מזכיר ההסתדרות דוד רמז פתח בדיווח על החלטות הנהלת הוה"ל ליום השבעה לאסון “סטרומה”². בדיון שהתנהל בעקבות דבריו השמיעו כמה מחברי הוועד הפועל הצעות והשגות לגבי תגובות היישוב ביום השבעה לאסון “סטרומה”.

מ. שרתוק: אמסור לחברים בקצרה על פעולות הסוכנות היהודית – מה נעשה ומה אנחנו חושבים לעשות.

אני מצטרף בהחלט להערכתו של טבנקין ביחס לגילוי הדעת הלונדוני³ ורואה בו אקט מדיני חשוב מאוד.⁴ בלי ספק, וייצמן אחראי לו ורוחו בגילוי הדעת הזה. טלגרפנו לו הבעת קורת רוח עמוקה. אני מכיר בגילוי הדעת גם את עטו של ניימיר, אשר טיפל במשך כל הזמן בשאלת עליית יהודי רומניה עוד לפני “סטרומה”.

ל[אישור הצנזורה ל] פרסום גילוי הדעת בארץ יכולות להיות ארבע סיבות: א) כדי לתת מוצא לרגשות היהודים; ב) כדי להצטיין בפני הערבים; ג) היו לנו דין ודברים עם הממשלה בשאלת הצנזורה בכלל. טפחנו בפניה כמה וכמה עובדות והיא הודתה לגבי כמה וכמה עובדות, שהצדק היה אתנו ולא עם הצנזורה, וייתכן שזה השפיע במידה מה; ד) גילוי הדעת הזה יצא בלונדון ולא בירושלים. אני כמעט בטוח, שאילו היה יוצא מירושלים, לא היה רואה אור לא בארץ־ישראל ולא במקום אחר, כי הצנזורה חולשת גם על הטלגרף והיתה פוסלת אותו. אבל הוא התפרסם בלונדון, ששם תנאי הצנזורה אחרים לגמרי. הוא הלך לאמריקה. מלבד זאת העיתונים היו מגיעים במשך הזמן לארץ ולא היו אוסרים על כניסת גיליון “טיימס”.

הסוכנות מסרה לעיתונות סקירה על כל פרשת “סטרומה”, אולם סקירה זו לא ראתה אור [עקב הצנזורה]. יכול להיות שיש עליה דיון בממשלה, כי כלולות בה האשמות יותר מסויימות ומפורטות כלפי הממשלה בכל שלב ושלב, וייתכן שהיא עוד תתפרסם.⁵

אנחנו מניחים, שחברינו בלונדון ובאמריקה יֵדעו בעצמם להגיב, אבל בכל זאת שלחנו להם כיוונים לפעולה וציינו שלוש מטרות:

א) דרישת פיצוי, תיקון העוול במידה שזה אפשרי – שחרור אנשי “דריין”, החזרת מגורשי מאוריציוס, העלאת פליטים הנמצאים בטורקיה (ידוע על שתי סירות שהביאו עשרות יהודים לחוף טורקיה והם נכלאו). אם הממשלה תכניסם ארצה תהיה בזה הודיה, שלגבי “סטרומה” היא עיוותה את הדין, כי הם באותה הקטגוריה – פליטים מארץ האויב, אבל קרה להם מזל: סירתם נשברה בהגיעם לחוף טורקיה.

ב) קמפניה [מסע] נגד הנציב: לא דרישה רישמית להוריד את הנציב, כי דרישה כזו יכולה להביא גם תוצאות הפוכות, אבל פעולת הסברה בחוגים שונים והפעלת ידידים ואנשים, שמצפונם אינו שקט. הסברה שאיש זה מסמל משטר, אשר הכתים את שמה הטוב של האימפריה הבריטית – עניין “פטריה”, שילוח אנשי “אטלנטיק”, ענין “סטרומה”, ואם כי לא ברור, שבכל מקרה הוא היה הנבל הראשי של הדרמה – יש גם נבלים אחרים בצבא; אין ספק שלצבא היה מה להגיד לגבי הכנסת האנשים מבחינת ביטחון צבאי והאחריות הראשונה היא על הצבא – אבל הנציב אחראי באופן אישי להרבה דברים ועל כן הדרישה לסילוקו.

ג) חקירה: הצענו שתיעשה פעולה כדי שבפרלמנט תישמע הדרישה הזאת מפי צירי הפרלמנט, אין זה עומד בניגוד למה שהוחלט בוועד הלאומי, להסברת הדבר: ווג’ווּד⁶ עורר את השאלה באמרו ש"הדם הזה על ראשינו",⁷ אבל לא הביא אותו לידי מסקנה, והשאלה היא מה תהיה ההצעה להצבעה בפרלמנט. הצעתנו היא: “חקירה. כבודנו נכתם, יש האשמות נגדו – ובכן יתבררו הדברים ואם אנחנו אשמים – מיהו האדם האחראי, מי צריך לתת את הדין”.

אנחנו צריכים לכתוב מכתב רציני מאוד לממשלה ביחס לכל העניין. קודם כל, עלינו להציג בפני הממשלה שאלות אלו: האם נעשו כל הצעדים כדי להוריד את הילדים? הנעשו כל הצעדים כלפי ממשלת טורקיה כדי לעכב את האונייה? כי ידענו שהאונייה עלולה להפליג ודרשנו מהממשלה לעשות צעדים לעכבה, זה לגבי מה שהיה, אבל העיקר הוא – מהי המדיניות? המודה הממשלה, שיש הפליה בין הערבים ובין היהודים, ואם אינה מודה – במה מסבירה היא את העובדות? ואם מודה – במה יכולה היא להצדיק מדיניות כזו? ובקשר למה שנאמר כאן – אחרי “פטריה” ו"סלוודור" באה “סטרומה”. אחרי “סטרומה” תבואנה עוד אוניות, כי המצב קשה והאנשים נמצאים מעבר לייאוש ומוכנים לטביעה מתוך תקווה להינצל – האם המסקנה היא שהם צריכים לטבוע? שחרור אנשי “דריין” בתור אמצעי למנוע אסון חדש. היו אסונות – אסון “פטריה”, “סלוודור”, “סטרומה”. יש מטורפים בעתלית, היתה התנגשות דמים עם המשטרה⁸ ולא חשוב מי צודק. נניח, שהמשטרה צודקת – הצגנו דרישה של חקירה בעניין זה – הייתכנו דברים כאלה, התייתכן שפיכת דמים? והמתיחות עלולה לגבור – מה יהיה הלאה? אם כן – סידור העניין, כדי למנוע אסון.

אני מוכרח להגיד, כי עניין מאוריציוס הוא בקטגוריה אחרת. אי אפשר להציגו כמניעת אסון. גם מבחינה מעשית הוא בקטגוריה אחרת, כי אותה הסיבה המצילה עדיין את אנשי “דריין” [מפני גירוש למאוריציוס] היא המונעת את הבאת אנשי מאוריציוס – תנאי התחבורה באוקיינוס ההודי. מלונדון דרשו שיציגו את התביעה הזאת פה ונמצאה דרך להציגה, אבל אינני רואה קשר, המאפשר את הכנסתה לתוך המכתב הזה על העלאת הניצולים שישנם.

בנוגע להצעות שהושמעו כאן, אני רוצה לומר מלכתחילה, שאני נגד הפגנות⁹ ומשתי סיבות: כיום הממשלה הניתקפת ואנחנו המתקיפים. לא חשוב, אולי יש לה שיקולים, שטוב לה כלפי הערבים להיות נתקפת על־ידינו, כמו שטוב לה כלפינו להיות נתקפת על־ידי הערבים. אבל בכל זאת היא נתקפת ולא כל אדם מן הרחוב, אפילו לא כל אנגלי מן הרחוב, תופס את החשבון הפוליטי הזה: הוא רואה שהממשלה הנתקפת נתנה לפרסם את גילוי הדעת [בלונדון]. איננו צריכים לתת הזדמנות לממשלה לעבור להתקפה עלינו, ודבר זה עלול להיות. שנית, זו לא הפעם הראשונה – ובהיסטוריה זה אולי תמיד ככה – שבשטח מסויים אנחנו והאנגלים שני מחנות אויבים. אבל למרות הכל איננו מעוניינים בגלל שטחים אחרים, ובגלל מה שעלול להיות מחר ומחרתיים במזרח ובארץ, להפוך משני מחנות לוחמים בכוח לשני מחנות לוחמים בפועל. יש לנו עם הממשלה קשרים ועניינים חמורים מאוד לרגל האפשרויות והחששות שישנם.¹⁰ יש עניינים שהם בנפשנו. יכולנו לפעמים לפרוץ גדרים, אבל אז היתה לנו הצדקה אובייקטיבית. אולם חושבני, שאסור לנו להיות חייבים אף במשהו בהחרפת העניין. ברור, שכל התנהגותנו צריכה להביא לידי ביטוי רתיחה בלתי פוסקת בעניין זה, אבל לא רתיחה כזו, המשכיחה עלינו את עניין המלחמה. היה ביטוי נמרץ להרגשת הציבור במידה שהוא גוייס – בירושלים גוייס קצת פחות – וראו בזה התמצאות מצד היישוב לבור לו צורות כאלו של ביטויי התנגדות, שהן בהתאם למצב המלחמה ולא בניגוד לו. היישוב אינו שוכח, שישנה מלחמה בעולם, דבר המחזק את ביטויי הרגשתו של היישוב, באשר אלה הם ביטויי הרגשה של ציבור מבוגר, שאיננו מפסיד את צלילות דעתו. ואילו ביטויים המעידים כי היישוב שוכח את המלחמה, נותנים אפשרות לזלזל בו, להאשים את היישוב בשטחיות, קלות דעת, או ניצול העניין על־ידי זרמים פוליטיים לשם מטרות מסויימות.

לעומת זה, אינני חושב שכל אותן צורות האבל, המתנגשות עם פורים, מסבכות אותנו באיזה סיבוכים עם הרבנות. אני מבין, שאילו היה הוועד הלאומי מכריז על דגלים שחורים, היתה הרבנות יכולה לבוא בטענה, אבל אין מקום לטענה אם יהודים יענדו באותו יום סרטים שחורים, וזה יהיה בכל הארץ וישמש הפגנה גדולה מאוד. לדברים כאלה צריך לדאוג.

בנוגע לשאלה חשובה מאוד, שבייחוד התעכב עליה אליהו:¹¹ המשך העלייה והצלת היהודים. אל לנו לשכוח – שאם נשכח, נחטא לחובת הריאליזם שהיא חובה גדולה מאוד– שמלבד הנאצים המביאים את היהודים לידי מנוסה כזו, מלבדנו המעוניינים להצילם ומלבד האנגלים המפריעים להצילם, ישנו גורם ששמו טורקיה, וטורקיה של עכשיו אינה טורקיה של המאה ה־15, אשר קיבלה את פליטי ספרד. טורקיה של עכשיו מחזירה את הפליטים לזרועות האויב ובלי חגורות הצלה. התגובה הראשונה לגבי “סטרומה” היתה מצד ממשלת טורקיה, שלא נתנה להורידם. וטורקיה מתחילה מפי הבוספור, אין היא מתחילה בקושטא… יש פה אפוא דברים המחייבים שיקול רב. אין לי ספק לגבי הכיוון שבו צריכים להיות מאמצינו, אבל הם יכולים להיתקל במעצורים הרבה יותר קשים בטורקיה משחשבנו. את זה צריך לדעת.