משה שרתוק: תוכנית זו1 במתכונת אחרת היתה מצוינת, אילו היה לנו דבר אחד: דיקטטורה. אני יודע את הפרשה של שנת שירות לבוגרים, שזה דבר חלק הרבה יותר מאשר שאלת הוצאת ה"שישיות" וה"שביעיות" [לעבוד במשקים], כמה זמן נמשך הדיון הזה ועוד לא בטוח הגמר שלו. אתמול ישבנו עד קרוב לחצות בעניין זה עם אנשי האוניברסיטה והטכניון. העניין חוזר עתה לסוכנות ולוועד הלאומי. אני רואה לפני את כל שרשרת המוסדות שבה עלינו לעבור בדיון, ומי יודע במה זה ייגמר ומתי. אז אני אומר: תוכניות כאלו אינן לפי מצבנו.
לאחר דיון נוסף אמר מ"ש:
משה שרתוק: אתה יכול להעמיד עכשיו 15 אלף נוטרים? הממשלה מתחננת לפנינו שנעמיד אותם – ואנו איננו יכולים לעשות זאת, כי אנשים עסוקים במשק ואין להם זמן.
גיוס של פלוגת “באפס” נמשך אצלנו שישה חודשים, מאוקטובר־נובמבר, ולא נגמר. הפלוגה ה־18 של “באפס” – הגיוס אליה לא נגמר, ובימים אלה פוזרה הפלוגה הזאת – זאת חרפה בשבילנו _ והנה אתה מציע כי אנו נגייס 10 אלפים איש, לאמור 50 פלוגות “באפס”! הממשלה תשאל אותנו: למה לא נתתם את האנשים האלה לפלוגות ה"באפס"? (צבי לופט: ואם הם יהיו?) אם הם יהיו, אז הממשלה תאמר: “נפתח פלוגות ‘באפס’”. הממשלה הודיעה שאין גבול לפלוגות “באפס”. אנו מנהלים עתה משא־ומתן על גדודים, כאשר גיוס לפלוגה נמשך שישה חודשים והפלוגה איננה מתמלאת.
אני מתפלא, שאנשים [בפיקוד הבריטי] שאני מנהל איתם משא־ומתן אינם קוראים לי רמאי ובכל זאת מדברים איתי ומנהלים משא־ומתן על בטליון [גדוד]. צריך היה להוריד אותי מכל המדרגות כאשר אני מדבר על בטליון בזמן שגיוס של קומפני [פלוגה] נמשך כמה חודשים. ואתה שואל מה היה אילו היו אנשים? אילו היתה באמת זרימה של אנשים ל"באפס" והיו מציפים את סרפנד, היינו אומרים: יש לעשות מלחמה פוליטית כדי להכניס את האנשים האלה לפלוגות אחרות. אבל מה שהציע רמז2 ומה שהציע לופט3 זה מחוץ לרקע המציאותי שלנו.
שוחחתי עם לופט קצרות לפני שנכנסנו לכאן. אני כיוונתי לדידו בעניין זה, שברור לנו שאם מחר יהיה היטלר בחיפה, בנהריה או בקיסריה, או אם נשמע שהוא נכנס לטורקיה והנה הגיע לסוריה, אז יצא החתן מחופתו ואנשי דגניה יחליטו לעזוב את המשק ואנשי “וולקן” יחליטו לעזוב את בית החרושת וכולם ירוצו [להתגייס]. אז יהיה מאוחר. יחד עם זה, אני רוצה שיאמרו לי איך לעשות את זה שעכשיו יעזבו אנשי דגניה את המשק והקיבוצים לא יעמדו על המקח בנוגע למיכסת הגיוס, ויאמרו: “אנו קודם כל הולכים ומתגייסים”. פה אין נחוצה איזו קונסטרוקציה מלאכותית שאנו נאסוף 10 אלפים איש ונאמר: “הנה הם מוכנים”.
אני שואל איך להשיג את האנשים האלה עכשיו? ואם אפשר להוציא את האלפים האלה, אז בבקשה, נקים פלוגות “באפס”. אם “באפס” לא יספיק, אז נוסיף אנשים למשטרת היישובים היהודים, 15–20 אלף – הלא כיום נדרשים מאתנו אלף נוטרים יהודים למשמרת החופים, שהם יקבלו רובים והם יקבלו אמון ויקבלו 7 לירות לחודש, ואנו שוברים את הראש מאין לקחת את האנשים האלה והם אינם. לופט מציע קרן כספית ושנעשה את הכל על חשבוננו. 7 לירות של הממשלה זאת בכל זאת השתתפות בעול.
ואז השאלה היא איך ליצור מצב כזה ביישוב, שייהרסו משקים וייהרסו בתי חרושת והאנשים ילכו להילחם. אם זה אפשר, אז צריך לדבר על איך לעשות זאת, ואין צורך בשביל זה בתוכנית.
בתום הדיון סוכם כי הדברים יובאו לפני מרכז המפלגה שעמד להתכנס בו ביום (מ"ש לא השתתף בדיון במרכז).
משה שרתוק במרכז ולצידו רעייתו ציפורה נפרדים מהמתנדבים לצבא הבריטי, תחנת הרכבת בתל אביב, 1942
-
בדיון זה במזכירות מפא"י, שהתקיים לקראת ועידת ההסתדרות החמישית שנועדה ל־19–23 באפריל, והוקדש לצעדים שיש לנקוט בגיוס לצבא הבריטי, הגיש בן־ציון ישראלי, מן המתגייסים לצבא הבריטי ומפעילי ההתנדבות, תוכנית שקראה לגיוס 40,000 חיילים וחיילות, למילוי חסרון המתגייסים במשק בתוספת 1–2 שעות ליום עבודה, ולהפניית תלמידי הכיתות השמיניות לעבודה. ↩︎
-
דוד רמז הטיל ספק בתבונה שבהצבת רבבות אנשים במסגרת הנתונה למשמעת זרה. והציע לאמן כוח פנימי בפיקוד עצמי, שבשעת חירום יהיה אפשר להעמידו ברשות הצבא הבריטי. ↩︎
-
צבי לוּפט (1894–1949). מראשי המשק ההסתדרותי. בדבריו הציע לארגן יחידה של 10,000 איש שעליהם להיות מוכנים להתייצב בשעת חירום במחנה צבא בריטי ואז או שהבריטים יאסרו אותם או יכירו בהם כיחידה יהודית בצבא. לצורך זה על הסוכנות לגייס חצי מיליון לא"י ולהטיל את ארגון היחידה על ה"הגנה". ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות