אורחים רבים, בעלי־שם ובעלי עמדה מדינית או חברותית, באים פעם בפעם לארץ, מלומדים, וזירים, בעלי־הון ואנשי־דת. בתוך התוהו־ובוהו, שבו שקועה אירופה הדוויה, בתוך האפלה, שבה היא שרויה, משמשת ארץ־ישראל נקודת אורה ומנוחה. העולם כולו יודע, שבארצנו המשגשגת ועולה מבחינה כלכלית, מורגשת גם חדות־חיים ויצירה; ומפעל־ענק של תחיה לאומית, של התישבות חקלאית מופלאה ואיתנה כאחת, של הקמת ערים ומועצות עבריות והחיאת תרבות ולשון עתיקות, מפעל־ענק זה, שהולך ומוצא לפועל, – מעורר תמהון והערצה.

ארץ־ישראל מושכת אליה את תשומת־לבם של גדולי־האנושיות. ודאי, יש בהתענינות זו גם משום אהבת־האֶקסוטיות. אבל העובדה היא שהאורחים הבאים לבקר את הארץ הולכים ומתרבים.

ובימים האחרונים בא לכאן גם מלך־בלגיה. אין לציין, שהישוב ובאי־כחו הרשמיים יָדעו להעריך הערכה נכונה את החשיבות הסמלית של ביקורו בארץ. נמצאתי באחת מן המושבות לאחר שהמלך שהה שם במשך שלש שעות, שאל שאלות מלאות־ענין והתעמק בפרובלֵימה של תחית־לשוננו – לשון “הביבליה”. ודומה היה עלי, שבני־הישוב נטולי־דמיון הם. הם שקועים כל־כך בעבודתם וביצירת־מפעלם, עד שניטלת מהם כל יכולת להיות חדורים הכרת־חשיבותם של הסמלים. אין הם חשים בערכם – אף אם הישוב אוהב חגיגות ורעש גדול. לכך גרמה הפקחות היתרה שלנו שמבטלת כל ענין, שיש בו משום סמל. אין מן הצורך להיות מונארכיסטן כדי להבין, שהתעניינותו של מלך חביב בארצו ובאירופה כולה במפעל הלאומי הגדול שלנו יש לו ערך מיוחד בשבילנו. וכשם שאין להפריז על מדת החשיבות של גדולים אין גם להפחית ערך זה. ואולם אנו יודעים רק לנַפֵּחַ דברים “ממשיים” של מה־בכך, אבל אין אנו יודעים את ערכם של “הדברים הבלתי־נשקלים” (“האימפונדיראביליה”).

הלך־רוח ראציונאליסטי זה הוא בעוכרינו ויש בו כדי להביא הפסד מרובה לכל מפעלינו. על הבאים לארצנו נמנים אנשים, שכח־השפעתם מרובה בארצם ואף מחוץ לגבולותיה. אנשים כפרופיסור ראפארד, שבקרו את הארץ וספגו אל קרבם את רוח־מפעלנו ואת שאיפותינו להקים מולדת לעמנו התלוש ונטוּל־הקרקע, – ודאי, שסייעו לא־מעט בתיקון המעוות, שנעשה לנו בשעות מרות ומכריעות. באלה הסרים לארצנו תלוי שמו הטוב של כל מפעלנו, ועל־כן אין לזלזל בבעיה זו של הכנסת־אורחים ושל הדרכתם. וחלילה לנו להטיל תפקיד חשוב זה על בני־אדם מחוסרי־הבנה בענין קדשינו הלאומיים. אי־זהירות בבחירתם של מורי־דרך יש בה משום חתירה תחת כל הויתנו, ולפרקים דבור מיותר, ביאור נטול־חכמה מרחיק מעל מפעלנו אישיות נאורה ונאמנת ומראה אותנו ואת מפעלנו בצורה מעוקמת.

* * *

בין המבקרים את ארצנו בחדשים האחרונים נמצא אחד מן האישים הליביראליים והנאמנים ביותר שבצרפת: העורך של השבועון הספרותי: Les Nouvelles Littéraires: מארטֶן דו’גַאר. הוא מבקר ספרותי ותיאטרוני; הוא נוסע וכותב את רשמיו, ולמאמריו, שנקראים על־ידי מאות אלפי איש, יש ערך מכריע בצרפת. גם אנשי־מדינה שָמים לב לדבריו, שהרי הוא מלא תבונה אישית ותרבות. הוא לוחם לאירופה מאוחדת, ועם זה הוא פטריוט נאור. עורך זה שהה בארץ זמן קצר; הוא ראה את האוניברסיטה, נגש אל “הכותל”, נסע לנהלל, ועתה הוא מפרסם בשבועונו את רשמי־נסיעתו. ובאחד מן הגליונות האחרונים של השבועון הנזכר הקדיש מאמר מיוחד ל"יהודים". צִפיתי למאמר זה באי־סבלנות; שהרי אני מיחס ערך להתרשמותו של סופר חשוב זה. והנה מתבייש אני לומר, שלאחר שקראתי את דבריו חשתי את עצמי נעלב ומדוכא. שהרי תחילת מאמרו יש בה משום קובלנה על תפיסתנו הלאומית, על “שכלתנותנו” היבֵשה ומחוסרת־המסתורין. אֵיני יודע מי היה המלוה אותו על דרכו, אבל ברור בעיני, שהיה זה אחד מאותם הצעירים, שנתחנכו על המחברות, שבהן נידונה שאלת המאטיריאליסמוס ההיסטורי, אותם הצעירים, שהביאו עמהם מצרפת או מארץ אחרת באירופה מושגים על אנטיקליריקאליסמוס, על “חוּלוֹניות”, והעתיקו אותם לחיינו בלא שום נסיון של מחשבה עצמית ושל כשרון־הסתגלות לתחיתנו הלאומית וליצירת מפעלנו; והם נתעלמו גם מן העובדה ההיסטורית, שגם בצרפת עצמה חלו שינויים כבירים בהלך־רוחם של בניה, מלומדיה ואף הסוציאליסטים שבה. שהרי בינתיים חייתה אירופה את חיי־המלחמה, ומהפכה בולשבית עברה עליה, ורעב, וחולשת הדימוקראטיה הסוציאלית…

ואותה “השכלתנות” המחוכמת, אותו הפוזיטיביסמוס המוגבל, כשהוא מועבר לארץ־ישראל ולעבודת־התחיה – סכנה כרוכה בהם לכל מעשי־ידינו. מארטֶן דו’גאר בִּקֵר את מקום־"הכותל" בלויתו של “אחד מן הצעירים הציוניים ללא־אלהים”, כלשונו. והלה הודיע לו: “נעזובה־נא את הכותל הזה לאומללים המיללים. יכסוהו־נא הם בנשיקותיהם; מולדתנו אינה בתוך חומת־ירושלים, מקום, שאין אנו באים לשם, אגב, לעולם, אלא מחוץ לעיר, על הרמות, שעליהן הקימונו בתים בהירים ונוחים, ובארץ כולה. לבוא הנה על מנת לבכות ולמות עם אמונה בלב לחיי־נצח, אין זה מתאים לדורנו, עד כמה שאנו יהוּדים”. והסופר הנוסע משיב לא בלא קורטוב של לעג: "הרשה־נא לי, אף אם מעדיף אני את כובעיכם וחולצותיכם האפורות על־פני “הקאפטאנים”… והפאות המשונות האלו, הרשה־נא לי לומר לך, שרחוק אני מללעוג, כפי שתוכל לשער, לאילוסיות, שמביאות ומשליכות עוד כיום נגד שרידי בית־המקדש את אנשי־המסתורין האלה, שהם מרופשים קצת. אילמלא היו הללו מפרנסים, בסימטה זו ללא מוצא, את אש־הקדושה של ישראל במשך דורות, כלום היה עולה על דעתכם לישב את ארץ־ישראל? ואחר־כך הוא מוסיף: “היהודים שבזמננו מזלזלים במסתורין אלה… זהו יהודי ללא כל חרדה… צעיר זה”…

הערות אלו יש בהן כדי ללמדנו מעט הלכות־חיים, הלכות־עבודה והלכות־נימוסים. בעולם כולו – חלו שנויים כבירים במהלך־הרוחות; האנושיות מזועזעת עד למעמקי־נפשה; הקרקע כאילו נשמט כליל תחת רגליה; העינים נישאות לערכי־חיים חדשים – למעט אמונה ולמעט רוחניות; הכל חשים את הצורך בסמלים – סמלים רוחנים, סמלים דתיים וסמלים מדיניים, חיצוניים ופנימיים. נותנים מעט דרור לדמיון ואין נוטים עוד לצמצם את השכל האנושי בתיבות הסגורות של המדע היבש בלבד; זקוקים למעט שמים ולחלומות, להחיאת ערכי־העבר; שואפים להשתחרר מנוסחאות יבשות בחיי הצבור והנפש, שהיו להן מהלכים באירופה ושנתישנו זה כבר. בלא לוותר על חיי־השכל צמאים בני־אדם כיום לקצת מיסתורין, לקדושתם של קניני־העבר, שבכוחה להחיות את נפש הפרט והצבור.

דו’גאר מבין לרוח זו: הוא נסע לכל הפינות שבעולם, מתחקה על חיי־אומות וגזעים וכמֵהַ לתעלומותיהם. והלך־הרוח של חלק מצעירינו ואף זקנינו בארץ רק מביא במבוכה את הנוסע. ובעיקר – הרי זה נוטל מכל מפעלנו את הזכות הגדולה והקדושה העליונה: שהרי בזכותם של זקנים אלה, שעדיין הם שופכים דמעות על חורבן בית־המקדש, בזכות הכותל על כל מערומיו – אנו ממשיכים את קיומנו ואף מרהיבים עוז בנפשנו לבצע את התכנית של הקמת־מולדת על אדמת־העָבר־שלנו.

מן הצעיר, שלִיווה את הסופר הצרפתי, נשתכח הכח העליון של האומה, שנתגלם בחיוּת מסתורית במקום קדוש זה. והוא טועה טעות גמורה. לשוא נראים לו כל ערכי־העָבר שלנו טפלים ונטולי־ערך. “אין היסטוריה של חול, שהרי כל ההיסטוריה קודש היא”. וההיסטוריה שלנו לא־כל־שֶׁכֵּן? – והכותל, שבו נתגשמו כל צערה של אומתנו וכל אמונתה בתחיתה, על אחת כמה וכמה, שקודש הוא. שהרי על־כן אוצר הוא בתוכו משמעות־חיים, שבכוחה לחולל את הפלא הגדול של שיבה לציון, של תחית עם מפוזר ומפורד במשך אלפיים שנה. והרי על חטא זה של ראַציונאליסמוס יבש ושל פקחות יתרה מְיַסרים אותנו חיינו בגלות. ורק בזכות קשרנו המסתורי לערכינו בעבר ובהווה הולך ומבוצע המפעל הציוני, מעשה־היצירה הנפלא שבהתישבותנו הלאומית, שבמושבותינו, ערינו וקבוצותינו ביהודה, בשרון ובעמק.

צעיר זה, שליווה את עורך השבועון “חדשות ספרותיות”, הוא סמל – סמל לחיי היובש הרוחני וחוסר־הדמיון, שאנו חיים עתה בישוב; הוא סמל לכל הויתנו, שכל מהותה שואפת את כחותיה ממעינות־עברנו, מערכי־אומתנו וקניניה וממעט המסתורין, שעוטים הוד על מעשי־יצירתנו ומפיחים רוח־אמונה בלבבות של מגשימי־המולדת…

בלא דרך־ארץ לקנינינו, בלא הערכה ל"כותל" ולמסתורין שבו, בלא דמיון וסמל – לא תהא תקומה לעמנו בארצנו.