עורך: אהרון האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל, שלדון טייטלבאום

שחקני זמן

השופט העליון

תרגיל המדרגות

אחת התופעות המעניינות המייחדות את המדע הבדיוני הוא הקשר ההדוק לכתבי־עת. המד"ב המודרני צמח ופרח בכתבי־עת של שנות ה־20 וה־30 של המאה, וספק אם היה מגיע למה שהוא היום, אלמלא אותם מגזינים, על הטוב והרע שהיה בהם. כל סופרי המד"ב הנודעים החלו את דרכם בכתבי־העת, ורק כעבור שנים פרסמו ספרים משלהם – חלקם מעובדים על יסוד סיפורים שהופיעו קודם לכן בהמשכים בירחונים. גם הופעתם של ספרי כיס וקבצים של סיפורים, החל משנות ה־50, לא חיסלה את כתבי־העת, והם ממשיכים לשגשג במדינות רבות. שום תחום ספרותי אחר לא זכה לפריחה שכזאת, בכתבי עת, המרכזים קהל קוראים נלהב ונאמן.

בגלל הנסיבות המיוחדות בארץ, ‘פנטסיה 2000’ שונה ממרבית כתבי־העת בחו"ל. אמנם בשנות ה־50 הופיעו כאן כתבי־עת בודדים (‘קוסמוס’, ‘מדע דמיוני’) אך רובו של קהל הקוראים של היום התוודע אל המד"ב באמצעות ספרים – אם באנגלית ואם בתרגום. מבחינה זו קוראי המד"ב בארץ הם ציבור ‘מפונק’ – הם פסחו על כל חבלי הלידה של המד"ב בתחילת דרכו, וזכו למבחר תרגומים של יצירות שזכו כבר להכרה רחבה בחו"ל. אולם, בדומה לכתבי־העת במדינות אחרות, ‘פנטסיה 2000’ הוא כמעט המסגרת היחידה המאפשרת למחברים כשרוניים לנסות את כוחם בכתיבת מד"ב, האם היא תצמיח בעתיד גם סופרים של ממש? אנחנו רוצים לקוות שכן.

תופעה נוספת, הייחודית למד"ב, היא פריחתם (בעיקר בארה"ב, אך גם במדינות אחרות), של כתבי עת של חובבים, או מה שקרוי באנגלית ‘פנזינים’ – Fanzines (קיצור של Fan Magazines). אלה הן חוברות המוצאות לאור באופן פרטי ועצמאי ע"י חובבי מד"ב, שלא למטרות רווח, והן מוקדשות אך ורק לסקירות ספרים, ראיונות עם סופרים, דיווחים על כינוסים, מאמרים על הז’אנר וידיעות שונות. אחדים מכתבי עת אלה משוכפלים בסטנסילים ומופצים במאות עותקים, אחרים מודפסים במתכונת מקצועית, ונמכרים באלפי עותקים רבים. אחדים מסופרי המד"ב המפורסמים החלו את דרכם בפרסום ‘פנזינים’: ריי ברדבורי, למשל, הפיק בשנים 1939–1941 ארבעה גליונות של כתב־עת בשם ‘פוּטוּריה פנטסיה’, גם פרדריק פול, ג’יימס בליש, הרלן אליסון, רוברט סילברברג ואחרים ערכו כתבי־עת ‘פרטיים’ כאלה. כיום מתפרסמים בעולם בין 500 ל־600 כתבי־עת של חובבים, רובם בצפון אמריקה, בין הנודעים שבהם אפשר להזכיר את ‘לוקוס’, ‘סטארשיפ’, ‘ס.פ. רֶביו’ ו’ספקוליישן'.

לפי מידת ההתעוררות של חובבי המד"ב בישראל, לא נתפלא אם תופעה זו של ‘פנזינים’ תגיע ביום מן הימים גם אלינו. אולם לפי שעה מהווה ‘פנטסיה 2000’, לפחות באופן חלקי, גם תפקיד של בטאון חובבי המד"ב בישראל. הדבר בא לידי בטוי במדורים השונים כמו ‘מבזקים’, ‘מכתבי קוראים’, סקירות ספרים וכו'. מערכת ‘פנטסיה 2000’ תשמח לאפשר לחובבים הכותבים ברמה נאותה לבטא את רעיונותיהם ודיעותיהם על דפי המגזין. נשמח לקבל חומר על כל נושא הקשור למד"ב, כולל התרשמויות מספרים חדשים, סרטים, תקליטים וכו'. חומר זה יכול למצוא את מקומו הן במדור ‘מכתבי קוראים’, והן כחלק ממדורים אחרים. ‘פנטסיה 2000’ הוקמה על־ידי חובבי מד"ב למען חובבי מד"ב – ועל כן עליכם הקוראים לראות בה בטאון שלכם שאפשר וכדאי ליטול חלק בעיצובו וקידומו.

קריאה נעימה!

שלווה בתופת

עב"מים – שגעון או פריצת דרך?

יצור ולו אלף דמויות

סיפורים

שחקני הזמן – דיימון נייט

המילה האחרונה – צ’אד אוליבר וצ’רלס בומון

יצור ולו אלף דמויות – ארתור סלינגס

השופט העליון – א.א. ואן ווגט

הכלב משם – ריצ’ארד לופוף

שווה בנפשך – פרדריק בראון

תרגיל המדרגות – מילדרד קלינגרמן

טרולים – רוברט בורסקי

ריח המוות – דניס אצ’יסון

שלֵיו בתופת – לארי ניבן

הצללים – מחבר אלמוני

אינקובטור – שמעון רוזנברג

מדורים:

ממד"ב הספרים

מבזקים קוסמיים

ד"ר ג’וזף אלן הייניק על… – עבמים – שגעון חולף או סיכוי לפריצת דרך?

שירה: – שלמה שובל

שירה: – ארז דור־און

מכתבי קוראים

"יש סמליות רבת־תקווה בעובדה שדגלים אינם מסוגלים להתנופף בריקנות שבחלל…

ארתור ס'. קלארק

מציאות מול דמיון, מקריות מול גזירת גורל, ו’מציאות חליפית' הם מקצת ממרכיביו של סיפור מוזר ומופלא זה, בתוספת תבלין של פרדוקסים של מסע בזמן…

אל דימון נייט התוודענו לראשונה באמצעות סיפוריו ‘בארץ הסומים’ ו‘תחנת מפגש קדמית’ (גליונות מס' 1 ו־2). הוא נולד ב־1922, היה פעיל מאוד בקרב חובבי המד"ב של שנות ה־30, והחל לכתוב ב־1941. בשנות ה־40 וה־50 עסק רבות גם בעריכת כתבי עת ואנתולוגיות וכן בביקורת ספרותית. קובץ מאמריו בשם ‘החיפוש אחר הנפלאות’ זכה בפרס ‘הוגו’ בשנת 1956.

* * *

היה זה יום־שבת אביבי וחם, וג’וני בורניש בילה את שעות הבוקר בסנטראל פארק. הוא רשם את המלחים ששכבו על הדשא וחיבקו את נערותיהם; הוא רשם אנשים זקנים שחבשו כובעי קש ואת מוכרי הגלידה והפירות מאחורי עגלותיהם. הוא עשה שני רישומים מהירים של ילדים המשחקים בספינת צעצוע, ועמד להפוך את הדף ולעשות רישום נוסף, כאשר כלב דלמטי גדול התנפל עליו והפילו לתוך המים. אדון מבוגר, שב־שיער ובעל עיניים נוצצות סייע לו לקום על רגליו. ג’וני נכנס לבית השימוש של הגברים, סחט את מיכנסיו, לבש אותן ועמד פשוק איברים, ככוכב ים, בשמש. מיכנסיו התייבשו לפני פינקס הרישומים, כך שעלה אל האוטובוס הנוסע אל מרכז העיר. הוא ירד ברחוב ארבעה עשר ונכנס אל החנות של מאייר.

המוכר היחיד שנראה לעין, הציג בפני גברת לבושה חליפת טוויד לוח־ציור מסובך ודומה היה כי היא איננה מבינה כיצד משתמשים בו. ג’וני לקח מעל אחד השולחנות פינקס רישומים כזה שהיה נחוץ לו, והעיף מבטו על המכחולים, הצבעים והאביזרים הנוספים שנועדו לציירים חובבים. הוא הבחין בנייר מיוחד על מדף סמוך וניסה להגיע לשם. הוא שגה, שוב, בחישוב הכושר המוגבל של סיבוב ברכיו, וגרם למפולת של קופסאות צבע קטנות. הוא ריקד על רגליו כדי להתאזן, דרך על אחת הקופסאות והתיז צבע אדום על הכל.

ג’וני שילם תמורת הצבע, בלא להוציא מילה, ויצא. הוא גילה כי שכח את פינקס הרישומים באיזה מקום. היה ברור לו כי האלוהים לא קבע שהוא יצייר משהו במשך היום.

בלכתו הותיר עקבות צבע אדומים על המדרכה. ג’וני הוציא עיתון מפח אשפה, ניקה את נעליו ככל שיכול וניגש לשתות קפה.

הקופאי הציץ בשטר הדולר שלו והשליך שורה של מטבעות בנות עשרה סנטים, אשר זימזמו על השיש כחרקי מתכת רגוזים. הם היו חיים בכף ידו של ג’וני; אחד מהם נשמט, אבל ג’וני תפס אותו לפני שהגיע אל הריצפה. שמח בניצחונו, עשה את דרכו בהמון אל מכונת הקפה. הוא העמיד ספל מתחת לפייה והכניס מטבע לחריץ. הקפה החל לזרום, מילא את כוסו והוסיף להישפך.

ג’וני הביט בכך לרגע. הקפה המשיך להשתפך מסביב לספל, חם מאוד למגע, ונעלם מתחת לרשת מחוררת.

גבר בעל שיער לבן סילק אותו הצידה, לקח ספל ריק ומילא אותו מתוך שלווה. מישהו אחר עשה כדוגמתו ועד מהרה היה שם תור. ככלות הכל, היה זה המטבע שלו. ג’וני לקח ספל אחר וחיכה לתורו. גבר כעוס בחלוק לבן נעלם בתוך הקהל, כשהוא צועק משהו. כעבור רגע החלו האנשים להתפזר.

זרם הקפה פסק. האיש בלבן לקח את ספלו הראשון של ג’וני, שפך את הקפה והניח את הספל הריק על אחד ממגשי השירות.

היה ברור, אם כן, שלאלוהים לא איכפת גם אם ג’וני שתה קפה היום או לא. ג’וני יצא מן המקום, שורק, מזכיר לעצמו כי עליו להישמר מפני צרות.

עגלה עמוסת בננות ותפוחי עץ ניצבה בפינת הרחוב. ג’וני נעצר. “הו, לא.” אמר, ציווה על עצמו להסתובב והתרחק במורד השדרה, ידיו בכיסיו, מרפקיו לצידי גופו. ביום שכזה, מה יוכל לעשות בעגלה עמוסת פירות?

מה בקשר לציור של העגלה מופשט למחצה – ‘טבע דומם נע’. מנדרינות מעופפות, בננות ירוקות, אשכוליות מאובקות – הכל מוקפא במבטו של האמן. שיגעון סזאן, שונה לגמרי מזה של הנרי מור. אלוהים, זה לא היה גרוע בכלל.

הוא יכול לראות את הציור, רחב מידות וסר טעם, שלושים ושישה אינץ' על שלושים (נייר ציור; יהיה עליו לגשת שוב לחנות של מאייר או לחנות אחרת), גוונים אפורים על רקע סגול, זועקים אלה אל אלה כמקהלת תוכים. הדגשות שחורות פה ושם, היוצרות צורה של שטיח. בלי עומק, בלי אור־צל, פשוט צבעים רגילים של ביצים לחג הפסחא, מסתוריות כמו כומר מבותר לחתיכות. מסגר את זה בצבע לבן כמו יען – והישר! המוזיאון לאמנות מודרנית!

הבננות, הוא חשב, יצטרכו ללכת בדרך הזאת ולהתעקם כלפי מעלה. העיקר להרגיז את הגבירות הזקנות של אושקוש. הצהוב, השומני והרווי הזה, המוחלף בירוק ארסי… הוא נגע באחת הבננות, ממשש את הקימורים החלקים והקשים,

“כמה, חבר?”

לרגע חשב ג’וני כי הוא הלך סביב גוש בניינים וחזר אל עגלת הפירות הראשונה, אך הוא ראה כי על העגלה שמולו מונחות בננות בלבד. הוא עמד בפינת רחוב אחד עשר, הוא עבר על פני שלושה גושי בניינים, עיוור וחרש.

“לא בננות,” אמר בחיפזון וניפנה משם. צעקה פגעה באוזנו. הוא הסתובב; מולו ניצבה אישה בחליפת טוויד, שהחזיקה בידיה תיק כביר מימדים.

אתה לא יכול להסתכל איפה –"

“מצטער גברת,” אמר, מנסה בכל כוחו לשמור על איזון גופו. הוא נאחז בעגלה. משהו נשמט מתחת לרגליו; הוא נפל, החליק כמו בולעץ במישחק כדורת, רגלו גוררת את תמוכת העגלה…

הדבר הראשון שהבחין בו, בעודו יושב שם שקוע עד צוואר בבננות, היה שיערו הלבן של איש אשר ניצב בראש הקהל והביט בו.

אותו איש ש…?

ואם כבר חושבים, האישה הזאת בחליפת טוויד –

מגוחך.

אותם אנשים. משהו החל להתבהר בזיכרונו. כעבור עשר דקות של מבוכה, הוא כרע, חנוק־אסטמה, מול ארונו כשהוא מוציא החוצה ציורים בלתי ממוסגרים, קופסאות נעליים ממולאות מכתבים, שפופרות צבע מיובשות וסחוטות, גרזן צופים, סודרים ישנים וכתבי־עת ישנים, עד שגילה מיזוודה מעוכה.

בתוך המיזוודה, מתחת לרישומים וציורי צבע בלתי גמורים, היה תיק קרטון קטן. בתוך התיק היו שני גיזרי עתונים.

אחד היה מה"פוסט', התאריך היה מתישהו לפני שלוש שנים; בצילום נראה ג’וני בתנוחה מוזרה, מתגונן מפני סילון מיים שפרץ מברז שריפה, שנפתח בידי פרחחים. בתצלום השני, מ’הג’ורנאל', שנעשה לפני שנים, נראה ג’וני כאילו מטפס על קיר, כמו מתוך חלום.

למעשה הוא החליק על רחוב מכוסה קרח.

הוא הסתכל בחוסר אימון. בתצלום הראשון נראו ברקע כשש דמויות, רובן ילדים.

ביניהם היתה אישה בחליפת הטוויד.

ברקע הצילום השני נראתה רק דמות אחת. היה זה האיש בעל שיער השיבה.

ג’וני חשב על כך וגילה שהוא מבוהל. הוא מעולם לא נהנה להיות הלא־יוצלח שחולצתו נתפסת בחוט תיל, שנלכד במעליות ובדלתות מסתובבות, שמחליק על חצץ. הוא קיבל את הדבר מתוך השלמה, ראה כך את גורלו, ובין האסונות די נהנה מן החיים.

אבל נניח שמישהו גורם לכל אלה?

הרבה דברים מאלה שקרו לו לא היו משעשעים כל עיקר. פעם סגר נהג של אוטובוס דלת על רגלו של ג’וני, הוא נגרר כך על המדרכה מרחק הגון. הוא יצא מכך רק בשריטות קלות – אבל מה היה קורה אלמלא אותו נוסע שהבחין בו?

הוא הסתכל שוב בגיזרי העיתונים. הם היו שם, אותם פנים – אותם בגדים, להוציא את העובדה שהאיש הזקן לבש מעיל. אפילו בתצלום המטושטש ניתן היה להבחין במבט המטורף אשר ניצנץ מעבר למישקפיו חסרי המיסגרת. מקורה החד של האישה בטוויד היה מאיים כשל עיט.

ג’וני נכבש באיזו המייה של בהלה, הוא דמה עצמו לאדם הממתין ללא כל עזרה לקיצה העגום של בדיחה ארוכה ובלתי מוצלחת; או לעכבר שחתול משחק בו.

משהו רע עמד להתרחש.

הדלת נפתחה; מישהו נכנס פנימה. ג’וני נרעד, אך היה זה רק דיוק, בחולצה חומה, סיגריה נעוצה בזווית פיו. לדיוק היה שפם בסיגנון ארול פלין, שהרטיט בעצבנות על זקן בן יומו. היה זה איש בוגדני, פיכח, הגיוני, נחמד, בעל כושר המצאה, מפתה נשים גדול – בקצרה, ממש צ’ליני, להוציא את העובדה שדיוק משולל כל כישרון.

“מסתתר?” שאל דיוק, חושף את שיניו.

ג’וני נעשה מודע לכך שכריעתו וישיבתו אצל הארון עושה רושם כאלו הוא מבקש להתחבא בפנים ולכסות עצמו במעילים, הוא קם, ניסה לתחוב את ידיו בכיסיו והבחין כי הוא עדיין מחזיק את גיזרי העיתונים, היה זה מאוחר מדי. דיוק לקח אותם בעדינות, בחן אותם בעין מנוסה ונתן מבט חמור בג’וני. “לא מחמיא,” אמר. “מה זה, יש לך דם על המצח?”

ג’וני בדק; אצבעותיו הוכתמו במשהו אדום; לא יותר מדי, “נפלתי,” אמר באי־נוחות.

“בחורי,” אמר לו דיוק, “אתה מוטרד. תן אימון בדודך הזקן.”

“אני ממש – שמע, דיוק, אני עסוק. אתה רוצה משהו?”

“רק להיות יועצך המהימן,” אמר דיוק, מושיב בכוח את ג’וני על כיסא. “כך, הישען היטב, אמור את הדבר הראשון שעולה במוחך.” הוא ציפה.

“הוף,” אמר גוני,

דיוק הינהן בהתחשבות. “”תגובת־מיאוס קיומית. אתה רוצה להיפטר מעצמך – להסתלק מהכל. אמור לי, כשאתה הולך ברחוב, האם אתה מרגיש כאילו שהבניינים הגבוהים נסגרים עליך? האם דומה רודפים אחריך אנשים קטנים וירוקים שבאו מהיערות? האם אתה מרגיש איזה צורך לעזוב את העיר?"

“כן,” אמר ג’וני בכנות.

דיוק נתן בו מבט מופתע במיקצת.

“ובכן?” שאל, פותח את זרועותיו,“לאן אלך?”

“אני ממליץ על ניו־ג’רסי שטופת השמש. לכל הערים שמות שונים – ממש מדהים. מיליוני שמות. בחר אחד, במיקרה. האקנסק, פרת' אמבוי, פאסאייק, טיאנק, ניוארק? לא? אתה צודק – מלחיץ מדי, תן לי לראות. משהו יותר צפונה? פרובינסטאון, ענבי מרתה – ממש בעונה, או פלורידה, כן – אני ממש יכול לראות אותך, ג’וני יושב בשמש, זורק את החכה למים, שליו, רגוע, לא מודאג…”

אצבעותיו של ג’וני מיששו את המטבעות שבכיסיו. הוא לא ידע מה יש לו בארנקו – מעולם לא ידע – אבל היה בטוח כי אין זה מספיק. “דיוק, האם ראית את טד אדוארדס השבוע?” שאל מתוך תקווה.

“לא. מדוע?”

“הו, הוא חייב לי קצת כסף. זה הכל. הוא אמר שישלם היום או מחר.”

“אם זאת שאלה של כסף,” אמר דיוק כעבור רגע.

ג’וני הסתכל בו באי־אימון.

דיוק הוציא ארנק מזוהם מכיסו. למשך רגעים אחדים שתק, ואחר כך: “האם באמת רוצה לעזוב את העיר, ג’וני?”

“כן, כמובן, אבל –”

"ג’וני, בשביל מה יש לו לאדם חברים? באמת, אתה פוגע בי. “חמישים דולר יעזרו לך?”

הוא ספר את הכסף ותחב את השטרות אל ידו המשותקת של ג’וני. “אל תאמר מלה. תן לי לזכור אותך כפי שאתה עכשיו.” הוא הציב, את את זרועותיו כמיסגרת והביט בג’וני, נאנח, הרים את המיזוודה והחל להשליך, בקפידה רבה, חפצים מתוך הארון. “חולצות, גרביים, תחתונים, עניבה, ממחטה נקייה, אתה מוכן.” הוא סגר את המיכסה, אחז בידו של גו’ני והחל לדחוף אותו לעבר הדלת. “אל תחשוב שזה לא היה גדול, בגלל שזה לא היה גדול. כך, באוקיינוס החיים אנחנו חולפים ומדברים זה עם זה, רק קול ומבט; אחר כך אפלה ושקט.”

ג’וני דידה על עקביו ונעצר. “מה העניין?” שאל דיוק.

“רק עכשיו הבנתי – אינני יכול ללכת. אצא בלילה. אקח את הרכבת האחרונה.”

עפעפיו של דיוק התקשתו. “אבל, למה לחכות, ג’וני? כאשר השמש זורחת תגיד לה שלום. כאשר הברזל חם, הכה בו. החסד איננו מחכה.”

“הם יראו אותי כשאני אצא,” אמר ג’וני במבוכה.

דיוק העווה את פניו. “אתה מתכוון להגיד שהאנשים הירוקים הקטנים האלה הם ממש בעיקבותיך?” הוא התבלבל. “ובכן, זה – סלח לי, פיזור דעת מיקרי. אבל אתה לא מבין ג’וני, אסור לך לבזבז אף דקה. אם הם עוקבים אחריך, הם בוודאי גילו איפה אתה מתגורר. איך אתה יודע שהם לא יבואו לכאן?”

ג’וני הרטיט ולא היה מסוגל להשיב דבר. הוא רצה להסתלק בחסות החשיכה. אבל פירוש הדבר שיהיה עליו לחכות חמש שעות נוספות, לכול הפחות.

“שמע,” אמר דיוק לפתע, “יש פיתרון. ביף פלדשטיין – הוא עובד בצ’רי ליין, אפילו אמא שלך לא תכיר אותך, חכה כאן.”

הוא חזר תוך חמש עשרה דקות, והביא עימו ערימה של בגדים ישנים וכן איזה חפץ שהתגלה כזקן מרוט וחום.

ג’וני הדביק את הזקן באי רצון. דיוק עזר לו ללבוש מעיל חסר צבע מוגדר, מטונף, ולחבוש כובע בארט. התוצאה – לאימתו של ג’וני: משוגע זקן מאיזור הוילאג' או קבצן מגלויות צרפתיות. דיוק בחן את הופעתו, “זה נפלא, אבל אין מילחמה.” אמר. “מבל מקום, תמיד אפשר לטעת כרמים. Allons! אני העשב; אכסה הכל!”

הם הלכו לעבר רחוב שישה, אשר ידו של דיוק נחתה על כתפו של ג’וני. “הו!” אמר דיוק. הוא נרכן קדימה, התכופף והרים משהו.

ג’וני מתן בחפץ מבט זגוגי. היה זה שטר של חמישה דולר.

דיוק הכניס אותו בשלווה לכיס. “זה קורה לך לעיתים קרובות?” שאל ג’וני.

“שוב ושוב,” אמר דיוק. “זה בעיקר עניין של הסתכלות במוקד.”

“מזל” אמר ג’וני.

“לא חשבתי על זה.” אמר דיוק. “שמע לאיש חכם וזקן. בעולם הזה אתה יוצר את המזל שלך. תחשוב על ניוטון. תחשוב על או’דוויאר. היד נתקעת בצינצנת ריבה? אתה אשם. הצרה איתך –”

ג’וני ששמע את התיאוריה הזאת פעמים רבות לפני כן, לא הקשיב. שמע, חשב, כל הדברים האלה שהיו צריכים להתרחש כדי שדיוק ימצא את החמישיה! נתחיל מזה שמישהו היה צריך לאבד אותה – נגיד בגלל שהוא פגש חבר והיה צריך להכניס את הכסף פנימה כדי שיוכלו ללחוץ ידיים, אחר כך הוא שכח מזה והוציא את הממחטה – בסדר גמור. כמו כן צריך להניח כי כל האנשים שעברו במקום הזה מאז ועד עכשיו, הסתכלו על משהו אחר או שהיו שקועים במחשבות. לבסוף, כל מה שדיוק היה צריך לעשות, היה להביט למטה ברגע הנכון. הכל נראה בלתי סביר בצורה מוחלטת, אבל זה קרה, במקום כלשהו, כל יום.

איכשהו, מדי יום, אנשים נפגעים מאדניות הנופלות מהקומות העליונות, נופלים לתוך בורות, נפגעים מכדורים שיורים שומרי החוק במפיריו. ג’וני משך בכתפיו.

“הו־הו,” אמר לפתע דיוק, “איפה יש מונית? אהה – מונית!” הוא קיפץ אל הפינה, שורק ומנופף בידיו.

ג’וני הביט על סביביו בסקרנות והבחין בדמות המתקרבת אליהם במהירות ממורד הרחוב. “הנה מרי פיניגאן,” אמר והצביע לעברה.

“אני יודע,” אמר דיוק בקוצר רוח. המונית נעצרה לידם, הנהג נשען במושבו כדי לפתוח למענם את הדלת האחורית. “אנחנו הולכים, ג’וני –”

“אבל אני חושב שהיא רוצה לדבר איתך,” אמר ג’וני. “אנחנו לא –”

"אין זמן, " אמר דיוק, דוחף אותו פנימה, "כשהיא פותחת את הפה שלה היא שוכחת לסתום – ולכן הייתי צריך להתעלם ממנה.

“קדימה!” אמר לנהג, והוסיף אל ג’וני: “בין היתר, זה… זה יהיה ניצול לרעה של סובלנות האל ושל השפה האנגלית המלכותית.”

בעוד הנהג משתלב בתנועה, הישהה ג’וני את מבטו על הנערה שעמדה בפינת הרחוב והביטה בהם. שיערה השחור התפזר על מצחה. היא נראתה כאילו היא בוכה.

דיוק דיבר בקול מנחם: “כל אדם, כפי שאומרים, יכול לאלף רק את הסוררת שהוא שונא. שמע נא, ג’וני נערי, זה עתה קיבלת שיעור מעולה. האם רק במזל הסתלקנו ממנה? זה לא היה…”

אבל, חשב ג’וני, זה היה. ומה היה קורה אם המונית לא היתה באה ממש בזמן?

“– במיקרה, נערי. אם יש לך מזל מחורבן זה רק בגלל שאתה מחפש את זה.”

“זאת לא הסיבה.” אמר ג’וני.

הוא הניח שוב לקולו של דיוק להפוך למוסיקת רקע פרימיטיבית, כליחשושי הרקע בסירטי טרזן, כאשר אנשי קאלאומבאס עומדים להשליך את הנערה היפהפיה לגוב האריות. זה עתה ניצנץ בו הרעיון, הוא היה המום נוכח הגילוי, כי כל מהלך חייו של אדם נקבע על פי תאונות מקריות. הנה הוא – 170 סנטימטר ושישים ושלושה הקילוגרם – ביליונית אחת של המלה ‘ללכת’. (מה היו הסיכויים כנגד כל איחוד של זרע מסויים עם ביצית מסויימת? יותר מאשר מיליון לאחד – לא ייאמן.) ומה היה קורה אילו התפוח לא היה נופל על ראשו של ניוטון? ומה היה הקשר בין הרצון החופשי ובין החלטה לא להעשות, נאמר, רועה כורדי, אם במיקרה נולדתי באוהיו?

– פירוש הדבר, חשב ג’וני, כי אם אתה מסוגל לשלוט על הגורמים המיקריים – האופן שבו נופלת צלחת בבר בסקרמנטו, מיזגו של דוד עשיר בקיאוקוק, תכולת העננים מעל סיוס־פולס בשלוש אפס שלוש זמן מזרחי, גולה של אבן חצץ בגרב של נער שליח בוול־סטריט – אתה יכול לעשות כל דבר. אתה יכול להביא לכך שצייר אלמוני בשם ג’וני בורניש יפול לתוך ספינת צעצוע בסנטראל פארק ולכך שצבע אדום יותז על נעליו ולכך שיפיל את עגלתו של רוכל…

אבל מאיזו סיבה תרצה לעשות זאת?

חדר ההמתנה בנמל התעופה כאילו נלקח מתוך הסרט ‘הדברים שיבואו,’¹ להוציא את העובדה שהאנשים לא לבשו גלימות לבנות והם לא היו קפואים.

כל מקומות הישיבה היו תפוסים. דיוק מצא מקום פנוי על הריצפה, מאחורי עמוד, והושיב שם את ג’וני על המיזוודה שלו.

“עכשיו אתה מסודר,. קנה את הכרטיס שלך. קנה לך איזה שבועון. בסדר.” דיוק עשה תנועת יד חדה, על מנת שיוכל להסתכל בשעונו. “חייב לרוץ. זכור נערי – שלח לי את הכתובת שלך כאשר תהיה לך כתובת, כך אוכל להעביר אליך את הדואר וכן הלאה. הוי, כמעט שכחתי,” הוא רשם משהו על פיסת הנייר והושיט אותה לג’וני. “משהו רישמי לגמרי. ניתן לשלם בכל הזדמנות. חתום כאן,”

הוא כתב: “א ח ל $50.” ג’וני חתם, והוקל לו.

“מצויין, הכל בסיידר.”

“דיוק,” אמר ג’וני לפתע, “מרי בהריון, לא?” הבעת פניו היתה מהורהרת.

“זה היה צפוי,” אמר דיוק; ניכר היה שמצב רוחו משופר.

למה אתה לא עושה משהו?" שאל ג’וני בקושי רב.

דיוק לא נפגע. “איך? למען האמת, ג’וני – אתה רואה אותי בתור חתן מאושר? טוב –” הוא לחץ את ידו של ג’וני. “המלה חייבת להיאמר לפני צאתך – אף שהמאמץ לומר זאת שובר את ליבי – לכן בדומיה, במשהו אחרוט – שפתיים שנגעו ביין לא יגעו עוד בשפתיי!” ובעווית שהזכירה את חתול צ’שייר הוא נעלם בהמון.

ב

ישוב באי־נוחות על המזוודה, בודד בהמון, הירהר ג’וני הרבה יותר משהיה רגיל להרהר. בדרך כלל נהג לחשוב על מה שהיה מצייר, או על מה שצייר, או על מה שהתכוון לצייר; היו ימים שבהם לא חשב על שום דבר. היה לו כישרון, גו’ני בורניש. כישרון מוגדר לעיתים כמתנת אלים; רוב האנשים אשר לא ניחנו בו, חושבים בטעות שכמוהו כמתנה המונחת לרגלי עץ חג־המולד.

זה לא היה כל כך כל עיקר. כישרונו עינה את ג’וני ועינג אותו; הוא תפס מקום כה גדול במוחו, עד שפרטים שימושיים לא נקלטו כלל. ניתן היה לומר ללא הגזמה כי כישרונו העסיק את כולו לעיתים. כאשר היה רגוע, כמו עכשיו – היתה על פניו של ג’וני אותה הבעה קומית של אדם המתעורר משינה ומגלה כי נשדד.

הוא חשב על המזל. היה זה הוגן לדבר על כך שכל אדם עושה לעצמו את המזל שלו, ועד גבול מסויים הוא שיער כי הדבר אכן נכון, אבל דיוק היה טיפוס כזה שמוצא כסף ברחוב, דבר כזה אירע לג’וני רק פעם אחת בחייו, ואפילו אז לא היה זה מטבע עובר לסוחר, אלא מטבע יפני – קשה, גודלו כשל חצי דולר; כריזנטמה היתה מצויירת על צידו האחד ועל הצד השני הוטבעה איזו דמות. הוא התייחס אל המטבע כאל אות המזל שלו; הוא מצא אותו ברחוב, בשנתו האחרונה בבית־הספר התיכון, והנה – הוא הוציא את המטבע מכיסו – הוא עדיין כאן.

… וזה, אם אתה חושב על כך, מוזר לגמרי. הוא לא היה קשור במיוחד למטבע ולא ייחס לו שום כוחות. הוא ראה במטבע את אות המזל שלו, משום שהמלה קמיע כבר לא היתה כל כך אופנתית. והוא חשב כי מזלו בעשר השנים האחרונות, לא היה זוהר. המטבע היה החפץ היחיד שנשמר אצלו זמן כה רב. בשנים אלה איבד שלושה שעונים, אינספור עטים נובעים, ושני כובעים. שלשה או ארבעה מצתים ומלוא חופניים של מטבעות אמריקאיים טובים ותקילין. והנה, המטבע היפני נמצא כאן.

איך, איך אפשר להתייחס לדבר כזה, אלא אם כן מדובר כאן על מזל… או על התערבות?

ג’וני קפץ על רגליו. היתה זו הרגשה מטופשת, שמקורה ודאי בכך שלא אכל ארוחת צהריים; אבל הוא היה במצב רוח שבו כמעט לכל דבר נודעה איזו משמעות מסמרת שיער.

הוא כבר ידע כי האיש הזקן והאישה בחליפת הטוויד מתערבים בחייו מזה חמש שנים, אולי אף יותר מכך. איכשהו, הם אחראים ל’תאונות' שאירעו לו – ובזה אכן היה משהו מסמר שיער, אם לא איכפת לך. אם האמין בזאת, כיצד יוכל שלא לדאוג ביחס לדברים האחרים, המוזרים, שקרו אותו; דברים קטנים… כמו למצוא ולשמור מטבע יפני?

עם הגיון כזה, אתה יכול להוכיח כל דבר. עכשיו הוא לא היה יכול להיפטר מן הרעיון.

בתנועות עצלות השליך את המטבע היפני לפח האשפה הקרוב ביותר. הוא התיישב מחדש על המזוודה שלו, הרבה יותר רגוע. אם, בדרך כלשהי, ימצא המטבע את דרכו חזרה אליו – תהיה לו הוכחה מוצדקת לכך שחשב על הרע מכל; אם לא, כפי שסביר שיקרה, זאת אבידה קטנה.

“סלח לי,” אמר איש רזה, לבוש כמעט ככומר, “אני חושב שהפלת את זה. מטבע יפני. נחמד מאוד.”

ג’וני בלע את לשונו, “הו, תודה לך, אבל אינני רוצה בו – שמור אותו לעצמך.”

“הו, לא,” אמר האיש הקטן והתרחק.

ג’וני הסתכל בעקבותיו ואחר כך הביט במטבע. מטבע מוצק, בצבע חום מלוכלך, מעוגל. ממש מגוחך!

טעותו היתה, בלי ספק, בכך שנהג בצורה גלויה מדי. הוא הניח את המטבע בכף ידו וניסה להֵרָאות אדיש. כעבור זמן מה הצית לעצמו סיגריה, הפיל אותה, וכאשר התכופף להרימה, תחב את המטבע מתחת לרגל הספסל.

הוא נשף מסיגריה שהרים, כאשר גבר חסון, בחליפה אפורה, כולו שרירים ועיניים עצומות למחצה, כרע על צידו ושלף את המטבע. האיש התבונן בו בתשומת לב, מאחור ומקדימה; הוא שקל אותו בכף ידו, גילגל אותו על הריצפה ולבסוף הושיט אותו לעבר ג’וני. “זה שלך?” שאל בקול חמור.

ג’וני הינהן. האיש לא הוסיף דבר, ורק התבונן עד שג’וני החזיר את המטבע לכיסו. לאחר מכן התרומם, הסיר את האבק מעל מכנסיו ונעלם בקהל.

ג’וני חש רטט של צינה בקיבתו. העובדה שראה דברים מעין אלה בחצי תריסר סרטים גרועים, לא ניחמה אותו כלל. הוא לא האמין בסידרה שלמה של מקרים, שימנעו ממך להיפטר מאשפה אסופה היטב, מגרבי נילון מרשיעות או מכל דבר אחר.

הוא קם. כבר עברו עשרים דקות אחרי המועד שהוכרז לעליה למטוס. הוא היה חייב להיפטר מהדבר. היה זה בלתי נסבל לחשוב שהוא איננו מסוגל להיפטר ממנו. מובן מאליו שהוא מסוגל.

הגגון הנמוך של הדוכן לבדיקת המיטען נראה מבטיח מאוד. הוא לקח את המיזוודה שלו ופנה לעבר הדוכן, כאשר שירות ההודעות לנוסעים קירקר: “טיסה מיספר כך וכך לבוזנקוויל, העליה למטוס עכשיו בשער מספר תשע”. בחסות הרעש הזה, מיהר ג’וני לשלוף את המטבע ולהניחו על הגגון.

עכשיו מה? האם מישהו עומד לטפס לשם ולחפש את המטבע כדי לרדת ולתת לו אותו?

דבר לא אירע, להוציא את קול שירות ההודעות, שהשמיע שוב את המילמול הטורדני שלו, אך הפעם הצליח ג’וני לקלוט כי מדובר על טיסתו, לג’קסונוויל.

הרגשתו היתה טובה בהרבה. הוא עמד ליד דוכן העיתונים וביקש סיגריות. הוא שילם במטבע של חצי דולר שהכין קודם לכן והחזיק בכף ידו.

“טיסה מיספר שש עשרה לזגנוול, העליה למטוס עכשיו בשער תשע.” אמר השירות לנוסעים.

כעבור רגע החזיר ג’וני את הסיגריות, עדיין נועץ את מבטו במטבע היפני אשר היה מונח, ממשי להרגיז, בכף ידו… היה לו מטבע של חצי דולר בכיסו; לא נראה שהמטבע נמצא שם עכשיו; זאת אומרת שהוא השליכו אל גגון הדוכן. טעות מיקרית. רק זאת: במשך עשר השנים שהמטבע היה בכיסו, מעולם לא טעה בו במטבע של חצי דולר או להיפך. עד עכשיו.

“טיסה שש עשרה…”

האשה בחליפת הטוויד – ג’וני ראה אותה וכפור זחל בחוט השידרה שלו – עמדה לפניו בחנות למימכר חפצי אמנות, ודיברה עם המוכר. היא לא יכלה לעקוב – באוטובוס, במכונית, בכל צורה אחרת; לא היה אפשר להספיק. היא ידעה לאן הוא הולך, ומתי הוא אמור להגיע. זה היה, חשב, כאשר היה נדמה לו שהמטבע נעשה קר כדג וחלק בין אצבעותיו; זה היה כאילו שניהם, האישה או הגבר הזקן, שתלו בו משהו לפני עשר שנים, כך שהם יודעים תמיד לאן מועדות פניו ומה הוא עושה. זה היה כאילו הם מסוגלים להסתכל באיזה מכ"ם, כאשר מתחשק להם, ולראות את כל חייו…

מובן מאליו שלא היה כל מוצא, אם פני הדברים כאלה. השידור עובר ממנו דרך חדר ההמתנה אל מטוס פרטי ומשם שוב למטה, כאשר המטוס נוחת. אל חדר פרטי ומשם אל מסעדה פרטית, כך שבעבור יום, חודש, שנה, עשר שנים מהיום– הם יוכלו לגלות היכן הוא ולגעת בו.

לא היתה כל אפשרות לברוח, משום שמשהו מיוחד נשתל במטבע היפני הזה, איזו קומבינציה של אירועים מיקריים שהצטרף יחד לתוצאה, על־פיה הוא פשוט איננו יכול לאבד את המטבע.

הוא העיף מבטים סביבו בפראות, חושב מכת מקבת, נקע קופי, לפיד הלם. אבל לא היה שום דבר. היה זה חדר המתנה רגיל של נמל תעופה ולא נמצא בו שום מכשיר מיוחד.

נערה יפהפיה יצאה מאחורי הדוכן שלימינו, כשהיא מרימה את הלוח הקיצוני על הדוכן ומחזירה אותו למקומו. ג’וני הסתכל בה מתוך טמטום, ואחרי זה עקב אחרי הדרך שבה יצאה החוצה. ראשו הידהד. הוא צעד אל הדוכן, הרים את הלוח העליון.

איש קירח שעמד בקירבת מקום, הפסיק לדבר בטלפון ונופף לעברו של ג’וני “אין כניסה לכאן, אדוני, אין כניסה!”

ג’וני הניח את המטבע היפני בנקודת החיבור של הלוח העליון אל הדוכן. הוא וידא שזה אכן המטבע היפני. הוא טרק את הלוח בחוזקה.

האיש הקירח השליך את מכשיר הטלפון ובא לקראתו, מנופף בידיו. ג’וני טרק את הלוח העליון, שמע את קול החבטה עמום; תחושה של מתח עברה בו. דומה היה כי האורות מהבהבים. הוא ניפנה משם ורץ. איש לא עקב אחריו.

המטוס היה כלי תעבורה דו־מנועי שנראה כמו איזה שריד מהתקופה הוויקטוריאנית; הוא דמה למערה אפלה שאליה הוכנס מספר מדהים של כיסאות. המקום נראה כאולם כספות זעיר. ג’וני שרך דרכו ברווח הצר שבין המושבים אל מה שנראה ככיסא היחיד שעדיין פנוי, לצידו של כושי רחב־גוף.

הוא התיישב, מבוהל במיקצת. היתה לו הרגשה מוזרה אף שנפטר מן המטבע שם, ליד הדוכן, והדבר הגרוע ביותר היה שהוא לא היה מסוגל להשתחרר מזה. היתה זאת תחושה גופנית לא נוחה, כאילו קיבתו מקולקלת, או שלא ישן דייו, או כאילו הוא עומד לקבל חום – אבל למעשה שום דבר מאלה לא היה נכון. הוא היה רעב, אבל לא עד כדי כך. הוא חשב כי יתכן שמקור הצרה בעיניו, אבל כשלקח איזה חפץ וערך לעצמו מבחן, אמר לעצמו שהכל נראה בהחלט כרגיל. הצרה היא אולי, בעורו? איזה דבר שהוא לא ממש גירוד אלא… לא, לא היה זה עורו.

זה היה כאילו הוא שתוי במיקצת, כמו באותו שבריר שנייה שבו אתה מבין עד מה אתה שתוי ואתה מצטער על כך… זה היה משהו כזה, אבל לא לחלוטין. והיתה הרגשה חזקה יותר אף מזאת שידע קודם, איזו תחושה מוקדמת.

– משהו רע עומד להתרחש.

הטייס והנווט עשו את דרכם אל תאם, הדלת נסגרה; הדיילת – בקצה המטוס – עיינה בניירותיה. כעבור זמן מה הופעלו המנועים; ג’וני, אשר טס רק פעם אחת לפני כן, היה להוט לגלות איך תתבצע ההמראה. היתה עוד ציפיה אינסופית, ואז המטוס החל לדהור, מחליק על מסלול אינסופי, נוסק לאיטו, סנטימטרים ספורים, מותיר למטה את המסלול, רועד ורוטט – והם למעלה, גבוה מעל הערפל שעל המים, כמו ערסל המתנועע לקצב האחיד של המנועים.

מישהו השמיע רישרוש – פליפ – לידו. ג’וני הסב את ראשו. “פלופ.”

היה זה עיגול מתכת שנע – “פליפ” – על השטיח, כמו צעצוע או שעועית מכסיקנית, קיפץ, נעצר לרגע, והמשיך להתדרדר, “פלופ.” לבסוף נעצר על השטיח, לרגלי ג’וני.

היה זה עיגול מתכתי חום, שעליו ציור של כריזנטמה, הוא ניסה לסלק את זה. החפץ קיפץ וניצמד אל כף ידו כמתכת אל מגנט.

“אלוהים אדירים!” רעם קול באוזנו.

ג’וני לא היה מסוגל לשים לב לשום דבר. הוא ניסה לסלק את המטבע בידו השניה – אבל החפץ היה מהודק לעורו; הוא שיפשף את כף ידו על הבד של ציפוי הכיסא, בנסיון להיפטר מן החפץ, אך היה זה כאילו הוא מנסה להיפטר מעורו הוא. הוא ויתר על כך והחל להניע את ידו בזעם.

“היי, חבר, אל תעשה את זה!” האיש הכהה בכיסא הסמוך קם, היה רגע של מבוכה. ג’וני שמע צילצול חד, וחשב כי הוא רואה משהו המציץ מכיס מעילו של האיש. ואז, לרגע, הוא החזיק בידו מטבע יפני וזוג מצבתים. אחר־כך שני החפצים התערבבו יחד ויצרו משהו שהכאיב לעיניו, מרטיט וזע; התפרדו כעבור רגע, אך לא היה עוד מטבע יפני ולא היו מצבתים – רק נרתיק עור זעיר לנשיאת כסף קטן. האם המטבע היה באמת מטבע? האם הנרתיק העור היה באמת נרתיק עור?

“עכשיו תראה מה שעשית! הוף!” האיש הכהה, פניו מתעוותים, שלח אצבעות רוטטות אל הנרתיק. “אל תזוז, ידידי. תן לי –”

“מי אתה?” שאל ג’וני.

“אפ. בי. איי.,” אמר האיש בחוסר סבלנות. הוא העביר מחזיק מסמכים מול עיניו של ג’וני; היה בפנים משהו שנראה כתעודה רישמית. “עכשיו הפכת את זה, אלוהים! החזק את זה בשקט – ממש כך. אל תזוז,” הוא קיפל את שרווליו ונגע בזהירות רבה החתיכת העור שנתלתה מכף ידו של ג’וני.

הדבר רעד בין אצבעותיו, האנשים סביבם החלו לקום; עמדו במעבר וחיכו להיכנס אל חדר הנוחיות היחיד שבקצה המטוס.

המטוס רעד. ג’וני שמע כיצד הדיילת צועקת: “איש איש לפי התור! שבו בינתיים – כולכם, אתם מפרים את איזון המטוס.”

“יציב, יציב,” מילמל האיש הכהה. “החזק את זה בלי לזוז.”

ג’וני לא היה מסוגל; אצבעותיו רטטו שוב, ולפתע כל הנוסעים שבמעבר אצו אל קצה השני של המטוס, כנרתעים מזנבו. הדיילת הזדנבה בעקבותיהם והשמיעה הוראות חסרות שחר.

“אני עושה את זה?” לחש ג’וני, מביט באימה בחפץ שבידו.

“זה המכשיר. אחוז את זה חזק, חבר –”

אבל ידו זזה שוב, ולפתע כל הנוסעים היו ישובים במושביהם, קטנים מאוד, כאילו דבר לא התרחש. ואז פרצה מקהלה של צווחות. ג’וני הסתכל מבעד לחלון וראה ים מטיל אימה של עצים, ממש תחתם, מקום בו לא היה דבר מלבד אוויר, לפני רגעים אחדים. המטוס ביצע תפנית חדה וידו זזה שוב –

הצווחות התחזקו; מעליהם נראתה חומה סגולה, ענקית, אינסופית, של הרים.

אצבעותיו נעו; ושוב, המטוס עשה את דרכו בשלווה בין האדמה והשמיים. הנוסעים היו משועממים או שישנו. לא היו הרים ולא היו עצים.

זיעה ניגרה על מצחו של הגבר כהה העור, “עכשיו…” הוא אמר, מהדק את שיניו ומנסה שוב.

“חכה רגע,” אמר ג’וני. “חכה, זה משהו סודי לגמרי, מה, שלא אמור בכלל להיות אצלי?”

“כן,” אמר האיש הכהה, חמת טירוף בוערת בקולו, “אני אומר לך, חבר, אל תזיז את זה!”

הנרתיק שינה את צבעו לאיטו, וקיבל סגלגלות של צבע מים בקצותיו.

“ואתה מהאפ.בי.איי?” אמר ג’וני והישיר את מבטו באיש.

“כן! החזק את זה בכוח, יציב!”

“לא,” אמר ג’וני. קולו נטה תמיד לרעוד, אבל הפעם היה יציב.

“שכחת את האוזניים שלך,” אמר, “או שכל כך קשה לשנות אותן?”

האיש הכהה חשף את שיניו, “על מה אתה מדבר?”

“האוזניים,” אמר ג’וני. “ועצם הלחיים. אין אוזניים זהות. ולפני כן, כאשר היית האיש הזקן, הצוואר שלך היה עבה מדי. זה הטריד אותי, רק שהייתי עסוק מכדי לחשוב על זה.” הוא הזיע. “אני חושב על זה עכשיו. אתה לא רוצה שאני אזיז את הדבר הזה?”

“אכן ידיד, אמת.”

“אמור לי אם כך מה כל העניין הזה.”

האיש הניע את ידיו בחוסר ישע, “אינני יכול לעשות זאת, חבר. באמת שאינני יכול. הבט –”

החפץ שבידי ג’וני הזדעזע. “–החוצה!” צעק האיש הכהה.

ניצוצות נראו באוויר סביבם. השמיים הבהירים נעלמו. ג’וני ראה את צילו של ענן גדול, אפור. גשם היכה בחלון והמטוס הזדעזע כאילו רוח חזקה אחזה בו.

צעקות עלו מקרב הנוסעים. אצבעותיו של ג’וני זזו, ושוב נראו ניצבות.

הענן והגשם נעלמו. השמיים היו כחולים ובהירים כמקודם, “אל תעשה זאת!” אמר האיש הכהה. “שמע, הבט, אתה רוצה לדעת משהו? הסתכל בי כשאנסה להסביר לך.” הוא ליחלח את שפתיו והתחיל, “כאשר יהיו לך צרות –” אבל דומה היה כי גרונו נאטם אחרי המלה הרביעית. שפתיו המשיכו לנוע, עיניו איימו לצאת מחוריהן בשל המאמץ, אבל דבר לא נשמע.

אחרי רגע הוא חזר אל עצמו, התנשם בכבדות. “ראית?” הוא אמר.

"אתה לא יכול לדבר על זה, " אמר ג’וני. “בפירוש.”

“אמת! עכשיו, חבר, אם רק תרשה לי –”

“לאט. תגיד לי את האמת: יש איזו דרך שבה אתה יכול לעקוף את זה, את הגוש הזה, או מה שזה לא יהיה?” אצבעותיו זעו כשדיבר. “איזה מכשיר, או מה שתוכל להשיג?”

האיש הכהה הביט בעצבנות אל מחוץ לחלון, שם שקעה השמש והירח הופיע. “כן, אבל –”

“מה?”

גרונו של האיש נאטם שוב כאשר ניסה לדבר.

“ובכן, לא חשוב – מוטב שתשתמש בזה,” אמר ג’וני. הוא ראה את פניו הנחושות של האיש וסילק את ידו ממש בזמן בעוד האיש הכהה תפסו בכוח –

ג

היה רגע אחד שבו הכל התערבב, ואחר כך העולם התייצב, ג’וני נגע בכיסא בידו הפנוייה. המטוס וכל הנוסעים נעלמו. הוא והאיש כהה העור ישבו על ספסל בפארק. היתה שמש. שתי יונים התעופפו.

פניו של האיש הכהה היו עגומות. “עשית את זה! הו, מה השעה, בכל אופן?” הוא הוציא שני שעונים מכיסו והביט בהם. “יום רביעי, חבר, הכי מאוחר! הו, הו, הם –” פיו נע בלא להשמיע צליל.

“יום רביעי?” תמה ג’וני. הוא הביט סביביו. הם ישבו בכיכר יוניון; הם היו בגפם. היו הרבה אנשים ברחובות, ממהרים, נשים ברובם. זה נראה כמו יום רביעי, בסדר.

הוא פתח את פיו וסגר אותו במהירות. הוא הסתכל בחתיכת העור והמתכת שבכף ידו. נתחיל מהתחלה. מה הוא ידע?

המטבע – שהוא, כפי הנראה, איזה מכשיר אלקטרוני או מה, התחבר, אחרי שג’וני גרם לו נזק, למכשיר אחר שהיה בידי האיש הכהה – כנראה, המכשיר שאיפשר לו לשלוט על המקריות, לנוע מזמן לזמן ועוד עבודות קלות כאלה.

במצבם הנוכחי, שני המכשירים היו בלתי ניתנים לשליטה, מסוכנים – כך חשב האיש הכהה – ולא טובים לאיש.

וזה היה כל מה שידע.

הוא לא ידע מניין בא האיש הכהה, מה הם מבקשים לעשות – שום דבר שיהיה מועיל לדעת. והוא לא גילה הרבה.

משהו ניגר מקצה לשונו הכהה של האיש. סמים לא באו בחשבון – משקה –

טוב, חשב, כשהוא מתיישר, אין שום סכנה בניסוי. אולי זה לא הוא יעבוד, אבל היתה זאת המחשבה הנעימה ביותר שחלפה בראשו במשך כל שעות אחר הצהריים.

הוא אמר: “בוא הנה,” וקם בזהירות; אבל נראה שתנועתו היתה חדה מדי, משום שכל מה שהיה סביבם – נעלם, והם ניצבו על אי תנועה בכיכר שרידן, ניו־יורק.

דומה היה כי זוהי שעת אחר הצהריים מוקדמת, העיתונים בדוכן נשאו את התאריך של היום.

הוא חש עצמו מבולבל. נאמר שהשעה היתה בערך אחת בצהריים; אם כך, הוא עדיין לא יצא לנמל־התעופה, הוא היה בדרכו לשם עכשיו, עם דיוק, ואם הוא יוכל להשיג מונית עכשיו ייתכן שהוא יספיק לפגוש את עצמו להזהיר את עצמו לבל ייסע…

נדרשו ממנו מאמצים כבירים כדי לחשוב. יש לו – אמר לעצמו – בעייה אחת בלבד, בעייה פשוטה: למצוא בר. הוא עשה צעד זהיר לעבר קצה אי התנועה. הדבר שבכף ידו נע; העולם התנועע והתייצב. ג’וני עמד באולם הזוחלים במוזיאון לתולדות המדע; האיש הכהה ניצב לידו. למטה היו דגמים ענקיים של לטאות כבירות מימדים אשר חלפו מן העולם.

ג’וני חש קוצר רוח. היה ברור לו כי העולם לא יגיע למקום שהוא רוצה לגשת אליו, משום שכל צעד משנה את החוקים. בסדר, אם כן, אם מוחמד לא בא אל ההר –

האיש הכהה, הביט בו, השמיע צליל רפה של מחאה.

ג’וני התעלם ממנו. הוא היפנה את כף ידו כלפי מטה. וכלפי מעלה. וכלפי מטה.

העולם התעורר סביבם כמו שעון קיר, רוטט ומסתובב. יותר מדי! הם ניצבו בפינת רחוב בפאריס. היה זה מקום אפל והם הקשיבו לרעש של מכונות. הם היו באמצע סופת חול רועדים, עיורים –

הם ישבו על סירה ששטה בנהר שקט. האיש הכהה לבש בגדי פלאנל וחבש כובע קש.

ג’וני ניסה להזיז את החפץ בידו בעדינות רבה יותר; דומה היה כאילו זה ניחן בחיים של עצמו; היה עליו להחזירו אחורה.

זיפ!

הם ישבו על דוכן עשוי שיש. ג’וני ראה משקה בננה־ספליט שזבוב צף בתוכה.

זיפ!

ספריה, מקום ענקי, נמוך, שג’וני לא ראה מעולם קודם לכן.

זיפ!

אולם הכניסה לתיאטרון האמנותי; צופה נתקל בג’וני והפיל את ספל הקפה שבידו.

זיפ!

הם ישבו זה מול זה, ליד שולחן אחורי בבר של דורי. כוסות של ויסקי בסודה ניצבו לפניהם.

ג’וני הידק את שיניו והחזיק את ידו יציבה לגמרי כאשר הוריד אותה, בזהירות כה רבה עד שבקושי ניתן להבחין שהיא זזה, עד שהיא הונחה על לוח השולחן. הוא נאנח בהקלה. “שתה,” אמר.

האיש הכהה שתה, בלי להסיר את מבטו המודאג מן החפץ שבידו של ג’וני, אשר קרא לאיש מאחורי הבר. זה התקרב, הבעה של התשוממות על פניו. “כמה זמן אתם כבר נמצאים כאן בחורים?”

“זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך,” אמר ג’וני. “עוד שניים.”

האיש התרחק וחזר, נושא את המשקאות מתוך עויינות. הוא שב אל הבר, היפנה את גבו אל השניים והחל לנגב כוסות.

ג’וני לגם מכוסו. “שתה,” אמר לאיש הכהה. האיש הכהה שתה. אחרי המשקה השלישי, נראה האיש הכהה די מרוצה. “איך אתה מרגיש?” שאל ג’וני.

“מצויין” אמר האיש. “ממש מצויין.” הוא הכניס שתי אצבעות לכיסו, הוציא קופסה שטוחה, שלף ממנה כדור זעיר מאוד ובלע אותו.

“מה זה היה?” שאל ג’וני בחשדנות.

“כדור קטנטן.”

ג’וני הסתכל בו היטב. עיניו היו בהירות ויציבות; הוא נראה בדיוק כאילו לא נגע במשקה. “בוא נשמע אותך אומר ‘גנן גידל דגן בגן’,” אמר ג’וני.

האיש השמיע את הדברים.

“אתה יכול להגיד את זה כשאתה שתוי?” תבע ג’וני.

“אין לי מושג, חבר. מעולם לא ניסיתי.”

ג’וני פלט אנחה. איך שלא תבחון את הדבר, האיש הזה היה שתוי מאוד, עד שהוא לקח את הכדור הזה. ועכשיו הוא היה פיכח לגמרי, הוא היכה על כוסו במקלון ערבוב, עד שהמוזג ניגש אליהם. ג’וני הזמין עוד שני משקאות. “כפולים,” אמר אחרי הרהור נוסף. כאשר המשקאות הובאו, בלע האיש הכהה את תוכן כוסו; עיניו נעשו זגוגיות, והוא הוציא את קופסת הכדורים שלו.

ג’וני נרכן קדימה. “מי זה עומד שם?” לחש באימה.

האיש הכהה נרעד, הביט מסביב, “איפה?”

“מאחור,” אמר ג’וני. “אל תפסיק להסתכל.” הוא הכניס את ידו החופשית לכיסו, משם הוציא שפופרת קטנה של כדורים נגד הצטננות, אותם נשא עימו מאז חודש פברואר. הם היו גדולים פי שישה מאלה של האיש הכהה, אבל זה היה כל מה שהוא יכול היה לעשות. הוא רוקן את קופסתו של האיש הכהה, הכניס פנימה את הכדורים שלו והחזיר את הקופסה.

“אני לא רואה אף אחד, חבר,” עמר האיש הכהה הכהה בקוצר רוח. “האם זה היה אדם או –” הוא לקח כדור מקופסתו, בלע אותו ונראה מופתע.

“שתה עוד אחד,” אמר ג’וני מלא תקווה. האיש הכהה עדיין נראה מופתע, וחייך. עיניו נעצמו באיטיות ונפקחו שוב. הן היו זגוגיות לגמרי.

"איך אתה מרגיש עכשיו? שאל ג’וני.

“יופי, תודה. Vad heter denna ort?” – חיוך מטופש פשה על פניו של האיש.

ג’וני חשש שמא הגזים. “איך זה היה?” זה נשמע כמו שבדית, או איזה שפה סקנדינבית אחרת…

“Voss hot ir gezugt?,” שאל האיש הכהה והיכה בידו על ראשו פעמים אחדות. “Favor de desconecter la radio.”

“אבל עדין לא –” אמר ג’וני. האיש הכהה הפסיק אותו. הוא קם לפתע וטיפס על השולחן, פשק את זרועותיו והחל לשיר בקול רם, היה זה שיר הטוריאדור מתוך “כרמן”, אך האיש השמיע שוב ושוב אות מילים, מפרי עטו:“Dovè e il gabinetto?”

המוזג התקרב אליהם, הבעה של אי־שביעות רצון על פניו. “חדל!” לחש ג’וני, “אתה שומע? שב. או שאני אזיז שוב את הדבר הזה!”

האיש הכהה הביט בחפץ שבכף ידו של ג’וני. “אתה לא מפחיד אותי, חבר. קדימה, תזיז את זה. Me cago en su המשקה הזה.” ושוב החל לשיר.

ג’וני הוציא שלושה שטרות של חמישה דולר מארנקו – כל כספו – והראה אותם למוזג. האיש התרחק.

“אם כך, ממה פחדת קודם?” שאל ג’וני בזעם.

“פשוט,” אמר האיש הכהה. Vante et ogenblick, זה יחזור אלי. בלי ספק." הוא נגע בגבת עינו. “Herr Gott im Himmel!” אמר, והתיישב לפתע.

“אל תזיז את זה,” אמר, הוא היה חיור מכוסה זיעה.

“מדוע לא?”

“אין שליטה,” לחש האיש הכהה. “המכשיר מופנה אליך – במוקדם או במאוחר אתה עומד לפגוש את עצמך. שני גופים זהים אינם יכולים להימצא באותו חלל, חבר.” הוא משך בכתפיו. “בוּוּוּם!”

מרפקו וידו של ג’וני נטו לרעוד מחמת עייפות. הוא הניח אותה על השולחן אבל זה לא עזר במיוחד. ג’וני היה קרוב לייאוש. דומה היה כי השפעת המשקאות על האיש הכהה הביאה אותו לכך שימלמל בשבע לשונות. הכדורים נגד השתכרות היו בטוחים בכיסו. הם היו שווים הון, בלי ספק, תוצאת לוואי של הרפתקה זאת אם אי פעם ייצא חי מכך – מה שנראה מוטל בספק.

הוא הבחין בנסיונו הרפה של האיש הכהה לזוז לעבר החפץ שבידו. קולו רעם.

“תגיד לי עכשיו או שאני אזיז את הדבר הזה עד שמשהו יקרה. אין לי יותר סבלנות! מה אתה מחפש? מה כל העניין הזה?”

“Un autre plat des pets de nonne, s’il vous plait, garcon.” לחש האיש הכהה.

“ותפסיק את זה!” אמר ג’וני. “אני מתכוון לכך!” במתכוון או לא – ידו זזה, והוא חש כיצד השולחן חומק תחתם.

זיפ!

הם ישבו ליד שולחן צר ב’ביקפורד' בשדרה השישית. סביבם נשמעו נקישות של כלי חרס.

“ובכן?” אמר ג’וני, קרוב להיסטריה. הכוסות שעל השולחנות היו מלאות חלב, לא ויסקי. עתה היה זקוק לכך. או שיצליח לשבור את האיש הזה לפני שהוא יתפכח – או שהם ינחתו בבר אחר –

“אז ככה זה, חבר,” אמר האיש הכהה. “אני אחרון הצאצאים לגזע למוריאן ואני אוהב לרדוף בני אדם. אני מלא מרירות, משום שאתם השתלטתם על העולם. אתה לא יכול –”

“מי הגברת שהיתה איתך?” שאל ג’וני בקשיחות.

“היא? היא אחרונת הצאצאים של האתלנטים. יש לנו הסכם עבודה, אבל אנחנו שונאים זה את זה יותר מאשר –”

אצבעותיו של ג’וני היו מיוזעות מסביב לחפץ העור שהיה תלוי בהן.

הוא הניח לידו לזוז, לא יותר על המידה.

זיפ!

הם ישבו, זה מול זה, על מושבי־עץ קשים של קרון ריק למחצה ברכבת תחתית, אשר חצתה איזו מינהרה, כאילו עשתה דרכה אל הגיהינום. “נסה שוב,” סינן מבין שיניו.

“זה ככה,” אמר האיש הכהה. “אומר לך את האמת. כל היקום הזה איננו ממשי, תופס? זהו רק הדמיון שלך, אבל יש לך כוחות שאינך יודע כיצד לשלוט בהם, וניסינו להשאיר אותך בתוך המבוכה, מבין, כי אחרת –”

“אחרת לא איכפת לך אם אני עושה את זה?” אמר ג’וני, איגרף את כף ידו סביב נרתיק העור והיכה על ברכו.

זיפ!

רוח נשבה באוזניו ונשימתו נעתקה. הוא יכול היה בקושי לראות את הגבר הכהה, מבעד לענן, בוהה כמוהו באינות. “אנחנו משקיפים מהאיגוד הגאלאקטי,” אמר האיש הכהה. “אנחנו נמצאים כאן כדי להשגיח על האנשים שלכם ועל פצצות האטום שלהם, בגלל –”

“או את זה” קרא ג’וני ואיגרף שוב את ידו.

זיפ!

הם עמדו על מישור קרח, מביטים איש ברעהו באור הקפוא. “אני אגיד לך!” אמר האיש הכהה. “אנחנו נוסעים בזמן, עלינו לדאוג לכך שלא תתחתן עם פיפר לאורי, בגלל –”

בעדינות, אמר ג’וני לעצמו.

זיפ!

הם החליקו מטה בבית השעשועים על חוף ג’נטון בפורטולנד, אורגון. “שמע!” אמר האיש הכהה, “אתה אדם עליון שמסוגל להזיז הכל, רואה? אל תתרגז – אנחנו חייבים לבדוק אותך לפני שנוכל להוביל אותך אל האוצר המופלא של –”

כאשר ג’וני ניסה להתייצב על רגליו, ידו זזה ואז –

זיפ!

הם עמדו בתצפית שבמרומי האמפייר סטייט בילידינג. היה זה יום קר. האיש הכהה רעד – מקור, או שהיה מבוהל מכדי לדבר, מבוהל מכדי להשתכר! קולו הרטיט: “בסדר, זהו זה, חבר. אתה לא אדם – אתה אנדרואיד, אבל חיקוי כל כך טוב, עד שלא ידעת. אולם אנחנו המצאנו אותך, אתה מבין –”

בעדינות: הקפיצות הזעירות הן המסוכנות, הזכיר גו’ני לעצמו.

זיפ! הם עמדו באיזו דלת מסתובבת, וזיפ! ג’וני עמד בחדר המדרגות של בית מגוריו, צופה מטה אל האיש הכהה, שמילמל לעברו, מנסה לומר דבר מה, ואז, זיפ! הם עמדו לצידה של עגלת בננות הפוכה, רטט של צינה עובר בחוט השידרה של ג’וני ואז –

“בסדר!” צעק האיש הכהה. היתה נימה של כנות בקולו. “אני אומר לך את האמת, אבל בבקשה…”

ידו של ג’וני נעה בניגוד לרצונו.

זיפ!

הם היו בתוך אוטובוס בקצה השדרה החמישית. גו’ני הניח את ידו, בזהירות רבה, על המושב. “דבר,” הוא אמר.

האיש הכהה החוויר.“תן לי סיכוי,” אמר בלחש. “אני לא יכול לומר לך – אם אני אגיד לך הם ישברו אותי, לעולם לא אוכל לקבל עוד תפקיד –”

“סיכוי אחרון,” אמר ג’וני, מביט הישר מולו, “אחד… שניים…”

“זהו מופעעע…” אמר האיש הכהה, מאריך את ה"ע". קולו היה מלא השלמה.

“מה?”

“מופע. כמו סרט. אתה יודע. אתה שחקן.”

“מה אתה מספר עכשיו?” אמר ג’וני באי נוחות. “אני צייר, למה אתה מתכוון בזה שאני שח–”.

“אתה שחקן, שחקן שמשחק תפקיד של צייר!” אמר האיש הכהה. “אתם שחקנים! פרות מטומטמות! אתה שחקן! תופס? זהו מופע!”

“על מה המופע?” שאל ג’וני בזהירות.

“זוהי טרגדיה מוסיקלית. על אנשים שחיים ברובעי עוני.”

“אני לא חי ברובע עוני.” אמר ג’וני בכעס.

"ברובעי העוני. אתה רוצה להגיד לי, או שאני אגיד לך? זוהי הצגה דרמטית גדולה. ואתה ‘המסמר המצחיק’, מאוחר יותר אתה מת." האיש הכהה השתתק, ונראה היה כאילו היה מעדיף להשתתק קודם לכן. “פרט,” הוא אמר, “לא חשוב. נסדר את זה בישיבת התסריט הבאה.” לפתע הניח את ידיו על רקותיו. “הו, למה אני שתיתי!” מילמל. “גלורם יפרק אותי לגורמים. הוא יאייד אותי. הוא יחזיר אותי שוב אל ה –”

“אתה רציני?” אמר ג’וני. קולו נשבר “מה זאת אומרת, אני מת? איך אני מת?” הוא הזיז את ידו בלי להשגיח ככך.

זיפ!

האוטובוס והשדרה החמישית נעלמו. הם ישבו בשורה השנייה של בית קולנוע. האורות זה עתה נדלקו. הקהל היה יוצא החוצה. ג’וני תפס בחולצתו של האיש הכהה.

“שכחתי,” אמר האיש הכהה, “אתה נופל ממשהו, אני חושב. ממש לפני הסוף של כל המופע, כשהגיבור שוכב עם הנערה, אתה רוצה לדעת מי הגיבור? מישהו שאתה מכיר, דיוק –”

“ממה אני נופל?” שאל ג’וני והידק אחיזתו באיש.

“מבניין. לתוך פח אשפה. חצי.”

“המסמר המצחיק?” אמר ג’וני תוך מאמץ.

“כן. נפילות על התחת! אתה תגנוב את ההצגה! הצופים יקבלו התקפות לב מרוב צחוק!”

קולותיו של הקהל המתרחק נדמו לפתע. התיקרות והקירות רעדו בצורה מדאיגה; ג’וני הבחין ממקומו כי עתה הם נמצאים באולם אחר. היה זה מקום שונה לגמרי מכל המקומות שבהם היה קודם לכן. לא היה זה במקום מאלה שהכיר – בשום מקום, הבין לפתע, שבו הוא יכול היה להיות קודם לכן.

בתוך הבועה המוכספת, מתחת לתיקרה גבוהה כענן, ריחפו אנשים באוויר כמו יתושים; אחדים נעו במהירות מסביב לקורה מתכתית שניצבה במרכז האולם הגדול. למטה, במרחק של כעשרים מטרים מן המרפסת שעליה הם עמדו, נראו הבהובי אור ונשמע פיצוץ – ואחר כך באה התפרסות צבעונית שנראתה לשנייה אחת והותירה אחריה זיכרון מטורף של עצים ברוח ושל בניינים. כעבור רגע, הדבר התרחש שוב.

ג’וני היה מודע לכך שהאיש הכהה לידו התכנס איכשהו בתוכו. הוא הסתובב, מאחוריהם, במסתורין השקט, בא לקראתם מישהו…

“גלורם” אמר האיש הכהה. נאנח, “ne estia mia Kulpo Li –”

גלורם אמר:“Fermu vian truon”. הוא היה רזה וחזק, ולבש משהו שנראה כריקוע של בדיל. עיניו התרוצצו בפראות והוא פנה אל ג’וני: “עכשיו תן לי את המכשיר,” אמר.

ג’וני התנשם בכבדות. חתיכת העור שהיתה צמודה אל כף ידו היתה עכשיו נוקשה, כאילו היתה חלק מאיזה עמוד בלתי נראה באוויר; אבל הוא קימץ את אגרופו בכל זאת. “מדוע עלי לתת לך את זה?”

גלורם הניע את זרועותיו בחוסר סבלנות, “חכה.” הוא פנה כדי לדבר לכיוון הכיפה הענקית, וקולו נשמע מכל מקום, רם וצלול מאה מונים: “Gi spinu!”

שוב חלפה מול העיניים התרחשות מוזרה של צבעים מתחת לעמודי המתכת: אבל הפעם הכל חי, לא נעלם עוד.

ג’וני הביט בתדהמה. ריצפת האולם נקברה מתחת למדרכת שיש. משני צידי המדרכה היו בניינים לבנים, מקושתים, ובקצה הרחוב נראה משהו שהזכיר את הפרתנון, אבל היה ענקי כבניין האו"ם בניו־יורק.

הרחוב המה אנשים מטושטשים מחמת המרחק. הם ניפנו לצדדים כדי שכירכרה רתומה לארבעה סוסים תוכל לעבור, ושוב נהרו יחד. ג’וני יכול היה לשמוע את לחשיהם הזועמים, כרחש של המון גרגרי אפונה. באוויר היה ריח מר ומוזר.

מבולבל, הוא הסתכל בגלורם ובאיש הכהה. “מה זה?” שאל והצביע.

גלורם עשה תנועת יד. “רומא,” אמר האיש הכהה, רועד מקור. “ההצגה מחרחשת בשנת 44 לפני הספירה. זוהי הסצנה שבה יוליוס שורף את המקום משום שהם לא בוחרים בו להיות קיסר.”

לא היה ספק; ריח העשן היה חזק מאוד ומלמטה ניתן להבחין בעשן שחור…

“אבל הוא לא עשה זה זה.” מחה ג’וני. “זאת אפילו לא רומא – הפרתנון נמצא באתונה.”

“שם הוא היה עד עכשיו,” אמר האיש הכהה. שיניו נקשו. “שינינו זאת. ניתן היה לעשות שם הפקות זעירות, אבל הם לא הבינו את ההצגה. גלורם” – הוא העיף את מבטו על פני האיש המוכסף והמשיך בקול רם יותר – “הוא מבין מהי הצגה.”

“אני רוצה להבין את זה,” אמר ג’וני, “אתם בניתם את כל התפאורה הזאת, עם הפרתנון המטורף וכל היתר, למרות שאתם פשוט יכולים לנסוע אחורה בזמן להחיות את הדבר עצמו?”

“Bona!,” צעק קולו של גלורם, “Gi estu presata!,” התמונה למרגלותיהם נעלמה; הבימה נסגרה.

גלורם פנה אל ג’וני, חסר סבלנות. “עכשיו,” אמר, "אתה לא מבין. מה ש’תה רואה פה זה מה שאתה אומר הדבר האמיתי. אנחנו לא לבנות תפאורה – לבנות תפאורה – לא תפאורה – “Kieloni gi diras?”

“אנחנו לא בונים תפאורה,” אמר האיש הכהה.

“Putra lingvo!, אנ’נו לא בונים תפאורה. אנ’נו עושים שאנשים של רומא עושים זה. הם לא בונים תפאורה – הם בונים רומא, אבל אחרת. מבין? אף אחד לא בונה תפאורה! רומא אמיתית! אש אמיתית! מוות אמיתי! ההיסטוריה אמיתית!”

ג’וני מיצמץ בעיניו. “אתה מתכוון – אתה משנה את ההיסטוריה רק כדי לעשות סרטים?”

“מופעים,” לחש האיש הכהה.

“שיהיה מופעים, נראה שכולכם מטורפים. מי מקפיץ את האנשים אל העתיד? איפה אנחנו עכשיו? מה התאריך?”

“לפי לוח השנים שלך, אהה, 4400 משהו. כאלפיים חמש מאות שנים אחרי תקופתך.”

“אלפיים וחמש מאות שנה – טוב, מה זה נותן לך כשאתה משנה את כל הרומאים האלה?”

“שונדבר,” אמר גלורם, כמעט מתוך חיבה.

“שונדבר?” חזר ג’וני, נדהם.

“שונדבר בכלל. מה קורה לכלב אם אתה לקחת אותו מזנב אימא שלו?”

ג’וני חשב על כך, “שונדבר,”

“Korecti. אתה חושב זה לעשות עבודה גדול?”

ג’וני הינהן.

“זה באמת עבודה גדול. אבל אנ’נו עושים זאת עשרים, ארבעים פעם כל שנה. אתה לדעת כמה אנשים לחיות על פלנטה זה עכשיו?” הוא השיב בלא להמתין לתשובה. "שלושים מיליארד. פי שבע יותר אנשים שהיו חיים בפלנטה של חיים שלך. צעיר, זקן. טיפש, חכם. מופעים חייב לשעשע כולם. לא כמו הוליבוד שלכם. זה לא היה אמנות. לא הצגה. כאשר אנשים חושבים, עמוק בפנים – ". הוא נגע בראשו – “שמשהו נכון, אז אני עושה שזה נכון, וזה נכון! זה אמנות! זה הצגה!”

“לא שינית הרבה בניו־יורק,” אמר ג’וני להגנתו.

עיניו הזועמות של גלורם קדרו. “לא שינויים! " הוא נשף, והסתובב. קולו המוגבר הרעים בכל:”Donu all me flugantan kvieton de Nov-Yorko natura!"

היתה תנועה גדולה של דמויות נעות מסביב לעמוד המתכת. גלורם פכר את פרקי אצבעותיו בחוסר סבלנות. כעבור רגע ארוך, שוב נפתחה הריצפה שמתחתם.

ג’וני כלא את נשימתו.

האשלייה היתה כה מושלמת עד שהיה נדמה כי הריצפה נעלמה; למטה, בעומק של אלף מטרים, רבץ האי של מנהטן באור הבוקר הזוהר: ג’וני יכול היה לראות אוניות בנמל וכן את זוהר מימי ההדסון והאיסט ריבר, הזורמים צפונה אל ערפל שמעבר לברונקס.

הדבר שבלט ביותר היה המון הבתים נמוכים המפוזרים על פני האי כולו; גורדי השחקים בדרום ומרכז העיר נעלמו.

“נחש איזו שנה,” אמר גלורם.

הוא חשב. “בערך 1900?” אבל זה לא יכול להיות נכון – היו יותר מדי גשרים; הרבה יותר גשרים משהיו בתקופתו."

גלורם צחק בכל ליבו. “מה שאתה לראות זה ניו־יורק 1956 – לפי אנחנו לשנות אותה. אתה חושב שאתם להמציא גורדי שחקים? הו, לא. אנחנו להמציא את זה.”

“בשביל ‘עבדי ברודוויי’,” אמר האיש הכהה ביראת כבוד. “זה היה המופע הראשון, איזו הצגה?”

“עכשיו אתה להבין?” שאל גלורם בקול אבהי. “זמן רב רציתי להגיד זה לשחקן, לראות הפנים שלו. טוב – אתה להבין איך.” פניו הרעים התנוצצו. “אתה שחקן – אני מפיק, בימאי, מפיק, בימאי – הוא הכל. שחקן זבל! שתתן לי את המכשיר.”

“לא אתן,” אמר ג’וני בקול חלוש.

“אתה לתת,” אמר גלורם. “בתוך רגע אתה חייב לתת.”

ג’וני גילה בתדהמה כי ידו הולכת ומתקהה. אם כן, זאת היתה הסיבה לכך שהם עמדו כאן כל הזמן הזה. ועכשיו הם ישיגו את מבוקשם. הוא עמד לשחרר את זה; הוא לא יכול היה לחוש בכך. לכן –

“שמע!” קרא ביאוש. “מה הקשר לאנשים בעתיד? – אני מתכוון לעתיד שלך. גם הם עושים מופעים? ואם הם עושים, האם אתה שחקן שלהם?”

פניו של גלורם התעוותו בזעם. “Kracajo” אמר. חכה עד –" הוא הביט בחפץ שבידו של ג’וני ואצבעותיו התהדקו.

ג’וני חש כיצד אחיזתו מתרפה. הוא עמד להניח לחפץ, ומה אז? חזרה אל זמנו, ועוד נפילות על התחת, המובילות בצורה בלתי נמנעת אל –

זרועו היתה עייפה. הוא עמד להניח לחפץ.

… ולא היה שום דבר שיוכל לעשות בקשר לכך. השורה האינסופית של עבדי גלורם, הנוהג בהם ביד רמה, וכל הדרך אל עתיד שאין לנחשו – זה היה גדול מכדי שאפשר יהיה לשנותו. זה היה, שיער, לא פחות מאיים ונורא מאשר כל צורה אחרת של עריצות קוסמית, שהאנושות דמיינה; יהיה אפשר לחיות איתה, אם חלקו יהיה כל כך בלתי נעים…

ידו נפתחה.

גלורם חייך ולקח את נרתיק העור התלוי. אצבעותיו עשו משהו שג’וני לא יכול היה לראות, הנרתיק עבר ממנו אל גלורם.

החפץ זע בכף ידו ופתאום הפך למטבע חום ולזוג מצבתים. שוב זה התנוצץ – ואפשר היה להבחין בחפצים – עט נובע, פינקס, שעון, מצית – ואחר־כך שני החפצים נרגעו.

גלורם הכניס אותם לקפל בחליפתו.

“Bme” קרא באדישות מעבר לכתפו, “Resendu tion al Nov-Yorkou.”

ג’וני היה קרוב ליאוש. הוא החל לדבר לפני שידע מה הוא עומד לומר. “ומה אם לא אשאר בניו־יורק?”

גלורם הפסיק, ונראה משועמם: “Kio”

“קיבלת את המכשיר שלך בחזרה,” אמר ג’וני ככל שהרעיון התבהר במוחו. “בסדר, אבל מה נעשה אם אני אחליט לעבור לשיקגו או לאיזה מקום אחר? או שאתן להם לעצור אותי ולהכניס אותי לכלא? אני מתכוון להגיד שאתה יכול לשער את האפשרויות, אבל אם אני אתאמץ מספיק, אני יכול להגיע למקום שבו יהיה בלתי אפשרי שהדברים אשר אתה רוצה שיקרו, יקרו.” הוא נשם עמוקות. “אתה מבין למה אני מתכוון?”

“Plejmapuro” אמר גלורם. הוא הבין, על פי הבעת פניו.

“שמע,” אמר ג’וני. “תן לי להרכיב את התמונה. דיוק זה, שאמרת כי הוא הגיבור, זה דיוק שאני מכיר?” גלורם זיכה אותו בהינהון, “וזה היה חלק מהתסריט, כשהוא עזר לי לצאת מהעיר?”

“חזרת תלבושות,” אמר האיש הכהה. “אתה מסתבך בצרות איומות בפלורידה – משהו נוראי. כל מיני טפילים וטינופות.”

ג’וני משך בכתפיו, ניסה להרחיק מעצמו מחשבות על טפילים ועל נפילות מבניינים גבוהים… “הייתי רוצה לדעת מה העניין של דיוק? מדוע הוא חשב שהוא מעוניין שאני אצא מן העיר?”

הם אמרו לו. התשובה היתה פשוטה עד כאב, וג’וני חשש כי הוא ידע אותה.

הוא המתין עד שציפורניו השתחררו מעור כף ידו והיה מסוגל לדבר שוב בהיגיון. ואז הוא מצא שאין לו מה לומר. איך אתה יכול לדבר עם אנשים שעושים דברים כאלה ומכנים זאת אמנות, או בידור? היה זה הגיוני, שיער, כי תרבות שההצגות סרות הטעם של גלורם היו מזונה, תחזיק בחפיסה הזאת של “הגיבור”. וזה היה מאיים.

זמנו שב לזרום. גם התשובה לכך היתה נהירה לו.

אם דיוק היה כאן, מה הוא היה אומר?

“בסדר, שמע” אמר ג’וני בחיפזון. “אני רק משער, אומר מה שעובר לי בראש –”

גלורם והאיש הכהה נרכנו קדימה מתוך התעניינות. הבעת פניהם אמרה דאגה.

" – אבל כך אני רואה את פני הדברים. במקום המסמר המצחיק להצגה שלכם, יש לנו טיפוס אחר, איש העולם. זה מדליק. מפיק־בימאי גדול באמת יכול לעשות את זה. אני רואה את הדבר. למשל – כאן, הראה לי מה כתוב בתסריט…"

ג’וני התממש ברחוב קטן ושקט, מרחק צעדים ספורים מדירתו. הוא חש עצמו עייף וכבד. השמש היתה עדיין במרומי השמיים; השעה היתה שתיים וחצי – כשעה ומחצה אחרי שדיוק עזב אותו בנמל התעופה.

הוא נש על עמוד וחיכה. כצפוי, הנה באה מרי פינגן, שיערה לא סרוק, עיגולים אפלים מתחת לעיניה.

“לכי הביתה מרי,” אמר.

היא היתה מופתעת. “מה הבעייה? הוא לא כאן? אני מתכוונת – דיוק טילפן אליי, הוא אמר שיהיה בדירה שלך –”

“יש לו גרזן,” אמר ג’וני. אני אומר לך את האמת. הוא עמד להרוג אותך בדירה שלי, עם גרזן־הצופים שלי, שעליו מצויות טביעות האצבעות שלי."

אחרי לכתה, צעד ג’וני מעבר לפינה אל חדר הכניסה של בית מגוריו. דיוק היה שם, ידו בתוך תיבת המכתבים של ג’וני. “מה לכל הרוחות אתה עושה כאן, ג’וני?”

“החלטתי לא ללכת.”

דיוק נשען על הקיר וחייך. “טוב, כל איחוד מחדש הוא בשורה של תחיית המתים. הוו!” הוא הביט במעטפה שהחזיק בידו, כאילו רק עתה הבחין בה. “עכשיו אני שואל את עצמי מה יכול להיות בפנים.”

"אתה יודע היטב מה יש בפנים. " אמר ג’וני בקול רגוע. “חמישים הדולר שטד אדוארד חייב לי. כאשר הוא אמר לך שיכניס את הכסף לתיבת הדואר, בא לך כל הרעיון הזה. אני משער שזה נראה לך כמו הזדמנות אלוהית.”

עיניו של דיוק הצטמצמו. “ידעת על זה, מה? מה אתה מתכוון לעשות בקשר לכך, האם תגלה את זה לחבר ותיק?”

“שום דבר.” אמר ג’וני. “רק תן בחזרה את א.ח.ל., ונשכח מזה.”

דיוק פשפש בכיסיו אחרי פיסת הנייר המקומטת, והושיט אותה לג’וני, כשהוא מישיר את מבטו בעיניו. “טוב, טוב. אתה בטוח, מה?”

ג’וני הנהן והחל לטפס במדרגות.

“אני מאמין שאתה בטוח,” אמר דיוק. הוא הניד בראשו, זרועותיו שלובות. “ג’וני נערי, אתה באמת דמות.”

ג’וני הביט לרגע אליו, כלפי מטה. “ואתה אחרת.” הוא אמר.

כמו כל דבר ‘המתמסד’ עם השנים, גם המד"ב הצמיח מתוכו פרודיות שונות על עצמו, ועל הנושאים שבהם דשו שוב ושוב סופרי המד"ב, עד כדי כך שהחלו להימאס על חובבי הז’אנר. אחת הפרודיות הישנות יותר, שהופיעה בתחילת שנות ה־50 היא זו שלפנינו. כפי שמעיד שמה, נועדה פרודיה זו לשים קץ לכמה וכמה נושאים שחוקים שכאלה, ובזמנו אמר עליה הסופר והעורך אנתוני בוצ’ר שהיא “מכילה די חומר לכמה וכמה אנתולוגיות שלמות…”

צ’רלס בומון הוא כינוי־העט של צ’רלס נאט (שנפטר ב־1967 בהיותו בן 38 בלבד), שפרסם כמה וכמה סיפורים מלאי הומור (בעיקר הומור ‘שחור’), ושיתף פעולה עם צ’אד אוליבר בסדרת ‘סיפורי קלוד אדמס’, ש’המילה האחרונה' הוא אחד מהם. הוא כתב תסריטים לכמה סרטי אימה (ביחד עם ריצ’ארד מתיסון), וכן לשני סרטי מד"ב: ‘מלכת החלל החיצון’ (מ־1958) ו’שבעת פניו של ד"ר לאו' (1964).

סיימס צ’דוויק אוליבר הוא בוגר אוניברסיטת טקסס, (בה היה אחד הראשונים שקיבל תואר מגיסטר בזכות עבודת מחקר אקדמית על המד"ב), ובעל תואר דוקטור לאנתרופולוגיה. בנוסף לסיפורי מד"ב רבים, כתב גם מערבונים.

* * *

קלוד אדמס עמד בין עיי־החורבות של העיר כשהוא משיר חול מבין אצבעות ידיו ומציין לעצמו בסיפוק כי הן עדיין יציבות. הוא הגביה את ראשו והאזין.

דבר לא נשמע.

רוח רפה העיפה חול על ערימות האשפה אשר פעם איכסנו ציביליזציה שלמה.

קלוד קרא בקול רם; הוא לא קרא מתוך יאוש אלא מתוך איזו סקרנות כמעט מדעית, שהיתה נפלאה בעיניו, בהתחשב בנסיבות. “היי! מישהו שומע אותי? האם אני לבד?”

נשמע רק רחש הרוח, והחול.

“אני באמת לבד,” סיכם קלוד, לא בלי הנאה. “טוב.”

הדבר היה ידוע לו כבר. הוא, קלוד אדמס, היה האדם האחרון בעולם. הסימליות שבמילים אלה לא נעלמה ממנו.

הוא ניגש אל המכונה שבנה ובחן אותה בביקורתיות. הגימור היה מרושל במיקצת, עליו להודות. השעונים לא היו מדוייקים במיוחד. בכל זאת, לא היתה זאת מכונה חסרת ערך.

הוא יצטרך להשתמש בה; הגיונו אמר לו לפחות זאת.

אין להסיק מכך שהוא אהב להימצא בהמון או משהו בדומה לכך. למעשה, הוא תמיד נטה לאיזה סוג של קיום מבודד. ומכל מקום, הוא האמין במתינות. היה זה טוב לאדם לחיות על פי יכולתו וכיוצא בזה, אבל היו לכך גבולות.

הוא סקר את המכונה.

הבעיה אותרה בקלות: הוא היה האדם האחרון בעולם, לבדו במידבר של חולות, טינופת והריסות. הוא היה, אם אפשר לומר כך, המחזיק ברסן הזמן. על מנת לפתור את הבעייה הזאת, יהיה עליו להיכנס אל המכונה שלו ולנסוע אחורה בזמן עד שימצא מישהו.

לא סתם מישהו, כמובן.

משהו.

“המהסס,” הגה קלוד, “הוא אבוד.”

הוא כיווץ את כתפיו ונכנס אל המכונה ישרת הזוויות. אצבעותיו הרגישות הונחו על המכשירים. הוא התיישב, לקח לידו מהדורת כיס של “פיזיקה תיאורטית מתקדמת” מאת שוגלי, ספר שבו נהג לשעשע את עצמו בעת המסעות בזמן.

הוא נופף לשלום.

הוא לחץ על הכפתור האדום.

המכונה נעצרה.

קלוד הניח את הספר, קם על רגליו ופיהק. הוא הציץ במחוון הזמן, תוהה מתי הוא נמצא.

“שני מיליון לפני הספירה”, קרא.

הוא לא נתפס לבהלה, אלא התיישב, פיטם את מיקטרתו והעלה אש. הוא עישן עד שהיה רגוע לחלוטין.

“חומרים פגומים שאחרי המילחמה,” אמר קלוד. “הם ודאי הסירו את התווית.”

הוא הפעיל את השער ויצא החוצה. שמש חמה ורוח נעימה קיבלו את פניו. הוא עמד בשדה ענקי ופורח. הוא נשם עמוקות וחייך.

“המון שנים,” אמר. הוא ניער את מיקטרתו על עקב מגפו. “עכשיו אני, בלי שום ספק, האדם הראשון בעולם”.

הוא התיישב בדשא השופע ושאל את עצמו מה אמור לעשות האדם הראשון בעולם. הוא כבר לא היה בטוח. הסימליות של הרגע לא חמקה ממנו. חוץ מזה, מה היה עליו לעשות בנוסף לזה שהרגיש עצמו מאוד סימלי מול קרני השמש?

זחיחות דעתו הופרעה על ידי רעש שבא מצידה השני של המכונה שלו. קלוד התרומם מתוך הפתעה מוחלטת.

“אלוהים אדירים”, אמר.

יצור עמד מולו. היצור שילב את ידיו בתנועה שאמורה היתה להביע ענווה, וזז שוב, כשפירקי המתכת חורקים בצורה מחרידה.

קלוד התבונן ביצור מתוך עניין. היה זה דמוי־אנוש, הומנואיד, ככל שיכול היה לשפוט.

“אני עדיין האדם הראשון בעולם,” הוא אמר.

ההומונואיד החורק תוכנן להיות יצור נקבי. היא היתה במצב מחריד וחיבורים אחדים בגופה קיפצו בחופשיות. עורה נתלה על מסגרת המתכת. עיניה היו כהות ושיערה סבוך לגמרי.

הוא כרע על ברכיו. “בררקל?” ציפצפה.

קלוד לא התיר לעצמו להישבות בידי רגשות. הוא הקיש במיומנות על מצח היצור והקשיב בתשומת־לב ל’בונג' העמום שנשמע.

“שֶמֶן,” אמר ופכר את אצבעותיו.

הוא נכנס אל המכונה שלו והוציא משמנת מארון השירות. הוא אכסן את השמן לצורך המכונה שלו, אבל שמן היה שמן, חשב, והוא לא יכול להתעלם מגברת השרויה במצוקה.

חוץ מזה, סקרנותו התעוררה.

הוא מצא חור קטן בצווארה שהיה מוסתר בשיערה הסבוך. על פניו הייתה ארשת של רופא מטפל. בעוד היא מצפצפת כאסירת תודה, טיפטף מנה נדיבה של שמן לתוכה. התוצאה היתה מיידית.

היצור התרומם מתוך איזו אצילות נאווה ונעשה אישה. היא חייכה, הוציאה מסרק והעבירה אותו בשיערה. עורה נצמד אל מיסגרת המתכת ועיניה התנוצצו.

“בררקל,” אמרה, מנסה להתרפק עליו.

הוא הרחיק אותה. “הטרנספורמציה טרם הושלמה,” אמר בקפדנות, נותן בה מבט שקורטוב של תיעוב נמהל בו. “נסי לשלוט בעצמך, יקירתי.”

היא נראתה מאוכזבת, אך התאוששה במהירות. היא הצביעה לכיוון מערב, מקפצת מעלה ומטה על איבריה המשומנים מחדש ורומזת לו לבוא בעיקבותיה.

“מה עוד?” קלוד רצה רק את הזריחה ואת הדומיה.

הוא עקב אחר דמותה החולפת בשדה המדושא, וציין לעצמו כי המראה שלה משתפר ככל ששמן־הסיכה חודר אל החלקים הפנימיים.

“שחר האדם,” לחש קלוד.

לפתע, נשמעה מוסיקה. אוזניו המאומנות כהלכה קלטו את הצליל הרך של החלילים, אשר היה נוגה, נוגה מאוד.

הם טיפסו על גבעה – ושם היו כולם. מוסיקאים, בלי שום ספק. אבל, איזה סוג של מוסיקאים? על חופו של אגם שוקט עמדה קבוצת המנגנים המוזרה ביותר שראה מעודו. הם שכבו בתנוחות מוזרות בדשא השופע, כאילו הוטל עליהם להדגים תנועות שונות של התרגעות. “מה זה?” לחש קלוד. “מי כל האנשים האלה?”

“בררקל.” ידי האנדרואידית הונפו אל על (עדיין מתוך איזה קושי בפרק החיבור) ואצבעה רטטה, מצביעה לכיוון מסויים.

קלוד הביט, וכמעט איבד את שלוותו. שם, שעונה בזהירות רבה, היתה ספינת חלל; המתכת העירומה היתה מכוסה אבק וצמחים, הזכוכית היתה מעורפלת, ומה שהיה פעם מבריק דהה בשמש הלוהטת.

דומה היה שהמוסיקה הנוגה גוועת חרישית; הצלילים רעדו באוויר. קלוד התקרב אל קבוצת הנגנים המוזרים. היצורים הללו היו באמת שונים מיצורי אנוש: היו להם רגליים וידיים, במספר תואם. אבל קלוד לא ראה מעודו איברים כה שבירים; כאילו היו עשויים מחרסינה.

הוא נזהר מאוד.

קול חלוש פנה אליו: “איחולי!”

קלוד הינהן. טלפאתים, מה?

היצורים לא רעדו ולא נעו, להוציא את הרטט העדין של אצבעותיהם הענוגות על מיתרי הכסף.

הקול ליחשש באוזנו הפנימית של קלוד. “אנחנו באים מן הכוכב המכונה בפיכם מאדים.” הצלילים הפכו לקינה. אחד האנשים הירוקים חייך בעצב. הוא קטף פרח זעיר ופרץ בדמעות. האחרים נהגו כמוהו.

“עסקנו בחקר השמש כאשר הספינה שלנו נפלה על כדור הארץ. זה היה… נורא. עכשיו, אנחנו כאן.”

קלוד הבין. “קשיים טכניים?” שאל.

“כן. היינו רוצים לחזור, איכשהו.”

קלוד שילב את ידיו ופכר את אצבעותיו. “ייתכן שאיזה מלומד מיושן יוכל לעזור.”

“זה חסר סיכוי, אבל אתה היחיד.”

“בוא נעיף מבט.”

שני מאדימים קפצו מעל התלולית המדושאת. קלוד חשב שהם כמעט שקופים. הם צעדו לעבר ספינת החלל.

“רק תנו לי להסתכל קצת,” אמר קלוד ונכנס פנימה.

בפנים היתה עירבוביה של צינורות, כפתורים, שעונים, חוגות ואנטנות. קלוד הניד בראשו, ואחר־כך הבחין במשהו שהיה במפלס הנמוך.

מובן; זאת היתה ארובה.

לצידה עמדה קורת עץ עבה.

“אה,” הוא אמר. היה זה הפיתרון המחוכם ביותר שהוא ראה מימיו. הספינה פעלה על עיקרון פשוט עד שטניות – ועל כן גאוני – דלק חיצוני, או הצתה ספונטנית!

הפיתרון היה בהישג היד.

המאדימים הביטו בו בעצב. קלוד שלף מארנקו כמה אשראיונים בני עשרה דולאר – חסרי שימוש עכשיו – וקירב את המצת שלו אל השטרות. תוך שניות עלתה הלהבה.

הספינה הרטיטה.

קלוד יצא במנוסה וחשב כי יהיה בטוח יותר למענם אם יסגור את פתח האוויר. “שוטים,” ציחקק.

הוא מצא את האנדרואידית מחכה לו.

קלוד הסתכל אחורה, אבל ספינת החלל המריאה כבר.

הקול שבאוזנו הפנימית היה שליו. “יצור האדמה, עשית לנו שירות. בני המאדים אינם שוכחים לעולם. האנדרואידית היא שלך.”

והספינה נעלמה אפופת אש ועשן.

ידה של האנדרואידית נגעה בזרועו.

הוא הסתובב ונגע בכתפיה. הן היו רכות בצורה מפתיעה.

“אני אקרא לך חווה,” הוא אמר.

הסימליות לא חמקה ממנו.

במרוצת הזמן בא תינוק לעולם.

קלוד אדמס התלבט בין השמות קין והבל ולבסוף קרא לו לבנו בשם בן. הפשרה לא סיפקה את תביעת הדייקנות של מוחו, אבל היה זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לעשותו.

הרמז הראשון לכך שבן היה שונה באופן כלשהו, ניתן כאשר מלאו לו שלושה חודשים. התינוק הרג עכבר בכך שנעץ בו את עיניו המימיות. הדבר גרם לקלוד אי נוחות מסויימת, אבל סקרנותו הגדולה גברה על הכל. הוא החל להתבונן מקרוב בתינוק.

כאשר בן החל לינוק בעוד חווה מצויה במרחק של מאה מטרים טובים ממנו, זה הספיק לקלוד. בן היה באמת שונה מילדים אחרים שראה.

“גורמי פסי,” אמר קלוד לעצמו, כשהוא רובץ על הדשא. “הכימיה המיסתורית של הדם. קרינה פוסט אטומית. חשיפה לזירמי זמן. שינויים בגנים ובכרומוזומים. הילד הוא מוטאנט!”

אכן, כזה היה.

אבל בן היה איתם ובעיקרם היו אלה ימים מאושרים. הם יכלו להתענג על אור השמש ועל השדות הירוקים ועל ימי הקייץ הארוכים.

ועל הלילות.

חווה היתה מסוגלת להטריף את דעתו של גבר, כשהיתה משומנת כהלכה.

עם זאת, הירהר קלוד, יש תווית מחיר בגן העדן. עליך לשלם אותו. שנות האושר חולפות להן, ושום ירח דבש אינו אורך לעד.

דברים קטנים החלו להתגלות.

חווה נעשתה נוחה לרגוז ונהגה לישון עד מאוחר בבקרים ולשוטט בשדות, בלתי מסורקת. קלוד חש באי שקט גובר והולך בקירבו. הוא החל לשפץ את מכונת הזמן שלו, ונהג לשבת שעות ארוכות בתאו, מעשן את המקטרת ומתבונן בשעונים ובחוגות.

לבסוף קרא לבן אליו.

“מסתלק קצת, אבא?” אמר בן, מתוך ידיעה, מרחף בנוחות. “עוזב את אמא הקטנה?”

“במובן מסויים,” הסכים קלוד, “ככה זה. אני הולך אל העתיד, בן. אולי אחזור מאוחר יותר. היית רוצה לבוא איתי?”

בן שוטט לו באצילות באוויר וניגב בברכיו במיצחו. “אתה לך לך, אבא. אני אפגוש אותך מאוחר יותר.”

“אבל אין לך מכונה, בן.”

בן חייך מתוך סובלנות. “אגיע לשם,” אמר.

“נער אמיץ.”

קלוד עשה את הכנותיו בזהירות רבה. ביום בו מלאו שתיים עשרה שנים בדיוק לנחיתתו בשדות הדשא, שב אל המכונה שלו. ליבו היה, איכשהו, כבד עליו.

הוא לקח את שפופרת השמן הארוכה, הריקה למחצה, איתו, והיתה איזו לחות חשודה בעיניו. הוא כיוון את השעונים.

קלוד לחץ על הכפתור האדום בפעם השנייה.

היתה איזו שריקה לחשושית, ואחריה נשמעו חריקות. המכונה נעצרה.

קלוד התקדם אל הדלת. “ובכן,” אמר, “המאה העשרים, אם אינני טועה.” הוא הציץ במחוון הזמן.

הוא טעה.

המחוג האדום, הארוך, ניצב על שנת 3042. קלוד העווה את פניו.

“מוזר לגמרי,” מילמל.

לא היה אפשר להפעיל שוב את המכונה בטרם תתקרר כהלכה, כמובן.

קלוד הפעיל את הדלת. היא ניסטה הצידה תוך זימזום ונתקעה בחפץ חסר צורה שהיה בפינה ואשר, למיטב ידיעתו של קלוד, לא היה שם לפני כן.

“חווה!”

היא קמה סמוקת פנים.

“התגנבתי פנימה,” אמרה. “האם זה היה משגה גדול, יקירי?”

קלוד נאנח. “מהו מישגה? מהי אמת? מכל מקום, אנחנו כאן.”

הם יצאו החוצה.

היום היה המולה של שמש ורוח רפה. קלוד התנשף ובחן את הסביבה.

הוא היה בעיר. בניינים גבוהים ודקים נישאו מסביב. להקות של מטוסים קטנים סבבו על הבניינים וקבוצות של אנשים נעו על מדרכות נעות. קלוד התבונן באנשים. הם נראו דומים בצורה מוזרה, כאילו היו אדם אחד, המשתקף שוב ושוב, אלפי פעמים. הם היו, ללא יוצא מן הכלל, חסרי הבעה. כולם התבוננו בקופסאות קטנות, מצויידות באנטנות, שהיו תלויות באפיהם.

“האם אתה אוהב אותי?” שאלה חווה.

“כן ולא,” ענה קלוד, מתחמק, והמשיך ללכת.

אז נעצר. לרגליו היתה ערוגה של פרחי שן־ארי. הוא קטף פרח אחד. מייד נחת מטוס לידו.

“שֵם.”

“קלוד אדמס. ושמך?”

“כתובת?”

“אני חושש כי לפי שעה אני חסר מקום מגורים קבוע.”

“אתה עצור. אנחנו כולאים אותך לפי סעיף א 703.”

“א 703?”

“נכון. א 703. סקרנות.”

קלוד לא היה מסוגל, לפתע, לשלוט ברגליו. הם הובילו אותו אל התא. הוא התיישב. הדלת נסגרה. המטוס המריא.

“אני אשחרר אותך!” קראה חווה מלמטה. “אל תדאג. אני אדבר עם מישהו.”

קולה אבד במרחקים.

קלוד פיטם את מיקטרתו במנת הטבק האחרונה שנותרה בידו, התמתח וניסה לחשוב.

אין ספק שהיה זה כלא, אף שלא דמה לכלא כל עיקר. לא היו סורגים; רק איזה קו נזירי בריהוט, רמז על תפיסת הכליאה של שוביו.

נשמעה אנחה חרישית.

קלוד הסתובב וגילה כי הוא איננו לבד. גבר צעיר ישב באחת הפינות, לא מנוחם, מסובב את כפתוריו של מקלט טלוויזיה.

“מה הבעייה?” שאל קלוד בצורה דמוקראטית.

“המקלט,” אמר האיש. “הוא לא עובד. אתה מבין? הוא לא עובד!”

באותו רגע נשמע צחוק אדיר.

איש מבוגר התרומם מפינה אחרת. הוא היה מזוקן. “וזה לעולם לא יעבוד,” העיר.

האיש הצעיר פנה אל האדון המזוקן בכעס, וקלוד התרחק משם, תמה. אחרי שהרוגז חלף, הוא פנה אל האיש המזוקן.

“אמור לי משהו על הציוויליזציה הזאת,” אמר. “נדמה לי שאני סובל מאיזו אמנזיה.”

“מה יש להגיד?” המזוקן משך בכתפיו. “כאשר אדוני־העל הגיעו, לפני חמישים שנה, מן המאדים – הם סילקו מעולמנו כל מילחמה, סבל, פשע, מחלה ועבודה. עושה רושם כי הדבר בא כהבעת תודה מצידם לאדם מסויים שעשה להם פעם שירות גדול. מאז אנחנו חיים על משמני ארץ. הממכן הגדול מריץ את ההצ–”

“הממכן הגדול?”

“כן, זהו מנגנון משוכלל ביותר,” אמר האיש המזוקן בהתלהבות.

“קיברנטיקה וכדומה. הוא אוגר את כל נתוני הזיהוי העצביים של כל יצור־אנוש על פני האדמה. חוץ מזה, משמש המנגנון כמטריצה אלקטרונית לכל תצורה על פני הפלנטה. בלא הממכן הגדול, ידידי, לא תהיה כאן אפילו מולקולה מיוצרת אחת שתהיה גדולה עד כדי כך שאפשר יהיה לירוק עליה.”

“המממ,” אמר קלוד.

הוא הוסיף להרהר.

חווה באה לראותו למחרת. הוא הבחין בתנועותיה בשדה הירוק.

“חווה!”

היא עמדה על גדת הנחל ולא הביטה אל על.

קלוד נחפז אליה. “חווה,” קרא, “מה חדש?”

“הלכתי לשם,” אמרה חווה. “דיברתי עם הממכן הגדול.”

“אה! הוא נמצא כאן, בעיר הזאת?”

“כן.”

“טוב, אם כך. האם עומדים לשחרר אותי מייד?”

חווה נראתה נבוכה. סומק עלה בלחייה. “לא,” מילמלה. “הממכן פסק לך תשעים שנות מאסר.”

קלוד נרגז. “את כועסת,” אמר. “אני נטשתי אותך וזוהי נקמתך…”

“לא.” חווה נשאה את ראשה. מבין שתי הבעותיה, לא השתמשה הפעם בהבעת השמחה. “נסה להבין, קלוד. הלכתי אל הממכן הגדול. הכוונות שלי היו מצויינות. ואז… משהו קרה. קשרים כימיים, עירבול מעגלים, אינני יודעת!”

“עירבול מעגלים?”

חווה חייכה, נזכרת. “אני ממוכנת,” אמרה בשקט. “הממכן הגדול הוא ממוכן. זה היה אחד מאותם דברים, אתה מבין… הוא היה בודד מאוד, קלוד.”

“זה מספיק. אל תמשיכי.”

קלוד הניח את ידו על כתפיה. “איפה הוא?” תבע. “בואי הנה, אני יודע שהוא כאן בסביבה.”

“שם. הבניין הכיפתי בפינה. הו, קלוד –”

קלוד נע במהירות. דמו גאה. הממכן הגדול לא נזקק לשומרים, הואיל ואיחסן את הנתונים העצביים של כל אדם על פני האדמה. קלוד נכנס אל הרוטנדה המרכזית ללא קושי.

הממכן הגדול שהיה דומה לדינמו ענק, הימהם.

“ממכן,” מילמל קלוד, “אמור את תפילתך האחרונה.”

קלוד בחן אותו. הוא היה עשוי מחומרים עמידים. דומה היה כי הוא בלתי חדיר. הוא זמזם ואורות היבהבו על צגיו.

במקום כלשהו חייב להיות לו עקב אכילס.

קלוד בחן את הבעייה בצורה מדעית, ולא הגיע לכל תשובה. הוא בעט בממכן הגדול מתוך ייאוש.

אחר כך הבחין במשהו מוזר המרחף ממש מעל ראשו.

היה זה בן.

“התקע, אבא,” אמר בן.

“סליחה?”

“התקע, שלוף את התקע!”

“כמובן!”

הממכן הגדול שיגר ויבראציות קוליות. הוא הימהם והרטיט. הוא ידע פחד, כאשר קלוד התקרב אל השקע.

“מחוכם מאוד!” אמר קלוד ושלף את התקע.

“אומפ!” קרא בן. “תחזיק חזק, אבא!”

העולם החל לאבד את אחיזתו. דברים התפוררו. קלוד חש בחילה. בניינים קרסו תחתם, אחרי שנהרסה המטריצה האלקטרונית שלהם. בני אדם נתקעו בכלי תחבורה, ומוחותיהם חדלו לפעול.

קלוד חש את הנפילה…

היתה אפלה.

כאשר התעורר ראה סביבו חורבותיה של עיר. רוח העיפה חול על האשפה אשר בין העיים, שפעם היו משכנה של ציוויליזציה שלמה.

הייתה דומיה.

בן התעופף ברקיע ונחת לצד אביו. “אמא כאן,” אמר. “היא רוצה אותך, אבא.”

צעד אחר צעד התקדמו השניים לתוך רחבה. חווה ישבה בשקט על לוח שיש. פניה היו רטובים מדמעות.

קלוד אחז בידה.

“חווה,” הוא אמר. “את ואני ובן אנחנו עכשיו הציוויליזאציה. האם את יודעת מה פירוש הדבר?”

“כן.”

“ואינך פוחדת?”

“כן, קצת. זה לא קל להיות האם של גזע חדש.”

“לא,” סיכם קלוד, “לא קל בכלל. העבודה גדולה מדי לי ולך. אנחנו צריכים אישה לבן. אנחנו מוכרחים להביא לעולם בת.”

בן חייך.

קלוד משך בכתפיו.

יחד, הוא וחווה, צעדו אל עבר השיחים.

על הספרות הדמיונית ברומניה

מנחם פאלק (שכתב בזמנו מספר עבודות על הספרות הדמיונית, וכן תרגם סיפורים אחדים מרומנית שראו אור בירחון ‘פרוזה’ ובעיתונים אחרים) שלח לנו את אחד הגליונות של הדו־שבועון הרומני, המוקדש כאמור למד"ב ולשחמט (שילוב מוזר למדי, שנדמה לנו שהוא יחיד במינו בכתבי־העת למד"ב). העיתון מכיל 32 עמודים בפורמט קטן, 22 מהם מוקדשים למד"ב והיתר לשחמט. בגליון מס' 437, שעטיפתו מופיעה בתמונה שלפניהם, כלול סיפור מאת ז’ול וורן בשם ‘הפנטסיות של ד"ר אוקס’, ומאמר על ספרות המד"ב ברומניה. העורך הספרותי של העיתון הוא אדריאן רוגוז.

* * *

בשנים האחרונות זוכה הספרות הדמיונית המתורגמת והמקורית בישראל לתנופה רבה. תנופה כזו פקדה מספר שנים קודם לכן מדינה אחרת, מעבר למסך הברזל – רומניה.

ההתעניינות בספרות זו ברומניה החלה לפני קרוב ל־30 שנה. הראשון שפרסם שם ספר דמיוני ראוי לשמו (בשנת 1953) היא י. א. סטפאן, סופר שישתתף בקונגרס הבינלאומי ‘ג’רוקון’ בירושלים, בקיץ 1982. בעקבותיו באו סופרים רבים אחרים וביניהם אדריאן רוגוז, הוריא אראמה, מירצ’ה אופריצה, קמיל באצ’יו, רדו תיאודורו, ולאדימיר קולין, קורנליו אומנסקו, ויקטור ברלדאנו, מירון סקורבוטה, קונסטנטין קובלסקו, אובידיו סוריאנו, פליקס אנדרקה ועוד רבים אחרים – כולם כותבים בשפת אמם, ספרות רומנית מקורית. כן פורסמו אנתולוגיות מתורגמות רבות כמו זו של ספרות דמיונית בולגרית, צרפתית, צ’כית, יוגוסלבית, איטלקית ואחרות. בנוסף להם ניתן לקרוא ברומנית ספרים של סופרים מערביים כמו אסימוב, ריי ברדבורי, ג’רלד קליין, מיגואל קולואז, מרי שלי (מחברת ‘פרנקנשטיין’), אנדרה מורואה, אלברו מנדז לאל, ז’ול ורן, אדגר רייס בירואז, ואן ווגט, ה.ג'. וולס, ג’ונתן סויפט, ארתור קונאן דויל ורוברט סטיבנסון. ודאי שניתן לקרוא גם יצירות מתורגמות של סופרים מהגוש המזרחי כמו סטניסלב לם, מיכאל בולגקוב, ליאשנקו, בלאיאב, קארל צ’אפק, ולדימיר סבצנקו ורבים אחרים.

כן רואה אור כתב־עת דו שבועי המוקדש לספרות דמיונית מקורית ומתורגמת, וכן לשחמט. סופרים רומנים משתתפים בתחרויות בינלאומיות ואף זוכים בפרסים.

תופעה מיוחדת במינה היא פרסום הספר ‘הרפתקאות מהמאה ה־21’, שהוא אנתולוגיה של שבעה סופרים, כולם בני עיר אחת בשם קלוז', שרק אחד מהם הוא סופר מקצועי, והאחרים – חובבים. הצעיר בכותבים אלו הוא רדו הונדה, סטודנט (כרוב עמיתיו לאותו ספר) בן 20, שספורו ‘השלומיאל’ ראה אור בעברית במוסף ‘קריאת ביניים’ של מעריב. ספרות ענפה כזאת היא עדות חיה להתעניינות במדע הדמיוני וכנראה שאינה רק נחלת העם הרומני אלא מדינות נוספות בגוש המזרחי (שנציגים אחדים מהם ישתתפו בכינוס ‘ג’רוקון 82’). יתכן שכדאי גם לנו לקרוא יצירות מתורגמות משפות אלו, ובכך להכיר נדבך נוסף של הספרות הדמיונית.

מנחם פאלק

פרסי ה’נביולה' לשנת 1980

פרסי ה’נביולה' וה’הוגו' הינם, כידוע, הפרסים היוקרתיים ביותר בתחום הספרות הבדיונית. פרסי ההוגו (על שם הוגו גרנסבק, עורכו של מגזין המד"ב הראשון ‘אמייזינג’ שהחל להופיע בשנת 1926) מוענקים אחת לשנה לפי בחירתם של חובבי מד"ב המתכנסים בכינוס המד"ב העולמי. פרסי ה’נביולה' מוענקים לפי בחירת סופרי המד"ב החברים באגודת סופרי המד"ב האמריקאיים (SFWA).

ב־25 לאפריל התקיים במלון וולדורף־אסטוריה בניו־יורק הטקס שבו הוענקו פרסי ה’נביולה' ליצירות המד"ב הנבחרות של שנת 1980, ואלה הן:

הספר הטוב ביותר: ‘Timescape’ (‘בריחת־זמן’?) מאת גרגורי בנפורד.

הנובלה הטובה ביותר: ‘מרבד החד־קרן’ מאת סוזי מק’קי צ’רנס.

הנובלטה (סיפור ארוך) הטובה ביותר: ‘התרנגולות המכוערות’ מאת הווארד וולדרופ.

הסיפור הקצר הטוב ביותר: ‘מערת האייל המרקד’ מאת קליפורד סימאק.

הפרק הגדול לסופר על מכלול יצירתו ניתן השנה לפריץ לייבר.

עב"מולוגיה – UFOLOGY – הספרות החדשה

חקר ה’עבמים' מהווה מוקד משיכה מעניין ביותר לאנשים מסוגים שונים. במשך השנים התפתחו מספר מרכזים עולמיים שכל עיסוקם הוא חקר התופעה על צורותיה השונות. כך למשל, אחד המרכזים החשובים ביותר הוא זה שבראשו עומד ד"ר ג’וזף אלן הייניק – המרכז לחקר עבמים (CUFOS) המצוי באוונסטון, אילינוי, ארה"ב. במשך השנים יצאו לאור מאות ספרים העוסקים בתופעת העבמים ובתופעות הקשורות לה. בשנים האחרונות הופיעו מספר ספרים, באנגלית, המסכמים את הידוע בתחום, לאותם קוראים המתעניינים בהיבט כללי על התופעה.

מן הראוי לציין, כמובן, כי בתחום העבמולוגיה נכתבו מאות ספרים אשר חלק לא קטן מהם, בפשטות, איננו שווה את הנייר עליו הם הודפסו. הקורא הרגיל והמתוחכם אשר איננו מעוגן בתוך מערכת תקשורת בינלאומית העוסקת בעבמים ואשר נתקל מדי פעם או בהודעות סנסציוניות מפי ‘מומחים’ שונים, או בספרות קלוקלת יותר או פחות, פשוט חסר את אמת־המידה הבסיסית ביותר על מנת לאמוד ולהעריך את שהוא קורא. האם בפניו סיפור/דיווח אמיתי או שמא גניבת דעת, הונאה והולכת שולל? בשנתיים האחרונות יצאו שני ספרים מכובדים, רציניים, ומה שחשוב יותר – אמינים, היכולים לעזור לכל אדם להתמודד עם תופעת העבמולוגיה. הספר הראשון ראה אור בשנת 1979 והוא:

אלן הנדרי היה חוקר ראשי ובכיר של המרכז לחקר עבמים (CUFOS) והספר מבוסס על נסיונו הרב בתחום. הוא חקר אישית מאות אנשים אשר דיווחו על מפגש (מסוג ראשון, שני או שלישי) עם עבמים. למר הנדרי היתה גם גישה ישירה ליותר מ־1,300 מקרי עב"מ מתועדים (לשנה!) ומשנת 1978 היווה חקר העבמים עיסוק מרכזי ביותר עבורו.

ספר זה לא יסולא בפז הן מבחינת עושר הדוגמאות המוצגות בו והן מבחינת גישתו ל"איך לחקור להעריך ולדווח על עבמים". קשה להאמין כי אדם המעוניין ברצינות בתחום העבמולוגיה יוכל להרשות לעצמו שלא להכיר היטב ספר זה.

בשנת 1980 יצא ספר נוסף המהווה אולי את ה’פצצה' האמיתית בתחום. ‘פצצה’ זו היא בדמותו של ספר מהודר, בפורמט גדול, כפול־טורים ועב־כרס שנכתב על ידי רונלד סטורי:

באנציקלופדיה זאת ביקש סטורי מכל ‘המי ומי’ בתחום העבמולוגיה לכתוב ערכים. אין כמעט אדם חשוב בתחום אשר לא מופיע באנציקלופדיה תוך ציטוט עמדתו בנושא העבמים. אין שום ספק כי זהו הדו"ח המלא והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על עבמים, על התאוריות השונות בנוגע לתופעה, דמויות בתחום, ומאמרים על נושאים חשובים. האנציקלופדיה עשירה באיורים (גם בצבע), צילומים, רשימה ביבליוגרפית עשירה ושמות/כתובות של כל הארגונים בעולם העוסקים בחקר העבמים. אינני רוצה להישמע כסוכן מסחרי של ספר, אך, אם מישהו מעוניין להיכנס לתחום העבמים וצריך לבחור בספר אחד שיאיר את דרכו – אין ספק שזהו הספר. בניגוד לספרים אחרים בתחום, אנציקלופדיה זו כתובה בצורה שקולה, מאוזנת ובקורתית תוך התעלמות מסגנון הכתיבה הבומבסטי והסנסציוני המאפיין ספרים אחרים בתחום.

על מנת להבין ולהעריך אל־נכון את תרומת האנציקלופדיה, יש להכיר, כמובן, בכך שהתחום עצמו אופיין עד היום בלא מעט תוהו ובוהו כאשר שרלטנים למיניהם ניצלו בוקה ומבולקה זו היטב לתועלתם (הכספית, ברוב המקרים) על חשבון הוצאת שם רע לתחום. תרומתה העיקרית של האנציקלופדיה היא בכך שבפעם הראשונה ניתן לקורא, בצורה מרוכזת, תמציתית, אמינה ושקולה, מידע חיוני ביותר על התחום. הערכים באנציקלופדיה, למשל, כוללים נושאים כמו ‘מכתבי אלנדרה’ המפורסמים (ואגב, ערך זה עוזר מאוד להבהיר את העירפול שיצרו בתחום זה, ואשר חוזר עם ספריהם הסנסציוניים האחרונים של צ’רלס ברליץ וויליאם מור, ומראה את מידת הזיוף שהיתה כאן), ‘משולש ברמודה ועבמים’, ‘מפגשים מהסוג השלישי’, ‘תאוריות בתחום העבמים’, ‘תעלומת נהר טונגוסקה’, ‘סימני נחיתה’, ‘צילומים’, ‘חטיפות’, פרוייקטי מחקר למיניהם (‘הספר הכחול’, ‘סימן’, ‘מגנט’ ועוד), ‘אספקטים פסיכיאטריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים’, ‘צורות של עבמים’, ‘קשר זטה־רטיקולי’ (שהוא מקרה החטיפה המפורסם של בטי וברני היל) ועוד ועוד. הערכים הללו כתובים היטב, על ידי אנשים שונים, תוך הצבעה על השערות, זיופים ורמאויות, וכמובן על אותם דברים אשר אינם מוסברים (כן, יש כאלו…).

עצם בחירת הערכים וצורת ההגשה, קבעו – בפעם הראשונה – נורמות אמינות בתחום מעניין זה שבו עד היום קשה היה לדעת למי להאמין ולמי לא. המחשב של המרכז לחקר עבמים (CUFOS) אוגר כיום בזכרונו עשרות אלפי מקרים של מגע מסוגים שונים עם עבמים. אי אפשר, כמובן, לסקור כל מקרה ומקרה וגם אין הדבר נחוץ. עורך האנציקלופדיה בחר במקרים החשובים והמעניינים ביותר, תוך הצגה מדוקדקת שלהם. מבחינה זו, המידע המסופק באנציקלופדיה לא יסולא בפז. עד היום, אם אדם המעוניין בעבמים שמע על מקרה מסוים ורצה לדעת אם אכן היו דברים בגו – או שמא הכל זיוף, היה נאלץ לבלות שעות רבות במחקר רק על מנת לאסוף מידע. לגבי רוב המקרים (אם כי לא כולם) ניתן, לאחר עיון קצר באנציקלופדיה, לקבוע עמדה בעניין. נושא שני בו קבעה האנציקלופדיה נורמות היא ‘המומחיות’ בתחום. כל ‘המי ומי’ שעסק בעבמים זכה לתצלום ולתיאור, כולל הרקע הביוגרפי־מדעי של האיש. בנוסף, נתבקש כל אדם כזה לסכם בכמה שורות את עמדותיו בתחום. אם סיכום כזה לא ניתן – אזי סוכמה עמדתו מתוך ספריו, כתביו, והכל בלא יותר מ־2–3 טורים לכל היותר. כך, אם מופיע אדם מסוים ומתרברב כי הוא ‘מומחה’ בתחום – דפדוף קצר באנציקלופדיה יאמת או יפריך את טענתו.

הרשימה הביבליוגרפית העשירה ורשימת ארגוני העבמים בעולם מאפשרת לכל אותם קוראים הנתקלים במקרים שאינם מכוסים באנציקלופדיה, לעיין בספריה נוספת ו/או לפנות למרכז בינלאומי לקבלת עצה. כדאי לזכור כי האנציקלופדיה איננה מכסה את כל התחום ובהחלט יתכנו מקרים שאינם “מכוסים” בה. בייחוד יהיה הדבר נכון לגבי ארצות שאינן דוברות אנגלית.

חסרון נוסף שמצוי בה הוא כי הרשימה הביבליוגרפית מופיעה במרוכז בסוף ולא ליד הערכים, דבר העלול להקשות לפעמים על חיפושים ספציפיים. למרות מגרעות אלו ויתכן ויש עוד כמה שלא מניתי, הרי שמעלותיה של האנציקלופדיה מאפילות ללא ספק על מגרעותיה.

כידוע, לא מעטים חובבי המדע הדמיוני המתעניינים בעבמים, ובכל פגישה עולה הנושא מחדש. האנציקלופדיה יכולה לענות על שאלות רבות הצצות מדי פעם. גם משיחות ומידע המועבר ברשתות התקשורת היותר אקדמאיות ברור כי כיום אין ערוך לאנציקלופדיה זו. אין לנו אלא לברך את רונלד סטורי על העבודה הנפלאה שהשקיע בה ועל התוצאה המעולה שהניבה עבודה זו. אני ממליץ מכל לב, לכל מי שהתחום קרוב לליבו, להתוודע לאנציקלופדיה – בהקדם.

ד"ר נחמן בן יהודה

ושוב – מה זה לא מד"ב?: ‘העשב האדום’ מאת בוריס ויאן

מצרפתית: אביטל ענבר, ספריית פועלים, 1981, 140 ע'.

לעתים לא שכיחות מזדמן לנו להתריע בפני ציבור הקוראים על ספר מסויים, למרות שאינו רע. אמנם ‘העשב האדום’ הוא מהפחותים שבספוריו של ויאן, ואפילו בין אלה שניתרגמו לאחרונה לעברית אינו תופס מקום של כבוד. אך לא זו העילה לכך שאנו מזהירים בפניו את ציבור הקוראים שלנו, אלא העילה מצויה כבר, לכל מי שאוחז את הספר בידו, על הכריכה האחורית. שם כתוב:

“‘העשב האדום’ הוא רומאן יוצא דופן ביצירתו המיוחדת במינה של בוריס ויאן; מסע במכונת זמן בנבכי האני, שילוב של פסיכואנליזה אוטוביוגרפית ושל ספר מדע בדיוני.”

וכך אנו מגיעים לכותרת של סקירה זו, אשר נטלתיה ממאמרו של הנרי אונגר לפני כמה גליונות, מאמר אשר יש לי אי־הסכמה מרובה עם תוכנו אך כותרתו בלי ספק מעירה הרבה פעמוני אזעקה. לעתים קרובות אנו צריכים לברר את הגדרותיו של הז’אנר הזה ששמו מד"ב, דוקא בשל מצב המלחמה שבו הוא שרוי, מאז לידתו, עם חסידי ‘הסיפורת הרצינית’. אנו נוטים לשאול “מה זה מדע בדיוני”, ובמקביל את השאלה המשלימה “מה אינו מדע בדיוני”, שכן שאלות מהסוג השלילי מקרבות אותנו לתשובות מהסוג החיובי; אם נדע שאדם אינו קרנף או חמור או עז, לא נדע עדין מה הינו; אך טעויותינו בנוגע לטבעו תצטמצמנה, והתחום המוגדר שבו נחפש את סימני ההכר שלו ייעשה צר יותר וקל יותר למיפוי. ‘העשב האדום’ נותן לנו הזדמנות להתקרב באופן שלילי זה אל הגדרת המד"ב. שכן, אם נבין שספר זה אינו מד"ב ומדוע, תסתמן אפשרות מסוימת להגדרה, לפחות הגדרה זמנית.

ויאן, שהיה מחוגו של סרטר, סכסופוניסט, חסיד ג’ז והומור שחור בזמן ששני אלו עוד לא היו פופולריים בצרפת, הכניס לרבים מספריו גורמים לא ראליסטיים לפחות במובן הצר. בספרו היפה באמת ‘קצף הימים’, כל חפצי הדירה, השטיחים, הטפטים והחלונות דוהים, מאבדים צבעיהם ומצטמקים כשבעלי הדירה מתאמללים ומאבדים את עושרם; הגיבור משוחח עם עכבר שהוא ידיד המשפחה ושלאחר נפילתה הוא מאבד עצמו לדעת בלועו של חתול השכונה, אשר הסכים לעשות עימו חסד זה אחר דין ודברים טרגיקומי. הגיבורה גוססת מפרח־מים הצומח בחזה, שגורם לה יסורי שאול של צמא, מאחר שכל שתיית נוזלים אסורה עליה בהיותה מעודדת את צמיחת הפרח. סממנים אלו מצביעים על מה שעושה את ויאן ל’לא ראליסטי': אין הוא מתאר חברה, או היסטוריה, או מקומות כמות שהם, אלא, בעקבות אנדרה ברטון וסלבדור דאלי הוא שואף אל מציאות עמוקה יותר שלעתים סותרת את חוקי הטבע או אף חוקי הלוגיקה המקובלים. הוא הינו, בקצרה, ‘סוראליסט’; כמו הציירים הסוראליסטיים הגדולים הוא מתאר עולם המציית לחוקים משלו, בדרך כלל מתוך שמירה קפדנית על חוקיות פנימית זו.

בתוך מסגרת זו צריך להבין גם את האלמנטים הלא ראליסטיים של ‘העשב האדום’ – כלב בעל שם פרטי שניתן לנהל עימו שיחות פילוסופיות ושיש לו חיי רגש ומין ערים; דמויות המופיעות מן הלא כלום, ובראש וראשונה ‘מכונת הזמן’. כל האלמנטים האלו יכלו באפן שטחי להיחשב מדע־בדיוניים: לו הכלב היה זוכה לנפש משכילה מספיק על מנת לאפשר לו לפטפט על נושאי הפיסיקה בעקבות ניתוח מוח, או השפעה פיסיקלית של כוכב מסויים, לו הדמויות היו מייצגות תרבות של יצורים זרים, לו ‘מכונת הזמן’ היתה מכשיר האמור להביא אותך באופן כלשהו אל זמן אחר, היינו מקבלים אולי סיפור מד"ב. אלמנטים במערכת לעולם הם חסרי משמעות כשלעצמם. ‘כלב מדבר’ יכול להיות מטאפורה קומית בשיר, או כינוי גידופים בין שני יריבים פוליטיים, או יצור סוראליסטי שפשוט אינו מציית לחוקי המציאות שלנו בלי שייצג מציאות אחרת שהיא אקסטראפולציה מתקבלת על הדעת בתוך איזה עתיד מרוחק, או באמת הוא עשוי להיות נציג של אבולוציה מרוחקת של יצורים החיים עכשיו, כמו למשל בספרה של דוריס פיסרצ’יה ‘בליון שנות ארץ’, או בסיפורו המפורסם של סימאק ‘עיר’. מה עושה את הכלבים של סימק לנציגים של מד"ב ואת הכלב של ויאן לאלמנט בפנטסיה? השימוש שהסופר עושה בהם, כלומר המשמעות שהוא מעניק להם. הכלבים של סימק הם יצורים שהתפתחו באבולוציה המוכרת לנו, כלומר הם מהוים אקסטראפולציה פחות או יותר ‘מדעית’, ועל כן הסיפורים הסבים סביבם הם סיפורי בדיון מדעי. ואילו אצל ויאן אין זו אלא חריגה פנטסטית, שחסרה לא רק הסבר אלא כל נטיה להסבר, בתוך עולם שחוקיו פשוט אינם חופפים לחוקים שלנו. הדבר ברור עוד יותר לגבי ‘מכונת הזמן’. האם הופעתה של מכונת זמן די בה לשמש כתב האמנה לממלכת המדע הבדיוני? תארו לעצמכם שאני כותב ספר מתכוני בישול, וכדי לתאר איזה תפריט היסטורי, אני מספר לכם שנכנסתי יום אחר למכונת הזמן שעומדת, מבהיקה כולה בחדרי, ומייד מצאתי עצמי במטבחו של יוליוס קיסר, שהשף שלו סיפר לי שכדי לעשות פלאטה רומאית יש צורך לקחת צלחת נקיה וכו' וגו'. האם זה יעשה את ספרי למדע־בדיוני? הוא הדין ב’העשב האדום': הסופר רוצה לתאר כמה חזיונות סוריאליסטיים של זרמי מחשבות וחיטוטים רגשיים פנימיים, והתחבולה שלו לתת לחזיונות אלה גוון סיפורי היא לשלוח את גיבוריו אל ‘האני שלהם’ הפנימי באמצעות ‘מכונת זמן’, שפרט לשם זה המנוצל כאן לרעה אין בה כל זיקה למדע בדיוני: לא מסע בזמן, לא תאור עקרונות או פרדוכסים של ‘המימד הרביעי’ – לא העברה אל תרבות אחורה או קדימה בסולם האקסטראפולציה הדו־כיווני שלנו – שום דבר.

על כן ‘העשב האדום’ אינו צריך להיות מקוטלג בקטגוריה של ‘מדע בדיוני’. למעשה אין סקירת ספר זה צריכה להופיע במדורנו; אם היא מופיעה הרי זה כדי להזהיר: ‘העשב האדום’ הוא ספר קלוקל למדי גם מבחינות אחרות, אך מי שימצא בו תועלת כלשהי ודאי אינו חובב המד"ב ‘הרגיל’, ובל יפול בפח של כריכות אחוריות חסרות אחריות.

מה היה קורה אילו…: ‘האיש במצודה הרמה’, מאת פיליפ ק. דיק

מסדה, 1981, תרגום: יוסף גרודזינסקי, 216 עמודים.

ספר זה הוא ספרו הידוע ביותר של דיק, ואחד הנאים ביותר שיצאו לאור בעברית בתחום המד"ב השנה. דיק מוכר לקורא העברי מספרו ‘הצלם’, אשר כבר צויין במדור זה כספר אינטליגנטי במיוחד. התואר הזה ראוי להערה מבהירה: ‘אינטליגנטי’ פרושו שהוא נוגע בבעיות חשובות ורציניות בלי אותה יומרה מפוקפקת וזחיחות דעת נחשלת של סופרים (ולא אנקוב בשמם מחשש חסידיהם) השואלים בסיפוריהם ל’טעם החיים', ו’מהו האדם' וכיוצא באלו שאלות המטרידות גם את התיכוניסט הממוצע בשעור חברה. דיק אינו מנסח שאלות שחכמי העולם לא הצליחו לפתור במשך אלפים שנות הגות, אלא הוא נותן להן להישאל מעצמן על ידי המאורעות של סיפוריו: כך ב’הצֶלֶם' עסק בשאלת האינדיבידואליות ב’דמוקרטיה' שהיא יותר מדי שויונית ונשלטת על ידי מה שניתן לראות כ’דיוקן סטטיסטי' של מאוָיֵי ההמון. בספרו זה עוסק דיק בשאלת יחסיותו של קוד הכבוד האנושי: הוא רוצה להבהיר שהמוסר, סטנדרט ההתנהגות, והכבוד העצמי של בני אדם, תלוי לגמרי בחברה בה הם מצויים. אבל זה אינו עיקר הספר, ובצדק. בשאלות פילוסופיות ממש ראוי שיעסקו ספרי הגות, והייתי פוסל מראש כל ספר מד"ב שאינו אלא אמצעי גרידא לדון בשאלות כאלה. למעשה, ספרו המפורסם של הכסלי ‘עולם חדש נועז’ ואחדים מספריה של אורסולה לה־גוין חוטאים בדיוק בחטא זה: הם נראים יותר מדי כאמתלא להביא כמה גיבורים אל שולחן הדיונים הפילוסופיים, ואין הם ניצלים משואה אלא בזכות כשרונם החי מאוד של המחברים. דיק אף אינו מסתכן בסכנה זו: הוא קודם כל סופר מיומן להפליא של מד"ב, היודע לרקום עלילה בנויה להפליא ועם זאת ‘מפורקת’ – כזו שאינה נצמדת בצורה נאיבית לגיבור אחד אלא מתפרסת על פני קטעי חיים רבים. סוג זה של כתיבה שכבר דנתי בו בכמה רשימות, כתיבה ‘פרַגמֶנטרית’, המחוברת קטעים־קטעים, אפיינית לסופרי הגל החדש, ויתרונה העיקרי בכך שהיא מצליחה ללכוד אספקטים רבים ו’קטנים' של אורח חיים זר. כשאנו מוצאים עצמנו בעולם חדש, אפילו כתיירים באיזו ארץ נידחת, או בתרבות שונה מאוד משלנו, אין אנו תופסים את התכנית השלמה של צורת החיים אלא רק קטעים ייצוגיים הלוכדים עין לרגע והמצטרפים יחדיו לרושם שטחי אך בעל היקף רחב. זוהי צורת הכתיבה המתאימה איפוא לנסיון לתאר את העולם הזר שהוא אחד מנושאי היסוד של המד"ב; אנו מוצאים שיטת כתיבה זו אצל דוריס פיסרצ’יה, אצל פריץ לייבר (ב’הנודד' המתאר את קטעיה המגוונים של שואת ביקורם של יצורים זרים ממקום מרוחק), ובעיקר אצל דיק. וניווכח מייד למה הדבר דרוש: ראשית, ‘האיש במצודה הרמה’ הוא סיפור המשתייך לתת־ז’אנר מכובד וייצוגי מאד במד"ב, ‘והיה אם’. השאלה ממנו פורץ סיפור כזה היא תמיד “מה היה קורה אילו”–אילו חניבעל ניצח את הרומאים, אילו האדם הניאנדרטאלי גבר על ההומו־סאפיינס, אילו הדרום ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית, או – בספרו של דיק – אילו נצחו גרמניה ובנות בריתה במלחמת העולם השניה. מעטות הן השאלות הפוריות יותר מזו לדמיונו של סופר המד"ב. שאלת ה’אילו' מחייבת מצד אחד יכולת ‘אקסטראפולציה’ מיוחדת במינה ממצב שלא התרחש, ומצד שני גזירה מפורטת מאד של פרטים קטנים, וקפדנות במה שניתן לקרוא ‘לוגיקה על תנאי’. שכן בסיפור ה’אילו' יוצר המחבר עולם שלם שדומה לעולמנו בפרטיו, במערך הלוגי שלו, במציאות הכללית, אך שונה באיזה עקרון־יסוד חשוב, והוא לפיכך ‘עולם אלטרנטיבי’ מדוייק ומשונה גם יחד. לשאלה הזו ניגש דיק בדרך אופיינית לו: על ידי שהוא עוקב אחר כמה דמויות קטנות בתוך העולם הבלתי נוח אך מחוייב המציאות החדשה של אמריקה הכבושה בידי היפאנים. היפאנים הם עתה גזע שליט; הם עם עדין ויפה נפש, בעל קוד מוסרי וחינוך קפדני אשר למולו נראים האמריקאים הכנועים כברברים למחצה. דיק עוקב אחר היחסים המיוחדים שבין שתי האומות המנצחות שחילקו ביניהן את העולם, והוא מוצא את כותרת ספרו היפה ורבת־המשמעות בדמותו של סופר מוזר המתבודד למחצה ב’מגדל שן' של ‘חשיבה אלטרנטיבית’ שכתב, לא פחות ולא יותר, מאשר את הספר המתאר מה היה קורה אילו ניצחו האמריקאים במלחמה, ולא הגרמנים והיפאנים כפי שקרה באמת.

כפי שניתן לשפוט ממסגרת כללית זו הגדושה קסמים למכביר, והבנויה על אחת מאותן עלילות סוחפות ומהירות שדיק יוצר כשלד לפרטים הקטנים והפרגמנטריים שלו, ‘האיש במצודה הרמה’ הוא שי של עונג שכל חובב מד"ב חייב לעצמו.

האנציקלופדיה למדע בדיוני

לפני חודשים אחדים דיווחנו במדור ‘מבזקים’ על הענקת פרס ‘הוגו’ לשנת 1979 עבור יצירת התעוד הטובה ביותר, לאנציקלופדיה למדע בדיוני בעריכת פיטר ניקולס (The Encyclopedia of Science Fiction, Peter Nicholls, ed.; Publishing, 1979.) נראה לנו שכל חובב מד"ב רציני, המתעניין בתחום גם מעבר לקריאת הספרות עצמה, יהיה מעוניין לדעת פרטים נוספים על אנציקלופדיה מצויינת זאת.

בשנים האחרונות הופיעו כמה וכמה ספרים רציניים הדנים בספרות המד"ב, תולדותיה והתפתחותה. אך זו הפעם הראשונה שראתה אור אנציקלופדיה של ממש, ערוכה בצורה יוצאת מן הכלל ע"י צוות של מומחים בראשותו של פיטר ניקולס, מרצה ומבקר סיפרותי שערך מספר כתבי עת ספרותיים בבריטניה. אין שום ספק שזהו הספר המקיף ביותר שנכתב אי־פעם על ספרות המד"ב, וקשה מאוד להעלות על הדעת נושא כלשהו הקשור במד"ב שאינו מוזכר באחד מ־762 העמודים של האנציקלופדיה, הכוללים כ־3000 ערכים בסדר הא"ב. בעריכת האנציקלופדיה חלקו העורכים את כל החומר הרלוונטי למספר קבוצות עיקריות, ובכל אחת מהן נעשה מאמץ עליון לכלול מידע רב ככל האפשר. הקבוצות העיקריות היו: סופרי מד"ב; נושאים בספרות המד"ב; סרטים; כתבי־עת; מאיירים; עורכים; מבקרים; מו"לים; פרסים; מד"ב בארצות שונות. בנוסף להן כוסו בקפידה נושאים נוספים כמו: מונחים במד"ב, הוצאות ספרים, אנתולוגיות, סרטי טלוויזיה, כינוסים ועוד ועוד. מספר ערכים יסודיים משתרעים על כמה עמודים ומהווים למעשה מאמרים מצויינים בזכות עצמם, שהם בבחינת חובה ממש לכל מי שמעוניין ברצינות להעמיק את הידע שלו בתחום. כך, למשל, הערך ‘הגדרות של מד"ב’ (שלושה עמודים) מפרט עשרות של הגדרות שנוסחו במשך השנים, החל מהגדרתו הראשונה של הוגו גרנסבק וכלה בהגדרות המתוחכמות של חוקרי ספרות כיום. הערך ‘היסטוריה של המד"ב’ (שלושה עמודים) מעולה מפורט ביותר, ומהווה מעין ‘מסע בזמן’ החל ‘מסיפורי גילגמש’ של בבל העתיקה, דרך ג’ונתן סוויפט, ה.ג'. וולס, ז’ול וון, ועד לג’ון קמפבל, קורט וונגוט, וסופרי הגל החדש – ובין כל אלה עשרות רבות של שמות ותאריכים.

קשה לתאר בסקירה קצרה זאת את כל מה שיש באנציקלופדיה, ודומני שקשה באותה מידה לחשוב על משהו שאין בה. לכן כדאי אולי רק להזכיר מספר ערכים נוספים שעצם הימצאותם באנציקלופדיה מעידה על רצינותם של עורכיה: פוליטיקה במד"ב; דת; שפת חובבי־המד"ב (הכוונה ל’סלנג' מיוחד במינו שהתפתח בקרב החובבים); הומור; מדע ספקולטיבי; עתידנות; מיתולוגיה; אנתרופיה; פסאודו־מדע; פסיכולוגיה; פסאודונימים; לימודי מד"ב באוניברסיטאות; תורת היחסות; תנועה מהירה מן האור; אנרגיה; ועוד ועוד. באשר לשמות של אנשים – אין שום ספק שכל מי שתרם תרומה משמעותית כלשהי לתחום המד"ב עד למועד כתיבת האנציקלופדיה – נזכר בה, כולל שמות שאולי יפתיעו חובב מד"ב ממוצע, כגון: פיודור דוסטוייבסקי, ארתור קונן־דויל, הרמן הסה, פרנץ קפקה, רודיארד קיפלינג, ג’ק לונדון, וולדימיר נבוקוב, ואחרים.

בתחילת האנציקלופדיה מופיעה רשימה מרוכזת של כל הנושאים המרכזיים בספרות המד"ב (למעלה מ־200 במספר!), וכולם, כמובן, מופיעים כערכים עצמאיים בגוף האנציקלופדיה. הנה כמה דוגמאות: אנדרואידים; חורים שחורים; קוסמולוגיה; אקולוגיה; קץ העולם; אבולוציה; פלישה; כישוף; רפואה; אימפריות גלקטיות; אלמוות; הנדסה גנטית; תפישה על־חושית; סקס; פרדוקסים של מסע בזמן, ומה לא.

על כתיבת הערכים שקדו לא פחות משלושים וארבעה אנשים (ביניהם בריאן אולדיס, תומס מידיש, סוזן ווד, פרנק הרברט, וכמה אנשי ספרות שאינם מוכרים לקהל הישראלי), והם עשו ללא ספק עבודה נאמנה. המוצר הסופי הוא ספר נאה, שופע איורים ותמונות (בשחור־לבן בלבד), המהווה מדריך וספר־לימוד כאחד שכיום קשה למצוא לו מתחרים באיכות.

א.ה.

ארתור סלינגס הינו שם־עט של הסופר הבריטי רוברט ארתור ליי, שהחל לכתוב סיפורי מד"ב בתחילת שנות ה־50, ונפטר בשנת 1968, בהיותו בן 47 בלבד. בתחילת דרכו נטה לכתוב מד"ב נוקשה, ואט־אט עבר יותר לנושאים בעלי אופי פסיכולוגי ופנטאסטי.

ליצירתו הטובה ביותר נחשב הספר ‘יום הגרוטאות’ שראה אור רק אחרי מותו (בשנת 1970).

הסיפור שלפנינו, המצטיין בסיום מפתיע באמת, ראה אור לראשונה בעברית בגליון הראשון של ‘קוסמוס’, בשנת 1958.

* * *

לבסוף נעצרה המכונית בחריקה וצריחה גדולה. כשהיא גולשת הצידה לרוחב הכביש מעוצמת תנופתה. רגע ישב פלצ’ר ללא נוע, עד שנתיישבה דעתו. מימיו לא דרס אדם. אך כדי לדעת שאם אתה פוגע באדם הפוסע ישר לתוך אורות פנסיך בעודך נוסע במהירות של מאה ושלושים קמ"ש – הרי מה שנשאר ממנו אינו מצריך שום פעולה חפוזה.

הוא הסיע את המכונית אחורנית אל שולי הכביש ויצא ממנה בפיק ברכיים. הוא הסתכל חזרה לאורך הכביש. הירח האיר אולם סימני הצמיגים שהחליקו על הכביש היו שחורים כמקודם, במקום בו יצאו מתוך צללי הלילה במרחק מאה מטר, שם החל בולם את מכוניתו. מראה זה המחיש לו שוב את כל אימת הדבר שקרה זה עתה. פלצ’ר החל לרוץ חזרה לאורך עקבות הצמיגים, והחשכה נרתעה והלכה לפניו.

פתאום פסק לרוץ. פסי הצמיגים, רחבים ושחורים, חדלו במקום בו דרך בכל כוחו על דוושת הבלמים וחוץ מזה לא היה שם דבר. שום גוויה, שום זכר למראה שאימץ את נפשו לראות. לא דם או בשר מרוסק, ואף לא נעל שסועה המתגוללת בבדידות איומה.

הוא תמה שמא נשאה מכוניתו את הגוויה על חרטומה. החל לחזור למכונית אלא שהעלה בדעתו כי גם אז ודאי היה מבחין בסימנים כלשהם על הכביש.

אז נזכר כי בעצם לא חש בהתנגשות במהירות כזו, אמר לעצמו, ודאי אין מרגישים בכך, והוא לטש את עיניו אל האפלה, אל חומת העצים לצידי הדרך. ההתנגשות ודאי השליכה את הקרבן עד לשם, בלי לגעת בכביש.

באותו רגע הבחין במשהו זז בין השיחים משהו נע לתוך שלולית אור ירח לפני שהחליק אל מאחורי גזע עץ גדול.

לרגע ניסה פלצ’ר אחוז אימה, לשכנע את עצמו כי טעה; הקרבן ודאי נשאר איכשהו בחיים, וזחל למקום מבטחים – וזה הדבר שאותו ראה. אולם הסבר זה נפל בו ברגע שהעלה אותו בדעתו. הוא ראה את הדבר ברור מדי – נחש, נחש גדול. גדול כפתן. במרחק אלפי קילומטרים סביב אין בנמצא נחשים ענקיים כאלה.

תגובתו הראשונה, תגובת התגוננות, היתה להסיח דעתו מהנחש ולהמשיך בחיפושיו אחרי גופת הקרבן. אם הצליח פתן להימלט מגן־חיות סמוך, אין זה עניינו – וודאי לא עכשיו.

אולם רגש עז יותר הנחה את צעדיו לעבר העץ. הוא היה פסיכיאטור במקצועו. או שראה נחש, או שהוא סובל מהזיות של הלם. עליו לדעת אחת משתי אלה. הוא עקף את העץ בזהירות.

“ערב טוב.” גבר יצא מתוך צלו של העץ.

פלצ’ר קפץ מהפתעה. “מי אתה?” קרא.

“שמי לואיס,” אמר הזר. “אני גר בסאנדרוויל, במרחק חמישה ק”מ קדימה."

“מה אתה עושה כאן?” קולו של פלצ’ר רעד. הוא הרג איש – ועדיין לא מצא זכר ממנו. הוא ראה נחש ענק בארץ בה אין בריות כאלה גדלות. ועתה, בדממה ובאדישות כאילו נמצא על מפתן ביתו מופיע זר זה.

“סתם מטייל בערב”, אמר האיש בחיוך קל. “זהו הרגל שלי”. הוא קימט מצחו קלות, כשם שקודם חייך קלות. “מדוע אתה שואל?”

“האם לא שמעת משהו? לפני רגע דרסתי מישהו במכוניתי”.

האיש משך בכתפיו. “מסילת הברזל הראשית היא מעבר לעצים ההם. לפני רגע עברה שם רכבת משא”.

ואמנם כן, פלצ’ר שמע עדיין את שאון גלגליה של רכבת הנעה למרחקים. “אבל האם לא ראית–”

הוא הפסיק, תופס פתאום שהוא עלול להיראות כמטורף. אך שאלה זאת אפשר היה לפתור באורח שאינו משתמע לשתי פנים. הוא קפץ אל מאחורי העץ. כר דשא רחב השתרע מאחוריו. לא היה שם מקום להסתיר משהו, וודאי לא נחש גדול כזה שראה, או שנדמה לו שראה. וברור כי הזר לא ראה אותו, שאם לא כן היה מזכיר זאת. אם כך, ברור שפלצ’ר ראה את הנחש בדמיונו.

מוזר שוודאות זו לא הבהילה אותו. איש לא היה צריך להזכיר לו שהדמיון עשוי לתעתע באדם כתוצאה מהלם. ועדיין חייב היה למצוא את גופת קרבנו. הוא פנה שוב אל הזר, שהסתכל בו בסקרנות.

“אנא עזור לי”, ביקש פלצ’ר. הוא חזר אל הכביש. הזר נתלווה אליו ברצון. הם סרקו את צידי הכביש במרחק ניכר סביב מקום התאונה, אך ללא הצלחה.

הם הזדקפו בבת אחת.

“אתה בטוח שהיתה תאונה?” אמר הזר.

פלצ’ר העיף בו מבט צונן. “הלא אתה רואה את עקבות הצמיגים המחליקים”.

האיש הניד ראשו בהסכמה. “אך אין זה מוכיח שהיה קרבן. יתכן שטעית. כביש אפל, אור ירח, צללי עצים”.

“יתכן”, רטן פלצ’ר. אולם הדמות המבוהלת, שהופיעה פתאום על הכביש לא היתה צירוף מקרי של אור ירח וצללים. היתה זו וודאות גמורה, הגם שלא הצליח למצוא את הגוויה. "מכל מקום, אני עומד להודיע על התאונה בסאנדרוויל אני– "

הוא הפסיק לדבר, מפני שמשהו הסתבר פתאום במוחו. הזר אמר שהוא גר בסאנדרוויל, חמישה ק"מ קדימה. לא מאחור, או במעלה הדרך.

קדימה. פירוש הדבר שהזר ידע להיכן נוסע פלצ’ר. האמנם? האין מוחו הנרעש מייחס חשיבות מופרזת לביטוי תמים למדי? לפלצ’ר לא היה אכפת.

הוא הישיר מבטו לעיני הזר. “אני רוצה שתבוא עמי בתור עד”. מיד קילל את עצמו על שגיאה זו. צריך היה רק להציע לזר להסיעו.

האיש נזעם. “אך אינני עד, הרי אמרתי לך שאני –”

“בכל זאת–” פלצ’ר תפש בזרועו של השני – “אם לא אכפת לך –”

האיש התפתל בתפישתו של פלצ’ר, שנתהדקה בזהירות. הזר לא היה גבוה, אך נראה שהיה שרירי וחסון. אולם פלצ’ר היה גבוה ממנו, וחש שהוא אף חזק ממנו. אך פתאום לא היה עוד אדם אחוז בידיו. נדמה היה שהזרוע מהססת – ואז, במשך רגע כה קצר עד שלפלצ’ר לא היה ברור אם קרה הדבר באמת, נמוגה בחוסר צורה גמור.

כהרף עין נראה כאן יצור אחר – צבי, שעמד כבר הכן למנוסה.

צלילות דעתו והגיונו המעשי של פלצ’ר גזו באותו רגע. משהו הרבה יותר פרימיטיבי, הפחד, גרם לפלצ’ר שיזנק על הצבי ויאבק עמו כסומא.

הדמות שוב הפכה לבן־אדם, שהטיח מהלומה לעבר פלצ’ר. ראשו היה מופנה מעט הצידה, והמכה פגעה באזנו. היא הכאיבה לו, אך לא היממה אותו. ימינו הלמה בקיבתו של הזר. עיניו של הלז קפאו בהבעת טמטום בהיעצר נשימתו. פלצ’ר לא הניח לו הזדמנות להשתנות לשום צורה אחרת. הוא הנחית את אגרופו על לסתו של הנוכרי.

עודו מתנשם הסתכל פלצ’ר אל הגוף מחוסר ההכרה הסרוח לרגליו. אי שם קרא ינשוף, ופלצ’ר הכיר פתאום בטירוף שבמעשיו – הוא עומד ליד אדם מחוסר הכרה, ושומר עליו פן ישנה את צורתו!

אך הזר לא השתנה שוב, ברור היה שסגולתו המוזרה, ויהי טיבה אשר יהיה, לא פעלה בהיותו מחוסר הכרה.

מה טיבה של סגולה זו? היפנוזה? פלצ’ר לא ידע. עתה ידע כי חושיו לא תיעתעו בו. לפחות לא בלי סיוע מבחוץ. הוא גחן והניף את האיש על כתפו.

בהגיעו למכונית, תחב את הזר לתא המטען ונעל אותו. בדרכו למושב הנהג העיף מבט בחרטום המכונית. לא היה עליו שום סימן. הוא כיווץ את שפתיו בהרהורים, ואז התיישב במכונית והפליג לדרכו. הוא הגיע לסאנדרוויל ולא נעצר שם. לא היתה שום סיבה להאמין כי המשטרה מסוגלת לטפל ביצורים שנראה כי הם מסוגלים לשנות את צורתם כרצונם.

לא היתה אף שום סיבה להאמין כי הוא מסוגל – אולם הוא התכוון לנסות.

הזר נאנק וזע על הספה. פלצ’ר, שישב בריחוק רב ממנו, בניגוד למנהגו, לגבי לקוחות רגילים, גחן קדימה.

העיניים עפעפו ונפקחו ונלטשו בתמהון אל המנורה המתקמרת מעל, ואז נעו לעבר פלצ’ר.

“אתה נמצא במקום בטוח”, אמר פלצ’ר במהירות אך בקול רך. בקול חזק יותר, הוסיף: “הדלת נעולה והתריסים מוגפים”.

הבהלה שבעיני הזר גוועה והפכה להשלמה קודרת. הוא התיישב כשהוא משפשף את לסתו. “מהו המקום הזה?” שאל לבסוף. “המשטרה?”

“לא, זהו משרדי. הנני פסיכיאטור. הפחדת אותי כהוגן הלילה. בטיילך ככה מול מכוניתי שלא לדבר על מה שקרה אחר כך. הבאתי אותך לכאן כדי לשמוע הסבר מפיך”.

“אם כן, הבנת מה שקרה?”

“האם יש צורך במאמץ מיוחד כדי להבין? אני דורס אדם, איני מצליח למצוא את הגויה, רואה נחש, ואחר כך איני רואה אותו, אלא מוצא אדם במקומו. כשהאדם הופך לצבי וחוזר והופך לבן־אדם, הרי שיש משהו בגו. משהו כה דמיוני שאין זה דמיוני לנחש שהאדם היה גם הנחש. שהוא שינה את צורתו כדי להינצל ממוות פתאומי כשם שאדם רגיל היה מתכופף מאותה סיבה. נכון?”

האיש הניע ראשו בשתיקה.

פלצ’ר המתין שיאמר משהו. משהמשיך הלה בשתיקתו, הוסיף בשקט: “השאלה היא – איזה מין אדם אתה?”

האיש ישב כשכתפיו שמוטות ומבטיו מושפלים. עתה הרים עיניים עגומות והסתכל בעיני פלצ’ר: “איני יודע”.

פלצ’ר, שהחזיר לו מבט, חש ברטט אהדה – ואף בטחון גמור שהלה אומר את האמת. “האם אכפת לך אם אנסה לעזור?”

האיש חייך במרירות “איני סבור שמישהו יוכל לעזור לי. אך אתה לכדת אותי”.

“שטויות, איני רוצה להחזיקך במלכודת. העניין עלול לגזול זמן ואינני יכול להחזיק בך נעול כאן. עליך להיות משוכנע ברצוני הטוב, אחרת עלולה אותה סגולה שלך להשתולל מרוב בהלה”.

“היא מסוגלת לכך, ובעיקר אם תחוש סגולה זו חשד לגבי כוונותיך. אם, למשל, היית מנסה לפרסם את העניין”.

פלצ’ר צחק. “האם היה מישהו מאמין לי?”

גם השני הפטיר צחוק קצר, כאילו על כרחו, “נראה שלא”. פתאום הרצין, “לוא ידעת מה פירוש הדבר להיות… להיות כמוני, היית–”

“לכולנו יש מידות מוזרות”, אמר פלצ’ר, אולם בראותו את הבעת פני השני, אמר: “סלח לי. זוהי התגובה השגורה של פסיכיאטור. אתה יכול לבטוח בי”.

“בסדר. אני עצמי לא הצלחתי למצוא את התשובה. אולם הסיכון הוא שלך”.

“אני מוכן להסתכן”. פלצ’ר הרים את עטו. “שמך המלא?”

“ג’ון לואיס”, האיש חייך קדורנית. “או ביל סמית או פרד ג’ונס. בחרתי בג’ון לואיס”.

“אני מבין. האם גם כל היתר יהיה בדוי?”

לואיס משך בכתפיו. “אין הרבה מה לבדות. בחוגים שבהם הסתובבתי אין שואלים הרבה שאלות. בטפסים אני כותב שאני בן עשרים ושמונה ושנולדתי באלאסקה – זהו מקום רחוק למדי – כדי שאנשים לא יתחילו להתחקות על עברי”.

“אם כן, חלית באמנזיה, מחלת השיכחה. אולם באשר לכל היתר ספר לי את האמת, ספר בדיוק מתי והיכן מצאת את עצמך בלי שם ובלי עבר?”

“במדינת אורגון. נבנה שם אז מפעל גדול, עיר חדשה. אחד הפועלים מצא אותי ביער”.

“איך היית אז, כלומר, לעזאזל…”

צל של חיוך חלף על פניו של לואיס. “זה בסדר גמור. צורתי היתה כצורתי עכשיו. ומצבי הגופני היה משובח למדי. אולם הייתי חדל אונים. לא יכולתי אפילו לדבר אנגלית”.

גבות עיניו של פלצ’ר התרוממו בתמהון. “מתי החלה ידיעת האנגלית חוזרת אליך?”

“היא – היא לא חזרה אלי”.

“כוונתך לומר שלמדת את השפה כולה שוב?”

“בדיוק. רק שאיני סבור כי ידעתי אותה קודם”.

“לפני כמה זמן היה הדבר?”

“לפני פחות משלוש שנים”.

“המ־ממ”. פלצ’ר רשם הערה, מילה אחת ויחידה – “אינטליגנטי”. וזאת מפני שבן שיחו שלט עתה בשפה באורח מושלם. “מה קרה אז? כיצד הסתדרת?”

“זה לא היה קשה. כל מה שרצו שם היו זרועות חזקות וגב רחב. היה מחסור חמור בעובדים. אחרי כשנתיים צברתי כסף בשפע, ואז באתי לכאן כדי לנסות לגלות מי ומה אני”.

“הסבור אתה, אם כן, שבאת מאיזור זה?”

“זה לא פשוט כל־כך. הסיבה היתה שלא היו שם ספרים רבים. הייתי חייב לקרוא כדי לגלות את התשובה. אם יש תשובה. קראתי ספרים על פסיכיאטריה, רפואה, פולקלור, מיסטיקה, חכמת הנסתר, והשד יודע מה עוד”. הוא הרים את עיניו אל פלצ’ר, עת שהלה מתח שני קווים תחת המילה “אינטליגנטי”. “אולם כל מאמצי היו לשוא”.

“אם כן כבר אז התגלה – הממ – הכשרון האחר שלך”. לואיס הסתכל בו בחשדנות, ומשום כך הוסיף: “לוא היה לך מקרה אמנזיה רגיל, ודאי היית כבר פונה למישהו כמוני, נכון?”

לואיס נרגע, וחשדנותו פינתה מקום ליחס כבוד להבנתו של פלצ’ר.

"כן. כשרון זה, כפי שאתה קורא לו – נתגלה לראשונה ששה חדשים אחרי שהתחלתי בעבודה. הבנאים חיברו קורת פלדה שלא כתיקונה. הם הידקו קצה אחד בברגים, ואילו הקצה השני נשתחרר, אכן מראה יחיד במינו הוא כאשר קורת פלדה מתכופפת כקרטון, הקורה התעופפה למטה, פרצה דרך בימת פיגום ונפלה לעברי.

"הדבר הבא הזכור לי היטב היה כיצד מצאתי את עצמי ביערות הסמוכים וכולי רועד. נדמה היה לי שנפלתי, מפני שראשי היה סמוך כל כך לאדמה. אולם עמדתי עדיין על רגלי – על ארבעתן בבת אחת. הן היו צהובות, והיה לי זנב. חשתי כיצד הוא מתנפנף הנה והנה בהציצי ממקום מחבואי אל המהומה שבמקום התאונה הפכתי לארי הרים. כך, בפשטות, הבנתי כי ניצלתי – ופתאום שיניתי את צורתי חזרה לצורת אדם. חזרתי לעבודה.

“איש לא הרגיש בכך. דברים רבים התרחשו בבת־אחת. שלושה אנשים נפצעו. מישהו התחיל לומר שזה משונה. אבל הוא מוכן להישבע שראה – ואז הפסיק לדבר והניע את ראשו בתמהון. רק עוד פעם אחת קרה הדבר. שחיתי באחת האגמים שם. הרחקתי לשחות מדי, והתחלתי לטבוע. אז שיניתי את צורתי לדג”.

פלצ’ר גמר לרשום בפנקסו. “תמורות אלו אירעו בשעת חירום, בדומה למה שקרה הערב. אולם האם ניסית אי־פעם להשתנות?”

“אין זה פועל”, אמר לואיס. “נראה שסגולה זו פועלת רק כרפלקס”.

“בדיוק כך חשבתי”. פלצ’ר הרהר. “אמרת שקראת ספרי פולקלור, מיתוס ותורת הנסתר. שם יש כמובן סיפורים על אנשים שהשתנו ליצורים אחרים”.

“אני יודע. אבל לא בדרך שאני משתנה. מכל מקום איני מרגיש כאילו כישפו אותי, אם אין דברים אלה נשמעים באזניך כאויליים”.

“לא. חוץ מזה, אילו היו כאן מעשי כשפים, לא היה בכוחי לעזור כלל. אם כן הבה נבחן אפשרויות אחרות. אתה חי עם תכונה זו כבר שלוש שנים. האם יש לך רעיון כלשהו בענין זה?”

לואיס פתח את פיו לדבר, הפסיק ושוב פתח את פיו. פלצ’ר המתין. נראה שסוף סוף הגיע לואיס לכלל החלטה. “נראה לי שבאתי מעולם אחר”.

ארשת פניו היה כמעט כאילו התגרה בפלצ’ר, אלא שפלצ’ר אמר רק, “כן?”

“כן. אני סבור כי ספינתי התרסקה, ואיבדתי לא רק את זכרוני אלא אף את צורתי. אלוהים יודע מה היתה צורתי המקורית, אך ודאי השתייכתי לסוג יצורים המסוגלים לשנות את צורתם כפי הצורך דבר שיש בו תועלת בעולמות השונים שיצורים אלה מבקרים בהם, האם יש בתיאוריה שלי משום הגיון?”

“יותר הגיון מכל מה שאני מסוגל להעלות בדעתי על רגל אחת. הדרך היחידה לגלות את האמת היא לפרוץ דרך המחסום הנפשי הסוגר על חייך הקודמים”. הוא הסתכל בכוונה רבה בלואיס. “זה עלול להיות מסוכן”.

“מדוע?”

“משום שמחסום נפשי נוצר לשם התגוננות עצמית. אם חודרים בעדו – אין לדעת כיצד תגיב הנפש. ובמקרה שלך, מהרהר אני בסכנה נוספת. אם ביסודו של דבר אינך יצור אנוש, עלול הטיפול עצמו להשפיע עליך בצורה בלתי צפויה לחלוטין”.

לואיס שקל את הדבר בדעתו. “אם אתה מוכן, מוכן גם אני. אולם אני סבור שגם אתה עומד בפני שתי סכנות. ראשית, הכשרון המיוחד שלי עלול להגיב בשלילה על הטיפול ולהשתולל. לא רק הפחד לבטחוני אני הוא שמנע בעדי מלבקר אצל פסיכיאטור קודם לכן. על איזה טיפול אתה חושב?”

“על נארקו־אנליזה. אני ארדים אותך באמצעות סמים, ועל ידי הצגת שאלות בפניך, אנסה לדלות את עברך מתוך תת־הכרתך, אצטרך רק להתפלל שכשרונך המיוחד לא יתעורר לפעול. אולם מהי הסכנה השניה?”

“נו… אם אמנם באתי מעולם אחר, ודאי שהייתי בשליחות איזושהי. ומה אם שליחות זו… היתה בעלת אופי עוין?”

בהעיפו אליו מבט פתאום, חייך פלצ’ר. “הנה אתה יושב כאן, והינך הוגן עד כדי לדאוג לשלומי, ובכל זאת רוצה אתה לשכנעני שאתה עלול להיות מפלצת!”

“אני מדבר ברצינות”, עמד לואיס על דעתו.

“אם כך אני מוכן לקבל על עצמי את שני הסיכונים. יתכן שסבלת מאובדן זכרון ואובדן צורה. אך סבורני שאם היתה לך כוונה עוינת, היה נשאר לפחות שריד מכוונה זו”.

הוא הסתכל בשעונו. “עכשיו חצות. דירתי היא בבניין זה. אם אין לך התחייבויות אחרות, מדוע לא תישאר עמי כל עוד אתה נמצא בטיפול? בצורה זו יקל לי לכלול אותך בין לקוחותי האחרים”.

“בסדר”. לואיס הסתכל בפלצ’ר במבט חוקר. “אתה מקבל על עצמך טורח רב בעבורי. איני מבין בדיוק מדוע”.

פלצ’ר צחק. “גרד פסיכיאטור ותמצא מתחתיו שרלוק הולמס. טעית בבחירת האיש להידרס על ידו”.

לואיס חייך. “אתה יודע, אני מתחיל לקוות שבחרתי באדם הנכון”.

בצהרי יום המחרת כבר ידע פלצ’ר שהנארקו־אנליזה לא תיתן בידו את המפתח לתעלומה. לכל השאלות שנגעו בחייו של לואיס לפני שנתגלה ביערות אורגון לא השיבה תודעתו כלל, למרות ששוחררה מפיקוח הכרתה. אפילו מששאל על התרסקות ספינה לא זכה לכל תשובה.

פלצ’ר החל שוקל אפשרות של נקיטת אמצעים חריפים יותר, כגון טיפול בהלם עת שרעיון חדש צף במוחו.

“הפוך לכלב סט. ברנארד”, אמר, בהרגישו בגיחוך שבפקודה זו.

לואיס הפך מיד לכלב סט. ברנארד.

“עכשיו חזור והיה בן אדם”. תת־ההכרה של לואיס ביצעה בצייתנות את התמורה חזרה.

“מ־מממ”, נהם פלצ’ר לעצמו. ניצוץ אור החל זורח.

כשניעור לואיס, סיפר לו מה שקרה. “כשרונך הוא רפלקס אמיתי, הוא אוטומטי. הוא נענה לסוגסטיה משפג הפיקוח של הכרתך. אילו יכולנו להחזיר לך את זכרונך, ודאי שהיית זוכר מה היתה צורתך המקורית. אולם ברור כי זכרונך לא ייכנע בקלות. משום כך אנו הופכים את הסדר. נניח שנעשה ניסויים לשם גילוי צורתך האמיתית. הדבר עלול לגזול זמן ארוך להחריד, אך אם נמצא זאת, מן הדין שהגילוי יפעיל אף את יתר זכרונך”.

בפעם הראשונה נראה משהו הדומה לשמחה בעיני לואיס. “כן. אני עצמי חשבתי על כך – שאם רק אוכל להחזיר לעצמי את צורתי המקורית… אולם ויתרתי על רעיון זה כחסר תוחלת משגיליתי כי איני יכול לשנות את צורתי כרצוני. אולם אם יכול אתה לעשות זאת…”

פלצ’ר שפך קיתון של צוננין על התרגשותו של השני. “אל תהיה אופטימי מדי. ראשית אין כל וודאות שנגלה צורה זו. שנית, יתכן שהאמנזיה שלך מחוסנת אף בפני אמצעי זה. אולם אם באמת אקלע למטרה, אם אתן לתת־הכרתך את הפקודה הנכונה, צריך הדבר לחולל מהומה של ממש בנפשך”.

חיוכו היה חמור למדי.

במשך השבועיים הבאים ערך פלצ’ר דילול חמור בפנקס הראיונות שלו, בדחותו את כל החולים פרט למקרים הדחופים והעקשניים ביותר.

היו אלה השבועיים הפנטאסטיים ביותר שבילה מעודו. כל פעם שלואיס היה בחדר הקבלה שלו, נעל את הדלת והגיף את התריסים. ולואיס היה בחדר מרבית הזמן. הוא היה חסון הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, ותמיד חזר ודרש עוד ישיבה. ובין הרדמה אחת ושניה היה תובע שפלצ’ר יספר לו מה היו כל הצורות שציווה על תת־הכרתו לקבל.

פלצ’ר הורה לו להשתנות לכל חיה או צירוף חיות העולה על הדעת – אך בלי כל תגובה, פרט לעובדה שתת־הכרתו של לואיס קפצה מצורה לצורה בצייתנות של כלב־ים מאולף. פעם אף הפך לכלב־ים ולכל בריה אחרת ברשימת בעלי החיים בעולם, פרט למקרים מעטים מסויימים. כשקרה הדבר לראשונה, סבר פלצ’ר שהגיע לצורה הנכונה, אולם אז גילה לאכזבתו ושאט נפשו, כי סיבת הדבר היא העובדה הפשוטה שלואיס לא ידע כלל על קיומה של חיה כזו. לאחר מכן, משהגיעו למצב כזה, היה פלצ’ר מתאר את החיה, ולואיס היה מקבל את צורתה. כך נהגו אף לגבי כל הצורות הפנטאסטיות והדמיוניות שעלו על דעתו של פלצ’ר. וזאת משום שבשבוע השני הניחו כבר מאחוריהם את כדור־הארץ; חנויות העתונים שבסביבה מכרו כמויות בלתי רגילות של כתבי־עת למדע בדיוני, ומאות מהציורים שבהם קרמו עור ובשר ואחר כך נעלמו על ספתו של פלצ’ר.

פעם, משפקד פלצ’ר שלואיס ייהפך למין יצור פנטאסטי במידה בלתי רגילה, השמיע אותו לקוח צייתן אנחה, ופלצ’ר נמתח. זו היתה תגובה מהסוג שפילל לו. אולם תקוותיו התנדפו מיד, מאחר שלואיס קיבל את הצורה המבוקשת באנחת סיפוק. לא היה זה אלא קושי חולף בבניית הדמות.

מקץ שבועיים היה פלצ’ר מוכן להיכנע. הוא אמר זאת ללואיס.

פני לואיס לבשו אכזבה קשה.

“האם יכול אתה להעלות בדעתך משהו אחר?” שאלו פלצ’ר. לואיס הוא שעסק עתה בתיוק הצורות.

“לא. אולי אפשר להשיג תגובה רק על ידי תיאור מדוייק של החיה המבוקשת על כל פרטיה, כולל צבעה”.

“אני יודע. זו תהיה משימה שתימשך לעולם ועד. לפני שאנסה זאת, סבורני שאסע ואבדוק מה העניינים באורגון. יתכן שאגלה שם עקבות”.

“אני לא גיליתי”.

“יתכן שהיית קרוב מדי לנעשה”.

“יתכן. אולם – האם לא תעורר חשדות לגבי? אני מתכוון–”

“כן?”

לואיס נשך בשפתיו. “אני מצטער. סליחה”.

“זה בסדר גמור. אומר רק שאני רופא המטפל במקרה שלך. מקרה של אמנזיה ותו לא. לא אזכיר את השאר”.

לואיס חייך בשמחה. “מצויין. ובעוד אתה שם אשב לנתח את הצורות האלה בצורה יסודית במקרה ששכחנו אחת מהן”.

פלצ’ר נסע אל המפעל באוטובוס משדה־התעופה. בניית־העיר נסתיימה כמעט, ומרבית הפועלים כבר קיבלו את משכורתם והסתלקו. אולם נתמזל מזלו והוא מצא את האיש שגילה את לואיס, משגיח אירי ענק ושמו בראניגאן. “הוא היה עירום לגמרי ולא ידע היכן הוא נמצא,” סיפר בראניגן על כוס בירה. “אולם לא היו לנו שום צרות אתו. הרופא בדק אותו ואמר שהוא בסדר גמור, חוץ מאבדן הזיכרון שלו, או מה שזה לא היה. אבל פועל טוב היה. אחד הטובים שהיו לי מימי. אחדים מהבטלנים האלה לא שווים כלום. הם–”

פלצ’ר הקשיב בסבלנות לתלונה וטרוניה ממושכת על הפועלים בימינו – ברור היה כי בראניגאן גודל בימים קשים ואכזריים יותר – ואז אמר: “האם גילית פעם משהו בסביבה?”

“כגון מה?”

“האם לא מצאו פועליך פעם משהו כגון – נו, מסמכים, חתיכות מתכת, או משהו אחר? אני מנסה למצוא עקבות כלשהם לגילוי זהותו האמיתית של לואיס”.

בראניגאן גירד את ראשו. “לא שמעתי כלום. מצאנו הרבה שרידים אינדיאניים: קדרות, כלי נשק, אך שום דבר אחר. אם היה מישהו מוצא משהו, הייתי שומע על כך. והרי טיהרנו את היערות במרחק כמה קילומטרים סביב למפעל הזה”.

פלצ’ר נאנח. “אוקיי. תודה רבה”.

במטוס בדרכו חזרה, ניסה לחבר יחדיו את ממצאיו. אולם אפס ועוד אפס אינו מסתכם בתוצאה גדולה ביותר. יתכן שהוא פסיכיאטור בעל הצלחה בינונית – במקרים רגילים על כל פנים – אך בתפקידו של שרלוק הולמס ברור היה שכשרונותיו פחותים, הרהר במפח נפש. אז נצנץ משהו במוחו. שרלוק הולמס… הכלב בלילה… הכלב שלא נבח. ספינת־החלל שלא היתה שם. מובן שיתכן מאוד כי אין לכך כל משמעות אם אתה מקבל את העובדה שקיים אדם היכול לשנות את צורתו ואת ההנחה שהיתה ספינת חלל, מן הדין שתקבל גם מכשיר המסוגל לשדר חומר, או כל אמצעי אחר המשמש בידי הסופרים לשם העברת גיבוריהם מעולם אחד לשני.

אולם אם באמת היתה ספינת חלל, ולא היו שום שרידים, פירוש הדבר שלא היתה שום התרסקות. ופירושו של דבר הוא ש…

בהגיע שעתו של המטוס לנחות, כבר סקר פלצ’ר מרחב השערות גדול מאוד. השערות אלו נסתעפו בכיוונים אפשריים שונים שלא היתה כל תקווה לעקוב אחריהם. אך בהתעקשו לנוע במסלול אחד ויחיד של השערות והיקשים, הגיע עד סופו, ובסוף ניצבה אפשרות יחידה ואחרונה.

לואיס המתין לו קדורנית במשרדו. “ניתחתי את כל הצורות”.

“ובכן?”

לואיס הניע ראשו בצער. “כיסית את כל השטח בכל מאת האחוזים”.

“רק תשעים ותשעה אחוזים ותשע מאות תשעים ותשע אלפיות האחוז”, אמר לו פלצ’ר. “האם אתה מוכן לעוד נסיון אחד?”

לואיס הניע ראשו בהסכמה, ואור תקווה ניצת בעיניו שוב.

“אל תצהל עדיין, אין זה אלא נסיון”. הזהירו פלצ’ר. “נסיון אחד – אחרי האלפים שכבר עשינו. אם כך אל תקווה להרבה”.

פלצ’ר נתן לו מנת הרדמה מינימלית. המתין קצת, ואז אמר את המילה.

המילה פעלה.

זעקה פרצה משפתי הדמות שעל הספה, ונתלוותה בפרכוסים ופרפורים אדירים של תוי הפנים וצורת הגוף. מעולם לא קרה כזאת קודם. ואז נאנחה הדמות והשתנתה. עיניים הסתכלו בפלצ’ר כעיוורות; מילים מוזרות פרצו משפתיים שזה עתה עוצבו.

פלצ’ר המתין במתיחות.

הדמות התגברה על סם ההרדמה, והגוף התיישר. העיניים חזרו והחלו רואות. הן אף שינו את צבען והפכו סגולות ואילו יתר הצורה השתנתה קמעה, כאילו עברה מהקווים הכלליים של הדמות המבוקשת אל השרטוטים הפרטיים, המקוריים.

“איך המרגש?” שאל פלצ’ר.

“בסדר גמור, איזה מין בלבול, להיזכר פתאום בכל. איך ניחשת זאת?” הקול השתנה, עובדה שלא היה בה כדי להפתיע, אולם הדמות המשיכה עדיין לדבר אנגלית צחה.

“אספר לך. אם אטעה פה ושם אבקש ממך לתקן בסדר? אגב… כיצד עלי לקרוא לך עכשיו?”

“רוביל”.

“האם זה שם פרטי או שם משפחה?”

“שניהם”.

"בסדר. ובכן – לא נתגלו שום עקבות של ספינת חלל כלשהי ליד המקום שחשבת שבו התרסקה ספינתך. לכן התחלתי לשקול מה פירוש הדבר. רק פירוש אחד היה אפשרי – שהושארת כאן על ידי ספינה שהמריאה שוב. זאת אומרת שכבר אז לקית באמנזיה. מכאן אפשר היה להסיק שפשוט הפקירו אותך כאן משום שלא היה עוד בכוחך להביא תועלת בתפעול הספינה או משהו כגון זה.

"אולם משום מה לא הצלחתי להשתכנע כי גזע בעל תרבות כה גבוהה, עד כדי בניית ספינת חלל, עלול להפקיר אחד מבני מינו באכזריות כזו. אך מותר לשער שגזע המסוגל לבנות ספינת חלל יש בכוחו אף ליצור אמנזיה מלאכותית. מלאכותית אך לצמיתות. רק דבר אחד עלול היה לסכן אמנזיה מוחלטת זו – כשרונם של בני גזעך לשנות את צורתם.

"ניסיתי להעמיד את עצמי במקומו של יצור בן עולם אחר שאיני יודע עליו דבר. והעליתי את הסברות ההגיוניות דלקמן:

"ראשית, מסיבה כלשהי רצו השלטונות בעולמך לסלק אותך מעל דרכם. אולם הם היו רחמנים מכדי שיהרגוך. מדוע לא השליכו אותך סתם לעולם אחר? משום שהיו לך ידיעות מסויימות והם חששו כי הן ישמשו בידיך למטרותיך שלך. לכן – בלי שאכנס בשלב זה לשאלה מהן הידיעות שבידיך – קבעו בנפשך אותו מחסום זכרון מלאכותי לפני שנטשו אותך.

"אולם תמיד היתה קיימת הסכנה של הילכדותך במצב שהיה גורם לך לחזור לצורתך המקורית – ועל ידי כך היה מפעיל את זכרונך. עתה הגיע החלק הקשה באמת. מדוע בחרו בכוכב־לכת זה דווקא? משום שלא ביקרו בו קודם מעולם? אך אולי ביקרו בו – כשהם מחופשים. אולי יש מתחפשים מביניהם בכל עולם שהם מבקרים בו, אם נזכור את סגולותיהם המיוחדות. ברור שלא יכולתי להרחיק לכת בכיוון זה.

“ואז התחלתי מהרהר בשאלה, מדוע בחרו דווקא במקום ההוא כדי לנטוש אותך שם”.

ופתאום הבינותי מדוע. הם השאירו אותך עם מחסום זכרון מלאכותי זה – וגופך ודאי היה בעל צורה ניטראלית. בנפשך ובגופך לא היית אלא לוח חלק, עד שראית איש מתקרב. והם ודאי הניחו כי דבר זה עתיד היה לקרות עד מהרה.

“הרפלקס שלך פעל. הפכת לאיש – הצורה היחידה שלעולם לא תהיה לך סיבה לחזור ממנה לצורתך המקורית, לפחות לא בזמן הנראה לעין. תמהתי אם אמנם היה ההבדל חשוב עד כדי כך, אך ברור שהיה”.

עתה פרץ צחוק מפי רוביל. “האמן לי, ההבדל הוא חשוב מאוד. האם לא ידעת זאת?”

“על האדמה, אמנם כן. היו שאמרו כי ההבדל בין סוגך לבין בניו של אדם הראשון הוא הגדול ביותר שיתכן להעלות על הדעת. אך דבר אחד או שניים עדיין מסקרנים אותי. מה היו אותן ידיעות שהיו כה מסוכנות לבני גזעך?”

שוב פרץ צחוק מפי רוביל. “היודע אתה, זה הדבר היחידי שלא נזכרתי בו. מכל מקום לא אכפת לי. היו כל אותן אינטריגות שעל ווארן – זהו אגב שם העולם שלי. הם פקחים מאוד – וגם רחמנים, כפי שאיבחנת נכונה – אולם נוסף לכך הינם קצת מטורפים. נראה שככל שהתרבות מתפתחת יותר, גדלות הנוורוזות”.

“אך מדוע לא ביקרו מעולם בכדור־הארץ? אני מתכוון בגלוי?”

“משום שלעולם אינם באים במגע עם עולם הנמצא הוא עצמו בדרך לטיסה בחלל. כשגזע מגיע לנקודה זו, עלול הוא להשתולל כהוגן לפני שדעתו מתיישבת עליו שוב. היה אסון או שניים בעבר שלימדו אותנו לקח. כן, כמובן, אלו היו הידיעות שחששו כי אשתמש בהן או שאמסרן הלאה. אך לא זו היתה סיבת הגלייתי. הסיבה האמיתית היתה איזו מזימת חצר נוראה. הנני – כלומר הייתי – נצר לאחת ממשפחות המלוכה של ווארן”.

“אך מדוע לא נטשוך בעולם פרימיטיבי יותר, בו לא היו ידיעותיך מועילות לך?” שאל פלצ’ר.

“מפני – כנראה מפני שספינות ווארן נמצאות במגע מתמיד עם עולמות אלה. הם היו אנוסים לבחור בעולם בדומה לכדור הארץ – וכל תרבות מפותחת אחרת הוקמה תמיד על ידי יצורים הדומים לבני־אדם. באמת היה זה פקחי מאוד מצידם להגלות אותי לכאן ולנטוש אותי באיזור שכמעט כל אוכלוסייתו ממין אחד היא בלבד. ו–” עינייו הסגולות של רוביל האירו בהערצה – “היה זה פקחי מאוד מצידך לנחש ולמצוא את כל זה”.

פלצ’ר כעכע בעצבנות ונשען אחורנית. “כן ובכן. מהן תוכניותיך עכשיו? להראות לנו כיצד לבנות ספינות חלל ולנהוג צי חזרה לווארן?”

צחוק מצלצל פרץ מפי רוביל. “מובן שלא. הם הגזימו במידת תשומת הלב שהקדשתי לשיעורי בבית־הספר. לא אדע אפילו כיצד מתחילים. וחוץ מזה, האם לי יש צורך בספינות חלל?”

הדמות התמתחה בהנאה. ופלצ’ר נאלץ להודות כי בסיועם של כשרונות ויתרונות אחרים כה בולטים, הרי ידיעה במבנן של ספינות חלל היא מיותרת בהחלט.

“לא”. האצבעות העדינות של רוביל החליקו ויישרו את שיער הזהב הארוך. “יש המון דברים אחרים בווארן שכדאי לדעתם הרבה יותר”.

היא קמה מהספה בתנועה גמישה אחת, במהירות כה גדולה שפלצ’ר לא היה מספיק לזוז, אפילו אם נניח שרצה בכך.

“למשל, יקירי…”

שמו של א. א. וואן ווגט מזוהה, אולי יותר משמו של כל סופר אחר, עם ימי ‘תור הזהב’ במד"ב, דהיינו שנות ה־40 בהן שלט בעיקר כתב־העת ‘אסטונדינג’, בעריכתו התקיפה של ג’ון קמפבל המנוח. בין השנים 1939 ל־1947 פרסם וואן ווגט עשרות סיפורים באותו מגזין, ורבים בעיתונים אחרים. כמו איזאק אסימוב, רוברט היינלין ותיאודור סטרג’ן, ‘התגלה’ גם וואן ווגט ע"י ג’ון קמפבל, ויחד עימו הכתיבה חבורה זו את קו ‘המד"ב הנוקשה’ שפרח בימים ההם. מצערת העובדה שבניגוד לשלושת עמיתיו שהזכרנו כאן, טרם תורגם לעברית אף ספר אחד של וואן ווגט, ובייחוד הכוונה לספרו המפורסם ‘סלאן’.

* * *

“גזר הדין,” אמר המכשיר, "במשפטו של דוגלאס אירד, ניסיון בגידה בתאריך 2 לאוגוסט שנת – "

בתנועה רועדת של אצבעותיו, סובב אירד את כפתור העוצמה למכסימום. המילים הבאות רעמו באזניו.

“–על דוגלאס אירד להסגיר עצמו, בעוד שבוע, כלומר ב־17 לספטמבר, שנת 2460 לספירה, בתחנת המשמר של שכונתו. עליו להילקח אחר כך לשנאי הקרוב ושם יושם קץ לחייו–”

קליק!

הוא לא זכר באופן מודע את סגירת המכשיר. שניה אחת רעם הקול בדירתו ובשניה הבאה היתה דממת מוות. אירד חזר ושקע בכיסאו והסתכל בעיניים בוהות אל הגגות הבוהקים בשמש של עיר השופט שנשקפו אליו מן הקירות השקופים. כל השבועות האלה ידע שאין סיכוי. הישגיו המדעיים – ניסה לומר לעצמו – יטו את כף המאזניים לטובתו. בכל פעם שניסה לשקול את ערכיהם לעומת טובת הגזע כולו ידע שהשופט העליון לא ייחס להם אותה חשיבות מנקודת מבטו.

הוא עשה את השגיאה הגורלית כאשר רמז, בנוכחות ‘חברים’, שאדם פשוט כמו דוגלאס אירד יכול למשול בצורה טובה כמו השופט העליון בן האלמוות ושבעצם יהיה זה רעיון טוב שמישהו פחות מרוחק מצרכי ההמונים יעזור למנוע ניוון. מעט פחות איסורים, הוא ביקש, ויותר חופש לפרט. בחוסר זהירות שכזה דיבר, ביום בו הצליח להעביר תנודות עצביות של תרנגולת אל תוך מערכת העצבים של כלב.

הוא התכוון להציג את הגילוי המרעיש כעדות למצבו הנפשי המעורער והבלתי שפוי, אולם השופט הכריז על הסיבה כבלתי רלוונטית, בלתי ניתנת להוכחה, לא ממשית. סירב לשמוע מה בדיוק היה הגילוי, בפסקו קרות: “חוקר המדע הרשמי של השופט העליון יתקשר אליך בעתיד ואתה תעביר לו את המצאתך בצירוף מחקרך.” שליטתו של השופט העליון בחיים היתה כה מוחלטת עד כי הרשה לאויביו להישאר חופשיים עד יום הוצאתם להורג. נקודה זו הודגשה הדגש היטב על ידי משרד התעמולה של השופט העליון. האנושות, נאמר, לא זכתה מעודה בדרגה כה גבוהה של חופש, אולם השמדת ההמצאה קרוב לודאי תעמיד בניסיון את הסובלנות של השופט העליון. אירד היה משוכנע ששיטות פחות אנושיות יופעלו עליו אם לא ימשיך לשחק את המשחק.

אירד ישב בדירתו, מוקף בכל אבזרי הנוחות האפשריים ונאנח. הוא יכַלֶה את השבוע האחרון לחייו בכל העושר והפאר בהם יחפוץ. מצב זה היה השיפור והעידון המכסימלי של התענות הנפש; להיות חופשי להרגיש שאם רק יחשוב על תחבולה כלשהי, יצליח לברוח. אולם הוא ידע שבריחה היא בלתי אפשרית. אם יכנס למסוק הפרטי שלו, יאלץ לבוא אל תחנת המשמר ולהחתים את ‘לוחות הזיהוי’ האלקטרוניים שלו, ולאחר מכן, המסוק ישדר כל הזמן אותות שיגלו לכל ספינת משמר את מגבלות הזמן והחלל שלו.

כך גם לגביו; המכשיר האלקטרוני ה’מודפס' על זרועו הימנית, ניתן להפעילו מכל מרכז בקרה ואז תישלח תחושת שריפה הולכת ומתפשטת, הולכת וגוברת בכל גופו.

בריחה מן החוק של השופט העליון היתה בלתי אפשרית לחלוטין.

אירד קם על רגליו, עייף. מוטב שיכין את החומר בשביל חוקר המדע. חבל שלא יזכה להזדמנות לנסות את העניין על בעלי חיים מדרגה גבוהה יותר–

אירד עצר כהלום רעם בכניסה למעבדה. כל גופו הרעיד לעצם המחשבה האדירה שחישמלה את מוחו. סחרחורת עברה בו. הוא נשען, חלוש על הדלת ואחר הזדקף לאיטו.

“זהו זה!” ביטא בקול, קולו חלש ומתוח, חסר כל אמונה ומלא תקווה עד לטירוף בעת ובעונה אחת. היתה זו התגברות התקווה שהביאה עליו גל חולשה נורא נוסף. הוא התמוטט על המרבד בתוך המעבדה, שוכב שם וממלמל לעצמו בלקסיקון המטורף של מדעני האלקטרון.

– “צריך להשיג שבכה גדולה יותר ועוד נוזל, ו–”

ג’ורג' מולינס, חוקר מיוחד לעניני מדע, חזר לחצר השופט העליון ומייד דרש ראיון פרטי מיוחד עם השופט. “אמור לו,” אמר לפקיד החצר הראשי, “שנתקלתי בהמצאה מדעית חשובה מאוד. הוא ידע למה הכוונה אם תאמר לו פשוט: סיווג א. א.”

בעוד הוא ממתין לקבלתו סידר חוקר המדע את מכשיריו לנשיאה נוחה יותר ועמד, נינוח למראה, באולם ההמתנה המפואר, האטום, דמוי הכספת. דרך קיר שקוף יכול היה לראות את הגנים למטה. בירוק המקיף אותו הבחין בהבזק של שמלה לבנה, שהזכירה לו כי השופט העליון היה ידוע בהרמונו הכולל לפחות שבע נשים בכל עת.

“מכאן, אדוני. השופט העליון יקבל אותך.”

האיש שישב מאחורי המכתבה נראה כבן שלושים וחמש שנה, צעיר יותר ממראה עיניו ופיו. בעיניים כחולות חודרות ובדממה של שפתיים דקות בחן השופט העליון, בן האלמוות צעיר לנצח, את אורחו.

האחרון לא איבד אף רגע. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריו, לחץ על כפתור ששחר ענן זעיר של גז ישירות לעבר השופט העליון. האיש מאחורי המכתבה שקע ברפיון לתוך כורסתו.

האורח, קר מזג ומהיר, גרר את הגופה הדוממת לעבר תיבת המכשירים שהביא והסיר את בגדיה. במהירות מרח את הגופה בנוזל שהביא עימו והחל לחבר את האלקטרודות, חצי תריסר לצד אחד וחצי תריסר לצד שני. הצעד הבא היה חיבור החוטים לגופו, שכיבה ולחיצה על כפתור ההפעלה.

השאלה שהטרידה את דוגלאס אירד ביום בו הצליח להעביר תגובה עצבית של תרנגול אל תוך מערכת עצבים של כלב: עד כמה מושלמת ההעברה?

אישיות, התווכח עם עצמו, היא מבנה מאוד מורכב, ותוצר של קוואדריליוני התנסויות רגעיות. לכן, כפי שגילה, לכל גוף תנודות עצביות המיוחדות לו.

האם יהיה אפשר, על ידי אילוץ תנודות עצביות על גוף, לבנות זרימה של אנרגיה עצבית בין שני בני אדם? זרימה כה טבעית וקלה שתעניק לכל תא ותא את המחשבות והזכרונות של הגוף השני? זרימה כה מושלמת כך שאם תכוון נכון, תזרום האישיות של גוף אחד – לתוך השני?

העובדה שכלב נהג כמו תרנגולת לא היתה הוכחה מספקת. כרגיל, היה עורך ניסויים זהירים מאוד לפני הניסוי בבני אנוש. אולם אדם הנידון למוות אינו חייב בהכרח לחשוב על סיכונים. כשחוקר המדע התקשר אליו, יומיים לפני מועד ההוצאה להורג, סימם את האיש, וביצע את הניסוי בו במקום. ההעברה לא היתה מושלמת כליל. זכרונות עמומים נשארו, והללו הספיקו להפיכת תהליך הכניסה וההתנהגות בחצר השופט העליון קלה וטבעית; הוא דאג לכך. היתה חשיבות רבה שינהג על פי הכללים הנכונים בניסיון להתקבל אצל האדם שכרגיל לא היה נפגש אלא עם אנשים שלמד לבטוח בהם. כפי שהתברר, נהג כשורה. ברגע בו הרגיש בסחרחורת שאפיינה את תחילת ההעברה של אישיותו מתוך גופו של חוקר המדע לגופו של השופט העליון, פעל אירד. הוא התיז גז לכיוון השופט העליון שנועד לעוררו תוך חמש דקות. בו בזמן התיז על גופו גז מרדים בעל פעולה מיידית. אפילו בעת אבדן הכרתו, חש באישיותו החזקה של השופט העליון זוחלת אל תוך גופו של החוקר.

חמש דקות מאוחר יותר פקח דוגלאס אירד את עיניו, עתה בתוך גופו של השופט העליון, והביט סביבו בעירנות. בזהירות ניתק את החוטים, ארז את המכשירים וקרא לפקיד הראשי. כמו שחשב איש לא חקר ודרש לגבי פעולותיו של השופט העליון. כעבור שעת נהיגה הגיע אל דירתו של דוגלאס אירד לבצע העברה נוספת – אישיותו של השופט העליון אל תוך גופו של דוגלאס אירד ובו־זמנית אישיותו של חוקר המדע אל תוך גופו המקורי. הוא פקד להעביר את חוקר המדע לבית חולים – כאמצעי זהירות. “החזיקו אותו שם שלושה ימים בהסתכלות,” פקד.

לאחר שחזר אל חצר השופט העליון בילה יומיים בהסתגלות זהירה לשגרה המהנה של עוצמה בלתי נדלית. היו לו אלפי תכניות לשינוי מדינת המשטרה למדינה חפשית, אולם כמדען היה מודע לצורך של שינוי הדרגתי, מסודר.

היה זה בסוף השבוע כשהתעניין באופן מקרי בגורלו של בוגד אחד בשם דוגלאס אירד. הסיפור היה מעניין: האיש, כך נראה הדבר, ניסה להימלט. הוא הצליח לטוס כשמונה מאות קילומטרים במסוק לא רשום לפני שיורט על ידי ספינת משמר מקומית, ומייד נס לעבר ההרים. כאשר לא הסגיר עצמו, ביום הוצאתו להורג, הופעל המכשיר המוטבע על זרוע ימינו. סמוך לשעת השקיעה הופיע עייף, שבור, חסר צלם אנוש, זועק כי הוא השופט העליון, בתחנת משמר הררית. הוצאתו להורג בוצעה לאלתר ללא כל השתהות נוספת.

הדו"ח סיכם: “לעיתים רחוקות מאוד, לפי נסיונם של קציני המשמר שנכחו, קרב נידון למוות לשנאי, בהפגנה כה עזה של אי רצון והתנגדות”.

השופט העליון, בישבו מאחורי מכתבתו, לא הטיל ספק בעובדה.

הנה סיפור שהרקע שלו ‘ביתי’ לחלוטין: ילדה חמודה החולה במחלה חסרת מרפא, הורים מודאגים, ו… כלב שעשועים שמגלה תכונות מיוחדות במינן.

ריצ’רד אלן לופוף נולד ב־1935, למד אמנות באוניברסיטת מיאמי, עד 1970 עבד בתחום המחשבים, ומאז עבר לעסוק באופן בלעדי בכתיבה. בשנות ה־60 ערך כתב־עת של חובבי מד"ב (מה שמכונה באנגלית Fanzine), בשם ‘קסרו’, וגם קיבל בזכותו את פרס ה’הוגו' ב־1963. ספרו הארוך הראשון פורסם ב־1967, ושמו ‘מיליון מאות־שנים’. לופוף כתב, בין היתר, שורה של פרודיות מד"ב (בשם בדוי), שהתפרסמו בעיתון ‘פנטסטיק’. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1970.

* * *

מיד לאחר שהחנה סטן את המכונית בחזית הבית והשאיר את התיק בחדר האורחים, דילג על פני מדרגות, שתיים־שתיים, ונכנס לחדרה של גַ’נֶט. היא היתה עדיין ערה, לכן ניגש למיטה, נשק לה וליטף קלות את שערה, ובתמורה זכה להזמנה לשבת על ידה ולחלוק שבחים לפיג’מה החמודה שלה.

“אלו דברים מעניינים קרו לך היום?” שאל סטן.

“אמא לקחה אותי לרופא והוא נתן לי סוכריה על מקל, וכשחזרנו לכאן ראיתי כלבלב אמיתי בחדר האורחים, אבל הוא נעלם.”

“כלבלב אמיתי, מה? גם אמא ראתה אותו?”

"לא, הוא נעלם מהר מדי.

“הו,” אמר סטן. “ולאן הוא נעלם? לחצר?”

“לא, הוא פשוט נעלם!”

“אני מבין. ודאי היה כלבלב נחמד?”

“לא!” לפתע נחה ארשת של עצבות על פניה של ג’נט, “הוא סחב את התרופה שלי, וכשסיפרתי לאמא – היא כעסה עלי. הרי היתה זו אשמתו ולא אשמתי. אמא אמרה שבכלל לא היה כלבלב, והוא כן היה, הוא היה חום וקטן וסחב את התרופה שלי!”

“בסדר, מתוקה,” אמר סטן. “יכול להיות שהוא יחזור, ואמא תצטער על שנזפה בך. כעת, נסי לישון ונוחי כדי שתוכלי להיות גדולה וחזקה!” הוא רכן אליה וליטף אותה שנית, מצמיד את גופה אליו לרגע ממושך מדי, עד שנעתקה נשימתה ואז הניחה שנית במיטה, מסדר את שערה על הכר. אחר כך ירד במדרגות.

במטבח עסקה סוזן בהכנת הארוחה, אך כשנכנס, שמטה את הכף בכיור ורצה אליו, טומנת פניה בחזהו, מתחפרת בתוכו, בעודו אוסף אותה בזרועותיו, מחכך בסנטרו את קודקודה. לאחר רגע של דומיה אמר, “ספרי לי מה חושב צ’יימן?” היא ניענעה נמרצות בראשה לשלילה, נצמדת אליו ביתר חוזקה.

“אנא, ספרי לי.”

היא התרחקה ממנו, פולטת נשימה חנוקה, מבטה נעוץ אי־שם מתחת לקשר עניבתו, עיניה מתחמקות מעיניו.

“לא טוב,” אמרה. “אתה מכיר את התשובות המתחמקות שלו – המַשאֵף עוזר קצת, והיא תהיה בסדר גמור עד הפעם הבאה, אם נשגיח עליה היטב, ולבוא לביקורת בעוד שישה שבועות. אבל יכולתי לנחש את כל הדברים שלא העיז לאמר. סטן, היא כה קטנה וטובה, זה לא הוגן!”

“אני יודע, אגב, מה הסיפור הזה על הכלבלב?”

היא הביטה בו, פניה שטופי דמעות. “אה, הסיפור הזה –” דיבורה נקטע במחיטות אף.

“היא איבדה את המשאף ובדתה את הסיפור על הכלבלב החום שגנב אותו. לא הייתי צריכה לנזוף בה, אבל הייתי כל כך מתוחה, והתרופה כל כך יקרה, והיא יודעת כמה היא חשובה לה, אני רק…” המלים הפכו לדמעות ולבכיה חרישית. סטן הוביל אותה אל חדר האורחים. הם ישבו חבוקים על הספה בעודה ממשיכה להתיפח.

לאחר זמן מה סעדו. סטן ניסה לפתח שיחה כלשהי. סוזן, שערמה על צלחתה מנת צלי ענקית, שיחקה באוכל במזלגה. סטן שאל אם צ’יימן אמר משהו על חיית בית.

“חתולים לא באים בחשבון,” ענתה סוזן. “יש סיכוי סביר שהיא אלרגית אליהם, והנשימה שלה קשה דיה בלאו הכי. כלב יכול להיות בסדר אם היא לא תתרוצץ אתו יותר מדי, אבל אתה הרי יודע שהיא כן תתרוצץ אתו.”

“כנראה, אבל היא כל כך רוצה כלב. הנה, אפילו החלה לדמיין שיש לה. אולי בובה של כלב תשמֵח אותה…”

סוזן בכתה שוב. הארוחה נסתימה וערב ארוך וקר החל.

למחרת הרגישה ג’נט בטוב והלכה לבית־הספר. כדי לחסוך ממנה את הרעש וההתכתשויות באוטובוס ההסעה החליטה סוזן לאסוף אותה בצהריים במכוניתה. כשהתקרבו הביתה, ליכסנה מבטה אל ג’נט, מאזינה לקולות נשימתה השורקנית.

“היה לך יום נחמד?”

ג’נט הינהנה.

“מה דעתך על כוס מרק חם – ולמיטה?”

“האוכל לקחת את הבובה החדשה שלי למיטה? קוראים לה מולי־תמי־מרי. סוֹפִּי הביא לי אותה.”

“לא ידעתי שיש לך בובה חדשה. מי זה סוֹפִּי?”

“את יודעת – סוֹפִּי זה הכלבלב שלי, הוא כל כך טיפש, תמיד סוחב דברים ואחר כך מביא דברים אחרים. הוא הביא לי את הבובה החדשה מולי־תמי־מרי. יש לה שיער מסולסל ושמלה עם סרטים.”

סוזן חייכה. קצת מיושן לאופנת הבובות של ימינו.

“ודאי, מתוקה, תוכלי לקחת את מולי למיטה. תרשי לי לנשק גם אותה כשאשכיב אתכן?”

בכל זאת היתה סוזן מופתעת כשהשכיבה את ג’נט. באמת היתה לה בובה חדשה. למעשה, בובה ישנה מאד – לחייה ועיניה צבועות, סרטים צבעוניים מעטרים את השיער המסולסל ושמלת משי ארוכה ומשופעת בקפלים – כל אלה נראו לה כתוצר של מאה אחרת. בכל אופן, ג’נט אכלה ונרדמה, וזה מה שהיה חשוב באמת.

כשהתעוררה ג’נט, מצאה סוזן כתם לח במיטתה. ג’נט האשימה את סוֹפִּי. “הזהרתי אותו, אבל הוא רק כלבלב, והוא שוכח כל הזמן.”

בבוקר היתה ג’נט חמה וסוזן לקחה אותה אל דוקטור צ’יימן.

נשימתה של הילדה חרקה, וסוזן התקשתה אפילו להביט בה.

“המשיכו עם המשאף,” אמר צ’יימן.

סוזן אמרה לו שאין בכך תועלת רבה.

“אני יודע.” כשדיבר היה מבטו נעוץ בתמונה ממוסגרת שניצבה על שולחנו. “זהו הדבר היחידי שיש לנו. המדענים עובדים על פתוח אמצעים חדשים. זכרי, לפני כמה שנים לא ידענו אפילו על המשאף הזה. אבל…”

הוא הפסיק לרגע. “… האם עודה רוצה בכלבלב?”

סוזן היתה מופתעת אך הינהנה לאחר רגע.

“אם כך, אתם צריכים להשיג לה אחד.”

ביום א' לקח אותן סטן למאורת כלבים, בעקבות מודעה שפורסמה במדור חיות הבית של העתון המקומי. הדרך תוארה כקצרה, וג’נט תוכל לעזור בבחירת הגור. סטן לבש חליפה ספורטיבית מהוהה וגם סוזן הסתפקה במכנסיים וחולצה פשוטים, אך ג’נט עמדה על דעתה ללבוש את חליפת המסיבות שלה. וכך – סרט בשערה, השימלה המבריקה על גופה, גרביה הארוכות ונעלי הלכה שלה לרגליה – יצאה למסע בחירת הגור.

במאורה, מצאו עצמם בין המון כלובים ונביחות כלבים. ג’נט רצה מכלוב לכלוב, בוחנת בדקדקנות את יושביהם, עד כי נשימתה נעשתה שורקנית, וסטן נאלץ להרימה על זרועותיו. סוזן הוציאה את המשאף, ולאחר כמה שאיפות מהתרופה נעשתה נשימתה סדירה.

לאחר מסע ארוך של השוואות בין כלבי פודל, קולי, כלבי רועים ועוד רבים אחרים, נטה סטן לבחור בספנייל מנוקד בחום־לבן וסוזן צידדה בגור פודל אפור.

“זה יהיה הגור שלך, במי את בוחרת?”

“בזה,” אמרה בקול נרגש והצביעה לעבר גוש מדובלל וחסר תנועה בכלוב הסמוך. הוא עמד מתנודד על רגליים דביקות וארוכות כשל יען. צבעו היה חום־מלוכלך, גוש שחור ולח, חוטם כנראה, בלט מקצהו האחד, וזנב שמוט, חסר צורה, מקצהו האחר.

:“זהו סוֹפִּי!” התעקשה ג’נט ורצה לעבר הכלב. כשראה אותה קרבה אליו מתח את גופו הדק וניער את שערותיו המדובללות. בבית, שוּכָּן סוֹפִּי במיטבח, על מצע של עיתוני יום א'.

בבוקר יום שני הרגישה ג’נט בטוב, אך סוזן החליטה להשאירה בבית.

“סוֹפִּי יוכל לשחק אתי כל הזמן,” התלהבה ג’נט. “קודם היה בא לבקר רק לעתים רחוקות. אבל הוא ממש יגור איתנו!”

סוזן הביאה את הכלבלב לחדרה של ג’נט, והניחה לה לשחק אתו על מיטתה עד שנראתה שוב עייפה. ג’נט הבטיחה לישון מעט, על מנת שתתחזק ותוכל אחר כך, ללמד את סוֹפִּי לקרוא בספר. בחדרה היה ספר הקריאה הראשון שלה והיא סברה כי תוכל להחזיק את הספר מולו וללמדו להגות את האלף־בית.

ג’נט התעוררה ונשימתה לא סדירה. סוזן מיהרה להביא את המשאף, אוצרת בליבה את החשש כי הכלב הוא שגרם להתקף הקצרת. כשחזרה לחדר מצאה את ג’נט ישובה במיטה ובידה המשאף.

“אמא, ראי, סוֹפִּי החזיר אותו!”

סוזן עצרה כמוכת הלם בפתח החדר.

ג’נט נראתה שלוה ובוטחת. “אינך זוכרת אמא? סוֹפִּי סחב את המשאף כשחזרנו הביתה, והוא החזיר אותו כעת לחדר שלי.”

“לא ייתכן,” אמרה סוזן, “סוֹפִּי היה נעול במיטבח כשישנת, והוא לא הביא אתו שום משאף, כשעלה לכאן קודם. תני לי לראות אותו.” היא הושיטה ידה ולקחה את המשאף שהחזיקה ג’נט, משווה בין זה שבידה לזה החדש. שום הבדל, ולו הקטן ביותר, לא מצאה בין השניים.

עיניה של ג’נט כוסו בדוק של דמעות ושפתה העליונה החלה לרעוד, “הוא כן החזיר אותו. אחרי שהלכת הוא בא לחדר, החזיר את המשאף ויצא.”

“בסדר, בסדר,” אמרה סוזן, “יכול להיות שכן. בכל אופן, בואי קחי שאיפה עמוקה מזה.” היא החזיקה את המשאף וג’נט שאפה מאדי התרופה שבו. לאחר שתי שאיפות נעשתה נשימתה של הילדה פחות מאומצת. היא הצליחה להתלבש ולרדת למיטבח עם אמהּ. סוֹפִּי שכב נינוח על עיתוני יום א', רגליו הארוכות מכסות את כל מדור הנשים ומחצית מדור הספורט.

בצהריים הלכה סוזן לקניות. לפני כן השביעה את ג’נט להתנהג כיאות בהעדרה: לשמור על סוֹפִּי נעול במיטבח, לא להרשות לאיש להיכנס הביתה, ולענות על קריאות טלפון אפשריות כי אמא תשוב מיד ו"נא לנסות שוב בעוד כמחצית השעה".

סוזן יצאה כשהיא משאירה את ג’נט בחדר המגורים. מולי־תמי־מרי בידה האחת, ובקבוק צעצוע, למיקרה שהבובה תהיה רעבה, בידה השניה.

כשחזרה סוזן, היתה מולי־תמי־מרי מוטלת זנוחה על באחת הכורסאות, בעוד ג’נט מדלגת סביב החדר, עוקבת אחר מעופו של צעצוע מוכסף. דלת המיטבח היתה פתוחה. עקבות שחורים כיסו את מרבית שטחו של השטיח.

קול טריקתה של דלת הכניסה מאחורי גבה של סוזן קטע את משחקה של ג’נט. בתחושת אשמה תפסה את הצעצוע, סובבה את הכפתור המפעיל אותו ותחבה אותו לפינת הכורסה. סוזן פנתה לכיוון המטבח והניחה את מטען הירקות ושאר המצרכים מידיה. היא שבה לחדר המגורים וגררה משם את סוֹפִּי שזנבו היה שמוט בין רגליו. אז נפנתה שוב אל חדר המגורים ותבעה מג’נט הסבר למצב החדר.

“לא יכולתי לעשות כלום, סוֹפִּי הרטיב.”

“אני יודעת”, אמרה סוזן, “אבל הבטחת לי לא לפתוח את דלת המטבח ולהוציאו. מדוע שיחררת אותו?”

“זה לא אני. אשתו שיחררה אותו!”

“אשתו? של סוֹפִּי?”

“כן,” ענתה ג’נט, נעה בחוסר סבלנות לעבר המיטבח.

“לסוֹפִּי אין שום אשה. את שיחררת אותו בעצמך. ג’נט, את כבר ילדה גדולה, כמעט בת שש, יכולת להמציא סיפור יותר מוצלח מזה.”

“לא המצאתי אותו. אשתו של סוֹפִּי היתה כאן ושיחררה אותו מהמיטבח. היא נראית בדיוק כמו סוֹפִּי, רק שהצבע שלה קצת שונה וקוראים לה ונדי. היא אמרה שהשם שלה זה גברת בלודבן מבלנהיים, אבל ביקשה שאקרא לה ונדי…”

“ג’נט!”

“והיא הביאה לי צעצוע, הסתכלי!” היא הרימה את הצעצוע המוכסף שריחף קודם לכן בחדר האורחים.

“אני לא מעוניינת בצעצוע טיפשי, ותפסיקי לבדות ספורים כשאת אשמה!” בפרץ של יבבות ודמעות, שהחלו להקשות על נשימתה, התעקשה ג’נט כי היא דוברת אמת: “הלואי וונדי היתה כאן כדי שתוכלי לראות אותה!”

“ואיפה היא?”

“היא נעלמה, כמו שסוֹפִּי היה נעלם פעם, לפני שגר אצלנו!”

סוזן נכנעה.

כשסטן חזר מהעבודה, שיחקה עדיין ג’נט בחדר האורחים. סטן חיבקה ונשק לה ואחר כך נכנס למיטבח. סוזן שטפה כלים, נירגזת כולה. “מה קרה?” שאל סטן.

סוזן החלה לשחזר באוזניו את ארועי אחר הצהריים. קצת לפני שסיימה את סיפורה, פרץ סוֹפִּי בין רגליו של סטן והדלת הפתוחה למחצה אל חדר האורחים. לרגע קפאו סטן וסוזן במקומם ואחר כך סבו גם הם אחר הכלב.

היה שקט בחדר האורחים. רגע לאחר מכן נשמע הזימזום המכני של חלקי מתכת ופלסטיק מתחככים. עוד מעט, ונשמע קול התכתשות חברית בין ג’נט לבין סוֹפִּי על הזכות לתפוס את הצעצוע המוכסף.

בסופו של דבר ניצחה ג’נט וקרבה אל הוריה, מחזיקה בשתי ידיה את החפץ.

“אמא, אבא, ראו, זהו מסוק סיור פוכבי.”

“כוכבי, ג’נט,” אמרה סוזן.

“לא, אמא. פוכבי.”

“כוכבי, יקרה.”

“פוכבי, פוכבי, אמא. הסתכלי, אייתי את הכתוב – מסוק סיור פוכבי.”

סוזן לקחה לידיה את הצעצוע וקראה את הכתוב, הרימה ראשה בהפתעה ואמרה “סטן, העף מבט. באמת כתוב כאן פוכבי, מה פירוש הדבר?”

סטן הביט בצעצוע, “כנראה טעות,” אמר. “ייתכן ויצרו את הצעצוע במדינה שאנשיה אינם שולטים היטב בשפה האנגלית, ודאי התכוונו לכתוב – כוכבי.”

“ונדי נתנה לי אותו,” אמרה ג’נט.

“נחמד מאד,” אמר סטן. “הראי לי בבקשה כיצד זה פועל.”

ג’נט נטלה את הצעצוע והפעילה אותו. הוא התחיל לרחף סביב ראשה, מגביה עוף, מדי סיבוב. בשקט שבמיטבח ובחדר המגורים נשמע רק קול התיקתוק המהיר של המכונה, וקול נשיפתה העדין.

“לכל הרוחות!” אמר סטן. הוא תפס את הצעצוע שהיה אותה שעה חג מעל לראשה של ג’נט, ובעודו מחזיק בו בידו האחת, העביר את השניה סמוך מאוד מעל ומתחת למסוק. “שכה אחייה…”

“סטן, מה קרה?” שאלה סוזן.

“חברות הצעצועים הללו משיגות את המהנדסים שלנו. מישהו בעבודה סיפר לי על תיכנון לבניית מסוק שישמש לחקר פני הירח. הבעיה היא שאין על פני הירח אטמוספרה, והמסוק ניזקק לצורך המראתו לכרית אויר הנוצרת ע”י סיבוב הכנפיים. לצורך המראה על פני הירח ייאלץ המסוק לשאת עמו אויר שיתנדף במהירות ולא יהא ניתן לניצול חוזר ועל כן יעילותו מוטלת בספק רב. אבל איזה חוקר־גאון, אני לא יודע מיהו, וכנראה שגם הממשלה לא יודעת עליו, מצא כאן רעיון מטורף – המסוק נושאי עמו מדחס אויר השולח את האויר אל להביו, גורם להם להסתובב ולמסוק להתרומם, ואחר כך דרך הפתחים האלו, מוזרם האויר חזרה לצינורות ואל המדחס וחוזר חלילה."

סוזן הביטה בו בספקנות, “אני לא מבינה בזה, אבל זה איננו משכנע. אני מתכוונת, זה נשמע משוגע!”

“כך חשבתי גם אני, אבל מי שבנה את הצעצוע הקטן הזה, אולי שמו פוכבי, הצליח עם השיטה הזו – הביטי!”

הוא הניח למכשיר שהמשיך לנוע באויר, מרעיד קלות בקצה זנבו, לפי תנודות פעולת המדחס שלו, ומשמיע קולות מוטוריים.

סופי וג’נט מצאו להם איזשהי תעסוקה, וונדי המיסתורית נישכחה לחלוטין עד לאחר השכבתה של ג’נט. אז העסיקו עצמם סטן וסוזן בענינים שאינם נוגעים למשמעת.

מאוחר יותר, כשסרו לחדרה של ג’נט. היו שניהם כבר לבושים בחלוקים. נשימתה היתה מאומצת, אך היא ישנה, והם החליטו כי מוטב להניח לה לישון מאשר להעירה על מנת שתשאף את תרסיס התרופה, מה גם שזאת נעשתה פחות יעילה ככל שהרבו להשתמש בה. אחר־כך, שכבו במיטה, ראשה של סוזן על חזהו של סטן. סוזן התקשתה להרדם. “הם חייבים להפסיק לבזבז כספים על מסוקים כוכביים ולהתחיל להוציא כסף על עזרה לאנשים.”

סטן הימהם בתשובה.

“כל המיליארדים שהם מבזבזים על טילים יכלו להיות מופנים למחקר להקלת סיבלם של ילדים חולים, כמו ג’נט!”

“הם עובדים על זה.”

“הם יכולים לעבוד יותר ברצינות!”

“גם צ’יימן אמר, שבעוד כמה שנים יהיו משאפים הרבה יותר מוצלחים.”

“סטן, בעוד כמה שנים. אבל ג’נט…” כתפיה החלו לרעוד, ושוב החלה לבכות. הוא הניח זרועותיו סביבה, והיא יכלה לשמוע את הלמות ליבו. אחר כך הזדקפה ופסעה בשקט אל חדרה של ג’נט. בחשכה עמדה זמן מה, מאזינה לנשימתה החורקנית של ילדתה, אחר כך שבה אל חדר השינה, שם שכב סטן, ידו מחפה על עיניו, נשימותיו קצובות ויציבות בשנתו.

בבוקר אילצה את סטן להתקשר למישרד ולהודיע שיאחר, על מנת שיעזור לה בהבאת ג’נט לצ’יימן. ג’נט היתה פזורת דעת, לא התייחסה אפילו אל ידידיה סוֹפִּי ומולי־תמי־מרי. שוב לא נימצא המשאף, וג’נט אמרה שונדי לקחה אותו. סוזן מצאה עצמה מותשת מכדי להתוכח ורק ציינה לעצמה כי בפעם הבאה היא צריכה לאכסן את התרופה במקום גבוה, הרחק מהישג ידה של ג’נט.

בזמן הנסיעה היתה ג’נט מנומנמת וסטן נשא אותה על זרועותיו אל משרדו של הרופא. צ’יימון נטל את ג’נט בעדינות. היא נתעוררה ונדה לו בראשה. הוא בדק אותה ואחר כך קרא לאחות וביקשה שתלווה את ג’נט אל חדר ההמתנה המשופע בצעצועים, פנה אל סוזן וסטן, ושאל אותם אם כבר קנו לג’נט את הכלב שביקשה.

לאחר רגע של הפתעה, ענה סטן כי אכן קנו אותו.

“האם היא מאושרת?”

“כן.”

“מצויין.”

שתיקה נוספת ואחר כך ניסה סטן בשנית: “דוקטור צ’יימן, הגיע הזמן לשוחח בגילוי לב. האם עתיד מצבה להשתפר? ניראה כאילו היא הולכת ומידרדרת.”

צ’יימן נשם נשימה עמוקה, “זהו מצב מתקדם. מעולם לא ניסיתי להסיח את דעתכם מהמציאות. התרופה תימצא אי־פעם, אבל עדיין אין לנו אותה.”

“אתה מתכוון, שהיא עומדת ל…” הוא לא יכול היה להשלים את המישפט.

צ’יימן המשיך להביט בו ללא הבעה.

סטן המשיך: “האם יוכלו לעזור לה בבית־החולים?”

“הילדה מאושרת בבית. השתדלו להשאירה שם. השתמשו במשאף בשעת הצורך, זה כל מה שניתן לעשות.”

“אבל אם –”, ניסה סטן.

“אם היא תשקע בעילפון או תסבול מחום גבוה וקשיים בנשימה, צלצלו אלי ואבוא.”

סטן החזיר את סוזן וג’נט הביתה ואחר כך נסע לבית המרקחת לרכוש משאף חדש. הוא השאיר את המשאף בבית והמשיך לעבודה. אחר הצהריים התקשרה סוזן. הוא מיהר לשוב הביתה. נכנס בעד לדלת בעודו קורא: “מה קרא? האם ג’נט –?”

“היא בסדר גמור, היא במיטה. פשוט לא יכולתי להשאר עוד לבד.”

“אני מבין,” אמר סטן והחל לטפס במדרגות.

" סוֹפִּי ישן למרגלות מיטתה," קראה אחריו סוזן.

סטן מצא את ג’נט ישובה במיטתה כשמסוק הסיור הפוכבי עג עגולים מעל ברכיה. היא הרימה זרועותיה בשמחה כשראתה אותו.

“אבא, נחש מי היה כאן?”

מולי־תמי־מרי?" ניסה.

“לא. מישהו אמיתי!”

“סנטה קלאוס?”

“טיפש,” ליגלגה. “עכשיו לא חג המולד. סוֹפִּי אחר היה כאן!”

סטן השפיל את מבטו וראה את הכלבלב מכורבל למרגלות מיטתה. “הייתי צריך לדעת, הוא עדיין כאן. שלום סוֹפִּי!” הוא נענה בהתמתחות ובפיהוק־מלא־שביעות־רצון של הכלב. “כלב טוב.”

“לא, אבא,” וג’נט הפסיקה בגלל קושי בנשימה. פניה האדימו, אך היא המשיכה בעליזות, “זהו סוֹפִּי שלי, אבל היה כאן סוֹפִּי אחר. הוא הביא לי חוברת מצוירת. הוא הביט בסוֹפִּי שלי, אחר כך הם ריחרחו אחד את רעהו ואחר כך הוא נעלם.”

“כשהוא נעלם, הכלבלב שלך, לאן הוא עושה זאת?”

“פשוט נעלם. אבל הוא השאיר את החוברת,” אמרה ותחבה את החוברת הבהירה למול עיניו.

הוא לקח את החוברת, עיין בכותרת הילדותית, במחיר, בתאריך – שבאורח בלתי הגיוני היה מעבר לתאריך אותו היום, והחזיר את החוברת לידיה. עוד הבחין כי על גבי הכריכה האחורית, צויר המסוק הפוכבי.

“נחמד מאד מצידו. הוא לקח אתו הפעם משהו משלך?”

“בפעם הקודמת הוא לקח את המשאף שלי, אבל הפעם אמא שמה אותו על המדף הגבוה והוא לא הצליח להגיע אליו.”

“היה נידמה לי שזו ונדי שלקחה את המשאף.”

“שניהם ביחד. הם נשואים, אבא!”

“או־הו,” אמר סטן ועזב את החדר בעוד מסוק הסיור הפוכבי ממשיך לחוג מעל מיטתה.

למטה, סיפר לסוזן כי ג’נט נראית טוב. “יש לה חוברת מצוירת שהכלב הביא לה. לעזאזל, הדברים האלה נעשים יקרים. כשהייתי ילד הם עלו חצי סנט. ידעתי שמחירם הגיע כבר לחמישה עשר סנט, אבל המחיר של זה. זו כבר ממש גניבה!”

סוזן מזגה שתי כוסות קפה. הם ישבו בחדר האורחים זמן מה בחוסר מעש, מחכים להצטננות הקפה.

“לאט לאט,” אמרה סוזן, “מצבה הולך ומחמיר.”

“אני יודע.”

“וצ’יימן לא יעשה כלום חוץ מלהיות סימפטי! למה אינו יכול לעזור לה עם התרופה החדשה שהוא כה מרבה לדבר עליה? אתה דיברת איתו היום. מדוע לא היכרחת אותו לדבר?”

סטן אמר, “אין כל תרופה חדשה, סוזן. לא האזנת לדבריו. הוא אמר שהם עובדים על משהו חדש. יתכן שבעוד כמה שנים. הדברים האלה מתפתחים לאט. זיכרי כמה זמן עבדו על הפוליו.”

“סטן, היא איננה יכולה לחכות! היא גוועת, סטן!”

"סטן הביט בה חסר ישע, הניח את ספל הקפה על השולחן ואחר כך, את ידו בידה. “ומה נוכל לעשות?” שאל.

סוזן סיימה את הקפה ועלתה למעלה, לחדר השינה שלהם. סטן נשאר בחדר האורחים, בוהה בכורסה הריקה שמולו. שוב שלח ידו לעבר ספל הקפה ולגם. לאחר זמן מה, עלה בשקט במדרגות, מצא את סוזן ישנה וחזר למיטבח להכין את ארוחתה של ג’נט. כשהביא לה את הארוחה היא נשמה בכבדות, וביקשה את התרופה. הוא השאיר את מגש האוכל על הכוננית והביא את המשאף החדש לחדרה. לאחר שסיימה לאכול, לקח את הכלים למיטבח, פרס לעצמו כריך, והכין עצמו לשינה, כיסה את סוזן הישנה בשמיכה וכיבה את האור.

בבוקר מצא את ג’נט לוהטת מחום ופניה אדומות. נשימתה היתה קטועה וחורקנית. סוזן התקשרה למשרדו של צ’יימן, ושמעה כי הוא עדיין לא הגיע. היא השאירה הודעה עבורו כי ימהר להגיע לביתם. לסירוגין החליפו ביניהם את תפקידי הישיבה ליד מיטתה של ג’נט והעמידה ליד חלון חדר אורחים, בהמתנה קיצרת רוח לדוקטור צ’יימן. לאחר פרק זמן שנראה להם כנצח, התקשר דוקטור צ’יימן. סטן הסביר לו את המצב, וצ’יימן הבטיח כי יבוא מייד. בינתיים המליץ להשתמש במשאף כל עוד הוא עוזר.

סוזן רצה אל המדף הגבוה שבחדר השינה שלהם. “סטן, זה שוב נעלם!” צרחה לפתע. לרגע ארוך נשתררה דממה. איש מהם לא דיבר. סטן עלה במדרגות, מאמץ את מוחו, מנסה להיזכר. המשאף החדש אמור היה להיות על המדף – נעלם. אך אתמול –

“נתתי לה אותו אמש! חפשי בארון הבגדים של ג’ני!”

הוא שמע את צעדיה הטופפים של סוזן מאחורי גבו, ופנה גם הוא לעבר הארון. כמעט בו זמנית פרצו את דלת הארון, פורעים בחרדה הולכת וגוברת בתוך ערמות גרביים, לבנים וסדינים. המשאף לא היה שם.

מכיוון המיטה נשמעו גניחותיה של ג’נט, נשימות קטועות: “אבא,” התנשפות, " סוֹפִּי הגדול," התנשפות, “וונדי,” התנשפות, “לקחו את התרופה שלי,” התנשפות, “ונעלמו”.

סטן מיהר לפינה בה נהג הכלב לישון. הוא רבץ שם מחזיק בין רגליו הקדמיות את המשאף. סטן חטף את המשאף בעודו דוחף את הכלבלב לכיוון הקיר. תוך כדי קימה ממצב של כריעה, ניגב את פית המשאף בשולי הסדין, וכבר גחן לעבר מיטתה של ג’נט. הוא גחן אל ג’נט והרימה בעדינות, תומך בה ביד אחת, בעוד ידו השניה מקרבת את המשאף אל פיה. היא הביטה במשאף, מבעד דוק של טישטוש, נשימתה עולה בקול חריקה איום.

“קדימה, מותק!” התחנן סטן. “נסי למעני.”

ג’נט קרבה את פיה הפעור למשאף, אחזה בשיניה בפומית, והמשיכה בנשימתה החטופה. “נסי לשאוף זאת פנימה, אני אמנה למענך.”

בעודו מנסה למנוע מקולו וידיו לרעוד, מנה סטן בקול רם וצלול עד שלוש.

לאחר שאמר שלוש שאפה ג’נט מהבקבוק, בעודה עוצמת את עיניה וסוגרת בעצמה את אצבעותיה על שולי השמיכה. היא נטלה נשימה עמוקה, דוחקת לתוך ריאותיה את התרסיס הרפואי, מנסה בכל כוחה לאצור אותו בתוכה. היא פקחה את עיניה וישרה את פרקי אצבעותיה ולאחר מכן החלה פולטת את התרסיס לאט לאט דרך קנה הנשימה, אל פיה והחוצה, מול פניו של סטן התמה על הניחוח הבלתי מוכר הניפלט מפי בתו.

ג’נט השתעלה, רעדה קצת ואחר כך נרגעה, נשענת כנגד ידו של סטן, ונשימתה נעשתה רגועה ושלוה. שוב הרים סטן את המשאף, ושוב שאפה ג’נט מהתרסיס. הפעם השלישית היתה קצרה מהפעמים הקודמות. סטן קרב את המשאף לאוזנו וניענע אותו קלות, אחר ניסה לרסס את האויר סביבו על ידי לחיצת הפעלה – שום תרסיס לא יצא מפיית המשאף. “חשבתי שזה משאף חדש,” אמר לסוזן. הוא ניפנה אליה בשומעו את תגובתה. היא כרעה על ברכיה למרגלות המיטה, כורכת זרועותיה סביבו וסביב ג’נט וגועה בבכי, “למי אכפת, התבונן בה!”

ג’נט ישבה במיטה נושמת בקלילות, מתעלמת מנוכחותם. היא שלפה מאי שם מתחת לכר את המסוק הפוכבי והפעילה אותו. הוא החל לחוג מעל ראשה. הפעמון בדלת הכניסה צילצל, וסוזן ירדה לקבל את פני דוקטור צ’יימן. לאחר כשעה היו סוזן, סטן ודוקטור צ’יימן ישובים סביב שולחן המטבח עליו העמידה סוזן את כוסות הקפה. ג’נט נשארה בחדרה, משחקת עם סופי. צ’יימן חקר אותם: “האם אתה בטוח שקנית את המשאף הזה, באותה חנות, ועם המרשם הרגיל שלכם?”

הם אישרו כי כך היה.

“חבל שהוא התרוקן,” אמר צ’יימן. “ראיתי כבר בעבר ילדים נעזרים במשאפים הללו. תמיד היתה השפעת התרופה זמנית ביותר. אבל מעולם לא ראיתי פעולת ריפוי דרסטית כזאת. כל סממני המחלה נעלמו כליל! כמובן שעוד אשגיח עליה תקופה קצרה, אבל אני מוכן להישבע שהיא נרפאה, ודבר כזה עוד לא קרה לי בכל תקופת עבודתי, עד כה.”

“נשאר כאן קמצוץ מניחוח התרופה, וזה אינו ריח מוכר לי. האם אתם בטוחים שהיה זה בית המרקחת הרגיל שלכם?”

הם אשרו.

צ’יימן בחן את המשאף בזהירות. “אתם רואים זאת,” הצביע על מספר סימנים המוטבעים על תחתית בקבוק הפלסטיק, “אלו המיספרים המסמנים את הרכב התרופה שבמשאף ואת תאריך יצורה. בבית המרקחת שלכם אין מוכרים הרכב כזה של תרופה.”

“אך תוכל ודאי, לזהות את התרופה על פי הסימונים.”

“זה החלק היותר מוזר שבסיפור. הנה המיספר הטבוע כאן, המסמל את תאריך יצור התרופה, מורה על תאריך שעדיין לא חלף. ליתר דיוק תאריך שיגיע רק בעוד כחמש שנים.”

הוא שילשל את הבקבוק לתוך כיס מקטורונו. “אקח את המשאף עמי. אם אינכם מתנגדים. אנסה לבדוק אותו, אם כי אני מסופק אם אמצא משהו. האם אתם בטוחים שהחומר לא הגיע ממקור לא מקובל?”

סטן וסוזן החליפו מבטים מהירים, “היא בודה סיפורים טיפשיים על כלבים דימיוניים שלוקחים ומביאים חפצים. אבל לכל הילדים יש חברים או חיות דימיוניות. גם אחרי שקנינו לה כלבלב היא המשיכה לטעון שמבקרים אותה עוד שני כלבים אחרים.”

“ובכן, הבה לא נחקור במופלא מאיתנו. עתה, כששניכם קיבלתם את הבשורה הטובה ביותר שהורים יכולים לקבל, אחזור לעיסוקי.” הוא הניח את ספל הקפה והסיט את כסאו.

לאחר שצ’יימן עזב, עלו סוזן וסטן לחדרה של ג’נט. היא סיחררה את מסוק הסיור הפוכבי סביב ראשה של מולי־תמי־מרי, בעוד סוֹפִּי מתכרבל למרגלות מיטתה, עוקב בעיניו אחר מעוף הצעצוע. ממרכז השטיח ניבטו אליהם כתמי רטיבות רעננים שמקורם אינו מוטל בספק.

“האם סוֹפִּי עשה זאת?” שאלה סוזן.

“לא, אמא.”

“ובכן מי עשה? רק אל תספרי לי שזו שוב ונדי!”

" סוֹפִּי הגדול וונדי היו כאן לפני רגע," אמרה ג’נט, “אך הם לא עשו זאת, הם נשואים, אתם מבינים…” היא ציחקקה, מסמיקה קלות.

“מה פירוש הדבר?” שאלה סוזן.

“את יודעת, כשמתחתנים, כלבים הם כמו אנשים…” ג’נט כיסתה פניה במגבת הפרחונית.

“ג’נט, על מה את מדברת?”

“הם עושים תינוקות, אמא, את יודעת. סוֹפִּי הגדול וונדי עשו תינוקות והביאו אותם אלי לביקור. הם היו חמודים, אבל ליכלכו את השטיח.” סטן העביר את ידו בשערותיו, בעוד סוזן יורדת במדרגות בדרכה להביא את מטלית הניקוי.

"אדון סמית, אני רוצה לשוחח איתך, משהו בנוגע לבן שלך…"

איור: גבי שחר, אורי פינק

רבים מבין חובבי המד"ב ידועים מאז ומתמיד כאספנים נלהבים של ספרים וכתבי־עת, אשר מוכנים לפעמים לשלם סכומי נכבדים תמורת פריטים מבוקשים ונדירים. גליונות ישנים של כתבי־עת ‘עתיקים’ כגון ‘אמייזינג’ ו’אסטונדינג' משנות ה־20 וה־30 נסחרים בין האספנים בסכומים של מאות דולרים לגליון. מה שמפתיע יותר הוא שגם ספרי־כיס שיצאו לאור במהדורות גדולות, מחיריהם מגיעים לעתים לסכומים נכבדים בשוק האספנים. ב’מדריך למחירי ספרי־כיס' שיצא לאור לפני כשנה בארה"ב, מצויינים ספרי מד"ב כפריטים המבוקשים ביותר בין אספני ספרי־הכיס. כך למשל ספרו של ג’ק ואנס ‘הארץ הגוועת’ (משנת 1941) שווה 60 דולר (כ־780 שקל בעת כתיבת שורות אלה!) ספר המתח ‘פרשת הכריכים המרקדים’ מאת פרדריק בראון (1933) עולה 50 דולר, ואפילו ספר חדש יחסית של פיליפ חוזה פארמר, ‘משתה לא־נודע’ (1969) מבוקש ב־60 דולאר. גם להיטים אחרונים כמו ‘עולם טבעת’ מאת לארי ניבן או ‘מלחמות כוכבים’ מאת גורג' לוקאס נמכרים ב־10 דולר ויותר (לעומת מחיר ממוצע של 2–2.5 דולר של ספרון־כיס חדש).

*

גליון מאי של העתון ‘לוקוס (העיתון הטוב והנפוץ ביותר המוקדש לידיעות מתחום המד"ב, היוצא לאור מזה 14 שנים בארה"ב) הקדיש כתבה מיוחדת לסקירת כינוס חובבי המד"ב הישראליים שהתקיים בירושלים ב־22 למרץ השנה. הסקירה כתובה ברוח אוהדת ביותר, ומדגישה את הצלחתו הארגונית של הארוע, על אף היותו הניסיון הראשון מסוג זה שנעשה בישראל. במיוחד צוינה לשבח תערוכת התמונות של קבוצת ‘משושה’, שהיתה חלק מתצוגת האמנות בכנס. העיתון ‘פנטסיה 2000’ הוזכר בכתבה בתור “עיתון המד”ב העיקרי בישראל", (קשה לראות בזה מחמאה, בהעדר מתחרים…) ותואר כ"חוברת מהודרת וצבעונית הדומה במתכונתה ל’אומני’…" בגוף הכתבה הופיעו תמונותיהם של יו"ר הכינוס ד"ר ניל וויס, ושל הצייר יואב שועלי.

ניל וייס

יואב שועלי

*

פרנק הרברט עשה זאת שוב. כחמש־עשרה שנים אחרי הופעת ‘חולית’, ראה אור לפני חודשים אחדים הספר הרביעי של הסאגה שהפכה כנראה למפורסמת ביותר בתולדות המד"ב, וכלל לא בטוח שזהו החלק האחרון בסדרה. שמו של הספר החדש הוא ‘קיסר־אל של חולית’, (הוצאת ברקליי־פונטנם, מחיר 12.95 &) ובו מתואר הכוכב לאחר 3000 שנות שלטונו של לטו, שהפך ל’קיסר־אל'. (בעברית ראו אור עד כה שני החלקים הראשונים של הסאגה: ‘חולית’ – בהוצאת עם־עובד ו’משיח חולית' בהוצאת מסדה. הספר השלישי, ‘ילדי חולית’ טרם תורגם). מהביקורות הראשונות שהופיעו בעיתונות האמריקנית על הספר משתמעת מעין עייפות מה’פילוסופיה' שבספר, שחלק ניכר ממנו מהווים מונולוגים של ה’קיסר־האל' לטו.

*

שמועות על כך נפוצו זה מכבר, אך כעת כמעט ברור שהדבר אכן יקרה. האסטרונום והאקסוביולוג הנודע קרל סגאן עומד לכתוב ספר מד"ב ראשון פרי עטו! על אף שבמספר הזדמנויות התבטא סגאן שהמד"ב אינו מדבר במיוחד אל ליבו (מכיוון שהמדע עצמו הוא הרבה יותר דמיוני, לדבריו…) בכל זאת כנראה לא יכול היה לעמוד בפיתוי. לאחרונה נמסר שהוצאת סיימון ושוסטר רכשה מראש מסגאן את זכויות הספר (שבינתיים נכתב לו רק תקציר ראשוני) בסכום עגול של שני מיליון דולאר (!!!). הספר ייקרא ‘מגע’ ויעסוק, כמובן, במגעה הראשון של האנושות עם יישות תבונית חוץ־ארצית. סגאן התחייב לספק את כתב־היד של הספר עד ינואר 82, והספר יופץ, ככל הנראה, לקראת סוף 1982. עד עכשיו כתב סגאן רק ספרי תעוד ומדע פופולרי, ששניים מביניהם, ‘דרקוני גן־העדן’ ו’מוחו של ברוקה' זכו בפרס פוליצר (שניהם תורגמו לעברית). רב־המכר האחרון של סגאן הוא הספר המהודר ‘קוסמוס’, על פי סדרת הטלוויזיה המצויינת של רשת הטלוויזיה הציבורית של ארה"ב. הספר נמכר עד כה ב־400,000 עותקים, במחיר 19.95 דולאר כל אחד.

סגאן

*

בן־בובה הוא סופר מד"ב ומדע המשמש כיום כעורכו של המגזין שובר־הקופות ‘אומני’ (שתפוצתו הגיעה לאחרונה למיליון עותקים!). ושנים רבות היה עורכו של כתב־העת המצליח ‘אנלוג’. במסגרת תפקידיו אלה רכש לעצמו מיומנות רבה בעריכה ובהערכה של יצירות מד"ב. למי שמעונייו לנסות את כוחו בכתיבת מד"ב ולהסתייע בנסיונו של בן־בובה מומלץ ספרו ‘הערות למחבר מד"ב’, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ‘יוטון־מיפלין’. תמורת 5.95 דולר (כריכה רכה) יקבל הקורא כמה וכמה עצות שימושיות מה לעשות – ומה לא לעשות – כדי לכתוב מד"ב, ומה שיותר חשוב – גם למכור את המוצר.

*

ספרים על מדע בידיוני ועל סופרי מדע בדיוני זוכים להצלחה ניכרת, לעיתים לא פחותה מזו של ספרי המד"ב עצמם. אחד הספרים הבולטים בתחום זה שראו לאור לאחרונה, הוא ספרו של צ’רלס פלאט ‘יוצרי החלומות’, ובו קובץ של ראיונות עם עשרים ותשעה סופרים, ממיטב סופרי המד"ב בני זמננו. ביניהם: אסימוב, שקלי, קורט וונגוט, פרדריק פוהל, ס. דלייני, א. בסטר, פיליפ ח.פארמר, א.א. ואן ווגט, פיליפ ק.דיק, הרלן אליסון, ריי ברדבורי, דיימון נייט, פרנק הרברט, בריאן אולדיס, ג'. ג' באלארד, רוברט סילברברג ואחרים. הספר יצא לאור בהוצאת ‘ברקליי ס.פ.’ ונבחר כמועמד לפרס ‘הוגו’ לשנת 1981 עבור יצירת התעוד הטובה ביותר.

*

לאחר הקמתה של ה’אגודה הישראלית למדע דמיוני פנטסיה ועתידנות שעליה דיווחנו בגליונות הקודמים, הולכת ומסתעפת הפעילות של חוגי המד"ב המקומיים, שהחלוץ בהם היה החוג הירושלמי, הפעיל מזה כשלוש שנים. את המידע הבא מסר לנו אלי הרשטיין, מפעילי האגודה: לאחר פגישת היסוד של החוג למד"ב של אזור ת"א, שהתקיימה בביתו של מר משה לרון בהרצליה ב־20 למאי (ראה ‘מבזקים’ 20 גליון מס' 20), התקיימו שלוש פגישות נוספות של החוג עד למועד כתיבת שורות אלה. בפגישות נכחו בסביבות 30 חובבי מד"ב ונידונו בהן, בין היתר, הנושאים הבאים: הגדרת המד"ב ה’אישית' של כל אחד מהחובבים, וחוקי מוסר בחלל החיצון. לאחר שתי פגישות הועברה פעילות החוג מהרצליה לת"א. בפגישה שהתקיימה ב־16 ליולי הרצה מר אברהם חנן על הפאראפסיכולוגיה והקשר שלה למד"ב.

לאחרונה החלה פעילותו של החוג החולוני, שמרכזו הוא אלי הרשטיין. פגישת היסוד של החוג התקיימה ב־3 לאוגוסט ובה נכחו נציגי האגודה הארצית. הפגישה השנייה התקיימה ב־31 לאוגוסט, ובמסגרתה ניתנה הרצאת מבוא ע"י אלון פליישר וארז הראל על הזיקה בין האסטרונומיה לספרות המד"ב, בליווי שיקופיות ממסע החללית ‘וויאג’ר’ אל שבתאי. (פרטים נוספים על החוג החולוני ניתן לקבל מאלי הרשטיין, רחוב בוסתנאי 1, חולון.)

*

קוראי המד"ב הוותיקים בישראל זוכרים בנוסטלגיה מסוימת את הנסיונות החלוציים להוציא לאור ספרים וכתבי־עת על מד"ב בעברית, לפני שנים רבות. כאשר המד"ב היה עדיין תחום כמעט מוחרם בארץ. רבים זוכרים את הוצאת ‘מצפן’ שהוציאה מהדורות־כיס של ספרים כמו ‘הפלישה לכדור־הארץ’ מאת רוברט היינליין, שלא היה אלא ‘השליטים’, שיצא לאור מחדש אחרי שנים בהוצאת ‘מסדה’, וכן ‘המחר הנועז’ (שהוא כמובן, ‘עולם חדש ונועז’) מאת אלדוס הקסליי, ‘הכוח’ מאת פרנק רובינסון, ועוד. זוכרים גם את כתב־העת ‘קוסמוס’ ששבק אחרי גליונות ספורים ופירסם כמה וכמה סיפורים מעולים של ליינסטר, שקליי, בראון, ואחרים. אך מעטים יודעים על קיומו של כתב־עת נוסף שהופיע במספר גליונות בשנות ה־50, וששמו היה פשוט ‘מדע דמיוני’.

כתב־עת זה הוצא ע"י הוצאה אלמונית, ופרסם סיפורים מתורגמים שאת שמות מחבריהם לא טרח לציין. רוב הסיפורים היו גרועים למדי, ולא פלא שגם עיתון זה חדל מלהתקיים אחרי תקופה קצרה. גליונות ספורים של כתבי־עת זה מצויים כיום בידי כמה חובבי־מד"ב אספנים, השומרים עליהם בקנאות. אחד מהם מופיעה בתמונה שלפניכם. מחירו, דרך אגב היה 200 פרוטה(!), וכדאי לצטט קטע מתוך פניה לקוראים שהתפרסמה בגליון מס' 2 של העיתון:

“אחרי כשלונות רבים של הוצאות שלא הצליחו בגלל סיבות שונות והמחיר הגבוה, תקוותנו ש'מדע דמיוני' יצליח בגלל איכותו הרמה ומחירו הזול. קורא נכבד! עזור לנו להצליח במשימתנו לתת לקורא העברי חומר קל, מבדר, בסגנון טוב ובמחיר זול את החוברות שמיליוני קוראים בעולם חסידים לו ורק בארץ הוא חסר…”

נאמר כבר לא פעם שהמד"ב במיטבו מתבטא בסיפור הקצרצר. רב־האמן בתחום זה הינו, ללא ספק פרדריק בראון, שזכה מפי מבקרי ספרות אחדים לכינוי “אוֹ. הנרי של המדע הבדיוני”. היצירה שלפנינו, שראתה אור לראשונה בשנת 1955, איננה בדיוק סיפור, אך עובדה זאת איננה גורעת מאיכותה…

* * *

שווה בנפשך רוחות, אלים ושדים.

שווה בנפשך תפתות וגני־עדן, ערים מרחפות בשמיים וערים

שקועות במצולות־הים.

חדי־קרן וקנטָאוֹרים. מכשפות, קוסמים, זדים ורפאים, מלאכים

ודרקונים. כשפים ולחשים. ארבעת היסודות, שדונים,

שטנים.

קל לדמיין את כל אלה; האנושות הוגה בהם זה אלפים בשנים.

שווה בנפשך ספינות חלל והעתיד. גם זה קל; העתיד ניצב

בפתחנו, עם ספינות־החלל שבו. היש, עם כך, משהו שקשה

להעלותו על הדעת?

כמובן שיש.

שווה בנפשך פיסת חומר ואתה בתוכה, מודע, חושב, ולכן

יודע על קיומך, מסוגל להניע אתה פיסת־חומר שאתה

בתוכה, להרדימה או להקיצה, לגרום לה לתנות אהבים או

להעפיל מעלה.

שווה בנפשך יקום – אינסופי או לא, כרצונך – ובו מיליוני

מיליוני מיליוני מיליונים של שמשות.

שווה בנפשך כדור של בוץ מסתחרר כאחוז־תזזית סביב אחת

מאותן שמשות.

שווה בנפשך שאתה עומד על אותו כדור של בוץ, מסתובב

עימו, מסתחרר דרך הזמן והמרחב אל יעד לא נודע.

שווה בנפשך!

מן המפורסמות הוא שבשנותיו הראשונות של המד"ב היה זה תחום ‘גברי’ כמעט לחלוטין ובשנים האחרונות חל ממש מהפך בנושא זה, הן מבחינת קהל הקוראים והן בריבוי הנשים כותבות־המד"ב. שמות כמו אורסולה לה־גואין, אן מק־קפרי, ג’ואנה רוס, זנה הנדרסון ואחרות, מוכרים בוודאי לקוראינו. אולם גם לפני שלושים שנה ויותר היו כמה שמות נשיים בין יוצרי המד"ב, וחלקן אף נהגו לכתוב בשמות בדויים גבריים, בשל התדמית שהיתה אז לז’אנר. אחת מאלה שלא נרתעו לחתום בשמן האמיתי היתה מילדרד קלינגרמן, שבשנות ה־50 המוקדמות פרסמה סיפורים רבים בכתב־העת ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’, עיתון שהחשיב סגנון וכושר כתיבה לא פחות, ואולי יותר, מרעיונות ‘מד"בים’ גרידא. אחד מסיפורי הפנטסיה הרומנטיים־קמעה שלה שהתפרסמו אז, מוגש כאן לפניכם. אנו מודים לקורא שאול שרצר שהציע לנו את הסיפור ותרגמו.

* * *

יום אחר יום עשה המוזג את אותו תרגיל טפשי של אדם היורד במדרגות. הלקוחות הקבועים אהבו זאת. כמובן שלא היו שם כל מדרגות, אולם במוקדם או במאוחר מישהו היה שולח צעקה לאורך הבאר, “דיק, קשישי, מה בדבר איזה בקבוק מן ה’שאטו מארגו 29'? הייתי רוצה להביא הביתה לאשתי.”

לאחר עשרים שנה, דיק הכיר כבר את משפט המפתח: “כמובן אדוני,” היה אומר ברצינות. “זה יקח רק רגע, חכה לי כאן, אני רק יורד במדרגות למרתף.”

הקבועים היו מחייכים ודוחקים במרפק בחדשים, שלא הכירו את ההצגה. והחדשים היו מביטים בעניין, בדיק המוזג, באותה הבעה של מי שאינם בקיעים כבדיחה משותפת. דיק, ראשו הקירח נוצץ באור מנורות התקרה מעליו, היה מתחיל לרדת אל המרתף ובהדרגה, צעד אחר צעד, נעלם ראשו מן העין.

“מה ההתרגשות?” כך בתשעה מכל עשרה מקרים היה מתקיף המבקר החדש את הותיק. “גם אני יכול לרדת מספר מדרגות לא פחות טוב.” “חכה, חכה והקשב.” היו הותיקים משתיקים את החדשים שלא התרשמו, עד שבלית ברירה היו משתתקים ומקשיבים.

אף אחד לא ידע, או התעניין במיוחד, מה היה הדבר שדיק היה מזיז למטה ליצירת הפעלולים הקוליים שלו, אולם הם היו מוצלחים. היית שומע את שקשוק השלשלת של המנעול, חריקת הדלת בקצה המדרגות, נקישת מתג האור ואחר כך קול עמום של צעדים על רצפת האבן לעבר שורת האיצטבאות שעליהן מסודרים בקבוקי היין. לאחר מכן היתה השתהות־מה, בה היו הנוכחים מדמיינים את דיק מחפש את סוג היין המבוקש, ואז שמעו אותו חוצה את רצפת האבן. שמעו את נקישת מתג האור בשנית, את סגירת הדלת מאחוריו בקול עמוק של עץ, את שקשוק הבריח ולבסוף את דיק (איש כבד גוף) מטפס במדרגות, מתנשף קלות. כאשר לבסוף נראה דיק, היו רואים לעתים תכופות עקבות של קורי עכביש על קרחתו המבהיקה ובידו היה מחבק בקבוק מאובק. הבקבוק היה תמיד אותו בקבוק, אולם הזר, החדש, לא ידע זאת.

“עכשיו!” היו צועקים הותיקים.“הסתכל! הבט!” כולם היו מתרוממים מעל מושביהם המוגבהים, גוחנים מעל דלפק הבאר, מצביעים על רגלי דיק ועל הרצפה שמתחתן, החדש ביחד עם כולם. היה זה תמיד תענוג לראות את פניו של החדש כאשר לטש עיניו ברצפת הבטון שנראתה כולה לרגלי דיק, חלקה, ללא שום סדק. על פני הזר התחיל תמיד להתפשט חיוך חולני, אולם ככל שהאור התעמעם והאשליה נגוזה, פסק הדין היה תמיד “ארור אהיה…” וכולם היו שמחים. “נראה מה יש לך בתוך הבקבוק…” אולם הותיקים מיהרו להסביר, בלחש, שדיק היה קצת מוזר בדבר הבקבוק. זה היה רק בקבוק ישן וריק, אולם דיק לא נהג להעבירו מיד ליד. אם רצית לחטוף אגרוף היית צריך רק לנסות לגעת בו.

דיק, כמו תמיד לאחר תרגיל המדרגות, עמד שם, מחזיק את הבקבוק הריק וכל המסתכל בו היה מופתע לראות את ההבעה על פניו. בעצם איש איננו נוהג להסתכל בפניו של מוזג. האיש מאחורי הדלפק אינו אלא חיוך או ריטון, או סתם שתי ידיים־מגישות, מצחצחות, מניחות, מתקתקות על מקשי הקופה. אפילו הפילוסופים של הבַאר (הלקוחות הגרועים מכולם) מעדיפים להביט בפניהם הנשקפות מן הראי שעל הקיר. ואיך שלא יראו את עצמם – אם באהבה ואם בפחד – את חכמתם יגלו לפנים המשתקפות אליהם, לא למוזג. דיק ידע זאת. מזה עשרים שנה הוא מסתכל בלקוחותיו בתמהון הולך וגובר. עיניו הקטנות, הנדיבות, מעריכות את עולמו, ומוצאות אותו גלמוד ובודד מאד.

לעיתים הבחין דיק בפני עצמו המשתקפות בראי הקיר, אולם ברוב הזמן ניצל את הראי כדי לצפות במשחק. המשחק נמשך כל הזמן, שנה אחרי שנה, אולם דיק לעולם לא התעייף מן הצפיה בו. כמו שהלקוחות חייכו והביטו בתרגיל המדרגות שלו, ברצותם להאמין, כך גם הוא בלע אל קרבו את כל הגוונים העדינים ביותר של המשחק, ואף אחרי עשרים שנה המשיך להאמין. מדי לילה הבטיח לעצמו שאנשים אכן מתאהבים בבארים…

איך שלא יהיה, הזוג ההוא, האחד… אולי. הוא קיווה.

"תראי, גברת כהן, לא שאני לא מאמין באינטגרציה, אבל…"

איור: אבי שחר, אורי פינק

דיק התרגל כבר לבדידות של חדרו במלון הזול. כל לילה כשהיה חוזר היה אמבט הרגליים הרותח מחכה לו. כמה חדרנים כבר לימד לדאוג לכך? יותר מדי, אולי… אה, כן, היה גם עיתון הערב על משענת הכורסה. ונעלי הבית היו מסודרות לפגוש את רגליו היוצאות מן המיים החמים, הטובים. אישה עכשיו… היתה זוכרת שהוא אוהב גם תה, אולם מצד שני יכול להיות שלא היתה מוכנה למשימות כאלה בשעה אחת לפנות בוקר. בכל מקרה, מה הטעם לחשוב על כך? זה די בטוח, כרגע, שהוא לא יתחתן. בכלל, נישואין קורים לאנשים אחרים, לא כן? הוא היה מתחתן ברצון לו היתה באה הזדמנות… כיצד מתחתנים אחרת? אף אחד לא קובע לעצמו: היום אני מוצא לי מישהי ומתחתן. לא, זה לא כך.

בהתחלה, מישהי תופשת בעיניה את מבטך. אתם מסתכלים זה על זו, אתה חודר מבעד למסיכה, מבעד לכל מה שהחיים עושים כדי לכסות על דברים ולהסתירם, ועיניכם נפגשות במקום רחוק המוכר לכל אחד מכם. וזה דבר מפחיד. זוהי ראשית המשחק והפחד הוא חלק מן הקסם. זהו מין משחק מחבואים, עד ששני הצדדים עייפים מלהתחבא. אולם אי אפשר להתחיל במשחק זה עד שלא מוצאים את זוג העיניים הנכון.

דיק הסתכל לתוך זוגות עיניים רבים, אולם אף אחד לא היה הנכון. הוא ראה מאות אנשים חווים את הלם ההכרה. לכן ידע כה הרבה על העניין. אולם, יש להודות כי ראה גם כיצד נלחמים בכך. הוא צפה בציידים בני שני המינים מסמנים את טרפם, ונמנעים לפגוש בבני מינם, אולם לעיתים, כמו חיות טרף במעבה היער הנפגשות על שביל צר, היה נוצר עימות. אז היה קרב לחיים ולמוות. בכל פעם שדבר כגון זה היה קורה בבאר של דיק, הוא חש את האוויר הטעון מתח. היה יכול לחוש את ההשפעה על הלקוחות; הצחוק היה גובר ונעשה קולני, המשקאות נלגמו ביתר מהירות וקטטות התלקחו כמו שריפות. זה היה זמן מתאים לתרגיל המדרגות – זה הרגיע את המצב.

הלילה היה דיק בסוף התהליך השגרתי, עדיין מתנשף מן המאמץ, עומד לו כך, מחזיק את הבקבוק הריק והמבט המשונה בעיניו, כאשר מישהו מקצה הבאר קרא אליו בקול גבוה, צלול:

“אמור לי, מוזג, איך זה שם, במרתף?”

דיק סבב לאיטו לעבר הדובר וידיו רעדו כל כך עד שפחד שמא ישמוט את הבקבוק. אף אחד בעבר לא שאל את השאלה. צחוק ומנוד־ראש של תמיהה והתפעלות היו בדרך כלל סוף העניין. ואילו עכשיו האישה הזאת…

היא באה לבַּאר רק פעם־פעמיים בחודש. איך ידעה שהמרתף היה… מציאותי מאוד לגביו? הוא מיהר ושם את הבקבוק לפניה כדי שתוכל לבחנו – הריקנות שהכיל, האבק השמור היטב וקורי העכביש.

“המרתף…” אמר דיק, “נחמד שם…” היא נשאה עיניה אליו. “אני יודעת” אמרה.

עיניהם נפגשו באותו מקום רחוק ועדיין הוא רעד באי־אמון. היא היתה ציידת, וציידים היו חכמים דיים כדי למצוא את אותו מקום רחוק, או להעמיד פנים שמצאוהו.

“את משקרת,” לחש דיק. “אינך יודעת באמת.” האישה הסיטה תלתל כהה אל מאחורי אוזנה וחייכה אליו. “אל תאמין לי,” אמרה. “שכח זאת. אני מתוחה. אבל… ספר לי, במרתפך… מצאת את הדלת אל הצד השני?”

“איני יודע למה את מתכוונת.” דיק ליחלח את שפתיו היבשות וסקר את הבאר העמוס לעייפה בשולחנות ואנשים. הלקוחות שקועים בשיחותיהם, הכוסות מלאות כמעט לגמרי.

האישה נאנחה ונדה אליו בראשה, בעדינות. “אתה מפחד,” אמרה. “אתה יודע מה אני ועכשיו – ברגע זה – אני שתויה מספיק כדי להודות בכך. שתויה מספיק ומטורפת מספיק כדי למצוא את הדרך החוצה… אתה יודע שאינך יכול לעבור בדלת לבדך? אפילו אם אתה מוצא אותה?”

דיק הביט בה ממושכות לפני שהניד בראשו. כן, הוא ידע, וכאן, לבסוף, היתה האישה, אם רק יכול היה להאמין בה.

“האם אינך בודד גם כן?” שאלה האשה רכות. “האינך רוצה בי? אני אהיה שונה מעבר לדלת… לשם מה אתה חושב צדתי כל השנים?”

“מדוע לא דיברת מוקדם יותר?” לחש דיק. “שַנים מוקדם יותר…”

“לא הסתכלת בי,” אמרה. “מעולם לא הסתכלת בי באמת.”

זה היה נכון. הוא תמיד פחד מהציידים ובמיוחד מן הנשים השקטות, היפות, המעטות, שלא נראו שייכות לקבוצה. כמו זו שלפניו.

“איני יכול להאמין,” אמר. “אינך רוצה בי,” הניע ראשו הסחרחר עליו.

האשה נסתה לחייך." “בסדר,” אמרה. “הייתי מטורפת כשחשבתי שתקשיב לי, שתאמין… איני מאשימה אותך. ועכשיו לעזאזל עם זה, איני מאמינה בכלום.” היא החליקה מן הכיסא הגבוה ופנתה ללכת.

“חכי”.

לרגע היססה ואז הסתובבה אליו שנית. הוא הביט בפיה האדום, הרך, בעננת שערה הכהה, בגופה החטוב, המתוק, לפני שהרשה לעצמו להתבונן בעיניה. היא הביטה בו כאילו הוא היה המשפט והיא מלמדת הסנגוריה על המין האנושי. עיניה הודו בכל. האכזריות, גניבת הדעת, הפגיעות, הפחד ו…כן…האהבה, שקולה כנגד כל אלו – מוחקת הכל.

“בואי אתי עכשיו,” אמר.

במהירות התכופפה אל מתחת לדלפק ועמדה עמו על המשטח החלק מאחורי הבַּאר. הוא אחז בידה וחייך אליה, ויחדיו ירדו במדרגות.

הבקבוק הישן עמד על הבאר – בזאת הבחינו כולם מייד. לאחר מכן שמע מישהו את חריקת הדלת. מישהו אחר שמע שקשוק המנעול ונעילתו בשנית מן הצד השני, וכשהקולות בחלל הבאר גוועו, שמעו כמעט כל הנוכחים את הדי הצעדים של הזוג חוצים את רצפת המרתף. אולם הם לא עצרו ליד מדפי היינות. המבקרים הקבועים יאשרו זאת. הם הלכו מעבר להם – הרבה מעבר. כל כך רחוק מעולם ל לא הגיע דיק לבדו. לבסוף פסקו הצעדים. נראה שהם עמדו לפני המחסום האחרון. אחר כך היה מספיק זמן ושקט כדי שכל איש מהנוכחים יחוש את עוצמת הסגירה העמומה של הדלת, והטעם המר של הכישלון.

האנחה כבר החלה – הקול הדק, הדוקרני… אוה… של הכישלון האחרון – כאשר נשמע הקול החדש־המנצח. אף אחד מן הלקוחות לא ישבעו ששמעו את דיק פותח את הדלת לצד האחר… וסוגר אותה שנית – אחריו.

לאחר מאמרים אחדים על נושא העבמים שהופיעו בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’, אנו מצינים הפעם בפני הקוראים את דעתו של ד"ר ג’וזף אלן הייניק, שהוא ללא ספק בר הסמכא מספר אחד בעולם בנושא העצמים המעופפים הבלתי מזוהים.

ד"ר הייניק הינו פרופסור בדימוס של אוניברסיטת נורתווסטרן, בה עמד בראש המחלקה לאסטרונומיה. הוא היה אחד ממנהלי המעבדה לאסטרופיסיקה בקיימברידג', מסצ’וסטס, בין השנים 1956–1960, כאחראי על תכנית מעקב־אופטי של לוויינים של ארה"ב. בין השנים 1952 ל־1969 שימש ד"ר הייניק כיועץ מדעי לפרוייקט ‘הספר הכחול’ (חקר עבמים שיוזם חיל האויר של ארה"ב) ובשנת 1973 הקים את המרכז לחקר עבמים (CUFOS) באוונטסון, אילינוי, שבראשו הוא עומד עד היום. המאמר שלפנינו הופיע ביולי השנה בכתב־העת ‘סקירה טכנולוגית’ המוצא לאור על־ידי ה’אם.איי.טי' – המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס, שהוא אחד המכונים הטכנולוגיים החשובים בעולם.

* * *

ד"ר ג'. א. הייניק

שגעון מתמיד

לראשונה נתקלתי בדיווחים על עבמים בשנת 1948 – הייתי אז אסטרונום באוניברסיטת אוהיו – כאשר נתבקשתי על־ידי מרכז הביון הטכני של חיל האויר להעריך כמה מכל הצפיות השוטפות מקורן אינו אלא תופעות אסטרונומיות כמו מטאורים, כוכבי־לכת, וכוכבים מנצנצים. כרבים אחרים הייתי משוכנע אז שכל הדיווחים על ‘צלחות מעופפות’ (כך קרו לזה בימים ההם) אינם אלא שגעון חולף שלאחר המלחמה. אולם דיווחי העבמים הוכיחו עצמם בתור ‘שגעון’ מאריך־ימים מאין כמוהו; הוא מתמיד ומחזיק מעמד גם שלושים שנה מאוחר יותר, בקרב שכבות רבות של האוכלוסיה, ובאזורים רבים של העולם.

הקטלוג המקיף של דוחות על צפיה בעבמים, המוחזק ומעודכן במרכז לחקר עבמים, מכיל נתונים מ־140 ארצות. לא רק שאין שום ספק בכלל־עולמיותה של התופעה, אלא שהדיווחים מגיעים מתרבויות שונות, מארצות בעלות אקלים שונה, ומאנשים בעלי רמות שונות של השכלה. בקרב הציבור יש מודעות גבוהה לנושא (משאל גאלופ אישר זאת בארה"ב) וכל השפות הראשיות המציאו מונחים מקבילים למונח האנגלי UFO. יתר על כן, מבקרים הטוענים שההתעניינות בעבמים מוזנת בעיקר על ידי אמצעי התקשורת, יופתעו לשמוע שהדיווחים מגיעים גם מארצות הנמנעות מדיונים פומביים על עבמים, ביחוד בכלי התקשורת, כגון סין וברית־המועצות.

הדיווחים המועילים ביותר באים מאנשים שהינם מתוחכמים, אחראים, ויציבים מבחינה נפשית (לפי הסטנדרטים המקובלים), ולו רק מפני שיש להם הרבה מה להפסיד בגלותם לציבור את החוויה שהתנסו בה. בדרך כלל מגיבים חבריהם בחוסר־אמון ואף בלעג, הנה דוגמאות אחדות:

● לפני כמה שנים הוזעקתי על ידי אחד הפרופסורים מאֶמ.אַיי.טי. (המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס). “עזוב הכל ובוא מייד לקיימבריג'”, ביקש ממני, כדי לחקור מראֶה בו חזה אחד מעמיתיו, אחד ממנהלי המעבדה למיכשור. באתי והקשבתי בעניין לתאור הטכני המדוייק של האיש על מסלולו של העצם, מראהו וגווניו בעת שחלף בשמיים. מקורו נותר בלתי מזוהה.

● לאחרונה ראיינתי קצין בכיר של חיל האויר הארגנטיני, בנוכחות קצינים אחרים, על עב"ם שראה לפני כמה חודשים. הוא נהג במכוניתו עם חבר מחוץ לעיר, במזג אויר מעונן, כאשר עצם דמוי־חרוט הופיע לפתע מבין העננים הנמוכים והמשיך לנוע במהירות בינונית מתחת לעננים. הקצין עצר מייד את רכבו והספיק לצאת ולצלם צילום אחד לפני שהעצם התרומם שוב ונעלם בין העננים. בחנתי את הנגטיב המקורי בהגדלה; לא גיליתי שום סימן שיכול להצביע על זיוף.

● צוות של ארבעה אנשים מיחידת ההצלה הרפואית של חילות היבשה עשה דרכו במסוק מקולומבוס לקליבלנד, אוהיו. בדרך הבחינו בכלי־טיס חסר כנפיים שצלל לעברם, ריחף מעליהם רגע קט והפעיל כוח ניכר שמשך את המסוק כלפי מעלה, בעוד הטייס משתדל כמיטב יכולתו להנמיך.

● טייס מסחרי – בעל ותק של שנים רבות בחברת ‘אליטליה’ – טס בגובה 12,000 רגל ביום שטוף־שמש, כאשר הוא ואנשי צוותו הבחינו בכלי־תעופה ‘מתכתי’ שטס במקביל להם במשך כמה שניות, ואז נסק לפתע אנכית מעלה ונעלם. כאשר מסר הטייס למגדל הפקוח על ‘כדור־פורח מוזר’ (הוא לא התכוון לדווח על ‘עב"ם’) סיפרו לו שרגע לפני כן מסר צוות של מטוס בריטי, שהיה בגובה 40,000 רגל, על עצם ‘בלתי מוכר’ שנע במסלול אנכי. אך הטייס לא דיווח לחברה על המקרה ביודעו היטב שחברות התעופה אינן מתייחסות באהדה לטייסים שנוהגים ‘לראות דברים’.

גם אם חלק מהמעידים על צפיה בעב"ם הם אנשים אמינים, ותהיה מיומנותם הטכנית גבוהה אשר תהיה, עלינו להודות שרוב הדיווחים האינדיבידואלים הינם מתיחות. העדר תמיכה במחקר מקצועי גרם, ללא ספק, להחמצת הזדמנויות רבות ללקט נתונים מדעיים. עם זאת, חוקרים אחדים הצליחו, בעיקר בזמנם הפנוי, לקשר דיווחי עבמים לפרמטרים פיסיקליים. ס. פוהר הצליח להראות התאמה סטטיסטית בין ארועי עבמים בצרפת לבין הרָכיב האנכי של השדה הגיאומגנטי, כפי שנרשם בתחנה הגיאופיסית בשמבון־לה־פורה, צרפת. ולפני זמן לא רב נערך מחקר על־ידי ג'. אצ’טה (במימון ‘המרכז לחקר עבמים’), במטרה לאתר הפרעות בנתונים הגיאופיסיים הנקלטים באורח שגרתי, (ע"י המנהל הלאומי לענייני אטמוספירה ואוקיאנוס של ארה"ב), הפרעות העשויות לאמת צפיות בעבמים. מבין 65 קטגוריות של נתונים גיאופיסיים כולל תופעות סולריות, בין־פלנטריות, יונוספריות וגיאומגנטיות, הוא מצא שש קטגוריות שנראו כראויות לבחינה נוספת. ד. פירסון תאר בפרוט מערכת למדידה־למפרע של עקבות קרקע הקשורות לכאורה בצפיות עבמים. המערכת כוללת כמה וכמה שיטות של אנליזה תרמית שמטרתה לקבוע עד כמה התחממה הקרקע באתר שבו אמור היה העב"ם לשהות. אולם העדר תקציב הכשיל מחקרים כאלה, אף שנעשו בדיקות ראשוניות מבטיחות מאוד, שלא פורסמו.

חוקרי עבמים מוצאים עצמם לכודים במצב קלאסי של ‘מילכוד 22’: כשהם תרים אחר קרנות ופרויקטים כדי לצבור ראָיות כמותיות, טוענים המבקרים שאין נתונים מסייעים בכמות מספקת. לדוגמה, בדחותה את פנייתו של הנשיא קרטר לחקור את בעיית העבמים, פסקה סוכנות החלל והתעופה (נאס"א) בעצם שהיא תעשה זאת רק אם יוצגו בפניה נתונים ‘מוצקים’. קיימות ממערכות לאיסוף נתונים המשמשות למטרות אחרות. אך העדר הלגיטימיות מונע מחוקרי העבמים לנצלן. למשל, פיקוד הגנת־האויר של צפון אמריקה יכול היה להכניס סברוטינה לתכנית המחשב שלו שתפריד ותמיין את כל ‘המטרות הלא־מתואמות’ המופיעות מדי יום על מרקעי המכ"ם, אבל כשהצעתי זאת לחיל־האויר, נעניתי למשימתם היא לבדוק רק מסלולים בליסטיים.

מעבר לשוליים

העבמים הם נושא שקשה לקחת אותו ברצינות, והבוז שהוא זוכה לו מצד הקהיליה המדעית הוא בחלקו מוצדק. הזלזול הכללי בנושא נובע בעיקר משלושה גורמים: א) עליונותם של מקרי העצמים המעופפים המזוהים (עמ"ם – ifo). ב) אמונת עידן־החלל ברעיון “אנחנו לא לבד” (וספיחו: “אנחנו הגענו לירח אז מדוע שהם לא יגיעו הנה?”). ג) אותם “מאמינים אדוקים” מעטים אך בולטים, שאימצו להם את רעיון המבקרים מן־החלל בדבקות דתית כמעט.

נכון שהרוב המכריע של דיווחי עבמים ראשוניים הינם פשוט תוצאה של זיהוי מוטעה של תופעות רגילות. א. הנדרי ניתח את הדיווחים שנתקבלו במרכז לחקר עבמים במשך שנתיים והראה שכמעט 90 אחוזים מהם היו ברי־זיהוי. אם כל־כך הרבה אנשים עלולים לטעות, מדוע לא להניח שכל דיווחי העבמים הם או טעויות בזיהוי או כזבים? אבל פטירה כזאת של הנושא אינה מתיישבת עם הגישה המדעית. ככלות הכל, בניסוי תא־בועות הליום רק עקבה אחת בלתי מוסברת מתוך אלפים מצביעה על גילוי חלקיק תת־אטומי חדש.

כוכבים נצנצו, כוכבי־לכת זרחו ושקעו, ומטאורים הבהיקו בשמיים במשך רבבות שנים; מדוע פתאום עכשיו מדווחים עליהם בתור עבמים? אולי התשובה נעוצה באופי תקופתנו, ואת זה צריכים להסביר סוציולוגים ופסיכולוגים. בעידן זה של אימה מפני שואה גרעינית, אזילת המשאבים הטבעיים, התפוצצות האוכלוסין, זיהום, אינפלציה, משבר־אנרגיה והתמוטטות מסורות חברתיות, האין זה נוח להעמיס את כל התלאות על כתפיו של מישהו אחר? אבל של מי? של היצורים החוץ־ארציים, כמובן! במשך עידנים נשאו אנשים את עיניהם השמימה בבקשם ישועה, אבל עידן החלל החליף את האלים והרוחות של ימי־קדם באפשרות הקוסמת שאינטליגנציה מתקדמת לאין־שיעור משלנו מזכה אותנו בביקורים. אחרי הכל, אם הם מסוגלים להגיע הנה, לבטח יש להם טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אולי נוכל ליהנות מהידע האגדי שלהם.

אמונה זאת מובילה בקלות לזיהוי מוטעה של מראות־שמיים – או לראיית עבמים פשוט מפני שהמתבונן רוצה לראותם. ותמיד ישנן אותן כתות קטנות אך ססגוניות של ‘אנשים מן־החלל’ המאמינים אמונה עיוורת בסיפורי מנהיגיהן על ‘מסעות אל המאדים על סיפון עב"ם’, והמסר הנשגב ששולחות לאנושות אותן יישויות נעלות.

היבטים רגשיים, או אפילו נאורוטיים אלה של תופעת העבמים, עשויים להוביל בקלות למסקנה שכל העניין הוא שטות מוחלטת. אולם מסקנה כזאת מטילה ספק ביושרם, ואולי במיומנתם, של מדענים, טייסים, מהנדסים ואנשים אחרים הנחשבים לשפויים ואחראים, אשר מסרו תאורים מפוכחים, אם כי מדהימים על מפגשיהם עם עבמים. בוודאי שאין לשייך את אלה לאותה קטגוריה של אלה הטוענים שהעבמים הטיסום אל המאדים ונוגה.

קובץ צורות אופייניות של עבמים, שצוירו על סמך תצלומי עבמים שונים. הקובץ נערך ע"י ד"ר ר.נ. שפרד, פסיכולוג מאוניברסיטת סטנפורד, ונכלל במסמך שהוגש לוועדה למדע ואסטרונאוטיקה של בית הנבחרים האמריקני, בשנת 1968.

לגייס את אנשי המקצוע

אחרי שנים רבות של התנסות בכל ההיבטים של תופעת העב"ם. אני מאמין שאם נחלץ את היסודות העקריים מתוך התוהו־ובוהו של ‘העבמולוגיה העממית’ נגלה תופעה אמפירית חדשה, שאפשר אולי להשוותה להצצתו הראשונה של ליווינהוק במיקרואורגניזמים, או של גלילאו בירחיו של שבתאי. לרוע המזל, התהליך עלול להיות מייגע לא פחות ממיצוי גרם של ראדיום מכמה טונות של ברקית האבץ.

דבר זה טרם נעשה, מכיוון שלאור הבוז העמוק היה בלתי אפשרי להשיג כוח אדם מיומן וקרנות נחוצות כדי לטפל בנושא ברצינות ובמקצועיות. באוירת המתיחות המבדחות והפנטסיות הדתיות, הופקר התחום בידיהם של חובבים בעלי כוונות טובות, אך חסרי נסיון וידע. חובבים אלה נפלו לא אחת בפח בדומה למדענים – בקשרם את העבמים קשר בל יינתק לנושא החיפוש אחר תבונה חוץ־ארצית (SETI – search for extraterrestial intelligence), לא הותירו שום מקום למחקר פתוח. עם זאת, אותם חובבים עשו עבודה חשובה בליקוט ושימור מידע שאחרת היה הולך לאיבוד, והם עמלו על כך בזמנם הפנוי, כשהם מתפרנסים מעבודות אחרות. מה היו פני הרפואה או הטיסות לחלל אילו הושארה רק למתנדבים העובדים ללא שכר?

