחזיר אותנו הביתה חיים. זה מטיל את כל הבעיה לחיקי, אם לדבר בהשאלות מליציות.”
'או, למען –"
“בלום פיך. לא אמרתי שאתה טועה. זה עלול להיות ויכוח אישי. אנחנו צריכים זמן לחשוב על כך.”
רק לאחר ארבע שעות, בזמן כיבוי־האורות, חזר אריק לנושא.
“הובי, עשה לי טובה, הנח לזמן מה שמשהו מכני הוא הגורם לכל צרותינו. אני אניח שזה פסיכוסומטי.”
“נשמע הגיוני.”
“זה הגיוני. מה היית אתה יכול לעשות אם אכן זו תופעה פסיכוסומטית? מה הייתי אני יכול לעשות אם הסיבה מכנית? אינני יכול להתהלך מסביב ולבדוק את עצמי. מוטב שכל אחד מאיתנו יצמד למה שהוא יודע.”
“עשינו עיסקה.”
כיביתי אותו למשך הלילה והלכתי למיטה. לא כדי לישון. באורות כבויים זה היה כמו בחוץ. הדלקתי אותם שנית. פעולה זו אינה עשויה להעיר את אריק. אריק לעולם אינו ישן במובן נורמאלי, מכיוון שדמו אינו צובר רעלים מעייפים, והוא עלול היה להשתגע מלהשאר ער כל הזמן אם לא היתה לו לוחית גורמת־שינה מתוצרת רוסית ליד קליפת המוח שלו. הספינה יכולה להתפוצץ מבלי שאריק יתעורר, כשמכשיר השינה שלו מופעל. אבל אני הרגשתי מגוחך על כך שפחדתי מן האפלה.
כל זמן שהאפלה נשארה בחוץ זה היה בסדר. אבל היא לא נשארה שם. היא פלשה אל תוך מוחו של שותפי. היות והבקרים הכימיים שלו הגנו עליו מאי־שפיות כימית כגון סכיזופרניה, הנחנו שהוא היה שפוי תמיד. אבל איך יכול מכשיר תותב להגן עליו מפני דמיונו שלו, מפני עיוות השכל הישר שלו?
לא יכולתי לעמוד בהתחייבותי במסגרת העיסקה שעשינו. ידעתי שאני צודק, אבל מה יכולתי לעשות בנידון?
מבט לאחור הוא דבר נפלא. יכולתי לראות בדיוק מה היתה השגיאה שלנו, של אריק ושל מאות האנשים שבנו את המערכת החיונית שלו לאחר ההתרסקות, כאשר לא נשאר מאריק כלום מלבד מערכת העצבים המרכזית שלו שלא נפגעה, ובלוטת יותרת־המוח.
“אנחנו נווסת את הרכב הדם שלו,” הם אמרו, “והוא יהיה תמיד קר, שלוו ומיושב בדעתו. לעולם לא ייתפס לפאניקה.”
אני מכיר נערה שלאביה קרתה תאונה כשהיה בן 45 לערך. הוא היה בחוץ יחד עם אחיו, דודה של הנערה, במסע דיג. הם היו שיכורים עד לעיוורון כשפנו לחזור הביתה, והבחור היה רכוב על המעקה בעוד אחיו נוהג ברכב. האח בלם אז בלימה פתאומית. גיבורנו השאיר שתי בלוטות חשובות על המעקה. השינוי היחידי בחיי המין שלו היה שאשתו הפסיקה לדאוג בקשר להריון לא־רצוי. ההרגלים שלו היו מפותחים.
אריק אינו צריך בלוטות אדרנלין כדי לפחד מהמוות. תבנית רגשותיו נקבעה הרבה לפני היום שבו ניסה להנחית חללית־ירח ללא ראדאר. הוא ייאחז בכל תירוץ כדי להאמין שאני אתקן את כל מה שהתקלקל בחיבורי המפלטים.
אבל הוא סמך עלי שאני אעשה את זה.
האטמוספרה נלחצה אל החלונות. מבלי לרצות בכך נגעתי בקווארץ בקצות אצבעותי. לא יכולתי לחוש את הלחץ, אבל הוא היה שם חסר רחמים כמו הגיאות המרסקת סלע לגרגרי חול. כמה זמן יחזיק עוד התא מעמד כנגדו?
