עשרים ושלוש שנים מחייו הקדיש משה שרת (1894–1965) לשלוש כהונותיו בסוכנות היהודית: הוא היה עוזרו של ראש המחלקה המדינית חיים ארלוזרוב (1931–1933), ראש המחלקה המדינית (1933–1948) ולימים יו"ר ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית (1961–1965). בשנים אלה הוציא מתחת ידו שפעת מסמכים – יומנים ומכתבים, תזכירים ודוּחות – ונשא הרצאות ונאומים, המצטרפים יחדיו לאוצר בלום שאין ערוך לחשיבותו ההיסטורית.

לאחר מות משה שרת יזמה הנהלת הסוכנות היהודית הוצאה לאור של מבחר מתוך המסמכים הללו. כך, בשנים 1968–1979, יצאו לאור על־ידי “הספריה הציונית” ו"עם עובד", במשותף, חמשת כרכי יומן מדיני בעריכת אהוביה מלכין, אמנון סלע ואלי שאלתיאל. כרכים א’–ד' של הסידרה הוקדשו כל אחד למסמכי שנה אחת, החל מ־1936 וכלה ב־1939. כרך ה' – הקטן בחמשת כרכי הסידרה – הוקדש למסמכי שנתיים וחצי (ינואר 1940 – יוני 1942), ולא זו בלבד אלא שעם הבאת כרך ה' לדפוס נקטע מפעל יומן מדיני כמו לא הותיר אחריו משה שרת מיסמכים מיוני 1942 עד מאי 1948, אז היה מראש המחלקה המדינית לשר החוץ הראשון של מדינת ישראל. עתה, מקץ שלושים שנה, מבקשת העמותה למורשת משה שרת לתקן את המעוות ולהשלים את המלאכה במספר כרכים, שהאחרון בהם יסתיים ב־14 במאי 1948.

בשל שיקולים ואילוצים למיניהם נקטו עורכי חמשת כרכי יומן מדיני מדיניות עריכה צמצמנית: הם פסחו כליל על כמה וכמה מסמכים בעלי ערך, אף השמיטו קטעים רבים מתוך המסמכים שהביאו לדפוס. מערכת העמותה למורשת משה שרת נקטה מדיניות ההדרה שונה: עם שלא ניתן להוציא לאור כרכים שיכילו את כל התבטאויות משה שרת בעל־פה ובכתב בשנים 1942–1948, יכילו כרכי הסידרה החדשה מבחר נרחב וייצוגי יותר, ומסמכיהם יובאו ללא השמטות. בשל נקיטת עיקרון זה לא יהיה לעיתים מנוס מחזרה על אותם נושאים, אולם החזרות הללו אינן זהות ולא אחת הן מאירות אותו נושא מזוויות נוספות ומוסיפות מידע. זאת ועוד, השמטת קטעים נוטלת מן הקורא יכולת להעריך מכתב או נאום כנתינתם, כיצירות שלמות הבנויות נדבך על גבי נדבך; השמטות, ככל שהן באות לחסוך קריאת דברים שכביכול כבר נלמדו, מונעות בעד הלומד לעמוד על מלוא כישוריו של המחבר באקספוזיציה, בניתוח ובפולמוס – כפי שמאפשרת הבאת הדברים במלואם ללא התערבות חיצונית, והן גם עלולות לעורר בלב הקורא תהיות וסקרנות לגבי מה שנגרע ממנו.

המערכת נקטה מדיניות עריכה שונה גם בתחום מנגנון ההערות: כולן מובאות בתחתיות העמודים הרלוונטיים.

בשל השוני המובהק בין הסידרה הראשונה ובין ממשיכתה, קבעה העמותה למורשת משה שרת לסידרה המחודשת שם שונה: מאבק מדיני.

כרך מאבק מדיני א' מוקדש למסמכי חמשת החודשים ינואר–מאי 1942, שכן ראינו להתעלם מהמסמכים המעטים מתקופה זו, שבכרך יומן מדיני ה' הוקדשו להם 40 עמוד בלבד (מתוך 370 עמודי הכרך); בכרך הנוכחי, מאבק מדיני א', משתרעים מסמכי חמשת החודשים ינואר–מאי על פני 550 עמוד.

מן הראוי להצביע בפתח הדברים על עובדת היותו של משה שרת הבכיר במנהיגי היישוב בתקופה הנסקרת בכרך הנוכחי, שכן יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון נעדר מן הארץ ושהה בבריטניה ובארצות־הברית מ־28.7.1941 עד 2.10.1942. בתקופה סוערת זאת – שבה ריחף על היישוב איום בפלישת הצבא הגרמני מדרום מכיוון לוב ומצפון מכיוון קווקז; שבה נקלע למשבר מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי – בבת עינו של משה שרת – ובה החל מפעל התגייסות האישה העבריה לצבא הבריטי; שבה אירעה הטרגדיה של טביעת “סטרומה” ונחשפו במלוא כיעורן הקשיחות ואטימות הלב של השלטונות הבריטיים לגורל פליטי החרב הנאצית שנמלטו בקליפות אגוז מחופי רומניה בתקווה להגיע לחוף מבטחים בארץ־ישראל; שבה נפתח פתח ליציאת יהודים אזרחי פולין מברית־המועצות לאיראן ומשם לארץ־ישראל, התחזקה המגמה הפרו־ערבית של ממשלת בריטניה וניסרו מחשבות על הקמת פדרציה ערבית במזרח התיכון – מילא משה שרת בתנופה את תפקידו הרם. כמנהגו, עסק משה שרת בדבקות וללא לאות בגדולות – ויעידו המסמכים המגוונים עד מאוד, המתנשאים שוב ושוב לשיאי ביטוי בפרשות שעמדו ברומו של עולם היישוב כאסון “סטרומה”, מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי והמאבק על זכות האישה להתנדב לצבא הבריטי כשווה לגבר – אך לא משך ידו מקטנות שזימן לו חולין היומיום.

עובדה נוספת שעל הקורא להיות מודע לה היא שבתקופה הנסקרת בכרך זה עדיין לא נתחוורה מדיניות ההשמדה הנאצית הטוטלית של העם היהודי בשטחי הכיבוש הגרמני. שאכן זו מדיניותה העקרונית והמעשית של גרמניה הנאצית נודע בבירור רק באוגוסט–ספטמבר 1942.

המבחר הרבגוני המובא בכרך זה יקלע את הקורא הישר אל תקופה רבת מתח, אתגר ועשייה בחיי היישוב, יצייר לפניו תמונה אמינה של אותם ימים מנקודת מבטו של המנהיג היישובי הבכיר, יציג את הקשת הרחבה של פעילותו ותחומי אחריותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואת עמידתו במבחן התלות המתסכלת בשלטון זר והמאבק במדיניותו המתנכרת, ובתוך כך ישפוך אור על אישיותו, על עקרונותיו המדיניים, החברתיים והמוסריים, על אוצר הדעת שלו ועל כישוריו בניתוח סוגיות ובהסברתן.

מאה וחמישים וחמשת המיסמכים המובאים בכרך זה הם בבחינת לבנים חיוניות לבניין תולדות היישוב בחודשים ינואר–מאי 1942, אך כמובן שאין בהם די להצגת בניין זה. אנו רואים את תפקידנו כמסייעים בהקמתו.

כמה מסמכים בולטים, כגון נאומי משה שרת בוועד הפועל הציוני המצומצם (6.1.1942), בוועידה החמישית של הסתדרות העובדים הכללית (9.3.42), ובמושב הוועדה לחקר הבעיה הערבית (12.3.1942) – ישרתו את הקורא גם כסקירה היסטורית של התקופה הישר מפי בעל הדבר.

נאומי משה שרת המועתקים מן הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות היהודית ושל מוסדות מפא"י והסתדרות העובדים הכללית, שלא נערכו על־ידו, לוטשו קלות פה ושם למען זרימוּת הקריאה, אך לא נערכו כדי להופכם מלשון דיבור לשפה כתובה. המסמכים בשפה האנגלית תורגמו בידי יעקב שרת.

רוב המסמכים הנזכרים בספר שמורים במקורם בארכיון הציוני המרכזי. העתקי כולם מצויים בארכיון העמותה למורשת משה שרת.

אנו ממליצים לפני הקוראים להיעזר במפתחות חמשת כרכי יומן מדיני כדי לעמוד על התייחסויות משה שרת לעניינים ולאישים שכבר נדרש להם בשנים קודמות. קוראים מעוניינים יוכלו לקרוא את כרכי יומן מדיני באתר העמותה למורשת משה שרת.

מידע בסיסי על אישים ועל ארגונים, הנזכרים בספר, מובא במסגרת ההערות מדי איזכור ראשון בגוף המסמכים. התשלוחים למקורות מובאים במקוצר ומפוענחים בנספח המקורות.

תודתנו נתונה לארכיון הציוני המרכזי, לארכיון מפלגת העבודה על־שם משה שרת, לארכיון העבודה על־שם פנחס לבון ולארכיון ה"הגנה".

יעמדו על הברכה דר' פנחס עופר על סיועו בהבהרת סתומות ורנה שרת שסייעה בעריכה.

יעקב שרת, שפרה קולת  

שאלות מדיניות

מר שרתוק: בנסיעה האחרונה לקהיר², שבאה כחתף, עשיתי רק 2 מעת לעת, והיה ידוע לחברים שנסיעה זו באה בראש ובראשונה על מנת להתראות עם ויקטור קזלט³. הוא כידוע חבר הפרלמנט מהסיעה השמרנית. למרות גילו הצעיר בערך, בפרלמנט הוא אחד החברים הציונים הוותיקים, ידיד אישי נאמן מאוד, חסיד גדול של נשיאנו חיים וייצמן. בנסיעתו זו נתלווה לגנרל שיקורסקי⁴ בתור מקשר בריטי שלו. הוא עבר בארץ פעמיים בדרכו לרוסיה ובשובו, אבל לא ניתן לו אף באחת משתי פעמים אלה להתעכב בארץ כדי פגישה אתנו, והפציר בי מאוד להתראות אתו בקהיר. נעניתי לבקשתו, ומטרתי היתה משולשת: 1) חשבתי לשמוע משהו מהנעשה בפינה שלנו, מאחורי הקלעים בלונדון⁵, אם כי ידעתי שהרשמים שלו לא יהיו טריים ביותר, אלא מהזמן לפני נסיעתו לרוסיה. ייחסתי ערך גם לזה, בשים לב למידה הזעומה, המקוטעת, של הידיעות המתקבלות מלונדון. 2) חשבתי למסור באמצעותו דברים חברינו בלונדון על הנעשה בארץ, דאגתנו וחרדתנו לעתיד הקרוב והרחוק והדברים הנראים לנו כחייבים לעמוד במרכז פעולתנו. 3) דבר שבא לגמרי בהיסח הדעת, כיוון שנזדמן לו לעסוק בשליחות מדינית מטעם האנגלים ברוסיה: חשבתי לשמוע על הנעשה שם בכלל, ובייחוד על הדברים הנוגעים לנו⁶.

מן השמים נלחמו נגד נסיעה זו. אילו באתי לספר את פרשת הנפתולים הקשורים בנסיעה זו, היה זה סיפור מעניין. קודם נלחמו בנו מן השמים בדרך מליצה, לבסוף – פשוטו כמשמעו, כי טיסתי נתקלה בקושי מזג האוויר, נתעכבה למשך כמה שעות ולקהיר הגעתי באיחור של שעה וחצי לעומת המועד שקבעתי לפגישה אתו, והשעות היו יקרות. אומנם הגעתי לקהיר שלוש שעות לפני טיסתו, אבל הידיעה על איחורי לא הגיעה אליו. הוא נלאה לחכות לי. כשבאתי לא מצאתיו במלונו, איבדתי שתי שעות יקרות בחיפושים אחריו, הייתי אתו רק שעה וחצי, ומשעה וחצי אלה יכולנו לשוחח ביחידות רק חצי שעה, ושעה בחברת אנשים אחרים במסיבות שלא יכולתי להמשיך שיחה אתו אלא במקוטע.

במשך חצי שעה זו שמעתי דברים מעניינים ומסרתי דברים שנראו לי כעיקריים. עלי להדגיש שהמסירה היתה באופן מבוהל, תחת לחץ הזמן, ללא יכולת להסביר הסבר היטב, באופן יסודי, להציג את הדברים בדרגת החשיבות המתאימה. עלי להעיר כאן, שאף על פי שקזלט הוא ידיד נאמן, ועל יחס נפשי ולבבי אין לפקפק, אין הוא בכלל אדם בעל שיקול דעת עמוק מאוד, ואין לסמוך על זה שהוא יתפוס דבר מתוך דבר ובעצמו ידע להסביר אותו. אני אומר דברים אלה כדי לסייג את הדברים שלי ושלו.

כפי שציינתי היו לנו שלושה נושאים: 1) לונדון; 2) ארץ־ישראל והמזרח; 3) רוסיה. ביחס לראשון סיפר לי על מעמד אחד, שהוא עצמו השתתף בו: זו היתה הופעת משלחת פרלמנטריים⁷, שהתייצבו לפני לורד מוין⁸. לדבריו הוא [קזלט] עמד בראש המשלחת⁹. לא ברור היה לי בת כמה היתה המשלחת, מי ומי היו ההולכים זולתו. אבל משלחת זו התייצבה בשם קבוצה של 40–50 חברי הפרלמנט הבריטי. כנראה שלפני כן התקיימה ישיבת :“הוועד הפרלמנטרי לענייני ארץ־ישראל”, שוייצמן נאם לפניו, וכתוצאה מדברי וייצמן הוחלט לשגר משלחת זו. לא ברור באיזה תאריך התייצבה המשלחת, כנראה ימים מועטים לפני נסיעתו [של קזלט] מלונדון. במובן המדיני חל דבר זה בין שני תאריכים, בין התאריך בו נודע לנו על ההחלטה השלילית של הממשלה ביחס לכוח היהודי ובין התאריך בו מסר וייצמן הודעה גלויה¹⁰. מסירת גילוי הדעת של וייצמן חלה בהעדר קזלט מלונדון.

הקבוצה התייצבה בפני לורד מוין ואמרה לו בערך כך: אנחנו יודעים שהממשלה החליטה בשלילה על כוח יהודי לאחר שהממשלה, באופן המפורש ביותר, קיבלה החלטה חיובית ומסרה זאת בתור הבטחה לסוכנות היהודית, לוייצמן. אנחנו מדוכאים, מאוכזבים מדבר זה. נראה לנו שהממשלה נוקטת קו משונה מאוד לגבי הערבים מזה והיהודים מזה. אם הערבים בוגדים, אזי צריך לפייס אותם. אם הערבים נאמנים – צריך לגמול להם, לשלם להם שכר בעד נאמנותם, בעוד שנאמנותם של היהודים מקובלת כדבר המובן מאליו, נתון מראש, והממשלה רואה היתר לעצמה לזלזל ביהודים, לפגוע ברגשותיהם. אנחנו מבינים, שעניין הקמת הכוח היהודי אינו אפשרי במסיבות הנתונות, זה כרוך בקשיים גדולים. חלילה לנו להעמיד את הממשלה בפני קשיים במשך מהלך המלחמה, אף על פי כן, רוצים אנו להציע, אם אי־אפשר להקים את הכוח במתכונת עולמית, אולי אפשר לגבש את המאמץ המלחמתי של יהודי ארץ־ישראל לדבר מה יותר ממשי והוגן, ליצור חטיבה, לצרף את היחידות היהודיות שנתגייסו בארץ לחטיבה אחת¹¹. על זה ענה מוין, שגם דבר זה הוא בלתי אפשרי, כרוך בקשיים שהממשלה לא תוכל להתגבר עליהם. הם [חברי המשלחת] אמרו מה שאמרו, והוסיפו שהם מסרבים להבין שלא עלה בידי וייצמן להתראות עם צ’רצ’יל. ראש הממשלה, למרות הטרדות הרובצות עליו, לא מצא אפשרות להיפנות לשיחה עם וייצמן, להסביר לו מדוע נאלץ לחזור בו מדיבור מפורש. הם סבורים שהסוכנות היהודית או וייצמן היו ראויים להסבר אישי מצד ראש הממשלה, כאשר שם פתוחות לפניו כל הדלתות. על זה ענה לורד מוין, שהוא דיבר עם צ’רצ’יל והפציר בו לקבל את וייצמן, אבל צ’רצ’יל אמר לו: “לשוחח עם וייצמן – זה אינו דבר פשוט, שתי שעות עוברות כהרף עין”. הוא רוצה לומר שזה עניין לשתי שעות, וזה מוכרח להיות שתי שעות – ואחר־כך יש לו לילה של נדודי שינה. “במצבי היום – אמר צ’רצ’יל – איני יכול לעמוד בדבר זה”¹².

אני אמרתי [לקזלט], שמוין הפציר בצ’רצ’יל שיקבל את וייצמן, ומעניינים נימוקיו של לורד מוין. כנראה שבן־גוריון באחת הופעותיו בלונדון, אם במסיבת עיתונאים או בהרצאה שנמסרה על־ידי העיתונאים, דיבר על התיישבות של שלושה מיליון יהודים בארץ־ישראל לאחר המלחמה במשך תקופה קצרה מאוד¹³. דבר זה הגיע לתשומת לבו של הקבינט [הבריטי], לתשומת לבם של חברים מסוימים בקבינט, ועורר התרגשות ידועה שם, ומוין אמר לצ’רצ’יל שצריך להזמין את וייצמן כדי להסביר לו כי דבר כזה לא ייתכן – הוא אינו יכול ללכת בגדולות כאלה.

כנראה שבקשר עם זה עורר מוין את שאלת מדגסקר¹⁴. פה לא ברור לי אם אמר זאת בפגישה עם חברי הפרלמט הבריטי או בשיחה אחרת עם קזלט. קזלט סיפר לי זאת כעובדה (השיחה היתה חטופה מאוד, הוא הביט על השעון, למרות רצוני לשמוע ממנו הייתי מוכרח לקצר את סיפורו, לא לשאול אותו לפרטים, כדי שיישאר לי זמן לומר משהו, ולכן לא הרביתי לשאול) שהציר הפולני [בלונדון] דיבר עם מוין על שאלת היהודים והוכיח לו אותו דבר שכבר שמענו הֵדוֹ משיחת וייצמן, בן־גוריון ומוין – ששאלת האמיגרציה היא שאלה דחופה בממדים גדולים ביותר, והציר הפולני הוא שקבע את המספר של שלושה מיליון. על שאלת מדגסקר אמר קזלט: “את חטאי אני מזכיר. היתה תקופה ב־1938 וב־1939 שאני בעצמי התחלתי לשגות ברעיונות טריטוריאליסטיים – כי הוא ראה שישנה בעיה חריפה מאוד ודחופה – ושאלתי את עצמי: האומנם אין למצוא פינה אחרת, שיכלה לקלוט יהודים במספר רב?” בין יתר הדברים התעניין במיוחד במדגסקר, לא רק להלכה אלא נסע לפריס ובירר את השאלה במשא־ומתן עם מיניסטרים צרפתים. מיניסטר צרפתי אמר לו באופן מוחלט ביותר, שאין כאן על מה לדבר, שמדגסקר זה עורבא פרח – (גרינבוים: זה נאמר גם לממשלה הפולנית!) – ויש להסיר שאלה זו לחלוטין מעל הפרק. באותו זמן [אמר קזלט למוין:] “אתם דיברתם על בריטיש גוּיאנה”¹⁵. בשמוע לורד מוין את השם בריטיש גוויאנה, זרק את ידיו למעלה ואמר: “על בריטיש גוויאנה¹⁶ אין מה לדבר”.

לא ברור לי איך נסתיימה השיחה מבחינת הפרוטוקול. ברור שמבחינה מדינית קזלט סיכם שיחה זו באומרו שהוא, מתוך כל ניסיונו הפרלמנטרי, לא הזדמן לו להשתתף במשלחת אשר מיניסטר קיבל אותה באדיבות כזאת, ביחס חם כזה, אבל לתוצאות מעשיות – לא כלום.

בנוגע למצב הכללי בלונדון, כל מה שיכולתי להציל מפי קזלט זו היא ההנחה ביחס לצ’רצ’יל, שלבו [אוהד] כמו שהיה. אבל הוא מרוכז כולו בענייני המלחמה. והוא חושב ששאלה זו [של א"י] יכולה ומוכרחה לחכות עד סוף המלחמה, ואין לו כל רשות להסיט עכשיו את דעתו מהעניינים העיקריים העומדים על הפרק לשם טיפול בשאלה זו.

אגב החקירה והדרישה שניהלתי כלפי קזלט לגבי עמדתו של צ’רצ’יל, הזכרתי את עניין “פטריה” שבו התערב לטובתנו¹⁷. על זה ענה קזלט שהוא יודע היטב עניין זה, ולא צ’רצ’יל הוא שהציל את המצב אז. הוא אמר: הצלת המצב באה כתוצאה אישית מהתערבותו של גרין¹⁸, נשיא “אמריקן פדריישן אוף לייבור”, וגם בווין¹⁹, שהתערב לאחר בקשתו של גרין. לבסוף – וזהו הדבר הסנסציוני – הליפקס²⁰. הוא היה עוד אז מיניסטר לענייני חוץ. “והליפקס זה, הרי אתה יודע – אמר קזלט – שהוא אינו ציוני, אבל יש לו יחס מיוחד לוייצמן, ובמקרה זה הרגיש כי מזכירות [משרד] המושבות מגדישה את הסאה. ובקבינט הוא נקט עמדה ברורה בעד השארת אנשי ‘פטריה’ בארץ”. וידוע לו שלורד לויד²¹ המנוח טילפן למחרת היום להליפקס ואמר לו: “הגם אתה – ברוטוס?, אתה הנך האיש האחרון שציפיתי לדבר כזה מצדו. איך מְלָאֲךָ לבך לעשות דבר כזה!” זהו פרט ביוגרפי להליפקס, פרט פוליטי בשבילנו – (גרינבוים: וגם לצ’רצ’יל) – אם הדבר [ביטול גירוש ניצולי “פטריה”] סודר בלי התערבותו של צ’רצ’יל, הרי אין זה לגנוּתו. לנו ידוע פרט אחד: כאשר מישהו דיבר עם צ’רצ’יל על שאלת [גיוס] כוח אוויר ארץ־ישראלי, צ’רצ’יל אמר: “אנחנו עכשיו שברנו את משרד המושבות בעניין אחד, עכשיו לאט לנו איתם. נחוס עליהם קצת”. למה ששמעתי על לונדון, אפשר לצרף דברים ששמע קזלט בקהיר. הוא דיבר בקהיר עם כמה אנשים שיש להם עמדה אנטי־ציונית, הוא דיבר גם עם ליטלטון²² ואוקינלק²³.

משניהם, ובייחוד מאוקינלק, הוא שמע טובות עלי, אם כי ליטלטון דיבר סרה ביהודים בכלל. הוא אמר: “היהודים בארץ־ישראל מתנהגים כמו נאצים”. קזלט שאל: “מה זאת אומרת”? אז אמר ליטלטון: “שם עובדים בפצצות. אם מישהו אינו תורם – תיכף זורקים לביתו פצצה, ואלה הדרכים שהם הולכים בהם”²⁴. קזלט שאל אותי אם אלה הם הדרכים. האם נתחדש דבר־מה במובן זה בארץ־ישראל. אמרתי לו מה המצב לאמיתו. והוא אמר שגם הוא שיער כך, אבל ליטלטון נתפס להכללה ואצלו יצא הקצף על היישוב כולו.

יחד עם זאת אמר ליטלטון: “הגיוס ירד מאוד. עד לתשעה אנשים לחודש”. אמרתי לו [לקזלט] שזה לא נכון, והוא הוסיף שליטלטון ניסה להסביר מדוע הדבר כך: 1) מצב העבודה בארץ קשה, יש מחסור בידיים עובדות; 2) כל כך הרבה ארצישראלים נפלו בשבי ביוון²⁵, ושם אירעה תקלה – כנראה שזה השפיע על מהלך הגיוס אחר־כך. בנוגע לרוסיה הוא [קזלט] הגיע עד לקוויבישב²⁶ ולא יסף. לא נסע למוסקווה, הבולשביקים לא נתנו לו. הוא אמר: “הבולשביקים לא האמינו לי”. מה שהיה במוסקווה הוא יודע מפי השמועה, מפי גנרל שיקורסקי. הרושם הכללי הוא שעומדים בגבורה למרות מיעוט הציוד. הם יצאו מרוסיה לפני התחלת ההתקפה. הרושם היה ברור: מוסקווה לא תיפול. שיקורסקי מרוצה מתוצאות ביקורו. הוא [קזלט] מניח שהוא מוכרח להיות מרוצה. הוא אמר שסטלין יצא מגדרו כדי להיות אדיב כלפי שיקורסקי למען התפייס עם הפולנים. הוא אמר שישנה שאלה חמורה מאוד מאוד, שאלת הפליטים הפולנים²⁷. יש [בבריה"מ] ציבור של מיליון וחצי פולנים, בתוכם הרבה יהודים, ולו – לקזלט – נזדמן לראות מחנה אחד, המחנה של סַרַטוֹב. זהו מחנה של 20,000 נפש. כאשר שאלתי אם יש שם משפחות הוא אמר: יש גברים, יש נשים ויש ילדים, לאו דווקא משפחות (גם זה אומר לא רק משהו אלא הרבה). “תאר לעצמך – הוא אמר לי – בעונה זו של השנה, במקום כמו סרטוב²⁸, יושבים האנשים באוהלים”. הוא אמר: “אין כלל לתאר את מצב הדברים שם”. זה פשוט מחריד מה שהוא ראה שם.

כאן אני מגיע לנקודה היהודית אצל סטלין. “אתה יודע – הוא אמר לי – סטלין הוא אנטישמי”. מניין לך? אמרתי. “כאשר שיקורסקי טען בעניין זה של הפליטים, סטלין אמר: ‘מה אתה מצר כל כך בצערם של אנשים אלה, הרי אין אלה אלא יהודים’”. שאלתי אותו מה ענה שיקורסקי. שיקורסקי אמר: “כמובן, מה שייך? הלא הם אזרחים פולנים כמו כולם!” את זאת הוא [קזלט] אמר לי בחברה גדולה, בארוחת ערב, ואני חזרתי אחר־כך לזה ושאלתי אותו: “הבאמת קיבל שיקורסקי רושם שסטלין הוא אנטישמי?” “כן – אמר – אנטישמי מאוד”.

החלק השלישי של השיחה עם קזלט היה על ארץ־ישראל. כאן השתדלתי אני להרביץ תורה על רגל אחת. סיפרתי לו בקיצור נמרץ על השיחה עם ליטלטון [במחצית השניה של דצמבר 1941] ועם בּוּליט²⁹. אמרתי לו: “הצד השווה, המסקנה שלי היא שמרכז הכובד הוא שאלת יכולת הקליטה של הארץ”. ליטלטון אמר: “הארץ היא קטנה, [קליטת] שלושה מיליון – אלה הם דברי הבאי”. לגבי בוליט המסקנה שלי היא שזהו עקב אכילס, נקודת התורפה, הזילזול שיש אצל הנשיא רוזוולט, הסקפטיות שלו בנוגע ליכולת הקליטה של ארץ־ישראל. זוהי אחת הנקודות שיש לרכז בה את פעולתנו. אנחנו אוספים את החומר בשאלה זו, ואנחנו רוצים שהחברים בלונדון יֵדעו שיש לרכז את הפעולה בנקודת יכולת הקליטה של ארץ־ישראל³⁰.

הדבר השני: התחייבויות [הבריטים] כלפי העתיד, בייחוד לאור האינטריגות של נורי סעיד³¹.

הדבר השלישי: ההתפשרות עם אנשי המופתי³². פה יש דברים שהתפתחו בינתיים, והם מעוררים אצלנו דאגה. הוא רשם לפניו את הדברים.

אחר־כך הסברתי לו את ענייני הגיוס ואמרתי: על שני דברים יש ללחוץ, שהם דברים מעשיים, שליטלטון הבטיח להעבירם ללונדון: שם יהודי [ליחידות היהודיות הא"יי], שיחרור אנשי “דריין”³³. ראיתי שהוא חטף את עניין “דריין” בשתי ידיים. וזה היה מובן קצת: בדברים גדולים מבין הוא שלא יזיז, אבל זהו דבר מעשי, רציני, אנושי – זהו נושא שכדאי לטפל בו.

הוא [קזלט] התאכסן בביתו של מפקד כוחות האוויר במזרח התיכון. הייתי שם בארוחת ערב ונפגשתי עם כמה אנשים, אחד מהם היה מונקטון³⁴. זו היתה המערכה השנייה של השיחה אתו, והמערכה השלישית היתה בתחנת האווירונים. שם היתה חברה של נוסעים ומלווים, וזו לא היתה כבר שיחה. בהזדמנות זו הוצגתי לפני הגנרל שיקורסקי, והייתה לי אתו שיחה לגמרי על רגל אחת, דקות אחדות. הבעתי את רגש האושר על ההזדמנות להכיר אותו, בירכתי אותו להצלחת פעולתו ברוסיה. הוא אמר לי שהוא מצטער מאוד שלא עלה בידו לקבל את המשלחת מארץ־ישראל³⁵, הוא היה רוצה מאוד להתראות איתם, אבל שעתו היתה דחוקה, רק במקרה התאחר ליום. הוא ראה את דר' רוזמרין³⁶ מתל אביב ודיבר איתו על הכל. אמרתי לו, שאנחנו עושים מאמצים גדולים להעלות עד כמה שאפשר יהודים מבין הפליטים הפולנים ברוסיה לארץ־ישראל, ואנחנו זקוקים בזה לעזרת הצירות הפולנית בקוויבישב. אנחנו צריכים לציין שאנחנו מקבלים עזרה זו³⁷. פתאום הזכיר מעשה בשני בונדאים, אלטר וארליך³⁸, שהאשימו אותם בטרוצקיזם. והוסיף, שהוא סידר את העניין, וייתכן שבקרוב נראה אותם בארץ־ישראל.

אני מייחס חשיבות לשיחה עם מונקטון – כשלעצמה ולתוצאות העלולות לצמוח ממנה. מונקטון הוא עורך דין, מן המפורסמים, היה עורך דינו של אדוארד, ה"פרינס אוף וויילס". זה גם אומר שהוא אחד ממקורביו של צ’רצ’יל. לפני זה, לפני היות צ’רצ’יל ראש הקבינט, היה מונקטון הצנזור הראשי באנגליה. בימי חוק הקרקעות וייצמן נפגש אתו. היו לו כמה שיחות אתו – אחז אותו בציציות ראשו וטילטל אותו כפי שוייצמן יכול. וזה כנראה השאיר אצלו רושם. באופן פורמלי הוא מנהל התעמולה במזרח התיכון, אבל למעשה, כפי שהבינותי גם מהשיחה אתו, היה ברור לי ששדה העניינים שלו הרבה יותר רחב. זה הבינותי מתוך תגובותיו ומתוך שאלותיו, וזה שמעתי גם מפי אנשים אחרים הנמצאים בתוך העניינים, הבקיאים במצב, שיש לראותו כסגן המיניסטר, סגנו של ליטלטון. והיות והוא אדם נבון מאוד, בעל דעה בעניינים, הרי יש להניח שדעתו במקרים רבים תכריע.

היתה לי שיחה אתו כשלושת רבעי שעה. שיחה אינטנסיבית מאוד, מרוכזת. הוא דיבר מעט, אבל שאל, ונתן לי לדבר הרבה. רשם הרבה וגם הגיב. הדברים העיקריים שדיברתי אתו, לאחר הקדמה בדבר המצב הכלכלי, מתוך ניתוח המצב הכלכלי על החיוב שבו ועל השלילה שבו. עליית מחירים, אי השתלטות הצבא והממשלה על הסדרת כוחות העבודה בארץ³⁹, מזה עברתי לשאלת “כוח אדם” והוא התעניין רוב עניין בעניין זה – לאחר שיחה זו אכלתי ארוחת צהריים עם מישהו, ואותו מישהו אמר לי ש"כוח אדם" זה אחד התיקים של מונקטון, וזה הוסיף חשיבות לשיחתי. אומנם, אילו ידעתי זאת לפני השיחה, אולי הייתי יותר לוחץ בשאלה זו, אבל נראה לי שבשביל שיחה ראשונה לחצתי די – שאלה זו היא שאלת העלייה, שכן מדובר לא רק בחלוקה נכונה של כוחות העבודה שישנם בעין, אלא בתוספת כוח, וזאת אומרת עלייה. ודיברתי בעצם על צינור עלייה אחד – רוסיה, הפליטים הפולנים ברוסיה. הקדמתי פרשה על ממשלת ארץ־ישראל. סיפרתי את פרשת הנפתולים עם ממשלת ארץ־ישראל במשך כל השנה שעברה בעניין [העלייה מ]הבלקנים: רומניה, בולגריה, יוון, יוגוסלביה – מה אפשר היה לעשות אילו היה לממשלת ארץ־ישראל קצת יותר דמיון ורוחב לב⁴⁰. ורוחב הלב לא צריך היה לצאת ממסגרת “הספר הלבן”. אבל עכשיו על הפרק רוסיה. הוא התעניין מאוד. תיארתי לו שזה עניין של רבבות יהודים, אשר בתוכם ודאי הרבה אלפי מתאימים לעלייה, שיכולים למלא תפקיד חיוני בארץ. יש אומנם קשיים של נסיעה, אבל אין הם כאלה שאי־אפשר להתגבר עליהם. הם יכולים לעבור דרך קווקז וטורקיה. שאל: “האפשר להביא אותם?” אמרתי: “הממשלה צריכה לתת סרטיפיקטים. [ו]צריכה להינתן עזרה מסוימת ברוסיה”. הוא שאל עוד שאלות אחדות, וראיתי שהתכוון לברר את הדברים ורשם לעצמו את הדבר.

מזה עברתי לעניין “דריין” ומאוריציוס⁴¹. פה הזכרתי את מאוריציוס. התרכזתי בייחוד בעניין [מעפילי] “דריין”. הסברתי לו את הרקע של הדבר. הוא הסכים שזה מעשה שטות לפרסם הודעה שלא יוכלו לשוב גם לעתיד⁴². אמרתי לו: “בין כה וכה לא נהגו לפי ההודעה, בזה שהשאירו אותם בארץ זה שמונה חודשים. אם כבר עברו עבירה לגבי הרישא של ההודעה ולא גירשו אותם מן הארץ, תעברו גם לגי הסיפא ותשחררו אותם”. הוא שאל: “הן יכולים לעזור במצב זה של המלחמה?” אמרתי לו: “דיברתי על זה עם ליטלטון, והוא הבטיח להעביר שאלה זו ללונדון”. הוא אמר: “אברר אם נעשה הדבר. כי יש דברים שצריך לעמוד על המשמר ולהזכיר אותם, הדברים נשכחים במהלך העבודה”⁴³.

שאלה שנייה – עניין הגיוס. אמרתי: “יכול להיות שאנחנו איננו מרוצים ממהלך הגיוס, אבל מדוע אתם מכשילים את הגיוס?”⁴⁴ עברתי על כל הפרשה, על כל התעלולים שלהם: "אתה מנהל התעמולה, ואתה יודע את ערכה של התעמולה וערך הקלפים שאפשר לשחק איתם. מצבנו הוא כזה, שאנחנו צריכים לבוא בדרישה לכל יהודי להיות statesman [מדינאי] למען יבין שהוא צריך להתגייס. האם זה ייתכן? לא ניתן לנו לפנות אל ההמונים אלא רק ליחידים, כי אנחנו צריכים לדבר על החובה להתגבר על כל מיני מעצורים פסיכולוגיים, והרי זה עניין של פנייה לפרט, ואל הפרט הנבחר. אמצעים המעוררים את ההמונים אתם שוללים מאיתנו. כאשר אני מכריז הכרזה למען הגיוס במסיבת עיתונאים, מעכבת הצנזורה אותה לעשרה ימים, בינתיים היא מאבדת מערכה. כאשר אנחנו נואמים בעד גיוס, ואנחנו נואמים כמו יהודים ומשתמשים בארגומנטים [לאומיים] העשויים להשפיע על יהודים – נאומים אלה נגנזים לגמרי. אתם אינכם יכולים לאחוז בחבל בשני ראשיו: או שאתם רוצים ביהודים או לא. אתם אינכם נותנים לנו תבן ולבנים אתם דורשים, אבל אין לעשות לבנים בלי תבן⁴⁵. גם כאן רשם כמה דברים.

היו עוד כמה דברים לפעולה. יש עניין העיתון “Parade” [שבועון מצוייר לחיילי הצבא הבריטי] המופיע בקהיר. חייל יהודי שם “בל ייזכר ובל ייפקד”. אם מישהו ירכוש את השכלתו לפי עיתון זה, הרי יש רק מתגייסים ערבים, תהלוכות של מתגייסים ערבים וכו'. חשבתי על הדברים ששמעתי מפי קזלט, וחשבתי לנכון להשתמש במספר אשר נמסר על־ידי ליטלטון, על תשעה מתגייסים [יהודים בא"י] לחודש. הוא נדהם בשומעו את המספר ושאל: “בשם מי נמסר לך זאת?” אמרתי לו שזה נמסר לי בשם המיניסטר, ומסרתי לו את המספרים הנכונים⁴⁶.

עוד קומפלקס של שאלות היו שאלות פוליטיות טהורות. שאלת עתיד הארץ. [אמרתי כי] אנחנו חוששים מאוד שהאנגלים ייכנסו להתחייבויות חדשות [כלפי הערבים] שיפריעו לבירור חדש של השאלה לאחר המלחמה. אומנם, שמעתי מפי ליטלטון שלא ייכנסו להתחייבויות חדשות, ואני מניח שכן הוא הדבר. הוא אמר: “לבך יכול להיות סמוך ובטוח שכן הוא”. זה אומנם לא היה משכנע. אמרתי לו את כל חרדתנו בעניין זה. הוא ביקש אותי לעמוד בקשר אתו בבואי לקהיר. שאלתי אותו אם הוא יהיה בארץ, והוא אמר שוודאי יהיה בשבועיים הקרובים. ביקשתי אותו להיפנות לראות דבר מה, הבטיח לי זאת. נראה אם יעמוד בדיבורו, או אולי הנציב יפריע לו לעמוד בדיבורו. אפשר היה לראות מצדו כאילו הסכים להנחה שהשאלה צריכה להישאר פתוחה. יחסו באופן כללי היה סימפטי. הוא מוקף מבחינתנו־אנו אנשים רעים מאוד. טווידי⁴⁷ הוא יד ימינו. הוא מוכרח לעבוד יחד עם האמבסדה [שגרירות בריטניה בקהיר]. הוא אומנם נשלח למזרח להבטיח את ענייני המלחמה, את האינטרסים של בריטניה במלחמה זו במזרח, ולא להבטיח את ענייניה הכלכליים של בריטניה במזרח.

ה- terms of reference שלו מדברים על קידום ענייני המלחמה, אבל זהו דבר דינמי, והוא מוכרח לעבוד יחד עם האמבסדה, ונראה איך יתפתחו הדברים. שמעתי שאלטמן⁴⁸ היה אצלו, אבל לא שאלתי אותו ולא אמרתי לו מילה בעניין זה. שמעתי שאלטמן היה אצל בוליט, ואלטמן סיפר ליהודים בקהיר – אני שמעתי דברים אלה ממקור צדדי לגמרי, ואני מוסרם להנהלה בלי לקחת עלי כל אחריות לנכונותם – שבוליט אמר לו: “אומנם הסוכנות היהודית נפגשה איתי, אבל לא שמעתי מפיה שום דבר על שאלת היהודים” – והרי חברי ההנהלה יודעים על שיחתי עם בוליט ויודעים על מה נסובו הדברים.

²

מר שרתוק: הנקודה שאנו מתווכחים עליה היא אם לפרסם ומה לפרסם. לא נשמעו חילוקי דעות בינינו בנוגע למטרה, אבל אין הסכם בנוגע לצורך הפרסום. אני נשאר בדעתי כי בפרסום כזה אין צורך כיום, ואני חושב ששכרו יוצא בהפסדו. עצם העובדה שאנו כולנו מדברים על מדינה יהודית אינה אומרת עוד שאפשר לפרסם זאת ברוב עם ועדה. חשוב שבאמריקה ידובר בפומבי על דרישתנו: מדינה יהודית. יש צורך שההסתדרות הציונית שם, וגופים ציונים אחרים שם, יקבלו החלטות בעניין זה ויפרסמון ברבים. אבל אם הסוכנות היהודית, כגוף רשמי, מפרסמת הודעה בעניין זה, הרי זה עלול להביא לידי תגובה שלילית מצד ממשלת הוד מלכותו. הנה, גם הערבים לא פירסמו את מטרותיהם לאחר המלחמה. המדיניות הבריטית הקיימת היא נגדנו, ואנו משתדלים למנוע אישורים נוספים לה, אבל דווקא על־ידי הכרזה מצידנו אנו עלולים להביא לידי תגובה שלילית מצד ממשלת הוד מלכותו, וזאת יש למנוע ככל האפשר.

כמובן, צריך לפרסם ברבים את דאגתנו שבעת ששליטי עולם מתאספים לדון על גורל עולם³ הם אינם מזכירים כלל את העם היהודי, ואנו רוצים בזה להכריז שקיימת שאלה כזאת, ולה פתרון רדיקלי אחד והוא ריכוז המוני ישראל בארץ. יש כאן, בארץ זו, חצי מיליון יהודים ושישים שנות ניסיון. כל הדיבורים על ארצות אחרות להגירת יהודים מתבטלים אחד אחד ואנו מעמידים שאלה זו לדיון בפני העולם כולו.

בסיום הדיון הוחלט כי מ"ש יהיה ראשון הדוברים בישיבת הוה"פ המצומצם בנושא זה, בהמשך יציעו גם אחרים הצעותיהם בדבר ניסוח גילוי הדעת ופרסומו.

סקירה מדינית

משה שרתוק: כאשר התכנסנו בפעם האחרונה לבירור מצבנו המדיני², היתה לנו הרגשה כאילו הוטל עלינו הסגר וקולנו אינו נשמע. כאשר מתכנסים שליטי העולם ודנים על עתידו של העולם לאחר המלחמה³, אין הם פוקדים את זכר עמנו. דנים אותו בשתיקה כאילו מתעלמים מקיומו. לעומת זה, גם קול נציגותנו־אנו, הבא להרים את תביעתו של העם היהודי מאת העולם, נחבא ואינו מחריד את הדממה. הקול היחיד שנשמע לגבי ישראל הוא קולו של עֵשָׂו, גזרותיו, השמד שהוא עורך בנו, המזימות שהוא חורש לגבי עמנו לעתיד לבוא.

מאז ועד עכשיו לא חלו שינויים יסודיים בתמונה זו, אבל אין לקבוע כי המצב נשאר כשהיה במשך שלושת החודשים האחרונים.

שמענו את קולו של אחד מידידינו הגדולים – אולי הידיד הגדול שיש לנו, הידיד הגדול ששרד לנו בין מדינאי העולם – את הקריאה שנשמעה מפיו של גנרל סמאטס⁴ בשני בנובמבר האחרון, שהרים מחדש ובכוח רב את משאו על העוול שנגרם לנו ועל חובתו המוסרית של העולם כולו לתקן עוול זה על־ידי שיבה בלב שלם למדיניות “הצהרת בלפור”. זו היתה לא רק קריאת עידוד לנו, זו היתה תביעה לחבריו היושבים אתו במלכות, תביעה לקברניטי המדיניות העולמית. לקריאה זו היה הד רב בעולם כולו. היא זכתה לפירסום רב וידוע לנו שהיא עשתה רושם גדול. אנו חייבים לציין לזכותם של חברינו בדרום־אפריקה, שידעו לטפח את הקשרים עם ידיד גדול זה גם בשעה שהגיע מחדש לתפקיד של אחריות ראשונה במדינתו בעצם ימי המלחמה.

מותר לנו גם לציין לזכות יוזמתנו כאן בארץ את התפקיד שילאה שליחותו של ברנרד ג’וזף⁵, שנסע לדרום־אפריקה במטרה מיוחדת להתראות עם גנרל סמאטס, להסביר לו את מצבנו ולעורר אותו להכרת האחריות לגורל ענייננו בעולם בתוקף התפקיד הממשלתי שהוא ממלא עכשיו. אין כל ספק, הפעולה המתמדת בדרום־אפריקה והפעולה המיוחדת שיצאה לפועל בנסיעתו של דר' ג’וזף הם שהניעו את גנרל סמאטס לאקט זה.

בזמן זה נשמע גם קולנו. נשיא הסוכנות היהודית נתן ביטוי לרגשות כולנו באחד מנאומיו בלונדון, כאשר התריע על העלמת העם היהודי, על העלמת תביעתו ובעייתו מהדיון של שליטי עולם⁶. נשיא הסוכנות היהודית ראה חובה לעצמו להשמיע גם התרעה שנייה. הוא התריע על הקיפוח הגדול שקופחנו בהישלל מאיתנו הזכות והאפשרות המעשית להופיע בחזית לוחמי החופש במלחמה זו כראוי לנו, כראוי לעם היהודי. זו לא היתה רק מחאה נגד הקיפוח, זו היתה גם הוקעת תרמית, הוקעת מעילה בדיבור, הוקעת הפרת הבטחה שניתנה לנו. הדברים נאמרו בגלוי, הדברים נשמעו באזני העולם כולו ואין לחזור עליהם כאן⁷. ותעודה אחת, שלא הגיעה לפירסום – מכתבו של דר' וייצמן לראש הממשלה בספטמבר 1941⁸ – ודאי הגיעה אליכם. אני רואה לציין מכתב זה, המסביר את המצב שהגענו אליו במשא־ומתן שנמשך מתחילת המלחמה, אפשר לומר עוד מלפני המלחמה, בדבר הקמת כוח צבאי יהודי.

איני יודע אם יש צורך להסביר את הנימוקים שהניעו את נשיא הסוכנות היהודית להביא את הדברים לפני הציבור הרחב, לעשות פומבי בירור זה עם ממשלת הוד מלכותו. ברורות הסכנות הכרוכות בצעד זה. אין אנו מעונינים – במערכה שאנו עומדים בה עם הערבים בארץ ובמזרח כולו – להפגין לפניהם את חולשותינו, להתריע על כשלונותינו. ישנן גם סכנות פנימית רציניות בגילוי הדברים בפומבי. אבל כנגד החששות מכריעה החובה, לאחר פרשה ארוכה ומתוחה של משא־ומתן, שעולמנו היהודי, וגם חלק גדול של הציבוריות העולמית שהתעניין בדבר, ידעו עליו כאשר הגיע לידי משבר, כאשר הגיע – על כל פנים בפרשה זו – לידי סיום. יש חובה של מסירת דין־וחשבון לפני הציבור על מצב הדברים⁹.

אבל אין כאן רק חובה של אמירת האמת. יש כאן גם צורך מדיני להשמיע קול ברמה על הקיפוח, לתבוע את עלבוננו, כדי שלא יווצר הרושם שאנו כה מוכים, שאנו כה חלשים בעיני עצמנו עד כי איננו מעזים להתגרות מלחמה עם הכוחות השליטים הגדולים ולו גם במאמר פּה. כל מלחמתנו המדינית, סיכויינו להגיע לידי תוצאה ממשית במלחמה זו, מוכרחים להתקפח אם אנחנו נושאים כל עלבון בדומייה. אין גם דרך אחרת לגייס את כוחות העזר שיש לנו במדיניות האנגלית ובארצות אחרות, אין דרך אחרת לעורר הרהורי תשובה. אין דרך אחרת להכביד על מצפונם של אלה, שהוכרחו לחזור בהם מדיבורם, אלא על־ידי הוקעת המעשה בפומבי. וכמה הדים שנשמעו להודעה זו בעיתונות האנגלית, הברכה שנשלחה כל־ידי ראש הממשלה לעולם היהודי – אומנם לא על פי המען הנכון, כי אם באמצעותו של עיתון אחד¹⁰ – יש לראותה כתוצאה של דרך פעולה זו.

לעצם עניין סיום הפרשה [הקמת צבא יהודי] יש לקבוע, כי אף על פי שבמרכז המדיניות הבריטית, על כל פני בתקופה ידועה, נתגלה רצון טוב לתת לעם היהודי, ולו גם בממדים מצומצמים, את המקום המגיע לו בתור עם שעליו הוכרזה המלחמה לראשונה, את המקום המגיע לו בתור עם שהקריב קורבנות, שדמו נשפך אולי יותר מאשר כל עם אחר במלחמה זו – למרות רצון טוב זה שנתעורר, גברו החששות, הפיקפוקים, ההתנגדות, והכריעו את הכף¹¹. לא אתעכב במפורט על פרשת החששות וההתנגדויות האלה. אני מניח שהדברים ידועים. אני רוצה רק לסכם אותם בשלושה:

1) חשש שמא על־ידי כך יינתן נשק נוסף בידי התעמולה הנאצית, אשר התנפלויותיה ושיקוציה שהיא משליכה על העם היהודי יש להן, כנראה, הד ידוע גם בתוך ארצות הדמוקרטיה, כפי שיש לראות בגילויים שונים שגם אנו נתקלים בהם במגעינו עם אנשי הצבא הבריטי, בשורות אנשי המשטרה הבריטית ועם אנשים אנגלים סתם.

2) חשש שמא על־ידי הופעת כוח יהודי, גם אם יהיה הדבר בארץ־ישראל ובחזית המזרח התיכון, מוטלת מישקולת נוספת על כף המאזניים, הנמצאת תמיד בתנודה בתוך העולם הערבי לגבי קביעת עמדתו הסופית ביחס לאנגליה במלחמה זו.

3) חשש שבדרך כלל תוספת נשק, תוספת כוח צבאי, תוספת מעמד של כבוד לציונות במלחמה זו, עלולה ליצור התחייבויות נוספות כלפינו בבוא השעה לחתוך את גורל הארץ אחרי המלחמה.

והייתי מוסיף עוד חשש, שיש לו סימוכין ידועים במידה שמדובר על הקמת כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל ממש: בלי ספק, פועל הפחד שמא בבוא שעת ההכרעה נדע להשתמש בכוח צבאי זה כדי ליצור עובדות בארץ, שלא תעלינה בד־בבד עם החלטתה של אנגליה לגבי הארץ.

איך שלא יהיה, הגענו שוב בפרשה זו – איני יודע אם זו הפרשה האחרונה – ולנקודה של סיום לגבי תביעותינו להקמת כוח יהודי עצמאי במלחמה זו, אבל בשום פנים לא הגענו לנקודת סיום במאמצינו הצבאיים באותה מסגרת שניתן לנו לפעול בה.

גם נאומו של וייצמן [ב־9.11.1941], סיומו של הנאום ועצם הרקע המדיני שנאום זה שפך עליו אור כה רב, העמידו אותנו בשטח זה של הגיוס על עיקר האינטרס שלנו וחשפו לפנינו את מציאותנו המדינית. אם היה איזה ספק בזה, אם היו דברים לא ברורים, נדמה לי שהם הוצגו בכל בהירותם. שאנו מנהלים בארץ, באותה המסגרת שניתן לנו לנהל אותו, מתוך אותן ההגבלות והקיצוצים הרובצים עלינו¹², גיוס זה הוא עניין חיוני לעצמנו. אין זו שאלה של תשלום שכר, של גמילת חסד למישהו. זה עניין חיוני לנו, זוהי חובתנו כלפי עצמנו. זוהי אחת מחזיתות המלחמה שאנו עומדים בה. כל החזיתות קשות מאוד – איננו נרתעים מהקשיים – וזהו אחד הכיבושים שעלינו לכבוש על־ידי התגברות על מעצורים חיצוניים במידה שניתן לנו כוח לכבוש לנו אותו, במידה שיספיק כוחנו לכבוש ולעשות מזה עמדה של כוח, עמדה של כבוד להפוך כיבוש זה למציאות מדינית חדשה, לעשות מזה מנוף לשינוי הכרתו של העולם כלפינו כדי להתקדם מזה לכיבושים חדשים.

באותם ימים של סיום פרשה זו על־ידי תשובתה השלילית של הממשלה בדבר הקמת כוח צבאי יהודי, היו כמה פגישות ושיחות. בלונדון התבררו כמה דברים – גם באמריקה התבררו כמה דברים – שהוסיפו לשפוך על מצבנו. לאחר התשובה השלילית בדבר הקמת צבא יהודי, היתה לוייצמן ולבן־גוריון שיחה עם מיניסטר המושבות לורד מוין [ב־23.10.1941], אשר בה טפחו על פניו את העובדה של הפרת הבטחה בהחלטה זו. טענתו של לורד מוין באותה שיחה היתה, כי אי־אפשר היה לראות את ההבטחה שניתנה כהבטחה מוחלטת, בעלת תוקף בכל המסיבות שתהיינה; כי צריך להבין שההבטחה ניתנה במסיבות מסוימות של המלחמה, אבל היתה נתונה לשינויים, גם לביטול, אם מסיבות המלחמה משתנות, כאשר מסיבות המלחמה וצרכיה מוכרחים להכריע בכל שלב ושלב בייחוד אם, מטבע המציאות, שלבי המלחמה משתנים והולכים. אחד השינויים המכריעים היה חוסר אפשרות להקדיש אוניות להעברת אנשים מאמריקה, והרי דובר שהמתנדבים היהודים באמריקה הם שיהוו את רוב בנינו ורוב מניינו של הכוח היהודי החדש.

כאשר נאמר בתשובה [לטענת מוין], שאין כל שאלה של תחבורה ימית לגבי הקמת כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל, וכבר ישנם שם 10,000 יהודים נושאי נשק המשרתים בפלוגות שונות, ואין שום מניעה בתחום “תחבורה ימית” לצרף אותם יחד, לגבשם לכוח יהודי אחד, היתה התשובה גם בדבר זה: אי־אפשר, באשר פירושו יהיה להקים שני צבאות ארץ־ישראליים, וכדבר זה לא יתכן: אם מצרפים יחידות יהודיות, צריך לעשות אותו דבר גם לגבי ערבים, ועל־ידי כך מקימים שתי “ארמיות” פלשתינאיות. נציגי הסוכנות היהודית הודיעו, שאין להם אלא לרשום הפרת דיבור חדשה מצד ממשלת הוד מלכותו כלפי העם העברי.

באותה הזדמנות דובר על השאלה בכללה, ולורד מוין הודיע כי נדמה לו שהשאלה היהודית, אשר העולם יצטרך לטפל בה אחרי המלחמה, חורגת מהמסגרת המקובלת; הוא חשב שמדברים על כך שבארץ־ישראל יכול להיות מקום אולי למיליון וחצי או שני מליון יהודים, אבל הוא נוכח לדעת כי בתום מלחמה זו יצטרכו להוציא מאירופה לא פחות משלושה מיליון יהודים, ובמצב זה אין להניח שארץ־ישראל בלבד תפתור את השאלה. הוא ציין שיש אפוא לחפש גם פתרונות אחרים, גם ארצות אחרות. התשובה שניתנה לו היתה: ארצות אחרות אינן. ישנה ארץ־ישראל, ויש ביכולתה של ארץ־ישראל, אם רק תועמד בתנאים הדרושים, לפתור את שאלת אותם המוני הפליטים, גם מיליוני יהודים, שיישארו מחוסרי בית כתום מלחמה זו. אבל שני הצדדים נשארו איש איש בעמדתו.

באותו זמן, עד כמה שידוע לנו, ניתנה הוראה לשגריר הבריטי באמריקה [הליפקס] להסביר לציבוריות האמריקנית, היהודית והלא־יהודית – ולעשות זאת באותם דרכים שהוא ימצא לנכון – שאין פתרון לשאלת היהודים לא באירופה ולא בארץ־ישראל. זאת אומרת, שגם כאן אנחנו רואים את המסקנה, שכתום המלחמה אווקואציה המונית של יהודים מאירופה תהא הכרח, אבל ישנה גם מסקנה שנייה, שאי־אפשר יהיה לבצע האווקואציה על־ידי הפניית זרם הפליטים לארץ־ישראל – ויש לחפש ארצות אחרות.

השגריר הבריטי באמריקה פיקפק אם אפשרי לגשת עתה להסברה באמריקה בגלל הרושם השלילי שהיא תעורר בין יהודים ובין לא־יהודים שם.

איכשהו אנחנו עומדים כאן בפני מסקנה אחת ברורה – מסקנה לא מחוסרת סכנה בשבילנו – אבל נדמה לי כי נוכח אותן ברירות חמורות מאוד, נוקבות מאוד, שאנו עומדים בפניהן, יש לראותה כמסקנה חיובית, כי זוהי דחיית האשליה, דחיית ההנחה הכוזבת, כי עצם הכרעת הנאציזם במלחמה זו, וניצחון הדמוקרטיות, פירושם פתרון שאלת היהודים. נתקלנו בהנחה כוזבת זו בכל תקופת המלחמה בחוגים שונים, קיצרי ראות לעתיד, קיצרי זיכרון העבר, שלדידם כאילו שאלת היהודים באה לעולם רק עם היטלר, כאילו עד היטלר ישב ישראל בטח בארצות פזוריו באירופה, כאילו לא היתה שאלת יציאת המוני יהודים מפולין, כאילו לא גזרו גם סטטיסטיקאים יהודים על מיליוני יהודים את הדין – שהם “מיותרים” ושהם מחוייבים לצאת – כאילו כל זה לא היה, כאילו לא היתה בכלל שאלת היהודים בעולם לפני היות היטלר, ולכן עצם הכחדתו של היטלר מן העולם פותרת את השאלה והכל ישוב על מקומו בשלום. כאן יש דחיית הנחה כוזבת זאת, וברורה פגיעת ההנחה הזאת בנו, המוני היהודים, לגבי המשטר שיוקם באירופה בסוף מלחמה זו.

אנו דורשים עלייה המונית, עלייה מהירה לארץ־ישראל, ובו־בזמן אנו דורשים שיווי זכויות ליהודים בארצות מגוריהם ואי־התפרקות הממשלות מהאחריות לדאגה לקיומם ולחייהם, לפרנסתם של היהודים באשר הם. אף על פי כן, נדמה לי שאם יש לפנינו ברירה בין הנחה המסייעת לשיווי זכויות פורמלי, שאינה תופסת את מעמדם האמיתי, המדיני והחברתי, של המוני ישראל בארצות הגולה, שהיא הנחה כוזבת מבחינת הפתרון האמיתי של שאלתנו – שהיא הנחה כוזבת מבחינה ציונית – אם יש לנו ברירה בין הנחה זו ובין הנחה שנייה, שהיא אמיתית מבחינה ציונית, שחותרת נגד כמידתנו בגולה ­– אם זו הברירה וסינתיזה בין השתיים אי־אפשרית – מוטב לבחור בהנחה השנייה.

איני יודע אם עצם קבלת ההנחה השנייה על־ידי העולם יוצרת אחת מאבני היסוד של הבניין המדיני שלנו. ברור אפוא שהבירור שיהיה לנו, שכבר התחיל בשיחות שונות שהיו עם מדינאים אנגלים ועם מדינאים אמריקנים, מוכרח להיות בירור מקיף מאוד. אנו נצטרך לקרוע את המסכה, נצטרך להתאכזר לאחרים וגם לעצמנו, כדי להעמיד את העולם כולו בפני האחריות הטרגית הרובצת עליו לגבי עתידו של העם היהודי, להניע את העולם כולו למאמצים בלתי רגילים, לידי שידוד מערכות, לידי הזדקקות לאמצעים חריפים מאוד כדי לפתור שאלה זו, נצטרך להעמיד לפני העולם כולו את בעיית חוסר בית וחוסר שורש בכל מוראה ובכל היקפה – יהודים שהיו חסרי בית יום קודם, נעקרו משורש והם לא ינטעו מחדש באותה קרקע שנעקרו ממנה. הלוואי ויישארו מיליוני יהודים בחייהם בסוף המלחמה, ונצטרך לטפל בשאלת הצלתם, לעסוק בשאלת הצלתם, והם ישמש מנוף כביר לבניין הלאומי.

יש לפנינו סכנה, שהעולם ינער חוצנו מאיתנו, שהעולם יתכחש לאחריות זו, וכדי להשקיט את המצפון יטיח תפל על התהום הפעורה הזאת, יכפור בעצם קיומה של הבעיה כדי לא לתת לה פתרון. אם אנחנו עומדים לפני סכנה זו, נדמה לי שעלינו לציין בחיוב – אם כי זה חיוב מר מאוד – את המסקנה ההולכת וחותרת להכרת חברי הקבינט [הבריטי], שעמוד נעמוד בסוף מלחמה זו בפני בעיה של הוצאת המוני יהודים מאירופה. אם לגבי הדיאגנוזה הם מתקרבים לאמת, הם אומנם אינם מקבלים את התֶרפיה שלנו, אבל אם הם עומדים על יסוד הדיאגנוזה, אם הם הכירו את המחלה, הרי יצטרכו להגיע לתרופה – ואז יפתח הויכוח בינינו ובינם.

גם כאן עוד לפנינו דרך ארוכה וקשה מאוד, עלינו להחדיר את ההכרה ביחידיות הרפואה למחלה זו, ולקבל הסכמה לרפואה שאנחנו מציעים, אבל בלי הסכם ביחס לדיאגנוזה היה הפרק של המלחמה שלנו הרבה יותר כבד.

אין ספק, לא אנחנו – על כל פנים לא אנחנו לבד – הצלחנו להחדיר מסקנה זו עד כמה שהיא חדרה, והרי שמענו על ההוראה שניתנה למעשה להליפקס לפעולתו בארצות־הברית. כאן פעלו הרבה גורמים אחרים. בלי ספק, פעלה כאן הממשלה הפולנית [הגולה] הנמצאת בלונדון. ייתכן שפעלו גם נציגי ממשלות אחרות הנמצאות עכשיו בגולה. הדברים האלה נכנסים לתוך מערכת המציאות המדינית שלנו ומהווים עמדות שעלינו להישען עליהן.

נתקלתי בהנחה זו ביחס להחמרת השאלה היהודית בסוף מלחמה זו – גם אחר הניצחון על הנאציזם – במידה שלא הכירו מעולם גם בפינת העולם שלנו, ואני רוצה למסור פה דוח על פגישתי האחרונה עם ליטלטון, שלא היתה מן הקלות ביותר.

בדצמבר 1941 עשיתי כשבועיים בקהיר, ובשבועיים אלה נועדתי עם ליטלטון שלוש פעמים¹³. מצאתי אותו פתוח לשיחה, נוח מאוד לפגישה, אבל איני יכול לומר שמצאתי את עמדתו המדינית נוחה ביותר. מצאתיו מלא טענות כלפינו: אנו מכריזים בקולי קולות על מספרים דמיוניים על מיליוני יהודים, שארץ־ישראל עתידה לקלוט, ובזמן לא רב בערך, נטען שעל־ידי כך אנו יוצרים מתיחות, עצבנות רבה, בעולם הערבי, לפי הידיעות שלו מתיחות זו נגדנו בעולם הערבי הולכת וגוברת והמצב הורע בתקופת שהותו בקהיר. והוא אמר ברמיזה, שהוא מוכן להאשים אותנו בכפיות טובה לגבי אנגליה לאחר מה שעשתה למעננו. לדעתו, נכון מאוד הדבר, שהשאלה תהיה חמורה מאוד בסוף מלחמה זו במידה שלא היתה, אך לעומת זאת, ארץ־ישראל קטנה ואין בה מקום למספרים כאלה; גם אילו היה בה מקום למספרים אלה, מן החוכמה לא להכריז עליהם מראש אלא להצניע לכת ולהאט לכת. סוף־סוף, הערבים הם בעלי הסחורה, הם מוכרים ואנחנו הקונים, ואנחנו צריכים להשתדל להביא את הערבים לידי מכירת הסחורה לנו, ולכן עלינו להשתמש באמצעים פסיכולוגיים מתאימים על־מנת שהערבים יאותו למכור לנו את הסחורה. זאת הוא יודע מניסיונו המסחרי: הקונה חייב להתרצות למוכר, למצוא מסילות ללבו ולהביאו לידי מכירת החפץ.

פה לא היתה, אם מותר להגיד, אפילציה [פנייה] ליושר דווקא, אלא לתבונה מעשית בהליכות מקח וממכר. שהרי אם אנחנו מדברים על מספרים כאלה [של עולים], פירושו של דבר למסור לנו את ארץ־ישראל, ובוודאי זהו הדבר שאנחנו רוצים. ואם ימסרו לנו את ארץ־ישראל, חזקה עלינו שאנחנו נזרוק את הערבים החוצה, חזקה עלינו שלא נסתפק בארץ־ישראל אלא נרצה לקחת גם את עבר־הירדן. איך אפשר להשליט מדיניות כזאת? אי־אפשר לחוקק חוקים כאלה, אי־אפשר לשנות מפות על־ידי תחיקת חוקים. זאת אומרת [שיש] להשתמש בכוח גדול; זאת אומרת לקומם את הערבים נגד האימפריה, אבל האימפריה לא תוכל לעשות זאת. היא גם לא תוכל לעמוד בזאת.

זאת בערך היתה הרצאת עמדתו. על זה אני עניתי, שאני מצטער לא רק על העמדה שבאה לידי ביטוי – אנו רגילים אומנם לחילוקי דעות, אנחנו רגילים לויכוחים עם כוחות מדיניים אחרים – אבל אני מצטער מאוד על ההערכה והיחס כלפינו, שבאים לידי ביטוי בכך שאנחנו כאילו רק צעקנים, מפריעים להכעיס, וזו דרכנו המדינית, ואני רואה זאת כתוצאה משני דברים. ראשית, השפעה אויבת הפועלת בסביבתנו כאן והפועלת עליו; שנית, חוסר מגע יותר אמיץ בינו ובינינו, העובדה שלא הזדמן לראות מה אנו עושים וללמוד יותר את ענייני הארץ.

ניסיתי להסביר לו את שאלת הקליטה – איך פועל המכניזם של הקליטה ואיך למעשה עומד העניין עד כמה גדול הדבר שהשגנו; חצי מיליון יהודים עם הכפלת היישוב הערבי. כל זה נראה עכשיו כקלוט מן הדמיון שעה שמדובר בזמנים שאינם כל כך רחוקים מאיתנו. אבל העובדות משכנעות בעצם הופעתן, וכל זה אינו אלא התחלה וציון דרך. שכן חלק גדול של הארץ טרם נכנס לתחום הפעולה שלנו – מבחינת ההתיישבות החקלאית עוד לא נגענו בו, אוצרות מים גדולים עוד לא ניגשנו לניצולם, התעשייה אינה אלא ציון־דוגמה למה שיכולים לעשות כאן בארץ.

הוא לא כפר בדברי אלה. וכפי שנראה לי הסכים איתי – אם כי לא אמר זאת בפה מלא – שאין ארצות אחרות (לקליטת עקורים), שעל כל פנים, במידה שיש ארצות אחרות אין הן עומדות בשם תחרות עם ארץ־ישראל במובן האפשרות, שאין ארץ אחרת שבה נתרכז ניסיון כזה, שכל ארץ חדשה, במידה שישנה – ואני אמרתי לו ש"אין ארץ שאין לה הערבים שלה" (אשר יתנגדו לכניסת יהודים] – תעבור תקופה ממושכת של ניסיון, של תהייה, של מבוכה עד שיעלה שם מפעל התיישבותי על איזו דרך שהיא, בעוד שכאן כבר יש לנו שישים שנות ניסיון. היו לנו אומנם הרבה כישלונות, אבל מהם למדנו, ואנחנו יודעים מה אפשר לעשות, והנה יש ציבור של חצי מיליון שרוצה להתרבות, שמוכרח לשאת בעול של בניין נוסף, ואין ארץ בעולם שבה פועל גורם רוחני שמעורר למאמצים; בשום ארץ אחרת בעולם היהודים לא ירגישו את עצמם אחראים לגורלם ולתוצאות התאמצותם, באשר בכל ארץ אחרת יימצא שמישהו זרק לשם את היהודים, ואם יבוא הדבר לידי כישלון יהיה אותו מישהו האשם בו.

ליטלטון טען שוב, שאם יגשו לעשות דבר זה כי אז רק בכוח, ושימוש בכוח הוא פשיטת רגל של מדיניות. ואז שאלתי אותו אם המלחמה אינה פשיטת רגל של מדיניות – האם אנגליה לא ניסתה לפתור את שאלות העולם בדרך של פיוס ופשרה, ומה היו התוצאות? האם לא נכון הדבר שברגע מסוים אנגליה החליטה שהיא מוכרחה להשתמש בכוח, בכוח עצום? האם הוא ליטלטון, לא נמצא כאן, במזרח, כדי לנהל פעולה זו של שימוש בכוח בקנה מידה רחב? ייתכן שזו פשיטת רגל של מדיניות, אבל כנראה שבהיסטוריה אין להימנע מזה. אם שימוש כוח אינו פסול כדי לתקן את מצב העולם כולו, האם שימוש בכוח נעשה פסול אם מגיעים לידי פתרון שאלת היהודים? האם גם זאת לא תהיה פשיטת רגל אם תפקירו את העם היהודי כתום המלחמה ויימנעו מלפתור שאלה זו אחת ולתמיד? הוא בעצמו מודה, שהשאלה תהיה חמורה יותר משהיתה, והוא שוב אישר דבר זה, אם כן הוא הדבר, מה האלטרנטיבה? מה הפתרון שמציעים לנו? האם הוא רואה פתרון אחר? האם אין זאת אומרת הפקרה, זאת אומרת בריחה מאחריות? האם אין זאת פשיטת רגל של מדיניות?

אם אתה טוען – אמרתי – שאנחנו דורשים לנו את הארץ, נכון הדבר. אנחנו דורשים לנו את הארץ. אתה טוען: “אתם רוצים להיות שליטים בארץ”. נכון הדבר. אנחנו רוצים להיות השליטים בארץ, אבל מה דוחף אותנו לדרישה זו של שלטון? היתה תקופה של משטר מנדטורי בארץ. במשטר המנדטורי הזה קיבלנו מעט ממה שדרשנו, אבל קיבלנו בתמידות. העלייה התנהלה ולא היה גבול לעלייה זו. הגבול היחיד היה יכולת הקליטה: פירושו היה אולי עלייה איטית יותר מאשר רצינו, מאשר ראינו כחזוננו, אבל לא היה גבול לתהליך זה. קיבלנו עלינו את הדין. היינו מוכנים להישאר במצב זה זמן בלתי־מוגבל. לא אנחנו באנו בדרישה לשנות את משטר המנדט והעלייה לפי יכולת הקליטה, אתם “זרקתם את הספוג” – זה ביטוי לקוח מההתאגרפות, כאשר הצד שאינו יכול להמשיך זורק את הספוג – אתם הסתלקתם מן העניין¹⁴. אמרתם: המעשה יותר מדי כבד בשבילכם. האם חשבתם שגם אנו נסתלק? ברור שאנו לא מסתלקים. אתם אומרים שלא תוכלו לעשות זאת? אנו אומרים: תנו לנו ונעשה. אתם אומרים: עלייה בלתי אפשרית? אנו אומרים: תנו לנו את השלטון ונוכיח לכם שעלייה אפשרית. לא הותרתם לנו ברירה אלא לדרוש דבר זה. זו מסקנה מוכרחת מתוך הצרכים החיוניים שלנו.

אני מצטער – אמרתי עוד – שיש לך תמונה זאת מהתבונה המדינית היהודית. אתה סובר שזה אינטרס פוליטי שלנו לזרוק את הערבים מהארץ בכוח. לו היה זה גם אפשרי מבחינה מעשית, לא היינו עושים זאת. בחזוננו אנו רואים גם העברת אוכלוסין, איננו רואים שום עוול בהעברת אוכלוסין, אבל עניין העברת האוכלוסין למעשה יכול להתגשם רק בדרך הסכמים גדולים, אנחנו רואים אפשרות של הסכמים גדולים כאלה בעתיד לבוא, אבל כאשר מדברים על 2–3 מיליון יהודים בארץ־ישראל, ואולי גם יותר, אנחנו מדברים על מספר נוסף על הערבים שישנם בארץ, ולא במקום הערבים שישנם בארץ.

הוא אמר פעמיים בשיחה: “יכול להיות שאתה צודק ולא תהיה ברירה אלא להשתמש בכוח. אנחנו, על כל פנים, נצטרך להיות חזקים מאוד בארץ־ישראל בסוף המלחמה, חזקים במובן הצבאי”. הוא אמר זאת פעמיים. פעם ראשונה, כפי שנראה לי, בהדגשה כלפינו, פעם שנייה בהדגשה כלפי הערבים.

כאשר אני דברתי על אלטרנטיבה, ואמרתי: “הרי זאת אומרת שום עלייה לארץ־ישראל”, הוא אמר: “לא, זאת אינני אומר בשום פנים”. כאשר אני אמרתי: “האם אתה מסכים, ש’הספר הלבן' לא יוכל להתקיים?” הוא אמר: “זאת לא אוכל לומר בשום אופן”. ברור, הוא היה נתון בצבת. הוא לא יכול בשום פנים, בתור מיניסטר אנגלי, לומר שלא יהיה “הספר הלבן” כאשר זו המדיניות הרישמית. היה ברור מתוך מהלך השיחה, שהוא מביא בחשבון עלייה לארץ־ישראל, אולי עלייה לא גדולה – מי יודע באיזה טמפו.

מזה עברתי לבירור יותר מעשי והתחלתי להציג לו שאלות. שאלתי אותו – אומנם כבר הצגתי שאלה זו בשיחתי הקודמת אתו, אבל אז התעלם ממנה, ולמדתי מן הניסיון: אז שאלתי כמה שאלות יחד והוא ענה על אלו שהיו נוחות לו: עכשיו שאלתי שאלה וחיכיתי לתשובה. השאלה הראשונה היתה ביחס לפדרציה [הערבית] ¹⁵; “האם בשעה שמיסטר אידן¹⁶ הודיע מה שהודיע, התכוון לכלול את ארץ־ישראל במסגרת זו?” הוא אמר: “לא אוכל לענות על זאת. אני בטוח שמיסטר אידן ניסח את הודעתו במתכוון בלשון סתומה וכללית, כדי להשאיר את הפתח פתוח לכל מיני אפשרויות”. הוא הוסיף: “אני לכשעצמי איני מאמין בעניין הפדרציה. אני בטוח, על כל פנים, שדבר זה לא יבוא לעולם בימי חיינו. אני מנסה לברר אם אפשרי איזה משטר של אחדות כלכלית בין ארצות אלו, אבל גם כאן הסתום מרובה על הברור, ויש הרבה דברים לברר, ולא כל אחד יודע על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה בעניין זה”.

אמרתי לו – זו היתה השאלה השנייה – שיש לנו רושם כאילו נעשים עכשיו ניסיונות לגבש איזו קבוצה ערבית בארץ־ישראל ולהביא אותה לידי מתן הסכם ל"ספר הלבן" כדי לחזק את מדיניות “הספר הלבן”, שכן כיום “הספר הלבן” הוא הצהרה חד־צדדית מצד ממשלת בריטניה: היהודים דחו את “הספר הלבן” והערבים גם הם דחו אותו ולא קיבלו מדיניות זו; זו רק מדיניות שהוכרזה על־ידי הצד שכנגד, ויותר קל יהיה לבטל אותה מאשר מדיניות אשר תיהפך לחוזה שהצד שכנגד יקבל אותה. אנחנו רואים ניסיון לחזק את ה"ספר הלבן", להעמיד תריס בפני רוויזיה של “הספר הלבן” עם גמר המלחמה. אמרתי כי אנו דיברנו אתו ושמענו שהוא אינו בעד קביעת מסמרות, שהוא בעד השארת הדברים פתוחים לגבי ארץ־ישראל עד לאחר המלחמה, וכי אנחנו מודאגים מפני התפתחות כזאת. הוא ענה בפסוק אחד, וראיתי שהוא שקל כל מילה שהוציא מפיו: “אין כל ידיעה שדבר כזה מתנהל עכשיו”.

בשאלה השלישית, או בעניין השלישי, אולי עוד אגע בדברי להלן.

החברים בוודאי יודעים, שעומדת להתכנס ועידה תרבותית ערבית במצרים בסוף הקיץ הבא, מוזמנת על־ידי מיניסטריון ההשכלה המצרי, ובה צריכים להשתתף מורים ועסקני השכלה מארצות ערביות שונות, שם צריכים לדון על האחדת תוכנית לימודים בבתי הספר ועל כל הבעיות התרבותיות השונות של הערבים.

היתה לי שיחה עם מר [וולטר] סְמַרְט, המזכיר של הצירות הבריטית בקהיר לענייני המזרח התיכון. סמרט הודה בפה מלא, שיש להניח כי ייעשה ניסיון להפוך את הועידה הזאת מתרבותית למדינית. הוא אמר לי: “אתה מכיר אנשים אלה, כאשר הם מתאספים הם מתחילים לדבר ואי־אפשר לקבוע מראש על מה ידברו, אני שמעתי ממקור ערבי בקהיר, שמנוי וגמור אצל נציגי עיראק, ואולי גם אצל נציגי סוריה, לנצל במה זו לדיון מדיני, כל הרושם שלנו הוא שכאן יש ניסיון ליצור עובדה של אחדות ערבית.”.

והנה, ביום שיחתי עם ליטלטון ראיתי בבוקר בעיתון אנגלי במצרים, שבוועידה תשתתף גם ממשלת ארץ־ישראל, זאת אומרת תשתתף מחלקת החינוך של ממשלת ארץ־ישראל, למעשה מחלקה ערבית, ואני הצגתי את העניין לפני ליטלטון ואמרתי לו מה ששמעתי מפי מר סמרט, וכי זה מאשר את האינפורמאציה שלנו, והוספתי: “האם במצב זה, כאשר הוועידה הזו חורגת ממסגרתה ועוברת לדיון פוליטי, בשעת דיון זה נוכחים – ואולי גם משתתפים בדיון – אנשים שהינם פקידי ממשלת ארץ־ישראל, זאת אומרת למעשה נציגי אדמיניסטרציה הבריטית – האין יוצאת מזה הסכמה של השלטון הבריטי עם עובדה זו, או לפחות התפשרות עימה? אם כן, זאת אומרת עובדה כפולה: א) ישנה אחדות ערבית מדינית; ב) ארץ־ישראל היא חלק ממנה”.

ליטלטון מאוד לא התפעל ולא התרשם מטענה זו, אלא דחה אותה. הוא אמר: "זה אינו מעלה ואינו מוריד מה אנשים מדברים כאשר הם מתאספים. אין בשום פנים לטעון, שאיזה פקיד המשתתף בדיון מחייב במשהו את ממשלת הוד מלכותו. אין בזה משום חיוב כלפי ממשלת הוד מלכותו, ואין בזה שום משקל כלפי ממשלת הוד מלכותו'. הוא דחה זאת מאוד מאוד באופן נמרץ, כך שנשאר דבר זה רשום לפני לפעולה במקומות אחרים.

בסוף השיחה אמרתי לליטלטון, שיש שתי שאלות מעשיות, הראשונה היא שאלת השם המפורש לפלוגות שלנו, שאם כי כיום הן מפוזרות ומפוררות, אנו רוצים שכולן תקראנה “Jewish” ולא תהיינה נתונות תחת מסווה של השם “Palestine”. בתחילה הוא פיקפק אם יש לדבר זה חשיבות כלשהי לגבי היהודים, אך כאשר הסברתי לו את העניין הוא הסכים לפנות ללונדון בעניין זה, ואמר כי לו הדבר לא איכפת, אבל הוא מוכרח להעביר את העניין למשרד המלחמה, כי בו תלוי הדבר.

הוא הסביר לי מה תפקידו בדרך כלל. הוא אמר: “תפקידי לטפל בענייני המלחמה”. הוא, ליטלטון, אינו בא במקום איזה אורגן אדמיניסטרטיבי או פוליטי כלשהו, הפועל בימים כתיקונם. הוא אינו בא במקום נציב העליון [הרולד מק־מייקל], הוא אינו מתערב ביחסים בין משרד המושבות ובין הנציב העליון, הוא אורגן אד־הוק לטיפול בענייני המלחמה, אבל כאשר הוא מוצא שענייני המלחמה מחייבים פעולה אדמיניסטרטיבית או פוליטית מסוימת, הוא אז נותן עצה והוא אינו מניח שיפעלו נגד עצתו. בעניין זה הוא הסכים להתערב, זאת אומרת להעביר ללונדון להחלטה.

השאלה השנייה היא עניין שאנחנו מטפלים בו כבר כמה שבועות, הנתון במצב מתוח מאוד, והוא שחרורם של מעפילי “דריין”.

לפני שאמסור פה את פרטי השיחה, אקדים הקדמה קצרה. במרס 1941 הגיעה לחופי הארץ אוניית מעפילים ושמה “דריין 2”, ובה יותר משמונה מאות איש, רובם הגדול פליטי רומניה – אנשים אשר ברחו מרומניה אחרי הפרעות שהיו שם בינואר 1941¹⁷ – ומיעוטם אנשים מבולגריה. היתה בתוכם קבוצה מיוחדת של ניצולי “סלוודור”, אוניית פליטים שטבעה [בדצמבר 1940] בים השיש – שם טבעו יותר ממאה איש, אישה וילד, אבל נשארו בחיים יותר ממאה והם הועברו לקושטא. בינתיים הגיעה לחופי טורקיה האונייה “דריין”, והשלטונות הטורקיים העלו את ניצולי “סלוודור” על סיפון “דריין” ושילחו את האונייה על פני המים לארץ־ישראל.

אתם יודעים את המצב המדיני שבו היה נתון משלוח כזה. האונייה הגיעה לחופי הארץ לאחר ההצהרה המפורסמת בדבר שיירות המעפילים, שדינן לא רק להשתלח מהארץ, אלא גם לא להיות מוחזרים [אליה] – לא בזמן המלחמה ולא אחריה¹⁸. הממשלה לא מימשה הצהרה זו ביחס ל"פטריה" לאחר התערבות מיוחדת של לונדון¹⁹. בימים אלה נודע לי שבהתערבות זו היה חלק ל[וויליאם] גרין, נשיא “אמריקן פדריישן אוף לייבור”. היה בזה חלק גם לבווין באנגליה, וגם ללורד הליפקס היה חלק בזה – וזו היתה לי סנסציה, שלורד הליפקס עמד לימיננו. הוא התבטא, שממצים יותר מדי את הדין. לורד לויד התריע נגדו – הוא עמד על שילוחם גם לאחר האסון.

הבריטים לא נהגו לפי אותה הצהרה לגבי עולי “פטריה” – הם הודיעו שעושים יוצא מן הכלל [והניחו להם להישאר בארץ] – אבל הם נהגו לפי ההצהרה לגבי מעפילי “אטלנטיק”, שאותם שילחו מתוך שימוש בכוח – במידה לא קטנה של אכזריות – לאי מאוריציוס²⁰. אחרי שילוח “אטלנטיק” באה “דריין”. הורידו את המעפילים לחופי הארץ. בראשונה שיכנו אותם במַזְרֲע²¹, אחר־כך העבירו אותם ל[מחנה מעצר] עתלית ואין משלחים אותם מן הארץ. איני יודע מה הרצון, אבל אין רואים סימנים לכך שמתכוננים לשלח אותם, זאת אומרת, שכבר לא נהגו לפי ההצהרה לגבי מקרה אחד. אנחנו דורשים עכשיו את שיחרורם. היה לנו בעניין זה משא־ומתן רב עם המזכיר הראשי²² ועם הנציב העליון²³. הנציב העליון הודיע לי שהעביר עניין זה ללונדון; הוא אינו מתערב בענין זה, כי לדבריו ההחלטה על איסור כניסתם וכו' באה גם היא מלונדון. חברינו פועלים בעניין זה בלונדון²⁴.

היתה לי אפשרות לראות בקהיר גם את ויקטור קזלט. שלושה ימים אחרי ראותי אותו כבר היה בלונדון, ומסרתי לו בייחוד עניין זה של מעפילי “דריין”.

ועוד בעניין זה: בתוך מחנה עתלית שוררת עצבנות. במתיחות שכזאת לא נתקלנו בשום שיירת מעפילים, האנשים הודיעו בכתב לנציב העליון, שאם עד 11 לחודש לא ישוחררו, ישבתו שביתת רעב. יכול להיות שאני אבקר אצלם השבוע, בכל אופן, כוונתי לבקר אצלם, אני אדרוש מהם שלא יוציאו לפועל את האיום הזה שלהם אלא יחכו להחלטת לונדון. אני מקווה שלא תהיה פה דעה אחרת לגבי שביתת רעב של שמונה מאות איש פה בארץ.

אני הסברתי לליטלטון את ענייני העלייה בכלל והאשמתי את ממשלת ארץ־ישראל, שמתוך דאגה למדיניות אנטי־ציונית לא דאגה לענייני המלחמה. במשך 1940 ובמשך המחצית הראשונה של 1941, כאשר אנחנו דרשנו להציל יהודים מהבלקנים, היה אפשר להביאם, היה אפשר להביא הרבה בלי מקצוע, הרבה כוחות עבודה לארץ. אמרתי לו: או שהם מעונים על־ידי הנאצים, או שהם מנוצלים על־ידי הנאצים. ואז הוא הוסיף: “או שניהם יחד”. אמרתי: בוודאי, אם הם נשלחו למחנות עבודה, הם מעונים וגם מנוצלים. הממשלה סירבה לעשות זאת. עכשיו הדבר אבוד.

דיברתי על אפשרות עלייה להבא – אולי עוד אחזור לזאת – אבל פה סיפרתי לו על עניין “דריין”. הוא קודם ניסה לדחות נימוק אחד מהשניים שבהם השתמשתי, הנימוק היה הצד האנושי שבדבר: האנשים ברחו מפוגרומים ברומניה, ברחו מחרב הנאצים, כי הם יצאו ערב כניסת היטלר לרומניה; ופה בארץ־ישראל, כשהם רואים את החופש כל כך קרוב, מחזיקים אותם בהסגר כבר תשעה חדשים ודנים אותם להתנוונות. דבר זה הוא כאילו קיבל, הניע בראשו ולא התנגד לזה, אבל כאשר דיברתי על הצד המלחמתי, על בזבוז כוחות עבודה שיכולים להועיל למשק החקלאי, לתעשייה וגם לגיוס, והם נדונים לבטלה ועוד מכולכלים על חשבון הממשלה, וזה יוצר מצב אבסורדי, הוא אמר: “את ענין הבזבוז איני מקבל. כל מלחמה היא בזבוז. אם אנחנו בונים אוניית מלחמה חדשה הרי זה בזבוז, בזבוז נורא, ואנחנו מחזיקים 20.000 איש במחנות הסגר. בעצם המלחמה אין להימנע מבזבוז”. לבסוף אמר שהוא כאילו מוותר על ויכוח זה, והתוצאה היתה שגם עניין זה הוא הסכים להעביר ללונדון. הוא לא אמר באופן מפורש שימליץ על שיחרורם, אב אמר: “I will put it up” (“אני אעלה את זה לדיון”). כפי שהוא הסביר לי, הוא מתערב רק בעניינים שהם לטובת המלחמה, אין הוא רוצה להכניס ראשו בין הנציב־העליון ובין משרד המושבות.

למרות הדברים החריפים שנשמעו בשיחה גם מפיו, נפרדנו ביחסי שלום גמורים מתוך הנחה שנוסיף להיפגש, ומתוך הבטחה מפורשת שלו לבוא לארץ ולראות את המפעל היהודי. הוא אמר: אומנם זה ייקח קצת זמן, יש לי עניין יותר דחוף כרגע, זה העניין ב[חזית] מדבר לוב. עלי קודם לגמור את זה.

אני ראיתי בביקור האחרון שלי במצרים את האיש המשמש למעשה סגנו, אם כי להלכה הוא נקרא רק מנהל התעמולה. שמו וולטר מונקטון. הוא עורך־דין אנגלי ידוע באנגליה, והוא נכנס לשירות הממשלה במלחמה זו עם שורה שלמה של עורכי־דין, אנשי עסק, רופאים. הוא עבד במחלקת התעמולה, שם היה זמן־מה צנזור ראשי ואחר־כך נשלח כמנהל התעמולה (הבריטית) במצרים. כפי ששמעתי ממקורות טובים, הוא למעשה מלא תפקיד של סגן לליטלטון. הוא איש בעל שיעור קומה אינטלקטואלי, איש בעל דעה משלו. סבורים שרעיונותיו בהרבה עניינים, בייחוד מדיניים, עשויות להכריע, כאשר ליטלטון מתמסר בעיקר לצד הצבאי, הכלכלי והאדמיניסטרטיבי, וכנראה שיש שם נטייה לחלוקת עבודה שלפיה מונקטון יתרכז יותר בעניינים מדיניים. אתו דנתי באריכות בשאלת כוחות העבודה בארץ, התאמתם אבל גם הגדלתם על־ידי עלייה. הוא התעניין מאוד כאשר אמרתי לו, שיש עכשיו מקור גדול של עלייה לארץ וזוהי הגולה היהודית הפולנית בברית המועצות²⁵, שם יש רבבות יהודים שבתוכם, ללא כל ספק, הרבה אלפי עולים המתאימים לארץ, כוחות עבודה חשובים בשביל הארץ, בשביל החקלאות בייחוד, גם בשביל התעשייה, גם בשביל עבודות צבאיות ובשביל הגיוס. אני לא ידעתי בשעת השיחה מה שנודע לי אחר־כך – שתיק כוחות העבודה (במזה"ת) הוא בידו, שהוא המנהל. ראיתי בשיחה שהוא גילה התעניינות מיוחדת בשאלה זו. נכנסתי לפתח פתוח זה בדברי הסברה יותר מפורטים. הוא רשם את הדברים האלה לפעולה בעניין העלאת יהודים פולנים מרוסיה. הסברתי לו את כל הצד האדמיניסטרטיבי, את שאלת ה"שֶדְיוּל"²⁶ שצריך להינתן על־ידי הממשלה הארץ־ישראלית, היחס עם רוסיה, ענייני הנסיעה. אמרתי שכל הדברים האלה ניתנים להסתדר; אין מעצור שאין להתגבר עליו בשטח זה של עלייה. הוכחתי לו כי נמצא דרכים להביא את האנשים אם תינתן לכך עזרה ממשלתית.

דברתי גם בשאלת “דריין”. הוא לא עורר שאלת “בזבוז”, אלא להיפך, אמר: “בשבילנו קובע זה שיכולים תיכף לצאת לעבודה בארץ”. כנראה שאלה ואלה דברי אלוהים חיים. כששמע שליטלטון הבטיח לפנות ללונדון, אמר: “מוטב שאברר אם הדבר הזה נעשה, מפני שהדברים עלולים להישכח בתוך המערבולת של העניינים”, ורשם את הדבר לפעולה. גם בעניין השם העברי לפלוגות היה לי אתו בירור מפורט, וכן בעניין הגיוסים ובעניין התעלולים שנתקלנו מצד הממשלה הארץ־ישראלית ומצד רשויות אחרות בעניין זה – בקשר עם אופי הגיוס, עצרת הגיוס, טשטוש האופי היהודי של הפלוגות וכו' וכו'. גם הדברים האלה נרשמו, ונדמה היה לי שמתוך הבנת העניין ומתוך רצון לעזור במידה שאפשר.

עכשיו אני רוצה להמשיך חוט אחד מהשיחה עם ליטלטון – האור שהוא פיזר על המצב. שמעתי ממנו דברים די ברורים בעניין הפדרציה (הערבית במזה"ת). כשראיתי אותו בפעם הקודמת – זה היה לפני כחמישה חודשים²⁷ –גם אז היתה נימה של הסתייגות, אבל הדברים לא היו ברורים במידה כזאת. אז הוא דיבר, למשל, על איזה ליכוד כלכלי כדבר שעתיד לצאת לפועל, אולי בקרוב, ויקיף את ארץ־ישראל. אבל היה ברור גם לפני השיחה עם ליטלטון, ומסרתי בהנהלה את הדבר²⁸ – לא היתה הזדמנות למסור זאת לוועד הפועל [הציוני] – על הנסיגה הכללית [הבריטית] שהחלה בעניין זה. יכול להיות, שכאשר אידן מסר את הצהרתו²⁹ התכוונו מלכתחילה שהדבר יהיה בבחינת הלכה ואין מורים כן. זאת אומרת הבטחה לערבים, נתינת אפשרות כזאת להם, אבל לאו־דווקא פעולה מעשית ודחופה כדי להגשים את הדבר הזה. כלומר, שמטרת ההצהרה היתה עצם ההצהרה, אבל לאו דווקא ביצועה, באשר אנגליה עמדה בפני הצהרות [פרו־ערביות] מצד הגרמנים והאיטלקים, בפני גאות האוריינטציה הפרו־נאצית במזרח כולו – היא עמדה נוכח מלחמה גלויה, מזויינת, של כנופיית רשיד עלי³⁰, שנשענה על תמיכת עיראק כולה, על כל פנים על תמיכת הצבא העיראקי כולו, והיא ראתה צורך באיזה אקט מדיני שיוכל לסתור במידת־מה את כל ההשפעות האלה, ואז נמסרה ההצהרה [של אידן]. אין כל ספק, במיניסטריון בלונדון אולי הוי תומכים להלכה זו, אבל במזרח – בצבא ובחוגים המדיניים [הבריטים] – היו אנשים שהניחו שיהיה אפשר לגשת בקרוב לצעד ראשון, וצעד ראשון זה יהיה סוריה.

פה היו כמה וכמה שלבים, ואי־אפשר לדעת אם הגיעו לאיזה שיקול דעת מסכם. ברור, על כל פנים, שהיתה הנחה ודאית בקרב חוגים אנגלים מכריעים למדי, שכתוצאה משחרורה מאנשי וישי [ביוני 1941], סוריה תצא: א) מאוחדת, ב) נתונה למעשה לשלטון בריטי³¹. אני חושב, ששני דברים אלה אפשר לומר במידה גדולה של ודאות. זאת אומרת שיאחדו את סוריה ולבנון, לאו־דווקא איחוד גמור, אבל יאחדו אותן לפדרציה – וזאת תהיה ההתחלה של פדרציה [במזה"ת]. ושנית, שהכוח המכריע בסוריה למעשה יהיה השלטון הבריטי. ההנחה היתה שהשלטון הבריטי ייזקק לפַסַדַה [חזות] צרפתית מתוך נימוקים מדיניים, תעמולתיים שליליים ולא חיוביים – לא כדי לנהל תעמולה בכוח השלטון הצרפתי בסוריה, אלא כדי לא לתת קלף תעמולתי חזק בידי הנאצים באמריקה. באשר לוּ דחתה אנגליה את אנשי דה־גול הצידה, ולקחה את רסן השלטון בסוריה לידיה באופן ברור, היו הנאצים אומרים שכל עניין המלחמה של אנגליה אינו אלא כדי להיבנות מחורבן אחרים: הנה, במקרה הראשון כשניתנה הזדמנות לאנגליה, היא נאחזה בה ונבנתה מחורבנה של צרפת. על כל פנים, בתקופה הראשונה של המלחמה זה היה יחסם של חוגים רבים באמריקה לאנגליה, שאחרי הכל אין זה מצד אנגליה אלא מלחמה אימפריאליסטית, ולמה לנו לעזור לאנגליה?

אבל ההנחה של האנגלים, שהם יוכלו להסתדר עם אנשי דה־גול והשלטון למעשה היה בידיהם, נתבדתה. העניינים בין האנגלים והצרפתים הסתבכו. הצרפתים השכילו לנצל בכישרון רב את עמדת הכוח שניתנה להם על־ידי הזדקקות אנגליה לפַסַדַה זו, ואת הפַסַדה הזו הפכו לבניין – את השלטון למראית עין, שהאנגלים היו מוכנים לתת להם, הם הפכו לשלטון בפועל ממש. הם איימו, כפי נראה, בשלב ידוע – וזה היה פשר נסיעתו של דה־גול לסוריה – ודה־גול השיג הצהרה ידועה מהאנגלים, שגם לאחר המלחמה צרפת תישאר המדינה האירופית הרֹאשה בסוריה. הם איימו על האנגלים שהם ימשכו את ידם מכל העסק ויודיעו שהם מושכים את ידם אם לא יספקו את מישאלותיהם, ופירושה של משיכת ידם היה שהם יציגו את כניסת האנגלים לסוריה כמעשה כיבוש, שהוא לא רק נגד וישי אלא נגד אנשי דה־גול. כאן באה רתיעה מצד אנגליה. יכול להיות שרתיעה זו נתמכה על־ידי חוגים אנגליים שפיקפקו בתחילה בעניין הפדרציה, אבל ברור שמדיניות זו נחשבה על־ידי רבים כמדיניות יותר מדי נמהרת – ובאה נסיגה מדינית³².

אני מוכרח לציין את חלקה של התנועה הערבית הלאומית עצמה בנסיגה זו בעניין הפדרציה. יכול להיות, שבשבילם זו נסיגה בשביל להתקדם אחר־כך יותר מהר, אבל לעת עתה הם סייעו בנסיגה זו. התנועה הערבית הלאומית, בסוריה, זו המאורגנת ב"גוש הלאומי", לא רצתה להשתתף במשא־ומתן על קביעת מעמדה של סוריה בזמן המלחמה, על כל פנים באותו שלב. היא לא רצתה לעשות זאת מכמה וכמה סיבות. הסיבה העיקרית היא שהיא היתה אכולת נאציזם. בתוכה היו אנשים חשובים, אולי מהיושבים ראשונה בשורות המנהיגים הסורים, שהיו פרו־נאצים מובהקים. בתוכה היו אחרים – וזה כבר חל על כל השאר – שבשום פנים לא רצו לנעול דלת לעצמם לקשר עם הנאצים במקרה שהללו ייכנסו לסוריה, והרוב הניח בוודאות כיבוש סוריה על־ידי הגרמנים. אז האנשים אמרו: מבחינה מדינית זאת תהיה שטות להיכנס במשא־ומתן עם אנגליה וצרפת, כשמחר יבואו הגרמנים והם יהיו לבעלי־בית על סוריה; מבחינה אישית זה בטוח לכל אחד מאיתנו, ומוטב לדחות את העניינים לאחר המלחמה. גם במידה שהיו חוגים שהיו מוכנים למשא־ומתן עם האנגלים הם לא היו, בשום פנים, מוכנים למשא־ומתן עם צרפת, והאנגלים דרשו מהערבים לבוא במשא־ומתן עם הצרפתים. אומנם, מלכתחילה אמרו להם: בכל מקרה שלא תבואו להסכם עם צרפת, תערערו לפנינו – ועתה לא עמדו בדיבורם והשאירו את המשא־ומתן בידי הצרפתים. אבל המנהיגים הלאומיים לא רצו לנהל משא־ומתן עם צרפת. הם אמרו: מוטב לנהל משא־ומתן עם האדונים מאשר עם המשרתים. מי הוא דה־גול? אדם שמינה את עצמו, שעומד בראש צבא ואין מאחוריו שום שלטון. והיתה סיבה שלישית: התנועה הלאומית הסורית סבורה, שמוטב שמלאכתה הקשה תיעשה בידי אחרים – זוהי גם עמדתו של ה"ואפד" במצרים³³ – כל זמן שיש משא־ומתן עם כוח זר, בין שהוא אנגליה או צרפת, יש בזה כאילו הודיה בזכות שיש לכוח הזה, יש בזה קבלת עצמאות מידי כוח זר בשעה שעצמאות לא מקבלים – עצמאות או רוכשים או שהיא נתונה למפרע. אבל כל זמן שהמצב כך – מוטב שיעשו זאת הפרשנים, שבין כה וכה אפשר לחתות גחלים על ראשם. כשיגיע המצב לידי בחירות, שבהן העם מוכרח להופיע, ממילא העם ייתן קולותיו ללאומיים ואז הם יירשו כל מה שאנשי הביניים ישיגו, ואת השאר ישיגו באיומים, בין כך ובין כך, התנועה הלאומית הערבית משכה את ידה מכל העניין ולכך יש לייחס גם את הנסיגה בדבר הפדרציה.

יש להזכיר גם את ההתנגדות הנמרצת של טורקיה לפדרציה הערבית כגורם שפעל בנושא זה. אין כל ספק, כשם שאנגליה מעוניינת לפצות את הערבים, כן היא מעוניינת בזמן המלחמה לא לתת סיבות נוספות לטורקיה לפנות לה עורף. טורקיה, לפי ששמענו ישר מאנשים טורקים, היתה רואה בהקמת הפדרציה הערבית מעשה אויב וחתירה תחת עמדתה, ולדבריה כך תראה זאת גם בעתיד³⁴. אבל אין זאת אומרת שהדברים בנידון זה שוקטים על השמרים ואינם נתונים במצב של תנועה ופעולה. בייחוד מצד ממשלת עיראק, ובייחוד מצד נורי סעיד, יש כל הזמן חתירה לניצול הזדמנויות ויצירת עובדות. העניינים הסתבכו כך, שכנראה האנשים האלה מבינים שלא יוכלו להגשים איזה דבר ממשי בעל משמעות של פדרציה בימי המלחמה. יש, בלי ספק פקפוק רב אצלם אם יעלה בידם להקים את הדבר מיד בתום המלחמה, באשר יכולים עוד להישאר עניינים מסובכים בין אנגליה וצרפת, ויכולים להופיע כוחות אחרים, באשר אין עוד הרגשה של הסכם גמור בין הכוחות הלאומיים בינם לבין עצמם בארצות הערביות ביחס למהותה של הפדרציה.

אינני יודע אם זה התפרסם במידה מספקת בעיתונות העברית – לא תמיד העיתונות שלנו מבינה חשיבות של מאמר המופיע בעיתונות הערבית. בארץ, במצרים וגם במקומות אחרים הופיעו מאמרים, שמטרתם לשפוך צוננים על ראשם של הנלהבים לרעיון הפדרציה כרעיון שאפשר להגשימו בתקופה הקרובה. אפשר לראות את כל המאמרים האלה לא רק כעומדים בניגוד לאנגלים, אלא כפרי יוזמה, עצה או הדרכה אנגלית. פדרציה מהי? האם ברור מה מקומה? האם זו רק פדרציה תרבותית או גם כלכלית או גם מדינית? ואם מדינית – האם זו פדרציה במתכונת שווייץ או במתכונת אמריקה או קנדה? עד כמה יש כוח לשלטון המרכזי? עד כמה זו אוטונומיה וקשר רופף מאוד של גופים שונים? כל זה לא ברור גם לנו – כותבים העיתונים האלה – כל זה מחייב לימוד ועיון, כל זה עניין לעתיד לבוא, כל זה עניין לנו לבד לא לאנגלים. האנגלים עשו את שלהם – הם שיחררו את הארצות הערביות ונתנו להן עצמאות. יותר מזה אין לדרוש מהן. אם הארצות הערביות רוצות או אינן רוצות להתאחד – זה עניינן, ואם הן רוצות להתאחד – עניינן הוא באיזו צורה ומידה. ואם הדבר לא יצליח אין להאשים את האנגלים בכך.

היה מאמר של מצרי אחד בעיתון מצרי, שבו הוכיח כי יש ניגודים גדולים בין הארצות הערביות. הכוונה היתה בעיקר להוכיח, שלמצרים אסור להיכנס לפדרציה זו. הוא הסביר זאת לאור ניגודים שבין מצרים ועיראק. הוא טען שמצרים שייכת לחוג ארצות צפון ומזרח אפריקה, שרעיון הפדרציה נכון, אבל לאו־דווקא במסגרת של אומה־ערבית – מדוע לא לאחד במסגרת אחת את כל ארצות המזרח התיכון והקרוב, להתחיל מטורקיה, פרס, אפגניסטן והארצות הערביות? במאמרים אלה נאמר גם כי יש שאלה של בירור מעשי קונסטיטוציוני בשאלה זו, כי יש צורך בתעמולה מוקדמת לעצם הרעיון, באשר הוא לא היכה שורשים בהכרת העמים הערביים במידה מספקת. ברור, שכל העמים הערביים רואים את עצמם כחטיבה אחת מבחינת גזע, לשון ומסורת, אבל מכאן לרעיון להתאחד באמת, בתוך מסגרת מדינית אחת, עוד רחוקה הדרך. כדי להוליד רצון זה יש צורך בתעמולה, וגם תעמולה זו היא עניינם של הערבים. במצב זה מתאמץ סעיד כנראה, ללכת בדרך הארוכה וליצור עובדות שתשמשנה התחלות, ואחר־כך יבואו שלבים של התקדמות לקראת המטרה. לאור זה יש לראות את כל הדיבורים על אחדות תרבותית בתור התחלה. לאור זה יש לראות את הוועידה הרפואית בקהיר. הוועידה הרפואית בקהיר אינה תופעה חדשה. כבר היתה ועידה ערבית רפואית פעם. אבל ועידת רופאים זו מקבלת צביון יותר חשוב לנוכח התפתחות זו. ולאור זה יש לראות גם את הוועידה התרבותית שצריכה להתקיים.

אגב, כשאני מזכיר את הוועידה התרבותית, אני רוצה להזכיר שביקרתי אצל מיניסטר ההשכלה המצרי, שהוא להלכה פטרון הוועידה, ולהפתעתי קיבלתי ממנו הזמנה להשתתף בוועידה זאת. לאו־דווקא אני אלא אנו. דיברתי אתו על שיטות הוראת ערבית, על הבעיה של שפת הספר ושפת הדיבור, שהיא חמורה מאוד בלשון הערבית, ואמרתי: זו תהיה אחת השאלות שתעמוד על הפרק בוועידה שלכם, ואנו מעוניינים מאוד בתוצאות הוועידה, מפני שגם אנו נוכל ליהנות מהן: “אנו מוכנים להזמין אתכם”. אמרתי שאנו נשמח לקבל הזמנה כמשקיפים, אבל זה יצריך הקלה במתן ויזה למצרים. אמר שזה עניין פוליטי. אני עצמי בטוח, כי בשעה שהעניין יגיע למעשה, ייתקל בווטו פוליטי כמו הרבה הבטחות אנגליות שניתנות בתום לב ונתקלות בווטו פוליטי³⁵.

ובכן, בחזרה לעניין הפדרציה: זו הדרך שנורי סעיד הולך בה, אבל הוא אוחז בעניין הפדרציה ואינו מושך ידו מעניין אחר – מארץ־ישראל [שבה תינתן ליהודים אוטונומיה במסגרת הפדרציה]. בדרך כלל, הגישה שלנו ושל הערבים לעניין הפדרציה הן שתי גישות הפוכות. אנו רואים את הפדרציה כאמצעי לפתרון שאלתנו. אנו חושבים שאם נציע לערבים פדרציה, אם נאמר שאנו מוכנים להיכנס לפדרציה, הם יוותרו בענייני ארץ־ישראל ודבר זה עשוי לשמש מנוף לשלום יהודי־ערבי בארץ־ישראל. אצל הערבים לא כך הדבר. הערבים רואים את הדבר כמטרה – ואני מדבר על הערבים האדוקים ברעיון זה, כי יש ערבים שתופסים את הדבר רק כעניין של הכרזה, של סיסמה, שפירושו כי ארצות ערב רוצות לחיות בשלום ביניהן ולהוות חטיבה אחת במדיניות העולמית, לאו־דווקא שתהיה זאת פדרציה ממש, שתחייב ויתור מצד כל ארץ על סמכות ותפקידים. אבל גם הערבים האדוקים ברעיון הפדרציה והתופסים אותו כמשמעו, רואים את הדבר כגולת הכותרת של תהליך ההתפתחות ולא כמנוף להביא התפתחות זו לעולם; וההתפתחות היא שחרורן של ארצות ערב, עצמאותה של כל ארץ וארץ, ואז ממה נפשך: אם תבוא פדרציה – מה טוב; ואם לא – כל ארץ יושבת חופשית תחת גפנה ותאנתה.

זאת היתה תשובה שקיבלתי מעוני עבד אל־האדי³⁶, כאשר הסביר איך הוא תופש את עניין הפדרציה, וזה היה עוד ב־1936, אחרי השלב הראשון של מאורעות הדמים. תשובה עוד יותר חריפה במובן זה קיבל ברנרד ג’וזף מג’מיל מרדם³⁷ רק לפני חדשיים, והוא אמר: “מה זאת אומרת? אתם שואלים אם אני רוצה בפדרציה? אני גם רוצה להיות האיש העשיר ביותר בכל העולם – אולי אהיה עשיר ואולי לא אהיה. יש מעצורים עצומים, מי יודע מתי הדבר יצא לפועל ואם זה יצא לפועל”. השאיפה הזאת קיימת. דברים אלה נאמרו בדמשק לפני חודשיים וחצי. ובכן, אם כך הדבר, הרי שצריך לדאוג לעצמאותה של כל ארץ. ובכן עיראק עצמאית. סוריה עצמאית להלכה, אותה שיחררנו³⁸ אומנם, מעניין לציין שעיראק עוד לא הכירה בממשלה הסורית שהוקמה על יסוד העצמאות. עיראק לא ממהרת להכיר בה. אומנם מצרים, ממשלת אבן־סעוד ותימן הכירו בסוריה כמדינה עצמאית, אבל לא טורקיה ועיראק, בעיקר מפני שמדינות ערביות אחרות רוצות לראות באיחוד סוריה והלבנון.

אבל בינתיים חלה נסיגה. כשם שחלה נסיגה לגבי עניין הפדרציה בכללה, כך חלה נסיגה לגבי איחודה של סוריה. בהתחלה, כשניגשו למשא־ומתן על ענייני סוריה, הניחו שנוסף לממשלה בדמשק או ביירות יהיה איזה משקוף על שתי המזוזות האלה, שיאחד אותן למשהו; יהיה איזה מוסד משותף שיאחד אותן לחטיבה אחת. מדבר זה הסתלקו. עוד לפני חודשים אחדים דיברו על ברית מכס בין סוריה וארץ־ישראל, אבל לאחר שהפקידות הארץ־ישראלית בילתה בסוריה חודשים אחדים, באו לידי מסקנה שאין לדבר על זה³⁹, בקהיר אנו שומעים, שמדברים בכל זאת על בירור אפשרות של יצירת איחוד כלכלי, אבל מהאנשים העוסקים בזה בירושלים למעשה, אנו שומעים שדבר זה ירד מהפרק, שאין הוא מעשי.

ובכן, סוריה להלכה עצמאית. עכשיו השאלה היא ארץ־ישראל. מעניין היה לראות, שאותו מאמר שנתפרסם באותו עיתון [מצרי] בשאלת הפדרציה, אומר שעד כמה שזה נוגע לאנגליה השאלה פתורה והשאר מוטל על הערבים, והוא מונה בשם את הארצות הערביות: סוריה היא כך, עיראק היא כך, ואת ארץ־ישראל אין הוא מזכיר. נדמה היה שכאן יש ויתור על ארץ־ישראל – אם לא ויתור, אז הודיה כאילו בארץ־ישראל קיים משטר מיוחד במינו. אבל לפי כמה וכמה סימנים אחרים התברר, שיש לקרוא בין השיטין, והקריאה הנכונה של המאמר הזה היא כך: ככל שמדובר בארץ־ישראל, קיים רק דבר אחד: הגשמת “הספר הלבן” [של 1939] – ותו לא. אם מוגשם “הספר הלבן” במילואו – הערבים אדוני הארץ, ואז בהם ולא באנגלים תלוי הדבר אם ייכנסו בפדרציה או לא. מכיוון שהעניינים מסובכים עם היהודים, מוטב לא לדבר על זה ולשתוק בנקודה זו, אבל כך הדבר למעשה. וזה לא רק לגבי העיתונות, אלא לגבי הקו של הפעולה המדינית של נורי סעיד ושל ערבים ידועים בארץ. הדרישה היא להשיג – אם רק אפשרי – תוספת ל"ספר הלבן".

נורי סעיד מנהל תעמולה גם כלפי האנגלים וגם כלפי הערבים בארץ־ישראל. לערבים הוא אומר: קבלו את “הספר הלבן” כמו שהוא. עמדתו לגבי “הספר הלבן” היא כמו שהיתה עמדת ההנהלה הציונית לגבי “עלייה לפי יכולת הקליטה” כנגד אלה שדרשו קו של הכרזה על עלייה חופשית. אז, ההנהלה הציונית היתה אומרת: “למה לכם הכרזה? אם [האנגלים] רק יקיימו את זה, זו [תהיה] עלייה בלתי מוגבלת, זה [רק] ידרוש יותר זמן”. כך גם אומר נורי סעיד: “תקראו יותר טוב את “הספר הלבן”, הוא מבטיח למעשה מה שאתם רוצים – העיקר התוכן ולא הצורה, ואת התוכן הוא מבטיח”. ובו בזמן הוא אומר לאנגלים: “תנו משהו נוסף, הלא אתם לא יכולים להעמיד את הערבים במצב של טפשים – למה קודם לא רצו לקבל ועכשיו כן ירצו לקבל?” ברור, שהלחץ מכוון להגשמת “הספר הלבן” בחלק המדבר על שלטון של רוב ערבי. זהו הקו. לכן לאו־דווקא פדרציה עכשיו, אבל חזית מדינית אחידה ויצירת כלים לחזית אחידה: היום ועידה תרבותית, אולי מחר יצירת קשר כלכלי. היה זמן, שדובר בחוגים אלה על יצירת “סוכנות ערבית” כדי לייצג את כל המדינות. אולי הדבר הזה ירד מהפרק, ואולי דחו זאת מתוך חשבון שמתוך הוועידה התרבותית יצמח מוסד שיימלא את מקום המוסד הזה.

ובכן, מדובר בחזית פוליטית אחידה של הערבים כתפקיד בלתי אמצעי שעומד על הפרק, פתרון שאלת ארץ־ישראל מפני ש[לדעתם] זה עקב אכילס בכל העניין. אם ארץ־ישראל לא ערבית – ספק אם יהיה אפשר לאחד את כל הארצות הערביות לארץ אחת; אם ארץ־ישראל משמשת מקום עמדה לכוח אחר – כל הבניין מתערער. במצב זה, נדמה לי, כי לא רק שזה לא היה ציוני, אלא שזאת היתה פזיזות משונה מאוד, פזיזות מבישה, שאצלנו קמו אנשים והרימו על נס את עניין הפדרציה⁴⁰. הם דרשו לדחוף את העניין ודחפו בעצמם, פנו לממשלה: “למה אתם לא עומדים לעשות זאת?” פנו לסוכנות [היהודית] ולערבים. מפני שיש אצלנו אנשים המדברים כאילו מפלנטה אחרת. פונים מתוך גישה של שוויון לממשלה, ליהודים ולערבים, ורואים בזה איזו הצלה. הצלה למי? הצלה לשלום? – השאלה באיזה מחיר! הצלה לציונות? – השאלה היא מה זאת הצלה לציונות. ולכן יש סכנה גדולה מאוד, שאנו ניצור רושם כאילו גם אנו רואים בעניין הפדרציה איזה פטיש.

בעולם כולו הסיסמה הזאת, הסיסמה הפדרטיבית, מקובלת מאוד. יש בזה ריאקציה לשיטה של הקמת מדינות לאומיות קטנות ולפיצול וריסוק אימפריות גדולות כפי שהיה בסוף המלחמה הקודמת. אבל מה פירוש הדבר? הנה, קיבלנו ידיעות מעניינות מהשליח שלנו בטורקיה⁴¹, כי מדברים עכשיו ברצינות על פדרציה בלקנית שתאחד את יוגוסלביה ובולגריה, ויוון תהיה בברית עם הפדרציה הזאת. וידוע שמדברם על פדרציה של פולין עם צ’כיה ועל פדרציה של מדינות הדנובה. פדרציה, במהותה, זה מושג סטטי. זה לוקח ארצות קיימות עם אוכלוסים קיימים ומאחד אותן לחטיבה יותר גדולה. כפי שסרבי אחד, שדוגל ברעיון זה וסבור שבפדרציה זו סרביה תנגן על כינור ראשון, הסביר לי שהמצב בבלקן הוא כך: הגזעים השונים כל כך מעורבבים בתוכם עד שאי אפשר ליצור שם מדינות־גזעיות, ולכן צריך לקחת מסגרת יותר רחבה על מנת שכלל בני התערובת האלה, אם אפשר לקרוא להם כך, יהיו אזרחים שווים בכל מקום מגוריהם. גם זה, לפי דעתי, מושג סטטי, באשר זה לוקח את הרכב האוכלוסייה של הארצות האלה כמו שהוא, אינו בא לשנות אותו.

האם זוהי השאלה אצלנו – ליצור חטיבה כזאת שיהודי ארץ־ישראל ויהודי דמשק וחלב, או אפילו יהודי קהיר, ירגישו את עצמם שווי זכויות בכל השטח הזה? הפדרציה עצמה אינה כוללת בתוכה שום סוד דינמי שיכול להבטיח את הצלתנו־אנו, את עניין העלייה, את עניין הפיכת ארץ־ישראל לארץ יהודית ברובה. מפני שרוב יהודי לא דרוש בתור פטיש – מפני שאם לא תהיה ארץ־ישראל עם רוב יהודי, זאת אומרת שהיא לא תקלוט יהודים ואז היהודים יישארו מועטים. זה לא כלול במושג פדרציה, זה עלול לא להיות מובטח על־ידי פדרציה. כשם שיש אנשים החושבים שעניין הפדרציה יכול להקל על זה, כך צריכים להיות אנשים שיחשבו שעניין הפדרציה יכול להכביד על זה. יש טוטלטריות בעולם, והיא היתה נהוגה במזרח. כאן שחטו תמיד אנשים. פה דיכאו תמיד אנשים. לא סבלו איש את רעהו. וזו תמיד שאלה אם בהרחבת המסגרת, אם בהגברת הפוטנציה, יושגו יתר סבלנות ויתר נוחות ביחסים בין העמים. זה ספק רב. ייתכן מאוד, שדווקא הרחבת המסגרת ויצירת גוש יותר גדול רק יגבירו את הכיוון הטבוע, כנראה, במהלך העניינים כאן. פדרציה תתן לכיוון זה היקף יותר רחב, תנופה יותר גדולה.

אינני אומר את הדברים כדי להציג, מצד שני, את הפדרציה כמפלצת, שעצם הקשר שיהיה בין ארץ־ישראל והארצות השכנות מוכרח להביא כליה. אבל אין שום מקום, לדעתי, שלמפרע ניתפס לעניין הפדרציה, ויש כאן מקום רב לחששות ולזהירות רבה. הדבר העומד על הפרק הוא לא פדרציה אלא מה יהיה גורל ארץ־ישראל.

פדרציה או לא פדרציה – אם יתברר שגורל ארץ־ישראל עשוי להיות מובטח יותר לנו אם נסכים לקשר בין ארץ־ישראל והארצות השכנות, אני אהיה בין אלה שיסכימו; אני אהיה בעד שנאמר למפרע שאנו כלל לא בעד פדרציה, אלא אם דבר זה נותן לנו אחיזה בתפקיד שיהיה מיועד לארץ־ישראל אם היא תהיה חטיבה יהודית בתוך הפדרציה.

על כל פנים, אין מקום ליוזמה שלנו בעניין זה. כל האומר פדרציה, אומר זאת מפני שזה דרוש לו. גם נורי סעיד, באומרו פדרציה, אומר זאת לא כערבי היושב על ענן הנישא על פני ארצות ערביות, אלא מפני שעיראק שואפת להתפשטות. יש אימפריאליזם עיראקי. עיראק לא מסתפקת במפרץ פרס אלא רוצה את הים התיכון. היא רוצה להיות הגשר בין מפרץ פרס והים התיכון, ויש לה אולי זכות לכך. עיראק ארץ עם שטחי קרקע, עם אוצרות טבעיים, והיא יכולה לשאוב כוחות מהמדבר ליישב אותם בערבותיה, ולהפרות ארצות אלו במי הפרת והחידקל ובעזרת הכסף שתקבל בעד הנפט מן האנגלים. ובתור ארץ עם פוטנציה כזאת היא שואפת לכך ומחפה על כוונת האימפריאליסטיות במסווה פדרציה.

אני מבין למה זה דרוש לעיראק, למה זה דרוש לאמיר עבדאללה. עבדאללה רוצה לשבת על כס המלוכה בדמשק. עבדאללה לא הכיר במדינה הסורית [אחרי מל"ע־1] וברור מדוע. הוא בעד פדרציה אם תהיה זאת ולא אחרת. ספק רב, אם נורי סעיד יהיה בעד פדרציה של ארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה בלי עיראק, מפני שזה יוצר גוש נגד עיראק.

אם אנו בעד פדרציה, אז זה מפני שזה דרוש לנו. הדבר כשלעצמו, בתור סיסמה ערטילאית, אינו חשוב. אין אני רוצה לשלול סברה זו למפרע, אלא צריך לבדוק אותה למעשה. יכול להיות, שאם הערבים ירגישו שאינם יכולים לקבל את ארץ־ישראל, שיש התנגדות של העם היהודי, שיש פְּסק אחר במדיניות העולמית, אז יגידו: לפחות נשיג איתה קשר ולא נפקיר את הערבים היושבים בה. בינתיים, חובתי להודיע לוועד הפועל, שהעניינים אינם מתפתחים בכיוון של יתר סבלנות כלפינו, עלינו לציין עליית קרנם של הקיצוניים במחנה הערבי בתקופה האחרונה, בעצם הימים האלה. עלינו לציין את העזרה של אנגליה לעליית קרנם של הקיצונים האלה. עלינו לציין מרירות ואכזבה עמוקה מאוד בקרב רבים מהנקראים “מתונים” בקרב הערבים בארץ־ישראל.

אם, למשל, מתפרסם בכל העולם, ברדיו הגרמני והאיטלקי, שהמופתי נמצא בברלין⁴² – בעיני ראיתי והראיתי לכמה חברים בגיליון של “ברלינר אילוּסְטְרִירְטֶה” תמונה של המופתי תחת השער הברנדרבורגי, עומד שם כאשר היטלר נואם בפעם האחרונה ברייכסטג, והקריין, מתאר תחילה את הנוכחים, אומר כדי להוסיף צבע שהנה, בשורה הראשונה, יושב “זַיְנֶה אֶמינַנְץ” [הוד מעלתו] המופתי הגדול מירושלים – אם ואחרי כל אלה מופצת על־ידי חוגי האינטליג’נס הבריטי סברה שזה שקר, כל זה אחיזת עיניים, שהתצלום הזה הוא דבר מלאכותי, מוֹנְטַז', ועניין הרדיו זה אחת הבדותות שרדיו גרמניה מומחה להן, ולמעשה המופתי מסתתר באיזה מקום בסוריה, אז אני רשאי לראות בזה לאו־דווקא עמידה [של הבריטים] של המשטר, או לא רק, ועל כל פנים אזהרה כי האויב עודנו במחנה, שעדיין האיש המסוכן הזה יושב בתוכנו, אלא אולי גם פתיחת פתח למופתי להתפייס עם האנגלים.

כי מה היתה בשבילנו המשמעות המדינית המכרעת של צעד זה של בריחת המופתי לדוגמא? כששמעתי את הודעת הרדיו האיטלקי: “המופתי נצא אצלנו”, אמרתי: כל ערבי מוכרח לומר, כי הודעה זו שווה לסוכנות היהודית מאה אלף פונט. משקלה בשביל היהודים זהב. מפני שסוף סוף נתברר פעם מיהו המופתי. הוא השליך את המסווה מעל פניו, הוא נכנס אל האויב. אני רואה בשמועה אולי נטייה מצד מישהו לא לחסל את המופתי. אבל יש גם עובדות. אם המופתי לא נתפס, נתפסו רבים מאנשיו באיראן – אלה שלא ברחו לאנקרה. הם הושמו במחנה הסגר על גבול איראן ועיראק. בתוכם, לפי הידיעות שהגיעונו, גם ג’מאל חוסייני⁴³. החלו לשחרר אותם ושיחררו כמה אנשים חשובים, החזירו אותם לארץ־ישראל ושילחו אותם פה לחופשי. נקל לשער את הרושם שהדבר הזה עושה על המתונים. כאשר פח’רי נשאשיבי⁴⁴ נהרג – אינני מקיים פה את המנהג שצריך לדבר בשבחם של המתים, אך בכל זאת הוא הראה אומץ לב, הלך לאותו מחנה [של המתונים] ושילם בחייו – לא רק שלא היו אנגלים בהלוויה אלא ניתנה פקודה לעיתונים לא להזכיר גם את אלה מהמעטים שהיו, שלא לדבר על עצם הריגתו של פח’רי. אי־השמירה עליו וההתנהגות לאחר הריגתו.

לעומת זאת, מתנה שכזו [לקיצונים] – אנשי מופתי מובהקים החלו להופיע בחוצות קריה בירושלים וביפו, מתהלכים וחוגגים את ניצחונם: הם “בסדר” עם האנגלים, אחרי הכל. נקל לשער איזה יאוש זה נטע בלב אלה הקרואים “מתונים”, ו"מתונים" הם אלה שבשיחה אתנו אומרים “כן” ל"ספר הלבן". עמדת אנשי המופתי היא: מי אתם בכלל, [האנגלים,] שהוצאתם את “הספר הלבן”? ואילו המתונים אומרים: “הספר הלבן” הוא ספר יפה מאוד, אנו מקבלים אותו!

אבל יש עוד דברים. אנו שמענו בימים האחרונים, שנורי סעיד משדל עכשיו את האנגלים: ערבים אלה, שאתם חושבים אתם לקיצונים ולפרו־נאצים, אינם כל כך נוראים. הם מוכנים לחזור בתשובה. הוא משתדל לפתוח להם שערי תשובה, ויש לנו ידיעה – עוד לא בדקנו אותה אבל אין לנו כל יסוד לפקפק בה – שאפילו איש כמו שַכֶּיב ארסלאן⁴⁵ איש פרו־נאצי מובהק, ניתנה לו רשות לבוא לבגדאד לשיחה עם נורי, מתוך שניצחונות האנגלים בלוב, או מפלות הגרמנים ברוסיה [חורף 1941], עירערו את הרוב הנאצי בתוך הציבור הערבי בארצות השכנות. עד לפני חודש־חודשים אתה היית שומע מאנגלים מתונים שונים הלכה פסוקה: רוב הערבים נאצים. אחד היה אומר 70%, אחר היה אומר 90% – בזה היתה המחלוקת. עכשיו, כנראה, באה התערערות בתחום זה, יש ערבים שמתחילים להבין כי יתכן שאנגליה תנצח, בכל זאת, וגרמניה, למרות כל כוחה ולמרות הארגון המצוין שלה, תיפול במלחמה.

אינני יודע מה יהיה במשך החודשים הקרובים. בצבא – לאו־דווקא בפיסגה אלא בין אנשי צבא סתם – רווחת מאוד ההנחה שעכשיו היטלר יעלה על טורקיה והמזרח התיכון. הוא לא יוכל לתקן את המצב ברוסיה, על כל פנים לא בשנה הבאה. זה דורש מאמצים כבירים שצבאו לא מסוגל להם. הוא ישתדל, איכשהו, לנצל את המצב ולתת פיצוי לעם הגרמני בעד המפלה. בעצם צריך היה לעשות זאת קודם, אבל חשב שיכבוש את רוסיה תחילה, את הטרף הגדול. אם ייראו סימנים לכך, ייתכן ששוב תבוא התעוררות במצב הרוחות [של הערבים] ושוב פעם תעלה קרנו של הנאציזם. לעת עתה המצב כך: כמו שהיו ערבים פרו־בריטים, שדאגו לא לקלקל את הקשרים בינם לבין הגרמנים – לא על־ידי משא־ומתן אלא על־ידי התנהגותם – שיכלו לומר: לא התחייבנו על הזדהות גמורה עם האנגלים, מפני שבמצבנו המסוים היינו צריכים להיות איתם ביחסים, אבל תמיד שמרנו פתח פתוח איתם, כך אני חושב שהערבים הפרו־נאצים מחפשים להם אפשרות של ביטוח־נגד אצל האנגלים. נורי סעיד מבין, כנראה, שלא מהמתונים ייבנה. נורי סעיד, שבמהותו הוא קרייריסט לאומי גדול – אינני פוסל אותו בקרייריזם – הוא אגוצנטרי ורוצה להיות האיש שיבנה את הדברים הגדולים, הוא היה מוכן – זו אכן בוחן של קרייריסט – לא לזלזל בברית עם עבדאללה ועם הנשאשיבים בארץ־ישראל, אבל הוא מבין, כנראה, שלא מהם ייבנה. כל זמן שהיתה חזית בינו ובין הקיצוניים הוא לא יכול לעבור את הקו, אבל עכשיו, כשהחזית הזאת איננה, הוא משתדל למשוך אותם לצד האנגלים. הוא מגביר את הקיצוניות ולא את המתינות במחנה הערבי. זה מביא אותי לומר, שהקיצוניות במחנה הערבי מתגברת⁴⁶.

אנו מדברים הרבה על משא־ומתן עם ערבים. אני מחייב – יותר מכל אחר – קשר עם הערבים. קשר עם ערבים, לפי דעתי, תפקידו העיקרי צריך להיות הבלטת כוחנו, לא שיכנוע בזה שפנינו לשלום. בזה קשה לשכנע. בזה שאנו לא מוותרים על עלייה הם רואים אי־רצון לשלום. בשבילם סימן לנאמנות, לכנות, זה ויתור על העלייה, זו ההודאה [שלנו] שאנו נסתדר עם עלייה קטנה – בלי זה כל דיבור על שלום הוא מן השפה ולחוץ. הייתי מסכים לשכנע אותם שאנו לא טורפי ערבים בארץ זו. שלא זאת מטרתנו בארץ זו – אילו אפשר היה הדבר. לכן, המטרה המדינית של קשר עם הערבים צריכה להיות הבלטת כוחנו, צריכה להיות נטיעת הכרה בליבם, שהכרתנו כי אנו לא נזוז מהעניין הזה – לא רק מארץ־ישראל, אלא לא נזוז מהבאת המוני יהודים לארץ־ישראל – מאוד איתנה, ויש להם אגוז שלא יוכלו לפצח אותו בשום פנים. זאת צריכה להיות המטרה העיקרית של קשר עם הערבים בעניינים אלה, כדי לערער עד כמה שאפשר את הבטיחות שלהם שהם אדוני המצב, שהם יכולים לעשות הכל, ואם אנגליה נכנעת – נגמר העניין. כשם שהיתה תקופה שהערבים היו טוענים לנו: “אתם חושבים, שאם אתם מסתדרים עם האנגלים פתרתם את השאלה? אנו פה!” – עכשיו אנו צריכים לתפוס עמדה זו: “אתם תסתדרו עם האנגלים? העניין הזה בחיינו, בנפשנו – אנו פה!”

האם אני רואה כיום סיכויים, שמתוך קשרים אלה יתפתח משא־ומתן רציני בינינו ובין הערבים על הסכם שיהיה בנוי על עלייה, על עלייה ממשית? חובתי להגיד: אינני רואה סיכויים! יכול להיות, שיכולת ההסתכלות ולימוד המצב שלי ושל חברי מוגבלת, אבל זה הסיכום: אינני רואה סיכויים.

קיבלנו טלגרמה מאמריקה, שב"ניו־יורק טיימס" נתפרסמה ידיעה מארץ־ישראל, שיש קבוצה ערבית המוכנה למשא־ומתן לסכם על יסוד של פַּריטֶט [שוויון] משולש, זאת אומרת פריטט בשלטון, באוכלוסין ובקרקע. ובכן, הדבר הזה נבדק. הדבר הזה אינו נכון. כשאומרים “קבוצה ערבית” אין הכוונה לסתם שלושה ערבים, אפילו הם ערבים משכילים וכל אחד מהם ערבי הגון. כשאומרים “קבוצה ערבית” ב"ניו־יורק טיימס", זאת אומרת שקיימת איזו חטיבה מדינית, שקיים איזה גורם של כוח, אבל למעשה מדובר במשכילים אחדים, שאולי יש להם כוונות טובות. הם סטודנטים. הם מדברים על פעולות תרבותיות, אבל הם לא קבוצה ערבית במובן המדיני. כאשר סודר שאנשים אלה ייחקרו – סודרה שיחה על כוס תה, שהשתתפו בה יותר מאיש אחד, השתתפו בה אנשים אחדים שכל ליבם לשלום, שיודעים לשוחח עם איש ערבי באופן תרבותי, אבל יודעים להבחין לא רק מה שאתה אומר, אלא מה שהאיש־שכנגד אומר, לדעת בדיוק מה הוא אומר – נתברר שזה עורבא פרח. הם אמרו: “בכלל, אין לדבר עכשיו על סידור פוליטי להבא. מי יודע מה יהיה לאחר המלחמה? אבל מה שעכשיו צריכים לעשות זה התחלה של הסכם על דמוקרטיה בארץ־ישראל”. מה זאת אומרת דמוקרטיה בארץ־ישראל אנו יודעים. “ואם היהודים יסכימו לזה, אם הם יוכיחו שהם דמוקרטים – שהם לא חורשים רעה על הערבים – אז יתחילו לחיות יחד, ואז אם יהיו מוסדות, אולי המוסדות האלה יסכימו שתהיה עלייה. לא שאנו למפרע נגד עלייה. המוסדות יחליטו על עלייה ועל עוד דברים טובים”?

אני רואה גם צורך להדגיש נקודה ידועה, שאם היא תצא מהחדר הזה ותצא לחוגים ידועים, היא תפורש בלי ספק כנקיטת עמדה נגד הסכם עם ערבים. אינני יכול להירתע מסילוף כזה, ואומר מה שאני רוצה להגיד בנקודה זו.

עלינו להישמר מלעשות את הרושם, כאילו אנו בעצמנו מניחים שכל השאלה נעוצה כאן בארץ, שהשאלה היא בינינו ובין הערבים. אבל שאלה זו איננה בין הערבים לא רק משום שהשאלה איננה בין היהודים היושבים בארץ־ישראל והערבים היושבים בארץ־ישראל. השאלה גם איננה בין העם הערבי בעולם כולו ובין העם היהודי. השאלה היא בין העם היהודי והעולם כולו. כמובן, השאלה היא גם בינינו לבין הערבים, והערבים יש להם מה להגיד, ואנו מעוניינים שהם יגידו דבר לא כל כך נורא – דבר טוב, אם אפשר – אבל זאת לא שאלה בינינו ובין הערבים, לא להלכה וגם לא למעשה. מי שרוצה באמת שלום בין היהודים והערבים – ואני מאמין שכולנו רוצים בזה – אינו יכול להתעלם מההשפעה המכרעת, הניצָחָת, שתהיה לעמדתו של העולם על עמדת הערבים.

אני מסרתי פה דוּח סטנוגרפי משיחתי עם ליטלטון [בדצמבר 1941]. הוא, בעצם, ניסה להפנות אותנו אל הערבים: “אתם הלא קונים, והערבים מוכרים – תסתדרו עם המוכרים, אחר־כך נבוא לנוטריון והוא יאשר את המכירה שנתקיימה”. אמרתי לו: “אם אתה נוקט עמדה כזאת – המוכר אף פעם לא ימכור”. אני אמרתי: " ‘הספר הלבן’ הרג אפשרות של שלום יהודי־ערבי, מפני שהערבים ראו שהם משיגים מהאנגלים על־ידי אָלָמוּת ואיומים הרבה יותר מאשר הם יכולים להשיג על־ידי פשרה עם היהודים". על זה הוא אמר: “אני מודה בתוקפה של טענה זו”.

השאלה העיקרית בשבילנו עכשיו – השאלה העיקרית בשביל המדיניות הציונית – היא מה יאמר העולם, וזאת אומרת העולם הבא לידי בטוי לא רק במאמרים בעיתונות, אלא בא לידי בטוי בהחלטות של שליטים. אני התראיתי עם מיסטר בוּליט שלוש פעמים – פעם בקהיר ופעמיים בירושלים. השיחה השלישית היתה שיחה ממושכת למדי וארכה כשעתיים. מצאתי לפני ציוני מובהק וותיק. צריך הייתי מאוד להישמר מפני כל מיני “דלתות פתוחות” באותה שיחה, מפני שהדלתות היו יותר מדי פתוחות והכל היה קל ומוצדק למפרע. בציונות הוא רואה את עצמו כתלמידו של אהרן אהרונסון⁴⁷. ואהרן אהרונסון אמר [לבוליט] בוורסאי: “מה שדרוש לנו זה לא בית לאומי או מנדט, אלא שיתנו לנו את ארץ־ישראל ואנו נזרוק את הערבים”. כך אמר אהרונסון. אחר־כך אמר, ש"אהרונסון לא חשב לזרוק אותם בכוח, אלא שיקנה אדמה בעיראק ויושיב עליה את הערבים, אבל הם יהיו מוכרחים ללכת והוא יכין להם מקום טוב". ובנוגע לטריטוריה [ליישוב פליטים יהודים מחוץ לא"י] – אין מה לדבר אתו [עם בוליט]. הוא אמר: “מה אתה מספר לי? עבדתי עם האיש של אוויאן⁴⁸. בדקנו ארץ אחרי ארץ”.

כשניסיתי להוכיח לו [לבוליט] את הסברה שלנו על הטריטוריאליזם⁴⁹ – איפה בעולם יהיה מצוי קשר [נפשי בין יהודים וטריטוריה כלשהי]? איפה יש בארץ [באזור זה] בלי ערבים? אמר: “אל תדבר, אין בכלל ארץ”. הוא כמובן קיבל: “ארץ־ישראל לכם!” הוא היה רוצה גם את עבר הירדן. הוא היה רוצה אפילו יותר מזה. אמר: “אהרונסון דיבר על איזה חבל”. אמרתי: “זה החורן”. הוא, בוליט, מוכן לתת [לנו] את החורן… אתם יודעים את הבדיחה של וייצמן: הוא ואבלסון⁵⁰ הולכים בז’נווה, ואבלסון אומר לו: “אתה רואה את בניין התיאטרון הזה? אני מוכן לתת לך אותו במתנה. לפי שעה זה עומד פה ושמור לך…” אמרתי לו: “להשכלתך נחוץ לדעת, שהליטאני זה [מעבר ל] גבול ארץ־ישראל”, ואז כמובן שהוא נותן לך גם את זה. אבל כשאני אומר לו: “מה תאמר ממשלת ארה”ב על העניין הזה של ארץ־ישראל, שהרי בה יהיה תלוי הדבר, כי עליה רובצת האחריות ההיסטורית?" אז הוא אמר: “מה שנוגע לאמריקה אתה לא צריך לדאוג. באמריקה יש שישה מיליונים יהודים” תיקנתי לו: ‘חמישה מיליון’ – ובמצב זה אין מה לדאוג". אמרתי לו: “אני מצטער מאוד. אינני יכול לסמוך על חמישה מיליון היהודים באמריקה. הייתי רוצה לסמוך על נשיא ארה”ב, ולי ידוע שיש לו ספקות בעניין זה".

כשנפגשתי עם בוליט לראשונה בארץ, אמר: “נפלא מה שראיתי” – הוא עבר את הארץ באווירון. אמרתי: “זה לא בריא לראות את הארץ מהאווירון, זה מקטין אותה”. אמר: “להיפך, כשאתה רואה את הארץ בבת־אחת, אז אתה רואה מה אפשר לעשות בה”. אמר לי: “סוף־סוף, כל ההתפתחות האגדית של קליפורניה נעשתה במשך דור אחד. ואתה יודע שבקליפורניה הביאו מים ממרחק של 600 מיל? ולכן, כאשר אתה רואה את החוף הזה – הוא חושב גם סוריה – אתה רואה איזה דברים עצומים אפשר לעשות פה”. הוא התלהב מכל מה שראה, מהפריחה – עבר באוטו את השרון, בלב היישוב היהודי – והבין שכל זה טרי וחדש. הוא התלהב מהשממה – מה אפשר לעשות כשיש עוד שממה. אמר: “הלא אפשר כאן לעשות גדולות!” אבל אני דרשתי ממנו מה יאמר מיסטר רוזוולט כשהוא יצטרך להחליט – על זה לא קיבלתי תשובה. כשאמרתי לו: “קודם כל צריך לשכנע את רוזוולט כמו שאתה משוכנע, מפני שספק מנקר בליבו של רוזוולט אם כל העניין כדאי – אם זה עניין של 200,000 יהודים, אולי כל העניין לא כדאי?”

אני יודע, שאחד מידידינו דיבר עם רוזוולט והוא אמר: “אינני מבין, מדוע היהודים – עם חכם ונבון כזה – צריכים להתקשר עם ארץ שממה, הלא יש קליפורניה…” ואז בוליט אמר לי: “איך עושים זאת [לשכנע את המימשל האמריקני]?” דיברתי אתו על הדרכים. בעיקר הדגשתי את אחריות של אמריקה. הוא אמר לי: "אספר לך מה שקרה בעניין זה. כאשר ווּדרוֹ ווילסון⁵¹ המנוח נסע לוועידת השלום הוא היה בטוח, כמו שכולנו היינו בטוחים, שארץ־ישראל [תינתן] ליהודים ובזה נפתרה השאלה. כאשר הוא בא לפריס נתברר לו, שיש חוזה סייקס־פיקו⁵², ויש חליפת מכתבים של מקמהון־חוסיין⁵³, וכל העניין במצב של ערבוביה גדולה. משראינו כך אמרנו: ילכו לעזאזל האנגלים, יטיחו את ראשם בכותל – ומשכנו את ידינו מכל העניין. וזה היה היחס שהיה בעוכרי עמדת אמריקה בשאלת ארץ־ישראל בכל התקופה הזאת.

בשאלת ארצות [לקליטת יהודים] אני רוצה להזכיר מה ששמעתי מקזלט. הוא היה עם משלחת של חברי פרלמנט אנגלים אצל לורד מוין. זה היה לפני כחודש וחצי, לפני שיצא לרוסיה. הם דיברו על העניין שלנו. מוין עורר את שאלת מדגסקר⁵⁴, וקזלט אמר לו: "היה זמן שגם אני נתפסתי לרעיונות אלה מתוך חרדה שלי לצרת ישראל. כאשר ראינו שיהודי גרמניה עומדים כולם להישמד, ואי־אפשר לחכות עד שיהיה בארץ־ישראל מקום, התעניינתי במדגסקר. הלכתי לקֵי־דוֹרְסֵי [כינוי משרד החוץ הצרפתי] בפריס ודיברתי על מדגסקר, ואמר לי המיניסטר הצרפתי: "אין מה לדבר על זה. זה עורבא פרח. תוריד זאת מסדר היום' “. ואז קזלט אמר למוין: “אתם פעם דיברתם על בריטיז גויאנה” – ומוין הרים את שתי ידיו ואמר:It is hopless!” ". יש לו נגיעה מיוחדת בבריטיש גוויאנה. היתה שם איזו ועידה לענייני עבודה והוא היה חבר לה, ובינתיים ראה את הארץ ולמד את העניינים שם. הוא הרים את ידיו ואמר: “It is hopless!”.

אני חוזר לנקודה: העיקר בשביל הערבים הוא מה תאמר אנגליה ומה תאמר אמריקה, ולזה צריכה להיות מכוונת פעולתנו העיקרית. נכון, יש עוד כוחות, יש עוד כוח אחד גדול – רוסיה. אני רוצה למסור דוח על הפעולה בשטח זה. ובכן, אנו דיברנו עם אוּמנסקי⁵⁵ בוושינגטון, הוא עכשיו איננו [שם]. אתם יודעים, שליטווינוב⁵⁶ לא היה בארץ למרות כל השמועות – מפני שהיו כבר אנשים שנשבעו שראו אותו פה קונה נעליים – הוא לא היה בארץ־ישראל מפני שמצרים לא רצתה לתת לו ויזה. האנגלים אמרו: הוא ילון רק לילה אחד בבית השגריר וזוהי טריטוריה בריטית וכו', ולבסוף המצרים נעתרו: הוא ישהה במצרים רק שעות אחדות ורק בעילום שם, זאת אומרת שלא יתפרסם שהוא היה. על זה אמרו האנגלים: איננו יכולים להעמיד בעל־ברית שלנו במצב כזה – וויתרו על העניין וסידרו שהוא יטוס למזרח במקום למערב. דיברו עם מאיסקי⁵⁷ כמה פעמים. דיברנו עם וינוגרדוב⁵⁸. חבר אחד שלנו מכאן, אליהו אפשטיין, היה באנקרה ודיבר עם וינוגרדוב. מה היו הדרישות שהצגנו? אנו אמרנו: שחררו את הציונים. תנו לפליטים [היהודים] לצאת. תנו לצאת לקרובים של תושבי ארץ־ישראל אם הם רוצים לצאת. אלה היו, על פי רוב, אנשים לא צעירים. אמרנו: הממשלה עכשיו נתנה לנו מאה רשיונות לחלק לפליטי פולין שברוסיה. תנו לנו לשלוח איש לטפל בחלוקת הרשיונות האלה.

ובכן, אנו לא קיבלנו תשובה ממשלת ברית־המועצות כמו שההסתדרות, שפנתה וביקשה אפשרות לשלוח משלחת רפואית [לבריה"מ], גם נזדרזה וערכה מגבית למטרה זו, גם היא – עד כמה שידוע לי – לא קיבלה תשובה⁵⁹. נענינו רק על נקודה אחת – בעניין משלוח איש – בשלילה. ואני רוצה להסביר מדוע נענינו רק על זה ולא על דברים אחרים. יש רק הסבר אחד, מפני שבעניין זה פנינו לא רק אנו, אלא ממשלת הוד מלכותו פנתה, ואת התשובה קיבלנו לא ישר אלא באמצעות ממשלת הוד מלכותו. לממשלת הוד מלכותו חייבים תשובה. לנו־עצמנו כנראה לא חייבים תשובה.

כאשר פנינו בדבר משלוח איש [לבריה"מ] לחלק רשיונות, חברינו בלונדון חשבו אותנו למינימליסטים. הם חשבו להעמיד דרישה להקמת משרד ארץ־ישראלי שם. הזהרנו אותם: אל תלכו בגדולות, אתם באים לתוך מצודה כזו, ואתם רוצים לסדר משרד ארץ־ישראלי? אתם יודעים מה אתם סחים? נבקש לשלוח איש לטפל ולחלק רשיונות ונראה מה יצא מזה. פנינו קודם כל למאיסקי. הוא העביר זאת למוסקווה. ואיני יודע באיזה אופן עלה על דעתי, שצריך להעביר זאת גם דרך הממשלה הבריטית ולא רק ישר, ופנינו פה לממשלת ארץ־ישראל וזה הועבר למשרד המושבות, והאנשים שלנו עמדו על המשמר שזה יעבור דרך משרד החוץ. עכשיו קיבלנו תשובה ממשרד המושבות על זה שרוסיה סירבה.

קפלן⁶⁰ מזכיר, שבאמריקה פנו וביקשו אפשרות של משלחת [לבריה"מ] עם בגדים לעזרה, וגם על לא נתקבלה תשובה. את התשובה השלילית על משלוח איש לרוסיה קיבלנו ב־6 לדצמבר [1941]. כשבוע אחרי זה באנקרה – שם לא ידעו על כך – נתקיימה שיחה של אפשטיין עם וינוגרדוב, וגם הפעם קיבלנו עזרה מהאנגלים לגבי הראיון אתו. השגרירות הבריטית באנקרה המליצה לפני וינוגרדוב על השליח שלנו, שלחה לו מכתב ובו המליצה יפה על עבודת הסוכנות בארץ־ישראל. קבלת הפנים לאפשטיין היתה אדיבה מאוד. אגב, מעניין שהציר באנקרה יודע רק רוסית וכל הקשרים שלו נעשים על־ידי מתורגמן, אבל ממילא השיחה עם אפשטיין היתה ברוסית. הוא גילה הן בורות מבהילה והן התעניינות רבה ביחס לארץ־ישראל ומה שאנו עושים פה. שליחנו לא נפגש בצירות זו עם שום יהודי. כדי לתת דוגמה לבורות, כששמע על הנעשה בארץ־ישראל שאל: “האומנם היהודים עובדים?” הוא חשב שזה רק ברוסיה. הוא גם שאל: “האומנם המשטרה מרשה לפועלים לשבות בארץ־ישראל?” הוא התעניין בעצם העניין, זה היה חדש בשבילו. הוא התעניין בקשר לשאלה הכלכלית. אמר שישלח איש לארץ־ישראל גם לברר וגם לראות. אפשטיין אמר לו – כפי שדובר בינינו – אומנם אנו בקשרים עם חבריך בוושינגטון ובלונדון, אבל אנו רואים אותך כקרוב לעניין, מפני שאתה הנציג הסובייטי הקרוב לנו. הוא אמר לאפשטיין, שיש לו 200 נתינים בארץ־ישראל והם קרובים לו והוא צריך לשלוח איש לראות מה שלומם, והוא שאל את אפשטיין האם הוא חושב שהממשלה הבריטית תרשה לסוכנות הידיעות [הסובייטית] טא"ס לשלוח איש לארץ־ישראל. הוא גם קשר אותו עם טא"ס. אפשטיין נתן לאיש טא"ס ראיון וסיפר לו על עשרת אלפים החיילים שלנו. לעצם העניין הוא אמר: נעביר את זה לקוויבישב. כאשר אפשטיין אמר לו, שיש חברים שלנו אסורים כציונים, הוא קטע אותו ואמר: “הם לא אסורים כציונים אלא כקונטר־רבולוציונרים”. יש שם פשע: קשר עם חו"ל.

בנוהג שבעולם, כאשר אתה בא לצירות כלשהי אתה נפגש עם המזכיר, אתה מזמין אותו לארוחת צהריים והוא נוהג בך בחביבות. דבר כזה לא קיים לגבי עובדי צירות סובייטית. אסור להם לאכול במסעדות בעיר, הם אוכלים רק בצירויות ידידותיות, אבל לקבל הזמנה מאיש פרטי אסור להם. אמרו לאפשטיין: “כך נהוג אצלנו ואל תזמין”. השגריר וינוגרדוב קיבל מאפשטיין את המישאלות ואמר שיעביר אותן לקוויבישב. אחר־כך הזמין את אפשטיין לאיזו ארוחה ולהצגת סרטים לאחר הארוחה. יש הצגות סרטים בתוך הצירויות השונות, מפני שטורקיה לא מרשה הצגת סרטי מלחמה מפני שהיא נייטרלית. הצירויות מקבלות הזמנות להצגות אלה, וגם אפשטיין הוזמן. אחר־כך נפגש אתו וינוגרדוב ואמר לו: “העניין שלך הועבר, אבל אל תחכה לתשובה קרובה”.

אינני יודע אם יזוז משהו יותר גדול מצד האנגלים בענייני עלייה כתוצאה משיחתנו עם מוין. אני יודע הרבה התחלות טובות שדועכות מייד. אם, למשל הנציב [העליון] נתקל באיזה קשיים, הדבר הולך ונדחה. אומנם, הגברת הייצור במזרח התיכון מושך את ליבו. כשהם מדברים על הגברת הייצור במזרח התיכון, הם רואים ארצות אלה כחטיבה אחת שצריכה לכלכל את עצמה, וצריכה עד כמה שאפשר לכלכל את הצבא ולקמץ להם באוניות. אם אומרים לך: “הקצבנו 200,000 לירה להגברת הייצור הכלכלי”, ואתה אומר, שאפשר לבלוע עוד 200,000, התשובה היא של איש מומחה: “השאלה אינה בשטח הכספי אלא בשטח הפיסי. מה דרוש לכם, מה תעשו בכסף הזה? תדרשו צינורות? זה אי־אפשר להביא. לעומת זה, מה תתנו? תתנו חיטה? זה הכרחי. תפוחי אדמה? אפשר לחיות בלי תפוחי אדמה. אם זה בשביל עופות – צריך להביא מספוא מחו”ל ומה זה יתן? בשר, עופות וביצים? באנגליה שחטו את כל העופות. לעומת זאת, אם זה דבר הכרחי וזה דבר שאינו תופס מקום באוניות – ניתן לכם כסף". זוהי דעת איש מומחה שיודע את המצב. אותו דבר חל על הגדלת הייצור על־ידי הבאת עולים. אומנם הדבר מושך את הלב, אבל נתקלים בקשיים ולכן נסתדר בלעדיו. אולי זה יפתח עוד פעם פתח [לעלייה מרוסיה]. אם הממשלה, על יסוד זה, תיתן “שדיול” יותר גדול, נשיג תחילה הסכמה להביא אנשים משם, ואז אולי הממשלה תדרוש שנמנה לך פקיד, והוא בוודאי יהיה פקיד יהודי. אולי בזה ייפתח איזה פתח. מאיסקי ו[שר החוץ] מולוטוב לא חשובים, יש רק איש אחד [סטלין], והשאלה היא איך להגיע לאיש הזה ומה נעשה בליבו. קזלט הוציא מתוך מה ששמע משיקורסקי, שליבו של איש זה לא טוב על היהודים. על כל פנים, לעת עתה יש חומה. צריך להכות על החומה הזאת. לעת עתה זה כותל שאין בו סדק. אינני רואה אותו.

אני רוצה לומר, שבדרך כלל אין אני רואה יסוד רב לתקווה מכניסת רוסיה לעניינים. אצלי מתעוררים חששות. קודם כל, מדוע היתה רוסיה נגדנו? מטעמים של פוליטיקה חיצונית ופנימית. הפוליטיקה החיצונית היתה: אנו היינו “מכשיר האימפריאליזם” והם היו “תומכי המזרח המתעורר”. נניח שבזה יבוא שינוי, אבל נשאר הדבר הפנימי, המתבטא באופן כל כך בולט בכך שפקיד של צירות סובייטית אסור לו לאכול במסעדה. הקשר עם חוץ לארץ הוא מונופולין של הממשלה. הממשלה הזאת אינה רוצה, וכנראה אינה יכולה, שבתחומי ארצה, בין נתיניה, תהיה אגודה או הסתדרות שבהסכמתה יהיה לה קשר עם איגודים דומים בחוץ לארץ. זאת לא תוכל לסבול וזה שם לאל את [פעילות] הציונות [שם]. עכשיו, נניח, אם יבוא סוף המלחמה וידונו על שאלת היהודים, ואם יאמרו: את יהודי פולין נשלח למדגסקר – זה לא נוגע ליהודי רוסיה ומוסקווה תוכל להסכים לכך. אם יאמרו: את יהודי גרמניה נשלח לאלסקה – גם לזה תוכל מוסקווה להסכים. אבל אם יאמרו: את כל היהודים האלה נשלח לארץ־ישראל – הדבר הזה מוכרח להיות לו הד ברוסיה. לא כולם שם כמו אותם יהודים⁶¹ שדובקין⁶² שוחח איתם, וגם מבין אלה אחד אמר: “אני הייתי ואני אשאר גא שאני אזרח של ברית־המועצות, אבל לא אשכח עד יום מותי מה שראיתי פה, מה שיכול לעשות העם היהודי”. זאת היתה ריאקציה של בחור יהודי, שכולו יציר חניך המשטר הסובייטי. יש עוד יהודים בעולם. לא עוקרים דבר כזה [כמו מודעוּת יהודית] והם יודעים במוסקווה מה זאת אומרת בשביל המצב הפנימי. אם יעלה לחולל מהפכה גם בנקודה זו – אדרבה ואדרבה. אינני רואה הצדקה לתקוות. אין לשכוח, שרוסיה היא גם מדינה מוסלמית גדולה (קריאת ביניים: אבל אינה מדינה ערבית!). גם אנגליה אינה מדינה ערבית! ואתה יודע מה עשתה המפלצת הזאת על 80 מיליון מוסלמים בהודו [בהשפעתה על המדיניות הבריטית במזרח התיכון]. ועכשיו יש אנגלים האומרים לי: “כתוצאה מהמלחמה הזאת אולי הודו תקבל עצמאות והגורם המוסלמי יחדל להפריע, וזה יהיה טוב לגביכם”. וגם ברית־המועצות היא מדינה מוסלמית גדולה – מלבד זה שהיהודים שלה הם בולשביקים והם רוקדים לפי חלילה בעניינים היהודים – המוסלמים הם בכל זאת מוסלמים ומתחשבים בהם, ולכן אינני רואה תקוות, אבל צריך לעשות מה שאפשר.

אני מעמיד את הדגש בפעולה המדינית כלפי אנגליה וכלפי אמריקה. קיבלנו בימים אלה ידיעה, שבן־גוריון העתיק מושבו לוושינגטון ומתכוון להישאר שם ולעשות שם את מרכז פעולתו⁶³. אני חושב שיש לברך על הדבר הזה, שבן־גוריון מתמסר לפעולה מדינית ועושה פעולה זו במקום [שיושבת] הממשלה ובמקום כל הצירויות האחרות. חשוב מאוד, לפי דעתי, לעמוד בקשר עם הפולנים והצ’כים⁶⁴, אלה שדורשים להוציא יהודים, שהם גם ידעו לאיזו ארץ אפשר להוציא אותם ולא ישגו בהבלים. היה רושם לקזלט, שגם שלושה המיליונים שאמר מוין וגם עניין מדגסקר זה פרי שיחה עם הציר הפולני. אנו יודעים שהפולנים השתעשעו בעניין מדגסקר.

ואשר לעניינים מעשיים, עניין העלייה ייתכן שיעלה מחדש גם כתוצאה מהסכם שיקורסקי עם מוסקווה, הגם שבוליט, המחזיק את עצמו למומחה בענייני רוסיה, הזהיר אותי מאוד מלסמוך על משהו שאומרים הרוסים. כשאמרתי לו בעניין עלייה, שעכשיו הלא יש הסכם עם שיקורסקי, אמר: “הסכם – זאת אומרת שאפשר להפר אותו. הסכם נשאר על גבי הנייר”. הוא גם אמר לי דבר שונה מאוד. הוא קיבל ידיעות על התגברות האנטישמיות ברוסיה. אני חקרתי אותו מאוד בזה. אמרתי: “אולי בגלל הפליטים?” הוא אמר: “זה בגלל הפקידות”. שאלתי: “זה בעם או בשלטון?” הוא אמר: “זה בעם”. אמרתי: “בעם היתה תמיד אנטישמיות”. אמר: “על כל פנים, יש התגברות של אנטישמיות”.

אני דיברתי עם בוליט בעניין [יהודי] רומניה, בעניין השחיטות. שאלתי אותו אולי אפשר לעשות משהו. הוא אמר: “אנו [האמריקנים] יכולים להזיק. אם אנו ננקוף אצבע אנו נזיק, אולי ‘הצלב האדום’ צריך לפעול שם ולא אנו. המקום שהוכל לעזור לכם – זה רוסיה”. אמרתי לתומי: “מה אפשר לעשות ברוסיה?” הוא אמר: “אתה יודע, הוציאו שם [ממזרח פולין] שני מיליון פולנים ובתוכם הרבה יהודים, לקחו אותם לרכבות, הוליכו אותם למרחקים, הוציאו אותם מן הקרונות בלי כל טיפול ודאגה על מנת שימותו, מפני שזו היתה הפוליטיקה שניהלו היטלר וסטלין – להשמיד את פולין. ועכשיו, אחרי ההסכם עם שיקורסקי, כשמוציאים אותם [מרוסיה דרך איראן], מתגלה שמצבם נורא”. ראיתי שיש לו טינה כלפי רוסיה וחשבתי שטינה זו מעבירה אותו על דעתו. קזלט העמיד את המספר מיליון וחצי במקום שני מיליון. הוא אמר שיש כיום מיליון וחצי פולנים במחנות הפליטים והוא ביקר במחנה סַרַטוֹב, ואמר שהמראה היה מחריד: “שער בנפשך, בעונה זו של השנה – הוא במשך בוקר אחד הקפיא את אפו פעמיים – ובמקום כזה כמו סרטוב 20,000 אלף גברים ונשים גרים באוהלים, לובשים בלויי סחבות, המצב מחריד”. אמרתי: “מה יהיה עכשיו?” אמר: “עכשיו יש צירות פולנית בקוויבישב ושיקורסקי דיבר עם הרוסים”. בעניין העלייה יכול להיות שעכשיו ייפתח פתח חדש.

לעניין “דריין”, אני אדרוש מאנשים אלה בשמכם שלא ישבתו, ואודיע לנציב שאחרי ששמע את דברי הם מחכים להכרעת לונדון ולא ישבתו.

אנו צריכים לעשות כל מה שאפשר להתיישבות. בוודאי. ידוע, שבזמן האחרון עלו סוף סוף שני גרעיני התיישבות למקומותיהם, עכשיו נגבה כבר אינה הנקודה הדרומית ביותר. יש שתי נקודות דרומה מנגבה⁶⁵ – האחת כמעט סמוכה לעזה. אומנם, גם נגבה לא היתה הנחלה הדרומית ביותר. נקודות אלה הן הוּג' [דורות]ועִרַק אל־מנשיה[גת], ויש עוד נקודה חדשה ב[עמק] בית שאן [אבוקה]. עד פסח לא תהיינה עליות חדשות, נקווה שאחרי פסח תהיינה. עלינו לעשות הכל בשביל זה.

לא אוכל למסור דוח על הגיוס מפני שהשעה מאוחרת. אני רוצה לומר מילה אחת: הגיוס מוכרח להימשך. יש לי תשובה ניצחת לאנגלים, שמרשים קצת לעצמם לזלזל בגיוס: לכם אין כל זכות לזלזל או לתבוע משהו. קזלט סיפר לי, שליטלטון אמר לו שהגיוס ירד לעשרה איש לחודש. אפילו אם זה רק פי עשרים ממה שאמר, יש הפרש: לפני חודש זה היה כשישים. על זה דיברתי עם מונקטון: “לכם אין זכות לטעון. מי שלא נותן תבן אל ידרוש לבנים. אתם מעמידים אותנו במצב כזה, שאנו צריכים לתבוע מכל איש: הֱיֵה איש מדינה [המקיימת גיוס חובה], ואנו הארץ היחידה שאין בה חובת צבא. אתם רוצים שאנו נעשה בהתנדבות – אתם עושים כל המעשים היפים כדי להפריע בעדנו”. ובכן – [המשך] גיוס, גם גיוס נשים במידה המתאימה לתפקידים.

יש לומר, שאם כי הסוכנות היהודית אינה ממשלה, בכל זאת הנוהג במיפקדה בקהיר הוא שמקבלים את נציג הסוכנות כנציג האנשים שהתגייסו. נוהגים הרבה יותר כבוד ב[פיטר] פרייזר [רה"מ ניו־זילנד], וכשהוא בא לשם עורכים לו ארוחות ומסיבות, אבל להבדיל כל ההבדלות לטובת פרייזר, למעשה – כמו שהפלוגות אינן יהודיות בשם אלא במעשה, ככה גם פה – מקבלים את נציג הסוכנות כממונה על האנשים האלה, זאת אומרת כמי שעל־פי הוראותיו האנשים האלה התגייסו, כמי שזכאי לדאוג להם ולקבל דוח עליהם איך מתנהגים איתם. ובמשא־ומתן שנעשה בתוך אותה המסגרת הקיימת לא רק שאין כל קושי, אני מוכן להגיד שנעים לנהל משא־ומתן מבחינת היחס. ישנו מקסימום של רצון – במסגרת ההגבלות הפוליטיות וההתנכלות הבלתי פוסקת של הממשלה הארץ־ישראלית – לעשות מה שאפשר וכך אנו מתקדמים כל הזמן בגיבוש פלוגות. פלוגת החפרים הראשונה 601⁶⁶ שהיתה מעורבת, עכשיו היא יהודית טהורה, ואת הערבים הוציאו לפלוגות אחרות. אותו מצב שורר בפלוגות מעורבות אחרות. מתקדמים בגיבוש ויש הבטחות בכמה דברים שיסייעו בשיווי דמות. ואם יבוא [לפלוגות] שם יהודי – זאת תהיה התקדמות נוספת.

עוד בבירור הקודם שהיה לנו, הצעתי שיהיה גילוי דעת מצדנו. והוועד הפועל בחר ועדה לכך. היו כמה וכמה מפריעים: מחלות, נסיעות, גם איבדנו אנשים במשך הזמן הזה⁶⁷. בינתיים היו שני נאומים: של ויצמן ושל סמאטס, שפיזרו את דכדוך הנפש שהיינו שרויים בו. על כל פנים, נשמע קולנו. ועדה זו התכנסה פעם ובאה לידי מסקנה, שבכל זאת, למרות האיחור, יש לפרסם את גילוי הדעת. ביררנו את הדבר הזה אתמול בהנהלה. על יסוד הבירור בהנהלה אני רוצה להציע כאן, שהוועדה הזאת תקבל הוראה לגשת מייד לניסוח הדברים, ושייקרא מושב של הוועד הפועל לאשר זאת. נצטרך להיוועץ בשאלה זו עם חברינו בלונדון ובאמריקה. אינני יודע אם קיבלתם חומר ידוע שקיבלנו מלונדון, שבו אנו רואים באיזה כיוון מתקדמת העבודה שלנו. וייצמן מדבר לא רק על עלייה גדולה ומהירה לארץ, אלא על שלטון יהודי שיבצע את העליה הזאת. בכיוון זה דיברתי עם ליטלטון. הצגתי את עניין השלטון, את עניין המדינה. כפי שאתם רואים, לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי הכרחי לבצע את הצלת האם יהודי.

היתה בהנהלה שאלה אם נאמר זאת [הקמת מדינה יהודית] בפומבי. שיקול הדעת של הרוב שלנו הוא שזה צריך להיות הקו של הפעולה הדיפלומטית שלנו. וגם בעיתונות, במידה שאנו משפיעים על העיתונות האנגלית והאמריקנית, אנו צריכים לתת להם את הסיסמאות שידגלו בהן. במידה שניתן להסתדרויות הציוניות להרים קולן, צריכות לתבוע את הדבר הזה לאחר המלחמה. אתם יודעים שחברינו באמריקה קיבלו החלטה על “ג’ואיש קומונוולת”, שהוא מדינה יהודית להלכה ולמעשה⁶⁸. שיקול הדעת של הרוב היה שלא הגיעה השעה לסוכנות להציג במסמך רשמי דרישה זו בפירוש. כל השיחות שלנו נעשות בחדרי חדרים, ומאמרים ורזולוציות שמתפרסמות בפומבי לא מחייבות את ממשלת הוד מלכותו לתפוס עמדה לגבינו. העמדה של הסוכנות יכולה ליהפך כקלף בידי הערבים לדרוש תגובה מצד ממשלת הוד מלכותו, וברור שתגובה זו תהיה שלילית, ועל־ידי כך נגיף בתריס נוסף את הפתח שכיום הוא סתום. באנו לידי מסקנה, שאת השם המפורש [מדינה יהודית] לא צריכים היום להוציא עדיין.

מה שיש לומר: מתאספים שליטי עולם ומנהלים משא־ומתן על שלום – פגישת צ’רצ’יל רוזוולט על הים, חתימת ההסכם [“האמנה האטלנטית”], נסיעת אידן למוסקווה, שלפי השידור של אידן כללה דיבורים על שלום ועל סידורים לאחר המלחמה – והעם היהודי לא נזכר! אנו מודיעים שהעם היהודי קיים, שלשאלת היהודים, שתהיה לאחר המלחמה הזאת במצב איום, יש רק פתרון אחד. אנו מזהירים מפני פתרונות אליל. הפתרון הוא אחד והכרחי ואנו נעמוד עליו לאחר המלחמה.

זו ההצעה שאני מביא להצבעה⁶⁹.

תשובת משה שרתוק בתום הדיון:

מ' שרתוק: איני יודע מדוע מר סופרסקי⁷⁰ מקל לעצמו ושם בפי דברים שלא אמרתי אותם, כאילו דרשתי לרכז את העניינים בינינו ובין האנגלים והערבים. אמרתי תמיד בנשימה אחת אנגליה עם אמריקה. דרשתי להמשיך במאמצים כלפי רוסיה למרות כל הכזבות שנחלנו עד עכשיו.

לדר' מוסנזון⁷¹ בשאלות התעמולה הפנימית: העלונים של לשכת ההסברה אינם נשלחים רק לחברי הוע"פ. הם נשלחים ל־1,000 איש ומוסדות, וזאת אומרת שמספר קוראיהם הוא למעלה מזה, וגם הרצאות מסתדרות על־ידי לשכת ההסברה, ותשומת לב מיוחדת ניתנת לחוגים נטולי שורש בארץ, אבל אין זאת שעל־ידי הרצאה אפשר להצמיח להם שורשים בארץ. עושים עד כמה שאפשר לעשות על־ידי הסברה, אם כי אינם עושים די.

לקפלנסקי⁷²: ברור שהקשרים עם הערבים צריכים להיות מכוונים להכשרת משא־ומתן. אין אלה סתם לשם קשר או התיידדות פרטית. אומנם בנקודות החקלאיות אנו מכוונים את הקשרים גם קשירת יחסי שכנות טובים, לאו־דווקא למשא־מתן מדיני, אבל כאשר אנחנו מדברים בתור נציגים אין אנו מסתפקים בשיחת רעים על כס תה. זהו הנושא העיקרי: מה היהודים רוצים, מה הערבים רוצים, במה אפשר לתאם דברים אלה אהדדי.

מלבד זאת, אי־אפשר להסביר את ההבדל בין מה שהשגנו בעולם האנגלי ובין מה שהשגנו בעולם הערבי רק על־ידי הבדלי ההשקעות באנגליה, כי שם השקענו יותר גם קצרנו יותר, אצל הערבים השקענו פחות ולכן גם הקציר הנהו פחות. יש הבדל מהותי בדברים. אין להשוות את העולם האנגלי לגבי ארץ־ישראל ואת העולם הערבי לגבי ארץ־ישראל. העניין שלנו הוא איזמל חותך בעולם האנגלי כמו שהוא חותך בעולם הערבי. אם יש ניגוד בינינו ובין אנגליה, הרי זה רק בגלל השאלה הערבית. מה יש לאנגליה בארץ־ישראל שיהיה בניגוד להתיישבות יהודית בארץ? אין לה כל אינטרס כזה. אילו היתה ארץ־ישראל ריקה [שורה משובשת] אנחנו היינו רוצים להתיישב בה בהמונים גדולים, האם אז נרצה דווקא שאנגליה תסתלק מעמדותיה בארץ במידה שהן נחוצות לה ואינן מפריעות לנו? אבל נתחדדו היחסים בינינו ובין האנגלים, כי יש לאנגליה אינטרסים בארצות ערב, כי אנגליה קשורה בעולם הערבי, כל כן יש ניגודים. לא הצלחנו עוד להרכיב תפיסה אחרת לעולם הערבי. יערי⁷³ מתכוון לעשות זאת – איני יודע מתי. אנחנו דנים פה כפוליטיקאים הרואים את המציאות הפוליטית. אנחנו נאבקים היאבקות מרה מאוד עם העולם ששמו עולם ערבי, ולפי תפיסתו של העולם הערבי את ענייניו־הוא, הרי העניין שלו מנוגד לעניין שלנו – וזהו הבדל עיקרי.

עכשיו לדברי יערי: פה תלו יותר מדי בדברי, בכל העניין של אווקואציה של שלושה מיליונים יהודים. הנחה זו אינה קבועה במסמרות. דיבר על זה לורד מוין. שמענו שהלך דבר זה גם להליפקס. אם יראו שאין ארץ אחרת, וארץ־ישראל אין הם רוצים, ייתכן שישובו לקורס הקודם. אין זה דבר העומד בפני עצמו, אלא זהו פרט שאני מסרתי אותו בתוך התמונה הכללית ואין לראות בזה עולם ומלואו.

אם יערי שואל אם מאמינים שאנגליה תמסור לנו את ארץ־ישראל, אשאל אותו אם הוא מאמין שהערבים יסכימו לעלייה גדולה. הוא כאילו מאמין בזה. אם כי המציאות היא בניגוד גדול לזה. אני כן יכול להאמין, אבל אין זו רק שאלה במה אני מאמין, השאלה היא: מה צריכה להיות עמדתי כיום? מה אני דורש כיום? אני דורש עלייה גדולה לארץ. כשלעצמי אני יכול להסתפק בדרישה זו. נחוץ לנו שיהיו פה המונים גדולים של יהודים. אני מאמין שיהיה זה עם אנושי, עם פרוגרסיבי, והוא לא ישתלט באחרים לרעה, לא ידכא אחרים. יותר לא נחוץ לי היום. אבל לא עוסקים רק בהכרזות ובהפרחת שמועות וסיסמאות. מדברים עם אנשים. רוצים לנהל איתם משא־ומתן מדיני. רוצים לבוא בתביעות מדיניות – וישאלו אותנו איך אנחנו מתארים לעצמנו עלייה גדולה, מי ינהל אותה, מי יהיה אחראי לה, מי ידאג שהארץ תוכל לקלוט אותה? – כך שאל בוליט.

ואנחנו צריכים לתת תשובה. אפשר לומר שהמנדט יישאר בידי האנגלים. אבל אנגליה צריכה לנהל פוליטיקה של יכולת קליטה, אבל אם אנגליה לא תרצה לנהל פוליטיקה זו? ואם ישאלו אותנו מה הניסיון, האם אנחנו מרוצים בניסיון, האם הניסיון לא הביא לידי ביטול המנדט? ⁷⁴ מדוע דווקא אנגליה – האם לא תסכים [למסירת המנדט] לאמריקה? תאמר: צריך להיות כוח שישלוט בארץ, והוא יכריח את הערבים להתפשר עם עלייה גדולה. ואם לא יקום כוח בינלאומי כזה, [אז] אתה מוכרח להגיד – אם אתה לא תוותר על עלייה גדולה – “תנו לי ואני אנסה לעשות זאת”. אתה לא תוותר על זאת. האם דבר זה אסור בכללו? הרי גם אתה תסכים לדרוש שאנגליה או אמריקה יהיו הכוח בארץ ויעשו זאת – האם להם מותר? מדוע לא תעשה זאת בעצמך, מדוע תדרוש מאחרים?

הם [האנגלים] לא ימלאו את הדרישה? אם בכלל לא ימלא את הדרישה, הרי נעמוד אל הקיר ונילחם על נפשנו. מי יכול להיות קבלן להצלחה" אבל אם הדברים ימצאו מסילות ללב אז יכול להיות שנקבל את הדבר, ייתכן שבכוח תביעה זו נשנה את “הספר הלבן”.

אנחנו באים לא רק לאנגליה, אנחנו באים גם לאמריקה. אמריקה אינה יכולה להבין מדוע צריך להיות דווקא מנדט אנגלי על הארץ. היא רוצה לדעת מה רוצה העם היהודי. אנחנו מסכימים לאינטרס האנגלי גם להבא – האם הציונות מחייבת דווקא שלטון אנגלי על ארץ־ישראל? דווקא אנגליה צריה לנהל עלייה זו? זהו פרודוקט היסטורי, אבל האם זו היא הדרך ההיסטורית שלנו, שדווקא אנגליה תהיה השלטת והיא תנהל את העליה?

מהו היסוד אצלנו? אנחנו צריכים להכניס יהודים לארץ־ישראל. אם דובקין מדבר על עלייה בכל התנאים, גם ללא רישיון, האם מפני שנפשו חשקה בעלייה זו? הוא אומר שהוא רוצה שלטון יהודי בארץ־ישראל, ואם לא תהיה תפיסת השלטון, אז תבוא העלייה גם אם תהיה בלתי־לגלית. אם החוק יהיה בידי האנגלים, הם ינהלו עלייה כרצונם. אם זה אידיאל? אנחנו ננהל עלייה גם בתנאים אלה. האם התביעה שלנו היא כי יותר לנו להפר חוק? אלא תביעתנו היא שיהיה משטר ציוני, בו תהיה העלייה החוקית בידינו. אם לא יותן דבר זה, אז יהיה מצב רע. המידה שתביעה עלולה לשכנע, עלולה להזיז, עלולה להוכיח שהעניין הוא רציני עד מוות – זו היא התביעה וכזו היא צריכה להיות.

בנוגע למה שאמר סמאטס על הפדרציה הערבית: דר' הירש⁷⁵ איננו פה, כאשר יערי הזכיר דבר זה, אמר דר' הירש: פה השתיקו את הדבר. אני מצטער מאוד על דבריו אלה, היתה לי שיחה עם דר' הירש, הסברתי לו את הדבר. הוא כנראה שכח או בחר לשכוח. סמאטס יצא בעצם לדבר נגד המדיניות הקבועה של ממשלת הוד מלכותו. זה אינו דבר קטן. הוא ראש ממשלה של דומיניון בריטי, והוא קוליגה של צ’רצ’יל וכל המיניסטרים האלה, והוא משרת של המלך, והמלך חתם על “ספר לבן” והוא יוצא בפומבי ובריש גליי לדבר נגד מדיניות זו. יחד עם זאת המיניסטר לענייני החוץ הודיע על פדרציה [ערבית]. הוא [סמאטס] רוצה להקל על עצמו, והוא אומר: “אתם אמרתם פדרציה, מה שאני דורש זה אינו עומד בניגוד, זה יכול להתקיים לצדה של פדרציה”. האם סמאטס דורש פדרציה? אנחנו מכירים את סמאטס, הוא מעוניין בגורל העם היהודי, אנחנו יודעים את מהלך מחשבותיו, ואל תתלו פדרציה ערבית בסמאטס.

בנוגע לתפיסתי את השאלה הערבית, לדעתו [של יערי] היא “סטטית”. לא דיברתי פה על חזון – איזו אפשרות אני רואה לתיאום השאיפות, לסידורים עם המזרח לעתיד לבוא. יש לי חזון בנוגע לזה, אבל השאלה היא: מה אמרתי? אני אמרתי: על יסוד לימוד המצב כיום הזה איני רואה סיכויים לשלום יהודי־ערבי שיהיה מבוסס על הסכם ערבים לעלייה גדולה. זוהי נוסחה מדוייקת מאוד, כל מילה אומרת משהו. ואל תנסה להזיז פה לבנה אחת. אתה חולק על זה – תחלוק, תאמר יש סיכויים, או תאמר שזה לא מושתת על עלייה גדולה, על עלייה רבתי. אתה רואה חזון שיווצר כוח יהודי והם אולי יסכימו? – על זה אין מחלוקת.

אם אתה מדבר על פרוגרסיביות, על שיתוף מעמדי – אתה טח תפל בעיני ומערבב מושגים, כי הבעיה אינה אותה שהבאת לדוגמה – קנדה או שוויצריה. בקנדה ישבו העמים בכפיפה אחת מקדמת דנא. הם קפאו על שמריהם בתוך יחידות אתניות, ירדו איש לחיי רעהו. באה תקופה והם השלימו. יכול להיות מצב כזה בארץ־ישראל כמו שישנו בסוריה, בלבנון: יש ריב דורות בין המוסלמים והמרונים⁷⁶ ועממים אחרים.

אצלנו המצב הוא אחר. ישנם בארץ 500,000 יהודים, מיליון ערבים, חרב איש ברעהו. אני יכול לקבל שליחות זו לסדר שלום בין חצי מיליון יהודים ובין מיליון הערבים היושבים בארץ! לזה יש סיכויים מיד. זוהי הבעיה? הקיימת פרוגרסיביות? שיתוף, של פרדסנים [יהודים וערבים], שיתוף מעמדי, האם זה יוצר אפשרות של הסכם על יסוד עלייה? האם זהו עניין של פרוגרסיביות – (יערי: זה לא. אבל חיוב היסוד של זיקה לפדרציה ערבית – זה כן) – אתה אמרת שהערבים לא יסכימו להישאר מיעוט בארץ בלי פיצוי של פדרציה ערבית. נכון, אבל זהי אינו אומר ממש ולא־כלום. מפני שאם אתה אינך יכול לתת שובר שאם בפיצוי זה של פדרציה ערבית הם [יסכימו] להיות מיעוט בארץ־ישראל – לא אמרת ולא־כלום. כי גם בזה הם אינם מסכימים – להיות מיעוט בארץ־ישראל. זהו המצב כיום – (יערי: כיום הם אינם מסכימים, מחר יסכימו) – איני יודע ואתה אינך יודע. אל תאמר זאת בוודאות – (יערי: איני אומר זאת בוודאות) – אתה אומר “מחר יסכימו”. הוודאות שלך אינה רצינית.

השאלה היא: מה יהיה עד אשר הם יסכימו? אתה זקוק לעלייה בין אם הגורם הוא אווקורציה [של יהודים] או לא. אתה אינך מאמין בעליית מאות אלפים, מיליונים, אבל הרי רבבות יעלו – הם [הערבים] נגד זה. מחר ומחרתיים יהיו נגד זה. זהו המצב, האם אתה תחכה עד הסכם או לא? אם אתה מחכה להסכם – באיזה כוח תעשה זאת? אם אחרים אומרים: תנו לי לעשות זאת, האם תאמר גם אתה זאת, או לא – (יערי: על כל פנים הדחיפה לא תקרב את הדברים, אני יכול ללחום עד אשר אשיג זאת!) – על מה תילחם? על מנדט בריטי? האם זאת תהיה התביעה הפוליטית של הציונות – מנדט ודווקא בידי בריטניה? על זאת כבר דיברתי.

בנוגע לטרנספר – נפגשתי עם ערבים, דווקא אותם אינטליגנטים תובעים דבר זה, וזה אינו מחמם ואינו מקרר אותי, כי זה עדיין רחוק ממני. שמעתי שבהזדמנות ידועה חזן⁷⁷ התווכח איתי, לא בנוכחותי, ואמר: “אין סוציאליסטים יכולים לדבר על טרנספר” – (חזן: במשטר קפיטליסטי אמרתי) – זה יותר מדי עמוק בשבילי. איני גורס הנחה זו, היא בלתי מדעית לדעתי. שטחית היא ההנחה, שהמשטר הסוציאליסטי כשלעצמו צריך להביא את פתרון השאלה הציונית. זאת לא תהיה גם במשטר סוציאליסטי בלי המאמצים שלנו. גם אז נצטרך להילחם, לעמוד על שלנו, לא לוותר על שלנו.

אני רוצה להודיע לחזן, שבמשטר הקפיטליסטי סוציאליסטים יהודים בנו את משקיה על יסוד העברה [של ערבים] מכפר לכפר. אם אפשר להעביר ערבים מאבו שושא⁷⁸ לכל מקום בארץ־ישראל כדי שתקום משמר העמק – האם מותר היה לבנות משקים סוציאליסטיים על חורבות כפרים ערביים שנעזבו על־ידי יושביהם? יושביהם הלכו לאדמה אחרת, לפרנסות אחרות למשפחותיהם, חייהם לא נהרסו, לא נהפכו לשודדי דרכים כפי שרוצים לתאר בדיבות. משריד⁷⁹ יצאו ערבים, ושם עכשיו [יישוב של] הקיבוץ הארצי זהו טרנספר, חזן!

אתה מדבר על פדרציה שארץ־ישראל תהיה מאוחדת עם סוריה. האם אז אסור להעביר ערבים מארץ־ישראל לסוריה? ג’מיל מרדם אמר לג’וזף כאשר הוא דיבר על (יישוב ערבים ב]ג’זירה⁸⁰: “למה אתה הולך כל כך רחוק? בסביבות דמשק יש מקום למיליון משקים!” נניח שהוא מגזים, נאמר יש מקום לחצי מיליון, ואם נעביר ערבים מן הגליל לשם, זה יהיה טרנספר. אם זה היה אסור מבחינה סוציאליסטית במשטר קפיטליסטי? – איזה אבסורד! – (קפלנסקי: השאלה היא אם תשיג על זה הסכם!) – השאלה היא מדוע אסור לי, בשיחות פוליטיות, לדבר על זאת – זוהי השאלה. כרגע השאלה היא רק על לדבר על זאת, שהמחשבה הזאת תנסר, שישנו גם פתרון כזה, האם מעמידים אנחנו זאת עכשיו על סדר היום? האם זה מוצדק מבחינה סוציאליסטית? – (חזן: לא!) – יש פה כל מיני משפטים קדומים שאנחנו צריכים לעקור אותם – (קפלנסקי: בהרצאתך בסוף אוגוסט, האחרונה שאני שמעתי, סיפרת על מוסלמי ערבי שאמר שהוא רואה בחזון דבר זה, והוסיף: “חס וחלילה שאתה תדבר על זאת, זהו עניין לעתיד!”) – לא כן אמר, אלא אמר: “חס וחלילה אם תציג את התביעה”, אבל כאשר ליטלטון אומר לי: “אתם תזרקו את הערבים” אני עונה לו: “אנחנו לא נזרוק את הערבים, חלילה לנו לנגוע בערבים”. אלא אני אומר לו: “ישנה בעיה ואין זה אידיאל בשבילי שיהודים וערבים ידורו דווקא בכפיפה אחת. במידה שארץ־ישראל תלך ותהיה יותר ויותר ארץ יהודית, יהיה אולי גם אצל הערבים הרצון להתאחד עם אחיהם”. רק כך יש לדבר, ואם אומרים לי שזה אנטי־סוציאליסטי, אני חדל להבין מזה סוציאליזם.

משה שרתוק: חברים, אף אם נגיע הלילה למסקנה סופית בעניין חוק השביתות², לא יסתיים הוויכוח בינינו. אני רואה את הדיון הזה כפתיחה לשורה ארוכה של ויכוחים אשר נכונו לנו בתקופה הקרובה, מפני שבהתפתחות ענייני המשטר בארץ הגענו לשלב של התערבות שיטתית מצד המדינה הארץ־ישראלית ביחסי עבודה.

לפי דעתי, אין כל קשר בין ההתפתחות הזאת ובין ה"ספר הלבן". התפתחות זו היתה באה לעולם גם אילמלא ה"ספר הלבן"³; היא היתה באה לעולם גם אילו השגנו – נניח, כתוצאה מועידת לונדון⁴– עליה חופשית במקום עלייה לפי יכולת הקליטה. זהו השלב לגבי העניין שאנו דנים בו, ולא ה"ספר הלבן" הוא השלב. המדינה הארצישראלית, כמות שהיא – ו"מדינה ארץ ישראלית" כיום זוהי ממשלת ארץ־ישראל־פלשתינה; אין מדינה אחרת כיום – באה לידי מסקנה, בתוקף כל מיני גורמים פנימיים וחיצוניים, וגם לא במעט בדחיפתנו אנו, החיובית והשלילית – שהיא מוכרחה להתערב ביחסי העבודה בארץ.

הופעתו של גרייבס⁵, היועץ הממשלתי בענייני עבודה, איננה תוצאה מה"ספר הלבן". מי שאומר כי התערבות זו היא תוצאה של “הספר הלבן” כאילו אומר שעד “הספר הלבן” היתה שוררת אידיליה בינינו ובין ממשלת ארץ־ישראל – לא היו צרות ולא היו גזירות ולא חוקים שנלחמנו נגדם. כל אלה היו לפני “הספר הלבן” מותר להניח, כי כל מה שהיה לפני “הספר הלבן” נמשך גם אחרי “הספר הלבן”, לאו דווקא כתוצאה של “הספר הלבן”.

לפנינו תהליך בלתי־פוסק של יצירת אורגנים חדשים על־ידי השלטון. היה זמן ולא היה בארץ אורגן לפיקוח ממשלתי על העיתונות. אחר כך נוצר האורגן הזה⁶. התהליך הזה לא נפסק עם “הספר הלבן”. הוא נמשך גם אחרי “הספר הלבן”. ברור, ש"הספר הלבן" הוא המדיניות הכוללת של ממשלת ישראל, ולפי מדיניות זו מתנהגים כל האורגנים של השלטון בעניינים שהמדיניות הזאת חלה עליהם. אולם אין זאת אומרת, שלידתם והתפתחותם של האורגנים היא ב"ספר הלבן".

אביא דוגמה: אחרי פרסום “הספר הלבן” הוקמה מחלקת הדיג בארץ־ישראל. האם היא פרי “הספר הלבן”? היא מתנהגת לפי “הספר הלבן” בעניינים ש"הספר הלבן" חל עליהם. אם אנו רוצים לדוג בעקבה, היא איננה מרשה לנו – לפי ה"הספר הלבן" – כי אזור עקבה הוא אזור א⁷. לעומת זה השגנו זכויות חדשות בכנרת – “הספר הלבן” לא הפריע לנו בכך. דוגמה שנייה: טעות גמורה היא לראות את כל הסכסוך בעניין מחלקת החינוך [של הוה"ל]⁸ כתוצאה מ"הספר הלבן". הוא החל לפני “הספר הלבן”. הוא פרי תקלות פנימיות רבות בחינוך, גם פרי ניצול רע של התקלות האלה. הוא איננו נובע מ"הספר הלבן" אם כי ברור שהוא מושפע ממנו.

הוא הדין לגבי העניין שאנו דנים עליו. כזאת היא הופעתו של גרייבס. הוא לא בא [לא"י] רק כדי להציץ, לסכם דברים ולהשיא עצות לממשלה. זוהי התחלה של עניין חדש, מתמיד, של מחלקת העבודה בממשלת ארץ־ישראל⁹. עלינו לדעת זאת, ואני אומר באמונה שלמה, שחוק שאנו דנים עליו היום, כמות שהוא, יתבטל עד תום המלחמה. אך אין זאת אומרת, שלא יהיו חוקי עבודה חדשים בארץ־ישראל, שלא יהיו חוקי עבודה שיפגעו בנו. הפרשה רק מתחילה.

כאשר אני אומר, שאני מאמים שהחוק יתבטל, פירוש הדבר – אם הוא יתבטל באנגליה. אם באנגליה יישאר חוק איסור השביתות גם אחרי המלחמה, יש להניח שהוא ישאר גם פה. אם כי ישנן החלטת מפורשות מאוד על כך באנגליה: נמסר שטר למפלגת העבודה באנגליה, ולקונגרס הטרייד־יוניונים, וישנה התחייבות בכתב שהחוק יתבטל אחרי המלחמה. בזה העניין עוד לא נגמר. פרשת החוקים רק מתחילה. המחלקה הזאת קיימת לשם התערבות בעניינים, כי המדינה המודרנית מחייבת התערבות כזו. המדינה איננה מוצאת חן בעינינו. אנו רוצים מדינה יהודית. אין זאת אומרת שנוכל למנוע, על זמן שלא קיימת מדינה יהודית, את המדינה הקיימת מהתערבות. נמצא שאין דבר שרוח רעה הביאה אותו. אם נצליח להשיב רוח אחרת, היא תישא אותו מאליה.

לא נוכל לפתור את הבעיות המתעוררות עקב התפתחות זו על־ידי תגובה של מלחמה וחרם. התגובה שמציעים פה חברים היא תגובה של מלחמה וחרם. אנו נהיה מוכרחים ללכת בדרך של שיתוף והיאבקות. אני רוצה להזכיר לחברים מה היה כאשר נתקלנו בפעם הראשונה בהתערבות השלטון בשטח החיים המוניציפאליים בארץ. הייתה תקופה [בשנות העשרים], שכל עניין חיינו היה דבר ישובי־פנימי, ולכוחות זרים לא היתה כל שליטה עליו. היה קיים ועד תל־אביב, היו קיימים ועדי מושבות, גם אסיפת הנבחרים לא היתה מאושרת תחילה. כל זה היה פנימי. באותה שמרנות הטבעית מאד אצל בני־אדם, אשר גילויים קיצוניים שלה שמענו פה היום מפי חברים שנקטו עמדה רדיקאלית מאוד, באותה השמרנות, חשבנו שמשטר זה יתקיים לעולמי עד. אבל הגענו להתערבות המדינה, ולחוקים ¹⁰, ולריצת כל מיני יהודים לבתי־דין כדי לפסול חוקים.

קודם חשבנו שנינצל מזה על־ידי פסילת הדבר מבחינה מוסרית ועל־ידי אי־הזדקקות לשלטון. לא פתרנו את הבעיה בדרך זו. גם חיינו באשליה של פחד, שכל חוק אשר מוציאה ממשלת ארץ־ישראל מוכרח להיות ריאקציוני, וכל תיקון שהיא תכניס יהיה תיקון לרועץ –לרעת הפועלים, לרעת המעמדות העניים, לטובת בעלי הרכוש. ההנחות האלה נתבדו על ידי הניסיון. הן הולכות ומתבדות. החוק המוניציפאלי הראשון אשר ביקש להשוות אותנו עם הערבים – בוטל; הורחבה זכות הבחירה, נקבעה שיטה של בחירות פרופורציונליות בשביל העירות היהודיות. אנו עומדים לאחר פרשה חשובה של הישגי חוקת חולון [מרס 1940], חוקת נהריה [ינואר 1941], חוקת עמק חפר [מרס 1940]. השלטון מתפאר עכשיו בחוקת חולון.

אנו לא פתרנו את השאלה המוניציפאלית על־ידי שיטה של מלחמה וחרם. פתרנו אותה על־ידי שיטה של שיתוף והיאבקות. כל פרשת הקואופרציות שלנו היא היאבקות אבל מתוך שיתוף־פעולה¹¹. לא מתוך הכרזה שהדבר אינו קיים בשבילנו. אין דבר קל מלהכריז שהדבר אינו קיים, אבל על־יד כך לא חדלו הדברים להיות קיימים.

לגבי התערבות הממשלה בענייני עבודה נתפסנו לשתי טעויות. חשבנו: מדובשך ולא מעוקצך! חוקי הגנת העובד תבענו מההמשלה, חוקי שכר מינימום תבענו מהממשלה. חשבנו, שהיא תתערב רק במידה שנתבע זאת. אבל אם הממשלה מתערבת, היא עושה זאת לא רק לטובתנו ולא רק במידה שאנו רוצים בכך.

הטעות השנייה היתה בהנחה, שהתערבות המדינה מוכרחה להיות תמיד ריאקציונית. היא אינה מוכרחה להיות תמיד ריאקציונית. היא איננה ריאקציונית בכל מקרה ומקרה. יש לנו דוגמה של בית־הדין האנגלי בארץ־ישראל. אי־אפשר לכנותו בשם מוסד ריאקציוני. אמנם מוּצאים הרבה פסקי־דין שהם בהשקפתם ריאקציוניים, אבל היינו עדים לפסקי־דין נגד המשטרה והממשלה, לנזיפות השופטים במשטרה וגם להרבה פסקי־דין של צדק.

אביא דוגמה: קיימת עכשיו ועדה, מוסד קבוע לבירור ענייניהם של האנשים אשר הנציב או המשטרה כלאו אותם במחנה הסגר. דעת הנציב איננה הדעה המכרעת האחרונה. יש מוסד המברר את הדבר הזה. בינתיים מכניסים את האיש להסגר. בראש המוסד הזה עומד פקיד של ממשלת ארץ־ישראל, אבל נתונה לו סמכות מסוימת הוא משתמש בסמכות זו לפי שיקול דעתו, ובשיקול דעת זה הוא לא נכנע לנציב. הוא פוסק גם בניגוד להחלטת הנציב. בשורה שלמה של מקרים פסק הוא בניגוד להחלטת הנציב – (ב' ג’וזף: ברוב המקרים פסק בניגוד להחלטת הנציב) – מדובר בפקיד אדמיניסטרטיבי של ממשלת ארץ־ישראל, מילס¹². עכשיו תהיה מועצת בוררים לסכסוכי עבודה ובראשה יעמוד אדם בעל ערך. ודאי חופשי מכל מיני משפטים קדומים. אבל להניח למפרע אפילו רגע אחד, שבכל מקרה ומקרה הוא יעמוד לימין נותן העבודה ונגד הפועל – הנחה אבסורדית היא. ובכן, גם המדינה איננה ריאקציונית בכל מקרה ומקרה.

הדעות ששמענו כאן בדבר התגובה על חוק השביתות יש בהן התעלמות מהתהליך הכללי של התפתחות העניינים בארץ, שאיננה קשורה ב"ספר הלבן", וגם התעלמות מהמלחמה. אילו ישנתי כמה שנים, והייתי בא הערב לאולם זה ושומע את נאומו של שוּרה אשרוביץ¹³, לא הייתי למד ממנו שישנה עכשיו מלחמה בעולם. מסופקני אם הייתי לומד זאת מנאומו של ציזלינג¹⁴, שהזכיר אומנם את המלחמה. שורה אמר: “נכריז שהחוק אינו קיים!” אמרתי לו בקריאת ביניים “נכריז שהמלחמה איננה קיימת!” קיימת מלחמה בעולם. יש איסור שביתות בעולם. ברל רפטור¹⁵ אמר: “אנו נעמוד על המשמר. נדאג למאמץ המלחמתי ונדאג שהשביתות לא תפגענה בו”. מאוחר קצת, ברל רפטור. את זה צריך היה לומר קודם. כי מה תאמר כאשר יטפחו על פניך בעובדות של שביתות, שיפגעו במאמץ המלחמתי? תאמר: מעתה נהיה ילדים טובים יותר? לאחר שנבהלנו מהחוק, אנו מבטיחים להיות ילדים טובים יותר?

האנגלים, בדרך כלל, אם כי זאת היא אומה היודעת פרק בשלטון, יש להם יצר של התערבות אדמיניסטרטיבית פחות מכל אומה אחרת. אבל כאשר הם נתקלים בתקלה, הם מתערבים. אי־אפשר לומר עכשיו שהם לא נתקלים בתקלה. בכל זאת, עובדה היא שדבר החוק לא בא ביוזמת ממשלת ארץ־ישראל, וזאת לא היתה המצאה של הוד מלכותו בשביל ארץ־ישראל בלבד מפני שבארץ־ישראל קיים “ספר לבן”, אלא זה היה פסק הלכה כלכלי בשביל כל האימפריה, והוא בא מלונדון. ויש לזה משען בעובדות שבארץ. היו בארץ שביתות שפגעו במאמץ המלחמתי – איך אפשר להכחיש את הדבר הזה?

משיצא החוק הזה בארץ, היו שתי אפשרויות. האחת: לומר שאנו מתעלמים מן המלחמה, או, גם אם אין מתעלמים מן המלחמה, אנו אומרים: החוק הזה איננו מוצדק על־ידי המלחמה. לא ניבהל מזה שלא נוכל להסביר את עמדתנו. אולי יבינו אותנו, או מוטב שלא יבינו ובלבד שלא ניפגע. אנו מחרימים את החוק הזה. אין אנו מציעים שום תיקונים. ככל שהחוק יהיה רע יותר כן יקַל להילחם נגדו. אנו מעוניינים שהחוק לא יתוקן. זוהי דרך אחת. והדרך השנייה: לחתור לתיקונים בחוק מתוך הנחה שהחוק ייקבע. וזה שיקול הדעת [שהכריע].

אינני יודע למה התכוון ציזלינג כאשר אמר, כי לפי דעתו העמדה שנקטה הסוכנות מוטעית. שאלתי אותו: “ומה, לפי דעתך, היתה צריכה לעשות הסוכנות?” מדברי ציזלינג נובעת מסקנה הגיונית אחת: הסוכנות צריכה להתעלם מהחוק הזה. כי אם תאמר לי, שהסוכנות היתה צריכה להודיע לממשלת ארץ־ישראל: “איננו מקבלים את החוק הזה, אנו דוחים אותו,אל תגשימו אותו” – אענך שתי תשובות. קודם כל: זה היה שיקול הדעת שהיה לנו, כי החוק הזה עתיד להיכנס לספר חוקי ארץ־ישראל ואנו מעוניינים שהחוק יהיה יותר טוב. שנית, לא היית משיג החלטה כזאת בהנהלת הסוכנות היהודית, שהיא מוסד קואליציוני. גם שיקול הדעת המעשי, גם ההרכב הקואליציוני של הנהלת הסוכנות, חייבו את העמדה הזאת.

אתה חושב ציזלינג, שקל היה לעייל את העמדה שנקטה הנהלת הסוכנות, ושבוטאה בתזכיר [לממשלה], ולשלוח לדיון עם יועץ העבודה [הממשלתי] את ג’וזף בא־כוח הסוכנות? גם זה היה כרוך בקושי לא מעט. אך הסוכנות הלכה בדרך זו. למעשה, גם ההסתדרות הלכה בדרך זו. היא נקטה עמדה הרבה יותר חריפה כצד מעוניין הנוגע בדבר. גם הסוכנות נלחמה על תיקונים והשיגה תיקונים חשובים מאוד¹⁶. עצם העובדה שהשגנו תיקונים חשובה מאוד היא עובדה מרחיקה לכת. למה נזלזל בהישג מדיני כזה לאחר שהממשלה הודיעה בכתב במפורש, שלא יחולו תיקונים בעקרונות, היא הכניסה תיקונים בסעיפים שהיא חשבה אותם לעקרונות. למה נזלזל בכך? ואם אחרי זה אנו שוב מחרימים את החוק מה יכול להיות דינה של הסתדרות כזו בעיני הממשלה שאנו עומדים להיאבק איתה? האם כדאי להקשיב לדבריה, האם כדאי להתפעל מהתנגדותה, אם לאחר שמכניסים תיקונים ומוותרים משהו כדי לרכוש את השתתפותה, היא עוברת על זה לסדר היום?

אי שליחת בי־כוח ההסתדרות ל"פאנל" [מועצת הבוררות], תתפרש ותוצג כהתנקשות במאמץ המלחמתי. עלינו לשלוח אנשים ל"פאנל" לא כדי למצוא חן בעיני האנגלים, אלא כדי להגן על ענייני הפועלים, מפני שאנו לא נהרוס את המכונה הזאת של בוררות. היא תתקיים, וענייני הפועלים ייחתכו בה. החרמה אינה דרכנו, זאת היא דרכן של אופוזיציות ידועות בהסתדרות, שאינן נושאות באחריות, הדואגות לעקביות ולרדיקליות של עמדתן בעל־פה ובכתב ולא בחיים, ואשר יודעות כי מישהו ידאג בינתיים לעניינים.

אין זו הדרך שלנו להפקיר את ענייני הפועלים. כלום נסמוך על חסדי נדיבים? אם נגזר על ענייני הפועלים להיות מובאים לבוררות לפני המוסד הזה – ואני רואה את הדבר כנגזר – עלינו לעמוד שם על המשמר. וגם מבחינה מדינית אינני יכול להתעלם מהנזק ללא תקנה העלול לבוא מצעד כזה של אי־שליחת אנשים ל"פאנל", בשעה שהחוק מכון להגנה על המאמץ המלחמתי. הייתי רוצה לראות את הסם כנגד אותו הסם שתכין ממשלת ארץ־ישראל, וכנגד אותם ה"מטעמים" שהיא תעשה מאי־משלוח אנשים ל"פאנל" על־ידינו.

אני סבור בהחלט, כי לאחר שהושג מה שהושג, ותוך הדגשת הדברים שלא הושגו, עלינו לנקוט בעניין החוק בדרך של שיתוף והיאבקות ולדרוש תיקונים נוספים. זה שנהיה מוכרחים לשתף פעולה עם אנשי השלטון, עם מחלקת העבודה [הממשלתית], עם הפקידים החדשים שיבואו (שמהם יהיו מחוגי הטרייד־יוניונים, אבל הם יבואו כפקידי ממשלת ארץ־ישראל ויהיו חייבים נאמנות לה ולא לקונגרס הטרייד־יוניונים) – רק יגביר את כוחה של ההסתדרות בעיני השלטון. בשום פנים לא יהרוס אותה. אנו נהיה מוכרחים להיכנס לשיתוף פעולה ולהיאבקות איתם. שיתוף פעולה – למרות שהם פקידי ממשלת ארץ־ישראל: ההיאבקות איתם – למרות שהם חברי הטריידיוניונים. ההסתדרות תיהרס מזה?

הזדעזעתי בשומעי מפי חבר כמו נמירובסקי¹⁷ קטנוּת אמונה כזו בכוחה של ההסתדרות. החוק הזה הופך את הקערה על פיה? עוקר את הארגון המקצועי מן השורש? מה זה? בפעם הראשונה נתקלנו בהתערבות ממשלתית? אנו עומדים רק בתחילת הפרשה. ההסתדרות תיאבק, היא תצטרך להסתגל. האם מעט הסתגלה לכל מיני גורמים של המשטר הכלכלי והמדיני? היא בנתה את עצמה מחוץ למציאות? ההסתדרות יונקת ממעיין שמזין אותה – אם כוחה הגדול נפסק? היא חדלה להיות מכשיר מלחמה והגנה של הפועל? הפועל יוותר על מכשיר המלחמה וההגנה הזה? יש בכוח הממשלה לחסל את ההסתדרות? זוהי מסקנה מאד נמהרת.

עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה רחוקה. אנו עומדים לפני שלב ראשון. עוד יבואו אחריו שלבים חדשים. ונוכח המשטר הזה אנו צריכים לקבוע לעצמנו מדיניות לא לרגע כי אם לאורך ימים. על־יד הכרזה שהחוק איננו קיים לא נשיג שום דבר ורק נעשה את עצמנו לשחוק. מחר נאמר שמחלקת העבודה איננה קיימת בשבילנו, מחרתיים נאמר שחוק איננו קיים. אבל הם קיימים. מוטב לומר שממשלת ארץ־ישראל אינה קיימת, שהממשלה הבריטית איננה קיימת…

על־ידי התעלמות מדברים, על־ ידי הכרזת דברים כלא־קיימים, לא נפתור את השאלה. צריך לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולהיאבק עימה.

בהצבעה שהתקיימה בסוף הדיון הצביעו 15 בעד השתתפות ב"פאנל" ושמונה נגד. ההצעה לכנס ישיבה של הוה"פ של ההסתדרות לפני מועצת המפלגה, ולקבל שם ייפוי כוח לפגישה עם הממשלה נפלה. הוחלט לכנס את מועצת המפלגה תחילה.

מ.שרתוק: מתהלכת עכשיו גירסה בציבור, שעוד טרם הגיע תור האישה להתגייס, מפני שעוד לא גויסו כל הגברים שאפשר לגייסם², אני כופר בגישה הזאת. לדעתי, זכאית האישה לדרוש את מקומה במלחמה הזאת בלי שים לב ובלי קשר למידת השתתפותו של הגבר. האישה אינה צריכה לעמוד כאן שנייה בדרגה ־ היא אזרחית בעולם כמו הגבר, ורשאית לדרוש את חלקה. מבחינה עובדתית אין זה נכון, שבאנגליה החלו לגייס נשים רק אחרי שאזלו הגברים ראיתי נשים נהגות ומשמשות בתפקידים אחרים במדי־צבא ומחולקות לדרגות ־ קצינות, סמלות וחיילות ־ עוד בשעה שהייתי באנגליה, ואז עוד היו רחוקים באנגליה מלמצות את כל אוצרות החומר האנושי שבמחצית הגברית של האוכלוסין. אולי ראו מראש, שבדרך כלל יצטרכו במלחמה הזאת לנצל את אוצרות החומר האנושי במלואם ובלי להסתייע באישה לא יוכלו להגיע לכך, אבל מבחינה ציבורית היתה זו תביעה של האישה, והחברה בכללה נענתה לתביעה. יחד עם זה חשבו כי התביעה הזאת, כמו הרבה תביעות אחרות, סיפוקה איננו תלוי בהכרת צדקתה של התביעה בלבד אלא הוא תלוי בהתגלות צורך מעשי לסיפוקה.

ואמרנו: תהא האישה היהודיה כעם היהודי – או, אם אנחנו מדברים על ארץ־ישראל – כיישוב היהודי בארץ־ישראל. היתה תביעה של הישוב היהודי להתגייס. הישוב תבע את זכותו להיות בין הלוחמים. הוא לא ביסס את תביעתו דווקא על זה שיש צורך בו, שזקוקים לו, אלא הוא אמר: אני מעוניין במלחמה הזאת³! אני נתקף במלחמה הזאת ואני רוצה להשיב מלחמה שערה. אבל סיפוק התביעה לא בא מתוך שהכירו בצדקתה, לא משום שהכירו כי זכאי העם היהודי שתהיינה לו פלוגות עבריות, אלא כאשר הגיעו לצורך ביהודים [בא"י] התחילו לגייס יהודים. וצורך זה עניין שמטבע ברייתו הוא מסוים, קונקרטי. כאשר יש צורך בחיילים אין צורך בחיילים סתם, אלא בחיילים לתכלית מסוימת. בתחילה היה צורך ביהודים לחפָּרות, וגייסו חפָּרים; אחר־כך צף הצורך לחיל התעופה, וגייסו יהודים לחיל התעופה; אחרי זה נתגלה צורך בפלוגות הובלה, והתחילו לגייס יהודים לפלוגות הובלה. וכן כאשר צף הצורך בפלוגות מהנדסים – אחר־כך בפלוגות רגלים ופלוגות תותחנים – החלו לגייס יהודים לפורמציות אלה. ואם יהיה צורך למצוא במזרח התיכון אנשים בשביל טנקים, יגייסו בשביל טנקים.

וסבור הייתי: הוא הדין לגבי הנשים. להנהלת הסוכנות פנתה מועצת ארגוני הנשים – במשלחת השתתפה גם נציגת מועצת הפועלות – והביעה את התביעה לגיוס נשים ודרשה שהסוכנות היהודית תפעל בכיוון זה. הסוכנות היהודית פעלה. זאת היתה, כמובן, תביעה כללית. פנתה אלי גם קבוצת חברות. באסיפות פומביות רבות, באסיפות סטודנטים, נשאלתי על־ידי סטודנטיות באסיפה בראשון־לציון נשאלתי על־ידי איכרה אחת, וכן באספה בירושלים נשאלתי על־ידי נשים: מה בדבר גיוס האישה?

הצגנו את השאלה כאן בארץ ו[במפקדת הצבא] בקהיר ואמרנו: יש אצלנו אלמנט של נשים השונה לחלוטין מנשי המזרח, שהן יושבות־בית, במפעל הבניין שלנו הן עומדות בשורה אחת עם הגבר, כמו הנשים באנגליה. אמרו לנו: אין צורן בהן. עם זה הוסכם, שמועצת ארגוני הנשים תפנה באופן ישיר לשלטונות הצבא בעניין זה, כדי להציג את הצבא מול המציאות של תנועת נשים, התובעת את זכותה ואת מקומה והמבליטה את עצמה ואת יכולתה⁴.

והנה הגענו לשלב שנתברר לצבא, כי יש צורך בגיוס נשים. הדבר בא כתוצאה מכל מיני חישובים ושיקולים וכל מיני חליפות ותמורות שחלו בחזית ובחשבונות לקראת העתיד. אחד הדברים שגרם לכך הוא, בלי ספק, ש[הבריטים] באו לידי מסקנה, כי מוכרחים לנהוג חיסכון חמור מאוד באנשים שיש להביאם מחוץ־לארץ, ויש לשאוב כוחות מכאן כל כמה שאפשר.

נתברר, שעוד לפני שנה ויותר נשלחה הנה קצינה גבוהה, אחת המפקדות של החיל הזה באנגליה, לברר את עניין גיוס הנשים במזרח [התיכון]⁵. היא ביקרה בארץ־ישראל ובדין־החשבון שלה הודיעה, כי אין נשים בארץ־ישראל בשביל גיוס. מתברר שנפגשה רק עם חוגי הפקידוּת [הבריטית] ומצאה שהנשים מעטות הן. רובן ישבו אז “על המזוודות” ועמדו לצאת לדרום־אפריקה, או להודו, או לאוסטרליה וכו', ואלו המעטות אשר היו צריכות להישאר – היו מטופלות בכל מיני עניינים של עסקנות מסביב לענייני צבא. את היישוב היהודי לא ראתה כלל. זה היה לפני שהחלה היוזמה של מועצת ארגוני הנשים והסוכנות בדבר גיוס האישה.

ברור, שאילמלא תבענו אנחנו את הדבר כעניין של זכות, לא היו מגיעים לידי מחשבה שאפשר להסתייע באישה הארץ־ישראלית. לעומת זה, התביעה שלנו בלבד לא היתה משיגה המטרה אילמלא נצטרף אליה הצורך המעשי, ושוב, כמו לגבי חיילים כך לגבי חיילות: כשיש צורך הריהו לדבר מסוים. אם יש צורך בחילות, הרי זה למטרות מסויימות, ואת המטרות האלה אנחנו יכולים לקבוע.

כלל התפקידים העומדים כיום על הפרק לאישה המתגייסת אינו מוגבל, אבל ישנם תפקידים מסויימים שאפשר למנות אותם: עבודה־משרדית; משק (טיפול במחסנים, במצרכים); בתי־חולים – לעת־עתה לא אחיות מפני שאחיות מביא מהצבא מאנגליה ומאוסטרליה. שתי סיבות לכך: א) אין להם עדיין אמון מלא באחות הארץ־ישראלית; היא עוד לא קנתה את שמה ואת מעמדה בצבא. הם יודעים, שהחולה שלהם, הפצוע שלהם, יקבל את האחות הלא־אנגלית או הלא־ אוסטרלית או הלא־אפריקאית כדבר־מה זר, אפילו מבחינת האמון הרפואי. ואתם יודעים מה זה אמון רפואי. ב) יש כאן עניין של השפה. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. האחיות שלנו לא כולן יודעות אנגלית, ואינני יודע אם דווקא האחות הטובות יודעות היטב אנגלית. שנית, אלה שיודעות אנגלית יכולות להגיד מה שנחוץ, אבל אינן יכולות לעודד את החולה, לנחם אותו, לכתוב לו מכתב הביתה באנגלית טובה. ואת כל הדברים האלה עושות האחיות, זאת אפוא שאלה רצינית מאוד. אינני אומר שבזה נגמר העניין, אבל כך הוא המצב כיום.

אילו היה הצבא יהודי – והיה סקטור של חזית תפוס על־ידי צבא – יהודי אילו היה לסקטור הזה של החזית, בעורף שלו, בית־חולים משלו, אז באופן טבעי היו נשלחות לשם פלוגות של אחיות יהודיות. אבל המצב הוא שיש לנו 3 פלוגות במדבר המערבי, פלוגה אחת או שתיים במצרים העילית, פלוגה בעקבה, 10–15 פלוגות בארץ־ישראל, ופלוגה־פלוגותיים בסוריה. כך מפוזרים אנשינו, ומכל המקומות נשלחים החיילים, החולים הפצועים, לבתי־חולים שונים. הדבר אינו ניתן לריכוז בפינה אחת, אשר בה הופעת האחות העבריה היא טבעית והכרחית גם לטובתו של החולה עצמו.

אבל יש שירותי בתי־חולים: ניקיון ומטבחים וגם רוקחות. זוהי כבר עבודה מקצועית ואחראית. פה אין את אותו הקושי, מפני שרוקחות אינה מחייבת מגע אישי עם החולה, אלא ידיעת המקצוע ויכולת לקרוא תרופה שנכתבה על־ידי רופא. ובפירוש דרושים אנשים לזה. יש גם אחות העומדת על גבו של החולה ודואגת לכל צרכיו. היא באה לעשות פעולה מיוחדת. גם לזה נדרשות נשים מאיתנו. הצורך מתחלק, אפוא כדלקמן: מעגל ראשון – משרד; שני – בתי־חולים; אחר־כך שירותים במחנות; שליחים, מקשרים; אחר־כך ­– נהגוּת.

כבר שמעתי בכמה מקומות – נדמה לי שדובר על כך גם בוועד הלאומי – שסכנה היא לנשים לעבוד בנהגות, עלולה להימצא בחזית או באזור האש או במקום שיש סכנה של התנפלות. ובכן, לא ישלחו נשים לאזור האש. גם אם האישה תרצה ללכת, לא ישלחו אותה. ולא ישלחו אותה בודדה למדבר, ואפילו לא יוציאו אותה אל הכביש לנסיעה ארוכה, שמה תקרה לה תאונה ותישאר בודדה ללון בשדה. לא יהיו דברים כאלה! אבל אם יהיה צורך בהובלה, נניח, מהנמל לתחנת הרכבת בתוך העיר. ממחסן למחסן בתוך אזור של מחנות צבא – לתפקידים כאלה יכולים להשתמש באישה נהגת.

ואחרון־אחרון – נהגות לקצינים, דבר שעורר אצלנו ויכוח רב⁶. מכיון שנוכחנו לדעת כי שאלה זו שנויה במחלוקת ופועלים בענין זה רגשות די חזקים, הודענו לצבא, שאיננו רוצים בזה הואיל ובציבור שלנו יכול הדבר לעורר כל מיני תגובות ותלונות, ומוטב למחוק סעיף זה מן הרשימה. שלטונות הצבא עוד לא נענו לנו בזה. והיות ואיננו עומדים עדין בפני גיוס, אלא רק לפני הרשמה – לא העמדנו שאלה זו על חודה, אבל הודענו שאנחנו מציעים למחוק סעיף זה מן הרשימה, וגם נעמוד על הנקודה הזאת, אם דעתנו לא תשתנה.

ועתה רצוני להביע את דעתי־אני. קודם כל, אינני גורס את עניין הסכנה המוסרית, שהרי אם אגרוס את הסכנה המוסרית אזי אצטרך בכלל להסיק את המסקנה שמקומה של האישה לא יכירנה בצבא. אם כזהו המצב, שהאישה היא יצור שמחייב הגנה מיוחדת, שאין לסמוך עליה ושהיא עלולה להחליק ולנפול על כל מדרך כף־רגל, ואם כזהו ציבור הנשים שלנו – אז בבקשה, אל נתבע גיוס לצבא!

אני כופר שהנערה היהודיה לא תדע לשמור על כבודה. אנחנו יודעים: יש כל מיני נשים כשם שיש כל מיני גברים. יש בציבורנו קלקלות. הן יכולות להשתתף בצבא בין הנשים וכן בין הגברים. האם בגלל זה לא נלך לצבא? אנחנו יודעים מה העלייה מביאה לארץ־ישראל: טוב ורע. האם בגלל זה לא נעשה עלייה? האם בגלל זה נהיה נגד עלייה המונית?

ובכן יכולות להיות קלקלות. אינני יודע מדוע אנחנו צריכים להיבהל כל־כך מקלקלות כאלו כדי לפסול את עצם העניין. בעוד דינן של קלקלות אלו ככל הקלקלות שבחיינו, והדרך היחידה שלא תהיינה היא לא לעשות דבר! לא נעלה אנשים לארץ־ישראל – ולא תהיה קלקלה בעלייה. גם כשאני בעד עלייה המונית, לא אגיד שאני נגד כל ברירה. עד כמה שאפשר עלינו לדאוג לכך שיהיה בעלייה חומר מעולה, מנופה. הוא הדין לגבי גיוס נשים, הוא הדין לגבי גיוס גברים. אנחנו יודעים איזו פסולת חדרה לתוך פלוגות הצבא שלנו ואיך הפסולת הזאת – דווקא הפסולת, מפני שהיא קלה יותר – צפה על־פני המים ונתגלתה. אנחנו מצווים לדאוג ודאגנו – אולי לא די – לגיוס אנשים מובחרים, נאמנים, מעולים. דאגנו שהחומר המעולה הזה יחולק עד כמה שאפשר בכל הפלוגות, שבכל פלוגה יהיה מן העידית הזאת בקרב הזיבורית. הוא הדין בגיוס הנשים. אם אני יודע שהאיש פושע מטבעו, עלי למנוע את כניסתו לצבא גם כשהוא גבר. הוא הדין בנוגע לאישה. אבל אם בגלל הפחד הזה אפסול בכלל את גיוס הנשים – תהא זו תעודת עניות לאישה שלנו, שאינני מוכן לחתום עליה. אני מוכן, אם זה שיקול דעת ציבורי, להיות שליח לדעה זו, אבל את דעתי אינני יוכל לשנות. אני מתנגד ניגוד גמור למחיקת הסעיף של נהגות לקצינים.

שמעתי שתי טענות: הראשונה שאין זה שירות, אלא משרתוּת: הבחורה נוהגת את [מכונית] הקצין היא כאילו משרתת שלו. נהגות זה תפקיד צבאי. אין הבדל בין נהיגת מכונית שמובילה משא ונהיגת מכונית שמובילה אדם. גם זה וגם זה דרושים למלחמה. המשא דרוש למלחמה והעברת האדם הזה ממקום למקום דרושה למלחמה. אינני חושב שנהג שמוביל אותי משרת אותי. זאת היא עבודה חשובה. ויש חלוקת עבודה: תפקידו לנהוג ותפקידי אני להיות נהוּג. ואני על־ידי כך ממלא תפקיד אחר. אינני רואה בזה משרתוּת.

הטענה השנייה היא שעקב תפקיד זה יכול להיוותר רקע של יחסים אישים כאלה, שמוכרחים להביא ליד כישלונות ולידי מצב של ביזיון לאומי. אני כופר גם בזה. זה תלוי בבחורה אבל לא רק בבחורה, אלא בתנאי החיים, בתנאי השירות. הצבא האנגלי הוא די שמרני ודי קפדני בעניינים כאלה. התנאי הוא, ואת זה שיננו לנו עשרות פעמים, שלא יהיה בשום פנים ואופן יוצא מן הכלל, ואת זה אמרנו בתור הרגעה גרידא היות ואנחנו הבענו חששות, כי אם הם מצדם הזהירו אותנו – תהיה לינה משותפת של חיילות! בשום פנים ואופן לא ירשו שחיילת שהיא, בתפקיד כלשהו, תלון לחוד.

אני מדבר בגילוי גמור בעניינים האלה ומנסה לראות את הדברים בעיניים פקוחות לגמרי, ועלי לומר: תהיינה פגישות בין בחורות יהודיות ובין אנגלים. אין להימנע מזה. אם אנחנו רוצים להימנע אפילו מאחוז קטן של חשש מזה – אל נעשה את הגיוס. אני רוצה להוסיף: פגישות ישנן גם בלי גיוס ואינני יודע מי ימצא עצה למנוע אותן. השאלה היא אם גיוס נשים מחמיר את הבעיה הזאת? אני כופר בזה שהוא מוכרח להחמיר. הוא יכול גם להיטיב. אני מכיר את האנשים שלנו וגם את הבחורות שלנו. אני יודע שיש בחורות שונות. אבל אני יודע גם סוג ידוע שיידע איך להתנהג. אם אבוא ליד מסקנה שהבחורה שלנו אינה יודעת להתנהג – תהיה זו מסקנה קשה מאוד לגבי האישה שלנו. אני מסרב לבוא לידי מסקנה כזאת!

השאלה היא עתה באיזו מידה גיוס הנשים אצלנו ילבש צורה של חטיבות לאומיות. שאלה זו חשובה גם מבחינה עקרונית־מדינית וגם מבחינת הצד המעשי החיוני מאוד שבדבר. קודם כל, צריך להבין שמבחינה צבאית טכנית גרידא, הרקע של השאלה הזאת לגבי הנשים אחר הוא מאשר לגבי הגברים. כל אופי גיוס הנשים אחר הוא. יש לציין שבאנגליה גיוס זה אינו צבאי והאישה אינה נקראת חיילת. הגיוס נקרא שם “שירות עזר טריטוריאלי” [Auxiliary Territorial Service – A.T.S]. כאשר אנחנו ניסחנו את הכרוזים שלנו⁷, היה לנו דין־ודברים רב בשאלה הזאת, כי אם נגיד בעברית “שירות עזר טריטוריאלי” זה יובן לא כהלכה, והירשו לנו להגיד “צבא” מחוסר מונח עברי מתאים יותר. אבל באנגליה מקפידים מאוד על כך: לא גיוס נשים לצבא אלא גיוס נשים לשירותי עזר טריטוריאליים. אין בזה לפי דעתי שום חשיבות – זוהי רק שאלה של טרמינולוגיה, אבל צריך שנדע זאת.

הרקע לגבי יחידות נשים בצבא בכלל שונה מאשר לגבי חיילים. התפקידים של החיילים, הגברים, הרבה יותר קצובים מאשר של הנשים. באינפנטריה [חיל הרגלים], למשל, אין הצבא ממלא תפקידים ביחידות קטנות, כי אם ביחידות של גודל מינימלי ידוע: קוֹמְפֶנִי [פלוגה] מונה מ־200 עד 300 איש. לא יכולה להיות פלוגה של 50 איש, ויש פלוגות בחיל רגלים שמונות 500 איש. הארטילריה גם כן פועלת ביחידות מסוימות וחטיבת היסוד שלה היא, נניח, בטריה [סוללה] וכו' וכו'. והחיילים המצטרפים לפלוגות הם פחות או יותר שווים בתפקידיהם.

אצל הנשים עצם העובדה של תפקידי־עזר קובעת את הגיוון ואת הפיזור. אם אומרים לי, למשל, שיתכן כי יצורף “פְּלַטוּן” [מחלקה] בשביל המיפקדה בירושלים, פירושו של דבר שהחיילות תהיינה עסוקות ככתבניות, טלפוניסטיות, עובדות ניקיון, שליחות, מבשלות, מגישות במסעדה של קצינים, נהגות של קצינים באותה מיפקדה, או בהובלת משאות לצרכי המיפקדה הזאת. כל אלו יחד תהווינה “פלטון”. זאת אומרת ש"פלטון" של נשים איננו יכול להיות קבוע בגודלו, כי הוא הותאם למיפקדה במצבה הנוכחי. כאן העניין הרבה יותר מגוון וגמיש מאשר לגבי גברים, לא רק מבחינת הארגון ומבחינת התפקידים, אלא גם מבחינת מקום הימצאה של הפלוגה. בדרך כלל היתה פלוגה תמיד יחד, אם כי גם בצבא של גברים מנתקים לפעמים מחלקה מן הפלוגה ומחזיקים אותה, אם בקביעות או באופן ארעי, במקום אחר. אבל אצל הנשים הפיזור יהיה גדול יותר, אלא אם כן יגדלו הממדים. אם נניח כי הסביבה שלנו תיהפך אחת מזירות המלחמה הגדולות, ויהיה צורך בבתי־חולים גדולים ובמחסנים גדולים מאוד, ויהיה צורך בהרבה נשים ואנחנו נוכל לתת את הנשים המרובות האלו – ייתכן שחטיבות הנשים תגדלנה ויוכלו להיות “פלטונים” בני 250–300–400 אישה. אבל הדברים האלה מוכרחים, מטבע ברייתם, להישאר גמישים ולהיות מתואמים לצרכים הצבאיים הממשיים.

זה בנוגע ליחידות בכלל, אבל ישנה שאלה שהיא קיימת במידה שווה לגבי צבא הגברים כמו לגבי צבא הנשים – השאלה של יחידות יהודיות. מלכתחילה עמדנו, כמובן, על כך שתהיינה יחידות יהודיות⁸. בשלבים הראשונים של המשא־ומתן דובר על גיוס נשים יהודיות בלבד, והגד לנו שאין מעוניינים באחרות. אני ידעתי מראש, וגם אמרתי בכמה הזדמנויות, שכדבר הזה לא יקום ולא יהיה, וכי נגיע לשלב בו יצטרכו לפרסם באופן רשמי בארץ־ישראל את דבר גיוס הנשים, לא יוכלו לומר: “אנחנו קוראים רק נשים יהודיות”, אלא “אנחנו קוראים נשים לגיוס”. ואומנם בנידון זה השאלה קלה הרבה יותר מאשר לגבי גיוס גברים. אבל, בכל זאת, נרשמו כבר גם נשים לא־יהודיות. אומנם מעט מאוד: מוסלמית אחת, כמדומני גם שלוש אנגליות וכמה עשרות ערביות נוצריות, או יווניות וארמניות וכו'.

נתקיים אפוא מה שניבאתי: כאשר הגיע העניין לשלב רשמי, פתחו את הדלתות לפני כלל הנשים, בהנחה שרוב מניין ­– ורוב מניין עצום! – של המתגייסות תהיינה יהודיות, ובידיעה ברורה שאילמלא קיומו של ציבור נשים יהודיות המעוניין להתגייס, כלל לא היו ניגשים לגיוס הזה. כי לא רוצים בכישלון מחפיר של פעולה כזאת, ובלי סיכויים להצלחתה אין ניגשים אליה.

לא הסתפקנו גם בשלב הראשון של המשא־ומתן ברצון הטוב הזה לגייס רק יהודיות. במידה שחששנו שאין הדבר מבוצר שהמתגייסות תהיינה רק יהודיות, כי זה נגד כל היגיון האדמיניסטרציה בארץ־ישראל, נכתב מכתב שבו נאמר כי אנחנו דורשים שהנשים שלנו תתגייסנה ליחידות יהודיות. ועל המכתב הזה נתקבלה תשובה שמסכימים לכל מה שנאמר בו.

לדעתי, זה מובטח, אבל מובטח כמו שמובטחים עניינים בחיים – שיש כלל ויכול להיות יוצא מן הכלל. אנחנו, שעמדנו בכל תוקף על יחידות יהודיות בגיוס הגברים, כאשר אמרו לנו: תנו אנשים ליחידות אנגליות – נתנו; נתנו ל"רויאל אינג’נירס" [חיל ההנדסה המלכותי], נתנו לתותחנים. אומנם, כעבור זמן־מה היינו מתחילים תמיד במשא־ומתן על “ייהוד” הפלוגות, והצלחנו בכך. אבל לכתחילה לא עשינו מזה תנאי. גם כאשר היתה לנו פלוגת מהנדסים מלכותיים, שהיו בה קרוב ל־300 יהודים ו־20–30 ערבים – לא עשינו מזה מלכתחילה בעיה. אבל מקץ זמן־מה ראינו בעיה. טיפלנו בדבר והוא נסתדר. ישנה עוד פלוגה מעורבת ואנחנו מטפלים בה.

ויש כאן עוד שאלה שלישית – מהי היחידה: “פְּלַטוּן” או “קומפני [פלוגה]: לאור ההסבר שלי, לאור ראייתי את התפתחות העניינים למעשה, אין זו לדעתי שאלה חיונית. כי לנו חשוב לא כל כך השם, אלא החטיבה כפי שהיא, ההופעה של האישה היהודיה בתוך חטיבת השירות. ואם חטיבת שירות היא למעשה “פלטון”, ואם מובטח הדבר שה”פלטון" יהיה יהודי בשבילי זה מובטח.

מהי כיום עמדת השלטונות, שאנחנו חייבים תשובה עליה? עוד לא אמרנו שום דבר המונע בעדנו מלתת את התשובה הרצויה לנו. הרצון והכיוון הם ליחידות עבריות. מגויסות יהודיות תהווינה בדרך כלל “פלטונים” יהודיים למעשה. “פלטונים” יהודיים יצטרפו בדרך כלל לקומפניס' יהודיות. אי־אפשר לתת הבטחה מוחלטת שהדברים יישמרו בכל מקרה ומקרה, באשר יכולים להיות כל מיני צריכם צבאיים, שיכולים להפר את הסדר הזה במקרים ידועים. מה פירושם של “צרכים צבאיים” בנידון זה? הדברים ברורים: תהיינה גם מתגייסות לא־יהודיות. אם תתגייסנה כדי “פלטון” – הן תהווינה “פלטון”. אבל אם הן תהיינה פחות מ"פלטון" – אזי ייתכן שלא יימנע הדבר ש"פלטון" אחד יהיה מעורב כדי לאכסן את הלא־יהודיות האלו.

אך נניח שיש לא־יהודיות כדי “פלטון”, ויש צורך מבחינה צבאית לצרף “פלטון” לקומפני – אז תהיה קומפני מעורבת. בנקודה הזאת דרוש הבירור. אבל במוסדות בצבא רואים את המקרים האלה כמקרים יוצאים מהכלל. בתור כלל הם קובעים בכתב ובעל־פה את עניין היחידות היהודיות.

וישנה ששאלה של היקף הגיוס. התיאבון גדול למדי. מדברים על 5,000 נשים ואני מתייחס בספקנות להיקף זה. בכרוז של הצבא רצו לומר: “אנחנו ניגשים לגיוס והחל ממרס נגייס 500 בכל חודש”. לפי עצתנו תיקנו את הנוסח וכתבו: “במרס רוצים לגייס 500, ומספרים נוספים בחודשים הבאים”. עכשיו בוחרים כ־60 בחורות שתיכנסנה לקורס של מפקדות – לאו דווקא קצינות. בין 60 הבחורות האלו – החלק החמישי או השישי תהיינה אולי קצינות, והרוב תהיינה סמלות. כאשר חבֶר הבחורות הזה יגמור את חוק לימודיו, רק אז יתחיל הגיוס. הבחורות הללו תהיינה המאמנות את הקבוצה הראשונה של טירוניות. מניחים, שבמרס יתקבלו 500 בחורות, ואז יפתחו מחנה אימונים. יהיה, בלי ספק, אימון צבאי כללי: להצדיע ולעמוד כהלכה וכו'. אבל בעיקר יהיה אימון מקצועי: טבחוּת, נהגוּת, לבלרוּת וכו'. המתגייסות תוכלנה לבחור בתפקיד הרצוי להן. לא ברור באיזו מידה, אבל בדרך כלל יהיה חופש בחירת תפקיד מצד הבחורות, אלא אם יהיה עודף בחירה בתפקיד אחד, ואז תעמוד הבחורה בפני ברירה: או להשתחרר או לבחור במקצוע אחר.

ואשר לרעיון שצץ אצל כמה חברים או חברות בזמן האחרון, שבעצם גיוס נשים יהודיות צריך להיות קשור קשר בלתי־נפרד בגיוס גברים יהודים, ושיש לחייב את גיוס הנשים רק במידה שפלוגות הנשים הללו תצטרפנה לפלוגות הגברים שלנו לכל מיני תפקידי עזר, עלי לומר את הדברים הבאים: לו היה צבא יהודי, לא היה עולה על דעתי להניחה שיתכן סבר אחר כלשהו ­– אבל אין לנו צבא יהודי, אין לנו דיוויזיות יהודיות. יש לנו פלוגות, והפלוגות האלו פזורות על פני שבעה שטחים של פעולה צבאית. והן גם לא גדולות. ותפקידי העזר שנשים יכולות למלא בלכ פלוגה ופלוגה הם מעט מזעיר ואינם מגיעים כדי יחידה. וכאשר אומרים לנו: יש צורך ב"פלטון" של 80 בחורה, שה"פלטון" הזה ירים על כתפיו בית־חולים שלם, או תפקיד הובלה בשטח כלשהו, או מערכת משרדים וכו', ואנחנו נאמר שנעשה את הדברים האלה רק בקשר עם פלוגה יהודית – פירושו של דבר שלא נעשה את הגיוס.

גם אינני יודע אם נשים צריכות להסכים לכך. אני אראה בזה פגיעה באמנספציה, אם נדרוש נשים רק כעזר לפלוגות היהודיות, שכן זאת אומרת שאיננו מסכימים שתהיה פלוגה עצמאית של נשים יהודיות לתפקיד צבאי משלה. זה שהאישה בכלל עוסקת בתפקידי־עזר בצבא – זוהי גזירה ביולוגית. אבל מהם תפקידי־עזר בצבא ומה אינם תפקידי־עזר? אין זה אלא עניין של מינוח. מבחינה עקרונית אני פוסל גישה זאת. מבחינה מעשית – היא בכלל לא באה בחשבון.

לגיוס הנשים נודעת חשיבות מדינית־ציונית. לא אומר שענייניה המדיניים של הציונות כשלעצמם מחייבים את גיוס האישה, מקומה של האישה בחברתנו, המקום שהיא צריכה לתפוס בשורותינו, חינוך האשה להכרת אזרחותה המלאה וחינוך הגברים להכרת אזרחותה המלאה – מחייבים זאת. האישה באנגליה כבשה לה את זכות הבחירה הכללית לאחר מלחמת־העולם הקודמת בתוקף התפקידים שמילאה במלחמה, לא בצבא, לא במדים, אלא במשק, באדמיניסטרציה, בכל מיני שירותים בעורף. היא נשאה בעול המלחמה. והדבר הזה שבר את שרידי ההתנגדות. מה שלא כבשה התנועה הסוּפרז’טית⁹ על־ידי תביעתה מעל במות, כבשה האישה־מן־השורה על־ידי עצם עבודתה בימי המלחמה הקודמת. ובתוקף זכות הבחירה שכבשה לה האישה, היא כבר כבשה במלחמה הזאת את מקומה בצבא.

הדבר הזה נחוץ לאישה, נחוץ לחברה כולה. זהו צורך פנימי של כל עם וגם של היישוב בארץ. כשאני בא לקהיר ורואה במשרדים, במסעדות ועל כל צעד ושעל ברחובות, נשים במדי צבא, אצל האחת כתוב “אוסטרליה”, אצל השנייה “דרום־אפריקה” ויש גם אנגליות – הרי זה עושה רושם! פעם אחת נפעמתי: ראיתי בחורה במדים וכתובת “Palestine”. אנחנו דורשים את השם “יהודי” ואיננו מסתפקים “בפלסטיין”, כי אנחנו אומרים ש־"Palestine" מטשטש. אבל יש גם תהליך הפוך: עצם השם “Palestine” מבליט את יהדותה של ארץ־ישראל [מבליט] שכל מה שחשוב בארץ־ישראל, וכל מה שהוא בעל־משקל בארץ־ישראל, מה שפעיל בארץ־ישראל – זה יהודי!

כשם שאנו מופיעים בוועידות פועלים, ובשורה שלמה של ועידות מדעיות בינלאומיות, כבאי־כול של ארץ־ישראל – של ארץ – וקובעים את העובדה וחורתים אותה עמוק־עמוק בהתרשמותו של העולם החיצוני: שארץ־ישראל מבחינה זאת פירושה יהודים – כך הדיון גם מבחינה צבאית. אני אחשוב להישג גדול, אם כי לא להישג גדול מאוד, אם נשיג את ההסכמה לשם “יהודי” לפלוגות הצבא שלנו, אבל גם זה הישג, כאשר ידוע הדבר כי במידה שישנן פלוגות ארצישראליות – אלה הם יהודים. על־ידי כך נוצר המושג של ארץ־ישראל כארץ יהודית. זוהי החשיבות המדינית שאני רואה בדבר.

מכיוון שהאישה מופיעה במלחמה, מכיוון שהאישה מופיעה במדים, מכיוון שהאישה מופיעה כאן, במזרח – היעדרה של האישה היהודיה [בצבא] פגם הוא, והופעתה – תיקון הפגם.

לאחר דיון השיב מ"ש למתדיינים וסיכם:

מ.שרתוק: בתשובה לשאלות אליהו¹⁰ אומר עוד פעם: יש מה שקוראים “פוליסי” – שיטה כללית. השיטה הכללית היא: יחידות יהודיות. אבל יכולים להיות מקרים, שבגלל מסיבות מעשיות הדבר יהיה מן הנמנע. מהם המקרים הללו? ציינתי אותם בהרצאתי! מה, למשל, לעשות ב[חיילות] לא־יהודיות? צריך יהיה לאכסן אותן באיזה מקום, ואותו “פלטון” (או “קומפני”) שבו יאכסנו אותן לא יהיה יהודי טהור. על כל המקרים האלה דובר באופן תיאורטי. שלטונות הצבא מניחים – כך הם אומרים – כי למעשה מקרים כאלה אולי לא יקרו. אבל הואיל והם נותנים התחייבות בכתב, הם מוכרחים להביא בחשבון כל מיני אפשרויות. יתכן גם מקרה כזה: נניח שמוסרים את בית החולים בבאר־יעקב לידי “פלטון” של נשים, לכל מיני שירותים. נניח, כי ברשימת השירותים יש משרה של רוקחת מדרגה מסויימת, ונניח שבין היהודיות אין רוקחת כזאת ויש דווקא לא־יהודיה – אז הם יקחו לשם את הלא־יהודיה. אלה הם שני המקרים האפשריים. כאשר השלטונות מתחייבים בכתב, הם מוכרחים להיות מבוטחים כנגד כל מיני אוונטואליות. אולם ה"פוליסי" היא: יחידות יהודיות.

ואשר לשאלת הצימוד אל פלוגות יהודיות: בבירורים ובמשא־ומתן שהתנהלו השאלה הזאת לא נתעוררה כלל וכלל. צריך להבין כי לא אנו קובעים לצבא איך להשתמש בחיילים; אין אנו יכולים לומר לצבא: סדרו אינפנטריה, הקימו ארטילריה, סדרו פורמציות של טנקים את זה קובע הצבא. והוא הדין לגבי גיוס נשים. מה זה A.T.S? למה הם משמשים בכלל? לא אנו קובעים זאת. נניח דהיינו אומרים לנו: “אנו רוצים לגייס נשים כדי לצרף אותן בקבוצות קטנות לכל מיני פלוגות” – כלום רק פלוגות יהודיות ישנן במזרח התיכון? יש R.A.S.C (חיל השירותים, לרבות הובלה), יש R.E. (חיל ההנדסה) – נצרף את פלוגת הנשים לפלוגות האלה. בכל “קומפני” יש מסעדת קצינים, כאשר אתה נכנס למסעדת קצינים אתה מוצא שם איזה בחור בעל מניירה נימוסית, היודע להגיש אוכל ולעמוד בנימוס בפני הקצין. למה יעשו זאת בחורים? תעשינה זאת בחורות. ויכולות לעבוד כאן שלוש בחורות. בכל פלוגה יש מטבח ועובד בו רב־הטבחים, המנצח על מלאכת הבישול ולעזרתו חיילים אחדים הבוחשים בתבשילים – ושוב, למה יעשו זאת בחורים? יכולות לעשות זאת בחורות.

ויש עוד מקום לבחורות: יש נהג המביא דואר, למה יעשה זאת בחור? תעשה זאת בחורה. נניח, שיש מקום לעשר בחורות בכל “קומפני.” אילו היו אומרים לנו, שזוהי המטרה של A.T.S מובן שהיינו עונים: טוב, אבל קודם תעבודנה ליד פלוגות יהודיות לפני שמצרפים פלוגות בנות עשר בחורות לפלוגות אחרות. אבל אמרו לנו כך: הנה, יש בית־חולים במקום פלוני ובו מערכת שלמה של תפקידים ושירותים, ואנו רוצים למסור את כל התפקידים האלה ב"קבלנות" לנשים. פה יש מקום ל"פלטון". ראיתי שטחים של בתי־חולים באזור התעלה. 5–6 בתי חולים סמוכים זה לזה – באזור זה יכולה לעבוד “קומפני” שלמה של נשים.

דוגמה אחרת: במיפקדה הראשית יש כל מיני תפקידים: לבלרות, טלפון, שירות, שליחות, נהגות, ניקיון, הגשה – נעמיד שם “פלטון” של נשים שימלא את כל התפקידים האלה – למה יעשו עבודות אלו בחורים? למה בחור ירשום את שמי כאשר אני נכנס למיפקדה הראשית ובחור אחר ילווה אותי – את העבודה הזאת יכולות לעשות בחורות. כן יש מחסנים ומפעלי “אורדֶננְס” [חיל תחזוקה וחימוש] ובהם עבודת לבלרות, גם קבלת חומרים ומשלוחם, מיון וסידור מחסנים, ליווי המשלוחים ומסירתם – שם יכול להיות “פלטון” או “קומפני” שלמה. בשביל כל המפקדים האלה נחוצים A.T.S. כלום יכולים אנו לבוא ולהמציא שיטה אחרת לגמרי?

כפי שאמרתי עד עכשיו לא נתעוררה השאלה של צימוד לפלוגות חיילים יהודיות, אבל אני מוכן לבדוק אותה ולהעמיד אותה על סדר היום, אם הדבר מתקבל על הדעת לפי שיטת הצבא האנגלי. כפי שידוע לי, זה עומד בניגוד לשיטה שלהם. הם גורסים כיחידה “פלטון”, ולא יתכן “פלטון” בקשר עם יחידות יהודיות דווקא, הם לא יעשו לגבי יחידות יהודיות דבר שאינם עושים אותו לגבי יחידות בכלל. הם בונים את היחידות היהודיות במתכונת היחידות הקיימות בצבא הבריטי עם כל התקן שלהן. הרכבה של יחידה בריטית הוא גם ההרכב של יחידה יהודית. אם ליד כל פלוגה בריטית תהיה קבוצה של נשים, אז ליד כל קבוצה יהודית תהיה קבוצה של נשים ונוכל לדרוש שליד יחידות יהודיות תהיינה קבוצות נשים יהודיות, אז לא יהיו “פלטונים” כי אם פיצול לקבוצות קבוצות. אולם אפשר לומר, שהפסד הפיצול יצא השכר של שירות בצוותא עם יחידות יהודיות. על כן אמרתי, שאפשר להעמיד את השאלה על סדר־היום. עוד יש זמן רב לטפל בשאלה זו, מפני שהקבוצה הראשונה תצא לשירות רק בחודש מאי, רק במרס יתחיל הגיוס. אינני יודע אם האימונים יתחילו במרס; יתכן שהאימונים יתחילו באפריל, באופן שהקבוצה הראשונה תצא לשירות בחודש מאי. עכשיו מתקיים קורס של קצינות וסגנות, שתצטרכנה להדריך אחר־כך את הפלוגה הראשונה של המגוייסות – (בבה אידלסון: למה דורשים בדיקה רפואית עכשיו?) – רשומות עתה כאלף נשים וביניהן בוודאי מאתיים שאינן מתאימות מבחינה רפואית. השלטונות דורשים בדיקה רפואית, כדי לדעת מה המספר הריאלי של המתגייסות. אבל יש עוד זמן רב למשא־ומתן על הדברים האלה.

לדברי בת־שבע¹¹: מן החלק השני של דבריך למדתי הרבה שיקולים חשובים. אבל בחלק הראשון של דבריך, נדמה לי, דיברת נגד “סדרי עולם” ולא נגד הגיוס. שנית, הן אינן פרי הגיוס – הן קיימות גם בלי הגיוס. את דיברת, למשל, על בחורה יהודית בין אנגלים במזרח. דבר זה קיים גם עכשיו בממשלת ארץ־ישראל, שבמשרדיה עובדות בחורות יהודיות בין אנגלים. מה שהגיוס משנה בנידון זה הוא מדים ומשמעת – (א. ציזלינג: ותחום יישוב) – אני יודע, שלקחו בחורות מומחות להנהלת חשבונות מארץ־ישראל לקהיר, הן עובדות במשרדי הצבא. מדי בואי לקהיר אני נפגש איתן ביום שישי בערב. מהן הרוצות להתגייס וללבוש מדים, מהן שאינן רוצות להתגייס – כשם שיש נשים אנגליות המוסיפות לעבוד כציווילות ויש אנגליות העובדות כחיילות. אבל הן עובדות בין אנגלים, בין אם הן במדים ובין אם הן אינן במדים. ככל שירבה מספר הבחורות האלו יקל מצבן; הן תהיינה פחות בודדות, זה חזיון יותר נפרץ, הן תרגשנה את עצמן יותר טוב אם ירבה מספרן.

בת־שבע אמרה: חתירה לשירותים גבוהים יותר. בפרוגרמה יש כבר שירות גבוה יותר: נהגות, ובנקודה זו אנו אומרים: הובלת משא כן; להוביל בני־אדם באוטו – לא. האם רק נשק נחוץ למטרה צבאית? ואם למטרה צבאית נחוץ שאדם ייסע ממקום למקום וצריך להסיע אותו – לכך אנו מסרבים לתת נשים? בשבילי זהו משפט קדום ותו לא. ואני מוכרח להילחם בנקודה זו. אבל יש עוד זמן לשיקול דעת נוסף עד שנגיע לפעולה.

ואשר לריכוז, שעליו דיבר ציזילינג¹². בעצם, יש ריכוז וזהו: P.A.T.S. (Palestine Auxiliary Territorial Service). בראש השירות הזה תעמוד בוודאי קצינה אנגלית. אינני יודע, אם האישה המארגנת עכשיו את הפעולה [א.ט. צ’ייטי] תישאר בארץ; היא אישיות בהיקף אימפריאלי ויש להניח, כי לאחר שתניע את הגלגלים היא תמסור את הפיקוד בידי מישהו אחר. אבל הריכוז [של החיילות] בוודאי לא יהיה רק יהודי – הוא יהיה פלשתינאי, הוא בוודאי יכלול מחוץ ליחידות יהודיות גם יחידות לא־יהודיות, במידה שתהיינה; או אם לא תהיינה יחידות לא־יהודיות שלמות, הרי תהיינה יחידות מעורבות, או יחידה מעורבת, והיא לא תישאר מחוץ לתחום הריכוז.

בנוגע לבחירת החומר האנושי, דרשנו שימסרו לנו את רשימות הנשים הנרשמות במשרדי הגיוס הצבאיים הכלליים למען יוכלו לבדוק אותן. הדבר הזה לא הובטח וגם לא ניתן לנו. אלא הובטח לנו, כי במקרים ידועים, כאשר יתעורר אצלם ספק, יתייעצו אתנו וישאלו לחוות דעתנו. אני מכיר מקרה אחד ששאלו על איזו בחורה וראיתי על־פי השאלה שידעו מתי יש לשאול ולא שאלו סתם. יחד עם זה, אינני מן המאמינים באפשרות של מניעת גיוס, אפשרות של הוצאת העשבים הרעים – בזה אינני מאמין כל כך. הן תלכנה ללשכה הכללית¹³ ידועות לנו כל מיני עובדות בשטח זה.

אספר לכם מקרה אחד: נדרשנו פעם לתת בחורים אחדים למשרד המרכזי של ה"באפס"¹⁴ בקהיר, שם נמצאים כל הרשימות, התעודות והפנקסים של פלוגות ה"באפס" במזרח. נמר לנו, שבשביל תפקיד זה רוצים רק ביהודים ואינם רוצים בערבים; החומר הוא סודי ויש צורך גם באינטליגנציה מסויימת בעבודה זו. בחרנו ארבעה בחורים טובים ושלחנו אותם לקהיר. והנה נודע לנו שאחד התנצר בקהיר. בחור ישר וטוב. מוצאו מגרמניה או מהונגריה. ידע אנגלית. ושלחנו אותו. אחר־כך הוא התנצר. התברר שזה בחור מחוסר כל שורשים ביהדות, בחור תלוש לגמרי. אני יודע שורה שלמה של הפתעות בלתי־נעימות ונעימות: אנשים שבחרנו והצענו אותם לקצינים, ונכשלנו בהם; וכנגד זה אנשים שלא בחרנו, אנשים שבאו בהיסח מן הצד, ומלכתחילה אפילו היה יחס שלילי אליהם – אלה דווקא הצטיינו והתגלו ככוחות חיוניים מאוד. קשה מאוד אפוא לקבוע מסמרות. מה שאנו צריכים לעשות הוא – לדאוג להכנסת חומר טוב.

ואני רוצה להעיר לדיין¹⁵, אשר אמר כי אני התווכחתי עם עצמי: חשבתי שאני מקמץ זמן לישיבה זו. למה אומר – חשבתי – הלכות פסוקות ואחר־כך חברים יתחילו להקשות? אענה למפרע על כל מיני קושיות אפשריות. היה כינוס גדול של מתנדבים, ולפי גישתך להרצאתי יכולת לומר שגם בכינוס התווכחתי עם עצמי – הבעתי שם המון פקפוקים ואחר־כך סתרתי אותם אחד אחר השני. העמדת את הדברים, דיין על חודו של נשק.¹⁶ הדברים אינם עומדים על חוד זה בלבד. יש כמה וכמה נימוקים לגיוס. לא אמנה אותם בסדר חשיבותם דווקא – אחד הנימוקים הוא נשק. אבל יש גן עניין של מלחמה בהיטלר, של רצון הפרט להילחם בהיטלר, ויש גם עניין של האינטרס הלאומי שלנו, שלא ייפקד מקומנו במלחמה זו. יש גם עניין השכר המדיני שאנו מקווים לו, גם עניין חנוך היישוב שימלא את חובתו באופן קולקטיבי כיישוב, כעם. ועוד: עניין הנשק אינו חסר בגיוס הנשים בלבד; הוא חסר גם בגיוס הגברים. יש פלוגות שאינן עובדות בנשק; הן עובדות בכלים אחרים. אם אנו נותנים בחורים לפלוגת מאותתים [חיל הקשר], הרי זו דוגמה אחת של פלוגות שאינן עובדות בנשק.

אני מקבל את ההערה בדבר גיוס בחורות בגיל רך. אבל התמונה שתיארת, דיין, תמונה של בחורה משוטטת בין חולות מדבר וערבים חוטפים אותה– מאיזה דמיון לקחת אותה? לא יקום כדבר הזה ולא יהיה. אין כל כוונה כזו אם אתה מדבר נגד חמשת אלפים [מגוייסות], אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אם אתה מעורר את בהלת המשק, אשיב לך: אינני מכיר את כל הבחורות שנרשמו, אני מכיר שש בחורות שנרשמו; אחת מהן – מורה בבית ספר, אחת נותנת שיעורים פרטיים, שתיים מהן פקידות – אחת במוסד לביטוח לאומי ואחת במוסד הסתדרותי; אחת צלמת ואחת עוזרת בבית פרטי. אינני רואה כאן התערערות המשק כתוצאה מהגיוס הזה.

ברור, שאנו מחייבים את הגיוס הזה. ברור, שאנו צריכים לעמוד על כך שהמתגייסות תישארנה בארץ במידה מקסימלית, אבל בשום אופן לא כתנאי להסכמתנו לגיוס. תנאי זה לא היה גם לגבי גבירם. בשום מוסד הסתדרותי או מפלגתי לא הוחלט לדרוש תנאי לגבי ה"באפס". תוך השתלשלות העניינים נוצר מצב מסוים, וראיתי הזדמנות לקשור את הצבא בעניין זה. חשבתי שאני עושה טוב בקשרי אותו בעניין זה. אחר־כך הובא לידיעת המוסדות, הסוכנות ומוסדות ההסתדרות. אולם אף פעם לא קיבלתי הוראה להציג זאת כתנאי. וסוף כל סוף, זה קיים רק לגבי “באפס” ולגבי פלוגת אחת של ארטילריה. זה אינו קיים לגבי כל יתר הפלוגות, גם לא לגבי הנשים. צריכה להיות דאגה רבה להשארת המתגייסות בארץ־ישראל ככל האפשר, ונפעל בכיוון זה. אך לא נעשה מזה תנאי לגיוס. גם נפעל בכיוון של צירוף קבוצות קטנות לפלוגות היהודיות, וכן נטפל בעניין העלייה לתפקידים אחראיים יותר. נעמיד לבירור מחדש את שאלת האחיות.

צריך לזכור שאנו עומדים לפני התחלה, וברור שיש לעמוד על המשמר וללוות את הגיוס בטיפול ובדאגה ובעין פקוחה וללמוד מהניסיון. המון שאלות נתעוררו בקשר לגיוס זה ורק הניסיון יוכל לתת תשובה עליהן. כאשר תתהווינה הפלוגות הראשונות והן תצאנה לפעולה, אז רק נדע אם באמת יש שנאה ובוז, אם יש כישלון או אין כישלון, מדוע יש ומדוע אין, מתי יש הצלחה וכו'. מזה נוכל ללמוד. בשביל זה צריך לפעול. אי־אפשר לבטח את כל הדברים האלה למפרע.

פנחס לוביאנקר¹⁷ הציע שהמרכז יחייב את גיוס הנשים וקרא לפעולה נוספת בסעיפים שמ"ש מנה אותם: הישארות בארץ במידה מקסימלית, צירוף לפלוגות יהודיות, עלייה בתפקידים. הצעתנו נתקבלה.

שאלות מדיניות

משה שרתוק: ביקרתי במחנה המעפילים בעתלית ושהיתי שם ארבע שעות². בהגיעי כבר עמדה קבוצת ניצולי “סלוודור”³ ביום השני של שביתת הרעב שלהם. המחנה כולו התכונן להתחיל בשביתת רעב ב־11 בינואר, אם לא ישוחררו עד אז ממעצר.