המחקרים הראשוניים המפורסמים – פרויקט ‘הספר הכחול’, צוות רוברטסון ו’ועדת קונדון' – היוו ‘טיפול מקצועי’ רק במובן צר מאוד. בתור יועץ לפרוייקט ‘הספר הכחול’ (הפרוייקט של חיל האויר בין השנים 1952 ל־1969), חבר ב’צוות רוברטסון' וכמי שקיים מגע הדוק עם ‘ועדת קונדון’, אני יכול לומר זאת בתור בר־סמכא.

פרוייקט ‘הספר הכחול’, קיבל את איתותיו מהפנטגון, שגישתו (שהוכתבה בעיקר ע"י יועצים מדעיים צבאיים ואזרחיים) היתה שיש למצוא הסברים רציונליים לכל דיווחי העבמים. אולם רק לעתים נדירות היו אותם הסברים מבוססים על מחקר מקיף, וזאת בגלל ‘הגיון מעגלי’: כיוון שהרוב המכריע של דיווחי עבמים ניתן להסבר רציונלי, הרי שאם נשתדל יותר, נוכל להסביר כך את כל המקרים! אם כך, למה להתאמץ? רק מעט מאמצים הושקעו בקבלת נתונים כמותיים – תרשימים, גראפים, מהירויות זויתיות, אנליזות ספקטרליות וכן הלאה – בגלל הגישה שהעבמים חייבים להיות הבל־הבלים.

‘צוות רוברטסון’, שהורכב ממדענים רבי־יוקרה (ועסוקים מאוד), הקדיש חמישה חלקי ימים לסקירת המצב בתחילת שנת 1953. הוא לא ערך שום בדיקות משלו, והסתמך אך ורק על בדיקות חלקיות של מקרים שנבחרו ע"י סגל ‘הספר הכחול’. הצוות כונס ביוזמת הסי.אי. אי. (סוכנות הביון המרכזית), שעניינה היה כנראה לא העבמים לשמם אלא שימוש אפשרי בדיווחי עבמים על־ידי אלמנטים חתרניים כדי לשבש תקשורת צבאית או לערער את היציבות הפסיכולוגית של הציבור. במקום להציע המשך המחקר המדעי, המליץ הצוות שיש לעשות כל מאמץ כדי להפריך את דיווחי העבמים.

על ‘ועדת קונדון’ נמתחה בשעתה ביקורת רבה, למרות שהדוח שלה קיבל גיבוי של האקדמיה הלאומית למדעים, ונחשב ע"י אנשים מסוימים כעבודה המוסמכת ביותר על עבמים. אולי יספיק ציטוט מדברי אחד המבקרים, אולי אחד העדינים שבהם. כך קבעה תת־הוועדה לנושא עב"ם של המכון האמריקני לאוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה (AIAA): “כדי להבין את דו”ח קונדון, שהוא כה קשה לקריאה בגלל אופן עריכתו, יש הכרח ללמוד את כולו. לא די לקרוא סיכומים, כמו אלה של סליבן וקונדון או תמציות של סיכומים, שמהם ניזונים בעיקר אמצעי התקשורת והציבור. יש הבדלי השקפות ומסקנות בין המחברים עצמם בפרקים שונים של אותו דו"ח, ויש הבדלים בינו לבין הסיכום של קונדון". ועוד העירה אותה תת־ועדה: “הוטרדנו מהדלות המפתיעה של ניתוחים מדעיים וטכנולוגיים שהופעלו כמעט על כל התצפיות לפני המחקר של קונדון.”

כמובן, אפשר להעלות את התאוריה שפרויקט ‘הספר הכחול’ ו’ועדת קונדון' היו חלק משטיפת־מוח מכוונת של השלטונות, ושהממשל של ארה"ב (וגם של מדינות אחרות) יודע היטב מה קורה אך מסתיר זאת מהצבור בכוונה תחילה. עד היום אני מקבל מכתבים אנונימיים מאנשי צבא המספרים שהיו מעורבים בצורה זאת או אחרת בקשר שתיקה וטשטוש העובדות. אך כשאני דורש מהם הצהרה בכתב, הם נרתעים. עם זאת, הגם שחשיפת מסמכים סודיים של הסי.אַי.אֵי. והאפ. בי. איי (בכוח החוק של חופש המידע) גילתה שעל אף הכחשותיהם הם אמנם התעניינו בעבמים, אין בזה הוכחה לקשר מקיאבלי ערמומי. אילו אכן היתה קיימת מערכת השתקה גלובלית שכזאת, אזי היה זה הסוד השמור ביותר בכל הזמנים.

להכניס סדר בדיווחים

אילו היו מושגות הקרנות הדרושות למחקר מקצועי של תופעת העבמים, כיצד צריך היה לקדם מחקר כזה? האסטרונום המנוח הנרי נוריס ראסל נתן דוגמה טובה בספרו ‘מקורה של מערכת־השמש’. הוא לא נתן פתרון של ממש לבעיית היווצרותה של מערכת השמש, אבל הוא הציג את כל התכונות הידועות (מסלולים קופלנריים, מהירויות הסיבוב, המסות והצפיפויות של כל כוכבי־הלכת והירחים), שבהן חייבת להתחשב כל תיאוריה ראויה לשמה. אם נצליח לעשות לפחות כדבר הזה בנוגע לתופעת העבמים, דיינו.

כצעד ראשון, נוכל למיין את הדיווחים לשש קטגוריות תצפיתיות. אלה לא יניחו מראש, בשום אופן, הנחה כלשהי בדבר מקורה של התופעה; הן פשוט יגדירו את אופי ההתנסות שחווה המדווח. שלוש הקטגוריות הראשונות הן תצפית ממרחק, ואילו שלוש הנותרות הן ‘מפגשים מקרוב’, קרובים דיים כדי להבחין בפרטים (בערך 200 מטר או פחות). ואלה הן:

1. אורות ליליים: הצופה מבחין בנקודה זוהרת או כתם בוהק. בדרך כלל מטשטש הזוהר כל צורה חומרית משוערת של מקורו. אפשר לתארו כמקור מרוכז של אנרגיה אלקטרומגנטית, חזק אך לא מתמקד בהכרח בספקטרום הנראה.

2. דיסקוסים של אור־יום: מילת המפתח כאן היא ‘אור־יום’: אולם מכיוון שרובן המכריע של תצפיות היום מתייחסות לגופים עגלגלים או דמויי דיסקוס, בעלי חזות מתכתית, אני מתייחס אליהם כללית כאל ‘דיסקוסים’. לא ידוע אם הכתם הזוהר הלילי היה נראה באור־יום כדיסקוס מתכתי. בסיווג זה, המבוסס אך ורק על התצפיות, הסוגים עשויים לחפוף או לא לחפוף זה את זה. ואמנם, אל לנו להניח שלכל העבמים אותו המקור; ייתכן שיש לנו ‘תפוחים ותפוזים’.

3. גילויי מכ"ם ואימות חזותי: המכ"ם הוא מקור ראשון במעלה למידע, אך חשובים במיוחד הם אותם מקרים בהם העב"ם נצפה גם באופן חזותי, ושתי התצפיות תואמות זו את זו.

4. מפגשים קרובים מהסוג הראשון: במפגש כזה אין שום השפעה פיסית של העב"ם על הסביבה – זהו סוג הדיווח השכיח ביותר.

5. מפגשים קרובים מהסוג השני: כאן יש השפעה של העב"ם על חי או על דומם. הספרות גדושה בתאורי מקרים שבהם מנועי מכוניות דממו בעת התקרבותו של העב"ם, על הקרקע נמצאו בורות וטבעות אדמה חרוכות בדיוק במקום בו המדווח טוען שראה את העב"ם נוחת, הצמחיה הושמדה, או שחיות או אנשים הושפעו באופן פיסיולוגי כלשהו. לסוג זה של מפגשים יש ערך מדעי מיידי, כמובן, שכן ניתן לבדוק אותם במעבדה.

6. מפגשים קרובים מהסוג השלישי: אלה מאופיינים בדיווחים על יצורים או יישויות כלשהן הקשורות קשר הדוק עם עבמים, ולא משנה אם באו במגע ישיר עם הצופה או לא. על אף שזהו הסוג הנדיר ביותר, הוא זכה לתהודה הרבה ביותר בכלי התקשורת מסיבות מובנות: הוא המלהיב ביותר את הדמיון, וקשור ברעיון ‘אנחנו לא לבד’.

דוגמאות רבות מאוד מכל אחד מהסוגים הנ"ל מתוארות בספרות.

דואליזם פרדוקסלי

כאשר אנו מנסים לעמוד על תכונותיה של תופעת העבמים, האם אנו מוצאים דבר־מה המפריד אותה מעולם היום־יום? היש בה משהו מדהים ופרדוקסלי גם יחד כהגדרתו של נילס בוהר, משהו שיורה על פריצת־דרך חדשה? נראה לי שהתשובה חיובית.

תופעת העבמים, יהא מקורה אשר יהיה, ממוקמת על־פי רוב בתחום מצומצם של מרחב וזמן. בניגוד למטוס מסחרי, למשל, שאפשר לעקוב אחריו ברציפות בחולפו מעל ערים אחדות, את העב"ם רואים רק לעתים נדירות ביותר ממקום אחד, וכמעט לעולם לא ניתן לעקוב אחריו לאורך זמן. כמו חתול צ’שייר ב’עליסה בארץ הפלאות', הוא מופיע פתאום משום־מקום, ואחר־כך נעלם, וכמו אותו חתול, מדווחים עליו לפעמים שהוא “לובש צורה חומרית”, “פושט אותה”, ועובר גלגולי צורה. החתול של עליסה הותיר את חיוכו במקום, לאחר שהסתלק; העב"ם – להוציא את מקרי ‘המפגשים מהסוג השני’ – מותיר רק זכרונות מטרידים. ובדומה לחתול, חוויית־עב"ם נמשכת רק זמן קצר – מחקרים שונים העלו שמשך הצפייה הממוצע נע בין 8 ל־14 דקות.

החתול של עליסה נראה רק לעיני צופה אחת. בשני שלישים מצפיות העבמים הם נראים על־ידי שני צופים או יותר, אך כמעט לעולם לא על־ידי קהל רב. זהו נימוקם העיקרי של אלה המסרבים לקחת את כל העניין ברצינות: מדוע כל־כך מעט עדי ראיה? אם יש עסק עם איזו חללית של ממש ששוגרה מבסיס קוסמי כלשהו, מדוע היא לא נראית לעיני עם ועדה?

ההופעות הסלקטיביות של העבמים מעידות כאילו על ‘עימוד’ מכוון, אבל על־ידי מי? על־ידי האינטליגנציה העומדת אולי מאחורי התופעה, או שמא על־ידי תת־התודעה של הצופה? לדוגמא, לעתים קרובות מספרים שהעב"ם נחת “על הכביש, ממש לפני המכונית שלנו”. מדוע לא הרחק בצדי הדרך? מדוע הישר לפנים, אך רק לעיני צופים בודדים? מעבר לכך, יש להוסיף תכונות עוד יותר מוזרות, ‘על־טבעיות’. בנוסף ל’לבישת צורה חומרית', ‘פשיטתה’ וגלגולי הצורה, רבים הם הדיווחים על תאוצות ומהירויות שאין להעלותן על הדעת, ושינויי מיקום ‘מיידיים’ באפס זמן. תופעות אלה, תהיינה בלתי מתקבלות על הדעת ככל שתהיינה, מתועדות יותר מדי מכדי שניתן יהיה להתעלם מהן.

אנו ניצבים, מן הסתם, מול דואליזם המזכיר את דואליזם האור (היותו של האור חלקיקים וגל כאחד), שמולו עמדו הפיסיקאים לפני מאה שנים. מצד אחד, מפגינים העבמים תכונות פיסיקליות: אפשר לראותם, לצלמם, לגלותם באמצעות מכ"ם, ולבחון את השפעתם על הסביבה. מצד שני, הם מתנהגים כמצייתים לחוקים שאינם מוכרים עדיין בפיסיקה. אנו נמצאים במצב שהינו מדהים ופרדוקסלי גם יחד – אי אפשר להשליך הצידה היבט אחד של התופעה ולהעדיף את האחר רק מפני שאינו ‘מתאים’.

ייתכן שעלינו לקבל את האפשרות שתופעת העבמים היא מעבר לכל הסבר קונבנציונלי ישיר, אולי כמו שהמקור האמיתי לאור־השמש היה מעבר לידע של קלווין והלמלהולץ, אשר בסוף המאה ה־19 החזיקו בעקשנות ב’תאוריית ההתכווצות' שלהם. תפיסת השמש כ’מתקן אנרגיה גרעינית' היתה, כמובן, מחוץ ליכולת השגתם. כאשר סיפרו לקלווין שחקר מאובנים מימי קדם מוכיח שהשמש זרחה אז בדיוק כמו היום, הוא סרב לקבל זאת, ואמר לגיאולוגים שהוא “נותן לשמש 10 מיליון שנים ואף יום אחד יותר”. ייתכן שאם היה יותר פילוסוף היה תוהה שמא המאובנים סיפרו לו דבר־מה. כך אולי גם אנחנו צריכים לתהות שמא תופעת העבמים מספרת לנו משהו.

רוח וחומר

תופעת העבמים נחווית בעיקר באמצעות ההכרה והפסיכיקה האנושית. הפיסיקה המעבדתית מנסה לעסוק ב’מציאות אובייקטיבית', אבל מה אם נניח שקיים סוג של תופעות שבהן המשתנים הסובייקטיביים הם החשובים ביותר? כיצד לחקור אותן?

יוג’ין ויגנר, הפיסיקאי הדגול מפרינסטון, כתב ש"חוקי הפיסיקה הידועים כיום הינם, לכל הפחות, בלתי מושלמים ללא תרגומם למונחי תופעות מנטליות. סביר יותר שהם בלתי מדוייקים, ואי־הדיוק הולך וגדל ככל שגדל התפקיד שנוטלים החיים בתופעה הנדונה… כאשר אנו דנים במצבים שבהם מעורבת יותר התודעה האנושית, גובר הצורך בתיקונים והתאמות של החוקיות השולטת, לפי הבנתנו, בעצמים דוממים."

לאנשים שחוקרים ברצינות את תופעת העבמים התברר יותר ויותר שנחוצים אי־אלו שינויים בגישה ובמתודולוגיה. האם ההתרחשויות הנחוות במוח מייצגות הפרעות המסתננות ממציאות מקבילה? או שמא הם עצמם מהווים מציאויות מקבילות? האם עלינו לחפש את הפתרון לתעלומת העבמים במערכות כוכבים מרוחקות, או שמא הרבה יותר קרוב – בתחום המֶֶתָ־ארצי ולא בחוץ־ארצי?

ההיבטים העל־טבעיים או ה’פסיכיים' של תופעת העבמים נחשבים בדרך־כלל כסיבה מספקת להתייחס בביטול אל כל הנושא, אבל מהתייחסות כזאת נודף ריח של חוסר אחריות מדעית. ארווין שרדינגר כתב פעם: “על המדען להיות סקרן ולהשתוקק לרדת לעומקם של דברים.” אני סבור שבמשך שלושים השנים האחרונות צברנו די מידע על עבמים כדי להסתקרן ולנסות לרדת לעומקם.

להסביר את הלא־ניתן להסבר

אמנם בקרב אנשי המדע גובר העניין – אם כי לא במידה מספקת – במיסתורין שצופנת תופעת העבמים. העבמים לא יתנדפו להם כך סתם וייעלמו מחיינו כפי שרובנו אולי ציפינו פעם. ב־1976 ערך פ.א. סטארוק סקר בקרב חברי האגודה האסטרונומית של אמריקה, בשאלה האם לדעתם ראויה תופעת העבמים למחקר מדעי. מבין 1356 הנשאלים, השיבו 23 אחוזים “בוודאי”, 30 אחוזים השיבו “קרוב לוודאי”, ו־27 אחוזים השיבו “ייתכן” – סך הכל 80 אחוזים היו בעד, לפחות באופן פושר. שבעה מהנשאלים ציינו שהם עוסקים באופן פעיל בלימוד הבעיה. באופן מפתיע (לפחות בעיני אלה שאינם מתמצאים בתמונת־המצב של נושא העבמים) ציינו 62 נשאלים שהם עצמם היו עדים, או שקיבלו עדויות רשומות לארועים שלא ניתן היה לזהותם אלא לשייכם לתופעת העבמים. אחת הדוגמאות האחרונות להתעניינות מדעית באה מהאקדמיה למדעים של ברית המועצות. בהעדיפם את הבטוי ‘תופעות אטמוספריות אנומליות’, מדווחים החוקרים גינדיליס, מנקוב ופטרובסקיה ש"ראוי לציון הוא האחוז הגבוה של צופים בעלי הכשרה טכנית: עובדים מדעיים, מהנדסים, וטייסים (52 אחוזים). בניגוד לטעות הרווחת בציבור, יש אחוז די גבוה של אסטרונומים בין הצופים (7.5 אחוז)."

לבסוף, מן הראוי להזכיר את הצוות המדעי הצרפתי GEPAN, (הנתמך ע"י ממשלת צרפת במסגרת סוכנות החלל הצרפתית CNCZ) אשר חוקר באופן שיטתי את תופעת העבמים. צרפת היא המדינה היחידה שיזמה באופן רשמי פרוייקט שכזה. (באורח טיפוסי אולי, חוקר הצוות רק עבמים צרפתיים.)

הנה כי־כן דבר שנחשב פעם לשגעון חולף הוכיח את עצמו כמתמיד, פרובוקטיבי, ומטריד. כדאי לצטט, לפיכך, את דבריו של האסטרונום פייר סימון לפלאס מלפני מאתיים שנה: “אנחנו כה רחוקים מהבנת כל כוחות הטבע ואופני פעולתם השונים, עד שאל לו לפילוסוף להכחיש תופעות רק מפני שהידע הקיים אינו מסוגל להסבירן. ככל שקשה יותר לאשר את קיומן של תופעות, כך אנו מחוייבים יותר לחקור אותן ביתר קפידה.”

‘הפנטסיה האקולוגית’ שלפנינו היא פרי עטו של סופר אמריקאי בלתי ידוע לחלוטין, ומוקדשת לכל חובבי הטבע באשר הם שם…

* * *

גריידי אמר, “שתיזהר מטרולים, שמעת?”

הנעתי ראשי בנימוס, בקלילות “כמובן, גריידי. כמובן. אתה מכיר אותי.” למרות זאת, התכוונתי להשיג לי אחת מאותן אמהות, או שתים.

“אינני מתלוצץ, האריסון, עדיף שתהיה זהיר.”

“כן, כן. בסדר כבר, אהיה זהיר. רק תפסיק את הבילבולים שלך.” לפעמים נעשה גריידי כזה, כולו עקשן וסמכותי. אז עלינו לשעשעו, אחרת הוא משתגע.

“אני יוצא החוצה, לשאוף אויר צח. אחזור בעוד שעה בערך.”

אני חושב שהוא מילמל משהו לתוך זקנו, אבל לא שמעתי אותו כיוון שכבר יצאתי החוצה בחיפזון דרך הדלת האחורית, דרך המגרש ואל תוך המוסך. היפ חיכה לי.

(הנה שלושה מטרים של פלדת יגואר עם כנפי כרום מבהיקות וזכוכית מקומרת מאחור, וכולו שלי!)

סיימתי לפסוע פנימה. “הלו, חבר ותיק,” אני אומר להיפ.

“איך המרגש והכל?”

שום תשובה, כמובן. היפ עונה לעתים רחוקות. לכן מייד אני שואל, “מוכן לאיזה צֵייד־טרולים?”

היפ מרביץ חיוך־גיחוך, ישר בסבכת הסריג. פירושו במכונית, “כן.”

“בסדר, חמוד,” אומר אני בטפסי פנימה. “בוא נלך לתפוס אותם.”

סובבתי את המפתח והיפ נדלק מבפנים; חומצה בוערת של כוח־קרביים. קרוע־עיניים, אורות הסינוור לטושים החוצה ברעבתנות, תפסתי את ההגה ועיסיתי את מוח המתכת של היפ עם דוושת הבנזין. הוא הריח כבר דם טרולים, לכן הרגיש טוב כל כך.

הלכנו לפגוש אחד, אולי שניים. לכן הובלתי את היפ החוצה, אל הרחוב, אחוריו חמים־חמים־חמים.

היה יולי. מזג אויר טוב לצֵייד־טרולים. לילות קיץ כאלו בדרך כלל הביאו אותם בעדרים. (אולי השלמת החסר לחורפים חסרי־טרולים.) ידעתי שהיה לנו סיכוי טוב לתפוס אחד, למרות ששניים היו מעלים את הממוצע שלנו.

אני משער שהיפ ואני הרגנו בסך הכל שלושים ושישה טרולים. (זו לא רברבנות, אלא ציון עובדה.) בהתחשב בשלוש שנות נהיגה, הרי לכם ממוצע של טרול אחד לחודש. לא רע, אה? כמובן שאני והיפ אפילו לא התקרבנו לקביעת שיא. לא כאשר איזה ג’וני, שם בפניקס, היה מסלק אותם שישה־שבעה בחודש. אבל אנחנו נגיע פעם לדרגה מקצועית, והיה זה מספיק טוב בשבילנו, אנשי קייקי.

נכון, היפ?

בכל אופן, היינו על בטון עכשיו, על כבישי־הפנים של הרשת הבין־עירונית.

חלק כבטן נחש, ככל שהעין יכלה לראות, קילומטרים וקילומטרים של כביש ראשי כשרק שלטים צהובים חופזניים מסמנים את היציאות והכניסות; כביש תוך־עירי ישן מס' 16. היה זה כבישנו החביב, ושמחנו להיות שוב בתחום מוכר.

נראה שזה מצחיק כשאתה חושב על זה. בעבר, כשגריידי היה בגילי…

במקרה ששכחתי לציין זאת, גריידי הוא אבי החורג מצד אחי. הברנש שתמיד הזהיר אותי להישמר מטרולים. (הוא כל כך דאג לי.)

כלום מכל זה לא היה כאן. היו כרי דשא ונופים. גזעים עם עצים, דפנות סלעים ועשבים. אני משער שהיו הרבה כפרים בעלי תודעה אקולוגית בזמנו.

אבל בימינו, ב־1994, זה שונה. אנחנו שקועים יותר בתוך מהפכת הבטון. הכרכים הפכו להיות דם חיינו, הכבישים לעורקינו. לכן אינך יכול להימלט מהם. הם נמצאים בכל מקום. בכל אשר תלך, תראה רק בטון, בצורת גושי־אבן אפורה, או שכבות מישור שטוחות.

ממש מקסים.

כאשר כל מזוננו מיוצר באופן סינטתי או במרכזי גידול־צמחים במים. מה הטעם בחיק הטבע בכלל? שום טעם, לכן נפטרנו ממנו. הפכנו למְבוּטָנים. יותר הגיוני, לא כן?

ובמידה מסויימת, כל הסלילה הזו היתה אחראית לחשיפת הטרולים. כאשר סוג הסביבה שלהם – דהיינו סביבת הפיקניק – נמחק אט אט, לא היה להם לאן ללכת.

כמעט יכולת לומר שהם היו כמו ארנבונים.

בעבר, כאשר אדמת־אלוהים היתה בלתי מפותחת וגולמית, היו עדרים של ארנבונים לרוב, מתרוצצים מעלה ומטה בחיק הטבע. בכל זאת, מעט מאוד אנשים הבחינו בהם אי־פעם.

אבל אז, כשהתחילו לסלול כבישים ראשיים וכבישים מהירים עבר־יבשתיים, החלו הארנבונים האלו להידחף החוצה מתוך התחום שלהם. היה עליהם לחצות בטון כדי להגיע לכל מקום. אז החלו האנשים להבחין בהם כשהיו אצים־רצים דרך הכביש או נלכדים תחת הגלגלים: קראנץ', קראנץ'.

ובכן, טרולים היו בערך אותו הדבר.

הם הוגבלו למקומות בהם יכלו להשיג נוף טבעי. כמה נאות־מדבר פה ושם. משטח דשא ועשב ליד שפת הנהר. אבל זה הכל. ומכל מקום, מקומות אלו הוקפו בטון.

(אבל שימו לב, זה לא יאמר לכם כלום עד שלא תבחינו במספר דברים, כמו העובדה שהטרולים הם אשפי ההסוואה. הם נראים בדיוק בדיוק כמוני או כמוך או כמו ג’ו בוב השכן. ההבדל היחיד הוא שהם כפריים בליבם. זהו, כפריים. חסרים להם ריח הירק והצמחים. ריח הדשא הקצוץ, התגבבות העלים הנופלים. על־כן הם משוטטים כך מסביב; הם מחפשים מקום כלשהו להתפרש בו. מקום ירוק, כמו נאות מדבר או גדותיו של נהר מיסורי.

כדי להגיע לשם עליהם להחנות את מכוניותיהם בקרבת מקום ולחתוך דרך שארית הבטון ברגל. זה נוגד את החוק. כאן אני והיפ נכנסים לתמונה. אנחנו מנסים למחוץ אותם לפני שהם מגיעים ליעדם. או אם אנו מחמיצים אותם בסיבוב הראשון, אנו מנסים שוב כשהטרולים צריכים לחזור באותה דרך בה באו.

צייד טרולים: כך הוא נעשה וזה כל מה שהוא. אני מקווה ששמת לב, חבר.

טוב, היינו בכביש תוך־עירי ישן מס' 16, החלק כבטן נחש. הכל הלך כשורה. היפ בער באחוריו, עיני היו מחודדות כעיני נשר הדרוך על המשמר. מזג־האוויר היה טוב אף הוא. למעלה מעלינו, לפחות עד הקצוות העליונים של הזכוכית הקמורה האחורית של היפ, היו השמיים בהירים וכוכבים קבועים בהם. ביחס לטמפרטורה, היה האויר חמים־עירוני ולח. היו חייבים להיות טרולים בחוץ הלילה. היפ צווח בגלגליו בציפיה, מעלה את האדרנלין שלי לסף העליון. עוד חמישה־שישה קילומטרים נהיה בארץ הטרולים. התחלתי לסקור את המסלולים הקיצוניים, מחפש מכוניות חונות.

בפעם האחרונה שאני והיפ היינו כאן, לפני כשלושה שבועות, צדנו סבתא־טרול תמימה. היא הילכה לאורך הכביש וחופן ירק בידה כשבאנו מעבר לעיקול ומחצנו אותה. ספלוט! כולה על הכביש וחציה על המכונית. לקח לי שבועיים רק להוציא אותה החוצה מתוך סבכת הגריל של היפ.

אבל הסיפוק שבכל זה! מה אומר ומה אדבר? כל פעם שאני והיפ מחסלים טרול, חש עמוד השדרה שלי כאילו עבר בו קצר חשמלי, כמו על כסא מחושמל. כל זה, בנוסף לידיעה שיום יבוא ונקבע שיא, הפך את כל הטירחה הכרוכה בכך לכדאית. כולל ניקוי הגריל של היפ.

לכן באמת אינך יכול להאשים אותי שהייתי כפי שהייתי. זה היה בדם שלי. גם של היפ. נולדנו הורגי טרולים.

וזה מחזיר אותנו לאותו לילה, ואל הנושא הישן והמוכר, איך הלכנו להשיג אחד, אולי שניים מפני שהיינו כבר שם, בארץ הטרולים.

האטתי, מפעיל את מערכת האינפרה־אדום לראייה בחשיכה. היפ נהם תחתי כמו ציקלוטרון שבע־רצון. נהיגה כזו היתה מסוכנת לכן שמרנו את עינינו לטושות. לא רצינו להיכנס לתוך מכונית חונה עטויית־צל. בעצם…

… הי, רגע, חשבתי שראיתי משהו…

כן, שם זה היה. בדיוק מה שחיפשנו. מכונית חונה, לפנינו שמאלה. פרוש הדבר שהיה כאן טרול היכן שהוא מסביב. לא היו שום מכוניות אחרות בטווח עין. מכאן שהטרול היה שלנו. מצויין. מצויין.

כולי משולהב, חשתי איך החלו רקותי להלום. נשמתי בכבדות, כאילו עמדתי להגיע לאורגזם. כפותי היו מיוזעות. אני מסופק אם מצמצתי פעם אחת.

חלפנו במעלה הכביש בארבעים וחמש חלק, לוקחים זאת בקלות. ואז ראיתי אותו, את הטרול. הוא רץ משמאל לימין, כשבעים מטר, הכל בזיגזג. מייד חשפתי את היפ, מקווה שהאורות יסמאו אותו. הם לא סימאו אותו, כנראה שהתימרון שלנו לא היה כה בלתי צפוי (הטרול הזה היה ללא ספק בסביבה בזמן). אבל הוא היה אבוד כמו כולם. מכוניתו היתה מאחורינו, המדרכה הקרובה ביותר היתה תשעים מטר מעבר לקו האנכי שמעבר עצמות הכתפיים שלו, והוא ודאי לא התכוון להסתובב עכשיו. למעשה, היה הסיכוי היחיד שלו לעמוד מולנו ולהתחמק כמו מטאדור משור. זה לא היה קל, כי אני והיפ היינו מומחים בכגון אלה, לאחר שעשינו זאת קודם פעמים רבות ועדיין לא פספסנו אף אחד. היינו קרובים יותר עכשיו, יכולתי לראותו מקרטע באור. אבל מה זה היה בידו? פרחים? ולמה נראה כה מוכר לפתע, כשהיטעה ימינה, אבל פנה שמאלה, מה ש…

שמעתי את החבטה העמומה של ההתנגשות.

פגעתי בו.

מספר דברים קרו בבת אחת. מזויות עיני ראיתי את גופו המרוסק של הטרול מועף בדממה על פני הכביש. כאילו מתוך סרט אילם בקצב מואץ, כולו מגואל בדם ושבור, במוחי, בעיני רוחי, שיחזרתי את השניות האחרונות לפני ההתנגשות. תשעה מטר אחורנית; הנה היה שם הטרול הקטן והמצחיק, רץ בפסיעות קצרות, עייפות, זרועותיו מיטלטלות קדימה ואחורה, זקנו צהבהב באור. היינו שם היפ ואני, סוגרים עליו באכזריות, בעקשנות, כמו בכור־שטן היישר מתוך מסורת ה’קומיקס' (היפ ואני היינו אמונים על קפטיין וויזפלאש). אחר כך היתה דממה, שמיים כהים עם חריפות קפואה וצללים; ואז באה ההתנגשות ברגע האפס, וההכרה. האש בפנים, הצריבה בקרביים – לאחר מכן לא היה עוד גריידי, מפני שהוא היה טרול והיפ ואני מחצנו אותו כמספר שלושים ושבע.

אתם יכולים להבין עד כמה היינו המומים.

אבל היה זה כפי שסיפרתי; טרולים היו בני כלבה ערמומיים. הם יכלו להיות כל אחד. אולי אפילו אתה, הקורא זאת, או ג’ו בוב השכן. ואין שום הבדל מי אתה, כי למרות גריידי, היפ ואני היינו באמת קרובים, החברים הכי טובים והכל, כך זה יצא – הוא היה טרול והיה עליו ללכת. לכן היזהרו, הטרולים מסביב, אחרת נשיג אתכם, לא משנה עד כמה זה כואב כואב כואב.

נכון היפ?

גורלו של אסטרונאוט, ניצול יחיד ממשימת־מבחן מסתורית, הוא הרקע לסיפור הקודר והמזעזע שלפנינו. לטראגיות של הארוע מוסיפה תכונה מסויימת, חריגה ומדהימה, שבה ניחן אותו אסטרונאוט…

* * *

הילדה הקטנה שהתכרבלה במושב האחורי של מכונית ה’פלקון' היתה מכוסה בכתמים ורודים. כאשר כרע מעליה האיש מהמזנון נשמה במהירות נשימות רדודות היישר בפניו, נשימות שהדיפו ריח של לחם מהתנור. הוא נרתע בחלחלה, רעד חלף בין כתפיו.

“אינני יודעת מה נעשה,” יבבה האשה, “אם לא נמצא את הרופא הזה. הוא היחיד בסביבה. הוא אמור לעסוק בדיג במשך כל סוף השבוע, כך אמרה לנו אותה אחות עצלנית, אבל…” קולה דעך והיא שקעה שוב במשענת־הראש של המושב.

“אמרתי לך,” לחש בקול צרוד בעלה, אדם גדל גוף וחסר השכלה בעל ידיים סדוקות, “להפסיק ת’זה. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לסבול ת’זה. זו הבעיה שלנו ולא של אף אחד אחר.”

האיש מקרון המסעדה יצא משם, פלט אנחה עמוקה שהרעידה את חזהו המצומק, ונמנע מלהפנות את פניו. הוא חזר פנימה, הכין שלושה כריכי בשר ושני ספלי קפה והביא להם הכל החוצה בתוך שקית נייר חומה.

“שָנית, זה כל כך נורא?” שאלה האשה בתקווה, מציצה מתוך המכונית מעבר לכתפיו של בעלה.

“זה לא מה שזה,” אמר להם. הוא הושיט להם את השקית ולקח את שלושת שטרי הדולר המקומטים, אחד בשביל הדלק ושניים בשביל המזון. הוא פרש אותם, הכניס שניים לכיסו והחזיר אחד מתוך דחף פתאומי. “שניים יספיקו.”

“זה לא חום, אם כן?” אמר הבעל, עודנו חושד, מחפש אפשרות אחרת, כאשר לקח את השטר מבלי להתווכח. באור שחדר דרך השמשה נראו פניו חוורים.

“שָנית,” אמר האיש בקצרה, לפני שהספיקו להגיב הוא נפנף ביד כהה והדריך אותם. “המשיכו ישר עד הכביש המהיר, פנו ימינה בפניה הראשונה, וכעבור כחמישים ק”מ תגיעו לאלאמאגוסה. יש שם מין מרפאה. מחזיקים אותה בשביל האינדיאנים, אבל יקבלו גם אתכם. שאלו בתחנת פיליפס."

“קדימה, אם כן,” אמר הבעל. הוא העביר בכוח את הידית הבלויה להילוך אחורי, תוך שהוא מפנה ראשו לאחור מעבר לכתפו הגדולה. “אין צורך למהר,” אמר האיש מהמזנון. המכונית היססה, עת הקפיצים הישנים נאבקים לתמוך בגחונה. הוא העדיף שלא לומר עוד דבר.

הוא הלך לאחורי המכונית והביט פנימה, בעוד האשה אומרת, “אין מלים בפי להודות לך?” נראה היה שעומד לפרוץ ממנה זרם של מילים שהיה כלוא במשך שנים. “אתה יודע כל כך הרבה,” הוסיפה, משאירה את המשפט תלוי באויר, במין הערצה אדיבה. הוא רוקן את ראותיו ורכן בפעם האחרונה מעל לילדה. לחייה לבשו צבע מוזר, כשל תוכו של צדף המונח על חוף בעת שקיעה. הוא נשם נשימה עמוקה, עמוקה מאד. הדבר שקיווה שלא למצוא, היה שם, וכך לא נותר לו דבר אחר לעשות. הוא מתח את גופו פנימה והניח את ידיו צרובות השמש על פניה, כאילו בדק את חומה.

הילדה כבר התחילה להזות. הוא הנמיך את אזנו לשפתיה. היא מלמלה במהירות מילים בלתי הגיוניות, אך הוא קלט כמה מהן: “… כוכבים ירוקים עולים למעלה לשמיים… לרכב על אופני…” הוא קימר את אצבעותיו סביב צוארה והפגיש אותן, חש מאחור את השמיכה המיוזעת. הוא הציץ למטה בתקווה לראות את עיניה, אך הן היו מכוסות בקרום שקוף כמעט, מסורג בנימים מלאי דם, שדרכו נראתה התרוצצותן הפראית של העינים בחוריהן. הוא עצר את נשימתו וטיפל בצווארה. הוא חש בעצב שיצא ממקומו. גבות עיניה של הילדה התקמטו לרגע בצורה משונה, ואז נפחה את נשמתה.

הוא קם.

“אתה אדם טוב לב,” אמרה האשה, מושיטה את ידה מהחלון האחורי. הוא נגש אליה אך לא הניח לה לגעת בו. “אני רוצה להודות לך. כאשר רוז אן תהיה בריאה,” היא המשיכה, מנסה לפלוט הכל לפני שהמכונית תצא לדרכה. “אנו נעבור כאן ונקנה את הארוחה הגדולה ביותר שהגשת אי פעם!” היא חייכה. “זה יהיה בסדר גמור נכון מר…?”

"רייבן¹," אמר, טעם יבש כאבק עמד בפיו כאשר פנה על עקביו השחוקים וחזר במהירות אל המזנון, ראשו שפוף, עיניו נחבאות, הוא לא הביט אחורה, וניסה לא לחשוב עליהם עוד. מכונית הסטיישן פנתה מזרחה אל הכביש המהיר, מתיזה גושי זוהמה לצדדים. הוא קיווה שזמן רב יעבור עד שיבדקו את המושב האחורי.

דלת ההזזה נטרקה. הוא עצם את עיניו כאשר האויר שבפנים היכה בו. סופגניות. נקניק עם חרדל חום חריף. חזרת. קפה. לחם פרוס. גבינה, אמריקאית ושוויצרית. המגש בגוני הכחול נקי יותר במקום בו הושרו במי סבון כלי הסכו"ם המטונפים. תפוחים. תפוזים. בננות; והדביקות החמימה של שוקולד נמס.

והנסורת.

באף בוער התפרץ מעבר לדלפק והחל לארוז הכל מחדש. מעך את שרידי הלחם הפרוס, זרק את הגבינה לתוך המקרר הנאנח, סגר את מכסה החרדל וקבר את קופסת סירופ השוקולד עמוק בארון. הוא פנה להביט בחדר האוכל השומם. הכסאות, קרשים יבשים לבעירה. על פני זגוגית החלון רחב המימדים כמו־קפצו תעתועי שרב. המפתן היה למקום קבורתם של זבובים חנוטים.

הוא עמד מעל לנסורת.

היה זה כמו אש באפו. האד העולה מהתפוזים התגנב לתוך החדר, השוקולד הנשפך באין רואה מבעד לסדק בקופסה, הריחות הישנים של מזון נרקב לאיטו ממלאים את אויר המדבר וכמו המון אנשים מתנפלים עליו מכל צד.

הוא קילל, האויר החריף בקושי זז אל מול שפתיו המבריקות והמקומטות.

הוא הנחית את ידו בכוח על הדלפק עד שהכאיב לאצבעותיו. הוא הוריד את ידו שוב ושוב, מנחית את פרק היד והאמה כאחד, משלח מהן אותות כאב שעצרו בעד כל הרגשה אחרת.

בזעמו לא הרגיש בדמות המתקרבת, עד שהדלת חרקה, מתנדנדת קלות.

“היי, פתוח כאן, נכון? מוכרח להיות פתוח.”

היה זה גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מעיל תלוי על כתפיו, עניבה רחבה ורפויה משתלשלת מצווארונו הרחב והלח.

“התפריט על השולחן,” מלמל רייבן ופנה להתעסק בכוסות המים.

“אה, אתה גם מנהל את התחנה?” האיש הצעיר הפנה את אצבעו כלפי המשאבה בחוץ והמוסך.

רייבן הציץ בו. הוא לא שמע את מכוניתו מגיעה. הוא הציץ החוצה בנסיון לראות דרך הסדקים הפעורים בדלת.

האיש הצעיר גרר את רגליו המאובקות אל הדלפק והניח יד רועדת על כוס פלסטיק. הוא רוקן אותה ברעש בלגימה אחת. תערובת של ריחות נדפה מהאיש: השמן והבנזין שנספגו בעורו, וזרזיף מעופש־קמעה בשערות ראשו שהתעקלו מאחורי אזניו. ריח מי קולון יקרים והזעה. הריחות, שהיו חזקים במיוחד בבתי השחי של המעיל הדהוי, הרתיעו את רייבן.

“אמרתי, האם תואיל?” אמר האיש הצעיר.

רייבן חזר ומילא את הכוס.

באמצע הלגימה עצר האיש הצעיר.

“תראה, אה, המכונית בגדה בי שם,” (רייבן לא הצליח לזהות שום כיוון מוגדר, רק שם, הרחק). “אוה, כשמונה קילומטרים.” גיחך האיש הצעיר בינו לבין עצמו. “לא רצתי כל כך הרבה מאז שעזבתי את קבוצת החתירה!”

הוא התכוון לכך.

רייבן הנהן בראשו. הוא אחז בשרוכי הסינר מאחורי גבו. “הכנס למשאית,” אמר. זה יעלה לך חמישה דולרים, רצה להוסיף. אך המחשבה על עזיבת הקרון לזמן מה, אפילו קצר מאד, כאילו הורידה נטל מעל כתפיו.

המפתחות כמעט שרפו את ידו.

הוא יצא החוצה בראש, והאיש הצעיר אחריו גורר עצמו פנימה אל תוך המשאית בכבדות האופיינית למי שמטפס על גב סוס לראשונה בחייו. הם יצאו לדרך ופנו מערבה.

רייבן נשם בכבדות נד בראשו למראה השיחים והפרחים הניצלים בשמש הלוהטת. “לאן התכוונת להגיע?” שמע עצמו שואל.

האיש הצעיר נראה כמחפש שיחה. “היישר ללוס אנג’לס,” אמר, בסלקו את השער מלחיו.

“חשבתי שאמצא כאן מה שאני מחפש, אך כנראה שכאן אין הרבה מלבד חול ולטאות. הדיבורים עם הילידים לא נתנו לי דבר מלבד צמאון.”

“אתה מחפש משהו?” שאל הנהג, מביט על הכביש ללא צורך, משום שהעיקול הקרוב לא היה צפוי אלא בעוד כשלושה קילומטרים.

“ובכן, אני משער שעלי להסביר. אני עיתונאי, פחות או יותר, מטעם כתב העת של סנדלר. בכל אופן, הייתי עיתונאי. אני אמור להיות בתפקיד, אך סבורני שחופשתי נסתיימה. לא הצלחתי להשיג את הסיפור; כך שאני משער שהם כבר יכתבו הכל איכשהו ובעצם מוטב שיעשו כן.”

העיתונאי מחה את מצחו והרכיב את משקפיו הכהים, ממשיך להביט במישורים, מחפש משהו, כל דבר שהוא.

“זה שגעון. ברנש שאף אחד לא ראה חמש עשרה שנה; שמו מקייב, עבד בשביל נאסא. בלי משפחה, חבריו נשבעו שלא ראו אותו מאז, אפילו שלטונות המס לא מצאוהו, ואני אמור למצוא אותו, הא! ‘איך ביליתי את חופשת הקיץ.’ אל תשאל.”

“זהו קיצור דרך,” אמר הנהג, מעביר להלוך נמוך, כאשר עזבה המכונית את הכביש. עשב חדר למושבו של הנוסע, שלא היתה דלת לידו; הוא השליך אותו החוצה וליקט סרפד מעל למכנסיו המאובקים.

“גם כן מקום,” אמר. “אם אתה הולך לאיבוד כאן, אתה יכול בשקט לבחור לך אבן למצבה.”

“צריך להתרגל למקום,” הודה הנהג.

“כן, אפשר בקלות ללכת לאיבוד. אני משער שאני עירוני מלידה. אני לא מוכן להמלט למקום כזה. בכל אופן, עדיין לא. אם כי כנראה אזדקק למקום כזה, אם אחזור לניו־יורק בידיים ריקות.”

“לא צריך להמלט כדי להגיע לכאן,” אמר הנהג, עיניו נעוצות בגבעות הרחוקות. “כמו גן עדן. האויר נקי יחסית.”

הם המשיכו בדרכם, עוברים ליד גולגולת מלבינה של חיה כלשהיא, קבורה למחצה ליד קקטוס. האדמה החולית, לבנה כמעט כמו מלח, היתה יציבה למדי וחלקה. הנהג לא התקשה לשלוט במשאית.

“ספר לי על חברך, זה שאחריו אתה מחפש.”

“אוה, כל זה קרה לפני זמן רב. ספור מדכא למדי, חוששני.”

“לא הייתי מבקש לולא התעניינתי. ובכלל,” הוסיף הנהג בשטחיות, “אדם יכול להיות² להתרגל לבדידות. זה מפתח צורך בשיחה.”

“טוב, אם כן,” נושם בכבדות, מזיע כחזיר, פתח העיתונאי. "תראה, מקייב זה היה מקבוצה של ארבעה, שהתאמנו ביוסטון לקראת תכנית הטיסה המאויישת הראשונה. אתה זוכר לפני כמה זמן זה היה. במשך 188 יום הם התאמנו שוב ושוב בדגם מעבדה. טיהור אויר עצמי, גילוי עקבות רטובות, אתה יודע הכל. “מכל מקום, אם אתה באמת רוצה לשמוע…”

מכיוון שהנהג לא אמר דבר, הוא המשיך לדבר.

"מה שקרה היה כך: בנקודה מסוימת במבחן הם היו אמורים להתנתק ממרכז הבקרה; תוכנן כך, כדי לחקות הפסקת חשמל במערכות התקשורת בדגם תחנת החלל. במשך שלושים ושש שעות. במשך זמן זה כל קשר חזותי או קולי הופסק לחלוטין. ואז זה קרה.

"למרות החיסון המוחלט־עד־לבלי־האמן מפני כל סוג של זיהום או מחלה. חיסון תמידי, לכל החיים. ואגב, חלק מן החיסונים שהיו אז בשלב ניסוי והינם היום סודיים ביותר שמורים לנשיאים ודומיהם. למרות כל אמצעי הזהירות האלו, משהו השתבש. גורם x, גורם ישו, קרא לזה בכל שם שתרצה. משהו קרה, והבחורים בנאסא עדיין אינם בטוחים מה בדיוק קרה.

“תחילה חשבו שזה רצח, אך לאיש לא היה מושג מדוע. עדיין לא מצאו מניע, אבל אני מניח שהתוית נשארה. לא הסכמתי עם זאת בראשית החקירה, ואיני מסכים עם כך עכשיו, אלא שאאלץ כנראה לקבל זאת, מאחר שלא מצאתי כל הסבר טוב יותר. אין צורך לומר, שכל הארבעה נבדקו על ידי המערכת המושלמת ביותר של מבחנים פסיכולוגיים וראיונות על כוכב הלכת שלנו. אך כאשר חודש הקשר, רק אדם אחד – מקייב – נותר בחיים. מקריינולדס, ארמברסטר ו… אינני זוכר את שמו של השלישי, אבל –”

“היה זה וילרד, הלא כן?”

“כ־ן, סבורני שכן. כולם היו מתים. פשוט כך. איזשהו עצב חיוני.” העיתונאי הושיט את ידו כדי לגעת בנקודה גבוהה בין כתפיו, ונאלץ לפלבל בעיניו, כאשר הזעה חדרה לתוכן.

“בדיוק כאן, בבסיס הצואר. משהו שקשור עם מוח העצמות. למעשה, החלק הזה אינו כה מוזר כפי שהוא נשמע. עצבים, נקודות לחץ, כל החומר הזה היה חלק מאימוני קרב פנים אל פנים למשרתים בכוחות המיוחדים במלחמה באסיה, וזה כמובן כולל את מקייב. הוא שרת בדננג ופנום־פן.”

“תן לשאול אותך משהו,” קטע הנהג את דבריו, בהביטו נכחו אל מעבר למשטחי החול בנקודה דמיונית כלשהי, “מדוע לא הוגש כתב אישום נגדו?”

“ובכן, לא היה פנאי. וושינגטון היתה כמובן במבוכה גדולה. שמו אותו במעצר ושלחו אותו למרפאה מחוץ לסן דייגו. יום אחד לבש בגדי יום־יום ופשוט יצא דרך השער הראשי. איש לא ראה אותו מאז. נעלם. עד כאן,” נאנח העיתונאי, “כל מה שאני הצלחתי לגלות. כלומר, שום דבר.”

“אם כן, הם סבורים שהוא רצח אותם,” אמר הנהג, קולו מרוחק.

“כמובן, השאלה הגדולה היא עדיין למה? דרך אגב,” אמר הנוסע המסוקרן, “איפה לעזאזל אנחנו נמצאים? אם לא איכפת לך שאני שואל. נראה לי שהמכונית שלי שם איפה שהוא, או שם…”

המשאית עברה על פני חול וסלעים בהירים ונקבוביים, הרחק מכל דבר מעשה ידי אדם. הנהג הובילם, לאחר שהעביר להילוך נמוך, למעלה קצר בין צמחי מדבר. הוא משך את מעצור היד וסגר את אצבעותיו השזופות סביב המפתח.

“ווא־אוו” נשף העיתונאי. הוא הצמיד את כפות ידיו אל אזניו והרפה באחת. פופ. המנוע דמם עתה ונשמע רק קול המים הרותחים במצנן. לבסוף נדמו גם הם.

“מה קרה?”

“נהדר,” אמר העיתונאי מופתע. “תראה את האויר, בן אדם! הוא כל כך נקי, ריק. חוץ מהאבק שם, כאשר פגענו בחול אין כלום. מערכת הנשימה שלי מעולם לא הרגישה כל כך טוב.”

“כן, נקי, אך לא באמת ריק.” הנהג התכופף לאחור וניקה את חטמו באופן מעורר בחילה.

“נשום נשימה עמוקה אם תוכל לעמוד בכך. גבס, אבן, סיד, אפילו דו תחמוצת הצורן הארורה.”

“ואתה יכול להריח את כל אלה?”

הוא הביט בעיתונאי בעין נץ אחת, מבלי להפנות את ראשו. “מה שאני באמת מעוניין בו הוא ידידך.”

“כן, ובכן, אני סבור שמוטב ש–”

“רצח הוא מונח מוחלט. עליך להיות בטוח לחלוטין לפני שאתה משתמש בו.”

“אוה, אני לא האשמתי–”

“שער בנפשך,” אמר הנהג בתוקפנות, “שהוא לא היה אחראי למותם.”

העיתונאי היה נבוך.

“נניח שהם כבר היו מתים.”

“מה אז? אני בטוח שהנתיחה שלאחר המוות–”

“הם חיפשו משהו כדי לבסס את הברור והידוע, שום דבר אחר. לכן לא היה מקום לספק; אתה זוכר את בני קנדי, בטוח שלפחות קראת עליהם משהו.”

“בן אדם, אתה מבלבל לי את המוח! אתה יודע זאת?”

פני הנהג קדרו. הוא הרים את תרמילו מתוך תא המטען, ועבר בזהירות על התוכן: שק שינה; שק קטן עם מצרכים לשעת חירום כגון חוטי ניילון, מים משומרים, ויטמינים, ביסקוויטים, גלולות מרץ, בשר מיובש ומלח; סכין צבאי; פנס כיס; את קל עשוי פלדה ומצופה בנילון; מצפן וסכין ארוך. הוא הוציא את הסכין הארוך מנדנו. הוא בחן את להב הפלדה השוודית הממורקת, החזיר אותו לנדן ותחבו בחגורתו.

היה מתח באוויר כאשר העיתונאי הוריד את ראשו ועצם את עיניו בכח. “אפשר לקבל מעט מים?”

הנהג הסכים.

היתה עוד שתיקה, בלתי נסבלת הפעם. האוויר לא נע, כאילו מעולם לא נע.

“בן אדם,” נשבר העיתונאי, “זה באמת יותר מדי.” הוא יצא החוצה ועמד מתבונן סביבו כשידיו הרכות הלבנות נחבאות למחצה בכיסו האחורי. “מכל מקום”, הוא פזל ותיקן את משקפיו הכהים, כאילו הגבירו את השמש עד מעבר לכל הסבל “מה אתה מצפה ממני למצוא כאן?”

הנהג ירד למטה והוביל למרחק מטרים אחדים. שם נח סלע גדול, שניים או שלושה מטרים רחבו, מצולק באלף חורים ללא סדר, כמו תל טרמיטים. כפני אותה אונת מוח שנעקרה ממקומה בין עצמות הגולגולת.

העיתונאי השתרך סביבו, משאיר בחול דגם של נחש על ידי מגפו. “וואוו, התינוק הזה נראה כאילו נתפס בסופת חול לפני מיליון שנה. האה? היי, חפור כאן,” הוא התכופף והחליק פנימה, במצאו מקום לשבת.

לאחר רגע אמר האיש מקרון המסעדה, “אני לא שם על הסלע, אתה יודע.”

העיתונאי לא אמר דבר.

“אבל אני יודע מה אתה מחפש.”

העתונאי, מתאמץ לשמוע אמר, “מה?”

האיש צעד קרוב יותר “אל תנסה לעבוד עלי.”

“ובכן, תודה,” אמר העיתונאי שלא שמע. “אני חושב, שאסע לכאן ואצלם מספר תמונות אחרי שהמכונית שלי תתוקן. כמה רחוקים אנחנו?”

“אל תזוז.”

“אתה חושב, שתוכל לתקן אותה? סתם ירדה מהכביש. איבדתי את השליטה. אבל זו לא היתה אשמתי. משהו–”

“אמרתי לך לא לזוז!”

“מה?”

האיש הוציא לאט את סכינו מהחגורה. הוא כיוון אותו קדימה, קצהו חד כתער. הוא התקרב בהניעו את כפות רגליו בלבד.

העיתונאי היה מתוח, מכנסיו נמתחו על ברכיו הלחוצות.

“אינך צריך לעשות זאת,” אמר בקול חלש, “רציתי רק לדבר אתך…”

האיש צחק. הוא פגע בו, בנחש האדום הקטן, בזריזות ובשקט כאשר זה שכב מפותל כסליל בצל רגלו של העיתונאי. הוא מציץ ברגלו, בזרם הסמיך של הזוחל, ואז הלבין לפתע ואבד את שיווי משקלו. הסכין כמעט חתך את הראש הכחוש מעל הגוף המשולש, המפוספס בגווני האדום, שחור וצהוב, אך הזנב המשיך להתפתל בדמו שלו המתייבש בחום הסלע.

האיש מהמסעדה נגב את להב הסכין בסולית מגפו.

“יכול היה להיות נחש אדמה, בלתי מזיק, אך לא יכולתי להיות בטוח. כאן אתה לומד לא לסמוך על המזל.”

“ישו,” לחש העיתונאי.

“הוא לא היה צריך להיות כאן. כשאתה מסתנן למקום זר לך, אתה מסכן את חייך.”

העיתונאי חייך במבוכה חיוך משונה, אמר בפשטות “היי, אתה לא רוצה להרוג אותי!”

“אני לא רוצח,” רקק האיש מקרון המסעדה. “הבן את זה, בן זונה חטטן.”

“זו היתה עבודתי,” התנצל העתונאי באין אונים.

“האם עבודתך היא גם להבין?”

“אני חושב שאוכל, אתה יודע?”

“זו גם היתה העבודה שלהם להבין משהו שלא נתקלו בו קודם. וודאי. אולי אתה תצליח.” לפתע דיבר בחריפות. “ואילו כל השאר? להם יש כינויים משלהם למעשי, מונחים משלהם למעשי. מונחים משלהם. מעולם לא ראו סבל אמיתי, ולא נאלצו לאזור די אומץ כדי לעזור לאדם אחר לעבור את יסורי המוות.” הוא עמד.

“אני מצטער, בחור, מצטער יותר משאתה יודע. אך זו הרגשה עמה נאלצתי לחיות שנים על גבי שנים.”

הוא התחיל ללכת משם, ועצר. הוא בדק את השרידים השותתים מדם של הנחש הרועד עדיין. ריח עז עלה ממנו, והוא הפנה ממנו את פניו.

“האם הוא מת?” שאל העיתונאי, מכיוון שלא היה משהו טוב יותר לומר, ובכל זאת חש שעליו להמשיך. בתנועה עצבנית סילק את שערו מעל פניו, החליק אותו, וסילק את ידו במהירות. השיער היה כה חם שידו כאבה.

“בלי ספק מת,” אמר רייבן, בטנו גועשת, “את הריח הזה אוכל לזהות בכל מקום.”

חצי שעה לאחר מכן היה רייבן שוב על הכביש המהיר. הוא מצא את המכונית על דרך עקיפין גרועה, הנמשכת לאורך קילומטרים אחדים של קרקע קשה ביותר עד אלמגוסה. העתונאי ודאי טעה בקריאת המפה, כפי שארע לתיירים חסרי מזל מפעם לפעם; הקו השבור נראה כאילו הוא מתחבר עם הכביש המהיר קילומטרים אחדים לפני נקודת המנוחה, אך למעשה עובר למעלה משני קילומטרים ממנו.

הוא עצר, נהנה מהדממה המוחלטת. בעוד שעות מעטות, כשיירד הלילה על המדבר, תעמיק הדממה ותשתלט על הכל, החל בכתם הזוהר של שביל החלב וכלה בצמחי הסגואר שזרועותיהם שלוחות לכל עבר שבאופק, אז יחתוך הקור העז באויר כמו סכין.

רייבן התחיל לעבוד.

הוא התיר את רצועת הארכובה של המכונית ולפתע נזכר שהנער עלול לשקר בעניין המכונית גם כן, אך הוא פטר את הרעיון משלקח בחשבון את החום ואת מיקום המכונית. האיש הצעיר היה בר מזל, לכל הדעות. היה עליו ללכת חצי קילומטר אל הכביש המהיר ועוד שלושה קילומטרים אל המסעדה.

זה פחות מרבע המרחק שהוא היה מנסה ללכת היום, בלי מצפן.

רייבן ירד למטה על גבו, וזחל מתחת למכונית, הרמבלר־סטיישן המיושנת. הבעיה היתה בחזית. קצה מוט הקישור הימני היה משוחרר, כנראה בגלל הזעזוע של הירידה מהכביש.

הוא יצטרך אם כן לגרור אותה.

הוא ידע מה יאמר. שמצא אותה נטושה בצד הדרך, שחיפש אחר בעליה ולבסוף נאלץ להרים ידים ובינתיים –

זה בדיוק החלק שגרם לו בחילה. זו היתה הפעם הראשונה שנאלץ לעשות זאת, להפקיר אדם למוות כדי להבטיח את בטחונו שלו. לא כמו אז, לפני שנים. משהו השתבש במערכת האוויר; איזשהוא זיהום במסנני האצות, זה היה ניחוש שלו. זה קרה לג’ק, לרוב ואפילו לווילרד; במשך שעות ישב לידם בעוד הם גוססים באופן המכאיב ביותר, עד שלא יכול היה לסבול זאת יותר. אי אפשר היה לטעות בכך. פעם קרא מאמר על משהו כזה, על אחות במחלקת הסרטן, שנשבעה שהיא יכולה לנבא מי מן החולים ימות למחרת; היא אמרה שריח עלה מהמתים, ריח עלה באפך ולו רק פעם אחת בלבד – לא תשכחנו עוד לעולם. את אותו מאמר פטר כמובן במשיכת כתפיים. אז הגיעה שעת המבחן. המסננים – מדוע לא השפיע הדבר עליו? במשך שעות ישב שם קשור בחגורתו, רואה את יסורי הגסיסה סביבו, בולע גלולות עד שמלאו את ראשו, דעתו כמעט נטרפת בגלל ההמתנה. אך הוא כלל לא נפגע. נוגדנים, תורשה או איזשהוא יתרון ארור אחר שהיה לו. או אולי היו אלה האחרים. אולי היתה להם בעיה עם החיסונים, כמו הרכבת אבעבועות שלא תמיד פועלת בפעם הראשונה, למרות שזה נראה עתה פשוט עד כדי גיחוך להאמין בכך. אך הזיהום פגע בהם, ומה היה בכוחו לעשות? לתת להם מנוח מיסוריהם. ברור לא היה מקום לטעות.

לך ספר להם את זאת כאשר תכתוב את ה–. אך הסיפור הזה הרי לא יכתב לעולם. מאוחר מדי לעמוד בפני ההאשמות, השאלות, אי האמון; מאוחר מדי לחיות בחוסר ההגינות של חיי עיר פעם נוספת.

הוא ליפף את השרשרת סביב הפגוש, נעל אותה, טיפס לתא הנהג במשאית ומשך בידית המפעילה את כננת ההרמה. חרטום המכונית התרומם כחצי מטר. היא עצרה פתאום כאשר הכננת נרעדה בגלל עומס היתר וחדלה לפעול.

הוא כרע ברך והציץ למטה. דבר לא נראה. הוא השתטח על גבו והזדחל מתחת שוב, מתפתל על כתפיו. ככל שיכול היה לראות, המסגרת לא נפגעה.

הוא המשיך בזחילתו שם. הסרן האחורי, הגלגל השמאלי נתפס בסלע. כך יהיה עליו לדחוף את המכונית לאחור בעזרת המשאית, ואז לנסות שנית. הוא זחל החוצה כנחש, מנסה לחשוב על כל דבר שבעולם מלבד –

חכה. המכונית חרקה מעל גופו. רק רגע, רק רגע – הוא שכח להפעיל את מעצור היד במכונית, אך מאוחר מדי, מאוחר מדי הוא השליך את גופו הצידה. הגלגל האחורי השתחרר מהסלע והמכונית התדרדרה לכיוון התעלה. הוא זעק כשהמכונית נעצרה בעוד הגלגל נמצא על זרועו השמאלית בתוך החצץ, מכסה אותה, זעקתו היתה חנוקה ואבודה. ראשו נע מצד אל צד, חתיכות בוץ מיובש וטיפות גריז חדרו לעיניו.

השניות חלפו. הוא חש את חייו השבורים מחלחלים לתוך האדמה. לאט מאוד הפנה את ראשו לראות את שרידי זרועו התקועים מתחת למרכב.

לאט, לאט מאוד שלח ידו לחגורתו, מצא את הנדן. תפס את הידית בהחלטיות והוציא את הלהב הממורק. הוא רעד קלות, קצהו החד מגרד את האדמה.

הוא הריח שמן ודלק. הוא הריח שמן סיכה שרוף. הוא הריח את הריפוד הממולא בתוך המכונית. הוא לא הריח אף אדם אחר בסביבה, וידע שלא יריח. אף אחד.

תקוע בצל, נראה כאילו הלילה כבר ירד.

הוא ידע שלא נותר לו דבר אחר לעשות. הוא עשה כמעט אותו דבר מספר פעמים מאז. הם עברו דרכו. הריונות בעייתיים, ילדים קודחים שהזיעה כבר סגרה את עיניהם. לא היתה לו ברירה.

הוא השאיר את ראשו מופנה הצדה. לא היתה שום טעות. הזרוע, מרוסקת ופתוחה לזיהום, תאים ורקמות כבר מתים בלכלוך, הקור והכאב התפשטו הלאה, לא הרחק, ללבו.

הוא רעד שוב, וייצב את ידו באחיזה החלטית. הוא הניע את הלהב החד לעבר כתפו הרוויה מדם. ‘לו יכלו עיניך להכאיב לך…’ חשב.

הוא ידע מה עליו לעשות. הוא ידע. שכן, הוא הריח אותו, את הריח הזה, וידע מהו. הוא הכיר אותו טוב מדי.

היה זה ריח המוות.

יבבה חרישית מאחת הפינות של היקום נקלטה דווקא בזמן שלא היה

את מי לשלוח.

כולם עד האחרון שבהם היו פזורים במרחבי העד עסוקים עד למעלה

מכנפיהם והמחזור החדש עדיין לא השלים את הכשרתו.

המצב היו חמור ביותר. דבר כזה עדיין לא התרחש, והיבבה כאילו

להכעיס עולה ויורדת, עולה ויורדת ומתגברת כל הזמן.

בקיצור, לא נותרו הרבה ברירות, וכך קרה שמי שאף פעם לא טיפל

בזוטות שכאלה, הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, מילא את

התפקיד.

התוצאה היתה למעלה מכל הידוע עד כה. זעזועי האושר שבקעו משם

הרעידו את העולם כולו הרעידו את העולם כולו ארבעים פעם, יש אומרים גם שנוצר חור לבן.

המעשיה האחרונה שהגיעה אלינו אודות פלנטת אלפא־חלם שיעשעה

אותנו למשך כמה שנות אור טובות במסענו הארוך, והרי היא לפניכם:

הגיע להם לאנשי אלפא־חלם שדר חתום מפדרציית שביל החלב

המודיע להם שהפלנטה בה הם חיים היא היחידה ביקום הנושאת חיים

והמאוכלסת ביצורים נבונים. בשדר התשובה שלהם נאמר: חכמים

גדולים, מה אתם מחדשים לנו כאן, הרי את זה אנחנו טוענים כל הזמן!

כשיכלה העשב

ויגמרו העצים

והאנשים יגוזו

ותרבויות ישכחו

והשמשות תגווענה

והכל יתחיל מההתחלה

לא יוודע אז שם העולם לראשונה.

לראשונה?

לפנינו סיפור נוסף של לארי ניבן, שהוא בלי ספק אחד הכשרוניים בין סופרי המד"ב הפעילים כיום, ועיקר כתיבתו היא ‘מד"ב נוקשה’. על אף זאת משולבים בסיפורו גם אלמנטים שאינם מופיעים לרוב במד"ב הנוקשה ה’מסורתי', וזאת אפילו בספרו המפורסם וה’טכני' ביותר – ‘עולם־הטבעת’, אשר בקרוב יתורגם לעברית.

הפעם עוסק סיפורו של ניבן בפסיכולוגיה – אלא שהפסיכולוגיה איננה בדיוק אנושית…

* * *

יכול הייתי לחוש בחום המרתף בחוץ. התא היה מואר, יבש וקריר, כמעט יותר מדי קריר, כמו בניין משרדים מודרני בסופו של קיץ. מעבר לשני החלונות הקטנים היתה אפילה שחורה; כמו תמיד במערכת השמש, וחם עד כדי להמס עופרת, בלחץ שווה למאה מטר עומק מתחת לפני האוקיינוס.

“הנה עובר דג,” אמרתי כדי לשבור את המונוטוניות.

“אם כך היאך הוא מתבשל?”

“לא יודע, נראה כאילו הוא משאיר אחריו שובל של פירורי לחם. מטוגן? תאר לעצמך אריק – מדוזה מטוגנת!” אריק נאנח בקולנות, “האם אני מוכרח?”

“אתה חייב! זוהי ההזדמנות היחידה לראות משהו שאכן ראוי לצפות בו בתוך ה… ה…” מרק? ערפל? סירופ מופז רותח?

“השלווה השחורה והשדופה!”

“בדיוק.”

“מישהו המציא את הבטוי הזה כשהייתי ילד, מיד לאחר הידיעות מן הסוקר של מרינר 2. שלווה שחורה שדופה נצחית, חמה ככבשן, מתחת לאטמוספרה סמיכה דייה כדי למנוע כל אור או משב רוח מלהגיע אי פעם אל פני השטח.”

רעדתי. “מה היא הטמפרטורה בחוץ עכשיו?”

“יותר טוב שלא תדע. מאז ומתמיד היה לך דמיון רב מדי הובי.”

“אני יכול לעמוד בכך. דוק.”

“612 מעלות.”

“אינני יכול לעמוד בכך, דוק!”

זה היה נוגה, כוכב האהבה, חביבם של סופרי מדע־בדיוני מלפני שלושים שנה. ספינתנו היתה תלויה מתחת למיכל הדלק המימני ארץ־נוגה, שריחף בגובה של 20 מייל מעליו, והיתה כמעט חסרת תנועה באויר הצמיג. המיכל, כמעט ריק לגמרי, היה ספינת אויר מצוינת. הוא יחזיק אותנו למעלה כל זמן שהלחץ הפנימי יתאים ללחץ החיצוני. היה זה תפקידו של אריק לווסת את לחץ המיכל על ידי ויסות הטמפרטורה של גז המימן. אספנו דגמי אויר אחרי כל ירידה של 10 מייל, החל מגובה של 300 מייל ומטה, ומדידות חום במרחקים קצרים יותר, וכן הצנחנו את הסוקר הקטן. המידע שאספנו מפני השטח אישר בדיוק ובפרוטרוט את ידיעותינו הקודמות על העולם החם ביותר במערכת השמש.

“הטמפרטורה מגיעה עתה ל־613 מעלות.” אמר אריק. “האם חדלת לקטר?”

“לפי שעה. כן.”

“טוב. הדק את החגורה, אנחנו ממריאים.”

“או, בשעה טובה!” התחלתי לסדר את חגורת הבטיחות מעל דרגשי.

“עשינו את כל מה שבאנו לעשות, לא כן?”

האם אני מתווכח? ראה, אני קשור!"

“כן.”

ידעתי למה לא היה אריק נלהב במיוחד לעזוב. אני עצמי הרגשתי כך. בזבזנו ארבעה חודשים כדי להגיע לנוגה במטרה לבלות שבוע בהקפתו ופחות מיומיים באטמוספרה העליונה שלו, וזה נראה בזבוז נורא של זמן. אבל אריק השתהה עתה יותר מדי. “מה הבעיה. אריק?”

“יותר טוב שלא תדע!”

הוא התכוון לכך. קולו היה מונוטוני באופן בלתי אנושי, מכאני. הוא לא עשה כל מאמץ להפיק צליל אנושי מתוך מכשיר הקול התותב שלו. רק הלם רציני יכול היה להשפיע עליו כך.

“אני יכול לעמוד בכך,” אמרתי.

“טוב. אינני מרגיש דבר בבקרת מפלטי־הסילון. אני מרגיש כאילו קיבלתי זה מכבר זריקת הרדמה בעמוד־השידרה”.

הקור בתא כאילו פעפע לתוכי, כל כולו. “ראה אם תוכל לשלוח דחפים־מוטוריים בדרך אחרת. אתה יכול להפעיל את המפלטים בשיטת ‘ניחוש ותקווה’ אפילו אם אינך יכול להרגיש אותם.”

“או. קיי.” ושבריר שנייה מאוחר יותר – “הם אינם פועלים! דבר אינו קורה! אף על פי כן, הרעיון היה מוצלח.”

ניסיתי לחשוב על משהו ראוי להיאמר בזמן ששחררתי את עצמי מן הדרגש. מה שיצא לי היה, “לעונג היה לי להכירך, אריק, נהניתי להיות חצי מהצוות הזה. וכזה עדיין הנני.”

“סנטימנטלי תהיה יותר מאוחר. עכשיו תתחיל לבדוק את החיבורים שלי. בזהירות.”

בלעתי את הערותי, והלכתי לפתוח את דלת הגישה שהיתה קבועה בקיר הקדמי של התא. הרצפה רטטה קלות מתחת לרגלי. מצידה השני של הדלת המרובעת היה אריק. מערכת־העצבים־המרכזית של אריק, עם המוח בפסגתה, ועמוד־השידרה המתעקל כלולאה גמישה בכדי להתאים בשלמות לתוך צנרת הזכוכית־ספוג־פלסטיק השקופה. מאות כבלים מכל חלקי הספינה הובילו אל קירות הזכוכית, מקום שם התחברו לעצבים נבחרים שהסתעפו כמו רשת אלקטרונית מן הסליל המרכזי של הריקמה העצבית המוגנת בשכבה של קרום שמנוני.

בחלל אין מקום לנכים, ואל תקראו לאריק נכה, מפני שהוא לא אוהב זאת. בעצם הוא איש־החלל האידאלי. המערכת החיונית שלו שוקלת רק מחצית מזו שלי, ותופשת רק את החלק ה־12 בנפח. אבל שאר העזרים התותבים שלו תופשים את מרבית הספינה. מפלטי־הסילון מחוברים אל זוג השורשים־העצביים האחרון, אותם עצבים שפעם הניעו את רגליו, ותריסרים של סיבי עצבים בשורשים אלה חשו וויסתו אספקת־דלק, טמפרטורת־מפלטים, תאוצה־דיפרנציאלית ופעימות־הצתה. חיבורים אלה לא ניזוקו. בדקתי אותם בארבע דרכים שונות, מבלי שמצאתי את הסיבה הקלה ביותר לאי־תיפקודם.

“בדוק את האחרים,” אמר אריק.

זה לקח שעתיים תמימות לבדוק את כל הסתעפויות הקשרים העצביים. כולם היו ללא פגם. משאבת־הדם טרטרה, והנוזל היה עשיר דיו, מה ששלל את הרעיון שעיצבי־המפלטים ‘נרדמו’ מחוסר מזון או חמצן. מכיוון שהמעבדה היא אחד העזרים התותבים שלו, נתתי לאריק לבדוק את תכולת־הסוכר בדמו, בתקווה שאולי זה הכבד ש’השתגע' ויצר תרכובת סוכר אחרת. המסקנה היתה מפחידה: לא היה שום פגם באריק – לא בתוך התא!

“אריק. אתה יותר בריא ממני!”

“יכולתי לומר מראש. אתה נראה מודאג, ואינני מאשים אותך. עכשיו תצטרך לצאת החוצה.”

''אני יודע. בוא נחפש את החליפה."

היא נמצאה בארון ציוד־החירום; חליפת־נוגה שלא היתה צריכה להיות בשימוש. נאס"א תכננה אותה לשימוש על פני הקרקע של נוגה. לאחר מכן הם סירבו לאשר לספינה לרדת לגובה של פחות מעשרים מייל עד אשר ילמדו יותר על הכוכב. החליפה היתה למעשה שריון מורכב מקטעים. השגחתי כאשר נבחנה החליפה בתוך תא חום־לחץ במכון הטכנולוגי של קליפורניה, וידעתי שהמפרקים יחדלו להתנועע אחרי חמש שעות ולא יתחילו מחדש עד שיתקררו. עכשיו פתחתי את הארון, משכתי את החליפה החוצה בכתפיה ואחזתי אותה לפני. נדמה היה לי שהיא משיבה לי מבט.

“עדיין אינך יכול להרגיש בדבר במפלטי הסילון?”

“אפילו לא דקירה.”

התחלתי ללבוש את החליפה, חלק אחר חלק, כמו שריון של ימי־הביניים. ואז עלה בדעתי דבר נוסף.

“אנחנו בגובה של 20 מייל. האם אתה מתכוון לבקש אותי לבצע תרגילי־שיווי־משקל על המיכסה?”

“לא! לא הייתי מעז לחשוב על כך. יהיה עלינו לרדת למטה.”

התמיכה ממיכל ספינת האוויר היתה צריכה להיות מתמדת עד להמראה. בבוא העת יכול היה אריק לקבל תוספת תנופה על ידי חימום המימן ללחץ גבוה יותר ואז לפרוץ שסתום בכדי לשחרר לחץ. כמובן יהיה עליו להיות זהיר ולהשגיח שהלחץ במיכל יהיה גבוה יותר, או שאויר נוגה יחדור פנימה והספינה תיפול במקום להתרומם וברור שזה עלול להיות אסון.

וכך הוריד אריק את טמפרטורת המיכל, פרץ את השסתום וירדנו למטה.

“ברור שיש כאן מילכוד.” אמר אריק.

“אני יודע.”

“הספינה עמדה בלחץ בגובה של 20 מייל. על פני הקרקע הלחץ יהיה גדול פי שש ויותר.”

“אני יודע.”

נפלנו מהר, כשהתא נוטה קדימה מחמת העומס על סנפירי הזנב שלנו. הטמפרטורה עלתה בהתמדה. הלחץ עלה במהירות. ישבתי ליד האשנב ולא ראיתי דבר מלבד האפילה. אבל בכל זאת ישבתי שם בציפיה להתרסקות החלון, נאסא סירבה לאשר ירידה מתחת לגובה של עשרים מייל…

אריק אמר, “מיכל ספינת האויר בסדר, וכן גם הספינה, אני חושב. אבל האם התא יחזיק מעמד?”

“אינני יודע.”

''עשרה מייל."

חמש־מאות מייל מעלינו, בלתי ניתן להשגה, נמצא מנוע היונים האטומי שהיה צריך לקחת אותנו הביתה. לא יכולנו להגיע אליו בעזרת הרקטה הכימית בלבד. הרקטה נועדה לשימוש אחרי שהאויר יהיה דליל מדי עבור מפלטי הסילון.

“ארבעה מייל. אני צריך שוב לפרוץ את השסתום.”

הספינה צנחה.

“אני יכול לראות אדמה,” אמר אריק.

אני לא יכולתי. אריק תפש אותי מאמץ את עיני ואמר, “שכח מזה. אני משתמש באינפרה־אדום עמוק, ואינני יכול לקלוט פרטים.”

“אין משטחים נרחבים של ביצות ערפיליות עם מפלצות מוזרות וצמחים אוכלי־אדם?”

“כל מה שאני רואה זה רפש חשוף וחם.”

אבל היינו כמעט למטה, ולא היו סדקים בקיר התא. שרירי צווארי וכתפי התרופפו. פניתי הלאה מהחלון. שעות חלפו בזמן שצנחנו דרך האויר המעובה והרעיל. מרבית חליפתי כבר היתה עלי. עכשיו הברגתי את הקסדה ואת כסיות־שלוש־האצבעות.

“קשור את עצמך,” אמר אריק. כך עשיתי.

נחתנו בקלילות. הספינה הזדעזעה מעט, נהדפה אחור, ונחתה שוב ושוב, כששיני נוקשות וגופי מרופד־השריון נחבט לעומת רשת ההתרסקות. “לעזאזל,” רטן אריק. שמעתי את השריקה התוססת מלמעלה. אריק אמר, “אינני יודע איך נוכל לעלות חזרה.”

גם אני לא ידעתי. לבסוף התנגשה הספינה בחוזקה בקרקע ונשארה במקומה. ואני קמתי וצעדתי לעבר תא־האויר.

“בהצלחה.” אמר אריק, “אל תשתהה בחוץ יותר מדי.”

הנפתי זרוע לעומת מצלמת התא שלו. הטמפרטורה בחוץ היתה 730 מעלות.

הדלת החיצונית נפתחה. יחידת ההקפאה של חליפתי השמיעה יבבות תלונה. עם דלי ריק בכל אחת מידי ומנורת ראש מזדקרת יוקדת דרך האפלה השחורה צעדתי החוצה על גבי הכנף הימנית.

החליפה נאנקה והתייצבה תחת הלחץ, ואני עמדתי על הכנף מחכה שזה ייפסק. זה היה כמעט כמו להמצא מתחת לפני המים. קרן האור ממנורת הראש שלי היתה רחבה ויציבה אך האירה למרחק של שלושים מטרים לכל היותר. האויר לא יכול היה להיות כל כך עכור ואפילו יהיה דחוס ככל האפשר. הוא חייב היה להיות, אם כן, מלא ברסיסי אבק או נוזל כלשהו.

הכנף היתה כמו קרש קפיצה דמוי להב סכין, מתרחבת לקראת הזנב מקום בו התמזגה עם הסנפיר. שני סנפירי הזנב נפגשו מאחורי המרכב. בקצה כל סנפיר־זנב היה מפלט, גליל מחוטב גדול עם מנוע אטומי בתוכו. לא היה עליו להיות חם מפני שעדיין לא היה בשימוש, אבל המונה שלי היה מוכן על כל מקרה.

קשרתי חבל לכנף וגלשתי לקרקע. מכיוון שאנחנו כבר נמצאים פה… האדמה היתה אבק אדום, יבש, מתפורר, ונקבובית כל כך עד שנראתה ממש ספוגית. לבה שנחרצה על ידי כימיקלים? כל דבר כמעט יאוכל בלחץ ובטמפרטורות כאלה.

שאבתי מלוא הדלי מהמישטח העליון, ומהשני מתחתיו, ואז טיפסתי בחבל והשארתי את הדליים על הכנף. הכנף היתה חלקלקה. היה עלי לנעול סנדלים מגנטיים כדי להיצמד אליה. פסעתי למעלה ופניתי לאחור, לאורך שבעים המטרים של הספינה, מבצע סריקה. הן הכנף והן המרכב לא הראו סימני נזק. מדוע לא? אם מטאור או משהו אחר ניתק את החיבור של אריק עם החיישנים שלו במפלטים, היתה צריכה להיות לכך הוכחה בצורת שבר על גבי המישטח.

ואז, פתאום הבנתי שהיתה אפשרות נוספת.

היה זה חשד מעורפל מכדי להביע אותו במילים, ועדיין הייתי צריך לגמור את הבדיקה. להגיד לאריק יהיה קשה מאוד, אם מה שחשדתי היה נכון.

ארבעה לוחות בקרה היו קבועים בכנף, מוגנים היטב מהחום החוזר. אחד היה במחצית הדרך על המרכב, מתחת לקצה הנמוך של תא ספינת האויר, והיה מוצמד אל המרכב כך שמלפנים נראתה הספינה כמו דולפין. שניים נוספים היו בקצה המתרחב של סנפיר־הזנב והרביעי על המפלט עצמו. כולם נפתחו בעזרת מברג־כוח על ברגים שקועים, אל הצמתים של מערכת החשמל של הספינה.

גיליתי שהתחושות שלו נגמרות במקום מסויים בין לוחיות הבקרה השניה והשלישית. אותו הסיפור חזר על עצמו גם בכנף השמאלית. שום נזק חיצוני, שום דבר שלא כשורה בחיבורים. ירדתי לקרקע והלכתי לאיטי מתחת לכל כנף לאורכה, מנורת הראש שלי מופנית למעלה. שום נזק מלמטה.

אספתי את הדליים שלי וחזרתי פנימה.

עילה למריבה?" אריק היה נבוך. "האם אין זה זמן מוזר להתחיל בו ויכוח? השאר זאת לזמן הטיסה בחלל. יהיו לנו ארבעה חודשים בלי שום דבר אחר לעשות.''

“זה איננו יכול לחכות. ראשית כל, האם הבחנת במשהו שאני לא ראיתי?” הוא עקב אחרי כל מה שראיתי או עשיתי דרך חלונות הקסדה שלי.

“לא. הייתי צועק.”

“או. קיי. עכשיו שמע, הניתוק במעגלים שלך איננו בפנים, היות ויש לך תחושות עד לוחית הבקרה השניה על הכנף. הוא אינו בחוץ מפני שאין סימן לנזק, אפילו לא כתם חלודה. זה משאיר רק מקום אחד לליקוי”

“המשך.”

“קיימת גם החידה מדוע אתה משותק בשני המפלטים. מדוע מתקלקלים שניהם בו־זמנית? ישנו רק מקום אחד בספינה שבו מתחברים המעגלים.”

“מה? או, כן, אני מבין. הם מתחברים דרכי.”

“עכשיו בוא נניח לרגע שאתה הוא החלק בציוד שהליקוי בתוכו. אתה אינך חתיכת מכונה, אריק, אם משהו התקלקל בך הרי אין זאת תקלה רפואית, זה היה הדבר הראשון שבדקנו. אבל זה יכול להיות פסיכולוגי.”

“נעים לדעת שאתה חושב אותי לאנושי. אם כך נפל לי בורג, נכון?”

“בערך. אני חושב שאצלך זהו מקרה של מה שנהגו לכנות ‘קהות־הדק’. חייל שהורג לעיתים קרובות מגלה לפעמים שהאצבע הימנית שלו, או אפילו כל כף ידו כולה נהיית חסרת תחושה, כאילו שאינה מהווה עוד חלק ממנו. תגובתך על כך שאינך מכונה היא חשובה, אריק. אני משער שזוהי כל הבעיה. אתה מעולם לא האמנת באמת שחלק כלשהו מהספינה הוא חלק ממך. זוהי תבונה, מפני שזה נכון. בכל פעם שהספינה מתוכנתת מחדש, אתה מקבל מערכת חלקים חדשה, וזה נכון להימנע מלחשוב על שינוי־מודל כעל סידרת כריתות.” שיננתי לעצמי את הנאום הזה, מנסה להציג זאת כך שלא תישאר לאריק ברירה אלא להאמין לי. עכשיו אני יודע שזה נשמע מזוייף. “אבל כעת הגזמת יתר על המידה. תת־הכרתית הפסקת להאמין שהמפלטים יכולים להרגיש כחלק ממך, מה שבעצם תוכננו לעשות. כך שכנעת את עצמך שאינך מרגיש שום דבר.”

אחרי שהשמעתי את נאומי המוכן מראש וכשלא נשאר לי דבר להגיד, הפסקתי לדבר וחיכיתי להתפוצצות.

“יש הגיון בדבריך,” אמר אריק.

הזדעזעתי. "אתה מסכים אתי?''

“לא אמרתי כך. בנית תאוריה אלגנטית, אבל אני רוצה זמן לחשוב על זה. מה נעשה אם זה באמת נכון?”

“אינני יודע. יהיה עליך לרפא את עצמך.”

“או. קיי. עכשיו הנה הרעיון שלי. אני מציע שתשתמש בתאוריה זו כדי לשחרר את עצמך מהאחריות להחזיר אותנו הביתה חיים. זה מטיל את כל הבעיה לחיקי, אם לדבר בהשאלות מליציות.”

'או, למען –"

“בלום פיך. לא אמרתי שאתה טועה. זה עלול להיות ויכוח אישי. אנחנו צריכים זמן לחשוב על כך.”

רק לאחר ארבע שעות, בזמן כיבוי־האורות, חזר אריק לנושא.

“הובי, עשה לי טובה, הנח לזמן מה שמשהו מכני הוא הגורם לכל צרותינו. אני אניח שזה פסיכוסומטי.”

“נשמע הגיוני.”

“זה הגיוני. מה היית אתה יכול לעשות אם אכן זו תופעה פסיכוסומטית? מה הייתי אני יכול לעשות אם הסיבה מכנית? אינני יכול להתהלך מסביב ולבדוק את עצמי. מוטב שכל אחד מאיתנו יצמד למה שהוא יודע.”

“עשינו עיסקה.”

כיביתי אותו למשך הלילה והלכתי למיטה. לא כדי לישון. באורות כבויים זה היה כמו בחוץ. הדלקתי אותם שנית. פעולה זו אינה עשויה להעיר את אריק. אריק לעולם אינו ישן במובן נורמאלי, מכיוון שדמו אינו צובר רעלים מעייפים, והוא עלול היה להשתגע מלהשאר ער כל הזמן אם לא היתה לו לוחית גורמת־שינה מתוצרת רוסית ליד קליפת המוח שלו. הספינה יכולה להתפוצץ מבלי שאריק יתעורר, כשמכשיר השינה שלו מופעל. אבל אני הרגשתי מגוחך על כך שפחדתי מן האפלה.

כל זמן שהאפלה נשארה בחוץ זה היה בסדר. אבל היא לא נשארה שם. היא פלשה אל תוך מוחו של שותפי. היות והבקרים הכימיים שלו הגנו עליו מאי־שפיות כימית כגון סכיזופרניה, הנחנו שהוא היה שפוי תמיד. אבל איך יכול מכשיר תותב להגן עליו מפני דמיונו שלו, מפני עיוות השכל הישר שלו?

לא יכולתי לעמוד בהתחייבותי במסגרת העיסקה שעשינו. ידעתי שאני צודק, אבל מה יכולתי לעשות בנידון?

מבט לאחור הוא דבר נפלא. יכולתי לראות בדיוק מה היתה השגיאה שלנו, של אריק ושל מאות האנשים שבנו את המערכת החיונית שלו לאחר ההתרסקות, כאשר לא נשאר מאריק כלום מלבד מערכת העצבים המרכזית שלו שלא נפגעה, ובלוטת יותרת־המוח.

“אנחנו נווסת את הרכב הדם שלו,” הם אמרו, “והוא יהיה תמיד קר, שלוו ומיושב בדעתו. לעולם לא ייתפס לפאניקה.”

אני מכיר נערה שלאביה קרתה תאונה כשהיה בן 45 לערך. הוא היה בחוץ יחד עם אחיו, דודה של הנערה, במסע דיג. הם היו שיכורים עד לעיוורון כשפנו לחזור הביתה, והבחור היה רכוב על המעקה בעוד אחיו נוהג ברכב. האח בלם אז בלימה פתאומית. גיבורנו השאיר שתי בלוטות חשובות על המעקה. השינוי היחידי בחיי המין שלו היה שאשתו הפסיקה לדאוג בקשר להריון לא־רצוי. ההרגלים שלו היו מפותחים.

אריק אינו צריך בלוטות אדרנלין כדי לפחד מהמוות. תבנית רגשותיו נקבעה הרבה לפני היום שבו ניסה להנחית חללית־ירח ללא ראדאר. הוא ייאחז בכל תירוץ כדי להאמין שאני אתקן את כל מה שהתקלקל בחיבורי המפלטים.

אבל הוא סמך עלי שאני אעשה את זה.

האטמוספרה נלחצה אל החלונות. מבלי לרצות בכך נגעתי בקווארץ בקצות אצבעותי. לא יכולתי לחוש את הלחץ, אבל הוא היה שם חסר רחמים כמו הגיאות המרסקת סלע לגרגרי חול. כמה זמן יחזיק עוד התא מעמד כנגדו?

אם איזה חלק שבור הוא זה המעכב אותנו כאן, איך יכולתי להחמיץ אותו? אולי לא נשאר כל סימן חיצוני לשבר על הכנפיים. אבל איך? זאת היתה נקודת אחיזה.

שתי סיגריות מאוחר יותר קמתי לקחת את דליי הדוגמאות. הם היו ריקים, העפר הזר מאוכסן היטב. מלאתי אותם במים ושמתי אותם במקפיא, מכוון את הקור ל־40 מעלות מתחת לאפס, ואז כיביתי את האורות ושכבתי לישון.

הבוקר היה שחור יותר מאשר בתוך ריאותיו של מעשן. מה שנוגה זקוק לו באמת, החלטתי כשאני שוכב על גבי ומתפלסף, הוא לאבד 99% מהאויר שלו. זה יתן לו מעט יותר ממחצית האויר של כדור הארץ, דבר שיוריד את אפקט החממה כך שהטמפרטורה תהפוך לנסבלת. הורד את כוח המשיכה של נוגה לאפס לכמה שבועות והמלאכה תתבצע מעצמה.

כל העולם הארור כולו מחכה לנו שנגלה את האנטי־גראביטאציה.

“בוקר טוב,” אמר אריק. “חשבת על משהו?”

“כן,” התגלגלתי מעל המיטה. “עכשיו אל תפגיז אותי בשאלות. אסביר כל דבר בעיתו.”

בלי ארוחת בוקר?"

“לא כעת.”

חלקים חלקים לבשתי את חליפתי, בדיוק כמו אחד מאביריו של המלך ארתור, ולקחתי את הדליים רק אחרי שלבשתי את הכפפות. הקרח, באזור הקר, היה בדרגת קור של סביבות האפס המוחלט. “אלה הם שני דליים של קרח רגיל.” אמרתי בעוד אני מרים אותם. “עכשיו הוצא אותי החוצה.”

“הייתי צריך להשאיר אותך כאן עד שתדבר,” רטן אריק. אבל הדלתות נפתחו ואני יצאתי אל הכנף. התחלתי לדבר בעוד אני מבריג את הלוחית הימנית השניה.

“אריק, חשוב לרגע על הבדיקות שהם מבצעים בספינה מאויישת לפני שהם מרשים לאדם להכנס למערכות החיוניות. הם בודקים כל חלק בנפרד ובהתאמה לחלקים האחרים. ובכל זאת אם משהו אינו פועל הרי זה אחד משניים: נזק או בדיקה רשלנית, נכון?”

“סביר.” הוא לא הסגיר את עצמו.

“טוב, שום דבר לא גרם לנזק. לא רק שאיך שבר במעטה הספינה, אלא שום צרוף מקרים לא יכול היה לגרום לשני המפלטים להשתולל באותו זמן. אם כך, הרי שמשהו לא נבדק היטב.”

הסרתי את הלוחית. הקרח תסס לאיטו במקום שבו נגע במשטחי הזכוכית של הדליים. עוגות הקרח הכחלחלות נסדקו תחת הלחץ הפנימי שלהן. רוקנתי דלי אחד אל תוך מבוך הכבלים, המגעים והממסרים, והקרח התנפץ לרסיסים, משאיר לי רווח לסגירת הלוחית.

“כך שחשבתי על משהו בלילה החולף, משהו שלא נבדק. כל חלק של הספינה היה מוכרח להבדק בתוך תא חום ולחץ, חשוף לתנאים מלאכותיים של נוגה. אבל הספינה כשלמות, כיחידה, לא יכולה להיבדק כך. היא גדולה מדי.”

הלכתי מסביב אל הכנף השמאלית ופתחתי את לוחית מספר שלוש בקצה המרוחק. הקרח שנשאר היה חציו מים וחציו שבבים קטנים. התזתי אותם פנימה והידקתי את הלוחית.

“מה שניתק את המעגלים שלך היה החום, או הלחץ, או שניהם. אינני יכול לעשות דבר בקשר ללחץ, אבל אני מקרר את הממסרים בקרח. תודיע לי איזה מפלט יחזור לתחושותיו ראשון ואז נדע איזו לוחית בקרה היא הנכונה.”

“הובי, האם עלה בדעת מה יכולים המים הקרים לעולל למתכות החמות האלה?”

“זה יכול לסדוק אותן, ואז תאבד את השליטה על מפלטי הסילון, וזה בדיוק מה שלא בסדר עכשיו.”

“נקודה לזכותך, שותף, אבל עדיין איני מרגיש דבר.”

חזרתי שוב לתא האויר עם דליי הריקים, המתנדנדים, תוהה אם הם לא התחממו עד כדי המסה. זה עלול היה לקרות להם, אבל לא נמצאתי בחוץ זמן ממושך כל כך. הספקתי להוריד את החליפה ולמלא מחדש את הדליים כשאריק אמר, “אני יכול להרגיש את המפלט הימני.”

“באיזה היקף? בשליטה מלאה?”

“לא, אינני יכול להרגיש את הטמפרטורה. או, הנה, גם זה חוזר. אנחנו מוכנים לדרך, הובי!”

אנחת הרווחה שלי היתה אמיתית וכנה.

הנחתי שנית את הדליים במקפיא. כמובן שנרצה להמריא עם ממסרים קרים. המים הספיקו להתקרר במשך כעשרים דקות כשאריק אמר, “התחושה נעלמת.”

“מה?”

“התחושה נעלמת. אין טמפרטורה ואני מאבד את בקרת הדלק. זה לא נשאר קר מספיק זמן.”

“אויש, מה נעשה עכשיו?”

“לא הייתי רוצה לומר לך. מוטב שאשאיר לך להחליט בעצמך.”

זאת עשיתי. “נעלה גבוה ככל שנוכל בעזרת מיכלי ספינת האויר, ואז אצא אל הכנף עם דלי קרח בכל אחת מידי –”

היה עלינו להעלות את הטמפרטורה במיכל ספינת האויר ל־800 מעלות כמעט כדי להשיג לחץ, אבל מכאן והלאה עלינו באופן חלק עד 16 מייל. זה ארך שלוש שעות.

“זהו, עד גובה זה אנחנו יכולים להגיע,” אמר אריק. “אתה מוכן?”

הלכתי לקחת את הקרח. אריק יכול היה לראות אותי. הוא לא נזקק לתשובה. הוא פתח את תא האויר עבורי.

יכול הייתי לחוש פחד, או פאניקה, או רצון נחוש, או הקרבה עצמית – אבל לא חשתי דבר. יצאתי החוצה מרגיש כמו מטומטם מנוצל. המגנטים שלי היו בהפעלה מירבית. הרגשתי כאילו אני הולך בתוך זפת רדודה. האויר היה סמיך, אם כי לא כל כך דחוס כמו שהיה שם למטה. בעזרת אור מנורת הראש שלי הגעתי ללוחית מספר 2, פתחתי אותה. שפכתי קרח פנימה וזרקתי את הדלי גבוה והרחק. הקרח היה כולו בגוש אחד. לא יכולתי לסגור את הלוחית. עזבתי אותה פתוחה ומיהרתי מסביב אל הכנף השניה. הדלי השני היה מלא רסיסים מתנפצים. רוקנתי אותו פנימה וסגרתי את לוחית שמאל 2, וחזרתי כששתי ידי ריקות. זה עדיין נראה כמו שולי התופת בכל הכיוונים, מלבד המקום שבו כרה אור מנורת הראש שלי מנהרה דרך החשכה. רגלי החלו מתחממות. סגרתי את הלוחית הימנית על מים רותחים והלכתי במצודד חזרה לאורך גוף הספינה אל תוך תא האויר.

“הכנס וחגור את עצמך, מהר!” אמר אריק.

“צריך להוריד את החליפה,” ידי החלו לרעוד בתגובה, לא יכולתי לפתוח את המהדקים.

“לא, אם תתניע מיד עכשיו, נצליח אולי להגיע הביתה. השאר את החליפה עליף והיכנס.”

זאת עשיתי. כאשר משכתי את עריסת ההתרסקות שלי, שאגו המפלטים. הספינה רעדה מעט, אחר כך נדחפה קדימה, בעודה נהדפת על ידי מיכל ספינת האויר. הלחץ עלה כשהמפלטים הגיעו למהירות פעולה. אריק נתן את מיטב יכולתו. זה עלול היה להיות לא נוח גם בלי חליפת מתכת העוטפת אותי. עם החליפה עלי זה היה עינוי. הדרגש שלי נדלק מהחליפה אבל לא יכולתי לתפוש נשימה כדי לומר זאת. התקדמנו כמעט ישר למעלה.

היינו בדרך מזה עשרים דקות כאשר הספינה נזדעזעה כמו צפרדע מחושמלת.

“המפלט הלך,” אמר אריק בשלווה. “אשתמש בשני.”

הדיפה נוספת כאשר שמטנו את המפלט המת. הספינה עפה כמו פינגווין פצוע, אבל עדיין צוברת תאוצה. דקה אחת… שתיים… המפלט השני השתתק. היה זה כאילו נכנסנו לתוך סירופ. אריק כיבה את המפלטים והלחץ הוקל.

יכולתי לדבר.

“אריק!”

“מה?”

"יש לך סוכריות מרמלאדה?''

"מה? או, אני רואה. האם חליפתך הדוקה?''

“בודאי.”

“הישאר בה. אנחנו נשאב את העשן מאוחר יותר. אני אשתדל לסלק מעט מהחומר הזה, אבל כשאשתמש ברקטה זה יהיה פראי. אין רחמים.”

“האם נצליח לעמוד בכך?”

“אני חושב. אבל זה יהיה כחוט השערה.”

הרגשת הרווחה באה ראשונה, קרה כקרח. ואז בא הכעס. “לא עוד שיתוקים לא מוסברים?” שאלתי.

“לא. מדוע?”

“אם יופיעו כאלה תודיע לי ללא כל ספק, לא כן?”

“האם אתה מתכוון לרמוז לי משהו?”

“שכח מזה.” הרוגז חלף.

“ארור אהיה אם אעשה כך. אתה יודע טוב מאוד שזו היתה תקלה מכנית. אתה בעצמך תיקנת אותה.”

“לא, אני שיכנעתי אותך שאני מוכרח לתקן את זה. היית צריך להאמין שהמפלטים חייבים לפעול שוב. נתתי לך תרופת פלא, אריק, אני מקווה רק שלא אצטרך לחלום על תרופות פלא מדומות נוספות עבורך כל הדרך הביתה.”

“אתה חשבת כך, ובכל זאת יצאת החוצה אל הכנף בגובה 16 מייל?” אריק חירחר במכניות. “יש לך ביצים במקום שכל, גוץ!”

לא עניתי.

“נתערב על 5000 דולר שהתקלה היתה מיכנית. ניתן לטכנאים להחליט אחרי שננחת.”

“מוסכם!”

“הנה באה הרקטה. אחת –”

זה בא. מועד אותי לתוך חליפת המתכת שלי. להבות מעלות פיח מעבר לאוזני, מצטיירות בשחור על התיקרה הירוקה המתכתית, אבל הערפל הוורוד שמנגד לא היה להבה.

האיש במשקפיים עבות־העדשות פרש דיאגרמה של ספינת־נוגה, ונעץ אצבע קצרה ושמנה אל הקצה המרוחק של הכנף. “בדיוק באזור זה,” הוא אמר, “הלחץ מבחוץ מעך מעט את תעלת הכבלים, במידה מספיקה כדי לא לאפשר לכבל להתכופף. זה השפיע כמו אי־ציות. מבין? ואז כאשר החום הרחיב את המתכת, המגעים האלה נדחפו אחד לעבר השני.”

“אני מניח שאותו הדבר אמור גם לגבי הכנף השניה?”

הוא נתן בי מבט משונה. “מובן מאליו.”

השארתי את ההמחאה שלי על סך 5000 דולר בערימת הדואר של אריק, ותפשתי מטוס לברזיליה. כיצד הוא הצליח למצוא אותי לא אדע לעלם, אבל המברק הגיע הבוקר.

"הובי, חזור הביתה הכל נסלח."

מוחו של דונובאן

אני חושב שאהיה מוכרח לחזור.

הסיפור שלפנינו ראה אור באחד הגליונות הראשונים של ‘מדע־דמיוני’, כתב־עת לא מוכר שהופיע בארץ במשך חודשים אחדים בשנת 1958. אנחנו שינינו רק את שמו (במקור הופיע תחת הכותרת ‘כלבי הכוכב’) ושיפרנו במקצת את רמתו הלשונית. הסיפור מהווה אולי דוגמה לסוג מסויים של סיפורים שרווחו בימים ההם בחלק מכתבי־העת למד"ב. העיתון ‘מדע־דמיוני’ לא טרח לציין את שמות הסופרים, כך שאין לנו מושג של זהותו של המחבר. אולי למישהו מהקוראים יש?

* * *

ספינת־המחקר של שביל החלב חנתה על מישור צר למרגלות רכס הרים נמוכים ומיוערים. את המישור חצה נהר ומסיבה זו היה שם שפע של עשב ירוק ורענן. אלא ששום בעל־חי לא נראה; שום־יצור חי שיהנה מהעשב או מהמים. אפילו באדמה הבוצית שליד הנהר לא נראו כל עקבות.

הוברד ריחרח באפו את האויר החם וחפר ברגליו באדמה הרכה והעשירה. “מקום מצויין”, אמר. “אדמה עשירה ושפע של מים. ממש גן־עדן”.

הוברד היה גבר צעיר שהתעניין באנתרופולוגיה – תורת האדם – וטיסתו זו היתה הפעם הראשונה שעזב את כדור־הארץ. באריאר שעמד מולו התבונן בו בצער ואכזבה, אך מבלי לומר דבר. הוא העיף מבט חשדני אל המישור ורכסי ההרים המיוערים סביב, ואל הרקיע. לפי גילו יכול היה באריאר להיות אביו של הוברד…

“רק הגוונים שונים מהרגיל”, אמר הוברד. "אך אין בכך כלום. אנשים יתרגלו לשמש כחולה לאחר שיחיו זמן מה בתנאים אלה''.

“אילו אנשים?” תמה באריאר.

“למתישבים, כוונתי לאנשים שיבואו להתנחל כאן ביום מן הימים!” השיב הוברד בצחוק. “מה קרה לך? אחרי מאמצים רבים אנו מצליחים למצוא עולם חדש ויפה וממראה פניך מתקבל הרושם כאילו הגענו לכוכב צחיח ומסולע שאינו יכול לקיים עליו כל חי”.

“סבורני שזה מכיון שראיתי כבר עולמות צחיחים רבים וכן עולמות טובים אשר –”

הוא הפסיק את דבריו באמצע היות והזמן לא התאים לכך ואסור לו בכלל לשוחח בנימה כזו. אם אינו מאמין בהצלחת המשימה שנטלו עליהם – לגלות עולם חדש ומתאים להתישבות האדם – אזי עליו לשוב לביתו, לכדור־הארץ, ולהשאיר את חקר הכוכבים בידי צעירים שטרם התאכזבו.

דממת־מוות שררה במישור ועל ההרים המיוערים סביב, שאור היום־הכחול החל מתפשט עליהם באותו בוקר. באריאר יכול היה ממש לחוש את הדממה. אף משק כנף לא נשמע; אף געיית פרה הרועה בשדות, שום רחש לא הגיע לאוזניהם מתוך היערות.

באי־שקט מתוח עקב באריאר אחרי הדממה המעיקה כי אחריות כבדה מאוד היתה מוטלת על כתפיו בהיותו ראש המשלחת־לחקר־כוכבי־שביל־החלב. מרבית ימיו עסק בחקר זה – זמן מספיק כדי להתאכזב מן התוצאות הצפויות ולהתיאש.

“אני מחכה שקנדל יחזור ואז נתחיל מייד בבדיקות”, אמר הוברד.

"מה הינך מצפה לגלות?''

“מניין לי לדעת? הרי זהו המעניין שבדבר – המיסתורין, אלא שאני מאמין כי על עולם כזה חייבים להיות חיים כלשהם”.

“חיי אנוש?”

“מדוע לא?”

באריאר משך בכתפיו אך לא אמר דבר. הם המתינו לבואו של קנדל ובינתיים התבוננו באחדים מחברי המשלחת שהתפזרו בסביבה אך לא התרחקן מספינת החלל, ואספו דוגמאות מהאדמה והצמחיה השונה.

לפתע הבחינו בנקודה שהופיעה באופק. נקודה שהלכה וגדלה עד שקיבלה צורה של הליקופטר, שנחת כעבור רגע ליד ספינת החלל ומתוכו יצא קנדל ושני עוזריו – הצופה והצלם.

“מה גילית?” פנה אליו באריאר.

“כרגיל”, ענה קנדל "שום דבר מיוחד מלבד – " הוא היסס להמשיך.

"מלבד מה?''

“שם, מעבר להרים, נדמה לי שהבחנתי בחורבותיה של עיר”.

“אתה שומע?” קרא הוברד בנצחון.

קנדל משך בכתפיו: “עוזרי אינם סבורים כמוני, לדעתם אין אלה אלא צבורי סלעים ענקיים”, אמר קנדל. "אך מוטב שתחליטו על כך בעצמכם מתוך בחינת הצלומים שעשינו''.

האנשים שהתפזרו בסביבה מיהרו לשוב בראותם את ההליקופטר הנוחת. כולם היו צעירים, בגילו של הוברד. רק הקברניט, הטכנאי הראשי ובאריאר היו קשישים.

עתה נכנסו כולם לתוך ספינת־החלל, שם המתינו דקות ספורות עד שקנדל הקרין בפניהם את הסרט שצילם ושפותח אוטומטית. בעת הצילום תריסי הספינה נסגרו וחשיכה השתררה בפנים, ומיד הופיע הסרט על מסך זעיר.

הכל צפו בסרט בסקרנות ניכרת. הנוף ניתגלה לעיניהם בצבעים טבעיים והוא דמה מאוד לנוף ארצי, וגם שונה היה ממנו. בהסתכלך היטב נוכחת שמה שנראה לך כעצים לא היו עצים כי אם פרחי ענק מופלאים. באריאר הבחין במשהו שנראה לו מוזר אך מלבד זאת לא הבחינו בכל תנועה על המרקע – אף נפש חיה לא נראתה…

“הבחנת בסימנים המאשרים קיומם של בעלי חיים?” שאל באריאר. קנדל הניד ראשו לשלילה: “לא”.

“ההליקופטר הפחיד אותם ודאי, והם הסתתרו”, קרא הוברד בחוסר סבלנות.

“חיה נפחדת נסה ולא מסתתרת”, אמר באריאר “ובסרט איננו רואים שום דבר הנמצא בתנועה”.

הוברד סינן גידוף חשאי ובאריאר הגיב בחיוך קל. היתה לו להוברד כעין אמביציה אישית לגלות חיים על הכוכב ולהוכיח בכך את כוחו באתרופולוגיה ולדעתו יתכן קיומם של בני־אנוש במקום בו קיימים בעלי־חיים אחרים.

“שם”, אמר קנדל בהרמת יד. תנועת הסרט הופסקה ועל המסך נשאר לעמוד ללא נוע איזור עצי־פרחים שעשו רושם כמטע מסודר ולא כיער שגדל פרא. “עתה מובן לכם למה התכוונתי”, המשיך קנדל. “מקום זה נראה בעיני כעיר חרבה”.

“גם לי זה נראה כך”, אמר הוברד בהתרגשות. “הביטו וראו באילו קוים ישרים נטועים העצים, והם נשענים על משהו העושה רושם של בתים הרוסים”.

שני קולות נוספים השמיעו את חוות דעתם: אייקן המומחה לארכיאולוגית־הכוכבים, שאמר כי גם דעתו היא שמקום זה יכול להיות עיר חרבה; וקפריי הגיאולוג, שאמר כי ייתכן שמה שנראה כחורבות בתים אינו אלא סלעי ענק טבעיים".

“מה דעתך אתה, באריאר?” שאל הקברניט וורליין.

“קשה לומר על סמך התמונה אדוני. יש לגשת לשם ולחקור במקום”.

'מוטב אם כן", אמר וולנטין בפנותו אל קריסטופר, הטכנאי הראשי: “מקום זה יהיה הראשון בו תערך החקירה. ואתה, באריאר”, הוסיף בפנותו שנית אל הקשיש, “באם יתברר סופית שזוהי עיר חרבה, תערוך מחקר ותקבע מי ישב שם ובעיקר, מה אירע להם”.

“בסדר”, אמר באריאר בקומו. “הבה נצא לדרך”.

שבעת אנשי קבוצתו הצטרפו אליו; כולם צעירים וחסונים שנבחרו במיוחד בגלל ידיעותיהם הרבות, כל אחד בשטחו, ובשל כושרם הגופני ומומחיותם בשימוש בנשק. אייקן וקפריי נמנו גם הם עם קבוצה זו, וכן בחור צעיר שהיה הקָשָר, מצוייד במכשיר קשר נייד. באריאר קיבל מקנדל הנחיות לכיוונו המדוייק של המקום ורבע שעה לאחר מכן נמצאה כבר הקבוצה בדרכה.

בדרך לא פגשו דבר שיזכיר להם כי קיימים חיים כלשהם על הכוכב; אף לא סימן קל ביותר. וכך עשתה הקבוצה את דרכה עד שבאריאר עצר אותם לפתע:

“אתם רואים את הצללים שם?” הצביע באריאר על המקום.

אנשי קבוצתו הביטו אל המקום עליו הצביע.

“צילם של עננים”. צחק הוברד.

“אין כל עננים מעלינו”.

“אזי זוהי הרוח המניעה את השיחים”. אמר הוברד שנית בהעיפו מבט מזוית עינו אל באריאר. “אך מה זה משנה מי הגורם לצללים? צללים ותו לא!”

“התואיל להכניס לראשך כי אינך נמצא על כדור־הארץ?” השיב באריאר בקול מאופק. “בעולם זר יכול כל דבר, אפילו צל או עלה של עשב להיות מסוכן עד מוות”.

האנשים התבוננו בו בהסתירם מפניו כי הם חושבים אותו למגוחך, אך באריאר הרגיש בכך; אלא שהוא לא מצא דרך איך לשכנע אותם לסמוך על נסיונו שרכש תוך שנים רבות בעוד שהם עצמם רק זה עתה התחילו בטיסות־חלל ומחקרים.

הקבוצה המשיכה בדרכה כשכולם שכחו כבר את הצללים; כולם, מלבד באריאר שהיה מודאג מאוד בגללם. צללים שהיו מופיעים מבין העצים והסלעים ומיד שבים ונעלמים בבוהק השמש; אלא שלמעשה רק מעיני הצופה היו נעלמים ולא ממש. עתה נדמה היה כי הצללים נעים במקביל ונראים כצללים רגילים אשר אף באריאר לא היה מקדיש להם מחשבה נוספת – אלא שנסיונו אמר לו כי צל אינו יכול להיות משהו עצמאי, ואילו כאן לא היה דבר שיכול להטיל צללים שכאלה.

עוד זמן מה המשיכו להלך על פני המישור היפה, השרוי בדממה עמוקה, עד שבאריאר עצרם פעם נוספת.

הם הגיעו אל פלג מים שהשתפך אל הנהר החוצה את המישור. קפריי התכופף מיד, והחל מעלה בחופנו אדמה מקרקעית הפלג ובוחן אותה במבטו. באותו רגע חלף על פניהם משהו שדמה לנחש או לטאה, שנעלם מיד בין הסלעים.

“אמרתי לך שנמצא כאן בעלי חיים!” קרא הוברר משמחה בפנותו אל באריאר.

“ואני לא הכחשתי זאת אף פעם”, השיב באריאר בשלווה. הוא הסתכל במעלה הפלג וראה צללים שנאספו למקום אחד. המרחק בינם לבין קבוצת החוקרים לא היה גדול, אך גם לא הלך והצטמצם. הצללים התבוננו באנשים ועקבו אחריהם – באריאר היה בטוח בכך למרות שלא ראה זאת בבירור.

לפתע החל קפריי חופר בקרקע התחוחה, הוציא מתוכה חפץ כהה והושיטו לגורדון. הלה התבונן בו ומיד מסרו לבאריאר כשהוא קורא בהתרגשות:

“עצם! עצם רגלה של איילה או סייח”.

“זה רק מוכיח שתנאי החיים כאן דומים לאלה שעל האדמה”, אמר הוברד בהתבוננו סביב כמצפה לגלות משהו בין הסלעים.

“מה גילה של העצם?” שאל באריאר את גורדון.

גורדון הניע ראשו והשיב, “זמן רב היתה טמונה בקרקע. כמה זמן לפי דעתך קפריי?”

“בהתחשב בעומק בו היתה טמונה,” אמר קפריי בהתבוננו בבור, “סבורני שהיא בת חמש או שש מאות שנה. זוהי רק ההשערה כמובן. יש דברים נוספים המראים על כך ולא רק עומקו של הבור, אך אותם אינני יכול לקבוע ללא בדיקה מעבדתית”.

“במלים אחרות”, העיר באריאר, “זמן רב מאוד”.

מוריס הקשר שידר לספינתם את דבר המציאה שמצאו ואחר המשיכו בדרכם.

הצללים נתלוו אליהם.

מרחק של כמה מאות קילומטרים היה עתה בינם לבין ספינתם, ודרכם עברה בין עצי־הפרחים הגבוהים בתחילה עשו את דרכם באיטיות בבולשם היטב את סביבם על מנת להימנע מהתקפת פתע – שלא באה.

בראש הקבוצה צעד באריאר מתוח כולו מחשש למה שמתהווה סביבם; הוא חש כי משהו עומד להתחולל ולהפתיעם. לזמן מה נעלמו הצללים ובאריאר כבר החל לתמוה על כך אך מיד שבו ונתגלו, ועתה במבנה אחר. אם קודם הלכו צפופים ומקבילים לאנשים, הרי עתה נפרסו והקיפו את הקבוצה… והמרחק בינם לבין החוקרים היה קטן יותר; הלך וקטן.

באריאר ריכז את האנשים לידו והפעם כבר לא גיחכו כשהיפנה שנית את תשומת לבם לצללים.

“תן לי להתקשר עם הספינה”. אמר באריאר ומוריס החל לקרוא לספינה.

אך כל נסיונו עלה בתוהו. כל מענה לא הגיע.

“אני מצטער”, אמר בעצבנות, “המכשיר ‘מת’. איזה כח חשמלי עצום מפריע לשידור. כח הנמצא סמוך מאוד…”

באריאר התבונן בצללים. ההינם יצורים בעלי כח עצום? דבר זה מתקבל על הדעת, ומתקבל גם על הדעת שיצורים אלה משחררים מגופם כח חשמלי המפריע לשידור.

הם היו עתה באמצע הדרך בין הספינה לחורבות; ואם יש בכוונתם של הצללים להזיק להם, הרי לא יוכלו להספיק ולהימלט חזרה לספינה, מלבד זאת, מחובתו לחקור יצורים אלה ולקבוע מי ומה הם, ולא לסגת מפניהם.

עד עתה לא הראו כל נטיות תוקפניות. אך תוקפני או לא, האם ביכולתו של צל לפגוע באדם? ואם כן, אזי איך להתגונן מפניהם? הקרקע החלה להיות טובענית, עובדה שלא ניכרה מסרטו של קנדל. אלא שמחשבתו של באריאר לא יכלה להיות נתונה למצב הקרקע; אותו הדאיגו הצללים.

תוך הדקות שחלפו הלכו הצללים הלוך וקרוב עד שהיו קרובים מאוד לאנשים וכמעט ונגעו בהם. כרוקדים ריקדו פראי, כן החליקו חרש מסביב לקבוצה ותנועותיהם עצבנו את האנשים שהתבוננו בהם מתוך חשש אפילו מקולו של הוברד הורגש הפחד בפנותו אל באריאר:

“מי ומה הם? מה רצונם?”

“צללים ותו לא”, השיב באריאר. “ומה זה משנה מה רצונם?” ואחר פקד בקול “הצטופפו יחד ואם נראה שהמצב נעשה מסוכן, נפנה ונשוב על עקבותינו. אך יהיה מה שיהיה אל תנוסו!”

הם המשיכו בדרכם, צמודים איש אל כתף רעהו, ומבטם אינו סר אף לרגע מהצללים המקיפים אותם. הצללים קיפצו ודילגו סביבם עד שעצביו של סמית לא החזיקו מעמד עוד. ובהשמיעו קול צעקה, הפעיל את אקדוחו. קרני־המוות שנפלטו מהאקדח בזה אחר זה פגעו בצללים אך מבלי לגרום להם כל נזק!

“הוא נגע בי”, קרא סמית, רועד מפחד. “הוא נגע בי!” ומיד פנה אחורה, נכון לנוס לה אך באריאר תפס בזרועו.

“שתוק!” קרא באריאר בכעס. “שתוק!”

סמית נשאר לעמוד כשכולו רועד מפחד: “נגיעתו היתה צוננת; צוננת מאוד, כמגעו של המוות”.

“הרי אינך מת. לא כן?”

“לא”.

“ואינך פצוע אפילו?”

“אני… לא”.

“אז חדל לצעוק!” פקד עליו באריאר בהעבירו את מבטו ממנו אל האחרים. “האיש הבא שיתפס לבהלה אנפץ את ראשו”.

למעשה פחד אף הוא, פחד מאוד, אלא שהוא התגבר על כך ואמר: "טרם הזיקו לנו וייתכן שאין אפילו ביכולתם לעשות זאת. על־כל־פנים, מוטב לחשוב תחילה ולא לעשות כל מעשה נמהר''.

האנשים בלעו את רוקם והתאמצו להתעלם מהצללים. סמית המשיך ללכת עם כולם, כשהוא זורק ללא הרף מבטים נבחרים סביב. באריאר רצה מאד לשמוע איזה רעש או שאון קל ביותר; משהו שיוכיח כי יצורים חיים הם הצללים הללו. אך לשוא! אפילו צעדיהם הם לא הקימו כל רעש בפוסעם על הקרקע הרכה.

ערפל הלך וכיסה אותם ואורה הכחול של השמש כמעט ונעלם. הצללים המשיכו לקפץ ולדלג סביב וזיעה קרה הציפה את גופם של החוקרים.

“כמה עלינו ללכת עוד?” שאל הוברד כששיניו נוקשות זו בזו.

“שנים־שלושה קילומטרים”.

הערפל עצבן את באריאר שחשש עתה מאוד. גם אור היום הכחול לא היה בו כדי להרגיע את עצביו של האדם שהורגל לאור אחר, בהיר.

לפתע הבחין במשהו לרגליו; משהו שנראה לראשונה כאבן – אך לא כך היה. באריאר הרים את החפץ מעל הקרקע ומסרו לידי הוברד.

“רצית אנשים, הרי לך”, אמר.

הוברד נטל בידך את החפץ והתבונן בו:

“הוא עתיק. מאותה תקופה כמו העצם שגורדון מצא”.

''פעם היו כאן אנשים וחיות", אמר סמית בקול רוטט. “היו ואינם עוד. כולם מתו ואני יודע מי הרג אותם”. הוא נעץ את מבטו בצללים.

“איזה מין דיבור זה!” קרא באריאר בכעס.

“דיבור שאינו מתאים לגמרי לאיש־מדע. אנשי־מדע אסור להם להסיק מסקנות ללא חקירה מדוקדקת”.

“באריאר צודק”, אמר הוברד בהתבוננו היטב בגולגולת שבידו. “הבה נמשיך. רצוני לראות את החורבות”.

הם המשיכו בדרכם כשהערפל הולך ונהיה סמיך יותר ויותר ואף החום הלך ועלה. האנשים הזיעו מחום והתעלמו מהצללים המקיפים אותם; והצללים מצידם התעלמו אף הם מהאנשים – בינתיים. לפתע, ללא כל אזהרה זינקו הצללים על קבוצת החוקרים. דקה אחת נמשכו צעקותיהם של האנשים. ואחר השתרר שקט כשרק גניחות נשמעו. הגולגולת שהיתה בידו של הוברד נפלה והתגלגלה הצידה ובאריאר נשאר לעמוד מוכה תדהמה. מבעד לערפל ראה את האנשים. אחדים מהם ניסו להימלט אך הצללים תפסו אותם. שניים מהם שכבו על הקרקע כשהם מתפתלים, בועטים ברגליהם באויר וגונחים. טרוף אחז את כולם – וגם את באריאר בתוכם.

זינוקם החרישי והפתאומי של הצללים וצינת הכפור שחשו אותו רגע בעצמותיהם, הקפיאה את דמם בעורקיהם. משהו אכל אותם מבפנים; תוכם הלך והתרוקן…

הצללים נכנסו לתוכם לתוך גופם. באריאר חש בצינת הכפור שלהם המתפשטת בכל אבריו וצמרמורת עברה בו; הוא חש כי הינו הולך למות.

“פעם היו כאן אנשים וחיות. היו ואינם עוד. כולם מתו ואני יודע מי הרג אותם”. נזכר באריאר בדברי סמית שנס בינתיים בפחד כשהצללים רודפים אחריו.

באריאר שכח את ההוראות שקבל, את תפקידו כמפקד ואת גאוותו. פחד מוות תקף אותו ואף הוא פתח במרוצה אחורה לכיוון הספינה הוא רצה להימלט מפני הדבר שחדר לתוך גופו; לנער אותו מתוכו תוך כדי ריצה ולהשתחרר ממנו – להשתחרר מהמות הלופת אותו בזרועותיו. אך לשוא! הדבר שחדר לתוכו הפך להיות חלק מגופו והוא לא ירפה ממנו עד שימות.

כולו שטוף זיעה קרה מפחד רץ באריאר בין עצי היער הפורחים כשאיש איננו לצידו, רק הוא עצמו והסיוט שבתוכו; והערפל הסמיך שלא איפשר לראות מאומה ממרחק של כמה צעדים.

פעמים אחדות כשל ונפל אך כוח נסתר היה ממריצו לקום ומריצו הלאה. עקבותיהם של שאר האנשים אבדו ממנו וכמעט ושכח מהם לגמרי. מדי פעם היה מגיע לאוזניו קול צעקה ואז ידע כי מישהו כרע ומת, אך לו לא היה איכפת. שיקול דעתו הצלולה אבד בצל שחדר לתוכו…

לפתע הבחין שהערפל הלך ונמוג והוא הגיע למקום בו היתה הצמחיה דלילה יותר, שלא כמו ביער. הוא המשיך לרוץ עד שרגליו היו פוגעות במשהו שהשמיע קול שאון מוזר, שאון הדומה לנפץ ענפים יבשים. הוא התבונן בחפצים עליהם דרך וראה כי לא ענפים יבשים הם אלה, כי אם עצמות אנשים…

הוא עצר במקומו, רועד מפחד ומהתרגשות ובהעיפו את מבטו אחורה ראה קבוצה קטנה של צללים הרודפת אחריו.

“אתם מחכים לתורכם?” צעק אליהם או ניסה לצעוק, אך רק קול לחש ניחר יצא מפיו. הוא התכופף וחפן בידיו מהעצמות והשליכם בצללים כשפיו אינו פוסק מלחרף ואחר פנה והמשיך במרוצתו. לבסוף הגיע לחומה שהיתה גבוהה מדי מכדי לטפס עליה וגדולה מכדי לעקוף אותה; שם גם עזבו אותו כוחותיו והוא צנח ונפל…

בפקחו את עיניו, התבונן בירח, היה זה ירח אדום, קטן וקרוב מאוד. הוא הבחין בברור בהרים שעליו, לועות הרי געש מאיימים. הוא הבחין גם בתנועה של בעלי חיים על מורדות הרים אלה. מסביב לירח היו כוכבים שאת שמותיהם והקבוצה אליה הם משתייכים לא זיהה. לפתע, עלה ירח שני, גדול מהראשון אך ירוק – ירוק בהיר.

מישהו גנח לידו.

נפעם וסקרן היפנה באריאר את ראשו לכיוון ממנו הגיעה אליו הגניחה. הגונח היה אדם ששכב מכורבל כשברכיו נוגעות בסנטרו וזרועותיו מתחת לראשו. נדמה היה לו שהוא מכיר את האיש ולאורם של שני הירחים החל בוחן בעין את פני השוכב.

אכן, השוכב היה מוכר לו היטב. היה זה הוברד שרצה למצוא אנשים על הכוכבים…

באריאר התרומם על רגליו. גופו היה שטוף זיעה קרה וכולו רעד מקור.

הוא נזכר במה שהתרחש והמתין לתגובה מצד הצל השוכן בתוכו, אך הוא נעלם! ברגש הקלה קרב אל הוברד וכרע לידו וכעת ובעת שטלטל את כתפיו הבחין באחרים השוכבים בסמוך; שניים, שלושה, ארבעה אנשים. הוא חש מאחד לשני ובהעירו אותם מעלפונם נעצו בו כולם מבטים ריקים, מבטים נפחדים. סמית לא היה ביניהם, גם לא מוריס הקשר.

שישה, שישה מתוך שמונה. רק שישה נמצאים כאן חיים ושניים נעדרים. והצללים נעלמו ואינם; נעלמו מסביבם וכן מתוך גופם! רגע קט שבה לפעם בו התקווה אך בהתבוננו אל צבורי עצמות האדם אשר התגוללו בכמות עצומה בדרך בה עברו, הבחין שוב בנקודות הכהות המקפצות שם. הצללים) הוא כמעט פרץ בצחוק – כמעט וצחק מעצמו ומתקוותו הטפשית!

''איך הגעת הנה?" שאל את הוברד בגשתו אליו.

הצעיר רק נעץ בו את מבטו התוהה אך לא השיב. באריאר החל סוטר לו על פניו עד שהצעיר הגיב לבסוף והשיב לשאלה.

“אינני יודע, רצתי, רצתי וזה הכל”. אמר הוברד, מזדעזע בכל גופו והמשיך: “הדבר הזה שחדר לתוכי הכניס בי צינת מוות…” דיבורו נפסק באמצע היות וזכר הדבר שחדר לתוכו המם אותו שנית ובאריאר היה נאלץ לשוב ולסטור לו כמה פעמים על לחייו עד שהחזירו חזרה אל עצמו.

“היכן סמית ומוריס?” שאל באריאר.

“איני יודע”.

באריאר העיר גם את השאר מעלפונם בהשתמשו בשיטה שנהג כלפי הוברד והוא נוכח שאיש מהם לא ידע למעשה איך הגיע הנה. איש מהם גם לא ידע מה אירע למוריס ורק אייקן אמר: “ראיתי את סמית בשעה שרצתי. חלפתי על פני סמית ששכב על הקרקע; על־כל־פנים חושבני שהיה זה סמית. קסדת החלל היתה חבושה עדיין לראשו אך הוא עצמו היה מת. כן, כן. אין לי כל ספק שהיה מת”.

“זאת אומרת שהם הצליחו להמית שניים מאיתנו”, אמר באריאר לאיטו. “שניים המיתו ואת השאר הביאו הנה. סבורני שבכוונתם לחסלנו כאן בשעה שירצו בכך. ובכן, כאן אנו עתה! אין לנו כל קשר עם הספינה ועד הבוקר לא ישלחו את קנדל בהליקופטר שיחפש אחרינו. ואם נהיה עדיין בחיים בעת שקנדל יגלה אותנו וינחת על מנת לאוספנו – מה יעשו אז הם?”

הוא העיף את מבטו לכיוון הצללים העומדים מרחוק.

איש לא השיב.

“מעניין לדעת”, אמר באריאר לבסוף “אם האש תעצור אותם”.

השאר התבוננו בו לרגע אחר החלו אוספים ענפים יבשים וכל מה שרק מסוגל לבעור. הם העלו אש; מעגל של מדורות קטנות שהבעירו סביבם ובלב רוטט מתקוה עמדו והמתינו לראות מה יתרחש. הצללים הלכו וקרבו אל המדורות ואחרי שהתבוננו בהם זמן מה החלו מקפצים הלוך ושוב מעל המדורות, או זוחלים דרכם… הוברד התיפח כמו ילד קטן…

הירח האדום החל שוקע בעוד שחברו הגדול, הירוק נשאר יחידי והטיל אור ירקרק חיור. המדורות הלכו ודעכו אך הצללים המשיכו לקפץ סביבם ומעליהם כאילו שמחו לשחק באש.

“הם נחמדים מאד בשחקם מסביב למדורות”, העיר באריאר כבדרך אגב.

האש דעכה ורק גחלים לוחשות נשארו ואז התחילו כמה מהצללים לזנק בזינוקים קלים לעבר באריאר וחמשת האנשים שעמו; זינוקים קדימה ואחורה…

“חוששני שזהו הסוף שלנו”, אמר קפריי בקול רוטט.

הצללים קפצו מסביב לאנשים ומסביב למדורות הכבויות. ערפל כבד החל מתאבק מאחוריהם ומתקדם לעברם מבעד לחורבות ויחד עם התקרבו של הערפל הלכה גם עצבנות הצללים הלוך וגבור.

אייקן שהבחין במשהו לפתע קרא בהתרגשות:

“איזה פתח נמצא כאן. אולי נוכל להכנס לתוכו ולהסתתר”.

“להסתתר מפני הצללים?” שאל באריאר ופרץ בצחוק.

“זה יותר טוב מלא כלום”, קרא הוברד.

“כל דבר הינו טוב יותר מאשר לשבת כך באפס מעשה”.

הוברד פנה ללכת אחרי אייקן שנעלם בפתח והשאר הלכו אחריו. לפתע פרץ באריאר בצחוק שהדהים את האנשים.

“עדיין לא תפסתם את הענין נכון? עדיין הינכם סבורים שתוכלו לרוץ ולהחבא לרוץ ולהתגונן ואף לנצח בסופו של דבר. לנצח – היות ואתם בני־אדם וחייבים לנצח! עדיין לא למדתם את האמת? מה? עדיין לא?”

“מה לא למדנו עדיין?” שאל הוברד בקול נמוך ומוזר.

באריאר התבונן בצללים.

“מדוע זה עלי לספר לכם? והרי מחצית חיי הקדשתי לכך ובעשרות כוכבים סיירתי כדי ללמוד את האמת. מדוע זה לא אשמור את ידיעתי לעצמי ואניח לכם למות באושר?”

בקוצר רוח ומלא כעט זינק הוברד אליו בכוונה להכותו אך באריאר תפס בידיו.

“מוג־לב ארור שכמותך!” קרא הוברד. “אתה שהתמנית להיות מנהיגנו, שהיית צריך לנו דוגמא – מה עשית אתה? איבדת את עשתונותיך!” הוא כינה את באריאר במספר שמות גנאי. “החוקר הגדול והאמיץ! אינך יותר מזקן מוג־לב. היית צריך להשאר על האדמה ולהניח למישהו אחר, מישהו שמוכן להלחם בשעת הצורך ולא לברוח לקחת את מקומך”.

באריאר הדף אותו ממנו בכוח רב אך ללא כעס.

“בסדר, אגלה לכם, אם כן, את מה שלמדתי. כדור־הארץ היה כוכב חלש ולא פעם כמעט ונחרב – קפאון, רעידות־אדמה, מגיפות, שטפונות ומלחמות איומות. אלא שמשום מה הצליח כדור־הארץ להמשיך בקיומו. עד שהשלטון עליו ועל הטבע שבו עבר לידי בני־האדם. אבל שאר העולמות הם חזקים יותר מעולמנו – מכדור־הארץ – ועוד יבוא יום בו ימצאו דרך להתגבר עליו ולהשמידו”.

“אין אנו רצויים בחלל, והסיבה לכך אינה ידועה לי… ייתכן וזה מכיוון שלא השלמנו עם הטבע שיצר אותנו ואנו פורצים תמיד את הסייגים שהוצבו לנו ומנסים להיות אחרים. איננו נשארים על הכוכב בו נוצרנו אלא ממריאים אל־על ורוצים להתפשט גם אל כוכבים אחרים. אנו מתגרים באחרים ופורצים בזעקת־חמס בשעה שהללו מתגוננים מפנינו ומכאיבים לנו בכך. שונאים אותנו! בכל מקום בו הייתי עד עתה, בכל מקום אליו הגיע האדם – שם התגוננו מפנינו והצליחו, בדרך זו או אחרת להיפטר מאיתנו ולגרש אותנו חזרה אל כדור־הארץ, אל הכוכב השייך לנו…”

הוא נעץ מבטו בכוכבים העויינים והמשיך:

“הם שונאים אותנו. בכל מקום יכול האדם לצפות לאויבים. רק לאויבים ולא לידידים!” ואחר הפסקה קלה הוסיף “אתה צודק, הוברד. אני זקנתי כבר ואומץ הלב עזב אותי. אתם יכולים לרוץ ולהסתתר ואני רק יכול לאחל לכם הצלחה וכל טוב. אני אינני בא אחריכם – אני שונא חורים”.

הצללים היו עתה קרובים מאד אליו. אחד מהם נגע בו ונגיעתו העבירה בו צמרמורת לפתע, כה לפתע עד שאיש לא יכול היה לעצור בעדו, פרץ באריאר את הצללים שהקיפו אותו והחל לברוח. אלא שהצללים שהופתעו תחילה התאוששו במהרה והחלו רודפים אחריו, בעוד אחדים מהם נשארים לשמור על השאר.

באריאר הספיק כבר לעבור מרחק־מה בשומעו את קולו של הוברד הקורא אחריו אך מבלי לשמוע את הדברים. ברכזו את כל כוחותיו רץ בין החורבות וישר לזרועות הערפל העופף אותם.

הצללים הלכו וקרבו אליו אך היה זה דוקא הערפל שזינק לפתע קדימה.

הערפל אפף אותו ובכל מקום בו נגע בבשרו של באריאר, חש האיש כי אין זו נגיעה רגילה של ערפל כי אם נגיעת יצור־חי… ועוד שני דברים הבין באותו זמן, אך במאוחר! הוא הבין עתה כי הערפל לא נגע בהם בהיותם ביער וכי הוא רק התאבך בין החורבות ואפפם סביב, אך לא נגע בהם. ולא ערפל היה זה; כלומר לא ערפל רגיל כי אם מליוני מליונים של בעלי חיים מיקרוסקופיים – חיידקים שהתחברו יחד לגוש אחד עצום השונא את האדם ונלחם בו…

באריאר הנדהם פתח פיו לצעוק אך קול לא יצא ממנו, הוא התאמץ להמשיך בריצתו אך לשווא. כח עצום לפת אותו והחזיק בו.

או־אז הגיעו אליו הצללים, והוא אמר אל עצמו: “הם עובדים יחד, הערפל והצללים, ארורים שכמותכם!” ולפתע חש בצינת כפור איומה החודרת לעצמותיו והוא ידע שזהו המוות…

הערפל הלך ונסוג והלחץ שחש בגופו הלך ורפה ואותה צינת כפור שהפחידה אותו עד עתה רק הקלה עליו… כאילו הניחו תחבושות קרות לראש קודח…

ואז הבחין לתמהונו בצללים המקפצים סביבו ובערפל הנסוג מפניהם וכן חש כי הצל שחדר לתוכו מאלצו לשוב על עקביו; הפעם הוא לא אילצו לרוץ כי אם הוליכו בנחת ובשלווה. שאר הצללים הלכו בעקבותיו כמשמר־עורפי, כחומה בינו לבין הערפל, עד ששב למקום בו היו חבריו.

באריאר היה נבוך ונדהם..

הוא התישב ליד הוברד והצל שהיה בגופו עזבו. ושוב נמצאו האנשים והצללים כפי שהיו קודם לכן – כשהצללים מהווים חומה בינם לבין הערפל…

הוברד חירף וגידף ללא כל בושה:

'“האם נטרפה דעתך, באריאר? האם חשבת שתוכל להמלט מידיהם?”

“הוא ניסה להימלט ולהזעיק תגבורת מהספינה”, אמר אייקן. הוא קרב אל באריאר והוסיף: “שמע נא באריאר…”

אלא שבאריאר לא שת לבו לדברי חבריו, הוא עקב במבטו אחרי הצללים המקפצים בינם לבין הערפל, כשאחדים מהם מדלגים מעל לגחלים הלוחשות של המדורות שכבו…

“הם רוצים שנבעיר שוב את המדורות”, אמר באריאר לאיטו. “האש עוזרת להם לשמור שהערפל לא יתקרב אלינו”. ובהעבירו את מבטו על חבריו, אמר בקול: “הם הצילו אותי! אחד מהם הגן עלי בגופן ואחדים אף מתו תוך הגנה על חיי!” הוא הזדעזע מעט בהזכרו במה שעבר עליו בערפל. “טעינו בהערכתנו אותם. הם ניסו לעזור לנו בהיותנו ביער והם עקבו אחרינו כמו –”

המילה נשארה לעמוד על קצה לשונו אך הוא לא השמיע אותה עדיין. הוא השתתק והרהר במה שעלה לפתע על דעתו.

“חושבני” המשיך באריאר “שצללים אלה הינם כלביהם של האנשים שחיו בעבר. הכלבים הללו הם שונים משלנו אבל כמותם אומנו אך הם לסייע לבעליהם להתגונן מפני אויביו. הערפל הוא זה שהמית את סמית ומוריס, אין כל ספק בכך. אנו היינו די קרובים אחד לשני ולכך לא הצליחו הצללים להגן על כולנו”.

האנשים נעצו את מבטיהם בצללים. קשה היה להם לשנות לפתע את דעתם אך יחד עם זאת היו מוכרחים להודות למראה עיניהם. פניהם שונו לפתע; המתיחות רפתה ותחושת הקלה השתררה עליהם.

“אך מה בנוגע להם?” שאל הוברד אחרי הפסקה קלה בהצביעו על העצמות סביב.

“אינני יודע מה המית אותם”, אמר באריאר “אך בדבר אחד אני בטוח – לא הצללים גרמו למותם”. הוא שקע בהרהורים כששאר האנשים עוקבים אחרי הבעת פניו מבלי להפריע לו – עדיין כיבדו את ידיעותיו שרכש בנסיון הרב, נסיון של שנים בחקר כוכבי.

לבסוף העלה באריאר חיוך על פניו, קם ממקומו ופנה ללכת לקראת הצללים הוא דיבר אליהם ברכות; הושיט להם את ידיו ומצמץ בשפתיו עד שהם התגודדו סביבו ודילגו וקיפצו כמשחקים. “כנראה שהיו גלמודים כל הזמן”. אמרו באריאר “בשומרם על עצמות בעליהם שניספו”.

“שם בפנים”, אמר אייקן בהצביעו על הפתח “מצאתי כמה כתובות משונות חרותות על קיר המערה. לא עיינתי מספיק היות ומצב רוחי לא התאים לכך – סבורני כעת כאילו נאספו כל אנשי הכוכב למקום זה על מנת למות כאן יחדיו והם השאירו כתובות אלה אחריהם כדי לספר משהו למי שיבוא אי־פעם הנה”.

“הבה נתבונן בהם”, אמר הוברד.

כולם, מלבד באריאר שנשאר לשחק עם הצללים־הכלבים, ירדו אל המערה בעקבותיו של אייקן. הוא כמעט ולא התעניין במה שראו שם בעת ששבו ויצאו מתוך המערה – משחקו עם צלליו־כלבלביו ענינוהו יותר. “הכתובות הללו”, אמר אייקן “אינן אלא ציורים כה ברורים עד שכל אחד מסוגל לקרוא אותן בנקל. אנשים אלה קיוו כנראה שיבוא יום במוקדם או במאוחר יותר, שמישהו יבוא הנה. על־כל־פנים בציורים הללו הם סיפרו מה קרה להם, או נכון יותר מה שעומר לקרות”.

אייקן הפסיק לרגע קט, מלטף בחיוך את אחד הצללים שהתקרב אליו.

“הכוכב”, המשיך אייקן "נכנס לפתע לתוך ענן עצום שהיווה מוות לכל בעל ריאה נושמת, וזוהי הסיבה שאף בעלי החיים הושמדו. רק היצורים ללא־ריאות נושמות נשארו בחיים. ועבורך באריאר… "

“כן?”

“הם מספרים על הצללים־הכלבים בציוריהם הם ציירו אותם כה בבהירות כך שאפילו זרים שיבואו הנה יבינו אותם”.

באריאר הניד בראשו, בהמשיכו לשחק עם הצללים הקופצים על ברכיו ומטפסים על כתפיו.

“כל הזמן הזה המתינו יצורים אלה למישהו שיבוא הנה ויוציאם מבדידותם, מישהו שיוכלו לשחק עמו”.

“יתכן והייתי פזיז מדי בדברי. ייתכן ונזכה בכל זאת שאיזה עולם חדש יאיר לנו את פניו. על־כל־פנים, נעים לדעת שאחרי שנים של טיסות מכוכב לכוכב מצאתי מקום אחד בו יש לנו גם ידידים ולא רק אויבים השונאים אותנו”.

בינתיים הוסיפו האנשים ענפים יבשים למדורות שכבו והצללים־הכלבים החלו מרקדים משימחה למראה האש המתנשאת.

באריאר התבונן בהם בפנים קורנות מאושר ושמחה והוא נראה כאילו מעמסת שנים ירדה מכתפיו. הוא נראה צעיר יותר כאדם שעמל כל חייו ושאף להגיע למטרה מסוימת, ורק כשכבר התיאש ממנה – השיג אותה…

שוב שמחנו לקבל סיפור מקורי נוסף של שמעון רוזנברג, הרביעי במספר שרואה אור על דפי ירחוננו (הקודמים היו, כזכור, ‘מחפשים את מר נושטרטרש’, ‘פחד עד מות’, ו‘פתרון’). ושוב מגיש לנו שמעון רוזנברג מסע מוזר אל נבכי הנפש והתודעה, בסיפור המצוי אי־שם בין מד"ב לפנטסיה.

* * *

את השיר ההוא כתבתי בשעה שהייתי אבוד בחלל, ‘ארוז’ באוטובוס בין־כוכבי שקט, משעמם ודומם יותר מקבר, שלא יכול לספק לי כמעט כל בידור, למעט כישרון לבישול אוכל צרפתי שבו ניתן הטבח האוטומטי.

הייתי נסחף בשולי הזמן, על סף המרחב אך לא בתוכו. רעב לאישה, רעב לחברה, רעב לאהבה. השקט המוחלט, האופייני למכשירים האולטרָ־מודרניים, היה מטריף את דעתי לאיטו. חלק אחר חלק כאילו נשר ממוחי, כעלה יבש וגווע. צוהר החלון השחור, כפֶה ענק חסר שיניים, העביר בי צמרמורת חרדה. כוכבים לא נראו בחוץ, משום שאין כוכבים בעולם רפאים זה. הבדידות המוחלטת חדרה לעורקי הצמאים מצפייה. הידיעה שאפסה תקוה לא הרפתה ממני לרגע.

וכך, לאחר שעות רבות מי־יודע־כמה של המתנה, נולד השיר ההוא:

חיפשתי לי שעשועים. נזקקתי למעט בידור שיאיט את תהליך הידרדרותי. ציויתי בקול רם על מערכות הבקרה לכבות את אורות האוטובוס, כדי שידמה לדירה חשוכה בלילה. באפלה גיששתי את דרכי אל השרותים. בעלטה חזרתי אל ה’סלון' ושבתי וגיששתי דרכי אל הכורסא הנוחה. שיחקתי עם עצמי מחבואים בחשכה. שיחקתי עם האורות. כיביתי חלק מהם והדלקתי אחרים, לסרוגין.

על מנת להסיח את דעתי מן המציאות האכזרית, מן השגרה האיומה, הייתי מגָוון בארוחות ובמספרן. הטבח האוטומטי השתקן – ואני כמהתי למעט רעש – לא התלונן בקבלו עליו את הדין. במקביל העסקתי את עצמי בספורט ובהרבה הרבה אפס מעשה מול מרקעי התקשורת והפיקוח המתים או מול הצוהר היחידי, השחור, בוהה אל הריקנות שבחוץ או אל קירות המתכת שבפנים.

לנֶצח! האוטובוס ואני הוספנו לשהות לנצח בשטח ההפקר המצומצם שבין שני המימדים המרחביים, ללא יכולת לחרוג ממנו ולחדור שנית אל אחד מהם, במטרה להגיע אל עולם מוכר כלשהו. ממיר המימדים המאפשר לחלליות הבין־פלנטריות לדלג ממקום למקום בזמן ובחלל, באפס זמן־חלל, התקלקל כנראה. בכל אופן, בדרך כלשהי שובשה פעולתו. וכך לא הגעתי אל כוכב היעד הנכסף סבלנזר.

כנוסע וכבודד חסרו לי הידע והיכולת לטפל במערכות האוטובוס הבין־כּוֹכבּי, אשר כידוע כלל לא נזקק לטייס־נווט. כל פעולותיו וניווטו היו אוטומטיים ועצמאיים לחלוטין, ורק מערכות פנימיות אחדות ומשניות בחשיבותן היו נענות לצו קולי כדי לבצע כמיטב יכולתן את מבוקשי. האוטובוס שימש רכב מעבר ותו־לא. נזקקתי לו למסע בן שעות אחדות או ימים מספר, ועם זאת הוא יכול לקיים חיים במשך זמן בלתי מוגבל.

המהנדסים הארורים. הם סמכו בכל על המחשב המשוכלל ששלט באוטובוס, ושהיה לטענתם “אמין במאה אחוז.”

קיללתי חרש אבל בכיתי בקול. נזכרתי באותם רגעים ראשונים שלאחר גילוי מצבי הנואש. כיצד כעכבר סומא במלכודת התרוצצתי בין המכשירים והשעונים, מצווה לשוא בקול רם על החללית לחזור למסלולה, לחזור לעולם הרגיל, לכדור הארץ, לסבלנזר, לאן־שהוא. אך זה היה מזמן, מזמן.

תעסוקה! נזקקתי למעשים. נטלתי נייר ועט. שרבטתי עליו ציורים אחדים ובלתי מוגמרים. אישה גדולת־אברים ששדיה כבדים וראשה קרח נבראה לה כך על השולחן. הביטה בי במבט פראי שהזכיר במעט את אדלה, אחת מאהובותי לשעבר. כמעט שמעתיה דוברת אלי בטון בוטח כדרך שבה דיברה אל אזרחים בָּאֵי משרדה. כמעט דימיתי שהיא חורגת ממסגרת הנייר ומרחפת לה, חיה ונושמת, לקראתי.

החלטתי לכתוב יומן מסע:

…ברגע של כעס חולף הטלתי את העט בכל כוחי בטבח האוטומטי שעבר על פני בנימוס שתקני ומעצבן. הוא אסף את הצלחות, הושיט לי את כלי הכתיבה ויצא. לנוכח המחשבות הקשות שחלפו במוחי העדפתי לשקוע נים־לא־נים לתוך שינה מטומטמת, חסרת חלומות… ולפתע התעוררתי. “הפקידים,” חשבתי, “בכל אשמים הפקידים המטומטמים.”…עיניהם החודרות של פקידים הקיפו אותי הביטו בי.

…“מקצועך?”

“רב אמן – משורר”

“מה מעשיך?”

מה מעשששיך?… הקירות זועקים כהד.

“אתה נוסע, נוסע, נוסססע…”

.. נוסע מכדור הארץ לסבלנזר, אל עולם פראי ויפהפה שרק לאמנים מותר לבוא בו.

אתה תקוע באי־לא־שם ואי־לא־פה, בזמן־לא־זמן, בחללית ארורה, דוממת, שוממה ומשעממת.

‘שם’ העולם מכבר אינו קיים. ‘הזמן’ פסק להתקיים 'מזמן". אלפי שנים חלפו במרחב. מיליוני שנים חלפו. מיליארדי שנים. אתה חושב שגם אתה אינך קיים. אתה חושב שאתה קיים? משמע, אתה קיים.

“אתה אמן?”

“אני? הרי אני רק בן שבע ושלושה חודשים ואני רוצה הביתה, הביתה!”

יוצאי דופן. עכשיו אתה מטייל כמותם להנאתך בשמיים הבין־פלנטריים והבין־גלקטיים. רק אתם, האמנים, רשאים לטייל בשמיים שלכם, ואתם מקרינים הישר ממוחותיכם יוצאי הדופן רעיונות מקוריים ויוצאי דופן אל מכשירי כתיבה אלקטרופוטוניים. רעיונותיכם הנפלאים – והם נפלאים, באמת – נמכרים, כמו על משקל, לכל דיכפין: למען הציביליזציה, למען בני התמותה, כדי שיהנו מפירות דמיונכם, שיתבררו להם, וזאת מבלי שיקדישו מאמץ מינימלי משל עצמם. ובתמורה…

ובתמורה נועדו כל השמיים לכם! כדי שתוסיפו להתעשר ולהעשיר אותנו באומנותכם…

“כי לך השמיים ולך הארץ…”

אני נזכר. הד קולו של אבי, כקולו של כהן דת, המצטט מספרי הקודש. ואני, ילד בן שבע ושלושה חודשים, עומד לצידו ותולה בו מבט מלמטה למעלה, בגבר הפראי, מגודל הזקן והשיער, שתליון כבד על צוארו. כולו יוקד ארשת כוח ומרי שאינם תואמים, לדעת הפקידים השוטים השולטים בארץ, את מעמדו הרישמי.

"המסע הבין־גלקטי אינו נחלת הכלל, בני, אף על פי שהוא זול כמו ארוחת בוקר. החלל אסור על רוב בני האדם בשל השפעתו המסוכנת על נפשם. הוא זכותם הבלעדית של רובוטים חסרי נשמה, ומלבדם גם מי שנשמתו נזקקת לחויות כדי לחוות וליצור:

" –מדענים

" –הוגי דעות

" –אמנים.

“ובשל הצרכים וכורח המדיניות והכלכלה פתוחים נגזרים מסויימים בחלל גם בפני מדינאים סוחרים וצבאות.”

בעיקר צבאות…

…אני הוזה בשקט. אוכל בשקט. בוהה בשקט. השקט הנורא שאי אפשר לציירו, שמטריף את דעתי לאט אבל מהר מדי. אני ריק וחשוך בתוכי כמו החלל. רק אשכב אפרקדן ואחוש במוות הזוחל לקראתי ולתוכי כשרץ.

אני שוכב דומם.

אין מוזיקה בחללית. אין ספרים. אין מרקע וידיאו. כלום. אלוהים אדירים, אייך? הן ממעמקים קראתיך יה. גם תנ"ך אין כאן. היתה תקופה שבה חשבו הפקידים לחייב כל חללית ליטול עמה ספרי קודש, בתקווה שיועילו למישהו. אני מגחך לרעיון.

הצלחת המלאה למחצה אוספת אליה את דמעותי וכאב ראש מפוצץ עוטף אותי. אני שותה אלכוהול להירגע. אחר כך אני מתקלה כדי לשטוף את הזיעה מגופי, וכורע על ברכי ומקיא את האוכל הצרפתי על רצפת תא המקלחת ושוב בוכה מרה…

מה עושים עכשיו?

מתוך המצוקה שוב עולים הזכרונות מכדור־הארץ. מבית הורי ומבית רננה בעיקר ממנה.

הנה היא.

היא מופיעה לנגד עיני עירומה למחצה. בובת דובון שעירה צמודה לצמד שדיה. היא צוחקת כנימפה בקולה הטנורי כלשהו. מפנה אלי את גבה וזורקת מעלה את הדובון. והוא עולה ועולה ומתגלגל ככדור השמיימה. והנערה מפנה אלי צדודיתה, פושטח מכנסיה בלחיצת מתג אחת, ואחר במאמץ שרירים קל מזנקת כנמרה מיוחמת אל צוארי מקצהו השני של החדר. ואני מתמוטט לאחור לתוך עיסת חמצן דחוס וחמים המכונה בשם מיטה.

עכשיו אני כותב שיר נוסף ומהרהר בכתיבת סיפור. מזל שהבאתי עמי ניירות ועט – מנהג ישן נושן שאיני יכול להיפטר ממנו, בדור שאינו זקוק לכגון אלה.

“שם, בסבלנזר, תמצא כל שדרוש לך. המסע יימשך רק שעות אחדות,” אמר הפקיד הקרח (כל הפקידים קרחים. סמל מעמדם המקצועי הוא ראש מגולח למשעי).

*

אני ישן, אני מתעורר. אני הוזה שוב.

צלצול של ענבל אלקטרוני. הדלת נעלמת ורננה בפתח. מסירה כנפיה ומקפלת אותן בעומדה שם. “כתבתי שיר,” היא אומרת. מתיישבת בשיכול רגליים שריריות ומקריאה. “אתה מקשיב? הבט בי. מדוע אינך מביט בי כשאני קוראת לך.” היא אוהבת ללכוד את מבטי. אוהבת שתשומת הלב תיראה ולא רק תינתן.

אחר כך היא מתקצפת לשמע ביקורתי, כי איננה אוהבת את שאיננו דבר שבח… ולבסוף לובשת את כנפי הטיסה וממריאה שוב לשחקים למען תצבור חויות חדשות.

ועכשיו אני רחוק ממנה. לא בשמיים ולא בארץ ולא בשום מקום. בחדרים סגורים ומוארים באור לבן, סטרילי, סינטטי.

ושוב צלילים ענבלים. “מי שם עכשיו?… לכו לעזאזל כולכם…”

"עכשיו אתה מצטנף לך בפינת החדר, בוהה למרחקים כעיוור פקוח עיניים. אינך רואה מאום. אינך רואה אותנו בבואנו ובלכתנו. אתה שוכח היכן הינך והיכן אינך, מה איכפת לך היכן אתה. כך אתה סח לעצמך. רוק ניגר מפיך ודמעות מעיניך, ששמץ טירוף בהן. אתה משמיע יבבה לא אנושית, ששמה של נקבה כלשהי משתבש בה. והנה מטרונום צץ ועולה מן התוהו ונעצר מולך. הוא תלוי באויר ומתקתק. זרועו נעה מימין לשמאל, משמאל לימין, שמאל ימין, עד שלוכדת את מבטך המפוזר. ואתה עוקב אחר המטרונום המתקתק תיק־תק, תיק…תק, ולאט לאט נעלמת ארשת הטרוף מפניך, ואתה מקשיב רוב קשב ומביט בו בריכוז מאומץ ובפליאה. המטרונום לוחש לך מילות חיבה בקולו הטנורי כלשהו, והוא אומר שדי, שהגיעה השעה להירגע, שזו העת לקום ולהוכיח לעצמך במה ערכך רב. הנה, קח הדפים. הנה עט החריכה האלקטרוני הפשוט, קח וכתוב.

“ובשעה שאתה מציית לעצמך, אנחנו, שמעולם לא היינו כאן, יוצאים מפה ונמוגים.”

עכשיו אני יושב וכותב כאחוז תזזית, בבולמוס כתיבה שאינו יודע שובע, שאינו מרפה ממני במשך שעות רבות. מדי פעם אני מצווה על הטבח שיגיש לי קפאין מזוקק בחלב ודבש וממשיך לכתוב, מחייך באושר וכותב.

והסיפור מתארך והולך, הולך ותם. ומעולם, מעולם לא כתבתי דבר מה יפה כל־כך, כה משובח, כה זך וצרוף ומגובש כבדולח, והרעיונות שופעים והבדידות והסבל הם הם הדשן רווי העוצמה שמפרה אותי. ואחר כך אני מסיים, ותשוש עולה על משכבי לישון ולנוח.

ואחר כך אני מתעורר ושב לקרוא את שכתבתי.

ואז באה הידיעה שבעקבות ההתגלות, שבעקבות ההארה. ואחר כך הריקנות.

והריקנות היא סוף הדרך, כי אין עוד שיא אחרי שיא כזה. עכשיו רק מדרון ארוך ומתון שבו אֶפול ואדרדר לאיטי עד יום מותי, או ש… או שאמות תיכף ומייד…!

ולכן, בפשטות גמורה ובידיעה ברורה כשמש אני קם וניגש לפתוח את דלת האוטובוס וצועד צעד קטן, צעד קטנטן החוצה, אל הריקנות הבין־מימדית… ושם אני מגלה את שאני יודע ושידעתי תמיד ובהכרה מלאה, אך משובשת בהזיות.

ואני נזכר כי מזה חצי שנה אני נמצא בסבלנזר, לאחר שהגעתי אליו בתום מסע בן שעות אחדות, וכי סבלנזר הוא כוכב פראי ויפהפה שאוירו הנפלא ממלא אותי בהזיות מרות־מתוקות וחזקות מכל סם, וכי מעולם לא הייתי ‘תקוע’ בין המימדים… כן. אני יודע. האויר המסמם של תאי הבידוד מפנה מקומו לאויר דמוי ארצי ומסונן שבחדרי המעבר והבקרה. אני יודע. אני זוכר כיצד כלאתם אותי ב’אוטובוס בין־פלנטרי' כדי שהסבל, המצוקה, הבדידות וההזיה ישמשו לי כור היתוך ורחם רוחני. הנה אני יוצא אליכם. הנה אני שב ונולד לתוך המציאות הזמנית, חסרת הנוחם, נטולת האשליות. הנה אתם ממתינים לי, פנים שכמותכם, הנה גם רננה עמכם, משתפת פעולה ארורה, ממתינה אף היא. למה אתם ממתינים, זוללי נשמות, רוצחי תת־ההכרה?…

עכשיו אתם מחליפים מבטים תמהים, ורננה אף מנסה להסביר לי כי הכל נעשה לטובתי, למעני ולמען האנושות. הנה, קח גלולה והירגע. עוד מעט תצטרך לשוב אל הבידוד, אל הזיות חדשות, אל השראה מחודשת… אינני רוצה… איני רוצה… אני רוצה… ואני מתייפח לתוך שדיה של רננה וחש בידה המרגיעה על עורפי ואני חוזר ולואט כמה אני פוחד ורוצה לשוב אל חדרי ההזיות…

…את הסיפור הבא כתבתי בשעה שהייתי טובע במצולות בתוך טיולית־מעמקים אטומה, שתאי הציפה שלה נבקעו ואף חדריה החיצוניים החלו להיסדק מלחץ המים. הייתי מנותק לעד מן העולם החיצון ומתפלל שהמוות לא יקדים מדי להגיע…

זה מה שקרה בלילה על המאדים, כאשר המצלמות של חללית־המחקר 'ויקינג' לא פעלו… (ציור של אמן־החלל ריק שטרנבך)

את ארז דור־און היכרנו באמצעות סיפור הפנטסיה היפהפה שלו ‘מורשת הגמדים’ (גליון מס' 16). הוא מנסה כוחו גם בשירה, בין היתר כזאת התואמת לדעתו – ולדעתנו – את רוח ‘פנטסיה 2000’. אחת הדוגמאות – לפניכם:

* * *

כבר עכשיו מוזרם חמצן טהור

אל מתחת לשרירי הרועדים.

כבר עכשיו מתעטפות נוצותי

באור.

(את המשק האדיר החוצב באוויר

אני שומע אפילו מכאן,

    כמה נצחים לאחור).

לא חלום נדיר הוא שאני חולם.

במוחי נסללות משכבר הימים

   דרכים מכוסות עננים.

כאב. גופי החדש לאיטו ניתך,

אבל עכשיו אני יודע

הכנפיים שלי עומדות להיפתח.

תגובות על גליון מס' 21

אם להתבטא בעדינות, הרי יש לכם הרגל רע להדפיס ב’פנטסיה 2000' קטעים מתוך ספרים שאתם מפרסמים. אמנם זו דרך מוצלחת מאין כמוה להוסיף דפים כשאין מה להדפיס, ודרך מוצלחת מאין כמוה לעשות פרסומת לספריכם, אבל אני מציע לכם להיגמל מזה ומהר.

השיר ‘גלגל חוזר’ מאת עמי שחר הוא מוצלח, וכמו כן הסיפור ‘העלוקה’ מאת רוברט שקלי. ברדבורי הפעם לא היה כל־כך מוצלח. בסיפור ‘הלילה האחרון’ חסר סגנונו הפיוטי המיוחד, המאפשר לקורא ליהנות מיצירותיו גם בלי למצוא בהם איזה רעיון, או מסר נעלה…

חברה! מה קרה ל־’מכתבי־קוראים', תמצית הגליון הבא ו’מבזקים קוסמיים'? ומדוע ישנם סיפורים המצריכים חצי־שעה כדי לחפש אחר שם מחברם?

וכמה עצות: קצת פחות פרסומות; יותר מאמרים; קצת פחות קריקטורות.

דניאל אינטרטור, בני ברק

הערת העורך:

פרסום קטעים מתוך ספרים חדשים מקובל במרבית כתבי־העת למד"ב, וגם בכתבי עת אחרים. הדבר מוסיף גיוון לחוברת, מספק מידע נוסף לקוראים, ובוודאי שהוא מהווה גם פרסומת. ב’פנטסיה 2000' פורסמו יותר קטעים מספרים של הוצאות אחרות (‘עם־עובד’, ‘לדורי’ ו’רשפים') מאשר של הוצאת ‘היפריון’ (המו"ל של ‘פנטסיה 2000’), וזאת כאשר חשבנו שיש בהם עניין מיוחד לקוראים. הדבר האחרון שחסר למערכת ‘פנטסיה 2000’ הוא חומר כדי ‘להוסיף דפים’, כלשונו של הקורא אינטרטור. אילו זאת היתה המטרה, בוודאי לא היינו נמנעים מלפרסם קטעים מהספר ‘צמא’ מאת צ'.א. מיין ובוודאי לא מ’אופוס 200' של אסימוב, שניהם של הוצאת ‘היפריון’.

*

הנאה והבנה

אין לי טענות כלשהן על טיב הסיפורים שאתם מפרסמים במגזין. להיפך, אני נהנה מהם מאוד וגם מהמדורים השונים. אבל שאלתי אליכם היא: כיצד יש להבין סיפור זה או אחר? שמתי לב לכך שמידי פעם אתם מפרסמים ניתוח התוכן של סיפור כלשהו, ואף ביקורת על טיב היצירה. מדוע עלי לשייך סיפור כלשהו לסוג מסויים של הז’אנר? מדוע לא לקרוא ופשוט ליהנות מן הסיפור? אם ניקח את הקורא ה’ממוצע', הרי שאותו קורא אינו בקי בביקורות סיפרותיות של הז’אנר ולכן איני מבין מדוע צריך לבלבל את מוחו ולנתח כל תג ביצירה?

יש לי שאלה נוספת לגבי המד"ב ה’טכני': לא לכל הקוראים יש ידע של המושגים הפיסקליים השונים ולכן אינם מבינים כמוני, למשל את המושג ‘טלפורטציה’, ‘הנעת־חלל’ וכו', וכמובן שההנאה שבקריאה סוג זה נפגמת. מדוע שלא תייחדו מספר שורות להסביר מונחים טכניים אלה?

אריה שטולברגר, נתניה

הערת העורך:

אני מסכים לגמרי שהעיקר הוא “לקרוא ופשוט ליהנות מן הסיפור,” כדברי הקורא שטולברגר. יחד עם זאת, נראה לי שאחד מתפקידיו של כתב־עת למד"ב הוא לפרסם מדי פעם ביקורת ספרות ומאמרים על סופרים שונים ויצירותיהם. נדמה לי שאיננו מגזימים בכמות של חומר מסוג זה, מה גם שברובו הוא מוקדש לא לסיפורים המתפרסמים בחוברת עצמה (פרט למקרה המיוחד של הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’), כי אם ליצירות אחרות.

ובאשר למונחים ‘טכניים’: אישית אינני חסיד השיטה להסביר בהערות שוליים כל מונח שעלול אולי להיות בלתי־מובן לחלק מן הקוראים. אילו הסופר היה רוצה להבהיר את המונח, היה עושה זאת בעצמו, ואין שום סיבה שדווקא העורך יעריך פחות את האינטליגנציה של הקורא. הדבר נכון במיוחד, לדעתי, לגבי סוג זה של מונחים המוזכרים במכתבו של מר שטולברגר, שהם המצאות ‘מדב"יות’ טהורות ואין להם שום קשר להשכלה טכנית. (כמו ‘טלפורטציה’ – מעבר מיידי ממקום למקום בכוח המחשבה או באמצעות מתקן כלשהו שהסופר אינו טורח – ואינו יכול, כמובן – להסבירו). מונחים אלה נהירים אולי יותר לקורא המורגל בקריאת מד"ב, ולאו דווקא לבעל השכלה במדעים המדוייקים.

*

עידוד למד"ב הישראלי

ברצוני לציין שרמת סיפורי המד"ב הישראליים המתפרסמים ב’פנטסיה 2000' עולה בהדרגה מגליון לגליון. לדעתי, כמה וכמה מסיפורים אלה ראויים בהחלט לתרגום לשפות זרות. בולט במיוחד הוא ‘מלחמת המינים’ מאת הלל דמרון (גליון מס' 15 ו־20), שבו ניכר כושר ספרותי מבריק ממש להביע רעיונות ולתאר מצבים מיוחדים. הנני תקווה שהלל דמרון יוסיף לכתוב ויקיים את הבטחתו להשלים את 'מלחמת המינים" לספר באורך מלא.

עדו גולדינג, הרצליה פיתוח

*

על הקריקטורות בגליון זה:

שתיים מבין הקריקטורות המופיעות בגליון זה (וכן זו שמופיעה בעמ' 81 בגליון הקודם הן פרי מכחולו של אומן ישראלי צעיר בשם אורי פינק, תושב תל־אביב, העומד להתגייס בקרוב לצה"ל.

“תמיד הייתי ‘שרוף’ על ציורי ‘קומיקס’,” כותב לנו אורי פינק. "ויש בידי כ־4000 חוברות קומיקס! בגיל 14 הוצאתי לאור את החוברת “סַבְּרָמֶן', שהוא ה־Super Hero'' הישראלי הראשון, וה’קומיקס' הישראלי הראשון. החוברת נחלה הצלחה רבה בקרב ציבור דוברי האנגלית בארץ ותיירים. מאז פרסמתי עוד שלושה ספרי קומיקס, והשתתפתי ביריד ספרים יהודי בטורונטו, קנדה.”

אורי פינק משתוקק למצוא דרך אל השוק הישראלי ולפתח בארץ מה שהוא מכנה ‘תרבות קומיקס ראויה לשמה’. את הרעיונות לקריקטורות מספק לו בדרך כלל ידידו גבי שחר, חובב מד"ב נלהב, לשעבר כתב ב’מעריב לנוער' וכעת חייל בשרות חובה.