לבני, למאיר

באהבה

נִין־גָל נגלתה לי בלילה לאור לשונות המדורה לפני שידעתי שהיא נִין־גָל ואחרי שנכנסה שושי לחדרו של אֶשְׁבַּעַל עַשְתָּרוֹת מבּלי לצלצל ומבּלי לדפוק על הדלת. היא ישבה על סלע ואני ראיתי מן הצד את שערה השחור, העבוֹת, קלוּע בצמה שמקיפה כנזר את ראשה מעל לרקה הצחורה ולקשת־הגבה, ואת קו הלחי הגבוהה ואת האף הסולד קמעה ואת השׂפתיים המלאות הפתוחות בשירה על שורת השיניים הבוהקות בלובנן מול גיצי הלהבה, ואת עין־האיילה החוּמה הלחה הנוֹגהת חלום. מתוך מקהלת הקולות היתמר ועלה עם השלהבת קולה של נִין־גָל גבוה, מלא ועם־זאת מצועף כמשַמר את התהודה בתוכו ומרטיט את האוויר סביב מכּוח הגלים הפנימיים המתנפצים אל קירות התיבה הסגורה להרעידהּ. קולה חזר ועלה באוזנַי במנגינה שאותה לא שמעתי זה שלושים ושמונה שנים. במנגינה זו שרים היינו בימים ההם את חרוזי השיר:

קולה התנגן באוזני במילואו אגב מילוי שליחות משונה מטעמו של אהרוֹן דן. ייתכן שבאותו רגע ובאותו מקום הייתי שומע את הקול גם אילולי עשיתי את השליחוּת, וללא כל קשר עם אהרוֹן דן. מכל מקום בּרור לי שאילולי דחק זה ליָדי מעטפה חוּמה גדולה – אם לא ממש בעל־כּורחי, לפחות מבלי לשאול לדעתי ומבלי לבקש את הסכמתי – לא הייתי פוגש את תוֹמַס אַסטוֹר, גם לא היה קורה לי מה שקרה לי ברחוב דטוּרְנוֹן. אולי קורה היה לי כּדבר הזה ברחוב אחר ובזמן אחר, ואולי לא היה זה אלא צירוף נדיר, יוצא־מן־הכלל וחורג־מן־הסבירות של הימצאותו של אדם מסויים בקרן־רחוב מסויימת ברגע מסויים שהדליק את הניצוץ – או שגרם להתפרקוּת: אם כך ואם כך לא נמשך הדבר יותר מכּהרף־עין, כּבזק־פתאום שלאורו ראיתי את הנסיעה, כלומר – את הנסיעה בכלי־הרכב הפרטי כל־כך המכונה “גוף”, גם היתה לי הצצה אל ההתחלה ואל הסוף כמין מעבר מרכּבת אל רכּבת – אבל מקרה זה לא פה המקום ולא הזמן לדון בו, ואולי עוד אחזור אליו במקומו שלו ובבוא העת.

אהרוֹן דן דחק ליָדי את המעטפה הגדולה החוּמה ערב נסיעתי, ברגע האחרון ממש, אחרי שהפקדתי את המזוודה במשרדי “אל־על” ופניתי למשׂרד “נשר” כדי להזמין מקום בּשֵׁירוּת לנמל־התעופה בן־גוריון למחרת בבוקר בשעה שבע. לפני שנכנסתי למשרד־המוניות ראיתי מבעד לזגוגיות הפתח של בית־הקפה “מקסים” שבפינת בן־יהודה אדם שיושב רכון אל שולחנו וכותב על־גבי מעטפה. “זה הוא אהרוֹן דן” אמרתי ביני לביני, ובאותו רגע עצמו נשא הוא את עיניו כאילו מתוך הרגשה שמישהו מסתכל בו ומבטינו נפגשו. זה זמן רב לא ראיתי אותו – לפחות שנתיים, ואולי יותר, ועוד לפני־כן הלך המגע בינינו ופחת, גוַע אט־אט, ולא רק מכיוון שהתפטר ממשׂרתו ושוב לא נפגשנו שלוש פעמים בשבוע בהפסקות הגדולות עם הקטנות בחדר־המורים של בית־הספר המקצועי “מֶרֶץ”. משהו בדרך־דיבורו, באופן־ראייתו ובהלָך־רוחו בכלל התרחק והלך מעולמי וּמטעמי ושוב לא שמחתי לקראתו – ואני מתאר לעצמי שבאותה מידה חדל גם הוא לשמוח לקראתי – כפי ששמחתי אז, בימים שהרבצנו שנינו תורה “באקדמיה המלכוּתית למדעים” כפי שהוא כינה את בית־הספר העלוב ההוא.

הבּניין, כשהוא לעצמו, ומבעד לעזובה, כלל לא היה עלוב: להפך, כשנבנה בראשית המאה היה אחד הבניינים היפים ביותר בירושלים החדשה; גם השכונה כולה, שנקראה אז בשם “רחובות” ושידועה כיום בשם שכונת־הבּוכארים, היתה העשירה והמפוארת שבשכונות, ואפילו ג’מאל פחה מושל ירושלים – כך סיפרה לי סבתא שלי – התפעל מיופיָהּ ושיכּן בה את בכירי פקידיו ואת מפקדי המשטרה והצבא התורכי, אבל כל הפאר וההדר נגוזו לפני שנים רבות ביחד עם האימפריה העותומנית ועם כּל עולמה של סבתא שלי. כשאני באתי לעולם כבר לא היה זכר להם, ואם אי־פה אי־שם נותר עוד משהו מן העושר, היה גם הוא טמון עמוק מתחת לרצפת דירותיהם של כמה בוכארים זקנים ושמנים שהסתירו אותו אפילו מעיני צאצאיהם. כשהתחלנו בקריֶרה שלנו כמורים בבית־הספר המקצועי “מרץ” על שם ליידי דֵייוִיס בשנות הבינַיים בין מלחמת־השחרור למלחמת־ששת־הימים כּבר פרחה נִשמתה של השכונה הגוועת על גדרות־התיל־החלוד של גבול ממלכת ירדן ההאשימית. פרט לאבן־הבניין הוורודה המשמרת את חיוניותה היה הכּל מתפורר ומתפרק ומחליד ומעלה אבק ממעל ועובש מתחת כמו כל הזקנים המבוּטבּטים היושבים איש פתח ביתו מבּלי יכולת להחזיר למקומה את כף־המנעול שנקעה ואת הדלת שהוזחה מעל צירה. כנגד רפיון זה נתגלה בהם מרץ מפתיע משהגיעו הדברים שביניהם לידי מריבות וצעקות וגידופים וחרפות ובכך היו דומים לחתולי השכונה שלא העלו בדעתם אי־פעם להעמיד על כנו את פח־הזבל שהתהפך בחיטוטיהם, אבל כנגד זה הסתמרו ונשפו וסרטו זה את זה. וכחתולים וכחרדונים הנצמדים לסלעים ולגדרות, כן גם הם היו רובצים תחתם בשמש באורך־רוח ומתוך שלוה מתמסרת למיצוי ההוויה באשר היא הוויה. שאננות אשר כזאת נעדרה כליל מן הצעירים. מין משטמה אלימה תוססת היתה בהם תמיד, החל בילדים וכלה בגברתנים בני העשרים וחמש והשלושים המשחקים סטאנגה באמצע הרחוב ומקללים באגרופים קמוצים את המכוניות הבודדות העוברות ומפריעות להם במשחקיהם: בימים ההם שבין מלחמת־השחרור לבין מלחמת־ששת־הימים היו אך מעט מזעיר מכוניות נקלעות למבוי זה שנסתם על־ידי הגבול, בעיקר מכוניות צבאיות להחלפת המשמרות ומשאיות שירות לחנויות הבודדות שנותרו בשולי השכונה מתוך מה שהיה פעם שוק הומה. הם היו מתגרים בעוברים ושבים ונכונים למהלומות, ופלא הוא איך בכל־זאת גדלו בקרבם כמה נערים שהצליחו, איכשהו, לסיים את שמונה שנות הלימודים בבתי־הספר היסודיים ולהגיע אלינו לבית־הספר המקצועי. פלא גדול עוד יותר הוא איך הצליחו הבאים אלינו לצאת כעבור ארבע שנים – אמנם לא כולם, אך למורת הכּל בחלקם הגדול – בתעודות־גמר רשמיות של בית־ספר תיכון מקצועי. הם למדו שם את מקצועות המסגרות והחשמלאות והחרטות והמכאניקה, ולקבלת התעודה היה עליהם לעמוד גם בבחינות בעברית ובתנ"ך ובאנגלית. אני הכנתי אותם לבחינות בעברית ובתנ"ך, ואילו אהרוֹן דן, שהגיע זמן קצר אחרַי, לימד אותם אנגלית.

הוא הגיע בחולצה לבנה, מעומלנת ומגוהצת, ובמכנסי בד כחול, גם הם מגוהצים כיאות, והסתכל על סביבותיו בחיוך מבודח – על המנהל הנחפז בפנים נקוטות להשליט סדר אי־שם בבתי־המלאכה ועל המורים המטיפים מוסר לתלמידים ועל הסלעים הצחיחים המזדקרים בינינו לבין ממלכת ירדן ההאשימית כחוֹמה אטומה ולוהטת באור העירום – חיוך משחרר שמשרה עליצות בריאה אם כי הוא עצמו – כך התחוור לנו משהתיַדדנו – כלל לא היה בריא אז, ולמעשה לא היה מגיע אלינו אילולי נפל למשכב ונזקק לטיפול רפואי בבית־החולים “הדסה” שבירושלים. אהרוֹן היה אז כבן שלושים וחמש – בכעשר שנים מבוגר ממני – כולו שזוף עדיין וזרועותיו שריריות מן השנים שעשה בקיבוץ בנגב. מן המטרופולין של הימים ההם, מלונדון בה נולד, בא לקיבוץ, ודבר זה, כשהוא לעצמו, היה מעורר פליאה בכל איש־מן־הישוב ולא רק בקרב חברי הקיבוץ שבתוכם ניסה להתערות. הוא היה בעל־גוף ובעל ידיים גדולות ועם־זאת עשה רושם רופף, כמי שאיננו יודע בדיוק איך לנהוג בכּלי הגדול והחזק הזה שבּתוכו בא לעולם. תנועותיו גולמניות היו, והפעולות הפשוטות ביותר כדפיקת מסמר בקיר וכאחיזת ספל טה מלא על גדותיו ואפילו הכּתיבה שהיתה לחם־חוּקוֹ עד שלא הגיע לקיבוץ – היו תובעות ממנו את מלוא הריכּוז. עם דפיקת המסמר היו אצבעותיו הגדולות והעבות נלפתות ומתהדקות מתוך מאמץ יתר להחזיקו היישר במקום המתאים וידו האוחזת בפטיש משתדלת לכוון למטרה ולשונו מבצבּצת חוצה מתוך שפתיו המתקמצות, ובכל־זאת היה הפטיש נוחת במוקדם או במאוחר, על האצבע או על הבוהן המחזיקה במסמר. כּל היושב מולו בשעת הארוחה היה, בשלב מסויים, מתחיל לעקוב בחרדה אחר ידו ולתמוה מתי יתחיל הנוזל להישפך מן הכּוס ולהינתז מן השפתיים. בעמידתו היו בהונות רגליו הגדולות פונות זו אל זו כמבקשות להתחבר ותוך כך היו העקבים מתרחקים זה מזה וראשו מצטדד ונוטה עוד יותר לעבר כתפו המוגבהת ומתרחק מן הכּתף השמוטה, מה ששיוה לו צללית משונה של מין תינוק בן־ענקים שמתחטא לפני המבוגרים הנמוכים ממנו בקומתם. לא ייפלא, אפוא, שבּכל שהיא פעולת־הגוף ומלאכת־כּפיים צריך היה הוא להשקיע מאמץ כפול ומכופל, ואם בסופו של יום־עבודה היו כל שאר מיַסדי המשק חוזרים עייפים ושטופי זיעה, היה הוא צונח באפיסת־כוחות ובשברון־מותנַיים. הפלא נעוץ בכך שבכל־זאת – ולמרות הסבל הרוחני שמבחינה מסויימת קשה היה עליו עוד יותר מן הגופני – החזיק מעמד בקיבוץ כמה וכמה שנים, ולמעשה עד שאיבד את הכָּרתו והובהל לבית־החולים “הדסה” שבירושלים. אהרוֹן לא אהב לדבר על שנותיו בקיבוץ, ואנשים שהכירוהו מאוחר יותר לא העלו כלל על דעתם שבחייו של זה היתה גם, אי־פעם, איזו “תקופת־חלוציות”. לימים, כשהיה זכר אותה “תקופת־חלוציות” עולה לפניו, העיקה עליו זו כחוֹמה אטומה, לוהטת, מיַבּשת, מחניקה ומטמטמת של תא־בית־סוהר צר וחשוך. בשעה של התגלות־הלב התוַדה לפנַי שהוא עצמו מתקשה להבין את תעתועי־הזיכּרון עם עיוותי־הרשמים, ומדוע זה דווקא אותה פגישה עם האור העירום של השמש המנסרת בשמים בהירים ונקיים מכל עב תחרוט בו רושם של עלטה, ומרחבי־ערבה פרוצים לכל עבר יעיקו עליו כמו תא־כלא צר. מכל־מקום קשה היתה עליו מכּל “הִתיַבּשות הנשמה”. הוא היה שבור ורצוץ כל־כך מעבודת־הפרך עד שלא נותרה בו נשמה בשעות הפנאי לקרוא בספר או אפילו להגות בדל של רעיון. לא היה מבקש אלא מים קרים לרוות את הצמא ואוכל למלא את הקיבה וכר להניח עליו את הראש ולישון עוד ועוד ועוד, ובמשך היום קצת צל מן השמש. הפעילות הרוחנית היחידה אשר לה היה מסוגל באותם ימים – אם אמנם אפשר לכנות זאת בשם “פעילות רוחנית” – היתה השאלה המציקה מה קורה פה בכלל ואִתי בפרט עם הנסיונות הנקרעים מתוך העייפות ועִרפול־המוח לתרץ אותה מכאן ומכאן.

אשר לעצם המעשה – היום כבר בושה היא להוציא מן הפה מילים אשר כאלה שמעלות בדל־חיוך־של־לגלוג על שפתיו של כל צעיר – כלומר: עבודת־האדמה, הפיכת המדבר לארץ פורחת, ובעיקר הקמת קיבוץ, יצירת חברה חדשה ובריאה של אחוָה ושל שיתוף ושל שוויון ושל צדק מתוך רצונו החופשי של כל אחד ואחד מן השותפים לה – בכל אלה לא פיקפק אפילו ברגעיו הקשים ביותר, גם המשיך לראות בקיבוץ שנים רבות אחרי שעזב אותו את “ההישג החברתי החשוב ביותר בתולדות העולם בזמננו” אף כי נזכר להוסיף מתוך הדייקנות, כדרך ההוגים הרציניים, את מילת ההסתייגות “אולי”. את התשובות ל"מה זה קורה פה" חיפש בתחומים אחרים, ובראש ובראשונה בו בעצמו, כלומר – הכּישלון האישי, הפרטי, שלו. הוא מטבע ברייתו, לא נועד לעבודות הגוף, ולא רק משום שמשהו לקוי אצלו במערכת הקשר שבין פקודות־המוח לתגובות־הגוף, אלא גם מכיוון שכל עבודה שחוזרת מכאנית על עצמה גורמת לו שעמום ומצמקת את מוחו. כנגד זה יש כאלה (ועל כך עמד מזמן, עוד בימי ילדותו, אלא שאז עדיין לא התנסה בכגון זה ולא הסיק מסקנות עיוניות כלל־אנושיות), שלא זו בלבד שמחפשים הם עבודות של פועלים גם כשאין כל אידיאל של הפרחת השממה ושל צדק חברתי זורע אור־יקרות עַל זיעת־אפם, אלא אף נבהלים מן הברירה לעסוק במה שמכונה “עבודה רוחנית” כפי שארע לו, אז, לטֶדִי גרין הקטן. טדי גרין, והוא דווקא ילד נחמד, היה חברו לספסל הלימודים בבית־הספר היסודי. יום אחד, כשבא טדי לבקר אצלו ומצאו קורא בספר שאיננו כלול כלל בחובת שיעורי־הבית, גם שמע מפיו ששואף הוא להמשיך את לימודיו לא רק בבית־הספר התיכון אלא אפילו באוניברסיטה, נתקף פחד גדול ונחפז לפרוח החוצה מפני אהרוֹן כמפני חולה אנוש שעלול להדביק גם אותו במחלה הנוראה שלו. טדי לא חלם אלא על היום בו ייפָּטר מן החובה לקרוא בספרים ולכתוב חיבורים ולשבּר את מוחו בשאלת משונות ויהיה חופשי לעבוד כפועל בנמל, ולא היה בעולם דבר שהטיל עליו אימה גדולה יותר מן הסכנה הצפויה לו, חס־וחלילה, שגם אחרי שיגמור את בית־הספר ייאלץ לפתור בעיות ולעיין בחוברות ולכתוב במחברות. כעבור שנים רבות, ממש ערב עלייתו של אהרוֹן, נפגש לו במקרה בְּפַּאבּ סמוך לנמל בקרב קבוצת סוָרים שבאה לשתות בירה אחרי העבודה. הסוָרים כולם שתו את לוֹגֵי הבּירה שלהם מתוך עליצות, דיברו בקול רם, טפחו זה לזה על השכם ופרצו במצהלות צחוק, ויותר מכולם היה טדי גרין מפעפע שמחת־חיים. טדי, שנשאר, אמנם, קטן־קומה, אך עם־זאת היה בריא־אוּלם ובנוי כהלכה, ממש זָהַר לקראת אהרוֹן. לא היה זה לא קל ולא פשוט להתקבל כסוָר בנמל, וביחוד מאז החלה התחרות הפרועה של כל הזרים והצבעוניים למיניהם, כל אלה העלוקות שבאו הלום כדי למצוץ את דמה של אנגליה הזקנה. רק בעלי יחוס־אבות שהיו פועלי־נמל מדורי־דורות או בעלי קשרים מיוחדים בצמרת האיגוד המקצועי או בעלי כשרונות מיוחדים במינם להסתדר בחיים הצליחו לקבל קביעות ודירוג מקצועי בעבודתם, וטדי נמנה על אלה האחרונים – כך הבין אהרוֹן מרמזיו שהיו שופעים שביעות־רצון וגאוָה גלויה. יותר מאשר דבריו של טדי, הפליאה את אהרוֹן התאוָה העצומה בה לגם זה את הבירה שלו: היה מעַלֵעַ ובולע כל גמיעה וגמיעה תוך מיצוי התענוג במילואו מכל טעימה וטעם. יכולת הנאה מופלגת אשר כזאת ממשהו שכיח, שִגרתי ופשוט כל־כך נראתה לו כהוכחה ניצחת לאפשרותו של האדם להיות מאושר עלי אדמות. הוא עצמו, כעבור שנים אחדות, זכה לעַלֵעַ ולבלוע כל גמיעה וגמיעה תוך מיצוי הסיפוק במילואו מִדָּבָר שכיח, שגרתי ופשוט עוד יותר – מכוס מים, ולא מים צלוּלים וזכּים, אלא מים שהספיקו להתעפּש אחרי כמה וכמה ימים של טלטולים בּחבית חלודה. זה היה ביום של שרב במדבר כּאשר לא הגיעו לא מים ולא סככות בגלל תקלה ברכב, ואהרון ועמו עוד חברי־משק צריכים היו לבוסס בחולות מהלך שעתיים אחרי עבוֹדת ריתוך־צינורות עד לחבית הראשונה. בנוסף על השמש היוקדת ללא כל חציצה על גבעות־החול הערומות והאבק המתאבּך, החניקה אותו – ודווקא באותו יום – טבּעת חברי־המשק המקיפה אותו סביב־סביב. אותה צוותא היתה עליו למעמסה תמיד – ובכך ראה את כּשלונו הגדול ביותר, גדול הרבה יותר מכּשלונן של שתי הידיים השמאליות שלו – אבל דווקא באותו בוקר, שעות רבּות לפני תקלת־הרכב, נדמתה לו החברוּתה כחומה אטומה של צינוק וְשֶנק. הצינוק נוסף על הגרון הניחר והלשון שֶׁנָשָׁתָה בצמא. בַּשׁעה השניה של הצעידה כבר נשדפו כל מחשבותיו והגיגיו וזכרונותיו ותקווֹתיו ורגשותיו ולא נותר בו אלא הצמא הגופני שהוא בלבד הניע את רגליו אל המים, וכשהחל שותה בגמיעות ועילועים ומציצות וספיקת־שפתיים, פָּעַם בו שצף של קיום ההתקיימוּת ללא כל אותה תודעת תענוג נינוחה ודשנה שבשתייתו של טדי גרין. רק למחרת היום, משניעור עם אור ראשון לבד בחדרו, התעורר עמו החשק לכתוב סיפור קטן מימי ילדותו בערפל של לונדון שהיה איכשהו קשר בבולמוס השתיה, אך קולות החברים בחוץ הצמיתו באחת את ההשראה, ויום העמל הצפוי סתם עליה את הגולל. ברגליים כבדות שׂירך דרכו אל העגלה מבלי להבחין כלל במהמורה לצד הצריף שאותה נוהג היה להקיף כל בוקר. בנפילתו נשברה רגלו השמאלית, ובמשך כל הימים שזו נתונה היתה בגבס והוא נשאר בחצר לעבודות של משרד וגזברות, מה שהותיר לו גם זמן וגם כוח, היה מצטער על האידיאה שנפוגה כחלום וסירבה לחזור. את הסיפור שלו כתב, לבסוף, בשׂפתו – בשפה האנגלית – ביום השבת שלאחר הסרת הגבס, ושלח אותו לכתב־עת ספרותי בלונדון. מאז היו ימיו סובבים על ציר הציפיה למכתב מלונדון שיאשר את קבלת הסיפור ויתיחס אליו, אבל המכתב בושש לבוא. משהצטרפו השבועות לחודשים נזכר שעם שליחת־הסיפור לא חשב על הצורך לצרף דמי־משלוח, וכנהוג לא החזירה המערכת כתבי־יד שלא נתקבלו לדפוס אלא אם כן צורפו להם דמי־המשלוח או תוויות בינלאומיות של בולים. לשם כך צריך היה לנסוע העירה לאיזה שהוא בית־דואר מרכזי, אבל כשעלה הדבר בדעתו כחצי שנה אחרי משלוח הסיפור כבר לא אִכפת היה לו, בעצם, אם כתב־היד הדחוי ישוב אליו ואם לאו, וממילא כבר נפלט העניין כולו ממעגלות חייו – וכל מעייניו, או, לייתר־הדיוק – דאגותיו ופחדיו – נתונים היו להתקפי השיגרון שתכפו והלכו ועלו והקיפו את בית־החזה עד שלַילה אחד כמעט שנחנק. הרופא האזורי שגילה גם איזה שהוא סיבּוך אלרגי, אסטמה או משהו כיוצא בזה, החליט לשולחו לבית־החולים “הדסה” לבדיקות, ולשָׁם הובהל עם התקף השנק השני שבו איבּד את הכרתו. אלינו הגיע כמורה לאנגלית אחרי שהתחוור לו בבית־החולים ששוב לא יוכל לחזור לקיבוץ משום השיגרון והאלרגיות שלו, והוא קבע את מקומו בירושלים בחדר שכור בַּנחלאוֹת.

ימים אחדים לפני שחרוּרוֹ מבית־החולים – הרופאים עצמם השתאו להחלמתו המהירה – הביא לו אחד מחברי־המשק שבּא לבקרו ולמסור לידיו את צרור חפציו האישיים ואת דברי הדואר המיועדים לו, גם מעטפה חומה גדולה הנושׂאת את שם כתב־העת הספרותי מלונדון. אהרוֹן הבחין בה בלב פועם ברגע בו ראה את החבר בפתח החדר עם הצרור שבידו, גם ידע שנושׂאת היא את כתב־היד הדחוי בצרוף הפתק המודפס של ההתנצלות השגרתית המנומסת, אך התאפק ולא נגע בה כל עוד נשאר זה במחיצתו. משהסתלק החבר נחפז אהרוֹן לפתוח את המעטפה באצבעותיו המסורבלות, פִּשפש וקימט ומשך בכוח עד שנקרעה, ומתוכה פקע והגיח הגיליון שבו נדפס הסיפור. “זה היה כמו מכת־אור”, כך אמר לי אהרוֹן, “שמקדמת את פני האסיר אחרי שדלת הצינוק נפתחת פתאום והוא מוצא את עצמו חוֹפשי במרחב בלתי־צפוי” וכך, אמנם, היה מנהגו באותם ימים ראשונים לעבודתו במקומנו. במבטו המבודח ובחיוך של סלחנות היה מסתכל בבריונים־בני־העשׂרים־וחמש־והשלושים־וחמש שמשחקים סטאנגה באמצע הרחוב הנטוש, ופולט “כֵּן, כֵּן. הם חיים במבוי סתום.” ורעיונות שופעים באותו כיוון צצים היו ועולים בו גם למראה הגבול הנשקף לנו מבעד לחלונות חדר־המורים. באמצע מדרון הטרשים הצחיח תקוע היה מוט־ברזל ועליו שלט “זהירות – גבול לפניך” ולאורך גֶדֶר־סלילי־התיל־החלוּד, במרחק של כמאה מטר זה מזה, תלויים היו משולשי־האזהרה האדומים ועליהם הכתובת “זהירות – מוקשים”. עוד ניתן היה להבחין בהם בשטח שלא כוסה כליל בסבך קוצים ודרדרים. “רוח האדם איננה יודעת גבולות” – כך היה אומר, או, תוך כדי שתיית הטה ואכילת הכּריך בהפסקה הגדולה, כשריחפו פנימה קרעי הצעקות של בריוני הרחוב ומריבותיהם, נד בראשו והצביע בידו לעבר החלון ופלט “זה גורלו של מי שחַי רק בגבולות המקום והזמן. חייהם הם מבוי סתום. אין להם מוצא. במוקדם או במאוחר הם יאכלו זה את זה”. הכל – כל מה שראה ושמע סביב – סיפק לו חיזוק נוסף לרעיון הגדול של מגבלות החומר כנגד אינסוף הרוח, של מגבלות הגוף כנגד שפע הנשמה, של מגבלות המשפחה והחברה והמדינה כנגד מעמקי הנפשות הפזורות בכל אתר ואתר ומאותתות זו לזו מעבר לגבולות שבַּמרחב ומעל להבדלים שבַּזמן: – אותו רעיון גדול שפעם במחזה שהתחיל לכתוב באותם הימים. המחזה כולו לא נועד אלא להמחיש את הרעיון הגדול, וכל אחת מן הנפשות הפועלות בו לא שימשה אלא סמל למהויות הרוחניות למיניהן או לישויות הגשמיות למיניהן. כּתיבת סיפור כּבר נראתה לו כמשהו פשוט וקטן וקרתני מדי לעומת מרחבי האפשרויות של הצגת מחזה לפני קהל גדול שימלא את אולמות התיאטרון בלונדון ובניו־יורק ובשאר כרכי העולם הגדול והפתוח. אין להסיק מכאן, חלילה וחס, שבז בּליבּו לאולמות הבימה בתל־אביב או לבנייני־האומה בירושלים או לתיאטרון חיפה. להפך: הוא הרי חולל את המהפכה היסודית בחייו ונטש את המטרופולין הגדולה כדי להתמזג בקיבוץ הקטן – אלא ששׂפתו אנגלית היתה, ותרבותו אנגלית, ומחשבותיו והגיגיו וחלומותיו באנגלית, ואל תוך השפה העברית לא הצליח לחדור. לאמור – דיבּר עברית גם קרא והבין הכל, אבל לא עלה בידו לשלוט בה די הצורך כּדי לבטא את הדקוּיות, להבּיע כראוי את אשר בליבּו, ומן הימים הראשונים להופעתו בחדר־המורים ניצת הקשר שבּינינו באנגלית, ושנינו גם המשכנו בה.

הוא הראה לי את המחזה שעמו בכתובים, וזאת החל בצעדים הראשונים ממש, מרשימת הנפשות הפועלות ועם כתיבת העמוד הראשון של התמונה הראשונה. בתחילה נפעמתי מעצם העובדה שמביא הוא אותי בסוד היצירה, גם מיַחס לחוַת־דעתי חשיבות רבה עד כדי כך שנועץ הוא בי עם כל צעד נוסף של הנפשות הפועלות; אך אט־אט היה עלי הדבר לטורח, וכעבור חודשים מספר כבר הייתי נזקק להמצאת תירוצים מתקבּלים על הדעת ומשכנעים די־־הצורך כדי לפטור אותי מן “ההשתתפות ביצירה” שהפכה לי, מכּמה וכמה טעמים, לחובה בלתי־נסבלת, לגזירה שבּה לא יכולתי לעמוד עוד. אז עדיין לא טרחתי לנתח את הגורמים לאותה אי־נוחות, ואולי גם לא הייתי מסוגל לכך כל עוד נלחצתי בין נקיעת־הנפש עם הסלידה מחד, לבין השתדלותי לגרום נחת־רוח לאהרוֹן מתוך רגשות חמים של חברות מאידך; אבל עכשיו, עם העלאתם של הדברים, כבר ברור לי שהעיקר נעוץ היה בּאיש עצמו ולא במחזה שבּסופו של דבר לא אמר לי ולא כלום, גם לא עורר בי כל רגשות שהם לא לכאן ולא לכאן פּרט לשעמום שעליו ניתן היה להתגבר ללא כל משבר. משהו השתנה בו, באיש, או נכון יותר לומר שבמרוצת־הימים, עם ההיכרות המתפתחת, נתגלו בו קווי־יסוד שבהם כלל לא הבחנתי בתחילה, לא בו ולא בסיפור שלו שהתפרסם ברבעון הלונדוני ושדווקא דיבר אל ליבּי: היה בו, בסיפור, משהו חי ונוגע אל הלב מתוך עולמו של ילד שגדל בשכונה זעיר־בורגנית, ילד שיוצא החוצה בלילה לחפש את אביו שנעלם מן הבית בצינת הרחובות הרטובים ובערפל הלונדוני המעמעם את הפנסים. לא ברור מתוך הסיפור אם האב מת או נעלם מן הבית ומחייו של הילד מסיבות אחרות כלשהן, אך לעצם העניין שבּנפשו של הילד ובעולמו ובסיפור אין זה משנה כלל. רעננות הפגישה הראשונה של הילד עם המראות והריחות והרוחות והמחשַׁכּים והאורות והצעדים והקולות של לילה בעיר הגדולה בה מבקש הוא לממש חלום של יתום שופעת קסם, וחן של חוש הומור משוך עליה. אותה ראשוניות של מבט רענן מטובל בחן של הומור, שציינה את אהרוֹן האיש בכל פגישותינו הראשונות, בחדר־המורים ומחוצה לו – בערבים היינו נפגשים בבית־הקפה “עטרה” שברחוב בן־יהודה – נָפוֹגה והלכה ככל ששקע הוא וצלל ברעיון הגדול של המחזה שבכתיבתו החל כחצי שנה אחרי היכרותנו. אני לא הייתי החבר האחד והיחיד שנקרא אליו לחדרו לערבים של “השתתפות ביצירה”. תוך זמן קצר התקהלה סביבו חבורה של כשבעה עד עשרה איש, ומהם לפחות חמישה נאמנים – ואני עצמי נמניתי עליהם בתחילת הדרך – שהקפידו לבוא באדיקות לכל אחת משתי הפגישות השבועיות, לקחת חלק פעיל בכל הלבטים והדיונים, להשתתף בתפקידי הנפשות הפועלות במחזה שלו שנקרא, בשלב האחרון לפני שסרחתי, בשם “חזון־האדם”, ובקיצור – לשתות בצמא את דבריו של “מורה־הדרך” כפי שכינה הוא את עצמו, על דרך השחוק והמהתלה, כשתיאר את תפקידו של המחזה, ושלו עצמו כמחברו, ובכלל.

“מורה־הדרך” חזר והדגיש בּאוזנינו שלא זו בלבד שאין הוא מתיַמר להופיע לפנינו כמי שנגה עליו אור האמת, אלא שאפילו בדרך אליה הוא תועה, מסתבך ומשתבש, ושלפיכך גם תואר “מורה־הדרך” עדיין נשגב הוא ממנו ומעלה מכדי שיתעטר בו. לא – הוא הכריז שבשום פנים ואופן לא ירשה לאיש מאתנו לכנות אותו בפניו או שלא בפניו בשם “מורה־הדרך” – אותה מילה שנפלטה מפיו בשעת־לצון ואף מתוך כך שאין העברית שגורה בפיו. כמו כולנו תועה הוא בעולמנו זה הַמְעוּות, נבוך בקרב נבוכי־הזמן, ועדיין לא הוכשר ולא הוסמך לשמש לנו מורה. לכל היותר יוכל להצביע על הכיוון הכללי שבו נוכל כולנו, בכוחות משותפים, למצוא את הדרך הנכונה אל האמת, לאמור: אל הנפש הקוסמית שמעל ומעבר לגבולות המרחב והזמן וכל קשיי־החיים וצרות היומיום וכאבי־השינַיִם וסבל הילדים הקטנים ורשעות־האדם וטרגדיות הפרט. הוא עצמו זקוק למורה־דרך, ל"גוּרוּ", ל"רַבִּי" ל"צדיק" ל"חוזה", ל"נביא" – יהיה השם אשר יהי של כל אותם גדולי־עולם שזכו בהארה, שנכנסו לפרדס, שהיתה להם הצצה אל מעבר למסך־התעתועים של עולם השקר שבתוכו חיים כולנו. זקוק הוא לכך עוד יותר מאתנו, כי על כן חש הוא בכל קטנותו ואפסותו וקוצר־השגתו ובדידותו, גם נבוך הוא יותר מכולנו.

כולנו הלומי־הלם היינו מענוותנותו של מורה־הדרך, ויותר מכולנו שפרהל’ה הקטנה שלחשה על אוזנַי, בהקשר זה, את הפסוק המפורש, “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.” שפרהל’ה הקטנה בקיאה גדולה היתה בפסוקים, ולא היה דיבור ורמז והגה שיצא מפיו של מוֹרה־הדרך, ואפילו מעשה ממעשיו ומנקיפת אצבע מאצבעותיו, שלא הזכיר לה פסוּק כלשהו, ואשר בו לא מצאה משמעות טמירה. קטנה זו, בעצם, לא היתה קטנה כל־כך, לא בגיל ולא בקומה: אין ספק בכך שמבוגרת היתה מרוב חברי החוג שלנו ואולי גם לא צעירה מאהרון דן עצמו, ואשר לקומה – בוודאי שלא נמוכה היתה מן האשה הממוצעת, אבל אז – בימים ההם – צמוקה היתה ביותר ומחודדת וחיוַריינית ויושבת מצומצמת בתוך עצמה על קצה הכיסא כמין ישות אוורירית אשר אינה תופסת כלל מקום בעולם הזה. לימים, כארבע־חמש שנים אחרי שנישאה לו, למורה־הדרך, פגשתיה ברחוב יפו והנה היא אשה מלאה ומוצקה שרגליה שמנות מאוד וקרסוליה עבים למעלה מן השיעור, אם כי פניה נשארו, יחסית לגופה, צרים ומחודדים.

בחוג שלנו, ובכלל, נחשבה שפרהל’ה זו לאשה יוצאת־מן־הכלל לא רק בבקיאותה בפסוקים מן המקרא אלא, ובעיקר, באישיותה. מכיוון שדובר בה, מיד נמצא מישהו שיעיר “היא אישיות יוצאת־מן־הכלל,” ומישהו אחר שיענה כנגדו ויחַווה את דעתו – במילים אלו או אחרות – לאמור שנֵס נעשה לו, לאהרוֹן דן, שמצא אשה בעלת אישיות יוצאת־מן־הכלל אשר כזאת, שאחרת כבר היה מזמן “הולך לאיבוד”, או “מתפורר לגמרי”. ואמנם נמצאו אהרוֹן דן וכל בני משפחתו במצוקה גדולה. הוא הרי עזב את הקיבוץ אחרי עשר שנים של עבודת־פרך נקי מכל נכסים שהם פרט למיטה של סוכנות ולמזרון. אשר לכר לכסת ולציפות – אינני יודע אם את אלה, שהיו בלים אך נקיים, קיבל במשק או שקנה אותם אחרי בואו לירושלים. כמעט נתפסתי לשגרת הלשון לאמור שהוא יצא בלי פרוטה לפורטה, לולי נזכרתי בשטר של עשר לירות שאותו פרט עם צאתו מבית־החולים. משמע שלפחות עשר לירות קיבל מן הגזברות כשנשלח לבית־החולים, ואולי היה הסכום כפול ומשולש והיה בו כדי לקיים את הבא העירה כשבוע או שבועיים, ואפשר אפילו שעשרה שטרות בני עשר לירות קיבל עם עזיבתו – סכום שהיה בו, באותם הימים, כדי לפרנס אדם בעל דרישות צנועות כל־כך במשך חודשיים ימים, כמעט, אילולי צריך היה גם לשלם שכר־דירה, ובכלל – מוטב שלא נסתבך בדקדוקי חשבונות הסכומים שקיבלו או לא קיבלו חברי משק ותיקים שנטשו את קיבוצם באותם הימים: הארץ הרי מלאה אותם, וכפי שבוודאי יבואו אלַי רבים בטענות שלמרות מצבו הקשה של המשק באותם ימים, בכל־זאת עשו החברים מאמץ עליון ונתנו לאהרון או לשכמותו סכום כסף גדול יותר משנקבתי אני לעיל, וזאת אף־על־פי שלא הגיע לו ולא כלום, לא מן הבחינה החוקית ובוודאי שלא מן הבחינה המוסרית, כן גם אין לי ספק בכך שיתעוררו רבּים גם טובים להוכיח לי באותות ובמופתים שהם עצמם, בעוזבם את המשק באישון־לילה או דווקא בצהרי־היום ובדרך־המלך ובקומה זקוּפה ובמבט גא ונישא, לא זו בלבד שלא קיבּלו פרוטה לפורטהּ, אלא אפילו את מיטת־הסוכנות המפורסמת הותירו מאחוריהם לבאים אחריהם. ואהרון עצמו הרי לא העלה כלל על דעתו לבוא באיזו שהיא דרישה, ואפילו במיטת־הסוכנות ראה מין מתנת־חינם למי שאינו ראוי לה, וזאת מן הטעם הפּשוּט שבעיני עצמו נחשב לבורח מן המערכה. הוא השתאה למיטת־הברזל ולצרור השטרות הקטן שהוענק לו לא פחות, ואולי יותר, משהיה עריק משתאה אילו קיבל, פתע־פתאום, צ’ק על סכום עתק ממחלקת התשלומים של הצבא, ובספח שבּצידו מוצא היה דברי הסבר לאמור שאלו הם הפיצויים שהצבא מעניק לו על פיטוריו ממקום עבודתו.

בקיצור– אם כי היה עני מרוד שהתפרנס בדוחק רב משמונה שעות הוראת האנגלית בבית־הספר ליידי דייוִיס (יכול היה, אמנם, לקבל משרה שלמה, אבל הוא לא ניאות לעבוד יותר מאשר בשליש־משרה מכיוון שביקש להקדיש את מיטב זמנו לסיום כתיבת המחזה “חזון־האדם”), בכל־זאת לא נרתעה כלל שפרהל’ה הקטנה מלעודד אותו, ואפילו להאיץ בו, שיקדיש לא רק את רוב זמנו, אלא את כל־כולו לכתיבה. לאמור – כל־כולו קודש יהיה ל"חזון־האדם"! ואשר לקיום עלי אדמות, לפרנסה – תהא זו דאגתו האחרונה! לכך תדאג היא – הלא מרוויחה היא הרבה יותר ממנו לא רק מכיוון שעובדת היא במשרה שלמה בהוראה (היתה מורה הן לתנ"ך והן למתימטיקה, מין צירוף מופלג ומשונה שדוגמתו לא מצאתי אצל שום מורה אחר באותם ימים, פרט, אולי לשמועות שהילכו על המתימטיקאי דב ירדן שליבּו נמשך אחרי ספרות ימי־הביניים עד כדי כך שהחליט להקדיש את חייו לחקר שירת־ספרד) אלא גם מכּיוון שבעד כל שעת הוראה מקבלת היא שכר הרבה יותר גבוה ממנו הן בזכות התואר האקדמי שלה והן בזכות הוֶתק שלה. ועד שהיה הוא חוכך בדעתו כה וכה ודורש חופשה־ללא־תשלום כדי להקדיש את עצמו, במשך חודשים מספר, למציאת מוצא מן הסבך שלתוכו נקלע צמד הגיבורים הראשיים במחזה שלו, נמצאה כבר שפרהל’ה הקטנה בחודש השני או השלישי להריונה, ומכאן ואילך נתגלגלו העניינים בתאוצה גוברת והולכת. בראש ובראשונה צריך היה, כמובן – למען התינוק או התינוקת שעתידים לבוא לעולם – לבוא בברית־הנישואים: שפרהל’ה הוליכה אותו אל רב אחד, משכיל, נאור, ובעיקר – זריז במלאכתו שמקדש אחת ושתיים, צ’יק צ’ק וללא כל השהיות עם חקירות ודרישות מיותרות, וכל הדרך, ואפילו כשהיו כבר ניצבים על מפתן ביתו של הרב, היתה היא חוזרת ואומרת לו, לאהרוֹן, שהיא עצמה אין לה כל צורך בצרמוניית הקידושים, ושאם מסיבה כלשהי, מוצדקת או בלתי־מוצדקת, תתעורר איזו שהיא מצוקה בליבּו, לאמור: חששות, חרטות או מועקת־השתעבדות – הריהי חוזרת מיד על עקבותיה וכל עניין הנישואים בטל ומבוטל, היה כלא היה. שפרהל’ה הרי לא באה להטיל ריחַיים על צוארו אלא להפך – לשחרר אותו מכל דאגה וטורח וטרדה כדי שיוכל בלב שקט וברוח חופשית להשלים את מחזה “חזון־האדם”! ואפילו אחרי שדפק אהרוֹן על דלתו של הרב פעם ועוד פעם נכונה היתה היא לחזור על עקבותיה, ולא נחה דעתה עד שלא הבטיח לה אהרוֹן באָלָה ובשבועה שעושה הוא את אשר הוא עושה מתוך רצונו החופשי שלו ובלב שלם, ושאם אי־פעם ירגיש שהנישואים היו עליו למעמסה, לא יכחד ממנה דבר, יאמר לה מפורשות, כך וכך – ואינני יכול עוד – ויהיה חופשי לנפשו כציפור דרור. לא הוא יצטרך ללכת, אלא היא תיעלם מחייו באחת, תמחק את עצמה מעל דרכּו כפי שנכונה היא כעת, לסלול לו אותהּ בזיעת־אפיה!

ועד שלא חזרה שפרהל’ה לעבודתה מחופשת־הלידה ולא הסתגלו שניהם לקצב החיים החדשים שבּקעו לתוך החדר השכור בַּנחלאוֹת, כבר היתה היא – להפתעת שניהם – הרה בשנית, וברור היה ששוב לא יוכלו להמשיך ולגור בחדר אחד שָׂכוּר בתוך דירה של משפחה שבּה השימוש במטבח, בּחדר־האמבטיה ובשירותים משותף לַכֹּל. בלאו־הכי כבר נאלצה שפרהל’ה, אחרי כמה ויכוחים מרים עם בעלת־הבית, שהותירו אחריהם, במשך ימים רצופים, דפיקות־לב עם טעם רע בפה, לכבּס את החיתולים בתוך החדר ואפילו להתקין ולהרתיח בו את בקבוקי־החלב, ומה יהיה כשיבוא התינוק הבא לעולם? ושוב – לא היה זה אהרוֹן אלא שפרהל’ה, כמובן, שפתרה את “בעיית־השיכון” כפי שקוראים לכך כיום. היא פתחה במתקפה משולבת בכל החזיתות – לאמור, גם הלוַאת שיכון ממקום עבודתה וגם סיוע כספי מכל מיני בני־משפחה רחוקים – הקרובים ביותר נזקקו הם עצמם לרחמים – וגם חתימותיהם של החברים הטובים שהתנדבו לערוב להלואה בנקאית שתינתן בצורת משכנתא, ואפילו שיגור מכתבים של ברכה שזורים עלי רמזים־דקים־מן־הדקים, אווריריים ונמוגים, לאיזו שהיא אחות של סבתא של אהרוֹן שהיתה בעלת־נכסים בּגלַאזגוֹ ושמשוּם מה נזכרה בו פתאום, גם שלחה לו מכתב בו ביקשה לדעת מה טיבם של החיים בירושלים, והאם כבר הגיעו גם אליה האוֹטוֹמוֹבִּילים, או עוד הם נוסעים שם בעגלות רתומות לסוסים ורוכבים על חמורים וגמלים כפי שראתה בגלויות המצויירות. וכשבא לעולם התינוק השני – כבר לא בחדר השכור אלא בדירת־הגג שלהם – ששימשה בשעתה חדר־כביסה – היה אהרוֹן שקוע עד צואר בחובות ועוסק בכל מיני מלאכות, החל בתרגומים ובשיעורים פרטיים וכלה בעריכת חוברות־הסברה באנגלית בשביל אחת המחלקות של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. לחזור למשרתו ולשעבד עצמו מחדש לשעות קבועות ולכל שאר העבוּתּוֹת – דבר זה לא בא בחשבון כלל, ואפילו ברגעי־חולשת־הדעת שלו נשארה שפרהל’ה איתנה בעמדותיה – ואילו בשאר העיסוקים בהם אדם חופשי לבחור לעצמו את שעות־העבודה כרצונו ובמקומו שלו, היתה המלאכה מרובה והשכר מועט והזמן הפנוי ל"חזון־האדם" מצטמצם והולך הרבה יותר מאשר בימי שעבוד־המשרה. מכיוון שנוכחה שפרהל’ה לדעת שלא זו בלבד שעכשיו עסוק הוא הרבה יותר מאשר בימי־המשרה, אלא שאף בשעותיו הפנויות אין מוחו פנוי משום הדאגות למציאת מקורות פרנסה חדשים, קמה ואסרה עליו בכלל לעבוד: לא, היא לא תסכים לשום עבודה נוספת, לא תרשה לו עוד לנקוף אצבע למען השׂכר! חסל סדר עריכות ותרגומים ושיעורים פרטיים – מכּאן ואילך ישב בבית ויכתוב, יסיים את המחזה “חזון־האדם”! יש כבר – ברוּך־השם – קורת־גג מעל לראש – ולא סתם קורת־גג אלא דירה נאה בת שני חדרים ומטבּחוֹן ושירותים שבצידם גם מקלחת וגם אמבט ממש – וכל אלה שלנו: אנחנו בעלי־בית בישראל, ומה עוד יכול אדם לאחל לעצמו עלי אדמות? אלא מה – המשכנתא עם שאר החובות הגדולים והקטנים – עליה ועל ראשה! היא, שפרהל’ה, כבר תדאג לכל אלה; הריהי חוזרת לעבודה, ועוד לפני שתסתיים חופשת־הלידה, ותקבל על עצמה משׂרה וחצי – ארבעים שעות־הוראה בשבוע! ומה שציער אותה בתחילה – גם לגבּי עמוֹס הבּכור ועכשיו עם חוּלדה – לאמור שאין הם יכולים לינוק משדיה הגדולים – אלה השדיים הדשנים שלא נוצרו, כביכול, אלא לתפארת בלבד, משום שאי־אפשר לסחוט מהם אפילו טיפת־חלב אחת – לא בא אלא לטובת כולנו, כמו שנאמר: גם זו לטובה, שהרי אהרוֹן בקי לא פחות ממנה בכל מלאכת שיעוּרי־מְהילת־החלב־במים והרתחת־הבקבוקים־והפטמות ושעות־היניקה ובכל השאר, והיא יכולה לצאת לעבוד ולהרוויח מספיק כסף גם להוצאות השוטפות וגם לתשלום החובות! ומכיוון שיהיה אהרוֹן פטור הן מדאגות־הפרנסה והן מבּיעוּתי־החוֹבות, יהיה מוחו פנוי ורוחו חופשית כצפור דרור למחזה “חזון־האדם”. בתוך ביתו שלו ובשעותיו שלו, משוחרר מכל אדון וּמצַווה ונוֹגש ומנהל וחוקת־עבודה, יוכל להקדיש את כל עיתותיו ל"חזון־האדם" באין מפריע. ומה שנוגע לשעות־ההאכלה ולהחלפת החיתולים וכיוצא בהם – אפילו אלה אינם צריכים להסיח את דעתו והגיגיו מן העיקר, שהרי הקטנה כבר תטרח מעצמה לצרוֹח בשעת הצורך, גם לתת ריח: העיקר שלא ישכּח דבר אחד, לאמור: שחרור האוויר בזמן יניקתה מן הבקבוק וביחוד לאחר הארוחה, שיש לחבּק אותה היטב, רכוּנה אל כּתפו ולטפוח קלות על גבּהּ כדי שתגהק ותשהק ותוציא את כל האוויר הכּלוּא.

והיו הם לו ימים טובים, הימים בהם שימש אהרוֹן דן מטפלת לילדיו, ומה שיכול להיראות מוזר, גם הפתיע אותו עצמו יותר מכל – טובים דווקא מן הבחינה של ההתעמקות העיונית, לאמור – מן הצד ההגותי, המטפיסי של הדברים. הנה כי כן, למשל, כשטרוד היה בדברים המעשיים ביותר, בחוּלי־החוּלין של החומר־שבחיי־יומיום כשחרור הפטמה הסתומה של בקבוק החלב וכהחלפת החיתולים, נתפס היה למין השתאוּת אל מול הפלא הבּלתי־מוּחש וּבלתי־נתפס שנשקף מבעד לחומר המוּחש ונתפס, השתאות מפעימה שהחלה, למעשה, עוד לפני־כן, ובקעה לראשונה במלוא פעימותיה עם היוָלדו של עמוס, וברגע בו החזיק בזרועותיו את הגוּפיף המחוּתל הפּוֹעם פנימה ופלומת־ראשו הרַכּה נותנת־סְמָדר־ריח, אלא שאז שזורה היתה ההשתאוּת על שׁתי־הזמן יותר מאשר על עֵרֶב־החומר. עם החרדה לגורלו של היצור הרך חסר־המגן שנפל זה עתה לתוך העולם הנורא הזה שעומד עליו מכּל עבר לכַלוֹתוֹ (בעצם לא חשב אהרוֹן מעודו להביא ילדים לעולם, כפי שלא חשב לשאת לו אשה, משום האחריות העצומה הכרוכה בדבר לחייו של יצור חי זולתו, וכנישואיו כן גם בנו, ובעקבותיו בתו, נתרגשו ובאו עליו פתאום מכוח־עצמם וּבְהיסח־הדעת. לא זו בלבד שהילדים לא היו “מתוכננים” כפי שאומרים כיום, אלא שאפילו הוּבַן־מאליו, ושפרהל’ה גם חזרה והדגישה נמרצות, שכּל עוד אין בסיס חומרי מוצק לרגליו של אהרון שממנו יוכל לנתר במלוא התנופה לגבהים של עולם־הדמיון ולמרומי־חזון־האדם, אין זה בא בחשבון כלל לשאת בעול הנוסף של צער גידול בנים. ובכל־זאת, ובניגוד לכל הכוונות והחשבּונות והעונות, הרתה שפרהל’ה פעם ועוד פעם בזה אחר זה, ומשהרתה שוב לא הסכים אהרוֹן בשום פנים ואופן להפלה מלאכותית משום עצם היוֹתהּ מלאכותית) הציפה אותו אהבה צובטת־לב חמה ורעננה כּריחו של הפעוט ועם־זאת עתיקת־ימים כזכרונות־ילדוּת־שהשתכּחו־בשכּבר־הימים, וּמבּעד לאוקינוס האהבה השתאה אל קרני־הפלא־שמעל־ומעבר המשתברות בזוויות משתנות בַּעיָם כּל גל ונחשול ושיבּולת ורסיסי־קצף־מרצדים־נעלמים־כהרף־עין: כהרף־עין הבזיקה בו הוודאוּת שאין הוא יודע כלום ואינו מבין כלום ואינו בורא ואינו יוצר ואינו עושה ואינו משפיע, גם אינו מסוגל כלל לכל אלה משום שאין הוא אלא חוליה קטנה אחת מוברגת בצינור הארוך של הדורות שמשוּך על קווי שׁתִי־הזמן בו נשזר ערב־החוֹמר, וכאותה חוליה אין הוא מסוגל אלא להעביר את השפע או להפסיקו, ומכיוון שהעביר הפך לאב, וזהו זה ותוּ לא: ואין הוא יודע אפילו מה מתוך מורשת כּל הדורות העביר, ומה צביון יהיה לאותה מורשה בהתמזגותה במורשת כל הדורות שקמו לחוליָתה של שפרהל’ה, וכפי שהוא עצמו שלוּל בּכּבלים המשולשים את תא־בֵּית־הסוהר של גוּפוֹ ושל טבעו ושל מוחו שנכפוּ עליו עם הולדתו שלו, כן גם עתיד הרך הנולד לפתח את גופו שלו ואת חייו שלו מתוך הזרע שנתגלגל בצנרת כל הדורות שקדמו לו, ואין בכוחו של אהרוֹן אלא לנסות ולסוכך עליו מפני כל הסכנות הגלויות והנסתרות, הצפויות והבלתי־צפויות, האורבות לו מכּל עבר בעולם הזה.

החרדה מפני כל אלה הסכנות האורבות לחייו של כל יצור, וביחוד לרך הנולד, לא פחתה אלא, משום מה, דווקא התגברה עם בּוֹאהּ של הקטנה לעולם, וזאת למרות הניסיון המצטבר בטיפול בתינוקות עם הביטחון המתלווה אליו, וחלף ההרגשה המעמיקה והולכת של מין ודאות טובה ומפעימה שצריכה היתה, משום עצם טבעה ומהותה, להסיר כל חשש מליבּו של אהרוֹן: הגופיף הלז הפועם ופוזז וקורן חיים מלבלב ועולה מתוך חִיוּתוֹ שלו עצמו שעם כּל היותהּ מעוגנת בעולם החומר, מוטבעת בו ויונקת את בניינה ממנו, נובעת היא ממקור של חיים שהוא מעל ומעבר לעולם החומר ולחוקיות הגופים, מאותה “נשמת־ההוויה”, מאותה “נפש קוסמית” שניצניה כבר נתנו אותותיהם במחזה “חזון־האדם” זמן רב לפני בואהּ של התינוקת לעולם. תוך כדי החלפת החיתולים והתקנת החלב והרתחת פטמות הבקבוקים היו מבזיקים בו, באהרון, בזה אחר זה, נצנוצי־רעיונות בדבר החיים־בבשר ותחושות־הבשר והקשר שביניהם לבין מה שהוא מעל ומעבר לכל שהוא חומר נפסד וכלה מעצם טיבו ומהותו: חיי־אדם־עלי־אדמות! כּל הכּלוּל בזה אינו מתחיל עם הלידה ואינו מסתיים עם המוות! הימים חולפים – שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת: כּן, המנגינה – באותה שעה היה מאזין לסימפוניה הפּסטורלית של בטהובן – לעולם נשארת, וגם אחרי שבירת התקליט! התקליט נשבר משנחפז להסיר את סיר החלב הגולש מעל לאש ברגע בּו עמד להפוך אותו על צידו השני, ועם חרון־אין־האונים על השלוּמיאליוּת של עצמו והצער על התקליט האבוד, ניצנץ בו הרעיון של הסיום הנאות, הגרנדיוזי למערכה האחרונה של “חזון־האדם”: גיבור המחזה, בחור בשם “אריאל” שאמור לגלם מעין חוזה או נביא־בן־זמננו, שובר פתאום את התקליט, ודווקא ברגע בו חבורת מרעיו נסחפת בצלילי הסערה הפוקדת את סימפוניַית הפסטורלה. החברים הנדהמים לא מספיקים להתעשת משמתחיל לבקוע ההמשך למנגינה שנפסקה באמצעיתה מתוך תקליט אחר, נסתר מעין־הצופים, המשך גואה ועולה שסוחף את קהל־הצופים כולו עם ירידת המסך והופעת דיוקנו המוּקרן של בּטהובן על הבּד. דומה שהמחזה צריך להיות מובן לכל אדם בר־דעת, ואפילו ילד קטן שאינו מחונן במיוחד יתפוס את מוסר־ההשכל הטמון בו: אדם משוּל לתקליט והנשמה שבקרבו משולה למנגינה שהוטבעה בתקליט, וכפי שרק הטיפש יחשוב שהסימפוֹניה הפסטורלית אבדה לעד ברגע בו נשבר התקליט, כן גם קצרי־דעת הם כל אותם אנשי־מדע שמכריזים במין ודאות־שבעת־רצון־מעצמהּ שברגע בו נשבר הגוף באשר הוא חומר, מתה יחד אתו גם הנשמה שהוטבעה בו. ובכל־זאת נתקבל הרושם שכל המנהלים של כל התיאטראות וכל החברים בוועדות כל הרפרטוארים וכל הבימאים למיניהם עשו יד אחת כדי להתעלם מכל הצפוּן במחזה “חזון־האדם” ולהעלים עין ממוסר־ההשכל הנובע ממנו, ואפילו אותם מעטים שהצליחו לתפוס משהו מן האידיאה הכּללית סירבו, בכל־זאת, להעלות אותו על הבימה מכיוון שלא מצאוהו “טוב” די־הצורך מן הבחינות של אמנות הדרמה והבמה".

אחרי מחזור־הסירובים הראשון לנוסח המקורי של המחזה – שנכתב, כמובן, באנגלית – ישבה שפרהל’ה לתרגם אותו לעברית בשעות הלילה המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות עם הנץ החמה, ולפעמים אפילו לפני עלות השחר: באותם הימים היתה היא, כזכור, עובדת בשתי משׂרוֹת־הוראה מלאות לא רק כדי לקיים את המשפחה, אלא גם כדי לשלם את המשכנתא ולפרוע את שאר החובות, ואל מלאכת התרגום לא יכלה לגשת אלא אחרי שהתפנתה משאר כל עבודותיה השוטפות. התרגום עבר כמה וכמה שיפוצים, הן של חברי החוג של אהרוֹן והן של מתרגמים מקצועיים שהתנדבו לסייע לה, ומשהושלם החל אהרוֹן מחזר אתו על פתחי הבּימאים מחדש. עם־זאת לא הניח ידו מן המקור והחל משגר בדואר־אוויר – דחוף ורשום – העתקים למנהלי תיאטראות ולסוכנים ספרותיים ולכתבי־עת דרמתיים ולסרסורי־שחקנים בלונדון ובניו־יורק ובהוליווּד ואפילו לפרופסורים של אמנות הבּימה באוניברסיטאות שונות באנגליה וברחבי ארצות־הברית. בתוך כל הפעילות הקדחתנית הלזאת, כּהמיית נחשולים מתקרבים ובאים בליל־סערה, החלו פוקדים אותו רגשות של חנק מאיימים משום עצם הזיכּרון של התקף־השנק הנורא ההוא שהבהיל אותו מן הקיבּוץ לבית־החולים. עם כל סירוב קיבל מכּה נוספת של עצירת הנשימה, וכשהחלו הללו באים בצרורות מחוץ לארץ ומתוכה, כבר הפך לו העולם כולו לתא אפל ומחניק של בית־סוהר, ולא היו לו רגעים של קורת־רוח אלא בהוויתם ובקריאותיהם ובצחוקם ובפטפוטיהם של הקטנים. אבל אפילו נחת זו נפגמה משום החרדה לשלומם שהחריפה והלכה ככל שהתמחה אהרוֹן בטיפול בהם.

יותר מכּל אדם היה אהרוֹן עצמו מוּדע לחוסר־ההיגיון שבחרדותיו המגוחכות, ויותר מכּל ביקש להתגבר עליהן, להסירן מליבּו, ולמוסס אותן בכוחו של השֵׂכל־הישר ולאורו של ההיגיון הפשוט, אך כל מאמציו עלו בתוהו: עם כל אמונתו הבלתי־מעורערת במקור־החיים ובנשמת־ההוויה שהם־הם הקובעים את התפתחותו של הגוף ואת גורלו בעולם־החומר, ולמרות תרועות הניצחון של המנגינה שממשיכה להפעים כל לב גם אחרי שבירת התקליט, היה ליבּו ניתר בחרדה עם כל שיעול שהיתה הקטנה משתעלת, עם כל חבטת נפילה, עם כל פרץ של בכי ועם כל הקאה. בכל מקרה ותקלה היה ליבּו נצבט בחששות לאפשרות הגרועה ביותר, ויום אחד כמעט שלא יצא מדעתו מרוב דאגה משנוכח לדעת שלקטנה יש קצת חום ועם־זאת היא גם משלשלת. מיד נזכר כמובן, במקרי הכולֶרה שנתגלו לאחרונה בכפרים הערביים שבאזור שכם, ועד שלא הספיק לפשפש במדריך־הטלפון ולמצוא את המספר של הרופאה, פרץ הקטן פנימה עם ילקוטו מגן־הילדים ובפחזותו התחלק, נפל ישר על הראש ושבר את אחת משתי השיניים הקדמיות. זה לא היה מראה הדם הנוזל והשן השבורה שמוטטו את אהרוֹן – אם כי גם הם כשלעצמם היה בהם כדי לערער אותו – אלא החשש לזעזוע המוח, וכבר היה ליבּו הולם בו פרועות משום הפורענות הכפולה של הילד שקיבל זעזוע־המוח בה בשעה שהקטנה לקתה בכולֶרה.

הרופאה לא באה. מכיוון שהחום של הקטנה לא הגיע אפילו לכדי שלושים ושמונה מעלות, אפשר היה לקחת אותה אל המרפאה. בקולה השליו במודגש – הרופאה חשה, כפי הנראה, שאהרון יוצא מכליו מרוב דאגה למרות השתדלותו להישמע שקט ורגוע ואפילו בעל חוש־הומור – אמרה לו שיביא את השניים אליה, וגם אין כל צורך במונית שהרי מרחק הליכה של רבע שעה או עשרים רגע לכל היותר: ובמשך כל אותם עשרים רגע שהיה דוחף עגלת־התינוקת בידו האחת, ונושא את הילד בשניה, ועם כל תאוצתו ולמרות רתת הדאגה המעמיקה והולכת עד ללא־נשוא, היו מבזיקות בו ללא הרף מחשבות מן הסוג הכללי והכולל, מיני שאלות פילוסופיות, כגון דברים שקשורים במושג “התפוצצות האוכלוסיה” שהיה חביב באותם ימים על הסוציולוגים ומקובל באופנת הלשון העיתונאית. דומה היה עליו שהנה עוד מעט קט יתפוצץ מעוצמת הדאגה, אבל הרי לא לכך, בדיוק, מתכוון הביטוי, באשר להתרבותם של בּני־אדם בעולם – הרי זה באמת פלא: כל־כך קשה להביא לעולם הזה ילד אחד ולגדל אותו ולשמור עליו מפני הסכנות והתקלות והתאונות והמחלות ושאר מרעין בישין, וביחוד בארצות המצוקה הטרופיות, ובכל־זאת כך וכך מיליון הֹודים מִתּוֹספים לאנושות מדי שנה בשנה. ואשר לעצם הקיום האנושי וחדלונו – אף בכך נעוץ פרדוֹכּס גדול מאין כמוהו: ניקח למשל, את הגאון שבבני־האדם, את איינשטיין – את זה המוח הגדול היורד לחקרי־ההוויה – כל ברנש מטומטם וחדל־אישים יכול בְמַכַּת־סכין אחת או בלחיצה על ההדק לשים קץ לחייו, כפי שעלוּל לחסל אותו כּל מקרה־ביש של תאונה או תקלה או סתם אבן שתיפוֹל על ראשוֹ, והרי תימהּ גדול הוא מאין כמותו שהישוּת המוּרכבת הזאת שכּל־כּך הרבּה מוּשקע בּבריאתהּ וּבפיתוחהּ ובקיומהּ ובהוָיתהּ תהיה עד כּדי כּך פגיעה ומהירה להפוך לאין ולאפס. ולמה דווקא איינשטיין? הרי, למשל, החתול הדרוסה הזאת השׂרוּעה באמצע הכּביש – אם כי רחוק היה מעולם האמונות התפלות כרחוק מזרח ממערב, בכל־זאת פנה מיָד לסמטה צדדית שהאריכה את הדרך בכדי שש־שבע דקות הליכה לפחות, ובלבד שלא יפגשו הילדים את הסימן הרע הלז – הרי גם בּה מוּשקע, ולפחות מן הבּחינה של הקיום הבּיוֹלוֹגי, מנגנון מסובך ועדין ומוּרכּב לאין־שיעור יותר מכל מחשב שהוא מעשה ידי־האדם, ואף קיומה של זו, ככל גוף חי עלי אדמות, מופקר לכל מקרה־ביש ומתאַיֵין על־נקלה. ואולי תופעה זו יש בה דווקא כדי לפקוח את עינינו לאיזה שהוא סוג אחר של קיום חשוב הרבה יותר מן הקיום הנפסד והעראי עלי אדמות? מה שנוגע לקיומו שלו, של אהרוֹן – לו אין הוא חושש כלל, גם מאמין הוא בּהגיונו הפנימי של טבעו הרבה יותר מאשר בחוכמתם של הרופאים, אך ככל הקשור לילדים, די לו לאחד הילדים שיקבל מכּה בנפילתו או ישמיע צעקת כאב או ישתעל או ישלשל כדי שיסתמר אהרוֹן בחידודי־חרדה ויבקש להזעיק את הרופאה!

בו־בערב התקיימה אחת הפגישות האחרונות של “חוג ההשתתפות ביצירה” שבהן הייתי נוכח. מכיוון שבּבת־צחוק אחת מוגגה הרופאה את כל חששותיו של אהרוֹן, ותאבונם של הילדים עם התפרעויותיהם הבריאות שיחררו אותו מדאגת זעזוע־המוח מחד, ומדאגת הכולֶרה מאידך, שרוי היה במצב־רוח טוב ופירט לפנינו בשמחה את השתלשלות הרעיונות שהבזיקו בו למראה החתול הדרוסה, גם הודיע לנו שתמונה זו של “רגע המעבר” מן החתוּליוּת החיה אל הגוף המת צריכה לשמש לנו מוֹקד ל"התבוננות", לאמור “מֶדִיטציה” עד לפגישה הבאה – באותו שלב החל החוג שלנו נוטה לעבר תורתו של בּוּדהה בצביונה המכוּנה בשם “זֶן”, וזאת מבלי להרפּוֹת או לסטות משיעוריו של הרב ענוגיה שהיה בא אלינו אחת לשבועיים כדי ללמדנו את התורה הצפונה בסיפוריו של רבּי נחמן מבּרצלאב. כולנו שרויים היינו בקורת־הרוח הקורנת מ"מורה־הדרך", והערב עתיד היה להסתיים בכי־טוב אילולי התקף־השנק שאחז בו ברגע האחרון ממש לפני צאתנו – התקף שהיה, אמנם, קל וחולף, שלא נמשך אלא שתים־שלוש דקות שבהן הסתחרר עליו ראשו וכולו נשטף זיעה, אך בכל־זאת פגם בסוף. יותר מכל חברי החוג יצאתי אני בהרגשה רעה של אשמה על אותה הערת שטות שאם כי בּוודאי לא היתה הגורם הישיר להתקף, אין כל ספק בכך שלא הועילה לשכּך אותו, אלא להפך – תרמה את חלקה בהיוָצרותו. אילו הייתי חבר־חוג נאמן וקבוע לא הייתי, כמובן, מפליט את אותו רעיון אווילי, אך מכיוון שחדלתי זה מכבר להשתתף בקביעות בכל הפגישות, ולא הופעתי אלא לעיתים רחוקות פשוּט כדי לשמור על הקשר עם אהרוֹן ולהראות לו שלא “בגדתי” בו – הוא היה רגיש במיוחד לגבי החברים שנטשו, וכשהיה שוקע בדכדוך הנפש, מה שאירע לו לעיתים תכופות והולכות, כינה אותם בשם “בוגדים” – לא ידעתי כלל שלאחרונה נעלם כּליל המחזה “חזון־האדם” מדיוני החוג, ושוב לא נזכר ולא נפקד שמו. החברים נמנעו אפילו מלשאול לשלומו ולחקור ולדעת מה עלה לו בגורלו כפי שהיו נמנעים מלגרד בכל שהוא פצע פתוח. אני הערתי שאולי אפשר היה לכלול את החתוּל הדרוּס באחת מתמונות “חזון האדם” המקבילות לתקליט השבור, ברגע בו התרגש עליו פתאום ההתקף, ורק אחרי שיצאנו הבנתי מהתנהגותם ורמזיהם של החברים את אשר עוללתי לו. כאן צריך אני לומר – ולא רק להצדקתי, אלא למען האמת, כלומר, סיפור השתלשלות הדברים כהוָיתם – שהערתי את אשר הערתי לא מתוך אטימות למתרחש סביב לי ולא מתוך חוסר־התחשבות בסילונות הדקים הנושבים ונשזרים באווירת כל חוג שהוא: אותן נטיות “דתיוֹת” – אותן נהיות אחרי נשמת־ההוויה והאמת המוחלטת והאלוהים המקדים רפואה למכּה ונותן מזור לכל נפש תועה מן הרגע שתיאסף אל העדר המתאים ותטה אוזנה למנגינת הרועה המכה בחליל, כל אלה הדברים לא באו אחרי סירובו של עולם התיאטרון לקבל את המחזה “חזון־האדם”, אלא קדמו לו בהרבה, וניצניהם הראשונים נתגלו, למעשה, עוד לפני שיצא זה לאוויר העולם, כשאהרון עוד עמד בשלבי ההכנה של התמונה הראשונה. כבר אז היו הדיונים האמנותיים והספרותיים והדרמתיים נוטים לעבר האמיתות הגנוזות בּפּוּלחנות הדתיים למיניהם, ואירע אפילו באמצע הצגתה של התמונה השניה, באותה פעם שאני עצמי אמור הייתי לשחק את תפקידו של הגיבור הראשי אריאל, שאהרון הפסיק את הקריאה כדי להסביר לנו את עיקרי תורתו של איזה שהוא מיסטיקאי מורה לריקודי־המזרח ממוצא תוּרכּי או ארמני או יוָני שהקים כת של חוכמת־הנסתר בּרוּסיה. אותו נאור נקרא בשם גורְדייף, ותלמידו היה מתימטיקאי רוסי בשם אוּספּנסקי שהעלה את תורת רבּוֹ על הכּתב ופירש אותה בָּאופן המתאים להבנתם של אנשי מערב־אירופה. שלוש פגישות בזו אחר זו הקדיש אז אהרוֹן, בימים הראשונים, לתורותיהם של אלה, תורה שבְּעל־פה של גורדייף ותורה שבּכתב של אוּספּנסקי, לפני שהחזיר אותנו לקריאת התמונה השניה של המחזה, ולפיכך לא נשתנה בעינַי הערב האחרון המוקדש למדיטציה מן הערבים שקדמו לו, ולא ניתנה לי כלשהי אפשרות ללמוד מן הדברים שנאמרו או מנעימתם ש"חזון־האדם" הספיק בינתיים להֵהָפך לו, לאהרון, לפצע פתוח.

מאז עמדתי, כמובן, על המשמר ונזהרתי מלהזכּיר את השם המפורש “חזון האדם” באוזניו של אהרוֹן, ובכלל נמנעתי מלהעלות, ואפילו ברמז קל, את עניין התיאטרון. בפעמים המעטות שנפגשנו הטיתי במתכּוון את השיחה לעבר המדיטציות, אך הרגשתי שרוּחוֹ רחוקה אפילו מחוכמת־הנסתר: הוא נראה מודאג וטרוד ופניו נפלו. הילדים שניהם נפלו למשכב עם חום גבוה, וחששות נוראים כּירסמו בליבּו עד ללא הכיל משום הידיעות בעיתונים על מגיפת־שיתוק־ילדים שפרצה בצפון הארץ. את הילדים לא ראיתי, אך ליבּי אמר לי שמצבו שלו מדאיג הרבּה יותר ממצבם של הילדים. ניכּר היה בעליל שהדיבור קשה עליו, שאין לו אוויר לנשימה, שבקושי עומד הוא על רגליו ושדעתו פזורה עליו. שום משפט לא יצא שלם מפיו, ודבריו הסתבכו ופרחו לכאן ולכאן כקרעי עננים דקים נטרפים ברוח ונמוגים באוויר ללא שיור. “שמע אהרוֹן”, אמרתי לו, “אולי כדאי היה לך לראות פעם רופא לא בשביל הילדים אלא כדי שיבדוק אותך – למען בריאותך שלך.” “כן, כן,” אמר, “אני כל־כך מתוח לאחרונה שכל ציוץ של אחד הילדים, ואפילו כיסא שנפל פתאום בּמרוּצתם מקפיץ אותי ממקומי בחלחלה כאילו שכבר קרתה להם, חס־וחלילה, מי יודע איזו תאונה נוראה. זה לא ייאמן ממש: אמש כשישבתי בלילה ולמדתי את הפירוש של הרב ענוֹגיה נצבט ליבּי פתאום בפחד נורא. הטיתי אוזן לחדר־הילדים ולא שמעתי כלום. נדמה היה לי פתאום שהקטנה חדלה לנשום, וּשטוּף זיעה קרה ניגשתי להטות אוזן. כֵּן – זה נעשה פשוט בלתי־נסבּל! כן, כן. רופא – מה בכלל מבינים הם הרופאים? אבל טוב שהם מכּירים לפחות את המכונה! עצם שנשברה, חור בשן, רקמה קרועה, גיד מתוח – צריך לדעת איך לתקן את כל הדברים האלה, אבל מה שנוגע לעיקר! כֵּן, מה שנוגע לעיקר – למי בכלל יש זכות לבוא אליהם בטענות? מכונית שסטתה פתאום מן הכביש והתגלגלה לתוך ואדי – מביאים אותה למוסך לתיקון. טוב ויפה – הגאראז’ניק עושה את כל מה שבאפשרותו – מחליף רדיאטור, מתקן את הבּוֹדי, צובע אותו ועושה עוד אלף ואחד דברים – אבל על דעתו של מי יעלה פתאום לדרוש מן הגאראז’ניק שיתקן את התַּקלוֹת בּנפשו של הנהג – שיפשפש וימצא את אותו התקר בּפּנימי של הנשמה שבעקבותיו בּאו נדודי־שינה, עצבּנות, שכרוּת, מֶתַח כּרוני, פחדים, בריחה מפני משהו או רדיפה אחרי מישהו, או כל שהיא תופעה אחרת מתוֹך אלף התופעות שגוֹרמוֹת לו, לנהג, לאבד את השליטה על ההגה ולהביא לשבירתה של המכונה! מספיק שהמכונאי יכּיר את המכונה, ואשרינו וטוב חלקנו אם באמת הצליח לתקן אותה! וכשאתה מכניס את המכונית לתיקון אחד, מיד ימצא המוּסכניק עוד חמישה קלקולים שבהם לא הבחנת כלל. אתה מבין? אחרי ההתקף ההוא… אם עוד פעם איכּנס לבית־החולים, מי יודע מה שהמוּסכניקים שם יגלו אצלי… איכָּנס לבדיקות ואצא, אם אצא, עם חמש מחלות שונות בעלות שמות ארוכים, אחד יותר נורא מן השני… כן, גם שפרהל’ה כבר רמזה לי כמה פעמים שכדאי היה לראות רופא…”

את שפרהל’ה פגשתי ברחוב יפו כעבור שבועיים־שלושה ביום אפור של דלף טורד והתפלאתי לראות שאין היא כל־כך חיוורת ודקיקה ואוורירית אלא, להפךְ, אדומת־לחיים ובעלת הילוך איתן על רגליים שמנות וקרסול עבה למעלה מן השיעור. “וזאת דווקא בשעה שאהרון בעל־הגוף נשדף והולך ועומד בקושי על רגליו” חלפה מין מחשבה משונה שנראתה בעינַי, מיניה־וביה, מרושעת להחריד. “ואהרון מה?” שאלתי אותה. משום מה בטוח הייתי שחוזרת היא ברגע זה מביקור אצלו בבית־החולים “הדסה” שבעין־כרם, ושזה עתה ירדה מן האוטובוס החוזר משם העירה. רק אחרי שנפרדנו נוכחתי לדעת שהתחנה שלידה נפגשנו איננה כלל תחנת הקו הנוסע לבית־החולים. “איך עברו הבדיקות בבית־החולים? מה אומרים הרופאים?”

“בית־חולים?” תמהה שפרהל’ה. “מה פתאום בית־חולים? הוא עכשיו בדרך לא לבית־החולים אלא לבית־המקדש. אם הכל יתנהל כשורה מכאן ועד אירופה, ואם לא יצוצו כל העיכובים הבלתי־צפויים המפורסמים בּהוֹדוּ עצמה, יגיע לבית־המקדש שלו בפוֹנְדִיצֶ’רִי מחרתיים בערב. אני, בכל־אופן, לא צריכה להתחיל לחַכּוֹת למברק לפני השבוע הבא.”

באותם ימים קשה היה לנושא דרכון ישראלי להגיע להוֹדוּ, וייתכן שאותם קשיים עצמם קיימים ועומדים גם עכשיו. כדי להגיע לאותו “אַשרַאם” בהודו אשר בו התגורר ה"גוּרוּ" – הלא הוא הצדיק הנאור שבחצרותיו ביקש אהרוֹן להסתופף כדי להסתפח על חסידיו וללמוד מדרכיו וללכת באורחותיו ולהתאבּק בעפר־רגליו ולשתות בצמא את דבריו עד שיזכה ל"הארה" – צריך היה אהרוֹן לטוס ראשית לאחת מבירות אירופה המערבית – דומני שהוא טס לרומא, – לקבל שם את אשרת־הכניסה הדרושה להודו, ולטוס משם חזרה מזרחה אל “בית־המקדש” כפי שכינתה זאת שפרהל’ה. בגלל השמָים האפורים והנמוכים והממטרים הדקים והמדרכה הרטובה נזכרתי – תוך כדי האזנה לשפרהל’ה – בסיפור של אהרוֹן, אותו סיפור אחד ויחיד בכל כתביו שזכה להידפס ולראות־אור בכתב־עת ספרותי: הילד שיוצא בצינת הרחובות הרטובים ובערפל לחפש את אביו שנעלם, אלא שעכשיו מחפש הוא את אביו בּלחוּת החמה והמהבילה של הודו. אילו רק נתאפשר לו – כך הבנתי מדבריה – היה טס להודו מזמן, אך כל עוד מתלבט אדם בהשגת הכסף הדרוש לו לתשלום חובות, מגרש הוא מדעתו את כל המחשבות על בית־מקדש בהודו. פתע־פתאום אירע לו לאהרון, מעין נס שאיפשר לו להגשים את החלום המוּדחק: כשעוד לימדנו שנינו יחד בבית־הספר המקצועי “מרץ” היינו פוגשים כּפעם בפעם, את דוקטור ארנסט כוהן הזקן בחדר־המורים, גם מחליפים אתו מילים מספר. כוהן היה המורה לניהול־חשבונות ועמד אז על סף הפרישה לגימלאות – באותו מוסד היו פורשים בימים ההם בגיל שבעים ומעלה. משפרש, היה בא להשתתף בחוּגוֹ של אהרוֹן, ובדרך־כלל היה נרדם דקות ספורות אחרי שהתיַשב בכסאו, נרדם ומתעורר לסירוגין, אך גם משהתעורר לא ברור היה אם אמנם עוקב הוא אחר הדיונים ותופס את עיקרם משום שכל־כך המעיט לדבר, ולאחרונה דומה היה שהשפה העברית – שאותה למד בארץ כשהיה כבר איש בשנות העמידה שהצליח לברוח מגרמניה של היטלר – הולכת וּמשתכחת ממנו. היה עונה בגרמנית גם על שאלות שנשאל בעברית, ולא תמיד לעניין. אותי הפליאה העובדה כשהיא לעצמה שאדם יבש זה שכל חייו מוקדשים לחשבונות ולמספרים ולסטטיסטיקות, מוצא עניין בדברים הערטילאיים, המעורפלים והפורחים באוויר־חדרו־של־אהרוֹן־דן, ואכן יום אחד חדל לבוא ומאז נעלמו עקבותיו ממעגלות חוג־היצירה. עכשיו סיפרה לי שפרהל’ה שדוקטור כוהן מת באיזה שהוא בית־אבות ובצואתו הוריש את חסכונותיו לאהרון דן בתנאי מפורש שהם ישמשו לו לכיסוי הוצאות הנסיעה והשהייה בָּ"אשראם" בהודו! בניגוד לרושם שעשה על כולנו, תפס גם תפס אותו זקן יָבֵש ומחושב את העיקר, ולא רק תפס אלא גם היה היחיד שנתן לאהרון עזרה של ממש בדרך אל העיקר.

באתי לפגישה עם אהרוֹן בּשוּבוֹ מֵהוֹדוּ, גם ראיתי אותו פעמים אחדות אחר־כך, אך מאז הלך המגע בינינו ופחת, גוַע־אט־אט: מכל המטען שהביא עמו בשובו, הרשים אותי במיוחד דווקא פרט טפל אחד: לא אב־רוּחנִי מצא אהרוֹן בהודו אשר בה שורצים, בכל־זאת, אבות־בתי־מנזר ומורי־דרך־הרוח־והנפש באלפיהם וברבבותיהם, אלא דווקא אם־בית־מנזר, “גוּרוּ” אשה, אם־רוחנית שבכלל איננה הודית אלא דווקא יהודיה, יהודיה ממוצא צרפתי שהעמיקה חקר בתורת בודהה וזכתה ב"הארה" נוסח זֶן, והיתה לאם־בית־המקדש בפוֹנְדִיצֶ’רי. ואשר לעיקר – אהרוֹן חזר מהודו קצת רזה יותר, קצת שקוע יותר בעולמו הפנימי וקצת פזור־דעת יותר בעולם החיצון האופף אותו; קצת מחייך יותר לנקרה לו בדרכו וקצת עצוב יותר: אינני יודע אם אלה נמנים על סימניה החיצוניים של ה"הארה", אבל הרי הוא עצמו הודה בפה מלא שעדיין לא זכה בהארה וכבר הוכרח לחזור הביתה מכיוון שהירושה של דוקטור כוהן נגמרה, נאכלה עד תום ולא נשתייר ממנה אלא כרטיס החזרה הביתה. אהרוֹן היטיב לתאר את אשר עבר עליו ב"אשראם" – את סדרי החיים שם, את שלבּי־ההכנה לקראת המגע עם הרוחני והרוּחִיי, את ההתבּוֹננוּת וההתרכּזות בתמצית־ההוויה תוך אִיוּן האני, את אֵם־בֵּית־המקדש הזקנה המופלגת החודרת בּמבּט אחד אל תהוֹמוֹת נפשו של הדובר אליה, מבּט שקולף מעליו את כּל קליפות השקר ומציגו עירום ועריָה אל מול נפשו שלו עצמו – כשסיפר לי את כּל אלה הדברים כבר התבּשׂר בּמכתב שזו הספיקה בינתיים להשיל מעליה את גוּפָהּ הארצי – ואגב האזנה תמֵהַּ הייתי על עצמי: מה מפריע לי? מה הוא שגורם לי להיות חסר־סבלנות במחיצתו של אהרוֹן, קצר־רוח במהויות שבהן, בסופו של דבר, מרוכּזת תמצית ההתעניינות שלי עצמי, והרי כל־כך מעט אהרוֹן דן יש בעולם – וכי כמה כַּיוצאים בו עוד אפגוש בדרכי עלי אדמות? ובכל זאת משהו בדרך־דיבורו, באופן ראייתו ובהלך־רוחו בכלל התרחק והלך מעולמי ומטעמי ושוב לא שמחתי לקראתו כבעבר. על נקודה אחת שהפריעה לי – עם כל היותה רחוקה מהעיקר – עמדתי עוד בימים הראשונים של “חוג־היצירה”. כבר אז החלה משתזרת בדרך דיבורו ובהתנהגותו בכלל מין נימה נעלמה־חלקלקה של בעל־שליחות, של בעל־מֶסֶר לעולם, של מיסיונר שבא לעשות נפשות לאלוהיו, של דרשן ומטיף ומחנך־הדור, אם כּי בניגוד לכל אלה היודעים את הדרך האחת והיחידה, נצמדים אליה ודורשים נאמנות בלעדית לה, היה אהרוֹן עצמו, כפי שכבר נוכחנו לדעת, פתוח לכל הדרכים, ולא רק פתוח אלא אף מדלג ומרחף על פני דרכים אחדות בעת־ובעונה־אחת, ומאז חזר מהודו ראיתיו כמה וכמה פעמים יוצא בטליתו ובסידורו לבית־הכנסת, וזאת מבלי להפסיק את המדיטציות אשר, להפך, העמיקו והלכו בסיועו של היפאני יושוקאמי שהגיע לירושלים ויסד מעין מקדש־זוּטא לזֶן־בּוּדְהִיזם בראש הר־הזיתים.

אבל לא המדיטציות של יושוקאמי, ואפילו לא הטלית והתפילין, לא הסירו את העצבות מליבּו ולא מנעו ממנו את התקפי־השנק, וכשפגשתי את שפרהל’ה בצאתה מן המשרד של קופת־חולים – כחצי שנה אחרי שובו של אהרוֹן מהודו – סָחָה לי שזה עתה עשתה שם את הסידורים הדרושים להכנסתו של אהרוֹן לבדיקות בבית־החולים. היא תלתה תקוות רבות ברופא אחד שהגיע זה עתה מארצות־הברית והחל לעבוד פה בבית־החולים “הדסה” – מומחה גדול בעל־שם־בינלאומי לאסטמה ולשאר מחלות אלרגיות. “אני עסוק בימים אלה בסידורים האחרונים לקראת הנסיעה שלי לצרפת”, אמרתי לה, “אני נוסע בשליחות המחלקה לחינוך עברי בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני צריך עוד להתרוצץ בין כל מיני משרדים. ברגע שאתפנה אבוא לבקר אותו בבית־החולים. באיזו מחלקה הוא שוכב?”

“באמת אין צורך,” אמרה שפרהל’ה בחיוכה הטוב. “אני מקווה שכּל עניין הבּדיקות לא יימָשך יותר מכמה ימים או שבוע לכל היותר, וחוץ מזה, אתה יודע – אהרוֹן לא אוהב שהחברים יראו אותו במחלתו, כשהוא מדוכדך ושוכב בבית־חולים… בוא אלינו בעוד שבוע־שבועיים אחרי שיחזור מן הבדיקות”.

לא באתי. בכל העיסוקים השונים והמשונים שנכפו עלי לקראת הנסיעה, פשוט פָרַח הדבר מדעתי. שכחתי את אהרוֹן דן עד שראיתי אותו במקרה ברגע־האחרון ממש ערב נסיעתי, כשפניתי למשרד של “נשר” כדי להזמין מקום בַּשֵׁירוּת לנמל־התעופה בן־גוריון למחרת בבוקר בשעה שבע. הוא היה יושב בבית־הקפה “מקסים” שבפינת רחוב בן־יהודה ורושם כתובת על גבי מעטפה גדולה חוּמה. משהבחין בי מעבר לזגוגית אורו עיניו והוא קפץ ממש ממקומו לקראתי. “אותו רופא אמריקני באמת הצליח לחולל נפלאות,” אמרתי בּליבּי למראה השׂמחה התוזזת בכל אבריו של אהרוֹן. מאז ימיו הראשונים בבית־הספר־המקצועי “מרץ” לא תססה בו עליצות אשר כזאת. גימגמתי כמה מילות של התנצלות על כך שלא באתי לבקר אצלו, לא בבית־החולים ולא בבית, משום כל אלה טרדות הנסיעה. הנה כי כן, כבר מחר בבוקר־בבוקר, כּלחוֹךְ הַשוֹר, אני טס בשליחות… הוראת העברית בפריס… וכולי וכדומה, אך הוא לא שָעָה לדברִי. “אצבע אלוהים היא זאת!” כך אמר. “זה שפגשתי אותך ברגע זה, ממש ערב הטיסה, הרי זה ממש נֵס!” ובדברו דחק את המעטפה החוּמה הגדולה לידַי. “ואל תשכח למסור אותה לידיו של תוֹמס אַסטוֹר – לידיו ממש ולא לידי איזו שהיא מזכירה או פקיד־מודיעין או שליח־בית־דפוס! אתה הלא מכיר אותי – כל אותן החרדות שזה ילך לאיבוד בדרך. אם לא ישר לידי תוֹמס אַסטוֹר, אולי מוטב יהיה שאשלח את הכל, כרגיל, בדואר־אוויר דחוף ורשום. ואת המעטפה אל תשים באחת המזוודות, אלא בתיק־היד שאותו אתה נושא אתך באווירון.”

“למזלך”, אמרתי לו, “המזוודות כבר נמסרו למשרד ‘אל־על’ פה בירושלים, ויצאו לדרך, ומחר בבוקר אני נוסע לשדה־התעופה רק עם תיק־הניירות ביד. דאגה אחת פּחות בשבילך. ואחרי שאמסור את המעטפה לידיו ממש של תוֹמס אַסטוֹר, אשלח לך מברק.”

במעטפה החוּמה הגדולה נצררו יריעות־ההגהה של המחזה “חזון־האדם” מתוקנות בידי אהרוֹן ומוכנות לעימוד ולהדפסה בכתב־העת הספרותי שיוצא בשפה האנגלית בפריס, “די פריז ריוְיוּ”. אהרוֹן עצמו לא ידע ולא שמע מעודו על קיומו של כתב־עת ספרותי אמריקני בפריס, דווקא, עד שלא קיבֵּל פתאום את גליונות־ההגהה של המחזה שלו שהגיעו בּדואר־אוויר מִפריס ביום בו אמוּר היה להיכּנס לבדיקות לבית־החולים, כשהיה כבר לבוש לדרך ומכין את הצרור הקטן של החפצים שיהיו דרושים לו בבית־החולים, כגון כתביה של אם־בּית־המקדש בפּוֹנדיצ’רי וספרו של אוּספֶּנסקִי המפרש את תורתו של גוּרדייף בשפה האנגלית. הוא לא הבין אפילו איך התגלגל המחזה שלו למערכת ה"פריז ריוְיו" עד שלא קרא, וחזר וקרא, את מכתב הלואי של תוֹמס אַסטוֹר. מסתבר, אפוא, שכשהיה עדיין משגר את העתקי המחזה שלו לאנשי תיאטרון ובימה ותורת הדרמה ברחבי העלם הדובר אנגלית, שלח גם העתק למחלקת הספרות הדרמתית של אוניברסיטת הארוַארד, וזאת מבלי שיֵדע שאחת המרצות בּה היתה בשעתה, חברתו לספסל הלימודים בּאוּניברסיטה של קיימברידג', בעונת־הלימודים האחרונה, לפני שהחליט לעלות ארצה. מרצה זו, אַיירין גְרַאנוֹף, ששימשה גם כּאחת העורכות של ה"פריז ריויו", שלחה מיָד את כתב־היד לחברהּ למערכת היושב בפריס, הלא הוא תוֹמס אַסטוֹר אשר לידיו ממש אמור הייתי למסור את הגליונות המתוקנים.

“אתה זוכר”, אמר לי אהרוֹן למחרת בבוקר, כשבא ללווֹת אותי אל שדה־התעופה – אילו היה לו מספיק כסף, היה בלי ספק טס לפריס כדי למסור את ההגהות במו־ידיו, ואפילו כּדי לסייע בכל מלאכת התקנת העיתון לדפוס, והוצאתו־לאור והפצתו – “את השורה הנפלאה ההיא של מנדלשטאם, ‘מחניק – ובכל זאת עד מוות מתחשק לחיות…’ הרי זה בדיוק מה שקרה לי! אני ממש צריך להיחנק לפני שהעולם מרשה לי לנשום לרוָחה. אתה זוכר – כך קרה לי בפעם הראשונה, לפני עשר שנים, וכך קרה לי גם הפעם – עד שלא נאלצתי להיכנס לבית־החולים, לא נפתח העולם לפנַי, ואחרי שנפתח העולם, שוב אֵין צורך בבית־חולים. אלא מאי? עד שלא אראה במו עינַי את הגיליון המודפס של ה’פריז ריוְיו' עם המחזה שלי בתוכו, אהיה כמו קפיץ מתוח, אכול־חרדות: כל האפשרויות הנוראות ביותר שניתן רק להעלותן על הדעת – שהעיתון יפשוט את הרגל, שאותו עורך תוֹמס אַסטוֹר יפוטר ממשרתו ושהבא אחריו לא ירצה להדפיס את המחזה רק מכיוון שזה מצא חן בעיני קודמו, שאש תפרוץ בבית־הדפוס ותשמיד את כל הגיליונות. באמת – זה לא יפה מצידי שברגע שאתה צריך לעלות למטוס, אני שופך עליך את כל החרדות החולניות שלי. אסור לפתוח פה לשטן – שתהיה לך טיסה חלקה ונעימה ושתגיע בשלום לפריס. כן – ואל תשכּח למסור את ההגהות המתוקנות ישר לידיו של תוֹמס אַסטוֹר”.

לא שכחתי: להפך – נחפזתי למערכת של ה"פריז ריוְיו" עוד לפני שניגשתי למשרד הסוכנות היהודית שבו אמור הייתי להתחיל לעבוד באותו יום, זאת לא רק כדי להשתחרר מחובת מילוי ההבטחה, אלא גם מכיוון שדבקה בי הרגשת החשיבות שבדבר עם שמץ של חרדה. אם תלכנה ההגהות המתוקנות לאיבוד, הרי אני אהיה האשם בדבר ולא מישהו אחר. משרד־המערכת נמצא אז ברחוב דֶטוּרנוֹן 17, ואני הגעתי אליו מכיווּן גני לוּכּסמבּוּרג. זה היה ביום נדיר של שמש זורחת על פריס הגשומה בדרך־כלל באביב, ואגפי־הארמון והמדרגות וכרי־הדשא וערוגות־הפרחים והעצים והפסלים ניצנצו באווירת־החג המקיפה את הילדים המשחקים והכלבים המתרוצצים והתיירים והסטודנטים השׂרועים בשמש. “ואין איש מטיל ספק בזכותם להתקיים פה,” חלפה מחשבה משונה במוחי – ללא ספק בעקבות הוויכוחים במטוס בין שני סטודנטים ישראלים שאותם חזרתי ופגשתי פתאום עכשיו בצאתי בשער הגן הפונה לרחוב דֶטוּרנוֹן, – “ואין הפריסאים הללו מסוגלים כלל להעריך… ואין הם מעלים כלל על דעתם…” משום החיפזון לא פיתחתי את הרעיון, גם ידעתי מיניה־וביה שאין הוא ראוי לפיתוּחַ. את תוֹמס אַסטוֹר לא מצאתי במשרדי־המערכת, וברגע הראשון גם אחזתני בהלה משנתחוור לי שפקידת־הקבלה – שהיתה צרפתיה ולא אמריקנית כרובן של הפקידות האחרות – לא הכירה את השם “תוֹמס אַסטוֹר” ואפילו לא מצאה אותוֹ ברשימת השמות בקווי־הטלפון הפנימיים. “מה פירוש?” התחלתי לטעון וטפחתי על גבי המעטפה הנושאת את שמו המפורש, “הרי…”. “סלח לי, אדוני,” שלחה לי זו חיוך של התנצלות, “אני די חדשה במקום הזה ועדיין אינני מכירה את שמות כל עובדי־החוץ. פרט לעורכים ולעובדים האחרים שיושבים במקום, ושאותם אני מכירה כבר, יש לנו הרבה עורכי־משנה וכַתּבים וקריינים שאינם יושבים כלל במשרד אלא באים כפעם בפעם או מופיעים רק בישיבות המערכת או שולחים את החומר בדואר. אבל אם זה עניין של הגהות, אין לך כל צורך בעובד חוּץ. להפך, אתה רק תעכב את ההדפסה אם תמסור אותן לידיו, מכיוון שהוא עצמו יצטרך להבִיא אותן לכאן או לשלוח אותן בדואר למגיה הראשי שלנו, מַרטִין הֶנְסוֹן.” היא צדקה, כמובן, וגם אני חשבתי כך, אבל הרי לא הגעתי לכאן אלא כדי למסור את ההגהות ישר לידיו של תוֹמַס אַסטוֹר" כפי שהדגיש אהרוֹן דן.

פקידת הקבלה הפנתה אותי למזכירות־המערכת שנכונה היתה לקבל מיד את המעטפה ולהוריד אותה “ישר לדפוס”, אבל אני היססתי. זו הסבירה לי שאכן תוֹמס אַסטוֹר היה בשעתו אחד העורכים חברי־המערכת־המרכזית בפריס, גם אחראי למדור התיאטרון, אלא שזה שבועות אחדים “חלה תחלוּפה” במערכת ושוב אין הוא נמנה על העורכים הקבועים. הוא שינה את מקום עבודתו, אם כי ממשיך הוא לשלוח ביקורות ומאמרים על המתרחש בעולם התיאטרון בפריס “כּכַתּב חופשי”. כך, כך. “נֵס עשה לו אהרוֹן שלא היה לו מספיק כסף לטוס לפריס” אמרתי אני בליבּי משאחזה בי החרדה לגורלו של המחזה עם שמיעת החדשות האחרונות הללו על פיטוריו של תוֹמס אַסטוֹר, “שאחרת היה עלול, חס־וחלילה, לקבל שבץ־לב. את אשר יגור בא לו!” ברור היה לי שעלי למסור לידיה את המעטפה כדי שהיא תוריד את ההגהות “ישר לדפוס” עוד לפני שיעלה על דעתה להראותן לעורך החדש, אבל עם־זאת גם ברור היה לי שבכך אנהג בניגוד לרצונו המפורש של אהרוֹן. אם אַשהֶה את המסירה עד שאמצא את תוֹמס אַסטוֹר ועד שזה יעביר את החומר לדפוס, עלול בינתיים העורך החדש להימָלך בדעתו ולשנות את החוברת כולה מאל"ף ועד תי"ו, וכנגד זה אם אנהג לפי שיקול דעתי ואמסור ברגע זה את המעטפה לידיה, עלול אני עצמי לגרום לו, לאהרון, עוול כפול, בכך שגם אפר את הוראותיו וגם אגרום לביטול הופעתו של המחזה בדפוס, מכיוון שאותו עורך חדש עלול לפסול את החומר שאושר על־ידי קודמו גם אחרי שזה יעבור הגהה שניה “וירד לדפוס” כדבריה של זו. ועם־זאת הלא גם אינני יודע בדיוק מה פשר אותה “תחלופה” שחלה בינתיים: אולי לא פוטר תוֹמס אַסטוֹר אלא התפטר מרצונו החופשי, והוא שמינה את הבא אחריו, או המליץ עליו, גם הנחה אותו לקיים בחוברת המתוקנת לדפוס את החומר שהוא עצמו, תוֹמס, יאשר בכתב־ידו? ועד שהייתי פוסח על שתי הסעיפים חילצה אותי תנועת־ידה של מזכירת־המערכת מן המיצר. זו החזיקה בצרור ניירות והושטה לעבר הפינה שבה היה מישהו מתעסק במכונה לצילום מסמכים. “לפני שתורידי את ההגהות לדפוס”, אמרתי לה, הייתי רוצה לצלם אותן, מכיוון שיש צורך דחוף למסור את ההעתק… ישר לידי תוֹמס אַסטוֹר…"

“כן, כן,” הסכימה המזכירה, “אבל תצטרך לחכות עד שדִיק יגמור לצלם את הערימה שלפניו. אם אין לך פנאי, תוכל להשאיר את החומר בידי ואני כבר אדאג לשלוח את התצלומים לתוֹמס.” “לא, אינני ממהר… אני צריך לראות אותו ולדבר אתו על המחזה…” אמרתי לה אם כי לא היה לי כל ספק בכך שהיא תקיים את דבריה, ואם כי צריך הייתי להגיע למשרדי המחלקה לחינוך עברי בגולה זה מכבר, עוד כּחצי שעה לפני שמצאתי את מקומה של מערכת ה"פריז ריוְיו" ברחוב דֶטוּרנוֹן. “אני רק אבקש, בינתיים, אם אין הדבר מפריע, להתקשר טלפונית עם… המשרד שלי… פה בפריס…” וכבר היה התירוץ להיעדרי מן המשרד ביום הראשון לעבודתי בו מוכן ומזומן עמי – לאמור שעלַי לכלוֹת את מעשׂי עם סרסור־הדירות, לחתום על הניירות הדרושים, לבדוק יחד אתו את הדירה ואת הרהיטים אשר בה, להעביר את המזוודות מן המלון, וכולי – גם התקבל על דעתו של מנהל־המחלקה ללא כל ערעור, ותוך השתתפות בצערי, בהבנה ובקלות רבה לאין־שיעור עוד יותר משהיתה מתקבלת הסיבה האמיתית להיעדרי, אף־על־פי שזו חשובה יותר לבריאות נפשו וגופו של אדם, ויש בה משוּם פיקוח־נפש יותר מכל התירוצים. וכי איזה מנהל שפוי־בדעתו יכול היה לקבל מין סיפור משונה כזה שבכדי שאהרון יוכל לנשום לרוָחה בירושלים צריך אני לפגוש פה בפריס את תוֹמס? אני עצמי כמעט שנחנקתי ברגע הראשון לשיחה שניהלתי עם תוֹמס אַסטוֹר בטלפון: אחרי שצילמתי את כל גליונות־ההגהה וצירפתי אליהם בסיכת־משרד את מכתב הלוַאי המופנה לתומס, ואחרי שהניחה מזכירת־המערכת את המקור בתיק החומר היורד לדפוס, ביקשתיה שתמסור לי את פרטי מקום עבודתו הנוכחי כדי שאוכל להתקשר אתו. תוֹמס אַסטוֹר עבר לשבועון “ל’אכּספּרס” לעבוד בו כּכתָּב לענייני־תיאטרון, אך גם שם לא קל היה למצוא אותו. אחרי שהמרכזנית של “ל’אכספרס” העבירה אותי ממדור למדור נמצא לבסוף מישהו ששמע את השם הלז, גם ניאוֹת לתת לי את מספר הטלפון הפרטי שלו בביתו, מאחר שאין הוא מזדמן למערכת אלא אחת לשבוע בלבד.

צילצלתי אליו לביתו, ומשנוכחתי לדעת שאין המחזה “חזון האדם” אומר לו ולא כלום, ושגם השם “אהרוֹן דן” אינו מעורר בו כל זכר, הרגשתי שנשימתי נעצרת, שעניבת־חנק מתהדקת סביב לגרוני. הצורך לפגוש אותו נעשה לי דחוף עוד יותר, ורק אחרי שהתעקשתי בניגוד לכל כללי הָאֶתִיקט, ניאות זה לקבוע לי פגישה בו־ביום, בשעה חמש אחרי־הצהריים בבית־הקפה “תרנגול־הזהב” אשר בכיכר “פְּלאס די־ווֹז”.

“תוֹמס אַסטוֹר זה מה טיבו?” שאלתי את מזכירת־המערכת שהספיקה בינתיים, להרוָחתי כי רבּה, למסור את התיק שנועד לדפוס לידיו של אחד השליחים בזמן שהייתי אני מצלצל מן הטלפון שבּפרוזדור אל ביתו של תוֹמס. משהו בקולו של זה הטריד אותי, גם נעימת דיבורו היתה בלתי־נעימה ואפילו פוגעת. “האם הגיע במיוחד מאמריקה לפריס כדי להשתתף בעריכת העיתון פה?”

“לא, לא,” אמרה המזכּירה, “אינני חושבת שהגיע במיוחד… הוא היה אחד הוותיקים פה כשאני הגעתי, ובכלל איננו אמריקני, הוא אנגלי. הגיע הנה מאנגליה. אנגלי ממוצא איטלקי, כמדומה לי. דומני שאמא שלו או סבתא שלו היתה איטלקיה, ואולי לא איטלקיה אלא שְוֵייצרית – פעם סיפר משהו, אבל אינני זוכרת בדיוק.”

רציתי לשאול אותה כמה וכמה פרטים שנראו חיוניים באותו רגע, אבל הדבר לא נסתייע. הטלפון צילצל, היא בחשה בניירות שעל שולחנה, ודומה היה לי שכבר הטרדתי אותה די והותר. הודיתי לה ויצאתי החוצה במחשבה שבעצם כבר אין לי צורך להטריח אותה בשאלות נוספות, ואור השמש שקידם את פני בשער־הבניין מוגג את שרידי המועקה: העיקר נעשה, אני במו־עינַי ראיתי איך יורד המחזה לדפוס, ואשר לתומס אַסטוֹר – הלא כבר קבעתי אתו פגישה להיום אחרי־הצהריים, ועתיד אני לדחוק “לידיו ממש” את התצלום עם מכתב־הלואי ומיד אחר־כך להבריק לאהרון שהכל בוצע בהצלחה. אני את שלי עשיתי – אם לא למעלה מזה – ולמעשה כבר באתי על שכרי שלי ביום שלם של חופש שאוּש‏ר לי על־ידי מנהל־המחלקה בכבודו ובעצמו, ולא סתם יום אפור, אלא יום של שמש בחוצות פריס. מעתה ועד לפגישה שלי עם תוֹמס אַסטוֹר בשעה חמש אחרי־הצהריים הריני חופשי לנפשי מכל עבודה וחובה ותפקיד ועיסוק ושליחות ומצוָה ומשׂימה. רצוני לפנות שמאלה – לעבר גני לוכּסמבורג – אני פונה שמאלה; רצוני לפנות ימינה – לעבר בּוּלְוַאר סֶן־זֶ’רמֶן – אני פונה ימינה. אם אני מתחיל לעבוד לא היום אלא רק מחר, משמע שהרוַחתי יום שלם של חיים.

באותו רגע קרה משהו: כדור הירח המלא מַשׁיל את צעיפי־האודם תוך כדי נסיקה, מתרחק אל צינת־הכסף ומאיר מאמצע השמים את מלוא חוג־האופק מִכֶּתֶף־הרי־מואב ועד עמק־רפאים. לשונות־רוח רכּוֹת מחרישות בּשׂיחי גן־השושנים ומרעידות את ראשי הדשאים ורצי־כסף מפרכּסים בּינות למחטי האֳָרנים ונטף אחר נטף ניתז צלוּל מפּי הבּרז ותוֹזז בּרֵיח רגבים טלולים. “תראה, שם,” לוחשת נִין־גָל על אוזני ומצבּיעה בידה לעבר השער במדרון, אבל אני אינני מספיק לראות מפני שעיניה, עיני־האיילה החוּמוֹת והלחוֹת, ממלאות את נפשי עד ללא הכיל. “מה?” – “היא כבר נעלמה,” אומרת נִין־גָל. העולם מתעלף בדממה רוטטת מתח. בּמרקם הכּסוף מפרפרות הוָיות אחרות בתוך ומעל ומעבר למהוּיוֹת העתיקות המגוּבּשות כּבר בּלבוּש הנראה לעין של ירח וכוכבים והר ועמק. הכל נעשה זר, ואני מרחף בּדד ומנווט את הרכב אל מסילה מוצקה שלאורכּה אוּכל להמשיך בטיול ולהציץ אל הנוף המתגלה לי מבעד לחלונות הרכב. אם ארצה לראות נוף אחר או להרגיש במזג־אוויר אחר או לנשום ריחות אחרים או לפגוש פרצופים אחרים או לשמוע מנגינות אחרות או לָחוּש בטעמים אחרים אצטרך להחליף רכּבת: הכל תלוּי בלוח־הזמנים ובכיווּני הקווים השונים. בּרוּר לי שהרכב הוא הגוּף שלי וחלונות־הרכב הם העיניים שלי, ושאם אך ארצה לצאת למסע אחר אין לי אלא להשיל מעלי את הגוף הזה וּלהִיכָּנס לתוך גוף אחר, וכמוני כן גם כל האנשים העוברים פה ברחוב, כולל השוטר המגונדר הניצב בפתח שער ארמון לוכסמבורג שמשמש כיום כבניין הסנאט הצרפתי, אלא שהללו כלל אינם מרגישים בכך, גם מפחדים הם נורא – ובעצם זה הוא הנורא שבפחדים שלהם – מפּני החלפת הרכּבת אשר בה הם נוסעים בגלגוּלם הנוכחי. זה היה כהרף־עין, נצנוץ־פתאום, ורק אחר־כך התחלתי לנתח ביני לבין עצמי איך אירע הדבר והגעתי למסקנה שהכל התחיל בּמדרגה האחרונה או על סַף שער היְציאה: כשירדתי במדרגות מערכת ה"פריז ריוְיו" וכבר נמצאתי על סף השער שלַבּניין, לא הבחנתי במדרגה האחרונה שגבוהה היא כמעט כפליים מקודמותיה, ולפיכך היתה רגלי הימנית חושבת לנחות על אבן מוצקה בקצב שנרכּש לאורך גרם־המדרגות. משלא מצאה תחתיה אלא תהום שלתוכה התחילה לצנוח, שקעו פתאום קרבַי וכל גופי נלפת בּריחוף הבלתי־צפוי עד לשובו של שיווי המשקל על סף השער.

מן השער פניתי שׂמאלה לעבר גן לוכּסמבּוּרג, וכעבור פסיעות מספר הבחנתי בּלוח־זיכּרון שעליו כתוב לאמור:

ועל קיר הבּניין הסמוך, בו נמצא מלון סקנדינאביה, התנוסס עוד שלט־זיכּרון שאמר:

אם כי מעולם לא שמעתי את שמו של המשורר קלֵימֶנט מארוֹ ואת ז’אק קאזאנובה לא קראתי מעודי ולא ידעתי עליו דבר פרט לכך שהיה נואף גדול ומפורסם, בכל־זאת קירבו שני השלטים הללו את הרחוב אל ליבּי כתהודה של קולות־אנוש חמים משכבר הימים, קולות שקָרבו והתעצמו עד כדי צביטה בלב עם גילוי לוח־הזיכּרון על הבית ממול, מן העבר השני שלַכּביש:

הצביטה שבהשתייכות שלתוכה נמהלה הצריבה היהודית. כל מה שהוא יהודי נעשה מסוּבּך ומעוּות ומסולף: הלא זה יהוּדי היה! אילו היה יוסף רוֹט אוסטרי, לא היה מתגורר פה כלל. היטלר האוסטרי בּחיר־העם האוסטרי קם עליו להורגו דווקא מפני שלא היה אוסטרי אלא יהודי, ואילולי נמלט כל עוד נפשו בו ובעור שיניו מ"ידידיו האוסטרים" לא היה מופיע במקום הזה לוח־הזיכּרון הזה שנקבע על־ידי שומרֵי־זכרו היהודים שכּינו את עצמם ואותו בתואר “האוסטרי”, כפי שעושים הם גם בחייהם הפרטיים מתוך איזה שהוא חוש של הגנה עצמית במקום הזה, כדי להקל על קיומם היומיומי, כפי שהסביר לי אותו יהודי גליצאי, בעל החנות לכלי־כתיבה, ברגע בו לא נמצא איש מלבדנו. לגבּי הגויים הפריסאים, במידה שעולה הדבר על הפרק, הריהו אוסטרי, פשוט אוסטרי וחסל סדר קושיות ובעיות וצרות: ברגע שמכריז אדם על עצמו שהוא אוסטרי או פולני או איטלקי או הודי או יפאני הריהו שייך לעם מסויים שיש לו ארץ מסויימת משלו, ובאשר הוא כזה הוא ברור ומוגדר ומקובל, ואילו היהודי איננו לא פה ולא שם, ועם־זאת הוא בכל מקום מבּלי להיות שייך לשום עם שבתוכו הוא יושב ומבּלי שיהיה המקום שייך לו, ותמיד משהו בו חורג ויוצא־דופן, וקצת יותר־מדי או קצת פחות־מדי, וקצת נסתר־מדי או קצת בּולֵט־מדי, וקצת תקוע־מדי כעצם בגרון וקצת פורח־מדי באוויר ובלתי נתפס. כן – אותו סוחר יהודי גליצאי צדק, וייתכן גם שהוא עצמו נמנה עם אותם “ידידים אוסטריים” שהציבוּ את לוח־הזיכּרון. והרי יוסף רוט מבחינת כל אמות־המידה המקובלות באמת אוסטרי היה, יליד אוסטריה שבה ובתרבותהּ וּבשׂפתהּ כתב ולספרותהּ שלה תרם את תרומתו ולתולדותיה שייכים כתביו, ומה שנוגע לכך שנאלץ לברוח ממנה עם עלות הנאצים לשלטון, הרי בכך לא שונה היה מן הסופרים הגולים האחרים שברחו מן השלטון הנאצי, כגון, למשל, גדול סופרי גרמניה בדורו תוֹמס מאן ואחיו היינריך מאן והמחזאי בֶּרטולד בּרכט, וכל אותם אחרים שאת שמותיהם אינני זוכר כרגע! כן – כמוהו כמו כל אלה, ועם־זאת היה בו עוד משהו שהוסיף מכאוב וסיבּוך ועיווּת באשר נולד יהודי בארץ גרמנית. ובכלל – סופר באשר הוא סוֹפר כּצייר באשר הוא צייר וכל אמן באשר הוא אמן כבר הוא יוצא־דופן ומחוץ־לזיקה בכל מקום ובכל עת ובכל חברה שלתוכה יפול בגורלו להיוָלד, ועם כל היותו בשר מבשרה ועצם מעצמותיה, ועם כּל רגישוּתוֹ היתֵרה לכל רחשושיה אשר להם ישמש פה ואת מנגינתם ישמיע, הריהו מחוצה לה ושונה מאנשיה האחרים וחש בַּשוני וכואב אותו גם נאלץ כלפי חוץ לטשטש אותו במִידה שמפריע הוא לקיומו בה.

העגמומיות הלזאת שהחלה מחלחלת בי לא נבעה רק מן “הבעיה היהודית” שנשתרבּבה לתוך לוח־הזיכּרון של יוסף רוט. מישהו חלף בהילוך מהיר וטרוד על שפת המדרכה, ומשנמצא כבר פסיעות מספר לפנַי, שינה כיווּן ועבר למדרכה המקבילה והמשיך למהר לעבר מערכת ה"פריז ריוְיו". לא ברור היה לי כלל שהלה הבחין בי. להפך, בראשו המוּטה כלפי מטה ניכּר היה שאין דעתו פנויה אלא לעיסוקיו שאינם סובלים דיחוי – ובכל־זאת, ואף־על־פי שאני עצמי לא בטוח הייתי שלא טעיתי בו, הציפה אותי פתאום הרגשה של ילד שנתפס בקלקלתו, או, ליֵתר־דיוק, אותה הרגשה עצמה שנקבה וגאתה ממעמקי ילדותי שלי כשלא מילאתי את חובתי ולא באתי לבית־הספר בתירוץ של מחלה ופתאום גילה אותי בחורשה אחד מבני־כיתתי שנשלח על־ידי המחנך להביא עלי־תאנה ועלי־זית ומחטי־אורן שהיו דרושים לו לשיעור בטבע. אם אמנם לא טעיתי בו, נמנה אותו אדם עם פקידי־הסוכנות, והוא שהקבּיל את פני שלשום בשדה־התעופה כשירדתי מן המטוס, הזמין לי חדר במלון, הדריך אותי בענייני התעודות הרשמיות הדרושות לי לשהותי בצרפת וגם קישר אותי עם סוכן־הדירות שעימו אמור הייתי, בשעה זו, לבדוק את הדירה המתאימה. ידעתי, כמובן, שהלה לא נשלח לרגל אחרַי, גם לא ייחָפז להלשין עלַי משוּם שלא ידוע לו בכלל אם יש מקום להלשנה, וגם אילו היה, לא היה בכוחו או באפשרותו להזיק לי מאחר שנמנֶה הוא עם הנמוכים שבּפקידים המקומיים בּה בשעה שאני עצמי נמנה עם בכירי השליחים מישראל, ובתוקף תפקידי הריני מבחינות טכניות מסוּיימות ממונה עליו והוא שצריך לציית להוראותי ולחשוש מפנַי שאמליץ על פיטוריו אם לא ישא חן וחסד מלפני. החל ברגע הראשון לפגישתנו בשדה־התעופה ועד שנפרד מעלי בבית־המלון הרגשתי בו איזו שהיא מתיחות, פסיחה על שתי הסעיפים, מֵעין חשדנות סמוּיה לגבַי. מפעם לפעם היה יורה בי מן הצד מבט שואל ובוחן, גם מושך בקצות שׂפמו בעצבנוּת ובמבוכה מסוּיימת. השׂפם הוא שמשך את תשומת־ליבּי משוּם שכּבר אינני מוּרגל בּבעלי־שׂפמים, ואפילו בפריס היה לי רושם שהללו נדירים הם למדַי, והשפם הוא שאותת לי גם הפעם וגרם לי לסטות מלוּח־הזיכּרון ולעקוב אחריו עד שנעלם בשער המערכת של “פריז ריוְיו”. לא התפלאתי עליו שאינו יושב במשרד אלא מתרוצץ ברחובות בשעה זו, שהריהו בעיקר שליח שתפקידו להסדיר את העניינים השונים במשרדי־הממשלה והמשטרה ועיריית פריס והבנקים. הוא האיש שנשלח להסדיר לעובדי הסוכנות היהודית את רשיונות־העבודה ואת אישורי־המגורים ולהביא את חבילות הדואר הנכנס, וכן גם לשגר את הדואר היוצא: אבל תמוה היה בעיני שממהר הוא ל"פריז ריוְיו", ודווקא היום. מה לסוכנות היהודית ולכתב־עת ספרותי שיוצא בפריס בשפה האנגלית, ומה ראו הם לשלוח אותו עכשיו? תמיהות של שטות אלו הסיחו אותי מכיווּן גני לוּכּסמבוּרג בחזרה לעבר צד מערכת העיתון. על הקיר הסמוך גיליתי לוח־זיכּרון נוסף שבּוֹ לא הבחנתי קודם ועליו כתובת:

ובאותו צד, במורד הרחוב, לוח נוסף המודיע קצרות:

הצרפתים, מסתבר, לא מצאו נחיצוּת בּדברי הסבר לעובר־האורח הצרפתי מי הוא זה ואיזה הוא האיש הנקרא ליאון גַמְבֶּטָה, ואילו אני לא זכרתי שום דבר מיוחד שקשוּר בו. דומני שהיה זה מנהיג והוגה־דעות, מן הרפובליקנים של המאה התשע־עשרה שלחמו למען חופש האדם והצדק החברתי והוקיעו את צביעותם של אנשי הכנסיה השולטים בשם שמים. הסתכלתי בעוברים ושבים: איש מהם לא נשא עיניו אל קירות הבתים ולא נתן דעתו על ההיסטוריה הקוראת אליהם מן האבנים, לא בהתפעלות מעלילות־הגבורה של לוחמי־החירות שעשו אותה, ולא בחרדת־הקודש בפני המקום בו יצרו האמנים את עלילות־הלב. כולם נראו טרודים ביותר, בּהולים לעיסוקיהם, איש ואיש תפוּס בּרוֹב־שׂרעפי־חייו־שלו, ועד כמה שניתן לי לשפוט על־פי מה שהעין רואה, הייתי אני האחד והיחיד בשעה זו ובמדרכה זו שלרחוב שזכה ביום של חופש ליהנות ברוח חופשית מכל מה שיש לרחוב הזה לספר לי. וממה שסיפר לי דיבר אל ליבּי, משום מה, המשורר קלימנט מארו יותר מן המנהיג ליאון גַמְבֶּטה, והסופר וההרפתקן הוֶניציאני ז’אק קאזאנובה יותר מגיבּור מלחמת־העצמאות האמריקני ג’והן פוֹל ג’ונס, אם כי הנחתי כמובן־מאליו שמבחינת התולדות חשוב ליאון גַמְבֶּטה לאין־ערוך יותר מִקלֵימֶנט מארוֹ, וג’והן פול ג’ונס תרם לעיצובה של ההיסטוריה לאין־שיעור יותר מז’אק קאזאנובה. נטיה זו של הלב פתחה פתח למיני הגיגים על המעשים ועל החלומות, על הלוחמים ועל החולמים, על אנשי־המעשה ועל הבּטלנים, על החולף ובטל בָּעושה ובמעשה, ועל הקיים עומד בדמיון הערטילאי ובחלום הפורח, ותוך כדי התפלספות נינוחה זו שביני לבין עצמי ביום של שמש נתמלאתי השתאות לפלא גדול זה שגדולי־עולם שהגדילו לעשות יותר מכל אדם בדורם מתים ומסתלקים מן העולם, הם ומעשיהם גם יחד, מהר כל־כך, ואילו אותם בטלנים שבְּדוֹרם שרק טווּ דמיונות וכתבו חלומות וחרזו חרוזים וציירו ציורים ושזרו מנגינות ממשיכים לחיות ולחדור ללב וּללבלב בּו בכל עוּזם ולעורר בו נימים דקות־מן־הדקות עד כלות הנשמה כגון המיית הכּינור המתגעגעת הלזאת של הקונצרט לכינור של מוצרט שבּקעה פתאום מן הבית בו נפח את נפשו גיבּוֹר מלחמת־השחרור האמריקני, ויחד עמה נדחף לצאת מתוך שער בית ה"פריז ריוְיו" שליח־הסוכנות־היהודית בּראש מוּטה ומודאג ובצעדים מוטרדים. מכיוון שהתייצבתי על דרכו נתקל בי בתנופה, נרתע וביקש סליחה, ומשׁנשׂא עיניו וראה אותי קפא על עומדוֹ והחוויר. “אה – זה אתה?” נפלטה השאלה מפיו בִּלחישה חרדה. “אה… כן… בוודאי תרצה לדעת מה אני עושה פה עכשיו… באמצע שעות־העבודה… פניתי בדרך מן הפְּרֶפֶקטוּרָה… במקום לגשת ישר לבּנק נכנסתי לכאן בשליחות של אדם אחד…” מוכן היה להמשיך ולגלות לי בדיוק באיזו שליחות נחפז לכאן ומה ראה ליטול רשות לעצמו לגשת בשליחות פרטית באמצע שעות־העבודה, ואני הרגשתי שכל מה שיספר לי אמת ויציב הוא, אלא שקטמתי את הוִידוי הלז בעודו באִיבּוֹ מכיוון שפשוט צר היה לי עליו: מאז ומתמיד קשה היה עלי המחזה של אדם שנתפס בקלקלתו או נלחץ בנקודת־התוּרפה שלו, לא פחות, ומבחינה מסויימת אולי יותר, ממראה מי שמתענה תחת ידיהם של אלה המתענגים על החיטוּט בפצעו הפתוּח. ייתכן, כּמובן, שהפרזתי במה שיחסתי לו, ואולי לא היתה החרדה הנשקפת מעיניו גדולה כל־כך, ואולי לא היתה זו חרדה כלל, אלא משהו אחר, ועם־זאת גם ביקשתי להמשיך באותו קו של הרהורים שדומה היה עלַי כמוליך לקראת איזו שהיא תגלית, ולפיכך הזמנתי אותו, להפך, שיעשה הפסקה בהתרוצצויותיו ויבוא לשתות אתי כוס קפה בבית־הקפה שמִמוּל, גם התחלתי להשמיע באוזניו את הרעיון בדבר מוצרט שממשיך לחיות כל־כך, לדבּר אל הלב, להיכּנס לתוכו, להפוך לחלק אינטימי בה־בשעה שגדולי־עולם, מנהיגי־עמים, לוחמי־חירות… כמו שאמר שֵיקספיר… “נִפְטַר קֵיסָר אַדִּיר וַיַהֲפוֹךְ חֵימָר / אוּלַי פְּרָצִים יִסְתּוֹם מֵרוּחַ כִּי יִסְעָר…” ברבות הימים לא נותר מהם אלא שֵׁם, וגם השם הלז אינו אומר דבר אלא לאותו היסטוריון שחוקר את זמנם, והנה, למשל, גם השם קטן והולך ומצטמצם ומצטמק לכדי לוח קטן של זיכּרון… ג’והן פול ג’ונס, גיבור מלחמת־השחרור האמריקנית… אפילוּ לב אחד בּעוֹלם כּוּלוֹ לא יהמה לקראתו כּיום, ואין הוא שקוּל כנגד אחרון התווים בּפחוּתה שבּיצירוֹת שבּרשימתו של קֵכֶל… שממשיך להיות חי וקיים ויקר לליבּו של כל שומע ושומע…" המנגינה נפסקה פתאום, ואת מקומה תפס שצף המכוניות השוטפות לרחוב עם האור הירוק ברמזור.

“…ואני,” אמר השליח ומרט בשׂפמותיו מתוך הצער על שאין הוא יכול, במקרה דנן, להסכּים אתי, “… ואני… דווקא הלוּח הזה… כשאני רואה אותו… זה נותן לי צביטה קטנה בלב… ג’והן פוֹל ג’ונס… מלחמת־השִחרוּר… או השמות של המהפכנים הגדולים… מִירַאבּוֹ, דַאנטון… רוֹבֶּסְפְּיֶר… חופש, שוויון, אחוָה… הלב מתרחב!… אני נזכר תמיד בסיפור של סבתא שלי… סבא וסבתא שלי הצליחו לברוח מרוסיה עוד בזמנו של הצאר, כשליהודים מוּתר היה לגור אך ורק בתחום־המושב… הם הגיעו לפריס, ועד יום מותהּ לא שכחה סבתא שלי את הערב הראשון שהיא וסבא שלי טיילו בפריס, על מדרכות ה’שאנז אליזה'… ‘גם לי מותר לטייל בשׂדירה המפוארת ביותר של פריס… כך, בחופש גמור, כמו לכל אציל צרפתי, מבּלי לחשוש מפני שום שוטר…’ כך היא חשבה והרגישה עד יום מותה… כּיום זה נראה לנו מוּבן־מאליו, ומי בכלל חושב על כך?… אבל אילולי אלה המנהיגים הגדולים שלחמו למען חופש… שוויון… כּיום זה כבר נשמע כמו מליצה נבוּבה… הרי לא היינו אנחנו זוכים לחיות כך, בחופש… כן, תסלח לי לרגע אחד, בבקשה, אני צריך לתת צלצול לאמא שלי, אמא שלי בודדה בעולם, אין לה אף אחד חוץ ממני, וחוץ מזה היא גם חולה ואני צריך לצלצל אליה לפחות פעמיים כל יום כדי שלא תדאג לי בין השעות תשע בבוקר לחמש אחרי־הצהריים, זאת אומרת בשעות המשרד, ובשעות האחרות, במידת האפשר, אני משתדל להיות יחד אתה בבית, או להוציא אותה קצת, לטיול קצר, והיום עדיין לא צילצלתי אליה אפילו פעם אחת, ואם אני אינני מצלצל אליה, מתחילה היא לצלצל אלי – כלומר, למשרד – ומכיוון שבדרך־כלל אני נמצא בשליחויות מחוץ למשרד, נתקפת היא עצבנות: היא יודעת, כמובן, שעבודתי היא בעיקר מחוץ למשרד, אבל ידיעה זאת איננה מפחיתה מעצבנותה אלא להפך – דווקא מגבירה אותה מכיוון שלדעתה הרחובות מסוכּנים יותר מן המשרד, ומבחינה מסויימת, ובעיקר תיאורטית, הצדק אתה, כלומר – יש לו, לאדם, יותר סיכּויים להיות מותקף בּדרכים מאשר במקומו ובמשרדו – אבל אין כל קשר בּין הסיכּויים התיאורטיים האלה לבין מידת העצבנות שלה שנהפכת, לפעמים, להיסטֶריה: כשעונים לה שאינני ברגע זה במשרד, מתחילה היא להפוך עולמות, לצלצל למנהל הכללי, להטריד את המזכּירוֹת בסיפורי כל הצרות שלה ולהודיע להן שיזעיקו אותי הביתה ברגע שובי מפני שהיא מרגישה ברע וזקוקה לטיפול רפואי מיד. כל הצלצול שלי לא יימשך זמן רב: הלא אין לי שום דבר מיוחד להודיע לה. אני אומר לה רק ‘אמא – הכל בסדר… אשתדל להגיע היום מוקדם… את רוצה שאביא לך משהו מֵחנוּת־המכּוֹלת או מבֵּית־המרקחת?’ העיקר שתשמע את קולי…”

“כן, כּמובן, בּסדר גמור – לך לצלצל ותגיד לה כל מה שיש לך להגיד לה. אני בוודאי שאינני ממהר”. הנחתי את דעתו, והוא מיהר בּסבר פניו הטרוּד וּמודאג אל הדלפק לבקש אסימון לטלפון. קולו רך היה וכן גם תנועות אצבעותיו וגופו בכלל, השמנמן והרכרוכי, ועם־זאת היה בו משהו זריז ואפילו גמיש, כּבאותו סוּג של נשים ואנשים עגלגלים שמפתיעים ביכולת הריקוד שלהם, בתפיסת המקצבים, משמתחוור שהללו רקדנים מעוּלים הם. הוא חזר מפינת הטלפון והתיַשב בראש רכוּן ובמבט מכוּנס ורהוי עוד יותר. “כּן. כּן”, אמר, “טוב שצילצלתי. הכל בסדר. היא אמרה לי אפילו במפורש שהכל בסדר, שאין כל מקום לדאגה, ושאין כל צורך שאחזור מן המשרד מוקדם יותר… בהחלט אין צורך בדבר, היא בסדר גמור ותחזיק מעמד – ודווקא דבר זה מדאיג אותי. כשקולהּ נעשה פתאום שלֵיו, כשהיא מתחילה לדבר בשקט ולהרגיע אותי – סימן שמשהו לא בסדר אצלה! ואולי בכל־זאת אחזור הביתה מוקדם יותר כדי לראות מה העניינים אתהּ, לוַודא שהכל בסדר? באמת סלח לי לשאני מטריד אותך בדאגות שלי – תאמין לי שבדרך־כלל זה לא קורה לי. אני משתדל תמיד לא להיות למעמסה על שום אדם, אלא להפך, במידת האפשר לעזור…” כאן הסמיק פתאום כמתוך החשש שמא נתפס להתרברבות והחל מושך בקצות שפמו במבוכה, ואני חזרתי למוצרט ולג’ונס כדי להוציאו מן המבוכה וגם מפני שדומה היה עלַי שלא הבעתי כראוי את מחשבותַי. “ובמה שנוגע למוצרט –” המשכתי, “אינני מתכּוון, כּמובן, לומר שכּל העולם מאוהב בו, או צריך לאהוב אותו: זה, כמובן, עניין של טעם מוסיקלי, ואני מניח שלא כּל אדם רגיש למוסיקה, ואינני טוען כּלל שהמוסיקה צריכה לתפוס מקום חשוב בחייך: יכול להיות שלגבּיך, אישית, אין היא אלא מטרד…”

“לא, לא – היא לא למטרד לי. אני מצטער באמת אם עוררתי בך רושם כזה” התריס זה בהתעוררות, “להפך, אני מאוד נמשך למוסיקה, וכשהייתי ילד זה היה, בעצם, חלום חיי – להיות מוסיקאי, כלומר – לנגן, ללמוד לנגן על קלרִינֶט, אבל לא הגעתי לכך. היתה לי מַפוּחית־פה אחת וניגנתי עליה עד שנשברה. ניגנתי גם קצת על חליל, חליל פשוט, של פח. למדתי בעצמי לנגן כמה מנגינות, כמו למשל…” והפסיק את דבריו בּאחת וחזר ונתן בּי מבּט חושד ונבוך ממין אותם המבּטים שהיה מגניב לעברי בּיום הראשון, כּשבּא להקביל את פני בשדה־התעופה של אורלי.

“משהו לא בסדר אתי?” נפלטה שאלה מפי משבּיקש הוא לומר משהו בעקבות המבט הבוחן וחושד, וחזר בו ונדם.

“לא, לא, להפך – אתה בסדר גמור. זה אני כּאן שלא בסדר. כלומר – אינני רוצה ליצור אצלך רושם שאני מטיל את עצמי עליך, וגם אין לי כּל כּוונה להטיל את עצמי. לכן גם לא שאלתי אותך ברגע הראשון, כּשנפגשנו בשדה־התעופה, אם אתה זוכר אותי. אני זיהיתי אותך מן המבט הראשון. עוד לפני שנפגשנו, כשמסרו לי את השם שלך, נזכרתי מיד אבל עדיין לא בטוח הייתי שאין זה מישהו אחר בעל אותו שם”.

“ומה שמך?” הפעם הסמקתי אני על שרק עכשיו עלה בדעתי לשאול אותו לשמו.

“שמי אֶרִיךְ וִיסוֹצקי,” אמר. “בארץ קראו לי אריה או אָרִיק, אבל השם היה אֶרִיך, ואתה אינך יודע כּלל איזה חשיבות היתה לך בחיי. אינני רוצה להישמע כמתחנף, כאילו שבּיקשתי להשיג ממך משהו, אבל עובדה היא שאפילו אחרי שחזרנו לצרפת, כלומר – אחרי שירדנו מן הארץ, הייתי חושב עליך, ולפעמים גם חולם. אתה לא ידעת איזה ערך…”

עם שמיעת השם “אָרִיק וִיסוֹצקי” נזכּרתי בו. הוא הופיע באמצע שנת הלימודים של כיתה וי"ו או זי"ן במין מצנפת לבנה בעלת ציצית־צמר אדומה, וזו חיסלה אותו עד הסוף – עד שנעלם בסוף שנת הלימודים, או עוד קודם לכן. גם עברית לא היטיב דַבֵּר, וכשנשאל מה שם יקרא לאותה ציצית אדומה, ענה “פּוֹנְפּוֹן”, ולכן גם דבק בו השם “פּוֹנְפּוֹן”. לפני שנעלם הזמין את הכּיתה לחגיגת יום־ההולדת שלו, גם כּתב על הלוּח את הכּתובת המדוייקת, וּכשהגעתי אליו התפלאתי למצוא את הבּית ריק – איש לא בא. אני הייתי האחד והיחיד בּכל תלמידי הכּיתה שבא אליו לחגוג אתו את יום־ההולדת שלו. עד שלא פגשתי בו במקרה עכשיו, כּעבור שנים רבות כל־כך, לא חשבתי על כך, ובוודאי שמעודי לא ראיתי להחזיק טובה לעצמי על שבּאתי אליו הביתה באותו יום: באותם הימים, וביחוד בבית־הספר העירוני לבנים שבו למדנו, לא נהגו המורים והמחנכים לתת את דעתם על מה שמכוּנה כיום בשם “חיי החברה של התלמיד בַּכּיתה”, ולא זכור לי איזה שהוא תלמיד, פרט לאָריק וִיסוֹצקי המסכּן, שערך אי־פעם מסיבת יום־הולדת לכיתה כולה או לחלק ממנה. אם אמנם נמצאו בתוכנו אי־אלו תלמידים שידעו מתי חל יום־ההולדת שלהם, גם זכרוהו בבואו, לא היו הם מעלים על דעתם שראוי הוא לציון מיוחד, ובוודאי שהיו מתביישים להכריז עליו בפומבי, קל־וחומר לחגוג אותו. חוּץ מזה דומני שבּאותו ערב בדיוק יצאה הכיתה להדלקת המדורות של ל"ג בעומר שגם בּה לא חלה כל יד מחנכת או מארגנת מלמעלה; כל חבורה וכנופיה של ילדים היתה משׂתרכת בעקבות מנהיגיה אל השדה או אל המגרש הפתוח הקרוב כדי לערוך בו את המדורה שלה, ואני עצמי לא הוזמנתי לשוּם מדורה ולא השתייכתי על שוּם קבוצה. פשוט נמצאתי מחוּץ למחנוֹת, ויש להניח שהעדפתי ללכת למקום אליו אני מוזמן – אם לא אישית, לפחות בתוקף הימנוּתי על תלמידי הכיתה המוזמנת – מלהסתפח אל זנב־המאסף של הנגררים אחרי אחד המחנות. כשהגעתי אל אריק – הוא גר באוֹתה חצר בּהּ נמצאה דירתה של רוֹזָה, העוזרת הזקנה של בעלת־הבית שלנו, הגברת לוּריא – נדהמתי מפני הריקנוּת של הבּית – לא זו בּלבד שאיש מן התלמידים לא בא, אלא אפילו רהיטים לא נמצאו בו. הסיד הלבן של הקירות הרחבים והגבוהים הבהיק בּריבּוע הריק של החדר הגדול שבו לא נמצא דבר פרט לעגלת־יד ירוקה בעלת שני אופנים, מסוג אותן עגלות־יד שבהן היו הרוכלים סובבים באותם ימים משכונה לשכונה כדי למכור גלידה או גזוז או תירס או שטיחים. אילו היו בו רהיטים כּלשהם, בוודאי לא היה החדר עושה עלי רושם גדול כּל־כּך מכּל הבּחינוֹת. רק אחר־כך הבחנתי בכך שהשולחן עומד בחצר, ושני הכּסאות לידו, ונוספו עליהם למושבים לילדים ארגזים ולוחות של עץ כספסלים, ואפילו מיטה גדולה ורחבה ועליה ערימת כּרים וכסתות, ולצידהּ אפרכּסת גדולה ומבריקה של נחושת־קלל שהיתה משמשת בּימים משכּבר את ראשוני הפטיפונים. ואכן מונחת היתה בצד הפָּטֶפוֹן ערימת תקליטים, ומתחת לה הציץ הפּוֹנְפּוֹן האדום של המצנפת הלבנה. באמצע השולחן עמדה העוגה העגולה אשר בה, לתמהוני, נתקעו נרות רבּים – זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי עוּגת־יוֹם־הוּלדת ולמדתי את פשר הנרוֹת התקוּעים בּה – וּמסביב לה ניצבו כוסות ובקבוקים של גזוז, אך אני נמשכתי לא אל המאכל והמשקה אלא דווקא אל הפָּטֶפוֹן כדי לבדוק אם אכן מכשיר פלא זה נמצא במצב תקין וגם משמיע קוֹל. “כֵּן, בוודאי שהוא עוֹבֵד ומסתובב,” קראה אמו של אריק במבטא זר וּמוּזר, “ומיָד נשׂים עליו פְּלָטָה ונשמע מוסיקה לריקודים. בּמה נתחיל? נתחיל בוַאלס – וַאלס רוּסי יפה!” נֵס נעשה לו, לאריק, שהכּיתה לא נענתה להזמנה שלו, שאחרת היתה אמו מחוֹללת בּה שערוריה גדולה עוד יותר מן הפּוֹנְפּוֹן האדוֹם, ואם עד אז היה רק משוּנה וּמסכּן, הופך היה בעקבותיה למשוּקץ וניתן לשַמה ולשריקה ומופקר לכל בּיזיון וקצף. עד להוֹפעתה של הגברת אנאסטאזיה וִיסוֹצקי לא זכה כּל האיזור שלנו – כולל שכונת־בית־ישראל־החדשה ושכונת־בית־ישראל־הישנה ושכונת־הבּוּכארים וּבתי־האוּנגרים ושוּק מאה־שערים, לראות עין בעין מין אמא אשר כזאת: את שלושת המקצבים הראשונים של הוַאלס הרוסי החלה לבדה באמצע החצר בעיניים עצומות, בראש נטוי אחורנית ובזרועות מתנפנפות אשר לפתע לפתו אותי וסחפוני בסחרוּר מוּאץ אל תוך החדר הריק. אינני יודע כמה פעמים הקפתי את החדר בדילוגי־ריקוד חבוק בזרועותיה וחנוק בין שדיה עד שנפלטתי מסוּחרר ונפלתי על הספה שבחצר. בבושה שהציפתני ובחנק־זיעת־הבּשׂרים הלוחצים עלי מכל עבר החשיך עלי העולם וניטשטש ולא ביקשתי אלא להיחלץ מהר ככל האפשר ולברוח על נפשי מבלי שעין כלשהי תשוּרני. כמבעד לערפל הסתמן ראשה של שכנה בּוּכארית זקנה ממלמלת משהו בּינה לבינה על האשכּנזיות הזוֹנוֹת הפראיות, ובשעת ההקפות שבתוך החדר הריק היה מעין זקן פרוע מתחת למגבעת שחורה מציץ פנימה מבעד לסורגי החלון ומטיח ביידיש קללות ושיקוּצים בחלוּצות הציוניות שבּאוֹת מן הקוֹלוֹניוֹת לטמא את עיר־הקודש ולעכּב את הגאולה. רק רוֹזָה הזקנה הסתכּלה עלינו בעין טובה, גם מחאה כף לקצב מנגינת־הריקוד. באיזה שהוא שלב הוֹפיע נהג גברתן מנהגי המוניות של רחוב בּן־יהודה, ואף אותו הזמינה אמו של אָרִיק להקפות הוַאלס הרוסי. אותו גברתּן במבטו הנזעם ובצעד נמרץ שעשׂה פעם אחת לעבר החלון ופעם אחת לעבר דירתה של השכנה הבּוּכארית הזקנה, הצליח לנקות את השטח הן מזו והן מן המגבּעת השחורה שבחלון. ועוד זכור לי שלפני שהתחמקתי נחפזה הגברת אנאסטאזיה וִיסוֹצקי לדחוק לתוך ידי פלח עצום מתוך עוגת־יום־ההולדת, גם להעניק לי שתי נשיקות לחות על הלחיים ובשקשוק אדירים שהצטלצל באוזנַי כּל הדרך שהייתי רץ בחזרה הביתה, רץ וזורק מתוך הכיס חֳפָנים־חֳפָנים מן העוגה המפוררת שאותה דחקתי לתוכו מחמת המבוכה ובלבּול־החושים. “מסכּן אריק,” אמרתי לעצמי. “מין אמא שכּזאת! היא דווקא אשה טוֹבה, אבל איזה בּוּשוֹת היא עוֹשׂה לו!”

עכשיו, אחרי הפגישה עם אריק, יכול אני לבחון את הדברים במבט לאחור מרחק עשָׂרוֹת בשנים, כפי שרק שנים רבות אחרי שנעלם מכיתתנו נתגלה לי שאותה מצנפת לבנה בעלת ציצית אדומה לא היתה אלא כובע־מלחים צרפתי כנהוג עד היום הזה בחֵיל־הים הצרפתי, וכפי שנהוג היה בּאותם ימים רחוקים לקשט בּו את ראשיהם של הילדים הקטנים בני־הטובים באירופה. בין יהודי פרס ובוּכארה לבין נטורי־קרתא של מאה־שערים נקלעה אז אשה צעירה ותוזזת חיים זו, בעלת הנפש הרומנטית המתפעלת והנסערת שספגה לתוכה את כל רוּחות הקִדמה והחופש והשוויון והאחוָה ויֵצר־לב־האדם־הטוב־מנעוריו שהיו מנשבות באירופה בתחילת המאה בקרב אנשי הרצון־הטוב.

“והעגלה,” שאלתי את אריק, “מה עשתה בימים ההם בבית שלכם עגלת־הרוכלים הירוקה? חוץ מן הפָּטֶפוֹן, זה בעצם הרהיט היחיד שאני זוכר!” בחנתי את האיש העגלגל בעל העיניים הכחולות־הבהירות שאניצי־שֵׂער־שׂיבה פורחים לו סביב לקרחת והוא מורט במבוכת־תמיד את קצות שפמו האפרפר וביקשתי להיזכר בילד שהיה הוא לפני ארבעים שנה ומעלה. עד שלא זיהה את עצמו בטוח הייתי שאדם זה מבוגר ממני בשנים רבות, גם הרגשתי עצמי בנוכחותו צעיר ועז, ולפתע אחזתני מין מצוקה משונה שבּעיני כל היושבים פה, בבית־הקפה, נראה גם אני כמוהו מין פקידון מזקין, מחוּק וּמהוּהַּ. הלא שנינו בני אות גיל בדיוק – ולי נדמה, משום מה, שאני צעיר כל־כך. לא – זה לא זה: שעדיין לא התחלתי, למעשה, לחיות את חיי שלי כּפי שצריך הייתי לחיות אותם, שההווה שלי עודנו ממני והלאה, נעוּץ אי־שם במעמקי העתיד, ושתוך כדי צעידה לקראתו מסתבּר לי שאותו פקידוֹן מזדקן ועלוב איננו אלא הַבָּבוּאה שלי עצמי שנשתקפה אלי באור החוזר של אחד מחלונות־הראוָה שבּדרך כּדי ללמדני דעת שההווה שלי כבר עבר לפני שנים רבות. לא הצלחתי להעלות בזיכּרון שום תמונה ברורה מילדותו פרט לרושם כללי של מין ילדון שהיה דווקא צנום וגבוה כזרד, בה־שעה שדמותה של אמו הופיעה לפני חדה וחיה.

“העגלה הירוקה”, אמר והעלה מין חיוך רחוק, “כן – העגלה הירוקה! זה היה כבר בסוף, כשנשארנו לגמרי בלי כסף – ואחר־כך חזרנו לצרפת. כשעברה פעם בשוק של שכונת־הבוכארים בדרכה הביתה – אתה זוכר שגרנו בסִמטה שמסתעפת מן השוק – ראתה את הרוכל הזקן מנסה למכּור משחת־נעלים וקופסת נרות ללא כל הצלחה. זה כל מה שהיה לו למכור, וגם בזה לא רצה איש. ‘ומה תעשה עכשיו?’ שאלה אותו אמא שלי אחרי שקנתה את שׂרידי סחוֹרתו והעגלה נותרה ריקה לגמרי. ‘השם ירחם’, אמר לה. ‘אפשר למכּור גם את העגלה’, ובו־במקום קנתה ממנו גם את העגלה. כשראיתי אותה חוזרת הביתה ודוחפת את העגלה לפניה שקע ליבּי – ידעתי שזו עשתה שוב איזה מעשה שטות שיביא על שנינו גם חרפה וגם נזק – בימים ההם התחלתי לפחד מפני מה שיגידו האנשים, השכנים, וביחוד הילדים בבית־הספר, ועם־זאת גם היה לי רושם שאני צריך לשמור עליה, שאני מַכּיר את העולם יותר טוב ממנה – שהעולם מרמה אותה, ובאמת, למחרת היום, ראתה שוב את הרוכל הזקן עומד בשוק ומחזיק קופסת משחת־נעליים ביד אחת וחפיסת נרות בשניה, אלא שבמקום עגלה ניצב לפני דוכן עשוי משני ארגזים. היא אפילו לא התרגזה עליו – זה פשוט הצחיק אותה, אם כי אז כבר נשארנו לגמרי בלי כסף – פשוט בלי פרוטה לפורטה. אתה רואה – אמא שלי היתה בת־עשירים. עכשיו אני יודע שהם לא היו עשירים כל־כך, אבל היא גדלה בהרגשה כזאת. אביה היה סוחר יהלומים פה, בפריס, ולאו־דווקא מן הגדולים, ואולי אחד הקטנים שבהם, אבל בעיני עצמו היה עשיר גדול מכיוון שהגיע מרוסיה בלי פרוטה לפורטה והצליח להפוך פה לסוחר ביהלומים ובאבנים־טובות, ואני חושב שהוא זה שנטע בה את ההרגשה שהיא בת־עשירים שתוכל להתקיים כל ימי חייה, היא ובניה ובני־בניה, על הירושה שישאיר לה. חוץ מזה – ואתה יודע שאין כל קשר בין הדברים: יכול אדם להיות עשיר גדול וקמצן גדול, וככל שהוא מתעשר יותר, כך גדֵלה גם קמצנותו, ויכול אדם להיות עני מרוּד שיחלוֹק אֶת פּרוּסת־לחמוֹ האחרוֹנה עם מי שעני ממנו וכן גם להפך.” – “ובכן,” – המשיך אריק – “חוץ מזה שחַיתה בהרגשה שלעולם לא יחסר לה כסף, וחוץ מזה שהיתה מטבעהּ בעלת־רחמים ופזרנית, הרגישה תמיד מעין צורך, מין חובה להעניק אושר ושמחה לאנושות, גם בטוחה היתה שכּל מה שגורם לה אושר, בוודאי יגרום אושר לזולתה. כך, למשל, הזמינה את ילדי השכונה להסתכל בספרי־האמנות שלנו ואת השכנוֹת לשמוע מוסיקה של בּאך ושל סֶזאר פְראנק מעל גבי התקליטים שלנו, גם ניסתה להקים בּבּית חוג של ריתמיקה על־פי שיטת ז’אק דַאלְקרוֹז וחשבה שקצָּבי־השוק ומוֹכרוֹת־הדגים ומחלקי־התה הם וילדיהם ישמחו בהזדמנות הניתנת להם במקומם שלהם ליהנות מכל הישגי האמנות והתרבות. אני ידעתי, כמובן, שלא זו בלבד שהיא יפה יותר מכל האִמהות ונחמדה יותר ולאין־שיעור תרבותית ועדינה ומעודנת יותר מהן, אלא גם טובה ומוסרית הרבה יותר מכל הנשים הגסות היורקות לה בפרצופה וקוראות לה ‘זונה שפלה’ שמפתה ילדים קטנים – והדבר הזה קרה לה כמה וכמה פעמים כשעברה בשוק אחרי שהילדים של אותן הסוחרות ההגונות חזרו הביתה וסיפרו שאמא שלי מראה להם תמונות ופסלים של בחורות ערומות. אלה היו הילדים שנקראו להסתכּל בספרי־האמנות שלנו. קרה גם שסַפּר גוּרג’י אחד בא לאיים עליה שיהרוג אותה אם תמשיך להוציא את אשתו לתרבות רעה: אשתו היתה אחת הבודדות בּשכונה שנתפסו למוסיקה הקלסית ולריתמיקה של ז’אק דאלקרוז, גם התחבאה אצלנו כמה פעמים אחרי שבּעלה הִכּה אותה. ודווקא מכיוון שידעתי זאת כּעסתי אז עליה כל־כך והרגשתי שאם כי אני הילד שלה והיא האמא שלי, עלולה היא ללכת לאיבוד אם לא אשמור את צעדיה ולא אפקח עין עליה, שהיא תבזבז ותפקיר את כל מה שיינתן לידיה ולא רק את חייה. אחרי שיעורי־האמנות לילדי השכונה לא נשאר סֵפר אמנות אחד שלם – כולם התלכלכו ונקרעו והדפים התלושים התנפנפו ופרחו מבעד לחלון, ואחרי שניסתה לשוא ליצוק את עושר המוסיקה הקלסית בָּאוזניים הערלות לא נשאר תקליט אחד שלא נסרט או נשבר או נפגם באיזו שהיא צורה. למען האנושות, ולא רק האנושות אלא למען כל מי שנשמת־חיים באפּוֹ הפקירה את הבית שלנו, ואפילו את המיטה שלי. כשחזרתי פעם מבּית־הספר מצאתי פתאום על המיטה שלי כּלבלב פצוע ברגלו שאותו אספה ברחמיה הרבים. זה היה כלבלב נחמד וּמסכּן ונפשי נקשרה בנפשו – כמו שכּתוּב בּתנ”ך – אבל בכל־זאת כעסתי נורא על האמא הזאת, לא מפני שאספה אותו הבּיתה, אלא מכּיוון שהניחה לו לעלות על המיטה שלי ולחרבּן ולהשתין עליה! היא התנצלה, כמובן, ואמרה שהדבר קרה ברגע של היסח־הדעת, כשלא השגיחה עליו, ושזה לא נורא, ושהיא תרחץ מיד את המצעים, וההתנצלות הזאת שלה הרגיזה אותי לא פחות מן הכּלב המחרבּן ומשתין על המיטה שלי: העובדה שלא שמה לב, שלא שמרה על המיטה שלי ושזה כלל וכלל לא נורא היה בעיניה שאין לי בעולם פינה משלי, פינה שמורה אך ורק לי. כפי שלא שמה לב באוזני מי היא משמיעה את המוסיקה של סזאר פראנק ולעיני מי היא שוטַחַת את תמונות־העירוֹם של מודיליאני, כּן גם לא שמה לב איפה משתין ומחרבּן הכּלבלב האסוּפי. הכּל בבית היה מעורבּב ופרוץ לכל רוח ומצב־רוח. שום דבר לא נמצא במקומו, ובעיקר לא בּרגע הדרוּש, כמו למשל עניין התעודה שלי. אתה זוכר שבסיום כל שליש היינו מביאים הביתה את תעודת־השליש להראותהּ להורים ולהחזירהּ למחנך חתומה בידי אחד ההורים או בידי שניהם. כשבאתי הביתה בסוף השליש השני עם התעודה, כולי מלא גאווה על הציונים הטובים כל־כך שקיבלתי למרות היותי, כמו שאומרים, ‘ילד עולה־חדש’, קראה היא בשמחה ‘יופי יופי!’ – ואני הרגשתי כמובן שהיא מתלהבת רק כדי לשמח אותי ומבלי לשים לב כלל לא לציונים ולא לסיפורים שלי, אם כי היא מנפנפת בּתעודה כמו בדגל של ניצחון. ‘צריך להסתכל בציונים ולחתום על התעודה’, אמרתי לה בלב שוקע, ‘ומחר אני צריך להחזיר אותה חתומה לידי המחנך’. באותו רגע היתה ממהרת לחזרה של איזו שהיא להקת־תיאטרון שהתארגנה בקצה השני של העיר. ‘כשאחזור חביבי, אלמד את התעודה טוב טוב ואראה בדיוק כמה קיבלת בכל מקצוע ואחתום – אני מבטיחה לך’. ייתכן שקיימה את הבטחתה במילואה, גם הסתכלה בציונים וגם חתמה, אלא שבּבּוקר נעלמה התעודה ואיננה. התחלתי לחפש אותה בחמת־זעם. הפכתי כרים וכסתות וגל שלם של כל מיני מלבושים וסמרטוטים משונים שגררה אתהּ הביתה אחרי החזרה כדי להתקין אותם להצגה, ומצאתי כל מיני דברים שהלכו פעם לאיבּוּד חוץ מאשר את התעודה הדרושה. ‘אני באמת נורא מצטערת’ אמרה ואני ראיתי שבאמת צר לה עַלי, שבאמת מרגישה היא באשמתהּ, ושעם־זאת אין בכוחהּ לשנות מטבעהּ ומדרכיה, ‘אבל אל תִיבָּהל כּל־כּך ואל תתרגש כּל־כּך מתעודה שהלכה לאיבּוד. הרי בּלאו־הכי יש להם שם בּמזכּירות־בּית־הספר את העתק כל התעודות. כל עניין חתימות ההורים איננו אלא עסק פוֹרמלי. תגיד שאני אשמה – תטיל את כל האשמה עַלי, ובאמת הרי אני אשמה, ואני אבוא בעצמי בעוד שעה־שעתיים לדבר עם המחנך…’ – ‘לא, לא, אל תבואי. אני כבר אסתדר בעצמי’ אמרתי לה. התעודה נמצאה כעבור כמה ימים מתחת לשעוָנית המכסה את שולחן־המטבח, מקום שם נוהגת היתה לדחוק כל מיני מכתבים וחשבונות וקבלות – בעצם היא חיפשה שם ברגע הראשון, אך נואשה משלא מצאה אותה בפשפושיה בין הניירות. משנמצאה, נסתבר שאמא דחקה אותה עמוק יותר משאר הניירות – וזאת ללא ספק כדי שתישמר היטב – ושם, במעמקי החביון, נדבּקה התעודה לעובש העתיק של אחורי השעוָנית. אבל עניין התעודה היה כּאין וכאפס כּנגד הבּיזיון שגרמו לי התחתונים שלה. אתה בוודאי זוכר את מה שקרה אז בחדר־האחות בבית־הספר!"

“לא”, אמרתי, “אני זוכר רק את הפּוֹנפּוֹן האדום שלך.”

"במשך שנים הייתי ממשיך להסמיק כּשנזכּרתי בכך! היא שכחה להסיר מן החבל את כּל הלבנים המכובסים שהתיַבשו היטב בשמש במשך היום, אבל חזרו והתרטבו לגמרי בטַל הלילה. כשקמתי בבוקר, לא היו לי תחתונים. ‘קח את התחתונים שלי,’ אמרה אמא, ‘הלא אין זה משנה איזה מין תחתונים יש לך מתחת למכנסיים!’ הרעיון כשהוא לעצמו הביך אותי – תחתונים של אשה! ובימים ההם, אתה זוכר, היה עוד קיים ההבדל המהותי בין תחתוני־אשה לבין תחתוני־גבר שבּהם היה סדק מלפנים כדי לשלוף דרכו את האֵבר בשעת ההשתנה. מאוחר יותר, כשהתחילו גם נשים ללבוש מכנסים, היה אותו פתח מלפנים – מה שקראנו אז ‘חנות’ – מציין את ההבדל בין מכנסי־גבר למכנסי־אשה. הפתח במכנסי־האשה היה מכופתר מן הצד, ובעצם רק בשנים האחרונות התחילו גם הנשים ללבוש מכנסיים עם פתח מלפנים כּמכנסי־גבר והדבר נראה כּיום בעינינו טבעי כּל־כּך! כּיום הרי גם ההבדל בין תחתוני־גבר לתחתוני־אשה נעלם ואיננו, וכולנו לובשים תחתוני־אשה ללא כל פתח מלפנים. מעניין שרק הרגע, תוך כדי דיבור, עולה על דעתי שמזה כעשר – ואולי יותר – כחמש־עשרה שנים, לובשים כל הגברים תחתוני־נשים, ואילו הנשים כולן לובשות מכנסי־גבר, אבל אז, לפני ארבעים שנה, הלכתי לבית־הספר בהרגשה נוראה שמתחת למכנסיים אני לובש את התחתונים של אמא שלי – תחתוני ילדה! חזרתי והסתכּלתי שוב ושוב בלוח־השעות בהרגשת הרוָחה שאין שיעור התעמלות צפוי לי היום, ולפיכך לא יהיה עלַי להתפשט לעיני התלמידים כדי ללבוש מכנסי־התעמלות, אבל המכה ירדה עַלי ממקום אחר, בּלתי־צפוּי: בשיעור השני לָקחו פתאום את כולנו – את הכיתה כולה – לחדר־האחות. באותו יום הוֹפיעה רופאה והחליטה לבדוק דווקא את ילדי הכּיתה שלנו. הילדים התפשטו במסדרון ונשארו בתחתונים בלבד, ואילו אני התעקשתי להישאר לבוש במכנסיים. משעברה הרופאה על פני הורידה מעלי את המכנסיים בהֶנֶף־יד, ללא שאלות ובלי גינונים של טקס, והילדים כולם פרצו בשאגת־צהלה למראה ‘תחתוני־הילדה’. ייתכן שלא היו אלה, למעשה, אלא שניים או שלושה ילדים שצעקו והקיפו אותי כדי לבחון מקרוב את ‘תחתוני־הילדה’ שבּנוסף־על־כּך, כדי להעמיק את החרפה ולהאדיר את הבּיזיון, גדולים היו בהרבה מן המידה שלי, גם ורדרדים בצבעם ומשתלשלים ונופלים, אבל לי נדמה היה שבּית־הספר כּולו הומה עלי סביב. אתה רואה – אפילו עכשיו עולה בי, עם הזיכּרון, כעס על האמא שלי – איך מסוגלת היתה אז להתעלם עד כדי כך ממצוקות עולמו של הבֵּן היחיד שלה שאותו אהבה כל־כך! כשחזרתי הביתה וסיפרתי לה מה שקרה, ובלי דמעות, (לא בכיתי – התאפקתי בכל כוחי. גם בבית־הספר לא בכיתי – הרגשתי אז שאסור לי לבכות או להראות לעולם את נקודת התורפה שבי) – נדמה היה לי לרגע שדמעות גואות ומציפות את עיניה שלה, שהיא מוחטת את האף ומנגבת את העיניים. היא, כמובן, הטילה על עצמה את האשמה כולה לפני שהתחילה לנחם אותי שאין זה נורא כּל־כּך ושמנהגי־הלבוש הם משהו חולף ומשתנה ושונה מחברה לחברה, ושאני צריך לצפצף על צָרוּת־האופקים של ילדים קטנים וטיפשים. הרגשתי שהצדק אתה, ושעם־זאת היא עושה לי עוול גדול, אף כּי אז עדיין לא ידעתי איך לנתח ולנסח את הדברים וגם ידעתי בחוש שאין כּל תועלת בּוִיכוחים אִתהּ. כזאת היתה היא – מצד אחד לא היתה בעולם כולו עוד אמא אחת כמוה אוהבת ודואגת ומתחשבת ומעניקה לַבֵּן היחיד שלה את ציץ תפארת כל האמנויות שבעולם, החל בריתמיקה של אֶמיל ז’אק דַאלְקְרוֹז ועבור דרך המוסיקה של בּאך וכלה בציוּרים של מודיליאני, וּמן הצד השני חסרת־התחשבות בּרגשותיו עד כדי הפקרת מיטתו לכלבלב משתין ומחרבּן והפקרתו שלו עצמו לַבּוּז של החברה שבּתוכה היא נוטעת אותו. אינני רוצה שתבין אותי לא נכון, או שתעלה על דעתך שהיא הפקירה את המיטה שלי כדי לחסוך את המיטה שלה. אילו קרה הדבר למיטה שלה, היה זה אמנם מטריד אותה, גורם לה טורח מיותר של כביסה והחלפת הסדינים, אבל כלל וכלל לא היה נורא בעיניה, לא היה מוציא אותה משלוָתהּ, לא היתה רואה בכך משהו יוצא־דופן, ואולי אפילו – אילו חזרה מאוחר בּלילה עייפה ורצוצה מנסיעה אל מחוץ לעיר – היתה משתטחת בבגדיה ונרדמת על הצואה ועל השתן של הכּלבלב תוך כּדי מלמול הבטחה לעצמה שבּבּוֹקר, אחרי שתקוּם רעננה ומלאת־מרץ, תרחץ את הכל. אתה עלול לקבל רושם מוטעה מדברַי ולחשוב אותה לאשה מלוכלכת, בה־בשעה שמאז ומתמיד היתה מקפידה ביותר על נקיון גופה. אני חושב שׁבּירוּשלים של הימים ההם היתה היא האשה היחידה שהִרשתה לעצמה – אולי פרט לאשתו של הקונסּול האמריקני – לעשות לעצמה אמבּטיה חמה כל בּוקר, מה שנחשב אז, וביחוד בשכונות ההן, למין לוּקסוּס כפול: גם אמבּטיה מלאת מים חמים וגם בבוקר! זה היה אחד התענוגות הגדולים שלה, ומוכנה היתה להישאר בּאמבּטיה עד לשעת־הצהריים – כלומר, לפעמים היתה קמה קרוב לשעת־הצהריים, וכשהייתי אני חוזר מבית־הספר הייתי מוצא שהבּית עודנו שרוי במהפכת־היקיצה, שהמיטות עוד לא סודרו, שהשולחן עוד עמוּס בּשׂרידי ארוחת־הבּוקר, בּכוסות הקפה ובסכּינים הדביקים מן החמאה ומן הריבּה, ושהגברת אנאסטאזיה עדיין לא יצאה מאמבּטיית־הבּוֹקר! אחרי שעה באמבּטיה עלולה היתה לזרוק על עצמה חלוּק יָשָן, קרוּע ומרוּבּב ולהֵיראות בגללו מוּזנחת וּמוּכתמת לא פחות משנראתה לפני שנכנסה לאמבטיה. משהו בה עשה תמיד, משוּם מה, רושם מרושל ומוזנח, ואפילו כשהיתה מתקשטת במיוחד לקראת אירוע או פגישה שבּהם בּיקשה להופיע בכל הדרהּ: אתה הרי זוכר כמה יפה היתה בימים ההם – ואם תבוא אלינו תראה שאפילו היום, אחרי כּל אלה השנים הרבּוֹת של המחלה הקשה, ולמרות זאת שהיא התקמטה והזקינה מוקדם כּל־כּך, עדיין נִיכָּרים בה הקווים היפים של הפּנים, של העיניים, של האף ושל הפה – ולכן, אני מקווה, תקבּל את דברַי כפשוטם ולא תראה בהם איזו שהיא הִתרברבוּת משונה של אדם מזקין בּיופי שאבד־עליו־כּלח של אמו הישישה החולה, גם לא תפליג בפירושים פסיכולוגיים נדושים אם אומַר לך שעובדה היא שאמא שלי היתה האשה היפה ביותר שפגשתי בימי חיי עד היום הזה: אני מדבּר על נשים שפגשתי בחיי, למעשה, ולא על שחקניות תיאטרון או כוכבות קולנוע כגון אינגריד בֶּרגמן. אמא שלי דוֹמה היתה אז לאינגריד בֶּרגמן – אותו טיפוס של אשה – ולא היה גבר שפּגש בּה, ואפילו בּבּית וּבחלוּק־הַבַּית המרושל והבּלה ביותר, שלא נמשך אחריה. כשהיתה מופיעה בחליפה חדשה ובכובע עם שוליים באולם הקונצרטים או להצגה של תיאטרון היה הקהל כולו מסתכּל עליה, ולכן הרגיז אותי כּל־כּך אותו קו דק של רישול או של הזנחה שהיה איכשהוּ מוכרח לבצבּץ פתאום אפילו באותן נסיבות שטרחה להתגלות בּמיטבהּ: המכפּלת של החצאית החדשה היתה פרוּמה, ואם לא המכפלת, נתגלה מתחת לה תחתונית קרועה, וכששתיהן היו שלימות הסתבר שהגרביים מלאים חורים או משתלשלים כלפי מטה, ואם קרה נס והכל היה אלגנטי ומונח במקומו המתאים על הגוף ומתוח על הרגל, נוכחה היא לדעת ברגע האחרון ששכחה להביא את הנעלים החדשות מן החנות שבה השאירה אותן לתיקון קטן בעקב, וכל היופי האלגנטי הזה היה מופיע בּנעליים בּלות ומרוטות. ‘עקב־אכילס’ שלה היה באמת בנעליים שלה, ואלה הרגיזו אותי אפילו יותר מן הכתמים שעלולים היו להופיע על השמלה החדשה בפעם הראשונה שלבשה אותה לקראת יציאה. הכּתמים באו בעקבות החיפזון – מכיוון שנחפזה לאכול את הקציצה גם לקנח אותה בכוס קפה לפני היציאה, וזאת בשעה שהמונית המוזמנת כבר חיכּתה בחוץ וצפרה וחזרה וצפרה, היו טיפות הקפה ונתזי הרוטב דבקים בשמלה החדשה שנקנתה בו־ביום, ופעם ראיתי איך שבפזיזותה ובפיזור־הדעת שלה ניגבה את הפה בשולי החצאית של החליפה החדשה – החליפה הכחולה שהתאימה לה יותר מכּל שאר הבגדים – אבל, כפי שכבר אמרתי, מה שפּגם ביותר היה ‘עקב־אכילס’ שלה, כלומר־הנעליים. אלה מעולם לא הצליחו לשווֹת לרגל שלה ולהליכתה בכלל מראה של אלגנטיות כראוי וכיאות לגברת אנאסטאזיה. בראש ובראשונה לא היו הֵן, מִשוּם מה, בעלות חזות אלגנטית גם כאשר מטבע ברייתן אמורות היו לשׂאת חזות אשר כזאת. משהו הסתרבּל בּהן, התעקם או הכבּיד – ואני מדבר, כמובן, על הנעליים החדשות, ולא על אלה הבּלות והמאוּבּקות שהיו פתע־פתאום וללא כל סיבה פרט לרישול או לחיפזון של הרגע האחרון, נועלות מלמטה את המשי המעודן המרפרף ממעל. באותם הימים הייתי בא אליה בטענות ושואל אותה מדוע בוחרת היא תמיד לעצמה ב’נעליים של עוזרת' עד שנפקחו עינַי יום אחד לראות שהאשמה נעוצה לאו־דווקא בַּנעליים: פשוט יש לה כּף־רגל גדולה, שהיא, עם־זאת, גם קצת שטוחה, וזה הפגם היחיד בשלמות הפרופורציות שלה – אני מדבר, כמובן, על שלמות הפרופורציות שלה באותם הימים – אלא שפגם זה לא מוכרח דווקא לבלוט, ואצל הנשים האלגנטיות בעלות ההילוך הנשי הנאות גם לא יבלוט לעולם. אצלה הפך הפגם הקטן הזה למין ציר מרכּזי לא בגלל הנעל כפי שחשבתי פעם, וגם לא בגלל כף־הרגל הגדולה והשטוחה שנתגלתה לי פתאום, אלא בגלל אופן־התנועה, זאת אומרת ההליכה המרושלת, והליכה מרושלת הרי זה כבר משהו שנובע מן האופי, או משקף אותו: מה פשר ההליכה המרושלת הלזאת? לא בדיוק גרירת הרגליים, אלא השתלחותן לכאן ולכאן כּמתוך עייפות, כאילו היה הגוף הנטוי ושואף קדימה, מושך את הרגליים בעקבותיו, כּאילו משהו בפנים, בתוך־תוכה, פקע וניתק מן התנועות החיצוניות של הגוף. אותו רישול ניכּר היה גם בכתב־היד שלה – כאילו שלא היה לה מספיק כּוח או רצון לקבוע כּל אות במקומה וכל מילה במילוּאה, והמכתב כּולו יצא כּמין קִווקוּו רָפֶה ומוזנח שנשלח מתוך חוסר־אכפתיות וכלאחר־יד. ובאמת הרבה דברים שבגברת אנאסטאזיה – זה בוודאי נשמע מוּזר, ואולי אפילו מלאכותי באוזניך שאני מתיַחס פתאום כּך, בּכּינוי הרשמי הזה ‘הגברת…’ וכולי, אל האמא שלי. אני עצמי אינני יודע איך להסביר זאת: אולי זה חוּש־הוּמוֹר שלא במקומו – בכל־אופן, הרבה דברים שבּה עלולים היו ליצור רושם של חוסר־אכפתיות. לא – זאת לא המילה המתאימה. הייתי אומר אולי רושם של הפקרה: הבּית וכל אשר בו, כּולל החפצים האינטימיים ביותר שלה (וגם שלי, ועל זאת הייתי כל ימי ילדותי מלא עליה זעם־אין־אונים. כלומר, אם תרצי להפקיר את שלך – אצטער על כּך, אבל אוכל להשלים עם העובדה שבשלך את עושה כרצונך אבל מדוע תפקירי גם את מה שחשוּב ויקר ואינטימי לי? אני, כמובן, מנסח זאת עכשיו, ממרחק עשרוֹת בַּשנים, אבל כּך הרגשתי אז מבּלי יכולת לנתח את הדברים) הכל היה מוּפקר ופרוּץ לכּל. אני מרגיש ויודע שבהדגשה הזאת שלי אני עלול לעשות עוול לדמותה של אשה טובת־לב, מכניסת־אורחים, נפש גדולה, יקרה ונדיבה שהפכה את ביתה למקלט לכל הנפשות התועות; שקיבלה כל אדם בסבר פנים יפות, בכוס קפה או בארוחה חמה – אם נפל ישר לשעת־הארוחה – ובהלוָאה של חמש לירות שהעניקה לו עד שימצא עבודה מתאימה לכשרונותיו, וזאת גם כשבּרוּר היה לה ששוב לא תראה לעולם את אותן חמש הלירות. ובינתיים, עד שילבלבו כשרונותיו ועד שימצא את העבודה המתאימה להם, חיטט במגירה שלי, פישפש והעלה דווקא את קובץ השירים של עומר כּיַאם (אותו ספר עם עיטורים פּרסיים שקיבלתי כמתנת־יוֹם־הוּלֶדת על־פי בקשתי שלי, ושהיה אז יקר לי כּל־כּך שעטפתי אותו במיוחד והחבאתי אותו בתחתית המגירה ולא הוצאתי אותו לקריאה אלא כשנמצאתי לבדי בבית או יצאתי לבדי לחורשה של שְנֶלֶר) דיפדף בו באצבעות נוטפות רוטב תוך כדי אכילת סנדוִיץ' עם ביצה ועגבניה, וכשחזרתי מבית־הספר מצאתי אותו נוחר את שנת־הצהריים שלו על המיטה שלי כשהספר המוכתם מונח פתוח על החזה השעיר שלו. שמו היה מנדל, וקראו לו “מנדל החצוצרן” מפני שהיה חצוצרן. הוא היה אז מחוסר־עבודה, וכשניפנפתי בזעם את הספר המוכתם לעיני אמא שלי, לא תפסה היא ולא הבינה כּלל על מה אני כועס ומה אני רוצה ממנה מכיוון ששרויה היתה בצער על כך שאין מנדל מוצא עבודה, לא רק בתזמורת הפילהרמונית היחידה שהיתה קיימת אז בארץ (אינני יודעת מה המצב בארץ כיום, אבל אני מתאר לעצמי שבּינתיים קמו כמה וכמה תזמורות בכל הערים הגדולות) אלא אפילו לא באיזה שהוא בית־קפה שבּוֹ יוכל להשמיע מנגינות ג’אז. ואם בכך לא די, הנה אין באפשרותה הפעם להלווֹת לו אפילו לירה אחת. בּבּנק יש לה רַק משיכת־יתר, אם כּי שלחה טלגרמה לבנק בפריס כּבר לפני שלושה ימים, מודיעים לה פה ששום דבר לא התקבּל עדיין מִחוּץ־לארץ. היא איננה יכולה לעזור למנדל החצוצרן אפילו בהלוָאה קטנה של לירה אחת, ואני בא ומנפנף כנגדה בספר וצועק חמס על איזה שהוא כּתם קטן בפינת הדף השלישי שבו אי־אפשר להבחין בלי זכוכית־מגדלת לאור של לוּכּס! אתה מבין? – מאז ומתמיד טענה הגברת אנאסטאזיה שהעזרה הקלה ביותר בעולם היא העזרה בכסף: אתה מכניס יד לכיס, נותן מטבע ויוצא ידי חובה – למעשה לא נתת משלך ולא כלום, ואילו עזרה של ממש – עזרה נפשית, טיפול – לאמור, נתינת חלק מן הנפש, זה הדבר הקשה ביותר. וכי עוד כמה אנשים כיום, בעולם הזה, וביחוד בעלי־הון יחשבו כמוה ויכניסו בשׂמחה את היד אל הכיס כדי לפזר את כספם? ואני מדבר מתוך הניסיון: אחרי שחלתה אמא ונשארנו בלי כסף – ממש בלי פרוטה לפורטהּ בירושלים – חזרנו לצרפת. אמא בטוחה היתה שבּפריס שמור לה עוד הון רב מושקע במניות ובניירות־ערך, ובלב קל ובציפּיות פז נחפזה אל סוכן־הבּוּרסה שלה שהנחית עליה את המכּה שממנה לא התאוששה עד היום הזה. כל המניות וניירות־הערך שקנה סבא בשעתו – כלומר, אבא שלה – איבדו מערכן כבר לפני שנים רבות מאוד. גם היא צריכה היתה להיפּטר מהם בעוד מועד, אלא שלא עשתה כן. אפילו לפני שנתיים־שלוש עוד אפשר היה למכור אותם בערכם הנומינלי ולהציל את עיקר ההשקעה, אבל היא לא מצאה לנחוץ לענות לו על המכתבים ששלח אליה: את כל דברי הדואר שלא עניינו אותה או הסיחו את דעתה מעיסוקיה האמנוּתיים או הטרידו את שלוַת־נפשה היתה דוחקת אל מתחת לשעוָנית שולחן־המטבח, ומשזו תפחה והתעגלה עד ללא הכיל, זרקה אמא את הצרור הַבִּלְתִי־פָּתוּח כּוּלוֹ אל פח־הזבל כדי לפנות מקום לבּא אחריו, וּבקיצוּר – אמא כבר לא יכלה להלך על רגליה. זה התחיל עוד בירושלים, ובפריס נבלע מעט הכסף – שקיבלה בכל־זאת ממכירת המניות וניירות־הערך שאיבּדו מערכם – בכל הטיפולים הרפואיים והתרופות אשר, דרך־אגב, לא הועילו לה כלל: כיום אין היא יכולה לצאת מן הבית בלי קַבּיִם, ומכיוון שמתחת לכבודה הוא להיראות בחוצות פריס מְדַדָה על קבּיִם, איננה יוצאת בכלל, או שיוצאת היא מפעם לפעם לטיול קצר תוך כדי הישָענוּת עלַי. מכיוון שנפלה למשכב ונשארנו בּלי פרוטה לפורטה, שלחה אותי לבקש עזרה כספית ‘כמה אלפי פראנק – ארבעת אלפים, חמשת אלפים – לזמן קצר, חודש־חודשיים, עד שתבריא ותסתדר פה מחדש…’ אצל קרובי־המשפחה שלה. היא עשתה זאת בתום־לב של אשה טובת־לב שידעה מה מִצער הוא הסכוּם הנדרש מאותם בעלי־הון, ואפילו בטוחה היתה במעמקי ליבּהּ שהללו יזדרזו לתת לי פי כמה וכמה יותר משאבקש. אילו העלתה בדעתה לקראת מה היא שולחת אותי, אילו ראתה בדמיונה אפילו את אפס־קצהו של הבּיזיון הנורא, בוודאי שהיתה מונעת אותי בכל כוחה גם אילו ביקשתי אני לעשות זאת. ואני – כמובן שלא ידעתי לקראת מה אני הולך. להפך – רצתי בשׂמחה לגלות קרובי־משפחה, למצוא אנשים קרובים לי, איזו שהיא חמימות והגנה שהמילה כשהיא לעצמה, ‘משפחה’, העניקה לי בעיר הגדולה שנעשתה לי זרה כּל־כּך מאז חזרתי אליה. מעניין הדבר שהמילה ‘משפחה’ המשיכה להשפיע חמימות על לשוני, למלא את הלב בהרגשה טובה, גם אחרי כל הבעיטות שקיבלתי מן המשפחה שלי, כלומר, של אמא שלי: את הבּעיטה הראשונה – למעשה ההרגשה אז לא היתה של בּעיטה אלא של צריבה נוראה בַּפָּנִים, כאילו קיבּלתי שתי סטירות־לחי או כאילו שפכו לי בפנַי דלי מלא מי־קרח – קיבּלתי מן הדודה מתילדה. אינני יודע בדיוק מה הקשר המשפחתי, אם היתה אחותה השלֵמה או החורגת או המאומצת של אמא, מכל־מקום קיבלה היא את פָּנַי דווקא בסבר פנים יפות – אם כי הגעתי באורח בלתי־צפוי ומבלי לקבוע מראש את הביקור ואפילו ללא כל הודעה טלפונית שאני בא. לי נדמה היה אז שאני נופל לתוך ארמון, שיש בו חדרים ללא סוף ורהיטים נפלאים ביופיָם. משרת פתח לפנַי את הדלת, ואיזו שהיא טבּחת או חדרנית הגישה לי כוס טה עם עוגיות והדודה מתילדה חייכה לקראתי וביקשה שאספר לה משהו על ירושלים והכּל היה נעים ומלבּב עד הרגע שביקשתי כסף. הדודה מתילדה החווירה, עיניה קמו, טיפות של טה ניתזו לכל עבר מן הפה הרועד ומעין צריחה דקה וחדה, משהו כמין קִרקור ממוּשך של תרנגולת מילא את החדר. המשרתת התפרצה פנימה בפָנים מבוהלות ותוך כּדי יריית מבט מאשים לעברי השקתה אותה מים והבזיקה בּוֹשׂם על פניה. הדודה מתילדה לא עשתה א עצמה כמתעלפת – היא באמת נתקפה חלשות מעוצמת־הבֶּהלה. נתקפה פחד־מוות – ואני שנבהלתי לא פחות ממנה, גם נדמה היה לי שהנה עוד מעט קט תצא נשמתה מגופה דרך נחירי־האף יחד עם נתזי הריר הבוקעים מהם – כלומר, שתיכף תמות, תצנח ותמות לרגלַי בגלל איזה שהוא מעשה שלי, בגלל איזה שהוא עוול שעוללתי לה מבלי דעת, קמתי לברוח על נפשי. הדחף הראשון שלי היה לקפוץ החוצה דרך החלון, ואולי הייתי פונה אליו אילולי ניצבו בדרך כל מיני כונניות ואגרטלים ופרחים. זינקתי אל הדלת, אלא שהמשרתת חסמה בפני את הדרך בפקודתה של הדודה והחזירה אותי למקומי. ‘אתה רוצה לומר’, לחשה הדודה בקול שבור, ‘שאמא שלך הספיקה כבר לבזבּז את כל הירושה? ששום דבר לא נשאר לה מן הירושה כולה – מן הירושה שלה שהיתה הרבה יותר גדולה משלי – לפחות כּפליים ממה שאני ירשתי! לבזבּז ירושה כזאת מהר כּל־כּך הרי זה פשע! אנאסטאזיה היא פושעת – פושעת שפלה מאין כמותה מפני שהיא הרסה לא רק את חייה שלה, אלא גם את חיי הבּן שלה! היא הספיקה להרוס גם אותך – לבזבּז את הירושה שלך: אתה צריך לתבוע אותה לדין על מה שעשתה לך! היא האפוטרופסית של החלק שלך בירושה. בירושה היה שליש מוּקצב לך, שייך לך, והיא לא היתה אלא אפוטרופסית עליו עד שתתבּגר ותגיע לגיל עשרים ואחת, ולה לא היתה כל רשות לגעת בכסף שלך! אמור לי – סַפֵּר לי – איך, באיזה אופן, הצליחה היא לחסל מהר כּל־כּך את כל הכסף? מה היא עשתה שם, בירושלים? על איזה מיני מותרות משונים בּיזבּזה את כל מה שהיה לה…’ קימצתי שפתיים והתגברתי כארי לא להראות לעיני הדודה כל שהוא סימן לחולשה, לא להתעלף לנגד עיניה. באיזה שהוא שלב דחקה היא לידַי שטר של עשרה פראנק ואמרה, ‘זה בשבילך – ואל תגלה לאמך הפושעת שיש לך עשרה פראנק בַּכִּיס! היא תגזול ממך גם את זה…’ ואני איכשהו הצלחתי לקמט את השטר באגרוף ולזרוק אותו בחזרה לעברה לפני שבּרחתי החוצה. מן הרגע שהחזירה אותי המשרתת לכּיסא תקף אותי הצורך לצאת לבית־הכּיסא אלא שאני התאפקתי בכל כוחי. נדמה היה לי שאין זה לפי כבודי, בנסיבות אלה, לשאול איפה פה בית־הכּיסא – אינני יודע מדוע התבּיישתי בצורך שתקף אותי פתאום. מגודל המהומה לא מצאתי את כפתור החשמל בחדר־המדרגות וירדתי בחשיכה עד פתח־הבניין ושם לא יכולתי עוד. הסתתרתי מאחורי הַשׂיח המטפס של גדר־הבית ושם שילשלתי, או – ליֵתר דיוק – גמרתי את השלשול שהתחיל בחשכת חדר־המדרגות. מכיוון שהתחתונים כבר היו מלוכלכים, קינחתי בהם והשארתי אותם על גבי הצואה. לרגע אפילו הצטערתי על שלא נשאר שטר־הכסף בידי, שאחרת היה מועיל הוא לי לקינוח. לא סיפרתי, כמובן, לאמא שלי שום דבר. וכי מה יכולתי לספר לה? שבניסיון הראשון שלי לפרנס כגבר את המשפחה עשיתי במכנסיים, או שהדודה מתילדה חושבת אותה לפושעת פלילית? נכנסתי ישר לחדר־האמבטיה להתרחץ ולהשרות את המכנסיים במים – זאת היתה אולי ההרגשה הנוראה ביותר שלי בחיי עד היוֹם – החזרה הַבּיתה בלי תחתונים ובמכנסיים שגם הם הספיקו להתלכלך: ההרגשה שאני מסריח למרחוק, שכל העוברים ושבים רואים גם מעקמים את האף מגודל הסירחון הנודף ממני. למזלי לא מצאתי את אמא בבית – עדיין לא חזרה מן המרפאה שבה היתה בימים ההם מקבלת טיפול בגלי־חשמל – ועד ששמעתי את המונית המחזירה אותה הבּיתה ואת סיבוב המפתח בחור המנעול כבר הייתי נקי ולבוש בזוג מכנסיים אחר ומתחת לו בתחתונים שלה מכיוון שלא מצאתי זוג תחתונים נקי משלי. היא, כמובן, לא הרגישה בשינוי שחל בינתיים במכנסיים שעל גופי, גם לא התפלאה כלל על כך שהדודה מתילדה לא נתנה לי את ההלוָאה ‘מכיוון שכרגע אין לה, במקרה, את הסכום הדרוש’.

"‘אין דבר,’ אמרה אמא, ‘בפעם הבאה ננסה אצל מוריס או אצל אלבּרט’. הייתי אז בן ארבע־עשרה, ופתאום נראה הדבר בעינַי כמבחן־של־כבוד שעלַי לעמוד בו, וזאת דווקא מפני שהמחשבה כשהיא לעצמה, שעלַי לעבור גלגול נוסף של עינויים מן הסוג של הדודה מתילדה עוררה בי צמרמורת עם פיק בּרכּיים. לפני כל יציאה הקפדתי להיכּנס לבית־הכּיסא, אבל דווקא אז קיבלתי מין עצירות משונה עם טעם רע בפה. עם כל התקוות שתליתי ביציאה הבאה, לחש לי ליבּי שהתוצאה לא תשתנה: שאני עתיד לחזור בידיים ריקות. הם מוכנים היו לכל – לתת לי עצות טובות, להדריך אותי בחיים, ללמד אותי לקח טוב, להטיף לי מוסר ואפילו להזמין אותי לבילוי של שבוע ימים על ספינת־השעשועים, אותי לבדי, כמובן, ולא את אותה אשה – ואם בכך לא די, גם מוכן היה אותו מוריס – אינני יודע בדיוק מה היה קשר המשפחה, בן־דוד מִן הדוֹר השני אוֹ השלישי של אמא – אפילו לשלוח אותי על חשבונו לאיזה שהוא מוסד חינוכי שבו אלמד מקצוע מועיל ומכניס הרבה כסף, ובקיצור – לעשות הכּל פרט לדבר האחד שאותו ביקשתי.

"אני לא גיליתי לאמא אף לא שמץ מכל מה שבני־המשפחה העשירים אמרו עליה, גם לא סיפרתי לה איך ניסו הם לשחד אותי בתנאי שאבגוד בה ואראה אותה כפי שהם רואים אותה – כפי שנראית היא בעיניהם שלהם. עד היום מעדיף אני להיות נער־שליח ובלבד שאוכל לעמוד לרשותה של אמא שלי, לבוא לעזרתה אפילו בשעות־העבודה, בין שליחות לשליחות, ועם זאת אינני עיוֵר לחסרונות שלה. וכי איזה אדם בעולם אין לו חסרונות? כמו שאמר רֶמבּוֹ:

השאלה היא רק מה נחשב לחיסרון, ואיך מתיַחסים לאותו חיסרון. הדודה מתילדה וכל השאר חשבו את הבזבזנות שלה לא רק לחיסרון אלא ממש לפשע, לחילול־הקודש, וכבר אז הרגשתי שהם שׂונאים אותה לא מכיוון שהם להוטים כל־כך להעניש אותה לא מכיוון שהם חושבים שהיא פשעה וחיללה את קודש־הקֳדשים שלהם, אלא מכיוון שהם להוטים כל־כך להעניש אותה, מפני שהם שׂמחים לאידהּ במקום לרחם עליה ולסלוח לה ולעזור לה. השׂנאה שלהם עוררה בי שׂנאה אליהם. מאז – כלומר מאז הימים ההם שביקשתי את עזרתם בשליחותה של אמי, כשהייתי ילד בן ארבע־עשרה – ניתקתי כל קשר וכל מגע אתם, והזיכּרון, כשהוא לעצמו, של הפגישה אתם עורר בי הרגשה רעה. אתה תאמר, ובצדק – שזה איננו מפתיע. נכון – זה איננו מפתיע. מה שמפתיע הוא שאותם אנשים הצליחו, בכל־זאת, ליצוק טיפת־רעל בנשמה שלי: בשעת כעס על אמא שלי או התעצבנות או מתיחות או סתם חוסר־כסף שדרוש למשהו חשוּב, כגון החלפת הדירה הקטנה והחשוכה והטחובה שלנו במשהו קצת יותר רחב ושמח – צץ ועולה פתאום גם עניין חלקי שלי בירושה המבוזבּזת כטיפת־שמן נוספת על מדורת־הכעס: אילו, לפחות, שמרה על החלק שלי… היה הכל אחרת, אחרת, כל החיים היו מקבלים גוון אחר לגמרי… אבל, כפי שכבר אמרתי לך, החסרונות שאני מצאתי בה היו מסוג אחר לגמרי. לא בזבוז הכסף על המונית המיוחדת שתביא אותה ותחכה לה ותחזיר אותה, אלא האיחור הקבוע שלה למרות המונית, הוא שהרגיז אותי בימים ההם. למעשה, בחיי יום־יום, לא היתה בזבזנית כלל. להפך – היתה חסכנית באופן יוצא־מן־הכלל, ואפילו אלבּרט, שהיה בנקאי, לקח נייר ועיפרון ועשה חשבון שאמא שלי הצליחה להתפרנס ולפרנס את כל התלויים בה, מיום נישואיה לאבא שלי ועד שבאתי אני לבקש ממנו את ההלוָאה, במשך עשרים ואחת שנים, אך ורק מתוך הירושה! אני לא הִכּרתי את אבּא שלי, כלומר – אינני זוכר אותו מכיוון שהוא מת לפני שמלאו לי שנתיים. במשך כל עשר השנים שהם חיו ביחד היה הוא רשום כסטודנט באוניברסיטה של פריס, ואמא שלי היא שֶפירנסה אותו בכבוד עד יום מותו. אני מבין שהוא היה מין תלמיד־חכם שלמד תורה לשמה מבלי להשתלב בממסד האקדמי. אמא מספרת שהיה תמיד יושב בחדר־העבודה שלו וקורא, אלא שבמקום ללמוד סוגיות בתלמוד היה קורא בספרי הרבוֹלוּציוֹנרים והולך לאסיפות שלהם, וכל ימיו הכין את עצמו לכתיבת ‘הספר’ שיהיה מפנה בהיסטוריה כמו שהיה, למשל, ‘הקפיטל’ של קארל מרכּס, אלא שהוא מת לפני שהצליח להפוך את כל ארגזי המחברות והכרטיסיות שלו לספר. אינני יודע בדיוק איזה מין אידיאולוגיה פיתח – כל הניירות והמסמכים שלו הלכו לאיבוד אחרי מותו במשך השנים שאנחנו הסתובבנו בעולם עד שאמא החליטה להשתקע בירושלים, וּבְאותה שנה וחצי שגרנו בירושלים – וגם על כך כעסתי עליה אחרי שהתבגרתי וחיפשתי את עקבות רוחו של אבא שלי: על כך שהפקירה את הניירות שלו! דרך־אגב, זאת היתה הפעם היחידה שהיא התפרצה בבכי, כלומר – מיררה בבכי על ההאשמה שאני מאשים אותה, על כך שאני חושב שהיא הפקירה את הניירות של אבא, בה־בשעה שזה היה הדבר היקר לה ביותר בעולם שעליו שמרה מכל משמר. מכיוון שהיה זה הדבר היקר ביותר לליבּהּ, ומכיוון שחששה לטלטל אותו בעולם שמא ילך לאיבוד בדרכים, הפקידה את הארגז עם כל הניירות והרשימות והמסמכים ושעון־הזהב שנתנה לו כמתנת־כלולות בידיה של מַרִיָה, האומנת הפולניה הזקנה שלה, שהיתה הנפש הקרובה והנאמנה לה ביותר, קרובה ונאמנה יותר מקרובי־המשפחה שנותרו לה אחרי מותם של הוריה. כשחזרנו לפריס נחפזה לחפש את מריה עוד לפני שניגשה אל סוכן־הבּוּרסה שלה, ומעשה אובדן עקבותיה של מריה הוא שפגע בה יותר מאובדן הערך של ניירות־הערך. שקיעת המניות איננו אלא עניין של הפסד כסף, ואילו הניירות של אבּא שהלכו לאיבוד – הלא זה דבר שאין לו כל תחליף ולעולם לא יהיה לו תחליף. בחדר־המשרתות שבו גרה מריה בשעתה מצאנו סטודנט יפאני צעיר שלא שמע מעודו את שמה של מריה, גם לא ידע שאי־פעם גרה בו פולניה זקנה. לפניו גר באותו חדר סטודנט הולנדי, ולפני ההולנדי גרה בו סטודנטית משבדיה – ועד כאן מגיעות ידיעותיו בהיסטוריה של החדר ששייך – כמוהו ככל הדירות בבניין – לאוניברסיטה של פריס שקנתה אותו מידי בעליו כדי לשכּן בו חוקרים ומרצים וסטודנטים מחוץ־לארץ. לי אין כל ספק בכך שלפני שנים רבות, אחרי מותה של מריה ועוד לפני שעבר הבניין לידי האוניברסיטה, שלח בעל־הבית מכתב לאמא בעניין המיטלטלים של הנפטרת. אני בטוח שהיא דחקה אותו מתחת לשעוָנית של שולחן־המטבח בין יתר המכתבים שלא נפתחו ושנזרקו יחד עם הצרור הסגור כולו לפח־הזבל. מתוך מה שהבנתי מן הסיפורים של אמא, היה אבּא שלי מין אנרכיסט־פציפיסט, אם אפשר לומר כך, שהתכּוון בספר שלו ללמד את העולם איך לבטל את הצורך בממשלות ובמדינות ובצבאות, ואיך יוכל כל אדם לחיות בשלום ובשלוָה במקומו ועל־פי דרכו – אני יודע שזה עלול להישמע כמין אוּטוֹפּיָה מטומטמת, אבל זה הוא מה שפחות או יותר הצלחתי להבין מאמא שלי. אמא מעריצה אותו. עד היום הזה בטוחה היא שהוא היה גאון גדול מאין כמותו, מין קארל מַרכּס חדש – אם לא למעלה מזה. היא מספרת תמיד איך שבּמשך לילות שלמים היה הוא צועד הלוך ושוב בחדר־העבודה שלו ומפתח את התיאוריה הזאת באוזניה, ואיך היתה היא רושמת את הדברים מפיו – ובכל־זאת אינני יכול להציל מפיה שום דבר ברור מפני שאיננה מה שקוראים ‘חַיה פּוֹליטית’ – כל הוִיכּוחים הפוליטיים והחברתיים בעצם משעממים אותה עד מוות, ואני מתאר לעצמי שהיא העריצה את שטף הדברים היוצאים מפיו מבלי להאזין אפילו למילה אחת, ואם באמת ערכה רשימות, רשמה את מה שאמר לה מבלּי לשׂים לב למה שהיא רושמת, ובמידה שכן התאמצה לשׂים לב, היו בוודאי כל ההנחות הכּלליות והמונחים המופשטים זרים לרוחה: יש ביחס שלה משהו מן ההערצה שמעריץ אדם שאיננו יודע חשבון את שמו של אלבּרט איינשטיין. עם־זאת התפעלה מן ההתלהבות שלו, מן האמונה שלו באידיאות שלו. מעבר למשפטים המסורבלים של האינטלקטואל הזה, הרגישה היא את השאיפה שלו לבנוֹת עולם טוב יותר – כֵּן! אז מה פתאום אני מספר לך את כל זה? אהה – כן: בקשר למה שאמר הדוד אלבּרט שאיננו בדיוק דוד אלא בן־דוד – דרך־אגב, אלבּרט זה כלל לא טרח לשׂים רסן ללשונו כשהשמיע באוזנַי את דעתו על אבא שלי. לא עלה בדעתו להתחשב ברגשותיו של ילד בן ארבע־עשרה כשדיבר באוזניו על אביו המת. הוא אמר לי שאבי היה טרוריסט שׂמאלני שהתכוון לפוצץ את כל הבנקים ולרצוח את כל הקפיטליסטים, ובראש ובראשונה את הבּנקאים. אינני יודע מנַיִן שאבתי את הכוח אז לשבת מולו בראש גאה ומבלי להניד עפעף – כבר סיפרתי לך שראיתי בכך מין חובת־כבוד לעמוד בעינויים האלה, גם הייתי מלא גאוָה על כך שהצלחתי לעמוד בהם מבלי להתפרץ בבכי ומבלי לברוח ומבלי לעשות־בַּמכנסים כפי שקרה לי בפעם הראשונה אצל הדודה מתילדה – אבל הדוד אלבּרט לא עמד על כל מה שמתרחש בי. אותו טרוריסט שמאלני הודה בפה מלא שהוא התחתן עם אמא שלי אך ורק בגלל הכסף שלה, כי זה היה הדבר היחיד שעִניין אותו. ‘ואתה יודע מה הוא עוד אמר לי פה, בּבּית שלי ובחדר הזה שאנחנו יושבים? הוא אמר לי “שיהיה לך ברור, אלבּרט, שבּכסף של אנאסטאזיה אני אקנה אקדח ופצצות. אקדח להרוג אותך ראשון, ופצצות לפוצץ את הבּנק שלך, ואחר־כך אגמור את החשבון עם האחרים!” – ויש לי עדים שכך הוא אמר. הבית היה מלא אורחים ששמעו את כל מה שאמר…’ מעניין הדבר שכבר אז, כילד, הרגשתי שאם כי אלבּרט מוסר לי בדיוק, פחות או יותר, את מה שאבּא באמת אמר לו, בכל־זאת לא הבין כלום. אני מתאר לעצמי שאחרי שאבּא שלי נוכח לדעת עם מי שיש לו עסק, אחרי שראה שאין כל טעם לשחת דברים על האוזניים הערֵלוֹת של האיש האטוּם והַמוּגְבּל הזה, הטיח בפניו מתוך כּעס דברים שאותם הוא כּן מסוּגל לקלוֹט. אלבּרט קלט את הדברים מבּלי להבין את האירוניה – כפי שקורה בדרך־כלל לרוב בני־האדם. במשך עשׂר השנים שאבא שלי חי עם אמא שלי היה לו כל הכּסף וכל הזמן וכל ההזדמנויות וכל האפשרויות הפתוחות להרוג את אלבּרט ולפוצץ את הבנק שלו, ואם לא להרוג ולפוצץ, לפחות לברוח עם הכסף של אמא, שהרי הוא עצמו אמר במו פיו לאלבּרט שהוא לא התחתן עם אמא אלא למען הכסף שלה. העובדה שבמשך עשׂר השנים לא ניצל את הכּסף שעמד לרשותו ולוּא לפחות כדי לעשות חיים – אמא סיפרה שאפילו ליציאה לקולנוע או לבית־קפה או לתיאטרון או למסיבּה קשה היה לגרור אותו – אלא היה יושב בחדרו ועובד, לא פקחה את עיניו של אלבּרט לשום דבר ולא לימדה אותו כלום. למען האמת אני מוכרח לומר שאילו היה לי אז אקדח הייתי יורה באלבּרט – בּוֹ ובכל השאר, כֵּן – כּך הרגשתי אז, כּילד, אבל לא את זה רציתי לספר לך אלא את מה שאמר אלבּרט בעניין הבּזבּזנוּת של אמי: אחרי שלקח נייר ועיפרון ועשה חשבּוֹן (והרי זה היה הדבר היחיד שמִילא את מוֹחוֹ ושבּוֹ היה מוּמחה גדוֹל) גילה פתאוֹם לתמהונו שבמשך אותן עשרים ואחת שנים שבּהן אכלה את הירושה, הוציאה אמא לחודש פחות ממה שמרוויח מנהל־מחלקה בבנק! זאת אמנם לא משׂכּוֹרת־רעב, אבל בּזבּוּז נפשע ודאי שאין כאן. הפּשע נעוּץ בּעצם אכילת־ההון, לאמור – הקרן. ‘כל תינוק בימינו יודע שאת ההון משקיעים ורק את פירותיו אוכלים, ואילו השקיעה אמך את ההון בשעתו במקום להניחו סתם כך בחשבון עובר־ושב, היו הפּירות נותנים לה לחודש יותר ממה שהוציאה למעשה, וזאת תוך כדי כך שהקרן היתה לא רק שומרת על ערכה, אלא גדלה והולכת! אכילת־הקרן זה משהו שדומה לאיבּוד־עצמוֹ־לָדעת, וּמבחינה מסויימת גרוע ממנו: מי שאיבּד את עצמו לדעת גמר את החשבון עם חייו שלו, ואילו מי שאכל את הקרן גמר את החשבון גם עם חיי צאצאיו, הפקיר אותם לאכזריותו של העולם, או, במקרה הטוב – לאדישותו’. טוב – אני לא אמשׁיך בכל מה שאמר לי אלבּרט שהיה, למעשה, גרוע עוד יותר מן הדודה מתילדה. אפילו הוא חישב ומצא שאמא כלל וכלל לא היתה בזבזנית. להפך – מפתיע הדבר עד כמה שהיתה צנועה בדרישותיה החומריות אפילו בימים ההם. היא לא לקחה אלא נתנה, ונתנה בסבר פנים יפות ובחיוך טוב, וזאת אפילו בָּרגע שלה עצמה כלל לא היה טוב, כשרע היה לה ועצוב בלב. מכיוון שביקשה תמיד לשַׂמֵח ולהשרות מצב־רוח של שביעות־רצון ושל נינוחות, צוחקת היתה לפעמים גם כשהחוכמה שהושמעה לא היתה מוצלחת, ואפילו אם הבּדיחה לא היתה כּלל לטעמה, ואז הרגשתי אני בצליל המלאכותי של הצחוק שלה שנבע מתוך הרצון הטוב: העיקר שהאנשים סביב לה ישׂבּעו נחת ולא יתחילו לריב. יותר מכל תיעבה את המריבות ואת הוִיכּוּחים הנמהרים והמרים. פשוט לא היו לה לא עצבים ולא כוחות ולא רצון לקטטות. לעומת זאת, כשמשהו הצחיק אותה באמת זה היה חג ללב – לא היה דבר נפלא יותר מן הצחוק שלה הרם, המלא, המצטלצל למרחוק. היתה מרתיעה את הראש לאחור וצוחקת בזרם של מצהלות ללא מעצורים עד שהיו דמעות זולגות מעניה, ולפעמים קרובות לא הסתיים הצחוק לפני שנחפזה באיחור של הרגע שלאחר הרגע האחרון, אחרי שכּבר התחילה להרטיב, לבית־הכּיסא. כן, האיחוּרים שלה הם שהרגיזו אותי באותם הימים, ורק אותי – כל העולם קיבל את האיחורים של אנאסטאזיה כחלק בלתי־נפרד ממנה ואפילו נחמד לא פחות מעיניה הכּחולות או מן הצחוק המפורסם שלה. היא עצמה כלל לא רצתה לאחר, אלא להפך – התכּוונה באמת ובתמים להגיע ברגע שנקבע, אם לא לפניו, אלא שסיבּוכי־החיים חזקים היו ממנה: פשוט לא היה בכוחה להשיב רֵיקם את פני האנשים שהופיעו פתאום בּלתי צפויים ובלתי־קרואים, ותוך כדי נסיון לצאת ידי הכּל, איחרה לַכּל.

"אבל קרה גם שאיחרה לא בגלל נכונותה להיענות לכל מי שפונה אליה, אלא בעקבות הפינוקים הקטנים דווקא. היא, שהיתה תמיד מסתפקת במוּעט כּל־כָּך, שלא דרשה ולא תבעה וגם בטענות לא באה, שהיתה ותרנית על זמנה ועל רכוּשה, לא ויתרה על כמה “פינוקים קטנים” – כפי שהיא עצמה קראה להם – ובאמת היו אלה תמיד מיני פינוקים קטנים שבּהם פּינקה את עצמה ושעליהם לא מסוגלת היתה לוותר בשום פנים ואופן, כגון שעת־האמבּטיה אחרי היקיצה וארוחת־הבוקר שהתקיימה, לפעמים, כפי שכבר סיפרתי לך, בצהרי־היום. כֵּן גם קדושה היתה לה שעת־השינה־שלאחר־ארוחת־הצהריים שלתוכה שקעה, לפעמים, בין שבע לשמונה בערב, וכשכך נוצר פער מתרחב והולך בין השעון הפרטי של תהפוכות היום שלה לבין השעון הכללי, לא הועילו כל המוניות המחכות לה ומוליכות אותה הלוך־ושוֹב להביא אותה במועד שנקבע מראש לפגישה. בדרך־כלל היתה מצרפת אל השולחן כל אורח שהזדמן במקרה או שלא־במקרה דווקא בשעת הארוחה שלה (שלה ולא שלי, מכיוון שאני הייתי כָּפוּת לשעון הכללי של בית־הספר ואכלתי לבדי בּמטבּח בשעות המקוּבּלות, פחוֹת או יותר, ממה שהיא הכינה לי מראש) גם שמחה להתענג בצוותא על הארוחה, אך לפעמים קצה נפשה פתאום בּמהומה. אם נוכחה לדעת שבּבּית לא תוכל עכשיו להתענג ביחידות על הארוחה מפני שמצד אחד מנדל החצוצרן מחצצר ומן הצד השני בא רחמים הנהג לדרוש בשלומה ולהביא לה מן השוק את כל המצרכים שברשימה שמסרה לו בבוקר, ובין שני אלה מופיע בפּתח ראשה של מַזָל אשת־הסַפָּר בעיניים צָבוֹת מדמעות וכולה פצע וחבורה וּמַכּה טריה, היתה מסתלקת לה ונעלמת בכדי לאכול בשלוָה במסעדה או בבית־מלון, ומשאירה בּבּית את האורחים שיסתדרו בלעדיה בּינם לבין עצמם. אחת לשבועות מספר – חודש או שישה שבועות – כשהיה תוקף אותה הדחף לברוח מפני העולם כולו, היתה נעלמת מן הבּית לימים אחדים כדי להתבודד באיזו שהיא אכסניה רחוקה, בית־מלון או פנסיון. כשזה תוֹקף היה אותה – זה או דחף אחר – היתה מבטלת מפניו את כל מה שקבעה, ומבחינה זאת דומה היתה לחתולה: מתקדמת בכיווּן מסויים ופתאום נעצרת כדי לגרד ברגל האחורית את האוזן או ללקק ולרחוץ לעצמה את הבטן. בו־ברגע שמופיע הגירוד באוזן נעצרת היא לגרד, ובו־ברגע שמופיע הצורך בּליקוּק – פונה היא לליקוּק. זאת ההיסחפות המִיַדית בדחף, ועוד – כמו אותה חיה שמתכרבלת ומסתתרת מכל עין בפינה רחוקה כל עוד היא חולה ומרגישה ברע, כן גם אָסִינְקָה (כך קראו לה החברות הטובות שלה, אם כי מפי הרוסים שמעתי שצורת־החיבּה של השם אנאסטאזיה או נאסטאזיה היא ברוסית נַאסטַאסיוּטשקָה או נאטאשה, אבל היא עצמה כינתה את עצמה בארץ בשם ‘אסיה’ מכיוון שנדמה היה לה שזה שם עברי, גם מתאים ליבּשת בה היא נמצאת) היתה נעלמת מעיני חברותיה וחבריה לא רק כשרצתה להתבודד עם הסוד שלה, אלא גם כשהרגישה ברע, כשרוחה היתה נמוכה או כשמר היה לה בנפש. בכך שונה היתה מכּל אלה שהיו נקהלים ובאים אליה כדי להטיל עליה את הצרות שלהם ולשפוך לפניה את מרי־שׂיחם. כפי שלא דרשה ולא תבעה ולא באה בטענות, כן גם לא שפכה את יהבה על שום אדם (אני מדבר, כמובן, על הימים ההם. כיום – כלומר כל שלושים השנה, כמעט, מאז שחלתה, היא תלויה לגמרי בי) ולא הלכה לשפוך דמעות וּלגלות את ליבּהּ בחיקה של שוּם חברה טובה. אני עצמי שבּאתי בטענות על ההפקרה המתמדת שלה, שהיה לי בליבּי עליה משום הבית הפרוץ וחייה הפזורים, חשתי בה משהו סגור. אתה יודע – כל אדם הוא בעצם סוד. כך, בכל־אופן, אני מרגיש. אני מרגיש בכל אדם איזו שהיא חידה גם כאשר ברור לי שהוא מקבל את העולם כולו, ובראש ובראשונה את עצמו, כמשהו מובן־מאליו וגלוי לכל עין כמו המלצר המטומטם הזה, למשל, או השוטר שעומד בפתח הגן. כן – ומבלי להיכנס לדקויות פילוסופיות – אם בכל אדם יש משהו נסתר, בה היה מאז ומתמיד משהו פּלאִי שמעבר לפלא, סוד שמסתתר מעבר לסוד, משהו חתום ואטום ועמוק עד כדי כך שלגביו לא רק העולם הזה והבית שלה והכסף שלה ואפילו הבּן היחיד שלה הם דברים חיצוניים, אלא גם גופה שלה וחייה שלה הם כמו לבוּש חִיצוני שמלפּף וחופף את הנקודה הפנימית מבּלי לגעת בּה, קליפות שאותן יכולה היא להשיל מעליה בקלות בזו אחר זו מבּלי כל חשש להתגלות ולהיפגע. נדמה היה לי אז שאני היחיד המרגיש בסוד הנעוּל אצלה בּפנים, סוד נעול על מנעול שאיננו ניתן לפיצוח, כפי שהייתי אני היחיד שהתנגד לדלת הפתוחה תמיד לפני כל אוֹרח פּוֹרח, צרוּע וזב, וכפי שאני הייתי היחיד שהתרגז על האיחורים שלה, שבּעיניו לא היו הם נחמדים כל־כך. שנים רבות לא סלחתי לה את פרשת האיחוּר שלה לסרט ‘זמנים מודרניים’. זה היה ממש ערב שובנו לצרפת, אחרי שעזבתי את בית־הספר ועברתי למשך השליש האחרון לגימנסיה ‘סוקולוב’ שנפתחה אז ברחוב צַ’נסֶלוֹר. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהיה לי מורה שהמליץ על הליכה לקולנוע – אתה זוכר שבימים ההם היו המורים מתנגדים כמעט אוטומטית לכל סרט קולנוע שהוא – ואותו מורה שלח אותנו לראות לא סרט חינוכי או דרמתי, אלא דווקא סרט מצחיק של צ’רלי צ’פלין! הוא הוצג אז בקולנוע ‘אֶדיסון’, ואני בטוח הייתי שאם לא כל הכיתה, לפחות רוב התלמידים וכן גם כמה מן המורים יבואו. זאת היתה הזדמנות נפלאה בשבילי להתגאות באמא שלי. התלמידים כּבר היו אחרים – אלה לא האומללים משכונת־הפחים שאנחנו הִכּרנו בבית־הספר העממי לבנים – אלה היו בני־טובים, והיה לי נורא חשוב שיתפעלו ממנה, שיראו מי היא ומה היא, גם ביקשתי אותה שתבוא בחליפה הכי יפה שלה, הכחולה הבהירה, וכך עמדתי וחיכּיתי לה בפתח בית־הקולנוע. כעבור רבע שעה עשרים רגע כבר היינו חבורה שלמה של ילדים עומדים ומחכים עד שכבו המאורות בפנים והתחילו להציג את המודעות ואחר־כך את יומן־הקולנוע ‘פוֹכּס־מוּבִיטוֹן’. היו ביניהם כמה ילדים נחמדים שחסוּ עלי ולא נוח היה להם להיכּנס ולהשאיר אותי לבד בפתח. אחד ההורים יעץ לי לכתוב את שם אמי על הכרטיס ולהפקיד אותו בידי השוער, אבל אני סירבתי. הרגשתי, משום מה, שאני חייב לעמוד בפתח ולחכּות לה בדיוק במקום שקבענו – שאחרת לא תבין היא מה קרה, שלא יעלה על דעתה לשאול את השוער אם נמסר לידו כרטיס בשבילה, שתתחיל לדאוג לי ולחפּש אותי במקומות אחרים, ושזאת תהיה בגידה בה אם אניח לה להתרוצץ ולחפש אותי ברחובות העיר בה־בשעה שאני אתענג לי על הסרט. מתוך האולם בקעו גלי־הצחוק של הקהל וליבּי שלי שקע. מצד אחד צר היה לי על כּל רגע ורגע מן הסרט שהולך לי לאיבּוד, ומן הצד האחר התחלתי לחשוש שאמא כבר לא תבוא בכלל, שמשהו קרה לה, שהיא נפלה לתוך איזה בור בחשיכה, שהנה מתחילה היא לטבוע בּמים המעופשים של הבור המרכזי של שכוּנת־הבּוּכארים, זועקת לעזרה, קוראת לי, אלא שאיש אינו שומע ואינו חש לעזרתה. נעשה לי קר על עומדי וריתוּתים־ריתוּתים החלוּ חולפים בי, גלים של קור אם כי היה ערב חמים. עם כּל מכונית עוברת התמתחתי לראות אם אין זאת לבסוף המונית שמביאה אותה, שהרי ברור שתבוא במונית. שוב בקעה נהמת־צחוק מן האולם, ומונית אחת נעצרה בפתח, ממש לפני, ודלת נפתחה. ליבּי נעצר – אבל זאת לא היתה היא. אשה זקנה עטופה בצעיף צבעוני נוצץ שלחה החוצה רגל אחת שמנה ואחריה עוד רגל, ומן הדלת השניה הגיח אגאג’וּן הסַּפּר הפרסי שהחל מושך אותה בה־בשעה שמישהו מתוך המונית סייע לו בכך שדחף אותה החוצה עד שזוֹ בקעה מתוך המונית ונפלה על אגאג’ון שהתמוטט מן המשׂא, כרע והתיַשב תחתיו על המדרגה לרגלַי, והזקנה עליו. לאור פנס הפתח ראיתי לתדהמתי שזו איננה אלא מלכּהל’ה־יָדעתי – כך קראו לה בחצר שלנו מכיוון שהיתה מתחילה כל משפט במילים ‘ידעתי שכך יהיה’. מלכּהל’ה־ידעתי מקושטת בצעיף־משי צהוב נוצץ מגיחה מתוך מונית בפתח הקולנוע היתה, כשלעצמה, משהוּ מדהים, אבל עיקר הפלא – פלא שבמקום לשׂמח אותי היכּה את ליבּי בנבואה רעה – היה בחיבּוק שחיבּקה את אויבה־בנפש אגאג’וּן הספר. היא היתה חותנתו של הספּר, והיא זו שהיתה תמיד מחרחרת מריבוֹת בינו לבין בִּתּהּ. נעשה לי רע עוד לפני ששמעתי את מצהלות־הצחוק. שוער־בית־הקולנוע העלה חיוך על פניו החמוּצים, ואפילו הוא התחיל לצחוק כהד לצחוק של אמא שלי, אבל היא יצאה האחרונה. אחרי מלכּהל’ה־ידעתי יצאה בִּתּהּ, ואחריה הופיע ראשו הקירח של מנדל החצוצרן ואמא יצאה אחרונה אחרי ששילמה לנהג. אמא הצליחה להשכּין שלום־בית בין אגאג’וּן לבין אשתו והזמינה את המשפחה כולה לחגוג את השלום בקולנוע יחד אתי, ובכדי להשלים את השמחה גררה גם את החצוצרן. הבטחה אחת שלה היא כן קיימה – היא באה בחליפה הכּחולה הבהירה, אבל החליפה הזאת היא שנשאה בנטל של מאמצי־השלום, והסימנים של כל השלבּים של התיווך בלטו אפילו באפילת־הרחוב: כל השרוול הימני היה פרוּם ותלוּי על בּלימה, החצאית מקומטת ומרוטה, וכשחלפה על פּני אלומת־האור של הפנס הקדמי של המונית נתגלו בבירור גם כתמי הקפה התוּרכּי. לא היה כל ספק בכך שהתיַצבה בגבורה בין הלוחמים, שלא נרתעה מן הידיים המושכות ושורטות, ושחילקה לבסוף קפה תוּרכּי לכל הצדדים. עכשיו כּבר הפך לי האיחור הגדול לנחמה היחידה. אילו איחרה מעט ולא הרבּה עלולים היו שני ילדים לראות את הבּיזיון הגדול ולחשוב את כל אלה – את אגאג’וּן הספּר ואת מלכהל’ה החצי־משוגעת לבני־המשפחה שלי! – הם היו שני ילדים שנשארו יחד אתי בחוץ גם בשעה שהתחילה הצגת המודעות וגם אחרי שהציגו את יומן החדשות, ושלא נכנסו עד לרגע האחרון ממש – עד התחלת הסרט עצמו.

"היו לה כל מיני תכניות, לאמא שלי – לקנות שישה כרטיסים ביחד, ואת השניים שקניתי אני לזרוק, כמובן, כי אין כבר מה לעשות בהם, ולהיכּנס עם תום ההפסקה, שתתחיל בוודאי בעוד חמש, עשר דקות, כדי לראות בּתחילה את החצי השני של הסרט, ואחר־כך להישאר להצגה השניה כדי לראות את החצי הראשון, או, אולי…. – ואני עמדתי על גחלים, כולי להוט למלט את נפשי מן המקום מהר ככל האפשר לפני ההפסקה ויציאת הקהל. כבר לא היה זמן לא לבוא אליה בטענות, לא להתווכּח ואפילו לא לכעוס עליה – רק לברוח מהר לפני שנתגלה לכל עין, לפני שיהיה מאוחר מדי. ‘אני מרגיש לא טוב… אני חולה… יש לי חום…’ מילמלתי והתחלתי לרוץ – ואמא בעקבותַי.

“עד שלא הגיעה התעוררו בי כל מיני חששות, גם ידעתי שעלולה היא לאחר או לגרור אחריה את אחד המחזרים שלה. בסתר ליבּי גם לא הייתי מתנגד לכך אילו באה, למשל, עם רחמים הנהג או עם אלכּסנדר חֵן המשורר, אבל אפילו ברגעים הקשים ביותר של הפחדים הנוראים ביותר לא תיארתי לעצמי שתבוא פתאוֹם עם הערב־רב הבּזוּי הזה, ושמכּל המחזרים ייגרר בּעקבותיה דווקא מנדל החצוצרן שלבוּש ונראֶה כמו איזה בעל קיוֹסק־עָלוּב משכונת בֵּית־ישראל הישנה. רחמים הנהג היה גבר נאה ואלגנטי מטבעו, ואל אמא היה בא תמיד לבוש בחליפה אנגלית ומתנהג כמו ג’נטלמן. הוא, אמנם, נעשה גם בעל־מונית וגם גֶ’נטלְמֵן בחליפה אנגלית בזכותה, כלומר – בכסף שלה, אבל עם־זאת היה האחד והיחיד מכּולם – מכל המחזרים ושאר האנשים ששאבו ממנה כספים – שהחזיר את מה שקיבּל כג’נטלמן גמור, אם לא למעלה מזה, וזאת אף־על־פי שהיה היחיד שבּאמת קשה היה לו להחזיר, ובאמת אינני יודע איך הצליח לעשות זאת. בעצם היה פועל־בניין – פועל בניין פשוט, בחור צעיר, שחלום חייו היה לנהוג במונית, ולא סתם לנהוֹג אלא להיות – כמו שאמר – בעל־בית, כלומר: בּעל־המונית. מכּיוון שנכנס לכל העסק הזה בלי כל ניסיון הצליחו הוָתיקים לרמות אותו ולמכּור לו מונית הרוסה וגמורה. הוא לא יכול היה לא להוציא ממנה את מחייתו, וגם לא למכּור אותה, מפני ששום נהג כבר לא מוכן היה לקנות אותה. ובכל־זאת, כּפי שהבטיח, היה בראשון בכל חודש מחזיר לאמא את הסכום שהתחייב להחזיר לה, וזאת עד היום שחזרנו לכאן. גם אלכּסנדר חֵן המשורר היה גבר נאה ואלגנטי אבל מסוג אחר לגמרי. היה לובש חולצות רוסיות רקומות ונועל מגפי־רכיבה מצוחצחים, ואת הבלורית לא היה מסרק ומורח בבריליאנטינה כמו רחמים הנהג אלא להפך – פורע אותה בצורה המתאימה. ספרי־השירים שלו נדפסו על חשבונה של אמא, כמובן, אבל לגביו לא באה בחשבון כלל שאלת החזרת־חובות מכיוון שמטבעו לא היה איש־חשבונות, גם לא עלתה על דעתו מעולם לבקש הלוָאות מאמא. כפעם בפעם הסכּים לקבל ממנה במתנה מהדורה מודפסת של קובץ־שירים משלו – שאותה היתה היא מביאה לבית־הדפוס – כפי שהסכּים לקבל ממנה במתנה חולצות רקומות. אילו באה עם אחד מהם, או אפילו עם שניהם גם יחד היה הכל בסדר. הייתי אפילו מתגאה באמא שלי ובחברים שלה. כן – כעבור הרבה שנים נודע לי פה, בפריס – וזאת לגמרי במקרה, מפי סטודנטית ישראלית שבאה לכאן ללמוד את תולדות האמנות והתפרנסה מהוראת העברית באחד הקורסים שהסוכנות מארגנת – ששניהם, גם אלכּסנדר חן וגם רחמים הנהג, נהרגו במלחמת־השחרור. הידיעה היתה לי כמו דקירה בלב, ובעצם נשארה לי עד היום פצע פתוח. הם נהרגו שם בכדי שאני אוכל פה להיהנות מכל השפע והתרבות והאמנות והחיים היפים של פריס, ולהתגאות בישראל הקטנה והיפה והגיבּורה וללכת בקומה זקופה. לולי שמעתי זאת במו אוזנַי לא הייתי מתאר לעצמי שאפילו מין בְּרִיָה כמו הדודה מתילדה אוצרת בְּקִרבּה מיני הרגשות ומחשבות שכאלה. סיפרתי לך על הדודה מתילדה. אני, כמובן, לא הסכמתי אף פעם לבוא אליה אחרי כל מה שעוללה לי כשביקשתי את עזרתה – כף־רגלי לא עברה את סף הבית שלה – אבל פגשתי אותה במקרה בקפה דֶלַפֵּה על־יד האופרה ימים אחדים לפני שמתה משבץ־הלב. היתה כבר זקנה וצמוקה וגלמודה – הנכדים שלה חיים כולם באמריקה, ושני הבנים שלה הספיקו למות לפניה. היא ישבה שם ואכלה ארוחת־ערב כמו כל הצרפתיות הזקנות והעשירות מן הסוג שלה, וכשהיה המלצר מגיש לה את הצדפות בקרח ומוזג לה מן היין הלבן הטוב ראתה אותי מבעד לחלון ורמזה לי שאיכּנס. לא יכולתי, כמובן, לסרב לה, וחוץ מזה פשוט ריחמתי עליה. אולי הייתי נכנס לומר לה שלום אפילו אילולי רמזה לי – זה מזמן כבר לא היה לי בליבּי עליה, והיא שכחה, או אפילו כלל לא הרגישה בשעתה בכל מה שעשתה לי. ‘ציד־עכבּרים’ – אמרה ולעסה ובלעה את הצדפות בזו אחר זו – בפינה שמנגד ישב שגריר ישראל ושוחח עם כמה ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ומראה זה הוא שכּיוֵן, כּפי הנראה, את מחשבותיה. ‘… עכברים – כך היינו כולנו היהודים פה באירופה בזמן שלטון הנאצים. הם ערכו עלינו ציד־עכברים. זה לא היה רק היטלר, ואלה לא היו רק הנאצים הגרמנים. היטלר צרח בכל כוח גרונו את כל מה שחשבו והרגישו כל עמי אירופה לגבי היהודים: יש לנקות את אירופה ממכּת־היהודים כמו שמנקים את הבּית ממכּת־העכברים – פשוט משמידים אותם בדרך הקצרה והיעילה ביותר. בזמן הכּיבּוש הנאצי נמצאו פה, כמובן, גם אנשים טובי־לב, רחמנים, חברי אגודות צער־בעלי־חיים, כמו בכל מקום ובכל זמן, אבל הרוב הגדול נשאר כשהיה, ואין שום שינוי חוץ ממדינת־ישראל. מדינת־ישראל הפכה את העכברים לבני־אדם, ולכן קשה להם כל־כך לסלוח לה – הם גם לא רוצים לסלוח לה!’”

אריק ניגש לתא־הטלפון לצלצל פעם נוספת לאמו לפני שהתנצל לפנַי על שהאריך כל־כך בדברים, ושוב נראה עורפּוֹ המחורץ ויבש ומצמיח אניצי שֵׂער אפור כעורפּוֹ של איש בא בימים. אמרתי בליבּי שרק בני־דורהּ של מתילדה שמתה כבר, או הזקנים הבּאים בּתוֹר אחריה, עודם נושאים בליבּם את גאוות ישראל הקטנה והיפה והגיבורה. הצעירים המסתובבים פה כבר מתבּיישים בה ומתנצלים על כל פשעיה, וכקורא את מחשבותַי אמר לי אריק כשליויתי אותו לתחנת המטרו: “אני יודע שכּל זה נשמע כמו מין תעמולה ציונית מלפני ארבעים שנה. החבר הכי טוב שלי הוא יורד, ולא סתם יורד אלא יליד־הארץ בעל שם ישראלי־כנעני – תּמוּז – זה השם הפרטי שלו: תאר לעצמך באיזה אווירה נולד וגדל אם הוריו כבר נתנו לו שם שכזה – והוא אומר לי תמיד שאני טיפש, ששנה אחת של חיים בישראל היתה מרפאת אותי מכל האילוּזיוֹת שלי. אילולי הייתי מרותק לאמא שלי הייתי כבר מזמן עולה לישראל.”

“… והוא אומר לי תמיד שאני טיפש…” קולו החדגוֹני הצטלצל באוזני גם אחרי שנבלעה דמותו בעלטת פי־הרכבת־התחתית. מן הפונפון האדום של הילד הצנום ועד לתיק־העור הממורטט של הנער־השליח המזקין והמקריח נמשכה נימה משונה. אפילו הכתבניות הצעירות במשרד – לא בהתעמרות ומתוך רשעות, אלא דווקא בחביבות ובסלחנות – מטילות עליו שליחויות משלהן ומתחכמות עם האיש שיכול היה להיות להן לאב מזקין כפי שמתחכמים עם פתי קטן שיאמין לכל דבר.

הפגישה עם אריק התמשכה למעלה משלוש שעות, ובסופה גם סעדנו קלוֹת את ליבּנו בארוּחת־צהריים אפופה בשכינתה של הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי. שרויים היינו בהוָיתה לא רק מכיוון שסיפור־חייו של אריק התלפף בה והשתרג עליה, אלא גם משום שכּכל שהוספתי להסתכל בו, כן דמה והלך לאמוֹ, וכן הזכיר לי אותה אשה שמלפני שְנות־דוֹר ומעלה. כן – הוא לא הגזים – אשה יפה היתה אז, יפה מאוד: היה בה משהו דומה לאינגריד ברגמן במאוֹר־עיניה, בחיוכה, בעצמות־לחייה הגבוהות, בזוויות שפתיה, ומשהו מעין זה היה בּוֹ, באריק, שהזכיר לי את אמו, בבואה של בבואה של אינגריד ברגמן – אלא שסך־הכּל היפה שבּאשה לא עלה יפה בּוֹ. כלומר: אין להסיק, חלילה־וחס, שהיה מכוער. להפך – בילדוּתו היה ילד יפה ותווי־פניו נשארו יפים עד עצם היום הזה, אלא שמשהו נתבּטבּט בּוֹ ונמחק.

עד לפגישה עם תוֹמס אַסטוֹר – שנקבעה לשעה חמש – נותרו לִי כשלוש וחצי שעוֹת. ביום שמש זוהר אשר כזה, ובמרחב הזמן המשתרע לפני, לא התחשק לי כלל להיבּלע כמו אריק בבטן־האדמה הפּוֹצה את פיה בקרן כּל תחנת מֶטרוֹ, והתחלתי ללכת ברגל, מטייל ופוסע לאטי עד פּלאס די־ווז'. חציתי את גני לוכסמבּורג ויצאתי אל מול רחוב סוּפְלו. בבת־אחת ריחפה כּיפּת־הפּנתיאון על מעגל עמודיה בראש גבעת־סֶנְט־זֶ’נֶבְיֶב, ומעל לקו־האמצע של הרחוב העולה הַיישר אליה כחץ. הכל צלול היה וברור: כל קו של קיר וכל זווית של חלון, כל עמוד וכל כותרת, כל קוער וכל קימור; גם רעש הרחוב לא התעמעם אלא המשיך להמם בזרימתו, ועם־זאת נמצאתי פתאום בעולם אחר, מעין עולם של חלוֹם שבּוֹ הצלילוּת עצמה הזויה ושטוּפת אוֹר אשר לא מן העולם הזה. עדנה הציפתני והמשכתי ללכת לפוּף וִילוֹן־שקוּף, מנווט רגוּע ומשתאה לפּלא שאינוֹ מתגלה אלא להפך, מעמיק להתחבּא מבּעד לקירות הבּתים הדוממים וחפזוֹן העוברים ושבים ורעש המכוניות. כּל ממש־המחזה היה בלתי־ממשי פרט לתחוּשת הממשוּת של הסוֹד הנעוּץ בּוֹ ומעניק לוֹ את ממשוּתוֹ הגלויה לכל עַין ושומרת אותו בהתגלותה, ופרט לממש־הקסם שהוא מהלך עלַי.

עדנה אשר כזאת הציפתני במקום אחר ובזמן אחר ובשעה אחרת: זה לא היה בשעת־הצהריים ולעין־השמש אלא בשעת ליל שנראתה לי מאוחרת מאוד כי על כן עוד ילד הייתי אז, כבן עשר או אחת־עשרה, והעולם כולו שרוי היה בחשיכה מזה כמה שעות, מאז השקיעה החורפית הפתאומית על יום מימות החנוכה. נמצאתי אז בחורשת הזיתים שבמוצא עמק־רפאים, עולה צפונה משכונת מונטיפיורי הישנה בחזרה הביתה לרחוב הנביאים. בחשכת הליל הצלול גבַה ורחב הלב פתאום בהרגשת הקסם האופף אותי סביב־סביב, אם כי אז היו נימים של איזו שהיא חרדה עלומה מצמררות אותי כפעם בפעם כדי להחיש את צעדַי בין רגבי־העפר וצרורות־האבנים ורצי־הכסף המרצדים בעלי הזית ונצנוּץ־הכוכבים בצלילות העמוקה, וכדי לאחוז חזק בספר שבידי ולהצמידו אל גופי. זה היה אחרי שהשתקע בּרל רבּן במרתף של ביתנו כדי לצלול בעולם השירה הכנענית שלו, גם אסר עלי – ועל העולם כולו – להפריע לו בפתק שנעץ על דלת המרתף לאמור “נא לא להפריע. אסור לצלצל ואסור לדפוק”. ואם כי הייתי אני לגביו אחד המטרדים הקטנים במכלול ההפרעות של העולם החיצון העומד עליו לכלות את צפחת־השירה הצפונה בליבּו, בכל־זאת נזקק לשירותַי כפעם בפעם: היה שולח אותי לקנות את הדרוש לו אצל החנוָני ואצל הירקן, או להביא לו מביתו שבשכונת מונטיפיורי הישנה (כך נקראה זו בפי ותיקי־ירושלים, שלא התיחסו כלל אל השם “משכנות־שאננים” שנקבע לה רשמית) ספר או שמיכת־צמר. לימים, משפרצה שושי אל תוך המרתף, הפכתי לו וגם לה לנושא־האיגרות־החסויות, אך העדנה הציפתני לפני־כן, כשהבאתי לו ספר שירים של טשרניחובסקי, ומאז חזרה ופקדה אותי כמה פעמים, בעיקר בלילה, ופעם אחת עם שחר. אולי בגלל בֶּרְל רַבּן ו"שירי התמוז לאשרה" שלו (אז עדיין לא יכולתי לקרוא לו “אשבעל עשתרות”, והתעקשותה של שושי רבּן לכנות אותו בשמו הספרותי נראתה בעיני כהצטעצעות נשית, אך כעבור שנים, וביחוד לאחרונה, משהתפרסם שמו כמשורר אחרי מותו, נמצאתי קורא לו “אשבעל עשתרות” אפילו ביני לביני, ואפילו כשדמותו כאדם עלתה בעיני רוחי, מבלי שארגיש בשינוי ומבלי שהדבר יירָאה בעיני מלאכותי) ואולי בגלל ליל האלילים של שאול טשרניחובסקי, דומה היה עלי כוודאי ומובן־מאליו שאותה עדנה נובעת מן העולם הכנעני הקדמון הממשיך להתקיים בארץ כנען מבלי שנרגיש בו, ושאך לעיתות בלילה־בלילה, בשדה וביחידות, יש שרוח אחד האלים או אחת האלות תחלוף על פנינו להציף אותנו בזו ההתפעמות הטמירה. שזו תפקדני לא בלילה אלא ביום, ולא בשדה וביחידות אלא בכרך הומה, ולא בכנען אלא בניכר – לא הייתי מעלה כלל אפשרות אשר כזאת אילולי באתני ברחוב סוּפְלוֹ, בלב הרובע הלטיני ובאמצע יום נדיר של שמש.

משהגעתי אל כּיכּר הפנתיאון פניתי שמאלה מראש גבעת־סנט־ג’נבייב לעבר מבוך הרחובות העתיקים המתעקלים ויורדים אל גשרי הסיינה. פה המשיכו להתקיים כמימים ימימה כמה בתי־ממכר לפחמים ועצי הסקה וספרים עתיקים ורהיטים משומשים וסנדלריה לצד חנות של צעצועים. נזכרתי בשׂרוך הנעל השמאלית שנקרע לי עוד בשדה־התעופה בן־גוריון לפני העליה למטוס, ושמאז בואי הלום לא הוחלף. פשוט לא התפניתי לו, ומשהתפניתי לא מצאתי בסביבה סנדלר. הסנדלר הזה, אשר בית־מלאכתו נקרה לי עכשיו בדרכי, העמיד אותי במקומי – אם אפשר לומר כך – גם לימד אותי כמה וכמה דברים, כגון לא להתפרץ סתם כך, וכגון ערכו וטיבו של שרוך־נעל שאיננו דבר פשוט ובטל ומבוטל כל־כך. ישבו שם שתי נשים על גבי שרפרפים וחיכו עד שזה יגמור לתקן להן עקבים שנשמטו, ואני כסבור הייתי שקניית שרוך־הנעל שאיננה נמשכת אלא רגע וחצי צריכה להיעשות מיָד ולפטור אותי מן הישיבה בתור עד שיסתיימו כל התיקונים. כך הרי הורגלתי בארץ, ואחרי שחזרתי ארצה ומילאתי בה, בין הייתר, כפי שניוָכח לדעת בבוא העת, גם שליחות מטעם תוֹמס אַסטוֹר, נפקחו עיני לראות בעקבות הלקח הטוב שלימדני הסנדלר הלז עד כמה מגונה ומרגיז ובלתי־יעיל הוא הנוהג השורר בארץ בכל מקום, החל בחנויות וכלה במשרדי־הממשלה, לענות בעת־ובעונה־אחת לחמישה איש שנדחקים ודוחקים זה את זה ופושטים יד זה מעל ומעבר לכתפו של זה כדי להגיש סחורה ולקבל עודף, ואגב כך גם להסדיר עניינים בטלפון. “הואל נא, אדוני, לחכות עד שיגיע תוֹרך,” אמר לי זה והמשיך בשלו עד שסיים ונתפנה אלי. ואשר לשרוך של נעל – הרגשתי עצמי נוכח מבטו של הסנדלר כמין בור ועם־הארץ שמתפרץ לחנות של ספרים ומבקש מן הזבן שימכור לו ספר, “ולא חשוב איזה, העיקר שיהיה ספר.” כך אמרתי לו, לסנדלר – “העיקר שיהיה שרוך־נעל.” או אז למדתי לדעת שזאת לא רק שאלה של צבע ושל מידה, אלא גם של גוָנים ובני־גונים באותו צבע עצמו ושל סוגים וצורות שונות באותה מידה עצמה – כי יש שׂרוכים שטוחים ויש עגולים ויש דקים ויש עבים, ועם זאת, אגב בחינת הנעל להתאים לה שרוך, למדתי גם ראשי־פרקים בסוגים שונים של משחות־נעליים ושל הדרך הטובה שיבור לו האדם לצחצח את נעליו. ממעמקים צף ועלה בי מראהו של רחמים הנהג כפי שראיתיו לראשונה בחיי בחגיגת יום־ההולדת של אריק בל"ג בעומר רוקד וַאלס וינאי עם הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי על רצפת לוחות־האבן־הירושלמית־האדמדמה־השעיעה בין הקירות הגבוהים הלבנים של החדר העירום בשכונת־הבוכארים, ותוך כדי הקפה מדוייקת ואלגנטית נתקל בעגלת־הרוכלים הירוקה הנמצאת, משום מה, בפינת החדר וידוֹתיה שלוחות אל החלון. בהיתקלות הקוטמת את קצב הסִחרוּר מט רחמים לנפול על הרוקדת המתמסרת עצומת־עיניים למקצביו, אלא שבהשתלטות אינסטינקטיבית של התקלה והרגשת אחריות גברית לנתונה בזרועותיו, הצליח בכל־זאת להישאר על רגליו ולנווט את משקל הגוף הצונח בזרועותיו בחזרה אל מסלול המקצב. זה לא היה מראהו של הסנדלר הצרפתי עגול־הראש בעל התווים הקטנים והרכים שהעלה את דמותו של רחמים הנהג אלא משהו באישיותו ובאורחותיו – זאת הרצינות השזורה בהרגשת האחריות האישית לכל מעשהו ולכל היוצא מתחת ידיו שנובעת מתוך איזו שהיא “גבריוּת שמכבדת את עצמה”, אם אפשר לומר כך, לא מאותו סוג נחוּת והמוני של שַחַץ ראוותני ומגוחך שמזכיר תמיד את התרנגול הקטן שמתנפח, אלא להפך – איפּוּק וּמתן כבוד, מין אבּירות מִבּטן ומלידה שסבר אין לה לא עם יִחוּס־אבות ולא עם בּתי־ספר ולא עם ממון ולא עם מעמד נכבד בחברה, ושקיומהּ מעיד על עצמו אפילו אצל סנדלר בשעה שהוא מוכר שׂרוך של נעל ואצל נהג המונית עם הפניה אל הנוסע.