ראשית, היתה לי פגישה עם ועדת המעפילים, שארכה כשעתיים, ומסרתי להם על המצב לאמיתו ועל כל פעולתנו בעניינם. השתדלתי להרוס את המושג שהשתרר אצלם, כאילו הם עומדים מצד אחד ואנו יחד עם הנציב העליון מהצד השני. הסברתי להם, כי אנו עומדים יחד במלחמה זו לשחרורם, ורק מקרה הוא שהם נמצאים בפנים המחנה ואנו מחוצה לו, ואם הם רוצים שנוכל לפעול למענם בהצלחה, הרי עליהם גם לשמוע לעצתנו. אם לא יעשו כך, הרי במו ידיהם הם מחלישים מאוד את עמדתנו כלפי השלטונות. צריך גם להיות ברור, שאם תוכרז שביתת רעב, לא יהיה כל מקום למשא־ומתן פוליטי.

מצדם דיבר איש בשם שור. אדם נבון ואינטליגנטי, מציג עצמו כציוני ותיק ואדם ציבורי. הם דרשו כל הזמן לקבוע להם תאריך [לשחרורם], אבל כמובן לא יכולתי לתת כל הבטחה בעניין זה. אמרתי רק שחוסר התשובה השלילית מלונדון הוא אות לטובה, ואני מאמין שלבסוף ישוחררו, אבל איני יכול לקבוע תאריכים. הם גם שאלו אם שביתת הרעב שלהם עלולה להזיק ליישוב. תשובתי היתה, ששביתת־הרעב תזיק קודם כל להם עצמם, ומובן שזה יסבך גם את היישוב במצב לא נוח, בייחוד בזמן המלחמה. השיחה התנהלה בצורה תרבותית מאוד.

אחרי זה היתה לי שיחה עם אנשי “סלוודור”, כאמור, כבר בעת שביתתם. כולם דרשו בתוקף לדעת מתי יבוא קץ לסבלם. כן דרשו הבטחה שהם יהיו ראשונים לשחרור. מובן, שגם על זה לא יכולתי להתחייב, והסברתי שאין אנו הממשלה. הם ביקשו הבטחה שההנהלה תטפל בהם באופן מיוחד, ונימוקם הוא שהם ניצולי אסון.

הם גם ביקשו ממני לבקר את נשותיהם. לכתחילה לא רציתי, אבל נעתרתי לבקשה. בהיכנסי אל [צריף] הנשים, פרצו כולן בבכי. התמונה היתה מזעזעת, כי יש בהן נשים שאיבדו את ילדיהן באסון “סלוודור”. אישה אחת נאלמה לגמרי, ויש אומרים שזה בא עקב האסון.

לאחר זה היתה לי גם שיחה עם ראשי הצריפים. התאספו עשרות אחדות של אנשים, ושוב הסברתי את המצב.

אחד מבאי־כוח “השומר הצעיר” במחנה הודיע, שהם יהיו נאלצים להסיר את האחריות מעצמם [למה שמתרחש במחנה]. השבתי לו, שאיש אינו יכול להסיר מעל עצמו את האחריות לפעולות. העולם מלא עתה במחנות הסגר, והם יסכימו איתי, שמחנה ההסגר בארץ־ישראל הוא אחד הטובים שבהם. אם הם חושבים לעשות איזו פעולה שתעורר הד בעולם, הרי הם טועים: לשום פעולה כזו לא יהיה הד, ועליהם לשקול היטב־היטב לפני שיחליטו לעשות איזו פעולה בלתי־אחראית, תהיה אשר תהיה, ועליהם גם לדעת לא להפריע לנו בפעולתנו למענם.

ביקרתי גם בחדר התינוקות. יש הצעה להעביר את היולדות והתינוקות לבית פרטי בחיפה, שישמש כאינטרנט [פנימיה].

בשובי לתל־אביב הודיעו לי כי אנשי “סלוודור” הפסיקו את שביתתם וגם כל המחנה החליט לא לשבות. הם גם שלחו הודעה על כך לנציב העליון והעתקה אלינו. אני מקווה לראות את המזכיר הראשי עוד השבוע ולשוחח אתו בשאלה זו. כן אברר את הדבר עם סר מונקטון.

אגב, לפני שנסעתי לעתלית פניתי אל המזכיר הראשי ואמרתי לו, שאני מוכן לבקר בעתלית אם הממשלה סבורה שזה יכול להביא תועלת. המזכיר הראשי השיב, שהם ישמחו אם אבקר שם, אבל עם זה ביקש לא לרמוז לנעצרים שכאילו ידוע לי שיש שינוי בהחלטה לגביהם.

קיבלתי מכתב מאת הגנרל היינינג⁴ העוזב את תפקידו במזרח התיכון. אנו נכנסים עתה לשלב קשה בקשר עם גיוס נוטרים. קשה להשיג עתה מועמדים לתפקיד נוטרים. השלטונות גם הם מבקשים נוטרים יהודים, ובדלית ברירה הם מגייסים נוטרים ערבים. יש גם בעיה של עזיבת הנוטרות, כי הנוטרים מוצאים להם עבודות מכניסות יותר⁵. יש כמובן דרך של תוספת שכר ואספקת מצרכים במחירים מוזלים, אבל בינתיים אני מבקש את ההנהלה לתת לי סמכות לחייב את אנשי הביטחון [ה"הגנה"], ששוחררו מגיוס לצבא בגלל מצב משפחתי וכדומה, להתגייס לנוטרות.

בארץ קיימת כידוע אגודת “מגן דוד אדום”⁶. מדובר בזמן האחרון בהקמת מוסד ארצי, ורצוי מאוד למשוך לפעולה זו כוחות ציבוריים. הכוונה היא שהמוסד יעמוד תחת פיקוחם של הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי. תהיה הנהלה ומועצה ארצית⁷, ונובומייסקי⁸ יעמוד בראש המרכז של “מגן דוד אדום”, ומר הופיין⁹ או מר הורוביץ¹⁰ – גזבר. אני מבקש מההנהלה סמכות למנות את האנשים לתפקידים אלה מטעם הסוכנות היהודית.

בענין סטרומה² קיבלתי אותו מידע ישיר.³ לפי החלטת הקבינט מי שיוצאים משטחי אויב אינם רשאים להיכנס ולכן פנייה לסרטיפיקטים חסרת טעם. העובדות ידועות באנגליה ובאמריקה. שרתוק

משה שרתוק: יש ארבע עובדות־יסוד הקובעות את אופי העניין שאנחנו דנים עליו.²

עובדת יסוד ראשונה היא שהחוק הזה הוא יליד המלחמה. המלחמה מגייסת אנשים לא רק לצבא; היא מגייסת אנשים גם למשק מלחמתי. כל הטענות נגד הבורגנות לא תועלנה כאן. הפועל הוא חייל מטבע ברייתו במלחמה זו, מפני שהוא המייצר את אמצעי המלחמה. את הבורגנים אפשר לסלק; את בתי־החרושת ואת המכרות אפשר להפקיע מידם. אפשר להטיל פיקוח ממלכתי על מפעלים פרטיים – ועושים זאת. אפשר להחרים מפעלים פרטיים – ועושים זאת. אפשר ליצור תוך כדי המלחמה מפעלים מולאמים מעצם ברייתם. אך מדבר אחד אי־אפשר להימנע – מן ההזדקקות לפועל, וכל מי שעושה את העבודה הזאת [של ייצור אמצעי לחימה], הוא פועל.

פועלים, במלחמה כזאת, מוכרחים להיות מגוייסים כמו חיילים. יש צורות שונות של גיוס: את החיילים מלבישים מדים, נותנים בידיהם נשק, ממנים עליהם מפקדים, מארגנים אותם לפלוגות, לגדודים; את הפועלים משאירים בבתי־החרושת, במכרות, בשדות ובכרמים, אבל מטילים עליהם משמעת צבאית. זוהי כל מהות החוק הזה.

עובדת יסוד שנייה היא שהחוק הזה הוא חיזיון עולמי. ייתכן שיש כאן בארץ דברים יוצאים מן הכלל, וייתכן שאנחנו צודקים אם נרצה להיות היוצא מן הכלל היחיד. אולם עלינו לדעת היטב את הקושי העצום, המבהיל, של המערכה שניכנס בה אם נרצה להוכיח, שישנה רק ארץ אחת בעולם אשר עול המלחמה אינו חל עליה, שישנו ציבור פועלים אחד בעולם הזכאי להיות יוצא מן הכלל בעניין זה.

עובדת יסוד שלישית היא התחייבות פומבית ובכתב של ממשלת ארץ־ישראל, שהחוק הזה הוחק אך ורק לימי המלחמה. אינני יודע מה יהיה גורל השביתה בעולם שלאחר המלחמה, כשם שאינני יודע – וכשם שאיש אינו יודע – מה יהיה גורלו של איזה דבר בעולם שלאחר המלחמה. לשם כך צריך להיות נביא, ונביא אין אתנו. אם בעולם כולו תָסוּף השביתה, תיעלם, תתבטל, לא נצליח אנחנו להיות האי היחיד בעולם שיקיים שביתה וזכות שביתה (אבל זוהי בעצם הפלגה רחוקה ודחוקה מאוד). ברור, כי במידה שיוחזר לפועל בעולם חופש־השביתה – ויש להניח בביטחה שהוא יוחזר – לא אנחנו נישאר האי היחיד בעולם שבו יקויים שיעבוד הפועל בעניין זה. אנחנו יכולים בקלות רבה לבטל התחייבות והבטחות, אבל שטר זה אל נמהר לבטל. להיפך, נחזק את השטר הזה שקיבלנו בשותפות עם כוחות גדולים בעולם, עם תנועת הפועלים הבריטית ועם כל בעלי בריתה בדומיניונים, וזוהי התחייבות.

עובדת יסוד רביעית היא התחייבות פומבית ובכתב של ממשלת ארץ־ישראל, שהיא תזדקק לחוק זה אך ורק לגבי סכסוכי עבודה הפוגעים במאמץ המלחמה – ובזה הרחיקה לכת מהממשלה הבריטית. החוק באנגליה חמור יותר בנקודה זו מאשר החוק הארץ־ישראלי, באשר לפי החוק באנגליה חייבת הממשלה להתערב בכל סכסוך ולמנוע שביתה; בארץ־ישראל היא רשאית להתערב, אבל אינה מחוייבת; יש התחייבות רישמית פומבית, שנתפרסמה בכתב, שבה הממשלה מודיעה כי תזדקק לחוק הזה רק לגבי הסכסוכים הפוגעים במאמץ המלחמה. אם כן, קודם כל, אפילו בזמן המלחמה, אפילו כהוראת שעה, אין לדבר על ביטול גמור של זכות השביתה ושל חופש השביתה.

פה שאלו חברים מה נשתנה מלפני שמונה חודשים,³ וכבר ניתנו תשובות: תשובה אחת נתן לוביאניקר כשאמר: “אז היתה הצעת חוק, עכשיו זהו חוק – אנחנו עומדים בפני עובדה ואנחנו צריכים לבחון היטב את דרכנו נוכח העובדה”. תשובה שנייה נתן הח' שמואל פרידמן,⁴ כשאמר: “אז היתה תוכנית של חוק מסוים – ביקרנו אותה ושורה שלמה של סעיפים מביקורתנו נתקבלו”.

בנקודה זו אני רוצה להעיר משהו: אל נזלזל בהישגים שלנו. כאשר אנחנו מותחים ביקורת, אנו עושים זאת כדי שיקשיבו לה ויקבלו אותה – או שאנחנו מותחים ביקורת לא על מנת שיקשיבו לה, אלא כדי שיהיה לנו אחר־כך הסיפוק להתנפל ולטעון, שאטמו את אוזניהם מלשמוע? אחת היא אם ביקרנו כמו שהסוכנות ביקרה, דרשה שורה שלמה של תיקונים, או שביקרנו כמו שההסתדרות ביקרה – הפועל היוצא של שני הדברים הוא אחד: הממשלה, לאחר שהודיעה שלא יחולו שינויים בחוק, הכניסה שינויים. השינויים האלה חשובים מאוד, שכן במידה שנהיה בתוך העניינים, נדע לעמוד עליהם ולהפיק מהם מה שאמר סיטרין⁵ “מקסימום המתוק מהעז”. אבל אם כזה הוא הדבר, שהשינויים האלה מחוסרי כל ערך, מה בצע בכל פעולה פוליטית? האם מה שאנחנו משיגים כמוהו כאפס, כמוהו כאין, או שאנחנו בעצמנו מעוניינים למעט אותו ולעשותו לאפס?

יש עוד נקודה אחת מבחינת השוואת המצב לפני שמונה חודשים ועכשיו. אבא חושי⁶ אמר: “אז היה המצב קשה בארץ, מצב הביטחון היה מעורער”. ומה עכשיו?

אני מניח שידוע לחברים, שהצבא הבריטי חי עכשיו בהרבה הנחות, שהן בוודאי אינן מוחלטות, אבל אחת מהן היא שאנחנו עומדים לפני פלישה [של הצבא הגרמני] למזרח התיכון, ועל כל פנים מטכסים עצה כנגד זה – וזה רע ומר, בינתיים, שזה אינו מביא לידי [הקמת] דיוויזיות יהודיות – אבל העובדה שמביאים הנה 20,000 חיילים פולנים⁷ מעידה על משהו, ומרכזים כאן צבא גם ממקומות אחרים, וניגשים לבנות מחנות צבא חדשים בארץ, וניגשים לבנות בתי חרושת צבאיים חדשים בארץ, אשר כמוהם עוד לא היו, ומכינים קווי ביצור חדשים על גבולות הארץ – גם בתוך הארץ, גם בצפון וגם בדרום – והארץ חיה במצב של תנועה בלתי פוסקת. אחד הדברים הקטנים: משלימים את הכביש בין בנימינה ובין חדרה, ומחכים לתנועה כזו שיהפכו את כביש תל־אביב-חיפה לכביש רק בעל תנועה אחת, היינו שיוכלו לנסוע עליו רק מתל־אביב לחיפה ובחזרה יסעו בדרך עקלתון. זה מעט מזעיר ממה שניתן לדעת על מה שמתהווה בארץ. יכולתי להמשיך את הסקירה בדבר מצב הביטחון והדאגות שמצב זה מעורר. זה מביא לידי הידוק בינינו ובין גופים של ממשלת ארץ־ישראל, שאף פעם לא היתה הרגשה אידיאלית בינינו – הסכנה האופפת אותם מביאה לידי הידוק זה.

לא הייתי מעורר את השאלה הזאת אילמלא נשמעה נימה, כאילו המצב עכשיו הרבה יותר טוב ויותר שקט מאשר לפני שמונה חודשים. אינני רוצה ולו על־ידי שתיקה, ולו על־ידי התאפקות, לאשר את ההנחה הזאת. יש יסוד להיפך הגמור מזה. יכול להיות שכל החששות האלה יתפזרו כענן – הלוואי שיתפזרו. וייתכן שכל ריכוז הצבא, בניין הכבישים, מחנות – לא היה צורך בו. מי יתן והיה כן. אבל יכול להיות גם ההיפך, ואנחנו יכולים להרגיש על בשרנו את מצב המלחמה בארץ יותר משהרגשנו עד עכשיו.

החוק הזה בא לעולם על רקע זה ולא על רקע אחר – על רקע כללי של המלחמה – והרקע הזה הולך ומתגבר יותר ויותר. הוא איננו מתרכך ומתפורר דווקא בימים אלה. אומנם החוק כרוך בסכנות, אבל אני מסרב לקבל את פסקי הדין החמורים מאוד שפסק כאן מרדכי נמירובסקי.⁸ עם כל הערכתי לניסיונו, שניסיוני־אני הוא כאין לעומתו, עם כל הערכתי ואמונתי האישית לשיקול דעתו בענייני ארגון מקצועי – אני מסרב לקבל גזר־דין של כליה שהוא גוזר על ההסתדרות כתוצאה מהחוק הזה. ההסתדרות גדולה מזה, ההסתדרות חזקה מזה. הכוחות שהולידו אותה גדולים וחזקים ומושרשים הרבה יותר משחוק זה או אחר יוכל להם.

מצד שני, ההסתדרות – ארגון גדול כזה, ארגון כל־כך מסועף, כל־כך מטופל, שאיננו סתם גילוי אנרכי של איזו התעוררות פועלים פרימיטיבית שקמה כדי לכבוש איזה דבר, ולאחר הכיבוש, או לאחר המפלה ללא כיבוש, כל הגל הזה שוכך – ההסתדרות כארגון גדול, מסועף, עתיר נכסים, מטופל בהתחייבויות, חולש על קרנות גדולות, על משק מיסים גדול, על רשת גדולה של שירותים, צריכה להיזהר מאוד כשהיא באה להסתבך עם החוק. זהו גזר של גורל, והיא צריכה לדעת זאת היטב.

התנועה המקצועית באנגליה בנתה את כוחה על החוק ולא על הפרתו, ומזה שאבה כוח וכך ביצרה את עמדותיה. והנה היתה עובדה: היתה שביתה כללית באנגליה [ב־1926] וכתוצאה של השביתה הכללית הזאת הוחקו חוקים – הוחק חוק האוסר שביתה כללית בארץ. הפרלמנט קם ואסר שביתה כללית. הפרלמנט יכול לעשות הכל. הוחק חוק האוסר על עובדי שירותים ממלכתיים להשתייך למערכת כללית של ארגון מקצועי. אלה היו מהלומות קשות לתנועת הפועלים. תנועת הפועלים נאבקה קשה עם החוקים האלה. מה היו התוצאות? מצד אחד תוצאה שלילית – היא לא הצליחה עד היום לשנות את החוקים האלה. אבל מצד שני היא לא נהרסה. היא נתחזקה מאז. האם ההגבלות החמורות האלה, שהוטלו על הארגון המקצועי, הרסו אותו? לא. יש לו שורשים יותר מדי עמוקים בחיי החברה, והוא ממלא תפקיד חיוני בחיי הפועל ובחיי החברה, מאשר עקב חוק זה או אחר, או בהעדר חוק זה או אחר, יהיה אפשר להפיל אותו.

פה דובר על ג’נטלמן אחד ששמו מק־מייקל.⁹ ונאמר כאן: “מה זה? מיהו הקובע מאמץ מלחמתי מהו? האם מק־מייקל יקבע זאת?” גם פה יש דין קשה מאוד, שעלינו לקבלו. את המלחמה מנהלת ממשלה, מנהל צ’רצ’יל. לצ’רצ’יל יש בא־כוח פה. אנחנו לא נוכל לקפוץ מתוך העור הזה. ממשלת ארץ־ישראל היא חלק בלתי נפרד ממכונת השלטון המנהל את המלחמה הזאת. אנחנו עומדים בקשרי מלחמה חריפים מאוד עם השלטון הזה. עמדנו בעצם ימי המלחמה במלחמתנו אתו בכמה עניינים חיוניים. אבל בענייני המאמץ המלחמתי לא ננהל מלחמה על דעת עצמנו. אין לנו כל יכולת לכך. אם אנחנו מתגייסים, אנחנו מתגייסים למסגרת שאושרה על־ידי הממשלה. אנחנו נאבקים על הרחבת המסגרת הזאת, על שינוי דמותה, אבל בכל שלב ושלב – במידה שאנחנו מתגייסים – אנחנו מתגייסים למסגרת הזאת. עלינו לדעת זאת.

כל מה שאנחנו דורשים לגבי ארגון הארץ כך שהמאמץ המלחמתי, והקורבן שמאמץ זה דורש, וכל מיני תקלות ופגעים שדורש מאמץ זה, לא יפגעו בחלק זה או אחר של האוכלוסייה יותר מדי – שעניים לא יסבלו יותר מדי, שפועלים לא יסבלו יותר מדי – אנחנו דורשים זאת מאותו שלטון, אנחנו דורשים זאת מאותו מק־מייקל. אנחנו דורשים להקים מוסדות ואנחנו דורשים ממוסדות אלה פעולה. אין אנחנו אומרים: “אנחנו נעשה זאת”, אין אנחנו לוקחים את הדברים האלה בידי עצמנו.

אבל כל הזמן יש לנו חשבון פוליטי עם השלטון הזה. לְמה החשבון הזה מחייב אותנו? ויתרו לנו ויתורים גדולים. את הוויתור יש למדוד לא רק מבחינתו של זה שמוותרים לו, אלא יש למדוד אותו גם מבחינת המוותר. ומבחינת המוותר – הוויתורים האלה גדולים מאוד. הם לא פיללו שיוותרו ויתורים גדולים. האם ויתרו רק כדי לרכוש את עזרתנו? ויתרו לא רק לשם כך. הם ויתרו באותן הנקודות, שידעו שיש לנו בהן קלף חזק להכות את הממשלה. הם ויתרו באותן הנקודות, שידעו שלא יוכלו בשום אופן להצדיק את אי־הוויתור. אבל לאחר שוויתרו את הוויתורים האלה, חוששני שיש רבים [בתוכם] המצפים לדחיית הדבר על־ידי ההסתדרות; חוששני, שיש רבים שישפשפו את ידיהם בעליצות רבה אם יוכלו לומר: “הנה, לאחר כל זאת – כזאת היא ההסתדרות.”

באומרם: “כזאת היא ההסתדרות” הרי [כוונתם לומר:] כזאת הציונות בארץ, כזה היישוב הציוני, כזאת הסוכנות, כאלה הם אלה הדורשים את כל הדרישות. הנה, עד כמה אפשר לסמוך על הפטריוטיות שלהם, על רגש האחריות ועל שיקול הדעת שלהם! עד כמה, בכלל, יש ערך לביקורת שהם מבקרים את השלטון, לגבוהה־גבוהה שהם מדברים!

האומנם אנחנו צריכים לתת קלף כזה בידי שלטון צורר כזה נגד עצמנו, בעניין כזה, כאשר את ביטול החוק לא נשיג? האומנם אנחנו צריכים לתת קלף מדיני כזה נגדנו על־ידי [שנאפשר לו] הוקעת “אתה בחרתניות” הזאת, שבשום אופן לא נוכל להסביר אותה? פה דובר על זה שאת ענייני העלייה לא היה כל־כך קל להסביר. את העניין הזה [של הגבלת העלייה] תירצו [הבריטים] בַּמלחמה. את העניין הזה [של התנגדות לחוק השביתות] נסביר גם כן במלחמה? זו השוואה נמהרה! העלייה היא עניין חיוני של העם היהודי. תמצית דמו. בעיות שביתה וארגון פועלים ומאמץ פועלים יש לכל ציבור פועלים בעולם, ולציבור הפועלים שלנו יש עניינים חיוניים שבהם אינו דומה לציבור פועלים בארץ אחרת, אבל יש גם הרבה דברים משותפים, ולא נוכל להסביר כי לגבי עניינים אלה אנחנו יחידי סגולה, כי יש לנו זכויות שאין לשום ציבור פועלים בעולם. זאת לא נוכל להסביר.

כבר דובר כאן, שבבוא הצורך אנו קוראים לעזרה גם כוחות מן החוץ – ועד כמה אנחנו זקוקים לעזרה דווקא בימים אלה, דווקא בחזית זו. ועוד יהיה לנו הרבה לעבוד שכם אחד [עם הממשלה] לאחר המלחמה, אבל קודם כל בימי המלחמה. איך אנחנו נסביר, למשל, את הדברים שאמר כאן יהודה גוטהלף,¹⁰ ש"הממשלה אינה מסוגלת בכלל להיות אובייקטיבית", ש"היא ריאקציונרית מטבע ברייתה", ש"כל פקיד ופקיד כאן הוא בעל איזו מנטליות קולוניאלית, שאינו יכול לשנות אותה לגמרי". על יסוד מה נסביר את הדברים האלה? – (קריאות: על יסוד העבר!) – לגבי החוק הזה?

יש בית דין בארץ הזאת, שהוא שבוע שבוע פוסק נגד הממשלה ונגד המשטרה. בית דין זה הוא אנגלי. עכשיו יושב בית דין מיוחד לעניין של נתיני אויב, או לעניין של אנשים הנשלחים למחנות הסגר, וישב בית הדין בשאלה זו. עוד לא יצא פסק הדין אבל בית הדין הזה, שהוא אדמיניסטרטיבי ובראשו עומד פקיד של ממשלת ארץ־ישראל, פקיד של מק־מייקל, מקבל כסדר החלטות בניגוד לממשלה, בניגוד למשטרה, בניגוד לסי.איי.די, [הבולשת הבריטית] – לא בכל מקרה, אבל כסדר הוא מקבל החלטות נגד – ואל יהיה הדבר כל־כך קל בעינינו, שיהיו [הפוסקים] הממונים על־ידי הממשלה אבל לגמרי לא פקידים. איך נוכל להוכיח שהם יתבוללו יום אחד ויקבלו את המנטליות הקולוניאליסטית ויפסקו לפיה?

בראש בית הדין עומד פקיד עצמאי של ממשלת ארץ־ישראל, עצמאי באופיו ובאינטלקט שלו¹¹ – איך נוכל להוכיח שבכל מקרה ומקרה יצדד עם נותן העבודה ונגד הפועל? לא נוכל להוכיח זאת בשום פנים. מתי נוכל להוכיח? על יסוד עובדות – אם העובדות כך תדברנה. אם לא, יאמרו לנו [השלטונות]: “מה עשיתם? דרשתם תיקונים. חלק של תיקוניכם נתקבלו, לא כל התיקונים נתקבלו. איפה ראיתם, שמתקבלים כל התיקונים שנדרשים? אבל אתם הסתלקתם, את עמדתכם שהיתה לכם שם הפקרתם, לא יצרתם שום לחץ על האחרים שם, לא יכולתם לסדר שפועלים לא יזדקקו לבוררות הזאת. אבל אתם הרשיתם שפועלים ילכו לבוררות הזאת כמו שהלכו בתקופה שלא היו להם כל זכויות” – כמו שהח' וקסמן¹² הציע שנחזור לתקופה שבה לא היו לפועלים כל זכויות, אבל שבא כוחו, איש המוכר עליו, המקובל עליו, איש אמונו ישב בפנים [כאחד הבוררים]? זה לא, שם ישבו אחרים והוא לא. הוא יטען רק מבחוץ – “עכשיו אתם טוענים על כל התקלות של הדבר הזה. לו נכנסתם בפנים למוסד הבוררות, לו ניסיתם להשתמש בכל אמצעי ההשפעה שהדבר נותן, לו הכנסתם לגוביינא את כל השטרות שהגשתם לממשלה ולא הצלחתם להשיגם קודם – היה המצב אחר”.

אין לנו ברירה. אנחנו מוכרחים ללכת בדרך הזאת. באיזה מקום נלחמנו על־ידי אַבְּסֶנטיזם, על־ידי הסתלקות והיעדרות? איפה הצלחנו בדרך הזאת בתוך ההיסטוריה שלנו, או ביחסינו עם הממשלה? – (בני מרשק:¹³ בעניין המועצה המחוקקת) – המועצה המחוקקת, קודם כל, לא היתה עוד עניין של הצעת חוק אפילו; היא היתה תוכנית, ואנחנו נלחמנו בתוכנית והצלחנו להפיל אותה.¹⁴ גם כלפי החוק הזה [לאיסור שביתות] נהגנו ככה. נלחמנו בתוכנית ורצינו להפיל אותה ולא הצלחנו, והגענו – לגבי חוק זה – למצב אחר מאשר הגענו לגבי המועצה המחוקקת. אילו המועצה המחוקקת היתה הופכת למציאות בארץ, אני הגבר שהבעתי במסיבה מפלגתית את החשש שאם אנחנו לא נצליח בתקופה קצרה להפיל את המוסד הזה, הרי לאחר שיוקם לא תהיה לנו ברירה ונצטרך להיכנס לתוכו. אבל למה לנו להתווכח על השאלה ההיפותטית הזאת?

אני יכול להזכיר דוגמה אחרת, שגם בה היה ויכוח בינינו אם ללכת או לא. זוהי ועידת לונדון. הייתי רוצה שנעמוד עכשיו כלפי פנים וכלפי חוץ במצב שיאמרו לנו: “הלא אתם לא הייתם שם, לכן יצא ‘ספר לבן’ כזה! לו הייתם שם, מי יודע איך הייתם משפיעים?” – ומה היינו עונים על זה? כל כוחנו במלחמה נגד “הספר לבן” הוא בזה שהיינו, עמדנו מול הדבר ונאבקנו פנים אל פנים, ומזה ההמשך למלחמה שלנו.

ועוד דבר: החוק הזה הוא יליד המלחמה, אבל החוק הזה גם חוליה בשלשלת של פעולות שלטון בארץ, ויש לדעת היטב את המצב שהדבר יוצר. בארץ יש ממשלה, יש שלטון, והשלטון הזה מתכוון לשלוט, והוא שולט יותר ויותר. הוא איננו מצטמצם. הוא מתרחב. שנה שנה נוסדים מוסדות חדשים של שלטון.¹⁵ אנחנו איננו מחרימים אותם. שום משק אינו מחרים אותם. שום תא של חיינו הקיבוציים והמאורגנים איננו מחרים אותם. אנחנו נאבקים איתם.

היה זמן, שכל חיינו המוניציפליים היו מאורגנים בתוך הקליפה של היישוב היהודי ללא חוק, ללא אישור של שלטון, ללא התערבות של שלטון וללא כל זיקה לשלטון. הדברים השתנו.¹⁶ כל קבוצה [בהתיישבות] שלנו מתאשרת על־ידי השלטון עכשיו ומגישה לו את התקנות שלה, ומפרסמת את אלה שמותר להם לחתום בשמה, ודואגת שתהיה חוקית ובסדר. כל המוסדות המוניציפליים עכשיו זקוקים לשלטון, וההסתדרות הקימה מכשיר מיוחד – טוב עשתה שהקימה את המכשיר; היא אומנם איחרה, אבל הדביקה הרבה ועשתה גדולות בשטח זה – לטיפוח משטר מוניציפלי מאושר על־ידי השלטון כפי שרצוי לנו.¹⁷ וישנן עכשיו חוקות חדשות של מועצות מקומיות, שהשגנו אותן מהשלטון, ויש עכשיו בסיס אחר למלחמתנו בעיריות המעורבות – היינו, שיש שם באי־ כוח פועלים ולא פועלים – על־ידי זה שבאנו לידי מסקנה שעם המשטר הזה מוכרחים להיאבק על־ידי כניסה לתוכו, ולא נוכל להצליח רק על־ידי החרמתו ועל־ידי עמידה מבחוץ. ואנחנו עומדים במצב שממשלת ארץ־ישראל מתכוונת להתערב יותר ויותר בענייני עבודה.

אין מנוס מהמצב הזה. נדע זאת – שאין מנוס! אין מנוס ממצב, שבמדינה הנעשית יותר ויותר מודרנית תתערב הממשלה בענייני עבודה. יש מנוס ממצב שזו תהיה ממשלה זרה, שזו תהיה ממשלת אנגליה, אבל אין מנוס מזה שממשלה תתערב בעניינים אלה. וכל זמן שארץ־ישראל לא תישאר בלי ממשלה – יהיו אולי מהפכות, אנחנו מקווים שתהיינה, אנחנו מקווים לשינויים אולי בדרך רבולוציונרית – אבל לא יהיה מצב ללא שלטון בארץ־ישראל, ולא יהיה מצב שהשלטון בארץ לא יתערב בענייני עבודה – והוא יתערב! הוא יתערב בענייני עבודה על רקע המציאות: שיש פועלים ערבים ויש פועלים יהודים, שיש פועלים יהודים שהם לא כולם מאורגנים, ואם הם מאורגנים לא כולם מאורגנים בהסתדרות אחת, ויש נותני עבודה, ויש צרוּת עין נגד כיבושי הפועל, ויש תאוות בצע. על רקע היחסים האלה, התנאים האלה, תתבצר התערבות השלטון.

אנחנו נחרים אותם? יוחקו חוקים. יש דרכים רבות של מלחמה ויש דרך של חרם, אבל בתור שיטה אנחנו נחרים את כל זה? נתעלם כאילו הדברים לא היו כלל?

הולכת ומוקמת עכשיו מחלקה לענייני עבודה,¹⁸ ושמעתם, כי איזה פקיד המבין בענייני איגודים מקצועיים – שאף פעם לא היה פקיד בשום מושבה אנגלית – יהיה סגן מנהל מחלקת העבודה?¹⁹ הוא מומחה לענייני עבודה. אינני מתברך, חלילה, שמייד נמצא הבנה אצלו. מי יודע איזו צרות צרורות צפויות לנו ממנו. אבל לא נוכל להדביק עליו את התו שהוא “פקיד קולוניאלי”. הוא לא היה בשום קולוניה. הוא היה באירופה ובאמריקה. האם נחרים אותו? נתעלם ממנו? האם ננהג כאילו לא היה קיים ואך ורק נילחם בו? או גם ניפגש אתו? ניפגש אתו, נאבק אתו, וננסה למצוא הבנה אצלו וננסה מכל המכונה שהולכת ונוצרת – המכונה של חוקים, של פיקוח, של פקידים, מועצות, ועדות, “פאנל” – ננסה להפיק את המקסימום בעומדנו על שלנו.

אין לנו ברירה. בשבילנו הדבר הזה בא עכשיו כמכה חדשה, כי יש בזה דבר חדש. אלה הם חבלי הסתגלות קשים: ענייני העבודה, עניין המשא־ומתן בין נותן עבודה ובין פועלים, עניין השביתה – כל זה נשאר עוד נחלה פנימית שלנו, שעד עכשיו היה לנו בה שלטון גמור, והיתה התערבות מעטה מאוד, או לא היתה כל התערבות מצד השלטון. אבל, כנראה, מהלך העניינים בארץ גוזר שינוי על המצב הזה.

האם זה צריך להביא לידי יאוש? האם כבר פג כוחה של ההסתדרות? אין לה שורשים? אין כוחה איתה לעמוד על נפשה גם לכבוש כיבושים בתוך התנאים האלה? כמובן זה מחייב גם הסתגלות, גם להתאים את עצמנו למצב החדש, להתמצא בתוך המצב החדש הזה. יש להבטיח ביטחון גמור שהחוק הזה כשלעצמו לא יאריך ימים לאחר המלחמה. אבל אם באנגליה יהיה חוק כזה שאסור לפועלים לשבות, כי אז יהיה מצבנו בהתאם לכך. אבל עלינו להביט על החוק גם לפי התפתחות העניינים שלנו. עלינו לעשות זאת גם מתוך רוחק ראות, לא לפי קוצר ראות. אילו היה המצב כך שעל־ידי עמידה מנגד יש בידינו לבטל את הדבר הזה, כי אז היה מצבנו בארץ אחר לגמרי.

כוח כזה אין לנו. אבל יש לנו כוח רב של חיים ושל מלחמה. אל נבזבז את הכוח הזה על־ידי מערכות אבודות.

בתום הדיון התקבלו ההחלטות הבאות:

הוועד הפועל של ההסתדרות יודיע לממשלה, שהוא יביא את השאלה להכרעה בפני פורום הסתדרותי מוסמך, לאחר שהוא יקבל ממנה תשובה שהיא תבטיח את הדרישות הבאות:

א) שימוש בחוק רק במפעלים קשורים ישר למאמץ המלחמה.

ב) ערובה לתוספת יוקר בהתאם להתייקרות צורכי החיים.

ג) ערובה לאי־פגיעה במערכת תנאי העבודה הקיימים ובכללם – קבלת פועלים ופיטוריהם.

ד) הכרת נציגות ההסתדרות בכל מקום עבודה שהיא מהווה בו רוב.

שאלות מדיניות

משה שרתוק: במחנה עתלית התקיימה שביתת רעב במשך יום אחד עקב מקרה שקרה שם. אור ליום ה' ברחו שניים מן העצורים דרך פירצה בגדר התיל. המשטרה מצאה את הכלים ואף את אחד המעפילים, שעסק בהברחת האנשים, ושילחה אותו ל[כלא] עכו. התאספו שלושים עצורים מהרוויזיוניסטים ודרשו את החזרתו מעכו. המשטרה התקשרה עם ירושלים וקיבלה פקודה לעמוד, אם יהיה צורך בכך, גם בכוח. המתקהלים קיבלו פקודה להתפזר, וכשסירבו השתמשו [השוטרים] בכוח. חמישה נפצעו קשה ונמצאים בבית־החולים, עשרה נפצעו באופן קל יותר והם נמצאים במחנה. כתוצאה מזה הוכרזה שביתת רעב שנמשכה 24 שעות.

כידוע לחברי ההנהלה, נמצאים במחנה 40 יהודים פולנים, שקיבלו במוסקווה ויזות למען התגייס כאן לצבא [הפולני], אבל בבואם לארץ סירבו להתגייס, ואלה המשיכו בשביתתם. עתה נודע לנו שגם הם הפסיקו את השביתה. היתה שמועה שהמחנה מוקף צבא. שמועה זו לא אושרה עוד.

נמסר כאילו יש לממשלה ידיעות על אוניות מעפילים בדרך לארץ־ישראל.² אם ידיעה זו נכונה היא, הרי זה יכביד מאוד על שיחרור אנשי “דריין”.

מחר תהיה לי בעניין זה שיחה עם המזכיר הראשי וייתכן שאקבל ממנו ידיעות.

היתה לי שיחה עם פרופ' קסן³ – יהודי צרפתי – המנהל את ענייני החינוך מטעם שלטונות דה־גול. כמובן שהוא רואה את עצמו כצרפתי ולא כיהודי. הוא ביקש מהסוכנות היהודית עזרה מוסרית למען שמור על האיים הקטנים של תרבות צרפתית שנשארו עוד בארץ. אגב, היתה אצל קסן משלחת של מורי העברית בבתי הספר של “אליאנס” הטוענים על אי־קבלת משכורת.

תקציב תש"ב

המשתתפים הציעו הצעות לחלוקת תקציב הסוכנות למחלקותיה השונות.

משה שרתוק: לא אכנס עתה בבירור מפורט של תקציב המחלקה המדינית. זאת אעשה מחר בישיבת ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני [המצומצם]. כמובן שהתקציב שהוצע על־ידי הגזברות בשביל מחלקתי הוא מיטת סדום שלא נוכל לעמוד בה. תקציב של 85,000 לא"י פירוש הדבר 15,000 למחלקה המדינית, כי 70,000 לא"י הם קודש לענייני ביטחון. המחלקה המדינית היא אחת המחלקות, שנגדה טוענים שלא ייתכן שמחסור בכספים יהווה מעצור בפעולותיה – והפעולות מוכרחות להיעשות. מכל מקום, המחלקה לא תוכל לקבל את התקציב כפי שהוצע על־ידי הגזברות.

ועוד מילה אחת על הישיבות:⁴ אני רואה את הישיבות בתקופתנו כנכס תרבותי שאין לוותר עליו. אין אנו יודעים עוד מה ילד יום, ואם היסוד הדתי יתגבר אצלנו בציבוריות היהודית, או ששניהם – היסוד הדתי והחילוני – יתקיימו גם להבא. אבל בתור מוסד לאומי עליון אסור לנו להתעלם מהיסוד הדתי. גם אליבא דאלה הרואים את התהליך של היסוד החילוני שהוא־הוא המתגבר, הרי המעבר ליסוד החילוני צריך להיות עם כל הרכוש של המסורת הדתית. אני חרד מאוד, שאנו נשענים עתה רק על הבסיס החדיש כל זמן שלא הספקנו עוד להריק מכלי אל כלי. המצב כיום שהתלמוד הוא נכס תרבותי כביר, והוא מהווה אחד הצינורות העיקריים בתרבות העברית, וויתור על מקור זה בשביל התרבות העברית פירושו דילדול, ואנו כמוסד ציבורי עליון אסור לנו להתעלם ממצב זה.

אדון נכבד,

הנני לענות למכתב כב' מיום כ"ט בטבת².

אין מנהגי “להצטלם בפומבי ובצהרי יום”, לא בשבת ואף לא ביום חול, אך אם בכניסתי לאולם של אסיפה, או בצאתי מתוכו, אני נלכד בידי חבר צלמים השוחרים לטרף, אינו רואה טעם – וגם אין ביכולתי – לברוח מפניהם.

אשר לנסיעה במכונית, אין מנהגי לנסוע בשבת, אך בשום פנים לא אוכל לגזור על עצמי להימנע מנסיעה בשבת בכל מקרה שהוא. מה הן המסיבות המיוחדות המחייבות אותי, במקרה זה או אחר, לשנות ממנהגי – אם מצב בריאות, או דחיפות העניין וחשיבותו או המצב הכללי – על זאת איני רואה את עצמי חייב דין וחשבון.

הנני מעריך את פניית כב' אלי לשם בירור הענין ואבקשו לראות את מכתבי זה כמיועד לבירור פנימי בלבד ולא לפירסום.

בכבוד רב,

מ.ש.

דר' וייצמן יקר,

זה עתה קיבלנו ממשרדך את התכתובת המאלפת, שהתנהלה בין סר קוֹסמוֹ פרקינסון¹ ופרופ' ניימיר² בעניין ההצעה להתיר כניסה לארץ למספר מוגבל של ציונים מרומניה, שאשרות עלייה הוקצו להם בשעתם על־ידי ממשלת ארץ־ישראל, אלא שהם לא הספיקו לקבלן בטרם עזבה הנציגות הבריטית את בוקרסט.³ אני מניח כי ידוע לך שממשלת ארץ־ישראל דיווחה, לאחר היוועצות בשלטונות הצבא, כי אין ביכולתם “להמליץ על מיתון המדיניות העקיבה של ממשלת הוד מלכותו שלא להתיר הגירה לארץ־ישראל משטח אויב, או משטח כבוש בידי אויב, נוכח הסכנה החמורה של חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון”. אפילו גם כאשר פרופ' ניימיר הציע, שכל מי שבידיהם אשרות כאלה יובאו למחנה מעצר בארץ־ישראל ואיש מהם לא ישוחרר אלא אם כן תאושר זהותו למלוא שביעות הרצון של השלטונות, התקבלה מירושלים תשובה כי השלטונות ממשיכים לעמוד בתוקף רב על דעתם, כי בשל שיקולי ביטחון נבצר מהם לשנות את האיסור שהטילו.⁴

קשה מאוד להביע לפניך את הרגשות שחוללו קביעות אלה בקרב מי שמקבלים בלי הרף דוחות על התרת שובם של טרוריסטים ידועים לשמצה, ושותפים קרובים של המופתי, מסוריה ומעיראק לארץ־ישראל. בשדר קודם שנשלח אליך הובאו פרטים על שובם של אנשים אלה. עתה נודע, כי למעשה כל הפלסטינים שנמנו עם פמליית המופתי, ושיתפו עימו פעולה אמיצה בארגון מרד רשיד עלי אל־כילאני, ואחר־כך נמלטו עימו לאיראן, הוצאו ממחנה מעצרם והותר להם לשוב לארץ־ישראל. עתה הם נעים פה בחופש גמור, מקבלים פני מבקרים שעימם הם דנים בנושאים מדיניים ומבצרים בהדרגה את מעמדם לקראת פעילותם בעתיד.

הדבר שאני מבקש להדגיש בהקשר הנוכחי הוא אי־הדמיון המשווע שבהתייחסות ממשלת ארץ־ישראל כלפי שתי הקבוצות: מזה ציונים רומנים, שאין כמוהם נאמנים למטרות בעלות־הברית, ואשר נמסר להם מכבר על־ידי ממשלת בריטניה כי יוּתר להם לבוא לארץ־ישראל, אך נבצר מהם לקבל את האשרות עצמן בטרם נאלצה הנציגות הבריטית לצאת את בוקרסט, ומזה חבורה של חתרנים, שאיבתם לממשלת הוד מלכותו, ושותפותם ההדוקה עם האויב – בעבר בארץ־ישראל⁵ וזה לא מכבר בעיראק – הוכחה. התרת שובם של ג’נטלמנים אלה אינה כרוכה, ככל הנראה, מבחינת ממשלת ארץ־ישראל, בסכנה כלשהי של “חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון”. סכנה זו חלה אך ורק על הקורבנות האומללים של מעשי הטבח המחרידים של הנאצים ושל הרומנים, שהתחוללו בבוקרסט ובערי השדה של רומניה.⁶ לדעתה של ממשלת ארץ־ישראל קיימת אפשרות של נוכחות סוכניו של היטלר דווקא בקרב אנשים אלה. חייב אדם לעלעל בכתבי מולייר ודיקנס, כדי להיתקל שם בטיפוסי ימים־עברו, המתאפיינים בהלוך־רוח כזה של פקידים מסוימים של ממשלת ארץ־ישראל, ככל שמדובר בפרשה זו. אין פה ולא כלום עם מדיניות, עם ציונות, עם “הספר הלבן” וכיוצא באלה. מדובר באכזריות בוטה, פשוטו כמשמעו.

אני יכול להצביע לפניך על “מקבילות” מדהימות נוספות. זה כמה חודשים, שכל צ’כוסלובקי, יוגוסלבי, פולני או יווני, שעולה בידו להימלט מצפורני הנאצים, אינו מתקשה בהשגת היתר להמשיך דרכו לארץ־ישראל ולשהות פה בינתיים. אולם ברור בלי ספק, כי אין מקום לחשוד בלא־יהודי, המגיע משטח אויב, פחות מאשר ביהודי שנמלט משם. אלא שכפי הנראה אין מקום להתייחסות נוקשה אלא רק לגבי היהודים, כלשונה רבת החומרה של ממשלת ארץ־ישראל בדבר “המדיניות העקיבה של ממשלת הוד מלכותו שלא להתיר הגירה לארץ־ישראל משטח אויב, או משטח כבוש בידי אויב, נוכח הסכנה החמורה של חדירת סוכני אויב למזרח הקרוב והתיכון”.

בימים האחרונים טעמנו שוב משהו מטעם היחס הזה. זה עתה היה עלינו להקדיש מאמצים נמרצים כדי למנוע בעד השרידים האומללים של האונייה “סלוודור”, העצורים זה למעלה מעשרה חודשים בעתלית, מלהכריז שביתת רעב. היה זה באמצע החורף האחרון שאונייה זו, עמוסת פליטים יהודים מארצות הבלקן, עלתה על שרטון בים מרמרה וטבעה. למעלה ממאתיים נוסעים ניספו. יתרם ניצלו בידי אונייה טורקית. כמה מהם אולצו לחזור לגיהינום של אירופה הנאצית, ואילו שישים מצאו “מקום” על סיפון האוניה “דריין 2”, אף היא אוניית פליטים, שהפליגה דרך הדרדנלים לחיפה. ב־19 במרס נתפסה אונייה זו ביד אוניית סיור בריטית והובאה לחיפה. נוסעיה נעצרו במחנה עתלית, שם הם כלואים עד היום.

רצוני לשאול מה היה מתחולל אילו קרה הדבר לא בים מרמרה, אלא בים הצפוני, ואילו היו הנוסעים לא פליטים יהודים הנמלטים מהגיהינום הנאצי, אלא פטריוטים נורווגים שביקשו להימלט לבריטניה? נניח, שאוניה שכזאת היתה עולה על שרטון בסמוך לאיים ההֶברידים, ושישים מנוסעיה היו מוצלים מכלל המאות שהיו על סיפונה – גל חרדה ואהדה היה מציף את האיים הבריטיים. מזון, לבוש ושאר מיני סיוע היו נשלחים חיש מהר לזירת האסון, ראש עיריית אדינבורו היה מכריז על מגבית וכספים ומתנות היו זורמים מכל עבר.

ההיה בנמצא אדם, זולת מי שנטרפה דעתו, שהיה טוען כי את אנשי הספינה הטרופה הללו, אשר נמלטו על נפשם מידי האויב המשותף, יש לכלוא ולהשהות חודשים תמימים במחנה מעצר? אבל זה מה שאירע במקרה של הפליטים היהודים האומללים, אשר זה עתה אחזו בנשק הנורא של שביתת רעב, כדי להסב שימת לב אל סבלותיהם לאחר ששניים מהם יצאו מדעתם. מר שרתוק ביקר בעתלית ושוחח עימם, ואך בקושי עלה בידו לשכנעם להימנע מלעלות על מסלול התאבדות. אולם נבצר ממנו להביא להם בשורת תקווה כלשהי להשתחררותם, שכן הממשלה, בהתירה לו לבקר במחנה המעצר, הדגישה באוזניו כי לא יוכל להבטיח להם הבטחה כלשהי בדבר שינוי קרוב של המדיניות הנקוטה לגביהם.

Sapienti Sat! ⁷

מר סונדרס יקר,

בשם הנהלת הסוכנות היהודית הנני להביע את רגשות הזדעזעותנו מהפשע החדש שנעשה בתל אביב לעיני השמש, ואשר עלה למשטרת ארץ־ישראל בחיי אחד מקציניה האמיצים ביותר, ועלול להביא לידי אבדות נפש נוספות.²

אנו שותפים מעומק לבנו לאבלך ולאבל משטרת ארץ־ישראל על מותו האכזרי ובלא עת של המפקד שיף. שירותו הנועז ללא חת ומסירותו לעניין העם היהודי, לא פחות מלעניין השלום והביטחון בארץ, רכשו לו את הכרת טובתו הנצחית של הציבור היהודי וראויים לשמש מופת לאחרים.

הסוכנות היהודית תתמוך בלב שלם בכל האמצעים היעילים, אשר רק אפשר לאחוז בהם כדי לגלות את כנופיית המרצחים ולשחרר את הארץ והיישוב היהודי מסיוט זה של מעשי שוד ורצח.³

שלך בכנות,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

לשלך על 740² אני מודע לעובדות.³ ראשית אין סרטיפיקטים.⁴ החלטת הממשלה לגבי המיכסה הנוכחית צפויה מדי יום. שנית מאחר שמדובר בעולים מארצות אויב ידוע לך הקושי שעורמת הממשלה לגבי ביטול האיסור לגביהם.⁵ מבריק ללונדון מציע שתעשה זאת גם אתה ותסייע בדרכים אחרות.

שרתוק

מניח מודעותך לנוכחות האונייה ״סטרומה״ באיסטנבול שעליה 740 פליטים רומנים. הג׳וינט² דוחק השגת סרטיפיקטים בכפוף לבחירתנו³ מוכן לממן ההעברה גם לתרום 6,000 לי׳׳ש להוצאות קליטה. עוררתי השאלה אצל המזכיר הראשי⁴ תבעתי מהממשלה להתעלם במקרה זה מהאיסור על עולים מארצות אויב. הצבעתי על תשובת פרקינסון לניימיר שפירושה אי־קיום איסור קבע אלא היתר שיקול דעת לאחראים המקומיים. המזכיר הראשי הבטיח לעיין ולהשיב. עוררתי גם שאלת 400 המועמדים הרומנים⁵ ותבעתי עיון מחדש. הברק תוצאות הפעולה בענייני ״סטרומה״ ו״דריין״.

שרתוק

אדון נכבד,

הנני לבקש את תשומת לבך לעניין ארגון השומרים העברים בארץ. ודאי ידוע לך כי קיימים שני איגודי שומרים: ״אגודת השומרים״² ו״ארגון השומרים״.³

האיגוד הראשון נוסד באישורו של הוועד הלאומי והוא נתמך זה שנים בקביעות על־ידי הסוכנות היהודית. אין ספק כי הכוונה היתה מלכתחילה לכנס במסגרת האיגוד הזה את כל השומרים העברים בארץ או לפחות את רובם הגדול, למען יהא האיגוד הזה לגוף חזק המבצר את השמירה העברית בהיקף ארצי.

מישאלה זו לא נתקיימה. קם ארגון מקביל המאחד בקירבו, לפי ידיעות שקיבלתי, מספר שומרים לא קטן מזה המאורגן ב״אגודת השומרים״, אם לא גדול ממנו. בין שני האיגודים אין כיום כל תהליך של איחוד או התקרבות. המוסדות חייבים אפוא לתת דעתם על עובדת קיומם של שני ארגונים מקבילים בשדה השמירה העברית, ולהסיק מזה את המסקנות הדרושות.

מצב זה, שרק אחד משני הארגונים נתמך כספית על־ידי הסוכנות היהודית, בשעה שאין לו כיום כל טענה להיות הארגון הארצי היחיד או השליט, ובשעה שקיים בצדו ארגון אחר, שווה לו בהיקפו ובתפקידיו – לא יוכל להימשך. או שעל הסוכנות לתת תמיכה שווה גם לארגון השני, ובזה תהא לא רק הכפלת המעמסה הכספית אלא מעין אישור רשמי לפילוג מחנה השומרים; או שעליה למשוך ידה לגמרי מתמיכה בארגון השומרים, מה שוודאי אינו רצוי.

הנני להוסיף, כי למעשה תובע ״ארגון השומרים״ זה מכבר את הכרת הסוכנות היהודית בקיומו ואת עזרתה לו על־ידי תמיכה כספית ובצורות אחרות.

ברור, שהפתרון הרצוי ביותר על השאלה הוא מיזוגן הגמור של שתי ההסתדרויות.

עד כמה שידוע לי, אין משני הצדדים התנגדות עקרונית לאיחוד זולת בנקודה אחת: בעוד ש״אגודת השומרים״ מסונפת כחטיבה שלמה להסתדרות העובדים הכללית, ״ארגון השומרים״, המכיל אומנם בקירבו מיעוט של חברי ההסתדרות, מסרב בתור כלל להיכנס להסתדרות.

לדעתי, אין המוסדות הלאומיים יכולים להציג כתנאי לאיחוד את החברות הקבוצית של איגוד השומרים הארצי להסתדרות העובדים. דומני כי בשעה שנוסדה ״אגודת השומרים״ לא נקבע מלכתחילה דבר כניסתה להסתדרות. במסיבות הקיימות לא יקום האיחוד אלא על יסוד אי־הצטרפות האיגוד הארצי היחיד להסתדרות העובדים, אולם בתוך האיחוד יוכל להתקיים סניף להסתדרות העובדים.

הנני להציע כי תזמין אליך את נציגי שתי ההסתדרויות – תחילה את אנשי ״אגודת השומרים״ הפועלת בחסות הוועד הלאומי ואחר־כך את אנשי ״הארגון״ – ותברר את האפשרות להביאם לידי הסכם על איחוד. הנני סבור כי כדאי לשתף במשא־ומתן את חברי הנהלת הוועד הלאומי א. גולומב ומ. איכילוב.⁴

הואל נא להודיעני את דעתך ופעולתך בעניין זה.

בכבוד רב,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות

אדוני,

אני מתכבד לאשר קבלת מכתבך מ־10 בדצמבר 1941 בנושא סיוע ממשלתי לבתי־ספר דתיים מסויימים,² ולהעיר את ההערות הבאות לגביו בשם הנהלת הסוכנות היהודית.

2. בעוד שלגבי המסקנות המעשיות של מכתבך נוטה ההנהלה להסכים איתך בנקודה עיקרית אחת, היא חולקת עקרונית על סידרה שלמה של הנחות שעליהן מושתת הטיעון המובא במכתבך.

3. תחילה אנו מבקשים לחלוק על הגדרתך את היחסים בין הוועד הלאומי ו״אגודת ישראל״,³ כמנוסח במכתבך. מקביעתך בסעיף 3 כי ״הקהילה היהודית הסטטוטורית, שהוקמה על יסוד ׳חוקת הקהילות הדתיות׳,⁴ (…) פועלת מבחינה מעשית באמצעות הוועד הלאומי, שהוא גוף פוליטי יותר מאשר דתי״, משתמע שהוועד הלאומי סטה למעשה מן המסלול שנקבע לו. היקש זה אי־אפשר לקבל. המטרה היסודית של הארגון של הקהילה היהודית בארץ־ישראל במסגרת ״כנסת ישראל״,⁵ כפי שהיא משתקפת גם בתקנות שאושרו רשמית, לא היתה רק לספק את הצרכים הדתיים של הקהילה. המטרה היתה להקים גוף שייצג כללית את יהודי ארץ־ישראל, ויהיה מוסמך באופן מלא לדאוג לצרכיו החינוכיים, החברתיים והקהילתיים וכן גם הדתיים; העובדה שדבר זה נעשה במסגרת ״חוקת הקהילות הדתיות״ נבעה ממערכת ה״מילט״ העותמאנית,⁶ שכבר היתה בנמצא, ואשר לפיה אורגנו הקבוצות הלאומיות או האתניות השונות במסגרת הקהילות הדתיות. משמעותו של המונח ״דתי״ כאן הוא יחידה של אוטונומיה, אבל אין מונח זה מגדיר בלעדית את תפקידיה. ככל שהייצוג הכללי של היישוב כולל את ייצוג האינטרסים המדיניים שלו, מן הדין לתאר את הוועד הלאומי כגוף מדיני, ובפעילותו ככזה אי־אפשר לראותו כחורג מתחומיו.

4. לעומת זה, תיאור ״אגודת ישראל״ כ״אגודה דתית״, במנוגד למפלגה פוליטית, אינו עולה בקנה אחד עם העובדות. ״אגודת ישראל״ היא ארגון פוליטי בעל מצע דתי, אם כי אין הוא אך ורק דתי. וכן אי־אפשר להגדירה כבעלת מונופולין על הדת בקרב העם היהודי. חברי ארגון ״המזרחי״⁷ (המסונף לסוכנות היהודית ומהווה חלק של ״כנסת ישראל״), שביניהם מצויים רבנים נודעים רבים ברחבי עולם, לרבות שני הרבנים הראשיים של ארץ־ישראל,⁸ אינם דתיים פחות מחברי ״אגודת ישראל״. ככל שהמונח ״אגודה דתית״ הוא הגדרה נאותה של ״אגודת ישראל״, הוא יכול לחול באותה מידת דיוק על ״המזרחי״, שהוא מפלגה פוליטית, אם כי עמדתה לגבי כמעט כל הנושאים נקבעת על יסוד השקפתה הדתית. יתר על כן, ישנם יהודים רבים, דתיים לחלוטין, שאינם נמנים עם ארגון פוליטי כלשהו. יש להדגיש כי הדת היהודית אינה מכירה בגווונים שונים של הלכה או מעשה. לפיכך לא דרגת אדיקות דתית גבוהה יותר היא העומדת ביסוד קיומה של ״אגודת ישראל״ כארגון נפרד, אלא סירובה להצטרף מרצון לשיתוף פעולה מאורגן עם יהודים לא־דתיים. מכאן היבדלותה מ״כנסת ישראל״ וסירובה להצטרף לסוכנות היהודית. מכאן הופעתה בזירה הציבורית בארץ־ישראל כגוף פוליטי עצמאי. ארגוניה המקומיים של ״אגודת ישראל״ בארצות אחרות עוסקים גם הם מאז ומתמיד בעניינים פוליטיים, לרבות השתתתפות עצמאית בבחירות קהילתיות, עירוניות ופרלמנטריות ובקיום סיעות מפלגתיות, עיתונות מפלגתית ופעילויות אחרות הנובעות מקיום מנגנון מפלגתי.

5. שנית, עלי לקבוע כי קיומם של מספר ״בתי־ספר דתיים״, מלבד אלה של ״אגודת ישראל״, מחוץ למערכת החינוך של הוועד הלאומי, נובע בעיקר בשל סיבות שונות לחלוטין מהתנגדות מצפונית של הורים לכך שילדיהם יתחנכו בחסות הוועד הלאומי, כפי שנאמר במכתבך. הסיבות לקיומם הנפרד של בתי־ספר אלה הן, ראשית, סירובם להחליף את היידיש או הלדינו בעברית כלשון הלימודים; שנית, ההוראה הבלתי־מספקת של מקצועות חילוניים בבתי־ספר אלה, הפוסלת את כלילתם במערכת בתי הספר העבריים; שלישית, המסורת החינוכית הכללית השוררת בקרב קבוצות נחשלות באוכלוסייה; ולבסוף, סירוב האחראים לבתי־ספר אלה לוותר על הייתרון שבאיסוף כספים עצמאי בארץ־ישראל ובחו״ל, וכן על אינטרסים עצמאיים אחרים, מקצועיים ונכסיים. בשל המצוקה פרי מצב המלחמה פנו כמה מבתי־ספר אלה אל הוועד הלאומי בבקשת הצטרפות וסיוע, וכמה מהם אכן התקבלו, כגון תלמוד תורה ״דרך ציון״ ושני תלמודי תורה של הקהילה הפרסית בירושלים, וכן גם ארבעה תלמודי תורה בתל אביב.

6. שלישית, את ההנחה המובעת בסעיף 7 של מכתבך, כי בתי־הספר של הוועד הלאומי קיימים רק למען ילדיהם של ״הציונים הפוליטיים״, או של ״חברי ארגונים מפלגתיים״, או שהם נוהגים אפליה לטובת ילדי עולים ממוצא מערבי כנגד ילדים ילידי ארץ־ישראל או ילדים מזרחיים, יש לשלול כחסרת שחר. וככל שיש מקום להסיק מסעיף 6 במכתבך, כי ילדים ילידי ארץ־ישראל מועדפים במוסדות מערכת החינוך של הוועד הלאומי על פני ילדי עולים, יש לשלול גם מסקנה זו. מעולם לא נקבעה קבלת ילדים למערכת בתי־הספר של הוועד הלאומי על יסוד שיקולים כלשהם של מוצא, שייכות עדתית או השתייכות מפלגתית של הוריהם. למעשה, אפילו ילדים לא־יהודים מתקבלים לבתי־הספר של הוועד הלאומי, אם כי אך טבעי שמספרם מועט מאוד. מאחר שאין שום הבחנה בין ילדי עדות שונות, אין האחראים על מערכת החינוך העברית רושמים כלל את המוצא העדתי של התלמידים, אך לפי שידוע לנו, יש ברשות מחלקתך נתונים סטטיסטיים המלמדים מהו אחוז התלמידים מבני עדות המזרח הלומדים בבתי־הספר העבריים, לפחות במקומות כמו ירושלים וטבריה, שם עדות המזרח מהוות רוב. מן הראוי לציין בהקשר זה, כי בנוסף למספרם הגדול של ילדים מזרחיים הלומדים בבתי־הספר הכלליים, יש במערכת החינוך העברית בתי־ספר מיוחדים לילדים תימנים בירושלים, בתל־אביב ובכמה מן היישובים, וכן גם בתי־ספר מיוחדים לילדי העדה הספרדית והעדה הפרסית בירושלים. בקצרה, ההנחה המשתמעת מסעיף 9 של מכתבך, כי יהודי ארץ־ישראל נחלקים באופן חותך לקבוצה של לא־דתיים ומפלגתיים מזה, ולדתיים וללא־מפלגתיים מזה, וכי רק הקבוצה הראשונה מתקבלת לבתי־הספר של הוועד הלאומי, אינה נכונה בעליל. ראשית, אדיקות דתית אינה עומדת בשום פנים ואופן בסתירה להשתייכות מפלגתית. שנית, עובדה נחרצת היא שבקרב הילדים המתחנכים בבתי־הספר של הוועד הלאומי יש אלפים רבים של ילדי משפחות דתיות, וכן גם אלפים רבים של תלמידים שהוריהם אינם משתייכים למפלגה כלשהי.

7. העובדות שהובאו לעיל אין פירושן, בשום פנים, כי לא קיימת בעיה – או כי יש כוונה להמעיט בבעיה – של ילדים יהודים שאינם נהנים מלימודים נאותים או אינם לומדים כלל. אולם ככל שניתן להחיל את הקביעה המפורסמת של דישראלי בדבר ״שני עמים״ על מצב הדברים ביישוב, יש להחילה מאותה בחינה שהחיל דישראלי לגבי אנגליה בימי נעוריו, כלומר: ״שני עמים״ חצויים בשל מחסומים חברתיים או דתיים, ולא בשל הבדלי מוצא או השקפות פוליטיות או דתיות.⁹ בקצרה, הבעיה שעימה על הוועד הלאומי להתמודד במישור זה מתחוורת מכוח המספרים הבאים: מתוך 291,400 לא״י שיידרשו להפעלת בתי־הספר העממיים של הוועד הלאומי בשנה הנוכחית, רק 79,500 לא״י יבואו מתוך הקצבות מרכזיות (של הממשלה ושל הסוכנות היהודית, ותרומת הוועד הלאומי עצמו), ואילו ההפרש בסך 211,900 לא״י יכוסה ממקורות מקומיים, רובו הגדול מתוך שכר הלימוד שישלמו ההורים. בעיית החינוך הבלתי־מספיק, הניתן לילדי המשפחות העניות יותר, חריפה במיוחד בירושלים, בטבריה ובצפת, שבהן מתרכזת רוב האוכלוסייה המזרחית. הבעיה קיימת ועומדת חרף העובדה, שחלק ניכר יחסית של ההקצבות המתקבלות מן הממשלה ומן הסוכנות היהודית מוקצה על־ידי הוועד הלאומי לערים אלה – ההקצאה הכללית לתלמיד היא 3,530 לא״י בירושלים ו־730 לא״י בתל־אביב.¹⁰ מאחר ששכר הלימוד המתקבל מתלמידי עדות המזרח נמוך ביותר, התרופה היחידה היא בהטלת מס חינוך עירוני, שיאפשר לעדות היהודיות בערים אלה לשאת על שכמן את העול בדומה לעול שמוטל בתל־אביב. אולם הממשלה סירבה לעשות שימוש בשיקול הדעת שניתן לה לפי ״תקנת החינוך, 1933״, ולהטיל מס כזה בירושלים. הוועד הלאומי, חרף קשייו הכספיים, נטל על עצמו, כפי שצויין לעיל, מעמסה נוספת בצרפו למערכת החינוך העברית כמה תלמודי תורה, ובאותו זמן סייע למועצת הקהילה היהודית בירושלים בהעניקו לימודים חינם בכיתות מיוחדות לילדים שאינם לומדים בבתי־ספר. האמצעי האחרון הוא אומנם פתרון ארעי, אולם המעבר מפתרון ארעי לפתרון מלא אינו אלא שאלה כספית. נכון בהחלט, כפי שצויין בסעיף 6 במכתבך, כי כמה ״ילדים וילדות (…) מארץ־ישראל או ממוצא מזרחי (…) לא לומדים כלל, או לומדים מקצועות חילוניים במידה בלתי־מספקת, במיבנים שפעמים רבות לוקים בצפיפות יתר ובתנאי תברואה גרועים״. אולם תלייתה של עובדה זו ב״התנגדות מצפונית״ של הורי הילדים והילדות הללו להסתייע במיתקני הלימוד של הוועד הלאומי מחטיאה את מהותה של הבעיה. המיגזר המזרחי והמגזר הדתי של הקהילה היהודית הירושלמית הם המהווים רוב גדול בקרב התלמידים היהודים הלומדים בבתי־ספר של המיסיונים הנוצרים. רבים נוטים לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר אלה בשל שיקולי קריירה, אולם הסיבה העיקרית שביסוד תופעה מדהימה זו היא עוני. יהיה המניע אשר יהיה, ודאי שההתנגדות המצפונית לשליחת ילד יהודי לבית־ספר של ״המזרחי״ אינה יכולה להיות גדולה מזו של שליחתו להתחנך בידי כמרים נוצרים.

8. ההסברים שלעיל, המובאים בשם הנהלת הסוכנות היהודית, דיים להוכיח כי ההנהלה מתייצבת באופן מלא מאחורי ההשקפה שהובעה על־ידי החתום מטה בשיחתו איתך, כי ״לכל ילד יהודי זכות ליהנות במידה שווה מכל השירותים החברתיים בלא תלות ברגשות הדתיים או הפוליטיים של הוריו״. כפי שכבר נאמר, הסוכנות היהודית סבורה כי מערכת בתי־הספר העבריים מנוהלת בידי הוועד הלאומי בתואם מלא עם עיקרון זה. יש להוסיף, כי מאחר שמערכת החינוך העברית נחלקת לשלושה זרמים,¹¹ המייצגים את השקפות העולם העיקריות השוררות ביישוב היהודי ואשר נודעת להן השפעה על החינוך, ניתן לראותה כמערכת כוללת לגמרי עד כי אי־אפשר לשום קבוצה חשובה של הורים יהודים בארץ־ישראל לטעון בצדק, כי בשל התנגדות מצפונית נמנע ממנה לשלוח את ילדיה למערכת חינוך זו. אכן, דאגה לקיום מידה סבירה של סובלנות בתחום החינוך היא שגרמה להקמת מערכת החינוך התלת־זירמית של הוועד הלאומי, והנהלת הסוכנות אינה יכולה שלא להביע מידה של תמיהה על תביעתך למידה נרחבת אף יותר של גיוון נוכח דרישתך, בכמה מקרים, למיזוג ״המזרחי״ עם בתי־הספר הכלליים. עם שהנהלת הסוכנות היהודית מודעת היטב לצורך בגיוון בתחום החינוך, היא סבורה, ולו רק מתוך שיקולים מעשיים, כי אי־אפשר לממש כל גון של השקפה רוחנית או פוליטית בקהילה כה מורכבת כיישוב היהודי הנוכחי. אפשר שאינך מודע לקיומו של גוף לא בלתי־ניכר של בעלי השקפות דתיות קיצוניות, אשר לגביהם אפילו ״אגודת ישראל״ כארגון פוליטי, ובתי־הספר שלה על שום הציפוי החילוני הדקיק שלהם, נתפשים כדבר תועבה.¹² אם הטיעון המובא במכתבך יותווה עד סופו ההגיוני, כי אז לא תימצא שום סיבה לכך שנקודת המבט של אותה קבוצה לא תיענה באותה מידה של התחשבות ליברלית כגון זו שאתה תובע למען ״אגודת ישראל״.

9. יש להסכים ללא הסתייגות, כמסקנה מעשית ישירה מעיקרון השוויון שהוכר בפיסקה שלעיל, שכל הילדים היהודים, הלומדים בבתי־ספר העומדים בתקנים אחידים מסויימים, יהיו ראויים ליהנות מתמיכה ממשלתית בחינוכם. לשאלת התקנים האחידים נודעת חשיבות חיונית לא רק מנקודת מבט של חינוך כללי, אלא בייחוד לאור המטרה של מיזוג יהודי ארץ־ישראל לעם אחד. יצויין, כי אתה מתנה הקצבה לבתי־ספר דתיים בכך ש״יאמצו ויממשו ביעילות תוכנית לימודים מאושרת או הוראה חילונית״ (סעיף 15), וכי אתה ״מצפה כי בתי־הספר [הדתיים] אשר יוקצב להם כסף זה ישפרו את הלימודים החילוניים עד כדי הכרתם כזכאים למעמד כגון זה של בתי־הספר הציבוריים היהודים, ואם ירצו בכך, יהיו זכאים להשתייך באופן מלא למערכת של הוועד הלאומי״ (סעיף 19). הסוכנות היהודית מסכימה בכל לב עם התנאי האחרון לגבי הלימודים החילוניים, אולם היא מניחה שהוא כולל, כאחד התקנים האחידים החיוניים, גם את השימוש בשפה העברית כשפת הלימוד. עיקרון יסוד זה של חינוך יהודי מודרני בארץ־ישראל מבטא לא רק את רצון העם היהודי והחלטתו הנחושה, אלא גם את יישומה הישיר של ״הצהרת בלפור״. לדעתה של הסוכנות היהודית, בתי־ספר יהודים שאינם מושתתים על עיקרון זה נוגדים את טובת הכלל, אינם מכשירים את תלמידיהם לחיים בארץ־ישראל, ומשום כך מאבדים את זכותם לסיוע ציבורי.

10. קביעת האפיק שבאמצעותו יקבלו בתי־הספר הדתיים את חלקם בסיוע הממשלתי היא סוגייה שעדיין טעונה בירור. ככל שמדובר בבתי־ספר דתיים שאינם שייכים ל״אגודת ישראל״, הרי שעל יסוד ההנחה שהם עומדים בתקנים המינימליים של הלימודים החילוניים, ובשימוש בעברית כשפת הלימוד, אין לצפות להתנגדות כלשהי מצד הוועד הלאומי לכלילתם במערכת החינוך העברית, וכן גם לא תהיה התנגדות כלשהי מצד הוועד הלאומי – אם רק יהיה הדבר ביכולתו – להקציב כספים לצעד זה. התהליך של אינטגרציה זו, כפי שצויין לעיל, כבר החל, ואין ספק כי ככל שמחלקת החינוך [הממשלתית] תעודד אותו, הוא יואץ. נותרת אפוא שאלת בתי־הספר של ״אגודת ישראל״. בשל הסיבות שנמנו לעיל אנו מתקשים להשלים עם הזכות המוסרית של ההורים המשתייכים ל״אגודת ישראל״ לסרב לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך העברית של ״כנסת ישראל״. אף על פי כן, אנו סבורים כי הילדים המתחנכים בבתי־הספר של ״אגודת ישראל״ זכאים לסיוע ממשלתי, ונוכח המצב המשפטי והפוליטי העובדתי של פרישת ״אגודת ישראל״ מהקהילה היהודית של ארץ־ישראל, שנעשתה כחוק, וסירובה להכיר בסמכות הוועד הלאומי, אנו סבורים כי מן הנמנע שכמות מסויימת של ההקצבה הממשלתית לחינוך היהודי תועבר לבתי־הספר של ״אגודת ישראל״ במישרין, אולם תמיד בתנאי שיעמדו במינימום התקנים הכלליים של החינוך היהודי בארץ זאת.

11. אנו מבינים כי אינך עומד על ההצעה, שבתי־הספר הדתיים שמחוץ למערכת בתי־הספר העבריים יקבלו סיוע כספי מיוחד מן הסוכנות היהודית. אולם מאחר שנושא זה נרמז בסעיף 12 של מכתבך, מתבקשת תגובה. כידוע לך, הסיוע של הסוכנות היהודית למערכת החינוך העברית בשנה הנוכחית מסתכם ב־40,000 לא״י. הקצבה זו מייצגת את הגבול שאליו יכולה הסוכנות היהודית להגיע בנסיבות הנוכחיות, והיא נתאפשרה רק מכוח קיצוצים מכאיבים בסעיפי הוצאה חיונים אחרים. יש לזכור, כי בנוסף להקצבה זו מוציאה הסוכנות היהודית השנה 27,350 לא״י למטרות חינוכיות ותרבותיות אחרות, לרבות השכלת מבוגרים, קידום הספרות והאמנויות, פעילויות ספורט ואחרות, ותמיכות בטכניון בחיפה ובישיבות. סכום זה אינו כולל את ההוצאות על חינוך והכשרת ילדים וילדות עולים ביישובים חקלאיים ובמוסדות אחרים במסגרת תוכניות ״עליית הנוער״. אשר לישיבות, דומה כי מן העניין לציין שכמעט כל המרכזים האלה של לימוד תורני גבוה, המתבצע לפי עקרונות דתיים מוקפדים, מתנהל על־ידי ועדה שבראשה עומד הרב הראשי של ״כנסת ישראל״, וכי רבים מהם נתמכים כספית על־ידי הסוכנות היהודית. אין צורך לומר, כי ככל שבתי־ספר דתיים נוספים יצטרפו למערכת החינוך העברית, הם ייהנו מן ההקצבה של הסוכנות היהודית יחד עם בתי־הספר האחרים. אשר לבתי־הספר של ״אגודת ישראל״, הרי שלבד מאי־היכולת המעשית של הסוכנות היהודית להגדיל את הוצאותיה בתחום החינוך, אין היא רואה לפניה אפשרות להושיט סיוע כספי לבתי־ספר אלה בשל סיבות עקרוניות. הסוכנות היהודית כופרת בזכות המוסרית של ״אגודת ישראל״ לפרוש מ״כנסת ישראל״. היהודים הרבים ברחבי עולם, התורמים לקרנות הסוכנות היהודית, מאוחדים ברצונם לראות את יהודי ארץ־ישראל מונהגים בידי הסוכנות היהודית ומאוחדים בארגון אחד וכולל של היישוב. הם רואים ב״כנסת ישראל״ את הגוף הכוללני הזה. תומכי ״אגודת ישראל״ לא רק אינם תורמים לקרנות הסוכנות היהודית, אלא פעמים רבות עוסקים בגיוס כספים לקרנות מתחרות. אם, בשל כל הסיבות הללו, תתעקש ״אגודת ישראל״ על קיום מערכת חינוך משלה בארץ־ישראל, יהיה אשר יהיה הגמול שיינתן לחבריה על־ידי הממשלה כמשלמי מיסים וכאזרחים, היא לא תוכל להציג תביעה כלשהי לסיוע מהסוכנות היהודית.

12. לבסוף, לא נוכל להימנע מתגובה – בהקשר של ההיבט הכספי של הבעיה – על קביעתך בסעיף 11, כי מחלקתך ״לא תמליץ על הגדלה כלשהי של התמיכה הכללית בחינוך היהודי מעבר למה שניתן מכוח היחס שבין אוכלוסיות גילאי בתי־הספר הערבים והיהודים״ וכי מכיוון ש״לא פחות מ־50% מן המבקשים להתקבל לבתי־הספר הערבים הממשלתיים מסורבים מדי שנה (…) לא יהיה אפשר להקצות סכומים ממשלתיים נוספים בשביל בתי־ספר יהודים, אלא אם כן יאוזן הדבר בהוצאות גדולות יותר בשביל בתי־ספר ערביים לפי חישוב יחסי מדוקדק״.¹³ לעיל כבר צוין, כי רק קיומם של בתי־הספר העממיים של מערכת החינוך העברית עולה ליישוב, בתמיכות מוניציפליות ובשכר לימוד, קרוב ל־212,000 לא״י. התמיכה הממשלתית לתקציב בתי־ספר אלה היא 56,000 לא״י. באותו זמן, הממשלה מוציאה על בתי־הספר העממיים שלה, שמספר הילדים הערבים הלומדים בהם הוא כמספר הילדים היהודים הלומדים בבתי־הספר של הוועד הלאומי, הרבה מעבר ל־200,000 לא״י. לעובדה שהאוכלוסייה הערבית תורמת לחינוך ילדיה קרוב ללא־כלום בצינורות המוניציפליים, ומעט מאוד בתשלום שכר לימוד, נודעת השפעה ישירה על הבעיה. אנו טוענים, כי אם תימצא אפשרות להביא את הקהילה הערבית לידי הגדלת תרומתה, יפחת יותר ויותר מספר הילדים הערביים שייוותרו מחוץ לבתי־הספר, וכך יהיה אפשר להתגבר על המצב האנומלי המתבטא בעובדה שהוועד הלאומי מקבל מן הממשלה רק 19% מתקציב בתי־הספר העממיים שלו.

בנאמנות,¹⁴

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

שאלות מדיניות

משה שרתוק:² בשבוע שעבר היתה לי שיחה עם המזכיר הראשי בעניין מעפילי ״דריין״ ובענייני עלייה בכלל. שיחה זו מעוררת דאגה. הממשלה אינה רואה את שאלת מעפילי ״דריין״ כעומדת על הפרק. כבר טילגרפתי לחברים בלונדון והסברתי להם כי עניין המעפילים תלוי בהחלטת הממשלה שם, וביקשתי מהם לעמוד על המשמר. טרם קיבלתי תשובה.

בשיחה זו עוררתי את שאלת העולים מרומניה, שאושרו בזמנו לעלייה, אולם טרם הספיקו לסדר את הוויזות והנה הוכרזה רומניה כארץ אויב. הוספתי, כי ממכתב פרקינסון³ איש משרד המושבות, אפשר להבין כי אין איסור כללי על עלייה מארץ אויב, אלא הכל תלוי בשיקול הדעת במקום.⁴ המזכיר הראשי שב והדגיש את הסכנה שיש באישור עלייה מארץ אויב. הסברתי לו, שלא הוכח עד כה כי מרגל נאצי הצליח להגיע לארץ בתור עולה. המזכיר הראשי טען כי בכלל יהיה קושי רב בזיהוי האנשים. הצעתי, כאמצעי זהירות, שיחזיקו את האנשים במחנה ואנו נזהה אותם אחד אחד. גם על זה העיר המזכיר הראשי שהדבר מסובך מאוד וגם הסוכנות היהודית אינה יכולה להכיר כל עולה ועולה. הוא הבטיח לעיין בשאלה זו מחדש.

כידוע, נמצאת בקושטא האונייה ״סטרומה״ עם פליטים מרומניה. האונייה הגיעה לשם מזמן וחל קלקול במכונות, והיא נשארה עומדת בנמל. קיבלנו עתה ידיעה מה״ג׳וינט״ כי הוא מוכן להקציב כספים להוצאות הנסיעה של האנשים לארץ, וכמו־כן סכום מתאים לקליטתם פה. כן מוכן ה״ג׳וינט״ למסור את בחירת העולים לידינו. פניתי בשאלה זו למזכיר הראשי וביקשתי ממנו לאפשר לנו לציין מקרב פליטים אלה מועמדים לעלייה. לשאלתו השבתי כי הכוונה למאות אחדות. לא ניתנה תשובה שלילית במקום, אלא הבטיח לברר את הדבר ולהודיע לנו. בינתיים נודע לנו כי על־ידי השתדלות פרטית נשלחה לאיש אחד הנמצא על סיפון ״סטרומה״ ויזה כתייר. אשתמש בתקדים זה בשיחה הבאה עם מר מקפרסון.

דיברתי אתו גם על העלייה מרוסיה והקשיים בהשגת הוויזות שם, שכן כל עולה צריך לנסוע לקוויבישב בשביל לקבל את הוויזה, וזה דבר כמעט בלתי־אפשרי. היות ובטשקנט⁵ יש נציגות פולנית, יכולה הממשלה [הבריטית] להיעזר בנציגות זו; היא תזהה את האנשים ותעביר את הפספורטים לקוויבישב. הוא הבטיח לברר את העניין ולהודיענו.

כן עוררתי את השאלה של שליחת בא־כוח הסוכנות היהודית לרוסיה, ומסרתי לו על הקשיים שאנו נתקלים בהם, הצעתי: א) שאיש מהסוכנות היהודית ייסע גם כשליח הממשלה; ב) אם זה בלתי־אפשרי, שיישלח לרוסיה פקיד הממשלה, כמובן יהודי. המזכיר הראשי רשם לפניו את הדבר והבטיח את תשובתו.

בסוף השיחה אמר המזכיר הראשי, שהנציב העליון ביקש ממנו לקרוא בפני את מכתב אחד הגנרלים במצרים לנציב העליון ואת תשובתו־הוא.

במכתב עומד הגנרל על כך שבקרב החיילים הבריטים [בא״י] הולכת ומתפשטת שנאת ישראל. דבר זה בולט מן המכתבים הנשלחים הביתה. הסיבה לכך – רווחים מופרזים. החיילים מרגישים שפושטים מעליהם את העור, ועיקר התלונה היא על היהודים. במכתב יש רמז שהסוכנות היהודית היתה יכולה לעזור בעניין זה, שהרי הסוכנות היהודית מבינה כי החיילים האלה הם חלק מקרב הבוחרים [בבריטניה] והם עלולים להשפיע על הממשלה כשתעמוד שאלת ארץ־ישראל על הפרק.

בתשובתו העיר הנציב העליון, כי לא נכון יהיה לתלות את הקולר דווקא ביהודים. השאלה היא כללית. נכון, אומנם, שליהודים יש מה למכור, אבל הערבי עושה בדיוק אותו דבר, אלא שהוא מצליח ״לפרק את הנשק״ על־ידי בת־צחוק. הטענה על יוקר החיים אינה רק כנגד הציבור, אלא גם כלפי הממשלה, המתלבטת בשאלות אלו ואינה מוצאת את הדרך לתיקון המצב. אין ספק שהציבור היהודי בכללו מצטער על המצב, וזה לא רק מתוך נימוקים יהודיים. שהרי העלאת המחירים פוגעת קשה גם בציבור המקומי. הנציב חושב, שגם אם כל המוסדות, הרוחניים והגשמיים, יתאחדו וישבו על המדוכה, לא יוכלו למצוא תרופה רדיקלית.

ביקשתי מהמזכיר הראשי למסור לנציב העליון את הערכתנו לתשובה היפה שנתן. אנו, כמובן, נעשה את הכל לעזור בעניין זה.

באותו יום נפגשתי עם סר מונקטון בירושלים. היחס היה אדיב, אבל בזה בלבד אין להתנחם. רציתי לחזור אל השיחה ביחס למעפילי ״דריין״, העלייה מרוסיה ושם יהודי לפלוגות [ה״באפס״], אבל סר מונקטון השיב כי טוב יהיה אם נפנה ללונדון, שהרי שם יש לנו ידידים. הערתי לסר מונקטון, כי הציבור היהודי מרגיש את עצמו נעלב, מפני שסר מונקטון לא מצא לנכון להזכירם בשידורו האחרון.⁶ תשובתו היתה כי גם הערבים טוענים כלפיו על שלא הזכירם, אבל הבטיח כי באחת השיחות הקרובות ישתדל לתקן את הדבר.

אתמול ביקר אצלי אורח אמריקני. החברים זוכרים את ביקור הקולונל דונוויל,⁷ שקיבל עתה את תיק התעמולה בממשלת ארה״ב. למעשה הוא משמש צינור שדרכו עוברת האינפורמציה למשרד הנשיא וגם ממלא כמה תפקידים מיוחדים. האורח, מורין שמו, הוא שליחו של דונוויל, רוצה לדעת על הנעשה כאן. הערתי לו כי יש בממשלת ארצות־הברית מחלקה מיוחדת לענייני המזרח התיכון. ועל זה השיב כי למחלקה זו יש קו מסוים,⁸ והוא רוצה לקבל ידיעות ממקור ראשון. הרציתי לפניו כשעה על שאלתנו, ומתוך תגובתו הבינותי כי כבר קיבל הסברה ממר בוליט, שעימו נפגשתי לפני כן.

לבסוף עלי להזכיר לחברי ההנהלה, כי אנו חייבים תשובה למר בן־גוריון בנוגע לפתיחת משרד בוושינגטון.⁹

חבר ההנהלה דר' שמורק שאל את מ״ש אם יש לממ״ד ידיעות על רצח הקצינים בתל אביב, ומהו הקשר בין הרצח וחוגים ידועים בארץ. דר' שמורק הביע דעתו כי על הנה״ס לפרסם גילוי דעת לגינוי מעשה הרצח, בנוסף לפרסום מכתבו של מ״ש למפקד המשטרה סונדרס.¹⁰

מ״ש “מסר ידיעות בנוגע לקבוצה שממנה יצאו רוצחי הקצינים” והוסיף:

מר שרתוק: איני משוכנע שגילוי דעת נוסף יביא תועלת. מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי למפקד המשטרה וגם התייעצתי על כך עם מר גרינבוים. משלחת יישובית מתכוננת להיפגש עם המזכיר הראשי בעניינים אלה.¹¹ אין כל טעם לפרסם גילוי־דעת ולדרוש פעולה נמרצת מצד הממשלה, אם בעצמנו לא נפנה לציבור היהודי בדרישה לעזור למשטרה בביעור הרע.

לאחר דיון הוסיף מ״ש:

מר שרתוק: אני מתוודה כי אין ביכולתי להיכנס בויכוח שהחל כאן. אין לתלות את הקולר במישהו אחר אלא באותם הגורמים שגידלו את הנחשים. אומנם גורמים אלה גילו עכשיו חרטה,¹² ואני מקווה שהיא תהיה לאורך־ימים.

ביקרה אצלי משלחת ממשטרת תל־אביב, שהתאוננה על יחס הציבור למשטרה בכלל, וכן דיברה על הדאגה למשפחות השוטרים. הבטחתי להם את כל העזרה של הציבור והעיתונות. המשטרה היהודית הפכה אצלנו כאילו לדבר של חולין, אבל אנו שוכחים שהישג זה נרכש במאמצים ובסבל רב מאוד. נשקפת סכנה לנכס לאומי זה, ומחובתנו להרים את קרנו ביישוב. המשלחת טענה לפני על קיום ועדים למען החייל היהודי ועל אי־קיום ועדים למען השוטר היהודי.

ההשערה שהממשלה אינה מעוניינת בחיסול הקבוצה הטרוריסטית מחוסרת כל שחר. הנציב העליון, באופן אישי, בוודאי רוצה להצליח בתפקידו, ובשבילו זה כתם גדול אם בימים קשים אלה זורקים פצצות ורוצחים אנשים בארץ. אבל נכון יהיה לומר, שהמנגנון המשטרתי משותק במידה מסוימת מבפנים. בשום מקום בעולם לא תצליח המשטרה בלי עזרה חשובה מהציבור. במקום שהציבור עוזר, ממילא למשטרה אין השאלה כה חשובה. אבל לא כן המצב אצלנו: יש יהודים רוויזיוניסטים במשטרה, ויש בין האנגלים נאמנים לאצ״ל. אם יהודי מוסר עדות כלשהי, מייד נמסר הדבר לאצ״ל והעד חדל לדבר. בענף הבריטי של המשטרה יש שיתוק מתוך פחד וגם מתוך פוליטיקניות המבוססת על שנאה לסוכנות היהודית וכו׳. הדרך לפנות למזכיר הראשי ולדבר אתו גלויות יש בה משום סיכון ידוע, כי הוא עלול לדבר גלויות גם מצדו הוא.

מצביעים על הצעת דר' שמורק לפרסם גילוי דעת

בעד – 2 (שמורק, שרתוק)

נגד – 3 (גרינבוים, סנטור, פישמן)

ההנהלה מחשיבה ערך שהייתך בוושינגטון אבל מניחה בבירור שתיאום עם ועד החירום מובטח.¹ נודה על מידע בנושא זה גם השקפתך לגבי פרסומי הרוויזיוניסטים על סכסוך גלוי בינך והידידים האמריקניים.² מציעים להשתמש ככל האפשר במשרדים הציוניים בוושינגטון. ועד החירום מבקש הקצאה מהמגבית הארץ־ישראלית המאוחדת בסך 100,000 דולר. גולדמן³ מבקש 600 דולר נוספים לחודש לעצמו ו־400 ללוריא. רואים מחסור כספי חריף פה כמאיים על פעילויות חיוניות. אנא הורה כיצד לתאם עבודה ולחסוך הוצאות.

שרתוק קפלן

מר מקפרסון יקר,

בהתייחסות לשיחתי אתך ב־19 בינואר 1942, נודע לי כי למר מרטין סגל, אחד מנוסעי האונייה ״סטרומה״ הנמצאת עכשיו באיסנטבול, הוענקה אשרה לארץ־ישראל והוא כבר בא לארץ. עובדה זו מאשרת כמדומה את הנחתנו, כי לא קיים כלל נוקשה ומוחלט לגבי כל המקרים של כניסת פליטים מארצות אויב, אלא ששרוי לשלטונות המקומיים להפעיל שיקול דעת לגבי מתן אשרות לפליטי מלחמה.

אשר ל־400 המועמדים לקבלת אשרות עלייה ברומניה, וידאתי כי בטרם הוכרזה רומניה ארץ אויב, נשלחו מירושלים הוראות טלגרפיות להנפיק רשיונות עלייה לרובם.

אורשה לנצל הזדמנות זו כדי לסכם את הנושאים שהעליתי בראיון איתך, ואוקיר מאוד קבלת החלטה בהקדם לגביהם:

1) הנפקת מיכסת עלייה למחצית השנה הנוכחי¹

2) בקשתנו להסמיכנו לבחור לקבלת אשרות עלייה, לאחר בחירה נאותה, אנשים שנמלטו משטחי אויב ותקועים עכשיו בטורקיה. למעשה, האנשים שבהם מדובר כולם פליטים מרומניה. הם כוללים את נוסעי ״סטרומה״ וכן גם אנשים שהצליחו להימלט מרומניה ולהגיע לטורקיה בסירות דייגים קטנות.

3) הכנסת אותם אנשים ברומניה [לא״י], אשר כבר אושרו להם רשיונות עלייה בטרם הוכרזה ארץ זו כשטח אויב (ראה ההסבר לעיל).

4) מתן אפשרות לעולים עתידיים מבין הפליטים היהודים־פולנים הנמצאים עכשיו בטורקסטן, לקבל את אשרותיהם באמצעות משרד המשלחת הפולנית בטשקנט. דבר זה יחייב ביטול התנאי הקובע שעל כולם להתייצב בשגרירות הבריטית בקוויבישב, על מנת שתחת זאת יסתייעו לזיהויים במשלחת הפולנית.

5) ההצעה כי ממשלת ארץ־ישראל תשלח לברית־המועצות נציג כדי לפקח על הנפקת אשרות לעולים עתידיים מקרב הקבוצה האחרונה.

לבסוף, אבקש להדגיש לפניך שוב את עניין שחרורם של פליטי האונייה ״דריין״.

שלך בנאמנות,

משה שרתוק

אחת: בעניין מברקי מ־23 ינואר [מסמך מיום 23.1.1942] נוסע אחד ב״סטרומה״ מרטין סגל הורשה להיכנס לארץ־ישראל כתוצאה מפנייה אישית לממשלה. זה מאשר הנחתנו כי אין איסור גורף אלא ההחלטה בידי השלטונות המקומיים. מציע לדרוש הוראה כללית כי מי שנבחר על־ידינו יוכנס לפחות כפליט מלחמה בדומה ללא־יהודים רבים שהוכנסו [ארצה] באופן זה.

שתיים: בעניין עלייה של פליטים פולנים מרוסיה העמדה כלהלן. הממשלה טוענת שעל כולם לבוא אישית לקוויבישב לקבל אשרות. רוב הפליטים מרוכזים בטשקנט ואינם יכולים לנסוע לקוויבישב. מ־100 סרטיפיקטים שנשלחו רק חמישה נוצלו על־ידי פליטים שנקלעו לקוויבישב. ביקשתי מהממשלה לבטל התנאים ובמקום זה להסתמך על זיהוי בידי הנציגות הפולנית בקוויבישב. אנא תמוך. הברק תוצאות.

שרתוק

אדוני,

אבקש להסב את שימת לבך למדיניות הצנזורה לגבי ההצעות להקמת צבא יהודי.

זה זמן מה נראה, כי מדיניותה הנחרצת של הצנזורה הארץ־ישראלית היא לאסור פרסום התייחסות כלשהי לרעיון הצבא היהודי בעיתונות המקומית.¹ לעומת זה, מברק שסיכם מאמר ב״ניו־יורק טיימס״, ששלל את הרעיון, הותר לפרסום.² אחר־כך נאסרה לפרסום כתבה שדיווחה על הצהרות בעד הצבא היהודי, שגם היא הופיעה ב״ניו־יורק טיימס״. הסוכנות היהודית טוענת, כי מתן פרסום למתנגדי תוכנית זאת בעוד שהשקפות תומכיה נאסרות, רחוקה מלהיות הליך הוגן.

בנאמנות,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

שאלות מדיניות

משה שרתוק: מודיעים לנו מלונדון, כי משרד המושבות דחה את בקשתנו לשחרר את מעפילי ״דריין״. התשובה מחדשת את ההודעה הקודמת, שהאנשים ישולחו למאוריציוס או למקום אחר, וביצוע ההחלטה ייעשה באופן שלא יפגע בצורכי המלחמה.

מייד עם קבלת הידיעה שלחתי טלגרמה ארוכה ללונדון והסברתי להם את המצב. כן טילגרפתי לבן־גוריון ולדר׳ וייצמן², העומד לצאת מחר לארצות־הברית, וביקשתי התאמצות נמרצת בשאלה זו. היות והכרחי לשמור על שאלה זו בסוד, בייחוד מפני אנשי ״דריין״, אני מבקש מחברי ההנהלה לחשוב ידיעה זו כסודית בהחלט, המיועדת אך ורק בשביל חברי ההנהלה.

לארץ באה משלחת בלתי־רשמית של קציני הצי³. אלה פנו אלינו ולא לממשלה. יש להם תוכנית לגיוס יהודים לשירות ימי. מדובר ב־800 עד 1,000 איש לתפקיד מסויים. הכוונה לארגן יחידה יהודית ולהטיל עליה את תפקיד שמירת תעלת סואץ. בתעלה פועלים עתה משמרות ימיים עם מכשירים למניעת הטלת מוקשים מאווירונים. תפקיד זה מתמלא כיום על־ידי מומחים מן הצי בעזרת פועלים מצרים, אבל סידור זה אינו מניח את דעתם, כי המלחים דרושים באוניותיהם וקשה להמציא תגבורת מאנגליה; ואשר לפועלים המצרים – הם אינם בעלי־משמעת ובכל התקפה הם הראשונים לבריחה. אחד הקצינים הציע אפוא להקים לצורך זה יחידה יהודית. ההצעה אושרה על־ידי מפקד הצי בים התיכון, שהעבירה ללונדון. מהאדמירליות השיבו, שקודם כל יש לברר אם אפשר להשיג אנשים, ומה הוא החומר האנושי, ואם מוכנה הסוכנות לטפל בדבר. אם התשובה תהיה חיובית – תחליט גם האדמירליות.

שלושת חברי המשלחת הם: א. יוזם התוכנית. ב. רופא לבדיקת החומר האנושי. ג. מומחה טכני. ערכנו להם ביקור בארץ. הם ביקרו בטכניון, בבתי־חרושת, במרכזי הדיג והם מלאי התפעלות מן החומר האנושי.

מבין 800 עד 1,000 איש הבאים בחשבון, (לבקשת אנשי המשלחת) 100 צריכים להיות תופסי משוט, עשרות אחדות טכנאים והשאר בחורים סתם אשר יאומנו לעבודה.

הודענו לקצינים, שקודם כל עלינו להביא את ההצעה לפני ההנהלה. אנו מוכנים לעזור ככל האפשר, אך השאלה מהי יכולתנו המעשית לתת אנשים. מובן, שאנו מעריכים מאוד את אפשרות הכניסה לשירות ימי, ומניחים שתנאי העבודה של הבחורים יהיו דומים לתנאי העבודה של המלחים בצי הבריטי. הם העירו, כי על־ידי כך תיפתח לאנשים הדרך לשירות באוניות מלחמה. המסגרת הפורמלית של הגיוס תהיה רזרבה ימית של מתנדבים בארץ־ישראל⁴. הכוונה, כמובן, רק ליהודים. הצענו לא לפרסם את הדבר ברבים, כמו שעשו זאת ביחס לגיוס לארטילריה⁵. כן הודענו שלא נוכל להבטיח 800 או 1,000 איש, אבל ניתן בוודאי מאות אחדות של אנשים.

כן הודענו, שהסכמתנו תלויה בשלושה תנאים: א. יחידה יהודית; ב. פעולת גיוס רק באמצעותנו; ג. תנאים שווים לתנאיהם של עובדי הצי הבריטי.

הסברנו להם שכבר נתנו 11,000 איש לצבא, 600 לכוח המשטרתי, וכוחנו כידוע מצומצם. הקצינים חוזרים היום מצרימה, יעבירו את ההצעה ללונדון ויבקשו אישור. גם ידיעה זו סודית בהחלט ומיועדת אך ורק לחברי ההנהלה. הממשלה הארץ־ישראלית עוד אינה יודעת עליה, וגם מיילס למפסון⁶ אינו יודע על כך. כנראה שאנשי הצי אינם מעריכים את הקשיים הפוליטיים הקשורים בהצעה זו. הנציב העליון ודאי ידרוש לגייס גם ערבים, ולמיילס למפסון תהיינה טענות משלו.

לשאלת דר׳ סנטור: ״היש לנו ידיעות נוספות על מאסר הכנופיה (של לח״י)״,⁷ השיב מ״ש:

משה שרתוק: אין לנו ידיעות מיוחדות בקשר למאסר הכנופיה. ידוע לנו שנתפסו ארבעה אנשים, כולם פצועים, שניים במצב מסוכן. הנתפסים לא עמדו בראש הכנופיה, אבל לא היו גם אנשי השורה. הם מילאו בה תפקידים אחראיים. ברור שהמשטרה תפסה קן של אצ״ל הפורש (לח״י).

אנו עדים להתפתחות פוליטית מדאיגה מאוד. בא־כוח ה״טיימס״ היה הראשון שפירסם כי אברהם שטרן⁸ הוא קוויזלינג ארץ־ישראלי, העומד בקשר עם האויב. הקו שנקטה בו הממשלה היה לתת פרסום רב לדבר זה, והשבוע ניתן גם לאחד העיתונים נוסח מוכן מלשכת העיתונות הממשלתית. העיתון לא פירסם את הדבר. כוונת הממשלה היא, כנראה, להוכיח שגם ביישוב היהודי יש קבוצה הקשורה עם האויב – זאת אומרת, שיש נאמנים בין הערבים וגם בין היהודים, ויש אויבים עם הערבים וגם בין היהודים, ואין היהודים ״טלית שכולה תכלת״. המשטרה טוענת שיש לה הוכחות, שלקבוצה היו קשרים עם האויב. כל זה נקבע על סמך זה שאצל אחד הנאסרים כביכול נמצא סמל פשיסטי. גם החברים בלונדון שאלו לפשר הידיעה ב״טיימס״. עניתי להם, שזו טענת המשטרה – לנו אין הוכחות לכך.

השבוע עומדת להתקיים בתל־אביב ישיבה עם הנהלת הגיוס,⁹ שבה ידובר על הרחבת צו הגיוס. לאחר הבירור אביא את השאלה לפני ההנהלה.

מיור אהרון היקר,

הנני מצרף מרחוק את ברכתי החמה לחג מלאות שנה ליסוד פלוגתך.

פלוגת ההובלה מס׳ 5 היא החלוץ לפלוגות ההובלה העבריות.² היא הפלוגה היהודית הראשונה בצבא הבריטי במלחמה זו שזכתה למפקד יהודי. היא הפלוגה שהגיעה לשלב הגבוה ביותר בהתפתחותה הפנימית כפלוגה עברית. היא נתנסתה בנסיונות קשים וחמורים, במלחמה במדבר – בהתקדמות, בנסיגה ובמצור³ – ועל־ידי עמידתה האיתנה בכל אלה הנחילה כבוד לעצמה ולכולנו.

יהי רצון שנסיונה, חסונה וליכודה הפנימי של הפלוגה במשך שנת קיומה הראשונה ישמשו יסוד נאמן להתקדמות נוספת ולהישגים כבירים בעתיד – עד לנצחון הגמור.

ברכתי הנאמנה שלוחה לך, לחבריך הקצינים ולכל הסגנים והחיילים.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

לגבי תשובת הול¹ לקריץ׳־ג׳ונס² בעניין הסכמתנו כביכול לפס אדום.³ ערב המסע [להגברת הגיוס] יוּדענו נחרצות או שהאדום ייתוסף או שום פסי שרוול ואם נעמוד על כחול־לבן כל שיתוף הפעולה במערכה יופסק. בנסיבות אלה החלופה היחידה להרס המערכה היתה השלמה. הבהרנו [כי] ההשלמה מאונס. מעולם לא שמעתי פה מניע לגבי האדום שניתן בפרלמנט. לגבינו פירושו פשוט מחיקה מכוונת של הצבעים היהודיים. הסרטים לא צרים רוחב חצי אינץ׳ הזרוע. נאומי בפתיחת מערכת סוכות צונזר, לא פורסם כלל.⁴ במקרה אחר קריאתי לגיוס במסיבת עיתונאים עוכבה למעלה משנים־עשר יום נדפסה רק אחר התערבות במיפקדה. מברק וייצמן על הא.ט.ס. נקרא במסיבה [מסיבת עיתונאים] אבל נאסר לפרסום בעיתונות.⁵

שרתוק

גב׳ צ׳יטי היקרה,

אני מבין כי הסתייגות מן העובדה, שאחד מן הכרוזים שפורסמו בידי מחלקת הגיוס שלנו הכיל התייחסות ל־Palestine Auxiliary Territorial Service (A.T.S) בעוד שההגדרה הנכונה, כפי שהסברת היא: Auxiliary Territorial Service in the Middle East.

רצוני להסב את תשומת לבך לכך, שההודעה הרשמית הראשונה לגבי ה־.A.T.S, שהופיעה ב־24 בדצמבר [1941], קבעה כי ״משרד המלחמה אישר הקמת יחידות Palestine Auxiliary Territorial Service בארץ־ישראל. נושא אותה הודעה, שנשלחה אלינו רשמית, היה הקמת (Auxiliary Territorial Service (Palestine. בנסיבות אלה, ועד לשידורך ביום שישי, 23 בינואר, סבורני שהשימוש שעשינו בהגדרה Palestine Auxiliary Territorial Service היה מוצדק לחלוטין.

גם עכשיו אין זה ברור לגמרי האם קביעתך בשידור כי ״לא מדובר ב־ Palestine A.T.S., אלא ב־ Auxiliary Territorial Service in the Middle East, מבטאת החלטה רישמית המחליפה את קודמתה. אם הוחלט לקרוא ל־.A.T.S המתגייסות פה A.T.S. In the Middle East, כי אז נשמח לדעת האם זה רק שם שונה ל־.A.T.S הפלשתינאיות או שפירוש ש־.A.T.S יתגייסו גם בארצות אחרות במזרח התיכון.

לסוגייה זו נודעת חשיבות מעשית, שכן הגיעו אלינו פניות מחוגים יהודיים במצרים, המבקשים לדעת אם נשים יהודיות היושבות באותה ארץ, ושואפות לשרת במדים בריטיים, יוכלו להצטרף ל־.A.T.S. תהיה התשובה אשר תהא, אהיה אסיר תודה אם תנחי אותי כיצד להשיב לידידותינו במצרים, או שמא עלי ליידע אותן כי עליהן לפנות בעניין זה ישירות למטה הכללי.¹

יהיה השם הרשמי אשר יהיה, אנו מניחים כי לא תיוודע לו השפעה על הסידורים שמכוחם המתגייסות היהודיות ל־.A.T.S ירוכזו במחלקות יהודיות, וכי מחלקות יהודיות יהוו פלוגות בכל מקום שהדבר יהיה מעשי.

בברכה,

מ. שרתוק

סר וולטר יקר,

בשיחתי אתך [בי־ם ב־19.1.1942] נמנעתי מלהידרש לתעלולי הצנזורה שלנו, בהניחי כי תשמע בנושא זה די והותר ממקורות אחרים. אולם אגב מה שהבהרתי לך בשיחתנו בקהיר¹ על הקשיים שבהם אנו נתקלים בתעמולת הגיוס שלנו – אפשר שתזכור כי אמרתי כי מצפים מאיתנו ללבן לבנים בלי תבן – רצוני להסב את שימת לבך למסר המצורף ששיגר לנו דר׳ וייצמן לקראת מערכת הגיוס ל־.A.T.S, שנפסל על־ידי הצנזורה. אם מסר המנוסח במונחים כה מאופקים נחשב ליין עז מדי, כי אז עלי לראות כנואשת את המשימה של המצאת נוסחי פרסום אשר יזכו באישור. במצב מביך זה אעריך מאוד את הנחייתך.

בכנות,

מ. שרתוק

אדוני היקר,

רצוני להודות לך על מכתבך מ־9 בינואר² בתשובה למכתבי מ־1 בדצמבר אשתקד, שנמען אל גנרל ווייוול.³ יורשה לי להסב את שימת לבך לעובדה, שלא הצעתי את שירותם של יהודים ארץ־ישראלים היודעים רוסית למשימות ביון בלבד, אלא לכל תפקיד של קישור עם הרוסים או לכל עבודה אשר בה ייעשה שימוש בידיעתם המיוחדת.⁴

אמתין בעניין לתוצאות בירורך.

שלך בכנות,

מ. שרתוק

קפטן ה. היקר,

בלי שאקטין את ערך הדברים שהישגנו בחודשים המעטים מאז התחלנו במפעלנו,² חושבני שאין אנו מתקדמים כראוי בשים־לב לזמן הקצר שברשותנו. כפי שהדגשתי פעמים מספר, יצטרך אירגוננו לפעול – אם יפעל בכלל – באביב הבא, וחושבני שבקצב השורר עתה בהתקדמותנו לא יהיו אנשינו מאומנים די הצורך כדי לפעול כראוי. המטרה:

1. מטרתנו היא להקים אירגון שיהיה מורכב מיחידות בלתי־תלויות שתוכלנה, בשעה הדרושה, לאסוף את הידיעות המבוקשות ולהעבירן למקום הדרוש. יש לאמן כל יחידה לפעול בפני עצמה. אך בשלב ההתכוננות צריך שתהיה תחנה מרכזית, שתפקח על היחידות הללו. אם אפשר, כדאי שיהיה פיקוח מרכזי כזה על האירגון, בארץ או בשכנותה, גם אחר־כך.

2. כל יחידה תהיה מורכבת מראש היחידה, סגן, שני עובדים ומְקַבץ־ידיעות אחד. ראש היחידה יהיה אחראי לפעולותיה, יארגן את אוסף הידיעות, יבררן ויכין אותן להעברה. העובדים יהיו אחראים לעצם העברת הידיעות באלחוט. תפקידם, אף־על־פי שהוא נראה כטכני בלבד, יהיה קשה ביותר כי יהיה עליהם לעבוד בתנאים מסוכנים מאוד. מקבץ הידיעות יהיה אחראי במחוזו להקמת רשת מוסרי־ידיעות וסוכנים.

המצב הקיים: ביחס לחבר העובדים ליחידות אלו – הצעותיך פחות או יותר מתאימות. ביחס לאימון ולנכונות הכללית של האירגון, אנו חושבים ששיטות האימון הקיימות הן בלתי מספיקות. נכון הדבר ש״ראשי היחידות קיבלו הדרכה בנושאים שונים ושיהיו שיעורים נוספים״, כפי שאתה כותב אלינו, אך שיעורים אלה הם בלתי־קבועים וההפסקות בין שיעור לשיעור גדולות מדי. כדי למלא את החיסרון הזה אנו מציעים, שנוסף לשיעורים הניתנים על ידכם, נכין אנו תוכנית לימודים ונאמן את האנשים בעצמנו. כאשר הזכרתי לך בשיחתנו, עומדים לרשותנו בארץ מספר אנשים שיוכלו לספק את החומר הדרוש. תוכנית האימונים: אימון ה״ראשים״ והאחרים צריכה לכלול, לדעתנו, את הדברים הבאים: 1.ידיעה כללית של סוג האינפורמציה הדרושה (תזוזות צבא, תיאור אובייקטים צבאיים, אינפורמציה על התעשייה ועל הספקת צורכי אוכל, אינפורמציה פוליטית וכו׳); 2. אימון מדוקדק בהרכב כוחות האויב וציודו, וכושר־הבחנה בין יחידות האויב השונות; 3. קורסים טכניים – קריאה במפות, טופוגרפיה וכו׳; 4. אמצעי קשר נוספים על האלחוט. קשר נוסף כזה צריך להיות מאורגן באופן מרכזי; 5. ידיעה שלמה, טופוגרפית וכו׳, של השטח בו תפעל היחידה.

גם על ראשי היחידות וגם על מקבצי־הידיעות יהיה ללמוד את כל אלה. על ראשי היחידות יהיה לדעת, נוסף על־כך, כיצד לנהל את יחידותיהם בתנאים קשים. יהיה עליהם להמציא שיטת קשר בינם לבין העובדים ובינם לבין מקבצי־הידיעות.

על מקבץ־הידיעות יהיה להתחיל מייד בהכנת רשימה של ״מוסרים״, שיבואו בחשבון בנקודות החיוניות בשטח הפעולה. על העובדים יהיה ללמוד להעביר בתנאים קשים את מכשיריהם ממקום למקום, בסודיות ובזמן קצר. כמו־כן הנני מציע שיאומנו מספר עובדים שישמשו כרזרבה במקרה של צורך באחת היחידות. וכן יש להגביר את יעילות אירגוננו על־ידי אימון מספר אנשים שיוכלו להתחפש כגרמנים, איטלקים או תושבים מקומיים, ולשמש כשליחים וסוכנים. אלה יאומנו במפורד ויובאו בקשר עם ראשי היחידות ברגע האחרון.

ציוד: יש הכרח להתחיל בהכנת כל הציוד הדרוש לאירגון, וכמו־כן בהכנת מקומות סתר להחביאו. הציוד צריך לכלול בין היתר: בטריות, חלקים למכשירי אלחוט, צלמניות ופילם, כסף של ארצות שונות, מפות, תלבשות ומדים גרמניים, איטלקיים וכו׳, נשק ותחמושת.

זוהי בקווים כלליים התוכנית שאנו חושבים כראויה לביצוע. חושבני שזוהי הדרך היחידה להבטיח עבודה יעילה ומסודרת של המנגנון שאנו משתדלים להקים.

כדי להוציא לפועל תוכנית זו אנו מציעים, שמלבד משה דיין³ נקבל סמכות למנות עוד מדריך שיחד עמו יהיה אחראי לאימון היחידות ומקבצי־האינפורמציה.

על דיין או על המדריך יהיה להיפגש עם ראשי היחידות לפחות אחת לשבוע.

שלך,

משה שרתוק

המחלקה המדינית

הסוכנות היהודית

אחת: תיקון למברקי מ־131.1 סעיף 3 לגבי פליטים פולנים ברוסיה. הנציגות הפולנית בטשקנט לא בקוויבישב.

שתיים: לגבי כנופיית שטרן [לח״י] המשטרה סבורה שבשלב מסוים הם עמדו במגע עם האויב. לנו אין שום ראיות לכך, על חברי ארגון זה דווח שבעבר בשיחות פרטיות הם כפרו בתוקף בהאשמה כזאת אבל נודעת משמעות לכך שהכרוזים שהופיעו אחרי הזוועה בתל אביב¹ שם האחריות [של לח״י למעשה] אושרה בגלוי לא כללו שום הכחשה למגעים עם האויב. אנו רואים חבורה זו זדונית ביותר ואף על פי כן מפקפקים האם מגעים עם האויב מומשו אי־פעם.

ח.נ.

לצערי הרב נבצר ממני להיענות להזמנת מזכירות הקיבוץ ולהשתתף במושב יגור.² צערי כפול, כי מצדי ציפיתי להזדמנות של בירור שאלת גיוס הנשים דווקא במסיבת הקיבוץ המאוחד. מאי־יכולת לנסוע ליגור, הריני נוטל רשות לעצמי לשלוח למועצה את חוות דעתי בכתב.

לאחר הפירסום שניתן בקרב מפלגת פועלי א״י להרצאתי בשאלת גיוס הנשים, שנשמעה במרכז המפלגה,³ הנני רואה את עצמי פטור מלהסביר כאן את טעמי יחסי החיובי לעניין. עם כל יחסי החיובי עלי להדגיש, שאילמלא באה התביעה לגיוס האישה בראש ובראשונה מצד ארגוני הנשים, ואילמלא הובעה התביעה הזאת בתוקף מיוחד על־ידי שליחות תנועת הפועלות שבמועצה, לא הייתי רואה הצדקה מעשית ומוסרית לעצמי או למישהו זולתי להציג את המישאלה הזאת בשם הסוכנות היהודית לפני שלטונות הצבא.⁴

דבר היות גיוס הנשים תלוי בהתעוררות רצון ההתנדבות אצל האישה עצמה, קבע בעיני את אופיו של גיוס זה כמפעל של התנדבות חופשית. הנהלת הסוכנות החליטה שאין להנהיג לגבי גיוס זה את משטר החיוב שהונהג לגבי גיוס גברים. הכרתי היא, כי מהותו החלוצית ואופיו ההתחלתי של גיוס זה מחייבים שכל אישה המשתתפת בו תעשה זאת מתוך הכרתה העצמית ועל יסוד אחריותה האישית. אכן, לגבי מפעל מדיני ככניסה לצבא הבריטי אין הנשים, כְּכל חלק אחר של הישוב, רשאיות לפעול על דעת עצמן, אלא עליהן לנהוג לפי הקו הכללי שקבעו המוסדות המוסמכים. אולם קביעה זו נתונה בהחלטת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי המחייבת את גיוס הנשים בכללו. העמדה הזאת צריכה לשמש יסוד מספיק לכל אישה שרצונה להתנדב – לקום ולעשות זאת. אין היא יכולה ואין היא צריכה לצפות להוראה מחייבת שתופנה במיוחד אליה.

לאמיתו של דבר, הרי גם לגבי גיוס הגברים פעל חיוב הגיוס בכלל הרבה יותר משפעלה הטלת חובת ההתגייסות על בני גיל ומצב מסוים. בקרב המתנדבים מרובים אלה שלא חל עליהם צו הגיוס (היינו, צעירים מבני עשרים, קשישים מבני שלושים ובעלי משפחה בני עשרים עד שלושים) מאלה שנתגייסו בהתאם לצו (רווקים בני עשרים עד שלושים). גם בקרב התנועה הקיבוצית נתבצעה ההתנדבות לא בהתאם לצו אלא בהתאם למיכסות כלליות שנקבעו מזמן לזמן על יסוד החיוב הכללי של הגיוס. ייתכן שגם לגבי גיוס הנשים הדרך ההולמת ביותר את אופיו של הקיבוץ היא קביעת מיכסה מסוימת. אולם מפני הטעמים שהזכרתי לא תוטל מיכסה זו על הקיבוץ על־ידי מוסדות חיצוניים, אלא הוא עצמו יצטרך לקבעה. לדעתי, על הקיבוץ המאוחד וכן על חבר הקבוצות⁵ להטיל על עצמם מיכסת מקסימום מסוימת בשלב הנוכחי של גיוס הנשים על־מנת שהמיכסה תתמלא אך ורק על־ידי מתנדבות מרצונן, ובמידה שתחסרנה מתנדבות תשאר המיכסה בלתי מלאה. עם התפתחות גיוס הנשים תצטרך התנועה הקיבוצית, בשלב יותר מאוחר, לקבוע מיכסה נוספת. ייתכן שכבר בשלב הנוכחי יעלה מספר המתנדבות על המיכסה הראשונה שתקבע – אז יישאר העודף שמור למיכסה הבאה.

אשר לעצם התגייסותן של חברות קיבוץ, נראה לי שיש הבדל עיקרי בינה לבין התגייסות חברי הקיבוץ. שאלת גיוסם של חברי הקיבוץ היא בעיני שאלת הגיוס, בעוד ששאלת גיוסן של חברות הקיבוץ היא בעיקר שאלת הקיבוץ.

אבאר את דברי. ההתנדבות לצבא של חברי הקיבוץ היתה צורך חיוני של תנועת הגיוס כולה. אלמלא הופעתם של חברי התנועה הקיבוצית בקרב ציבור המתנדבים, היה חסר למפעל הגיוס היישובי עמוד השדרה שלו, שׂאור שבעיסה שבו. זה מצד האיכות. אך גם מצד הכמות היה לתנועה הקיבוצית חלק רב בתנועת הגיוס בכללה וחלק מכריע בגיוסן של יחידות מסוימות.

לא כן לגבי גיוס הנשים. על כל החשיבות שבהשתתפות חברות הקיבוץ בגיוס, הן מצד הכמות והן בייחוד מצד האיכות, אין לראות בהשתתפות זו אותו ההכרח מבחינת הגיוס כמו שהיה בהשתתפות חברי הקיבוץ. כי יש להניח, שאותו מספר המתנדבות הדרוש כדי לשוות לגיוס הנשים העבריות בארץ דמות של מפעל בעל ערך ממשי – יימצא גם בלי השתתפות חברות הקיבוץ. אף מבחינת האיכות – אם לדון לפי הרכב ציבור המתנדבות עד כה – לא יחסר בגיוס זה המזג הדרוש של חברות תנועת הפועלים ובכלל של נשים בעלות הכרה לאומית, בגרות ציבורית ומשמעת יהודית.

אם משום גורלה ודמותה של התנדבות האישה בארץ לצבא – אין, אפוא, הכרח גמור ומוחלט בהתנדבות חברות מהקיבוץ. אולם השאלה מוכרחה להתייצב לפני הקיבוץ עצמו – לפניו בכללו ולפני חברותיו בייחוד – אם ייתכן שיקום בקרב היישוב מפעל חלוצי כגיוס הנשים מבלי שתהא לקיבוץ יד בו. על הקיבוץ עצמו להציג לפניו את השאלה אם דווקא חברותיו, הראשונות לכל מפעל חלוצי, בכלל זה למפעל השתתפות האישה בהגנה, רשאיות לא להשתתף במאמץ המלחמה המיוחד והישיר של האישה, בשעה שמאות ואולי אלפי נשים ובתוכן חברות תנועת הפועלים בעיר, במושבה ובמושב, נותנות לו יד. על הקיבוץ עצמו להחליט אם חברותיו תיתנה לנשים אחרות לצאת לבדן לדרך הקשה של כיבוש כבודה וקוממיותה של האישה העבריה במערכות הצבא – ואילו הם עצמן תעמודנה מנגד.⁶

זוהי השאלה שעל מועצת יגור לפסוק בה. השאלה פשוטה בתכלית: מאות נשים כבר הודיעו על נכונותן לצאת לחזית המלחמה הכפולה – נגד האויב ובעד זכות האישה. לעת עתה נפקד בתוך אלה מקום חברת התנועה הקיבוצית. האומנם יחליט הקיבוץ המאוחד, כי את החזית הזאת יש להניח לאחרים, ואילו כבוד חברותיו – פנימה?

זוהי השאלה מבחינת הקיבוץ. אולם גם מבחינת הגיוס, אם נכונה הנחתי שאין בהשתתפות חברות הקיבוץ הכרח מוחלט לגיוס הנשים בכללו, הרי אין בשום פנים להסיק מזה שדבר התנדבותן או אי־התנדבותן של חברות הקיבוץ אינו מעלה ואינו מוריד לגבי אופיו וגורלו של גיוס הנשים. אסור לנו לוותר בגיוס זה על כל תוספת של כושר פעולה, יכולת חלוצית, כוח מוסרי, אופי איתן ונאמנות לאומית שיש בידינו להשיג למענו. מי שניחן בסגולות אלו ואינו תורם אותן לטובת הכלל מתחייב באחריות חמורה.

אשר לספק, שעודנו בוודאי במוחות רבים לגבי אופיו הלאומי של גיוס הנשים, הריני להגדיר בדיוק את המצב. בשאלה זו נקבעו במסמרות כלל אחד וסייג אחד: הכלל הוא שנשים עבריות מצטרפות ליחידות יהודיות (מחלקות או פלוגות – הכל לפי ממדי גיוס הנשים והצורך הצבאי ביחידה מגודל זה או אחר); הסייג הוא שאין להבטיח מראש ולחלוטין שכלל זה יתקיים בכל מקרה ומקרה. נמצא, שיש כאן שיטה אחת יסודית – והיא הקמת יחידות יהודיות של נשים, אולם תתכנה סטיות משיטה זו בתוקף מסיבות מיוחדות. יש להבין, כי את היקף הסטיות האפשריות קובעת מסגרת הגיוס של נשים לא־יהודיות, והרי מסגרת זו מוכרחה להישאר מצומצמת בתכלית. למעשה, אם מספר המגויסות הבלתי־יהודיות לא יצטרף כדי יחידה, או אם יישאר עודף של לא־יהודיות מחוץ ליחידה לא־יהודית שתווצר, ייתכן שיחידה יהודית זו או אחרת תצטרך לאכסן בתוכה גם מגויסות לא־יהודיות אחדות. אך כשם שבית הספר העברי אינו מאבד את אופיו הלאומי המובהק, גם כשהוא פותח את שעריו לתלמידים לא־יהודים, כך לא ייפגם אופיה העברי של יחידת נשים יהודיות בצבא בגלל נוכחות נשים לא־יהודיות ספורות בתוכה.

עם זה צריך שיהא ברור, כי שאלת אופיו הלאומי של גיוס הנשים – היינו, שאלת היחידות היהודיות בגיוס זה – תחייב טיפול מתמיד ועמידה ערה על המשמר, כדין יחידות הגברים. כיום הזה יש לראות את הבסיס שנקבע כמבטיח את עניינינו ביסודם וכמאפשר את השתתפות היישוב בגיוס הנשים מתוך שמירה על כבודו הלאומי וענייניו החיוניים. למעשה, השאלה העומדת לפנינו אינה של השתתפות גרידא, באשר בנו תלוי הדבר לעשות את גיוס הנשים בארץ, הן בכמות והן באיכות, למפעל היישוב העברי במידה כה מכרעת עד שהשתתפותם של יסודות אחרים בו תהיה בטלה בששים. להשגת המטרה הזאת נקרא הקיבוץ המאוחד לתת את ידו.⁷

בברכה נאמנה,

משה שרתוק

משה שרתוק: אני פותח בסקירה על מצב הגיוס. 11,000 איש. יש לחשוב שעוד כ־4,000 התייצבו לגיוס ולא נתקבלו מסיבות בריאות וכו׳. ישנם כ־600 מפוטרים מהצבא, מה שמהווה מצב קשה מאוד בשבילנו. האנשים מתקשים לשוב למסלול החיים. מצבם משמש תקלה רצינית בפעולת הגיוס. בחודשים האחרונים תנועת הגיוס פחתה והלכה. בד בבד עם ירידת קצב הגיוס היהודי הולך ועולה קצב הגיוס של הערבים. אנו עומדים עכשיו במצב של שני יהודים מול ערבי אחד. אומנם זוהי פרופורציה הפוכה מכפי יחס של האוכלוסיה. אצל הערבים ישנה בריחה מרובה, גם האימונים נמשכים אצלם זמן רב יותר. אולם העובדה היא שגיוס הערבים הוא במצב של גאות. כוח פוליטי הוא המניע את תנועת ההרחבה אצלם, מצד שני ניכרת עלייה בטיב החומר של המתגייסים היהודים.

בפלוגות: בפלוגה 6² עכשיו כל הפיקוד יהודי. יש להניח שבזמן לא רחוק תשתווינה מבחינה זו כל הפלוגות של חיל הרגלים היהודים. פלוגה 16 נשלמה סוף סוף. עומדת על הפרק שאלת השלמת פלוגת המכבי 18. התחילה העברת הקבוצות של חפרים המפוזרים והעברתם לחיל הרגלים. קבוצה ראשונה, 68 איש, הועברה למטרה זו לקפריסין. מציינים את עליית החומר האנושי גם בפלוגות ההובלה. הצורך בנהגים כנראה חריף מאוד. בימים אלה הוצאו מפלוגות ״באפס״ כ־20 איש ונשלחו לחיל הובלה, לא באופן התנדבותי, אלא על־פי פקודה. העובדה מצריכה דיון מסוים. הוויכוח בשאלה זו אינו קל, נצטרך להגיב על הדבר. הוגד לנו כי נתקבל הקו של יצירת פלוגות תותחנים עבריות. את הרוח הכללית השוררת בקרב החיילים היהודים אפשר לציין כרוח טובה ומרוממת.

לבעיות הגיוס בכללן, שאלה ראשונה – דאגה למשפחות. הגדלת התמיכה מצד הממשלה למשפחות – הומלצה מכל עבר. אולם אין לצפות להגדלה שתהא בה כדי להניח את הדעת. התוכנית שתיכנו ה״ה פרידנטל וטורנובסקי³ מכוונת להעמדת ההכנסות היישוביות על בסיס קבוע ומתמיד עפ״י משטר יישובי שיוקם למטרה זו. התוכנית בנויה על העיקרון של השתתפות שווה של עובדים ומעבידים עפ״י שעות עבודה נוספות מצד העובדים ומצד נותני העבודה עפ״י תשלום כפול לעבודות אלו.⁴

אנו עומדים כבר אחרי כמה שלבים של התפתחות הפעולה המוקדמת להגשמת התוכנית. בחוגי התעשייה הדבר התקבל באהדה. עכשיו יש לעבור לסקטור של המסחר ואחר־כך לחוגים האחרים.

אולם מבלי לחכות לתוצאות הפעולה הזאת, הגעתי לידי מסקנה שיש לגשת כבר עכשיו להרחבה מסוימת של צו הגיוס. אומנם לא הנענו בפעולתנו עד כה את כל החייבים, אולם עובדה היא שהצלחנו להניע הרבה אנשים לגיוס בלחץ צו הגיוס. ישנם שלושה סוגים: א) מחכים לצו; ב) שאינם מסרבים ואינם מזדרזים – זהו סוג שאינם רוצים להימנות בין משתמטים; ג) מסרבים לצו. הרחבת הצו תביא לנו משני הסוגים הראשונים. אחרי היסוס רב באתי לידי מסקנה שיש להרחיב את הצו עד גיל 35 ובתוכם על נשואים בלי ילדים.⁵

בעניין גיוס נשים. מספר הרשומות עד כה הוא כ־1,100, מזה כ־850 ע״י לשכותינו. יש להניח, שכניסת הנשים לצבא לא תהיה בראשית מרס אלא בערך בראשית אפריל.

בקשר לעלון של המחלקה המדינית שדיבר על ״א.ט.ס. בא״י״, היה ערעור וגם הודעה ברדיו. פניתי במכתב והסברתי את עמדתנו וקיבלתי תשובה שיש לנו הזכות המלאה לקרוא לזה ״א.ט.ס בא״י״.⁶

לאחר דיון בהצעת מ״ש להרחיב את צו הגיוס, ובשאלת הסנקציות שיש לנקוט נגד מקומות עבודה שאינם מתירים התגייסות עובדים, השיב מ״ש:

מ. שרתוק: למשטר של חיוב הגענו במאי 1941, אחרי שבחודשים האחרונים שלפני ההכרזה הגיע הגיוס לשפל מסוים. היתה תביעה מכל חוגי היישוב להנהיג משטר של חיוב. הא–ן [ארגון ה״הגנה״] היה המנוף העיקרי שהביא לידי חיוב. ודווקא הצו הוא שהצליח במידה שבא–ן התגייסו על־ידי הפקודה מטעם הצו. לא זה העיקר שההכרזה תיתן משתמטים; השאלה היא אם ההכרזה תיתן מתגייסים. בנוגע לסנקציות מוכרח להיות שביל זהב. סנקציות מוכרחות להיות מחושבות עד כמה שהן ניתנות לביצוע. המועצה הזאת אינה גוף מצביע, אלא גוף מייעץ. את המסקנה שלי ביחד עם הדעות שנשמעו פה אביא בשבוע הבא לפני הנה״ס, שתחליט בדבר. החיילים [שנבחרו לעסוק בעידוד הגיוס] מודיעים שאם לא תהיה הכרזה על הרחבת הצו, אין להם מה לפעול. גם בהודעה זו תתצטרך הסוכנות להתחשב בדיונה. אני מסכים לדברים ביחס לצרכים החדשים שעלינו למצוא בשטח התעמולה והראורגניזציה של פעולת הגיוס. נכון שעד עתה לא מצאנו את הדרכים הנכונות ואת הפתרון לפגיעות ולמכשולים שעל דרכנו. אולם אין לנו לדחות בגלל זה את אשר אפשר לפעול.

שאלות מדיניות

משה שרתוק: הממשלה הודיעה לנו טלפונית על הסכמתה לאפשר לנו להעלות ילדים מרומניה ומהונגריה.² ההודעה, לפי שעה, סתמית מאוד, אולם יש להניח כי הסידורים עצמם יהיו גמישים. בממשלה סבורים, כי יש בידינו רשימה של ילדים הבאים בחשבון לעלייה. אכן, יש לנו קשר עם הציונים ברומניה על־ידי שליחנו בקושטא. גם באוניה ״סטרומה״, הנמצאת בנמל קושטא, נמצאים כמה ילדים ואנו גם נוכל לקבל רשימות מרומניה באמצעות משרדנו בקושטא.

לאחר דברי אליהו דובקין ויצחק גרינבוים בשאלת הילדים, עבר מ״ש לנושא הגיוס.

גיוס

משה שרתוק: עד סוף ינואר 1942 התגייסו 11,000 יהודים. מספר זה כולל את אלה שנהרגו או נמצאים בשבי או שוחררו מהשירות. מ־11,000 המתגייסים התייצבו 6,500 באמצעות הסוכנות ו־4,350 על־ידי משרדי הממשלה. מ־27,000 איש החייבים גיוס שני שלישים התייצבו לפי צו המוסדות. 6,100 צעירים משרתים במשטרה, והדבר מפחית בהרבה את מספר המשתמטים. עד עתה התגייסו למעלה מ־5,000 ערבים. עד לפני זמן קצר היה היחס בין המגוייסים היהודים והערבים 3:7, זאת אומרת 3 ערבים ל־7 יהודים, גם עתה יחס ההתגייסות הפוך בהשוואה לאוכלוסיה: היהודים התגייסו פי ארבעה משיעורם באוכלוסיית הארץ, ולגבי הערבים יש גם להביא בחשבון את מספר הבורחים, שאינו קטן. נעשית עתה פעולה רבתי על־ידי הממשלה והמיפקדה הצבאית לעודד את גיוס הערבים, וברור שתעמולת הגיוס בין הערבים היא פעולה פוליטית מצד הממשלה.

בשעתו החלטנו על סנקציות נגד המשתמטים מגיוס.³ בכמה מקרים הן פעלו. לדוגמה שהראו מוסדות שונים היה ערך מוסרי, אבל בתור שיטה כוללת, שתמנע השתמטות, הדבר נכשל. לא יכולנו להקיף את שוק העבודה. הממשלה מתנגדת לשיטת החיוב,⁴ היא רואה בזה אוזורפציה של זכויות וחובות שאיננו זכאים להן. הממשלה השלימה עם פעולתנו בעניין זה כאילו כפאה שד, אבל לא יכולנו להביא לידי כך שהצבא לא יקבל לעבודה צעירים בגיל הגיוס. אף על פי כן אני משוכנע שלא נעשו בשטח זה פעולות למען הגביר את קצב הגיוס.

על רקע זה הטלתי על איש מסוים לברר את בעית ההשתמטות והגיוס. איש זה למד את השאלה והעלה הצעות לתיקונים רבים. הטענה העיקרית שלו היא שההבחנה בגיוס בין רווקים ובעלי משפחה אינה עומדת בפני הביקורת, שכן על כל צעד ושעל נתקלים ברווק שהתגייסותו קשה לו יותר מאשר לבעל משפחה. לפיכך יש לבטל מייד את ההבחנה בין רווק ונשוי, שכן אם כל תומך משפחה ישוחרר מחובת הגיוס, זה יהרוס לגמרי את פעולת הגיוס. מסקנה נוספת שהעלה האיש היא שהציבור חייב לקבל על עצמו את התמיכה במשפחות המגוייסים. צעד זה יצמצם בהרבה את צרת ההשתמטות.

התקציב לעזרת המשפחות הוגדל בהרבה,⁵ ויש תוכנית להשגת כספים ממוסדות ועובדים מאורגנים. ההצעה היא שכל עובד יתרום ארבעה ימי חופשה, ונותן העבודה ישלם תמורת חופשה זאת ויוסיף סכום שווה. בשאלה זו התקיים בירור עם הסתדרות העובדים, שהסכימה עקרונית להצעה בתיקונים מסוימים. נפתח גם במשא־ומתן עם התאחדות בעלי התעשייה שטרם נסתיים.

ברור שאין כל אפשרות לחכות לסידור כל העניינים האלה. לאחר בירורים רבים החלטתי להציע להנהלה להרחיב את צו הגיוס. לדעתי שגינו מלכתחילה בכך שלא כללנו בצו הגיוס הקודם נשואים בלי ילדים. בשעתו החלטנו לא לשחרר מגיוס בנים יחידים, אלא רק במקרה שבגלל הגיוס נשבר מטה לחמה של המשפחה. אם זו הגישה אין כל הצדקה לשחרר נשוי שאין לו ילדים, כי חזקה שהאישה צעירה ויכולה לפרנס את עצמה, מה גם שהיא מקבלת תמיכה מהממשלה ובעלה המגוייס יכול לחסוך משכרו ולעזור לה. אגב, אשת המגוייס המתגייסת לצבא ממשיכה לקבל את התוספת בגינו.

אני מציע אפוא להרחיב את צו הגיוס גם נשואים בגיל מ־20 עד 30, שאין להם ילדים, ולהרחיב את צו הגיוס על רווקים עד גיל 35. רבים הטוענים, שהם מוכנים להתגייס אם הם ייתבעו לכך. אנשי הביטחון יצטרכו כמובן גם הם לתת מיכסה מסוימת מתוך דאגה שלא לדלדל לגמרי את הכוחות.

לאחר שההנהלה תאשר את ההחלטה אציע להנהלת הוועד הלאומי להצטרף לצו הגיוס, ואז נפרסם את הקריאה בשם המוסדות.

בשלב זה נפתח דיון בשאלת הסנקציות נגד משתמטים ויעילותן.

משה שרתוק: עד אפריל 1941 התקיים משטר של התנדבות כללית, ללא קביעת גיל וללא סנקציות.⁶ כל הארץ געשה מביקורת נגד משטר ההתנדבות הכללית. חוגים ואירגונים שונים דרשו גיוס לפי גילים. נלאינו כבר להטיף להתנדבות כללית. נכשלנו בכך, ומשום כך אין לפנינו ברירה אלא ללכת בדרך בה בחרנו.

הדיון הסתיים בהחלטה להצביע בשאלת צו הגיוס בישיבת הנה״ס הבאה. בישיבת הנה״ס ב־15 בפברואר הוחלט להרחיב את צו הגיוס ולהחילו על נשואים בגיל 20–30.

וולסלי יקר,

נחום ארנשטיין, יהושע כספי, יצחק לוי, יחיאל טייבר.

אני כותב לך שוב¹ – הפעם כדי להציג לפניך ארבעה בחורים כארזים, ששמותיהם נקובים לעיל. כולם היו מועמדים לקצונה ב־P.R.T.D,² אבל ויתרו על זה בהעדיפם להצטרף לחיל ההובלה. שמחתי כאשר נודע לי שכולם הולכים ליחידת האם,³ קודם־כל. הם בחורים מוכשרים, שכבר התנסו בתפקידי פיקוד במשטרת היישובים העבריים ובתחומי פעולה דומים, ומכבר יצאה נפשם להתגייס עד שלבסוף ניתן להם להשתחרר מתפקידיהם. אין לי ספק, שהם יוכיחו את עצמם כהלכה בכל עמדת פיקוד שאתה, או כל מי שיפקד עליהם בעתיד, ימצא לראוי להטיל עליהם.

במכתב עבורך, שנתתי בידי בנקובר,⁴ ציינתי כי עמדתי לבקר בבסיס האימונים של חיל ההובלה בסרפנד [צריפין]. ביקור זה היה מאלף מאוד. התברר לי כי פלוגה 68 R&T צמחה לארגון מרשים.⁵ נוכחתי לדעת בבירור, כי המפקד מצטיין ביצירתיות. הוא פיתח מערכת שלמה של אימונים, מעשה יש מאין, ומערכת זאת נראית נרחבת למדי ומרשימה ביעילותה. נכחתי בהרצאות שבהן הבחורים שלך שימשו כמתרגמים וכמסייעים, ביקרתי בבתי מלאכה ושוחחתי עם קצינים וחיילים. יצאתי משם בהתרשמות מובהקת של עבודה מתוכננת וארגון טוב.

הבחורים שראיתי הרשימו אותי בגוף וברוח. המפקד הביע דעתו כי בחודשיים האחרונים חל שיפור ניכר בחומר האנושי.

נראה לי כי יהיה לך עניין בכל זה. ישנן כמה וכמה נושאים שבהם עלינו להחליף דעות. בשלב זה איני רואה אפשרות למסע למצרים. היש לך סיכוי כלשהו לחטוף חופשה קצרה?

שלך כתמיד,

משה

הממשלה הסכימה להכניס ילדים מתחת לשש־עשרה מרומניה הונגריה.¹ מספר טרם נקבע. מבררים אפשרויות למסע טרנזיט גם לגבי ילדי סטרומה.²

שרתוק

מר מקפרסון יקר,

בהמשך לשיחתנו אתמול על מדיניות הצנזורה,¹ התרשמתי מאוד מהקטע שלהלן ב״פלסטיין פוסט״ מיום ד׳, ששימת לבי הופנתה אליו רק היום, אשר הופיע במסגרת דיווח על אסיפת גיוס ביריחו:

אין שום ספק, הוא (ראש עיריית יריחו) אמר, כי הבריטים יגמלו לערבים אחרי המלחמה כאשר הם ינחלו ניצחון. מכאן שחובתם להתגייס לצבא הבריטי ולהגן על מולדתם, השייכת לערבים ותישאר בידיהם עד ביאת המשיח.

יש בדעתי, בפעם הבאה שאנאם באסיפת גיוס, להכריז כי אני בטוח כי אראה את ארץ־ישראל יהודית בעיקרה בימינו־אנו, ולהיווכח מה יקרה להכרזה בעיתונות.²

ברחשי כבוד,

מ. שרתוק

מר מקפרסון יקר,

הנני מבקש את עזרתך בהשגת אשרות כניסה לאיראן לאדונים אליהו דובקין ויוסף גולדין¹ ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. בדעת ההנהלה לשגר שני אדונים אלה לאיראן לשם ביצוע הסידורים הדרושים להעברת עולים מקרב הפליטים היהודים הפולנים מברית המועצות לארץ־ישראל.

בקשה לאשרות תוגש ישירות לקונסול הכללי האיראני בירושלים, אולם אנו נוקיר את ממשלת ארץ־ישראל אם תמליץ לפני נציגי הוד מלכותו בטהרן לטפל בשני מקרים אלה מתוך התייחסות מיוחדת. אנו מבקשים מהם להפעיל את השפעתם על ממשלת איראן למען תעניק אשרות אלה.

בנאמנות,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אדוני,

אבקש להסב את שימת לבך לכך, שלפי מברק שנתקבל ממשרדנו בלונדון, מברק שנשלח על־ידינו לאותו משרד ב־18 בינואר, מספר 36, לא הגיע לתעודתו.

כדי לסלק כל אי־הבנה שייתכן כי התעוררה בנושא זה, רצוני להציג את ההסברים הבאים: בתחילת ינואר קיבלתי מעמיתי מר לוקר בלונדון מברק שתאריכו 2 בינואר, וזה לשונו: ״וייצמן מודאג מאוד נוכח העדר תשובות כלשהן מבלוך¹ לכמה מכתבים ומברקים בעניין מפעל תרופות סויה ועבודת המכון בכלל. אנא ברר מייד סיבות השתיקה והברק״.

השם ״בלוך״ במסר זה מתייחס לדר׳ בלוך, מנהל מכון המחקר דניאל זיו ברחובות,² שאפשר כי ידוע לך שהוא מנוהל בידי דר׳ וייצמן. המילה ״מכון״ במברק מתייחסת למכון המחקר דניאל זיו. ב״סויה״ הכוונה לניסויים בגידול פולי סויה בא״י, המתבצעים במכון וייצמן ע״י תחנת המחקר החקלאי של הסוכנות היהודית, הסמוכה אל מכון המחקר דניאל זיו.

מקץ הבירורים שנדרשו, הבקרתי למר לוקר ב־18 בינואר כלהלן:

לשלך 32 התברר כי בלוך כתב פעמיים ב־7.10 ופעמיים ב־15.10 וגם ב־11.1 31.12 20.10, המכתב האחרון לאמריקה. הבריק ב־14.1 5.1 1.1 21.12 13.11 5.11 26.10 17.10 7.10 כל אלה הכילו מידע מלא של המכון והפרמצבטיקה בנושא הסויה שהוברק בקשר לדוח מרס. דוח חדש יישלח בקרוב. זה לגבי בלוך, התלוי כמובן בוולקני.³

אם תשובה זו עוכבה בידי הצנזורה, לא אוכל אלא לתלות את הדבר בתוכן הסתום של המסר. לפיכך רצוני להבהיר, כי קבוצת המספרים הכלולה במברקי אינה חלק מצופן, אלא פשוט התאריכים של מכתביו ומברקיו של דר׳ בלוך אל דר׳ וייצמן. השם ״וולקני״ הנזכר בתשובתי מתייחס לפרופ׳ אלעזרי־וולקני, ראש תחנת המחקר החקלאי שלנו.

אני בטוח, כי לאור הבהרות אלה תמצא דרך לשחרר את מברקי מ־18 בינואר, אם אומנם עוכב.

בכבוד רב,

מ. שרתוק, הנהלת הסוכנות היהודית

ריכוז אמצעים לעזרה למשפחות המגוייסים והמתגייסים לצבא

מ. שרתוק: הואיל ונזדמן לי לשמוע חלק מדברו של פרומקין,² אני רוצה להקדים לעצם העניין, אשר בשבילו באתי, כמה הערות:

לפרשת העלייה: אני מסכים בהחלט לפעולה ולמערכה ציבורית בעד העלייה, אבל צריך להפנות את המערכה הזאת בכיוונים מסויימים. ראשית עלינו לפתוח במערכה ציבורית על שחרור מעפילי ״דריין״ ועל הכשרת מעפילי ״סטרומה״ לעלייה, מפני שאלה הם מקורות של עלייה שישנם בעין. אנשי ״דריין״ נמצאים בארץ קרוב לשנה. אנשי ״סטרומה״ נמקים במבואות נמל קושטא. שמעתי תיאור מחריד של מצב הדברים באונייה מפי שישה אנשים, מהם חמישה בעלי ויזות ורשיונות עלייה, אשר נאלצו לעלות על אונייה זו, כי זה היה האמצעי היחיד לנסוע, ואחד שהורד על פי השתדלות מיוחדת של שלטונות אמריקנים. לא אטריד ולא אחריד אתכם בזה עכשיו – הדברים עוד יגיעו לידיעת הוועד הפועל. הובטח לי שבסוף השבוע ידונו בממשלה אם אנשי ״סטרומה״ כשרים לרשיונות עלייה, היות והם גם נתיני ארץ האויב וגם ״מתכוונים להעפיל״ – (קריאת ביניים: ועולי מאוריציוס?) – עניין החזרת עולי מאוריציוס חמור הרבה יותר מעניין מעפילי ״דריין״.

בדרך כלל צריך שיהיה ברור, כי השאלה איננה רק השגת רשיונות עלייה, אלא בעיקר פילוס דרכים לעלייה.

עניין העלייה מרוסיה איננו זז. גם אותם מאה רשיונות ששלחנו (לקוויבישב) אין בהם תועלת מעשית, כי האנשים אינם יכולים להגיע לידי קבלת ויזה ופספורט ולידי נסיעה. אין קשר בין רוסיה וטורקיה – הגבול סגור; אין מעבר דרך פרס וגם עיראק אינה נותנת לעבור. אפילו יצליחו להגיע להודו, לא ישיגו אונייה לארץ־ישראל. נסיעה זו מלאה קשיים כרימון. מצידנו נעשים כל המאמצים לפילוס דרכים.

במיכסה האחרונה³ קיבלנו רשיונות עלייה לשלות אלפים נפש. עוד לא ברור כמה מזה לעלייה עובדת – זה עניין של משא־ומתן עם הממשלה.⁴ הממשלה במתכוון לא קבעה את החלוקה, כי לא יכולנו לחוות דעתנו בעניין זה. אבל ברור שזו תהיה בעיקר עליית עובדים ונוער. מעטים מאוד יהיו בעלי ההון. ואם פעם עלייה עובדת היתה מונח חיובי, כי באו בעלי הכשרה, הרי עכשיו זה מונח שלילי – יהודים שאין להם כסף – (ד׳ רמז: אובדים ולא עובדים…).

לפרשת הביקוש לפועלים מקצועיים לצורכי מלחמה:

א) לרגל חורבן בתי הזיקוק ברוסטוב, שסיפקו נפט ל״צבא האדום״, מרחיבים את בתי הזיקוק אי־שם מחוץ לגבולות הארץ [בעבדאן, איראן], ודורשים מאיתנו לשלוח פועלים לשם.

ב) קבלנים אמרקנים גדולים, אשר קיבלו עליהם הקמת בסיסים אי־שם במזרח, שואלים אם הם יכולים לסמוך עלינו בעניין הספקת חומר אנושי. קיבלנו רשימה של בעלי המקצוע הדרושים. איך נמנע מהם עזרה, בשעה שאנחנו דורשים מהם כל כך הרבה?

ג) האוקיינוס ההודי הפך שדה קרב.⁵ זה מחייב מערכת סידורים מתאימים אי־שם. דורשים מאיתנו 50 איש לעבודה זו. אין זה גיוס, אבל זה מאמץ מלחמה ממדרגה עליונה. המשכורת היא 25 לא״י לחודש – זה, לפי חשבונם, יספיק בהחלט: הם מוכנים לשכן ולספק מזונות בשמונה לירות לחודש וב־17 לירות הנותרות אפשר, לדעתם, לקיים משפחה בארץ. מי שבקי במצב העבודה בארץ יודע עד כמה ״קל״ להשיג עובדים בארץ. וכיצד נוכל לענות בשלילה אף אם נסביר, ששלחנו 11 אלף לצבא, 6 אלף למשטרה, מבלי להזכיר את אלף הבחורות [שהתגייסו ל־A.T.S], ובמשקים המצב הוא כזה וכזה, ובתעשייה מצב מתוח, וגם לסוריה שלחנו אנשים וכדומה וכדומה, וב״דריין״ יש 800 איש וביניהם 500 בעלי מקצוע, ולאנשי ״סטרומה״ אין נתונים להיכנס – (שאלה: אילו מקצועות נחוצים?) – רתכים, חשמלאים, מוֹנְטֶרים [מכונאים], קדחים ועוד.

ד) הצי מבקש מספר מסויים של בחורים היודעים היטב אנגלית – לעבודה משרדית. ייתכן שנעמוד בפני הזמנה יותר גדולה. ברור שההסתדרות ואנחנו כולנו מוכרחים לטכס עצה כיצד לקיים משטר מלחמה לגבי כוחות העבודה שישנם, ואין לדחות את הדבר עד שנקבל עלייה, עד שישוחררו אנשי ״סטרומה״ ו״דריין״, עד אשר תפולס הדרך לעלייה מרוסיה.

ועתה אעבור לנושא, אשר למענו ביקשתי רשות לבוא, ואשר רמז⁶ כבר עמד עליו בקיצור נמרץ.

הדברים ידועים: התשלום שהצבא משלם למשפחות החיילים מהנה רק נשים וילדים (איננו מהנה אפילו אישה שלא נשואה כדין), ואין הוא מהנה הורים, אחים ואחיות קטנים ושאר תלויים. לרגל ענייני הגיוס התברר, שכל פרט ופרט ביישוב שלנו עמוס מאוד מבחינה זו. אנחנו יישוב של עלייה. והמלחמה תפסה אותנו בעצם התהליך של עלייה, ותהליך זה משתקף בחיי כל משפחה: בחור בא לארץ והעלה הורים והוא לא בנה לו בית; אב העלה בן או בת ועומד להעלות עוד. בעצם, נתפסנו באמצע תהליך ההתבססות בארץ. יש המוני אנשים שאינם מבוססים הזקוקים לעזרת משפחותיהם. העזרה הניתנת על־ידי הממשלה לנשים וילדים [של מגוייסים] זעומה מאוד, אינה מבטיחה את המינימום הדרוש לקיום; מלכתחילה לא הבטיחה. המינימום הזה מתאים אולי לרמת חיים ערבית, אבל בשום אופן איננו מתאים לרמת חיים יהודית.

עניין זה היה נתון למשא־ומתן ממושך ורק בזמן האחרון הצלחנו להביאו לשלב זה, שהמיפקדות בירושלים ובקהיר ממליצות לפני הממשלה על העלאת המיכסה. אני בטוח כמעט, שההמלצה היא על הגדלה ב־50% ואז נמצא שטרחנו חינם, כי נחזור למצב שהיה לפני עליית יוקר החיים. ושוב אנו עומדים בפני השאלה: כיצד לגייס אמצעים יותר גדולים מכפי שיכול לגייס ״מס חירום״? וישנה שאלה שנייה: לא רק כיצד לגייס אמצעים גדולים, אלא כיצד להבטיח קביעוּת בהכנסות. והשלישית: לארגן את הדבר כך, שהוא ייהפך למעין גיוס ביישוב ויסייע ליצירת משטר של גיוס, משטר מלחמה ביישוב, שכל יהודי ידע: או שהוא מתגייס בגופו – הוא, או בנו, או אחיו – או שהוא מתגייס בכיסו – מקיים משפחת חייל, או משתתף לפחות בקיום משפחת חייל.

התוכנית שהגענו אליה מכוונת בראש ובראשונה לסקטור אחד של משקנו – הסקטור התעשייתי – אשר בו קיימת, בדרך כלל, שיטתיות ביחסים בין עובדים ונותני עבודה: נותן עבודה בתעשייה צריך חודש חודש לשלם משכורת לעובדיו, וישנה שיטה קבועה של תשלום וכיוצא בזה. ענף זה מצבו טוב ביותר וזה הודות למלחמה – הוא מרוויח ומתפרנס מהמלחמה.

התוכנית בנויה על עיקרון פשוט: כל עובד נותן ל״קרן החייל״ ארבעה ימי עבודה בשנה, על חשבון החופש, או על־ידי שעות נוספות (בהרבה מקרים התרומה לא תוכל להינתן על־ידי שעות נוספות). כנגד זאת נותן בעל התעשייה תשלום שקול, כלומר: 100% מצד העובד ו־100% מצד נותן העבודה.

רמז אמר שהצגנו את השאלה לפני בעלי התעשייה. ברצוני לתקן – קודם כל הבאנו אותה לפני ההסתדרות. היתה לנו ישיבה חצי רישמית עם מזכירות הוועד הפועל והיא מילאה ידי שניים־שלושה חברים לברר את העניין. החברים האלה הציעו אי־אלה תיקונים בתוכנית וסמכו ידיהם עליה. אחרי זה פנינו להתאחדות בעלי התעשייה. בשבוע שעבר קפלן ואנוכי השתתפנו בישיבת הוועד הפועל המורחב של התאחדות בעלי התעשייה, ובה מצאנו אווירה חמה מאוד לעניין זה – נענו לו ברצון רב.

היתה רק שאלה של תיאום על ״מס חירום״.⁷ בעלי התעשייה אמרו שהם נתבעים גם על־ידי ״מס חירום״, שאף הוא דוגל באותה סיסמה. כדי שלא לקלקל את מצב הרוח המרומם, נמנע היו״ר מלעורר ויכוח בעניין זה באותה ישיבה. אבל בינתיים נקראתי להנהלת ״מס חירום״ בירושלים והם מצעיעים תיאום – המפעל ייעשה על־ידי המנגנון שלהם, אשר אולי יהיה צורך לחזקו לתכלית זו, והכספים יהיו משוריינים למשפחות החיילים. אבל מכיוון שהדבר עלול לפגוע בהכנסות של ״מס חירום״, הנותן שליש מהכנסותיו למשפחות חיילים, תהיה פה התאמה מסוימת.

‎אם ההצעה לגבי התעשייה המקומית תתקבל הלכה למעשה, נדון בשאלה כיצד להעמיס גם על חוגים אחרים מעמסה דומה. לגבי בעלי התעשייה יכול מספר עובדיהם לשמש קנה מידה, אבל לגבי סוחרים, עורכי דין, פקידים, אין הדבר כך. היה בירור עם הופיין⁸ בלשכת המסחר וייתכן שתוצע גם מצדם איזו שיטה.

לאחר שהתאחדות בעלי התעשייה וההסתדרות יחליטו בחיוב, תוקם על־ידיהם ועדה פריטטית בשיתוף מחלקת הגיוס של הסוכנות – ייתכן שגם ״מס חירום״ ירצה להשתתף – כדי לקבוע את פרטי התוכנית למעשה.

אני מצטרף לדעת רמז, שעניין הדאגה למשפחות חיילים הוא עקב אכילס של הגיוס, ואם נצליח לסדרו נוכל לקדם את עניין הגיוס. אבל כשם שאמרתי בעניין אספקת כוחות עבודה לצבא, כי צריכים אנו להיענות לתביעה זו מייד, מבלי לחכות לעלייה, לשחרור מעפילים, כן אני אומר שאין הגיוס יכול לחכות לסידור עניין זה – (א. ציזלינג: כמה לפי הערכה יכולה לתת התוכנית וכמה דרוש?) – לשאלה השנייה לא אוכל לענות, כי זה דבר שאין לו שיעור. אשר לראשונה, האומדנה היא 40,000 לא״י לשנה בתעשייה. יימסר הדבר בשם אומרו – אינני אחראי לו. אוסיף, שיוזמי התוכנית באו בתחילה במשאלה מקסימליסטית: ליצור קרן גדולה שתבטיח מינימום של קיום לכל משפחת חייל, ותמורת ההתחייבות שנקבל על עצמנו יש להטיל חובת גיוס על אנשי גיל ידוע, ללא יוצא מן הכלל, מבלי שים לב למצבם המשפחתי, כלומר, לא רק נשואים שאין להם ילדים, אלא גם אבות. התוכנית הראשונה כללה אפוא שלושה יסודות: א) הטלת עול כספי על היישוב; ב) קבלת התחייבות לתמוך בכל משפחה ומשפחה שראשה התגייס; ג) הטלת חובת גיוס על אנשי גיל ידוע מבלי שים לב למצבם המשפחתי. במהלך הדיון ירדו שני הסעיפים האחרונים מהפרק; על כל פנים, נדחו לעת עתה לקרן זווית. נשאר הסעיף הראשון, שבמידה שמתממש, עתיד לפי ההערכה לתת דחיפה לגיוס ולהתנדבות.

ועתה ברצוני להפנות את תשומת לבו של הוועד הפועל לעובדות מספר בעניין הגיוס ולבקש את עזרתו.

הגיוס הערבי במעלה. הגיוס היהודי במורד. במשך החודש האחרון היה מספר המגוייסים הערבים גדול מזה של היהודים פי שניים או שלושה. סרפנד הולכת ומקבלת אופי ערבי. זאת ועוד, איכות המתגייסים היהודים עולה עם מיעוט מספרם. איכות המתגייסים הערבים עולה עם עליית מספרם – (קריאת ביניים: רבים מהם בורחים) – היה רק מקרה אחד של ארבעה שברחו עם נשקם. אם לדבר על הבריחה הערבית, הרי זוהי בדרך כלל אי־חזרה מחופשה ולחופשה יוצאים עם נשק.

שאלת הגיוס הולכת ומחריפה. בשלב מסויפ הצלחנו להתגבר על גזירת הפריטט⁹ לגבי פלוגות ה״באפס״, וכיום יש לנו תשע פלוגות יהודיות (הפלוגה התשיעית, פלוגת ״המכבי״, איננה שלמה עדיין), ושש פלוגות ערביות. ביום שתושלם הפלוגה היהודית התשיעית יעמוד הפיקוד בסרפנד בפני השאלה: אם להתחיל פלוגה עשירית יהודית או פלוגה שביעית ערבית. הוגד לנו, שאם יהיה זרם מתנדבים יהודים תיפתח פלוגה מספר 20 ולא פלוגה מספר 13, אבל אם יבואו ערבים במידה מספקת לפתיחת פלוגה ערבית מספר 13, תיפתח פלוגה ערבית. כלומר, במקום 10 פלוגות יהודיות ושש ערביות נגיע למצב של 7־9. והנה מספרים, שמחנות ״סולל בונה״¹⁰ מלאים משתמטים מהצבא. ידוע לי, שהותקנה תקנה המונעת מהם עבודה קבועה, אבל כשאני צריך להסביר את הדבר למישהו, פי סתום – (קריאת ביניים: האמת היא שמחנות רז׳י¹¹ מלאים משתמטים) – מחנות הרֶז׳ִי אינם נתונים להחלטתנו, אבל יכולים אנו להחליט על (עובדי) ״סולל בונה״. הממשלה איננה מעוניינת בגיוס יהודים והיא מרשה לעצמה להחזיק יהודים בגיל צבא במחנותיה. היא מעוניינת בגיוס ערבים ואנחנו מעוניינים בגיוס יהודים. מסרו לי בשם מנהלי העבודה של ״סולל־בונה״, ש־75% של אנשיהם בני 20–30, ואם יש ביניהם אחוז די גבוה של אנשים שאינם מתנדבים בגלל מצבם המשפחתי, ברור שרבים גם המשתמטים ועל־ידי כך הופכים מחנות ״סולל בונה״ למקלט למשתמטים. המצב הוא כזה, שיכולים לומר לי: הוועד הפועל של ההסתדרות איננו מעוניין בגיוס, כי לו היה מעוניין היה מוצא עצה, לא היה מעמיד ככה את העניינים. אין זה משכנע, אם אני אומר, שהוועד הפועל מעוניין. להיפך, מביאים אותי לידי כך שאני מתחיל לחשוב: אולי זה ככה, אולי הוא באמת אינו מעוניין? הוציא חוזרים ותקנות בהתחלת הגיוס – ופנה לעבודתו השוטפת. והלא בעניין זה צריכה להיות ערות ודאגה מתמדת.

ועתה לעניין החיילים המפוטרים, שהיא בעיה מיוחדת במינה. בתנאים נורמליים זו שאלת מספר לא גדול של אנשים, שנפגעו בקרבות או שחלו קשה ונאלצו לעזוב את הצבא. אבל אצלנו הבעיה רחבה יותר: לא מעטים מאלה שנכנסו לצבא ירודים מבחינת כושרם הגופני, בייחוד משלבי הגיוס הראשונים, כשהקפידו פחות מכפי שמקפידים עכשיו. לגיוס החפרים נכנסו אנשים שטרם התאזרחו בארץ. יש שהתגייסו גם מתוך לית ברירה, בגלל האבטלה. וכשם שבחור צעיר וחסון חיי הצבא מחזקים אותו, כך הולכים ותשים כוחותיו של החלש באותם תנאים והצבא פולטם. בדרך כלל, יש לציין תהליך של הבראה בפלוגותינו. הנמושות יוצאים לאט לאט. זו תופעה שאנחנו צריכים להעריך אותה מבחינה סוציולוגית, אבל כמובן אי־אפשר להסביר זאת לאנשים עצמם. המפוטרים שמספרם הכללי מגיע ל־550 בערך (מכל היחידות), רובם, לפי הערכתי, שייך לסוג זה של מקרים ספציפיים של אנשים אשר נכנסו לצבא בהיותם חלשים וכוחם תש לגמרי אחרי היותם בצבא. אולם כלפי הציבור וכלפי האנשים האלה ההסברה הזאת אינה מעלה ואינה מורידה – אדם מסוג זה רואה את עצמו כאילו נוספה לו זכות חדשה. עצם העובדה של אי־סידורו הופכת שערוריה ציבורית – ויש לו יכולת להפוך אותה לשערוריה ציבורית בהיותו מפוטר מהצבא (ולא בהיותו מעפיל, יוצא עתלית או סתם מחוסר עבודה ופרנסה). העניין עולה לנו בכספים לא קטנים: כ־600 לא״י לחודש בקרוב יגיע לאלף. וגם כאן אנחנו נתקלים בחוסר משטר מלחמתי ביישוב.

בשעה שההסתדרות עומדת לשלוח לפרומין [בית־חרושת למיני מאפה בי־ם] שמונה פועלים, ואני קורא אלי את מזכיר לשכת העבודה בירושלים ומבקשו שאחד מהשמונה יהיה חייל מפוטר, הריהו מוכיח לי, כי השמונה הם חלק מתוך תור ארוך, אחד מהם זה מקרה משווע – שחפת וכו׳ וכו׳ – ואחרי שישלח את השמונה יישארו לו עוד 20 מקרים קשים דומים, והאיש שאני מבקש להכניסו איננו כלל חבר ההסתדרות, וגם לא איש עבודה, ויכול מחר לעזוב את עבודתו ונמצאת ההסתדרות מפסידה את המקום הזה.

אולם כל זה נכון אילמלא היתה מלחמה, או אילו באתי אליו ב״פרוטקציה״ פרטית. אבל בתנאים של היום, משהופיעה קטגוריה חדשה של דורשי עבודה, אשר אי־סידורם מנקר עיניים והופך שערוריה ציבורית, והכל מדברים ואומרים: ״אפילו הסוכנות אין בכוחה להשפיע על ההסתדרות בנידון זה״ – קשה לי לקבל את טענות המזכיר. ייתכן שבמקרה דנן לא צדקתי, אבל מן ההכרח שייעשה מאמץ כולל של ההסתדרות בעניין זה. הנה, באו אלי מספר חיילים מפוטרים ואמרו: ״שמענו, שהסוכנות וקרן היסוד עזרו להקמת 300 בתי־חרושת. אין אנו דורשים הרבה – רק איש אחד לכל בית־חרושת והשאלה נפתרה״. ועוד: ״לבית־חרושת חדש שלחה ההסתדרות עשרים איש, ביניהם אומנם, ארבעה מהמפוטרים, אבל גם חייבי גיוס. ומדוע לא נבוא אנחנו, אשר מילאנו את חובתנו, במקום אנשים מחוייבי גיוס?״

יש לנו בעניין זה ועדה של מוסדות, אשר משתתפים בה חברים כסברדלוב,¹² והוא עושה כל מה שאפשר. אינני יודע אם אין הוא נתקל בעבודתו בקשיים רציניים מאוד מצד ההסתדרות על כל המנגנון שלה. לא לשם כך באתי הנה, אבל אינני יכול להעלים מכם את הבעיה הזאת ואני מבקש תשומת לב גם אליה. זהו עניין של חובה ציבורית, אנושית־לאומית, וזה עניין גם של הגיוס.

בתום דיון נתקבל הסיכום הבא:

הוועד הפועל של ההסתדרות מקבל את עצם הגישה לתוכנית ריכוז אמצעים לקרן עזרה למשפחות המגוייסים ומטיל על ועדה המורכבת מהחברים י. ברץ, א. גולומב, א. רבינוביץ, א. ציזלינג וה. פרומקין לברר עם התאחדות בעלי התעשייה ושאר הגורמים הבאים בחשבון את כל השאלות הכרוכות בתוכנית זו.

מר מקפרסון יקר,

באחרונה עלה בידינו להשיג מפי נוסעים ספורים, שהפליגו באוניה “סטרומה” והגיעו לארץ־ישראל, פרטים מובהקים יותר על מסע זה, ואותם אנסה לסכם בהקשר של העיון בבעיה כולה בפגישתך מחר.¹

2. הנסיבות אשר מהן ביקשו האנשים שבהם מדובר להימלט על־ידי הפלגה מסוכנת על סיפון “סטרומה”, מתאפיינות במעשי טבח סיטוניים, שילוח אנשים בקרונות מטען ליעדים בלתי ידועים, מעצר רבים מספור במחנות ריכוז ובמחנות עבודה וגירושים המוניים. לפי שנודע, בעיר יאסי לבדה רוכזו 8,000 יהודים (כולם זכרים) בכיכר השוק ונורו במכונות ירייה בדם קר. רבבות גברים ונשים מבוקובינה ומצפון מולדווה גורשו לאזורי “האדמה החרוכה” באוקראינה. בכל רחבי רומניה ניטלו מן היהודים כל הזכויות ורוב הנכסים.² התחושה בקרב יהודי רומניה היא של יאוש גמור,³ ועל כל סיכוי להיחלץ מגיהינום זה אל העולם החיצון, יהיה כרוך בסיכונים ככל שיהיה, הם משליכים נפשם מנגד.

3. מסע “סטרומה” לא היה ניסיון יחיד ממין זה. כבר היו כמה מקרים של קבוצות יהודים שנמלטו מרומניה בסירות דיג ובסירות מנוע, ולגבי שתי סירות שכאלה קיים מידע מדויק. אחת, שבה הפליגו כ־30 איש, טבעה ליד החוף הצפוני של אנטוליה וכל נוסעיה ניצלו. אחרת הצליחה להגיע אל החוף בשלום. הנוסעים שלא היו ברשותם אשרות לארצות אחרות עצורים עכשיו בטורקיה. לפי שדווח, כ־2,000 יהודים צעירים עזבו את עריהם והם נעים ב רגל לעבר גבול בולגריה.

4. “סטרומה” הפליגה מרומניה בסוף דצמבר 1941 ובה 769 פליטים. זוהי ספינת מטען רעועה להובלת בהמות, שמלכתחילה נבנתה למסעות על פני הדנובה. לפני המלחמה היא חרגה מן הנהר רק בנדיר ואז הפליגה בצמוד לחוף. לימים היא שימשה רק כאסדה, אך לקראת מסעה הנוכחי הותקן בה מנוע איכשהו. תפוסתה היא 180 טונה וממדיה 16x6 מטרים.

5. “סטרומה” הפליגה לדרכה למעשה ללא מלאי מזון ומים. מבחינת התברואה יש בה רק בית כיסא אחד. יש בה רק מטבחון קטן, אין בה מקום לאישפוז חולים, אין בה סידורי רחצה אפילו לתינוקות, שלא לדבר על מחסור במים. האוויר בבטן האונייה מצחין, והנוסעים יכולים לנשום אוויר צח רק לפי תור, שכן אין מקום לכולם על הסיפון אפילו בעמידה בצפיפות. היו מקרים רבים מאוד של דיזנטריה ושתיים־שלוש התפרצויות טירוף. מזון חם מוגש לפי תור אחת בשבוע. שורר מצב כללי של חולשה, המתבטא בהתעלפויות שכיחות של הנוסעים החלשים.

6. ההפלגה מנמל היציאה ברומניה לאיסטנבול היתה אמורה להימשך ארבע־עשרה שעות. למעשה היא נמשכה ארבעה ימים. בדרך לאיסטנבול התקלקל המנוע והמשך המסע מאיסטנבול הלאה נעשה בלתי־אפשרי מבחינה טכנית. השלטונות הטורקים החלו בתיקונים, אולם לא ברור באיזה שלב הם נתונים. האוניה אינה כשירה כלל לשיט ממושך. נמסר, כי אם השלטונות הטורקים יאלצו אותה לצאת הימה, יש בדעת רב־החובל הבולגרי להעלותה על שרטון, לאחר שתצא מן הדרדנלים, באחד האיים הכבושים בידי האיטלקים או הגרמנים. אולם הוא מפקפק אם יעלה בידו כלל להגיע ליעד זה. אין צורך לומר, שאין באוניה חגורות הצלה ואמצעי חילוץ אחרים.

7. השלטונות הטורקים אסרו על קיום מגע כלשהוא עם הספינה. בקושי רב עלה בידי כמה אנשי ציבור מסורים מן הקהילה היהודית של איסטנבול לשגר לספינה מצרכי מזון. יש להביא בחשבון, שעל הסיפון מצויים ילדים רכים וכן גם אימהות מיניקות ונשים הרות.

8. פרטים על גיל הנוסעים זמינים רק לגבי 523 מבין 769 הנוסעים, כלהלן: עד 15 –57; 16 עד 17 – 12; 18 עד 45 – 394; מעל 45 – 60. לא נוכל אלא להניח, כי הרכב גילי זה אופייני לכל השאר. יש מספר גדול של אנשים בכושר גופני טוב, לרבות אומנים מיומנים. יש גם מספר גדול של בעלי מקצוע ובהם יותר מ־20 רופאים. לרבים מן הנוסעים קרובי משפחה בארץ־ישראל. למספר ניכר יש רכוש או הון בארץ־ישראל ולכמה מהם נופקו אישורי עלייה לפני שרומניה הוכרזה כשטח אויב. מוצא רוב הפליטים מבוקובינה ומבסרביה – חבלים נגועים במיוחד ברדיפות אנטישמיות.

9. אין שום ספק, שפליטים אלה עזבו את רומניה בתקווה להגיע לבסוף לארץ־ישראל, אך לא היה להם שמץ ביטחון כי דבר זה אכן יתרחש, ולבטח הם לא יכלו לקוות לעשות את כל הדרך בספינה זו. היעד המיידי שלהם היה טורקיה. אחרי אימי רומניה הם סברו, שכל נמל שאינו בידי מדינות ה"ציר" יהיה להם מקלט מבטחים. הם טיפחו תקווה, כי מרגע שיגיעו לאיסטנבול יעורר סבלם את שימת־הלב של הארצות הדמוקרטיות וכי תימצא דרך כלשהי להצלתם. בנסיבות אלה דומה כי אין כל יסוד להניח, ש"סטרומה" שימשה כלי בידי הנאצים לצורך הברחת סוכנים לארץ כלשהי שבשליטת בריטניה או בעלות הברית. הדבר האחד שהיה אפשר לבטוח בו, פחות או יותר, כאשר הספינה הפליגה מרומניה, היה שהיא תגיע לטורקיה, ולנאצים יש הזדמנויות רבות להחדיר את סוכניהם לטורקיה בלי להיזקק לאמצעים נושאים שכאלה. גם האפשרות כי הופעל על כמה מן הנוסעים לחץ למען יסכימו לפעול כסוכנים בהגיעם לארץ־ישראל, וזאת מכוח איומים לפגוע בבני משפחותיהם שברומניה, אינה סבירה לאור הנסיבות. כפי שכבר צוין לעיל, לא היה שמץ ביטחון שהספינה אכן תגיע לארץ־ישראל, ואילו לגבי טורקיה, ברי כי הגסטפו מצויד היטב ואינו נזקק לסיועם של יהודים אומללים הנמלטים על נפשם. יתר על כן, אף כי מאז פרוץ המלחמה נכנסו לארץ־ישראל אלפי אנשים מארצות האויב, לא התגלה ולו מקרה אחד של פליט יהודי שפעל כסוכן אויב, וכן גם לא התגלה כלל שלחץ ממין זה הופעל על מי מהם בטרם יצא לדרך. אפשר להוסיף עוד, כי לרוב, מאחר שהפליטים באים ממספר מצומצם של מקומות, הם מכירים זה את זה, ומכל מקום, קשה להניח כי על סיפון “סטרומה” יש מישהו שאינו מוכר לכמה נוסעים אחרים.

10. על יסוד כל מה שנאמר לעיל, וכן על יסוד נימוקים שכבר הועלו לפני כן, רצוני לחזור ולבקש כי נוסעי “סטרומה” יורשו להיכנס לארץ־ישראל אם במסגרת קריטריונים שונים בתחום העלייה או כפליטי מלחמה – כמובן בכפוף לבדיקת כל אחד ואחד. אני כבר הודעתי לך, כי ארגון ה"ג’וינט" האמריקני נכון לסייע לנו במימון קליטתם של פליטים אלה.⁴ המברקים שקיבלנו מאמריקה ומדרום־אפריקה על מסע “סטרומה” הביעו דאגה עמוקה לגורלה, וכל התקוות תלויות עכשיו בהחלטת הממשלה בנושא זה.

בנאמנות,

מ. שרתוק

ח.נ.,

התפלאתי בהיוודע לי מהנהלת הגימנסיה “הרצליה” על הפעולה שהתחלתם בה בקרב תלמידי המחלקה השמינית של בתי הספר התיכוניים. לדברי הנהלת “הרצליה” מכוונת פעולתכם לעורר את התלמידים המתבגרים השנה להתנדב לצבא. ממקורות אחרים שמעתי שאינם מצטמצמים בקריאה לגיוס אלא מעוררים את התלמידים לשירות לאומי בצורות שונות – אם לעבודה חקלאית או להגנה ולנוטרות או לגיוס.

גם בהנחה שהגירסה השנייה היא הנכונה, עלי לציין את פעולתכם כבלתי מוסמכת. פנייתכם לתלמידים מתקבלת על־ידיהם עצמם, על־ידי הוריהם ועל־ידי הנהלת בתי הספר כפנייה הבאה מצד הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. והנה לא רק שמוסדות אלה לא החליטו על תעמולה כזו ולא אישרוה, אלא שיטתם מתנגדת בפירוש לתעמולת גיוס בקרב צעירים שלא הגיעו לגיל העשרים.

יש להבין, כי גם כשהקריאה לגיוס יוצאת כרוכה בקריאה להכשרה חקלאית או להשתתפות פעולה בשירות הביטחון הפנימי, כיוון שהדברים נשמעים מפי חייל ממילא מופיעה כאן הקריאה לגיוס כתביעה העיקרית ואילו שאר המצוות עושות רושם של דבר מה טפל.

אשר לעצם התעמולה להכשרה חקלאית או לנוטרות, אין זו יכולה להיות מעניינה של משלחת החיילים שתפקידה תעמול גיוס ותו לא. ומכל מקום, אין משלחת החיילים או ועד המתנדבים יכולים להחליט על דעת עצמם לגשת לתעמולה כזו בקרב תלמידי בתי הספר, באשר פעולות אלו – הכשרה חקלאית והשתתפות בשורות הביטחון הפנימי – נתונה בסמכותם של מוסדות אחרים. ¹

שאלת כניסתם של בני המחזורים המתבגרים השנה לשירות לאומי בצורות שונות עומדת כיום על סדר יומם של המוסדות המרכזיים, ויש להימנע מכל פעולה נפרדת וארעית בתחום זה, העלולה לסבך את המוסדות המרכזיים על כורחם בסתירות ובניגודים פנימיים וליצור מבוכה בקרב התלמידים והוריהם. עלי לבקשכם, אפוא, לא להמשיך בפעולה שהתחלתם בה ולברר לנו תחילה את השקפתכם.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית²

המאמר ב"ניו־יורק טיימס" עשה רושם מכאיב ביותר בקרב יהודי ארץ־ישראל²

הדרישה להקמת צבא יהודי מבוססת על שני נימוקים": ראשית – היהודים, אשר היו העם הראשון שהותקף על־ידי היטלר ואשר סבל מידו יותר מכל אומה אחרת, חייבים ורשאים לתרום את תרומתם למאמץ המלחמה של בעלות־הברית בתור עם; כל עם הנמנה עם בעלות־הברית, עד הקטן ביותר, החל בדנים החופשים וגמור בדרוזים בסוריה ובסנוסים בלוב, משתתף במלחמה על שמו ועל דגלו, ואין כל הצדקה לכך שדווקא מהיהודים יידרש שילחמו בעילום שם וישאו בעלבון טישטוש זהותם.

שנית – הקמת צבא יהודי רק היא עשויה לעורר את מירב ההתלהבות בקרב היהודים ולהניעם לתרומה הגדולה ביותר למאמץ המלחמה של בעלות־הברית. הדרישה להקים צבא יהודי אינה נובעת מתוך איזו מזימה תוקפנית נגד מישהו ואינה אלא תביעה ליחס הוגן, לזכות של שוויון, ולאפשרות מאמץ גדול ביותר.

אשר לפתרון שאלת היהודים, הרי זה בלתי־מציאותי בהחלט להאמין, לאחר כל הניסיון של דורנו, כי הבטחת הזכויות האזרחיות בלבד עשויה להגשים את תקוות היהודים, כפי שטוען “ניו־יורק טיימס”. הערובות המשפטיות של חוקת ויימר לא מנעו את המשטר הנאצי מלטאטא תוך חודשים מספר את זכויותיה ועמדותיה של יהדות גרמניה.³ יתר על כן, האנטישמיות לא הומצאה על־ידי היטלר. מעמדם של היהודים באירופה הלך ונתקפח זה יובל שנים. זכורות הצהרותיהם של דוברים פולנים על מיליון ומעלה “יהודים מיותרים” בפולין.⁴ זכורה המדיניות הכלכלית האנטי־יהודית של כמה מהמדינות שקמו במזרח אירופה לאחר המלחמה הקודמת וכן הלחץ הפנימי שפעל בקרב יהודי מזרח אירופה מאז המלחמה הקודמת והניעם להגר לארצות אחרות. היטלר רק ניצל את רגש האיבה ליהודים. המעורה עמוק מתחת לסף הכרתם של עמי אירופה, ואשר מקורו העיקרי הוא מעמדם הבלתי־נורמלי של היהודים כאומה בלי ארץ משלה, המהווה מיעוט בכל מקום.

אם רוצים לשחרר את האנושות מנגע האנטישמיות, יש לאחוז בשורש הבעיה היהודית והוא היות היהודים מחוסרי בית בתור עם. לאחר ששאלת היהודים תיפתר על־ידי תקומת האומה היהודית בארץ־ישראל, לא יהיו עוד היהודים החיים בקרב עמים אחרים נתונים לרדיפות או איבה יותר מבני כל עם אחר החיים מחוץ לארצם!

פתרון הבעיה היהודית נוגע לא ליהודים בלבד, אלא לאנושות כולה. הניצול השטני של האנטישמיות סייע להיטלר להגיע לשלטון בגרמניה ולערער את כוח התגוננותם המוסרי של עמי אירופה לפני שיצא להתקפה גלויה עליהם. יציבות המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם יהיו נתונים בסכנה כל עוד לא תינתן ליהודים ארץ משלהם וכל עוד יוסיפו לשמש מטרה לכל דמגוג, המעוניין לזרוע חשדות ומשטמה בין מעמדות ועמים.

אין להבין כיצד יכול ה"ניו־יורק טיימס" להסתייע בהכרזה האטלנטית לחיזוק עמדתו האנטי־ציונית, שהרי ההכרזה האטלנטית מחייבת את המדינות בעלות־הברית לכבד את זכותם של כל העמים לבחור לעצמם את צורת המימשל שבה יחיו. הרוב המכריע של היהודים גמרו אומר לשים קץ למצבם הרופף בעולם. אחרי המלחמה יש למצוא בית חדש לקיבוצים היהודיים ההרוסים שבאירופה. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה – המסוגלת על יסוד שישים שנות התיישבות יהודית בה – לתת להמונים גדולים של יהודים לא רק מקלט ארעי, אלא בית קבע אשר בו בתוך עמם־הם.

שאלות מדיניות

צו גיוס

מר שרתוק: בישיבה הקודמת הצעתי להנהלה להרחיב את צו הגיוס עד לגיל 35 לרווקים, ועד ל־30 לנשואים אשר אין להם ילדים. התקיים ויכוח סביב לשאלה זו, היתה גם התנגדות להרחבת מסגרת הגיל וגם לגיוס אנשי המשפחות. גם בין עסקני הגיוס שנויה השאלה במחלוקת. ה' ברלס, שעסק בענייני הגיוס, נדרש חזרה למחלקת העלייה והוא יוצא לקושטא.² אני מסכים בהחלט לנסיעתו של מר ברלס. המחלקה לענייני הגיוס עומדת בפני ריאורגניזציה, ומשום כך אני מבקש את ההנהלה לדחות את הדיון בשאלות אלו עד להסדר העניינים במחלקה.

בינתיים אני מבקש לעצמי סמכות להרחיב את צו הגיוס על נשואים בגיל 20 עד 30, בתנאי שעל־ידי כך לא יישבר מטה לחמה של המשפחה.

לאחר הדיון בהצעה להרחיב את צו הגיוס הוסיף מ"ש:

מר שרתוק: ביקשתי רק סמכות ולא החלטה. ההחלטה תלויה גם בגורמים רבים אחרים. החלטתנו עתה מהווה רק הצעה לוועד הלאומי. עלי עוד להעיר לדברי דר' סנטור בישיבה הקודמת, שאמר שרק האוניברסיטה [העברית] מילאה את חובת הגיוס. איני מכחיש זאת, אבל איני מוכן לקבל את ההודעה שרק האוניברסיטה מילאה את חובתה. אירגונים ומוסדות רבים נהגו כמוה.

2. הגיוס לצי

מר שרתוק: בזמנו מסרתי להנהלה על משלחת מטעם הצי, שביקרה בארץ ומסרה דו"ח על החומר האנושי הנמצא פה.³ העניין הועבר ללונדון ומחכים לאישור. בינתיים פנו אנשי הצי אלינו בהזמנה דחופה ל־50 בעלי מקצוע במתכת וחשמל לעבודה קבועה במצרים. יש לנו מועמדים רבים ונוכל לתת את האנשים. המשכורת היא 25 לא"י לחודש, ומבטיחים להם דירה ואוכל תמורת 8 לאי"י לחודש. החודש הראשון יהיה כחודש ניסיון, ואחר־כך יחתמו האנשים חוזה לעבודה לשישה חודשים. הפיצויים יהיו כדוגמת העובדים הציוויליים בצי הבריטי. מחר תתקיים בחינת הפועלים בת"א. כן מבקש הצי 24 צעירים כמגוייסים לתפקידי לבלרות בתנאי עבודה כמו למלחים בריטיים. יש בבקשות אלו משום התחלה פורתא של גיוס יהודים לצי.

קיבלנו טלגרמה מארה"ב, שקבלנים אמריקאים לעבודות באריתריאה, מצרים וארץ־ישראל שואלים אם הם יכולים לסמוך על בעלי המקצוע בארץ לעבודות השונות שלהם. השיבונו כי כוחותינו מוגבלים, אבל נעזור להם במידת האפשרות.

ענייני צנזורה

מר שרתוק: היתה לי שיחה עם המזכיר הראשי, בה נגעתי גם בשאלת הצנזורה בארץ. כזכור, הופיע ב"ניו־יורק טיימס" מאמר ראשי נגד הצבא היהודי. “רויטר”,⁴ שהביא את הטלגרמה, ביקש שלא לפרסמה, אבל גם איט"א⁵ מסרה את התוכן והמברק ראה אור בעיתונות. אחר כך באה ידיעת איט"א על פירסום הודעה ב"ניו־יורק טיימס" מצד אישי מדינה באמריקה התומכים בהקמת צבא יהודי בארץ, אבל טלגרמה זו לא הורשתה על־ידי הצנזורה לפירסום. שאלתי את המזכיר הראשי בכתב לאפליה בפירסום הדברים. בתשובה ביקש המזכיר הראשי לבקר אצלו לשם שיחה.

בשיחה היה לבבי מאוד, והדגיש שתיתכנה טעויות. הוא הראה גם שהצנזורה העבירה את עמדתנו בעד הגיוס, כמו כן את דברי דר' וייצמן.⁶ ואשר ל"ניו־יורק טיימס" טענתו היתה, שלא אסרו פירסום מאמר, אלא זו היתה מודעה. הערתי, שהמודעה כללה גילוי־דעת של אישי ציבור ומדינה. אני מתאר לעצמי שה"ניו־יורק טיימס" לא רצה לפרסם דברים נגד המאמר הראשי שלו בעניין זה, ואז באה ההודעה בעיתון, ולא ייתכן שמאמר המתנגד לצבא היהודי יפורסם, אבל לא יתנו לפרסם את הדעה המתנגדת. המזכיר הראשי העיר, שהוא רואה את דעתי לנכונה.

הוספתי כי אני יודע שהממשלה מוטרדת על־ידי הנתונים בענייני הצנזורה.⁷ הפעם רוצה גם אני להטרידה. נתתי אינטרוויו [ב־2.2.1942] לבא כוח “ניו־יורק טיימס” בעניין הצבא היהודי. טלגרפתי כמה פעמים לאמריקה אבל לא קיבלתי כל תשובה. אני מניח שהטלגרמות שלנו לא נשלחו. המזכיר הראשי העיר כי ידוע לו שהאינטרוויו של מר שרתוק נשלח לאמריקה.

אגב, בינתיים קיבלנו גם אנו אישור שהאינטרוויו נתקבל וגם נתפרסם ב־13 לפברואר. פירוש הדבר, שהצנזור החזיק את הטלגרמה עד שנתקבל המכתב אצל המזכיר הראשי נגד הצנזור, ואז כנראה החליט למהר ולהעביר את המברק.

עלי למסור עובדה נוספת: ידוע שדר' מגנס⁸ דורש פעולה למען פדרציה ערבית, וגם פירסם מאמרים ב"פלסטיין פוסט".⁹ והנה אחד הקוראים כתב מכתב ל"פלסטיין פוסט" המתנגד לעמדתו של דר' מגנס, אבל מכתב זה נגנז על־ידי הצנזורה. הייתכן שתינתן הזכות להביע דעה רק לאיש אחד? המזכיר הראשי העיר, כי הוא התנגד בכלל להופעתו של מאמר דר' מגנס מתוך הנחה, שאם יופיע מאמר, יצטרכו להסכים לפירסום הדעה המתנגדת. דר' מגנס לא הסתפק בתשובה זו ובא בטענות לפניו. המזכיר הראשי הביא את הטענה לפני הנציב העליון, והוחלט אז כי כיוון שהמאמר הופיע בעיתון קטן – “בעיות היום”¹⁰ – לא יהיה בזה נזק גדול. ה"פלסטיין פוסט" העתיק את המאמר ותו לא. המזכיר הראשי הבטיח לברר את העניין ולהודיענו.

נתתי דוגמה שלישית – טלגרמה של דר' וייצמן על אסיפת הגיוס של הנשים,¹¹ והערתי כי דר' וייצמן שקל כל מילה במברק זה, אבל גם מברק זה נגנז. המזכיר הראשי הודיע כי אין לו כל ידיעה בעניין זה והוא יברר את הדבר.

מסרתי גם על הוועידה הציונית בקליוולנד.¹² שלא קיבלנו משם כל ידיעה. שאלנו את החברים לפשר הדבר והודיעונו, ששלחו לנו 1,000 מילים באמצעות לונדון. הצנזורה עיכבה את הטלגרמות ולא מסרו אותן לנו. על הממשלה לדעת, כי הטלגרמות מיועדות לא רק לפירסום, אלא גם להנהלה בתוקף היותה הנהלת הסוכנות. המזכיר הראשי רשם את הדברים לפניו לבירור.

ענייני עלייה

קיבלנו ידיעה ממחלקת העלייה [הממשלתית], בדבר אישור עליית הילדים מרומניה והונגריה.¹³ העלייה תסודר באמצעות הקונסוליות השווייצריות בשתי הארצות האלו, שהסכימו לטפל בדבר.¹⁴ בשיחתי עם המזכיר הראשי שאלתי אותו היש תשובה לפנייתנו בענייני העלייה. הוא אמר לי שכבר שלח לנו מכתב ביחס ל"שדיול",¹⁵ ובאשר לאונייה “סטרומה” ובעלי הרשיונות ברומניה עוד לא נתקבלה החלטת הממשלה.

הערתי, כי מכיון שמותר להכניס ילדים לארץ, הרי אפשר גם לקבל את ילדי “סטרומה”. תשובת המזכיר הראשי היתה כי בשבת תהיה התייעצות בעניין זה בממשלה, וביום ב' ודאי אפשר יהיה לקבל תשובה.¹⁶ הודענו ללונדון ולניו־יורק על המצב באונייה “סטרומה”. בינתיים הגיעו לארץ כמה אנשים מהאונייה. איש אחד קיבל רשיון עלייה בהשתדלות אמריקנית, חמישה הגיעו לכאן על יסוד סרטיפיקטים שהיו ברשותם. שוחחתי עם שניים מהם ואחר־כך היתה שיחה כללית. סיפורם מסמר שערות. האונייה קטנטונת ושורר בה מחנק. עולים לסיפון לשאוב אוויר צח לפי תור. אין אפשרות של רחצה. יש מחלות רבות, אך לא פרצה עדיין מגפה, כי בבוספור עוד קר.

כן שמענו שהגיעו לטורקיה שתי סירות עם פליטים יהודים. כולם נעצרו.¹⁷

ההודעה שנתפרסמה בעיתונות על העלייה קובעת למחצית השנה, שלמעשה הולכת ונגמרת, עלייה של 3,000 יהודים, מהם 1,250 בעלי רשיונות ו־1,750 נלווים אליהם. החלוקה לסוגים לא נתפרסמה, והממשלה הודיעה לנו שלא קבעה מסמרות, כי היא רוצה להתייעץ אתנו ולהעביר מסוג לסוג.¹⁸

היתה לי בעניין זה שיחה עם מר מילס והוא הציע לחלק את הרשיונות כלדקמן: 1,000 עובדים, 150 תלמידים, נוער ורבנים, 50 קרובים, 50 בעלי הון. מחלקת העלייה הציעה: 750 לעלייה עובדת, 370 תלמידים וונוער, 100 קרובים, 50 בעלי הון, 30 רבנים. מר מילס טען שהממשלה לוחצת עליו בדבר הכנסת עובדים ברשיונות אלה – עובדים יצרנים ולא רק צרכנים. הסכמנו ל־800 רשיונות לעובדים. 270 תלמידים ונוער, 70 קרובים, 80 בעלי הון, 30 רבנים; בתוך 270 תלמידים ונוער יהיו מאה ילדים מרומניה והונגריה. ביקשתי ש־25% של הרישיונות יהיו בלי הגבלת גיל וגם בלי הקפדה על מקצוע, כי מר מילס הציע לכתחילה לתת 60% לחקלאות ו־40% לתעשייה. מר מילס העיר, כי בשביל הממשלה העלייה היא עתה גם עזרה במאמץ המלחמתי, ותגובתי היתה שאם כך – צריך לעזור לנו להעלות אנשים אלה, וטוב היה אילו יכלה הממשלה לבקש את הציר הבריטי במוסקווה לעזור לנו בהוצאת פליטי פולין משם, שביניהם יש בעלי מקצוע רבים היכולים לעזור במאמץ המלחמתי. ובכלל צריך לשלוח איש מיוחד לרוסיה בעניינים אלה. מר מילס סבור שמייג’ור פולי,¹⁹ שעבד פעם בוורשה, הוא האיש המתאים לעבודה זו, והוא הבטיח לכתוב לממשלה.

יחסים עם ערבים

מר שרתוק: אליהו ששון²⁰ ביקר בסוריה ונפגש שם עם אחד הקיצוניים, וממנו נודעה ידיעה סנסציונית בדבר משא־ומתן בין הערבים והבריטים [על תוכניות פדרציה]. התקרבות בין האנגלים והאגף הקיצוני ראינו כל הזמן. ההתקרבות מצד הערבים באה כתוצאה ממפלת הגרמנים ברוסיה וכניסת אמריקה למלחמה. גם קודם לכן שמענו, שנורי חותר לקראת שינוי זה ביחסים, ומשום כך לא הפתיעונו הידיעות שמתנהל משא־ומתן אינטנסיבי בבגדאד עם נציגי הערבים. אבל הסנסציה היא השתתפותה של אמריקה במשא־ומתן זה. שמענו, שלנורי היה משא־ומתן עם נציגי אמריקה על ההצעה שעיראק תיהנה מהחוק של “החכר והשאל”²¹ ותמורת הנאה זו תכריז עיראק מלחמה על ארצות ה"ציר", בתנאי שהכרזה זו לא תחייב אותה לשום פעולה.

ברור היה, שגם ענייננו מופיע במשא־ומתן זה. לפי הידיעות שקיבלנו, הרי מתנהל המשא־ומתן עם סגני הצירים הבריטי והאמריקני בבגדאד. בינתיים חלה גם התקרבות ידועה בין הקיצוניים בסוריה ובין האמיר [עבדאללה] – דחף לקראת זה בייחוד נורי פחה, ו"הגוש הלאומי" כאילו הסכים שהאמיר עבדאללה יוכתר כמלך קונסטיטוציוני על סוריה, לבנון, ארץ־ישראל ועבר־הירדן. שליח מיוחד נסע לאבן־סעוד לקבל את הסכמתו. כן נסע שליח למצרים.

לשאלה אם הכוונה היא לסידור מיידי, או לתוכנית לאחר המלחמה, השיב [איש־שיחו של ששון] כי הכל יתגשם אם תהיה הסכמה לכך, ואשר לפרטים – הפנה אותנו לאמיר, “שהוא הלא ידידכם…”

לשאלת מר ששון “מה יהיה גורל היהודים?” השיב תשובה כללית וסתמית, שהיהודים יקבלו כל מה שדרוש להם. “הצרפתים החופשים” כאילו אינם יודעים כלום על המשא־והמתן. אגב, האמיר, השומר תמיד על הזדמנות להודיענו דבר חדש, מילא הפעם פיו מים ולא מסר לנו כלל על הפעולה מסביב לעניין זה. הזמנו את בא־כוחו לירושלים ובוודאי יופיע אצלנו. כמובן, שאין לקבל את הדברים כאמת לאמיתה. ברור, שכל זה מקורו בנורי סעיד, אבל אין ספק שיש פעילות מסויימת מסביבנו.

עם כניסת אמריקה למלחמה, התחילה פעילותה במזרח [התיכון]. אבל אם פעילות זו תהיה לפי הקו של לשכת המזרח התיכון במשרד־החוץ האמריקני, הרי כיוון זה אויב לנו.²²

פרנק מוריין, עוזרו של קולונל דונוויל, הבטיח בזמנו לבקר אצלנו בשובו אבל הוא חזר למצרים מבלי להראות אצלנו.

צעדים מאומצים להשפיע על הממשלה להכניס את נוסעי סטרומה על פי המיכסה החדשה כָּשלו. רק ילדים גילאי אחת־עשרה עד שש־עשרה יורשו להיכנס. נוקט פעולה מיידית לגבי אלה. מבין תנאים באוניה נואשים מצב הבריאות מידרדר מקרים רבים מאוד של דיזנטריה חשש להתפרצות מגפות בהתחמם מזג האוויר. שרתוק

א.נ.,

לשם עידוד גיוס הנשים והבטחת זכויותיהן של המתגייסות, הננו רואים צורך בקביעת סידורים לגבי הנשים המתגייסות מבין העובדות הקבועות במוסדות ובמפעלים גדולים בדומה לאלה שנקבעו לגבי הגברים המתגייסים.

באנגליה קיים חוק המבטיח את זכותם של כל המתגייסים, בכלל זה גם נשים, לחזור לעבודתם הקבועה בגמר שירותם. חוק זה אינו קיים בארץ ובמקומו צריך לבוא משטר יישובי עצמי להגנת אותו הסדר. הנוהג שיקבעו בעניין זה המוסדות המרכזיים והישגי המפעלים הכלכליים צריך לשמש מופת לאחרים.

ואלו התקנות שאנו מציעים לכם להנהיגן:

א) כל עובדת שהתנדבה לחיל העזר של הנשים, ואשר תפנה אליכם תוך שלושה חודשים לאחר גמר שירותה, תוחזר למשרתה הקודמת באותם התנאים ובאותה המשכורת שהיו בזמן התגייסותה.

ב) המתנדבת לא תפסיד את זכות הוותק וההעלאה בדרגה המגיעות לה לפי המקובל בגלל העדרה מהעבודה לרגל הגיוס.

ג) במידה שאתם משתתפים בקופת פנסיה או קופת תגמולין אחרת לעובדים שלכם, ובמקרה שאתם מכניסים תשלומים לקופות אלו של חשבון העובדת המתנדבת לצבא, הוסיפו לעשות זאת גם בזמן היותה בשירות הצבאי.

נודה לכם מאוד אם תסכימו להנהיג תקנות אלו והודיעונו על כך.

בכבוד רב,

משה שרתוק

מייג’ור סטייפלס יקר,

תשומת־לבי הוסבה לתשובה שנתת לבקשת מר א.נ. וויידנפלד להתמנות לדרגה פיקודית, שאת העתקה אני מצרף כדי להקל עליך להגיב.

אין ספק, שקביעתך כי מאחר שהמבקש ממוצא אוסטרי הוא יכול להתקבל רק לחיל החפרים, ושם רק כטוראי, בטעות יסודה.

ההוראה מן המטה הראשי, שאותה הראית לי בטובך כאשר נועדתי עם קולונל הֶטון ועימך ב־13 בפברואר, אינה מניחה מקום לספק לגבי כשירותם של אזרחים אוסטרים וגרמנים לשעבר לשמש בתפקידי קצונה, בכפוף לכמה תנאים.

לבד מסוגיית הקצונה, ההוראה כי אפילו כטוראי יכול מר וויידנפלד להתגייס רק לחיל החפרים, נראית כעומדת בסתירה לנוהג המתקיים מאז הוחל בתהליך הגיוס לגבי אזרחים גרמנים ואוסטרים לשעבר, או אף לא־לשעבר. הפלוגות של ה"באפס", חיל ההובלה, וחיל המהנדסים וכן גם היהודים הארץ־ישראלים המשרתים בחיל האוויר המלכותי, מלאות אנשים כאלה. אילו מומשו ההגבלות הנקובות במכתבך, היה כל מהלכו של מסע הגיוס בקרב יהודי ארץ־ישראל לובש צביון אחר.

אין ספק בעיני, כמ במקרה זה אירעה בהיסח הדעת אי־הבנה כלשהי, ולפיכך אודה לך מאוד אם העניין יוברר.

שלך בכנות,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

א.נ.,

שמעתי שכב' הודיע בשיחה, כי ידוע לו שסיבת אי־שחרורם של מעפילי “דריין” ממחנה ההסגר של עתלית היא סירובם להתגייס לצבא לפי הצעת השלטונות.

הנני להעיר לכב', כי סיפור מעשה זה אין לו כל יסוד במציאות. לא היתה שום הצעה מצד השלטונות למעפילי “דריין” להתגייס לצבא, לא בא שום סירוב להתגייס מצד המעפילים. אדרבא, הסתדרות אחת פנתה לממשלה בבקשה לשחרר את חבריה הנמצאים בין מעפילי “דריין” על מנת שכולם יתגייסו לצבא והממשלה ענתה בשלילה. עמדתה השלילית של הממשלה לגבי שחרור מעפילי “דריין” מבוססת על נימוקים מדיניים ונקבעה בניגוד גמור לצורכי הגיוס והמאמץ המלחמתי של המשק העברי.

בכבוד רב,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אדוני,

אך זה הגיע לידי דוח, שעדיין לא אומת, שלפיו עזבה “סטרומה” את איסטנבול בשבת שעברה [14.2.1942].¹ ככל הנראה, לא ניתן עוד לעמוד בלחצי השלטונות הטורקים להפלגת הספינה.² אם אכן דוח זה נכון, לא תהיה כל אפשרות להוציא משם את הילדים ולהביאם לארץ־ישראל כפי שהוסכם על־ידי הממשלה, אלא אם כן תינקט פעולה מיידת כלשהי.

לפיכך אבקש כי יישלח מייד מברק את נציג ממשלת הוד מלכותו באיסטנבול, במטרה לברר אם הספינה אומנם הפליגה, ולהורות לו כי אם הספינה עדיין לא הפליגה, ידרוש בדחיפות מן השלטונות הטורקים לעכב עד להורדת הילדים משם; אם הספינה כבר הפליגה, יש לעוצרה בנמל הטורקי הקרוב ביותר לאותו צורך.

אני מניח כי לאור התנאים השוררים בספינה, שעליהם עמדתי בהודעתי הקודמת, תפליג “סטרומה” לאורך החוף ולפיכך לא יהיה קושי טכני רב ביצירת מגע עם רב־החובל.

אפילו יהיה אפשר להציל את הילדים באופן זה, ימשיך גורל הנוסעים כולם להיות מקור לדאגה חמורה. שתי סכנות מרחפות עליהם: אסון ימי או נפילה בידי כוחות ה"ציר". כדי למנוע בעד שתי אלה מבקשת הסוכנות היהודית במלוא החומרה, מתוך שיקול אנושי, כי יינקטו צעדים להבטחת שיתוף־פעולה מצד הצי המלכותי לשם תפיסת הספינה בהקדם האפשרי.

בנאמנות,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

מר קטאוי יקר,

עלי להתנצל על איחורי בשיגור נוסח ההודעה בערבית, שאת פרסומה באחד מעיתוני קהיר החשובים הואלת בטובך לקבל על עצמך. אני מקווה שמאמציך בכיוון זה ישאו פרי.²

האוניברסיטה העברית עומדת לשגר לקהיר משלחת, שחבריה גב' אדוארד אגיון³ ודר' יקיר בכר.⁴ מטרת המשלחת לאסוף כספים לצרכיה השוטפים של האוניברסיטה. אך טבעי, שבהפנותה את בקשותיהם ליהודים מצריים, תדגיש המשלחת את חשיבות המחקר והלימוד המתבצעים בפקולטה למדעי המזרח של האוניברסיטה.

שליחות זאת ראויה לכל תמיכה, ואין בלבי שמץ ספק שאתה וחבריך תעשו כמיטב יכולתכם להצלחתה. יקשה להגזים בערכה של העבודה המתבצעת באוניברסיטה העברית הן כמרכז עולמי של לימודי היהדות והן כמכשיר במאמץ המלחמה למען ארץ זו בימי משבר אלה.

אשר למפעל המיוחד של הוראת ערבית, אשר בו יש לסוכנות היהודית עניין מיוחד, ואשר הוא נושא ההודעה מצורפת בזה, ארשה לעצמי לבקש את עזרתך לו בשלב מאוחר יותר, לבל יתנגש במסע ההתרמה הנוכחי של האוניברסיטה העברית. אוסיף, כי בעוד שסיוע כספי לאוניברסיטה העברית ולפקולטה למדעי המזרח שלה יקדם פעילות זאת באורח כללי, הצרכים הישירים שלה אינם בהישג ידה של האוניברסיטה העברית ולפיכך נדרשים לה אמצעים כספיים מיוחדים.

אני מקווה מאוד, שהן האוניברסיטה העברית והן תוכניתנו להוראת ערבית יזכו לתמיכתך המוסרית והמעשית.⁵

שלך בנאמנות,

מ. שרתוק

ג.נ.,

הנני לענות לערעורכן על הרכב ההנהלה המצומצמת של הגיוס ולדרישתכן להכניס לתוכה את הגייסת הארצית.

תיתכן אחת משתי הנחות־יסוד לגבי הרכב מוסדות הגיוס מבחינת השתתפות הנשים בהן: או שגיוס הנשים מהווה רשות נפרדת בהקבלה לגיוס הגברים – כי אז יש להקים הנהלה מיוחדת לגיוס הנשים במוסדות המטפלים בגיוס הגברים; או שגיוס הגברים והנשים גם יחד מהווה חטיבה אחת – כי אז יש להקים הנהלה אחידה, המנהלת את גיוס הגברים והנשים כאחד, מבלי שים לב אם חבריה גברים או נשים.

למעשה, בחרנו בהנחה השנייה שהִנָה ודאי גם בהתאם לרצונכן. אך חוששני שבדרישתכן להכניס את הגייסת הראשית להנהלה המצומצמת אתן מנסות לאחוז בחבל בשני ראשיו.

ריכוז ענייני הגיוס במסגרת אחידה מחייב פיקוח הגייס הארצי על כל ענייני הגיוס, לרבות גיוס הנשים. הטענה, שיש לשתף בהנהלה המצומצמת גם את הגייסת הארצית יכולה להיות מבוססת רק על ההנחה של רשויות נפרדות, שהסכמנו לדחותה. למעשה נקבע שהגייסת הארצית תוזמן לכל ישיבות ההנהלה המצומצמת שבהן יהיו נדונים במיוחד ענייני גיוס הנשים.

בכבוד רב,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אדוני,

1. אני מתכבד להתייחס להודעתך הטלפונית ביום ראשון, 15 בפברואר, שבו מסרת לי את החלטת הממשלה שלא להכניס לארץ־ישראל את הפליטים היהודים מרומניה, שהגיעו לאיסטנבול על סיפון “סטרומה”, למעט ילדים בקבוצת גיל מסוימת. מהודעתך הבנתי, כי לבד משאלת הביטחון אין באפשרותה של הממשלה להביא בחשבון כניסת הנוסעים כולם, ככל הנראה עקב קשיי הספקה לארץ־ישראל בתקופה הנוכחית, ואילו את משימת ברירתו של חלק אחד בלבד של הנוסעים לכניסה היא רואה כמטרידה ולמעשה כבלתי־אפשרית.

2. בעוד שהסוכנות היהודית מעריכה מאוד את האפשרות שהוענקה להכנסת הילדים, אין היא יכולה להשלים עם הפקרת הנוסעים הבוגרים לגורלם. בשאלת הביטחון, הובאו הבהרות מפורטות במכתבי הרישמי למחצה מ־13 בפברואר. אשר לבעיית האספקה, הסוכנות היהודית אינה יכולה להסכים כי זו תוחמר באורח ניכר מכוח הכנסת 700 פליטים לארץ. רוב האנשים הללו יבואו לארץ־ישראל לא רק כצרכנים, אלא גם כיצרנים בענפי החקלאית והתעשייה, ולפיכך, מבחינת העול המוסף של צריכה, מדובר לכל היותר ב־300–200 נפש. אשר לקבוצה זו, היישוב היהודי בארץ־ישראל בכללותו, וכל עיר וכפר יהודים באורח פרטני, יהיו נכונים ביותר לצמצם את מיכסתם כדי לאפשר את הזנת הפליטים הללו.

3. אשר לתהליך הברירה, ככל שהוא עשוי לגרום תסכול, הסוכנות היהודית נכונה בהחלט לקבל על עצמה משימה זו כדי להציל ולו חלק של הנוסעים ממוות בטוח ברעב, במחלות, בטביעה, או בהסגרה לידי האויב. הסוכנות היהודית אינה יכולה להסכים כי אי־אפשר להכניס את הנוסעים כולם, אבל אם הממשלה קובעת שהדבר אינו בא בחשבון, אין היא יכולה להבין מדוע לא ניתן להציל לפחות חלק. אשר לבעיית הברירה, הסוכנות היהודים מבקשת לטעון כי יש בארץ־ישראל מספר ניכר של אנשים מקרב ראשי המוסדות היהודים ומנהיגים של ארגונים יהודיים וציוניים ברומניה – בנוסף לקרובי משפחה של הפליטים שבהם מדובר – שיהיה ביכולתם לערוב מכוח היכרות אישית למהימנותם של רבים מאוד מבין הנוסעים.

4. בסיכומו של דבר, נבצר מאיתנו להבין, כי יהודים שנמלטו מהזוועות שנפלו בגורל יהדות רומניה, יופקרו לכליה ותימנע מהם האפשרות היחידה של הצלה, בייחוד לאחר ששערי ארץ זו נפתחו, בצדק, לפני מספר ניכר של פליטים לא־יהודים משטחי אויב כדי להעניק להם מקלט.

5. הסוכנות היהודית פונה בזה לממשלה בבקשה דחופה ביותר לשקול מחדש את כל פרשת נוסעי “סטרומה” לאור הדברים שהועלו פה.¹

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אחת: המצב לגבי קיצבות משפחה נעשה בלתי נסבל בייחוד לאור עלייה מתמדת ביוקר המחיה והתוצאה משפחות רבות מתקשות להתקיים, קרנות ציבוריות מתרוקנות רוח החיילים ירודה והשפעה שלילית חמורה ביותר על ההתגייסות. טענתנו כי הקיצבות אינן מספיקות נתמכת על־ידי ממשלת ארץ־ישראל הממליצה על הגדלה. המיפקדה בירושלים והמיפקדה הראשית בקהיר הגישו המלצות דומות וכל העניין נמסר למשרד המלחמה. אנא זרז החלטה חיובית. הבטח הגדלה רטרואקטיבית לאחור ככל האפשר לפחות מתאריך תזכירנו 17 באוקטובר [1941].¹

שתיים: חיל האוויר המלכותי מפחית מתשלום המשכורת לארץ־ישראלים המשרתים בחיל האוויר לצורך גימלאות לגיל זיקנה וביטוח רפואי [כנהוג] בממלכה המאוחדת. מחיתי בקהיר נגד נוהל מאוד לא צודק זה שהרי ארץ־ישראלים לעולם לא ייהנו מהטבות אלה ובתוך כך משכורותיהם וקיצבות משפחותיהם נמוכות בהרבה משל הבריטים. מיפקדת חיל האוויר המלכותי בקהיר הבטיחה להשיג תיקון בלונדון. אנא התערב ודרוש הפסקת נוהל זה והחזרת הסכומים שהופחתו.²

שרתוק

ידידי היקר,

התייחסותך הלבבית בשיגור גלויית ברכה אלי בשם קבוצה שלמה של ידידים טובים נגעה ללבי עד מאוד. אני מקווה, כי הרוח הטובה המשתקפת בתמונה מעידה על מצב רוחך, וכי חרף כל מהלומות הגורל אתה מלא תקוות.

זו פעם ראשונה שאני שולח ברכה בכתב למישהו מכם. הטלתי ספק אם תצמח תועלת רבה מכתיבה אליך, ומשום כך נמנעתי מעשות זאת עד כה. אולם גלוייתך עודדה אותי לשלוח לך שורות אחדות.

אתה יכול לשער עד מה נדכאתי כאשר הגיעו אלי ידיעות ראשונות עליך. השתדלתי מאוד לעמוד אתך במגע ולהתחקות על מוצאותיך. התברר שדבר זה קשה עד מאוד. לבסוף עלה בידי להשיג כמה ידיעות אמינות באמצעות “הצלב האדום” וחברים שלי בשווייץ, והוקל לי מאוד כאשר נודע לי כי אחרי תקופה ראשונה של קשיים מסוימים, שייתכן כי היו בלתי נמנעים, נכנסו חייך למסלול של קיום נסבל יותר.

ערב ראש השנה היהודית אני משדר ברכה לכל חיילינו באשר הם שם. אל כולכם פניתי בה בחמימות רבה – אמרתי לכם כי עליכם לשמור על רוח טובה ולצפות קדימה ליום שבו ניפגש כולנו שוב, אלא שאתם, כמובן, לא יכולתם לשמוע אותי. אני חוזר על קריאתי זו פה. אל תיפלו ברוחכם. היו חזקים ואמיצים. עוד נהיה כולנו מאושרים יחדיו.

שלך בנאמנות,

מ. שרתוק

אל: יוסף לינטון, לונדון

סירוב הממשלה להכניס [לא"י את נוסעי] סטרומה מנומק חלקית [ע"י שיקולי] ביטחון גם ע"י אי־אפשרות מעשית להכניס את כל הנוסעים בגלל קשיי אספקה או חלקית בגלל רתיעה מסלקציה. ביצעתי פנייה מחודשת דחופה להכנסה כוללנית. הדגשתי תקדים מאות פליטים לא־יהודים משטחי אויב.¹ הזמתי קשיי אספקה שכן הרוב פרודוקטיביים ואילו תוספת 200 לא פרודוקטיביים זניחה. היישוב נכון לשתף [את הפליטים] במיכסות [המזון]. הכרזתי נכונותנו, אם בלתי נמנע, לקבל על עצמנו סלקציה שכן אין כל סיבה להפקיר הכל מפני שניתן להכניס רק חלק. בינתיים השגתי הסכמת הממשלה להכניס למעשה כל הילדים למעלה מ־16.² ברלס יוצא לאיסטנבול לעסוק בזה ובעליית ילדים מרומניה והונגריה. נקוט צעדים לכלול בולגריה. הברק לאיסטנבול ולנו.

אל: ארתור לוריא, ניו־יורק

הצגתי מחדש דרישה דחופה להכנסת [נוסעי] סטרומה [לארץ]. הדגשתי תקדים מאות פליטים לא יהודים משטחי אויב שהוכנסו לארץ־ישראל. קבעתי שאם לא ניתן להכניס את כל הנוסעים נהיה מוכנים לקבל על עצמנו סלקציה. בינתיים השגתי הסכמת הממשלה להכניס למעשה כל הילדים למטה מ־16. ברלס יוצא לאיסטנבול לעסוק בזה ובעליית ילדים רומניה הונגריה.

שאלות מדיניות:

ענייני עלייה

מר שרתוק: ביום א' דנא, בשעות הערב, קיבלתי הודעה טלפונית מהממשלה, שההחלטה ביחס לאנשי “סטרומה” שלילית – רק הילדים בגיל 11–16 יוכלו לעלות. מלבד נימוקי ביטחון, קבעו גם נימוקי אספקה. ביום ג' [17.2] ביקרתי אצל מילס וביקשתי לשנות את ההחלטה ביחס לילדים, שלא תהיה הגבלת גיל – זאת אומרת, שייכללו ילדים עד גיל שש־עשרה. מר מילס הסכים לכך.²

בינתיים נתקבלה ידיעה ש"סטרומה" הפליגה מקושטא. ביקשתי מהממשלה לבוא בדברים עם נציג הממשלה בקושטא ולבקשו לעכב את האונייה, למען אפשר יהיה להוריד את הילדים. הוספתי, שיש סכנה לאונייה ולנוסעים בה, כשזו תצא לים, וביקשתי מהממשלה לדאוג לכך שהצי יתפוס את האונייה בצאתה מנמל קושטא. אתמול הודיעו לנו מהממשלה, שהאונייה טרם הפליגה מקושטא.

נתקבלה גם ידיעה אחרת, שאין לה עוד אישור, כאילו הטורקים מתנגדים להורדת הילדים.³ זה מוקשה קצת, היות והטורקים הירשו להוריד חמישה אנשים.

פניתי שוב לממשלה בעניין אנשי “סטרומה” ואמרתי שאם השאלה היא שאלת האספקה, הרי עולים אלה אינם רק צרכנים, אלא ברובם יהיו יצרנים; ואם יהיה צורך בכך, המשקים שאליהם יבואו, מוכנים להפחית את מנת האוכל של עצמם למען פליטים אלה. ואם גם נכונה הנחת הממשלה, שאי־אפשר להכניס את כולם, הרי לא ייתכן שלא נציל חלק מהפליטים, וכמה שהדבר לא יהיה קשה עלינו, אנו מוכנים לקבל תפקיד לא נעים זה של בחירת העולים. לא ייתכן שהאונייה תופקר למחלות, או לנפילה בידי האויב, בו בזמן שארץ־ישראל שעריה פתוחים לפני מאות ואלפי פליטים לא־יהודים. ביקשתי מהממשלה לעיין מחדש בשאלה זו.

הבוקר נתקבלה ידיעה טלגרפית מלונדון. היא אינה די ברורה, אבל אפשר לפרשה כי יש כנראה רצון מצד ראש הממשלה לעזור בעניין “סטרומה”,⁴ אבל בינתיים נתקבל גם תזכיר שמכביד מאוד על העניין.⁵ ההחלטה היא בידי ליטלטון.

מר לוקר העביר אלינו ידיעה ממר בן־גוריון, שמורגנטאו⁶ מסר לו על התעניינות רוזוולט בארץ־ישראל.⁷

שאלות שונות

דר' סנטור שאל את מ"ש לדעתו על המשלחת לנציב העליון בענייני אספקה, שבראשה עמד דר' מגנס, כפי שנמסר בעיתונות; כן ביקש את תגובתו לידיעה על הריגת אברהם שטרן.⁸ מר גרינבוים הביע דעתו כי יש לעשות הכל כדי להפריע לכוונת הממשלה להקים פדרציה ערבית, ולאור זאת יש לפתוח במו"מ עם המרונים ועם מיעוטים לאומיים אחרים.

מר שרתוק: בעניין המשלחת אצל הנציב העליון⁹ – הנוצרים בארץ אינם מאורגנים, והבישוף האנגליקני¹⁰ יכול אולי לדבר בשם הנוצרים, ואפשר להבין את פנייתו־הוא לממשלה. הוא הדין לגבי המוסלמים. גם הם אינם מאורגנים ואמין עבד אל־האדי, כחבר קשיש למועצת הוואקף, יכול לשמש כנציג מוסלמי, אבל רצוי [לממשלה] להראות שגם הציבור היהודי מפורר ואין לו מוסד מייצג, והנה, יש אוניברסיטה עם נשיא ששמו דר' מגנס – והוא הוא המייצג את היהודים. דר' מגנס עצמו משתדל זה מכבר לתפוס עמדה של נציג היישוב היהודי, והנציב העליון מעוניין מאוד שדר' מגנס יופיע ככזה. על הפגישה נתפרסם קומוניקט רשמי, כאילו זו היתה פעם ראשונה שהיהודים פנו לממשלה ביחס לאספקה. הודעה מעין זו אינה הולמת את האמת.

אשר לשטרן – במשטרה אמרו כל הזמן שהם מעוניינים לתפוס אותו חי, אבל גם אלי הגיעו ידיעות שהאיש נרצח. אני רואה דבר זה כמסוכן מאוד ועומדת להתקיים שיחה עם ראש הבולשת בעניינים אלה.

אנו פועלים בכיוון התקרבות עם המרוניטים, גם העברנו ידיעות בעניינים אלה לארה"ב.

דר' שמורק שאל אם לדעת המחלקה המדינית צפוייה סכנה מהרחבת גיוס הערבים.

מר שרתוק: אין ספק שהממשלה מנהלת תעמולת גיוס בין הערבים, התעמולה היא פוליטית גרידא, וגם מתפרסמים דברים בעיתונות בקשר עם זה. עלינו יהיה למחות נגדם. מקור ערבי מסר לנו, שהרחבת הגיוס באה כתוצאה מהוראת המופתי. הנחתו שכל ערבי עם רובה, היכול להשתמש בו, הוא נכס לאומי, ויש להרחיב ולהגדיל מספר אנשים אלה. יחד עם זאת יש לציין שהגיוס הערבי המורחב עוד לא הביא להגדלת מספר היחידות הערביות, כי בריחת הערבים היא גדולה. כן גדול מספר הנפסלים.

המיפקדה גם החליטה לא לקבל עוד ערבים למהנדסים המלכותיים ופלוגות ה"באפס". ישנן כיום תשע פלוגות יהודיות ושש ערביות.

כינוס חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם הנמצאים בארץ־ישראל

מר גרינבוים העלה לדיון את שאלת מועד כינוס הוהפ"צ העומד לדון בפרסום גלוי הדעת המדיני (ר' מסמך מיום 5.1.1942), ושאל אם נסיעתו המתוכננת של מ"ש לדרום־אפריקה עלולה לדחות את הכינוס.

מר שרתוק: ביחס לנסיעתי לאפריקה הדרומית – פעם שאלו אותי אם אהיה מוכן לבקר באפריקה הדרומית למשך זמן קצר, היות וראיתי את הדבר כרחוק הבעתי את הסכמתי, אבל לא עלה על דעתי כי אומנם ידרשו ממני לנסוע לשם. עתה הודיעו שמגבית “קרן היסוד” [שם] תפתח בשבוע השני של אפריל, והכוונה היא שאעדר מהארץ לכל הפחות חמישה שבועות. איש מאיתנו אינו יכול לנבא על המאורעות שיתרחשו בתחילת אפריל, ייתכן שאז תהיינה פעולות צבאיות שהשפעתן על הארץ תהיה מיידית. אני מוכן לעשות את כל ההכנות, ואם אפשר יהיה אסע אז, אבל אין כל ביטחון בכך.

על גילוי הדעת המדיני, ועל אישור ניסוחו ע"י הוהפ"צ, הוחלט לדיון בישיבת הנה"ס הבאה.

ענייני עלייה

מר דובקין הציע לחלק את רשיונות העלייה מן המיכסה האחרונה בין פליטי “סטרומה”, פליטי פולין ברוסיה ויהודים בארצות האיסלאם. כן דיווח כי השלטונות הסובייטים מתירים יציאה רק לנתינים פולניים שלא קיבלו בשעתם את האזרחות הסובייטית. גרינבוים ושמורק הציגו להגדיל את מיכסת העלייה לפליטים מרוסיה.

מר שרתוק: אני מציע לא להגדיל את מספר הרשיונות לרוסיה. אילו אפשר היה להקטין מספר זה – הייתי עושה זאת. אנו מעוניינים בעלייה לארץ־ישראל, ואם להפגנה הרי אפשר להפגין גם במאה רשיונות. המצב היום ברוסיה הוא שיש שיתוק גמור ביחס ליציאה משם. אנו נותנים לפנים משורת הדין בזה שאנו מפרישים בכלל רשיונות לרוסיה, כי אין כל תקווה שמישהו יגיע ארצה.

משה שרתוק: תפקידי בוועידה הזאת היה הרבה יותר לרצון לי, לו יכולתי להסתפק בהסברת נקודות סתומות שבפרשה זו של גיוס האישה מהבחינה המעשית, ובמסירת ידיעות שהיו אולי מסייעות לסילוק כמה אי־הבנות שנשתרבבו לתוך הפרשה הזאת. לדאבוני הרב איני יכול להרשות לעצמי את הקלות והפשטות הזאת, כי עובדה היא שהעניין אשר הוועידה ניגשה לדון עליו שנוי אצלנו במחלוקת. ולא רק שאני רואה את עצמי מחוייב להיכנס למחלוקת הזאת, אני רואה את עצמי גם זכאי להיכנס לתוכה, מפני שהעניין העומד על הפרק אינו עניינה של האישה בלבד, אלא עניין לכולנו.

בעצם, יש כאן שני ויכוחים שנשתלבו ונסתבכו יחד, ושניהם כאחד הם נחלת כולנו: האחד הוא הויכוח על הגיוס, האחר – על האישה. שאלת הגיוס ודאי שכולנו שותפים לבירורה, אבל גם שאלת האישה – מקום האישה בחברה האנושית, מקום האישה בחברתנו, מקומה בחברה האנושית הלוחמת, מקומה בעמנו הלוחם – אינה שאלת האישה בלבד. זוהי שאלת הכלל כולו.

כמו בשאלות חיים רבות אחרות, אולי כמו בכל שאלות החיים, הענין מתברר לא ערב ההגשמה, כי אם תוך כדי תהליך ההגשמה. אנו יושבים כאן באולם הזה ועל הבמה הזאת נמצאות אתנו חמש־עשרה חברות שכבר “עברו את הירדן”. זהו רק רבע מהנשים שנחלצו להגשים את מפעל ההתנדבות הזאת של האישה. וטוב שהן נמצאות כאן ושהן יושבות כאן יחד, ובמדיהן, להזכיר אותנו כי הויכוח שאנו מנהלים אינו ויכוח עיוני אלא מעשי מאוד; וגם להזכיר שהעניין כבר התחיל והוא הולך ומתגשם. והשאלה אינה אם הוא יתגשם – באיזה ממדים, בהשתתפות מי ומי, ומה תהיה דמתו כתוצאה של השתתפות או אי־השתתפות התנועה שלנו.

לא יכול היה להיות בירור עיוני ערטילאי בחלל עולם, שמעליו תלוי סימן שאלה: היהיה או לא יהיה גיוס האישה? בחלל עולם כזה לא יכול היה כלל להתקשר בירור עיוני בר־הכרעה בתוכנו. כך היה הדבר גם לגבי גיוס הגבר. ההודעה הראשונה של תנועתנו הציונית באוזני הממשלה הבריטית על נכונותנו להתגייס, על מנת לתפוס את מקומנו ולקחת את חלקנו במלחמה הזאת של העם היהודי בתוך מלחמת־העולם, הודעה זו נמסרה לפני בירור ולא לאחר בירור. זוהי עובדה היסטורית.² הודעות אלה נמסרו לפני בירור לא משום שהיה כאן רצון מצד מישהו ליצור עובדה מוגמרת, לחרוץ גורל, אלא מפני שהן נבעו מתוך הכרה ברורה ועמוקה, כי המלחמה הזאת היא מלחמת העם היהודי, כי קיים העם היהודי שמוכרח לתבוע את זכות השתתפותו במלחמה הזאת, ויש סמכות בשם העם הזה למסור הודעות כאלה. לו היתה החברה שלנו אחרת מאשר היא, לו היתה האישה שבתוכה נדונה לחיים שמאחורי הפרגוד והצעיף, כי אז ודאי לא היתה מתעוררת שאלת גיוסה. אבל כיוון שהחברה שלנו היא כמו שהיא, טבעי היה הדבר שההודעה הראשונה בדבר תביעת האישה להתגייס ונכונותה להתגייס, תימסר כמושכל ראשון בלי שתהיה זקוקה לבירור מוקדם.³ לא יכול היה להיות בירור לעצם השאלה. מקום האישה בעלייה, בהתיישבות, במשק, בחיי תרבות וחברה, מקומה בהגנה, חרצו למפרע את גורל השאלה הזאת.

ועובדה היא, כי משבאה לראשונה מועצת ארגוני הנשים בארץ – אשר מועצת הפועלות נוטלת בה חלק מכובד מאוד – בדרישה זו אל המוסדות שלנו להתייצב בראש המערכה הזאת כלפי הממשלה והצבא, לא רק שבקרב שלטונות הצבא היתה שלילה גמורה לגבי הרעיון הזה, אלא גם בקרב המוסדות שלנו – ואין אני רוצה להוציא את עצמי מן הכלל. שררה ספקנות רבה – אם ננקוט ביטוי רך מאוד – אם בכלל עשוי הדבר הזה ביום מן הימים, במלחמה הזאת, בפינה זו של עולמנו, בתוך המזרח, לההפך לשאלה מעשית.

אבל מה שלא עשה השכל עשה הזמן, עשתה השתלשלות המלחמה. הוכח שוב, כי סדנא דארעא חד הוא. בתוך המלחמה המתחוללת במאה ה־20, לאחר שהאישה כבשה לה את אשר כבשה, לאחר שבראש המלחמה הזאת צועדות מדינות כאנגליה, כרוסיה – במידה שישנם ביישובנו תאים של חברה אנושית המשתווים עם חברות נאורות לגבי מעמד האישה, תופנה התביעה גם אל האישה שבתוכנו – גם לה תינתן האפשרות להתנדב לשירות הצבא.

והעניין אינו רק עניין של זכות, אלא של צורך ממשי. לולא תבעה האישה העבריה בארץ־ישראל לקבוע את מקומה בחזית המלחמה בארץ ובסביבתה, לא היה עולה על דעת שום שלטון מן השלטונות הצבאיים לטפל בשאלת גיוס נשים בארץ־ישראל או במזרח התיכון. אבל גם לאחר שקמה התביעה הזאת, אילו אחר היה המצב במלחמה, ביבשות ובייחוד בימים, לולא היתה הארץ מוקפת טבעת אש, לולא כה קשה היה להבקיע את טבעת האש הזאת ולהחיש הנה תגבורת, לולא כזה היה המצב בעולם שכל חייל, כל איש, כל יחידה אנושית במלחמה הזאת, היו כה יקרים, כי אז כל התביעה הזאת וההכרזה על זכות ועל קיפוח ועלבון, הכרוכים באי־השתתפותה של האישה, לא היו מועילות לה לכבוש את מקומה. אבל באו כל הדברים האלה וסייעו, והצורך וההזדקקות לנו הם מקור הכוח.

אם יש לנו הרגשה של איזה כוח שהוא כאן בארץ, אם נכון הדבר שאנו משמשים הגרעין היחיד של כוח מגובש שיש לעם העברי בעולם כולו – הרי זה משום שאנחנו קיימים כאן בארץ כחטיבה אנושית לא קטנה, לא חלשה, אינטנסיבית מאוד, בעלת עוצמה ויכולת גנוזה, שעוד רחוקה מאוד מלהתגלות בכל כוחה. והעובדה שדורשים מאיתנו ותובעים מאיתנו כוחות, שקוראים אותנו לגיוס, פירושה שמודים ומכירים בכוחנו, ואל תהא ההכרה הזאת קלה בעינינו.

הוא הדין לגבי הגברים והוא הדין לגבי הנשים. אבל כשבא צורך לעולם אין הוא בא ערטילאי, אלא כדבר מסויים, שלפעמים הוא מוגבל מאוד, לפעמים עד כדי הגבלה אכזרית. כאשר יש צורך בחיילים אין צורך בחיילים סתם, אלא בחיילים למטרות מסויימות. כאשר יש צורך בנשים לגיוס, אין צורך בנשים סתם, אלא בנשים לצרכים ולתפקידים מסויימים. השוויון של האישה עם הגבר נתון בעצם ההתגייסות, בעצם הקמת כוח צבאי של נשים. שוויון זה אינו נתון במידה רבה – אינו יוכל להיות נתון, וגם במידה שהוא יכול להיות נתון אין הוא נתון עדיין במעשה – בשוויון התפקידים הצבאיים שממלאים הגברים והנשים. יש כאן אולי עדיין שטח רחב למלחמה, לכיבוש לא רק לאישה שלנו, אלא לאישה בעולם, על כל פנים, לנשים בארצות הדמוקרטיה המערבית. אבל, לעת עתה, התפקידים המוקצים לאישה הם תפקידי עזר.

אינני יודע אם הדבר הזה לא היה ברור לאותן החברות אשר הרימו לראשונה את התביעה הזאת. אני זוכר היטב איך פנתה אלי קבוצת חברות זמן רב לפני שגיוס הנשים היה לעובדה. אינני מדבר על מנהיגות, נציגות, עסקניות, אלא על חברות מהשורה, חברות נאמנות של תנועתנו, והן הודיעו לי שניגשו להקים קבוצה יוזמת של מתנדבות, והן מניחות שאולי עצם קיומה של קבוצה יוזמת כזאת יחיש את העניין ויביאהו להגשמה מהירה יותר. הן הודיעו שהן מבינות היטב, כי ודאי יעסיקו אותן בתפקידים שחורים ואפורים, בתפקידי שירות, אלא שהן מוכנות לתפקידים האלה, כי כל תפקיד במלחמה הזאת חשוב, כל קורבן יירצה.

גם לגבי גיוס הגברים הלכנו בדרך הזאת, וכאשר היתה תקופה שבה אפשרות הגיוס היחידה כמעט בשביל החברים היתה להתגייס לחַפָּרוּת, שגם הוא תפקיד עזר, אמרנו: לא ייתכן שנחכה ולא נשתתף במלחמה הזאת, בייחוד כאשר קרבה כל כך לשערי ארצנו. וטובי חברינו, והמון לא קטן של אנשי היישוב, התגייסו לתפקיד העזר הזה, באשר זה היה הדבר הנחוץ באותו רגע והדבר שהיה אפשרי באותו רגע. הדברים, לכאורה, פשוטים ואלמנטריים. אף על פי כן, שנויה השאלה במחלוקת ויש ויכוח בתנועתנו, גם בין הנשים וגם בין הגברים, על הגיוס. איני יודע אם יש מוסד שניצל מן המחלוקת הזאת ומן הויכוח הפנימי הזה. איני יודע אם יש מוסד שניקה מן המחלוקת הזאת ומן הויכוח הפנימי הזה. אינני יודע אם נוכל לחזור על כל הויכוח בשאלת הגיוס. הוא משתלט גם בויכוח על גיוס הנשים, וכל אותם המניעות והמעצורים הפנימיים – בגלל אי־הכרת מקומנו כעם במלחמה הזאת – כל הדברים האלה, אשר אולי היה משקלם מכריע והיו צריכים בעצם למנוע את כל גיוסנו – הם ביודעים ובלא־יודעים צפים על שטח ההכרה ופועלים מתחת לסף ההכרה בדיון על גיוס האישה. התשובה על כל הקושיות, הספקות והקובלנות האלה היא אותה התשובה: ראשית, יש דבר־מה המכריע נגד כל אלה בחזית הזאת.

זו אינה החזית היחידה שלנו. אנו עומדים בכמה חזיתות. החזיתות אינן נפרדות. הכלים שלובים, הכל מצטרף לחשבון אחד. וכל אותם הקיפוחים והעלבונות, של אותה החולשה הממארת שלנו⁴, שאנחנו נפרעים בעדה באכזריות כזאת, היא אינה משקל שכנגד הגיוס. היא משקל הכרעה למען הגיוס. אין אנו באים ועושים כאן טובה למישהו זולתנו, אשר כדי לעשותה עלינו להתגבר על כל מיני מעצורים פנימיים הנובעים מתוך הרגשת המרירות. אלא הדבר הזה דרוש – קודם כל ובאחריות הכל – לנו. בדרך הזאת אנחנו כובשים לנו את מקומנו, אנחנו בונים את כוחנו, אנחנו מכריזים על קיומנו כעם על אפם וחמתם של האחרים. החרמה היא בריחה מן המערכה. רק על־ידי המערכה אפשר לכבוש משהו, אם בכלל ניתן הדבר בידינו לכבוש. אבל, עובדה היא שהויכוח ישנו.

והמקור השני של הויכוח – שאלת האישה. שאלה זו שנויה במחלוקת לא רק בין גברים לנשים אלא בקרב הגברים וגם בקרב הנשים. איני יודע אם יש אחדות בקרב ציבור הנשים, לא רק בדיבור, אלא בהכרה המביאה למעשה, ואם יש אחדות בקרב תנועת החברות שלנו ביחס למקומה ולזכותה של האישה. ברור: המעשה הוא מעשה נועז. יש בו חידוש: לא היו עוד חיילות בישראל, לא היו עוד נשים עבריות במדי צבא.

היו יהודים במדי צבא בהרבה דורות – לא כיהודים אבל היו יהודים במדי צבא. במלחמה העולמית הקודמת היו גם גדודים יהודים. שום דבר איננו חוזר בהיסטוריה בדיוק באותה דמות ובאותו אופן, ויש הבדל גדול – לשלילה ולחיוב– בין היחידות שלנו ובין הגדודים העברים שהיו אז. אבל מבחינת חיי חייל לא חידשו היחידות שלנו במלחמה הזאת. הן ממשיכות. אבל לא היו לנו חיי חיילה, והדבר הזה מפחיד. ולא ייפלא, שרבים ורבות נרתעים מפני הקפיצה הזאת לתוך מחשכים. זוהי היאבקות לא קלה, ובה לא תוכל להיות הכרעה אך ורק על־ידי הצבעה. מוכרחה לבוא הכרעה על־ידי המעשה.

הספקות, נימוקי ההתנגדות המתעוררים לגבי גיוס האישה, אין דומה להם בויכוח על גיוס הגברים. כאן חסרים המושכלות הראשונים הנתונים לגבי גיוס הגברים מבחינת ההסכמה הציבורית הכללית – שגבר יוכל להיות חייל, שגבר יהודי הוא ככל הגברים. לגבי האישה ישנה כפירה. ישנה כפירה, קודם כל, ביכולתה של האישה להיות חיילה. ישנה כפירה שנייה: האם האישה היהודיה היא ככל הנשים מבחינה זו. הויכוח שהיה כאן הערב לא יכריע בשאלה הזאת. ראשית ההכרעה היא במציאות במידה שישנה, וההכרעה תהיה לאחר שתהיה מציאות של חיילות יהודיות. חיילות יהודיות ויחידות יהודיות – הן תכרענה. אין איש יכול לנבא אם תכרענה לחיוב או לשלילה, להצלחה או לכישלון. אבל שום הכרעה אחרת לא תיתכן מאשר עצם המעשה – ועצם המעשה צריכה להיות התנדבות.

ומשום שיש ויכוח כזה בתוכנו לא ייתכן חיוב (במובן של הטלת חובה) על־ידי המוסדות. לא ייתכן אותו החיוב שהיה לגבי הגברים. קודם כל, מסיבה מעשית: מפני שאין הסכמה לו, מפני שהדעות מחולקות, והדעות מחולקות מפני שהויכוח הוא בכל שלב ושלב של הפעולה המדינית הזאת. ואם האישה מחכה לחיוב, עליה לדעת שגורל הדבר הוכרע לאי־חיוב – הוא לא יהיה. האישה עומדת בשלב החלוציות המתנדבת בחזית הזאת, ועליה לדעת זאת. היא נרתעת מזאת – תירתע, היא אינה נרתעת מזאת – תתנדב. זאת הברירה.

אבל עצם התביעה לחיוב, שנשמעה מעל במות חשובות בתוכנו, מחייבת קצת ניתוח. נשמעה תביעה כזאת גם לגבי גיוס הגברים. מפי מה נשמעה? היו שני מיני תובעים להטלת חובה. היו אנשים שבעצמם חייבו את הגיוס, התנדבו ודרשו מאחרים להתנדב לפני שהיה חיוב המוסדות. אבל מתוך חרדה לגודל העניין, כדי לקדמו, כדי להאדירו, באו בתביעה אל המוסדות להטיל חובה, להפוך את הגיוס מעניין של רשות לעניין של חובה. אבל היו גם אחרים שאמרו: איני יודע אם אני צריך להתנדב; אם יחייבוני – אתנדב.

השאלה היא אם אלה שאומרים עכשיו: “יהיה טוב, החברה תתגייס” – האם הם תובעים את החיוב הזה או אינם תובעים אותו? אם הם תובעים – למה הם מחכים? מדוע אינם מעודדים את ההתנדבות? או, אם אין הם תובעים את החיוב הזה ואינם מחייבים את עצם ההתנדבות, איזו זכות מוסרית יש להם לדרוש את החיוב ואיזה משקל מוסרי יש לתביעת החיוב בכלל? החיוב מותנה, בעצם, בנכונות הנפשית של טובי הציבור להתנדב. החיוב לא ייתכן לפני המעשה, כי אם רק כשלב גבוה יותר בהתפתחות העניין. כך הדבר לגבי החיוב, וכך הוא גם לגבי כמה וכמה עניינים אחרים החשובים מאוד לגורל תנועת התנדבותה של האישה: עלינו להיאבק ואנחנו יכולים להשיגם בשביל החיילה העבריה רק תוך כדי מעשה ולא כתנאי קודם למעשה.

ניקח לדוגמה את ענין היחידות היהודיות של הנשים המתנדבות. את ההבטחה, שחיילות יהודיות תהיינה בדרך כלל ביחידות יהודיות, השגנו. אמרתי: בדרך כלל, באשר לכל כלל יש יוצא ממנו, ובחזיתות המלחמה, בארגון הכוחות הצבאיים בייחוד, יכולים להיות יוצאים מן הכלל תחת לחץ המסיבות והצרכים המתחדשים. אבל אם מישהו ישאלני אם אני רואה את העניין הזה גם במסגרת המסווגת הזאת כמובטח לחלוטין, אני אומר: לא – כשם שאיני רואה את עניין היחידות היהודיות לגבי הגברים כמובטח לחלוטין. אבל אם תהיה התנדבות, אם הדבר הזה יהיה חי, אם זאת תהיה מציאות, ומלכתחילה תיווצרנה יחידות יהודיות, אנו ניאבק ונילחם; אם יהיו נסיונות לערבב – נעמוד בפניהם, ואם תהיינה אפשרויות לצרף – נשיג את הדבר הזה כשם שנלחמנו וגם יכולנו לגבי יחידות הגברים.

לגבי גיוס הנשים אנחנו מתחילים בשלב הרבה יותר גבוה: יש הודאה עקרונית גמורה בזכות הנשים ליחידות יהודיות. ואף על פי כן, אי־אפשר לראות את הדבר הזה כמובטח, כמשוריין, כקבוע במסמרות. רק החיים, הטיפול בדבר, ההיאבקות על הזכות והפגנת היעילות, ישריינו את הדבר הזה, יהפכו את הדבר לנכס חי, לדבר של קיימא. אבל מי שסבור שגיוס נשים יהודיות בארץ־ישראל ניתן להתגשם ואפשר ליצור לו דמות שתהא ראויה לשמה רק בדרך של שירות עם יחידות צבא יהודיות – אלה שמים את כל עניין גיוס הנשים לאל.

עלינו לדעת מה זאת אומרת שירות של חיילות יהודיות ביחידות של גברים יהודים. הן תוכלנה לבשל, לשרת, אולי אחת, שתיים או שלוש בפלוגה תוכלנה לעסוק בעבודה משרדית, אחת או שתיים תוכלנה לעבוד במחסן – וזה הכל. מי שאומר: תשרתנה הנשים ביחידות יהודיות – ברור שהוא מוותר על נהגוּת. האם מישהו מוכן לוותר בשם מתנדבות יהודיות בארץ־ישראל על מקצוע הנהגוּת? ברור, שהאומרת זאת מוותרת גם על עבודה משרדית – לא על לבלרות בפלוגה קטנה, כי אם על עבודה משרדית בכלל. האם לא עובדות בחורות יהודיות במיפקדה בירושלים? האם לא עובדות בחורות יהודיות מארץ־ישראל, דוברות עברית צחה, במיפקדה הראשית בקהיר? מותן להן לעבוד כשכירות ציוויליות – ואסור להן לעבוד כמתגייסות? אם יש צורך בעובדות משרד לצבא, והיישוב יכול לספק את כל אלה, שלא יצטרכו להביא כל כוח משרדי מאנגליה באווירון שמפציצים אותו, או באונייה שמטביעים אותה – על היישוב לתת את הכוחות האלה. כל האומר “שירות נשים רק ביחידות יהודיות”, ברור שהוא מוותר לגמרי על שירותי בתי־חולים. ואם פעם יזדמן שחברה שלנו תטפל בבית־חולים זה או אחר בחייל יהודי, לא כדאי לנו הדבר? ואם יש עובדות מעבדה, מסג’יסטיות ורוקחות יהודיות, ויש צורך בהן – כלום יכולים אנו למנוע אותן מלהתגייס?

הצבא מוכן לגייס נשים לנהגוּת. לעת עתה אומרים לקבל רק כאלו היודעות כבר נהגות, אך מניחים פתח לאימון נשים במשך הזמן ומוכנים למסור תפקידים שונים לנהגות: להובלה בתוך ערים, בין עיר לנמל, בין נמל ומחסנים וגם בין ערים. ובמשך הזמן יכולות להתפתח פלוגות יהודיות של נהגות. מי שגורס שירות רק עם יחידות יהודיות – ברור לו שהוא גוזר על התפתחות כזאת.

צמצום גיוס הנשים בתחום שירותי העזר ביחידות יהודיות פירושו – חוששני שכל אומדנה שאומר תהיה מוגזמת – לכל היותר 200–300 מתנדבות. זאת אינה תנועת התנדבות, זאת אינה תנועת גיוס. זאת אינה תרומה של האישה העבריה בארץ־ישראל למאמץ המלחמתי. זוהי איזו יציאת ידי חובה וגרימת סיפוק לאותן המעטות שתתגייסנה. אבל הגיוס לא בא כדי לגרום סיפוק למתנדבות בלבד. הוא בא לגרום סיפוק לכלל האישה העבריה, לכלל היישוב העברי, על האפשרות לתרום באמצעות הנשים את חלקם במלחמה זו. אם עצם עניין גיוס האישה הוא מפעל של קוממיות לאישה, מדוע היא מוכרחה להגשימו רק כסרח עודף לגבר? מדוע אין היא יכולה להופיע הופעה עצמאית כפלוגה של האישה?

אני יודע, כי אלה הבאים לדרוש את הדרישות הללו אינם עושים זאת מתוך רצון להחזיק את האישה במצב של נחותת דרגה. יש כאן חששות מפני פגישת האישה העבריה עם העולם הזר. אבל על־ידי כך אין השאלה נפתרת. האישה אינה משיגה את האמנציפציה שלה אם היא חוששת כאישה, כאישה עבריה, להיפגש עם העולם הזר. ודאי שזו דרך קשה. יש בה סכנות, תהיה בה היאבקות. אבל ההיאבקות הזאת מוכרחה להתחיל מחיי המחנה של האישה – ממכונת הכתיבה במשרד, מההגה של המכונה שהוא בידי באישה, ממדפי המחסן שהאישה מנהלת אותו – ופלוגה של נשים עבריות ארצישראליות יכולה לנהל מערכת מחסנים גדולים שאינה קיימת בשום פלוגה יהודית ובכל הפלוגות היהודיות – היא מתחילה מהמעבדה, מחדר הטלפון, מהמטבח. בכל המקומות האלה תצא לפועל ההיאבקות הזאת.

התפקידים יהיו תפקידי עזר, אך הופעת האישה בחיים אלה תהיה הופעה עצמאית של האישה. זהו כל ההיגיון של גיוס הנשים. זוהי כל ההצדקה של שיתוף הנשים במלחמה – שיהיו התפקידים שנמסרו להן על אחריותן, ושהן תמלאנה אותן כחטיבות שלמות. היש שאלה בדבר, שאם יש בפלוגות היהודיות תפקידים הניתנים להתמלא על־ידי האישה, באותו מיעוט של החיילים שישנו כיום, שחשוב לאין שיעור שתפקידים אלה יתמלאו על־ידי נשים שלנו? אבל האם אפשר להבטיח זאת? נניח שהדבר הזה יתגשם: שבכל פלוגת “באפס” שלנו תהיינה חמש־עשרה נשים – זהו המקסימום – מה זה ייתן לכל תנועת ההתגייסות? הרי אנחנו רוצים בחטיבות יותר גדולות. ויש שאלה של לינה משותפת לנשים שהתנדבו, של אוכל משותף, של חיים חברתיים – האפשר להבטיח לאיזו מתגייסת שהיא תהיה דווקא בתוך חמש־עשרה אלה? האפשר לפסול למפרע אחרות? האפשר לפסול את התפקידים שאחרות תמלאנה? האפשר למחוק מרשימת העבודות שלהן את עבודת הנהגות, העבודה בבתי־חולים, במחסנאות, במשרדים גדולים? האם זה ירים את קרן האישה? מי שאומר התנדבות כן, אבל אך ורק על מנת לשרת בידיות עבריות, אומר למעשה: אל התנדבות.

כאן יש לפנינו קטע של חזית שכולנו עומדים בה. הקטע הזה ניתן להיכבש על־ידי האישה. אם האישה תתפוס אותו – יהיה תפוס; אם האישה לא תתפוס אותו – לא יהיה תפוס. והקטע הזה הוא חלק מן החזית המצפה ליישוב שלנו במלחמה זו. אין זה גודל קבוע. זה גמיש מאוד וניתן להצטמצם ולהתרחב – הכל לפי גודל ההתנדבות שלנו. זוהי אחריות מיוחדת של האישה, אחריות חברתית בתוך היישוב שלנו. זוהי אחריות מיוחדת של האישה, אחריות חברתית של האישה בתוך היישוב שלנו, אחריות מדינית שלה בשם היישוב שלנו כלפי חוץ. כאן יש שוויון גמור. ניתנו אפשרויות לגיוס לגברים – במידה שנשתמש בהן תלוי בניין כוחנו המדיני. ניתנו אפשרויות גיוס מסויימות לנשים – במידת שימושנו בהן תלוי בניין כוחנו המדיני. שני הדברים יצטרפו לסך־הכל אחד.

הערך המדיני של הגיוס הוא, קודם כל, ערכו הפנימי לנו, הופעתנו כציבור מאורגן היודע את אחריותו, היודע שהוא – החלוץ הקטן הזה של העם – מוכרח להתנהג כעם. גם אם יהיו לנו גיוס גברים רחב וגיוס נשים מכובד בכמותו ורם באיכותו, האם נוכל להבטיח שננחל נצחונות מדיניים, שעל־ידי כך נביא גאולה לישראל? מי יבטיח לנו כל זה? דיינו, שאנו יודעים כי אם לא נבצע את הדבר הזה יבואו אתנו חשבון על כשלוננו.

אם אני אומר, שבשום אופן לא נוכל להבטיח שהגיוס שלנו, גם אם יגדל פי כמה, הוא שיביא לנו גאולה, על אחת כמה וכמה שאיני מטיף להתגייסות האישה מפני שהיא תביא לנו גאולה מדינית. אבל אנו נתונים במצב כזה, שאיננו רשאים לזלזל בשום כלי נשק, בשום תוספת של גילוי כוח מוסרי ומדיני. ושנית, וזה העיקר, אנחנו חייבים את הדבר הזה לעצמנו. היישוב חייב את הדבר הזה לעצמו. האישה חייבת את הדבר הזה לעצמה. היא יוצאת לדרך קשה, היא מתכנסת לתוך מסגרת מעיקה, לתוך לבוש אפור מאוד. היחידות תהיינה מפוזרות ולא תהיינה שוות בגדלן. הפגישה עם העולם הזר תשאיר לפעמים עקבות קשים. אלה יהיו חיים לא קלים כלל וכלל.

אבל כשאני מְשַווה לנגד עיני אפילו דבר קטן ביותר – הופעת בחורות מתנדבות שלנו בקלוב החיילים בקהיר או באלכסנדריה, בפגישה עם חיילים יהודים השבים מן המדבר, או מן המחנות של חיל התעופה בסביבה, או מאיזה תפקיד אחר; כשאני מְשַווה לנגד עיני חגיגות ומסיבות משותפות של חברים וחברות שלנו במחנות שונים, במקומות שונים בארץ או בפינות מפינות שונות; כשאני מְשַווה לעיני הופעת בחורות שלנו בשירות כחטיבה יהודית, ולא גם קטנה; כשאני מְשַווה לעיני את חייהן החברתיים והתרבותיים של החטיבות האלה בתוך דירותיכן, את חייהן החברתיים והתרבותיים, את הופעת המציאות העברית הזאת של האישה, אשר תחייב הרבה דאגה והרבה מאמצים של טיפול; כשאני יודע – ואני יודע זאת מנסיון של פגישות שונות עם אלפי חיילים בתנאים קשים וסבוכים מאוד – שמעל לכל חוגגת את ניצחונה הכרת מילוי החובה במלחמה הזאת – אז אני יודע, שמבעד ללבוש האפור הזה תבהיק דמות נעלה מאוד של האישה העברייה בארץ.

מיג’ור סטייפלס יקר,

אני מודה לך מאוד על הסברך הבהיר והמפורט, הכלול במכתבך מ־17 בפברואר, 1942, בעניינו של וויידנפלד,¹ אולם עלי להודות שאני נתון במבוכה מוחלטת נוכח העמדה שהוצגה בו.

בראשית ימיו של מפעל הגיוס בארץ־ישראל נמנע מאנשים ילידי ארצות אויב להתגייס. הניסוח המדויק של הוראת משרד המלחמה בנושא זה, כפי שנמסרה לסוכנות היהודית, היה כדלהלן:

“פונים שיש להם הורים ילידי גרמניה או איטליה לא יתקבלו, שכן פונים אלה בעלי אזרחות כפולה ומשום כך, לפי החוקים האחרונים של הרייך ושל איטליה, הם עשויים להיקרא לשירות צבאי או לשירות עבודה בארצות אלה”.

בנוסף נאמר, שההוראה “עדיין נשקלת במשרד המלחמה” (מכתב בריגדיר ברנסקיל מ־26 בספטמבר, 1939).

אולם ימים ספורים אחר־כך נמסר לנו, כי “משרד המלחמה העניק עכשיו לקצין המפקד הכללי סמכות לגייס, לשירות בכל מקום, את כל היהודים הפלשתינאים”.

בנוסף נאמר, כי על הסוכנות היהודית “לערוב במיוחד לנמנים עם הסיווגים שגיוסם נאסר לפי הוראת משרד המלחמה – כלומר מי שהם ממוצא גרמני, צ’כי ואוסטרי, וכן מי שהם ממוצא איטלקי” (מכתב בריגדיר ברנסקיל מ־30 בספטמבר, 1939).

בשלב מאוחר יותר, בקשר לביטול האיסור על התגייסות עולים בלתי־חוקיים, נמסרה לנו רשימת הארצות שאזרחיהן מנועים מהתגייסות. הללו היו: סין, יפן, שוודיה, עבר־הירדן וערב, ברית־המועצות, ספרד, ארצות־הברית, פורטוגל, הונגריה, יוגוסלביה, טורקיה, רומניה, בולגריה, פרס, מצרים, עיראק, ארצות דרום אמריקה (מכתב קפטן דינסמור מ־21 באוגוסט, 1940). יש לציין, כי ברשימה זו לא נכללה אף לא אחת מארצות האויב.

אחר־כך התקבע נוהג, שככל שאחת מן המדינות המנויות לעיל מפסיקה להיות ניטרלית מכוח הצטרפות, אם לבעלות הברית ועם לימין האויב, ייעשו אזרחיה כשירים לגיוס.

במסגרת זאת התנהל גיוסם של היהודים הפלשתינאים ליחידות .E.R [המהנדסים המלכותיים], R.A.S.C. [חיל ההובלה], R.A.O.C. [חיל חימוש], R.A.M.C. [חיל רפואה], R.F.C. [חיל קשר], P.C. [חיל חפרים], R.A.F. [חיל אוויר], Buffs [חיל רגלים], ו־R.A. [חיל תותחנים]. כל היחידות הללו כוללות יהודים ממוצא ארצות אויב, ומאחר שכולם התקבלו לפי ההוראה שהיתה תקפה באותו זמן, אין כל מקום לגירושם.

כך אפוא נמצא, שההוראה שנמסרה לך במכתב המיפקדה הראשית של המזרח התיכון מ־25 באוקטובר, 1941, יוצרת מצב חדש בהחילה לגבי יחידות מסויימות, מחדש, הגבלה שבשעתה בוטלה. לאור העובדה שאתה סבור כי וויידנפלד כשיר לשרת רק בחיל החפרים, אני מקיש שהאיסור חל לא רק על חיל המהנדסים, אלא גם על חיל ההובלה, ואולי גם על ה"באפס" (אף שבמקרה זה אפשר שגילו של וויידנפלד הוא שהיה סיבת אי־כשירותו) ואולי גם על יחידות אחרות. אם אפליה זו כלפי יהודים ממוצא ארצות אויב תקויים להבא, היא תהווה בעייה חמורה מאוד לגבי עתיד הגיוס, שהרי מספר היהודים בארץ־ישראל, שהם ממוצא ארצות אויב, גדול מאוד, והם שלובים לגמרי באוכלוסיית הארץ בכללותה.

הבעיה מחייבת הצגה רישמית מיידית של עמדתנו, אך בטרם תנוסח, אכיר לך תודה אם תואיל ליידע אותי בהיקף המדויק של ההגבלות לגבי ארצות מוצא וענפי השירות².

בכנות,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

הברק מייד פרטים מלאים אסון סטרומה נסיבות ניצולים אם יש. שרתוק¹

מ. שרתוק: סוכנות וישי מסרה היום, כי האונייה “סטרומה” עלתה על מוקש בבוספור וטבעה על כל אנשיה. ידיעה מלונדון אומרת, כי משערים שלא ניצל איש. הממשלה טילגרפה לקושטא לשאול על המצב. גם אנו טילגרפנו לבא־כוחנו בקושטא.

נכונות הידיעה תלויה במקור – סוכנות וישי. לפני ימים אחדים היתה שמועה כאילו האונייה הפליגה. ביקשנו את הממשלה לשאול אם אומנם הפליגה, והיא קיבלה תשובה שלא כן הדבר. על כן, לאחר שפעם אחת היתה שמועה שלא התאמתה, וישנה שמועה גם פעם שנייה – יש מקום לספק. דעתי היא שכרגע אין שאלה של תגובה מיידית, אלא יש שאלה של הכנת תגובה במקרה שהידיעה תתאשר.

אני רוצה להוסיף, כי רוקח² דיבר איתי טלפונית ואמר, שדורשים מהעירייה להכריז על סגירת בתי השעשועים כבר הערב. הוא שאל אם צריך לעשות זאת הערב. אני אומר: כל זמן שלא ידוע שאיש מת, אף על פי שיש ודאות של תשעים וחמישה אחוז – אין מספידים. זה מצב מתיחות שיכול להימשך זמן ידוע. רוקח דאג בוודאי לכך, שתל־אביב לא תהיה רבולוציונית מדי. ברור שהערב לא תהיה שום פעולה ארצית, ודעתנו היא שאפשר יהיה לעשות משהו רק מחר, אם יתקבל אישור לידיעה.

כמה מחברי הוה"פ, שהתבטאו בעקבות דברי מ"ש, הציעו להכריז על שביתה כללית, עוצר כללי ביישוב, סגירת בתי השעשועים וקיום עצרות והפגנות מחאה.

מ. שרתוק:

א) החברים בוודאי לא יחשדו בי, שאני בעד דרך של הפגנות ציבוריות – אני בעד דרך של משא־ומתן ושיחות וכתיבת מכתבים. אבל אלה הכותבים מכתבים ומנהלים שיחות צריכים לדאוג לשני דברים: קודם כל, להשיג דבר־מה, ושנית, לא להתבדות גם במקרה שאין משיגים. כשהייתי בלונדון אחרי הוויכוח על חוק הקרקע³ והגיעו ידיעות, אומנם צנומות ומקוטעות, על דבר הפגנות בארץ־ישראל, היה לי סיפוק אישי שלא התבדיתי. כי לולא היו אז הפגנות היה יוצא, שאני התבדיתי לאחר שטענתי, שחוק זה יסעיר את נפש היישוב. לכן ברור לי, שמוכרחה להיות תגובה ציבורית.

ב) לא נכון, שהממשלה אינה יודעת כי ישנה התרגשות רבה בציבור. כן לא נכון, שאם תגובת הציבור תשתתק עד שהידיעה על האסון תתאמת ותפרוץ אחר־כך – תחשוב הממשלה, שאקט פוליטי זה של הודעת וישי יעבור ללא תוצאות. לאחר שנודע לי על ההפגנה של ועידת הפועלות ⁴ התקשרתי טלפונית עם הממשלה והודעתי, שכפי שאני שומע שוררת בתל אביב התרגשות רבה. ענו לי: כן, אנחנו יודעים את הדבר הזה, והוסיפו שמזכירו של ה' רמז כבר התקשר איתם בטלפון והם ביקשו ממנו למסור לה' רמז, שהממשלה אינה סומכת על הידיעה, שהיא אחזה באמצעים לברר את אמיתותה ומבקשת אותו להרגיע את הרוחות עד שהדבר יתברר. כך שאין להניח שבממשלה חושבים שאנחנו אדישים. לא כזה הוא המצב.

ג) עניין הפסקת השעשועים. זו כבר עובדה והיא ביטוי לחרדה שישנה בציבור. יחד עם זה, כיוון שאין ספק שהתשובה תגיע אלינו – אם לא הערב אז במשך הלילה או מחר בבוקר – צריך גם לדאוג שלא יתקבל רושם הפוך, כאילו מנצלים אסון כזה לשם תגובה, אשר בלעדיו לא היתה. דברי טבנקין⁵ נכונים מאוד⁶. על כל הפרשה הזאת צריכה היתה להיות תגובה עוד מקודם. אני כתבתי לפני ימים אחדים את המכתב השלישי [למזכיר הראשי] בעניין זה וחששתי שמא אני מגזים כאשר אמרתי: לא להכניס את האנשים האלה לארץ־ישראל פירוש הדבר לדון אותם למוות בטוח – אם על־ידי טביעה, אם על־ידי מחלות ואם על־ידי הסגרה לידי האויב. אם כן, אפשר היה כבר אז לעשות את הפעולה – ובכל זאת התאפקנו. אני חושב, שההתאפקות צריכה להיות עד אשר נדע דבר ברור מה קרה, ולא נעשה רושם כאילו אנחנו מנצלים שמועה רעה לשם אינו הפגנה. במערכה זו על עלייה, שאנחנו מנהלים עם הממשלה, חוששני שזה עלול להחליש את עמדתנו.

ד) בנוגע להיקף התגובה – אינני יודע מה תעשה ההסתדרות, אם אי־אפשר יהיה לעשות פעולה כללית. אבל למפרע לקפח אפשרות של פעולה כללית על־ידי זה שההסתדרות תחליט על פעולה נפרדת – דבר שהוא ממילא מקומם חוגים אחרים מלהצטרף ויכול לקומם אותם באופן מאורגן מלהצטרף – נדמה לי, שתהיה זו שגיאה. הייתי מציע פעולה בוועד הלאומי לשם החלטה על שביתה ברגע שהידיעה תתאשר.

החלטות:

כהבעת אבל וכמחאה על סירובה של הממשלה להרשות את עלייתם של מעפילי “סטרומה” על־ידי מתן סרטיפיקטים ממכסת העלייה האחרונה, שהיתה דרך יחידה להצלתם, מחליט הוועד הפועל של ההסתדרות:

1. לקיים ב־26 לפברואר, משעה 11 לפני הצהריים עד 12 בלילה, בכל הארץ, שביתה כללית מלאה מעבודה ומלאכה מחוץ לעבודה במחנות הצבא, שירותי הבריאות, המאור, הרכבת והמים.

2. להציע להנהלת הוועד הלאומי להכריז על עוצר פנימי בכל היישוב לאותו יום.

3. אם המוסדות הלאומיים לא יקבלו את ההצעה, יגשימו הפועלים את השביתה והעוצר ויימנעו מהפגנות רחוב.

משה שרתוק: אתמול בבוקר נקלטה ידיעה מהרדיו הבריטי, שהאונייה “סטרומה” עלתה על מוקש וכל נוסעיה ניספו. הרדיו הבריטי וגם “רויטר” מסרו ידיעה זו בשם הסוכנות הטלגרפית של וישי.

ביקשנו מהממשלה להתקשר עם קושטא ולברר את העובדות. הבטיחו לנו לעשות זאת (גם אני טילגרפתי לקושטא). המזכיר הראשי מסר לי כי טילגרף לצירות הבריטית באנקרה והוא מחכה לידיעות. הוא הביע את ספקותיו על אמיתות הידיעה, הואיל ומקורה וישי. היום נשמעה ידיעה ממקור גרמני על הצלת 60 איש מנוסעי האונייה. רדיו קהיר מסר כי סירת הפיילוט, שגררה את האונייה, התפוצצה אף היא. מלונדון מודיעים כי משרדנו שם פירסם הודעה על אסון “סטרומה”. עד עתה טרם קיבלנו ידיעה מקושטא, וגם הממשלה עוד לא קיבלה כל תשובה. אין ספק שאי־קבלת התשובה אומרת הרבה בעניין זה – פירושה שהאונייה אינה בקושטא. הצנזורה סירבה לכתחילה לפרסם את הידיעות שנתקבלו בנימוק שהממשלה מבררת את הפרטים. השתדלנו לשכנע את הצנזורה שאפשר לפרסם את הידיעה מתוך הסתייגות, אולם לאחר שיקול דעת הודיעו לנו שאין הם יכולים להרשות לפי שעה את הפרסום. העיתונות הופיעה איפוא היום עם מסגרת שחורה, והידיעה התפשטה מהר בכל היישוב.

לרבים מתושבי הארץ היו קרובים באונייה. בתל אביב היתה התרגשות איומה. הידיעה הגיעה לוועידת הפועלות, אשר הפסיקה מייד את ישיבתה והלכה בהפגנה למושל המחוז. קיבלן סגן נציב המחוז מר סקריבנר. אחרי הצהריים נתקיימה בתל אביב הפגנת נוער. ההפגנה היתה רועשת, אולם מצד המשטרה לא היו כל הפרעות.

לאחר בירור הוחלט שאין כל אפשרות לחכות לידיעות נוספות, והוועד הלאומי התכנס לישיבה דחופה אתמול בהשתתפות דר' ג’וזף. בישיבה זו הוחלט על שביתה כללית היום משעה 12.00 עם עוצר פנימי מהצהריים עד שעה 7.00 בערב. בחוגים שונים גם נשמעה דרישה להפגנות, אולם התנגדו לכך, והעוצר הפנימי בא למנוע הפגנות. העוצר הפנימי אף ייתן ביטוי לאבל שהיישוב שרוי בו יותר מאשר הפגנות רועשות. בממשלה ידעו היטב על ההתרגשות ביישוב, אבל התנחמו בכך שהידיעות טרם ברורות. לשכת ההסברה שלנו שלחה דין־וחשבון על מעפילי “סטרומה”. דין־וחשבון שני ייערך על־ידִי במשך היום ויימסר לפרסום בעיתונות.¹ עוד נצטרך לדון על פעולתו כלפי הממשלה, אבל אין לעשות זאת עתה.

כדי למנוע כל אי־הבנה ושמועות שווא בדבר המשא־ומתן שקדם לאסון “סטרומה”, מפרסמת לשכת ההסברה של הסוכנות היהודית את התמצית הבאה של הפעולות שנעשו להצלת הפליטים:

הידיעות הראשונות

על בוא אוניית הפליטים “סטרומה” מרומניה לקושטא נתקבלו אצל הסוכנות היהודית בירושלים בסוף דצמבר, אולם רק באמצע ינואר, בהגיע לארץ הפליט הראשון שהצליח לרדת מהאונייה, נודעו דברים ברורים על מצבה והרכב נוסעיה ונתגלה מחזה־אימים, שמעטים כמוהו בתולדות מנוסת היהודים מארצות הדמים. ידיעות על “סטרומה” נשלחו מקושטא גם לאנגליה ולאמריקה וכמעט בבת אחת התחילה בשלושת המרכזים – ירושלים, לונדון וושינגטון – פעולה להצלת הפליטים על־ידי העלאתם לארץ.

יש להעיר כי במשך כל תקופת המלחמה לא פסקו מאמצים להעלאת יהודים לארץ מארצות הגיהנום הנאצי. מאמצים אלה הצליחו רק לגבי אותם העולים שקיבלו את רשיונותיהם לפני היות ארצותיהם לארץ־אויב, לפליטים יהודים אחרים סירבה ממשלת ארץ־ישראל לתת רשות כניסה, בהישענה על החלטת הממשלה הבריטית מתחילת המלחמה נגד כניסת יוצאי ארצות אויב לארץ. אולם מתוך המשא־ומתן שהתנהל בלונדון בשאלת העלייה מרומניה, נתברר, כי איסור הכניסה ליוצאי ארצות אויב אינו גזרה מוחלטת, אלא הרשות ניתנה לשלטון המקומי לנהוג בזה לפנים משורת הדין במקרים שהנסיבות מצדיקות זאת.

הצעות הסוכנות

לפי זה דרשה הסוכנות היהודית בשיחה עם המזכיר הראשי ב־19 בינואר, שעל־פי המלצותיה יותר לנוסעי “סטרומה”, וכן לפליטים יהודים אחרים מרומניה שנמלטו לטורקיה, לעלות לארץ. הסוכנות הדגישה, כי לא יעלה על הדעת לשלול מפליטי טבח אלה את האפשרות היחידה של הצלה. היא הודיעה כי ניסיון רב וחקירות מדוקדקות הוכיחו לה את אפסות החשש כי פליטי חרב הנאצים בבואם לארץ עלולים לשמש כאן סוכנים לאויב.

לאחר שעברו כמה ימים ללא תשובה, פנתה הסוכנות היהודית שוב לממשלת ארץ־ישראל במכתב מ־30 בינואר. בין השאר הסתמכה הסוכנות על העובדה שאחד מפליטי “סטרומה”, אף־על־פי שלא היה בעל רשיון עלייה מקודם, קיבל רשות כניסה לארץ־ישראל על־פי המלצה מיוחדת ואף הגיע לארץ – ראייה נוספת לכך שאיסור הכניסה לגבי יוצאי ארצות אויב אינו קבוע במסמרות.

שאלת הילדים

שוב עברו כמה ימים ללא תשובה. בינתיים נתקבלה הודעת הממשלה על הרשות הניתנה לעליית ילדים יהודים מרומניה ומהונגריה. לנוכח ההחלטה הזאת ובהנחה כי היא חלה גם על ידי “סטרומה”, שהרי כולם באו מרומניה, נתנה הסוכנות היהודית מייד הוראה טלגרפית לנציגה בקושטא לעשות את כל ההכנות להעברת ילדי “סטרומה” לארץ.

ב־10 בפברואר עוררה הסוכנות שוב את עניין פליטי “סטרומה” בשיחה עם המזכיר הראשי. נתברר כי הממשלה עומדת להחליט בימים הקרובים. הסוכנות היתה סבורה, כי עד להחלטה על השיירה כולה אפשר לגשת בלי דיחוי להורדת הילדים והבאתם לארץ־ישראל, אך מהשיחה התברר כי גם הנחה זו מוטלת בספק, וכי עניין הכנסת ילדי “סטרומה” לארץ מחייב עיון נוסף.

באותו היום קיבלה הסוכנות הודעה על מיכסת העלייה החדשה, שנקבעה במספר 3,000 רשיונות. עוד לפני התפרסם המיכסה, בראיון מ־19 בינואר ובמכתב מ־30 בינואר, ביקשה הסוכנות מהממשלה רשות להציע בין המועמדים לרשיונות אלה את פליטי “סטרומה”. הסוכנות היתה מוכנה להקצות מהמיכסה הזאת את כל הרשיונות הדרושים להעלאתם.

באותם הימים הגיעו לארץ עוד ארבעה מפליטי “סטרומה”, שהיו בידיהם רשיונות עלייה מלפני היות רומניה לארץ אויב. סיפוריהם על מצב התזונה והבריאות באונייה עוררו חרדה רבה. נוסף לכל נתברר, כי בכל יום צפויה הסכנה שהשלטונות הטורקים יכריחו את האונייה לצאת לדרך למרות כל אי־הכשרתה למסע ים ארוך.

מכתב הסוכנות אל הממשלה

לקראת ההחלטה שעמדה להתקבל אצל הממשלה, פנתה אליה הסוכנות במכתב מפורט מ – 13 בפברואר, בו סיכמנו את הידיעות שנמסרו על־ידי הפליטים שהגיעו לארץ. במכתב זה נאמר בין השאר:

1. ידועות הנסיבות שהמריצו את האנשים האלה לבקש מפלט ולצאת לדרך הרת סכנות באוניה “סטרומה”. אלו היו שחיטות המוניות, העמסת בני־אדם כצאן וכבקר על קרונות משא והסעתם למקום בלתי נודע, מאסרים לאין ספור במחנות ריכוז ועבודה, וגירושים בהמון. בעיר יאסי – כך מוסרות הידיעות – קובצו 8,000 גברים יהודים בכיכר השוק והוכרעו לטבח במכונות ירייה. רבבות גברים ונשים מבוקובינה ומצפון מולדוויה הוגלו לאזורי “האדמה החרוכה” באוקראינה. בכל רחבי רומניה נשללו מהיהודים כל זכיותיהם והוחרמה מרבית רכושם. יאוש גמור השתלט בקרב יהודי רומניה, והם אוחזים כטובע בקש בכל אפשרות של יציאה מגיהינום זה לתוך העולם החיצון, תהינה הסכנות אשר תהיינה.

2. הפלגת ה"סטרומה" אינו ניסיון ראשה מסוג זה. היו כמה מקרים שקבוצות יהודים נמלטו מרומניה בסירות דיג או סירות מוטור זעירות. על שתי סירות כאלו נתקבלו ידיעות ברורות. האחת, שנשאה כ־30 איש, נופצה אל סלעים סמוך לחופה הצפוני של אנטוליה ונוסעיה ניצלו כולם. האחרת הצליחה להגיע לחוף בשלום. הנוסעים שלא היו בידיהם ויזות כניסה לארץ אחרת, עצורים כעת בטורקיה. מודיעים כי כ־200 צעירים יהודים עזבו את ערי מגוריהם ויצאו לנדוד ברגל לעבר הגבול הבולגרי.

3. האונייה “סטרומה” הפליגה מרומניה בסוף חודש דצמבר 1941, ובה 769 פליטים. זוהי אסדת בקר רעועה, שנבנתה מלכתחילה לשם שיט בדנובה. לפני המלחמה היתה אונייה זו יוצאת מן הנהר אל הים אך לעיתים רחוקות ומתנהלת לאורך החופים. לאחר זמן שימשה כספינת משיכה, ורק לצורכי המסע האחרון הותקן בה מנוע. האונייה היא בת 180 טון ומידותיה 16X6 מטרים.

4. “סטרומה” יצאה לדרך ללא כל מלאי של מזון ומים. יש בה רק בית־כיסא אחד ומטבח קטן אחד. אין מקומות מיוחדים לחולים, אין אפשרויות רחצה, אף לא לתינוקות. בתחתית האונייה שוררת צחנה, אך ניתן לנוסעים לשאוף אוויר צח רק על־פי תור, כי אין מקום לכולם על הסיפון גם אם יעמדו צפופים. רבים חלו בדיזנטריה ויש מקרים אחדים של טירוף דעת. תבשיל חם ניתן לפי התור, אחת לשבוע. ניכרת אפיסת כוחות כללית המתבטאת במקרי התעלפות תדירים אצל החלשים ביותר.

5. הנסיעה מנמל ההפלגה ברומניה לקושטא היתה צריכה להימשך 14 שעות. למעשה נמשכה 4 ימים. עוד בטרם הגיעה האונייה לקושטא נתקלקל המנוע ועל־ידי כך נמנעה האפשרות להמשיך בנסיעה גם אם היתה כוונה כזאת. בפקודות השלטונות הטורקים הוחל בתיקונים באונייה, אך לא ברור לאיזה שלב הגיעו. האונייה אינה באה בחשבון כלל לנסיעה ממושכת בים. אם השלטונות הטורקים יכריחוה לצאת ללב ים, הרי הקברניט הבולגרי חשוד על כוונה להוליך אותה – מייד אחרי עזבה את מצר הדרדנלים – לאחד האיים הקרובים שבידי הגרמנים או האיטלקים. אולם ספק בידו, כפי שמוסרים, אם תצליח הספינה להגיע גם למחוז חפצה. אין צורך לומר, שהאונייה אינה מצויידת בחגורות שחייה או באמצעי הצלה אחרים.

6. השלטונות הטורקים אסרו כל מגע ומשא עם אנשי האונייה. אך בקושי רב עלה בידי כמה מעסקני הקהילה היהודית בקושטא לשלוח מעט צידה לנוסעים. יש לזכור, כי באונייה נמצאים ילדים רבים ונשים מיניקות והרות.

7. נודעו פרטים בנוגע לגילם של 523 מקרב 769 הנוסעים. הפרטים הם: עד גיל 15 – 57 איש; בגיל 16–17 – 12; בגיל 18–45 – 394; בגיל למעלה מ־45 – 60; מסתבר כי הרכב גילים זה טיפוסי גם לגבי השאר. רבים מבין הנוסעים הם אנשי עבודה, בכללם פועלים מקצועים. ישנו גם מספר בעלי מקצועות חופשיים, בהם יותר מ־20 רופאים. לרבים מן הפליטים בני משפחה קרובים בארץ־ישראל. לרבים נכסים או הון בארץ, מהם כאלה שאושרו או נשלחו להם רשיונות עלייה בטרם הוכרזה רומניה כמדינת אויב. רוב הפליטים מוצאם מבוקבינה ובסרביה, המחוזות בהם נרדפים היהודים באכזריות יתרה.

8. אין כל ספק שפליטים אלה עזבו את רומניה בתקווה להגיע לבסוף לארץ־ישראל, אבל לא היה להם כל ביטחון כי תקוותם תתגשם, ובוודאי שלא יכלו לצפות כי יעלה בידם לעשות את כל דרכם באותה אונייה. מחוז חפצם הראשון היה טורקיה לאחר הימים שעברו עליהם ברומניה, כל נמל שאינו בידי ה"ציר" נראה להם כחוף מבטחים. תוחלתם היתה, שאחרי הגיעם לקושטא יעורר גורלם המר את תשומת לבו של העולם הדמוקרטי ואז תעמוד להם איזו הצלה שהיא. בנסיבות אלו, ההנחה כי הנאצים השתמשו באונייה זו על מנת להבריח סוכנים לאחר המדינות שתחת שלטון בריטניה או בנות־בריתה נראית בהחלט כקלוטה מהדמיון. מאז פרוץ המלחמה נכנסו לארץ־ישראל אנשים מארצות האויב, ואף־על־פי־כן לא נתגלה אף פליט יהודי אחד שפעל כסוכן נאצי. יש להוסיף, כי מאחר שהפליטים באו מאזורים מסוימים, הרי רובם מכירים זה את זה ואין כמעט אדם על “סטרומה” שלא יהיה ידוע לכמה אחרים.

9. על יסוד כל האמור לעיל, ועל יסוד הנימוקים שצוינו קודם, הנני מתכבד לחזור על הבקשה להרשות לנוסעי “סטרומה” להיכנס לארץ־ישראל אם לפי סוגי העלייה השונים או כפליטי מלחמה – כמובן, לאחר בדיקה אישית מעולה של כל אחד ואחד מהם. כבר הודעתיך, כי ה"ג’וינט" באמריקה נכון לסייע לנו במימון קליטתם של פליטים אלה בארץ. המברקים שהגיעונו מאמריקה ומאפריקה הדרומית בנוגע לנוסעי “סטרומה” מביעים חרדה רבה לגורלם, וכל התקוות תלויות עתה בהחלטת הממשלה בעניין.

משלחת הרבנים

באותו יום, 13 בפברואר, התייצבה לפני הנציב העליון משלחת של הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, אשר פרשה לפניו את כל פרשת פליטי “סטרומה” ותמכה בכל תוקף בדרישת הנהלת הסוכנות להעלותם.

החלטת הממשלה

ב־15 בפברואר הודיעה הממשלה לסוכנות את החלטתה: רק ילדים (מבני 11 עד בני 16) יורשו לבוא. אשר לשיירה כולה, הרי מחוץ לשאלת המדיניות הכללית אין הממשלה יכולה להסכים לכניסת כל הפליטים מתוך כמה טעמי לוואי, בכללם קשיי האספקה בארץ בזמן הנוכחי בעוד שבחירת חלק מהם לעליה הוא תפקיד כה קשה וכאוב עד שאין הממשלה סבורה כי הדבר ניתן להיעשות.

תשובה זו נמסרה מייד טלגרפית ללונדון ולאמריקה ומשני המקומות נודע כי נעשית שם פעולה להציל את השיירה.

סידורים לקראת הבאת הילדים

בינתיים הוחל מייד בסידורים לקראת הבאת הילדים. ניתנו הוראות טלגרפיות לנציג הסוכנות בקושטא. הממשלה נתבקשה להבטיח את עזרת הנציגות הבריטית בטורקיה כדי להשיג מהשלטונות הטורקים את האפשרות בשביל נציג הסוכנות לבוא במגע עם האונייה, מה שהיה עד אז מן הנמנע.

ב־18 בפברואר, לאחר משא־ומתן עם מחלקת העלייה הממשלתית, הושגה הסכמתה להרשות את הכניסה לארץ גם לילדים קטנים מבני י"א, אם רק ייעשו למענם הסידורים המתאימים.

הידיעות שהגיעו אחר־כך

בו ביום הגיעו לסוכנות ידיעות סתומות מקושטא, שמהן אפשר היה להסיק כי “סטרומה” הפליגה כבר לים השיש. מייד פנתה הסוכנות לממשלה בטלפון ובכתב בבקשה דחופה להתקשר מייד טלגרפית עם הנציגות הבריטית בקושטא לבירור המצב; במקרה שהאונייה לא הפליגה – לבקש את השלטונות הטורקים לעכב את ההפלגה לפחות עד שיורדו הילדים; במקרה שהפליגה – לבקשם לעכבה באחד הנמלים הקרובים לאותה מטרה. לבסוף נאמר במכתב:

אפילו אם יעלה הדבר להציל באופן כזה את הילדים, גורל השיירה כולה יוסיף לעורר דאגה חמורה. שתי סכנות נשקפות לה: אסון־ים או הסגרה לידי האויב.

כדי למנוע כל אחת משתי שואות אלו, ביקשה הסוכנות, ולו גם מתוך טעמים אנושיים בלבד, לדאוג שיפגשו את האונייה באמצע הדרך. כעבור יומיים הודיעה הממשלה כי לפי ידיעות שקיבלה בתשובה לשאלתה הטלגרפית, לא היו הידיעות שהגיעו לסוכנות נכונות והאונייה “סטרומה” עודנה עוגנת במימי קושטא. אין לסוכנות ידיעות אם נעשתה הפעולה כלפי השלטונות הטורקים לעכב את הפלגת האונייה עד להורדת הילדים.

מכתב נוסף של הסוכנות

ב־20 בפברואר פנתה הסוכנות היהודית מחדש לממשלת ארץ־ישראל במכתב דחוף, בו חזרה לשאלת גורלה של “סטרומה”. הסוכנות הודיעה, כי עם כל הערכתה את דבר הצלת הילדים, אין היא יכולה בשום פנים להשלים עם הפקרת המבוגרים. הסוכנות סתרה את הטענה, כי הוספת 750 פליטים לאוכלוסיית הארץ יש בה כדי להחמיר את מצב האספקה. רובם של אלה, צויין במכתב, יבואו לארץ לא כצרכנים אלא גם כיצרנים בחקלאות ובתעשייה. אשר לאותם המאתיים שאולי יהיו צרכנים בלבד, הרי היישוב העברי כולו, וכל עיר וכפר בתוכו, יהיו מוכנים לצמצם את מנת מזונותיהם כדי לכלכל את הניצולים האלה.

המכתב מסיים:

לבסוף איננו יכולים להעלות על הדעת כי יהודים שנמלטו על נפשם מהזוועה שהינה מנת חלקה של יהדות רומניה יופקרו להשמדה וימצאו את הדרך היחידה להצלה חסומה בפניהם. כל שכן, מאחר ששערי הארץ הזאת נפתחו בצדק כדי לתת מחסה למספר רב של פליטים לא־יהודים מארצות אויב.

הסוכנות דרשה עיון מחדש בכל השאלה.

בטרם נתקבלה תשובה על המכתב הזה הגיעו ב־23 בפברואר הידיעות הראשונות על טביעתה של “סטרומה”.

שבע רצון מאוד מגילוי הדעת המכובד החריף סטרומה¹ גם ממאמרך המצוין ב"פורין אפירס"². שרתוק

איסטנבול מדווחת סטרומה התפוצצה טבעה 24.2 בוקר ארבע מילין מכף יוּן. לא ברור אם טורפדה או מוקשה. כמה סירות הצלה מיהרו למקום האסון משערים 759 קורבנות ארבעה ניצולים מהם שלושה מתו. שרתוק.

שאלות מדיניות: גילוי דעת מדיני

משה שרתוק: (קורא הצעת גילוי הדעת)².

בדיון שהתנהל בעקבות הצעת גילוי הדעת, עמדו כמה מן הדוברים על ההבדל שבין פרסום כרוז לעם ישראל ולאומות העולם ובין גילוי דעת מדיני מחייב. כמה מן הדוברים ובראשם י’גרינבוים טענו שיש להכריז בגילוי הדעת על דרישה להקמת מדינה בא"י כיעד התנועה הציונית. מ"ש השיב למתדיינים:

משה שרתוק: אני כופר בכל ההבחנה שנעשתה בין כרוז וגילוי דעת. השאלה היא מה אפשר להגיד היום במסמך המתפרסם בשם התנועה הציונית. מטרת מסמך כזה היא להביא לפני העולם את בעית היהודים ולא לתת לשָכְחָה, ולהדגיש בטענתנו כי פתרון שאלת היהודים היא ארץ־ישראל ליהודים. עוד לא הגיעה השעה לניסוח פרוגרמה מדינית, כי קודם לכל, בניסוח פרוגרמה עלינו לידי עמק השווה בינינו וגם לבוא בדברים עם חברינו באנגליה ובארצות הברית. אני, למשל, הייתי מבכר למחוק בכלל את המשפט על סמכות ממלכתית מאשר לכתוב כבר עתה “מדינה יהודית”. לדעתי, מחיקת המילה מהכרוז לא תגרע כלל מתוכן הכרוז.

אני מוכן להסכים להצעה שאין מקום בכרוז לפנייה לעם היהודי. איני מסכים לדברי מר שפירא³ על סגירת ארצות אחרות [להגירה יהודית]. כתבתי שיהיה מקום לחדירה, אבל לא להגירה רבתי והתיישבות רבתי. כן אין אני מקבל את הצעת דר' שמורק⁴ על ביקורת נגד אופן ההוצאה לפועל של “הצהרת בלפור”, כן איני מסכים להצעה המתנגדת להחליש את השבח לאנגליה בקשר עם הבית הלאומי. עלינו לזכור, שמה שעשינו בארץ זו, הרי זה נעשה כתוצאה מ"הצהרת בלפור", ומה שאנגליה עשתה לנו ב"הצהרת בלפור" לא עשה לנו כל עם אחר, ועל־ידי הדגשה זו אנו מוכיחים שאנו זוכרים את הטוב שעשו לנו. כמובן שאפשר להכניס משפט על יהדות אירופה – אבל ללא כל אשליה. ואשר לדברי דר' סנטור על השפעת רוסיה – אין איש מאיתנו יודע מה יהי גורל רוסיה הסובייטית לאחר המלחמה. ידוע כבר עתה ששוררת שם אנטישמיות הנבלמת על־ידי השלטונות.

אשלח את הנוסח שלי לחברי הוועדה שנבחרה על־ידי הוועד הפועל הציוני, ובוודאי עוד תיבחר ועדה מצומצמת לניסוח סופי, שיוגש לוועד הפועל הציוני לאישור.

היו"ר יצחק גרינבוים סיכם את הדיון:

א) חברי ההנהלה הרוצים בכך ימציאו את הערותיהם לכרוז למר שרתוק.

ב) במשך השבוע ייפגשו מר שרתוק ומר גרינבוים לניסוח משותף.

ג) במשך השבוע תתקיים ישיבת הוועדה שנבחרה ע"י הועד הפועל המצומצם ולאחר שנשמע את דעת חברי הוועדה נביא עוד הפעם את העניין להנהלה.

הסיכום נתקבל.

אסון “סטרומה”

משה שרתוק: לפי הידיעות שקיבלנו, טבעה האונייה “סטרומה” מפגיעת מוקש או מפגיעת טורפדו. האסון קרה צפונית לבוספורוס. לפי ידיעות מוקדמות ניצלו רק ארבעה נוסעים, אבל שלושה מהם מתו. מסרתי את הידיעה לפרסום, אבל לפי שעה עיכבה הצנזורה את פרסומה⁵. קיבלתי ידיעה שדר' וייצמן נפגש עם הלורד קרנבורן⁶.

אני מצטרף לדעתו של גרינבוים, כי עלינו לעשות צעד נגד הממשלה הטורקית. אחריות גדולה מוטלת על הממשלה הטורקית. היה זה מעשה ברברי מצדה נגד הפליטים היהודים מחוסרי המגן, ששלחה אותם באונייה ביודעה שיש בה משום סכנת נפשות. אני מתכונן לבקר את הקונסול הטורקי ולמסור לו תזכיר, כדי להעבירו לממשלתו.⁷ אני מבין שהיתה פעולה של הבריטים בעניין הורדת הילדים, אבל היא נתקלה בקיר אטום מצד הטורקים. הם ידעו על אפשרות הצלת הילדים, אבל שלחו אותם למוות בטוח. אני משער שגם באמריקה היתה פעילות מחאה נגד טורקיה.

כמובן, שיחד עם זה אסור לנו לשכוח שהאחראית העיקרית היא הממשלה. אני מתכונן לכתוב מכתב לממשלה, וכן לדרוש מחברינו [בלונדון] לדאוג לכך שבפרלמנט תוצג דרישה לחקירה על מידת האחריות של הנציגים הבריטיים לאסון “סטרומה”⁸.

בחוגים ידועים התחילו גם לדבר על חקירה בינלאומית, אבל מוסד כזה הרי אינו קיים, ולמי תופנה הדרישה: לאנגליה ולארצות־הברית?

טילגרפתי ללונדון ולאמריקה ודרשתי [מחברינו] פעולה נמרצת לשחרור אנשי “דריין” ומאוריציוס, כפיצוי וגם למניעת אסון חדש. כן מסרתי לשיקול דעתם את השאלה אם לעורר את שאלת “דריין” ומאוריציוס בפרלמנט.

במברקים שלי ללונדון ולאמריקה הצעתי פעולה בשני כיוונים: א) מעפילי “דריין” ומאוריציוס. ב) פעולה נגד הנציב העליון⁹.

בתום הדיון בפרשת “סטרומה” הוסיף מ"ש:

משה שרתוק: בראשית המלחמה נאמר לנו על־ידי הממשלה, כי יש החלטה הקבועה במסמרות, כי לא יתנו לעולים מארצות האויב להיכנס לארץ¹⁰. אחר־כך ראינו פליטים נוצרים מארצות האויב, שניתנה להם רשות כניסה לארץ. התחלנו לנהל משא־ומתן עם הממשלה, וכתוצאה מזה הודיע לנו משרד המושבות, שההחלטה תלויה באחריות השלטון במקום, ובשיחתי עם מר מקפרסון הסתמכתי על הודעה זו של משרד המושבות. ברור, שלונדון מסרה את ההחלטה לירושלים, ואחרי זה הודיע לי המזכיר הראשי כי הממשלה עומדת לדון בשאלת עולי “סטרומה”, וביום א' הודיעו לי שההחלטה שלילית – מלבד הילדים עד גיל ידוע. פירוש הדבר, שאילו רצתה הממשלה כאן היתה יכולה לקבל עליה אחריות להעלאת האנשים ארצה.

מר גרינבוים (יו"ר): ההנהלה שמעה את הצעותיו של מר שרתוק ומסכימה שהמחלקה המדינית תפעל לפי הצעותיו וההערות שנשמעו בעת הדיון.

מזכיר ההסתדרות דוד רמז פתח בדיווח על החלטות הנהלת הוה"ל ליום השבעה לאסון “סטרומה”². בדיון שהתנהל בעקבות דבריו השמיעו כמה מחברי הוועד הפועל הצעות והשגות לגבי תגובות היישוב ביום השבעה לאסון “סטרומה”.

מ. שרתוק: אמסור לחברים בקצרה על פעולות הסוכנות היהודית – מה נעשה ומה אנחנו חושבים לעשות.

אני מצטרף בהחלט להערכתו של טבנקין ביחס לגילוי הדעת הלונדוני³ ורואה בו אקט מדיני חשוב מאוד.⁴ בלי ספק, וייצמן אחראי לו ורוחו בגילוי הדעת הזה. טלגרפנו לו הבעת קורת רוח עמוקה. אני מכיר בגילוי הדעת גם את עטו של ניימיר, אשר טיפל במשך כל הזמן בשאלת עליית יהודי רומניה עוד לפני “סטרומה”.

ל[אישור הצנזורה ל] פרסום גילוי הדעת בארץ יכולות להיות ארבע סיבות: א) כדי לתת מוצא לרגשות היהודים; ב) כדי להצטיין בפני הערבים; ג) היו לנו דין ודברים עם הממשלה בשאלת הצנזורה בכלל. טפחנו בפניה כמה וכמה עובדות והיא הודתה לגבי כמה וכמה עובדות, שהצדק היה אתנו ולא עם הצנזורה, וייתכן שזה השפיע במידה מה; ד) גילוי הדעת הזה יצא בלונדון ולא בירושלים. אני כמעט בטוח, שאילו היה יוצא מירושלים, לא היה רואה אור לא בארץ־ישראל ולא במקום אחר, כי הצנזורה חולשת גם על הטלגרף והיתה פוסלת אותו. אבל הוא התפרסם בלונדון, ששם תנאי הצנזורה אחרים לגמרי. הוא הלך לאמריקה. מלבד זאת העיתונים היו מגיעים במשך הזמן לארץ ולא היו אוסרים על כניסת גיליון “טיימס”.

הסוכנות מסרה לעיתונות סקירה על כל פרשת “סטרומה”, אולם סקירה זו לא ראתה אור [עקב הצנזורה]. יכול להיות שיש עליה דיון בממשלה, כי כלולות בה האשמות יותר מסויימות ומפורטות כלפי הממשלה בכל שלב ושלב, וייתכן שהיא עוד תתפרסם.⁵

אנחנו מניחים, שחברינו בלונדון ובאמריקה יֵדעו בעצמם להגיב, אבל בכל זאת שלחנו להם כיוונים לפעולה וציינו שלוש מטרות:

א) דרישת פיצוי, תיקון העוול במידה שזה אפשרי – שחרור אנשי “דריין”, החזרת מגורשי מאוריציוס, העלאת פליטים הנמצאים בטורקיה (ידוע על שתי סירות שהביאו עשרות יהודים לחוף טורקיה והם נכלאו). אם הממשלה תכניסם ארצה תהיה בזה הודיה, שלגבי “סטרומה” היא עיוותה את הדין, כי הם באותה הקטגוריה – פליטים מארץ האויב, אבל קרה להם מזל: סירתם נשברה בהגיעם לחוף טורקיה.

ב) קמפניה [מסע] נגד הנציב: לא דרישה רישמית להוריד את הנציב, כי דרישה כזו יכולה להביא גם תוצאות הפוכות, אבל פעולת הסברה בחוגים שונים והפעלת ידידים ואנשים, שמצפונם אינו שקט. הסברה שאיש זה מסמל משטר, אשר הכתים את שמה הטוב של האימפריה הבריטית – עניין “פטריה”, שילוח אנשי “אטלנטיק”, ענין “סטרומה”, ואם כי לא ברור, שבכל מקרה הוא היה הנבל הראשי של הדרמה – יש גם נבלים אחרים בצבא; אין ספק שלצבא היה מה להגיד לגבי הכנסת האנשים מבחינת ביטחון צבאי והאחריות הראשונה היא על הצבא – אבל הנציב אחראי באופן אישי להרבה דברים ועל כן הדרישה לסילוקו.

ג) חקירה: הצענו שתיעשה פעולה כדי שבפרלמנט תישמע הדרישה הזאת מפי צירי הפרלמנט, אין זה עומד בניגוד למה שהוחלט בוועד הלאומי, להסברת הדבר: ווג’ווּד⁶ עורר את השאלה באמרו ש"הדם הזה על ראשינו",⁷ אבל לא הביא אותו לידי מסקנה, והשאלה היא מה תהיה ההצעה להצבעה בפרלמנט. הצעתנו היא: “חקירה. כבודנו נכתם, יש האשמות נגדו – ובכן יתבררו הדברים ואם אנחנו אשמים – מיהו האדם האחראי, מי צריך לתת את הדין”.

אנחנו צריכים לכתוב מכתב רציני מאוד לממשלה ביחס לכל העניין. קודם כל, עלינו להציג בפני הממשלה שאלות אלו: האם נעשו כל הצעדים כדי להוריד את הילדים? הנעשו כל הצעדים כלפי ממשלת טורקיה כדי לעכב את האונייה? כי ידענו שהאונייה עלולה להפליג ודרשנו מהממשלה לעשות צעדים לעכבה, זה לגבי מה שהיה, אבל העיקר הוא – מהי המדיניות? המודה הממשלה, שיש הפליה בין הערבים ובין היהודים, ואם אינה מודה – במה מסבירה היא את העובדות? ואם מודה – במה יכולה היא להצדיק מדיניות כזו? ובקשר למה שנאמר כאן – אחרי “פטריה” ו"סלוודור" באה “סטרומה”. אחרי “סטרומה” תבואנה עוד אוניות, כי המצב קשה והאנשים נמצאים מעבר לייאוש ומוכנים לטביעה מתוך תקווה להינצל – האם המסקנה היא שהם צריכים לטבוע? שחרור אנשי “דריין” בתור אמצעי למנוע אסון חדש. היו אסונות – אסון “פטריה”, “סלוודור”, “סטרומה”. יש מטורפים בעתלית, היתה התנגשות דמים עם המשטרה⁸ ולא חשוב מי צודק. נניח, שהמשטרה צודקת – הצגנו דרישה של חקירה בעניין זה – הייתכנו דברים כאלה, התייתכן שפיכת דמים? והמתיחות עלולה לגבור – מה יהיה הלאה? אם כן – סידור העניין, כדי למנוע אסון.

אני מוכרח להגיד, כי עניין מאוריציוס הוא בקטגוריה אחרת. אי אפשר להציגו כמניעת אסון. גם מבחינה מעשית הוא בקטגוריה אחרת, כי אותה הסיבה המצילה עדיין את אנשי “דריין” [מפני גירוש למאוריציוס] היא המונעת את הבאת אנשי מאוריציוס – תנאי התחבורה באוקיינוס ההודי. מלונדון דרשו שיציגו את התביעה הזאת פה ונמצאה דרך להציגה, אבל אינני רואה קשר, המאפשר את הכנסתה לתוך המכתב הזה על העלאת הניצולים שישנם.

בנוגע להצעות שהושמעו כאן, אני רוצה לומר מלכתחילה, שאני נגד הפגנות⁹ ומשתי סיבות: כיום הממשלה הניתקפת ואנחנו המתקיפים. לא חשוב, אולי יש לה שיקולים, שטוב לה כלפי הערבים להיות נתקפת על־ידינו, כמו שטוב לה כלפינו להיות נתקפת על־ידי הערבים. אבל בכל זאת היא נתקפת ולא כל אדם מן הרחוב, אפילו לא כל אנגלי מן הרחוב, תופס את החשבון הפוליטי הזה: הוא רואה שהממשלה הנתקפת נתנה לפרסם את גילוי הדעת [בלונדון]. איננו צריכים לתת הזדמנות לממשלה לעבור להתקפה עלינו, ודבר זה עלול להיות. שנית, זו לא הפעם הראשונה – ובהיסטוריה זה אולי תמיד ככה – שבשטח מסויים אנחנו והאנגלים שני מחנות אויבים. אבל למרות הכל איננו מעוניינים בגלל שטחים אחרים, ובגלל מה שעלול להיות מחר ומחרתיים במזרח ובארץ, להפוך משני מחנות לוחמים בכוח לשני מחנות לוחמים בפועל. יש לנו עם הממשלה קשרים ועניינים חמורים מאוד לרגל האפשרויות והחששות שישנם.¹⁰ יש עניינים שהם בנפשנו. יכולנו לפעמים לפרוץ גדרים, אבל אז היתה לנו הצדקה אובייקטיבית. אולם חושבני, שאסור לנו להיות חייבים אף במשהו בהחרפת העניין. ברור, שכל התנהגותנו צריכה להביא לידי ביטוי רתיחה בלתי פוסקת בעניין זה, אבל לא רתיחה כזו, המשכיחה עלינו את עניין המלחמה. היה ביטוי נמרץ להרגשת הציבור במידה שהוא גוייס – בירושלים גוייס קצת פחות – וראו בזה התמצאות מצד היישוב לבור לו צורות כאלו של ביטויי התנגדות, שהן בהתאם למצב המלחמה ולא בניגוד לו. היישוב אינו שוכח, שישנה מלחמה בעולם, דבר המחזק את ביטויי הרגשתו של היישוב, באשר אלה הם ביטויי הרגשה של ציבור מבוגר, שאיננו מפסיד את צלילות דעתו. ואילו ביטויים המעידים כי היישוב שוכח את המלחמה, נותנים אפשרות לזלזל בו, להאשים את היישוב בשטחיות, קלות דעת, או ניצול העניין על־ידי זרמים פוליטיים לשם מטרות מסויימות.

לעומת זה, אינני חושב שכל אותן צורות האבל, המתנגשות עם פורים, מסבכות אותנו באיזה סיבוכים עם הרבנות. אני מבין, שאילו היה הוועד הלאומי מכריז על דגלים שחורים, היתה הרבנות יכולה לבוא בטענה, אבל אין מקום לטענה אם יהודים יענדו באותו יום סרטים שחורים, וזה יהיה בכל הארץ וישמש הפגנה גדולה מאוד. לדברים כאלה צריך לדאוג.

בנוגע לשאלה חשובה מאוד, שבייחוד התעכב עליה אליהו:¹¹ המשך העלייה והצלת היהודים. אל לנו לשכוח – שאם נשכח, נחטא לחובת הריאליזם שהיא חובה גדולה מאוד– שמלבד הנאצים המביאים את היהודים לידי מנוסה כזו, מלבדנו המעוניינים להצילם ומלבד האנגלים המפריעים להצילם, ישנו גורם ששמו טורקיה, וטורקיה של עכשיו אינה טורקיה של המאה ה־15, אשר קיבלה את פליטי ספרד. טורקיה של עכשיו מחזירה את הפליטים לזרועות האויב ובלי חגורות הצלה. התגובה הראשונה לגבי “סטרומה” היתה מצד ממשלת טורקיה, שלא נתנה להורידם. וטורקיה מתחילה מפי הבוספור, אין היא מתחילה בקושטא… יש פה אפוא דברים המחייבים שיקול רב. אין לי ספק לגבי הכיוון שבו צריכים להיות מאמצינו, אבל הם יכולים להיתקל במעצורים הרבה יותר קשים בטורקיה משחשבנו. את זה צריך לדעת.

אדוני,¹

הקדשנו מחשבה רבה לשאלת הקמתה של פלוגה יהודית חדשה לתפעול נמלים במקום היחידה המעולה אשר נפלה בשבי ביוון.

ברצוננו להציע, כי אחת מפלוגות החפרים היהודיות תועבר לחיל ההנדסה על מנת שתשתמש יסוד עיקרי לפלוגה החדשה המוצעת. מן הברורים שהיה ביכולתנו לעשות עלה בבירור, כי פלוגת חפרים מנוסה תבצע כראוי את מטלות העבודה בנמלים. יתר על כן, מאחר שבאחרונה חל גידול ניכר בגיוס יחידות חפרים מקרב האוכלוסויות המקומיות במזרח ובדרום־אפריקה לשם שירות במזרח התיכון, אנו מניחים כי יהיה אפשר לוותר על פלוגת חפרים יהודית אחת ככל שהיא תידרש לרמה גבוהה יותר של שירות.

מחוור לנו, כי אפילו תתקבל הצעתנו זו, עדיין יהיה מחסור בחיילים להשלמת המצבה הנדרשת, וכי יידרשו חיילים בעלי ניסיון מיוחד בסוורות. הסוכנות היהודית תעשה ככל יכולתה להשגתם.

אבקשך, כי כאשר תשקול את הצעתנו תביא בחשבון את הנסיבות הארץ־ישראליות הבאות:

1. ההיצע של עובדי נמל יהודים בארץ־ישראל היה מוגבל תמיד.

2. עקב הסיום המצער של המערכה ביוון, אבדו רבים מאוד ממיטב חיילינו מפעילי הנמלים מאז ועד תום המלחמה.

3. רוב עובדי הנמלים נשואים. הקיצבה המשפחתית הנוכחית, הבלתי־מספקת בעליל, יוצרת מחסום בלתי־עביר בפני גיוס גברים נשואים מתוך מיגזר העובדים, גיוסו של ראש משפחה מתוך מיגזר זה [9 מילים משובשות] על המשאבים שבידי היישוב היהודי.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

מיג’ור סטייפלס יקר,

למכתבך מ־27 בפברואר 1942¹.

ההודעה אשר לה התייחסת פורסמה כדי לאפשר לנו להיווכח האם נוכל להיענות לפניית הצי המלכותי אלינו לספק מספר גברים בעלי מקצוע כעובדים אזרחיים לעבודה במצרים נוכח הדחיפות היתרה הנובעת ממצב הספנות הנוכחי.²

אנו נשאלנו גם על־ידי האמריקנים האם נוכל לספק גברים בעלי מקצוע ועובדי משרד לצורכיהם־הם.

בוודאי ידוע לך, כי מספר בעלי מקצוע נשלחו באחרונה מארץ־ישראל לעבודה דחופה בעבדאן, בדרום פרס.

לאור כל זאת, ולאור הצרכים שיש לצבא הבריטי עצמו בעובדים אזרחיים, נמתחים משאבי כוח־האדם שלנו עד נקודת שבר.

בברכה,

מ. שרתוק

הברק תוצאות ראיון ב־24.2 גם של כל פעולה אחרת שננקטה לפני כן על־ידיכם ועל־ידי הג’וינט בענין “סטרומה”. שרתוק¹

אדוני,

ברצוני להסב את שימת לבך למכשלה חמורה בתחום הגיוס, הנובעת מן העובדה שרבים מאוד מבין הכשירים לשירות צבאי מועסקים כאזרחים על־ידי גופים צבאיים שונים.

עניין זה נדון בכמה שיחות בין החתום מטה ובריגדיר בדיגטון,¹ שבמהלכן התקבל רושם כי יינקטו צעדים מסויימים, אולם נראה לי שעלי להעלות נושא זה שוב ולבקש הכרעה ברורה.

אלפי גברים בריאים בגיל הגיוס, לרבות מי שנקראו על־ידי המוסדות הלאומיים היהודים להתגייס לצבא, כלומר גילאי 20 עד 30, מועסקים אם ישירות ואם באמצעות קבלנים במסגרת רשויות צבאיות. העובדה שגברים בגיל גיוס בדרך כלל, ומי שנקראו במפורש להתגייס בפרט, יכולים להשיג בנקל תעסוקה כאזרחים, תמיד הגבילה את מאמצי הסוכנות היהודית לקדם את ההתגייסות בקרב היהודים. מצב זה מתפרש על־ידי האנשים שבהם מדובר ישירות, ועל־ידי הציבור בכללותו, כמלמד על כך שלצבא עצמו אין עניין מיוחד בגיוס, או לפחות שתעסוקה בעבודות צבאיות נחשבת בעיניו כחשובה באותה מידה כשירות צבאי.

הסוכנות היהודית מציעה אפוא כי לצורך מבצע הגיוס יוצאו הוראות לכל הרשויות הצבאיות לפטר, ולא להעסיק בעתיד, גברים בגיל 20 עד 30 אשר לא יוכחו להוכיח שהם פטורים מהתנדבות עקב מצב משפחתי, מצב בריאות או נימוקים סבירים אחרים. אם יוסכם, כי תעודות שיונפקו מטעם הסוכנות היהודית ישמשו כהוכחה לפטור זה, ואם יהודים שאין ברשותם תעודות שכאלה ייחשבו כבלתי כשירים לתעסוקה בצבא כאזרחים, יהיה בכך כדי לפשט את ההליכים.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

טיעון כתב “טיימס” בירושלים כי הרשאת כניסה ל"סטרומה" [לא"י] תעורר חשדות ערביים מעולם לא הועלה בידי הממשלה.¹ סביר כי לחשדות אלה גם אין מקום שכן לפי ההודעה הרישמית שאך זה פורסמה 40,000 סרטיפיקטים עדיין זמינים אפילו לפי “הספר הלבן”. מציע מכתב ל"טיימס". הברק. שרתוק

אדוני,

אני מתכבד להידרש לשיחות ולמכתבים קודמים בעניין הפליטים היהודים מרומניה, שהפליגו בספינה “סטרומה” ובינתיים ניספו בים השחור.

2. את הרגשתה נוכח אסון זה ביטאה הנהלת הסוכנות בהצהרה שפורסמה בלונדון ביום חמישי, 26 בפברואר, והובאה גם בעיתונות המקומית [ב־27.2.1942].

3. נוכח האחריות המתמדת המוטלת עליה, אף בלי לרצות להידרש להאשמות נוספות, אין ההנהלה יכולה לראות פרק זה כסגור. בראש ובראשונה ניצבת השאלה האם היה האסון בר־מניעה, כולו או חלקו. אולם דבר חשוב אף יותר הוא האופי הטרגי של הדברים שנחשפו על־ידי האסון – מדובר במצב שאינו רק בלתי־נסבל מבחינתם של יהודים, אלא חייב, כך אנו משוכנעים, להסעיר את חוש האנושיות המקנן בלב כל אדם הגון. הדבר שקרה הוא, בקצרה, כלהלן: קבוצת יהודים מצליחה להימלט ממוות ומעינויים בידי התוקפים הנאציים; מדורדרים עד ליאוש הם יוצאים לדרך הרת סכנות מוות; במשך למעלה מחודשיים הם עוגנים בנמל ניטרלי ומבקשים רחמים והצלה; אבל בכל האמצעים העומדים לרשות העולם הדמוקרטי הלוחם בדיכוי הנאצי, לרבות לרשות ממשלת המנדט בארץ־ישראל, אין כדי להעניק להם מחסה ומקלט; כל דרכי ההצלה נחסמות בפניהם והם נשלחים בכפייה חזרה אל הגיהינום שממנו נחלצו; לבסוף – כדי להצילם כביכול מאותו קץ אימים – מעניק להם הגורל “מכת חסד” וכולם טובעים במצולות ים – גברים, נשים וטף. יהודים אינם מסוגלים כלל להעלות בדעתם, כי דבר מעין זה היה עלול לקרות אילו היו הנמלטים בני עם שיש לו ממשלה – ולו גם ממשלה גולה – שהיתה עומדת לימינם.

4. הסוכנות היהודית תכיר תודה, קודם כל, אם ידוּוח לה האומנם נקטו נציגי ממשלת הוד מלכותו בטורקיה בכל הצעדים כדי להבטיח כי הילדים, אשר אותם הוחלט להכניס לארץ־ישראל, יורדו מן הספינה לחוף בעוד מועד, והאם הוגשה לממשלת טורקיה פנייה לעיכוב שילוחה של הספינה עד להוצאת הילדים הללו משם, כפי שתבענו במכתבנו מ־18 בפברואר.

5. במכתבנו מ־20 בפברואר הסבנו את שימת הלב לעובדה, כי בניגוד למדיניות שננקטה לגבי פליטים יהודים משטחי אויב, הוכנסו לארץ־ישראל פליטים לא־יהודים רבים למדי מאותם שטחים. עובדה הוטעמה גם בהצהרה שפירסמה הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון. הנסיבות הטכניות המדוייקות, או המסגרת המשפטית, שמכוחן הורשו פליטים לא־יהודים אלה להיכנס, אינן ידועות לסוכנות היהודית, אך היו הנוהלים המשפטיים אשר היו, בעינה עומדת העובדה כי בעוד שלפליטים לא־יהודים פולנים, צ’כים, יוגוסלבים, יונים וכו', שנמלטו מארצות הכבושות בידי הנאצים, נתנה הממשלה מקלט בארץ־ישראל, מקיימת הממשלה איסור מוחלט כמעט, המבוטל רק במקרים ספורים ודודדים, על כניסת יהודים משטחי אויב. אפליה ממשית זו, אפילו אינה מכוונת, מעוררת זעם במיוחד, שכן יהודים נפגעים מן הדיכוי הנאצי לאין שיעור יותר מבני כל עם אחר, ומפני שאם יש עם הזכאי מוסרית יותר מכל זולתו לבקש מקלט בארץ־ישראל הרי זה היהודים.

6. הסוכנות היהודית תובעת אפוא כי מעתה ואלך תינקט מדיניות אנושית וליברלית לגבי פליטים יהודים. הצעדים המסויימים שאותם מבקשת הסוכנות היהודית בשלב הנוכחי הם:

א) הרשאה להקצות סרטיפיקטים לעלייה מתוך המיכסה הנוכחית לניצולי אסון “סטרומה”, ככל שהיו, וכן גם לפליטים מרומניה העצורים עכשיו בטורקיה, בכפוף לסלקציה.

ב) כניסה לארץ־ישראל של אותם יהודים רומניים שהוקצו להם רשיונות עלייה לפני שהוכרזה רומניה כשטח אויב, ואשר לגביהם כבר הוצאו הוראות טלגרפיות על־ידי מחלקת ההגירה הממשלתית בירושלים.

ג) כניסה לארץ־ישראל של יהודים מוכרים היטב מארצות אויב (ר' סעיף 3 במכתבי מ־14 במאי, 1940)¹ על יסוד רשימה שתוגש על־ידי הסוכנות היהודית ותאושר על־ידי הממשלה.

אשר לקבוצה השלישית, יש לציין כי כמה מבין מי שנקבעו לעלייה ב־1940 ניספו בינתיים במחנות ריכוז, וכי על השורדים מאיימת סכנת השמדה. בהקשר זה רואה הסוכנות היהודית הכרח להדגיש, כי אילו, כללית, היה ננקט בעבר יחס אוהד יותר לגבי כניסת פליטים יהודים, היה אפשר ככל הנראה – אפילו במסגרת תקנות העלייה הנוכחית – להציל אלפי יהודים שעתה נגזר גורלם למוות, ואשר היו יכולים להביא תועלת רבה לארץ־ישראל, לבית הלאומי היהודי ולמאמץ המלחמה של הקיסרות.

7. הסוכנות היהודית מבקשת מן הממשלה, במלוא הרצינות, לשקול באהדה את הבקשות הללו. היא מבקשת לפנות אליך, בנפרד, בשאלת שחרורם של הפליטים היהודים הנתונים עתה במעצר בריטי.

בנאמנות,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות

ח.נ

הגיעה לידי הודעה שהריצותם אל המחלקה המדינית ביום ו' 27 בפברואר וזה לשונה: “מבקשים להודיע שביקור הקצינים מסרפנד שצריך להיות מחר (יום השבת) לא יוכל להתקיים, החברים הודיעו שלא ייכנסו לחדר האוכל באם ביקור זה יהיה. לכן מבקשים לא לקיים את הביקור”.

המדובר בביקור 25 קצינים אנגלים ממחנה האימונים שהוכן על־ידי המחלקה המדינית, במקרה נדחה הטיול מסיבה אחרת, אך אילמלא כן הייתם גורמים לנו קושי ואי נעימות רבה.

אולם השאלה אינה רק של קושי ואי נעימות. יש כאן שאלה של רווח והפסד מבחינת עניינינו אנו. יש גם שאלה של הגינות התנהגותו. לא הקצינים האנגלים אלא אנו יזמנו את הטיול. לא הם אלא אנו מעוניינים שמפקדי החיילים היהודים יכירו את הרקע היסודי של מפעלנו בארץ. איזו טובה תוכל לצמוח לנו מביטולו של ביקור כזה, כל שכן מגרימת עלבון לאורחים מוזמנים על־ידינו?

אם בינתיים נפל בתוכנו דבר כה מחריד כאסון “סטרומה”, הרי זוהי הזדמנות לבטא את רגשותינו מתוך פגישה חדורה כבוד עצמי עם בני העם ששלטונו המיט עלינו את השואה הזאת. כל זעמנו על השלטון הבריטי ומדיניותו אינו צריך להביאנו לידי פגיעה באנגלי הפרט. אם קיבוץ עברי בארץ פותר ככה את שאלת פגישתו עם האנגלים בשעת משבר כזו, מה יעשו חבריו שבצבא? היברחו? הימרדו נגד מפקדיהם? היחרימו אותם? יש לזכור כי הביקור לא חל ביום השביתה היישובית, אף לא ביום השבעה.

לצערי הרב עלי להביע השתוממות על העמדה שנקטתם ולהודיעכם כי הנני חולק עליה בתכלית.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

העתק: ח' יוסף ברץ [ראש הוועד למען החייל] בוועד הפועל של הסתדרות

א.נ,

קיבלתי את מכתבכם מ־20 בפברואר בשאלת גיוס הנשים², לדאבוני אינני יכול להסכים הן להנחות והן למסקנות הכלולות במכתב זה.

ראשית, לא נכונה ההנחה שמספר הנשים שגיוסן דרוש או אפשרי הוא מצומצם מאוד. השלטונות הצבאיים דורשים כמה אלפים של מתנדבות. הנחתם היא שהחל מחודש מרס זה תתגייסנה הנשים במיכסת 500 לחודש. הזהרנו אותם מסיכויים מופרזים כאלה, אך מצידנו אנו סבורים שעלינו לעשות הכל כדי לעודד לגיוס מספר נשים הגון, לא רק לטובת מאמץ המלחמה אלא גם להרמת קרן היישוב ולטובת המתגייסות עצמן, כי ככל שירבה מספר המתנדבות כן יבלוט אופיו היהודי של גיוס הנשים בארץ ויובטח אופיין היהודי־לאומי של יחידות הנשים הארץ־ישראליות.

שנית, עמדת מוסדותינו המרכזיים לגבי גיוס עובדותיהן חשובה לא מבחינה כמותית אלא מבחינה איכותית. ייתכן שבין כך ובין כך לא תרבינה המתנדבות מבין פקידות אפ"ב, אך עמדת הבנק לגבי גיוס פקידותיו יהיה לה הד גם מחוץ לכתליו ותשמש גורם מעודד או מעכב לתנועת התנדבות האישה בחוגים יותר רחבים.

שלישית, עצם עניין גיוס הנשים פירושו הכרה בשוויון הזכויות של האישה והגבר, לעומת זה, אפליה בין הגבר והאישה המתגייסים מצד המוסד המעסיק פירושה חוסר שוויון. דומני שאין זה כלל רצוי לנו שעמדת השלטון הבריטי בעניין זה תהא יותר מתקדמת ונאורה מעמדת חשובי מוסדותינו.

מפני כל הטעמים האלה אבקשכם לשוב ולעיין מחדש בשאלה והנני תקווה כי הנוהג המופתי שקבעתם במוסדכם לגבי גיוס הגברים ישמש לכם קו גם לגבי הנשים. הנני להעיר, כי שאלת פיטורי פקידות אינה עשויה להתעורר כלל, באשר המוסדות הלאומיים לא הטילו חובת גיוס על הנשים כאשר עשו זאת לגבי הגברים. לעומת זה, פקידה המתנדבת לצבא רשאית לצפות שלא ייגרע חלקה מחלקו של הפקיד המתנדב. העובדה שלגבי הפקיד פועל גם פחד הפיטורין ואילו הפקידה שתתנדב תעשה זאת ללא כל לחץ של עונשים – ודאי שאינה צריכה לשמש עילה לקיפוח הפקידה.

בכבוד רב, מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

בשיחת בוליט איתי² ציין אפשרות סיוע אמריקני בעניין רוסיה. מציע פנייה אליו בעניין ראשית שחרור גולים ציונים שנית רשיונות יציאה לפליטים הפולנים שלנו שקיבלו סרטיפיקטים לארץ־ישראל שלישית סמכות לנציגינו לצאת לרוסיה לעסוק בהגירת פליטים, ההיו מגעים כלשהם עם ליטווינוב³. הברק. משה שרתוק

פניתי לממשלה ב־6.3 בעניין אסון סטרומה. ביקשתי מידע מדוע הילדים לא הורדו לחוף בעוד מועד עוררתי בעיית אפליה בין יהודים ולא־יהודים ביקשתי הרשות כניסה קודם כל לניצולים ולפליטים רומניים אחרים העצורים בטורקיה שכלי השיט שלהם נטרפו שנית טיפול במועמדים מלפני תקופת הכיבוש [לעלייה] מרומניה שלישית ליהודים מוכרים היטב משטחי אויב כללית לפי רשימות מאושרות ראה מכתבנו מ־14.5.1940.¹ פונה לממשלה בנפרד בנושא דריין וכו'. שרתוק

המושב ה–10 של אסיפת הנבחרים נפתח ב־9.3.1942 בירושלים ונמשך שלושה ימים. בישיבת הפתיחה סקר היו"ר בן־צבי את המצב המדיני והכלכלי של היישוב ועמד על מצוקת היהודים בארצות הכבושות ועל מאבק ההעפלה. לאחר דברים על מצב הקיבוצים היהודיים באירופה הכבושה מפי יוצאי גלויות אלה, קרא י' בן־צבי גילוי דעת על יהודי רוסיה (התפרסם ב"דבר" 23.3.1942). לאחר הפסקה נפתחה ישיבה ב' של המושב בנאום מ"ש. נאום התשובה של מ"ש מובא ברצף.

משה שרתוק: אסיפה נכבדה! אסון “סטרומה” החריד אותנו לא רק משום שבע מאות ושישים נפש מישראל שמתו בו מות זוועה. קורבנות רבים הקרבנו ועודנו מקריבים יום יום במלחמת עולם הזאת ובזירת השתוללות הזדון הנאצי. אבל האסון הזה זיעזע אותנו עד עימקי נפשנו באשר הוא גילה לפנינו – ולפני העולם כולו – את הדלות והרפיון של עמידתנו, את אוזלת היד וחוסר המעמד שלנו כאומה עברית בעולם.

דבר כזה, ששֶבֶר כלי שיט ושמו “סטרומה” יצליח להיחלץ עם שבע מאות ושישים קורבנות טבח מידי שלטון הרשע, יגיע לנמל ניטרלי, יעגון בנמל ניטרלי חודשיים ימים ושבוע, ופליטי חרב אלה ישוועו במשך כל הזמן הזה שוועת יאוש באוזני העולם הדמוקרטי הנלחם נגד הדיכוי הנאצי, ויד העולם הדמוקרטי הזה תקצר מהושיעם, שהשלטון אשר לארצו נמלטו יחזיר אותם בכוח הזרוע אל התופת אשר ממנה ברחו, והדרך היחידה להצילם מהָחְזרה אל הגיהנום תהיה הטבעתם בים – כולם פחות שניים – דבר כזה לא היה יכול לקרות לשום אומה ולשון שיש לה ממשלה, לשום אומה ולשון שיש לה צל וזכר של ממשלה, סמל של ממשלה, של עצמאות מדינית.

גורל כזה יש בו כדי להביא עם לידי יאוש, אך יאוש פירושו נצחון השטן – ולכן לא יקום יאוש ולא יהיה. “סטרומה” היא קריאה למלחמה, “סטרומה” היא אזעקה רבתי לעם היהודי. אחינו ואחיותינו, הילדים שלנו, אשר טבעו ב"סטרומה", ציוו לנו את העמידה במערכה. “סטרומה” היתה התפרצות יצר החיים של יהודים – התפרצות מעבר לכל יאוש. הם נמלטו כדי לחיות, לא כדי למות, הם האמינו כי ישראל לא ימות כי יחיה, למען קידוש שמם עלינו להגביר את המלחמה הזאת. זוהי מלחמתנו המיוחדת, מלחמתו של העם היהודי, היא נמשכה גם כשקולה נחנק ונבלע ברעם מחריש אוזניים של המלחמה הגדולה בעולם, והשאגה שפרצה זו הפעם השנייה מלבו של מנהיגנו חיים וייצמן אף היא קריאה להמשיך את המלחמה הזאת בעצם ימי המלחמה הגדולה.¹ העצה שהשיאו לנו רבים בתוכנו, כי כל מעיינינו צריכים להיות מרוכזים אך ורק במלחמה הכללית, העולמית, ובהחזקת מעמד שלנו כיישוב בארץ הזאת, היתה עצת שווא. לא ההיגיון, לא כישרון השכנוע, הוכיחו שזו היתה עצמת שווא. העובדות, המאורעות, טביעת המעפילים בכל הימים בדרך לארץ־ישראל, הוכיחו את הדבר הזה, בחינת “העולה על לבכם היה לא יהיה”.

לא ניתן לנו לעבור לסדר יומה של המלחמה הגדולה מבלי להתעכב על מלחמתנו המיוחדת. לא ניתן לנו להתאחד כליל, ללא כל שיור, עם העולם הנלחם את מלחמתנו הגדולה. המלחמה הזאת היא מלחמת מצוקים עם אראלים. המצוקים גוזרים עלינו כליה, אך אראלים יש שהם מפקירים אותנו ובריתנו היא להם למשא ולטווח. בין כך ובין כך מלחמתנו המיוחדת, מלחמתו של העם היהודי, נמשכת. בעל כורחו היא נמשכת. יהודים הרוצים בחיים ימשיכו אותה גם אם יהודים הסבורים, שהם כבר כבשו להם את זכות החיים, ירפו ממנה. אנחנו לא נוותר על מקומנו, על תפקידנו, על ערכנו במלחמה הגדולה. אבל גם את המקום הזה, גם את התפקיד הזה, גם את הערך הזה, נוכל לכבוש רק בהיאבקות, במאמצים קשים. וגם היאבקות זאת, המאמצים הקשים האלה, הם חלק ממלחמתנו היהודית המיוחדת. לא יותן לנו לעבור לסדר היום על פני “סטרומה”.²

“סטרומה” באה אחרי “סלוודור” ו"פטריה". יהודים לא נרתעו מהסכנה לאחר האסונות ההם. מי יודע אם “סטרומה” היא האסון האחרון? מי יערוב לנו שיהודים, קורבנות עינויים ורצח, יירתעו על־ידי האסון הזה מלחפש להם מפלט בים בדרך לארץ?

וכאן, לנגד עינינו, מתחולל דבר אשר מי יודע אם לא יהרה לנו אסון חדש. זה שנה נמצאים בארץ, כלואים במחנה הסגר, שמונה מאות פליטים יהודים,³ רובם מאותה רומניה, חלקם מבולגריה. פשעם הוא שלא חיכו עד אשר תיהפך רומניה לארץ אויב אליבא של העולם כולו. פשעם הוא שברחו על נפשם מהפרעות הראשונות של רומניה בינואר 1941, ולא חיכו עד שחיטות הזוועה אשר שמענו היום עליהן מפיו של נציג היהדות הרומנית [מ' כוכבי]. הם כלואים כבר שנה שלמה – שמונה מאות איש ואישה וילד. שבע מאות מהם גברים ונשים בגיל בין שמונה־עשרה לחמישים, רק כמאה ילדים וזקנים. הם גדלו במשך הזמן במספר, נוספו עליהם ארבעה־עשר תינוקות שנולדו בתוך המחנה. בתוכם יש כחמש מאות בעלי הכשרה מיוחדת לעבודה: מאתיים וארבעים חלוצים בולגריים שעברו הכשרה חקלאית, עוד מאתיים וחמישים אומנים במקצועות שונים. הארץ משוועת לידיים עובדות. מאמץ המלחמה משווע לידיים עובדות. מכל צד ועבר פונים אלינו, סומכים על הבית הלאומי היהודי שישמש מקור בלתי־פוסק של כוחות עבודה בארץ, במצרים, בסוריה, בארם נהריים, בפרס. ועכשיו מדברים אתנו על כך לגבי אריתריאה, חבש וסודאן. אין ארץ בסביבותינו, אשר אליה לא נהיה נתבעים לשלוח אנשים – וכאן נמקים בכלא ובבטלה שמונה מאות איש. אילו היו רחוקים, אפשר היו נושאים את גורלם ביתר שקט. אבל עיניהם רואות את הארץ, את העבודה, את החופש, וכָלות. יש בתוכם כבר מקרים אחדים של טירוף דעת. כבר קרו מקרים של שפיכת דמים מתוך התפרצויות עצבניות של אנשים, ומתוך צורך אדמיניסטרטיבי ללמד אותם פרק בהילכות התנהגות במחנה אסירים. מי שיודע את העצבנות, את המתיחות, את שביתות הרעב שכבר היו, את ההתפרצויות שכבר היו, אינו יכול לישון במנוחה. הוא חושש שבכל רגע יתחולל על ראשנו איזה אסון חדש. ולא די שאת האנשים האלה אין משחררים, אלא שמעל לראשם עדיין מתהפכת חרב הגירוש, אימת הגלות לאיזו ארץ גזרה. ההחלטה ההיא, אשר בתוקפה שולחו מהארץ, לאחר אלימות המונית, אנשי “אטלנטיק” שהוגלו למאוריציוס, עדיין בעינה עומדת.⁴

ואנחנו איננו יכולים לשכוח גם את עולי מאוריציוס. מאוריציוס בשבילנו הוא אחד ממחנות ההסגר, אשר השרשרת שלהם חוצה את החזית המשתרעת בשני המחנות הלוחמים. מבחינה אנושית יש כל ההבדל שבעולם בין מאוריציוס ובין דכאו⁵ כהבדל האור מהחושך. מבחינת המשטר, מבחינת היחס והאחריות הציבורית, והעיקר, מבחינת הסיכוי לשמור על הבריאות ולהישמר בחיים – כהבדל האור מן החושך. וברוכה ארץ וברוכה אימפריה, אשר כאלה הם מחנות ההסגר שלה.

כך מבחינה אנושית. אבל מבחינה יהודית – כדכאו כמאוריציוס! באשר גם בדכאו וגם במאוריציוס אנחנו כלואים כיהודים, אנחנו מושלכים לתוך המחנות האלה ומוחזקים בהם כיהודים. מבחינה זו סדנא דארעא חד הוא. והוא הדין לגבי מחנות הגולים מרומניה למחוזות האדמה החרוכה באוקראינה מזה, ומחנות פליטי פולין בערבות המזרח של ברית־המועצות מזה. גם כאן ישנו הבדל רב, אולם מבחינה יהודית – היינו הך.

ישנם עוד גולים פולנים הכלואים במחנות הסגר, וגם בתוכם יש חיי חצי רעב, וגם הם בילו את החורף הזה בלב רוסיה בבלויי סחבות ובאוהלים, אבל אלה מהם הנותרים בחיים, אלה שייוותרו בחיים, יש להם לאן לשוב. כפריהם נהרסו, אבל הם ישובו אל הכפרים החרבים שלהם. בתי החרושת שלהם נשרפו – והם ישובו לבתי החרושת השרופים שלהם, הפליטים שלנו, בין כאן ובין כאן ובין כאן, אין להם כפרים הרוסים מאחוריהם. אין להם בתי חרושת שרופים. אין להם לאן לשוב. כל תקוותם, כל תפילתם רק אחת: לארץ־ישראל!

החזית הזאת, חזית הצלתם של האנשים האלה, הצלתם לאלתר במידה שאפשר להצילם, חזית העלייה שלנו, אף היא פרשה במלחמתנו היהודית המיוחדת, מלחמה שנמשכה, שנמשכת, שמוכרחה להימשך תוך כדי המלחמה הגדולה. לא בנו האשם, שלא עלה בידינו לשלב את המערכה היהודית המיוחדת הזאת, מערכה על הצלת יהודים לשם העלתם לארץ, עם המלחמה הגדולה. לכאורה, עולים כאן העניינים בד בבד. שהרי הצלת יהודים לארץ פירושה הגברת המאמץ המלחמתי במזרח התיכון, פירושה חיזוק אותו מצבר של מרץ מלחמתי, של נאמנות מלחמתית, של כושר פעולה צבאי ומקצועי, שהוא יחיד במינו בכל השטח הגדול והרחב של המזרח התיכון.

הצלת היהודים האלה מארצות התופת פירושה מניעתם מידי האויב. שנה נמשכה ההיאבקות שלנו עם השלטון על נתינת אפשרויות יותר רחבות להצלת יהודים מארצות הבלקן, בטרם תיפולנה בידי האויב. גם רבבות היהודים הפולנים הנמצאים עכשיו במחנות ההסגר ברוסיה הם אפס, הם פחות מאפס, הם מינוס מבחינת מאמץ המלחמה של ארץ־ישראל. הם היו נהפכים לפלוס גדול, לנכס גדול, אילו הועברו לארץ. השילוב הזה או שלא ניתן לנו כלל, או שניתן לנו אך במידה זעומה מאוד. ואנחנו עמדנו בפני ברירה להניח את נשקנו היהודי המיוחד ולאחוז רק בנשק אחד של המלחמה הכללית, או לאחוז בשני כלי הנשק גם יחד. ואנחנו על כורחנו, גם אילמלא רצינו בכך, בחרנו בדרך השנייה.

היתה לנו מערכה על כל מאה רשיונות עלייה. במשך שנתיים וחצי של המלחמה הזאת, מראשית ספטמבר 1939 עד סוף פברואר 1942, העלינו לארץ עולים שברשות ועולים שלא ברשות, שהצלחנו לחלץ מההסגר של מחנות מָזְרָע, עתלית, וסרפנד – למעלה מעשרים ושניים אלף נפש. זוהי עלייה לא גדולה, רק כשבע מאות עד שבע מאות וחמישים נפש לחודש בחשבון ממוצע. אבל זוהי עלייה שפירושה שער פתוח אם גם לא לרווחה, שפירושה זרם בלתי־פוסק גם אם הוא נהפך לעיתים רק לקילוח דק. אם נצליח להשאיר בארץ את מעפילי “דריין”, הרי זה עד היום כבר כעשרים ושלושה אלף. העלייה הזאת אינה אלא עדות למה שיכלה להיות אילו נפתחו השערים, למה שיכלה להיות למרות שיבוש הדרכים, למרות סגירת ארץ אחר ארץ על־ידי המלחמה, למרות הדרכים העקלקלות שהוכרחה העלייה היהודית ללכת בהן.

ואנחנו עומדים כיום בעצם המערכה הזאת, ואנחנו משיגים בה משהו, לאחר משא־ומתן של שנתיים מאז חודש אפריל ומאי 1940, השגנו סוף סוף אפשרות להעלות ילדים משטחי אויב.⁶ במידה שיש איזה מכשיר בינלאומי המוכן לטפל בדבר, המכשיר הזה נמצא לעת עתה בדמות הנציגות של שווייץ לגבי שתי הארצות הונגריה ורומניה. אנחנו מבררים עכשיו את האפשרות לממש את הרשת הזאת. אנחנו מבררים את האפשרות לכלול ברשת הזאת גם את בולגריה, אולי גם ארצות אחרות. אנחנו מקווים שיעלה בידינו, בשיתוף פעולה עם השלטונות הפולנים, להציל ילדים יתומים וילדים אחרים ממחנות הפליטים שברוסיה, ולהעביר את הילדים היהודים הנה לארץ.

נוכח האסון של “סטרומה” – כמסקנה מהאסון הזה – הצגנו מחדש את הדרישה שנאבקנו עליה כל ימי המלחמה, ולא ניתן לנו להשיג את מילויה – להציל מארצות אויב אנשי שם יהודים, חברים ציונים שלנו, ראשי מוסדות ואירגונים, עסקנים יהודים, סופרים, רבנים, מורים, אשר יהיו נקובים בשמותיהם, אשר לכל אחד ואחד מהם נוכל לשאת באחריות מלאה מכל בחינה מדינית ומוסרית. דרשנו זאת במאי 1940.⁷ לא ניתן לנו הדבר אז. היו ביניהם חברים נאמנים מאוד, אשר חירפו נפשם על הצלת אחיהם. היו מנהלי משרדים ארץ־ישראלים בברלין, בוינה, בפראג, בברטיסלווה, אשר התנהגו כקברניטי אוניות טובעות שלא זזו ולא ירדו מן האונייה עד שהנפש האחרונה שהיה אפשר להצילה ירדה לתוך סירת ההצלה – והם איחרו לקפוץ לתוך סירת ההצלה. הם נשארו מעבר לתחום. אנשים שעוד התראינו איתם בעצם ימי המלחמה, שנסענו לז’נווה⁸ כדי להיפגש איתם, וראינו אותם ולחצנו את ידיהם וחיבקנו אותם – והם חזרו מז’נווה אל משמרתם, באשר הם עצמם שימשו בני תערובת לשלטונות הנאצים, באשר הם עמדו בינם ובין גירוש המוני, בינם ובין טבח, בינם ובין הרעבה של יהודים. מחדש הצגנו את הדרישה שיותן לנו להציל את החברים היקרים האלה. כמה מאלה, שהיינו כוללים אותם ברשימותינו אילו ניתן לנו הדבר כאשר הצגנו את הדרישה לראשונה, כבר אינם בחיים⁹ פה לא דיברה יהדות יוגוסלביה. אני רוצה לר להזכיר את שמו הקדוש של חברנו שפיצר¹⁰ מיוגסלביה, מראשי הציונים באותה ארץ, שנרצח במחנה הסגר ואשר היינו מצילים אותו אילו ניתנה לנו האפשרות אז. ועוד כמה וכמה חברים יקרים כאלה כבר אינם כיום בחיים.

אנחנו ממשיכים להעלות יהודים מארצות המזרח. כל הזמן זורם קילוח דק של עלייה מגולת תימן דרך עדן, ואנחנו מנסים לקרוע חלון לעדה יהודית עתיקת יומין במזרח, לעדה של ארם נהריים, לבגדאד. כאן עברו לפנינו אחד אחד נציגי היהדויות של ארצות הכיבוש, אבל אלה לא היו רק נציגי יהדויות של ארצות כיבוש, אלה היו נציגי יהדויות שעלו על המוקד. במספר היהדויות שעלו על המוקד אל ייפקד שמה של היהדות העיראקית. אנחנו יודעים מה שמתחולל שם.¹¹ אנחנו יודעים באיזו גלות מרה ושחורה חיים כיום יהודי בגדאד, יהודי בצרה, יהודי מוצול. איך הם חרדים לקול עלה נידף, באיזה יאוש הם חיים, איך הם נואשו מכל תקוות הצלה. אבל בתוכם תוססת התשוקה להצלה, הערגה לארץ־ישראל. ילדים מפיצים בהחבא חוברות יהודיות בבתי־ספר, שהעברית מותרת בהם רק לקריאת תפילות וחומש. צעירים מתכנסים בהסתר ומחפשים דרכים להגיע אלינו.¹²

העמידה הזאת על נפשנו מוכרחה להימשך. גם בחזית המדינית לא ניתן לנו להתפרק מנשק ההגנה, כדי לאחוז בשתי הידיים בנשק המלחמה הזאת נגד הצורר הגדול. אין סביבנו קיפאון. העניינים לא נדחו עד לאחר המלחמה. המישאלה המופנה אלינו לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים – להיאזר בסבלנות – היא מישאלה מסולפת באשר היא מניחה לצד שכנגד ליצור עובדות, ומכוונת למנוע מאיתנו את האפשרות לעמוד על נפשנו. העניינים אינם שוקטים על שמריהם מסביבנו. הם נתונים בכור ההיתוך. העולם הערבי אשר מסביבנו מלא חיפושים ותהיות על העתיד. מחשבתו אינה משותקת. מאמציו אינם כבולים. השלטון הבריטי מקשיב רב קשב לחיפושים ולתהיות האלה. הוא עצמו עושה לא מעט כדי לעורר אותם, כדי להתסיס את הרוחות. עצם מהלך המלחמה דוחף אותו לכך. לאחר כל הכשלונות והאכזבות לא נואש השלטון הבריטי מלרכוש את לב העם הזה כבעל־ברית במלחמה הזאת. ייתכן שאין לו ברירה אלא לא להיוואש עד הרגע האחרון ולהמשיך בחתירה הזאת. פועלת כאן שיגרה של השנים שמלפני המלחמה. פועלת כאן אסכולה מגובשת של כיוון מדיני מסויים. אך ייתכן שגם האחריות המלחמתית מחייבת. עשרות מיליונים של אנשים הפזורים על פני שטח גדול ורחב, אשר כולו מהווה, או עלול להוות, חזית מלחמה, אי־אפשר להסתלק מן המאמץ לבצר בתוכם איזה עמדה שהיא, אותה עמדה שרק אפשר לבצר. ומהלך העניינים מעיד – על כל פנים למסתכל על כל פני השטח – שכאילו יש שכר לפעולה הזאת.

במשך החודשים האחרונים כאילו חל מיפנה בהלך רוחו של העולם הערבי המדיני בסביבתנו לגבי המלחמה הזאת. חמישה גורמים חוללו את המיפנה הזה, בין שהוא אמיתי, בין שהוא אך למראית עין: א) דיכוי הבגידה בעיראק; ב) כיבוש סוריה; ג) ההתקפה בלוב; ד) הניצחונות של “הצבא האדום”; ה) הצטרפות אמריקה למלחמה הזאת.¹³ חמשת אלה יחד שינו תכלית שינוי את תמונת מצב המלחמה. החלו הרהורי תשובה. כאילו נפקחו עיניים לראות שהניצחון הגרמני איננו גזרה. כאילו נפקחו עיניים לראות שהניצחון הגרמני אפשר גם שאיננו גאולה. והחל קירוב לבבות בין השלטון הבריטי ובין התנועה הערבית הלאומית, בין השלטון הבריטי לבין אגפיה הקיצוניים של התנועה הערבית הלאומית. קודם היה מצב, שבו היו הכוחות האלה מפוקפקים במידה כזו בניצחונה של אנגליה עד שחשבנו: את אנגליה אנחנו לא נפסיד, אבל כיוון שהכרעת הוודאות היא לצד ניצחון גרמניה, אל נקפח בינתיים את הסיכוי העיקרי שלנו, הקשור בכיבוש המזרח בידי הנאציזם. אבל עכשיו כאילו להיפך – הכרעת הוודאות היא לצד ניצחון בעלות־הברית. ועל כן יש אומרים: את גרמניה ממילא לא נפסיד אם היא תבוא, ובינתיים אל נקפח את הסיכויים לכבוש משהו, להתבצר הודות להזדקקותה של אנגליה אלינו. בינתיים הבה נפיק את מקסימום התועלת המדינית מהזיקה הזאת – חטוף וכבוש!

העניינים מאוד אינם יציבים. הם נתונים בכור היתוך מתמיד. וכבר עכשיו מסתמן שוב שינוי, מסתמנת תזוזה חדשה, חזרה לעמדה הקודמת, כאשר הולכת ומצטרפת מערכת גורמים חדשה. לאחר ההתקפה [הבריטית] בלוב באה הנסיגה, ואין הכרעה בלוב, והדברים כנראה רחוקים מהכרעה בחזית ההיא.¹⁴ לאחר התבוסות העצומות של הצבא הנאצי ברוסיה עוצר העולם כולו את נשימתו מתוך ציפייה למה שיהיה בעתיד ברוסיה, והכל בטוחים שבאביב תבוא ברוסיה התקפה חדשה, נמרצת יותר אולי מכל ההתקפות שהיו עכשיו ומצד גרמניה – מי יודע אם לא ההתקפה האחרונה.

לאחר כניסת אמריקה למלחמה התחוללו תבוסות לאנגליה ולאמריקה ולכוחות ההולנדים במזרח הרחוק, והתבוסות האלה היקפן הולך ומתרחב. הן כבר הפכו את האוקיינוס ההודי מאגם שקט לים מלחמה,¹⁵ הן מטילות את צילן לפניהן על הודו, על חופה המזרחי של אפריקה, על איים אפריקניים של האוקיינוס ההודי. אבל השינוי החדש הזה טרם נתן אותות מגובשים, ולעת עתה פועלת האינרציה של ההפיכה ברוחות, אשר התחוללה כאילו לפני חודשיים או שלשה, ואנחנו רואים את פירותיה של התמורה הזאת: ממשלת “ואפד”, זאת אומרת ממשלה מצרית נציונליסטית: משא־ומתן, או ניסיון של משא־ומתן בין המדינאים הברטיים ובין “הגוש הלאומי” בסוריה; ביצור מעמדו של נורי אל־סעיד בעיראק. וכאן נחתמים שטרות, כאן נוצרות ההתחייבויות החדשות, כאן, כאילו, הצד שכנגד משלם איזה מחיר אשר מחייב את הצד הבריטי לתשלום פרס בעדו. והתרחבות אזור הסכנה מרחיבה את הזדקקות העולם הבריטי לבריתו ולנאמנותו של העולם הערבי. הופך לגורם יותר חשוב, האימאם של תימן הופך לגורם יותר חשוב, יש צורך בהקשבה יותר גדולה למה שמתרחש בארצות מזרח־אפריקה. החתירה המתמדת הזאת לרכישת ליבה של ערב סתמה, לעת עתה, את הגולל על חלום הצבא העברי.

אבל אנו נמצאים בשלב חדש של מלחמה בסביבות הארץ. עצם אותה התפתחות חמורה, שניסיתי לתאר, פותחת פתח גם לאפשרויות אחרות. התקפת אביב [גרמנית] – מי ינבא באיזה כיוון תפרוץ, לאיזה מרחקים תגיע? מתחדש עלינו המצב שהיינו בו באביב אשתקד. הולכת ומקיפה אותנו כעת בסביבתנו חרדה רבה למה שעלול להתחולל פה. יכול לפרוץ ולעבור עלינו גלגל סופה, שישמיד ויטאטא אותנו. עלינו להביט בעין פקוחה על הרקע החדש הנגול לפנינו. צריך שיהא ברור לנו מה יהיה. מה, על כל פנים, יכול להיות כאן אם תדביק אותנו פה הרעה. צריך שיהיה ברור הדבר – יש להניח כי ברור הדבר גם לשלטון הבריטי.

היינו עדים איך בכל מקום ומקום, עד הרגע האחרון, כל זמן שחרב חדה אינה מונחת על הצוואר, או יותר נכון גם כשהיא מונחת, אבל לפני שהיא מתחילה לחתוך בבשר, אנשים אינם מתייאשים וממשיכים בשיגרה. כלום לא ראינו זאת בחיינו אנו? כלום לא היינו עדים לכך לאחר פרעות ברומניה, שיהודים קיבלו סרטיפיקטים וויזות לעלות לא"י והם דחו את נסיעתם קימעה – לראות איך יפול דבר? אותם יהודים, אשר עכשיו סרטיפיקטים בידם, אינם יכולים לעלות גם כשהשלטון הבריטי מרשה את עלייתם אם כי הם מארץ אויב, מפני שהים סגור. כך הדבר, כנראה, בעולם כולו. זה טבוע בטבע האנושי. ועד הרגע האחרון ינסו להתרצות אל העולם אשר מסביב ולהתפייס עימו ולקנות את ליבו ואת נאמנותו.

ואנו יודעים היטב מה יהיה בפרוץ השואה [במזה"ת], מה יהיה לאחר הברית עם הכוחות [הערבים] הנאציונליסטיים, לאחר חתימת שטרות שונים, לאחר כל התשלומים, הפרעונות והפרסים ששולמו; מה יהיה עם כל זה אם תגיע ההתקפה הגרמנית לסביבות הארץ, לסביבת ארצות ערב, לגבולות סוריה, לגבולות עיראק, לגבולות ארץ־ישראל, כיצב גלגל הסופה ילך לפני הצבא הכובש. וגם כיצד, במחי יד אחד, העולם שמסביבנו יקום על רגליו כמחנה אויב וצורר לנו ולהם.

זה יוצר גם זיקה [בריטית] הפוכה. זה מגביר את הזיקה אלינו. הזיקה הזאת כבולה. היא נתונה בסד מדיני. אבל היא קיימת, היא קיימת במטרה והיא קיימת למעשה. ואנחנו עדים כל הזמן לתהליך הכפול הזה, להתרוצצות [הבריטית] בין הזיקה המדינית לעולם שמסביבנו ובין הזיקה המעשית, הזיקה לחיים ולמוות, אלינו. אין כאן שאלה של כיבוש אהדתו של העם היהודי. העם היהודי אשר ברוסיה הוא כחומר ביד היוצר בידי המשטר הסובייטי; העם היהודי באירופה נתון בצינוק או בקבר; העם היהודי שבאמריקה אינו מעז תמיד להרים קולו כעם יהודי לגבי המדיניות האמריקנית. הזיקה אלינו כאן היא זיקה אל כוח קיים, לא אל כוח של עתיד. היא זיקה אל העובדה, אל העובדה הקטנה אומנם, אבל היחידה, של כוח ממשי ומגובש שעלה בידינו ליצור כאן בתקופה שבין שתי המלחמות. זוהי זיקה לאנשים, לאנשים נאמנים, לאנשים בעלי יכולת. נאמנותם של אנשים אלה היא לא מפני גובהם המוסרי, אלא מפני שאין להם ברירה. אין זה מקור של חולשה לנו, זהו מקור של כוח לנו. הזיקה לנו היא לא מפני שאנו רצויים, אלא מפני שאי־אפשר בלעדינו, כי אנו [הנאמנים] היחידים. והזיקה הזאת היא על פני כל השטח, והשלטון הבריטי – בפעם הראשונה מאז כיבוש הארץ בידיו הוא, מחתימת המנדט – החל להשקיע כספים, וכספים לא קטנים, במשק החקלאי שלנו.¹⁶

כל דרישותינו לעזרה ממשית, להקצבת קרקעות מדינה להתיישבות, לשחרור משקים צעירים שלנו ממיסים, עלו [בעבר] בתוהו או כמעט שעלו בתוהו. אבל הפעם, בימי המלחמה הזאת, הולך השלטון ומשקיע מאות אלפי פונטים בפיתוח המשק החקלאי שלנו. אפשר לומר כי השלטון הבריטי, השלטון המלחמתי, מקיים כיום את התעשייה שלנו. לא כולה – בחלקה הגדול היא עדיין בנויה על השוק הפנימי שלנו, שנתבצר גם הוא הודות למאמץ המלחמתי – אבל אם בשנה שחלפה עלו ההזמנות של הצבא מהתעשייה היהודית בארץ לארבעה מיליון פונט, הרי השנה הן תעלינה לפחות לחמישה מיליון פונט. והממשלה בפעם הראשונה דואגת דאגה חיובית וקונסטרוקטיבית, אם כי לא תמיד לפי אותם הממדים הרצויים לחלק זה או אחר של היישוב שלנו, להסדרת יחסי עבודה ולקביעת מינימום תרבותי של תנאי עבודה.¹⁷

בעצם היום הזה נסתיים משא־ומתן בין הממשלה לבין התאחדות בעלי תעשייה מזה, והסתדרות העובדים העברית הכללית מזה – בשיתוף הסוכנות היהודית – על ההסדר הקבוע להתאמת השכר לעליית יוקר החיים בארץ. בלי ספק, אין הסדר זה מספק חלק זה או אחר של המחנה. אפשר כי במקרה זה איננו מספק את שני המעמדות, גם את מעמד נותני העבודה וגם את מעמד הפועלים, ששניהם נקטו באותו כיוון עמדה יותר מתקדמת מאשר הממשלה. בכל אופן, זה צעד קדימה להסדרת העניינים ולהבטחת מינימום של קיום לעובד. כל זה – בתוקף המלחמה.

הזיקה השלישית היא הזיקה [של הממשלה] לאנשי צבא. אותנו מגייסים ואת הערבים מגייסים. [אבל] גיוסנו הוא לשם שירות וללא רושם, גיוס הערבים הוא לשם רושם וללא שירות. גיוסנו מטרתו צבאית, גיוס הערבים מטרתו מדינית. זה קובע לנו גורל מר. אבל אנחנו כעם יהודי, כיישוב יהודי, כחלוץ העם, כיודעים את הדרך הקשה של יצירת יש מאין, של עיצוב כוח ממקורות של חולשה ורפיון, צריכים להעריך גם את האפשרות הזאת. זוהי ההזדמנות שניתנה לנו לבנות כאן כוח, להבליט את ישותנו, להוכיח את תועלתנו, לחייב אחרים למשהו, להפגין את ישותנו לא רק לגבי אנגליה, לגבי העולם הדמוקרטי, לגבי האויב, אלא גם לגבי העולם הסובב אותנו.

והשאלה היא באיזה מידה אנחנו מנצלים את האפשרויות האלה, וכאן עלינו להבחין הבחנה ברורה מאוד בין שטחי הזיקה השונים אלינו. אם זקוקים לנו בחקלאות, אם זקוקים לנו בתעשייה, הרי כאן הצורך בפרנסה, יצר הרווח, וגם היצר היישובי הפועם בַּכְּלל שלנו ובכל פרט ופרט, עולים בד־בבד עם המאמץ המלחמתי. הם רתומים למאמץ המלחמתי. בוודאי תבוא ברכה מההשקעות הממשלתיות בחקלאות, ומהתנאים שהמלחמה יצרה, בשביל השוק החקלאי הפנימי ובשביל הייצור החקלאי הפנימי; בוודאי תבוא ברכה רבה ליישוב מהאפשרויות שניתנו לתעשייה שלנו עקב התנאים המיוחדים של המלחמה. אבל אל נטעה בהערכת הדברים. אין זה דבר של מאמץ מיוחד, שהמלחמה הזאת מחייבת כמלחמת העם היהודי. אין לזה שום שייכות אל המלחמה המדינית שלנו על עתיד העם היהודי כאן. המלחמה המדינית המכוונת שלנו אין לה שום שייכות עם מלחמתנו בהיטלר, עם המאמץ המלחמתי המתבטא בהנאת החקלאות והתעשייה מהקוניוקטורה המלחמתית. גם לו היתה בארץ מלחמה אחרת, ולא מלחמה נגד היטלר, ההיה המאמץ החקלאי והתעשייתי שלנו פועל באותו אופן. גם אילמלא עמדו שאלה של מלחמה בצורר של עם ישראל, ושאלת עתידו של היישוב ושל העם היהודי אחרי המלחמה הזאת, על הקלף, היינו מצווים לעשות הכל, ובוודאי היינו עושים הכל, כדי להסתייע במאמץ המלחמה בארץ ובסביבותיה לביצור המשק שלנו, לבניין היישוב ולהרחבתו.

המאמץ היחידי הראוי לשם מאמץ לאומי מלחמתי שלנו, המאמץ היחידי המכוון בעצם מהותו להשיב מלחמה שערה נגד היטלר, המכוון בעצם מהותו ליצור לנו בסיס מדיני חדש, לסייע ביצירת בסיס חדש – זהו הגיוס שלנו [לצבא הבריטי]. ולגבי מאמץ זה לא הצורך בפרנסה, לא יצר הרווח, אף לא המסורת של בניין ושל הרחבה – כל אלה אינם רתומים ואינם מסייעים. אדרבה, הם יוצרים מכשולים שיש להתגבר עליהם. חייל מתגייס עוזב עבודה מכניסה, עבודה מועילה הנחוצה למאמץ המלחמתי המשקי של הארץ. חייל מתגייס מְפַנה עמדה ביישוב, מקטין משק, מחליש ביטחון, אולי, באיזו פינה בארץ. זוהי שחייה נגד הזרם היישובי – אבל זוהי שחייה עם הזרם ההיסטורי של גאולת העם העברי במלחמה הזאת.

אנחנו איננו יודעים אם הגיוס הזה יושיענו תשועה מדינית. מאוד מאוד ייתכן, שלא הוא יושיענו. על כל פנים, לא הוא בלבד יושיענו. אנחנו יודעים, לעומת זאת, כיצד היעדרו, חולשתו, אי־כיבודו, יתנקמו בנו. נקשיב לתעמולת הגיוס המתנהלת כיום בקרב היישוב הערבי, המתנהלת לא רק באספות כמו שהיא מתנהלת אצלנו, אלא מתנהלת בעיתונות ברשות השלטונות, זאת אומרת בעזרת השלטונות, זאת אומרת ברצון השלטונות. באיזה נימוקים מסתייעת התעמולה הזאת? היא אומרת: מי שמתגייס לעזרת אנגליה מחייב את אנגליה להכרה טובה. היא אומרת: מי שמתגייס לצבא יגן על המולדת בפני כל צורר שיהיה. היא אומרת: מי שמתגייס לעזרת אנגליה מחייב את אנגליה להכרת טובה. היא אומרת: מי שמתגייס לצבא יגן על המולדת בפני כל צורר שיהיה. היא אומרת: מי שמקים פלוגות צבא, מבטיח לעצמו את השלטון על הארץ. אם כך מדברים, ואם כך מרשה הממשלה לפרסם, מותר לנו להסיק מזה מסקנות מקבילות גם אם ננכה מזה מתוך זהירות אחוז ידוע, ואפילו אחוז גדול.

אבל הגיוס בשבילנו איננו רק עניין של רווח מדיני או של מניעת הפסד מדיני. ישנה שאלה אם אנחנו, כלפי עצמנו, בהסתכלנו בתוך חיינו פנימה, נראה את עצמנו כעם או לא, אם תהיה לנו ההכרה כי בשעת משבר איומה כזאת התנהגנו כעם.

אנחנו התנהגנו כעם בשנות מאורעות הדמים [1936–1938]. אז, להתנהג כעם, היה פירושו ליצור טבעת ברזל ואש של הגנה סביב גופו של היישוב. הטבעת הזאת נוצרה. אז, להתנהג כעם, היה פירושו לקום בכוח על־ידי משמעת לאומית גדולה, מתוך התעוררות ציבורית גדולה, נגד גילויים של שחיתות צבאית בתוכנו, שפשו בנו בזמן ההוא.¹⁸ ואנחנו עמדנו במבחנים האלה אם במעט או בהרבה – על כל פנים, עשינו מאמצים גדולים לעמוד בהם. גם עכשיו קיימת שאלת הסכנה ליישוב. שאלת הסכנה הפשוטה קיימת בייחוד נוכח אפשרויות של זעזועים חזקים בחזית המלחמה. אבל לא היא בלבד קיימת, ולא רק על־ידי עמידתנו בחזית זאת בלבד נצא ידי חובת המבחן הגדול והחדש שלנו – מבחננו כעם. היישוב כולו חייב לשאול את עצמו אם הוא עומד במבחן זה.

דרכנו בגיוס [לצבא הבריטי], דרכנו אל הגיוס, דרכנו לאחר הגיוס, דרכו של המגויס, קשה. מישאלת ליבנו לא ניתנה לנו. הברירה שלפנינו ברירה חמורה מאוד: האם אנחנו נילחם כעם באותם התנאים שנגזרו על העם היהודי בתקופה הזאת או, מפני שלא הגענו לשיעור קומת עם בעיני האחרים, נשלול בעצמנו, במו ידינו, את הכרתנו כעם בעינינו־אנו? אחד־עשר אלף איש, שמונה־עשרה אלף איש ואישה, עמדו במבחן הזה. הם לא כולם אתנו. אלף וארבע מאות נמצאים בשבי. הרבה הרבה עשרות מהם אינם בחיים. אבל מידת היותנו עם מבחינת החזית הזאת נמדדת על־ידי המספר הזה של שנים־עשר אלף. ויש לנו אחריות כלפי שנים־עשר אלף אלה. מה דרוש לכל אחד מהם? דרושים שלושה דברים: הדבר הראשון הדרוש הוא סיפוק יהודי בשירות צבאי – לא סיפוק של חייל סתם, אלא סיפוק של חייל יהודי. הדבר השני הדרוש הוא הרגשה שהמשפחה בעורף אינה מופקרת. הדבר השלישי הדרוש לו זהו עצם המשך הגיוס, הרגשה שהוא אינו אחד ממעטים, אלא אחד מרבים, ממספר ההולך ורב בלי הרף.

הדבר הראשון חלקו בידי החייל עצמו וחלקו בידי המוסד היהודי המנצח על הגיוס, במידה שניתן בכלל ליהודים להשיג את סיפוק הצורך הזה. שני הדברים האחרונים הם בידי היישוב. הם אינם בידי החייל, ואולי רק במידה מעטה מאוד הם בידי המוסד המרכזי. לגבי הדבר הראשון אנחנו יכולים לציין – בתוך אותה מסגרת ההגבלות הקשות שאנחנו פועלים בהן – התקדמות בלתי פוסקת אם כי היא מלווה תנודות, עליות, ירידות, קשיים וגם קורבנות. עלה בידינו לקבוע כנוהג של קבע דבר הקמת יחידות יהודיות, גופים מגובשים של אנשי־צבא יהודים. גם כאן תמיד אורבות סכנות, סכנות של פיזור, של ריסוק, של בְּלילה. יש תמיד צורך לעמוד במערכה, גם לחיילים וגם לנו, אבל יש שכר לעמידה במערכה הזאת. הולכת ומתעצבת דמות של יחידה יהודית צבאית. הפיקוד הולך והופך יותר ויותר יהודי. הקצינים רוכשים ניסיון, ידיעה ועולים בדרגה. הלשון העברית נקבעת כלשון החיים של הפלוגות האלה, לפעמים כלשון החיים הרישמית שלהן גם אם איננה לשון הפיקוד. ישנה עלייה גם בתפקידים. ומזמן לזמן אנו נקראים למלא תפקידים מיוחדים, שמייחסים אותם אך ורק לפלוגות היהודיות או לחיילים יהודים. גם האימון מתחיל לעבור יותר ויותר לידיים יהודיות. יש כאן נפתולים קשים, אבל שכרם מובטח.

בנוגע לדאגה למשפחה, יש לציין בקורת רוח התעוררות ידועה ביישוב, במוסדות היישוב, לשאלה הזאת. הוועד הלאומי עשה הרבה כדי להציג את השאלה הזאת במקום הראוי לה בסדר יומו של היישוב. בעצם הימים האלה נתקבלה הודעה על הגדלה ידועה של התוספת המשפחתית, אבל הגדלה זו בשום אופן אינה פותרת את השאלה. היא מגדילה את התוספת למשפחה ב־30–40 אחוז, בשעה שיוקר החיים עלה יותר מכפליים מזה, בשעה שמלכתחילה היתה התוספת המשפחתית בלתי־מספיקה למינימום של חיים. וגם עכשיו היא חלה רק על הנשים וילדים, היא אינה פותרת את שאלת ההורים ויתר הקרובים. משכלל הוועד הלאומי את הדאגה למשפחת החייל בדאגות “מס חירום”, הגדיל את הכנסות מס זה והגדיל את התוספת למשפחה. הסוכנות היהודית ו"הדסה" באמריקה משתתפות במעמסה זו במלוא יכולתן. הוקם מוסד מיוחד לדאגה למשפחת החייל, שניתנה לו אפשרות לפעול בהיקף יותר רחב מאשר קודם. אבל כל הניסיונות האלה אינם מספיקים. אנחנו עדים לניסיון רחב, שיש בו ברכה רבה, להרחיב את הפעולה הזאת ולעשות אותה פעולה ראויה לשמה. על פי יוזמה מרכזית מתנהל עכשיו משא־ומתן עם בעלי התעשייה ועם עובדי התעשייה בדבר מגבית קבועה מיוחדת בתעשייה לטובת החייל ומשפחתו. התוכנית היא תרומת ארבעה ימי עבודה במשך זמן מסויים, שנה או פחות, על־ידי הפועל בנוסף לעבודתו הרגילה, ותשלום מקביל לכך על־ידי נותן העבודה. התוכנית הזאת מכוונת להטלת מעמסה קבועה ושיטתית על הישוב לטובת משפחת החייל. היא מכוונת לגיוס כל אלה שאינם מגוייסים במדים, לגיוס לעזרה לחייל ולמשפחתו. ואם הדבר יסתדר כך בתעשייה, ניגש לפעולה בחלקים אחרים של המשק שלנו.

הדבר השלישי הוא עצם המשך הגיוס. כאן רבות מאוד ההסברות מדוע אי־אפשר ומדוע לא צריך להתגייס. אבל רבות מן ההסברות האלה חשודות על כנותן, באשר הן מסתייעות בדברים שונים המתחדשים בעולמנו, בשעה שלפני שהדברים האלה נתחדשו הן גם כן היו קיימות. אחד התירוצים החדשים הוא העניין של “סטרומה”. כת מלכלכי הקירות ביישוב [אצ"ל ולח"י] קוראת לא להתגייס אחרי האסון של “סטרומה”. מה פירוש הקריאה הזאת? מה פירוש הקריאה הזאת לגבי אלה שהתגייסו? אם הקריאה הזאת מסקנית, היא צריכה להיות כלפי אלה שהתגייסו: לצאת מהצבא. לצאת לאן? להצטרף אל מי? להצטרף אל מלכלכי הקירות? גיוס במלחמה זו זהו עניין של הלכה אחת ולתמיד, של החלטה שאינה נתונה לתזוזות. אי־גיוס אחרי “סטרומה” פירושו נסיגה מן המערכה, פירושו בריחה מן המערכה. “סטרומה” וגיוס הם שני חלקים של חזית אחת. “סטרומה” היא תוצאה של רפיון יהודי, של אי־הכרה בעם היהודי. גיוס הוא נשק לחישול כוח לעם היהודי, להשגת הכרה לעם היהודי. אי־גיוס אחרי טביעת “סטרומה” הוא חילול שמם של קדושי “סטרומה”.

אבל כנות התירוץ הזה חשודה מאוד, באשר לפני היות “סטרומה” היו תירוצים וטענות מדוע לא צריך ומדוע אי־אפשר להתגייס. בעצם הימים האלה, כאשר הארץ עומדת מי יודע על סף איזו שואה,¹⁹ יש מסגרת ריקה בארץ של פלוגות רגלים המיועדות להגנה, יש מסגרת ריקה של תגבורת לפלוגות של תותחנים יהודים המיועדות להגנת הארץ.²⁰ בעצם הימים האלה נוסף ענף חדש לגיוס, ענף הנשים. כל הטענות והספקות והמשפטים הקדומים, ודעות־ההבל שעוד מהלכות בציבורנו כמו שאנחנו – ואולי מהלכות בציבורים אחרים – לגבי האישה, מקומה וערכה בחברה, נצטרפו להבאיש את המפעל של גיוס האישה. יש לחזק ידי אישה המתגברת על כל אלה ויוצאת להתגייס, וידי כל אירגון נשים שיש בו הכוח להתגבר על כל התצבורת הזאת של טענות שווא, של מורך־לב, של פחד קטן. השדה הזה, שדה גיוס האישה, הוא לפחות שדה שאין לנו התחרות בו [מצד ערביי הארץ], הוא שדה שכולו יהודי, שכולו מאמץ מלחמה יהודי, ויש לבטוח באישה שתדע לכבוש כאן עמדה של כבוד לעצמה וליישוב.

אנחנו עומדים לפני הרחבת צו גיוס.²¹ הוחלט אצלנו להחיל את הצו גם על נשואים שאין להם ילדים. אם יצליח מפעל הרחבת העזרה למשפחות, אפשר שהצלחה כזו תגרור אחריה הרחבה נוספת של הצו. אנחנו בודקים מחדש את מנגנון נתינת תעודות השחרור. עשינו צעדים מחדש כלפי הצבא, שלא יעסיק בעבודותיו האזרחיות חייבי גיוס. אנחנו עושים פעולה חדשה לגבי ארגוני עובדים ונותני עבודה. לתת לנו יד בעניין הזה. גיוס הוא הדבר העומד בראש. אבל גיוס לצבא איננו הגיוס היחיד. יש לנו עוד חזיתות. לא יחול שום שינוי בחזית הביטחון הפנימית שלנו. חזית הביטחון הפנימית שלנו עלולה להיהפך בן־רגע לחזית ביטחון חיצונית. היא כבר הפכה בעצם ימי המלחמה הזאת, במקומות מסויימים, לחזית ביטחון חיצונית.²² אבל ברגע שהיא תיהפך [כולה] לחזית ביטחון חיצונית, בעיית הביטחון הפנימי תחמיר לאין שיעור.

עלה בידינו, בקיץ האחרון, להשיג הגדלה ניכרת – יותר מהכפלה – של התקן הפעיל של חיל הנוטרים שלנו.²³ ואינני יודע עד כמה ידוע הדבר, שלשם השגת ההגדלה הזאת מוכרחים היינו לעורר חרדה לא רק בלונדון אלא גם באמריקה. כאשר קיבלנו את הודעת הממשלה על ההחלטה הזאת, הודיעו לנו: מותר לכם לפרסם את הדבר בעיתונות היהודית בארץ ובארצות־הברית של אמריקה. ההחלטה הזאת יצרה בפעם הראשונה רוב עברי במשטרה הארץ־ישראלית. כוחות המשטרה בארץ, אם נחשב את כל האגפים והסניפים שלהם כיום – מורכבים מ־62,000 יהודים. 3,000 אנגלים בערך ו־2,600 ערבים. הרי שבמשטרה הארץ־ישראלית, במידה שהיא מבני הארץ, אנחנו רוב מכריע, אבל אנחנו רוב גם במשטרה בכלל. הרוב הגדול של בני היישוב האלה, העומדים יומם ולילה עם רובה על המשמר, מקבלים מהשלטון משכורת של 7 לירות לחודש – לרבות כל בעלי המשפחה שלהם. המשכורת של 7 לירות כוללת תוספת יוקר של לירה אחת, ואילו המשכורת היא רק 6 לירות. וכולנו יודעים באיזה ניסיון חמור ובאיזה סבל קשה הדבר מעמיד את השוטר והנוטר שלנו.

אבל עוד יותר מזה: בעצם התקופה הזאת בחיינו הפכה המשטרה העברית הרגילה שלנו – זו שמרוב הוותק שלה, ומרוב הפרוזאיות שבחייה, נעשתה דעתנו עליה כאילו גסה בה, וחדלנו להרגיש את כל ערכה החיובי בשבילנו – מטרה לחיצי מרצחים מבית. טובי חלוצי המשטרה שלנו, אנשים אשר את כל שנות נעוריהם, את מיטב חייהם, הקדישו לשירות הלאומי הארצי בחירוף נפש ובמסירות נפש, נפלו חלל בחזית הפנימית הזאת.²⁴ והדבר עורר מחדש את שאלת מעמדו, שאלת עתידו, את שאלת כבודו הציבורי, את שאלת עתיד משפחתו של השוטר שלנו. ושני הדברים האלה – חוסר כל אפשרות להחזיק מעמד בתנאי המשכורת הרשמית, והסכנה שהגיחה פתאום ממארב־מבית נגד השוטר והקצין היהודי – שומר הביטחון שלנו – שני הדברים האלה הצטרפו יחד והם מחייבים את היישוב להתעוררות ולמלוי חובה כלפי בניו ואחיו אלה. קמה יוזמה חופשית של חוגים שונים ליצור קרן לביטוח שוטרים. יש לרכז את הדבר ולאמץ אותו. יש צורך במאמצים ציבוריים לארגון הצרכנות והאספקה הזולה לשוטרים ולנוטרים. יש לכלול משפחות של נוטרים באותה מסגרת של ההקלות הניתנות למשפחות חיילים לגבי שכר לימוד, לגבי עזרה רפואית, לגבי צורות שונות של עזרה סוציאלית וציבורית.

בזה לא מתמצה צורך הפעולה הציבורית בתחום הביטחון. הגדלת חיל הנוטרים – משטרת היישובים היהודים – עד 2600, עד 2,700 העומדים על משמרתם בקביעות, מה שעולה לממשלת ארץ־ישראל במשכורת בלבד כרבע מיליון לירה לשנה, הוספת מסגרת של הרבה אלפים של אנשי רזרבה, פותחת פתח רב לאימון מתמיד ושיטתי בִרְשות, באופן יעיל, בהשגחה מומחית, בשביל אלפים על גבי אלפים של אנשינו בעיר ובכפר. אבל ניצול האפשרות הזאת, מיצוי המסגרת הזאת, מחייבים אמצעי כסף לא קטנים, ואנחנו נחטא לנפשנו אם בגלל קושי כספי לא נשתמש באפשרויות היקרות האלה, שלא תמיד היו נתונות לנו.²⁵

אנחנו גם חייבים לדאוג לביצורינו, לציוד מספיק לצורכי הבטחון שלנו. עלה בידינו להתקדם בכיוון של איחוד כוחות יישובים בחזית הביטחון הפנימית, פרשה שלא מעט רעל הכניסה לתוך חיינו בתקופה האחרונה. אנחנו עומדים עכשיו לפני הצורך להרים מחדש את סיסמת “כופר היישוב”²⁶ בחיינו, להגביר את הכנסותיו ולרכז כביבו את הכרתו ואחדותו של היישוב.

כל הדאגות האלה, שהן דאגות היום ומחר, והן מכוונות גם לעתידות יותר רחוקים, אינן יכולות להשבית מליבנו אף לרגע את הדאגה הישירה לעתיד המדיני שלנו. יש מערכה מדינית ישירה שעלינו לעמוד בה. ישנה ההתכוננות להכרעה הגדולה, שמוכרחה לנפול במדיניות הבינלאומית לגבי עתיד ארץ־ישראל, לגבי עתיד העם היהודי. המאמצים שלנו מכוונים, קודם כל, למניעת התחייבויות חדשות לגבי הצד שכנגד [הערבים] על חשבוננו. נדמה לי שעלה בידינו, בדרך כלל, לעמוד בדבר הזה. לא השלינו את עצמנו שנוכל במאמצים מדיניים, בעצם ימי המלחמה הזאת, נוכח כל הסבך הנוסף שהיא יוצרת, לשנות שינוי רשמי את “הספר הלבן”. נדמה לנו, שעלה בידינו לערער במידה לא מעטה, ובחוגים ידועים להרוס כליל, את האמונה בנצחיות “הספר הלבן”, את ההנחה ש"הספר הלבן" הוא האות האחרונה, הפְסָק האחרון של המדיניות הבריטית. על כל צעד ושעל אנחנו נתקלים במדינאים אנגלים – גם בחוגי הפקידות, גם בתוך העולם הערבי – אשר מבינים כי “הספר הלבן” עתיד להתרוקן מתוכנו ולעמוד ככלי ריק למחרת המלחמה הזאת.

אבל אין המצב כזה, שאנו יכולים לרפא את השבר הזה על נקלה ולהתפרק מנשקנו. אנחנו עומדים בפני לחץ ערבי מחמיר וחריף להשלים ולהגשים את “הספר הלבן”. אנחנו עומדים בפני התחרות של מאמצים על כיבוש הכרת העולם בצידקת תביעתו של כל צד לגבי ההחלטה שתבוא עם בוא הניצחון והשלום. ההתחרות הזאת שיטחה איננו רק אנגליה. שיטחה מתחיל להיות גם אמריקה. עם כניסת אמריקה למלחמה הזאת יש לציין כניסה יותר פעילה שלה גם למדיניות של פינת העולם הסובבת אותנו.

ואנו מצווים על קשר ישיר, נמרץ, תכוף עד כמה שרק אפשר, עם העולם הערבי. אנו חייבים לדעת מה מתחולל בתוכו, אנו חייבים לדאוג לכך שהוא ידע אותנו, שידע את כוחנו, את תוקף החלטתנו. אנו מצווים לעשות הכל, על־ידי פגישה בלתי־אמצעית, כדי לערער בתוכו את הביטחון המופרז – שיש עדיין לרבים בתוכו – באפשרות להכריע אותנו. ואנו מצווים על מאמצים לחזק בקרב אישים בעולם הזה, וישנם כאלה, את האמונה בכוחנו, ולחזק גם את חיפושי האפשרות להתפשר איתם.

אבל אל נשלח את נפשנו בשווא. נהיה מציאותיים כשאנו עושים את חשבוננו הלאומי המדיני, ונדע בדיוק היכן נקודת ההכרעה. נקודת ההכרעה כיום אינה במגע הישיר בינינו ובין העולם הערבי. גם העולם הערבי משוכנע בזאת. כמונו כעולם הערבי יודע, שאת הניצחון במלחמה הזאת ינחלו כוחות גדולים, שהם אשר יהיו אחראים אחריות רבה, אם כי בשום פנים ואופן לא יהיו האחראים היחידים, לסידור ענייני העולם בתום המלחמה. אנחנו רואים בחזון את אפשרות ההכרעה בפגישה ישירה בינינו ובין העולם הערבי, ואנחנו מתפללים לכך שההכרעה הזאת תהיה הכרעה של שלום, הכרעה של כבוד הדדי והכרעה של סיפוק משותף והדדי של תביעותינו הלאומיות החיוניות – התביעות הלאומיות החיוניות של שני הצדדים – אבל בשום פנים לא בניין החזק על חשבון החלש. הסיכוי הזה עדיין מאיתנו והלאה.

כשם ש"הספר הלבן" נתן לערבים הרבה יותר, פי־כמה יותר משהערבים יכלו לקוות להשיג על־ידי פשרה אתנו, כך התקווה שיש לנו, למרות הכל, להגיע בעזרת העולם הדמוקרטי, בעזרת אנגליה ואמריקה, לאפשרות אחרת, לעתיד אחר בארץ הזאת – התקווה הזאת היא לאין שיעור כיום יותר מבוססת משיש לנו תקווה להגיע למשהו על־ידי משא־ומתן ישיר בלבד עם העולם הערבי. אסור לנו גם לשחרר את העולם כולו – בראש ובראשונה את העולם הדמוקרטי – מאחריות לעתיד העם היהודי ולמעמדה של ארץ ישראל על־ידי הטלת כל יהבנו על משא־ומתן עם ערבים ועל־ידי הכרזה שכל הדין שלנו, כל הריב שלנו, כל בעיית השלום, יבוא על פתרונו רק במשא־ומתן ישיר בינינו ובינם. קשר עם ערבים – ודאי. חתירה, חיפושים – ודאי. אבל נדע בדיוק היכן ההכרעה.

לגבי העולם הגדול קיימים שלושה גורמים שאינם קיימים, על כל פנים אינם פועלים, לגבי העולם הערבי. ולא רק שאינם פועלים, אלא מצד העם הערבי קיימים גורמים אחרים, הפוכים, שליליים. קודם כל, קיים לגבי העולם הגורם הראשון של המצפון הבינלאומי כלפי העם היהודי, אשר לעולם הערבי יש אך החלק הקטן, אם יש לו ככלל איזה חלק שהוא כיום, במצפון הזה. קיימת, שנית, בעיית המוני יהודים עקורים משורש, נישאים ברוח באירופה כתום המלחמה הזאת. קיימת כל הבעיה של הלקח ההיסטורי ממצבו של העם היהודי כעם מחוסר בית, כעם מחוסר שורש בארצות האלה. וקיים, שלישית, גורם הניצחון והאחריות שהניצחון מטיל לסידור ענייני העולם לאחר המלחמה. המעמד הזה של מנצח, שהוא ולא אחר איפשר לעם הערבי את עצמאותו בתוצאות המלחמה הקודמת, אשר הוא ולא אחר – אם ינצח, והוא ינצח – יציל את העצמאות הזאת מסכנת הרס ושיעבוד חדשה, שנשקפה לה בתוצאות נצחונו של הצד שכנגד.

ממשלת אנגליה כפותה כיום ל"ספר הלבן" – “מלך אסור ברהטים”.²⁷ אך יש שכר לפעולה גם באנגליה. יש אוזניים קשובות, ותהיינה הזדמנויות, ועלינו לדאוג לא להחמיץ אותן. תיתכן גם צמיחת כוחות חדשים באנגליה, עלינו לעמוד על המשמר. ויש אוזניים קשובות באמריקה. תהליך ההתפתחות באמריקה מכניס אותה יותר ויותר לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם מבחינה פנימית ונפשית, לעול האחריות לענייני העולם, מכניס אותה יותר ויותר למסגרת של אחידות עם העולם כולו. עלינו לפעול בהתאם לכיוון הזה, ונעשית על־ידינו פעולה באמריקה בכיוון זה.²⁸ פעולתנו מכוונת, קודם כל, להדגשת האחריות המוטלת על אמריקה, בראש ובראשונה, לעתידו של העם היהודי. היא מכוונת להצגת הבעיה היהודית ולהצגת פתרונה הציוני כפתרון היחיד. היא מכוונת להצגה יכולתה הכבירה של ארץ־ישראל לשמש פתרון והיא מכוונת להצגת מהות הפתרון הזה.

איננו מוצאים מהחשבון את רוסיה, העתידה להיות גורם בסוף המלחמה הזאת. אבל עלינו לדעת, כי דרכנו אל רוסיה ודרכנו ברוסיה קשה כשאול. ודאי שאנו מברכים מקרב לב את “הצבא האדום” לניצחונותיו ומתפללים לניצחונו המכריע. כל ניצחון של “הצבא האדום”, כל עיר המוחזרת לידם, פירושה הצלת יהודים במידה שנשארו יהודים להצלה. כל ניצחון של “הצבא האדום” פירושו שבירה נוספת של כוחות הצורר, פירושו קירוב הניצחון. אנחנו מברכים כל עם העומד בגבורה על נפשו כמו שעומד העם הרוסי. אנחנו מברכים מקרב לב, בתפילה חמה, את העם היוגוסלבי – העם הסרבי בייחוד – שנדרס לאחר שקם להילחם, שנדרס בכוחות שלא יכול היה לעמוד נגדם, אבל גם בהיותו נדרס הוא חוגר את שארית כוחו לעזור לעם הזה, לעזור לעמים אחרים הקטנים האלה בהתקוממותם נגד שלטון הדיכוי שאנו מקווים שלא יגיע אלינו.

עמדנו מלאי יראת רוממות למעשי הגבורה הפשוטה והשקטה של המוני העם האנגלי, של המוני האזרחים באנגליה בימי מלחמת הבזק של התקפות האוויר הגרמניות. עם, אשר נדמה ששום אחר לא עמד כמוהו במלחמה כזאת, בנעריו ובזקניו, בנשותיו ובטפו, עמד ישר בחזית המלחמה. בוודאי שאנחנו מברכים את “הצבא האדום”.

אך אל התבטלות! אולי משונה הדבר, שצריך לומר את הדברים בתוכנו, אבל יש לציין כי סכנה כרוכה בנחשול של אהדה שיטחית מתרפרפת, מתכסה במליצות ומביאה לידי התכחשות כלפי עצמיותנו, שמקיפה חוגים שונים ואנשים שונים ביישוב [בעיקר בשמאל המרקסיסטי, לרבות ביישובי הקבה"מ והקבה"א]. אינני רוצה לחזור על דברים שהגיעו לאוזני, שנאמרו בפי אנשים מעל במות. יש להזהיר בפני הסכנה הזאת. אין ויתור על עצמיותנו. ולמפרע איננו יודעים כלום – איננו יודעים לצד מי יעמוד הכוח הגדול והעצום הזה [של ברית־המועצות], הממלא כיום תפקיד כה גורלי בחיוב שבו בתוצאות המערכה. איננו יודעים! אל נתפרק מנשקנו הנפשי הפנימי גם בחזית הזאת. את הדרך שלנו אל רוסיה, המלאה התחתים וקשיים על כל צעד ושעל בה – אנו נתקלים בקירות ברזל סגורים על שבעה מנעולים ובריחים – את הדרך הזאת נעשה אך ורק כציונים.

כלפי כל הגורמים האלה, גם כלפי רוסיה במידה שיינתן לנו, אנו נציג את בעייתנו במלוא רוחבה ואת הפתרון שלנו במלוא כוחו. לא קליטת פליטים היא הבעיה – אם כי היא תתגשם, היא תיפתר מתוך קליטה של המונים – הבעיה היא הנחלת ארץ לעם. ואנחנו צריכים לאגור כוחות, להכשיר קרקע, לגייס בעלי־ברית להתקפה ציונית רבתי, שמטרתה תהיה ארץ־ישראל לעם ישראל.

דברי תשובה בתום הדיון הכללי (ישיבה ג') (10.3.1942)

משה שרתוק: אולי יורשה לי, בפתח דברי, להעריך קודם כל את עצם המסיבה הזאת. היה מי שהביע צערו על הוויכוח שהיה כאן, אבל לא לי לתת כאן ציונים לוויכוח שגם אני משתתף בו. עלינו לזכור ולהעריך את העובדה, שזאת מסיבה המאפשרת שיתוף בויכוח ציוני אחד חוגים מחוגים שונים ביישוב, שהזדמנות אחרת להם להתווכח כולם יחד אָיִן, ואינני סבור שויכוחים כאלה הולכים לגמרי לאיבוד. אינני סבור גם שהם עשויים להרחיק את הלבבות. הם עשויים רק לקרב. והמסקנה היחידה החיובית, נדמה לי, מהסיבה הזאת, צריכה להיות לאפשר את המשך הבירור המשותף הזה במסגרת הראויה לשמה, במסגרת של “כנסת ישראל” מאוחדת ומאורגנת כהלכה.

כאן דר' אריה אלטמן²⁹ אמר כמה דברים נכונים. מה שהיה לא נכון בדבריו – שהוא הציג אותם כתגליות. בזה עלי לאכזב אותו. תגליות לא היו בדבריו. תורת הארגומנטציה שהוא הגיש לנו לקוחה מבית הגנזים של התנועה הציונית. אם עלי לאכזב אותו ביחס לזכות הפטנט, אני יכול לנחם אותו – לפצותו – בזה שאומר שהוא בכל זאת כיוון לדעת גדולים. כל ההוכחות על זה שיוכל אינטרס לאנגליה להקים כאן בניין יהודי גדול; ובניין יהודי גדול, אילו הוקם ואם יוקם, ישמש מצודה רבתי כאן לדמוקרטיה, ויכול להיות משען רב לאנגליה; ואפילו הדיבור על זה שהנוער היהודי הוא מצבר גדול של מרץ מהפכני, והמרץ המהפכני אם לא יופנה לאפיקים של בניין הוא יפנה לאפיקים של הרס – כל הדברים האלה זכיתי לשמוע מפי מנהיג גדול של העם היהודי, מפי דר' חיים וייצמן, במסיבות עם אנגלים, בשיחות עם אנגלים. זאת נחמתי לדר' אלטמן, ואני מקווה שחבריו ימסרו לו את המחאה הזאת. התאריך שבו נאמרו הדברים הוא 1916 – מלפני “הצהרת בלפור”. זוהי הארגומנטציה שבכוחה נכבשה “הצהרת בלפור”. הוא, אלטמן, הולך על פסים מאוד סלולים.

דר' אלטמן, חוששני, הסתבך קצת בנקודה אחת עדינה. הוא דיבר על ההנהלה של התנועה [הציונית] שלא הצליחה, ולכן עליה לרדת. פה שמענו כאילו הודיה בזה שזו ההנהלה של התנועה, אבל עצם הפנייה אליה שהיא צריכה לרדת נובעת מתוך משטר שכבר איננו עכשיו – אבל שהיינו רוצים שיחזור – משטר של הסתדרות ציונית מאוחדת, שבה כל חלק רשאי לפנות להנהלה ולדרוש ממנה לרדת.³⁰ אבל אם המצב הוא שיש הסתדרות ציונית אחרת [הצ"ח], אין לה זכות לבוא להנהלת הסתדרות הציונית בשום תביעות.³¹ היא יכולה לתבוע מהנהלתה־היא, ולגבי הנהלתה לא ראינו אצלה פעולה של הורדת הנהלות למרות כל אי־הצלחותיהן לגבי דברים שהסתדרות הציונית בהיותה בתוכה – ולא כבשה; היא העמידה לעצמה את המטרה להפך להסתדרות ציונית של העם היהודי – ולא השיגה את המטרה. הדבר ברור, ובבקשה לא להסתבך. אפשר לדבר על שיבה [של הצ"ח]. אדרבה! אז תהיה זכות גמורה להשתתף בבחירות ולבחור הנהלה אחרת וגם לבקר את ההנהלה הקיימת.

אלטמן ניסה לחדש את הוויכוח על “גדולות” ו"קטנות", שימיו כימי הציונות, ואינני יודע אם אנו נוכיח משהו בתחום זה איש לרעהו.³² אבל כל הסברה לגבי חזון עתידות מוגבלות מאוד. אפשר, לכל היותר, להציג אפשרויות על סמך חזון לעתיד, על סמך הוכחה שאם יהיה דבר כזה וכזה, יהיה אינטרס לצד שכנגד להישען עליו. אפשר השיג מיפרעה כזאת. מיפרעה אחת היסטורית גדולה כזאת היתה “הצהרת בלפור”, ותנועה שרצתה לממש את הדבר הזה, ובאמת להגיע ליצירת כוח, היתה מחוייבת להטיל את כוחה לתחום זה של גיבוש כוח. ואוי לנו אילו שעת המשבר הגדולה מצאה אותנו בכוח יותר קטן משמצאה. אבל היא יכלה למצוא אותנו בכוח הרבה יותר גדול. כל הצגת הגדולות נגד הקטנות היא הצגה בלתי מציאותית בהחלט, והיא רק מעידה על יכולת הלימוד מהניסיון.

מובן, אפשר על כל דבר לומר: “שאלה זו אינה קיימת” – “השאלה הערבית אינה קיימת”; “פלוני אינו קיים”.³³ פעם סולטאן טורקי שלח חלק מהצי שלו לדכא מרד שפרץ באי מלטה. מפקד הצי פחד, כנראה, למלא שליחותו. הוא חזר לקושטא והביא דוּח קצר של שתי מילים: “מלטה יוֹק!” – מלטה איננה. באופן כזה פתר את השאלה. במידה כזאת של יעילות והיגיון אפשר לומר: שאלה זו – השאלה הערבית – אינה קיימת לגבינו. אבל אם מדברים על זה שצריכים לנהל משא־ומתן על יסוד אינטרס, וזאת תורה חשובה ואמיתית, אזי צריך לדעת שאינטרס פירושו עובדה, ומדיניות הבנויה על אינטרסים היא מדיניות המביאה בחשבון עובדות, היא מדיניות שאינה מתעלמת מעובדות. ואם דר' אלטמן יכול לומר, או מישהו איתו יכול לומר, ששאלה זו [השאלה הערבית] אינה קיימת ואינה מעניינת אותו, מה לעשות שאחרים, וביניהם האימפריה הבריטית, לא מוכנים להצטרף לאמירה זאת באשר שאלה זאת מעניינת אותם מאוד? ואם אנו רוצים לתרץ את השאלה הזאת, ולו גם מטעם זה בלבד שהעניין מטריד אותה – מפני שאימפריה הולכת ואימפריה באה ואנו מאמינים בנצח ישראל – הרי יש כאן עניין שמוכרח להטריד אותנו באופן ישיר. [גם] אילמלא היתה רק שאלה של הסברה לאנגלים, היתה שאלה זו מוכרחה מאוד מאוד להטריד אותנו.

אם מדברים על עובדה, הרי ישנו עם, ועם זה הוא העם הערבי. זה אולי לא מוצא חן בעינינו. יש הרבה עובדות שלא מוצאות חן בעינינו, ולעם זה יש הערכה ידועה של האינטרסים שלו – וזאת גם כן עובדה, ויש לו מנהיגים שפרצופיהם, על כל פנים פרצופי חלק גדול מהם, מאוד מאוד לא לרצון לנו, ויש פרצופים המעוררים זוועה וגם רגשות אחרים, אבל זה לא משנה את העובדה כי הם מנהיגים ובידיהם יש רסן והשפעה. ואם אנו רוצים ברצינות להיאבק עם האימה הזאת והסכנה הזאת, כי אז עלינו להתייחס לעניין ברצינות ולא לרפא שברנו על נקלה, ולא להציג כל פעולה כפרי של שוחד וכוח זר. כאן יש שורשים. וכמו שורש הם סמויים בתוך הקרקע. אל נחשוב שהעץ העומד על הקרקע יונק מאותה הנקודה הנראית. אל נהיה ילדים בעניינים אלה, אל נבוא לאספות רציניות בתורת דרדקים בעניינים כל כך רציניים – אחרי כל הניסיונות שנתנסינו בהם.

פה עמדנו כאילו בפני אש מצטלבת. מצד אחד [הואשמנו כי] השתקענו יותר מדי בשאלה הערבית והסחנו דעתנו מעניינים יהודיים, רחמנא ליצלן, מצד אחר לא עשינו די בשאלה הערבית. יש לקדם בברכה את ההתעוררות שאנו עדים לה – כנראה פעילות מגינית בחוגי “האיחוד האזרחי”.³⁴ מר אלישר³⁵ הטיף כאן מוסר לגבי השאלה הערבית. הטיף כאן מוסר לגבי השאלה הערבית. מישהו שאל אותו אם הוא יודע ערבית, והוא אמר שהוא יליד הארץ וזה נכון. הוא יליד הארץ ובוודאי יודע ערבית. הייתי מציע למר אלישר ולעסקנים אחרים להתעניין קצת בשאלה מי לומד כיום ערבית, באיזה חוגים צומחים לנו כוחות חדשים בתחום פעולה זה, באיזה חוגים אנו עדים לחיזיון זה של חדירה לשפה הערבית, לתרבות הערבית, להבנת העולם הערבי,³⁶ לקשירת קשרים, ללמוד לא רק מתוך חלומות שווא שמנסרים ב"ליגות"³⁷ ידועות, אלא מתוך החלטה ברורה להיאבק עם הגורם הזה, לדעת אותו, לדעת את הסכנה, אבל גם לנסות להרכיב משהו ולו גם לשם ביטחוננו בלבד. ומאוד רצוי ש"האיחוד האזרחי" יתן לדבר הזה דעתו, ולא יסמוך על זה שהוא מאחד בקרבו חלק מילידי הארץ והאיכרים ותיקים שיודעים ערבית. אנו חיים בתקופה כזאת בפעולתנו בארץ, שדברים שאינם נקנים על־ידי מאמץ מכוון בכוונה תחילה, מתוך ארגון והתמסרות ידועה, לא תמיד נקנים בהסח הדעת או מאליהם. אם “האיחוד האזרחי” יתן דעתו על כך, ויכוון את כוחותיו הצעירים לשדה זה – זה בודאי יהיה חשוב בשביל עצמו ובשביל הכלל כולו.

גם מרדכי בנטוב³⁸ נגע בשאלה זו. אני לא הצטערתי, חלילה, לשמוע מפיו שהוא שמע בעניין זה [מפי] צלילים חדשים. אני מקבל זאת כשבח, אם כי אינני יודע בדיוק מה היה הצליל החדש. אבל אם זה היה חדש באוזניו – אדרבה. בקיצור נמרץ אני רוצה לומר: יהיו נא הדברים ברורים בשטח זה. אני מאמין באפשרות של הסכם בין כוח יהודי גדול שייווצר בארץ ובין הכוח הערבי של המזרח התיכון. אני קודם כל רוצה בהסכם זה – אני חושב שכולנו צריכים לרצות בהסכם זה, לשאוף אליו, לא לראות חזון הבאות כחזון של הרס הדדי, כי אם כחזון של שווי משקל יציג, של יחסים הוגנים ושיתוף פעולה בשדה רחב מאוד של עניינים בפינת תבל זו. אבל אני חוזר ומדגיש: בין כוח יהודי גדול לאחר שיהיה בארץ, ובין כוח ערבי במזרח התיכון, שתמיד יהיה. ³⁹

אני אינני רואה – ומי שחולק עלי בנקודה זו נתבע להוכיח, והראיה עליו – אינני רואה כיום הזה, לאלתר, הסכם עם כוח ערבי במזרח התיכון שיאפשר ליצור את הכוח היהודי הגדול בארץ־ישראל. זוהי כל השאלה. אם אנו מחולקים, נדע במה אנו מחולקים. ואם אנו מסכימים, נדע במה אנו מסכימים. כאן, בפרשה של תהליך יצירת הכוח הגדול היהודי בארץ־ישראל, שאני מאמין שיהיה בשלום עם הערבים וגם העם הערבי יחיה אתו בשלום – בתהליך זה עלי להיות מוכן להיאבקות מרה ולא להירתע משום שיש אי־הסכם מדיני. גם עם אנגליה מוכרחה להיות היאבקות. אבל יש הבדל: אין ניגוד גדול בינינו ובין האנגלים בארץ־ישראל; יש ניגוד גדול בינינו ובין הערבים – על כל פנים, לפי תפישת הערבים את לאומיותם – ואנו לא שינינו את התפישה הזאת.

אני יודע את הטינות והפחדים שיש לאנגלים אלה או אחרים כלפי ארץ־ישראל יהודית – דברים שרמז עליהם מישהו מפי וייצמן.⁴⁰ אבל דברים אלה מאוד מאוד רחוקים מלהיות בעלי משקל מכריע. מה שמכריע בניגוד שבינינו ובין אנגליה זה הגורם הערבי. זה לא דבר־מה עצמי הטבוע בעצם המדיניות הבריטית. זהו הלחץ של הגורם הערבי על המדיניות הבריטית, והוא שמעמיד אותנו בקונפליקט גדול עם אנגליה. אבל לגבי פגישתנו עם הערבים יש כאן שורשים של ניגוד ישיר. זאת תהיה קלות דעת, סנוורים, לא לראת את שורשי הניגוד הישיר הזה בשטח המגע שבינינו ובין הגורם הערבי.

אני אמרתי: דרכנו לרוסיה קשה, קשה כשאול, ועלינו ללכת בה. אבל להציג כאן את רוסיה כנגד אנגליה זה גם כן בלתי־מציאותי. קודם כל, אנגליה כאן, ואנו ממילא נאבקים איתה. רוסיה איננה כאן. אנו איננו יודעים אם תהיה כאן. אבל רוסיה היא כוח בעולם גם כיום, והיא עלולה להיות כוח יותר גדול עם גמר המלחמה. אבל איזה כוח? אברמוביץ⁴¹ ניסה להקל על עצמו את הדבר. הוא אמר: אנגליה היא נגד היהודים, רוסיה בעד היהודים. הוא אמר: ראינו את יחס רוסיה ליהודים וראינו את יחס אנגליה ליהודים. אבל אותו יחס שראינו מצד רוסיה ליהודים ראינו גם באנגליה. אומנם, הממשלה הבולשביקית הגדילה לעשות באשר מצאה מסורת של אנטישמיות של הצאריזם, והפכה את הגלגל הזה וקבעה את המלחמה באנטישמיות כיסוד במדיניות של השלטון [הסובייטי].⁴² נכון, זה דבר גדול. שנית, במסיבות מעשיות מסוימות הקמת השלטון הזה פירושה היה הצלת היהודים. בתוך מלחמת האזרחים ברוסיה, בתוך השתוללות כנופיות “לבנות” ו"ירוקות", פרישת השלטון הבולשביקי על מקום מושב היהודים פירושה היה הצלת היהודים. גם עכשיו היינו עדים למחזה זה. יהודי הארצות הבלטיות, יהודי לטביה, איבדו את כל רכושם עם כיבוש מחוזותיהם על־ידי הבולשיביקים, אבל ידעו שאת נפשם הצילו. אני מדבר על הימים שלאחר סיפוח מחוזות אלו לרוסיה.⁴³ לעומת זה, באנגליה יש מקדמת דנא [מ־1858] שיווי זכויות ליהודים, ואנגליה קיבלה המוני פליטים לתוך ארצה במשך השנים האחרונות. וביחס ליהודים אנגליה עוד תשתווה עם כל אומה בעולם. ולכן, כאשר אברמוביץ דיבר דְבָרוֹ, צריך היה לומר: ראו את יחס אנגליה לציונות" – ואז, כנגד זה, נצא ונראה מה יחס רוסיה לציונות. אומנם, ניר⁴⁴ ריחם עלינו קצת. יש לו, כנראה, הוכחות וראיות שאנו־עצמנו אשמים ביחס השלטון הסובייטי אל הציונות.⁴⁵ אבל אנו לא מתמול־שלשום מתחבטים בפרשה זו, ואיננו יכולים לקבל את התנחומים, שיש לניר ראיות והוכחות, כדבר ממשי בשטח זה. פה אין מקום לטענות. המדיניות האנגלית הפכה לאנטי־ציונית לא מתוך רשעות אלא מתוך מסיבות מדיניות מסוימות. ורוסיה היתה אנטי־ציונית גם כן מתוך מסיבות מדיניות מסוימות. אלא שיש, קודם כל הבדל קטן: אנגליה היא דמוקרטיה ורוסיה היא דיקטטורה. אם אני רוצה להבהיר משהו למיניסטר בריטי, אני מקבל ויזה, נוסע לאנגליה, מטלפן אליו, נפגש אתו ומדבר אתו – (ניר: ואחר־כך מה?) – קודם כל, כצעד ראשון, צריך לדבר אתו. עם צ’רצ’יל אפשר לדבר – עם סטלין אי־אפשר לדבר.

עוד כאשר הייתי לגמרי “ילד קטן”, לפני שתפסתי את המישרה שאני תופס עכשיו,⁴⁶ ישבתי פעם לילה על מזוודות ארוזות לשם נסיעה לרוסיה, מפני שעד הבוקר היתה השעה האחרונה – אילו הייתי מקבל ויזה הייתי נוסע. ולאחר ליל שימורים פרקתי את המזוודות והלכתי לעבודתי, מפני שהויזה לא ניתנה. אנו לא יכולים להגיע לרוסיה בימים אלה. וכאשר השגנו רשיונות בשביל פליטי פולין ברוסיה – מבלי שעוררנו את שאלת הגירת יהודי ברית־המועצות – וביקשנו שיותן לנו לשלוח פקיד צנוע של מחלקת העלייה שלנו לרוסיה, שיטפל בחלוקת הרשיונות ויסדר את נסיעתם – דבר זה לא ניתן לנו.

אבל יש דבר קצת יותר עמוק. כל כוחנו הוא שאנו יכולים לפנות לבני־אדם, לדבר על ליבם ולנסות ליצור דעת קהל לטובתנו. אין ברוסיה דבר שנקרא דעת קהל. היא בידי השלטון. באנגליה אנו יכולים לכתוב מכתבים לעיתונות והם נדפסים גם אם אנו לא משפיעים על־ידי המאמרים. יש אנגלים שקוראים אותם, יש באנגליה אנגלים העומדים לימיננו, היכולים לריב את ריבנו עם השלטון שלהם על־ידי מאמרים ומכתבים בעיתונות. באנגליה אני יכול להיכנס לבית הפרלמנט ולהודיע, שבשעה זו וזו, בחדר זה וזה, אני מרצה על ארץ־ישראל, ומתאספים חמישים־שישים צירים ושומעים מה שיש לי להגיד להם. ואם הדברים האלה מתקבלים על דעתם הם חוזרים לישיבת הפרלמנט ומעמידים שאלות ורבים את ריבנו. כל הדברים האלה אינם אפשריים בארץ של דיקטטורה.

אברמוביץ הציג בהיתול את עניין המצפון שדיברתי עליו כניגוד לאינטרס. מאימתי חדל המצפון להיות אינטרס? מצפון זה אינטרס! יש לבני־אדם אינטרס שמצפונם יהיה שקט, ופנייה למצפון היא פנייה לאינטרס. ואם מצפונו של מישהו לא שקט זה מביא אותו לפעולות: הוא מצביע, הוא צועק, הוא לא שקט. מצפונו של הציבור הרוסי כבול. אין לו מבע, אין לו ביטוי. הוא בידי השלטון.

אני רוצה להרחיב את שטח הניתוח. אברמוביץ תקף אותי על שלא היה ניתוח בדברי? אם כן, הבה ננתח. בארץ של דיקטטורה יש לא רק עניין של מדינה, כי אם גם אינטרס של משטר ממלכתי. יש גם בארצות אחרות אינטרסים של משטר, אבל כאן יש דבר אחד [מובהק]: משטר דיקטטורי קיים כדי להתקיים בתמידות, וכדי לקיים את עצמו יש לו דרכים שאין בכל משטר לא דיקטטורי. לכן, אחד האינטרסים של משטר דיקטטורי זה מונופולין על קשר עם העולם החיצון. יש כאן הבדל: אפשר להפיל את ממשלת צ’רצ’יל – והופלו ממשלות של קודמי צ’רצ’יל – אבל להפיל ממשלה של סטלין זה עניין אחר לגמרי. באנגליה, כבכל ארץ דמוקרטית, יכול כל פרט וכל ציבור להשתייך לכל ארגון בינלאומי שהוא רוצה. גם ברוסיה יש בוודאי הסתנפות לארגונים בינלאומיים מדעיים, קואופרטיביים, אבל כל זה ברשות השלטון. באנגליה יכולה להיות הסתדרות ציונית המסונפת להסתדרות ציונית עולמית ומקבלת את מרותה. ברוסיה, אם לא תחול מהפכה במשטר, דבר כזה לא ייתכן. ולכן, תמיכה ברוסיה במפעל שכל עצם מהותו אחדות בינלאומית של העם היהודי, ונאמנות של כל חלק של העם היהודי לארגון העולמי שלו, למפעל אחד, מרכזי שלו – דבר כזה ברוסיה פירושו התנגשות עם המשטר הקיים, ועלינו לראות את הררי ההררים של הקושי שאנו עומדים כאן לפניו בפעולה זו.

ואני אומר: אף על פי כן, עלינו לעשות הכל כדי ללכת לשם, לעשות הכל כדי להגיע לשם, באשר איננו יכולים לוותר על שום אפשרות של השפעה, של הסברה בעולם, בייחוד בארץ כרוסיה עם כל הכרוך בה בייחוד כארץ שיש בה מיליונים של יהודים, שאומנם הם בטוחים בחייהם במידה שבטוחים כל אזרחי המדינה, אבל עלינו לדעת את המכשולים הרובצים בדרך. נכון שרוסיה תמלא תפקיד חשוב, אבל השאלה היא איזה תפקיד, ואל נפריז באפשרויות של קשר חברתי מיוחד עם רוסיה, עם כל חשיבותו, קשר שההדגש בו הוא ביסוד הסוציאלי, שכן המדיניות החיצונית של ברית־המועצות – על כל פנים, בשורה ארוכה של שנים – היתה מדיניות לאומית של רוסיה. גם לזה כיוונתי כשאמרתי, שלא רק מבחינה סובייקטיבית שלנו, אלא חבחינה אובייקטיבית של מסיבות בינלאומיות, כי אל ברית־המועצות עלינו ללכת כציונים – באשר הם הולכים כרוסים לכל חזית חיצונית שהם עומדים בה.

גם לגבי הערבים השאלה היא לאומית ביסודה ולא סוציאלית. אין זאת אומרת שאין שאיפה סוציאלית בפגישתנו עם העם הערבי, אבל זאת אומרת שפתרון שאלת ההסכם המדיני בין היהודים והערבים היא שאלה לאומית ולא סוציאלית.

הוא הדין לגבי האנגלים. אם לגבי הערבים השאלה לאומית ביסודה, אבל לא חברתית, כך לגבי האנגלים היא שאלה לאומית ולא שאלה אישית. זאת שאלה של עמדה ולא של יחסים. כאן, שוב ושוב, אנו עדים ליוזמה מצד “האיחוד האזרחי” – אשר כשלעצמה יש לברך עליה – להתעוררות של חוג שכאילו היה פחות אקטיבי מאחרים בחזית המדינית, שעכשיו הוא חרד למצבו החמור של היישוב.⁴⁷ המצב באמת חמור, והחרדה בהחלט מוצדקת, והנה חוג זה נושא אתו איזה עצה כיצד לתקן את המצב, והעצה שהוא מצא היא תיקון היחסים האישיים עם השלטונות… החוג הזה חושב, כי זו שאלה של מַנְיֶרה או של סגנון אדיבות, של רוך או קושי בטון. אבל אם יש ביננו ויכוח על עמדה פוליטית, יהיה נא ויכוח על עמדות פוליטית. ואם לגבי העמדה הפוליטית ישנה הסכמה, אל נעשה בתוכנו ויכוח על תרבות של ויכוח או על סגנון של ויכוח או של שיחה עם אנגלים.

בוודאי שנתקלקלו היחסים. הייתכן “ספר לבן” ואי־הסכמתנו לו, והחלטה להילחם בו מצדנו, בלי קלקול יחסים? מהי הרפואה שמציעים לנו – ויתור בעמדה זו? התפשרות? אבל זאת אין הם מציעים לנו, ולכן אל יעלו ארוכה כאן ב[תחום של] עניינים אישיים. אני יכול להבטיח לבעלי הביקורת כי גם עכשיו, עם אותה ממשלת “הספר הלבן”, עם אותה הממשלה שהפקירה את פליטי “סטרומה” לטביעה, בשטחים מסויימים יש לנו – לאותה הסוכנות “הנכשלת”, המחוסרת כישרון ביצירת יחסים" – יש לנו יחסים אינטימיים מאוד עם הממשלה הזאת, ואנו מוכנסים לאמון המלא שלה בדברים שבהם היא זקוקה לנו, ובעניינים חיוניים מאוד הקשורים עם מהלך המלחמה. אבל אנו חיים במצב של התנגשות, והתנגשות גם מקלקלת יחסים באשר אנו לא מוותרים – וגם הממשלה לא זזה מעמדתה. אם יש הצעה על שינוי עמדה – נתווכח על זה. אבל אל נְשַטֵח את הדבר, אל נהפוך אותו לעניין אישי ולשאלה של יחסים[אישיים].

טענה אחרת בפי אנשי “האיחוד האזרחי” כלפי ההנהלה הציונית – דבר חיובי מאוד – היא כלפי מה שלא עשתה בחו"ל. כן, נכון, לא כל היהודים ציונים, שאינם פעילים. אבל שמענו כי גם בארץ ישנם הרבה לא ציונים. אדרבה, תבוא התעוררות ציונית ביישוב. ראשית כל, בדק בית, וקודם כל מהבית הקטן, הקרוב – תבוא התעוררות ציונית ויהיה ליכוד ציוני. ליכוד ציוני אין פירושו שלא יהיה ויכוח. הליכוד רק יביא לידי ויכוח, הוא ייצור רקע לשם בירור כולל.

אבל השאלה של שיתוף חוגים מן היישוב בהנהגה הציונית אינה כל כך פשוטה. אנו חיים במשטר של קואליציה ציונית, וקואליציה ציונית וקואליציה של היישוב אין אלה שני דברים המזדהים בדיוק. אבל מה זאת אומרת? הכוונה כאן היא שהיישוב ינהל את הפוליטיקה הציונית בארץ – ומי ינהל את הפוליטיקה הציונית בוושינגטון ובלונדון? האם לא תהיה הנהלה אחידה למדיניות הציונית בשלושת המרכזים האלה? היישוב ייקח על עצמו את האחריות בעד לונדון וושינגטון?

העניינים לא כל כך פשוטים. יכול להיות ש"האיחוד האזרחי" התחיל לחשוב על עניינים אלה ולא חשב עד הסוף. כפי הנראה, אין הוא רואה את כל ההשתלשלויות והמסקנות הסופיות מהערעורים שלו. הדבר הראשון שיש ל"איחוד האזרחי" לעשות בתור חלק מהיישוב זה כניסה בלב שלם, מתוך רוח של אחדות יותר גדולה, לתוך אותה המסגרת שבמסיבתה אנו מתכנסים היום: “כנסת ישראל”. יכול להיות של"כנסת ישראל" יש תביעות כלפי ההנהלה של התנועה הציונית. יש לה כל הזכות לבוא בדרישות של שיתוף. אבל לשם כך היא צריכה לעמוד על רמה הוגנת. ומי שדורש זכות לעצמו, מי שדורש חלק בהשפעה, ובכל הדברים האלה הוא צודק – צריך לדאוג כי המסגרת שבה הוא רוצה להיות פעיל, המסגרת שבה הוא רוצה לבוא על שכרו בתור גורם של השפעה, צריכה להיות מסגרת מכובדת. הוא צריך להיכנס לתוכה מתוך כיבוד חוקתה ולא מתוך חתירה תחתיה. הוא צריך להיכנס לתוכה מתוך שאיפה להרמת קרנה הציבורית.

לבסוף, דברים אחרים בדבר הגיוס. אני רוצה למסור על מצב העניינים בשירות בצבא, לאחר שכמה חברים שדיברו כאן תבעו את עלבון העניין הזה בכנות רבה. אני רוצה, קודם כל, לקבוע: אנגליה היא ארץ נאורה מאוד. העניין של סובלנות דתית הוא אחד העקרונות המקודשים בה. בצבא האנגלי אין מסורת של אוכל כשר ליהודים ואין זו דרישת הרבנות הראשית של האימפריה הבריטית. זאת עובדה. יכול להיות שעובדה זו אינה רצויה, אבל זאת עובדה. החיילים היהודים מאנגליה – ובתוכם יש הרבה חרדים, בני משפחות חרדות, שהכשרות היא כל היהדות שלהם – נכנסים לצבא בלי תביעה זאת, ואין בצבא הבריטי שום סידורי כשרות בשביל יהודים. יש שם רב צבאי, ויש רבנים צבאיים, ויש יחס הוגן למוסד זה של רבנות יהודית בצבא, יש חופש רב של פעולה, אבל דאגה לכשרות מאכלותיהם של אנשי הצבא לא נכנסת לתחום פעולתם של הרבנים האלה – והם מקבלים עליהם את הדין.

אף על פי כן, נעשו על־ידינו מאמצים רבים לגבי הגיוס הארץ־ישראלי, להבטיח מה שאפשר בשטח זה. כתוצאה מהמאמצים שלנו, ומיחס אוהד של המיפקדה הצבאית, במשך שלושה חודשים בשנה שעברה היתה כשרות כמעט בכל הפלוגות היהודיות שלנו בארץ. באחת או שתיים לא היתה כשרות מסיבות שלא ברורות לי כרגע. נכון, שהיו הצבעות [בפלוגות היהודיות בשאלת הכשרות]. נכון, שבמקומות ידועים הרוב הצביע נגד. אני רוצה לציין, שבפלוגות ה"באפס" הרוב היה בעד כשרות, והרוב נוצר מאותו חלק של המגוייסים הסרים למשמעת, והוא הצביע בעד הכשרות מטעמים לאומיים. זאת לא אומרת שהרוב היה דתי, אבל הרוב היה קשור בקשרי משמעת. אבל משטר זה נתבטל משום שחלו תמורות, משום שהוקטנה מנת הבשר, ומנת הבשר הכשר הצטמצמה במידות כאלה שלא היה בה אפשרות לקיים את איש הצבא. עוררנו מחדש את השאלה, ומתנהל בינינו משא־ומתן על יצירת אפשרות של מאכל כשר לחיילים היהודים במחנה האימונים בסרפנד. הודענו, שאנו מוכנים לכסות את ההפרש בהוצאות. ייתכן שאנו נקבל מהצבא תמורה יותר גדולה בכסף בעד מנת האוכל, אבל בינתיים הודענו שאנו לא מעכבים ומוכנים לכסות את ההפרש. הודעתי זאת מבלי לדעת מאין ניקח כסף לכסות את ההפרש. גם הדבר הזה מחייב מסגרת ידועה. במכתב האחרון שקיבלנו, מ־26 בפברואר, אומרים לנו: “אתם צריכים להעריך כי נובעים קשיים ידועים המחייבים שינוי התקנות הקיימות. מפני זה אי־אפשר לתת לכם תשובה מיידית. אנו מקווים לענות לכם בעתיד הקרוב”. אנו מניחים שבזה תהיה הקלה פורתא, על כל פנים למתגייסים חדשים.

לעצם עניין הגיוס, אני נגד הסגנון של הגיית נכאים בעניין זה, שעל־ידו אנו ממעטים במו־ידינו את ערך המפעל שכבר ביצענו. יחד עם זה, צריך שיהיה ברור שאנו לא עשינו די, שאנו יכולים לעשות הרבה יותר, ושהדבר הזה בנפשנו. גיוס איננו אך ורק להגנת הארץ, חבר בנטוב.⁴⁸ אני יודע את הדבר הזה, אבל אני לא מגיע איתך לבירור בשאלה זו. אני שואל אתכם כמה פעמים ואומר לכם: תענו לי על זה! אבל אתם שמעתם זאת פעמים אין ספור, ואני מזהיר אתכם, ועוד פעם שואל אתכם ונותן לכם אפשרות לענות, ואתם לא עונים.

קודם כל, יש דבר הנקרא כבוד יהודי. והכבוד היהודי הוא, קודם כל, עניין של מילוי היהודי את חובתו. הגויים התקלסו וזילזלו באבותינו בכמה מקרים הרבה יותר מאשר הגויים בני זמננו מתקלסים בנו. אבל אם אבותינו התנהגו כיהודים כהבנתם, ואם הם מילאו את חובתם כיהודים, הם ראו בזה את כבודם הלאומי ולא מדדו את כבודם בזלזול של אחרים. נכון, אנו בצבא נפגשים עם גויים, ופגישה של יהודים בגויים בימינו כרוכה בקושי רב. אני מאוד רוצה להזהיר מהגזמות בשטח זה. רוב האנשים שלנו חיים במשטר של יחידות יהודיות. גם שם נתקלים בקשיים ובקצב לא כל כך איטי מתגברים עליהם. אבל חלק מהאנשים משרתים ביחידות מעורבות ושם הם נפגשים עם חיילים אנגלים בכל מיני עבודות, ופגישה זו כרוכה בקשיים. כלום אנו נראה בזה אם כבודנו שנברח מפגישה זו? זאת לא שאלה של כבוד או אי־כבוד. השאלה היא אם תהיה ליישוב הזה הרגשה שמילא את חובתו, אם תהיה לכל אחד בתוכו הרגשה שמילא את חובתו במלחמה הזאת. זאת שאלה של כבוד. והמלחמה איננה רק מלחמה להגנת הארץ. המלחמה, בראש וראשונה, היא מלחמה בהיטלר. והשאלה היא: היש חובה מוסרית להילחם בהיטלר גם אילמלא נשקפה סכנה לארץ – הרי יכולנו להיות ניטרליים במלחמה הזאת – או אין חובה מוסרית כזאת? התשובה שרוב הציבור שלנו נתן היא שישנה חובה מוסרית, וזה עניין של כבוד מוסרי.

משה שרתוק: אדוני היושב ראש, במידה שעלה בדעתי לסדר קצת את מחשבותי לקראת ישיבה זו, בתוך העבודה השוטפת שאינה מרפה ממני אף ליום, אני התכוננתי להקדיש את הערותי הפעם לשני נושאים: א) הנושא שאתה מנית אותו ראשון, זאת אומרת תיאור הלך הרוחות בעולם הערבי כיום בארץ ובסביבותיה, יותר נכון לומר בסביבות הארץ ובתוכה – משום שהארץ אינה מרכז עכשיו – עד כמה שניתן לי לעמוד עליו. ושנית, אני קראתי את התוכנית של היושב ראש,² ראשי פרקים לתוכנית או פרק ראשון של תוכנית לפתרון שאלת המשטר המדיני שבינינו ובין הערבים. וחשבתי להעיר כמה הערות על התוכנית הזאת. זוהי בערך המסגרת של סדר היום שקבעתי לעצמי.

בשאלה של ניסיונות משא־ומתן שנעשו בעבר, הרי אם אעשה זאת הפעם זאת תהיה בהכרח סקירה קצרה וחטופה. כדי שסקירה כזאת תהיה מקיפה ויסודית הדבר מחייב הכנה. לדאבוני הרב לא עלה בידי בשום פנים להיפנות להכנה כזאת – הדבר היה מחייב יציאה מהעבודה לפחות לימים אחדים כדי לעבור על החומר, להעלות בזיכרון דברים, כדי להסתייע בזכרונם של כמה חברים שהיו שותפים לניסיון זה או אחר, ולהקים מחדש בנין זה כולו כפי שהתפתח. לזה לא יכולתי להיפנות והייתי מציע שלעת עתה לא אכנס לבעיה זו.

מה שנוגע לשאלת הלך הרוחות השורר בתנועה הציונית, נדמה לי שאם אעיר הערות על התוכנית שלך, בזה יבוא לידי ביטוי מה שאני חושב ויודע על הלך הרוחות, אם ניתנה לי רשות, אתחיל בנושא הראשון.

אינני מתכוון להפליג למרחקי העבר בגישתי לסקירה זו. אומנם עבר כבר זמן לא מועט מהישיבה שבה השתתפתי ושמסרתי סקירה על מצב העניינים כפי שהיה אז.³ ואינני יודע אם הסקירה שלי תתחיל בדיוק מאותו השלב שבו עזבנו את מצב העניינים. אני רוצה לדבר על העניינים כפי שהשתלשלו בחודשים האחרונים הקרובים כעת לנו, כפי שהם עומדים כיום.

צריך שיהיה ברור, שכל העניינים שאנו מדברים עליהם הרקע שלהם מהלך המלחמה והתהייה על תוצאות המלחמה הזאת. ואנו יודעים שהיה מצב שבו כל המשקיפים והלומדים את מצב העניינים התנבאו בסגנון אחד ביחס להלך הרוח של הצבור הערבי; קבעו אחוז גבוה מאוד – 75–80–90 אחוז – של תומכי הנאציזם בקרב הציבור הערבי. אם מרצון לראות את גרמניה מנצחת, או מתוך ניסיון לראות את הנולד באופן אובייקטיבי, היתה הכרעת הציבור הערבי הכרעה עצומה של ודאות לצד ניצחונה של גרמניה. אין כל ספק, שאנו עדים לשינוי במצב זה במשך החודשים האחרונים, שינוי בולט למדי. לא אבוא לומר שחלה מהפכה בלבבות, שאלה שרצו במפלתה של אנגליה והתפללו לנצחונה של גרמניה שינו מן הקצה אל הקצה את הלך רוחם, אבל לגבי חזון הבאות אין כל ספק שחל שינוי ניכר; בשלבים ידועים היה נדמה גם שינוי מכריע, אך התברר אחר־כך שהעניינים עדיין אינם יציבים במידה כזאת שאפשר לדבר על הכרעה שהיא.

שינוי זה שחל מקורו בתמורות שחלו בעצם מהלך המלחמה. ואני אמנה חמש תמורות כאלה, שלא באו כולן בעת ובעונה אחת, אלא באו בזו אחר זו ובקצב מהיר למדי. קודם כל ההתגברות על מרד רשיד עלי אל־כילאני בעיראק [ביוני 1941], גירושו ובריחתו מהארץ והקמת משטר אחר שם, שעל כל פנים לעת־עתה בונה את משטרו על יסוד ברית עם אנגליה. שנית, הכיבוש של סוריה בידי בעלות הברית [ביוני–יולי 1941], שהפסיק את מה שעמד להתפתח כבר בסוריה ביתר שאת, זאת אומרת שימוש סוריה כבסיס לפעולה צבאית של הנאצים ותעמולה נאצית. שלישית, התקפה בריטית במדבר המערבי באפריקה הצפונית בלוב, שהעביר את היוזמה המלחמתית לידי אנגליה, ובשלבים הראשונים שלה הביאה לידי נצחונות וכיבושים ניכרים למדי כנגד גרמניה [נוב’–דצמ' 1941]. רביעית, וכאן אני ניגש לגורמים יותר מכריעים, הנצחונות העצומים של “הצבא האדום” והנסיגה הרבתי של הצבא הגרמני שם [חורף 1941], מה שעירער כמעט והרס את האמונה, שהצבא הגרמני בכללו אינו עשוי להיות מנוצח על־ידי איזה כוח שהוא בעולם בשדה הקרב. חמישית, כניסת אמריקה למלחמה [ב־7.12.1941]. אומנם כניסת אמריקה למלחמה באה כרוכה בכניסת יפן למלחמה, אבל בטרם החלו הדברים להתפתח במערכה ממש, הרושם הראשון, ללא כל ספק, נתן הכרעה מוסרית רבה לצד הדמוקרטיה, שכן העריכו את כוחה של אמריקה לאין שיעור יותר משאפשר היה להעריך את כוחה של יפן.

הצטרפות חמשת הגורמים האלה – וכמו שאמרתי, שבאו בזה אחר זה ככה שהיתה כאן במידה ידועה התפתחות בנוסח קרשצ’נדו – הביאה לידי תמורה זו בהלך הרוח, כאילו נפקחו העיניים לראות שאין זה לגמרי ודאי שגרמניה תנצח, שיכול להיות שהחזית הדמוקרטית תנצח. זה העתיק את מרכז הכובד, את ההכרעה של ודאות לטובת הדמוקרטיה, וזה העמיד על הפרק את השאלה האם לא כדאי כבר בשלב זה, באופן יותר מעשי ומסוים להגיע לידי איזה סידור עם הממשלה הבריטית ביחס לעתידן של ארצות ערב.

ובכן, הנטייה הזאת ללחוץ על אנגליה, להשיג מהאנגלים הבטחות, ימיה כימי המלחמה הזאת. אף על פי כן, היינו עדים בשלב ידוע ובייחוד למחרת כיבושה של סוריה – בטרם גורם זה של כיבוש סוריה על־ידי האנגלים נתן אותות יותר עמוקים בהכרה הערבית – שהכוחות הלאומיים בסוריה, “הגוש הלאומי”, התייחסו בהיסוס רב לכל הצעה של משא־ומתן עם האנגלים. אינני יודע אם נזדמן לי להרצות על שלב זה בוועדה הזאת, אינני יודע באיזה מקום בדיוק הרציתי, אבל כמה פעמים נזדמן לי להעיר הערות אלו, בוועד הפועל הציוני או בוועד הלאומי או במקומות אחרים. הנטיה הכללית של חלק ניכר, אולי מכריע, של “הגוש הלאומי” בסוריה היתה לא להיכנס לעת עתה לשום משא־ומתן עם אנגליה מתוך חשבון כזה. אמרו לעצמם: עדיין ודאי ניצחונה של גרמניה, ואם כך הדבר, הרי כל משא־ומתן שננהל עכשיו עם האנגלים אין בו שום ממשות. לא רק שאין בו ממשות, אלא אנו עלולים לגרום נזק לעצמנו, נזק לאומי כללי – באשר אנו מציגים את התנועה שלנו כבעלת ברית של אנגליה. נזק אישי – באשר משא ומתן אינו נעשה על־ידי תנועה; בשם התנועה עושים אותו אישים מסוימים, והיתה הרגשה שאישים אלה עלולים לסכן את עתידם, להטביע תו על מצחם כסוכנים בריטיים וכנאמנים לאנגליה, ויבולע להם במקרה של כיבוש סוריה על־ידי הגרמנים.

והנה, בנידון זה חל שינוי, לפי הערכתנו. אם קודם האנשים אמרו: את אנגליה על כל פנים לא נפסיד, אבל אנו עלולים להפסיד משהו אצל הגרמנים – בהיות שהכרעת הוודעות היא לצד ניצחון הגרמנים, חשש הנזק אצל הגרמנים מכריע לגבי חשש הנזק אצל האנגלים ולכן מוטב לא לדבר לאנגלים – עכשיו, בזמן האחרון, נוצר שיקול דעת הפוך. כיוון שהוודאות של ניצחונה של גרמניה מתרחקת במקצת, נעשה יותר ודאי ניצחונה של בריטניה. אמרו: את גרמניה סוף סוף לא נפסיד, אבל אנו יכולים להחמיץ הזדמנויות אצל האנגלים, ודווקא משום שלאנגלים יש תקווה לנצח – [אבל] דרך הניצחון ארוכה והם זקוקים לנו – זו הזדמנות שנוכל להשיג דבר שמי יודע אם נוכל להשיגו למחרת הניצחון.

גם במסיבות המעשיות שנוצרו עקב בריחת רשיד עלי והמופתי [לגרמניה], יציאת הסוכנים הגרמנים מטהרן, מאיראן, מעיראק ומסוריה, הקושי של קשר עם הצד שכנגד העמיד בפני כמה מנהיגים את השאלה מה יהיה עליהם במצב זה, ונוצרה הכשרה נפשית להתקרבות אל האנגלים. היינו עדים לכך בייחוד בסוריה גם מצד כמה אנשים שנמלטו בראשונה אל טורקיה, שהם החלו להרהר הרהורי תשובה ולחפש להם דרך של תשובה. אני מתכוון לאיש כמו שוכרי קוותלי⁴ בסוריה, אחד האישים המרכזיים, אולי האיש המרכזי בתנועה הלאומית שם, ולאיש כמו עאדל ארסלאן⁵ שנמלט לטורקיה. כך החל תהליך קירוב הלבבות בין יסודות אלה ובין האנגלים ובתהליך זה מילא תפקיד רב, אולי תפקיד מכריע, נורי סעיד. נורי סעיד, שלכתחילה לא היה בן בריתם של האנשים האלה, כי הוא היה פרובריטי מלכתחילה, וכאילו שרף מאחוריו את הגשרים בנידון זה, ידע היטב את חולשת מצבו במשך כל הזמן וידע שהוא לא ייבנה אך ורק מתמיכת אלה הקרואים “מתונים” במחנה הערבי. הוא בכל כוחו שאף להחזיר את היסודות הקיצוניים יותר לתוך מחנה תומך בריטניה ועל־ידי כך להפוך אותם לתומכיו־הוא, להרחיב את הבסיס שעליו הוא נשען וליצור לעצמו משען חדש ומשען יותר איתן. ואין ספק שהוא דיבר הרבה על לב האנגלים לפתוח שערי תשובה לפני האנשים האלה. עאדל ארסלן ביקר אותו בבגדאד והיו פגישות אחרות עם אנשים סורים.

אני עוד אוסיף משהו על גילויים מעשיים יותר של תהליך ההתקרבות הזה. אבל אני רוצה כבר בשלב זה לומר, כי עד שהחלו הדברים קצת להבשיל ולשאת פרי, בינתיים השתנה רקע ידוע ששימש נקודת מוצא לתהליך זה. מניתי חמישה גורמים. שניים מהם לעת־עתה קיימים ועומדים עדיין. השליט בעיראק הוא נורי סעיד ועדיין סוריה בידי בעלי־הברית, אבל אין אנו עדים לחיסול גמור של משטר רשיד עלי בעיראק. אין כל ספק בדבר שבמעמקים, על פני שטח רחב למדי, ישנה תסיסה אנטי בריטית חזקה מאוד בעיראק, שהיא גם תסיסה נגד משטרו של נורי סעיד. מחנה זה עדיין תולה את עיניו לאפשרות של התקפה גרמנית. הוא הדין לגבי סוריה. ועדיין בשתי הארצות האלו מתנהלת תעמולה נאצית נמרצת למדי. אבל לא חלו כאן שום תמורות חיצוניות. המצב נשאר כמו שהיה – מה שאין כן לגבי שלושת הגורמים האחרים, שהם מכריעים ביותר לגבי מהלך המלחמה.

כל אחד משלושת הגורמים שהזכרתי יש שובר בצדו. אם מניתי את ההתקפה בלוב כגורם שהרים קרנה של אנגליה בעיני הערבים – קודם כל על ידי עצם נטילת היוזמה ועל־ידי הארת ההצלחה פנים במערכה – הרי כאן נסיגה פשוטו כמשמעו.⁶ ואם כי הדבר לא הביא לידי תבוסה של הצבא הבריטי אבל על כל­­ פנים אנגליה לא הוכיחה מה שהיא ביקשה כאילו להוכיח במערכה זו שידה על העליונה בפגישה ישירה עם הכוחות הגרמנים– הדבר הזה לא הוכח והאנגלים חזרו לנקודת המוצא שלהם [בקיץ 1941] ועדיין הדברים רחוקים מהכרעה. אין כל ספק, שנסיגת הצבא הבריטי והעובדה שרומל⁷ לא הצליח להחזיק מעמד, אלא לכבוש מחדש חבל ארץ גדול והצליח לקבל תגבורת ואספקה באנשים ובנשק מיבשת אירופה, עובדה זו נתנה מכה חזקה מאוד לפרסטיז’ה הבריטית במזרח, שקרנו כאילו התחילה לעלות מבחינה צבאית.

אשר לניצחונות של “הצבא האדום”, הרי ניצחונות אלה עודם נמשכים. כאן לא חלה שום תמורה רצינית, אבל הם חדלו לשמש מרכז הכובד בהערכת המצב הצבאי. מה שנכבש נכבש. אבל כרגע מרכז הכובד בהתרשמות הציבור איננו בניצחונות “הצבא האדום”, והעולם תוהה הרבה יותר על ההפתעה שכאילו מוכרחה לבוא באביב הקרוב, וההנחה היא ששוב תעבור היוזמה לידי הגרמנים, ומכאן פתח לכל מיני ניחושים והשערות: אולי גרמניה תרכז כל כוחה בדרום רוסיה ותעשה מאמץ נואש להבקיע דרך למקורות הנפט של קווקז ומכאן למזרח התיכון, או שגרמניה תפלוש ישר דרך אסיה הקטנה, או בים ישר לסוריה ולארץ־ישראל.

האנשים שלנו, שהיו בזמן האחרון בטורקיה, שמעו מחוגים די בקיאים במהלך העניינים, גם סברה כזאת: אפשרות של ניסיון פלישה בים ישר לסוריה ולארץ־ישראל. ואין כל ספק שדבר זה נפוץ גם בחוגים הערבים.

אשר לרושם הכביר שעשתה כניסת אמריקה למלחמה, התייצבותה לימין אנגליה במערכה הזאת, זה היה רושם של עצם האקט הפוליטי של כניסת אמריקה למלחמה, שזה הכריע את הכף כנגד הרושם של כניסת יפן למלחמה. אבל אנו עומדים לאחר כמה שבועות של עצם המערכה, ובמערכה זו ידה של יפן על העליונה. לא רק ידה של יפן על העליונה. לא רק ידה של יפן על העליונה בחשבון הצבאי המלחמתי, אלא יש כיוון מסוים להתקפה היפנית הזאת, שהיא פונה לא רק דרומה, דרך האיים – מגששת לעצמה את הדרך כלפי אוסטרליה – אלא היא הולכת ומתפשטת ביבשת אסיה כלפי מערב, הודו כאילו כבר על סף מלחמה, ואין לדעת מה יהיה הלאה. והדבר איננו רק ביבשה. הדבר כך גם באוקיינוס ההודי, שהיה לפני כמה חודשים אחד הימים הבטוחים ביותר והפך לשדה פעולה של הצוללות היפניות והסכנה כאילו מתקרבת לחופי ערב הדרומיים, לחופי אפריקה המזרחית, ונפתח פתח סכנה חדש למזרח התיכון מצד דרום ומצד דרום־מזרח, כך שיש לחשוש להתערערות חדשה של הלך רוח בקרב העולם הערבי אם הגורמים האלה יתמידו בפעולתם ויגבירו חיל. אבל, לעת־עתה, בשטח המדיני פועל השינוי שעמדתי עליו, שיביא לידי קירוב הלבבות.

אינני יודע אם אוכל להיכנס לניתוח בפרטים של מצב העניינים בכל ארץ וארץ. ובכל ארץ וארץ פועלים גם גורמים מיוחדים שחלק בהם גורמים ארעיים שהם ילידי מצב מסויים של השעה, אבל אם נשקיף על ארצות אלו כמהוות חטיבה אחת – נראה שפועל כיוון אחד בכולן. במצרים – עליית מפלגת ה"ואפד" לשלטון,⁸ שהיא המפלגה הלאומית הגדולה של מצרים. בעיראק – ניקח את הקצה השני – לעת־עתה לא מדובר על החלפת נורי סעיד, אם כי כאשר הועלה לשלטון היתה ספקנות רבה אצל האנגלים, אם יצליח להעריך ימים. גם משום חוסר יציבות מסורתית של המצב המדיני בעיראק, גם משום המרד, אם כי דוכא, לא נעקר משורש, וגם משום אי־חביבותו של נורי סעיד עצמו בתוך עמו ואי־האמון שרוחשים לו רבים, שכשלעצמם גם כן היו מוכנים להיות פרו־בריטים, אף על פי כן, נורי סעיד עודנו מחזיק מעמד, אבל כפי שאמרתי הוא בעצמו חיפש לו דרך של היזקקות ליסודות יותר לאומיים ממנו, יותר קיצוניים בלאומיותם ממנו, על כל פנים בארצות השכנות.

אשר לסוריה – שם המצב מסובך יותר, כי סוריה אולי נוגעת לנו באופן ישיר יותר מאשר ארץ אחרת. שם המצב מעורפל יותר, באשר שם מצטרפים עוד גורמים לתסבוכת, קודם כל הגורם הצרפתי. אנו עדים גם בסוריה לניסיון של התקרבות בין האנגלים ובין “הגוש הלאומי”, וכפי שאמרתי נורי מילא פה תפקיד חשוב. מתוך ההתרוצצות שהיתה שם התבלטה כאילו תוכנית – קשה מאוד לדבר בוודאות גמורה על עניינים אלה, אפשר רק להביא לפני הוועדה מה שמסתכם מתוך ידיעות המגיעות ממקורות שונים, ישנן עובדות שמאשרות פחות או יותר את אמיתותן – התוכנית שמסתמנת שם היא להציג על הפרק בשורה ראשונה את פתרון שאלתה של סוריה על־ידי איחוד סוריה עם עבר־הירדן ועם ארץ־ישראל – יצירת מדינה ערבית, אין כל ספק פדרטיבית, אבל לא ברור באיזו מידה פדרטיבית בשטח זה, מבלי לדבר לעת־עתה על הקשר בינה, בין המדינה המאוגדת או המאוחדת, לבין עיראק ומדינות אחרות – לראות בזה שלב ראשון ולדחות לעת־עתה, לזמן יותר מאוחר, שלבים נוספים – ספק יבואו, ספק גם לא יבואו.

כאן אנו עדים להצטרפות כוחות משונה במקצת, הצטרפות כוחות לא על יסוד קירבה נפשית יתרה, כי אם על יסוד של התנגדות משותפת. זאת אומרת לא על יסוד חיוב כי אם על יסוד שלילה, של התנגדות ­­­­­משותפת לגורמים מסויימים. לאמור: אנו עדים לברית, או לתוכנית של ברית, בין האנגלים, “הגוש הלאומי” והאמיר של עבר הירדן, מצד אחד, מצד שני עומדים הצרפתים והמרונים בלבנון ואלה שכיום מחזיקים ברסן השלטון בסוריה, אלה הנקראים מתונים.

אין צורך להאריך דברים על חוסר קירבה נפשית, חוסר אמון הדדי בין “הגוש הלאומי” והאמיר. אבל הם שניהם נדחפים לעמדה שְכֶם־אחד על־ידי גורמי התנגדות משותפים. – (דר' מגנס אולי אפשר להסביר זאת?) – התנגדות לצרפת והתנגדות לצרפתים והתנגדות לערבים שהם בני־בריתה של צרפת כיום. אשר לאנגלים – זהו קו מדיני מסויים במדיניות הבריטית, שלא נהפך לקו מוצהר רשמי, אבל הוא בא לידי ביטוי לא פעם, לידי ביטוי מוסמך בפיו של לורד לויד, [ושל] ארנולד וילסון,⁹בא לידי ביטוי בשורה שלמה של מאמרים ב"טיימס" – קו של איחוד סוריה וארץ־ישראל, הקמת “סוריה הגדולה”, הקמת הריסותיה של סוריה הגדולה. וברור שקו זה הביא תמיד ומביא עכשיו גם את אנגליה לידי התנגשות עם צרפת.

היה שלב – זה היה עם כיבוש סוריה על־ידי בעלי־הברית – שאנגליה קיוותה, קשה לומר אנגליה קיוותה, על כל פנים היו יסודות במדיניות הבריטית שקיוו שיעלה הדבר לצעוד צעד ניכר, אולי מכריע, קדימה כלפי הגשמת המטרה הזאת. אבל גם אנגליה, או אותם אנגלים שניסו להוליך את הדברים בדרך זו, וניסו גם ליצור עובדות כאלה, נתקלו בהתנגדות הרבה יותר נמרצת והרבה יותר מבוססת על גורמי מלחמה – מצד הצרפתים – מאשר פיללו. וההתקפה הפוליטית הראשונה הזאת של האנגלים נסתיימה בנסיגה שלהם. כאשר כבשו את סוריה מתוך חשבון פוליטי מסוים, לא צבאי, האנגלים נתנו לצרפתים ללכת בראש. הופעתם במערכה זו היתה כסיוע ל"צרפת החופשית" להחזיר לידם את סוריה, לכבוש את סוריה מידי צרפת הבוגדת [של מימשל וישי], אם כי כוחה הממשי של “צרפת החופשית” היה קל ופעוט ולבדם לא יכלו לבצע זאת. ברור שהאנגלים יכלו לבצע זאת בכוחות עצמיים. אבל כדי לא לתת פתחון פה לתעמולה הנאצית להאשים את האנגלים שהם נבנים מחורבנה של צרפת, כדי לתת קלף בידי “צרפת החופשית” כלפי ה"ציר" וכלפי וישי – שהנה אנגליה נאמנה לצרפת, היא רק עוזרת לצרפת לכבוש – מתוך שיקולים אלה בחרו בכיוון זה. אבל האנגלים כאן היו סבורים, שהצרפתים יבינו את ההגבלות שהמצב מטיל עליהם ויתפשרו עם גורלם, שהם נועדו רק לשמש שלט וכסות ולא גורם של שלטון, שהם יוותרו בעצם הקמת מכונת השלטון בארץ – הם יוותרו לאנגלים שהו יהיו השליטים בפועל.¹⁰

על כל פנים, ידוע לנו על שיחות שהיו בין האנגלים ובין הערבים, בין האנגלים ובין הדרוזים, ששם נאמרו דברים ברורים בכיוון זה. אמרו להם: שיקול דעת כזה וכזה מחייב שניצור למראית עין רושם ריבונותה של צרפת. למעשה אנו נהיה השליטים, וכל דבר קשה יוכלו להביא אלינו ואני נפתור כל שאלה. בשביל הסורים, על כל פנים, כיבוש סוריה סימל הקמת שלטון בריטי למעשה בסוריה ויציאתה מידי צרפת. מדוע היה הדבר כה רצוי לסורים? לא מתוך אהבה יתרה לאנגלים. אם כי יש אצלם יחס ידוע לאנגלים שאפשר להשוות אותו ליחסנו־אנו לאנגלים, אנו – על כל פנים לא בשעות של טירוף דעת אלא בשעות של שיקול דעת – אומרים: אחרי הכל, בכל זאת היתה אנגליה הארץ היחידה שנענתה לצרות ישראל ונתנה את “הצהרת בלפור” וניסתה לעשות איזה דבר בשבילנו. יחס כזה ישנו גם אצלם כלפי אנגליה, שאומרים: למרות כל הצרות וכל הרמאות הבריטית – כפי שהם תופסים – בכל זאת היתה אנגליה הראשונה שכרתה ברית עם הערבים ושקיימה הרבה יותר מאחרים. אבל לא זו בלבד, אלא השינאה לצרפת – השינאה לצרפת מקדמת דנא. לא צריך להיכנס לניתוח מה הם שורשי השנאה הזאת. ישנם שני שורשים: תמיד הנכבש שונא את הכובש, הנתין שונא את השליט, גזע הנתין שונא את גזע השליט.

לפני איזה זמן היה כאן יהודי נאמן מטהרן שסיפר לנו על המצב שם, ואותו דבר סיפרו לנו גם אנשים שסיקרו בפרס, שם יש שתי שנאות: שינאה לאנגליה ושינאה לרוסיה. והשאלה היא את מי שונאים יותר. מדוע? מפני שמקדמת דנא אלו הן שתי ההשפעות האירופיות השולטות בפרס. לגבי איראן לא חשובה התחרות [בין אנגליה ורוסיה]. חשובה העובדה ששתיהן שולטות. לגבי גרמניה אין שינאה כזאת, היא לא שלטת שם. לגבי זה סדנא דארעא חד הוא. זה גם השורש לשינאה לאנגלים במצרים ובעיראק, אגב, [גם ב] כל מקום שאין שם בית לאומי [יהודי]. אבל נוסף עוד דבר לגבי צרפת שאיננו לגבי אנגליה: זהו המשטר המיוחד, הדרך המיוחדת של צרפת בשליטתה על ארצות. קודם כל, הרמה של השלטון הרבה יותר נמוכה. גילויים של שחיתות, עיוות דין. שחיתות – אני לא קורא זאת שוחד. שנית, ניצול הארץ לטובתה הישירה של צרפת: אישור זיכיונות מימי טורקיה, מסירת זיכיונות חדשים, חלוקת מישרות, ניצול המסחר הסורי, ניצול המטבע הסורי והעלמת דברים. אותה מסורת שישנה אצל האנגלים, שבכל זאת מפרסמים את החשבונות שלהם, לא היתה קיימת אצל שלטון צרפת בסוריה, והסורים אף פעם לא יכלו להגיע לחקר כמה הארץ מכניסה, שהדבר נתן יסוד לגוזמאות שפושטים את עורה של הארץ, שגונבים ומעלימים וכן הלאה.

לגורם זה של שינאה לצרפת נוסף עוד גורם של בוז למנוצח, לחלש, למפורָר. וגורם של בוז יותר חזק דווקא לגבי “צרפת החופשית” מאשר לגבי צרפת של וישי. לצרפת של וישי יש לה בכל זאת דמות של גוף של מדינה עצמאית: יש פטן, יושבת ממשלה, יש חוקים, יש קצת תקציב, קצת צבא, קצת צי ומה שנשאר במושבות, בשעה ש"צרפת החופשית" היא צל של אנגליה ולא יותר. כאן הופיעה שאלה: מה זאת אומרת אנו נבוא במשא־ומתן עם אלה? מוטב שנבוא במשא־ומתן עם האדון מאשר נבוא במשא־ומתן עם המשרתים. אבל היה שיקול דעת לא לבוא במשא־ומתן גם עם האדון, כפי שכבר תיארתי. אבל כפי שאמרתי, היתה כאן נסיגה. דה־גול בכבודו ובעצמו ונושאי כליו ידעו לנצל בכישרון רב את העמדה המיוחדת שהם תופסים דווקא בתוקף המדיניות של האנגלים במלחמה זו, והם כנראה בשלב ידוע איימו על האנגלים, שאם לא יינתן להם להקים את השלטון שלהם בסוריה ולעשות שיהיה ברור לכל שבסוריה הם השליטים – הם יסתלקו מהעניין, זאת אומרת הם יסירו את המסווה מעל הכיבוש האנגלי ויציגו אותו בכל מערומיו. היו האשמות כבדות של האנגלים לגבי צרפת, שהם מעדיפים את ענייני צרפת על ענייני המלחמה. שבשבילם הפרסטיז’ה של צרפת, עמדתה של צרפת לאחר המלחמה, יותר חשובה מאשר הניצחון על היטלר. אבל זאת היתה העמדה שנקטה צרפת במלחמה זו, והיה להם מה לענות לטענות אלו מבחינת המדיניות של אנגליה. ואז היינו עדים להצהרות גם כאן וגם בלונדון, שגם אחרי המלחמה צרפת תישאר המדינה הראשה בסוריה.

אבל לא רק היו הצהרות אלא גם עובדות. ובמקום שצרפת תהיה צילה של אנגליה הפכה אנגליה לצילה של צרפת בסוריה. הוקם מחדש משטר צרפתי שהיא לא פקידות למראית עין ולא יועצים אנגלים, כי אם הם המוציאים והמביאים, ותפקידם של היועצים הבריטים נעשה יותר ויותר עלוב בסוריה, וזה מאוד הוריד את קרנה של אנגליה בעיני הסורים. נוצרה אכזבה ומרירות רבה נגדה, שהיא מבטיחה ואינה מקיימת, או שאין לה כוח לקיים, ואז בוודאי אין לכבד אותה, או שאינה רוצה לקיים.

השינוי שתיארתי נתן פתח לאנגלים להתקשר עם הלאומיים [בסוריה] ולהכין את הקרקע לאיחוד, כדי לחזק את ההשפעה של אנגליה, אבל נראה שהדבר נעשה בזהירות הרבה יותר גדולה הפעם, ונראה שאנגליה למפרע גמרה אומר שהיא תעסוק רק בהכנות ובהכשרת הקרקע לקראת העתיד לבוא, אבל לא תתחייב יותר מדי. לא מן הנמנע שגם לגבי זה באה נסיגה. על כל פנים, אחת העובדות ידועה לנו: הופעת המושל הצרפתי של דמשק, קולה. הוא כינס מסיבת עיתונאים ועסקנים וקרא לפניהם הצהרה. לימינו ישב הנציב האנגלי שם והוא אמר: “אני בכוונה הזמנתי את ידידי מיסטר כך וכך, ואני אומר את הדברים האלה באוזניו, בנוכחותו, כדי שיהיה ברור שיש הסכמה ברורה בינינו, ששקר וכזב כל הדברים שנפוצו שיחולו שינויים במשטר, שכאילו יעלה ‘הגוש הלאומי’, שכאילו ידה של אנגליה באמצע”. אמר דברים כדורבנות – והאנגלי ישב ושתק. לא מן הנמנע שהרבה ידיעות שקודם הגיעו אלינו כעל עובדה שעומדת להיווצר – והיו אנגלים שבאו מסוריה ואמרו: מחר שוכרי קוותלי עולה לשלטון במקום שיח' תאג ¹¹ – לא מן הנמנע שדברים אלה היו בחלק גדול פרי רצון שהוא אבי המחשבה. יש רושם ברור, שנורי סעיד מספר לתומכיו ולבעלי־בריתו, ועוד יותר לאלה שרוצה לרכוש את בריתם, מספר להם גוזמאות על המשא־ומתן שלו עם האנגלים. מישאלות שלו, תביעות שלו כלפי האנגלים – כאילו הן מה שהאנגלים אומרים. מה שהאנגלים שומעים ממנו הוא מציג כדברים שהוא שמע מפי האנגלים.

אבל נעשו כבר כמה צעדים בכיוון זה. יש ידיעות על נסיעתו של שוכּרי קוותלי לאבן־סעוד, שלכתחילה עלתה בדעתו כאילו למצוא לו מפלט אצל אבן־סעוד מידי האנגלים בסוריה, אבל בינתיים חלו תמורות אלו. לבסוף יצאה נסיעה זו לפועל כאילו שליחות של שוכרי קוותלי לאבן־סעוד, כאילו להשיג את הסכמתו לסידור חדש זה בסוריה, בעיקר להשיג ממנו את הסרת החרם מעל האמיר עבדאללה. למה להם האמיר עבדאללה? אני חושב שבשבילם זה פתרון קל של שאלת המשטר בסוריה. הם “הגוש הלאומי”, בטוחים בכך שהאמיר עבדאללה יסתפק בעושר וכבוד ולא יחפש לו שלטון והשפעה, ממש כך – שאת כל ההשפעה הוא יניח ל"גוש הלאומי", סבורים שהאמיר עבדאללה יתקבל על דעת האנגלים יותר מכל מועמד אחר, באשר הוא נאמן לאנגליה ואין כל ספק שזו עבודתו של נורי סעיד להמליך בסוריה בן משפחת האשמי, כדי להכשיר את הקרקע לקראת איחודה של עיראק וסוריה מתוך הקמת הגמוניה של עיראק – הכשרת הקרקע על־ידי כך שבשתי המדינות יהיו בני אותה המשפחה.

ברור שהאמיר עבדאללה מוכן לקבל כתר דמשק מידי כל מי שיציע לו. הוא לא בורר בין הממליכים, העיקר שהוא יהיה מומלך. בזמן האחרון שמענו הודעה בבית הנבחרים [הבריטי] שאין שום שינויים, לא יחולו שום שינויים בפוליטיקה. זאת לא אומרת שאין חיפושים ופעולות של הכשרת קרקע.

לנו היו פגישות בזמן האחרון הן עם האמיר והן עם אנשים סורים.¹² ובכן, מהאמיר אנו תמיד שומעים דברי שלום ואמת או שלום וחסד כלפי העם היהודי. הוא מדבר נגד “הספר הלבן”, הוא מדבר על זה שמוכרחה להיות עליה לארץ־ישראל. הוא מדבר על זה שברור שליהודים צריכים לתת אפשרות לרכוש קרקע בכלל. הוא מבקש מאיתנו להיות סמוכים ובטוחים שלבו טוב לעם היהודי ושהוא מעריך את כוחו וזכותו, ואם הוא יהיה שליט – העניינים יסתדרו על הצד היותר טוב. [אבל] אי־אפשר אף פעם להגיע אתו לדיון על סעיפים ברורים. אנו גם איננו סבורים שכדאי מאמץ כזה, באשר אנו סבורים שאין לראות את האמיר כגורם של כוח, אין לראות באמיר גורם שיש בידו למסור את הסחורה. אנו מעריכים את הקשר שיש לנו עם האמיר, והוא עולה לנו במשהו¹³ ואיננו מצטערים על כך, ואיננו רואים זאת כהפסד, באשר הוא גורם ידוע, ובמסיבות ידועות הוא יוכל להיות גורם מועיל לאנגלים ולערבים, ואז חשוב לפחות שלא יתנגד, שהוא לא יהיה מקור התנגדות. אבל אנו בשום פנים לא סבורים כי יש בכוחו של האמיר להטיל את רצונו על איזה גורם ממשי של כוח בציבוריות הערבית, וכי הסכם שישנו בינינו ובין האמיר יש בכוחו של האמיר להחתים עליו ערבים אחרים, אם הם בעצמם אינם מוכנים לחתום עליו.

ביחס לאמיר ישנו עוד דבר: עצם הדבר שידוע שהוא נפגש עם יהודים, ועל כל פנים הוא איננו מסית מושבע נגד היהודים. מזמן לזמן הוא רואה הכרח לעצמו לצאת ידי חובה כלפי החזית הלאומית על־ידי אמירת מילה נגד העניין היהודי. דבר זה היה פעמים אחדות והכל יודעים שהוא מוכן להתפשר עם היהודים. ידיעות אלה עליו אינן מקור כוח בשבילו, ובמידה שאנו מעוניינים שהוא לא יסטה מהקו הזה, אנו איננו מעוניינים להחליש אותו עוד יותר על־ידי ניסיון לסבך אותו במשא־ומתן מדיני, כל שכן שאין שום ביטחון בעתידו של האיש הזה בתור אדם פרטי ובתור גורם מדיני.

מה שנוגע למנהיגים הסורים, גם מהם שמענו: “כמובן, אנו מביאים אתכם בחשבון, ואנו יודעים מה נחוץ לכם ונכבד את זכויותיכם”, אבל הדברים לא יצאו מכלל נוסחאות כלליות וסתומות. מה שנוכחנו לדעת, שאין שוכחים שיש גורם יהודי, שמעריכים את כוחו של הגורם הזה, שמבינים שאי־אפשר סתם לעבור עליו לסדר היום, שהם יתקלו בו, שיצטרכו להתאבק אתו או לשאת־ולתת אתו, על כל פנים להתחשב בו. אנו בעצמנו מנצלים פגישות אלו כדי לחזק את הרושם הזה, זאת אומרת לנטוע בהם את ההכרה ששום הסכם בנוגע לארץ־ישראל וסוריה מאחורי גבנו לא רק שאינו מחייב אותנו, אלא הוא גם אינו בר־קיימא מבחינה מעשית, באשר אנו כבר כוח כזה שבלעדינו, בניגוד לנו, שום סידור לא יהיה סידור של קיימא. שנית, שיהיה ברור כיצד אנו רואים את עתידו של העם היהודי ואת עתידה של ארץ־ישראל, שיותר מכל זמן אחר בסוף המלחמה יהיה הכרח בהצלת המוני ישראל. מפני שזאת הדרך היחידה להצלת המוני ישראל, וזאת תהיה תביעתנו, ואנו רואים אפשרות של פשרה, ואנו לא רוצים במלחמה פרמננטית עם העולם הערבי, אבל במה דברים אמורים? אם נקבל את ההכרחי לנו באופן חיוני מאוד לעתידנו בעולם ובחלק תבל זה.

אני עוד אגע בנקודה אחת: יש לנו הנחה, שההכרעה בראש וראשונה תהיה למדינות הגדולות המנצחות במלחמה זו, שרצונן של אנגליה ואמריקה, נניח בנוגע לעתידה של ארץ־ישראל, יכול להיות יותר מכריע מאשר רצונו של העם הערבי, והפגישות שלנו עם הערבים אינן מערערות את ההנחה הזאת. גם הם תולים עין למה שתאמרנה אנגליה ואמריקה, ונכון גם לציין שקרנה של אמריקה הולך ועולה ביניהם. לאחר כל הניסיונות שהיו להם עם האנגלים, אפילו בתור צופים בשדה המערכה, שהתייאשו מניצחונה של אנגליה, יש מהם שבטוחים – אלה מהם המאמינים שהניצחון יהיה לדמוקרטיה ולא לגרמנים – שאמריקה תהיה הכוח המנצח ולאנגליה יש תקווה רק הודות לבריתה עם אמריקה, וזה כמובן מעלה את אמריקה בעיניהם כגורם מדיני, והם מאוד מצפים להחלטתה של אמריקה, לרצונה של אמריקה לגבי הגורל של חבל זה.

מה שנוגע לארץ־ישראל – ובזה אני רוצה לגמור את הפרק הזה של הסקירה – הרי כאן הייתי אומר: קשה מאוד לדבר בהכללה על ארץ־ישראל, על ציבור ערבי בארץ־ישראל, כשהוא מפורר ובלתי־ מאורגן, גם בלתי־מאורגן במידה שהיה פעם. אבל אפשר לציין שלושה סוגים של אנשים חושבי מחשבה מדינית: אחד, זוהי הקבוצה שהשם המסורתי שלה “הנשאשיבים”. הם עומדים על המשך תקופתו של “הספר הלבן”. יש בתוכם, בלי ספק, רבים שאין להם ביטחון בעתידו של “הספר הלבן”, באשר הם מעריכים את הכוח היהודי, אולי גם מגזימים בהערכת כוחנו, אבל הם בשום פנים לא יעזו לדבר על הסכם שלא על יסוד “הספר הלבן” ולוותר על מה שאנגליה נתנה להם. באשר אם האנגלים מוכנים לתת דבר כזה לערבים, כיצד ייתכן שהערבים יהיו יותר פשרנים כלפי היהודים? אם באמת יגיעו הדברים לידי סידור, ואם תהיה אפשרות סתומה שהאמיר יחד עם לאומיים סורים יסכימו לוויתורים ביחס ל"ספר הלבן" – אינני חושב שדווקא הנשאשיבים יקדשו מלחמה בנוגע לזה. הם יסכימו אז להיאנס. כיום זהו המצב – הם עומדים על “הספר הלבן”. פשרנותם מתבטאת בזה שאינם דורשים שום דבר נוסף על “הספר הלבן”.

יש אולי קבוצה אחרת, הייתי מעמיד במרכזה את עוני עבד־אל־האדי. מהזמן שהוא חזר [לארץ] הוא מוכן להתפשר עם “הספר הלבן”. אם יבואו בו איזה תיקונים לטובת הערבים, אז הוא יהיה מוכן להתפשר עם “הספר הלבן”. הוא בכלל יראה זאת כהתפשרות. את הפשרה כמו שהיא איננו מקבל. אבל אם אנגליה תראה עוד רצון טוב: תחיש את הקמת השלטון העצמי, תבטל איזה סייגים זעיר שם זעיר שם, הוא יהיה מוכן להתפשר.

ויש, אין כל ספק, לקבוע מציאותה של קבוצה שלישית של ממשיכי קו המופתי, כמו רשיד אל־אִבּרהים,¹⁴ שלגבי דידם לא קיים “הספר הלבן” – קיימת הזכות ההחלטית והבלתי־מסוייגת של העם הערבי להיות בעל־הבית בארץי־שראל ולקבוע עתידה של הארץ כרצונו. יכול להיות שהוא ימצא צורך להיות סבלן וליברלי כלפי היהודים – זה עניינו. שום כוח לא יכול להכתיב לו, לחייב אותו על, הדבר הזה. הוא בעל ארצו והוא מחליט לעשות בה כרצונו. הוא עושה בה כבתוך שלו.

אני לא מתעלם ממציאות של ערבים בודדים – מישהו פה, מישהו שם – שבשיחות מביעים נכונות יותר גדולה להסכם לעלייה שלא על בסיס "הספר הלבן, ויש בתוכם אנשים שבלי ספק מדברים בכנות. הם בעצם מביעים הרהורי לבם של הרבה ערבים, שחושבים ששום כלי יוצר לא יצלח עלינו – להחניק אותנו אי־אפשר, מוכרחים לתת לנו אוויר לנשימה והתפשטות. אבל הם אומרים זאת בשיחות פרטיות. הם לא מוכנים בשום פנים להכריז על זה. ספק רב אם הם מוכנים בשיחות פרטיות עם ערבים אחרים להמליץ על עמדה זו. ספק רב אם הם כל יום אומרים: “שימעו נא, אינכם יכולים להעלים עין מהמציאות של יהודים בארץ־ישראל. מוכרחים למצוא פתרון”. ספק רב אם הם אומרים [בגלוי] מה שהם אומרים בשיחות אצלנו. על כל פנים, הם לא מהווים גורם מדיני.

ש. קפלנסקי: אולי תרשה לי להזכירך, שבדברך על המצב בסוריה אמרת שנתקלו בשלושה גורמים: צרפת, אנגליה ומרונים. אני חושב שהיה מעניין אותנו לדעת על מצב הרוחות בלבנון. האם לא מילאה גם טורקיה תפקיד מסוים בדבר זה, בקרב הזה של השפעת אנגליה וצרפת בלבנון?

דר' י. ל. מגנס: מה אומרים הערבים, או חוגים שונים של הערבים, על קהילה של ארץ־ישראל, או על תוכנית ציונית להפוך את ארץ־ישראל לקהילה יהודית אוטונומית, כמו שמכריזים באמריקה ובמקומות אחרים? הם יודעים בטח את התוכנית הזאת. שנית, מה אומרים על צבא עברי ומה אומרים על הרעיון, שאתה בעצמך נתת לו ביטוי, שארץ־ישראל היא המקום היחידי להצלת המוני ישראל?

דר' י. טהון: מתוך היסוס אני בא להוסיף עוד שאלה, שעלולה גם להבהיר את התמונה. הייתי מבקש להתחשב עם השינוי האחרון במצרים – עליית ה"ואפד" לשלטון. עד כמה יש בזה השפעת אנגליה, או אם היתה בזה כוונת אנגליה, והשפעתו של המאורע הזה על הבעיה הערבית בכל הארצות השכנות?

ד. אוסטר:¹⁵ הייתי רוצה לשמוע איזה מילים על אבן־סעוד וסביבתו.

דר' י. ל. מגנס: עוד איזה פרט. התזכיר של אבן־סעוד שהגיש לממשלה בדצמבר לפני שנה,¹⁶ הופיע בשבועות האחרונים בעיתון של דמשק. התזכיר נותן תיאור על המצב בעיראק ומטפל באופן יוצא מהכלל בשאלת היהודים. מה בנוגע לזה? מה השפעת התזכיר על הערבים?

מ. שרתוק: בנוגע למרונים: ידוע הפחד מדורי דורות של המרונים משיעבוד למוסלמים. זהו יסוד מוסד לכל המדיניות המרונית. ומה שאמרו לנו הנציגים הרישמיים של העדה המרונית: “מנוי וגמור אצלנו להתנגד לכל תוכנית של איחוד סוריה, שפירושו הדברת מרותו של רוב מוסלמי על כל חלקי סוריה”. הם רואים במוסלמים אומה טוטליטרית, שלא תיצור אפשרות של חיים למיעוטים. אני נתקלתי במרונים בגולה המצרית שלהם, שאמרו כי הם חוששים שמצבו הכלכלי של הלבנון, מצד אחד, ומצד שני העובדה שהלבנון בגבולותיו הנוכחים – על כל פנים “הלבנון הגדול”¹⁷ אינו מעור אחד אלא יש בו מיעוט מוסלמי עצום – שני הדברים האלה אינם נותנים תקווה בליבם שהם יצליחו לגמרי לשכון לבדם. אבל הם הוסיפו ואמרו שהדרך הטובה בשבילם, כפי שהם רואים אותה, לומר לערבים: “רצונכם בפדרציה בלעדינו? לא תקבלו אותה. אם רצונכם לקבל את הדבר הזה – עליכם לקבל את התנאים שלנו”. והתנאים צריכים להיות אבטונומיה גמורה ומוחלטת של הלבנון, מדינה עצמאית שמשתתפת עם מדינות אחרות בשורה של עניינים משותפים. אנשים אלה, שדיברו כך, הציעו לנו לעמוד בכל תוקף על מדינה עברית – אני פשוט מוסר פרוטוקול של שיחה – על ארץי־שראל המערבית כעל מדינה יהודית; ואז – כניסה לפדרציה. בלי זה – אי־כניסה לפדרציה. ו"אדרבה, ינסו להקים פדרציה בלעדיכם ובלעדינו".

בלבנון יכול להיות שיש נציגים להלך מחשבות זה. אנו לא נתקלנו בו. שם אנו שומעים על התנגדות גמורה לאיחוד עם יתר חלקי סוריה. אבל בלבנון יש לא רק מרונים אלא גם מוסלמים. אינני יכול להיכנס יותר לפרטים, שם יש רוב נוצרי. הוא מאחד את המרונים והאורתודוקסים. אבל האורתודוקסים אינם בעלי־ברית נאמנים, באשר רוב האורתודוקסים הם בסוריה ולא בלבנון, והיות ואין לאורתודוקסים של לבנון תקווה להעביר אורתודוקסים מסוריה, האורתודוקסים מסוריה שבויים בידי המוסלמים ומוכרחים להיות יותר קתוליים מהאפיפיור. הדבר משפיע על האורתודוקסים בלבנון. יתר על כן, אם תקום אחדות סוריה [עם לבנון], נדמה לי שהעדה האורתודוקסית תהיה העדה הנוצרית הראשה, על כל פנים, היא תעלה מאוד בסולם החשיבות ולכן בעדה האורתודוקסית יש התנגדות כזאת. ויש חוגים אורתודוקסים שמשלימים עם האיחוד, וזה מחליש את עמדתם של המרונים. בתוך המוסלמים בלבנון קיימים כיוונים קיצוניים ביותר, שיסודם בתנועה הלאומית הסורית; איש כמו ריאד צוּלח¹⁸ הוא מוסלמי מביירות. יש שם מפלגה לאומית חדשה שהיא קיצונית מאוד.

בנוגע לטורקיה – שוב, עד כמה שניתן לנו לדעת – יש התנגדות נמרצת בטורקיה לכל רעיון של איחוד ארצות ערב ויצירת מדינה ערבית גדולה. רואים בזה סכנה גדולה לטורקיה. רואים לא רק סכנה כי אם מקור בלתי־פוסק של סיבוכים וזעזועים, של אינטריגות, של הפרת ביטחון. אין הם מאמינים שיש בכוחו של העם הערבי לבנות בכלל, לבנות מדינה, בייחוד מדינה גדולה כזאת. אבל רואים בדיבורים על מדינה ערבית, על אימפריה ערבית בתמיכה של אנגליה, מקור של סכנה באשר זאת אומרת שמטפחים את ההעזה הערבית שאין מאחוריה כוח של ביצוע, והדבר הזה הופך לגורם של תסיסה, של אי־שקט, של מקור של בלבולים במזרח. קשה לי להגיד מה עמדתה של טורקיה לגבי השאלה של איחוד סוריה. ייתכן שכאן אין התנגדות כזאת. ייתכן שדבר כזה יכול להיראות למדינאים הטורקים כתוכנית לגבש דבר זה על הגבול שלהם. הם יקבעו את העמדה שלהם לעמדה זו. אולי ידרשו ערובות, אפשרות של פיקוח. הם דאגו לכך במידת מה על־ידי זה שלקחו את אלכסנדרטה.¹⁹ אינני יודע איזה דרישות יציגו כלפי חַלֶבּ,תמיד יש איזו הסתייגות כלפי הכֶמַאליזם²⁰ שאומרים אי־כיבוש ארצות ערב חזרה; תמיד יש הסתייגות כלפי חלב, מוצול, לגבי מחוז זה של הגבול.

(דר' מגנס: מה עמדת טורקיה לגבי ארץ־ישראל?) – הממשלה הטורקית אין לה שום רצון להופיע כממשלה פרו־ציונית משני טעמים. קודם כל, אומרים: אם אנגליה אינה פרו־ציונית, אין לדרוש זאת מהם. לכל היותר אפשר לדרוש מהם שהם יקבלו את הקו הבריטי. [שנית] אילו היה חל שינוי בקו הבריטי, אפשר היה לדרוש מהם לעיין, אבל כל זמן שהוא כמו שהינהו, אין להם רצון להתעבר על ריב היהודים. שלישית, עם כל אי־האמון המושרש בליבם כלפי הערבים, עם כל הבוז שיש מצידם כלפי הערבים ועם ההתנגדות שלהם להגשמת חלומות הערבים המרחיקים, הם בשום פנים אינם מעוניינים לנקוט עמדה אנטי־ערבית, באשר הם אחת ממדינות קידמת אסיה, והם רוצים לשמור על עמדתם כמדינה ראשה בחלק תבל זה. אנו יודעים שבחבר הלאומים, עליו השלום, הם תמיד ניסו לנגן בכינור ראשון בקהל המדינות שנכנסו לחבר הלאומים. זה מחייב אותם לעמדה של קורקטיות לגבי מדינות הערבים, וכל זמן שהשאלה הציונית היא שורש של מחלוקת בינינו ובין הערבים הם לא ינקטו עמדה לצידנו נגד הערבים. די שלא נקטו עמדה גלויה בעד הערבים נגדנו. הם בחבר הלאומים לא דיברו נגדנו.

בתחום ידוע הם מוכנים לשיתוף פעולה – בתחום המסחר, שיתוף על מנת לנצל אותנו. הם מעריכים שאנו משתתפים בתערוכה שלהם, ובתערוכה נותנים להניף דגל עברי, כתובות עבריות. החלו בינינו קשרים תרבותיים. הם חשבו לשלוח הנה אנשים וגם בחורות ללמוד דברים ידועים. המלחמה הפריעה להם. מפני שאם שולחים [מתלמדים] לאירופה הם מתרגלים לתקציבים גדולים כאלה שכאשר הם באים [חזרה] לטורקיה הם לא יכולים להתאים את הדבר הזה לממדים הקטנים [כ] שלנו, אבל יש לנו רושם שהם רוצים ארץ קטנה ותקציבים קטנים. הם רצו לשלוח בחורות ללמוד עזרה סוציאלית. דיברו על חילופי תלמידים. אנו שלחנו איש ללמוד טורקית. הם העריכו את זה. הם מדברים תמיד על קשרים כלכליים. מעריכים את מפעל הבניין, אבל אין פירושו התחייבות מדינית.

בזמן האחרון היו לנו קשרים חיים מאוד עם עיראק²¹. מה אנשים חשובים מעיראק ביקרו בארץ. סיירו את הארץ ומפעלים ידועים בארץ, בעזרתנו קנו דברים שונים בארץ – פרות גזעיות ושתילים. בית החולים “הדסה” הפך לתלפיות לכל החולים החשובים בעיראק, כך שהקונסול העיראקי אומר, שיצטרך או להתפטר או שיצטרך לדרוש לפתוח כאן אזור מיוחד בשביל החולים. היחסים עם הקונסולים העיראקים הוטבו בזמן האחרון לאין שיעור. (דר' טהון: הקודם היה אנטי־יהודי) הקודם ג’מיל ראווי גילה ידידות נפשית, היה איש כנה. יכול להיות שבגלל זה העבירו אותו – היה יותר מדי בכנות אתנו, אבל גם בגלל זה שהוא טיפוס מסוכן מדי. אבל גם זה [הנוכחי] עשה ביקור ראשון בסוכנות. אנו נפגשים לעיתים קרובות, משוחחים על עניינים שונים, וכאילו מאוד מעוניין לעמוד בקשר ולדעת את המבט שלנו בכל מיני עניינים. זה חשוב, זה הרבה יותר טוב שיהיה כך משיהיה אחרת. הרבה יותר טוב שיש שורה שלמה של אנשים בבגדאד שביקרו אצלנו, שהיו בבתים [של אנשי המחלקה המדינית של הסוה"י] ואכלו ארוחת ערב.

מעניין, כאשר נורי סעיד ובני חבורתו²² היו בגולה, כאשר ברחו מרשיד עלי, היה בתוכם אחד, דאוד פחה חיידרי, מיניסטר לשעבר, כורדי, והוא עכשיו הציר שלהם בטהרן – (א. ששון: כיום שוב פעם חזר לבגדאד והוא מיניסטר) – מזמן יש לנו היכרות אתו. כאשר חבורה זו היתה פה, הוא בא אלינו,²³ הוא הודיע שהוא בא כשליח של חבורה זו, הוא בא בהצעה מסוימת. בא לבקש עזרה. המצב שלהם היה מאוד דק ועדין. הם לא היו בטוחים אם אנגליה אינה בוגדת בהם לטובת רשיד עלי. הם לא היו בטוחים אם אנגליה אינה מוכנה להתפשר עם רשיד עלי. הם אמרו שאם אנגליה תצליח לנתק קשרי עלי עם הגרמנים ולהחזיר אותו לברית עם אנגליה, היא תקריב אותם. אמרו שהם חוששים מאוד שהממשלה הבריטית מטעה את דעת הקהל באנגליה לגבי פרצופו האמיתי של רשיד עלי, שהוא נאצי, מטעה את דעת הקהל באנגליה לגבי מציאותה של תעמולה נאצית והאוריינטציה הפרו־נאצית בעיראק.

אנו נענינו לזה. אני צריך להגיד, שבאותו הזמן הצלחנו לקשור קשרים חשובים עם העיתונות האמריקנית באמצעות טורקיה ואמרנו: “אנו מוכנים בהחלט”. אמרנו: “איננו משלים את עצמנו בשווא, זאת לא אומרת שאנו בעלי־ברית. בעלי־ברית צריכים להיות לגבי דברים חיוניים. אנו לא רואים שאתם בעלי־ברית אתנו לגבי ארץ־ישראל, נורי סעיד היה האיש האחראי לגבי ‘הספר הלבן’.²⁴ אנו מקווים, על כל פנים, שאין אנו אויבים לנצח. אנו על כל פנים, מתפללים להסכם. אנו חושבים להפך, שבאותם העניינים שיש לנו אינטרס משותף, שיש לנו מלחמה משותפת בנאציזם, לעמוד שכם אחד”. אז אמרנו להם: “אתם צריכים לתת לנו את הידיעות, זה לא עניין שאנו נפרסם ידיעות ממקורות שלנו ואחר־כך אתם תתפשרו עם האנגלים ותגידו: זוהי תעמולה יהודית”

ביקשתי ממנו [מחיידרי] תזכיר. הוא בייחוד דיבר על המופתי, האשים את המופתי. ביקשתי תזכיר. הוא אמר: “אשב ואכתוב תיכף ומייד על עשרות עמודים”. ואנו לא קיבלנו את זה. בינתיים הם באו לידי הסכם עם האנגלים ולא היה להם יותר צורך ביהודים. אל־איובי²⁵ גם כן היה אצלנו. זה תמיד יותר טוב שיש אנשים בעיראק שאכלו בבתים שלנו, ראו מפעלים, מושבות. אבל זה עוד לא הסכם מדיני. זה רחוק מהסכם מדיני.

אני עובר על השאלות לפי הסדר שנרשמו אצלי. אגב, צריך לומר “קְהָלִיָה” ולא “קהילייה” – (קפלינסקי: אפשר לומר רפובליקה) – פה מתכוונים לדבר אחד: “קומנוולת”.

הערבים וצבא עברי: התגובות שאנו רגילים בהן הן לא תגובות ישירות על השימוש בסיסמה זו על־ידי ציונים או יהודים. התגובות שאנו נתקלים בהן הן תגובות על ניצול סיסמאות אלו על־ידי התעמולה הנאצית. מי שמביא את הדברים האלה אל הציבור הערבי, מי שתוקע את זה לתוך אוזניו – זה הרדיו הגרמני ותעמולת לחישה של גרמניה שמתנהלת, וכאן בוודאי ש"צבא עברי" מופיע כ"צבא של כיבוש ארץ־ישראל, כיבוש סוריה ועבר־הירדן", מופיע כמכשיר של אנגליה לשם כיבוש כזה. וכך עניין ה"קהלייה [היהודית]". הערבים אינם מרוצים מעצם הגיוס היהודי ולא רק מצבא יהודי. רק היום קראתי מה שנאמר באסיפת גיוס בחברון בנוכחות קצין [בריטי]. הנואם אמר: “אסור לנו להניח את הגנת ארץ־ישראל בידי זרים”.

אגב, תעמולת גיוס זו כדאי להתעכב עליה בשתי מילים. היא תוצאה של שני דברים: קודם כל, הממשלה מעוניינת בה ומסייעת לה לשם רושם פוליטי, לא לשם שירות של ערבים אלה. כל פלוגה ערבית היא בעיה בשביל הצבא. תמיד צריך לחפש לה תפקיד מיוחד שאפשר להעסיק אותה. יכולתי לספר בזה הרבה פרטים. אינני רוצה להיכנס לשטח זה, אבל הם מעוניינים ברושם שהערבים מתגייסים, שהם עומדים לרשות אנגליה. לכן מפתחים את הגיוס הערבי. המספרים האחרונים הם 5,200 ערבים ו־11,000 יהודים – אלה הם מספרי היהודים והערבים שהתגייסו. זה הכנסה ולא אינוונטר. אבל לגבי שניהם צריך לנכות את השבויים, את הקורבנות. גם לגבי השבויים גם לגבי הקורבנות, הרוב המכריע הם יהודים, וצריך לנכות את הבורחים וכאן הרוב העצום הם ערבים. לא אומר שאין בורחים יהודים, פה ושם יש כאלה. זה לא מהווה בעיה, אבל אי־אפשר לומר שאין אף יהודי שברח, אבל זה נער יכתבם בשעה שלגבי הערבים זו תופעה. ידועים גם מקרים בודדים של בריחה עם נשק. בריחת הערבים היא כזאת: בחור בא ומתגייס, מחזיקים אותו בסרפנד, אחר־כך, כשמקבל חופש, הוא חוזר לכפר ואינו חוזר לצבא – הוא ניסה את העניין ולא מוצא חן בעיניו. הגורם השני זו התמורה שדיברתי עליה. הערבים אומרים: " אם אנו הולכים עם האנגלים צריך שיהיה לנו שטר ביד". הגורם השלישי – וזה אנו שומעים מערבים שהם אויבי המופתי – שכאילו ניתן אות, ניתן צו מצד המופתי, מהמטה שלו, לערבים שלו להתגייס, ובבוא שעת פקודה חשוב שיהיו ערבים עם נשק בארץ. וכאילו בהוראה זו נאמר: “אומנם אנו לא יכולים לנהל תעמולת גיוס מפני שהיא משפיעה על כל הערבים, אנו לא יכולים לנהל לשמור מי ערבי נאמן או לא, אבל זה לא חשוב – בשעת ההכרעה גם הערבים הלא־נאמנים עם נשק ביד ייהפכו לערבים נאמנים”.

והנה, מעניין לראות באיזה נימוקים משתמשת תעמולת הגיוס הערבית. לא רק באיזה נימוקים היא משתמשת, אלא איזה נימוקים שלא מתפרסמים, באיזה נימוקים הממשלה מרשה לה להשתמש. הם אומרים: הם אומרים: “מי שמתגייס לצבא מחייב את אנגליה להכרת טובה והוא יבוא על שכרו”. אני כשלעצמי לא משתמש בנימוק זה בתעמולה. אני אומר שאם לא נתגייס נפסיד, ואם נתגייס – אינני בטוח שנרוויח מזה. אבל לא נתנו לנו לפרסם דברים אלה. לערבים נותנים. יתר על כן, הם אומרים: “עלינו להגן על הארץ מפני כל כיבוש, מפני כל מתקיף, אחת היא מי שיהיה”. שלישית הם אומרים: “מי שמתגייס לצבא זה, מבטיח לעצמו עתידו ועתיד השלטון על הארץ”. לנו בוודאי שלא נותנים לדבר דברים כאלה, ואצלם זה מתפרסם. פה יש דבר כזה: זאת לא אומרת שמה שאנו מדברים על צבא עברי ועל קהלייה לא מגיע אליהם. אבל אם מישהו שמנגן על קלרינט, ומישהו אחר מכה בתוף על ידו – קול התוף נשמע. אין כל ספק, שהתגובה על התעמולה שלנו לצבא יהודי ולקהלייה יהודית היא לא יכולה להיות חיובית אלא שלילית – (ד' מגנס: אני שואל אם יש תגובות פוליטיות); (א. ששון: התגובה היא דחיקת הקץ) – הם בכלל חוששים, שבסוף המלחמה ידנו יכולה להיות על העליונה מבחינה מדינית, מפני הסיבות הבאות: עכשיו מלחמה ולכן אנגליה אומרת שאין עוד שינויים, אנו עכשיו נלחמים, אבל כשהמלחמה תיגמר לא הצבא יטפל בעניינים אלא המדינאים, והם סבורים שלנו יש קשרים מדיניים למרות הכל, ואז נוכל להשפיע באנגליה ובאמריקה. שנית, הם סבורים שכרגע אנגליה אין לה זמן לעשות חשבון מי עוזר לה, מפני שהדבר בעצם התהוותו, אבל בסוף המלחמה תגיע שעת חשבון ואז יעשו חשבון: מהיהודים קיבלנו מתגייסים, עזרה בתעשייה, בחקלאות, יראו שבסך־הכל מכובד וצריך לשלם בעד זה, ואז מצד הערבים יופיעו כל מיני דברים שליליים. שלישית, הם מבינים היטב שבסוף המלחמה תהיה שאלת פליטים ואנגליה תצטרך לעשות דבר־מה. מכאן קוצר הרוח וניסיון לחייב את אנגליה באיזה דבר, להשיג התחייבות נוספת כבר בימי המלחמה, בלי לחכות לדברים לסופם.

עניין מצרים: מי כאן הרוויח ומי כאן הפסיד? לעת־עתה שניהם הרוויחו. אבל מי ירוויח בסוף – קשה לדעת. עליית ה"וואפד" לשלטון באה עכשיו מפי אנגליה. אותה עליית ה"וואפד" יכלה לבוא בצורה אחרת, שהיתה מסמלת תבוסת אנגליה. בשלב הנוכחי באה כניצחון לאנגליה, והיא באה כשבירת עקשנותו של המלך פארוק על־ידי התזכיר שנשלח אליו.²⁶ אנגליה העלתה את ה"ואפד" לשלטון. בשביל ה"ואפד" זה מינוס. ה"ואפד" בכל ההופעות הרישמיות שלו, בנאומים של נחאס, צריך היה לתרץ את זה – שאל יחשבו שה"ואפד" קיבל שלטון מידי האנגלים. היה זמן שהיתה כמעט אותה עמדה מצד ה,ואפד" במצרים ו"הגוש הלאומי" בסוריה – נוסף לכל הנימוקים שהזכרתי אותם שהיו ל"גוש הלאומי" – לא לבוא במשא־ומתן עם אנגליה. היה גם נימוק שאינו קשור בנסיבות הזמן, במצב מלחמה, אלא נימוק הנובע מתוך קונספציה לאומית שלו. ה"גוש" הזה אומר: “מה זאת אומרת אנו נבוא במשא־ומתן עם ‘הצרפתים החופשים’, אפילו בתמיכת אנגליה? זאת אומרת שאנו מסכימים, שצרפת נתנה עצמאות לנו אנו מקבלים את העצמאות הזאת כמתנה מידיה ונכנסים במשא־ומתן על חוזה! שוב, אם כן, [אנו] מודים בזכויות מיוחדות, באינטרסים מיוחדים, שיש לצרפת בסוריה. צרפת תמצא איזה תאג' אל־דין או מישהו אחר שתעשה איתם חוזה. סוף־סוף יגיעו הדברים לשלב של בחירות כלליות, של פרלמנט נבחר ושל ממשלה אחראית בפני פרלמנט, ומשיבוא שלב זה אנו נירש את הנחלה – ואז אנו ירשנו אותה מידי העם ולא מידי הצרפתים. במידה שתאג' א־דין יצליח לחתום על חוזה טוב – נירש אותו, אבל אנו לא נתערב בחתימה”.

אותה עמדה היתה אצל ה"וואפד": “לקבל שלטון מידי האנגלים? לא. סוף־סוף תהיינה בחירות ואז אנו ממילא ניבחר”. מלבד זה ה"וואפד" דרש כל הזמן מחיר, הוא דרש התחייבות שאחרי המלחמה אנגליה מפנה כליל את מצרים. עכשיו ה"וואפד, בכל זאת, ראה אפשרות משהו לתפוס והוא הסכים לקבל את השלטון מידי האנגלים ומצא דרך לתרץ. מה המחיר שאנגליה מוכנה לשלם לו? לא ידוע. ברור שנחאס וחבריו עשו את הצעד הזה לא על מנת להיות עבדים נרצעים לאנגלים. האנגלים הכניסו אותו לתוך הבית ועכשיו הם בעלי־הבית ומתנהגים כבעלי־בית.

עניין האוריינטציה הפרו־דמוקרטית של ה"וואפד" זה לא דבר שאפשר לסמוך עליו כמישענת בטוחה. עובדה היא שנאחס בתקופה הארוכה של המלחמה לא היה מדבר על המלחמה. זה דבר מפליא: קם מנהיג של מפלגה בארץ אחוזת אש ונואם כאילו לא היתה מלחמה בעולם. מתי הופיעה המלחמה? כשהוא מאשים את אנגליה שהיא מנצלת את מצרים לצורכי המלחמה – כאילו זו מלחמה של אנגליה בלבד ומצרים היא ניטרלית.

בימי המלחמה טסתי פעם לאנגליה באווירון איטלקי.²⁷ היינו לא־איטלקים יחידים – אני ואשתי ומצרי אחד – כל השאר היו איטלקים. טסנו דרך לוב. ממילא אנו יצרנו [עם המצרי] קואליציה לאי־איטלקים. התיידדנו. בדרך דיברנו על שאלת הפוליטיקה. מפיו כל הזמן שפעה שינאה לאנגלים, והוא לא מאנשי הדת, לא מורה, גמר אוניברסיטה באירופה, הוא מהנדס סוחר. שינאה נוראה על כל דבר. זה היה אחרי הכהן־דיל.²⁸ הוא התחיל להסביר לי איך כל דבר לטובת האנגלים. ומה היה לוּ מצרים היה לה שוק חופשי ולא היתה מוכרחה למכור לאנגלים. אמרתי לו: “האם אינך מודה שניצחון גרמניה זו סכנה גדולה, וכשאתה עומד לפני ברירה אתה מוכרח לבחור בניצחונה של אנגליה?” הוא אמר: “לא, אני רוצה ששניהם ינצחו. אני רוצה שיאכלו איש את בשר רעהו שבסוף המלחמה יפלו אין אונים, רק אז תהיה למזרח תקווה להרים ראש”. לחצתי אותו אל הקיר: “האם לא ייתכן שהמלחמה תיגמר במפלה של אחד משני הצדדים, ואתה עומד בפני ברירה?” אמר: “אני מוכרח להודות שמוטב שאנגליה תנצח, אבל אני לא רוצה בזה”.

מה שנוגע ל"וואפד", אינני יודע עד כמה יש לבנות על העמדה הפרו־דמוקרטית שלו. לעת־עתה הוא מוכן ללכת עם אנגליה ואיך יתפתחו הדברים אם לא יעשו צרות – זאת אי־אפשר לדעת. על כל פנים, צריך לראות את ה"וואפד" כמפלגה קנאית מצרית, שלא תתעכב מפני מלחמה לקבל את ליטרת הבשר. ברור שזו השפעה נגדנו. ה"וואפד" לא מפלגה פן־ערבית במובן של איחוד כל הכוחות האלה עם העם הערבי, אבל ה"וואפד" מפלגה השואפת להגמוניה מצרית בעולם הערבי – זה ניצול האינטרסים של העמים המדברים ערבית לטובת מצרים, גיוס כוח זה לטובת מצרים בהאבקות עם אירופה. מלבד זה שיש כאן סנטימנט של קשר דת, מסורת. אותו דבר לגבי עלי מאהר²⁹ והשתתפותו בוועידת לונדון – (ש. קפלנסקי: בשאיפה להגמוניה זו בעולם הערבי, האם מצרים לא מתנגשת עם אבן־סעוד מצד אחד ועיראק מצד שני?) – מתנגשת בהחלט. על זה יש מאמרים בעיתונות [הערבית]. בעצם ימי המלחמה נתפרסמו מאמרים בעיתונות. היה מאמר בעיתונות מצרים שנכתב על־ידי מוסלמי נגד פן־ערביות כזאת, מפני שהוכיח שיש כאן ניגוד אינטרסים, שיש ניגוד אינטרסים בין מצרים ועיראק, וניסה לתת כיוון אחר להתפשטות ההגמוניה המצרית־אפריקנית – מצרים וסודאן, מצרים ויתר ארצות צפון אפריקה. זוהי סתירה להשפעה הטבעית. שם אנו נכנסים לתוך הסבך. ובמידה שיש לדבר – אומר בעל המאמר – על קשר עם ארצות, אז לא רק ארצות ערביות, אז קשר כללי עם מדינות המזרח. בתוך זה תהיה טורקיה, פרס, אפגניסטן, בתוך זה תהיינה הארצות הערביות, אבל אז יש קשר יותר רופף, אבל לא שאנו עם הערבים יחד נגד העמים האחרים – (דר' י. טהון: זוהי קונסטרוקציה שהאנגלים טיפחו, לפי הרושם שלי, והמועצה בלונדון קבעה כבר שמצרים נעשית למרכז הקונפדרציה הערבית, וגם היום נמשך הקו הזה. מה שמעניין אותי איך פה אנגליה הסתדרה עם ההתנגשויות האלה בארצות ערב. בי"ת, איך אנגליה הסתדרה עם טורקיה, שבאותו זמן היתה בברית אמיצה איתה, ובו־בזמן הכינה אנגליה את התוכנית של הקונפדרציה הערבית עם המרכז במצרים) – הפוליטיקה הבריטית תמיד אכולת סתירות כאלה. במלחמה הקודמת האנגלים תמכו באבן־סעוד ובחוסיין והסתבכו בזה – (ש. קפלנסקי: האם אתה מחייב את השאלה, שאנגליה מסכימה לתפיסה כזאת של בין־ערביות עם מצרים?) – לא. אני חושב שזו גוזמה גדולה. במידה שאנגליה הולכת בדרך של גיבוש הארצות הערביות כדי לבצר מעמדה, כדי למנוע חיכוכים ביניהן שהצד שכנגד יוכל לנצל אותם, אני לא מתאר לעצמי שהיא מתנגדת כל כך שמצרים תבוא בקשרים תרבותיים, אבל אין בשום פנים לדבר על קונפדרציה ערבית עם מצרים, או שאיפות להגמוניה רוחנית מדינית ידועה של מצרים בעולם זה. אני חושב שגם אצל ה"ואפד, אין שאיפה כזאת – (מ. אסף: הממשלה המצרית הקודמת דחתה את התוכנית על כינוס ועידה תרבותית, שצריכה היתה להתקיים, משום שאין תקציב) – בסתיו זה צריכה היתה להיות ועידה תרבותית. זאת צריכה היתה להיות ועידה ליצירת שיטת לימוד אחידה בשביל כל ארצות ערב. בהיותי במצרים בפעם שלפני האחרונה, דיברתי על זה בצירות הבריטית, והאיש שדיברתי אתו הודה בלי היסוס, שמובן שהוועדה הזאת תיהפך לבמה פוליטית.³⁰ מאחר שהתכנסו, אי־אפשר למנוע בעד שיחה. הדבר השני, למחרת היום הופיעה ידיעה בעיתון אנגלי במצרים, שממשלת ארץ־ישראל גם כן תשלח נציגות לוועידה הזאת ממחלקת החינוך שלה. ראיתי לפני סיכון, שיושבים סביב השולחן וידברו על פוליטיקה, ידברו נגדנו, ופה יושבים נציגי ממשלת ארץ־ישראל, וזה כאילו נותן אישור לכך. הדבר השלישי, ביקרתי את מיניסטר ההשכלה המצרי, הוא נפל עכשיו. אני מכיר אותו מזמן שהיה עורך [העיתון] “סיאסי”. דיברתי אתו בשאלות תרבות, הוראת ערבית, בשאלת שפת הספר ושפת הדיבור. נתן לי עצה טובה מאוד. אחר־כך אמרתי לו: “יכול להיות שגם בוועידת התרבות ידובר על השאלה, אנו מאוד מעוניינים לדעת לאיזה מסקנות הגיעו, מפני שזה יכול להדריך את העבודה שלנו בעבודת השפה, בייחוד בין המבוגרים”. אמר: “אם אתם מעוניינים אפשר להזמין אתכם לוועידה”. אמרתי: “אינני מאמין שתוכלו להזמין אותנו כחבר, אבל נשמח להשתתף כמשקיפים”. נענה לזה ברצון. אני חשבתי, שבשעה שיגיע למעשה יאמר: “לא, אל תעשה שטויות”. חזרתי לארץ והוא היה צריך לכתוב לנו, ואחר־כך הוא נפל.

עניין התזכיר של נורי סעיד.³¹ נורי סעיד מנצל את עניין ארץ־ישראל במשאו־ומתנו עם אנגליה, ניצל תמיד בכל הכיוונים וכל הכיוונים מתאחדים בכיוון אחד – טובתה של עיראק וטובתו של נורי סעיד “בונה עיראק הגדולה”. יש אי־שקט בארץ־ישראל? יש למסור אותה לעיראק והיא תשליט שקט. יש קשיים לממשלת עיראק? קשיים אלה מפני שאי־אפשר להביא את העם לידי נאמנות לאנגליה כל זמן שישנה ארץי־שראל. מכיוון שזה מחליש את עמדתה של ממשלת עיראק, שהיא בברית עם אנגליה – בגלל ארץ־ישראל – לכן צריך לחזק ממשלה זו על־ידי ויתורים לה בענייני עיראק. יש תמיד דין־ודברים בין עיראק ואנגליה בענייני עיראק ואנגליה הולכת ומוותרת, אז ארץ־ישראל מנוצלת בעניין זה. אומרים: “מצד אחד אתם מיישבים יהודים, לפחות תנו לנו בעיראק [איזה] דבר, אז מצבנו יהיה יותר חזק, נוכל לענות על האשמות שיש כלפינו בגלל המדיניות הארצישראלית שלכם”. אין להכחיש שיש סנטימנט אנטי־ציוני חזק בעיראק, שהוא פרי סיבות מובנות, אבל גם גוזמאות שונות. עכשיו – תעמולה של הנאצים. [אך] גם לפני שהיתה תעמולה נאצית במזרח היתה תעמולה אנטי־ציונית בעיראק בכיוון של הרעלת הרוחות. ההפגנה נגד אלפרד מונד.³² – ( ש. קפלנסקי: אולי בכל זאת הערה מסכמת – מה יוצא מדבריך בנוגע להלך הרוחות בעולם הערבי?) – בדרך כלל יד המקסימליזם על העליונה, קודם כל. בשביל העם הערבי המלחמה הזאת היא הזדמנות חדשה ללכת בגדולות, להשיג דברים גדולים מידי אירופה. בדרך כלל אי־נכונות יתרה עכשיו דווקא לפשרות. זה אל"ף.

בי"ת, הייתי אומר, בדרך כלל עמדה די מפוכחת לגבי שאלת האיחוד הערבי. בדך כלל הבנה שהעניין לא יבוא בן־לילה ואי־אפשר לתפוס כאן את המרובה, אלא סופו אולי לבוא כתוצאה מתהליך של התפתחות ואולי לא, ושאין התקשרות שזה מוכרח להיות, שאחרת דבר התנועה הערבית הלאומית לא יתגשם. העיקר הוא העצמאות. העצמאות ברבות הימים תביא גם לאיחוד. זאת אומרת שכל ארצות ערב מוכרחות להישאר מפוררות כמו שהן, יכול להיות איחוד חלקי בשלב מוקדם למדי, [קיימת] נטייה לראות את עניין סוריה, עבר־הירדן וארץ־ישראל והלבנון כדבר אחד. אבל לגבי איחוד סוריה ועיראק העניין מתחיל להיות מעורפל. ואין לדבר על איחוד שני אלה עם ערב הסעודית – זה עוד יותר מעורפל.

גימ"ל, העדפה גמורה של אנגליה על פני צרפת. החלטה פנימית לא לראות דריסת רגל צרפת במזרח הערבי אחרי המלחמה הזאת. זה מכריע אצל המוסלמים. אין לתאר את יחס הבוז והשנאה לתאג' אל־דין. כאשר תאג' אל־דין עלה לשלטון, זאת היתה הכרזה על עצמאות סוריה. מחשבתי הראשונה היתה לשלוח לו, בכל זאת, ברכה. אבל איזה אינסטינקט אמר לי, הלא אינני מחוייב לשלוח לו ברכה, אני לא אחטא אם לא אשלח לו ברכה. אבל היו אנשים שלנו בדמשק, אמרתי להם לבקר אותו, לעשות לו ביקור בשם הסוכנות. ביקרו אותו ואחר־כך נפגשו עם אנשים בעלי משקל מדיני. אומנם הם [אנשי הסוה"י] מהרגע הראשון הבינו שאסור להם להזכיר שהיו אצל תאג' א־דין ואם ייוודע שהיו זה יזיק לנו מאוד אצלם. אם לקחת את המוסלמים, זו החלטה נמרצת לטאטא כל זכר לשלטון צרפת אחרי המלחמה.

דל"ת, נכונות גמורה, עכשיו על כל פנים, לנצל במידה מקסימלית את הקשרים עם אנגליה וזיקת אנגליה לעולם הערבי.

אבל ה"א, ברגע שפלוגה גרמנית מתקרבת לגבולות סוריה וארץ־ישראל, הרי כל השטח הזה עלול להיהפך למדורה של שינאה לאנגלים, של שינאה כמובן ליהודים, [ושל] עזרה פעילה לגרמנים. זוהי הנחה כללית של הערבים ביחס למה שיתחולל, שאז תהיה בגידה המונית, מעבר המוני לצד מחנה האויב, ואותם הבודדים שיישארו נאמנים יהיו זקוקים לרחמי שמים ולהצלה. היה זמן שבאו אלינו מדמשק וניסו לתהות על קנקן אם בשעת הדחק אפשר יהיה אצלנו להסתתר. זהו סיכום המצב בתור תמונה כללית.

אני רוצה לעבור לדבר שני. קראתי בעיון את התוכנית של היו"ר.³³ כבר אמרתי לו בשיחה פרטית, אינני רוצה לחזור על השבחים שאמרתי לו לטיב העבודה, הן לעמקות ולהיקף העניין וגם לניתוח הזהיר והמפוכח מאוד של המצב. אבל – אם אני מסכם את ההצעה כפי שישנה שם – היא מעוררת אצלי קושיות.³⁴ והקושיה הראשונה היא זו: למי מכוונת התוכנית הזאת? האם התוכנית הזאת מכוונת לשמש באמת בסיס לאיזו אפשרות ריאלית של הסכם עם הערבים בשלב הנוכחי, קרוב לסוף המלחמה או בסוף המלחמה, או שזה מכוּון שתהיה לנו תוכנית? מדיניות לא יכולה להיות בלי עמדה ברורה. צריך להראות לעולם שיש לנו תוכנית אף על פי שתוכנית זו, לדעתי, אינה מציאותית לא באשמתנו. אם הכוונה לדבר הראשון, אני, לפי מיטב ידיעתי את הסוגייה הזאת, מוכרח לאכזב את בעל התוכנית. אינני רואה תוכניתו כתוכנית שיש לה סיכוי־שהוא להתקבל על דעת נציגי העולם הערבי. אם התוכנית אינה מכוונת לכך, אלא שהיא מכוונת לכך שלעם היהודי תהיה תוכנית, אינני רואה כל סיכוי שהעם היהודי יוכל לקבל זאת כתוכניתו עכשיו.

אינני יודע אם עלי להסביר. נדמה לי שבמקצת הדבר נעשה על־ידי אסף ודר' מגנס, אומנם מנקודות מוצא שונות, אבל נדמה לי שבנקודה זו באו לעמק השווה.³⁵

מדוע אינני רואה סיכוי שהתוכנית תתקבל על־ידי הערבים? אומנם באופן מפורש נאמר בהנחות המוקדמות לתוכנית ההסכם, שההסכם אינו יכול להיות, או צריך להיות על כל פנים, על המטרות הסופיות, אלא על שלב מסוים, ושאלת העתיד נשארת פתוחה. אינני סבור שנמצא ערבים שלא אמרו, כי הסכם כזה חורץ למפרע את העתיד. וגם אם נוכל להוכיח שהוא לא חורץ את העתיד – זה באמת משאיר פתח פתוח – אינני חושב שנמצא ערבים שיסכימו במידה כזאת לשנות את העתיד, אפילו אם זה לא פירושו אובדן הכל [מבחינתם]. האופן מיוחד אני רוצה לומר זאת על יסוד כל הניסיון שלי עד עכשיו במשא־ומתן. אני אינני רואה יסוד לסיכוי שפריטט³⁶ פוליטי ישמש יסוד להסכם. לא מן הנמנע שאנו נגיע למצב כזה בארץ, שכאשר הכוחות יהיו שקולים אז ממילא יצא שזה המוצא היחיד. אבל שהערבים למפרע יסכימו לזה – לזאת אינני רואה סיכוי.

אבאר מדוע. בשאלה זאת דווקא נזדמן לי לדון דיון יסודי עם הערבים ב־1937. אחד מהם היה עבדל אל־האדי.³⁷ דיון אחד – האחרון – היה לי עם ארסלאן המנוח³⁸ ב־ 1937, לפני פרסום הדו"ח של ועדת פיל. הוא [עבדל אל־האדי] אמר דברים ברורים מאוד: “אתה רוצה שאני מעכשיו אוותר על הריבונות שלי תמורת ההבטחה שלך, שכאשר תגיע אתה לרוב אתה תשתלט עלי? אינך יכול לתת לי ערובה כזאת”. הוא ציטט את ז’בוטינסקי. הוא אמר: "אני יודע שאתה לא מזדהה עם ז’בוטינסקי, אבל זאת לא אומרת שז’בוטינסקי תמיד אומר דברים לא נכונים. שאלו אותו מה יהיה כשיהיה רוב יהודי בארץ־ישראל, הוא אמר: ‘כאשר יהיה רוב, הרצון של הרוב יכריע באופן טבעי’. הוא אמר: ‘נגד זה אין עצה ואין תבונה, הלא אי־אפשר להעמיד שום תריס קונסטיטוציוני בפני הכרעת רצון הרוב’ ". אגב אורחא, גילה גם את דעתו בעניין הפדרציה. הלא אנו אומרים: “אתם [הערבים] צריכים לוותר לנו בעניין העלייה ומשטר השלטון בארץ, [ואילו] אנו נוותר לכם וניכנס לפדרציה”. היטב בחנתי אתו גישה זו לשאלה זו. ושוב אמר לי: “אתה רוצה שאני אוותר לך על עמדה מכרעת שיש לי כיום בארץ־ישראל, מייד, שאוותר לך תמורת סיכוי שאתה מבטיח לי בעתיד שיש פדרציה? קודם כל, מניין לי ומניין לך שסיכוי זה יתממש? בידך לתת לי אותו? זה חלק מהשקפת העולם שלי. יש חלומות שמתגשמים. אני היום לא יכול להביא פדרציה. אבל מה תפקידי היום? תפקידי הוא לשמור על אופיה הערבי של ארצי, זה תפקידו של סורי, של עיראקי – לשמור על אופיה הערבי ולהשיג עצמאותה [של ארצו]. במידה שכל אחד מאיתנו בארצו יעשה זאת, אז, כשכל ארצות ערב תהיינה משוחררות, עצמאיות, והן תשארנה ערביות – יש תקווה שהן תתאחדנה. אבל אתה רוצה שכבר עכשיו אוותר לך שארצי תהיה לא ערבית?” – (דר' מגנס: האפשר להשיב לעוני תשובה על נימוקיו? אני חושב שלא); (מ. קלווריסקי: אפשר ואפשר להשיב).³⁹

התוכנית של היו"ר מצטרפת משני יסודות, משני כיוונים, שבהם חיפשנו עד עכשיו פתרון לשאלה. חיפשנו פעם פתרון השאלה בכיוון פריטטי. אחר־כך חיפשנו – אומנם לא אנו היינו היוזמים – אבל חלק גדול מאיתנו הסכים לחפש בכיוון של חלוקה. התוכנית של היו"ר מאחדת שני היסודות האלה – פריטטיות פוליטית עם חלוקת הארץ לאזורים, והיא גם נותנת כאילו, בתחילתה, סיפוק גדול לערבים באשר היא מפרשת פירוש חדש את עניין ה"פריטי"; והפריטי רק בבית אחד, הבית השני הוא על יסוד בחירות דמוקרטיות. אבל ביד השנייה היא לוקחת מה שהיא נותנת ביד הראשונה – במשך 10 שנים יהיה רק בית אחד. קורקטיבה זו של דמוקרטיה בבית השני היא בטלה עכשיו. [עבד אל־האדי אמר:] “מי יודע מה יהיה במשך 10 שנים? כיום אתה רוצה שנסכים לפריטט פוליטי, כאשר אנו רוב ואתם מיעוט?”

אני מוכרח להגיד בנוגע לשאלת השוויון המספרי: הלא היה זמן שהערבים באו אלינו בתביעה שנגביל את עצמנו. זה גם עכשיו. כל השיחות עם עארף אל־עארף⁴⁰ היו שבטח זה שאנו נגביל את עצמנו [בתחום העלייה]. מה היתה תמיד תשובתנו? אמרנו: “אנו לא יכולים להגביל את עצמנו. יש סיבות מדיניות, יש שאלה של צורך. זה לא משום שאנו רוצים להיות רוב בארץ דווקא. אנו רוצים להציל המוני יהודים עד כמה שאפשר. מה לעשות, שהארץ היא קטנה ואי־אפשר להציל המוני יהודים בלי להיות רוב?” אבל יש עוד דבר אחד: בשם מי אני מגביל את עצמי? נניח שאני מסכים לזה שנהיה חצי ולא יותר, ואני חותם על זה. במי יהיה תלוי להגשים את הדבר הזה? לא בי, אלא בדור הבא. מה יחייב את הדור ההוא? מה יחייב את האימהות היהודיות בדור ההוא ללדת פחות ילדים מהאימהות הערביות? בהנחה שמצב היהודים באותה תקופה יהיה טוב – אז בכלל השאלה לא תתעורר. אבל בהנחה שבארץ יהיה מקום לאנשים נוספים ובהנחה שיהיו יהודים שירצו להגר לארץ, איפה הכוח שיבטיח שלא יבוא עוד יהודי אחד? בא עוד יהודי וכבר יש רוב. אם הם משאירים להם פס – 35% – זה דבר אחר⁴¹ – (דר' מגנס: משום כך אני רוצה לשאול אותך, הפגשת איזה ערבי אחראי שהיה נכון להסכים לשוויון מספרי? אני לא פגשתיו, ולכן אני שואל אותך שמא אתה פגשת) – אני חושב שלא פגשתי – (קלווריסקי: ואני כן פגשתי); (ש. קפלנסקי: בתוכניתי אין הסכם לשוויון לעולם ועד) – לא כל שכן!

קודם כל, אצלם יש חשש כזה, והם צודקים בהרבה. הם אומרים: "אין זו רק שאלה של מספר גולגלות; זו שאלה של משקל. ובאמת, הנה עכשיו בעצם הימים האלה, זה כבר שבוע, שנמשכת ועידה בין הממשלה ובין היהודים בשטח התעשייה. הזכרתי זאת בנאומי באסיפת הנבחרים בקשר עם דבר אחר. הרי אין כממשלה הארצישראלית שחרדה לשוויון, וחס וחלילה לא לעשות דבר שעלול להיראות כקיפוח ערבים. כשהיתה הוועידה בניו־דלהי,⁴² באנו ודרשנו שיתוף ארץ־ישראל. מצאנו שהממשלה לא חשבה על כך. עוררנו את השאלה. אז אמרו לנו: “אי־אפשר יהודים בלי ערבים”. אמרנו: “תקחו ערבים”. אמרו לנו: “אין ערבי מתאים”. התקשרתי אז עם ידידנו ערסל ג’בר.⁴³ אמרתי לו: “אני רוצה להציע אותך, האם זה נוח לך שאציע אותך? האם אפשר לומר שאתה בר־סמכא בעניינים כלכליים?” הוא ערבי מכובד, אבל לא יצא לו שם של גחלת, של זולל יהודים. הוא איש בעל השכלה אירופית. פעם היה עורך עיתון כלכלי, הוא מרצה על משק וכלכלה ברדיו. יצא מזה שהממשלה הארץ־ישראלית נתעוררה להשתתף, ושלחה את ג’ייקובס.⁴⁴

הנה עכשיו ישנו דבר כזה: מסדרים את ענייני התעשייה ואין ערבי שם. כל ההזמנות הצבאיות הולכות ליהודים, והתעשייה היהודית בארץ־ישראל נהפכת למוסד ארצי. הערבים יאמרו: “אם עכשיו הדבר כך, אז כשתהיו מחצית האוכלוסים, איזה משקל יהיה לכם?” – (קלווריסקי: אפילו אם יהיו מאות פרופסורים ומהנדסים יהודים, סטטוס זה עניין פוליטי) – הם לא רואים גַרַנְטִייַה [ערובה] לסטטוס – (דר' מגנס: אי־אפשר לתת אותה) – אתמול היה אצלי פינקרטון,⁴⁵ הקונסול האמריקאי. דיברנו על “נושא חדש”: מה זה סוכנות ומה זה הוועד הלאומי. בפעם הראשונה נתברר לו שהסוכנות היהודית אינה ממנה את הוועד הלאומי ואינה יכולה לפרק את הוועד הלאומי. הוא חשב שהוועד הלאומי בידינו. הוא חשב שזה כך באופן פורמלי. אמרתי לו: “באופן פורמלי הוועד הלאומי הוא מוסד עצמאי לחלוטין. לא רק שבחירתו לא תלויה בסוכנות, אלא מדיניותו לא תלויה בסוכנות. למעשה יש ביניהם הזדהות מוחלטת”.

דר' טהון: ביצירת הוועד הזמני⁴⁶ עמד ז’בוטינסקי על כך שאנו צריכים לנהל פוליטיקה עצמאית ולא להזדהות עם ועד הצירים,⁴⁷ וללכת לחוד לבולס⁴⁸ ולשאר הפקידים שהיו אז. עוד לא היה זכר לרוויזיוניזם. הוא [ז’בוטינסקי] היה חבר אקספרט של ועד הצירים. אני אומר דברים שהוא נלחם בהם, ואנו נכנענו לוועד הצירים. אוסישקין לא השלים עם הוועד הלאומי, מפני שהטיל עליו את האשמה שהוא יותר מדי כפוף לסוכנות. אומנם היתה לנו החלטה שאסיפת הנבחרים מקבלת מרות ציונית, אבל לא היה כל ערך לזה אילו היו אישים שהיו קובעים דרך אחרת בניגוד להסתדרות הציונית. זה אפשרי היה – אני הבאתי דוגמה של שני אישים.

ד. אוסטר: למעשה לא ישבו בוועד הלאומי אנשים אנטיציונים.

מ. שרתוק: אני אומר ככה: אם בכל תקופת העבר, שהיו לנו ניסיונות וחיפושים שונים בשטח הזה, לא נתקלנו באפשרות להשיג הסכמה לתוכנית כזאת [של ש' קפלינסקי] – לא כל שכן עכשיו, מפני אותם הגיוונים המקסימליסיטיים שפועלים כיום, שציינתי אותם – (קלווריסקי: האם אתה חושב שזוהי פרוגרמה מקסימליסטית?) – לא, זוהי פרוגרמה שבשביל הערבים היא יותר מדי. הערבים יודעים היטב שיש פרוגרמה ציונית מקסימליסטית יותר – עכשיו, כאשר אדבר על היהודים, תראו אם זה קיצוני. הערבים יחשבו אותה לפרוגרמה קיצונית. אין זאת אומרת שהם יחשבו אותה לפרוגרמה קיצונית ביותר שיכולה להיות, אבל בשבילם היא תהיה הרבה יותר קיצונית.

עכשיו, מצד היהודים: אני אומר עכשיו מה שאני חושב שיאמרו היהודים. אילו בא מישהו ואמר ליהודים: “הנה, זוהי הפרוגרמה שהערבים מציעים”, או אפילו אם מישהו יאמר: “זוהי הפרוגרמה שאפשר מייד להשיג הסכמה מכרעת של הערבים” – היו היהודים אומרים, אם רק יש מוח בקודקודם: “זה דבר, ואנו צריכים ברצינות לחשוב על הדבר הזה. אומנם זה פירושו בשבילנו כניסה למסגרת ידועה לעומת השאיפות הגדולות שלנו, אבל אולי כדאי להצטמצם ולהשיג מה שאנו משיגים על יסוד הסכם ושלום. אין אנו נרתעים מהיאבקות, אבל מעריכים אנו היטב את ברכת השלום לנו ולערבים”.

אבל אם ההנחה הראשונה נכונה – שאין זו תוכנית העלולה להתקבל על הערבים, זאת אומרת שזאת תוכנית לשם תוכנית, זאת אומרת שזהו תכסיס מצד היהודים שתהיה להם תוכנית כזאת. אני אומר: הציבור היהודי ידחה זאת בתור תכסיס. הוא יאמר: “אם השאלה היא היאבקות – להיאבק צריך על דבר יותר גדול. לכתחילה להיאבק על דבר כזה – זה חותך למפרע את תוצאות ההיאבקות”.

ושוב, אם אנו לא מוכנים בשנים הקודמות לראות בזה פרוגרמה שלנו, על אחת כמה וכמה עכשיו. מה עכשיו? עכשיו מלחמה. בגמר המלחמה [יהיה] העולם בכור ההיתוך, לא לנצח יהיה בכור ההיתוך. הוא יהיה תקופה מסוימת. זוהי שאלה של מומנט פסיכולוגי ולא רק של זמן. הוא לא יתמיד. ברגע זה אנו יכולים, אולי על־ידי מאמץ גדול, לשבור דפוסים ולצקת דפוסים חדשים. אם נחמיץ את הרגע נגרום לעניין שלנו בכייה לדורות, ונצטרך להתפשר עם אותם הדפוסים שהמציאות החדשה תיתן לנו. כל הכוח צריך להיות [ממוקד במאמץ] להשיג עכשיו מסגרת גדולה לפעולה שלנו.

זה ראשית. שנית, כזאת יכולנו לומר גם אילו מצבם של יהודי אירופה היה לא יותר רע מאשר מצבם בסוף המלחמה הקודמת, אם כי גם אז יש חשבון נצח של הציונות בפיצול הרגע. אבל אנו יודעים מה יהיה מצבם בסוף המלחמה. אמרתי: הצלה ממשית בארץ־ישראל. מה זאת אומרת? אם אוסטרליה תגיד שהיא מקבלת 20,000 יהודים, כלום נגיד שלא ילכו לשם? אבל אנו רואים בהגירה לאוסטרליה ולגוויאנה⁴⁹ המשך ההיסטוריה הגלותית על כל המכות שלה ופיזור הזרע האנטישמי על פני שטחים אחרים. היה לנו ריכוז בספרד, אחר־כך באשכנז, עכשיו יכול להיות ריכוז בדרום־אפריקה. אבל אם מדברים על הצלה ממש – זה יכול להיות רק בארץ־ישראל, במולדת, במקום שיודעים שאין נסיגה.

עכשיו, עוד דבר: מה זאת אומרת פתרון בעיית הפליטים היהודים לאחר המלחמה? יש שני מיני פתרונות: יש ארצות מפותחות באזור האקלים המתון, הממוצע. ובכן, שם אין מקום להתיישבות רחבה וצפופה בשביל המונים גדולים. יש שם חדירה, אינפילטרציה [אבל] אין בזה פתרון לשאלה. במידה שיש ארצות – זה לא ברור לגמרי – [אבל] באיזור הטרופי, ששם עוד יש מרחבים, אין שום ניסיון של התיישבות המונית של הגזע הלבן בארצות אלו. אנו נצטרך להיות חלוצים בשביל האנושות כולה. מי יודע כמה זה יקח? אבל גם זה פירושו פיזור מחדש. ובכל ארץ יש ילידים – יש “ערבים שלהם”. בשום ארץ לא תהיה הרגשה ליהודים שהם בונים לעמם, שהם אחראים לבחירת הארץ ההיא. ישלחו אותם לשם או פילנטרופ, או ממשלה, או ארגון יהודי, אבל לא תהיה הרגשה שהבחירה נתונה מאליה. ולכן לא יהיה בשום מקום רצון חזק להתגבר על הקושי וליצור משהו. ולכן זה מביא שוב רק לארץ־ישראל.

אבל בנוגע לארץ־ישראל ישנם ספקות חמורים מאוד. הספק הראשון היסודי הוא אם הארץ לא קטנה מדי. קודם כל, לו היתה הארץ הקטנה ריקה מאדם, אז לא יהיו בה שני מיליונים? אז יהיה מליון אחד. אז כל אחד היה מסכים. אבל כיוון שהארץ אינה ריקה מאדם, והבעיה כרוכה בקושי, אז העניין הזה, השאלה הזאת – מה יכולת קליטתה של הארץ? – השאלה הזאת מכרעת. רוזוולט יכול לומר: “בשביל להציל שני מיליונים יהודים אני מוכן להתאכזר כלפי הערבים ולדרוש מהם לקבל את הדין, בשביל רק 100–200 אלף יהודים אני לא מוכן לקבל”. אני לוקח אותו בתור סמל. לא שוחחתי אף פעם עם רוזוולט. גוי יכול כך לומר. ולכן, לעת כזאת אנו נצמצם את עצמנו? לעת כזאת אנו צריכים לומר: “אם תתנו לנו רשות, נוכל לעשות בארץ־ישראל יותר מאשר בכל ארצות העולם יחד, ובזמן יותר קצר. מפני שפה יש כבר 500,000 יהודים ואנו יודעים מה לעשות, ויש ניסיון של שישים שנות התיישבות, ויש הכרה שזוהי בחירה היסטורית. זה יעלה לכם בזול. זה ייתן דבר של קיימא מכל הבחינות. זה הדבר היעיל ביותר”. יש קושי עם הערבים? העם היהודי יאמר: “יש התנגשות” – כמו ש[נ?] אמר בוועדת פיל: זכות נגד זכות⁵⁰ – “צריך להכריע איזו זכות יותר גדולה. יש סבל? צריך להכריע איזה סבל יותר גדול. האם יותר חמור הסבל של העם היהודי שתישלל ממנו האפשרות של תקומה גזעית, או הסבל של העם הערבי שהוא מוכרח לאבד את הארץ שהוא חשב אותה לארץ ערבית, שהעולם לא חשב אותה לארץ ערבית? מה היכולת של העולם לבוא לעם הערבי בתביעה כזאת? בכל זאת, העם הערבי [כבר] קיבל עצמאות לאחר המלחמה הקודמת. הוא מציל את עצמאותו הודות לאנגליה אמריקה. מותר לבוא בתביעה כזאת לאנגליה ואמריקה”.

עכשיו אני ניגש לעוד נקודה ביחס לתפקיד המדינות האלה לעומת תפקיד העולם הערבי. למרות כל האכזבות שהיו לנו עם אנגליה, ולעת־עתה לא היו לנו הצלחות גדולות עם אמריקה – אומנם באמריקה יש סימפטיה גדולה לציונות, אבל במשך כל השנים לא נכנסה לריב עם אנגליה בשבילנו וגם קשה לדרוש דבר זה ממנה – למרות כל זה, מתוך שימוש בכל הנימוקים שהזכרתי, שהם נימוקים האומרים: יש לנו לאין שיעור יותר סיכויים להשיג משהו מאנגליה ואמריקה משיש לנו סיכויים להשיג מהעולם הערבי: ועמדת אנגליה ואמריקה היא נקודת המוצא ובה ההכרעה – אם כזאת תישאר העמדה כמו שנתקלנו בזה עם המדינאים האנגלים, שעליהם להתפשר עם הערבים – אז אנו אבודים. מה זה אבודים? היישוב לא יאבד את עצמו לדעת ואנו נמשיך בכל התנאים. אבל במובן השגת אפשרויות יותר גדולות אנו אבודים אם הם מפנים אותנו לערבים ומסגירים אותנו לידי הערבים. הערבים לא מוכנים לוויתורים גדולים. הם יהיו מוכנים פחות לוויתורים אם ידעו שאנגליה ואמריקה שלחו אותנו אליהם.

אבל אם נצליח ליצור בסיס מדיני אצל אנגליה ואמריקה כתוצאה מהמלחמה הזאת – אז יש סיכויים. והעם היהודי יאמר: “כל זמן שלא הוכח לי, שסיכוי זה לא בלתי־מציאותי, לא אוותר על צַ’נס זה בשום אופן”. זה פירושו, כמובן, כניסה להיאבקות קשה. העולם בעצמו מלמד שצריך להיכנס להיאבקות. זו מלחמת־העולם שלנו. כשאני מראה לאנגלי איך מפוצצים סלעים ב[קיבוץ] אילון ועושים אדמה פוריה, או איך שוטפים [ממלח] כל חופן אדמה בצפון ים המלח [בקיבוץ בית הערבה], אני אומר: “זו המלחמה העולמית של העם היהודי!” והנה, העולם ניסה בכל מיני פשרות ובא לידי מסקנה שמוכרחה להיות הכרעה במלחמה. אני לוקח דבר זה בהשאלה. הלא כל האנלוגיות מטעות, לא בכיבוש צבאי ולא בשחיטת ערבים, כמו שעושים הגרמנים. אבל לא להירתע ממצב של אי־הסכם. נקודת המוצא כאן מכרעת, ויכולים להיות חילוקי דעות ביחס לנקודת המוצא ואני מדבר על נקודת המוצא של רוב הציונים.

כשמלחמת־העולם תיגמר – תתחיל מלחמת­־העולם שלנו. לא נוכל לוותר בה יותר מאשר העולם יכול לוותר על מלחמת־העולם שלו.

אמרתי באסיפת הנבחרים [מסמך מיום 10.3.1942–9] שני פסוקים, שרק אחד מהם מופיע בעיתונים. אמרתי, שאני מאמין באמונה שלמה באפשרות של שלום בין הכוח היהודי שיישאר [צ"ל שיווצר] בארץ ובין הכוח הערבי שיישאר לדורי־דורות. מה שלא נתפרסם זה הפסוק השני. אמרתי, שאיני מאמין כיום באפשרות של הסכם יהודי־ערבי לשם יצירת הכוח היהודי הזה. אינני אומר “אינני מאמין” – צריך תמיד להסתייג ולא לנקוט נוסחה מוחלטת. אם נצליח להשיג מאנגליה ואמריקה מדיניות מסוימת לצידנו, ואם אנגליה ואמריקה תבואנה לערבים – אולי לא מן הנמנע שתבוא הסכמה עם הערבים ואז נהיה מוכנים להקריב משהו כדי להשיג הסכם זה. אבל [להקריב משהו] למפרע? אנו בתקופה כזאת שלא יכולים לצמצם את ארץ־ישראל.

אחרי דברי מ"ש נשאו דברים: ש' קפלנסקי, ח' קלווריסקי, דר' י"ל מגנס, דר' י' טהון, הרב ב"צ עוזיאל. הישיבה הסתיימה בהסכמה להמשיך את הדיון המועד מאוחר יותר ואז לשמוע את תשובות מ"ש לשאלות שלא נענו מפאת קוצר הזמן. ר' מסמך מיום 14.5.1942.

ד"ר ברט¹ היקר,

ידועה לך היטב פרשת השומרים והנוטרים נפגעי מאורעות הדמים. כיום נשארו בתל אביב שמונה מאלה, המתנוונים בקיום עלוב. קיומם עלוב הן משום שעליהם להתפרנס מפירורים והן משום שהפירורים ניתנים כדמי סיוע ולא כשכר עבודה.

בתוך כל הדאגות והטרדות הנני מנסה לתת עכשיו את דעתי על סידורים של שמונה אלה. והנה מודיעים לי, כי אחד מהם נתקבל בשעתו לעבודה אנגלו־פלשתינה בנק ולאחר שעבד למעלה משלושה חודשים במחלקת המפרעות לפרדסנים – פוטר מעבודתו בשל חיסולה של אותה המחלקה.

שאלתי היא – האומנם אי אפשר לקבלו חזרה ולהעסיקו במחלקה אחרת? כל מוסדותינו חייבים בהתאמצות מיוחדת לגבי האנשים האלה וחובת התאמצות כזו מוטלת, כמדומני, במיוחד על אפ"ב לגבי האיש שזכה כבר פעם להיכנס בשעריו ודימה בנפשו כי הגיע אל המנוחה והנחלה

אודך מאד מאד אם תקדיש את תשומת לבך האישית למשאלתי ותאפשר לאיש לחזור לעבודה. בברכה ובתודה למפרע,

מ. שרתוק

*

הלשכה הארצית לקרן־היסוד,

מודיעים לי כי אתם עומדים לפטר שניים מעובדיכם הקבועים בשל סירובם להתגייס לפי צו המוסדות הלאומיים. הנני בא, בראש וראשונה, להמריץ אתכם לא לדחות את הפיטורין האלה ולא להחזיק בשירותכם אנשים המשתמטים מחובת ההתנדבות לצבא

שנית, הנני לבקשכם לקבל לעבודה במקום המפוטרים שניים מהשוטרים והנוטרים שנפצעו על משמרתם בימי מאורעות הדמים ונשארו עד היום ללא סידור. חובה מיוחדת מוטלת עלינו לסייע לאנשים אלה, שסבלו בעשותם את שליחות כולנו, לחזור למסלול החיים הרגיל ולאפשרות של קיום מכובד.

הנני סמוך ובטוח שתעריכו את חשיבות בקשתי ותיענו לה. מר י. כרמי, המטפל בסידורם של השוטרים והנוטרים נפגעי המאורעות, יבוא אתכם בדברים ביחס למועמדים.

בכבוד רב

מ. שרתוק

12.3.1942

מעוניין מאוד לבוא אבל לאור עתיד לא ברור מוכרח לדחות החלטה סופית בינתיים מציע שתסדירו אשרה שרתוק

*

21.4.1942

צר לי מאוד שהכשלתי אותך אותי ואת מסע ההתרמה אבל אתה חייב להסכים נוכח הנסיבות כי להנהלה לא היה מנוס. בשל סיבות ברורות איני יכול להסביר הסיבות במלואן אבל מבקש שתאמין לי משקלן היה רב עד שנאלצתי לוותר. ברי לי כמה זה מוסיף לעול אחריותך, שהייתי שמח כל כך לחלוק עמך נקודה מקווה שאתה עצמך תמלא את החסר. ברגע שהמצב יתבהר בימים הבאים אמהר לעזרתך. מקווה שהידידים המכובדים שאותם ביקשת לקבלני ישלימו עם הנסיבות החריגות המונעות בעדי לצאת

שרתוק

*

29.4.1942

מלוא הערכה לנאמנותך האצילית. עצמי מאוכזב מרות על אי־יכולתי להיות אתכם בפתיחת המגבית. תחילה התכוונתי להבריק סיבות באריכות אבל נמנע ממני. מבריק מסר שרתוק

א.נ,.

הנני לפנות אליכם בעניין הנוגע למצב משפחות המגוייסים ולעתיד תנועת הגיוס. ודאי ידוע לכם הסבל של משפחות המגוייסים בשל התמיכה הזעומה שהן מקבלות מהשלטונות. בימים אלה חלה אומנם הגדלת־מה בתמיכה זו, אך ההוספה רחוקה מלהדביק את עליית יוקר החיים ואין בה שום פתרון לבעיה החריפה. יש לזכור, כי מהתמיכה הממשלתית נהנים רק נשים וילדים, אך לא הורים, אחים ואחיות צעירים ושאר התלויים בחייל.

הסוכנות היהודית, בעזרת “הדסה” באמריקה, מקציבה בקביעות סכומים מסוימים לתמיכה במשפחות המגוייסים הנצרכות ביותר. מגבית “מס חירום”, המוקדשת בעיקר לצורכי העזרה הסוציאלית הרגילה, מתנהלת השנה גם בסיסמת העזרה למשפחות החיילים ושליש מהכנסותיה מופרש למשרה זו. אמצעי “מס חירום” איפשרו לוועדה המיוחדת המטפלת בעזרה למשפחות (סניף הוועד הארצי למען החייל העברי) להגדיל את הקצבותיה ואת מספר הנהנים מהן, אך עדיין רחוקים האמצעים מלספק את הצרכים הדוחקים ביותר.

חוסר הדאגה המספקת למשפחות מדכא את רוחם של החיילים ונוטע בלבם הרגשת מרירות ועלבון כלפי היישוב. כן משמש מצב זה מכשול חמור להתפתחות תנועת ההתנדבות.

מתוך טיכוס עצה כנגד תקלה זו, הגיעה מחלקת הגיוס של הסוכנות היהודית לתוכנית של מגבית יישובית מיוחדת לעזרת משפחות החיילים. לפי התוכנית, צריכה המגבית להיות מכוונת להגדלה ניכרת של ההכנסות לטובת המשפחות האלו,להכנסת שיטה וקביעות בגיוס האמצעים ולהטלת העול על שדרות רחבות ביישוב למען ירגיש כל מי שאינו מתגייס בעצמו את החובה לתמוך במשפחת חברו שהתגייס.

בשורה הראשונה הוחלט לארגן את המגבית בקרב התעשייה העברית.

ואלה הם עיקרי התוכנית:

א) כל פועל בתעשייה יתרום בכל שנה ארבעה ימי עבודה נוספים על עבודתו הרגילה לטובת קרן משפחות המגוייסים, ואילו נותן העבודה ישלם מצידו סכום שווה לשכר עבודת הפועל בעד ארבעת הימים העודפים.

ב) כיוון שטובת העניין מחייבת ריכוז התשלומים לקרן בידי נותן העבודה, נמצא שהוא ישלם תשלומי כפל בעד עבודתם הנוספת של פועליו. תשלום חלקו של נותן העבודה יהא לפי מיכסת השכר היסודי באותם המפעלים שאין נהוגות בהם שעות עבודה נוספות, אך במקומות שהפועלים עובדים בהם שעות נוספות – ישלם נותן העבודה את חלקו לפי מיכסת השכר המוגדלת הנחוצה לגבי שעות נוספות.

ג) בכל מקום שתנאי העבודה יאפשרו זאת, תסודר תרומת הפועל על־ידי עבודת שעתיים עודפות בשבוע. במקומות שאין סידור זה אפשרי בהם, תימצאנה צורות אחרות, בהתאם למסיבות. אחת האפשרויות היא – קיצור החופשה השנתית. כן יש למצוא צורה מתאימה לשיתופם של פקידי התעשייה.

ד) ביצוע המגבית הוא עניין לשיתוף פעולה קבוע בין נותן העבודה וּועד פועלי המקום.

ה) עשרה אחוזים מההכנסות יופרשו לסיפוק צורכיהם התרבותיים והחברתיים של החיילים עצמם ויימסרו לוועד הארצי למען החייל העברי. שאר ההכנסות יוקדשו לצורכי משפחות החיילים ויימסרו לוועדה הממונה על כך.

ו) מגבית מס חירום תתנהל כמקודם ושליש מהכנסותיה יופרש אף הוא לקרן משפחות החיילים. יוסדר תיאום בין המגבית החדשה לבין מס חירום.

ז) המגבית החדשה היא מפעל התעשייה ועובדיה למען החייל ומשפחתו. סיסמת ההקצרה תהא: התעשייה – לחייל! המגבית צריכה להתחיל ב־1 באפריל. לאחר שמפעל “התעשייה לחייל” יגש לפעולה, תתחיל מחלקת הגיוס בפעולה מקבילה בקרב אנשים אחרים של המשק העברי.

הנני להודיעכם, כי השגנו כבר את הסכמת התאחדות בעלי התעשייה והסתדרות העובדים הכללית, למגבית זו. שני הארגונים הבטיחו את עזרתם המלאה לביצועה.

הננו פונים אליכם בבקשה להצטרף לפעולה זו.

באותה בקשה הננו פונים ליתר ארגוני העובדים שמחוץ להסתדרות העובדים הכללית וכן למפעלי התעשייה שאינם נמנים על התאחדות בעלי התעשייה.

הואילו נא להודיענו בהקדם את עמדתכם. אם יש לכם מה להעיר על התוכנית – נשמח לברר עמכם את העניין. רצוי שהפעולה בקרב ארגונכם תתחיל בעת ובעונה אחת עם התחלת הפעולה בכללה, ועל כן הננו להציע לפניכם לתת מייד את ההוראות המתאימות לחבריכם במקומות העבודה השונים.

הננו מקווים נאמנה, שבהתאם ליחסכם החיובי למפעל הגיוס בכללו תעריכו את חשיבות המגבית החדשה ותתנו יד להבטחת הצלחתה.

בכבוד רב,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

גיוס לעבודה

מר שרתוק: חברי ההנהלה יודעים ודאי, כי תלמידי בתי הספר יצאו בקרוב לעבודה לחודש ולחודשיים. הכוונה למחלקות השביעיות והשמיניות. כן יש הצעה שהמוסדות הלאומיים יקראו לבוגרי בתי הספר בארץ במספר 500–007 איש, להתנדב לשנת שירות לאומי. כידוע, אנו קוראים לגיוס רק צעירים מבני עשרים ומעלה, אבל לשירות לאומי, בייחוד לעבודה, אפשר לקרוא צעירים יותר. הכוונה לעבודה: א) במשק חקלאי; ב) שירות ביטחון – נוטרות; ג) כל עבודה שיש לה ערך לאומי ומלחמתי.

צריך כמובן לתת חופש לצעירים לבחור להם את סוג העבודה בו הם רוצים לשרת. לשם כך יהיה גם צורך למנות ועדה משותפת עם הנהלת הוועד הלאומי. ההצעה היא שדר' בירם² יכהן בתור יו"ר הוועדה. בוועדה זו ישתתפו נציגים שונים, ואני מבקש את ההנהלה לתת לי את הסמכות, יחד עם הנהלת הוה"ל, למנות ועדה כזאת.

אנו עומדים עתה בפני גל של התפטרויות מהנוטרות, בעיקר בגלל מצב השכר הירוד. השכר במשטרה הוא טוב יותר קצת. השוטרים נהנים מתוספות ידועות וגם מדירות זולות. אנו פונים לממשלה בדבר הגדלת משכורת הנוטרים, אבל קשה לנבא התוצאות של פנייתנו זו ומתי נקבל תשובה. כידוע עומדת השאלה שמחוייבי הגיוס, ששוחררו בגלל סיבות שונות, יחויבו לשרת כנוטרים. הכוונה ל־200–300 איש.

בדיון הועלו אפשרויות להרחבת הגיוס לשירות הלאומי לתחומי עבודה נוספים ולגיוסם של תלמידי בתי הספר המקצועיים, והוצע להיוועץ באנשי האוניברסיטה בירושלים והטכניון בחיפה בקשר לגיוס בוגרי בתי הספר.

מר שרתוק: שאלת ביה"ס המקצועיים היא מיוחדת במינה, ואני מקבל עלי לברר את הדברים, אבל במידה שמדובר על כוחות עבודה צעירים, בלתי־מקצועיים, אני מתנגד בתכלית הניגוד שצעירים אלה יגוייסו לעבודה בבתי חרושת. בתי חרושת משלמים כיום שכר עבודה מתאים ותוספת יוקר, והעבודה בהם מהווה המשך של החיים הנורמליים. מרכז הכובד הוא בחקלאות ובנוטרות, והתעשייה לא תיבנה מעשרות הצעירים שיתגייסו לעבודה בבתי החרושת. חובה עלינו לשמור על האוניברסיטה, אבל אין להבטיח לאוניברסיטה תלמידים בלי להתחשב גם במאמץ המלחמתי.³

שאלות מדיניות

מר שרתוק: קיבלנו ידיעות שבן־גוריון התראה עם [הנרי] מורגנטאו,⁴ שהבטיח שהנשיא רוזוולט מתייחס באהדה רבה למפעלנו בארץ.

מ"ש נשאל על העלאת בעיות העלייה ופרשת “סטרומה” בפרלמנט הבריטי באותו שבוע.

מר שרתוק: מחוץ לידיעות שנתפרסמו בעיתונות, לא קיבלנו כל ידיעה נוספת על הוויכוח בפרלמנט.⁵ עוד בישיבה לפני שבועיים בפרלמנט בדרישת חקירה בעניין “סטרומה”, ולא היה כל ערעור מצד חברי ההנהלה. אנו גם איננו יודעים מה התהווה שם. אין לי ספק שהשאלות לא היו ספונטניות, והיתה לנו ודאי יד בהכנת הוויכוח. איני שותף בהערכת דר' סנטור.⁶ יש לנו מערכת פוליטית, ומזמן לא השתמשנו בפרלמנט לדיון זה, אם כי אנו סובלים מאוד. הנה יש לפנינו שאלת פליטי “דריין”, אבל לא עוררנו שאלה זו בפרלמנט, כי חוששים אנו לקבל אישור לתשובה השלילית של הממשלה. איני שותף לדעה שהוויכוח נסתיים במפלתנו. הממשלה הרגישה את עצמה לא טוב בוויכוח, וגם הבטיחה לדאוג שלא יחזרו מקרים כאלה. חשוב מאוד שהקהל [הבריטי] יקרא את דברי הלורדים ו[אם ש]הוא יודע היטב שהממשלה מוכרחה להגיד מה שהיא אומרת, אבל דברי הלורדים מדברים ללבו של כל אנגלי. יש לי הרגשה שבממשלה כאן יש מצפון לא שקט. כלפי חוץ טוענת הממשלה שהיה לה ניצחון.

הנה, רק עתה הודיע לי מר מקפרסון שהודבקו ברחובות העיר עלונים נגד הנציב עם תמונתו בקשר עם טיבוע “סטרומה.”⁷ המזכיר שאל לדעתנו. עניתי לו שההנהלה מגנה מעשים אלה והיא מוכנה לעזור לממשלה בגילוי הפושעים.

אני מקווה במשך השבוע לסיים את הכנת החומר לגילוי הדעת.

א.נ,.

הנני להביא לפניכם תוכנית שנתאשרה על־ידי הנהלת הסוכנות היהודית בישיבתה מאתמול והטעונה אישור מצידכם.

התוכנית היא לחייב בשם שני המוסדות המרכזיים את כל בוגרי בתי הספר התיכוניים, בני המחזור המסיים השנה את חוק לימודיו, להקדיש שנה לשירות לאומי.

הכוונה היא לשירות לאומי משני סוגים: משק וביטחון.

השירות במשק מכוון לעבודה במשק החקלאי המעורב, הן בהתיישבות העובדת הלאומית והן בהתיישבות הפרטית.

השירות בביטחון מכוון בעיקר לנוטרות, הן במשטרת היישובים היהודים והן בתפקידי נוטרות כלליים, ובמקרים ידועים גם לתפקידי ביטחון אחרים.

הנני רואה את עצמי פטור מלהסביר את חשיבותה המוסרית והמעשית של תוכנית זו. המחסור בידיים עובדות במשק החקלאי המעורב הולך ומחמיר וגורם לתקלות רציניות. כן הננו נתקלים בקושי רב בגיוס הנוטרים בגלל פיגור המשכורת הממשלתית. אחרי האמרת מחירי צורכי החיים הולכות ורבות ההתפטרויות בקרב הנוטרים בעלי המשפחה ואין לאל ידינו למלא את העמדות המתפנות. כן איננו יכולים להיענות לדרישות המופנות אלינו מזמן לזמן להמצאת מועמדים לתפקידי נוטרות חדשים, והתוצאה היא שעמדה אחרי עמדה נשמטת מידי הנוטרות העברית ונכבשת על־ידי הערבים.

הננו סבורים, ששני המוסדות צריכים למנות במשותף ועדה מרכזית לארגון הפעולה.

יהיה צורך לכנס בהקדם אספות כלליות של תלמידים לשם הסברת העניין. ייתכן שנצטרך לפנות במכתב חוזר מיוחד אל הוריהם.

אנו מניחים, שביסוד התוכנית מונח העיקרון של בחירת הצעירים בשדה השירות הלאומי הרצוי להם. ממילא מובן שהנערות תגוייסנה כולן למשק החקלאי.

הנהלת הסוכנות היהודית מילאה את ידי החתום מטה למנות, יחד עם נציג הוועד הלאומי, את הוועדה המרכזית.

הנני מקווה שתתנו את הסכמתכם השלמה לתוכנית. הנני לבקשכם למנות בישיבת היום את נציגכם למינוי הוועדה למען אוכל להיוועד אתו בלי דיחוי.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

א.נ.

לשם עידוד גיוס הנשים והבטחת זכויותיהן של המתגייסות, אנו רואים צורך בקביעת סידורים לגבי הנשים המתגייסות מבין העובדות הקבועות במוסדות ובמפעלים גדולים, בדומה לאלה שנקבעו לגבי הגברים המתגייסים.

באנגליה קיים חוק המבטיח את זכותם של כל המתגייסים, בכלל זה גם הנשים, לחזור לעבודתם הקבועה בגמר שירותם. חוק זה אינו קיים בארץ ובמקומו צריך לבוא משטר יישובי עצמי להנהגת אותו הסדר. הנוהג שיקבעו בעניין זה המוסדות המרכזיים וחשובי המפעלים הכלכליים צריך לשמש מופת לאחרים.

ואלה הן התקנות שאנו מציעים להנהיגן:

א) כל עובדת שהתנדבה לחיל העזר של הנשים, ואשר תפנה אליכם תוך שלושה חודשים לאחר גמר שירותה, תוחזר למשרתה הקודמת באותם התנאים ובאותה המשכורת שהיו בזמן התגייסותה.

ב) המתנדבת לא תפסיד את זכות הוותק וההעלאה בדרגה המגיעות לה לפי המקובל בגלל העדרה לרגל הגיוס.

ג) במידה שאתם משתתפים בקופת פנסיה או קופת תגמולין אחרת לעובדים שלכם, ובמקרה שאתם מכניסים תשלומים לקופות אלו על חשבון העובדת המתנדבת לצבא, תוסיפו לעשות זאת גם בזמן היותה בשירות הצבאי.

נודה לכם מאוד אם תסכימו להנהיג תקנות אלו ולהודיענו על כך.

בכבוד רב,

משה שרתוק

המחלקה המדינית

הנהלת הסוכנות היהודית

ודאי ראית את הכתבה הטלגרפית שנתפרסמה ב"ניו־יורק טיימס", על העלייה לארץ־ישראל.¹ עלי להודיעך שהדבר נעשה לא ביוזמתנו, אלא ביוזמת סופרו הירושלמי של העיתון. הלקח מהניסיון הזה הוא שיש לפנינו צינור חשוב של פירסום באמריקה, אשר לא השתמשנו בו כמעט כלל ואשר יש לאל ידנו לנצלו.

מובן מאליו, שהמדובר הוא בחומר עובדתי ולא פולמוסי, אם כי פירסום ה"ראיון" איתי באותו עיתון² מעיד, כי גם לדברי פולמוס יש פתח פתוח בבואם כתגובה מוצדקת על התקפה או האשמות.

עלה בדעתי, שכדאי להעביר לעיתונות אמריקה באמצעות אותו צינור סקירה על מאמץ המלחמה היישובי בתחום התעשייה. כיוון שכל פירסום כזה צריך להיות קשור באיזה עניין בן־זמנו (הסקירה על העלייה נתפרסמה לרגל ההחלטה על המיכסה החדשה), הנני סבור כי עילה לסקירה על המאמץ התעשייתי יכולים לשמש הודעתו של וולש³ על הזמנות [תעשייתיות] בסך 8 מיליון לארץ־ישראל במשך 1942, או ההסכם שסודר ב"וועדת האריס"⁴ אשר לדבר הראשון, הריהו נתפרסם, ואילו השני כבר נזכר בעיתונות ולא ייפלא מעיתונאי חרוץ כסופרו של “ניו־יורק טיימס” לעמוד על פרטיו.

מובן מאליו, שהסקירה צריכה להיות כתובה לכאורה על מפעל ארצישראלי (קרי: פלשתינאי) כללי, אך יש לדאוג לכך שיהא ברור היטב לקורא כי מדובר על תעשייה עברית בלבד. אם יוזכרו במקומות המתאימים הסוכנות היהודית, התאחדות בעלי התעשייה והסתדרות העובדים – תושג המטרה. יש גם להדגיש במיוחד את הקשר בין כל המפעל התעשייתי הזה והמאמץ המלחמתי שהוא מאפשר, ובין העלייה העברית – מבחינת היוזמה, ההון, הטכניקה, העבודה והצרכנות – למען יסיק מזה הקורא הנבון מסקנות לגבי העתיד.

הנני להציע שתיגש מייד לחיבור סקירה תמציתית כזאת ותבוא בדברים עם ל. כהן⁵ על פירסומה.⁶

מ. שרתוק

ליהודה ה. שלום,

אינני מכיר אותך, אבל אני מכיר היטב ומוקיר מאוד את אביך. ידידותי אתו, יותר מהתפקיד שאני ממלא, נותנת לי, לדעתי, את הרשות לפנות אליך באופן אישי. הצטערתי מאוד בהיוודע לי במקרה בימים אלה, כי בנו של יעקב לומד במכללה בביירות. לימוד בביירות פירושו השתמטות מגיוס וביירות משמשת כיום עיר מקלט למשתמטים. ודאי שקלת היטב את הדבר, ואני מניח כי מצאת איזו הצדקה מוסרית לאי־התגייסותך. ברצוני לערער עליה ולהציע שתשוב ותעיין בה.

אי התגייסותם של צעירים בריאים בגופם החייבים בגיוס אפשרית רק מפני שאין לנו מדינה ואין בכוחנו להכריח אנשים להתגייס כשם שעושים זאת כל אומות העולם. במצב זה דומה, שחובת כל צעיר יהודי ארצישראלי בעל הכרה לאומית להצטרף למעשה שיש בו כדי להוסיף כוח לעם היהודי החלש. במקום זה אתה מצטרף לאלה המחלישים את עמם עוד יותר ומנצלים את חולשת עמם לטובתם הפרטית. בדרך זו אפשר שתקדים להשיג תעודת גמר מכמה מחבריך, אולם מובטח לך להפסיד את תעודת הכבוד של צעיר יהודי בדורנו. אל יהי־נא הפסד זה קל בעיניך.

חוסר תעודת כבוד זו עלול להתנקם קשה בחייך לעתיד לבוא. דברים כאלה אינם נשכחים בחיים ציבוריים. מוטב לך לשקול אחרית דבר מראשיתו. אבל לא הייתי רוצה שרק פחד לגבי עתידך האישי יניע אותך לבדוק מחדש את שאלת גיוסך. מוטב ששיקול דעת זה יהא לגופו של העניין. השאלה פשוטה: המותר לצעיר יהודי כמותך לבלות כעת את זמנו בלימודים מתוך דאגה לעתידו האישי הצר, בשעה שאלפי בני גילו אוחזים בנשק להגנת ארצם ולמלחמה בצורר עמם? המותר לו לעזוב לשם כך את ארצו ולגלות לבית אולפנה זר והיכול הוא למצוא מרגוע למצפונו במחבוא זה שמצא לו? האם לשם כך חונך כציוני, האם לשם כך הובא לארץ, האם לשם כך השקיע העם היהודי בחינוכו ובהשכלתו, בעצם חייו וביטחונו, את המאמצים הגדולים שהביאו לידי יצירת אותם התנאים המאפשרים כיום לנערים יהודים בארץ לחיות, לגדול ולהתחנך בסביבה יהודית החופשית מכל פגעי הגלות?

את התשובה על שאלות אלו אינך חייב לי. אתה חייב אותה לעצמך. לא תוכל להשתמט ממתן תשובה. דומני שהתשובה יכולה להיות רק אחת – לחזור לארץ ולהתייצב בשורה. אני מאחל מקרב לבי לבנו של יעקב שיהא לו העוז המוסרי הדרוש לאדם להודות בטעותו ולתקנה.

המקווה לראותך במדים,

משה שרתוק

ברצוני להידרש לשיחתי עם קולונל הֶטוֹן¹ בעניין ההצעה להוציא לאור עיתון לחיילים יהודים.

הוועד למען החייל היהודי² מעוניין ליטול מפעל זה תחת חסותו ונכון לממן את ההוצאות הכרוכות בו ככל שסיוע חומרי, ככל שמדובר בהספקת נייר, לא יינתן על־ידי השלטונות הצבאיים. הרעיון הוא להוציא לאור עיתון דו־שבועי בעברית. הוא יופץ בקרב החיילים היהודים הארץ־ישראליים המשרתים בכוחות המזרח התיכון אם חינם ואם תמורת דמי מנוי סמליים.

הנושא כולו נדון בדצמבר 1941 בשיחה עם D.A.A.G³ ועם קצין המידע לציבור במיפקדה הראשית של המזרח התיכון, ותגובתם היתה חיובית.

מאחר שנראה כי חיוני שעיתון החיילים ייכתב וייערך, ככל שיינתן, על־ידי החיילים עצמם, אנו מציעים כי סמל ראשון ז' פיינשטיין⁴ מפלוגה 21 של ה"באפס" הארץ־ישראליים ימונה לעורך העיתון.

מן הראוי שלפני הופעת העיתון יבקר סמל ראשון ז' פיינשטיין ביחידות שונות כדי למנות כתבים ומשתתפים. דבר זה יחייב הקצאת אמצעים נאותים עבורו לשם ביקוריו במחנות צבא בארץ־ישראל ובשטחים סמוכים לה, שם משרתים חיילים יהודים.

אנו נהיה אסירי תודה להחלטה מהירה לגבי מינויו של סמל ראשון ז' פיינשטיין. אנו גם נשמח לדעת אם נוכל לצפות לסיוע כלשהו בהוצאת העיתון, ומהם הסידורים שיונהגו לגבי צנזורה.

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אדוני,

אני מתכבד להגיש מטעם הנהלת הסוכנות היהודית פנייה דחופה לממשלה לשקול מחדש את ההחלטה בעניין המעצר המתמשך של הפליטים שהגיעו באונייה “דריין”, ועדיין הם כלואים במחנה המעבר עתלית.¹

2. חלפה שנה כמעט מאז הובאה ספינת הפליטים לנמל חיפה. רוב הנוסעים באו מרומניה ומבולגריה. בכללם גם 44 פליטים מהספינה “סלוודור” שטבעה בים מרמרה בדצמבר 1940, שם ניספו למעלה ממאתיים איש. הם היו יהודים אחרונים שנמלטו מרומניה ומבולגריה בטרם השתלט האויב על ארצות אלה למעשה. רבים מהם נרדפו בפוגרומים שהתחוללו ברומניה בינואר 1941, ואחר־כך יצאו לדרכם המסוכנת בתקווה להינצל מההשמדה הסיטונית שאיימה עליהם ברומניה, ואשר בינתיים היו שם אלפי יהודים לקורבנותיה. בשיחות האחרונות עם הממשלה בפרשת “סטרומה” נטען, שאת נוסעיה של ספינה זו לא ניתן להכניס לארץ־ישראל שכן הם עזבו את רומניה לאחר שזו הוכרזה שטח אויב, ומשום כך יש בקירבם סוכני אויב בפועל או סוכנים פוטנציאליים.

טיעון זה, לדעתנו, בוודאי אינו ישים לגבי נוסעי “דריין”, אשר מעולם לא נמצאו בשליטת האויב. אכן, פליטים אלה טיפחו תקווה לזכות בכניסה לארץ־ישראל אף שלא היו ברשותם רשיונות עלייה, אולם הסוכנות היהודית טוענת, חרף זאת, כי נוכח המצב הנואש ששרר בארצות מוצאם, המצוקה שהיתה מנת חלקם במסעם הימי הממושך והרה הסכנות, ועובדת שהייתם במעצר זה שנה תמימה, יש לשים קץ למעצרם ולהרשות להם, לבסוף, לשקם בארץ זו את חייהם שנשתבשו.

3. הנהלת הסוכנות היהודית מבקשת להסב את שימת הלב להידרדרות הגוברת והולכת של מצבם הגופני והנפשי של פליטים אלה. עקב הקשיים החמורים שבהם התנסו במהלך מעצרם הממושך, ניכרים אצל רבים מהם סימני התערערות נפשית וכמה מהם כבר יצאו מדעתם. יותר מפעם אחת הם פתחו בשביתת רעב וקשה לשער איזה צעדים נואשים נוספים הם עלולים לנקוט במצבם הנוכחי עקב מצוקתם הממושכת והיעדר שמץ תקווה. יש בתוכם 64 ילדים ובני נוער מתחת לגיל 17 (ביניהם 14 תינוקות שנולדו במחנה), ולפי דיווחים מוסמכים, משפיעים המעצר הממושך ותנאי החיים במחנה לרעה על מצבם הנפשי והמוסרי. אין זה מתקבל על דעתה של הסוכנות היהודית, שאנשים אשר חוו סבל כה רב יידונו לחיי מאסר לתקופה בלתי־מוגבלת על לא עוול בכפם לבד מחתירתם להינצל מטבח בארצות מוצאם. הסוכנות היהודית מפנה את שימת הלב גם למתיחות ולאי־שקט הגוברים בקרב היישוב היהודי נוכח מעצרם הממושך של אנשים אלה, שלרבים מהם קרובי משפחה בארץ־ישראל, שביתות הרעב ואמצעי הדיכוי הננקטים לגביהם במחנה המעבר.

4. עם שהסוכנות היהודית מבססת את פנייתה לשחרור עצורים אלה בעיקר על נימוקים הומניטריים, חובתה לחזור ולהסב את שימת הלב לעובדה שבקרב העצורים הללו, שרובם הגדול גילאי 18 עד 50, מצויים אנשי מקצוע מנוסים –חקלאים, בעלי מלאכה מיומנים, ובעלי כישורים אחרים – העשויים, אם ישוחררו, להעלות תרומה יעילה לארץ זו ולמאמץ המלחמה של הקיסרות. הטבלה המצורפת משקפת עובדה זו. אנו סבורים, כי בעת שהאויב עומד בשערי הארץ ובשעה שמעולם לא היה הצורך בכוח־אדם לצורכי המלחמה כה חריף, אין מקום לכפות חיי בטלה על קבוצה של 007 אנשים נאמנים ומיומנים, ולהעמיס את קיומם על חשבון תקציב הממשלה. נוכח כל אלה מבקשת הסוכנות היהודית בכל ההערכה והדחיפות, כי עצורים אלה ישוחררו.²

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

מצורף:

הרכב מקצועי של עצורי “דיירן”

אדוני,

אני מבקש להתייחס למכתבך מ־22 בפברואר, 1942, בעניין כניסתם של ילדים מרומניה ומבולגריה לארץ־ישראל¹ ולהודיע כי קיבלנו את המברק שלהלן ממר ברלס, הנמצא עכשיו באיסטנבול:

למכתב הממשלה מ־22 בפברואר. לאחר שיקול מדוקדק מציע את ההליך הבא:

1) רשימת הילדים תוגש על־ידי המשרד הארץ־ישראלי לקונסול השווייצי.

2) הקונסול יזהה את הילדים ויעביר את הרשימה לנציגות השווייצית באנקרה.

3) קצין הפיקוח על הדרכונים באיסטנבול יאשר את הרשימה ואני אספק אשרות מעבר. 4) קצין הפיקוח על הדרכונים יעניק אשרות בהגיע הילדים לאיסטנבול ולאחר זיהוי. אנא פנה לממשלה לאור הנ"ל והברק.

אני מקווה כי תואיל להסכים לנוהל שהוצע במברק שלעיל, וליידע בהתאם את הרשויות הנוגעות בדבר.

בכבוד רב,

מ.שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

שאלות מדיניות

מ. שרתוק: חברי ההנהלה יזכרו על הפנייה של ההסתדרות הציונית באפריקה הדרומית אלי בדבר ביקורי באפריקה לפתיחת המגבית [של “קרן היסוד”]. הפעולה חשובה מאוד. האווירה מסביב למגבית אינה נוחה לגמרי. יש שם הלך רוח של אנטי־ציונות,ולביקור יהיה ערך רב לא רק לשם המגבית, אלא גם כקשר עם אגף זה בתנועתנו. עצם הדיון בישיבת ההנהלה הציונית לפני יומיים על היחסים עם הרוויזיוניסטים² מראה על הצורך הדחוף בביקור זה. לפני חודשים מספר, מייד עם בוא הדרישה מהחברים באפריקה הדרומית, הודעתי להם שאהיה מוכן לבוא לזמן קצר מאוד. כוונתי היתה להיעדר מהארץ בערך ארבע עד חמישה שבועות, והנה מתקרב הזמן והכרחי להחליט, כי למען הגיע לפתיחת המגבית יש לצאת את הארץ כבר באיסרו חג של פסח.

המצב הכללי בארץ ובסביבתה ידוע. העולם מניח בוודאות שתהיה התקפה גרמנית באביב, אולם איש אינו יודע לאן תופנה התקפה זו. חושבים שזו תהיה ברוסיה, ולא – יתקיפו הרוסים את הגרמנים, אבל אין להוציא מן האפשרות התקפה על סוריה וארץ־ישראל מהאוויר. אם לא תהיה התקפה כזאת, הרי החודשים אפריל־מאי־יוני יעברו כאן בתנאים נורמליים פחות או יותר, ואז יוכל דר' ג’וזף למלא את מקומי בהנהלת המחלקה המדינית, אולם אם יהיה חשש ששדה המערכה יתקרב לגבולות ארצנו, הרי חשוב שכל אחד יישאר כאן. ושנית – לא הייתי רוצה להינתק מן הארץ, אולם אני סבור שעד שאצא את הארץ נדע כבר מה צפוי לנו בחודשים הקרובים, וגם אז יהיה סיכון־מה בנסיעתי.

בדעתי להיפגש עם מפקד הצבא כאן³ ולבקר אצל גנרל אוקינלק במצרים. מטרת ביקורי היא לשוחח בדבר השתתפותנו בהגנת הארץ. כמובן שאין טעם לחדש כאן את תביעתנו לצבא יהודי, אבל אפשר לדרוש הרחבת הגיוס ליחידות לוחמות להגנת הארץ ולהקמת בטליונים במקום פלוגות, וכן לדרוש אמון רחב יותר של היחידות היהודיות. אומנם לא אעשה זאת בלב שקט, כי איני בטוח כלל בהגבת היישוב להרחבת מסגרת הגיוס. בדעתי גם לבקש שימוש רחב יותר בחיל הנוטרים שלנו להגנת הארץ.

סר סטפורד קריפס⁴ נמצא במצרים. על בואו נודע לנו מהעיתונות. איש אינו יודע כמה זמן יתעכב במצרים בדרכו להודו. בתוכניתי היה לצאת למצרים לפני החג למען שוב הביתה לחג, ואני חושש שלא יעלה בידי לראות את קריפס, אולם אעשה הכל למען קבל ראיון אצל סר סטפורד קריפס בשובו מהודו.

החברים קיבלו העתקה מהטלגרמה על ראיון שהיה למשלחת יהודית אצל סַמְנֶר וֶולס⁵ בוושינגטון. ההופעה היתה מאוחדת מכל חוגי היהדות, ציונים ולא־ציונים. נראה שהתאחדו על תוכנית מסויימת והיא: מחאה נגד עניין “סטרומה”, שיחרור מעפילי “דריין”, החזרת אנשי מאוריציוס, שינוי מדיניות הממשלה כלפי היהודים.⁶ טרם קיבלנו הודעה על תוצאות הראיון.

שלחתי היום לחברי ההנהלה העתק מכתבו של בן־גוריון מאמריקה ללונדון.⁷ קיבלנו גם ידיעה כי לדר' וייצמן היתה ב־62 בפברואר שיחה עם לורד קרנבורן, ובהמשך לשיחה הגיש לו תזכיר ב־6 למרס, בו סוקר הוא את התפתחות העניינים מראשית המלחמה עד היום, עומד על מדיניות הממשלה כלפי העלייה, ה"שדיולים" המינימליים והאפסיים – על־ידי כך הפקירו רבבות יהודים לנאצים – על הקשיים הגדולים שעומדים בפני ההנהלה בארץ במשא־ומתן עם האדמיניסטרציה, והוכחה שהנציב העליון אינו ראוי למלא את תפקידו.⁸ הוא [וייצמן] מבקש מאיתנו להכין חומר בשביל להגיש תלונה נגד הנציב העליון, על מנת להעבירו ללונדון, אבל את התזכיר אמסור לפי הודעה נוספת מלונדון.

הדיון נסב על מסע מ"ש לדרום־אפריקה ועל תביעתו להקמת גדודים יהודים בצבא הבריטי.

גילוי הדעת

מר שרתוק: היתה לנו ישיבה עם חברי הוועדה המצומצמת של הוועד הפועל הציוני.⁹ לאור ההערות שהושמעו בוועדה ניסחתי גילוי דעת מתוקן (קורא את הנוסח):

השואה שהתחוללה במלוא תבל אל נא תשכיח ותטשטש את צרת ישראל. כל הנושאים נפשם לגאולת המין האנושי כולו מאימת השיעבוד לכוחות הרשע אל נא יתעלמו מזעקת העם היהודי לחיים ולחירות.

מלחמת בעלי־הברית נגד הנאציזם היא מלחמת חיים ומוות לעם העברי. בעלי הברית נאבקים במלחמה הזאת על קוממיותם המדינית והרוחנית. העם העברי עומד במערכה על עצם קיומו. הוא הנהו קורבנו הראשון של הרשע הנאצי. זמן רב לפני פגיעת ההיטלריזם באומות אירופה היו המוני היהודים הפקר לעריצותו. כיבוש ארצות אירופה בידי הנאצים במשך המלחמה המיט על תושביהן היהודים השפלה והתעללות, נישול וחורבן, הרג ושמד, שכמותם לא ידעה שום אומה אחרת. רבבות יהודים הוצאו להורג ולמיליונים נשקפת כליה.

תקוות החיים היחידה של העם העברי תלויה בניצחון המדינות הדמוקרטיות ובעלות־בריתן. אך ניצחון זה בלבד לא יביא גאולה לישראל, לא יקומם הריסותיו, לא ירפא את שברו ההיסטורי – היות היהודים, בכל הדורות ובכל קצות תבל, קורבן נטול מגן וחסר ישע לכל שרירות ודיכוי. סבל ישראל, קיפוחיו ורדיפתו, גירושיו ונדודיו, לא עם עלות היטלר לשלטון באו לעולם ולא עם מיגורו בלבד יסופו. ימי שאלת היהודים כימי גלות ישראל מארצו. צרת ישראל היא צרת העולם כולו. העולם כולו לא יֵדע שָלֵו כל עוד יוסיף ישראל לשמש שעיר לעזאזל לכל עריץ ומדכא, מנוצל בידי כל מורד־אור לגירוי יצרי שנאה והתעמרות. אין פתרון לשאלה, אין תקנה לצרה, אלא בהינתן לישראל ארץ משלו. רק בהיות לעם העברי מעמד שווה בקהל העמים – ינחל חלק בחיי ביטחון, חירות וכבוד ככל אומה בעולם.

בגמר המלחמה יתייצבו לפני העולם המוני יהודים עקורים משורש ופזורים לרוח וישוועו לקיום ולמחסה. שוויון זכויות אזרחי בלבד לא יושיעם. המונים הרוסֵי מעמד יחתרו למקלט חדש. אנה יפנו? השליטים הדמוקרטיים, בבואם לקיים את דבר “המגילה האטלנטית” על “חופש מפחד וממחסור” לכל האומות, יתעלמו מאחד מנגעי העולם האנושים ביותר אם לא יתוו להמונים הדוויים האלה את הדרך לישועה אמיתית. הם יתחייבו באחריות היסטורית אם ינסו לרפא את השבר על נקלה, אם ילכו שולל אחרי פתרונות כוזבים לבעיה החמורה. הניסיונות לתור אחרי ארצות חדשות ליישוב פליטי ישראל לא הנחילו עד כה אלא כישלון ומפח נפש. ערגת עם נידח לנחלה משלו הפכה חומר לספסרות בתוכניות התיישבות קיקיוניות ובשטחי קליטה מדומים. אחד אחד התנפצו חלומות השווא אל המציאות המרה: אין בעולם ארץ פנויה לכינוס פזורי ישראל. תיתכן חדירת פליטים לארצות המפותחות שמעבר לים, אך התפתחנה ארצות אלה את שעריהן להגירה רבתי, התפננה מקום להתיישבות רחבה ורצופה? ואילו הארצות הנחשלות, מה קשים וממושכים יהיו הניסיונות בטרם תתברר יכולתן לקלוט המוני אדם? מהגרים יהודים שיפוזרו בפינות תבל שונות, ללא הרגשה שהם בונים מולדת לעמם, מניין ישאבו את המרץ החלוצי להתגבר על פגעי טבע ותהפוכות מזל? וגם אם יצליחו להאחז – מניין שמארת הגלות לא תדביקם בארצות הפיזור החדש?

לא פיזור חדש בארצות זרות יפתור את בעיית העם היהודי אלא ריכוזו בארצו. הבעיה אינה קליטת פליטים בלבד, אלא הנחלת ארץ לעם. חברה חדשה לא תקום בלי מאמץ רוחני כביר ומאמץ כזה לא ייכון מחוץ למסלול ההיסטוריה הלאומית. עם לא יחדש נעוריו בלי תחיית תרבותו, ותרבות לאומית לא תצמח על אדמת נכר.

אחת ויחידה היא הארץ שמינתה ההשגחה לעם היהודי. בה היה ישראל לעם ולשום אומה אחרת היא לא שימשה מולדת. בה יצר ישראל נכסי רוח לעולם כולו ושום עם אחר לא הגיע בה לחיי יצירה. בכל התקופות ומכל קצות תבל העפילו יהודים לשוב אליה. זה שישים שנה עֵד העולם לחיזיון המופלא של שיבת ישראל לארצו והפרחת שממותיה בעמלו. במחצית היובל האחרונה נתרחבו ממדיו של מפעל הבניין היהודי. מחצית מיליון היהודים המרוכזים כיום בארץ־ישראל מהווים חטיבה לאומית חדשה בקרב עמי המזרח התיכון, הממלאת תפקיד מיוחד בערכו במאמץ המלחמה הדמוקרטי בפינת עולם זו. משקו החקלאי והחרושתי ומפעלו התרבותי של היישוב היהודי הזה הם מתחילה ועד סוף פרי מאמציו העצמיים– פרי העוצמה הדינמית של העלייה היהודית לארץ. המפעל ההתיישבותי הקיים אינו אלא אות לכוח היצירה הגנוז בעם היהודי ולאפשרויות הפיתוח הגלומות בארץ. ניסיון של שישים שנות התיישבות, עזרת היישוב הקיים, הכוסף העז שבלב כל יהודי לחזור למכורתו ולהאחז בה – גורמים אלה המסייעים למאמץ החלוצי היהודי בארץ־ישראל, אינם בנמצא לגבי קליטת מהגרים יהודים באיזו ארץ אחרת שהיא.

אך למען תוכל ארץ־ישראל להיענות במלוא יכולתה לצורכי ההגירה היהודית, למען תפתור את הבעיה ההיסטרית של האומה היהודית כאומה חסרת ארץ – הכרחי להציב את מפעל ההתיישבות היהודי על בסיס מדיני איתן. לנציגות היהודית צריכה להינתן סמכות ממלכתית לארגון העלייה וקליטתה בהיקף רחב, בקצב מהיר וללא הגבלה מלאכותית. המשטר שיוקם בארץ צריך להבטיח לעם היהודי החוזר למכורתו את קוממיותו המדינית השלמה.

התנועה הציונית יודעת היטב, כי מפעל התקומה היהודי בארץ־ישראל אינו מתגשם בחלל ריק – לא בתוך הארץ ולא בסביבותיה. הניסיון הוכיח הוכחה ניצחת, כי היהודים אינם נבנים בארץ מחורבנו של מישהו, אלא בבניינם מסייעים לרווחתם של אחרים. שום סכנה אינה נשקפת לעתידם הכלכלי, התרבותי והחברתי של ערביי ארץ־ישראל מהמשכה והרחבתה של העלייה העברית לארץ. מקור ההתנגדות הערבית למפעל הציוני הוא בשאיפה להדביר את ארץ־ישראל למרותו המדינית של העם הערבי ולשמור על ארץ־ישראל כארץ ערבית לעולמים. השאלה העומדת להכרעה אינה אפוא אם יבולע לערבים תושבי ארץ־ישראל, אלא אם ייסתם הגולל על תקוות ההצלה היחידה של המוני יהודים ואם תושם לאל תקוותו היחידה של העם היהודי כולו להגיע לתקומה לאומית.

בתוצאות ניצחונן של אנגליה ואמריקה במלחמה הקודמת נגאל העם הערבי מעול שיעבוד של דורות, וכמה מארצותיו זכו בעצמאות מדינית. ניצחון בעלי־הברית במלחמה הנוכחית ישחרר את ארצות ערב מאימת עבדות חדשה, וכפי שהוכרז חגיגית – ירחיב את מסגרת עצמאותן ויפתח פתח לאיחודן. אלה המעניקים חירות וביטחון לעם הערבי ברחבי ארצותיו, לא ייתכן שיצמיתו את תקוות גאולתו של העם היהודי בתחום הצר של ארצו היחידה, לא ייתכן שיגזרו התנוונות וכליה על המוני יהודים חסרי כל וידונו את העם היהודי כולו להמשך חיי הפיזור והתלישות. כי הדין על עתידה המדיני של ארץ־ישראל אינו בין יהודי ארץ־ישראל לבין ערביי ארץ־ישראל. הדין איננו בין העם היהודי והעם הערבי. הדין הוא בין העם היהודי והעולם כולו. מצפון העולם חייב תשובה לשאלה “לאן?” המופנה אליו מפי המוני נודדים יהודים. העולם כולו חייב תיקון לעוול ההיסטורי של חוסר בית לעם היהודי. אין לתנועה הציונית חזון אחר לעתיד לבוא מאשר חזון חיי שלום ואחווה בין העם היהודי החוזר לארצו ובין המוני העם הערבי בארץ ובסביבותיה, אך כשם שאיתן הוא החזון הזה, כן איתנה הכרת התנועה הציונית כי זכות העם היהודי לחיים ולחירות אינה יכולה להתבטל מפני התנגדותם של אחרים, וכי זכאי העם היהודי לעצב את גורלו בידיו ככל אומה בעולם.

על העולם כולו לדעת, כי אין כוח שיעקור מלב העם היהודי את זכר ארצו, את הכמיהה לשוב אליה, את יצר הגאולה והחירות. היישוב היהודי בארץ לא ירכין ראש לפני גזרות הבאות לחדש עליו את גורל הקיבוצים היהודים בגולה – גורלו של מיעוט המופקר לשרירותו ותלוי בחסדו של הרוב הזר. המוני יהודים המצפים לישועה לא יחדלו מלדפוק על שערי ארץ המקלט היחידה, ולא יירתעו מלהבקיע את חומותיה. בעצם ימי המלחמה האלה – פליטים יהודים הנמלטים מהתופת הנאצית טובעים בים בדרכם לארץ, פליטים יהודים המוצאים את הדרך לארץ חסומה בפניהם טובעים בים בהיותם מוחזרים אל התופת שממנה ברחו, פליטים יהודים טובעים בים בשערי הארץ הסגורים. פליטים יהודים שהגיעו לארץ נשלחים לארץ גזירה באיים רחוקים, פליטים יהודים שזכו לעלות בחוף הארץ נמקים במחנות הסגר כשאימת גירוש על ראשם, ואף על פי כן, שֵם ארץ־ישראל בוקע ועולה ממחתרות הגטו, נישא על שפתי כל מעונה במחנות ריכוז, מצלצל כבשורת הנחמה היחידה באוזני כל יהודי שחייו תלויים לו מנגד. מדכאו ועד מאוריציוס, מריכוזי גולי גרמניה ורומניה במחוזות הכיבוש הנאצי ועד למחנות פליטי יהודי פולין בערבות ססס"ר– אחת השבועה והתפילה: “לארץ־ישראל!”

הוועד הפועל הציוני המצומצם, המוסד העליון של התנועה הציונית בשעה זו, שולח ברכה להמוני ישראל באשר הם שם – בארצות החופש כבארצות הדיכוי, במחנות לוחמי החירות כבמחנות ההסגר והשיעבוד. הוא קורא לכל הנוצרים אמונים לציון לכוון את לבם לשעה הגדולה, בה יותן לכל חלקי האומה השסועה להתאחד מחדש במערכה על תקומתה. התנועה הציונית קוראת לקברניטי המדינות בעלות־הברית, ולדעת הקהל הדמוקרטית והאנטי־נאצית בעולם כולו, לתת יד למפעל ההצלה והתקומה של העם העברי. לא ייכון צדק בעולם אם העם היהודי יישאר ללא ארץ. לא ידע העולם נחת אם צרת ישראל תישאר ללא תיקון. יש רק מוצא אחד מן המצר ההיסטורי: שיבת יהודים לארץ־ישראל והחזרת ארץ־ישראל לעם היהודי.

המשתתפים הביעו הסתייגות מביטויים אחדים בנוסח שנקרא, אך עיקר הדיון נסב על השאלה אם הגיעה השעה להשמיע בגלוי את התביעה ל"מדינה עברית" או “קומנוולת”. סוכם, כי יש להעביר לחברי ההנהלה בלונדון ובארה"ב את הנוסח המוצע לחוות דעתם, ולהביאו לפני הוה"פ הציוני (ר' מסמך מיום 25.5.1942).

חובת עבודה לבוגרי בתי הספר

מר שרתוק: דבר יציאת הבוגרים לשנת שירות לאומי טרם נסתיים, כי בינתיים בא ערעור מצד האוניברסיטה והטכניון. שני המוסדות טוענים, כי הם אינם מקבלים עתה תלמידים מחו"ל וזקוקים לכניסת תלמידים מארץ־ישראל. על־ידי הכרזת גיוס חובה לשירות לאומי לשנה הרי נכרת הזרם, והתוצאה תהיה אי־פתיחת השנה הראשונה של פקולטה זו או אחרת, וכן לאחר השנה השנייה, השלישית וכו'. על־ידי כך – טוענים המוסדות – משתקים את תוכנית הלימודים בבתי הספר הגבוהים. לדעתם יש בזה גם פגיעה כספית קשה. האוניברסיטה דרשה לשוב ולעיין בשאלה זו, אולם עניתי להם, כי לצערי אין אני רואה דרך למילוי מישאלתם, כי אם נתיר לחלק לא להתגייס לשירות הלאומי, נצטרך לתת רשות זו גם לאחרים. בדעתי לכנס פגישה של המרכז החקלאי,אנשי הביטחון והמוסדות המעוניינים לשם שיחה בעניין זה. הצעת האוניברסיטה היא לחלק את תקופת השנה לשלושה חלקים בהפסקות, למען לא להפריע ללימודים.

ג. נ,.

הנני לאשר בתודה את קבלת מכתבכן מ־8 בח"ז, שבצרוף לו הואלתן להמציא לי סקירה מפורטת על פעולות מועדון החיילים בתל אביב.

קראתי את הסקירה בעניין רב ואף על פי שרוב הדברים בעיקרם היו ידועים לי, נתנה לי הסקירה מושג יותר חי ומקיף משהיה לי על מהלך הפעולה.

הפעולה הענפה שהתפתחה סביב המועדון יש בה ברכה רבה והיא נותנת כבוד ובלי ספק גם סיפוק לעושיה.

טבעי הדבר, שבהיותכן שקועות ראשכן ורובכן בפעולה זו, בהיותכן רואות בעליל את התועלת שהיא מביאה ומצטערות על חוסר האפשרות להרחיבה עד למלוא היקפה האפשרי – אתן מגיעות לתלות את הקולר בתוארם של המוסדות, על אשר אינם נענים לצרכי פעולה זו במידה הראויה.

במידה שהאשמה זו נודעת לסוכנות היהודית עלי להזכיר לכן, כי הסוכנות נושאת בעול הדאגה לטיפול בצבאות בעלי הברית בכל הארץ ומוציאה על טיפול זה סכומים הגונים למדי. גם אנו רואים בצער את אפשרויות הפעולה המתקצצות מחוסר אמצעים. אך גזירה עלי לעבוד במסגרת יכולתנו. לדאבוננו הרב חל השנה צמצום קשה בתקציב המחלקה המדינית ואיננו רואים כל אפשרות להגדיל את תקציבנו לטיפול בצבא.

עם זה עלי לציין שהחזקת המועדון בתל אביב והפעולות הנעשות באמצעותו עולים לנו כ־40 לא"י לחודש. נוסף על כך השקיעו עד עכשיו 007 לא"י בשיפור המועדון ו־100 לא"י בסידור המועדון האוסטרלי. לתוכניות חג המולד בתל אביב אנו מקציבים במיוחד, מדי שנה בשנה, 05 לא"י.

אפשר שכל זה אינו מספיק, אך אין כאן כל שאלה של חוסר יחס או חוסר הערכה. את טענתכן בנידון זה עלי לדחות. תמיד עקבנו בעניין רב אחר מהלך העבודה במועדון ומסביבו. אני זוכר היטב את הזמן כשדיברנו השכם ודבר על הצורך לגייס לעזרת המועדון כוחות מתנדבים מתוך הציבור העירוני בתל אביב, דוגמת הגיוס המוצלח שנעשה לפני כן בחיפה. אני שמח לראות מסקירתכן שגיוס זה נעשה בממדים רחבים למדי והביא ברכה רבה לפעולה. כן הנני זוכר היטב כיצד דרשנו מהמועדון התל אביבי סידור סיורים וטיולים, בייחוד ביישובים חקלאיים, ונתקלנו בהיסוסים שמא טיולים אלה יתקבלו כתעמולה פוליטית שלא תהיה לרצון לאנשי הצבא. רק לאחר שניגשנו לארגון פעולה כזו במרכזים אחרים והיא הוכיחה את חיוניותה ותועלתה, החל בה גם המועדון בתל אביב. בסיפוק רב קראתי עכשיו את הסברתכן־אתן על חשיבותם הרבה של טיולים אלה.

איני יכול להודות גם באשמה אחרת שאתן תולות בסוכנות היהודית, והיא שבמשך שנה ומחצה לא ביקרנו אף פעם במועדון החיילים בתל אביב. החתום מטה בלבד ביקר במועדון, במשך התקופה הנזכרת, לפחות תריסר פעמים בהזדמנויות שונות ובשעות שונות. כן הקדיש הח"מ לא מעט זמן לטיפול בענייני המועדון תוך שיחות עם ה"ה שוחט ומאירוביץ ועם הגב' גוטמן והתייעצויות עם מר [יהודה] גולן המרכז את ענייני הטיפול בחיילים מטעם המחלקה המדינית.

הנני רוצה להבטיחכן נאמנה, שהסוכנות היהודית מעריכה מאוד את חשיבותם של המועדונים לחיילים ואת העבודה הרבה, המסורה והברוכה של העסקניות המטפלות במועדון התל אביבי.

זה כמה זמן יש בדעתנו לכנס את עסקני הטיפול בצבא לפגישה ארצית, לשם חילוף דעות וטיכוס עצה על שכלול הפעולה. נקווה שיעלה בידינו להוציא את המחשבה הזאת לפועל בעתיד הקרוב.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

למכתבך מ־20 במרס, 1942.¹

אבקש להעיר על כמה מהשינויים שבוצעו בנוסח של הקול־קורא שלנו הקורא להתגייסות, ולבקש לשקול אותם מחדש.

1. בסעיף 2 של הנוסח המתוקן החליף המונח “יחידות ארץ־ישראליות” את “יחידות יהודיות”. לגבי הא.ט.ס., המילה “יהודיות” הושמטה כליל. אני מבקש להסב את שימת לבך לעובדה, שהשימוש במונח “יחידות יהודיות” בפרסומי הסוכנות היהודית אינו דבר חדש כלל. בפרסומינו ב־15 בספטמבר, 1940; ב־2 במאי, 1941; ב־9 ביולי, 1941 וב־5 באוקטובר, 1941, שכולם הובאו בתאריכים הנ"ל בעיתונים העבריים בארץ־ישראל באישור הצנזורה, ננקט המונח “יחידות יהודיות” דרך קבע. יתר על כן, לגבי פלוגות ה"באפס" נאמר במפורש בהודעה הרשמית, שפורסמה ב־15 בספטמבר, 1940, כי “הכוונה להקים בעת ובעונה אחת פלוגות ערביות ויהודיות נפרדות”. הנוהג הנוכחי בגיוס הוא להקים פלוגות יהודיות טהורות כמעט בכל תחומי השירות הצבאי. אשר לא.ט.ס. (ארץ־ישראל), קיבלנו הבטחה בכתב, כי ככל שהדבר יתאפשר מבחינה צבאית, יהוו המתגייסות היהודיות מחלקות או פלוגות יהודיות טהורות, ופירושו של דבר, שוב, יחידות יהודיות. על רקע הנסיבות הללו, ולאור ההסברים שניתנו על־ידי החתום מטה ל־G.O.C. [General Officer Connanding] בארץ־ישראל, בשיחה שהתנהלה היום בנושא הקשיים שהתגלעו בתחום התעמולה [של הגיוס], יש לקוות בביטחה כי תמצא דרך לבטל את התנגדותך לשימוש שעושה הסוכנות היהודית בפניותיה אל היישוב היהודי להתגייס במונח “יחידות יהודיות”, אשר אין בו יותר מאשר תיאור מציאות מובהקת.

2. הסעיף הנדרש לשינוי “תעודות השחרור” נמחק כולו. מקומו בין סעיפים 4 ו־5 בנוסח המתוקן. אני מבקש לציין, כי לתעודות השחרור שנופקו על־ידי הסוכנות היהודית יש אך ורק ערך מוסרי, ובשום פנים אין הן עומדות בניגוד לחוקי הארץ. הנוהג לנפק תעודות שכאלה הוכיח את ערכו ואנו רואים צורך חיוני בהמשכתו. לפיכך יש לדעתנו להחזיר את הסעיף שנמחק למקומו, אולם כדי להימנע מרושם של “הפחדה” כלשהי, מוצע עכשיו הנוסח שלהלן: “להסדרה טובה יותר של הגיוס, יעודכנו תעודות השחרור שנופקו עד כה. שחרור שיימצא בלתי־מוצדק יבוטל ובעלי התעודה יוזמנו להתגייס”.

3. בסעיף 5 של הנוסח המתוקן הוחלף הפסוק “כל מי שעליהם חלה חובה מיוחדת זו” ב"כל מי שמרגישים כי חובה מיוחדת זו, בתחומה הנוכחי, חלה" (שאלה: על מי?). המילים “כל מי שמרגישים” הופכת את התביעה לחסרת שחר, ואני מציע שהניסוח המקורי יישאר כשהיה. אולם גם פה, כדי להימנע מרושם של צו החלטי, אפשר לנסח את החלק הנותר של הפסוק כך: “נקראים להתייצב וכו'”, במקום “חייבים להתייצב”.

יש לקוות במידה רבה, שהצעותינו יתקבלו כדי לאפשר לנו לשלוח לפרסום את הקול־קורא, אשר כבר התעכב יתר על המידה.

העתקים של הנוסח המקורי של הקול־קורא (1), של הנוסח שתוקן בידיכם (2), ושל הנוסח המוצע עכשיו על־ידינו (3), מצורפים.²

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

בתשובה למכתבך מ־20.3.1942² אבקש להבהיר כדלקמן:

1. בשעה שכל המדינות הדמוקרטיות נזקקות לכפייה לשם הבטחת מלוא המאמץ המלחמתי האפשרי, אין הסוכנות היהודית רואה שום טעם לפגם בצעדים המחמירים שהיא נוקטת לגבי המשתמטים מחובת הגיוס לצבא.

2. הסיבות לאי־ישימות גיוס חובה בארץ־ישראל מובנות במלואן. בנסיבות אלה רואה הסוכנות היהודית כחובתה לגבש וליישם בתוך היישוב היהודי תחליפים לגיוס חובה, אשר לא יעמדו בסתירה לחוקי הארץ. בהתנהלותה במסלול זה אין הסוכנות היהודית נכונה להירתע מהכתמתה כנוקטת אמצעי “סחיטה”, שכן אותם נימוקים מוסריים ומעשיים, שמכוחם מוצדק גיוס חובה בארצות אחרות, מצדיקים את האמצעים הננקטים בידיה.³

3. הסוכנות היהודית מצטערת על שמאמציה לעודד באופן זה את הגיוס אינם זוכים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד שלטונות הצבא. משימתה בהספקת מתגייסים לצבא נעשית סיזיפית נוכח הנוהג הנקוט בידי הצבא עצמו להעסיק ללא אבחנה גברים כשירים לשירות צבאי בתנאים, אשר מכל בחינה חומרית עולים לאין שיעור על תנאי השירות של המתגייסים.

4. הטיעון לגבי חשיבותם של אזרחים בעלי מקצוע למטרות המלחמה אינו מן העניין כאן, שהרי עובדה נחרצת היא שבתי מלאכה ומשרדים צבאיים מהווים “ערי מקלט” מובהקות להמוני עובדים לא־מקצועיים בגיל גיוס. אפילו במסגרת המיגבלות המיוחדות שקיבלה הסוכנות היהודית על עצמה, מונפקים “שחרורים” ללא הגבלה לבעלי מקצוע שעליהם מעידים המעסיקים כי הם חיוניים לתיפקודה הסדיר של התעשייה. הצורך של בתי המלאכה הצבאים להסתייע בבעלי מקצוע אזרחים מיומנים בקטגוריות מסוימות אינו מצדיק כלל אי־החלפת רווקים צעירים, המועסקים בחנויות הצבאיות או במשרד הדואר הצבאי, בגברים קשישים יותר, כדי לעודדם להתגייס.

5. המצב המתבטא בהעדפת העסקתם של עובדים אזרחים על־ידי הצבא על פני גיוסם לצבא, או בהחשבת שני אלה במידה שווה, היה שונה אילו נבע מתוך הקמת מערכת כוללת, המסדירה את התפלגות כוח האדם הקיים בארץ מנקודת מבט של מקסימיזציה היעילות על רקע מטרות המלחמה. אולם מערכת שכזאת אינה בנמצא בארץ־ישראל, ואין אפילו ניסיון מצד השלטונות, האזרחיים כצבאיים, להתמודד עם הבעיה. השיטה הנקוטה בידי הסוכנות היהודית היא הניסיון היחיד שנעשה עד כה להחיל הסדרים כאלה, ואין מקום אלא לצער ולאכזבה על שאפילו מאמץ זה נחבל בימים אלה.

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

ב־2 בדצמבר 1941, הוצאו טוראים מ. גרבובסקי,² Pal/16534, וי' קוריצקי,³ Pal/16530, מקורס קצינים שאליו נשלחו בהמלצת הסוכנות היהודית. נאמר להם, כי בהתאם להוראות שנתקבלו הם לא יוכלו בשום ואופן לשרת כקצינים. לשניהם ניתנה אפשרות להשתחרר מן הצבא, אך הם העדיפו להמשיך לשרת בשואותיו.

אני מתכבד לבקש, כי עניינם יישקל מחדש לאור ההבהרות שלהלן, ואהיה אסיר תודה אם הן יועברו לגורמים הנאותים.

מאיר גרבובסקי הוא דמות מוכרת בתנועת העבודה היהודית בארץ־ישראל ונמנה עם קבוצת מנהיגיה הצעירים. הוא שימש שנים רבות מזכיר מועצת פועלי פתח תקוה ועמד בראש סיעת העובדים במועצה העירונית של פתח תקוה. בנוסף הוא היה לפני התגייסותו חבר הוועד המרכזי של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, חבר הוועד הפועל של איגוד הפועלים החקלאיים וחבר אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל. הוא נול חלק פעיל ובולט בחיים הציבוריים של היישוב היהודי כמארגן פועלים ואיר ציבור, ורכש אהדה והערכה כבעל ערכים מוסריים וכישורים אינטלקטואליים בולטים.

מאחר שהוא חף מכל כתם מוסרי, איני יכול אלא להניח שאי־כשירותו נקבעה בשל נימוקים פוליטיים. גרבובסקי הוא נואם רב־עוצמה שאינו נרתע מביקורת ואפשר שבכמה מהתבטאויותיו, שבהן גינה את עמדות הממשלה בנושאים שונים, הרשים איש משטרה שהאזין לו, כי דבריו חריפים ללא צורך ולפיכך הובא שמו לידיעת השלטונות.⁴

אם אכן כך הוא – ואני איני סבור שייתכן אחרת – או־אז רצוני לקבוע כי לא רק באנגליה לא היה ניתן כך למנוע דרגת קצונה על יסוד נימוקים שכאלה, אלא גם בארץ־ישראל עומדת פסילה זו בניגוד לנוהג שהשתגר במקרים דומים. מספר יהודים ארץ־ישראלים, שבעבר מילאו תפקידים בולטים בחיים הפוליטיים של תנועת העבודה ושל האיגודים המקצועיים בארץ זו, קודמו לקצונה וממלאים את תפקידיהם בהצלחה יתרה. אחד הבולטים בקבוצה זו הצטיין באומץ לב במערכה ביוון, כאשר התנדב לתפקיד שהיה כרוך בסכנה מיוחדת, לא הצליח להתפנות עם יחידתו ועכשיו הוא שבוי מלחמה בגרמניה.⁵ ראוי לציין, כי מנהיגים צעירים בתנועת הפועלים מסוגו של גרבובסקי, הבולטים לאו־דווקא בהשקפותיהם הנחרצות אלא ברוח לחימה, עמדו ברש מערכת התעמולה למען ההתגייסות ושימשו דוגמה לאחרים בכך שהם עצמם התגייסו.

העמדה הביקורתית, שנקט גרבובסקי לעיתים לגבי מדיניות זו או אחרת של הממשלה, אינה צריכה להתפרש כמעידה על אי־נאמנות לבריטניה במלחמה הנוכחית. אין שגיאה חומרה מזו. ביישוב היהודי רווחת הרגשה של תסכול ומרירות נוכח מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו המתבטאת ב"ספר הלבן" של 1939, ורובם המכריע של החיילים היהודים המשרתים עכשיו שותפים לה. אולם הרגשה זו אינה משפיעה כהוא־זה על נאמנותם לבריטניה הגדולה ועל הזדהותם המלאה עימה במאמבק נגד גרמניה הנאצית, שהוא אבן הפינה של עמדת היהדות בימינו.

רצוני להוסיף, כי אני מכיר את מאיר גרבובסקי זה שנים רבות ואני נכון בהחלט לערוב לו כקצין לעתיד־לבוא מכל בחינה.⁶

אשר לישראל קוריצקי, אני מכיר גם אותו זה מכבר. בתקופה מסוימת הוא היה פקיד של הסוכנות היהודית בלונדון. בשובו לארץ־ישראל הוא היה פעיל בשירות ה־ARP⁷ ליד יועץ ה־ARP לסוכנות היהודית. הוא אדם בעל אופי ללא כתם, משכיל מאוד ובעל נימוסים טובים ומזג נוח ורגוע. איני יכול להעלות בדעתי על שום מה נפסל ולא אוכל לתלות את דחייתו אלא בטעות או באי־הבנה.

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

אדוני,

אני מתכבד להתייחס להודעתי מ־6 במרס,¹ אשר בה ביקשתי בשם הנהלת הסוכנות היהודית רשות לייחד רשיונות עלייה לפליטים שהגיעו באחרונה מרומניה ועצורים עכשיו בטורקיה.

2. פליטים אלה כוללים קבוצה של 21 איש, שספינתם נטרפה בהתנגשה בגוררת קטנה במימי טורקיה.² אחד מהם התגייס מאז לצבא הבריטי ועבר דרך ארץ־ישראל בדרכו לשירות במזרח התיכון. לפי המידע שנמסר לסוכנות היהודית על־ידי התאחדות התעשיינים בארץ־ישראל, אחד מאנשי הקבוצה, בעלים של מפעל הצינורות הגדול ביותר ברומניה, הצליח להימלט מארץ זו יחד עם רעייתו, בתו, וארבעה מנהלים טכניים של מפעלו. יש לו אח בארץ־ישראל, שהוא שותף במפעל לצביעת אריגים בתל־אביב, והוא נכון לסייע לו ולטכנאים שלו בהקמת מפעל צינורות, שהביקוש להם דחוף שכן עדיין אין בארץ־ישראל מפעל לייצור צינורות.

3. מידע שהוברק אלינו מאיסטנבול בימים האחרונים מבהיר, כי אם אנשים אלה לא יורשו להיכנס לארץ־ישראל, הם יישלחו חזרה לרומניה. פירושו של דבר, ללא ספק כמעט, שגורלם ייגזר למוות. לפיכך מבקשת הסוכנות היהודית בדחיפות, שהממשלה תמצא דרך להקדיש לעניין זה שימת לב מיידית ואוהדת.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

מספר בעלי הסרטיפיקטים בסלובקיה אינו ידוע ניתן לבררו אצל ליכטהיים מניח שהמספר קטן. אשר לנוער נקוט מאמצים לכלול כל שטחי אויב בדומה להונגריה ורומניה. שרתוק.

חזרתי [על] בקשה לרישיון לנקוב שמות 20 פליטים רומניים שהגוררת שלהם נטרפה במימי טורקיה עכשיו עצורים באיסטנבול אחד מאנשי הקבוצה התגייס לצבא הבריטי עבר בארץ־ישראל בדרכו לשירות השאר כוללים תעשיינים. מבין שאם הקבוצה לא תורשה להיכנס לארץ־ישראל תהיה מועדת להחזרה לרומניה. היום הודיעני ברלס שתי ספינות “מיחאי”¹ ו"אוקסיניה"² עם חמישה־עשר שלושה־עשר פליטים הגיעו לטורקיה מרומניה “אוקסיניה” נדרשה לצאת למרמרה חוששים לאסון אם תמשיך ההפלגה. פנינו לממשלה בשני המקרים ללונדון.³ שרתוק

אדוני,

בשם הנהלת הסוכנות היהודית אני מתכבד להסב את שימת־לבך להצהרות שונות, שהושמעו בעצרות גיוס ערביות ואחר־כך פורסמו בעיתונים ערביים ואחרים, המעוררות את דאגתה החמורה של ההנהלה.

2. במהלך אסיפת גיוס שכונסה ביריחו ב־7 בפברואר, שבה נכחו קציני גיוס של הצבא, קציני משטרה מירושלים ומיריחו ורבים אחרים, אמר ראש העירייה, לפי דווח ב"אל־דיפאע"¹ ב־8 בפברואר:

בין האישים שנשאו דברים באותה אסיפה היה מר עג’אג' נוּוַייחיד, ראש מחלקת העיתונות הערבית של הממשלה, ולפי שדווח אמר בין שאר הדברים:

הצהרה זו, לדעתנו, כוללת התכוונות שאינה רלוונטית לעניין המלחמה ורוח הסתה נושבת ממנה.

3. העיתון “אל־סיראט”² מ־14 בפברואר קורא לערבים להתגייס ואומר:

4. ב־17 בפברואר פירסם “פלסטין”³ מאמר בנושא זה, שכותרתו “החובה להתגייס למען טובת הארץ הזאת ולמען מטרתה הצודקת”. בין שאר דברים נאמר שם:

5. באותו יום נכתב במאמר הראשי של “אד־דיפאע” כלהלן:

6. המובאות לעיל, והתבטאויות דומות להן, מלמדות כי הקריאה לתמיכה במסע הגיוס באה על מנת שצעירים ערבים יקבלו אימוני צבא, אשר יותר משיכשירו אותם ללחום באויב יאפשרו להם לעשות שימוש באימונים להשגת מטרותיהם־הם. הצהרות אלה, המוסוות בקלישות, וכן גם דוחות ברורים שהגיעו לידי הסוכנות היהודית לגבי המצלול של נאומי הגיוס בעצרות הללו ובאחרות, מלמדים חד־וחלק כי לצעירים הערבים נאמר שעליהם לנצל את ההזדמנות שנפתחה לפניהם עכשיו לקבל הכשרה צבאית כדי שיהיו מוכנים להילחם ביהודים. ניזקן של הצהרות ורמיזות אלה גדול שבעתיים משום שהן מושמעות בנוכחות פקידי שלטון וקצינים בריטיים, אשר עם שאפשר כי אינם מודעים לתוכן הנאומים, ברי כי עצם נוכחותם מעניקה אופי סמכותי לדברים הנאמרים. משקלן של ההצהרות הללו גובר ביתר שאת מכוח הרשאת פרסומן בעיתונות.

7. כאשר בסתיו שעבר אירגנה הסוכנות היהודית מסע גיוס מאומץ, נאמר לה במילים מפורשות ביותר כי הנאומים חייבים להתמקד אך ורק בנושא המסע, שהיה עידוד הגיוס לכוחות הצבא של הוד מלכותו, וכי אם הוראה זו לא תכובד, לא יינתנו למסע שום הכרה צבאית או סיוע צבאי. שום התייחסות לשאיפות הלאומיות היהודיות לא הורשתה, וכל התבטאות ציבורית וכל קול־קורא צונזרו בקפידה יתרה. הסוכנות היהודית אינה יכולה שלא להסב את שימת־הלב לסתירה הבולטת בין חומרתה של התייחסות זאת ובין מידת החופש שדוברים וכותבים הערביים נהנים ממנה מבעד למסווה של מסע גיוס, שלאמיתו של דבר אינו אלא מסע הסתה לאומני.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

משה שרתוק: תוכנית זו¹ במתכונת אחרת היתה מצוינת, אילו היה לנו דבר אחד: דיקטטורה. אני יודע את הפרשה של שנת שירות לבוגרים, שזה דבר חלק הרבה יותר מאשר שאלת הוצאת ה"שישיות" וה"שביעיות" [לעבוד במשקים], כמה זמן נמשך הדיון הזה ועוד לא בטוח הגמר שלו. אתמול ישבנו עד קרוב לחצות בעניין זה עם אנשי האוניברסיטה והטכניון. העניין חוזר עתה לסוכנות ולוועד הלאומי. אני רואה לפני את כל שרשרת המוסדות שבה עלינו לעבור בדיון, ומי יודע במה זה ייגמר ומתי. אז אני אומר: תוכניות כאלו אינן לפי מצבנו.

לאחר דיון נוסף אמר מ"ש:

משה שרתוק: אתה יכול להעמיד עכשיו 15 אלף נוטרים? הממשלה מתחננת לפנינו שנעמיד אותם – ואנו איננו יכולים לעשות זאת, כי אנשים עסוקים במשק ואין להם זמן.

גיוס של פלוגת “באפס” נמשך אצלנו שישה חודשים, מאוקטובר־נובמבר, ולא נגמר. הפלוגה ה־18 של “באפס” – הגיוס אליה לא נגמר, ובימים אלה פוזרה הפלוגה הזאת – זאת חרפה בשבילנו _ והנה אתה מציע כי אנו נגייס 10 אלפים איש, לאמור 50 פלוגות “באפס”! הממשלה תשאל אותנו: למה לא נתתם את האנשים האלה לפלוגות ה"באפס"? (צבי לופט: ואם הם יהיו?) אם הם יהיו, אז הממשלה תאמר: “נפתח פלוגות ‘באפס’”. הממשלה הודיעה שאין גבול לפלוגות “באפס”. אנו מנהלים עתה משא־ומתן על גדודים, כאשר גיוס לפלוגה נמשך שישה חודשים והפלוגה איננה מתמלאת.

אני מתפלא, שאנשים [בפיקוד הבריטי] שאני מנהל איתם משא־ומתן אינם קוראים לי רמאי ובכל זאת מדברים איתי ומנהלים משא־ומתן על בטליון [גדוד]. צריך היה להוריד אותי מכל המדרגות כאשר אני מדבר על בטליון בזמן שגיוס של קומפני [פלוגה] נמשך כמה חודשים. ואתה שואל מה היה אילו היו אנשים? אילו היתה באמת זרימה של אנשים ל"באפס" והיו מציפים את סרפנד, היינו אומרים: יש לעשות מלחמה פוליטית כדי להכניס את האנשים האלה לפלוגות אחרות. אבל מה שהציע רמז² ומה שהציע לופט³ זה מחוץ לרקע המציאותי שלנו.

שוחחתי עם לופט קצרות לפני שנכנסנו לכאן. אני כיוונתי לדידו בעניין זה, שברור לנו שאם מחר יהיה היטלר בחיפה, בנהריה או בקיסריה, או אם נשמע שהוא נכנס לטורקיה והנה הגיע לסוריה, אז יצא החתן מחופתו ואנשי דגניה יחליטו לעזוב את המשק ואנשי “וולקן” יחליטו לעזוב את בית החרושת וכולם ירוצו [להתגייס]. אז יהיה מאוחר. יחד עם זה, אני רוצה שיאמרו לי איך לעשות את זה שעכשיו יעזבו אנשי דגניה את המשק והקיבוצים לא יעמדו על המקח בנוגע למיכסת הגיוס, ויאמרו: “אנו קודם כל הולכים ומתגייסים”. פה אין נחוצה איזו קונסטרוקציה מלאכותית שאנו נאסוף 10 אלפים איש ונאמר: “הנה הם מוכנים”.

אני שואל איך להשיג את האנשים האלה עכשיו? ואם אפשר להוציא את האלפים האלה, אז בבקשה, נקים פלוגות “באפס”. אם “באפס” לא יספיק, אז נוסיף אנשים למשטרת היישובים היהודים, 15–20 אלף – הלא כיום נדרשים מאתנו אלף נוטרים יהודים למשמרת החופים, שהם יקבלו רובים והם יקבלו אמון ויקבלו 7 לירות לחודש, ואנו שוברים את הראש מאין לקחת את האנשים האלה והם אינם. לופט מציע קרן כספית ושנעשה את הכל על חשבוננו. 7 לירות של הממשלה זאת בכל זאת השתתפות בעול.

ואז השאלה היא איך ליצור מצב כזה ביישוב, שייהרסו משקים וייהרסו בתי חרושת והאנשים ילכו להילחם. אם זה אפשר, אז צריך לדבר על איך לעשות זאת, ואין צורך בשביל זה בתוכנית.

בתום הדיון סוכם כי הדברים יובאו לפני מרכז המפלגה שעמד להתכנס בו ביום (מ"ש לא השתתף בדיון במרכז).

משה שרתוק: בחלק ידוע של עיתונות הארץ מדובר גבוהה על החובה הקדושה להגן על המולדת. השאלה היא כבודו של מי חולל על־ידי האויב וכבודו של מי מחייב להחזיר מלחמה שערה. כין השאלה היא את דמו של מי מבקש האויב ולמי העמידה בחזית היא עמידה על הנפש.

אם כבודתנו מחולל ואם ניצחון האויב פירושו כליה לנו – הרינו מחללים את כבודנו במו ידינו, ומפקירים בעצמנו את חיי היישוב ואת חיי כל אחד מאיתנו, אם איננו נכנסים למערכה במלוא כוחנו האפשרי. בתוכנו מפותחת מאוד הביקורת על חוסר תכוּנה מספקת במלחמה זו, על קוצר ראות מבהיל ועל שאננות פושעת. נפנה את הביקורת הזאת כלפי עצמנו. מי יודע מה ילד יום מחר? כל מאמצי כוחנו צריכים להיות דרוכים להגנת הארץ. לעמידה בחזית.

סבלנו נוראות בזמן האחרון. נזדעזנו עד עמקי נפשנו מהאסון שקרה לנו – אסון אשר רק לנו יכול לקרות.² מה תהא תגובתנו? האומנם “שב ואל תעשה”? הגיוס הוא הדרך לקדש שם ישראל, להכריז על יצר החיים שלנו, להופיע כעם הנאבק על עתידו.

לאחר שקרא את הקול־קורא של הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי על הרחבת צו הגיוס, ר' העמוד האחרון במסמך זה, המשיך מ"ש את דבריו.

משה שרתוק: עם הכרזת המלחמה קראו המוסדות הלאומיים את בני היישוב להתנדבות לצבא, אולם הגיוס התנהל טיפין־טיפין, ולא היה טעם להכריז על חובת גיוס פנימית ולשלוח את המתנדבים לבתיהם, כי לא נוצרה עדיין המסגרת לשימוש מלא בכוח אדם. משהוברר שיש סיכויים לגיוס מתמיד והולך, הוטל צו הגיוס על הרווקים בני 20–30. רבים הרווקים המתגייסים שלא היו מתנדבים אילמלא הוטל צו הגיוס על היישוב כולו. חברי המשקים התגייסו לפי הצו אף על פי שלא כל בני גילם בחוגים אחרים מילאו את החובה שהוטלה עליהם. כ־4,000 הוא מספר המשתמטים לפי האומדנה – נוסף לאלפי רווקים בני 20–30 ששוחררו מטעמים שונים, במיוחד משום שעליהם עול תמיכה במשפחה.

הטלת צו הגיוס נתקלה בשני סוגי מתנגדים במחנה היישובי. אנשים רמי יחס כדר' מגנס כפרו בזכות המוסדות להכריז על צו הגיוס³ ולא הודו בזכות הזאת גם ההמונים, שנוח להם במשטר שאין בו הסדר השימוש בכוח אדם. בחורים צעירים, בריאים, שלא רכשו להם שום הכשרה מקצועית מיוחדת, עובדים בשירות אזרחי של הצבא. מקבלים משכורת הגונה ואינם מעלים על דעתם, כי עליהם להתגייס לשירות הצבאי הפעיל.

הטלת צו הגיוס על־ידי המוסדות הלאומיים היה הניסיון הראשון בארץ־ישראל להסדיר את השימוש בכוח אדם. לאחר הקריאה הכללית להתנדבות, שנשאה פרי בשעתה, היה משום הטלת צו הגיוס על הרווקים בני 30־20 משום צעד קדימה. הצמצום במסגרת הגיל והסוג היה בו משום המרצת עצם החיוב, והניסיון הוכיח שצריך להרחיב את הגיוס שלבים שלבים כדי לטפל בכל שלב ביתר יעילות, לבער את ההשתמטות ולהכתים את המשתמטים בציבור.

עתה הגיע תורם של הנשואים [גילאי] 20–30, שאין להם ילדים. לפי האומדנה מספרם 4,000. נשיהם יכולות לעבוד (חוץ מבמקרים מיוחדים שהוועדות תתחשבנה בהם כשם שהתחשבו בגיוס הרווקים) או אפילו להתגייס לחיל העזר לנשים. אם האישה אינה מוכנה להתגייס, אין זו סיבה שתמנע גיוס בעלה. אגב מן הראוי לציין, כי אשת חייל מקבלת את התוספת לאישה אפילו בהיותה עצמה חיילת. משכורת החייל והתוספת המשפחתית נקבעת לפי רמת החיים במלטה, ולא לפי הרמה הבריטית או הארצישראלית. הסוכנות היהודית הכריזה על הגיוס והמשיכה במשא־ומתן על העלאת הרמה. כבר הושג תיקון־מה, והמשא־ומתן נמשך, כי ערך התוספת ירד מאוד עם התייקרות החיים. כידוע, מקבלים את התוספת המשפחתית רק האישה והילדים ולא־תלויים אחרים אף על פי שבארץ עלייה אפילו הרווקים תומכים בהורים, באחים צעירים ובבני משפחה אחרים שהעלו מן הגולה. לפי השיטה האנגלית אין תמיכה בתלויים אלה במקום שאין חובת גיוס. משום כך עלינו להשליט משטר של תמיכה בקרובי החיילים כשם שאנו מתאמצים להשליט בכוחות הפנימיים משטר של צו גיוס. ההצדקה המוסרית והמעשית להתנדבות בכסף אינה פחותה מחובת ההתנדבות בגוף ובנפש.

כבר נעשו מאמצים לא קטנים לשאת בעול הזה. לפני כמה חודשים הוקמה ועדה מיוחדת לטיפול במשפחות חיילים. המשפחות הנזקקות פטורות מתשלום שכר הלימוד, רבות מקבלות עזרה רפואית חינם, אבל אין זה מספיק, ולשם הרחבת הפעולה הוקמה וועדה. לרשותה עומד עתה תקציב של 1,600 לירות בחודש, המחצית האחת מכספי “קרן היסוד” וקרן מיוחדת של “הדסה”, והמחצית האחת מ"מס חירום" המפריש לתכלית זו שליש מהכנסותיו, [וכך] הוקצבו אמצעים לטיפול בחייל משוחרר וסידורו בחיים מחדש. האמצעים האלה אינם מספיקים, ומיעוט האמצעים לתמיכה במשפחות החיילים ולסידור החיילים המשוחררים הוא המעכב הרבה את זרם הגיוס. משום כך הוקמה ועדה של אנשים המתעניינים במיוחד בשאלה זו והם ערכו תוכניות לגיוס סכומים ניכרים.

תחילה פנינו לתעשייה על בעליה ועובדיה, כי היא עובדת בקצב גובר והולך וקיבלה ל־1942 מהזמנות צבאיות בלבד כ־8 מיליון לירות לעומת מיליון אחד אשתקד, לפי הודעת מר וולש. גם בעיית שכר העבודה נפתרה לשביעות רצונם של העובדים והמעבידים על־ידי ההסדר שהושג בוועדה שמונתה מטעם השלטונות. הואיל ורווחי התעשייה והעבודה המלאה באו עקב המלחמה, מן הצדק לפנות אליהם תחילה. גם סיבה מעשית לכך: בעלי תעשייה ופועלי תעשייה מאורגנים וארגונם, וצורת תשלום שכר העבודה, נוחים להשלטת משטר כללי של התנדבות ותרומה.

קיימת היענות ונכונות רבה לשאת בעול זה בפגישות עם התאחדות פועלי התעשייה ובכינוס של פעילי ההסתדרות העובדים בתעשייה. עתה יתנהל משא־ומתן עם ארגוני עובדים אחרים ועם בעלי תעשייה שאינם מאורגנים.

תוכנית ארבעת הימים לשנה אינה באה לגרוע משכר עבודתם של הפועלים, כי אנו מכירים שהמשכורת על תוספת היוקר הכרוכה בה היא הכרח להם ואין לגרוע ממנה אם אין ברצוננו לפגוע ברמת החיים. אנו דורשים מהפועל קורבן בצורת עבודה נוספת, שלא יקבל תמורתה. לפי הסדר שהוחלט עליו, יעבוד הפועל את ארבעת הימים במשך ארבעה חודשים בהוסיפו בכל שבוע שתי שעות עבודה. בעל המפעל ישלם את תמורת העבודה ויוסיף כסכום [הזה] משלו.

על הרוח שבה התנהל המשא־ומתן מעידה העובדה, שלגבי רמת השכר הציעה התאחדות בעלי התעשייה: בכל מקום שבו נהוגה עבודה נוספת, תשולם גם העבודה הזאת לפי המיכסה של התשלום לשעות נוספות. ולעומת זאת הסכימה ההסתדרות כי שכר העבודה רגיל ישולם במקום שבו אינה נהוגה עבודה נוספת.

זו רק ההתחלה. לאחר שנניע את הגלגל בתעשייה, נעבור לחלקים אחרים של המשק. הכוונה אינה בגיוס אמצעים ניכרים בלבד, שלא יהיה תלוי במקריות, אלא גם בהכנסת חוגים נרחבים של היישוב למסגרת האחריות הישירה לגיוס ולכל הכרוך בו. מובן מאליו, כי “מס חירום” קיים ועומד, תביעתו מופנית כמאז כן עתה גם אל בעלי התעשייה ועובדיה.

לפי הצלחת התרומה בתעשייה נראה אם נוכל לקבל על עצמנו התחייבות מוחלטת להחזקת משפחות המתגייסים. כל התובע התחייבות כזאת להמרצת הגיוס ולהסרת מכשול רציני מדרכו, חייב להמריץ את מפעל התרומה תחילה בתעשייה ואחריו בענפי משק אחרים.

המלחמה בשאננות לא תיתכן בדברים ובהכרזות כלליות, אלא בקריאה למעשים מסוימים ובעשיית המעשים. עתה אנו מרחיבים את צו הגיוס, מתחילים במפעל חדש לתמיכה במשפחות המגוייסים, קוראים להגברתה של מערכת הביטחון הפי=נימי, לפיתוח חיל הנוטרים, לאימון הקשישים שיוכלו למלא תפקידים של “משמר המולדת”, גם מַפנים את בוגרי בתי הספר למשך שנה אחת לשירות במשק החקלאי והנוטרות.

לפי “דבר” ו"הארץ", 27.3.1942, הופנתה אל מ"ש בסוף דבריו שאלה בדבר השתתפות חוגי היישוב השונים במפעל הגיוס. מ"ש השיב:

הגנרל נים [מפקד הצבא הבריטי בא"י] הודה בשעתו על הצלחת הגיוס לסוכנות היהודית לוועד הלאומי, ל"הסתדרות הציונית החדשה" ול"אגודת ישראל". הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי הכריזו על הגיוס וקיימו את ההכרזה בפועל. “ההסתדרות הציונית החדשה'” לא פירסמה עד עתה, שנתיים וחצי לאחר התחלת המלחמה, את עמדתה בדבר הגיוס, אבל בחבריה אני פוגש בבקרי בפלוגות המתנדבים. “אגודת ישראל” פירסמה כרוז למען הגיוס, אבל לא נתקלתי בחבריה במחנות ובפלוגות.

עד כה התגייסו למעלה מ־11,000 יהודים. חיילים יהודים בעלי מקצוע נשלחים למלא תפקידים מחוץ ליחידותיהם. אשר לאופי העברי של גיוס הנשים, הרי הוא מובטח מאליו. מצב הרוח במחנה המגוייסות הוא מצויין. כעת מחכים להתגברות מחודשת של התנדבות נשים.

לינטון יקר,

אני מצרף בזה מכתב שנשלח לפני ימים מספר אל המזכיר הראשי בעניין תעמולת ההסתה המתנהלת בד־בבד עם מסע הגיוס הערבי. עלי להבהיר, כי המכתב נוקט לשון המעטה. ברי, כי המצב לאשורו חמור מאוד. ההתגייסות הערבית בעבר היתה קלושה ביותר. היא השתפרה רק בתקופות שבהן נחל הצבא הבריטי ניצחונות וכאשר החזית היתה רחוקה מארץ־ישראל. עכשיו היא מתגברת בהתמדה אף שהכל משוכנעים שהמלחמה הולכת וקרבה לאזור זה. ההנחה הרווחת היא שהגל הנוכחי של ההתגייסות הערבית הוא פרי הוראות שנתנו מי שעומדים בראש “הגיס החמישי” הערבי. המטרה הברורה היא להחדיר סוסים טרויינים רבים ככל האפשר למכונה הצבאית הבריטית. כאשר ערבים צעירים נשאלים על־ידי חברים תמימים מה יעשו כאשר יגיע “אבו עלי” (היטלר) ויאשים אותם בלחימה לימין הבריטים, הם משיבים כי הם התגייסו כ"גיס חמישי".

המצב חמור שבעתיים מאחר שמגוייסים ערבים אלה מוצבים ביחידות “באפס” המיועדות לשירות בארץ־ישראל. התגייסות ליחידות אחרות, שעשויות להישלח למקומות אחרים, בוודאי לא תעמיד את נאמנותם במבחן שכזה. סירובם של חיילים בחיל הספר העבר־ירדני להשתתף בדיכוי מאד אל־כילאני, שהוליך להדחות האחרונות בחיל זה, חייב ללמד את הכל איזה אמון ראוי לתת ביחידות ערביות וערביות־למחצה בבוא שעת מבחן של ממש.

כל זה, על הרקע הכללי של המצב, צובר כמובן ממדים מסוכנים. לארץ מגיעים דיווחים על שליחי המופתי, שהגיעו לטורקיה ושלחו משם מסרים על חזית חדשה של ה"ציר" העומדת להיפתח בקרוב בסוריה. המופתי, רשיד עלי אל־כילאני וכ־600–700 מאנשיהם יהיו ראשונים שיבואו יחד עם הכוחות הגרמניים האמורים לפלוש למזרח התיכון דרך קפריסין.¹ דוּוח, כי כרוזים הקוראים לעמי ערב להתקומם נגד בעלות הברית כבר מוכנים להפצה. הגרמנים, לפי דיווחים אלה, מסתמכים במידה ניכרת על מה שיעשו אנשי “הגיס החמישי” הערביים בסוריה ובארץ־ישראל. לפי ידיעות שהגיעו לידינו בימים האחרונים מחוגים שונים בארץ, קיבלו תושבי כפרים ערביים הוראות כיצד והיכן עליהם להחביא צנחנים של האויב אם יצנחו הללו בארץ. בינתיים מנסרות באוויר ידיעות רבות על הצעות חדשות לעצמאות מדינית ולאיחוד, שמגישות בעלות הברית לעמי ערב השונים. הצעות אלה, שנמסר כי הן כוללות גם הקמת איחוד מדיני של ארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה, בוודאי לא יוליכו להרמת קרנן של בעלות־הברית בעיני הערבים, שכן ברי כי הם מפרשים אותן כמעידות על חולשה נוכח העובדה שהן מושמעות בשלב הנוכחי.

המצב בארצות השכנות גם הוא אינו מעודד. נורי [סעיד] פשה נקלע שוב לקשיים ניכרים בעיראק, ולפי מקורות ערביים גברו הללו בשל דרישת השלטונות הבריטיים לגזור עונש מוות על כמה מראשי מרד כילאני, אשר הוסגרו על־ידי הבריטים לממשלת עיראק. בדמשק התקיימה אך זה עתה שביתה בת שלושה ימים בעקבות מחסור מקומי בלחם. המחירים הוכפלו על־ידי השלטונות והדבר עורר מהומות רחוב, יידוי אבנים בחשמליות וכל שאר מחזות הלוואי המסורתיים. הצבא נקרא לעיר כדי להשליט סדר ולחזקו. נראה כי עליית מחיר הלחם היתה תוצאה של תככי “הגיס החמישי”, המבקש להציק לשלטונות “צרפת החופשית” ולשלטונות הבריטיים. מופצת שם סברה – ככל הנראה ביוזמת אותם חוגים – שמצב העניינים היה טוב יותר בימי משטר וישי.

פה בארץ־ישראל המצב שקט עכשיו, וההתפתחויות תלויות במה שיקרה בארצות השכנות. אך שהקרקע פורייה – דבר זה ברור לכל מי שעומדים על המגמות השוררת כעת בדעת הקהל הערבית. הערבים בוחנים את המצב הצבאי בארץ־ישראל ובסוריה בשבע עיניים, ומאחר שרבים מהם שומרים על מחסני צבא ומבצעים עבודות רבות בשביל הצבא, אפשר להם לעקוב מקרוב אחרי תנועות של יחידות, הובלת ציוד וכו'. בין מי שמבצעים עבודות אלה מצויים טרוריסטים רבים, ששוחררו ממחנה המעצר מזרעה. מי שבקיאים בהלוך הרוח ובהשקפות של אנשים אלה עוקבים אחר העסקתם בתפקידים אלה בדאגה עמוקה.

אני חושש כי זו איגרת מדכאת מאוד, אבל אין בידי אלא להציג את העובדות אלה כפי שהן מדווחת לנו על־ידי משקיפים אמינים ביותר.

שלך,

משה

לינטון יקר,

ב־9 במרס פירסמו העיתונים הארץ־ישראליים את הדוח המצורף של סט"א משטוקהולם, שם נאמר כי ייתכן שהיהודים בארצות הכיבוש הגרמני עומדים על סף הרעבה ממשית על־ידי הנאצים.¹ באותו שבוע פורסם דוח רשמי, שבו נאמר כי ממשלות בעלות־הברית איפשרו שיגור מצרכי מזון ליוון כדי להקל על מצב התזונה הנורא השורר בארץ זו, הנתונה בשלטון מדינות ה"ציר".

עלה בדעתי האם לא הגיעה השעה לפניית ארגונים יהודים ייצוגיים לממשלות בעלות־הברית לעשות משהו נוכח הסכנה המרחפת על הקהילות היהודיות בשטחים הכבושים בידי הגרמנים. אמחר שרבות מאוד מן הקהילות הללו מרוכזות כעת בגטאות או בערים מרכזיות, נראה שניתן להתגבר על הקשיים הטכניים הכרוכים בשיגור מיצרכים אלה, כמובן בתנאי שיהיה אפשר לשכנע את הגרמנים לספק את אמצעי ההעברה ולערוב לכך שהמזון אכן יסופק אך ורק לקהילות היהודיות שבהן מדובר. ברי לי, כמובן, שכל הצעה ממין זה כרוכה גם בסכנה, שכן הגרמנים יהיו עשויים להניח שהם פטורים מכל אחריות להזנת קהילות יהודיות אלה אם ידעו כי ניתן להשיג עבורן מזון מחוץ־לארץ.

בטרם יינקט צעד כלשהו יש לוודא כי דוח זה של סט"א נכון. אני סבור כי אם יתברר שהדוח אכן אמיתי, יהיה צורך לנקוט פעולה כדי למנוע מה שעלול להיות השמדה ממשית של יהדויות אירופה.

שלך בכנות,

משה שרתוק

חזרתי הערב מנסיעה רבת הרפתקאות ומייגעת מאין כמוה.² ערכתי “סדר” עם פלוגת החפרים 609 בלב המדבר. עכשיו על הפרק ראיון עם המצביא שלא היה כאן כל השבוע ואך זה חזר.³ אקווה שלא יעכבני, אך יקשה עלי לנסוע מבלי לראותו, כי סוף סוף זה העי’קר. מייד אחרי האסון הנורא של דליה הורביץ⁴ החלטתי שלא אשוב עם ללה⁵ ברכבת. מאז קרה אסון שני – באותה רכבת, באותו מקום ובאותו אופן. לכן הזמנתי הנה את דוד,⁶ אם רק אפזר – עם קובי.⁷ ללה נהנית כאן מהחיים במידה שאין למעלה הימנה והכל נהנים ממנה. אמרי להרי־משה⁸ ולאליהו [גולומב] כי הרעיון שלי ושל אהרון⁹ בדבר מְרַכֵז¹⁰ נתאשר כאן אישור גמור וביצועו תלוי רק באישור מלונדון אשר ודאי לא יאחר לבוא, אלא בהשפעת ממ'[שלת] א"י הוחלט למנות אנגלי ולא משלנו. נאבקתי קשה בעניין זה ולא עלתה בידי. הוצע לי להציע מועמד… אנגלי. כל עניין נסיעתי לד"א [דרום־אפריקה] נתבלבל לרגל ועידת ההסתדרות.¹¹ הנחת אליעזר [קפלן] שנסיעתי ניתנה להידחות הפליאתני. כסבור הייתי, או שאני נוסע – ואז בזמן – או שאיני נוסע כלל. חוששני לסיבוך. מכל מקום, כיוון שתאריך נסיעתי סתום עכשיו, לא ניגשתי כלל לטפל בהשגת מקום.

עיני נעצמות וכולי מטולטל – אם בנסיעת שעות על שעות במכונית משא בתוהו לא דרך ברחבי המדבר או בטיסה במטוסנו הזעיר בתוך סערה בלתי פוסקת.

מ.

גולדין הבריק ב־8.4: “אוקסיניה” עכשיו באיזמיר “מיחאי” כנראה תמשיך בקרוב. מבקש לדרוש תשובת הממשלה וכן לגבי 11 נוסעים שספינתם טבעה.

ח.נ.,

הנני להציע לכם להעמיד על סדר יומה של מועצתכם את שאלת גיוס הנשים ולהחליט על הקמת קבוצת המתנדבות הראשונה ממשקי חבר הקבוצות.

לאחר התנופה הראשונה של התנדבות נשים לצבא, שנתנה קצת למעלה מאלף מתנדבות, בא שיתוק. עד היום נכנסו לחיל העזר הארץ־ישראלי לנשים קרוב ל־600 נשים עבריות. בקרב המתנדבות שטרם הגיע תורן להיכנס למחנה האימונים שי מספר לא קטן של מתחרטות. מתנדבות חדשות הולכות ופוחתות. אם לא תבוא בימים הקרובים תנופה חדשה של גיוס – יש לחשוש שהמפעל יצטמצם במידותיו הקיימות וציבור המגויסות הקטן ירגיש את עצמו עזוב ומבודד, ללא המשך.

המבקר בימים אלה בסרפנד אי אפשר שלא יתהה על הניגוד המפתיע בין החיים המכים גלים בתוך מחנה הנשים ובין הקיפאון הגמור בחוץ. תמונת המחנה מרהיבה ומרוממת: ציבור נשים יהודיות מגילים וממעמדות שונים התלכד למאמץ חלוצי צבאי ועושה את שליחותו בחום לב ובהכרה עמוקה. בתוך הציבור הזה מרובות חברות תנועת העבודה, צעירות וקשישות, בהן גם חברות בעלות ותק ציבורי רב.

רק ענף אחד של התנועה אינו מיוצג במחנה, או מיוצג במספר שכמוהו כאין – ענף התנועה הקיבוצית.

הסתלקות חברות התנועה הקיבוצית מהשתתפות בגיוס היא בעיני תקלה כפולה. הנזק שהיא גורמת לגיוס, בכמות ובאיכות, אינה טעונה הסבר. אך לדעתי יש בהסתלקות זו גם פגיעה במעמד התנועה הקיבוצית. חלוציות אינה זכות הנקנית במעשה אחד וקיימת בכוחו לצמיתות. חלוציות נתבעת תמיד לעמוד מחדש במבחן של כל שעת חירום.

אני מקווה נאמנה שדיונכם בשאלה זו יביאכם לידי מסקנה כי על חבר הקבוצות לתרום את חלקו לגיוס הנשים כשם שתרם לגיוס הגברים. עדיין לא נואשתי מלראות בין המתנדבות גם מספר ניכר של חברות הקיבוץ המאוחד,² אך בקשתי אליכם היא לא לדחות את החלטתכם עד שהעמדה החיובית לגבי גיוס הנשים תהיה לנחלת התנועה הקיבוצית כולה, אלא להביא בלי דיחוי להתנדבות מספר מסוים של חברות, שיהיה מתאים לכוחו המספרי ולערכו החלוצי של חבר הקבוצות, בתקווה כי עצם המעשה הזה יעורר גם אחרים.

בכבוד ובברכת הגיוס,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

*

מכתב אל מזכירות חבר הקבוצות (26.4.1942)

ח.נ.,

בהמשך למכתבי אליכם מיום 10.4.1942. קראתי בעיתונות על החלטת מועצתכם להביא לידי התנדבות לצבא חמישים חברות של משקי חבר הקבוצות.³

הנני להביע את קורת רוחי מהחלטה זו ואבקשכם להודיעני על מהלך הפעולה ומתי אתם עומדים להשלים את המיכסה.

רצוי לקבל רשימות מפורטות של המתגייסות לקבוצותיהן.

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

שאלות מדיניות

מר שרתוק: נסיעתי לאפריקה הדרומית מוטלת בספק. עד עתה טרם קיבלתי רשות כניסה לאפריקה. ברור גם אם תתקבל עתה הויזה, אין ספק כי הנסיעה תדחה, כי אין כל ביטחון שאוכל לקבל מייד מקום באחד האווירונים הקרובים.

הדר' וייצמן עומד להגיע לארצות־הברית בימים אלה, הוא כבר עזב את לונדון, אבל החברים מלונדון מבקשים לא לפרסם כל ידיעה בעניין זה עד הגיעו לאמריקה. בינתיים נתקבלו העתקות מכתבי דר' וייצמן לצ’רצ’יל ולמשרד המושבות.² ואמציא אותם לחברים לעיון.

נודע לי ממקור נאמן שהנציב יצא לביקור ללונדון.³ נסע לשם בלוויית מר סקוט⁴ מהמזכירות הראשית. איני חושב שיש יסוד להנחה, כי הנציב לא יחזור עוד למשרתו. אין לנו עוד כל אינפורמציה לסיבת נסיעה פתאומית זו.

אין לי הפעם למסור דוח על ביקורי במצרים,⁵ כפי שנהגתי במקרים הקודמים. לא היו לי כל שיחות פוליטיות, כי המיניסטר לענייני המזרח התיכון [אוליוור ליטלטון] אינו עוד כיום במצרים.⁶ גם שיחה עם המפקד אורינלק לא יצאה לפועל. עסקתי בהיותי במצרים בשאלות הגיוס והפלוגות היהודיות.⁷

אגב, האדונים בן־גוריון ופרנקפורטר⁸ ראו את קייסי,⁹ המיניסר החדש למזרח התיכון, לפני צאתו את אמריקה, והוא הבטיח להם לשוחח איתי בבואו למצרים.

ראיתי את מונקטון, אבל הרושם הכללי הוא שהעניינים מתנהלים מעצמם ולא שמונקטון מנהלם. האיש מדבר כל הזמן באופן סתמי וכללי ואם גם יש לו מידה מסוימת של אהדה כלפינו לא נשיג ממנו ולא כלום. בשיחה נגעתי במשא־ומתן בהודו¹⁰ ואמרתי שהגיע המועד שגם אנו נקבל את חלקנו. מונקטון הגיב שנכון שעלינו לבוא על שכרנו בעד שירותנו בימי המלחמה, אבל אלה הם דיבורים בעלמא. מונקטון המריצני לדבר עם אוקילנק.

אגב, שם נודע לי כי מונקטון הירצה בפני חיילים בריטיים בעניינים מדיניים והיתה גם רשות לכל חייל להציג שאלות. אחד הבחורים שלנו שאלהו בעניין “סטרומה” וענייני עלייה, והוא השיב כי לדעתו צריכה ארץ־ישראל להיות פתוחה לעלייה, אבל זו דעתו הפרטית – ויש פוליטיקה של ממשלת הוד מלכותו.

הגנרל אוקינלק היה מחוץ לקהיר מספר ימים ובשובו היה עסוק בעניינים דחופים וחיכיתי לראיון אצלו, אבל פתאום אילץ עניין רציני את הגנרל אוקינלק לעזוב את קהיר, והמפקד ביקש ממני, על־ידי מזכירו, לכתוב לו בעניינים שהייתי רוצה לדבר אתו. השתדלתי לראות את ראש המטה, אבל גם הלה היה טרוד באותו עניין. בדלית ברירה אני כותב עכשיו לאוקינלק בעניינים שרציתי לדבר אתו בעל־פה.¹¹

ביקרתי אצל הפלוגות היהודיות. ל"סדר" [פסח] הייתי בפלוגה יהודית במדבר. הפלוגה היא למעשה “מעורבת”, יש בה חיילים מעדות המזרח, יהודים עולי גרמניה ועולי ארצות אחרות, ומעטים מאד מארץ־ישראל. הרציתי בפניהם על עניני דיומא וגם על השפה העברית המאחדת את כולנו. בפלוגה זו שומעים את כל השפות ומעט מאוד את השפה העברית.

בזמנו הצעתי למיפקדה למנות קצין שיהיה המקשר בין המיפקדה והפלוגות הארצישראליות, שעליו תהא הדאגה לכל העניינים הנוגעים להן. הניסיון הוכיח כי אחרת הטיפול בשאלות הפלוגות היהודיות הוא ארעי ודילטנטי. לכתחילה נתקלה הצעתי בהסתייגות ידועה, אולם לאחר משא־ומתן רב הודיעו על תמיכתם בהצעתי. ביקורי הפעם הודיעוני, שההצעה אושרה על־ידי המיפקדה וגם על־ ידי ממשלת ארץ־ישראל והועברה ללונדון.

הצעתנו המקורית התכוונה שהקצין יהיה יהודי, אולם בהשפעתה של ממשלת ארץ־ישראל נדחה הדבר, ובמיפקדה שמעתי את הדעה שהקצין הזה אינו יכול להיות חד־צדדי, כי עליו לטפל גם בקבוצות יהודיות וגם בקבוצות ערביות. הסברתי שאפשר לסמוך על קצין יהודי שיתנהג בצורה הוגנת מאוד כלפי הפלוגות הערביות, והודעתי שמוכרח להיות מועמד המתקבל על־ידי, למען אהיה משוכנע ביחסו ההוגן. וכוונתי היתה לקצין בריטי. בדלית ברירה הצעתי מועמד בריטי מחסידי אומות העולם. ההצעה עשתה רושם רב, כי האיש הוא אינטלקטואל וידוע כאיש הרוח, ואין כלל ביטחון שממשלת ארץ־ישראל תסכים למינוי זה.¹²

כבר מזמן התחלתי במשא־ומתן על חיסול פלוגות החפרים שלנו. בזמנו התגייסו צעירינו לחפרים, כי זה היה הצינור היחיד לגיוס. עתה הפכו פלוגות החפרים לנחלת הגזע השחור, ורק פלוגות חפרים בודדות נשארו של לבנים והם יהודים ארץ־ישראליים. התקדמתי יפה בהשתדלויותי ובביקורי האחרון במצרים הסכימה המיפקדה להעביר את הפלוגה הקפריסין למהנדסים מלכותיים לפריקה וטעינה, וגם את יתר הפלוגות להעביר לפלוגות לוחמות. כך חוסלה לגמרי פרשת היחידות המעורבות, יהודיות־ערביות. אין כיום גם פלוגה אחת מעורבת של יהודים וערבים.

בזמנו מסרתי על ביטול ההגבלה בשביל ארץ־ישראליים לשירות בתפקידים שונים באוויריה. עתה נבחרו כעשרים צעירים שלנו שיסעו לאנגליה לאימון כטייסים, והכוונה היא שעם גמר האימון יחזרו לכאן. הצעתי לשלוח לאנגליה עוד עשרים צעירים, והם הסכימו לכך ויבקשו אישור מלונדון, אבל עד עתה עוד טרם נשלח אף חייל יהודי אחד לאימון באנגליה.

בשיחה עם אחד ממפקדי האוויריה במזרח התיכון מסרתי לו על דיכאון אנשינו המשרתים באוויריה.¹³ הם מפוזרים בפלוגות שונות ובכל מקום הם מעורבים עם האנגלים והרושם הוא שהם נדחקים לפינה, ויש פתרון: ריכוזם, ואם אי־אפשר לסדר אסקדרון יהודי מחוסר טייסים, הרי סיבה זו הולכת ומתבטלת. תשובת המפקד היתה כי בעצם הרעיון הוא נכון, אבל יש להתחיל בקצה השני – בלונדון – ולדעתו עלינו לפעול על־ידי ידידינו בממשלה. אפנה כמובן בעניין זה ללונדון, אבל אני מזהיר את ההנהלה מפני תקוות מופרזות.

הרב פישמן העיר כי לסוריה תהא השפעה על הגנת הארץ, כדאי להתקשר ולבקר במיפקדה שם.

מר שרתוק: המיפקדה בקהיר היא גם מעל למיפקדת סוריה, אבל דברי הרב פישמן¹⁴ נכונים, ובדעתי לבקר בקרוב בסוריה אצל הפלוגות היהודיות שם וגם במיפקדה.

לאחר הדיון, השיב מ"ש:

מר שרתוק: מר בן־צבי עורר לפנינו שאלת נציגות [קבועה של] ההנהלה במצרים, אבל לא אמר לאיזה נציג הוא מתכוון ומה יהיה תפקידו, אם כמקשר לחיילים שלנו או למשא־ומתן פוליטי. גם לקשר עם החיילים העניין אינו כל כך קל. יש קשיים של נסיעה למצרים, שהייה שם, ישיבה שם. גם אם נתגבר על כל הקשיים האלה עומדת השאלה החמורה של המועמד המתאים לכך. כל החיילים היהודים מחוץ לאוויריה נמצאים בפלוגות יהודיות, ובזה טעה מר בן־צבי בחשבו שיש פלוגות מעורבות.

ולדברי מר שפירא¹⁵ על הרבנים [הצבאיים] – אנו לא צבא כצבא הפולני, אנו חלק בלתי נפרד של הצבא הבריטי ואין להביא כל ראיה מהצבא הפולני. גם בצבא הבריטי יש רבנים, ולא נכון וזה גם לא צודק להגיד, שרבנים אלה כמו ברודי, רבינוביץ ולוי¹⁶ עוסקים ביחידות הארץ־ישראליות רק אגב אורחא. ההפך מזה הוא האמת. שלושתם ציונים, מדברים היטב עברית, התגייסו לצבא רק לשם פעולה בפלוגות העבריות, וזה עוד היום עיקר פעולתם. לא נכון שהם עוסקים אך ורק בענייני דת, נכון שפעולתם מוגבלת ולא פעם קיבלו נזיפות שהתערבו בדברים שאינם בסמכותם, אבל הם עושים פעולות ציוניות חשובות בתוך הצבא. הנה נתמנה עתה עוד רב צבאי, רב אפשטיין. מקומו יהיה בצפון ארץ־ישראל וסוריה. הוא יעסוק בכל הפלוגות היהודיות שם. יש גם הרב פראלוביץ העושה במידת יכולתו למען החיילים. נכון שיש לנו פחות רבנים מאשר מגיע לנו לפי המיכסה, אבל אנו לאט לאט מגדילים את המספר.

ואשר להצעתו של מר בן־צבי, אם נמצא את המועמד המתאים נצטרך לבקש עבורו רשיון ישיבה במצרים – דבר לא קל לגמרי.

אשר לפליטים¹⁷ – מטרתנו צריכה להיות יותר ויותר יהודים בארץ־ישראל, אם בתור אנשי צבא פולנים ואם בתור פליטים. עלינו להשתדל להגדיל את מספר היהודים כאן. אנו גם מעוניינים שיהודים פולנים יבואו לארץ־ישראל ברשיונות עלייה, כי פירוש הדבר יהיה במשך העליה.

ייתכן שמר גרינבוים צודק, שהכוונה היא להכניס את הפולנים לארץ־ישראל ולא את היהודים. את זאת צריך לברר עם הפולנים. ברור גם שאנו לא נוכל לתת רשיונות עלייה לפליטים באופן סיטונאי, עלינו יהיה לבדוק כל מקרה ומקרה אם המועמד מתאים להיות עולה לארץ־ישראל.

דוח מביקור ה' שרתוק במצרים¹⁸ (27.3.1942–8.4.1942)

1. קצין מרַכז. מיפקדת המזרח התיכון החליטה בחיוב על מינוי קצין מרַכֵז לענייני הפלוגות הארץ־ישראליות. דרגתו תהיה לויטננט־קולונל. הוא יצורף למיפקדה בארץ־ישראל אולם סמכותו תוכר גם לגבי היחידות החונות בתחום שפוטן של מיפקדות אחרות. הוא יטפל ביחידות העבריות והערביות כולן.

2. Welfare Officer [קצין סעד]. הוחלט בשלילה על דרישותינו למינוי זה. הקצין המרכז יצטרך לטפל גם בעניינים אלה.

3. חיל החפרים. יתחילו בהעברת החפרים לשירותי אחרים. תערך בחינה של בעלי המקצוע בפלוגות על מנת לצרף את המועמדים המתאימים לחיל המהנדסים ול"אורדננס" [חיל חימוש]. פלוגה מס' 606 תועבר כולה לחיל המהנדסים על מנת ליהפך לפלוגת עובדי־ים.

מפקד ה־group דרש לתת חופש לפלוגה 609 העובדת במדבר זה כ־9 חודשים ללא הפסקה.

יישלח חוזר על מינוי סרג’נט־מיג’ור וקוורטרמסטר־סרג’נט יהודים בפלוגות שטרם בוצעו בהן מינויים אלה.

4. מהנדסים מלכותיים. הפלוגה מס' 740 תהיה פלוגה ערבית. ניתנה הוראה להוציא ממנה את כל היהודים.

5. קומנדוס. הוסכם שאם אין בעין פעולה מיוחדת בשביל אנשי הקומנדוס, יחזירום לארץ־ישראל ויצרפום לפלוגות “באפס” או תותחנים.

6. הגדלת תוספת המשפחה. עלינו להגיש תזכיר חדש בו נבסס את דרישותנו להגדלה על עליית יוקר החיים בארץ מאז הגשנו את תזכירנו הקודם. ארץ־ישראלים מקבלים עתה את משכורתם לפי דרגה מיוחדת ואינם קשורים יותר לדרה המלטוית.

7. A.T.S. ישתדלו להשאיר בארץ־ישראל כ־150 מבין 500 המתאמנות עכשיו. המתאמנות מיועדות לעבודה בבתי־חולים בסרפנד, קנטרה וקססין ובמחלקת האספקה בחיפה.

8. R.A.S.C. [חיל הובלה]. עומדים להקים עוד 2 פלוגות עבריות. בין המועמדים לפקד עליהן: [ישראל] בוגנוב [ברנע], [בני] אידלמן. תיעשה פעולה לבירור אי־ההבנות בפלוגות ספקי המים מס' 5.

9. חיל התעופה. נתקבלה החלטה עקרונית להפסיק את הניכויים משכרם של ארץ־ישראלים לטובת קרן הביטוח הבריטית. עוד ידונו על החזרת הסכומים שנגבו קודם.

נבחרו 19 מועמדים לאימון בטיסה. עוד אחד יבחר בימים הקרובים והקבוצה תישלח לאנגליה.

מוכנים לקבל מאיתנו רשימה של טייסים שטרם התגייסו. קבלתם טעונה אישור מלונדון.

מיפקדת המזרח התיכון תבקש את האישור באופן טלגרפי. יתקבלו גם מועמדים מ"מוצא אויב".

את שאלת היחידה העברית ב־R.A.F. עלינו לעורר במיניסטריון התעופה.

ישובו לדון על מועמדים לקצינות ומוכנים לקבל מאיתנו רשימת מועמדים.

במהלך ראיון עם D.A.G.¹ הדגשתי דחיפות [אישור] כניסת פליטים רומניים [הנמצאים] בטורקיה הן עצורים והן בספינות שכן לפי המידע כמה מהם עלולים להישלח חזרה לארצם ועל אחרים מרחפות סכנות חמורות אם ימשיכו בהפלגתם. אמר שהוא ממתין להחלטת לונדון הבטיח זירוז. מציע פנייתך המיידית למשרד [המושבות] תדגיש אחריותו בקשר להצהרת קרנבורן לגבי צעדים למניעת הישנות [“אסון סטרומה”]. שרתוק.

בריגדיר מילס יקר,

בעקבות שיחתנו בקהיר, אבקש ליידע אותך כי ה־P.&L.C.O.² בעזה הוא שהודיע בסוף מרס לנציגנו, כי קיבל הוראה להימנע מכל מגע עם הסוכנות היהודית. הוא הסביר, כי לו עצמו יש סיבות ממשיות להיות אסיר תודה לנו על הסיוע שהושטנו לו בעבר בתחום גיוס עובדים, אלא שאין לפניו ברירה אלא למלא אחר הוראות הממונים עליו.

ימים אחדים לאחר אותה שיחה, ביקר במשרדנו שבתל־אביב עובד אזרחי במטה ה־P.&L.C.O. וביקש לדעת אם נוכל לסייע לו באיתור מספר מסוים של עובדים לבתי המלאכה ברפיח. גישת עקיפין זו לא נראתה לנו מכובדת, ולפקיד שבו מדובר נאמר כי בקשתו אינה מתיישבת עם הדברים הברורים שהודיע ה־P.&L.C.O. של עזה, וכי הסוכנות היהודית מבקשת לדעת בבירור האם שיתוף הפעולה עימה רצוי או לא.

אודה לך אם תנקוט צעדים להבהרת העניין.

שלך בכנות,

מ. שרתוק

המצב לגבי בעלי מקצוע נעשה קשה ביותר. 500 עובדים טכניים מועסקים בסוריה בידי קבלנים יהודים לרבות “סולל בונה”. 50 מועסקים בידי “סולל בונה” בעיראק. 50 בעלי מקצוע מעולים סופקו ע"י “סולל בונה” לבתי הזיקוק בעבדאן שם דרושים עוד 150 שכנראה יישלחו לפני יוני. כל העובדים הללו אזרחים. 50 בעלי מקצוע התגייסו באחרונה לצי לעבודה בבתי המלאכה בחיפה. 200 דרושים בדחיפות ל"בריטיש אירווייז" לבסיס תיקונים באריתריאה והללו ככל הנראה יחויילו. כ־500 בעלי מקצוע כבר משרתים כחיילים ביחידות טכניות ואחרות ו־600 בעלי מקצוע מועסקים כאזרחים ע"י הצבא. נשאלתי ע"י משלחת אמריקנית לגבי זמינות בעלי מקצוע לצורכיהם. כל בעל מקצוע שאנו מספקים לצורכי מלחמה ישירים יוצר פער במפעלי תעשייה חיוניים. המחסור בעובדים בחקלאות המעורבת נעשה בלתי־נסבל. כיתות שישית ושביעית בבתי הספר התיכוניים נסגרו כולן לחודשיים וכל התלמידים יצאו ליישובים. בוגרי תיכון יישלחו לעבודה לשנה שלמה. בנסיבות אלה המשך מעצרם של 700 גברים ונשים כשירים בעתלית שבהם 500 בעלי מקצוע ובעלי הכשרה חקלאית הוא חרפה משוועת מנקודת מבט מלחמתית לבד משיקולים אחרים. שרתוק.

ח.נ.,

הנני לפנות אליכם שוב בענין גיוס הנשים ולבקשכם להעמידו מחדש לדיון. עד היום התגייסו לצבא כשמונה מאות נשים עבריות. זהו ציבור מגוון בגילו ובמוצאו, אך מלוכד בהכרת שליחותו וברוח החלוצית המפעמת בו. מי שהשתתף בפגישות של מתנדבות וביקר במחנה האימונים [בסרפנד] לא יכול שלא להתרשם מהתרוממות הרוח והרגשת האושר שבצילו חובה השוֹרה על מפעל חדש זה של התנדבות האשה לצבא.

מספר חברות התנועה הקיבוצית בתוך הציבור הזה הוא מעט מזעיר. היעדר חברות התנועה הקיבוצית במחנה המתנדבות שולל ממנו את השׂאור שבעיסתנו הישובית. העובדה שהתנועה הקיבוצית מתנודדת עד הימים האחרונים ביחסה לגיוס הנשים בין היסוס להתנגדות, שימשה בלם להתפתחות תנועת התנדבות האשה ברחבי היישוב והצטרפה למערכת הגורמים המעכבים את הגיוס בכללו. מאז מושב מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור נתבררו כמה בעיות ונתבדו כמה הנחות מוטעטת לגבי גיוס הנשים.

ראשית, הובטח לסוכנות היהודית במפורש כי מחוץ למקרים יוצאים מהכלל, שיהיו מחוייבים על־ידי הצרכים הצבאיים, תצטרפנה המתנדבות שלנו ליחידות יהודיות. זוהי ההלכה שנקבעה מבחינה עקרונית. מבחינה מעשית הוכיח הניסיון, כי המתנדבות הבלתי יהודיות בטלות בששים בתוך ציבור המתנדבות היהודיות, ובמידה שתתגבר התנדבות האשה בקרב היישוב העברי עשויה שאלת היחידות המעורבות לרדת בכלל מהפרק.

שנית, לאחר פרשה של התרוצצות ומבוכה בקרב השלטונות לגבי מסגרת גיוס הנשים בארץ – אם זוהי מסגרת ארץ־ישראלית או חלק בלתי מסוים ממסגרת כללית של המזרח התיכון – נקבע במפורש, כתוצאה מהצגת השאלה על־ידי הסוכנות היהודית, כי הנשים המתגייסות בארץ מהוות את חיל העזר הטריטוריאלי של ארץ־ישראל. על־ידי כך נמנעה, לפחות להלכה, סכנת עירוב החיילות העבריות מארץ־ישראל עם בנות עמים אחרים מארצות המזרח התיכון. לעומת זה, הובטח לסוכנות היהודית במפורש כי במידה שיתנהל גיוס נשים גם במצרים, ובמידה שתימצאנה במצרים מתנדבות יהודיות שתבחרנה להצטרף ליחידות הנשים היהודיות האר־ישראליות – תינתן להן משאלתן זו.

שלישית, החששות בדבר יחס בלתי הוגן וסכנת תקלות מוסריות לגבי חיילות בכלל, וחיילות לא־בריטיות בפרט, נתבדו ברובם. אמנם יש לנו כיום אך ניסיון קצר ומצומצם לגבי שירות פעיל של חיילות יהודיות, אך ניסיון זה, שהוא נחלת הקבוצה הראשונה של חיילות ארץ־ישראליות הפועלת במצרים, דיו להוכיח עד כמה רחוקים מהמציאות היו החששות שנפוצו. סדרי מחנה האימונים והסדרים שנקבעו לגבי מקומות השירות מניחים בהחלט את הדעת מבחינת ההגנה על כבוד האישה ויצירת מסגרת המאפשרת תנאים הוגנים של חיי תרבות. השמועות שרווחו בארץ בדבר תקלות חמורות שאירעו בקרב החיילות מבנות אוסטרליה או דרום־אפריקה המשרתות במזרח התיכון – נתבדו לחלוטין. ברור שאין בכוח שום משטר של משמעת וסדרי חיים למנוע תקלות וסיבוכים בשטח מסוים, אך לא ייתכן בשום פנים להסיק מזה כי האישה העברייה מארץ־ישראל, בהיפגשה עם סביבה לא יהודית, הוא יצור העלול למעוד ולהיכשל על כל צעד ושעל.

רביעית, הוכח כי ההתנגדות לגיוס נשים שנשמעה מפי חיילים מקורה לא באיזו בקיאות מיוחדת שיש להם כחיילים במסיבות שירותן של חיילות, אלא בחששות שיש להם כגברים לגבי שירותה הצבאי של האישה. אותו הויכוח המתנהל בשאלת גיוס הנשים בקרב הישוב, ובכלל זה בקרב תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית, טבעי הדבר שיחדור גם לתוך פלוגות הצבא שלנו, אך אין ליחס משקל מיוחד לדעתו של חייל בשאלה זו באשר הוא חייל, אם הנימוקים שהוא משתמש בהם הם נימוקי סתם גבר שקשה לו לכלכל את הופעתה של אישה כחיילת.

חמישית, הוברר כי שאלת שירותן של החיילות היהודיות בתוכן או בצדן של פלוגות הצבא היהודיות אינה מציאותית. מלכתחילה היה ברור, כי הצגת סידור כזה כתנאי לגיוס הנשים פירושה צמצום הגיוס הזה לממדים כה פעוטים עד כדי נטילת כל ערך ממשי ממנו הן לגבי השלטונות והן לגבי ציבור הנשים בכללו. יתר על כן, לא זו בלבד שגיוס הנשים היה מצטמצם בכמותו, אלא גם איכותו היתה לוקה ונפגמת. למעשה היה גיוס הנשים במקרה כזה מיועד אך ורק לתפקידי לבלרות, טבחות ושירות־בית, ואילו שדות רחבים ומגוונים של שירות האישה בתפקידים צבאיים כגון בתי חולים, משרדי המיפקדות, מחסנים ומרכזי אספקה, ואחרון אחרון – הנהגות, היו נשארים סגורים בפני האישה הארץ־ישראלית.

על כל הטעמים האלה נוסף עכשיו, כתוצאה מהבירורים שהתקיימו בשבועות האחרונים, עוד טעם אחד מכריע. נתברר כי צירוף נשים לאיזו יחידה צבאית הופך אותה ממילא ליחידה של חיל מצב הנדונה להישאר תמיד בעורף, ומפקיע אותה ממסגרת כוחות מסע וקרב. במילים אחרות, רק יחידות שאינן מיועדות לתפקידי תנועה והשתתפות ישירה במלחמה באות בחשבון לשירות של נשים. כפי שהוסבר לנו, כזהו המשטר הקיים באנגליה לגבי צירוף נשים ליחידות צבא, וכל עוד לא ישתנה משטר זה מוכרחה שאלת שירות החיילות שלנו בתוך יחידות הצבא הארץ־ישראליות לרדת מעל הפרק.

בעצם הימים האלה הננו עושים מאמץ מחודש להגביר את כושר הקרב של פלוגות חיל הרגלים היהודיות ולקבוע באופן מוחלט את אופיין כיחידות לוחמות. להציג בשעה זו את הדרישה על סיפוח קבוצות נשים ליחידות הלוחמות – הרי זה לנקוט כיוון הפוך למטרתנו העיקרית. אין בשום פנים להסתלק מחיפוש אפשרויות של שירות חיילים וחיילות עבריים בצותא, אך לעת עתה לא זו תוכל להיות דרך המלך של התנדבות האישה הארץ־ישראלית לצבא.

כל המסיבות האלו מחייבות את הקיבוץ המאוחד לברר מחדש את שאלת גיוס הנשים. ההחלטה שנתקבלה במועצת יגור פקע תוקפה עם השינויים שחלו בהנחותיה היסודיות. ההחלטה טעונה ביקורת ובדיקה לאור מה שנתברר מאז ועד עתה ולנוכח העובדה החיה של התנדבות מאות נשים ארץ־ישראליות ויציאתן לשירות פעיל.

אין בכוונת הדברים להשלות מישהו כי הדרך לפני פלוגות הנשים היהודיות סלולה למישרים, וכי אין אורבים להן חתחתים ופגעים. אדרבה, יש להניח בוודאות כי הדרך תהיה קשה ועקלקלה וכי נגזר על יחידות הנשים היהודיות לעמוד על נפשן ולעצב את דמותן מתוך היאבקות ממושכת מבפנים ועמידה מתמדת על המשמר מבחוץ – כשם שנגזר הדבר על יחידות הגברים. אך אין למצוא שום הצדקה להירתעות האישה מפני הקושי הצפוי לה בשירות הצבאי, כשם שלא היתה הצדקה להירתעות כזו מצד הגבר.

עד כמה ההיאבקות מבפנים ומבחוץ נושאת פרי יש ללמוד מחדש מכמה הישגים שנתבצעו בעצם הימים האלה. לאחר מאמצים ממושכים נתחסלו השרידים האחרונים של פלוגות מעורבות של יהודים וערבים. פלוגת החפרים הראשונה, שנולדה מעורבת ובתור כזו נשלחה לצרפת, הנה עכשיו פלוגה יהודית טהורה. כן הוחלט על חיסולה של פלוגת המהנדסים היחידה שנשארה מעורבת ועל העברת כל היהודים שבתוכה לשלוש פלוגות המהנדסים היהודיות הטהורות או לחטיבות חדשות של מהנדסים העתידות לקום בקרוב כיחידות יהודיות. יתר על כן, נתקבל הקו שעמדנו עליו ותבענו אותו זה מכבר – לחסל בהדרגה את פלוגות החפרים היהודיות ולהעביר את חייליהן לצורות שירות יותר מעולות. אין זה לפי שעה אלא קו שנקבע להלכה, אך יש לקוות כי הפעולה לפי קו זה תתחיל בקרוב.

ודאי שצפוי קושי ליחידות הנשים היהודיות, אך הן תתגברנה עליו מתוך מלחמת קיומן. את הניצחון על כל הקשיים והסכנות לא תנהלנה אלא יחידות נשים שתהיינה קיימות בפועל ממש. הן תנחלנה את הניצחון בכוח עצמן והודות לסעד מבחוץ, אך גם הסעד מבחוץ יוכל להועיל רק אם יישען על עובדות קיימות – על התנדבות בפועל ועל שירות יעיל ומשכנע.

מחדש ניצבת אפוא השאלה לפני הקיבוץ המאוחד: היעמוד מנגד לתנועת גיוס הנשים או יתרום לה את חלקו כראוי לגודלו ולערכו. השאלה ביסוד מהותה היא אם יכיר הקיבוץ המאוחד בזכותן ובחובתן של חברותיו להתנדב לצבא, כשם שהכיר בזכותם ובחובתם של חבריו. השאלה מופנה במיוחד אל חברות קיבוץ עצמן – האם לא ינדבן לבן להתייצב במערכה הכללית? האם לדעתן מוטלת חובת ההשתתפות במלחמה נגד היטלר על הגברים בלבד, ואילו הנשים פטורות ממנה?

תשובת הקיבוץ המאוחד לשאלות אלו לא תוכל להיות שהוא מוכן למלא כל צו גיוס שיוטל עליו. ככלל זה צו גיוס לגבי הנשים. הקיבוץ המאוחד הטיל על עצמו מיכסות גיוס עוד לפני שנקבע הנוהג מטעם המוסדות הלאומיים להטיל צו גיוס על בני גיל מסוים ביישוב כולו. גם לגבי גברים כך, לגבי נשים לא כל שכן. המשטר, ההווי וכל מערכת המושגים הקיימים בקיבוץ המאוחד, או בתנועה הקיבוצית בכללה, לגבי מעמד האישה בחברה אינם נחלת היישוב כולו. עובדה זו היא המונעת את האפשרות להטיל צו גיוס על נשים בדומה לצו שהוטל על הגברים. אילו נשתווה היישוב כולו לקיבוץ המאוחד – או לתנועה הקיבוצית בכללה – ביחסו לאישה, כי אז הצו לגבי גיוס הנשים היה אפשרי ומחויב המציאות. השאלה היא אם דווקא במסיבות אלו יכול היעדר הצו לשמש צידוק לאי התנדבות חברות הקיבוץ – זאת אומרת, אם עמדת הקיבוץ בשאלת גיוס הנשים תיקבע בהתאם ליחסם של חוגים אחרים אל מקומה של האישה בחברה ולא בהתאם ליחסו של הקיבוץ עצמו.

החלטת מועצת יגור אינה עונה על השאלה הזאת. אדרבה, היא מעוררת אותה. מועצת גבעת השלושה נקראת להציג לעצמה את השאלה מחדש.

החתום מטה נפרד היום בשם היישוב והתנועה הציונית מארבע מאות בנות ישראל ערב צאתן לשירות פעיל במזרח התיכון. היה זה מעמד מרגש ומרומם, רב כיסופים וחרדה. בתוך הציבור הזה, שיצא לסלול את הדרך למאמץ הצבאי של האישה הארץ־ישראלית במלחמה הנוכחית, היו אך חברות ספורות של הקיבוץ המאוחד. האומנם ישאר הדבר כך גם להבא והקיבוץ המאוחד לא ישתתף במלוא אונו בתנועה הנהדרת הזאת?

הנני להציע למועצת הקיבוץ המאוחד לקבוע עמדה חיובית להתנדבות האישה לצבא ולהטיל על חברותיו מיכסת גיוס שתהא ראויה לשמו של הקיבוץ ולגודל מפעל גיוס האישה.

בברכת הגיוס,

משה שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

גנרל אוקינלק יקר,

1. הצטערתי על שנבצר ממך להתראות עימי בימי ביקורי האחרון בקהיר,¹ אבל אני יכול לשער עד מה היית טרוד באותם ימים. אני שמח אפוא להיענות להצעתך האדיבה לנסח את מחשבותי בכתב.²

2. הנושא שהיה בדעתי להעלות לפניך הוא ההשתתפות היהודית בהגנת ארץ־ישראל במקרה שתאויים ישירות. בטרם אעלה הצעות ממשיות, רואה אני צורך להדגיש כמה שיקולים כלליים מהותיים.

3. אין שמץ ספק, כי אם תיכבש ארץ־ישראל בידי הנאצים, תיגזר על יהודי ארץ זאת לא פחות מאשר כליה מוחלטת. השמדת הגזע היהודי הוא עיקר יסודי בתורה הנאצית. הדוחות המוסמכים שנתפרסמו באחרונה³ מלמדים כי מדיניות זאת מבוצעת באכזריות לא־תתואר. מאות אלפי יהודים נספו בפולין, בארצות הבלקן, ברומניה ובאזורים ברוסיה שנכבשו בידי הפולשים, כתוצאה מהוצאות־להורג המוניות, גירושים כפויים והתפשטות רעב ומחלות בגטאות ובמחנות ריכוז. יש לחשוש כי השמדה מהירה אף יותר תהיה מנת חלקם של היהודים בארץ־ישראל אם יהיו טרף לשליטת הנאצים. בחסלו את הבית הלאומי היהודי ישסף היטלר את וריד הצוואר של העם היהודי. יתר על כן, הוא יעניק מכוח זה פרס מיוחד במינו לאותם ערבים לאומיים, שעל תמיכתם הוא סומך בתוכניותיו להשיג שליטה במזרח התיכון, ואשר לבטח יסייעו לו בנפש חפצה במלאכת ההשמדה.

4. מובן מאליו, כי נושא ההישרדות היהודית בארץ־ישראל נראה מנקודת המבט היהודית אחרת משהוא נראה מנקודת המבט של האסטרטגיה הבריטית האימפריאלית. מבחינת האימפריה הבריטית תהיה התפנות מארץ־ישראל – אם היא תתברר אי־פעם כבלתי־נמנעת – לא יותר מאשר כשלון זמני במאבק העולמי, שתוצאותיו הסופיות אינן מוטלות בספק. מבחינת יהודי ארץ־ישראל תגזור התפנות זאת השמדה מיידית. בתקופת הביניים בין שתי מערכות הדרמה של המלחמה – איבודה של ארץ־ישראל וכיבושה מחדש – יעלה מפעלם של שלושה דורות של חלוצים יהודים בעשן.⁴

5. נסיבות מיוחדות אלה עושות את הגנת ארץ־ישראל לדבר שאין רציני וחמור ממנו. האחריות להגנה זו נופלת, כמובן, על ממשלת האימפריה, אבל, כפי שכבר הודגש חזור והדגש, למתן אפשרות ליהודים ליטול חלק מלא ככל האפשר בהגנה זו, שלגביהם היא עניין של חיים או מוות, נודעת חשיבות חיונית. הם תופשים אותה כזכות קדושה, וסבורים כי תרומתם לה עשויה להיות בעלת חשיבות יתרה. אבל, שוב, השאלה האם ובאיזו מידה יינתן להם לתרום להגנת ארצם, היא פועל־יוצא של אחריות הממשלה האימפריאלית.

6. הגיוס של יהודי ארץ־ישראל לצבא בממדים גדולים נראה חיוני גם במנותק מהשיקולים המיוחדים החלים עליהם מכוח היותם יהודים. את מעמדם של הבריטים במזרח התיכון, ככל שמדובר בהשקפת רוב אוכלוסי הארץ, אפשר לתאר באופן הטוב ביותר כשיווי משקל רופף. לכל הצלחה של האויב בחזית לוב, או להתקרבותו אל גבולות סוריה או ארץ־ישראל, נודעת השפעה מערערת על שיווי משקל הפכפך זה. במקרים שכאלה נופלת רוחם של מי שאפילו נחשבים לנאמנים שבקרב רוב זה של האוכלוסייה, ואילו הנמנים עם המחנה האחר יהיו נכונים להתחבר בגלוי או בסתר עם האויב. מן הדין לראות בבירור את אירועי אשתקד בעיראק⁵ כמצביעים על העתיד לבוא. במצבי חירום שכאלה ייוותרו יהודי ארץ־ישראל כגורם היחיד שאפשר לסמוך עליו לחלוטין, ולו רק מפני שהם עלולים לאבד כל מה שיש להם, ומפני שהם יילחמו בגבם אל הקיר.

7. בדוחות מוסמכים מן הזמן האחרון על סיבות תבוסתן של בעלות הברית באיי הודו ההולנדית, הוסבר כי באותם שטחים עצומים, המשתרעים על פני שטח שווה בממדיו לשטח שבין מערב אירלנד והמפרץ הפרסי, מנתה האוכלוסיה שעליה ניתן לסמוך לחלוטין לא יותר מאשר רבע מיליון נפש. המצב בארץ־ישראל, בהשוואה, טוב הרבה יותר. בארץ זו, שגודלה כגודל וויילס, יושבים היום למעלה מחצי מיליון יהודים. אם יגוייסו הללו ביעילות, עשויה נחישותם להפוך ארץ קטנה זו לתרמופילאי⁶ של ממש.

8. לאור הנסיבות הללו מובאות בזה ההצעות שלהלן. הן נחלקות לשני סעיפים:

א. גיוס לצבא.

ב. אימון אזרחים ואירגונם לתפקידי “משמר המולדת” [Home Guard].⁷

9. ככל שמדובר בשירות צבאי, יש להדגיש כי שום מתכונת של גיוס לא תחולל תגובה נלהבת ודרגה גבוהה כל כך של יעילות כפי שתחולל כוח לוחם יהודי. העובדה שתוכנית זו נפסלה, בעיקר בשל שיקולים מדיניים, גרמה אכזבה מרה ויצרה תחושת תסכול בקרב יהודי ארץ־ישראל. אבל היו אשר היו החששות שעמדו בעבר לנגד השלטונות הבריטיים בסוגייה זו, אל להם להטיל משקלם בשעה שנדרשת תרומתו של כל אדם נאמן להדיפת פלישת אויב למזרח התיכון. דעתנו השקולה – מקץ שנתיים של מאמצים עזים, שהושקעו בגיוס יהודי ארץ־ישראל ליחידות שונות של הצבא הבריטי – היא שהקמת כוח יהודי היא הדרך היעילה והמהירה ביותר בהשגת התגייסות נרחבת ומלאה של יהודים.

10. בינתיים, עד שיישקל מחדש עניין יסודי זה [למעשה, שידרוג פלוגות “באפס” ליחידות לוחמות וצירופן לגדודים], שאנו חוזרים וקוראים למימושו במלוא התוקף, יש להקדיש שימת־לב מיידית למה שניתן לעשות כדי להשיג תוצאות מירביות במסגרת הקיימת של התגייסות. היחידה שהוקמה לשם הגנת ארץ־ישראל היא ה"באפס" הארץ־ישראלי. בשלב הנוכחי יש תשע פלוגות יהודיות של הבאפס הארץ־ישראלי והאחרונה נתונה בתהליך התהוות. הסוכנות היהודית נוקטת עכשיו מאמצים רבים לזירוז הגיוס לצבא בכלל ול"באפס" הארץ־ישראלי בפרט. תחילה ציפינו שהקמת ה"באפס" הארץ־ישראלי תעניק ליהודי ארץ־ישראל אפשרות להצטרף ליחידות לוחמות בפועל, אולם דומה שתקווה זו לא נתממשה וה"באפס" הארץ־ישראלי איבדו הרבה ממשיכתם הראשונית. עיקר התלונות המגיעות אלינו מכל הפלוגות הוא שתפקידיהן סטטיים לחלוטין ותוכנית האימונים שלהם מיושנת וקלושה. בקרב הפלוגות גוברת והולכת התחושה שאין שום כוונה לשתפן בלחימה של ממש במקרה שיתעורר בה צורך בתוך ארץ־ישראל או על גבולותיה. הרגשה זו, כמובן, הורסת את המורל בפלוגות הקיימות ושמה לאל את הסיכויים להתגייסות נוספת. משום כך חיוני שתכנית האימונים של ה"באפס" הארץ־ישראלי תתוקן ותיערך מחדש על בסיס עדכני, שהפלוגות יתנסו בנשק חדיש ובטקטיקה חדישה, וככל שיינתן יונהג מחזור של תקופות תעסוקה בשמירות סטטיות ושל תקופות אימוני שדה ותמרונים.

11. המצב הנוכחי של ה"באפס" הוא מעין מעגל קסמים. מצד אחד נאמר לנו, שהפלוגות עסוקות בתפקידים סטטיים ומשום שהן מעטות מדי לא ניתן לשחררן לאימונים מתקדמים. מצד אחר אנו יודעים שההתגייסות ל"באפס" קלושה אך ורק מפני שהפלוגות הקיימות ממלאות תפקידים סטטיים בלבד ואינן מתאמנות לשם הכשרתן ליחידות לוחמות. בכל הבעיה הזאת דנתי עם גנרל מק־קונל, וטענתי לפניו כי יש לנקוט צעדים כדי לשבור את מעגל הקסמים משני הקצוות: הסוכנות היהודית תעשה כמיטב יכולתה לזירוז ההתגייסות ל"באפס" חרף חוסר הפופולריות שלהם בהווה: הצבא, מצידו, חייב לנקוט צעדים מיידיים להעלאת ערכן של יחידות ה"באפס" ככוח לוחם של ממש חרף מספרן המוגבל.

12. אולם שיפור משטר האימונים לא יפתור את הבעיה כולה. כל עוד מתקיים מצב שבו פלוגות ה"באפס" פועלות בנפרד, אין מנוס ממוגבלות ערכן ככוח רגלים. אנו סבורים כי חיוני שהפלוגות הקיימות יצורפו יחד לגדודים, וכי יוקמו גדודים נוספים ממין זה. אנו מודעים לכך שהדבר יחייב הספקת ציוד נוסף, אולם אנו מתקשים להבין מדוע אין הצבא מסוגל לספקם. אנו מניחים כי בעקבות תקדים מן הזמן האחרון, ניתן להפוך כמה מיחידות החפרים היהודיות ליחידות רגלים וכי את מחלקות התובלה של הגדודים יהיה אפשר להקים מיחידות התובלה היהודיות (R.A.S.C.).⁸ לאור המצבה הנוכחית, ומעל לכל, לאור התנופה שתעניק הקמת הגדודים להתגייסות נוספת, אנו סבורים כי יהיה אפשר להקים לפחות עשרה גדודים, שימנו 1,000 איש כל אחד.

13. רצוני להוסיף, כי עד כה גייסנו הרבה מעל 11,000 איש לשירות צבאי ישיר. כ־1,400 מבין אלה נפלו בשבי ביוון,⁹ ורוב הנותרים משרתים בחיל האויר המלכותי ובתובלה וביחידות טכניות אחרות, וככל הנראה לא יהיו זמינים לתפקידי חיל רגלים. אנו מניחים גם כי ההתגייסות ליחידות התובלה וליחידות הטכניות תימשך.

14. עתה הגיע העת לדון בבעיה החשובה של הפעלת האוכלוסייה היהודית האזרחית להגנת הארץ. יש לדעת כי מספר ניכר מאוד של גברים בגיל צבא מועסקים עכשיו באופן מלא בחקלאות ובתעשיות חיוניות, וכי המחסור בכוח־אדם בעבודות בעלות חשיבות עליונה למאמץ המלחמתי ניכר יותר ויותר. דבר זה מגביל באורח בלתי־נמנע את ההתגייסות לשירות צבאי, אבל אין פירושו כי המאגר האזרחי הגדול, המונה רבבות רבות, צריך להשאר מבוזבז מבחינת צרכי ההגנה. עצם המיקום של היישובים היהודים בארץ־ישראל מציב אותם בעמדות אסטרטגיות נוחות להגשת סיוע יעיל נגד פלישה אווירית או ימית. מישור החוף כולו מעכו עד תל־אביב, ומעבר לו, מצוי רובו בידי יהודים, והוא הדין בעמק יזרעאל שלאורכו נמתחים צינור הנפט חיפה־מוצול ומסילת הברזל מחיפה לדמשק. זה המצב גם בגבולות הצפון־מזרחי והצפון מערבי של הגליל העליון. כל האזורים החיוניים הללו משובצים בכפרים ובעיירות יהודיים ומאוכלסים בתושבים בכושר גופני מלא, המכירים את הארץ ואשר במאורעות האחרונים למדו להתגונן ולהילחם בכנופיות גרילה.¹⁰

15. מסגרת מתאימה לאימון ולאירגון אזרחים יהודים לתפקידי משמר לאומי כבר קיימת למעשה במשטרת היישובים העבריים, וביחידות המילואים שלה של השוטרים המיוחדים.¹¹ הקמת “משמר המולדת” בארץ־ישראל במתכונת המקובלת בבריטניה עלולה להיות הרת בעיות בין־גזעיות, אולם משטרת היישובים העבריים הוא אירגון הקיים זה למעלה משש שנים ונחשב בעיני ערבים ויהודים כאחד כחלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה של הארץ. הרחבתו של גוף זה כדי לעמוד בצרכי הזמן הנוכחי, וזירוז תכנית האימונים שלו, אינם חייבים אפוא לעורר קושי מדיני כלשהו, ואילו גמישותו וכושר הסתגלותו לבטח ימלאו את צרכי השעה, ונסיון העבר שלו בשיתוף פעולה ישיר עם הצבא יערוב לתפקודו הנאות.

16. המצבה הפעילה הנוכחית של משטרת היישובים העבריים היא רק 2,600 איש. כל אלה משרתים שירות מלא, לכולם רובים ושכרם משולם בידי הממשלה. מספר השוטרים המיוחדים הוא כ־15,000. אנשים אלה, העובדים כל אחד בתחומו הרגיל, רובם ביישובים חקלאיים, הושבעו כיאות והוסמכו לשאת רובים בשעת צורך. הכוח כולו אמור להיות מאומן היטב בשימוש ברובים ובמקלעי “לואיס”, אבל אימונם של השוטרים המיוחדים נשא עד כה אופי אקראי למדי. נהיר לנו כי משטרת היישובים העבריים והשוטרים המיוחדים כבר נחשבים בעיני השלטונות כעתודת תגבורת לצבא לשעת חירום רצינית. באחרונה ביצעה משטרת היישובים העבריים כמה תמרונים מורכבים למדי, שנועדו לאמן את אנשיה בלחימה בצנחנים ובהגנת קווי תקשורת עורפיים נגד כוחות מוצנחים. יש לצפות בבירור, כי אם אכן יבוצע ניסיון פלישה לארץ־ישראל, יתחוללו באותו זמן פעולות אלימות בתוך הארץ וכי היישובים היהודים ישמשו אז מטרות ראשונות לתקיפה. במצב שכזה, יועסק חלק ניכר ממשטרת היישובים העבריים בהגנה מקומית, אבל ההגנה הנייחת של היישובים והלחימה בצנחנים וב"גיס החמישי" על־ידי יחידות ניידות תעורר בעיה מיוחדת. אם יינתנו האימונים הדרושים למשטרת היישובים העבריים ואם כוח זה יוגדל במידה ניכרת, הוא יהווה בבירור תוספת רבת־ערך לכוחות הצבא בביצוע פעולות נרחבות.

17. הצעותינו בסעיף זה הן כלהלן:

א. הרחבה הדרגתית של כוח השוטרים המיוחדים עד למצבה של 50,000.

ב. הנהגת תכנית אימונים בקנה מידה נרחב, לרבות קורסים מיוחדם לסמלים ושיגור הדרגתי של קבוצות שוטרים למחנות לתקופות של אימון אינטסיבי.

ג. הצבת כל הכוח תחת פיקוד צבאי ומינוי סגל צבאי, הבקיא בטקטיקה חדישה, לפיקוח על האימונים.

ד. הכנת עתודה מספקת של רובים, מקלעים, מרגמות, רימונים, רובים אנטי־טנקיים וכלי נשק אחרים לשם חלוקה לכוח בשעת חירום.

עלי להתנצל על שפניתי אליך בתזכיר ארוך כל כך בשעה שאתה עמוס בעניינים בעלי חשיבות עליונה. אולם ברי לי כי תעריך נכונה את הדאגה הטורדת אותנו ואת האחריות הרצינית ביותר הרובצת על מי שמופקדים על האינטרסים היהודיים בימים גורליים אלה. יש מספר עניינים, שלגביהם אפשר להוסיף פרטים בשיחה פנים־אל־פנים, ואין צורך לומר כי בחפץ לב אבוא לשם כך לקהיר אם תוכל להוועד עמי.

הרשה לי לסיים מכתב זה בהדגשה חוזרת של משמעות הגנת ארץ־ישראל לגבינו. שום עם זולתנו לא יאבד כה הרבה אם תיכבש ארץ זו בידי האויב. שום עם זולתנו לא יילחם בנחישות שכזאת על הגנתה.¹²

שלך בכנות,

מ. שרתוק

אדוני,

אבקש להודיעך כי קורס לאימון מדריכים להגנה אווירית¹ מקומיים יתקיים בבית הספר החקלאי מקוה ישראל מ־24 באפריל עד 2 במאי. הקורס מיועד למועמדים מיישובים חקלאיים ומאזורים כפריים.

2. הקורס ינוהל בידי מר מ. נמצא־בי,² יועץ מיוחד של הסוכנות היהודית להגנה אזרחית, לפי ספר ההדרכה להגנה אזרחית של משרד הפנים, שנמסר לך בעבר.

3. שמות המועמדים יימסרו על־ידי מר נמצא־בי לידיעתך, והעתק יימסר לבוחנים ביום פתיחת הקורס.

4. כפי שנהגנו במקרים הקודמים, אנו מבקשים כי הממשלה תמנה בוחן חיצוני אשר ינהל את הבחינות וכי תעודות המלצותיו ינופקו לחניכים שיעמדו בבחינות.

5. כן אנו מבקשים כי הבחינות יתקיימו בבית הספר החקלאי מקוה ישראל בהסתיים הקורס, כלומר ביום שישי, אחד במאי (בכתב) ובשבת, 2 במאי (בעל־פה).

בכבוד רב,

מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית

שאלות מדיניות

מר שרתוק: באחת מישיבותינו האחרונות מסרתי על מצב הביטחון והסכנה הנשקפת לארץ־ישראל.² בליל שבת הורעשה הארץ, זו הפעם הראשונה, מהים. לא היה נזק מיוחד.³

התוכנית שאנו עומדים עליה כיום היא כפולה: א) גיוס לצבא. ב) שימוש מקסימלי בכוחותינו־אנו לתפקידי הגנת הארץ. בחלק הראשון המישאלה היא כוח צבאי יהודי, אבל יש להניח בביטחה, שלמרות הסכנה הנשקפת לארץ לא יחולו שינויים במדיניות הממשלה, אבל אין זה פוטר אותנו מלהציע הצעות שונות במסגרת הפוליטית הקיימת של הגיוס. פלוגות ה"באפס" סובלות היום ממיעוטן וגם מאיכותן. הן עוסקות בעיקר בתפקידי משמר, ועל זה אין להתאונן, אבל הפלוגות סובלות מחוסר תפקידים של ממש. זה מבטל בהרבה את הפופולריות של הפלוגות בעיני הציבור. הצבא מצדו טוען, שקשה לתת אימון נוסף לפלוגות מפני מיעוטן ומפני התפקידים שהוטלו עליהן. הדרישה מצדנו היא שעלינו להגביר את הגיוס מצדנו, והצבא צריך להרחיב את תוכנית האימונים. אנו מבקשים להפוך את הפלוגות לבטליונים ולהקים גם בטליונים חדשים. כוונתנו היא ל־10 בטליונים. או 10,000 איש בחיל זה, ויחד עם השתתפותנו ביחידות אחרות, אוויריה, הובלה וכדומה. ל־20,000 איש.

החלק השני של תוכניתנו כוונתו ל"משמר המולדת" כדוגמת “משמר המולדת” הבריטי. באנגליה נהוג שהאנשים המשתתפים ב"משמר המולדת" מקדישים חלק מזמנם הפנוי לאימונים. והם כאילו מחויילים, אבל אם אנו נבקש להקים “משמר מולדת”, תגיד מייד הממשלה כי יש להקים “משמר מולדת” גם לערבים, ובכלל קשה יהיה להשפיע על “משמר מולדת” יהודי אם הוא יהיה בידי המסגרת הממשלתית.

לנו יש כיום מסגרת קיימת – משטרת היישובים היהודים. כוח זה פועל כמעט רק בהדרכתנו. אפשר להרחיב כוח זה גם במובן הכמותי וגם במובן האיכותי וגם לצקת בו תוכן חדש. למעשה ממלא כוח זה תפקידי “משמר המולדת”. זה מזמן נקבע שמשטרה זו מיועדת לעזרה לצבא במקרה של שעת חירום, כמו מלחמה נגד צנחנים וכדומה. בזמן האחרון היו גם תמרונים רציניים למדי בנוכחות קציני משטרה והמיפקדה הצבאית, והתמרונים האלה צוינו לשבח. הכוונה להרחיב משטרה זו ולאמן עד 50,000 איש. אם יעלה בידינו לגייס עוד 10,000 איש לצבא ולהרחיב את משטרת הישובים היהודיים עד ל־50,000 איש, הרי הגענו לסיכום חשוב.

גם מ[הנה"ס] לונדון העירו תשומת לבנו, שהגיעה השעה להצעות חדשות בקשר עם הצבא, השבתי להם. כי אני פועל בעניין זה.

לפני צאתי למצרים שוחחתי עם המפקד בארץ [מק־קונל] על עניינים אלה השיחה היתה טובה ומעניינת. הגנרל הודה שהאימונים ב"באפס" אינם ברום המדרגה והבטיח להתעניין להעלות את תוכנית האימונים. באשר לבטליונים – אמר המפקד – הרי זו מדיניות רבתי ואין בידו לעשות בלי החלטה מגבוה. הוא הביע ספקות אם הדבר יצא לפועל וזה מנימוקים פוליטיים, כי פירוש הדבר צבא יהודי. נימוק מעשי – בטליון פרושו יותר מארבע פלוגות מאוחדות יחד בפיקוד אחד, כי לבטליון יש צורך גם בציוד אחר, כמו טנקים וכו', וזה חסר. לעומת זאת, הבטיח להתעניין בהצעתנו על הרחבת חיל הנוטרים. היה לי הרושם שהגנרל נוטה להסכים להצעתנו.⁴

כידוע לא ראיתי בשהותי במצרים את הגנרל אוקינלק, אבל כתבתי אליו בכיוון זה. חברי ההנהלה יקבלו את העתק המכתב.

בשבוע שעבר ביקרתי אצל ממלא מקום הנציב העליון [המזכיר הראשי מקפרסון] ושוחחתי אתו בין היתר גם בשאלות אלו. קודם כל נגעתי בשאלת הפליטים היהודים הנמצאים בטורקיה והעצורים שם. הכוונה לחמישים איש בערך. יש חשש שאם לא יתנו לאנשים רשיונות עלייה, הרי הם יוחזרו על־ידי הטורקים. ממלא מקום הנציב העליון טען כי מבחינה פרינציפיונית ההחלטה היא בלונדון, אבל הסכים כי הדבר דחוף והשעה דוחקת. הוא הבטיח לשאול שוב את לונדון להחלטתה. התקשרתי עם לונדון ותשובתם היתה שעושים את הכל להניע את הממשלה להחלטה חיובית.

עברתי אז לדבר על תוכניתנו בנוגע לבטליונים. מר מקפרסון לא הגיב, כנראה מתוך ההנחה שזהו עניין צבאי, ואשר לשימוש במשטרת הישובים היהודים מסר מ"מ הנציב העליון, כי הגנרל מק־קונל מסר לנציב העליון על השיחה שלי בעניין זה ושאל לדעת הנציב העליון, כי הגנרל היה תחת הרושם כי לממשלת ארץ־ישראל יהיו ספקות בעניין זה. אבל הנציב העליון אמר שאין מצד ממשלת ארץ־ישראל כל חששות וניגודים והוא יכול לפעול בכיוון זה. הוא גם טען, שאם הערבים יפנו אליו בקשר להרחבת משטרת היהודים, יש לו תשובה מן המוכן, כי הרי הערבים התנפלו על היהודים ולא להיפך.

בהזדמנות זו ביררתי עם ממלא מקום הנציב העליון עניין ששימש נושא לשמועות בירושלים, והוא כאילו הממשלה עומדת למנות כראש עיריית ירושלים את מוסא עלמי⁵ במקום ראש העיריה הנוכחי העומד להתפטר.⁶ הוספתי, כי ידוע שמוסא עלמי הוא אחד הנאמנים ביותר למופתי, ומסרתי על פעולתו של איש זה במשך כל ימי המאורעות ועד הזמן האחרון. מר מקפרסון הכחיש בכל תוקף שמועה זו, והוסיף ששומע דבר זה בפעם הראשונה. נראה לי שבמשרד שלטון המחוז ניסה מישהו לרמוז על מועמדות זו ומשם נפוצה השמועה.

ממלא מקום הנציב העליון סיפר לי, כי בסוף השבוע יתפרסם חוק על שימוש ביבול השנה וכל הסידורים הנוגעים לזה.⁷ הממשלה מכנסת את החקלאים הערבים לשם הסברת החוק. כן בדעתם לכנס את החקלאים היהודים, אולם היות והחקלאות היהודית מאורגנת, ימסור את ההסברים רק לבאי־כוח. הם מזמינים שני באי כוח התאחדות האיכרים, שני באי כוח הסתדרות העובדים, בא כוח אחד של הנהלת הסוכנות היהודית ובא כוח אחד של הנהלת הועד הלאומי.

בנוגע להרחבת משטרת היהודים מסרו את הדברים לגנרל ווילסון. מפקד החיל התשיעי,⁸ וגם הוא הביע את אהדתו לעניין זה.

מסרנו את תוכן פנייתנו לממשלה ולצבא בעניין זה לבן־גוריון באמריקה, והנה קיבלנו עתה ידיעה ממנו שהוא שוחח בעניין זה עם הגנרל דיל,⁹ שהתייחס באהדה לדברים. מר בן־גוריון ראה גם את בוליט וכן היתה לו שיחה עם ליטווינוב [ב־13.4.1942], בה הסביר את שאיפתנו והישגי הציונות בארץ־ישראל וכן את תנועת הפועלים בה. מר ליטווינוב הראה התעניינות רבה.

עומדת לפנינו השאלה של השגת אנשים נוספים לגיוס לצבא וכן לנוטרות. אנו סובלים עתה ממחסור אנשים. יש עתה תוכנית של הקמת משמרות חוף. התוכנית היא ל־900 איש, אבל איני בטוח אם יהיו לנו האנשים. הכוונה לגייס 3,000 איש מאנשי הביטחון והמשקים החקלאיים – מחציתם לגיוס והעודף לנוטרות וכו'. העניין משמש עתה נושא לדיון בארגונים השונים, ואם הארגונים ייענו לדרישתנו אני מקווה שזה יתן דחיפה לגיוס בכללו. בפעולת הגיוס יש הרחבה ידועה, אבל, לפי שעה, קטנה מדי.

להלן נסב הדיון על ביצוע התוכניות שהעלה מ"ש בענייני ביטחון והשתתפות היישוב בהגנת הארץ. נשמעו דעות בעד נסיעת מ"ש לדרום־אפריקה ונגדה.

מר שרתוק: אתמול נתקבלה ידיעה טלגרפית מאפריקה, כי הויזה נשלחה והם עומדים על כך שאצא לשם ב־28.4. פתיחת המגבית של “קרן היסוד” נקבעה ל־4 במאי. פירוש הדבר שעלי לצאת מהארץ בעוד שבוע. המצב מסובך במקצת. היתה הבטחה לחברים באפריקה הדרומית שאבוא, ואי־בואי לשם יעורר שערוריה שהשלו אותם כל הזמן. הסתדרות זו עושה מאמצים כספיים גדולים. הם גם סבורים שבידם הופקד נכס יקר – הגנרל סמאטס – ויש לנצל נכס זה לטובתנו. יש כמובן גם עניין המגבית הנעשית פעם לשנתיים. חשבנו בזמנו שנסיעה זו תצא לפועל בראשית אפריל ואוכל לחזור לארץ במאי. אבל עכשיו לא אוכל לעשות זאת לפני יוני. חוששני שבציבור בארץ תעורר נסיעה זו רושם מוזר, אבל יש לי ספקות אם אני חופשי להחליט עתה. לדעתי ההחלטה בשאלה זו היא אך ורק בידי ההנהלה.

הוחלט: לאשר את תוכנית הגיוס והגנת הארץ שהציג מ"ש בכללה, ובשלב זה לאשר גיוס 3,000 איש מהישובים החקלאיים ומבין אנשי הביטחון, ולהחיל את הוראות הגיוס גם על תושבי הערים; להודיע לפעילי ההסתדרות הציונית בדרום־אפריקה, כי עקב הנסיבות לא יוכל מ"ש לצאת לעת עתה את הארץ.

משה שרתוק: חברים, פועלים וחיילים, פועלות וחיילות, בין שישנם ובין שאינם כאן!

במעמד מסכם אין להמנע מחזרה על אמיתות נושנות. חשבון עולמנו קשור בחשבון העולם. שאלת קיומנו נחתכת בתוך ההיאבקות של המין האנושי בין העבר והעתיד. ממערבולת המלחמה הקודמת עיצבנו לנו מעמד מדיני, אשר שימש יסוד למלחמתנו ולפעולתנו – מעמד מדיני אשר החזיק מעמד למעלה מ־20 שנה. זו היתה תקופה לא ארוכה בחיי העולם המדיני של זמננו. זו היתה תקופה קצרה מאוד בהיסטוריה הארוכה שלנו. אף על פי כן, יכולנו לעשות בה הרבה יותר משעשינו, אבל עשינו משהו. ובזכותו של אותו משהו אנו קיימים ויש לנו סיכויים להמשך המערכה.

אנו גרעין של כוח עברי מגובש, הגרעין היחידי לכוח יהודי הקיים בעולם, המרכז היחידי לגיבוש הגזע העברי המתפורר, הנשחק לעפר, הנפזר לעינינו לרוח. הבסיס הזה, אשר עיצבנו לנו כתוצאה מהמלחמה הקודמת, החזיק מעמד עד ערב המלחמה. לא מקרה הוא שהתקפת היטלר על העם העברי, אשר החלה לפני 10 שנים, נתנה דחיפה מחודשת לגיבוש הגזע העברי הקיים. ההתקפה על היישוב היהודי בארץ, שהחלה בדיוק לפני שש שנים לפני פתיחת ועידתנו אמש, ב־19 באפריל 1936,² עיצבה את מעמדנו כאן בארץ כעם, כחטיבה לאומית הנושאת באחריות, המחשבת את דרכה והעומדת על נפשה כעם שלם.

התקפת היטלר על העם העברי שימשה התחלה להתקפה רבתי על מוסדות הדמוקרטיה בעולם, התקפה על כיבוש נפשו של המין האנושי לשיעבוד. ההתקפה של 1936 באה בחלקה כתוצאה מתגבורת העלייה היהודית ובחלקה כתוצאה מהתגברות הסכנה המאיימת על העולם הדמוקרטי ברחבי תבל. “הספר הלבן”, אשר הרס את הבסיס המדיני שעליו היינו ניצבים, בא בחלקו כתוצאה מהתקפת היטלר על בריטניה בעולם כולו ובחלקו כתוצאה מן ההתקפה על היישוב היהודי. כל המאורעות וההשתלשלויות האלה נצטלבו בנקודת מוקד אחת, אשר ההתלקחות בה היתה ראשית המלחמה העולמית הנוכחית וראשית נחשול השמד החדש אשר הגיח על העם היהודי.

העולם חותר עכשיו לא רק למגר את שלטון הרשע – העולם חותר עכשיו להגיע לשרשי הרעה. מחשבתו הנאורה והחפשית של העולם מעמיקה לחשוף את היסודות, לפקח את איי המפולת, את סחף השטפונות, להגיע אל אבני השתייה של חיים אנושיים חפשיים, אשר עליהם אפשר יהיה לבנות בניין חדש ובר־קיימא למין האנושי. מחדש נתונים הדברים בכור ההיתוך והמצרף מתוך התנגשות גזעים במלחמת דמים, מתוך התרוצצות המחשבה האנושית, יצרי החרות והשיעבוד. ואנו נתבעים מחדש, נתבעים בכוחם של הכרחים אשר כמותם עוד לא ידענו בתוכנו – לעצב לנו מתוך החורבן והזוועה של חיינו היהודיים, מתוך האבדון, יסוד מדיני חדש לקיומנו ולמלחמתנו.

כל מה שמתחולל סביבנו אלו הן הכרעות בהיסטוריה העברית. כאשר ברית הסובייטים כרתה ברית עם גרמניה הנאצית בתחילת המלחמה,³ היתה זו הכרעה בהיסטוריה העברית. זו היתה הכרעה לחיוב במידה שהברית הזאת הצילה משמד מחצית יהודי פולין. זו היתה הכרעה לשלילה במידה שהברית האת הפקירה את אירופה המערבית לכיבוש הנאצים. העובדה שאחרי מפלת צרפת, אולי יותר נכון לומר מפולת צרפת – אנגליה לא נכנעה אלא עמדה במערכה, המשיכה את מלחמתה לבדה, היתה הכרעה בהיסטוריה העברית. גבורת ברית הסובייטים במלחמה, כאשר הגיחה עליה, היתה הכרעה בהיסטוריה העברית.

יש הכרעות שאינן תלויות בנו, אך יש הכרעות התלויות בנו ואותן עלינו לבחון. אולי אתחיל מן המרכז אל ההיקף, מבית חוצה. אנו נעצנו קנה, ויש אומרים נעצנו חרב, בפינת תבל זו, אשר בה אנו מתקבצים ובונים מחדש את חיינו. מה יש לנו להגיד לעולם זה? ומה יש לנו להגיד לעצמנו על העולם הזה?

החזון שלנו הוא אך ורק לשלום – החזון שלנו, של תנועת הפועלים, של התנועה הציונית. לא על חרבנו נחיה בארץ הזאת, בחלק תבל זה. החזון הוא לשלום, אבל בעיית דורנו הראשונה היא קודם כל כיצד להיות לכוח. אין לנו חפץ בשלום, אין לנו ברכה בשלום אם אנו נידונים להיות כאן חלשים, תלויים ברפיון, מעטים, מחדשים את מארת הגלות. בעיית הדור הזה היא עכשיו להיות לכוח. הדור הזה הוא פרי היצר הגדול אשר התעורר בעם העברי להיות מחדש לכוח בארץ האחת והיחידה, אשר בה העם העברי מסוגל ליצור כוח לדורי דורות.

השאלה היא אם נוכל להפוך את השלום למכשיר של יצירת כוח, או שעלינו להיות מוכנים לבנות את כוחנו – אם נגזר עלינו – גם בלי שלום, מתוך ביטחון ואמונה שסוף השלום לבוא. ישנה שאיפה גדולה ונאצלת בעולם לשלום, אבל יש שהיא מתלבשת בלבוש כוזב, בלבוש פציפיזם ערטילאי שאינו מביא לשלום, שמפקיר את השלום למדרס, למרמס. יש להבחין הבחנה מדוקדקת מאוד בין שלום שיכול לקום בין כוחות קיימים ועומדים, ובין שלום אשר ספק אם הוא יכול לקום בין כוח קיים לבין כוח מתהווה. יש שלום סטטי, יש שלום דינמי. השאלה היא אם שלום דינמי אפשר בתוכנו. ועם כל חתירתנו לקראתו עלינו לא להרתע בפני היעדרו. בכל שלב ושלב של פעולתנו אנו יכולים להשיג את השלום המדיני על יסוד הבנוי. השאלה היא אם אנו יכולים להשיג את השלום המדיני לשם [המשך] בניין. נקודת המוקד היא ריבויינו, גידולנו, ביצורנו בארץ, במילה אחת – העליה. כל הניסיונות לכרכר מסביב לנקודת מוקד זו ולא להיכוות יעלו בתוהו. המתחמק – שרוף יישרף.

אין מנוס ואין מפלט מהמצר: או ויתור על עלייה, על כל פנים ויתור על עלייה רבתי כדרוש לעם היהודי, כהכרחי לעם היהודי, ליישוב היהודי כאן, או נכונות לוויתור על שלום, על כל פנים לעת עתה, נכונות לקראת קרב גדול וממושך. לשאלה הזאת, שהיא שאלה מאוד מרה ונוקבת, אין תשובה בדיבורים על “כוחות המחר”.⁴ רק מי שמסתלק מלכתחילה מלהשפיע על מהלך העניינים כיום הזה ומשמר את עצמו לעתיד לבוא, יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה. מי יעורר ויכוון את “כוחות המחר” בעולם הערבי? ודאי, עצם הווייתנו כאן מחוללת תמורות סביבנו, מולידה כוחות חדשים; היא מולידה כוחות חדשים אשר ברבות הימים אולי יעזרו לנו להגיע להתאמה הדדית עם העולם הערבי, אבל היא מולידה גם כוחות אחרים, כוחות של אי־ויתור, היא מעוררת ומלבנת יצרי איבה.

אנו לא נראה את שליחותנו בגיור העם הערבי לאידיאלים של שלום אתנו. אין אנו גיירים לאחרים, אנו יוצרי כוח לעצמנו. אנו יכולים לסייע, להשפיע, לטפח. כל הדברים האלה, מהם ועד להכרעה לצד שלום רחוקה מאוד הדרך. ההכרעה היא לעם הערבי ולא לנו לגבי סיכום התמורות המתחוללות בתוכו. התשובה לשאלה לא תימצא בסיסמאות אשר יותר משהן באות לגלות הן מכסות. כזוהי סיסמת ה"דו־לאומיות".⁵ השאלה היא: דו־לאומיות מהי? לא על השם הזה צריך לדבר. על תוכנו צריך לדבר. השאלה היא אם דו־לאומיות פירושה עלייה עברית רבתי, או שדו־לאומיות חלה גם על זכות העלייה – כי אז פירוש הדבר שיתוק העלייה. ומי שנרתע מהמסקנה הזאת, עליו להירתע מהיסוד.

על הפרק היום לא חזון אחרית הימים, אם כי חזון אחרית הימים צריך להאיר את דרכנו על כל צעד ושעל, צריך להיות טבוע בכל מעשה שאנו עושים, צריך לקבוע את המעשים שעלינו להמנע מעשותם. אבל כשאנו עושים את חשבוננו המדיני כיום הזה, עלינו להעמיד לעצמנו קודם כל את ההכרעה המדינית הקרובה העומדת על הפרק מאחורי כתלנו. היכן הכוחות הציבוריים המדיניים בעולם הערבי שנוכל להשען עליהם היום בחתירתנו לשלום לאלתר ולשלום של עלייה ובניין? איש לא הצביע עליהם עדיין. ברחבי השטח אשר מסביבנו, מפינות קרובות ורחוקות, פזורים ניצנים של הרגשה חדשה, הכרה חדשה בנו, בעתידנו, אפילו בזכותנו. בפינות שונות מתחילה להתרקם מעין איצטגנינות אחרת מזו המקובלת. ניצנים אלה מתגלים מתקופה לתקופה וחוזרים ונעכרים על־ידי יצר ההשתלטות המתגבר עליהם. אל יהיו סימנים אלה קלים בעינינו! נחתור למצוא אותם, לגלותם, לטפחם, לשמור עליהם עד כמה שניתן לנו לשמור עליהם. אבל אל נשלה את עצמנו בשווא, כי יש בניצנים אלה ערובה גמורה. [לא מכבר שמענו] קריאת נוער יהודי באחד ממרכזי המזרח, נוער יהודי שלא חונך על ציונות, שאולי לא כולו נושא את נפשו לציון, נוער יהודי שלא קרא את ספרות ההגנה [היהודית עצמית] הרוסית, שלא ידע את “השומר”, שלא ידע את הגנתנו. קריאת הנוער היהודי הזה באותה עיר גדולה במזרח אל עצמו ואל הקשישים ממנו: “יהודים, נעמוד על נפשנו, רעה נגד פנינו!”⁶

– – –⁷ כל אלה הם אזהרות על גבי אזהרות. עלינו להיזהר מנוסחאות, עלינו להיזהר מדמיונות שווא. קושי נפשי עצום כרוך במאמץ כוח של נכונות תמידית לקרב, המוכרחה להתיישב עם שאיפה תמידית לשלום. ויש קוצר רוח טבעי ומובן להיחלץ מן המצר הנפשי הזה ולהיאחז במשהו המבטיח מוצא וסינתיזה. כזוהי גם סיסמת הפדרציה [המזרח־תיכונית]. אין לראות [בפדרציה] את הרפואה השלמה. קודם כל, מבחינה עולמית כללית. בעולם כולו מופיעה הסיסמה הזאת לא כדי לשדד מחדש את מערכות העולם, לחלק אותו אחרת, אלא כדי להביא לידי תיאום, לידי שלום, לידי שיתוף חטיבות גזעיות ולאומיות קיימות ועומדות.

שאלתנו היא אחרת. שאלתנו היא איך לבנות כוח, איך ליצור את היש הגדול, איך להעביר אוכלוסין, איך ליישב מחדש. העניין שלנו, ואותם ענייני העולם שמנסים לפתור אותם בדרך הפדרציה, נתונים בשני שטחים שונים והשטחים האלה אינם מוכרחים לגעת איש ברעהו. תיתכן פדרציה בלי עלייה ואז היא מוות לנו. תיתכן עלייה בלי פדרציה, ואז יש חיים. הפדרציה מרחיבה את המסגרת. היא הופכת את היישוב הערבי של ארץ־ישראל לחלק מכלל ערבי גדול. היא נותנת לו כאילו ערובה ממשית, לפי תפיסתו, בפני השתלטות הרוב היהודי בארץ, השתלטות לפי תפיסתו. היא מזקיקה את המדינה הגדולה לעזרת הון, לעזרת טכניקה, מדע ועבודה יוצרת ורוח מתקדמת חברתית, שיש בכוח היישוב היהודי והעלייה היהודית הגדולה להעניק, ולהעניק בשפע. אך יש גם איצטגנינות אחרת, שלילית: הרחבת המסגרת מגדילה את היקפו, מגבירה את תנופתו של יצר ההשתלטות. במקום לטפח ותרנות, נכונות לפשרה, היא עלולה לטפח התרברבות ודיכוי.

איזה מהשתיים עדיף? היש לנו ביטחון? היוכל להיות לנו ביטחון שהחיוב יכריע את השלילה? קובע לא רק עצם מבנה הפדרציה כפי שהוא מצטייר בדמיוננו כדבר מה מושלם ועומד על כנו. קובע הרבה יותר תהליך בניינה והקמתה של הפדרציה: באיזו דרך תבוא לעולם – אם תבוא – מה יהיו הכוחות שיקימו אותה, לשם מה הם יקימו אותה? איזה שלבי התפתחות יעברו עליה?

נקשיב לדבריהם של בעלי התכנית עצמם, של קברניטי הפדרציה בעולם הערבי. הם אומרים: אין לדעת איך ומתי יבוא הדבר הזה לעולם. יש להיכון לקראתו ולהכינו מלמטה ובכל מקום ומקום. במידה שכל ארץ וארץ תשמור על אופיה הערבי, במידה שכל ארץ וארץ תדע להדוף כל מסיג גבול, במידה שכל ארץ וארץ תגיע לעצמאות – יקרב יומה של הפדרציה. יחסנו במצב זה – בשום אופן לא שלילת הפדרציה למפרע, אבל בשום אופן לא חיוב למפרע וללא תנאי! זה עניין לשיקול דעת, זה עניין למיקוח. אין הוא יכול בשום פנים להיות סעיף קבוע במסמרות בתוכנית המדינית שלנו.

העובדה שקיבוץ הגלויות שלנו מתגשם בארץ השייכת לרקע הגדול של העולם הערבי – זהו מושכל ראשון היסטורי וגיאוגרפי. מזה אין להסיק בשום אופן כי דרך המלך של המדיניות הציונית היא כלפי העם הערבי. שאלתנו איננה שאלת המזרח הערבי. שאלתנו היא שאלת העולם כולו. אנו עם־פזורים בעולם כולו, ומכל קצות תבל אנו חותרים להתאסף פה. העוול שנגרם לנו הוא עוול של העולם כולו. תיקון העוול הזה במידה שאיננו אך ורק בידינו – הוא בראש וראשונה בידינו, אבל אין הוא אך ורק בידינו – הוא בידי העולם כולו. גם הערבים [הם] חלק העולם הזה. אבל כשקובעים את תוכניתנו המדינית לאלתר, לימים הקרובים, כשלב למטרתנו הסופית ולחזון השלום הגדול והאחווה הגדולה, אנו צריכים להבחין היטב את ההבדלים שבין אפשרויות ההאזנה וההיענות לתביעה שלנו.

אחרי כל התמורות שהתחוללו ועד כמה שניתן להציץ מאחורי הפרגוד לתוך תעלומת העתיד, הרקע העיקרי של מדיניותנו ושל היאבקותנו המדינית נשאר בתחום הדמוקרטיות הגדולות. נשאר בתחום הארצות שכיום, לפחות, הן ארצות הדמוקרטיה. מפני שהארצות האלו והתלויות בהן – שעל גורלן ועל עתידן נאבקת הדמוקרטיה העולמית כיום עם היטלר בתוך היאבקותה על הרבה דברים אחרים [כלומר, ארצות מזרח־אירופה] – בהן שורש הבעיה היהודית, שם נמצאים ההמונים הגדולים נטולי הבית, נטולי המחסה, העקורים משורש גידולם והנשמדים עכשיו, ואילו במסגרת הדמוקרטיות הגדולות נמצאים אותם המוני היהודים החופשים לדבר, להתארגן, להשמיע את קולם, להיחלץ לעלייה לארץ. שאלה אחרת היא אם הם חופשים להיכנס, אבל הם חופשים, לכל הפחות, להתארגן לשם עליה. מפני שהדמוקרטיות הגדולות כבר חייבו את עצמן כלפינו: הן הכירו בעוול, הכירו בזכות. הן ניסו לחזור בהן, אבל לא תמָחה ההכרה שניתנה פעם,⁸ לא תמחה מעל לוחות ההיסטוריה ההבטחה שניתנה פעם. ואחרון אחרון – מפני שיש לנו מסילות אליהן, מפני שאנחנו יכולים להגיע אליהן, מפני שאנחנו יכולים לדבר שם, מפני שאנחנו יכולים להדפיס שם, וגם מפני שהעולם הערבי חייב הרבה־הרבה לדמוקרטיות האלו: חייב את עצמאותו, חייב את אפשרויות איחודו, חייב את הצלתו במלחמה הזאת.

חברים ידועים יחשבו ודאי, כי שכחתי עוד מדינה אחת גדולה ועצומה בעולם. לא שכחתי. הלוואי והיא לא תשכח אותנו! כל המאמצים – לשבירת “חומת סין”, לשבירת החומה החוצצת בינינו ובין ברית־המועצות, החוצצת בנינו ובין יהודיה, בינינו ובין שלטונה, בינינו ובין מצפונה – בכל מקום שיש בני אדם ישנו מצפון! – אבל אנחנו צריכים לדעת היטב עד כמה סיזיפית היא התעודה [המטרה] הזאת.

כשאנחנו רוצים להשפיע באנגליה, באמריקה, אנחנו קודם כל יכולים להגיע לשם. אנחנו מקבלים ויזה ואנחנו יכולים להיפגש עם כל אדם ולדבר אתו בלי כל חשש לא לגורלנו ולא לגורלו. אנחנו יכולים להקהיל אסיפות ברבים ולדבר לפניהם. קודם כל – אסיפות של יהודים. אנחנו מקיימים שם הסתדרות ציונית, אירגונים חלוציים, מגביות של קרנות, מפעלי הכשרה, מוסדות, עיתונות – מכשירים גלויים של פעולה והשפעה מדינית. יתר על כן, אנחנו יכולים להגיע לכל שליט בארצות האלו. אנחנו יכולים להגיע לכל שליט, אנחנו יכולים להגיע אל השליט על כל השליטים – אל הציבור ואל נבחרי הציבור. כל אחד מאיתנו יכול להיכנס לבית אחד בלונדון ששמו הפרלמנט הבריטי, ויכול לקבל לרשותו חדר ויכול להודיע שביום זה ובשעה זאת הוא ידבר על ענייני ארץ־ישראל, וכל ציר של הפרלמנט המעוניין בדבר ייכנס לחדר הזה וישמע את ההסברה.

בברית־המועצות חסומה קודם כל, עד היום הזה, הדרך להגיע אליה. במשך עשרים שנה נעשו ניסיונות על גבי ניסיונות להבקיע את החומה הזאת. היו מאיתנו שחדרו לשם בקושי רב. אני אחד מאלה שלא הצלחו להגיע.⁹ כאשר אנחנו שולחים מאה רשיונות לברית־המועצות בשביל פליטי פולין ששם, ואנחנו מבקשים לשלוח עובד אחד שלנו לחלקם, התשובה היא שלילית.

ואין כל שמץ של כוונה להטיל איזה דופי, להרהר אחרי מידותיו של המשטר הזה כשלעצמו. אבל בתור נציג ציוני אני חייב לעצמי ולשולחַי דין וחשבון מה פירוש המשטר הזה – לאפשרות של פעולה ציונית, לאפשרות של הסברה ציונית, אפילו לאפשרות של הצטדקות ציונית, ואת הדין וחשבון הזה אני חייב ללא כל כחל וסרק, ולא מתוך יחס של חסידות למשהו בעולם חוץ מחסידות אחת – למטרה הציונית. בזאת אני חייב כנציג ציוני.

הדרך בשבילנו אל מצפון העם הרוסי חסומה. איננו יכולים להפיץ את דברנו באופן חופשי, איננו יכולים לחדור לעיתונות. אנו יכולים להגיע רק אל השלטון. אבל למעשה עדיין לא הגענו אליו, עדיין אנו עומדים בפרוזדורים. אף על פי כן, [יש לעשות את] כל המאמצים, בשום פנים ואופן לא להרפות, לא להיכנס לעמדה של “ברוגז”. אבל עלינו לדעת מה קשה הדרך, איזה עיכוב יש כאן לפנינו. והכיוון? אותו כיוון – כמו לגבי הדמוקרטיה כן לגבי ברית הסובייטים, לגבי כל הכוחות שבעולם: הצגת המטרה הגדולה שלנו. השעה היא שעת צורך גדול, שעת אפשרות גדולה, ולכן היא שעת תביעה גדולה. הצורך הגדול הוא המצוקה היהודית; האפשרות הגדולה היא הכשרת לבו של העולם כולו, ההולכת וגְמֵלה לקראת פתרונות גדולים לבעיות מכריעות. ניסיון המלחמה מוכרח ללמד משהו. הדברים האלה נרשמים. אנו רואים כיצד הם נרשמים ואנו מצוּוים לסייע להרשמתם. התביעה הגדולה היא: ארץ לעם העברי.

אל נדאג אנו לגבולות יכולת הקליטה. יש בתוכנו – אינני אומר דווקא בתוך ההסתדרות, יש בתוך המחנה שלנו בכללו – הדואגים מאוד כבר מעכשיו לגבולות יכולת הקליטה. נניח דאגה זו לאחרים. כל כוחנו, יכולתנו לשכנע שיש יכולת קליטה גדולה בארץ – זוהי אולי אחת התעודות המרכזיות של המדיניות הציונית בשטח הדיפלומטיה והמשא־ומתן.

אל נדאג אנו למרכזי קליטה אחרים, לזה יהיו דואגים אחרים. יהודים תלושים וסחופים יידחקו לכל חור וסדק שרק ימצאו, ותבוא עליהם ברכה אם יצילו את נפשם ליום, או אם ימצאו את לחם חוקם ליום. אבל הדאגה שלנו צריכה להיות: הדגשה חזקה ונמרצת של העניין הציוני, הצגת הציונות כפתרון היחיד, אגירת כל הכוחות וכיוונם לנקודה אחת, התקפה מדינית לאותה המטרה. התקפה מדינית איננה רק עניין לאחרית המלחמה, היא צריכה להיות כבר עכשיו. היא איננה עניין רק למשא־ומתן הדיפלומטי עם שליטים, איננה רק בתביעה מכוחות חוץ. התקפה מדינית פירושה קודם כל פעולה עצמית, גיוס כל ה"יש" בתוך הארץ, בתוך היישוב, בתוך ההסתדרות, להתקפה זו. ואין הדבר המכוון לפעולה מדינית ולהתגוננות כמו גיוסנו לצבא.

אבל יש בזה גם דבר־מה יותר מאשר עמידה במערכה המדינית בלבד. יש בזה שורש שקצהו נעוץ בשכבה עמוקה יותר של חיי הנפש מאשר השכבה המדינית. אמש אמר כאן ברל כצנלסון דברים מרים ונוקבים מאוד על השוני שלנו. במה נשתנינו משאר אומות העולם. השוני הזה כולל את השורש המיוחד הזה של גיוסנו, שאיננו יכול להיות אצל שום אומה ולשון. ודאי, אנו ככל אומות העולם חייבים וזכאים לעמוד במלחמה זו במדי צבא על דגלנו, עם מפקדינו, בשפתנו, במלחמה על העתיד הלאומי שלנו. אבל כמטרה לזדון האויב אנו שונים מכל עמי העולם. והדברים נאמרו אמש: בשביל כל אומות העולם – יש שיעבוד, דיכוי, הריסת חופש הרוח – אבל לא השמדת החיים, לא ביעור גזע שלם מעל פני כדור הארץ. הכרזת מלחמה כזאת יש רק עלינו. ההתעללות הזאת, חירוף מערכות האלוהים שלנו, הרמת היד להסיר מעלינו את צלם האלוהים ואת צלם האדם – זה רק כלפינו!

ויהודי השואג לנשק, המתפרץ ללבוש מדים, יהודי שאיננו רוצה במלחמה הזאת לבלות את חייו בבגדים אחרים מאשר מדים, ולעמוד אי־שם, באיזה תפקיד שהוא, במערכה – יהודי כזה נענה לצו הקיים רק בשביל העם היהודי במלחמה הזאת. אנו חייבים לרכז את כל מעיינינו בוועידה זו בהצלת ארץ־ישראל. אבל נדע היטב: העניין העומד על הפרק איננו אך ורק הצלת ארץ־ישראל. אינני קובע פה דרגות של קדושה, ואין דבר נעלה יותר, מחייב יותר מהצלת ארץ־ישראל. אבל לא רק זה בלבד עומד על הפרק בשביל חיי הנפש של העם היהודי במלחמה זו. המלחמה יכלה להתנהל בשבילים כאלה, שסכנה לא היתה נשקפת לארץ־ישראל. אין זה טבוע אורגנית בעצם מהותה של המלחמה הזאת, שתהא סכנה נשקפת לארץ־ישראל. זוהי שאלה של השתלשלות של מסיבות. אבל גם אילמלא נשקפה סכנה לארץ, כי אז היתה קיימת ועומדת השאלה הראשונה – להשיב לחורפינו דבר – גאולת כבוד, חוב מוסרי, מלחמתו של היהודי בצוררי גזעו.

כשעם עושה את חשבונו כעם, איננו יכול לעשותו רק מתוך מניעים נפשיים בלתי אמצעיים. הוא מוכרח לחשב את דרכו, הוא מוכרח להביא בחשבון את מעמדו, כבודו, ענייניו, עתידו. אבל האיש היהודי רשאי וזכאי ומחוייב, אם כך אומר לו מצפונו, לקפוץ לתוך המערכה הזאת גם כפרט. יש שאלה של ליכוד שני הדברים האלה למפעל אחד של התנדבות לצבא. היה שלב שהדברים לא היו מלוכדים. בתוך פלוגות החפרים הראשונות שנתגייסו לצבא מהארץ כפלוגות מעורבות [של יהודים וערבים], כחפרים, ונשלחו לצרפת, היו חברים שמתוך מניעים נפשיים אלה הלכו לצבא בניגוד לעמדת המוסדות שלנו.¹⁰ עמדת המוסדות במסיבות הנתונות לא יכלה להיות אחרת מאשר היתה, אבל התנהגותם של החברים האלה יכלה להיות כמו שהיתה, והחברים האלה נשארו חלוצים של מאמצנו הצבאי במלחמה הזאת – את הזכות הזאת אסור לשלול מהם.

חלה התפתחות. הקו נתיישר. אנו הגענו למסגרת שחשבנו אותה למינימום שבמינימום המספק את תביעתנו ומשאלתנו כעם והמאפשר לנו גיוס של רבים. באשר בתור עם לא יכולנו בשום אופן להסכים, שגיוסנו יתפורר גם על־ידי עצם הדבר שיישאר נחלת אלה שמצפונם משום־מה דוחף אותם במיוחד לכך. אנו יישרנו את הקו בזה שהשגנו אפשרות של יחידות יהודיות בפועל, אם גם לא בשם. כאן יושב חבר, שהיה חבר קיבוץ בארץ והלך לצבא עם הגיוס ההוא. הוא כיום סגן מפקד של פלוגת חפרים, הנמצאת כשנתיים בתוך להט המדבר, והיתה בתחילה מעורבת וכיום היא פלוגה יהודית טהורה. בסיור האחרון שלי בסביבה ההיא דיברתי עם המפקד שם והוא נדהם לשמוע שהפלוגה הזאת היתה פעם מעורבת. ולא יכול היה להעלות על הדעת שפלוגה יהודית יכולה בכלל להיות מעורבת. הוא אמר לי: “הלא זה נגד כל שכל ישר!”

אני נודד לעתים במדבריות מצרים. הפעם, ל"סדר" זה של פסח, ניתן לי לחדור לפינה אחת של המדבר המערבי. כשבאתי למחוז חפצי ראיתי שטח רחב וגדול המוצנע בתוך מרחבְיה עצומה של המדבר, והשטח כולו מחנות־מחנות שיש להם שמות משונים ומספרים משונים ולא תבחין מבעד השם והמספר את הגזע ואת הלאום. הכל מטושטש בתוך המדבר, בתוך הים של אוהלים ובתוך השטח העצום של אנשים במדים. כשאני מגיע לשערי אחת הפלוגות הללו, שאותן אני בא לבקר, אני עומד לפניה דום כעמוד לפני אחד מקודשי האומה בדורנו. אנשים יהודים, קיבוץ כל הגלויות – נודדים במרחבים ההם בתוך סופות החול, בעבודה מפרכת, בחופשה נדירה, במשמעת נוקשה, חודשים על חודשים – פלוגה אחת 19 חודש, פלוגה שנייה 12 חודש, פלוגה שלישית שנתיים כמעט – קידוש שם ישראל! וכל יחידה כזאת כאשר אתה נכנס לתוכה, כאשר אתה חודר פנימה, אתה מרגיש את עצמך מייד על קרקע יהודית, בתוך הוויה יהודית הבוקעת אליך מכל סדק ופינה ואיננה יודעת כל גבול, כל חוק וכל מסגרת של משמעת. היא קיימת, היא ישנה – כמו כל חיינו. אנחנו קיבוץ גלויות – אף היא קיבוץ גלויות. אנחנו בליל שפות – אף היא בליל שפות. בתוכנו יש ותיקים וחדשים, נאמנים ומפוקפקים, מקבלים את הדין באהבה ונרגנים בגלוי או בסתר – אותם הדברים גם שם. אבל הפלוגה הזאת היא מאה לבבות, מאתיים לבבות, חמש מאות לבבות, שבע מאות לבבות של יהודים ההולמים במנגינה אחת.

זכיתי להיות מובל במטוס יהודי של חברת “אווירון”, מובל על־ידי טייס יהודי עד סף המדבר ומשם, אומר שוב, זכיתי להיות מובל לתוך המדבר במכונית צבאית בריטית מלווה על־ידי קצין בריטי ותיק, חייל כל ימיו, כבן שישים, אשר כבר שָכל את בנו בכורו במלחמה הזאת. ואני זכיתי להיכנס לאוהל שבו ישבו כבר שעתיים וחיכו לתחילת ה"סדר" מאה חיילים יהודים. בתוך דברי אליהם צריך הייתי להקדיש מקום רב לעניין השפה העברית. אבל כאלה הם חיינו, כך הם נבנים, כך הם מתגשמים. ואומר רק זאת: כשם שבמעמד כזה, כשאני צריך לקום לדבר לפני מאה אנשים כאלה, אני מתחבט בעוֹצם ההרגשה, בין דכי הנפש ובין אלם הלשון שלי, כך בבואי הנה, וברצותי לספר על החוויה הזאת, אני נתון באותה ההתאבקות, כי כל המציאות שלנו על אורותיה וצלליה, המציאות אשר כל כך הרבה יש בה מן האפור, המסוכסכת במידה כה רבה, המציאות הזאת כמות־שהיא מתרוממת אל על ומזדככת באיזה אור עליון על־ידי המדים, על־ידי החיילוּת, על־ידי ההתאבקות בגוף ובנפש במלחמה הזאת. זהו חירוף נפש יהודי, זוהי גאולת כבוד ישראל!

מי יקום ויגיד שאת הדבר הזה מותר לשלול מהאישה ועל יסוד מה? מדוע לא מגיע לה הדבר הזה? מדוע לא מגיע לחברת קיבוץ בארץ־ישראל כאן להיות עכשיו נהגת, מובילה פצועים לבית חולים? ומבית חולים זה לבית חולים אחר? ומבית חולים למקום הבראה? מדוע לא מגיע לה הדבר הזה?

אני מדבר כאן מעל במת ההסתדרות. אך העניינים אינם שייכים רק למסגרת ההסתדרות – הם ענייני העם היהודי כולו, הם ענייני היישוב היהודי כולו, אבל מותר לי, מעל במת ההסתדרות, לשלוח מכאן ברכה לוהטת לכל חברי ההסתדרות ולכל בני היישוב שבמדים, באשר הם שם (מחיאות כפיים) – בארץ ובסוריה, בארם־נהריים ואולי באיראן ובאי קפריסין ובכל מדבריות מצרים ובסודאן, מטוברוק ועד נהר פרת, מקפריסין ועד חבש – תחזקנה ידיהם!

אינני יכול להרגע אף יום, אף לילה, מהשבר הגדול שמצא אותנו בנפול בשבי [ביוון] למעלה מאלף חברים שלנו. אני מעז לומר, כי מעמדנו הצבאי היה לגמרי אחר, אילו הם נמלטו מאותו גורל מר. איזה כוחות עצומים נדונו שם לשיתוק, בתוך המחנות ההם, איזה כוחות מעולים, איזה מפקדים בפועל ובכוח, איזה אנשים על סף העלייה, איזה חומר אנושי מעולה. איזה יכולת של אחריות. של מאמץ, של הקרבה עצמית ועמידה על כבוד ישראל במערכה ובפנים, בתוך חיי הצבא. איזה יכולת של היאבקות ואיזו תבונה להיאבק הלכו לאיבוד במשך המלחמה הזאת. כל זה חלק מן המערכה. נגזר עלינו לשלם את המחיר הזה, מחיר יקר מאוד, מחיר אכזר מאוד!

ומפרשת הגיוס למערכה חדשה. התקפת האויב עלולה להתקרב לארץ. איננו יודעים אם תגיח עלינו הרעה, איננו יודעים מאין היא תגיח. אנו יודעים רק זאת – היא עלולה להגיח. והיא עלולה להגיח כמעט מכל עבר, ואנו מצווים לנער קודם כל את עצמנו, ואחר־כך את כל היישוב, להשמיע באזניו אזעקה רבתי. בשבת ישבתי בבית על שפת ימה של תל אביב וראיתי את ההמונים שנהרו לשפת הים בבגדי חג, בארשת של שאננות גמורה, בשמחה רבה. השתעשעו ושׂחקו. אמרתי לעצמי: כך ודאי היה בסינגפור עד היום האחרון, כך ודאי היה ברוטרדם, כך ודאי היה בבלגרד.

העם אינו מתעורר, אבל מוכרח לבוא מישהו שיעורר אותו, ואותו מישהו צריך קודם כל לעורר את עצמו. מוכרחה לבוא הסברה רבתי של הגיוס לכוחות הגנת הארץ, בראש וראשונה לכוחות הרגלים ולכוחות התותחנים. אסור לנו להסתפק בפלוגות – עלינו לדרוש חטיבות צבאיות יותר גדולות ויותר משוכללות, בטליונים יהודים, עם תוספת ציוד, עם תוספת כוחות לוואי, עם פיקוד יותר רחב ועם אפשרות של עלייה יותר גדולה למפקדינו. יש לנו בהסתדרות מוסר ידוע. סביב המוסר הזה יש תמיד מלחמה. המלחמה מעידה שהוא ישנו. המוסר ההסתדרותי צריך בתקופה הזאת להיהפך למוסר של גיוס. ולא ייתכן שמוסר ההסתדרות יסבול את פריעת מוסר הגיוס, קודם כל בתוך ההסתדרות. רק אז תהיה הזכות להסתדרות לדרוש שפריעת המוסר הזה לא תיסבל ברחבי הישוב.

אבל בשום פנים ואופן לא נצא ידי חובתנו לגבי הגנת הארץ אך ורק על־ידי הגיוס הצבאי. אני אומר: בראש וראשונה וקודם כל – גיוס לצבא, אבל לא רק הוא – היישוב מוכרח לחיות, היישוב מוכרח גם להשתתף במלחמה בדרכים אחרות מאשר גיוס לצבא. היישוב מוכרח לייצר בחקלאות ובתעשייה, היישוב מוכרח לשמור על עמדות יישוביות. פירוש הדבר שיש עוד רבבות על רבבות של אנשים, אשר בכל מקרה אחרון, בכל שעה של צורך קיצוני, יכולים הם להתייצב בשורות המגינים. ומוכרחה להימצא מסגרת אשר תאפשר לכל אלה להתייצב במערכה, אשר תחייב את כל אלה להתייצב במערכה. עלינו להעמיד לפנינו כיום כתעודה מיידית רבבה נוספת של מגוייסים. מגוייסים כיום רק קצת יותר משנים־עשר אלף, בתוכם שמונה מאות חברות. רבבה נוספת של מגוייסים, שעיקר כוחה, שרוב מניינה, יהיה מוקדש להגנת הארץ – יש בידינו לתיתה ועלינו לתיתה. אבל מלבד הרבבה הזאת עלינו להקים כמה וכמה רבבות של מוכנים להגן על הארץ. המסגרת לכך נתונה: את חיל הנוטרים אפשר בגמישות רבה מאוד להגדיל פי ארבע ולהגיע לממדים הדרושים לנו ביישוב. אבל, שוב, בשום פנים לא על חשבון הגיוס – זה נוסף לצבא ולא על חשבון הצבא. צריכה להיות הסְדרה, צריכה להיות חלוקת כוחות. ואל נהפוך את עניין הגנת הארץ לתואנה חדשה בשביל משתמטים מצבא, אל נחלל את הדבר הזה.

כוחנו מוגבל מאוד. קצת למעלה – ואולי הרבה למעלה – מחצי מיליון יהודים. אם נגזר עלינו להחזיק מעמד – עלינו להכפיל את הכמות הזאת. קודם כל באיכות גבוהה של אירגון, של דריכות, של מתיחות לקראת התפקיד – אבל גם בכמות. ויש יהודים שיכולים להגיע אלינו במדי צבא זר [צבא פולין החפשית], בכל לבוש שהוא ובכל תפקיד שהוא ותחת איזו משמעת שהיא. כאן הם יילחמו יותר מאשר באיזה מקום אחר. כאן הם יגבירו את כוחנו יותר מאשר בכל מקום אחר.

וגם מלחמה על מכסות עלייה. הצלת יהודים מבגדאד. המשך המאמצים להצלת פליטים יהודים מרוסיה. ואולי ייפתח סוף סוף בימים הקרובים פתח להצלת ילדים מרומניה, מהונגריה, אולי גם מבולגריה, אולי נגיע גם למקומות רחוקים יותר.

ההסתדרות היא מבצר עצום של כוח בעם היהודי. היא מנוע כביר להפעלת כוח. מעולם לא היתה שעה, שבה כל כך הרבה נדרש מההסתדרות, שבה הוטל עליה כל כך הרבה, כמו בשעה זו. גורל הלאומיות היהודית מופקד בידי ההסתדרות. ההסתדרות הזאת נולדה וגדלה כביטוי עליון של תקופת בין־המלחמות כאן בארץ. היא האירגון הגדול ביותר של הגשמה, הארגון היחיד של המוני מגשימים, היא הנושא החי ללאומיותו של הפועל, שהיא הלאומיות המוחלטת היחידה, ואשר בה, בלאומית הקשורה קשר אורגני בבינלאומיות, ישנה גם הערובה לקיומה.

ההסתדרות מתכנסת עכשיו לוועידה, שהיא אולי האחרונה – אם לקחת את כל מושביה יחד – בתקופת המלחמה הזאת. היא צריכה הרבה לסכם. אבל היא צריכה גם להתוות, ואף אם תהיה מחולקת בסיכום הרי להתוות היא מוכרחה יחד, כגוף אחד, כשכל כוחותיה וכל מאמציה מופנים לכיבוש, להגנה ולעמידה באחריות.

נאום תשובה לסיכום הויכוח (22.4.1942)

משה שרתוק: בויכוח זה היתה התרוצצות לא רק בין אוריינטציות, שכאילו מחלקות את הציבור הזה לחוגים ולזרמים; היתה בו גם התרוצצות בין יצרים המתרוצצים בתוך כל אחד מאתנו – יצר הניגוד, ההבלטה הקיצונית של עמדה ידועה, ויצר החתירה לליכוד ולהבלטת אחדותנו היסודית. ההכרעה במלחמה בין שני היצרים האלה היא בידי שמים. יש נואמים בויכוח זה שיצאו עטורים זר ניצחון של הבלטת האחדות, ואם אוכל כאן להשיא עצה, אוכל להשיא עצה רק לעצמי: לחתור בכל כוח להבלטה כזו.

נכון מה שאמר יעקב [חזן], שאין לנו אסטרטגיה משלנו. הדברים מובנים מאליהם. אין לנו אסטרטגיה משלנו מפני שאין לנו מדינה משלנו. אבל אנחנו צריכים להבין זאת ולהסיק מזה את המסקנות. יש מסקנה האומרת: משום כך יש לשאוף למדינה. יש מסקנה האומרת שהדבר הזה איננו ניתן, [ולכן] יש לשאוף לצורות אחרות ופירושן של צורות אחרות – הגבלות, ייתכן שניסיון המדינה לא ניתן להיות מושג.

אבל אנחנו הלא דנים על מה שעשינו ועל מה שעלינו לעשות במצב הנתון. במצב הנתון אין לנו מדינה, ולכן לא תיתכן גם אסטרטגיה משלנו במובן מוחלט של המילה הזאת. אין לנו מדינה, אבל בכל תא ותא של חיינו, בכל שלב של פעולתנו, טבוע חזון המדינה. אם כן, אפשר כמובן לנהל ויכוח גדול על מילים. אינני חס על מילים – אני מוכן לוותר בכל רגע על המילה “מדינה”, אם מילה אחרת תביע יותר את האחדות שלנו. בכל תא ותא של חיינו ובכל שלב ושלב של פעולתנו טבוע חזון העצמאות היהודית, החרות היהודית והעצמיות המקורית היהודית, ובמובן זה המדינה היהודית נבנית כל הזמן – היא במובן זה בדרך – והדבר הזה חל על כל שטחי הפעולה, לא רק על ההתיישבות הקיבוצית, לא רק ההתיישבות היהודית בכלל, לא רק על עצם בניין היישוב. דבר זה חל גם על פעולתנו הצבאית, על הופעתנו הצבאית.

הבעיה העומדת לפנינו היא מה הם כיווני האקטיביזם היהודי במצבנו – כמו שהוא ולא כמו שהיינו רוצים שיהיה. אבל המצב הזה כמו שהוא יש בו מקור כביר של כוח מניע לעצמאות, הנאבק עם מסגרת קשה וחמורה שאין אנו יכולים לקפוץ מתוכה. ונדמה לי שרק כך יש לגשת לבעית הגיוס, אשר בצדק כה מרובה בה חשבון הנפש, החיטוט, שמא נכשלנו, שמא שגינו, שמא יכולנו להניע את הדברים בכיוונים אחרים.

פיזורנו במזרח התיכון [תפוצת היחידות היהודיות בצבא הבריטי] היה דבר שאין להימנע ממנו. עם כל התאמצותי להבין לרחשי לבו של חבר, אינני יכול לתאר לעצמי – אם אנו רואים את הדברים בהתפתחותם הדינמית – מדיניות גיוס אחרת בשביל כלל הישוב כולו. אני רוצה להעז ולומר, שאילו עמדו ליד ההגה של המדיניות הציונית חברים מ"השומר הצעיר", ואילו האחריות לקביעת הדרך היתה לא רק האחריות הזאת לקביעת עמדתם בתור קבוצה חשובה בציבורנו, אלא אחריות לקביעת עמדתו של היישוב כולו, לא יכלו גם הם לקבוע כיוון אחר. עבר זמן רב ולא נשקפה סכנה בלתי־אמצעית לארץ־ישראל. אבל באותו הזמן התנהלה מלחמה נגד היטלר, ובאותו הזמן היתה סכנה לארצות הסמוכות לארץ־ישראל, שנפילתן היתה פותחת את שערי ארץ־ישראל לפני הפולש. אינני יכול לתאר לעצמי כיצד, באותו המצב, אפשר לציבור המתנדבים שלנו בכללו להחזיק מעמד נפשי בלי תרומה – ותרומה חשובה לפי מידת כוחנו – למערכות המזרח התיכון. אני מצטער על דבר אחד, שעל־ידי הדגשה אחת שלי, שהיא לא מתמול שלשום, הדגשת העניין היהודי המיוחד שבמלחמה נגד היטלר לא קלטתי תגובה; לא רק שלא שמעתי, אלא גם לא קלטתי מבין המילים תגובה מפי חברי “השומר הצעיר”, כאילו כל עניין המלחמה הזאת הוא לנו דבר ההגנה על הארץ.¹¹

ואני אומר: זה לא היה נותן לנו גיוס. אילו היינו יוצאים לפני שנתיים, לפני שנה וחצי, בסיסמה להגנת הארץ בלבד, וכל הכוחות שלנו שהיו מתגייסים היו מיועדים לעסוק אך ורק בתפקידי משמר ובתפקידי אימון – גם אילו עמד אפילו האימון על הגובה – ובאותו הזמן היתה מתלקחת סביבנו אש, ובמדבר המערבי היו מערכות והיינו רואים את תנודת כפות המאזניים והיינו חשים שכל תנודה עלולה לקבוע גם את גורלנו אנו – אינני רואה כיצד היה ציבור מתנדבים זה מחזיק מעמד, כיצד היה נענה בכלל בתוך המסגרת הזאת לתוכנית הגיוס גם במידה הזעומה שהוא נענה.

אני אומר: הפיזור במובן ידוע היה רצוי. המערכות יכלו להיגמר מבלי שתגענה עד שערי הארץ, ואז היתה נשארת בשביל ההיסטוריה האנושית מסקנה ברורה, שהארץ ניצלה מסכנה וניצלה על־ידי “הצבא האדום”, אבל אנו איננו שם, והשאלה היא אם נוכל להגיע לשם. אבל הארץ ניצלה בטוברוק, במדבר המערבי, בסוריה, בכל מיני מקומות שמסביבנו. המערכה ביוון, המערכה בכרתים, יכלו להסתיים להלכה אחרת. מי שאמר אצלנו שלא צריך היה ללכת לכרתים, אמר זאת לא מתוך שיקול אסטרטגי־מעשי, באשר הוא ראה שהמערכה הזאת למפרע אבודה מתוך יחסי הכוחות – הוא אמר זאת מתוך שיקול עקרוני, ואני שולל את השיקול העקרוני הזה.

האם ייתכן מצב כזה בשבילנו, שכל חרד לשלומה של ארץ־ישראל ולעתידנו המדיני והאנושי בארץ־ישראל – שתהיינה כל המערכות מסביב לנו ויבואו ממרחקים אוסטרלים לנהל אותן, ויבואו ממרחקים ניו־זילנדים, ויבואו גם אמריקנים לעזור להם – יישאר כלוא במסגרת הארץ הזאת משום שאיננו בעל־בית על אסטרטגיה? זה דבר אכזרי מאוד, שאיננו בעל־בית על אסטרטגיה, אבל זהו הגורל. השאלה היא אם בתוך הגורל הזה הוא מצוּוה או אינו מצוּוה על שיתוף במערכה הגדולה!

אני אומר: הדבר הזה רצוי והיה גם הכרחי. בכל דבר הכרחי יש רע הכרחי שהוא חלק מן הסיכום הכללי, יש מחיר שמשלמים ומוכרחים לשלם. יש מיפקדה אחת ואי־אפשר ליצור חזית משלנו עם מפקדה שלנו. ואם יש מיפקדה כזאת הרי היא הקובעת – אפשר להיאבק אתה, אפשר לנסות להוכיח לה, גם הוכחנו בדרך הזאת – אבל בידיה ההכרעה. ואם ישנו מצב כזה, שמרכז הכובד הצבאי בין הארץ ובין מצרים הוא עד היום במצרים, כי שם המערכה ופה היא עדיין איננה; אם כך המצב שריכוזים גדולים של כוחות הובלה, של כוחות אוויר הם במצרים, ואם לכוחות אלה דרושה תגבורת ותגבורת מסוימת ואותה אנו יכולים לתת – אין אנו יכולים למנוע אותה.

במידה שגוברת הסכנה הבלתי־אמצעית על ארץ־ישראל, אני אומר: לא רק כוחנו, אלא גם העניין הצבאי מחייב לתת לנו את מקסימום היכולת להילחם בארץ־ישראל, כי כוח יהודי מלוכד, מאומן כהלכה, במסגרת רחבה עד כמה שאפשר – גם בלי מדים וגם במדים אחרים – היעילות הצבאית שלו תגיע לשיאה אם יילחם על אדמת ארץ־ישראל. אבל אי־אפשר לנקוט את העמדה הזאת כעמדה סיטונית לגבי כל מהלך המלחמה ללא כל שינויים. מה יהיה אם תבוא סכנה לארץ־ישראל ונתגבר עליה, והמלחמה עדיין תימשך וההכרעה עדיין תהיה מאתנו והלאה? מה יהיה אם שוב תחלוף הסופה על ראשינו והעננים לא יתבקעו על פני ארץ־ישראל והמלחמה תימשך וההכרעה תהיה מאתנו והלאה? האם גם אז נאמר: אנו נותנים לצבא, אבל אך ורק להגנת הארץ, אנו איננו שותפים במלחמה הזאת?

הטענה על פיזור יחידות היא טענה בראש וראשונה על מהלך המלחמה. אנו דרשנו כוח יהודי, דרשנו דיוויזיה יהודית. הצגנו את הדרישה הזאת בזמן כזה, שלהציג אותה ובו בזמן לומר: “דיוויזיה, אבל אך ורק בארץ־ישראל ולהגנת הגבולות” – היה תרתי דסתרי. ואילו ניתנה לנו אז דיוויזיה יהודית, היינו ניצולים אולי מפיזור אבל לא היינו נמנעים מהמלחמה על אדמת נכר. אבל היו דברים מסוימים מאוד ובאו ואמרו לנו: הכרחית תגבורת, והיה רגע קריטי, והיתה דרושה תגבורת לחיל התעופה יותר מאלף איש. נתנו עד עכשיו 1,600 איש לחיל התעופה, ובתנאים קשים מאד, בתנאי פיזור ולא רק פיזור אלא גם בהגבלה – [שירות] רק על הקרקע ולא באוויר. אנו נאבקנו – וכתוצאה מההיאבקות הזאת השגנו את העלייה לאוויר והשגנו את ההתחלה הראשונה, התחלה פורתא – לאמן כמה עשרות יהודים כטייסים. ואם כזה יהיה המצב שיהיו יהודים בכל סולם השירותים, גם בשירותי הקרקע וגם בשירותי האוויר, כי אז נפתח פתח לתביעת אסקדרון של יהודים בחיל התעופה, בלי שם ובלי דגל, כמו היחידות היהודיות.

הדבר הזה נקנה במאמצים קשים מאוד. מי שיירתע מלעלות על השלב הראשון לא יוכל להגיע לשלב העליון אלא על־ידי מהפכות מלמעלה. ניסינו כל הזמן ללכת דרך מהפכות מלמעלה, אולם נהדפנו לאחור. אנו לא רשאים היינו בשום אופן להסתלק מהדרך של העלייה בסולם מהשלב התחתון. כך אנו פועלים בכל מערכות חיינו.

אני רוצה להזכיר כאן פלוגה יהודית אחת במדבר, פלוגת מובילי מים במדבר, פלוגה שעבר עליה סבל רב – באקלים קטלני, חבריה שותים בעצמם מים במשורה, בסכנת חיים מתמדת – פלוגה שהיתה כל הזמן באזור האש, הן בהתקדמות למערב והן בנסיגה משם, ושעד היום היא בתוך אזור הסכנה. הפלוגה הזאת ופלוגות אחרות של חפרים ושל מובילים, קבוצות אנשים שלנו בתעופה באותו האזור – כל אלה הם השתתפותנו הממשית במלחמה, שכבר היתה עד עכשיו ותהיה כל הזמן מלחמה על ארץ־ישראל.

היה צורך בגיוס נשים. עובדה היא שאין ביכולתנו לשנותה, כי מרכז הכובד הצבאי הוא במצרים – שם מרכז ההובלה ולשם מובאים הפצועים ואותם מובילים גברים. והנה כדי לשחרר את הגברים האלה באו בחורות מדרום־אפריקה, מאוסטרליה, מאנגליה, ורק מארץ־ישראל לא תבואנה בחורות? את האישה אין שולחים לחזית האש – זה אינו צודק וזוהי עמדה נחשלת, אבל עד כאן הגיעה האישה. יש עמדות יותר נחשלות, יש עמים יותר נחשלים, שאינם נותנים לאישה ללבוש מדים ובדרך כלל אומרים: כבוד האישה פנימה, בבית. ואומרים [שלטונות הצבא הבריטי]: אישה להובלה כזאת ולא אחרת, למחסני הספקה, לשירותי בתי־החולים – ובתי־החולים הגדולים במצרים, ומרכזי הספקה גדולים במצרים – ואנו צריכים לומר: “לא!”? ואנו צריכים לומר: “עד כמה שרק אפשר בארץ?” אנו יודעים שמהמחזור השני [של המתנדבות] אחוז ניכר מאוד יישאר בארץ, אולם איננו יכולים לומר: “לא”. איננו יכולים להסתלק משותפות ממשית בכל המלחמה הזאת.

בדברי הראשונים הדגשתי כמה הדגשות קיצוניות ואני רואה שהיה צורך בהן. הדגשתי את עניין המדים כנגד החיזיון, שאנו רואים אותו היטב בתוכנו, כנגד החיזיון של אי־התגייסות ושל אי־התנדבות בכלל. אבל ישנן דרכים שונות של התגייסות. ישנם חברים שצריך היה לגזור עליהם לא להכנס למדים, באשר להם היה מיועד במלחמה זו תפקיד הרבה יותר דגול, אם כי נגזר עליו להישאר סמוי מן העין, והם הלכו לקראת סכנות וגם נפלו לזרועות המוות בלי מדים.¹² אבל כאשר אנו מדברים על התנדבות הציבור בכלל, אזי עלינו לדעת שההתגייסות במדים היא, קודם כל, הדבר בעל הערך המדיני המיוחד שאנו עושים בתקופה זו. ושנית, גם אולי הדבר הקשה ביותר מכמה וכמה בחינות. ועל כן דבר ההתגייסות במדים מחייב הדגשה מיוחדת.

מתחילת המלחמה ראינו את חברינו הנוטרים וגם את חברינו השוטרים לסוגיהם השונים כמגוייסים. ואם אנו אומרים: יש לנו 12 אלף מגוייסים, אנו צריכים לאמור: 18 אלף מגוייסים. כל החברים האלה, המגוייסים במדים, יש עוד מסביבם היקף גדול של מגוייסים בלי מדים או אלה שצריכים להיות מגוייסים בלי מדים. לא היתה תקופה במשך המלחמה ששירותם לא היה הכרחי, ששירותם לא היה כרוך בסכנה גם לאחר השלום שהשתרר. אבל הגענו לתקופה שנתבענו לכוח זה, לאפשרויות הגנוזות בו ובייחוד למשטרת היישובים היהודיים, לנוטרות שלנו, והוא יכול להגיע לממדים ולהקיף המוני אנשים ולהעמידם במערכה מבלי לפגוע פגיעה יתרה בכוח הייצור שלנו.

וכל מערכת הגיוס הזה, לצבא ולנוטרות – זהו הצורך העליון שלנו. היה, כמובן, חשוב מאוד אילו אפשר היה בינתיים לקבל התחייבויות לגבי העתיד, כמו שחושב יצחקי.¹³ אני מסכים אתו בהחלט. חשוב מאוד לקבל התחייבויות לגבי העתיד. אבל אם הוא מסתמך על הודו – הרי פנדיט נהרו קורא לגיוס בלי תנאים.¹⁴ אנחנו שומעים את קריאתו יום־יום. הוא יודע איפה לא לוותר ויתורים: כשבאים אליו במשא־ומתן קונסיסטוציוני – שם אינו מוותר. אבל יחד עם זאת הוא אומר: המולדת בסכנה ויש להגן עליה. וברור היטב מה פירוש כיום בהודו להגן: פירוש הדבר – כניסת הודים לצבא הבריטי, פירוש הדבר – ציוד והצדעה לווייוול. כזה הוא המצב. נהרו מדינאי מעשי מאוד. הוא יודע היטב למה הוא קורא כשהוא קורא את הודו להגנה. הוא אינו קורא את הודו ליצור עכשיו צבא עצמאי, ושהצבא הזה יצא ויבחר לו איזו חזית חשובה בבורמה. הוא קורא לגיוס לצבא הבריטי ובלי תנאים. אינו מתְנה, אינו דורש התחייבויות. יש מסגרת של צבא הודי מקודם, יש יחידות גדולות של צבא הודי. יש יחידות קטנות של צבא יהודי. ואם יצחקי חושב, שאלה ילכו לטוברוק ואחרים ילכו לאודסה – אינו אלא טועה. אין זו שאלה של בחירה חפשית. לא הולכים לטוברוק אלה, אשר איוו להם למושב את טוברוק. שלחו אותם לטוברוק – הם הלכו. ואילו היו שולחים אותם לאודסה – היו הולכים וילכו, אם כי הליכה זו אינה כדעת “השומר הצעיר”. ואם ישלחו אותם מחר או מחרתיים לקווקז – הם יצטרכו ללכת לקווקז. אני מרשה לעצמי לנחש, שאילו יצחקי היה מגיע אל סטלין בכבודו ובעצמו והיה אומר לו: יש פה קבוצה של כמה מאות בחורים מארץ־ישראל, אשר חשקה נפשם להילחם דווקא באודסה – היה סטלין מסביר לו ואומר, שכל חזיתות המלחמה הן חזית אחת, שכל צבאות בעלי הברית הם צבא אחד, שזה אבסורד ובזבוז להוביל מאות בחורים מארץ־ישראל לאודסה, בשעה שהם יכולים להלחם בטוברוק. והוא, סטלין, היה שולח אותך ואת חבריך לטוברוק.¹⁵

נדמה לי, שיצחקי מרחף כאן באיזה עולם של רומנטיקה ואיננו עומד לגמרי על רקע הברזל של המציאות המדינית, שהוא כל־כך משתוקק להעמידנו עליו בשתי רגליים. ונדמה לי שהוא שוגה ברומנטיקה גם כשהוא מדבר על מדינת פועלים סוציאליסטית דו־לאומית בארץ־ישראל כאמצעי לעליית מיליונים יהודים ולהבטחת חיים לאומיים ליהודים וערבים בארץ הזאת.¹⁶ יצחקי לא קבע את התאריך מתי הוא מציע לנו להקים את המדינה הזאת, אבל אני מנסה להבין דבר מתוך דבר. אנחנו עומדים עדיין לפני שעלו המיליונים לארץ־ישראל, לא אחרי שהם עלו. אחרי שיעלו מיליונים לארץ־ישראל אפשר יהיה לדבר על הרבה דברים, אבל השאלה היא: כיצד להעלות את המיליונים? אם הוא אומר להעלות מיליונים, זאת אומרת שאנחנו מוכרחים להקים את המדינה הזאת מייד, מפני שאנחנו מייד זקוקים למיליונים אלה.

אני מסכים לכך, יצחקי, בתנאי שתביא הסכם, בתנאי שתוכל להוכיח שהצד שכנגד – השותף שלך למדינת פועלים זו שתקום מייד – מסכים ונותן ערובות מספיקות לעלייה של מיליונים. אני רוצה לדעת מי הוא השותף שלך, מה כוחו? אותך אני מכיר, את כוחך אני מכיר. אתה שייך להסתדרות העובדים, לתנועה הציונית־הסוציאליסטית, ואם תשכנע שהדבר אפשרי – תהיה לך תגבורת עצומה לדרך שלך – מה לא נעשה בשביל עלייה של מיליונים? הכל נעשה! וסוף־סוף, מדינת פועלים – אין זה דבר כל־כך פסול. אבל השאלה היא: מי הוא השותף [הערבי] שלך? לאיזו הסתדרות כללית של עובדים הוא שייך? לאיזו מפלגה סוציאליסטיטת הוא שייך? מה כוחו בחברה שלו? את כוחה של התנועה שלנו בחברה אנו יודעים, אבל מה כוחו של השותף שלך בחברה שלו? אתה מציע לנו פתרון – היש לך כאן חוזה עם מישהו? ההצלחת להוכיח לצד שכנגד, שהעניין הלאומי שלו מחייב עלייה של מיליונים יהודים לארץ־ישראל? השתלטת על התפיסה שלו? אתה יכול להכתיב לו את תפיסתו הלאומית?

בקשר עם הדברים האלה אני רוצה להביא איזו ראיה מסמכית, איך תופסים אנשים עניין של מדינת פועלים לאלתר, מייד.

פה נזכר שמו של מקסטון.¹⁷ הוא וחבריו הורמו במקצת על נס. ומישהו מהבמה ניסה להבחין בין מקסטון ובין מק־גוברן.¹⁸ נדמה לי, הבחנה נכונה. אבקש קצת סבלנות מהחברים לדברים, שאנחנו צריכים לדעת אותם וללמוד מהם משהו. מקסטון, אשר השתתף בפעם האחרונה בוויכוח על “הספר הלבן”, שנתקיים בבית הנבחרים הבריטי ב־23 במאי 1939 (ואינני יכול לקרוא את כל נאומו, אני מוכרח לבקש את החברים לסמוך על הבחירה של הקטעים שאביא), אמר ככה:

אבל הרעיון המרכזי ב"ספר הלבן" הוא כי כעבור חמש שנים או עשר שנים תגיע שעת הכושר להכניס דמוקרטיה ושלטון עצמי לארץ־ישראל, שהשעה אז תהיה יותר כשרה משהיא עכשיו. אם נשקיף אחורנית, הרי צריך מזה להסיק, שלפני חמש שנים או עשר שנים באותו אופן אפשר היה לומר, שכעבור חמש או עשר שנים תהיה השעה יותר כשרה לתת שלטון עצמי לארץ־ישראל. אבל אם אנחנו נשקיף אחורנית על פני חמש או עשר השנים האחרונות נהיה מוכרחים להבין, כי אז היתה ארץ־ישראל בעיה הרבה יותר פשוטה לעומת מצב הבעיה הזאת כיום. לפני חמש שנים לא היה לנו הסיבוך העצום של שאלת הפליטים [היהודים]. אינני יודע כיצד משפיעה השאלה הזאת על אנשים אחרים, אבל שאלת הפליטים שינתה את אופן ראייתי־אני את הנושא הזה במידה ניכרת מאוד. שנית: לא היתה לנו אז הבעיה האסטרטגית. יתכן שאני טועה או חושד שלא כדין, אבל אחד המניעים הגדולים להוצאת ה"ספר הלבן" הלא היו השיקולים האסטרטגיים. שתי הבעיות האלה נתעוררו בצורה חריפה רק במשך חמש השנים האחרונות.

אנחנו כאן, בבריטניה הגדולה, הכרזנו באזני העולם שאנחנו לוחמים על דמוקרטיה כנגד אחרים. יש לי הרגשה חזקה, שאחד הדברים הטובים שיכולנו לעשות למען הדמוקרטיה בימים אלה – זה להרוג את האמונה בה. יש לי ספקות חמורים בדבר הדמוקרטיה של הבית הזה, הנמצא במרחק אלפיים מיל מגיא החיזיון, המנסה להחזיק בידו את גורל העם באותה ארץ. יש לי ספקות חמורים מאוד בדבר הדמוקרטיה של הערבים בסוריה, במצרים ובעיראק, כשהם באים ואומרים לי מה לעשות בחייהם של תושבי ארץ־ישראל. וכן יש לי ספקות חמורים מאוד ביחס לדמוקרטיה של יהודים בגלזגו, באדינבורג, בלונדון ובני־יורק, כשהם באים ואומרים לי מה עלינו להחליט על חיי תושבי ארץ־ישראל. יש לי ספקות חמורים מאוד בדבר הדמוקרטיה של הוועידות שמכנס מזכיר המושבות בלונדון, ואשר הוא מזמין אליהן אנשים מכל מיני מקומות בעוד שאינו עושה ניסיון רציני להזמין את הערבים והיהודים הפשוטים מארץ־ישראל, שצריכים לחיות ולעבוד יחד.

היהודים במצב הנוכחי [בא"י] במיעוט של אחד לשניים [– – –] אנחנו הסקוטים יש לנו דעה אחרת על הבעיה הזאת. בבית הזה אנחנו במיעוט תמידי של אחד לעשרה, ואנחנו למדנו כיצד להפיק את מלוא התועלת והייתרון מהמצב הזה. אנחנו עושים זאת על־ידי כך שאנחנו מגזימים את רגשותינו הלאומיים, שהם ממשיים מאוד, אבל אנחנו גם איננו מפריזים בעליונות השליטים שלנו. איננו מתייחסים אליהם ברצינות כזאת כמו שהם מתייחסים לעצמם. אינני יודע מדוע היהודים עם ניסיונם, ניסיון של מלחמת קיום במשך מאות בשנים, יפחדו להעמיד את עצמם פנים אל פנים על בסיס דמוקרטי כמיעוט, שהוא רק מיעוט של אחד לשניים. הם היו בכל הדורות ובכל קצות תבל במצב של מיעוטים מבוטלים, בלי כל זכויות אזרחיות, בהרבה מקרים בלי זכויות עבודה, בלי זכויות מסחר. בעיני, הדבר הנכון שיכולנו להגיד הוא שמנוי וגמור אצלנו להקים דמוקרטיה בארץ־ישראל, דמוקרטיה במלוא מובן המילה. לא דמוקרטיה אשר בה הערבים הם כחומר ביד היוצר בידי אנשים מהחוץ; לא דמוקרטיה אשר יכולה להיווצר על־ידי הממשלה הבריטית, אלא דמוקרטיה הנותנת לאנשים היושבים בה טריטוריה, המטילה עליהם את התפקיד לכונן קהילה דמוקרטית אמיתית, הנושאת בכל האחריות של קהילה דמוקרטית אמיתית.

יש לי מגע עם אנשי ארץ־ישראל. המגע שלי הוא עם בני המעמד העובד פועלים – אנשים החיים בקיבוצים יהודיים ופלחים. והידידים שלי בארץ־ישראל ראו את מפעלם מלכתחילה מכוון במידה שווה ליהודי ולערבי. הם לא הכירו בשום מחיצות לאומיות. וגם אני וידידי בבית בזה הננו לימין הפועל הארץ־ישראלי בלי הבדל גזע ודת.

זוהי הדרך, אשר עובדי ארץ־ישראל, כיהודים כערבים, צריכים ללכת בה. הם צריכים להשתתף במלחמת המעמד העובד על משטר סוציאלי חדש – אותה מלחמה, אשר פועלי הארץ הזאת וארצות אחרות צריכים להשתתף בה. מלחמה על לאומיות היא כיום דבר שעבר עליו כלך. זהו אנכרוניזם. האדון הנכבד מאוד, הציר למחוז אפינג [וינסטון צ’רצ’יל] מחייך. אני יודע, ישנה לאומיות אולי יותר זדונית, אולי יותר מרה, אולי יותר אכזרית משהיתה פעם. אבל אני סבור שאלה הן בעיטות הגסיסה שלה. השאלה אינה של גבולות, כי אם של תנאים סוציאליים וכלכליים. ועתיד ארץ־ישראל הוא בידי המעמד העובד הנמצא שם. מה איכפת לנו מי חי בארץ ההיא לפני אלף וחמש מאות שנה? מה איכפת לנו מה אמר בלפור לפני עשרים שנה? מה איכפת לנו מה כתב מק־מהון?¹⁹ כל השאלה אינה אלא איך האנשים הפשוטים הנמצאים שם צריכים לחיות חיים הגונים, בטוחים ומאושרים לעתיד. השאלה יכולה להיפתר רק על־ידי האנשים היושבים שם. היא אינה יכולה להיפתר על־ידינו. אין אנחנו צריכים לחשוב אפילו, שאנחנו יכולים לעשות משהו בשבילם.

מה הרע? הרע הוא, שזהו ביטוי קלאסי של אַ־ציונות. לא אומר אפילו אנטי־ציונות. אני אומר: אַ־ציונות כזאת גרועה מאנטי־ציונות, מפני שבה יש שיתוק גמור של הבעיה שלנו, התעלמות גמורה מתהליכים היסטוריים. דיבורים כאלה – זוהי בורות, עם־הארצות, ולא מפי איש שהוא בור ועם־הארץ. האיש קנה לו את השכלתו בעמל קשה של עובד. רק לגבי יהודים מותרת, כנראה, עם־הארצות כזאת. פה אין ההד הקל ביותר לתביעת עלייה. פה יש התעלמות גמורה מזה כיצד באו יהודים אלה לארץ. הוא מצטער, שהחבל לא נותק לפני חמש שנים, בטרם באה העלייה הגדולה, כי אז היה יותר קל לתת דמוקרטיה לארץ־ישראל, כי אז לא היו עוד היהודים מיעוט של אחד לשניים. כמובן, הוא לא התכוון אולי לכך, אבל זוהי עמדה מדינית ואנחנו צריכים להסיק מסקנות ממנה.

מה פירוש העמדה הזאת? יש פה שלילת אחדותו של העם היהודי בעולם. יש פה השוואה של קשר בין יהודי בוורשה עם ארץ־ישראל ובין ערבי מבגדאד עם ארץ ישראל – השוואה גמורה. שתי הזכויות נידונות לשלילה, אבל במידה שווה. יש פה העמדת עניין של חיים של העם היהודי ועניין השתלטות העם הערבי ברמה שווה. ויש פה עוד ועוד דברים. אינני אומר, שצריך להסתלק מלהסביר גם למקסטון. אבל זאת אומרת שמוקדם עדיין לסמוך על מקסטון ועל רבים כמוהו.

כשם שאיננו יכולים להירתע מתוצאות כאלה של הסברה, גם אם היא הסברה גרועה, כן איננו יכולים להירתע מקושי ההסברה ואיננו יכולים להירתע מזה, שההסברה של בן־גוריון שלא נתקבלה. אם כזה הוא המצב, שהיתה הסברה של בן־גוריון שלא נתקבלה, והיתה הסברה של “השומר הצעיר” ויצחקי והיא כזאת – אני בוחר בהסברה שלא נתקבלה.

לא נכון הדבר, כפי שאפשר היה להבין מדברי בנטוב (ואני חושב שהוא גם לא התכוון לכך), שיש בציבור הערבי כנופיה אחת ריאקציונית קטנה ויש חוגים, אולי חוגים רחבים, המוכנים לראייה אחרת של הדברים, המוכנים לפשרה ולפשרה על יסוד ציוני, וכי בזה שאנחנו נוקטים נוסחאות קיצוניות – אנחנו דוחפים את החוגים האלה אל תחת האפיריון של הכנופיה הריאקציונית. לא נכון הדבר הזה. יש התנגשות טרגית בארץ בין שאיפות שני העמים, ויהיה זה בלתי אחראי להעלים עין מן העובדה הטרגית הזאת.²⁰

יש עם הרוצה לחזור לארץ ולשנות את אופיה האתני מדורי דורות. ויש עם שבנפשו מתקומם משהו נגד השינוי הזה, באשר הוא בתור עם, בתור גזע, היה רוצה לשמור על אופיה האתני של הארץ כפי שהוא היה במשך דורי דורות. יעשה כל אחד את המאמץ הקל להכנס לנפשו של הזולת: יש כאן התנגשות בין שתי הנטיות הנפשיות האלה., המביאות גם לפעולה. ויש קבלת עובדות. אנחנו מקבלים את העובדה של קיום עם ערבי בארץ־ישראל. אבל הערבים, בכל שלב ושלב, בקושי הרבה יותר גדול, מוכנים לקבל את העובדה של קיום יהודים בארץ־ישראל: מה לעשות – כבר באו, כבר יושבים, בנו בתים, נטעו עצים, הולידו ילדים, סללו כבישים, הם כבר כאן – מה אפשר לעשות? אבל יש קושי עצום, אשר עד עכשיו לא התגברנו עליו: להביא חלק חשוב או ניכר בתוך העם הערבי להכרה למפרע, שהדבר הזה יימשך, שהדבר הזה יגביר חיל – וזה איננו. שאלת ההסכם, על כל פנים, עומדת בסימן שאלה, ושאלה גדולה היא אם זו יכולה להיות דרך המלך של מדיניות. במילים אפשר לומר: בשום פנים לא ויתור על עלייה ויחד עם זה הסכם, אבל במציאות הדברים האלה הם אחרים. אין ערבי חשוב, אין חוג ערבי, כבר לאחר שנסיר את עניין המדינה, לאחר שנסיר את עניין השלטון, לאחר שנקבל את הנוסחה של מדינה דו־לאומית – לאחר שנעשה את כל אותם הדברים שרוצה בהם בנטוב – אין חוג ערבי שיסכים למהותם של הדברים, לא לנוסחאותיהם – למהות של עלייה רבתי.

אנחנו מצידנו צריכים להיות מוכנים לדרוש רק דבר אחד: עלייה. רק זה נחוץ לנו. לא נחוצה לנו מדינה, לא נחוץ לנו שלטון. מה שאנחנו שואפים ליצור כאן – זוהי הוויה חופשית של המונים גדולים של יהודים. אם זה אפשרי בלי מדינה – אַל מדינה! אם זה אפשרי בלי שלטון – אַל שלטון! אלה הם כלים ויכול להיות שיש כלים אחרים – זו לא מטרה. אבל כאשר ערבים אומרים לנו: “לא, לא עלייה!” וכאשר אנגלים אומרים לנו: “במצב זה, כשהערבים אומרים לא, איננו יכולים להבטיח לכם עלייה, איננו יכולים לקחת אותה על עצמנו” – אז, אם איננו רוצים לוותר על עלייה, אנחנו מוכרחים להגיד: “תנו לנו ואנחנו נעשה אותה, תנו לנו שלטון על עלייה!” ואם באים ואומרים: “מה זאת אומרת שלטון על עלייה? שלטון על עלייה – פירושו שלטון על חוק, על סדרים בארץ, שלטון על עלייה פירושו: מכס, יחסי מסחר, קרקע להתיישבות, עבודות ציבוריות, אשראי ממלכתי, באחת – מדינה!” אם כך הוא, אנחנו מוכרחים להגיד: “כן, מדינה!” כל זה איננו רדיפה אחרי נצנוצים, כל זה נובע בהכרח ברזל מתוך מקור אחד, והמקור הוא – עלייה במסיבות המדיניות הנתונות שהועמדנו בהן.

אגיד עוד דבר, ומה שאגיד איננו בבחינת “ראה וקדש”; אני מזהיר למפרע מזאת. פעם קיבלתי כאורח בארץ הודי חשוב אחד, שהוא כולו רוחניות שברוחניות, שאפילו נהרו מפוקפק בעיניו מפני שהוא מדינאי מעשי יותר מדי ואיש של מקח וממכר מדיני. ההודי הזה ראה מה שנעשה כאן בארץ. הוא נסע איתי ושאל אותי: “איך תפתור את השאלה הערבית?” אמרתי לו מה שאמרתי. דיברתי על שלום ועל הקושי ועל אי־ויתור, על אפשרות של שלום ועל הכרחיות של שלום ועל האמונה ששלום בוא יבוא. הוא אמר: “אולי זה יבוא פעם. אבל שמע, אני איש זקן, ‘עם לבן גרתי’²¹ אני מכיר מוסלמים, מה שנחוץ לכם – זה מיליון יהודים צעירים ולכל אחד רובה”.

נזדעזעתי מהעמדה הזאת בפיו של הודי כזה, של הודי כל כך הומניסטי, כל כך חדור ברוח השלום והעבודה היוצרת. הוא בא לארץ־ישראל לראות קואופרציה חקלאית. הוא נסע בעצם לראות קואופרציה חקלאית בדנמרק. בדרך חזרה נפגש באונייה עם קבוצת חלוצים יהודים ומהם נודע לו על הקואופרציה החקלאית בארץ־ישראל. הוא שהה בארץ שבוע, ראה את הקואופרציה החקלאית, בינתיים תהה על מפעלנו, וזו היתה התשובה שלו. אנחנו יודעים שאנחנו על עברי פי פחת בארץ הזאת במובן הנפשי, ואנחנו יודעים שמוכרחים להכניס הנה מיליון יהודים, ויחד עם זה עלינו לשמור על נפש כל יהודי ובייחוד על כל יהודי צעיר שלא יראה ברובה את אלוהיו, את אלילו, שיתפלל לשעה שיוכל לזרוק אותו מן היד. אבל הדברים האלה רציניים מאוד, ואי־אפשר לעבור כך בטיסה על פני תהומות. באווירון אפשרי הדבר, אבל לא בוויכוח ולא בבירור רציני.

נכון הדבר, שגורל קיום שאיפותיהם של הערבים קשור בגורלנו. במה דברים אמורים? אם אנחנו נדע לעמוד על גורלנו. הערבים לא יקשיבו למה שתאמרנה אנגליה ואמריקה בסוף המלחמה? אני מניח שהם יקשיבו גם למה שתאמר רוסיה בסוף המלחמה. האם אנחנו יכולים לראות את השאלה שלנו רק כשאלה שבינינו לבין הערבים? מה צריכה להיות תשובתנו לאנגלים ולאמריקאים, שיגשו לעניין אולי מתוך השקפת עולם אחרת ואולי לא מתוך אותה כנות המחשבה כמו שמקסטון ניגש לעניין? אומרים לנו: “אתם מוכרחים להתחשב עם הערבים”. על זה עלינו להשיב: “האחריות היא שלכם ואתם בשום פנים לא תהיו פטורים מאחריות זו. האחריות שלכם היא לגורלו של העם היהודי ולגורלה של ארץ־ישראל. אתם צריכים לנקוט עמדה בעניין זה, והערבים צריכים לדעת מהי העמדה שלכם – ואז אולי תהיה תקווה לשלום”. האם יש תקווה לשלום אחרי “הספר הלבן” [הפרו־] הערבי? אֵי ערבי שצריך להסכים אחרי “הספר הלבן” לתת לנו יותר ממה שכתוב בו? יש הרבה ערבים שאינם מאמינים בהגשמת “הספר הלבן”, כי הם מעריכים את כושר הפעולה והמלחמה של היהודים ומגזימים ביחס למשקלו של העם היהודי, קודם כל בדמוקרטיות. אנחנו נאכזב אותם בעניין זה, שאין לנו השפעה על הדמוקרטיות? זהו כל משעננו כיום. ואם הדמוקרטיות שוב תבגודנה בנו, ואם ברית־המועצות לא תיענה לנו, אז במה ניבחן? בעניין זה שגורלם קשור בגורלנו, שבלעדינו הם לא ישיגו – אם נאמר את “הלאו” באופן תקיף.

אני בטוח שהרבה דברים שאמרתי מוסכמים על “השומר הצעיר”. לא אמרתי אותם מתוך רצון להבליט איזה ניגוד, אלא מתוך רצון למצות את ההכרה היסודית שלנו. אבל אסור לטשטש את הדברים האלה. אינני חושב שמישהו מאלה המדגישים את ההתבססות על “כוחות המחר”, מציע לנו ומציע לעצמו להרפות אף כלשהו מלחץ כלפי אנגליה וכלפי אמריקה. אני בטוח שכל מי שאמר אותו הפתגם הרוסי על־ידידים ותיקים ועל ידידים טירונים²² איננו מציע לנו להרפות אף כמלוא נימה מלהישען על אותם הכוחות שלדעת רבים מתוכנו, ואולי גם באופן אובייקטיבי, הם כוחות המחר.