כששקעה שמשו של ערב-פסח נכנסה מנוחה, אלמנת ר' דוד’ל ע"ה, לביתה, הצטמצמה בפינה אחת שבאולם וישבה אל הספסל שקועה בעצבות.
איש לא היה בבית. אלתר הקטן, הבן-יחיד, הלך לבית-הכנסת, בנותיה נכנסו לבתי השכנות. יחידה היא יושבת באולם הריק ומתאבקת עם בדידותה.
היא אינה מתאבקת עוד, כבר נכנעה.
הכול בבית שרוי ברוגז, בעגמימות, וכאילו חוץ למקומו. המנורה הגדולה תלויה שלא מאמצע הסיפון מבריקה ומאירה, כמו להכעיס, יותר מדי היא משפיעה אורה. הכותלות לבנים שלא מן השיעור, וכאילו אומרים: יכולים היינו להשתטח כאן, להרוס ולכסות על הכול, אלא כל אותה הטירחה אינה כדאית. הסיפון מביט ממך והלאה ורצפה אינה מכירה במה שלמעלה ממנה. הכול מה שעל השולחן ומסביב לשולחן, כאילו צבור ועומד למכירה.
קשה עליה הבדידות. היא ניסתה לצאת החוצה, אבל שם מורגשת הבדידות יותר. כביכול, חגיגה ברחוב, מנוחה, אור זרוע בחלונות הבתים, נערות לבושות חגיגית מטיילות ומקימות שאון עלז, אך פה בלבה כאילו כדור-עופרת מונח שם.
היא אינה יכולה לשכוח אפילו לרגע כמשמעו, שזהו לה הפסח הראשון.
בכלל אין בטבעה לשכוח, חסרה היא כשרון זה. היא לא שכחה עדיין את הפסח הראשון שחל לה חמש-עשרה שנה לשעבר.
הי, שנים!
כאילו אתמול נעשה הדבר.
זה היה תיכף אחר חתונתה.
עשר פעמים הציעה בערב ההוא מיטת הסיבה בשביל דוד’ל ולא עלתה לה כחפצה. לא הסיבה כזו הגונה בשביל דוד’ל שלה. באחרונה נצנץ במוחה לשום למראשותיו אותו הכרון שישבה עליו היא, הכלה, על הכסא קודם החופה בשעת “הכיסויים.” ואז התרחקה קצת מן המיטה, הביטה עליה ושבעה נחת.
והשעות כמה ארכו אז. נדמה לה שיותר מדי השתקעו היום הגברים בקלויז.
היא לא שלטה אז ברוחה, יצאה החוצה לטייל, כביכול, ועיניה תרו אחר הגברים, היוצאים מתוך הסימטא שהקלויז מצוי שם.
היא מצאה אותו, את דוד’ל שלה, בין הגברים. שניהם חזרו לביתם בצוותא.
גם אז קשה היתה עליה השהייה בחוץ. חפצה היתה להיכנס עמו במהרה אל תוך רשותה שלה.
ואחרי כך, הוי שנים?
מעשה בארבע קושיות.
הוא דרש ממנה שתשאל ארבע קושיות.
והיא מילאה פיה צחוק וגם הוא צחק ואמר: הלא כך הוא הדין כשאין לאיש בנים חייבת האשה להקשות.
הדבר אמנם לא היה קשה עליה כל-כך. בימי ילדותה עד שגדל אחיה הקטן היתה מקשה את אביה ארבע קושיות בלילות הסדרים. זוכרת היא עדיין את הנוסח.
והיא התרצתה על הדבר והתחילה שואלת.
“אבא, אשאל אותך…”
והוא צחק בפה מלא: מה את סחה? “אבא,” כלום אבא אני?
והוא צוחק והיא צוחקת, וצחוק בצחוק מתערב. טעות נעימה ועליזה טעתה אז, שהיתה לה למקור של תענוג להרבה שנים. בכל שנה ושנה בלילות הסדרים כשנזכרו בטעות זו היו צוחקים עד להתנשמות.
שנים של צחוק וחדווה חיתה עם דוד’ל שלה.
אפילו אשתקד. השנה האחרונה, כבר חולה היה.
מתפללת היתה תמיד לאלהים שלא יכלו הצחוק והחדווה מתוך ביתה.
כמה סכלות היתה בה. ולואי שהיתה מתפללת על אריכות-ימים בשבילו.
ולואי שהיו חייה קשים כקריעת ים-סוף, מלאים צער ויגון, ובלבד שהיה דוד שלה חי.
נחל דמעות פרץ מתוך עיניה.
ודמעות על דמעות יורדות וזולפות בשפי, הכל שותק, הכל כאילו מביט עליה מתוך שיתוף צער. אנחות מרוססות תוכפות ונשמעות בחללו של החדר, קרעים של נשמה עלובה הן אלו, נואשת וחבויה באיזו פינה, כמו להכעיס את העולם היא מתכוונת, לבלי לקחת אפילו את המקום הצריך לה.
שאון צעדים נשמע מן החוץ.
מנוחה לקחה קצה סינרה והתחילה מוחה את עיניה. אין היא חפצה שירגישו בניה בדמעותיה. אינה חפצה לחלל את חגם. אשריהם, ששכחו במקצת.
“הוי עיני כואבות,” מתחילה היא להתאונן בקול עוד בטרם היפתח הדלת, כדי להסתיר סיבת דמעותיה.
אבל אין איש נכנס. כמדומה, שנפתחה דלת האכסדרה, נשמעה נקישה וקול צעדים, ופתאום נפסק הכול. רעד עובר על עצמותיה.
אלו היו שלש בנותיה שנכנסו באכסדרה ומצאו לנחוץ לעמוד רגע אחורי הדלת, אלהים יודע מה הן עושות שם.
כשנכנסו נכנסו משיחות, מפטפטות, צוחקות שלא כרגיל.
“היה רוח ואבק ברחוב,” מתאוננת אחת, “עיני דומעות מן האבק.”
“גם עיני מלאו אבק,” מודיעה השניה והשלישית.
מתוך שיחתן המאונסת נשמעה שוב נקישה. נכנס אלטר’ל, נער בן שתים-עשרה.
“חג טוב, אמא,” הוא קורא בקול מעל המפתן.
“חג טוב לך, פרידתי”, עונה מנוחה בקול שאינו שלה ובהטעמה על כל הברה והברה.
אלטר’ל זורק מבט על מיטת ההסיבה. אינו מוצא עוז בנפשו להביט ישר שמה. יודע הוא שהיום… היום צריך הוא לשבת שם. הוא חוזר סביב לשולחן, יודע הוא את הכול, כיצד צריך לעשות מן “קדש” ועד “נרצה” אלא…
האחיות משיחות בקול. אחת נכנסת לתוך דברי חברתה. מנהג זה נותן קצת עוז בלבו. הוא קרב אל הענין.
“קדש,” הוא מתחיל בחינת גדול.
מנוחה ובנותיה יושבות אל מקומן. אלטר’ל גומר את הקידוש, מסיים. “ורחץ,” “כרפס,” “יחץ.”
אחרי “הא לחמא” פושט מעליו אלטר’ל צורת גדול ושב לילדותו. הוא גוחן לאזני אמו.
“אמא, אשאלה אותך ארבע קושיות.”
“לחיי, פרידתי, שאל ואני אשמע ואענ…”
היא השתעלה. “הוי השיעול, השיעול,” היא מתאוננת.
אלטר’ל מתחיל.
“אבא, אשאל אותך…”
הוא הרגיש בטעות ופסק.
מנוחה לא משלה עוד ברוחה. דמעות ויפיחות פרצו מתוך לבה.
נתמלא הסאה גם אצל האחיות וגם אצל אלטר’ל.
בכי אחד משותף התפרץ.
אך מנוחה גמרה בצחוק שבריר וארוך.
“טעית, ילד קטן, טעית.”
הצטחק גם אלטריל: “טעיתי, טעיתי.”
גם האחיות מסייעות לצחוק: “טעית, אלטר’ל, טעית.”
כולם צחקו עד להתנשמות. מתוך צחוק החביאו את ראשיהם תחת השולחן.
כשגמרו את הצחוק והגביהו את ראשיהם מצאו את עצמם מרומים, איש איש חפץ לרמות חברו, ונשאר מרומה.
העינים הנפוחות והלחיים הרטובות גילו את הכול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.