במחיצתו של רחמים הנהג ביליתי ארבע שעות רצופות בלילה של שמירה בפאת בית־הקברות המוסלמי, שידוע כיום בשם “גן־העצמאות”, אשר במרכז העיר. זה היה זמן לא רב לפני שנהרג – כחודשים־שלושה, ואולַי פחות – ואנחנו צפינו לעבר בקעת הקברים מבעד לסורגי אחד החלונות של בית עתיק קמור־כניסה שנקרא “בית־הסוהר התורכּי לנשים”. ייתכן שבאמת שימש בימי־התורכּים כבית־סוהר לנשים – עכשיו עולה על דעתי לבדוק את הדבר בספרי הגיאוגרפיה ההיסטורית של ירושלים שהתרבו כל־כך לאחרונה – אבל אז קיבלתי את השם כמות שהוא מבלי להתיַחס כלל למשמעותו. הוא שימש לנו עמדת־תצפית, ובגלל ריחוקו וסכנת הצליפות לא נמצאו בו תושבים פרט לכמה אמנים צעירים מתלמידי “בצלאל” הדלפונים שמצאו להם שם מגורים חינם אין כסף, וביניהם ציירת אחת בלונדינית רזה. היינו מגיעים אליו מכּיווּן נחלת־שבעה בשביל של עפר שהתמשך לאורך גדר־האבנים של בית־הקברות המוסלמי, ושהקיף בזווית ישרה את בית חלומותיה של שושי. מתוך איזו שהיא מבוכה לא סיפרתי לרחמים הנהג שהוא זכור לי מימי ילדותי, והוא לא זכר או לא הכּיר בי כלל את הילד האחד והיחיד שבא לחגיגת יום־ההולדת של אריק עשר שנים קודם־לכן. אילו זיהה אותי וצל של ספק מתעורר היה בו שמא באיזו שהיא דרך אנחש במי מדובר, בוודאי שלא היה מספר לי אותו סיפור, וגם בהיותו סמוך ובטוח שרחוק אני וזר לעולמו, לא הזכּיר לא במפורש ולא במרומז את שמה של אותה אשה. למעשה בכלל לא חשב לספר לי סיפורים אלא נהג בי כפי שנוהג אדם מבוגר בטירון, הסביר לי את סידורי השמירה ואת הקטע שאליו אנחנו צופים – בחשכת בית־הקברות המשתרע לרגלינו לא ראיתי למעשה שום דבר – ובאצילות דרכו השקטה גם בחן אותי, כבדרך־אגב, אם הבינותי את המוטל עלַי ואם מלבושַי חמים די־הצורך לקראת קור־השעות־הקטנות, שאז אפשר גם להתעטף באחת השמיכות הממורטטות הנפוצות בחדר. עם־זאת הדליק את הפרימוּס העומד על הרצפה בפינת החדר הנטוש ששימשה כמין מטבחון, ואני מרחתי את פרוסות הלחם בריבּה. אחרי הארוחה הקלה הגיע תורי לעמוד בתצפית והוא השתטח אפרקדן, שילב ידיו מתחת לראשו ועצם את עיניו. פתאום הציפה אלומת־אור את החדר מאחורי גבי – מכּיווּן הדלת הפונה למסדרון. פניתי אחורה והלמות־לב עצרה את נשימתי: מעברו השני שלמסדרון, מבעד לדלת אחרת שנפתחה, נתגלתה לי הציירת יושבת בכל מערומיה המדהימים בלובנם בפאת המיטה שלה. נטוע על עומדי חלף בי נחשול של רעידה עד כדי נקישת השיניים, ועד שלא הספקתי להתעשת נעלם המחזה משנסגרה דלת חדרה של הציירת כּחתף, כפי שנפתחה פתאום. אחר־כך התחוור לי שזו נוהגת, לפעמים, לצייר תמונות עירום של עצמה לפני הראי פשוט מחוסר אמצעים ואפשרויות להעסיק מוֹדֶל, ובאותו ערב פתחה רוח־פרצים את הדלת, והיא חזרה וסגרה אותה בבעיטת־רגל. שלא מדעת זינקתי לעבר המסדרון כמבקש להחזיר אחורנית את גלגל הזמן או לחזור לתוך חלום שנמוג עם יקיצה אל תוך הלילה, ונתקלתי ברחמים הנהג. “רוּץ, רוּץ,” אמר לי. לאמיתו של דבר לא ידעתי שאני רץ, גם אינני חושב שבּמרוּצתי הייתי עובר את מפתן חדר־השמירה שלנו. מתוך הרגשת־החובה המוטלת עלי והצייתנות הייתי גם בלאו־הכי חוזר מתוּסכּל אל עמדת־התצפית שלי לפני החלון הפונה אל בית־הקברות המוסלמי. “אבל רק בתנאי שתאנוס אותה,” הוסיף זה לאיטוֹ ואני הסתכלתי בו. “כן, כן,” נענה למבטי, “אני מדבר בכל הרצינות. אם אינך אַנָס אל תנסה להתחיל אתה – הישאר במקום שלך.” הפרחת אמרות כאלה לא התאימה לו, לרחמים, לא לאיש ולא לסגנונו, ולפיכך הצטלצלה באותו רגע כמין תרנגוֹליוּת חבוטה שעלולה להיפלט ברגע של חולשת־הדעת אפילו מפיו של האציל שבאצילים, כפי שלפעמים יקרה לנבון שבחכמים שישמיע דברי הבל ורעות־רוח. רק אחרי ששמעתי את הסיפור ראיתי עד כמה שטעיתי.

“ואתה,” פתחתי בשאלה, “אתה –”

“אני –” אמר והתרומם על מרפקיו לפני שסיימתי “אני, למזלי הרע, אינני אַנָס. הלוַאי והייתי יכול לאנוס בשעת הצורך. אתה יודע – יש ויש. אני מכיר כמה אנשים, ואפילו בחורים טובים, שאוהבים לאנוס. זה הוא בעצם התענוג הכי גדול שלהם – לאנוס את האשה דווקא כשאיננה רוצה. אולי זה עניין של אופי, מין טבע שכזה. אצלי זה ההפך – אני לא אגע באצבע קטנה באשה אם ארגיש שלא מתחשק לה, או אם תתחיל להילחם ולהתנגד כמו הציירת הזאת שראויה באמת לאונס. כבר אמרתי לה שאם איננה רוצה, שתסגור את הדלת כשהיא מתפשטת. זאת לא הפעם הראשונה שהיא משאירה דלת פתוחה כשהיא מתפשטת ומתחילה לצייר את עצמה ערומה. או שפשוט לא אִכפת לה, גם איננה מתחשבת ברגשות של הבחורים שמסתובבים פה, או שהיא עושה זאת בכוונה כדי לגרות אותם, והתענוג הכי גדול שלה הוא להראות להם – ולא לתת; לגרות אותם ולצפצף עליהם, שיתפקעו להם… ואתה לך דע מה מסתובב בנפש של אשה. לא תוכל לדעת אפילו מה מסתובב בראשה של האשה הכי אהובה בעולם, ולהפך – ככל שתאהב אותה יותר, כן תדע פחות. אינני מדבר על הציירת הזאת – אני לא מכיר אותה והיא לא מעניינת אותי, אני מדבר על האשה אשר אהבתי: מי הייתי אני ומי היתה היא? אני – הייתי לא כלום, אפס; והיא – היא היתה הכּל. כשהיתה מסתכלת בי היה העולם כולו מאיר ונעשה לי חם בלב וטוב, ואני לא הבנתי מדוע תבזבז עלי אפילו מבּט אחד בשעה שהעולם כולו הדוֹם לרגליה, כשהגדולים והטובים והעשירים והמלומדים כורעים ומשתחווים לפניה – ואני – מה אני ומי אני? לא עושר ולא כבוד ולא גדולה ולא חוכמה ולא פרופסור ולא דוקטור ואפילו לא פקיד מלומד ודובר שפות במשׂרד־של־תיירות אלא סתם פועל פשוט מֵחארת־אל־טנק, משכונת־הכּורדים – עובד סבּל במחצבה של גבעת־שאול. מה אני יכול לעשות? לסחוב אבנים כבדות. בשביל זה אני טוב – אני הייתי הכי צעיר במחצבה, ועל הגב שלו טענו את האבנים הכי גדולות וכבדות. אז עוד לא הרשו לי להיות סבּל ברחוב הסולל, לא הרשו לי אפילו לדבֵּר. הייתי מדבר או מעשן לפני אבא שלי, היה נותן לי סטירת־לחי בגלל החוצפה שלי – הוא היה הראיס, ראש־הסבּלים ברחוב הסולל. אבל אותה הכרתי אחר־כך – אחרי שלמדתי את הדברים המקצועיים והמסובכים, איך להעלות על הגב לקומה הרביעית מקרר או פסנתר. פסנתרים – זאת היתה העבודה הכי מקצועית ומסובכת, ואני כבר התמחיתי ועבדתי בחברת הובלה ברחוב הסולל כשהיכּרתי אותה. היא עברה דירה, ומחברת ההובלה שלחו אותי אליה לשאת את הרהיטים. היתה כל־כך יפה וחשובה שפחדתי להסתכל לצד שלה. כשגמרתי לעבוד ראיתי פתאום שהכינה קפה ועוגות, גם אמרה לי לשבת יחד אתה אל השולחן ולאכול ולשתות כי בוודאי אני צמא ורעב ועייף מן העבודה. אשה טובה שכּזאת לא פגשתי בימי־חיי: גם יפה וגם חשובה וגם טובת לב מאין כמוה. לא העזתי להסתכל לכיווּן שלה, ואחרי כל זה הוציאה פתאום את הארנק כדי לתת לי בַּקשיש גדול. פחדתי לקחת לעצמי כל־כך הרבה כסף. ‘זה בשביל מה?’ שאלתי אותה. ‘זה בשביל העיניים היפות שלך’, אמרה לי. עד אז לא ידעתי שיש לי עיניים יפות, ושום אדם בעולם לא אמר לי שיש לי עיניים יפות. ‘ואתה צעיר כל־כך, ממש ילד – ועובד כל־כך קשה!’ מזמן כבר לא הייתי ילד – הייתי אז אולי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, ובעיני אבא שלי הייתי כבר בחור זקן. היא היתה אז כבר בת שלושים, אבל כמוה לא מצאתי ליופי ולמתיקות בין כל הצעירות. היא היתה אלמנה עשירה ובבית שלה היו מסתובבים כל מיני אנשים חשובים ואמנים, וגם אני נהפכתי לבן־בית אצלה. היא התיַחסה אלי בדיוק כפי שהתיַחסה אל כל הגדולים והחשובים, ואני בעצמי לא האמנתי למזל הטוב שלי שככה האיר לי פנים: איך זכיתי אני הקטן והפשוט כך להתחבר עם כל אלה. היה שם חצוצרן אחד וכנר אחד ומשורר אחד ובערב היו תמיד שרים ומנגנים ומתווכּחים ורוקדים וקוראים שירים וסיפורים עד שהיו השכנים הקנאים באים להפריע את השמחה. אתה אינך יכול לתאר לעצמך מה שבני־אדם מסוגלים לעשות מתוך קנאה, וביחוד כשנופלת לידיהם אשה בודדה בלי גבר שיגן עליה, והגברים האלה שהסתובבו בביתה לא יכלו להועיל לה הרבה, אבל ממני השכנים פחדו. הם ידעו שאצלי אין חוכמוֹת, ואני שמחתי שאפילו אני יכול לעשות משהו למענה, להגן עליה, לשמור עליה. כל היום כולו, במשך כל שעות העבודה, לא הייתי רואה אלא אותה ולא הייתי חושב אלא עליה ולא הייתי מחכה אלא לרגע שאגמור את העבודה ואפשוט את בגדי־העבודה ואתרחץ ואבוא אליה. אם אתה רואה אותי היום בעל־בית של שתי מוניות ברחוב בן־יהודה, זה רק בזכותה. היא הִלוותה לי את הכסף ללמוד נהיגה, והיא הִלוותה לי את הכסף לקנות את המכונית הטראנטה הראשונה שהיתה לי, אבל אל תדאג: החזרתי לה את כל הכסף, ובזמן, עוד לפני שנודע לה שבחשבון הבנק שלה לא נשאר אפילו גרוש אחד, ולפני שתיארה לעצמה שתצטרך בקרוב לנסוע בחזרה אל הקרובים שלה בפריס כדי שהם יצילו אותה מכל החובות שבהם שקעה. אמרתי לך כבר שהיתה טובת־לב – טובת־לב יותר מדי. היא לא הכירה את העולם ולא ידעה מה שעלולים בני־אדם לעשות למען הכסף ולא ידעה מה שקורה לבן־אדם שנשאר בלי פרוטה בכיס ולא ידעה לשמור על הרכוש שלה, אבל אז עוד לא שמה לב לסימנים של התקרה שתיכף תתמוטט לה על הראש. זה עוד היה בימים הטובים ההם כשהיתה שוכרת את המונית ליום שלם לכל מקום שרק מתחשק לה, וכשהייתי אני הנהג ושמחתי לעשות לה את זה חינם אין כסף – במתנה, לא הסכימה בשום פנים ואופן והתעקשה לשלם לא רק את הדלק אלא גם את המחיר המלא שכל נהג אחר היה דורש ממנה. באותו יום היתה מלאת־התרגשות. תמיד היו בה ניצוצות, אבל באותו יום היתה נרגשת במיוחד – אולי בגלל החוברת שיצאה מן הדפוס. נסענו ראשית־כל אל הדפוס ואחר־כך אל הכּריכיה ושוב אל הדפוס ושוב אל הכריכיה עד שבָּערב היתה לנו במכונית חבילה של מאה חוברות כּרוכות. בחוברות האלה היו מודפסים השירים של החבר המשורר, והיא שמחה להביא לו את כל החבילה המודפסת ישר הביתה – היתה ממש מאושרת, ואני שמחתי לראות אותה באושרה: היה טוב לראות את הניצוצות בעיניים שלה ולשמוע את צלצוּלי הצחוק בקול שלה, וכאן חשוב לי שיהיה מובן וברור לך שמצידי לא היו כל כוונות. אני ידעתי את מקומי, גם ידעתי שאין לי זכות לבוא בקהלם, גם חששתי שמתוך טעות קיבלו אותי וברור היה לי מי אני ומי היא ומי החברים שלה שהיו כולם אנשים מבוגרים, זקנים ממני לפחות בעשר שנים, וביחוד מי הוא המשורר אלכסנדר חן, והיה זה בשבילי עונג וכבוד גדול שהם מסכּימים להכניס אותי לחברתם, כביכול טעם של גן־עדן בעולם הזה, ובכלל – ואפילו לא בחלום בלילה – לא ראיתי ולא שאפתי למשהו יותר מזה, ובייתר יחוד בגלל היחס שלה למשורר: היית צריך לראות אותו בימים ההם – ממש בן־מלך, נסיך שיצא מתוך הארמון – איזו קומה גבוהה וזקופה ואיזה מבט בעיניים ואיזה עור צח ולבן ואיזו בלורית שחורה ואיזה אף ישר ואיזה שינַיים יפות ואיך היה שר שירים ברוסית בקול עמוק שהיה חודר לנשמה וממלא אותה געגועים ואיך היה רוקד במגפַיים של עור ריקודים קוֹזאקיים, עולה ויורד ושולח רגלַיים בכיפוף ברכַּיים ועולה ומדלג וקופץ וקורא הוֹפ הוֹפ, וגם לשתות ידע – להריק כוס של ווֹדקה בבת־אחת כמו כלום – והיא אינה גורעת עין ממנו – מסתכלת בו במבט של אשה אוהבת, ואהבתה אליו שפוכה על פניה ועל כל תנועה מתנועות גופה גם כשהיתה מכינה את חוברות השירים שלו. עם מאה חוברות כרוכות וארוזות יפה נסענו כמובן אליו לחדר – הוא גר אז בבית בליליוס על־יד קולנוע ‘אדיסון’. ‘תבוא לאסוף אותי בחצות הלילה מקפה פאראמונט’ – כך היא אמרה לי ואני חזרתי לתחנה שלי ברחוב בן־יהודה. לקחתי קליֶנט אחד ועוד אחד – דווקא היתה עבודה באותו ערב – ופתאום, אינני יודע למה ומדוע, במקום לחזור לתחנה אני נוסע לקפה פאראמונט. השעה היתה בסך־הכּל שמונה בערב, ועד חצות הלילה נשארו עוד ארבע שעות. ‘טוב’ – אמרתי לעצמי – ‘ראשית־כּל אזמין ארוחת־ערב’ ביום של פדיון שכזה אני יכול להרשות לעצמי ארוחת־ערב בפאראמונט. בדרך־כלל הייתי אוכל אצל אבו־שמעון. אני מזמין ראשית־כּל מרק־שעועית ואחר־כך סטייק ואחר־כך כוסית דַבּל־ויסקי ואחר־כך תורכּי ואחר־כך מוציא סיגריה פּלֶיֶרס ומרגיש את עצמי ממש כמו לוֹרד – מלך. טוב לי על הנשמה ושום דבר לא חסר לי, ואני אומר לעצמי ‘אילו רק…’ ופתאום, אתה לא תאמין: זוג ידיים ענוגות של אשה מחבקות אותי מאחורנית ומנסות לעצום לי את העיניים. לא הייתי צריך להסתכל אחורנית כדי לדעת שזאת היא – היה לה מין ברק משונה בעיניים וקולהּ רעד. ‘אתה המלאך הטוב שלי’ – כך אמרה לי – ‘איך ידעת לבוא ולחכות לי פה? בלעדיך אינני יודעת מה הייתי עושה…’ הצעתי לה שתאכל גם כן ארוחת־ערב פה, אבל היא לא הסכימה לשמוע אפילו. ‘לא, לא – קח אותי מהר מכאן. אני לא אוכל להישאר פה אפילו רגע אחד נוסף.’ הבנתי שמשהו קרה שם, בחדר של החבר המשורר שלה, שאחרת לא היתה בורחת משם סתם כך כל־כך מהר, אבל לא שאלתי שאלות; אם תרצה – תספר, לא תרצה – לא תספר, הלא אלה הם חייה שלה! נהגתי בכיווּן הבּית שלה, בין שכונת־הבוכארים לסנהדריה, עד שעצרתי ממש לפני הדלת. היא לא הוציאה הגה מן הפה, אבל הכּתפיים שלה היו רועדות פתאום, כמו אצל מי שחולה ויש לו חום גבוה. היא פתחה את דלת המכונית וכבר הוציאה רגל אחת החוצה, אלא שפתאום התחרטה. חזרה ונכנסה למכונית וסגרה בכוח את הדלת ואמרה: ‘קח אותי למלון עדן.’ כשהגענו לשם אמרה לי להישאר ליד ההגה והיא רצה פנימה. ‘משהו לא טוב יצא מכּל זה’ אמרתי לעצמי וחיכּיתי. אחרי כמה רגעים יצאה החוצה עם מפתח של חדר ואמרה לי. 'בעוד חצי שעה תחזור לכאן ותיכּנס ישר אלי לחדר עשרים וארבע – קומה בי”ת השני מצד שמאל.' עשיתי שלושה סיבובים במשולש בן־יהודה קינג־ג’ורג' ורחוב יפו ואחר־כך החניתי את המכונית בפינת רחוב הילל, בסִמטה חשוכה. הסתכּלתי בשעון וראיתי שהגיע הזמן. נכנסתי למלון ועליתי ישר לקומה השניה ולא הייתי צריך לחפש הרבה. הדלת של חדר מספר עשרים וארבע לא היתה נעולה – ראיתי מבחוץ את קו־האור בסדק בין הדלת והמזוזה. נכנסתי פנימה ונעלתי את הדלת מבפנים. לפי ריח הסבון ידעתי שהיא הספיקה בינתיים להתרחץ באמבטיה. בהתחלה לא היה ברור לי אם היא בחדר או עדיין באמבטיה, אבל פתאום זרקה מעליה את השמיכה ושלחה את זרועותיה לעברי – היתה ערומה לגמרי, ואני: אש להבה. מיהרתי לבוא אליה כל־כך שלא היתה לי סבלנות אפילו להתפשט. זרקתי מעלי את הכל מהר־מהר. ‘אתה לא תעזוב אותי אף פעם’, אמרה וחיבקה אותי, ‘אתה תהיה לי נאמן תמיד – אתה המלאך הטוב שלי!’ וברגע שעמדתי להכניס לה, דחפה אותי פתאום בכוח – לא היית מאמין שיש לה כוח כזה בידיים שלה – וצעקה: ‘לא, לא אינני יכולה! לא, לא – אני רוצה אותו, אותו ורק אותו! אתה תסלח לי, אבל אני פשוט לא יכולה אתך. חשבתי, אולי… אבל אינני יכולה… כשאני אוהבת אחד אינני יכולה עם מישהו אחר, ואפילו לא אתך, שאתה המלאך הטוב שלי. אנחנו נישאר תמיד ידידים טובים, חברים טובים, כמו שני חברים טובים, כמו אח ואחות…’ בקיצור, מה אומַר לך? הרגשתי שהלב שלי נופל. האמת היא שהייתי צריך לאנוס אותה באותו רגע מכל הצדדים, ואולי אפילו להוסיף לה במתנה כמה סטירות־לחי, אבל פשוט אני אינני אנס. אין לי טבע שכזה. קמתי והתלבשתי ורציתי לברוח מפני שפתאום הרגשתי שאני עלול לעשות דבר נורא. אתה יודע – יש לי יד חזקה, ואני, חס־ולילה, יכול להרוג בן־אדם במכות. ‘לא, לא – אל תברח… אל תעזוב אותי גם אתה!’ ועיניה היו כל הזמן שופעות דמעות. סיפרה לי איך באה עם חבילת הספרים ומצאה במיטה שלו אשה אחרת – ודווקא החברה הכי טובה שלה. ביקשה שאישאר ללון על־ידה כל הלילה, ואני נשארתי עד שגמרה לספר לי כמה שהיא אומללה ונרדמה ואז יכולי לעשות בה מה שאני רוצה, אבל הקטן לא סלח לה. הוא לא סלח לה גם כאשר התחשק לה, בימים שבאו אחר־כך, לפני שנסעה לחוץ־לארץ. כשהתחשק לה היתה עושה לפני חשׂפנות, מנסה לגרות, ואז היו כל מיני הרגשות משונות, כל מיני מחשבות חולפות בי, כמו למשל: מי אני ומה אני? מי היא ומה היא? כל זה בכלל לא פשוט. הנה היא, למשל – אשה כל־כך עדינה וטובת־לב ונותנת הכל – כל מה שיש לה – ובכל־זאת, גם כשמתחשק לה, גם כשהיא אומרת שהיא אוהבת, היא לא נותנת אלא רק לוקחת, כאילו שלא היתה מסוגלת לתת אלא רק לקחת, כאילו שזה מובן־מאליו שהכל תלוי רק בה וברצון שלה – היא תקבל מתי שתרצה ועם מי שתרצה. היא תוכל לצוד כל גבר ברגע שתרצה בו, וכשתרצה בו, לא תרצה לעשות לו טוב, אלא תרצה שהוא יעשה לה טוב כרצונה שלה. ואני – באותם הרגעים הייתי מרגיש כאילו הבדל בין הגוף שלי לנשמה שלי, ועוד יותר מזה. אינני יודע איך להגיד לך. אתה יודע, כשהיינו ילדים היו מספרים לנו שלחתול יש שבע נשמות. עכשיו אנחנו יודעים כּבר שכּל הסיפורים האלה על שבע הנשמות של החתול הם פטפוטים, אבל ברגעים ההם הייתי מרגיש כאילו אני בעצמי לא נשמה אחת אלא כמה וכמה נשמות: נשמה אחת שׂונאת אותה ורוצה להכּות אותה, להתנקם בּהּ, ועל־ידה יש בּי עוד נשמה שמסתכּלת מן הצד בתוך מין משקפת שדומה למצלמה של רנטגן שחודרת דרך הגוף של אותה האשה אל תוֹך נשמתה שהיא כמו גרעין קשה בתוך קליפה רכּה. כל הגוף שלה הוא כמו קליפה רכה וחמה ואפילו המבט בעיניים שלה יכול להיות חם וקרוב בּהּ־בּשעה שהנשמה בתוכה קשה וּרחוקה, ואז מתחשק לאותה נשמה שבּקִרבּי שעומדת בּאותו רגע בעמדת־התצפית לתפוס את הנשמה של אותה אשה, ההיא הרחוקה, ולטחון אותה וללוש אותה עד שתהיה רכּה כמו בצק, ויש עוד נשמה בּתוֹכי שאומרת לי שאני איש שפל ורע־לב וכפוי־טובה: ובאמת – אני שואל אותך – אשה שכזאת שפתחה את ביתה לפנַי ועשתה אותי לבן־אדם והעמידה אותי על רגלי ורוממה אותי מכל משפחתי ומכל חברי – איך אפשר כך לראות אותה? ועוד נשמה יש בי, והיא גאוותנית. מסתכלת סביב בכל האנשים שמקנאים בי ואומרת להם שיתפקעו להם, שיצאו להם העיניים מרוב קנאה! ועוד נשמה אחת יש בי שאומרת לי – אתה, יה רחמים, טיפש נולדת וטיפש גדלת וטיפש נשארת! מה לך בכלל עושה חשבונות הרבּה עם זאת האשה ועם הנפש שבתוכה, ועם הגוף שלה ועם הרגשוֹת שלה? יש לך הזדמנות – נצל אותה עד הסוף, עד העצם! אכול ושתה כי מחר תמות. תעשה בה מה שאתה עושה בכל זונה, באיזה אופן שרק מתחשק לך, ותצווה עליה שתעשה לך את הדברים הכי בזויים בעולם: תשפיל אותה, תענה אותה, מפני שהיא גרועה יותר מכל זונות־הרחוב המסכנות והמטומטמות. אבל נפש אחרת שבי פתאום מתקוממת ואומרת לי שאני צריך לטהר את עצמי מכל הנשמות המלוכלכות המתרוצצות בקרבי – שאני זקוק לסבון קרבּוֹלי ולחומרי־חיטוי לנפש, ועד היום הזה אינני מבין איך האשה הטובה והעדינה הזאת שהרימה אותי מן האשפה ועשתה אותי לבן־אדם, היא־היא ששברה את הגבר שבי, היא שפוררה את הנשמה שלי, גם הפרידה, כאילו, בין הגוף לנפש – אני יכול להגיד לעצמי שאני אוהב אותה ורוצה בה, אבל הגוף מסרב, כאילו היה אומר גם לי וגם לה: עם כל הנשים שבעולם – ורק לא אתך! רק לא אתך! ובכל־זאת, כל עוד נשארה פה, בירושלים, הייתי רץ אליה כל הימים. בכל בוקר הייתי מחליט להפסיק, אומר לעצמי שיותר לא אבוא אליה עד עולם, וכל היום כולו לא הייתי מחכה אלא לערב, לשעה שאבוא אליה אחרי העבודה. סיפרתי לך כבר שהיא ביזבזה את כל הכסף שהיה לה, ושאחרי שנשארה בלי פרוטה בכיס חזרה אל המשפחה שלה לפריס, אבל גם היום – ואני מדבר בכל הרצינות – אילו שלחה לי פתאום טלגרמה ואמרה לי: בוא אלי רחמים להציל אותי – אני אבודה פה בפריס – הייתי בא אליה. למרות המלחמה פה והמצור על ירושלים הייתי עושה הכל כדי להגיע אליה – הייתי חוצה את קווי הלִגיוֹן־הערבי, הייתי מוצא דרך מתחת לאדמה – כמו שאומרים – לבוא אליה ולעזור לה…"

תוך כדי ישיבה על השרפרף בחנותו של הסנדלר, אשר תמורת תשלום מיוחד גם החליף את השרוכים וגם זיכה את הנעליים בצחצוח מקצועי וגם מכר לי את המשחה המתאימה ביותר בתוספת מברשת אלגנטית ומטלית מיוחדת – חשבתי על כך שגם אילולי נהרג רחמים הנהג זמן קצר אחרי אותו וידוי, ספק רק הוא אם היתה הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי מזעיקה אותו אליה לפריס, אך אין ספק בכך שהוא, מצדו, לא היה מהסס לחצות את קווי־האויב ולעשות הכל בכדי להגיע אליה, וכל זאת מתוך נקיפות־מצפון: הוא היה מתבייש בהתנהגותו ובז לעצמו ושפל בעיניו על שהוא משליך את נפשו מנגד לא למען אחיו הנתונים במצור בתוך עירו שלו, אלא למען אשה בעיר רחוקה וזרה, ואיזו אשה! דווקא זו אשר בלא־יודעים ובניגוד לכל כוונותיה הטובות והטהורות והנעלות החשיכה את עיניו וכיתתה את נפשו ומיעכה את רוחו.

בשרוכים חדשים ובנעליים מצוחצחות בורקות נצנוצי שתֵי שמשות מדלגות לסירוגים מעלה ומטה כהוכחה מוחשית לכך שאפילו נעל שחורה ובלה תשקף את זוֹהַר הרקיע משתישלח בה יד האמן, הגעתי לפגישה עם תוֹמס אַסטוֹר בפלאס־די־ווז' שלושת־רבעי־השעה לפני המועד שנקבע. המקום נשׂא חֵן וחסד לפני מן הרגע שנגלתה לי שׂדירת־קִמרוֹנֵי־העמודים המקיפה סביב־סביב בריבוע ענק את ארבּע קרנוֹת הרחבה העתיקה על דשאיה ועציה כמין חצר פנימית עצומה בגודלהּ שכל אחד מארבעת הכתלים המקיפים אותה מורכב הוא עצמו משורה של מגורי־פאר שמגלים כלפי חוץ חזית אחידה של לבֵנים כתומות במסגרות אבן לבנה תחת גג רעפים אפורים. מִשצף המסחר הזורם בּרחובות הסמוכים פסעתי ישר אל תוך הרחבה המלכותית הממשיכה להתקיים מזה קרוב לארבע מאות שנים רצופות כמות שהיא כמין מנגינת־רקע שמעניקה עמקות וביטחון ויופי לאדם שחי ומהלך בה כיום הזה, אם כי המנגינה עצמה שזורה על נימים של מלחמות־דת וקרבות־דמים וטבח־עם בחוצות ורציחות אכזריות מבּית. אך כל אלה הדברים הנוראים כבר חלפו בשכבר הימים, ומשחדלו לסכן את חייו של היושב כיום בבית־הקפה בסתר סטָוֵי הקמרונות ונחנטו במילים המודפסות בספרי־ההיסטוריה, יש בהם אפילו כדי להוסיף נופך של ריגושים מענגים על ההנאות שהוא רווה מהדר הבּית הקיים ועומד עַל תלוֹ וממשיך להאציל נימים של ערגה כל אלה השנים הרצופות שהספיקו לסחוף כבר לפני דורות רבים את ספיחי כל עלילות הגבורה של הגיבורים המהוללים בדורם: הכל חָבַר פה להלך עלַי קסם ובכל־זאת נשאר המקום, משום מה, מבחוּץ – לא חדר לתוכי ולא הציפני באותה עדנת־פתאום שאפפה אותי שעה אחת קודם ברחוב סוּפְלוֹ דווקא. התיַשבתי בקפה “תרנגול־הזהב”, ובזמן שנותר עד לפגישה החלטתי לעיין ב"מדריך הכחול" לעיר פריס. מכל מה שלמדתי על הרחבה – שנקראה לפנים “כּיכּר המלכות” – נגעה אל ליבּי במיוחד פרשת חייו של אותו אבּיר אשר על אסון־חייו נבנתה הכּיכּר. שמו היה גבריאל דֵי־מונטגומרי, בן למשפחת אצילים סקוטית שהתיַשבה בצרפת והעמידה עצמה לשירות מלכי צרפת והביאה לעולם דורות של אבּירים אמיצי־לב. למקרא שמו עלה על דעתי, כמובן, מונטגומרי גיבור אל־עלמיין, אבל “המדריך הכחול” לא התיַחס אליו ואינני יודע אם יש קשר משפחתי בין השנַיים. מכל־מקום בימיו של אותו גבריאל די־מונטגומרי ניצב פה ארמון טוּרְנֶל העתיק אשר בו התגוררו מלכי צרפת. הפורענות ירדה עליו בעיצומם של משתאות השמחה וחגיגות האורה והששון, כּשביקש המלך אַנרי השני להראות את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ואת גבורתו כי רבה בחתונה הכפולה שערך לאחותו ולבתו. בין יתר האירועים ציוָה המלך גם על עריכת תחרויות אבירים קבל־עם־ועדה שלושת ימים, והוא בכבודו ובעצמו השתתף בהן. ביום השלישי, משיצא אנרי השני עם עיטורי המנצח בַּקרבות, הבחינה עינו פתאום בשתי חניתות שנותרו על כּנן ללא שימוש. הוא תפס באחת וציוָה על גבריאל די־מונטגומרי שיזדיין בשניה. גבריאל סירב. המלך הורה בשנית, וגבריאל חזר וסירב: אולי חשש שעלול הוא לפגוע בכבודו של מלך אם ינצח אותו בתחרות, ואולַי ביעת אותו זכר המזל הרע שפקד את אביו בנסיבות דומות שאירעו במקום אחר ובזמן אחר ותחת שליט אחר, (פראנסוּאָה הראשון, שנתקף פתאום בולמוס של משחקי־מלחמה ויצא להתקפה מדומה על משכּנו של אחד מרוזניו. באותו משחק פצע אביו בשוגג את המלך.) ואולי ליבּו אמר לו. מכל־מקום לא ניאות גבריאל די־מונטגומרי לצאת לתחרות עד שלא נתברר לו שהוא בסירובו העיקש גם מפר פקודה וגם מעליב את המלך. הסיבוב הראשון היה הסיבוב האחרון: בהלם ההסתערות ההדדית נשברה חניתו של מונטגומרי והכּפיס שנשאר בכפו הקפיץ את מצחת הקסדה של יריבו ונתקע מעל לעינו הימנית בכוח רב כל־כך שבקע את הגולגולת וחדר פנימה. אנרי השני נפל ארצה והוּבל לארמון טוּרנֶל שם נשאר אחד־עשר ימים ללא הכרה עד שנפח את נפשו. המלכה קאתרין דֵי־מֶדִיסִיס לא סלחה לו, לגבריאל, את מוֹת בעלה אם כי ברור היה לַכֹּל שהוא חף מכל פשע ושאין כל מקום לא רק להענשה אלא אפילו לא לחקירה משפטית. יש היסטוריונים צרפתים שטוענים שהמלך דרש לפני מותו מן המלכּה שלא תפגע לרעה בגבריאל, וכנגדם טוענים אחרים שלא ייתכן שיצא דבר כּלשהו מפי המלך המוטל חסר־הכּרה, ובין כך ובין כך גם לא היה כל צורך בפקודה אשר כּזאת לגבי אדם שחפּוּתוֹ מכל פשע איננה מוטלת כלל בספק. גבריאל הרגיש שסר חינו בחצר ושאפילו נוכחותו בקרב הפמליה המלכותית לצנינים היא בעיניה של המלכּה, ולפיכך הסתלק לו בחשאי וחזר לאחוזתו, ואף־על־פי־כן לא ניצל מחמת־זעמה של זו הנוקמת והנוטרת שמצאה דרך, בתהפוכות מלחמות־הדת שעתידות היו להימשך עוד שלושים שנה, להטיל אותו לבית־הכלא ולהעמידו למשפט פומבי בעווֹן בגידה. השופטים שנתמנו מטעמה דנו אותו למוות בכריתת־הראש, ואת ילדיו הורידו ממעמד האצילים והדירו אותם מזכויותיהם. “אם לא יימצאו בהם מעלות של אצילות שבכוחם יתרוממו,” הגיב גבריאל בגאוה למשמע פסק־הדין, “אני מסכים לסילוקם מן האצולה.” הוא עצמו הובל לגרדום שנמצא ברחבה שנקראה אז “פְּלאס דֶגְרֵב” הלא היא כּיכּר הוֹטֶל־דֶווִיל, ושם נשא דברים באוזני ההמון הצופה במחזה. כשהתכופף להניח את ראשו על הסדן הבחינה עינו באחד מחבריו והוא נופף לו את ידו לשלום, גם לא הרשה שיקשרו לו את עיניו. בעיניים פקוחות הסתכל בחרב שירדה עליו וכרתה את ראשו ב־27 במאי, 1574.

בינתיים נהרס ארמון טוּרנֶל העתיק בפקודתהּ של המלכה שנלאתה כלכל ולא יכלה שׂאת עוד את הארמון שבו נפח בעלה את נפשו. המקום הוזנח והפך ליריד של סוסים ומקבץ של נוָדים ושטח לקרבות־ביניים וכנופיות של פושעים עד שבּנה בו אַנרי הרביעי את כּיכּר־המלכות שאותה חנך בנישואים הכפולים של בני המלכות מספרד ומאוסטריה, ושאליה נקבצו ובאו כל גדולי הממלכה.

המאה הגדולה של כיכר־המלכוּת – כך מספר לנו “המדריך הכחול” – היתה המאה של לואי הי"ג: קוֹרניי תיאר אותה במחזה שנקרא “כיכר־המלכות”: שם אדונים מצוחצחים בעלי עט מושחז מנצחים באיגרותיהם את הגבירות היפהפיות בסתר האדרת ופילגשים יוצאות בנוצות לכובעיהן וּמַרְיוֹן דֵילוֹרְם מטיילת לרוח־הערב – היא־היא מַרְיוֹן דֵילוֹרְם המפורסמת, ציץ תפארתהּ של פריס, יעלת־החן אשר בה נתמזג כל היפה והנאצל והמבריק והפיכֵּחַ עם שאר־הרוּח והנשמה היתֵרה. עד המאה הי"ט נשארו נאמנים למקום כל נשואי־הפנים ובני־הטובים ובעלי־הממון ואנשי־הרוח. מִספר אחד בו הוא אגף־המלך, וכנגדו, מעבר מזה לרחבה, אגף־המלכה. בבית הסמוך נולדה האצילה מארי די־ראבּיטן־שנטאל שעתידה היתה להתפרסם כסופרת הגברת דֵי־סֶוִינְיֵי, וכמוהו כן גם יתר האגפים שייכים היו לבני המשפחות הרמות. הגדולה בשחקניות הטרגדיה של המאה הי"ט, ראשֶל, גרה גם היא באחד הבתים שמשמש כיום כאקדמיה לארכיטקטורה. לא הרחק משם התגוררו הסופרים תֵיאוֹפיל גוֹטיֶה ואלפוֹנס דודֵה וּויקטור היגו שביתו קיים ומשמש עכשיו כמוזיאון ויקטור היגו.

