(“משירי האימה הזהובה”, פמליה, דברי סופרים צעירים, עורך ישראל כהן, הוצאת אגודת הסופרים ליד “דבר”, תל אביב, תשי"ג, 1955).

א.    🔗

עַל אֶרֶץ מַעֲרָב שָׁטוֹת עָבִים,

לוּ שִׁירִי לִי שִׁירָיִךְ הַיְּרֻקִּים,

קָצָר כָּל כָּךְ הַלַּיְלָה בָּאָבִיב,

יְגוֹן הַכְּפָר שָׁכַךְ,

לְמִי עוֹד תְּחַכִּי?

שָׂדֶה רָחוֹק מַשִּׁיב צִנָּה נִכְסֶפֶת

וְכָל כּוֹכַב הַלַּיְלָה כֹּה קָרוֹב,

וְשׁוּב מֻתָּר לִנְשֹׁם אֶת רֵיחַ הָאַסְפֶּסֶת

וְגַם אוֹתָךְ אַךְ רֶגַע לֶאֱהֹב.

תָּמִיד הוּא בָּא פִּתְאוֹם וְלֹא קָרוּא

אָשְׁרֵךְ הַגֵּא כָּל כָּךְ וְלֹא זָכוּר,

עוֹד טֶרֶם תַּאֲמִינִי בּוֹ יִפֹּל כָּרוּת…

אַךְ לֹא לֵיל-נְעוּרִים נוֹשֵׁב בְּשַׁעַר,

גַּם לֹא בִּטָּחוֹן הַגֶּבֶר בְּכֹחוֹ,

רַק אַהֲבָה כְּבֵדָה שֶׁל הַנִּשְׂרָף בַּסַּעַר,

אוֹ שֶׁל אָדָם הַחַי בַּעַל כָּרְחוֹ.

 

ב.    🔗

תְּכֵלֶת גְּבוֹהָה מְאַיֶּמֶת

עַל חַיַּיִךְ קִצְרֵי הַיָּמִים,

פַּחַד יָשָׁן מִיֹּפִי נוֹרָא

וְשֶׁקֶט בְּטֶרֶם דָּמִים.

אֵין תְּחוּמִים לַיַּרְקוּת הַפּוֹרֶצֶת

אֶל מְעֵבֶר לְחַיַּי וּפִשְׁרָם,

יוֹם קַיִץ כָּזֶה אִוְּתָה לָהּ נַפְשִׁי

כִּי תִּתַּם בּוֹ תִפְאֶרֶת-שִׁירָה.

לֹא אֱמֶת כִּי חָפַצְתִּי בַּמָּוֶת,

כִּי נִלְאֵיתִי מֵרְאוֹת בַּחַיִּים;

אַל תִירְאִי כִּי בֵּין פֶּרַח לְפֶרַח

אֲשׁוֹטֵט גַּם בְּבֵית-הָעָלְמִין.

פֹּה פְּרָחַי עוֹד עוֹלִים מִן הַשֶּׁקֶט,

וְעֵטִים עוֹד חַגִים וּבָאִים,

עַד עוֹלָם לֹא אֵדַע כָּאן מָה הָאֱמֶת,

מָה הַמָּוֶת, אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?

 

ג.    🔗

דֶּרֶךְ אָבִיב מִתְחַמְסֶנֶת

וְלֹא מְבַכָּה לַמֵּתִים.

שָׂדוֹת שֶׁל-טֶרֶם-קָצִיר,

כְּבֵדִים בְּחִטִּים,

תְּנוּנִי לָבוֹא אֶל לִבְּכֶם,

עַד לִשְׂרוֹת בְּחִלּוּף הָעִתִּים.

שַּׁחַת קְצוּרָה מִתְלַקַּחַת

וְחַיַּי בּוֹעֲרִים עִמָּדָהּ,

אַשְׁרֵי הַהוֹלְכִים יְלָדִים

וּתְמִימִים לִקְרָאתָהּ.

לֹא תָּשׁוּב יַלְדוּתִי הַנֶּחְפֶּזֶת

כְּשׁוּב חֲסִידוֹת הָאָבִיב,

לֹא תָּשׁוּב!

אַף אֲנִי כְּמוֹתָן פָּרַשְׂתִּי כָּנָף

וְנֹחַם זוֹהֵר סָבִיב.

 

ד.    🔗

הָשִׁיבָה לִי אֶת נוֹף גַּעְגּוּעַי,

פְּרָחִים כּוֹרְעִים מוּל אוֹר

וְהָאֵימָה בַּחֶדֶר

הוֹדֶפֶת אֶת נַפְשִׁי

אֶל אֹפֶל וְאֶל בּוֹר.

הָה, עֹמֶס הַשָּׁנִים

אֲשֶׁר פִּתְאוֹם נִחָת הוּא

עַל שְׁתֵּי כְּתֵפֶיךָ הַדַּלּוֹת;

כְּמוֹ שַׁחַר-שֶׁל-יוֹנִים,

אֲשֶׁר אֵי-אָז נֶחֱרַתְּ הוּא,

מֵגִיחַ אָשְׁרְךָ מִנֶּשֶׁף-שֶׁל-כְּלוּלוֹת.

זֶה עֶרֶב אֲבִיבִי,

חַיַּי, הוּא שׁוּב לוֹעֵג לִי

בְּשֶׁצֶף יַסְמִינָיו;

“אַל תַּאֲמִינִי בִּי”

אַךְ כְּתָמִיד לוֹהֵב לִי

בְּאֵבֶל-זִקּוּקָיו.

 

ה.    🔗

קָצִיר יוֹקֵד

וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל.

שָׂדֶה עוֹמֶס לַעֲיֵפָה.

אַתְּ הוֹלֶכֶת בַּשְׁלָפִים, נִצֶּבֶת דֹּם

כְּבִתְפִלָּה וְרַגְלֵךְ יְחֵפָה.

כִּי נוֹרָא יוֹם קִצֵּךְ וְגָדוֹל מֵהָכִיל

אֶת סוּפַת מִדְּבָּרֵךְ הַשָּׁחֹר;

כִּרְדוֹף סְקַמַּנְדּרוֹס אֶת אָכִילֵס,

הָאֹפֶל רוֹדְפֵךְ מֵאָחוֹר.

זוֹ זִמְרַת הַקּוֹצְרִים בַּמֶּרְחָב הַקּוֹרֵס,

וְזָהָב בַּזָּהָב יְאֻכַּל.

אַלְלַי כִּי יִפְּלוּ גַּם קוֹצֵר גַּם חוֹרֵשׁ

כְּשִׁבֹּלֶת אַחֲרֵי הַמַּגָּל.

עַל הַזֶּמֶר הַהוּא עוֹד אָשׁוּב לִגְהוֹר,

כִּגְהוֹר הָרוֹעֶה עַל בְּאֵר

אֶת צְמָאוֹ הַמְּשֻׁגָּע עוֹד לִשְׁבֹּר וְלִשְׁבֹּר,

אַךְ צְמָאוֹ חֲיָלִים מְגַבֵּר.

אַתְּ הוֹלְכָה בַּשָּׂדֶה וְנִצֶּבֶת בּוֹ דֹּם

יְחִידָה וְחוֹזָה עֲתִידוֹת,

לֹא תָּשׁוּבִי רֵיקָם מְעָצְבֵּךְ הַקָּדוֹשׁ,

כִּי צָרְבָה בָּךְ גַּחֶלֶת-סוֹדוֹ.

 

ו.    🔗

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה עַל בִּכְיוֹ שֶׁל שָׂדִי הַקָּצוּר,

עֵת קוֹצֵר וְכוֹבֵשׁ,

לַיְלָה אֶתְמַהּ לַבְּשׂוֹרָה הַמְּפַכָּה בְּדָמַי,

וְיוֹמָם אֶתְחוֹלֵל בָּאֵשׁ.

אַחֲרֵי מַחֲרָשְׁתִּי חוֹגֵג הָעוֹרֵב הַשָּׁחֹר,

הוּא שׁוֹמֵר צַעֲדַי;

לֹא אָנִיף אֶת יָדִי לְהָנִיס אֶת צִלּוֹ

הַפָּרוּשׂ עַל שְׂדוֹתַי.

בָּאָבִיב הוּא שָׁב לִקְרֹא אַחֲרַי

וַאֲנִי כִּמְשַׂחֵק בְּאֵשׁ;

חוֹסֶה בְּצִלּוֹ הַקַּר, מְבַקֵּשׁ תַּנְחוּמִים

וּמוֹסִיף וְחוֹרֵשׁ.

 

ז.    🔗

מַבָּטוֹ הַבָּהִיר שֶׁל שַׁחַר

וְהַרְבֵּה אֲהָבוֹת קְמֵלוֹת,

אַךְ כְּמוֹ אָז הַתַּפּוּז פּוֹרֵחַ

וְנָשָׁיו תְּמִירוֹת וְקַלּוֹת.

אֶרֶץ-דָּם עַל עֵינִי גּוֹהֶרֶת

כִּתְשׁוּקָה לְבָנָה-לְבָנָה,

חַמּוּקֵי אַיָלָה,

מַחְלְפוֹת שֶׁל עֶרֶב,

שׁוּב פּוֹרְחִים לְמוֹעֵד הַלְּבָנָה.

 

ח.    🔗

אֶת לַעַג שָׁמַיִךְ חַסְרֵי נְשָׁמָה,

אֶת תֹּם הַחַרְדָּלִים הַמִּתְעַקְּשִׁים לִפְרֹחַ,

אֶת רְצוֹן הָאֶבֶן וְצִפִּיַּת הַקָּמָה –

נָטַלְתִּי מִמֵּךְ בְּכֹחַ.

דֹּפֶק חַיַּי מָהִיר מֵאַיֶּלֶת-שָׂדוֹת

עֵת תִּדְאֶה כַּחֲלוֹם עַל צָהֳרֵי-יוֹם;

עוֹד קָט לִהְיוֹת וּכְמִקְסַם-אֲגָדוֹת

אֶת הַלַּהַב הַזֶּה לִנְשֹׁם.

לֹא בִּקַּשְׁתִּי עוֹלָם אַחֵר לֶאֱהֹב,

רַק אֶת זֶה הֶחָלוּם בַּנֶּפֶשׁ,

כָּמוֹהוּ לִרְאוֹת אֵיךְ זוֹהֵר כָּל מַכְאוֹב,

אֵיךְ נִצַּל כָּל חֲלוֹם מֵרֶפֶשׁ.

כִּי יָרֵאתִי אָשְׁרִי הַשָּׁלֵם,

זֶה חַמְסִין-פְּרִיחוֹתָיו-שֶׁל-הַלֶּחֶם,

פֶּן יִכְרַע מִמַּשָּׂא שִׁבֳּלָיו בְּשַׁאַג אִלֵּם

בְּטֶרֶם כִּלָּה לָלֶכֶת.

* * *

דּוּמִיַּת אֲגַמִּים לַגְּבָהִים,

צִפִּיָּה שֶׁל כְּלָבִים שֶׁעָצְרוּ

מוּל סַהַר שָׁבִיר.

אֲפֵלַת-מְעָרוֹת וְקֶשֶׁב

שֶׁל טֶרֶם בְּרִיאַת עוֹלָם.

נֶאֶלְמוּ הַרְמוֹנוֹת-אָדָם-סוֹאֲנִים

עִם הֲמוּלַת צִפֳּרֵי-נוֹד נוֹחֲתוֹת.

חֲצוֹת נוֹשֵׁב בַּשְּׁעוֹנִים - - -

מַשַּׂק-נְחָלִים-רְחוֹקִים-בַּלֵּב

דּוֹעֵךְ.

הַלֹּא תִּקְפְאִי גַּם אַתְּ בַּזְּמַן

שֶׁעָצַר מוּל בּוֹאֵךְ.

(אפריל 1955)