עַל הָהָר בִּקְתָּה עוֹמֶדֶת,

דָּר בָּהּ הַכּוֹרֶה הַשָּׂב;

שָׁם יָרֹק רוֹעֵשׁ אַשּׁוּחַ

וְנוֹצֵץ יְרַחַ-זָהָב

בְּבִּקְתָּה כֻּרְסָה עוֹמֶדֶת,

מְחַטֶּבֶת לְהַפְלִיא.

כֹּל יוֹשֵׁב בָּהּ – לוֹ הָאֹשֶׁר,

וְעַתָּה הָאֹשֶׁר לִי!

עַל הֲדֹם יַלְדָּה יוֹשֶׁבֶת

מַרְפְּקָהּ נִשְׁעָן;

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ כּוֹכְבֵי-תְּכֵלֶת,

פִּיהָ וֶרֶד אַרְגָּמָן.

מֵעִמְקֵי עֵינֵי הַתְּכֵלֶת

שְׁמֵי מָרוֹם בִּי נִבָּטִים

וְאֶצְבַּע הַחֲבַצֶּלֶת

עַל שִׂפְתֵי שׁוֹשָׁן תָּשִׂים.

לֹא, עֵין אִמָּא תִּרְאֶנּוּ –

הִיא טוֹוֶה בֶּאֱמוּנָה,

וְהָאָב פּוֹרֵט עַל נֵבֶל

מִימֵי קֶדֶם מַנְגִּינָה.

וְהַבַּת לוֹחֶשֶׁת חֶרֶשׁ,

לֹא נִשְׁמָע כִּמְעַט קוֹלָהּ;

סִפּוּרִים הִיא מְסַפֶּרֶת

וְסוֹדוֹת לִי מְגַלָּה.

"דּוֹדָתִי עָלֵינוּ מֵתָה

וּמֵאָז לֹא עוֹד נֵלְכָה

לַחֲצַר-רוֹבִים בְּגוֹסְלַר –

מָה רַבָּה שָׁם הַשִּׂמְחָה!

פֹּה הֵן גַּלְמוּדִים הִנְּנוּ,

שׁוֹמְמָה פִּסְגַּת הָהָר,

וּבַחֹרֶף מְעוֹנֵנוּ

בִּשְׁלָגִים כֻּלּוֹ נִקְבַּר.

וְלִבִּי יִמּוֹג מִפַּחַד

וּכְתִינֹקֶת אֶבָּהֵל

מֵעֲדַת רוּחוֹת הָרֶשַׁע

תְּשׁוֹטֵט בִּדְמִי הַלֵּיל."

הַקְּטַנָּה פִּתְאֹם נָדַמָּה,

כְּמִדְּבָרֶיהָ נִבְעֲתָה,מג דןק ישא

וּבִשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדֶיהָ

אֶת עֵינֵי תְּכֶלְתָּהּ כִּסְּתָה.

מְרַשְׁרֵשׁ לוֹ הָאַשּׁוּחַ,

הַכִּישׁוֹר מַרְבֶּה שָׁאוֹן,

וּבֵינָם, עִם קוֹל הַנָּבָל,

זַמֵּר מִתְרוֹנֵן קַדְמוֹן:

"אַל-נָא, יַלְדָּתִי תִּירָאִי

מֵרוּחוֹת רָעוֹת בָּהָר!

הֵן תָּמִיד, יוֹמָם וָלַיִל,

מַלְאָכִים לָךְ לְמִשְׁמָר!"

ב

אֶצְבָּעוֹת יִשְׁלַח אַשּׁוּחַ,

יִתְדַּפֵּק עַל הָאֶשְׁנָב;

בּוֹ יָצִיץ גַּם הַיָּרֵחַ

וְיַשְׁקֵנוּ אוֹר-זָהָב

אָב וָאֵם, מֵעֵבֶר חַיִץ,

נוֹחֲרִים כְּבָר בִּמְנוּחָה.

אַךְ עֵרִים עֲדַיִן שְׁנֵינוּ

וְקוֹלַחַת הַשִּׂיחָה.

"כִּי אָכֵן תְּפִלָּה הִרְבִּיתָ

זֹאת יַקְשֶׁה לִי הַאֲמִין;

רְעָדָה זוֹ בִּשְׂפָתֶיִךָ

לֹא הֶרְגֵּל תְּפִלָּה הִשְׁכִּין.

רְעָדָה זוֹ תַּפְחִידֵנִי –

נִזְעָמָה הִיא וְקָרָה.

אַךְ עֵינְךָ תַּקְרִין לִי חֶסֶד,

אָז אֶשְׁקֹט וְלֹא אִירָא.

גַּם סָפֵק אִם לָךְ אַרַשְׂתָּ

אֱמוּנָה כְּדָת וָדִין:

אָב וּבֵן וְרוּחַ קֹדֶשׁ –

כְּלוּם בְּאֵלֶּה תַּאֲמִין?" –

יַלְדָּתִי, בְּעוֹדִי נַעַר,

בְּשִׁבְתִּי בְּחֵיק אִמִּי,

אָז בָּאָב שֶׁבַּשָׁמַיִם

הֶאֱמַנְתִּי לְתֻמִּי.

הוּא טוֹבָה בָּרָא הָאָרֶץ

וְיוֹשְׁבֶיהָ הַטּוֹבִים,

מְסִלּוֹת הִתְוָה לַשֶּׁמֶשׁ,

לַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים.

אַךְ הִנֵּה לִגְדֹּל הוֹסָפְתִּי

וְחָכַמְתִּי, יַלְדַּת-חֵן

אָז בִּרְבוֹת בִּינָהּ וָדַעַת

הֶאֱמַנְתִּי גַּם בַּבֵּן.

הוּא הַבֵּן שֶׁאֲהֵבָנוּ

וּצִוָּנוּ כִּי נֹאהַב,

וּגְמוּלוֹ הָיָה כַּנֹּהַג,

שֶׁבִּידֵי הָעָם נִצְלַב

אַךְ עַתָּה שֶׁכְּבָר בָּגַרְתִּי

וְהִרְבֵּיתִי תּוּר וּדְרוֹשׁ,

אַאֲמִין בְּלֵב וָנֶפֶשׁ

בּוֹ –בָּרוּחַ הַקָּדוֹשׁ.

יַעַן מִי כְּרוּחַ קֹדֶשׁ

נִפְלָאוֹת רַבּוֹת פָּעַל:

הוּא מִגֵּר מֶמְשֶׁלֶת רֶשַׁע,

עֶבֶד מֵעֻלּוֹ גָאַל.

הוּא רוֹפֵא לְפִצְעֵי-מָוֶת

מְחַדֵּשׁ מִשְׁפָּט עוֹלָם:

בְּנֵי אָדָם שָׁוִים נוֹלָדוּ,

זֶרַע אֲצִילִים כֻּלָּם.

הוּא מֵנִיס הַבְלֵי צַלְמָוֶת,

מַדּוּחֵי הָאֲפֵלָה,

הַמְפַגְּלִים חֶדְוָה וָחֵשֶׁק

וְחַיִּים הוֹפְכִים קְלָלָה.

אַבִּירִים בָּחַר לוֹ אֶלֶף,

חֲמוּשִׁים כֻּלָּם הֵיטֵב;

לַעֲשׂוֹת דְּבָרוֹ נוֹעָדוּ,

וְאָצַל לָהֶם עֹז-לֵב.

כֹּל אֶחָד חָרְבּוֹ נוֹצֶצֶת,

בְּגָאוֹן דִּגְלוֹ יָרִים.

הֲלִרְאוֹת, יַלְדָּה, תַּחְפֹּצִי

אֶת אַחַד הָאַבִּירִים?

כִּי אֲזַי אֵלַי הַבִּיטִי

וְנַשְּׁקִינִי, נַעֲרָה.

הִנְנִי אַבִּיר הָרוּחַ,

רוּחַ קֹדֶשׁ וּגְבוּרָה!"

ג

אַט מֵעֵבֶר לָאַשּׁוּחַ

הַיָּרֵחַ מִסְתַּתֵּר;

גַּם הָעֲשָׁשִׁית דּוֹעֶכֶת,

הִבְהוּבָהּ גּוֹסֵס חִוֵּר.

אֶפֶס שְׁנֵי כּוֹכְבֵי הַתְּכֵלֶת

מְפִיקִים שִׁפְעַת אוֹרָה,

וּפוֹרֵחַ פִּי הַוֶּרֶד

וְסָחָה הַנַּעֲרָה:

לַיְלָה יִגְנְבוּ לַחְמֵנוּ

גַמָּדִים עוֹשֵׂי שַׁמּוֹת.

עֶרֶב בָּאַרְגָּז הִנֵּהוּ,

בֹּקֶר וְאֵינֶנּוּ עוֹד.

מֵחָלָב זִבְדָּה יָלֹקוּ

וְיַשְׁאִירוּ מְגֻלָּה

הַצִּנְצֶנֶת, וְהַיֶּתֶר

אָז תִּשְׁתֶּה הַחֲתוּלָה.

חֲתוּלָה זוֹ מְכַשֶּׁפֶת:

הִיא בְּלֵיל סוּפָה תָּנוּס

אֶל מִשְׁכַּן רוּחוֹת הָרֶשַׁע

לְרַגְלֵי מִגְדָּל הָרוּס.

לְפָנִים אַרְמוֹן תִּפְאֶרֶת

הִתְנוֹסֵס עַל רֹאשׁ הָהָר,

נְסִיכִים וּבְנוֹת הַמֶּלֶךְ

חוֹלְלוּ שָׁם בְּהָדָר,

וַתִּקֹּב אַחַת קוֹסֶמֶת

הָאַרְמוֹן עַל אֲנָשָׁיו,

וּמֵאָז רַק הַתִּנְשֶׁמֶת

תְּקַנֵּן בְּחָרְבוֹתָיו.

אַךְ יֶשְׁנָהּ מִלָּה גּוֹאֶלֶת –

דּוֹדָתִי זַ"ל כֵּן סִפְּרָה:

הַמְכַוֵּן מָקוֹם וָרֶגַע

וּבַלַּיְלָה שָׁם אוֹמְרָהּ –

בִּזְכוּתוֹ עִיִּים יָשׁוּבוּ

וְהָיוּ לִיפֵה-אַרְמוֹן;

אַבִּירִים וּנְשֵׁי תִּפְאֶרֶת

שָׁם יָחוּלוּ בְּהָמוֹן.

אָז יָקוּמוּ לוֹ לַנֶּצַח

הָאַרְמוֹן עַל אֲנָשָׁיו,

לִנְעוּרָיו הַלֵּל יָרִיעוּ

הַכִּנּוֹר וְהָעוּגָב."

כָּכָה עַל שִׂפְתֵי הַוֶּרֶד

סִפּוּרֵי בַּדִּים צָצִים.

עֲלֵיהֶם כּוֹכְבֵי עֵינֶיהָ

זָהֹר-תְּכֵלֶת מְפִיצִים.

סְבִיב יָדִי הִנָּהּ כּוֹרֶכֶת

צַמָּתָהּ הַזְּהֻבָּה,

כָּל אֶצְבַּע בִּשְׂחוֹק נוֹשֶׁקֶת

וְקוֹרֵאת לָהּ שֵׁם-חִבָּה.

וְהַכֹּל בִּדְמִי הַחֶדֶר

כֹּה קָרוֹב לִי וְחָבִיב,

כִּידִידִים בִּי יִסְתַּכְּלוּ

כָּל הָרָהִיטִים סָבִיב.

מְפַטְפֵּט שְׁעוֹן הַכֹּתֶל,

גַּם הַנֵּבֶל לֹא יִדֹּם,

מֵאֵלָיו בַּת-קוֹל יַשְׁמִיעַ

וְיִסֹּךְ עָלַי חֲלוֹם...

זֶה אָכֵן מְקוֹם הַפֶּלֶא,

זֶהוּ רֶגַע הַסְּגֻלָּה;

כֵּן, הִנֵּה מִפִּי נִפְלֶטֶת

גַּם מִלַּת הַגְּאֻלָּה.

רְאִי יַלְדָּה, כֵּיצַד רוֹעֶדֶת

וּנְסוֹגָה חֲצוֹת לֵיל שְׁחוֹר;

רוֹעֲשִׁים עֵצִים וָנַחַל

וְהָהָר הַשָּׂב נֵעוֹר.

שִׁיר-גַּמָּד וּצְלִיל-הַנֵּבֶל

מִנִּקְרוֹת הָרִים עוֹלִים;

יַעֲרוֹת פִּרְחֵי הַקֶּסֶם

כָּאָבִיב מִתְהוֹלְלִים.

פִּרְחֵי הוֹד עִנְקֵי כּוֹתֶרֶת,

פִּלְאֵי רֵיחַ, שְׁלַל גְּוָנִים,

יַעַרְגוּ בְּרֶטֶט-חֵשֶׁק

וְאֶל-עָל יִשְׂאוּ פָּנִים.

שׁוֹשַׁנִים כִּבְנֵי שַׁלְהֶבֶת

עֲלֵי סְבִיבוֹתָם רָמִים,

גִּבְעוֹלֵי הַחֲבַצֶּלֶת

כִּנְצִיבֵי גָבִישׁ קָמִים.

כִּשְׁמָשׁוֹת כּוֹכְבֵי הַשַּׁחַר –

אֵשׁ הַכֹּסֶף בָּם תִּבְעַר;

לִגְבִיעֵי הַחֲבַצֶּלֶת

שֶׁפַע אוֹר מֵהֶם יִנְהַר.

אַךְ רַב יֶתֶר זֶה הַחֶדֶר

נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו כָּלִיל:

אוֹר לַפִּיד, זָהָב וָמֶשִׁי

יַעֲטוּנוּ זִיו וָגִיל.

בַּת מַלְכָּה הִנָּךְ הַפַּעַם,

הַבִּקְתָּה הָפְכָה אַרְמוֹן,

אַבִּירִים וּנְשֵׁי תִּפְאֶרֶת

פֹּה יָחוּלוּ בְּהָמוֹן.

אַךְ אֲנִי הִנֵּה זָכִיתִי

בָּךְ וּבָאַרְמוֹן יַחְדָּו;

לִנְעוּרַי הַלֵּל יָרִיעוּ

הַכִּנּוֹר וְהָעוּגָב.

Auf dem Berge steht die Hüntte,

Wo der alte Bergmann wohnt;

Dorten rauscht die grüne Tanne

Und erglänzt der golden Mond.

In der Hütte steht ein Lehnstuhl,

Ausgeschnitzelt wunderlich;

Der darauf sitzt, der ist glücklich,

Und der Glücklche bin ich!

Auf dem Schemel sitzt die kline,

Stützt den Arm auf meinen Schoss;

Äuglein wie zwei blaue Sterne,

Mündlein wie die Purpurros'.

Und die liauen Sterne

Schaun mich an so himmelgross;

Undsie legt den Lilienfinger

Schalkhaft auf die Purpurros'.

Nein, es sieht uns nicht die Mutter,

Denn sie spinnt mit grossem Fleiss,

Und der Vater spielt die Zither,

Und er singt die alte Weis.

Und die Kleine flüstert Leise,

Leise, mit geämpftem Laut;

Manches wichtige Geheimnis

Hat sie mir schon anvertraut:

"Aber seit die muhme tot ist,

Können wir ja nicht mehr gehn

Nach dem Schützenhof zu Gosler,

Dorten ist es gar zu schön

Hier dagegen ist es einsam

Auf der kalten Bergeshöh, Und des Winters sind wir gänlich

Wie begraben in dem Schnee.

Und ich bin ein banges Mädchen,

Und ich fürcht mich wie ein Kind

Vor den bösen Bergesgeistern,

Die des Nachts geschäftig sind."

Plötzlich schweigt die liebe Kleine,

Wie vom eignen Wort erschreckt,

Und sie hat mit beiden Händchen

Ihre Äugelein bedeck.

Lauter rauscht die Tanne draussen,

Und das Spinnrad schnurrt und brummt,

Und die Zither klingt dazwischen,

Und die alte Weise summt:

"Fürcht dich nicht, du liebes Kindchen,

Vor der bösen Geister Macht!

Tag und Nacht, du liebes Kindchen,

Halten Englein bei dir Wacht!"

2

Tannenbaum, mit grünen Fingern,

Pocht ans niedre Fensterlein,

Und der Mond, der stille Lauscher,

Wirft sein goldnes Lcht herein.

Vater, Mutter schnarchen leise

In dem nahen Schlafgemach;

Doch wir beide, selig schwatzend,

Halten uns uns einander wach,

Dass du gar zu oft gebetet,"

Das zu glauben wird mir schwer,

Jenes Zucken deiner Lippen

Kommt wohl nicht vom Beten her.

Jenes böse, kalte Zucken,

Das erschreckt mich jedesmal,

Doch die Dunkle Angst beschwichtigt

Deiner Augen Frommer Strahl.

Auch bezweifl' ich, dass du glaubest,

Was so rechter Glaube heist –

Glaubst wohl nicht an Gott den Vater,

An den Sohn und Heil'gen Geist?"

Ach, mein Kindchen, schon als Knabe,

Als ich sass auf Mutters Schoss

Glaubte ich an Gott den Vater,

Der da waltet gut und gross!

Der die schöne Erd erschaffen,

Und die schönen Menschen drauf,

Der den Sonnen, Monden, Sternen

Vorgezeichnet ihren Lauf.

Als ich grosser wurde, Kindchen,

Noch viel mehr begriff ich schon.

Ich begriff und ward vernünftig,

Und ich glaubt auch an den Sohn;

An den lieben Sohn, der liebend

Uns die Liebe offenbart

Und zum Lohne, wie gebräuchlich,

Von dem Volk gekreuzigt ward.

Jetzto, da ich ausgewachsen,

Viel gelesen, viel gereist,

Schwillt mein Herz, und ganz von Herzen

Glaub ich an den Heil'gen Geist.

Dieser tat die grössten Wunder,

Und viel grössre tut er noch;

Er zerbrach die Zwingherrnburgen,

Und zerbach des Knechtes Joch.

Alte Todeswunden heilt er

Und erneut das alte Recht;

Alle Menschen, gleichgeboren,

Sind ein adliges Geschlecht.

Er verscheucht die bösen Nebel

Und das dunkle Hirngespinst,

Das und Lieb und Lust verleidet,

Tag und Nacht uns angegrinst.

Tausend Ritter, wohlgewappet,

Hat der Heil'ge Geist erwählt,

Seinen Willen zu erfüllen;

Und er hat sie mutbeseelt.

Ihre teuren Schwerter blizen,

Ihre guten Banner when!

Ei, du möchtest wohl, mein Kindchen,

Solche stolze Ritter sehn?

Nun, so schau mich an, mein Kindchen,

Küsse mich und schaue dreist;

Denn ich selber bin ein solcher

Ritter von dem Heil'gen Geist."

3

Still versteckt der Mond sich draussen

Hinterm grünen Tannenbaum,

Und im Zimmer unsre Lampe

Flackert matt und leuchtet kaum.

Aber meine blauen Sterne

Strahlen auf in hellerm Licht,

Und es glühn die Purpurröslein

Und das liebe Mädchen spricht:

Kleines Völkchen, Wichtelmännchen,"

Stehlen unser Brot und Speck,

Abends liegt es noch im Kasten,

Und des Morgens ist es weg.

Kleines Völkchen, unsre Sahne

Nascht es von der Milch und Lässt

Unbedeckt die Schüssel Stehen,

Und die Katze säuft den Rest.

Und die Katz is eine Hexe,

Denn sie schleicht bei Nact und Sturm

Drüben nach dem Geisterberge,

Nach dem altverfallnen Turm.

Dort hat einst ein Schloss gestanden,

Voller Lust und Waffenglanz;

Blanke Ritter Fraun und Knappen

Schwangen sich im Fackeltanz,

Da verwünschte Schloss und Leute

Eine böse Zauberin;

Nur die Trümmer bleiben stehen,

Und die Eulen nisten drin.

Doch die sel'ge Muhme sagte:

Wen man spricht das rechte Wort'

Nächtlch zu der rechten Stunde

Drüben an dem rechten Ort,

So verwandln sich die Trümmer

Wieder in ein helles Schloss,

Und es tanzen wieder lustig

Ritter, Fraun Knappentross;

Und wer jenes Wort gesprochen,

Dem gehören Schloss und Leut,

Pauken und Trompeten huld'gen

Seiner jungen Herrlichkeit.'''

Also blühen Märchenbilder

Aus des Mundes Röselein,

Und die Augen Giessen drüber

Ihren blauen Sternenschein.

Ihre goldnen Haare wickelt

Mir die Kleine um dieHänd,

Gibt den Fingern hübsche Namen,

Lacht und küsst und schweigt am End.

Und im stillen Zimmer alles

Blickt mich an so wohlvertraut;

Tisch und Schrank, mir ist, als hätt ich

Sie schon früher mal geschaut.

Freundlich ernsthaft schwatzt die Wanduhr,

Und die Zither, hörbar kaum,

Fängt von selber an zu klingen,

Und ich sitze wie im Traum.

Jetzo ist die rechte Stunde,

Und es ist der rechte Ort;

Ja, ich glaube, von den Lippen

Gleitet mir das rechte Wort.

"Siehst du, Kindchen, wie schon dämmert

Und erbebt die Mitternacht!

Bach und Tannen brausen lauter,

Und der alte Berg erwacht.

Zitherklang und Zwergenlieder

Tönen aus des Berges Spalt,

Und es spriesst, wie 'n toller Frühlung,

Draus hervor ein Blumenwald;–

Blumen, kühne Wunderblumen,

Blätter, breit und fabelhaft,

Duftig bunt und hastig regsam,

Wie gedrängt von Leidenschaft.

Rosen, wild wie rote Flammen,

Sprühn aus dem Gewühl hervor;

Lillen, wie kristallne Pfeiler,

Schiessen himmelhoch empor,

Und die Sterne, gross wie Sonnen,

Schaun herab mit Sehnsuchtsglut;

In der Lilien Riesenkelche

Strömet ihre Strahlenflut.

Doch wir selber, liebes Kindchen,

Sind verwandelt noch viel mehe;

Fackelglanz und Gold und Seide

Schimmern lustig um uns her.

Du, du wurdest zur Prinzessin,

Diese Hütte ward zum Schloss,

Und da jubeln und da tanzen

Ritter, Fraun und Knappentross.

Aber ich, ich hab erworben

Dich und alles, Schloss und Leut;

Pauken und Trompeten huld'gen

Meiner jungen Herrlichkeit!"