לעילוי נשמת אֶבְיָתָר

לְעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ הַכֵּלִים

לְהָכִיל אֶת הַשֶּׁפַע

גבריאל יהונתן לוריא

 

נקוּדת ציוּן ראשונה: אבוֹת הזיכּרוֹן    🔗

ארבעה אבות תחושות הזיכּרון: האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע שבצידהּ – קשורים בי בדמותו של גבריאל יונתן לוריא מן העת שעשה בביתנו בימי ילדותי. מפריס בא ישר אל ביתנו, ומכיוון שנכנס לחצרנו זמן־מה לפני שנכנס מלך חבּש לחצר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכּביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מן הבור, נקבעה דמותו בזכרוני כעולה מתוך פי הבור יחד עם דלי־המים־הניתזים־לכל־עבר־בריצוּד־שברירי־זוהר אותו אני מושך ומעלה במין הנאה משונה –: דמות עולה ונפתחת כפרח־הנייר־היפּאני מקרקעית כוס המים שקנה לי הוא עצמו אצל חנינא מוכר הצעצועים. מי הבור עמוקים ורכּים ואפלים וריחם אבן עתיקה וברזל ואזוֹב ונפט נגד יתושי המלַריה. פי הבור המוגבַּהּ כעין מזבח מעט בפינת החצר מכוסה קובע־ברזל. אני מסיר הצידה את המכסה ומציץ פנימה אל קרום המים האפלים. שכבת הנפט הדקה, המגינה, שמנונית ושולחת רצי אורות צבעוניים כהילה סביב צל ראשי העולה מתוך המים ומסתיר את מעמקיהם ואת פניהם ומחזיר אלי את קולי הוֹ הוֹ צונן בתערובת האבן בברזל. אני מוריד מטה את הדלי, וקצה החבל כרוך היטב על ידי לבל יישָמט הדלי וישקע במצולות הבור. חולף בי רתת התענוג הצפוּי מראש של נחיתת הדלי על־פני קרום המים הרך והנכנע, ואחר־כך, בתנועה חדה ונמרצת אני מחדיר את הדלי הקל, המבקש לצוף ממעל, אל תוך הקרום. הדלי מתחיל לצלול בכובד המים הממלאים אותו, ואני נותן לו חבל ומתיר והולך. הדלי כבר מלא אבל אני ממשיך ומשלשל את החבל כדי לחוש ולשמוע את פגיעתו המתכתית של הדלי בקרקע האבן של הבור. מיד אני מתחיל למשוך ולהעלות עד שחוזר הדלי המלא מי נִקבּה ובוקע את הקרום העליון ועולה בפי הבור הצר תוך השתקשקות בדפנותיו והדלפת טיפות ניתזות אנה ואנה המבזיקות שברירי אור על סביבותיהן. אם לא איזהר תישפך מחציתם של המים עד שלא ייחלץ הדלי מתוך פי הבור. בתנועה נמרצת אני מערה אותו אל תוך אחת משתי ה"טאנאז’ות" שבמטבח – אלה כדי המים הגבוהים כמעט כשיעור קומתי, הכרסתניים, הניצבים במטבח בתוך פחים מרובעים מכיוון שבסיסם העגול צר מכדי מעמד איתן. פנינה הזקנה, דודתו של גבריאל, מציצה בדאגה אל תוך פי הבור ושולחת חבל כדי למדוד את פני המים היורדים והולכים במהירות מפתעת למרות מאמצי החסכון במים, כי הנה חודש טבת עבר, ימי החנוכה חלפו נגוזו, חג האילנות עומד מאחורי הכותל ומציץ מן החרכּים, וגשם אין, גם לא נשׂיאים. אם לא ירדו גשמים תוך שבועיים־שלושה נזדקק לשירותו של ארלי מלך הכלבים שואב המים. פרשת בור המים משמשת מקור לדאגת־תמיד לדודה פנינה, ומצחה המעלה קמטים כל פעם שהיא מציצה לתוך פי הבור מחדיר בליבּי את דאגתה. בשנה שעברה דאגנו משום השטפונות: החצר כולה עומדת על הבור, שהרי רצפתה משמשת תקרה לבור, ובלילות הגשמים העזים נתמלאתי פחד שהנה יתפוצץ הבור אשר לא יוכל להכיל את שפע המים הזורמים לתוכו ללא הפוגות ואנו כולנו נשקע בתוכו. למחרת מיהרה אז הדודה להסב את מי מרזבי הגג ישירות אל צינורות הביוב, וזאת בדרך הפשוטה של העברת השסתום מצינור הביוב לצינור הבור לפקיקתו. אבל השנה שחונה היא, והדודה פנינה מעמיקה להציץ במצח מקומט ובעיניים דואגות אל תוך פי הבור כאילו אמרה במבּטהּ המרוכז לגרום לו שיתחיל להתמלא מחולייתו. אני חוזר ומטיל את הדלי לתוך המים, וכשאני מעלהו עולה קולו של גבריאל יונתן לוריא עם אור פניו. מיד נמוגה מתוכי הדאגה מפני התרוקנות הבור, כפי שפחד התפוצצותו של הבור בלחץ השפע המציף ומטביע וסוחף הכל סר אחר־כך למראה פניו ולמשמע קולו, אם כי היתה זו, כמובן, הדודה פנינה שהִטתה את מי הגשמים לצינורות הביוב, ולא הוא. אך פעולתה של הדודה פנינה, על כל ממשותה מונעת הסכנה, לא שקולה היתה כנגד הקרינה המרגעת ששפעה מגבריאל יונתן לוריא, ממראהו ומקולו, ומוזר מכל – אפילו מדבריו, שמצד תּוכנם צריכים היו לא להרגיע, אלא בדיוק להפך – לאַמת את החשש העמום, לבררוֹ ולהגבירו עד כדי אימה כלל־עולמית.

הוא עמד לפני החלון, עישן סיגריה מסיגריות “לטיף” השטוחות וניבט מבעד לשמשת החלון על הגשם השופע ויורד ישר ללא הפוגות בקצב ממושך, שנראה כאילו אינו עתיד להיפסק עולמית. “צריך להעביר את הפקק אל צינור הבור,” אמרה הדודה פנינה במצחהּ קמוט הדאגה ובעיניה המפוחדות, “הלא כולנו עומדים על הבור,” ואני בדמיוני המשכתי את מה שלא ביטאה היא בשפתיה, שהנה עוד מעט קט תתמוטט הרצפה מתחת לרגלינו וכולנו נשקע. “כן כן,” אמר הוא ולא עשה כל סימן שהוּא של התכוננות לקראת פעולת הסתימה הדרושה, “הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע,” ואני נרגעתי משום־מה, שקעתי במין שלוָה משונה שהנה כך הם, אמנם, פני הדברים, כפי שנמוגה מתוכי עתה הדאגה מפני התרוקנותו של הבור למראה פניו שהופיעו פתאום כעולים מתוך הדלי ולמשמע קולו האומר “כך, כך. הכלים מתרוקנים.” ומה אם לא תזעיק הדודה פנינה את ארלי שואב המים ממקומו שעל פי באר השכונה גם לאחר שבבור שלנו לא יישאר אפילו רביב אחד להחיות נפש? ואשתקד, האם ממשיך הייתי לשׁרות באותה שלוָה גם אילולי עשתה הדודה פנינה את הדרוש, ואנחנו מתחילים היינו לצלול כעופרת בשפע אשר לא יכילוהו הכלים? שאלה זו עלתה בשלב מאוחר יותר, וביתר־שאת, לגביו הוא עצמו, מששוב לא יכלו עיניו כלכל את שפע האור. כעבור שנים הגיעה רגישותו לדרגה זו שאפילו בתוך הבית, ואפילו מקרן אור שחדרה אלכסונית דרך החלון וצנחה על דף ספרו, עלול היה לקבל מכּת־אור שקרא לה, משום־מה, בשם “רפלכּס”, ומשנסתנוור שוב לא היתה לו ברירה אלא להשׂתרע אפרקדן על הספה, להרכיב משקפי־שמש כהים מאוד על עיניו ולחכות בעיניים עצומות ובאורך־רוח עד שיתפזרו הסנוורים וימוגו. באותו שלב גם חדל ללכת, ושוב לא היה יוצא לטייל אתי לשום מקום, לא לעיר העתיקה ולא להר הצופים ואפילו לא למערות קברי הסנהדרין שהיו אהובות עליו ושנשארו בי עד היום הזה קשורות בו, אך היה זה כעבור שנים רבות, ואנחנו נחזור ונספר בכך בבוא העת.

כאן עלי להוסיף אך זאת לגבי אותו שלב מאוחר, שכאשר ראיתיו שרוע אפרקדן במשקפי־השמש הכהים, והוא אמר לי, בהצביעו בידו האוחזת בסיגריה לעבר עיניו, מה שאמר עשרים שנה קודם בהיותו ניבט מבעד לשמשת החלון על המטרות השופעים, “הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע,” לא עמדתי על הקשר שבין הבורות אשר לא יכילו את המים לבין עיניו שנלאו כלכל את שפע האור, כפי שלא זכרתי לו כלל, באותו מעמד, את החסד שעשה עמי בימי ילדותי הרחוקים, עוֹד לפני שנאסר, בפוקחוֹ את עיני לפלא האור. אינני יודע איך להסביר את תמונת־זִכְרון־אותו־לילה, שהרי את גבריאל ראיתי לראשונה רק כעבור שנים מִספּר, ביוֹם בּוֹ הופיע קיסר חבּש בירושלים, כשהייתי כּבר ילד כבן עשר שנים. ייתכן שלפני שוּבוֹ להשתקע מחדש בארץ, בא גבריאל לביקור חטוּף שנשתכּח וחזר וצץ עכשיו עִם כתיבה, וייתכן גם שאין זה אלא פְּרִי־הדמיון המתעתע בּי.

אבא ואמא הלכו, באותו לילה, לקולנוע “אדיסון” הסמוך לביתנו, והוא נשאר בבית אתנו, עם הילדים. איני יודע מדוע נשארתי ער אחרי שעת השינה הרגילה. היה שקט בבית. על השולחן דלקה מנורת נפט ולה אהיל־חרסינה ירוק שמחוץ לשלולית האור הלבנבן־צהבהב, שהותיר על השולחן סביב לגבעול המנורה ולכנהּ, הפיץ על סביבותיו אור ירוק עמום. גבריאל יונתן לוריא ישב ועיין בספר צרפתי. כשניגשתי אליו קם ממקומו, לקחני על זרועותיו ויצא יחד אתי החוצה, אל הלילה.

פגישה ראשונה זו עם שמי הלילה הלמתני בחרדה עמומה. ראיתי את השמים והנה הם פתאום שחורים ובהם נקודות אור רחוקות קטנות. “אלה הם הכוכבים,” אמר לי גבריאל והוסיף: “צבא השמים.” אי־מזה חרקה דלת ונפתחה, ומתוך הסדק שנפתח בקיר החושך האטום נשפך החוצה סילון של אור שהגיע עד למרגלות הברוש שבפתח חצרנו, ועטף את פאת גזעו במטלית של יום. לשונות רוח צוננות, קלות, רחשו בין הענפים והביאו אתן מרחוק, מעבר הר הצופים, ריח של לחלוחית אדמה וקולות קטנים, מזמזמים, מתפצחים, מתנסרים, קולות של חיי לילה חורקים, מאותתים פתאום ונפסקים פתאום, והוָיית חומת העיר העתיקה וההרים סביב, הר הזיתים והר הצופים השרויים בחשיכה, היתה נוכחת ועוצרת נשימה בכובד מהות עתיקת נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה. אותה מהות של הרים ושמים, בה חשתי במעומעם בשוטטויות היום בשבילי העפר בין דרדרי ההרים וטרשיהם, העיקה עלי בייתר־שאת בעולם הלילה שנתגלה לי. ההרים והשמים בלילה נעשו ממשיים יותר במהותם הרחוקה, מעיקים יותר בממשותם באפילה.

חיבקתי חזק את צוָארו של גבריאל, את ריח הטבק החריף־נעים. “בוא נחזור,” אמרתי לו, “ניכּנס.” הוא הביט בי ואמר: “טוב. ניכּנס.” הבין שמורא האיתנים בלילה התגבר על הכוח המושך שבו, ועם התמיהה הראשונה שנתעוררה בו, נסתבר לו שעדיין אינני די גדול לחיות גם בעולם היום וגם בעולם הלילה. משחזרנו אל מקלט ארבעת הקירות ואורו הרך של אהיל המנורה הירוק, ירדה עלי עייפות כבדה כמי שחזר זה עתה ממסע ארוך בארץ לא נודעת. כעבור זמן־מה – אינני יכול לזכור בשום פנים ואופן אם היה זה כעבור ימים, שבועות או חודשים מספר – ביקשתיו שיוציאני שוב אל ההרים והשמים בלילה. דומני שהייתי נרגן. כמין כעס, כמין עלבון נתעורר בי על שהסתיר ממני עד כה את העולם האחר, שעל קיומו לא ידעתי ואשר בו המשיך הוא לחיות לאחר ששכבתי אני לישון, זה עולם הלילה בו היה עורך את מה שהיה מכונה בפיו בשם “טיול של חצות”. בלילה היה משוטט בחוצות העיר, ברחובותיה ובעיקר בסמטאות השכונות העתיקות. תמהתי אם מפליג הוא עד למערות הסנהדרין באותם טיולי חצות שלו, אך לא שאלתי אותו מחמת חשש עמום מפני אותו עולם שנפער פתאום כתהום, גם מתוך מין הימנעות ילדותית לא רק מפני הסגת גבולות הנפש האחרת, אלא אפילו מפני הצצה לתחומים שבנפש מבעד לצוהר הנפתח שלא במתכוון, זו הימנעות־הסגת־הגבולות המשמשת בסיס לנימוס הטבעי, האמיתי. בימי חופש נאים היה לוקח אותי לטיול אל מערות הסנהדרין, והמחשבה שאותן מערות עצמן קיימות גם בעולם הלילה, ושגבריאל עצמו אולי משוטט בהן באותו עולם, היתה לי כגילוי מפחיד, שהרי, למעשה, גם בשעות היום, כשהשמש בשמים הערומים היתה מקיפה ועוטפת את העולם כולו באור גדול, גם אז היתה הכניסה אל תוך המערות כרוכה בתענוג מהול בפחד. זו הצינה הטחובה והסכנה האורבת מן הפינות האפלות שהן למסתור לשורץ ולרומש ולזוחל שבבעלי־החיים, ולטורף שבהם, בנוסף על סכנת המהויות האחרות שאינן לבושות בגופים. העכביש שטוָה את קוריו בפינת פתח המערה, בין המזוזה למשקוף, לא היתה בו כל סכנה שהיא, אך מכל הרומשׂ למינהו היה הוא המתועב והמשוקץ ביותר בעיני, וזאת למרות יפי צורות הטוִי של קוריו השזורים על קסם תחושת הגיאומטריה של המישור. תעב תיעבתיו ושקץ שיקצתיו, גם סלוד סלדתי מפניו זמן רב לפני ששמעתי את סיפור המעשה על “האלמנה השחורה”, זו העכבישה הטורפת את העכביש בן־זוגהּ לאחר שנזדווגה לו. בעניין העכביש סיפר לי גבריאל באחת מפגישותי האחרונות אתו, כמה שנים לפני כתיבתן של שורות אלה, משחדל ללכת והיה נתון כבר למכת הסנוורים, שהזקנה רוזה, אחותו של סניור מואיז המנקה את חדרו פעמיים בשבוע, היא שפקחה את עיניו לאחת חוָיות הראִיה הראשוניות ביותר שבחייו. אחרי שסיימה את מלאכתה ישבו שניהם וגמעו ערק. משקה הערק חביב היה על זקנה נבונה זו שלא ידעה קרוא וכתוב, וגבריאל היה נוהג לשובב את ליבּהּ בדברי השידול שהיה משמיע באוזניה עם הגשת הכוסית לידה, לאמור “חביבתי רוזה, אַת צריכה לשמור על בריאותך, אם לא למען עצמך, לפחות למעני, כי מה אעשה אנוכי אם חלילה וחס תפלי למשכב? על־כן שמעי נא בקולו של הרופא וגמעי מן הערק הזה. וכבר אמר הרופא שאין בכל הסמים והצרי תרופה יפה לבריאות הגוף והנפש מן הערק!” ובלחייה של רוזה פרח אודם של מבוכת נערה צעירה מהול בצהלת צחוק של הבנת־דבר־מתוך־דבר של שותפת־ותיקה־לדבר עבירה, והיא היתה נוטלת את הכוסית בידה הנוקשה, המחוספסת, הגסה, ואומרת: “לחייך, גבריאל בק. יעניק לך אלוהים מן הבריאות והברכה והטובה.” וכך היו יושבים וגומעים מן הערק, ומעשנים מן הסיגריות השטוחות ומגלגלים שיחה, ומשיחה לשיחה הגיעו הדברים לאחיינית אחת שלה. “נערה זו,” כך אמרה רוזה, “נערה נאה היא, אלא שיש לה עכביש בפינת התקרה.” ובידה הצביעה על פינת מצחה להבהרת הרעיון. גבריאל צחק יחד אתה, ורק כעבור רגע נתן דעתו על דבריה. היא לא אמרה “יש לה עכביש בפינת מוחה” אלא “יש לה עכביש בפינת התקרה” כדי לציין משהו שאינו כשורה במעמקי נפשה של אותה נערה. אחרי שנסתלקה רוזה, השתרע גבריאל אפרקדן על מיטתו ועצם את עיניו כדי למנוע מכת סנוורים שבבואה הממשמש החל לחוש. פתאום ראה עצמו מציץ מבעד לצוהר אל תוך כדור כעין אותם כדורי־הזכוכית המשמשים אקוַריון לדגי־הזהב, ואמנם סבור היה, בתחילה, שמציץ הוא אל תוך אקוַריון ענק, אלא שמחמת האדים העולים היו הדגים, אם אמנם דגים היו הם אלה, מטושטשים למראה. משנוכח לדעת שאין אלה אלא עכבישים נתעורר בו שאט־נפש. “עולם שכזה,” אמר לעצמו, “הריהו מוקצה מחמת מיאוס,” ועם שתמַהּ על עצמו איך זה הרשה לבעל עכביש להשתלט בעולם, נתמלא חרון שיצא מאפו והיה לציפורי־כנף ולחתולים שהחלו משמידים את כל השרצים והרמשים. הוא ראה את הציפורים כי יפות הן, ואת החתולים כי מצאו חן, ובטוב־ליבּו ובטובתו היו הפרות רועות באחו. הציפורים היו מקשיבות לרוחות הערטילאיים ומצייצות כנגדם, ורוזה חלבה את הפרות והגישה לגבריאל כד חלב חמים ומקציף. היא ביקשתהו שבחרון אפו לא ישמיד כליל את העכבישים מן הארץ, אלא יותיר מהם מעט לרפואה, שקורי העכביש יפים להעלות ארוכה לפצעים. גם צדים הם בקוריהם את זבובי־המוות המתחבטים כנגד שמשת החלון וטורפים אותם. היא גם הזכירה לו את קורי העכביש שהצילו את דויד במערה, בּבוֹרחוֹ מפני שאול, וגבריאל שתה מן החלב ונעתר לה. מן החלב וממאור פניה רוָה נחת הרבה יותר מאשר מן הסניגוריה שהיתה מלמדת על העכביש ומן האריג שטוָה זה על פי המערה.

אני הייתי נכנס בקפיצה אל תוך פי המערה לפני גבריאל, והחששות העמומים מפני רוחות הערטילאים – אליהם מקשיבות הציפורים – בנוסף על סלידת השורץ והרומש, היו מתמזגים ברטט תענוג הציפיה לגילויי המטמון החבוי בעולמן הנסתר של המערות ומוסיפים לו גוונים של עוצמה כתבלינים החריפים והמרים הנותנים טעם למאכלות, אם כי, כשלעצמם, הריהם ללא נשוא. עצם נוכחותו של גבריאל מאחור הפיגה לא את הסכנות, שנראו לי כקיימות, אלא את ההירָתעות מפניהן, כפי שמראה פניו פיזר מתוכי את הדאגה מפני התרוקנות הבור או התפוצצותו בלחץ השפע. הקפיצה אל תוך פי המערה היתה קפיצה מחרבוני הקיץ הפרוצים לאור העירום אל האפלולית הצוננת המשמרת במעמקיה הנסתרים את האוצר שנטמן בתוכה לפני יובלות רבים, שהרי אותם האנשים שלפני אלפי שנה סיתתו וישרו וגילפו את המערות והפקידו בכוכיהן את גלוסקמאות עצמות מתיהם, הם שהטמינו את האוצרות הגנוזים עדיין ומחכים לי שאבוא לחפור אותם ולגלותם לעיני השמש. הגלוסקמאות עצמן, וכן כל הכלים שהונחו למשמרת המתים, נגנבו כבר לפני מאות בשנים מתוך המערות – האחרון שבשברי הגלוסקמאות, שעליו חרות השם “יצחק”, נשלח לבית־הנכוֹת “לוּבר” בפריס על־ידי חוקר צרפתי בשנת 1869 – אבל אני ידעתי שהאוצר עצמו, הטמון במעמקים, נשאר כמות שהוא, כפי שהכוכים הם אותם כוכים עצמם מאותם הימים על הוָיית האבן שבהם שנותרה כשמורת־זמן בשמורת־מקום. היו אלה פניה האחרות של התחושה המוזרה והעמומה, אך עמוקת השורשים, שהיתה פוקדת אותי כשהייתי ניצב על שן־הסלע שבצד המערה הימנית, וצופה על מגדל מסגד הכפר א־נבּי סמואיל. זו לחשה לי שאם רק יימָצא בי הכוח לצפות בריכוז מוחלט, אראה את שמואל הנביא חוזר לביתו לאחר שסבב בית־אל והגלגל והמצפה, הכל ככתוב בספר שמואל: “ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל.” עומד אני וצופה על השביל העולה הרמתה אל ביתו, ואין עלי אלא להתרכז בו באופן המתאים כדי שבשן הסלע הזה, במקום בו ניצב אני, ובו, ייתכן, ניצב הוא עצמו בימיו, יסיים גלגל הזמן את מחזור הקפתו. בינו לבין הוָיית האבן בתוך כוכי המתים שבמערה אין אלא הבדל מהירויות הסיבוב, שכן בולמת המערה את הגלגל בסיבובו, ובמעמקי החושך אשר מעבר לכוכי המתים חזקה בלימתה עד כדי כך שפרקי זמן אשר נקרעו מעל אופנם נשארו דבוקים בבלמם ומפרכסים סביב לו, על חייהם ומתיהם וציפוריהם המקשיבות אל רוחות ערטילאיהם וגנזי מטמוניהם.

האוצרות הגנוזים יחד עם הגופות הטמונות בתוך הגלוסקמאות בכוכי המערות נראו בעיני מובנים מאליהם, טבעיים וממחישים את כל מה שלמדנו על מערת המכפלה שהיתה לאחוזת קבר לאברהם, ועל יוסף אותו חנטו ושמו בארון, ועל קברות בית דויד, ועל אסא שנקבר “במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה” ועל הורקנוס הכוהן הגדול שפתח חדר אחד בקברות בית דויד והוציא שלושת אלפים כיכר, מהם נתן לאנטיוכוס כדי שיסיר את המצור מעל ירושלים. לכן נדהמתי ונבהלתי כל־כך כשראיתי לראשונה במו עיני קבורת מת, וזאת בשעה שגבריאל ואני הגחנו מתוך אפלולית המערה אל האדמה המבוקעת על דרדריה השדופים בלהט השמים הערומים. הלוָיה היתה מתנהלת ובאה ממורדות שכונת הבוכרים אל בית־הקברות של סנהדריה, ובתוכה היה סניוֹר מואיז הגמלוני מפזר רגליו הארוכות אילך ואילך בפיזור־הנפש, ורוֹזה הזקנה מדדה המומה ובוכיה, שכן היתה זו אחייניתה – זו שעליה העידה לאמור “נערה נאה היא, אלא שיש לה עכביש בפינת התקרה” – שהיתה מובלת לקבורה. נדהם ראיתי את הגוִיה עצמה, הכרוכה בתכריכיה, מוטלת על־גבי האלונקה ללא כל ארון שהוא, חסרת מגן ופרוצה לעולם. נושאי האלונקה היו עולים בשביל העפר ואומרים פרקי תהילים, “על כפיים ישאונך – פן תגוֹף באבן רגלך,” ועם כל נגיפה מנגיפות רגליהם באבני הדרך, היתה הגופה הקטנה והדקה מיטלטלת ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ובמיוחד הראש המתלבט בזעזועים קשים, קדימה ואחורה, ולחרדתי ראיתי פתאום את כף־הרגל השמאלית מבצבצת מבינות לסדינים. כף־רגל צהבהבה־ירקרקת קשוחה זו, שהמחישה לי את משמעות המילים “גוף שאין בו רוח־חיים” אותן עתיד הייתי לשמוע כעבור כמה זמן, פגעה באדמה החרֵרה כשהוטלה הגופה אל תוך הבור, אותו נחפזו הקברנים למלא בעפר. גבריאל צפה בקבורה בשתיקה, וגם אני לא יכולתי, אף לא העזתי, לפצות פה. רק כשנמצאנו בדרכנו חזרה הביתה שאלתיו מה זה קרה פה שקברוה אפילו בלי ארון, משום שלא תפסתי עדיין שהייתי עד־ראיה לנוהג המקובל, וכסבור הייתי שמשהו חורג מן הרגיל התרחש לנגד עיני. “היהודים פה,” כך אמר, “נחפזים לשבור את הכלי ברגע בו נתרוקן מתּוכנוֹ, שישוב מהר ככל האפשר אל העפר ממנו בא.” תחילה חשבתי שאין הוא מתיַחס כלל אל שאלתי אלא חוזר, משום־מה, אל בור המים המתרוקן מחוסר גשמים, עליו אמר יום אחד קודם, כשנכנס לחצר בשעה שהייתי שואב מים מתוכו: “כן, כן. הכלים מתרוקנים.” אך גם הפעם, לאחר שחשתי אל מה ירמזון מיליו, נמוגה מתוכי החרדה העמומה מפני זו ההתרוקנות הבלתי־נמנעת, כפי שסרה ממני דאגת התרוקנותו של הבור למראה פניו שהופיעו יום אחד קודם כעולים מתוך הדלי ולמשמע קולו האומר “כך, כך. הכלים מתרוקנים;” וכפי שפחד התפוצצותו של הבור בלחץ השפע המציף ומטביע וסוחף הכל חלף כשאמר “כן, כן. הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע.” כעבור מחצית היובל בשנים, כשנוכחתי לדעת בדרך מקרה – אותו עתיד אני לספר במקומו – שגבריאל יונתן הוא־הוא מחברוֹ של “היכל הכלים השבורים”. נתחוור לי שיש קשר בין האיש שמחה את שמו מספר חייו לבין אותה קרינה מרגעת, נוסכת ביטחון ושמחה, ששפעה ממנו.

 

נקוּדת ציוּן שניה: עֵין המלך    🔗

את גבריאל יונתן לוריא ראיתי לראשונה ביום גדול ומשונה בחיי, יום בו חזו עיני מקרוב, מעברו השני שֶׁלָרחוֹב בּמלך מלכי־המלכים, כוח השילוש, בחיר האלוהים, ארי יהודה, היילי סילאסי, קיסר חבש. היה זה בעיצומו של קיץ שנת התרצ"ו, 1936, ואני הייתי אז ילד בן עשר שנים, מעלה מים מן הבּוֹר אל מרפסת ביתנו הרחבה הצוֹפה על־פני רחוב הנביאים. את הקיסר ראיתי לפנַי, עולה בצעדים מזורזים אל בניין הקונסוליה האתיופית מוּל ביתנו, ואחר־כך, משהפניתי את פני אחורנית, נתגלה לי איש יושב על כיסא־הקש ליד שולחן המרפסת של ביתנו ומסתכל בי ובמחזה שלפנַי בעיניים מחייכות. באותו יום חזר אדון לוריא מפריס לבית אביו המנוח, שהרי ביתנו לא היה, למעשה, אלא בית אביו, בו נולד גבריאל עצמו ובו עשה את ימי ילדותו שלו, והבור ממנו שתינו אנו – בור ילדותו הוא.

אמו היא שהשׂכירה לנו את ביתם, ולא הותירה לעצמה אלא את מה שמכונה היה בפינו בשם “חדר המדרגות”, כי על־כן נבנה מתחת לגרם־המעלות המובילות אל הבית, ותקרתו שימשה רצפה למרפסתנו הקדמית. אם כי לא היה כל קשר בין חדר־תחתית זה לבין בור המים שנמצא מתחת לרצפת חצרנו האחורית, והבית עצמו שימש חיץ בינותם, בכל־זאת טענה אמו, שלחלוחית צוננת נמשכת תדיר מן הבור לחדרה, ועתידה זו לגרום לה שׁיגרון. מצוקתה של אמו, שנאלצה לפרנס את עצמה בדמי השכירות של ביתם, היא שמיזלה את מזלי לעשות את ימי ילדותי באותו בית עצמו במורד רחוב הנביאים, בגבול מוסררה, בו נולד גבריאל יונתן בשנה הראשונה למאה העשרים, עשרים ושש שנים לפני שנולדתי אני, ובו עברה עליו ילדותו שלו. צוהר עגול, כעין פקוחה מזרחה, הציץ מתחת לגג הרעפים האדום, וחלונות הבית היו קמורים. שמשות החלונות בחזית הבית, מול הכניסה הראשית אשר ברחוב הנביאים, היו עשויות זגוגיות צבעונין, אותן אהבתי לראות בלילות מבחוץ, כשקירות־האבן העבים והאטומים היו שרויים בחשיכה, והאור הכמוס שבבית הסתנן החוצה במין כמיהה שלוָה דרך שושן האורות שבכל חלון. סביב לחצר המרוצפת העומדת על בור המים נמצאה חלקת אדמה שנועדה לשמש כגן, אלא שבימי ילדותי לא גודלו בה פרחים ולא נמצא בה אלא עץ זית עתיק מאוד שגזעו מצולק, מבוקע ושסוע עד כדי כך, שליבּו נעקר מקרבו ובמקומו נותר חלל ריק, ועוד עמדו שם ברושים וארנים לאורכּהּ של גדר־האבן הגבוהה המקיפה את הבית מכל רוחותיו. בצהרי ימי הקיץ הייתי משתטח לכל אורכּי על אדן הצוהר – עד כדי כך היו הקירות עבים – וצופה לעבר טור מלכא שבמרומי הר הזיתים וקטע החומה במורד עם הרחבה ההומה שלפני שער שכם. כרכרות רתומות לסוסים נמצאו שם בצד אוטובוסים של החברה הערבית הנוסעים לרמאללה וליריחו, וכן גם כמה מכוניות “טכּסי” – אז עדיין לא באה לעולם המילה “מונית” – וההמון הערבי רוחש והומה ביניהם בגלימות ובכפיות ובתרבושים. קטעי מנגינות ערביות היו מרחפים ובאים אל הצוהר עם משבי הרוח שריחם ערבי. הקולות הראשונים ממקלטי הרדיו הראשונים, שהתחילו מופיעים פה־ושם בירושלים, והגיעו לראשונה לאוזני דרך הצוהר, היו אותן מנגינות מתמשכות ומסתלסלות במחזוריות ארוכת נשימה ומגעגעת בגעגועים של שירי האהבה הערביים. עיגול החיים הערביים, שנתגלה לעיני מבעד למשקפת הצוהר שבתוך שפופרתה שכבתי – אותם חיים רוחשים שביני לבין הר הזיתים וצריח טור מלכא, על משׂאם־ומתנם וצעקתם ושירתם וריחם והוָייתם השרויה בחלום חרף כל מהומתם, כהמשך ישיר לכל מה שלמדתי בספרי התנ"ך על חיי אבותינו בארץ – היתה בו המחשת אותה הוָיה עצמה המעירה צלילים עתיקים בלב, כמנגינה שכוחה משכבר הימים, אלא שהמחשה זו, עם כל היותה המשכה ישירה, אין היא ההמשכה הטבעית, שהרי אני הוא החוטר מגזע אברהם יצחק ויעקב, היורש הטבעי והחוקי לבית דויד שמלך פה בעיר דויד. משהו השתבש אי־שם אי־פעם, כמין הצגת מסיכות אשר בה התחלפו בן המלך והנודד במלבושיהם: הנודד השתקע בבגדי בן המלך בחצר המלכות, ואילו בן המלך אחז במקל הנדודים ויצא לדרך ארוכה אשר בה עברו עליו חליפות ותמורות עד ללא הכיר.

במרתף הבית, בו נערמו והרקיבו בלואי כל השנים והחלידו גרוטאותיהם, הייתי מגלה מציאוֹת כל פעם שירדתי אליו בלִוויית בעלת־הבית כדי לעזור לה בטלטול מיטת־העץ המתקפלת, אותה היתה מעלה ומורידה לעתים מזומנות משום סיבות נעלמות הידועות רק לה. פעם גיליתי בו תיבת־נגינה, אשר למרות עתיקותה המופלגת היתה משמיעה, אמנם תוך גניחות המתכת החלודה וחריקת גלגליה הקפואים, את צלילי המרסיליזה, כאשר סובבתי את הידית המעוקלת, ופעם אחרת מצאתי מתחת לערימת שקים שַבּריה תורכית בתוך נדנהּ.

במעלה רחוב הנביאים, מעברו השני שֶלַכְּביש, נמצא בניין הקונסוליה של אתיופּיה, הלוא היא חבּש. על פתחו שובץ, בפסיפס מעשה־חושב, אריה זעום פנים הנושא שרביט מלוכה וכתר לראשו. בצידו של הארי כתוב באותיות חבּשיות – כך הסביר לי בעברית צחה אחד הנזירים החבּשים מאנשי הקהילה החבּשית הירושלמית – לאמור: “מנליך השני, מלך מלכי אתיופּיה, מצאצאי אריה יהודה.” מנליך זה קדם להיילי סילאסי על כיסא מלכותה של חבּש. משפלשו האיטלקים לחבּש וכבשוה, גלה קיסר חבּש מארצו, ובעשותו בירושלים היה מתגורר בבנין הקונסוליה, מול ביתנו. מן המרפסת ראיתי את אנשי הקהילה החבּשית מחכים למלכם, ובראשם הנזירים גבוהי הקומה, שמחמת פניהם השחורים שנתמזגו בשחור גלימותיהם ושחור גלילי מצנפותיהם שהוסיפו גובה לגובהם, נראו כעמודים שחורים שיש בהם רוח־חיים. מספר שוטרים בריטים זקופי קומה שמרו על הסדר, כרגיל, וסביב להם נאסף קהל צופים מעוברי־האורח, הערבים והיהודים, ובתוכם בחורי ישיבה בזקניהם ובפאותיהם, ממאה שערים הסמוכה, שהיו בדרכם לעיר העתיקה.

משהגיח הקיסר ויצא מתוך מכוניתו, להטו פני וכולי הייתי מטולטל הרגשה מעורבת, בה סובבים גוני תחושות משונות ונוגדות זו לזו כמין קליידוֹסקוֹפּ של צורות וצבעים משתנים, הסובב הולך על צירו במהירות רבה. כבהצגת שעשועים, בה מתחפש הכושי לגנרל בריטי, נתגלה עלי מלך חבש לראשונה, שכן המדים מדי גנרל אנגלי היו, לכל פרטיהם ודקדוקיהם, על סמלי כתפותיהם וחגורת־העור הנמשכת אלכסונית מן הכתף לחגורת המתנים, ושתי שורות המדליות על החזה, ועיטורי מצחת הכובע, דבר לא נעדר, פרט לגנרל האנגלי עצמו. מתוך לבושו של זה הגיח צואר כעין השיש השחור הממורק שבּוהקוֹ לבן אפרפר, וכיוצא בו כפות־הידיים המשתלשלות מתוך השרוולים. הגוף הזקוף, הדק, הגמיש והשרירי שעלה בחן של זריזות במדרגות לא הצטיין בקומה גבוהה, ודומה שהנזירים כולם – שמלכם נבלע בתוך הבניין עד שלא הספיקו הם לכרוע ולהשתחוות לו – היו גבוהים ממנו כשיעור מצנפותיהם. לרגע אחד, לפני שפנה אל הכניסה, ראיתי את פרופיל פניו שבצל מצחת כובע הגנרלים והנה הוא מעוּטר זקן קצר ומחודד ושׂער ראשו שופע ומבצבץ בעורפּוֹ, ועם כל עדינותו ודוק הרוחניות הנסוך עליו, קלסתר פניו עסקי ונמרץ כשל אדם היודע את אשר לפניו משום שהוא מעוגן בעולם הזה וזמנו אץ לו להוציא אל הפועל את התחבולות המתרקמות מתחת למצחת המצביאים, בכוחן עתיד הוא להתגבר על כל המכשולים.

למעשה היה גון עורו בהיר הרבה יותר מעורם של נתיניו הצובאים פתח הקונסוליה של אתיופיה, ואילו עטה גלימה שחורה כאחד הנזירים הקופטיים, עשוי היה להיראות אפילו חיוור כנגדם, אלא שהמדים הבריטיים הבהירים הם שהכהו את עורו כל־כך והם גם תרמו את חלקם המכריע באכזבה הבולטת כל־כך בתערובת הרגשות שהממוני. ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יִחלתי לאיזו קרינה שמקורה בחסד עליון, והיא המיוחדת למהותו של מלך להבדילו מבשר־ודם פשוט, והיא השופעת ממנו למרחוק ומוחשת על־ידי כל אדם, כריח פריחת ההדרים וכאור המנורה וכקול הכינור. להדר מלכות נפשו מותאם לבוש גופו של מלך, ואם המלך חבשי הוא, וקרינת מלכותיותו נובעת ממהות הנפש הכושית, הרי שלבושו יהיה תואם אותה מהותיוּת כושית, ובדמיוני לא ראיתי לבוש נאות יותר לְנֶגוּס מאשר גלימת ארגמן ששוליה עשויים פרוַת־שועל־הכסף ולראשו עטרת נוצות ססגוניות מכנפי הציפורים הנדירות המקננות בסוּבּכי יערות העד.

תחפושת זו של קצין בריטי בה הופיע הקיסר החבשי נקי וחף מכל קרינת־סתרים מלכותית לא רק שעשאתהו ככל האדם, אלא, יָתר־על־כן, ובמפתיע, קירבה אותו אלי קִרבה יתירה, ומבחינת הדברים הכמוסים שבנפש דווקא, שהרי במעמקי ליבּי ראיתי גם אני את עצמי כמין קצין בריטי הדור וגא ועזוז מלחמה ואמיץ־הלב ועושה חסד לאוהביו ושפטים באויביו, כי לו השלטון ולו התפארת. הקיסר הלז הגשים את מה שנשאר אצלי חלום שבלב: הוא לובש את מדי המלחמה ועומד בראש צבא הסר למשמעתו ונלחם באויביו האיטלקים, ולא נותר לו אלא להפוך את עורו.

הקהל עמד וצפה בדממה וביראת־הכבוד והנזירים הקופטים היו כורעים ומשתחוִים והשוטרים הבריטים היו ניצבים דום והסמל העומד בראשם היה מצדיע עד שנעלם הקיסר בפתח הבניין. באותו רגע אירעה תקלה קטנה. אחד השוטרים קרץ בעינו לחברו הניצב על־ידו. אינני יודע אם קריצה זו כּוּונה לגבי הוד מלכותו או לגבי דברים שבין שוטר בריטי אחד למשנהו. אם כך ואם כך נתפס לה איציק השען האמריקני ומיָד עשה מין רמיזה בידו הגסה והשעירה וקרא “סאמבּו” לעבר הדלת הסוגרת על הקיסר.

איציק השען האמריקני לא היה לא שען ולא אמריקני. לא היה זה אלא גברתן כבן עשרים וחמש העוזר בחנות הדגים הגדולה בפינת הסמטה הפונה לשוק מאה שערים. בילדותו ביקש להיות שען משום שליבּו הלך שבי אחר השען המרכיב על עינו שפופרת שחורה של זכוכית מגדלת אשר באמצעותה מתגלה לו עולם נסתר, וידיו אוחזות במכשירים הדקים ויורדות לבני מעיו, הנסתרים־מן־העין־הבלתי־מזוּיינת, של הקטן שבשעוני הנשים. ואכן, מן הרגע בו נכשל בשניה בלימודי כיתה ה"א של בית־הספר תחכמוני, לאחר שעשה בה שנתיים ימים (אז זכו עדיין תלמידים מסוגו להישאר שנתיים ומעלה בכיתה אחת גם בבתי־הספר היסודיים), נתקבל כשוליה אצל שען, ומאותו יום ואילך הכריז על עצמו שהוא שען, אם כי לא שימש אלא שבועות מספר באותו מקום בניקוי חנותו ודירתו של השען ובטלטול שעוני־הקיר הכבדים מבתי הלקוחות לחנות, וממנה בחזרה לבעליהם. כן גם היה מעיד על עצמו, בפנים צוהלות, שהוא רשום בפּספורט האמריקני של אביו שעשה בשעתו שנים מספר באמריקה. כפי שלא זכה לתקן שעונים, כן גם לא עלה בידו להגיע עד אמריקה, אבל כנגד זה הפליא לעשות בהעמסת המשאות הכבדים על גבו ובטלטולן של חביות הדגים המלוחים בחנות אדוניו, שזיכוהו בכל מלאכה קשה בחנות ומחוצה לה, ואף היו משאילים אותו לבעלי החנויות הסמוכות לשם אותה מטרה, מה שמילא אותו גאוָה מקצועית של מומחה נדיר שהוא אחד ואין שני לו. ברם, עיקר גדולתו והמוניטין שיצאו לו בקרב כל ילדי ירושלים נעוצים היו במלחמת־המצוָה שהכריז על החתולים. בלא שיצווהו אדוניו על כך, ומבלי לבקש שכר על מצוָה זו, קרא מדעתו, מתוך יוזמתו הפרטית שלו, למלחמת־חורמה לא רק בחתולים האורבים פתח חנות הדגים, אלא בכל חתול שנפגש לו בדרכו, כגדול כקטון, מזקן ועד חתולה מבכרת ועד גור בן יומו. בקרבות החתולים שיכלל וחידש כמה תחבולות טקטיות, ואני במו עיני ראיתיו פעם, מהלך בארגז דגים על ראשו במורד הרחוב לעבר שער שכם, כשלפתע הבחינה עינו, הבקיאה ומורגלת לדבר, בחתול אפור מצונף על גדר בית החולים האיטלקי. מבלי להרפות ממשׂאו, בקומה זקופה כמעט, כופף אט־אט את ברכיו עד שהגיעה ידו החופשית למדרכה, פִשפשה ומצאה שבר של לבֵנה, ומשהיתה זו מוחזקת בה היטב, חזר “השען האמריקני” ונזדקף ועמד. בידו האחת התומכת את המשא שלראשו, בגוף זקוף שלא ניסוט כעזר לתנופת היד החופשית ומשתלחת, יִדה את שבר הלבֵנה בחתול המתחמם בשמש ופגע בו, ועם יללת הכאב הנזעמת, ניחרת וקצרה שפרצה מן החתול הנמלט, השמיע הלוחם המנצח מין גרגוּר של תענוג גופני. גם בפלאחיות הערביות הבאות העירה למכור סחורתן היה שולח ידו להפיל סל ביצים ולמרוט קווצת שֵׂער, אך מאז נכלא פעם בתחנת המשטרה שברחוב סנט פאול (כיום הוסב שמו ל"רחוב שבטי ישראל", והבניין בו נמצאה אותה תחנה משמש לנו עמדת גבול בצד שער מנדלבאום²) ובה ספג מלקות מידי סמל בריטי על עלילות מעין אלו, נזהר לבצע את זממו בַּשֶׁלִי, ולא תמיד עלתה בידו.

עכשיו, עם רמיזת הזימה המלעיגה שעשה בידו והקריאה “סאמבּו” שהטיח בגבו של המלך הגולה, תלה את עיניו בשוטר הבריטי במין חיוך של הבנה משותפת ושל ציפיה לאישור ולעידוד נוסף, אך הלה ירה בו מבט של שאט־נפש מהול בחמת־זעם ופנה ללכת עם הסמל וכיתת השוטרים כולה לעבר תחנת המשטרה. עוד רגע נשאר הבחור המגודל על עומדוֹ בחיוכו שהקריש, הביט אנה ואנה לעבר חלונות הקונסוליה כחוכך בדעתו אם מן הדין הוא ליַדוֹת אבן באחת השמשות, ומתוך המבוכה יצא ידי חובה בשתי קריאות “סאמבו” שנבח כנגד ילד קטן הנגרר אחר אמו, ההולכת לעבר כנסיית החבשים בעקבות הנזירים.

עם דכדוּך הנפש וחרון אין־האונים שהציפוני, חלפה בי פתאום, איומה בוודאוּתהּ, התחושה שאני בעצמי משמש מוקד לתצפית. “יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים” – כשלמדתי דברים אלה כעבור שנתיים־שלוש חזרה וניעוֹרה בי אותה תחושה עם זכרון תמונת המעמד כולו, איך הפניתי את פני אחורה וראיתי את גבריאל לוריא יושב על כיסא־הנצרים וצופה בי, הצופה במחזה. הוא היה יושב בהסִבּה, בשיכול רגל על רגל, גבו נסמך על מסעד הכיסא, ידו האחת מחזקת בסיגריה והשניה נשענת על מקל־הליכה כסוף גולה. היה צופה במעמד כולו כצופה בהצגת תיאטרון בה נטלתי אני, ככל יתר השחקנים, חלק שלא מדעת. שלוָה טובה ונוסכת ביטחון קרנה ממנו, וזו, בליווי החיוך המלבב הדולק בעיניו, היא שהסירה מעלי את אימת העין הרואה שמבטה יחיד הוא ומיוחד במינו: הוא היה רחוק עד מאוד וקרוב עד מאוד בעת־ובעונה־אחת. רחוק עד כדי כך שהפך אותי (וכמוני גם את יתר המשתתפים בהצגה שלא חשו בעין הרואה) לגמד מגומד, מין אצבעוני קטן להפליא, וקרוב עד כדי כך שכל גוון של הרגשה והרהור החולף ונקיפת אצבע קטנה קיבלו חשיבות יוצאת מן הכלל על רקע של משמעות עתיקה, טמירה ונסתרת.

 

נקוּדת ציוּן שלישית: משה והאשה הכּוּשִית    🔗

חדוות היקיצות שלאותו קיץ בו עברנו לגור בביתו של אדון גבריאל לוריא ובו ראיתי את אביו, זה הבֶּק התורכּי הזקן, ואת אמו שעיניה חולמות, ניטלה ממני מזה שנים רבות. אותה חדוות יקיצות אינה קיימת עוד אלא בגעגועי הזיכּרון ובתקוָה נואלת לשובה ביום־מן־הימים.

ביום מימי הקיץ, באותו יום גדול ומשונה בחיי, חזר אדון גבריאל לוריא מפריס, אך מאחר שאמו השכירה לנו את הדירה בביתם שברחוב הנביאים שבועות מספר לפני בואו, שמעתי על־אודותיו, גם הִכּרתי את בית מולדתו ואת אמו לפני שנתגלה עלי הוא גופו בשפמו המרובע כקוביה ובמקלו ובמגבעת־הקש שלראשו. אשר לזקן, איני יכול לומר שהִכּרתי אותו מאחר שלא ראיתיו אלא פעמיים או שלוש לכל היותר. יהודי ספרדי זה, יהודה פְּרוֹסְפֵּר לוריא, אביו של גבריאל, איש יוצא מן הכלל היה מכמה־וכמה בחינות. בראש־ובראשונה היו לו שתיים נשים, לבד מן הפילגשים לעת מצוא, כפי שהיו לאבות־אבותינו בימים הטובים ההם בם נהגו עדיין בני ישראל על־פי טבעם. אשתו האחת, חנה, באה ממשפחה ספרדית עתיקה ומיוחסת מאוד, הלא היא משפחת פארדו, ועליה העידו כל מכּריה שהיתה אשה עדינת־נפש וטובת־לב מאין כמותה. אִתּהּ היה חי בביתו אשר ביפו, שם גדלו שלושת בניו ושתי בנותיו שנולדו לו ממנה. השניה, אמו של גבריאל, באה ממשפחה אשכנזית עניה מרודה מן העיר העתיקה. את זו הושיב הזקן בביתו שבירושלים, ברחוב הנביאים, ואליה היה עולה בשעתו לשהיות של שבוע לסירוגין. בשנים האחרונות לא הופיע אלא אחת לשלושה או ארבעה חודשים. בנוסף על אלה הנשים השתיים היתה לו, לזקן, עוד מעלה יתירה, מעלה רשמית מימי האימפריה העותמאנית, הלא היא מעלת התואר “בֶּק” שהוענקה לו מטעם הרשות כפי שהוענקה לאדונים התורכּים ולנכבדים האחרים שבארצות מלכותו של השׂולטן ירום הודו. המוסלמים וכן גם היהודים בני הישוב המשיכו לכנותו בתוארוֹ התורכּי, “יהודה בֶּק”, גם לאחר שהשולטן עצמו על כל ממלכתו האדירה חלפו כליל מן הארץ. אינני יודע אם תוארוֹ זה בא, בשעתו, בעקבות משרתו, כפועל יוצא הימנה, או אם המשרה ניתנה על שכמו משום שהיה נתין ספרדי בעיר יפו, אשר נתעטר בתואר תורכּי – אם כך ואם כך שימש עד לכיבוש הארץ בידי האנגלים כקונסול ספרד ביפו, והאירופים היו מכנים אותו בשם “מוסֶיה ל’קונסול”. הוא מת שבועות מספר לפני שחזר ארצה גבריאל בן־זקוניו.

כבכל יתר העניינים, כן גם בעניין גילו של “הספרדי הזקן” – כך כינתהו בדרך־כלל אשתו האשכנזיה הירושלמית, ואילו בשעה שניצתה בה חמת־הזעם היתה קוראת לו “הזנאי התורכּי הזקן” – נתגלעו חילוקי דעות בינה לבין צרתה ויתר בני משפחתו. אשתו היפואית אמרה – וגבריאל האמין דווקא לדבריה של זו – שבן שמונים ותשע היה הזקן במותו, ואילו אשתו הירושלמית, אמו של גבריאל, העידה עליו, על בעלה, שמלאו לו מאה שנה כשנתיים או שלוש לפני שנסתלק מן העולם. גבריאל עצמו לא ידע את גילו המדוייק של אביו־מולידו, וכעבור שנים סח לי שמאז ומתמיד נטתה אמו להפריז בהבדל השנים הגדול שבינה לבין בעלה, ושיש להניח שאת כל השנים שגירעה מגילה שלה, הוסיפה לגילו של בעלה. במשך השנים הלכה והגדילה את פער השנים שביניהם עד שבמותו נסתבר לה ולכל שומעיה שחמישים שנות חיים הבדילו בינה לבין “האשמאי התורכּי הזקן” שפיתה אותה להינשא לו כשהיתה “ילדה תמימה בת חמש־עשרה שנה” והוא “זנאי זקן בן שישים וחמש שנים.” לפי חישוביו של בנה לא הבדילו בינה לבין בעלה אלא עשרים שנה לכל היותר, ובן חמישים וחמש שנים היה יהודה בּק כשנולד גבריאל בן־זקוניו.

באותן פעמיים או שלוש שאני ראיתיו בשנה האחרונה לחייו, היה הבֶּק הזקן עדיין מהלך זקוף קומה, אם כי קשיחות של זיקנה היתה כבר יצוקה בזקיפותו כבכל יתר תנועותיו. מתחת למגבעתו היה ראשו מגולח לחלוטין, כמוהו כפניו המגולחים למשעי פרט לשפמו העבות הנטוי על פיו שהיה שחור מאוד, וכמוהו כן גם גבות עיניו הסבוכות. כרסו התנדנדה והלכה לפניו, ולצידוֹ היה פוסע ברגליו הגמלוניות הפזורות אילך ואילך חברוֹ סניור מואיז הארוך והדק והשפוף כלשהו, שהיה שוקד עליו, כמסתבר, לגלחו למשעי מדי יום ביומו ולצבוע את שפמו וגבות עיניו כפי הצורך. אז עדיין לא ידעתי שעל צבעם השחור העז של שפמו וגבות עיניו של הבֶּק הזקן עלינו להחזיק טובה לסניור מואיז המפליא לעשות באמנות התספורת וצביעת השֵׂער בצִנעה ובהסתר כאותם אמנים נפלאים ונסתרים שנשארו בכל הדורות עלומי־שם משום שלא ביקשו אלא את שלמוּת היצירה, ומתוך מה שראו עיני נמצאתי למד שעיקר תפקידו של סניור מואיז אינו אלא להגן על כבוד הקונסול לשעבר מפני התקפותיה של אשתו הירושלמית.

לאחר שהסיר כובעו ופשט מעילו מעליו, היה הבֶּק הזקן יושב על המרפסת בכורסה מרופדת אטלס אדום, אותה חלץ סניור מואיז מקרב הגרוטאות והעלה מן המרתף, ממולל חרוזי־ענבר באצבעותיו ומהמהם בקולו העתיק, החלול; ואשתו, זו העדינה למראה, שעיניה – חולמות, היתה ניצבת פתח חדרה ומטילה בו בחמת זעם גוברת והולכת טענות חמורות בהיספניולית מטובלת בקללות של יידיש, או בשפת יידיש משובצת שיקוצים היספניוליים, ואילו סניור מואיז היה עומד בינותם, מרגיעהּ במילים רכות ובתנועות יד של שיכוך הזעם ובמחילה מכבודך וכזאת לא ייעשה ואין זה נאה גם לא יאה, לא לכבוד הבעל ולא לכבודך, וכולו מוכן ומזומן לרגע בו תגיע לסיומה התקפת המילים ותחל הפצצת המלבושים אותם היה קולט בידיו הארוכות בזריזות של בקי ורגיל על־פי סדר מעוֹפם: תחילה מגבעתו של הזקן ולאחר מכן סודרו והמעיל בסוף. משום־מה התנכלה במיוחד למגבעתו אותה היתה מקמטת בידיה ודורסת ברגליה בשקידה יתירה. בהתקפה הראשונה שאני הייתי עד לה, הצליחה לחטוף את המגבעת מעל לראשו ברגע בו פנה הזקן לצאת החוצה ולהעיף אותה מעבר למעקה המרפסת ולגדר האבן אל הרחוב. אך מגבעת זו, כוח אבנים היה לה לעמוד בפני כל פורענויות האשה: לאחר שהיה סניור מואיז אוסף אותה, מסיר מעליה את אבקהּ במברשת קטנה אותה הוציא מחוצנוֹ – מקום שם שמורה היתה, כפי הנראה – על כל צרה שלא תבוא – ומפַשר באצבעותיו הארוכות באהבה רבה את כל קמטיה, חזרה המגבעת והתלבשה על ראשו המגולח למשעי כדלעת רחוצה של יהודה בֶּק, תמימה וחלקה כמימים ימימה. יודעי־דבר מספרים שעיקר זעמה נעוץ היה במקורו בתרבוש האדום שחבש בעלה בימי התורכּים, ועם התמורה שחלה בארץ מן האימפריה העותמאנית לאימפריה הבריטית, ומן התרבוש התורכּי למגבעת הלונדונית, חל בהרגשותיה של האשה “תהליך של העברה” בלשונם של הפסיכולוגים, מן הגליל־האדום־בעל־הציצית־השחורה אל הסיר־השחור־בעל־השוליים.

מואיז ארך־הרגליים הלז – כך אמרה לי – לא נתעלה למעלת “סניור” אלא בשנים האחרונות ממש, מאז הצליח – לפי דבריה – לצוד את נפשו של בעלה בעורמתוֹ, בתככיו ובמזימותיו השפלות, להשתלט עליה ולשַעבּדהּ לשרירות רצונו, שהרי אין “התורכּי הזקן” נוקף אצבע אלא אם כן כפאו לכך אותו “עבד כי ימלוך” המולך בנפשו ובגופו ובממונו של אדוניו לשעבר. אפילו אותן פרוטות עלובות שהזקן זורק לה מפעם לפעם כפי שזורקים עצם לכלב־חוצות – וזאת רק לאחר שהגיעו מים עד נפש, לאחר כל ה"סקנדלים" וכל ההתראות שאם לא יקצוב לה מזונותיה כחוק תתבענו למשפט ותגלה לשופט ולעולם כולו את כל “מעשיו הטובים” – אפילו אותן פרוטות שחוקות העולות לה בדם ליבּהּ אינן ניתנות לה ישר מידי בעלה אלא באמצעותו של ארך־הרגליים הלז שלא היה כל ימי חייו אלא משרת, שַמָּש. בימי התורכּים היה זה נער יתום שגוַע שלוש פעמים ביום ברעב עד שנכמרו עליו רחמיו של הקונסול ואספו לביתו. כשהגדיל, עשאו קָוָס לפניו. בימי התורכּים נקרא שמשו של הנכבד ונשוא־הפנים הנושא במשרה רמת־היחס בשם קָוָס, וכשהיה הקונסול יוצא מביתו, היה הקָוָס יוצא לפניו במדיו ובמטהו ומפנה לו את הדרך.

סיפוריה של בעלת הבית שימשו לי אז מקור אחד ויחיד לידיעותי על הבֶּק הזקן ועל חברו סניור מואיז, ובכל־זאת מעניין הדבר שכל כינויי הגנאי שהדביקה לבעלה לא הועילו להשפיל את כבודו בעיני, כפי שסיפוריה על “התככים והמזימות השפלות של סניור מואיז” שבכוחם “השתלט על נפשו וגופו וממונו של התורכּי הזקן” לא עצמו את עיני מראות את יראת־הכבוד, העדינות והאהבה שבהתמסרותו המוחלטת של מואיז לשירות אדוניו. משנהדפה ההתקפה ושוב לא הוצרך להגן על הבֶּק מפני אשתו, היה סניור מואיז מתיַשב על דרגש בצד אדוניו ושניהם היו יושבים וצופים בשמש השוקעת. פעם הגיעו לאוזני קטעי דברים מתוך שיחתם שנָסבּה על גדולתו של משה רבנו. “משה רבנו” – כך אמר הזקן – “היה לו כוח להכניס רוח־חיים בעצם הדומם. הוא השליך את מטהו ארצה ויהי לנחש. הוא אמר לאהרון, קח את המטה והשלך לפני פרעה: יהי תנין. וישלך אהרון בפקודת משה את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, ויהי לתנין. אתה רואה, סניור מואיז, זה הכוח להכניס רוח־חיים במה שהוא דומם הוא הכוח שיש רק לאלוהים, ואלוהים העניק מכוחו למשה רבנו איש־האלוהים.”

– “אבל, פרוספֶר בֶּק” – ענה לו מואיז בקימוט פנים מתוך ההתעמקות – “הנה מצאנו שגם חרטומי מצרים היה להם הכוח להכניס רוח־חיים במקל, כמו שנאמר ויעשו גם הם, חרטומי מצרים בלהטיהם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים.”

– “בוַודאי ובוַודאי” נענה לו הבֶּק בהתעוררות והיה מחליק את ראשו המגולח למשעי ונוצץ במטפחת גדולה אדומה כדי לנגב את טיפות הזיעה המבזיקות נצנוצים באור השקיעה – “חרטומי מצרים קיבלו את כוחם מאלוהיהם, ומשה רבנו קיבל את כוחו מאדוני אלוהינו, ותהי המלחמה בין אלוהיהם ובין אדונַי אלוהינו, אבל אדונַי אלוהינו ניצח את אלוהי מצרים במלחמה, כמו שנאמר: ויבלע מטה אהרון את מטותם.” – “ראו נא ראו את הגאון הצדיק הלז,” קראה אשתו מפתח חדרה. “אפשר לחשוב שכל ימי חייו לא עסק אלא בתורה ובמעשים טובים! כל מעייניו אינם נתונים אלא למשה רבנו! משה רבנו!” היה לה מין סוּדר עתיק, משובץ, בידה, והיא ניגשה ועטפה בו את צוארו של בעלה. “קח,” אמרה לו, “עטוף את צוָארך. רק זה חסר לי שתקבל דלקת ריאות. הרי יודע אתה שלעת ערב מהלכות רוחות צינה בירושלים, וכותנתך פרומה לרוח כאחד הפרחחים.”

זו היתה הפעם האחרונה שראיתיו. כעבור שבועות מספר נודע לנו דבר מותו בביתו שביפו, ובזכרוני נשארה ישיבתו זו על מרפסת ביתנו בסודר המשובץ שכרכה אשתו הירושלמית סביב צוָארוֹ ובקולו העתיק וניחר המהדהד כנגדה בחרון־אין־אונים “משה רבנו! משה רבנו!” וטיפות הזיעה על קרקפתו המגולחת למשעי מבזיקות רשפים כנגד השמש השוקעת.