אם איזה חלק שבור הוא זה המעכב אותנו כאן, איך יכולתי להחמיץ אותו? אולי לא נשאר כל סימן חיצוני לשבר על הכנפיים. אבל איך? זאת היתה נקודת אחיזה.
שתי סיגריות מאוחר יותר קמתי לקחת את דליי הדוגמאות. הם היו ריקים, העפר הזר מאוכסן היטב. מלאתי אותם במים ושמתי אותם במקפיא, מכוון את הקור ל־40 מעלות מתחת לאפס, ואז כיביתי את האורות ושכבתי לישון.
הבוקר היה שחור יותר מאשר בתוך ריאותיו של מעשן. מה שנוגה זקוק לו באמת, החלטתי כשאני שוכב על גבי ומתפלסף, הוא לאבד 99% מהאויר שלו. זה יתן לו מעט יותר ממחצית האויר של כדור הארץ, דבר שיוריד את אפקט החממה כך שהטמפרטורה תהפוך לנסבלת. הורד את כוח המשיכה של נוגה לאפס לכמה שבועות והמלאכה תתבצע מעצמה.
כל העולם הארור כולו מחכה לנו שנגלה את האנטי־גראביטאציה.
“בוקר טוב,” אמר אריק. “חשבת על משהו?”
“כן,” התגלגלתי מעל המיטה. “עכשיו אל תפגיז אותי בשאלות. אסביר כל דבר בעיתו.”
בלי ארוחת בוקר?"
“לא כעת.”
חלקים חלקים לבשתי את חליפתי, בדיוק כמו אחד מאביריו של המלך ארתור, ולקחתי את הדליים רק אחרי שלבשתי את הכפפות. הקרח, באזור הקר, היה בדרגת קור של סביבות האפס המוחלט. “אלה הם שני דליים של קרח רגיל.” אמרתי בעוד אני מרים אותם. “עכשיו הוצא אותי החוצה.”
“הייתי צריך להשאיר אותך כאן עד שתדבר,” רטן אריק. אבל הדלתות נפתחו ואני יצאתי אל הכנף. התחלתי לדבר בעוד אני מבריג את הלוחית הימנית השניה.
“אריק, חשוב לרגע על הבדיקות שהם מבצעים בספינה מאויישת לפני שהם מרשים לאדם להכנס למערכות החיוניות. הם בודקים כל חלק בנפרד ובהתאמה לחלקים האחרים. ובכל זאת אם משהו אינו פועל הרי זה אחד משניים: נזק או בדיקה רשלנית, נכון?”
“סביר.” הוא לא הסגיר את עצמו.
“טוב, שום דבר לא גרם לנזק. לא רק שאיך שבר במעטה הספינה, אלא שום צרוף מקרים לא יכול היה לגרום לשני המפלטים להשתולל באותו זמן. אם כך, הרי שמשהו לא נבדק היטב.”
הסרתי את הלוחית. הקרח תסס לאיטו במקום שבו נגע במשטחי הזכוכית של הדליים. עוגות הקרח הכחלחלות נסדקו תחת הלחץ הפנימי שלהן. רוקנתי דלי אחד אל תוך מבוך הכבלים, המגעים והממסרים, והקרח התנפץ לרסיסים, משאיר לי רווח לסגירת הלוחית.
“כך שחשבתי על משהו בלילה החולף, משהו שלא נבדק. כל חלק של הספינה היה מוכרח להבדק בתוך תא חום ולחץ, חשוף לתנאים מלאכותיים של נוגה. אבל הספינה כשלמות, כיחידה, לא יכולה להיבדק כך. היא גדולה מדי.”
הלכתי מסביב אל הכנף השמאלית ופתחתי את לוחית מספר שלוש בקצה המרוחק. הקרח שנשאר היה חציו מים וחציו שבבים קטנים. התזתי אותם פנימה והידקתי את הלוחית.
“מה שניתק את המעגלים שלך היה החום, או הלחץ, או שניהם. אינני יכול לעשות דבר בקשר ללחץ, אבל אני מקרר את הממסרים בקרח. תודיע לי איזה מפלט יחזור לתחושותיו ראשון ואז נדע איזו לוחית בקרה היא הנכונה.”
“הובי, האם עלה בדעת מה יכולים המים הקרים לעולל למתכות החמות האלה?”
“זה יכול לסדוק אותן, ואז תאבד את השליטה על מפלטי הסילון, וזה בדיוק מה שלא בסדר עכשיו.”
“נקודה לזכותך, שותף, אבל עדיין איני מרגיש דבר.”
חזרתי שוב לתא האויר עם דליי הריקים, המתנדנדים, תוהה אם הם לא התחממו עד כדי המסה. זה עלול היה לקרות להם, אבל לא נמצאתי בחוץ זמן ממושך כל כך. הספקתי להוריד את החליפה ולמלא מחדש את הדליים כשאריק אמר, “אני יכול להרגיש את המפלט הימני.”
“באיזה היקף? בשליטה מלאה?”
“לא, אינני יכול להרגיש את הטמפרטורה. או, הנה, גם זה חוזר. אנחנו מוכנים לדרך, הובי!”
אנחת הרווחה שלי היתה אמיתית וכנה.
הנחתי שנית את הדליים במקפיא. כמובן שנרצה להמריא עם ממסרים קרים. המים הספיקו להתקרר במשך כעשרים דקות כשאריק אמר, “התחושה נעלמת.”
“מה?”
“התחושה נעלמת. אין טמפרטורה ואני מאבד את בקרת הדלק. זה לא נשאר קר מספיק זמן.”
“אויש, מה נעשה עכשיו?”
“לא הייתי רוצה לומר לך. מוטב שאשאיר לך להחליט בעצמך.”
זאת עשיתי. “נעלה גבוה ככל שנוכל בעזרת מיכלי ספינת האויר, ואז אצא אל הכנף עם דלי קרח בכל אחת מידי –”
היה עלינו להעלות את הטמפרטורה במיכל ספינת האויר ל־800 מעלות כמעט כדי להשיג לחץ, אבל מכאן והלאה עלינו באופן חלק עד 16 מייל. זה ארך שלוש שעות.
“זהו, עד גובה זה אנחנו יכולים להגיע,” אמר אריק. “אתה מוכן?”
הלכתי לקחת את הקרח. אריק יכול היה לראות אותי. הוא לא נזקק לתשובה. הוא פתח את תא האויר עבורי.
יכול הייתי לחוש פחד, או פאניקה, או רצון נחוש, או הקרבה עצמית – אבל לא חשתי דבר. יצאתי החוצה מרגיש כמו מטומטם מנוצל. המגנטים שלי היו בהפעלה מירבית. הרגשתי כאילו אני הולך בתוך זפת רדודה. האויר היה סמיך, אם כי לא כל כך דחוס כמו שהיה שם למטה. בעזרת אור מנורת הראש שלי הגעתי ללוחית מספר 2, פתחתי אותה. שפכתי קרח פנימה וזרקתי את הדלי גבוה והרחק. הקרח היה כולו בגוש אחד. לא יכולתי לסגור את הלוחית. עזבתי אותה פתוחה ומיהרתי מסביב אל הכנף השניה. הדלי השני היה מלא רסיסים מתנפצים. רוקנתי אותו פנימה וסגרתי את לוחית שמאל 2, וחזרתי כששתי ידי ריקות. זה עדיין נראה כמו שולי התופת בכל הכיוונים, מלבד המקום שבו כרה אור מנורת הראש שלי מנהרה דרך החשכה. רגלי החלו מתחממות. סגרתי את הלוחית הימנית על מים רותחים והלכתי במצודד חזרה לאורך גוף הספינה אל תוך תא האויר.
“הכנס וחגור את עצמך, מהר!” אמר אריק.
“צריך להוריד את החליפה,” ידי החלו לרעוד בתגובה, לא יכולתי לפתוח את המהדקים.
“לא, אם תתניע מיד עכשיו, נצליח אולי להגיע הביתה. השאר את החליפה עליף והיכנס.”
