לינטון יקר,

אני מצרף בזה מכתב שנשלח לפני ימים מספר אל המזכיר הראשי בעניין תעמולת ההסתה המתנהלת בד־בבד עם מסע הגיוס הערבי. עלי להבהיר, כי המכתב נוקט לשון המעטה. ברי, כי המצב לאשורו חמור מאוד. ההתגייסות הערבית בעבר היתה קלושה ביותר. היא השתפרה רק בתקופות שבהן נחל הצבא הבריטי ניצחונות וכאשר החזית היתה רחוקה מארץ־ישראל. עכשיו היא מתגברת בהתמדה אף שהכל משוכנעים שהמלחמה הולכת וקרבה לאזור זה. ההנחה הרווחת היא שהגל הנוכחי של ההתגייסות הערבית הוא פרי הוראות שנתנו מי שעומדים בראש “הגיס החמישי” הערבי. המטרה הברורה היא להחדיר סוסים טרויינים רבים ככל האפשר למכונה הצבאית הבריטית. כאשר ערבים צעירים נשאלים על־ידי חברים תמימים מה יעשו כאשר יגיע “אבו עלי” (היטלר) ויאשים אותם בלחימה לימין הבריטים, הם משיבים כי הם התגייסו כ"גיס חמישי".

המצב חמור שבעתיים מאחר שמגוייסים ערבים אלה מוצבים ביחידות “באפס” המיועדות לשירות בארץ־ישראל. התגייסות ליחידות אחרות, שעשויות להישלח למקומות אחרים, בוודאי לא תעמיד את נאמנותם במבחן שכזה. סירובם של חיילים בחיל הספר העבר־ירדני להשתתף בדיכוי מאד אל־כילאני, שהוליך להדחות האחרונות בחיל זה, חייב ללמד את הכל איזה אמון ראוי לתת ביחידות ערביות וערביות־למחצה בבוא שעת מבחן של ממש.

כל זה, על הרקע הכללי של המצב, צובר כמובן ממדים מסוכנים. לארץ מגיעים דיווחים על שליחי המופתי, שהגיעו לטורקיה ושלחו משם מסרים על חזית חדשה של ה"ציר" העומדת להיפתח בקרוב בסוריה. המופתי, רשיד עלי אל־כילאני וכ־600–700 מאנשיהם יהיו ראשונים שיבואו יחד עם הכוחות הגרמניים האמורים לפלוש למזרח התיכון דרך קפריסין.¹ דוּוח, כי כרוזים הקוראים לעמי ערב להתקומם נגד בעלות הברית כבר מוכנים להפצה. הגרמנים, לפי דיווחים אלה, מסתמכים במידה ניכרת על מה שיעשו אנשי “הגיס החמישי” הערביים בסוריה ובארץ־ישראל. לפי ידיעות שהגיעו לידינו בימים האחרונים מחוגים שונים בארץ, קיבלו תושבי כפרים ערביים הוראות כיצד והיכן עליהם להחביא צנחנים של האויב אם יצנחו הללו בארץ. בינתיים מנסרות באוויר ידיעות רבות על הצעות חדשות לעצמאות מדינית ולאיחוד, שמגישות בעלות הברית לעמי ערב השונים. הצעות אלה, שנמסר כי הן כוללות גם הקמת איחוד מדיני של ארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה, בוודאי לא יוליכו להרמת קרנן של בעלות־הברית בעיני הערבים, שכן ברי כי הם מפרשים אותן כמעידות על חולשה נוכח העובדה שהן מושמעות בשלב הנוכחי.

המצב בארצות השכנות גם הוא אינו מעודד. נורי [סעיד] פשה נקלע שוב לקשיים ניכרים בעיראק, ולפי מקורות ערביים גברו הללו בשל דרישת השלטונות הבריטיים לגזור עונש מוות על כמה מראשי מרד כילאני, אשר הוסגרו על־ידי הבריטים לממשלת עיראק. בדמשק התקיימה אך זה עתה שביתה בת שלושה ימים בעקבות מחסור מקומי בלחם. המחירים הוכפלו על־ידי השלטונות והדבר עורר מהומות רחוב, יידוי אבנים בחשמליות וכל שאר מחזות הלוואי המסורתיים. הצבא נקרא לעיר כדי להשליט סדר ולחזקו. נראה כי עליית מחיר הלחם היתה תוצאה של תככי “הגיס החמישי”, המבקש להציק לשלטונות “צרפת החופשית” ולשלטונות הבריטיים. מופצת שם סברה – ככל הנראה ביוזמת אותם חוגים – שמצב העניינים היה טוב יותר בימי משטר וישי.

פה בארץ־ישראל המצב שקט עכשיו, וההתפתחויות תלויות במה שיקרה בארצות השכנות. אך שהקרקע פורייה – דבר זה ברור לכל מי שעומדים על המגמות השוררת כעת בדעת הקהל הערבית. הערבים בוחנים את המצב הצבאי בארץ־ישראל ובסוריה בשבע עיניים, ומאחר שרבים מהם שומרים על מחסני צבא ומבצעים עבודות רבות בשביל הצבא, אפשר להם לעקוב מקרוב אחרי תנועות של יחידות, הובלת ציוד וכו'. בין מי שמבצעים עבודות אלה מצויים טרוריסטים רבים, ששוחררו ממחנה המעצר מזרעה. מי שבקיאים בהלוך הרוח ובהשקפות של אנשים אלה עוקבים אחר העסקתם בתפקידים אלה בדאגה עמוקה.

אני חושש כי זו איגרת מדכאת מאוד, אבל אין בידי אלא להציג את העובדות אלה כפי שהן מדווחת לנו על־ידי משקיפים אמינים ביותר.

שלך,

משה