קמד. בני משה    🔗

אמרוּ רבוֹתינוּ:

בשעה שגלוּ ישראל לבבל ובאוּ להם לנהר פרת–כמא דאַת אמר: ‘על נהרוֹת בבל שם ישבנוּ גם בכינוּ’¹, – אמרוּ אוּמות העולם ללויים: עמדוּ לפני עבוֹדה זרה ואמרוּ שירה כדרך שהייתם משוֹררים בבית המקדש! אמרוּ להם הלויים: שוֹטים שהייתם משוֹררים בבית־המקדש! אמרוֹ להם הלויים: שוֹטים שבעוֹלם! אלמלי אמרנוּ שירה על כל נס ונס, שעשה לנוּ הקדוֹש ברוּך הוא, לא גלינוּ מארצנוּ, אלא הוֹסיף לנוּ כבוֹד על כבודנו וגדולה על גדוּלתנוּ–ונאמר שירה לפני עבוֹדה זרה? מיד עמדוּ עליהם והרגוּ מהם תלי תלים; ואף על פי שהרגוּ מהם הרבה, גדוֹלה היתה השמחה, שלא עבדוּ עבוֹדה זרה; לכך נאמר: ‘ותוללינוּ שמחה!’² – מה עשוּ הלויים שנשארוּ? קיצצוּ אצבעוֹתיהם, כדי שלא יקישוּ בכינוֹרוֹת, וכשהיוּ אוֹמרים: שוֹררוּ–היו מראים אצבעוֹתיהם מקוּצצוֹת ואוֹמרים להם:‘איך נשיר את שיר יי על אדמת נכר’³ ואצבעוֹתינוּ מקוּצצוֹת?

כיוָן שבא הלילה, ירד הענן וכיסה עליהם ועל נשיהם ובנוֹתיהם וּבניהם, והאיר להם הקדוֹש ברוּך הוּא בעמוּד אש והוֹליכם כל הלילה עד אוֹר הבוֹקר והניחם על שפת הים. כיוָן שזרח השמש, נסתלקוּ הענן ועמוּד האש והמשיך הקדוֹש ברוּך לפניהם נחל אחד, שמוֹ סמבטיוֹן וסגר בפניהם, כדי שלא יוּּכל אדם לעבוֹר אליהם. והים סוֹבב עליהם מהלך שלוֹשה חדשים על שלוֹשה חדשים מרוּבע וּמהצד האחר לא היה סוֹבב כל הרוּח והמשיך הקדוֹש ברוּך הוּא אוֹתוֹ נהר וסגר בפניהם. וּתחוּם אוֹתוֹ נהר מאתיים אמה. והנהר היה מלא חוֹל ואבנים וּמוֹשך חוֹל ואבנים ועוֹשה רעש גדוֹל בלילה מהלך חצי יוֹם וּמושך החוֹל והאבנים כל ששת ימי המעשה וּבשבת ינוּח; ומיד תעלה אש מערב שבת עד מוֹצאי שבת מצד הנחל והאש לוֹהטת. ולא יוּכל אדם להגיע אל הנחל כמהלך מיל וּמלהטת האש כל מה שיצמח סביב הנהר עד שמיטאטאת הארץ.

ואוֹתם לויים בני משה הם והיוּ עוֹמדים לפנים מן הנחל, ואין ביניהם בהמה טמאה ולא חיה טמאה ולא שוּם רמש האדמה; ועמהם צאן וּבקר. ויש אצלם עוֹד ששה מעיינוֹת ויתקבצוּ כוּלם לאגם אחד וישקוּ מהם ארצם. וּבאותו אגם ישרצוּ כל מיני דגים, ועל המעיינות ועל האגם יפרחוּ כל מיני עוֹפוֹת טהוֹרים ועמהם כל מיני פירוֹת. והם זוֹרעים וקוֹצרים וזוֹרעים אחד וקוֹצרים מאה. והם היוּ בעלי אמוּנה, בעלי תוֹרה, בעלי משנה ואגדה. והם היוּ חכמים, חסידים וּקדוֹשים ואין נשבעים לשקר. וחייהם מאה ועשרים שנה, ולא ימוּת להם בן בחיי אביהם, ורוֹאים שלושה וארבעה דוֹרוֹת. והם בעצמם בוֹנים בתים וחוֹרשים וזוֹרעים, לפי שאין להם עבדים וּשפחוֹת, ואין סוֹגרים בתיהם בלילה. ונער קטן הוֹלך עם בהמתוֹ מהלך כמה ימים ואין מתיירא לא מן הלסטים ולא מחיה רעה ולא מן רמש האדמה ולא מן השדים ולא מכל דבר רע, מפני שהם קדוֹשים. ועדיין הם עוֹמדים בקדוּשתוֹ של משה רבנוּ עליו השלוֹם, לפיכך נתן להם הקדוֹש ברוּך הוא כל זאת וּבחר בהם; ואינם רוֹאים שוּם אדם ולא שוּם אדם רוֹאה אותם, אלא ארבעה שבטים בלבד: דן ונפתלי, גד ואשר, שהם יוֹשבים מעבר לנהרי כוּש.

ועוֹד שבט מבני משה רבנוּ עליו השלוֹם, הצדיק עבד יי, הנקרא שמוֹ שבט ינוּס, שנס מעבוֹדה זרה ודבק ביראת השם, והם חוֹנים אצל הנחל ששמו סמבטיוֹן. והנחל סוֹבבם מהלך שלוֹשה חדשים על שלוֹשה חדשים. ושוֹכנים בבתים מפוֹארים ובבניינים הדוּרים וּבמגדלים, שיכינוּ לעצמם בזמן שמחתם על פילים. ואין עמהם דבר טמא ולא עוֹף טמא ולא חיה טמאה ולא בהמה טמאה ולא זבוּב ולא פרעוֹשים ולא כינים, ולא שוּעלים ולא עקרבים ולא נחשים ולא כלבים – זוּלתי צאן וּבקר ועוֹפוֹת. וצאנם תלדנה שתי פעמים בשנה, וגם יזרעוּ שתי פעמים בשנה וזוֹרעים וקוֹצרים. ולהם גנוֹת וּפרדסים וזיתים ורימוֹנים וּתאנים וכל מיני קטניוֹת ואבטיחים וקישוּאים ובצלים ושוּמים ושעוֹרים וחיטים, וּמכל אחד יוֹצא מאה. וכוּלם טהוֹרים בעלי־טבילה, ואינם נשבעים כלל; ומי שמזכיר השם לבטלה יצעקוּ עליו ויאמרוּ, כי בעוון שבוּעה בניכם ימוּתוּ קטנים. ומהם מאריכים ימים. וכוּלם לויים ואין להם לא כהן ולא ישראל.

 

קמה. דן ואחיו השבטים    🔗

אמרוּ רבוֹתינוּ:

בשעה שעמד ירבעם בן נבט ועשה שני עגלים של זהב והחטיא את ישראל ונחלקה מלכוּת בית־דוד, וכנס עשרת שבטים מישראל ואמר להם: צאוּ והילחמוּ עם רחבעם ועם יושבי ירוּשלים! אמרוּ לוֹ: נלחמים אנוּ עם אחינוּ בני אדוֹננו דוד מלך ישראל ויהוּדה? – ועלוּ אליו זקני ישראל ואמרוּ לוֹ: אין לנוּ בכל ישראל גיבוֹרי חיל ואנשי מלחמה כשבט דן; צווה אוֹתם שיילחמוּ עם יהוּדה. מיד אמר להם ירבעם: בני דן, צאוּ והילחמוּ עם יהוּדה וּבנימין. אמרוּ לוֹ: בחיי אבינוּ דן, אין אנוּ עושים מלחמה עם אחינוּ ולא נשפוך דמם חינם! – מיד נטלוּ בני דן חרבוֹת, קשתוֹת וחצים וּרמחים ומסרוּ עצמם לעשוֹת מלחמה עם ירבעם עד שהצילם יי מלשפוֹך דם אחיהם.

והיוּ מכריזים בכל שבט דן ואוֹמרים: נוּסוּ בני דן וּצאוּ מארץ ישראל ונלך אל מצרים! וייוָעצוּ על ארץ מצרים להכחידה ולהרוֹג את כל יוֹשביה. אמרוּ להם נשיאיהם: אנה תלכוּ? והלא כבר כתוּב בתוֹרה: ‘לא תוֹסיפוּ לראוֹתם עוֹד עד עוֹלם!’⁴ ועוֹד היוּ יוֹעצים על מוֹאב ועמוֹן, וּכשראוּ כתוּב בתוֹרה שהקדוֹש ברוּך הוּא מנע את ישראל מלירוֹש גבוּלם, נתן להם הקדוֹש ברוּך הוּּּא רוּח טוֹבה. והיוּ בני דן עוֹלים נגד נהר פישוֹן ונוֹסעים על הגמלים. עד שהגיעוּ לנהר כוּש, ומצאוּ הארץ שמנה, טוֹבה וּרחבה, שדוֹת וּכרמים, גנים וּפרדסים. ולא מנעוּ יושבי הארץ את בני דן משבת עמהם וכרתוּ להם ברית. והיוּ בני כוּש פוֹרעים להם מס וישבוּ עמהם שנים רבוֹת, עד שפרוּ ורבוּ עד למאד.

ואחרי מוֹת סנחריב נסעוּ להם שלוֹשה שבטים מישראל, והם נפתלי, גד ואשר, והיוּ נוֹסעים וחוֹנים עד אצל גבוּלם של בני דן והרגוּ באנשי כוּש כל שבט ושבט שלוֹשה חדשים בשנה ושלל השבט לשבטוֹ.

ארבעת השבטים שהם דן ונפתלי, גד ואשר, חוֹנים בחוילה הקדוּמה אשר שם הזהב, והם מקוֹמוֹת טוֹבים וקיימים במלכוּת פרוַיים ממשלת הוֹרינוֹס, וּבוֹטחים בקוֹנם תחילה, והאל בעזרם. והשבטים האלה שמוּ ידיהם בעוֹרף אוֹיביהם; וּבכל שנה ושנה עוֹשים מלחמה עם שבע מלכוּיוֹת ושבע ארצוֹת, והם מעבר לנהר כוּש. ואלוּּּ ארבעה השבטים יש להם זהב וכסף ואבנים טוֹבוֹת וצאן וּבקר וּגמלים וחמוֹרים הרבה מאד, וזוֹרעים וקוֹצרים ויוֹשבים באוֹהלים; וּכשירצוּ נוֹסעים וחוֹנים באהליהם מגבוּל לגבוּל מהלך שני ימים על שני ימים; וּבמקוֹם שהם חוֹנים, אין לך מקוֹם שתיכנס שם רגל בני אדם. –

ושם מלכם עוֹזיאל. ושם הנשיא הגדוֹל אליצפן מבני אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלוֹ לבן כתוּב בשחוֹר: ‘שמע ישראל יי אלהינו יי אחד!’⁵ וּבעת אשר יבקש לצאת למלחמה, יצעק הצוֹעק בקוֹל שוֹפר ויבוֹא שר הצבא ויצאוּ החיילוֹת במאה ועשרים דגלים לבנים קטנים. וכל שלוֹשה חדשים יוצא שבט אחד למלחמה והשבט עוֹמד בחוּץ, וכל מה שיביאוּ משלל אוֹיביהם יחלקוּ עם השבט שלהם. –

וכך הם עוֹשים עד משלם שלוֹשה חדשים וחוֹזרים וּמביאים כל השלל למלך עוּזיאל ומחלק הכל עם כל ישראל. וזה החוֹק להם מהמלך דוד עד היוֹם. והמלך עוּזיאל נוֹטל חלקוֹ נוֹתן לכל החכמים בעלי תוֹרה יוֹשבי אוֹהלים. –

וּמבני שמשוֹן – שבט בני דן – אלוּ על כוּלם. אין בוֹרחים כלל [במלחמה], כי בוּשה גדוֹלה זאת אצלם. והם כחוֹל הים עתה ואין להם עסק כי אם מלחמה. ובעת שיילחמוּ יאמרוּ: לא טוֹב לגבר שינוּס, ימוּת בחוּר ואל ינוּס, וחזק לבוֹ אל יי; ואוֹמרים כמה פעמים וקוֹראים כוּלם יחד: ‘שמע ישראל יי אלהינו יי אחד!’

[אלדד הדני מספר:]    🔗

ארבעה שבטים הם במקוֹם אחד, דן ונפתלי, גד ואשר. שם המקוֹם חוילה הקדוּמה, אשר שם הזהב. ויש להם שוֹפט עברוֹן שמו, ודנים בארבע מיתוֹת בית דין ויוֹשבים באוֹהלים וחוֹנים ונוֹסעים ממקוֹם למקוֹם. ונלחמים עם שבעת מלכי כוּש; ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמישה מאוֹתם המלכים סוֹבבים אוֹתם מאחריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת. וּמי שהוּא רך־לבב נוֹתנים אוֹתוֹ לנחלת יי. יש להם המקרא כוּלוֹ, ואין קוֹראים מגילה ממעשה אסתר, כי לא היוּ באוֹתוֹ הנס. ולא מגילת איכה, כדי שלא לשבוֹר לבם; וכל תלמוּד שלהם אין שם שוּם חכם אלא: אמר יהוֹשע מפי משה מפי הגבוּרה.

וכל איש־זרוֹע מהם נוֹתנים אוֹתוֹ לחלק המלחמה ואינם זזים ממלאכתם, אלוּ לתוֹרה ואלוּ למלחמה הם מן השבטים ארבעתם. וכשיוֹצאים אין יוֹצאים מעוֹרבים. גיבוֹרי דן שלוֹשה חדשים ידוּעים רוֹדפים אחר מלחמתם על סוּסיהם ואין יוֹרדים מעליהם כל השבוּע; ולערב־שבת יוֹרדים בכל מקוֹם שהם וסוּסיהם עוֹמדים בכלי־זינם. ואם לא יבוֹאוּ עליהם האוֹיבים, שוֹבתים השבת כמשפט; ואם יבוֹאוּ עליהם האוֹיבים, יוֹצאים בכל כלי זינם והוֹרגים בהם רבים כגבוּרת השם עליהם. ויש שם מגיבוֹרי בני שמשוֹן מבני דלילה והם רצים לקראתם למלחמה, והקטן שבהם ירדוֹף רבים מהם, והרמת־קוֹל אחד מהם בקוֹל ענוֹת־גבוּרה כקוֹל הארי וקוֹרא בקוֹל גדוֹל: ליי הישוּעה ועל עמך שבטי ישוּרוּן גבוּרתך סלה! –

נפתלי, גד ואשר לאחר חוּרבן בית ראשוֹן באוּ לדן, מפני שמתחילה היו יוֹשבים עם יששכר בעריהם והיוּ מתקוֹטטים עמהם, שהיוּ אוֹמרים להם: אתם בני השפחוֹת! ונתייראוּ אלוּ, שלא תפוֹל מלחמה בינהם, ונסעוּ והלכוּ עד שהגיעוּ לדן ונעשוּ ארבעה שבטים במקוֹם אחד.

וארבעה שבטים הללוּ, דן ונפתלי, גד ואשר עוֹמדים עם מקניהם על שפת הנחל סמבטיוֹן לגזוֹז את צאנם, כי היא ארץ שטוּחה וּמישוֹר וּנקיה, שלא יעלה בה לא קוֹץ ולא ירק. וּכשיראוּ שבט משה, הם מתקבצים ועוֹמדים על שפת הנחל, והם קוֹראים ואוֹמרים: ‘אחינוּ שבטי ישוּרוּן!’ והם נוֹתנים שלוֹם אלוּ לאלוּ.

 

קמו. אלכסנדר בארץ השבטים    🔗

א    🔗

ויהי אחרי כן, ויסע המלך אלכסנדר עם כל חילוֹ ארץ לכיש, והארץ ההיא מלאה בריכוֹת מים וּשמנה מאד; ואין יכוֹלים לבוֹא בארץ כי אם בספינוֹת. ויעש המלך כשלוֹש מאוֹת ספינוֹת ויעבוֹר במים. – ויבוֹאוּ ארץ כוּש, והיא הארץ הסמוּכה לעשרת השבטים. ויבוֹא המלך עד הנהר הסמוּך וסוֹבב את ארץ השבטים ולא היה יכוֹל לבוֹא אליהם, כי אבנים גדוֹלוֹת מתהפכוֹת בנחל כל ימות החוֹל עד ערב שבת סמוּך לחשכה. ויחן שם המלך עד יוֹם הששי עם כל חילוֹתיו עד סמוּך לחשכה, וינוּחוּ האבנים ולא נתעוֹררוּ. ויעבוֹר המלך עם כל חילוֹ במים ויעבוֹר את הנהר ויחן שם על המים, עד אשר יראה איך יפוֹל הדבר. וישלח המלך מלאכים אל עם הארץ לחקוֹר ולידע מאיזה עם המה? ויגידוּ לוֹ לאמוֹר: אנחנוּ עם יי אשר יצאנוּ מארצנוּ בימי סנחריב מלך אשוּר. וישוּבוּ המלאכים ויגידוּ למלך וישמח המלך מאד.

וישלח את מנחם הסוֹפר⁶ אל היהוּדים לשאוֹל מהם, אם יעבוֹר דרך ארצם עם כל חילוֹ? ויהי בבוֹא מנחם אל היהוּדים וידבר אליהם בלשוֹן הקוֹדש. ויאמרוּ לוֹ: יהוּדי אתה? ויאמר: כן. ויחר להם עליו מאד ויאמרוּ לוֹ: ואיך לא יראת את אלהי אבוֹתיך ותעש הרע ותחלל יוֹם שבת קוֹדש? דע, כי מוֹת תמוּת! ויען מנחם ויאמר להם: אל יחר אפכם, כי אימת מלכוּת עלי והוּצרכתי לעבוֹר המים ביוֹם השבת, שאם לא כן הייתי נשאר לבדי והייתי מסתכן בנפשי מפני חיוֹת רעוֹת; והתוֹרה אמרה: ‘הישמר לך ושמוֹר נפשך!’⁷ – ויענוּ ויאמרוּ לוֹ: שקר דיברת, כי אין בכל הארץ הזאת חיוֹת רעוֹת, כי בנינוּ רוֹעים צאננוּ ואין כל חיה מזקתם לא ביום ולא בלילה; ועתה צא מן הארץ הזאת, כי בן מוות אתה, כי חיללת את יום השבת ללכת יותר מאלפים אמה!

ויהי כשמוֹע מנחם הדברים האלה ויתעצב אל לבוֹ ויבוֹא אל המלך. ויאמר לוֹ המלך: מדוּע פניך רעים? ויספר לוֹ מנחם את כל אשר קרהוּ. וייבהל המלך מאד ויוֹסף עוֹד שלוֹח שרים רבים ונכבדים ויבוֹאוּ אל היהוּדים; ולא רצוּ להשיב להם דבר, עד אשר ימוֹלוּ בשר ערלתם. וילכוּ ויגידוּ למלך. ויצו המלך לעשוֹת כן. ויעשוּ כן.

וילך המלך אל היהוּדים וימצאם חוֹנים כוּלם באוֹהלים, והאוֹהלים צבוּעים בכל מיני צבע. ויבוֹא אל אוֹהל אחד וימצא שם זקן וספרוֹ בידוֹ. וישאל לוֹ המלך לשלוֹם. ולא ענה אוֹתוֹ דבר. ויאמר לוֹ המלך: אני נימוֹל כמוֹך,⁸ ואני מלך בן מלך. ויהי כשמוֹע הזקן, ויקם כנגדוֹ ויוֹשיבוֹ בתוֹך אהלוֹ ויכבדוֹ מאד. ויאמר לוֹ המלך:מה זה שאינכם מתקבצים יחד להילחם בי? והלא רוֹאים אתם, שיש לי חיל גדוֹל, ולמה אינכם יראים מפני? ויען הזקן ויאמר: וכמה יש בכל חילוֹתיך? ויאמר המלך: איני יוֹדע מספר חילי. ויאמר לוֹ הזקן: אין אָנוּ יראים ממך, כי נתקיים בנוּ המקרא: ‘ורדפוּ מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדוֹפוּ ונפלוּ אוֹיביכם לפניכם לחרב!’⁹ – – –

ב    🔗

(בארץ בני יוֹנדב בן רכב)    🔗

וילך אלכסנדר משם במדבר אחר. וילך עד הים ולא ראה לא עוֹף ולא חיה כי אם שמים וארץ בלבד. ויבוֹא בספינה אל אי אחד; וישמע מדברים בלשוֹן בני אדם, והם יוָנים, והמדברים לא ראוּ אוֹתם. וישלח מאנשיו אל האי, וידלג עליהם סרטן אחד ויגרע מהם חמישים וארבעה אנשים. ץ

ויברח מהמקוֹם ההוּא דרך שני ימים. ויפגע במקוֹם החוֹשך אשר לא יאיר שם השמש ויחפוֹץ ללכת עד מקוֹם בני יוֹנדב בן רכב.¹⁰וייועץ עם יוֹעציו לבוֹא שמה עם אלף ושלוֹש מאוֹת גיבוֹרים. ויקח עמוֹ אתוֹן מינקת עַיִִר, ויאסוֹר את העַיִר בנה במבוֹא המקוֹם, ויבוֹא הוּא במקום, וימצא אויר המקוֹם מעוּנן בעלטה ואד, ולא ראוּ איש את רעהוּ. והארץ ההיא מלוּחלחת בטיט. ויפגעוּ בעוֹפוֹת גדוֹלים, וּפניהם פני אדם, והיו מעופפים ומדברים בלשוֹן יוָנית. ויאמרוּ לוֹ: אלכסנדר, למה תדרוֹך בארץ אלים? אינך יכוֹל לבוֹא לבית אלהים ובית עבדיו, שוּב לך, כי לא תוּכל לדרוֹך באיים שיוֹשבים שם קדוֹשי אלהים וזרע אברהם עבדוֹ, ואל תתחר לעלוֹת במרוֹם השמים!

וירעד אלכסנדר מפני העוֹפוֹת. וידבר אליו עוֹף אחד ויאמר לוֹ בלשוֹן יוָנית: דע לך, אלכסנדר, כי תכבוֹש מלכוּת הוֹדוּ ותהרוֹג פוֹרוֹס המלך! וילכוּ העוֹפוֹת לדרכם. ויצא משם לסוֹף עשרים יוֹם וימצא את מחנהוּ במקוֹם אשר הניחוֹ. ויבנה שערים במקוֹם ההוּא ויסגוֹר את מבוֹא המקוֹם. ויכתוֹב באבנים כל אשר ראה.

 

קמז. אלדד הדני    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

ועכשיו נספר לאחינוּ שבטי ישוּרוּן על עסק אלדד הדני המגיד כל זה, איך היתה יציאתוֹ בכל הארצוֹת. שהוּא נאצל משבט דן ועשה לוֹ השם נס גדוֹל והצילוֹ מכמה מקוֹמוֹת וכמה צרוֹת, שעברוּ עליו, לצאת לאלוּ הארצוֹת ללכת להגיד לכל בני ישראל המפוּזרים בגוֹלה ענייניו ועניין ארצוֹ לבשר אוֹתם נחמוֹת ולשבר על לבם דברים נחוּמים.

וכך היתה יציאתי (מספר אלדד הדני) מעבר לנהרי כוּש. נכנסנוּ אני ויהוּדי אחד משבט אשר בספינה קטנה לסחוֹר עם אנשי הספינוֹת. ויהי בחצי הלילה, וישב יי רוּח גדוֹל וחזק מאד ונשברה הספינה. וימן יי, ותפשתי לוּח אחד; ויהי כראוֹת חברי כזה, ויתפוֹש גם הוּא עמי אוֹתוֹ הלוּח. והיינוּ עוֹלים ויוֹרדים בוֹ, עד שהשליך אוֹתנוּ הים אצל אוּמה אחת ששמה רוּמרוּם,¹¹והם כוּשיים שחוֹרים בעלי קוֹמה בלא בגד ובלא שמלה עליהם, כי כבהמוֹת נמשלוּ ואוֹכלים בני אדם.

וּכשבאנוּ לארצם, תפשוּ אוֹתנוּ. וראוּ את חברי בריא ושמן ומעוּנג, וישחטוּ אוֹתוֹ ויאכלוּהוּ. ויצעק: אֹוי לי, שהכרתי לאוּמה זוֹ – שהכוּשים יאכלוּ את בשרי![¹²] – וינטלוּ אוֹתי, כי חוֹלה הייתי, בספינה ושמוּ אוֹתי בקוֹלר, עד שאשמין ואבריא. והביאוּ לפני מאכלוֹת טוֹבוֹת אסוּרוֹת. ולא אכלתי דבר; והטמנתי האכילה, והיוּּ שוֹאלים, אם אכלתי, ואמרתי: כן, אכלתי.

והייתי עמהם זמן רב, עד שהשם יתברך עשה עמי נס, שבאוּ עליהם חיל גדוֹל ממקוֹם אחר ושבוּ אותם ובזזוּם והרגוּם, ובתוך השביה שבוּ אוֹתי עמהם. והיוּ אוֹתם הרשעים עוֹבדי אש, וישבתי עמהם ארבע שנים. והיוּ בכל בוֹקר עוֹשים אש גדוֹלה ויקדוּ וישתחווּ לה.

עד שפעם אחת הביאוּני למדינת אָציץ. וימצאני יהוּדי אחד סוֹחר משבט יששכר וקנה אוֹתי בשלוֹשים ושניים זהוּבים וחזר עמי לארצוֹ. והם שרוּיים בהררי תהוֹם, והם תחת ארץ מדי וּפרס והם מקיימים פסוּק זה: ‘לא ימוּש ספר התוֹרה הזה מפיך!’¹² ואין להם עוֹל מלכוּת כי אם עוֹל תוֹרה. ועמהם שרי חיילים, אבל אינם נלחמים עם אדם כי אם בתוֹרה, והם בשלוה והשקט ואין שטן ואין פגע רע. – ואין מגדלים סוּסים ואין בידם כלי זין כי אם מאכלת לשחיטה. וגם אין בידם עוֹשק וגזל, ואפילוּ אם ימצאוּ בדרך שמלוֹת או ממוֹן, לא יוֹשיטוּ ידיהם לקחתם. – ויש להם שוֹפט, ושאלתי עליו, ואמרוּ לי, ששמוֹ נחשוֹן. –

ובני זבוּלוּן חוֹנים בהררי פארן וּמגיעים בשכוּנתם ונוֹטים אוהלים של שׂער הבאים להם ממדינת ארמניא. ומגיעים עד נהר פרת ועוֹסקים בפרקמטיא. –

ושבט ראוּבן נגדם מאחוֹרי הר פארן, ויש ביניהם שלוֹם ואחוָה וריעוּת. – והוֹלכים בדרך מלכי מדי וּפרס, וּמדברים בלשוֹן הקוֹדש ובלשוֹן פרס; ועמהם מקרא ומשנה ותלמוּד ואגדה, ובכל שבת ושבת פוֹתחים טעמי תוֹרה בלשוֹן הקוֹדש והסברה בלשוֹן פרס.

ושבט אפרים וחצי שבט מנשה הם בהרים נגד מדינת מֶכָּה טעוּת הישמעאלים. והם אלו זעוּמי נפש וקהוּיי לב, בעלי סוּסים וכוֹרתים¹³ הדרכים ולא יחוסו על שוֹנאיהם ואין להם מחיה כי אם מהשלל. והם אלוּ גיבוֹרי מלחמה, אחד מהם יוֹציא באלף.

ושבט שמעוֹן וחצי שבט מנשה הם בארץ כשדים רחוֹק ששה חדשים, ואלוּ הם מרוּבים מכוּלם ולוֹקחים מס מעשרים וחמש מלכוּיוֹת. –

ואנחנוּ אוֹמרים בארצנוּ, שקבלה היא בידנוּ, שאתם בני הגוֹלה, שבט יהוּדה ושבט בנימין תחת אמוּנת עבודה זרה בארץ הטמאה המפוּזרים תחת רוֹמים, שהחריבוּ בית אלהינוּ, והיוָנים והישמעאלים חרבם תבוֹא בלבם וקשתוֹתם תישברנה. –

וזה שמי: אלדד בן מחלי בן יחזקאל בן חזקיהו בן עלוּק בן אבנר בן שמעיהוּ בן חתר בן חוּר בן אלקנה בן הילל בן טוּביה בן פדת בן עינן בן נעמן בן טעם בן טעמי בן אוֹנם בן גאוּל בן שלוֹם בן כלב בן עמרם בן דוֹמם בן עוֹבדיהו בן אברהם בן יוֹסף בן משה בן יעקב בן כפוֹר בן אריאל בן אָשר בן איוֹב בן שלם בן אליהוּא בן אהליאב בן אחיסמך בן חישים בן דן בן יעקב אבינו עליו השלוֹם.

נוסח שני    🔗

– – – והנה בא אצלנו צדיק זה מן הארבעה שבטים הללוּ, והוּא משבט דן. הקדוֹש ברוך הוּא גילה אוֹתוֹ אל בניו המפוּזרים בכל פיאוֹת, לבשר אוֹתם נחמוֹת טוֹבוֹת. וכך היתה יציאתוֹ מעבר לנהרי כוּש: נכנס בים הוּא ואחד משבט אָשר לסחוֹר עם אנשי הספינה ולקנוֹת מהם בגדים, והיה להם רוּח סערה עד שקיעת החמה, והלכוּ כל הלילה ברוּח סערה עד שנתייאשוּ מן החיים. וכאור הבוֹקר השליך אוֹתם הרוּח אל אוּמה אחת ושמה רוּמרוּם, והם מבני כוּש והם אוֹכלים בני אדם. –

והיה עמהם זמן הרבה, עד שעשה הקדוֹש ברוּך הוּא עמוֹ נס, וּבאוּ עליהם חיילוֹת גדוֹלים והרגוּ אוֹתם ושבוּ וּבזוּ אוֹתם; וּבכלל השביה נשבה זה הצדיק אלדד הדני.

ואוֹתה האוּמה היתה עוֹבדת האש, ועבוֹדתם קרוֹבה אל עבוֹדת המוֹלך. וּפעם אחת בזמן מן הזמנים ביוֹם המיוּחד להם מתקבצים אל בקעה גדוֹלה, ושם אילן גדוֹל נטוּע מימי קדם, ועליו עוֹלה בתוּלה היפה בנשים ערוּמה ומכה כף אל כף ובירכוֹתיה. לקוֹלה ירגזוּ כוּלם ונוֹפלים על פניהם ארצה, וקמים לאלתר ורצים ונכנסים לבמה גדוֹלה אשר בבקעה ההיא. ויבוֹא האנשים על הנשים, וסוֹגרים הדלתוֹת ומכבים הנרוֹת. וכל איש חוֹטף אשה אחת; ולא יחוּשוּ אם יבוֹא הבן על האם, אוֹ האח על האחוֹת, או האב על הבת. הראשוֹנה אשר תלד בשנה ההיא זכר אוֹ נקבה, שוֹרפים הנוֹלד, ומאוֹתוֹ אפר מזים עליהם. ועוֹשים מעשים אשר לא ייעשוּ ולא שמענוּ מעולם.

והיה צדיק זה עמהם ארבעה ימים, עד שהביאוּ אוֹתוֹ אל מדינת צין וקנה אוֹתוֹ יהוּדי אחד בארבע מאוֹת זהוּבים ושם אוֹתוֹ בים עד שיצא ליבשה. ונפל לשבט יששכר, שהם שוֹכנים בהרים על שפת הים. והם בקצה ארץ פרס וּמדי, והם עוֹסקים בתוֹרה יומם ולילה. –

 

קמח. מקרה אלחנן הסוֹחר    🔗

אלחנן בן יוֹסף היה סוֹֹחר גדוֹל בים. והיה ממדינת הדני והיה חכם וחסיד: כל יוֹם מתפלל, מפרנס עניים ומשיא יתוֹמים ויתוֹמוֹת. והיוּ לוֹ ספינוֹת הרבה, ועשה ספינה אחת בחכמתוֹ ששים חדרים וּלכל אחד העבדים שהיוּ לוֹ עשה לוֹ חדר לעצמוֹ וּסחוֹרתוֹ בחדרוֹ. ועשה מגדל אחד באמצע הספינה לראוֹת את עבדיו וחדריהם. וכל חדר וחדר רחוֹק ממנו ואין עבדיו יכוֹלים ליכנס בחדר חברוֹ שלא ייעצוּ עליו בעבוּר ממוֹנוֹ.ואלחנן הוּא גיבוֹר חיל וּבניו גיבוֹרים, והיוּ ארבעה בתוֹך המגדל.

והיוּ לוֹ בספינה עשרת אלפים כיכר פלפלין ועשרת אלפים כיכר לבוֹנה ועשרת אלפים כיכר קנה וקנמוֹן וכל מיני בשמים, עד שמילא כל הספינה וכל חדריה פה לפה. והיו לוֹ משרתים, מהם יהוּדים וּמהם ישמעאלים, וגם היוּ חוֹבלים משרתי הספינה, והיה לוֹ עשרת אלפים כיכר כסף לקנוֹת מעילים וּבגדים נאים בעוֹלם.

והוא היה רב החוֹבל. וסער עליו רוּח ים ברוּח סערה והשליך הספינה אל ים החווילה והוּא ישב על החוֹל. וירא רבי אלחנן אוּמה אחת מדברת בלשון הקוֹדש. אמר להם: מי אתם? אמרוּ לוֹ: מבני דן אנוּ. ולקחוּהוּ וכיבדוּהוּ מאד. מפני שרבי אלחנן היה יפה תוֹאר והדרת פנים לוֹ. והגיד להם את כל תלאוֹתיו וכל מאוֹרעוֹתיו.

והוּא שוֹאל שאלוֹת: מאין באתם הנה, בני דן? והגידוּ לוֹ כל הקוֹרוֹת אוֹתם, עד שבאוּ ארץ כוּש היא חווילה. ושם מלכם אביאל בן שפט ושם שר הצבא אביחיל בן שפט, ושניהם משבט דן. –

 

קמט. יעקב הנשיא ובני משה    🔗

יעקב הנשיא מזרע בית דוד מתוֹשבי שוּשן הבירה נסע אל בני משה ואל השבטים היוֹשבים החוֹנים בהרי החוֹשך בצר לעמוֹ. וישאל יעקב זקן אחד על הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה; ויוֹרהו דרך המדבר והרבה אנשים שלח אתוֹ להראוֹתוֹ הדרך. עד שהגיע להרי חוֹשך ויעבוֹר נהר והוּא חמשה מילין ארכוֹ, ואחר כן מצא ארץ טוֹבה רחבה וּשמנה ושם יוֹשבים ארבעה שליטים. וישב עמהם ימי מוֹעד, וירא אוֹתם והנם שלווים וּשקטים ואינם מפחדים משוּם דבר, כי עליהם כתוּב: ‘והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבוֹר בארצכם’![¹⁵] והם יוֹשבים באוֹהלים וזוֹרעים וקוֹצרים ומדברים בלשוֹן ארמי. ויספר להם את הקוֹרוֹת אוֹתוֹ וּבני עמוֹ וישאוּ קוֹלם בבכי.

ויוֹליכו אוֹתוֹ, את יעקב, מעבר סמבטיוֹן ויביאוּּהוּ לפני המלך, ויאמר לוֹ המלך: על כן הארכתם את הגלוּת, כי לוּלי מזכירים אתם את השם ולוּלי נשבעים אתם לשקר ותשנאוּ ותקנאוּ את אחיכם, באחרית חמישה אלפים הייתם נגאלים, ועתה עוונוֹתיכם גרמוּ את כל זה. ויאמר יעקב אל המלך: אדוֹני המלך! הרשה לי לשבת עמכם. ויאמר לעשות כן. וישב יעקב עמהם וירא והנה מכינים עצמם לצאת מארצם ומעבירים קוֹל בכל יוֹם מאת המלך: צאוּ! והנה יוֹצאים בכל יוֹם למאוֹת ולאלפים. וילך במחניהם עד שהגיעוּ לארץ כוּש. ויהי כאשר שמעו מלכי כוּש, ויצאוּ לקראתם בתוּפים ובמחוֹלוֹת.

והנה עמוּד ענן הוֹלך לפניהם יוֹמם לנחוֹתם הדרך ועמוּד אש בלילה להאיר להם. והנה מחניהם מחזיק ארבעים מילין ארכוֹ ושלוֹשת מילין רחבוֹ. ונביא אחד היה ביניהם, כי על פי הנביא ההוּא נוֹסעים וחוֹנים. וילך יעקב אל הנביא ויאמר לוֹ: אדוני! מה אוֹמַר לאחינוּ בני ישראל השרוּיים בצרה וּבשביה וּבצער גדוֹל? ויאמר לוֹ הנביא: כה תאמר להם, שישוּבוּ מדרכיהם הרעים. כי בשש ושלוֹשים לפרט גדול¹⁴ ייגאלוּ. ויוֹסף עוֹד יעקב לדבר אל הנביא ויפוֹל לפניו ויבך ויתחנן לוֹ בקידת אפיים וּבכריעת רגליים, ויאמר אל הנביא: חמוֹל נא על עניי הצאן העלוּבים והנהרגים בכל יוֹם על קדוּשת השם! ועתה תן לי אוֹת, שיאמינוּ לי, כי הם קשי־עוֹרף כאשר דיברתי אליך. ויתן הנביא ליעקב אוֹת וימסוֹר לוֹ שמוֹת ויאמר לוֹ, שיזכיר בכל המקוֹם השמוֹת הללוּ – ויי יעשה רצוֹנך בכל מה שתבקש, כי מזרע המלוּכה אתה, אכן תישבע לי בשבוּעה, שתלך לדרוֹש וּלבקש וּלבשר את כל הדברים האלה שישוּבוּ בתשוּבה, כי בעת הזאת הגיעה השעה אשר יתחננוּבני ישראל להינצל מן הגלוּת'.

ויתן לוֹ הנביא ליעקב הנשיא מרוּחוֹ ויברכהוּ, וילך לוֹ יעקב אל ארצוֹ. ויבוֹאוּ אליו כל אוֹהביו ורעיו וכל דוֹרשי שלוֹמוֹ, ויספר להם את אשר קרהוּ. וישתחווּ ויפלוּ על פניהם ויאמרוּ: ברוּך יי אשר לא עזב חסדוֹ אתנוּ בזכוּת אברהם אבינוּ! וישאלוּ לוֹ אוֹת. ויאמר להם: עתה תראוּ את אשר אעשה, כי כל החוֹמוֹת לארץ תפוֹלנה. והזכיר את השמוֹת ויפרוֹש כפיו אל יי. וישמע יי את קוֹלוֹ, ותפוֹל חוֹמת העיר. ותהי צעקה גדוֹלה וּמרה בשוּשן הבירה, והנה אחזתם פלצה ובעתה, שבוּ כל קשי־עוֹרף וגם אוֹתם שנשתמדוּ באוּ וחזרוּ בתשוּבה.

