ט. לשונם של החשמונאים    🔗

מעשה החשמונאים הראשונים, שהוא היה נזכר לעולם בדברי הימים שלנו כאחד המעשים היותר גדולים והיותר מפוארים של עמנו, העלה את הצבור היהודי שוב למעלת אומה מדינית. ומה היתה לשונה של אומה זו? מה לשון דבר מתתיה עם בניו ועם ההולכים אחריו? מה לשון דבר יהודה המכבּי לחיילותיו? מה לשון דברו אחיו אחר כך כשנהיו נשיאי ישראל, מלכי ישראל?

גם כאן אין לנו שום עדות מפרשת בנוגע לשאלה זו. רק על-פּי אומד הדעת נוכל לדון ולהחליט, כי לא בלבד שהצבור היהודי כולו התמיד לדבר בלשון העברית שדבר בה לפני המרד, כמו שנתברר למעלה, וכך דברו גם החשמונאים, אלא שהמהפּכה הגדולה, שעשתה את הצבור היהודי לאומה יהודית, חזקה גם את הלשון של האומה במדה מרובה. המטבּעות של החשמונאים הראשונים טבועות בלשון עברית, אַך זה אינו ראיה, כי גם לשון הדבור היתה עברית. המזמורים האחדים מזמן התשועה הזאת שנשמרו בתספר תהלים גם הם אינם ראיה ללשון הדבור, כי דבר טבעי הוא שבעלי המזמורים האלה חקו את לשון הנביאים של הימים הקדומים. קצת יותר אפשר להסתיע בענין זה בפועל ספרותי אחד מהזמן ההוא, הוא ספר דברי הימים של הזמן שלפני מרד החשמונאים ושל המרד בעצמו ושל הנצחון והימים הקרובים שלאחרי התשועה הגדולה, הוא “ספר המכבּים הראשון”. זה הספר נכתב בעברית¹, ואף על פּי שלא מן הנמנעות הוא, כי מי שכתב דברי הימים האלה, שהוא היה בודאי יהודי לאומי, אם נדבר על אדות הימים ההם בלשון של זמננו, כתב עברית אף על פּי שהצבור דבר ארמית, אַך מעצם הספר יש להוכיח, כי לא היה כך, כי אלמלא היה באמת כך הדבר, שהוא כתב עברית אף על פּי שהצבור לא דבר עברית, רק מפּני הקנאה להלשון העברית, אי אפשר שלא היה פוקד עון זה של עזיבת הלשון העברית על הצבור היהודי. ובהיות שבכל הספר אין שום תוכחה, אפילו היותר קלה, על זה, מכרח הוא, שהוא היה כתוב בלשון שכל הצבור, או לפחות רובו הגדול של הצבור, דבר בה.

רק מעשה אחד של החשמונאים, שנשארה לנו על אדותיו עדות, נוגע גם בלשון, וממנו נוכל להסתיע קצת בשאלה זו. ר' אבהו, שבידו היו שמורות קצת מסורות של דברי הימים מזמן ההוא, העיד, כי החשמונאים שנו שם אחת מערי ישראל וקראו לה בשם חדש, וזה השם יוכל להיות לנו לעדות בענין הלשון שדברו החשמונאים. וז"ל של ר' אבהו:

א"ר אבהו עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יונים וכשגברה מלכות בית החשמונאים ונצחום היו קורין לה אחידת מגדל שיר (מגי' ו').

והנה בעצם מעשה זה של שנוי השם של קסריה אין לפקפּק, יען כי זו עדות מסיחה לפי תומה והשם וכל סגנון המאמר מעידים על אמתותו, אלא שיש לתמוה איך שנו החשמונאים שמה של קיסריה שלא נבנתה אלא על-ידי הורדוס. והתשובה היותר פּשוטה היא לכאורה, כי המעשה נעשה אחר כך ובטעות יחס אותה ר' אבהו להחשמונאים, אך מעמד הענינים בארץ-ישראל למן זמן הורדוס ואילך אינו מרשה להניח הנחה זו, כי בכל הימים שלאחרי מלכות הורדוס לא היה רגע אחד עלול למעשה שנוי שם כזה אלא בימי המרד ברומאים, והמסורה של ר' אבהו מדברת ביונים. ומלבד זה, המרד האחרון היה יותר מדי קרוב לזמנם של חכמי התלמוד וזכרונות מעשי קנאי המרד ההוא היו יותר מדי קבועים בדעתם, ואי אפשר שיחסו מעשה שלהם להחשמונאים. אבל התירוץ האמתי לקושיה זו הוא, כי המסורה שהיתה בידי ר' אבהו לא נתכונה לאמר שהחשמונאים שנו את השם “קיסריה” להשם החדש, אלא שהם שנו את שם העיר הזאת. כי אין ספק בדבר, שהורדוס בנה את העיר שקרא לה קיסריה לא במקום שלא היה שם שום ישוב מעולם. ובודאי היונים הרגישו כבר בטיב המקום ההוא והתישבו שמה, וכשפּשטה מלכות היונים בארץ-ישראל קבעה לה המלכות בעיר זו, שבודאי היו רוב יושביה יונים, יתד נאמן לשלטונה, וכמו שאמרה המסורה של ר' אבהו בלשונה העזה כל כך: שהיא היתה יתד תקועה לישראל בימי היונים, וכמו שפירש רש"י: יתד תקועה לרעה, ובודאי קראו היונים למקום זה שם ביונית, ואחר כך כשגברו החשמונאים קראו לו שם חדש. ובימי ר' אבהו כבר נשכח השם היוני שהיה למקום זה קודם החשמונאים, רק היה ידוע המעשה, כי העיר הזאת, שהיתה מפורסמת בשמה החדש קיסריה, היתה נקראת לפנים בשם אחר, והמסורה של ר' אבהו אמרה, כי השם ההוא קראו לה החשמונאים. ובכן, אין ספק בדבר, כי החשמונאים עשו מעשה לשוני חשוב, נאה להם ומסכים לכל מה שאָנו יודעים ממעשיהם ברוח הלאומי, ויש לחשוב, כי לא שם המקום הזה בלבד שנו, אלא גם מקומות אחרים שקראו להם היונים שמות בלשון יונית קראו להם החשמונאים שמות בלשון היהודים.

וכדי שנוכל לדון מה היתה זו הלשון שבה קראו החשמונאים שמות להמקומות שנקראו קודם בלשון נכרית צריך לבדוק בטבעו של זה השם שקראו להמקום שקרא לה הורדוס קיסריה.

המסורה של ר' אבהו, בנוסחה שהיא לפנינו בגמרא בבלית, אומרת, כי היו קוראין לה אחידת מגדל שיר. והנה במלה השלישית של זה השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית בעצמה: הערוך הביא שתי גרסאות, האחת שר², והשני שד, ובספר עין יעקב הגרסה היא צור. אבל בשתי המלים הראשונות של השם אין גרסאות מתחלפות בּגמרא בבלית, ואת המלה הראשונה אחידת פּרש הערוך במשמעות כבוש ולכידה: ערוך: אחזנו מגדל, וכך רש"י במשמעות כבישת מגדל. והנה אחידת במקום אחיזה במשמעות וכבּוש ולכידה זו לשון ארמית, כמו שכבר הביא ר' בנימין מוספיא בהגהותיו על הערוך תרגום ולכוד לא ילכוד ומיחד לא אחיד, ותרגום אחוזת נחלה אחידת אחסנתא, שהיא היא המלה שבמסורת ר' אבהו. הרי לנו ראיה, כי החשמונאים בשם חדש שקראו לעיר מערי ארץ-ישראל אחרי נצחונם השתמשו בלשון ארמית, וזו עדות כמעט מפורשת שהם דברו ארמית.

ואולם זו המלה אחידת שבמסורת ר' אבהו בנסחת הגמרא הבבלית היא חשודה מאד גם מצד עצמה וגם מצד שתי המלים האחרות של השם הזה. כי עצם המלה אחידת אינה טבעית לשם מקום, כי זה שם פּעולה ולא שם דבר, וכמו שבאמת הערוך תרגם בעברית בפעל: אחזנו, וגם רש"י שתרגם כבישת הוא על כל פּנים פּעול, ואין זה נאות לשם מקום. ומצד שתי המלים שקודם המלה אחידת, זו המלה אחידת עוד חשודה ביותר. כי אם באמת השתמש השתמשו החשמונאים בהמלה הארמית אחידת, איך השתמשו בשתי המלים האחרות בצורה עברית? הלא בטבע הדברים היה להשתמש גם בחלק השני של השם בצורה ארמית ולקרוא אחידת מגדלא דשירא, או דצורה, כמו אחידת אחסנתא. חוש הלשוני של האָדם, אפילו בלי שום כונה, מכריחו בכח טבעי לתת להשם צורה לשונית אחת ולא הרכבה בשם אחד בשתי לשונות יחד.

אָנו רואים איפוא, כי על-פּי עצם נסחת גמרא בבלית, בלי שום עדות אחרת, חלק הראשון של השם שבמסורת ר' אבהו חשוד. אבל, יש עדות מפרשת כשרה, שזה החלק הראשון של השם הוא באמת משובש. כי השם הקדום הזה של קיסריה נמצא עוד בשני מקומות תלמודיים אחרים, ויותר קדומים מתלמוד בבלי, והם: תוספתה ותלמוד ירושלמי. ואפילו אם נאמר, כי המקור שבתלמוד ירושלמי הוא הוא המקור שבתוספתה, על כל פּנים זה מקור אחד שנשמר בשני מקומות מתחלפים בצורה אחת. והנה בזה המקור, חלק הראשון של השם איננו אחידת אלא חומת. וזה לשון התוספתה: תחום ארץ-ישראל פרשת אשקלון חומת מגדל שרשן דקיסריה ושרא דרור ושורא דעכו כבריתא וכו' (תוספתה שבי“ד, מהדו' צו”מ).

וכך בגמרא ירושלמית:

תחומי ארץ-ישראל פרשת חומת מגדול שיר ושינא דרור ושירא דעכו וכו' (שם פּרק ט').

בשני המקורות האלה (שכמעט בכל שאר השמות יש שנויי נסחאות בין זה לזה, וגם בעצם שם זה בחלק השלישי אינם מסכימים, שבהתוספתה הוא משונה מהנסחה שבגמרא בבלית ובירושלמי הוא כמו בנסחה הבבלית), – בחלק הראשון של השם שמהם מסכימים ובשניהם הוא לא אחידת, אלא: חומת.

וזו המלה חומת, גם במהותה וגם בצורתה נאותה ומכונת לשתי המלים האחרות של השם. כי הוא שם אמתי ולא שם פּעולה, וצורתה צורה עברית גמורה, וזה בהסכמה גמורה לצורת שאר שתי המלים של השם הזה.

ואם נוסיף זו העדות הכשרה למה שכבר ראינו, כי גם בלי זה חלק הראשון של השם כמו שהוא בנסחה גמרא בבלית הוא חשוד כל כך, לא ישאר יותר מקום לשום פּקפּוק בדבר שהחלק הזה של השם שבנסחה הבבלית הוא משובש.