אבל את אמו של גבריאל ראיתי כמעט מדי יום ביומו במשך כל השנים שגרנו בביתה, אותו ירשה אחרי מות בעלה. לא אוכל להיכנס לנבכי אותה ירושה, ולוא לפחות מטעם זה שפרטיה לא ידועים היו אלא לה ולשופט הזקן בלבד. כעבור שנים סח לי גבריאל שאמו הוציאה במרמה את הבניין מידי צרתה, שהיתה היורשת החוקית של כל נכסי הזקן, על פי צוָאתוֹ המפורשת. הזקן הוריש את כל הונו לאשתו היפואית ולבניה, ולאמו של גבריאל לא הוריש אלא את הזכות לגור בביתו שברחוב הנביאים כל ימי חייה ולגבות שכר דירה בעד חלקו המוּשכר, גבריאל בן־זקוניו לא נזכר כלל בצוָאתו, וזאת מתוך כוונת מכוון ולא מתוך שִכחה, אם כי גבריאל עצמו נתרשם בפגישתו האחרונה עם אביו, ערב נסיעתו חוצה לארץ, שאין הוא זוכר אותו, ושבערפילי מוחו של הזקן נתחלף לו בנו גבריאל באחיו דויד. אחיו הבכור של יהודה פרוספר נקרא דויד, וכשהיו הם ילדים, היה יהודה כרוך אחרי האח הגדול ומהלך אחריו כצל עד שמת דויד פתאום ביום בו צריך היה להיכנס בעול מצוות. בימי ילדותו של גבריאל היה אביו תופסו פתאום, מגפפו ומאמצו אל ליבּו ואומר לו: “אתה יודע, בני, שדומה אתה בכל, במראה פניך ובתנועות גופך לאחי דויד עליו השלום, לא זכה אחי דויד להיות לך לדוד, מת פתאום ביום שהיה לבר־מצוָה.” ערב נסיעתו של גבריאל לאירופה, כשבא להיפרד מעל אביו, היה הלה מטושטש לחלוטין. הוא מרט בשפמו השחור וצימצם גבותיו השחורות עד שהיו כשתי דבשות של גל קודר אחד ונהם בקולו העתיק וניחר “שמע, דויד: הלא כבר אמרתי לך שלא תלך לבית־לחם.” הוא כיעכע וירק ופניו אדמו מאוד. “בדרכך תסור לקבר רחל אמנו, אבל לא תשתהה שם הרבה כדי שלא ירד לך היום במקום, ולא תלון בו.” אבל טשטוש זה, כאמור, לא הוא שגרם לכך ששמו של גבריאל נמחה מן הצוָאה. גרמה לכך התנהגותו של גבריאל עצמו, שביזבז את כספי אביו באירופה במשך כל השנים ולא למד רפואה למרות כל מכתבי האזהרה שקיבל מאביו, בהם התרה בו לאמור שאם ימשיך להיות “בן סורר ומורה” יפסיק לו את קִצבתוֹ וידירנו “מן הנחלה”, ואם אמנם נמצאה לו, לגבריאל, קורת גג לראשו כשחזר ארצה בחוסר כל, לא היה זה בזכות אביו האהוב עליו – וכל ימי חייו אהב גבריאל את אביו יותר משאהב כל נפש חיה שבעולם – אלא בזכות מרמתהּ של אמוֹ.

אותה ראיתי, כאמור, כמעט מדי יום ביומו במשך כל תקופת מגורינו בביתה, וביחוד בחודשי החופש הגדול, שהרי את החופש הגדול ביליתי ברובו על מרפסת ביתנו. אז לא רוַח עדיין מנהג הקייטנות לילדי בתי־הספר, ואנחנו היינו משחקים בחצר ומחליפים ספרים בספריית “בני־ברית”, הקיימת, כמדומני, עד עצם היום הזה באותו בניין עצמו בסמטה המסתעפת מרחוב הנביאים. הייתי קורא על המרפסת, מול פתח ביתה, וכשהייתי מגיע לדף המותח ביותר, היתה מפסיקה אותי מקריאתי. נקראתי לעזור לה בהורדת המיטה המתקפלת למרתף או בהעלאתה ממנו, בהזזת השידה מן הקיר, כדי שיוכל המטאטא לחדור לפינות הרחוקות והעזובות ובהחזרתה למקומה, אחרי כיבודן. כן גם נתכבדתי בשליחויות לקניה שאינה כרוכה במומחיות מיוחדת, כגון קניית גפרורים או פך שמן זית או מקלות־כביסה, או כל שהוא מוצר שאין דרכו להתבלות ולהרקיב ולהבאיש ואין סולם־הערכים־על־אינסוף־מדרגות־הטוב־והרע תופס בו. מטעם זה לא נשלחתי מעודי לקנות, למשל, לחם או אוֹקיַת עגבניות, המצריכים הבחנה טבעית דקה, נוסף על נסיון החיים, אם כי דווקא בסוגיה זו השמיעתני לקח טוב, מפורט וממושך: הלחם צריך שיהיה אפוי היטב, שאין לך נזק רב לקיבה מעיסת בצק שלא נאפתה כדבעי, אך גם אסור לו שיהיה אפוי למעלה מן המידה הדרושה, שאז הוא חורג מן האפוי ונכנס אל השרוף, ומצינו גם כיכרות לחם שבצקם לא נלוש ולא החמיץ כהלכה, והריהם שרופים מבחוץ ובצקים מבפנים. נשאלת אפוא השאלה, מה יעשה אדם ולא יחטא: דהיינו, איך ידע לבוֹר לו בקרב כל הכיכרות אותה כיכר שנלושה כהלכה ועלתה בשאור כדבעי ונאפתה במידה הנכונה ובשיעור המדוייק? כדי שיגיע למדרגה זו על האדם להתברך בראש־ובראשונה בחושים הנכונים, ומכיוון שניחן בהם, עליו לעשות בהם שימוש ולחדדם בנסיון החיים הנרכש. עין היודעת להבחין בבוהק הגוון החום, המיוחד לכיכר האפויה בשיעור המדוייק, וחוטם המגלה את ריחה החם והטוב, ויד הממשמשת את מתח קשיות הקרום על־גבי פריכוּת בשר הלחם, ואוזן הערה לקולותיה הדקים, המתפצחים, של הכיכר הנלחצת בקרומה. אפילו היא, עם כל חדוּת חושיה ועושר נסיונה היתה טועה לפרקים ונאלצת לחזור על עקביה אל מוכר הלחם ולהחליף את הכיכר. וגם לאחר כל אלה הדברים המלווים בהדגמת צבעה וריחה ומגעה וקולותיה המתפצחים של הכיכר הנכונה בה היא בחרה, לא שלחתני לקנות אלא קלח סבון כביסה “שמן” וקלח אחד של סבון “קארבולי”, מה שחידד בי את עלבון הידיעה הברורה, שאין אני כשר וראוי בעיניה לקניית כיכר לחם. כעבור שנים, כשרוחנו היתה טובה עלינו ואני סחתי לו, לגבריאל, שעלבון קשה העליבה אמו, שלא מדעת, את חושי המפותחים, נענה הוא ואמר שאין לי אפילו מושג קלוש שבקלושים עד כמה חייב אני להיות מכיר־טובה ואסיר תודה לה על החסד שעשתה עמדי, כשמנעה ממני אותן קניות שהיו לו לסיוטי ילדות, סיוטי החזרת העגבניה הרקובה והלחם השרוף והחמאה המעופשת והאורז המתולע והגבינה המדיפה ריח נפט. “קום, גבי,” היתה אומרת לו, “והחזר מיד את החמאה המעופשת הזאת לאוזן האדומה.” כך כינתה את החנוָני: האוזן האדומה, כי על־כן עין חדה היתה לה לגלות את המיוחד לכל אדם ואדם, למראהו ולהליכותיו בכלל, ולפגמיו ומומיו בפרט. ואמנם, מצויין היה אותו חנוָני באוזנוֹ הימנית שהיתה, משום־מה, סמוקה תמיד, אפילו בשעה שאוזנוֹ האחרת ופניו בכלל החווירו. איש לא הבחין בכך עד שלא נתנה בו אשת הבֶּק את עינה החדה, ומכיוון שנתנה בו עין ופסקה את פסוקה, שוב דבק בו הכינוי ולא הִרפּה ממנו כל ימי חייו; ומה שהיה עד אז טפל הנעלם מן העין ובטל בשישים, הפך לעיקר בו, לנקודת הציון. תודות לעין חדה זו לא נמצא אדם שבא אתה במשא־ומתן כלשהו, החל בסוחרים למיניהם וכלה בעוזרות־הבית ובידידי בעלה, שלא זכה בכינוי מיוחד מפיה, ולא לכינוי בלבד, אלא גם לחיקוי, שכן נוסף על עינה החדה נתברכה מטבעה בכשרון המשחק. כשהיתה מספרת, למשל, על השתלשלות המחלוקת שפרצה בינה לבין הכרבולת השחורה, הלא היא דינה, הכובסת הפרסיה, שזכתה לכך על שום מראה בכלל ותסרוקתּהּ בפרט, היתה מוסרת לא רק את דבריה אלא מציגה את דרך דיבורה ותנועותיה ונעימת קולה ומנגינתה. פעמים, כשנחה עליה הרוח, היתה מסגלת לעצמה את חיתוך דיבורו של בר־שיחתהּ תוך כדי שיחה עמו: עם הטייח התימני דיברה כאילו היתה היא עצמה תימניה, ועם האוזן האדומה, שהיה יהודי גליצאי, היתה משוחחת יידיש בנעימה גליצאית מובהקת ומודגשת, מה שהיה מסב לה, כפי הנראה, קורת־רוח כפולה ומכופלת של סיפוק יצר המשחק הטבעי ושל חיקוי אדם, שחוברו בו שתי מעלות מופלגות גם יחד, בהיותו גם סוחר וגם גליצאי. כל הסוחרים היו בעיניה רמאים שאינם נושאים עיניהם אלא להזדמנות הנאותה להיפּטר מן הסחורה המקולקלת ביותר תמורת התשלום המפולפל ביותר; וכל הגליצאים נוכלים ערמומיים מבטן ומלידה, “אי לך, גבי, טיפש מטופש,” היתה אומרת לבנה, משנרתע מהחזרת קניותיו, “מה זה אתה מתבייש להחזיר לאוזן האדומה את חמאתו המעופשת? סוחר גליצאי נוכל זה אינו מתבייש לרמות ילד קטן ולתקוע לידו את חבילת החמאה האחרונה שנשארה לו מלפני שבוע, ואתה עוד מתבייש להחזיר לו אותה? באיזה מין עולם אנחנו חיים? המרומה מתבייש להוכיח לרמאי שרימה אותו, והנגנב מתבייש לדרוש מן הגנב את הגניבה. נו, ודאי וּוַדאי ששׂמחה קופצת על כל הסוחרים כשיוצא הטיפש לקניות בשוק!”

לזכותה של אשת הבֶּק ייאָמר שלא רק את בנה היתה שולחת להחזיר את הסחורה המקולקלת, ולא רק את בעלה, שיחליף את המתנה שקנה לה, אלא היא גופה – ככל שואפי השלמוּת מאז ומעולם – היתה מחמירה עם עצמה יותר משהחמירה עם הסובבים אותה, והיתה עסוקה לא מעט בהחזרת אותן קניות שלא הניחו את דעתה או שנתחרטה עליהן. וכאותם שואפי שלמוּת שבכל הדורות אף היא האריכה לדקדק בכל תבשיל ותבשיל עד שיצא מתוקן כל צורכּוֹ מלפניה, ואמנם היה בו, בכל אחד מן המאכלות שיצאו מתחת ידיה, כדי לשובב לב ונפש, אלא שמרוב עמל ויגע היה אותו מאכל בא לעולם באיחור גדול, ועל־כן היה בעלה, באותם ימים שעשה עמה, מתאונן שלעולם אין ארוחתו מוכנה בעִתּהּ, ואין המנות ניתנות בעת ובעונה אחת. כדי ליהנות ממש מארוחה מעשה ידיה של הגברת – כך היה הזקן אומר – חייב אדם להקדיש לה יום תמים; לעת בוקר יהא הסלט מוכן, לצהריים יוגש התבשיל, בשעת מנחה המרק, ובשעת מעריב הפרפראות. לשון גוזמה נקט הזקן, אך יש בה כדי לתת מושג מקצב חייה של אשתו הירושלמית, אשר ככל שואפי השלמוּת מימים משכבר סבלה גם היא קשות מן המציאות הפגומה האופפת אותה. אפילו באותן שנים טובות, כשהיה הבניין כולו עומד לרשותה ונוספה עליו משרתת מוסלמית, נוהגת היתה להתאונן: על־אחת־כמה־וכמה בערוב ימיה, כשהשכירה לנו את ביתה וירדה להתגורר ב"חדר־המדרגות". אז היתה אשה בת שישים ומעלה, ובדומה לתהפוכות רוחה, ובמקביל להן, היו חלים שינויים מפתיעים בחזותה. כשהיתה צעירה נמנתה על אותן נשים יפות מן הסוג השחרחר־עדין, והיתה זו אותה עדינות שבחיתוך פניה ובמבט עיני האיילה החומות (שהרי גבריאל ירש את עיניו הכחולות מאביו הספרדי דווקא, ולא מאמו האשכנזיה, חומת העין) ובגמישות גופה ובתנועות ידיה ובקולה ובצחוקה שלקחו שבי את ליבּו של קונסול ספרד, כשבא לערוך ביקור נימוסין בבית־הספר לבנות על שם אוֶלינה די־רוטשילד, בו עמדה היא לסיים את חוק לימודיה, והיא שהגישה לו פרחים בשם הכיתה המסיימת. כמה־וכמה שנים אחרי שנשא אותה על אשתו היפואית סבור היה עדיין שהוא איש גס מכל הבחינות הגופניות והרוחניות, בהשוָאה אליה. רק משמלאו לו, לגבריאל, שלוש־עשרה שנה החל שומע את אביו, בשעות המריבה עם אמו, מכנה אותה בשם “הצפעוני העדין”, ולסניור מואיז היה אומר שאותו פסוק, המזהיר את האדם מפני תלמידי־החכמים לא נתכוון אלא לגברת הירושלמית שנשיכתה נשיכת שוּעל ועקיצתה עקיצת עקרב ולחישתה לחישת שרף וכל דבריה כגחלי אש. אותה חזות עדינה נשתיירה בה גם לעת זיקנה, אם כי היתה כבר שפופה בהליכתהּ ואיטית בתנועותיה ומאוּלצת ללא כל שיור שהוא לגמישותה שבעבר. בדרך־כלל דומה היה ששקועה היא בעולם רחוק ומופרש, גם כשהיתה סובבת בשוק לקניותיה, ומאחר שהיתה איטית כל־כך בכל מעשיה ונוטה לשקוע באמצע כל עשייה שהיא בהרהורים ארוכים ורחוקים ובהזיה בהקיץ, לא הספיק לה מעודה זמנה אפילו לשִגרת חיי יומיום שלה, ותמיד עסוקה היתה בבישול או בתיקון או בניקוי, אף שהיתה בודדה לחלוטין, ולאחר מות בעלה נשתיירה ללא כל קשרי ידידות פרט ליחסי האחוָה שנרקמו בינה לבין אחותה פנינה. יושבת היתה שעות רצופות על המרפסת, פתח ביתה, ובוררת אורז בקערת־נחושת שטוחה המכונה “סיניה” בקלסתר פנים מובדל ורחוק. פעמים היתה מהמהמת נעימת מנגינה כלשהי בקול שליו, נמוך ונעים לאוזן, ואני לא חדלתי מלהשתאות על כך שאותו פה, המנעים זמירות, הוא הפה שמתוכו בקעו הצרחות ההיסטריות על בעלה, אותן צעקות שעשו את בשרי חידודין מחמת אותה מהות חייתית עתיקה ופרועה שנשתקפה בהן. מובטחני שאדם שראה אותה אך ורק בשעת שלוָתהּ המתנגנת רכות לא היה מסוגל להאמין בשום פנים ואופן שאשה רכה ועדינה זו אוצרת במעמקיה פראות חייתית פרועה ומאוּיימת אשר כזאת, כפי שאותו אדם שהיה עד ליחסי האחוָה הנלבבים שנתפתחו בינה לבין אחותה פּנינה, אחרי מותו של הבֶּק הזקן, לא היה מסוגל להעלות על דעתו את המלחמות המכוערות והאכזריות שנלחמה באחותה שלושים שנה קודם־לכן, משנסתבר לה שזו נכנסה בקשרי־אהבים עם בעלה יהודה פרוספּר בֶּק. אלו נמנו על זכרונות הילדות המבישים והמוחצים־עד־דכא של גבריאל; איך אמו הענוגה והאוהבת, החרדה לכל ניד עפעף שלו, הפכה לנמרה מזרה אימים, שלא זו בלבד שאינה רואה ואינה שומעת את בכי בנה המתחנן לפניה לאמור “אמא, הפסיקי, הפסיקי, די, אינני יכול עוד,” אלא עלולה היא בעִוורון זעמה המשתולל לרמוס את בנה־יחידהּ בתאוצתה לעשות כליָה באחותהּ, המשיבה מלחמה שערה בנסיגתהּ. כחתולת־בר נאחזה בכל ציפורניה בשערות ראשה של אחותה פּנינה וצעקה, תוך התנפחות גידי צוָארהּ, “צַדֶקֶת! צַדֶקֶת! אמרי לי – מי רדפה אחרי האבר השמן של הנואף התורכּי? צַדֶקֶת! אני אנקר לך את עינייך! צַדֶקֶת!” זו כבר לא היתה צעקה אלא מין רשיפה החורגת מן המקובל כקול אנוש. פּנינה היתה אחותה הבכירה, שנשארה בבית־אביה, רוָקה דתיה מזדקנת והולכת, שנים רבות אחרי נישואיה המחפירים של האפיקורסית הצעירה, המופקרת, ל"נואף התורכּי". באותן מריבות שבין האחיות, שקדמו לתגלית קשרי־האהבים של פּנינה, נוהגת היתה זו לתלות את חרפת רוָקוּתה בהתנהגותה של אחותה הצעירה הכופרת־בעיקר, שליבה הלך שבי אחר “האבר השמן של הנואף התורכּי” ותהי לו ל"פילגש". ומי הוא היהודי הטוב וירא־השמים, שייאוֹת לשׂאת לו אשה, שאחותה היא כופרת־בעיקר ופילגש לנואף תורכּי? כך היתה פּנינה טוענת בשנות רוָקוּתהּ הממושכות, כל עוד נמשכו קשרי־האהבים שרקמה בסתר עם אותו נואף תורכּי גופו. ומשהללו נפסקו בעקבות התגלותם, נמצא לה דווקא יהודי “טוב וירא־שמים” שהיה להוט לשאתה לו לאשה. אחרי מותו של הבֶּק הזקן חזרה הגברת והרשתה לפנינה אחותה לבוא אליה ולשמש אותה כפי הצורך, שכן היתה נתקפת כאבי ראש ומחוֹשי גב מסתוריים, ותכופות היתה שוכבת על מיטתה במטלית רטובה, כרוכה סביב ראשה כמעין טורבאן, כנגד הסחרחורת, ומניחה לפנינה אחותה הבכירה לסעוד אותה בחוליהּ, ואף אותה היתה שולחת לקניות. פעמים נאלצה, כמובן, לגעור בפנינה אחותה הבכירה, ופעמים מהתלת היתה בה, אך בדרך־כלל היו הן יושבות ומנעימות שיחה מתוך קורת־הרוח.

באותן שעות ארוכות בהן היתה יושבת פתח חדרה ומקַנבת בַּמיה ומפזמת חרש לעצמה בקול רך ומתנגן צלולות מפזמונות ימי ילדותה, לאור השקיעה, היתה גם מספרת לי קצת, לבקשתי, על גבריאל בנה. כשהייתי אני מעלה שאלה על־אודותיו, היתה היא עונה לי, גם חורזת לפעמים, חוליות נוספות מימי ילדותו של גבריאל על חוט תשובתה, אבל מעצמה לא נתעוררה מעולם לספר לי על בנה, מפני שבאותם ימים בהם הכּרתיה, בערוב חייה, היו כבר כל הגיגיה נתונים לה לעצמה, לתחושותיה ולמחוֹשיה ולימי ילדותה ונעוריה שלה. לפיכך שמעתי לראשונה על גבריאל בימי ילדותו, בימים שהיה עדיין לומד בישיבה הקטנה של ר' אברהמל’ה שבעיר העתיקה, לא מפיה של אמו אלא דווקא מפיו של ר' יצחק, בנו של האוזן האדומה, כשנשלחתי לחנותו לקנות חצי רוטל סוכר דק ותריסר מקלות כביסה. תחילה נשלח הילד גבריאל ללמוד בחדר ובישיבה הקטנה של ר' אברהמל’ה, ומשם עבר לבית־הספר אליאנס שנקרא בעברית כי"ח. משסיימו, עבר לבית־המדרש למורים מיסודה של החברה הגרמנית־יהודית “עזרה”. היה זה אביו, היהודי הספרדי בעל התואר התורכּי, ששלחו להתחיל את לימודיו בחדר אשכנזי דווקא. עשה זאת כדי שהילד – כך אמר – “יכּה שורשים במורשת אבותיו,” ובעיניו עדיף היה החדר האשכנזי על “תלמוד־תורה” הספרדי, מפני ש"האשכנזים מחמירים יותר וקנאים יותר" מן הספרדים.

בשורשים עמוקים במורשת אבותיו, נוסח הישיבה הקטנה של רבי אברהמל’ה בעיר העתיקה, זו שעתידה היתה להוציא מקִרבּהּ דורות של נטורי קרתא, יוכל הילד גבריאל – כך סבור היה אביו הבֶּק, קונסול ספרד – לשלח אחר־כך את פארותיו לכל רוח זרה, בלי היזק לנפשו.

אותו ר' יצחק, בנו של האוזן האדומה, שעתיד היה אחרי קום המדינה ליהפך לאחד מעמודי־התווך של נטורי־קרתא, נראה כבר אז בעיני כיהודי זקן לכל דבר, אם כי לא מלאו לו באותם ימים ארבעים שנה, שהרי למד בילדותו בחדר אחד עם גבריאל. האוזן האדומה עצמו היה קורא לבנו לא “יצחק” אלא “רֶבּ יצחוֹק”. רֶבּ יצחוֹק זה היה בעל גוף ובעל זקן מגודל, פרוע לכל עבר כזנב הסוס הדוהר, אך עיקר קסמו נעוץ היה בפאוֹתיו. בין כל היהודים שנפגשו לי בחיי בשוק מאה שערים ובבתי האונגרים לא ראיתי זוג פיאות ארוכות ועבותות כל־כך. מאחר שלא היה מסלסלן, כדרכם של הטרזנים שבקרב בעלי הפיאות, אלא מניח להן שיגדלו כרצונן, היו הן שופעות לתוך הזקן כשני נהרות מתערבלים ומקציפים הנשפכים אל הים הגדול. כשהייתי נכנס לחנות בשליחויותיה של בעלת־הבית, הייתי פונה אליו בעברית והוא עונה לי ביידיש, כיוון שהיה דובר אך ורק יידיש, ויידיש היה דובר לא מפני שלא הבין עברית, אלא משום שהדיבור העברי היה בעיניו מנהג אפיקורסים ששתו ממימיו של אותו “עוכר־ישראל אליעזר בן־יהודה ימח שמו וזכרו.” אותו יום קניתי בהקפה ואמרתי לו שיזקוף את חצי רוטל הסוכר ותריסר מקלות־הכביסה לחשבונה של הגברת לוריא. פניו לבשו סבר חמור ונרגן. כשהיה רושם בפנקסו שאל אותי, בלי לזקוף את עיניו, אם בנה גבריאל חזר כבר מחוץ־לארץ. “מוח יש לו,” אמר, “אבל הוא רשע. נפשו נפש של עכו”ם היא. בימינו לא תמצא דוגמתו אפילו בקרב הגויים שחדלו זה מכבר לעבוד לגילולים. בעודו ילד קטן בחדר היה כבר עובד עבודה זרה, רחמנא לצלן."

כשהיה איש מקבל במתנה תואר של “עוכר־ישראל” או “גוי”, ואשה מתכבדת בכינוי “פרוצה” מפיו של יהודי אדוּק בדת, לא עלה על דעתי מעולם לראות באותו איש גוי באמת, או ליַחס לאותה אשה תזנוּני פריצות. הנה אני עצמי זכיתי, כמה וכמה פעמים, להיקרא בשם “גוי מנוּול”, כשעברתי בשכונת מאה שערים הסמוכה בלי כובע לראשי, ואחותי שעברה באותה שכונה בשמלת קיץ קלה נתכבדה בקריאות “פרוצה, פרוצה!” אותם כינויים וכיוצא בהם הריהם נטולי משמעות של שם תואר פרטי, שבא להגדיר אדם מסויים, ואני הבנתי אותם כמות שהם – כינויי גנאי קיבוציים לציון כל מי שאינו משתייך על מחנה האדוקים בדת ואינו מתנהג כמותם.

לפיכך לא הייתי מתרשם מדבריו של רב יצחוֹק כלל ולא הייתי מסיק מהם אלא זאת, שגבריאל פרק עול תורה ומצוות בעודנו תלמיד בחדר, אלמלא חשתי, הן מנוסח דבריו של רב יצחוֹק והן מנעימתם, שמבקש הוא לציין משהו נורא, מין התנהגות פרועה יחידה במינה ומיוחדת לו, לגבריאל, להבדילו מן האפיקורסים המצויים ואפילו מן הגויים; אך מתוך המילים “נפש של עכו”ם" ו"עבודת גילולים" לא קיבלתי כל תמונה ברורה ולא הבינותי במה, למעשה, הדברים אמורים. גם מפי אמו של גבריאל לא קיבלתי כל תמונה ברורה, כשחזרתי מן החנות ומסרתי לה, ביחד עם רוטל הסוכר ותריסר מקלות הכביסה גם חלק מדבריו של בנו של האוזן האדומה על בנה שלה. נזהרתי, כמובן, לחזור אך ורק על הדברים שנראו בעיני כעלולים פחות מכל לעורר את זעמה, הלא הם “עבודה זרה”. למה נתכוון רב יצחוֹק – כך שאלתי אותה מתוך סקרנות גרידא, סקרנות תמימה – כשאמר על גבריאל שהיה עובד בילדותו עבודה זרה?

“תיפח רוחו של אותו פרא־אדם” – אמרה בלי שמץ של התרגשות למשמע דברי, ובלי להתיַחס אליהם כלל, ואני תמהתי על האפשרות לכנות איש זקן בעל זקן ופיאות אשר כאלה בשם “פרא־אדם”. “כאוזן האדומה כן בנו – גנב גליצאי הוא. ראה נא איזה מין סוכר עכור נתן לך!”

אחרי שהערתה את הסוכר אל תוך צנצנת והניחה את מקלות־הכביסה על מגירת השידה, יצאה אל המרפסת להמשיך בקינוב החוּרפֵש – כך נקרא אותו ירק בערבית, ובשם זה ממשיך אני לכנותו, כי שמו העברי נעלם ממני עד עצם היום הזה. בן משפחתו המטופח מכונה בלועזית בשם “ארטישוֹק”. מששקעה בחורפֵש חשבתי שלא שמעה כלל את שאלתי בדבר העבודה הזרה, בה התעסק בנה בימי ילדותו, וחיפשתי דרכים להעלותה מחדש, אך עד שלא מצאתין פתחה היא ואמרה, כמדברת עם עצמה: “כשהיה גבי ילד היה עובד עבודה זרה? אצל אלה החשוכים השנוֹררים כל עבודה היא זרה. גבי היה ילד בעל פנטסיות. בזה דומה הוא לזקן. הזקן הרי מזרחי הוא, והמזרחים בעלי פנטסיות הם. כל ימי חייו היה הזקן שקוע בדמיונות מזרחיים על הכל, ובמיוחד על משה רבנו, זה האיש משה שהוציא גוי מקרב גוי. מה עשה משה? לקח ערב־רב, אספסוף של עבדים בני עבדים, ועשה אותם לגוי גדול. מדוע גרר אותם ארבעים שנה במדבר, בארץ צִיה וצלמוות, במקום לא תדרוך בו כף רגלו של אדם מן הישוב? שמע את אשר אני אומר לך: אני אומרת שכך עשה משום שבושה היתה לו, למשה, להופיע בציבור, בין בני־אדם מן הישוב, בלוויית אותו ערב־רב של עבדים פוחזים וריקים, שעולם נפרק מעל צוָארם פתע־פתאום. כל הגיגיו של התורכּי הזקן לא היו נתונים אלא למשה רבנו, וכמדומה שלא חסרה היתה לו אלא אשה כושית כדי שייהפך הוא עצמו למשה. וגבי – הלא עצם מעצמו של הזקן הוא, ובשר מבשרו, וכפי שירש מאביו את כוחו וגבורתו, כן גם ירש ממנו את הכוח המדמה: מדי יום ביומו היה חוזר מן החדר בסיפור מעשה חדש נורא ונפלא, שאירע לו, כביכול, באותו יום. היה הוזה בהקיץ וחוזה חזיונות שוא ותעתועים עד שהייתי חוששת לבריאותו. יודע אתה: לכל עת, וגבול לכל מידה, וכל הפרזה פוגעת בחיי אדם. אדם שמשקיע עצמו בפנטסיות מאבד את אחיזתו בעולם הזה, וסופו עדי אובד. ובאמת, ראה מה עלתה לו, לגבי! בחור שנתברך בכשרונות נפלאים שכאלה, וגם אפשרויות, ברוך־השם, לא חסרו לו. הכל הודו – גם ראש הישיבה וגם מוריו בבית־ספר למל ובאליאנס, שתפיסה מצוּינת לו ומוח חריף מאין כמותו. גם בבית, ברוך־השם, לא חסר דבר, ואם תמצא לומר, הרי חי ממש בנעימים ובתפנוקים, אשר דוגמתם לא נראו לכל אותם אביונים דלפונים ירושלמים אפילו בטובים שבחלומותיהם. וכי מי עוד, מקרב כל חבריו, נשלח לפריס כבן מלך, כנסיך ממש, להשתלם בלימודים כמותו? הרי יכול היה לחזור ארצה כבר לפני שנים ולהיות גדול הרופאים בארץ! גדול מדוקטור טיכו ומדוקטור מזא”ה ומדוקטור ואלאך גם יחד! ומה עשה הוא שם? נו, שואלת אני אותך, מה עשה ומה עושה גבי כל אלה השנים שם בפריס? את כל כספו של אביו הזקן כבר ביזבז על דברי הבל ורעות רוח, והריהו עכשיו מתגלגל שם מפינה מסריחה אחת לשניה, מחוֹר מעופש אחד למשנהו בעירוֹם ובחוסר־כל וכל זאת, אומרת אני לך, בגלל אותן פנטסיות שלו, הרי ליבּי ממש נקרע בקרבי ושותת דם כל הימים; גם בלילות אינני מוצאת מרגוע לנפשי מן המחשבות על חייו המתבזבזים וכלים בתוהו וריק, בדברי הבל ופנטסיות מזרחיות; אותם דמיונות שירש מאביו, התורכּי הזקן. הרי אמרתי לך כבר שעצם מעצמו הוא, ובשר מבשרו."

בשלב זה חזרה הזקנה לדון באריכות לשון במעלותיו ובחסרונותיו של בעלה המנוח, ואל בנה לא חזרו הגיגיה. ככל שהוסיפה ודיברה – כן נתקצרה רוחי והלכה ושקעה במועקה עמומה, עם התודעה המתבהרת והולכת שמפיה לא אציל דבר מסויים העשוי לתת לי תמונה כלשהי מאותה עבודה זרה בה עסק גבריאל בימי ילדותו – מה שמכונה היה בפיה בשם “פנטסיות מזרחיות” – משום שהגיגיה נתונים, למעשה, לה לעצמה, ומאחר שהיא עצמה מלאה וממולאה היתה בפרשת חייה עם הבֶּק התורכּי, זכרונו לברכה, העלתה את בעלה המת על ראש כל שרעפיה, ולא הותירה לבנה החי אלא רפרוף בשוליהם, ובמידה שהעמידתהו לפרקים, לזמן־מה, במוקד התבוננותה, לא הופיע שם גבריאל אלא כחלק ממגילת הזקן. בימים הבאים ניסיתי עוד כמה פעמים לחזור אל עניין “הפנטסיות המזרחיות” של בנה בימי ילדותו, אך בדבריה לא נמצא כל חידוש, ולא היתה בהם אלא הדגשה חוזרת ונשנית, שהללו באו לו בירושה מאביו כמין מחלה תורשתית. דיבוריה של הזקנה, שזרמו בערוץ כל־כך שונה ורחוק מן הכיוון אליו נשאתי אני את נפשי, ושעל־כן הפליאו כה להרגיז אותי, עוררו בכל־זאת תהודה משונה בנפשי, לא בהקיץ אלא בחלום לילה, שחזר ונשנה כמה פעמים בימי ילדותי, ובו הם נשתלבו באותה שיחת דברים שגילגל הבֶּק הזקן לפני מותו עם סניור מואיז ארך הרגליים. האוזן האדומה הישיש יושב כדרכו בפתח חנותו ומנמנם, ובנו, רֶבּ יצחוֹק, עומד בפאוֹתיו הפרועות לפני המאזניים ובוחן בעין נזעמת את לשון הפלס. אין זאת חנות המכולת אלא מרפסת הבית, והאוזן האדומה הישיש אינו אלא פרעה. אני מתפלא על כך שפרעה, שהיה בדמיוני מלך מצרים הרם והנישא על כל מלכי הארץ, הוא אשר בנה את פיתום ואת רעמסס ואת הפירמידות הגדולות, אינו, למעשה, אלא החנוָני הגליצאי. זה הישיש חסר האונים. אני מאוכזב ומדוכדך מזו המציאות האפורה, הקטנה, הזקנה ורפת־הכוח. ראש החרטומים, הלא הוא רֶבּ יצחוֹק, לוחש אל תוך אוזנו האדומה, החירשת, של פרעה, “התעורר, פקח את עיניך ושב ישר. הנה הוא בא. הפסק לנחור!” מדבריו אלה אני נמצא למד שאותו חרחוּר בלתי־פוסק, המנסר בעולם, נובע מנחירות אפו של פרעה אדום־האוזן הנאלץ, למגינת־ליבּו, להתעורר מתרדמתו, כיוון שמשה־איש־האלוהים עולה למרפסת, במגבעתו הלונדונית השחורה־הקשוחה ובמקלו, מתנשם ומתנשף ממאמץ העליה במדרגות הגבוהות. לצדו מפזר את רגליו הארוכות אילך ואילך סניור מואיז, שתומך אותו במרפקו ומשקיף על כל סביבותיו בעירנות יתירה מפני אויב ומתנכל. ואמנם ברגע זה מגיחה הזקנה מתוך חדר־המדרגות, עטה על הזקן, חוטפת את מגבעתו מעל ראשו ורומסת אותה ברגליה. ראש החרטומים מוקף עכשיו קהל חסידים הנראים כמתפללים בהתלהבות רבה. עיניהם עצומות בכוונה יתרה ופיותיהם פעורים, אלא שקולם אינו נשמע משום נחירותיו של פרעה, שחזר ושקע בשינה עמוקה, “אל תאמינו לו,” צועקת הזקנה לעבר החרטומים ומורה באצבעה על הבֶּק הזקן, “אלה רק פנטסיות מזרחיות. הוא לא משה, הוא לא משה! אין לו אשה כושית! האשה הכושית חסרה לו!” סניור מואיז עומד בינותם, מרגיעהּ במילים רכות ובתנועות יד של שיכוך הזעם, ובמחילה מכבודך, וכזאת לא ייעשׂה. הזקן היושב עכשיו בכורסה אדומה ומנגב מעל קרקפתו השעירה את טיפות הזיעה המבזיקות נצנוצים לאור השקיעה, רומז לסניור מואיז שיגש אליו ולוחש לו משהו על אוזנוֹ. ההתרגשות בקרב החרטומים מתגברת והולכת. הם מתנועעים בכל עוז, קדימה ואחורה, מתרוממים על קצות אצבעותיהם, סולדים ומרטיטים ונדים בראשיהם אילך ואילך. הם מכים באגרופיהם הקמוצים על לוח ליבּם. המועקה שבלבי מתחילה לפוג. אני מתעודד ומתעורר בשמחה מתוך הידיעה הברורה מראש, שעתיד מטה אהרון שייזָרק בפקודת משה איש האלוהים, לבלוע את הזקנה ולנצח את חרטומי־פרעה ואת טחנות־הרוח כולן.

צריך אני להדגיש כאן, שאותה ידיעה ברורה כבר לא היתה חלק מן החלום, שנפסק, למעשה, עם הלחישה שלחש הבֶּק הזקן על אוזנוֹ של סניור מואיז, זו שהחרידה את החרטומים ופוגגה את המועקה שבליבּי, אלא מסקנה הגיונית שבהקיץ, שנבעה מתוך נתוני החלום והוסיפה על תבוסתם של הזקנה ושל חרטומי־מצרים שבחלום, את מפלת טחנות הרוח של דון קישוט שבהקיץ, ובשמחה שנולדה מתוך אותה ידיעה נתערבבה חדוות כל היקיצות של אותו קיץ, והצחוק.

חדוות היקיצות של אותו קיץ ניטלה ממני זה חמש ועשרים שנה ומעלה. שעת היקיצה, זה המעבר ממציאות תודעת האדם בשנתו למציאות תודעת האדם ביקיצתו, היא הקשה והכואבת מכל השעות, גם אם עתידות עיני־הבשר־הנפקחות לשחרר את הנפש מבלהות עיני־הרוח־הנעצמות, באשר היא נמנית על אותם מעברי תהום של חידוש העולם, של הארה ושל לידה ושל מוות בהם מקיפים חבלי הלידה את הבורא ואת הנברא, את היולדת ואת הנולד, את העולם ואת משיחו.

משהחילותי אני עצמי מתיסר בחבלי היקיצה, מדי בוקר בבָקרוֹ, נזכרתי במה שסיפר לי גבריאל באותו קיץ של חדוות יקיצות, כשהיינו מטיילים פעם בדרך החבשים, לאחר אחד מהתקפי הסנוורים שלו. בנעוריו, כשהיה לומד עדיין בישיבה הקטנה, קרא במדרש אחד – או בפירוש מן הפירושים לספר בראשית, אינני זוכר כבר בדיוק – על הפסוק “ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור”: “ויהי” מלשון “וי” – זו זעקת הכאב של בריאת האור והעולם. גבריאל אמר שהתחיל להבין את משמעות הדברים הללו רק יובל שנים לאחר שקרא אותם, משהחלו התקפי הסנוורים פוקדים אותו; וכמדומני שאני עצמי התחלתי לתפוס משהו ממשמעותם, שככל משמעות של אמת אין אדם יכול להבינהּ ולהכילהּ אלא אם כן חזה אותה מבשרו, רק כחצי יובל בשנים לאחר שגבריאל מסר לי אותם, משבאוני כאבי היקיצה, אלה הארורים שנועדו ללמדני בדרך היסורים הקשה והארוכה כל־כך את פשר הברכה האבודה של חדוות היקיצות, שאינה קיימת עוד אלא בגעגועי הזיכּרון ובתקוה נואלת לשובה, ביום־מן־הימים.

ייתכן שאין זה אלא עניין של גיל, ואולי היה אז, בילדותי, המעבר התהומי מתודעת השינה לתודעת ההקיץ מהיר עד מאוד ובלתי־מודע, ולפיכך היה גם הכאב בלתי־מודע, גם אפשר – ואני נוטה להאמין באפשרות זו, אולי מכיוון שרוצה אני להאמין בה – שאז לא היתה קיימת כלל התהום הפעורה בין שני מצבי הנפש הללו, זו תהום המוות והלידה, ואני הייתי רץ ועובר מן השינה ליקיצה, ומן ההקיץ אל השינה, כמחדר אחד למשנהו בארמון קסום בעליצות תוססת חדוות ההפתעות המפליאות הצפויות לי בכל פינה ובראש כל גרם־מעלות. יש להדגיש, ולחזור ולהדגיש, שתודעת הנפש בשינה ותודעת הנפש בהקיץ אינן זהות, כמובן, לתודעת הלילה ולתודעת היום, אם כי השינה נופלת בדרך־כלל בלילה והיקיצה ביום, מה שעלול לגרום, גם גורם לרוב, לבלבול המהויות ולסיבוכן. הנה, למשל, כשנתעוררה בי לראשונה תודעת הלילה בפגישתי עם שמי הלילה, התרחש הדבר אמנם בלילה, אך התודעה עצמה תודעה שבהקיץ היתה, וכמדומני שלא אגזים אם אומר שהן עולם היום והן עולם הלילה אינם אלא בחינות שונות במציאות תודעת האדם ביקיצתו, באשר מציאות האדם בשנתו, כמוה כמציאות הנפש לפני הלידה ואחרי המוות, שרויה מעבר ליום וללילה, ואף החלומות לא כולם חודרים ומגיעים אליה, אלא אם כן נמנים הם על סוג מסויים, הוא סוג החלומות שאפילו שכחתם אינה עולה בזיכּרון, וזכירתה של אותה מציאות מהותית העומדת מעבר ליום וללילה מותנית דווקא ביקיצתה של תודעת האדם שבהקיץ, יקיצה מתוך מציאות האדם בהקיץ הנמנית גם היא עם אותם מעברי תהום של חידוש העולם, של האָרה ושל לידה ושל מוות.

 

נקוּדת ציוּן רביעית: היוֹנה והירח    🔗

בעלת־הבית שלנו, הגברת לוריא, לא אהבה להיכנס לבית־המרקחת שלו, של דוקטור בלום, שהיה תמיד – כך אמרה – גורם לה או למועקת אשמה על שהיא מפריעה אותו מעיסוקיו החשובים, או להרגשה נקועה של תינוקת שאינה יודעת לא לשאול ולא ולהשיב. תחושה נקועה, מעיקה ומרגיזה כפליים היה גורם לה באותן פעמים נדירות בהן ביקש דווקא להיות חביב אליה, ועל־כן היתה שולחת אותי אליו.

בתחילה סבור הייתי שמהלך הוא עירום ועריה מתחת לחלוקו הלבן, ושאין לו לבשרו אלא משקפיו צובטי החוטם כמין גנדי מן הסוג המדעי, משום שבפתח חלוקו מלמעלה לא ביצבץ אלא השֵׂער הצהבהב הדהוי שלחזהו, ולמטה לא נראו אלא ברכיו הלבנבנות־כחלחלות. רק מאוחר יותר נסתבר לי שרושם זה נובע מכך שבשעת עבודתו לא היתה לו עניבה לגרגרותיו, ומכנסיו מכנסי חאקי קצרים היו – לא מן הסוג שהיו הכל לובשים באותם הימים, אלא מסוג המכנסיים הקצרים של הקצינים והחיילים הבריטים שהיו נוקשים ומגוהצים יותר. רק עכשיו, תוך כדי כתיבת סיפור המעשה, עולה על דעתי שמאז קום המדינה חלפו כמעט כליל המכנסיים הקצרים מן הארץ. כדי להשלים את תמונתו של אותו גנדי מדעי, לא היו לרגליו בשעות עבודתו אלא סנדלים שנתרפטו והפכו לנעלי־בית מאז נקרעה הרצועה המלפפת את הקרסוֹל, ועם כל צעד היו נחבטים ברצפה. עסוק היה תדיר בהעברתם של המדור הנפרד ומדור הרעל מארון לארון ובסידורן מחדש של הצנצנות בכל מדור. מאחר שחזר לא מכבר מן האוניברסיטה של בֵּירוּת, מקום שם סיים את חוק לימודיו, ובית־המרקחת שלו חדש היה עמו, שיערתי בתחילה שעתיד הוא להפסיק מעיסוקו זה ברגע בו יקבע סופית את מקומה של כל תרופה. אך גם כעבור ימים, שבועות וחודשים – ובעצם כל משך התקופה בה שימש כרוקח – ממשיך היה להעתיק את הסמים ממקום למקום באותו סבר מרוכז בלבטיו, נמרץ בנפתוליו, מקומט ונקוּט, בו היה פוסע הלוך ושוב בסוּגר המעבדה בפניו המוּפנות כלפי מעלה ובידיו השלובות על אחוריו ומחזיקות את הספר הקטן, הפתוח באותו מקום בו אמור היה לקרוא. כשלא היה מבקש לקבוע מקומם של סמים, מחפש היה במרומי התקרה פשר לפסוקי הספר הקטן, המשולב באצבעות ידיו השלובות על אחוריו, ובין כך לכך צריך היה להיפנות לטִרדה הבלתי־נמנעת של רקיחת טיפות עיניים לגברת לוריא, לקוחתו הקבועה, שנשארה בכל־זאת – באמצעותי – האחת והיחידה הנאמנה לו עד קץ הימים של בית־המרקחת. “הה, מה אומר הדור הצעיר?” היה שואל אותי פעמַיים בשבוע מבלי להסתכל בי, כי על־כן היו עיניו בוחנות את הצנצנות במדור הרעל החדש – “מי יושיע אותנו?”. פעמים היה משנה מן הנוסח ושואל “מי יביא גאולה לעולם?”, ופעם אחת אמר “מי יושיע אותי?”

פעם נתעורר פתאום להסתכל בי ולשאול, “וגבריאל מה שלומו? מתי ראית אותו לאחרונה?”

“אף פעם לא ראיתי אותו,” אמרתי. כשעה אחת קודם ניסיתי לשוא להציל מדבריה של הגברת לוריא תמונה כלשהי מגבריאל בימי ילדותו, ועדיין לא ידעתי שעתיד אני לראותו תוך פחות מחודש ימים, עם שובו הביתה פתאום.

“ודאי נסע לחוצה־לארץ לפני שאתה נולדת,” אמר, “כך הוא הדבר בימינו. איש אינו רואה את אחיו.”

“איננו אחי,” אמרתי לו. “והגברת לוריא אינה אמא שלי, היא בעלת־הבית שלנו.”

כפי הנראה לא שמע את דברי, ואם שמע לא עשו עליו כל רושם שהוא, שכן בחן את פני ואמר, “כן, כן. רואים מיד. אתם דומים זה לזה כשתי טיפות מים, פרט לבגדים. בילדותנו למדנו יחד חומש בחדר, והחומש הזה, הסם החזק הזה, היה בעוכריו. אמרתי זאת לאמא שלך. 'גברת לוריא’ – אמרתי לה – ‘מסרי לי את כתובתּוֹ של בנך גבריאל, אני רוצה לכתוב לו מכתב. את יודעת מה היה בעוכריו של בנך? החומש! כן, כן – החומש הוא שהרעיל את מוחו!’ ניסיתי להסביר לה זאת, אבל היא קמה וברחה. אמרה שאין לה זמן לשטויות, ומאז היא חוששת להיכנס אלי. מאחר שמילאה את מוחה בקש ובגבבה, לא נותר בו מקום לדברים החשובים באמת. סלח לי שאני מדבר כך על אמא שלך, אבל אינך צריך להיעלב – רוב האִמהוֹת בימינו, ובעצם רוב בני האדם הם כאלה. לכן הם עושים רושם של אנשים הטרודים כל־כך בעיסוקים חשובים. היא סירבה, כמובן, לתת לי את כתובתו של גבריאל אחיך. אילו ידעת אתה את כתובתו של גבריאל, הייתי מבקש אותה מידך, אבל ברור לי כשמש שמעולם לא גילתה לך אותה, כפי, שבוודאי, הצליחה להסתיר מפניך את כל הפרשה כולה שהתרחשה כמה וכמה שנים לפני שאתה נולדת, כשגבריאל עדיין ילד היה, והיה יורד לעמק קדרון בלילות ירח עם היונים שלו.”

בלילות ירח עם יוני שלי, שמעולם לא היו לי, אל עמק קדרון לא ירדתי מעודי, אבל פעם אחת עליתי אל הר הצופים בלילה בו צף הירח המלא ועלה מעבר להרי מואב כתום עוּלפה בדממה רחבה עתיקת־ימים, מצעפת ליל מדבר יהודה במתח גבוה של הוָיה שמעבר, חובקת רגלי תבל בגלי רוחב כתפי ההרים מפִסגת נבו עד טור מלכא, ואחר־כך ראיתי חלום. בחלום החוזר היתה הלבנה עולה מעבר להרי מואב ומקריבה אל הר הזיתים וגדֵלה והולכת ומסגילה והולכת ומוצצת וסופגת לקִרבּהּ את מיץ העולם, עד שהייתי מתעורר חרד ונפעם מביעותי ההכרה, שהִנה עוד מעט קט תכלה נפש העולם הסחוט. היתה זו אימת הישות האחרת המקיפה את העולם הנגלה כאפוֹף הים הגדול ורחב־הידיים את הספינה שחרטומה יהין לבקע את קצפו המלקק ירכתיה, ושעל הודו הקדמון מסוגל הנוסע להתענג רק כאשר חשות רגליו את מוצקות הסיפון, וברי לו שאין אנייתו מחשבת להיטרף. אימה אשר כזאת אחזתני רק כאשר חשתי את רוחות־הרפָאים הממלאות את החדר הסגור באישון לילה, בנפול עלי תרדמה, להעירני אל קריאת האובות המרחיפה עצמים, וכשהזכרתיה בהלוָייתהּ של בעלת־ביתנו באוזניו של דוקטור בלום, סח לי מה שקרא פעם בספר קטן אחד, שגם שמו וגם שם מחברו נשתכחו ממנו: לאמור, שלעולם דרכה של רוח המת להטיל אימה, אלא אם כן היה אותו מת אהוב עליך בימי חייו עלי אדמות. כשאירע לי הדבר לא ידעתי לא רק רוחו של מי מטילה עלי אימה, אלא אפילו אם זו רוחו של מישהו מסויים. עצם התחושה שקיימת ישות הממלאת את הבית, עם כל היוֹתה בלתי־נתפסת בחושי המקום והזמן, היתה לי נוראה מאוד, כלבנה הנוראה בחלום החוזר, שחזר ונזכר לי עם הרמז הראשון ללילות הירח בהם היה גבריאל יורד לעמק קדרון עם היונים שלו. “כן, כן,” הוסיף ואמר ושלח מבט ממושך אל גופתה המוכרכת של בעלת־ביתנו, שנראתה צמוקה וקטנה במותה הרבה יותר מבחייה, “רק אחרי מותו של אדם נודע לנו אם אהבנו אותו באמת.”

נעשה לי פתאום רע ממחשבתו המבצבצת מתוך מבטו וקולו כאילו היתה זו רוחה שלה, שבאה לבעתני באותו לילה, מאותה מסקנה נמהרת ומופרכת מעיקרה – שהרי אותו ליל אימים הקדים את ליל מוֹתהּ לפחות בשבעה שבועות – אך מתוך הניסיון לא ניסיתי להעמידו על טעותו אלא המשכתי להקשיב לו. עכשיו, משלכל הדעות פקעה רוחה מגופה, מצא עצמו דוקטור בלום חופשי לספר לי אותם פרטים בפרשת ילדותו של בנה גבריאל, שלדעתו הסתירה אותם מפני בכוונת־מכוון, ושלמען האמת חייב היה לגלותם בכל עת ובכל שעה אלא שנמנע בגללה, לא משום שראוּיה היתה לכך, אלא מכיוון שחש עצמו קשור לאיזושהי הגינות בסיסית ביחסי אנוש. דווקא בנקודה זו, ולמרות הניסיון, ניסיתי להעמידו על טעותו ולהוכיח לו שבעלת הבית לא ניסתה כלל להסתיר אותה פרשה, ולוּא רק מטעם פשוט זה שלא הכירה אותה, ועל המעט הידוע לה מתוכה לא נתנה דעתה כלל, ולשאלתי בדבר לילות הירח בהם היה גבריאל יורד לעמק קדרון עם היונים שלו, נענתה בתמיהה ואמרה “הה? לעמק קדרון? עם היונים שלו? ודאי ניסה פִרחח זה למכור אותן לערביי סילווַאן! באמת, רק עכשיו, אחרי כל־כך הרבה שנים נתגלה לי סוף־סוף הסוד הגדול לאן נעלמו היונים שלנו! ואני, מעולם לא עלה על דעתי לחשוד בו! הה, הה, פוחז גדול היה בילדותו!” – משמע שלא היה זה בעיניה אלא מעשה ילדות חסר כל חשיבות, שאינו ראוי אלא לאותו חיוך סלחן שנתחיכה לו במרחק שלושים שנה.

“מעשה ילדות חסר כל חשיבות!” חזר הרוקח על דבריה של בעלת־הבית, שנמסרו לו מפי באיחור מסויים, וחיוך ממורמר פשט על שפתיו. “אלוהים אדירים! ידעתי תמיד שסתמה את מוחה בקש ובגבבה, אבל כל אלה הימים שהייתי רוקח לה טיפות עיניים לא ידעתי שעד כדי כך טחו עיניה מראות. חבל, אני אומר לך, על כל טיפת מאמץ שהשקעתי בה כל אלה השנים. אתה מבין מה הצרה אתי? הצרה אתי היא בזאת שאני יודע שאין עם מי לדבר, שאני משחת את דברי על אוזניים ערלות, ושלמרות הכל אני ממשיך לנסות ולהסביר!”

כעסו חמר וגאה עם כל דיבור שיצא מפיו, וכשהגיעה ההלוָיה לבית־הקברות, כבר היו עיניו מאחורי משקפיהן צובטי החוטם מעורפלות בחרון אין־אונים על בעלת־הבית, שכל עוד שרוּיה היתה בתוך ביתה, חָיתה תקוָתוֹ עמו, שאם אך יעלה בידו ברוב הקשותיו לפרוץ לו דרך פנימה באחד הפתחים האטומים, יגיע סוף־סוף אליה, אך מאותו רגע בו נמלכה בדעתה ועלתה כליל אפסה תקוָתוֹ שלרוקח למצוא אותה, גם אילו הצליחו דבריו לפרום את האוזנים הערלות ולפרוץ לרוָחה את כל מבואות הגוף שנשאר ריק: בעלת־הבית שוב לא נשקפה מבעד לעינים הלאוֹת ולא צותתה מעבר לוִילאות האוזנים הערלות, ובאותה שעה עצמה, בה מהלך היה בצד ביתה הנטוש השב אל האבנים והעפר מהם לוקח, היתה כתובתהּ נעלמת ממנו יותר מכּתוֹבתוֹ של גבריאל בנה, שאותה העלימה מפניו, אם כי פרשת ילדותו נעלמה ממנה, ואל הפרטים הידועים לה מתוכה התיַחסה כאל מעשי קונדסות, שממרחק שלושים שנה אינם ראויים אלא לחיוך סלחן.

אשר לי, אני איני יודע אם ראויים הם לחיוך סלחן: מכיוון שהגיעו אלי מפיו של הרוקח ולא מפיה, וזאת בשעה שהיו עיניו מטושטשות בערפילי חרון־אין־האונים על הסתלקותה, אינני יודע לא רק למה ראויים הם, אלא אפילו איך ראה הוא אותם, הוא עצמו שהיה לפחות פעם אחת עד־ראיה להם. אך מאז נפלו מפיו כשברי חרסים עתיקים, המעירים בצלילם העמום את זכר פני ההוָיה האחרת, הקיימת מעבר לשִכחה הנולדת עם הלידה, שוב לא יכולתי לראות את מולד הלבנה מבלי שייוָלד בי צלם הנער גבריאל, שמשמלאו לו שלוש־עשרה שנה הגיע למצוות ועל־כן ירד עם יונתו אל עמק קדרון, לא במולד אלא בירח במילואו.

כשעלה על מיטתו נתמלא החדר החשוך געגועים והחלון הפתוח לרוָחה אל המזרח התבהר והלך מן האֶדן ולמעלה ועל הנימה המוזרת בלבנה היו פורטות כנפי יונתו המרחפת בחוץ, עד שצללה כרשף ממרום וירדה והתיַשבה על אדן החלון צללית כנגד הירח הצף מלמטה, להיות לה להילה כתומה. הוא קם להמיית קריאתה והתלבש ויצא אחריה החוצה, אל הירח המַשׁיר מעליו את אדמומיות הכתם על אדי הרי מואב ומכסיף והולך ומתעגל ככל שהוא מגביה ונוסק. רגלו לא ניגפה באבן וראשו לא התנפץ אל התהום למרגלות החומה, שעל שוניות ראשה היה ממהר ממגדל דויד על־פני גיא בן הינום והעופל וערוץ הגיחון ונחל הקדרון בואכה עמק יהושפט וכל רע לא אונה לו, גם לא עלול היה להדביקו, כל עוד לא נפגעה נפשו־הצרורה־בחיי־היונה ופועמת בינות לכנפיה: כשפגעה פעם אבן קלע בכנפהּ נפל הוא למשכב ולא החלים עד שלא נרפאה הכנף, גם ידע שעם מותה תכלה נפשו, ועל־כן רק ליונה המרחפת לפניו היה חרד כל משך מרוצתו על־פני התהומות העתיקים, עד שדילג וירד בפינת העופל ועבר אותו ונטה אל תחתית הערוץ ועלה בו בנחל קדרון ועבר בין קבר זכריה לבין יד־אבשלום והגיע אל במת הסלע, שלא הונף עליה ברזל. היונה נחתה על ראש הסלע בכיווּן הקו הסמוי הפועם בה ונמשך מנחל קדרון דרך עמק יהושפט לחצות את הנקודה בה פוגע מורדו המזרחי של הר הצופים במדרון מערב הר הזיתים, בזווית הירח, והוא שכב על גחונו על במת הסלע בידיו הצמודות לאורך גופו וברגליו הצמודות זו לזו, בקַו היונה והירח. על מילאת הדממה העתיקה הרחבה הריחנית הרוחמת בצינתה האדישה פירפרו הנימים המוֹזרוֹת בלבנה בתאוצת ערגונות רותתת ועולה בכליון ארץ אל ארץ, עד שנפתח קו־צינור־הספירות וזרמת־השפע פרצה בו ממנו אל נשימת הלבנה השואפת־אודם־שפַיִם ונושפת־סגוליות־כסופה שלעורהּ, אשר לאורה קם והחזיק אותה מפעמת והוגה מעל למזבח ושלח את ידו לשחוט את יונתו. איל לא נאחז בסבך בקרניו ודמה פרץ ונשפך על המזבח העירום מעצי המערכה. מקרנות המזבח שתת הדם הכחול לאור הירח נטף אחר נטף, וכל אש לא אחזה בגוויה המפרפרת להעלות ריח ניחוח בנחירי אלוהים, שיערב לו ויהי לו למשיב נפש מַתַת הנפש שכלתה עם קרבנהּ ולא סלחה לו.

“לעולם לא אסלח לעצמי על שלא הצלחתי להוציא ממנה את כתוֹבתוֹ של גבריאל,” אמר הרוקח כשהיינו חוזרים מהלוָיתהּ של בעלת־הבית והסיר את משקפיו מעל חוטמוֹ, כדי לצחצחם מאדי חרונו. כבעבר, בימי לימודיו בצרפת, כן גם עכשיו, אחרי שחזר גבריאל ונעלם, לא גילתה אמו לאיש את מקום הימצאו, ולפיכך לא נמצא מי שידע מהיכן להזעיק אותו בעוד מועד לקבורתהּ. עירומות מעדשותיהן נראו עיניו שלרוקח שקועות עמוק בארובותיהן ובוהות חסרות ישע בעולם לא־להן. “עכשיו כבר לא תהיה לי כל ברירה” – אמר באותו סבר מרוכז בלבטיו, נמרץ בנפתוליו, מקומט ונקוט, בו היה מעתיק את הסמים ממדור למדור, עם שהיה מחזיר את המשקפיים למקומם הקבוע, המסומן היטב בחריץ האדום המקיף את שורש אפו – “אלא לנסות וללמוד חומש באוניברסיטה. מי יודע? – אולי שם מבינים הם את תורת הכוהנים יותר טוב מהרבי שלנו, שלימד אותנו בילדותנו בחדר חומש עם רש”י? הרי כבר אינני דרדק, ובגילי הגיע כבר הזמן שאתיחס אל הדברים בישוב הדעת ובשלות־הנפש."

בזו הנקודה האחרונה דווקא הסכמתי אתו, אך לשלוַת־נפש מרובה לא זכה בלימודי החומש שלו על הר הצופים אותו רוקח מדופלם, שמאז פשט את חלוקו הלבן הארוך ונתחוור לעולם כולו שאמנם יש לו מכנסיים מעל לברכיים הבולטות, הלבנבנות־כחלחלות, נראה פחות או יותר כאדם מן הישוב, שכן נהגו באותם הימים רבים וגם טובים ללבוש מכנסיים קצרים. חרון־אין־האונים שאחזו לראשונה בהלוָייתהּ של בעלת־הבית, ושדומה היה כקשור – אם ננקוט לשון של ישוב־הדעת ושלוַת־הנפש – לאותו שינוי מסויים שחל במשכן שלה, וכמדומה עתיד לחלוף עם הסתגלותו של הרוקח לאותו שינוי, לא זו בלבד שלא שכך, אלא התגבר והלך ככל שהִרבּה הוא לשמוע שיעורים בחומש על הר הצופים ולדון בהם עם מוריו וחבריו ללימודים. למעשה כבר לא מסוגל היה להשמיע את דבריו – ולא רק בפרשת המשכן וכליו ואוהל־מועד וארון הברית והקורבנות, אלא בכל עניין שהוא – בלי לצעוק ולטלטל את ידיו בחלל העולם כטובע במים אדירים, המחפש לריק משהו להיאחז בו. קולו, שהיה בזמנו צלול ורם ונעים לאוזן (לפחות לאוזני, הרגישה עד היום לאותו לחן רך, המיוחד לילידי הארץ הוָתיקים, שהחלו מדברים עברית עוד בימי התורכּים –) הצטרד מרוב צעקות, וכזרם מתוך צינור סתום למחצה היה פורץ לפעמים דק וגבוהּ, ולפעמים מרחיש בכעכועים ובעבועים, והיה בו, כשלעצמו, כדי להרחיק מעליו לא רק את מוריו, שאת פניהם הלבין ברבים, אלא לצרום את אוזנוֹ של כל אדם שאינו כבד־שמיעה. אפילו אני התחמקתי ממנו כמה פעמים ברחוב, תוך כדי העמדת פנים של מי שטרוד כל־כך בעיסוקיו החשובים, שאינם סובלים כל דיחוי, עד שאינו רואה את הנקרה לו בדרכו. מה שהרגיז אותו יותר מכל בבית־האולפנא הגבוהּ למדעים והעלה את חמתו עד להשחית כליל את קולו, היה אותו דמיון שגילה, להוותוֹ, בין הפרופסור שלו, החי ופועל ומרביץ תורה ברבים, לבין בעלת־הבית שלנו, מנוחתה עדן. “הדמיון הנורא הזה שביניהם” – כך היה אומר – “עלול יום אחד להוציא אותי מדעתי.” וכמוה כן גם אותו פרופסור סבור היה שכל ענייני תורת כּוֹהנים ואוהל־מועד וארון־הברית והקורבנות למיניהם, הריהם מעשי ילדות שממרחק שלושת אלפים שנה אינם ראויים אלא לחיוך סלחן. אך מה שיסולח לה, שהיתה אשה פשוטה, ללא כל יומרות, לא יסולח לאדם המתעטר בהילה של תארים והולך להרביץ תורה ברבים, בשם המדע גלוי העיניים. מדבריו גם הבינותי, שבשם המדע גלוי העיניים פרצה המחלוקת הקשה ביותר בינו לבין הפרופסור שלו. לדעתו של הרוקח לא היה הפרופסור נוקט במתוֹדות מדעיות די הצורך, ודעתו זו – אותה לא טרח כלל להסתיר מפניו – היא־היא שפגעה בציפור־נפשׁו של הפרופסור לחומש וגרמה לו שיחליט להיפטר מן הסטודנט־הרוקח ויהי־מה.

מה צורה לבש הרגע האחרון בימי לימודיו של הרוקח עלי פסגת הצופים לא ידעתי בזמנו, מאחר שזה חל בדיוק באותה תקופה בה הייתי מתחמק מפניו; אך מתוך מה שסיפר לי אחר־כך, בפגישתנו האחרונה בקפה עטרה, הבינותי שהשניים ערכו את חגיגת הסיום במסע משותף אל המעבדה לביולוגיה, לשם הגיעו חבוקים ודבוקים זה לזה, לקול תרועות השמחה של כל הסטודנטים ומצהלות הסטודנטיות. המעבדה לביולוגיה עצמה לא היה לה כל קשר לסילוקו של הרוקח מן האוניברסיטה, עליו הוחלט עוד קודם שהגיעו לשם, ולא נשתרבבה לתוך הפרשה אלא בזכותו של הרוקח, שנזקק לה, בתורת הדגמה בלבד, לזיקה מדעית לחומש. מי שבא לחקור את תורת הכוהנים במתודות מדעיות באמת, חייב לערוך בה ניסויים רבים ומדוייקים ככל האפשר – כך היה חוזר וטוען באוזני הפרופסור וכל הסטודנטים, ולמעשה, באוזני כל מי שמוכן היה להאזין לו.

באחד השיעורים חיוָה דעתו, שעל האוניברסיטה העברית להקים את אוהל־מועד ואת ארון־הברית ואת המשכן על כל כליו, פרטיו ודקדוקיו, ובו ישמשו בקודש הפרופסור וכל עוזריו ותלמידיו, שיעלו את הקרבנות לפי כל הדינים, ככתבם וכלשונם ורק לאחר שנים רבות של אֶכּספרימנטים מדוייקים נהיה רשאים להביע חוַת־דעת בעלת ערך מדעי כלשהו על כוחה של עבודת־הקודש, המתוארת בתורה, להשכין בתוכנו את אלוהי ישראל, שאנו נחזור ונהיה לו לעם והוא יחזור ויתגלה לנו, ולעולם כולו, בכל נִסיו ונפלאותיו, אותותיו ומופתיו הגדולים והעצומים.

תוך כדי נשיאת דבריו אלה נתפשרה הצרידות שבקולו ונתמסמסה והלכה, וככל שהבחין בפניו של הפרופסור תהודת הסכמה לדבריו, כן חזר והצטלצל בקולו הלחן הנעים שלו, המקורי, מימים משכבר. הפרופסור, לא זו בלבד שניענע בראשו לאות הסכמה, אלא היה ממש מצהיל פניו כמוצא שלל רב. מזה זמן רב לא היה מיַחל אלא להזדמנות הנאותה לסילוקו משיעוריו, ועתה, משהגיע הרגע היפה, מנוי וגמור היה עמו שלא יחמיצנו. מדוּשן עונג מן הצורה האלגנטית והמבודחת כאחת, בה עומד הוא להיפטר מעוֹנשו של זה, קם הפרופסור והכריז חגיגית שאין לו כל התנגדות למתודות של חבריו הביולוגים, ויתירה מזו: רוחש הוא להם כבוד רב, מהול בהערצת עוז רוחם כי רב. פעם אחת בלבד העז להיכּנס למעבדה לביולוגיה, וכשראה במו עיניו כיצד מנתחים שם קרפדה ופושטים את עורה מעליה, תקפתהו חלשות ולא חזרה אליו רוחו עד שלא קיבל טיפות ולריאן. נס נעשה לו, שלא היו עוסקים הם באותה שעה בהקרבת קורבנות, בשחיטת הפר ובהזיית דמו, שאז אפילו טיפות של ולריאן לא היו מועילות לו. ועתה, מכיוון שהתלמיד דוקטור בלום הנכבד הביע את רצונו להקריב קורבנות בדרך אֶכּספרימנטלית, והקורבנות, כידוע לכל אלה ששמעו לקח טוב מפיו של המרצה עצמו, באים מן החי, ולייתר דיוק – מחמישה מינים בלבד – מן הבקר ומן הכבשים ומן העיזים ומן התורים ומן בני היונה – והחי, כידוע, שייך כולו, על כל מיניו ובני מיניו, כולל חמשת המינים הנזכרים לעיל, למדור הביולוגי, בו משמשים, באומץ־לב ראוי להערצה ידידיו הביולוגים, הרי שאין עליו, על דוקטור בלום, אלא לעבור אל המחלקה לביולוגיה, וזאת מיד ובלי שהיות יתירות, ברגע זה ממש. מכאן ואילך בל יעז דוקטור בלום להציג כף־רגלו באולם זה.

הרוקח שהיה בדרך־כלל מהיר תפיסה, לא הבין תחילה אל מה ירמזון המילים הללו, עד כדי כך היה נרעש ונפעם מן הרושם המוטעה שקיבל עוד בשעה שהוא עצמו דיבר, שהנה סוף־סוף עלה בידו לפרום את אזניו של הפרופסור לחומש, שנמצאו ערלות לא פחות מאוזניה של בעלת הבית, מנוחתה עדן. הוא אפילו קיבל בהתלהבות את רעיון שיתופן של מחלקות אחרות באֶכּספרימנט הגדול. רק משנתנו התלמידים כולם את קולם בצחוק, השיג את פשר מעמדו בחוג למקרא, ואז נתקף חִמת־זעם, שכמותה לא ידע אפילו בהלווייתה של בעלת־הבית, מנוחתה עדן, וחמת זעמו זו היא שהעניקה סיום חריף לפתיחה האלגנטית, אם כי, בכל מה שנוגע לשעשועי הקהל, לא גרעה מהם כמלוא הנימה, ואף הוסיפה להם גוון בלתי־צפוי. “בכל מה שאמרת,” קרא הרוקח בקול דק ורם, שנסתיים במין חרחור מבשר רעות, שהִנה עוד מעט קט יזדקק הוא גופו לאותן טיפות ולריאן שנרמזו בדרשתו של המורה, “הצדקת את טענתי, שאין לך מושג במתודות מדעיות. אתה בעצמך מודה ומתוַדה שרק פעם אחת בלבד בכל חייך נכנסת למעבדה, ולכן עליך להוציא את המסקנה ההגיונית האחת והיחידה: לא אני, אלא אתה הוא שצריך ללכת מפה למעבדה הביולוגית. אני – אני דוקטור לכימיה. אני – אני יודע כבר, ברוך השם, מה זאת מעבדה, לא אני אלא אתה הוא שתלך לשם!”

“לא אני אלך אלא אתה תלך,” נענה כנגדו הפרופסור וצעק; וכך היו עומדים זה כנגד זה ושולחים איש את חברו לאותו מקום ברמיזות ידיהם הפשוטות ועיניהם השלופות, ומי יודע כמה זמן עתידים היו לעמוד תקועים במקומם בנימוסיהם אלה, אלמלא התגבר הרוקח להוציא את רמיזתו מן הכוח אל הפועל ואץ אל יריבו ולפתו ומשכו יחד עמו וכך הגיעו שניהם, כפי שכבר נרמז לעיל, חבוקים ודבוקים לחגיגת הסיום במעבדה לביולוגיה.

ועוד נרמז לעיל, שהפרטים הללו, על נסיבות סיום חוק לימודיו בחוג למקרא שעל הר הצופים, נמסרו לי מפיו עצמו כמה שנים לאחר מעשה, בפגישתנו האחרונה בקפה עטרה. למען הדיוק עלי לציין, שהיתה זו לא רק פגישתנו האחרונה בבית־קפה אלא גם הראשונה, שהרי קודם־לכן לא ראיתיו מעודי בבית־קפה כלשהו: כפי הנראה עסוק היה מדי באותם ימים טרופים או בהעברתם של מדור הרעל ומדור הסמים הנפרדים מארון לארון או בוִיכוחים נואשים עם חבריו והפרופסור שלו על מקומם של זבחים ושלמים ועולות. בתחילה לא הכרתיו, אם כי התיַשבתי על־יד שולחן סמוך לשלו והסתכלתי לעברו והבחנתי באדון בחליפה אפורה. רק משניגשה אליו המלצרית והוא הזמין כוס טה ועוגה יבשה, נתעורר בי הד למשמע הלחן הרך והנעים שבקולו. חזרתי והפניתי פני אליו, לאחר שזיהיתי אותו על־פי זכרון אותו לחן, ונוכחתי לדעת שנעים הוא ומושך את הלב לא רק למשמע אלא גם למראה, וזאת לא משום השינוי העצום שחוללה בכל חזותו החליפה האפורה הבהירה, אלא, בעיקר, בקלסתר פניו המעוררים ביטחון. משקפיו צובטי החוטם מצאו סוף־סוף את תיקונם ואת מקומם בחברת העניבה הכחולה המבצבצת מתוך הצוארון המעומלן, הבולט בלובנוֹ מעל לחליפה האפורה־הבהירה, התפורה היטב על־פי מידותיו ומשווה לו שיעור קומה ורוחב כתפים וחזות אומרת כבוד ומעוררת אֵמון. מתוך ההדר המוקפד שלבגדיו ומאור פניו השופעים שביעות־רצון של אדם המעוגן כראוי בעולם הזה, ניכר היה בעליל שמצא סוף־סוף לא רק את ישוב־הדעת עם שלוַת־הנפש, אותם חיפש בשעתו לריק בתורה היוצאת מהר הצופים, אלא גם מנת עושר שראוי להתכבד בה. מגלגל היה שיחה צרפתית מטובלת בביטויים ופניני לשון ערביים עם אדם אחד שבא והתיַשב לצדו, קירח בעל בשר שנראה מדושן מנעמים ומעוגן בעולם הזה הרבה יותר ממנו. מתוך שפמו העז שלקירח השמן ותנועות ידיו וחזותו בכלל נמצאתי למד שהוא אחד הסוחרים הערבים־הנוצרים משכונת נשאשיבי, ואמנם לא טעיתי אלא בכתוֹבתוֹ. משנסתלק אמר לי הרוקח שאותו בעל גוף הוא אחד מנכבדי בֵּירוּת המופלגים בעושרם, והוא עושה עתה בארץ לרגל עסקיו הפרוסים על־פני כל המזרח התיכון. שניהם למדו יחד באוניברסיטה של בֵּירוּת ומשם הידידות שנתקשרה ביניהם ושהחלה, כמסתבר, לתת אותותיה רק לאחרונה, מאחר שרק לאחרונה נענה סוף־סוף הרוקח להצעותיו החוזרות ונשנות. עוד בימי לימודיהם הציע לו ידידו זה שותפות בעסקיו, עסקי יצוּר תרופות ושיווּקן, ועתה הם עובדים יחד.

שאלתי אותו אם עדיין לומד הוא בחוג למקרא, ואז סיפר לי בפרוטרוט וברוח טובה את פרשת הסיום שתוֹארה לעיל, בה גרר את הפרופסור לחומש אל המעבדה הביולוגית. “למעשה,” אמר, “אין אותו אומלל ראוי אלא לחיוך סלחן. אתה תסלח לי, בוודאי, אבל אני צריך לגשת לברנש ההוא היושב ומחכה לי כל הזמן בפינה. הוא עדיין טירון במסחר החשיש ולכן הוא עצבני ומתוח כל־כך. אנחנו מיַצרים כבר סמים סינתטיים הרבה יותר טובים ומשוכללים, אבל הקליֶנטים הפלשתינאים עדיין אינם מכירים אותם, ומעדיפים את החשיש.”

הוא קם לגשת אל הטירון העצבני, וכשנתן לי את ידו לשלום, נתעורר פתאום להסתכל בי ולשאול, “וגבריאל, מה שלומו? מתי ראית אותו לאחרונה?”

 

נקוּדת ציוּן חמישית: פּעִימוֹת בִּרחוב החַבָּשִׁים    🔗

כשהתחלתי להחליף ספרים בספריית בני־ברית נסתבר לי שהספרן, אותו פזלן קטן־קומה וממושקף, גם הוא למד בימי ילדותו יחד עם גבריאל לוריא בעיר העתיקה. אני חיבבתי את הספרן בעיקר בגלל השער שהיה פותח לי ארבע או חמש פעמים בשבוע: אז, בימות החופש הגדול, מסוגל הייתי לסיים קריאת כל ספר, כמעט, תוך יום אחד, ומשלא נמצא לי ספר חדש, הייתי חוזר וקורא את דון קישוט בתרגומו של ביאליק, אותו קיבלתי במתנה ליום הולדתי, והידיעה הברורה והמפורשת מראש של כל הצפוי בדף הבא לא זו בלבד שלא גירעה מהתעניינותי בו, אלא, להיפך, הוסיפה את הנאת רטט הציפיה לקראת התחדשות טעמו של התענוג המזומן לי מראש והעתיד להתגשם עם הפיכת הדף. היה זה פלג של ציפיה הזורם באפיק מוגדר וידוע בתוך המון משבּרי הכוסף שאפפוני עם פתיחת כריכתו של כל ספר שהבאתי מן הספריה, לאחר שראשוני גליו החלו עוברים עלי עוד קודם־לכן, ולמעשה – בו ברגע שהייתי יוצא משער החצר ללכת אל הספריה כדי להחליף ספר.

אל ספריית בני־ברית הייתי הולך דרך רחוב החבשים המתעקל פעמיים כשני גלים שדלקו זה אחר זה ונאחזו זה בזה והתאבנו פתאום תוך כדי זרימה בין גדרות הבתים העומדים על שפתם, אלה גדרות־האבן העבות והאטומות המקיפות כליל את החיים הספונים בתוכן ככריכותיהם הנוקשות של הספרים שחזרו מן הכורך, הכריכות הניצבות זו בצד זו ומעמידות פנים סתומות באחידותן כלפי חוץ בה־בשעה שכל אחת מהן סוככת על קילוח חיים נבדל ויחיד בגונו ומיוחד בצלילו ובטעמו ובנפתוליו. השתוקקתי להיכנס אל שערה שלגדר כפי שלהוט הייתי לפתוח את כריכת הספר, מתוך הכיסופים אל העולם המופלא והמיוחד במינו של החיים הגנוזים בו מעבר למעטה האטום המגונן עליו, אך כאותם ספרים אשר משהו במראיהם או בשמם או בדפוסם הטיל בי שעמום עוד לפני שקראתי בהם, ושעל־כן נחפזתי להחזירם למקומם על המדף, כן היו גדרות שעל־פניהן הייתי חולף בריצה תוך הפניית עיני מהן והלאה משום שעצם המחשבה על החדירה אל תוך הבית המסוייג בתוכן היתה מעוררת בי ריטוט לא נעים. כזה היה הבית הראשון דווקא, בית הפינה שצלעו האחת פנתה אל רחוב הנביאים והשניה אל רחוב החבשים. הגדר אבן היתה, כמוה ככל חברותיה, אך הבית עצמו היה, משום מה, עשוי ברובו ריקועי פחים כמין מוסך מסודר ונקי להפליא מכל כתם של שמן או חלודה מכיוון שמעודו לא עשה את המוטל עליו מטבע ברייתו, או כעין צריף צבאי ששכל את כל חייליו, ושעל־כן פוקדים אותו מפקידה לפקידה אנשים רציניים בחליפות שחורות לנחמו באבלו, משום חומר הפח כשהוא לעצמו, על מגעו ומראהו ובמיוחד קולו על סולם צליליו כולו, לא נעם לי מעודי כל כלי של פח, בין אם הוא דלי של מים ובין אם זו קערת רחצה, ועל־אחת־כמה־וכמה בית שלם עשוי לוחות פחים שנראה בעיני לא בית ממש אלא דחליל־של־בית שהעביר בי סילוד דומה לזה שפשט בי פעם למגע של לימון אותו ביקשתי להריח. במקום הקליפה הקורנת, הקשה ורכה ומקיפה לבשר הפרי החי ונותנת ריח של צינה משיבת נפש בחריפותה אשר לה ציפיתי, נמצאו אצבעותי לופתות פתאום את חומר הצלולואיד המת ממנו עשוי היה אותו צעצוע חלול של לימון. לצד גדר זו התקמרה ותתאבן לאורך שני גלי הסִמטה גדר שכונת החבשים על כנסייתם ירוקת־הכיפה ומנזרם ובתי־מגוריהם, וגם אל זו לא התחשק לי באותם הימים לחדור, אך מטעם שונה לחלוטין. חשתי שמעבר לזו מפכים זרמי החיים הקופטיים הזרים והרחוקים כל־כך שבכדי לחדור לתוכם לא די בהצצה מבחוץ ואפילו לא בהתלבשות בגלימה של כומר קופטי. כדי לחוש באמת את הצפון בהם יהיה עלי להפוך את עורי ולהיות לחבשי ממש, ודבר זה לא קסם לי כלל באותה עת, כפי שלא קסמה לי אז הצלילה אל תוך ספר שנפשותיו מעפילות לעלות הֶרה קילימנג’רו, משום שנמשכתי אל הלילות באיי הדרום. את הקריאה בפרשת הקילימנג’רו דחיתי לימים הבאים, כפי שדחיתי את ההצצה אל תוך העולם החבשי, לכשתימצא נפשי במצב היפה להפלגה רחוקה זו, אך משתמו לילות הדרום וספר הרפתקאות הררי אפריקי כבר היה בידי, נודע לי משהו על־אודות שני פרחי נזירות קופטים שהצמית בי אחת ולתמיד כל צל של חשק לחדור לעולמם של הנזירים הקופטים כולם, אם כי ידיעה זו התיַחסה, כאמור, אך ורק לגבי אותם השנַיים. משעליתי בעקבות הספרן במדרגות הספריה, עברו על־פנינו, מתנשאים כשני צוארי ג’ירפות שחורות המפליגות מעל ומעבר לגדר, שני צעירוני נזירים חבשים בגלילי מצנפותיהם ככותרות־לבד לראשיהם. הם היו מתוַכּחים ביניהם בלחש אך קולותיהם הדקים ריחפו באוויר לולים וברורים כפקיעי מיתרים דקים נִצים בסערה. מתחת מצנפותיהם היו ראשיהם, כפי הנראה, מגולחים כליל, כמו־כן היו הצדעיים והעורף שעיעים ומבריקים כחלקת עור פניהם המלוטש כשיש השחור. פניהם של גורי נפילים אלה נראו צעירים להפליא, כפני ילדים קטנים, אולי דווקא מחמת גוֹבהּ קומתם, אך ניתן לשער שהיו הם כבר בחורים מתבגרים כבני שבע־עשרה שמונה־עשרה. “אתה הבחנת בוודאי,” אמר לי הספרן, “ששני אומללים אלה הם סריסים. סריסי־אדם ולא סריסי־חמה. סירסו אותם, כפי הנראה, עוד בילדותם. ודאי אינך יודע מה פירוש ‘סריס־חמה’, ובכן – הכוונה היא לסריסים מבטן ומלידה, וכך הם נקראים משום שלא ראתה אותם חמה בשעת הכושר.”

משהו בנעימת קולו של הספרן נעם לאוזני תמיד, אותו גוֹן ליל עם חיתוך הדיבור המשותף לו ולרוקח ולאבא ולאמא ולכל בני דורם ילידי ירושלים שהחלו מדברים עברית מנעוריהם אשר חלו עוד בימי שלוט התורכּים בארץ. נעימות זו מרפדת היתה את דבריו גם כאשר מצד תּוכנם נתחספסו ועשויים היו לשרוט אלמלא רפידתם זו, אך הפעם לא היה באפשרותו של כל ריפוד שהוא רכך את הלם מכַּתם – הלם הכאב: דומה שעדיין נושאים הם, שניים הללו, עצור ועזוב בדמם, את כאב כריתת האשכים שכרתה אותם באחת מעץ־חייהם אשר זרעו בהם לעשות פרי למינו, ומשנידונו למאסר עולם איש־איש בתא חייו הבדלים ופרושים שלו, נצמתו מעץ־החיים בכלל, אותו עץ ששורשיו נעוצים בכל הדורות שקדמו להם ושצמרתו נעה ברוחות שיחלפו על־פני כל הדורות שלעתיד, ועם הַכָּרֵת שנגזר עליהם לאורך, מן העתיד אל העבר – סתומים למנגינת זרם פעימות הגלים השופעים מתא אל תא – נכרתו גם מקו הרוחב של החיים בהווה כשני תאים בחלל צונן וסתמי תלויים ללא פשר על בלימה.

זמן רב אחרי שנעלם הספרן פתאום והותיר אחריו ערפל של שמועות על משהו איום שקרה לו ואילץ אותו לברוח בחשאי מן הארץ, סיפר לי גבריאל מעשה בסירוס חזירים בכפר קרנק שבחבל בריטאן בצרפת. לפני שובו ארצה נשכר גבריאל לעבוד כפועל חקלאי אצל בעלת חוָה, והיה עושה בכל מלאכה קשה בבית ובשדה עד שעלתה על הפרק פרשת סירוס החזירים. אם כי מטבע ברייתו תיעב גבריאל את היצור הזה, וככל שהיטיב להכירו בביתה של אותה איכרה, כן גבר תיעובו והלך, בכל־זאת לא מלאו ליבּו לסרס את זכורו. פועל חקלאי זקן מבני המקום תפס חזירון אחד והראה לו כיצד מסרסים במין חַלָף דמוי מזמרה שמנתק את שקית האשכים. גבריאל, שנצטמרר כולו למראה עיניו, הודיעו שבמלאכה זו לא ישלח ידו. אילו נתבקש לטבוח את החזיר, לשים קץ לחייו בכל דרך שהיא, לא היה מהסס כלל, כפי שלא נרתע עד אז מטביחת כל מיני עופות ובהמות ככל שדרשה ממנו בעלת החוָה הזקנה, אך הסירוס, ולוא גם סירוסה של אותה ברִיה משוקצת ונתעבת, הילך עליו, משום מה, אימים של מעשה אכזריות בה לא יכול היה לעמוד בשום פנים ואופן – לא לעוללו ולא לחזות בו.

עד שלא התעשַׁתּי מדבריו של הספרן שפקחו את עיני לזוָעוֹת שעוללה יד האדם לשני הנערים החבשים הפוסעים לפנינו, הוכיתי בתדהמה למשמע צחוקם הדק ומצטלצל כמצילת פעמוני־כסף, מעצם אפשרותם ויכולתם של סריסי־אדם חשוכי מרפא אלה לשמוח ולצחוק. השמחה החלה מפעפעת בקולם ברגע שעמדו להיכנס בשער הגדר שלכנסיה החבשית ירוקת הכיפה ופגשו בכומר ששיבה מסולסלת זָרקה בשערו, אשר היה בדרכו החוצה, ומשהשמיע כמה דברים באוזניהם פרצו במצהלות צחוק שנמשכו גם לאחר שנפטר מעליהם והלך לו לדרכו לעבר רחוב הנביאים. הלה לא היה סריס כלל ועיקר כפי שהעידו עליו כל הסימנים, החל בזקנו המתולתל כסלילי חוט־הכסף בעבודת פיליגרן ובמבנה גופו וכלה במבט השוקק שנדלק בעיניו למראה ילדה בחצאית סקוטית משובצת ועשויה קפלים־קפלים שהיתה מחליקה על־גבי סקטים בזיגזגים לאורך הרחוב. הוא אמר לה בעברית, “דרישת שלום לאבא” וכשבקונדסותה חגה על מחליקיה במעגל מהיר ומסוכן סביב לו, פשט את ידו לתופסהּ וקרא בעברית – אותה קלט מילדי הרחוב, ועל־כן יצאה כה מוזרה, מזולזלת, עילגת ונקועה מפיו של הכומר השחור כסוף השֵׂער – “אוי ואבוי לך אם אני יתפוס אותך. תראי מה שאני יעשה לך!” שניהם צחקו, והוא ליוָה במבטו החומד גלויות את מחול החצאית על הרגלים המרחפות על גלגִלי המחלקיים ועושות שמיניות על־פני האספלט עד שנעלמו המחליקיים והרגליים והחצאית המחוללת בשער־הברזל הירוק שלגדר ביתה של הילדה, אותו שער שלתוכו השתוקקתי להיכנס תמיד, בדרכי אל הספריה ובשובי ממנה ועל משכבי בלילות הקיץ הצלולים, כשמבעד לו בקעו צלילי פסנתר חבוי בחדרי חדריו של הבית הנסתר כליל מעבר לחומת הגדר הגבוהה וריחפו לאורך כל רחוב הנביאים ונכנסו בחלונות ביתנו הפתוחים לרוָחה לכוכבי השמים. פעמים היו נטיפות הפסנתר זולגות לתוך המנגינות הערביות הנישאות מעבר שער שכם ושכונת מוסררה וזורמות דרך הצוהר העגול הקרוע מזרחה, ואז היה אוויר הלילה כולו מרתית במתח גובר והולך, שכן לא נמהלו נטפי המקצבים המערביים במנגינות המזרחיות כדי יצירת מזג מעוּיין קולח מעדנות – כפי שיקרה תכופות למדי למוסיקה הסופגת לתוכה מנגינה בת תרבות זרה לה ומצליחה לבלוע אותה ולעכלה – אלא גרמו בהינתזם אל תוך תוך תחום המקצב הזר תערובת של חומר נפץ שכל ניצוץ שהוא עלול לפוצצו. הראשונה שנפגעה בקרב הלילה (לכיבוש תחום האוויר של רחוב הנביאים, בקטע שבין סִמטת החבשים לבין בית־החולים האיטלקי), המתחולל בין הואלסים של שופן היוצאים מבית דוקטור לנדאו, רופא העיניים, לבין שירי האהבה של פריד אל־אטרש הבוקעים במלוא עוצמת מקלטי הרדיו החדשים שנקבעו לא מכבר בבתי הקפה הערביים במורד שכונת מוסררה, היתה בעלת־הבית שלנו, הגברת ג’נטילה לוריא. עם פריטות המנענעים הראשונות שנפלו כגולות חלקלקות וצוננות לתוך סלסוליהם המרטטים של מיתרי הקתרוס המלווה את קולו של הזמר הערבי (אמרו עליו שאיננו ערבי כי אם יהודי מצרי) היתה הגברת ג’נטילה נתקפת כאבי ראש עזים עד כדי בחילה ומזעיקה לעזרה את פנינה אחותה, “מהרי וטבלי את המטפחת במים קרים” – אותה מטפחת ספוגת מים צוננים שהיתה קושרת כצניף לראשה לשיכוך מכאוביו – “וסגרי את החלונות – מהר, מהר! אינך שומעת שהינשוף הפולני של הדוקטורית כבר התחיל לנקר בפסנתר! תִּפח רוחו ורוח גבִרתוֹ גם יחד. אילו היה בעלי בחיים לא היו קורים דברים כאלה. היה אומר לו, לראש־העיר, לראגב ביי נשאשיבי, שיאסור עליו להקיש בלילה ולהפריע את מנוחת הרחוב כולו. הנשמע כדבר הזה שרחוב שלם יצטרך לסבול רק מכיוון שאשתו של דוקטור לנדאו לא הצליחה לצוד לה מאהב פרט לאותו ינשוף פולני שאינו מסוגל אלא לדפוק על מנענעי הפסנתר? אילו לפחות השמיע מנגינות של ממש המחממות את הלב! אבל הרי גם לכך איננו מסוגל. וכי מה פלא יש בדבר? אילו היה פסנתרן של ממש, לא היה נזקק לה, לחתולה ההיסטרית הזאת שלא עלה בידה למצוא לה גבר של ממש: כולם היו שברי־כלים שחשבו את אנחותיהם וגניחותיהם למעשי אמנות.”

אני לא פגשתי מעודי את “שברי־הכלים” שחסו בסתר אברתה של הגברת לנדאו לפני “הינשוף הפולני”, אך באשר לכוחו של זה בנגינה עלי פסנתר, לא תיארו דבריה של הגברת ג’נטילה אלא חלק מן האמת החיצונית שלא נגעה, למעשה, בכשרונותיו אלא ביחסיו עם הציבור, לאמור – באימת הקהל עליו. כה גדולה היתה אימת הציבור עליו שהיתה משתקת את זרועותיו ומוציאה מתחת אצבעותיו מנגינה קפואה, מאולצת ואפילו משובשת בשגיאות, מה שהוציא לו שם רע. כנגד זה היה מפליא לעשות בסתר חדרו, וביחוד בשעות הלילה. נים־ולא־נים, תיר ולא־תיר נפל פתאום תַו צלול לתוך מסגרת החלון הפתוח ככוכב נדלק הממלא מיד את חלל הרקיע השחור בגלי געגועים סמויים מרתיתים עד המעמקים בריאות לעצירת הנשימה עם התגשמות התו השני בנקודת האור של הכוכב השני, ואחריו, באלכסון, עוד כוכב ועוד כוכב ושוב נתמלא החלל הריק בגלי ציפיה קצובים להתגשמות נקודות האור להשלמת מסגרתו של מזל הכוכבים, מזל תאומים, ועד שלא הושלם זה כבר החל הפסנתר פורט ומתיז לכאן ולכאן ללא כל סדר גלוי ונראה לעין טיפות תווים מתקרשות לנקודות אור על־פני נימי הכליונות מרעידות הלב לציור מזל כוכבים אחר, מזל טלה, ובצידו מזל אריה ומזל שור ומזל בתולה ומזל דגים ומזל גדי ומזל דלי. רק עם גוִיעת המנגינה החלה תופסת את מקומה האימה שבלב מפני מרחבי האינסוף של החלל הריק, הקר, החשוך והסתמי שבין הכוכבים התלויים ללא פשר על בלימה.

מכיוון שסגרה פנינה אחותה את החלון בפני האימה הגדולה של מנגינת הינשוף הפולני, תקף מחנק החדר הצר והסגור את הגברת ג’נטילה, ולא הועילו כל נפנופי המטפחת הלבנה השרויה במים להשיב לה את רוחה כל עוד נשאר החלון סגור, כפי שלא הועילה קודם אותה מטפחת לחה בהיותה חבושה כצניף לשכך את כאבי ראשהּ כל זמן שהיה החלון פתוח לנקישות הפסנתר. “לא, כך זה לא יכול להימשך בשום פנים ואופן! ראי נא, פנינה, למה שהִגעתי, שאיני יכולה לחיות בחלון פתוח, ואיני יכולה לחיות בחלון סגור. הלא זה גיהינום עלי אדמות כשרע לך בחלון פתוח ורע לך בחלון סגור, וכל זה אירע לי רק מכיוון שפרוספר יהודה הלך לעולמו ואין מי שיגן עלי מפני התעללויותיהם של הינשופים הפולניים של אשת הדוקטור שהיה צריך לזרוק אותה מזמן יחד עם כל שברי־הכלים שלה, אבל הוא הרי לא יעשה זאת מכיוון שהוא קדוש, שאילולי קדוש היה, לא היו רחמיו נכמרים על בריה אומללה זו ולא היה נושא אותה לו לאשה. רואה את, פנינה, כל הקדושים הללו בהמון רחמיהם נותנים קיום בעולם הזה לכל הנבֵלות למיניהן ומניחים להן להשתלט על העולם כולו. כן, כן. כאב הראש כבר פגע בעצב העין. נעשה לי כבר חושך בעיניים. אני כבר רואה שלא תהיה לי ברירה אלא לקום מחר בבוקר וללכת אל הקליניקה של דוקטור לנדאו, בלאו הכי כבר צריכה הייתי ללכת אליו שיוציא לי את השערות מן העיניים. ואת אל תשכחי להעיר אותי מוקדם וללכת להשיג לי מספר בזמן, שאחרת אצטרך לשבת שם בתור במשך היום כולו בקרב כל חיל פרס ומדי והערבים המסריחים. כך, כך, פתחי אותו לרוָחה. עכשיו כבר יותר טוב לי.” ואם כי שוב פלשו מבעד לחלון שחזרה פנינה ופתחה נקישות הפסנתר של הינשוף הפולני, חשה הגברת ג’נטילה הקלה מרובה מעצם המחשבה על ההליכה למחרת היום אל ה"קליניקה לעיניים" כפי שכתוב היה על שער בית־החולים של דוקטור לנדאו שנמצא אז ברחוב סנט פאול בצד תחנת המשטרה. כל חיל פרס ומדי (כפי שכינתה אותם, את היהודים הפרסים, הבוכרים ושאר יהודי המזרח יוצאי הארצות שזכו בשעתן לזיו מלכותו של המלך אחשורוש) הצובא פתח בית־החולים ומתגודד במסדרונותיו ובחדר־ההמתנה לא היה בכוחו למנוע אותה מן הטקס המקודש של ההליכה אל דוקטור לנדאו אחת לשבוע, לפחות, אותו היתה עורכת במיטב מחלצותיה המשומרות לעוד יציאה אחת בלבד, זו שנועדה לביקור השבועי בביתו של השופט דן גוטקין.

 

נקוּדת ציוּן שישית: בִּיקוּרוֹ של השוֹפֵט הזָקן    🔗

"ביקורו הבלתי־צפוי של השופט הזקן אצל בעלת־ביתנו, הגברת ג’נטילה לוריא, זמן קצר אחרי שנתאלמנה, כרך אותי פתאום במעשה רצח שאירע בעיר העתיקה שנים רבּוֹת לפני שבאתי אני לעולם הזה. השופט עצמו לא ידע שבאותה שעה גופה, בה העלה את פרשת הרצח משכּבר הימים, היה הפגיון העתיק מונח במגירת שולחני מתחת לספרים ולמחברות, וייתכן אפילו שלא חש בנוכחותי בפינת מרפסת החצר. את הפגיון מצאתי, כאמור, במרתף הבית, בו נערמו והרקיבו בלואי כל השנים והחלידו גרוטאותיהם. שוּבּרייה תורכּית עתיקה זו שרדה מכל כלי הנשק למיניהם, מן האוכפים המעוטרים, השהרונים והנטיפות ושאר התכשיטים וחפצי־הערך, אותם היו נותנים בעבוֹט בידי בעל־הבית הזקן, הערבים שבאו ללוות ממנו כסף עוד בימי שלוט התוֹגר בארץ, כשעמד יהודה פרוספר בּק במרום תוקפוֹ וגדולתו.

אחרי מות הזקן הוקירה הגברת ג’נטילה רגלה מבתי כל ידידיה ולא היתה יוצאת אלא אחת לשבוע לביקור בביתו של השופט דן גוטקין, שסייע בידיה להסדיר את פרשת עזבונו של הבּק הזקן לשביעות־רצונהּ הגמורה, כפי שהיה מסייע בשעתו לזקן עצמו לכלות את כל עסקותיו ועסקי ערכאותיו על הצד הטוב ביותר. אותו שופט בית־הדין העליון, עמיתו של בעלה שהלך לא מכבר לעולמו, זכה אז לשם בארץ, ועיקר הקסם, שהיה מהלך על הנכבדים ונשואי־הפנים היהודים והערבים גם יחד, נעוץ היה בהשפעה שנודעה לו בקרב הרשות הבריטית. הוא זכר לה, לגברת ג’נטילה, לא רק את ימי גדולתה, בהם היתה אשתו של קונסול הנמנה עם הפּרתּמִים והפחוֹת והסגנים ושרי המדינות של האימפריה העותמאנית, אלא גם את ימי יפעתה, ימים בהם חשה בגבה את מבטי הגברים הנפנים וסובבים אחריה. מכל מקום, החלה לאחרונה לחזור הביתה מאוכזבת מביקוריה אצל השופט משום הסמטאות האפלות בהן נטתה שיחתו לתעות. במקום שיחזור להעלות את זכרון הימים בהם נבחרה מכל התלמידות כולן להגיש פרחים לאורחיו החשובים של בית־האולפנא על שם אוֶלינה די־רוטשילד, החל הוא חוזר בהגיגיו ובסיפוריו לימים שקדמו לאותה תקופת זוהר, למעמקי עוניהּ ומרודיה באפילת ילדותה המוקדמת של בת הנגר האביון מרחוב מידאן שבשכונת היהודים בעיר העתיקה, התינוקת היחפה בקרעי הסחבות המציצה מאשנב העליה מעל לחנות, כי על־כן גרה משפחתה כולה בקיטון שמעל בית־המלאכה עצמו, טבול בריחות דבק נגרים, טרפּנטין ונסורת עץ. כל ימי חייו היה אביה של ינטל’ה (כי כן נקראה, וזה היה שמה בישראל, ינטה, עד שבא האדון הקונסול, יהודה פרוספר לוריא בּק, לערוך ביקור נימוסין בבית־הספר לבנות על שם אוֶלינה די־רוטשילד, והיא נבחרה להגיש לו פרחים בשם הכיתה המסיימת) שרוי בעניות מנוולת, הוא הטוב שבנגרי ירושלים שלמד מלאכתו בוִינה המעטירה ועשה את ארון־הקודש לבית־הכנסת “קהל ציון” (שמתחת לרצפתו נמשכה מנהרה להר ציון ולקברי בית דויד), וכן גם לבית־הכנסת “ניסן בּק” ולבית־הכנסת הסטמבּוּלי בנה ארונות־קודש לתפארת. מראש גרם־מדרגות־העץ שלקיטוֹן היתה משקיפה למטה על אביה, העומד בבית־מלאכתו שלו בדחילו ורחימו ובראש מורכן לפני גבאי בית־הכנסת ורומז להם בשפה רפה וכנועה שיעניקו לו כמה מעות לכבוד שבת על חשבון ארון־הקודש שעשייתו מצצה את לשד עצמותיו חֳדשים רבים, והללו מלינים את שׂכרו המקופח בלאו־הכי בדחיות של שהי־פהי ומפייסים את דעתו בחידושי תורה מחוכמים ובמדרשים נפלאים, שנועדו למלא את מקום פרעוֹן התשלום. כנגד יקירי קרתא אלה נמצאו הבּוּכרים העשירים, שהזמינו אצלו שידוֹת רחבות כערשי כלולות, במצוקת הלשון ובמחסור של תורה, ומאחר שלא ידעו להמתיק את קיפוח השכר והלנתו במאמרות של חז"ל, היו הם מזעימים את פניהם כנגדו וגוערים בו על קוצר־רוחו וחוצפת תביעותיו. מיוֵן המצולה של חרפת הרעב וכל הבזיונות ניצל הנגר בזכותם של קנאי הדת, ששלחו אש בביתו בגלל הצלב של המנזר הרוסי שבראש הר הזיתים. מפעם לפעם היה אב בית־המנזר נותן לו עבודת נגרות כלשהי, אך לגלף לו צלבים היה הנגר ממאן עד שהגיעו מים עד נפש ולא נותרה לו אפילו עשירית אחת של מג’ידה לקניית נרות לשבת. משניאוֹת לבסוף, היה מגלף את הצלב הגדול של עץ הזית בלילות מכיוון שלא היה שלם עם עצמו, גם לא נעם לו שהעוברים־ושבים יראו שהיד שעשתה את ארון־הקודש היא היד המגלפת צלב, לילה אחד, כשכלתה מלאכת הצלב, הקיצה ינטל’ה הפעוטה משנתה והציצה החוצה מבעד לצוהר העגול על הצלב הגדול, הפרוס לפניה לכל אורכּוֹ ורוחבּוֹ על אבני המַרצפות השעיעוֹת הבוהקות באור הירח, ומתקדם בזחילה אל מקומו המיועד לו במנזר הרוסי. אך את אשר יגור אביה בא לו, ומהר יותר משחשש. במרחק צעדים ספורים בלבד מן החנות פגעה חבורת יהודים, שהיו חוזרים באותה שעה מתיקון חצות אצל הכותל המערבי, בנגר הנושא על גבו את הצלב, וכבר בלילה הבא אחריו שולחה האש בביתו. הם ברחו מן העיר העתיקה לשכונת נחלת־שבעה באישון־לילה. לא היה זה הנגר אלא אשתו שגמרה אומר בנפשה לנקום בשורפי ביתה ולשלוח את בניה ובנותיה שילמדו בבית־הספר של המיסיון. הוא התחנן לפניה שלא תעשה כן, ורק לאחר הפצרות מרובות ויתרה במקצת לבעלה הנגר ונתפשרה לשלוח את ילדיה ללמוד באסכולות של האפיקורסים שמחוץ לחומות.

ימים טובים בחייה היו זכורים לה, לג’נטילה, רק מאז החלו לשונות אש מלחכות את קורות העצים בחנות למטה: אביה חטף אותה ממיטתה שליד הצוהר ונשא אותה על זרועותיו בין הלהבות וברח אִתה מן השריפה ומן העיר העתיקה, ואמה שילחה אותה לבית־הספר היהודי־אנגלי. כמדומה היה לה שגם לאביה הוקל במעט, אף כי סבור היה תחילה שהוא ובני־ביתו המוּחרמים נידונו כולם למוּת ברעב, שכּן את מקומם של ארונות־הקודש תפסו עתה הספסלים ושולחנות הלימודים לבתי־הספר, אך שוב לא העז להירָאות פניו בין חומות העיר העתיקה, ועד סוף ימיו לא דרכו רגליו עוד על אבני מרצפותיה. פעמים אירע לו שהיה נמלט פתאום מבית־המלאכה אל תוך כּוּך המטבח פנימה כיוון שמדומה היה לו שגבאי בית־הכנסת עובר ברחוב, אותו גבאי שנשאר חייב לו מחצית שכר ארון־הקודש ואולי גם יד היתה לו בהצתת ביתו. כתינוק שסרח היה נמלט אל סתר הכּוּך, תינוק המתבייש במעשה שעשה ומתבייש מפני אשתו וילדיו על שהוא מתבייש. ועוד נותר לו לכל ימי חייו מליל הירח, בו נשא את צלב־עץ־הזית־הגדול־מעשה־ידיו על שכמו, שבר כפול בשתי מפשעותיו. אחת לכמה ימים, תוך כדי עבודה, היו בני־מעיו משתלשלים לתוך כיס האשכים ואז היה נופל ארצה ומתפתל בכאבים נוראים, מתפתל וצועק, זועק ונלפת, ואשתו היתה נחפזת לחמם אריחים ואבנים שטוחות, שנשמרו תמיד בצד הכוֹפָח לתכלית זו, כדי להניח על מקום הכאב להרגעתו ולהחזרת בני־המעיים למקומם. ועכשיו הנה נמלך לו השופט דן גוטקין בדעתו ומבקש להחזירהּ בשיחת דבריו אל מעמקי אותם ימים נוראים. בפעם האחרונה שביקרה אצלו בביתו לא היו הגיגיו נתונים אלא לסמטאות האפלוֹת של העיר העתיקה, וכל כמה שניסתה היא להסיטו אל תפארת רחובות חייו מיום שחזר מאוכּספורד מעוטר בתואר של עורך־דין אנגלי, הזכאי וראוי ללמד סניגוריה וקטיגוריה בחצרותיו של הוד־מלכותו, ונתמנה בארץ לשופט והצליח בכל מעשיו ונתעטר בעיטור של “חבר האימפריה הבריטית” וטיפס ועלה למעלת כבוד שופט־בית־הדין העליון וזכה בעיטור נעלה מקודמו ונתמנה ל"קצין האימפריה הבריטית" אשר מלפניו יזדרזו הקצינים הבריטים עצמם לקום ולעמוד דוֹם ולהצדיע, היה הוא מתעקש כפרד זקן שנסתמא לחזור דווקא לחשכת המבואות העקלקלים של ילדותו בעיר העתיקה. “את זוכרת,” אמר לה, “שכשאתם הייתם גרים ברחוב מידאן, היינו אנחנו גרים בבתי־מחסה שנקראו בשם המגרש הגרמני, דער דייטשער פלאץ.” – “מה אתה סח?” נזדעזעה כנגדו וקראה בתרעומת. “רוצה אתה לספר לי שאני כבר זקנה כמוך?! כשאתם הייתם גרים במגרש הגרמני לא באתי אני עדיין לאוויר העולם, והילדה הקטנה שאתה זוכר מרחוב מידאן היתה אחותי פנינה, המבוגרת ממני בשבע שנים, אל תשכח שאתה גדול ממני לפחות בחמש־עשרה שנים, ואני נולדתי בשעה שאתה כבר למדת בישיבה הקטנה, וחוץ מזה אל נא תזכיר לי את עיפּוּש הדורות וטינופת הסמטאות של העיר העתיקה. מה זה אני סחה חמש־עשרה שנים? אתה גדול ממני לפחות בעשרים שנה! הרי היית חברו של יהודה פרוספר, ואם כך גדול אתה ממני לפחות בעשרים שנה.”

– “רק כשהייתי בישיבה הקטנה,” אמר לה בלי להתיַחס כלל אל הבדל השנים שביניהם שגדל והלך ככל שנתנה היא דעתה עליו, “העזתי להיכנס, ולא בשעות היום, חס וחלילה, אלא בשעות בין הערביים, מתגנב פנימה כפוֹשע מוּעד, לחצר הקראים שנמצאה בקצה הסִמטה, בגבול השכונה המוסלמית. בני המקרא הללו היו מוחרמים ומנודים עד כדי כך, שהרבנים סירבו לחכם קראי שביקש להתיַהד והבטיח לתרום את כל הונו לכּוֹללים. לכל גוי שבעולם, מוסלמי, נוצרי או עכו”ם, היתה זכות הלכתית להתגייר, פרט לקראי. באותם הימים נהגו לקרוא להם גם בשם ‘צדוקים’. בתוך חצרם נמצא בית־הכנסת שלהם במעמקי האדמה, וכשהחילותי יורד במדרגות־האבן האפלות והצוננות אל בית־תפילתם, אותו בית־תפילה בן אלף שנים שאצר בתוך ארון־קודשוֹ את ספר התורה העתיק ביותר בעולם שנקרא ‘מקדשיה’, חשתי שאני עובר עבירה חמורה יותר מאשר בשעה שהצצתי אל תוך כּנסיית־המולד. את נעלי השלתי מעל רגלי והנחתי אותן, כמנהגם, בראש המדרגות, בצד פי בור המים. היה לי חור גדול בעקב הגרב השחור הימני. אַת זוכרת איך שהיינו קוראים לחור שבגרב דרכו ביצבץ העקב בשם ‘תפוח־אדמה’? – עם כל מדרגה ומדרגה שירדתי חשתי את גלי הפחד הגואים ועולים סביב לי ואת נשיקת האבן העירומה, החלקה, המקפיאה, בעקב הרגל הימנית. ידעתי שכל מדרגה מורידה אותי אל שער נוסף משערי הטומאה, ועם זאת ידעתי, בלי שהדבר יעורר בי, משום־מה, תמיהה כלשהי על הסתירה ההגיונית המשוועת שבו, שדווקא במצולות חטא השאול בתוכו אני שוקע קצוּבוֹת, מדרגה אחר מדרגה, מסתתרת תורתנו הקדושה, העתיקה, האחת והיחידה כמות שהיא, מעורטלת מכל דרש וסייג, וכשנמצאתי בתוך תהום האימה על רצפת בית־הכנסת, ידעתי שרק בכוחו של אלוהים להצילני וליבּי זעק אליו תפילה – לא אחת התפילות מן הסידור אלא שיר המעלות:

ותוך כדי תפילה, זו התפילה האילמת שבלב כי על־כן אפילו שפתי הקפוצות לא נעו, נעניתי. בבת־אחת התרוממתי מעלה־מעלה דרך כל שכבות החטא ואטמוספירות הטוּמאה ומצאתי את עצמי נושם לרוָחה אוויר פסגות צלול טהור מכל אימה, מכל מורא, מכל דאגה ומועקה, מכל צורך שהוא להתפלל אל אלוהים כלשהו. ברגע בו נעניתי לא מצאתי אפילו לנחוץ לי להודות לו, כי האלוהים עשה את שלו והאלוהים יכול ללכת. מנַיִן נכנס האוֹר לבית־הכנסת הקראי? הרי היה זה מרתף עמוק הרבה יותר מתשע אמות בקרקע. אז, כשעמדתי בתוכו, לא חשבתי על כך בכלל, ודווקא עכשיו, כעבור חמישים שנה, מתחילה שאלת השטות הזאת להציק לי, ומעשה שטן – דווקא ברגעים שעלי להקדיש את כל תשומת־הלב שלי במהלך המשפט לטיעון שני הצדדים בעניין הבעלות על נכסי ההקדש: אינני יכול להיזכר בשום פנים ואופן בחלונות כלשהם, וחלונות נמצאו בלי ספק אֵי־שם במרומי התקרה, מעבר לעמודים התומכים את התקרה. הה, מה את אומרת, ינטל’ה, מניִן בא לשם האור? זוכרת את איך ניסה עָלִי אבן־מסרוּר להימלט לאותו בית־כנסת קראי אחרי הרצח המפורסם בסוּק אל־עטארין? אינני סבור שהלה ידע לאן הוא בורח. פשוט נס בדרכים עקלקלות לשכונת היהודים, וכחיה נרדפת ניסה למצוא מפלט לו בחור הראשון שנזדמן בדרכו. ואולי ידע גם ידע שבית־כנסת הוא המרתף הזה והאמין בקדושתו שתגן עליו – את זוכרת שהמוסלמים היו מאמינים בקסמי היהודים ובכוחות הכישוף שלהם: סבור היה בוודאי שקיים באמצע בית־הכנסת מזבח, שעליו זובחים זבח ומקריבים מנחות לה', קורבן עולה וכליל, ועליו יהיה רק להגיע עד למזבח, לאחוז בקרניו ולהיוָשע! מה את אומרת ינטל’ה? מדוע זה את כבר קמה ללכת? שבי עוד קצת, הרי אינך ממהרת לשום מקום."

“וכי מדוע זה אמשיך לשבת פה?” נענתה לו בכעס, “באמת אמרו זקן דומה לילד. חוזר אתה להבלי נערוּתך ולשטויות ילדותך כסוס זקן המתעקש לחזור לאוּרוָתו, ואם אמשיך לשבת פה עתיד אתה לחזור עד לימים, שבהם היתה אמא שלך מקנחת לך את אחוריך. ועכשיו שלום שלום ולהתראות.” ודווקא משנתגברה בה מורת־רוחהּ משׂיחו־ושׂיגוֹ של כבוד השופט עד כדי כך, שהיתה שוקלת בדעתה אם לא מוטב לה להוקיר רגליה מביתו לחודש־חודשיים עד שיחזור וישתפּה, החל הוא תוכף את ביקוריו אצלה ומופיע על מרפסת הבית בשעות משונות, כחום היום או בשעות בין־הערבּיים, כלומר באמצע יום עבודתו בהפסקות שבין דיון לדיון או בדרכו אל ישיבותיו ובחזירתו מהם, כשלא היתה היא מוכנה כל־עיקר לקבלת אורחים בכלל ואנשי־מעלה בפרט. באחר מביקוריו הבלתי־צפויים הללו גרם לי, כאמור, שלא מדעת, בלי כל כוונת־מכוון – שהרי ספק רב הוא אם הבחינה עינו, ואפילו הבחינה, אם שת ליבּו לילד הזר מילדי השכנים היושב בקצה המרפסת ונראה כשקוע בקריאת הספר “דון קישוט איש למנשה” בתרגומו של ביאליק – להלמות־לב מופלאת, נסערת, נבוכה, מפחידה ומבישה משנמצאתי, תוך כדי הקשבה לזכרונותיו, אותם היה מעלה בקולו המתון והשליו לפני פנינה, (כי על־כן נסתגרה ג’נטילה אחותה הצעירה בחדרה ומיאנה היראוֹת פניו), כרוך במעשה רצח שאירע בעיר העתיקה עשרים שנה לפני שאני עצמי באתי לאוויר העולם, בגין הפגיון אותו מצאתי במרתף ולקחתי במשיכה. הוא הפיל בי אותה סערה מאוּימת, שעתידה היתה לשלח בי עוד ימים רבים את בני גליה שירדפוני ביקיצתי ובשנתי, דווקא ביום צלול להפליא ורגוע. ג’נטילה היתה יושבת, כדרכה בשעת בין־הערבּיים, פתח חדרה ובוררת אורז בקערת־הנחושת הרחבה ופחוסה במבטה הנבדל ורחוק ובהמהום מנגינת שיר־עם אנגלי מימי לימודיה: “שלושה עכברים עִוורים, / שלושה עכברים עִוורים / ראו־נא איך הם רצים / ראו־נא איך הם רצים / רצים הם כולם אחרי אשת הטבח / הקוצצת זנבותיהם בסכין מטבח /…” ואני החילותי לשקוע בספר החדש שקיבלתי זה עתה מידי הספרן – משנשמע רעש מנוע המכונית של השופט הבאה מעבר מגרש הרוסים ונעצרת למטה אצל השער. “אוי וויי,” פרצה קריאת המגוֹר מפיה של ג’נטילה, שפסקה מעבודתה וקפאה לרגע במקומה מפני האֵימה הממשמשת ובאה, אימת ההתגלות לפני האורח רם־המעלה בלבושי הבית המהוּהים ובקווּצוֹת שֵׂער השיבה המבצבצות מתחת לצניפת השביס כאחת הפחותות ומחוקות, הנשים הצדקניות הללו שנואות נפשה. “פנינה, פנינה, מהרי לקבל את פני השופט, פה, על המרפסת, ואַל תתני לו להיכנס פנימה. אמרי לו שאינני בבית. לא, לא. אמרי לו שאני מרגישה ברע, שיש לי כאב ראש, אלוהים אדירים, מהרי ובואי! עד שזו מזיזה את אחוריה השמנים יכול העולם כולו לחזור לתוהו ובוהו.”

בתוהו ובוהו שחולל רעש מכוניתו של השופט בנפשה של ג’נטילה, שמרה היא בכל־זאת על צלילות־דעת מספקת כדי לשנות את הפקודה מ"אמרי לו שאינני בבית" ל"אמרי לו שאני מרגישה ברע", משום האפשרות הפתוחה שהשופט ישתהה בביקורו כשיעור הזמן הדרוש לה להחלפת בגדיה, ואם לא לצביעת השֵׂער, לפחות להסתרת ה"בזיונות" בצורה מהוגנת ולתמרוקי הפנים ולכל אותם שינויי חזות שהיו כרוכים אצלה בשינוי מצב הנפש, ושעל־כן נתארכו למעלה מכל שיעור: אחרי שהזיזה פנינה את אחוריה השמנים והציבה את שולחן־הברזל־שלוש־הרגליים באמצע המרפסת והסמיכה אליו את הכורסה האדומה שהיתה משומרת בזמנו לבּק הזקן, היתה עדיין אחותה הצעירה, שנסתגרה על מנעול ובריח בחדרה, שׂרועה אפרקדן בעיניים עצומות על מיטתה כדי לפוש ממהומת־הלב, להירגע, לצותת נים־לא־נים לסיבוב הנפש במעגלותיה עד שפניה היפים לקבלת אורחים חשובים יגיעו לגבולות הגוף ויחפפוהו, ולהחליף כוח כנדרש לשינויי מלבוש בגוף. אם הטוהר היסודי – הקשור בבקשת השלמוּת – במערכת נפשה, זה שלא איפשר לה בחיי יומיום שלה לערבב מין בשאינו מינו, למהול את תשומת־הלב הדרושה לבחירת הלחם־האפוי־כהִלכתוֹ בדין ובדברים על דמי שכירות, או לכרוך את ההליכה למרפאתו של דוקטור לנדאו במסירת זוג נעלי־בית לתיקון לידי הסנדלר הערבי שקבע את מושבו מול פתח המרפאה, או לעשות כלשהו מעשה אחר מני אלף מעשי השעטנז והכלאיים להם כפויים אנו בבהילות החולין של חיי יומיום – אם הטוהר היסודי הזה עמד ביחס ישר לאיטיוּת שבחייה, הרי שלא יכולה היתה להגיע אל השלמות הנכספת בקבלת פני האורח אלא על־ידי עצירת מהלך הזמן והקפאתו. אך השמש שעמד בגבעון דום בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים בפקודתו של יהושוע, לעולם לא עתיד היה לעמוד דום לפקודתה של ג’נטילה. עד שלא הספיקה לסגור את הדלת עליה ולהשתטח על מיטתה, קפץ נהגו הערבי של כבוד השופט ממושבו, סבב ואץ לפתוח את דלת המכונית לאדוניו הארוך והדק, היוצא בחליפה כחולה כהה ובצוארון לבן נוקשה ובעניבה שחורה לגרגרותיו ובמגבעת לונדונית שחורה לראשו כמשפט האדונים הבריטים הפזורים בכל רחבי האימפריה, ארצותיה, מושבותיה, דומיניוניה, מנדטיה ומדינותיה כדי לקיים בכולם את חוק־הוד־מלכותו. קלסתר פניו מרובעי הזרבובית כפני כלב־השוורים תאם להפליא את מלבושיו והדיף צינה בריטית מפורשת כל־כך, שאיש אשר את עברו לא הכיר, אף לא שמע עליו דבר, לא עשוי היה לעולם להעלות על דעתו שבעליו של קלסתר הפנים הלז לא זו בלבד שמסוגל הוא להוציא פסוק של תורה מפיו השמוט אלכסונית בשני קצותיו, אלא כל־כולו הורה ונולד בעיר העתיקה ולמד בנעוריו בישיבת חברון. אך אין להיחָפז ולהסיק מפרצופו הגשמי הקיפּח והלבוש העוטה התגשמות־זו־בבשר־הגרוּם, שבכוחם בלבד זכה להתרומם ולהתעלות למעלת קצין האימפּריה הבריטית, שהרי למעלה מכל ספק הוא שבדרכו כלפי מעלה נסתייע לא מעט גם בסגנון ישיבתו על מִדין. ואכן, בהליכי המשפט ובנוהל ישיבות בית־הדין ובמהלך הדיונים היה מקפיד על קוצו של כל יוד ומדקדק בכל תג בסבר פניו החמור, שנשאר צונן ואטום תמיד ללא כל צל של חיוך או זיע של קוצר־נפש או עווית של מורת־רוח, בהם יוכל צד מן הצדדים להיתלות כדי לנחש לאן נושבת רוח הדין, אם אמנם קיימת בדיין זה ובדינו רוח כלשהי. בשל האטימות הצוננת והרשמיות הצורנית, בהן היה מנהל בסבלנות אין־קץ כל משפט שהוא, לעולם היה פסק־דינו בבחינת הפתעה, ולא תמיד לחומרה, לא אחת היה מפשפש ומוצא פגם טכני בהליכי הצגת העדים או בנוהל המשטרה, ואפילו נסיבות מקילות ממקום לא שיערוהו עורכי הדינים, שגרמו להמתקת פסק־דינם של רוצחים ערבים שהרגו את חברם בדקירות סכין אכזריות בשל מעשה מרמה טפל שעשה בהם, בשל חוב פעוט של עשרה גרוש שלא פרע להם, או בשל מעשה ניאוף שעשה בנשיהם. הפתעות לא קטנות מאלה הופתעו כל הצדדים וסניגוריהם, כשהיה ממצה לפתע־פתאום את כל חומרת הדין לגבי עִסקאות מסחריות מסובכות ומפולפלות ועקלקלות שלא כרוכות היו, בסופו של דבר, אלא בסוגיית ממונות. אחרי פסק־דין חמור אשר כזה קרא לו פעם עורך־הדין הירושלמי המפורסם חרמון בלשון מסכת יבמות “התרת את הערוָה החמורה, לא תתיר את הממון הקל?” וכבוד השופט נענה לו בשקט ובלי להניד עפעף: “אילו נמניתי על בית־הלל, לא הייתי חוזר להורות כדברי בית־שמאי.”

בכוח ההפתעות המדהימות הגיע לשיאו והצליח להסעיר את הישוב כולו ולקומם כנגדו את עסקני הציבור מכל האגפים בפסק־דין מפורסם, שהוציא במשפט קרקעות אחד לטובת האריסים הערבים שהמשיכו לשבת על האדמה, אותה קנתה הקרן הקיימת מידי בעליה האפנדים המתגוררים בבֵירוּת. במהלך הדיונים גילה כבוד השופט היהודי, למגינת־ליבּם של פרקליטי המוסדות הלאומיים, והעלה מתוך נבכי סעיפי־הסעיפים של המג’לה סעיף קטן בעניין חזקה על אדמות מירי וּמוּלק, שנעלם במשך דורות שלמים אפילו מעיניהם של חכמי המשפט התורכּים, ובתוקפּוֹ של זה זיכה את הנתבעים הערבים. לאחר פּסק־דינו המזעזע הזה, נחפּזו מנהיגי הישוב להטִיח בּוֹ האשמות חמורות, ולהוציא עליו דיבּה, לא בגלוי אלא בהפצת הרִינה שעברה בציבּור מפּה לאוזן, שהריאקציונר משרת האינטרסים הבריטיים והערביים הלז, זה הבוגד בעמו תמורת אות כבוד אימפריאלי, שעליו ועל דומיו נאמר “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”, נוהג הוא עצמו לקבל שוחד לא פחות מכל פקיד בריטי או ערבי, ושבמשפט הקרקעות הזה גופו לא סירב כלל לקבל בסתר את כל התשורות, המנחות, הדורונות והתרומות שהשפיעה עליו הקרן הקיימת ביד רחבה. לאמור – מקבל הוא שוחד מלוא חופניים, מן העידית, ותמורה אינו נותן, ונמצא שמושחת הוא לא רק מבחינת המוסר החברתי והלאומי, לא רק מצד מוסר המשפט, אלא אפילו מצד מוסר המשׂפח הריהו מקולקל, מעוּות ונפסד יותר מן הרשעים האנגלים והערבים הללו שמידת הגינות זו, לפחות, של שמור לי ואשמור לך, של “טול והב”, של הבנה בשתיקה וקיום חוקיהם הבלתי־כתובים של העבריינים נשמרה בידם. משביקשו פרקליטי המוסדות דרך ללחוץ עליו בכיוון של התראה שיתבעוהו לדין בעוון קבלת שוחד, נסתבר להם, להַוותם, שהשכיל לעשות את מלאכתו זו חלקה, נקיה ומושלמת כל־כך שלא נמצא כל צל של זיז משפטי להיתלות בו כנגדו, ועל הישׂג זה בלבד – כך טענו החריפים מחודדים שבהם – ראוי היה לקבל את תואר קצין האימפריה הבריטית. אמנם לא ניתן להכחיש, שמדי פעם בפעם נהנו גם יהודים מהמתקת דין מפתיעה במשפטיו, אך מאחר שלא עלתה בידי פרנסי הישוב למצוא את השיטה בשגעונו, גם נלאו כלכל את תעתועיו, החליטו לרמוז לו שאין הם רוצים לא מדובשו ולא מעוקצו, והחלו מסרבים להביא עניניהם המשפטיים לפניו ומעדיפים ממנו כל שופט ערבי או אנגלי משופטי בית־הדין העליון, ואפילו אין הוא מעוטר בתוארו של קצין האימפריה הבריטית.

קצין האימפריה הבריטית עלה במדרגות ביתו של חברו משכבר הימים, קצין האימפריה העותמאנית שנסתלק לעולמו לפני שבועות מספר בלבד, והגיע לרחבת המרפסת ברגע בו נסתגרה אלמנתו הירושלמית של המנוח בחדרה, ופנינה אחותה היתה מסמיכה אל שולחן־הברזל־שלוש־הרגלַיים הניצב באמצע הרחבה המרוצפת את כורסת הקטיפה האדומה, שהיתה משומרת עד כה ליהודה פרוספר בּק. משנתיַשב בכורסה ופניו אל השמש השוקעת החלה פנינה טורחת עליו להגיש לו משקה קל ועוגיות, אך גם את נהגו שנשאר למטה במכונית ליד ההגה לא שכחה והורידה גם לו מגש של כיבודים עליו הניחה, בין כוסית המשקה ולעוגיות, מטבע בן חמישה גרוש, מה שנחשב אז לבקשיש הגון ביותר לגבי כל נהג שהוא, אך נהגו הערבי של דן גוטקין אֶסקוַייר קיבלו כלאחר־יד וכמובן מאליו, ללא כל כרכורי תודות והשתחוָיות של הכּרת־טובה מתרפסת היאים לנהגיהם של האדונים הקטנים, והודה לה במנוד ראש ובחיוך אדיב, כראוי לנהג חשוב המתכבד בכבודו של אדוניו רם־המעלה וגומל לו בהתנהגות מדוקדקת בנימוסים הטובים בכל מקום ובכל עת ובכל שעה.

באותה שעה הוצפתי פליאה סתומה, מחרידה ונעימה ומהלכת קסם של כניסת־פתע אל תוך היכל, למראה השופט בעל שפעת השֵׂער הלבן המסורק בקפידה אחורה משני עברי הפסוקת האמצעית וקלסתר התקיפות המרובע שלפניו הגרומים, היושב שקוע בפישוט אבריו הארוכים בכורסתו של הבּק־הזקן־הקורא־בהתעוררות “בוודאי ובוודאי” ומחליק את ראשו המגולח למשעי ונוצץ במטפחת גדולה אדומה, כדי לנגב את טיפות הזיעה המבזיקות נצנוצים לאור השקיעה. תמונת הבּק הזקן, כפי שראיתיו לאחרונה לפני מותו יושב על מרפסת זו בתוך כורסתו האדומה הזאת בסודר המשובץ שכרכה אשתו הירושלמית סביב צוארו וקורא בקולו העתיק וניחר המהדהד כנגדה בחרון אין־אונים “משה רבנו, משה רבנו,” ניצבה לפני בד־בבד עם תמונת השופט היושב על אותה מרפסת ובכורסה זו עצמה, מבלי שהאחת תמחוק את השניה, תמחה את קוֶיה או תטשטש אותם כהוא זה, וליבּי פחד ורחב בשפע של נועם פלאי בהיכל לתוכו נקלעתי פתאום. אך כפי שנקלעתי לתוכו פתאום כן נעלם ההיכל פתאום ואתו נמוגה תמונת הבּק, ואני אמרתי לעצמי לא, לא ייתכן כדבר הזה שבכורסה האדומה הזאת יהיה מקום לשניהם גם יחד, גם לזקן וגם לשופט, וחוץ מזה הרי הזקן כבר מת ואיננו. בכל־זאת משהו מוזר ומופלא אירע לי פה, שאני רואה בתוך הכורסה את השופט דן גוטקין ולא את בעל־הבית הזקן. “את יודעת,” אמר לה השופט, לפנינה, שבאה והתישבה לצידו לאחר שהעלתה את המגש של הנהג, “גדול היה ממני רק בעשר שנים, ובכל־זאת היה שייך לאימפריה אחרת, לאימפריה העותמאנית.” פנינה נאנחה ומחטה את חוטמהּ בקול רעש ובעסק גדול ועיניה נתלחלחו. “לא, לא,” התריסה כנגדו. “יהודה פרוספר, עליו השלום, זקן היה ממך בחמש־עשרה או אולי בעשרים שנה. הרי בחור צעיר היית, נער ממש, כשעזבת את הישיבה ופנית אליו שימצא לך משרה. אז כבר היה נשוי לאחותי מזה כמה שנים. אתה הלוא בן־גילי אתה, ואולי גדול ממני בשנתיים־שלוש. אתה לא זוכר איך שהתגנבנו יחד לחצר הקראים לראות את השוטרים התורכּים, שרדפו אחרי עָלִי אבּן־מסרוּר כדי לאסור אותו אחרי הרצח בסוּק אל־עטארין? במשך שנים היו מדברים על כך, אבל מה שקרה אינני זוכרת כלל, חוץ מן השוטרים התורכּים התופסים את הערבי בתוך חצר הקראים. אינני יודעת אם אתה זוכר.”

“ודאי שאני זוכר. זוכר אני היטב את הכל, פֶּרָלֶה. זה היה השיעור הראשון שקִיבּלתִי בתורת־המשפטים. הרי אז ראיתי לראשונה בחיי, במו עיני, את פעולת המשפט,” אמר לה השופט והמשיך להביט נכחו בשמש השוקעת המאצילה בוהק אָמוֹץ־תכלכל, כעין אודם־הנחושת המפוּלח עורקי־פלדה כחולים לשֵׂער הלבן המסורק בקפידה אחורה ולקלסתר הפנים החתום, הנעדר כל זיקה שהיא לא רק למתרחש סביב אלא גם למתרחש בתוכו, ואפילו ללחן הקול היוצא מתוך פיו עצמו, פּי הארי שמוּט הקצווֹת.

כשירדתי במדרגות אל אגף מצרים העתיקה שבלוּבר, תשע ועשרים שנה אחרי הדברים האלה, פגע בי אריה־חלמיש מלוטש בוהק כתומות מלוא כל חדר ההיכל, רובץ בסבר עוצמה חתומה נובעת מתוך עצמה במעגלה הסגור. שומרי הבית במדיהם הכחולים וכן כמה תיירים היו משתהים ופוסעים ממקום למקום על־פני שדה ההקרנה של הספינכּס הנקרה בדרכם, אדישים לחלוטין לאנרגיה המקרינה בתוכה שרויים הם, לא מתוך כך שהם בעלי כוח התנגדות כה חזק אלא משום היותם קרוצים מחומר מבודד, כאותם כפיסי־העץ הקטנים והקלים הנשארים ללא נוע במקומם בתוך שדה אלקטרו־מגנטי רב־עוצמה, בה־בשעה שמטילי־ברזל אדירים מקרקרי־חומה־וחֵל נמשכים בתעופה להידבק במגנט. העברתי ידי על חלקת החלמיש הצוננת של הספינכּס והסתכלתי בפניו הפונים נכחם, עתיקים ושלוִים וחתומים, וקול רך ומאוזן נבע מנשיקתה הקרה של האבן הממורקת וחלף לאורך כל היד עד שהחל מתנגן באוזני, כי על־כן היה שר סיפור עתיק־יומין בלי להפשיר כלל את אבן־קלסתר־פניו. רק משיצאתי את בית־הנכות, כולי טובל עדיין באותה פליאה סתומה ומנטיף ריטוטי חרדות קסומות, נדלקה בי ההכרה שהקול שצלל באוזני היה קולו של השופט גוטקין, כפי ששמעתיו שלושים שנה קודם על מרפסת הבית. למחרת מיהרתי שוב לבית־הנכות וירדתי במדרגות אל אולמו של הספינכּס המצרי, אך הקול לא חזר לנסר באוויר. הנחתי את ידי על חלמיש פניו ונעניתי רק בצינת האבן השעיעה. כל קול לא נשמע ממנו, לא אז ולא בכל הפעמים הבאות בהן חזרתי ובאתי אצלו להעיר אותו ולעוררו. אילו היה פיו דומה לפי הארי, היה האריה דומה לשופט.

כבמקרה הספינכּס כן גם אצל השופט הפונה אל השמש השוקעת עמד הקול מחוץ לזיקת קלסתר הפנים החתום, והפתיע לטובה בניגוד הקיצון שבין לחנו הרך, המאוזן, ארך־הנשימה והמרגיע לבין מולידו הקר והסגור, אך תוך כדי הפלגה על גלי הקול הציפוני גלי חרדה כבשעת החלקה באוֹמגה על־פני חבל מתוח בין שני רכסים, בה כל סטיה זעירה משיווי־המשקל וקצב הרחיפה עלולה להסתיים בנפילה אל מעמקי התהום הפעורה למטה. הקול הפליג שנים רַבּוֹת אחורה לסיפור מעשה עָלִי אבּן־מסרור, בו נפקחו עיניו של דן גוטקין, לראשונה בחייו, לפעולת המשפט.

עם שחר השכים מחמוד אפנדי מנכבדי בית־לחם ומנשואי־פניה, כי על־כן בית־הלחמי היה האיש, לעלות ירושלימה במרכבתו, כי אמר לקנות בה מכלי־המילת ומן התכשיטים ומן הבשמים דורונות לארוסתו החדשה והצעירה, כפנינה היקרה, כל דאגה וכעס וצער מן הלב מסירה, קולה מרפא לכל יגון, ולוקח שבי כל חכם ונבון, קומתה נאה לראות, ושדיה נכונו תאומי צביות, לחייה רכות ומזהירות בזוך צבען, ולהפליא עין רואים עורן, פניה נשקפות מאופל ליל תלתליה, ומעל לכתפותיה מבריק ברק שיניה, כמו שאמר המשורר אבן־אל־תומאס על שכמותה:³

וצעיר בניו מאשתו הבכירה, דאוּד הקטן בנו יקירו וילד שעשועיו, הפציר בו לקחתו עמו אל עיר־הקודש וייעָתר לו כי אהבה עזה אהבו.

ומשכילה מחמוד אפנדי את מעשהו בשוקי ירושלים והיה מתנהל לאטו בסוק אל־עטארין, הלוא הוא שוק הבשמים, בדרכו חזרה אל מרכבתו המחכה לו בשער יפו, ובנו נגרר ופוסע אחריו ומתעכב פתח חנותו של צורף כסף וזהב ומשתאה למעשה ידיו, פרץ פתאום עלי אבן־מסרור, והוא נחשב עד אז איש תם וישר וירא־אלוהים וסר מרע, ועט על האיש בית־הלחמי וירצחהו נפש בדקירות הפגיון. עד שלא התעשת הילד ממראה ידי הצורף העושות במלאכת הזהב הטהור, כבר היה אביו מולידו מוטל מת בתוך דמיו הניגרים על אבני המרצפות. אחר־כך, במשך כל מהלך המשפט, דיוניו וחקירות העדים, היה הילד דאוד היושב בצד אמו בקרב שאר בני משפחת הנרצח, והוא עד־הראיה היחיד בכל החמוּלה כולה למעשה הרצח, תולה עיניו בציפיה בשופט ומיַחל ללא הפוגות, בדבֵקות עליונה, למוצא פיו. השופט שחש במבטן של אלה עיני הילד שאינן מרפות ממנו, קרא לו בחיבה אל דוכן העדים שימסור גם הוא את עדותו ויאמר את אשר בליבּו, והילד קפץ ועלה בזריזות ובשמחה גדולה. משפתח הילד פיו לדבר והחל עונה לשופט על שאלותיו, נסתבר לו, לשופט, ולכל הקהל הממלא את האולם, שהילד מדמה בנפשו שיש בכוחו של השופט להחזיר לו את אביו, ושכל המשפט המתנהל סביב לו אינו אלא מין טקס הדרוש לשופט להפעלת קסמיו, מין פּולחן של תיקון המעוּוָת והחזרת הנרצח לחיים, מין מנגנון שבסופו עתיד השופט לקום ולקרוא “ייכּנס לאולם מחמוד אפנדי בית־הלחמי” והדלת שמאחורי גבו של השופט תיפתח לרוָחה ובתוכה ייכּנס ויבוא לאולם, לשמחת ליבּם של הנאספים כולם, אביו בכל הדרו. הוא לא נתן דעתו כלל על הרוצח ולא גילה כל תשוקה שהיא להענישו או שאיפה לנקום בו. משחזר השופט לטוות את גינוני הטקס סביב עלי אבן־מסרור דווקא והִשהה עד אין־קץ את מילת־הקסמים הדרושה להעלאת אביו, כּלו עיני הילד מיַחל והוא החליט ליטול את המשפט לידיו, זינק אל הדלת שמאחורי השופט, פתחהּ לרוָחה וקרא בקול חנוק דמעות, “יא אבי, בוא אלי כבר, בוא אלי כבר.” הבוקר אור למחרת היום, ועלי אבן־מסרור הוצא להורג בתליה בחצר הקישלה. עם צאת נשמתו פרץ צחוק בקרב הסוהרים וקהל הצופים בשל התקלה הקטנה שאירעה לו. אֵזור מָתניו הותר וסרבליו נשתלשלו אל ארכּוּבוֹתיו ולמטה, וכל פלג גופו מטבורו ועד ברכיו נתגלה לעין. ברגע בו נחנק ומפרקתו נשברה מכובד הגוף התלוי עליה, נזדקפה אמתו והפליטה.

פנינה נזדקפה בכסאה, ניגבה את עיניה ומחטה את אפה הסגלגל במטפחת גדולה, לצד השופט ארך־הגרם בלטה ביתר שאת כדוריות צורותיה – חרוזי עיניה, כפתור פיה, עגלגלוּת כל יצוריה וקליפות לבושיה – כבאותה רוסיה זקנה מנַקַת השמשות בכנסיה הפּרבוֹסלבית, שזכתה בערוב חייה לתת מקלט בביתה שבמגרש הרוסים לאציל הנמלט על נפשו, אדון האיפרכיה שלה לשעבר, ולפרוס לו מפיתה, וכאותה אמה רוסיה שהיתה יושבת לעת ערב על הרחבה פתח ביתה ונאנחת מול שתיקותיו של האציל האביון, כן גם פנינה היתה מזילה בחשאי דמעה אחר דמעה ומשתדלת לטשטשן בעקימת פנים של חיוך כל משך סיפורו של השופט הזקן, בו העלה את פרשת הפעם הראשונה בחייו בה חזה במו עיניו את פעולת המשפט, ובה גמר אומר לרדת לחקרהּ. “אינך יודע כמה שהיה יהודה פרוספר עליו השלום, מנוחתו עדן, איש טוב ומיטיב בסתר,” אמרה לו לשופט, משהחזירה את מטפחתהּ לכיס סינָרהּ, והלה נתן בה מבט חוקר לדעת מה עניין טוב־ליבּו במסתרים של עמיתו המנוח אצל גופו של התלוי, שהפליט זרע חי בו־ברגע שיצאה ממנו נשמתו. זה לא היה מבט מופתע – שהרי מזה שנים רבות חדל כלשהו גילוי מגילויי התנהגות האדם להפתיעו, גם לא מבטו הכעוס או נפגע של מי שמתחוור לו שאת הדברים הכמוסים שהערה זה עתה מקרבו שׁיחֵת על אוזניים ערלות, אלא מבטו של מי שיוצא מתוך קורי שׂרעפּיו בהם תפוס היה עת רבה, והוא בוחן את העולם החיצון כדי לדעת באיזה הקשר נתון הוא בנקודת זמן זו, ובחינה זו – או אולי השאיפה גופה שהתעוררה בו – לחקור את ההקשר בעולם החיצון הִתוותה לרגע זיקה חיה בין סבר פניו של השופט לבין קולו היוצא מפיו, עם קו חיוך של חסד, כמעט, משהעלה את מהות התהודה שלדברים בשומעת. “אחרי שנרצח אביו של סניור מואיז בלילה בליפתא והרוצחים הליפתאוִים שדדו את כל כספו, ריחם יהודה פרוספר, זכר צדיק לברכה, על הילד היתום והעזוב, אסף אותו לביתו והיה לו לאב, אב ממש שהוריש לו מכספו אחרי מותו. ואין זה אלא חלק קטן מכל הטוב והחסד והרחמים שהיה עושה בסתר, מבלי שאיש בעולם ידע על כל אלה דבר וחצי דבר, כאחד מן הלמ”ד ו"ו. שמע את אשר אני אומרת לך – ודאי היה הוא עצמו אחד מן הלמ"ד ו"ו!"

מצהלות צחוקה של הגברת ג’נטילה, שפרצו פתאום מאחורי עורפּוֹ של השופט, מתוך החדר הסגור, רמות ועליזות ומדביקות זו את זו בקצב גובר הולך הצליחו בכל־זאת להגיהּ את פני השופט בשרטוטי־פתיעה־של־עליצות ולהעלות על שפתיו חיוך של שמחה כמעט. עצם הרעיון שיהודה פרוספר נמנה על למ"ד ו"ו הצדיקים בידח במידה כה מופלגת את דעתה של בעלת־הבית – שכל עת הינָפשותהּ אפרקדן על מיטתה בסתר חדרה תוך ציפיה לבוא מצב הרוח המתאים לקבלת פני האורח הלא־קרוא, ועמו הרצון והכוח להחליף את מלבושיה כיאות, היתה שומעת את כל הנאמר על המרפסת בחוץ מילה במילה כמין זרם מקביל לזרם גוֹני רחשושיה מבלי שתעדיף את האחד על משנהו בציתותיה – שהיא נסתחפה במצהלות צחוקה, קמה ופתחה את הדלת והצטרפה לשיחה כמות שהיא, בלי להחליף כלל את לבושיה, שמשהוצפה במצב־הרוח המתאים שוב לא נתנה דעתה על גינונים חיצוניים של פריטי לבוש. ובאמת היו התקפי עליצותה, הנדירים והולכים, משנים את ישותה תכלית השינוי ומשווים לכל תוֶיה ותנועותיה מין תסיסת נעורים, שיש בה כדי לטשטש את סימני הגיל יותר מכלשהי אחיזת־עיניים של מלבושים, ולסחוף את השומע לעליצותהּ.

“באמת אומרת אני לך, דן, השמעת רעיון כזה? נס נעשה לו, לשלום־עליכם, שאין פנינה כותבת בספר את כל הפנינים היוצאות מפיה. תאר בנפשך שכל השנים הללו חייתי בטעות עם אחד מן הלמ”ד ו"ו! הלוֹך הלכתי לבקש אדון תורכּי מאצילי הממלכה ומנכבדי הארץ ומצאתי את הצדיק הנחבא בסתר התרבּוּש האדום! איזה מִיקח־טעות של חיים, איזה מפח־נפש, איזה טעם רע, איזו אכזבה!"

“זה מזכיר לי מדרש נפלא אחד,” אמר השופט ותוך כדי דיבורו נתמסמסה עליצותה של בעלת־הבית ופניה נפלו, “עשה לי טובה ואל תתחיל לספר לי מדרשים!” הפסיקה אותו, “המדרשים הנפתלים הללו, פלפולי האגודל, כל התחכמויות המוח היהודי העקום השנוא עלי. אבא שלי המסכן, למרות כל הקיפוחים והלנוֹת־השכר והעוולות המשוועות שהמשמשים בקודש הללו עשו לו, חי עד יומו האחרון בהרגשה שאין הנוכלים הצִדקניים הללו, הרבנים והגבאים וכל יתר הרוכלים בקדושה חייבים לו את שכר תמצית חייו שהשקיע בארונות־הקודש שלהם, אלא להיפך – הוא חייב להם תודה על שהואילו להסיח אתו בדברי תורה, על כל אחד ואחד מן המדרשים המתוקים כדבש וכנופת צופים בהם היו מורחים את כל העוולות שהיו עושים לו, על הכבוד הגדול שחלקו לו בכך שהִרשוּ לו לעשות להם חינם־אין־כסף ארונות־קודש. כפי שהיה הלמ”ד ו"וניק הנסתר, יהודה פרוספר בּק, מתאווה לנשים, כך היה אבא שלי מתאווה למדרשים. זה היה תענוגו היחיד בחייו – לשמוע מדרשים ולעשות ארונות־קודש."

השופט, שהעכיר עליה את נפשה במילה האחת והיחידה “מדרש” שהפיל כטיפת דיו שחורה לתוך צלוחית מים צלולים, גנז מיד את זכרון המדרש הנפלא בליבּו וחזר לספר במעשה יהודה פרוספר, אך מכיוון שחלה תהפוכת־הפתאום במצב־רוחהּ לא היו דבריו הנוספים אלא כטיפות המתסיסות בקרקעית הצלוחית חשדות עתיקים להעירם מחביון רדימותם באִבחת בּוּעוֹת ותזזית של פִּעפועים מלוֹא הצלוחית.

“אחד מן הלמ”ד ו"ו –," אמר השופט, “אינני חושב שיהודה פרוספר עצמו היה רוֹוה הרבה נחת מקומפלימנט שכזה. להפך – משה רבנו קסם לו, זה האיש משה שבראשית דרכו הִכּה את האיש המצרי, את הרשע הקטן, ובסופה הִכּה את פרעה עצמו, את ראש הרשעים, לא בחשאי ולא בשלי ולא בסתר, אלא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמופתים גדולים גלויים לעולם כולו. האיש אשר ברעם וברעש ובקול גדול הפך את אספסוף העבדים והערב־רב לעם הנבחר.”

– “ואני דווקא חושבת שפנינה כן צודקת. מי עוד כמוה יודע איזה מעשים טובים עשה עמה בסתר בחייו, ועל־אחת־כמה־וכמה במותו, כי מדוע ייגרע חלקה מחלקו של סניור מואיז?” טיפת המרורות שהדליחה את הצלוחית והתסיסה את משקעיה החמיצה את חיוכה של הגברת ג’נטילה והפכתהּ לזקנה סרת־רוח. החשש שפנינה ירדה בסתר לנכסיו של הזקן והעלתה משם נתח הגון לעצמה, מכיוון שהתעורר מתרדמתו הארוכה, שוב היה הולך ומתגבר בה, ותוך כדי חשד הפך לוודאוּת הנוראה שבעצם זכתה צדקנית זקנה זו בחלק הארי שבירושת התוֹגר הזקן.

כנגד המרירות שפשׁטה בבעלת הבית, בחזותה, בחיוכה, בקולה ובדבריה, נדלק פתאום, זו לראשונה מאז בא והתיַשב בכורסתו האדומה של חברו המנוח, חיוך של ממש בפניו של השופט, אך בכל־זאת נשאר קלסתר הפנים המחייך בתוך מעגלו הסגור של אדם המתענג בינו לבינו על בדיחה בלעדית כמוסה, בה לא יהיה כל חלק לסובבים אותו. “כן, כן. את צודקת. פנינה צודקת. צדיק יסוד עולם – ייתכן שיהודה פרוספר היה בכל־זאת מתענג על הקומפלימנט. כשהיינו צופים בתלייתו של אבן־מסרור היה יהודה פרוספר אומר עליו, על הצדיק, שהוא יסוד עולם, אבל אז עדיין לא הבינותי את הדברים. אחרי שהוצא גזר־הדין לפועל הוציא פקיד בית־המשפט התורכּי את מיטלטליו של התלוי למכירה פומבית. בכל הסמרטוטים ובלוֹיי הסחבות, שנשטחו על אבני המַרצפוֹת לעיני השמש, נמצא אך ורק חפץ אחד בעל ערך כלשהו שמשך אליו את עיני האספסוף כולו, הלא הוא הפגיון בו רצח התלוי את נרצחו, אבל איש לא נענה למחיר הפתיחה הסמלי של הכרוז שחזר והכריז עליו בקולו האדיר, בנגינה עולה בשלשלת ונקטמת פתאום כשופר שתוקעים בו שברים, ומה שמפתיע עוד יותר – איש לא שלח ידו למשש את השבּריה המוצעת למכירה ולבדוק אותה כדרכם של הבריות באותם הימים. עברה הרינה בקהל שקללה רובצת עליה, על שבּריה זאת, שהיתה שייכת בשעתה לנרצח עצמו, למחמוד אפנדי, והוא שמכרה לרוצחו לעתיד לבוא, וכשני בעליה האחרונים, כן גם כל בעליה הקודמים של השבּריה המקוללת, מותם בא עליהם כחתף בעניינים משונים ורעים. זכור לי איך נחצה פתאום האספסוף לשניים ופינה דרך ליהודה בּק, שהחל פוסע בחשיבות יתירה, אט־אט בין שתי חומות העיניים הנעוצות בו בדממה, לעבר הכרוז העומד מעבר מזה ומושיט לו את השבּריה בזרוע נטוּיה. הבקשיש שהעניק לו, לכרוז, גדול היה ממחיר הפתיחה בו קנה את השבּריה, וכשהתחיל לחזור למקומו במצעדי מלך המופיע בכל הדרו, בשבּריה הנעוצה באזוֹרוֹ, נתרווח ההמון עוד יותר והשמיע מין נהימה קטומת נשימה, כקהל הצופים בקרקס ברגע בו מכניס מאלף החיות את ראשו אל תוך לוע הארי.”

“סוחר ממולח היה,” אמרה הגברת ג’נטילה, “ערום כנחש.” ושוב החלו עיניה של פנינה מתלחלחות וזולגות בחשאי דמעה אחר דמעה, ופניה מתעקמים בחיוך משונה, מתנצל. “כן, כן,” נאנחה ואמרה, “אדם חזק מברזל היה, גיבור היה וחלש מזבוב.”

הרתעתי את ראשי בעוד מועד, בתנופת היחלצות מהירה, וקפצתי אל הברז שבקצה החצר. המועקה בחזה, קוצר־הנשימה והיובש המר בבית־הבליעה לפתוני בבת־אחת עם הידיעה שעלי להחזיר מיד את השַבּריה למקומה, על רצפת המרתף בין תיבת־הנגינה למיטה המתקפּלת. אבל תוך כדי שתיה נתחוור לי כל חוסר האפשרות שבדבר, שכן השופט ובעלת־הבית ואחותה פנינה יושבים כולם באמצע המרפסת, בצד המדרגות המורידות אל המרתף, ואני הרי אין לי רשות כניסה אליו אלא בשעה שאני מתבקש לעזור לבעלת־הבית בטלטול המיטה המתקפלת, בהעלאתה או בהורדתה. לא תהיה לי ברירה אלא לדחות את החזרת הפגיון הארור עד לחצות הלילה, ואם כי נותרו לי עוד שעות ארוכות ורבות עד אז, עקפתי את המרפסת והתגנבתי הביתה פנימה בדלת האחורית כדי לברר אם אמנם מצוי הוא עדיין בתחתית מגירת השולחן. כל כמה שייראה הדבר בלתי־מתקבל־על־הדעת ומופרך מעיקרו, בכל־זאת עובדה היא שהמחנק שתקפני עם ההכרה הברורה שעלי להחזיר את השבּריה למקומה לא מלוּוִים היו בתודעת הפחד מפני הקללה הרובצת על הפגיון, אלא מתוך התבהרות הידיעה שעלי להחזיר את האבידה לבעליה, מתוך ההרגשה שבשעה שלקחתי את הפגיון במשיכה מקרקע המרתף הטחובה אל חמימות כיס מכנסי פרצתי אל תוך מסגרת חיים שאיננה שלי, ולמראה הזקן המתגרה מלחמה בקללת השטן קבל העיר כולה נתעצמה הרגשה זו והיתה לתחושת החטא של ההורס אל קודשי־הקדשים פנימה: אני אחזיר את הפגיון למקומו באישון־לילה, ולמחרת היום ארד אל בעלת־הבית ואבקשנה שתמכור לי את הפגיון העתיק, המתגולל ככלי־אין־חפץ־בו, כעצב נפוץ בתחתיות המרתף, כדי שיהיה שלי בזכות ולעין השמש, במשפט גלוי לכל, כמנהג הזקן – כי ביד רמה ובזרוע נטוּיה ינהג. “אדם חזק מברזל היה, גיבור היה וחלש מזבוב” – דברים אלה של פנינה הכדוּריית צפו עלו בי משהוצאתי את הפגיון הקטן, גוֹמֶד אורכּוֹ, מתחתית המגירה, ומגעו הצונן בא בכפי עם ריח המתכת הטחובה שהעלתה ירוקה והִכּתני פתאום בפליאה סתומה, בדומה לזו שהציפתני למראה השופט היושב בכורסתו של הזקן, אך שונה ממנה, בכל־זאת, אם אפשר לומר כך, מבחינת גוֹן האור והקולות המהלכים בהיכל השרוי, עתה, במין ירקות צלולה והקולות מהדהדים כבתוך מסדרון ארוך, המצוי לא בתוך מבנה כלשהו אלא בתוך יער בו נפוצות לכל עבר קרני האור שחדרו מבעד לעפאים ונלכּדו ברשתם, והן מגיהות את ההיכל מבפנים בכל גוֹני הירוק למינהו. תחושת החידה שחדה הפליאה הסתומה לא מלוּוה היתה הרגשת מצוקה, הכרוכה כרגיל בחיפוש אחר הפתרון, אלא להפך, ההשתאות עצמה על החידה היתה שופעת מין נועם פלא שהוא זר מאוד וקרוב מאוד בעת־ובעונה־אחת, כמנגינה שבאה ממרחקים להעיר נימים שכוחות, דקות, של ערגות משכבר הימים שזורות כקנוֹקנות בנוֹפי המלים “אדם חזק מברזל היה, וחלש מזבוב.” עם הידיעה שהוא כבר איננו, והפגיון הזה עודנו קיים, ובמקביל לה, הייתי שרוּי במין ודאות צלולה, ריחנית כלשון רוח בהרי יהודה ביום של אביב, נפלאה בחריפותה הדקה כיין התוסס, שפגיון קטן זה, זה הלהב שאָרכּוֹ אינו עולה על אורך האמה באצבעות איש, זה שבב־הברזל סתמי, הדומם, הקר, חסר־האונים והטפל, לא היה בכוחו לשים קץ לא לחיי הזקן, ולהגיגיו על משה רבנו, ולא לחיי מחמוד אפנדי ולאהבתו הגדולה כפי שאין בכוח דקירותיו להזיק באיזה אופן שהוא למימי הזרם העז, וכפי שלעולם לא יהיה בכוחו לשים קץ לזה יער החלומות בתוכו אני תועה, על כל שפע הערגונות והזכרונות והתקוות והתשוקות והגעגועים והציורים והמנגינות שהם כים הגדול, אשר דקירות כל הפגיונות ומכּוֹת כל החרבות והחניתות שבעולם לא יצמיתוהו.

בחוץ חרקה כורסת הזקן האדומה משהתרומם השופט עם תום ביקורו וחזר אל המכונית המחכה לו בשער, וגניחתו החרישית הלזו שלעץ העתיק הצמיתה באחת את היכל הירק שנמוג על כל הרגשותיו הפלאיות. החזרתי את הפגיון למקומו בתחתית המגירה, מתחת למחברות ולספרי־הלימוד, ותמהתי על הרעיונות המשונים להם נתפס אני לפעמים. הזקן הרי מת על מיטתו בשיבה טובה, ופגיון זה – אם אָמנם הוא אותו פגיון שקנה הזקן לפני שנים רַבּוֹת במכירתם הפומבית של מיטלטלי התלוי אבן־מסרור (וגם זה רעיון של הבל: הרי אשתו בעצמה, הגברת ג’נטילה, העידה עליו שהיה סוחר ממולח “ערום כנחש”, שהפיץ בכוונה את שמועת הקללה הרובצת עליו, על הפגיון, כדי לקנותו באפס מחיר ולחזור כעבור זמן־מה ולמוכרוֹ בכסף מלא, זאת ועוד: במשך כּל השנים, שעברו מאז, התגלגלו במרתפו עשרות ומאות חרבות ושַבּריות ושאר כלי נשק, שקיבל בעבוט מידי לוֹויו הערבים, ופגיון זה שנתגלגל לידי במקרה, ודאי מן האחרונים שבהם הוא) – לא את יהודה פרוספר בּק רצח אלא את האדון בית־הלחמי, אותו מחמוד אפנדי שבוּק הזמן שבעיניו לא התאבּכה אלא תמונת חשוקתו כנגד לשונות החלב המהבילות על־פני אגמי האדים הלבנבנים־תכולים של גיאיות דרך השחר מבית־לחם יהודה בואכה עיר יבוס, דרכו האחרונה בה הלך ולא שב.

 

נקוּדת ציוּן שביעית: בּין הבְּריתוֹת    🔗

תוך כדי כתיבתן של שורות אלה אני נזכר בכך שפעם סיפר לי הרוקח, דוקטור בלום, משהו על בנו של האפנדי בית־הלחמי שנהרג באהבתו, על דאוד אבן־מחמוד, ואולי לא בו סופר אז, אלא בנהגו הערבי של השופט הזקן שנקרא גם הוא דאוד אבן־מחמוד, וגם הוא עתיד היה להיהרג. עם זאת גם ייתכן הדבר שהאיש דאוד אבן־מחמוד הנהג הוא אחד מצאצאיו של האפנדי בית־הלחמי שנהרג באהבתו.

אילו ידעתי היכן למצוא את הרוקח של ימי ילדותי הייתי הולך אליו כדי לברר את הדבר לאשורו, אך מאז פגשתי בו במקרה בקפה עטרה לפני שנים רבות לא ראיתיו עוד עד עצם היום הזה, הוא יום כתיבתן של שורות אלה. אינני יודע מה עלה לו בגורלו כל אלה השנים שעברו מאז, ואם חי עודנו. מבחינת גילו, לפחות, אין כל סיבה שלא יהיה עדיין חי ופועל במלוא תסיסת הכּרתו המיוחדת לו, שהרי אז, כשחזר מבֵּירוּת ופתח את בית־המרקחת לא מלאו לו ארבעים שנה, ומאז ועד היום לא עברו יותר משלושים שנה. מכאן שאם עודנו בחיים לא הגיע עדיין לכדי שבעים שנה. ייתכן שכל אלה השנים שעברו מאותה פגישה נאלץ לטשטש את עקבותיו מחמת עיסוקיו ואפילו להסתלק בחשאי מן הארץ, כפי שייתכן, באותה מידה, שעבר לעיסוקים אחרים, ושכל אלה השנים הוא יושב בקרבנו וסובב לו במעגלות משלו שאינם משיקים למעגלותי, ולפיכך אולי ייראה לפני פתאום, ביום־מן־הימים, בקרן רחוב, כזיכּרון שעולה מן האפילה: מאז ומתמיד חשתי בפגישותי, לא רק עם בני־אדם אלא גם עם בתים ועצים וסמטאות ורחובות וריחות ומראות, משהו ממהות בואם של זכרונות. כאלה אף אלה קיימים וחיים את חייהם שלהם גם במשך כל אותן שנים ארוכות בהן נמצאו מחוץ למעגלות שִגרת יומנו, ובהן נחשבו כמתים לנו, באשר היו חיצונים לנו, בר־מיננים. פתאום, עם השקת שִגרתם בשגרתנוּ, הריהם עולים לפנינו כאלעזר שקם מן המתים, כדי להוכיח לנו שמותם לגבינו לא היה אלא תוצאת הצמצום שבאלומת אור הפנס המאיר רק חלק מדרך העפר בה הולכים אנו בתוך השדה הגדול ורחב־הידיים השרוי כולו מלבר־מינן משום פרגוד החושך המפקיע את כל מרחביו מתחום ראייתנו, גם כאשר תהומותיו פעורים בתוכנו.

אותו לא ראיתי מאז, אבל כנגדו צץ פתאום מולי כאוֹב מארץ, ממש בפתח ביתי, פרח אחר מפרחי ימי נעוריו של גבריאל, הלא הוא דוקטור שושן. כשניגשתי אל דלת ביתי לפותחהּ למשמע הצלצול הסתמי, נדהמתי למראה האיש העומד בפתח כמין התגשמות של זיכּרון מעומעם מימי הילדות: מחזיק ספר בידו היה הוא עומד לפני, מי שהיה בימי ילדותי ספרן ספריית בני־ברית. מזה שלושים שנה לא ראיתי את הספרן הקטן הלז המבזיק רשפים בעיניו המלוכסנות סינית מבעד לזגוגיות העבות שלמשקפיו, גם לא הרביתי להגות בו במשך כל השנים בהן נעלם מעיני. שנות ילדותי הרחוקות, שאינן קיימות עוד אלא בחלומות הפוקדים אותי מפעם לפעם או בהרהורים המתהרהרים לי, נתגבשו במעטה מוּחָש למראה הממושקף הקטן הלז העומד בפתח כאילו הן הוֹווֹת תדיר כל אלה השנים בממשות עולם החומר, אבל במקום אחר שנותן להן טעם אחר. האיש אותו איש הוא, אלא שטעמו השתנה, ולא רק משום שלושים השנה שנִתּוֹספוּ לו בינתיים. הוא לא הכירני, כמובן, שהרי בזמנו לא הייתי אלא אחד ממאות ואולי אלפי הילדים שהיו באים אליו כדי שיחליף להם ספרים. בזמן הרץ קדימה, רץ הזיכּרון אחורה, והקטנים זוכרים את הגדולים שקדמו להם, ואין הגדולים זוכרים את הקטנים שעתידים לבוא אחריהם.

למרות שלושים השנים שנִתּוֹספוּ לו בינתיים, נראה עכשיו לא רק מסודר ומצוחצח יותר בחליפתו, אלא גם מאושש ונמרץ יותר, וזאת חלף המחלה הממארת שהחלה מקננת בקרבו בשנים האחרונות. הנמרצוּת שבמראהו פגה כל־אימת שהחל לדבר ונשאר פעוּר פה מחוסר אוויר לנשימה כדג המתלבט ביבשה מחוסר מים. כל פרץ מחודש של דיבור החל באופטימיות מחודשת של התגברות על החנק, והתפספס בתוך כעכועי שיעול שנסתיימו בתוך הממחטה המוכנה ומזומנה בידו לקלוט את הכיח. הוא בא אלי כדי להציע לי עבודת תרגום. לא סתם תרגום אלא תרגום הספר אותו החזיק בידו, הלוא הוא ספר תולדות חייו של קלוִין שנכתב במקורו צרפתית וניתרגם לאנגלית בסיועו של המרכז העולמי של הקהילות הקלוִיניסטיות הנפוצות על־פני כל הארץ. אֵלי הגיע מתוך טעות שטעה בכתובת החדשה שלו עצמו. לפני חודש ימים עברו הוא ואשתו ובנו והכלב אשר להם לגור בבית הסמוך לשלנו, ומאחר שהבתים השניים עומדים זה בצד זה והכּניסוֹת אליהם דומות זו לזו, טעה ונכנס לבית שלנו. משנכנס הרגיש במשהו שונה, וכדי להסיר פקפוקים מליבּו, החליט להסתכל בשמות הדיירים שעל תיבות המכתבים ולחפש את שמו. אם ימצא את שמו, לאמור – דוקטור שושן, משמע שלא טעה בדרכו והגיע לביתו שלו. את שמו של דוקטור שושן לא מצא, אבל כנגדו מצא את שמי שלי. כשקפץ שמי לנגד עיניו, נזכר שפעם נפל בידו ספר של חוכמת זֶן שניתרגם לעברית בידי בעליו של אותו שם, ואם אמנם אני הוא האיש נושא השם הלז שהעתיק את ספר חוכמת זֶן לשפת עבר, הרי אין כל סיבה לכך שלא אתרגם לעברית את תולדות חייו של קלוִין שחשוב הוא לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט הרבה יותר מבּודהידהארמה שהפיץ במזרח את תורת זן, ומה־גם שבד־בבד עם התועלת הרוחנית שתצמח לי מתרגום הספר, אזכה גם בשכר טוב בעולם החומרי מן המרכז העולמי של הקהילות הקלוִיניסטיות שהוא עצמו, לאמור דוקטור שושן, משמש לו מזכיר כללי.

“כן, כן, אני הוא האיש שתירגם את חוכמת זן לעברית” אמרתי לו, וביקשתי להוסיף בשמחה ולספר לו שזכור הוא לי מאותם ימים רחוקים בהם שימש עדיין ספרן בספריית בני־ברית, אלא שכאן נתמעך שוב קולו ונשימתו נעצרה והוא כיסה את פיו במטפחת, ועל־כן, במקום זאת, מיהרתי להציע לו משהו חם לשתיה. כשהכנתי במטבח את כוסות הטה לו ולי, עלה לפני זכרון מראה גבו של אדם אחד היוצא בצעדים נמרצים משער־בית־החולים־למצורעים לעת ערב. כל שמי המערב מאופק אל אופק כתומים היו כבשר התפוז החי בתוכו נבלעה הצללית השחורה של הרופא – כי על־כן, מבלי שאחשוב עליו כלל, סבור הייתי שרופא הוא מרופאי המוסד עד שלא שמעתי את הסיפור על־אודותיו – הקטן והולך ומתרחק בדרך העפר לאורך גדר־האבן אל הכביש העולה לכיכר סלמה. מזה שנים היה מקום הכינוס של גדוד המילואים שלנו במחנה סטוֹן מול בית־החולים למצורעים: לאחרונה, משהוצאו מפה החולים והועברו לבית אחר – אינני יודע לאן – והמקום נשאר שומם מאדם עד שיוקם עליו, כאמור בשלט שצץ והופיע בפתח הגדר, הבניין החדש של בית־החולים שערי־צדק, נבעו פרצות בגדר־האבן הגבוהה המקיפה את החורשה סביב־סביב, ומאז החל הגדוד מתכנס בתוך החורשה בינות לאותם אורנים עתיקים שבצילם היו מטיילים במשך שנים רבות מצורעי הבית. אבל באותו ערב עוד היתה הגדר הגבוהה מקיפה את ביתם של המצורעים מכל הרוחות, ופרצות לא נִבעוּ בה, ואנחנו התכנסנו במחנה סטון שמנגד. כבכל ההתיַצבויות והקריאות וצוֵי השִגרה ותרגילי־גיוּסי־הפתע, כן גם באותו ערב לא ביקשתי – תוך הסתגרות והתאטמות – אלא שהזמן בו כּבוּל אני למָרוּת הצבא יעבור מהר ככל האפשר, כדי שאוכל לחזור ולשקוע בטוב שבחלומותי שבשגרת־תרדמת־ההקיץ, בה נתונים כולנו בתוך כּבלינו המשולשים, הלא הוא חלום החופש שלי.

כפי שניתן היה לשער, כמובן, וכרגיל בכל הגיוסים הקודמים, נתמשך הזמן ללא כל שיעור בתוך האפרוריות התפלה של ממשות־המעש־החיצון. אבל, שלא כרגיל, ניתק פתאום מתוך משך הזמן הרגע בו יצא האיש מפתח שער הגדר: אותו רגע הופיע לפני כמראֶה של רקיע שקיעה כתוֹם אשר בתוכו טבוּל הכל – גדר־האבן וצמרות העצים שמעבר לה ודרך העפר ודמות האיש השחורה – במין שלוָה רחבה, מוזרה ונפלאה התלויה וקיימת ועומדת כמות שהיא ללא כל שינוי מחוץ למרוצת הזמן כתמונה במוזיאון שאדם יכול לחזור אליה ביום כלשהו מן הימים ולמצוא אותה כפי שהיתה בשעה שיצאה מתחת ידיו של הצייר, מבלי לחשוש שמא במרוצת רגעי הזמן חלו תמורות בנוף השקיעה המצוייר בה – אולי בינתיים שקעה השמש כליל והשמים השחירו, או נתמוטטה הגדר ואבניה התפזרו, או הגיע האיש המהלך בדרך העפר אל הכביש הראשי ונעלם מעבר לפינה. טעמה המוזר, המרגיע להפליא והמרומם את הנפש של אותה ודאות שאפשר לחזור לזה הרגע הכתוֹם של שקיעה רחבה המנותק ממרוֹץ הזמן, כפי שאפשר לחזור אל תמונה התלויה במוזיאון או אל מקום כלשהו שאדם היה בו כבר פעם, המשיך לחלחל בי גם משחזרתי אל מרוצת הזמן והדמות השחורה הקטנה נעלמה מעבר לפינה. “אתה בוודאי מכיר אותו,” אמר לי אחד מאנשי המחלקה שלי שעמד לצידי והבחין, כפי הנראה, במבט הממושך שהפניתי לאותו כיוון. משחיוִיתי את דעתי שאחד הרופאים הוא, חייך ואמר שאין הלה רופא אלא כּוֹמר נוצרי, ולא סתם כומר נוצרי, אלא כומר נוצרי יהודי. וזאת מנַיִן לו? מעשה שהיה כך היה: לפני זמן־מה קרא בעיתון מודעה בה פונה בית־החולים ע"ש הנסן אל הציבור בבקשה שיתרום ספרים למען החולים. אסף כמה מן הספרים שבספרייתו שאינם לא ספרי כלכלה ולא ספרי סטטיסטיקה, כלומר, מאותם ספרים שאין הוא זקוק להם בעבודתו, והביאם לבית־החולים. האחות שנפגשה לו בכניסתו נזירה שבדית היתה ועברית לא דיברה, אך למראה הספרים שבידו הבינה דבר מתוך דבר והוליכה אותו אל הכומר הממונה על טוֹבת־נפשם של החולים, גם אמרה לו, לכומר, כמה מילים בשפתם. הלה ענה לה ואחר פנה אליו, תוך כדי מיון הספרים שקיבל, והודה לו, לתדהמתו הרבה, בעברית שוטפת. רוב הספרים שתרם תרגומים היו, תרגומי רומנים אנגליים ואמריקניים וצרפתיים ורוסיים, וביניהם נשתרבב גם תרגום ספר חוכמת זֶן שמשך אליו מיד את עינו של הכומר הלז הדואג למצורעים שמקרב אחינו בני ישראל ומיטיב לדבר עברית מכל אחד מהם. עם שעילעל בספר והעיר כמה הערות על דברים שבין אמונות המזרח הרחוק לבין הנצרות, לא נעלמה מן הכומר תדהמתו של התורם, ומיניה וביה, מבלי שיישאל, סיפר לו שהוא יהודי יליד העיר העתיקה. בילדותו למד בישיבה הקטנה של ר' אברהמל’ה ואחר־כך בישיבת הרב קוק, וכפי שהיה יהודי כן נשאר יהודי, ולא חל בו כל שינוי שהוא אלא זה שבינתיים נפקחו עיניו לאמת חסדו של משיח צדקנו ישוע מנצרת.

ישוע מנצרת נתגלה לי כאדם טוב־לב ומלא־רחמים על כל מי שסובל וכואב, השוחר טובתו של כל אדם ואדם ומבקש להושיע לכל החלכאים והנדכאים, הנעלבים והמושפלים, הכל ככתוב בספר הברית החדשה שהוא המקור האחד והיחיד שקראתי בפרשת חיים זו. לא קיבלתי מן הכתוב תמונה מסויימת כלשהי מיחסו אל האשה ואל חיי האישות, ופירורי הדברים הנמסרים שם לא תמיד היו לפי רוחי, אך כנגד זה דבק ליבּי לאהבה את הנפש הגדולה הזאת ההומה ומתיַסרת באהבתה הרבה ובהמון רחמיה. באהבתו וברחמיו ובשנאתו את כל המוסדות והשררות למיניהם, וביחוד את המוסדות הדתיים על פקידיהם הממיתים בעצם מהותם את רוח־הקודש תוך כדי שמירה על צורתו החיצונית של דבר אדוני, נראה היה לי כמקיים וממשיך את המסורת העתיקה של כל נביאי־האמת שלנו. מאחר שאינני מכיר את הכנסיות הנוצריות למיניהן ואת כתבי אבותיהן וקדושיהן, לא נסתבר לי במה מוצאות הן את הקשר שביניהן לבין ישוע הנביא, ומה־גם שכל שלטון, וביחוד שלטון דתי ממוסד עלי אדמות, נראה לי כנוגד בעצם קיומו את אישיותו ומהות חייו ומותו של ישוע, ועל זאת ביקשתי לשוחח עם דוקטור שושן כשהייתי עומד במטבח ומוזג לו כוס טה תוך כדי הרגשת תמיהה על עצם המעמד ועל דרכי־מקרי־הזמן המוזרות, שהרי ביום בו נערך גיוס הפתע של הגדוד לא ידעתי שהצללית השחורה הנבלעת בשמי השקיעה הכתומים כּבשׂר התפוז החי היא צלליתו של הספרן שלי מימי ילדותי שעתיד לבוא אלי ביום־מן־הימים, מתוך טעות שטעה בכתובת ביתו החדש, מבלי שהוא עצמו יזכור אותי מימי עבודתו בספריה ומבלי שידע שצללית גבו השתלבה בתמונת־רגע־חוֹרג־מן־הזמן ומופלא בחיי.

על זאת חשבתי לשוחח אתו בשאתי את הטה מן המטבח אל החדר, לא רק משום שהדבר כשלעצמו עִניין אותי מן הבחינה האנושית – כי האיש ישוע עִניין אותי באשר הוא בן־אדם, כפי שעִניין אותי האיש משה והאיש בודהא והאיש בודהידהארמה והאיש מוחמד, מבלי להתיחס אל אמת האמונות שהביאו הם לעולם – אלא גם משום שסבור הייתי שדוקטור שושן יהיה להוט, מטבע עיסוקו ועִניינוֹ, להשמיע באוזני את דבריו בנדון, אך משנכנסתי לחדר והתישבתי מולו נתגלגלה שיחתנו באפיק אחר. מאחר שפתחתי אני בהעלאת זכרונות ילדותי, הפליג הוא וסיפר לי מזכרונות ילדותו שלו בעֵרנוּת ובמשוּבה גוברת והולכת בין כּיעכּוע לשיעול טרדן. עוגמת־נפש רבה הסבּוּ לו בימי ילדותו פאותיו שסירבו להסתלסל. על מה היתה גאוָתם של ילדי־החדר שבעיר העתיקה באותם הימים? הוֵי אומר: על פאוֹתיהם המסתלסלות בסלסולי הדר וחן, וכל שפאותיו מסולסלות יותר, הרי זה משוּבּח. הוא עצמו, כעתה כן אז, היה בעל שֵׂער צהוב וחלק, ופאוֹתיו שירדו לו ישר משני צדעיו סירבו בכל תוקף להסתלסל, אם כי היה כל היום כולו, תוך כדי לימוד חומש עם רש"י, מסלסלן באצבעותיו בשקידה יתירה. כלימת הפיאות החלקות לא הרפתה ממנו גם משגדל ונכנס לישיבת הרב קוק. משהחל ללמוד בישיבה נודע לו הסוד – מפי מי איננו זוכר עוד בדיוק, ייתכן שמפיו של גבריאל לוריא שהיה אז הטוב שבחבריו – שהשיכר המכונה בירה לבנה יש בכוחו לעגל את הישר. הא כיצד? משרים את קצות האצבעות בתוך צלוחית, ובעודן נוטפות בירה מסלסלים בהן את הפּיאוֹת הסרבניות, ואמנם כך היה עושה שלוש פעמים ביום, בוקר צהריים וערב, אך בעוונותיו המרובים גם הבירה לא עמדה לו בצרתו ולא העלתה ארוכה לישרות פאוֹתיו הבלונדיניות.

תוך כדי סיפור הזכרונות היה חוזר וצוחק על אותן השטויות שגרמו לו מפח־נפש בילדותו, ואת צחוקו המבזיק מין קונדסות ילדותית ומשַווה קלסתר של ילד לפניו של האיש המזקין (כצילום כפול של שתי תמונות, האחת של ילד והשניה של זקן, שצולמו זו על־גבי זו לתמונה אחת הנראית רגע אחד כשל זקן שנהפך לילד, ומשנהו כשל ילד שהזקין בבת־אחת) – את צחוקו זה היו מפסיקים כּעכּועי שנק עם התקפי שיעול שנסתיימו בתוך המטפחת ומחקו מעל לפנים המקוּוקווֹת, המאדימות ומחווירות חליפות, את סימני הילדות עם קונדסות משובתה.

הוא עצמו סיפר לי – וזאת ידעתי גם מפיו של הסטטיסטיקן שתרם מספריו למצורעים – ששנתיים קודם, בניתוח קשה, מסובך ומסוכן שנעשה בו באמסטרדם, הסירוּ מגופו את אחת מראותיו שלקתה בגידול ממאיר. עתה נותרה בו ריאה אחת בלבד, והנה גם בזו דבק הנגע חשוך־המרפא. כפי שידע לפני הניתוח לקראת מה הוא הולך, כן גם ידע מה פשר התקפי השנק ושיעולי הדמים האוחזים בו עכשיו, ובכל־זאת, בו־ברגע שרָוַח לו מאחד התקפיו, היה המאור חוזר לפניו, והוא היה חוזר ומסביר לי שמצבו הולך וטוב, ושתוך שבועיים־שלושה יחלים כליל מן “ההצטננות הארורה הזאת”, וזאת בהתעוררות של אמונה כנה, שלמה וברורה לא פחות מידיעתו הצלולה שימיו ספורים.

אך גם משרוַח לו היה קולו קצר־הנשימה צרוד, ממועך ומלחש כאילו ביקש להמתיק סוד כמוס, וידיו שהחזירו את המטפחת לכיסו נאחזו בספר הקטן שנתבקש להיתרגם לעברית, כאצבעות ידיה של זמרת האוֹפֶּרה המשתלבות בריטוטי תחנונים בפמוט הנר המאיר לה את דרכה באפילת הצינוק אליו הושלכה על לא עוול בכפּהּ, ועם־זאת, למעשה, מסייע השילוב המאומץ של שרירי הזרועות והחזה לשרירי גרוֹנהּ להגיע אל התווים העליונים, אבל בניגוד לאותה זמרת, היו ידיו נלפתות שלא מדעת וללא כל כּוונת־מכוון תיאטרלית, ובמידה שסייעו לו להשמיע משהו מן הגרון ולחוץ, היה זה קול שאין בו כדי להרעיף תענוג בצליליו. גם בפניו ניכרו כבר סימני עייפות והוא חזר אל עניין התרגום. לא היה לי אז לא זמן ולא חשק לתרגם את תולדות חייו של קלוִין לעברית, והוא גם לא ניסה לשכנע אותי ישירות או להאיץ בי להתחיל במלאכה. רק מסר את הספר לידי כדי שאקרא בו בזמני הפנוי ואחַווה לפניו את דעתי עליו לאחר הקריאה. “יש לנו זמן,” אמר משקם ללכת, “ושום דבר איננו דוחק.”

כשיצאתי ללוות את דוקטור שושן, שמעתי את הילד הנושא כינור תחת בית־שחיו בדרכו אל האקדמיה למוסיקה, לוחש לחברו “אתה רואה – זהו המיסיונר.” איך יכולתי, ילד רץ ברחוב החבשים להחליף את הספר שבידו בספריית בני־ברית, לשער בנפשי שאותו איש שנראה כחלק בלתי־נפרד מן הספריה, כמוהו כריח העץ העתיק שלמדפיה וכאולם הקריאה שלה, שהספרן הקטן הממושקף הלז, שכאילו לא נוצר מטבע ברייתו אלא כדי להיות ספרן, ולא סתם ספרן שבעולם, אלא ספרן ספריה זו בלבד – שאותו איש עצמו עתיד להיראות מיסיונר מבטן ומלידה בעיני ילדים אחרים של דור אחר ברחוב אחר בימים אחרים בזמן הזה? לא היה כל מקום לחשוד בו, בילד, שמא קיבל בביתו חינוך דתי כלשהו, שהרי בנו של אותו סטטיסטיקן היה, אותו איש מדע רציונליסטן שלגביו ובשבילו לא באו השבתות והחגים לעולם אלא כדי להכניס את אשתו ובניו למכוניתו ולנסוע לטיולים. מבחינה זו גם לא נשתנה מכל ילדי הרחוב שלמדו יחד אתו בבית־הספר שהיתה אמו מנהלת, ולפיכך תימַהּ גדול הוא ממי למד לחשוד במיסיונר ולחשוש מפניו. אינני יודע אם אמנם ידע הילד בדיוק מה פירושה של המילה שהשמיע באוזני חברוֹ, או מה טיבו של אדם המתואר בה, אך ממבט עיניו ומנעימת קולו ניכר היה ללא כל ספק שהילד מרגיש ששומר נפשו ירחק מפני המיסיונרים.

הילד נושא הכינור בידו חלף על־פנינו יחד עם חברו, ולהרוָחתי לא הבחין דוקטור שושן לא בו ולא בהערתו שעלולה היתה, לפי הרגשתי באותו מעמד, להעליב אותו. עד כמה שטעיתי בהרגשתי זו נוכחתי לדעת כבר למחרת אותו יום משחזרתי ופגשתי את דוקטור שושן בצאתי משער הגדר שלביתנו, והוא התלווה אלי בדרכי והחל מגלגל שיחה אתי ומעלה תוך כך, בהרגשת סיפוק ניכרת לעין, מזכרונות כל החרפות והגידופים והבזיונות המרים והמסות הגדולות והנאמנות שנשא ועמס וסבל בימי חלדו למען משיחו. הפעם לא הפסיקו את דיבורו התקפי שיעול וכעכּועי שנק, ודומה היה שאכן צדק יום קודם כשהסביר לי שמצבו הולך וטוב ושעומד הוא להחלים מן “ההצטננות הארורה הזאת”, אף כי לא חל עדיין שינוי לטובה בצליל קולו שנשאר אטום, רדוּד ומלחש. בחליפתו התפורה היטב על־פי מידתו והמגוהצת כראוי, ובהילוכו הזקוף והמאושש נראה יותר כאיש־עסקים בריטי מצליח ששירת בצעירותו כקצין בצבא־הוד־מלכותו, מאשר כאיש־האמונה ששירת בצעירותו בספריית בני־ברית. השיפור שחל בהרגשתו הגופנית, מזג־האוויר הצלול ורוחו הטובה עליו חברוּ יחד, כפי הנראה, כדי לפתח את חרצובות השִכחה ולהעלות לפניו מאותם הזכרונות שיש בהם כדי לשובב את לב זוכרם בתמונות מיני קדם בהן הופיע הוא עצמו, האחד היחיד והמיוחד הנושא את שלהבת האמת והאמונה בליבּו כנגד ההמון החשוך, הנבער מדעת והאכזר, המשקץ אותו ולועג לו ועט עליו לרומסו. הנה כי כן אירע לו לפני שנים אחדות לקרוא מודעה על אסיפת מחאה גדולה כנגד המיסיון שעומדת להיערך בבית־הכנסת המרכזי בשכונת זכרון־משה. הוא ידע, כמובן, שלכשיבוא לאותה אסיפת מחאה יהיה משול לדניאל שנכנס לגוב האריות, אך הסכנה הצפויה לו לא מנעה אותו ממילוי חובתו להגן על שליחי האמונה האמיתית, ואף לרגע אחד לא עלה על דעתו להשתמט ממנה. מכיוון שראוהו הנאספים בבית־הכנסת, ועוד לפני שניתנה לו ההזדמנות לפצות פה ולצפצף, מיד החלו הכל רוקקים לו בפניו ומנאצים אותו ומבזים את שמו ואפילו ידיים נשתלחו בו לסטור לו סטירות נאמנות על לחייו ימין ושמאל, להפיל את משקפיו מעל חוטמוֹ ולקרוע את מעילו. משנשמטו המשקפיים, שנרמסו ברגליים גסות עד היות עדשותיהן לאבק זכוכית, שוב לא ראה מה ומי ולא מצא את דרכו החוצה, ולולי נמצא שם בקהל רחמן אחד בעל לב נוצרי אמיתי שסייע לו להיחלץ מן ההמון המתפרע ולצאת החוצה, מי יודע מה היה בסופו. ומי זה הפליא לחרפו ולגדפו יותר מכל? הוֵי אומר דווקא רב יצחוק שלמד יחד אתו בילדותו בחדר של ר' אברהמל’ה, אותו איציק השוטה הגמור, שהיה מטומטם בנערותו ולא החכים במשך השנים, אותו בור־ועם־הארץ שאינו יודע עד היום הזה ללמוד דף גמרא פשוט. וכי איך זה אפשר לבוא בדרישות אל אדם שמעודו לא הצליח להתגבר על פרשה בחומש עם רש"י ושאינו מבין את פשר המילוֹת בסידור, שיפתח דף גמרא ויבין בה את הסוגיה הקלה והפשוטה ביותר? אבל בעצם, המשיך דוקטור שושן והירהר בקולו הרופף והאטום, אין כל פלא בכך שדווקא הוא גילה קנאות קיצונית לוחמת כל־כך, שהרי כדי להיות קנאי ממש, ולא חשוב לְמה, לקומוניזם, לקפיטליזם, לבודהיזם, לפועלי־ציון־שמאל־ימין־ימין־שמאל, לפסיכואנליזה או לשולחן־הערוך – צריך אדם להיות ניחן במידה הגונה של טמטום, ואם לא טמטום־הלב, לפחות טמטום־המוח. אותו מטומטם המשיך לרדוף אחריו גם משנחלץ מתוך בית־הכנסת, לירוק לעברו ולקרוא אחריו קריאות גנאי. ונזדמן לאותו מקום דוקטור מורנינג־רוֹז, אמריקני מרועי העדה הפרסביטריאנית וידידו הטוב עוד מימי לימודיו בסמינר התיאולוגי, וזה ביקש להזעיק מיד את השגריר של ארצות־הברית ולעשות רעש גדול בארץ ובאמריקה ולהעמיד לדין את רב יצחוק ושאר הפושעים המתפרעים, אלא שהוא, דוקטור שושן, התחנן לפניו שלא יעשה כן, שיניח להם ושישכח את כל העניין.

דוקטור שושן שילח בי מן הצד, מבעד למשקפיו, מבט חטוף לבחון מה רושם עשה עלי סיפור מעשה זה של דניאל בגוב־האריות־בני זמננו, ואני החזרתי מבט של התפעלות לאיש הנושא את קיצוֹ הקרוב בריאה האחת שנותרה לו לפליטה, אם כי, בליבּי, לא התפעלתי לא מן האריות הנוראים שרמסו את משקפיו ואפילו העניקו לו מנה אחת אפיים סטירות לחי, ולא מדניאל עצמו שגילה בפמליית מלכי החיות אריה אחד שלמד פעם יחד אתו בחדר, ועוד אריה אחד בעל לב נוצרי אמיתי, אלא מן הבוז שרחש המיסיונר הנוצרי לרב יצחוק היהודי נוטר־הקרתא על שאינו מסוגל ללמוד דף גמרא.

אך בוז זה לא משומר היה לבוּרוּתם של צדיקים מסוגו של רב יצחוק בלבד. מכיוון שהזכיר דוקטור שושן את ידידו דוקטור מורנינג־רוֹז שביקש להזעיק לעזרתו את ממשלת ארצות־הברית, הוסיף במין סלחנוּת ואמר “איש טוב לב הוא ובעל רחמים, אבל בור־ועם־הארץ מאין כמוהו. אני אינני יכול להבין איך זה יכלה המועצה הפרסביטריאנית האמריקנית לשלוח לארץ אדם שלא קרא מעולם את ה’אינסטיטוציו כריסטיאניי רליגיוניז' במקור, ושאיננו מבין כלל מה בין ס”ט אוגוסטינוס לבין תומס ד’אקוִינס בסוגיית הפרידסטינציה, ובמה גדולת תרומתו של קלוין לאותה סוגיה."

עם שיצאה מפיו גדולת תרומתו של קלוין לסוגיית הפרידסטינציה, יצאה אשתו מפתח ביתם, והנה היא אשה גדולה ובעלת־בשר שאינו מחולק דווקא כראוי לנוי שבגוף האשה, אלא מרוכז באזוֹר המותנים לעבּוֹתוֹ, וממנו ומעלה הוא עולה ותופח ומקפח כליל את האחורַיים ואת הרגליים החייבות בגרמיותן הצנומה לשאת במעמסת כל הבשרים העליונים במין חוסר־צדק פנימי משווע שהעלה בזכרוני מחזה מימי ילדותי, בו נשא סבל ערבי צנום על גבו אפנדי שמן ומבוטבט אל תוך מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו, אך כאותו סבל מצומק, כן גם רגליה הדקות של הגברת שושן הוכיחו בעליל כוח וגבורה לשאת בעול עוולת־משמני־הבשר־הגבוהים העמוסים עליהן. פניה האדמוניים במסגרת השֵׂער הצהוב שהאפיר נשארו שלוִים וסתמיים במשך שיחת הדברים שנתגלגלה בינה לבין בעלה בשפתה ההולנדית, ושהציתה בו רִתחה נרגזת שהעלתה מחדש כעכּוּעי שנק בקולו הצרוד. פני שניהם היו בוהקים זה כנגד זה באדמומיוּת כעין חלקוֹת המים השרויות באור השמש השוקעת, אלא שחלקת פניה נחה על תהומות של שלוָה, ואילו חלקת פניו לא היתה אלא קרום המחפה על געש מצולות. מתוך שפתם שהעלתה צליל מוּכּר באוזני, קרוב ורחוק כאחד, כמין עגת יידיש, אותה, כביכול, צריך הייתי להבין לולי נשתבשו המילים זו בזו, חזר ועלה השם הרטל, הלא הוא שמו של יהודי עשיר מופלג. מאחר שמעודי לא ראיתי אותו, ואף לא את תמונתו בתצלום איזשהו, אינני יודע מה דמות יש לו, לאותו עשיר, אבל שמו היוצא מפיה של הגברת שושן חזר והעלה לפני את דמות גבו של האדם היוצא בצעדים נמרצים משער בית־החולים בערוב היום של התיַצבות־הפתע של גדודנו, ואת שיחת האקראי עם אותו סטטיסטיקן כלכלי, בו גילה לי שהצללית המתרחקת לאורך הגדר ונבלעת בשמי השקיעה הכתומים אינה אלא דמותו של המיסיונר היהודי. משנבלעה הצללית מעבר לפינה ולא נותרה אלא הגדר הגבוהה והארוכה אמרתי לו, לאותו כלכלן, שמאז ומתמיד היו גדרוֹת־האבן אהובות עלי, ושחבל שכיום חדלו לבנות גדרוֹת אשר כאלו מסביב לבתים. על כך ענה לי שאין זו אלא תופעה כלכלית שהזמן גרמה. בזמננו עולה בנייתו של קיר־אבן הרבה כסף, ורק העשירים הגדולים, המוכנים לבזבז מהונם על דברים שאין בהם רווחיוּת, יהיו מוכנים לעשות זאת, דוגמת המיליונר הרטל, למשל. גדר־האבן המקיפה סביב־סביב את כל שטח גנו של הרטל, על בריכת השחיה החבוּיה בו ורחבת הריקודים וסוכת האוהבים וכל ייתר החמודות המוצנעות מן העין מחמת גובההּ של אותה גדר שעולה בהיקפהּ על היקף גדר החורשה של בית־החולים – ובכן, גדר זו בלבד עלתה לו, להרטל, כמה מאות אלפים על־פי החישוב הפשוט של מחיר כל מטר רץ של קיר־אבן. אני, שמעודי לא חשבתי על מטרים רצים למראה קיר של אבן, אינני יכול לפסוק הלכה בנדון, אבל חזקה עליו, על הכלכלן, שבעניני ממון יודע הוא את אשר הוא דובר.

שמו של אותו עשיר היוצא מפיה של אשתו הוא שחולל את ריטוטי הכעס בפניו של דוקטור שושן. משנסתלקה לדרכּהּ, מילמל בפיו הרועד ברעד המשולש של זיקנה ושל מחלה ושל כעס “הרטל, הרטל, הרטל.” משנרגע קצת אמר לי שעכשיו, משיצאה אשתו, כפי שעיני רואות, לבקר אצל חברתה, הגברת הרטל, שוב אין הוא צריך למהר לביתו, והריהו חופשי ועומד לרשותי להסיעני במכוניתו למחוז חפצי בעיר, ומוכן הוא אפילו לצאת אל מחוץ לעיר אם יש לי זמן וחשק לטיול קצר. הזכרתו של טיול קצר מחוץ לעיר מחתה מעל פניו את שיירי פרכוסי הזעם, ומשנכנסנו לתוך מכוניתו והוא החל מתניע אותה, אמר לי בבת־צחוק, ללא כל מרירות או סימנים של כעס, שאשתו תכונה משונה יש לה: אוהבת היא אנשים עשירים. אהבתה זו, כך נמצאתי למד מדבריו, אהבה טהורה היא: כפי שמעודה לא ביקשה, גם לא קיבלה, כל טובת־הנאה מחברתהּ העשירה, כן גם אינה נושאת נפשה במסתרים ואינה עתידה לזכות לכך ביום־מן־הימים. הרי זו אהבה אפלטונית, אם אפשר כך לומר. והנה עכשיו אמורה היתה לשבת בבית ולחכות לבואו כדי שיתן לה את השיעור היומי בתורה, ולשיעור של היום נועדה סוגיה מעניינת באופן יוצא מן הכלל, הלא היא גישתו של יוחנן הקדוש איש דמשק, הנמנה עם אבות הכנסיה היוָנית הקדומה, אל בעיית הפרידסטינציה. קושיה גדולה הקשה ר' יוחנן מדמשק: אלוהים שטוב הוא ללא שיעור, הא כיצד הועיד מבטן ומלידה כמה מן האנשים שיהיו בסופם יורשים גיהינום? מכיוון שצילצלה הגברת הרטל והזמינה אותה לכוס טה, מיד נתבלבלו עשתונותיה של אשתו ונשתכח ממנה בעלה ויוחנן הקדוש מדמשק והגיהנוֹם המשומר לרשעים. די לה לאותה חברה עשירה – או לכל חברה אחרת, ובלבד שתהיה בעלת ממון רב – לתת לה ציוץ אחד, כדי שאשתו תזניח עולם ומלואו ותבוא אליה במרוצה בהולה. שהרי מה כוחו של יוחנן הקדוש מדמשק או של לואיס מוֹלינה ואפילו של יוחנן קלוין עצמו כנגד עוצמת האהבה האפלטונית שמעורר אצלה הממון! באמת, זה מכבר חדל לתמוהּ על אדישותה של אשתו לגבי בעיות הדת. אביה – לאמור חותנו זצוק"ל – שאיש גדול היה, מגדולי הכנסיה הפרֶסבּיטרית בימינו, סינַי ועוקר הרים, פרופסור לקסוּאיסטיקה ובעל כמה חיבורים שהפכו לנכסי צאן־ברזל של הכנסיה הרפורמית של ארצות־השפֵלה, הזהירו פעם, מתוך בדיחות־הדעת, מפני ההשפעה הרעה שעלולה להיות לה, לבתו, על התפתחותו הנפשית: “היזהר לנפשך מפני פאולה בתי!” כך אמר לו אז, “עלולה היא לשנות את הפרידסטינציה שלך!” וכולם צחקו על הבדיחה. למעשה אין היא עוברת עבירות, ואפשר אפילו לומר עליה שמקיימת היא את כל המצוות החלות עליה, אבל כל זאת מתוך שוויון־נפש מוחלט כל־כך שאיננו גורם לה אפילו הרהורי כפירה. כנגדה היתה ידידת נעוריה הנריֶטה ואן־אקרן אדוקה בדתה בלב־ונפש. באמת, לולי אהב את הנריֶטה לא היה נושא לו לאשה את פאולה, ודוקטור שושן פרץ בצחוק חרישי מפוסק השתעלויות וכעכועי שנק שנסתיימו, כמובן, במטפחת, ואילצוהו לכבות את המנוע בו־ברגע שעמד להסיע את המכונית.

באמת, אילו נעצרתי, ולוא גם לרגע אחד של שיקול־דעת, לא הייתי מקבל את הצעתו להסיעני לטיול קצר במכוניתו אל מחוץ לעיר. הרי די לה להתקפת שיעול קטנה שכזאת – ומסוגל הוא, כפי שכבר נוכחתי לדעת, להתקפי שנק ממש – ואפילו לכעכוע אחד שיתקפנו באמצע הנהיגה, שיזעזע את כל גופו ויגרום למין הסטת הגה קטנטונת אשר תשלח אותנו ישר אל תוך משאית הדלק העצומה שתבוא לקראתנו. מדוע דווקא משאית דלק אינני יודע, אבל בדמיוני ראיתי כבר את משאית הדלק העצומה של חברת “פז” שמתנשפת ובאה לקראתנו בעוצמת כל מאתיים כוחות הסוס אשר לה, ואת דוקטור שושן שבשיעול אחד שלו נוהג אותנו ישר לתוכה בהתרסקות אימים של נפץ ואש ותימרות עשן. אבל במקום לעשות את המוטל עלי מכוח ההגיון הפשוט, לאמור – במקום להתנצל בנימוס ולצאת מן המכונית בתירוץ מתקבל על הדעת שהנה ברגע זה נזכרתי ששכחתי בביתי את הספר הדרוש לי, המשכתי לשבת במקומי מתוך מין התרופפות כוח הרצון וחלשוּת דחף השמירה על קיומי והשליטה בו; שקעתי במין אדישות של הפקרת עצמי בידי המקרה העיוור, ולא נותרה בי אלא ציפיה שהיא בלבד עוררה אותי קצת במתח של צופה המשתאה לדעת איך יפול דבר בהצגה שבה אין הוא בעצמו לוקח חלק.

לא היה זה התקף של שיעול אלא כמה כעכועי כּיח שנמשכו זמן קצר בלבד, ומשפסקו חזר דוקטור שושן והתניע את המכונה במלמול שמה של הנריֶטה. “הנריטה, כן, הנריטה זו, כפי שאמרתי” – וצחוקו החרישי חזר לחרוש קשתות תלמים סביב פיו הקעור וסביב עיניו המאדימות מבעד למשקפיו שנתערפלו מחמת השיעול ואילצוהו, משום אביכותם, לחזור ולכבות את המנוע. מתוך כיס אחר הוציא מטפחת אחרת, נקיה ללא רבב ומגוהצת כהלכה, וניקה בה את עדשות משקפיו תוך כדי סיפור המעשה שאירע לו בהנריֶטה. את סיפור המעשה בהנריטה סיפר כמי שעומד מעל למסופר, כאילו לא היה הוא עצמו בשעתו מעורב בו, ולא הוא האיש שאהב את הנריטה. הנריטה זו היתה, ועודנה, שהרי עדיין היא בחיים וכמוה כן גם אביה, אותו אריה זקן שבוודאי מלאו לו כבר תשעים שנה, אם לא למעלה מזה – ובכן, הנריֶטה זאת בת־זקוניו האחת והיחידה היא של אותו אריה זקן, של תיאודור ואן־אקרן הבנקאי המפורסם. אחרי שסיים את חוק לימודיו בהצטיינות, נתמנה דוקטור שושן, בהמלצתו של הפרופסור שלו, לרועה העדה באמרספורט, שם יצא שמו לתהילה, תוך זמן קצר, בזכות הדרשות המצויינות שהיה נושא בכנסיה בכל יום ראשון בשבת. אין כל פלא בכך שמבחינת תוכן אותן דרשות, רוחב יריעתן, עומק השׂגתן והבקיאות המשוקעת בהן, עלו הן על כל מה ששמעו אוזני האמרספורטים עד אז, שהרי, כידוע, לא נתברכה עיירה זו עד לבואו ברועים בעלי שיעור קומה, “אך מה שבוודאי יפתיע אותך” – אמר דוקטור שושן והסמיק תוך כדי אמירה – “הרי זה הקול הערב לאוזן שהיה לי באותם הימים. לא תוכל, כמובן, להעלות על הדעת, שלזקן הצרוד הזה, המשתעל, חסר־הנשימה…” אולי צריך הייתי לגלות לו שאני לא רק מעלה על דעתי, אלא אפילו זוכר את קולו עוד מן הימים שקדמו לדרשות אמרספורט, אבל לא אמרתי דבר אלא רק ניענעתי בראשי, אולי מכיוון שהרגשתי שזכרון קולו הנעים של ספרן ספריית בני־ברית שייך לעולם ימי ילדותי שלי יותר מששייך הוא לזקן היושב לצידי, זאת ועוד: הרגש הרגשתי באותו מעמד בו העלה את זכרון הנריֶטה, שלמעשה אין זה משנה הרבה לגביו מי הוא ואיזה הוא האדם היושב לצידו ומה מחשבות ודעות מתרוצצות במוחו.

אותן דרשות מצויינות שהיה דורש בקולו הערב הן־הן שזיכוהו בכבוד הגדול ביותר שהיה בכוחה של אותה עיירה להעניק לו לאדם, הלוא הוא הכבוד להיות מוזמן לסעודות החגים והמועדים הכלליים, והימים הטובים הפרטיים של האריה הזקן, של אותו תיאודור ואן־אקרן ששלט למעשה, בכוח ממונו ואישיותו, בעיירה כולה ובבנותיה מן הפרבר סוּסט ועד לכפר ספאקנבורג. בקיצור, מן הסעודה הראשונה בה ראה לראשונה את בתו הנריטה, פולח לבבו, כמו שאומרים, באהבה ממבט ראשון, כפי שהנריטה גם היא המה בה ליבּהּ אליו מן הדרשה הראשונה שנשא, משמע – עוד מלפני שהוא עצמו ידע על קיומה. את הסוד הגדול הזה, שמילא את ליבּו באושר הגדול ביותר שידע בימי חייו, גילתה לו הנריטה רק מקץ חודשים מספר להתוַדעוּתם, ערב היום הרה־הגורל בו גמרו אומר לגלות את דבר אהבתם לפני הוריה ולבקש את בִּרכתם לנישואיהם. האריה הזקן והלביאה אשתו כמו ציפו לאותו יום לא פחות משיִחלוּ לו הנאהבים, והכל עשוי היה להסתיים בכי טוב, לולי תקלה קטנה, מין טעות שחלה בשידוך מעיקרו. משום הזרוּת שבמבטאו לא ידעו ההורים בדיוק מה מוצאו של איש־הדת הצעיר הלז. הזקן סבור היה שמגרמניה בא, ולייתר דיוק – מפרוסיה, לאמור – איש־ברלין הוא, ואילו האֵם הגיעה למסקנה שצרפתי הוא, יליד פריס. משגילה להם שנולד לא בפריס ולא בברלין אלא בירושלים עצמה, לא הרחק מן המקום בו נערכה הסעודה האחרונה, ושאין הוא לא בן העם הפרוסי ולא בן העם הצרפתי אלא בן עמו של ישו, הוכו כולם בתדהמה מבוהלת, והזקנה פלצוּת אחזַתָּה וכמעט שלא נשתבץ ליבּהּ. אפשר שהזקן, שהיה נוהג זילזול גמור בדעת הציבור האופף אותו ונתון למרותו, ושלבּו אמיץ היה ללא חת, מתרצה היה בסופו של דבר לכך, אבל אשתו לא מוכנה היתה בשום פנים ואופן לבזיון הנורא. “הנריֶטה לא תהיה אשתו של יהודי!” כך פסקה את פסוקה, ובמריבות שנתגלעו מאז חש עצמו הכומר הצעיר, כל פעם שירתה בו הזקנה את מבטי משטמתה, כאילו הוא עצמו במו ידיו תקע מסמרים בגופו של ישוע להדביקו אל הצלב. הזקן היה שוקע בשתיקה כבדה וסתומה, הזקנה היתה מאיימת שתאבד עצמה לדעת משום שרק על גוִיתהּ המתה ייערך בזיון הנישואים, ועיניה של הנריטה היו זולגות דמעות ללא הפוגות. כפרח חממה ענוֹג היתה הנריטה זו, שכל חייה גדלה ופרחה בתוך חום הביטחון והאהבה של משפחתה, ובכל מעשיה לא ביקשה אלא לגרום קורת־רוח להוריה. קשה היתה עליה ללא נשוא המחשבה שבמילוי משאלת־ליבּהּ לא זו בלבד שלא תגרום כל נחת למשפחתה, אלא תמוטט אותה ואולי גם תשמש עילה לאמה שתטרוף את נפשה בכפּהּ. דוקטור שושן שאהב אותה באמת, ובאמת לא ביקש אלא את טובתה שלה, פתר את סבך חייה על דרך החסד, הרחמים והאהבה של הנוצרי – הוא הסתלק לו מאותה עיירה ומחייה של הנריטה, ואת המכתב האחרון אליה, בו הסביר לה הכל, שלח לה באמצעות חברתה הטובה פאולה, מי שעתידה היתה כעבור שנה להינשא לו. היא־היא פאולה אשתו שביטלה זה עתה את השיעור היומי בתורה מפני רצונה של חברתהּ העשירה להזמינה לכוס טה של בין־הערבּיים, וכל זאת מתוך אהבתה האפלטונית את האנשים העשירים.

על אהבה אפלטונית זו, כפי שכבר אמר לי, חדל זה מכבר לתמוה. באמת, אם נעיין עיין היטב באהבה, נמצא שלעולם אפלטונית היא מעצם טבעה ומהותה, ושעליה חלים הדברים שאמרו חז"ל לגבי כל מצוָה: שכר אהבה אהבה, ועונש אהבה אהבה, ובעולם הזה לעולם גדול עונש האהבה משכרהּ, וכגודל עונשוֹ של האוהב בעולם הזה, כן יגדל שכרו בעולם הבא. כנגד זה משתאה הוא לדבר אחר שבאשה זו, לאמור – באשתו. לתמהונו כי רב הולכת אשתו ודומה יותר ויותר מיום ליום לאמהּ של הנריטה. פעמים, כשמתעורר הוא בלילה משנתו הרופפת ומביט על סביבותיו, מתגלים לו פניה של פאולה לאור העששית הדולקת כל הלילה והנה מזכירים הם לו את ימי אמרספורט ואת ביתו של האריה הזקן. בליל אותו יום בו ראה את שמי על תיבת המכתבים שלו משום שטעה בכתוֹבתוֹ – טעות שמתוכה צמחה היכּרותנו – משעלה על מיטתו והיה מתקין עצמו לשינה טובה, פחות או יותר, משום שחש במין עייפות נעימה, נפל מבטו על אשתו הישנה וליבּו החל מפעם בחוזקה בחלחלה משונה, ואפשר אפילו לומר בפחד נורא שנופל עלינו למראה דבר שאינו מן העולם הזה: לא היתה זו פאולה אלא אמה של הנריטה ששכבה לצידו. ושמא תאמר: אין זה אלא חזיון לילה לאור העששית, הרי שיכול הוא להניח את דעתי שגם בעיצומו של יום שואפים פניה של פאולה להידמות לפניה של אשת האריה הזקן, אלא שלאור השמש אין דמיון זה מפחיד אותו.

כן. מעניין הדבר שאין הוא זוכר את שמה של אותה זקנה. את שם בעלה זוכר הוא היטב, תיאודור, כשמו של נביא הציוניסמוס, וכמובן את שם בתהּ, את הנריטה. אבל שמה של אותה זקנה נשתכח ממנו, נמחק לגמרי. שמה נמחה, אבל לא זכרונה, ולא אחת יקרה לו שזִכרהּ יהיה לו הרבה יותר ברור, חד וחי מזכרהּ של הנריטה. זוכר הוא כל פרט ופרט לא רק במראה פניה, אלא גם בדרך הילוכה ובלחן קולה. לשבחהּ של אותה מרשעת זקנה ייאמר שקולה נעים היה לאוזן, רך ועם – זאת צלול ומלא ניואנסים, ובו מסתיים הדמיון שבינה לבין פאולה. על אשתו אפשר לומר שהקול קול פאולה והפנים פני אֵם־הנריטה. בקולה היפה, השובה לבבות, היתה מאיימת על בתה שתאבד עצמה לדעת. כן. ואשר לאיומיה של המרשעת הזקנה שתאבד עצמה לדעת, עליו לא עשו הם כל רושם, אבל מכיוון שידע מנסיונו שלו איזו מועקה גורמים הם לנפש שאליה כוּונוּ, מועקה שאין ניתן להסירה בדברים של טעם ובראיות הגיוניות, לא ניסה אפילו להרגיע את הנריטה ולהוכיח לה שאמה לעולם לא תטרוף את נפשה בכפה, ושאין איומים אלה אלא אמצעי לחץ, מעשי טרוֹר מן הסוג השפל ביותר. טעם מועקת־הנפש ודכאון־הלב זכור לו עוד מן הימים שאמו שלו השתמשה בטרור זה כנגדו משנודע לה שמבקש הוא להמיר את דתו משום שנפקחו עיניו לאמת המשיח־מלך־היהודים, כי על־כן נגזר עליו שבאמת אמונתו ואהבתו יגרום לאִמהוֹת שתיהפכנה לטרוריסטיות מסוג הסחטניות באיוּמי־איבוד־עצמן־לדעת. רצינית מאמו אחותו היתה, שלא ירדה עמו לחייו בדיבורים ולא דיכאה את ליבּו בהתראות ולא דיכדכה את נפשו באיומים, אלא פשוט הטיחה לו מגהץ לוהט בראשו. אחותו נציונליסטית היא, רביזיוניסטית מתלמידותיו של ולדימיר ז’בוטינסקי. עומדת היתה ומגהצת את מדיה הכחולים והחומים כשבא לביתה כדי לגלגל אתה שיחה בענייני אמונה ודת שמשעממים אותה כל־כך משום שהיא אתיאיסטית שאיננה מאמינה אלא בלאומיות. מכיוון ששטח לפניה את הגיגי ליבּו ואמונתו, הלוא היא האמונה החדשה הממלאת את הלב החדש שניטע בו, חָוורוּ פניה והיא נשארה קפואה במקומה וידה האוחזת במגהצת לחצתהו על החולצה החומה עד שהחל עשן החריכה מיתמר ועולה. “בוגד!” התמלטה הקריאה ממעמקיה, “אתה בוגד בעמך!” ועם זאת הרתיעה את המגהץ המעוטר באניצי החולצה החרוכים והטיחה אותו לעברו. נס נעשה לה שלא פגע בו המגהץ הלוהט, שעלול היה להמיתו בו־במקום ולעשותה לרוצחת. משראה עד היכן הדברים מגיעים, שבאמת אמונתו עלול הוא להפוך את אחותו לרוצחת, קם ועזב את הארץ וירד מצריימה ושם נטבל.

משהגיע לטבילתו היה כבר טובל בזיעה כולו מן המאמץ המשולב של הדיבור שעלה לו בקושי, חלף העדרם של התקפי שנק נוספים, ושל הנהיגה בה לא גילה מומחיות יתר. הדיבור והנהיגה נשתלבו בו, בדוקטור שושן, בטיולנו הקצר אל מחוץ לעיר, כשניים שהיו מהלכים שלובי זרוע בדרך בצעדים כושלים, זקן ותינוק: האחד מדדה בקושי מחמת זיקנה וחֳלָיים רעים, והשני ניגף ונופל משום שלמד ללכת לא מכבר, ועדיין לא הסתפג תלמוד ההליכה בטבע האיברים. בדיבור נמצא בסוף דרכו, ובנהיגה בתחילתה, ומאחר שכל הפעולות הכרוכות בנהיגת מכונית עדיין חדשות היו עמו, ואיבריו לא הורגלו בהן לבצען מעצמם כראוי ובזמן, היתה מכוניתו מתקדמת לה בדרכה אל עין־כרם מחוץ לזיקת קצב תנועת המכוניות וההולכים ברגל, נעצרת בחריקות זדוניות וחוזרת ומתנייעת בגיחות חפוזות, בהולות ומבהילות את נהגי כל המכוניות, מלפנים ומאחור, מימין ומשמאל, וביחוד את העוברים ושבים. פעמיים, בשניים מזינוקי־הפרא שלו, כמעט שלא דרס למוות – בראשונה ילד ובשנית אשה דוחפת עגלת תינוק, ובפעמים השתיים עצר את המכונית בחריקת בלמים ושיניים ובפרץ של כעס על השניים הללו שבהליכתם הנפשעת כמעט שלא הפכוהו לרוצח. לא עלתה כלל על דעתו להודות שמשהו אינו כשורה בנהיגתו הטירונית חסרת הבקיאות, אולי משום שהבקיאות, בכל תחום שהוא, חשובה היתה כל־כך בעיניו, וכפי שהיה הבור־ועם־הארץ ראוי בעיניו לגנאי יותר מכל אדם, כן לא היה אדם נעלה בעיניו וראוי לשבח יותר מן הבקי והחריף, מי שהוא חריף בבקיאותו ובקי בחריפותו. עת רבה היה הדבר לפלא בעיני, ומשתאה הייתי לאיש זה שכל חייו עומדים בסימן של אמונה, אובדן אמונת ילדותו ואבותיו וסיגול אמונתם של אויבי ילדותו ואויבי אבותיו, ואבות־אבותיו, שלא זו בלבד שאין הוא מזכיר את האמונה בדיבור שפתיים, אלא אף בהתנהגותו בכנסיה, אליה התלוויתי עליו בראשון־בשבת, שבוע לאחר שחירפתי נפשי באותו טיול הרה־סכנות לי ולכל עוברי־האורח, לא ניסה אפילו להעמיד פנים של יראת־שמים: לא גילגל עיניים חסודות כלפי מעלה ולא ריכך צעדיו בדחילו־ורחימו בבית אלוהיו, אלא היה עושה את אות הצלב ואת הקידות וההשתחוָיות בחופזה נמרצת ובעסקיות יבשה כאדם העושה פעולות שִגרה הדרושות לו למטרתו וכבר חדלו להיות עליו לטורח משום שפסק לתת דעתו עליהן, כמי שמבקש, למשל, לנסוע באוטובוס למחוז חפצו והריהו ממהר לקופה, מגיש כסף, מקבל כרטיס ועודף, עומד בתור המתאים, מגיש את הכרטיס לניקוב, וכל זאת מבלי להרהר אף לרגע אחד בכל הפעולות הללו שהן, כשלעצמן, נעדרות כל חשיבות, ולא באו אלא כדי לאפשר לו להיכנס לאוטובוס הנוסע לכיוון הדרוש לו. כך היה דוקטור שושן בכנסיה מצטלב בזמן, ובזמן כורע ומשתחוה ומהמהם כמיטב יכולתו בעת תת הקהל כולו את קולו במזמור של תהילים “ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב…” וכולי, אך בניגוד לאותו נוסע במשל האוטובוס שעלה על דעתי, משׁכִּילה דוקטור שושן בנמרצות עסקית נזעמת, כמעט, את קניית הכרטיס הלז, לא ראיתיו מתיַשב למסעו הפנימי ומפליג אל מעלות הקדושה, כאותם מבני אמונתו מימין ומשמאל שהיו מתקדשים בטוהרת משיחם מי בתילוי ראש ובעצימת עיניים של עניות־רוח נוצרית, ומי בדממה של עמידת דום המעידה על איתערותא בנוסחה הצבאי, אלא מפנה פניו על סביבותיו בקוצר־רוח בולט כמודד את מידת הבּוּרוּת ועם־הארצות המכונפת בכל אחת מחליפות החג המקיפות אותו. וכבהתנהגותו, כן גם בדיבורו, באותן פעמים מעטות שנגע בעיקרי אמונתו, כגון בשילוש הקדוש או בדבקוּת בישו המשיח, לא הזכיר אפילו ברמז את האמונה או את החוָיה האישית או את התפעלות הנפש הרליגיוזית, אלא נוקט היה כעין לשון מדעית.

בעצם פעם אחת, ואחת בלבד, אמר לי דוקטור שושן משהו שזיעזע אותי כפי שעלולה לזעזע דלת של גדר־אבן אטומה שבהיפתחהּ קמעה לרגע מגלה היא פתאום תהום לא־שוערה, ושניתן אולי לכנוֹתהּ בשם אמונה. היה זה בשעת ביקורי אצלו כדי להחזיר לו את ספר תולדות חייו של קלוִין. תוך כדי התנצלותי על כך שאין בדעתי לתרגמו לשפה העברית, העיר בחיוך רפה: “כן, כן. בצוָאתי כבר ציויתי את אשתי שתכתוב על מצבתי את הדברים הבאים ותו־לא: פה נקבר ישראל שושן בּן רבקה עד תחיית המתים. ציויתיה לכתוב אותם בשפה העברית, כמובן. בעברית אמר ישו המשיח לפני מותו, ‘אלי, אלי, למה שבקתני.’ גם אני, כן, גם אני…” – כּעכּוּע משניק הפסיקו ורק משרָוַח לו, לאחר שירק דם אל תוך הקערית שהוגשה לו, סיים את פסוקו לאמור “גם אני עברית היתה שפתי ותהיה שפתי כשאקום בתחיית המתים.” בעלת היד שהגישה לו את הקערית לא הבינה את דבריו משום שעברית לא דיברה כלל, אבל מתוך חסד ורצון טוב היתה מחייכת כנגדו כשהכריז שימשיך לדבר עברית גם לאחר מותו ותחייתו. זו היתה נזירה־אחות מאחת ארצות הצפון שבאה לטפל בו משהחמיר מצבו. את פאולה אשתו לא ראיתי, אולי מכיוון שנקראה באותו זמן לשתות כוס טה בחברת ידידתה, הגברת הרטל, אבל ניכר היה לעין שאין חסרונה ניכר לחולה, כי על־כן היתה הנזירה האחות פועלת ועושה ללא הפוגות, עם שהיתה משתדלת ככל יכולתה לטשטש את עצמה ולבטל את ישותה כדי לא להפריע לא לחולה ולא למבקרו: היתה מריקה את הקערית ומחזירתה מכוסה במכסה מצוחצח של אלומיניום, בוחשת בצלוחיות ומגישה לו טיפות אף אוזן וגרון למיניהן, חוזרת ומציעה את הכרים למראשותיו על־פי צורך תנוחת גופו, מסירה את האבק מעל לרהיטים ומשווה הן לחדר והן לחולה מראה תקין ומשובב לב ככל שניתן, מראה של בריאות ומראה של תרבות המעלימה מן העין את החומר בו מתלבשת הנפש בעולם החומר, את הבשר והדם: את בשרו ודמו של דוקטור שושן הלבוש כהלכה בפיג’מה ובחלוק־בית נקי ומגוהץ ללא רבב.

החדר בתוכו היה דוקטור שושן יורק את שרידי ריאתוֹ האחת, את בשרו ודמו שהפכו לו לאוֹיב מן הרגע שחדלו לשמש כּלי לחייו, ושעם טמיעתם הגמורה בעולם החומר עתידים היו לסלק את נפשו מאותו עולם כעבור שבוע ימים בלבד, חדר זה לכל פרטיו ודקדוקיו, חדר בן־זמננוּ היה, לאמור חדר מודרני בעל רהיטים מודרניים שאין נשקפת לי ממנו כל סכנה שיטביע בי רושם מסויים או ייחרט בזכרוני, ואמנם פרטיו נשתכחו ממני כליל כמספרי טלפון סתמיים שהם מחוץ לזיקת אנוש ואין בהם אלא שרירות־ליבּו של מי שקבע אותם על־פי ארגון רשת החיוג. מאותו חדר אינני זוכר אלא תמונה אחת שהיתה תלויה מעל למיטתו ושני ספרים שעל שולחנו, והללו יותר בזכות הביטוי שנתנו לטעמו האישי של דוקטור שושן ולהתעסקותו בסוף חייו, מאשר בזכות חריגתם מן המודרניות. בתמונה נראה יהודי יושב ולומד גמרא, ועל השולחן, בצד ספר התנ"ך שהוא בלבד הדיף ריח נוצרי מתוך צלב־הזהב הקטן המודפס על כריכתו השחורה (כי על־כן היה החדר כולו חף מצלב ואיקוניות וציורי קדושה נוצרית כיאות לחדר פרוטסטנטי למהדרין־מן המהדרין), מונח היה כרך גדול, מסכת אחת מתוך ש"ס וילנה, ודומני שהיתה זו מסכת סנהדרין. ספר התנ"ך – שכלל, כמובן, את הברית החדשה – היה, כביכול, כלי עבודתו, ואילו הגמרא שימשה לו מה שמכונה בימינו בשם תחביב בו התעסק בכל עת פנאי שנמצאה לו מעבודתו בכנסיה ומחוצה לה, בבית־החולים למצורעים ובכל מקום אחר בו עמל לעשות נפשות לאמונתו החדשה. מדבריו הבינותי שאילו אהב לשחק בקלפים את משחק הברידג' או הפוקר, או אילו נתפס למשחק השחמט לא היה נזקק לו, לתלמוד, אך מאחר שכל המשחקים הללו שיעממו אותו לא פחות מששיעממוהו פתרוני התשבצים או ספרי הרומנים, נמצא שלימוד דף גמרא מילא בחייו את מה שממלאים בחיי הבריות אותם משחקים ואותם ספרי שעשועים ומחזות תיאטרון וסרטי קולנוע. את מיטב ההנאה הפיק מלימוד דף גמרא באותו ניגון עתיק בו היה לומד בימי נעוריו בישיבה, אך מאחר שבשנים האחרונות חושש הוא בגרונו, נאלץ הוא ללמוד את הדף היומי שלו בליבּו, אם אפשר לומר כך, רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע, אך באוזנו הפנימית שומע הוא את הניגון הפנימי של קולו הפנימי שנשמע לו כמו בימים ההם.

אך בעוד כּלי עבודתו של דוקטור שושן נקי היה ובוהק, הנה כלי שעשועיו, התלמוד, בּלה היה מזוקן, מקומט ומרובב ומעלה ריח עובש עד כי יעלה על הדעת שהספיק כבר לשמש לא רק אותו בימים עברו, אלא אפילו את אביו־זקנו בזמן שהלה עדיין היה אברך־משי.

“תמונה יפה, אה!!!” לחש דוקטור שושן משראה שמבט עיני מפליג מן הגמרא המונחת על שולחנו אל היהודי הלומד גמרא הנשקף בתמונה התלויה מעל לראשו, ופניו המקומצים הפשירו לרגע בחיוך של נחת־רוח־למפרע מן ההתפעלות שעתידה, בוודאי, להתעורר בי למראה התמונה האהובה עליו.

כאותם מלכים בציורים מסוג מסויים המחזיקים את שרביט המלוכה בידם ועל ראשם נושאים הם לעולם את הכתר, שאחרת עלול הצופה לחשוד בהם שאינם מלכים באמת, או שאין הם מקיימים את מלכותם כדבעי, כן גם היהודי באותו ציור היה לומד גמרא כשהוא מעוטר בטליתו ומקושט בשטריימל־השבת אשר לו, וכולו אפוף מין הילה של מתיקות רומנטית המפעפעת ומבעבעת כשיהוקים וגיהוקים שעולים מתוך בטן מליאה כל טוב קצת ייתר־על־המידה. אינני יודע את שמו של אותו צייר, אך עותקי ציוריו המעלים כולם בסגנונו זה בתי־כנסת וחתונות יהודיות מוכרים לי מדירותיהם של בעלי־בתים מסוימים מיוצאי גרמניה, ולפעמים גם מיוצאי מזרח אירופה, שם משתלבים הם כיאות בריח המאכלות הכבדים ומשמשים אספקלריה נאמנה לטעמם של בעלי־בית.

אילו, למשל, הוציא פתאום דוקטור שושן סוכריה־על־מקל מתוך כיס חלוק־הבית אשר לו והיה מתחיל למצוץ אותה בּהנאה מופלגת, תוך כדי וידוי שאין בעולם מעדן האהוב עליו יותר מאותו נתיך־סוכר אדמדם ודביק שמראהו בלבד מעורר בי סלידה, לא היה גילוי זה מפתיע אותי יותר מן התגלית, שבאמנות הציור דומה טעמו של הכומר היהודי לטעמם הבעלביתי של הסוחרים הנ"ל, וזאת לא משום שסבור אני שקיים קשר כלשהו בין כושר החשיבה של האדם לבין טעמו הטוב, או משום שנדמה היה לי שתמונתו של קדוש מעונה נוצרי אפוף הילה, תואמת היתה יותר את חדרו, שהרי ברי שאותו קדוש מעונה יוצא היה, אם לא ממש מאותו בית־מלאכה, לפחות מן המקביל לו. הפתעתי שלי נבעה מכך שכל נסיונות חייו של דוקטור שושן ותהפוכותיהם, שכל אותם משברים שעברו עליו ומהפכנותו אמיצת־הלב ויוצאת־הדופן, לא הטביעו כל חותם שהוא בטעמו באמנות הציור שנשאר כפי שהיה בימי ילדותו בהם למד בישיבה הקטנה של ר' אברהמל’ה בעיר העתיקה, וליבו נמשך אחר הממתק הפריך שעינו כעין צמר־הגפן הוְרדרד והוא נקרא בערבית בשם “שַׁעַר־אִל־בַּנָאת”, לאמור: שֵׂער־הבנות. אפילו בקלסתר פניו של דוקטור שושן, מבעד לרשת הקמטים היבשה, הופיע כמו סבר ילדותי כשהפנה מבטו אל עבר התמונה והחל מספר לי על גלגוליה מן העיירה אמרספורט ועד הנה. לראשונה נפל מבטו עליה כשהגיע ברכבת לאמרספורט והיה הוגה בליבּו ראשי פרקים לדרשה הראשונה שעתיד הוא לדרוש לפני קהילתו הראשונה. משנעצרה הרכבת והוא קם ממושבו והזדקף ופשט את ידו אל המדף כדי להוריד ממנו את מזוודתו, נתגלתה לעיניו, מבעד לזכוכית המהבילה של צוהר הקרון, תמונה זו המוצגת בחלון־הראוָה של החנות לממכּר החפצים המשומשים שבפינת הסִמטה הנמשכת משער תחנת הרכבת. התמונה נשתכחה ממנו כל עת שהותו שם, ורק משגמר בליבּו להיפרד מעל הנריֶטה ולעזוב את אמרספורט לצמיתות, נזכר בתמונה וכל הדרך אל תחנת הרכבת היה הוגה בה, בתמונה, ושואל את עצמו אם ייתכן שעדיין לא נמכרה. משהגיע אל התחנה, הִפנה את ראשו שמאלה אל הסִמטה וראה את התמונה במקומה כבראשונה.

הוא החל לספר לי גם משהו על בעל החנות לממכּר החפצים המשומשים, אלא שפניו קדרו, סבר ילדותו נמוֹג והותיר את קמטי הזיקנה היבשים שהעמיקו ונתעוותו ברשעות למשמע צעדיה של פאולה אשתו שנכנסה באותו רגע פנימה, וכל ייתר הדברים נתעלעו בתוך גרונו ונדמו.

חשבתי שיותר לא אשמע עוד לעולם על גלגולי התמונה, כי בחרון אין־האונים שתקפו עם כניסתה של אשתו, כמעט שלא חש ביציאתי מביתו ולא ענה לי שלום, גם נתעורר בי חשש עמום למראה השנק המתרגש לבוא עליו שהִנה עוד מעט קט, עוד הלילה הזה, תצא נשמתו. אך למחרת היום, ממרפסת ביתו עליה היה יושב בחלוקו, רמז לי בחיוך שליו להיכנס אליו. בצלילות ובדיוק זכר את המקום בו נקטעו דבריו אמש, ומאותו מקום, לאמור מן החנות לממכּר החפצים המשומשים, המשיך לספר לי על גלגוליה של התמונה. בעל החנות, שלתמהונו לא היה יהודי אלא דווקא אחד מבני עדתו הנאמנים שלא הפסיד אף אחת מדרשותיו, ביקש להקל מעליו את טורח נשיאת התמונה ועמד על כך שהוא ישלחנה מבוטחת ובאחריות לכל אשר יצווה כבוד האדון רועה העדה.

לאן מועדות היו פניו של כבוד האדון רועה העדה הצעיר שנאלץ לנטוש את הכבשה התמה, את הנריֶטה, ועמה יחד את כל צאן מרעיתו טרם מלא צבאו ולפני תום תקופת כהונתו? פניו מועדות היו צרפתה אל העיר נויון, הלוא היא עיר מולדתו של יוחנן קלוִין, לשהות שם עד עת צאת השליחים למקומות הכהונה שיִפּלוּ בגורלם על־פי החלוקה החדשה. מורו ורבו שנעשה לו גם לחוֹתן, הלוא הוא אביה של פאולה, הוא שהסמיכו לנסוע שמה, גם לתרום את חלקו הצנוע בכנס הקלויניסטי שנערך בעיר מולדתו של קלוין באותה שנה. תרומתו הצנועה לכנס הגדול כללה, לבד מן ההשתתפות בדיונים וזכות ההצבעה, גם דרשה אחת על פירוש קלוין לסעודה האחרונה, והכנתה של דרשה זו מצצה, אפשר לומר, את לשד עצמותיו. בתחילה חשב שהדרשה מוכנה ומזומנה עמו, ואין הוא חסר אלא אוזניים קשובות, אך ככל שקרב היום והלך, כן נסתבר לו עד כמה אין הוא מוכן לה. לבסוף נאלץ אפילו להיעדר מן הדיונים והישיבות כדי להשלים את כל החומר הרב שחסר לו עדיין. בערב יום הדרשה על הסעודה האחרונה, כשהיה פוסע הלוך ושוב בחדרו, מן השולחן אל החלון וחוזר חלילה, הוגה בסדר העניינים שאינם משתלשלים כיאות, ראה מבעד לוִילון משאית ממשאיות חברת התובלה המפורסמת קאלברסון נעצרת בפתח האכסניה שלו, הלוא היא האכסניה ההוגינוטית.

שם החברה, המודפס באותיות צהובות גדולות על ארגז המשאית, נדפס גם על גב סרבליו הכחולים ומצחת כובע־השרד של הסבל שנשא את משאו מן המשאית אל פתח האכסניה. משום מה לא המשא שבידי הסבל – שלא נראה כבד ביותר – אלא דווקא שם חברת התובלה המודפס באותיות קידוש לבנה לכל רוחב גבו, הוא שהזכיר לדוקטור שושן את הצלוב הנושא את צלבו על גבו, ועורר בו מין מחשבה משונה שמעטים הם, בכל־זאת, האנשים בימינו אשר שם הצלב אותו הם נושאים מודפס להם באותיות מאירות עיניים על גבם.

אילו היה אותו סבל הנושא את צלבו המודרני המודפס על גבו נכנס אליו לחדר, היה דוקטור שושן שוטח לפניו את עיקרי דרשתו על פירוש קלוִין לסעודה האחרונה, אותה אמור היה לשאת למחרת היום, ולומד מתגובותיו של הלה אם יש בה, בדרשתו, כדי להתקבל על הלב. וגם זה הרהור של שטות, שהרי אין זו דרשה פופולרית אלא הרצאה מקצועית בדרג הגבוה ביותר שאינה מכוּונת אלא למומחים שבקרב ראשי הקהילות, ועיסוקה בדקויות ההבחנה שבין הטְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיָה, הקוֹנְסוּבְּסְטַנְצִיָה וְהווירְטוּאליוּת שנשתלשלו מן הגישות השונות אל האֶוְכּאריסט הנובע מן הסעודה האחרונה. הרהורי שטות אלה אינם מעידים אלא על פיזור־הנפש שאינו יפה לערב יום הדרשה, אך כל סכנה אינה נשקפת לו מהם שיצאו מן הכוח אל הפועל משום שלא אליו נושאים סבלים חבילות, וסבלים לא נושאים אליו חבילות מכיוון שאין איש בעולם כולו שמבקש לשלוח לו חבילות. מכיוון שכך הגיף את תריס חלונו וחזר לפסוע מן השולחן אל החלון המוגף בפני אירועי העולם החיצון ומקריו המדיחים את מחשבותיו ומפזרים אותן לכל רוח־עוועים ותזזית, וממנו אל השולחן, ותוך כך חזרו הגיגיו המפוררים ומחשבותיו הפזורות להתרכז מסביב לנקודה, ומשהחלו ההגיגים הפזורים מתקבצים מסביב לנקודה ושבים, נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח ניצב הסבל הנושא את צלבו המודרני המודפס על גבו, ואת משאו בידו, הלוא היא התמונה שקנה רועה העדה בחנות שממול לתחנת הרכבת בצאתו את העיר אמרספורט, זו התלויה עכשיו מעל למראשות מיטתו. ברגע בו ראה מקרוב את צורת החבילה בידי הסבל ידע שזו התמונה שלו, והוא נחפז לפשפש בכיס מכנסיו כדי להעניק לו, לאיש, משהו; דמי־שתיה כנהוג בצרפת. ואז, משקרב אליו והביט בו בפניו, חלשה עליו דעתו. מתחת למִצחת כובעו נשא הסבל את פניו של חברוֹ מימי נעוריו, את פני גבריאל לוריא, ומשפצה הלה את פיו ונתחוור לו לדוקטור שושן, שאין זה סבל צרפתי שנושא את פניו של גבריאל לוריא, אלא גבריאל לוריא שנושא מדים של סבל צרפתי, זועזע ממכת פחד פתאום מפני פריכותו של העולם הזה העומד על בלימה של חושים. פחדו נמוג, אמנם, עם חיוכו הראשון של גבריאל, ומשעמד על שרשרת המקרים שזימנה אותם יחד באותו חדר ושקע בשיחה עם גבריאל על הסעודה האחרונה, נשתכחה ממנו אימתו כליל והיתה כלא היתה, אבל מאז, בזמנים שונים, נלפת ליבּו לפתע כהד לאותה מכת פחד, כמו, למשל, כשמתעורר הוא לפנות בוקר ורואה את פאולה אשתו הישנה לצידו בתוך פניה של אמה של הנריֶטה.

דברים משונים ורחוקים מן השכל הישר אמר לו גבריאל אז בעניין הסעודה האחרונה. מה אמר? את מה שאמר יספר לי בפגישתנו הבאה. הבטחתי לו שאבוא לבקר אצלו ביום השלישי בשבוע הבא, אלא שבאותו יום שנקבע לפגישתנו נקראתי לתרגיל של גיוס־פתע של הגדוד שלנו שהיה אז גדוד הכוננות של החטיבה הירושלמית. בערוב היום ישבתי שעוּן על גדר בית־החולים וראיתי את השמש שוקעת מעבר לצמרות הברושים וּמַשרה את שביל העפר לאורך הגדר בהילה כתומה בתוכה נבלעה צלליתו השחורה של רופא שיצא מן השער ועשה דרכו אל הכביש. זכרתי את אותו רגע של שקיעה באותו מקום בהתיַצבותי הקודמת, אך הפעם שום דבר לא חרג מן התפלוּת השגרתית של מרוֹץ הזמן. הסטטיסטיקאי שישב לצידי שאל אותי אם זכור לי הכומר הנוצרי־יהודי שיצא מפתח הגדר בהתיצבותנו האחרונה. “בוודאי,” אמרתי לו, והוספתי שאילולי צו גיוס־הפתע הייתי ניגש אליו היום לביקור־חולים. הוא חייך ואמר שגם בלאו הכי לא הייתי ניגש אליו היום, מכיוון שהוא מת ביום השישי שעבר עם כניסת השבת. הדבר נודע לו מפיה של הגברת הרטל שהיא חברתה הטובה של פאולה, אלמנתו של דוקטור שושן.

עם פאולה דיברתי למעשה רק פעם אחת, וזאת לאחר שנתאלמנה. שאלתי אותה למקום קבורתו של בעלה המנוח. הוא נקבר בבית־הקברות הפרוטסטנטי שברחוב עמק רפאים, ואני ירדתי לשם כדי לעלות אל קברו. רק משהחילותי פוסע בשדרות־המציבות הלועזיות נזכרתי בהבטחתו של דוקטור שושן שימשיך לדבר עברית גם לאחר שיקום בתחיית המתים, ובצוָאתוֹ לאשתו שתכתוב על מצבתו בשפה העברית “פה נקבר ישראל שושן בן רבקה עד תחיית המתים”. נחפזתי לחזות במו עיני מה מראה יש למציבה העברית המשונה־כשהיא־לעצמה וזרה ומוזרה ובודדה שבעתים באותיותיה העבריות בקרב כל הסימנים הלועזיים המקיפים לה סביב־סביב. משהגעתי אליה נלפת ליבּי בחרדה לטעות הנוראה שנעשתה פה. לא באותיות עבריות ראיתי את שמו חקוק באבן, אלא באותיות רומיות בתעתיק אנגלי, וכל זכר לתחיית המתים לא מצאתי שם, אפילו לא באנגלית. כפי שהגעתי אל המציבה בחופזה, כן עזבתיה בחופזה. נחפזתי להודיע לה, לפאולה, על טעותו של חָרַש המציבות, ורק משהגעתי לשער בית־הקברות נעצרתי לפני המונו של הרחוב ונתחוור לי שאין כל צורך בחיפּזון, שיש לה, למצבתו של ישראל שושן בן רבקה, זמן די והותר לבוא על תיקונה עד לתחיית המתים. ובכל־זאת, מאז עמדו רגלי בשער בית־הקברות נצבט הייתי מפעם לפעם במועקת־פתאום של חובה המוטלת עלי להתקשר עם פאולה בעניין טעות המציבה, של חובה שבמקום למלאותה הריני דוחה אותה מיום ליום ומשבוע לשבוע, וכך נמשך הדבר כשניים או שלושה חודשים עד שבאה פאולה לקראתי. לא בגפה באה, אלא בלוויית איש אחד שעל זרועו נתלית היתה בכל כובד פלג גופה העליון ועמו מגלגלת היתה שיחה במין התלהבות נלבבת אשר כמותה לא חזיתי בה עד אז. בדחף הראשון עדיין מיהרתי כנגדה, אך עם־זאת נתעורר בי פקפוק שמא אין זה מן הנימוס לעורר את שיבוש המציבה שהוא לה, לכל הדעוֹת, עניין פרטי ואינטימי, בנוכחותו של איש זה, והפקפוק, כיוון שעלה, עלה והעלה בעקבותיו פקפוק נוסף בדבר מקורו של השיבוש. אולי לא חרש המציבות טעה, אלא היא עצמה, ומן המבט ששלחה בבן־לווייתהּ הוסר כל ספק מליבּי. מבט זה שיכנע אותי שכל מה שעשתה היא להקמת המציבה על קברו של בעלה עשתה בדעה צלולה ובעין פקוחה על חרש־האבן שלא ישבש את הוראותיה.

פריכותו של העולם הזה, העומד על בלימה של חושים ופוקע כבועה וחוזר ועולה על כל בבואות תעתועיו כבועה המרצדת, נתחוורה לי כששמעתי במו אוזני את קולו של דוקטור שושן כשלושה חודשים אחרי מותו, ימים ספורים לאחר שמבט עינה של אלמנתו בבן־לווייתהּ שיחרר אותי ממועקת החובה להעמיד אותה על השיבוש־שלא־חל במציבה שהקימה לבעלה המנוח. את קולו שעלה כמו ממעמקי ילדותי שמעתי לא באפילת הלילה בחדר סגור ומוגף אלא בצהרי יום בראש חוצות. בלכתי בדרך הביתה ראיתי את בנו של הסטטיסטיקאי – אותו ילד הנושא כינור בידו שאמר אז לחברו “אתה רואה, זהו המיסיונר” – נכנס למכונית של אביו כדי להראות לאותו חבר את הרדיו החדש שהותקן שם, ומששיחק בכפתוריו כה וכה נשמע קולו של ספרן־ימי־ילדותי־שלי שהכריז בנעימה צלולה ורכה לאמור “קול התקוָה הטובה ממונטה־קרלו המביא את דבר הגאולה” ופתח בשיעור היומי על מושג עבד־אדונַי בתנ"ך. תחנת השידור המביאה לעולם כולו את דבר הגאולה ממונטה־קרלו, מן הבית הסמוך לבית־גלגל־ההימורים, בחרה לאותו יום את אחת הדרשות הראשונות בשפה העברית של המיסיונר שהלך לעולמו לשידור חוזר, והילד נושא הכינור שהכיר את המיסיונר רק בשנותיו האחרונות, לא זיהה – גם משניגשתי אליו ושאלתיו ורמזתי לו שהוא הכיר את בעל הקול שגר ברחוב שלנו – את קולו שהושמע אחר מותו כפי שהיה בימי חייו לפני שפקדתּוּ המחלה הממארת בראותיו ובגרונו. הוא זקף בי עיניים גדולות, עיני ילד שופעות השתאות תמה, כשסיפרתי לו שקול זה קולו של המיסיונר המת הוא, ושאני הִכּרתיו עוד מן הימים הרחוקים ההם, כשאני עדיין הייתי ילד והוא עדיין היה ספרן. ועוד משהו היה במבט עיניו של הילד נושא הכינור שבד־בבד עם העמקתו בי את תחושת פריכותה של בועת עולמנו זו המרצדת העמיק בי – לא תוך סתירה מיניה וביה, אלא על דרך ההשלמה – את תחושת הקיום הממשיך את קיומו דרך כל הבועות הישנות שהתפקעו כבר וכל הבועות שעדיין לא נולדו והן עתידות להתבעבע, ואת תחושת כל שינויי הגוונים בתעתועי האורות המרצדים: הוא הביט בי כאילו רואה הוא אותי לראשונה בחייו, ומתוך מבטו שלו עלה בי זכרון הפעם הראשונה שראיתי אני את גבריאל יונתן לוריא ביום גדול ומשונה בחיי, יום בו חזו עיני מקרוב, מעברו השני שלרחוב, בּמלך מלכי המלכים, כוח־השילוש, בחיר־האלוהים, ארי־יהודה, היילי סילאסי קיסר חבש, בעיצומו של קיץ התרצ"ו, 1936 לספירת הנוצרים.

 

נקוּדת ציוּן שמינית: קבָּלת־הפָּנִים לַבֵּן־החוֹזר    🔗

מאחר שעד ליום ההוא, כאמור, עד שלא ראיתי את גבריאל לוריא במו עיני, שמעתי רק על כוח גופו הרב מפי הספרן הקטן, על “הפנטסיות המזרחיות” שלו מפי אמו ומפי הרוקח, ועל נפשו האלילית מפי החנוָני רב יצחוק, נצטיירה צורתו בדמיוני כמראהו של מוכר השטיחים התורכּי, גברתן ששפמו עובר על גדות פיו ומתחת למצנפת־הפרוָה השחורה משקיפות עיניו המבריקות על העולם במבט זר ופרוע שיש בו כדי לזרות אימים כאשר מסיר הוא את מצנפתו השחורה ומגלה לעולם כולו את ראשו המגולח למשעי כראשו של הבק הזקן. אמרו עליו שבשעתו היה דרוִיש מרקד ובעל קסמים, וכשהיה דופק על הדלת בצרור השטיחים הפרסיים העמוס על שכמו כלאחר־יד למרות כּובדוֹ הרב, היו כמה־וכמה עקרות־בית נחפזות לחזור ולנעול את דלתן בפניו בפחד, ואחרות היו קונות אצלו בשמחה לא שטיחים אלא עצות טובות ומרשמי־קסמים, אך לא זכור לי שאיזו שהיא בעלת־בית קנתה אצלו אפילו שטיח קטן אחד.

לפיכך, משהסִיבּוֹתי עיני מן הקונסוליה האתיופית וראיתי את גבריאל לוריא היושב על כיסא־הנצרים וצופה בי, הצופה במחזה, השתאיתי כל־כך לחזותו השונה בתכלית השוני ממה שראיתי בדמיוני, מאחד גברתן כגון מוכר השטיחים התורכּי. במגבעת־הסיבים הלבנה ועגולה ונוקשה ומעוטרת סרט שחור, זו שמכוּנה היתה בפיו “כובע פנמה”, במקטורן הבד הכחול על כפתוריו הזהובים, במכנסיו הלבנים המגוהצים כראוי ובמקלו כסוף הגולה, נראה היה ממש כטרזן צרפתי שיצא זה עתה מתוך אחד הסרטים של מוריס שבאליֶה ובא להתישב על מרפסת ביתנו. והשחקן הצרפתי, מכיוון שיצא מתוך הסרט המוקרן בשחור־ולבן ובא לכאן בכל ממדי גופו וצבעיו, הביא עמו גם את ריחו, את ריחו המורכב מריחו שלו ומריח טבק הסיגריות האנגליות ומריח הבושם הצרפתי שלאחר הגילוח המכונה “מוסטאש”, לאמור – שפם. כן, אפילו השפם המרובע הקטן כקוביה שחורה במרכז, בין עצמות הלחי הגבוהות ובולטות משום דקות הפנים לבין הסנטר המרובע, היה כאבן דרושה לפסיפס אופנת הגבר האלגנטי של פריס באותה עונה, שהרי תוך זמן קצר, משנשתנתה האופנה שם, נעלם מפה השפם, כפי שנעלמו מקל־ההליכה כסוף הגולה ומגבעת־הסיבים הלבנה.

לא בעל גוף פרוע־דמיונות־מזרחיים המתאבּכים, מיתּמרים ועולים מתוך נפש זרה שנעקרה ממחצבי עולמות האלים ישב על כיסא־הנצרים, אלא איש המעוגן כראוי, מתוך קורת־רוח והרמוניה נלבבת, בבבת־עינהּ של אופנת העולם הזה, והנושא את תביעותיה בחן קל וזחוח־דעת שהפתיעה לא רק אותי, אלא גם את אמו, ופתיעתה שלה גדולה היתה אפילו משלי, אלא שזו הפכה עד מהרה מפרץ שמחה לכעס מר ונמהר. היא היתה עולה במדרגות מן הרחוב אל המרפסת בפסיעותיה האיטיות וכבדות מחמת הזדנחות של רישול נפשי ולא משום קהוּת גופנית – שהרי גופה, אפילו בהזדקנותו, גוף קל ודק היה למדי – ובידה כיכר לחם וחבילת חמאה. משראתה את האדון המצוחצח המסב בהרחבת־הדעת בכורסת־הנצרים חלף סבר בהלה על פניה, זה קלסתר החשש שאורח לא־קרוא ובעל מעמד יראה אותה ברישולה שהפך כמעט לרישול של קבע מאז מות בעלה הבּק הזקן. אך בן־רגע קרנו פניה ועיניה אורו בשמחה שבבוקעהּ את קליפות ההסתגרות שינתה כליל את חזותה האטומה ורחוקה ושיוותה לה כעין בבואה לאותה עליצות נעורים שלקחה בשכבר הימים שבי את ליבּו של הקונסול. היא חיבקה ונישקה וגיפפה אותו כאילו לא היה איש כבן ארבעים שנה, אלא ילד בן ארבע, ובאמת קראה לו “גבּי. גבּינקה, גבּילולו” כפי שהיתה פועה כנגדו כשהיה תינוק מחותל בזרועותיה. “שכחתי כבר כמה שאתה יפה,” אמרה לו, “אתה יפה כמו איטלקי.” באחת מקבלות הפנים שערך יהודה פרוספר בּק בביתו לאחר שנשא לו אותה לאשה, הופיעו גם שני קצינים מאוניית־מלחמה איטלקית שעגנה בנמל יפו, ומאז נקבעה בליבּהּ של הגברת לוריא ההכרה שהאיטלקים הם־הם הגברים היפים ביותר בעולם – אם כי באותה קבלת פנים עצמה נראו גם פניו של הקונסול האיטלקי בכל כיעורם, ואם כי ברבות הימים נפגשו לה עוד כמה־וכמה איטלקים, כגון רופא בית־החולים האיטלקי וסוחר העתיקות האיטלקי במורד הכביש, שמראה פניהם בלבד לא נועד אלא לנפץ מין הכרה אשר כזאת. הכרה זו מכיוון שנקבעה בליבּהּ, נקבעה, ומאז לא היתה פוסקת את פסוקה “יפה כמו איטלקי” אלא לגבי איש שמראהו עורר המיות נושנות בנפשה, או בשעה נדירה של רִגשת געגועים מופלגת שיש בה כדי למוגג אפילו את הקשות שבטרוניותיה על בעלה, אותן טרוניות שגם בעצם מותו לא הצליח בעלה לרככן. בשעת רצון נדירה אשר כזאת זיכּתה את זכרו של הזקן עצמו בפסוקה המיוחד כשאמרה לו, פעם, לגבריאל, “אתה יודע, אביך בצעירותו היה יפה כמו איטלקי.”

גבריאל נענה לה מיד בלב שלם ובחום רב, אך ככל שנשתזרה בשמחתה נימת רגשנות הבולטת והולכת הן בחיבוקיה והן בדבריה, כן הלך הוא והתכנס בתוך עצמו בקוצר־רוח שהפך למורת־רוח ממש משהגיעה היא בליבוביה להכרזה “ועכשיו הלוא אני הכי מאושרת בעולם.” מורת־רוחו כבר נתנה אותותיה בתשובתו על שאלתה “ועכשיו מה אמזוג לך, טה או קפה?” כשענה ואמר לה, “לא, אין צורך. אל תמזגי לי. אני אמזוג לעצמי.”

“אתה לא תמזוג לעצמך, אני אמזוג לך,” עמדה היא בתקיפות פתאום על שלה, וקולה הרך והנגיני נתקשה. “ראשית, אתה בוודאי עייף עד מוות מן הדרך: הלוא רק עכשיו הגעת מפריס.” – היא הסמיכה את ראשה אליו ובמבט חושש ודאוג החלה לבחון את פניו מקרוב כמבקשת לגלות סימנים לאיזושהי מחלה קשה שאת דבר קיומה מכסה הוא מפניה – “אתה חיוור נורא!” – פסקה את פסוקה, ו"העיגולים השחורים האלה מסביב לעיניים! אמור לי את האמת – אתה סובל ממשהו? ומדוע זה העיניים שלך אדומות כל־כך? זה בוודאי מרוב עישון! אתה צריך לקרוא את מה שכתוב בכל שבוע ב’דף לרפואה' של ‘דואר היום’ על העישון: הרי העישון גורם לכל המחלות שבעולם, למחלות לב וריאה, למחלות קיבה וכבד, ולכל מיני גידולים ממאירים, רחמנא לצלן! זרוק כבר את הסיגריה הזאת מפיך, נעשה לי רע ממנה. לא בכל דבר ודבר חייב אתה ללכת בדרכיו של אביך. הוא היה כל הימים מעשן ושותה קפה תורכּי, שותה קפה תורכּי ומעשן, ואני הייתי חוזרת ומתחננת לפניו שיפסיק להרעיל את עצמו, אבל הזקן הרי מעולם לא מוכן היה לוַתּר על התענוגות שלו; מוכן היה להרעיל את עצמו בעשן ובקפה ובלבד שלא יקופח לתענוגותיו, עד שבאו תענוגותיו וקיפחו את חייו. אילולי היה מעשן ושותה קפה כל הימים, לא היה אוחזו השבץ אשר בו מת. ואתה – איך זה אוכל להרשות לך למזוג לעצמך כוס קפה, כאשר ידוע לי גם ידוע שהוא יהיה חריף כל־כך שעם הגמיעה הראשונה תתקוף אותך הלמות־הלב! אתה זרוק מיד את הסיגריה הארורה הזאת ואני אעשה לך קפה חלש עם הרבה חלב אשר לא יזיק לך."

גבריאל עצם את עיניו ולחץ זמן־מה באצבעותיו על שמורותיו כמבקש להתנער מן הליאות הכבדה שירדה עליו עם זרם הדיבור השופע מפיה של אמו שעומדת למזוג לו קפה תפל מטעמים של בריאות הגוף, ומשהשלים בנפשו עם משהו חסר טעם, לא נותר לו אלא להתחנן לפניה שלפחות לא תכפה עליו משקה בריאות המעורר בחילה. “מעט חלב בלבד, בבקשה” – אמר כשהיו עדיין אצבעותיו לוחצות על שמורותיו העצומות – “מעט מאד, ובלי קרום.”

“שוטה שבעולם,” אמרה לו בחיוך רך וברגשנות שחזרה והחלה מנצנצת שוב מתוך מבט עיניה, “הרי הקרום הוא־הוא החלק החשוב ביותר שבחלב! אני כל בוקר מורחת קרום של חלב על הלחם. זה לא רק בריא יותר מכל הדברים החריפים, אלא גם טעים יותר!”

הגברת לוריא החלה מעלה על ראש הגיגיה את הדרך הטובה שיָבוֹר לו האדם לבריאות גופו עוד לפני נסיעתו של גבריאל צרפתה, וזו נתנה אותותיה בטעם המאכלות והמשקאות שהיתה עושה כבר אז, אך לשכלולי מסילת הבריאות והצבת סייגיה שהדיחו כליל את שיירי הטעימות ממזונותיה לא הגיעה אלא בזמן היעָדרוֹ של גבריאל מן הבית, בשנה האחרונה לחייו של הזקן. עד אז עדיין מוכן היה אביו של גבריאל לשבת על המרפסת בכורסתו האדומה ולחכות שעות רצופות – למרות ריטוניו שמעודו לא זכה לקבל מידיה את ארוחותיו בעִתּן – עד לגמר התקנת האורז והעוף הצלוי והסלט העשויים על־פי מיטב יחסות התבלינים השונים בתכלית דקות הטעם המעודן, אך אט־אט החלה התפלות הבריאה משתלטת על כל המאכלות, ובשנה האחרונה לחייו כבר סירב הזקן לקבל מידיה אפילו כריך וכוס קפה, אותם היה מביא לו סניור מואיז מן המסעדה הסמוכה, שכן לא נתנה לו, הגברת לוריא, לסניור מואיז דריסת רגל במטבחה.

בתחילתה של דרך־הישר־והיפה־לבריאות יצא הקצף על כל הצלוי והמטוגן כי על־כן הוכיחו בעליל מדורי הבריאות של אותם הימים שכל שהוא צלוי ומטוגן בשמן הריהו אויב הקיבה. לימים נוספו על שונאי הקיבה העומדים עליה לכלותה כל החריפים והמפולפלים למיניהם, ועד למלוחים הגיעה חזית המלחמה. אסטרטגי הבריאות הסכימו, אמנם, שמידה מסויימת של מלח דרושה לביצורי הגוף, אך כל שהוא עולה על “מידה מסויימת” זו, הופך גם הוא ברבות הימים לאויב. אבן־נגף קשה על דרך התקדמותה של הגברת לוריא היתה “מידה מסויימת” זו של מלח שלא הוגדרה בכתובים כל צורכּהּ, ושלחקירתה הקדישה עיונים מעמיקים וניסויים מרובים במשך זמן רב. בשנה האחרונה לחייו של הזקן, משחוללו גילוייה מהפכה במושגי המזון, עברה “המידה המסויימת” של המלח מתחום טעמו של החֵךְ לתחום שיעורי המשקלות של רוקחי התרופות, וכל אדם השרוי עדיין בשלב הנחות של תלות בטעם החֵךְ המושחת בקלקולי התרבות הרקובה, לא מסוגל היה ליהנות ממאכל כלשהו ממאכלותיה. הזקן עצמו היה מסיט מבטו לפעמים כדי שלא יאחזנו הקבס למראה אשתו המתענגת על עוף מבושל במרק חף וטהור מכל תבלין וכל מה שהוא נותן טעם. לאחר מותו של הזקן ולפני שובו של גבריאל בנה ארצה, נתגלה לה, מתוך הרצאה ששמעה ברדיו, אוֹיב חדש לבריאות ממקום לא ישוער, מין גַיס חמישי שעד אז שוכן היה אחר כבוד בלב־ליבּו של מבצר הבריאות, הלוא הוא הסוכר. הרצאה זו ששמעה ברדיו לא דנה בסוגיית הבריאות אלא בעניינים מן הסוג הפילוסופי, והיא המשיכה להקשיב גם לה לא מחמת תוכנהּ אלא משום שנעימת קולו של המרצה ודרך דיבורו ערבו לאוזנהּ, כי על־כן בדרך־כלל מתרשמת היתה לא מתוכן דבריו של האדם אלא מלחן קולו, ודי היה בקולו של אדם שצורם את אוזנהּ הרגישה כדי שתנקוט מיניה וביה עמדה המנוגדת לשלו, גם אם עד אז סבורה היתה כמותו וחזרה ונקטה בעמדתו משנפטר מעליה. אותו מרצה דורש היה ברדיו לעיתים מזומנות בקולו הערב ובדרך דיבורו הנעימה בתורות המזרח הרחוק, ובאותו ערב דן בפרשת זֶן בתורת בודהא. תוך כדי הפלגה על זרם קולו, נעצרה פתאום והחלה לצותת בלב נפעם לדברים עצמם. נתגלה לה שאותה שיטה פילוסופית איננה סתם טוִי של קורי מחשבה בעלמא שאינם מחייבים ואינם מעלים ואינם מורידים וניתנים הם לשינויים על־פי מצב־הרוח ומזג־הנפש ודרישות הלב, אלא שעומדת היא, בין היתר, על משמר בריאות גופו של האדם ומזהירתהו מפני הדרכים הנלוזות והקלקולים. אך בד־בבד עם התפעמות השמחה על התגלית החשובה שבאה לה בהיסח־הדעת, נתערער עולמה מן הדִברה הראשונה בתורת הכשרות של מטבח זן הקובעת שהסוכר הוא האויב מספר אחד של האדם, אותו סוכר עצמו שעמד עד אז במרכז הביצורים כנגד התקפות טומאתם של כל החריפים והמפולפלים למיניהם.

כשבוע־שבועיים שרויה היתה במצוקה, תלויה ועומדת על בלימה ונפשה נקלעת בכף־הקלע־של־הספקוֹת־והפקפוקים מן האמוּן המוחלט בסוכר וביטול כל תורת זן כולה כפנטסיות מזרחיות הרחוקות מן השכל הישר, עד לקבלתה של אותה תורה כאמת מוחלטת שנגהה לעולם מנבכי המזרח, ושברון־הלב עם מפח־הנפש מבגידתו של הטוב שבבני־בריתה. בעיצומם של התוהו ובוהו ומחשכי הבלימה זכתה בשלוָה נפלאה משנגהה לפניה פתאום מאליה הדרך הנכונה בכל פשטותה בלי כל קשר שהוא לאמת או לשקר של תורת זן שבהיותה עומדת מחוץ לזיקה, ללא כל שייכות לעניין, נמחתה מזכרונה. כמשפט המלח כן גם משפטו של הסוכר: בהיותו דרוש לגוף “במידה מסויימת” אחת דינו לעבור מתחום טעמו של החֵךְ לתחום שיעורי המשקלות של רוקחי התרופות. תמהה היתה איך לא נסתברה לה הלכה פשוטה וברורה זו קודם־לכן.

עוד לפני מות הזקן, ובזמן שעדיין מחכה היה בכורסתו האדומה לטעום מתבשיליה הטובים לאניני־הטעם, אכלה היא את ארוחותיה לבדה (שבשעה שהגישה לו, לא נתפנתה לאכול בעצמה, ובלאו־הכי לא היו עיתותי ביקוריו קבועות ולא עלו בד־בבד עם עיתותיה שלה), ואילו לאחר מותו לא אירע לה בכלל שתאכל בצוותא. באותו קיץ, עד לשובו של גבריאל ארצה, הייתי רואה אותה באוכלהּ וליבּי היה מתכווץ במין לחץ זר ומשונה, כעין משב רוח שלא מן העולם הזה. כשהייתי מפנה את מבטי מן הספר שקיבלתי מידיו של הספרן הקטן מרחוב החבשים הייתי רואה, מירכתי החצר, את פלג גופה העליון מבעד לסורגי חלון חדרהּ העולה ממש מתוך הרצפה, משום שהחדר עצמו, שנמצא מעבר למדרגות מזה, נמוך היה מפני המרפסת, ושולחנה סמוך אל אדן החלון. היא היתה יושבת שפופה כמו שקועה כל־כּוּלהּ בצלחת שלפניה, ובשעת הלעיסה היו פניה מופנים מבעד לסורגי החלון הצומח מן הרצפה כמבעד לצינוק תת־קרקעי אל העולם הרחב, הגבוה והפתוח שמעבר לסורג מעל לאדמה, אך העיניים המכוּוָנוֹת לעולם זה לא היו מסתכלות בו: מבטן כמו חלף דרכו הרחק אל עולם אחר שמעבר לו שבתוכו היא שרוּיה, או שהוא שרוי בתוכה, ושעל־כן היה הוא למעשה מבט פרוש ונבדל כשל מי שחולם חלומות בהקיץ. בשעת אכילתה דמתה כעוסקת בעת־ובעונה־אחת בשתי פעילויות שאינן רק שונות זו מזו, אלא שמקובל לראותן כמנוגדות זו לזו, כסותרות אהדדי האחת את האחרת, בהיות האחת גופנית בתכלית והאחרת רוחנית בתכלית. כל גינוני האכילה בצוותא, במידה שנתפתחו בה בימי גדולתה הרחוקים, נמוגו והיו כלא היו בשנים האחרונות לחייו של הזקן, ואחרי מותו שוב לא נתנה דעתה על נימוסי השולחן יותר משמקפידה עליהם חתולה האוכלת בשיניה התותבות כנף של עוף מבושלת במרק, ומכיוון שאני עדיין לא ראיתי חתולה בעלת שיניים תותבות, על־כן גם לא זכיתי לשמוע מפיה של חתולה זוללת מיני קולות כאלה שהיו בוקעים מפיה של הגברת לוריא בשעה שהיתה סועדת את ליבּהּ. האמונה בכוח־הלועס נמנתה על עיקרי האמונה בתורת הבריאות שלה, ולפיכך דיקדקה במצוָה זו והיתה לועסת וטוחנת עד דק כל מה שנכנס לתוך פיה, וכל לעיסה ולעיסה מסתיימת היתה בכעין חריקה בעלת צליל מתכתי. מדי פעם בפעם, משחדרו פירורים בין המערכת התותבת לבין החניכיים העירומות, היתה חולצת בידה את המערכת מתוך פיה ומנקה בלשונה את הפירורים הטורדניים, ועם־זאת פוערת את פיה בגיהוק משחרר, שהגיהוקים והשיהוקים יפים לפעולת העיכול. לפחות אחת בכל ארוחה היתה מפסיקה מלעיסתה ומתחילה לרחרח אילך ואילך את הצלחת או את הלחם או את הכף שבידה בסבר בולש של חשד וחשש, כי על־כן נֵיחנה בחוש ריח מופלג, ולא אחת היתה שופכת את סיר המרק כולו, שעליו עמלה שעות רצופות, כדרכה, משגילה לה רחרוּח קל אחד עקבות רחוקים של סבון כביסה או של נפט. עקבות אלה רחוקים היו כל־כך ששום אדם בעולם לא מסוגל היה לעמוד עליהם פרט, אולי, לבנהּ גבריאל. אורחות אכילה אשר כאלה, מעורטלים ומפורשים ומודגשים בהעוָיוֹת שפתיים ולחיים עם מצמוץ העיניים ובקולות נגיסה ומציצה ובליעה ועילוע עם חירוק שיניים תותבות, לא שיוו לה, למרבה הפלא, מראה של גסות אלא של פעלתנות חיים בסיסית שאין תואר הגסות תופס בה יותר משתופס הוא בחתולה המשביעה את רעבונה, וכבאותה חתולה, כן גם בה, הפתיע דווקא החן הענוֹג המחפה על הַחִיוּת המעורטלת.

בד־בבד עם הַחִיוּת המעורטלת, הגופנית בתכלית, ובמקביל לה, היו מתרחשות בה, בגברת לוריא בסעודתה, התפעלויות נפשיות ורוחניות בתכלית שבהתעצמותן נשתקפו בעולם המוחשי או עברו על גדותיהן וגלשו אל הפעילות הגופנית. משעברה את מעקשי השלבים של הריחרוח והגיהוק והסרת פירורי הנגף מן החניכיים, ושיניה החלו לועסות קצובות ובטוחות כמנועי אוניה השטה מעדנות, פתחה הגברת לוריא בהפלגה אל מעמקי שרעפיה והגיגיה כאותו קברניט המרשה לעצמו להפליג אל תוך שלוַת הנמנוּם לאחר שתימרן את אונייתו למרחבי הים אל מעבר לסכנות החופים על שרטונותיהם הגלויים והסמויים מן העין.

ופעמים היתה השמחה אוחזת בה אגב השינויים התכופים והחדים שהתחוללו בגוונים ובבני־הגוונים הדקים של רחשושי שרעפיה הרחוקים, ואולי לא היתה היא נדירה יותר ממשך התוגה, אך כתוגה כן גם השמחה הנשקפת מבעד לקלסתר פניה ומבע עיניה הקהויות לסובב אותה, היתה מכווצת את ליבּי כמין משב רוח מאקלים אחר החולף על־פני, אם כי בעיקר העיק עלי מראה היגון בסעודתה. שנים רבות לאחר ששב גופה אל האדמה שממנה לוקח, כשעברתי פעם על־פני חנות ספרים, קיפץ כנגד עיני מתוך חלון־ראוָה שם של ספר בשפה הצרפתית. היה זה תרגום צרפתי של חיבורו של מיגואל די־אונאמונו שנקרא בשם “Le sentiment tragique de la vie”, לאמור – ההרגשה הטרגית של החיים, ולמקרא השם הזה עלה לפני מראה פניה של בעלת־ביתנו הנשקף מבעד לחלון חדרה בשעת ארוחתה. את הספר הלז לא קראתי עד היום ואין אני יודע מה עניינוֹ, אך עד היום אני מוצא את עצמי ממלמל ביני לביני את הפסוק “ההרגשה הטרגית של החיים” עם זכירת היגון בדמות פניה של גברת לוריא באכילתה: אותו יגון עתיק, בסיסי, ראשוני, שבא לציין, כביכול, את מהותם הטרגית של החיים עלי אדמות, שקיומו של מין חי אחד לעולם מותנה במותו ובאכילתו של מין חי וקיים אחר; אותו יגון עתיק שעם כל ראשוניותו אין הוא נובע מן הקיום עצמו עלי אדמות שסתמי הוא, אלא מעולם אחר ורחוק שמעבר לו. וכיגון כן גם השמחה שאחזה בה במחזור השינויים בשרעפיה תוך כדי אכילה, עם כל השתייכותה על איתני הטבע היתה נאצלת מעולם אחר רחוק וזר בו שרויה היתה נפשה בה־בשעה שפיה הלועס את כנף־העוף־הנאכל־תפל־מבלי־מלח הבטיח את קיום גופה בעולם הזה. וכך, תוך כדי אכילה פורצת היתה, לפתע, בצחוק רם. לפעמים היה צחוקה מצטלצל כמתוך זכרון מעשים משעשעים מימים משכבר אותם חוזרת היא וחוֹוָה ברוב עליצות, ולפעמים נדמתה כמתענגת על בדיחה שלוחש על אוזנהּ מישהו שאינו נראה אלא לה בלבד, אך יותר מכל השיבו רוח שלא מן העולם הזה מצהלות הצחוק הללו שבקעו מתוכה כאילו הגיעה לתיאורים מבדחים להפליא בקריאת ספר פרוס אי־שם בפאת השמים כנגד עיניה, ספר רזים סמוי שאינו גלוי אלא לעיניה בלבד.

בהפסקות הקטנות והגדולות שבארוחותיה – כי על־כן נאלצת היתה, בדרך־כלל, להפסיק מאכילתה לפני גמר הארוחה, לכסות את הצלחת בצלחת אחרת הפוכה על פיה, ולהשתרע על הספה כדי להחליף רוח, להתאושש מ"גל החום" שחלף עליה – (התקפי “גלי חום” כפי שהיו הללו מכונים בפיה, היו פוקדים אותה פעמים אחדות ביום כל אלה השנים הרבות מאז חדל להיות לה אורח כנשים) – או פשוט כדי לפוש מטרחת האוכל – בהפסקות אלה, משנפשה די צורכּהּ, יש שהיתה מפזמת בלאט פזמון מפזמונות ימי לימודיה בבית־הספר היהודי־אנגלי לנערות ע"ש אוֶלינה די־רוטשילד, ויש גם שבצהלתה הגוברת היתה שרה בקול רם ונעים שנשתמרה בו מין צלילות נעורים מפתעת.

כמה וכמה פעמים ראיתיה אוכלת בשר צלוי בלוויית אותם חמוצים ומלוחים ומפולפלים אויבי בריאותה, בימים בהם נתקפה שמחת חיים מופלגת אשר כזאת, ובאכילתה לא נראתה כלל וכלל כמתלבטת במצוקת הסתירה שבין ההלכה לבין המעשה. דומה היתה כמפקירה את חייה דווקא ברגע בו מוצאת היא טעם ושמחה בהם, וכנגד זה הקפידה לשמור על חייה, לדקדק בכל חומרת הדין בכל תג ותג של פלס המזונות העדין ורגיש ולהישמר שמירה מעולה מפני כל מה שאבק סכנה בו לחיים־על־פני־אדמות ככל שחיים אלה היו לה למשא, ככל שמדוכדכת היתה, סרת־רוח ושוממה, ובקיצור – ככל שקצה יותר ויותר בחייה.

אחרי שהזכירה לו, לבן החוזר, שהקרום הוא החלק החשוב ביותר שבחלב והלכה להכין לו קפה על־פי כל כללי הבריאות, נשמע קולה מפזם פזמון קטן. כשחזרה למרפסת עם הקפה המוכן היו עדיין פניה מחייכות, אך בכל־זאת לא במצהלות שמחה נסתיימה קבלת הפנים המשומרת לו, לגבריאל: תוך כדי שיחה עמו נתפסה לרגשנות שהפכה עד מהרה להתפרצות של כעס גדול שכמוהו לא חמר גאה בה מאז מותו של הזקן. הגנדוּר שבבגדיו הוא שהצית את החרון הגדול: הסרט השחור במגבעת־הסיבים הלבנה, כפתורי־הזהב במעיל הכחול, הקמט המגוהץ למשעי במכנסי־הצמר הלבנים – אותו גנדוּר זחוח־דעת, חינני, קל, פתוח, חסר כל דאגה שמוסס זה עתה את ציפוי הבידוד של סבר הקהוּת הרחוק ונבדל של פניה. בשלבים העליונים של החרון הגדול נראתה כבר בדיוק כפי שנראתה בימי חייו של הבּק הזקן כשזרועותיה וקורצות שׂערהּ שנתפזרו התנפנפו פרא לכל עבר ודוק היסטרי ציעף את עיניה, אבל עכשיו לא על הראש הקירח המעלה אגלי זיעה מבזיקי רשפים כנגד השמש השוקעת ניתכו צעקותיה, כי אם על מגבעת־הסיבים הלבנה וקלה. הזמן כמו עמד לגביה מלכת, וכפי שעמדה וצעקה לפני שנה ולפני שנתיים, הריהי עומדת וצועקת שם, וכל השינויים שהם פרי הזמן וסימניו המעידים על מהותו לא נתחוללו אלא במי שיושב בתוך כורסת־הפלוסין האדומה, שנהפך מאדון זקן נכבד וכבד משיירי האימפריה העותמאנית למין שחקן קולנוע שיצא מתוך סרט צרפתי. אפילו הדברים והטרוניות והקובלנות וההאשמות שיצאו מפיה היו חוזרים על עצמם חלף כל שינויי הגרסאות שסבבו על ציר־הכסף, שמן הזקן דורשת היתה כסף, ואילו מבּנהּ דורשת היתה שאת הכסף ששלחה לו לא יבזבז על כפתורי־זהב ומקלות כסופי־גולה כאחד הריקים והפוחזים. פרט לשינויי גִרסאות כאלה וכיוצא בהם, חזרה בעצם והזכירה לו, לבנה, כפי שהיתה מזכירה לאביו, את כל הקורבּנות הגדולים, קורבנות־התמיד, שהקריבה כל ימי חייה למענו ושבתמורתם לא זיכה אותה אלא בשוויון־נפש, בהזנחה פושעת ולפעמים אפילו בזלזול גמור, בבוז ו"ביריקה בפרצוף". הלוא רק למענו, למען בנה יחידה, נטשה את הדירה הגדולה ועברה לגור במרתף שבסתר המדרגה בו קוברת היא את עצמה חיים בין הקירות הטחובים, רק כדי שתוכל לשלוח אליו לפריס את מעט דמי השכירות כדי שלא יגוַע שם ברעב מאז הפסיק לו הזקן את קצבתו. וכל המלחמות הגדולות והנוראות שנלחמה בו, בזקן, כל אלה השנים האחרונות לחייו, וכי למען עצמה נלחמה בו ושפכה את מרירתהּ וירקה את דם ליבּהּ על כל פרוטה ופרוטה שסחטה ממנו? היא עצמה אין לה צורך בכלום. לחם צר ומים לחץ מספיקים לה בהחלט, ואף־על־פי־כן לא זכתה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה אפילו לאחר מותו של הזקן. להפך – פתאום מצאה עצמה בודדה במערכה כנגד נחיל של צרעות, כנגד משרץ של עלוקות נתעבות, כנגד כל המון בני משפחתו שעטו עליה כרוצחים בסכינים שלופות להוציא מידה את הכל, אפילו את הבית שהוריש לה; והוא, בנהּ יקירהּ, לא זו בלבד שלא הטריח את עצמו לחוש לעזרת אמו הזקנה והחולה והבודדה הנלחמת על נפשה ועל נפשו שלו, של גבריאל, אלא אפילו לשלוח לה איגרת של עידוד לא נתפנה, כי הרי עסוק היה, בוודאי, במשחקי קלפים ובמזמוטים. ומה עשה הוא בכסף ששלחה לו? עיניה הרואות שביזבז אותו על כובעי פנמה, על כפתורי־זהב, על מקלות של כסף. ומה פלא יש בדבר? הרי דומה הוא גבריאל לאביו־מולידו כטיפת מים אחת לשניה, הלוא עצם מעצמו הוא ובשר מבשרו של אותו נואף תורכּי זקן, של אותו קוביוסטוס שטוף־זימה שלעת זיקנה החל מגלגל את עיניו המנאפות בצדקנות מעושה כלפי שמים ומדבר על משה רבנו! את מה שחסכה היא מפיה ושלחה לו – היא שנותרה אלמנה בודדה וחולה בתוך מרתף טחוב – הוציא הוא בפריס על סלסולי גנדוּר כאחד סרסורי הזונות, ולא נותר לה אלא לאבד את עצמה לדעת ולשים קץ אחת ולתמיד לכל יסוריה. בלאו־הכי לא אִכפת לו, לבנה יחידה, אם טוב לה ואם רע לה, אם חיה היא או מתה, ואין הוא נושא את עיניו אלא אל כּספּהּ. רק אז, לאחר שתטרוף את נפשה בכפה, יסתבר לו שלשוא חיכה למותה, שאת מה שחסכה מפיה נתנה לו כבר בחייה. עיניה הרואות שלולי תקוות־השוא להוציא מידיה ירושות שלא היו ולא נבראו, לא היה מואיל להטריח את עצמו לחזור אליה, שהרי עצם הוא מעצמו ובשר מבשרו של אביו, וכאביו כן גם הוא, כל זונת־רחוב יקרה לו מאמו.

ולמעשה, מאז מותו של בעלה, וביחוד משהשלים השופט הזקן את הסדרת עניני ירושתה לשביעות־רצונהּ הגמורה, אחזתה בהלת הכסף עד כדי כך שהפסיקה לגמרי את משלוחי הכסף לבנה ולא פקדה אותו אלא בחבילות צרורות היטב בפקעות שלמות של חוטי משיחה אותן הייתי אני נושא לדואר. חבילות אלה הכילו לבנים חמים – תחתוני־צמר ארוכים וגופיות עם שרוולים, ולפעמים גם גרביים ואפודות. “אני מכירה אותו היטב,” היתה אומרת לי, “בוודאי מהלך הוא שם בקור הפריסאי בתחתונים קצרים ודקים, ולעולם לא ייכנס לחנות כדי לקנות לעצמו תחתוני־צמר ארוכים.” כסף היתה שולחת לו כל עוד לא היו לה נכסים משלה, ואם כי היו אלה סכומים קטנים שהצליחה לחסוך מצרכיה שלה, בכל־זאת לא עלה אז בדעתה לשייר בידיה משהו לאחר שנתמלאו צרכיה, כי הכסף כשלעצמו לא נחשב בעיניה, וכל אותן בהן ירדה לחייו של בעלה והשביעתהו ממרורים לא באו אלא בה־במידה שנדמה היה לה שאת המגיע לה מעניק הוא לנשים אחרות. מאחר שלא על הכסף נלחמה אז אלא על העיקרון שבדבר, אפשר לומר שהיו אלה מלחמות אידיאולוגיות מסוג מסויים, נקיות וחפות מכל תאוַת־בצע. רק לאחר שירדה לנכסיו של הזקן נתפסה לחרדה הגדולה מפני המחסור ויום המחר, ומכּיוון שנתפסה לה, החלה חסה על כל פרוטה ופרוטה שאובדת ואינה משתכחת, והחלה חושדת בכל אדם, וביחוד בבנה, שמבקש הוא להוציא מידיה את כספה בנכלים ובתחבולות עורמה. בכל־זאת, משחזר בנה ארצה, נכונה היתה, באותם התקפי שמחה שלה בהם מפזמת היתה מפזמונות ימי לימודיה ומעלה בהמיית־לב את זכר הימים הטובים שראתה חיים עם בעלה, זכרונו לברכה, שהיה “יפה כמו איטלקי ובעל נפש יקרה” לתת לו, לגבריאל, את כל כספה, ואפילו האיצה בו “שיקנה את כל הדרוש, כי כסף, ברוך השם, יש די והותר.” אך גבריאל מעודו לא ניצל את שעות הכושר של נדיבותה – שהיו מסתיימות בדרך־כלל בכך שהיתה היא יוצאת לשוק וקונה לו עוד שני זוגות גרבי־צמר וחצי תריסר תחתוני־צמר ארוכים שלא עתידים היו לעולם לשמש אותו – אף־על־פי שידוע ידע שעובדה זו לא תיזכר לו לטובה בשעת כעסה, ושעם ניצוץ הזעם הראשון שיתלקח בה, יתעוררו מחדש החשדות בו שאינו הוגה אלא בתחבולות מזימה להוציא את כספה מידה.

הוא גם לא ענה לה דבר וחצי דבר כל משך התפרצות זעמה האִמהי על הכפתורים המוזהבים במעיל הספורט הכחול ועל מקל־ההליכה כסוף הגולה, אלא המשיך לשבת בכורסה האדומה, לעשן וללגום לסירוגין מן הקפה התפל שהגישה לו, ולהביט נכחו באורך־רוח. ראיתיו גם עונה לה ומתפרץ כנגדה, אך להתפרצויותיו שלו עוד אחזור בזמנן ובמקומן. אינני יודע אם הביטוי “אורך־רוח” יש בו כדי למסור את רושם סבר פניו. היה זה אורך־רוח של קוצר־רוח שיש בו משום קבלת־הדין הבאה מתוך הניסיון; אך קבלת־דין זו עצמה מתיַחסת היתה אך ורק אל עצם תופעת התפרצות הזעם שבלתי־נמנעת היא בתמונת הנוף ההררי של פגישותיהם, ולא אל תוכן הדיבורים המתמלטים מפיה ומוטחים כנגדו כמוצרי־לוואי של הרתיחה. את דיבוריה לא זו בלבד שלא קיבל, אלא אף הגיף כנגדם את כל תריסיו, וכגשם שאינו חודר אל תוך הבית פנימה, נשמע רק קול שִטפם הממושך מתדפק מבחוץ. דיבוריה נשארו מחוץ לו, והוא נשאר מחוץ להם במבטו העייף והרחוק שהיה בדל כמבטה שלה בשעה שהיתה אוכלת.

מששכך החרון הגדול והיא התיַשבה לצידו ופתחה בשיחה בקול רך כהד להרהוריה עליו ועל גורלו, היו הם דומים זה לזה במבט הרחוק והפרוש שלעיניהם. הם נראו כשניים שיושבים זה מול זה בתוך קרון שמסיעם הרחק־הרחק על פסי מבטיהם, אלא שבאותו ריחוק בו דמו זו לזה, בו עצמו נשתנו זה מזו. מהות ריחוקו שלו שונה היתה ממהות ריחוקה שלה; זה כנגד זו ישבו ונסעו הרחק בעת־ובעונה אחת אבל בכיוונים שונים שהטילו אותם לתוך נופים זרים ומשונים זה מזה. היא דיברה אליו עליו, והתחילה בשופט הזקן. כשנסע דן גוטקין ללמוד את תורת המשפטים באנגליה כבר לא היה איש צעיר. אדם בשנות העמידה היה. הוא התחיל שם את לימודיו בגיל בו, בדרך־כלל, הקריֶרה מבוססת. “האבא זכרונו לברכה – (כשהיתה מדברת עם גבריאל על אביו היתה אומרת ‘האבא’, ועל אביה שלה היתה אומרת ‘הסבא’, תמיד בהקדמת ה"א הידיעה. בכינוי ‘אביך’ השתמשה כשהיתה רוחה סרה וזועפת עליה וכשכל טרוניותיה וקובלנותיה על בעלה המנוח צפו ועלו בה מחדש בכל רעננותן וחריפותן כאילו היה עדיין חי וקיים ויושב מולה. 'הלוא דומה אתה לאביך כשתי טיפות מים, הלא עצם מעצמו אתה, ובשר מבשרו’ – פסוק זה משומר היה לדמיון שבין התכונות הרעות שלהם, ואילו אקדמות מילין בנוסח ‘אתה דומה לאבא בזה…’ או ‘בזה היה האבא דומה לך…’ בישרו קורת־רוח מכל הטוב שירש גבריאל מאביו) – האבא זכרונו לברכה שהיה טוב־לב כל־כך; שהיה בעצם, טוב־לב יותר מדי ופיזר את כספו על ימין ועל שמאל על כל מיני מעשי חסד וצדקה, האבא הוא שהמריץ את דן גוטקין לנסוע והוא שעזר לו בכסף ובקשרים ובמכתבי המלצה. בכל־זאת הרי מה ששלח לו היה כאין וכאפס כנגד מה שנתן לך כל השנים שהיית אתה בצרפת. אני עוד זוכרת איזה מראה שהיה לו כשליווינו אותו, האבא ואני, לאוניה. הוא נסע במחלקה הגרועה ביותר, והנוסעים האומללים שנסעו בה לא קיבלו אוכל. כל אחד מהם אכל משלו כל ימי ההפלגה בים, והוא הצטייד לו בפח של זיתים ובשתי חבילות מצות, ובכוח הזיתים והמצות הללו הגיע עד לאנגליה. והיית צריך לראות איך חזר משם! למעשה, עוד לפני שחזר כבר נתמנה לשופט־שלום פה, ותוך זמן קצר עלה עד לבית־הדין העליון ונעשה לקצין האימפריה הבריטית. אבל מה זה מספרת אני לך מעשיות מן הימים ההם! הרי לך בני דורך שלך – חברים שלך שלמדו יחד אתך. הנה איציק בלום, למשל, שאיננו מגיע לקרסוליך: וכי מי מבין כל החברים שלמדו יחד אתך מגיע לקרסוליך? הלוא הם כולם כאין וכאפס כנגדך. איציק בלום זה, בנו של אותו שנורר מאוס ומטומטם, נסע לו לבֵירוּת ולמד באוניברסיטה האמריקנית שם, וחזר דוקטור לכימיה ופתח בית־מרקחת ונהפך לאיש חשוב בעולם. וראה איך חזרת אתה שחיית כל ימי ילדותך כבן מלך ממש כנגד כל הקבצנים והדלפונים והשנוררים הירושלמים; שיצאת כנסיך לדרך ולא חסרת שם מאומה עד שלא הפסקת את לימודיך. ובאמת, שואלת אני אותך: איך חיית שם מאז חדל האבא לשלוח לך כסף? איך חיית כל אלה השניים הרבּוֹת בעיר גדולה וזרה ואכזרית בלי פרוטה לפורטהּ? צמרמורת תוקפת אותי כשאני רק מעלה על דעתי איך התגלגלת שם ברחובות. אני מקווה שהחיים הנוראים האלה לא הזיקו לבריאותך. העיקר שתדע לשמור על בריאותך, וכל היתר, תארי כבוד, משרות חשובות, צבירת הון, כל אלה באמת אינם חשובים.”

ברבות הימים, משהמשיך גבריאל לבלות את בקריו באותה כורסה אדומה תוך עישון סיגריות ושתיית ספלי קפה, הייתי שומע תכופות מפי אמו את אותה נגינה עצמה הפותחת בנימה של צער על כל הגדולה הנסתרת בבנה שלא יצאה ממחבואיה אל העולם הנגלה, עוברת דרך גנותם של כל הפחותים והבזויים המטפסים בציפּורני ידיהם ובבעיטות רגליהם אל צמרת אילן־הסרק הנותן ריח רע של הכבוד החיצוני, ממשיכה בשיר הלל למעלות האמיתיות שניתנו לו, לגבריאל, מבטן ומלידה ומסיימת בצלילי העיקרים הדרושים לקיום האדם בעולם החומר הנגלה לעין, הלוא הם עקרונות השמירה על בריאות הגוף.

משום אותם עיקרים עצמם הדרושים לו, לאדם, לקיומו בעולם הזה, היתה גם מביעה לפעמים קורת־רוח מן העובדה שבסופו של דבר לא סיים גבריאל את לימודי הרפואה בפריס. לאמור – מאותו כישלון עצמו בקריֶרה שלו שעליו היתה מביעה, כרגיל, את צערה. נס נעשה לה – כך היתה חוזרת ואומרת – שאין גבריאל רופא, שאילו רופא היה, היו חייו נתונים בסכנת־תמיד מפני בני משפחותיהם של כל אותם החולים שהיו נמלכים בדעתם ומסתלקים מן העולם. בני המשפחות השכולות היו גוללים עליו את אשם מותם של החולים, והיו נוטרים לו שנאה ומבקשים להתנקם בו. וכבר היה מעשה ברופא שיניים אחד, דוקטור בּרמן, שעקר שן בטעות בשעה שהיתה סביבתה דלוקה ומוגלתית כולה. מאותה עקירה קיבל החולה הרעלת־דם ומת. פשטה השמועה בקרב בני משפחתו של אותו חולה שהיו מיני פרסים או אורפאלים שאינם יודעים חוכמוֹת; שעלו ארצה מעבר להרי אררט והררי החושך, מאיזו פינה שכוחת אל בין פרס למדי, ועלו כולם, בני החמולה כולה, לעשות בו שפטים ולנקום את נקמת המת. בקיצור – וכי למה זה תאריך בדברים – אותו רופא נאלץ לברוח, בחשכת הליל ובעור שיניו, עד אמריקה הרחוקה, ולא חזר ארצה אלא כעבור שנים רבות ואחר ששינה את שמו ונתקרא דוקטור ירקוני. רבים הם החולים שאינם מחלימים ממחלתם ומתים בה. יש שמתים למרות טיפולו של הרופא, ומרובים מהם שמתים בגלל טיפולו של הרופא, ואלו ואלו מסכנים במותם את חיי הרופא גם כאשר אינם באים מעבר להרי אררט אלא מעבר לים הגדול ורחב־הידיים. פרט לרופא העיניים, לדוקטור לנדאו, אין היא מכירה אפילו רופא אחד שאפשר לתת בו אמון ולסמוך על שיפוטו. ואפילו דוקטור לנדאו עצמו שריפא את החֳליים הרעים של כל האספסוף מהודו ועד כוש, וכי לא ארב לו במאורעות האחרונים של עשרים ותשע ערבי אחד ותקע לו סכין בגבו? ואותו ערבי לא נתעוור בשעתו רק תודות לטיפול המסור של דוקטור לנדאו. ואם תשאל כיצד ייתכן הדבר, משמע שאינך מכיר ואינך יודע מה כוחה של ההסתה בקרב הערבים: מספיק לו לשֵיח' ערבי לעלות על הדוכן במסגד ביום הששי ולהסביר לקהל המאמינים שכל צרותיהם באות להם מן היהודים ולהטיף להם “אֶטְבַּח אֶל־יָהוּד”, לאמור “הרוג את היהודים” כדי שיתפרצו כולם ישר מן המסגד החוצה לרצוח יהודים ברחובות, גם אם הם עצמם נתרפאו מחֳלייהם הרעים בידי רופאים יהודים.

וטוב גם שלא התמחה בלימודי המשפטים ולא נעשה עורך־דין, שגם זה דרכו לרכוש לו את שנאת לקוחותיו. לעולם אין עורך־הדין מבין את העניין כפי שמבקש היה הלקוח שיביננו, והרי דבר זה כשלעצמו כבר הוא מקור לחיכוכים ביניהם. מכאן ואילך מתחיל הלקוח לחשוד בעורך־דינו שעשה יד אחת עם אויבו, ולבסוף, אם אירע לו להפסיד בדינו, שוב אין מעצור למשטמתו. וכך, כפי שגילתה הגברת לוריא אויב לבריאות בסתר כל מזון ותבלין, כן ביצבצו ונתגלו לעיניה סכנות חבויות בכל מקצוע שנתנה דעתה עליו. בסופו של דבר לא מצאה טוב לו, לאדם, ממשרה של קונסול של אחת הארצות הרחוקות שמעבר לים, כפי שהיתה לו, ליהודה פרוספר מנוחתו עדן, שהיה קונסול ספרד בימי התורכּים. אך גם משרה זו אינה נקיה לגמרי מסכנות, והעיקרית שבהן היא הקנאה: הכבוד והיקר שמעניקה היא לנושׂאהּ מעוררים את קנאתם של הבריות. היא שהיתה אשתו של קונסול ספרד בירושלים בימי שלוט התורכּים, יודעת היטב מה פירוש היות האדם קונסול ואשתו קונסולית, ולה לא יספרו מעשיות. אין נדרש ממנו, מן הקונסול, אלא שיבלה בנעימים במסיבות ובנשפים ובקבלות פנים, וכל המרבה להתרוצץ מנשף לנשף ומקבלת פנים אחת למשנה, הרי זה מכובד ומשובח. אלא מאי? כדי להתעטר בתואר זה חייב אדם ראשית כל להיות עשיר גדול, איש־מעשה המעוגן היטב בעולם הזה על כל תככיו הנסתרים מן העין, איש בקי בסדרי המדינה, לאמור: יודע איך ומתי ולמי לתת את הבקשיש המתאים, ובקיצור – איש מכובד על הבריות ומקובל על הרשות וחביב על כל מי שהשלטון בידו כפי שהיה הנואף התורכּי הזקן. ושמא תאמר – הרי הזקן בעל דמיונות היה, מרחף בעולם של פנטסיות מזרחיות ומבקש להידמות למשה רבנו, אם כך תאמר, משמע שלא היכּרת אותו ולא עמדת על טיבו. השועל הזקן איש־מעשה היה מאין כמותו, מומחה יחיד במינו להתעקש עם העיקשים ולהתפתל עם הפתלתולים. כל הפנטזיות המזרחיות שלו משומרות היו במדור נפרד, חבושות מאחורי דלתיים ובריח. לא הן שלטו בו, אלא הוא שלט בהן, ולא התירן מן המחבוש אלא בסתר ביתו. רק לפניה שטח את כל דמיונותיו כמין הוזה יפה־נפש שאינו מבקש אלא להוציא את עמו מעבדות לחירות כמשה רבנו. אילו היה גבריאל איש מעשה כמו אביו, ורָוַח לה. או־אז סמוכה היתה ובטוחה שימצא לו את דרכו בחיים, ובכל אשר יפנה יצליח. בשבועות הראשונים לשובו ארצה, כשהיה מבטה הנבדל ורחוק נתקל בגבריאל שיושב בכורסה האדומה, היתה מפסיקה מאכילתה ואומרת לו “אילו היית איש־מעשה כאביך ולא בטלן כמו הסבא שלך, יכולה הייתי למות בשקט.” בדבריה בהם הסיחה את צערה וחרדתה שזורה היתה נימה של רוגז על בנה שלא השכיל לברור לעצמו מתוך השפע של תורשת אבותיו ואבות־אבותיו את הסגולות היפות לחיים טובים ונוחים בעולם הזה. הרי יכול היה, למשל, לירוש מאביו את כושר המעשה ואת היכולת להשליט את רצונו על סביבותיו, ואת כושר ההתמחות המקצועית המופלגת מאביה שלה, ומצוייד היטב בשניים אלה הולך מחיל אל חיל ומצפצף על העולם כולו! אבל לא: לא גבריאל לוריא הוא האיש שיגרום נחת־רוח לאמו הזקנה והחולה. במקום לנהוג כך, נמלך גבריאל בדעתו ובפחזותו כי רבה, גרף בידו האחת מן הפנטסיות המזרחיות של אביו, ובידו השניה מן הבטלנות של אביה שלה, מאותה אוזלת־יד אשר בגללה מת בעירום ובחוסר־כל למרות שהיה חרש־העץ הטוב ביותר בכל המזרח התורכּי, שאליו היו באים מיפו ומבּירוּת ואפילו מדמשק שיגלף להם רהיטים בחצי חינם. אפילו את השכר הזעום שקצבו לו לעבודתו לא שילמו לו, כי ראו מיד עם מי יש להם עסק: אביה פשוט לא שייך היה לעולם הזה. שרוי היה תמיד במין התפעלות של עגל מכל מיני מעשיות פורחות באוויר, מכל מיני מדרשים ואגדות בהם פיטמוהו הגבאים ושאר הנוכלים בעלי הזקן והפיאות במקום לשלם לו את שכר ארונות־הקודש שעשה להם. ואת אותה בטלנות מופלגת של אביה שהסֵבּה סבל רב כל־כך לו עצמו, לאשתו וביחוד לילדיו הקטנים, צריך היה בנה היחיד לרשת. אבל בנה שאינו הולך שבי, ברוך־השם, אחרי כל השטויות של המדרשים והאגדות, באיזה עולמות שרוי הוא בשבתו שם בכורסה האדומה?

בכורסה האדומה היה גבריאל מבלה חלק ניכר מיומו, ובבוקר היה אפילו מתגלח בה מתוך ישיבה. באותה כורסה, ומתוך ישיבה, ראיתי גם פעם אחת את אביו של גבריאל, את הבּק הזקן, מתגלח בתער זמן קצר לפני מותו. בעצם היה זה סניור מואיז שעמד עליו לגלחו בפיסוק כלשהו של רגליו הגמלוניות ובסבר פנים של ריכוז מוחלט במלאכתו הנשגבה והדקה שיש בה משום קדושה. פתאום הימהם הזקן משהו בכעס ופקד עליו להביא מיד את הראי הגדול מן המטבח, כי כן נולדה בו החלטה נחושה להתגלח בעצמו. פניו של מואיז התעוותו כאילו ביקש לפרוץ בבכי במצוקת־פתאום, והוא נשאר על עומדוֹ בתער השלוף בידו, המום מפקודת הזקן. מזה שנים רבות לא החזיק יהודה פרוספר תער בידיו הרועדות, ואפילו בימים ההם הרחוקים בהם עמד במלוא לבלוּב כוח גופו וגבורת ידיו שנשמעו לו ושימשו את כל תהפוכות רצונותיו ודקויותיהן, אפילו אז העדיף להפקיד את גילוח זקנו בידי הספר. סניור מואיז לא העלה כלל על דעתו להפר את פקודת אדוניו, אך ברי היה לו שבו־ברגע שימסור בידיו את התער המחודד היטב ברצועת־העור יסכן את חייו, שהרי התער המונף בידים הרועדות עלול לפגוע בצואר דווקא כשתחלוף בו עוִית הזיקנה ולשחוט אותו מבלי משים. הזקן פשט את ידו הרותתת לקבלת התער ומואיז נרתע לאחוריו. לרגע דומה היה שמתוך אהבה ונאמנות לאדוניו יסרב נושא־הכלים למלא את פקודתו, וכל עוד המשיכה ידו חסרת־האונים להיטלטל באוויר נראה הזקן הקירח השקוע בכורסה ומלופף במגבת הגדולה לפני קערת מי הסבון המקציפים כתינוק ששערו עדיין לא צימח, כולו נפעם ונרגז משום שהלז העומד עליו להאכילו מסרב לתת לו לשחק בלהב־הסכּין המבזיק ניצוצות. כחודו של להב התער דק היה רגע מַעברו של סניור מואיז מנושא־הכלים המאמין באדוניו וממלא אחר מצוותיו מבלי להרהר אחריהן, למשרת המבטל את רצון אדוניו ומשליט עליו את הגיון אהבתו, אבל לא היה זה אלא רגע של ביניים. אותו זקן שלא יכול היה להתגבר על רעד ידיו ועל העוִית בצוארוֹ, הצליח להשתלט על ידו האיתנה של סניור מואיז שמסרה אט־אט ובזהירות את התער לכף־היד הפשוטה לפניו. כל שנותיו המשיך הזקן להתגלח בתער רק מפני שלא עלתה בידו להסתגל למכונת־גילוח – שנשארה לגביו מכונה מסובכת, מסורבלת ומסוכנת אם כי הוסבר לו שנועדה להקל על הגילוח ולמנוע את סכנת התער – ולא משום שמרנות של צורות שלא היתה בו. להפך – הוא הרי השתדל כל שנותיו, כפי שאומרים אנשי הקִדמה והפרסומת, לצעוד עם הזמן, ונמנה עם הראשונים שבנכבדי האימפריה העותמאנית שהחליפו את התרבוש האדום במגבעת לונדונית שחורה, ואת הנרגילה בסיגריה אנגלית. גבריאל כבר לא ידע איך להחזיק בתער, אבל כאביו היה גם הוא מתגלח תמיד מתוך ישיבה, ובימי הקיץ היה עושה זאת על המרפסת אל שולחן־הברזל שלוש־הרגליים. בניגוד לזקן, סלד גבריאל מפני גילוח זקנו בידי הספר, וזאת אף־על־פי שאהב להסתפר, וכמדומני שהיה הולך אל הספר, חיים כהן־צדק, לפחות אחת בחודש. היה לו שפע של שֵׂער למרות הפינות העמוקות במצחו הרחב – הפינה הימינית עמוקה היתה מן השמאלית – וכל סימן של דילול לא ניכר בו חלף ארבעים שנותיו שלא נתנו אותותיהן אלא בכמה קווצות שיבה פה־ושם שלדבריו התחילו להלבין עוד כשהיה בחור בן עשרים ומשהו. מפני צפיפות השֵׂער לא היה לו “שביל” – כך קרא לפסוקת – והיה מסרק אותו ומברישו ישר אחורנית לאחר שהיה מזליף מים הן על המסרק והן על המברשת כדי למנוע התפרעות, והשאיפה הזאת למנוע את התפרעות השֵׂער היא שהמריצה אותו, ביסודו של דבר, ללכת אל הספר לפחות אחת לחודש. הוא אהב להסתפר קצר מאוד והיה חוזר ומזכיר לספר שיקצץ במיוחד את שֵׂער העורף והפיאוֹת כדרך החיילים הבריטים. “אינני רוצה להיראות כמו צייר מתפלסף” אמר לספר שניסה לשכנע אותו לגדל פאוֹת לחיים. פעם אחרת אמר לו, לספר, “אל תעשה ממני עסקן שכותב שירים. אתה יודע שאני רוצה תספורת אנגלית” (צעירי ימינו אלה בהם מעלה אני על הכתב את הזכרונות הללו, שמגדלים פרא את שערותיהם בהשראת הדוגמה האנגלית של “החיפושיות” וכל השאר, יקשה להם, בוודאי, להעלות על הדעת שלפני שלושים שנה שימשה התספורת האנגלית דוגמה לקיצוץ השֵׂער בנוסח צבאי חמור ומאופק). אחרי שלא הסתפר זמן ממושך, יחסית, בעקבות מחלה, כשניגש לראי וראה את פרעות ראשו מתנפנפות לכל עבר, קימט את מצחו ואמר ספק בדאגה ספק בהלצה, “ועכשיו אני נראה כבר כמו קומפוזיטור גרמני שיצא מדעתו.” על ביטוי זה: “אני נראה עכשיו כמו קומפוזיטור שיצא מדעתו” היה חוזר גם בכל אותן פעמים בהן לא הקפיד על לבושו, על נקיון החולצה או על גיהוץ קמט מכנסיו מתוך רישול או מתוך חיפזון. הוא בעצם נזהר כל־כך לא להיראות כבעל מנגינות מטורף, עד שהופיע, ביחוד בשבועות הראשונים לשובו ארצה, כגנדרן צרפתי שאין לו בעולמו אלא חיזור אחר נשים ורדיפה אחרי שאר תענוּגוֹת העולם הזה בצורתם השִגרתית ביותר; גנדרן צרפתי מן הסוג הנוקשה יותר, הצבאי – כקצין שמבלה את חופשתו בעיר בבגדים אזרחיים. הספר, שידע מתוך הניסיון שאין גבריאל מוכן להפקיר את פניו לגילוח בידיים זרות, לא אמר נואש והיה חוזר ושואל כל פעם מחדש בסבר עסקי וטרוד “תספורת וגילוח?” כבודו המקצועי של הספר נמצא נפגע מן הסירוב העיקש, מאחר שלא נסתבר לו כלל מדוע זה גבריאל שאוהב לחוש את מעבר התער שבידי הספר על שיפולי עורפּוֹ ומסביב לאוזניו, נרתע כל־כך מפני מעבר אותו תער המוחזק באותה יד על עור פניו. עורו בכלל שחום היה וטוב, ומקבל בנקל את שיזוף השמש. עם־זאת, מסתבר, רגיש היה ביותר באזור הפנים לכל מגע. אם לא היה התער נוחת בזווית אליה הורגל, היה נוצר גירוי באותו מקום, והיו ימים שהוא עצמו גרם לגירוי בעור פניו מתוך היסח־הדעת, ביחוד בשעה שהיה נרגז או נרגש מסיבה כלשהי. רגישות מופלגת זו של עור הפנים נתנה את אותותיה במיוחד בפרשות יחסים שונות בתכלית ורחוקות מן היחס שבינו לבין הספר כרחוק מזרח ממערב, הלוא הם יחסיו עם אותן נשים שאתן היה שוכב בלבד, לאמור – בועל אותן מבלי לנשקן ומבלי לקרב באיזה אופן שהוא את עור פניו אל עורן. הצד השוֶה היחיד לפרשת הספר ולאותן פרשות היה העלבון, שכמוהו כן גם הן היו יוצאות נעלבות מגבריאל. כנגדן נמצאו נשים שהיו מעוררות בו, בגבריאל, עם הפגישה הראשונה, את השאיפה להסמיך את פניו אל פניהן ולנשקן, אבל לכך עוד לא הגענו, שהרי גבריאל עסוק עדיין בהכנות לגילוח, ואני לא ביקשתי אלא לבאר פה את הצדדים השווים והשונים שבין גבריאל לבין אביו בכל מה שנוגע לעניין הגילוח.

במשך ההכנות לגילוח, הצבת כל הדרוש על־גבי שולחן המרפסת, וביחוד הזמן הנדרש לחימום המים על־גבי הפתיליה, היה גבריאל נותן בשיר קולו מבלי שהוא עצמו, בדרך־כלל, יתן דעתו על כך שהוא שר. לפיכך היה, לא אחת, נדהם כל־כך – נדהם ונרגז במועקת־פתאום – כשהיה ראשה של אמו מציץ מתוך החדר מלופף במטלית הלבנה השרויה במים לשיכוך הסחרחורת, וקורא אליו “אולי תפסיק לשיר בקול רם כל־כך. מדוע אתה מתחיל להרעיש עולמות דווקא ברגע שאני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ מכאב? הרי דומה אתה לאביך בקולך. אין זה קול אלא נהמת אריה מיער. ואמור לי, בבקשה, במה טוב אתה מן הינשוף הפולני של הגברת לנדאו? מדוע זה חברתם עלי, אתה והינשוף הפולני, לרדת לחיי? ברגע שמפסיק זה לדפוק בכל כוחו בפסנתר הארור, מתחיל זה לשאוג כמו אריה!” הכעס והמרירות שבקולה ובדבריה היו מדליקים בו את כעסו ומרירותו שלו שהצמיתו בו מיד את חשק השירה והסֵבּוּ את תשומת ליבּו לכך שעד לאותו רגע היה קולו מסלסל בשירים.

בימים הראשונים לשובו ארצה היה מפזם בבוקר, עם חימום מי התגלחת על־גבי הפתיליה, שיר ילדים עממי בצרפתית: בדרכי פגשתי / את בת קוצר הדגן / בדרכי פגשתי / את בת קוצר הקש // בקול בריטון רך שהיה עם תאוצת המקצב גובר ועולה ומדי פעם בפעם נוטה להשתפך בפתוס. הוא עצמו לא חש מעודו בצלילים הפתטיים שבקולו, וכשהעירו את אוזנוֹ עליהם, היה הוא ממש נעלב, שהרי היה סולד מפני גילויים של פתוס בשירה כבכל תחום אחר. תוך כדי פיזום והטבת הפתילות וציפיה לאדים שיעלו מסיר המים, היה גם מתופף באצבעותיו את קצב הפזמון. “כמה זה יפה” אמר לי משהסביר לי את מילוֹת השיר, “כמה הרבה געגועים יש באלה המילים הפשוטות, בדרכי פגשתי את בת קוצר הדגן / כן, כן, אני פגשתי / את בת קוצר הקש //” ואני, לראשונה, לא התפעלתי לא מן הלחן ולא מן המילים. הלחן לא עורר בי כל תהודה והמילים הפשוטות לא אמרו לי, בעצם, כלום, ולא מצאתי עניין אלא בסיפור המעשה שסיפר לי על הקורות אותו בכפר קטן במחוז בריטאן בצרפת בו שמע את השיר הזה. רק כעבור שנים, כשבקעו פתאום אותם הצלילים ממקלט של רדיו מבעד לחלון של בית שעל־פניו עברתי במקרה, נצבט ליבּי בהמיית זיכּרון ונפקחו עיני לשִפעת הגעגועים שעליהם דיבר אז. על כל שיר אשר שר היה אומר שהוא זרם של גלי געגועים. כשהיה עובר על־פני בתי האיכרים העתיקים בינות למשוכות הגן אל גשר־העץ המושך על־פני הנחל אל שביל השדות, היה כולו דרוך בציפיה לקראת הופעתה של הנערה שתתגשם מתוך אדמת הדגן, מתוך רוח־מפרץ קרנק המביאה את ריח האוקינוס האטלנטי אל דרכי הכפר, מתוך מי הנחל המלחכים את שורשי הגדרוֹת, מתוך אבני הבתים העתיקים החולמים על עומדם את חלום מאות השנים של כל הדורות שמתו ונולדו במיטות־העץ המקורות ומחופות במלמלות־תחרים, מתוך גזעי אלוני־הענק שנותרו מן היער העתיק, מתוך חורבוֹת המצודה שבראש הגבעה, מתוך קצב־נשימת־הארץ־הזאת־והמיית־רוחותיה־וצבעי־שקיעותיה שהוצקו בתוך מנגינת העם הזה ושירו “בדרכי פגשתי / את בת קוצר הדגן //” – הנערה שתעלה ותבוא בדרך השדות ותפגשנו על קורות גשר־העץ ותחייך לו בעיניה ותתמסר לחיבוקו ותגלה לו את מקור חיוּתהּ כדי שיחדור לתוך סודותיה.

כחודר לתוך סוד היה נכנס לתוך מיטתו העתיקה בחדר העתיק של החוָה העתיקה למרגלות המצודה ההרוסה. מיטה בריטונית עתיקה זו נקראת בלשון בני המקום בשם “מיטה סגורה” והיא עשויה כולה עץ מגולף עיטורי־עיטורים כמלמלת־תחרים. כאשר סגורות דלתות ההזזה שלה, נראית היא כארון גבוהּ ורחב למעלה מן השיעור ובו אשנבים וּצהָרים משולבים בעיטורי התבליט כחלק ממעשה הגילוף, ואליו עולים לפותחוֹ במדרגה גבוהה הנמשכת לכל אורך בסיסו כחלק ממנו, וגם היא מעוטרת מעשה תשבץ וגלגלים משולבים, וכשהיא מנותקת ממקומה מסתבר שאיננה אלא תיבה נאה שניתן לפתוח אותה ולשים בה דברי־בד. מכיוון שטיפס אדם ועלה על מדרגת־התיבה והרתיע לצדדים את דלתות ההזזה נתגלתה המיטה לנגד עיניו על כל כריה וכסתותיה לכל מעמקיה בסתר דפנותיה המוגבהים מכל הצדדים להחזיק באפריון המסוכך עליה מלמעלה, ומכיוון שנכנס לתוכה וחזר וסגר בעדו את הדלתות, נמצא שרוי פתאום בעולם מנותק וסגור על עצמו בחשכה שמתוכה מרצדים אורות רכים בתשבצי האשנבים ובגלגלי הצהָרים. כבית־החוָה כן גם בית־המיטה היה כבן ארבע מאות שנה ובעלת־הבית הזקנה העידה על כמה מן הכלים האחרים שגם הם בני אותו גיל מופלג. כנגדם היו כלי־הלבן, הציפּוֹת והסדינים, צעירים לימים ולא מלאו להם עדיין אפילו שבעים שנה. את הדברים האלה סיפרה לו בעלת־הבית הזקנה בשפה הצרפתית, כי על־כן אשה משכלת היתה, אך עם המשרתת שלה, שהיתה זקנה עוד יותר ממנה, ועם כל פועלי החוָה היתה דוברת בשפת הארץ, הלוא היא השפה הבריטונית העתיקה. עד למלחמה הגדולה – (זו שמכונה בפינו כיום הזה בשם מלחמת־העולם הראשונה, ואת הדברים הללו שמע גבריאל מפיה כשנה אחת לפני שחזר לירושלים, לאמור כארבע שנים לפני פרוץ מלחמת־העולם השניה) – כך אמרה לו – לא הבין איש מקרב כל הפועלים החקלאיים שלה ושל יתר שלוש החווֹת במקום (הכפר כולו לא כלל אלא ארבעה בתי־אב) את השפה הצרפתית. רק משפרצה המלחמה והם יצאו לחזית יחד עם הגדודים הצרפתים, למדו במשך ארבע שנות שירותם בצבא להבין את השפה הזרה הזאת. מאז החלו גם הנערות מחליפות את לבושן, את השמלות השחורות והסינָרים המרוקמים ושביסי־מלמלות־התחרים “בשמלות פריסאיות עשויות בטעם ההמון הגס.” בבוקר הראשון בו פקח את עיניו לאַפִּרְיוֹן מיטת הקדומים סיפרה לו בעלת־החוָה, שהגישה לו למיטתו את ארוחת־הבוקר על־גבי טס, מעשה שהיה במדלן היפה לפני שלוש מאות שנה. כל עוד התגורר בביתה כסטודנט עשיר מפריס שבא לפלך קַרְנָק כדי לחקור את המיגאליתים הפריהיסטוריים, היתה היא במו ידיה מגישה לו את ארוחת־הבוקר שהתקינה המשרתת הזקנה אשר לא נמצאה ראויה להתכבד בהגשה עצמה של הקפה החריף המעלה הבל ריחני ושל הלחמניות החמות המרוחות בחמאה ובריבה לידי האורח המלומד. אחת מאמהות־אמהותיה שנולדה לפני כשלוש מאות שנה באותה מיטה נקראה מדלן היפה, כי על־כן יפה היתה להפליא עין כל רואיה, יפה ומלאת שמחת־החיים ותאוות תענוגות העולם הזה. היא היתה מבלה בנעימים ומשַׁרכת דרכיה עם הנאים שבגברי המקום, אך את חטאיה אלה צפנה בליבּהּ ולא התוַדתה עליהם לפני הכומר בזמני הוידויים. יום אחד נתגלה לה השָׂטן בדמותו של בן אצילים נוכרי שבא מפריס הבירה כדי לראות את המנהירים והדולמנים, את אלה אבני הענק שנותרו מן המקדשים העתיקים של עובדי השמש והירח והכוכבים והמזלות שחיו במקום הזה לפני כמה־וכמה אלפי שנים. מדלן היפה שימשה לו מורת־דרך והביאתהו אל שורות העמודים העשויים כל אחד אבן־צור שלמה שמתנשאת עד לגובה שבעה מטרים, ואל חדרי הדולמנים מקום שם מצוי “שולחן הסוחרים”, הלוא הוא לוח־האבן הגדול בו גלופים פירוֹת למיניהם ושיבּולי דגן. ושם, על שולחן הסוחרים, שכבה אתו ותאהבנו בכל ליבּהּ. מאז לא ביקשה מדלן היפה אלא להיטיב עמו, עם אותו אציל צרפתי נוכרי שלא היה, כידוע לנו, אלא השטן בכבודו ובעצמו, ולהשביע אותו תענוגים, אבל הלה, במקום שישמח בה, נראה כשוקע מיום ליום בעצב כבד והולך. למראהו נשבר ליבּהּ בקרבּהּ, והיא כרעה ברך לפניו והעתירה עליו והפצירה בו שיגלה לה מה עליה עוד לעשות לו ולא עשתה, שיבקש ממנה כל אשר יבקש ויינָתן לו. אילו ניתן לי מלחם־הקודש – ענה לה ואמר – וחיִתה נפשי. זה הכל? קראה מדלן היפה ותשתאה ותשמח מאוד. אין קל מזה. אילו נתת לי מלחם־הקודש לאכול ומיין־הקודש לשתות וחיתה נפשי בגללך אמר לה השטן, והיא נחפזה ברגליה הקלות אל הכנסיה ותתגנב לבוא אל לשכת הכוהנים שמעבר לפרוכת ותשלח ידה אל עוגות־לחם־הפנים ואל חמת היין להביאם אל אהוב־ליבּהּ. ולא חלה מדלן היפה ולא הרגישה ולא שמה אל לב שלחם־הקודש הוא בשרו של ישוע שניתן בקדושה למאמינים שייוָשעוּ בו, ויין־הקודש דמו הוא שניתן לכוהנים לקידוש נשמתם כמו שנאמר “ויקח ישוע את הלחם ויברך ויבצע ויתן לתלמידים ויאמר קחו אכלו זה הוא בשרי: ויקח את הכוס ויברך ויתן להם לאמור שתו כולכם ממנה: כי זה הוא דמי דם הברית השפוך בעד רבים לסליחת חטאתם.”

“ומה היה בסופה?” שאל גבריאל.

“היא מתה במיטה זו בה אדוני שוכב” – ענתה בעלת החוָה. כבר אמרתי לך שדבר זה אירע לפני קרוב לשלוש מאות שנה. במותה ירדה לגיהינוֹם ועד עצם היום הזה מתענית נפשה ביסורי רעב וצמא, רעב ללחם וצמא למים. כוהן הכנסיה שלנו חוזר ומספר לנו תמיד בדרשותיו על הקורות את מדלן היפה ועל יסורי הרעב והצמא הנוראים בהם מתענית נפשה בגיהינוֹם. הדבר נודע בכל הארץ, ולא רק בכנסיה שלנו, אלא בכל הכנסיות סביב דורשים הכוהנים במעשה מדלן היפה, בכנסיית לוֹקְמַרְיַאקָר ובכנסיית קיבְּרוֹן ובכנסיית גַוְרִינִי ואפילו בכנסיות של העיר וַאן. לפעמים משוטטת רוחה פה בבית הזה, ויש שמחפשת היא את אהוב־ליבּהּ שישביענה מן הלחם ויַרוֶנה מן המים, ויש שפותחת היא ארונות ומחטטת במגירות ומפשפשת בסלים כדי לגנוב דבר מאכל. אם נשמעת באישון־לילה חריקת הדלת בהיפָּתחהּ או מגיע לאוזן קול רשרוש במגירוֹת אין על הישן במיטת הקדומים אלא להצטלב ולקרוא בשם האב והבן ורוח־הקודש או בשמה של מרים הבתולה הקדושה כדי להבריח את רוחה של מדלן היפה."

“האם היא רק נשמעת, או גם נראית?” שאל גבריאל.

“נראית היא גם נראית. בוודאי נראית היא”, ענתה בעלת החוָה. “לאחרונה ראיתיה רק לפני שתים־עשרה שנה. תמירה היא וטובת־בשר ועיניה גדולות ואפורות ואפה ישר ונחיריו דקים ורוטטים ופיה מלא ואדום וקטן ושפתו התחתונה עבה יותר מן העליונה ולחייה גבוהות ושׂערה שחור ועורה לבן ולראשה עטרת מלמלת־תחרים בדמות כנפי הפרפר ועמידתה זקופה וגאה והיא קורנת רשפים מן השטן שדבק בה ומן הרעב והצמא שחורכים את קרביה.”

כשטיפס גבריאל בלילה ועלה על מיטתו, כִּיוֵן את כל מעייניו למדלן היפה כדי שתתגשם בשעת חצות לנגד עיניו, ומשסגר את דלתות ההזזה עליו והשתכב אפרקדן בתיבה האפילה, ציפה לתחילתה של חישת העולם הרחוק והזר המקיף אותו מכל עבר ואופף אותו סביב־סביב. אך תחת הנפש הזרה והרחוקה האמורה להופיע פשטה בו עדנה דקה וכליון־נפש הציף את עיניו הפקוחות בדמעות משראה את “הסבא” – כפי שהיתה אמו אומרת – יושב בבית־המלאכה שלו ומגלף עיטורי רימונים ושׁבולים בלוח של עץ זית שישמש משקוף לארון. ריח כבד של עץ אפף אותו סביב־סביב, ריח דפנותיה ואפיריוֹנהּ של מיטת הקדומים הבריטוֹנית שבתוכה שכב, ובד־בבד עם נשימת אוויר המיטה הזרה שבתוכה שרוי היה במלוא הכרתו, ראה בבירור את המפסלת שבידו של סבא חודרת בחצי סיבוב לתוך בשר העץ בינות לגידיו ושמע את ציוץ העץ המבוקע ואת חריקת הנסורת תחת רגליו, רגלי ילד בן שש שבא להראות לסבא את הנעלים החדשות שקנו לו, נעלי־לכּה שחורות ומבריקות שמשמיעות קול פצפוּץ נעים לאוזן בשעת הליכה. סבא מפסיק מעבודתו, מנגב את ידיו בסינָרוֹ. נוטל אותו בידיו ומושיבו על ברכו, סבא שר לו שיר ומנענע את ברכו לקצב שירו. סבא שר: סבא נוסע למקום רחוק / סבא נוסע למקום רחוק // ובאמת נסע סבא למקום רחוק כעבור חצי שנה או שנה, ושוב גבריאל לא ראה אותו, כי סבא מת. סבא מנגב בסינָרוֹ את אבק הנסורת מעל לנעלים החדשות של גבריאל ומבטיח לו שגם הוא יתן לו מתנה יפה, אבל כמה־וכמה שבועות יעברו עד שהמתנה תהיה מוכנה. “מה תקנה לי מתנה?” שואל גבריאל. “אני לא אקנה לך,” אומר סבא. “אני אעשה לך מתנה.” סבא עשה לו קופסה של עץ זית בדמות ארון־קודש קטן שמשקופו המעוטר נסמך על שני עמודים מגולפים מזה ומזה לדלתות הנסגרות על מפתח ממש, מפתח קטנטן ונוצץ. גבריאל מחזיק אותה בשתי ידיו, מלטפהּ באצבעותיו וחש את סלילי העמודים הקטנים, את עטרות כותרותיהם, את תחריטי הרימונים והשׁיבולים. מגיש אותה לאפו ומריח את ריח עץ הזית המהול בריח הציפוי השעיע שעדיין לא התיַבּש כליל ולא נָמַר. מגיש אותה אל פיו ומנשק אותה קלות. מצמיד אותה אל ליבּו ומתחיל פתאום לדלג ולפזז מרוב שמחה שיש לו קופסה יפה כל־כך, יקרה כל־כך. קופסה אחת ויחידה שאין עוד בכל העולם כולו אחת כמוה. קופסה שסבא עשה במיוחד בשבילו. עם שלוש הדפיקות הקלות, המרוחקות זו מזו בשיעורי זמן מנומסים וקצובים, נדחף להתרומם במיטתו ולקפוץ ממנה בבהילותו לרוץ ולחפש את הקופסה שנעלמה ממעגלות חייו מזה שלושים שנה ומעלה. בשום פנים ואופן לא יכול היה להעלות על זכרונו לא באילו נסיבות נעלמה הקופסה מאופק חייו ולא מתי חדל לראותה בין חפציו ולחשוב עליה. קופסה זו שהיתה יקרה לו מכל המתנות שקיבל אי־פעם בחייו, נמחתה כליל מעל דרכו, וכל כמה שאימץ את קרעי התמונות שהעלה מימי ילדותו לא הצליח למצוא כל קו של רמז לסופה של הקופסה: לא יכול היה להחליט בנפשו אם איבד אותה או נתנהּ במתנה למישהו, אם שבר אותה תוך כדי משחק או אם נסתבר לו יום אחד שנגנבה ממנו, ואם כך ואם כך, מאימתי בכלל חדלה הקופסה להיראות לנגד עיניו וחדלה תמונתה מהופיע בהגיגיו. "האם הופיעה מדלן היפה להטריד את אדוני משנתו? שאלה בעלת החוָה, ונדמה היה לו שחיוך צופן סוד מסתתר בין קמטי הזיקנה המקיפים את פיה. “לא לא, לצערי לא הופיעה,” אמר גבריאל ולא ידע מדוע הוסיף את “לצערי”. לא ידע אם היה זה משום הנמוס שבביטוי גרידא, או באמת גם הצטער על כך. “בוודאי שלא תעז ולא תוכל מדלן היפה להופיע היום,” אמרה הזקנה, “הלוא היום יום אנה הקדושה הוא, ואנה הקדושה הרי גם היא נולדה ומתה פה, במקום הזה, אך לא במיטה זו ממש, כי הרי מתה שנים רבות לפני שהבית הזה נבנה. אנה הקדושה ודאי הראתה לו, לאדוני, דבר טוב בחלומו.”

“דבר טוב מאוד,” אמר גבריאל, “קופסה יפה של עץ.”

“בוודאי ובוודאי,” אמרה הזקנה, “הרי זו קופסת־העץ שעל־פיה בונים בכל מחוזות ארץ בריטאן את ארון־אדרת־הקודש שבלשכּת הכוהנים בכנסיה. יוסף הנגר עשה אותה ושלחה דורון לאנה הקדושה אחרי שחזרה מנצרת לארצה, לארץ בריטאן.” גבריאל שתה מקפה הבוקר החריף שהיה בימים הראשונים, עד שהתרגל לו, גורם לו להלמות־לב מדאיגה ונעימה כאחת, והאזין לבעלת החוָה שהתיַשבה על הדרגש המשמש מדרגה למיטה, וסיפרה לו את מעשה אנה הקדושה מבריטאן והקופסה מעשה ידיו של יוסף הנגר מנצרת. אנה המתקראת ס"ט אן ד’אוריי, על שם המקום עצמו בו נולדה, היא המטרוניתא הפטרונית של ארץ בריטאן ושל כל הבריטונים באשר הם. בת נסיכה היתה, ובעלה שהיה מבני בית־המלכות, היה נוהג בה ביד קשה ומתעלל בה. מפניו נמלטה עד לארץ הקודש הרחוקה והתיַשבה בנצרת, ובה ילדה את מרים הבתולה הקדושה. משהגיעה מרים לפִרקהּ גילתה לה אמה אן את כל פרשת הסבל הרב והעינויים שסבלה והתענתה תחת ידי בעלה, הלוא הוא אביה של מרים, והזהירתה לבל תינשא לאיש שאינו יהודי, שהיהודים בעלים טובים הם לנשיהם. וכך אירע שמרים בת הנסיך הבריטוני נישאה לנגר היהודי הזקן והעני מנצרת, ליוסף הקדוש שהסתיר מפניה, כפי שהסתיר מפני כל תושבי העיר, את שלשלת היוחסין שלו שנמשכה עד לדויד המלך, ושאימץ באהבה וברחמים רבים את הילד ישוע שילדה אשתו הבתולה הברוכה הצעירה לרוח־הקודש. אחרי שנוכחה אנה לדעת שמרים בתה וישוע הילד הרך בן־בתּהּ חוסים לבטח תחת קורת־גגו של הנגר הזקן, חזרה למות בארצה, בארץ בריטאן, ולהיקבר בקברי אבותיה. הילד ישוע שנפשו קשורה היתה בנפש סבתו, הבטיח לה שלא ישכחנה ושיבוא אליה לארצה הרחוקה לכשיגדל ויהיה לאיש, וכן עשה. לפני מותה עוד זכתה אנה לחזות בנועם פניו של ישוע נכדה שבא לארץ בריטאן והביא לסבתו מתנה קופסא של עץ מעשה ידי חתנה יוסף הנגר ובה תלתל מתלתלי שׂערהּ של מרים בתה. הקופסה נשמרה כל השנים בכנסיית אנה הקדושה. ובדמותה היו מגלפים בכל המחוזות את ארון־אדרת־הקודש שבלשכּת הכוהנים בכנסיה. ועוד היטיב כריסטוס עם ארץ בריטאן מכורת סבתו והיכּה בסלע שאצל ביתה ויצא ממנו המעיין הקדוש המפַכּה את מימיו עד עצם היום הזה, הלוא הוא המעיין המתקרא המעיין הקדוש של ס"ט־אן־לה־פאלו אליו עולים לרגל ביום הסליחות הגדול של אנה הקדושה. זכות גדולה נתגלגלה לו, לאורח החשוב והמלומד מפריס, שבערב יום הסליחות הגדול אשר לה, גילתה לו אנה הקדושה בחלומו את קופסת־העץ מעשה ידיו של יוסף הקדוש בה נשתמר תלתל מתלתלי שׂערהּ של הבתולה הברוכה מרים, אותה קופסת־עץ שעליה נאמר “גע בעץ”, שכל הנוגע בה נרפא מחֳלֶייו הרעים ונשמר מפני עין־הרע ומפני המזיקים הרעים ומפני כל צרה וצוקה. לפיכך עליו להודות ולהלל לשמה הגדול של אנה הקדושה ולעלות לרגל למעיין הקדוש של ס"ט־אן־לה־פאלו המפַכּה את מימיו לא הרחק ממיטתו, למרגלות המצודה העתיקה החרבה. וגם זה מזל גדול הוא לה ולו ולכל יושבי הכפר, שהרי אחרים נאלצים לכתת את רגליהם מקצות הארץ כדי להגיע אל המעיין הקדוש. אם יכוון ליבּו בתפילתו אולי תעשה עמו אנה הקדושה צדקה וחסד ותואיל לבוא אליו שוב בחלומו ולגלות לו את מקומה של הקופסה הקדושה.

“מה פירוש את מקומה?” תמהּ גבריאל, “הרי את במו פיך סיפרת לי זה עתה שהקופסה נשמרה כל השנים בכנסיית אנה הקדושה!”

“כן, כן, אדוני היקר,” אמרה בעלת החוָה, “אמרתי נשמרה כל השנים, אבל איננה נשמרת עוד. מזה שנים רבות נעלמה הקופסה ואין איש יודע את מקומה.”

אילו היה בעל החלומות פותח לו צוהר בשנתו ומראה לו חלום, אולי היתה אנה הקדושה מנצלת את ההזדמנות ונכנסת לתוך חלומו כדי לגלות לו את מקומה של הקופסה הקדושה, אבל כל חלום לא האיר לו את דרכו בשנתו באותו לילה, ואם אמנם ראה חלום, בא שר־האור־החיצון והשכיח ממנו את מה שראה בעיניים עצומות באור הפנימי המאיר את דרכם של החולמים. על לולייני האור, עיגוליו וערבסקאותיו שנדלקו בחגוֵי קירות המיטה הסגורה המקיפים אותו סביב־סביב התעורר לריח העץ העתיק ולהמון ציוצי הציפּורים המקננות באלון הזקן שמעבר לחלון מזה. כאב עתיק התעורר יחד אתו, כרע רבץ לו על החזה ופתאום נעץ עמוק בבשרו חוד של ציפורן שנשלפה מטלף כבד. גבריאל זרק מעליו את השמיכה, התפתל ימינה ושמאלה, החניק בעוֹדהּ באִבּהּ אנקה שביקשה לפרוץ החוצה ועם־זאת הרתיע את פרגוד המיטה כדי לראות אם אין בעלת החוָה מצותת בפתח לפני הקשת שלוש הדפיקות המנומסות המכריזות על ארוחת־הבוקר. אילו היה סבא בחיים עדיין, אולי היה גבריאל מצליח איכשהו לתקן את המעוּות, אבל סבא שייך לעולם רוחות־המתים מזה שלושים שנה ומעלה, שהרי מת חֳדשים מספר בלבד אחרי שעשה קופסה של עץ מתנה לנכדו. אחרי שהסביר לו איך לנעול ולפתוח אותה במפתח הקטנטן הנוצץ הדליפו עיניו של סבא הבזקות של סוד גדול ונפלא הכמוס עמו והעומד להתגלות עוד מעט לנכדו. “בוא ואראה לך משהו,” אמר לו ורמז לעבר הכוך שבירכתי בית־המלאכה, “אבל תבטיח לי שלא תספר לאף אחד!” סבא הרתיע את וילון־הבד הנוקשה מאבק ומדבק נגרים המסוכך על הכוך והראה לגבריאל שתי קורות־ענק מונחות זו בצד זו לכל עוּמקוֹ של הכוך מגולפות בדמות עמודים בעלי כותרות מצוּיצות כפתורי רימוֹנים דוגמת העמודים הקטנים התומכים את משקוף הקופסה שהחזיק גבריאל בידו. סבא היה בונה בחשאי ארון־קודש חדש לאותם שני גבאים נוכלים שעדיין לא פרעו לו את יתרת החוב של ארון־הקודש האחרון שבנה להם לפני חצי יובל בשנים כשהיו עדיין גבאי בית־הכנסת ישועות־יעקב בעיר העתיקה, לאותם גבאים עצמם שידם היתה, על־פי כל הסימנים, בשריפת ביתו וחנותו בעיר העתיקה באותו לילה בו נשא על גבו את צלב־העץ הגדול לכנסיה הרוסית במעלה הר הזיתים. הוא התיַשב בתוך הכוך על אחד העמודים והחל מלטף בידו הכבדה, המחוספסת, נפוחת האצבעות והמיובלת את הסלילים שחרט בתוך בשר העץ. “אני יודע, אני יודע גם יודע,” אמר סבא כאילו לא היה זה נכדו הקטן העומד מולו אלא בתו שבאה עליו בטענות קשות, “אני יודע שברשעותם ובטיפשותם ובתחבולותיהם הקטנות אינם נופלים מן הגלחים של הכנסיה הרוסית, אבל זה לא אכפת לי, לא בשבילם אני בונה ארון־קודש ולא בשביל בעלי־הבתים הבונים בית־כנסת חדש לעצמם.” הוא רצה להגיד עוד משהו, אך סתם ולא אמר, וגבריאל רץ הביתה והראה לאמו את המתנה שקיבל, ובנשימה אחת עם פירוט כל חמודותיה של הקופסה הלשין על סבא וסיפר לה, לאמו, את כל הסודות שסבא גילה לו, ואפילו את מקומן של שתי קורות־העמודים בתוך הכוך שבירכתי בית־המלאכה. כשאמר סבא “אבל תבטיח לי שלא תספר לאף אחד” הבין גבריאל מיד שאין הכוונה אלא לאמא, שהרי לאף אחד לא אִכפּת כלל מה עושה סבא. ואחרי כל מה שעולל לו בהלשנתו, לא גער בו סבא ולא נזף בו ולא הוכיח אותו בדברים ולא כעס עליו אפילו בשתיקה, אלא המשיך להאיר לו פנים ולאהוב אותו כפי שאהבוֹ מימים־ימימה, וגבריאל המשיך לקבל את האהבה הגדולה הזאת כדבר המובן מאליו. ולא ראה אפילו לבקש ממנו סליחה. ומתי התעורר סוף־סוף הנכד היקר לו גבריאל לבקש את סליחתו? הוֵי אומר – שלושים שנה אחרי מותו, בפינה נידחת שבקצה מערבהּ של צרפת, כשפקח את עיניו ומצא עצמו במיטה בריטונית סגורה וביקש לצחוק אלא שהכאב הרובץ על חזהו החניק בעודו במעמקי הריאות כל פרץ של צחוק שנתבקש לפרוץ החוצה; הכאב שהכביד את המועקה על חזהו ככל שהתמונות שראה היו צלולות ופרטיהן ברורים יותר. פניו של סבא שמחווירים למראה אמא שפורצת לתוך חנותו וידו שמתחילה לרעוד עד שהמפסלת נשמטת ממנה ונופלת על שולחן־העבודה, קולו השביר והדק המתחנן לפניה שלא תחולל שערוריה גדולה כל־כך כדי שלא יצאו הדברים החוצה, מראה פניהם של כל בעלי החנויות הסמוכות והעוברים־ושבים שנאספו לחזות במתרחש. “עובר־בטל מטומטם, זקן אשמאי, עבד כנעני,” צעקה עליו אמא בכל כוחה לשמחת־ליבּם של כל הנאספים בחוץ הצובאים על פתח בית־המלאכה, “ארונות־קודש אתה אומר לבנות לנוכלים בעלי הזקנים והפיאות שגם קיפחו את שכרך וגם שרפו את ביתך! עבד נרצע – לך ללקק את התחת של אדוניך!” מאז לא היה סבא מסוגל עוד להחזיק מפסלת בידו, ומאחר שידיו הרועדות לא צלחו למלאכתו, החל מראה כלי עבודתו מעיק עליו ומדכדך את ליבּו עד כדי כך שבסוף ימיו היה יושב להתחמם בשמש על המדרכה לפני חנותו הסגורה והנעולה על מנעול. הוא היה יושב על המדרכה, מדבר בשקט עם עצמו תוך כדי עצימת עין אחת וחיטוט זרת ימין באוזן ימין שלו, ומפעם לפעם היה פורץ בצחוק. יש שהיה מראה הנגר הישיש היושב לפתח בית־מלאכתו הסגור, נועץ את זרת ימינו באוזן ימינו, ממלמל בשפתיו וצוחק לעצמו, שואב אליו את פרחחי הרחוב שהיו מתקהלים סביבו להציק לו, בהריחם בחוש את הסתלקות הדעת מן הנפש כפי שזבובי־המוות מריחים מרחוק את הסתלקותה של הנפש מן הגוף. גבריאל בדרכו אליו פעם ראה מקצה הרחוב את הפרחחים הנטפלים אליו, ומיד פנה לאחור והלך בדרך אחרת כדי שלא יחשדו בו, חס וחלילה, שקשור הוא בקשרי משפחה אילו שהם לאותו ישיש עובר־בטל. תמונה זו של עצמו כילד רחוץ היטב, מסורק ומקושט במעיל כחול בעל כפתורי־זהב וסִמלהּ הרקום של העיר פריס על־גבי הכיס העליון אותו קיבל במתנה מידידו של אבא, מן הקונסול הצרפתי, ואותו עומד היה להראות לסבא, העושה תפנית חדה לעבר קולנוע ציון ומתחיל למהר לאורך חזית הקולנוע רדוף אימת האפשרות שהנערים גסי־הרוח יגלו שהנגר הזקן המדבר אל עצמו ברחובות אינו אלא סבא שלו, תמונה ברורה זו שלא רק החזירה לעיניו את ברק השמש המרצד על הרשת הדקה של זהב הכפתורים, אלא גם השיבה לנחיריו את ריח הבד החדש של המעיל המפואר, גרמה לו כעבור שלושים שנה בלשון בני המקום “החוף הפרא” מועקת כאב כה מחניק ומכרסם עד שמצא את עצמו פתאום מתפתל למרגלות המיטה ומטיח את ראשו ברצפת־העץ שנתגלתה כרופפת מכדי לשאת את הכאב החדש והנמרץ של מורך־הלב הנושן והחלה מזדעזעת ומשמיעה גניחות התבקעות. אחת ועוד אחת ועוד אחת נשמעו שלוש הדפיקות הקצובות בנימוסיות של בעלת החוָה המביאה לו פת של שחרית, והוא נחפז להתישב על הדרגש שלפני המיטה ולנגב את אבק הרצפה מעל מצחו עם שקרא כרגיל בקומו משנתו בכל בוקר “היכנסי בבקשה, גברתי.” – “פני אדוני אינם כתמול שלשום,” אמרה בעלת החוָה, וליבּו של גבריאל שקע בקרבו למחשבה שהזקנה הלזאת הציצה מבעד לחור המנעול וראתה אותו מתפתל ומטיח את ראשו ברצפה, “לחייו של אדוני ורודות ועיניו נוצצות ומאירות בגיל של התפעלות כמי שנתגלה לו חזיון לילה. שמא היתה זו אנה הקדושה שנתגלתה לו בכל הדרה?”

“לא, לא,” אמר גבריאל משתומם על רמיית מראה פניו ושמח עליה שהצילתהו מפני נקרנותה של הזקנה במדוֵי ליבּו, “לא היה זה אלא יהודי זקן ושבור, נגר עובר־בטל.”

“זהו אשר אמרתי.” קראה בעלת החוָה בחדוות נצחון, “הרי היה זה יוסף הקדוש בכבודו ובעצמו שנתגלה לו, לאדוני, במחזה. להוֵי ידוע לך שאך מתי מעט הם הזוכים לחזות באור פניו של יוסף הקדוש, שאינו מתגלה אלא לטובי־הלב והתגלותו מטהרת את הלב. וכבר היה המעשה בְּמֶרְלֵן המקסים שהיה איש טוב־לב וישר־דרך מאין כמוהו, ושעל־כן לא ייפלא שיוסף הקדוש נתגלה לו בחלומו וגילה לו את מקומה של הקופסה ואת כל המוצאות אותה מאז נעלמה מכנסיית אנה הקדושה. אם אמנם יש מקום לפליאה, הרי זו טמונה בכך שאותו מֶרְלֵן לא היה אלא אחיה של מדלן היפה שבאהבתה את השטן גנבה בשבילו את לחם־הקודש מן הכנסיה, ושיוסף הקדוש בא אליו בחלומו אחרי שמדלן נפלה בשבי השטן. מרלֵן המקסים שמר בליבּו את כל מה שיוסף הקדוש הראה לו בחיזיון, ולא זו בלבד שלא גילה לאיש דבר וחצי דבר, אלא אף הוא עצמו לא פנה להוציא את הקופסה ממקום מחבואה. את פניהם של כל הנסיכים והרוזנים שלוחי המלך השיב ריקם, פרש מן הבריות והלך לו להתבודד ביער ברוסליאנד שהשתרע באותם הימים מגבעת המצודה והלאה מלוא כל העין הרחק עד ברך נהר אודט, ושכיום לא נשתיירו ממנו אלא אלה האלונים העתיקים הבודדים שאתה רואה מבעד לחלון. משהעמיק מרלֵן המקסים לחדור ללב היער, נתגלתה לו בת היער ויויאן, והוא נתגלה לה, ומשנתגלו טנדו נתגלתה לשניהם האהבה. בחרדתה הרבה שלא יאבד לה מרלֵן המקסים, עגה ויויאן מעגל בשורש האלון סביב לו. אילו רצה יכול היה מרלֵן המקסים לפרוץ את המעגל באפס־יד, אך הוא שמח עליו ולא ביקש אלא להישאר בתוכו. ושוב לא יצא מרלֵן המקסים מיער האלונים אם כי מלך חנון ורחום שאלוהים בליבּו ישב על כיסא המלכות בארץ צרפת באותם הימים, הלוא הוא המלך שנודע בעם בשם לואי החסיד. את מעשי לואי החסיד הלוא אדוני המשכיל יודע, ולא אני אבוא ללמדך דעת, אבל מעשים יפים שאדם עושה, ובפרט של מלך, ראויים הם שנספר בהם בכל שעה ושעה, ועל־אחת־כמה־וכמה בשעת רצון אשר כזאת שפניך מזהירים מזיו פניו של יוסף הקדוש שנתגלה לפניך בחזיון. ולמה מיַחדת אני מעשים טובים של מלך? מפני שיותר מכל אדם שבעולם קשה לו, למלך, לעשות מעשים טובים, שהרי יותר מכולם נתון בידו הכוח להוציא אל הפועל את יצריו הרעים. אותו מלך נתן את כל הונו, את הון ארצו והון עמו, בשרידים הקדושים של ישוע המשיח. קורות הצלב שנשא ישוע על גבו ונזר הקוצים שניתן לראשו וספוג החומץ שהוגש לפיו, כל אלה השרידים שהכילו ניצוצות מרוח־הקודש משום שנגעו בגופו של האדון ששימש כלי לרוח־הקודש, מצויים היו בידיהם של השולחנים הוֵיניציאנים, והמלך החסיד פדה אותם מידיהם. ואיך הגיעו אלה שרידי־קודש־הקודשים שנתקדשו במגע וקידשו במגע לידיהם של עשירי ויניציה? מעשה שהיה כך היה: נושאי הצלב באותם הימים שאמרו להגיע לארץ־הקודש, הגיעו תחת זאת לארץ ביזנטיוֹן, ובמקום לכבוש את הקבר הקדוש מידיהם של המוסלמים, כבשו את קונסטנטינופוליס מידיהם של אחיהם הנוצרים הביזנטים, וישלטו בה. משנתגברו אויביהם סביב־סביב, זקוקים היו לממון רב לעשות בו מלחמה באויביהם. ממון למלחמות לא היה מצוי בידיהם, ועל־כן פנו אל שולחני ויניציאה בבקשת הלוָאה גדולה. שולחני ויניציאה לא ניאותו לתת להם הלוָאה אלא תמורת המשכון היקר ביותר. ומה הן שכיות־החמדה היקרות ביותר בכל ארצות הנוצרים? הוֵי אומר – אלה שרידי־קודש־הקודשים הגנוזים בכנסיה הגדולה של קונסטנטינופוליס. נתנו נושאי הצלב את שרידי־קודש־הקודשים בעבוט לידי השולחנים הויניציאנים כדי לקבל מידיהם כסף לעשות בו מלחמות, ולפדותם לא יכלו. פנו נושאי הצלב במצוקתם למלך צרפת. ראה המלך החסיד מצוָה גדולה שנתגלגלה לידיו, וכדי שלא יחמיצנה קפץ עליה מיד. אסף את כל הונה של צרפת ונתנו לשולחנים הוֵיניציאנים בפדיון קורות הצלב ונזר הקוצים וספוג החומץ, ומשהגיעו השרידים הללו לארץ צרפת, הלך להקביל פניהם בלבוש שקים, יחף וחפוי ראש. את הקאפילה הקדושה שבאי ס”ט לואי שבלב פריס בנה במיוחד לשכן את שרידי־קודש־הקודשים שם. וכל אותה עת היה מרלין המקסים נחבא ביער ברוסליאנד בסתר המעגל ומקומה של הקופסה שהיתה באמת מעשה ידיו של יוסף הקדוש, ושבאמת נצרה קווּצת שֵׂער משׂערות ראשהּ ממש של מרים הבתולה הברוכה, נחבא בליבּו בסתר לשונו."

“מה פירוש באמת?” שאל גבריאל משהבחין שוב בכעין בת־צחוק מקופלת בסתר קמטי־הקטעים בקצות פיה ובזוויות עיניה, “וכי הצלב שבו נתן לואי הקדוש את כל הון ארצו לא באמת צלבו של ישוע היה?” – “רק מלך מבולבל,” אמרה בעלת החוָה, “כפי שהיה אותו לואי, וחסיד שוטה שכמותו, יעלה על דעתו שאפשר לקנות את קודש־הקודשים מידיהם של עריצים ביזנטינים וסוחרים ויניציאנים.”

“והקופסה?” שאל גבריאל, “מנין לך שהקופסה…”

“באמת מתפלאת אני עליך,” אמרה לו בעלת החוָה. “אתה שאיש משכיל ונבון הנך, איך זה עולה על דעתך לעשות השוָאה בין דיבוריהם של שליטי ביזנטיון ונוכלי ויניציאה לבין אמת דברתו של יוסף הקדוש עצמו שהופיע בגופו במחזה ודיבר פנים־אל־פנים עם איש טהור־לב?” שאלתו זו הוסיפה כפי הנראה להטריד אותה, שכן באותו ערב, לפני שיצא לטיולו הלילי אל עמודי־עובדי־הכוכבים־הקדמונים ואל חוף הים, חזרה ואמרה לו, “אתה בוודאי נתכוונת בשאלתך לבחון אותי אם יודעת אני אמת ושקר.” דבריה הזכירו לו את עץ־הדעת, ובין העמודים ולַיָּם עלתה לראשונה על דעתו, מאז למד לראשונה את הפסוק בילדותו בחדר הקמור שבסִמטת העיר העתיקה, ועבור דרך כל השנים הרבות בהן חזר הפסוק וצץ לעיתּוֹת מצוא בהגיגיו, שאותה דעת שגירשה את אדם ואת חוָה מגן־העדן היתה דעת־הטוב־והרע ולא דעת־האמת־והשקר. אילו ביקש את דעת־האמת־והשקר ולא נתפס לדעת־מוסכמות־הטוב־והרע לא היה מאבד את גן־העדן במו ידיו אלה שעורן מצפיד כעור אוָז בקור הערב שנושבת בו בכל כוחה לאחר שעברה את כל מרחבי חושך האוקינוס. את ידיו הכניס לכיסי מכנסיו לאחר שהפשיל את צוארון מעילו כלפי מעלה מחמת הצינה הלחה, הדגיית והמלוחה הנודפת מן הים הגדול: זה הים הגדול ורחב־הידיים וכוכבי השמים הרחוקים שהשיבו בפניו את קור החלל הריק והחשוך היו נוראים באדישותם לא פחות מדעת־האמת־והשקר של עובדי־המדע שהשתלטו על העולם ללמדו את דעת החוקים הסתמיים של כוחות הטבע העִוורים הקיימים ללא עילת־העילות וללא תכלית־התכליות, בלי טעם ובלי פשר ובלי רגש ובלי ערך. עמודי־הענק העומדים בשורות סדורות לאורך קוֵי זריחת השמש ושקיעתה שדרשו ידע רב של הפעלת כוחות־ענק מעובדי־הכוכבים הקדמונים שעשאום והציבום בטורים המחושבים הללו הדיפו גם הם, כגולמי־צוקי־המפרץ וכגלי הים וכגלגלי המזלות, צינה רחוקה ואדישה בהיותם שייכים לאותה מערכת סתמית של ארץ וים וכוכבים פקוחי־עיניים־עִוורות הסובבים שלא מדעת בסוהר מעגלותיהם הסגורים בכורח ציות עיוור לחוקים העוורים ברואי הכוחות העִוורים שבעִוורונם יצרו את עצמם.

כשפנה לחזור אל הכפר למיטתו הסגורה נשאה הרוח הקרה הנושבת בפניו כמו קרעי קולות אדם חמים שבאו כאילו ממימי המפרץ והמשיכו לדלוק אחריו עם משבי הרוחות מבעד למיסוך המיית הים עד שעמד וחזר על עקביו וראה שהקולות באמת קולות אדם הם ובאמת באים הם מן המפרץ. בתוך אחת סירות הדייגים העוגנות לאורך המזח ישבו כמה נערים ונערות מן הכפר שפתחו באותו רגע בשיר מוכר, שיר־עם, כפי הנראה, שהיה נשמע תכופות ברחוב האחד של הכפר ושעניינו גורל אהבה נכזבת של נערה אחת. בדרכו חזרה לחדרו רדפה אחריו נעימת הפזמון החוזר ומילוֹתיה אותן החל הוא עצמו מפזם מבלי־משים בינו לבינו “זה כתוב בשמים / זה כתוב בשמים / זה כתוב בשמים…” וגל של שמחה נפלאה שטף הציף אותו ונשאו פתאום אל הסוֹד הגלוי לכל עין הכתוב באותיות קדושות של לבנה ומַזָּרים ועיש וכסיל וכל נקודות הכוכבים לכל אורכּהּ ורוחבהּ ועוּמקה של יריעת השמים כמו השיר הסיני על יריעת הפפירוס העתיק. את סיפור יריעת הפפירוס הסיני היה גבריאל חוזר ומספר לי כדוגמה לתפיסתו שלו בכל מיני עניינים וביחוד בעניין האמת המדעית שהיתה מכונה בפיו בשם “דעת־האמת־והשקר של עובדי המדע שהשתלטו על העולם” – עד שבסופו של דבר שוב אינני יודע כיום הזה אם הסיפור באמת אירע לו בימים בהם למד עדיין רפואה בסורבון, או שלא בא אלא כדוגמה, כמשל שנתמשל לו לצורך העניין. המומחה לאנליזה במעבדה לכימיה, שלא היה צרפתי אלא יהודי יליד אלזאס, קיבל לבדיקה כתמים שחורים על חתיכת יריעה צהובה, וליום המיועד הציג לפני ראש המחלקה, שנכנס למעבדה בלוויית אדון סיני מצוּחצח, את כל הנוסחות המדוייקות הן של חומר היריעה והן של חומר הכתמים, ומה שהיה אז עדיין בבחינת חידוש מדעי מחודש, אפילו את גילם. בענוותנוּתוֹ כי רבה הכריז שיודע הוא כבר את כל מה שאפשר לדעת על הכתמים הללו, ואז ניגש אליו האדון הסיני, השתחוָה לפניו עמוקות בהדר ובחן, הילל את עומק ידיעותיו ורוחב בינתו, ואחר ביקש אלף סליחות ומחילות וכפרות על מקרה מוזר זה שאותם כתמים שחורים עצמם, שיש להם הכבוד להיות עשויים בדיוק על־פי נוסחותיו של האדון הדוקטור המלומד, עשויים להתפרש גם, מעל ומעבר לחומר גופם השחור ונפסד, ככתב סיני עתיק שצירופיו מעלים שיר אהבה מימים משכבר. מילות הפזמון החוזר של שיר העם “זה כתוב בשמים / זה כתוב בשמים…” אותן שמע גבריאל לעתים כה קרובות במשך שהותו בכפר הבריטוני הקטן ההוא, בקרנק, ושאליהן לא שם לב כלל, ובמידה שעוררו בו הרהור חולף, היה זה תימהּ על אותה מליצה שחוקה ילידת אמונות תּפלות של מוחות רופסים שעדיין מזומרת היא בהתלהבות בפיהם של צעירים בימינו אלה, מילוֹת פשוטות אלה סינוורו אותו באור נפלא ומחריד כאחד בהפילן פתאום מחיצת וילון מנגד עיניו. לא דימוי ולא משל ולא מליצה נבובה אלה פשוטו כמשמעו – זה כתוב בשמים באותיות מאירות, באותיות של כוכבים, ואפילו המחשבה שהפכה לוודאוּת כמעט שכל כמה שיתאמץ לא יצליח לעולם לפענח ולו גם אות מנצנצת אחת במילה מאירה אחת בכל המגילות הגלויות לעין כל, לא היה בה כדי להעיב על האור המחריד שנתגלה עם הפלתה של מחיצה אחת ממחיצות הוִילון. כל בר־בי־רב בימינו יודע על הרכבו ומנגנוניו של הכתב המאיר של גַּרְמֵי־השמים לאין־ערוך יותר משידע הדרואיד המלומד ביותר שערך את חישובי הצבת עמודי־הענק לאורך קוֵי זריחת השמש ושקיעתהּ, אבל גם אחרון הקלטים שלפני אלפים בשנים דרכה כף־רגלו על אדמת קצה המערב מבלי כל מחיצות סוליות, הבין מה שלא הבין האדון הדוקטור המלומד שידע כל מה שאפשר לדעת על הכתמים השחורים, שהללו, עם כל הכבוד שיש להם להתכנס לתוך נוסחותיו הפיסיקליות והכימיות הריהם, עם־זאת, מעל ומעבר לכל הנוסחאות, גם כתב של שיר, וגם היתה לו דרך משלו לפרש את אותו כתב.

שאלתי את גבריאל אם זכור לו תוכנו של השיר הסיני עצמו אותו דיקלם האדון הסיני המצוחצח במעבדה. הוא הירהר לרגע ואמר שבשעתו רשם את המילים במחברת תחובה בתחתית אחת המזוודות שעדיין לא נפתחה מאז שובו ארצה. לכשיגיע תורה של אותה מזוודה להיפּתח, ישלוף את המחברת מתוכה ויראה לי את השיר הסיני, ועד אז, אם יש את נפשי לקרוא משהו שיש בו כדי למסור משהו מן האווירה הדרואידית השורה עדיין בחורש האלונים העתיקים שלמרגלות גבעת המצודה ההרוסה, יראה לי שיר אחד שהוא עצמו תירגמוֹ לשפה העברית. היה זה שירוֹ של ד. ה. לוֹרנס, “מתחת לעץ האלון”.⁴

את השיר תירגם גבריאל בחדרה של ליאונטין, המשרתת של בעלת החוָה הזקֵנה, הזקנה מגברתּהּ. זקנה זו שנמצאה עד כה די טובה להכין לו את ארוחות־הבוקר שלו, אך לא די נכבדת להגישן לו למיטתו הסגורה, היתה לו עכשיו לאדונית. גלגולו של גבריאל מאורחהּ רב־המעלה של בעלת החוָה לדרגת משרת המשרתת שלה מהיר היה וחד, בלי שום שְׁלַבֵּי־ביניים, והתרחש למחרת אותו לילה בו חש שמחיצת וילון אחת נפלה מנגד עיניו. גרם לו המכתב שבעלת החוָה יִחלה לו לא פחות מגבריאל, ושהגיע בו ביום מירושלים, מן הבּק הזקן. במקום המחאת הדואר הרגילה נמצאה בו ההודעה האחרונה והפסקנית שמאחר שגבריאל עומד בסירובו להמשיך בלימודי הרפואה הרגילים שלשמם נשלח לפריס, הופסקה לו קצבתוֹ. גבריאל סבור היה שישכיר עצמו לבעלת החוָה לעשות כל מלאכה בבית ובשדה ושבשכר עבודתו יפרע לה את חובו וימשיך להתגורר כדייר בביתה, בחדר בעל המיטה הבריטונית העתיקה, אך לא כן סבורה היתה היא. משנסתבר לה פתאום שאין לו, וגם לא תתגלגל לידו, בדרך הדואר, פרוטה לפורטהּ, החווירה רעדה אחזה את ידיה, פניה המקוּוקוים התפצפצו בגלי ריטוטים, שפתיה נפערו ונשאבו חליפות כפי הדג התלבט ביבשה, ולרגע נעצרה נשימתו של גבריאל בפחד נורא שהִנה עומדת היא בזה הרגע למות משבץ־הלב בגללו ולנגד עיניו. “נוכל!” פרצה כעבור רגע צעקת אדירים מגרונה, “נוכל שפל, שַרְלָטָן, סְקַנְדָל, סקנדל!” מוּכּת פלצות היתה מן השערוריה, מגניבת־הדעת השפלה שנעשתה בה, שעובר־אורח פוחח ואביון כעכבר של כנסיה התחזה כבן עשירים וזכה להתקבל כנסיך בביתה, והצעתו שימשיך לישון במיטת האדונים גם לאחר שישתכר לה כפועל, זיעזעה אותה עוד יותר, משגילתה לה שבנוסף על נכליו ניחן הלז גם בעזות־פנים מבהילה, בחוצפה מקעקעת מוסדות ארץ. “ליאונטין!” פרצה קריאה מגרונה, ולולי שמעהּ במו אוזניו לא היה מאמין שנהמה מרעימה אשר כזאת יכולה לבקוע ממעמקי הישישה הצנומה הרועדת לפניו, “ליאונטין – קחי מיד את השרלטן הזה למקומו! כל אחד למקומו! הצעקה מיותרת היתה, כמובן, מאחר שהמשרתת הזקנה היתה עומדת כל הזמן בפתח ומשתאה לעלילת הדברים המופלגת המתחוללת בין גבִרתּהּ לבין האורח רם־המעלה. פקודתה של הזקנה החוזרת על עצמה בהחלטיות ובחרדה כאחת, “כל אחד למקומו! כל אחד למקומו!” הזכירה לו את הפסוק “אין לך דבר שאין לו מקום” ופתחה לו צוהר אל מקור הבהלה שאחזה בה מעל ומעבר לפחד שנפלה קורבן לתככיו של נוכל – אל אימת הערבוביה, אל זוועת התוהו ובוהו שלתוכו יחזור ויצלול העולם בו־ברגע שסדריו יתמוטטו, בו־ברגע ששום דבר לא יימצא עוד במקומו, ומה שחמור ומחריד עוד יותר – שום דבר לא יתכנס לתוך צורתו המתאימה לו וחופפת את מהותו ושום נפש לא תינתן עוד בגוף ההולם אותה. האפשרות שפועל חקלאי העובד בחוָה שלה לא יהיה לאמיתו של דבר אלא אדון מלומד מן המטרופולין שמתארח בביתה וישן במיטת אבות־אבותיה ומקבל מידיה פת של שחרית החרידה אותה לא פחות משהיתה נחרדת מן האפשרות ש”רקסי" הוא הכלבלב הקטנטן והמתולתל שלה הנרדם כל ערב בחיקה, אינו, למעשה, אלא גוף של כלבלב אשר בו התלבשה נפש של צפעוני, או שליאונטין אינה, למעשה, אלא מדלן היפה שהתלבשה בגוף זה של האשה המשרתת אותה. אחרי שגר חודש ימים בחדרה של ליאונטין שוב לא ידע גבריאל אל נכון אדוניתו המשרתת מיהי ומהי, ואילו סיפרה לו בעלת החוָה – שמאז נפילתו נמנעה מהיפגש אתו, וכשאירע לה להיתקל בו בחצר בשובו מן העבודה היתה משיבה לו שלום צונן ורחוק בפרצוף פנים נקוט ונדהם על חוצפתו של אותו ברנש נחות וזר שאומר לה שלום נלבב כאילו מכּר ומודע הוא לה, או כאילו שיג־ושיח היה להם אי־פעם, או כאילו שוֶה הוא לה בדרגה – אילו סיפרה לו זו שליאונטין אדוניתו המשרתת אינה למעשה אלא מדלן היפה שהתאהבה בשעתה בּשטן שנתגלה לה בדמות גבר נאה, לא היה הוא תמיה על כך, כפי שלא היה תמיה אילו נאמר לו שהתגלמותה של אנה הקדושה היא.

חדרה של ליאונטין, שלא נמצא בבניין עצמו כי אם בפאת החצר ליד הפשפש האחורי שֶׁלַּגָּדֵר, לא שונה היה מחדרה של בעלת החוָה לא בגודלו ולא ברהיטיו: אף הוא היה גדול מאוד ומיטות עתיקות היו עומדות לאורך קירותיו ושעון עתיק ושחור עומד בפינה וגוזר לאט רגעים קצובים מתוך הבושם העתיק שלאוויר הנייח בטלטולי נחושת קלל של לשונו, וארון לילה ניצב למראשות מיטתו. רק בארון הלילה טמון היה ההבדל בין החדרים השניים, וזה נתגלה לו בכל תפארתו משפתח את דלתו לעת ערב ומצא בתוכו לתדהמתו סיר־לילה. כפי שלא פילל למצוא סיר־לילה ליד מיטתו, כן לא שיער מעודו שקיימים סירי־לילה מפוארים אשר כאלה. שלא כסירי־הלילה הזכורים לו מימי ילדותו, אלה העשויים פח־ברזל מצופה אמייל, פח המציץ בעיניים שחורות מבעד לכל בקע שנבעה בציפויו, היה זה עשוי מקשה אחת חרסינה לבנה־מבהיקה מעוטרת זר של שושנים אדומות, ורודות וצהובות ומצוּייצת על גדותיה בכליל סיגליות שזורות על עליהן. החדר כולו נעשה לו קרוב וחמים ונלבב למראה הפאר הזה הצנוע הגנוז בארון הלילה, וכשאחז באוזנו ושלפו החוצה והעמידו על השולחן הוצף שפע עובר על גדותיו. איזהו עשיר? ר' יוסי אומר: כל שיש לו בית־הכיסא סמוך לשולחנו. כאב חדש פרי ההתבוננות החדשה פילח את העושר העתיק של החמימות העולה ממעמקי ילדותו של אביי שלא הובנה בילדותו שלו כשהלך לעשות דבר גדול בבית־הכיסא של סבא. מרוב התרגשות, כפי הנראה, מן הקופסה הנפלאה שעשה לו סבא מתנה, דחק בו הצורך וסבא הובילו אל בית־הכיסא, שנמצא בעבר השני שלבניין, דרך סִמטה אפלה מקומרת מדיפה טחב ושתן. “אתה יכול לחזור לחנות,” אמר לו, לסבא, “אני כבר יודע איפה שבית־הכיסא”. אבל סבא נשאר מעבר לדלת, וכל זמן שהיה הוא יושב ועושה קקים דלילים מזה, היה סבא, למגינת־ליבּו, עומד ומפזם מזה, כאילו היה תינוק פחדן שחושש להישאר לבדו באפלולית בית־הכיסא. “אמרתי לך שתחזור לחנות, אמרתי לך שאינני תינוק ואינני מפחד להישאר לבדי בבית־הכיסא,” צעק עליו בתרעומת שהשכיחה מליבּו כליל באותו רגע את שמחת הקופסה הנפלאה. סבא סיפר לו את מעשה אבּיי שלא ראה מעודו לא את אביו ולא את אמו מכיוון שנולד יתום. כשעיבּרַתּוּ אמו, מת אביו, והיא עצמה מתה בלידתהּ אותו. האומנת שטיפלה בו אשה נבונה היתה, טובת־לב ורחמנית, והיא היתה מגדלת לו טלה שייכנס יחד אתו לבית־הכיסא כדי להפיג את פחדו. כשגדל אמר אביי שהנכנס לבית־הכיסא צריך לפנות אל המלאכים המלווים אותו ולשאת תפילה לפניהם, להתחנן ולהפציר בהם: “שמרוני, שמרוני! עזרוני, עזרוני! סמכוני! המתינו לי עד שאיכּנס ואצא, שכן דרכם של בני־אדם.” “אבל הוא היה עדיין תינוק כשהלך לבית־הכיסא יחד עם הטלה שלו,” אמר גבריאל לסבא, "וחוץ מזה היה יתום, ולכן הרגיש את עצמו בודד כל־כך. מכיוון שאבא ואמא שלו עזבו אותו ומתו, פחד שגם המלאכים יעזבו אותו. חוץ מזה הלוא אנחנו יודעים כבר שאין מלאכים בעולם, שאלה אמונות טפלות. האומנת שלו סיפרה לו שמלאכים טובים שומרים עליו כל הזמן והולכים לכל מקום שהוא הולך כדי שלא יפחד ללכת לבדו. וחוץ מזה – ממה יש לפחד בבית־הכיסא? – “יש שֵד של בית־כיסא,” אמר לו סבא, “כך כתוב בגמרא. קוראים לו בר־שיריקאי פַּנְדֵאי. השד הזה נולד מגבורתם של האריות, ומי שעין חדה לו יכול לראותו על ראש האריה ועל חוטם הלביאה. אם אדם יושב בבית־הכיסא ורואה פתאום את השד הזה לפניו, עליו לומר: על קרקפתו של ארי ועל חוטמהּ של לביאה מצאתיו, בערוגה של כְּרֵשִׁין חבטתיו ובלחי החמור הכּיתיו. מי שאומר כך נעשה גיבור כמו שמשון אשר שיסע את האריה בידיו והיכּה אלף איש בלחי החמור. השד נבהל מפניו ובורח.” – איזה צורה יש לשד? שאל גבריאל. “הוא נראה כמו שעיר, כמו תיש, ולא רק אביי פחד מפניו כי אם כל חכמינו זכרונם לברכה. השד הזה מתקנא בתלמידי־חכמים ובא להציק להם בבית־הכיסא. רבא לא היה יתום כמו אביי, ובכל־זאת אשתו שמרה עליו היטב מפני כל מיני מזיקים. כשהיה הולך לבית־הכיסא היתה היא שמה אגוז בתוך כד של נחושת ומקשקשת בו מעבר לדלת, ואחרי שנעשה ראש ישיבה דאגה לו עוד יותר ועשתה חלון בדלת בית־הכיסא וכל זמן שעשה הוא שם, היתה ידה מונחת לו על ראשו דרך החלון.” מראה זה של רבא היושב ומחרבֵּן בשעה שידה של אשתו המושטת דרך הצוהר שבדלת בית־הכיסא מונחת לו על ראשו שיעשע אותו כל־כך שכל פעם שנזכר בו היה פורץ מחדש בצחוק. כששמע את הסיפור לראשונה מפי סבא צחק כל־כך שהדביק את סבא בצחוקו. סבא צחק והניפו כלפי מעלה, צחק ונשקו על ראשו, צחק ורקד עמו בזרועותיו כפי שהיה מרקד בשעתו בבית־הכנסת עם ספר התורה בידו. את סבא זה הצחיק, אבל לא את אמא.

מה שמו של שד בית הכיסא? בצהלתו כי רבה לא יכול היה גבריאל להתאפק עד שאמו תמצא את פתרון החידה, וקרא “בר־שיריקאי פנדאי!” פניה החווירו למשמע החידה שחד לה בנה ופתרונה. “סבא שוב הרעיל לך את המוח במדרשים שלו!” אם עדיין קינן ספק כלשהו בליבּהּ, בא שד בית־הכיסא והראה לה בעליל שמנוי וגמור עם אביה הזקן העובר־בטל להשקיע את נכדו במדמנת־בטלנות־האמונות־התפלות־וההזויות־המטורפות של מדרשיו המטופשים לאחר שהצליח להרוס את חיי ילדיו. “כף־רגלו לא תעבור עוד את סף הבית הזה!” קראה בזעם נבואי, ועל גבריאל אסרה באיסור חמור לבקר עוד אצל העובר־בטל.

“אתה בעצם כן יכול להמשיך ולבקר אצלו, והוא כמובן יבוא לכאן מתי שיתחשק לו, הרי סבא הוא, ואוהב הוא אותך, ואיש טוב הוא אם כי הוא מטושטש קצת מרוב זיקנה,” חזרה בה מן האיסור החמור אחרי רגע קל של הרהור שבו נזכרה, כפי הנראה, באמת הנפשית הטמונה במתיקותם של המים הגנובים, “אבל אל תשים לב לסיפורי המלאכים והשדים ולשאר שטויות המדרשים שלו. הרי ילד נבון אתה, ואתה יודע שאין רוחות ושדים לא בבית־הספר ולא בבית־הכיסא, לא בסיר האוכל ולא בסיר הלילה.”

סיר־הלילה אומר דורשני לאדון המלומד מפריס אמר החיוך שזרח על־פני ליאונטין משנכנסה וראתה את גבריאל מחזיקו בידו ובוהה כנגדו, ורואה אותה פתאום בראי של ארון הבגדים הגדול שממולו ונבוך למראה החיוך. לי אמר שלא נבוך מחמת עצמו אלא משום שנסתבר לו שבשליפת סיר־הלילה מתוך הארון ובהעמדתו על השולחן ובהתבוננותו בו פלש שלא מדעת לתוך מעגלות חייה של ליאונטין שבטוב־ליבּהּ הכניסה אותו לחדרה שלה ולא לאסם בו היתה בעלת החוָה משכנת את פועלי העונה. בית־כיסא אחד נמצא בחוָה כולה, בבית־האדונים, ובלילות הקרה היתה ודאי המשרתת הזקנה נזקקת לסירי־הלילה כשלא יכלה לכתת רגליה עד לבית הגדול, או קר היה לה מכדי לצאת אל השדה מחוץ לשער. רוב איכרי המחוז שבהם לא אחזה רוח־תזזית־חידושי־המטרופולין הרחוקה היו עושים צרכיהם בשדה.

“סיר יפה,” אמרה ליאונטין.

“יפה מאוד,” אמר גבריאל, “מימי לא ראיתי יפה כמוהו.”

“באמת הוא היפה שבסירים שלי,” אמרה ליאונטין. “העמדתי אותו במיוחד לשירותך. אמרתי בנפשי אדון רגיש זה יחשוש בוודאי מפני הרוחות בלילה.” רוחות הילכו שם תמיד, ותכופות היו רוחות אוקינוס עזות מבריחות מן החוף הפרא את מתי מעט התיירים הפריסאים שנזדמנו לשם ושהיו מתעטפים בסודרים ומתחתלים בצעיפי־צעיפים אפילו ברוח מצוּיה.

“אינני חושש מפני רוחות,” אמר גבריאל. “לא ביום ולא בלילה”.

ליאונטין נתנה בו מבט ואמרה, “זה יכול להיות סימן טוב.”

רוח לילה קלה נשבה בין רגליו העירומות כשכרע על האדמה הקרובה מעל למכנסיו המשולשלים ונשא את עיניו אל הכוכבים הרחוקים וכלא את נשימתו לַהֲדוֹת משחש שמישהו עומד מאחוריו. ריתותי החשש הלא־נעים בגבו הפכו בן־רגע למלחצַיִם של אימה מוחצת צלעות עם ריח דבק הנגרים והקול המפזם “וטהר ליבּנו לעובדך באמת / וטהר ליבּנו לעבדך באמת.” אֵימת הידיעה שסבא שמת לפני שלושים שנה עומד מאחורי גבו. נוכחותו של המת מעבר לגבו הפכה את כל העולם המוצק המוחש הקיים למן האדמה שמתחת לעין־הטבעת ועד לכוכבים שמעל לעיניים שבראשו לטוִי דק ופריר של קורי שיגָיון שזורים על רוחות של בלימה, ורוחו שלו לא קמה בו להפנות את פניו לאחורה. לא קמה בו רוח אלא לקום ולברוח מיד ביד האוחזות במכנסיים המשתלשלים והמתלבטים עד לפשפש הגדר. רק משנכנס לחצר רכס את מכנסיו לאור חלון חדרה של ליאונטין, גם שאף רוח ושאב מים במשאבה העתיקה להצן את פניו ועורפּוֹ ולהסתדר, גם הציץ פנימה דרך החלון לפני כניסתו לחדר. כפי שרוַח לו משנסתבר לו שבעלת החוָה לא ראתה איך מטיח הוא את ראשו ברצפת חדרה, כן רוַח לו עכשיו משראה שהמשרתת הזקנה השוכבת ישר על גבהּ שקועה בשינה עמוקה ולא תבחין בו בכניסתו שאירע בו משהו מצחיק כל־כך. מראהו שלו עצמו הנמלט על נפשו במכנסיים משולשלים בידח עכשיו את דעתו יותר משהצחיק אותו בילדותו מראהו של רבא היושב ומחרבן מתחת לידהּ של אשתו המושטת דרך הצוהר שבדלת, אבל לצחוק בקול רם לא יכול היה כדי לא להעיר את ליאונטין, ועל־כן ישב וצחק לעצמו צחוק חרישי כפי שהיה סבא צוחק לעצמו בסוף ימיו.

ליאונטין צחקה כששאל אותה עם שובו לעת ערב מעבודתו (באותו יום נשלח אל הדיר לסייע בסירוס החזירים) אם מאמינה היא בהישארות הנפש, ובכלל הִרבּתה לצחוק כי על־כן שרוּיה היתה תמיד במצב־רוח טוב שהיה לפעמים מוציא את גבִרתּהּ מן הכלים: בעלת החוָה שהיתה שמה אל ליבּהּ כל דבר ברצינות מופלגת, ושעל־כן (בהיות כל דבר, החל בגג דולף ועבור דרך הצלחות הנשברות כשהן נשמטות מן היד המדיחה אותן וכלה בפרות שלוקות במחלת הפה והטלפיים, נפסד מטבעו ונתון לבליה ולכליה) היתה מהלכת תמיד בסבר מדוכדך ומיוּסר שפופה תחת משאו של העולם המכאיב והמתפורר, היתה אומרת עליה “אין היא רצינית, ליאונטין זאת, קלת־דעת היא,” ובשעת כעסה היתה צועקת עליה “לכי לך מפה, חיה חסרת־לב.” ביום הראשון בו הגיע גבריאל מפריס, ולמעשה במשך כל השבוע הראשון לשהייתו בביתה, היתה זו מלמלת כנגד ליאונטין “חיה חסרת־לב שכמותך, חיה חסרת־־לב. איזה שערוריה! אלוהים אדירים – איזה שערוריה!” וכל זאת בגלל מעשה שהיה. באותו יום ראשון נערכה בכנסיַת אנה הקדושה תפילת אזכרה לבני הכפר שנפלו במלחמה הגדולה “על שדות הכבוד” כפי שאמר הכומר. בגלל ליאונטין – כך טענה בעלת החוָה – הגיעו הישישות השתיים באיחור כלשהו לכנסיה ונחפזו בצעדים רכים אל מקומן לצידו של רופא הכפר שהיה עומד בגלוי ראש בתוך הקהל וכובע השבת שלו, זה הצילינדר השחור הגבוה, מונח על הכיסא שלידו. כשסיים הכומר את האזכרה לחללים ונתן את האות לקהל לשבת, התישבה בעלת החוָה, שהיתה נרגשת ונפעמת מחמת קדושת המעמד המכאיב ועקב האיחור שנגרם, כאמור, בגלל המשרתת, ישר על הצילינדר שנמעך בגניחת־משי. הרופא החוויר ונתן בה מבט זועם, והיא מיהרה ליַשר את הכובע ולפשר את קמטיו במידת האפשר והגישתהו בקלסתר פנים של השתתפות עמוקה בצערו. אילולי ליאונטין אפשר לומר שהכל עובר בשקט, אבל “חיה חסרת־לב” זו פרצה למראה עיניה בצחוק רם כל־כך שהקהילה כולה נפנתה לעברם מוּכּת פלצות, והכומר הפסיק את דרשתו ואמר “אבקש להזכיר לגבירות הנכבדות שהן נמצאות במקום קדוש, ובאמצע תפילה לנשמת החללים שנפלו על שדות הכבוד!”

יותר מכל חרה לבעלת החוָה על כך שהכומר אמר “הגבירות”, שנקט לשון רבים וכלל אותה בשערוריה, בה־בשעה שליאונטין בלבד צחקה. כדי לתקן את המעוות נאלצה כל אותו שבוע לכתת רגליה מבית לבית, נשענת על מרפקה של ליאונטין, בכפר כולו ולהסביר לכולם שלא היא אלא אך ורק ליאונטין צחקה בכנסיה.

הצחוק המלא, המשוחרר מסייגים ומהסתייגויות, הוא במיוחד, כפי הנראה, ששיוָה לה, לליאונטין, מראה צעיר בהרבה מאדוניתה. כשסיפרה לו האדונית שליאונטין זקנה ממנה בכמה־וכמה שנים לא יכול היה להאמין לה, ויִחס את דבריה לאותו סוג של הגזמה בגיל זולתה שהיה אופייני לאמו, אך ליאונטין עצמה אישרה זאת במו פיה. היא היתה זריזה בתנועותיה ואפילו בהילוכה, אם כי היתה קצת צולעת. זו לא היתה צליעה ממש אלא מין אתנח בצעד הרגל השמאלית כאילו היתה הברך קשוּיה. בעבודתה היתה ליאונטין שרה, ומפיה למד גבריאל את שירי־העם הנפוצים באזור, את השיר “בדרכי פגשתי / את בת קוצר הדגן / בדרכי פגשתי / את בת קוצר הקש…” ואת השיר “זה כתוב בשמים”. היא גם צחקה כשניסה – בשפה רפה למדי – למחות על ארוחות־הבוקר המוגשות לו למיטה ולהסביר לה שלא ייתכן שהיא, שמונתה מטעם בעלת־הבית להעבידו בכל מלאכה בבית ובשדה ולנגושׂ בו ביד קשה, תקום לפניו בבוקר כדי להכין לו את הקפה החריף הריחני ואת הלחמניות המרוחות בחמאה ובריבה. כמה־וכמה טעמים העלתה – טעמים של בריאות, שלבריאותה צריכה היא לקום השכם בבוקר ולתרגל את גופה בתנועות, וטעמים של הנאה, שתענוג הוא לה לקדם פניו בריח של קפה חריף וטוב – וכולם יחד וכל אחד לחוד שיכנעו אותו שחובתו להמשיך ולקבל מידיה את ארוחת־הבוקר במיטתו, ומה־גם שחובה זו נעמה לו כל־כך חלף רגשות האשמה לגביה.

“אני יודע שהשאלה מצחיקה,” אמר גבריאל, “אבל בכל־זאת אמרי נא לי אם מאמינה את בהישׁארות הנפש.”

“מה עניין אמונה לכאן?” אמרה לו. “אני רואה ואני יודעת מה שעיני רואות.”

גבריאל לא ירד לסוף דעתה.

“אם כן אינך מאמינה!” אמר לה.

“בוודאי שאינני מאמינה!” אמרה לו. “חשבתי שכבר ראית שאני אפיקורסית ושלכן הפטרונית כל־כך רוגזת עלי תמיד. אני אין לי אלא מה שעיני רואות ומה שאני יודעת.” היא פרצה שוב במצהלות צחוק וגבריאל החל מבין לליבּה של בעלת־החוָה שהיתה לפעמים יוצאת מכליה מצחוקה של ליאונטין. בצחוקה הצביעה לעבר הכוננית השומרת בקִרבּה את סיר־הלילה המפואר, ומששכו המצהלות אמרה, “אני הכנתי לך סיר־לילה מכיוון שחשבתי שאתה רגיש לרוחות.” חסר־סבלנות וכועס ניסה גבריאל להחזירהּ לעניינו.

“ובכן עיניך רואות שאדם מת ונקבר, ואת יודעת שזהו סוף פסוק. היה ואיננו עוד!” הוא יצא מן החדר אל תוך הלילה מבלי לחכות להתחדשות צהלתה שאינה יודעת סייגים.

עם משב ריח הקפה החריף וטוב התעורר למראה ליאונטין שהגישה לו את ארוחת־הבוקר למיטה בעינים מאירות ארץ שלא רגזה גם יכלה שאת בשמחה חדשה את השפחה שירשה את גבִרתּהּ בכבוד הגשת שחרית לאורח רם־המעלה ששכח שחדל להיות אורח המתעורר במיטת בעלת־הבית ונידרדר למדרגת משרת המשרתת. “אבל לא, ליאונטין, לא ולא. לא אַת צריכה להגיש לי אלא אני צריך להגיש לך. אלוהים אדירים, מה זה קורה פה?” מחוגי השעון השחור הגדול גזרו בזווית ישרה את השעה תשע מתוך הלוח, ואילו הוא אמור לקום לעבודתו בשעה שש בבוקר. “שכחת להעיר אותי לעבודה!” קרא וקפץ וישב במיטתו. “לא אני שכחתי אלא אתה שכחת,” אמרה ליאונטין. “שכחת שהיום ראשון־בשבת והוא יום מנוחה.” אז גם הבחין בכתפיות תחרת־המלמלה הלבנה שלשמלת השבת שלה ובמצנפת־המלמלה הבריטונית המסורתּית כמגדלון קטן ונאה לראשה ובריח פרחי הציפורן הלבנים והוְרודים והאדומים שקטפה בגן ונתנה באגרטל שעל השולחן ובכל הצנצנות שעל־גבי השידות.

את ריח הציפורן אהב גבריאל יותר מריחות הפרחים האחרים, פרט לריח היסמין. “בני מַרְסֵל אהב את הציפורן יותר מכל הפרחים,” אמרה, “והיום, בשעה זו, שעה תשע בבוקר, מלאו עשרים שנה למותו. הוא נפל בקרב הראשון על המרנה.” בפניה המחייכות כרגיל ובעיניה המאירות סיפרה לו את סיפור אותו יום שמלפני עשרים שנה. בבוקר עמדה שם בפינת החדר וכיוונה את השעון שנעצר באותו רגע. כשנגעה בחוֹד המטוטלת חשכו עיניה ונשימתה נעצרה והיא שמעה את בנה מרסל קורא “אמא, אמא, אין לי אוויר,” וראתה אותו נעלם מתחת למפולת עפר עשֵנה. היא ראתה אותו במותו במרחק שמונה מאות קילומטר ממנה וידעה שמעתה אין עליה אלא לחכות לשמו שיופיע ברשימה הבאה של ההרוגים, אבל שמו לא הופיע. תחת זאת נכלל כעבור שבוע ימים ברשימת החיילים הנעדרים, ורק מקץ שבועות מספר, כשפגזי התקפת־נגד גרמנית חפרו את מפולת ההתקפה שלו, נתגלתה גוִייתוֹ של הנער הפצוע שנקבר חי תחת שפך העפר. לבעלה לא סיפרה כי שכב אז במחלתו האחרונה אשר ממנה לא קם, וחוץ מזה היה בעלהּ “רגיש לרוחות” עוד מיום מותה של ליזט, הבת הבכירה שלהם שמתה בילדותה מדלקת הריאות כחמש־עשרה שנה לפני שנהרג מרסל. לילה אחד, כשיצא בעלה לעשות את צרכיו מתחת לאלון שמחוץ לגדר, ראה את לִיזֵט המתה עומדת לפניו. מגודל הבהלה נמלט על נפשו הביתה מבלי מכנסיו שנשארו בשדה. ליזט הקטנה, המתוקה, היתה יקרה לליבּהּ, וגם היא ביקשה לראותה. כולה שופעת זיעה ורועדת מפחד יצאה ליאונטין באמצע הלילה אל השדה וצעקה “ליזט, ליזט, בואי אלי ליזט, אני רוצה לראות אותך, ליזט!” אבל ליזט לא באה. מדי לילה בלילוֹ היתה ליאונטין יוצאת אל השדות בפחד ובתקוָה וצועקת “ליזט ליזט” עד שאמרו עליה שיצאה מדעתה מרוב צער על מותה של ליזט, אבל ליזט לא באה. היא חדלה לצאת בחצות הלילה לשדות לקרוא לה, וחדלה לקוות. בליל קיץ אחד, כשישבה ורקמה חולצה, נשאה את עיניה וראתה מבעד לחלון הפתוח את ליזט עומדת ליד שער הגדר. מכיוון שראתה את ליזט, הפילה מידה את הרקמה ורצה אליה בדרך הקצרה, המהירה והישרה ביותר –דרך החלון הפתוח לצידהּ. “אני כבר מרגישה יותר טוב, אמא,” אמרה ליזט, “דלקת הריאות עברה, ועכשיו אני יכולה לשחק בחוץ על שפת הנהר.”

“ומתי אראה אותך שוב?” שאלה ליאונטין, אבל ליזט כבר נעלמה וליאונטין ידעה שליזט תחזור אליה כשרק תוכל, ובאמת חזרה אליה עוד פעמיים עד שהתלבשה בגוף חדש של תינוק שבא לעולם, כמו שאומרים אצלנו בכפר “ילד מת – ילד נולד.” נשמתו של ילד שמת אינה משתהה זמן רב כנשמת אדם מבוגר שעלולה לרחף ערטילאית בעולם יובלות־על־יובלות בשנים. רק משחזרה ליאונטין הביתה התחילה לחוש את הכאב בברך, שהרי נפגעה הברך כשקפצה מן החלון ונסדקה, ועד היום אין היא יכולה לכופף אותה כמלפנים. נשמת ליזט התלבשה בגוף חדש של תינוק שנולד ארבעה חודשים אחרי מותה, ואילו מרסל שהיה כבר איש מבוגר בן עשרים ואחת שנה כשנהרג, עדיין שוהה בזה עשרים שנה אחרי מותו ומשמח את לב אמו במעשיותיו ומשעשע אותה במעשי לץ, כי על־כן קונדס גדול הוא, גם נותן הוא לפעמים את קולו בשיר מן השירים החדשים שלמד בגדוד. הפטרונית שאינה רואה ואינה שומעת אלא את עצמה ואת געיית הפרות ואת קרקוּר התרנגולות ואת פיטומי השטויות של דרשות יום הראשון־בשבת של אותו שוטה שיכור, של האב לגופיק, שואלת תמיד, “‘את לא פוחדת מפני כל הרוחות האלה שלך? אילו למשל היה בעלי המנוח’ – כך היא אומרת לי – מופיע לנגד עיני במטבח, הייתי מתה בו־במקום מפחד,’ ואני אומרת לה שאילו אהבה באמת ובתמים את בעלה היתה מתגברת על הפחד ומבקשת לראות אותו. מה הצרה אתה? הצרה אתה היא זו שהיא מאמינה בכל השטויות שיוצאות מפיו של האב לגופיק. כשזה מתחיל בדרשה שלו להמטיר אש וגופרית על מעשי הכישוף ועל המכשפות הדורשות אל המתים, מחווירה הפטרונית ומתחילה לרעוד מפחד וחוששת להסתכל לעברי. והנה היא עומדת מוכנה ומזומנה ללכת למיסה ואינה מחכה אלא לי.” ובאמת נשמע באותו רגע קולה של בעלת החוָה הקוראת, “ליאונטין, ליאונטין, אם לא תבואי מיד נגיע שוב באיחור לכנסיה!”

מבעד לחלון השקיף גבריאל על הזקנוֹת השתיים ההולכות שלובות זרוע לכנסיה למיסה של יום ראשון־בשבת. ככל שהתרחקו מן הבית והתקרבו לכנסיה כן הזקינה דמותה של בעלת החוָה וכן הצעירה דמותה של ליאונטין. מחמת התשישות והזִיקנה והצרות ומעמסת החוָה היתה הפטרונית הכפופה נשענת על זרועה של ליאונטין זקופת הקומה הצועדת בפסיעות מאוששות למרות הברך השמאלית הנוקשה, ועם כל החשש הגדול לאחר לתפילה היתה נעצרת מפעם לפעם ואומרת למשרתת “הפסיקי נא לדהור כסוס שחוזר לאורוָה. התחשבי גם קצת במצבי.” בדרכן חזרה מן הכנסיה נראתה בעלת החוָה שפופה עוד יותר, וליאונטין מאוששת ועליזה מבלכתּהּ. בכניסתה לחדר היתה מפזמת את השיר “זה כתוב בשמים / זה כתוב בשמים” ובתנועת יד קלה התירה את שנצי המצנפת מתחת לסנטרה והניפה אותה אל על כמשחררת פרפר לבן ענק שהתעופף לתקרה וצנח על פרחי הציפורן האדומים באמצע השולחן. “יש לה נפש ירוקה” אמר גבריאל לעצמו בערבית. פעם אחת בלבד בימי חייו שמע את הביטוי הזה, ובשפה הערבית, כשהיה ילד כבן עשר שנים והאזין לשיחת דברים בין אבא שלו לבין השופט דן גוטקין. אביו רכן על חברו ולחש לו על אוזנוֹ משהו ושניהם פרצו בצחוק רם, ודן גוטקין ספק בשתי ידיו על שתי ירכותיו וצחק וקרא בערבית, “יהודה פרוספר בּק, נפש ירוקה לך, חי אלוהים שנפש ירוקה לך!” אחר־כך הסביר לו אבא שהשופט השתמש בביטוי ערבי שבא לציין נפש צעירה כאותו גידול שדה צעיר ורענן שצבעו ירוק עז ומלא לֵחַ חיים. עכשיו, למראה היד המעיפה אל על את המלמלה הלבנה, נתחוור לו, לגבריאל, שגיל נפשה של ליאונטין אינו חופף כלל את גיל גופה ואינו תלוי בו, בהיותו שייך למחזור אחר ושונה לחלוטין: לכשייגמר הגוף הזה עתידה נפשה של ליאונטין לצאת ממנו צעירה בדיוק כביום היכנסה לתוכו ברפרוף אלקטרי של כנפי פרפר ירוק.

“ידעתי, ידעתי, ידעתי,” קראה בשמחה, “ידעתי שהיום תהיה לי פגישה נעימה!” ובאמת את מי פגשה בכנסיה אם לא את שארלו הקטן, הלוא הוא שארול לטרוקר, חברו הטוב של מרסל מימי ילדותו. שניהם הלכו יחד לבית־הספר ושניהם התגייסו יחד למלחמה הגדולה ושניהם השתתפו בהתקפה הראשונה על המרנה. עכשיו נעשה שארלו הקטן איש חשוב, והריהו ממונה על המשרד הבריטוני של חברת התובלה המפורסמת קאלברסון הנמצא בעיר הפלך למנס, ומכונית מיוחדת עומדת לרשותו להסיעו כל יום מביתו למשרד ומן המשרד הביתה. תמיד טוב לה לפגוש חברים של מרסל, ובמיוחד טוב לה לפגוש את שארלו הקטן שמספר כה יפה סיפורים ישנים גם חדשים ממה שקרה פעם וממה שקורה כיום. שארלו הקטן חזר וצץ למחרת היום בבוקר עם ריח הקפה החריף וטוב והלחמניות החמות בחמאה ובריבה. “היום,” אמרה ליאונטין לגבריאל, “לא תעבוד לא בחצר ולא בשדה אלא תלך ישר לביתו של שארלו הקטן והוא כבר יגיד לך מה לעשות.” רשפים משונים מנצנצים היו בעיניה באומרה זאת, והם־הם – יותר מן ההוראה המוזרה כשהיא לעצמה – שהעלו בליבּו את ההרהור שדעתה נשתבשה עליה. משניסה להחזירה לקו העניינים ב"אבל מה זאת אומרת, ומה פתאום," הפסיקה אותו מיד ב"אל תתחיל להתוַכּח" ויצאה מן החדר. לא מפיה אלא מפיו של שארלו הקטן שמע כמה דברים שהתחילו לפקוח את עיניו לתחבולה שחיבלה: מכיוון שידעה ליאונטין בכמה משתכרים פועלי החוָה, חישבה ומצאה שעתיד גבריאל לעבוד שלושה חודשים בחובו, ומכיוון שהכירה את אדוניתה, ידעה שעתידה זו לשלחנו כעבור שלושת החודשים הללו מבלי פרוטה לפורטהּ. לפיכך באה בדברים עם שארלו הקטן שיקבל אותו לעבודה בחברת התובלה, ומתוך מה שישתכר שם בחודש אחד יוכל לפרוע את יתרת חובו ועדיין יישארו בכיסו כמה עשרות פרַנקים. גבריאל ביקש להודות לה על טוב ליבּהּ יותר מאשר על התועלת שצמחה לו ממזימתה, אבל היא דחתה אותו מעל פניה בתנועת יד של ביטול ובהבזקת נצנוצים מוזרים במבטה שצבטו את ליבּו בהרגשה משונה. “תמהר לעבודה,” אמרה לו. “שארלו כבר עומד בפתח ביתו ומחכה למכונית שצריכה לבוא בכל רגע. אם לא תרוץ, לא תגיע היום למקום שאתה צריך להגיע.”

באותו יום צריך היה גבריאל להגיע לצפון פריס כדי לטעון ולפרוק משאות שבאו ברכבת מחוץ־לארץ. “אם תהיו בחורים זריזים וממולחים,” אמר שארלו הקטן לגבריאל ולסבלים האחרים שעלו על משאית־הענק הנוסעת לעבר המטרופולין וקרץ בעינו, “תספיקו גם לבלות קצת בתוך פריס. אבל אל תלכו לא לפאלס פיגאל ולא לשאנז־אליזיי. שם יפשטו את עורכם מעליכם, ואתם הרי אינכם תיירים אמריקנים. אני הייתי מציע לכם את רחוב ס”ט דני למטה על־יד כנסיית ס"ט אוסטאש. שם יש מבחר גדול של נערות יפות, והמחירים מתקבלים על הדעת."

בסופו של אותו חודש קרתה לו תקלת השערים בחלוקת החבילה האחרונה.

גבריאל נשלח לעיירה אחת בשם נויון בצפון־מזרחה של המטרופולין לחלוקת החבילות מחוץ־לארץ שנועדו לה, ותקלת־השערים באה בעקבות השמחה הגדולה של שניהם – שלו ושל נהג המשאית: מפני שהיתה זו החבילה האחרונה ומפני שהעבודה היתה קלה ומהירה, ומפני שעוד מעט קט תסתיים זו והם ינהגו בדהרת כל כוחות הסוס אל רחוב ס"ט דני למטה, שם יוכו במבוכת השפע של כל הזונות החשוקות כולן ביחד וכל אחד לחוד, פצחו שניהם בשיר העם הבריטוני “זה כתוב בשמים / זה כתוב בשמים…” ברגע בו הגיעו לשער הגדר של בית־המלון שעל שם אחד ממארחיו נמענה החבילה האחרונה. השער נפתח ושני ראשים – כפי שנסתבר אחר־כך היו ראשיהם של שומר־הסף ושל שליח המלון – הציצו משתאים אל פרץ שמחת־החיים שזיעזע פתאום את אווירת השלוָה הקפואה במסגרת סדרי המקום הקבועים. עוד לפני שנפתח השער נמשכה עינו של גבריאל אל גדר־האבן הגבוהה שהזכירה לו את אהבת ילדותו לגדרות־האבן הגבוהות בירושלים המצפינות סודות בחובן, אלא שפה לא נמשך ליבּו אל סוד החיים הזרים המתרחשים בסתר הגדר מחמת האווירה עצמה של הזרות שלא נעמה לו משום הריח המסויים שנדף ממנה, ריח בד עתיק שרוי בסבון כביסה ובעמילן של סדר חיים זר, קפדן, קר, מעוגן היטב בחשבונות העולם הזה, מרופד בצדקנות ומבוצר בישועת המשיח בנוסח ההוגינוטי שלה, כי על־כן עשה המלון רושם של אכסניה דתית המיועדת למשמשים בקודש. כשנכנס גבריאל בחבילה שבידו לתוך החצר הפנימית, קראה סוכנת־הבית הנרגזת לשוער ולשליח, “מה זה קרה לכם? כל אחד למקומו, כל אחד למקומו!” באותה נעימת קול בהולה ובאותן מילים עצמן שיצאו מפיה של בעלת החוָה כשזרקה אותו מביתה לבית המשרתת. עם־זאת נתקלה עינה במראהו של הסבל הזר הלז שלאחר ששיבש בשירתו הפרועה את דעתם של השניים הריהו ניצב בחבילה שבידו בשער הראשי כמין קש אחרון שבא לשבור את גבה. “היי, אתה, בריטוני, דרך דלת השירות, דרך דלת השירות!” וכשפנה על עקביו ויצא החוצה וחזר ונכנס דרך דלת השירות, כבר ניצבה סוכנת־הבית כנגדו והמשיכה, "כך חינכו אותך בארצך, בבריטאן, שתהיה מכניס אספקה דרך השער הראשי? היא הסיקה את מוצאו מן השיר הבריטוני ששר יחד עם הנהג במבטא הבריטוני שדבק בו, כפי הנראה, בשבתו שם. אשר לביטוי “בארצך” – זה מכבר עמד על כך שהצרפתים נוהגים לכנות את מחוז מולדתם – ואפילו את עיר מולדתם – בשם “ארץ”. כך, למשל, בעלת המכבסה שבאה מן העיר בורדו, נוהגת היתה לומר “בארצי, בבורדו.”

הסוכנת הכניסה את ידה לכיס סינָרהּ וכבר התכוונה להעניק לו עשר פרוטות דמי־שתיה כנהוג, משנפל מבטה על הכתובת וראתה שאין זו אספקה לאכסניה אלא צרור המיועד לאחד הדיירים. “חדר מספר תשע־עשרה, קומה ב' מימין,” אמרה מבלי לחון אותו במבט נוסף, וכשהחל עולה במדרגות, נמלכה בדעתה והוסיפה דברי אילוף אשר להם נצטרך ביותר, כפי שנתחוור לה מהתנהגותו עד כה – “ואל תדפוק חזק בדלת, ואל נא תשכח להסיר את כובעך לפניו. דע לך שאחד מרועי העֵדה החשובים הוא; איש יקר ודגול – איש דגול!”

על דלת חדרו של האיש היקר והגדול דפק גבריאל שלוש דפיקות מנומסות כפי שהיתה בעלת החוָה דופקת על דלתו בימי גדולתו, מאלה שאין בהן לא מן הגבהות התובענית וחצופה ולא מן הנמיכות החיישנית ומתבטלת, אלא מן התקן האומר כבוד מבלי שהמתדפק יוַתּר על כבודו שלו. הדפיקות אותן הדפיקות היו, וכן גם מקצב השתיקות המדודות שביניהן, אבל הדלת אחרת היתה, ולפיכך נשתנה קולה. דלת חדרו בחוָה כבדה היתה ועתיקה, ונקישתה עמומה ויבשה, ואילו פה נצטלצלה תהודה לחה ללחן הדפיקות הער, וזו נעמה לאוזנוֹ והבטיחה לו דמי־שתיה כראוי, אם כי לא בשפע, שהרי אין דרכם של המשמשים בקודש המהוּגנים לפזר את ממונם. ציפייתו זו לדמי־שתיה העמידתהו שוב על הכבוד הגדול שרחשה לו באמת בעלת החוָה בזמנו. בהיותה היא בעצמה הפטרונית, לא נהגה, כמובן, לקבל דמי־שתיה, וכשהגישם לה בבוקרוֹ הראשון בביתה מתוך פיזור־הדעת ומתוך הרגל מגוריו בבתי־המלון בפריס, סירבה לקבלם, ובכל זאת היתה חוזרת ודופקת כל בוקר על דלתו במירב הנימוסיות מתוך עמידה על הכבוד המגיע לו ולה שתהיה בעלת־הבית מגישה לו במו ידיה פת שחרית למיטה. כל עוד היה עשיר בעיניה, היתה רוחשת לו כבוד עמוק גם כאשר לא נהנתה מכספו, וכשהיה משלם לה את דמי השכירות המגיעים לה, היה סבר פניה מעלה עליו עצמו את הפסוק “החולק מחוכמתו לבשר־ודם” מכיוון שנראתה כמקבלת מידיו לא סתם שטרות כסף המתגלגלים ועוברים מיד ליד, אלא פרוסות חתוכות מתוך תכונה שבנפשו. משעברו השטרות לידה, ולפני שהחביאתם במסתרים הידועים רק לה, היתה יושבת על קצה ספתה בפה קפוץ ובתילוי עיניים של השתאות קדושה ומעבירה את השטרות אט־אט בין אצבעותיה במין רשרוּש של כיסופי־כיסופים. חרדה היתה לבזבזנותו באותם הימים, גם עמדה על המשמר לבל יפנק את אנשי החוָה בדמי־שתיה מופרזים של שירותים הקטנים, אך יותר מכל הזהירתהו מפני חמדנותה של ליאונטין שהיתה מסדרת את חדרו מדי יום ביומו ושעל־כן קיבלה מידו דמי־שתיה קבועים. “אתה אל תשים לב אל חיוכיה המתוקים של זו” – כך אמרה לו, “אין היא נושאת עיניה אלא אל ה־Pourboir!”

Pourboir"“ – המילה כפי שהיא בצרפתית ותרגומה העברי המילוּלי “בשביל לשתות” היוצאים מפיו של אביו עלו בזכרונו ממעמקי ילדותו צפים על ריטוטי חום מוקרנים מהאבנים המלובנות בלהט אור השמש העירוֹם של הבתים והגדרוֹת ברחוב שהיהודים קראו לו “למען ציון” והנוצרים “רחוב ס”ט פאול” המתמשך מן השער החדש לאורך שכונת מוסררה. בכרכרה אדומה מבפנים ושחורה מבחוץ ורתומה לשני סוסים חומים היו הם סובבים את חומות העיר העתיקה ובחוצות החדשה להראותם לאורח החשוב שהגיע לביקור בירושלים. האורח באמת חשוב היה שכן ענד אביו את כל עיטוריו, הן את הספרדיים והן את העותמאניים, והקָוָס, הלוא הוא סניור מואיז, התלבש בבגדי־השׂרד אשר לו, וגם את המטה הגדול אחז בידו הנטויה ובו הקיש באבני המרצפות ופינה להם את הדרך בתוך סִמטאות העיר העתיקה בלכתו חלוץ לפניהם. בכרכרה הסביר אביו לאורח מה פירוש בקשיש. “בקשיש – כך אמר לו – מילה פרסית היא שתורגמה ‘לתת’ והיא מתכוונת לפּוּרבּוּאַר.”

“מה זה פּוּרבּוּאַר?” נכנס גבריאל לדברים ושאל. “פּוּרבּוּאַר,” אמר לו אביו, פירושו ‘בשביל לשתות’, וכך מכנים בצרפת את הבקשיש" באותו רגע הגיעה הכרכרה למרפאת העיניים שפתח לא מכבר ברחוב “למען ציון” הרופא הצעיר המפורסם דוקטור לנדאו. מחוץ לכרכרה צרב את העיניים לובן הקירות הנצלים בשמש, ועל אבני המרצפות לכל אורכּן חשפו חלכאים ערבים את כל מומיהם ונגעיהם לעיני האפנדים החשובים הבאים בכרכרה וצעקו לעברם “בקשיש בקשיש”. הם ירדו מן הכרכרה בין קיטע שתי רגליו שהיה נגרר לעברם על אחוריו וידיו, לבין נער צנום כזרד מיובש שמנפנף בעצם הבולטת מתוך זרועו הגדומה. רע נעשה לגבריאל ממראה כל הבשר הזה הפגום ומסרחון זוהמתו, והוא הפנה פניו לעבר הר הצופים. ברגע בו החל אביו מסביר לאורח דרך כל בקשיש למינהו, עשה זה, מתוך הטשטוּש שבא בעקבות החום הלוהט שגרם לו שלא יקשיב לדברי המארח, את הצעד המוטעה, והחל מחלק מלוא חופניו אגורות כסף לבעלי־המומים הקרובים ביותר. התקפתם של אלה היתה מיָדית ומוחצת. פתאום מצאו את עצמם מוקפים מכל עבר בידים גדומות ורגלים קטועות וחֳטמים מקוצצים ופרצופים מרוסקים ופצעים פעורים ששאגו עליהם בקצב מאיים גובר והולך “בקשיש בקשיש”. גבריאל נאלץ לנער מעליו בכל כוחו את העצם הבולטת מתוך ידו הגדומה של הנער הצנום, ורגע אחד היתה להם הרוָחה משהניף האורח את ידו והטיל במומים, למרחק צעדים אחדים, חופן נוסף של מטבעות. החלכּאים התנפלו לאסוף את המטבעות מן הרצפה ולחטוף אותן זה מזה. דומה היה לגבריאל שעוד מעט קט ירצחו במכות ובחבטות ובבעיטות את הנער הגידם הצנום שבזריזותו הגיע ראשון ואסף כמה־וכמה מטבעות. אבל פעולת הסחה זו לא מנעה את עיקר המאמץ של הכוח המסתער מחסימת דרכם, והם הצליחו להגיע לפתח המרפאה ולהיכנס רק לאחר שסניור מואיז עשה שימוש במטה הקָוָסים אשר לו לחצוב בו דרך, ולאחר שקיבלו סיוע בלתי־צפוי מן האוויר שפיזר את המסתערים ונתן לגבריאל הנחנק מִרוַח נשימה. כשנשא עיניו משתאה לדעת מאין בא עזרו, ראה את העגלון הערבי ניצב על דוכן הכרכרה בכרסו המתנשאת לפניו ובתרבושו האדום השמוט על עינו השמאלית בזווית קרבית נועזת ומניף את שוטו על ימין ועל שמאל להצליף במומים המתגלעים למרגלותיו.

כשעומדות היו רגליהם בפתח מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו, חלפה על־פניהם כרכרה דומה לשלהם ובה אפנדי ערבי וילד לצידו. האפנדי הרים ידו באהלן וסהלן גדול לכבוד יהודה פרוספר בּק, ואביו של גבריאל ענה לו בברכות מגובבות זו על־גבי זו לנישואים של רוב אושר ונחת לבריאות הגוף ושמחת־הלב. " הרי זה מחמוד אִבּן־דאוּד אפנדי מנכבדי בית־לחם" – הסביר אביו לאורח בחיוך – “שנוסע עכשיו לשוק יחד עם דאוּד, בן אשתו הראשונה, כדי לקנות מתנות לדוּנְיָה הנערה היפהפיה שתהיה, אִנשא־אללה, אשתו השלישית.”

“דוניה?” קימט האורח את מצחו ואמר במבטא רוסי, “הלוא זה שם רוסי! אולי נערה רוסיה היא? אולי באו הוריה מרוסיה?” “נערה ערביה טהורה,” אמר יהודה פרוספר בּק, “ממשפחה ערבית טהורה ומיוחסת, משפחת מסרוּר. ודוניה מילה בערבית טהורה היא שפירושה עולם, וכבר אמר עליה מחמוד אִבּן־דאוּד אפנדי שאת העולם כולו יתן באחד חיוך מחיוכיה”.

מפתח פרוזדור מרפאת העיניים ראה גבריאל על הלובן הצורב של אבני הגדר הרוחשות באור העירום את גלגלי כרכרתו של מחמוד אִבּן־דאוּד אפנדי שמצליפים בינות לבעלי־המומים אבק אפרפר כאבק העולה מן העליה במשעולי הקברים בהר הזיתים. “את העולם כולו יתן!” אמר האורח וגיחך, “אני מכיר כבר את גוּזמנוּת המוח הערבי מסיפורי אלף ולילה!” יהודה פרוספר בּק פרץ בצחוק. “את העולם הזה” אמר והצביע על לשונות האבק האפורות, “לתת תמורת חיוך של אהבה זאת בכלל לא גוזמה. זאת אפילו לא נדיבות של איש טוב־לב. פּתי מי שמקבל אותו תמורת חיוך. פתי מי שמקבל אותו אפילו חינם־אין־כסף, בקשיש, פורבואר.”

“בקשיש פורבואר – פה, בלֶבאנט, מערבבים את היוצרות,” אמר השופט שבא להיפרד מעל בנו של יהודה פרוספר בּק העומד להפליג צרפתה כדי להשתלם בלימודי הרפואה. דן גוטקין היה אז צעיר־שופטי־בית־הדין־העליון, וכבר הופיע שמו ברשימת מקבלי העיטור “קצין האימפריה הבריטית” שנתפרסמה ביום ההולדת הרשמי של הוד מלכותו. “רק בערבית המדוברת פה בלֶבאנט משתמשים במילה בקשיש לכל שלושת הסוגים השונים זה מזה של הנתינה: מתן שוחד, מתן נדבה ומתן דמי שירות, אבל כל ערבי שמכבד את עצמו ואת שפתו, ואפילו אינו בקי גדול בשפה הספרותית, ייַחד את השימוש במילה ‘בקשיש’ אך ורק לציון מתן שוחד. כשיתכוון לנדבה יאמר ‘זכּאת’, ולדמי השירות יקרא 'רשום־אל־חידמאת’ – זה הפורבואר. כן הפורבואר כפי שכבר אמרתי” – וכאן לבשו פניו אותה ארשת של רצינות חמורה ומודגשת שבתוך כּותלי־בית־המשפט משומרת היתה אך ורק לקריאת פסקי־הדין, ומחוץ לכתלים הללו אך ורק לדברים הנאמרים מתוך זחיחות־הדעת – “הפורבואר הוא אחד משני קני־המידה היסודיים לבחינת תרבות עמים וארצות. השני הוא הזנות. כן – הזנות והפורבואר.”

את כללי דמי־השתיה הנהוגים בפריס הפיר גבריאל ביום בו דרכו רגליו לראשונה על אבני מַרצפותיה, אם כי ידעם לכל סעיפי־סעיפיהם מפיו של השופט שבבואו להיפרד מעליו ראה לנכון להשכילו דעת בכל נימוסי הפורבואר והלכות הזנות של הכרך הגדול. הוא הפיר אותם בבית־הכיסא הציבורי הגדול של תחנת הרכבת התחתית. כל הנכנס לאחד התאים חייב היה בדמי שירות, אלא שלהפתעתו הרבה לא שמש עמד שם על הגברים הנצרכים לפתוח להם את דלת התא ולתת להם נייר לקינוח, אלא שמשית בסינָר לבן ובמצנפת לבנה לראשה שהיתה, בנוסף על תפקידי השמשוּת במקום, גם מצחצחת נעליים במתקן המיוחד לכך בפרוזדור לצד המראות הגדולות. משיצא מן התא וראה את פניה הוצף שפעת חמימות של רגשי רוך וחמלה: בקוֵי עיניה וחיוכה דמתה לאמו בשעות רצון, כשרוחה טובה היתה עליה ופיה היה מפזם מפזמונות ימי לימודיה. ההרהור, שאמו עלולה גם היא לנקות בית־כיסא ציבורי ביום־מן־הימים ולצחצח את נעליהם של העוברים והיושבים בו, צבט לרגע את ליבּו משפנתה אליו השמשית בשאלה שמא יואיל האדון להניח לה לצחצח את נעליו. משהתישב בכיסא הרם והנוח ושם את רגלו על־גבי שרפרף הצחצוח המבריק בעיטורי נחושת קלל אשר לו, נמוג חששו והלך ככל שהוסיף להפוך באותה אפשרות. אמו לא היתה הולכת לנקות בתי־כיסא ציבוריים גם אילו נמצאה פתאום, בעקבות פגעים רעים אילו שהם, בלי קורת־גג לראשה ובלי פרוסת לחם לפיה, ולא היתה לה אפשרות להרוִיח כסף אלא בדרך זו בלבד. לעבודה זו שולחת היתה את אחותה הבכירה, את הדודה פנינה הכדוריית, ולא לזו בלבד. בכלל לא היתה היא יוצאת לעבודה, ואפילו לא לנכבדת ביותר העיניה, נאמר – לניהול בית־ספר לבנות על שם אוֶלינה די־רוטשילד. ומה אילולי היתה הדודה פנינה בנמצא? כי אז חזקה עליה, על הגברת ג’נטילה לוריא, שהיתה מפשפשת ומוצאת לה איזושהי פנינה אחרת. “אני לא נוצרתי לנקות בתי־כיסא ציבוריים!” עלה באוזני־רוחו קולה של אמו. “ואשה זו שמצחצחת במסירות־נפש – כן כן, במסירות־נפש! – את נעלי, היא כן נוצרה לנקות בתי־כיסא ציבוריים?!” שמע את קולו שלו העונה לאמו בנוכחותה של השמשית הממשיכה ברוח טובה ובמאור פנים בעבודה אשר לא לה נוצרה. יותר מכל נגע אל ליבּו מאור הפנים בו נענתה לכל דורשיה, כמארחת השמחה להגיש עוגיות ממאפה ידיה ולהשביע את רצונם של קרואיה הנלבבים. עשתה רושם כאחת בנות־הטובים הרכות ומרופדות במותרות הכרך הגדול שנאלצות, משבאה עליהן פורענות, לאכול לחם צר בכל מיני שירותים בזויים משום שמעולם לא למדו מלאכה או מקצוע מעשי, ובשירותים אלה ממשיכות הן בנימוסיהן הטובים ובהשתדלותן להפיק רצון טוב.

“אני זר, מארץ אחרת,” אמר לה. “רק עכשיו הגעתי לפריס.” "גם אני זרה פה, " אמרה והרימה אליו את עיניה המאירות. נראתה כבת חמישים לפחות, אך משהו מיפי נעוריה נשתמר בה. “וגם אני הגעתי לכאן לא מזמן מארצי.”

“ואני חשבתי שצרפתיה את, בת פריס.”

“לא, לא,” אמרה לו וצחקה. “לא צרפתיה אני, ולא בת עיר. אני –בריטונית אני, בת כפר. נולדתי בכפר קטן בבריטאן, כפר קרנק.”

דבריה אלה הכמירו, משום־מה, את רגשת נפשו עוד יותר, ומשסיימה את מלאכת הצחצוח, פִּשפש בכיסו ונתן לה מלוא החופן מטבעות. “לא, לא!” קראה וביררה לעצמה רק את דמי השירות המגיעים לה – “את כל השאר החזר מיד לכיסך,” והחלה מסבירה לו את עניין אחוזי דמי השירות הידועים לו מכבר. “אבל אני רוצה לתת לך את הכל,” אמר ונבוך עוד יותר. “אל תהיה טיפש,” הרגיעה אותו. “איש צעיר אתה, ותזדקק לכסף זה, וביחוד בעיר גדולה וזרה לו. הכסף, כן, כן – הכסף – יכול הוא לתת לך את היקר מכל – את החופש!”

“ודאי קשה הוא ללא נשוא,” – אמר והרגיש עצמו שוטה מופלג מאין כמוהו, “זה השעבוד, שעבוד בתי־הכיסא.”

טועה אתה, איש צעיר," אמרה לו, “מעודי לא הייתי חופשיה כל־כך. מעולם לא היה לי כל־כך טוב.”

מאור עיניה התלווה אליו בדרכו לבית־המלון כעין פשרה שבאה לרכך את עוקץ הסתירה בין החופש היקר לה מכל בעולם הזה, לבין השעבּוד לבית־הכיסא הציבורי שבו טוב לה יותר משהיה לה אי־פעם בחייה. “כפי הנראה נעוץ פה משהו דתי ביסודו,” אמר לעצמו ונזכר באותם סיפורים על הנזירות העושות מתוך התעוררות הנפש הרליגיוזית בכל מלאכה נמבזה וקשה ומבחילה. וגם בנקודה זו צפויה היתה לו תדהמה. מאחר שהגיע אליה שוב לצחצוח הנעלים המיותר ביום־כל־הקדושים, השמיע באוזניה משהו על הקדושים שבזכותם אפילו הסטודנטים המתנגדים לדת נהנים מיום של חופש מן הלימודים.

“את כל הקדושים הללו לא היה לי הכבוד לפגוש,” ענתה היא ואמרה לו, להפתעתו, במאור פניה התמים, “אבל אם דומים הם במשהו לקדושים המוכרים לי, יכולה אני להניח את דעתך שלא חופש הביאו הם לעולם, אלא שעבוד. הקדושים שאני היכּרתי הפכו את חיי לגיהנום עלי אדמות, שממנו לא ניצלתי אלא בזכותה של אשה אחת שנחשבת בעיניהם למכשפה, פּגנית בעלת־אוֹב.”

מי הם הקדושים שמכירה היא? הקדושים המוכרים ויודעים לה היטב אינם אלא אמהּ שלהּ ובעלהּ שלהּ. מעלות קדושתהּ של אמהּ מפורסמות לא רק בכפר מולדתה, אלא באיפרכיה כולה, בכל ישובי החוף הפרא ומפרץ מוֹרּבִּיהָאן, ואפילו הכומר אמר עליה, אחר שנידבה מאה אלף לבדק־הבית של הכנסיה העתיקה, שראויה היא להימנות עם קדושי הכנסיה הקתולית. אדמות האזור ברובן שייכות לה, אך לבתה לא נתנה מעולם אגורה אחת שתלך לקנות לעצמה סוכריה אצל החנוָני, וזאת אך ורק מתוך טעמים שבקדושה. מאותם טעמים חינכה את בתה על סיפורים נאמנים של היסורים על כל סוגיהם השונים והמשונים המזומנים בעולם הבא לנפשות החוטאות, ומתוך אותם טעמים קדושים עצמם זיווגה אותה, משהגיעה לפרקה, ליורש היחיד של קרקעות החוָה הסמוכה. בעלה קדוש הוא לא בזכות מה שעשה למען אמונתו, אלא בזכות מה שלא עשה למענה. מאמין גדול הוא בשחרור בריטאן מן השעבוד הצרפתי. אילו אך ניתן לו, היה מגרש את הצרפתים, אותם ואת שפתם ואת נימוסיהם מכל ארץ בריטאן ושולט ביד רמה ובזרוע נטויה ובהדר גדול מן האוקינוס האטלנטי ועד לעיר נאנט כפי שעשה בשעתו נוֹמינוֹ, הדוכס הגדול של ארץ בריטאן שנודע בעולם כולו לשם ולתפארת. היה מעורר ומלהיב את הבריטונים, מוכר את כל אדמות אביו ושאר נכסי המשפחה וקונה בהם רובים למלחמת־השחרור: היה מארגן ומקים ומצייד בכספו שלו פלוגות שלמוֹת מקרב האיכרים והפועלים, כובש את תחנת המשטרה בכפר, ואחר־כך את הפרֶפֶקטורה של המחוז, וכן הלאה וכן הלאה עד שהיה משתלט על הארץ כולה וזוכה לשם ולתהילת עולמים, אך תחילה יש לכבוש את תחנת המשטרה בכפר. את כל עלילותיו נאפּדוֹת ההוד, את יעוד חייו והדר מעשיו וכבוד שמו הקריב, בקדושתו כי רבה, על מזבח משפחתו. צער גדול נצטערו אמו ואביו הזקנים והחולים מששמעו שיש את נפשו למכור את האדמות כולן, וכשנסתבר להם שעומד הוא לקנות בכסף הנחלה רובים כדי להתפרץ לתחנת המשטרה, אחזתם פלצות ועולמם חשך בעדם. אילו הוציא את האידיאה המפעמת בליבּו מן הכוח אל הפועל, היה מוריד את שׁיבת הוריו ביגון שאולה, אך לא הוא השאפתן האנוֹכיי שיעשה זאת, לא הוא האיש שיקריב את משפחתו על מזבח שאיפותיו; ונהפוך הוא – הוא מעלה את חייו, כל רגע ורגע מחייו החולפים ללא שוב וללא תמורה, קורבן־עולה על מזבח משפחתו שכוללת, מאז נישואיו, גם את אשתו, ולאחרונה – בעיקר אותה. את יגון חייו העקורים על מזבח משפחתו מטבע הוא כל היום כולו בטיפה המרה, ובלילה ידבר משפטים את אשתו, ולא רק ידבר, אלא גם יחלוק לה מנה אחת אפים סטירות לחי וחבטות קשות ונאמנות, ביחוד מאז תששה גבוּרתוֹ ונמוגה. אמת ניתנה להיאמר שגם בצעירותו, כשנכנס לחופה ולמעשים, לא על כוח־גברוּתוֹ היתה תפארתו, אך מנחת זרועו החל מטעים את אשתו בעיקר מאז אבד לו כליל כוח־הגברא. וכך, בין קדושת אמהּ לקדושת בעלהּ היו חייה מבליחים ודועכים עד שקמה ליאונטין, המשרתת הזקנה, והצילתה מידי שניהם. ליאונטין היא שעזרה לה לברוח מן הבית, ומה שחשוב מזה – היא – היא ששיחררה אותה מן הפחדים שכּפתוּה כל ימי חייה לאמה ולבעלה, היא – היא שהפיחה בה את אומץ־הרוח לקום ולעשות את המעשה.

“ואיך עשתה זאת?” שאל גבריאל.

“אינני יודעת,” אמרה מצחצחת הנעלים, “יש לה מין כוח שכזה. ליאונטין זאת נחשבת במקומנו למכשפה, מין בעלת־אוב וידעונית.”

מאז מבוכת הפעם הראשונה היה גבריאל מקפיד לתת לה דמי שירות בשיעור המקובל, וכן גם עשה עכשיו, אך היא הרימה אליו משרפרף הצחצוח את עיניה המאירות, חייככה ואמרה “היום מרשה אני לך לתת לי דמי־שתיה כאוַת־נפשך, הרי יום־כל־הקדושים הוא היום!”

“ואשר ליחסו של קלוִין אל כל הקדושים הקתולים…” אמר אחד משני האדונים שעברו בפרוזדור, ומעבר לדלת, במרחק שבין דפיקה מנומסת אחת לרעותה, נשמעו פסיעות רגליו של רועה העדה החשוב כל־כך בעיניה של סוכנת האכסניה. זו, בוודאי, היתה מכנה אותו לא בתארים “יקר וגדול ודגול” אלא בשם “איש קדוש” אילו קתולית היתה ולא הוגינוטית. עם הפסיעות המתקרבות לדלת נדמה היה לו ששומע הוא גם המהוּם של מנגינה, כאילו היה אותו איש מפזם לעצמו מנגינת שיר, ולא שיר מעלות או הימנון של קדושה נוצרית, אלא דוקא את השיר “בחורשה על גבעת השלושה” שהיה אהוב על גבריאל בימי לימודיו בסמינר של “עזרה”. תעתוע דמיון דומה כבר קרה לו, לגבריאל, באותו לילה בו יצא אל חוף המנהירים וקול שירה הגיע לאוזניו מן המפרץ. אז נדמה היה לו ששומע הוא את מנגינת השיר “פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות/…” ורק משהתקרב אל הצעירים היושבים בסירה שבמפרץ נתחוור לו ששרים הם את שיר העם הנפוץ בקרנק “זה כתוב בשמים…” באותה שעה נלפת חרדה עמומה, ואילו עכשיו, מכיוון שכבר ידע שאין זה אלא תעתוע, שיעשעתהו ליצנות דמיונו, וכבר ראה בעיני־רוחו את עצמו מספר לאמו סיפור מעשה מוזר שקרה לו בעיירה הצרפתית נוֹיוֹן בצפון־מזרחה של פריס. הוא עבד אז כּסבּל בחברת התובלה הגדולה “קאלברסון”, ונשא חבילה לפסטור הוגינוטי אחד שהתגורר באכסניה של כמרים. מעבר לדלת שמע את הפסטור החשוב הפוסע הלוך ושוב בחדרו ונושא מין תפילה חרישית לאלוהיו. כשרכן לדפוק על הדלת הגיעה לאוזניו מנגינת התפילה החרישית, והנה אין זו תפילה אלא המהוּם של פזמון, ולא סתם פזמון אלא פזמון השיר “בחורשה על גבעת השלושה.” הכומר היה מסתובב בחדרו ושר לו לעצמו את השיר “…אל נא עלם, אל נא תגע בי / בשורה רעה מבשר ליבּי / בחורשה על גבעת השלושה / היא הופיעה יעלת־חן / גזרת תמר, חטיבת שן… / בחורשה על גבעת השלושה…/” אמו תשׂא אליו את עיניה בצער מהול בכעס, תיאנח ותאמר, “או גבּי גבּי, אתה והפנטסיות המזרחיות שלך! אמור לי, בבקשה, במה טוב אתה מאביך, מן הנואף התורכּי הזקן! וכי מה פלא יש בכך? הלוא עצם מעצמו אתה, ובשר מבשרו!”

הדלת נפתחה והכומר שלח ידו האחת לקבל את החבילה ובשניה פִּשפש בכיסו להעלות כמה מטבעות דמי־שתיה לסבל. כשהרים הכומר את ראשו, ראה גבריאל, מתחת למגבעת השחורה, את פני סְרוּלִיק הקטן, את פניו של ישראל שושן חברו משכבר הימים, מימי הישיבה הקטנה של ר' אברהמל’ה בעיר העתיקה, וישיבת הרב קוק וסמינר המורים מיסודה של חברת “עזרה”.

פני סרוליק הקטן שצצו פתאום מתחת למגבעת האפורה באותו סבר נלפת, מוּבס, רהוי ועם־זאת עיקש בהתקוממתו כפי שהיה לו בשנת הלימודים האחרונה בסמינר למורים, בתקופה בה התענה בקשים שבמכאובי אהבתו הנואלת הגדולה, לאוריתה, בתו של השופט דן גוטקין, הציפו את גבריאל – עם מכּת־הלם־התדהמה – בגל של חום ועליצות, אך פרץ צחוקו נקטם לרגע עם הבּלהה שאחזה בסרוליק הקטן: חיוָרון אפרפר פשט בלחייו האדמוניות, הבולטות משני עברי עיניו המלוכסנות סינית מבעד למשקפיו הגדולים. הוא התמוטט לאחוריו, נתקל בשולחן ונאחז בקצהו בידו האחת, ואילו בשניה, האוחזת עדיין במטבעות שביקש לתת לפני רגע דמי־שתיה לסבּל, היה כמו מסוכך על עיניו מפני החזוּת הקשה הנשקפת לו. משהתעשת, מילמל סרוליק הקטן משהו על האדם המודרני הנושא את צלבו המודרני מודפס באותיות גדולות על גבו, וגבריאל חזר ופרץ בצחוק וקרא, “סרוליק, סרוליק! הנח לכל השטויות הנדושות על הצלבים המודרניים בזמנים המודרניים ואמור לי, לכל הרוחות, מה זה קרה לך? מה זה אתה עושה פה?”

“מה אני עושה פה?” חזר סרוליק הקטן ותיקן את משקפיו על אפו והחליק על לחייו ששבו לפרוח באדמומיותם הרגילה “אני מכין הרצאה על הסעודה האחרונה. יש לי כמה רעיונות משלי על משמעות הסעודה האחרונה שנדמה לי שיש בהם משום חידוש, גם עשויים הם לתרום להבנת גאולת הנפש על־ידי המשיח. ובמשיח…” בהתעוררות גוברת והולכת החל לפתח את ראשי הפרקים של הרצאתו לפני גבריאל שהשעין את החבילה על המיטה התיַשב בכיסא, שילב את ידיו על חזהו ואמר לעצמו, “ואולי באמת אני מת?” האימה שנפלה זה עתה למראהו של סרוליק הקטן היתה אֵימַת־רוּח הרפאים הניצבת פתאום על דרכו של אָדם. פעם קרא משהו על הדרכים בהן יבחן האדם את עצמו לדעת אם עדיין בחיים הוא, אם לא פרחה בינתיים נשמתו מבית גופה שלא מדעת. הבדוקה והמנוסה שבאותן דרכים – כך נאמר שם – היא בדיקת הצל: אם ימצא צל לעצמו, משמע שקיים גוף שמטיל אותו. אז, כשקרא את הדברים מתוך הצטעצעות בפולקלור ובשעשועיו, לא מילל ולא פילל ששאלה זו תעמוד אי־פעם על סדר יומו. “ימים טובים” חשב ופרץ בצחוק מתוך מין זחיחות־דעת שאין לה גבול, “אני מחפש את הצל של עצמי. ואולי גם סרוליק הקטן מת, כמוני, אלא שהוא לא יודע זאת?” עליצותו פשטה ועלתה משהביט על סביבותיו ולא מצא כל צל ברור לא לעצמו וגם לא לסרוליק הקטן. באור האפרפר של דוק־ערפל־התמיד המקיף את עיירות הצפון להסתיר מהן את עין השמש לא נתגלו לעיניו אלא גוָנים ובני־גוָנים רכים ודקים מתמזגים זה בזה ללא כל קוֵי גבול.