 

קנ. השליח מעבר לסמבטיוֹן    🔗

מעשה גדוֹל ונוֹרא שנהיה בשנים קדמוֹניוֹת בעיר הקוֹדש ירוּשלים, תיבנה ותיכוֹנן במהרה בימינוּ. אחר חוּרבן בית שני היה שם כוֹמר אחד חשוּב מאד בעיני אוּמתוֹ והיה גבה־קוֹמה וגיבוֹר מאד ומכשף גדוֹל; וכל העמים מתייראים ממנוּ, כי נפל פחדוֹ על כל העמים. והיה הכוֹמר הרשע הזה שוֹנא ליהוּדים מאד ומחרף מערכוֹת ישראל, וכל יהוּדי, שהיה פוֹגע, היה חוֹבטוֹ במקלוֹ אוֹ סוֹטרוֹ על לוֹעוֹ, עד כי נבאש מאד בישראל, והיו מרתתים ישראל מפניו יוֹתר מכל העמים.

ויהי היום גבה לבו ברשעתוֹ כגלית הפלשתי, ואמר לישראל: ברוּ לכם איש וירד אלי; אם יוּכל להילחם אתי והכני או ינצחני בחכמתו, תעשוּ לי מה שתרצוּ; ואם אני אוּכל לוֹ והכיתיו, אעשה לכם מה שלבי חפץ. וקבע להם זמן. ונתייעצוּ חכמי ירוּשלים והטילוּ גוֹרל ביניהם לשלוֹח אחד מהם לעבר לנהר סמבטיוֹן, שישלחוּ להם אחד מחכמיהם להילחם עם הצר הצוֹרר הזה. ונפל הגוֹרל על אחד מהם והכריחוּהוּ לתת גט לאשתוֹ קוֹדם לנסיעתוֹ, משוּם שלא היתה לוֹ רשוּת לחזוֹר עוֹד אל ביתוֹ בירוּשלים, משוּם שבהליכתוֹ אל עבר הנהר סמבטיוֹן היה ביוֹם שבת, כי כל ימי השבוּע אבניו ועפרוֹ שיש סביב הנהר הזה עוֹלים ויוֹרדים בוֹ בלי שהיה רגע כמימריה.¹⁵ בשביל כך אין שום אדם יכוֹל לעבוֹר שם בששת ימי המעשה, כי אם ביוֹם שבת, שבהגיע השבת מיד האבנים נחים ושוֹקטים.

והאיש הזה הירוּשלמי התירוּ לוֹ לעבוֹר שם ביוֹם שבת, כי השעה צריכה לכך, לפיקוּח נפש בני ישראל. אבל לא היתה לוֹ רשוּת לחלל השבת כדי לחזוֹר אל ביתוֹ.

ויהי בהגיע הירוּשלמי הזה מעבר לנהר סמבטיוֹן, הביא הכתבים אל ראשי בני ישראל שיש שם מאחינוּ בני ראוּבן ובני גד וחצי שבט מנשה שהוּגלוּ שם על ידי סנחריב, ובראוֹתם כתבי ירוּשלים תיכף ומיד הטילוּ הגוֹרל ביניהם, ונפל הגוֹרל על איש אחד ננס, חיגר וגיבן ושילחוּהוּ וילך אל ירושלים. וגם הוא פיטר את אשתוֹ בגט קוֹדם נסיעתוֹ, מטעם האמוּר, וכראוֹת אוֹתוֹ חכמי ישראל, אמרוּ בלבם: מה יוֹשיענוּ זה, איך יוכל להילחם עם אותו הרשע שהוּא גבה־קוֹמה וגיבוֹר חיל ומכשף גדוֹל. עם כל זה אמרוּ: בכל הקדוֹש ברוּך הוּא עוֹשה שליחוּתוֹ. וּכשראהוּ אותו המכשף, ביזהוּ מאד ואמר: הזה יילחם אתי? ושמח שמחה גדוֹלה, כי סבר לנצחוֹ וּלהמיתוֹ ולעשוֹת שפטים בישראל חס ושלום.

והכין בימה גדוֹלה ברחוֹב העיר, ועלוּ עליה הכוֹמר והיהוּדי החכם הזה, הבא מעבר הנהר סמבטיוֹן לעיני העמים והשרים; כי שם נתקבצוּ לאלפים ולרבבוֹת לראוֹת, איך יפוֹל הדבר, כדי להינקם מהיהוּדים חס ושלוֹם. והמכשף אמר ליהוּדי החכם: הראה גבוּרתך! והוּא השיב: בהיוֹתך ראש וקצין, ראוּי שתתחיל אתה. והתחיל המכשף לזרוֹע חיטים על גבי הבימה ההיא ותכף צמחוּ השיבלים כמו שיבלי הקמה שבשדה לעת הקציר; ותכף וּמיד המציא היהוּדי החכם תרנגוֹלים בחכמתוֹ ואכלוּ החיטים והשיבלים היטב הדק, עד שהיוּ כלא היוּ, וכל העם תמהוּ על המראה.

אז אמר המכשף להחכם היהוּדי: הראה נא אתה עתה את חכמתך. מיד המציא החכם היהוּדי על הבימה ההיא שני אילנוֹת גדוֹלים מאד, נראים כמוֹ שצמחוּ על גבי הבימה ההיא והיוּ לחים מאד, מלאים ענפים ועלים כאילנוות השדה. אז אמר החכם היהוּדי לאוֹתוֹ הכוֹמר המכשף: הראה נא את גבוּרתך והשפל שני ראשי האילנות הללוּ ארצה כמוֹ שבידי לעשוֹת. וכשהתחזק המכשף ההוּא ונטל שני ראשי האילנוֹת והשפילם כמעט למטה לארץ, נתגבהוּ בחוֹזק רב שני הראשים הללוּ וחזרוּ לקוֹמתם וצביוֹנם, וּבחזרתם בקעוּ את המכשף ההוּא ושיספוּהוּ לשניים, מחצית גוויתוֹ אל ראש האילן האחד והמחצית השניה אל ראש האילן השני. וברגע כמימריה המציא החכם ההוּא בחכמתוֹ ריחיים באויר האילנוֹת ההם, ותכף נפלוּ חציי גוויתוֹ על אוֹתם הריחיים ונטחנוּ איבריו עליה דק דק, ונאבד ונפרד מן העולם המכשף ההוא.

אז אמרוּ כל העמים: יי הוּא האלהים ואין כמוֹהוּ בעולם, כי ביכלתוֹ פעל החכם ההוּא וּברצונו. ושקטוּ כל בני ירוּשלים בעת ההיא מכל שוֹנאיהם המתגרים בם, לקיים הכתוּב: ‘לא בחיל ולא בכוֹח כי אם ברוּחי אמר יי’.¹⁶

 

קנא. פגישוֹת וּנבוּאוֹת    🔗

א    🔗

איש אחד הלך בשליחוּת אנשי ירוּשלים לערי מדי וּפרס, וּבאוּ עליו שוֹדדים וּבזזוּ כל אשר לוֹ, הניחוּהוּ במדבר שמם ואת חמוֹרוֹ הרגוּ. ולא ידע האיש, אנא ילך, והלך ברעב וּבצמא, מעשב השדה היה אוֹכל וּמנקיקי הסלעים היה שוֹתה, ויהי כי תש כוֹחוֹ ולא יכוֹל עוֹד ללכת, וישא עיניו וירא והנה איש גיבוֹר חיל, קוֹמתוֹ גבוֹהה מאד ורוֹמח בידוֹ. שאלהוּ הגיבוֹר בלשוֹן הקוֹדש: מאין אתה? ויאמר לוֹ: עברי אנוֹכי – ויספר לוֹ את הקוֹרוֹת אוֹתוֹ, שמח הגיבוֹר ויאמר: אל תירא, עברי אנוֹכי, משבט נפתלי. האכילוֹ והשקהוּ ממה שהיה עמוֹ.

ב    🔗

חכמי ורבני ירושלים שלחו שליח אחד אל בני משה רבנו עליו השלוֹם ועשרת השטים. וילך דרך מדבר מהלך חמישה עשר יוֹם. בערב שבת ירד על הארץ לקנוֹת שביתה, ויבוֹא עקרב גדוֹל כראש גמל ויעקצהוּ ברגלוֹ. באבירוּת לבוֹ שלף חרבוֹ וינתח את העקרב בתווך; וגם בשר רגלוֹ חתך, ויגדל כאבוֹ. וישא את עיניו וירא, והנה שה הוֹלך ותוֹעה; ויחזק בוֹ וישחטהוּ ויקרעהוּ, וישם רגלוֹ בקרבוֹ, ויהי לוֹ למזוֹר וּלרפאוּת תעלה. ויתבוֹנן השליח: מאין בא שה במדבר אשר אין שם ישוּב בני אדם? ויבקש וימצא עדרי צאן ורוֹעיהם. וישאלם לאמוֹר: מאין אתם? ויענוּ רוֹעי הצאן: בני דן אנחנוּ.

ג    🔗

בבית נגיד אחד התאכסן יהוּדי אחד, שהיתה לוֹ לשוֹן כוּשי לשוֹן פסוּק ולשוֹן עברי. ואמר שבארצוֹ יש ארבעה שבטים, שבט שמעון ושבט יששכר ועוֹד שניים אינוֹ זוֹכר מה הם. שבט יששכר עוֹסקים בתוֹרה יוֹמם ולילה, וכל שאר השבטים יש מהם עוֹסקים בתוֹרה ויש במלחמה, כי הם שבטים שכנים לנוֹצרים. ויש הרבה מגדלים על הגבוּל. וּבכל מגדל וּמגדל מקוּבצים בתוֹכוֹ בחוּרי ישראל הגיבוֹרים ביוֹתר. וכל זמן שמתקרבים האוֹיבים ביוֹם עוֹשים עשן במגדלים לסימן וּבלילה אש, וּמיד מתאספים כוּלם להילחם עמם.

ואמר, כי בשעת הדחק שוֹאלים ועוֹנים להם מן השמים. הנשיא משבט יששכר מתעטף בטליתוֹ והוֹלך לקרן זוית בבית הכנסת שמתפללים בוֹ. וּכשהם נענים, מיד אש יוֹרד מן השמים ונראה לכּל ויוֹרד על ראש הנשיא, אבל התשוּבה אין שוֹמעים כי אם הנשיא בלבד.

פעם אחת הביאוּ הכוּשים עברי מפוֹרטוּגל להם, ושאלוּ ממנוּ על אנשי הגוֹלה ועל ירוּשלים ועל המקדש. ואמר להם, כי הם בצרה גדוֹלה והוֹלכים מגוֹי אל גוֹי בשבי וּבצרה, והמקדש הוּא חרב וירוּשלים שממה ביד זרים. מיד קרעוּ את בגדיהם וּבכוּ בכי גדוֹל והסכימוּ להתאסף לבוֹא לירוּשלים בחזקה. עד שהנשיא אמר להם: המתינוּ, עד שאשאל מה שיוֹרוּני מן השמים! ושאל כדרכוֹ, והשיבוּ לוֹ מן השמים: עדיין לא הגיע זמן הישוּעה, ולא יצא איש ממקוֹמוֹ; אבל הישוּעה קרוֹבה לבוֹא.

ד    🔗

בירוּשלים היה בחוּר אחד בן חמש עשרה שנה, והוּא בן הדיין של קהל המסתערבים, והם יהוּדים אשר הם אבוֹתיהם נתגדלוּ פה ואינם ספרדים. ובהיוֹתוֹ מטייל על פתח בית אביו וּמשתעשע, פרחה בפניו יֹוֹנה אחת כוּלה לבנה, והיא היתה מוּדחת וּמרחפת על פני אוֹתוֹ הבחוּר, עד כי תפשה וראה, כי תחת אחת מכנפיה היוּ בה נוֹצוֹת כצבע התכלת מוּטבוֹת כתבנית אוֹתיות צוֹוחוֹת ואוֹמרוֹת: מהרה השבטים יבוֹאוּ!

והבחוּר ביקש להעלוֹתה אל אביו החכם וּלהראוֹת לוֹ את החידוש הגדוֹל הזה. ובא אחד והכה אוֹתוֹ על ידוֹ ולא ידע מי הכהוּ ולא ראה אוֹתוֹ, ועד שהמכה מכה פרחה היוֹנה.

 

קנב. בארץ הכוֹזרים    🔗

מעשה שהיה מהלך מר יעקב בר אליעזר¹⁷בארץ כוֹזריה וראה שם שבט שמעוֹן, ואמר: אוֹי לנוּ, נתקיים עלינוּ מקרא שכתוּב: ‘ואתכם אזרה בגוֹיים’.¹⁸ אחרי כן ראה, שהתגייר [עם הכוֹזרים], שמח ואמר: ‘ואף גם זאת בהיוֹתם בארץ אוֹיביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלוֹתם להפר בריתי אתם!’¹⁹ – דבר אחר: ' ואתכם אזרה בגוֹיים' – אלוּ השבטים שמעבר לנהר; ‘ואף גם זאת’ – אלוּ מלכי הארץ שנתגיירוּ.

בשביל שני דברים זכוּ להתגייר [הכוֹזרים]: על גמילוּת־חסדים ועל הכנסת־אוֹרחים שלהם. אמר מר יעקב בר אליעזר: שטתי בכל העוֹלם כוּלוֹ ולא מצאתי בעלי גמילוּת־חסדים וּבעלי הכנסת־אוֹרחים כאנשי עבר הנהר, שכל אוֹהל מפוּלש כפָלן של אברהם,²⁰ וכל בית פתוּח כביתוֹ של איוֹב, למזרח וּלמערב, לדרוֹם וּלצפוֹן. הבא ממזרח ייכנס למזרח; הבא ממערב ייכנס למערב; הבא מדרוֹם ייכנס לדרוֹם; והבא מצפוֹן ייכנס לצפוֹן. גדוֹל הנאמר באיוֹב יוֹתר ממה שנאמר באברהם, דאילוּ באברהם כתיב: ‘כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה’,²¹ ואילו באיוֹב כתיב: 'תם וישר וירא אלהים וסר מרע.²² מאי ‘תם וישר’? שנוֹלד מהוּל. מאי ‘ירא אלהים’? ששימש תלמידי חכמים. מאי ‘סר מרע’? שקיים כל התוֹרה. דבר אחר: ‘וסר מרע’ – איוֹב מאוּמוֹת העוֹלם היה ונתגייר; כך מלך כוֹזר מאוּמוֹת העוֹלם היה ונתגייר.

כשבא מר יעקב בר אליעזר לכוֹזר, אמר לוֹ מלך כוֹזר: שאל מה אתן לך. אמר לוֹ: איני מבקש ממך אלא שרצוֹנך לוֹמר לי מוֹניטין שלך. אמר לוֹ: מוֹניטין של כוֹזרים אינוֹ אלא מיוּחסים שנאמר: ‘בני יפת גוֹמר וּמגוֹג וּמדי ויוָן ותוּבל וּמשך ותירס, ובני גוֹמר אשכנז וריפת ותוֹגרמה’;²³ תוֹגרמה זה תוּרקי אחי כוֹזר.

בשעה שהיוּ בני גוֹמר עוֹבדי עבוֹדה זרה, אמר כוֹזר אחיהם להוֹכיחם. אמר לוֹ הקדוֹש ברוּך הוּא: חייך שאני פוֹרע לך; מיד נפרד כוֹזר מעל אחיו והלך לוֹ לארץ כוֹזריה. וגילגל הקדוֹש ברוּך הוּא והביא את בני שמעוֹן לארצוֹ, ונתחתנוּ בניו בבני יעקב ונעשוּ גרי־צדק, ויצא לוֹ מוֹניטין בעוֹלם.

 

קנג. מעשה בּוּלאן מלך הכוֹזרים    🔗

א    🔗

לתוֹגרמה מבני יפת היוּ עשרה בנים, אלה שמוֹתם: הבכוֹר אֶויוֶר, השני תוּריס, השלישי אֶוֶר, הרביעי אוֹגוֹז, החמישי ביזל, הששי תרנא, השביעי כוֹזר, השמיני ינוּר, התשיעי בוֹלגר, העשירי סאויר. עם הכוֹזרים מבני כוֹזר השביעי.

בהיוֹת אבוֹתם מתי מעט, נתן להם הקדוֹש ברוּך הוּא כוֹח ועוֹז וּגבוּרה ועשוְ מלחמה על מלחמה עם גוֹיים רבים, גדוֹלים ועצומים מהם. בעזרת שדי גירשוּם ויירשוּ את ארצם, וּמהם שמוּם למס עוֹבד עד היוֹם הזה. הארץ, שהם יוֹשבים בה, לפנים היוּ יוֹשבים וַנינְתָר, באוּ אבוֹת הכוֹזרים ונלחמוּ עמהם, וַנִינְתָר היוּ הרבים כחוֹל אשר על שפת הים לרוֹב, ולא יכלוּ לעמוֹד לפני כוֹזר. עזבוּ ארצם וּברחוּ. ורדפוּ אחריהם, עד שהשיגוּ אוֹתם על הנהר ששמוֹ דוֹנא. עד היוֹם הזה הם חוֹנים על נהר דוֹנא וּקרוֹבים הם לקוֹנסטנטינה, ויירשוּ כוֹזרים את ארצם עד היוֹם הזה.

ואחר כך עברוּ דוֹרוֹת, עד שעמד מלך אחד, שמוֹ בּוּלאן, שהיה איש חכם וירא יי, בוֹטח בוֹ בכל לבוֹ והעביר את הקוֹסמים ואת עוֹבדי עבוֹדה זרה מן הארץ וחסה בצל כנפיו. ונראה אליו מלאך יי בחלוֹם ואמר לוֹ: אי בוּלאן, יי שלחני אליך לאמוֹר: אי בני, שמעתי את תחינתך, והנה בירכתיך והפריתיך והרביתיך במאד מאד, ואקים מלכוּתך עד סוֹף הדוֹרוֹת, ואמסוֹר את כל אוֹיביך בידיך. בבוֹקר עמד המלך בוּלאן והוֹדה ליי והוֹסיף לוֹ יראה ועבוֹדה. ונראה לוֹ [המלאך] שנית ואמר לוֹ: אי בני, ראיתי את דרכיך ורציתי את מעשיך. ידעתי כי תלך אחרי בכל נפשך וּבכל מאוֹדך, ואני חפץ לתת לך חוֹק וּמשפט, ואם תשמוֹר מצווֹתי וחוּקוֹתי אברכך וארבך. – והשיב המלך למלאך הדוֹבר אליו: אי אדוֹני, אתה ידעת מחשבוֹת לבי וחקרת כליוֹתי, שלא שמתי בטחוֹני אלא ביי. אבל האוּמה אשר אני [מוֹלך] עליה, אנשים כוֹפרים הם, לא אדע אם יאמינוּ בי. אם נא מצאתי חן בעיניך ואם יגוֹלוּ רחמיך עלי, תיראה אל פלוֹני השר הגדוֹל שלהם, והוּא יעזרני על זאת. – והקדוֹש ברוּך הוּא עשה כרצוֹנוֹ ונראה אל האיש ההוּא בחלוֹם. והשכים השר בבוֹקר וּבא והגיד למלך. והמלך קבץ את כל שריו ועבדיו ואת כל עמוֹ ושׂם לפניהם את הדברים האלה. וייטב הדבר בעיניהם וקיבלוּ עליהם את הדין ונכנסוּ תחת כנפי השכינה.

ועוֹד נראה לוֹ [יי למלך] ואמר: אי בני, השמים והארץ לא יכלכלוּני, אף על פי כן בנה לי בית לשמי ושכנתי בוֹ, והשיב לוֹ המלך: רבוֹנוֹ של עוֹלם! אתה ידעת, שאין בידי כסף וזהב, במה אבנה? ואמר לוֹ יי: חזק ואמץ וקח עמך כל חייליך וקוּם לך אל דרך דראלאן אל ארץ אַרדויל, הנה נתתי פחדך ואימתך עליהם ונתתי אוֹתם בידיך. הנה זימנתי לך שני אוֹצרוֹת, אחד מלא כסף ואחד מלא זהב, ותקח אוֹתם; ואני אהיה עמך ושמרתיך ועזרתיך ותביא הממוֹן בשלוֹם ותבנה בית לשמי.

והאמין המלך ביי ועשה כדברוֹ והלך ועשה מלחמוֹת רבוֹת וניצח בהן בעזרת שדי, והחריב את המדינה ולקח הממוֹן ושב בשלוֹם; והקדיש הממוֹן וּבנה בוֹ אוֹהל וארוֹן וּמנוֹרה ושוּלחן וּמזבחוֹת. וּכלי הקוֹדש, ברחמי יי, בכוֹח שדי, עד היוֹם קיימים וּשמוּרים הם בידי המלך.

ב    🔗

(הויכוּח)

ואחר זאת הלך שמוֹ של המלך בוּלאן בכל הארץ, ושמעוּ מלך אדוֹם וּמלך ישמעאל ושלחוּ מלאכיהם בממוֹן גדוֹל וּבמנחוֹת רבוֹת עם חכמיהם אל המלך להטוֹתוֹ אל דיניהם, והמלך היה חכם – תהא נפשוֹ צרוּרה בצרוֹר החיים את יי אלהיו! – ציוָה להביא חכם מישראל, דרש וחקר ושאל היטב ושם אוֹתם יחד להוֹכיח בדיניהם, והיוּ משברים אחד דברי חברוֹ ולא יכלו לעמוֹד על דין אחד.

כשראה המלך כן, אמר להם: עתה לכוּ אל אהליכם וּביוֹם שלישי תבוֹאוּ אלי. הלכוּ לאהליהם. למחר שלח המלך אל כוֹמר של מלך אדוֹם ואמר לו: אני יוֹדע, שמלך אדוֹם גדוֹל בכל המלכים ודינוֹ דין נאה וּמכוּבד ואני חפץ בדינך, אלא שוֹאל אני ממך שאלה אחת, אמוֹר לי באמת ואני ארחם עליך ואכבדך – מה תאמר: דין של ישראל ודין של ישמעאל, איזה מהם טוֹב? ענה הכוֹמר ואמר לוֹ: יחי המלך לעוֹלם! אם שאלת על עסק הדין, לא יש בעוֹלם כדין ישראל. הקדוֹש ברוּך הוא בחר בישראל מכל אוּמה ולשוֹן וקראם בני בכוֹרי ועשה עמהם נסים ונפלאוֹת גדוֹלוֹת והוֹציאם מארץ מצרים והצילם מתחת יד פרעה וּממצרים, והעבירם בין גזרי הים בחרבה ואת רוֹדפיהם טיבע במצוּלוֹת ים, והוֹריד להם את המן לרעבם וּמים מן הצוּר הוֹציא להם לצמאם. ונתן להם את התוֹרה מתוֹך האש והלפידים והביאם אל ארץ כנען וּבנה להם בית־המקדש. ואחר כל זאת מרדוּ וחטאוּ וקילקלוּ את הדין וכעס עליהם והגלה אוֹתם והשליכם מעל פניו וּפיזרם לארבע רוּחוֹת השמים. אם לא כן, לא היה כדין ישראל בעוֹלם. מה דין ישמעאל? לא שבת ולא מוֹעד, לא מצווֹת ולא חוּקים, אוֹכלים כל טוּמאה, בשר גמל וסוּס וּבשר כלב, כל שקץ ורמש! דין ישמעאל לא דין הוּא, אלא כדיני גוֹיי הארצוֹת! – והשיב לוֹ המלך ואמר לוֹ: הגדת דבריך אלי באמת, ואני ארחם עליך ואשלחך בכבוֹד אל מלך אדוֹם.

ביוֹם השני שלח המלך וקרא לקאדי מלך ישמעאל ואמר לוֹ: שאלה אחת אני שוֹאל אוֹתך: הגידה לי באמת ואל תכחד ממני: דין של נוֹצרי ודין של יהוּדי – איזה מהם טוֹב בעיניך? והשיב לוֹ הקאדי למלך: דין יהוּדי דין אמת הוּא, ועמהם מצווֹת וחוּקים, אלא כשטעוּ כעס עליהם הקדוֹש ברוּך הוּּא וּמסרם ביד אוֹיביהם, אבל הגאוּלה והתשוּעה להם. דין של נוֹצרי לא דין הוּא, אוֹכלים חזיר וכל טוּמאה וּמשתחווים למעשה ידיהם, ואין להם תקווה. – והשיב לוֹ המלך ואמר לוֹ: באמת אמרת ואני ארחם אוֹתך.

ליוֹם שלישי קרא את כוּלם ביחד ואמר להם: דברוּ וחלקוּ אחד עם אחד וּבארוּ לי, איזה דין טוֹב? התחילו וחלקו אחד עם אחד, ולא היוּ מעמידים דבריהם. עד שהשיב המלך אל הכוֹמר ואמר לוֹ: מה תאמר? דין יהוּדי ודין ישמעאל, איזה מכוּבד? ענה הכוֹמר ואמר: דין ישראל מכוּבד הוּא מדין ישמעאל. שאל המלך ואמר לקאדי: מה תאמר? דין נוֹצרי ודין ישראל, איזה מהם מכוּבד? ענה הקאדי ואמר: דין ישראל מכוּבד. ענה המלך ואמר: כבר הוֹדיתם בפיכם שדין ישראל הוּא הטוֹב והישר ואני כבר בחרתי בדין ישראל, שהוּא דינוֹ של אברהם, ואל שדי יהיה בעזרי; והכסף והזהב, אשר אמרתם לתת לי, אלהי אשר בטחתי בוֹ וחסיתי בצל כנפיו, הוּא יביאם אלי בלא צער, ואתם לכוּ לשלוֹם אל ארצכם!

וּמן היוֹם ההוּא והלאה עזרוֹ שדי למלך ואימץ כוֹחוֹ וחיזק זרוֹעוֹ. וימל את בשר ערלתוֹ הוּא ועבדיו ומשרתיו וכל עמוֹ. וישלח ויבא חכמי ישראל לארצוֹ ויפרשוּ התוֹרה ויסדרוּ לוֹ את כל המצווֹֹת. עד היוֹם הזה עם הכוֹזרים על יד הדין הנכבד יתברך שמוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא ויתעלה זכררו לעוֹלמים. וּמן היוֹם ההוּא שנכנסוּ אבוֹתיהם תחת כנפי השכינה, אלהי ישראל הכניע לפניהם את כל אוֹיביהם והשפיל את כל האוּמוֹת והלשוֹנוֹת אשר סביבוֹתיהם, ולא עמד איש בפניהם עד היוֹם; ויהיוּ כוּלם להם למס, בין מלכי אדוֹם בין מלכי ישמעאל.

ואחר הדברים האלה עמד מלך מבני בניו ושמוֹ עוֹבדיה, צדיק וישר. הוּא חידש הממלכה והעמיד את הדין כדין וכהלכה. והוּא בנה בתי כנסיוֹת וּבתי מדרשוֹת וקיבץ לרוֹב מחכמי ישראל ויתן להם כסף וזהב לרוֹב ויפרשוּ לוֹ ארבעה ועשרים ספרים וּמשנה ותלמוּד וּמחזוֹרוֹת של חזנים. והיה ירא אלהים ואוֹהב התוֹרה והמצווֹת, עבד מעבדי יי, רוּח יי תניחנוּ, ואחריו עמד חזקיה בנוֹ, ואחריו מנשה בנוֹ, ואחריו עמד חנינא אחי עוֹבדיה ויצחק בנוֹ, זבוּלוּן בנוֹ, משה בנוֹ, נסים בנוֹ, מנחם בנוֹ, בנימין בנוֹ, אהרוֹן בנוֹ ויוסף בן אהרוֹן,²⁴ וכוּלם מלך בן מלך; ולא יוּכל זר לישב על כסא אבוֹתם, אלא הבן יוֹשב על כסא אביו. זה הוּא מנהגם וּמנהג אבוֹתיהם, מיוֹם היוֹתם על האדמה.

 

קנד. השר סבריאל    🔗

(נוּסח אחר)    🔗

אנשי קוֹזריא היוּ תחילה בלא תוֹרה ויישארו גם היהוּדים שבתוֹכם בלא תוֹרה וּכתב ויתחתנוּ ליוֹשבי הארץ ויתערבוּ בהם וילמדוּ מעשיהם ויצאוּ עמם תמיד למלחמה ויהיוּ לעם אחד; רק בברית מילה נסמנוּ, וּמקצתם שוֹמרים את השבת. ולא היה מלך בארץ קוֹזריא, כי אם אשר היה עוֹשה במלחמה נצחוֹנוֹת, שמוּהוּ עליהם לשר צבא. עד פעם אחת שיצאוּ עמהם היהוּדים במלחמה כפעם בפעם, ואוֹתוֹ היוֹם גבר יהוּדי אחד בחרבוֹ והבריח את הצרים על קוֹזר, ושמוּהוּ עליהם אנשי קוֹזר לשר צבא כמשפטם הראשוֹן. ויהיוּ כדברים האלה ימים רבים, עד אשר חנן יי ויעוֹרר את לב השר לשוּב בתשוּבה, כי הטתוּ אשתוֹ סרה ותלמדהוּ להוֹעיל, וגם הוּא ניאוֹת, כי מהוּל היה; וגם אבי הנערה, איש צדיק בדוֹר ההוּא, הוֹרהו דרך החיים.

ויהי כשמוֹע מלכי מוֹקדוֹן ומלכי ערב את הדברים האלה, חרה להם מאד. וישלחוּ מלאכים אל שרי קוֹזריא דברי גידוּפים על ישראל לאמוֹר: מה־לכם לשוּב לאמוּנת היהוּדים, שהם משוּעבדים תחת ידי כל האוּמוֹת? וידברוּ דברים שאין לנוּ לספר ויטוּ את לב השרים לרע. ויאמר השר הגדוֹל היהוּדי: מה־לנוּ להרבוֹת דברים? יבוֹאוּ מחכמי ישראל ומחכמי יוָן וּמחכמי ערב ויגידוּ לפנינוּ ולפניכם כל אחד מהם מעשה אלהיהם, ונראה אחריתם. ויעשו כן. וישלח למלך יוָן מלאכים וגם למלך ערב. והתנדבוּ חכמי ישראל לבוֹא לעזרת אנשי קוֹזריא. ויפתחוּ היוָנים להעיד… התחילוּ היהוּדים והערבים להכזיבם. ואחר זה העידו הערבים והכזיבוּם היהוּדים והיוָנים. ואחר פתחוּ חכמי ישראל מששת ימי בראשית עד יוֹם עלוֹת ישראל ממצרים ועד בוֹאם אל ארץ נוֹשבת. העידוּ היוָנים והערבים אמת והצדיקוּם.

וגם נפלה ביניהם מחלוֹקת ואמרוּ שרי קוֹזריא: הנה מערה בבקעת תיזוֹל, הוֹציאוּ לנוּ את הספרים אשר שם ופרשוּם לפנינוּ, ויעשוּ כן ויבוֹאוּ בתוֹך המערה והנה שם ספרים מתוֹרת משה ויפרשוּם חכמי ישראל כדברים הראשוֹנים אשר דיברוּ, וישוּבוּ ישראל עם אנשי קוֹזריא תשוּבה שלמה. ויחלוּ היהוּדים לבוֹא מן בגדד ומן כוֹרסן וּמארץ יוָן והחזיקוּ בידי אנשי הארץ ויתחזקוּ בברית אב המון,²⁵ וישימוּ אנשי הארץ עליהם אחד מן החכמים לשוֹפט, וקוֹראים שמוֹ בלשוֹן קוֹזר כגן. על כן נקראו שמוֹת השוֹפטים שקמוּ אחריו כגן עד היוֹם הזה.

והשר הגדול של קוֹזריא הסבו שמוֹ סבריאל וימליכוּהוּ עליהם למלך, ואוֹמרים בארצנוּ, כי אבוֹתינו משבט שמעוֹן היו, אבל איננו עוֹמדים על אמיתת הדבר. והשלים המלך עם מלך אלָן שכננוּ, כי מלכות אלָן עזה וקשה מכל האוּמוֹת אשר סביבוֹתינוּ. כי אמרוּ החכמים, פן יתעוֹררוּ עלינוּ האוּמוֹת למלחמה ונוֹסף גם הוּא על שוֹנאינו, על כן השלים עמוֹ לעזוֹר איש את אחיו בצרה. ויהי חיתת אלהים על האוּמוֹת אשר סביבוֹתינוּ ולא באוּ על מלכוּת קוֹזר למלחמה. אבל בימי בנימין המלך נתעוֹררוּ כל האוּמוֹת על קוֹזריא, ויציקוּ להם בעצת מלך מוקדוֹן ויבוֹאוּ למלחמה מלך אסיא וטוּרקיא… רק מלך מוקדון היה בעזרת אנשי קוֹזר, כי מקצתם היוּ שוֹמרים תוֹרת היהוּדים, אלו המלכים כוּלם נלחמוּ על קוֹזריא, וּמלך אלן הלך על ארצם ויכם מכה עד אין מרפא, ויגפם יי לפני בנימין המלך.

וגם בימי אהרן נלחם מלך אלן על קוֹזר, כי הסיתוֹ מלך יוָן. וישכוֹר עליו אהרן את מלך טוּרקיא, כי היה אוֹהבוֹ אז, ויפוֹל מלך אלן לפני אהרן וילכדהוּ חי. ויכבדהוּ המלך עד מאד ויקח את בתוֹ לבנוֹ יוֹסף לאשה. אז נשבע לוֹ מלך אלן אמוּנה וישלחהוּ אהרן המלך חפשי לביתוֹ. וּמהיום ההוּא נפלה אימת קוֹזר על האוּמוֹת אשר סביבוֹתיה.

 

קנה. מלכי כוֹזר ומשך    🔗

(קטעים)    🔗

עניין הכוֹזרים נוֹדע בספרי כוֹזר. המלך גילה סוֹד חלוֹמוֹ לשר צבאוֹ; והיה החלוֹם הנשנה אליו, שיבקש המעשה הנרצה אצל אלהים בהרי וַרסאן. וילכוּ שניהם, המלך ושר צבאוֹ, אל ההרים ההם אשר במדבר על הים ויגיעוּ בלילה אל מערה, שהיוּ שוֹבתים שם אנשים מהיהוּדים בכל שבת. ויתראוּ אליהם ונכנסוּ בתוֹרתם ונימוֹלוּ במערה ההיא ושבוּ אל ארצם ולבם על דת היהוּדים. והיוּ מסתירים אמוּנתם, עד שהתחכמוּ לגלוֹת סוֹדם והתחזקוּ על שארית הכוֹזרים והכניסוּם בתוֹרת היהוּדים. והביאוּ החכמים והסוֹפרים העברים מכל הארצוֹת ולמדוּ התוֹרה, ויצליחוּ ויגברו על שוֹנאיהם, ויכבשוּ ארצוֹת וגם נגלוּ להם מטמוֹנים והגיע חילם לריבוֹא עד מאוֹת אלפים. ומאהבתם לתוֹרה והיכספם אל בית המקדש הקימוּ תבנית המשכן אשר עשה משה. והיוּ מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם.

נזכר ונוֹדע בספר דברי הימים, כי נשנה אליו, אל מלך הכוֹזר, חלוֹם פעמים רבוֹת, כאילו מלאך מדבר עמוֹ ואוֹמר לוֹ: כוָנתך רצוּיה אצל הבוֹרא, אבל מעשיך אינם רצוּיים. והוּא היה משתדל מאד בתוֹרת הכוֹזר, עד שהיה משמש בעבוֹדת ההיכל והקרבנוֹת בעצמו בלב שלם. וכל אשר היה משתדל במעשים ההם, היה המלאך בא אליו בלילה ואוֹמר לוֹ: כונתך רצויה וּמעשיך אינם רצוּיים. וגרם לוֹ זה לחקוֹר על האמוּנוֹת והדתוֹת. והתיהד בסוֹף הוּא ועם רב מהכוֹזרים.

ארץ משך רחוֹקה מגוֹג מהלך עשרת ימים והארץ נמשכת עד הרי חוֹשך. מעבר להרי חוֹשך בני יוֹנדב בן רכב יושבים.²⁶

ולשבעה מלכי משך בא מלאך בחלוֹם, שיניחוּ דתיהם וחוּקיהם, ויתפסוּ בתוֹרת משה בן עמרם, ואם לאו, יחריבוּ את ארצם. ונשתהוּ [המלכים לעשוֹת כן]. עד שהתחילוּ המלכים לשחת את ארצם. ונתגיירוּ מלכי משך וכל ארצם. ושלחוּ לראש הישיבה שבבבל, שישלח להם תלמיד חכמים. וכל למדן שהוּא עני הוֹלך לשם ללמדם אוֹתם ואת בניהם התוֹרה והתלמוּד. ומארץ מצרים הוֹלכים תלמידים ללמדם.

כשהיה רבי פתחיה בבגדד, ראה אוֹתם השליחים של מלכי משך.

 

קנו. קדמוּת היהוּדים בתימן    🔗

קבלה בידם [של יהוּדי תימן], שאבוֹתיהם באוּ לגור בארץ הזאת שתיים וארבעים שנה קוֹדם חוּרבן הבית הראשוֹן. כשמעם נבוּאת ירמיה: ‘היוֹצא (מהעיר הזאת) וחי!’²⁷ – נאספוּ שבעים וחמישה אלף מבני החיל והגיבוֹרים משוֹעי יהוּדה, אשר נגעה יראת יי בלבם, וכהנים וּלויים עם עבדיהם וכל קניינם וּרכוּשם, ועליהם חמישה ועשרים שרי בתי־אבוֹת. ויצאוּ מירוּשלים לתוּר להם ארץ מנוּחה, ועברוּ הירדן ושמוּ אל המדבר פניהם, ממקוֹם שבאוּ לארץ ישראל שם שבוּ ללכת. אחד עשר יוֹם הלכוּ במדבר עד בוֹאם ארץ אדוֹם ושעיר ולארץ הזאת. והמה ראוּ את הארץ טוֹבה כגפן פוֹריה וענפה כגן יי, כארץ ישראל אין מחסוֹר דבר. גם אגוּדתוֹ על ארץ ישראל יסדה, שמצאוּ בה כל ארבעת המינים שבלוּלב ונחוּ שמה וייאחזוּ בה. וימליכוּ עליהם מלך מתוֹכם ושבוּ אל יי בכל לבבם, גם בנוּ שם המבצר החזק על ההר נַאקוּם והיוּ שם לממלכה עצוּמה והצליחוּ בעוֹשר וּגדוּלה.

וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלוֹת, שלח גם אליהם ולא באוּ; וּבא עזרא בעצמוֹ ולא קיבלוּהוּ לעלוֹת עמוֹ, באמרם מראש, שאין זאת גאוּלה שלמה, כי לא הגיע הקץ ועוֹד יגלוּ בראש גוֹלים שנית מירוּשלים, וּמדוּע יעפילוּ לעלוֹת בטרם הגיע הקץ האמיתי? וחרה בהם אף הכהן הראש הוּא עזרא, והחרים אוֹתם בחרמוֹ הקשה; ואף הם הפכוּ עליו את הברכה, שלא יייקבר בארץ ישראל. וקללת שניהם נתקיימה. הם אין להם שלוָה וּמנוּחה, כי שלוָתם והצלחתם אינה מתקיימת ומתמדת בידם, וכמה עשירים, חוֹרים ושרים יימצאוּן אצלם בכל דוֹר ודוֹר ולא יניחוּ יתרם לעוֹלליהם וּגדוּלתם לבניהם אחריהם ואף לאוֹרך ימיהם, כעוֹף יתעוֹפף כבוֹדם וּמאוּמה לא יישאר בידם. וגם הוּא עזרא לא נקבר בארץ הקדוֹשה וּמנוּחתו כבוֹד במדבר בצרה.

עד היוֹם שוֹנאים אוֹתוֹ ואינם קוֹראים בשמוֹ, לא נמצא בכל הארץ איש שמוֹ עזרא – תחת אשר בבבל וּבצרה וּגלילוֹתיהם רוֹב שמוֹתיהם עזרא על שמוֹ – וּפה רוֹב שמוֹתם על שם השרים הראשוֹנים, שהביאוּם לארץ הזאת.

 

קנז. בספרד ובאיפיראן    🔗

(קטעים)    🔗

ביוֹם שעלה נבוּכדנאצר הרשע מלך בבל לצוּר על ירוּשלים, עלוּ עמוֹ גם מלכים גיבוֹרים רבים ונכבדים ועצוּמים לשלוֹל שלל ולבוֹז בז. וּבתוֹכם עלה עמהם מלך איספניא וּשמוֹ איספאן [ויקח עמוֹ מבני ישראל].

וּכשהעיר השם לב כוֹרש מלך פרס והעביר קוֹל בכל מדינוֹת מלכוּתוֹ וגם במכתב לאמוֹר: ‘מי בכם מכל עמוֹ יהי אלהיו עמוֹ ויעל’²⁸ – לא רצוּ לעלוֹת אל ירוּשלים. ונתיישבוּ באלוּ הארצוֹת. ועליהם נתנבא עוֹבדיה הנביא בזה הפסוּק: ‘… וגלוּת ירוּשלים אשר בספרד…’²⁹

כששלח עזרא הסוֹפר לאנשי טוֹליטילא לעלוֹת עמוֹ ירוּשלים, לא רצוּ, על שהיוּ יוֹדעים, שהיוּ עתידים לגלוֹת שנית. וּלמען לא יחזיקם לאנשי רשע, כתבוּ להם לאחיהם את השבח: אמת ויציב ונכוֹן וקיים וישר ונאמן ואהוּב וחביב ונחמד ונעים ונוֹרא ואדיר וּמתוּקן וּמקוּבל וטוֹב ויפה הדבר הזה עלינוּ לעולם ועד!

שוּמה בפי יהוּדי איפיראן,³⁰ כי אבוֹתיהם באוּ מגלוּת עשרת השבטים ויתיישבוּ שם, ואחרי דוֹרוֹת מספר כוֹננוּ להם ממשלה גדוֹלה, אשר רדתה בכל עמי הארץ תוֹשבי החבל ההוּא. המלך הראשוֹן שמוֹ היה אברהם האפרתי משבט אפרים, וּמזרעוֹ היוּ המוֹשלים שאחריו, שכוּלם נקראוּ במשפחתם זאת אפרתים.

ויהי כאשר קרא להם עזרא הסוֹפר לבוֹא ירוּשלימה, לא אבוּ לשמוֹע אליו. וּבעווֹן זה ירדה ממשלתם מטה מטה, עד כי גבר האוֹיב עליהם ויצק להם מאד; וגם את שם משפחתם אפרתי נאלצוּ לשנוֹת בשם אפריאט; היא המשפחה הנמצאת שם בעיר עד היוֹם.

 

קנח. מאבני בית המקדש    🔗

(קטע)    🔗

בית הכנסת הישן בעיר פּראג נבנה מאבני בית המקדש. כי כשהלכוּ בני ישראל בגוֹלה, נשאוּ עמהם מאבני המקדש מרוֹב חיבת הקוֹדש וּמרוֹב מרירוּת וּכאב לב וּלקיים: ‘כי רצוּ עבדיך את אבניה’.³¹

וּכשבאוּ לעיר פּראג, בנוּ שם בית הכנסת ויתנוּ שמה גם מאבני בית המקדש.

 

סדרה שניה    🔗

 

קנט. בעקבוֹת משה    🔗

א    🔗

(משה איש קאנארי)

בעת ההיא, שנת ארבעה אלפים מאה וּשמוֹנים וארבע ליצירה קם אחד במדינת קאנארי³² וּשמוֹ משה; ואמר שירד מן השמים לגאוֹל אוֹתם כמשה רבנוּ,³³ ואמר שיקרע להם את הים ויביאם לארץ ישראל. ויעבוֹר בארץ ההיא ויסיתם לבוֹא ליוֹם המוּגבל, שיקרע להם את הים. ויבוֹאוּ כוּלם ליוֹם המוּגבל וישליכוּ כספם וּזהבם ויקחוּ אתם כי אם כאשר יוּכלוּן שאת. ויהי בבוֹאם אל ההר, וישליכוּ עצמם אנשים ונשים בים, ויבטחוּ ויאמינוּ במשה, כי יעברוּ ביבשה. ויטבעוּ הרבה מהם תוֹך הים, וּמהם ניצלוּ על ידי הדייגים.

ורצוּ לתפּוֹש למשה זה, ויברח ולא נוֹדע מקוֹמוֹ. והרבה מהיהוּדים אשר בקאנריא המירוּ דתם מפני הבוּשה.

ב    🔗

(המצוֹרע)

קם אחד בשנת ארבעה אלפים תשע מאוֹת וּשלוֹשים במדינוֹת מזרח סמוּך לנהר פרת ואמר, שקץ הפלאוֹת הגיע ואשר יקבץ לכל המפוּזרים ויביאם בזמן מעט לארץ אבוֹתינוּ. ועד שנמשכוּ אחריו כמה שוטים של ארצוֹת אלה לתוּמם, כי הראה להם על ידי השבעוֹת כמה אוֹתוֹת וּמוֹפתים, אשר לדעת סכלים היה מוֹפת יי ועדוּת על משיחוּתוֹ. ואחד מהמוֹפתים היה, שעלתה צרעת בגוּפוֹ ולמחרת ריפא עצמוֹ; והמוֹן העם פתרוּ בחלוֹמם, שזהוּ כצרעת משה קוֹדם גאוּלת מצרים מוֹפת על משיחוּתוֹ.

ואחר שראה, שלא נעשתה עצתו וחכמי הדוֹר מתנגדים לוֹ,ברח בלתי נוֹדע לאן בא ואיה הוּא. ונמשכוּ אז כמה צרוֹת מכוֹערוֹת בארצוֹת המזרח ליהוּדים, עד שמרוֹב צרוֹת המירוּ דתם יוֹתר מעשרת אלפים נפשוֹת מסביב לנהר פרת.

 

קס. דוד אל ראי    🔗

נוסח ראשוֹן    🔗

– והיוֹם עשר שנים³⁴ קם שם³⁵ איש אחד, וּשמוֹ דוד אֵל ראי מעיר עמדיה, ולמד לפני ראש הגוֹלה חסדאי ולפני ראש הישיבה עלי גאוֹן יעקב במדינת בגדד. והיה גדוֹל בתוֹרת משה וּבהלכה וּבתלמוּד וּבכל חכמה חיצוֹנית וּבלשוֹן ישמעאל וּבכתיבתם ובספרי החרטוּמים והמכשפים. ועלה בדעתוֹ להרים יד במלך פרס וּלקבץ היהוּדים היוֹשבים בהרי חפתן ולצאת וּלהילחם בכל גוֹיים וללכת ולתפוֹס את ירוּשלים. והיה נוֹתן ליהוּדים סימנים באוֹתוֹת שקר ואוֹמר להם, כי יי שלחוֹ לכבוֹש ירוּשלים וּלהוציא אוֹתם מתחת עוֹל הגוֹיים. והאמינוּ בוֹ מקצת היהוּדים וקראוּ אוֹתוֹ משיחנוּ.

שמע מלך פרס הדבר הזה ושלח לבוֹא לדבר עמוֹ; והוּא הלך אליו בלי פחד. וּבהתחברוֹ עמוֹ אמר לוֹ: האתה הוּא מלך היהוּדים? ענה ואמר: אני. מיד נכנס המלך וציוָה לתפסוֹ וּלשימוֹ בבית הסוֹהר, מקוֹם אשר אסירי המלך אסוּרים שם עד יוֹם מוֹתם, בעיר דֶבֶסְטָן אשר על נהר גוֹזן, הוּא הנהר הגדוֹל.

ולסוֹף שלוֹשה ימים ישב המלך לדבר עם שריו ועבדיו על דבר היהוּדים אשר הרימוּ יד במלך, והנה דוד בא שהתיר עצמוֹ מבית הסוֹהר בלי רשוּת בני אדם. וּבעת שראה אוֹתוֹ המלך אמר לוֹ: מי הביאך פה? וּמי התירך? אמר לוֹ: חכמתי ותחבוּלוֹתי! ואני איני ירא ממך ולא מכל עבדיך. מיד צעק המלך לאמוֹר: תפשוּהוּ! ענוּ לוֹ עבדיו ואמרוּ לוֹ: אין אנוּ רוֹאים אוֹתוֹ אלא בשמיעת קוֹל בלבד. מיד תמה המלך על חכמתוֹ. וענה ואמר למלך: הנני הוֹלך לדרכי. והוּא הלך, והמלך הלך אחריו, וכל שרי המלך ועבדיו הוֹלכים אחרי מלכם עד בוֹאם אל שפת הנהר. והוּא לקח סוּדרוֹ וּפרש על פני המים ועבר עליו. באוֹתה שעה ראוּ אוֹתוֹ עבדי המלך, שהיה עוֹבר במים על סוּדרוֹ, ודלקוּ אחריו בדוּגיוֹת קטנוֹת ולא השיגוּהוּ, ואמרוּ, כי אין מכשף בעוֹלם כמוֹ זה.

וּבאוֹתוֹ היוֹם הלך מהלך עשרים יוֹם עד אל עמדיה בשם המפוֹרש, והגיד ליהוּדים כל אשר קרהוּ, ותמהוּ כוּלם על חכמתוֹ.

ואחר כך שלח מלך פרס אל אמיר־אל־מוּמנין כליפה אשר בבגדד אדוֹן הישמעאלים לדבר עם ראש הגוֹלה ועם ראשי הישיבוֹת, למנוֹע את דוד אֵל ראי מלעשוֹת כדברים האלה, ואם לאו – אהרוֹג את כל היהוּדים הנמצאים בכל מלכוּתי. וּבעת ההיא היתה צרה לכל הקהילוֹת שבארץ פרס. ושלחוּ כתבים אל ראש הגוֹלה ואל ראשי הקהילוֹת אשר בבגדד: למה נמוּת לעיניכם. גם אנחנוּ גם כל הקהילוֹת אשר במלכוּת? מנעוּ את האיש הזה ולא ישפוֹך דם נקי.

אז כתבוּ אליו ראשי הגוֹלה וראשי הישיבוֹת: דע לך, כי לא הגיע זמן הגאוּלה עדיין, ואוֹתוֹתינוּ לא ראינוּ, כי לא ברוּח יגבר איש. ואָנוּ אוֹמרים לך, שתמנע עצמך מעשוֹת עוֹד כדברים האלוּ, ואם לא, תהיה מנוּדה מכל ישראל! מיד שלחוּ כמוֹ כן אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשוּר ורבי יוֹסף החוֹזה המכוּנה בוֹרהן אל־פלך אשר שם, לשגר כתבים אל דוד אל ראי, ועוֹד כתבוּ הנשיא והחוֹזה הנזכר כתבים אליו לזרזוֹ וּלהזהירוֹ, ולא קיבל ולא שב מדרכוֹ הרעה.

עד שקם מלך אחד, וּשמוֹ זין אלדין, מלך תוֹגרמים, עבד מלך פרס. ושלח בשביל חמיו של דוד אל ראי ונתן לוֹ שוֹחד עשרת אלפים זהוּבים להרוֹג את דוד אל ראי בסתר. וכן עשה: בא אל ביתוֹ, והוּא ישן, והרגוֹ על מיטתוֹ – ונתבטלוּ עצתוֹ ותחבוּלוֹתיו.

ולא שבה חמת מלך פרס מעל היהוּדים אשר בהר ואשר בארצוֹ, וּכשראוּ כן, שלחוּ אל ראש הגוֹלה לבוֹא לעזרתם אצל מלך פרס. ויבוֹא בדברים טוֹבים ודברי פיוּס וּפייסוֹ ונתפייס, ונתן לוֹ כמאה כיכרי זהב. ותשקוֹט הארץ אחרי כן וחמתוֹ שככה.

נוּסח שני    🔗

בשבע שנים קוֹדם גזירה זו³⁶ היוּ לישראל צרוֹת עצוּמוֹת על ידי איש בליעל אשר עשה עצמוֹ משיח. והמלך והשרים חרה להם עד מאד על היהוּדים, באמרם שמבקשים נפילת המלכוּת אשר להם בבקשת משיח.

והארוּר ההוּא נקרא שמוֹ דוד אלדויד מעיר עמדיה, והיה שם קהל גדוֹל כאלף בתים עשירים מלאים וחשוּבים וּמוּצלחים; ואוֹתוֹ קהל היה תחילת קהילוֹת היוֹשבוֹת סביב נהר סמבטיוֹן, והן יוֹתר ממאה קהילוֹת. והיא תחילת ארץ מדי, וּלשוֹנם לשוֹן תרגוּם. וּמשם עד מדינת גוֹלן מהלך חמישים יוֹם, והם תחת ממשלת מלך פרס ונוֹתנים לוֹ מס בכל שנה מבן חמש עשרה שנה ומעלה זהב אחד. – והאיש ההוּא, דוד אלדויד, למד לפני ראש הגוֹלה חסדאי ולפני אדם גדוֹל, ראש ישיבה אשר בעיר בגדד; והיה חכם גדוֹל בתלמוּד וּבכל חכמוֹת חיצוֹניוֹת וּבכל ספרי החרטוּמים והמכשפים והכשדים. והאיש אלדויד בחזקתוֹ וגוֹבה לבוֹ הרים יד במלך וקיבץ היהוּּדים היוֹשבים בהר חפתן והסית אוֹתם לצאת להילחם בכל הגוֹיים; והיה מראה להם אוֹתוֹת. ולא היוּ יוֹדעים במה כוֹחוֹ. היוּ אנשים אוֹמרים, כי דרך מכשפוּת ותחבוּלה היה. ואחרים היוּ אוֹמרים, שהיה כוֹחוֹ גדוֹל על ידי שם. וההוֹלכים בחברתוֹ היוּ קוֹראים לוֹ משיח וּמהללים ומנשאים אוֹתוֹ.

וּמלך פרס, כאשר שמע ענייני האיש ואיך היה מצליח וּמתקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבוֹ מאד, ושלח לוֹ שליח, שיבוֹא אצלוֹ בבטחוֹן גדוֹל ושיראה אוֹתוֹתיו; ואם הם אוֹתוֹת, ידע כי הוּא משיח באמת, ויבין כי האל המליכוֹ ויוֹדה בוֹ וייכנע לעבוֹדתוֹ, כי הוּא רצוֹן האל הממליכוֹ. ודוד אלדויד בלי שום מוֹרא וּפחד בא לפני המלך. ושאל המלך ואמר: אמת, כי אתה משיח? והשיב דוד אלדויד: משיח אני, וישלחני יי לפדוֹת את בני ישראל! השיב המלך: אני אשימך בבית־הסוֹהר, ואם תתיר עצמך משם, אדע כי משיח אתה, ואם לאו, ענשך יהיה על סכלוּת שלך המאסר לעוֹלם, ולא אהרגך, כי שוֹטה אתה.

ואחר שנתפש דוד אלדויד, שלח המלך לקרוֹא לכל שריו ויוֹעציו וישאל אוֹתם עצה, מה לעשוֹת ביהוּדים הפוֹשעים והמוֹרדים במלכוּת. וּבהיוֹתם באוֹתה עצה, שמעוּ איך דוד אלדויד התיר עצמוֹ מבית הסוֹהר והלך בדרך מרחוקֹ, ולא הכירוּ איזוֹ דרך הלך. והמלך, כאשר שמע, שלח אחריו פרשים ושרים לתפשוֹ. הלכוּ הפרשים ושבוּ אל המלך ואמרוּ לוֹ: סמוּך לנהר אנוּ שוֹמעים קוֹלוֹ וּמראהוּ לא ראינוּ, ואיך נוּכל לתפשוֹ? והמלך חשב, שמאמר־מה הוּא ועל ידי שוֹחד התירוּהוּ, ואמרוּ, שאין יכוֹלים לתפשו; ואז רכב על סוּס ורץ אחריו, הוא ועבדיו ושריו. והלכוּ סמוּך לנהר ההוּא ולא ראוּהוּ. וקראוּ לוֹ, והשיב להם: אי, שוֹטים, הנני הוֹלך לדרכי, אם יש בכם כוֹח, רדפוּ אחרי! ויפרוֹש סוּדרוֹ בנהר גוֹזן ויעבוֹר את הנהר.

וזה ראה המלך, איך הוּא עוֹבר, וכן ראוּהוּ עבדיו. אז אמר המלך: דבר כזה אין כוֹח לשוּם אדם לעשוֹתוֹ, כי אם למי שהמלך המליכוֹ, רצוֹני לוֹמר: מלך העוֹלם, ומשמים המליכוּ האיש הזה, ועלינו להוֹדוֹת. אמרוּ לוֹ עבדיו ושריו: מצאנוּ מעשים נעשים בכישוּף וּבמראית העין לבד. אז ציוָה המלך שיביאוּ אני־שיט ויעברוּ את הנהר. ועברוּ הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוּהוּ, כי הלך ביוֹם ההוּא מהלך עשרה ימים.

וכאשר ראה המלך, שלא הוֹעיל בדרך זוֹ, לקח דרך אחרת ושלח שלוּחים לראשי הגוֹלה, שיתפשוּ את האיש ההוּא ויוֹציאוּהוּ לפניו, ואם לא, יהרוֹג את כוּלם נער וזקן יחדיו, וּלכל ראשי הגוֹלה יענה ביסוּרים ואחר כך ישרפם אחד לאחד. גם שלח כתב לאימיר אלמוֹעדין היוֹשב בבגדד, שיעשה בזה כל החריצוּת הראוּיה ויתרה בראשי הגוֹלה על הדבר הזה. אז נקבצוּ ראשי הגוֹלה וּלכל עדת ישראל אשר הם בסכנה עצוּמה. ואם לא ישוּב, שיהא מוּחרם חרם עוֹלם בעוֹלם הזה וּבעוֹלם הנצחי. גם שלחוּ כתב אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשוּר וּלרבי יוֹסף ברכן אֶלְפֶלַח החוֹזה אשר שם, ושיכתבוּ גם הם בשמם, כי עת צרה היא ליעקב וצריך להצלתוֹ רחמי שמים מרוּבים. וכוּלם שלחוּ כתבים לדוד אלדויד להזהירוֹ מאד, שישוּב מדרכוֹ הרעה. וקיבל כל הכתבים וּקראם ולעג עליהם ושחק ולא שמע ולא חרד מפניהם.

והאל המרחם שם בלב מלך תוֹגרמה, וּשמוֹ זיד אלדין וּמשוּעבד היה למלך פרס, ואוֹהב היהוּדים היה מאד, וּמכיר היה לחמיו של דוד אלדויד – ואמר לוֹ: אתה ידעת את עמך ואיך הם בצרה עצוּמה מעם מלך פרס; לכן עליך להציל נפשך וּלהציל את עמך. עשרת אלפים זהוּבים יתנוּ לך היהוּדים, ואני מבטיח עליהם וּממני תדרשם, אם תהרוֹג האיש ההוּא החוֹטא אשר שם כמה נפשוֹת נקיוֹת בסכנה. גם שכר תקבל מאת האל, כי הצלת את בני עמך הנקיים! – והאיש ההוּא להצלת עמוֹ וּלאהבת התוֹעלת שם פניו לגמוֹר הדבר. וּבלילה ההוּא קרא לדוד אלדויד אל המשתה והשקהוּ, וּבחצי הלילה, והוּא בטוּח וישן שיכוֹר, קפץ עליו וכרת את ראשוֹ. והביא את הראש וּמסרוֹ ביד המלך זיד אלדין. ואמר המלך, כאשר ראה הראש: דמך בראשך!

והמלך זיד אלדין שלח הראש למלך פרס עם עדים נאמנים, כי הוּא המשיח אשר שאל עליו. וחמת המלך שככה מדוד אלדויד; אבל מכל מקוֹם אמר, שרצוֹנוֹ לקחת נקמה מן היהוּדים הנמשכים אחריו. ושאל מכלל הקהילוֹת שימסרוּ בידוֹ כל אוֹתם שנמשכוּ אחר אוֹתוֹ ארוּר. והם השיבוּ, כי אין מכירים בהם, ואנה יבקשוּם? אז ציוה המלך לחפשם, וּמבית מאסרם שמוּ אמצעים ונתפשרוּ עם המלך בממוֹן עצוּם והם מאה כיכרי זהב.

 

קסא. משיח מתימן    🔗

בארץ תימן עמד איש אחד – יש לדבר זה כמוֹ עשרים ושתיים שנה – ואמר, שהוּא שלוּחוֹ של משיח מיישר דרך לפני ביאתוֹ; ואמר להם, כי המלך המשיח הוּא יתגלה בארץ תימן. ונתקבצוּ אנשים רבים יהוּדים וערבים עמוֹ והיה מסבב בהרים והיה מטעה אוֹתם ואוֹמר להם תמיד: בוֹאוּ עמי ונצא לקראת המשיח! כי הוּא שלחני אליכם ליישר דרך לפניו. וכתבו אלי³⁷ אחינוּ שבארץ תימן כתב גדוֹל והוֹדיעוּ לי משפטוֹ ודרכוֹ וחידוּשיו שחידש להם בתפילוֹת וּמה אוֹמר להם. ואמרוּ לי, שכבר ראוּ מנפלאוֹתיו כך וכך ושאלוּ לי על זה. והבינוֹתי כל הדברים והכרתי מתוֹך דברי כתבם, שאוֹתוֹ האיש העני חסר דעת, אבל היה ירא שמים ואין בוֹ חכמה כלל. וכל מה שאוֹמרים שעשה אוֹ נראה על ידוֹ הכל שקר וכזב. וּפחדתי על היהוּדים משם וחיברתי להם כמוֹ שלוֹשה קוֹנטרסים בעניין מלך המשיח וסימניו וסימני הזמן שיתראה בוֹ; והזהרתי אוֹתם שיזהירוּ זה האיש שמא יאבד הוּא וכל הקהילוֹת.

כללוֹ של דבר: לאחר שנה נתפש, וּברחוּ ממנוּ כל הנלווים אליו. ויאמר לוֹ מלך אחד ממלכי הערבים אחר שתפשוֹ: מה זאת עשית? אמר לוֹ: אדוֹני המלך, אמת אני אוֹמר, כי בדבר יי עשיתי. אמר לוֹ המלך: מה המוֹפת שלך? ענה ואמר לוֹ: אדוֹני המלך! חתוֹך ראשי ואחר כן אני אחיה ואקוּם ואהיה כבראשוֹנה! אמר לוֹ המלך: אין לך מוֹפת גדוֹל מזה; ואם הוּא כך, אני וכל העוֹלם נאמין בוַדאי שדבריך כוּלם אמיתיים וטוֹבים וּנכוחים ושקר נחלוּ אבוֹתינוּ, הבל ואין בהם מוֹעיל. – מיד גזר המלך וציוָה ואמר: קחוּ לי חרב! ויביאוּ החרב לפני המלך, וציוָה וחתכוּ ראשוֹ. ונהרג אוֹתוֹ העני, תהא מיתתוֹ כפרה עליו ועל כל ישראל!

ונענשוּ היהוּּדים ברוֹב מקוֹמוֹת ממוֹן גדוֹל. ועד עתה יש שם חסרי־דעת אוֹמרים: עתה יחיה ויעמוֹד מקברוֹ.

 

קסב. משיח שקר שקם בפרס    🔗

במלכוּת פרס בזמן אחד קם איש יהוּדי ועשה עצמוֹ משיח; והצליח מאד וקיבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפוֹ וכי כוָנתוֹ לבוֹא להילחם עמוֹ, שלח וקיבץ ליהוּדים שבארצוֹ ואמר להם, שאם לא יעשוּ עם האיש ההוּא שיסתלק מעליו, שידעוּ נאמנה שיעביר את כוּלם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביוֹם אחד.

אז נקבצוּ יחדיו כל עם ישראל והלכוּ אל האיש ההוּא ונפלוּ לפניו ארצה והתחננוּ מאד וצעקו ובכו, שישוּב מדרכוֹ, ולמה ישים עצמוֹ בסכנה וכל עניי עמוֹ? כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוּכל ויראה ברעת כל קהילוֹת פרס? השיב: אני באתי להוֹשיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? וּמי יעמוֹד לפני? וּמה יעשה מלך פרס ולא ירא ממני ומחרבי? שאלוּ לוֹ: מה המוֹפת, שהוּא משיח? והשיב, כי הוּא מצליח, ואין למשיח צוֹרך באוֹת אחר. השיבוּ: הרבה עשוּ כן ולא הצליחוּ. אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביוֹם השני שבוּ לפניו בתענית, וּקטניהם לפניהם, שייכמרוּ רחמיו. אז אמר: למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה. אם יתן לי מלך פרס ההוֹצאוֹת שהוֹצאתי להיכנס למלחמה זוֹ, אשוּב אל מקוֹמי ולא אזיקנוּ. אמרוּ לוֹ היהוּדים: ואיך מלך אדיר כמוֹ מלך פרס ייכנע לתת הוֹצאוֹת לאיש יהוּדי? השיב האָרוּר, משיח השקר, ואמר: אם תשוּבוּ פעם שנית, אפילוּ יתן לי כל ההוֹצאוֹת וחצי מלכוּתוֹ, לא אתפייס!

וכי ראוּ היהוּדים רוֹע לבבוֹ ואין טענת אמת מוֹעילה, הלכוּ מרים וּבוֹכים לפני המלך ואמרוּ: אדוֹנינוּ המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטוּת ממי שנשתטה; כי האיש ההוּא ראינוּ בוֹ, כי הוּא בעניין זה שוטה מוּחלט, אינוֹ שוֹמע בקוֹלנוּ וּבכל מה שאמרנוּ לוֹ, כי שׂם נפשנוּ בסכנה עצוּמה, ואנחנוּ נקיים. על זה נפלאנוּ אנחנוּ, כי איך ישית אדוֹנינוּ את לבוֹ לדברי השוֹטה הזה, שאם יניחנוּ הוּא יפוֹל מעצמוֹ, כמוֹ שמצינוּ בכל דברי שקר כי יפלוּ, באשר אין לשקר רגליים, וכמוֹ האילן הנוֹפל כאשר אין לוֹ שוֹרש. דברים דיברנוּ אל האיש ההוּא מספיקים לשבר לב האבן, והוּא בסכלוּתוֹ עוֹמד ואמר לנו, שאם יתן לוֹ אדוֹנינוּ כל מה שהוֹציא לעשוֹת מלחמה זוֹ, ישוּב לארצוֹ, ויספיק כל זה להעיד, איך הוּא שוֹטה מפוּרסם.

השיב המלך: ולמה קראתם אוֹתוֹ שוֹטה על זה? ואם העני אין לוֹ אוֹצרוֹת והוֹציא הוֹצאוֹת בערבוֹן וּבטחוֹן ניצוּח המלחמה, והוּא שב לדרכוֹ – מה יעשה אם לא בדרך זוֹ? לכן מהרוּ ושוּבוּ אל האיש ההוּא ואמרוּ לוֹ כי מתרצה אני במה שהוּא שוֹאל ושישלח בבטחוֹן ואמוּנה איש אחד עם פנקסוֹ, וּמיד אשלח לו במעוֹת יפוֹת.

וכן נעשה, אחר ששב האיש ההוּא ונתבטלה המלחמה, ציוָה המלך וקיבץ כל היהוּדים אשר במלכוּתוֹ ואמר להם: אחד מכם בא אלי להילחם בי, וסיפרוּ לי שהיה בהסכמת כוּלכם, ולא חשבתם כי הרעה תשוּב נגד פניכם?! השיבוּ היהוּּדים טענוֹת מספיקוֹת ולא הוֹעיל. וסוֹף כל הדברים אמר להם: תנוּ לי ההוֹצאוֹת מיד, ואחרי כן אדעה מה לעשוֹת לכם. וכאשר שבוּ לפייס וּלדבר, ציוָה ויתפשוּ כל ראשיהם במאסר חזק. וּמתוּך הצרה הוּצרכוּ לתת הסך ורבים מהם היוּ מוֹכרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנוּ לוֹ מה ששאל, אמר שבעד עלבוֹנוֹ יקבלוּ הם עלבוֹן זה, שילכוּ היהוּדים יחפים ושלא ילבשוּ מכנסיים אלא עד הירך.

 

קסג. הנביא מש’נ’ב’ר’ש    🔗

ויהי בשנת חמשת אלפים וּמאה וחמישים ושלוֹש לבריאת עוֹלם, ויהי בשנת אלף ושש מאוֹת וחמש ועשרים לחוּרבן בית המקדש שייבנה במהרה בימינוּ, בחוֹדש כסליו בהיוֹתנוּ בקוֹרפוּ, הגיעוּ אלינוּ כתבים, ששלח רבי חסדאי קרשׂקשׂ מטוּניס:

דעוּ לכם, כי העניין הוּא אמת³⁸ והקהל הקדוֹש בוּרגיש שהיא בספרד כוֹתבים, כי הוּא אמת, כי העידוּ עליו, כי ממשה ועד משה לא קם כמשה; וּבא אליו אליהוּ הנביא זכוּר לטוֹב,וּמשח אוֹתוֹ בשמן המשחה ואמר לוֹ: תבשר לישראל, כי בניסן יהיוּ לכם אוֹתוֹת וּמוֹפתים גדוֹלים. וּמלך ספרד שלח אחריו השר שלוֹ ואמר, שיתן לוֹ אוֹת. אמר לוֹ, שילך לביתוֹ וימצא בנוֹ מת. הלך לביתוֹ וּמצא בנוֹ מת כמוֹ שאמר לוֹ הנביא. חזר ואמר לוֹ: המוות והחיים מהשמים. אמר לוֹ, שיחזוֹר עוֹד לביתוֹ וימצא בנוֹ האחר מת. וכן היה. ולא האמין בוֹ. אמר לוֹ, שיחזוֹר עוֹד לביתוֹ וימצא שמתה אשתוֹ. וכן היה. חזר אליו עוֹד; אמר, כשילך לביתוֹ, ימוּת גם הוּא בעצמוֹ. וכן היה.

והמלך היה מדבר עם הנביא, והנה כיסהוּ הענן, והיוּ שוֹמעים המלאך, שהיה מדבר עמוֹ תוֹך הענן. ועשה אוֹתוֹת וּמוֹפתים גדוֹלים בעיניהם, והעידוּ עליו, כי ממשה ועד משה לא קם כמשה.

אחר כן אמר לוֹ המלך: אם אמת הוּא, כי נביא אתה, רוֹצה אני לשרוֹף אוֹתך באש. וכן עשה: מיד ציוָה, ועשוּ כבשן אש, והסיקוּהוּ ששלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת והשליכוּהוּ לתוֹך כבשן האש; ויצא ממנוּ שמח וטוֹב לב. באוֹתה שעה ראוּהוּ כוּלם ויאמינוּ ביי וּבמשה עבדוֹ וּנביאוֹ.

והוּא היה בן חמש ועשרים שנה. וּמתחילה לא היה יוֹדע לשוֹן הקוֹדש בצחוּת; ועתה שלימדוֹ אליהוּ הנביא זכוּר לטוֹב יוֹדע הוּא לדבר לשוֹן הקוֹדש. והוּא עניו וּשפל־רוּח. צדיק וישר, שלם במידוֹתיו, חכם ועשיר, גיבוֹר וחסיד בכל מעשיו, נקי־כפיים וּבר־לבב, בן־טוֹבים, זרע אנשים ראוי והגוּן לשכוֹן עליו רוּח יי. – עד כאן העתקנוּ מן הכתב שבא אלינו מטוּניס.

וּפתאוֹם יבוֹא אל היכלוֹ האדוֹן, ככתוּב: ‘אתה תקוּם תרחם ציוֹן כי עת לחננה כי בא מוֹעד’.³⁹ עוֹד שמענוּ כי אמר הנביא, שיראה אוֹת וּמוֹפת בירוּשלים מאת השם יתברך. עוֹד שמענו, שבת־קול יוֹצאה מבית המקדש ואוֹמרת: צאוּ מביתי ויבוֹאוּ בני! ונפל פחד גדוֹל על הישמעאלים; וּמתוֹכם קם אחד וירד בבוֹר אחד שהיה שם ואמר, שראה שלוֹשה זקנים מעוטפים לבנים, ונפל על פניו, והם אמרוּ: עמוֹד על עצמך! ויעמוֹד וישאל: מי ומי אתם? ענוּ ואמרוּ: מבני ישראל אנחנוּ, ועתה לך ואמרת לישמעאלים, שיניחוּ המקוֹם, כי הגיע קצם וּזמנם. והשיב להם: ואם לא יאמינוּ לי, מה אוֹמר אליהם? אמרוּ לוֹ: אמוֹר להם, כי אברהם העברי וּמשה בן עמרם ואליהוּ הנביא אמרוּ לך כך. ויעל הישמעאלי מן הבוֹר ההוּא ויספר הדברים האלה לחבריו, ונפל פחד גדוֹל עליהם. ואוֹמרים, כי ננעלוּ דלתוֹת בית המקדש ועדיין לא נפתחוּ. –

ועוֹד שמענוּ, כי החכמים, שהיוּ בעיר שהנביא שם, אמרוּ כי רוֹצים לדוּן אוֹתוֹ. והיוּ אוֹמרים לוֹ, כי בן־מות הוּא, עד שהביאוּ אוֹתוֹ בבית ואמרוּ לוֹ: תן לנוּ מוֹפת, ואם אין, דע כי מוֹת תמוּת! אמר להם: אם לא יתנוּ לי מן השמים, מה אתן לכם? אז רצוּ לפסוֹק עליו מיתה, ואביו ואמוֹ בוֹכים מחוּץ. ענה הנביא ואמר לדיינים:תנוּ לי זמן ואשיב לכם ותהיוּ דנים אוֹתי בבית־הכנסת. הלך ונכנס בהיכל והתפלל, והיוּ הדיינים מחוּץ ושוֹמעים קוֹל המלאך, שהיה מדבר עמוֹ, ולא היוּ מבינים דברי המלאך לבד קוֹל הוֹמיה. אז יצא אליהם וראוּ, והנה קרן עוֹר פניו ונשא שתי ידיו וכיסה פניו, וּבידוֹ השמאלית כמראה הקשת בענן, ועל ראשוֹ אוֹפן כמראה הקשת. מיד נפלוּ הדיינים על פניהם ואמרוּ: יי הוּא האלהים! יי הוּא האלהים! אחרי כן אמרוּ: אין זה אוֹת, אלא תן אוֹת אחר! מיד יצא פס ידא⁴⁰ מן השמים וכתבה במשקוֹף ההיכל: ‘ויצא חוֹטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה!’⁴¹ והיוּ אוֹתיוֹת מזה הפסוּק מבהיקוֹת וּמאירוֹת ככוֹכבים על זה העניין מאד. עד שנשאוּ ונתנוּ בדבר וצירפוּ האוֹתיוֹת המבהיקוֹת ועלוּ נוֹטריקוֹן שלהם ש’נ’ב’ר’ש, והוּא שם העיר שהנביא שם. אז הניחוּ אוֹתוֹ לשלוֹם.

 

קסד. דוד הראוּבני וּשלמה מוֹלכוֹ    🔗

נוּסח ראשוֹן    🔗

ויהי בשנת חמשת אלפים שתי מאוֹת וּשמוֹנים וארבע ליצירה, בא לעיר רוֹמא איש אחד ממרחקים, ודוד הראוּבני שמוֹ. ועשה עצמוֹ נביא ואמר, כי הוּא שר הצבא למלך המשיח. והלך ודיבר עם מלך פּוֹרטוּגל והוֹליך עמוֹ מליץ לדבר בעדוֹ, כי לא היה יוֹדע לדבר אלא בלשוֹן הקוֹדש וּבלשוֹן ערב; ואמר למלך פּוֹרטוּגל, כי יי שלחוֹ לנביא על עמוֹ על ישראל; ועתה נלכה נא קוֹשטנטינא ונילחם עם שוּלטן סוֹלימאן התוּגר ונקח את כל ארצוֹ מידוֹ. אך ירוּשלים וכל סביבוֹתיה תהיה ברשוּת אדוֹני משיח אלהי יעקב. וישׂמח מלך פּוֹרטוּגל ויקוֹד וישתחוּ לאפיו וישלח אוֹתוֹ אל הכוֹמר הגדוֹל אשר לוֹ לנסוֹתוֹ בחידוֹת. ויאמינוּ האנוּסים לדבריו, ויסע האיש הלוֹך ונסוֹע, וּבכל המקוֹמוֹת אשר יחנה שם יכבדוּהוּ ויאמינוּ בוֹ. ויעש דגלים מעשה חוֹשב וכתב עליהם שמוֹת הקוֹדש; ועוֹד הוֹציא להם מגן כתוּבים עליו שמוֹת הקוֹדש ואמר להם, שהוּא מגן דוד מלך ישראל וּבוֹ היה לוֹחם מלחמת השם. ואמרוּ, שהוּא עד היוֹם גנוּז בקהילת קוֹדש בבית הכנסת של העיר בּוֹלוֹניה. והיה מתענה ששה ימים וששה לילות רצוּפים.

ויהי בהיוֹת דוד הראוּבני שם, העיר יי את רוּח בחוּר אחד שהיה מסוֹפרי המלך היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת, והיה יפה תוֹאר ויפה מראה והיה מזרע ישראל והרהר בתשוּבה וימל את בשר ערלתוֹ ויסב את שמוֹ שלמה מוֹלכוֹ. ואמר שהוּא המשיח ודוד הראוּבני נביא שלוֹ, וּבהימוֹלוֹ בשר ערלתוֹ נחה עליו רוּח יי, רוּח חכמה וּבינה, רוּח עצה וּגבוּרה, רוּח דעת וירא יי. ויי נתן חכמה לשלמה ויחכם מכל האדם, והיה דוֹרש ברבים בערי איטליה בפני הכמרים נגד דתם; והוּא מדבר דברים סתוּמים וחתוּמים בתוֹרה שבכתב וּבתוֹרה שבעל פה, מהם על דרך הפשט וּמהם על דרך נסתר, דברים מתמיהים אשר לא נשמעוּ כמוהם. וּבכל פסוּק שהיוּ שוֹאלים אוֹתוֹ, היה דוֹרש עליו כמעט ארבעים ותשע פנים טהוֹר, וחיבר ספרים הרבה על דרך הנסתר. – ויוֹם אחד שאל לוֹ נער אחד, שיאמר לוֹ איזה פירוּש על פסוּק 'ברוּך אדוֹני יוֹם יוֹם,⁴² ואמרוּ, שאוֹתוֹ היוֹם כוּלוֹ היה מפרש פירוּשים מהם על דרך הפשט וּמהם על דרך הנסתר על אוֹתוֹ הפסוּק, כי לא יכלוּ נשוֹא אוֹתוֹ. ויתמהוּ עליו רבים והאמינוּ בוֹ הערלים יוֹתר מן היהוּדים, וכוּלם מבקשים לשמוֹע את חכמת שלמה. וישלח ספרים אל כל מדינוֹת המלך דברי שלוֹם. –

ויהי אחרי הדברים האלה, ויהי כמשלוֹש חדשים, וילשינוּ העברים את רבי שלמה מוֹלכוֹ לפני המלך והשרים. והמלך הקיסר קרלוֹ חרה אפוֹ עליו, ויצו המלך לשמרוֹ, בשביל שהיה דוֹרש ברבים נגד דתם. ויאמר הקיסר: הוֹציאוּהוּ ויישׂרף! וּלאחר שלוֹשת ימים מצאוּהוּ ויביאוּ אוֹתו לפני המלך ויצו פעם שנית לשרפוֹ. ויאמר הכוֹמר להשים רסן בלחייו, כי אמר, שמא לוֹחש הוּא בכשפים אוֹ יאמר איזוֹ השבעה ויברח. וכך היה, וישימוּ לוֹ רסן בלחייו וישליכוּהוּ על העצים אשר על האש ויאסוֹף את נשמתוֹ. ואת דוד הראוּבני שמוּ בבוֹר וימת שם.

וּבכל זאת לא שבוּ קצת העם מלהאמין בוֹ, כי העידוּ עליו אנשים חכמים נבוֹנים, שעמד בביתוֹ אחר השריפה חמישה ימים, והוֹלך בכל שבת ושבת לקדש בבית ארוּסתוֹ בגליל העליוֹן. ועדיין מאמינים בוֹ, כמוֹ שאירע בזמננוּ זה.

נוסח שני    🔗

איש יהוּדי, דוד שמוֹ, בא מארץ מרחקים, מהוֹדוּ, בשערי מלך פּוֹרטוּגל בימים ההם ויאמר אליו: עברי אנוֹכי ואת יי אלהי השמים אני ירא. וישלחני אחי מלך היהוּדים הנה אליך, אדוֹני המלך, לעזרה, ועתה היה נא בעוזרינו ונלכה להילחם בשוֹלימאן התוּּגר ונקחה את הארץ הקדוֹשה מידוֹ. ויאמר המלך אליו: שלוֹם בוֹאך! ועתה לך ואשלחך אל הכוֹמר הגדוֹל, וּדבר מה יגיד, אעשה. ויצא דוד מאתוֹ וישב בלישׂבּוֹנה ימים אחדים. ויאמינו האנוּסים לדבריו ויאמרוּ: גוֹאלינוּ הוּא, כי יי שלחוֹ. ויתקבצוְ אליו רבים ויכבדוּהוּ מאד. ויסע משם האיש ויעבוֹר בספרד. וּבכל המקוֹמוֹת אשר עבר שם, נהרוּ אליו רבים מהנידחים, אשר נפוֹצוּ שם, ויהי להם לפוּקה. ויעבוֹר צרפתה וילך לאָויניוֹן ויסע משם ויבוֹא לאיטליה. ויעש דגלים מעשה חוֹשב ויכתוֹב עליהם את שמוֹת הקוֹדש, ויאמינוּ לוֹ רבים בעת ההיא. גם אל בּוֹלוֹניה, פירארה וּמנטוֹבה בא האיש ויאמר להוֹליך עמוֹ, בדבר מלכי הגוֹיים, את כל היהוּדים הנמצאים בתוֹכם אל מקוֹמוֹ וּלארצוֹ. וגם אל האפיפיוֹר דיבר על הדבר הזה. וייראוּ בני ישראל מאד. ויהי כדברם אליו לאמוֹר: מה נעשה לנשינוּ אלה היוֹם, וּבניהם אשר ילדוּ, כי נלך למלחמה? ויאמר אליהם: יש ויש בארצנוּ רבוֹת כהנה וכהנה, אל תיראוּ, כי אין מחסוֹר ליי להוֹשיע! וּמכתב בדא מלבוֹ לאמוֹר: אחי המלך שלחהוּ אלי ונכתב ונחתם בטבעת המלך. ויהי היוֹם וייגלה סוֹדוֹ, ולא האמינוּ עוֹד, כי חקק חקקי אוון.

ויצא חוֹטר מפּוֹרטוּגל, שלמה מוֹלכוֹ שמוֹ, מגזע בית ישראל, אשר נפוֹצוּ שמה מימי השמד, והוּא נער את סוֹפרי המלך בעת ההיא. ויהי בראוֹתוֹ את האיש דוד, ויגע האלהים בלבוֹ, וישב אל יי אלהי אבוֹתינוּ וימל בשר ערלתוֹ. והוּא לא ידע מאוּמה בתוֹרת יי וּבכתבי הקוֹדש בימים ההם. ויהי בהימוֹלוֹ ויי נתן חכמה לשלמה, ויחכם מכל האדם כמעט רגע, ויתמהוּ עליו רבים. ויעבוֹר לאיטליה ויעז פניו לדבר בתוֹרת אלהינוּ נגד מלכים ולא הסתיר פניו מהם. וילך תוּגרמה וישב רוֹמא וידבר עם קלימנטי האפיפיוֹר ויט אליו חסד נגד רצוֹן כל יוֹדעי דת ודין. ויתן לוֹ רשוּת בכתב ונחתם בשמוֹ לשבת באשר ייטב בעיניו וּבשם ישראל יכוּנה. ויחכם בחכמת הקבלה ויוֹצא מפיו דברי חן, כי רוּח אלהים דיברה בוֹ וּמלתוֹ על לשוֹנוֹ תמיד, וגם דלה דלה ממקוֹר עמקי הקבלה אמרי שפר ויכתבם על הלוּחוֹת וישלחם אל מיוּדעיו אשר בשלוֹניקי וידפסוּ אוֹתם שם. וידרוֹש לרבים בבוֹלוֹניה וּביתר המקוֹמוֹת, וירוּצוּ רבים אחריו לשמוֹע חכמתו וּלנסוֹתוֹ בחידות; ויגד להם שלמה את כל דבריהם, לא היה דבר נעלם ממנוּ אשר לא הגיד להם. ויראוּ את חכמת שלמה ויאמרוּ: אמת הדבר אשר שמענוּ עליך והוֹספת חכמה אל השמוּעה אשר שמענוּ עליך מאד. וילבשוּ עליו רבים קנאה ולא יכלוּ להתגוֹלל עליו לרעה באיטליה, כי נחמד היה בעיני השרים. ויתחבר אל דוד ויהיוּ לאחדים בעת ההיא.

ויהי אחרי־כן, ויוֹאל שלמה לדבר אל הקיסר על דבר האמוּנוֹת באר היטב וילך לדרכוֹ, בהיוֹת הקיסר ברטיסבּוֹנה, וידבר עמוֹ שם. ויחזק לב הקיסר ולא שמע אליו מקוֹצר רוּח. ויצו וישוּמוּ בבוֹר אוֹתוֹ ואת השר דוד מרעהוּ ואת אנשיו וישבוּ ימים אחדים. וישב הקיסר לאיטליה ויביאוּם אסוּרים בזיקים בעגלות אל מנטוֹבה, ויתנוּ אוֹתם במשמר. וידבר הקיסר אל החכמים וימצאו בוֹ חטא מוות. ויאמר הוֹציאוּהוּ ויישרף!

ויהי היוֹם, ויתנו רסן בלחייו ויוֹציאו את שלמה החוּצה, ותיהוֹם כל העיר עליו, והאש לפניו בוֹערת. ויאמר אחד משרי הקיסר: הסירוּ הרסן מבין שיניו, כי דבר לי אליו מאת המלך, ויעשוּ כן. ויאמר אליו: הקיסר שלחני אליך השר שלמה לאמוֹר: הלא אם תשוּב מדרכך זאת שׂאת, ויחייך ותחיה לפניו; ואם אין, כלתה אליך הרעה! ולא קם ולא זע ממנוּ ויען כקדוֹש, כמלאך האלהים: על הימים אשר התהלכתי בדת ההיא לבי מר וזעף! ועתה כטוֹב בעיניכם תעשוּ, ונפשי תשוּב אל בית אביה כנעוּרי, כי טוֹב לי אז מעתה!

ויימלאוּ עליו חימה וישליכוּהוּ על העצים אשר על האש ויקריבוּהוּ עוֹלה ליי כליל תקטר. וירח יי את ריח הניחוֹח ויאסוֹף נשמתוֹ הטהוֹרה בגן עדנוֹ, ותהי אצלוֹ אמוֹן משחקת לפניו בכל עת.

ואת משרתיו הוֹציאוּ מבית הכלא וישלחוּם לדרכם חפשים. ולא נשאר בשחיתוֹתם כי אם השר דוד הראוּבני מרעהוּ, וישימוּ עליו משמר. ויהי בשוּב הקיסר לספרד ויוֹלך עמוֹ את דוד ויתן אוֹתוֹ במשמר וימת בבית הסוֹהר. וישרפוּ אחר כן רבים מהנידחים אשר בספרד על דבר דוד הראוּבני הזה ועל חלוֹמוֹתיו.

ויאמינוּ רבים באיטליה בימים ההם, כי ניצל רבי שלמה מוֹלכוֹ מיד מבקשי נפשוֹ לספוֹתה בחכמתוֹ ודי לא שלט נוּרא בגשמה.⁴³ ויש אשר נשבע בפני קהל ועדה, כי עמד שלמה בביתו אחר השריפה שמוֹנה ימים וּמשם הלך לדרכוֹ, ולא ראוּהוּ עוֹד. ואל אלהים יוֹדע, וּמי יתן ואוּכל לכתוֹב באמת וּבתמים על ספר, כי כנים דבריו ואם אָין.

קטעים מיתר הנוּסחאוֹת    🔗

בשנת רפ״ג באלף הששי שמוּעה שמענוּ מארץ הצבי דרך הדוגיאות במכתב עברי לאמוֹר, איך הגיע שמה יהוּדי אחד מהשבטים – נקרא שמוֹ דוד בן שלמה שר צבא ישראל – ועלה לרוֹמי ומשם נתאמת ליוֹדעים מהלכוֹ ועניינוֹ, כי היהוּדי הזה מכת שני השבטים הוּא מן העוֹמדים מיוּשבים במדברוֹת ההם כבני הרכבים באוֹהלים וּמצבו במדבר חבוּר אשר באסיה מיוֹרי, וּלמטה מהם להלאה תשלם [ממלכת] עשרת השבטים. ולהם וּלכוּלם יש מלכים ושרים ועמים רבים כחוֹל אשר על שפת הים. וּמוֹצא הבשמים והפלפל והסמים הפשוּטים וכל טוּב נמצא בידם.

בשנת חמשת אלפים רצ"ד לבריאה, שהיא שנת אלף ארבע מאוֹת ושש לחוּרבן הבית השני, בא מארץ מרחקים יהוּדי, שמוֹ דוד הראוּבני, לרוֹמא ודיבר עם האפיפיוֹר קלימנטי וימצא חן בעיניו. והיה אוֹמר, כי הוּא שר צבא מלך ישראל, והיה קצר הקוֹמה, שחוֹר ככוּשי, כמוֹ בן ארבעים וחמש שנה. והלך ודיבר למלך פּוֹרטוּגל. –

וזה רבי דוד היה מתענה ששה ימים וששה לילוֹת רצוּפים. ואני שמעתי מאיש אחד ראוּי להאמינוֹ, נקרא רבי יהוּדה משוֹמרי זה האיש, שלא יאכל כל זה הזמן, כדי לראוֹת הפלא. ושם היה בחוּר אחד אשר נוֹלד בקרב האנוּסים בשנת שתי מאוֹת ששים ואחת, וּשמוֹ שלמה מוֹלכוֹ, והוּא היה אחד מסוֹפרי המלך. ודוד ראוּבני ניבא עליו, שהוּא גלגוּל משיח בן דוד. וימל הבחוּר את בשר ערלתוֹ וילמד מרבוֹ דוד הראוּבני הזה נגלה ונסתר, עד שאמרוּ עליו, שנחה עליו רוּח יי, חכמה וּבינה. וּמלך פורטוגל שלח את שניהם לנסוֹתם אל הפפא⁴⁴ דרוֹמא.

ויהי בבוֹאם לארצוֹת איטליה, דרש הבחוּר שלמה מוֹלכוֹ בבתי תפילוֹת בית־הלחמים⁴⁵ דברים חתוּמים וּסתוּמים וּבבתי־כנסיוֹת יהוּדים דרש פשוּט אוֹ דרך נסתר בכל ארבעים ותשע פנים טהוֹר; וגילה רק לתלמידי חכמים שבהם שבאוּ בסוֹד, שהוּא גלגוּל משיח בן דוד, ואם יזכה לחיוֹת עד שלוֹשים שנה, יזכה לדרגין עילאין⁴⁶ וידבר יי עמוֹ, ואז יעשה ויצליח; ואם לא יזכה עד אוֹתוֹ סמן לחיוֹת, ישרפוּ אוֹתוֹ על קידוּש יי באש.

ועד שחשקוּ הן חכמי בית־הלחמים והן חכמי ישראל לשמוֹע חכמוֹת שלמה ויעזרוּ אחריו עד בוֹאוֹ לבירת רוֹמא אל הפּפּא. ויגלה לוֹ שכוֹחוֹ יתדלדל משנה לשנה וכמה מלכים ועמים ימרדוּ בוֹ. ונתן לוֹ מוֹפת על זה. והוּא שבשנה זאת יתגלוּ בחוֹדש פלוני שני כוֹכבי דשביט לעין כל ויעמדוּ לנגד בירת רוֹמא עם עוֹד איזה סימנים מוּבהקים. וּלאחר שנתקיימוּ כל הסימנים האלה, אהב אוֹתוֹ הפּפּא וכרת עמוֹ ברית ביחידוּת וּבסתר.

רק הקוֹרדוֹנַלי⁴⁷ וכהני רוֹמא לא נחוּ ולא שקטוּ, עד שבשנת שתי מאוֹת שמוֹנים ותשע דנוּהוּ לשריפת אש ברוֹמא, וּשרפוּהוּ לעין כל רוֹאה בפרהסיא. וּלמחרתוֹ בא לבית הפּפּא. ויתמה הפּפּא במאד ויילפת וישאלהוּ ויאמר: מה זאת? אתמוֹל שרפוּך באש והיוֹם אתה פה עוֹמד עמדי? ויען הבחוּר שלמה מוֹלכוֹ: על שלא שרפוּ אוֹתי כי אם דמוּת דיוֹקני תמוּרתי! וכרתוּ עוֹד שניהם ברית. ויהי עוֹד ימים אחדים אתוֹ בסתר, ואחר כך שלח אוֹתוֹ.

ויסע הבחוּר שלמה מוֹלכוֹ עם רבו דוד הראוּבני הלוֹך ונסוֹע עד בוֹאם למדינת אשכנז לעיר רגנסבּוּרג בשנת שתי מאוֹת ותשעים. ושם היה הקיסר דרוֹמא ושריו. והקיסר ציוָה לתפשם. ויעשוּ כן. ויוֹלך התפוּשים אחריו עד הביאוֹ אוֹתם לארץ איטליה לעיר מנטוֹבה. ויצו הקיסר לשרוֹף את הבחוּר שלמה מוֹלכוֹ שנית באש. ויעשו כן. וקוֹדם שריפתוֹ השימוּ רסן בפיו, שלא יציל עצמוֹ בלחשיו, כאשר עשה לפנים ברוֹמא. –

 

קסה. שבתי צבי    🔗

א    🔗

הלא ידוּע וּמפוּרסם לכּל המעשׂה הגדוֹל והנוֹרא, שאירע בזמננוּ שנת תכ״ו לאלף הששי, שקם איש אחד מתוֹשבי איזמיר, וּשמוֹ שבתי צבי. והיה האיש ההוּא יפה תוֹאר ויפה מראה וּבעל קוֹמה; ולוֹ יד ושם בכל החכמוֹת התוֹרניוֹת, וּבפרט בחכמת הקבלה היוּ לוֹ עשר ידוֹת. ועם כל חכמתוֹ ולימוּדוֹ היה מנעוּריו נוֹהג ועוֹשה מעשה נערוּת; והיוּ אוֹמרים, כי לפעמים נכנסה בוֹ רוּח שטוּת ועוֹשה כמעשה הכסילים, עד שהבריוֹת היוּ מרננים אחריו והיו קוֹראים אוֹתוֹ: שוֹטה וּכסיל.

ויהי היוֹם, ויתאו האיש ההוּא ללכת לארץ הקדוֹשה, וּבא לירוּשלים ושהה שם כשתי שנים; ושם הוֹסיף לקנוֹת ידיעה וּשלימוּת בחכמת הקבלה. והיוּ אוֹמרים שהיה יוֹדע קבלה מעשית והשבעת הרוּחוֹת, עד שגבה לבוֹ ורמוּ עיניו ללכת בגדוֹלוֹת וּבנפלאוֹת ממנוּ, ובאמרוֹ שהוּא משיח אלהי יעקב. והיה מפרש כמה סוֹדוֹת ועניינים מהקבלה על עצמוֹ. וכאשר היוּ לוֹ שפת יתר וּלשוֹן ערוּמים למשוֹך ולגנוֹב הלבבוֹת, נתקבצוּ אליו רבים מחכמי הארץ ורבנים גדוֹלים והחזיקוּ בידוֹ; וגם יתר המוֹן העם האמין בוֹ. וכראוֹתוֹ שכל חפצוֹ וּמעשיו מצליחים, שׂם פניו לשוּב לארצוֹ וּלפרסם שם ענייניו. ויהי כבוֹאוֹ מארץ ישראל לחוּץ לארץ, שמה קיבלוּ אוֹתוֹ אנשי ארץ תוֹגרמה בכבוֹד גדוֹל, בשמחה וּבשירים. ויקראוּ לפניו: יחי אדוֹנינוּ מלך המשיח! גם שמעוֹ הלך בכל הארצוֹת, כי באוּ ממנוּ שלוּחים רבים ונכבדים בכל תפוּצוֹת ישראל לבשר להם הגאוּלה והישוּעה הקרוֹבה לבוֹא וּלפרסם עניין המשיח הזה.

והגדוֹל שבהם היה איש אחד חכם־חרשים וּנבוֹן־לחש, וּשמוֹ חכם נתן הנביא אשכנזי, שעשה את עצמוֹ נביא ונסע מארץ לארץ וּמעיר לעיר בארץ אשכנז ואיטליה. וּברוֹב חכמתוֹ היטה את לבב ישראל בארצוֹת ההן, שהאמינוּ לדבריו, ועשוּ תשוּבוֹת גדוֹלוֹת ותעניוֹת וּתפילוֹת וּצדקוֹת הרבה; ועזבוּ כל עסקי העוֹלם וכל משא וּמתן, עד שרבים שהיוּ עשירים ירדוּ מנכסיהם ונעשוּ דלים ורשים, כי התמיד העניין הזה יוֹתר משלוֹש שנים רצוּפוֹת. וּקצת חכמי ועשירי אשכנז וּפוֹלניה ואיטליה עזבוּ את ארצם ואת מוֹלדתם והלכוּ דרך רב ועברוּ ימים וּנהרוֹת בסכנוֹת וצרוֹת רבוֹת, ונסעוּ לארץ הזאת, היא ארץ תוֹגרמה, לראוֹת פּני המשיח ולעלוֹת עמוֹ לירוּשלים. והנביא הנזכר קבץ המוֹן רב ושב לארץ תוֹגרמה אל שוֹלחוֹ.

והוּא בא למנוּחוֹת ואת היהוּדים בארצוֹת ההן עזב ביגוֹן ואנחוֹת. כי כאשר ראוּ שנכזבה תוֹחלת היהוּדים, לעגוּ עליהם וחירפוּ וגידפוּ אוֹתם ואת משיחם וחיברוּ כמה ספרי גידוּפים על היהוּדים על זה העניין; ואת הנביא נתן קראוּ דרך לעג נביא שטן. כי אמנם בעברוֹ דרך איטליה אל ויניציאה הגיע, ושמה רבנים וּקצינים בדקוּהוּ בכמה חקירוֹת וּבדיקוֹת וראוּ שאין ממש בדבריו, כוּלם ישא רוח וירדוֹף קדים, עד שהוּא בעצמוֹ הוֹדה ולא בוֹש לוֹמר: יגעתי ולא מצאתי ולא אשעה עוֹד בדברי שקר.

ב    🔗

והמשיח הנזכר היה בתוֹך כך בארצוֹ ונוֹסע עם סיעתוֹ מעיר לעיר. כי פעם היה בקוֹשטנדינא ופעם באדרינופולי ולפעמים בשׂאלוֹניקי, ששם הקהילוֹת הגדוֹלוֹת בארץ הזאת ורוֹב החכמים נמצאים שם. והתמיד זה העניין יוֹתר ויוֹתר, עד שהגיע הדבר לפני המלך, כי סיפרוּ לוֹ דברי האיש וּמעשהוּ. וכראוֹת המלך, שלא לבד יהוּדים רבים נתקבצוּ אליו, כי אם גם קצת ישמעאלים התחילוּ להאמין בוֹ, חשב בלבוֹ: פן ייחלק לב העם ויאשמוּ וּמרידה תהיה באחרוֹנה. לכן ציוָה לתפשוֹ ולהביאוֹ לפניו. ויהי כאשר הביאוּהוּ לפני המלך שׂוּלטן מוּחמד, מלכנוּ ירוּם הוֹדוֹ ותינשא מלכוּתוֹ, דיבר אתוֹ קשוֹת: למה עשית זאת להניא את לב העם וּלהטעוֹתם אחריך? אם כנים דבריך, שאתה משיח, ייאָמנוּ דבריך באוֹתוֹת וּמוֹפתים כראוּי לאיש כמוֹך! והיה אז עוֹמד לפני המלך הנזכר הרוֹפא מאיאט וארי, אשר לפנים בישראל היה חכם שמוֹ דידוֹן, ואחר כך, אף על פי שחטא,ישראל היה לעניין זה, שאמר לשבתי צבי הנזכר: דע, כי בן מוות אתה ושוֹנאי ישראל חייבים כלָיה; אך בחסדי הגדוֹל איעצך, זאת עשה וחיה אתה ועמך, אם יקר בעיניך להמיר דתך ולהיוֹת ישמעאלי כמוֹני.

והוּא כשמעוֹ דברים אלה, פחד וּרעדה אחזוּהוּ ואמר: הנני למצווֹתיך. אז השיב רוֹפא המלך הנזכר: אדוני המלך, צווה שיביאוּ מצנפת וּצניף התוֹגרמי, כי כבר נעשה ישמעאל! ותיכף הוּסרה הבּוֹניטה, הוּא כוֹבע היהוּדים שבמדינה זוֹ, והוּשמה על ראשוֹ מצנפת הישמעאלים; והמיר דתוֹ ונעשה ישמעאלי וּקראוּהוּ מיאימיט איפינדי. וכן עשו רבים ונכבדים מהיהוּדים שהמירוּ דתם בעווֹנוֹתיהם הרבים.

ומהיוֹם והלאה נתחברוּ אליו רבים מהיהוּדים והישמעאלים, גם המוּמרים הלכוּ אחריו; והוּא נהג את עצמוֹ ברבנוּת כבראשוֹנה. וּפעם התפלל ועשה כמנהג היהוּדים וּפעם כמנהג הישמעאלים ועשה מעשים משוּנים. עד שבראוֹת המלך שעדיין רבים נוֹטים אחריו, וחשש אוּלי מרה תהיה באחרוֹנה, לכן שלח אוֹתוֹ למבצר אחד; והראה את עצמוֹ כאילוּ אוֹהב אוֹתוֹ ונתן לוֹ מינוּי וְשררה באוֹתוֹ מבצר, אבל לפי האמת תפסוּהוּ שם לראוֹת מה תהיה אחריתוֹ. וכאשר ראוּ אוֹהביו ואנשי עצתוֹ כך, השמיטוּ את עצמם ממנוּ אחד אחד והלכוּ להם, כי יראוּ מאד לנפשוֹתם, פן תקרם הרעה גם כן. ולא היוּ ימים מוּעטים ונפל למשכב וּמת. כל זה שמעתי מפי מגידי אמת.

ועם כל זה לא היוּ נמנעים עמי הארץ להאמין בוֹ וללכת אחריו כעוורים ההוֹלכים אחרי מנהיגם. ואפילוּ רבים מחכמי הארץ והרבנים הגדוֹלים הנקוּבים בשם, אשר לא רציתי לפרסמם, גם הם קיבלוּ ליה לרב וּמלכא עליהוּ.⁴⁸ – אבל זאת היא תמיהה נשגבה ונפלאה בעיני ולא אוּכל לה, שיש חכמים גדוֹלים וּרשוּמים, אשר עוֹדם מחזיקים בתוּמתם וּמאמינים בוֹ גם לאחר מוֹתוֹ ואוֹמרים שהיה המשיח האמיתי, וּמה שנעשה בוֹ לפי הנראה היה על ידי חילוּף ואחיזת עיניים, כי הוּא עוֹדנוּ חי. אבל נסתר ונעלם מעיני כל חי. ויש אוֹמרים, שהוּא טמוּן אצל בני משה עד עת בוֹא דברוֹ; ואז בוֹא יבוֹא ולא יאחר ויתגלה לכל העוֹלם.

וּדברים כאלה רבו מחלוֹמוֹת והבלים עצמוּ מספר.

ג    🔗

ואחר מיתת שבתי צבי קם גיסוֹ הבחוּר יעקב בן החכם להרע יוֹסף פילוֹסוֹף בעיר שׂאלוֹניקי; והיוּ קוֹראים אוֹתוֹ מנעוּריו בשם קירידוֹ, ואחר כך חילפוּ שמוֹ בשם יעקב צבי, ברצוֹנם לוֹמר ששבתי צבי נתגלגל בוֹ. והבחוּר ערוּם בחכמה והתעה את העם מדרך הטוֹב ועשה כל תוֹעבת יי. אפס כי עז העם. אפילוּ לאחר שהמיר דתוֹ הוּא והנלווים עליו, לא זז העם מחבּבוֹ והאמינוּ שהוּא משיח אמיתי. וכל זה עבוּר אביו חכם יוֹסף פילוֹסוֹף, וּבסיבת המסייע בעבירה, והוּא חכם פלוֹרינאין וּבסיבתם השתמדוּ כמה מאוֹת מהאוּמה הישראלית.

ואחר כך הארוּר הנזכר שם לדרך פעמיו והנלווים עליו לעיר מכה להשתטח על קבר מוּחמד נביא הישמעאלים; וּבשוּבוֹ ניתן רשעים קברוֹ בעיר אלכסנדריה של מצרים, ושם רשעים ירקב, ועדיין יש כמה וכמה המאמינים בוֹ.

 

קסו. אחרוֹן המשיחים בתימן    🔗

א    🔗

בעיר הגדוֹלה צנעה קם איש אחד לבשר על הגאוּלה ועל תמוּרת הזמן. האיש הזה נקרא בשמוֹ יהוּדה בר שלום;⁴⁹ והוא אחד מחכמי העיר הזאת, בעל מקרא ואגדה, זוֹהר וקבלה מעשית בצירוּפים וגימטריאוֹת; והוּא יוֹצר כלי־חרש על קנה מקטרת הטאבאק, ככל רבני וחכמי הארץ הזאת, אשר תוֹרתם ואוּמנוּתם כבוּדים גם יחד.

לפני ירחים עבר רוּח קנאת יי צבאוֹת על האיש הזה וּבא ויספר להם את חלוֹמוֹ במחזה נוֹרא לאמוֹר: כמלאך נראה לי בחזיוֹן ליל ויצווני לשלוח את אשתי בספר כריתוּת וּלהנזר מדרך העוֹלם וּלהתבוֹדד במקוֹם שאין אנשים וּלסוֹבב בערי ישראל לעוֹררם על התשוּבה וּלבשׂרם את הגאוּלה, כי קרוֹבה לבוֹא. וּכששמעוּ חכמים דבר זה, לא איחרוּ למלאת רצוֹנוֹ לגרש את אשתוֹ, והמבשר לקח עמוֹ מקלוֹ וילקוּטוֹ והכין מחוּץ למחנה מוֹשבוֹ. בדד ישב, לא יברך לאיש ולא יעננוּ, וּמסוֹבב מעיר לעיר. וכה דרכוֹ: בכל מקוֹם אשר יבוא שמה, יקרא בגרוֹן אוֹ יכתוֹב בספר לקצרי רוּח ורפי ידים בארץ תימן לאמוֹר: השתדלוּ בתפילה! התעוֹררוּ בתשוּבה! כי קרוֹבה ישוּעת ישראל לבוֹא וּגאוּלתנוּ לא תאחר! וּכמוֹ זרה דברתוֹ, ככה נכריה עבוֹדתוֹ: בעיר לא ילין, לחם אנשים לא יאכל, מאכלוֹ לחם יבש שיאפה לעצמוֹ, וּמים ישתה מדלעתוֹ; וּמפליא לעשוֹת נפלאוֹת, עצמוּ מספר. גם לפה עדן בא המשוּגע הזה ושאל לבית הנשיא הרב היקר והנכבד מארי מנחם ישמרהוּ צוּרוֹ וגוֹאלוֹ, ולא מצאהוּ; וּבבוֹאוֹ שנית ולא מצאהוּ, התעבר ועבר לוֹ ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ, כי לא יתאחר יוֹם יוֹמיים במקוֹם אחד.

גבוּרוֹת האיש הזה ועזוּז נפלאוֹתיו ורבבוֹת מוֹפתיו המסוּפּרים על ידי אנשים הבאים מתימן פנימה – מחוֹל ירביוּן. אך זאת אגיד לך, כי כיהוּדים כישמעאלים יגידוּ אותותיו ולא ינכרוּ; וּמוֹפת אחד, שנעשה על ידי המשוּגע הזה, אוֹתוֹ אגיד לך, כי ידעתי נאמנה, אשר אמת הוּא. –

ויהי כי הגיע שמע המשמיע ישוּעה לישראל אל המלך החדש, שנתחדשוּ גזירוֹתיו, היטב חרה לוֹ על היהוּדים וַיתן עליהם עוֹנש כסף, ותכבד עוֹד על אנחתם חמת המציק ושנאת הגוֹיים; ונוֹסף גם הוּא על שוֹנאיהם לרדוֹת את בני ישראל בפרך וּלאכלם בכל פה ולעשוֹת שם ישראל ואמוּנתו ללעג וּלקלסה. כי המשוּגע הזה, אחרי הוֹציאוֹ את כל רוּחוֹ ויעבוֹר והנה איננוּ, ולא נוֹדע מקוֹמוֹ איוֹ. ואלה המאמינים לכל דבר, עוֹד לא למדוּ דעת להבדיל וּלהבחין, וגם על זה האויל עוֹד יאמרוּ, שיש בוֹ ממש, וכי בן־קשת לא יבריחנוּ וכל כלי נשק עליו לא יצלח. וכן מתנחמים על שוא, אשר הוּא העיד במכתב אל המלך, שלא יגע ביהוּדים לרעה, כי מרה תהיה אחריתוֹ, והמלך השיב אחוֹר ימין רשעתו מפחדוֹ! ועוֹד שמוּעוֹת כאלה מעוֹפפוֹת על כנפי רוּח הדמיוֹן, והדיבר אין בהם.

ב    🔗

אחר חג השבוּעוֹת שנת תרכ"א החל רוּח השגעוֹן לפעם את האיש העני הזה, אשר היה נוֹדע בעיר לירא יי מאד, גם לחסר דעת קצת, והתחיל להתנבאוֹת ולעשוֹת זר מעשהוּ. וכל דבריו בהגדת עתידוֹת, אך לא לעתים רחוֹקוֹת. והראה רמזים בתנ"ך וּבזוֹהר, על ענייניו ועל שמוֹ, כדרך המהבילים, וּמלאוֹ לבוֹ לאמוֹר הפסוּק: ‘כה אמר יי למשיחוֹ לכוֹרש’ ⁵⁰צריך לומר: לשוֹכר.⁵¹ ופעמים היה אוֹמר, שהוּא משיח; וּפעמים היה אוֹמר, שהוּא רק שליח מאליהוּ הנביא לבשר את הגאוּלה וּלעוֹרר על התשוּבה. וכתב על פס ידוֹ הימנית: משיח בן דוד; ועל פס ידוֹ השמאלית שם מלך ממלכי ישמעאל, אשר בדא מלבוֹ, שזה יפּוֹל ביד מלך המשיח.

כמעט כל היהוּדים יוֹשבי תימן האמינו בוֹ וסיפרוּ עליו דברים נפלאים, מבהילים ומהבילים. – ואחרי שסבב כמה חדשים על עיירוֹת וּכפרים במנהג השגעוֹן הזה, ישב לוֹ רחוֹק מצנעה דרוֹמה מהלך יוֹם וחצי בעיר בני־גוֹבר, אשר בה רק עשרה יהוּדים עניים יוֹשבים לבדם. ושם אוּמה קשה ועזה של ערביים אנשי חיל וגיבוֹרים, אבל טוֹבים להגרים הבאים לחסוֹת בצלם כטבעם. וישב שם קרוֹב לשנתיים. וּמשם הגיעוּ לצנעה שמוּעוֹת גדוֹלוֹת מהפלאת מעשיו בכל יוֹם על ראש ההר הרם, אשר אצל העיר הזאת, שאנשי הארץ מפחדים לעלוֹת עליו מפני השעירים אשר ירקדוּ שם, והוּא עולה בלי פחד וזוֹבח את השעירים וּמפליא לעשוֹת ושם מתקן הוּא כל התיקוּנים. – עד שבסוֹף, כאשר היה בהר, ארבוּ עליו הערביים ויוֹרוּ עליו בקנה רוֹבה ויהרגוּהוּ והסירוּ את ראשוֹ; ושלחוּ לעיר הבירה צנעה להראות את גבוּרתם, שהרגוּ המשיח של היהוּּדים. ואת גוויתוֹ לקחוּ היהוּדים שם ויקברוּה בקברוֹתם. ותהי מיתתוֹ כפרתו!

אבל היוּ מהפתאים, שאמרוּ שלא נהרג ולא חלוּ בוֹ ידיים ורק לפנים הרגוּהוּ; וּמהם אמרוּ, שנהרג אבל ישוּב ויחיה ויעשה נפלאוֹת, שכן ניבא בעצמוֹ. וישקוֹט הדבר שלוֹש שנים.

ג    🔗

וּבשנת תרכ"ז בא עוֹד אחד לעיר תנעם, מהלך יוֹם למזרח צנעה, ואמר, כי הוּא מארי שוֹכר אל כחיל שנהרג וחי. ושלח לצנעה להביא אשת הנהרג וּבנוֹ, וּבאוּ אליו. וגם זה מדבר כדברי הראשוֹן וּמתעה את הפתאים בחזיוֹנוֹת והבלים עוֹד יוֹתר מהראשוֹן; וערוֹם יערים לשלוֹח שלוּחים לפרסם שקריו וּכזביו והבליו. ומאספים בעבוּרוֹ נדבוֹת, כי גזר לתת לוֹ איש איש ממעשרוֹ, והוּא מחלקם גם להערביים, שיחזיקוּ בידוֹ.

וּבחג הפסח תרכ"ח הוֹליך השמוּעה לכל המדינה, שבערב ראש חוֹדש אייר יבוֹא הוּא ועמוֹ חיל גדוֹל לרוֹב מבני גד וּמבני ראוּבן וּמכל הגוֹיים אשר סביבוֹתיו ויצוּרוּ על העיר צנעה לתפשה. וּבעבוּר זה כתב המלך לכל שרי המדינה הזאת להשמיד להרוֹג וּלאבד את כל היהוּדים. ורבים משרי המדינה חתמו עמוֹ לקיים עליהם; והיתה עת צרה לישראל ולא האמינו בחייהם, וּברוּך שוֹמר הבטחותוֹ לישראל: ‘ואף גם זאת בהיוֹתם בארץ אוֹיביהם לא מאסתים ולא געלתים’.⁵² ושר העיר צנעה עמד עליהם למליץ יוֹשר לאמוֹר: האיש אחד יחטא וכל היהוּדים מה חטאוּ? וּמנעוּם מבוֹא בדמים. וקרא להרבנים וראשי העיר צנעה ואמר להם, שיתאמצוּ להעביר את הרעה הנשקפת עליהם. –

והיהוּדים השתטחוּ שלוֹשה ימים על בית הקברוֹת והרבוּ תפילה ובכי, וּבערב ראש חוֹדש אייר התענוּ כוּלם אנשים, נשים וטף; והיתה הרוָחה, שהנוֹכל הזה הלך מעיר תנעם הלאה מהלך יוֹם למזרח העיר אל טוּליה אשר שם מלכוּת אחרת. וּמשם היה שוֹלח שלוּחיו ואיגרוֹתיו כמקדם להרעיש את הארץ, עד שגם בארץ מצרים וארץ ישראל וטוּרקיא וּבבל נמצאוּ הרבה עניי הדעת וריקי השכל אשר האמינוּ בוֹ. –

ואז התעוֹררתי להדפיס מכתבי הארוֹך איגרת תימן השנית, אשר בה ניפצתי אל הסלע כל מזימוֹתיו וּנכליו, והפיצוֹתיה בכל גבוּל ישראל. ורבים שמעוּ וחדלוּ מפתיוּתם. והוּא עוֹדנוּ יוֹשב בעיר ההוּא וּמחזיק בטוּמאתוֹ. יי יפר עצתוֹ, וכלימה תכסהוּ סלה!

 

קסז. פסוּקים מוּזהבים    🔗

מימוֹת עזרא הסוֹפר נשארוּ עשרים וארבעה, שכתבוּ שתי אחיוֹת יתוֹמוֹת ברוּח הקוֹדש; והיה בקבלה אצל היהוּדים וזקניהם, ולא היו משתמשים בספר הזה כי אם לעתים רחוֹקוֹת.

וּכשלקח מלך פּוֹרטוּגל ספרי היהוּדים, לקח גם את הספר הלז ונהג בוֹ קדוּשה יתרה. פעם בא שליח יהוּדי לפני המלך ויבקשהוּ להראוֹתוֹ זה הספר. ויאוֹת לוֹ המלך ויביאהוּ לבית כנסת מלא ספרים; וּבתוך ההיכל היה הספר הלז סגוּר וחתוּם והיה קבוּע בשלשלת של ברזל. פתחוֹ השליח וירא שכל הפסוּקים שיש בהם מלת צרה היוּ מוּזהבים.

אוֹמרים כי קבלה היתה בידי ישראל, שבזמן חמשת אלפים ומאתיים ותשעים – בגימטריא צרה – יבוֹא הגוֹאל לישראל. לכך הזהיבוּה ותחת הדיוֹ הביאוּ זהב.