זאת עשיתי. כאשר משכתי את עריסת ההתרסקות שלי, שאגו המפלטים. הספינה רעדה מעט, אחר כך נדחפה קדימה, בעודה נהדפת על ידי מיכל ספינת האויר. הלחץ עלה כשהמפלטים הגיעו למהירות פעולה. אריק נתן את מיטב יכולתו. זה עלול היה להיות לא נוח גם בלי חליפת מתכת העוטפת אותי. עם החליפה עלי זה היה עינוי. הדרגש שלי נדלק מהחליפה אבל לא יכולתי לתפוש נשימה כדי לומר זאת. התקדמנו כמעט ישר למעלה.
היינו בדרך מזה עשרים דקות כאשר הספינה נזדעזעה כמו צפרדע מחושמלת.
“המפלט הלך,” אמר אריק בשלווה. “אשתמש בשני.”
הדיפה נוספת כאשר שמטנו את המפלט המת. הספינה עפה כמו פינגווין פצוע, אבל עדיין צוברת תאוצה. דקה אחת… שתיים… המפלט השני השתתק. היה זה כאילו נכנסנו לתוך סירופ. אריק כיבה את המפלטים והלחץ הוקל.
יכולתי לדבר.
“אריק!”
“מה?”
"יש לך סוכריות מרמלאדה?''
"מה? או, אני רואה. האם חליפתך הדוקה?''
“בודאי.”
“הישאר בה. אנחנו נשאב את העשן מאוחר יותר. אני אשתדל לסלק מעט מהחומר הזה, אבל כשאשתמש ברקטה זה יהיה פראי. אין רחמים.”
“האם נצליח לעמוד בכך?”
“אני חושב. אבל זה יהיה כחוט השערה.”
הרגשת הרווחה באה ראשונה, קרה כקרח. ואז בא הכעס. “לא עוד שיתוקים לא מוסברים?” שאלתי.
“לא. מדוע?”
“אם יופיעו כאלה תודיע לי ללא כל ספק, לא כן?”
“האם אתה מתכוון לרמוז לי משהו?”
“שכח מזה.” הרוגז חלף.
“ארור אהיה אם אעשה כך. אתה יודע טוב מאוד שזו היתה תקלה מכנית. אתה בעצמך תיקנת אותה.”
“לא, אני שיכנעתי אותך שאני מוכרח לתקן את זה. היית צריך להאמין שהמפלטים חייבים לפעול שוב. נתתי לך תרופת פלא, אריק, אני מקווה רק שלא אצטרך לחלום על תרופות פלא מדומות נוספות עבורך כל הדרך הביתה.”
“אתה חשבת כך, ובכל זאת יצאת החוצה אל הכנף בגובה 16 מייל?” אריק חירחר במכניות. “יש לך ביצים במקום שכל, גוץ!”
לא עניתי.
“נתערב על 5000 דולר שהתקלה היתה מיכנית. ניתן לטכנאים להחליט אחרי שננחת.”
“מוסכם!”
“הנה באה הרקטה. אחת –”
זה בא. מועד אותי לתוך חליפת המתכת שלי. להבות מעלות פיח מעבר לאוזני, מצטיירות בשחור על התיקרה הירוקה המתכתית, אבל הערפל הוורוד שמנגד לא היה להבה.
האיש במשקפיים עבות־העדשות פרש דיאגרמה של ספינת־נוגה, ונעץ אצבע קצרה ושמנה אל הקצה המרוחק של הכנף. “בדיוק באזור זה,” הוא אמר, “הלחץ מבחוץ מעך מעט את תעלת הכבלים, במידה מספיקה כדי לא לאפשר לכבל להתכופף. זה השפיע כמו אי־ציות. מבין? ואז כאשר החום הרחיב את המתכת, המגעים האלה נדחפו אחד לעבר השני.”
“אני מניח שאותו הדבר אמור גם לגבי הכנף השניה?”
הוא נתן בי מבט משונה. “מובן מאליו.”
השארתי את ההמחאה שלי על סך 5000 דולר בערימת הדואר של אריק, ותפשתי מטוס לברזיליה. כיצד הוא הצליח למצוא אותי לא אדע לעלם, אבל המברק הגיע הבוקר.
"הובי, חזור הביתה הכל נסלח."
מוחו של דונובאן
אני חושב שאהיה מוכרח לחזור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות