מלים ומושגים / אחד העם

¹

כבר היה מי שאמר, שאלמלי היו בני אדם זוכרים תמיד משמעותה האמתּית של כל מלה שהם מוציאים מפיהם או שומעים מפי אחרים – היו הוכּוּחים מתמעטים עד לאין שיעור. את האמת הזאת יודע על פי הנסיון כל מי שנזדמן לו לפרסם איזו מחשבה שאין “דעת הקהל” בדורו נוחה הימנה ושעל כן יוצאים “סופרי הקהל” להראות “טעותו”. מתּחלה עומד העני הזה תוהה ומשתומם: איך אפשר לעוֵת כל-כך את היְשרה, לערבב כל-כך את המושׂגים ולהשיב שלא ממין הטענה כלל? והוא תולה את הדבר בזדון לבם של המשיבים, שבכוָנה מכניסים הם בדבריו מה שאין בהם, ועל זה הוא מתמרמר וקובל לפני אותו קהל עצמו בשם האמת והיושר… אבל כשהוא רואה אחרי כן שאין הקובלנא מועילה והדבר חוזר ונשנה פעם אחר פעם, באופן שאי אפשר ליחס הכל לזדון-לב בלבד – אז יבוא בהכרח לידי הכּרה, שיש לחזיון זה סבּה יותר כללית, והיא: שהקשר שבין המלה והמושׂג הכלול בה אינו חזק כל-כך במוחו של אדם, עד שאי אפשר יהיה לו לשמוע או לאמור מלה מבלי להעלות על דעתו תיכף את מושׂגה בכל מלואו ודיוקו. ועל כן, כששומע אדם משפט המתנגד להלך רוחו עלול הוא לקלוט שלא במתכּוין את המשפט החדש שלא כצורתו האמתּית, בשנוי מובנה של מלה זו או זו, עד שלא יקשה לו לדחותו בראיות מדומות, שגם בהן מלה זו או זו משמשת שלא כהלכה, וכל אותו הזיוף עושׂה “מכונת המחשבה” מאליה, בלי דעת בעליה, על פי נטיה הקבועה בה לכוין עבודתה בכל עת לפי הצרכים השולטים באותה עת ב“מדור התחתון” שבנפש.

ותמה אני אם יש בדור הזה בין סופרי ישׂראל בעל נסיון בנדון זה יותר ממני. אִלו באתי למנות אחד לאחד כל אותם הוכּוּחים שנתעשרה בהם ספרותנו “בעוונותי” ושלא היו ברובם אלא דוגמאות בולטות פחות או יותר מן החזיון הנזכר, – היו הדברים ארוכים מאד. אבל רצוני להראות כאן אך דוגמא אחת מאלו, שהתחילה עוד לפני חמש עשׂרה שנה, ומני אז היא נמשכת והולכת ועדיין אינה פוסקת.

אז, לפני חמש עשׂרה שנה, נשמע בפעם הראשונה אותו הרעיון, שגרם אחרי כן לשפיכת דיו בלי סוף: כי “בארץ ישׂראל אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני " [עי' חלק ראשון ע' קל”ז]. נסיוני הספרותי לא היה מרובה עדיין ולא שׂמתי לב לכלל גדול זה: כשמַרצים לפני הקהל איזו מחשבה שאינה לפי רוחו, לא די להרצותה בצורה ברורה ומוגבלת מצד ההגיון, אלא צריך להביא בחשבון גם את “הפסיכולוגיא " של השומעים, אותה “מכונה” המַרכּיבה מלים ומושׂגים מין בשאינו מינו, לפי צורך בעליה, ולהשתדל ככל האפשר, שתִכבּד עליה העבודה למצוא אחיזה להרכבתה באיזו מלה או מבטא. עכשו מודה אני, שמן הצד הזה, הפסיכולוגי, צריך היה לחוש, שהפוֹרמוּלא “מרכז לאומי רוחני” תתן להרוצים לטעוֹת מקום להתגדר בו, אע”פ, שמצד ההגיון ברורה היא כל צרכה ומכוּונת היטב למושׂג הכלול בה.

“מרכז” הוא, כידוע, מושׂג יחוסי. כשם שלא יצויר “אב” בלי בנים, כך לא יצויר “מרכז” בלי “היקף”, וכשם ש“אב” הוא אב אך ביחס לבניו ואינו אלא “פלוני” ביחס לשאר בני אדם, כך “מרכז” הוא מרכז אך ביחס להיקף התלוי בו, אבל ביחס לכל מה שחוץ להיקפו אינו אלא “נקודה” סתם, בלי שום חשיבות מיוחדת. וכשאנו משתמשים במלה זו בדרך ההשאלה לחזיונות חברתיים, הרי היא כוללת בהכרח מושׂג דומה לזה, ורוצים אנו לאמור, שאותו מקום או אותו דבר השפּעה יוצאת ממנו ל“היקף” חברתי ידוע, המקושר ותלוי בו, וביחס להיקף זה הרי הוא “מרכז”. אבל בהיות החיים החברתיים מורכבים מענפים רבים ושונים, – מעטו מאד המרכזים הכלליים, שהשפעתם מתפשטת בשוה על כל צדדי החיים של היקפם. על הרוב מוגבל היחס שבין המרכז וההיקף רק בחלק מן החיים, וחוץ מחלק זה אין אחד תלוי בחברו, באופן שהיקף ידוע יכול להיות בעל מרכזים רבים, שכל אחד מהם אינו אלא מרכז לדבר אחד. ועל כן, כשהמלה “מרכז” משמשת למושׂג חברתי, מלַוה אותה כמעט תמיד – זולתי במקום שהדבר מובן מאליו מתוך הענין – שם תואר המציין תכוּנתו של המרכז: מרכז ספרותי, אומנותי, מרכז מסחרי וכו' – לאמור לך, שבענף זה או זה יש לו לאותו מרכז היקף מושפע ותלוי בו, אבל בשאר הענפים אין זה משפיע ולא זה מקבּל ובטל היחס שבין מרכז והיקפו.

ומי שזוכר היטב גדר זה, הידוע לכּל, כשהוא שומע את הדברים הנזכרים: “בארץ ישׂראל אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני”, – הרי אי אפשר לו לפרשם אלא כך:

“מרכז לאומי” – שמע מינה, שיש היקף לאומי, אשר, ככל היקף, גדול הוא הרבה מן המרכז. כלומר, שבעל הדברים רואה את עמו גם לעתיד מפוזר רובו בכל הארצות, אך לא עוד מפורד לנקודות נקודות בלי קשר ביניהן, לפי שאחת הנקודות – זו שבארץ ישׂראל – עתידה להיות מרכז לכולן ולחבּרן יחד להיקף אחד שלם. כל האברים המפוזרים של גוף האומה, כשירגישו בפיקת ה“לב” הלאומי, ששב לתחיה “במקום חיוּתו”, ישובו גם הם להתקרב אחד אל אחד מסביב ללב ולקבּל לתוכם ברצון את ה“דם” החי השוטף ממנו.

“רוחני” – ללמדך, שהיחס הזה של מרכז והיקף בין ארץ ישׂראל וארצות הגולה יהיה מוגבל בהכרח רק בחיי-הרוח: ההשפעה של ה“מרכז” תחזק את ההכּרה הלאומית בגולה, תטהר את הרוחות משפלוּת הגלות ותמַלא את החיים הרוחניים תוכן לאומי אמתּי וטבעי, לא כאותו התוכן המלאכותי, שאנו ממלאים בו את הריקוּת עכשיו. אבל מעֵבר לגבול הרוח, בכל אותם היחוסים האֵיקוֹנוֹמיים והמדיניים, התלויים קודם כל בתנאֵי המקום ו“הסביבה” הקרובה, שהיא היוצרת אותם “בצלמה”, – בכל אלה תתגלה אז אמנם ממילא במדה ידועה פעולת השנויים שבאו ברוח העם (חזוק האחדות הלאומית והאֵינֶרגיא במלחמת היקום, וכדומה), אך בעיקרם ויסודם לא יהיו ענפי החיים האלה בגולה קשורים בחיי המרכז, וכל כמה שיתלהב דמיוננו לא נוּכל לצייר לנו, איך תצא השפעה איקונומית ומדינית מארץ-ישׂראל לכל היקף הגולה, שכדור הארץ מדתו, בכמות ואיכות הדרושות בשביל שנהיה רשאים לאמור, מבלי לחטוא לפירוש המלות: – הרי זו “מרכז” לזה גם בדברים אלו.

וכשפרסמתי אותם הדברים, ידעתי אמנם מראש, שמרגיז אני עלי את ה“חובבים” (אז היו הם ה“אוָזים”), אבל מפני ששׂמתי לב אך לצד ההגיוני שבדבר, הייתי בטוח, שה“נגינה” של ההתרגזות תבוא על המלה “מרכז”, הכופרת בקבּוץ גלויות ומקצצת כנפיהן של אותן התקוות הדמיוניות, אשר כבר אז, בתקופה שלפני בזיליא, היו נדרשות ברבים בתור “קץ הגלוּת” ופתרון גמור ומוחלט לשאלת היהודים בכל חלקיה. אבל התואר “רוחני” נראה לי פשוט וברור כל-כך, כתולדה הגיונית מוכרחת מתוך ההנחה הכלולה ב“מרכז” – עד שלא עלה על דעתי אף הרהור קל, שמא יש כאן “אבן-נגף” ושמא צריך למסור מודעה תיכף, שאע“פ שהמרכז יהיה “רוחני” בהשפעתו על ההיקף, אעפ”כ, כשהוא לעצמו, יהיו בני אדם גם שם מורכבים מגוף ונשמה ויצטרכו למזונות ובגדים, ובשביל כך יצטרך המרכז לעסוק גם ב“גשמיוּת”, לברוא לעצמו שיטה של כלכלה לפי צרכיו, ולא יוכל להתקיים בלי אכּרים, פועלים, אוּמנים וסוחרים. וכי יעלה על דעת מי שאומר, למשל, “מרכז ספרותי”, להוסיף פירוש, שאין הכוָנה: מקום שאין בו לא אכילה ולא שתיה, לא מסחר ולא אוּמנות, אלא בני אדם יושבים וכותבים ספרים ונהנים מזיו כשרונם הספרותי? וכמה תמהתי איפוא אחרי כן כשראיתי את מבקרי עוברים בחפזון על ה“מרכז " ומעמידים “נגינתם” על תארו ה”רוחני", כאִלו בו עיקר חדושו וזרותו של הדבר: מרכז רוחני, ולא גשמי – היתכן?..

אבל פליאתי נתישבה לי תיכף, כשזכרתי את ה“מכוֹנה” הפסיכולוגית. צריכה היתה זו להאָחז באיזו מלה בשביל לתת לההשקפה הבלתי רצויה לקהל צורה של “אַבּסוּרד”, ולפי שהמלה “מרכז”, אִלו הרבּו לחַטט בה ולמשוך אליה את המחשבה העיונית, היתה מסוגלת להפך, לגַלוֹת לעיני רבּים את ה“אַבּסוּרד” במקום שהוא נמצא באמת, – לכן מוטב להבליע את זו בנעימה ולהרים את הקול בסוף הפוֹרמוּלא: “רוחני! עכשו מבינים אתם מה הללו רוצים? אין להם חפץ בישוב גשמי, בקולוניות, בבתי חרושת, במסחר, אלא רוצים הם להושיב בארץ-ישׂראל עשׂרה בטלנים, שיעסקו שם בלאומיות רוחנית!”

וכמה גדול כוחה של ה“פסיכולוגיא”! הפירוש הזה נתפשט ונתקבּל והיה ל“דבר ידוע לכּל” עד היום הזה. אפילו הללו מן הציוניים ששאבו “ידיעתם” לא מתוך “ספרות המַחבּרות”, שהציפה את העולם בשנים האחרונות, אלא קראו את הדברים במקורם' – אף הם “יודעים” שזו היא הציוניות הרוחנית“, ולא הועיל להם כלום מה שקראו תיכף אחר זה באותו המאמר עצמו, ש”המרכז הרוחני" צריך שיהיה "מיניאטוּרא אמתּית של עם ישׂראל " וששם ישוב ויתגלה “טופס של איש ישׂראל בצביונו האמתּי, בין רב או חכם או סופר, בין אכּר או אוּמן או סוחר " [שם, ע' קמ”ג] – לא הועיל, מפני שהפסיכולוגיה שולטת לא אך בכוח השופט, אלא אף בכוח הזכרון…

זכורני, לפני שלש שנים, אחרי שפרסמתי במכ“ע אחד מחאה נגד הבשׂורות הטובות שנתפשטו אז, למטרות “דיפּלוֹמַטיות”, על דבר מצב הקולוניות בא”י, – קפץ עלי רוגזו של אחד הסופרים מבין הציונים המדיניים, וגמר בדעתו לבטל בבת אחת את כל השקפותי הציוניות, שלא יהיו עוד מכשול לרבים. את מחשבתו זו הוציא לפעולה במאמר “רחב-ידים”, שנדפס באותו מכ“ע עצמו בהמשכים רבים. פרטי דבריו לא השאירו רושם בזכרוני, כי היו אך כפל הטענות הישנות “במלות שונות”, אבל עדיין שמוּר בלבי דבר אחד, שהביאני לא רק לידי גיחוך, אלא אף לידי מחשבות, מעֵין אלו שאנו עסוקים בהן כאן. אחר שהראה הסופר במופתים חותכים, שגם “הגשמיות” הוא ענין גדול ואי אפשר לבטלה כלאחר יד, הוא בא לידי מסקנא, שאך הבל הוא על כן לצמצם את עבודתנו ביסוּד “מרכז לאומי רוחני” בלבד, אלא צריך ליסד בארץ ישׂראל “מרכז אֵיקוֹנוֹמי ורוחני” כאחד. ולא הרגיש בעל הדברים, שמיד כשהוציא מפיו את המלה “מרכז”, כבר היה הוא עצמו ל”ציוני רוחני“, והתואר “אֵיקוֹנוֹמי” הבא אחר זה אינו עוד אלא מלה ריקה. אותו מכ”ע היה יוצא בעיר וורשא וגם אותו סופר גר שם אז, ובשביל להבין את הענין כהלכה, לא היה צריך אלא לצאת לשוק ולפנות בשאלה לאיזה פולני בעל דעה: מה היא וורשא לעם פולין בכלל – מרכז לאומי רוחני או רוחני ואיקונומי כאחד? ואז היה, כמדומה לי, שומע תשובה מעין זו: "לעם פולין בכלל ודאי עיר זו היא מרכז לאומי רוחני; פה התּכונות הלאומיות מתגשמות בכל דרכי החיים, פה הלשון והספרות והאומנות הלאומית חיות ומתפּתּחות, וכל זה וכיוצא בו משפיע על רוח בני העם, מקשרם אל המרכז באשר הם שם ואינו נותן לניצוץ הלאומי שבלב להתכסות אפר ולהכּבות. אבל “מרכז לאומי איקונומי “? בי אדוני, איך אפשר שתהיה וורשא מרכז איקונומי לכל רבבות הפולנים המפוזרים בארצות שונות וחייהם האיקונומיים תלויים במרכזים אחרים לגמרי, שאין בהם כלום מן ה”איקונומיקא” הפולנית? ואחר תשובה כזו לא הייתי מיעץ את סופרנו לחזור ולשאול: “איך? האין בוורשא, מלבד “רוחניות”, גם כמה וכמה בתי חרושת וכמה וכמה חנויות ועוד דברים “גשמיים” כאלו, שבלעדיהם לא היתה יכולה להתקיים ולפתּח את “רוחניותה”, ובכן הלא היא מרכז איקונומי ורוחני כאחד?” – לא הייתי מיעצו, מפני שאיני ערב בדבר, שאותו פולני בעל דעה היה מַרבה שיחה עוד עם מַקשן כזה.

ואולם בקרבּנו היה “המרכז האיקונומי” למבטא שגור בפי רבים, והם הללו שמצד אחד רוצים לצאת ידי חובת “איקונומיקא” בציוניות (בלעדי זה הרי אי אפשר עכשיו), ומצד אחר אינם יכולים להתרומם על כנפי דמיונם עד לגובה החיוניות “הפרוליטרית”, המבטיחה לברוא בארץ ישׂראל “אֵיקונומיקא” לאומית בריאה ורחבה כל-כך, עד שתוכל ליתן מקום ועבודה לכל היהודים ההולכים ונדחים יותר ויותר מתוך מיטב ענפי הכלכלה בארצות גלוּתם (כלומר, כמעט לתשע הידות מן העם). ציוניים כאלה, בשביל להפּטר מן השאלה החמורה על דבר אפשרות התישבותו של רוב העם בארץ ישׂראל אף בתקופת ה“אֵיקונומיקא” החדשה, – מסכימים להסתפק במועט ורוצים לראות בארץ ישׂראל רק “מרכז איקונומי” בלבד. אבל בזה נצלו מן הפּחת ונפלו בפח: נפטרו משאלה חיצונית, התלויה בהוכחות מן הנסיון, ונאחזו במקומה בסתירה פנימית, שאינה עומדת בפני ההגיון. עם הנוסח ה“פּרוֹליטרי” עוד אפשר להתוַכּח, לדרוש מעט ביאור יותר, למשל, על דבר אותו “הפּרוֹצס הפנימי”, שעל ידו תצליח ה“אֵיקונומיקא” בארץ ישׂראל להיות “בית-קבּול” גדול ונפלא כזה, שעוד לא ראתה עין עד כה, אבל, לפחות, אין כאן סתירה מניה וביה, בעוד שהמושׂג “מרכז לאומי אֵיקונומי”, כשהוא מתיחס לעם מפוזר בכל העולם, אינו מניח מקום כלל לטענות ומענות, לפי שבטולו – בו בעצמו.

אבל הרכּבות פּסיכולוגיות כאלה סימן יפה הן. מתוכן – וגם מתוך סימנים מובהקים אחרים – נראה ברור, שרעיון ה“מרכז” כשהוא לעצמו, הולך ומנַצח ונעשׂה “אב” ל“תולדות” שונות, אשר לפני איזו שנים אסור היה אף להרהר בהן. ואם זה כאן – הכל כאן, ואף אותה ה“תולדה” הכלולה בתואר “רוחני” – כשהוא מובן כהלכה – סופה להגָלוֹת ולא יוכלו עוד הצפּינה באמצעים “פּסיכולוגיים”. כל זה אמנם לא יבטל את הבדותא על דבר “הציוניות הרוחנית”; אדרבא – וגם זה נראה כבר על פי סימנים מובהקים – יותר שינַצח תכנה של הציוניות הזאת, יותר תשתדל ה“פסיכולוגיא” להפריד בין התוכן המנַצח ובין השם השׂנוא לה… אבל מה בכך? תנוצח המלה, לוּ אך ינַצח המושׂג!