והנה עלי להודות, כי גם הגרסה חומת אינה נקיה אצלי מכל חשד, כי קצת קשה בעיני שיקראו לכל העיר חומה, שאינה אלא שם לכותל המקיף את העיר. ואולי יש לראות רמז להגרסה האמתית של חלק הזה של השם בעצם דברי המסורה של ר' אבהו: “שהיא יושבת בין החולות “, ולכן אפשר שהשם האמתי שקראו החשמונאים היתה לא חומת מגדל וכו' אלא חולת מגדל וכו', ובאמת אָנו מוצאים מלה זו בצירף לשמות ערים עוד במקומות אחרים במקורות התלמודיים: חולת של מחוזא, חולת של יבנה (תוספתה ערכ'), ובמשנה (שם ג' ב') בחולת המחוז, וכן חולת אַנטיוכיא (ירוש' דמא' ב'), בפירוש מלה זו נחלקו המפרשים הקדמונים. רגמ”ה ורש”י פרשו סביבות העיר, מלשון מחול הכרם, והערוך פּרש מקום של חול. ויותר נראה הפּרוש הראשון, עיין המלון ערך חולת. זה השם חולת בא עוד בצורה אחרת, ביו“ד במקום ו”ו: חילת: אין מלמדין את הפּרה אלא בחילת בלוד (תוספתה שבי' ג'), המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב (שם בלא א). ואין זו פּשוט שבוש, אלא שתי צורות של שם אחד, ולא רחוק הדבר, כי במסורה של ר' אבהו היה השם חילת במקום חולת, ואחר כן נמחק ראשה של הלמ“ד וטען הסופר וחשב שזו דלי”ת, וכתב חידת, ואחר כן הוסיף סופר אחר אל“ף בראש המלה אם בכונה שחשב באמת שזו היא מלת אחידת אם בטעות, מפּני שהיה בין לה והמלה חידת בבואה של איזו אות שנכתבה בטעות ונמחקה ונדמה לו שזו אות אל”ף.

על כל פּנים יהי איך שיהיה בענין השתבשות השם במסורת ר' אבהו, הדבר הוא למעלה מכל ספק, כי החלק הראשון של השם שקראו החשמונאים להעיר שנקראה אחר על ידי הורדוס קיסריה היה חומת או חולת, – על כל פּנים שתיהן מלות עבריות בעצמן ובצורתן.

יש לנו איפוא בזה עדות מפרשת למעשה לשוני חשוב מאד מצד החשמונאים. עיר שהיתה נקראת בשם יוני, קראו הם בשם עברי. ובהיות שאין להניח, כי דוקא בעיר זו בלבד עשו כזאת, לכן יש להחליט בודאות גמורה, כי זה היה מעשה לאומי כללי, שכל מקום ומקום, עיר או כפר, שנקרא בזמן היונים בשם יוני, שנו הם את שמו וקראו לו שם עברי, אלא שמקומות כאלה בודאי לא היו רבים, ולכן לא עשה המעשה רושם מיוחד בקהל.

והנה יש מקום לטוען לטעון, כי אפילו אם נניח, כי כל זה אמת, שהחשמונאים קראו למקום זה בעברית ולא בארמית, אין זו עדיין ראיה, שהם גם דברו עברית, כי הלא אפשר שאף על פּי שדבר לא דברו עברית, בכל זאת, מקנאה להלשון הלאומית, קראו להערים שכבשו שמות עברים. ואני מודה, כי אין זה מן הנמנעות. ואַף על פּי כן, אומד הדעת הטבעית אינו יכול לקבל הנחה זאת. כי מה נפשך: מה היו החשמונאים? קנאים להלשון העברית או לא קנאים? אם לא היו קנאים להלשון העברית, למה קראו שמות בעברית? מדוע לא קראו בארמית, בלשון שדברו הם והעם כולו? ואם הם היו קנאים, ובמה שקראו בעברית ולא בארמית עשו מעשה של קנאה להלשון העברית, איך אפשר שהם בעצמם לא עזבו את הלשון הארמית והחלו לדבר עברית? איך לא עשו איזה מעשה בענין הדבור בלשון העברית לכל העם? ואם עשו מעשה כזה, לעזוב הלשון ולפעול שגם אחרים יעשו כך, איך לא הודיעו זאת שני ספרי המכבּים? וגדולה מזו: אם גם עצם שנוי שם זה היה מעשה של קנאה להעברית, נגד הלשון שדבר כל העם, איך לא הזכירו גם זאת מחברי ספרי המכבּים? ואין להשיב על זה, כי בעיני מחברי שני הספרים האלה לא היתה הלשון העברית חשובה, כי הלא הם היו בדעה אחת בכל דבר עם החשמונאים, ואם בעיני החשמונאים בעצמם היה הדבר הזה חשוב, אי אפשר שגם בעיניהם לא היה הדבר הזה חשוב.

ובאמת, באותו מקום שנזכר השם העברי של קיסריה נזכרו גם שמות מקומות בלשון ארמית. קצת אלה השמות בודאי נשתבשו, כך תרנגולתא, במקומות אחרים תרנגול, אבל השאר באמת כך היה שמם בצורה הארמית. קצתם שמות מקומות בגליל, ששם כבר שלטה הלשון הארמית, וקצתם גם ביהודה, אַך זה אינו ראיה, כי כל העם ביהודה דברו ארמית, אלא שבמקומות האלה ישבו אנשים מדברים ארמית, אולי שנתאחזו שם בזמן שהיתה הארץ שממה, כמו שכבר הזכיר זאת יחזקאל, או שנתאחזו שם אנשי גליל. והנה אָנו רואים, כי אותם לא שנו החשמונאים בשמות עברים. מזה אנו לומדים, כי בכל קנאת החשמונאים ללשון האומה נגד לשון היונית, לא קנאו ביותר נגד לשון הארמית, ולכן אלמלא דברו הם ארמית בודאי היו קוראים גם את המקומות שהיו להם שמות יונים בשמות בצורה ארמית.

ומה שהכרחתי למעלה על-פּי אומד הדעת ועל סמך קריאת השם בעברית להעיר שקראוה היונים ביונית, מתקיים כמו כן במה שנראה בזמן הקרוב לזה. כי אָנו מתקרבים עתה לזמן שיש לנו עליו עדיות רבות מפורשות אדות לשון הדבור של הצבור היהודי, כי נשמרו לנו עצם דבריהם של אנשים רבים, ולא בלבד מה שדברו בעניני תורה ומשפּט ודין, אלא גם מה שסחו שיחות חולין בכל עניני החיים. מבעד לערפל הדורות אזנינו שומעות כמעט את עצם קולם מדבר לנו ואָנו יודעים בודאות גמורה מה לשון דברו. ובין אלה הקולות של שיחה היה קול אחד בא לנו מתוך חצר המלכות של דור השני של החשמונאים בעצמם. אדות ינאי המלך מסופּר לנו בגמרא בבלית (סוטה כ"ב:) לאמר:

אמר לה ינאי לדביתהו: אל תתיראי מן הפּרושים ולא ממי שאינן פּרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושים שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.

והנה כבר נתבאר למעלה בראיות ברורות, שהמקורות התלמודיים מביאים כמעט בכל מקום את דברי האנשים בלשון אומרם, גם בענין השפה, אם נאמרו בעברית הדברים מובאים בעברית ואם בארמית – בארמית. והדבר הזה הוא ברור בפרט במקום שהמספּר מספּר מעשה בארמית, וכשהוא מגיע לעצם דברי האומר הוא פוסק ועוזב את הלשון הארמית ומביא הדברים בעברית. שם אין ספק ספקה שהדברים המובאים בעברית באמת כך נאמרו בעברית. וכך הדבר כאן. המספּר מעשה השיחה בין ינאי ואשתו מספּר בארמית, אבל עצם דברי ינאי הוא מוסר בעברית. אין ספק איפוא, כי אלה הדברים אמר ינאי לאשתו באמת בזו הלשון שהם כתובים עתה לפנינו. והנה כבר ראה רש"י, כי הדברים האלה של ינאי הם דברי צואתו לאשתו לפני מותו³, וכך גם דעת החוקרים החדשים. אָנו רואים איפוא, כי ינאי המלך ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שאין בטבע האָדם לדבר אלא בלשון שהוא רגיל בה, סח עם אשתו עברית.

עוד הובאו דברים בעברית מינאי המלך, כעין מנאם קטן של סעודה שנאם להחכמים שהזמין אליו אחרי שובו ממערכות מלחמה בנצחון גדול:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים והיה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו אכלו מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אָנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. אבל כל ספּור מעשה זה נראה שהוא קטע מן ספר דברי הימים של החשמונאים, ולכן אפשר לחשד, כי הדברים נאמרו בלשון אחרת והסופר כתבם בעברית.

ועוד קול אחד אָנו שומעים מזה הזמן, וזה הקול אם איננו מעצם חצר המלכות, על כל פּנים מאדם קרוב למלכות, מאחי המלכה אשת ינאי המלך, הוא שמעון בן שטח. ממנו נשמר מאמר במסכת אבות, בעברו, ומלבד זה שיחה עם רוצח ברגעים של התרגשות עזה וקצף גדול, כשראה כמעט בעיניו מעשה הרצח ולא יכול לדון אותו למיתה, ושיחה ארוכה בעברית עם חוני המעגל וכן שיחה עם חברו יהודי בן טבאי (עי' כל זה בשיחות שמעון בן שטח בספר “אבות הלשון העברית”). כל אלה שיחות שעצם טבע שלהן מעיד עליהן, שכך יצאו מפּיו של שמעון בן שטח.

אבל, גם דברים בארמית הובאו משמו של ינאי המלך ואשתו ושמעון בן שטח במקורות התלמודיים. במקום אחד מספּר, כי פּעם אחת ישב שמעון בן שטח בסעודה עם ינאי המלך וסחו יחד ארמית. מעשה זה מסופּר בשני מקורות, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, בשניהם בלשון ארמית, אך בנסחאות מתחלפות זו מזו. בירושלמי נאמר, כי היה מעשה שנצרכו הרבה מאות קרבנות לנזירים שבאו ירושלימה ובקש ר' שמעון בן שטח מינאי המלך שיתן הוא החצי משלו ואחר כך נודע לינאי המלך שרבי שמעון בן שטח לא נתן כלום, ויקצוף המלך עליו בשביל זה ויברח רבי שמעון בן שטח. לימים באו גדולי מלכות פּרס לינאי המלך ובשבתם במסבת ינאי בסעודה שעשה המלך לכבודם אמרו לו זכורני שהיה כאן איש זקן והיה אומר לנו דברי חכמה, וכשספּר ינאי מה שקרה לו עם שמעון בן שטח בקשו ממנו שיביאהו בחזרה וישלח ינאי המלך אחרי רבי שמעון ויבטיח לו כי לא יגע בו ויבוא ר' שמעון וישיחו יחד בארמית. ובבבלי נאמר, כי הסבּה שבּשבילה בּרח ר' שמעון בן שטח היתה הריגת ינאי את חכמי ישראל והסבה שהביאו ינאי בחזרה היתה מפּני שלא היה לו לינאי המלך אָדם שיברך בסעודה. אבל כל ספּור מעשה זה חשוד לפחות בצורה שהוא מסופּר לנו. ההבדלים העיקריים בין הירושלמי והבבלי בסבת בריחתו של ר' שמעון וסבות הבאתו בחזרה מספּיקות לתת מקום לחשד, וגם טבע עצם הדברים שמספּר שסחו בשעת הסעודה עושה קצת קשה שנחשבם לאמתים, כי כמעט אינו מתקבל על הדעת שבחצר המלכות בסעודה יתוכחו באופן כזה בדברים כאלה, אף על פּי שאין זה מן הנמנעות אצל השליטים בארצות המזרח, כי שיחות קצת דומות לזה בטבען יש רבות אצל הערבים בין האמירים והחליפים והליצנים שלהם. על כל פּנים, המעשה כמו שהוא מסופּר בשני המקורות אינו עושה רושם של מאורע אמתי של דברי הימים. ואם בכל זאת נאמר, כי אי אפשר שכולו יהיה בדוי ונרצה לקבל את עצם המעשה לאמת, עלינו לפשר בין שני המקורות ולאמר, כי סבת הבריחה היתה מה שמספּרת גמרא בבלית וסבת הבאתו חזרה מה שמספּרת גמרא ירושלמי, שהדבר נעשה בהשתדלות אנשים גדולים ממכלות פּרס, ובהיות שמלכות פּרס לא היתה כבר בעולם בזמן ההוא, צריך לאמר, כי הכונה בהמלים “מלכותא דפרס” היתה לאחת מהארצות שהיתה לפנים תחת מלכות פּרס, ואולי התכונה בזה לארץ הדייב, שהיא גובלת בארץ מדי מזרחה, ואפשר ששמעון בן שטח נמלט שמה בעת הריגת הפּרושים, כמו שהיתה ארץ הדייב מקום מנוס ומפלט לבני בית החשמונאים גם אחר כן בזמן הורדוס, ואחר כן באו אולי אנשים גדולים מחצר המלכות של הדייב שהיו בודאי בידידות עם ינאי ועל-פּי השתדלותם נעתר להם והבטיח להם שלא יגע בו, וכששב שמעון בן שטח עשתה המלכה אחותו סעודה להאורחים ושמעון אחיה יחד. ואם כך היה הדבר, לא תמוה הוא, כי המלך ינאי ושמעון סחו בסעודה זו בארמית, כי הלא האורחים לא היו כלל יהודים, כי רק אחר כך, בזמן הילני המלכה, נתיהד בית המלכות של הדייב, והם לא ידעו כלל עברית, ובהיות שהלשון הארמית היתה עוד גם בזמן ההוא קצת משותפת לכל עמי המזרח, לכן בּסעודה שהיו מסובּים בּה גם שרים נכרים סחו כלם בלשון ארמית.

אבל מעשה אחד של שמעון בן שטח מוכיח לכאורה שלשון הדבור של המון העם של הצבור היהודי בימיו היה באמת ארמית.

בּרייתא מוסכמת מעידה, כי שמעון בּן שטח תקן כתובה לאשה (שבת י"ד:), והנה דבר ידוע הוא, שנוסח כתובת האשה הנהוג בכל ישראל, יצאו הקראים, עד היום הזה הוא בלשון ארמית, ואין ספק בדבר, כי זה הנוסח הוא קדום, כי הוא נמצא בעינו במקורות התלמודיים הקדומים (תוספתא כתוב' ג‘, משנה שם ד’ ועוד), ולכאורה אומד הדעת נותן, כי לא נתנסחה הכתובה בארמית אלא כדי שיבינו האיש והאשה במה הם מתחייבים זה לזו, ועל כרחינו עלינו לאמר, לכאורה, כי זו ראיה נצחת שבּזמנו של שמעון בן שטח דבּר רוב העם היהודי בארמית.

ובאמת, הנוסח הארמי של הכתובה הלא אחת מהראיות שבהן מסתייעים ביותר כל אותם החכמים שהחליטו, כי בזמן ההוא היה כבר הצבור היהודי גם ביהודה ארמי בלשונו. ולא בלבד כתובת האשה, אלא גם שאר נוסחאות מעשי בית-דין ושטרות של משא-ומתן שבאו במקורות התלמודיים הקדומים, המוסמכים, רובם הם בארמית. כך שטר קבלת שדה (תוספתא ב"מ ט'), שטר מלוה (משנה ב“ב י”ב), ועוד.

ואולם כל עצמה של ראיה זו ללשון הדבור של הצבור היהודי בנוי על יסוד רעוע מעיקרו. כי ההנחה, שבשביל זה נתנסחו כל אלה השטרות בארמית מפּני שהיא היתה לשון רוב הצבור היהודי, אינה עומדת בפני מנהג ישראל למן אָז ועד היום. בכל תפוצות ישראל נהוג הנוסח הארמי של הכתובה ושל הגט גם עתה, אַף על-פּי שרובו ככלו של הצבור היהודי אינו מבין ארמית אפילו באותן הארצות שהלשון העברית היא עודנה נחלת רוב הצבור. הסבה לזה היא, שכך הוא טבעו של הצבור היהודי לא לנגוע ולא לעשות שום שנוי בדבר מקובל מדורות קדומים. רק הקראים בראשיתם, שהרימו יד בהקבלה בכלל, דחו גם את הנוסח הארמי של הכתובה והגט ותקנו במקומה נוסח עברי.

וכך היה הדבר בזמן שאָנו עומדים בו. מכל המקורות התלמודיים אָנו רואים, כי כל אלה הנוסחאות הארמיות הן נוסחאות קדומות באמת, ורגלים לדבר, כמו שכבר בארתי למעלה, כי אלה הנוסחאות נתנסחו עוד בתוך הגולה הבבלית על-פּי עזרא וחבריו, שהם היו הרשות המשפּטית של הצבור היהודי שם, ונתנסחו בארמית, מפּני שזו היתה הלשון הרשמית של המלכות, והיה צריך שכל מעשי בית-דין בעניני נשואים ובעניני מקח-וממכר ואריסות וכיוצא באלה יהיו כתובים בלשון שמבינים פּקידי המלכות, כדי שיהיה להם כח חוקי. אלה הנוסחאות הרשמיות הובאו על-ידי עזרא ובית-דינו אחר כך גם ליהודה, וכך נקבעו גם שם, וכך היו נהוגים אחר-כך דור אחר דור, מפּני שכבר נקבעה אצלם הנטיה לא לנגוע בדבר מקובל.

וראיה ברורה לזה היא, כי נוסח שטר אחד שנתקן בעיקרו בארץ-ישראל נתנסח באמת בעברית.

זה השטר הוא הפּרוזבול. את השטר הזה תקן הלל, והמשנה בעצמה מסרה לנו את גוף נוסחתו, וז"ל: זה אחד מהדברים שהתקין הלל וכו' וזה גופו של פּרוזבול מוסר אני לכם פּלוני ופלוני הדיינים שבמקום פּלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אגבנו כל-זמן שארצה (שבי' ג'), הרי נוסח שטר שנולד בארץ-ישראל והוא נתנסח לא בארמית, אלא בעברית, אַף על פּי שמי שהתקין אותו ונסח אותו היה בעצמו בבלי ולא היה נזהר לא להשתמש בלשון שהיתה על כל פּנים לשון הדבור שלו עד בואו לארץ-ישראל ונשמרו ממנו דבורים בארמית גם מימי שבתו בארץ-ישראל.

אַך אותם השטרות שארץ מולדתם היתה בבל נתנסחו שם בלשון המלכות של הארץ שם ובנוסחה זו הובאו לארץ-ישראל על-ידי עזרא ובית-דינו, ובנוסחה מקובלה זו נשמרו גם אחר-כך בלי שנוי בשפת הנוסחה.

וגם נוסח הכתובה הוא, בלי ספק, נוסח קדום עוד מימי הגולה בבבל, שנעשה בעיקרו בבית-דינו של עזרא, ומה שנאמר במקורות התלמודיים, שהובאו למעלה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, אין הכונה בזה שקודם שמעון בן שטח לא היתה כל כתובה נהוגה בישראל, אלא, שבהכתובה הנהוגה מקודם תקן הוא דבר חדש, ולתיקון זה נסח גם הנוסחה. והדבר מבואר בפרוש בתוספתא (כתוב' י"ב), וז"ל: בראשונה שהיתה כתובתה אצל אָביה והיתה קלה בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה כל נכסיי דאית לי אחראין וערבאין לכסף כתובתיך.

וכך בגמ' שם (פּ"ב:), וז"ל:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה.

שני המקומות התלמודיים האלה מעידים עדות שאין לפקפּק באמתותה, שגם קודם שמעון בן שטח היתה כתובה נהוגה בישראל, ושמעון בן שטח תקן בה, בזו הכתובה, תקון חשוב, שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, ודבר טבעי הוא, שהמלים שהוסיף שמעון בן שטח לתוך נוסח הכתובה הנהוג מזמן קדום נתנסחו גם הן באותה הלשון שכל הכתובה היתה מנוסחת בה, – היא הלשון הבבלית, הארמית.