מאתים וחמישים המכתבים המכוּנסים בּזה אינם צריכים דברי הקדמה והסבּר. אין בּלשון אדם ניב שיהא ראוּי לכך. וגם שׂפת הקוֹרוֹת לעמנוּ, ספוּגות העינוּיים ושוֹתתות הדם, דלה היא מלספּר את אשר נַעשה לנוּ עתה.
המכתבים המוּבאים בזה אינם נאד הדמעות היהוּדי. הם מַשק כנַף התקווה המעטה, הרפה, שהמתה בּמסתרים, בּין יאוּש לאָבדן; הד כלשהו להלָך־רוּחוֹ של הנוֹער החלוּצי, אשר בכל האסוֹנוֹת והאַכזבוֹת נשׂא בּחוּבּוֹ את חלוֹם הארץ הגוֹאלת ורק מרחוֹק חזה אוֹתה, שנים על שנים – ואליה לא בּא.
לקט מכתבים זה רמזים בוֹ למאבק היהוּדי הגדול לשׂרוֹת עם כּל התנאים, לחיוֹת וליצוֹר בכל הנסיבּוֹת. כּאן צפוּן זכר המאמצים הרבּים והאמיצים למַעבר לעבוֹדה וּלקיוּם ההכשרה החלוּצית, לארגוּן החיים בּתנאי הגיטוֹ על יסוֹדוֹת של עריבוּת זה לזה וּלעזרת הפּליטים והנפגעים, כּל עוֹד נשאר סדק כּלשהוּ. מכּאן עוֹלים הקריאוֹת הנוֹאשוֹת שהתדפּקו על לב העוֹלם, על לבּנוּ אנוּ; הנסיוֹנוֹת הנוֹעזים לפרוֹץ גבוּלוֹת, להינצל וּלהציל; ההוֹד אשר נתגלה בּנערות יהוּדיוֹת שהגוֹרל הטיל עליהן את השליחוּת; הפּעוּלה הסמוּיה, הבּלתי־נלאֵית, להשׂיג נשק, להתאַרגן להתקוֹממוּת האחרוֹנה, הנוֹאשת – על כּל אלה מסוּפּר בּמכתבים הקצרים, הרגילים, ובין שוּרותיהם המוּסוות בּביטוּיים של אנשי־מחתרת בּלתי־מנוּסים.
הכּוֹתבים – רוּבם כּכוּלם אנשי־תנוּעה הם, אשר חוּנכוּ על הרעיוֹנוֹת ומשׂא־הנפש של ארץ־ישׂראל הנבנית, ואוֹתם אצרוּ בּלבּוֹתיהם עד נשימה אחרוֹנה: חברי המפלגה הציוֹנית־סוֹציאליסטית, אנשי החלוּץ וילדי תנוּעת הנוֹער של ארץ־ישראל העוֹבדת לזרמיהם וּפלגיהם. מהם ותיקים וקשישים וּמסוּרים כּל ימיהם,
אשר גוֹרל חיי עמנו כּפה עליהם את הגלוּת והמות. מהם צעירים ולוֹהטים, שהזינוּ נפשם מרחוֹק בחיי הארץ וּבנשימתה, ובעוֹון המדיניוּת הארצישׂראלית הכּוֹבלת לא ניתן להם לדרוֹך על סף בּיתם.
לא נדע אל נכוֹן מה נשׂאו בּנפשם בסוֹף ימיהם, בּאיזוֹ מידה עוֹד קיווּ והאמינוּ, נוֹאשוּ ומרדוּ, בּירכוּ וקיללוּ. לא נדע בדיוּק מה יכוֹלנוּ אנוּ לעשׂוֹת ולא עשׂינוּ, מה החמצנוּ וּמה אפשר היה להציל – ואם אפשר היה – ולא הצלנוּ. כּכל שיתפּעם הלב בהידבקוֹ אל צרוֹרוֹת המכתבים הללוּ, שארית הפּליטה, כּכל שנטיח ראשנוּ אל הכּותל בבקשנוּ לנַפּץ את הקיר האטוּם, לפרוֹץ סדק להצלה, כּכל שנתייסר על שלא עשׂינוּ יוֹתר בּכּוח עצמנוּ, ועל שלא קרענוּ אדישוּת עמים ומדינוֹת – לא נדע, לא נוּכל להשׂיג את אשר התחוֹלל שם בּאמת, וכיצד היה הדבר וּמה היתה דמוּת האנשים ומחשבוֹתיהם.
המכתבים הללוּ – מעטים מרבּים הם, אוּלי אחד מעשׂרה ואוּלי פחוֹת עוֹד מזה, מאשר נצטברוּ בשנוֹת המלחמה באַרכיוֹני הסוֹכנוּת היהוּדית, בּועד הפּועל של ההסתדרוּת וּבתחוּמי תנוּעוֹת הקשוּרוֹת עם הנוֹער החלוּצי בגוֹלה. צרוֹרוֹת צרוֹרוֹת, לעשׂרות ולמאוֹת. מרבּיתם כּתוּבים גרמנית ומיעוּטם פּוֹלנית, צרפתית, אנגלית, וּמארצות מסוּימוֹת גם עברית, רהוּטה אוֹ מגוּמגמת. מרבּית המכתבים תורגמוּ כאן לראשוֹנה, וגם אלה שכּבר נתפּרסמוּ בחוֹברוֹת למעטים אוֹ בּעלוֹנים פּנימיים של מוֹסדוֹת וּתנוּעוֹת – נבדקוּ עתה מחדש, מוּינוּ לארצוֹתיהם ולתאריכיהם, פּוֹרשוּ בהערוֹת והסבּרוֹת, ונמסרוּ לדפוּס מתוך זהירוּת ושיקוֹל.
כּכל שמרחיקים המכתבים ממקוֹרם, מאוֹתם צרוֹרוֹת מרשרשים של דפּי נייר דקיק, דחוּסים וּמצוּפפים בּזה אחר זה מכתבים קצרים וארוּכּים מארצוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת על פּני אירוֹפּה כּוּלה, אשר בּהם מפרפּרים חיים יהוּדיים המוּעלים לגרדוֹם – כּן פּג בּהכרח משהוּ מליח המקוֹר הראשוֹן. עם זאת היה צוֹרך להשמיט קטעים רַבּים, שמוֹת, מקוֹמוֹת, עוּבדוֹת חוֹתכוֹת, ועדיין אין לדעת אם מספּיקה מידת הזהירוּת שנוּקטה כאן. ואין לדעת אם בּכל מקוֹם ותמיד קוֹלעים הפּירוּשים וההערוֹת שבּסוֹגריים המרוּבּעים לאמיתם של הדברים. לקט זה אינוֹ, איפוֹא, אלא חלק מן המוּטל עלינוּ בּפיענוּח צרוֹרוֹת המכתבים מן הגיטאוֹת, בליקוּטם ומיוּנם וּפרסוּמם בּשלימוּתם — מעשׂה שאוּלי עוֹד לא הגיעה שעתוֹ.
מרבּית המכתבים, עד אמצע 1942, הוּפנוּ אל מַען אחד, אל לשכּת הקשר בּארץ נייטראלית. מאז אוֹתוֹ תאריך – אל הלשכה העוֹשׂה אוֹתה שליחוּת בּארץ נייטראלית אחרת. מתוך זהירוּת לא פּוֹרשוּ כאן שמוֹתיהם, כּאשר לא פּוֹרשוּ שמוֹת המעטים בּארץ שאליהם הוּפנוּ כּמה מן המכתבים. גם בּגוּף המכתבים וּבחתימוֹתיהם לא נשארוּ בּמפוֹרש וּבשלימוּת אלא שמוֹת מעטים, שמוֹתיהם של אלה אשר ללא צל של ספק אינם בּחיים עוֹד.
ויהי־נא קוּנטרס זה גם אוֹת לאֶבלנוּ עליהם, נר זכרוֹן לעמידתם וּלמעשׂיהם – למעטים אשר שמוֹתיהם מעתה סמלים לנוּ, ולרבּים, לרבבוֹת האלמוֹנים, לצעירים ורעננים מכּלל ישראל הנטבח, קיבּוּץ־גלוּיוֹת של מעוּנים וּקדוֹשים, מחנוֹת מחנוֹת, חלוּצי מזרח וּמערב. וּמיוֹם ליוֹם גדלה וארוּכּה רשימת השמוֹת המוֹתרים בפרסוּם ללא כּל ספק עוֹד, וילאה הלב מהכילם.
המלקט מכתבים אלה, אחד לאחד, היה כּחוֹתם בּלבּוֹ את ים העינוּיים והרציחוֹת; כּנושא בּבשׂרוֹ וּבגוּפוֹ את הטלאי הצהוֹב; כמהלך אחרי קרוֹנוֹת המות. העוֹרך אותם היה כטוֹבל עטוֹ בּדם אחים; כּשוֹמע בּאזניו את אנקת המעוּנים; כּרוֹאה בּעיניו את פּירפּוּרי התקוה והאכזבה.
יהא הבּא לקרוֹא בּהם – כּמי שנוֹגע בּקדשי עמוֹ. ידע, כּי בּין יקיריו וּקדוֹשיו הוּא מהלך; את יגוֹנם הוּא רוֹוה; את תקותם הוּא נוֹשם ויעוּדם יחָתם בוֹ.
לא ידוֹם הדם הזה, תפארת החיים של עמנוּ!
הלקט נערך מתוֹך שיתוף־עבוֹדה ועצה עם מ. ניישטט ובעזרת מ. קליגר.
ב. ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות