מבוא    🔗

בְּנוֹת הַשִׁיר! חֶסֶד וֶאֱמֶת עֲשִׂיתֶן עִמָּדִי.

בַּשִׁבְעָה סְפָרִים עֲמַדְתֶּן לִימִינִי.

נָא אַל תִּקַּחְנָה עֵט הַסּוֹפֵר מִיָדִי

כִּי אוֹצִיא לָאוֹר הַסֵּפֶר הַשְׁמִינִי.

אִם מָתְקוּ הַדְבָרִים בַּשָּׂפָה נָכְרִיָה

אֵיךְ יֶעֱרְבוּ לְנַפְשֵׁנוּ בְלָשׁוֹן עִבְרִיָּה!

כאשר בימי חרפי קראתי הספר הזה וראיתי תוכו רצוף חכמה, כלו כגן אלהים סוג בשושנים, מלא ערוגות הגשם, ופרחים המשמחים לב איש המים הולך להשתעשע שמה, ועץ הדעת אשר בו מפקח עיני עורים, ועץ החיים משלח פארותיו על הלמי לב ילד חכם, ונהר יוצא בעדן להשקות את הגן יפרד לארבעה ראשים, שם האחד מוסר הוא הסובב אל כל תלמיה, שם הזהב וזהב ההוא טוב מכל כתם אופיר. ושם הנהר השני בינה הוא הסובב את עץ החיים. גם הנהר השלישי תקוה, והנהר הרביעי הוא נסיון – או אמרתי בעניי אם יתן לי ה' לשון למודים אעתיק הספר הזה בשפה עבריה למען יראו בני עמינו אשר בארץ רחוקה ולא יודעים קרא אשכנזי, כי לא טוב למנוע את בניהם מהגות גם בשפה הזאת, הגדלתי והוספתי חכמה כפי קט שכלי וערבתי את לבי לנסות עד אנה באתי וראיתי הרבה פעמים כי קשתה עלי המלאכה כי ימצאו בספר הזה שמות כלי מעשה אשר בתנ"ך לא יזכר שמם, בכל זאת לא אמרתי נואש, אספתי לי מלות בנות אשר בתלמוד מקורן, וחפשתי לי מלות חדשות למען להגדיל השפה וארחיבה, והנה אודה את ה' כי באתי עד הלום, והיה אם יגדל בני היקר אצוה עליו, כי יקח מועד ללמוד גם הספר הזה עברית אשכנזי על פה. ואקוה כי אחרי ידע זאת בל יהי כבער הדעת, אם ממנו יראו וכן יעשו שאר ילדי עברים מה טוב ומה נעים, ואם ישליכו דברי אמרי גום מה לי ולהם! עשיתי כיד ה' הטובה עלי, המבין יראה כי לא דבר נקל הוא להעתיק ספר אל לשון אשר שעריה סגורים ומסוגרים, אם מלה במלה העתקתי מעלית בלשוננו הקדושה – ה' הרואה ללב ואשר הרים קרני יודע, כי רק מאהבת השפה היקרה הזאת אשר ראוה זרים ששו על הדרה יומם לי למלאכה והלילה למשמר, יתמו חטאים מן הארץ המלעיבים זה את דבר ה' בזו, והדוברים עליה עתק בגאוה ובוז ולא יודעים את תפארתה –. או מעשי ידי אנשים כמוני כנגה עלינו ולשון עלגים תמסר לדבר צחוק אמן.

וְאַתֶּם חַכְמֵי לֵב! אֲלֵיכֶם תְּשׁוּקָתִי

פִּקְחוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הֶעְתָּקָתִי

לֹא בַּעֲבוּר כְּסִילִים עַד הֵנָה עָמַלְתִּי.

לַנְּבוֹנִים עֶרֶשׂ לְשׁוֹנֵנוּ רָבַדְתִּי

מֵעוֹדִי לָשֶׁבֶת בְּצִלָּהּ חָמַדְתִּי

בְּדוּדָה יוֹשֶׁבֶת וְעָלֶיהָ חָמַלְתִּי.

חָפַצְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהּ מַעֲטֵה תְהִלָּה

לָכֵן לֹא הֶעְתַּקְתִּי מִלָּה בַּמִּלָּה. –

מאת המעתיק.

___________

רבת שבעה לה נפשנו

בוז ולעג שונאי שלומנו

בעמים שלמים אתנו;

לטובנו חורקים שנימו –

כן יאריך על חמת אפמו

כי אלקים ישועתה לנו.

דת אש! מה רבו צריך!

יום ויום קמים עליך

ערות יסודתך זממו;

אמוניך הן כצור חזקו

בך דבקו אך בך חשקו

צריך בשו ונכלמו.

ויאמרו בלשון נכמו

נסור שפה מנעורימו

בלשון אחרת ילמדו לקח

לבלתי יוכלו עוד קרא בספר

ימצאו כתוב בשפת עבר

וישתו זרות כיין הרקח.

הה! למאוד עצם הצליחה

ראש ולענה למרבה הצמיחה

על ערוגות מטע נעורינו;

נתיב אמונה עד לא ידעו

בסבכי בינות נדו ונעו

שגות בכתב אל אז ימאנו.

אם מכיס כסף יוציאו

כעשר אחד יביאו

בפעלם אך חסר יבואמו.

עת כי מטה יד שפת עבר

ראו, איש רוח העלה אבר

וירא לאחוז בשליה:

מטעמים עשה לחכנו

ויגל חרפת שוטננו

האומרים ערו יסוריה.

ויהי דוד איש מצליח

אלקים ברכו, לו הִנֵיח

מעול סבל ועצבון רוח;

ויוסף עוד חיילים לגבר

בשפת עבר ספרים לחבר

בטוב צלה חמד לשוח.

ראו אשר עתה הביא לנו

בספל קדש הטעימנו

נפת, שפת נכר נטפח

ראבינזאן, הן יפיפית!

עתה כליל יופי היית

באדר היקר מעלפת.

אשריך אחי, אשריך!

כי זכית מחבריך

לתמוך כבוד שפת תורתנו;

קסתך סופר! ממתניך

בל יזח, עשה בכל כחך

לסכל עצת אנשי ריבנו.

זיסקינד ראשׁקאוו הלוי

אחרי רואי את מעשה המתרגם כי טוב הוא בקדשו עתותיו למלאכת ה' למען הרים את תפארת לשוננו הקדושה ולא לבד שהוא הוגה בה תמיד הנה הוא ג"כ מזיל זהב מכיסו להפיץ את מחשבותיו להועיל לנערי בני ישראל, לא יכלתי להתאפק מהודיע את יקרתו ברבים וענתה בו השירה הזאת בראש ספרו והיתה למשמרת לדור אחרון.

בְּלִדְתְּךָ מִלְּפָנִים אֶת־יַלְדֵי מַחְשְׁבוֹתֶיךָ,

הֲרִיתָם בְּעֶצֶב, לָכֵן קִשִׁיתָ לָלֶדֶת;

עַתָּה מַה־נָּקַל־לְךָ! יֹאמְרוּ מְחָרְפֶיךָ,

הֵן הוֹרָם עֹשֶׁר, וּבִרְכַת אֵל הַמְּיַלֶּדֶת! –

לֹא כֵן אֶנֹכִי! אֹמַר לִתְהִלָּתֶךָ:

אַתָּה עָשִׁיר וּמָשְׂכִּיל, לְךָ הַתִּפְאֶרֶת.

כִּי תָבוּז לְעָמָל, יְגִיעָה לֹא תַחְרִידֶךָ;

אֶל תַּהְפּוּכוֹת הוֹן תִּתֵּן כָּתֶף סֹרֶרֶת.

תְּחַבֵּק חֵיק חָכְמָה, תִּקְרָא אָחוֹת לָדַעַת,

לַהֲפִיצָן בִּבְנֵי עַמְּךָ תִּתֵּן חֵילֶךָ;

לָכֵן מִמָּקוֹר זֶה תְּהִלָּתְךָ נֹבעַת,

עַד דוֹר אַחֲרוֹן תִּהְיֶה תִּפְאֶרֶת לִשְׁמֶךָ:

יִקְרְאוּ קֹרוֹת אֵלֶּה עַל־סֵפֶר חַקֹתָ

יֹאמְרוּ כִּי הִגְדַּלְתָּ לַעֲשׂת בִּלְשׁוֹן עֵבֶר;

כִּי גַּם בִּמְסִלַּת אֲבִיהֶן אֲשֶׁר לְךָ סַלֹּתָ,

בַּשָׂפָה הַזֹאת עָלָיו הִגְבַּהְתָּ אֵבֶר. –

ותשמח את נפש רעך

רפאל בר"י פירשטענטהאל.

ותהי משפחה גדולה אנשים וטף, יש נתאחדו בחבלי הטבע ויש בעבתות אהבה,

ויאהב בעל הבית ואשתו אותם כבניהם ורק לאה הקטנה היתה מיוצאי ירכם, וגם נפשות שני ידידי ביתם אשר ונפתלי בנפשם קשורות, מקום מגורם היה בכפר הקרוב לעיר המבורג.

בפיהם ירצו סלה: להתפלל עשה מלאכתך! קטנים וגדולים שם היו לא בקשו אשר מחוץ למעגל צדקתם, בעשותם מלאכתם ואחרי כלו מעשיהם דבר יום ביומו כלתה נפשם, לשמוע אמרי בינה, למען יוסיפו לקח וייטיבו מעלליהם, ויספר להם אביהם קרות שנות ויטו הקטנים אוזניהם לקום דבריו.

ויאמר האב בלבו עוד יש ילדים טובים מבלעדי בניו אשר יבקשו לשמוע או לקרא המעשה הנורא הזה, ויכתבו בספר, ויצו למדפיס לעשות ספרים לאלפים כזה.

בני! הספר הזה אשר בידך הוא אחד מהם, אם תאבה תוכל לשאל בראש העלה בשנית.

אכן הלא שכחתי לספר לכם ראשית המקרה אשר קרה טרם נעשה המעשה. הלא הספר לנו אבי? שאל ידידים לעת נטו צללי ערב בקיץ, בכל נפשי ענה אביו אבל מדוע נשב פה בערב נחמד הזה ליבב בעד החלון! באו נשבנה בדשא.

טוב מאד, טוב מאד קראו כלם, ויכרכרו בכל עז מפתח ביתם.

 

הערב הראשון    🔗

ידידיה.

פה אבי?

האב.

פה תחת התפוח הזה.

שמעון.

מה טוב ומה נעים!

כלם.

טוב מאד! טוב מאד, (רוקדים ומכים כף אל כף).

האב.

ומה תעשו משך הזמן אשר אספר לכם הקרות הבאות? התטמנו ידיכם בצלחת?

יוחנן.

לו יהי לנו דבר מה לעשות!

האב.

הנה זרעונים לפצל לאשר יחפוץ.

כלם.

אנכי אחפוץ, אנכי! אנכי!

ידידיה.

אנכי ולאה ואתה ישׂכר נפצל זרעונים.

לאה.

אם יש את נפשך אעשה ללאות השתי אשר הורתני אמי.

ידידיה.

אנכי ואתה ישׂכר נפצל זרעונים בא לשבת אצלי!

נפתלי.

אנכי אפצל עמכם. (וישב ביניהם).

אשר.

גם אנכי אשב עמכם לעזרכם, הלא חשקה נפשכם בי?

דן.

מה טוב שבת אחים יחד, הלא פה רחבת ידים, נראה מי בתוכנו ירבה לפצל זרעונים.

האב.

שבו נא במעגל למען תראו עת תבא השמש, נוראות תחזינה עיניכם בשמים. (וישבו יחדו ויחלו לעשות מלאכתם).

האב.

ועתה בני! אספר לכם היום מעשה נורא, תסמרנה שערות בשרכם, ואחר זאת ישמח לבכם בקרבכם.

ידידיה.

נא אבי אל תספר לנו מעשה נורא עד מאד פן תעצבנו לבלי חק.

לאה.

אל תדאיב נפשנו פן נבכה בלי רצוננו.

יוחנן.

הרפי לדבר! הלא אבי יודע מה לעשות.

האב.

אל תדאגו בָנַי! אעשה כאשר דברתם.

איש היה בעיר המבורג ושמו ראבינזאן. ולו שלשה בנים הבכור אוה לצאת במלחמה ויפול וימת בידי הצרפתים.

השני אשר אהב חכמה, שתה פעם אחת עת חם לו וימת בשדפון. וישאר אך הקטן ושמו קרוזאע, לא ידעתי מדוע? על הנער הזה שמו ראבינזאן ואשתו מבטחם, כי רך ויחיד היה להם, ויאהבו אותו כבבת עינם, ולא בחכמה.

ידידה.

מדוע לא בחכמה?

האב.

שמע נא ואדברה. הלא גם אנחנו אוהבים אתכם כאשר ידעתם, בעבור זאת הרגלנוכם לעשות מלאכה, למדנו אתכם מעשה ידי אמן למען תצליחו, לא כן הורי קרוזאע, תאות בנם נתנו לו, ובאהבו את השחוק והבטלה יותר מהמלאכה והלמוד לא כהו בו מלכת שובב בדרך לבו, ויהי נבער מדעת, כזאת תקרא אהבה סכלית.

ידידיה.

כן הדבר!

האב.

ויגדל הנער ולא ידע איש מה יהיה משפטו ומעשהו, ויחפוץ אביו ללמדו מסחר וימאן ויאמר: הלא טוב לסחור את הארץ לראות ולשמוע חדשות לבקרים.

הלא סכלות גדולה בקש הנער? מה יעשה בער כמוהו בארץ נכריה? אך איש מלא חכמה ותבונה יבקש אשרו בארץ רחוקה, וקרוזאע הכסיל לא למד מאומה עד הנה.

ויהי בן שבע עשרה שנה, ויבלה בהבל שנותיו, ויאלץ את אביו יום יום בדברים לאמר: שלחני לראות את הארץ, ויען אביו ויאמר: הסכלת עד מאד אל תוסף דבר מזה, ותדבר גם אמו אל לבו, בני! בני! שכן ארץ ורעה אמונה!

ויהי היום –

לאה.

עתה נשמע חדשות!

שמעון.

הס!

האב.

ויהי היום כצאתו לשוח אנה ואנה אצל החוף כמשפטו, וירא את רעהו בן אחד המלחים אשר אבה ללכת עם אביו לעיר לאנדאן.

ישׂכר.

בעגלה?

דן.

לא כן אחי! היורד לעיר לאנדאן ירד באניה על מים רבים, שם המים האלה הים הצפוני ספר נא אבי!

האב.

וישאלו רעהו: אם יחפוץ לרדת עמו? בכל נפשי, ענה קרוזאע אבל הורי לא יתנוני! ויאמר רעהו: רד עמנו והסתר מהם הדבר, אחרי יעברו שלשה שבועות נשובה אל מקומנו, הלא תוכל לשלוח ביד תשלח להגד להם איפה אתה.

אבל הלא בידי אין מאומה ענה קרוזאע –. זאת בל תמנעך! אנכי אכלכל אותך השיב רעהו. ואך רגעים אחדים נועץ קרוזאע אל לבו, ויתן את כפו אל כף רעהו ויאמר: הבה! ארד עמך אחי! בא נא מהר אל האניה! ויצו את המגיד כי ילך אחרי רדתם אל אביו להגד לו כי ירד אך מעט לאנגליא ומהר ישוב אל ביתו, וילכו שניהם יחדו אל חוף אניות.

אשר.

הס! נפשי קצה בראבינזאן!

שמעון.

גם אנכי מאסתיו.

דן.

מדוע תשנאו אותו?

אשר.

יען ירד משם בלי רצון הוריו.

דן.

צדקו דבריך אחי, הסכיל עשה הרבה מאד, אך על זאת ידוה לבנו כי נפל ברשת אולתו, טוב מאד כי מצער המה נערים כסילים כמוהו, אשר אינם יודעים לשלם גמול הוריהם על כל טוב אשר עשו עמהם.

שמעון.

הנמצא עוד נערים כמוהו?

דן.

אנכי לא שמעתי, אכן ידעתי גם ידעתי, נערים כמוהו ינהמו מר באחריתם.

אשר.

נטה אזנינו לשמוע אחרית ראבינזאן.

האב.

המלחים הסירו את העוגין¹ ויפרשו נס, ויפרד רב החובל מהעיר בהשמיעו קול כלי תותח² וישמח ראבינזאן את רעהו על פני הספינה שמחה גדולה, כי נהיה תאותו לסחור את הארץ.

והיום צח מאד, והרוח הולך על נכון, עודם מדברים לא ראו עוד את העיר המבורג אשר מאחריהם, ויבאו ממחרת אצל ריצעביטטעל מקום שפך העלבע אל הים, וירדו בתוך הים.

וישתומם ראבינזאן בראותו סביבו רק מים ורוח, חדל לראות את העיר אשר יצא משם, ורק את המגדל המאיר אשר יושבי המבורג מחזיקים באי העלגאלאנד ראו עיניו, וגם את זה חדל לראות, ולא ראה ממעל לראשו רק שמים וסביבו רק מים.

ידידיה.

לראות זאת מי לא ישתומם?

נפתלי.

אולי גם את זאת תחזינה עיניך.

ידידיה.

הנלך לראות?

נפתלי.

אם תשימו על לבכם היטב עת נורה אתכם גלילות הארץ למען תדעו ללכת ממקום למקום.

האב.

אם במאכלכם ושקויכם תקשו את גויתכם למען תוכלו נשא עינויי הדרך אז נלך להשתעשע לטראוועמיגדע שמה ראשית ים המזרח.

כלם.

האח! האח!

האב.

נשב יחד באניה ונרד שתים או שלש פרסאות בים.

הָאֵם.

הארד גם אנכי עמכם עוברי דרך?

לאה.

אם לא תכבד לך הדרך, הלא דרך רחוקה היא, האמת אתי אבי? רחוק מוואַנזִעבעק, מקום שבת האדון פלוני ועוד אחד אשר לו גן נחמד גדול מאד, גדול מגננו, הייתי שמה, הכנים דברי אבי? כאשר חפשנו האבנים הברדות בשדה, ואת –

האב.

הבקר עת היו חרשות.

לאה.

וכאשר היינו בבית החרש עומד בדרך שמה.

האב.

וכאשר עלינו על טחנת הרוח.

לאה.

הזכרתני אז השיב הרוח את הכבע מעל ראשי.

האב.

ונער הטוחן השיבו אליך.

לאה.

הלא זה עֶלם נחמד אבי?

האב.

עלם טוב וישר עשה חסד עמנו אף לא ידע אותנו.

לאה.

הלא נתת לו מתן?

האב.

נתתי לו, אנשים טובים העושים חסד עמנו נבקש לשמח, אבל הלא שכחנו את ראבינזאן, משך הזמן חדלתי לספר הלך בדרך למרחוק, לכן שמעו ואספרה!

שני ימים הראשונים זרחה השמש על פני הים והרוח נכון מאד, ביום השלישי השמים התקדרו בעבים ורוח גדולה נשבה, ברקים האירו פני הרקיע ויהי כאש אלהים בשמים, ועוד מעט ותהי חשך ואפלה כבחצי הלילה, הקלות בשמים ושאון המטר כהמון מים רבים לא חדלו, ורוח חזק הרעים את גלי הים עדי כבתים גדלו, אם ראיתם דרך אניה בלב ים חרדתם, ותרם חיש מגלי הים, וחיש ירדה במצלות, מהר לימינה ומהר לשמאלה נלחצה. ויהי רעש גדול בחבלים וקול סאון באניה, כל יושביה החזיקו זה את זה מפחדם פן יפלו, ראבינזאן אשר לא נסה באלה ראה כן תמה, חלה עד מאוד ואמר בלבו כי לא יחיה מחליו, המחלֶה הזה מחלה יורדי אניות יקרא.

יוחנן.

וזה שכרו.

האב.

אהה! הורי! הורי היקרים! ענה פעמים רבות, לא יוסיפו לראותי עד עולם, אהה! איך הסכלתי עשה הרבה מאד כי הדאבתי את נפשם. פתאם קול קרקר בעלית הספינה נשמע, יהי ה' בעזרנו! קראו המלחים ופניהם יחורו, פרשו בידיהם. מה היה הדבר? שאל ראבינזאן אשר מקול פחדים כמעט לא נתרה בו נשמה.

אהה! ענו כלם, אבדנו! כלנו אבדנו! הרעם שבר את החבל הגדול וגם התרן התיכון נפרק, יהי לנו לשטן אם בל נורידו ונשליכו.

אבדנו כלנו אבדנו! קרא הקול מירכתי הספינה, הנה ברק באניה, והמים גברו בה שתי אמות, ראבינזאן אשר ישב בחדר הספינה נפל אחור ויתעלף. והאחרים רצו להביא מריקי המים למען ימנעו את האניה מרדת במצלות, ויבא מלח ויחזק בו ויאמר! מה לך נרדם! עת כל העם אשר בספינה נאנחים מעבודתם הקשה! ויתעודד ויקם לעזור להם, והחובל השמיע קולות גדולים בכלי תותח למען ידעו המלחים אם יבאו בספינה אחרת כי במצוקה גדולה המה, ראבינזאן אשר לא ידע מה קול הרעש הזה באזניו אמר בלבו האניה נשברה ויתעלף שנית, מלח הבא במקמו דחפו מתחת רגליו ויאמר כי מת.

ויריקו את המים בכל כחם, אכן המים הלכו וחזקו בתוך האניה עד מאד, ויאמרו עוד מעט והאניה תשבר, ויטילו את הכלים אשר לא צרכו מאד אל תוך הים להקל מעליהם אכן לשקר. וישמעו יורדי אניה אחרת את הקלות וישלחו אני שיט לקראתם לעזור להם, ולא קרבה אליהם כי נשא הים דכיו עד מאד ויניעו אותה מעבר לעבר וחשבה להשבר, בכל זאת חרפו האנשים הטובים את נפשם למות בל יעזבו את אחיהם בצר להם.

שמעון.

הגם האנשים האלה יושבי המבורג הם?

האב. הרק ליושבי ארץ מולדתנו נקומה לעזור, לא כן אמרתי בני! אם איש מאמעריקא לעינינו יפול בנהר הנשאלו על עיר מולדתו? הלא נתאשש להציל ממות נפשו? גם לאנשים האלה לב כמוני, אף לא מיושבי המבורג ולא מיושבי אייראפא היו, לא נוצרים כי אם ישמעאלים מעיר זמירנא אשר באזיען.

שמעון.

זאת לא ידעתי כי הישמעאלים אנשי חנינה המה.

האב.

הוסף לדעת כי יש בכל עם ועם מדינה ומדינה אנשים טובים כאשר יש בכל עם ועם בכל דור ודור אנשים רקים ופוחזים. וילכו בחזקה ללא יועיל לקראת משברי הים, בכל רגע ורגע קמו עליהם לבלעם כשאול חיים, ויקרבו אל אחורי האניה והשליכו להם חבל, בו משכו אליהם את הספינה וירקד כל אשר לו רגלים אל האני שיט להציל נפשו, ראבינזאן אשר לא היה בו עוד כח לעמוד על רגליו הובא מיד חובל חונן אל האני שיט.

עוד לא הרחיקו ממנה ראו כי האניה ירדה במצלות והשבר. וינח הרוח מעט מזעפו, לולא זאת גם האני שיט הזאת אשר יושביה רבו לה נשברה ממשברי הים, ויבאו אל יושבי האניה אשר שלחו לקראתם ויתנו לכלם מקום בתוכם.

ידידיה. מה טוב כי האנשים האלה לא טבעו בים.

ישׂכר. חרדתי עליהם חרדה גדולה.

לאה. יתנחם ראבינזאן ולא יוסיף עוד לעשות סכלות כזאת.

הָאֵם. גם זאת אמרתי עתה יחכם.

דן.

ואיה איפה הוא?

האב. האניה אשר ירדה עליה עם בני גילו ירדה לעיר לאנדאן ותעמוד בארבעה ימים הראשונים על פי טהעמזע, אחרי כן החזיקו המלחים את העוגין בחוף אצל העיר לאנדאן.

ישׂכר.

מה זאת פי טהעמזע?

גד. הטעמזע הוא נהר כמו העלבע לא רחוק מעיר לאנדאן נהר אל הים, מקום שפך הנהר אל הים יקרא פי.

האב.

כלם הלכו אל חוף הים וישמחו כי לא ירדו שחת.

ויפקח ראבינזאן את עיניו לראות את העיר לאנדאן, וישכח את התלאות העברות והבאות, ויזכרהו הרעב כי ריקה נפשו, וילך אך החובל אשר הביאו הנה ויבקש ממנו טרף לפיו.

וימלא החובל את משאלתו ברצון טוב, ויהי כאשר ישבו לאכול לחם, שאל אותו למה בא הנה ומה יעשה פה? ויספר לו ראבינזאן כי איננו בא רק להשתעשע שם בלי רצון הוריו, ולא יודע מה לעשות.

בלי רצון הוריך! קרא החובל, והשכין נפל מעל ידו “אל רחום! ואנכי לא ידעתי” תאמן לי נער ריק ופוחז לו ידעתי זאת בהמבורג לא הבאתיך הנה אם נתת לי ככר זהב.

ויבוש ראבינזאן ולא יכול לשאת את עיניו, ויאמר לו החובל הישר כי לא נכון הדבר אשר עשה, ידע נאמנה כי לא יצליח עדי ייטיב דרכו ויבקש סליחה מהוריו. ויבך ראבינזאן בכי גדול, וישאל בקול בכי: ומה לעשות? מה תעשה ענה החובל שוב אל בית אביך! חזק ברכי הוריך ובקש מהם סליחה על טעותך.

לאה.

הלא גם החובל הזה איש תם וישר היה?

האב.

חובת כל אנוש להשיב רעהו מאון.

היקחני אדוני אתו לעיר המבורג? שאל ראבינזאן, אנכי? ענה החובל, השכחת כי האניה אשר באנו עליה נשברה, לא אשוב לעיר המבורג, עדי תאנה לידי אניה אחרת לקנות, פן יעבור זמן רב ולא תוכל לשבת פה משך הזמן הזה, על האניה הראשונה אשר תרד לעיר המבורג רד, טוב היום ממחר.

הלא בידי אין מאומה ענה ראבינזאן.

הֵא לך גינעען אחדים אמר החובל.

ידידיה.

מה זאת גינעען?

האב. זהב עובר לסוחר בענגלאנד כמו הלואיסדאר אשר לנו, מחירם ששה ר"ט, אראך אחד אם נבא אל ביתי, קח מידי גינעען אחדים אשר אלוה לך, אף כי המעט אשר בידי אין די למלאות צרכי, לך אל החוף ותן לחובל שכרו, אם תנחם בכל לבבך יצליח ה' את שובך מבואך. ויתן כפו אל כפו ויברכהו וילך לו.

שמעון.

הלך לו ואנכי אמרתי אשמע עוד חדשות.

האם.

הלא תחפוץ כי ישוב אל בית הוריו אשר דלפה נפשם מתוגה, וישמחו לקראתו?

גד. הלא ישמח לבך גם אתה יען נחם כי עשה זאת וייטיב מעלליו?

ידידיה.

עד מאד, אכן אמרתי באחרית המעשה יגל לבנו.

האב.

הלא איננו עוד בבית אביו, נשמע מה יהי באחריתו. בדרך עד בא אל החוף אבדו עשתונותיו ויאמר אל לבו מה יאמרו הורי אם אבא באהל ביתם ייסרוני על כי עשיתי זאת וכל רעי ושאר אנשים ישחקו לי כי מהרתי לשוב ולא ראיתי רק רחבות אחדות בעיר לאנדאן, ויעמוד נבך בסתרי מזמותיו מהר אמר לא. ישוב אל ביתו ומהר זכר את דברי החובל באמרו: כי לא ימצא אשר אם לא ישוב אל בית אביו, לא ידע מה לעשות, בכל זאת הלך אל חוף אניות.

וישמח לשמוע כי אין אניה אשר תרד לעיר המבורג, האיש המבשר היה מעוברי גואינעא.

ישׂכר.

מה זאת עוברי גואינעא?

האב.

שאל נא את גד ויגידך.

גד.

הלא תדע לך כי יש מדינה אשר שמה ארץ הנגב? והחוף אשר שמה.

ישׂכר.

החוף?

דן.

הארץ הקרובה לים, ראה בידי גלילת הארץ, קו הארץ העקש הזה חוף גויאנעא יקרא.

האב.

האנשים היורדים שמה לעשות מקנה וקנין עוברי גואינעא יקראו. האיש אשר דבר אתו ראבינזאן היה מעוברי גואינעא או רב החובל, וימצא האיש ההוא ענג בדברי ראבינזאן, ויבקש כי ילך אתו אל חדר הספינה לשתות עמו טהע מספל וילך אתו.

שמעון.

הידע רב החובל לדבר אתו בלשון אשכנז?

האב.

שכחתי לספר לכם כי ראבינזאן למד בעיר המבורג לשון אנגלי אך מעט, השפה הזאת היתה בעזרו באנגלי.

ויהי כשמוע רב החובל כי ראבינזאהן חפץ עד מאד לרדת, כי צר לו לשוב אל בית אביו, וישאלהו היחפוץ לרדת עמו לגואינעא, ויחרד ראבינזאן לשמוע, וכאשר הבטיחו רב החובל כי ישביע צחצחות נפשו על הדרך וכי יכלכלהו למען ישמח בחברתו וישתכר הרבה מאד שמה, בערה בו אש התשוקה לרדת אתו, וישכח את דברי המלח מהמבורג ואשר אבה לעשות. ויאמר אחרי שם הדברים אל לבו הלא בידי רק שלשה גינעען מה אקנה מחירם לעשות מסחר בעיר אשר נבא שמה? אלוה לך עוד ששה גינעען ענה רב החובל, קנה מחירם סחורה למען תעשר בעיר גואינעא אם ההצלחה אך מעט תהי בעזרתנו.

ומה אקנה מחירם? שאל ראבינזאהן.

כלי שעשועים ענה רב החובל, אלגמי זכוכית, סכינים, מספרים קרדמות, ועוד כהמה אשר בהם יתענגו השחורים בארץ הנגב, ומאה פעמים ערכם יתנו לך מחירם זהב ושן.

ולא יכול ראבינזאן להתאפק וישכח את הוריו, מאהביו וארץ מולדתו, ויקרא: ארד עמך רב החובל! ויאמר רב החובל הנה! ויתן כפו אל כפו ויגמור הדבר.

שמעון.

עתה אקשיח את לבבי בל נכמרו רחמי על ראבינזאהן, אף אם ירד שחת.

האב.

בל תנוד לו שמעון?

שמעון.

בל אחרם עליו, מדוע סכל הוא וישכח את כל הטובה אשר עשו לו הוריו למען ייסרהו ה' במשפט.

האב. הנבזה בעיניך איש כזה אשר שכח חסדי הוריו ורק אחרי הוכיחו ה' ישוב מדרכו, בל תחמול עליו? אמת כי נפל בפח אשר כרה לו, אכן הלא גדול מאד שברו. בני! ישמרך ה' וכל בני גילך ממכאוב היודע כי לנפשו גמל רעה, אם נשמע ממכאוב אנוש כזה נשום על לבנו כי אחינו הוא, אחינו התועה, פשעו לא יזכר עוד, אך נקומה לעזור לו אם יש לאל ידינו.

ויחרישו כלם רגעים אחדים ויוסף אביהם לספר.

וירץ ראבינזאן אל העיר ותשעה גינעען בידו, ויקנה מחירם כאשר צוהו רב החובל, ויביא את המקנה אל החוף, ויהי אחרי עברו ימים אחדים, ויהי רוח נכון על פני המים, ויתר רב החובל את העוגין וירדו לרדת אל מחוז חפצם.

דן.

אנה ירדו אם יחפצו לבא לעיר גואינעא?

האב.

הלא בידך גלילת הארץ בא ואראך, מלאנדאן עברו דרך טהעמזע עד יבאו אל ים הצפוני, משם יפנו מערבה אל בריח הים, אצל קאלעעס אל הצנור, משם יבאו אל הים הגדול (אטאלאנטישע וועלט, מעער) משם אל איי קאנארי ואצל איי אשדות הרי דשא, משם יבאו אל החוף אשר שם גואינעא.

דן.

ואיה יצאו משם ליבשה?

האב.

פן אצל קאפא קארזא אשר לאנגלי.

האם.

הלא ידעתם כי עת ללכת אל מכון שבתנו לערוך שלחן? כבר באה השמש.

ידידיה.

עוד לא רעב אנכי.

לאה.

כמוני כמוך טוב לי לשמוע אחרית המעשה.

האב. מחר מחר! בני! תשמעו אשר קרה לראבינזאן, עתה באו לאכול לחם!

כלם.

לאכול לחם! לאכול לחם!

 

הערב השני    🔗

ויועדו יחדיו בערב השני, וישבו על המקום הראשון, ויוסף אביהם לספר להם.

"גם ראשית רדת ראבינזאן הזאת היתה בלי שטנה, באין פגע רע עברו דרך בריח הים, אצל קאלעס ובתוך הצנור ויבאו בתוך ים האטלאנטי, ראו בני! הבאתי לכם מפת ארץ גדולה הטובה מהקטנה אשר לכם למען תראו דרך האניה, אדבקה בעץ למען תהי לנגד עיניכם.

ויבאו שלם אל עיר מאדערא, או מאדיירא בלשון הפארטוגיזען, אשר, ראו נא! – לא רחוק מארץ הנגב אשר אצל איי קאנארי.

דן.

אשר לפארטוגיזען.

יוחנן.

משם היין מאדערא.

ידידיה.

וקנה המתוק. (צוקקערראָהר)

לאה.

ומשם צפרי קאנארי.

האב.

צדקו דבריכם, אצל האי הזה החזיק רב החובל את העוגין, ויצא ראבינזאהן אתו מתוך האניה. לא שבעו עיניו לראות את האי הנורא הזה, וירא באשר יכול לראות הרים, מלאים זמורי גפן ויתאוה לאכול מהענבים המתוקים אשר עליהם, והשיב נפשו עד מאד עת שלם רב החובל לכורם מחיר למען יאכל ענבים כחפצו.

מאנשים אשר בכרם שמעו כי במקומם לא ידרך היין בגת.

ידידיה.

ובמה יוציאוהו מענבים?

האב.

משימים את הענבים בכלי עץ וירמסו עליהם ברגליהם, או יסחיטום באצילי ידיהם.

לאה.

אם כן הדבר לא אשתה יין מאדערא.

יוחנן.

ואנכי לא אשתה יין אף אם בפורה יִדָרֵך.

ישׂכר.

מדוע?

יוחנן.

לא היית בתוכנו כאשר הגיד לנו אבינו כי לא טוב לנערים רכים בשנים כמונו לשתות יין, כי ישחית נפשנו.

ישׂכר.

האמת הגיד לנו, אבי?

האב.

כנים דבריו בני! נערים אשר ישתו יין ושכר יחלשו וישתוללו.

ישׂכר.

לא יבא עוד אל פי יין ושכר.

האב.

טוב לך אז בני!

יען ישב שמה רב החובל לחזק בדקי האניה ארכו לראבינזאן הימים, רוחו הנבוכה בקשה חדשות, ויבקש לו כנפים לעוף בכל קצוי ארץ, פתאום באה אניה מפארטוגאל אשר ירדה לבראַזיליען אשר באמעריקא.

דן.

(מראה באצבעו על מפת הארץ) הלא זאת הארץ אשר לפורטוגיזען? שמה ימצאו גרגרי זהב, ואבנים טבות?

האב.

זאת הארץ, ויתחבר ראבינזאן אל רב החובל הזה יען שמע מגרגרי זהב ומאבנים הטבות בקשה נפשו לרדת בלראזיליען למלא חריטיו מהם.

שמעון.

הלא ידע כי אין לאיש רשיון ללקט שמה כי למלך מפארטוגאל הזהב ואבנים טבות ואין לזרים אתו?

האב.

לא ידע זאת, יען בילדותו לא שמע בקול מוריו וירא כי רב החובל יקחהו אתו בלי מחיר, וישמע כי האניה מענגלאנד עוד תשב פה ימים אחדים בלי יכול ללחום נגד עצת נפשו, ויאמר לידידו רב החובל אשר מענגלאנד כי יעזוב אותו וירד לבראזיליען, האיש הזה שמע כי בלי רצון הוריו שט בארץ שמח מאד כי יעזבהו, ויתן לו את הכסף אשר הלוהו בענגלאנד לתשורה, וידבר אל לבו דברי חכמה ומוסר טרם הלך לו.

וירד ראבינזאן אל אנית פארטוגיזען לרדת לבראזיליען. עברו דרך הָאִי טענעריפא, שמה ראו את ההר החד הגדול.

ידידיה.

אמרתי שם ההר הזה פיקא מטענעריפא?

יוחנן.

אשר אנחנו קוראים הר חד יכונה בלשונם פיקא, ספר נא אבי!

מה נחמד היה למראה עינים לראות אחרי בוא השמש וחשך על פני המים, ראש ההר הגדול בהרים עוד להט מקרני השמש כאש בערה בו.

ויהי אחרי עברו עוד ימים אחדים ראו מראה נפלא על הים, דגים רבים רחפו על פני המים, מראיהם כזהב קלל ופרשו סביבם מראה קרני אור.

ישׂכר.

היש דגים אשר יעופו?

האב.

יש, הלא בעינינו ראינו אחד.

ידידיה.

ראינו אחד בעיר, אכן לא היה לו נוצות וכנפים.

האב.

לו סנפיר במקום כנפים לרחף בהם על פני המים, וירדו בטח ימים אחדים, פתאום רוח גדולה באה דרומית מערבית נשאו המים רבים עד לב השמים ויניעו אמות הספינה, ולא נח הרוח מזעפו ששה ימים, ויתעו ברדתם עד לא ידע המלח ורב החובל איה איפה הם, ויאמרו כי באו אל איי קאריבי, ויהי בקר יום השביעי עת עלה השחר ענה מלח אחד לשמחת בני גילו יבשה! יבשה! ויעלו כלם על פני הספינה לראות את הארץ אכן פתאום נהפכה שמחתם לחרדה גדולה. ותגעש ותרעש האניה וכל אשר בספינה חרדו ונפלו אחור.

יוחנן.

מה היה הדבר?

האב.

האניה באה על הדום חול ותדבק בו כמו נחזקה במסמרות, ויזו משברי הים מים רבים על פניה, ויברחו כלם אל חדר האניה בל ידיחום המים.

וישאו את קולם בבכי, לו היה שם איש לבו יצוק נחושה נכמרו רחמיו עליו, יש בכו ומתפללו, יש צעקו מר, יש פרשו כפיהם, ויש עמדו על מקומם כפגרים מתים, ובתוך האחרונים ראבינזאהן אשר כמעט לא היתה עוד נשמה באפו.

פתאום קרא הקול האניה נשברה! ויחליפו כח בצר להם ויפלו על פני הספינה ויתירו את האני שיט וירדו אל תוכה.

צר לכל האנשים אשר שמה האניה לשבת בה, היבשה עוד רחוקה מהם, והרוח גברה, ויהי רחוק מאור בעיניהם לבא חוף הים, בכל זאת החזיקו משוט והרוח נהפך לטוב להם להוליכם לעבר החוף. פתאום ראו גל גדול בא מאחריהם ויחרדו מגערתו ויפילו משוטם מידם, עתה עתה! הצרה קרובה לבא! וישיג אותם הגל הגדול הזה ויהפוך את האני שיט, וכלם ירדו במצלות.

וידום האב, ויחרישו ולא ענו דבר, ויש נאנחו ותבא האם ותביא להם לחם הערב כמשפטה, תשקט מכאוב היגון.

 

הערב השלישי    🔗

ידידיה.

אבי! המת ראבינזאן?

האב.

כאשר עזבתי אותו אתמול טבע בים הוא וכל האנשים אשר בספינה, אולם הגל הזה אשר בלעהו זרמהו אתו ויקלעהו החוף, ויושלך בחזקה אל הסלעים, ויער במכאבו משנת המות אשר נפל בה, וישא את עיניו וירא והנה הוא ביבשה, ויתאשש ויפרץ עלות השפה, ויצלח לעלות, ויפול על רגליו בלי כח, וישכב שמה בלי דעת.

ויהי כאשר נפקחו עיניו ויקם ויבט כה וכה, אלקים מה נבהל מראות! מהספינה מאני שיט ומכל בני גילו לא ראה מאומה אך קרשים אחדים אשר הוליכו מי הים מהספינה אתם, ואך הוא לבדו נשאר בחיים, נבוך בין שמחה וחרדה נפל על ברכיו, פרש כפיו השמימה, פלגי דמעות ירדו עיניו ויברך את אלהי השמים ואלהי הארץ כי הפליא לעשות עמו.

יוחנן.

מדוע הציל ה' ממות נפש ראבינזאהן וכל האנשים אשר בספינה טבעו בים?

האב.

הלא יפלא בעיניכם את אשר אנחנו עושים לפעמים עמכם?

יוחנן.

יפלא בעינינו.

האב.

כאשר אז היום הם ונכון מאד וכלנו חפצנו ללכת לפירלאנדען, מה עשיתי?

יוחנן.

השארת את שמעון בביתו ואותנו שלחת לוואנזעבעק ולא לפירלאנדען.

האב.

ומדוע הקשחתי את לבבי ולא נתתי את שמעון ללכת עמכם?

שמעון.

ידעתי, אז בא פלוני ויקחני אל הורי אשר כבר לא ראיתי את פניהם.

האב.

הלא נתת שמחה בלבך מאשר הלכת לפירלאנדען?

שמעון.

יותר ויותר.

האב. ידעתי כי בא יבוא פלוני לכן צויתי לך כי תשב בביתי. ואתה יוחנן את מי פגעת בוואנזעבעק?

יוחנן.

את הורי היקרים אשר שם היו.

האב.

גם זאת ידעתי לכן צויתי כי תלכו לוואנזעבעק ולא לפירלאנדען, לא ידעתם מדוע עשיתי ככה והלא יפלא בעיניכם! אכן מדוע לא הגדתי לכם מאומה?

יוחנן.

בקשת לשמחנו פתאום עת נראה פני אבינו ואמנו טרם קוינו לראותם.

האב.

צדקו דבריכם בָנַי! הלא תאמינו כי אלקים אוהב את בניו אשר על פני תבל כאשר אנחנו אוהבים אתכם?

ידידיה.

ועוד אהבה יתירה.

האב.

הלא הוגד לכם כי אלקים יודע כל כך הרבה מאד מאנחנו בני אדמה אשר פעמים רבים לא נדע המקרה הטוב או רע הוא לנו?

יוחנן.

ידעתי, הלא אלקים יודע עתידות ואנחנו לא יודעים מאומה.

האב.

אוהב ה' את בני תבל כאב את בניו ואך לו החכמה, לדעת את אשר טוב לנו, הלא יעשה עמנו רק טוב?

ידידיה.

אמת נכון הדבר.

האב.

הידוע נדע תמיד הסבה מדוע יעשה ה' עמנו ככה ולא על דרך אחרת?

יוחנן.

אם ידענו זאת כל ידענו וכמוהו חכמנו.

האב.

יוחנן אהובי! העוד חשקה נפשך לשאול השאלה הזאת?

יוחנן.

ואיזה שאלה?

האב.

מדוע רק את ראבינזאן הציל ה' והאחרים טבעו בים?

יוחנן.

לא אוסיף לשאול.

האב.

מדוע לא?

יוחנן.

יען רק ה' יודע את אשר הוא עושה ולא אנחנו.

האב.

האל הטוב יודע הסבה מדוע כל האנשים אשר באניה ירדו שחת ורק ראבינזאן נשאר בחיים ואנחנו לא נדע, אף אם נאמר בלבנו ידענו הסבה, בל נדבר עתק לאמר: ידענו באמת אשר חשק ה' לעשות – פן ידע ה' כי טוב מות מחיים לאנשים האלה, פן יבאו במצור ובמצוק או יתעו מדרך הטובה ויקחם מעל פני האדמה להביא נשמתם אשר לעולם תחינה למקום טוב להם אז מעתה. ואת ראבינזאן השאיר בחיים למען ייסרהו במשפט וייטיב מעלליו, אב רחם הוא לכן מוכיח את בניו במשפט אם בל יאבו קחת מוסר. הקשיבו בני היקרים! ושימו על לבכם עת יקרכם מקרה באחרית הימים ולא תדעו מדוע עשה האל הטוב עמכם ככה. אמרו בלבבכם ה' יודע את הטוב לנו ואנחנו עורים לכן בל נמאס מוסרו פן עניתנו למען נטיב דרכנו, נקשיבה למצותיו וישוב וירחמנו.

דן.

זאת גם ראבינזאן אמר עתה בלבו.

האב.

עתה כי הציל ה' ממות נפשו וירא כי אין עוזר, שם אל לבו כי לא טוב הדבר אשר עשה, ויפול על ברכיו ויתפלל לאלקים כי יסלח לעונו, ויגמור בלבו לעשות הטוב והישר, ובל יוסיף עוד לעשות דבר עם ידע כי עול הוא.

שמעון.

ומה עשה עתה?

האב. שש כי עודנו בחיים, אכן אחרי אש השמחה נכבה, זכר את מעמדו, ויפן וירא כי סביבו רק סבכי חדק וסרפדים, לא ראה דבר אשר יעורר מחשבה בלבו כי בני אדם גרים שמה, נבעת מאד בזכרו כי יחידי ישב פה בארץ נכריה, ותסמרו שערות בשרו באמרו פן חיות רעות או פראי אדם ישכנו שם, ויבאו פתאום לאכול את בשרו.

ישׂכר.

הגם פראי אדם ימצאו?

יוחנן.

יש. האם לא שמעת? רחוק רחוק מפה ימצאו. בני אדם נמשלו כהבמות נדמו.

ידידיה.

הולכים ערם ויחף.

דן.

לא יודעים מאומה, לא לבנות בית, לא לטעת גנים ולא לשדד אדמה.

לאה.

אוכלים בשר ודגים חי; האם לא שמעתי? האם לא ספרת לנו אבי?

יוחנן.

והמה לא יודעים מי יצרם, כי מורה לא היה להם להורותם.

דן.

לכן אכזרים הם, יש מהם אוכלים בשר אדם.

ישׂכר.

רעים וחטאים המה.

האב.

מדוע לא אמרת מרירי יום הם, אוי להם כי גדלו בסכלותם כחיתי יער.

ישׂכר.

הגם הֵנָה יבאו?

האב. לא, הארצות אשר גרים שם פראי האדם המעטים רחקות הנה מפה ולא יבאו הנה יום יום ימעטו, כי מגמת בני אדם אשר יבאו שם לתת לפתאים האלה ערמה.

דן.

העל האי אשר ראבינזאן שם ימצאו פראי אדם?

האב.

זאת לא ידע עוד אך שמע כי באיי החבל אשר היה שם ישכנו, אמר בלבו גם באשר הוא שם יגורו, לכן נפלה עליו אימה, וכל בשרו אחז פלצות.

ידידיה.

האמנתי, הנקל זאת בעיניכם אם כאשר אמר כן היה?

האב.

מפחדו לא ערב את לבו ללכת ממקמו, ויחרד לקול עלה נדף.

ויצמא עד מאד כמעט נחר גרנו, צמאנו השיאתהו ללכת לחפש מעין או נהר להשב את נפשו, וימצא שם מבוע מים זכים, וישת כחפצו, האח! מה מתקו מים קרים לחיך נפש צמאה!

ויתן ראבינזאן תודה לאלקי השמים ויקו כי גם אכֶל יתן לו, ואמר בלבו הנותן טרף לצפרי השמים גם לי יתן לחם לאכול.

לא רעב ללחם היה כי הפחד לקח ממנו האביונה אלם מנוחה בקשה נפשו, ויחלש מיגנו, כמעט לא היה בו עוד כח לעמוד על רגליו.

אך איה יבקש לו מקום ללון? על הארץ או תחת השמים? ירא פן יבאו חיתי יער או פראי אדם לפרקו באין מציל, בית, סכה ומערה לא ראו עיניו, ויעמוד באון מנחם ולא ידע מה לעשות, ויגמור בלבו לעלות העץ כצפרים, וימצא עץ אשר סרעפיו חזקים ויוכל לשבת שם מתרפק, עלה ללין שם ויתפלל לאל עליון וישב ויישן.

ויחלום והנה בחלמו ראה את כל המקרה אשר קרהו, וירא את הוריו כחש בשרם מתוגה, ויתאבלו עליו ויבכו, פרשו בידיהם וימאנו להתנחם, ויגר היזע מגויתו ויקרא!,,הנני, הנני! הורי היקרים! בקראו בקש לחבק זרעות הוריו ויתנודד בשנתו ויפול מן העץ.

לאה.

ראבינזאן הנדכה.

ידידיה.

המת בפצעיו?

האב. לא ישב גבוה והארץ אשר נפל עליה מלאה דשא ולא שבר את מפרקתו אך מכאוב מעט הרגיש בצלעות אשר נפל עליהן, יען עצבון חלמו גדול ממכאבו שכח את המכאוב הזה ויעל העץ וישב שם עד יצאה השמש.

וישם עצות בנפשו מאין ימצא טרף לפיו: את כל אשר לנו באייראפא חסר ממנו, לא היה לו לחם בשר, ירק, או חלב, ואם ימצא מה לבשל מאין יהיה לו, אש או שפוד או סיר? כל העצים אשר ראה עד הנה היו ממין עצים אשר עצי קאמפעשע יקראו, לא ישאו פרי כי אם עלים.

יוחנן.

מאיזה מין עצים המה?

האב. העצים האלה טובים מאד לצבעים שונים מוצאם במקמות אחדים באמעריקא משם יובאו לאייראפא. אם יבושל העץ הזה במים, נעשה צבע המים שחרחרת ואדמוני, והמים האלה מצטרכים הצובעים לצלצל הצבעים האחרים. אכן בל נשכח את ראבינזאן.

ותגדל אימתו עד מאד "אמותה ברעב קרא, ויבך בכי גדול לשמים, ויאלצהו המחסור, ויתחזק ללכת החוף לראות אולי ימצא מכלת.

אכן לשוא לא מצא כי אם ערבי קאמפעשי והודו, דשא וחול, עיף ויגע נפל על אפיו ארצה ואמר טוב כי הייתי מחללי הים מהיות חלל הרעב והיגון. ויאמר בלבו ישב ידום יחכה על המות הרע הזה ויפן מאחריו וירא שלךְ ממעל לראשו ודג בפיו וישם אל לבו את הדברים אשר קרא בספר:

הנותן לעורב טרף בל ימאס נברא בצלמהו

גדול בקטני יצוריו בגדוליהם מה ירב עצמהו!

ויתן בנפשו דופי כי לא השליך על ה' יהבו, ויקם מהר מהארץ ללכת באשר כח בו ללכת, וילך החוף ויבט כה וכה אולי ימצא מזון.

וירא והנה בחול קליפת אויסטער וירץ היש אל המקום אשר היתה שם לראות אולי ימצא מלאות, וישמח כמוצא שלל רב כי מלא ה' משאלתו.

יוחנן.

הימצאו האויסטערן בחול?

האב. לא בחול, חיים בים דבקים אחד אל אחד על הסלעים כמו גבעה, גל כמוהו אויסטערבאנק יקרא. ואחדים ידחו מהמשברים ואל החוף יזרקו עת כלו ימי העלות והנה רֶדֶת המים ימצאו האוסיטערן ביבשה.

ישׂכר.

מה זאת עלות ורדת המים?

לאה.

הזאת לא ידעת? עת יגברו המים וילכו ויחסרו.

ישׂכר.

ואיזה מים?

אשר.

ישׂכר! שאל אחיך יוחנן ויגדך.

יוחנן.

אראה האדע לבאר לך היטב, האם לא ראית לפעמים מי העלבא יבאו אל החוף ואחר זאת ישובו למקומם, ונוכל לכת ברגלינו במקום אשר שם מים היו?

ישׂכר.

ראיתי.

יוחנן.

אם יגברו המים ויבאו החוף עלות יקרא, ורדת עת ישובו לאחוריהם וחרבו פני החוף.

האב.

ועוד זאת אגיד לכך ישׂכר אהובי, כי בדרך הזה יגברו המים וישובו למקומם פעמים בכל יום, שש שעות ורגעים אחדים יגדלו, ושש שעות ורגעים אחדים יחסרו, עת ילכו ויגדלו תקרא עת העלות, עת ילכו ויחסרו תקרא את הרֶדֶת.

ישׂכר.

ומדוע יגברו ככה מי הים?

ידידיה.

זאת פעולת הירח המושך את המים אליו ויעלו למעלה.

שמעון.

זאת שמענו פעמים רבות, הס! למען יוסף אבינו לספר.

האב.

בני, פעם אחרת אגיד לך יותר מענין הזה.,,וישמח ראבינזאן מאד במצאו דבר להשקיט אך מעט רעבנו הגדול, הגם האויסטערן אשר מצא לו היו די למלאות נפשו עלז לבו בקרבו על המעט אשר מצא.

וידאג דאגה גדולה למצא מקום לגור למחסה ולמסחר מפראי אדם ומחיות רעות, מקום אשר גר שם בלילה הראשון היה בעכרו, נהפך לבו בקרבו בזכרו כי אך שם ידע לבקש לו מנוח.

ידידיה.

אם הייתי שם ידעתי מה עשיתי.

האב.

הגד מה עשית?

ידידיה.

בניתי לי בית עם קירות עבים ודלתות נחושה, חפרתי לי תעלה סביבו, עשיתי לי גשר להעלות ולהוריד, ביום הורדתיו ולילה העליתיו בל יבאו הפראי אדם לעשות עמדי רעה, ישנתי אז ינוח לי.

האב.

חכמת, צר לי מאד כי לא היית שמה, בעצתך הטובה היית לראבינזאן לעזר, אכן אחרי שוב נחמתי, השמת לבך על הבונים עת בונים בית?

ידידיה.

הרבה פעמים שמתי עיני עליהם, החורש אבן לוקח סיד, ומבלל אותו בחול, לוקח אבנים ויערכם אחת אל אחת ובתוכן משים סיד למען תדבקנה ותהינה לאחדות, ואחר כן יבא חורש עץ לפסול הקרות בקרדמות אשר בידם, למען תהינה משלבות אשה אל אחותה אחרי כן יעלו בחזקה את המקָרה להעלות עליהן לִבְנֵי הגג – ואחר זאת.

האב.

ראיתי כי בנת בבנין, אכן הלא מצטרך החורש אבן, סיד ואבנים אשר יחצבו, וכלים? וחרשי עץ מצטרכים קרדמות, מגזרות, מרצע, יתדות מקצעות, מפץ, איה איפה מצאת זאת אם היית במקום ראבינזאן?

ידידיה.

ה' אלקים! זאת שכחתי.

האב.

כן מקרה ראבינזאן הנדכה לכן לא שם על לבו לבנות לו בית, לא היה לו כלי, כי אם שתי ידיו בהנה לא יבנה לו בית כבתים אשר לנו.

שמעון.

מדוע לא עשה לו סכה מהדליות אשר יכרות מהעצים?

האב.

התהיה לו סוכת ערבים מחסה מנחשים, זאבים, נמרים, אריות ושאר חיות רעות?

יוחנן.

אוי לך ראבינזאן! מה יהי באחריתך!

שמעון.

הלא יכול לירות?

האב.

לו היה לו כלי תותח, אבק רובה ועופרת, אכן אין ביד האמלל הזה בלתי אם גויתו. ויסתער לבו בקרבו בזכרו את עניו ויפול כבראשונה ברשת היגנות, ויאמר: מה יועילני כי הצלתי את נפשי אך מעט ממות הרעב הן בלילה הזה אהי מאכל לעם לציים. והנה ברעיוניו נמר שכול לפניו פער גרנו לבלי חק להראות לו שניו הגדלות וחדות ויעלה ברוחו כי יתמרמר אליו לחזקהו בגרנו ויצעק מר: הורי הנדכאים! ויפול ארצה בלי כח. בשכבו מוג לב ארצה ליאש על כל העמל, בא ברוחו שיר שמע מפי אמו היקרה, שרה עת צר לה ואלה ראשית דברי השיר:

השם על שדי מבטחהו

עליו יקוה בכל עת ורגע,

נפלאותיו הגדלות יראהו

בקרוב באהלו מחלה ונגע.

אם על האל הטוב קוית

לא על חול את ביתך בנית.

הדברים האלה החזיקו את נפשו, פעמים אחרים שם דברי השיר על לבו, והחל לשור בקול רם, ויקם מהארץ וילך לחפש אולי ימצא מערה לגור שם.

לא ידע עוד את החבל אם באמעריקא או באי מקום מגורו, וירא מרחוק והנה הר ויגש אליו. נבהל לראות על הדרך אשר הלך בה כי לא מצא כי אם סרפדים ודשא, אשר לו לב להבין ידע מכאבו. ויעפל לעלות ההר הגבוה וירא שם סביב פרסאות אחדות, נבעת לראות כי הנה הוא על אי. ובאשר השיגו עיניו לראות לא ראה יבשה אך איים קטנים אשר פרסאות אחדות משם נראו מתוך הים. ויקרא: אנכי איש עני ונכה רוח! וישא את ידיו השמימה, האמת כי נפרדתי מכל בני אדמה! נעזבתי באין תקוה להנצל מהציה הזאת! הורי הנדכאים! הלא אוסיף לראות פניכם, לבקש מכם סליחה לעוני! הלא אשמע עוד קול אוהב וקול אדם? אולם מה אתאונן אנכי הסבותי לי הרעה הזאת! ה'! אתה הצדיק ועליך יזעף לבי! הלא לא בחרתי בטוב, ויעמוד נבוך ברעיוניו אל מקמו ויבט ארצה, מאלקים ומאדם נעזבתי אמר בלבו. לטובתו שם על לבו חלק שירו:

אל תאמר בפידך,

אלהים סר מעליך,

בחר לסגלתו,

באיש עשר נחלתו.

הן ביד ימים הבאים

לשום חק למפגעים.

ויפול על ברכיו לפני ה' אלקים, וידור נדר כי ישא ויסבול את כל עמלו, ויתפלל לו כי יחזק את לבו.

לאה.

מה טוב כי ידע ראבינזאהן שירים נחמדים לנחמו בעניו.

האב.

מה נעים! ומה אם גם זאת לא ידע, כי האל המרחם הכל יכול, היודע נסתרות הוא אבי כל חי? מת ביגנו, אכן בצר לו זכר את אלהי השמים וישכח רישו.

לאה.

הגם אותי תלמד מעשה ה' ונפלאותיו כאשר הורית את זרים?

האב.

בכל נפשי בתי היקרה, כל אשר שכלך יוסיך עז, אוסף להורות לך דרכי ה', הלא ידעת כי טוב לי לספר מגדלו וטובו מספר מכל אשר על פני תבל?

לאה.

השמחתני! עת תדבר עמנו מחסדי ה' יגל לבי בקרבי.

האב.

צדקת בתי היקרה! אם תדעי דרכי ה' ומפעליו מגמת פניך תהי לעשות רק טוב סלה, תשמחי אז מעתה.

ויחלף כח ראבינזאן, ויחל לעלות סביב ההר וירא כי לשוא יגע לבקש לו מקום לגור. והנה בא אל גבעה אשר עבר פניו ישר כמו קיר היה, ויחפש היטב בעבר הזה ומצא חור בו, ולו פתח צר, לו היה לו גרזן כילף ושאר כלי חרשי אבן מה נקל לו לחצוב הסלעים אשר שמה למען ירחיב החור לגור שם, אך מאומה אין בידו, והנה השאלה הראשונה במה ישלים המחסור הזה?

ויהי אחרי חשב לדעת זאת אמר בלבו: העצים אשר ראיתי בעיני כערבי ארץ מולדתי יגדלו אחרי ינטעו, אשרש בידי עצים רבים לטעת מהם אחד אל אחד לפני החלול ויהיו כקיר, אם יכו שרש ויגדלו אשכבה ואישן במרחב הזה בטח כבבית, כי מאחורי קיר הסלעים למחסה ועל פני ומהעברים יסתירוני העצים.

וישמח על המחשבה הזאת וילך חיש לבצע מעשהו, ויוסף לשמוח עוד בראותו קרוב למקום הזה מים חיים ממבוע בתוך ההר הקרוב, וילך לשתות מהמים הקרים כי הלך ושב בחום השמש לכן צמאה נפשו.

ידידיה.

החם מאד על האי?

האב.

מאד מאד, (מראה באצבעו אל מפת הארץ) פה איי קאריבי מקום אשר ראבינזאן בו כפי דעתי היה מאיים ההם, והאיים האלה לא רחקו ממקום אשר יאמר על היושבים שם הנה הם תחת קו המשוה, ותך השמש על ראשם וחם להם מאד.

ויחפור בארץ, ויוציא משם ביגיעה רבה עצים רכים וישאום על המקום המיועד לו לגור שם, גם שם חפר לו תעלה לטעת העצים, ויען אך לאט עשה מלאכתו נטו צללי ערב, ולא נטע יותר מחמשה או ששה עצים.

וירעב מאד וילך אל החוף לבקש לו אויסטערן, אך לרעתו עת עלות הגיעה ולא מצא, וילך לשכב על משכבו רָעֵב, ואיה? גמר בלבו ללון על העץ עד יכלה מלאכת מגורו, וישכון בטח, וילך אל העץ. למען לו יאנה לו אסון כבלילה הראשון לקח שרוך נעלו ויחזק בו את גויתו בסרעפי העץ, ויברך את ה' ויישן בטח.

יוחנן.

השכיל עשה הרבה מאד.

האב.

המצוקה תלמדנו אשר בלעדה לא ידענו, לכן מיד ה' זאת לנו, כי פעמים צרכי אדמה וצרכי אדם לא ימלאו רק אחרי ענין ועמל רב לענות בהם, לנו להביא תודה לצרכים האלה כי עלינו במתי החכמה והמדע, כי אם יונה צלויה תעוף אל פינו, אם בתים, כרים וכסתות, בגדים, מאכל, משתה ושאר דברים אשר נצטרך למחית נפשנו יצאו כצרכנו מבטן האדמה נבלה ימינו במאכל ומשתה ושנה, ועד אחריתנו נבער מדעת כחיתי יער.

שמעון.

בחסדו ה' עלינו לא הוציא את כל צרכינו מבטן האדמה.

האב.

כאשר את הכל ברא בחכמה על פני תבל, אכן ראו נא את ככב הנשף הנחמד הנוצץ משמים באהבתו עלינו, גם את זה יצר אבינו אשר בשמים, ועלינו לתת לו תודה על כל הטוב אשר עשה עמנו בזה היום, באו בני נלכה בזרעות משלבות על הסכה.

 

הערב הרביעי    🔗

האב.

ועתה בָנַי! במה כליתי אתמול לספר ממקרה ראבינזאן?

יוחנן.

עלה העץ ללין שם.

האב.

כנים דבריך, בפעם הזאת לא נפל מהעץ ויישן בטח עד הבקר.

כאור הבקר רץ אל החוף לבקש לו אויסטערן ולעבוד עבודתו וילך בפעם הזה בדרך אחרת וישמח למצא עץ, עושה פירות גדולים, אשר לא ידע, אכן קותה נפשו כי טוב יהי העץ למאכל. אגוזים ארוכים משולשים היו, ראש ילד גדלם, קליפה החיצונה אשר בעמל רב בעזר אבנים חדות פצל, היתה כמו מיתרי פשתים הנדבקים, והקליפה התיכונה היתה קשה כקליפת צב. וירא ראבינזאן כי תהיה לו תחת ספל, תוכה כלה משקה טעמה כטעם אגוז, בלי ריח שמן, בתוך החלול מצא עסיס אשר השיב את נפשו.

מוצא המיץ הזה בשלשה נקבים אשר בקליפה, בלי תשבר הקליפה התיכונה הקשה מאד.

מה נחמד לראבינזאן הרעֵב המאכל הזה! לא שבעה נפשו הריקה באגוז אחד, ויתלוש לו אחד ועוד אחד ויאכל בתאוה רבה.

וישמח מאד, דמעות שמחה ירדו עיניו תודה לאלקי השמים. העץ הזה גבה מאד, ולא היו לו סרעפים אך כפות בתאר חרֶב כתמר.

ידידיה.

מה שם העץ הזה? הלא אין בארץ הזאת עצים כמוהו?

האב. שם העץ הזה עץ קאקוס, רבים מאד ימצאו בהודו מזרחי (מראה באצבעו במפה על הארץ הזאת) ועל האי בים התימן הגדול, לא ידעתי כי גם באי אשר ראבינזאן גר עליו יגדלו העצים האלה, כי אין באיי אמעריקא מקומם.

יוחנן.

חשקה נפשי לראות אגוז קאקוס.

האב.

התחפוץ לראותו? כתר לי זער אראך אגוז מראהו כמראה קאקוס.

(לשמחתם הוביל אחד שי לאביו אגוז קאקוס וילך להביאו, בשובו והאגוז הגדול בידו, רצו כלם משתוממים לקראתו מפחדם כי עיניהם התעו אותם.)

האב.

מה זה בידי?

יוחנן.

הלא זה אגוז קאקוס?

האב.

אגוז קאקוס כאשר יגדלו בהודו.

כלם.

האח!

שמעון.

מאין לאבינו האגוז הזה?

האב.

כי לא הייתי בהמבורג וכי פה לא ישאו העצים פרי כמוהו ידעתם, לולי היה לי ידיד אשר שלחהו לי לא מצאה נפשנו הענג לראות הפרי היקר הזה.

ידידיה.

מי זה הוא אשר שלחהו לך?

האב.

ידידנו רב החובל פלוני, אותו ראו הגדולים בכם עת היינו בעיר.

שמעון.

האיש הטוב הזה אשר בא לדרוש בשלומנו ביארק?

האב.

האיש הזה, מי יתן כי ימצא ענג לנפשו בערב הזה כאשר השמיח נפשותנו, נראה אם כח בידינו לפצל הקליפות.

אחרי עמל ויגיעה רבה פצלו את הקליפה הראשונה להוציא משם האגוז, ויפתחו בסכין קטן נקב אחד משלשה אשר נסתמו בבשר האגוז, ויגר משם ספל מיץ, טעם המשקה הזה לא היה טוב כמשקה אשר ספרו לנו עוברי דרך שמה, פן בלה או נתלש הפרי טרם בכורו. ויגררו במשור את הקליפה התיכונה וימצאו בו מיץ לבן מתוק לפיהם מאגוזים הערבים, ותהי שמחה גדולה בלב הרכים לימים.

דן.

מה גדול עמל ראבינזאהן לפצל הקליפות הקשות!

האב.

הלא תוכלו לשער אחרי ראיתם את עמלינו טרם פצלנו אחד, ולנו סכינים חדים ומגזרות ואין לראבינזאן מאומה, אכן אין עבודה עלי תבל אשר קשתה לנפש רעבה אם יקוה למלא בטנו בה. הגם כי אכל די שבעו, רץ אל החוף לראות הימצא אויסטערן, וימצא אחדים אולם אין די למלאות נפש רעבה. וירא כי עשה ה' חסד עמו בתתו לו ארחה אחרת ויתן לו תודה בכל לבבו.

ויקח אתו את האויסטערן אשר מצא למאכל הצהרים ויפן וישוב לעבודתו אשר החל אתמול.

וימצא בחוף קליפה גדולה לקחה לצורך מעדר, בה הקל עבודתו הקשה, אחרי כן נגלה לו נטע ולו גבעול מלא מיתרים כפשתה אשר לנו, לעת אחרת לא ראה על דברים כהמה אכן עתה שם לבו על כל אשר מצא, וידרוש בלבו היטב אם לא יועילו זה או זה.

בתקותו כי הנטע הזה יצלח למלאכה כפשתים אשר לנו נתק לו הרבה מאד ויטע עוד טור עצים סביבם, וישזר הטורים יחד בעץ עבות, ואחר כן גמר בלבו למלאת הרֶוח אשר בינותם בעפר, ויהי קיר חזק מאד לא יהרס בלי כח ועצמה.

ערב ובקר יצק מים ממבוע על נטעיו, ותהי לו קליפת הקאקוס לספל להביא בה מים וישמח מאד בראותו כי העצים אשר שתל נחמדים למראה.

כאשר כלה מלאכת הגדר שזר כל היום חבלים ויעש לו כאשר לאל ידו סלם חבל.

דן.

למה לו סלם?

האב.

שמע נא! לא חפץ לעשות פתח למגורו כי אם לטעת עצים לפני פתח הנשאר.

ידידיה.

ואנה יצא ויבא במגורו?

האב.

לכן עשה לו סלם, הסלע אשר על ביתו גבה כמו בית ועליה ועליו עץ בו תלה את הסלם המגיע עד מקום מגורו, וינסה לעלות בו וירא והנה הוא טוב מאד.

וכאשר גם המלאכה הזאת נשלמה, יעץ בנפשו אולי יחפור עוד בחלול ההר להיות לו רחבת ידים לגור שם, וירא כי בשתי ידיו לא יבא אל מחוז חפצו, ומה לעשות? חשב מחשבות למצא כלי לעזור לו וילך למקום אשר ראה שם שני אבני סיד קשות מאד ויחפש בתוכן ומצא אבן, בה עלז לבו בקרבו.

תאר האבן הזאת כמו גרזן חדה מאד לעבר פניה ולה נקב לתקוע בו הנצב, וירא ראבינזאן כי יעשה לו ממנה גרזן אם ירחיב את הנקב אך מעט, ויקח צור וירחיבו ויתקע בו עץ ויחזקהו בחבלים אשר עשו לו כבסמרים. וינסה היש לאל ידו לכרות בו עץ רך וישמח בראותו כי יצלח במלאכה, אם נתן לו איש אלף כסף מחירו בוז יבוז לו, יען קותה נפשו כי תגיע לו לתועלת גדולה.

ויחפש עוד בתוך האבנים וימצא אבנים אחדות אשר אמר תהינה לו לצורך, תבנית האחת כמו מקבת אשר לחורשי אבן וחורשי עץ, תבנית האחרת כמקל יד עב מלמעלה ודק מלמטה. ויקחן ראבינזאן וירץ להביאן למגורו, ולעבוד עבודתו. וירא כי יצלח במלאכתו תקע את המקל יד בקרקע ובסלעים ויכה על ראשה במקבת, ויחצוב גֶזר אחר גזר וירחיב את החלול, בימים אחדים המלאכה היתה די לגור וללון במקום ההוא.

כבר כרת לו בימים דשא רב וישימו בשמש לעשות ממנו חציר וייבש ויבאיהו אל מגורו לשכב עליו.

לא חסר לו דבר לבקש מנוח לעורקיו ישכב לבו בלילה כדרך כל הארץ, אחרי כצפרי השמים ישב על עץ עשרים לילות אין שמחה כשמחתו עת גהר עצמותיו העיפות על משכב חציר.

ויתן תודה לאלקים ויאמר בלבו: לו ידעו יושבי אייראפא יגון אנוש היושב לילות רבים על העץ באמיר קשה, יגיל לבם בקרבם עת ישכבו שאנן על מטתם בל ישכחו להודות לה' תמיד על הטובה הזאת.

יום המחרת היה הראשון בשבוע, ויקדשו ראבינזאן לשבות בו ולשום לב על מעמדו ומצבו.

וישכב ארצה על ברכיו ויבך בכי גדול השמימה כי יסלח לעונו, ויברך את הוריו האמללים, ויתן תודה לה' כי הפליא לעשות עמו בצר לו, וידור נדר כי ייטיב דרכו ויסור למשמעתו.

לאה.

טוב לראבינזאן עתה מאז.

האב.

ידע האל הטוב כי ייטיב מעלליו אחרי כידו, לכן ענה אותו, כן דרך היושב בשמים, לא משנאהו כי אם מאהבתו אותנו יוכיחנו לפעמים. יודע כי בלעדי זאת לא נשובה אליו בכל לבבנו.

למען לא ישכח סדר הימים לדעת איזה יום יהיה יום הראשון יעץ בנפשו לעשות לו לוח קביעות העתים.

יוחנן.

לוח?

האב.

לא כלוח אשר לנו כתוב על הנייר בדיו, אך לדעת חשבון הימים.

יוחנן.

ואיך עשה זאת?

האב.

יען לא היה לו נייר ולא קסת הסופר חפש לו ארבעה עצים העומדים זה אצל זה ולהם קליפה חלקה, על הגדול בהם חרת בצור מדי ערב בערב קו, לאות כי יום הראשון חלף והלך לו, אחרי חרת שבעה קוים ידע כי עבר שבוע, ויחרות קו בעץ השני לאות השבוע, אחרי חרת בעץ השני ארבעה או חמשה קוים כפי מהלך החדש, חרת קו בעץ השלישי לדעת כי כלה חדש. ואחרי חרת לו בעץ הזה שנים עשר קוים חרת לו קו בעץ הרביעי לאות כי עברה שנה.

דן.

הלא ימי החדש לא שוים במספרם? יש חדש אשר לו שלשים יום, ויש אשר לו שלשים ואחד? מאין ידע קביעות המלאים והחסרים?

האב.

עשה לו אות באצבעותיו.

יוחנן.

באצבעותיו?

האב.

באצבעותיו, ואם תבקשו אורה אתכם דרכו.

כלם.

למדנו, אבי למדנו!

האב.

הקשיבו לדברי! סגר כף ידו השמאלית וישם אצבע ידו הימנית על קרסול אחת ואחרי כן על הגומץ הקרוב לה ויקרא בשם החדשים כאשר בסדרם לנו, לחדש אשר אצבעו על הקרסול שלשים ואחד יום ושם החדש אשר קרא בשומו אצבעו בגומץ לו שלשים יום זולת החדש פעברואר אשר לו שמנה ועשרים יום בשנה פשוטה, ותשעה ועשרים בשנת העבור. ויחל בקרסול הקמיצה ויקרא בשומו אצבעו עליה בשם החדש הראשון זה יאנואר. כמה ימי החדש הזה?

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

אוסיף למנות החדשים על הקרסולים ואתה יוחנן תגד לי מספר הימים, והנה החדש השני זה פעברואר!

יוחנן.

כפי האות אשר שמת לנו, לו שלשים יום, אולם לו שמנה ועשרים ולפעמים תשעה ועשרים.

האב.

מערץ?

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

אפריל?

יוחנן.

שלשים.

האב.

מייא?

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

יוני?

יוחנן.

שלשים.

האב. יולי?

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

אויגוסט? (מראה באצבעו על קרסול הקמיצה)

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

זעפטעמבער?

יוחנן.

שלשים.

האב.

אקטאבער?

יוחנן.

שלשים ואחד.

האב.

נאוועמבער?

יוחנן.

שלשים.

האב. דעצעמבער?

יוחנן.

אחד ושלשים יום.

האב.

דן! הראית בלוח השנה כי נכון החשבון הזה?

דן.

ראיתי כי כנים דבריך.

האב.

חובתנו לשום אותות כאלה על לבנו, כי טוב לדעת כמה ימי חדש וחדש.

יוחנן.

לא אשכח זאת.

דן.

גם אנכי לא אשכח, חרתי הדברים האלה על לוח לבי. –

האב.

כזה וכזה דאג ראבינזאן בל ישכח חשבון העתים, לדעת מתי יום הראשון לשבות בו כחק הנוצרים.

בתוך הזמן אכל רוב אגוזי קאקוס מהעץ אשר נגלה לו, ואך מעט אויסטערן השלכו החוף, ולא יכול להחיות נפשו בהם, ויחל הפעם לדאג מאין ימצא לחם לפיו?

מפחדו פן יפגעו בו פראי אדם או חיות רעות לא הלך רחוק מפתח מגורו, ויאלצהו הרעב לחזק את לבו ללכת ארך האי פן ימצא מכלת, ויגמור בלבו לכת מחרת כאשר תשאנה אותו רגליו.

בל יכהו שמש ושרב, עשה לו לעת ערב מחסה לצל יומם.

ישׂכר.

מאין היה לו בד וגרמי דגים?

האב.

לא היה לא בד, ולא גרמי דגים, לא סכין ולא מספרים, לא מחט ולא חוטים, בכל זאת עשה לו מחסה, מה תדמו בנפשכם באיזה אופן עשה לו זאת?

שמעון.

זאת לא ידעתי.

האב.

עשה לו גג מענף עץ עבות, ויתקע בו מקל בתָוך ויקשרה בחוט ויקח לו עלים רחבים מעץ קאקוס ויחזקם במחט על גג עץ עבות.

יוחנן.

ומאין היה לו מחט?

האב.

הגד אם ידעת?

לאה.

ידעתי, מצא בחול המושלך אחרי טאטא הבית או בנקיקי הקרשים, גם אנכי מצאתי פעמים רבות שם מחט.

יוחנן.

לא בהשכל דברת, הימצא דבר במקום אין איש אשר אבד ממנו? מאין היה בבית ראבינזאן קרשים או חול אחרי טאטא מקום מגורו?

האב. מי בכם יודע הדבר, איך תעשו אם תאבו לחזק דבר ומחט אין בידכם?

יוחנן.

אקח צניני הסנה תחת מחט.

ידידיה.

ואנכי לקחתי סלוני הברקנים.

האב.

טוב מאד, אך דעו, כי לא מצא לא צניני הסנה ולא סלוני הברקנים.

יוחנן.

ומה עשה?

האב. לפעמים משליך הים דגים היבשה, ואחרי ירקבו או היו מאכל העיט, העצמות תשארנה וילקט ראבינזאן החזקות והחדות ותהינה לו במקום מחט.

ויעש לו בהם מחסה ולא יכלו קוי השמש לבקוע בו. אחרי השלים המלאכה החדשה שש בה מאד, אמר בלבו איך הסכלתי בימי חרפי כי בליתי ימי בהבל הבלים, לו היית עתה באייראפא ומצאתי כלים איך עמלתי לעשות מעשה ידי אמן, והייתי אך שמח לעשות לי כל צרכי.

יען עוד היום גדול; אמר בלבו לעשות לו שק לקחת אתו בו צדה לדרך ולהביא בו מכלת אשר ימצא, חשב לדעת זאת, ויצלח בהוָדע לו במה יבצע מעשהו.

חוטים רבים שזר לו כבר, ויגמור בלבו לעשות מהם רשת, ומהרשת יעשה לו ילקוט, ויקשור בשני עצים הרחוקים זה מזה אמה חוטים אחד אצל אחד, במקום החוט אשר קוראים האורגים שתי, ויקשור מעלה חוטים זה אצל זה לערב. ויעש לו רשת כרשת הדיגים ויתירהו מהעצים ויקשרהו מהעברים ואך עבר אחד השאיר פתוח, והן לו ילקוט, בחבל אשר חזק בשני הקצות מלמעלה תלה אותו בצוארו.

השמחה אשר היתה בלבו כי כלה המלאכה הזאת לא הניחה לו לישן בלילה הזה.

ידידיה.

גם נפשי אותה לעשות לי ילקוט.

שמעון.

גם לי לבב כמוך, אך מאין לנו חוטים?

האֵם.

אם תחפצו לשמח נפשכם כמו ראבינזאן, שזרו לכם חוטים, והכינו לכם פשתים, אך יען הפשתה איננה גבעול אתן לכם חוטים.

ידידיה.

התעשי לנו הטובה הזאת אמי היקרה?

האם.

בכל נפשי אם תחפצו באו לקחת לכם!

ידידיה.

מה טוב ומה נעים!

לאה.

טוב לכם אם כמוהו תעשו פן תבאו אל אי שומם, תדעו לעשות לכם ילקוט, האין זאת אבי?

האב.

צדקת בתי, לכו נא! את ראבינזאן נעזבה עד מחר, אראה פן אוכל ללמוד ממנו משך הזמן הזה לעשות לי מחסה לצל יומם כמוהו.

 

הערב החמישי    🔗

ויהי בערב החמישי כאשר נאספו יחדו אל המקום המיועד להם, בא שמעון נטוי גרון עם הילקוט אשר עשה לו, וישימו כלם עיניהם עליו, תחת המחסה לוה לו מהמרקחה מכבר, ויגביה אותו במקל ממעל לראשו, וילך מעדנות.

האב.

טוב מאד שמעון בני, טוב מאד עשית, עוד מעט אמרת בלבי הנך ראבינזאן.

יוחנן.

עוד לא יכלתי להשלים מלאכת הילקוט לולא זאת כמוהו עתה באתי.

האב.

טוב מאד כי האחד השלים מלאכתו, ראינו כי לאל ידינו לעשות, אך המחסה אשר לך שמעון לא טוב הוא.

שמעון.

לא יכלתי לעשות משך הזמן הקצר טוב ממנו.

האב.

(בהביאו מחסה אשר עשה לו מתוך הסבך) הישר בעיניך המחסה הזה ראבינזאן?

שמעון.

מה יפה הוא?

האב. אטמנהו עדי אכלה לספר לכם מקרה ראבינזאן מי בכם המרבה לעשות מלאכתו יכונה בשמו ולו אתן את המחסה הזה.

ידידיה.

היבנה לו סכה כמו ראבינזאן?

האב.

מדוע לא יבנה לו?

כלם.

טוב מאד, טוב מאד!

האב.

ויחכה ראבינזאן על הבקר ויקם ממשכבו טרם יצאה השמש ללכת לדרכו ויתלה את הילקוט על זרועיו, ויחגור חבל במתניו, ויתקע בו הגרזן במקום חרב ויקח את המחסה בידו וילך לו מתנחם. וילך אל העץ קאקוס לקחת לו אגוזים אחדים לשומם בילקוט וירץ אל החוף לבקש לו אויסטערן, וכאשר מלא משאלתו וישת מים קרים ממבוע לברות לו, הלך לדרכו.

ויהי הבקר נחמד לעינים, השמש יצאה בגבורתה במעמקי הים ותזהב ראשי האמיר.

צפרים קטנים וגדולים לאלפים, ולהם מראות נפלאות שרו שירות הבקר, וישמחו ביום החדש, השמים זכו מחלב והשיבו נפש רואיהם, כמו עתה מיד אל נבראו, העשבים ופרחים הפיצו ריח ניחוח. לב ראבינזאן העיר את רוחו מלא ששון ותודה לאלקי השמים, אמר בלבו גם פה יראנו כי טוב לכל הוא, ויערב שירו בשיר הצפרים וישר שירת בקר הנחמד.

תהי ראשית מעשיך תודה ותהלה

אחרי הפעם החלפת כח נשמתי:

ישמע אֵל אל התחנה ואל התפלה,

לכן שבחיהו בכל אמץ יחידתי:

לסתיר את גויתי אין כח בכפי

שכבתי ואישנה באין מפגיע

מי שמרני? ונתן תנומה לעפעפי

את עורקי העיפים מי הרגיע?

מי זולתך? אלקי כל הארץ!

בידך רוח כל בשר, בידך חיינו

אתה תחזקנו, תשמרנו מפרץ

השבת רוחי בקרבי אתה אלהינו:

ברוך אתה בעל העז והכח!

וברוך חסדך ואמונתך,

כי אחרי לילה מצאתי מנוח

בזה היום אגילה בישועתך.

מברכות שמים נצח תברכני!

הורני נא לכת סלה בדרכיך,

אתה אלקים ארחותיך תלמדני,

אסור למשמעתך אמלא דבריך.

את נפשי שמר נא אלי, מחסי וצלי!

אליך מבטחי אותך קויתי,

אל תסתר פניך ממני בצר לי,

רחם עלי כאב על בנו אם שגיתי.

לבב טוב חדש בקרבי האוהב צדקות,

לבי מלא אהבה אל כל בני אדמה,

לב יתענג ישבע ששון ושמחות,

בעשותו רב טוב מימים ימימה.

הטות למוסרך אזני הורני!

לעשות הטוב בעיניך תהי מגמתי,

כל תשוקה רעה בל תעַוֵר עיני,

כל עון וכל פשע תגעל נשמתי.

בצר לרעי אחושה להיות בעזרתם,

בל אירא אם יכבד עלי יהבם,

אגילה ואשמחה בישועתם,

אשיש בצדקתם ובישרת לבבם.

אשבע צחצחות בעודני בחיים,

חסדך הגדול בל תשכיחני,

אגיל עת תקראני השמים,

פחד המות בל יחרידני.

ידידיה.

אבי היקר! התחפוץ לכתוב לי השיר הזה ואקראהו מדי בקר בבקר, עת אקום משנתי?

האב.

בכל לבבי.

גד.

ואנכי אלמד אתכם מערכות הנגונים ונשור השיר הזה טרם נתפלל תפלת השחר.

שמעון.

טוב מאד כי שיר נחמד הוא.

האב.

יען ירא עוד ראבינזאן מפראי אדם ומחיות רעות מנע את רגליו מלכת ביערים ובסבכים, ויתהלך במקום אשר שם נגלו לו ארבע רוחות השמים, אכן החבל אשר הלך בו היה כבול מכל האי, וילך בדרך מרחוק בלי מצא דבר לו להועיל.

פתאום ראה נטעים, ויאמר בלבו, חובתו לבקרם היטב, סבכי ירק היו העומדים זה אצל זה והיו ליער קטן. על אחדים ראה פרחים לבנים ואדומים, ותפוחים קטנים גדולים כדבדבן³ אשר לנו.

וישך בשניו חיש באחד מהם וירא כי לא טובים למאכל המה וינאץ ויכרות את הסבך אשר נשכו מהם להשליכו, וישתומם בראותו על שרש הנטע תפוחים קטנים גם גדולים ויאמר התפוחים האלה יהיו פרי הנטע הזה ויחל לבקרם. בנשוך בהם ראה כי גם המה לא טובים למאכל היו, ויחפוץ להשליכם אך לטובתו, לבו אמר לו: אל תהי בז לכל דבר אף אם לא תדע מהו התועלת המגיע לך ממנו, וישם תפוחים אחדים בילקוט וילך לו.

יוחנן.

ידעתי מין התפוחים ההם.

האב.

מאיזה מין היו?

יוחנן.

ממין תפוחי אדמה הגדלים בתוכנו המה, הלא כאלה אשר ספרת לנו?

דן.

ראשית מוצאם באמעריקא.

ידידיה.

אמת הדבר משם הובאו הנה מאת פראנץ דראקע, ראבינזאן סכל הוא כי לא ידעם.

האב.

ומאין תדעם?

ידידיה.

יען ראיתי ואכלתי מהם הרבה פעמים הלא ערבים לפי מכל המאכלים.

האב.

אבל ראבינזאן לא ראה ולא טעם אותם.

ידידיה.

לא טעם אותם?

האב.

יען יושבי ארצו לא ידעו עוד שם התפוחים האלה זה ארבעים שנה החלנו לטעת אותם בשדנו. וזה שני מאות אשר קרה מקרה ראבינזאן.

ידידיה.

אם כן הדבר!

האב.

ראה בני, כי לא טוב היות אץ במשפטו לבזות אחרים, טרם נוציא לאור משפטנו חובתנו לשאול את נפשנו הטוב מהם עשינו אם היינו תחתהם, לולא ראו עיניך תפוחי אדמה ולא ידעת לבשלם ולהכינם כמו ראבינזאן לא ידעת בחפזך מה לעשות עמהם, לכן בני השמר והזהר! בל תאמר בלבבך רק אתה החכם ובני גילך כלם כסילים.

ידידיה.

שקה לי אבי כי לא אוסף לעשות זאת.

האב.

וילך ראבינזאן משם והלאה לאט ובזהירות, ויחרד לקול רעש העצים והסבכים עת הרוח נשבה בם, ויחזק בגרזן להיות לו למגן, וישמח פעמים רבים בראותו כי לשוא פחד.

ויבא אל נהר ויגמור לאכול שם לחם הצהרים, וישב בצל תחת העץ ויחל לאכול וישמע קול רעש מרחוק ויחרד.

ויפן כה וכה וירא והנה עדר. –

שמעון.

אהה! והנה פראי אדם לקראתו!

ידידיה.

או אריים ושחל?

האב.

לא פראי אדם ולא אריים, אך עדר חיות רעות, תארן כתאר הצביה אשר ידענו, אך צוארן ארוכות מצוארה, ולכן תארן כתאר הגמלים, ראשן כראש סוס קטן ולא גדלו מצאן. אם תחפצו לדעת מן החיות ההן ומה שמן אגידכם.

יוחנן.

הגד לנו אבי!

האב.

בשם לאמאס תקראנה גם זואנאקא’ס גם גמלי צאן, ארץ מולדתן בחבל הזה אשר באמעריקא, (מראה באצבעו על מפת הארץ) אשר לממשלת ספרד ושמו פערו, לכן גם צאן פערו תקראנה. – הגם כי אין לדמותן עם הצאן רק בצמר אשר עליהן.

פה החלו יושבי אמעריקא (טרם נגלה לאנשי אייראפא הארץ ההיא), לחנך החיה הזאת לעבודה, לשאת משא כחמור קטן מהצמר אשר עליהן ידעו לעשות בגדים.

יוחנן.

הלא שובבים יושבי פערו כיושבי אמעריקא?

האב.

לא, גרים כמו המעקסיקאנער (פה באמעריקא הצפונית) בבתים, בנו להם ארמונים גדולים וימליכו עליהם מלך.

ידידיה.

הלא זאת הארץ אשר משם יקחו הספרדים זהב וכסף רב? הלא ספרת לנו כי מאמעריקא יקחום להם מדי שנה בשנה?

האב.

הארץ ההיא, וירא ראבינזאן כי החיות אשר בשם לאמאס תקראנה תגשנה אליו, ויתאוה תאוה לאכול בשר אשר זה ימים רבים לא בא אל פיו, ויחפוץ להמית אחת מהן, ויקם לארוב תחת העץ וגרזן בידו ויקו כי תגש אליו אחת וימיתה. ויהי כן, החיות אשר הלכו לבטח לא מצאו עוד פה שטן ופגע רע, ותלכנה שקטות לפני העץ אשר ראבינזאן עמד לארוב שם אצל הנהר, ותגש אליו אחת הרכה לימים עד יכל להשיגה ויכה בחזקה בגרזן על ערפה ותפול ארצה מת.

לאה.

נבלה עשה, לולא לבו לב אכזר לא המית החיה הזאת.

האב.

ומדוע לא יַכֶה ארצה?

לאה.

הלא החיה הזאת לא גמלה לו רעה מדוע חנם שפך דמה?

האֵם.

בבשר הזה יתעדן נפשו, האם לא ידעת כי ה' אלקים נתן צנה ואלפים בידינו לצרכנו?

האב.

להמית כל חיה לענותה או להשבית מנוחתה עון פלילי ואכזרי הוא, אין בלב איש ישר לעשות עמל כזה, אבל לשחוט אותם לצרכנו, לאכל את בשרה אין רע, האם שכחתם כי ספרתי לכם, טוב לחיה כי ככה אנחנו עושים עמדה?

יוחנן.

ידעתי, אם בל נצטרך לחיות בל נדאג להן ורע להן אז מעתה, רבות מאד תמתנה בחרף ברעב.

דן.

אם לא תשחטנה תצר להן מאד, תמתנה מזקֶן: כי אין לאל ידן לעזור להן כבני אדם.

האב.

אל תדמו בנפשכם כי מר מאד המות אשר לחיות מידינו, לא ידעות כי לטבח תבלנה, הלכות בטח ושאנן עד בא חליפתן ואך רגע המות יחתן. אך ברגע הזה אשר המית ראבינזאן את הלאמאס שאל את נפשו: באיזה אופן יערוך

לו את הבשר.

לאה.

הלא יכל לבשלו או לצלותו?

האב.

בכל נפשו עשה זאת, אכן חסר ממנו כל, לא היה לו סיר או שפוד, והרע מכל הרעות כי לא היה לו אש.

לאה.

לא היה לו? מדוע לא הבעיר אש?

האב.

לו היה לו ברזל מוצק, עדים הנשרפים, אקדח ועצי גפרית, אכן מאומה אין בידו מכל אלה.

יוחנן.

ידעתי להקדיח לי אש.

האב.

ואיך עשית זאת?

יוחנן.

גרדתי שני עצים חד אל אחד עדי בערה בם אש כדרך הפראי אדם כאשר קראנו בדברי המסעות.

האב.

גם ראבינזאן גמר בלבו לעשות זאת, ויקח הלאמא המת על כתפו וילך לדרכו לשוב למגורו.

בשובו נגלה לו דבר אשר שמח בו שמחה גדולה. ראה ששה או שמונה אצי לימאנים ועל גלם מצא לימאנים בכורים נפלו מהעצים, וילקטם חיש, וישם עיניו על המקום אשר העצים שמה וימהר בשובה ונחת למקום מגורו.

בשובו הביתה היתה עבודתו הראשונה לפשט את עור הלאמא, בעזר צור במקום סכין בצע מעשהו. וימתח את העור בשמש להובישו. ידע כי יגיע לו ממנו תועלת רבה.

שמעון.

ומה יעשה לו מעור הזה?

האב.

רב מאד, נעליו ובתי רגליו בלו, אמר בלבו לעשות לו מעור הזה סנדל, למען לא ילך יחף, דאג על קור החרף וישמח כי לו אדרת שער למען בל ימות מצנה. הגם לשוא דאג כי בחבל אשר חי שם אין חרף.

ידידיה.

האין חרף שם?

האב.

באזורי החמים בין שני אופני ההיפוך אין חרף, במקום החרף מטר נתך ארצה שמה חדשים אחדים זאת לא ידע ראבינזאן כי בנֹער לא הטה אזנו לקול מורהו.

יוחנן.

הלא קראנו פעם אחד בספר כי ההר החד בטענריפא וקארדיללעראס הגבוהים בפערו תמיד מצופים בשלג? וזה האות כי תמיד חרף שם וגם בין שני אופני ההיפך מקומם?

האב.

צדקת יוחנן אהובי! מחוז ההרים הגבוהים יבדל משאר פלכים. על ראש ההרים הגבוהים ימצא תמיד שלג וקרח, העוד זכור תזכור את אשר ספרתי לכם מחבלים אחדים בהודו מזרחי כאשר על מפת הארץ הלכנו ברעיוננו דרך שמה?

יוחנן.

עודנו זוכר, שם חבלים אחדים אשר הקיץ מהחרף אך פרסאות אחדות יפרד, על האי צעלאן אשר לממשלת האללאנד ועוד מקום – איה? שכחתי – מהר מהר!

האב.

מעבר פני חצי האי אשר בהודו מזרחי, עת מעבר להרי זאטא אשר בחוף מאלאבארי חרף מעבר השני בהרים בחוף קארדינאל קיץ, וכן ההיפך, וכן על האי צעראם אשר באיי מאלוקי, אם ילך איש אך שלש פרסאות מביתו יחלף לו קיץ בחרף וחרף בקיץ.

אולם הרחקנו רעיוננו מאד מראבינזאן, הן נפש אנוש תרקד פתאום ברקידה אחת ממקום למקום כאלפים פרסאות, מאמעריקא באנו לאזיען, והן פתאום שבנו לאמעריקא על האי אשר ראבינזאן שם, הלא נפלאת בעינינו!

אחרי פשט את העור ויוציא את המעים חתך לו אשפר מאחורים לצלותה! חשב לעשות לו שפוד ויכרות עץ גבה קמה ויחשפהו ויעשהו חד בראש האחד, ויעש לו ענפים בתאר מזלג, וישען השפוד עלים, ואיר שַנֵן גם את הענפים תקעם זה מול זה בארץ ויתקע השפוד בתוך הבשר וישימו על המזלג, וישמח בראותו כי לאל ידו לסבב הבשר בצלותו.

ויחסר לו דבר אשר כמעט לא יכול היות בלעדיו הוא האש ויכרות לו מעץ חרֶב שני כפיסים להתגרד זה על זה להוציא מהם אש, ויתגרד בכל כחו עדי נגרו אגלי יזע מעל פניו, אכן לשוא, כי בחום העץ ויצא עשן ממנו רפו ידיו, וינח אך מעט להחליף כח ויקרו הבקעים ולשוא יגע.

אז החל עוד הפעם לראות את עוני היושב בדד והתועלת הגדולה אשר תגיע לנו בחברת בני אדם, לו היה לו אך עזר אחד אשר יעמוד לימינו להתגרד העצים עת רפו ידיו יצאה אש מהעצים, אולם יחידי לא בצע מעשהו.

יוחנן.

אמרתי פראי אדם יבעירו להם אש על האופן הזה?

האב.

כן דרכם,,אכן חזקים הם ממנו, נפנקנו מנער והמה יודעים היטב המלאכה הזאת, המה לוקחים עץ רך ועץ קשה מתגרדים במהירות הקשה על הרך ותצא אש ממנו או עושים חור בעץ אחד ויתקעו העץ השני בו ומסבבים אותו היטב היטב עדי אש קדחה בם, את הדרך הזאת לא ידע ראבינזאן ולא הצליח במלאכתו.

בלב נשבר זרק הכפיסים ארצה, וישב על משכבו וישען ראשו על ידו ויבט מוג לב על הבשר אשר לא יֵאָכֵל, בזכרו כי יבאו ימי החרף ואין לו אש נפלה עליו תוגה ורוחו קצרה. ויקם ללכת להשיב נפשו דמו רתח בו וילך אל המעין לקחת לו מים לשתות בקליפת קאקוס. וישם במים מיץ הלימאני והיה לו משקה זך הטוב לו לעת כזאת.

וכל זה איננו שוה לו בראותו את הבשר אשר כלתה נפשו להתענג בו, ויזכרו כי יושבי קדר משימים את הבשר תחת הכר לרכוב עליו עדי יורכך, יאמר בלבו הלא אוכל לעשות כמוהם באופן אחרת? ויגמור בלבו לנסות הדבר.

אמר ועשה! לקח לו שני חלוקי אבנים רחבות ממין אבן אשר לו הגרזן, וישם בתוכן את הבשר אשר אין בו עצם ויכה בלי הפוגות במקבתו על האבן אשר למעלה, ואך עשרה רגעים עשה ככה ותחם האבן ויתחזק להכות עליה, וטרם עברו לו שלשים רגעים רוכך הבשר מחום האבן ומהכאות עדי טוב למאכל היו. אמת אין טעם הבשר הזה כטעם הבשר אשר לנו, אולם לראבינזאן אשר זה זמן כביר לא טעם טעם בשר היה למעדנים, ויאמר: אוכלי מעדנים בארץ מולדתי! פעמים תבוסו נפת יען לא מתקו לחככם כאשר הרגלתם, לו אך שמנה ימים תחתי הייתם איך תתענגו נפשכם בכל מתת ה'! השמרו מאד בל תמאסו כל מאכל אשר יֵאָכֵל למען לא תהיו נבלים בעיני המחיה את כל.

אחרי אכלו יעץ בנפשו איזה מלאכה יחל ראשון לעשות, אימת החרף אשר נפלה עליו השיאתו לכלות ימים אחדים בצידת לאמא’ס רכות או להמיתן לקחת לו עורותן, יען לא שובב היו קותה נפשו להשיגן.

בתקוה הזאת שכב על משכבו, ושנה מתוקה תגמול התלאה אשר מצאתהו ביום אשר חלף והלך לו היתה מנת חלקו.

 

היום הששי    🔗

(ויוסף האב לספר)

כבר עלה השחר ועוד ראבינזאן על מטתו, ויער ויחרד בראותו כי האיר היום, ויתחזק ללכת אל המקום אשר הלאמא’ס שם, אכן השמים מנעוהו בצאתו ממגורו חיש שב.

לאה.

ומדוע?

האב.

מטר גדול נתך ארצה, ולא יכל צאת החוצה ויגמור בלבו לשבת שם עד יכלא הגשם מן השמים, אולם הגשם הולך וחזק, הברקים שמו מחשך מגורו לאור, כמו להטו סביבו אש, וירעם בשמים ה' כמוהו לא שמעו אזניו, ותגעש ותרעש הארץ לקולו, והד הרים השיב את הקלות ולא חדל קול המלה. יען הורי ראבינזאן פנקו מנֹער בנם, לכן ירא מקול הרעם יראה סכלות.

ידידיה.

מהקולות וברקים?

האב.

חרדה גדולה נפלה עליו ולא ידע לבקש לו מסתר.

ידידיה.

הלא נחמדים המה מדוע ירא מפניהם?

האב.

גם אנכי לא ידעתי, כן ירא יען הברק מדליק ולפעמים ימית איש.

יוחנן.

הלא רחוק הוא, גם אנכי זכרתי ימים מקדם ולא ראיתי עוד כי הברק המית איש.

ידידיה.

ומה אם ימיתו? רגע תצא רוחו, תשוב לאל הטוב, הלא טוב לו אז מעתה?

דן.

מה נעים החזיז! בו תקרר רוח החם, מה נחמד מראה הברק בצאתו מערפל!

לאה.

גם נפשי תתענג בהם, הלא תקחני אבי השדה עת יהיה קלות וברקים למען עינינו תראנה הכל על נכון?

האב.

אמלא משאלתך, ראבינזאן לא למד חכמה בילדותו כאשר ידעתם ולא ידע כי הרעם לטובתנו, אחריו יזכו פני השמים, הארץ תוציא צמחה, הגן זרועיה תצמיח, אנוש, חיתי יער, וצמחים ישיבו נפשם בהם.

וישב בירכתי המערה חבוק ידים, אימת מות נפלה עליו, מהר הָמה הגשם, מהר האירו ברקים תבל, וקול רעם נהם, הצהרים הגיע וקול המון לא חדל.

רעב לא ידע כי הפחד גרשו, נפשו דלפה מרעיונים רעים, - אמר בלבו הנה בא היום אשר ישפוך ה' כוס חמתו עלי על פשעי, משך ידו ממני, אמותה הפעם בל אראה פני הורי.

אשר.

הפעם אין נפשי חפצה בראבינזאן.

שמעון.

מדוע לא תחפוץ בו?

שמעון.

אשר, הלא עשה ה' רב חסד עמו לדעת במקרהו כי לא יעזוב איש השם אליו מבטחו בכל לבבו, וחפץ להטיב מעלליו? הלא מלט ממות נפשו? הלא היה בעזרו בל ידאג עוד כי ברעב ימות? בכל זאת רפתה רוחו, לא טוב הדבר אשר עשה.

האֵם.

גם אנכי כמוך חשבתי, אכן נחוסה על הנדכה הזה, הלא לא ימים כבירים עברו מאת החל לחשוב על עניני התבל, ואין לאל ידו להיות שלם בדעתו כמו איש אשר מנעוריו החל להסר יצר לבו הרע מקרבו.

האב.

צדקת בדבריך אהובתי! תנה נא ידך לי ואנשקך כי חסת על האמלל אשר זה ימים כבירים אהבתיו יען ראיתי כי ייטיב דרכו.

ויהי כאשר ישב שם בתוגתו חדל קול הרעם, כאשר רפה יד השאון והגשם הלך וחסר תקותו החליפה נפשו ויאמר בלבו לכת לדרכו, ויהי כאשר חפץ לקחת לו הילקוט והגרזן פתאום – מה תאמרו בנפשכם! נפל ארצה ולא ידע מה היה לו.

יוחנן.

ומה היה הדבר?

האב.

קול קרקר שמעו אזניו ממעל לראשו, רגזה הארץ ויפול ארצה כמת, הרעם שבר את העץ ממעל למערה אשר גר בו ראבינזאן, ויאמר בלבו גם אותו המית. שכב שמה מתעלף, אחרי שבה רוח אליו וירא כי עוד נפשו בו קם, וירא בהביטו החוצה חלק העץ אשר שבר הרעם והפילו ארצה. רעה גדולה בעיניו כי על מה יחזק את הסלם אם נשבר העץ כאשר אמר?

ויהי בהכלא הגשם וקול רעם לא נשמע עוד התערב לכת החוצה, ומה ראו עיניו! ראה דבר אשר מלא את נפשו תודה ותהלה לאלהי השמים, ויבוש מאד אחרי שם על לב, כי חנם רפתה רוחו, מצבת העץ אשר שבר הרעם בערה באש, והנה פתאום מצא חפץ גדול החסר לו במאד מאד. בעת אשר אמר בתוגתו ה' סר ממנו ראה בעיניו כי דאג לו.

האם.

מה נפלאו דרכי ה'! את אשר בעיני ראבינזאן לאסון גדול יחשב היה לו לישועה, מאתו לא תצא רעה, כל רעה בעינינו, טובה הוא לנו.

האב.

דרכי ה' כדרך אשר עשיתי היום לתולעה.

האם.

ומה דמות תערוך לו?

האב.

חטבתי עצים, והנה כאשר הניפותי ידי בגרזן ראיתי תולעה היושבת בבדק אשר חפצתי לחטוב בה, ואמרתי בלבי: מדוע אמיתה חנם? נפחתי בה ותשאה הרוח והשליכה שלש פסיעות ואמרתי הן התלעה תדבר עלי סרה בלבה, לאמר, הגלם הזה אשר לו רגלים אכזר הוא, העיר רוח סערה ותשליכני מביתי, ומדוע הרע לי? רק למען התל בי,, כן אמרה התולעה אם לאל ידה לחשוב מחשבת – ולא ידעה כי חסתי עליה. אנכי חשבתי לטובה והיא חשבה לרעה, - תהי נא התולעה הזאת תמיד לנגד עינינו עת יקרנו מקרה בל נמרה עיני כבוד המיטיב עמנו כמוה.

ברגש השמחה והתודה נשא ראבינזאהן ידיו השמימה ויברך בקול גדול ובדמעות שמחה את האל הטוב אבי כל התולדות מלכותו בכל משלה, אשר עת בעינינו חמתו כאש צרבת לנו, מחשבתו להטיב עמנו באהבתו ובחכמתו. ויקרא ויאמר אהה! מה אנוש ידכא לפני עש כי על ה' יזעף לבו על עשותו ולא ידע משפטו ומעשהו! והנה לו אש אשר לא עמל בו – מה נקל לו לשמור בל יכבה, ותקטן דאגת מחיתו על האי הזה. לא הלך ביום ההוא לצוד ציד כי חפץ לצלות הבשר אשר הכין לו אתמול על השפוד.

יען החלק התחתון מהעץ הבוער באש עוד על עמדו היה ובו תלה הסלם יכל לעלות עליו בטח, ויעל ויקח לפיד בידו וירד בו אל המרחב לפני מגורו אשר עשה לו גדר סביב. ויבער אשר גדול ויעל שנית על הסלם לכבות האשר אשר על העץ, ויעש כן.

ויעמוד על משמרתו כנער רקח. ויחזק השלהבת ויסובב את הבשר בלי הפוגות, מראה האש נחמד לעיניו ויאמר: מתת שדי הוא אשר שלח לו מהעבים, בחשבו בלבו התועלת הגדולה אשר תגיע לו ממנו נשא עיניו השמימה וכל עת ראה אש או זכר בו אמר בלבו, גם זו מתת אלקים הוא.

באכל ראבינזאן אתמול לחם הערב טעם המלח חסר לו, ויקו כי יבא יום ימצא דבר מה למלאות צרך המלח, והן עתה רץ אל החוף למלא קליפת קאקוס במי הים, ויצק אותם על הבשר פעמים אחדים במקום מלח.

וירא והנה כלה צלוי הוא, שמחת ראבינזאן עת כרת לו אשפר ויבתרה לשום נתח בפיו אך אנוש ירגיש אשר כמוהו חדש ימים לא אכל מאכל טוב, ולא קוה לאכול מאכל אדם כל ימי חייו.

והן זאת השאלה הגדולה איך ישמור את האש תקד תמיד בל תכבה?

ידידיה.

הלא נקל הוא אם יוסף עצים לאש בל יכבה גחלתו.

האב.

טוב מאד, אבל מה יעשה אם בלילה ישכב ויישן ויהי גשם על הארץ?

לאה.

אנכי עשיתי לי האש במערה בל יבא שם הגשם.

האב.

צדקת בדבריך, אכן צר לו המערה, ארכה ורחבה כמדתו, ולא היה בה אח ותמלא עשן.

לאה.

אם כן הדבר במה אושיעהו?

יוחנן.

צר לי מאד עליו כי תמיד ימצאו פגעים רבים להשבית שלות נפשו, אם פעמים יאמר הנה ראבינזאן יהי מאשר, פתאום משטין לקראתו.

האב.

כבד לאיש למלאות כל צרכיו יחידי, גדול מאד התועלת אשר תגיע לנו מחברת בני אנוש, בָנַי! מה אנוש נבזה אם חדל אישים יהיה, ואין איש את אחיו יעזור, אלפים ידים בל תמלאנה צורך איש איש מתוכנו יום יום.

יוחנן.

אבי! אלפים ידים!

האב.

הלא נכונים דברי? בא נש ונשום לבנו על כל אשר היום צרכת, הלא ישנת עד יצאה השמש במטה מוצעת?

יוחנן.

בכרים.

האב.

הלא הכרים מלאים שערות סוסים, שתי ידי בני אדם כרתו אותן, ושתים שקלו אותן במאזנים למכרן, שתים שמו אותן בבגדי שרד, שתים קבלו אותן והריקן, שתים מכרו אותן לעושה כרים, ידי עושה הכרים התירו השערות הסבוכות ותמלאנה בהן הכרים, כסוי הכרים בדר ברוד, יד מי עשתה זאת?

יוחנן.

יד האורג.

האב.

במה עשה הבד?

יוחנן.

בשלחן האורג, במטוה באֶרֶג במסגרת, בדֶבק ובַ –

האב.

די! כמה ידים עמלו טרם נגמרה מלאכת שלחן האורג, לא מעט מעשרים, הדבר נעשה מקמח, מה רבתה היגיעה טרם יעשה קמח! כמה מאות ידים תגענה טרם נעשה הטחנה לטחון בה הקמח, האורג מצטרך שש, ומאין לו זאת?

יוחנן.

מפשתים.

האב.

הידעת כמה ידים תגענה טרם תטוה הפשתים!

יוחנן.

הלא זה ימים לא כבירים שמנו על זאת לבנו, טרם כל יבר לו האכר את זרע הפשתים בל יעשה באושים אחרי כן ידמן השדה במו מדמנה, ויחרש האדמה במחרשה ויזרע הזרע, וישדד במרג חרוץ עת הפשתה גבעול תבאנה להקת נשים ובתולות לשרש הבאושים, אחרי תגדל ישרשו הצמחים לקטוע מהם כפתרי הזרע.

שמעון.

יעשו מהם אלומות וישימן במים.

דן.

ואחרי כלות ימים אחדים יוציאון משם.

ידידיה.

לשטחן בשמש למען תיבשנה.

ישׂכר.

ואחר כן תשבר הפשתה בכלי המיועד לה.

לאה.

ישלח נא אדוני, הלא טרם תשבר תכתש במין מכתש, הכנים דברי אבי?

ישׂכר.

אמת הדבר, אחרי כן תשבר, ואחר זאת.

יוחנן.

אחרי כן תשרק במשרק אשר לו צנינים רבים למען תבער ממנה הנערת.

דן.

ועוד יעשה בה דבר מה, שכחתי! מהר אדע – מהר, ברחת תזרה

האב.

חשבו נא את כל העמל טרם לנו בד וזכרו את כל העבודה טרם נגמרו הכלים האלה, מלאכת האכר ונשים הטוות, ותאמינו לי כי במלאכת הכרים אשר שכבתם עליהם יותר מאלפים ידים עמלו.

ידידיה.

אלפים ידים! פליאה נשגבה!

האב.

זכרו נא כמה וכמה דברים תצטרכו יום יום והגידו נא העוד תתפלאו על מחסור ראבינזאן? אין יד עמלה בעבורו כי אם ידו, ואין לו כלי מעשה לעשות מלאכה בנקל כבכלים אשר לנו.

עתה דאג על האש בל תכבה, מהר התגרד במצחו כמו בקש להוציא משכלו בחזקה עצה טובה. מהר שם ידו על צדו הלך ושב בחפזו בחצר ביתו ולא ידע מאין יבא עזרו, פתאום הביא על סלע הגבעה ויודע לו מה לעשות.

דן.

במה ידע זאת?

האב.

ותגבה מהסלעים בערך אמה מהארץ אבן גדולה ועבה.

ישׂכר.

כמה גדלה?

האב.

זאת לא ידעתי, אכן אדמה בנפשי כי מדתי ארכה, רחבה ועובה אמה.

הגם כי מטר סוחף נתך ארצה חרבה האדמה תחת הסלע הזה כמו היתה גג על ראשה.

וירא ראבינזאן כי האבן הזאת תהי לו לאח, ויהי כי הוסיף לראות ראה כי יכול לעשות לו שם בית המבשל ואח, ופי העשן, ויגמור בלבו לעשות חיש מעשהו.

במעדר אשר לו חפר בארץ כעמק אמה, ויאמר לעשות חומה משני העברים עד האבן הגדולה.

ידידיה.

ואיך לאל ידו לעשות חומה?

האב.

יען שם לבו על כל אשר ראו עיניו לדעת התגיע לו ממנו תועלת, גם על מין חמר אשר על האי שם עיניו, ויאמר אז בלבו טוב החמר לעשות ממנו לבנים לבנות חומה?

ויזכור בו, וכאשר כלה לחפור את בית המבשל לקח המעדר בידו, ואת שכין האבן וילך אל המקום אשר שם החמר למלאות חפצו.

יען ירד הגשם מן השמים רוככה האדמה ויחפור בה בלי עמל, ויעש ממנה לבנים מרובעות ויחלקן בשכינו, ויעש מהר לבנים רבות ויעמידן זאת על זאת במקום תזרח השמש עליהן, ויגמור לעשות כזה יום מחר. וילך אל ביתו לאכול את הבשר הנשאר כי העבודה הזאת העירה את האביונה, למען יאכל ביום הזה מעדני מלך לקח לו אגוז קאקוס הנשאר לו מהמעטים.

מתקה לו הארחה הזאת, ויתאנח ראבינזאן, בשמחתו לבו עליו דוי, ויאמר: האח! מה מאשר בארץ הייתי אם היה לי אך אוהב אחד אך אדם אחד, אף האביון באביונים, למען אמר לו כי אהבתיו ויענני,,גם אנכי אהבתיך" מי יתן לי חיה תרבות, כלב או חתול לעשות עמהן טובה וחסד לקנות לי אהבתן, עד אנה אשב פה בדד נפרד מכל בו נשמת רוח חיים! בדברו ירדו דמעות על לחיו.

וישם לבו על העת אשר חי בריב ומצה עם אחיו וכל בני גילו, וינחם על אשר עשה, ויאמר: אוי לי כי לא ידעתי לכבד אז את מיודעי, מי יתנני כירחי קדם תהיה האהבה אזור מתני והאמונה אזור חלצי, אעמוד לימין כל מבקשי עזר ממני, לימין אחי ושאר בני אדם, אני אשא ואני אסבול בהמרותם רוחי, באהבתי ובחמלתי יאהבוני כל מכירי, ה' אלקים! מדוע לא ידעתי יקר הידידות, עד עת אבדה ממני התפארת הזאת! – בהביטו פתאום על פתח סכתו ראה עכביש אשר פרשה מכמרתה במקצוע, המחשבה לשכב בלילה עם יציבו נשמת רוח חיים תחת גג אחד השמיחה את נפשו מאד ולא הבדיל בין מין למין. ויגמור לצוד לה זבובים להראות לה כי תשב אצלו בטח ולמען ירגיל אותה בחברתו.

יען עוד היום גדול והרוח המקורר מהרעם היה לו למשיבה נפש לא חפת ראבינזאן לשכב על משכבו למען לא יבלה העת לריק, לקח המעדר בידו ויחפור בבית המבשל, פתאום פגע בעשת קשה כמעט נשבר המעדר ויאמר אבן היא, וישתומם בראותו אחרי הוציאו והנה הוא זהב סגור.

ידידיה.

האח! איך הצליח ה' פתאום את ראבינזאן!

האב.

עשר גדול הציל ה' לו, עב מאד היתה העשת זהב לעשות ממנה מחיר מאה אלפים כסף עובר לסוחר. והן לאל ידו לבנות לי ארמון ולקנות לי חפצים רבים כיאות לעשיר כמוהו, צבים סוסים עבדים ורצים קופים וחתולי הים. אולם –

ידידיה.

ואיה איפה יקנה לו זאת על האי? הלא אין שם מוכר.

האב.

זאת שכחתי, זאת אמר ראבינזאן בלבו במצאו הזהב, ותחת ישמח במטמנו דחפה ברגליו ויאמר: שכב פה גוש עפר! אותם מתאוים בני אנוש, מה תועילני! לו מצאתי תחתיך עשת ברזל עשיתי לי גרזן או שכין אותך נתתי מחיר מלא חפנים מסמרות או כלי אמן, ויעזוב את האוצר ויכלימו ולא הביט עליו בעברו דרך שמה.

לאה.

אבי!

מעשהו כמעשה הקורא.

האב.

ואיזה קורא?

לאה.

האם לא תדע לך המעשה אשר ספרת לנו: ויהי קורא!

האב.

ספרי!

לאה.

ויחפש בדמן וימצא, מה שם המציאה?

האב.

פנינים.

לאה.

צדקת, פנינים מצא, ויאמר: מה יועילני נגהך לו מצאתי תחתיך שערה, וינח את הפנינים וילך לו.

האב.

צדקת בתי כן מאס ראבינזן בעשת זהב. עתה פנה היום השמש ירדה מעמקי הים?

ידידיה.

מעמקי הים.

האב.

כן יושבי האי ידמו בנפשותם, או יושבי חבל הים אשר לירכתי ימה, בעיניהם תרד השמש ערב מעמקי הים, לכן הסכנתי לדבר כן.

בעבר השני בשמים עלה הירח והאיר בקרניו מעונת ראבינזאן. וישמח מאד ולא נתן שנה לעיניו.

לאה.

ראה נא אבי, ראה! גם לנו זורח שמה הירח.

יוחנן.

אמת הדבר, מה נחמד הירח לעינינו.

האב.

ועתה בָנַי! ראבינזאן על מטתו והאש בער לאט בעץ, ומה תעשו משך הזמן?

שמעון.

הלא נלך אל הסכה טרם נשכב על משכבנו?

ידידיה.

לכו ונלכה אל הסכה!

האב.

באו בני! לשיר בזהר הירח שיר תהלה לאלקי השמים על שמחות היום אשר חלף והלך לו.

וילכו כלם שמחים אל הסכה.

 

הערב השביעי    🔗

יוחנן.

שמעון וידידיה הוציאו בערב השביעי את אביהם בזרעו ובכנף מעילו מפתח ביתו החוצה, ויהי כאשר לא אבה ללכת עמהם התחננו לו, וישמעו אחיהם את קולם ויבאו ויקחו כלם את אביהם אתם בחזקה.

האב.

אנה תוציאוני אנשי זרוע?

יוחנן.

אל מקום החציר תחת התפוח.

האב.

ומה אעשה שם?

שמעון.

תוסף לספר לנו מקרה ראבינזאן.

ידידיה.

הֵעָתֵר לנו ואהב אותך כבבת עיני.

האב.

טוב מאד, אכן יראתי פן מקרה ראבינזאן לא יתענג עוד נפשכם.

יוחנן.

מי הגיד לך זאת?

האב.

אין איש, אולם אתמול דמיתי לראות כי גהקו אחדים מכם, וזאת התעודה בי קצו בו.

ידידיה.

הס מלהזכיר! זאת באתנו כי שדדנו את האדמה בגננו, אם מצהרים עד הערב חפרנו לזרוע הלא תפול תנומה על עפעפינו?

שמעון.

היום אך באושים הסרנו, ומים יצקנו על הזרעים לכן עוד לבנו ער.

לאה.

עוד לבנו ער, ראה נא עוד באיל אדלג.

האב.

אם כה תחפצו אמלא משאלתכם, אך בזאת יאות אם הגידו לי עת תלאו לשמוע.

יוחנן.

נעשה כאשר דברת, ספר נא!

האב.

יען חם מאד על האי אשר ראבינזאן שם עד כמעט נלאה נשא, לכן בחר לו עת לעשות מלאכתו בקר וערב, ויקם ממטתו בצאת השמש וישם עץ על האש ויאכל את חצי האגוז קאקוס אשר השאיר לו, ויחפוץ לתקוע אשפר אחר בשפוד ותעל צחנתו כחום היום, ותשבת האביונה לאכול בשר ביום ההוא.

ויהי כאשר חפץ ללכת אל החמר ויתלה את הילקוט על זרעו מצא בו את התפוחים אשר שם בו שִלְשם וישימם באש, למען יראה היהיה בהם מועיל אחרי יצלו וילך לו.

ויעבוד את עבודתו בלי הפוגות עד צהרים, וירא כי לו די לבנים לחומת האח. וילך אל החוף לבקש לו אויסטערן ותחת האויסטערן אשר אך מעט מצא, נגלה לו לשמחתו מכלת אחרת הטובה מהם.

יוחנן.

ומה המכלת?

האב.

חיה, אשר מין הבשר ההוא לא בא עוד אל פיו, אך שמע כי טוב למאכל הוא.

יוחנן.

ומה שם החיה?

האב. צב, גדול במאד מאד מהצבים אשר בארץ הזאת משקלו בערך מאה לטרות.

ידידיה.

מה נורא הצב הזה! היש צב כמוהו?

יוחנן.

יש ויש גדולים ממנו, הלא תזכור עוד ממסעות הארץ אשר קרא לפנינו אבינו? אנשים הסובבים את התבל לוכדים אותם בים התימן, משקלם שלש מאות לטרות.

ידידיה.

שלש מאות לטרות! נפלאות היא בעינינו!

האב.

ויקח ראבינזאן את המציאה על שכמו וישאה לאט אל ביתו, ויך בגרזן על הקליפה התחתונה עדי נשברה. ויאחז את הצב וישחטהו, ויכרות לו נתח ויתקעהון בשפוד, ויחכה בכל אַוַת נפשו על בשולו כי רעב היה מעבודה אשר עבד.

ויהי בהסבו את השפוד אמר בלבו מה יעשה בבשר הנשאר מהצב למען לא יסריח, לא היה לו ערבה ולא מלח למלחו [איינצובאֶקעלן].

לאה:

מה זאת איינצובאֶקעלן?

האב.

אם יבקש איש כי לא יבאש הבשר ישומו בכלי וימלחו במלח, האם לא ראית איך מלחה אמך את הבשר בזה החרף?

לאה.

ראיתי, אך מדוע שמו איינפאֶקעלן?

האב.

כן יקרא: אך אשר יאמר איינבאֶקעלן נכון הדבר, הידעת יוחנן מדוע?

יוחנן.

הוגד לי ולא ידעתי האמת הדבר, מוצא שם הזה מוויל,, העלם באֶקעל או בייקעלזען הוא היה אבי המולחי דגים למען יעמדו ימים רבים.

האם.

אלף תודות לך בני כי למדתני זאת למען אדע לדבר על נכון.

ויתעצב ראבינזאן בזכרו כי בשר הצב הטוב הזה אשר יכול לחיות ב יותר מארבעה עשר יום יסריח מחר, ולא ידע מה יעשה בל ישחת, פתאום חשב בלבו: הקליפה העליונה מהצב כערבה היא ותהי לו תחת סיר בשר, אכן מאין ישיג מלח? ויך בידו על מצחו ויאמר: איך נסכלתי! הלא לאל ידי לצקת מי הים על הבשר, ויהי כמו שמתי בו מרק מלח, ויקרא מה טוב! ויסובב חיש את השפוד.

וירא והנה הבשר הצלוי טוב למאכל ויטעם באות נפשו נתח אחד ויתאנח ויאמר: מי יתן לי אך מעט לחם! איך נבער מדעת הייתי בימי חרפי כי לא ידעתי יקר הלחם מתת אלקים, בלי חמאה וגבינה לחם לא אכלתי, אנכי איש בער! לו היה בידי עתה אך לחם הסֻבים אשר אפינו לכלב החצר, מה ימתק כדבש לפי!

בחשבו זאת זכר את התפוחים אשר שם בבקר הזה באפר החם, ויאמר אראה היש בהם מועיל ויקח לו אחד.

שש לבו בקרבו בראותו כי התפוח הקשה רוכך, וישבר אותו וירח ריח ניחוח ויגמור לאכול ממנו, והן טעם הנטע הזה כטעם תפוחי אדמה, וידע ראבינזאן לשמחתו כי התפוחים האלה יועילו לו במקום לחם.

ארחתו טובה לו מאד, וישכב כחום היום אך מעט על משכבו למען ישום לבו על מלאכות שנות עת ישב בטל.

ויאמר בלבו! מה אקדים לעשות? הלבנים תחרבנה בשמש טרם אבנה החומה, אין טוב כי אם ללכת לצוד ציד להביא לי לאמאס, אך מה אעשה עם הבשר? הלא אוכל לעשות מקום בבית המבשל ליבשו? ויען ויאמר טוב מאד!,,

ויקם חיש ממשכבו ויעמוד במקום המיועד לבית המבשל לשום על לבו במה יבצע מעשהו.

וירא כי יצליח במלאכתו, אם יעשה נקבים אחדים בחומה אשר יבנה ויתקע בם עץ גדול יתלה בו את האשפר כחפצו, ויהי נבוך בסבך השמחה על אשר חשב לעשות, מה טוב לו אם הלבנים נחרבו למען יחל את מלאכתו, אכן מה לעשות? רק לסבול עד עת השמש תיבשן.

ולא ידע מה לעשות מצהרים עד ערב ויועץ בלבו, מחשבה הטובה לו מכל אשר עד הנה יעץ בנפשו, ויתמה על סכלותו כי לא חשב לדעת זאת עד הנה.

שמעון.

ומה זאת?

האב.

אך דבר קטן: חפץ לגדל לו חיות אחדות לחברתו ולמחיתו.

ידידיה.

מהלאמא’ס?

האב.

מהלאמא’ס כי חיות אחרות לא ראה עוד על האי, בראותו כי נכנעות הנה, קותה נפשו לתפשן חיין!

ידידיה.

מה טוב! לו הייתי אצלו לתפוש גם אחת לי.

האב.

במה תתפשן ידידיה בני! התעמדנה במקומן למען תלכדן חיים?

ידידיה. במה ילכדן ראבינזאן?

האב.

זאת לא ידע עוד ויועץ בנפשו, אכן אם בל יאבה אנוש לעשות נמנע, יורהו שכלו וחריצתו למלאות כל אשר התאוה נפשו, כן רבו וכן עצמו הכחות אשר שם האל הטוב בנו.

שימו זאת על לבבכם בנָי! ואל תתיאשו בכל המלאכה אם לא תרפו ממנה תבאו על מחוז חפצכם. חריצות התמידי לחשוב על דבר, ואמץ רוח, הביאו רבים אל מטרת חפצם.

לכן בל יחרידכם עמל הענין, זכרו נא בשמחה הגדולה אשר לכם אם כליתם מלאכתכם, בלי עמל וחריצות לא תעשנה.

גם ראבינזאן ידע עתה במה יתפש את הלאמא’ס חיים.

יוחנן.

במה יתפשן?

האב.

גמר בלבו לעשות לו יקוש לארוב במסתר תחת עץ ואם תגש אליו הלאמא' הראשנה ישליכו על ראשה.

וישזר לו חבל עב, בשעות אחדות נגמרה מלאכת החבל והיקוש, וינסה היכל למשוך הלאמא ברשתו וירא כי טוב מאד הוא.

יען המקום אשר באו שם הלאמא’ס אל המים רחוק ממגורו היה ולא ידע אם תבאנה בערב כי אז פגע אותן שם לעת צהרים, גמר בלבו ללכת מחר ויעש לו משך הזמן הזה כל צרכו.

הלך אל המקום אשר התפוחים שם וימלא מהם הילקוט, חלק אחד שם בעפר החם לצלות וחלק הנשאר שם בפנת המערה למען יטמנם עד הימים הבאים, ויגזר לו מנה אחת אפים מבשר הצב לאכילת הערב ולברות לו, ויצק על הבשר הנשאר מי הים אשר הביא אתו. ויחפור תעלה קטנה למרתף, וישם בתוכה את קליפת הצב עם הבשר המלוח ויטמן גם את הבשר אשר הכין לו לאכילת הערב שמה, ויכס את פי המרתף בדליות! בזמן הנשאר לו מחצי היום הלך להשתעשע בארך החוף שם נשבה רוח קדים ולא יחם לו, וישביע בצחצחות נפשו. התענג נפשו בהביטו את הים הגדול אשר אין חקר לעמקו, גלים קטנים כתרוהו, הביט בתאוה רבה על החבל אשר שם ארץ מולדתו, דמעות ירדו עלי לחיו בזכרו בהוריו היקרים.

ויפרוש כפיו ויאמר, מה יעשו עתה הורי האמללים! הלא ירדו שחת מהמכאוב הגדול אשר אנכי הנבזה הסבותי להם! אהה! הלא יכלו ביגון ימיהם, באנחה ויללה ערירי ילכו, כי בניהם האחרון אשר בכל נפשו אהבו אותו, מרד בהם ויעזבם, אהה! אבי, אבי היקר! אמי הישרה! סלחו נא לבנכם הנדכה כי הדאיב את נפשתכם, ואתה אבי בשמים מחסי ומגני! (ויפול מתפלל על ברכיו) האצל ברכות שמים, שמחות אשר הכינות לי על הורי אשר מריתי עיני כבודם, מחיר היגון אשר הסבותי להם כי אנכי מחולל מפשעי אני אשא ואני אסבול את כל התלאה אשר מצאתני למען אטיב מעללי, אם רק הורי היקרים יעלו במתי ההצלחה.

וישכב עוד ארצה ויבט השמימה בלב נשבר ורוח נכאה, ויקם ויחרות בשכין האבן בעץ הקרוב לו שמות הוריו, ממעל לשמותם חרת הדברים האלה: יברכם ה'! מתחת לשמותם חרת: סלחו נא לעון בנכם הנתעב והנאלח, וינשק שמות החרותות בשפתים דלקים, וירחצן בדמעותיו. ואחרי כן חרת את הדברים האלה גם בשאר עצים העומדים במחוז אחר באי, תחת עץ כזה שפך תמיד שיחו לשמים ולא שכח לזכור הוריו.

ידידיה.

הלא איש טוב וישר הוא!

האב.

הנה הוא על הדרך הטוב להיות איש ישר ועל זאת לו לתת תודה לשמים כי הביאהו עד הלום.

ידידיה.

האמנתי עתה העת כי יושיעו ה' ויוליכהו אל הוריו.

האב.

אלקים היודע עתידות יודע מה לעשות והוא מסבות מתהפך, הגם כאשר יראה האדם לעינים ראבינזאן עתה על הדרך הטובה, אבל מי יודע מה יהי אחריתו אם ישוב עתה אל הוריו! מה נקל לאנוש לפול בפח העון שנית, בָנַי! אמת הדבר: העומד יפקח עיניו בל יפול!

כאשר הלך ראבינזאן על החוף אמר בלבו הלא טוב כי ירחץ במים את בשרו, ויפשוט את בגדיו, ויחרד בראותו כי כתנתו קרועה ולא היה לו רק הכתנת הזאת. יען היתה על בשרו תמיד זה זמן כביר במחוז החם לא נכר בה מראה לבן, טרם רחץ בשרו במים רחץ את הכתנת כאשר לאל ידו ויתלה על העץ וירקד אל המים.

למד בילדותו לשחות במים וישחה שמח למקום אשר שם לשון הארץ בתוך הים, לא דרכו עוד רגליו שמה.

ישׂכר.

מה זאת לשון הארץ?

האב.

כן יקרא חבל ארץ צר אשר מהאי או מהיבשה יגיע עד תוך הים, הן אם החוף אשר בים הקטן בחבל הזה יגיע עד תוך הים, קראנו אותו בשם לשון הארץ, ההתבוננת על זאת?

ישׂכר.

התבוננתי.

האב.

גם במקום הזה מצא ראבינזאן תועלת, ראה כי הלשון הארץ מלאה מים לעת עלות, ולעת הרדת מצא שם צבים רבים, אויסטערן וקליפות, לא יכול אז לקחתם אתו ועוד לו במגורו מכלת בכל זאת עלז לבו בקרבו כי שם נגלה לו זאת.

במים אשר שח דגים רבים שחו לפנים, יכול לאחזם בידו, לו היה לו מצודה לאל ידו ללכדם לאלפים, יען כל אשר הוא עושה ה' הצליח בידו קותה נפשו כי גם לעשות לו מצודת דגים יהיה בעזרו.

אך שמח על אשר שם נגלה לו עלה החוף אחרי רחץ את בשרו במים שעה אחת, כתנתו נתיבשה מרוח החם, ויתענג ללבוש על בשרו כתנת נקיה. אך המחשבה כי עוד מעט וכתנתו תשחת ולא ידע מה יעשה באין בגד ואין שמלה המרה לו את שמחתו. אכן מהר העיר את רוחו ואחרי לבש את בגדיו הלך אל מגורו, ויאמר:

“השם על שדי מבטחהו וכו'”

יוחנן.

טוב מאד כי לא רפתה רוחו וכי השליך על ה' יהבו.

לאה.

לו יבא ראבינזאן אל מכון שבתנו כי אהבתי אותו.

ידידיה.

לו יתן לי אבי נייר אכתוב לו מכתב.

שמעון.

גם אנכי.

יוחנן.

גם אנכי אערוך לו מכתב.

לאה.

גם אנכי כמוכם עשיתי לו יכלתי לכתוב.

האם.

הגידי נא לי את אשר תחפצי להודיעהו ואנכי אכתוב את הדברים על הנייר.

לאה.

מה טוב!

האם.

באו! לכם אתן נייר.

ויהי אחרי עברה חצי שעה באו רוקדים זה אחר זה להראות מכתבם.

לאה.

נא אבי! פה מכתבי קרא נא!

ויקרא האב:

ראבינזאן אהובי!

היה נא מהיר במלאכתך, ובחר לך הדרך הישרה, ישמו בך כל יודעיך וגם הוריך, אדרוש בשלומך פעמים רבים! הלא ראית כי הלחץ לצרכך! ידידיה ויוחנן אומרים שלום לך, גם דן ושמעון, בא נא אלינו ואורה אותך הדרך אשר תלך. לאה.

ידידיה.

והן אבי היקר קרא נא מכתבי! ויקרא האב:

ידידיה!

אנחנו חפצים שלותך בכל לבנו, ואם יתן לי אבי מתת כסף מדי שבוע בשבוע אקנה לך מחירה דבר מה, תקבל מעט לחם, ונא שמר את נפשך בל תחלה, בל תסור מדרך הטובה אשר החלות ללכת בה. השלום לך? חיה בנעימים ראבינזאן אהובי! הגם כי לא ידעתיך אהבת אמת אהבתיך הנני אהובך הנאמן. ידידיה.

שמעון.

הֵא לך מכתבי! אנכי לא הכברתי מלים.

ויקרא האב:

ראבינזאן אהובי!

לבי עלי יכאב כי קראך אסון כזה, לו ישבת בבית אביך לא קרך האיד הזה, חיה בנעימים, שוב נא מהר אל בית הוריך, חיה שלאנן, הנני ידידך. שמעון.

יוחנן.

הא לך מכתבי! ויקרא האב:

ראבינזאהן יקר רוח!

חסתי עליך כי נפרדת מכל בני תבל, האמנתי כי תנחם אשר עשית, חיה שלו! בכל לבבי חפצתי כי תבא הפעם אל בית אביך, בטח בה' מעתה ועד עולם וחיתה נפשך בגלל הדבר הזה, חיה בטוב, אנכי ידידך הנאמן יוחנן.

המבורג ז', לחדש פ' – לפ"ק.

דן.

מכתבי לא יטב בעיניך, כי לא איש דברים אנכי.

האב.

השמיעני נא!

דן.

כתבתי בחפזי למען אשוב מהר אליכם. ויקרא האב:

אדוני ראבינזאן!

מה מעשיך על האי? שמעתי כי הרבה פעמים שדי המר לך מאד, לא ידעת עוד הישכנו בני אדם על האי אשר אתה שם הודיעני זאת, גם שמעתי כי מצאת עשת זהב ואין לך מועיל בה על האי,

(האב.
מדוע לא כתבת לו כי גם פה באייראפא הזהב לא ייטיב לב אנוש ולא יגביהו במתי הצלחה? טוב לך אם מצאת תחתיו ברזל לעשות שכין וגרזן ושאר כלים, חיה בנעימים הנני אוהבך.) דן.

ידידיה.

אבל מי ישא את המכתבים אל ראבינזאן?

לאה.

נִתֵן אותם ביד המלח אשר ירד לאמעריקא ועוד נוכל לשלוח לו דבר מה. אנכי אשלח לו צמוקים ושקדים, תנח נא לי לשלוח לו, אמי היקרה!

יוחנן.

(מתלחש באזני אביו) היא אומרת ראבינזאן עודנו חי.

האב.

אלף תודות אגיד לכם בשם ראבינזאן כי אותו אהבתם, אכן לשלוח לו המכתבים האלה אין לאל ידי.

ידידיה.

ומדוע לא?

האב.

יען נפש ראבינזאן כבר בשמים היא וגויתו שבה אל העפר.

ידידיה.

המת ראבינזאן? הלא היום רחץ את בשרו?

האב.

הלא שכחת ידידיה אהובי כי מקרה ראבינזאן כבר קרה זה מאתים שנה, הנה הוא מת כבר, אכן בקורותיו אשר אכתוב על הספר גם מכתבכם ימצאו מקום, אולי ישמע בשמים כי בחרתם אותו לסגולתכם וגם שמה ישמח מאד לשמוע זאת.

לאה.

הלא תוסף לספר לנו מקרהו?

האב.

אוסף לספר לכם, רב מאד תתענגו נפשכם מאשר התענגתם, אכן היום די מאד לנו, וילך ראבינזאן בעלותו מן הרחצה אל ביתו הלך ושָר, ויאכל את ארחת הערב,,ויתפלל לאלקי השמים וישכב על משכבו. וכן נעשה גם אנחנו.

 

הערב השמיני    🔗

ישׂכר.

אמי! אמי!

האם.

מה תבקש ישכר?

ישׂכר.

שלחי נא כתנת אחרת ליוחנן.

האם.

מדוע אשלח לו כתנת אחרת?

ישׂכר.

בלעדה לא יעלה מן הרחצה.

האם.

מדוע לו ילבש הכתנת אשר נתתי לו היום.

ישׂכר.

בקש לעשות כראבינזאן ויכבס את הכתנת והן רטובה היא.

האם.

אתן לך כתנת אחרת לך נא למען תשובו חיש, אבינו יוסף לספר לנו.

האם.

(אל יוחנן הבא עם בני גילו) ברוך בואך ידידי ראבינזאן, הטוב לך אחרי רחצת את בשרך למשעי?

יוחנן.

טוב מאד אכן הכתנת לא יבשה עד.

האב.

לא שמת אל לבך כי לא חם השמש פה כבאי אשר ראבינזאן שם, והן במה גמרנו אתמול?

דן.

ראבינזאן שכב על משכבו וממחרת –

האב.

הן ידעתי, בבקר השכם קם ראבינזאן, צאת חלוץ לצוד ציד, וימלא את ילקוטו בתפוחי אדמה צלוים, ובנתח בשר הצב אשר חתל בעלי קאקוס, ויחגור גרזן במתניו וישנס את חבל היקוש אשר עשה אתמול בבטנו, ויקח את המחסה בידו וילך לדרכו. וישכם בבקר לכן גמר בלבו להסב על האי בדרך לא דרכו עוד רגליו למען ידע כל חבל האי. בתוך הצפרים הרבים אשר על סרעפי העצים ראה תכים⁴ רבים נחמדים למראה. ויחפוץ באחד למען יגדלהו ויהי לו לחבר. אכן הזקנים שמרו את נפשותם בל ילכדו וקן אשר הרכים בו לא ראה. וירא כי בפעם הזה לא ימלא ה' משאלתו.

אלם נגלה לו על הדרך הזאת דבר אשר יועילו יותר מהתכים, כאשר עלה על הגבעה הקרובה לים ויבט משם מטה תוך נקיקי הסלעים ראה דבר המעורר תשוקתו לדעת מה זאת, וירד וירא לשמחתו והנה – מה תדמו בנפשכם?

דן.

פנינים.

יוחנן.

בפנינים לא ישמח, אולי מצא ברזל?

שמעון.

האם לא ידעת כי בחבל החם אין ברזל, אולי מצא עשת זהב כמקדם?

לאה.

הישמח בו? מה יועלו זהב?

האב.

רואה אנכי כי לא תדעו לכן אגידה לכם, מלח מצא – הגם כי מלא עד עתה חסרון המלח במי הים בכל זאת אין לדמותם במלח, כי למי הים טעם מר, ועל אמרו כי בהם בל יבאש בשר הלאמא שגה, כי מימי הים כמימי הנהר יבאשו אם יעמדו ימים רבים לכן מה טוב לו כי מצא מלח מלא בו את שני חריטיו להביאו אל מגורו.

ידידיה.

מאין בא המלח אל המקום ההוא?

האב.

הלא תדעו עוד מוצא המלח, הלא ספרתי לכם?

יוחנן.

ידעתי, יֵחָפֵר מהארץ, וגם ימצא בקצף מי מלח הנובעים מהארץ אחרי יבושלו, וגם במי הים ימצא.

האב.

צדקת, והן ממימי הים מבשלים בני אדם והשמש מלח.

ידידיה.

השמש?

האב.

השמש, אחרי מבול או מטר סוחף ישארו מים ביבשה לאט לאט תיבש השמש את פני האדמה ואת אשר ישאר שם שמו מלח.

לאה.

זאת לא ידעתי.

האב.

כן דאג האל הטוב בחסדו לנו, את אשר נצטרך יותר ויותר למחיתנו בלי עמל מעשי ידי אמן הכין לנו ובכל מקום ימצא. ראבינזאן הלך שמח אל המקום אשר אמר כי הלאמא’ס שם, וכאשר בא אל מחוז חפצו ראה כי לא היו שמה, יען לא הגיעה עוד עת הצהרים. וישב תחת העץ להתענג נפשו בבשר הלאמא ובתפוחים אשר הביא אתו, האח! מה נעמו לחכו אחרי מלחם במלח! כאשר כלה לאכול וירא והנה לאמא אחת רקדה כאיל.

ויעמוד על המשמר ויקוש בידו ויצפה כי תגש אליו אחת.

ויעברו אחדות אחדות לפניו ולא השיגן, והן פתאום נגשה אחת אליו אשר אם אך ידו יפיל עליה ילכדה ברשתו. ויעש כן והלאמא בידו!

ותפער פיה לגעה, מיראתו פן תתמרמרנה האחרות עליו משך בחזקה את היקוש אשר על צוארה ותדום. וימשכה חיש אל הסבך למען תסתר מעיני האחרות.

הלאמא אשר לכד היתה אם שתי לאמא’ס, לשמחת ראבינזאן יצאו אחריו בעקבות הָאֵם ולא פחדו ממנו, ויחליק את לחין, ותלקנה את ידיו כמו בקשו ממנו כי יתיר מסדות האם לשלחה חפשי.

ידידיה.

מדוע לא שלחה חפשי?

האב.

אויל משריש יעשה זאת.

ידידיה.

הלא החיה הזאת לא עשתה עמו רעה?

האב.

הלא תגיע לו ממנה תעלת גדולה, הלא ידעת בני! בל נמרה פי ה' אם נעשה בכל חיתי הארץ כטוב בעינינו אם לא חנם נעשה עמהן רעה?

וישמח ראבינזאן כי תאותו נהיה, וימשוך את החיה אף לא אבה לכת אתו, בחזקה, והשתי לאמא’ס הלכו אחריו, הדרך הקצרה היתה טובה בעיניו, ויבא שלם אל מקום מגורו והן השאלה הראשנה איך יביא את הלאמא’ס אל חצירו הסגור מכל העברים כאשר ידעתם, ירא להורידן בחבל מהסלע פן תחנקנה ויגמור לעשות מכלה קטנה לפני פתח החצר להסתירן שם עדי ידע מה לעשות עמהן.

עדי יכלה מלאכת המכלה אסר את הלאמא’ס בעץ ויחל לעבוד עבודתו, כרת בגרזן האבן עצים רכים ויטעם זה אל זה כמו קיר, עיפה הלאמא ותשכב ארצה ושתי הרכות אשר לא ידעו כי נשבו ינקו משדי אמותן ותהי להן לענג. מה גדלה שמחת ראבינזאן, עשר פעמים חדל לעשות מלאכתו לראות פני הלאמא’ס, ויהי בעיניו איש מצליח כי יצירים אשר רוח חיים באפן תהינה בחברתו, מהרגע הזאת לא היתה עוד הבדודה בעכרו, והענג הזה החזיקו וישלם בכח הזה מהר את מלאכת הרפת, ויביא בה את הלאמא’ס ויגדור את פי המכלה בענפים, שמחתו אין לספר! בלעדי חברת החיות אשר הגדילה ששונו רבה השמחה באמרו כי יגיע לו מהן תועלת גדולה, ולא לשקר קוה, מצמרן יעשה לו ברבות הימים מלבושים, חלבן ישתה ומהמותר יעשה לו חמאה וגבינה. אף כי לא ידע עוד באיזה אופן יעשה זאת, אכן ידע, אנוש אוהב מלאכה בל יתרפה, בחריצתו אף מעשה ידי אמן יבצע. למלאות סאת הצלחתו חסר לו עוד דבר אחד, והוא התאוה לגור עם הלאמא’ס בלי קיר מפריד בינותן למען תהינה תמיד לנגד עיניו עת ישב בביתו למען ישמח בהרגילן בחברתו.

חשב לדעת באיזה דרך יגיע לחפצו, פתאום גמר בלבו בל יהי עצל במלאכתו ולהרוס גדר העצים אשר לחצרו מעבר אחד ויעשהו מחדש אחרי ירחיב את גבול חצרו, ולמען ישכון בטח עת יבנה לו גדרו החדש אמר בלבו בל יפרוץ גדרו עדי יבצע מעשהו. ויהי חרוץ במלאכתו בלי הפוגות, בשבועות אחדים נגמרה מלאכתו, ותהי שמחה בלב ראבינזאן לשבת בחברת שלש חיות חָיות.

לא שכח את הענג הראשון אשר מצא בחברת העכביש וילכוד זבובים ויתושים תת טרף לפיה, והוא העכביש כי לבו טוב לה והן בכל עת נגע בקורי עכביש באה לקחת צידו מידו.

וגם את הלאמא’ס הרגיל בחברתו, בבאו הביתה רקדו לקראתו ותרחנה בבגדיו לדעת ההביא להן דבר מה, ותלקנה את ידיו בהביאו להן חציר רך או בן פרת.

ויגמל את הלאמא’ס בל תשתנה חלב אמתן ויחלב את האם בקר וערב. תחת עטון לקח לו קליפת קאקוס ובמקום עטינים גדולים קליפת הצב העליונה.

תועלת החלב אשר לפעמים שתה בעודנו מתוק ולפעמים אחרי נחמץ הרבה ענג לנפשו בבדודה.

וירא כי רב לו תועלת העץ קאקוס ויתאוה להרבות עצים כמוהו, אכן איך יעשה זאת?

שמע מהרכבת העצים אבל לא שם לבו על דרך הרכבתם. ויהאנח ויקרא: אהה! מה מעט ידעתי בנעורי תועלת כל מלאכה. מדוע לא שמתי עיני ולבי על כל הנעשה תחת השמש ללמוד מלאכה! מי יתנני כימי חרפי תהי מגמתי לעשות מעשה ידי אמן. בל יהי אמן וחושב אשר לא אלמוד ממנו לעשות קצת מעשהו.

אף אם ידע עתה להרכיב העצים לא היה לו מועיל בו כי אין לעץ קאקוס ענפים ובן פרת רק כתר מעלים גדולים, איש איש אשר ירכיב עץ יקח ענף העץ אשר יחפוץ להרבות לו לתקוע העץ בבקע מצבת עץ רך ומקום הבקע יחמר בזפת עץ ויחבשו בבד או באידן, באופן הזה יגדלו הענף והעץ יחדו וישתנה טבע העץ לטבע הענף לעשות פרי כהעץ אשר נלקח ממנו הענף.

ולא ידע ראבינזאן להרבות לו עצים כמוהו אך לטעת עץ קאקוס ויגמור בלבו לעשות כן, אף צר לו לטמון בארץ פרי נחמד כמוהו אכן שמח מאד בראותו כי מהפרי תצא צמחה.

הלאמא’ס היו כמו הכלבים אשר לנו, ויחל להעמיס משא עליהן עת בקש להביא דבר לביתו אשר לא יכל שאת.

יוחנן.

ואיך יוכל לקחתן אתו אם אין פתח לגדר חצרו?

האב.

שכחתי להגיד לכם כי בקיר החדש אשר עשה השאיר פתח לעבר הסבך ורק ללאמא אחת מרחב לצאת ולבוא בו, החור הזה לא נראה מחיצון, מדי לילה בלילה סגרו בעץ עבות.

מה נחמד למראה עת בא הביתה ולפניו הלאמא העמוסה, ידעה דרך לשוב למגורה כמו ראבינזאן וכאשר באה אל פתח הקטנה אשר במגורה עומדת למען יסיר מעליה המשא ואחרי כן זחלה כפף אל תוך הרפת וכמוה עשה ראבינזאן.

והן הלאמא’ס הרכות שמחו לקראתו רקדו וגעו, מהר רצו לאמתן ומהר ללקק ידי ראבינזאן ויתענג בשמחתן כאב בחדות בניו בחבקם אחרי שובו מדרכו בהפרד מהם זמן כביר.

והנה חרבו הלבנים לעשות מהן חומה, ויבקש מין חמר למלאות חסרון הסיד בבניניו וימצא כחפצו, ויעש לו מחלצים (מוירער"קעללע מועד קטן פ"ק י') מאבן חלקה. ולמען היות לו כל כלי חורש אבן עשה לו אנך ושרד כפי יכלתו, הלא ידעתם הכלים האלה?

שמעון.

ידענו, הלא ראינו אותם פעמים רבות.

האב.

אחרי היה לו כל צרכו לבנות חומה, העמיס על הלאמא הלבנים, לאחדים נשאה אותן למקום חפצו.

יוחנן.

ואיך יכל לשום הלבנים על הלאמא?

האב.

בל תדעו חיש איך עשה זאת לכן אגידה לכם. הבין כבר כי תהי לו לתועלת אם ידע לעשות סלים לכן בכל עת שבת מעבודתו נסה לעשות טנא ויעל יום יום מעלה במלאכה הזאת עדי ידע לעשות לו סל, ויעש לו שנים ויקשרם בחבל וישימם על גב הלאמא ויתלה סל אחד מעבר ללאמא הזה וסל אחד מעבר השני.

ידידיה.

גם נפשי חשקה ללמוד מלאכת סלים.

האב.

גם אנכי חפצתי בה, לכן אבקש את העושה טנא כי ילמדני המלאכה הזאת.

ידידיה.

מה טוב! אעשה סל נחמד ללאה.

לאה.

גם אנכי אלמוד עשות סלים, האין זאת אבא?

האב.

גם אתה תלמדי מה תזיק לך המלאכה הזאת? הלא לפעמים לא ידעתם מה לעשות עת ספרתי לכם, אז נעמה לכם עשות סלים.

ויחל ראבינזאן לעשות מלאכתו ויצלח, והנה גמר חומת אבן אחת בבית המבשל, וישם אבני פנה לקיר השני והנה פתאום קרהו מקרה אשר לא פלל לראות, משטין במלאכתו.

יוחנן.

ומה המקרה אשר קרהו?

לאה.

ידעתי, פראי אדם אכלוהו.

ידידיה.

חלילה! האמתים דבריה אבי?

האב.

אין זאת, אכן פחד גדול כמו בקשו פראי אדם לצלות אותו נפל עליו.

יוחנן.

ומה היה הדבר?

האב.

ויהי לילה וראבינזאן שכב על משכבו והלאמא’ס מרגלותיו. הירח האיר בהדרו פני השמים, רוח צח ונכון נשב ודומיה משלה בכל הטבע, מתקה לראבינזאן העיף מעבודת היום שנתו, ויחלום כמשפטו מהוריו הנעימים, והן פתאום – אשום מחסום למו פי, בל אכלה לספר בערב הזה מבלהות צלמות, פן נחלמה בלילה ממקרה הזה ותדר שנתנו מעינינו.

כלם.

אהה!

האב.

נשים מחשבותינו על דבר נועם למען נכלה היום בתודה לאבינו אשר בשמים הטוב לנו!

באו בָנַי נלכה נא אל ערגות הפרחים ואחרי כן אל הסכה.

 

הערב התשיעי    🔗

אחרי ספר האב עד קץ הפרשה האחרונה ענינים רבים מנעוהו מהוסף לספר, ולילות רבים עברו טרם לקח מועד לספר המעשה אשר נעשה. בני ביתו דאגו מאד יען לא ידעו מה היה הדבר אשר קרה לראבינזאן, בכל נפשם נתנו סגולתם לו הגיד להם איש התלאה אשר מצאתהו בלילה אשר החל אביהם לספר להם ולא כלה. אמנם אין בפה איש להגד להם הדבר בלתי אביהם, וירא בשכלו כי טוב להסתר מהם זאת עד יקח מועד לספר את כל ונוכחת.

וכל עת אשר חרש אביהם המתיקו סוד זה אמר כה וזה אמר כה היה הדבר, אכן כל אשר הוציאו בשכלם לא יאות לענין המעשה אשר לא נודע להם ותקח אזנם שמץ מנהו.

אך מדוע לא יודע לנו הדבר? קראו אחדים מהם בפנים זעפות.

ידעתי הסבה ענה האב. הילדים אשר הסכינו להרגיע נפשם במענה כזה לא פגעו בו, ויחכו בענות צדק על העת אשר תשבת סבת הדומיה.

ויען הבאים בימים יביטו בנקל ללבב הילדים לדעת סתרי מזמותם לא קשה לאב לדעת מזימות אחדים בהכרת פניהם.

“,אבל מה הסבה אשר תמנעהו לעשות עמנו הטובה הזאת?”

וירא כי צרך גדול הוא להגד להם כי רצונו הטוב בל ימנעהו להתענג נפשותם, אולם לו סבה נכונה כי לא ישמחם עתה בספרו, ויגמור בלבו לקשר הלקח בחנוך הסבלנות.

ויאמר להם: הכינו! בבקר השכם נלכה הדרך אשר כבר קויתם, לטראוועמינדע, לטראוועמינדע, לים מזרחה!

"לטראוועמינדע? לים מזרחה? מחר בבקר השכם? גם אנכי אהובי אבי? גם אנכי? כן שאלו כלם כאחד, ועל המענה כלכם תלכו עמדי קול ענות תשועה נשמע אשר כמוהו לא נשמע מקרוב ולא ישמע.

"לטראוועמינדע! לטראוועמינדע! איה מקלי? חנה! איה מנעלי? תני נא מהר המגרפה, המשרק, מלבושים נקיים, לטראוועמינדע! האח! מהר! מהר! הקול נשמע ויהמו קירות הבית. את כל הכינו להם למהלך המחרת, אלפים שאלות יצאו מפי עוברי דרך הקטנים, ולא שמעו על המענה. וימאנו לשכב על משכבם עד גער בהם אביהם כי חכתה נפשם לאור היום למען ילכו לדרכם.

והנה עלה השחר! ויקמו כלם ממשכבם, פתח כל חדר המשכב תופפו, עדי כלם ירדו ממטתם. וכאשר קטנים גם גדולים נועדו נפלו הקטנים על צווארי הגדולים וינשקם וישמו שמחה גדולה.

ויחל אביו להתגורד בידו את מצחו ויאמר בקול אשר היה כקול בכי נגד קול השמחים.

בני! אם תעשו עמדי חסד, סלחו נא אם לא אמלא לכם היום הבטחתי.

איזה הבטחה! איזה הבטחה! וכל פה אשר שאל זאת עמד פתוח מבהלה ומחצי החרדה!

האב.

ההבטחה אשר הבטחתי ללכת היום עמכם לטראוועמינדע.

(ויחרדו מאד ולא יכלו לענות כי נבהלו.)

האב.

שמתי בלילה הזה אל לבי כי נעשה סכלות גדולה אם נרד היום לטראוועמינדע.

"מדוע? בלשון עלגים, ובדמעות נסתרות.

האב.

שמעו אגידה לכם והוכיחו, – בראשון נשבה זה ימים אחדים רוח ימה והיא גרש תגרש את מי הטראווע מהר אל הים עד אין לאל יד האניה לרדת מחוף הטראוועמינדע או לבא שמה יען מי הנהר אינם עמוקים, ואם נבא שמה הלא נחפץ לראות זאת וזאת! “פן יהפך עוד היום הרוח?”

האב. שנית, אמרתי בלבי אם נרד אחרי יעבור עוד חדש ימים תגיעה העת אשר הדגים (אשר ימלחו) יבאו חצץ כלו מים הקרח גם אל ים הבאלטי או אל ים מזרחה, גם ישחו חצץ כלה על פי הטראווע שם ימשו הדגים בנקל רבים מאד. הלא גם זאת תחזינה עינינו? הכנים דברי?

" אמת, אכן – "

האב.

ועתה שמעו שרש הדבר! מה יאמרו ידידינו מתתיהו ופרץ אשר יבאו אחרי כלות חדש ימים אם הלכנו לדרכנו ולא התמהמהנו עדי יבאו לרדת אתנו? הלא יתאנחו מר עת נספר מהענג אשר מצאנו במהלך הזה התשמח נפשנו אז בזכרון הענג? לא, לא! הלא במסתרים נבקש בנו דופי כי לא עשינו עמהם את אשר חפצנו כי יעשו עמנו אם היינו תחתיהם והם במקומנו? מה תאמרו?

ויחרישו ולא ענו.

האב.

מיום היותי על האדמה עוד לא חללתי את דברי כאשר ידעתם אם תאבו התר לי מסדות ההבטחה תעשו עמדי אות לטובה, ועם ידידכם החדש ועמכם, הגידו איך יהיה הדבר!

,,נחכה עוד קראו כלם, ותשקט אש החפץ ללכת במהלך נחמד הזה עד יעבור עוד חדש ימים. "הכרת פניהם ענתה באחדים כי קשה להם לסבול זאת לא היו שמחים כבימים הראשונים, לכן דבר להם אביהם עת פנה היום לאמר: בני! המקרה אשר קרה אתכם היום עוד יקרה אתכם באחרית הימים, פעמים רבים, תחכו על הצלחה כזבות, תאמינו כי תקותכם נשענת על יסוד מוצק, וחפצכם יגדל מאד, אכן ברגע הזה אשר תאמרו לבא אל מטרת חפצכם האל הטוב מסיבות מתהפך בחכמתו, ותראו כי תקותם אפע.

הסבה מדוע עשה ה' עמכם פעמים רבות ככה לא, תדעו כאשר לא ידעתם בבקר השכם מדוע לא הלכתי עמכם לטראוועמינדע יען האל הטוב חכם מאד מאד ממני, יודע עתידות עד אחרית הימים ועושה עמנו פעמים רבים חסד ואנחנו לא נדע את הטובה אשר הטיב עמנו עד יעברו ימים רבים, בארץ החיים נראה בטוב ה', ואנכי בקט שכלי עד חדש ימים ראיתי. "אם לא נאצל ממכם בילדותכם כל אשר שאלו עיניכם, ואשר קויתם תמיד מצאתם, אהה! בני! מה תנחמו באחרית הימים אם הרגלתם בכל טוב ויגיעו ימים אשר לא יתן ה' לכם כלבבכם, והעת הזאת תגיע בני היקרים, כאשר תגיע לבני אדם אחרים, כי עוד לא ראיתי איש זקן אשר אמר כי תמיד מלא ה' משאלתו כאות נפשו.

לכן מה לעשות בני היקרים? אין טוב כי אם לחסר נפשכם מענג אשר חשקתם בו, הסבלנות הזאת תחזק נפשכם ולבכם בל התרפו ביום צרה בכל מקרה ופגע אשר האל הטוב לטובתכם יפקד עליכם. בָני! נתתי המפתח בידכם לתעלומות הנעלמות לפעמים מעיניכם, למען תדעו מדוע הבאים בימים יעשו עמכם ככה ולא על דרך אחרת. תדעו כי חדלנו ממכם פעמים ענג אשר חפצתם, יש אמרנו לכם הסבה, (אם לא נשגבה ממכם וראינו כי טוב לכם בל נסתיר ממכם הדבר) ויש נעלמה ממכם הָעִלָה. ומדוע? פעמים רבות למען תרגלתם בסבלנות ובמשורה. לענותכם לנסותכם בדרך אשר תלכו בה בימים הבאים.

"הלא תדעו מדוע מאנתי לספר לכם ימים אחדים העברו ממקרה ראבינזאן? הלא יכלתי לקחת מועד לספר אך המעשה אשר נעשה, כליתי להפר ממכם חמדת ההתחדשות, לא הגדתי לכם מאומה כי אותה אתם מבקשים, וצר לי למנוע מכם חפצכם, ומדוע עשיתי זאת לאה?

לאה.

למען תלמדנו לשא ולסבול.

האב.

כן הדבר! אם יגיעו הימים אשר תתנו לי תודה על הטוב אשר עשיתי עמכם גם על זאת תתנו לי תשואת חן חן כי למדתי אתכם בל תעצבו אם תחפצו מאד בדבר ולא תשיגו אותו.

ויעברו עוד ימים אחדים אשר לא ספר להם אביהם ממקרה ראבינזאן, והנה באה העת אשר קוו עליה, לא היה דבר למנוע את אביהם למלאות משאלתם ויוסף לספר להם:

ויהי לילה כאשר הגדתי לכם וישכב ראבינזאן בטח על משכבו והלאמא’ס מרגלותיו, ותהי דומיה גדולה בכל הטבע, ויחלום ראבינזאהן כמשפטו מהוריו, ותגעש ותרעש הארץ פתאום במאד מאד. ותחת הארץ נשמע קול נהם וקרקר כמו כל קולי הרעם התחברו. ויער ראבינזאן בבהלה משנתו ויקם בלי דעת מה היה לו ומה לעשות. והנה ברגע הזאת רגזה הארץ פעם אחר פעם, והקול אשר תחת האדמה הולך וחזק וגם סערה החלה לצרוח, המפרקת עצים וסלעים ותחפש את כל מעי הים הסעה עד התהום ויהי כמו התמרמר הטבע וכמו קצו בא. באימת מות נס ראבינזאן ממגורו אל החצר וגם הלאמא’ס עשו כמוהו, כמעט יצאו מפתח מעונתם הסלעים אשר ממעל למגורם נפלו על משכבו.

ויתאמץ ראבינזאן וינס מפתח חצרו והלאמא’ס רצו אחריו.

ויגמור לעלות על ההר הקרוב מעבר אשר ישר למעלה למען לא יֵהָרֵג מעצים אשר ישברו. ויבקש לנוס שמה ויחרד חרדה גדולה בראותו מעבר זה פי רחב, וממנו יצא עשן ולהב ואבנים וחמר בוער לאווא שמו, בעמל גדול מלט את נפשו כי הלאווא הבוער כאפיק נחלים ירד משם וסלעים גדולים כמו מטר נקלעו ארך ורחב החבל.

וינס החוף, שמה חכה לו מקרה חדש להרעידו, גלגל רוח נשב מכל עברים האסיף את העבים למקום אחד ומאלה מבול מים נתך ארצה כי פתאום נהפכה היבשה לים. מטר סוחף כזה – נקרא בקע העב.

ויעל ראבינזאן העץ ברעדה, אלם הלאמא’ס נשטפו מזרם מים נשבר לבו בקרבו בשמעו את געיתן ובכל לבבו חרף נפשו למות, ימלטן, לולא שטף מים רבים הובילן מרחקים. ותהי עוד זועה רגעים אחדים והן פתאום אין קול ואין קשב, ותנח הרוח מזעפה חדל פי הארץ לרקק רשפי אש, קול המלה מתחת לארץ חדל, פני השמים זכו, והמים הלכו וחסרו ברגעים אחדים.

ידידיה.

(מתאנח) אודה את ה' כי עת צרה עברה! ראבינזאן האמלל! והלאמא’ס הפזורות!

לאה.

דלפה נפשי מתוגה.

ישׂכר.

מאין מוצא הזועה?

יוחנן.

זאת באר לנו אבינו כבר, לא היית אז עוד בתוכנו.

האב.

הגד נא לנו יוחנן.

יוחנן.

באדמה תעלות גדולות ורחבות כמרתף ועוד אלף פעמים ככה, מלאות רוח ואיד, גם בה יסוד אש כמו גפרית זפת וָחֵמָר וכמוהו לפעמים תזרבנה ותצא מהן אש אם תבוא בהן רטיבות.

ידידיה.

רטיבות! הביד הרטיבות לחמם דבר?

יוחנן.

יש לאל ידה, האם לא ראית עת יצקו חורשי אבן מים על סיד חיש ירתח כמו תחתיו אש – ואיננו – כן יבער אשר בחיק האדמה עת ילחץ מים אל תוכה, ועת אש לוהט בהן תלחץ הרוח במערות וצר לה המקום בחזקה תבקש צאת החוצה ותרעש הארץ עדי תפתח לה פיה לצאת ואחרי תצא בחזקה כרוח סערה ותשא על כנפיה משם אש ומינים הנמסים.

האב.

מין אבנים הנמסות ונחשת וחמר וכמהן לאַוואַ יקרא, קראתי בספר כי ביכלתנו לעשות לנו הרי מריקי אש: אם תחפצו ננסה הפעם!

כלם.

ננסה אבינו, ננסה.

יוחנן.

במה יעשה זאת?

האב.

אם נטמון גפרית ואבק ברזל רב בעפר רטוב תצא אש מהמין הזה, ולנו הר מריק אש בקטן, בקרוב ננסה אם תקבצו לכם כסף אשר תקבלו יום יום לקנות מחירו המינים הנזכרים.

האב.

בפעם אחרת נדבר בזה.

כאשר ירד ראבינזאהן מהעץ אשר עלה עליו נפשו מרה לו על האיד החדש אשר קרהו, וישכח להודות לה' כי מלט ממות נפשו עוד הפעם. והן אמת כבימים הראשונים כן עתה מצבו נשפל, אמר בלבו מקום מגורו אשר היה לו מחסה ומסעד נחרב, הלאמא’ס נשטפן מזרם מים וכל מלאכתו נהרסה, ותקותו מפח נפש, חדל ההר להשליך מאזרי זיקות, אולם מפיהו הפתוח עלה עשן עב ושחר אמר פן אש תמיד תוקד בו ויהי כהר בוער באש, ואיך ישכון שם רגע בטח? הלא ידאג כי פתאום בכל יום יחרידהו זָועה ומאורי זיקות.

המחשבה הזאת הדאיבתהו עד מאד, רבץ תחת העמל, ותחת יבטח באלהיו מעין נחמתו, על שפל מצבו ועל יגון העתידות אשר לנגד עיניו שם לבו.

עיף ממצוקתו ומפחדו נשען על העץ אשר ירד משם ויתאנח במרירות לבו בלי הפגות ויעמוד שם עד אור הבקר.

ידידיה.

אל אָשֵר, עתה רואה אנכי כי נכונים דברי אבי

אשר.

ואיזה דברים?

ידידיה.

אמרתי אז הן ראבינזאן הטיב מעלליו ולא עולתה בו, ומדוע לא הוליכו ה' אל בית הוריו? ויען אבי ויאמר: אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

אשר.

והן –

ידידיה.

והן אנכי רואה כי עוד לא שם מבטחו על ה' כיאות לו, ה' הצדיק כי לא הצילו עוד.

שמעון.

גם אנכי שמתי זאת על לבי לכן געלתי בו.

האב. צדקו דבריכם, בני! רואים אנחנו כי עוד לב ראבינזאן לא נכון בקרבו להשליך על ה' יהבו כיאות לו אחרי עשה ה' עמו טבות רבות מאד, אכן טרם נחרם אותו לכן נא ונוכחה אם היינו תחתיו ועברו עלינו התלאות הרבות מאד הנטיב דרכנו מדרכיו? שמעון מה תדמה בנפשך אם במקום ראבינזאהן היית היעמוד לבך התחזקה ידיך?

שמעון.

(בקול נמוך כמסופק בדבר) לא ידעתי.

האב.

זכר נא עת חלה את עינים היית וישם הרופא זבוב הספרדי על בשרך עת התרפית במכאבך ולא יכלת כלכל רוחך במכאב הקטן אשר יעבור בשני ימים, ידעתי אם יאנה לך עתה מקרה כזה תאמץ רוחך מאד, אכן התשא ותסבול כל עמל ראבינזאן ותחזק בתמתך, מה תדמה בנפשך ידידי היאמן זאת? וזה המענה על שאלתי – לא נודע לך עוד מה במקומו עשית כי עוד לא קרך מקרהו, חובתנו עת יאנה לנו מקרה הרע בעינינו להשליך על ה' יהבנו בצר לנו, אז לבנו יוסף אמץ יום יום לשאת ולסבול בל נתרפה אם יוכיחנו האל הטוב אשר אנחנו בידו.

ויהי בקר, האור המשמח כל יצירי חלד מצא את ראבינזאן הנדכה נשען על העץ וימאן להתנחם, לא נתן שנה לעיניו ויהי נבוך בסבך השאלה מה יהי באחריתו, ויתאמץ פתאום וינד כחולם חלום למגורו הַשָמֵם. מה גדלה השמחה ברעדה אשר נפלה עליו כאשר הקריב לחצרו, הלאמא’ס רקדו לנגדו בריא אלם, לא האמין לאשר ראו עיניו עד באו לקראתו ותלקנה את ידיו, הראו לו שמחתן ברקידתן ובגעיתן.

ותחי רוח ראבינזאן בקרבו, הביט על הלאמא’ס ואחר זאת נשא עיניו השמימה דמעות תודה ונחם על רפתה רוחו ירדו על לחיו. וישק את הלאמא’ס וילך לראות את מעמד מגורו ותשלחנה אותו.

דן.

איך מלטו הלאמא’ס את נפשתן?

האב.

לפי דעתי שטפן זרם מים על גבעה ושם עמדו רגלן על היסוד, ויען קלו המים חיש כאשר ירדו מהעבים שבו למגורם.

ויעמוד ראבינזאן לפני פתח מגורו ויבוש בראותו כי הנזק לא היה החצי כאשר אמר בלבו, הגם כי נפל מכסה הסלעים והוביל אתו עפר רב ראה כי לאל ידו להרחיב את גבולו כפלים. והנה ראה! התלאה אשר מצאתהו לא לענות את ראבינזאן שלחה ה' אך להטיב עמו כדרכו, כאשר חפש היטב במקום תלוי בו הסלע אשר נפל ראה כי האדמה היתה כתושה וידע גם בלא הזועה נפלה, ידע ה' כי יפול הסלע ארצה עת ישכנו רגלי ראבינזאן בביתו והוא בחסדו חצץ לו עוד ימים רבים לחיות על הארץ, על כן חק שם באדמה עת נבראה כי בזמן הזה באי הזה תהי זועה. גם קול קרקר אשר מתחת לארץ אשר צללו אזניו לשמוע היה לטובתו כי לולא היה רעש גדול בזועה לא יקיץ ראבינזאן משנתו ויפול הסלע עליו וימת.

ראו בני! כן גם עתה היטב ה' עמו עת אמר בלבו כי סר ממנו, במקרה אשר אמר כי מות בסירו נתן לו חיים. הנה ימים באים תראו בכל אשר יאנה לכם רבים כהמה, אם תשימו לב על מפעלות שדי בכל אשר תפנו יתהלך עמכם תראו במקרה רע אשר ימצא אתכם באחרית הימים שני דברים אמיתים.

בראשון, כי גדול האיר בעיני האיש אשר ימצאהו כפלים כערכו. ושנית כי כל אשר יאנה לנו מידי ה' רק לטובתנו.

בני! התנחמו בדברים אמתים האלה: “הן יש אלקים”.

הן יש אלהים האוהב את החיים,

בכל אשר נפנה זאת תחזינה עינינו,

בערפל המאפיל פני השמים,

כבשמש צדקה ומרפא לעצמותנו.

זאת נדע עת חזיזי קלות וברקים,

מרגיזים הרים ויערים וכל שיח!

זאת נראה עת יעברו לאט בשחקים,

מטר נתך ארצה פרחים להצמיח.

היום נראה יצירים ברכה בבתיהם,

חדוה במקומם, ששון ושמחה ישיגו,

ומחר תדמענה עינינו עליהם,

כי הפגעים גבול הגיל מעט הסיגו. –

 

הערב העשירי    🔗

(ויוסף אביהם לספר.)

ראבינזאן ההסכין מימים לא כבירים לערב תפלתו בעבודתו נפל על ברכיו להדות לה' כי הציל עוד הפעם ממות נפשו! ואחר זאת התאמץ לפנות מעי המפלה ממגורו, את העפר השליך בנקל, אולם תחתיו מצא הסלע הגדול הגם כי נשבר ויהי לשנים ראה כי כשל כח איש אחד להרימו מעפר ולהוציאו החוצה.

וינסה היש לאל ידו לגולל את החלק הקטן אכן לשוא: וירא כי אין כח במתניו לעבודה הזאת ויעמוד נבוך ולא ידע מה לעשות.

יוחנן.

ידעתי מה לעשות.

האב.

ומה עשית?

יוחנן.

עשיתי לי מוט כאשר עשינו עת גללנו את הקורה בחצרנו.

ידידיה.

לא הייתי עמכם לעת כזאת, מה דמות המוט? הגד נא לי.

יוחנן.

מוט עב וחזק יתקע בראש האחד תחת הקורה או תחת האבן אשר תְגֻלל ויושם עץ או אבן תחת המוט קרוב מאד לקרה אשר תגלל, ואיש אחד יחזק בראש השני אשר למוט לחזקו היטב בעץ ותרם הקרה או האבן ותגלל בנקל.

האב.

איך יֵעָשֵה זאת אגידה לכם פעם אחרת עתה שמעו את אשר עשה ראבינזאן.

אחר השב לדעת זאת בחר לו את הדרך הזאת, זכר כי ראה בילדותו כל אנשי עבודה עשו ככה עת הניעו מעמסה ממקומה: וירץ לנסות מעשהו.

ויצלח, בשלשים רגעים הוציא יחידי ממגורו הסלעים אשר לא יכלו ארבעה אנשים להוציא בידיהם, וישמח לראות כי רֶוח לביתו כפלים מבראשונה ולפי ראות עיניו בל יפול עוד עליו, כי הקרות והמכסה היו לאחדות מסלע אחד ואין בהן בדק.

שמעון.

מה היה אחרית העכביש?

האב.

טוב לי כי הזכרתני, שכחתיה כמת מלב, והן לא ידעתי מִקְרֶהָ, אך קרוב לאמת כי במעי המפלה מצאה קברה. עיני ראבינזאן לא הוסיפו לראותה עד עולם, והלאמא’ס אשר אהב מלאו חסרנו.

ויערב את לבו ללכת אל מקום ההר המקיא אש ועוד עלה עשן שחר ממנו, וישתומם לראות מינים הנמסים אשר לארך ולרחב ההר נתכו, ועוד לא קֻררו. וירא המחזה הנחמד והנורא את עלית העשן מפי הארץ מרחוק, פחדתו והלאווא החם מנעוהו מגשת.

בהביטו כי שטף הלאווא נתך אל מקום אשר לו שם תפוחי אדמה נבעת בזכרו פן נחרב המקום הזה, לא שקט לבו עדי ידע כי נכזבה מחשבתו, וילך מהר אל המקום הזה וישמח בראתו כי הנטעים האלה לא נשחתו, ויגמור אז בלבו לנטוע במקמות אחדים על האי תפוחי אדמה למען לא יבצר ממנו הפרי הזה אם תשחת הארץ במקום אחד. אף כי אמר בלבו ימי החרף מהר יבאו דמה בנפשו פן גם בחרף ישמר הפרי הזה באדמה. אחרי מלא משאלתו החל לעבוד עבודתו בבית המבשל, גם לזאת הליכות הטבע אשר חרד לקראתה – אחרי שקטה היתה לו לתועלת גדולה, כי ההר המריק אש הריק גם אבני סיד רב מאד אבנים האלה תתשרפנה בתנור טרם תהינה לסיד אלם האבנים ההנה כבר נשרפו בהר הבוער באש כבתנור. ויכרה ראבינזאן בור וישלך בה את האבנים וישם בהן מים ויבלל אותם והיה לו סיד לבנות כחפצו, ואחרי כן בלל גם חול בתוכם; ויחל לעשות מלאכתו וירא והנה היא טובה מאד.

ויחדל לעלות עשן מההר, ויתחזק ויגש אל הפי, וימצא את האבנים אשר סביבו וגם את היסוד מצופה בלאווא הקרה, וירא כי אין עשן ויקוה כי נכבה האש אשר מתחת לארץ ולא יריק עוד אש ואבנים. בתקותו אמר בלבו לאגור לו לחמו לחרף, וילכוד שמנה לאמא’ס כדרך אשר צד את הראשנות, וישחטן וישאר אך שעיר לחברת השלשה לאמא’ס אשר לו, ויתלה רוב בשרן בבית המבשל למען ימלא עשן, ימים אחדים טרם עשותו זאת מלחם במלח, זכר כי ראה בילדותו אמו עשתה כזאת.

הגם כי היה לו בשר רב דאג פן עוד אין דין לו אם החרף ימשל בחזקה על הארץ ויתאוה לצוד עוד לאמא’ס אחדות, אכן לשקר, ידעו החיות כי אורב עליהם במסתר ושמרו את נפשתן ויועץ בלבו במה יתפשן! וימצא תחבולה לתפשן חיין, כי אין מעצר לרוח אנוש אם יחנכה על פי דרכה לבקש דרך ההצלחה, ידע כי בכל עת אשר הלאמא’ס מצאוהו אצל המבוע רצו חיש דרך הגבעה אל הסבך. מעבר השני בגבעה היו סבכים קטנים, משבצים בְחַוַח, מאחורי החוח, קיר סלעים גבוה בשתי אמות.

וירא כי רקדו הלאמא’ס מהגבעה אל הסבך, וידע כי יבצע מעשהו – ויגמור בלבו לחפור שם בור עמוק למען תלכדנה שמ' הלאמאס עת תרקדנה מהגבעה ויעש כן וישלם מלאכתו ביום אחד וחצי, ויכסה את הבור בסבכים וישמח ביום המחרת בראותו שתי חיות גדלות נפלו בתוכה, ולא יכלו צאת.

וירא כי יש לו בשר די מאד, לא ידע מקום לשמרו בחרף לולא דאג לו האל הטוב בזועה ויעש לו מרתף.

כי לא רחוק מהמערה אשר גר בה נטבע מקום בהר עמק שש אמות ותהי למערה, פתחה מעבר לחצרו, ויהי לו בית לגור, בית מבשל ומרתף קרוב זה אל זה וכמו בנו אותם ידי אמן.

וישאר לו אך שלשה דברים לעשות למען יהי לו כל צרכו בחרף המדמה, לעשות לו חציר למאכל הלאמא’ס, להכין לו עצים להבעיר, להוציא התפוחי האדמה מבטן האדמה להביאום אל המרתף.

מהחציר אשר אסף רב מאד עשה לו בחצרו גל גדול כמגדול, כדרך הכפרים אשר בתוכנו, וכל עת אשר הוסיף חציר אל חציר רמס ברגליו עליו למען לא יבא בו הגשם, אכן המלאכה הזאת לא למד והסב לו נזק גדול. לא ידע להשמר בל יצבור החציר טרם יחרב מאד, אם לא ידע להזהר מזה וירמוס על החציר יתחמם ויצא עשן ממנו ואש תבער בו, מזאת לא שמע מאומה בימי חרפו יען לא שם לבו על מלאכת האכרים, עתה בשפל מצבו ידע כי טוב לאנוש לשים עינו על כל אשר תחת השמש וללמוד חכמה כאשר לאל יד שכלו אף בלי ידע בראשיתו מה יסכון לו.

וישתומם בראותו כי עלה עשן מגל החציר ויחרד מאד בשום ידו בו וידע כי בתוכו חם מאד כאשר קדחה בו ויאמר בלבו הנה הוא בוער באש ולא ידע מאין בא שם.

ויתחזק חיש וישלך את הגל וישתומם כי לא מצא בו אש אך חם ורטוב היה ויאמר כאשר באמת כי הרטיבות סבת החמימות אף כי לא ידע שרש הדבר.

יוחנן.

ואיך יש לאל יד הרטיבות לחמם דבר?

האב.

בני בני! מחזה כזה רב מאד תראה בהליכת הטבע ונודע לשכל אנוש אשר חשב לדעת זאת זה מאה ומאה שנים סבת דברים רבים על מקורם. הסבה הזאת תלמדנו הידיעה אשר שמה לא נודעה לכם עד לעת כזאת, שמה חכמת הטבע, או בשם אחרת ידיעת הטבעי, הידיעה הזאת תורנו הסבה על אשר שאלת, וגם ממחזה הטבע רבים מאד אשר יפלא בענינו, אם כה תוסיפו להתמיד באשר נורה אתכם בלי הפוגות גם הידיעה הזאת אשנן לכם בה תשבעו נפשכם צחצחות עתה חנם אכביר מלים כאלה כי עוד נשגבה מכם.

וַיַבֵש ראבינזאהן עוד הפעם את החציר ויעש ממנו גל גדול בל יהדפו הרוח והגשם ויעש למחסה החציר גג מקנים ככבע הקש אשר לנו.

ויאסף לו בימים אחדים עץ די צרכו ויוציא את התפוחים מהאדמה וירא והנה לו רב מאד וישימום במרתף ויניד את עצי הלימאנים ויפלו הבכורים ויטמון אותם עדי יבאו ימי החרף, ויחדול לדאוג על המכלת אשר יצטרך, ולא באו ימי הכפור והשלג אף כי ירח אקטאבער חלף והלך לו, אך מטר גדול נתך ארצה הולך וגדול כמו נחלפה הרוח במבול מים. ולא ידע ראבינזאן מה זאת, ארבעה עשר יום לא בא מפתח ביתו רק אל המרתף ואל תל החציר ולמעין למען יביא טרף לפיו ולפי הלאמא’ס ויבלה את הזמן הנשאר כשבוי.

אהה! מה ארכו לו אז הימים! בני! המכאוב לטמון ידו בצלחת ולשבת גלמוד עוד לא מצאה נפשכם, לכן לא תדעו לשערהו, לו נתן לו איש נייר, די ועט, נתן בעד כל לוח ולוח יום אחד מימי חייו, ויאנח ויאמר: מה סכל הייתי בימי חרפי כי הקריאה והכתיבה היו לי לפעמים למעמסה, והבטלה לענג, הספר המצער יהי עתה מטמון בידי, גליון וקסת הסופר יהי לי לממלכת!

ותאלצהו המצוקה הזאת לכלות הזמן בענינים אשר לא נסה באלה, זה זמן כביר אמר בלבו פן יש לאל ידו לעשות לו סיר ומנורה, שני דברים אשר ייטיבו מעמדו עד מאד וירץ חיש ולא עצרהו הגשם, להביא לו חמר ויחל לעשות מלאכתו. דעת לנבון נקל כי בפעם הראשון לא הצליח במלאכתו, וינסה פעמים רבות חנם, אך יען לא ידע במה יבלה העת מצא ענג בעבודתו, וישבר את אשר עשה בראותו כי לא טוב הוא, ויעש כן ימים אחדים עדי הסיר והמנורה היו טובות מאד, וירא כי לא נכון לשברן וישימן בבית המבשל לא רחוק מהאש למען ייבשן הלהב לאט לאט, ויוסף לעשות לו סירות, מחבות שנות בדמותן וגדלן וכל עוד הוסיף לענות במלאכתו כן גדול הכשרון.

ולא חדל הגשם ויאלץ את ראבינזאן להמציא לו עוד מלאכה אשר יעשה במגורו, למען בל תיסרהו הבטלה. ותהי ראשית מלאכתו לעשות לו רשת הדיגים לצוד בו דגים עשה לו בימים העברו קוים רבים והיו עתה בעזרו, ויען לקח מועד לנסות דבר עשרה פעמים ויותר וסבלן במלאכתו היה ידע לעשות לו רשת כרקמת נשים ובתולות הארגות אשר בתוכנו. עשה לו כלי רוקם מעץ ויתארהו בסכין האבן אשר לו בתאר מחט, בעזר המחט הזה עשה לו רשת כרשת הדיגים אשר בתוכנו.

אחר כן אמר לנסות היוכל לעשות לו קשת וחץ, אש התשוקה קדחה בו בחשבו זאת, כי ידע התועלת הגדולה אשר תגיע לו מהקשת, להמית בו לאמא’ס כחפצו ולירות על צפרים, והתועלת הגדולה מכלן כי בו ימלט נפשו עת יבאו פראי אדם לעשות עמו רעה. ויתאוה תאוה למלאות חפצו, לא עצרוהו הגשם והרוח מלכת לבקש לו עץ למלאכה הזאת.

לא כל עץ טוב בעיניו לקשת וחץ ויבקש לו מין עץ קשה ורך אשר לו כח החוזר.

יוחנן.

עץ ספוגי, הכנים דברי?

האב.

כנים דבריך לא ידעתי כי תדעו לבאר המלה הזאת לכן הגדתי לכם במלה אחרת.

אחרי מצא מין עץ כחפצו כרתו, וישאהו אל ביתו ויחל לעשות מלאכתו וירא כי מחסור הסכין בעכרו, אשר יכרת בשכין בפעם אחד לא יכרת בצור בעשרים פעמים, ויבלה במלאכה הזאת שמנה ימים, הגם כי לא סר ממנה מבקר עד הערב. ידעתי בני אדם אשר ילאו לעשות זאת.

ידידיה.

(אל האחרים) גם אותנו מנה אבינו במכסת האנשים ההם.

האב.

כן הדבר, מה תדמה בנפשך הלא צדקתי במשפטי?

ידידיה.

צדקת, אולם בימים הבאים לא אחדל מעשות מלאכתי אשר החלותי.

האב.

תטיב עשה, הלא טוב לראבינזאן כי עשה ככה? לשמחתו נשלמה מלאכת הקשת ביום התשיעי ולא חסר ממנה כי אם מיתר וחץ. לו חשב זאת עת שחט את הלאמא’ס נסה פן יכל לעשות מיתרים מהמעים כי ידעו אנשי אייראפא עשה מיתרים ממעי הצאן. למלאות המחסור לקח קו וישזרהו בכל מאמצי כחו ויחל לעשות החצים. לו היה לו ברזל לעשות שן לחצים, כל הטוב בעיניו נתן מחירו, אכן התוחלת הזאת נכזבה, כאשר ישב פתח המערה ויאמר בלבו במה ימלא מחסור הברזל, הביט פתאום על עשת הזהב אשר שכב ארצה כעל דבר נמאס, וידחפהו ברגליו ויאמר תיקר בעיני אם תחלף בברזל, ומאז לא שם עינו עליו.

ויהי בחשבו לדעת זאת שם על לבו כי שמע בימי חרפו הפראי אדם יקחו להם עצמות דגים גדולים וגם אבנים חדות לשן חצם וחניתם, ויגמור בלבו לעשות כמוהם. ויאמר לעשות לו גם חנית.

ויקו למלאות חפצו, וילך החוף ויצלח, כי מצא עצמות וגם אבנים כאשר חפץ ויכרות לו עץ ישר וארך לחנית וישוב הביתה ובגדיו נטפו ממי הגשם, בימים אחדים נשלמה מלאכת החצים והחנית, בראש החנית שם אבן חדה ובראש החצים עצמות דגים בראש האחד ובראש השני דבק נצות למען יראו היטב כנודע.

וינסה היש מועיל בקשתו, הגם כי לא מידי אמן נעשה ואין ברזל בו, יסכון לו לירות בו צפרים וחיות, והאמין כי אם יגש אליו פרא אדם יפצעהו בו פצעי מות, בחניתו הרבה לשמוח.

וירא כי נחרבו הסירות והמנורה ויחל לעשות בהן חפצו וישם חתיכה שומן ממעי הלאמא’ס אשר שחט במחבה, למען תמס ותהי לחלב, למען במקום שמן ידליקו במנורה ויבהל בראותו עת נמס השומן נבלע בחמר ונבעה מחוץ למחבה וישאר אך מעט בתוכה. ויאמר גם במנורה ובסירות יבולע את אשר ישום בהן, ויהי כן.

ענין רע! שמח מאד כי ידליק לו נר בלילה ויאכל מרק חם ופתאום נכזבה תוחלתו.

דן.

רע עלי המעשה!

האב.

כנים דבריך, ירע לאנשים ידועים מאד וישליכו את הכלים ארצה בחמתם, אבל ראבינזאן הרגיל לסבול, ויגמור בלבו להשלים ככל אשר לאל ידו, וישב בפנת הרעיון (כן קרא את שם הפנה אשר במערה ישב שם עת חפץ לחשוב על דבר) ויגורר את מצחו, ויאמר מה זה הדבר כי הסירות באייראפא אשר מחמר כמוהו תעשנה חזקות הנה ולא תבלענה מאומה? הנה ידעתי, מצופות במין זכוכית הנה, (גלאזירט), אך במה יעשה הזכוכית? ידעתי, ידעתי! כן הדבר, הלא קראתי בספר כי בלא החול ימצאו עוד מיני מתכות אשר באש יהפכו לזכוכית. כן גם המה עושים משימים הסירות בתנור אש, ועת ימס החמר יוציאון למען לא תהינה כלה מזכוכית, כן הדבר, גם אנכי אעשה ככה. אמר ועשה! –

הבעיר אש גדול בבית המבשל וישם בו מחבה אחת, אכן פתאום שמע קול קרקר והמחבה נשברה. אהה! ענה ראבינזאהן מי חשב זאת בלבו!

וישב בפנת הרעיון. ויאמר מה היה הדבר הראיתי דמיון כזה? ראיתי, זכרתי ימים מקדם עת שמנו בבית אבינו צנצנת מים בחרף על תנור חם למען תיחם, נשברה, ואם שמנו אותה אל התנור עת לא קדחה בו האש או שמנו תחת הצנצנת גליון לא נשברה, אם כן הדבר לא אשום הכלי בלהב אש ואשמר בל תיחם עבר אחד טרם תיחם העבר השני. יחי שכלי קרא! ויקם לנסות שנית.

והן לא נשברה המחבה אכן מראה זכוכית לא היה לה. ומדוע לא? אמר ראבינזאן בלבו, הלא אש חזק מאד הבערתי ומה לעשות ולא עשיתי? אחרי נועץ בלבו אמר כי בא אל מטרת הסבה, נסה להבעיר אש מחוץ לתנור תחת פני השמים, שם תחלק החמימות לכל העברים לעשות החמר כזכוכית, ויאמר במשפטו בל ישליך מלאכה אשר החל בלי להשלימה, ויגמור לעשות כיר המצרף, וידע כי למלאכה הזאת יבחר לו עת בל ירד הגשם.

ולא חדל הגשם, אחרי כלות שני חדשים זכו פני השמים, ויאמר ראבינזאהן יגיעו ימי החרף, אכן החרף חלף והלך לו, לא האמין לראות עיניו כי כח האביב והמחיה את כל, הוציא מבטן האדמה דשא ופרחים וענפים, קצר חוש הבנתו מהשג זאת ועיניו ראו כי כן הוא. ויאמר: לקח טוב יהי לי זאת בימים הבאים בל אפליג לדבר אשר שכלי לא ישיג.

האם.

האם לא הלך לשכב על משכבו בדברו זאת?

ידידיה.

אמי! הלא לבנו עוד ער!

האב.

לא ידעתי להשיב שאלי דבר באמת, אך יען לא מצאתי חרות בקורות הימים משבת ראבינזאהן גלמוד על האי יותר לספר לכם היום עוד, לבי אומר לי כי שכב על משכבו וכן נעשה, למען נקום בבקר כצאת השמש.

 

הערב האחד עשר    🔗

ידידיה.

אבי! מי יתנני תחת ראבינזאהן?

האב.

התחפוץ היות תחתיו?

ידידיה.

הלא כל צרכיו בידו, וחי בחבל נחמד אשר אין שם חרף.

האב.

הכל צרכו בידו?

ידידיה.

הלא היו לו תפוחי אדמה, בשר, מלח ולימאניס, דגים וצב ואויסטערן? הלא יכל לעשות לו מחלב הלאמא’ס חמאה וגבינה?

האב.

אמת כל זאת בידו זה ימים לא כבירים, שכחתי להגיד לכם.

ידידיה.

גם קשת גם חנית ומקום לגור, ומה יש לו עוד צדקה ולצעוק?

האב.

יקר כל זאת בעיני ראבינזאן, ונתן תודה לה' על שפעת ברכתו, בכל זאת נתן חצי ימי חייו אם באה אניה להשיבו אל בית אביו.

ידידיה.

ומה יבצר לו שמה?

האב.

רב מאד, בלעדו אין מאשר בארץ, הרעות והידידות, יצירים כמוהו, יאהבם ויאהבו אותו, נפרד מהוריו אשר הדאיב נפשותם, נפרד מאהביו בלי תקוה לראותם נצח, נפרד מכל בני תבל, אין ביד כל רכוש יושבי חלד להתענג נפשו בשפל מצבו, נסה נא איש צעיר לימים! ושב בדד יום אחד אז תדע כי הבדידה רעה היא לנו, ואל תאמרו בלבבכם כל צרכי ראבינזאן בידו, שמלותיו בלו מעליו, ולא ידע מאין יבא עזרו ובמה יכסה את בשרו.

יוחנן.

הלא אין חרף במקום מגורו, למה לו בגדים?

לאה.

הס! הילך ערם ויחף?

האב.

למחסה מקור לא צריך הבגדים, אכן הלא יבוש, ולא יחפרו פניו עת ילך ערם באין בגד ואין שמלה, ולמחסה מהשרצים בפרט מהמוסקויטאס הרבים מאד על האי הזה.

שמעון.

מה זאת מוסקויטאס?

האב.

מין זבוב הַמַפְרִש יותר מהזבובים אשר לנו, פגעים רעים המה ליושבי ארצות החמות, כי אחרי עקיצתם יסבו לאנשים חבורות כאשר תעשנה הדבורה והצרעה אשר בתוכנו, תמיד בצקו פני ראבינזאן ורגליו מעקיצתם ומה יוחיל עוד עת יבלו כל מלבושיו? העת הזאת קרבה לבא. זאת, והתאוה לראות פני הוריו ולחברת בני אדם דכאה לארץ חיתו, עת עמד על החוף והביט על הים הגדול בדמעות עלי לחיו ולא ראה כי אם מים ושמים. מה מאד עלז לבו בקרבו לפעמים בתוחלת נכזבה בראותו בשמים עב קטנה והכח המדמה צייר לו אניה עם נס ותרן! בראותו כי לשקר קותה נפשו, ירדו עיניו דמעה וישוב אל ביתו מפח נפש.

לאה.

לו בכה ויתחנן לאלקי השמים שלח לו אניה להוציאהו חפשי.

האב.

בתי היקרה! יומם ולילה התחנן לאלקי השמים כי יוציאו מהמאסר הזה אבל לא שכח להוסיף על תפלתו: אכן ה' אלקים לא רצוני כי אם רצונך מלא.

לאה.

מדוע עשה ככה?

האב.

יען נודע לו כי רק ה' יודע את אשר טוב לו ולא אנחנו. אמר בלבו אם אבי בשמים יחפוץ כי אשב עוד פה יודע הסבה, והבנתי קצרה מהשיג, לכן אתפלל לו כי ישלחני חפשי אם יראה בחכמתו כי טובתי אחזת בעקב רצוני.

מדאגה פן תעבור אניה או יחזק המלח את העוגין עת בל יהי בחוף גמר להעמיד נס בלשון הים אשר שמה למען יראה עובר דרך שמה כי במצוקה הוא, והקים שם עמוד וישם מכבר לנשב בראשו.

שמעון.

ומאין היה לו מכבר?

האב.

אגידה לכם, כתנתו קרועה ולא יכל לכסות בה עוד את גויתו, ויקח העד הגדול בעדים וישימו לנס בראש העמוד, ויבקש לפתח פתוח בעמוד לבאר היטב את עניו, אכן איך יעשה זאת? הגם כי לאל ידו לפתח האותיות בסכין בעמוד לא ידע באיזה לשון יפתח מקרהו, אם בלשון אשכנזי או אנגלי פן תבא אניה מצרפת או מספרד ולא ידעו קרא מכתבו, לטובתו זכר מלים אחדות בלשון רומי אשר בהם יגיד להם משאלתו.

ידידיה.

הידעו העוברים לשון רומי?

האב.

מלשון רומי נפצה הארץ, ורוב בני אדם אשר לא גדלו בבתי חשכים יודעים שפת רומי זה מעט וזה הרבה. ויקו ראבינזאן כי בכל אניה אשר תבוא ישב אחד או יותר אשר ידע קרא מקרהו, ויבצע מעשהו.

ידידיה.

ומה שם המכתב?

האב.

Ferte opem misero Robinsonio!

ישׂכר.

ידעתי לבאר היטב: הושיעו את ראבינזאהן האמלל!

האב.

ויהי מחסרו הגדול מנעלים ובתי רגלים, כי נבלו ונפלו מעל רגליו, ויעקצו הזבובים את רגליו הערמות ולא ידע לברוח מפניהם, מעת הגשם נתך ארצה וישרצו וירבו הזבובים, רגליו פניו וידיו בצקו מעקיצותם משחת מאיש מראהו ולא תאר אדם לו.

פעמים רבות ישב בפנת הרעיון, לחשוב במה יכסה את בשרו אכן לשוא, כי חסרו לו כלי מעשה ודעת למלאות חפצו.

הנקל בכל אשר ימצא לו להלביש את מערמיו היו ערות הלאמא’ס אך קשים היו, ולרעתו לא שם על לבו בילדותו לראות במה יעבור הבורסי את הערות, ואם ידע זאת לא היה לו מחט וחוטים לתפור לו בגד מהעור.

ותגדל המצוקה ולא יכול לעשות מלאכתו יומם ולתת שנה לעיניו לילה כי הזבובים והיתושים היו לו לשטן, וירא כי ירד ביגון שחת אם לא ימצא עזר למכאבו.

דן.

מדוע יצר ה' את הזבובים הרעים? הלא המה בעכרנו?

האב.

מה תדמה בנפשך מדוע יצר ה' אותך ואותי ושאר בני אדם?

דן.

למען נהיה מאֻשר בתבל הזה.

האב.

צדקו דבריך, אלם הלא תאמין כי גם לשרצים חלק בענג הזה?

דן.

האמנתי, כי ראיתי שמחתם עת תזרח השמש עליהם.

האב.

הלא תדע מדוע יצר ה' אותם? גם המה ישמחו ויתענגו כפי טבעם, הלא גם בזאת תכיר חסד הבורא היאות לאל הטוב כמוהו.

דן.

מדוע לא רק שרצים אשר לא ירעו ולא ישחיתו יצר ה'?

האב.

הן תודה לה' כי לא עשה זאת.

דן.

מדוע?

האב.

אז גם אנכי ואתה לא נבראנו.

דן.

מדוע לא נבראנו?

האב.

גם אנחנו במספר חיות הטרפות, לא לבד כי כל יצירי תבל עבדים המה לנו גם נמיתם כחפצנו, פעם למען נאכל את בשרם, ופעם למען נפשוט עורתם מעל עצמותם, ופעם המה למפגע לנו, ויש תנואות עליהם נמצא, הלא צדקו השרצים ממנו לשאול מדוע יצר ה' את האדם האכזר הזה? הגד מה תענה לזבוב על השאלה הזאת?

דן.

(נבוך) לא ידעתי מה אשיב.

האב.

ואנכי כמענה הזה אשיבו: זבוב! הקשית לשאול: והודעתני כי שכלך רפה, לולא זאת חשבה לדעת כי האל הטוב יצר יצירים רבים למען איש את רעהו יחיה. אם לא חפץ ה' לעשות זאת לא יצר החצי מהחיות ונבראים שונים, כי בפרי ובדשא אך מעט מיני נבראים ימצאו די טרף לפיהם, למען ימלא פני תבל ביציריו, ולמען בכל מקום במים ברוח ובארץ ימצאו נבראים אשר נשמת רוח חיים באפם ישישו בחייהם, ולא ירבה מין נברא במאד מאד וישחית מין אחר, ידע האל הטוב בחכמתו לשום משטרו בארץ כי מין אחד יחיה את מין האחר. ואין לאל יד שכלך הקט להשיג את אשר יודעים בני אדם ידיעה אמיתית: כי החיים האלה אך ראשית החיים לכל בני תבל, וגם לך זבוב אך הראשית אך עת בקר מחיים הנצחי אז תודענה לנו תעלומות אשר עד הנה לא ידענו, מי יודע אם לא יודע לך אז מה יסכון לך ולאחרים כגילך כי מצית את דמנו ואחרי כן נשבתָ מהעטלף או מצאת מות במחי הזבוב. עד עת כזאת התבונן כי רק זבוב אתה ואין בך תבונה לשפוט ולהוכיח על מפעלות האל הגדול הטוב לכל, גם אנחנו נעשה כן ממנו תלמוד וכן תעשה.

מה תדמה בנפשך דן הימצא הזבוב מרגוע במענה הזה?

דן.

אנכי מצאתי מרגוע.

האב.

לכו ונשובה אל מקרה ראבינזאהן.

ותאלצהו המצוקה כי יתאמץ את ידיו למלאות חפצו ויקח לו את העור, גזר ביגיעה רבה בסכין האבן נתחים ממנו לעשות לו מנעלים ובתי רגלים, ולא יכול לתפור אותם, ויעש נקבים בתוכם למען יקשרם בקו על רגליו בעמל רב, הגם כי הפך העבר הפנימי לחיצון, חם לו במאד על רגליו ויפצל העור הקשה את עורו מעל רגליו, עת נשאן ללכת, ויסב לו מכאוב גדול, בכל זאת סבל המכאוב הזה ממכאוב אשר הסבו לו הזבובים. מחתיכת עור אחרת העקומה עשה לו מסוה ויכרות לו בה שני נקבים לעינים, ונקב לפה, למען ישאף רוח. ויען החל לעשות המלאכה הזאת לא כלה עד עשה לו מהעור מכנסים ומעיל, המלאכה הזאת קשתה לו יותר מהראשונה, אכן מה לאנוש בלי עמל? ומה יעצור לו להשלים המלאכה הקשה אם ישא ויסבול ויתמיד בה? גם המלאכה הזאת השלים לשמחתו.

ויעש את המעיל משלשה נתחים קשורים בקוים, שני נתחים לשני זרועיו והשלישי לַגֵו. המכנסים עשה כמכנסי הרוכב אשר בתוכנו משני נתחים, אחד לעבר פניו ואחר לאחור, וירכסם מהעברים בקוים.

וילבש את הבגדים החדשים, ויגמור בל ילבוש הבגד הקרוע אשר לו מאייראפא כי אם בימי החג או ביום הולדת אביו או אמו אשר יום קדוש היה לו.

בגדיו נבדלו מבגדי כל בני תבל. מכף רגליו ועד ראשו לבוש בעור: במקום חרב לו גרזן אבן במתניו ועל גבו ילקוט, קשת ואגודת חצים בימינו רמח גבהו שני פעמים כגדלו, ובשמאלו מחסה משזר מצפה בעלי קאקוס, ותחת הכבע סל חד מצפה בעור, התכלו לצייר לכם מראהו? אם ראהו איש בבגדים כאלה נבהל מראות ולא ידע כי בן אנוש הוא – ויצחק ראבינזאהן בקרבו בראתו מראהו בנחל.

ויחל לעשות מלאכת הסירים וישלם את התנור המצרף וינסה היכול להביא באשר כח זכוכית בסירות, וישם על התנור את הסירות והמחבה ויבער בו אש גדול וילהט את התנור מבית ומבחוץ. האש הזאת לא נכבה עד הלילה ויתאוה לראות אחרית הדבר, והן הסיר הראשונה אשר הוציא משם לא היתה כזכוכית וכן השנית וכן כלן, וכאשר הביט על המחבה שמח לראות וכן השתומם כי היא לבד מצפה בזכוכית בנחישתה.

וידום שכלו ויאמר: מדוע רק המחבה מצפה כזכוכית? ולא שאר הכלים, הלא מחמר אחד נקרצו, ובתנור אחד נשרפו? ויהי נבוך בסבך הדמיונות ולא ידע הסבה. ויזכור כי במחבה היה מלח עת שם אותה בתנור ויאמר רק המלח הזה הסב זאת.

יוחנן.

ההיה המלח הסבה?

האב.

כן הדבר, את אשר נגלה לראבינזאהן עתה יודעים יושבי אייראפא זה כבר, המלח יהפוך דברים באש לזכוכית, לו זרק מי מלח על הסירות או שם מלח בתנור הבוער באש, הסירות תצופנה בקליפת זכוכית, ויבקש לנסות זאת ממחרת והן הבעיר לו אש ויז מי מלח על הסירות, ושם מלח באחדות לנסות שתיהן יחד, ויאנש בתוך עבודתו וישבות ממלאכתו ואשר יגר לו בא.

ראשו עליו דוי וכל עורקיו נחלשו, וחש עתידות לו להברתו לענה וראש ואין מכאב כמכאבו.

ה' אלקים! אמר בלבו מה יהי באחריתי אם לא אקום ממשכבי! ואין איש לעמוד לימיני להיות לי עזר מצרה, אין רֵעַ אשר ימחה יזע המות מעל קמטי פני ויושט לי משיבת נפש! אל שדי! מה יהי באחריתי!

הדאגה הזאת דכאה לארץ חיתו ויפול מתעלף ארצה, אם בכל עת חובתו להשליך יהבו על האל המרחם על כל מלא כל הארץ כבודו, עתה אך בו תדבק נפשו ביותר, כחו עזבהו ואין איש לעזור לו, על מי ישום מבטחו בל ירד שחת? על ה' לבדו אין זולתו בכל קצוי הארץ.

וישכב ויתפתל במותו, ידיו סגורות ואין כח בו לדבר ולחשוב על דבר, הביט השמימה ויתאנח לפעמים, ורק הדברים האלה יצאו מפיו: ה' אלקים! רחם עלי!

ולא נתנו המחתה לנוח, ויתחזק להביא צרכיו אל משכבו, באמרו פן בל נתנו חליו לקום ממטתו ותתעטף נפשו. בעמל גדול הביא לו קליפות חדות מלאות מים ושם אותן אצל משכבו, וגם תפוחי אדמה צלוים, וארבעה לימאניס הנשארים, ויפול מתעלף על ערש דוי. לו חפץ ה' להמיתו עתה, שש ראבינזאן מאד כי טוב מותו מחייו.

ויערב את לבו להתפלל לה' כי יקח נפשו ממנו, אך מהר אמר תפלתו תפלה. ויאמר הלא בן אלקים אנכי! הלא מפעלו אנכי והוא אלי הטוב החכם ולו העוז, האמר לו מה תעשה? הלא יפקוד עלי כיאות לי כן יעשה האל הטוב עמדי, לכן מה תשתוחחי נפשי! שומי על ה' מבטחך נפשי האמללה, על ה' המושיע בעת צרה, הוא יושיעך במות או בחיים!

ויתאשש בדברים האלה ויקם ויתפלל בכל לבבו ובכל נפשו “בידך אפקיד רוחי אבי! בידך אבי אפקיד רוחי וגויתי! עשה עמדי כטוב בעיניך, אני אשא ואני אסבול המכאוב אשר פקדת עלי אתה תחזקני כחי בל יכשל! שמע תפלתי אלי! תן לי כח לסבול רק על זאת התפללתי לך! בל תסור כסלי ממני בעודני בחיים שמע אנחת בנך הנדכה למען אהבתך.”

והנה חרדה גדולה נפלה עליו, כסה את בשרו בעורות ולא יחם לו. שתי שעות משל בו הקר ונחלף בחם וכאשר קדחה בכל עורקיו, ויעל וירד החזה בקרבו ממרוצת הדפק כחזה איש אשר רוחו צר ממרוץ כמעט לא השאיר לו מכאבו כח לשום קליפת המים אל פיו להקר לשנו הקדחה.

והן פתאום אגלי היזע נזלו מעליו ויגהה מזורו. אחרי נח שעה אחת שבה רוחו אליו ויאמר כי תכבה האש אם לא ישום עצים עליה, ויזחל על ידיו ועל רגליו כי כח אין במתניו וישם עצים על האח די בער עד מחרת, כי כבר פנה היום.

הלילה הזה ליל אבל היה לו מכל הלילות אשר חי על האדמה, לא מש הקור עד בא החום וכן יחד על משמרתם עמדו, מכאוב ראשו לא חדל, ושנה לא נתן לעיניו. ויחלש כמעט לא נשאר בו כח לזחול ולשום עצים על האש. ויגדל מחלהו לעת ערב: ויחפוץ לשום עוד הפעם עצים על האש ולא יכל.

ויאש מהחזיק את האש, אולם התקוה כי מהר יאסף אל עמיו השקיטה חפצו, הלילה כמו אתמול היה בעכרו, נכבה האש, ויבאשו המים אשר בקליפת הצב, ולא יכול ראבינזאן לסובב גויתו מעבר לעבר, ויאמר כי סר מר המות, והשמחה התחזקה אותו להתפלל לה', טרם ילך בדרך למרחוק אשר לא ישוב עוד.

ויתפלל לה' כי יסלח לעונו, ונתן לו תודה על כל הטוב אשר עשה עם אנוש נבזה כמוהו כל ימי חייו, וביותר על כי ענה אותו ויהי לו לישועה, ידע כי במשפט יסרהו ה' לטובתו, ויתחנן כי ינחם ה' ויברך את הוריו ויפקד רוחו ביד האל הטוב אבי כל, וישכב ויחכה למות בתוחלת שמחה. אמר מהר תבוא חליפתו, ותגדל אימתו ותקצר נפשו למות, והן עתה עתה אמר הנה הרגע אשר קוה לו! אימת מות נפלה עליו, כמוה לא נהיתה בקרבו. ותדום רוחו ויקמיט את פניו. וישוחח את ראשו ובטלו חושיו.

וידמו כלם רגעים אחדים ויאנחו, מרגשות לבם על פרידת רעיהם אשר עיניהם לא ראוהו. ראבינזאהן הנדכה! קראו אחדים, ברוך ה' קראו אחרים כי הוציאו מסבך היגנות. ויפרד החֶבֶל בפעם הזאת בדמיה יותר מפעם אחרת.

תם החלק הראשון.

 

מבוא ב'.    🔗

ברוך המושל על כל מפעלי אנוש וממנו מענה לשון, כי העיר את רוחי להעתיק הספר הנחמד הזה בשפת עבר, כמו כבר העתיקוהו חכמי עמים בלשונות הנאהבות והנעימות, יראו שונאיה האומרים ערס ועריה היא כי ככחם או כחם עתה, עודכם מי בלב הצמאים לשמוע דבר ה', לבי עלי דוי אם אזכור ימים מקדם עת חיו חכמים גדולים אשר יד ושם להם בכל חכמה ומדע ויסללו בשערים את השפה היקרה הזאת, עתה צחקו עליה בני בלי שם העושים בטנהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם, אם יוציא מים מפיו מלה עברית יגערו בו, אולם המה יאבדו ועלינו יציץ נזרה מדר דר, טוב לי שעה אחת קורת רוח בה מכל הענוגי עוה"ז, לכן קמתי ולקחתי קסת הסופר במתני ויהי ה' בעוזרי, אנא קורא מבין! ספר נא את המקומות אשר ייטיבו בעיניך, ואל תפן אל שגיאותי כי אדם אנכי:

אַיֵה אָדָם חַף מִכָּל רֶשַׁע?

אַיֵה סֵפֶר מְזֻקָּק מִפֶּשַׁע?

כְּמוֹ לִפְשָׁעִים יִסְלַח הַבּוֹרֵא,

כֵּן לִשְׁגִיאוּת יְכַפֵּר הַקּוֹרֵא.

וְאִם מִקִּנְאָה יִתְאַוָּה לְבַקֵּר,

יוֹרֵנִי נָא בַּמֶּה שָׁגִיתִי,

בֶּאֱמוּנָתִי! לֹא אֲשַׁקֵּר,

אִם אֶרְאֶה כִּי יָשָׁר הֶעֱוִיתִי.

אֲבָל אִם נִרְגָּן יָרִיב עִמָּדִי,

עַד מְהֵרָה לְמוֹ פִי אָשִׂים יָדִי,

כִּי הַמְּרִיבָה אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

שֹׁגֶה בָה יֵרֵד שַׁחַת.

 

הערב השנים עשר    🔗

מה תספר לנו מהיום והלאה? שאלה לאה עת כלם נאספו תחת התפוח, הכרת פני אביהם ענתה בו כי יודע לספר להם עוד: (כלם למדו עשות סלים וגם עתה שגו במלאכה הזאת) מראבינזאן אספר לכם ענה האב, כלם הביטו אליו ונהרו.

לאה.

הלא מת ראבינזאן?

יוחנן.

החרישי לאה! אולי שבה רוחו אל קרבו ויחי. הלא ידעת כי פעם אמרנו הנה מת ועוד חי ימים רבים.

האב.

ויתעלף ראבינזאן ויקמט פניו כאשר שמעתם ובטלו הרגשותיו לא ידעתי אם מת או נתעלף.

וישכב שעות אחדות כמת, פתאום, מי האמין לשמועתנו! פתאום שבה רוחו אליו.

כלם.

האח! מה טוב ומה נעים כי לא מת!

האב.

מתיפח החל לשאוף רוח כמשפטו וישא עיניו לראות איה איפה הוא, כי ברגע הזה לא ידע מה היה לו העודנו חי, וירא כי עודו חי ויתאונן כי טוב בעיניו מות מחיים. והנה כה אין בו אולם המדוה סר מעליו, תחת האש אשר קדחה בעצמותיו נגר היזע ממנו לטובתו, ויכסה את בשרו בערות למען יחזק הזעה, וישכב עוד חצי שעה ויקל מעליו המחלה.

ויצמא מאד כמעט נחר גרונו, המים הנשארו בקליפות נבאשו; לטובתו זכר את הלימאניס, בעמל רב נשך באחד והשיב נפשו מהמיץ, ויישן ביזע, ערבה לו שנתו עד צאת השמש.

האח! מה טוב לו היום מאתמול, מחלהו סר מעליו ואך עיפות השאיר אחריו, האביונה שבה אליו ויאכל תפוחי אדמה צלוים, אחרי הטיף עליו מיץ הלימאני, למען ייטיב טעמו להשב נפשו.

בשני ימים העברו לא שם לבו על הלאמא’ס וישתומם בראותן שכבות מרגלותיו, אחדות הביטו אליו כמו בקשו לדרוש בשלומו, לטובתו חיות החיות האלה ימים אחדים כגמלים בלי מים, לולא זאת מר להן מאד כי לא בא מים אל פיהן שני ימים, כשל כח ראבינזאן לקום ממשכבו להביא להן מים לשתות.

ויהי כאשר נגשה אליו אם הלאמא’ס ויכל להשיגה בידו התאמץ לחלבחלב משדיה למען בל תמות, החלב הזה היה לו לסם מרפא כי אחרי שתה ממנו טוב לו מאד.

ותפול עליו תרדמה ויישן עד פנות היום וירעב מאד ויאכל תפוחי אדמה מסוך במיץ הלימאני וישכב על משכבו.

הַשֵנָה הזאת, וטבעו החזק היו בעזרו, ויקם ממחרת וינסה ללכת ברגלים מעדות פסיעות אחדות ויתנודד ממערה אל חצרו וישא עיניו השמימה, קרני השמש מתוך סרעפים עברו על פניו, ויהי לו כמו ילדתו אמו היום.

ויפול על ברכיו ויקרא: אתה מקור החיים! קח תודה ממני כי הראתני הפעם שמשך היקר הולך, לראות באורו נפלאות מעשיך, קח תודה כי לא עזבתני בצר לי, החיתני למען אקח מועד להטיב מעללי, היה עמדי בימים אשר עוד אחיה על הארץ, למען יום יום אלך בדרכיך בל אירא עת תקראני אל בית מועד לכל חי, מקום תשלם שם לאיש כפרי מעלליו. אחרי כלה תפלתו הקצרה והיקרה, שם מהר עינו על כפת השמים ומהר על העצים וסבכים הרעננים משבצים בטל העומדים שמה, ועל הלאמא’ס האצו סביבו ללקקו בלשונן, ויהי כְשָב מדרך רחוקה: ויתר לבו ממקמו ויבך דמעות שמחה.

תועלת הרוח אשר שאף והמים הקרים אשר מהל בחלב וצחצחות נפשו היו בעזרו לרפאהו, אחרי עברו עוד ימים אחדים החליף כח וירא כי כח במתניו לעשות מלאכתו. המלאכה הראשונה היתה לראות מה היה לסירות אשר עשה, ויפתח פתח התנור והנה כל כליו מצופים כזכוכית כמו נעשו מידי יצר חרש, בשמחה הזאת שכח כי לא תגיע לו מהן תועלת יען נכבה האש, ויהי בזכרו זאת עמד שחוח, מהר הביט על הסירות ועל המחבה ומהר על האח אשר בבית המבשל, ויתאנח.

אכן בפעם הזה שם חק לתוגתו כי אמר בלבו האל הטוב אשר נתן לי האש יעשה עמדי אות לטובה ויושיעני בדרך הזאת או באחרת אם יחפוץ, וגם ידע כי אין חרף במקום הזה: הגם כי הסכין מעודו לאכול בשר קותה נפשו כי גם מהפרי ומחלב הלאמאס יחיה.

לאה.

מדוע לא אכל בשר יבש אשר לא צרך לבשל במים?

האב.

במה יעשן הבשר?

לאה.

זאת שכחתי.

האב.

לא נחם כי עשה לו הסירות יען במקום עטונים היו לו, ויבדל את הסיר הגדולה לצרך אחר.

יוחנן.

ולאיזה צרך?

האב.

אמר בלבו כי ייטיב טעם תפוחי האדמה אם ימרחם בחמאה.

ידידיה.

מי לא ידע זאת!

האב.

לא היה ביכלתו לעשות לו חבית עץ ויאמר לנסות היכול לעשות חמאה בסירים, ויאסף לו שומן החלב ויעש דור וחור בתוך, וישם בו מטה, ויכתש בו בסיר המלאה שומן החלב עדי נפרדה החמאה מהחלב וידחה במים וישם בה מלח.

וישלם את מלאכתו ויאבה לאכול פרי חריצתו, שם על לבו כי לא יכול לצלות עוד תפוחי אדמה יען אין לו אש זאת לא זכר בעמלו, וירא את החמאה אשר לא תאָכֵל ויעמוד אצלה בפנים זעפים. וירא והנה שפל מצבו כמקדם ורק אויסטערן, חלב, אגוזי קאקוס ובשר חי לחם חקו, ירא פן גם אלה יחסרו לו. והרע מכלם כי לא היתה לו תקוה להטיב מעמדו ולא ידע מה לעשות, את כל אשר ביכלת שתי ידיו לעשות עשה, וירא כי יבלה ימיו בבטלה ובשֵנה, הרעיון האיום מרעיוניו! כי רגיל במלאכה היה ולא יכול לחיות בלעדה. אמר תמיד כי לו לתת תודה לפגעי הזמן אשר שמוהו במקום שאית באין עזר ויאלצוהו למלאכה להטיב דרכו, העבודה אֵם הצדקה והעצלות ראשית הרֶשַע.

יוחנן.

צדקו דבריו, הסכלות רֵעָה הבטלה.

האב.

כנים דבריך. לכן יעץ לכל אנוש להתמיד במלאכתו מנעוריו כי אמר “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו” אם לטוב יֵחָנֵך ילך תום דרך, אם לרע יזקן בָרֶשַע.

שמעון.

נשומה זאת על לבנו!

האב.

עשה זאת בני! וטוב לכם. ראבינזאהן הנדכה יעץ בנפשו איזה מלאכה יבחר לו בל ישב בטל, מה תדמו בנפשכם איזה מלאכה בחר לו?

יוחנן.

אנכי ידעתי מה עשיתי.

האב.

הגד מה עשית אם היית תחתיו?

יוחנן.

עבדתי לי הערות כי איך ישאם על בשרו בארץ החם בלתי מעבדים?

האב.

במה עשית זאת?

יוחנן.

הלא ראיתי איך יעשה הבורסי זאת.

האב. ואיך?

יוחנן.

משימים הערות בלתי מעבדים במים ימים אחדים למען ירכו, אחרי כן ישטחום על עץ הגורר ויעברו עליהם בברזל למען יסחטו מהם המים הנבלעים, אחרי כן ימלחם במלח ויטמנם במקום לא יבא בהן הרוח וזאת יקרא לַיַזע הערות, כי שם ימלאו זעה כאנוש העושה מלאכה רבה, אחרי כן יגררו השערות מהם בברזל. אחרי כן ישומו הערות בצבע הנעשה מקליפת הבירקע משאור ומרק חמץ. אחרי כן משימים הערות בבור ומציקים עליהם מרק הנעשה מקליפת האלה ושם תגמר מלאכתם.

האב. יוחנן! כן דברת, התזכור עוד מה שם העור אשר יעשה הבורסי באופן הזה?

יוחנן.

ערות אשר יעשה מהם מנעלים ומכשירי סוסים.

האב.

עור בל יכשר כעור אשר נעשה ממנו מכנסים ובתי ידים, וכמוהו?

יוחנן.

כן הדבר כאשר דברת.

האב.

מה שם האמן המעבד הערות האלה?

יוחנן.

מעבר ערות לבנים יקרא, בית מעשהו עוד לא ראינו.

האב.

כן ארחות ראבינזאן לא ראה את בית מעשה המעבד ערות מאדמים ולא בית המעבד ערות לבנים ולא ידע לעשות כמעשיהם.

דן.

באיזה דרך יעשה זאת המעבד ערות לבנים?

האב.

ראשית דרכו כדרך המעבד ערות מאדמים אך לא במרק ובסיד (כי גם סיד מצטרכים המעבדים ערות מאדמים) אך במים חמים מהול בסבים, מחטים ושאור. ואחרי כן במי עפר ואחרי כן יזרק על הערות מי עפר, נלכה ברצות ה' דרכנו לראות מעשה המעבד ערות.

יוחנן.

אף אם ידע ראבינזאן לעשות כמעשה הבורסי לא יוכל למלאות מעשהו כי אין לו סבים ושאור.

האב.

ועתה ראה כי נלחץ להשבית התאוה הזאת.

שמעון.

ומה עשה?

האב.

יומם ולילה הצקתהו העשתן אולי לאל ידו לבנות לו אניה.

יוחנן.

למה לו אניה?

האב.

לנסות אם יוכל למלט נפשו מהאי הזה, כי חסרון האש התיפח נפשו כמקדם, אולי בה יבוא אל בני אדם, אמר בלבו כי לא רחוק ממנו ארץ יבשה מאמעריקא ויגמור אם יהי לו אני שיט לחרף נפשו למות, אולי יצליח ויבא ליבשה. ויהי היום הלך נבוך ברעיון הזה לבקש לו עץ אשר אחרי יעשהו נבוך יהי לו למעברה. וכאשר הלך בדרכים לא בא שם עוד למלאות חפצו, נגלו לו צמחים אשר עד עתה לא נודעו לו, ויגמור לנסותם אולי יהי לו בם תועלת. בתוכם מצא שיח דגן הודו אשר יקרא בתוכנו חטה ישמעאלית.

שמעון.

כאלה אשר לנו בגן?

האב.

כאלה, וישתומם לראות השבלים הגדלות אשר כל אחת יותר משני מאות גרעינין חרזים כאלגמים, וירא כי יכול לעשות מהם מאכלי קמח ולחם, אכן במה יטחן את הגרעינין? במה ינקה הקמח מהסבים? ואיך יאפה ממנו לחם או שאר מאכל? אש לא היה לו, בכל זאת לקח אתו שבלים אחדות לנטוע הגרעינין כי אמר מי יודע אם לא יגיע לו מהם תועלת גדולה.

וגם עץ פרי נגלה לו כמוהו לא ראו עוד עיניו, וירא כי עליו תלוים מין פרי אשר מכסה עליהם ויפתח אחד מהם וימצא בו ששים גרעינין ולא מתקו לפיו בכל זאת שם אחד מהם בילקטו.

יוחנן.

מאיזה מין היה הפרי הזה?

האב.

קאַקאָאָבאָהנען היו, מהם יעשה השאָקאָלאַדע.

שמעון.

הלא יכול לשתות שאקאלאדע בימים הבאים?

האב.

לא מהר כאשר תדמה בנפשך, לא ידע את הקאַקאָאָבאָהנען באש יחרכו וידכו במדוכה הדק היטב ולו אין אש ואין מתוק וגם שאר מיני בשמים אשר יתערבו בהם, קארדאמומען ופֿאניליע ושחלת, ובידו אין מאומה, אכן מה לו ולהם, אם אך ידע דרך להמציא לו אש.

פתאום ראה עוד עץ פרי גדול אשר לא ידעו עוד, גדל הפרי הזה כאגוז קאקוס בלי קליפה כלו יאכל וטעמו טוב מאד, תאר העץ לא כתאר עץ קאקוס, אשר ממעל למצבתו כתר מעלים גדולים, אך לא סרעפים גדולים ועלים כעצי פרי אשר בארצנו.

וירא אחרי כן כי מין עץ הוא אשר יקרא עץ פרי לחם, כי יאכל הפרי הזה חי גם אחרי יסחט ויולש לבצק, ופראי אדם בחבלים שונים אוכלים אותו במקום לחם.

ויהי העץ הזה נבוב בעבר אחד מזקן ויאמר ראבינזאן בלבו אם יכרות את העץ הזה ויוסף לעשותו נבוב יהי לו לאני שיט.

אכן היכרות עץ עושה פרי כמוהו ועוד לא ידע היצליח במלאכתו! ויחרד מאד בחשבו זאת ולא ידע מה לעשות וישם עיניו על המקום אשר עמד שם העץ וילך נבוך למגורו.

בשובו מצא את אשר כבר קוה למצא קן תוכים ואפרחים מה גדלת שמחתו במציאה הזאת! אכן עת נגש לקחת האפרוחים הגביהו עוף וישאר אך אחד אשר לקח לו, התענג נפשו בו וילך שלו למגורו.

דן.

מה יועילהו התוך?

האב.

בקש ללמדהו דַבֵר דברים אחדים למען ישמח לשמוע קול אנוש, בעיני היושבים בלהקת בני אדם כמונו אשר לנו הענג לראותם לדבר עמהם להשתעשע בחברתם יום יום מצער החדוה אשר לראבינזאן בשמעו קול התוך, אולם אם נהיה במקמו נדע כי את אשר יקטן בעינינו ירבה שלום ראבינזאן עד אין קץ.

וירץ שמח אל ביתו ויעש לו כלוב, וישום בו את הרֵע החדש, ויעמידו אצל משכבו וישכב.

 

הערב השלשה עשר    🔗

ויקרא האב את בניו בערב השלשה עשר טרם מועד יעדו, יען בקש להתוכח עמהם טרם יוסף לספר.

על מה נתוכח? שאלו הקטנים עת ישבו סביב שתו לו.

האב.

על דבר אשר ראבינזאהן היה נבוך בו כל הלילה ולא נתן שנה לעיניו.

כלם.

ועל איזה דבר?

האב.

השאלה היתה היכרות העץ פרי לחם אשר ראה אתמול, ולא ידע היוכל לעשות ממנו אֳנִי, או לא.

יוחנן.

אנכי לא כרתי אותו.

דן.

ואנכי גזרתיהו.

האב.

לכם דעות שנות, זה יחפוץ להכרית העץ וזה בל יאבה להשחית העץ בלחמו, הגידו נא גם אתם הנשארים דעתכם!

ידידיה.

דעת יוחנן דעתי.

לאה.

גם לי לבב כמוהו בל ישחת העץ.

ישׂכר.

יִכָרֵת, למען יעשה לו ראבינזאהן הנדכה אניה.

שמעון.

כן גם דעתי.

האב.

עמדו נא מערכה לקראת מערכה: ונשמע שרש דבר לפי דעת כל אחד ואחד, ואתה יוחנן החל; מדוע בל יכרת העץ?

יוחנן.

יען ישא פירות נחמדים ורק העץ הזה לבדו על האי.

דן.

הלא עץ זקן הוא ולא ישא עוד ימים רבים פירות.

יוחנן.

מאין ידעת זאת? הלא אך מעט נבוב הוא יש עצים רבים כמוהו בכל זאת נושאים פרי.

שמעון.

מדוע לא הרכיב ראבינזאן סרעפי העץ הזה על עץ אחרת ויהיה לו עצי פרי לחם רבים?

ידידיה.

היגדלו מהר? הלא תעברנה ארבע שנים טרם ישאו פרי?

ישׂכר.

הלא טוב לו כי יעשה ממנו אניה לרדת למקום בני אנוש גרים שם מלאכול פרי העץ הזה באי?

יוחנן.

אם ישלים מלאכת האניה מהר, אבל במה יגזור לו העץ, ובמה יעשהו נבוב, הלא אך גרזן אבן לו?

דן.

אם יחטוב בו זמן כביר ולא יתרפה ישלים מלאכתו.

ידידיה.

ומה יעשה באניה הלא אין לו נס?

שמעון.

יעזור לו במשוט.

לאה.

לא יצליח במלאכה הזאת! הלא תזכור עוד עת היינו בטראוועמינדע בים המזרחה⁵ וישבר המשוט אשר ביד המלח כמעט קרנו אסון, אבינו הגיד לנו: לולא יכול המלח למשוט במשוט הנשבר לא יכול המלח האחר להביאנו אל החוף.

דן.

הלא זאת אניה רבה בת שמונה עשר אנשים, אם יעשה לו ראבינזאן מעברה, ושני משוטים, לכל אשר יחפוץ יַטֶהָ.

האב.

ראו בני כי לא נקל הוא לשפוט ולגזור על הדבר הזה. נבוך ברעיונים כאלה היה ראבינזאן כל הלילה זאת יקרא: הגות בדבר אם יעשה כחפצו או יחדל, אחרי ראה ראבינזאן מרירות מקרהו כי אץ במשפטו היה ללכת מבית אביו לארבע כנפות הארץ, גמר בלבו בל יעשה דבר אם לא יועץ בלבו טרם עשותו וכן עשה גם עתה. אחרי שם זאת אל לבו אמר יסוד המענה על השאלה נתיסר הטוב לתת המעט אשר בידו להשיג דבר הגדול ממנו ולא יודע לו עוד הישגנו? ויזכור במעשה הכלב אשר עבר בגשר על המים ובפיו אשפר, וירא את צל הבשר במים, פער פיו לבלי חק להשיג את הנתח השני, ונפל גם הנתח אשר בפיו המימה ולא נותר לו מאומה. ואחרי כן זכר במפעלות האכרים הזורעים דגן אשר בידם על תלמי שדותם בתקותם, לקצור הרבה פעמים ככה. מעשה הכלב לסכלות יחשב לו, ומעשה האכר חכמה הוא בעינינו: ויאמר ראבינזאהן במה יבדל מעשה האכר ממעשה הכלב? ויחשוב לדעת זאת, ויאמר אל לבו: כן הדבר: הכלב הלך אחרי תאות לבו ולא השכיל על דבר הישיג חפצו או לא. לא כן האכר יודע אם לא יאונה לו מקרה רע יקצור הרבה פעמים מאשר זרע. ויאמר: הלא מקרה האכר יקרני? אם אחרץ הלא אשלים מלאכתי ואעשה מהעץ הזה אני שיט, ואם אצליח, מבטי לצאת חפשי מהמאסר האיום הזה? הרעיון לצאת חפשי העיר את לבו ויתחזק ויקח גרזן האבן בידו וירץ אל העץ להחל מלאכתו.

העבודה הזאת היתה ממשכה לו מכל העבודות, רפתה יד אלפים אנשים אשר כגילו אחרי חטיבה הראשונה באמרם אין באפשרי למלאות חפצם, אך ראבינזאהן שם לו חק בל תחרידהו העבודה הקשה, כן חזק את לבו בפעם הזה בל תכבד לו העבודה הרבה אף בל יכלה מהר את מלאכתו.

אחרי מעת צאת השמש עד צהרים עשה מלאכתו, עוד צר מאד החור אשר בעץ, הגם כי חטב בה אלפים חטיבות ולא יכל לתקוע בו ידו. וידע כמה תכבד העבודה, עד יכרת העץ העב ויעשה ממנו אני, וירא כי לא יכלה מלאכתו עד תעברנה עוד שנים אחדות, ויאמר כי נחוץ הוא לחלק שעות היום למלאכת שנות למען ידע בכל שעה ושעה מה לעשות, כי ידע על פי נסיון, המשטר תֵקל לאוהב מלאכה העבודה הקשה. הא לכם רשום בו תראו אל מה הקדיש כל שעה ושעה.

כאור הבקר קם ממטתו וירץ אל המעין לרחוץ את ראשו, ידיו ורגליו, ולא היה לו מטפחת הידים אך הרוח נגבו, רץ אל מגורו למען יקדים למלאות חפצו כי חיש יחרבו המים מעל גיוו במרוץ, וילבש את בגדיו ויעל הגבעה אשר על מקום מגורו, שם נגלו לו כל פני השמים ויפול על ברכיו ויתפלל תפלת השחר ולא שכח להתחנן לה' כי הוא יברך את הוריו. ויחלב את הלאמא’ס אשר היו לעדר קטן. חלק אחד מהחלב טמן במרתף, והחלק השני שתה לברות לו, וחלפה שעה אחת. ויחגור את חרבו ויקח את כלי נשקו אתו וילך למקום אשר שם העץ, אך לעת חסרון המים הלך לבקש לו אויסטערן לאכילת הצהרים. הלאמא’ס הלכו בעקבותיו ותרענה סביבו עת חטב בעץ.

בשעה העשירית חם השמש חזק מאד תמיד ורפו ידיו לעשות מלאכתו. וילך אל החוף לבקש אויסטערן אם לא מצאם בבקר, ולרחוץ את בשרו כאשר הסכין פעמים בכל יום, בשעה העשתי אשר שב עם הלאמא’ס לביתו.

ויחלב עוד הפעם אלה אשר להן חלב, ויעש לו גבינה מחלב הנחמץ ויערוך לו אכל הצהרים מחלב ומגבינה, ואויסטערן אחדים וחצי אגוז קאקוס.

טוב לו מאד, כי לא גדלה האביונה לאכול בארצות החמות כבארצות הקרות, בכל זאת התאוה לאכל בשר ויעש כאשר הסכין להכות את הבשר למען ירכך.

משך הזמן אשר אכל מלל עם התוך למען ילמדהו מלות אחדות.

ישׂכר.

ומה האכיל את התוך?

האב.

עת התכיים הולכים שובב, אוכלים אגוזי קאקוס, ואגוזי האלה וחרצני הקשואים: אחרי יחנכו אוכלים מאכל אדם, ויאכילהו ראבינזאן מאגוזי קאקוס ומחריצי חלב.

אחרי אכלו, נח בצל או במגורו שעה אחת, סביבו התוך והלאמא’ס. ישב שם לפעמים וידבר אל החיות כילד המדבר לפרצוף באמרו כי הפרצוף יבין זאת. כן גדלה מאד תאותו להודיע ליקום הרגשותיו ומחשבותיו עדי שכח כי אל חיות אין בהן תבונה מלל. ועת התוך אשר קרא שמו פאָל אך מלה אחת כמוהו דבר אין שמחה כשמחתו! אמר לשמוע קול אנוש וישכח את האני, והלאמא’ס והתכיים, דמה בנפשו כי הוא באייראפא. ואיך רגע החלום הזה התענג נפשו, כי פתאום זכר את עניו וישב מתאנח ויקרא! ראבינזאן הנדכה!

ויהי בשעה השנית אחרי צהרים –

שמעון.

מאין ידע לכון השעות?

האב. ידע במהלך השמש כאכרים אשר בתוכנו לכון שעות היום. בשעה השנית אחרי צהרים החל לעשות מלאכת האניה ויבלה במלאכה הזאת שתי שעות שלמות, וילך החוף, יש לרחוץ את בשרו ויש לבקש לו אויסטערן ויבלה את הזמן הנשאר במלאכת הגן, יש זרע חטים או נטע תפוחי אדמה, בתקותו אולי ימצא אש ויהי לו מהנטע הזה תועלת, ויש הרכיב סעיפי העץ פרי לחם בעצים אחרים, מהר יצק מים על העצים הרכים ומהר נטע חוחים לגדר גנו. מהר כרת ראש עצי קיר מגורו למען ימשוך הסרעפים ויקרבו אַחד אל אחד ויהי לו לסכה.

לאיד ראבינזאהן משך היום הארוך על האי אך שלש עשרה שעות ויהי חשך בערב בשעה השביעית וילחץ לעשות מלאכה אשר נעשָה לאור הנר טרם פנות היום.

אם לא ידע מה לעשות טרם עברה השעה הששית, פזז את ידיו למלחמה.

ידידיה.

מה זאת?

האב.

פזז זרועי ידיו לדרוך קשת ולירות חנית, למען יציל ממות נפשו אם יבאו עליו פראי אדם אשר ירא מהם, ויהי רבה קשת גדול מאד עדי אם שם אדרכמון למטרה לא חטא. –

בנשף בערב יום החלב את הלאמא’ס עוד הפעם ויאכל לחם הערב כמשפטו, ויאר לו הירח היקר הולך והככבים.

בשעה האחרונה בערב חשב על מצבו. ישב על ראש ההר משם ראה השמים המצפים בככבים או הלך להשתעשע על החוף להשב נפשו בקר הערב, וישאל את נפשו השאלות האלה: “במה כלית את היום הזה? הנתת תודה לה' בתפלתך על כל הטוב אשר עשה עמך בזה היום?” אם אהבת אותו בתשואת חן חן! השמת עליו מבטך בצר לך, ולא שכחת אותו בטוב לך? אם הגרשת מחדרי לבבך, כל תאוה, ודרכת על ראש מחשבה רעה! העלית גם היום מעלה על סולם הצדקה? שש לבו בקרבו בהודע לו כי ככה עשה, טוב לו אז, בכל נפשו שר שירי תהלה לאלקים אחר עזרו לעשות טוב. ואם לפעמים ידע כי לא עשה כאות נפשו הטוב והישר בעיני אלקים דלפה נפשו מתוגה כי נאבד לו יום אחד מימי חייו, כי אבד בעיניו היום, בו חשב או עשה דבר אשר נחם בערב כי עשה זאת. אצל הקו אשר חרת בעץ עשה ביום הזה שתי וערב למען יזכור בהביטו עליו את העמל אשר עשה וישמר בימים נוצרו מעשות ככה.

ראו בני! כן ארחות ראבינזאן למען יטיב יום יום מעלליו, אם בכל לבבכם תבקשו את ה' להיטיב לכם, עשו כמוהו, שומו לכם מועד לעת ערב לחשוב על מעשיכם אשר עשיתם ביום העבר ואם תראו כי חשבתם, דברתם או עשיתם דבר אשר לא טוב בעיני אלקים ובעיניכם, כתבו זאת על ספר קטן למען תזכרו בו מעת לעת, ולא תוסיפו לעשות ככה. וכמוהו מיום ליום תטיבו דרככם, מיום ליום סרעפי שלותכם יגדלו ויצעדו עלי שור ההצלחה.

ויקם האב בדברו; וילכו איש איש לבדו במהלך הגן למען ימלאו עצת אביהם.

 

הערב הארבעה עשר    🔗

ועתה בני – הוסיף אביהם לספר בערב הארבעה עשר

בדרך אשר ספרתי לכם אתמול חי ראבינזאן יום יום שלש שנים והתמיד משך הזמן הזה לעשות האני, מה תדמו בנפשכם עד אנה בא במלאכתו? העץ לא היה חלול עד לחצי ולא ידע אם יכלה מלאכתו אם יחרץ עוד שלש או ארבע שנים. בכל זאת לא רפתה רוחו כי לא ידע ענין אחר וירא כי נחוץ הוא להיות לו דבר לענות בו. ויהי היום ויאמר בלבו זה כבר אנכי יושב על האי הזה ועד עתה רק חצי הקטן ראו עיני ולא נכון כי נמנעתי מפחד ללכת מקצה האי עד הקצה השני, מי יודע אם לא אמצא בחבל השני דבר לי למועיל! הרעיון הזה השיב נפשו ויגמור לכת לדרכו מחרת בבקר השכם.

שמעון.

כמה גֹדֶל האי הזה?

האב.

כגבול המבורג ואשר סביבו בלי פקֻדת ריטצעביטטעל ארכו ערך ארבע פרסאות, ושנים עשר פרסאות בהקפו. ויקם ללכת לדרכו ביום ההוא. ויעמוס ממחרת צדה לארבעה ימים על אחת מהלאמא’ס ויקח את כלי צדו אתו ויברך את ה' וילך מנחם לדרכו. ויאמר ללכת בארך החוף כי ירא ללכת בסבכים פן יפגעוהו פראי אדם, ביום ראשון לא קרה לו מקרה על דרכהו. וילך ביום הזה שלש פרסאות, כל עוד הוסיף ללכת ראה כי בחר לו מקום הכבול בכל האי לגור שם, במקמות רבים מצא עצי פרי אשר עיניו לא ראו כמוהם עוד וישער בנפשו כי הפרי אשר עליהם מאכל בריא הוא.

וגם שם הפרי נגלה לו אחרי אכלו. וימצא גם בתוכם בכאי נייר אשר מהקליפה עושים היאפאנעזער נייר טוב, ויושבי האי אטהאיטע עושים ממנה בגדי קיץ ואראה לכם תבניתה מהמעט אשר קבלתי מענגלאנד.

וילן ראבינזאן בלילה ההוא על העץ מיראתו מחיות רעות וכאור הבקר הלך לדרכו. וילך אך מעט ויבוא עד קצה האי לעבר נגבה. והנה שם במקמות אחדים האדמה מהולה בחול, ויהי כאשר חפץ ללכת עד קצה האחרון עמד נבהל במקמו פניו יחורו וכל עצמותיו רגזו.

יוחנן.

ומדוע?

האב.

ראה דבר אשר לא האמין לראות, ראה עקבות אנוש או אנשים רבים בחול.

שמעון.

ומדוע חרד הלא ישמח לבו בקרבו לראות זאת?

האב.

סבת החרדה אגידה לך, דמה בנפשו כי לא ימצאו שם בני אדם אשר יאהבם ויאהבו אותו, ויהיו בעזרו כאשר לאל ידם, אך אכזרים אשר יפלו עליו לבלעהו כשאול חיים, לא קוה לראות שם יושבי אייראפא אך פראי אדם כנמצאים באיי קאראיבי כאשר ידעתם.

ידידיה.

האמנתי ומדוע לא יחרד?

האב.

בכל זאת טוב לו אם הסכין מנער בל יחת בכל פגע כדרכו עדי אבדו עשתנותיו, ויש לאל ידינו להרגיל רוחנו עד הלום, אם נתיגע בנעורנו לחזק גויתנו ונפשותנו.

יוחנן.

במה נבוא אל מחוז החפץ הזה?

האב.

יוחנן אהובי שמע ואגידה לך, בהקשות את גויתנו בעבודה היאותה לנו, במאכלים אשר הטבע הכין לנו, להרגיל נפשותנו לעשות צדקה והצנע לכת עם ה' אלקינו, בל נתרפה בכל אסון, וצאת לקרב לקראת כל איד, אם במשורה רק מאכל המחזק את הגויה נאכל ונמאס תפנוקי מעדנים, אם נשקץ את הבטלה רעל הגויה והנפש, ונדע לענות שכלנו בלמוד ובהגות, ובמלאכת עבודה, אם נחנך להשליך דבר אחרי גונו אשר נאהב מאד מאד ונקח תחתיו דבר אשר נמאס בו, אם בל נבטח על עזר בני אדם למען נמלא חסרוננו בחריצתנו ובחכמתנו, ליעץ בנפשנו אם במצוקה נהיה להוציאנו מסד המקרה, אם לבנו נכון בקרבנו כל ימי חיינו למען נמצא חסד בעיני אלקים הטוב לכל, אז בני תהיו בריא אולם בגויתכם ובנפשותכם, בחליפת המקרה תשבו דומה יען תדעו כי האל הטוב לא יעשה עמכם דבר, אשר מאתו יצא לכם רעה. –

כאשר ידענו עוד לא הכתה יראת ה' די שרש בלב ראבינזאן לשא ולסבול למען יחיה בנעימים, זאת הסבה לו השלוה אשר חי בה זה איזה שנים. בני שימו לבכם על האמונה היקרה הזאת, השלוה והבטחון בלי משטין נגעי בני האדם הנה, תהפכנה לב גבר ללב אשה ולפעמים ישמן ויבעט. טובה גדולה היא לנו אם ישלח ה' בנו מפגע לענות בו נפשנו וגויתנו, לאמץ רוחנו בנסיונות שנות. ראבינזאן עמד שם משתומם בראותו עקבות אנוש כאשר שמעתם, ויבט בפחדו הנה והנה, ויחרד לקול עלה נדף ולא ידע ביגונו מה לעשות, פתאום התעודד נס כנרדף, חזק את לבו להביט אך פעם אחת מאחריו, אכן פתאום נבהל מראות, ויחלף את פחדו בחלחלה.

וירא – בני! הכינו לראות דבר אשר תאחזו בו שער. ראו שפל מצב אנוש יגדל בלי אמון, בל למד חכמה והלך בדרך לבו. ראה מקום שם מעגל חפור בארץ, בתוך מצא אות כי היה שם אש, סביבו ראה – אחז בשרי פלצות בדברי אשר בפי לספר לכם – גלגלת – ידים ורגלים ושאר עצמות אדם נמץ מהן הבשר.

כלם.

עצמות מי! עצמות מי!

האב.

עצמות אדם – אבל לא כן דברתי, עצמות יצירים להם דמות אדם, נבערו מדעת כחיתו יער בל ימנעם הזרא ואהבת אנוש לאכול בשר אחיהם הנשחטים, אז גרו פראי אדם כאשר לפי דעתי כבר ספרתי לכם באיי קאריבי אשר יקראו קאראיבען, קאניבאלען או אוכלי אדם יען הרגילו בתאוה הרעה הזאת לשחוט את אויביהם אשר שבו לצלותם בשירים ומחלות ולבלעם עת ירעבו מאד.

לאה.

הס! נפשי קצה בבני בליעל!

האב.

לאה היקרה! את מדותם הפרועות נמאס ולא את עצמם, אין בהם האשם כי לא למדו צדק ואין בם אמון, אם נפל ברשת האסון להולד בבית שובבים ריקים, אז כמוהם ערם ועריה פרא וחסר דעת ביערים ערקת, משחת פניך וגויתך בששר, ינקבו אזניך וחטמך, תלבש רהב אם תשאי בהם נוצות צפרים, ושאר דברים, תתענגי נפשך בלחם מגאל אשר יאכלו הוריך ויושבי ארץ הפראים, כאשר תתענג עתה במאכלינו הטובים. שמחו נא בני! ותנו תודה לה' כי נולדתם בבית אנשים שלמים חכמים ואנשי חנינה אשר יורוכם להיות אנשים טובים כמוהם, ותכמרו רחמכם על אחיכם הנדכאים אשר עד עתה חיים שובבים נמשלו כבהמות נדמו.

שמעון.

איה איפה ימצאו עתה אנשים כמוהם?

יוחנן.

רחוק רחוק מפה על האי אשר נייא פעעלאנד יקרא ובשאר ארצות, הלא קרא לנו אבינו בחרף העבר בדברי המסעות? שם מגור שובבים ואכזרים אוכלים בשר אדם, אבל מידי אנשי אנגלי אשר גלו אותם יכנעו.

שמעון.

מה טוב!

האב.

לכו ונשובה אל ראבינזאן –. ויסב את פניו מהמראה האיום הזה, ויחלש כמעט נתעלף לולא הטבע היה בעזרו כי קאה.

ויהי כאשר החליף כח, רץ משם כמעט לא יכלו הלאמא’ס לרוץ אחריו, והן נבוך בסבך הפחד שכח את הלאמא’ס קול פסיעתן היו באזניו כקול פסיעות פראי אדם ויתחזק לרוץ בכל כחו לנוס מפניהם.

וישלך מעליו כל כלי נשקו, את הרמח ואת הקשת ואת גרזן האבן אשר לעת כזאת יקרו בעיניו מאד, יען היו לו לשטן במרוץ, לא שם לבו על הדרך אשר הלך בה וילפת ארחות דרכו ולא ידע איה איפה הוא, רץ במעגל ואחרי נס משם שעה אחת בא אל המקום הראשון אשר זה כבר היה שם.

והן חרדה חדשה! בלהה חדשה! לא ידע כי כבר היה שם, ואמר כי ראה שנית מקום זכרון אכזרים אשר נס מהם. וירץ מהר ולא חדל לנוס עדי נפל מתעלף ארצה כמת.

משך הזמן אשר שכב שם חסר דעת השיגוהו הלאמא’ס ותשכבנה מרגלותיו. ויקר מקרה כי שכב על המקום אשר השליך שם כליו וכאשר נשא את עיניו וירא את כל אשר לו סביבו בדשא, אמר כי חולם חלום הוא, לא ידע מי הביאו הלום ואת כל אשר לו, כי גזלה האימה תבונתו ממנו.

ויקם! וכאשר אך מעט נכבה אש פחדתו: אמר לשמור לו את כלי נשקו למלט נפשו בהם לעת כזאת, ויקחם אתו. וירא כי כח אין במתניו לרוץ כבראשונה אף כי הפחד השיאהו. לא רעב היה ביום הזה אך פעם אחת לקח מועד לשתות מים ממעין.

קוה לבא אל מכון שבתו ולא היה לאל ידו כי כבר פנה היום ועוד לו ללכת יותר מחצי שעה טרם יבוא אל מגורו. ויבאו למקום אשר קרא שמו ארמון המקרה שם סכה וגדר סביבה וכר נרחב ושם לו חלק אחד מעדרו, יען שם מרעה טוב ושמן, טוב מחציר אשר סביב מגורו יצמח, לן שם פעמים רבות בלילי קיץ בשנה העברה כי לא היו שם מוסקאיטאס רבים, לכן קרא שם הסכה ארמון המקרה. ויחלש עד מאד ולא יכול לכת הלאה אף כי בעיניו השליך נפשו מנגד לשכב בסכה בלתי משתמרת. והנה עיף ויגע נבוך ברעיונות ובחלמות נשען ראשו ארצה חרדה חדשה נפלה עליו אשר כמעט המיתה אותו.

יוחנן.

הושיע ה'! הלמטרת הפגעים שמתהו!

שמעון.

ומה היה הדבר?

האב.

קול ממרום הקשיב אשר קרא את שמו ראבינזאן, ראבינזאן הנדכה! איה איפה היית? ומאין באת?

ידידיה.

אלקים מה זאת!

האב.

ויקם ראבינזאן ממשכבו וינוע כנוע עצי יער מפני הרוח. לא ידע הינוס משם או ישב במקמו, ברגע הזה קרא הקול עוד הפעם כבראשונה, וכאשר הביט על המקום אשר משם בא הקול אליו ראה – מה תדמו בנפשכם? –

כלם.

מי יודע זאת.

האב.

ראה – אשר תמיד ימצא איש מלא פחד אם יבקר אחרי שרש דבר – ראה כי חנם יפחד הפחד הזה, לא בא הקול משמים כי אם מסרעפי העץ אשר התוך ישב שם.

כלם.

האח!

האב.

אולי ארכו לו הימים לשבת בדד במגור ראבינזאן ויען שִלַח פעמים רבות את אדונו אל סכת הַמְקֵרָה חפשהו שמה – הדברים האלה אשר יצאו מפיו למדהו ראבינזאן.

וישמח ראבינזאן לראות סבת אימתו, וישא את ידיו ויקרא: פָאל! וחיש בא התוך אשר הלך לבטח אתו, ויעמוד על בהן ידו וישם את פיו על לחי ראבינזאן, ויוסף ויאמר ראבינזאן הנדכה, איפה היית?

לא נתן ראבינזאן בלילה הזה שנה לעיניו מפחדו ומיראתו. המקום האיום אשר ראה, היה לנגד עיניו תמיד, לריק יגע לגרש דמיונות מבהילות מחדרי לבבו.

אהה! מה גדלה הסכלות אשר יגמר אנוש לעשות אחר החשיכו התאוות את מאור שכלו, מאה מחשבות גמר ראבינזאן בלבו ותמיד גדלה הסכלות השנית מהראשונה בתוכן גמר בלבו להרוס את הסכה אשר שכב בה ולגרש הלאמא’ס למען תלכנה באשר תחפצנה, בקש לעשות נוהו בתה, ולהרוס את קיר העצים הנחמד אשר עשה לו, גם את הגנות והנטעים בקש להשחית, למען לא יֵרָאֶה כי אנוש על האי.

יוחנן.

ומדוע יעשה זאת?

האב.

למען לא יראו פראי אדם אם יבואו דרך שמה כי אנוש שם.

עתה נעזוב את ראבינזאן בסתרי מזמותיו הנדדות כי אין לאל ידינו להושיעו, וטרם נשכבה בטח על משכבנו נקריב קרבן לאל הטוב, כי נולדנו בארץ אשר בה בני אדם טובים מלאים מוסר המעזרים איש את אחיו, בל נירא מפראי אדם.

כלם.

שכב שאנן אבינו בלילה הזה! תשואת חן חן לך על המעשה הנחמד אשר ספרת לנו.

 

הערב החמשה עשר    🔗

ויוסף אביהם לספר.

בני! אמת אשר אמרו המושלים: הדבר הקשה אשר היום אין לו שחר, תדע נאמנה ביום מחר. הלא ידעתם המחשבה סכלות אשר גמר למלאות אתמול בפחדו הגדול, מה טוב כי הפר עצתו ביום מחר, כי כמעט גרש האור הנחמד את חשכת הליל שנה את רעיוניו. וירא כי את אשר גמר אתמול לעשות סכלות תחשב לו. גרש את העשתנות אשר האימה נטעה בלבו, וחשב מחשבות אשר שם בו השכל – בני! משלו יהי לכם לאזהרה בל תאיצו למלאות משפטיכם אשר חרצתם ברגע נוצרו אם יש זמן למלאותם מחר, חכו! מחשבה בעצה תכון.

וירא ראבינזאן כי לשוא פחד אתמול, ויאמר בלבו זה ימים רבים אנכי יושב פה ועוד לא בא פרא אדם אל בית מגורי זה האות כי אינם שוכנים בחבל הזה, קרוב לאמת כי לפעמים באים אחדים מאי אחר למען יעשו פה הלולים, פן יבאו החוף פאת האי נגבה וישובו בלי שם עין על האי ויאמר גם זאת מחסד ה' עלי כי השלכתי על חלק הכבול באי, למען אשב בטח באין מחריד. הלא אשים אליו מבטחי כי ישמרני ויצילני בימים הבאים אם עד הנה עזרני!

ויתן דופי בלבו כי בפחד האתמול לא השליך על ה' יהבו וינחם ויפול על רכביו ויתפלל כי יסלח ה' לעונו אשר העוה מחדש, וילך מתחזק אל ביתו לעשות את אשר גמר.

יוחנן.

ומה יעשה עתה?

האב.

יכונן את בית מגורו למען ישב בו השקט באין פחד, ויחכם בעשותו זאת, אף כי עלינו לגולל על ה' דרכינו ונדע כי אם נסור למשמעתו בל יעזבנו בצר לנו, בל נטמון ידינו בצלחת, חובתנו כיכלתנו ליסד שלות נפשנו ולהחזק עמודי ההצלחה כי לזאת נתן ה' לנו השכל ושאר כחות הנפש והגויה למען נתאמץ לבנות לנו ארמון האשר.

ותהי ראשית מלאכתו לעשות לו יער לא רחוק מגדר העצים המסבב את ביתו למען בל יראה הבירה אשר לו, ויטע על יד בערך שני אלפים דליות ממין ערבה ידע כי יגדלו ומהר רעננים יהיו, וינטעם בלא סדרים למען בל יודע כי אנוש שתלם, ואך שתילי הטבע המה יאמר הרואה.

ויגמור לעשות דרך, פנימי המערה מתחת לארץ למען יכל ללכת משם עד קצה ההר וימלט דרך שמה בעת צרה, אם ילכדו האויבים את ביתו. גם המלאכה הזאת מלאכה ארוכה וכבדה היתה ונקל לדעת אם בה ישגה בל יכלה מלאכת האניה.

ויעש מלאכתו בחפרו דרך בתחתית הארץ כיושבי הרים עת יעשו השטאללען.

ידידיה.

מה זה שטאללען?

יוחנן.

האם לא ידעת? בתחלה חופרים יושבי ההרים בור באדמה לזאת יקרא שאַכט, ואחרי אך מעט עמק חפרו עושים דרכיו באלכסון מהעברים, ויקראו אותם שטאללען, ואחרי כן עושים עוד שאַכט ושטאלל אחר עדי יבאו למקום אשר שם הנחשת.

האב.

בארת היטב, והנה אם חופרים ברחב, (לזאת יקרא אלכסון), הלא תפול הארץ מלמעלה על ראשיהם, לולא מחזיקים אותה, לכן משעינים אותה בעמודים ובעצים, וכן עשה ראבינזאן.

וישלך את האדמה מהבור אצל קיר העצים וירמוס עליה למען מעלה מעלה תהי לקיר אדמה. שלש אמות עביו, לא פחות מחמש אמות קומתו, במקמות אחדים עשה נקבים ליבב בהם ויעש לו בה מעלות אחדות לעלות ולרדת בנקל עת יבאו אויבים לקראתו לצעוד עלי שור להגן מצודתו.

ולא ירא מפחד פתאום אם יבאו האויבים לקראתו. אולם מה יעשה אם יגמרו בלבם לחנות על מצודתו ללכדה?

גם על זאת שם לבו ויועץ בנפשו מה לעשות בל יאלצהו הרעב והצמא לתת את מצודתו בידם. ויאמר להחזיק לו לאמא אחת בחצרו אשר עטיניה מלאו חלב, ולהכין לו שם תל חציר אשר לעת הצרך יתן ממנו טרף לפיה. ולטמון שם לו גבינה פירות ואויסטערן כאשר לאל ידו לקמץ ולשמרם בל יעפשו.

ויאמר לעשות לו צנור אשר יוליך את מי המבוע אשר לא רחוק ממקום מגורו הקרו בחצר אל ביתו, למען יהי לו מים עת יבא במצור ובמצוק, אכן לא היה לאל יד אנוש יחידי להסר ההר הגבוה למען ירדו המים במישור בלי יבלה בו זמן כביר. וירא כי טוב להפר המחשבה הזאת למען ישוב למלאכת האניה.

כן עברו עוד לראבינזאן שנים אחדות אשר לא אנה ה' לידו מקרה יקר לספר לכם, לכן אחושה לספר לכם מקרה נורא הגדול מאשר קרהו משך הזמן אשר ישב על האי.

ויהי בבקר נחמד עת ראבינזאן עמל במלאכת האניה, וירא במרחקים פתאום עשן גדול עלה השמימה, רגשותיו הראשנות בהביטו זאת הסבו לו בלהות והאחרנות הקדיחו בו אש התאוה לראות שרש דבר וכלן השיאו אותו לרוץ בכל כחו לעלות ההר אשר מאחר מגורו לראות משם סבת העשן. וכמעט בא על ראש ההר נבהל מראות חמש אניות אצל החוף וסביב אש גדול יותר משלשים פראי אדם בחזיונות מבהילות ובקול ענות ישועה כרכרו סביב סביב בכל עז, הגם כי הכין ראבינזאן זה כבר את לבו בל יתרפה במקרה כזה גזלה המחתה את כל חושיו ממנו. אך פתאום שם בפעם הזה מבטחו על ה' ויאמץ את רוחו ירד משם למען יכין כל אשר לו למגן, כמעט גמר זאת בלבו התפלל לה', רוח נכון חדש בקרבו וירא כי חזק הוא לעלות על סלם החבל לראות תנועות האויבים מראש ההר. ויך לבו בקרבו מלא חמה ועצב בראותו כי שני אנשים נדכאים הובאו מהאניה אל האש ויאמר כי לטבח יובלו, ברגע הזה ראה כי כן הדבר, אכזרים אחדים הפילו את השבוי ארצה ואחרים נפלו עליו לפתוח את בטנו ולעשות להם מאכל תועבה, משך הזמן הזה עמד השבוי השני אצלו לראות את המעשה אשר נעשה עדי גם עליו תעבור כוס התרעלה. והנה בראותו כי כלם באיש ההרוג התעסקו ולא שמו עליו עיניהם נס, ויקו להציל ממות נפשו, רץ כצבי למחוז אשר שם מגור ראבינזאן.

שמחה, תקוה, מחתה ויגון אחזו את לב ראבינזאן, מהר האדימו פניו כשני, ומהר כשלג הלבינום, שמחה ותקוה בראותו כי הנרדף ירוץ היטב ולא ישיגוהו הרודפים, מחתה ויגון כי הנרדף והרודפים יגשו למכון שבתו, והנה עוד הפריד לשון הים את ראבינזאהן מהם בו ישחה הנרדף אם בל ישיגוהו הרודפים, והנה כמעט בא הנרדף אל לשון הים התאמץ וירקד אל תוכו וישחה חיש מהר כאשר הגדיל לעשות במרוץ.

שני רודפים שחו אחריו ושנים שבו אל ארוחתם וישמח ראבינזאן בראותו כי לא יכלו לשחות כנרדף הרץ לקראת מעונתו והמה לא באו עוד עד חצי לשון הים. ברגע הזה לבש ראבינזאהן עז ולא הרגיש עוד אמץ כמוהו בקרבו כל ימיו.

עיניו בערו כלפידי אש, לבו פגע בו להציל את הנדכה, ויקח את החנית, וירד חש מההר, ויעמוד בין הרודף והנרדף, ויקרא בקול גדול כקול רעם בקפצו מהסבך: עמוד! ויסר הנרדף הנדכה לראות ויחרד בהביטו את פני ראבינזאן מצופה מכף רגל ועד ראש בעורות, אמר: לא בן אנוש הוא, ולא ידע היפול לרגליו לפניו או ינוס

ראבינזאהן נתן לו אות בידו כי יהיה לו למגן, ויקרב לגשת אל שני רודפיו ויגש עדי יכל להשיג את הראשון בחניתו: ויתקע החנית בבטנו ויפילהו ארצה מת. האחר הרחוק ממנו עוד מאה פסיעות נבהל מראות, הוציא חץ מאשפתו ויור אל ראבינזאן עת בקש לכת לקראתו, החץ בא עד לבו אכן לטובתו כתנות העור היתה לו כשריון ושב החץ ריקם בלי יכהו ובלי יפצעהו.

וירץ הגבור חיל לקראתו בל יהי לו עוד מועד לירות עוד הפעם עליו ויכהו ארצה בדרכו את קשתו, ויסר לראות את הנרדף. –

והן הפליט הנדכה עמד עוד נבוך בין תקוה ואימה על המקום אשר קראהו ראבינזאהן, ולא ידע הימלטהו המקרה ממות, אם גם את נפשו יתן לשלל. ויקראהו המנצח וירמוז לו באצבעותיו כי יגש אליו, וישמע קולו, הלך לאט לאט, הולך וקרב בדמות איש מתחנן.

ויתן לו ראבינזאהן אותות לטובה וירמז לו עוד הפעם באצבעותיו כי יקרב אליו ויגש: ויכרע אחרי הלך עשר או שתים עשר פסיעות על ברכיו ויכף את ראשו כמו בקש לתת לו תודה על כל הטוב אשר עשה עמו, ויראהו אותות הכניעה.

ויקח ראבינזאהן המסוה מעל פניו להראות לו תאר אנוש ופנים מצהילים ויגש הפרא אליו ויכרע על ברכיו וישק את האדמה, וישכב וישם רגל ראבינזאהן על ערפו להראות לו כי יהי לו לעבד וירימהו הגבור מעפר כי חפץ באוהב מעבד, וכל מגמתו היה להראות לו כי אך טוב וחסד יעשה עמו, אכן עוד לא בצע מעשהו.

אחד מהנהרגים אשר אך במעיו התחתונים נדקר בחנית, לא מת בפצעיו, החליף כח וישם חציר בפצעיו לעצור בדמו. זאת הראה ראבינזאהן להפרא אשר אתו, ויענהו דברים אחדים בלשונו אשר אף לא ידע ראבינזאהן את שיחו הדברים האלה היו כקול כנור באזניו כי לא שמע קול אנוש זה כמה שנים. ויראהו באצבעו על גרזן האבן ואחרי כן על עצמו ועל בשרו. זה האות כי יבקש להמית את האויב. גבורנו אשר לא אבה לשפוך דם אדם ארצה נתן את הגרזן ביד רעהו ויסב את פניו ממנו וירץ הפרא וישסע את ראש האויב בפעם אחת מגלגלתו עד כתפו, וישוב אך שמח ויביא את ראש האויב וישימו לרגלי ראבינזאהן לאות הישועה. ויראהו ראבינזאהן כי יקח את קשת וחצי האויב וילך אתו.

ויעש לו הפרא אות כי יטמון את ההרוג בחול טרם ילך אתו, למען בל ימצאו אותם הרודפים אחרים וירא ראבינזאן כי טוב לעשות זאת והנה בשני ידיו טמן ברבע שעה אחת את שני החללים בחול, וילכו שניהם יחדו אל מעונת ראבינזאן ויעלו ההר.

לאה.

הלא היה ראבינזאן רוצח?

ישׂכר.

אך פראי אדם הרג, ומה זאת?

לאה.

הלא בני אדם היו?

האב.

בני אנוש היו בני! מחמר אחד נקרצנו אנחנו והפראים, אולם שאל נא הבצדק הכה את הנדכאים? מה תדמה בנפשך יוחנן?

יוחנן.

לפי קט שכלי צדקה תחשב לו כי המיתם.

האב.

ומדוע?

יוחנן.

יען אכזרים היו לולא הרגם המיתו את הפרא אדם הזה אשר לא עשה עמהם רעה.

האב.

ומאין ידע זאת ראבינזאהן פן דם הפרא אדם הזה בראשו? פן אלה אשר רדפו אחריהם היו שוטרים ובפקודת ראשיהם נסו אחריהם? ומי שם את ראבינזאהן לשר ושופט עליהם?

שמעון.

אולם אם לא המיתם ראו את ארמונו ויספרו לאחרים את אשר ראו עיניהם.

ידידיה.

אז באו כלם והמיתו את ראבינזאן האמלל.

ישׂכר.

ואכלו את בשרו.

האב.

עתה באתם אל שרש הדבר, לטובתו עשה זאת, אכן היש רשיון בידינו להמית איש למען מלט ממות נפשנו?

כלם.

יש רשיון בידינו.

האב.

ומדוע?

יוחנן.

יען חפץ ה' כי נשמור את נפשותנו כל עוד כח בנו, אם יבוא אחד להמיתנו נקדים להרגהו למען נמנעהו מעשות עמנו רעה.

האב.

בצדק משפטכם חרצתם, טוב וישר לעשות ככה בעיני אלהים ואדם, אולם הקשיבו! בזאת יאות אם בל נדע להציל ממות נפשנו באופן אחר. אם דרך לנו לברוח או לחסות תחת כנפי אחרים העוזרים אותנו או למנוע את רודפנו מהמית אותנו, ובכל זאת נמיתם רוצחים אנחנו, והוא עון פלילי.

בני! בל תשכחו להודות לה' כי חיים אנחנו בחבל אשר השופטים שומרים לראשנו בחכמתם ובתבונתם ובין מאה אלפים אנשים אין אחד ילחץ למלט את נפשו בהרגו את הקם עליו.

די ספרתי לכם היום.

 

הערב השׁשה עשר    🔗

אחרי נקהלו חבר יחדיו בערב הששה עשר ומפה לפה יצאו הדברים, האח מראבינזאן! מראבינזאן! כאשר הסכינו, הוסיף אביהם לספר המעשה הנורא.

בני! מקרה ראבינזאן אשר שמנו עליו לבנו עוד לא נחרץ, כאשר שמענו עלה עם הפרא אדם על ההר אשר מאחרי מעונתו, שמה עזבנו אותם אתמול ולא נודע לנו מה היה באחריתם, עוד בסכנה גדולה היה, דעת לנבון נקל כי אחרי אכלו הפראי אדם לחמם לחם רֶשַע ילכו אחרי שני רעיהם ויבקשו את הפליט, ואם יעשו זאת מה נקל להם לגלות מגורת ראבינזאן, ילכדוהו, ואותו ואת רעהו החדש ישחטו.

ויחרד ראבינזאן ברעיון הזה בעמדו על ראש ההר תחת העץ וירא את המחלות ואת ששון הפראי אדם, ויועץ בלבו הטוב לו לברוח או להסתר במגורו. שם מבטחו על ה' המגן לבר לבב ויגמור בל יצא מביתו אנה ואנה, ויזחל תחת הסבכים למען בל יראה, עד סלם החבל, ויתן לרעהו אות כי כמוהו יעשה וירדו שניהם יחדו.

ויפקח הפרא אדם את עיניו בראתו מגורת מפלטו רחבת ידים, לא ראו עיניו עוד בית נחמד כזה כל ימיו. וישתומם כאכר הבא אל ארמון אחרי יצא בפעם הראשון מכפר.

ויתן לו ראבינזאן אותות כי ידאג לו ולנפשו, מיראתו פן יבאו הפראים להכותם ארצה ויורהו כי יתמרמר עליהם וכל עוד תהי בו עוד אך טפה דם אחת ילחם עמהם למלט נפשו ויבן הפרא אדם את זאת, ויסבב את הגרזן אשר בידו בפנים נזעמים פעמים אחדים על ראשו, ויפן בחזות נוראות לעבר אשר שם האויבים כמו קרא אותם ללחום עמהם להראות למפלטו כי גם לו לב צאת לקרב לקראתם. ויהלל ראבינזאן את אמץ לבו, ויתן לו קשת גם חנית, (כי עשה לו על יד חניתים רבים) ויעמידהו לשומר אצל חור בקיר העצים, אשר הניח לראות בו המרחיב בין הקיר ובין הסבך אשר נטע.

ויהי כאשר עמדו שעה אחת על המשמר חרדו לשמוע מרחוק קול סאון סואן ברעש ויכוננו שניהם יחדו לקרב, זה אל זה מורה באצבעותיו למען יחזקו את לבם. ותהי פתאום דומיה: ופתאום הקול נשמע קרוב מהקול הראשון. ותהי עוד הפעם דומיה. – עתה –

לאה.

אנוסה עת יבאו הֵנה!

האב.

חלילה! מי כמוך יתרפה?

ידידיה.

לאה הרפי לדבר! ראבינזאן ימלט נפשו לא אדאג לו.

לאה.

תראה כי הפראי אדם יכהו ארצה.

יוחנן.

הס!

האב.

והנה קול דממה נשמע קרוב לביתו: קול קורא אל הסבך בכח ועצמה והד ההרים השיבו אליו, אז עמדו הגבורים בכלי קרב בידיהם, לירות חץ בבטן הנגשים אליהם, עיניהם כלפידים דלקו לראות הבאים לקראתם והביטו אל הסבך אשר משם נשמע הקול.

וידום האב ויחרישו כלם ולא ידעו מה היה הדבר, פתאום שאלו כלם כאחד מדוע לא יוסף לספר להם? ויען אביהם ויאמר: למען אתן לכם דרך, להשקיט אש התאוה אשר לשמוע חדשות בקרבכם בוערת. כלכם תחפצו לשמוע אחרית הקרב האיום הזה אנכי אספר לכם אם תחפצו, אכן הלא תחכו עוד עד מחר למען עדי אז תשביחו גלי התאוה הזאת, אנכי אעשה כחפצכם הגידו נא האספר או אחדל? עד מחר נחכה! קראו כלם, ויעד להם אביהם מועד לספר בערב השני.⁶

כלם עשו מלאכתם עדי נשמע קול התוף לאות כי יבאו לאכול לחם הערב במאמרים וסכורים מלאים לקח טוב, יש מהם עשו סלים, ויש שזרו קוים, ויש עשו תמונת הבצורה הקטנה אשר מחר יעשו להם בחצר הגדול: ובערב השני הוסיף אביהם לספר: ראבינזאן ורעו עמדו על משמרתם אשר עזבו אותם אתמול עד הערב. לא שמעו ולא ראו עוד מאומה, ויאמרו בלבם ראו הפראי אדם כי לשוא מגמתם לכן שבו באזניהם אל מגורם. ויורידו את כלי מלחמתם מעליהם, וילך ראבינזאן לקחת לו המאכל אשר טמן לאכילת הערב. יען שם היום הזה היקר לראבינזאן מכל הימים אשר חי על האדמה פֿרייאטאג, גמר בלבו לקרא את שם הפרא אדם בשמו ויקראהו פֿרייאטאג.

ואך עתה לקח לו ראבינזאן מועד להבט את פני רעהו החדש וירא והנה הוא איש מדה בערך בן עשרים שנה. עורו שחר וחם, שעריו שחרות אך לא כצמר, כשערות הכושים כי אם ארוכות. חטמו קצרה ולא שטח, שפתיו קטנות, שִנָיו לבנות כשן, על שני תנוכי אזניו תלויות קליפות שנות ונוצות, התגאה בהם, בלעדי זאת ערם ויחף הלך מכף רגלו ועד קדקדו.

הבושה היתה עטרת לראש ראבינזאן לכן טרם ישב לאכול לחם אף כי רעב היה עשה מטפחת עור לרעהו לכסות בשר ערותו ולקשרה בחוטים, ויורהו כי ישב אצלו לאכול אתו לחם הערב. (פֿרייאטאג כן יקרא שמו מהיום והלאה) נגש אליו בכל אותות העבדות והתודה ויכרע על ברכיו לפניו וישם כבראשונה רגל מפלטו על ערפו.

ללב ראבינזאן אשר עלז בקרבו במצאו אוהב ורע, טוב כי יחבקהו וינשקהו מהיות לו למושל.

אכן המחשבה כי טוב לו אם הרע החדש אשר לו ידע אותו ואת שיחו יכניע לו השאיתהו להראות לו כי לו יאות הממשלה, ולהיות למלך עליו עד זמן רב. ויורהו באותות כי יעמוד בכל עז לימינו אכן בזאת יאות אם יהי לו לעבד ויסור למשמעתו, וכי יעשה את אשר יצוה עליו מלכו ואדנו, המלה ראסיקע יצא מפיו, שם אשר הפראים באמעריקא יקראו את ראשיהם, לטובתו זכר המלה הזאת אשר בימי חרפו שמע.

במלה הזאת הבין פרייאטאג יותר מחשבות אדנו ויראהו כי טוב לו למלאת חפצו ויוסף להגד המלה הזאת פעמים אחדים ויראה באצבעו על ראבינזאן ויפול על ברכיו, למען יראהו; כי ידע חובת עבד למלכו לקח את החנית ונתנו ביד אדנו וישם ראשו על חזהו להראות לו כי בכל נפשו ובכל לבבו יעמוד תחת יד אדונו. ויתן לו ראבינזאן ביקר את ידו לאות כי יעשה עמו חסד, ויצו עליו עוד הפעם כי ישב אצלו לאכול אתו לחם, וישמע פֿרייאטאג בקולו וישב על הקרקע לרגלי אדונו, אשר ישב על הדום דשא.

ראו בני! בדרך הזה למלכים הראשונים משפט המלוכה, לאנשים אשר בחכמתם באמץ רוחם ובגבורתם גדלו מאחרים באו החלשים לבקש מהם כי יהיו להם מחסה ומגן מחיות רעות או מבני עולה אשר רבו אז על הארץ, והבטיחו לסור למשמעתם בעבור יעשו עמהם הטובה הזאת, ויתנו להם מס מעדרם ומפריהם למען בל ידאגו על מחיתם ואך לטובת העם אשר חסו בצלם ישימו עיניהם. המתן אשר הביאו אל מלכיהם בשם מס יקרא. ומשם ממשלת המלכים נוצרה, וחובת הכניעה לאחד או ליותר מאחד אשר בצלם חיו.

ויהי ראבינזאהן למלך, אולם לא גדלה ממשלתו כי אם על איש אחד, ועל לאמא’ס אחדות מלך ועל התוך. ויהי המלך ענו מאד כיאות למושל בענות צדק, המולך על נכנעיו.

שמעון.

מה זאת נכנעיו?

האב.

כמו עבדיו.

אחרי אכלם בחר המלך בחסדו במקום למשכב הלילה, ויצו את עבדו אשר עודנו משנהו, פקידו, שר מלחמתו ועל הבית, בל ישכב עוד במעונתו כי אם במרתף, כי ירא לשכב יחידי עם איש אשר לא הכיר עוד את אמונתו ולא נסהו. ויצו אותו כי ישים חציר במרתף לערוך לו משכב והמלך נשא את כלי נשקו אל מגורו. ואחרי כן הראה את ענותו לעיני כל משרתיו, תשתוממו ולא תאמינו לי אם לא אבטיח לכם כי הנה הוא רשום בכתב יושר דברי אמת בספרי הימים אשר למלך ראבינזאהן ויודע לכל, התאמינו לי? ראבינזאן המלך על כל האי ומי יאמר לו מה תעשה, בידו חיי משרתיו, שם ידו במלאכה נמבזה ונמסה כשפחה, החלב את הלאמא’ס להראות למשנהו איך יעשה זאת בימים הבאים. פרייאטאג לא ידע מה זאת אשר עשה אדונו כי לא ידע עוד לא הוא ולא כל יושבי ארצו כי חלב החיות טוב למאכל, כי עוד לא טעם טעם חלב, ויתענג נפשו מאד כאשר טעם אך מעט אשר נתן לו ראבינזאהן.

אחרי עמל היום התאוו לתת שנה לעיניהם ויצו ראבינזאן את עבדו כי ישכב על משכבו וגם הוא עשה ככה, ולא שכח להודות לה' כי הציל ממות נפשו בזה היום ועל העזר אשר שלח לו.

 

הערב השבעה עשר    🔗

יוחנן.

הן נפשי אותה לדעת את אשר יזם ראבינזאהן לעשות עם פרייטאג.

דן.

יכפיל מלאכתו מקדם כי עזר לנגדו.

האב.

בָני! תוסיפו לראות התועלת הגדולה אשר תגיע לנו מחברת בני אדם, עלינו לתת תודה לה' כי נטע התשוקה בלבנו לאהוב אותם. ראשית דרך ראבינזאהן עם משרתו ללכת מחרת אל המקום אשר אכלו שם הפראי אדם ארוחתם, ויפגעו במקום אשר שם טמנו את שני החללים אשר הכה ראבינזאהן, ויראו פרייאטאג את המקום ויתן לו אות כי יבקש להוציאם מקברם לאכול את בשרם. ויראהו ראבינזאן פנים נזעמים כי תועבה היא בעיניו וישא חניתו עליו להפחידו, להראות לו כי יתקעהו בבטנו אם יחפוץ עוד לאכול בשר אדם. ויבן פֿרייאטאג זאת ויסר למשמעתו, הגם כי לא ידע מדוע ימנע ממנו הענג אשר בעיניו אין עול. והן באו למקום האש, מה נורא המקום הזה! שם ראו עצמות ונתחי בני אדם נמוצו לחצי. במקמות שונים היתה הארץ צבועה בדם. ויסב ראבינזאן את פניו בל יראה הזרא. ויצו את פֿרייאטאג כי יצבור את העצמות ואת הבשר, ויחצוב קבר להטמין שם את השריד מגויות בני ארצו.

ויעש פֿרייאטאג כן.

ויחפש ראבינזאן באפר אולי ימצא נצוץ אכן לשוא, ויהי יגונו גדוג מאוד כי אחרי שלח לו ה' איש רֵעים להתרועע אך אש חסר ממנו, ויהי בעמדו שם שחוח ויבט בקשת רוח על האפר, נתן לו פֿרייאטאג אשר שם את מעשהו אל לבו אותות אשר לא נודעו לו. ויחזק פתאום הגרזן בידו וירץ כעל כנפי רוח אל היער ויעזור את ראבינזאן משתומם כי לא ידע מה היה לו, ויבט נבהל אחריו ויאמר בלבו: היעזבך הנבל? וגם הגרזן לקח מידך? היעשה תועבה גדולה וילך אל מעונתך יגור שם יסתפח בנחלתך או יתנך בידי יושבי ארצו? ויקרא: נבלה! נבלה! ויחזק בחמתו את חניתו, לרוץ אחרי הנבל למנעהו מבצע את אשר זמם.

ויהי בהחלתו לרוץ אחרי פֿרייאטאג פתאום בא לקראתו. וישתומם ראבינזאן לראות ביד האיש אשר אמר כי מרד בו, חציר ועלה עשן ממנו. ויגה שביב אשו וישליכו פֿרייאטאג ארצה וישם חציר על החציר וענפים, וישמח ראבינזאן לראות אש לוהט וידע על מה רץ פֿרייאטאג ממנו, ויפול אך שמח אל צוארו וישקהו ויבקש ברעיוניו סליחה ממנו על שגיונו.

שמעון.

ומאין לפֿרייאטאג האש הזה?

האב.

רץ עם הגרזן אשר בידו ליער לכרות מעץ יבש שני כפיסים וידע להתגרד חד על אחד עדי בער בהם האש. וַיחַתֵל פתאום את העץ הבוער בחציר, וירץ עם החציר אשר בידו מהר, ממהירות התנועה הבעיר החציר.

אשר.

לא טוב בעיני המעשה אשר עשה ראבינזאהן.

יוחנן.

מדוע לא?

אשר.

יען היה אץ בהשפטו ויוציא משפט מעקל, מדוע אמר בלבו פֿרייאטאג חרש עליו רעה? הלא עוד לא מצא בו און? חלילה מעשות כזאת!

יוחנן.

הלא יכול להיות כי כנים רעיוניו ומדוע לא ישמור נפשו ממנו?

אשר.

ידידי! הבן ואחר תדבר! לא ירע בעיני כי עפלה נפשו באמונת פֿרייאטאג גם כי רץ אחריו למנעהו מעשות לו רעה כי נחוץ הוא לשמור נפשו מאיש אשר לא הכירו עוד, אכן היטב חרה לי כי נכון הדבר בעשתנותיו ולא שם אל לבו אולי חף פֿרייאטאג מפשע. הס מלהזכיר! בל נרשיע אנוש טרם נדע אם אמת נכון הדבר נעשתה התועה. אם לא נדע ידיעה ברורה טוב לנו להצדיק אנוש מלהרשיעו.

האב.

לֶקַח טוב נתן לכם, יהי חרות על לוח לבכם וכן תעשו. וישמח ראבינזאן שמחה גדולה על צדקת רעהו ועל האש אשר זה כבר התאוה להשיג, הלהב הזה היה לו לתאות עינים, ויקח לפיד אש וירץ בו אל מעונתו וישַלחהו פֿרייאטאג.

ויבער אש גדול בבית המבשל וישם בו תפוחי אדמה, וירץ מהר אל החיות לקחת לו לאמא רכה וישחטה חיש, ויפשט את עורה וינתח את הבשר ויתקע אשפר בשפוד ויהי לו פֿרייאטאג לרקח ויסב את השפוד.

עת עמד פֿרייאטאג על משמרתו כרת ראבינזאן חזה הלאמא וישימו באחת הסירות ויחשוף תפוחי אדמה אחדים ויכתש מלא כף חטים בין שתי אבנים לקמח, וישימם יחד אל סיר הבשר, ויצק בה מים, ולא שכח לשום בה מלח, וישפות את הסיר אל האש.

לאה.

את אשר חפץ לבשל ידעתי! – מרק.

האב.

כני דבריך מאכל אשר זה שמנה ימים לא בא אל פיו, הלא תוכלו לשער איך כלתה נפשו לאכל הזה, ויפקח פֿרייאטאג את עיניו בראותו את ההכנה הזאת כי לא ידע מה יֵעָשֶה. פעולת הבשול לא ידע ולא ראה עוד. ולא יכול לדעת מה למים בסיר על האש.

ויהי כאשר הלך ראבינזאן אך מעט למגורו ויחלו המים אשר בסיר להרתיח, השתומם פֿרייאטאג כי לא ידע סבת תנועת המים פתאום, והנה בהיות קצף על פני המים מכל העברים ויעברו על כל גדותיו, חשב מחשבה סכלות פן במים שרץ נפש חיה המסב תנועותיו, וירא כי ילחץ את כל המים מהסיר וישם חיש את ידו בו לתפשו, ברגע הזה השמיע קול יללה עדי רגז קיר הסלעים לקולו. ויבהל ראבינזאן לשמוע את הקול כי ברגע הזה אמר בלבו הפראי אדם באו והן פֿרייאטאג בידם. אימה ואהבת נפשו השיאוהו לברוח במהלך הנסתר אשר בחצרו למלט נפשו, ויבז בעיניו לעשות זאת לעזוב את רעהו החדש בצר לו. ויתאמץ ויבא חיש ממענתו להער נפשו למות להציל נפש פֿרייאטאג עוד הפעם מרדת שחת.

נפתלי.

אם לבב ראבינזאן ככה יחשוב חפצתי בו.

האב.

ויבוא מהר והגרזן בידו, וישתומם בראותו אך פֿרייאטאג לבדו שם ויכרכר בכל עז בחזות שנות, עמד נבוך ולא ידע מה היה לו. אכן נודע הדבר! יד פֿרייאטאג נכוה אך מעט, וזאת התלאה אשר מצאתהו.

בעמל גדול השקיטו, למען תדעו (את אשר השיג ראבינזאן אחרי כלות שנה תמימה, ופֿרייאטאג ידע אז את לשונו) מדוע צרח מר במכאוב קטן כזה ויעש חזוות שנות ואגידה לכם קצר הבנת בוערים אשר לא למדו מאומה בילדותם להשיג סבת מקרה החדש בעיניהם, אנשי חסר לב כמוהם אומרים תמיד: דבר נעלם או הרוח, סבת המקרה אשר לא ישיגו! ואומרים: הרוח עשה פעולתה על פקודת אדם אשר תסור למשמעתו. האיש אשר בעיניהם לו הממשלה על רוח אחת או רוחות רבות יקראו מכשף או מנחש, ואם נקבה היא מכשפה או מנחשה.

אם יחלה סוס או פרה פתאום אשר לאכר חסר תבונה ובל ידע סבת החלי, מחשבה סכלות בעכרו כי מכשף או מכשפה בכפר, ובעזר רוח רעה החלו את בהמתו.

לאה.

צדקו דבריהם, הלא גם שפחתנו אמרה כמוהן עת חלב הפרה אשר לנו הלך וחסר.

האב.

שמעי בת והטי אזנך! למען תשיבי אותה מהשגגה הזאת עת מחר תעזרי לה בבית המבשל.

עת ימצאו בוערים משמרים הבלי שוא גם איש מרמה ובליעל ימצא היודע לרמותם ולחזק אמונת הבליהם, למען ישתכר, והנה בנכלי מרמתו הוא לחכם בעיניהם ואומר כי כנים דבריהם רוח רעה החלה את בהמתם ואם יתנו לו מתת כסף רפא ירפא אותן או יגרש את הרוח הרעה בחזקה בל תהי להן לנגע והבוערים שומעים בקולם והמחרים רוחות רעות (כן יקראו את הבליעל) יעש לעיניהם חזיונות הבל מחיר הכסף, אם על פי המקרה תחלים הבהמה שבֻעֵי שבועות להם כי היתה רוח רעה על בהמתם והחכם הזה (כן יקראו את הבליעל) הסירה מעליהן, ואם תמות הבהמה לו דברים שונים להצדיקו במרמה על לריק יגע. כפי קט שכל אנוש ערך ההבל הזה לו למורשה, בנקל תשיגו כי לפראי אדם מנה אחת אפים מהבל הזה, את כל אשר שכלם לא ישיג פעולת רוח רעה היא בעיניהם. וכן אמר פֿרייאטאג במקרה הזה.

לא ידע או ראה עוד כי המים יחמו באש ולא ידע רגשי אנוש השם ידו במים רותחים, ולא יכול לדעת מאין לו המכאוב אשר פתאום מצאהו עת שם ידו במים חמים אמר: ברור הדבר כי כשפים בסיר ואדונו מכשף.

לכן בני! הבינו! גם אתם תראו מקרות שנים אשר בשכלכם לא תשיגו סבת פעולתם, תראו שעשועי הבל, משחק אליל, אשר יפלא בעיניכם, למשל! יהפכו את הצפור לעכבר, יערפו את הצפור ויחיוהו, ועוד דברים כמוהו, לא תגלה לכם הסבה אף אם תשומו עיניכם על המעשה, אם תאמרו בלבבכם זאת נגד מפעלי הטבע כשפים המה עושים, זכרו נא את מקרה פֿרייאטאג ודעו כי מקרהו מקרכם מחסרון ידיעה דבר קטן נפלאות הוא בעיניכם, למען תראו ותבינו נעשה לכם בימים הבאים משחקי הבל כמוהו תדעו כי כל פעולתם אפע.

ויהי לראבינזאן עמל גדול כאשר אמרתי לכם להשקיט את לב פֿרייאטאג ולהוליכו על כנו לסבב את האשפר, שמע בקול אדנו אך בחמה עזה הביט על הסיר ובפני אדנו המרומם על כל בני אנוש בעיניו ביראה רוממה. צבע פני אדנו הלבן וזקנו הארוך אשר הבדילו מראהו ממראה בני ארצו השחורים אשר אין להן זקן החזיקו את אמונתו.

שמעון.

האין לפראי אדם באמעריקא זקן?

האב.

אין להם זקן, כלם האמינו כי הטבע מנע מאנשי אמעריקא צמיחת הזקן, אכן שמענו: עת תחלנה שערות הלחי לצמוח ימרטו אותן בל תצמחנה עוד. ויגמר בשול המרק, תפוחי האדמה ואשפר, כפות לא היו להם לכן שם ראבינזאן שני ערכים אל שתי סירות לשתות מהן. ולא אבה פֿרייאטאג לשתות כי אמר כשפים במרק. ויחרד בראתו כי ראבינזאן שתה המרק הזה, מהאשפר ומתפוחי האדמה אכל פֿרייאטאג כמעדני מלך.

אין לשער ענג ראבינזאן במאכל החם וטוב הזה, שכח את כל התלאות אשר מצאוהו בשנים העברות וישכח כי עודנו באי, אמר הנה הוא באייראפא, כן יודע האל הטוב לחבוש פצעי לב אנוש אשר הכה ליסרו לטובתו, בעת למכאובו אין תרופה בעיניו, כי הוא יכאיב ויחבש בצרי השמחה.

מותר הוא בעיני להגד לכם כי ראבינזאן נתן תודה להמכלכל רעבים על הטוב אשר הוסיף הפעם לעשות עמו, אחרי אכלו שכב במקצוע הרעיון לשום לב על השתנות מעמדו לטוב לו, תאר חדש לכל אשר לו בעיניו – לא ישב בדד וגלמוד שם, כי לו רע אף כי לא ידע עוד את לשונו בכל זאת הנה לו מנחם ואח לצרה אש ומכלת לביתו להתענג בה החיך, ולמלאות כריסו ממעדניה, ויאמר בלבו מי ימנעך לחיות בנעימים! בלי דאגה ותוגה התענג בטוב אשר נתן לך ה', אכל ושתה מעדרך ומפרי העץ (הלא כל טוב ה' בידך) החזק את גויתך במאכל ומשתה ובשמחה, תגמול על המפגעים והמחסור בשנים העברות, פֿרייאטאג יעשה מלאכתך הנה הוא רך בשנים ובריא אולם, הלא עשית עמו חסד ואמת! לכן יהי לך לעבד, פתאום נשבחו גלי המחשבה הזאת ורוח אחרת היתה לו למוקש.

ויאמר! מה תעשה אם עת קץ ההצלחה הזאת תגיעה? אם ימות פֿרייאטאג? אם יכבה האש עוד הפעם? בחשבו זאת אחז לבו פלצות. ויאמר עוד מה תעשה אחרי תפנק נפשך ותטמון ידיך בצלחת ויקשה לך לשוב לשפל מצבך הראשון, אם הלחץ יאלצך לשוב לימי עניך ומרודך? "ויתאנח ויאמר! מי הסב לך כי בישועת ה' הסרת רֶשַע מלבבך הערל? אך העבודה והמשורה אשר החזקת בהן בעניך, ואתה תבקש לטמון ידך בצלחת לשבת בעצלתים להשחית נפשך וגויתך אשר בעמל החליפו כח! הס מלהזכיר! ויקם ממשכבו וילך הלך ושב במסדרונה, וישא פֿרייאטאג את המאכל הנשאר אל המרתף, וילך בפקודת ראבינזאן להחלב את הלאמא’ס.

ויוסף ראבינזאן לפקוח עיניו על מקרהו, ויאמר: אם תבלה ימיך בתענוגי תבל הלא מהר תשכח את ה' ואת חסדו אשר עשה עמך ותשמן ותבעט ותלבש רהב כשריון, ותשכח אל מחוללך? ויקרא: חלילה חלילה! ויפול על ברכיו ויתפלל לה' כי יצילהו מהנבלה הזאת.

ויהי בעמדו רגעים אחדים נבוך ברעיוניו חזק את לבו בימר מחשבה נכונה.

ויאמר! אשמח במתת ה' אכן במשורה, הלחם עני יהי מאכל שלחני כאשר הסכנתי, אף אם יהי לי שבר רב, אעשה את מלאכתי ברצון טוב ובתמידות כאשר עד הנה עשיתי אף אם בל תלחצני המחסור. יום אחד בשבוע והוא יום השביעי רק מאכל חי יבוא אל פי כאשר הסכנתי, וביום האחרון מכל חדש וחדש אשב בדד כאשר ישבתי מעת גרתי פה עד עתה, אז יגור פֿרייאטאג יום ולילה אחד בארמון המקרה.

וירגיש ענג שדי אחרי ימר בלבו זאת, ששון אשר אחרי תבקש הנפש עלות מעלות השלמות יאזרנו שמחה. מצחו בער, ויך לבו אותו מלא עז וחדוה על הענג אשר ישיג אחרי יגרש תאוה זרה. נכון לבו בקרבו מאד, אכן ידע יצר לב אנוש, וגם את לבבו ידע, ואמר מה נקל ישכח את אשר גמר וישם לו אות בל ישכח נדרו, ויקח הגרזן בידו, ויחצוב בקיר הצירים ממעל לפתח מעונתו שתי מלות האלה! העבודה והמשורה:

בני! אתן לכם עת עד מחר, לשום לב על מקרה ראבינזאהן ועל מפעליו, אולי תמצאו בהם לקח טוב תלמדו ותקחו מוסר ותעשו כמוהו. עת נבואה מחר יחד אל המקום הזה תגידו לי דעתכם, וגם אנכי אעשה כן.

 

הערב השמנה עשר    🔗

ביום השני התלחשו כלם באזניהם, רואיהם אמרו כי אנה ה' לידם מקרה נורא ולא נודע מה היה להם, עד הגיע העת לספר מעשה ראבינזאהן ויסבו כלם את אביהם ויגס לשבת על הדום דשא למען בל ילחץ.

האב.

מה לכם! מה לכם!

כלם.

בקשה אחת אהובי אבי! בקשה אחת!

האב.

מה תבקשו?

כלם כאחד.

חפצתי – אביתי – ואנכי –

האב.

הס! אם כלכם יחד תדברו לא אדע מה תחפצו, עת יחדל האחד לדבר ידבר השני, יחל נא דן למלל.

דן.

אנכי ושמעון ויוחנן נבקש ממך כי תתן לנו רשיון בל נאכל מחר לחם הצהרים.

ידידיה.

ואנכי וישכר ולאה נבקש בל יותן לנו מחר להברות כי אם לחם יבש, ובערב אין כל.

האב.

ומדוע?

יוחנן.

למען נלמוד למשול ברוחנו!

שמעון.

למען נרגיל לשאת ולסבול מעט רעב למען לא נתרפה אם בל נמצא מה לאכול.

ידידיה.

נבקש את אבינו כי ירשנו בל נשכב ליל מחר על משכבנו ונעור כל הלילה.

האב.

ומדוע?

ידידיה.

למען אם יאונה לנו מקרה ילחצני לעור כל הלילה בל נתרפה.

האב.

בָנַי! נתתם שמחה בלבי! כי פקחתם עיניכם לראות כי טוב למנוע מנפשו לפעמים מעדנים למען ילמוד לסבול הלחץ בעת צרה, תאוה נהיה⁷ תערב לנפש ולגויה אמלא משאלותיכם אך בזאת יאות אם תעשו זאת ברצון טוב ותגידו לי אם יכבד לכם הדבר.

כלם.

בל יכבד עלינו זאת!

אשר.

גם אנכי אעשה כמוכם הקטנים, בל אכל מחר לחם הערב.

נפתלי.

ואנכי אעשה כמוכם הגדולים בל אטעם טעם מאכל מחר בצהרים והלילה לי למשמר כמוכם.

האב.

הרק אנכי לבי אחדל מלכת בדרך הטוב? שמעו את אשר גמרתי בלבי לעשות, הלא ידעתם כי מפנק מנער הייתי כל מיני משקה, יין גם שכר שתיתי, בסכלותי הסכנתי לכלות בעשן ובשאיפת הטאבאק ימי, התאוה הזאת תחליש כחנו ותרבה צרכינו, בכל רגע ורגע יחסר לנו דבר מה ותסב לנו עצב אם אין לאל ידינו למלאת חפצנו. פעמים רבות ראשי עלי יכאב פן השקוים אשר זכרתי הסבו לי זאת. זאת ומשל ראבינזאן העירו את לבבי להשליך כל אלה אחר גוי. בל אשתה עוד יין ושכר כי אם ביום לדתי או ביום נולדתם ובמי החג נשתה יחד מעט יין למען נשמח במתת שדי הזאת ונתן לו תודה. יכבד עלי למלאות נדרי כי זקנתי ושבתי והסכנתי בם. אכן מה מאד יגל לבי בקרבי אם בַל אָפֵר נדרי. ידעתי כי בני גילי ידברו עלי סרה על זאת, זה יאמר ראו נא את המתקדש והמטהר מבקש לכת בדרך דיאגנעס!" וזה יאמר “רוח רעה מבעתו מצא ענג לענות את בשרו” כן יאמרו האנשים האלה, אכן בני היקרים! אם נחפוץ לעשות דבר הטוב בעיני ה' ונכון לבנו בקרבנו בל נשאל מה יאמרו האנשים, יאמרו מה שיחפצו ואנחנו נעשה הטוב והישר, גם הרופאים יניעו ראשם אחרי, יתנבאו עלי מחלה רבה כי בקשתי לגרש מחלת נפשי וגויתי באחת, אכן בני, אם לב לנו לשוב אל דרך הטבע בל נמתק סוד ברופאים כי גם המה סרו מדרך הזאת.

אמרתי כי טוב להגד לכם זאת למען תלמדו ממני כי יש לאל ידינו לעשות רב אם נחפוץ ואין הרגל עלי תבל אשר בל נחזק ממנו בעזר שדי אם בכל לבבנו נצא לקרב לקראתו.

ועתה בני! ראשית החנוך בנזירות ובמלחמת היצר אשר גמרנו די לנו אם ביד רמה נעמוד לקראתו נקל לנו לחנך נפשנו כרצוננו. והנה כאשר דברתם כן יהי, יעשה איש איש כאשר ימר בלבו ונשוב אל ראבינזאן: טוב לו מעמדו עתה מכל מצבו מעת גר באי.

אך דאגה אחת הדאיבה את נפשו פן יבאו פראי האדם לבקש את רעהם הפליט, וירא ויצר לו פן ישפך דמו או דמם. ויחרד בדרכו פן ילחץ לשפוך דם אדם, ולא ידע מה יהי באחריתו וידאג.

במקרה כזה חובת אנוש לשום לב לשמור נפשו מאד למען ינצל, זה כבר חפץ לעשות מצור מארמנו אכן עת יחידי היה קצרה ידו, עתה איש עמד לימינו לכן דמה לבצע מעשהו. ויעמוד על ראש ההר לראות משם כל החבל, וימלך עליו לבו באיזה אופן יעשה זאת, והנה ידע מהר את כל ונוכחת, גמר לחפור סביב קיר העץ מחיצון תעלה רחבה ולעשות מעפר התעלה גל סביב ולהעמיד סביב פאליזיידען.

ישׂכר.

מה זאת פאליזיידען?

יוחנן.

מה מהר שכח תשכח את אשר ראית, הלא ראית את העמודים החדים אשר העמיד אבינו חד אל אחד סביב התעלה בחצר הקטן אשר לנו? אלה יקראו פאליזיידען.

שמעון.

ידעתי! ידעתי! ספר נא! ספר!

האב.

גמר בלבו להוליך את מי המעין אל התעלה הזאת דרך חצרו למען בל יחסרו לו מים עת יבא במצור ובמצוק. קשה לו להגד לפֿרייאטאג באותות חפצו, בכל זאת הבין זאת וירץ אל החוף לבקש לו כלי מעשה לחפור בארץ קליפות ואבנים חדות, ויחלו שניהם לעשות מלאכתם הלא תכלו לשער כי לא נקל להם גם המלאכה הזאת, אם התעלה הזאת תמלא חפצם תהי עמק למעט שלש אמות וארבע אמות לרחב, ארכה בערך שמונים או מאה פסיעות ובידם אין כלי ברזל אין גרזן אין רחת ואין מעדר. שימו נא זאת על לבכם, ארבע מאות עצים צרכו לסבב התעלה בפאליזיידען, הנקל לעשות כל זאת בגרזן האבן ולחדד העצים? מלאכה כבדה! ועוד יחתר ממעין צר התעלה צנור עמוק כתעלה למען יורידו בו המים הלאה, ובין המעין ומגורו היתה גבעה אשר תישר טרם יבאו אל מחוז חפצם.

אכן בל התרפה תחת עול הקשה, אומץ רוחו הולך וחזק בעבודתו בנזירתו יותר מאנשים האוכלים מעדני מלך, עת החל לעבוד עבודת יצאו תמיד הדברים האלה מפיו: עם ה' ועם רוח נכונה! – והן ידענו כי לא רפתה ידו עד כלה מלאכתו.

כן גם עתה עשה. – הוא ופֿרייאטאג עשו מלאכתם מעלות הבקר עד עת ערב בלי הפוגות בנפש חפצה ויעשו יום יום מלאכה רבה אף כי לא היה להם כלי אמן.

לטובתו נשבה שני חדשים רוח ולא יכלו פראי האדם לבא אל האי אשר ראבינזאן גר שם ולא דאג משך זמן עבודתו לאמר פן יבאו.

בעת עשה ראבינזאן מלאכתו למד את רעהו לשמוע שפת אשכנזי למען ידע את אשר ידבר עמו, והקשיב פֿרייאטאג רב קשב וידע בזמן קצר את אשר דבר עמו ויעש ראבינזאן כאשר אנחנו עשינו עת למדנו אתכם שפת רומי וצרפתי, הראה לו את הדבר אשר דבר ממנו ויקראהו בשמו, ועת דבר אתו מדברים אשר לא יכול להראות לו עשה חזוות שנות עדי ידע פֿרייאטאג מה שם הדבר הזה, וילמוד בחצי שנה שפת אשכנזי עדי יכלו להגיד זה אל זה את כל אשר בלבבם.

אשר חדש לראבינזאן! עד לעת כזאת היה לו עזר אלם, עתה ראוי היה היות רעהו ואהבו, ויקטן בעיניו הענג מקדם בדברו את התוך מהענג הגדול הזה.

ויכר יום יום את אמונת פֿרייאטאג כי לא עולתה בו אהב את אדונו בכל לבבו לכן גם את ראבינזאן אהב אותו ויצו כי ישכב עמו בחדר מעונתו.

טרם כלו שני חדשים נגמרה מלאכת התעלה ולא יראו עוד מפני פראי האדם, כי טרם יבאו בתעלה ויעלו על העמודים נקל בעיניו לירות חצים עליהם או להמיתם בחניתו, ושכנו בטח. ויהי היום כאשר עלה ראבינזאן עם רעהו הגבעה אשר בחוף משם ראו ארחות ימים, הביט פֿרייאטאג אל החבל אשר מרחוק נגלו לו איים, פתאום החל לפזז ולכרכר בכל עז ויעש חזות שנות! וכאשר שאלהו ראבינזאן מה זאת! ענה שמח בהוסיפו לכרכר, ששון ושמחה! שמה מעונתי שמה יגורו בני עמי פני להבים פניו ועיניו כברקים רצו וידע ראבינזאן כי אהב את ארץ מולדתו ויתאוה לשוב שמה, וירע הדבר בעיניו, אף כי לצדקה חשב לו כי אהב את ארץ אבותיו משאר ארצות, וכי אהב את בני משפחתו ורעיו משאר בני אדם אמר בלבו פן יעזבהו פתאום וילך לו אל ארצו וינסהו וידבר אל לבו למען ידע שרש דבר. ואלה הדברים אשר דבר אתו: בהם הכיר אמונת ידידו.

ראבינזאהן. התחפוץ לשוב אל ארץ אביך?

פֿרייאטאג. אחיה בנעימים אם אשב בתוך עמי.

ראבינזאהן. התחפוץ לאכול עמהם בשר אדם?

פֿרייאטאג. (בתם לבב) לא, אורה אותם בל ילכו שובבים בדרך לבם, כי יאכלו בשר חיות וחלבן, בל יאכלו עוד בשר אדם.

ראבינזאהן. ואם את בשרך יאכלו?

פֿרייאטאג. בל יעשו זאת.

ראבינזאהן. הלא דרכם לאכול בשר אדם?

פֿרייאטאג. אך בשר אויביהם הנהרגים.

ראבינזאהן. היש לאל ידך לעשות אני שיט למען תשוב בה אל ארץ מולדתך?

פֿרייאטאג. יש לאל ידי!

ראבינזאהן. עשה לך אני ושוב אל ארץ אביך. ויחרד פֿרייאטאג ויבט ארצה בשמעו הדברים האלה.

ראבינזאהן. מה לך! מדוע אתה נעצב?

פֿרייאטאג. יען אף אדוני חרה עלי.

ראבינזאהן. מי הגיד לך כי אפי חרה לך?

פֿרייאטאג. הלא חפצת לשלחני אל ארצי?

ראבינזאהן. הלא חשקת ללכת אל מקומך הראשון?

פֿרייאטאג. בלעדך אדוני לא אשוב שמה, באשר תלין אלין.

ראבינזאהן. אחשב בעיני בני עמך לאויב למו ויאכלו את בשרי, רד נא יחידי!

ויגזול פֿרייאטאג בדברים האלה את גרזן אדונו ממתניו ונתנו בידו ויושט לו את ראשו למען ישסעהו בו.

ראבינזאהן. מה אעשה?

פֿרייאטאג. טוב לי כי תמיתני משלחני מעל פניך.

ויזלו הדמעות עלי לחיו, נשבר לב ראבינזאהן בקרבו ויאמר: אל תדאג ידידי פֿרייאטאג! גם אנכי בל אפרד מעמך כנפשי אהבתיך, ואך לנסותך דברתי עד הנה, לדעת היקרה נפשי בעיניך כאשר יקרה נפשך בעיני, ויחבקהו וימחה דמעות שמחה אשר זלגו מעיניו מלחיו. בטחון פֿרייאטאג כי לאל ידו לעשות אני שיט השמיח את ראבינזאן מאד מאד, ויחזקהו בידו ויוליכהו אל המקום אשר זה כבר יגע לעשות לו אני, ויראהו את העץ אשר שליש החליל לא נגמר עוד ויגד לו כי עמל בו זה זמן כביר.

וינוע פֿרייאטאג את ראשו וישחק. וישאלהו ראבינזאהן למה זה צחק? ויענהו כי לחנם יגע, בנקל יעשה חלול העץ בזמן קצר על ידי פעולת האש, עלז לב ראבינזאהן בקרבו על השמועה אשר שמע אז נגמרה מלאכת האני שיט במחשבתו, וירא ברוחו את האניה בלב ים ועת יבוא בשלום אל מחוז חפצו, במקום שם יושבי איירפא ויך לבו אותו על התשועה הקרובה לבוא.

ידידיה.

מהר יבא קץ שמחתנו.

האב.

מדוע?

ידידיה.

אם יהי לו אניה ירד לדרכו, יבואו ליושבי אייראפא אז יחדול אבינו לספר לנו.

האב.

הלא תתן ברצון טוב שמחתך מחיר יגון ראבינזאהן לשלחהו חפשי?

ידידיה.

כנים דבריך אבי! צר לי מאד כי לא שמתי זאת על לבי.

האב.

אולם מי יודע מה יאונה לו פתאום, כי לא יכלה חיש מלאכת האניה, ולא יסע עוד משם, מקרה העתידות נעלם מעינינו ולא כחפצנו ימלאו מאוינו, אם נשענה תקותנו על עמוד ברזל פעמים לקיר עכביש תהפך, מי חכם ויבן אלה מביט מראשית אחרית דבר –. ראבינזאהן אשר ידע זאת בנסיונות שנות הלך עם רעהו פֿרייאטאג לביתו להשליך על ה' יהבו כי הוא יודע הטובה אם רעה היא לו, כן נעשה אם יקרנו מקרה כמוהו וטוב לנו.

 

הערב התשעה עשר    🔗

אחרי נקהלו יחדו בערב השני חבר יחדו החלו לנהוג קצת בנזירות כאשר גמרו בלבם, כלם היו אך שמח, ויחל אביהם לדבר עמהם לאמר: בני! הטוב לכם הצום?

כלם.

מה טוב ומה נעים!

האב.

הלא גם אנכי עודני חי ולא שתיתי היום רק מים וחלב.

שמעון.

אם השעה צריכה לכך אצום עוד.

כלם. גם אנכי, גם אנכי, הלא דבר נקל הוא!

האב.

אל תוסיפו לצום עוד פן תחלישו את גויתכם ועוד הלילה לכם למשמר, אבל אם בכל נפשכם תחפצו היות בני אדם ישרים וטובים, בריאים בגופכם ושלמים בנפשכם ומשען עז לאשר בני אנוש אשר כגילכם שמעו את אשר נעשה! אקרא למענכם מכתבי חכמי קדם אשר היו מורי הנבונים הנאהבים והנעימים, מצאו חן בעיניכם עת קראתי לפניכם תולדות הימים מימי קדם, שם כתובים משלי מוסר ולקח טוב אשר נתנו החכמים לתלמידיהם והיו לפקחים גדולים, יען חרתו דברי מוריהם על לוח לבותם, אכתוב מדי שבוע בשבוע לקח אחד על לוח ואבארהו לכם, אגידה לכם במה תחנכו נפשותכם שבוע זו למען תרגילו לעשות כאשר יורה אתכם פתשגן הכתב, אולם אם לא תקריבו ענג רב לו לקרבן לא תבואו אל מחוז החפץ, מנעו מכם תענוגים רבים, וסבלו הנמאס בעיניכם למען תחזיקו על יד את נפשותכם ללחום עם כל תאוה רעה, בל תתרפו בכל מחסור אשר יסבו לכם פגעי הזמן וגם אנחנו הבאים בימים נעשה כן בל נבקש מכם דבר אשר אין בלבנו לעשות, התבקשו לעשות זאת? כלם ענו? נאזן למצותיך, ספקו משמחה כף אל כף, מהרגע הזה נתיסד ביניהם בית ללמוד בו חכמה אשר בזאת יבדל משאר בתי חכמים כי אך חצי שעה בשבוע הטו אזנם לקול מוריהם שמה, ובכל השבוע הרגילו את עצמם למלאות דבריהם. אולי אגלה ברצות ה' דרכי לקוראים הצעירים לימים חלק הלקח הזה ותכלית הטובה אשר ממקורה נובעת למען אורה גם אותם להיות אנשים טובים ואיש את אחיו יעזורו. עתה לכו ונשובה אל ראבינזאן. אחרי גמרו לעשות כאשר צוה אביהם החל לספר.

כלם.

מה היה? מה היה?

האב.

הגדתי לכם כי תקות אנוש פתאום אבדה, אף כי אמר ראבינזאן קרבה גאולתו לבוא, עוד יש לאל יד המפגעים היות לו לשטן, המניעה הזאת היתה לו מחרת למוקש. ביום ההוא החל הגשם לרדת מן השמים, היא העת אשר מטר נתך ארצה שמה יומם ולילה פעמים בשנה, ולא חדל משך שני חדשים, ולא יכל אז ראבינזאן לעשות מלאכתו החוצה כי כמעט המבול היה על הארץ, וירא אם ילך לעת כזרת לנוע בחוצות יתחל, ויחדל לעשות מלאכת האניה ויבלה במלאכה קלה אשר לו במגורו ימיו.

מה טוב לראבינזאן כי היה לו אש בימי הגשם להאר לו באישון בערב יום, ויותר עוד כי לא רֵע, אוהב אשר בעוזרו בשיחה נעימה עשה את מלאכתו, טרם זאת ישב שם מדי ערב בערב גלמוד ולא יכל לעשות מאומה כי שם חשך וצלמות, עתה ישב עם פֿרייאטאג אצל מנורה או אצל האש אשר על האח, וידבר את רעהו במלאכתו ולא קץ בעתו.

וילמדהו פֿרייאטאג מלאכות שנות אשר בהנה ייטיבו פראי האדם את מצבם, וילמדהו ראבינזאן מלאכות אחדות אשר אינם יודעים פראי האדם, וירבו שניהם חכמתם ותבונם, ויגמרו בחריצותם מלאכת דברים קטנים אשר אין לאל יד אנוש יחידי לעשות.

אז ראו שניהם מה טוב להם שבת חבר יחדיו לא כחיתו יער המפוזרות ומפורדות.

וידע פֿרייאטאג לעשות מצעות מפשתי העץ וישזרם היטב היטב עדי טובים היו לעשות מהם בגד ויעשו הרבה מאד די להלביש גויות שניהם, מה מאד שמח ראבינזאן כי יכל להשליך מעליו הערות הכבדים בלתי מעובדים.

וידע עוד פֿרייאטאג לעשות מהעור אשר בקליפת הקאקוס ומעשבים חבלים ויתרים שונים טובים מאלה אשר עשה ראבינזאן עד הנה, ויעש מהיתרים מצודות דגים ויבלו שניהם במלאכה הזאת פעמים רבים את הערב בענג.

משך הזמן אשר ישבו בביתם יגע ראבינזאן לשנן שכל רעהו ללמדו על יד כי יש אלקים בשמים המשגיח על כל. קצר הבנת פֿרייאטאג בידיעה אלהית תשמעו בשיחה אשר לו עם אדונו.

ראבינזאהן. הגד נא לי רעי פֿרייאטאג, הידעת מי ברא את הים, הארץ והחיות, ומי בראך?

פרייטאג. מי מבלעדי הטופאן עשה זאת?

ראבינזאהן. ומי הטופאן?

פרייטאג. הרעם.

ראבינזאהן. ומי הרעם?

פרייטאג. איש זקן מאד המבלה את כל, והמרעיש בשמים, זקן מהשמש והירח, וכל היצורים אומרים לו אנא! (המלה הזאת לאות כי כלם מתחננים לו).

ראבינזאהן. מה אחרית יושבי ארצך אם ימותו אנה ישכנו אז?

פרייטאג. יבאו אל הטופאן.

ראבינזאהן. ואיה מקומו?

פרייטאג. על ההרים הגבוהים.

ראבינזאהן. הראהו איש שם?

פרייטאג. איש לא יעלה אליו כי אם הגוואָקאקעע’ס (זה שם הכמרים) המה אומרים לו: אנא! ומספרים לנו את אשר דבר עמהם.

ראבינזאהן. הטוב לאנשים אשר יבואו אחרי מותם אליו?

פרייטאג. טוב מאד, אם שחטו עת חיו בארץ את אויביהם רבים מאד, ואכלו את בשרם.

ויחרד ראבינזאהן בשמעו מהשגיאה הזאת, וילמדהו לדעת את ה' והגיד לו כי יש אחרית ויש תגמול ועונש בחיי הנצחי, ויורהו כי אלקים הוא בעל הכח והגבורה לו החכמה והוא המרחם על כל, הוא יצר את כל אשר על פני תבל ומחיה את כלם, אין לו ראשית ואין תכלית ואם נִסָתֵר במסתרים שם הוא ויודע כל מחשבותינו וכל מעשינו גלוים לו, אוהב טוב ושונא רע, והוא המצליח פה בעולם הזה ובחיי הנצחי את אלה אשר שמו מגמתם לעשות הטוב והישר בעיניו.

וישמע פרייטאג את הלקח הנשגב ואת הנחומים ביראה רוממה, ויחרות אותם עלי לוח לבו ויתאוה לשמוע עוד דברי מוסר, ויותר מה שמתאוה ללמוד, מורהו אבה ללמדהו, והן בזמן קצר למד דרכי ה', דרך אמונה כמו לאל ידו מורהו ללמדו. וישמח במאד מאד כי נגרש מהסתפח בנחלת אביו, ויאמר כי מצא חן בעיני האל הטוב, לכן נתנו בידי אויביו בלעדי זאת לא הכיר מפעלותיו כל ימיו.

מיום ההוא והלאה התפלל ראבינזאהן לאלקי השמים לעיני פרייאטאג, תאוה היה לעינים לראות עת גם פרייטאג שפך שיחו לה' מלה במלה כאשר שמע מפי אדונו.

ויחיו שניהם בנעימים כשני אחים נאמנים אשר נפרדו מכל ענג ורק בחברתם להם שלום.

ויעברו ימי הגשם חיש, והן זכו השמים, הרוחות נדמו, העבים עברו, וישאף ראבינזאהן ורעהו רוח צח, רוח אביב, ויחליפו כח. וילכו בטוב לב לעשות המלאכה הגדולה אשר גמרו לעשות טרם באו ימי הגשם.

ויחל פרייטאג האמן במלאכת האניה להבער אש בעץ למען יעשה חלול ויבצע חיש מעשהו, ויאמר ראבינזאן בלבו: נבער מדעת הייתי, כי לא ידעתי עשות כמוהו, ויתנחם באמרו מה יסכן לי אם ידעתי לעשות כמוהו? הלא לא היה לי אש?

בל נא תאשימוני אם לא אספר לכם דרך מלאכתם יום יום כי לא ינעם המעשה הזה לאזניכם ולא יגיע לכם תועלת ממנו, אדלג מהעת הזאת ואבשר לכם כי מלאכת האניה אשר לא היתה לאל יד ראבינזאהן לכלות כל ימיו או לפחות טרם תעבורנה עוד שנים אחדות כלה פרייטאג בשני ירחים. ויחסר לו עוד נס ומשוטים. ויגמור פרייטאג לעשות הנס וראבינזאהן את המשוטים.

ידידיה.

במה יעשה לו גם הלא אין לו בד?

האב.

לא ידע לעשות בד ולא היה לו כלי ארג אולם ספרתי לכם כי ידע לעשות מצעות מפשתי העץ, והֵנה לפראי אדם למפרשים, ויכלו שניהם כאחד את מלאכתם, ראבינזאן כלה מלאכת המשוטים, את מלאכה הנס.

ועוד להם להביא את האניה מהבסיס אל מי הים.

דן.

מה זאת בסיס?

האב.

האם לא ראית עוד עת הביאו המלחים אניה חדשה מהחוף אל העלבא?

שמעון.

ראיתי.

האב.

הלא ראית כי נבנתה האניה על בסיס מקרות משופעות? שם הקרות האלה בסיס, אחרי יקחו את עצי יד המחזיקים את האניה חיש תרד האניה משם אל המים לזאת תקרא רדת האניה מהבסיס. (פאם שטאפעל לויפען) לרעתם רחוק המקום אשר בנו שם את האניה כאלפים פסיעות מהחוף, ולא ידעו במה יביאוה אל המים, לשאת אותה או להעתיקה אחת אחת קצרה ידם ולא ידעו מה לעשות.

דן.

מדוע לא עשה לו עמודים כאשר עשה עת הוציאו את הסלעים ממגורו?

האב.

לא שכח את תועלת הכלי הזה, ויעש כחפצך, אולם ראה כי יבלה חדשים אחדים טרם יבצע מעשהו, לטובתו זכר בדבר אשר חרשי עץ ושאר אומנים מצטרכים לשאת סבל גדול, מעגילות שמו (וואלצען).

ישׂכר.

מה זאת מעגילות?

האב.

עמודים ארוכים ועגולים אשר יגללו בנקל יען כדורים המה אותם משימים תחת הסבל אשר יחפצו להביא אל מקום אחר ואם יעתיקו אך מעט את הסבל יגללו במעגילות מעצמם.

וינסה ראבינזאהן וישמח לראות כי יביא בנקל את האניה אל מחוז חפצו ויהי כאשר עברו לו שני ימים היתה האניה על המים עלז לב שניהם בקרבם בראותם והנה היא טובה מאד.

ולא נשאר לו לעשות כי אם להכין צרכי הדרך ולהעמיס את האניה בצדה כאשר תוכל שאת ולרדת לדרכם כאשר חשקו נפשם, אכן אנה ירדו? פֿרייאטאג אוה לרדת אל האי אשר שם ביתו וראבינזאן אוה לבא ליבשה לאמעריקא אשר שם ימצאו אנשי ספרד או שאר יושבי אייראפא ארץ מולדתו, פֿרייאטאג אך ארבע פרסאות רחקה מהם וארץ היבשה בערך שנים עשר או חמש עשר פרסאות, ואם ירדו ראשית לארץ מולדת פֿרייאטאג עוד ירחיקו ממחוז חפץ ראבינזאהן ואסון הדרך גדול מאד, ופֿרייאטאג לא ידע ארחות ימים לבוא ליבשה, אך לשוב לארץ מולדתו ידע, וגם ראבינזאן לא ידע דרך בלב ים, ויועצו שניהם יחדו ואין מוכיח בניהם.

פתאום גדלה תאות ראבינזאהן לבא אל בני אדם אשר אמון בם ושכח את התלאות ומענה רעהו, ויגמור להכן לו מחר כל צרכי הדרך ועת ישב רוח נכון ירדו בשם ה' אל החבל אשר לפי דעת פֿרייאטאג שם מחוז הארץ היבשה.

די ספרתי לכם היום, עת להכן אותנו לאשמורה בלילה כאשר גמרנו, ויאספו כלם אל בית האשמרה שם הכינה להם האם מלאכות שנות בל יבלו שם הלילה לריק, שנים עמדו במשמר בפנת הגן זה במקצוע זה וזה בשני, ובכלות רבע שעה באו האחרים בתופים ובמחלות ויעמידו שנים אחרים במקומם, מדי שעה בשעה השיבו בפירות נפשם.

ויהי לי קיץ נחמד מאד, חצי הירח נראה מעבר הזה בשמים, ומעבר השני חזיזים, משם ברקים האירו פני תבל, והרוח חם מאד, וידום הטבע, כלם הבטיחו ביום השני כי לא חיו עוד יום אף לא לילה אחד בנעימים כבלילה הזה.

 

הערב העשרים    🔗

האב.

ועתה בני! ראבינזאן ופרייטאג הכינו להם צדה לדרך והרוח צח מאד, הכינו להגד להם כי ירדו בשלום, מי יודע הנראה או נשמע עוד מהם דבר?

כלם.

(נבהלים) אהה!

האב.

כאשר עזב ראבינזאהן את מעונתו צוה את רעהו כי ילך לפניו והוא עמד על הגבעה אשר שם וישם עוד הפעם אל לבו את כל התלאה אשר מצאתהו על האי, ויתן תודה לאלהי השמים אשר היה לו למחסה ולמגן עד עתה, פלגי דמעות ירדו עיניו וישא כפיו השמימה ויתפלל בלב נשבר ונדכה.

"אלקי השמים! האוכל להודות לך על כל טוב אשר עשית עמדי? ראה! (בנפל על ברכיו) הנני מתגולל לפניך בעפר הארץ, מלה אין בלשוני, להגיד לך רגשי נפשי, אולם אתה תראה ללבב תראה כי קרבי מלאו תודה ואין לאל יד אנוש להוציא זאת בדל שפתיו. הלב הזה אשר הסירות מחדריו משכיותיו הרעות, אהבת עולם אוהב אותך, פעמים רבות עניתו ותהי לו לישועה, אותו אקריב לך קרבן תודה על הטובות אין ספרות למו אשר עשית עמדי, אבי! שעה אל מנחתי, קחהו אם החלות להטיבו כלה מעשיך, ראה הנה אנכי מתנפל עוד הפעם בזרועיך! עשה עמדי כחפצך כאב את בנו, בל אעזוב את דרך הצדקה אשר ברחמיך הרבים הדרכתני בה ממעגלי צדק בל תסרנה רגלי, עשה עמדי כאות נפשך, אלך באשר תנחני בגיא צלמות לא אירע רע אם אתה עמדי, אתה ה' לך נא עמדי שמר נפשי אשר לא תדע מות, בל תכשל. חזק אותה בל תתרפה בנסיונות הבאות, כי תשא ותסבול בל תשכח טובתך ואהבתך אהבת שמים, בל תשכח אותך יוצרי, אבי, אלי! ה', ה'! –

ויגברו רגשותיו מאד ולא ידע מה היה לו ויפול ארצה על פניו לשפוך פלגי דמעות, ויקם מתנחם בעז שדי ויפן וירא עוד הפעם לארבע פנות החבל אשר יעזבן עתה. נהפך לבו בקרבו כאיש אשר יעזוב את ארץ מולדתו בל יקוה לראותה עד עולם. וישקף בדמעות שליש על כל עץ אשר חסה בצלו ועל כל מעשה ידיו אשר בזעת אפיו עשה לו, ויהי בלבו כמו היו כלם רעיו אהוביו ופתאום נפרד מהם, כאשר ראה באשדות ההר את הלאמא’ס אשר רעו שם בדשא הסב פניו מהן בל תנקש דעתו בהפרד מהן. ותעז ידו, ויפרוש כפיו על פני החבל כמו בקש לחבק את כל אשר שם, ויקרא בקול: חיו בנעימים! עֵדי התלאות אשר מצאוני, חיו בנעימים! דבריו לעו בדברים האחרונים נשא עוד הפעם עיניו השמימה וילך באמץ לב אל החוף. בנסעו משם ראה את התוך נאמן רוח אשר רחף ממעל לראשו מעץ לעץ וירא כי חפץ ללכת אתו, ויקרא: פאל! פאל! ויבוא התוך מהר אליו וירקד מידו על כתפו וישב שם. ויבא ראבינזאן לרעהו פֿרייאטאג אשר חכה לו וירדו אל האניה, ויהי בשלושים לחדש נאוועמבער בבקר בשעה השמינית בשנה התשיעית לשבת ראבינזאן על האי, ירדו משם עת רוח צח נשבה, כמעט הרחיקו מהחוף שני אלפים פרסאות והנה באו אל רתוקי שן הסלע.

לאה.

מה זאת רתוקי הסלע?

האב.

כן יקראו המלחים טור הסלעים התולים זה על זה, הנסתרים במים או גבהו במקמות אחדים מהמים. שרשרה הסלעים הזאת מהרי האי עד שתי פרסאות בים תמחה. ראו כי בלי אסון לא יעברו דרך שמה ויסבו את הנס לעבר אחר למען ירדו עקלתון בל יבאו אל טור הסלעים.

שמעון. מאין ידעו עד אנה יגיע טור הסלעים הלא המים כסוהו?

האב. זאת ראו בקצף גלי הים המגביהים דכים במקום שם הסלעים כי מהסלעים אשר תחתיהם נעצרו ונשברו. כמעט באו אל ראש שן הסלע נשטפה האני חיש כמו הוסיפו עוד נס אל נס וכמו רוח גדולה נשבה מאחריהם. ויחרדו שניהם ויסירו את הנס כי אמרו רוח גדולה הסבה להם זאת, אכן לשקר, ותוסף המעברה לרדת חיש בלא סדרים ויבהלו מראות כי בתוך שטף הים המה.

ישׂכר.

היש גם זרם בים?

האב.

יש, יען ימצאו הדורים בים כאשר ביבשה, הרים וגבעות ועמקים, פתאום יורדים המים בעמקים האלה ויסבו זרם מים בתוך התהום כבעלבע אשר לנו, והמה לזרם סוחף מאד, אסון גדול למלחים וביותר ליורדים באני שיט אם יבואו למקום הזה כי ישאו אותם משברי הים דרך לא יחפצו בו רחוק כחמשים פרסאות ויותר.

ידידיה.

ראבינזאהן הנדכה!

לאה. לו גר עוד על האי, הלא כבר אמרתי לא בא עוד על מחוז חפצו?

האב.

בפעם הזה לא סכלות ולא התחכמות השיאוהו לרדת משם אך מחכמה שאל זאת, וכל אשר יאנה לו יד ה' עשתה ועליו השליך יהבו.

ויתחזקו שניהם את כחם למען יצילו את האני שיט מזרם מים במשוטם, אכן לשוא, באמץ אשר אין ביד אנוש לעמוד לקראתו נשטפו ולא ראו עוד את האי אשר יצאו משם ויאמרו כי ירדו חיים שחת כי אם אך חצי שעה ירדו ככה לא יראו עוד את ראשי ההרים ואם יניח הרוח מזעפו בל ידעו לשוב למקומם כי אין להם קאמפאס.

ישׂכר.

מה לא היה לו?

האב.

לא היה לו קאמפאס אמרתי, שמעון החפץ היות רב החובל יבאר לך מה זאת.

שמעון.

(מצחק) לו ידעתי כל אשר צריך רב החובל לדעת באשר ידעתי זאת! ישכר! זאת מחט מאגנעט בתבה קטנה.

ישׂכר.

מה זאת מחט מאגנעט?

שמעון.

מחט מברזל מוצק משוח באבן הנקראת מאגנעט בזאת נהיה במחט כח נורא כי יראנו תמיד פאת צפונית שמה לרוח וואנזעבעק והלאה, הוא הנותן בים דרך עת בל יראו החובלים כי אם רוח ומים, בלעדו יתעו בים הגדול ובל ידעו במים עזים נתיבה.

האב.

הידעת את אשר הגיד לך? ישכר!

ישׂכר.

ידעתי, ספר נא!

האב.

יען לא היה לראבינזאהן קאמפאס, לא ידע לשוב אם האי נסתר מנגד עיניו, ומה מר מאד מקרהו? לשוט בים הגדול באני שיט ואך לו צדה על ימים אחדים, היש יגון כיגונו?

אך אז ראו עין בעין מה גדול אוצר אנוש אשר לבו נכון בקרבו ודרך אמונה בחר בצר לו, לולא הלך ראבינזאהן תם דרך הלא התרפה בתלאות החדשות? יאש על כל העמל הערה נפשו למות בל יתענה במות הרעב. רעהו אשר יראת ה' לא הכתה עוד שרש בלבו ועוד לא נסה בתלאות רבות כמוהו כמעט התרפה, לא היה בו עוד כח לכל מלאכה ויניח את המשוט מידו ויבט מתאנח על פני אדונו, וישאל הלא יקפצו אל תוך המים למען ימלטו מהיגנות הבאים לקראתו? וידבר ראבינזאהן אל לבו דברי נחומים, ואחרי כן הוכיחו במענה רך על לא האמין בישועת ה' כאשר הורהו "ויאמר הרק ביבשה אנחנו ביד ה' הלא גם אלקי הימים הוא? אם יחפוץ יצוה לגלים כי יוליכונו למקום בטח, התאמר כי תנוס מפניו אם תקפוץ אל תוך הים? דע נא עלם נבער מדעת! כי נשמתך ביד ה' עד בלי ירח, ולא תחיה מאשר אם אחרי תמרה את פי ה' תנוס מארץ החיים טרם יקראה יוצרה. וידע פֿרייאטאג כי נאמנו מאד דברי אדונו ויבוש כי רפתה רוחו. וידבר ראבינזאהן אל לבו ויקח עוד הפעם המשוט בידו ויחתרו שניהם בלי הפוגות אף לא קותה נפשם כי יהי להם למועיל, חובתנו לעשות זאת אמר ראבינזאהן כל עוד נשמת רוח חיים באפנו נעשה כל אשר ביכלתנו למלט ממות נפשנו. ואם לא יאבה ה' להציל נפשנו תשוב רוחנו מתנחם לאלקים. חפץ ה' טוב מאד אמר לרעהו בקול ערב, חפצו טוב אף אם אנחנו תולעת ולא איש לא נדע הסבה.

הזרם הגדול הולך ושטף ועמו האני שיט, ולא נראה מהאי הרחוק אך ראשי ההרים, ואחר ראו עוד אך ראש ההר הגדול אבדה תקותם.

אולם עת תשועת אנוש אבדה ואין יגון כיגון איש קשה רוח, ובעיניו אין מזור לפצעיו: בני! אז יד ה' המשלת בכל תראנו פעמים רבים נפלאות להושיענו על דרך אשר קצרה הבנת בן תמותה להשיג, כן הפלאתה לעשות עם ראבינזאהן. אחרי יאש על כל העמל ורפתה רוחו לחתור עוד וחייו תלוים לו מנגד ראה פתאום כי חדלה האני שיט לרדת חיש, וירא במים והנה לא דלחו כמקדם, בהביטו שנית על פני המים ראה כי נחלק הזרם החלק החזק הולך אל צפון והחלק השני הקטין לסחוף ועליו שחה האני סובבת אל דרום.

ויקרא בקול ענות תשועה לרעהו: חזק ואמץ פֿרייאטאג! חפץ ה' בנו, יקימנו ונחיה לפניו, ויראהו את משענת תקותו. ויחזיקו בקול רנה וישועה את משום בידם אשר השליכו עת רפתה רוחם ובתקוה מתוקה הזאת החליפו כח, חתרו להם בחזקה דרך בשבולת המים וששו עד מאד בראותם כי לא לשוא יגיעתם בפעם הזה. ראבינזאן אשר נסה בתלאות שנות לשום עין פקוחה ראה כי הרוח תהי עתה בעזרו ויפרוש חיש את הנס, ונשב הרוח בו בחזקה, ושניהם חתרו למו דרך במשוטם ותהי להם שמחה גדולה כי בזמן קצר עזבו את הזרם ובאו על פני מים נחים ויבך פֿרייאטאג משמחה עד מאד וישאל לפול על צואר אדונו ויבקשהו ראבינזאהן כי ישביח עתה גלי רגשותיו כי עוד להם עבודה רבה טרם יבאו למקום בטוח. הרחיקו מהאי ולא ראו אך חלק קטן באפק החיצון.

ישׂכר.

מה זאת אפק?

האב.

הלא עת תעמוד בשדה, השמים ככדור בעיניך ומגיעים ארצה?

ישׂכר.

כנים דבריך.

האב.

סביב המעגל אשר בעיניך קץ הארץ וראשית השמים יקרא אפק. מהר אגיד לך יותר בענין הזה.

מלחינו השמחים חתרו בלי לאות, ורוח נשב מזרח האי אשר ירדו לבא שם והנה בזמן קצר נראו ראשי ההרים, חזק ואמץ! קרא ראבינזאהן לרעהו אשר ישב לעבר פני האני וערפו מול האי, חזק פֿרייאטאג! קץ התלאות הנה בא! עודנו מדבר נדחפה האניה בחזקה ויפלו שניהם אל תוכה. ותנח האני והגלים חשבו לבא אל תוכה.

האם.

כמוכם בל אכל להם הערב היום אם לאל ידי למלט נפשי ראבינזאהן: אכן לשקר, לכן לכו ונלכה כי זה שני פעמים קראה חנה אותנו לאכול לחם.

כלם. אהה!

 

הערב העשרים ואחד    🔗

אחדים כאחד.

ספר נא מהר אבי ידידי, למען נשמע מה היה לראבינזאן הנדכה.

האב.

בעת ההיא אשר אמר בלבו כי נמלטה נפשו מפח האסון נפל ברשת כיד גדול מפיד הראשון. האני נחה והגלים החלו לבוא אל תוכה. אם סלע מנע את האניה מלכת לדרכה לא ימלטו את נפשם משם.

וינסה ראבינזאהן לראות היגיע במשוט עד התהום וירא כי סביב האני קרקע חזקה לא עמקו המים יותר מחצי אמה, וירקד חיש אל המים וגם פֿרייאטאג עשה כן וישמחו שניהם לראות כי לא על סלעים עומדת כי אם על גל חול.

וישומו שניהם את נפשם בכפם למען ינתקוה משם למים עמוקים ויצליחו במלאכתם ושניהם באו חיש אל תוכה.

לאה.

הלא יחלה ראבינזאהן בחלי נזילת הנחירים יען הרטיב את רגליו?

האב.

דעי בתי אהובתי! איש אשר כמו ראבינזאהן הקשה את גויתו בכל מלאכה לא יחלה מרטיבת הרגלים, אל תדאגו על זאת!

יוחנן.

הלא מדבר נקל גם נחירינו בל יזלו, הלא כמה פעמים נרטבו רגלינו בחוף העבר.

האב.

אות כי דרך חיינו גם את גויתנו הקשיחה אחרי אשר שפכו בידיהם ובמשוטם כיכלתם את המים מהאני, גמרו בלבם להשכיל במלאכתם לרדת בלי נס למען תהי הַטָיַת המעברה יותר בידיהם. ויחתרו בארך גל החול ויקוו כי מהר יהי לו קץ, אכן חתרו בערך ארבע שעות טרם מלאו משאלותם כי ארך גבול הגל מצפון עד נגב.

וירא ראבינזאהן כי הדום הסלעים הזה מחה עד חבל הים אשר זה תשע שנים נצבה אניתו שמה, וכי זה הגל אשר שמה נשברה.

ישׂכר.

מה זאת נצבה?

ידידיה.

מה לך למנוע את אבינו מלספר?

האב.

טוב לי מאד כי יבקש לדעת הכל, היטב חרה לי עליך כי תגער בו על זאת, השמר על תוסף לעשות כדבר הזה! בא בני ישכר ואאלפך! פגיעת אניה בהדום חול בל תוכל רדת עוד משם והלאה תקרא כן.

ישׂכר.

כן הדבר.

האב.

ויבאו אל מים עמוקים ויחתרו בכל כחם לרדת אל האי הקרוב, ויבאו אל החוף עת השמש בראשי ההרים באה, ויעלו עיפים היבשה, ומה גדלה שמחתם כי נמלטו ממות נפשם.

לא טעמו שניהם טעם מאכל ביום הזה ולא היה בהם כח ללכת עד הבירה מרעב, וישבו על החוף לאכול מהצדה אשר לקחו עמהם די שבעם, וימשכו את האני אל התעלה, הלא ידעתם מה זאת?

יוחנן.

שם יעברו המים מעט ליבשה והנה הוא כמו לשון הים.

האב.

אולם לשון הים גדולה ממנה, וימשכו את האניה אל התעלה כאשר אמרתי וישאו את כל אשר עליה לביתם.

שמעון.

הלא אין עוד אחרית המעשה?

האב.

ראבינזאהן ופֿרייטאג שכבו על משכבם, פֿרייטאג נתן שנה לעיניו, וראבינזאהן נתן תודה לאלקי השמים כי הציל ממות נפשו עוד הפעם. יש לאל ידינו לעשות כמוהם אכן יען עוד היום גדול אדלג על הליל ואספר לכם מקרה המחרת.

וישאל ראבינזאהן את רעהו בהברותם לחם לאמר: התחפוץ לשום נפשך בכפך עוד הפעם כמו אתמול?

פרייטאג. הס מלהזכיר!

ראבינזאהן. אם תאבה לשבת פה עמדי עד אחרית ימיך?

פרייטאג. לו גם אבי גר פה?

ראבינזאהן. היש לך עוד אב?

פרייטאג. אם לא מת משך הזמן גרתי פה. בדברו הניח את תפוחי האדמה מידו ודמעות ירדו על לחיו, ויזכור גם ראבינזאהן את הוריו ומחה הדמעות מעל פניו, וידמו שניהם רגעים אחדים.

ראבינזאהן. חזק ואמץ אחי, עוד אביך חי! ברצות ה' דרכנו נרדה שנינו אל מכון שבתו ונקחהו לשבת אתנו.

ויגל לב פֿרייטאג בקרבו ויקם ויבך וישתחוה לרגלי ראבינזאהן ויחזק בהן ולא יכול לדבר מבכי.

בָני! קראה האֵם, אהבת הפרא אדם הזה להוריו תהי לכם למשל, האנוש הזה אשר לא למדהו אביו חכמה ומוסר, אך על החיים הזה חיי עוני ועצב יקריב לו קרבן תודתו.

כן נטע הבורא אהבה ותודת הבנים לאבותם בלב כל היצירים, ענה האב, ואם ימצא בתוכנו בתוך אנשי מוסר, בליעל אשר יכבה את אש הטבע הזאת לא יאהב את הוריו ועוד יסוב להם יגון בל תלינו באשר ילין, כמפני דבר תנוסו מפניו, כי יצר לבו רק רע ללכת מרֶשע לרֶשע, ויד העונש אחזת בעקבו.

אחר שבה רוח פֿרייטאג אל קרבו שאלהו ראבינזאהן הידע בים דרך לרדת אל בית אביו בל יקרם אסון כאתמול? והבטיח פֿרייטאג כי גם באישון לילה ואפלה בל יתעה כי ירד פעמים רבות עם אנשי ארצו הֵנה, עת חגו את חג הישועה.

ראבינזאהן. ההיית עמהם עת שחטו בני אדם?

פרייטאג. הייתי עמהם.

ראבינזאהן. האכלת עמהם בשר אדם?

פרייטאג. צר לי מאד כי אכלתי עמהם אולם לא ידעתי אז כי עול הוא.

ראבינזאהן. באיזה מקום האי החזקתם את העוגין?

פרייטאג. תמיד בחוף הנגב יען קרוב הוא לנו ושם ימצאו עצי קאקוס.

וירא ראבינזאן כי הגדיל ה' לעשות עמו כי נשברה האניה אשר בא עליה לעבר צפונה ולא נגבה כי אם גר שם כבר היה מאכל לעם לציים, הבטיח לפֿרייאטאג עוד הפעם כי ירד עמו אל אביו לקחתו הנה אך לא יכלו עתה לקחת מועד לרדת אליו כי הגיעה העת לעבודת הגן.

וילכו לעשות עבודה הזאת ולא לאו מהמלאכה ולעתות המנוחה עשו להם כלי מעשה. ראבינזאן אשר ידיו רב לו לחדש מלאכות שנות ולסבול כל דבר גם מזלג (הארקע) עשה לו ויעש את הנקבים לשנים באבן חדה. דעת לנבון נקל כי גדול עמלו מאד פֿרייאטאג עשה לו בסכין האבן מעץ קשה שני מעדרים, ותעל ארוכה למלאכתם כמו נעשו מברזל.

ומאז לא על מחיתו בלבד דאג ראבינזאהן אך גם ליַפֵה מקום מגורו החל לדאוג. וכן בני! מני אז דרכי אנוש עלי תבל. כל עוד ידאגו בני אדם על מחית נפשם ועל חייהם כי ישבו בטח, לא שמו לבם על מלאכות אשר תתיפנה את כל אשר סבבותנו להתענג בדשן נפשנו, תענוג הנעלה על כל תענוגי הגויה, אולם כמעט חדלו לדאוג על לחם חקם ועל חייהם החלו לקשר היפה והמועיל, הנחמד והצרך, משם מוצא מלאכת הבונים והציירים וחוצבי אבן, מלאכת הנגון ושאר מלאכת מחשבת אשר בשם חכמות נשגבות תקראנה. ויחל ראבינזאהן ליפה את הגן, ויחלק את הגן על ידי תבנית לשדות, ויעש שם גם מסלול ודרך ויטע סבכים, וטורי עצים וסכות, ויהי לו החלק הזה לגן פרחים והשני לגן ירק, והשלישי לעצי פרי ויטע בתוכה כל עצי לימאניס הרכים אשר מצא ושאר עצים וירכיב עליהם ענפי עץ פרי לחם (שכחתי לספר לכם כי עת הלך להשתעשע מצא עוד עץ פרי לחם) ויפקח פֿרייאטאג את עיניו בראותו כי הרכיב עצים לא ידע מה זאת עד הגיד לו ראבינזאהן את כל, אחרי כן נטעו תפוחי אדמה ויזרעו חטים רבים ויען שָבְתָה האדמה הזאת מעת יצרה ה' מהר מצא מאה שערים. וילכו בתוך הזמן לצוד דגים כי עשה פֿרייאטאג מצודה כאשר הגדתי לכם ויצדו בכל פעם ופעם יותר מדי צרכם וישליכו את הנותרים אל המים: כי אמר ראבינזאהן בל יקח מתת שדי יותר מדי צרכו, ועול הוא להמית חיות אשר לא גמלו לו רעה יותר מאשר נצטרך למחית נפשנו.

בעת נכונה כזאת גם את בשרם רחצו: וישתומם ראבינזאהן בראתו גדל כח פֿרייאטאג במלאכת השחה וטבל. בקש לו מקום בחוף, שם סלעים משברי מים הלכו וחזקו וקפץ משם אל המים ויסָתֵר רגעים אחדים בתהום עדי דאג ראבינזאהן לו, ויבהל, פתאום הנה בא על פני המים וישכב על גוו למען יניעו אותו הגלים ויעש שעשועי הבל אשר לא יאמן כי יסופר. וישתומם ראבינזאהן בראותו כי אין מעצור לטבע אנוש לכל מלאכה אם בילדותו יֵחָנֵך בה על פי דרכו.

בימים אחרים הלכו להשתעשע לצוד ציד כי פֿרייאטאג היה רבה קשת גדול מאד.

ויורו על צפרים ועל לאמא’ס רכות אך לא יותר מאשר צרכו המיתו כי היה בעיני ראבינזאהן לפשע לענות או להמית חיות חנם כאשר הגדתי לכם. ויגדל ראבינזאהן בחכמה ובתבונה מפֿרייטאג, אולם פֿרייטאג ידע מלאכות שנות אשר לא ידע אדנו בלעדו, ואשר היו לו עתה לטובה גדולה, ויעש לו כלי מעשי שונים מעצמות ואבנים מקליפות ושאר דברים הטובים למלאכתו כמו היו לו כלי ברזל, מעצם זרוע אנוש אשר מצא עשה לו כילף, מגרה מאלמגים, סכין מקליפה, פצירה פום מעור דגים, ויעש לו בהם כלי בית שונים, היו להם לעזר לחיות ברחב ידים. לטובה גדולה נחשבה לראבינזאהן כי הגיד לו רעהו כי ילוש מנטעי פרי עץ לחם בצק, הטוב למאכל וטעמו כטעם הלחם אשר לנו. דרך פראי האדם לאכול בצק כמוהו בלתי מבושל או אפוי, אבל ראבינזאהן אפה את הבצק על אבן חם ויאכל את המאכל הזה יום יום.

וילמדהו עוד פרייטאג דעת צרך פולי הקאקאַאָ אשר נגלה לו עת הלך להשתעשע על האי, ויקח אחדים אתו שם אותם באש כמו תפוחי האדמה ויחרכם, והיו לו למאכל טוב ובריא.

ראבינזאהן אשר אהב נסיונות החדשות, כתש אחדים מהם אחרי נחרכו בתוך שתי אבנים שם את הקמח אל תוך סיר חלב הלאמא’ס וישימה על האש וישתומם ומה מאד גדלה ענג נפשו בטעמו טעם המרק הזה וירא והנה הוא שאקאלאדע.

ישׂכר.

האח שאקאלאדע?

האב. אך המתוק והבשם חסרו לו כן רבו לאחדים מאכלי ראבינזאהן הטוב, מעין תענוגי הקר, אכן למהללו אגיד כי חי במדה ובמשורה כאשר גמר.

וילכו שניהם לפעמים לשוח בארך האי, וכל אשר נשבה הרוח יותר ידעו כי לא יבאו פראי האדם להשבית שלות נפשם, נגלו להם על דרכיהם דברים אשר לעזר ולהועיל למו.

ותשלם מלאכת הגן ויעדו יום לרדת בו למעונת פֿרייטאג להביא את אביו הנה. וכל עוד קרבה העת לרדת ראבינזאהן לאמר בלבו מה תעשה אם יושבי ארץ פֿרייטאג יחשבוך לאויב למו? אם לא ישמעו לדברי פֿרייטאג ותהי גויתך קרבן לרעבונם? ולא יכול להתאפק ויגד לרעהו את כל לבו, וישבע לו פֿרייטאג בכל הקדוש לו כי לא יפילו שערות ראשו ארצה, וכי הוא מכיר את בני גילו ויודע נאמנה כי לא יעשו עם אנוש רעה אם לא מאויביהם הוא, וידע ראבינזאהן כי לא יגיד זאת פֿרייטאג אם לא ידע ברור, ויגרש את פחדו מקרבו והאמין לדבריו ויגמור לרדת מחר עמו בשם ה'.

ויביאו את האני שיט מהחוף אל מי הים ויחזיקוה במוט אשר תקעו בארץ, ויבלו את הערב בצלית תפוחי אדמה והכינו להם שאר מאכל אשר בקשו קחת עמהם למען יהי להם לחם חקם שמנה ימים. ויראהו פֿרייטאג כי גם במלאכת הבשול לו יד ויורהו לרכך לאמא אשר בחץ בזמן קצר מעל השפוד. וככה עשה:

כרה לו בור בארץ עמק חצי אמה וימלאהו במערכת עצים ובאבנים ישרות, ויבער את העץ ויחרך את שערות הלאמא באש, אחר זאת גרר אותה בקליפה כמו נכוה במים חמים, ויכרות בקליפה את בטן הלאמא לקחת ממנה המעים, משך הזמן הזה היה העץ לגחלים, החור נתחמם מאד והאבנים להוטות, וישלך חיש את האבנים והגחלים מהחור וישם חלק מהאבנים החמות בקרקע החור ויצפנן בעלי קאקוס, עליהם שם הלאמא ויצפה בעלים, וישם החלק השני מהאבנים עליהם וימלא את החור בעפר. אחרי כלות שעות אחדות נפתח החור ויקח משם הלאמא ויטעם ראבינזאהן את הבשר הודה ולא בוש כי טוב הבשר למאכל מהבשר אשר צלה זה כבר בשפוד, עוד טעמו בו וריחו לא גמר ויגמור לצלות תמיד באופן הזה.

יוחנן.

הלא כן עושים האָטאַהייטער עת צולים עת כלביהם?

האב.

כן עושים.

ידידיה.

עת צולים כלביהם? האת בשר כלביהם אוכלים?

יוחנן.

אוכלים בשר כלב כאשר קראנו בספר בחרף העבר, ואנשי אנגליא אשר אכלו עמהם אומרים כי טוב הבשר למאכל.

אחדים.

הס!

האב.

דעו נא כי לא חיו הכלבים בימי קדם ככלבים אשר לנו, לא אכלו בשר כי אם פירות, אולי טעם בשר הכלבים ההם טוב מטעם בשר הכלבים אשר לנו, ועתה בני! הכינו להם את כל ללכת לדרכם בל יוקיץ את שני העוברי דרך משנתם מחר נראה מה יהי באחריתם.

 

הערב העשרים ושנים    🔗

כאשר ראבינזאהן ורעהו נתנו תנומה לעפעפיהם בערך שעה אחת רעם גדול הקיץ את ראבינזאהן משנתו, ותקם רוח סערה מאד והארץ רגזה לקול הרעם.

וידחף את פֿרייאטאג ויאמר לו! האם לא שמעת? "אהה! ענה, אם על הים פגע לנו זאת! עודנו מדבר שמעו פתאום קול רעש גדול כמו קול כלי תותח מרחוק, ויאמר פֿרייאטאג זה קול הרעם אולם ראבינזאהן האמין ברור כי שמע קול כלי תותח וישמח שמחה גדולה, ויקם חיש מהמשכב וירץ אל בית המבשל ויצו את פֿרייאטאג כי ילך אחריו. ויקח משם לפיד אש ויעל בו על סלם החבל וכן עשה פֿרייאטאג בלי דעת מה בלב אדנו. ויבער ראבינזאהן חיש אש על ראש ההר, לאות להבאים במצוקה כי פה יפגעו אוהב. אמר בלבו לא רחוק ממנו אניה חשבה להשבר והשמיעו יושביה קול למען יבאו אחרים להיות בעזרתם, והנה עת החל האש ללהט זרמו מים עבות ונכבה האש ברגע, וינוסו ראבינזאהן ופֿרייאטאג אל המערה למען בל ישטפו מהזרם מים רבים. והן הסער זעם, המטר רעש, והרעם קרקר מאד קול אחר קול שמעו אזניהם, הגם כי אמר ראבינזאהן בלבו כי שמע בין הקלות קול כלי תותח עפלה נפשו לאמר פן רק הרעם השמיע הקול הזה. בכל זאת חשב בכל הלילה המחשבה הן אניה קרובה לו להוציאו חפשי אולי תמלט מהאסון ותוליכהו עם רעהו לאייראפא וינסה עשר פעמים להבער אש אכן לשקר הגשם כבהו. ולא ידע מה לעשות לטובת הנדכאים רק להתפלל בעדם ויעש כן בכל נפשו.

ידידיה.

הלא נפלה עליו אימת הרעם כמקדם?

האב.

הלא ראית כי היראה סכלות הזאת עזבה אותו ומדוע?

יוחנן.

יען עתה נכון לבו בקרבו וחף מפשע הוא.

האב.

צדקת בדבריך, ידע כי אלקים אב הרחמן הוא, וכל מפגעי ישרי לב לטובתם.

וישקוט קול הזעם בעלות השחר וירץ ראבינזאן ורעהו נבוכים בין תקוה ופחד אל החוף לראות אם ראה או שמע היטב, אך הדבר הראשון אשר ראו שם הסב להם יגון גדול וביותר לפֿרייאטאג. הסער התיר את האני שיט ויקלעה אל תוך הים, ידוה לב רואה פֿרייאטאג בשנותו את פניו בחזוות שנות בראתו כי תקותו לראות פני אביו פתאום אבדה. פניו יחורו, עמד כְאִלֵם באין כח בו לדבר, הביט על האדמה, אבדו עשתנותיו. וירם אחרי כן את קולו בבכי ויפרוש כפיו, ויכה בידו על חזהו ויגן את ראשו. ראבינזאהן אשר נסה בתלאות שנות ידע את נפש איש קשה רוח בקש לנחמו למען תשוב רוחו אליו, ויאמר לו בתוך הדברים מי יודע אם לא לטובתנו נשטפה האני שיט, מי יודע אם לא הרוח אשר הסב לנו זאת לתועלת גדולה לנו ולשאר בני אדם הוא?

מה יסכון לנו המקרה הזה שאל פֿרייאטאג בקול מר, הלא לקח את האני שיט בחזקה מאתנו וזאת התועלת? ויען ראבינזאהן ויאמר: היען קצרה הבנתנו מהשיג מפעלות הרוח נאמין כי אין בלב חכם בחכמים סבה אחרת רק לקחת האני מאתנו? נבער מדעת! אל תפרץ לעלות במתי מחשבת הָאֵל הגדול! "אבל מה תועלת תגיע לנו מזאת? שאל פֿרייאטאג. האותי תשאל ענה ראבינזאהן התחת אלקים אנכי לדעת מחשבותיו הרמות והנשגבות! אם אמר כי בענין זה מזה יהי הסער לנו למועיל. (מי יאמר לי לא שגית?) פן נאספו אֵדים רעים ויהיו למוקש לבריאות נפשנו וישלח ה' סערה להפיצם בל נחלה ונמות, פן הוליכה המעברה אותנו לבאר שחת אכן מה לי פן – הלא די לנו לדעת כי דרכי ה' בשערה הוא פקד עליה דרכיה, הוא האל הטוב אבי כל יצוריו.

ויתנחם פֿרייאטאג כי הסכיל לעשות ויגל על ה' דרכהו.

ויבט ראבינזאהן על פני הים הגדול אולי נגלה לו אניה אכן לשוא, וירא כי שגה והקול אשר שמע אך קול רעם היה, מתאנח על אבידת תקותו הנחמדה שב אל מגורו.

ולא מצא מנוח לכף רגליו אמר תמיד בלבו האניה החזיקה את העוגין על החוף. ויעל עוד הפעם על ההר לראות משם החוף דרך מבא השמש וגם משם לא ראה פתרון חלמו הטוב, ויעל על הר גבוה מהר הזה לראות משם החוף קדימה, חיש בא אל מחוז חפצו: ויהי בהיותו על ראש ההר וירא קדימה. אלהים! מה גדלה שמחתו הנוראה בראותו כי לא לשקר קוה.

כלם.

האח!

האב.

ראה אניה גדולה אף כי רחקה עוד ממנו עין בעין ראה אותה. סלחו נא בני! אם לא אוכל לספר לכם רגשותיו ושמחותיו רץ בקוצר רוח אל המערה, ויקח את כלי מלחמתו אשר בלעדם לא יצא החוצה ויבוא אל פרייטאג אשר השתומם בראתו את פניו ולא יכול להגיד לו יותר אך: הנה באו! חוש, חיש! עלה ושב על סלם החבל כעל כנפי רוח.

בראות פֿרייטאג כי אדונו אץ ונבוך הוא ודבריו לעו אמר כי הפראי אדם באו, ויקח חנית וקשת וירץ אחרי אדונו.

וילכו יותר משתי פרסאות עד באו החוף אשר לקראתו נחזקה האניה בעוגין, ושם נודע לפֿרייטאג את אשר בקש ראבינזאן. ויראהו אדונו את האניה אשר מרחוק וישתומם בראותו כי גדלה האניה אלפים פעמים מהאניה הגדולה אשר ראה כל ימיו.

ולא ידע ראבינזאן משמחה מה לעשות, מהר רקד מהר רן, מהר נפל על צואר רעהו ויבקש ממנו בדמעות שליש כי ישמח עמו, מהר בקש לרדת לאייראפא ולהמבורג, ויאמר: שמה תראה איך יחיו האנשים בנעימים, שמה תראה בתים גדולים אשר בונים בני אדם, רחב ידים, שם יבלה אנוש בטוב ימיו, כנחל כביר אמרי פיו, האמנתי כי לא שם עד מחר מחסום לפיו לולא זכר כי לא טוב לאנוש להוציא מפיו מלין כבירות, וכי נחוץ לו להתנכר ליושבי האניה ובאיזה אופן יעשה זאת היא השאלה?

וינסה בהרימו את קולו אולי ישמעו, וירא כי לשוא מגמתו אף כי סבב הרוח משך הזמן הרעם אל האניה, ויצו לרעהו כי יבעיר אש גדול אשר יראו יושבי האניה ויעש פֿרייטאג כן, וילהט ראבינזאהן להב גדול המגיע עד ראשי העצים, וישם עיניו על האניה כי אמר ישלחו אני שיט לקראתו אולם אין קול ואני אני. ויהי אחרי בער האש כשעה שלמה אמר פֿרייטאג כי ישחה במים אל יושבי האניה להגד להם כי יבאו הנה ויחבק אותו ראבינזאהן ויבקש ממנו כי אך את נפשו ישמור, וישלך פֿרייטאג את הבגדים מעליו, ויכרות לו דליה וישימה בפיו וירקד בלב טוב אל המים, ותשלחוהו ברכות ראבינזאן.

לאה.

ומה יעשה בדליה?

האב.

דליה רעננה אות השלום לפראי אדם לאיש אשר באופן הזה יקרב אליהם בל יעשו רעה. לקח הדליה אתו למען ילך בטח, ויבוא פֿרייטאג שלם אל האניה, וישחה סביבה פעמים אחדים ויקרא האח! ואין משיב דבר, פתאום ראה סלם האניה תלוי מעבר הספינה ויקרב ויעל עליו והדליה בידו.

ויהי בעלותו עד יכול לראות את פני הספינה חרד לראות חיה אשר עוד לא ראו עיניו כמוה שחורה ומלאה שערות היתה, בראותה אתו השמעה קול גדול אשר לא נשמע עוד כמוהו. ותדום מהר ותראהו פנים מצהילות ונס פחד פֿרייטאג, ותזחל אליו בהכנעה ותקשקש בזנבה ותילל, וידע פֿרייטאג כי תבקש מסתר תחת צל כנפיו ויערב את לבו להחלק אותה עת קרבה אל רגליו ותהי שמחה גדולה מאד בלב החיה.

וילך פֿרייטאג הלך ושב על פני הספינה ויקרא האח! האח! בקול גדול, ויפן וירא כי אין איש ויעמוד וישתומם על הדברים הנחמדים אשר ראו עיניו בירכתי הספינה ויסב את ערפו אל המדרגה אשר מפני האניה תוליך אל האניה והנה פתאום נדחף ויפול ארצה, ויקם נבהל וירא כה וכה ויחרד מאד בראותו חיה גדולה בקרנים עקומות ובזקן גדול עומדת לפניו ותתמרמר אליו להכתו עוד הפעם. וירם פֿרייטאג את קולו וירקד ברגע הזה בלי שום על לב אל המים.

הידעתם את החיה הראשונה אשר הגדתי לכם תארה?

יוחנן.

ידענו מין כלב הוא קוצותיו תלתלים שחרות.

האב.

צדקת גם הכלב הזה רקד אל הים לשחה אחריו, פֿרייטאג אשר שמע את קול השוחה אמר החיה אשר לה קרנים תבא אחריו ויחרד, לא היה עוד בו כח לשחות וכמעט טבע בים. עוד הפעם יהי לכם למשל כי הפחד מוקש לרגלינו להסב לנו אסון אשר יכלנו למנוע אם נשליך מעלינו שבט ממשלתו. וירא מהביט אחריו, וישחה אחרי נח אך מעט חיש כמעט לא השיגהו הכלב, פתאום בא החוף ויפול מתעלף לרגלי ראבינזאהן וגם הכלב בא חיש אחריו החוף.

ויהי כל מגמת ראבינזאהן להשיב נפש רעהו אל קרבו וישקהו ויחלק את פניו ויניעהו ויקראהו בשמו בקול גדול, ויעברו רגעים אחדים טרם שמח בפקוח פֿרייטאג את עיניו ויתן לו אות כי עודנו חי, ויפתח פיו לדבר ויספר לו את כל התלאות אשר מצאוהו, כי האניה בעיניו הר גבוה ועליו גדלו שלשה עצים (המה התרנים) וכי החיה השחרה שמחה לקראתו, ואשר לה קרנים וזקן בקשה להמיתו, וכי בעיניו החיה רעה מושלת על ההר השחת הזה, כי לא ראה שם אנוש, וישמע ראבינזאהן את דבריו וישתומם וידע כי החיה הזאת רק עֵז הוא וידע כי האניה נשברה שם ותעמוד על עמדה והאנשים אשר היו עליה הצילו באני שיט ממות נפשם ויעזבו אותה.

אולם לא ידע איה האנשים האלה? אם נשארו באי הזה הלא יצאו לחוף במקום מגורו, ועוד לא ראה שם איש, ואם טבעו בים הלא ימצאו פגריהם והאניה על שפת הים? ויזכור כי הסב אלקים את הרוח ממערבה מזרחה וידע מקור הדבר. ויאמר אחרי ירדו האנשים באני שיט נמנעו מהרוח מזרחה לבא אל מכון שבתם, ויגרשם הסער מערבה, פן קרה אותם אסון בדרך באו בזרם מים או נגרשו אל אי מערבה, מי יתן היה כי יבאו שלם שמה, ויגד לפֿרייטאג כל זאת ויאמר כי בדעת דבר ראבינזאהן. וישאלהו ראבינזאהן מה לעשות? הלא אם יחיו האנשים, מתו כבר או נהרגו אין טוב לנו רק לקחת מהאניה כל אשר עליה ואשר ביכלתנו. אכן באיזה אופן? הלא אין לנו אני? ויצר לו מחסור האני שיט כאשר צר לפֿרייטאג עת נלקחה. ויתגורר את מצחו לדעת באיזה דרך ישלים המחסור ולא ידע, ואם יבקש לעשות אניה אחרת ימים רבים יחלופו, ולא התערב לבו לשחות אל האניה כי רחוק ממנו המקום, ומה יביא אתו אם ישחה בלי אני שיט?

יוחנן.

ידעתי מה עשיתי.

האב.

הגד מה עשית?

יוחנן.

עשית לי רפסדה.

האב.

גם זאת אמר ראבינזאהן לעשות בשומו על לבו חיש יבצע מעשהו.

ישׂכר.

מה זאת רפסדה?

יוחנן.

הלא ראית עת ירדנו לאנית הצידים על העלבע רפסדות רבות.

ישׂכר.

ראיתי, קרות רבות קשורות אחת אל אחת יכול איש לעמוד ולרדת עליהם כבאניה.

האב.

צדקת, רפסדה כזאת בקש ראבינזאהן לעשות לו לרדת עליה אל האניה להביא משם חפצם כאשר תוכל הרפסדה נשוא. ויאמר אל פֿרייטאג כי ירוץ אחד מהם אל ביתו להכן צדה ליום אחד וגם חבלים וכלי מעשה להביאם הנה, יען פֿרייטאג היה קל ברגליו שלחהו אל מעונתו, וישאר ראבינזאהן על מקמו לכרות עצים לרפסדתו. ויהי ערב טרם שב פֿרייטאג, ראבינזאהן שמח משך הזמן ההוא עם כלבו ויאהבהו מאד כי מכלבי אייראפא היה. וגם הכלב שש בו ויראהו חזוות שנות אשר למדהו, ויתן לו ראבינזאן מהמאכל אשר הביא פֿרייטאג אתו מנה אחת אפים בראשונה, אף כי אל פיו לא בא לחם ביום הזה. ויען לטובתם הירח האיר את הלילה עשו מלאכתם עד חצי הלילה, אז נפלה תנומה על עפעפיהם ולא יכלו לעמוד לקראתה.

שמעון.

האמנתי, הלא גם תמול לא נתנו שנה לעיניהם.

דן.

וירוצו כל היום ופרייטאג ביותר.

האב.

וישכבו בדשא וישימו את הכלב שומר לראשם וישכב מרגלותם. מתקה להם שנתם עד אור הבקר.

 

הערב השלשה ועשרים    🔗

האב.

כמעט האדים הבקר שולי השמים לשפת מזרחה העיר ראבינזאהן את רעהו, למען יגמרו את המלאכה אשר אתמול החלו, ויעשו את מלאכתם בלי הפוגות ויכלו אותה לעת ערב.

הכפילו טור אחד קרות ויקשרון בחבלים בדליות רכות ובערבי הודו ותהי להם הדברה למעברה חמש אמות ארכה וכן רחבה. בנו אותה על החוף אצל הים על מעגילות למען יביאוה בנקל אל המים, לטובתם היה ביום המחרת בבקר השכם עת רדת המים ולא אחרו לגולל את המעברה מהחוף, למען יעברו במים אשר ישובו לאיתנם כעל הזרם אל תוך הים.

ויך לב ראבינזאהן אותו בראותו את האניה אשר מאייראפא לנגד עיניו, כמעט נשק את כתליה, כן יקרה בעיניו יען מארץ מולדתו באה ואנשיה בנו אותה והביאוה הנה. אולם יושביה אבדו או טבעו בים, מה גדול יגון ראבינזאהן בזכרו זאת! חצי ימיו נתן מחיר הצלת האנשים למען ירד עמהם אל ארצו ואל מולדתו, אכן לשקר. ולא ידע לעשות יותר רק לקחת מהאניה כלים ואשר עליה כאשר לאל ידו לצרכו.

ידידיה.

הלא אָון הוא לקחת מכלים אשר לא לו?

האב.

יוחנן! מה בנפשך, האון הוא?

יוחנן.

יוכל לקחתם להביאם אל מגורו אולם אם יבאו בעלי הכלים ישיבום בידיהם.

האב.

כנים דבריך כי לולא לקחם אתם היו שלל הגלים לכן בלי עול יקח חלק מהם לצרכו מחיר טרחו אם יבואו אנשי האניה ישוב להם המותר.

ודעו גם ליושבי אייראפא חק, עת תשבר אניה יחלק אשר עליה לשלשה חלקים, חלק אחד לבעל האניה אם עודנו חי או ליורשיו אם מת, חלק השני לאיש המציל את אשר באניה, וחלק השלישי למלך הארץ.

שמעון.

מדוע יותן למלך הארץ חלק?

האב.

לשאלה הזאת אין מענה בפי עתה, אכן אבאר לכם החצי למען תדעו בל תאמינו כי עול הוא.

ראו בני! המלך או השר או איש אחר המושל בארץ העמיד על החוף אנשים אשר ישמרו את הספינה אם יקרה אסון בל יגנב מאשר עליה מחוט ועד שרוך נעל, המה מביאים את כל אשר עליה אם יכלו למקום בטוח, לולא זאת אבד בעל הספינה את כל, כי הכל ישחת או יגנב, המושל משלם שכר השומרים לכן ראוי ונכון הוא להשיב למטיב עמנו הכסף אשר הוציא בעבורנו וחק הוא כי החלק השלישי מהחפצים הצפונים (כן יקרא שם המשא אשר על הספינה) יותן לבעל אשר לו החף. לכן יכול ראבינזאהן לקחת לו שני חלקים לצרכו מכל אשר מצא על האניה.

יוחנן.

שני חלקים?

האב.

חלק אחד מחיר טרחו, והחלק השני כי הוא המושל על האי אשר שם נשברה האניה.

דן.

ומי שמהו למושל על האי?

האב.

השכל הישר, אם ימצא איש חבל אשר אין לו מושל לו משפט הממשלה, וכן לראבינזאהן על האי הזה משפט המלוכה.

החפץ הראשון אשר העיר נפש ראבינזאהן אחרי נח מרגשות השמחה בראתו אניה מאייראפא היה, לראות אולי בל נשחתה האניה ותצליח לשוט על הים, למען ירד עליה על פֿרייטאג אם לא לאייראפא ירד לילידי אייראפא הגרים באמעריקא לטעת שדות וכרמים, אף כי יחרף נפשו למות אם ירד על אניה גדולה אשר אין יושביה עליה, בלי דעת מלאכת רב החובל על הים הגדול, ויסב ברפסדתו את האניה לבקר את התהום וירא לתוגתו כי לא תצליח האניה הזאת לרדת עוד בים, הסער השליך את האניה בין שני סלעים ותלחץ ביניהם ואין ביכלתו להעתיקה מלפניה או מאחריה, וירא כי תעמוד פה עדי הגלים ישברו אותה. אחרי ראה כי לשוא קוה, חש לבוא אל שפת האניה לראות מה בתוכה פן נשחת גם אשר עליה? עוד זכר פֿרייטאג את התלאה אשר מצאתהו שלשום על הספינה הזאת ולא חפץ לכת אחרי אדונו, ויחרד מאד וביותר בראותו בבאו שמה את החיה אשר לה קרנים.

אולם החיה הזאת לא התמרמרה עליו כשלשום שכבה מתעלף ואין כה בה לעמוד על רגלה כי אין איש שם משלשום לתת לו מספא, ראבינזאהן ידע סבת חליה דאג חיש לבקש טרף לפיה.

יען ידע את כל היאות למלחים לקחת עמהם על הספינה חפש ומצא וישמח בראותו כי אכל העז את המספא אשר נתן לו בתאוה רבה כי רעב היה, משך הזמן הזה השתומם פֿרייטאג לראות מראה העז.

ויחל ראבינזאהן לחפש ולבקר, עלה מחדר לחדר, ירד מעליה לעליה, וירא כלים לאלפים אשר באייראפא לא יחשבו למאוה, ויקרו פה בעיניו ממטמון. מצא חביות מלאות תפונים, דחן, קמח, דגן, יין, ואבק רובה וכדורים.

מצא כלי תותח, קני שרפה, חרבות ורמחים, קרדומים, משור כשיל, מרצעות, מקבות, מוטות ברזל, מסמרות, סכינים, מספרים, מחטות, סירות קערות, דורים, מלקחים, מפוחות, מרחשות ושאר כלי עץ, כלי ברזל וכלי בדיל ונחשת, לכלי בית המבשל, ותיבות מלאות בגדים, בגדי בד בתי רגלים, מנעלים ושאר בגדים אשר בכל נפשו נתן ראבינזאהן מחירם העשת זהב אשר כבר שכחנוהו אם הביאום איש למכור.

פֿרייטאג עמד שם משתאה מחריש כי לא ראה עוד כזאת ולא ידע תועלת כל אחת ואחת, ראבינזאהן שמח שמחה גדולה, ויבך. דמעי שמחה ירדו עיניו, כילד השליך את אשר בידו ויקח את אשר לפניו, וגם זאת השליך בהביטו דבר חדש אשר תגיע לו ממנו תועלת יתירה. ויבקש לרדת במרחב התחתון אשר באניה וירא כי מלא מים הוא כי בדק האניה.

וימלך בלבו מה יקח עתה עמו ולא ידע, מהר אמר כי מזה יגיע לו תועלת גדולה ומהר מזה, ויגמור לקחת כזאת אתו: יקר ונכבד בעיניו מכל אשר בספינה.

א) חבית קטנה מלאה אבק רבה, ועוד חבית ממין אחרת.

ב) שני קני השרפה⁸ ועוד שנים ממין אחר, שתי חרבות גדלות, ושתי קטנות.

ג) שני חליפות בגדים להלביש אותו ואת רעהו מכף רגלם ועד קדקדם.

ד) כתנות עשרים וארבע.

ה) שני קרדומים, שני משור, שתי מטות ברזל, מקב, ושאר כלי מעשה.

ו) ספרים אחדים, נייר, דיו, ועטים.

ז) עשת ברזל, עדים נשרפים, ואקדח.

ח) חבית מלאה תפונים.

ט) מפרשות.

י) העז.

ישׂכר.

הלא לא צרך את העז?

האב.

כנים דבריך, אבל העז צרך לו, נכמרו רחמי ראבינזאהן על כל אשר נשמת רוח חיים באפם, ולא השאיר את העז אחריו פן ישבר הסער פתאום את האניה טרם ישובו ועוד רחב ידים על רפסדו לכל הצריך לו ויקחו אתו.

אולם השאיר שם את אשר יושבי אייראפא החזיקו בידם חיש טרם כל, חבית מלאה גרגרי זהב, ותבה קטנה מלאה אבנים טבות אשר מצא בחדר רב החובל לא שם אל לבו לקחתן אתו כי לא ידע התועלת התגיע לו מהן.

ויבלה זמן רב בחפוש, בשמחה, ובבחירה, ובטעון, ידע אם תעבור עוד שעה אחת תגיעה עת עלות המים ויאחרו עוד שמה כי לא יכלו לרדת בעת רדת המים.

ויבלה ראבינזאהן משך הזמן הזה לאכול הפעם ארחת אייראפא, ויקח לו נתח בשר יבש ושני דגים מלוחים, מעט תפונים, חמאה וגבינה ובקבוק יין וישם כל זאת על השלחן בחדר רב החובל וישב עם רעהו על הכסאות, אם אמרתי אספרה מה מאד עלז לבו בקרבו בשבתו אצל שלחן ערוך, ועל כסא ולפניו מזלג וקערה, קצרה היריעה מהכיל, וביותר כאשר התענג נפשו במאכלים כאלה ועם הלחם אשר זה כבר קוה לו, אין לשער גדולת שמחתו, אך איש אשר לא בא אל פיו תשע שנים מאכל טוב, והמחסור זה כבר בעכרו ידע נפש ראבינזאהן.

לא ידע פרייטאג מנהג יושבי אייראפא עת יושבים לאכול לחם, לא ידע צרך השכין והמזלג ויורהו ראבינזאהן, אבל עת בקש פרייטאג לעשות כמוהו ויקח נתח בשר על המזלג להביאו אל פיו נגע ראש השכין באזנו והנצב בפיו. מהיין אשר נתן לו ראבינזאהן לטעום לא אבה לשתות כי חכו אשר מעודו הרגיל במים, מאס משתה המשכר, אולם התפונים מתקו לו.

והנה עת עלות באה וירדו שניהם אל הדברה בים למען יבאו בזרם עלת המים אל החוף, בזמן קצר באו אל מחוז חפצם וירוצו להביא את כל אשר הביאו עמהם ליבשה.

ויתאוה פרייטאג לדעת תועלת כל אשר הביא רעהו מהאניה, ראשית דבר אשר עשה ראבינזאהן להשקיט חשקו, התחבא בסבך וילבש כתנות על בשרו ובגד איש ראש מלחמה, מנעלים ובתי רגלים ויחגור חרב על מתניו וכבע מצופה בזהב שם על ראשו ויבא פתאום ויעמוד כבריאה חדשה לפני פרייטאג אשר השתומם ויפסע פסיעות אחדות מאחריו נבהל ומשתומם, ולא ידע האדונו עומד לפניו או יקים נשגב ממנו, ראבינזאהן אשר צחק בקרבו על פחדו ומוראו הושיט לו ידו והבטיחו כי עודנו ראבינזאהן ידידו כמקדם אף כי מעמדו ומלבושיו נשתנו לטובתו. ויקח בגדי מלח ויתנם לפרייטאג ויראהו איך ילבשם ויצוהו כי ילך אל הסבך ללבשם.

וישמע פֿרייטאג בקלו יגע עד מאד טרם ידע ללבשם, הפך פנימי הכתנת לחיצון, שם רגליו במקום אשר ישום בו זרועיו כמו בקש ללבוש מכנסים, וכן הפך את המכנסים ואת בגד העליון, שם העבר אשר בו הכפתורים מול ערפו וירא כי שגה וינסה, עד ביגיעה רבה בא אל נכון.

וירקד משמחה כילד בראותו כי נהפך לאיש אחר וידע כי טובים הבגדים לו וישמרו את גויתו מעקיצת המוסקאיטען, רק המנעלים היו למותר בעיניו טוב לו ללכת יחף ויבקש מראבינזאהן כי יתן לו רשיון להסירם מעל רגליו וירשהו ראבינזאהן כי יעשה הטוב בעיניו.

וילמדהו ראבינזאהן צרך הגרזן ושאר כלי מעשה וישמח פֿרייטאג בהם שמחה גדולה ויהיו להם לצרך כי עשו תרן לרפסדים למען יפרישו עליו מפרש ולא יצטרכו להתמהמה עד עלות המים, ראבינזאן קבל עליו לעשות המלאכה הזאת יחידי, וישלח משך הזמן הזה את רעהו אל הבירה לחלב הלאמא’ס, מלאכה אשר זה שני ימים נמנעו מעשות, משך הזמן אשר נפרד פֿרייטאג ממנו מִלֵא ראבינזאהן את קני השרפה למען ישמח בהראותו פתאום לרעהו פעולת האבק רובה בשובו מהבירה, וישתומם לראות כי ראבינזאהן כלה חיש מעשהו, וישא ראבינזאהן עיניו השמימה ויעף שלך ובפיו דג אשר גזל, ויאחז קנה השרפה בידו ויקרא! פקח עיניך וראה פֿרייטאג! אם יעלה השמים משם אורידו! עודנו מדבר השמיע קול בקנה השרפה ויפול השלך ארצה. התוכלו לשער בנפשכם חרדת פֿרייטאג! נפל ארצה כמו פגעהו הכדור, כי אמונת הבלהו הזכירה אותו את טופאן או את המרעים ואמר ברגע הראשון זה אדונו, נפל ארצה כאשר אמרתי, ואחרי כן על ברכיו ויפרוש את כפיו אשר חרדו לקראת ראבינזאהן כמו בקש להתפלל כי ירחם עליו ולא יכל דבר מאומה.

לא חפץ ראבינזאהן לצחק בדבר הנוגע בדת, בידעו מחשבת פרייטאג, צר לו כי לא למדהו זאת טרם בצע מעשהו, וימהר לתקן את אשר העוה. הקים את פרייטאג מן הארץ ויחבקהו ויבקשהו כי לא יפחד, ויאמר לו כי ילמדהו מהר להוציא רעם וברק כאשר ראה, ואין זאת למעלה מהטבע. ויראהו באיזה אופן נעשה קנה השרפה ויתנהו בידו לירות כמוהו וירא פרייטאג ויבקשהו כי יעשה זאת ראבינזאהן עוד הפעם, וישם ראבינזאהן מטרה רחוק ממנו מאה פסיעות העמיד את פרייטאג אצלו ויור.

כמעט נפל פרייטאג עוד הפעם ארצה כי למעלה מן הטבע היה הדבר בעיניו ואשר ראהו אשר שמע, ויפגעו כדורים קטנים בלב המטרה, ויפקח ראבינזאהן את עיני רעהו בהודיע לו כי ישבו מהיום והלאה שלוים ושקטים בל יגורו מפני פראי האדם אחרי הרעם והברק הזה בידם. בזאת ובאשר ראה פרייטאג על האניה החל לכבד וליקר את יושבי אייראפא וביותר את אדנו, ולא יכל לדבר אתו, ימים אחדים כדבר איש לרעהו.

והן הלילה בא ויעש קץ למלאכת היום שמח הזה.

 

הערב העשרים וארבעה    🔗

בערב הבא הוסיף אביהם לספר לשמחת הקטנים בלי הקדמה ויאמר:

לא מתקה לראבינזאהן הַשֵנָה כבלילה הזה, כי מיום הראשון אשר בא על האני לא היה מאשר כבלילה הזה, לכן אין אנוש אשר לבו מלא תודה ותהלה להמטיב לכל כמוהו, פעמים רבים עת יחידי היה נפל על ברכיו ונתן תודה לאלקים על כל הטוב אשר עשה עמו, ויבקש להער רגשי תודה גם בלב פרייטאג, ויורהו שיר תהלה הזה טרם שכבו על משכבם.

תחת כל השמים,

חסדך אלהים וצדקותיך;

ארוממך בקהל החיים,

לבקרים תחדש גבורותיך.

מידך כל צרכינו,

מחסי וְיֶשַע כל יציריך,

מעין כל ישענו,

מי לא יתענג בעדניך?

באהבתך עד הלום באתי,

אֵלי, יוצרי והודי!

קח נא את כל תשוקתי,

לקרבן תודה מידי.

מה אתן לך עוד אבי?

תֵת לך כל חובתי.

אקריב בכל לבבי,

לתודה את חייתי.

שניהם שרו את השיר הזה כל נפשם להודות לה' בערך הנגון משיר: אתה אשר עיניך ירדו דמעה. ויקומו ממחרת בבקר השכם, שמו את כל אשר להם בסבך ויכסוהו בענפים בל יפול הגשם עליו, וירדו בעת רדת המים לבא אל מפלת האניה.

ישׂכר.

מה זאת מפלת האניה?

האב.

כי תקרא אניה אשר קראה אסון; בל תצליח עוד למלאכה שכחתי להגד לכם כי לקחו אתמול אתם משוטים מהאניה ויהיו להם למועיל כי ירדו חיש, ויבאו מהר אל מחז חפצם. ותהי ראשית עבודתם להוציא את כל הקרשים מהאניה להכפיל קרקע הרפסדה בל ירטבו הכלים אשר יקחו עמהם כמו אתמול. ויחפש ראבינזאהן את כל הכלים לבחור לו את אשר יצטרך ביותר כי לא יכול לקחת את כלם בפעם אחת. לא קשתה לו הבחירה כבפעם הראשון כי אתמול לקח אתו אשר תגיע לו ממנו תועלת גדולה, בכל זאת שכל גם הפעם הזאת את הבחירה ויגמור לקחת אתו כלי תותח מהששה הקטנים אשר מצא שם.

יוחנן.

כלי תותח? הלא יכול לקחת תחתיהם דבר אשר יצטרך יותר?

האב.

כן נראה לנו כי מרחוק נחרוץ משפטנו וראבינזאהן אשר ידע את מעמדו ידע כי הכלי תותח טובים לו מאד להשקיט נפשו.

יוחנן.

איך ישקוט נפשו בהם?

האב.

המקום בחוף אשר שם בו כלי האניה היה מקום הפקר, ושם החבל אשר הפראים יוצאים ליבשה, הגם כי יכול לצאת לקרב לקראתם בקנה השרפה אשר לו דלפה נפשו מתוגה עת שם על לבו פן ישפוך דם פראי האדם, לכן אמר אם יהי לו כלי תותח ישלח אימה לפניהם בשלחו כדורי אש ממעל לראשם אולי יראו חתת וייראו וישובו למקומם. התדעו אהובי כי קשה עלינו לשפוט ולגזור על מעשה אנוש? רחוק הוא למצא הסבה אשר בלב העושה, ומי שם אותנו לשופטים עליהם? איש חכם יבחין טרם ישפוט ישים עיניו על דרכיו ומפעליו בל יכשל ולא על דרכי בני גילו. בני! כן נעשה בימים הבאים.

בלעדי הכלי תותח הביא ראבינזאהן כזאת על הדברה.

א) שק קטן מלא דגן, שק שעורים ושק מלא זרעונים.

ב) תבה מלאה מסמרות – ושרויבען –

ג) שנים עשר קרדומות.

ד) חבית מלאה אבק רבה, וכדורים גדולים וקטנים.

ה) נס אחד.

ו) אבן לטישה.

ידידיה.

מה לו לאבן לטישה?

האב.

לחדד הקרדמות, הסכינים ושאר כלי מעשה עת יקהו.

ידידיה.

הלא מצא אבנים על האי?

האב.

אבנים רבות מאד אולם לא מצא בתוכן אבני לטישה, הלא ראית כי הנה מין אבן אחרת רכות משאר אבנים?

ידידיה.

ראיתי.

האב.

לא ראה על האי אבני חול רבות כמוה ותועלת גדולה היא לאומנים אשר יצטרכו לחדד כלי מעשה, ויקחה תחת גרגרי זהב ואבנים טובות אשר עזב שם גם בפעם הזה.

טרם נסעו משם בקר את מעמד האניה וירא כי המים הלכו וחזקו בה הוגלים והסלעים אשר התגוררו בה התירו קרשים רבים מעבריה. וידע כי הסער הראשון ישברה לבקעים, וימהר להוציא כיכלתו מכלי האניה אשר עודם עליה.

יען הרוח נשב לעבר היבשה יכול לרדת בעזר הנס והמשוט הגם לא עברה עוד עת רדת המים. על הדרך נתן ראבינזאהן דופי בנפשו, וזה האות כי תם וישר הוא –.

דן.

ומדוע?

האב.

יען לא לקח אתו הזהב והאבנים טובות.

דן.

למה לו כל אלה?

האב.

לא לצרכו, אך אמר בלבו אולי עוד חי בעל האוניה ובא יבוא לראות היוכל להציל חפצי האניה ופן ינשב רוח סערה טרם ישוב עוד הפעם שמה ותאבד האניה וכל אשר עליה! הלא חטאת לאלקים ולבעל האניה ולנפשך כי הצלת את כל אשר תגיע לך ממנו תועלת ואשר יהי למועיל לבעל הספינה השלכת אחרי גיוך? פן אשרו ואשר אחרים תלוים בו? ויאמר בלבו ראבינזאהן! עוד דרך רב לך ללכת טרם תבוא אל הדרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם.

ארכו לו הרגעים משך הזמן טרם בא החוף לפרוק סבל הדברה לשוב עוד הפעם שמה כי לא נכון לבו בקרבו על לא מלא את חובתו. והנה באו אל מחוז חפצם, אולם טרם באו החוף כמעט הדברה ואשר אליה טבעו בים. כי עת רדת היתה, המים אצל החוף חסרו עדי באה על חול, ותגבה מאחור כי נשאוה המים. לטובתם עמדו שניהם בעבר האחור ויאחזו את המשא המעך בל יפול במים.

אחרי חזקו את כל, ירדו עד ברכיהם למים וביון להביא את כל ליבשה. ויפרוק במהירות ובהשכל ולא אבד ממנו מאומה וישיבו עוד הפעם לרדת שמה טרם תגיע עת רדת המים. כמעט באו אל האניה ראשית מלאכתו היתה לקחת החבית המלאה גרגרי זהב, והתבה המלאה אבנים טבות וישימן בדברה. וייטב לבו אחרי מלא את חובתו, ויאמר עתה אוכל לדאוג גם בעבורי.

בפעם הזה לקח גם קרנות אחדות אתו לא ידעתי לאיזה תועלת לקחו המלחים אותן עמהם על האניה. מלבושים רבים, בגדי בד, כל כלי מעשה וכלים רבים מאד, עששית, וכל המכתבים אשר מצא בחדר רב החובל והנה עת עלות המים הגיעה ירדו ללכת בעזר הרוח והמים מהר אל החוף. וינדב ראבינזאהן את העת הנותרה מהיום למלאכה אשר נחוץ הוא בעיניו, ירא פן פתאום ירד מטר ארצה וישחת האבק רובה, ויגמור לעשות ביום הזה אהל ממפרשה אשר הביא אתו, מסתר לכל רכושו ממטר. מהיר במלאכתו היה כי לו מספרים מחטות וחטים וילמוד פרייטאג חיש ממנו המלאכה הזאת וידע לעזור לו. וישתומם בראותו תועלת המספרים והמחט, ויודה כי הוא ויושבי ארצו נבערו מדעת נגד יושבי אייראפא. ויכלו את המלאכה הזאת טרם הערב, אחרי זאת התענג ראבינזאהן נפשו בהראותו לפרייטאג מפעלות הכלי תותח וימלאהו בכדור ויעמידהו לעבר המים למען יגיע הכדור על פני המים ויראה פרייטאג עד אנה הכלי תותח יקלע אותן, הבעיר את האבק רובה, הגם כי יכול פֿרייאטאג לשער בנפשו מפעלותיו ממפעלות קנה השרפה חרד במאד מקול החזק וכל עצמותיו רגזו. ויכרכר הכדור על פני המים רחוק רחוק נסתר מנגד עיניהם, והבטיח פרייטאג אם ישמעו בני ארצו את הקול הזה ינוסו אלף מפני קול אחר, יאמינו: המרעים הזה הוא הטופאן. ויהי חשך וישם ראבינזאהן נר בעששית לקרא את המכתבים אשר הביא אתו מהאניה פן יודע לו משם שמות אנשי האניה ואנה בקשו ללכת? אולם לרעתו נכתבו הספרים והמכתבים האלה בלשון אשר לא ידע וינחם עד מאד כי לא למד בימי חרפו לשונות שנות, אכן לשקר כבר אִחֵר את המועד.

בכל זאת נגלו לו שני דברים, ידע איזה דרך ברשו ללכת כי מצא בתוכם מכתבים אחדים אשר נכתבו לבארבאדאס אי אצל אמעריקא שמה נמכרים בני אנוש לעבודת עבד.

ישׂכר.

מה זאת? בני אנוש נמכרים לעבודת עבד?

האב.

שמע ואגידה לך! בארץ הנגב, הלא תדע מקמו?

שמעון.

ידעתי, שמה דרך המעברה הירוקה, ומרעה האוזות. ספר, ספר!

האב. בארץ הנגב אשר שם מגור הכושים נבערו בני אנוש מדעת כחיתי יער ויעבידו אותם מלכיהם או מושליהם אשר גם בהם אין תבונה בפרך כבבהמות, אם יבאו שמה יושבי אייראפא מביאים להם כושים רבים למכור, כמו מביאים פה אנשי מקנה שורים לשוקים למכור, אבות רבים מביאים את בניהם למכרם במחיר מעט, משם יקחו יושבי אייראפא עבדים רבים להוליכם לאמעריקא, שם יֵעָבד בהם עבודה רבה מאד, מאכלם ומלבושיהם רע, מה גדול יגון אנוש כמוהו טוב מותו מחייו.

ידידיה.

הלא און גדול הוא ליגה בני אנוש?

האב.

און גדול הוא, אקוה כי ישָבֵת המסחר הזה בימים הבאים.

ועוד מצא ראבינזאהן חשבון, משם ראה כי בערך מאה עבדים היו באניה אשר בקשו להביא לבארבאדאס ויגד זאת לפֿרייאטאג, ויאמר! מי יודע אם לא יתנו הנדכאים האלה תודה לרוח אשר הביא את האניה אל הסלעים והוציאם מעבדות לחרות, אולי מלטו את נפשם בעזר אני שיט ובאו אל אי אשר לא ישמעו שמה קול נוגש, ויחיו שם על פי דרכם בנעימים.

פרייטאג אמר בלבו כי לא למעלה מהטבע זאת.

וישאל ראבינזאהן את פרייטאג (וכאש קדחו פניו) היש עם לבבך לשאול עוד הפעם השאלה הראשונה?

פרייטאג. ואיזה שאלה?

ראבינזאהן. מה תועלת תגיע לנו מהסער אשר לקח אתו המעברה בחזקה?

ויבוש פרייטאג ויבט ארצה.

אהה, פרייטאג! קרא ראבינזאהן ויקנא לה' צבאות, הכר נא יד בעל העז יד האל החכם בחכמים אשר הסבה לנו כל זאת! ראה כמה שערים השיב לנו הסער על המעט אשר פקד עלינו יוצרנו לקחת מאתנו? ראה נא את כל האוצר אשר בו נחיה בנעימים, הלא הסיב לנו הסער כל זאת? הגם כי עמל היא בעיני להודות הצלחתו לאסון אשר קרה לאחרים, אולם מה אם רוב אנשי הספינה יחיו בענג יותר מאשר חיו עת היו עליה, וקרוב לאמת כי כן הדבר, הלא נפלאו בעיניך דרכי המושל בכל?

“דרכי ה' צדקו יחדו, הסכלתי עשה ענה פרייטאג, בהפרישו את כפיו והביט השמימה לבקש סליחה מה' על חטאו.”

עוד ששת ימים ירדו שנים או שלשה פעמים יום יום אל האניה למען יבואו את כל היבשה, כלים קטנים לאלפים יקרו בעיניהם והביאום עמהם אשר אם מצאנום לא לקחנום בידינו, כי לא חסרנו כל טוב, חלק אחד ממשא האניה היה שִנֵי פִיל לא ידעו מה תועילון ולא לקחו אתן עמהם.

וכן לא לקחו עמהם חבית מלאה פולי קאפע אשר מצא שם, ואשר מאס יען לא אבה ראבינזאהן הרגיל את חכו במעדני המותר המשחיתים נפשו. תחתיהן התיר מאניה קרשים רבים כאשר לאל ידו, ידע כי יצטרכם במאד מאד, וכן הביאו את החמשה כלי תותח אל החוף וכל ברזל אשר מצאו ואשר התירו מהאניה.

אחרי ירדו ושבו שלמים שמונה או עשרה פעמים והביאו את משא הרפסדה אל החוף ראו עת באו אצל האניה כי השמים התקדרו בעבים וקרוב הרעם לבא. ויבהילו להביא את משאם על הדברה וישובו בתקוה כי יבאו החף טרם ישמעו קול הרעם, אכן לשוא יגיעתם כי טרם באו בחצי הדרך סער ורעם גדול ברקים וגשם רעשו, ויעברו הגלים על הרפסדה ויקלעו את הכלים אשר עליה לתהום, ויחזיקו זמן רב ברפסדה בכל כחם ולא יכלו המשברים להדיחם אף כי לפעמים עברו יותר מאמה על ראשיהם.

פתאום לא יכול בנין הרפסדה הרפה לעמוד לקראת הגלים אשר התירו את החבלים בהם נקשרו ותפרדנה הקרות.

לאה.

אהה! ראבינזאהן הנדכה!

כלם.

הס! הס!

האב.

וינסה פרייטאג אולי ימלט נפשו בשחה, ראבינזאן אחז בקרה מהר השלך עמה לתהום ומהר הרימוהו הגלים עד למעלה אכן יותר מתחת למים מעל למים היה ויהי נבוך לא יכול לראות ולשמוע, ויעזבהו כחו וכל חושיו. ויזעק מר עוד הפעם ויפרד מהקרה בכח גל גדול.

לטובתו לא הפריד רעהו ממנו אף כי יכול למלט חיש נפשו אם אבה. בראותו כי אדונו טבע לעיניו ירד חיש אחריו אחזהו ביד שמאלו, ואת ימינו פרש לשחות ויכפל את יגיעתו באמץ כח והן ברגעים אחדים בא עם גוית אדונו אל החוף.

כלם.

(נבהלו) אהה! גוית אדנו?

האב.

כן קראתיו כי אין ניצוץ החיים יודע בו.

וישא פרייטאג את נפש המת אל היבשה ויקראהו בשמו, ויניעהו, התגורר את גויתו שם פיו על פיו עשר פעמים לפחת בו רוח חיים, וישמח פרייטאג מאד בראותו בו אותות החיים ויוסף לעשות כן ותשב רוח ראבינזאהן אל קרבו.

איה אנכי? קרא בקול נמוך בנשוא את עיניו. בזרועי, אדוני היקר! ענה פרייטאג, בשפכו דמעות רבות. מה נחמד לעין לראות עת נתן ראבינזאהן תודה לפרייטאג כי מלט ממות נפשו, והוא לא ידע מה לעשות משמחה כי אדונו עודנו חי – ושבה רוחו אליו.

ועתה בני! בדבר הנחמד לאזנים מדבר הזה אין ביכלתי להשלים ספור היום, לכן די היום.

 

הערב החמשה ועשרים    🔗

סבות רבות מנעו את אביהם מהוסף לספר מעשה ראבינזאהן. ויגדל משך הזמן מספר להקת האנשים הרכים בשש, ואלה שמותם:

הימן, מתתיהו, פרץ, קיש, דינה, ויקטן.

ויתלחשו כלם באזניהם ויבקשו אלה אשר שמעו כבר מעשה ראבינזאהן לספר להבאים מקרהו, זה בכה וזה בכה, זה ידע זאת, והאחר זאת, זה שכח לספר זאת וזה זאת, ויבא השלישי בתוכם למלאת דבריהם כלם כאחד החלו לדבר ויהי קול רעש שם ולא שמע איש דבריו היוצאים מפיו, וירא אביהם כי נחוץ הוא להוציאם מסבך השגיונות ויחל לספר המעשה מראשיתו עד בא אל המקרה אשר כלה בו, ויוסף לספר לשמחת כלם לאמר:

ועתה בני! רוח ראבינזאהן שבה אל קרבו, מתקה לו שנתו על כרים בלילה הזה בסתר אהלו, בבקר קם ממטתו והחליף כח, נתן תודה לאלקים על כי הציל ממות נפשו, הסער סָער כל הלילה ויחכה לבקר לדעת אחרית האניה.

והנה השמש זרחה וירא לתוגתו והן המפלה איננה, קרשים וקרות נשטפו אל החוף, לאות כי הרוח פִרֵק אותה, וישמח בראותו כי הציל ממנה בחריצתו כאשר ביכלתו, ואשרי אנוש כל מפעלותיו בחכמה, בכל תלאות אשר תמצאנה אותו יאמר ברוח נכונה: אנכי לא הסיבותי לי הסבה הזאת! הידיעה זאת תמתיק לנו אשר בלעדה לענה היא אל לבנו.

ראבינזאהן ופֿרייטאג הוציאו מהמים את כל קרשי האניה וכל מטות כי ראו כי תגיע לו מהם תועלת, אחרי כן שמו לבם על מלאכתם אשר יעשו.

טרם כל הביאו את כל כליהם אל הבירה, לא נכון הדבר בעיניהם כי שניהם ירחקו מהם עת ישאו חלק אחד שמה, לכן צוה ראבינזאהן כי האחד יוליך כלים אל הקרון למעונתו מבקר עד צהרים והשני יעמוד על המשמר על הכלים הנותרים, מצהרים עד ערב יעמוד הראשון על המשמר והשני יעשה המלאכה הזאת, וימלא את הכלי תותח ויעמידם בפיהם לים, ויבער אש אשר יחזיק השומר תמיד, ואצל הכלי תותח שם חבל בוער בו למען ידליק בו לעת הצורך את האבק רבה אשר בכלי תותח.

ויחל ראבינזאהן להוליך את הכלים אל מגורו, ויפשט את הבגדים הטובים מעליו בל ישחיתם, וילבש בגדי מלח, במקום כלי נשקו חגר עתה חרב על ירכו לקח אתו שני קני השרפה מלאים בחגורתו ויעמוס על הקרון שתי חביות מלאות אבק רבה, אשר הרטיבות נזק גדול להם וילך לדרכו.

באשר הלך הלך הכלב אתו, וטוב לו חברתו, כי ראבינזאהן קשר לו חבל בגויתו ויחזקהו בפני הקרון למען יעזור לו במשכו, יען הכלבים לומדים בנקל למד הכלב המלאכה הזאת חיש ויהי לו לעזר כסוס ההסכין למשוך עגלה גם צרור שנים נשא מאשר למדוהו כבר.

בשובו לקח ראבינזאהן את הלאמאס אתו אשר הסכינו לשאת משא למען גם הנה תהינה לו לעזר. שבע במספרן היו, וכל אחת יכלה לשאת עליה משא ככר אחד וחצי, הלא תדעו כמה תשאנה כלן בפעם אחת?

יען אין מרחב במגור ובמרתף ראבינזאהן להסתר שם כל הכלים, עשה לו אהל בחצר הבירה למען יטמנם שמה. בשמנה ימים הביא את כל על מקומו בלעדי קרשים רבים אשר שמו בסבך למען יניחו שמה.

לאה.

אבי! מדוע לא הגדת לנו מאומה מהעז?

האב.

שכחתי, גם את העז לקחו עמהם וישימוהו בתוך הלאמא’ס ויהי אצלן שעשועים.

והנה מלאכות רבות לראבינזאהן ופֿרייטאג לעשות ולא ידעו במה יחלו, ויבדל ראבינזאן האוהב המשטר והמסודר במלאכתו בין מלאכה הצרך ושאר מלאכות, ויגמור לעשות גרן לשום בו את כל אשר אין לו מקום במערה לשמרן היטב מבאהל, והן לא ידעו איש מלאכת חורשי עץ ואיך יעשו להם גרן?

אכן היש דבר עלי תבל הקשה לחריצות ראבינזאהן אשר לו כלים מכלים שונים? כל העבודות הגדולות אשר לא ידען היו עתה קטנות בעיניו, אחרי אשר כלה מלאכות רבות בלי עזר ובלי כלי מעשה, לכרות העצים ולחצבם, לשלב הקרות ולהעמידן, לבנות הקירות מלבנים ולעשות גג כפול האחד מקרשים והשני מעלי קאקוס, כל זאת כלה מהר עד להפליא.

והנה שם ביתו אשר עשה לו כבית האכר אשר בתוכנו ויחכם ראבינזאהן כי לקח אתו חלון האניה והיה לו לתועלת להאיר לו מרחב הגרן בלי חור בקיר. וישתומם פֿרייטאג לראות את הזכוכית כי לא ראה עוד כזאת, וידע התועלת הגדולה אשר תגיע ממנה.

אחרי הביאו את כל למקום המיועד לו, אמר ראבינזאהן בלבו לעשות לו מבוא רחב ידים אל מעונתו, בכל זאת איתן כמקדם תהי, וירא כי טוב לעשות שערים וגשר להעלות ולהוריד יען כל אשר צריך למלאכה הזאת בידו לרב, מסמרות ושרשרות ויתדות הפתח ומסגרות ושאר כלים החל לעשות מלאכתו לבצע מעשהו, ויעשו את כל אשר צרכו למלאכה הזאת, אחרי כן עשו פתח בדיק ובקיר העצים כגודל השער אשר עשו והעמידו את השער ויערכו את הגשר, ויהי כאשר העלוהו כסה את השער. אחרי כן מלא את הכלי תותח ויעמידם על הדרך שנים מעבר לזה ושנים מעבר השני ושנים מול המבצר, והנה ישבו בטח בלי אימה מפראי האדם, ויהי להם רחב ידים ללכת אל מעונתם.

והנה עת הקציר באה ויקח לו ראבינזאן חרב לקצור בה את החטים כְבָאֵת. וקרדום אשר מצאו באניה לחפור בו את תפוחי האדמה. מה נקל לו כל העבודה הזאת בעזר הכלים אשר מצא, נחמד לעינים לראות על מעשהו, וטוב להיות לו מעיר לעזור!

מתתיהו.

לו הייתי שמה להיות לו מעיר לעזור.

דן.

הלעשות זאת תרד לגור על אי שומם! גם פה תוכל לעבוד עבודה, פקח נא עיניך וראה את אשר יתן אבינו בידינו לעשות, עת חפשים אנחנו מעסקינו, מהר נערוך עמו עצים מהר נביא העצים הקטנים אל בית המבשל, מהר נשדד אדמה בגן, נביא מים לצקת, או נסיר הבאושים מהנטעים, כן תמיד לנו מה לעשות.

האב.

ומדוע אורה אתכם לעשות כזאת?

יוחנן.

בל נרגיל אותנו לטמון ידינו בצלחת, ואתה יודע כי העבודה תחזקנו.

דינה.

הגם אנחנו נעבוד עמהם, אבי?

האב.

מדוע לא תעבדו עמהם, הלא גם אתכם אהבתי כמוהם? וגם עליכם אצוה לעשות מלאכה אשר תהי לכם למועיל.

קיש.

מה טוב! נשקוד על מלאכתנו כמו ראבינזאהן.

האב.

טוב מאד, הלא ידענו כי העבודה הטיבה את לב ראבינזאהן, כן גם אנחנו נדע מתיקות חיי העובד מעלה מעלה. ויכל הקציר ויחלו שני גרי האי להוציא החטים משבלים וימלאו בהם שני שקים בערך ששה לתך. ויהי להם תפונים מאכל חדשים אחדים ויען כי יהי להם תכלה גמר ראבינזאהן בלבו לאפות לו לחם. טחנה קטנה לקח אתו מהאניה ויחסרו לו עוד מכבר לחבר הקמח ותנור לאפות בו הבצק, ויגמור לעשות שניהם, מכבר עשה לו מבד דק אשר מצא על האניה, גם לעשות לו תנור נקל בעיניו, ויכלה המלאכה טרם באה עת הגשם.

וינסה לעשות מיני לחם, אשר לש מקמח דגן וחטים וטוב לו טעם הלחם דגן מלחם החטים, ויאפה לחם ממין דגן. ויאמר לזרוע דגן על שדהו במקום החטים למען ימצא הקמח לאפות הלחם. ולא קשתה העבודה לו ולרעהו כי באי הזה יזרע ויקצר שני פעמים בשנה.

ועוד חסר לו דבר אשר לא מצא בתוך כלי האניה ואשר צרך מאד והוא: מעדרי ברזל, הגם כי עשה לו פֿרייטאג הכלי הזה מעץ קשה, אולם הלא יעשו יותר במעדר ברזל מבמעדר עץ? ויען גמר ראבינזאהן לבלות ימיו במלאכת השדה הטובה לו מכל מלאכות אמר בלבו לעשות לו בית חרש ברזל למען יעשה לו מעדר ושאר כלים.

לא העזה המחשבה הזאת כאשר תאמרו בנפשכם כי כל כלי חרש ברזל מצא באניה, פעם קטן, מלקחים שנות, מפח גדול, וברזל רב חדש וישן אשר די למלאכתו כל ימיו ויבצע חיש מעשהו.

בעזר גג גדול מקרשים אשר עשו בבית המבשל מצאו יד למלאכתם וגם בעת הגשם יכלו לעשות שם עבודתם.

ויבלו חלק העת הגשם בעבודה הזאת ואחרי פעמים אחדים לשוא יגע הצליח במלאכתו, אחרי כלה מלאכת המעדר נסה היוכל לעשות לו מחרשה כפי כח אשר להם לעבודתם וישמח מאד בראותו כי גם בזאת הצליח. המחרשה הזאת נבדלה מאד מהמחרשה אשר לנו כי מענף עקש אחד נעשה, בקצה האחד אשר מחה בארץ נחזקה המחרשה ולה בית יד למען אל כל אשר יחפוץ יטה אותה מוליכה, בקצה השני יכלו לאסור סוסים או שורים לו היו להם, בלעדי השורים המקום הזה מיועד לאחד מהם, תאר המחרשה הזאת כמחרשת היונים עת החלו לעבוד עבודת השדה ואראה לכם פה תבניתה.

פרץ.

מחרשה כזאת לא ראיתי.

קישׁ.

מדוע אין בה גלגלים?

האב.

כן בלי נכר בה מעשה אמן נעשו כל כלי מעשה בימים הראשונים, מיום ליום החלו בני אדם לשנן שכלם והטיבו את מלאכתם, שנו והטיבו וימהירו תועלת כל לצרך מלאכתם, וישמח ראבינזאהן מאד במלאכה הזאת וביותר עוד כי בדה מלבו התבנית ולא ראה מחרשה כזאת, הלא כאשר ידענו זה איזה מאות שנים עברו מעת החלו בני אדם להוציא מלאכת המחרשה, אבות המלאכה הזאת יחשבו בעיני דורות הבאו אחריהם לחכמים גדולים, כי זכרונם בכבוד אלקים כבדו, הידעת עוד יוחנן מי אבי המחרשה בעיני יושבי מצרים?

יוחנן.

ידעתי. – אזיריס שמו, אשר אחרי כן התפללו לו כאיש מתחנן לאלהיו.

האב.

הפענעציער אמרו כי איש ושמו דגן הוא אבי המחרשה, ויחשב בעיניהם ליקום נשגב ויקראו אותו בן השמים.

שמעון.

הלא יכל ראבינזאהן לחרוש בלאמא’ס?

האב.

בתחלה היה כמספק התכלנה לעשות העבודה הזאת, כי טבות היו בעיניו לשאת משא מלחרוש, בכל זאת אמר לנסות גם את זאת, וירא את אשר לא קוה לראות, החיות הרגילו עצמן לאחדים במלאכה הזאת וראבינזאן ופרייטאג יצאו לפעלם ולעבודתם כאכרים והלאמא’ס כשורים וחמורים ויעש עמלם פרי ועוד חסר להם דבר אשר לא מצאו באניה ומאד מאד יצטרך לעבודת השדה.

פרץ.

ידעתי שם הכלי הזה.

האב.

ומה שמו?

פרץ.

מורג חרוץ.

האב.

צדקת, בלעדי זה לא יעָבד השדה כי בעזרו יכתשו גושי עפר למען יניח הזרע אשר יזרעו בעפר כתוש מכוסה בעפר. ויעש לו ראבינזאן יתדות רבות די צרכו ויעש לו אחרי פעמים לשוא יגע כלי עץ אשר בו יחזק היתדות וירצע נקבים במקדח כפי השנים אשר מצטרך המורג חרוץ ויחזק בו את היתדות והמלאכה נגמרה.

ויזרע אחרי כלות הגשם שני לתך דגן ולתך שעורים וחצי לתך זרועים וישמח אחרי כלו חמשה ירחים כי מצא שנים עשר פעמים ככה והוא עשרים ושנים לתך דגן, שנים עשר לתך שעורים, ששה לתך זרועים יותר מאשר הוא ורעהו יאכלו בחצי שנה, ויצבור לו בחכמתו בר למען יותר לו פן לא תתן האדמה את יבולה שנה אחת, או פן ישחית הברד או שאר מקרה את הנטעים, ויגמור בלבו לעשות לו בית מסכן לאגור שמה בר צדה לחצי שנה לו ולרעהו פן בקציר אחד לא ישא ברנה אלמותיו.

למלאות חפצו הסירו בעת אשר השמש על נכון זרחה את גג הגרן לבנות עליו חדר לעלית בר, המלאכה הזאת מרובה בעבודה ובמלאכה מבנין הראשון, ותעז יד חריצתם והמלאכה נשלמה. ותלד העז שני עזים וגם מין הזה מהיום והלאה יפרה וירבה על האי. והכל היה שומר לראשם והתוך הי' להם לחבר עת אכלו לחמם ולפעמים במלאכתם! והלאמא’ס יקרו בעיניהם עתה מאז, יען לא לבד כי נתנו להם חלב וחמאה גם שדדו אדמתם. למלאות שלות ראבינזאהן אין מחסור, אך – מה תדמו בנפשכם?

ידידיה.

אך פרידת הוריו היתה בעכרו.

האב.

ועוד זאת כי רק שנים היו, ואם ימות האחד ישאר השני בדד וגלמוד, אכן לאון יחשב בעיני ראבינזאהן כי ימר לו חייו, בפחדו מאסון אשר יקרא לו באחרית הימים, אמר! אלקים אשר עזרני עד כה בל יעזבני נצח, כן חלפו לא מאז הימים שלוים ושקטים בל ירא מפני הפראים כי שלום לו מבית ומחוץ. ה' יצליח דרככם כי כמוהו תחיו בנעימים. ותאמר האם אמן! וילכו לביתם.

 

הערב הששה ועשרים    🔗

האב.

ידעתי לספר לכם היום רב מאד.

כלם.

מה טוב! מה נעים!

האב.

לו אכלה את כל הספור בערב אחד.

אחדים.

לא נפריע את אבינו מספרו ויכלה את כל.

האב.

אנסה, הכינו לשמוע מקרה אשר לא תדעו מהר אחריתו (במלאכת החזוות (געבערדענקונסט) הגידו הילדים זה אל זה מה בנפשותם בדבר הזה) (אם אוסיף לספר לכם את כל אשר עשו ראבינזאהן ופרייטאג לא אעשה עמכם טובה.

יוחנן.

מדוע לא? אולם זאת נקל לדעת!

האב.

אגידה לכם בדברים מעטים כי למדו את כל המלאכות לאחדים, מלאכת האופה, וחורש, ועושה מנעלים חורש עץ, עושה גלגלים, ויוצר חרש, כורם, ואכר וציד, ודיג – ושאר כלים למאות אשר אנחנו נרפים באייראפא צריכים לכל מלאכה איש אחר. כאשר הוסיפו לעבוד עבודה כן כח ידיהם רב וכן פרץ וגם רוח נכון חִדְשָה העבודה בקרבם ולב טהור, וזה האות כי יצרנו אלקים למלאכת עבודה כי אחרי כלות המלאכה נחליף כח וייטב לנו ושלום לנו.

במלאכות כאלה חצי שנה חלפה להם ולא הזכיר פרייטאג את אדונו כי ירד אתו אל בית אביו כאשר הבטיח לו, הגם כי אחרי כלו מלאכתם עלו על ההר לראות על מחוז אשר שם ארץ מולדתו, שם עמד תמיד כחולם חלום נבוך ברעיונו ומתאנח על שברו, מפחד פן לנצח יפרד מעל אביו, ולא דבר אתו ראבינזאהן מאומה מהדבר הזה כי לא יכול למלאות משאלות רעהו עדי יערוך את כל הצורך לו למחיהו בדרך חדשה, כאשר גמר.

אחרי כלו את מלאכתם הזכיר ראבינזאהן את פֿרייטאג כי יעשו להם אניה להביא בה את אביו, שמחת העלם הטוב גדולה כשמחה הראשונה, ויתן לו תודה על זאת כאן, ויחלו ממחרת לעשות המלאכה, דעת לנבון נקל כי מהירים במלאכתם היו עשר פעמים מפעם הראשון כי להם קרדמים טובים מאד.

ויהי בקר אחד עת עשה ראבינזאהן מלאכתו בביתו שלח את רעהו החוף לבקש לו צב כי לא אכלו זה ימים כבירים המאכל הטוב הזה, וילך הלך ושב ותקצר רוחו מבהלה וממרוץ, ולא יכל לדבר יותר אך: הנה באו! באו!

ויחרד ראבינזאהן וישאלהו בחפזי מי, מי בא?

אהה אדוני! אהה אדוני! ענה פרייטאג, אחד, שנים שלשה, שש אניות ולא יכל להוציא מפיו בבהלה המלה שש.

ויעל ראבינזאהן חיש על הגבעה וירא כי כאשר אמר רעהו כן היה, שש אניות מלאות פראי אדם בקשו צאת שמה החוף, וירד חיש ויאמץ את רוח פרייטאג אשר חרד מאד, וישאלהו היהיה לו לעזר עת יצא לקרב לקראת פראי האדם?

בכל נפשי ובכל לבבי ענה פרייטאג, אשר חגר עז ויאמץ את תקף רוח מלחמה אשר בו, טוב מאד אמר ראבינזאהן ננסה הנהיה לשטן לבני בליעל בל יבצעו מזימתם הרעה, על הדרך אשר נלך אגיד לך כל לבבי עתה אין עת לדבר רק עת לעשות!

ויורד כלי תותח אחד מהדיק השוכן על גלגלים, ויקח לו ששה קני שרפה מלאים, וארבעה קני שרפה קטנים ושתי חרבות, ויחגרו איש חרבו על יריכו וישם שני קני השרפה הקטנים בחגרתו, ויקח שלשה קנה שרפה על שכמו ויאסור את עצמו לעבר פני כלי תותח אחר היה להם די כדורים ואבק רובה. וכן יצאו בדממה נוראה משער הבית.

אחרי נסעו על הגשר עמדו במקומם, פרייטאג שב להעלות את הגשר ולסגור השער ובעזר סלם החבל אשר עודנו תלוי בסלעים יבא אל בעל הקרב. זאת עשה ראבינזאן באמרו פן יקרהו אסון בל יכבש האויב את המצודה.

ויגד ראבינזאהן לפרייטאג אשר חשב לעשות ויאמר! נלכה נא סביב ההר אל היער במקום אשר שם עצים רבים למען בל יראה אותנו האויב ונגש אליו בסבך המגיע עד החוף כאשר לאל ידינו להסתר הדבר אם נבוא אל מחוז חפצנו, פתאום אורה כדור מכלי תותח על ראשם, (לזאת לקח אתו חבל בוער באש) לפי מחשבתי ינוסו הבני בליעל מחרדה, וישאירו את כל שללם אחריהם וינוסו באניותם.

וירא פֿרייטאג כי כל דברי אדונו על אדני החכמה בנוים.

ויאמר ראבינזאהן: ואחר זאת נהיה אך שמח לראות כי הצלנו ממות נפשות הנדכאים אשר אבו לצלותם בלי שפכנו דם אנוש ארצה: זאת תקותי תהי מפח נפש ושגיתי ברעיוני ירהבו פראי עלי כי רבים המה ולא ינוסו אז ידידי נתאשש להראות להם כי גבורים אנחנו ונדע לשום נפשנו בכפינו כי לטובה מחשבותינו. הרואה את כל יודע מדוע חרפנו נפשנו למות, הוא ישמור את חיינו אם ידע טוב לנו כי נחיה, כטוב בעיניו יעשה!

ויתקע לרעהו את כפו ויכרתו שניהם ברית בל יבגוד איש באחיו כל עוד נשמתו באפו, עודם מדברים באו לאט אל קץ הסבך ויעמדו שם, ויתלחש ראבינזאהן באזני רעהו ויאמר לו כי יתחבא תחת עץ גדול אשר הראהו ויבא להגד לו היראה משם את האויב. וישב פרייטאג ויגד לו כי משם יביט על כל מעשיהם ישבו כלם סביב האש מצו בעצמות איש אשר שבו וישחטוהו. ועוד איש נעקד שכב ארצה גם אותו ישחטו מהר, לפי ראות עיניו אין זה מיושבי ארצו כי אם איש לבן ולו זקן.

אש קדחה באף ראבינזאהן וביותר כאשר שמע ממקרה האיש הלבן קני ההבטה אשר לו מהספינה לקח אתו ויתהלך לאט אל העץ וירא כי כנים דברי פֿרייטאג, ארבעים או חמשים פראי אדם ישבו סביב האש ויכר את השבוי הנשאר כי מילידי אייראפא הוא, ויתאמץ את לבו בל יהי אץ בחמתו וירתח דמו בקרבו ויך לבו אותו, אם הלך אחרי תאותו רקד כאיל מהסבך לשפוך דמם ארצה אכן הפר עצת התאוה והלך בעצת שכלו ותעז יד השכל על יד התאוה.

במקום אחר קרוב הסבך לפראים ממקום אשר היה שם וילך שמה למלאות חפצו, שם את הכלי תותח בסבך האחרון אשר לו פתח צר לא נראה מרחוק ויערכו את פי הכלי תותח למען יעוף הכדור אש ממעל לראשם בל יזיקם, ויתלחש באזני פרייטאג לאמר: כאשר אעשה כן עשה גם אתה!

וישם שני קני השרפה ארצה והשלישי אחז בידו וכן עשה פרייטאג, ויגע בחבל הבוער באש בפי הכלי תותח ויעבור הכדור חיש ממעל לראשי הפראים. ויהי כאשר שמעו הפראים את הקול נפלו רב היושבים במעגלה ארצה כמו פגעה בהם יד הכדור. ראבינזאהן ופרייטאג עמדו על מקומם לראות אחרית הדבר מוכנים לקרב לעת הצרך. ויהי כמעט עמדו פראי האדם חצי רגע על רגלם, הרכי לב בהם נסו לאניותם ואנשי לב החזיקו את כלי נשקם בידם.

לרעתם לא ראו ברק האבק רובה ולא את הכדור אשר דאה בשמים ממעל לראשם אך את הקול שמעו ולא היתה האימה גדולה כאשר חשב ראבינזאהן, ויביטו כה וכה ויראו כי אין איש אשר יסוב להם פחד חדש, השיבו את רוחם אל קרבם והנסים שבו, אחרי בחרי אף עשו חזוות שנות החלו לכרכר בכל עז מחול המלחמה ויניעו את כלי נשקם.

ויעמוד ראבינזאהן שם נבוך עד כלות המחול, אחרי ראה וישתומם כי ישבו שם כבראשונה וישלחו שניהם מחברתם לקחת להם את האיש מילידי אייראפא, לא יכול עוד להתאפק לשבת בטל ויבט על פני רעהו, ויאמר לו לאט: אתה לשמאל ואנכי לימין! והן בשם ה'! עודנו מדבר הבעיר אש בקנה השרפה וכן עשה פרייטאג. ולא חטא פרייטאג את המטרה, רבים המית מאשר המית ראבינזאן, כי בשמאל המעגל נפלו חמשה, ובימין אך שלשה, שלשה המיתו ושנים פצעו ואין לספר חרדת הנשארים אשר קמו ונסו משם, יש מהם נסו לעבר הזה ויש לעבר הזה, ויצעקו מר ויבקש ראבינזאהן לדלג לקראתם בחרב אשר בידו למען יגרשם ולהתר אגדות השבוי מיושבי ארצו, אך חרד בראותו כי הנסים שבו ויקהלו ויערכו לעמוד על נפשם ויחזק מהר את קנה שרפה האחר ויעש פרייטאג כמוהו.

הכלית מעשיך? שאלהו ראבינזאהן וכאשר ענהו כליתי, הבעיר עוד הפעם אש בקנה השרפה וכן עשה פרייטאג. וימיתו בפעם הזה אך שנים והאחרים ברחו הנה והנה בפצעם ויזעקו מר כמשגעים ויגר דם אחדים ארצה ואחדים עד למות נמחצו, מהם נפלו עוד שלשה מתעלף ארצה.

ועתה פרייטאג קרא ראבינזאהן אשר השליך קנה השרפה הריק ויקח המלא בידו בא! עודנו מדבר רקדו שניהם מהסבך אל המרחב וירץ ראבינזאהן אל האיש אשר יובל לטבח להגד לו כי חפשי יהי, ויהי בקרוב אליו ראה כי פליטים אחדים משתוממים לראותו ויועדו צאת לקרב לקראתו. וירמוז בעיניו לרעהו ויבן מה בלבו, ויגש אליהם ויבער אש בקנה השרפה וירא והנה אחד נפל ארצה ויכרות ראבינזאהן בסכין את חבל הקנה אשר רוכס בו ידי ורגלי השבוי. וישאלהו בלשון אשכנזי ואנגלי מי הוא? ויענהו השבוי בלשון רומי: נוצרי מספרד, ולא היה בו כח לדבר יותר. לטובתו לקח ראבינזאהן אתו בקבוק יין בפחדו פן ימחץ ויתן לספרדי וישת ויחלף כח. ויתן ראבינזאהן קנה השרפה בידו וגם חרב למען יהי לו לעזר לכלות המלחמה, ופרייטאג לקח את קני השרפה הרקים וימלאום.

כמעט קנה השרפה וחרב ביד הספרדי רץ לקראת אויבהו כמלאך רע וימית שנים ברגע אחד. פרייטאג לקח את ששה קני השרפה לעזור לו וראבינזאהן מלא את הנשארים. ויעמדו האויבים לקראת השני בעלי מלחמה ויפרדו איש מעל אחיו עת בין הספרדי ופרא האדם היה ריב ואחרי הבעיר פרייטאג את קנה השרפה גרש בחרבו אשר בידו את האויב לפניו, יש מהם המית ויש רקדו אל הים, למען ישחו אל המעברה ואחרים נסו על הסבך.

ויהי מצב הספרדי קשה לו מאד, אף כי עיפה נפשו התמרמר בכל עז לקראת הפרא והכהו שני פעמים על ראשו, אכן גם לב הפרא הסתער בקרבו ויצא לקראתו בחרב האבן אשר שחט בה לולא נטה ממנו כי עתה הרגו. ויחזקהו הפרא וישליכהו ארצה ויקח בחזקה את החרב מידו חפץ לכרות בו את ראשו מערפו וירא ראבינזאהן את האסון ויעבר כדור בראש פרא האדם אשר בידו.

כמעט קם הספרדי מן הארץ אחז את קנה השרפה בידו וירץ לקראת הפליטים אשר נסו אל תוך הסבך וילך פרייטאג אתו. ויען הנסים מעטים היו ומלאים פצעים אמר ראבינזאהן טוב לו כי ישאר בשדה קטל מלכת עמהם למען יראה מה יעשו הנשארים אשר באניות, והנה אך מעט שבו השני בעלי מלחמה הגידו לו כי לא נשאר בסבך שריד ופליט.

ויבקשו שניהם לקפוץ אל תוך האניה אשר השאירו פראי האדם אחריהם לרדוף אחרי אלה אשר נסו באניות וימאן ראבינזאהן לתתם ויאמר די ידידי! די שפכנו דם אנוש יחיו הנשארים כי אין לאל ידם ומחשבתם לעשות עמנו רעה. ויאמר פרייטאג פן יבאו בעם רב אם בל נרדפה אחריהם, ויכה ראבינזאהן על שכם רעהו ויאמר: הלא המחנה אשר לנו גדול בשליש מאשר היה לעת בקר ויראהו את הספרדי עתה נעמוד לקראת חיל רב מהרכי לב כמוהם, וביותר אם נחנה עליהם מאחרי הדיק והחומה.

לאה.

מה ישרו דרכי ראבינזאהן כי היה זאת עם לבבו בל ימית פראי האדם הנשארים.

האב.

צדקת, משרים דרכיו כי אכזרי הוא להמית איש בלי לחץ הלא אין בהם תבונה מאין ידעו כי עולתה במעשיהם? שגו בעונם לאמר צדקה תחשב להמית רב מאד מאויביהם ולאכול את בשרם. וילך הגבור חיל הרחמן על שדה קטל, דמעות נזלו על לחיו נכמרו רחמיו לראות אולי יש עוד תקוה להחיות זה או זה מהנמחצים? אכן רב מהם מתו, והנשארים מתו בזרעיו עת יצק יין על פצעהם ויבקש להשיב נפשם ויהי מספר המתים אחד ועשרים, והמנצחים היו כלם לא נפלה שערת ראשם ארצה, אך לספרדי חבורה מעת השלך ארצה.

מתתיהו.

באיזה דרך בא הספרדי בידי פראי האדם?

האב.

לא לקח לו ראבינזאהן עוד מועד לשאל את הספרדי. לכן נשביתה גם אנחנו את התאוה לדעת זאת עד מחר.

כלם.

מדוע כלה אבינו חיש לספר?

 

הערב השבעה ועשרים    🔗

מתתיהו.

על איזה דרך בא הספרדי אל הפראים?

האב.

כתר לי זער ואגד לך, משך הזמן הזה קרה להם מקרה אחר, אשר אספר לכם.

יוחנן.

אשתומם אחרי שמעי!

האב. ראבינזאהן אוה לבקר אחת האניות אשר השאירו פראי האדם אחריהם, ויגש וישתומם במצאו שם שכב איש קשה רוח אשר כמו הספרדי נעקדו ידיו ורגליו וירא כי נטה למות הוא, וימהר ראבינזאהן להתר מעליו החבלים ולהקימו ולא היה בו עוד כח לעמוד ולדבר ויבך מאד, פן אמר בלבו כי לטבח יובל.

יען לא היה מילידי אייראפא כי אם פרא אדם קרא ראבינזאהן את פרייטאג אשר קבץ את החללים אל מקום אחד למען ידבר עמו בלשנו, והנה כמעט ראה את פני האמלל, ראו מראה אשר העיר לב ראבינזאהן והספרדי לנוד, ועיניהם נזלו דמעה. פרייטאג לא ידע פתאום מה היה לו ויפול על צואר השבוי, וישקהו ויחבקהו ויצעק, וישחק וירקד ויכרכר בכל עוז, ויבך, ספק בכפו, ויכה בידיו על פניו והחזה, ויצעק עוד הפעם ויהי כמשגע. אך אחרי כרכר רגעים אחדים השיב על שאלת ראבינזאהן: אבי! רגשות ושמחות העלם הזה מי ימלל! עשרים פעמים רקד אל תוך האניה ושב, מהר ישב והתיר את מעילו, ושם את ראש אביו על חזהו, למען יחם לו, ויתגורר על מקום זרועיו וקרסליו אשר נעקד שם בחבלים, מהר נפל על צוארו וישקהו, ויהי לראבינזאהן עוד מעט יין בבקבק וימרח את השבוי על המקמות הבצקים, וירחק ראבינזאהן אך מעט ממנו למען ישמח הבן עם האב כחפצו.

אחרי עברו רגעים אחדים שב ראבינזאהן ושאל אותו אם נתן מעט לחם לאביו? “הפוחז הזה אכל את כל השיב, ויראהו את עצמו” ויתן ראבינזאהן לפרייטאג את ברותו ויתנה לאביו.

אחרי זאת נס פרייטאג משם כעל כנפי נשרים, טרם יכל ראבינזאהן לשאל אותו אנה ילך נסתר מנגד עיניו. וישוב ולא התמהמה וילך לאט, כאשר נגש ראו כי בידו האחת כד מים ובידו השנית לחם וגבינה ויתן את המים לאביו ואת הלחם והגבינה לראבינזאהן לברות לו כי נתן את ברותו לאביו. ראו כי המים האלה השיבו נפש אביו כי נחר גרנו מצמא, ויסב ראבינזאהן את פניו אל הספרדי אשר שכב בדשא עיף ויגע, ויתן לו מים לשתות ביד פרייטאג ולחם וגבינה נתן לו להשיב נפשו, ויבט הספרדי על המטיב עמו מלא תודה, בקש לעמוד ולא יכל כי גדול הכאב ידיו וקרסליו אשר בצקו מעת נאסרו בחבלים, ויצו כי ישב פרייטאג אצלו למרוח לו על המקמות האלה ביין כמו עשה לאביו.

מה נחמד לראות עת עשה פרייטאג מלאכתו והסב פניו תמיד לאביו לראות השלום לו, ויהי כאשר שכב אביו הזקן ארצה לנוח, רץ פרייטאג אליו ולא הגיד מאומה וישוב מהר בראותו כי אך למצא מנוח שכב ארצה וינסה ראבינזאהן היכול להוליך את הספרדי בעזר פרייטאג אל האני, והן פריטאג עֶלֶם חזק לקח את הספרדי על גבו וישאהו שמה אחרי הביאו את הסלי תותח והקני השרפה ואת כל כלי קרב אשר שללו להם אל האניה השנית רקד פרייטאג אל הראשונה ויחתור במים הגם כי רוח חזק לקראתו וירד חיש טרם יכול ראבינזאהן לבוא אל החוף, ועד לא בא ראבינזאהן לחצי הדרך שב פרייטאג לקחת את האני השנית, וטרם בא ראבינזאהן אל האני אשר שני החולים שמה בא פרייטאג עם האני השנית כי מהיר במלאכת המשוט והמרוץ היה.

והן באו מול המצודה, למען יקל מעליו הטרח לשאת החולים אל מעונהו, רץ ראבינזאהן לקחת לו מוט, וישימום עליהם זה אחר זה וישאו אותם ראבינזאהן ופרייטאג אל הבירה. מה יקרה הבזה הזאת לראבינזאהן אשר חכה על בני אנוש לשבת בחברתם עלז לבו בקרבו בזכרו כי יחדול לדאוג פן ימות אחד וישב יחידי, שמחתו אין לספר, וירא כי השנה תערב להם מכל מעדנים, משך הזמן אשר ערך פרייטאג את המשכב חמם ראבינזאהן מעט יין לרחוץ בו את קרסוליהם הבצקות, ואחר כן ישכיבם על משכבם.

ויערכו להם שני בעלי הבית את מאכל הערב לשובב נפשותם, וילך פרייטאג לקחת לאמא רכה וראבינזאהן הכין את השאר. ויצחק ראבינזאהן בקרבו באמרו בלבו יום יום יוסף לדמות למלך, האי לו לבדו ואין לזרים אתו, עבדיו אשר הציל ממות נפשם ישמעו לפקודתו וחובתם לשום נפשם בכפם בעבורו. ויפלא בעיניו כי דתי איש ואיש היושבים תחת ממשלתו שנות, פרייטאג האמין כמוהו באמונת הפראטעסטאנטען (הגדולים בכם ידעו שרש השם הזה והקטנים יחכו עוד עד יחכמו ואגידה להם) ואבי פרייטאג האמין בדת הגוים, והספרדי האמין בנוצרי. ומה תעשה אמר ראבינזאהן בלבו, הלא בידך לצות כי יאמינו באמונה הטובה בעיניך ויועץ בשכלו כי עוד לא חשב לדעת זאת.

מה תאמרו בנפשכם כי שכלו ענהו? היכול לצות על עבדיו כי יאמינו באמונתו או לא?

כלם.

לא יכול לצות, לא! לא!

האב.

ומדוע לא?

יוחנן.

כי אין זאת חובת אנוש! יאמין כל אחד כאשר יורהו שכלו, אם אך כפי חק ומשפט יחיה.

האב.

ואם יראה איש אשר לו המשרה על רעהו כי שנה הלא יכול לאנוס אותו בל תלין אתו משוגתו?

מתתיהו.

מה יועילהו זאת? אם יאנסהו להאמין לא ישכיל ולא ייטיב דרכו.

האב.

צדקת, בכל זאת לא ידע כי שגה ומה תועילנו התודה אם לא נדע ידיעה ברורה? ומאין ידע האיש אשר יאנסהו ברור כי רעהו שגה? פן שגגה יצאה מלפניו?

פרץ.

כנים דבריך.

האב.

מדוע?

הימן.

כי כל אנוש ישגה.

האב.

ואין איש יעז לאמר! מחשבותיו אמתות הנה, בָני! ה' לבד אשר כל דרכיו אמת יודע לשפוט על אמונתנו הוא לבדו יודע הבצדק או בסכלות חקרנו לדעת את יוצרנו, והוא יודע אם אנחנו הסבנו לנו את שגיאותנו או לא.

כן אמר ראבינזאהן בלבו, ארורה המחשבה הזאת ענה, ארורה המחשבה לאנוס את איש כי יאמין באמונתי! ארורה הקנאה העורה הזאת לענות את אחיו יען כי ברעה הוא בשגיאתו, וישר הוא בל יוציא בשפתיו את אשר לא יאמין בלבו, באי אשר לי בל יזכר שם האכזריות הזאת. אעשה כאשר לאל ידי ללמדם דרך ה', ואם לא אצליח להראות להם שגיאתם ותפארת אמונתי: יאמינו באשר יאמינו ולא לי אנוש שנה תמיד כי אם לאלקים יערכו משפטם.

ויגמור בלבו כי כל אחד יאמין כרצונו באשר יחפוץ אם אחרי יורה אותם דרך ה' בל יראו בעיניהם כי אמונתו טובה מאמונתם.

ויהי עד כה וכה שב פרייטאג ויבשלו ויצלו, ויאמר ראבינזאהן היום הזה יהי משנה חג, יען כי הצלנו את שני אחינו משני הנמר, ועל כי אתה פרייטאג מצאת את אביך, המאכל הטוב אשר בביתי יוקח נא היום אל שלחני.

ולא צרך להעיר לב פרייטאג לשמחה לא מצא ענג לנפשו כל ימיו כביום הזה. לא חדל לרנן לצחק ולרקד! בכל זאת עשה את מעשהו במהירות ובסדרים, ובלב איש עושה זאת השמחה על מכונה –

ויקוצו שני האוהבים, אף כי עוד להם מכאוב החליפו כח ויקומו בעזר ראבינזאהן ופרייטאג וישבו סביב השלחן, וישתומם הפרא הזקן בראותו כל זאת כאשר השתומם בנו בראותו בפעם הראשון כל כלי אייראפא.

ויהי פרייטאג לאדונו למליץ בדברו את אביו ואת הספרדי.

פרץ.

הידע פרא האדם את לשון ספרדי?

האב.

לא ידעה, אכן הספרדי אשר היה זה חצי שנה בין פראי האדם ידע מעט משפת יושבי ארץ פרייטאג, וידע כמעט כל אשר דבר אתו, וידבר הספרדי אתו לאמר:

,,האניה אשר ירדנו עליה היתה מיועד למסחר העבדים באנו מחוף ארץ הנגב, במחיר חפצי אייראפא, גרגרי זהב, שן, ובני אדם שחורים החלפנו, מספר מאה שחורים היו אשר בקשנו להוליך לבארבאדאס למכרם שמה, עשרים מהם מתו כי כמו דגים מלוחים היו מבולעים (איינגפאקט, כמו כבלע את הקדש) סער גדול הנשב בלי הפוגות הוליך אותנו עד המחוז מבראזיליען, ויען כי נשחתה האניה אשר לנו פחדנו לרדת עליה אך עד החוף חתרנו לבא ליבשה, והנה פתאום קמה רוח גדולה ממערבה, ותגרש אותנו מהחוף ותשלך אותנו בלילה לא רחוק מאי על סלעים. השמענו קול כלי תותח וגמרנו לשבת על האניה כל עת אשר נוכל, לכן התרנו אגודות השבוים השחורים למען יעזרו להריק במריקי המים המים אשר יבאו בבדק לאניה, והנה כמעט השליכו הסדים מעליהם כלם כאחד החזיקו באניי שיט למען יצילו נפשותם מעבדות וממות.

מה יכלנו לעשות? לעמוד לקראתם לא היה לאל ידינו כי חמשה עשר איש היינו והמה שמונים ורבים מהם לקחו בחזקה כלי נשקנו, להשאר בלי אני שיט על אניה כמוה אסון גדול הוא, נגמרנו להתנפל ולהתחנן מאלה אשר עבדינו היו כי לא יעזבו אותנו או יקחו אותנו עמהם, והן לא אוכל להתאפק להלל רוח נדיבת השבוים הגם כי אטומה אזננו לזעקתם היתה עת תחת ממשלתנו עמדו נכמרו רחמיהם עלינו ויתנו לנו רשיון לרדת עמהם אך בזאת יאות אם בל נקח עמנו כלי נשק.

ירדנו על האניי שיט אשר יושביה רבו להן, מדי רגע ברגע אמרנו: נראה מות חיים!

חתרנו לבא אל אי הקרוב אכן פתאום נסב הרוח ויגרש אותנו אל תוך הים, אז אמרנו כלנו מתים. אכן השתוממנו לראות כי האניות אשר מעמסה רבה עליהן עמדו לקראת הגלים אשר הניעו אותן עדי באנו פתאום כלנו חיים אל אי אשר לא נודע לנו. יושביו הנדכאים קבלו אותנו (אויפנעהמען, כמו ויקבלם דוד) בפנים מצהילים.

בתוכם חיינו עד עתה איש לפי יכלתו חיי צער, כי לא היה לפראים האביונים כי אם אשר צדו ומיני פירות אשר שם על האי בכל זאת חלקו אתנו את המעט וילמדו אותנו לצוד דגים, השחורים חיו בנעימים כי כן הסכינו וחפשים היו. "זה ימים אחדים יצא העם הקרוב לקראת יושבי האי למלחמה כלם אחזו נשקם, ראינו כי חובתנו לעזור לאנשים הטובים אשר הטיבו עמנו, אנכי עמדתי ללחום אצל הזקן הישר הזה אשר כארי שכול יצא לקראת האויבים במקום אשר רבו שם ראיתי כי שתו עליו בקשתי לעזור לו והמר שדי לנו כי שבויי חרב היינו.

שני ימים ושני לילות היינו בשבי הזה נעקדים בידינו וברגלינו ולא בא מאכל אל פינו רק דגים סרוחים אשר הדיחו גלי הים, השליכו לפנינו לאכול.

היום בבקר השכם הובאנו אל אניות האויב למען יאכלו האכזרים את בשרנו במקום אחר כפי דרכם. והביא ה' הטוב לכל אתכם אנשים יקרים להציל ממות נפשנו לעשות טובה עמנו אשר לא נוכל להשיב לכם. וידום הספרדי דמעות תודה ירדו עיניו וישמח ראבינזאהן לראות כי כאשר אמר בנפשו כן הוא ויפלא בעיני פרייטאג ובעיניו חכמת וטובת הבורא כל ויודע עתידות. על השאלה למי כל המשא אשר על האניה? השיב הספרדי, לשני סוחרים אשר בקאַדיקס, האחד מהם נתן רשיון להמר סחורתו מחיר שחורים, והאחר אשר נבזה ונמאס בעיניו המסחר הזה רק גרגרי זהב בקש מחיר סחורתו.

ויקח ראבינזאהן את הספרדי בידו ויקחהו אל בית האוצר אשר לו, ויראהו כי הטוב מכל מעמסת האניה טמן שם, ויספר לו פרייאטאג את כל הקרות, וישתומם ולא יכול דבר.

וישאלהו ראבינזאן למי האבנים הטובות, ולמי בגדי שר מלחמה אשר מצא על האניה, ויען הספרדי ויאמר הנה עזבון שר מלחמה מילידי אנגליא אשר ישב זמן כביר בהודו מזרחי, ויאנש בשובו ללכת לאנגליא ויצו כי נשיארהו בחוף במחוז ארץ הנגב וימת שם. העזבון הזה בקש בעל אנית הספרדי לקחת עמו לבארבאדאס ומשם לאנגליא.

ויראהו ראבינזאהן את כל המכתבים אשר לקח מהאניה וימצא הספרדי שם כתוב שם האיש אשר לו גרגרי הזהב וגם את שם אלמנת שר המלחמה אשר בקשו לשלוח לה האבנים הטובות והבגדים אשר הניח בעלה אחריו.

מהרגע הזה שמר ראבינזאהן את גרגרי הזהב ואת הבגדים האבנים הטובות והמכתבים ככלי קדש. והנה עד כה וכה נטו צללי ערב. תלאות היום החלישו את גויתם ואת רוחם ויחכו למנוחה ועל השֵנה המתוקה טרם קוה עליה לעת אחרת. ויעשו את אשר גם אנחנו נעשה אחרי נתן תודה לאלקים על שלותנו ועל המנוחה אשר חָלַק לנו היום.

 

הערב השמנה ועשרים    🔗

האב.

ויהי ממחרת בבקר השכם קרא ראבינזאהן את כל עמו לעשות עמהם דבר אשר בל יאחרו לעשות.

דינה.

ומה יעשו?

האב.

החללים שכבו עוד על שדה הקטל, וירא פן הרוחות הרעות אשר תצאנה מהם תסבנה דבר, ויקחו קרדמות בידם וילכו אל המקום השואה הזה.

פרץ.

למה להם קרדמות?

האב.

לא לחצוב קברים כי לזאת לקחו מעדר ורחת עמהם, רק לכרות עצים לערוך גל לשרוף שם החללים בפעם אחת.

יוחנן.

כאשר עושים אנשי רומי בפגרי מתיהם.

האב.

וכן שאר ארצות הקדם, לא חפץ ראבינזאהן לעשות כאשר הסכינו יושבי ארץ מולדתו הבוערים לטמון הפגרים בתוך העיר ובבתי תפלתם, אשר ריחם מות לחיים.

מתתיהו.

הלא גם עד עתה עושים זאת.

האב.

צר לי מאד, תהי לכם למשל כי קשה עלינו לפרוק עול אשר הרגלנו בו מימי הנעורים, לכן יעצתי לכם הרבה פעמים כי תרגילו את עצמכם ללמוד דעת ובינה בימי חרפכם, כי אם ירגיל איש עשות עול וסכלות קשה עליו להשליכו אחרי גוו אף אם ידע כי יסב לו נזק גדול, כל אנוש יודע כי איד המתים מות לחיים, בכל זאת לא חדל המנהג לקבור המתים בבית הקברות אשר בעיר או בַכִפות בתי התפלה ולא יכוסו בעפר, פן תעברנה עוד מאה שנים טרם יודע ליושבי עירים אחדות כי הסכילו לעשות.

ידידיה.

לו שר ושופט הייתי, צויתי לבטל המנהג הרע הזה.

האב.

ראה בני היקר! סבה גדולה אשר תעורר תאוה בלבך ובלב הבחורים הרכים לעשות הטוב והישר וללמוד צדק, למען ישומו האנשים מבטחם עליכם לעשותכם לפקידים ויהי לאל ידכם לבטל מנהגים לא טובים, ולתקן מנהגים חדשים, לבי אומר לי כי כלכם יצר הבורא להביא בכם ברכה על כל העם אשר בתוכנו, נולדתם מהורים יקרים נכבדים בעיני העם היושבים בתוכם, נתן לכם גויה חזקה ורוח נכון, ותחנכו על פי דרככם בזה אין רוב העם מאשר כמוכם. והנה את כל היאות לאיש להיות שלם במעלות ובמדות נתן לכם אלקים חרפה היא לכם אם לא תאבו לבחור בטוב.

אולם דעתי כי לא תעמיסו עליכם החרפה הזאת, אם תבואו ברצות ה' דרככם אל מחוז החפץ כאשר אקוה, אם תהיו לאנשים אשר ממעין אשרכם ישאבו אלפים, שנו תמיד להראות גדולתכם, למעט את הרע ולהרבות את הטוב בתוך אחיכם, להרבות שמחה וגיל סביב לכם, ותזכרו התוכחה והלקח אשר נתתי לכם היום, תדברו על לב אחיכם כי יקברו את המתים במקמות, האיד בל יסוב מגפה בעם.

שמעון.

אם אבא העירה אגידה דבריך לאבי זקני ולדודי המה ישמעו לקולך.

האב.

עשה זאת שמעון ידידי!

ויהי אחרי שרפו ראבינזאהן ופרייטאג את המתים שבו למקומם. ויגד פרייטאג לאביו כי אנשי חרבות אינם אוכלים בשר אדם ולא האמין זאת בתחלה, ויוסף לספר לו את אשר הורהו אדונו עדי היו בני אדם האוכלים בשר אנוש לשמצה בעיני אביו, ויקרא ראבינזאהן את שם הזקן דאנרשטאג כי טרם בנו חי, וכן יקרא שמו מהיום והלאה. ויקבוץ ראבינזאהן את כלם להתוכח עמהם ויהי פרייאטאג למליץ בין דאנרשטאג ובין הספרדי ויחל ראבינזאהן ראש המדברים לדבר ויאמר:

אהובי! יש לנו רב להתענג בו נפשנו ולחיות בנעימים, אנכי לא אשמח בחיי לבי לא ישקוט ולא ינוח כל עוד יחיו האנשים אשר עמלו בו פן ימותו מחסר כל ואנחנו אשר לא עמלנו בו נאכל חלקם! הלא המה ילידי ארצכם הספרדים הנותרים בין פראי האדם! לכן לכו נא ונוכחה באיזה אופן נוכל לקרב ולהתאחד אותנו את הנדכאים האלה!

וידום: ויען איש איש לפי שכלו, ויאמר הספרדי כי ירד יחידי באניה אשר שללו להם לקחתם וכן בקש דאנרשטאג לעשות ויועץ פרייטאג כי אביו ישאר פה והוא ירד עם הספרדי אם יתן לו ראבינזאהן רשיון. ויהי כאר כל אחד בקש לשום נפשו בכפו ויגזור ראבינזאהן אמר וכלם שמעו בקלו כיאות ויאמר! דאנרשטאג והספרדי ירדו ופרייטאג ישב אצלו.

יקטן.

מדוע שלח את הזקן ולא את בנו?

האב.

יען אהב את פרייטאג מאד ויצר לו כי יערה למות נפשו עת בל יעמוד לימינו, ועוד זאת יען ידע ארחות ימים ומלאכת חמלה יותר מבנו, ואת הספרדי שלח אתו כי לא יבאו יושבי ארצו על פקודת ראבינזאהן בלבד, ויגמור כי שניהם ירדו בזמן קרוב לדרכם, אך טרם ירדו ישדדו אדמתם יען להם לשדד שדה רב עשר פעמים כבתחלה כי ברבות הטובה רבו אוכליה.

ויהיו כולם לעובדי אדמה משך שבועות אחדים ויען עשו את מלאכתם באמונה כלו מעשיהם אחרי כלות ארבעה עשר ימים, ויכינו לרדת לדרכם. טרם ירדו נתן הספרדי אותות אמונתו ותודתו לראבינזאהן ויודע באות הזה כי חכם וזהיר הוא. ויאמר: כי יושבי ארצו כמוהו אך מלחים חיו בלי תרבות, לא ידע את לבבם השלמים הם, לכן יעץ כי רק בתנאים יקחם לשבת עלי האי, ולא יקחו איש אתם באניה טרם יבטיחו למלאות רצון ראבינזאהן. וישמח ראבינזאהן לראות אמונת עבדו ויעש כאשר צוהו ואלה דברי התנאים:

חובת כל אנוש אשר יחפוץ לגור באי ראבינזאהן ולהתענג מטובו:

א) למלאות רצון אדון האי, בל יפר החק והדת אשר שם לטובת ממשלתו.

ב) לחיות שם בלי עצלתים במשורה ובצדקה כי לא יגור עצל זולל ורע מעללים באי.

ג) בל תהי שטנה ביניהם, ואם ימרה איש את רוח רעהו בל ינקום נקמתו, לאשר לו המשפט יבא אל אדון האי הוא ישפוט בצדק, או אל האיש אשר ישום שבט מוסר בידו.

ד) לעבוד העבודה אשר לטובת החברה תהי, לחרף נפשו למות עת יבא אדון האי במצוקה.

ה) כאיש אחד יעמדו כלם לקראת האיש אשר ישליך חקים הישרים אחרי גיוו עדי יסור למשמעתם, או יגרשוהו מהאי.

ויצו אל כל אחד כי ישום לב על כל התנאים, אך את שמם יכתבו תחת החקים הנכתבים על הנייר במקום שבועה אות הברית, אחרי נועצו בלבם היטב היטב כי כמוהו בדרך הישר ילכו, ממנו יראו וכן יעשו.

ויעתק הספרדי את המכתב הזה בלשונו ויצו עליו כי יקח אתו נייר וקסת הסופר למען יכתבו הספרדים את שמם מטה בנייר הזה טרם יעברו ממקומם ויחפשו אניה הטובה מהאניות ויכונו לרדת לדרכם.

קישׁ.

היש באניה אחת רחבת ידים לכל הספרדים?

האב.

לא, אכן לא צרכו את האניה רק לרדת שמה עליהן ישובו באניות אשר אז לקחו הספרדים עמהם, הלא הנה טובות מאוד כאשר הבטיח הספרדי. אחרי הביאו די צדה לדרך על האניה, ורוח צח נשבה ברכו שניהם את ראבינזאהן ופרייטאג וגם המה ברכו את אדוניהם וירדו לדרכם.

ויתעצב פרייטאג כי נפרד מאביו, גם בערב טרם ירד בכה לשעות ולא אכל מאומה מעצב, וימאן להתנחם בנסוע ממנו, ויפול בכל רגע ורגע על צוארי אביו וירטב את פניו בדמעות ואך בחזקה נפרד הזקן ממנו, אחרי ירדו בתוך הים רקד פרייטאג אל המים וישחה בצד האני לנשקהו עוד הפעם ולברכו. וישוב אל החוף וישב על גבעה ויבט אחרי האני בדמעות שליש עד לא יכל לראותה עוד, ראבינזאהן אשר בקש לנחמו הלך ביום הזה לצוד ציד ולשוח בהרים, והן לא הרחיקו ממעונתם הכלב רץ אחריהם עמד ברגל הסלע המכוסה בסבך ולא חדל לנבח, ויקרבו אל המקום והנה חור בסלע, בפתח החור אך יכול לזחול איש ולא לרדת בו אל החלול.

ראבינזאהן אשר חפץ לדעת כל אשר ראו עיניו לא ידע שרש דבר, צוה לרעהו לנסות היוכל לזחול בו וישמע בקולו ויהי כמעט תקע ראשו בחור השיבו, ויצרח מר לא שמע בקול ראבינזאהן וירץ משם כמשגע וישיגהו ראבינזאהן וישאלהו מדוע ברח. אהה, אהה! ענה פרייטאג אשר כמעט אין כח בו לדבר, נרוצה נא בכל כחנו, פה מקום יקום נורא בעינים דלקות ולו גרון לבלוע אותנו יחד בפעם אחת.

“גרון גדול כזה עוד לא ראו עיני השיב ראבינזאהן נפשי חשקה לראות היקום הזה”

אהה, אהה! קרא פרייטאג בנפלו לפניו על ברכיו הלא יבלע אותך ולא יהיה אז אדון לעבדך פרייטאג, ויענהו ראבינזאהן בצחוק: הגם אותך אכל? ויען לא יכול לענות צוהו לרוץ לביתו לקחת העששית והוא שב אל החוף לעמוד שם ובידו קנה שרפה אשר מלא.

ויאמר בלבו מה היקום הזה אשר החריד את פרייטאג? חיה רעה? ארי, נמר, ושאר חיה? לו ידעתי זאת לא ערבתי את לבי לזחול שמה, אולם אם יש באי יקום נורא כזה מדוע עד הנה לא ראיתי משלו? ולא שב פרייטאג שלם, אין זאת! פחדו צייר לו תאר אשר אין בתבל לירא מלפניו, אחקור היטב אחרי הדבר ואגרש הסכלות הזאת מלב העלם הטוב. עודנו מדבר שב פרייטאג עם העששית ונר דולק, וינסה שנית בדמעות שליש לחלות פני אדונו בל יחרף למות נפשו כי שם ברור יגזר מארץ החיים אולם לא ידע ראבינזאן אימה אחרי חשב על הדבר ויבקש כי יחזק פֿרייטאג את רוחו, ויקח את העששית בידו השמאלית ואת קנה השרפה המלא בימינו, וילך באמץ לב לראות אחרית המעשה.

ויהי באשר שם ראשו בחור ראה באמת דבר אשר החרידו, בכל זאת לא בקש לברוח עוד אך פשט את ידו בעששית לראות היקום אשר לא נודע לו, וירא והנה הוא שעיר עיף ויגע מזקנה ונטה למות. וכאשר הביט סביב ולא ראה רק החיה הזאת אשר לא נוראה היתה זחל בחלול ויקרא את פרייטאג כי ישלחהו.

ויחרד פרייטאג כעצי יער מפני רוח בכל זאת שמע בקלו בל יעזוב את אדונו. ויאמץ את לבו לזחול אחריו וירא כי שנה לראות גודל הגרון ועיני החיה.

הראית פרייטאג אמר לו אדנו בקול שמח את אשר לאל יד האימה לצייר לנו? איה העינים דלקות! ואיה הגרון אשר אמרנו לראות?

פרייטאג. נשבעתי כי ראיתי כאשר אמרתי.

ראבינזאהן. ידעתי כי אמרת זאת בנפשך, אכן הלא תדע כי האימה משקרת היא, תצייר לנו דברים שונים פעלם מאפע, ראה פרייטאג ממעשה כזה נבראו כל מעשי נשים המכשפות וכל הבלי שוא, מוצאם מפי נשים זקנות אשר ספרו להן או אנשים רכי לב כמוהן אשר כמונו לשקר ראו, חזק והיה לאיש פרייטאג! פקח עיניך וראה פעמים על דבר וגרש מחדרי לבבך כל אימה!

וידור פרייטאג נדר כי ישמע בקולו וימת השעיר הזקן ויוציאהו ראבינזאהן ופרייטאג לקבור אותו וויביטו. המקום אשר היה שם ויראו כי מערה גדולה היא רחבת ידים תגיע להם ממנה תועלת גדולה. ותהי כמו נחצבה מדי אמן, יבשה וקרה והקירות אשר מבדלח השליכו מכל העברים את קרני נר העששית כמו היו בחדר ממראות הצבאות.

ויגמור ראבינזאהן לגור שם עת יחם לו מאד ולהיותה לו למרתף לסתיר שם את המאכלים אשר ישחתו בחום, לטובתו לא רחקה מהבירה אך מהלך רבע שעה אחת וירץ שם פֿרייטאג לקחת כלי מעשה בהם החלו להרחיב הפתח למען יעשו שמה דלת, ותהי להם העבודה הזאת בעת שני הרֵעים נפרדו מהם לענג.

 

הערב העשרים ותשעה    🔗

שמעון.

עתה צר לי מאד עת אבינו מספר.

האב.

מה תירא שמעון אהובי?

שמעון.

יראתי פן יכלה המעשה מהר.

ידידיה.

לו הייתי במקום אבי הארכתי את המעשה בל יכלה לנצח.

האב.

יש קץ לכל שמחות התבל לכן גם לשמחה הזאת אחרית. מה טוב כי תהינו לשמוע סוף דבר. עוד הפעם ענני חשך יקדירו אפק ראבינזאהן, מי יודע מה יהי באחריתו, לכן הביטו לראות. –

זה שמנה ימים חלפו ושני המלאכים לא שבו עוד ויחלו לדאוג להם. וירץ פֿרייטאג יום יום עשרים פעמים ההרה או אל החוף, נלאו עיניו מראות ולא מצא אותם. ויהי היום עת עשה ראבינזאהן מלאכתו בבקר בא פרייטאג פתאום מרקד לנגדו ויקרא מרחוק באו! באו! ראבינזאהן אשר שמח מאד לשמוע השמועה הטובה לקח את קנה השקפה בידו ויעל מהר אל הגבעה וירא והנה מרחוק אניה מלאה אנשים באה לגשת אל האי אכן אחרי הביט על קנה השקפה אמר לרעהו פרייטאג, פרייטאג! יראתי כי באלה לא חפצתי ויחרד.

ויבט ראבינזאהן עוד הפעם אל המקום הזה ויבהל יותר פתאום ראה כי כאשר חשב כן הוא ויגד לו, פרייטאג המשתומם את כל לבו לאמר: לא הספרדים ואביך באו, היא אניה גדולה מאנגליא, יושביה ילידי אנגליא כלם אחזי חרב ויחרד פרייטאג מאד, בא נא חיש על גבעה אחרת אמר ראבינזאהן משם נראה את החוף הצפוני.

כמעט באו שמה, ושמו על הים עיניהם עמדו כאבן דומם ראו אנית אנגליא עוד רחקה מהם פרסה שם החזיקו המלחים את העוגין.

ותעז מהר השמחה ומהר האימה והשתוממות בלב ראבינזאהן. שש לראות אניה אולי באה להוציאו חפשי מהמאסר וישוב לארץ מולדתו, וירא וישתומם כי לא ידע הסבה למה באו, לא הסער גרש אותה הנה כי זה איזה שבועות לא נשבה רוח, לא יצאו לרדת הנה כי מה לאנית אנגליא לבוא אל מחוז אשר אין תחת ממשלת מלכיהם ואין להם מסחר באי הזה, וירא כי שודדים המה.

ישׂכר.

מי המה האנשים האלה?

האב.

יש אנה ואנה אנשים אחדים אשר לא למדו מאומה בילדותם, אינם יודעים כי אם לגזול רכוש אחרים עון פלילי הוא, בעיני האנשים הרעים האלה אין עול כי יקחו להם בחזקה או בסתר רכוש זרים, אם ביבשה יגורו יקראו גנבים או גזלנים, ואם בים שודדי ים יקראו.

דינה.

הלא יושבי אנגליא היו?

האב.

אך בעיני ראבינזאהן יושבי אנגליא היו אמר בלבו מי יודע אם לא גזלו השודדים את האניה מיושבי אנגליה, לבשו בגדיהם למען יאמן כי מילידי אנגלי המה, – בשנים הראשנות אשר חי על האי קוה כי יבאו שודדים לקחתו אתם לעבד למען רק בתוך בני אדם יחיה, אולם עתה כי הטיב ה' את מעמדו חרד מהאסון פן יפול בידי בני בליעל. ויגד לפרייטאג כל זאת וילך אתו לראות מרחוק מעשה יושבי האניה אשר יגשו אליו.

ויעמדו על גבעה אשר שם עצים וסבך לראות משם את כל מעשיהם, והמה בל יראו. – ויראו כי האניה אשר עליה אחד עשר איש החזיקו את העוגין אך חצי רבע פרסה רחקה מהם. ויבאו האנשים היבשה, ואך שמונה מהם אחוזי חרב היו ושלשה נאסרו ועת באו החוף התירו מהם הנחשתים, בחזוות האימה אשר עשה אחד מהם ראו כי בכה ויתחנן לאחזי חרב בנפלו על ברכיו ארצה לפניהם בל יעשו עמו רעה הכרת פניו ענתה יגונו, והשנים האחרים פרשו כפיהם השמימה כמו העתירו לה' כי יהי בעוזרם ויצילם.

ויהי ראבינזאהן נבוך ולא ידע מה היה לו ויגש אליו פרייטאג שמח ויאמר לו הראית כי גם יושבי ארצך אוכלים בשר השבוים, הסכלת לדבר השיב ראבינזאהן, לא יאכלו אותם, ויוסף לראות בקנה השקפה.

וימלא חמה בראותו כי אחדים מאחזי חרב הרימו את חרבותם לקראת השבוי אשר שכב ארצה לפניהם וירא פתאום כי שלשה השבוים נשארו והמה הלכו נפוצים אל היער.

וישבו שלשתם במכאובם על מקומם בלי תקוה ויזכור ראבינזאהן את עמלו עת בא החוף ויגמור להיות לנדכאים לעזר אם בל יהיו בני בליעל, ויעבור עליו מה. –

ויצו את פרייטאג כי יקח לנו קנה השרפה גדולים וקטנים חרבים ושאר דברים כאשר יכול שאת.

לאה.

מה המה השאר דברים?

האב.

אבק רובה וכדורים:

וישאר שם ראבינזאהן לראות איך יפול הדבר, אחרי הביאו את כל אשר צרכו וימלאו את קני השאפה ראו לשמחתם המלחים בקשו להם מקום, אחד הנה ואחד הנה לשכב בצל תת שנה לעיניהם בצהרים בל תתך השמש על ראשם. ויותר עוד ראבינזאהן שמה רבע שעה וילך באמץ לב אל שלשה הנדכאים אשר ישבו עוד על מקומם הראשון פנו לו ערף ויחרדו כמקול רעם כאשר שאל אותם: מי אתם ויעמדו ממקומם לנוס ויאמר אליהם ראבינזאהן בלשון אנגליא אל תיראו כי באתי להציל אתכם.

אם תעשו זאת מן השמים נשלחתם אמר האחד בלקחו הכבע מעל ראשו להראות לו כי נכנע מלפניו ויבט אליו, כל ישע משמים הוא ענה ראבינזאהן, הגידו נא לי אנשים טובים את עניכם ובמה אוכל להושיעכם" אנכי שר האניה הזאת ענה האחד והשני הוא רב החובל והשלישי אורח עובר ארחות ימים בהראותו באצבע על שני רעיו. ויקשרו עלי המלחים לקחת האניה בחזקה ממנו, בקשו להמיתני ואת שני האנשים הטובים האלה, יען לא ישרו מעשי השודדים בעיניהם, אולם אחר בכינו והתפללנו להם לא הרגוני, אכן החיים האלה קשים ממות כי עזבו אותנו באי הזה למען נמות ברעב "אם תבטיחו לי למלאות שני תנאים אשום נפשי בכפי להצילכם ענה ראבינזאהן.

ואיזה תנאים? איש יקר" שאל רב החובל, אלה הם ענה ראבינזאהן: כל עת תגורו על האי תשמעו בקולי ותמלאו חפצי ותבטיחו להוליך אותי ורעי לאנגליא אם אושיעכם להוציא האניה העשוקה מיד עושקיה.

עמנו ועם האניה ועם כל שאר עליה תעשה כאות נפשך ענה רב החובל.

טוב מאד ענה ראבינזאהן, קחו נא מידי קנה שרפה וחרב לכל איש ואיש בל תצטרכו אותם עד אצוה לכם, עושקיכם שוכבים עתה נפוצים קומו! ננסה אולי נכניעם בלי ישפך דם."

וילכו, ויקח פרייטאג את החבלים אשר נעקדו בהם השלשה אנשים בידיהם וברגליהם ויגשו אל הראשון אשר שכב על פניו בתרדמה גודלה ויאחזו אותו בידיו וברגליו וישומו פתיל בפיו טרם הקיץ. ויעקדו את ידיו על גוו ויצוו עליו בל ינוע ממקמו, ובל יוציא קול מפיו, ואם לא ישמע לקול דבריהם חיש יומת דמו בראשו. ויניח אותו בפניו אל הים למען לא יראה מקרה שני רעיו.

ויסבו אל השני וגם עמו עשה כאשר עשו עם הראשון וכן הזהירו אותו, ההצלחה או יד ה' גם פה הראתה כי מחסה הברי לב ונקמת העול היא, כי אחרי ששה מהבני בליעל נעקדו קצו שנים משנתם קמו ויחזיקו את כלי נשקם, בני בליעל קרא ראבינזאהן, ראו את מעמד רעיכם וראו כי אנחנו הרבים, שימו כלי נשקכם לרגלינו אם אך תאחרו משמוע בקולנו דמכם בראשכם. אהה! חנינה! חנינה! אדוננו רב החובל! קראו וישליכו את כלי נשקם מעליהם ויפלו על ברכם ויעקדו גם את ידיהם ויוליכו אותם אל הכלא לאשר במערה החדשה אשר נגלה להם ויגידו להם לאמר: הראשון אשר יבקש לשבור הדלת יומת ביד השומר אשר יעמוד שם על המשמר, ויקח את השכינים מידם.

וישובו ראבינזאהן ופרייטאג ובעלי הברית החדשים אל האני שיט ויוציאוה בעזר עצים אל החוף ויקבו חור בה בל תצלח עוד לרדת בה.

פרץ.

ומדוע ישחיתה?

האב.

ידע כי ישלחו מהאניה הגדולה אני שיט אם הראשונה לא תשוב ויבקשו היות להם לשטן בל תצליח עוד האני שיט למלאכה.

כאשר פתר כן היה, בשעה השלישית אחרי חצי היום השמיעו באניה קול בכלי תותח למען ישובו המלחים אשר על החוף: ולא שמעו קול האות מחשבים אחרי שלש פעמים השמיעו את קוליהם שלחו אני שיט אחרת לקראתם. ראבינזאהן ורעהו שבו לעלות הגבעה לראות מה לעשות.

ויבאו באני שיט השנית אל החף, וישתוממו לראות את האני שיט הראשונה ובה נקב. ויביטו כה וכה ויקראו בשם רעיהם אשר לא ראו, ואין קול ואין עונה, ויהיו מספר עשרה כלם אחזי חרב.

ראבינזאהן אשר שמע משר האניה כי בין השבוים שלשה נערים יקרים אשר התקשרו עם האחרים מיראתם, שלח את פרייטאג עם רב החובל לקרא אותם מהר, וישאל אותם שר האניה אחרי הגיד לו ראבינזאהן דעתו ואחרי הוכיח אותם, הבל יבגדו בו אם יסלח לחטאם, את נפשנו נתן תחתיו ענו, ויפלו מרעיד על ברכיהם ויאמר עוד שר החובל ידעתי אתכם תמיד כי לא עולתם בכם לכן אאמין כי אין לכם חלק בקשר, ותתקנו את המעות בצדקתכם. ויבכו שלשה המלחים משמחה ותודה וינשקו את ידי שר האניה, ויתן נשקם בידם ויצו להם כי ישמעו בקול ראבינזאהן מנהלם.

יושבי האני שיט השנית לא חדלו לקרא בשמותם ולהשמיע קול בכלי תותח בתקותם כי רעיהם הנפוצים יקהלו, ויהי בראותם כי לשוא מגמתם, פחדו עת נטו צללי ערב וירדו בערך מאה פסיעות מהחף להחזיק שם את העוגין. וייראו ראבינזאהן ושר האניה מאד פן ישובו מהר אל האניה להגד להם את המעשה אשר נעשה וירדו לדרכם ויעזבו את רעיהם האובדים, ויחרדו מאד.

לטובתם יעץ להם שר האניה עצה הטובה בעיני כלם, צוה את פרייטאג ואחד המלחים ללכת אל הסבך הרחוק מאני שיט כאלפים פסיעות לענות משך עת קריאת המלחים, כאשר ישמעו כי יש מקשיב לקולם ויעלו היבשה לבקש אותם, ילכו שנים יחדו בערמה יותר ויותר אל תוך הסבך למען ימשכו את יושבי האני שיט ללכת אחריהם, והמה ישובו עליהם חיש בדרך אחרת.

התחבולה הזאת היתה בעזרתם כאשר שמעו המלחים באניה קול ענה חתרו לשוב החוף וירוצו בקנה השרפה בידיהם אל החבל אשר שמעו שם קול עונה וישאירו שנים אחריהם לשמור את האני שיט. פרייטאג ומשלחו השכילו וימשכו את אלה אשר הלכו אחריהם עד חצי פרסה בסבך, וישוב חיש אל מנהלם. ויגד ראבינזאן לשר האניה את כל אשר בלבבו לעשות, ותוכן הדבר כי יכניעו גם את המלחים האלה תחת ידם בל ישפך דמם ארצה.

ויהי חשך, ויגש ראבינזאהן ורעיו לאט לאט ודמם אל האני שיט וכאשר אך רחקו ממנה עשרים פסיעות, לא ידעו המלחים השומרים מאומה, פתאום קרבו עליהם בקול מר צורח ובצליל נשקם ויאמרו: דם האיש אשר ירום את ידו ואת רגלו בראשו.

ויקראו שני המלחים הנני בידכם! ויגשו אליהם ויעקדו את ידם ואת רגלם, וימהרו להוציא את האני שיט הזאת אל החוף.

וישובו עם שני השבוים אל הסבך הקרוב לארוב שם עד ישובו הנשארים ויבאו לאחדים עיף ויגע. וישתוממו ויספדו מר כי אבדה מהם האני שיט עד אין להגיד. יען המה מספר חמשה היו שלחו אחד המלחים אליהם לשאול אותם היכנעו תחת ידם וישימו כלי נשקם לרגליהם, ואם לא יחפצו בדרך הזה ישלח שר האי חמשים אנשים לקראתם להמיתם כי את האני שיט אשר להם כבר לקח, ורעיהם נשבו, ולהם לבחור בין מות ושביה.

ויצו ראבינזאהן את רעיו כי יצללו בנשקם למען יאמינו בדברי המלחים כי רבים המה, היסלחו לנו שאל האחד, אשר השיב לו שר החובל בלי ראהו, טהאמאס שמיד! את קולי ידעת, אם תשימו נשקכם לרגלינו בל תפלנה שערת ראשכם ארצה, אטקינס לבד יומת כי הוא היה ראש הקושרים, וישליכו כלם את קני השרפה מידם, ויצעק אטקינס אהה למען אלקים הרחמן! עשה עמי חסד שר האניה! סלח, סלח! ויענהו שר החובל כי אין לאל ידו לעשות עמו טובה, רק ידבר טוב בעדו באזני שר האי וכטוב בעיניו יעשה. וישלחו את פרייטאג הוא, והמלחים עקדו את ידי ואת רגלי כלם, והן גם השלשה הנותרים שבו ויראו את המעשה אשר נעשה ויכניעו תחת ידם. ויעקוס פרייטאג גם את ידיהם, ויגש גם שר האניה וראבינזאהן אשר בעיניהם מושל האי, ויחפש שר האניה את האנשים בתוכם אשר אמר בלבו עוד ייטיבו דרכיהם וישובו מרעתם ויביאם פתח הבירה והנשארים שם בכלא אשר במערה, מאלה אשר זה כבר שם במערה לקח עוד שנים אשר לא השחיתו דרכם עד מאד וינחמו כי עשו זאת. בני! את אשר עשה עמהם, ואת המקרה אשר עוד נעשה אספר לכם מחר.

 

הערב השלשים    🔗

האב.

בני! קץ מקרה ראבינזאהן מהר תשמעו עוד תעברנה שעות אחדות תדעו, היגור עוד על האי באין תקוה, או ימלא ה' משאלתו כאשר קוה כבר לראות פני הוריו.

הדבר הזה תלוי אם יקח שר האניה בעזר המלחים אשר סלח לפשעם את האניה בחזקה אז קץ לעמל ידידנו, ואם לא יכול להוציא העשוק מיד עשקו, כמקדם יגור שם ולא יגאל עוד.

ויאספו העשרה אשר סלח לעונם ויגד להם ראבינזאהן שר האניה כי פשעם לא יזכר עוד אך בזאת יאות כי יהיו לבעל האניה לעזר להוציא את האניה מיד עושקיה. אחרי הבטיחו כלם כי ימלאו את משאלתו כאות נפשו בכל לבבם אמר להם ראבינזאהן כי לא לבד את נפשהם יצילו ממות כי גם את נפשות השבוים ימלטו כי אם לא יוציאו את הגזלה מיד הבעלי זרוע יתלו יחד מחר בבקר השכם.

ויודע להשבוים המשפט אשר חרצו ויוליכו את השבוים לפניהם למען יחוסו עליהם.

ויחגרו עז, משך הזמן הזה סתם חרש האניה את החור אשר באני שיט האחת, וישימו מהר את שתי האניי שיט במים ויגמר כי רב החובל ימשול על האחת ושר האניה על השנית, ויחצו את העם לשני מחנות, מחנה אחת על האניה האחת והמחנה השנית על השנית. ויתנו ביד כלם נשק וכל הצרך לו ואחרי ברך ראבינזאהן את שר החובל ירדו לדרכם.

שמעון.

פליאה נשגבה בעיני כי לא ירד ראבינזאהן עמהם?

האב.

לא מיראה אך מחכמה השכיל זאת, פן משך הזמן אשר יעזוב את השבוים ישברו את הפתח ויחזיקו להם את הבירה ורק מקום הבטוח הזה אשר טמן שם כל צרכו ואשרו יקר בעיניו, ואם יעזבהו יסכיל לעשות. ויועץ לו שר האניה כי הוא ופרייטאג יותרו שם. ראבינזאהן אשר ידע כי כל אשרו תלוי בדבר הזה לא מצא מנוח לכף רגלו מפחדו ויראתו, מהר ישב במערה, מהר עלה על הדיק, מהר עלה על סלם החבל למען ישמור מראש הגבעה בדמיה הלילה מה יעשה. אף כי לא אכל מאומה היום הזה לא יכול לטעום בערב טעם מאכל. ויגדל יגונו מדי רגע ברגע יען לא שמע את קולי כלי תותח לאות כי הצליח דרכם כאשר נדברו יחדו, וחצי הלילה עבר, וישם אל לבו כי עול הוא לשכב בחיק האימה והתקוה ויזכור בלקח אשר נתן לרעהו. באמרו: הכון לקראת התלאה בצר לך, אם לא תאנה אליך רעה מה טוב ומה נעים! ואם אשר יגרת יבא לך הלא פתאום לא בא הפחד.

בשומו על לבו הדברים האלה אמר: יעבור עלי מה! ויחזק את לבו ואת הבטחון כי ה' בעזרו בל תכבד עליו יד ה' גם בפעם הזה, והן כאשר לא קוה עוד אל הישועה שמע פתאום קולי הכלי תותח. ויקם ראבינזאהן כאיש אשר פתאום מקול רעש יעור משנתו, וישמע את הקול שנית ושלישית, וידע נאמנה כי הצילו את האניה וכי יוציאו ה' חפשי משם.

וירד חיש מהסלם נבוך משמחה ויפול על צואר פרייטאג אשר נם על הדום דשא ויחבקהו וירטב את פניו בדמעות, ולא יכול להוציא מלין מפיו, מה לך אדוני היקר שאל פרייטאג, כאשר העיר ויחרד על הנשיקות אשר נשקו אדונו ולא יכל ראבינזאהן לדבר אך המלות האלה, אהה פרייטאג!

ירחם ה' על אדוני אמר פרייטאג בחשבו כי רוח רעה בעתתו, ומשגע הוא, שוב שכב אדוני היקר! אמר לו, ויאבה לאחזו בזרעיו לקחתו אל המערה, אולם ראבינזאהן הביט אליו בפנים מצהילים ויאמר: האשכב ואישן פרייטאג אהובי! האנכי אישן עתה ברגע הזה אשר תאות לבי נתן לי ה', האם לא שמעת את קול כלי תותח שלשה פעמים? הלא ידעת כי לֻקחה האניה מיד עושקיה?

והן פתאום נפקחו עיני פרייטאג וישמח מאד אבל לא גדלה שמחתו כשמחת ראבינזאהן ולא למענו היה הגיל אך למען אדונו, כי המחשבה לעזוב ארץ מולדתו המרה לו את הענג לרדת בחברת אדונו ואביו אל הארץ אשר ראה נפלאות הנמצאות שמה ויקו עוד לראות יותר ויותר.

ותגדל שמחת ראבינזאהן מכל השמחות אשר שמח כל ימיו, מהר עלה הגבעה ויפול לעיני השמים המלא כוכבים על ברכיו להודות לה' כי יגאלהו, מהר ירד ויחבק את פרייטאג וכל דבריו מהמבורג ויחל לבלע את כליו בבגדי שרד וכן עבר לו הלילה ולא חשב לנוח מעט.

כמעט עלה השחר הביט אל המחוז אשר שם האניה ויקו לבקר במאד מאד לראות את האניה אשר בה יגאֵל, ויהי בקר! אולם ה' אלקים! מה גדלה החרדה בראותו בעינים פקוחות כי חלפה והלכה לה, ויצרח מר וישען מתעלף את מצחו במצבת עץ.

ויבוא פרייטאג חיש ולא ידע מה היה לאדונו ויראהו ראבינזאהן בידו אל הים ויאמר בקול דממה דקה ראה נא שמה! וירא פרייטאג וידע את אשר אנה לו.

(ולא ידעו השומעים הצעירים לימים מה לעשות בקשו היות שמח כי לא בא עוד קץ המעשה, אכן רגשות החמלה על ראבינזאהן הנדכה כי עוד הפעם קרהו אסון השביתו את ששונם וידמו כלם ויספר להם אביהם.)

ראבינזאהן לנו למשל כי גם האנשים אשר עזבו את דרכיהם הרעים והולכים בדרך הטובה, ישמרו מאד את נפשותם בל תעז יד התאוה עליהן, לולא שמח ראבינזאהן מאד מאד בראותו את האניה בל יתרפה עתה ולא גזלה התוגה את שכלו ממנו, ידע לשאת ולסבול את אשר פקד ה' עליו אף אם תוחלתו הטובה נכזבה, ידע נאמנה כי אין מעצור לה' להושיע אף אם בעינינו אין תרופה למכתינו, המחשבה הזאת תהי נחמתנו בענינו, ראו בני! גם האנשים הטובים לא באו עוד אל תכלית השלמות!

ויהי כאשר עמד שם ראבינזאהן וידבר פרייטאג אל לבו דברים טובים דברים נחומים וימאן להתנחם, שמע פתאום מעבר השני אשר בגבעה קול המולה אשר כקול עקבי בני אדם. ויעמדו ממקומם ויפנו כה וכה לראות ויראו משתוממים בשמחה את שר האניה אשר בא עם אנשים אחדים הגבעה, ויפול ראבינזאהן על צוארו ויבט מאחריו וירא והנה בחוף ימה בלשון הים נחזקת האניה בעוגין, ברגע הזה אבדה ממנו תוגתו. וירא כי טרם עלה השחר הסב שר האניה את הספינה לעבר אחד מהאי אשר יהי לה שם רחב ידים.

על צואר שר האניה אשר נפל שם חנה ראבינזאהן אך שמח ומחריש, עדי שנים כאחד התחילו לברך ולתת תודה זה לזה, ויספר לו שר האניה כי הצליח ה' דרכו ויחטף מהם את האניה בלי שפך דם ארצה כי באישון חשך ואפלה לא ידעוהו ויתנו לו ולמשלחיו מקום בתוכם, הרעים אשר בקושרים בקשו להלחם בעד נפשם אחרי הכירו אותו, אכן לשוא עמלו, כי לולא החרישו החזיקו האחרים אותם לאסרם, ויחל לתת תודה לראבינזאהן המפלטו. אתה הוא אמר! ודמעות ירדו עיניו, אתה האיש היקר בחכמתך הצלת אותי ואת האניה מידי הקושרים. "ויצו לקחת מעדנים להשיב נפשם מאשר הביא אתו ויאכלו כלם אך שמח ויתנו בברותם ענג. משך הזמן הזה ספר ראבינזאהן לשר האניה את מעשה הנורא אשר קרה לו, וישתומם האיש ויבקש ממנו כי יגיד לו באיזה אופן יעשה עמו אות לטובה, ויען ראבינזאהן עוד שלשה אשאל ממך להתנאים אשר התנתי עמך אתמול, א) כי תאחר פה עד ישוב אבי פרייטאג עם הספרדי, ב) כי תוליך אותם גם אותי ובני ביתי לספרד לעיר הבירה קאדיקס ושם נשארם, ג) בל תמית את הקושרים, במקום אשר תענה אותם יגורו פה על האי, ידעתי כי פה ייטיבו דרכיהם ומעלליהם. ויבטיח לו שר האניה כי ימלא משאלתו, ויקרא את השבוים ויחפש את הרעים בתוכם ויגד להם את אשר גזר עליהם ויהיו אך שמח ידעו כי על פי המשפט דמם בראשם. ויגד להם ראבינזאהן היקר באיזה אופן ימצאו מכלת הבטיח כי ישאר להם כל כלי מעשה וכלי בית והחיות על האי. ויאמר להם פעמים רבות כי אך על ה' ישומו מבטחם וכאחים ישליו ויעשו מלאכתם בלי הפוגות אם ככה יעשו יחיו בנעימים על האי הזה.

עודנו מדבר בא פרייטאג חיש בקצר רוח ויגד לו כי בא אביו עם הספרדים, ויקומו כלם לצאת לקראתם וירץ פרייטאג לפניהם ויפול על צואר אביו בטרם באו האחרים.

וישתומם ראבינזאהן לראות בתוך הבאים שתי נקבות וישאל את דאנערשטאג מי הן ויאמר לו כי הן נשי הספרדים אשר לקחו להם מילידי פראי אדם, וכאשר שמעו בעליהן כי ראבינזאהן יעזוב את האי וישאר אחריו מלחים אחדים באו לבקש רשיון ממנו לגור על האי המה ונשיהם שמעו כי באי הזה יחיו בנעימים.

וימלא ראבינזאהן שמח משאלתם, וטוב לו כי ישאר אחריו אנשים אשר מגידים עליהם רעיהם כי אנשי אמת המה ויקו כי יסירו מלב הרעים את ערלתם למען גם המה יחיו שלוים ושקטים ויגמור לתת הממשלה ביד השנים. ויקרא את כלם להגד להם את אשר גמר עליהם.

ויהי מספרם ששה מילידי אנגליא ושני הספרדים עם נשיהם, וידבר להם ראבינזאהן לאמר:

אקוה כי אין איש מכם ימנעני לעשות ברכושי אשר על האי ועל כל אשר ימצא בו כאות נפשי, חפצי כי הנשארים פה יחיו בנעימים, בלא סדרים זאת לא תהי, ועלי לשום משטר לכן גזרתי אומר כי שני הספרדים ימשלו בכם במקומי, להם המשרה על האי ועליכם לשמוע בקולם, המה יגורו בבירה אשר לי, המה ישמרו את כל כלי נשק ואת הכלים חובתם להלות לכם את אשר תצטרכו, אם תחיו שלוים ותהיו ישרים. ואם יאנה לכם אסון כלם כאחד איש את רעהו יעזרו, כלם כאחד יעבדו את השדה ואת הגן ויחלקו את כל פרי האדמה. אולי יהי לי דרך לשאול בשלומכם אולי אשוב לשבת עמכם עד יום מותי, אוי לזה אשר ימרה את פי! ובלי חנינה אשימו במעברה עת תקום רוח סערה ויהי שלל הגלים.

ויעש ראבינזאהן רשימה מאשר יקח אתו להביאם אל החוף הלא המה:

א) הבגדים אשר עשה לו מערות והמחסה והמסוה.

ב) הרמח והקשת והגרזן מאבן אשר עשה לו.

ג) התוך והכלב ושני לאמא’ס.

ד) הכלים אשר עשה לו בהיותו יחידי.

ה) גרגרי הזהב והאבנים הטבות, ועשת הזהב אשר מצא.

אחרי הביאו את כל אלה אל האניה והרוח צח מאד גמרו בלבם ללכת לדרכם ויערכו ראבינזאהן ופרייטאג ארחה גדולה להאכיל את שר האניה ואת שאר העם הנותרים טרם ירדו משם. ויקחו מכל הטוב אשר בידם לתקן היטב את המאכל וישתומם שר האניה בראותו כי ראבינזאהן ידע לבשל כאחת הרקחות. ללכת בדרך ראבינזאהן נתן שר האניה מכלת, אבן רובה, ברזל, וכלי מעשה ביד הנותרים פה לתשורה.

ויהי לעת ערב בקש ראבינזאהן שבת יחידי אך שעה אחת כי יש לו לעשות דבר גדול טרם יעזוב את האי, וילכו כלם וישאר אך הוא לבדו ויעל הגבעה לשום עוד הפעם אל לבו כל המקרה אשר קרהו ולשפוך שיחו לאלקי השמים, אין מלה בלשוני להגד לכם רגשי תודתו אך איש לו לב כמוהו יודע מה בלבו.

והנה בא הרגע אשר ירדו משם, בדמעות שליש הוכיח ראבינזאהן עוד הפעם את הנשארים, כי ישליו וכי יעשו את עבודתם וכי תמים יהיו ויברכם ויאמר: יהי ה' עמכם כאשר היה עמדי ויפן הפעם כה וכה ויתן תודה לאלקים כי הפליא לעשות עמו, ויאמר להנשארים בקול דממה חיו בנעימים! וילך עם פרייטאג ודאנערשטאג אל החוף.

אחדים.

אהה! הנה בא קץ המעשה!

יוחנן.

כתר נא זער! מי יודע המקרה אשר יקרה להם עוד?

והרוח נשב כחפצם ויהי בעיניהם כמו הלך האי חיש עמהם, ויעמוד ראבינזאהן מחריש על פני הספינה כל עוד ראה את הנשארים, שם עיניו על המקום אשר גר שם שנים עשר שנה ועל התלאות אשר מצאוהו שם, ומכלם הצילו ה' ויהי האי בעיניו כארץ מולדתו, פתאום חדל לראות את ראש הגבעה והביט השמימה וישר בלבו את השירה “כלם יתנו תודה לה'!” וילך עם דאנערשטאג ופרייטאג אל חדר שר האניה לגרש תגיון נפשו. ויצלח ה' את דרכיהם, אחרי חלפו ארבעה ועשרים ימים באו לעיר קאדיקס שמה השאירו אחריהם את הספרדים אשר לקחו עמהם ויעל ראבינזאהן החוף לבקש לו את הסוחר אשר הציל לו את גרגרי הזהב וימצאהו, וישמח מאד בשמעו כי הזהב הצילו מרדת שחת כי אבדת האניה הסבה לו להיות באַנקראָט.

ישׂכר.

מה זאת באנקראט?

האב.

אם חייב איש יותר מאשר בידו לשלם יקחו הנוגשים ממנו כל אשר בידו לחלק בין הנושים, לזאת יקרא באנקראט:

החבית מלאה גרגרי זהב היתה די והותר לשלם נשיו ויחפוץ תת המותר ביד ראבינזאהן המטיב עמו, וימאן ויאמר הידיעה כי הייתי לעזר לאיש די שכר. – וירדו משם ללכת לאנגליא, ויאנה להם על הדרך הזאת מקרה רע, דאנערשטאג הזקן חלה את חליו חזק מאד, לשוא עמלו להציל ממות נפשו, וימת

הגיון נפש פרייטאג ובכיתו על מות אביו היקר תוכלו לשער. גם השני לאמא’ס לא יכלו לסבול את אויר מי הים לכן מתו.

ותבא האניה אל פארטסמוטה מחוז באנגליא הידוע, ויקו ראבינזאהן למצא את אלמנת השר מלחמה לתת אבנים הטבות בידה. וימצאה בשפל מצבה כי לא השיגה משען לחם ומשען מים מבעלה מהודו מזרחי זה שתי שנים, ותפול עם בנה ברשת העוני ויכסו את גויתם בבלוי סחבות, הרעב והצמא הלבינו את פני האשה וילדיה כשלג, וישמח ראבינזאהן מאד ככל איש אשר יבחרהו ה' להוציא נדכאים מחבלי עוני, ויתן להם את האבנים הטבות עלז לבו בקרבו בראותו המשפחה הזאת כנטעי גנה אשר יבשו מני חרב מריח מים יפרחו, כן אחרי בלותה היתה לה עדנה בימים אחדים, ואלה אשר אמרו אין תקוה למו חיו בנעימים.

יען מצא שם אניה אשר תרד להמבורג עזב את משלחו להקל מעליו עמלו, וילך עם פרייטאג אל האניה הזאת אשר מהר תרד משם.

ויצליח ה' את דרכיהם בפעם הזה פתאום ראו את האי העלגאלאנד משם נראה ארץ מולדת ראבינזאהן ויתר לבו ממקמו משמחה לראותה. ויבאו על פי העלבע והנה פתאום רוח סערה נשבה וירעם בשמים ה' ויגרש הרוח את האניה בכל כחו אל החוף ויעשו בחכמתם כאשר לאל ידם להסב אותה להביאה אל תוך הים אכן לשקר, הרוח לקח בחזקה את האניה ויוליכה על הדום חול ותשבר את קרקע האניה.

ויבאו בה המים ברגע הזה רב מאד ויראו כי לא יכלו להצל את האניה וכי אך מהר יקפצו אל המעברות להצל נפשותם ויבאו ראבינזאהן ורעו אל קוקסהאפען ומאומה אין בידו רק הכלב הנאמן אשר רץ אחריו והתוך אשר ישב על כתפו ויודע לו אחרי כן כי בתוך הדברים אשר הציל מהאניה ימצא מחסהו ומלבושיו מערות אשר עשה לו, וישלם להמצילים מס כמשפט וישיבו לו אותם, ועשת הזהב אבדה ממנו.

יוחנן.

אהה! ראבינזאהן הנדכה!

האב.

עשרו עתה כעשר אשר הציל מבית אביו עת הלך משם. פן לקח הק ממנו את רכושו למען בל יתאוו נערים רקים ופוחזים ללכת לארץ רחוקה למען יביאו עמהם הון ועשר כמוהו, יען גמר בלבו לחיות במשורה כאשר חי על האי לא צר לו מאד כי אבד ממנו זהבו.

וירד עם האניה אשר בקוקסהאפען להמבורג וירא את מגדלי עיר מולדתו ויבך דמעות שמחה, בעוד ארבע שעות ינוח בזרועי אביו היקר, שמע בקוקסהאפען כי אמו מתה זה ימים אחדים.

ותרד האניה חוש מהשטף מים ומהרוח אשר לקחה אצל בלאנקענעזע, ויבאו אצל נייענשטעד טען ויבאו לקראת אלטונא, ואחרי כן אל החוף אשר בהמבורג ויך לבו אותו בצאתו מהאניה לולא בוש מפני רואיו נפל ארצה לנשק עפר ארץ מולדתו. וירץ בתוך המון מציצים וילך אל בוימהויז⁹, וישלח מלאך משם אל בית אביו להגד לו על יד, כי בא – ויצו למלאך כי בראשית יגד לו כי בא איש אשר יגד לו בשורה טובה מבנו אשר נסע ממנו, ואחרי כן יגד לו כי בנו ישוב לעיר האמבורג והנה הוא בדרך, סוף דבר כי האיש אשר יגד לו חדשות הוא בנו – לולא צוה ראבינזאהן כי לאחדים יגד לו מת אביו פתאום משמחה הגדולה.

וירץ ראבינזאהן אחריו בחוצות אשר תודענה לו עוד אל בית אביו אשר חרד כנוע עצי יער מפני רוח, אבי! בני! ולא יכלו דבר יותר, מחריש, חרדים, קשה רוח, נחו על צוארם עוד, פתאום נח לי דמעות הרחיבו מצוקת לבבם.

ויבט פרייטאג על כל אשר ראו עיניו בבית אביו וישתומם, לא שבעו עיניו מראות ויהי נבוך בימים הראשונים.

השמועה כי שב ראבינזאהן והמקרה אשר קרהו חיש נשמעה בעיר, ויהי כל דברי יושביה אך מראבינזאהן, כלם בקשו לראותו כלם בקשו לשמוע מקרהו ויהי בית אביו כבית ועד.

ויאלצו את ראבינזאהן לספר מבקר עד ערב, בספרו לא שכח לאמר אל אבות הבנים! הורים! אם תאהבו את בניכם תחנכו אותם היות תמים לחיות במשורה ולעבוד עבודה. ואם היו ילדים אצלו נתן להם לקח הטוב מכל כתם אופיר, ילדים קטנים! סורו למשמעת הוריכם ושופטיכם למדו היטב כאשר לאל ידכם יראו את ה' והשמרו מרשת הבטלה היא מקור כל הרעות.

אבי ראבינזאהן היה סרסר ויבקש לחנך את בנו לעשות כמוהו למען ימלא את מקומו אחרי מותו, אכן ראבינזאהן אשר הסכין זה שנים אחדות במלאכת היד בקש רשיון מאביו כי ילמדהו מלאכת חרשי עץ (טישלער) וימלא אביו את רצונו וילך עם פרייטאג אל אמן ללמוד המלאכה הזאת וטרם עברה שנה ידעו המלאכה הזאת ויהיו אומנים.

ויערכו להם בית מעשה ויחיו יחדו משולבות בעבותות אהבה, ואיש את אחיו עזר ותהי להם החריצות והמשורה לטבע השני ולא יכלו לבלות חצי היום בבטלה.

לזכרון בעת אשר חיו על האי יעדו להם יום אחד בשבוע בו יחיו באופן אשר חיו אז, האחדות ולסלוח עון בני גילם לעזור לרעיהם ולאהוב אותם היו להם צדקה אשר הרגילו בהם לא ידעו איך יחיו גבר בלעדי המדות האלה, ויבדלו מכלן בישרת לבבם ובצדקתם בזכרם את שם ה' קרני אהבה ושמחה מעיניהם נוצצו, נבהל משמוע עת נשא איש שם ה' לשוא, ותהי ברכת ה' במפעלם, היו שלוים ובריאים ויעשו מלאכתם להועיל ימים רבים, וגם דורות הבאים יכבדו את שמות האנשים היקרים אשר למשל לבני גילם המה, למען ידעו איך יחיו בנעימתם פה ותקותם לא תכרת עדי עד.

וידום האב. חבל הצעירים לימים ישבו עוד על מקומם לשום זאת אל לבם, עדי כלם אמרו: כאשר שמענו כן נעשה.

תושלבע¹⁰ .

 

אל השפה העבריה.    🔗

תְּשֻאוֹת חֵן חֵן לָךְ בַת הַשָׁמָיִם!

גַּם הַפַּעַם מֵעֲזוֹב לִי לֹא חָדַלְתְּ

כְּמִקֶּדֶם הָיִית לִי לָעֵינָיִם

מֵרוּחַ תְּבוּנָתֵךְ עָלַי אָצַלְתְּ.

שֶׁקֶר הַהוֹן! אַתְּ מִשְׂגַבִי! אַתְּ רְהָבִי!

יְדֲעַתִּיךְ מִנֹּעַר רְאִיתִיךְ בְּבֵית אָבִי –.