עם קריאת השם “ויקטור היגו” נוכחתי פתאום לדעת שכף־רגלי דרכה כבר פעם אחת במקום הזה לפני כחמש־עשרה שנים, בשהייתי הראשונה בפריס, כשהוזמנתי לבוא לחגיגת הבּר־מצוָה של בנו של אחד העסקנים המקומיים, שעמו קיימתי קשרים לצורך עבודתי בסוכנות. מדהים הדבר עד כמה שבַּפעם ההיא נעלם כליל מעינַי המקום הנהדר הזה: לא ראיתי אז כלום פרט לשלט “מוזיאון ויקטור היגו” שחלף פתאום על פנַי כשהייתי רץ בעקבותיו של אותו עסקן שהביאני הלום במכוניתו וחשש פן יאחר לחגיגת בנו בכורו. אני עצמי טרוד הייתי בדברים שאצטרך לומר ובדברים שאצטרך להעלים מידיעתם של העסקנים האחרים הקרואים לאותה חגיגה וּבטווית כל קורי העסקנות שממנה התפרנסתי אז בפריס, וליבּי לא התפנה להתפעלות מן העצים ומן האבנים. לא היה אז בכוחי להרשות לעצמי מין לוּקסוּס שכּזה כפי שהולך־רגל לא יכול להרשות לעצמו לעמוד פתאום ולהתמוגג למראה מרקם־האורות־הזורמים־בנהר־התנועה ברגע בו הוא חוצה בלילה את שׂדרות השׁאנז אליזה – גלגלי העסקן הראשון, ויהי הפּחוּת והנקלה שבהם, היו פוגעים בי ומיָרטים אותי מעולם העסקנות כולו. ואשר לעסקנים המקצועיים, ובייתר יחוד היהודים שבּהם – אלה מחוסנים מטבע־ברייתם מפני סכּנות שכאלה. אפילו בימי חג ומועד ובשעת פגרה ועל משכבו בלילות ער המקצוען לכל זעזוע בּמרקם־קוּרי־העסקנות־הציבורית ואוזנוֹ כּרוּיה לרחשי הגלגלים של העסקנים האחרים. משחזרתי ארצה היתה לי למַפַּח־נפש התגלית שגיליתי בג’ימי, כלבי האהוב, מנוחתו־עדן (זמן קצר אחר שובי הורעל בידי פַקחי העיריה שחישבו ומצאו שנוֹח וקל, ואולי אף מענג יותר, לזרוק מנות־רעל מעבר לגדירות של בתיהם של אדוני הכלבים, מאשר לטרוח ולהתרוצץ אחרי כלבי־החוצות המשוטטים והנגועים) שהוא דומה לעסקן היהודי באטימותו לקסם־המראות: כאותו עסקן אין הוא רואה ואינו שומע ואינו מרחרח ואינו רץ אלא אחר הדברים הנחוצים לו לצרכיו שלו ולשליטתו על סביבותיו מבלי לחוש כלל ליופיָם של כל הפרחים שאותם רמס ברגליו ושעליהם השתין. הדברים ידועים, כמובן, ובכל־זאת צר לראות את הרקפות הענוגות נרמסות דווקא ברגליו של הכלב האהוב, והאכזבה חילחלה לשכבה עמוקה יותר מיופיָם של הפרחים בגן־השושנים, שׁמה יצאנוּ לטיול של חצות.

עמק־רפאים משתפּל לרגליו של גן־השושנים, ומעבר מזה נשקף צלע־ההר של בית־ג’אלה בואכה בית־לחם. אינני יודע אם אמנם, כדעתם של אלה שקראו לשכוּנה החדשה “גילֹה”, הר־בּית־ג’אלה הוא־הוא מקום העיר העברית העתיקה גילֹה, עיר מולדתו של אחיתוֹפל היועץ המפורסם ושל בנו של אליעם מגיבורי דוד המלך, וגם לא חשבתי על כך באותו לילה בגן־השושנים. התיַשבתי על הספסל הצופה על־פני עמק־רפאים והדלקתי סיגריה. אחרי שהתרוצץ כאוַת־נפשו כה וכה בין הפרחים וחדר לסובכי־השיחים והתפלש בדשא והתהפך אפרקדן על גבו והתפתל כדי חיכוך וגירוד של ממש לכל אורך עמוד־השׁדרה והצלעות בעשב הרענן, בא ג’ימי ורבץ מרחק עשר אמות לפנַי והניח ראשו על כפותיו הקדמיות הפשוטות לפניו למנוחה קשובה. כפעם בפעם זקף אוזן אחת קדימה או שילח מבט אחורה לעברי. הירח המלא הגיע לאמצע השמים והגיהַּ את מלוא חוג האופק מִכּתף־הר־מואב ועד עמק־רפאים, ופתאום התעלף העולם בדממה רוטטת מתח: בּמִרקם הכּסוּף פּירפרו הוָיות אחרוֹת בּתוך וּמעל וּמעבר למהויות העתיקות המגובשות כבר בַּלבוש הנראה־לעין של כוכבים וירח והר ועמק וזית ותאנה אשר חלף כל ממשותם המשקפת את עצמיותם בלשון המראות והריחות והקולות והטעמים והמגעים – שומר כל אחד על סוד יחוּדוֹ וכולם ביחד על ההוד המלא והרענן והחודר והרחוק והאדיש והקדמון והנורא של הנעלם המקרין בו גליו עלינו ודרכנו אל אשר מעבר לנו.

כשעילעלתי לאחרונה בספרי־אמנות שנפלו לידַי השתקף אלַי פתאום גביש־הרגע־ההוא מתוך רֶפרוֹדוּקציה של ציור מעשה ידיו של הצייר אַנרי רוּסוֹ הנקרא “קוסמת הנחשים”. כמובן שאין כל דמיון בין הנופים, ורחוק הוא ממה שראו עינַי באותו רגע כרחוק יערות־מכּסיקו ממדבר־יהודה – לא זה הצומח ולא זה העוף הפורח ולא זה הרקיע ולא זה הירח – ובכל־זאת מקרין אותו ציור בהתאבנותו הקפיצית את רטט ההתגשמות של ההוָיָה הערטילאית. מתוך השחור שוזרות מוזרות קרני־הירח גוף נוהר של אשה שעיניה מאירות. ג’ימי נעלם. פחד טמיר צימרר את כל אורך עמוד־השִדרה שהנה עומדת היא מאחורי גבי. לילה בגן־השושנים ומשב־נוכחותה מרעיד וג’ימי נעלם ואיננו. “ג’ימי,” קראתי בקול רם גם שרקתי לו, אך הוא לא דילג ובא אלַי במרוצה ובכשכּוּש זנב כדרכו. מרוב פחד לא הסתכלתי אחורנית. אחר נשמע רחש באדמה מצד ימין, מבין השיחים, ופיצוחים דקים של זרדים. זינקתי ומצאתי את ג’ימי קובר עצם באדמה – חופר בזריזות ברגליו הקדמיות ומכסה את העצם בעפר התחוח שאותו הוא דוחק בחרטומו, דוחק ומכסה את המציאה. לילה בגן־השושנים וג’ימי אינו חל ואינו חש ואינו מרגיש במשב הסילונות הבאים מעבר משם, גם אינו חרד מפני הלילית הנמזרת מחוטי־הכסף הנמשכים מן הלבנה הקרה. מאז ומתמיד האמנתי שבעלי־החיים, וביחוד הציפּורים – ואפילו כלבים – ממשיכים לחוש באותן מהויות ערטילאיות אשר אליהן התאטמנו אנחנו, ולפיכך התאכזבתי כל־כך באותו לילה מג’ימי שברגע בו סמר בשרי מפחד־פתאום לא התעסק הוא אלא בעצם חלולה. ובכל־זאת – ועל אף כשלון אותו לילה בגן־השושנים, ממשיך אני להאמין שג’ימי, עליו השלום, כן רגיש היה, בדרך־כלל, לקליטת האותות הבאים מן העבר ההוא.

כג’ימי באותו לילה בגן־השושנים, כן גם אני, כפי שאמרתי, אטום הייתי בביקורי הראשון, החטוף, לקסמו של פלאס די־ווז'. דבר אחד כן הרשימני אז – הלא הוא הכובע המשולש שמעליו מתנוססת ציצית־שלושת־הצבעים ועמו חגור־שלושת־הצבעים המפארים – שניהם ביחד וכל אחד לחוד – את האדון העומד בפתח ומקביל את פני הקרואים ומראהו כמין שעטנז בלה ומרופט כלשהו של גנרל ודיפלומט מימי נפוליאון הראשון. רק באיחור רב, לקראת הסוף, תפסתי שחגיגת הבר־מצוָה של בן העסקן המקומי נערכת בבית־כנסת, ושהאדון בעל המדים הרפובליקניים המופלגים אינו אלא השַמש, יהודי פולני דובר יידיש כמרבית הקרואים.

בית־כנסת בפלאס די־ווז'! בימי גדולתו עדיין מגורשים היו היהודים מכל ארץ צרפת, וספק גדול הוא אם התקיים פה בית־כנסת אפילו בימיו של ויקטור היגו, משפנה זיו המקום וגדוּלה הסתלקה ממנו והיהודים כבר חזרו והשתקעו בצרפת ואפילו קיבלו זכויות אזרח. מיד קמתי לראות אם בית־הכנסת עודנו קיים שם, לשמאלו של מוזיאון ויקטור היגו. חציתי את הגן המרובע ופסעתי בשביל הישר בינות למלבני הדשא הכסוח וטורי הספסלים המלאים פריסאים גדולים וקטנים שיצאו להתענג על יום של שמש. בין חליפות למכנסי־ג’ינס בלטו פתאום הקפלים השופעים של מלבושי־המזרח: ממולל מחרוזת בידו ומתקן כפעם בפעם את הקצוות המחודדים של שפמו השופע מתחת למצנפת הרחבה הלבנה, ישב אדון כּורדי בודד וזר על ספסל בפינה.

כּך בדיוק נראה היה אביו של רחמים הנהג לפני ארבעים שנה כשיצא במלבושי־השבת שלו לטייל ברחוב אגריפס, בין שכונת הכּורדים לבין רחוב המלך ג’ורג'. רחמים הנהג עצמו הקפיד ללבוש תמיד חליפות אנגליות, אך בניגוד לצעירים האחרים בני משפחתו ושכונתו, שהתביישו במלבושי־הוריהם, לא ניסה הוא מעולם להשפיע על אביו שיתחיל פתאום להתלבש “אירופית”. שם־משפחתו של רחמים היה “בראזאני” – שם נפוץ בקרב יהודי כורדיסטאן, ולמראה הגולה הכּורדי נזכרתי בכך שגם מנהיג מרד הכּורדים בעירָק נקרא “בראזאני”: אולי הגיע זה הלום בשליחותו של בראזאני לבקש את עזרת הצרפתים? ייתכן שהוגלה או גלה או ברח מעונש־מוות עירָקי, וייתכן אפילו שהוא הוא בראזאני בכבודו ובעצמו. אם כך ואם כך איש לא שם לב אליו, וכמנהגם של פריסאים הרגילים לזרויותיהם של תיירים מארצות רחוקות, לא גילה איש כל סימן של השתאות, לא לטורבּאן ולא ל"שַרוָל" (כך נקראו המכנסיים המזרחיים בשפה הכּורדית. רחמים הנהג, ככל היהודים הכּורדים, קרא לשפה זו “לשון־תרגום” או “ארמית”, וכפי הנראה אמנם אין זו אלא גילגולה של הארמית שבה יצרו אבות־אבותיו של רחמים את התלמוד, וה"שרווּל" העברי שלנו אינו אלא גילגולו של ה"שרוָל" הארמי.)

הכל תלוי במזל – ואפילו גולה בפריס! כנגד זה הכּורדי העזוב לנפשו על הספסל בפינה, ממלא גולה אחֵר את כותרות כל העיתונים ואת כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. מן הרגע הראשון בו הצגתי את כף־רגלי על אדמת צרפת, נועץ בי האיאטוּלה חוּמייני את עינו הרעה מתחת לגבותיו השוטמות מעמוד השער של כל עיתון ומכל מהדורת חדשות בטלוויזיה. אפילו כשישבתי עם אריק שקוע בעולמהּ של אמו שמלפני שלושים שנה ומעלה, נשקף אלַי פתאום חומייני מעל מסך הטלוויזיה של בית־הקפה: מציג לראוָה גלות של קדוש מוסלמי־פרסי בעיירה הצרפתית נוֹפ’ל־לֶשַאטוֹ, היה חומייני יושב בשׂיכול־רגליים בקרב המוני־חסידיו על מרבדים פרוסים בגן, מטיף ומתפלל וכורע ונופל ומשתחווה אפיים ארצה ומנבא יום נקם ושילם, אש וגופרית ומשלחת מלאכים רעים על ראשו של השאח, עבד האמריקנים ועושה־דברו של האימפריאליזם הציוני.

לפני שהגעתי לבניין עצמו – בעודני חולף על פני ספסל מושבו של הגולה הכורדי – נוכחתי לדעת שבית־הכנסת במקומו עומד, אלא שאנשיו התחלפו: השער נפתח ומתוכו פרצו חוצה צעירים וצעירות דַקי־גזרה מקושטים בבגדי־חג. “איזה חג היום?” חלפה בי השאלה המציקה משטפפה יצאה גם הכלה בשמלת־הכלולות הלבנה ארוכת־השובל ובהינומת־התחרה. אילולי הכיפות שלראשי הגברים ואילולי החיוניות הפוזזת בכל תנועותיהם ובקולם הרם, אפשר היה, לרגע קט, לטעות ולראות בהם קרואים צרפתים זעיר־בורגנים לחתונתו של פקיד צרפתי מהוגן שמשתלם במשרד עורכי־דין. בניגוד ליהודים ממזרח־אירופה שמלפני חמש־עשרה שנים, לא נחפזו אלה להסיר את כיפותיהם מעל לראשיהם ולהחביאן בכיס לפני היציאה החוצה. הם נראו הרבה יותר חופשים ובטוחים בעצמם ובשפתם הצרפתית, ובכל־זאת חמרו גאו בליבּי רחמים עליהם ברגע בו נעצרו החתן והכלה לפני המצלמות. הם נראו לי מסכּנים יותר מן הגולה הכּורדי הבודד, גם דומה היה לי, משום־מה, שהסכּנה הנשקפת לקיומם ולקיום צאצאיהם של החתן והכּלה חמורה יותר מזו שמאיימת על הגולה הכּורדי. בשמלתה הלבנה המתנפנפת ברוח נראתה לי הכלה כיונה שעומדת להטיל את ביציה בקן זר. מספרים עליה, על הקוקיה, שמטילה היא את ביציה בקיני זרים, אך עם־זאת יסופר גם שמכיוון שבקע גוזל־הקוקיה את קליפת ביצתו, הריהו מתחיל לדחוף את גוזליה של הציפור־המאמצת־שלא־מדעת, גם מצליח לסלקם החוצה ולהשתלט על הקן. כנגד זה ברור וידוע לה, לכלה, ולהוריה שברחו מצפון־אפריקה, מתוך נסיונם שלהם עצמם ונסיון אבותיהם ואבות־אבותיהם ואחיהם בכל הזמנים ובכל אתר ואתר, שבּעלי־הקן ואדוניו יקומו עליהם לטאטא אותם החוצה במטאטא־השמד ברגע בו תקוץ נפשם בהם. ואם בכל־זאת העדיפו הכלה והחתן, הם ומשפחותיהם, להתיַשב בזה, משמע שבישראל חשים הם ברע הרבה יותר מאשר פה – או נדמה להם ששם ירַע להם עד מאוד, מה, שלמעשה, אינו משנה את העובדה שמוכנים הם להפקיר את גורלם וגורל גוזליהם לשבטו או לחסדו של בעל־הבית הזר ובלבד שיְמַלטו נפשם מן הבית האחד והיחיד שנבנה במיוחד בשבילם ולמענם.

בדרכי חזרה לבית־הקפה “תרנגול הזהב” נקטמה נשימתי רגע בחרדה משנתחוור לי פתאום שידַי ריקות: המעטפה החומה הגדולה בה נצררה חפיסת תצלומי־יריעות־ההגהה של המחזה “חזון־האדם”, פרי־רוחו של אהרוֹן דן, זו אשר בגללה ולמענה הגעתי עד הלום – כדי שתימָסר “לידיו ממש” של תוֹמס אַסטוֹר – נעלמה ואיננה. איפה השארתי אותה? עמדתי ושיחזרתי בעיני רוחי את התוַאי ממערכת “די פריז ריוְיו” ועד הנה: תחילה ישבתי עם אָריק בּבית־קפה ברחוב דֶטוּרנוֹן ואחר־כּך חציתי את גני לוכּסמבורג והלכתי לאורך רחוב סוּפְלוֹ עד לפינת גבעת־סנט־ג’נבייב ושם, באחת הסִמטאות המתפתלות מטה כלפי הסיינה, נכנסתי לחנותו של הסנדלר לקנות לי שׂרוכי־נעליים, ומשם הגעתי הלום דרך בּוּלוַאר ס"ט־אנטואן והתיַשבתי בבית־הקפה “תרנגול הזהב”. בבית־הקפה נמצאה עדיין המעטפה בידי, שהרי הנחתי עליה את “המדריך הכחול”. כן – גם הקפדתי לקחת אותה כשיצאתי לחפש את בית־הכנסת. מכּאן שזוֹ נשמטה מידי כּשהתיַשבתי לצידו של הכּוּרדי, או אוּלַי כשפניתי להתיַשב על הספסל האחרון הנשקף על־פני בית־הכנסת כדי לראות מקרוב את החתן עם הכלה. חזרתי על עקבותי וראיתי את קָצֵהָּ מבצבּץ מתוך הדשא למרגלות הספסל האחרוֹן. זינקתי אליה ובו־במקום רשמתי עליה באותיות גדולות “תוֹמַס אַסטוֹר”: כך הוסכם בינינו בשיחה הטלפונית, שאני אניח על השולחן לפני מעטפה חומה גדולה עם שמו המתנוסס עליה כסימן־היכּר.

אחרי שחזרתי והתיַשבתי בבית־הקפה, גם הנחתי את המעטפה בצורה בולטת לעין על השולחן – השענתי אותה על הממלחה – חשבתי לחזור ולעיין ב"מדריך הכחול" בּמשך רבע השעה או עשרת הרגעים שנותרו לי עד להופעתו של תוֹמס אַסטוֹר, אבל משהו בעורפו ובפדחתו של היושב לפנַי הסיח את דעתי. ישבתי בצל הסטיו בגבי אל העמוד מול פתח בית־הקפה, ומין הרהור משעשע צץ בי לאמור שהשלט “תרנגול־הזהב” מתאים דווקא לזה האיש הנראה כמין תרנגול קטן ומצומק שמותח צוארו הצפוד – האדום כאדמת־חֵמר מפוצלת בלהט־המִדבּר – בחשיבות מופלגת לכאן ולכאן תוך נפנוף הילת־הזהב של כּרבּולתוֹ. לימינו ולשמאלו יושבים היו שניים שנראו גדולים ומגושמים לעומתו, אם כי, למעשה, לא היו בעלי־קומה, וזה הקטן והצנום היה משרבב צוארו ומנקר בקול חזק ופסקני פעם בזה ופעם בזה, גם מנפנף בידיו ומרתיע את כסאו ומקרטע ברגליו ליתן יתר תוקף לדבריו שנסבּו על אכזריותו של השַאה הפרסי. שיחתם, בכלל, נסַבּה על רודנותו של השאה ועל המהפכה הממשמשת ובאה, זו שתשים קץ לממשלת־הרשע ותשליט תחתיה את שלטון־הקִדמה של הפרסים שוחרי הטוב, הצדק החברתי, אחוַת־העמים וחופש הפרט הדמוקרטי. ניכּר היה בעליל ששלושת הצרפתים היושבים אל השולחן לפנַי נמנים עם אנשי השׂמאל הנאור והמתקדם שמבקשים לעזור לבני־מינם הפרסים המתענים תחת ידו האכזרית של השאה, ואם נתגלעו חילוקי־דעות ביניהם, לא סבבו אלה אלא על התועלת שתצמח לעניינם מהעמדתם של כל כלי־התקשורת הצרפתיים לרשותו של האיאטולה חוּמייני. שני בעלי־הבשר הממושקפים סבורים היו שדי בכך שצרפת מעניקה לאותו כּוהן־דת מקלט מדיני, שהריהו ריאקציונר על־פי דרכו לא פחות מן השאה שבו הוא נלחם, ועל עמדתם זו היה התרנגול הקטן מנקר בהם בחמת־זעם. עיקר הקצף יצא על עִוורוֹנם המוחלט למציאות הפוליטית, ועוד למעלה מזה על היותם “פילנתרופים בורים ועמי־ארצות בכל מה שנוגע לפּעילות הפוליטית.” “לא כך עושים היסטוריה, לא כך בּוֹנים עולם חדש!” צעק ביחוד על השמנמן אדום־הפנים שישב לצידו הימני ושהיה מערה לקרבו לגימה נוספת מן היין האדום עם כל נקירה נוספת שניחתה בו. “מי שלא כּרת בּרית, בשעת־הצורך, עם השׂטן בכבודו ובעצמו, מעולם לא הוסיף אפילו טיפת־דלק אחת למדורת המהפכה, לא הזיז אפילו אבן אחת בבניין העולם החדש, לא דחף את ההיסטוריה האנושית אפילו צעד אחד קדימה – ומה גם כשאין לנו עסק עם השטן בכבודו ובעצמו אלא עם אחד השדים הקטנים, מין שֵדון מגוחך שעלה ברשתנו ועומד לשירותנו – וכי אינך רואה שהוא מוקף באנשינו? – בכל ההופעות בטלוויזיה וברדיו, בכל הראיונות לעיתונות ובפגישות עם העיתונאים, הדוברים שלו, אלה שמדברים צרפתית ואנגלית ומתרגמים את השאלות והתשובות, הם בעצם אנשים שלנו – פרסים משכילים שלמדו באוניברסיטאות שלנו. תומכיו החשוכים בפרס אינם מבינים שום שפה חוץ מן הפרסית, ובכלל אינם מבינים מה מתרחש בה. גם הוא עצמו אינו מרגיש שהוא כלי־שרת בידינו ושאחרי השאה יגיע תורו ויבוא יומו – ואם נפעל במרץ וכפי שצריך, נוריד לשניהם ביחד את הראש במכה אחת: בו־ברגע שנפיל את השאה בטהראן, נחסל את חומייני פה, בְּנוֹפ’ל־לֶשַאטוֹ – הלא הוא, בעצם, שבוי בידינו!”

המכה הראשונה הפילה את הראש שלי, אם כי זה לא אמור היה, על־פי התוכנית, אלא לעמוד במקום השלישי בתור לעריפה. מתוך דבריהם נמצאתי למד ששלושת אנשי־הקִדמה גם יחד מסכימים עם השדוֹן המגוחך שעלה ברשתם לא רק בהכרח להפיל את השאה, אלא גם בצורך להכות את בת־בריתו של השאה, את ישראל שמשמשת, כידוע לכל, ראש־חץ לאימפריאליזם האמריקני: הרוק התיַבּש בבית־הבליעה, הנשימה נעצרה ועיני חשכו. התקף של שנק. העולם כולו נעשה לי מחניק, ובמאמץ עליון זינקתי מתוך עניבת־החנק לחדרי־השירותים לפתוח את ברז המים על עורפי. גם אתה, ברוּטוּס? שאל קיסר משניחתה בו מכת־החרב אשר שמה קץ לחייו, ואז נזכרתי. בעצם כל משך הישיבה מאחורי גבו של התרנגול הלוחם היתה חשרה עתיקה צפה ועולה ממצולות הזמן, אלא שמשהו מיסך בעדה; בסופו של דבר, הרי עברו חלפו מאז ראיתיו לאחרונה שלושים שנה ומעלה! כן –אותו משהו שמיסך לא היה אלא זהב־הכרבולת! הכרבולת שלו לא זהובה היתה אלא שחמחמה־אדמונית, ואם אמנם הוא־הוא האיש, הרי שכּיום צריך היה שׂערו להפוך שׂיבה כולו או מקצתו, אלא אם כן נמלך בדעתו וצבע אותו כדרך הטרזנים המזקינים – מה שאינו עולה בקנה אחד עם דמותו של מנהיג בקרב שורותיו של השמאל החדש הלוחם. בימים ההם הרחוקים לא היה איש לוחם אלא נער חוֹלם שיכּור־סרטים: בעיצומם של ימי־התמכרותו למסך־הקולנוע מסוגל היה ללכת שלוש פעמים ביום לשלושה בתי־קולנוע כדי לחזות בשלוש הצגות שונות, ואירע לו גם שנשאר במקומו כדי לראות פעמַיים, בזו אחר זו, את אותו סרט. עם כל היותו שקוע בחלומותיו ניחן בעין חדה ובחוש ביקורת דק ומפולפל לגבי כל המתרחש בעולם האופף אותו, וכל שנקרה לו בדרכו נראה בעיניו מתאים לסצינה בסרט של קולנוע. ובכלל – הפקת־סרט היתה החלום הגדול שמילא את ליבּו עד ללא הכיל, ושלהגשמתו שאף בכל מאודו, כלומר: ביקש להיות גם שחקן וגם בּימאי וגם תסריטן וגם מפיק וּבכל־מכל־כל מעין “צ’רלי צ’פלין ארצישראלי” – אלה היו המילים שלו: “ארצישראלי” – אז דיברנו עדיין על “ארץ־ישראל”, ומדינת־ישראל לא היתה, עדיין, אלא חלום שאולי נזכה ואולי לא נזכה לראות בהתגשמותו. ואשר לצ’רלי צ’פלין – הוא ראה בו את גדול אנשי־הקולנוע מאז בא קולנוע לעולם, או, ליֵתר־הדיוק – ראינוע – ומאליו יובן שבעקבותיו הפכתי גם אני לאחד ממעריציו הנלהבים של אותו שחקן אחד ויחיד בתולדות הקולנוע. מבוגר היה מכל תלמידי הכיתה בשנה אחת מכיוון שהפסיד שנת־לימודים תמימה בתקופה בה עזב אביו את הבית ובה החלו כל הצרות המשפחתיות והכלכליות, או, כפי שהוא עצמו אמר, “כּל הבּזיונות הגדולים.” פשוט חדל לבקר בבית־הספר ואיש לא מצא לנחוץ גם לא התפנה לכַהות בו או לנסות להשפיע עליו שיחזור ללימודים. כפי שהזניח אותם מרצונו שלו “כדי לחשוב על הדברים” כן גם חזר מרצונו שלו “אל התלם”, אבל גם בּתלם עצמו נשאר מחוץ־לזיקה ומוזר, ואפילו כשהשתדל להימנע מ"חיכּוכים ובזיונות". שמו, כשהוא לעצמו, כבר עורר בעיות וסיבוכים, שהרי בנו של בֶּרל רַבּן היה, וזכה כאחותו הבכירה לפניו וכאחיו הקטן אחריו, בשם כנעני שלם, לאמור – תַּמּוּז עַשְׁתָּרוֹת. שם אחותו היה נוֹגה־נִין־גָל עַשְׁתָּרוֹת, ואילו הקטן נקרא אלוּל עַשְׁתָּרוֹת. כבר סיפרתי במקום אחר איך שזה הקטן, הבן היקיר אלול, עיכב שלא מדעת, וללא כל כוונת־מכוון, את כניסתו של בּרל למרתף ביתה של הגברת לוריא.² אילו עשה בּרל רבּן את הדרוש מבחינת הנוהל של מרשם־התושבים היה מונע מילדיו צרות רבות ומיותרות, אבל מכיוון שלא טרח לעשות את הצעדים הרשמיים, נשאר שם־משפחתם של הילדים רשום בכל התעודות והמסמכים “רבּן”, וכך גם קראו לו המורים בכיתה. לפעמים, כשניסו לדייק מתוך התחשבות בבעל־השם עצמו, היו רושמים ביומן “תַמוּז עשתרות רבּן”. אין צורך לומר שאיש מקרב המורים – ואף לא מבין המורים לספרות – לא הכיר ולא שמע באותן השנים את השם “אשבעל עשתרות”, ולמעשה לא התפרסם ולא נפוצו שיריו בקהל הרחב אלא אחרי מותו. שנים רבות סבור הייתי שבֶּרל רבּן לא החליף רשמית את שמו ל"עשתרות" מתוך הזנחה אופיינית לו, עד שלא נתחוור לי במקרה – שעליו אעמוד במקומו – וזאת למעלה מכל ספק, שבעצם כן ביקש בּרל לשנות רשמית את שמו, גם ראה בַּשינוי הרשמי עיקרון ראשון במעלה מן הרגע שפירסם את חוברת שירי התמוז לאָשרה ונכנס לגור במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוריא, אבל שושי מנעה בעדו. אותה שושי שקראה לו “אשבעל” – בפניו ושלא בפניו – גם באותם ימים ראשונים בהם צרם הכינוי את אוזני כהצטעצעות מלאכותית, היא זו שאכפה עליו להשאיר את השם המקורי בכל התעודות והמסמכים הרשמיים, ואם לא את השם כולו, לפחות את שם־המשפחה. מוכנה היתה – במריבות שנתגלעו ביניהם בנקודה זו – שיחליף רשמית את השם הפּרטי, וייקרא “אשבּעל רבּן”. אבל על שם־משפחתו הרשמי לא הסכימה לוַתּר בשום פנים ואופן. אילולי נודע לי הדבר, לא הייתי מתאר לעצמי שעד כּדי כּך חזקה היתה השפעתה של שושי על זה העקשן בּרל רבּן, שבכל הנוגע לדעותיו ולרעיונותיו ולעקרונותיו לא נפגש לי בדרכי עד היום הזה אדם קשה־עורף יותר ממנו. גם בתַמּוּז, זה בנו האמצעי, מתגלים היו כפעם בפעם חרצני־עקשנות שבּהיתקלם בצור־החלמיש של אביו היו ניצוצות הזעם ניתזים לכל עבר, ועם־זאת אירע לו גם, פתע־פתאום, לוַתר במחי אחד על משהו חשוב ויקר לו ביותר ללא כל התנגדות, מתוך איזו שהיא התמוֹססוּת פנימית.

פתע־פתאום, בדרכי חזרה מבּרז חדרי־השירותים אל מושבי בחוץ ליַד העמוד, ניצת ניצוץ הקשר: לא זו בלבד שהאיש אותו איש הוא שהופיע לי בזמן אחר ובמקום אחר, אלא אפילו השם אותו שם הוא בצלילי לשון אחרת: תַמּוּז הפך לתוֹמַס ועשתרוֹת הפך (או שמא יש לומר “הפכו”?) לאַסטוֹר. לא בכדי נבוכה מזכירת המערכת של “הפריז ריוְיו” כששאלתי אותה אם הגיע זה במיוחד מארצות־הברית כדי להשתתף בעריכת העיתון, ומילמלה “…בכלל איננו אמריקני. הוא אנגלי… ממוצא איטלקי, כמדומה לי… ואולי לא איטלקי אלא שוֵויצרי…” לגביו אירע לי מה שאירע לו, לאריק, כשראה אותי – אני זיהיתי אותו, אלא שבניגוד לאָרִיק לא ניסיתי כלל להזדהות, והתנהגותו של תוֹמס זה לא רק אסרה עלי לעשות זאת, אלא אפילו הצמיתה את החשק לכך בעודו באִבּוֹ. עם ודאות ההכרה אמרתי – מתוך דחף טבעי, ומובן־מאליו – לרוץ ישר אליו ולתת לו שלום גדול ושמח למרות דעותיו הפוליטיות על ישראל. משום מה – ובניגוד לרבים כל־כך מקרב בני־האדם שנפגשים לי בדרכי – מתרשם אני הרבה פחות מדעותיו הפוליטיות המוצהרות שֶלָאדם מאשר מאישיותו בכללותה ומאורחו וממעשיו, ואם אחזני התקף־שנק רגע אחד קודם לכן היה זה דווקא משום שהשמנמנים השניים לצידו של תַמוּז נראו בעיני סימפאתיים כל־כך, מסוּגם של אותם אנשים שעמהם, כמדומני, הייתי מוצא שפה משותפת, ואפילו נכון לחלוק את חוָיותי בכל אתר ואתר. נשתמרה בהם נימת־הנעימות אפילו בעיצומו של הוויכוח הפוליטי, בניגוד לתמוז שכּכל ששקע והלך בפוליטיקה כן נעשה אנטיפתי יותר, אלים בדיבּורו ומטופש בטענותיו – כדרך רוב־רובם של המתנצחים הפוליטיים בכלל, ובישראל בפרט. וכבר היה המעשה בי עצמי שנבהלתי מן החזות המאיימת שנתגלתה לי פתאום באמצע ויכוח פוליטי, ושלא היתה אלא בבואת־עצמי בראי ניצב באלכסון בּחדר הסמוך – גם דברים שהשמעתי באותו מעמד חזרו והידהדו באוזנַי בּכל אוִילותם אחרי שנרגעתי ותמהתי על עצמי מה ראיתי להיגרר להתנצחויות דברים – אני שמטבע ברייתי סולד מוויכוחים בכלל וממחלוקות פוליטיות בפרט, סלידה שהפכה לאחרונה לנקיעת־הנפש.

“ועכשיו הוא יתחיל לחפש אותי” – אמרתי ביני לביני משקמו הללו מן השולחן ונפרדו זה מזה בלחיצת־יד כדרכם של צרפתים. ואמנם כך היה: השמנמנים השניים פנו איש לעברו ותמוּז החל עובר בין השולחנות וצופה כה וכה. החשיבות התרנגולית הנזעמת היתה מזדקרת לעין לא רק בתנועותיו החדות של הראש הנטוי אחורנית וקוטע את סביבותיו צידוּדים־צידוּדים, אלא גם בּכפות־הרגליים המשתלחות לכאן ולכאן בזווית ישרה. גִזרתוֹ הדקה לפופה היתה בחליפת־ספורט אנגלית תפורה היטב על־פי מידותיו מעשה־אמן, ולא פגם בה אלא תשבץ־הצבעים שהיה מוגזם כלשהו – המשבצות קצת גדולות מדי והצבעים עצמם – החום והכתום והירוק – קצת חריפים מדי – מה שהיה בו כדי להתמיה לגבי אדם המקפיד כל־כך על האלגנציה הג’נטלמנית. משנתקלה עינו במעטפה הנושאת את שמו נחפז מיד אלי וללא כל הקדמה קרא “אהה – אתה מוסיֶה אהרון דן! רק אחרי שהנחתי את השפופרת נזכרתי במה העניין – כן, המחזה “חזון האדם”! ובכן – אומר לך גלויות: איירין גראנוֹף שלחה לי אותו מארצות־הברית בצירוף ההוראה להכניס אותו לחוברת הקרובה – אני מבין שהיא חברה טובה שלך, שאתם למדתם יחד בקיימברידג' או באוכּספורד, אינני זוכר בדיוק, גם אין זה משנה לגבי. אילו המשכתי לערוך את מדור התיאטרון ב”פריז ריויו" הייתי מתנגד בכל תוקף להכללתו, וזאת אף־על־פי שמבחינה רשמית אני כפוף – כלומר, הייתי כפוף – לה, והתערבותה של זו במדור שלי היתה, כידוע, אחת הסיבות – לא הראשונות במעלה אלא המשניות והטפלות, ובכל־זאת אחת הסיבות – להתפטרותי. אני כמובן עשיתי כראות עיני ומעולם לא התחשבתי בדעתה – ולכן הפך המדור בזמני לבעל־השפעה רבה כל־כך לא רק על קוראי האנגלית שלהם נועד, בעצם, ה"פריז ריויו", אלא אפילו בקרב חוגי התיאטרון הצרפתי – אבל המעמד הפורמלי שלה, כשהוא לעצמו, שמרשה לה להתערב במדור שלי, הציק לי. אני מבין שמזכירות־המערכת החזירה לך את כתב־היד בצירוף ההתנצלות המודפסת השגרתית, ושאתה רוצה שאני אחזור ואקרא את המחזה כדי להמליץ עליו לפני ממלא־מקומי כרגע, שהוא חבר טוב שלי ושלמעשה רק בזכותי קיבל את המשרה הזמנית. אם הבּוס הגדול ייענה לכל תביעותי – שאותן לא אפרט כרגע – ייתכן שאחזוֹר לעריכת המדור תוך חודשיים־שלושה. בכל־אופן אהיה מוכן להציץ בכתב־היד שלך ברגע שאתפנה – ואני בוודאי לא אתפנה בעשרת הימים הקרובים – ואם רק יחול שינוי כלשהו בדעתי, ואם אמצא שלמרות כל הפגמים הבולטים לעֵין־כֹּל מן הדיאלוג הראשון, יש איזה שהוא צידוק להדפסת המחזה – שהרי, בסופו של דבר מדובר פה לא בהצגתו אלא בהדפסתו, והמחזה שלך, לצערי, נמנה על אותו סוג משונה ובלתי־נסבל של מה שמכונה “מחזה שנועד לקריאה ולא להצגה”, אני מבטיח לך שארים טלפון לג’קי ואומר לו כמה מילים טובות…"

ואגב דיבור שלח את ידו לאחוז במעטפה.

“לא, לא,” תפסתי בה והרתעתי אותה לעברי. “אני…אני אחזור ואקרא אותו כדי לעשות בו את כל… התיקונים שעליהם חשבתי רק אחרי המשלוח… ובעצם, הרי באתי לשמוע את חוַת־דעתך, ובעיקר את דברי־הביקורת… כדי שאוכל לתקן את כל הטעון תיקון…” ובליבּי אמרתי שבָּראש ובראשונה יש לעשות הכל כדי שהתמוז או התומס הזה לא יתקשר בעניין המחזה עם אותו ג’קי לפני שתסתיים הדפסת החוברת. מאחר שלמזלו הגדול של אהרון דן, אין זה יודע שהמחזה כבר סודר בדפוס וכבר נערכים בו תיקוני ההגהות, לא נותר לי אלא להמשיך ולהשהות אותו בידי כל עוד לא תופיע החוברת בשוק. אמנם העובדות מדברות בעד עצמן, שהאיש היושב מולי כבר איבֵּד את כתר התיאטרון ברבעון הפריסאי, ומתוך דבריו שלו עצמו – הדברים שנאמרו, בין הייתר, בכוונה ליצור בי את הרושם שלמרות הסתלקותו מן המערכת ממשיך הוא להיות, למעשה, האיש החזק המושך בחוטים מאחורי־הקלעים – נמצאתי למד שלא זו בלבד שהמערכת כבר נוהגת בניגוד מוחלט לדעתו, אלא שאפילו אין הוא יודע מה מתרחש בה, ובכל־זאת נזהרתי מאוד להסתיר מפניו את אמת־ההדפסה ולמנוע אותו מגלגל דבר וחצי דבר בעניין “חזון־האדם” עם העורך הנוכחי, וכל־כך משום אותו צל של חשש שמא יעלה בידו, למרות הכל, להזיק לאהרון דן. “אפילו חתלתולה יכולה להזיק,” היתה שוֹשִי נוהגת לומר לי כל פעם ששלחה אותי בשליחות־סתרים אל בּרל, ומה גם שאין זה סתם חתול אלא מי שהיה בשעתו הקובע והפוסק, ואפילו אם, לכאורה, כבר נמצא הוא לגמרי מחוץ לתמונה, יש תמיד בכוחה של מילה רעה כדי להזיק.

“כללית אסכם במשפט אחד”, אמר תַמוּז והתרווח בכסאו, “המחזה שלך אינו מחזה. זהו מין ניסיון לעשות נפשות לאיזו שהיא אמונה, איזו שהיא תורה מעורבת מִזֶן־בּוּדהיזם וממיסטיקה נוצרית, מין מִיקְמַק של אדם בעל רצון טוב – ושׂים לב: אינני מפקפק אף לרגע ברצון הטוב שלך – שמנסה לעשות תרכּוֹבת של כל הדברים הטובים שאפשר למצוא בכל האמונות והדתות לתצרוכת הפרטית של כל אדם בעולם, מעין אספירין רוחני שכוחו יפה לרפא את הסחרחורת של כל אדם ללא הבדל דת וגזע ומין ולאום. טוב – אבל בעצם לא טיב האידיאולוגיה שלך הוא שעומד לדיון, אלא הדרמה שחיבּרת, ובכן – אין זו דרמה אלא ויכוח בין השקפות שונות. אין אפילו דמות אחת חיה ונושמת, ואין משפט אחד שתהיה בו אמת של חיים של אדם מסויים, ואשר לפרטים – אמרתי לך שאוכל להתיַחס אליהם רק אחרי שאעיין בדבר הזה שכתבת, ולזאת אתפנה רק בעוד עשרה ימים או שבועיים, בערך…”

“טוב מאוד,” אמרתי לו בכעין להיטות משונה של תלמיד שמבקש להוכיח למורה שלו שבַּבחינה הבאה הוא עתיד להצטיין. “נקבע פגישה במקום הזה בעוד עשרה ימים, נאמר…”

“לא, לא עשרה ימים… בעוד שבועיים, ביום שלישי בשעה הזאת, שעה חמש, זאת השעה של קבלת־הקהל שלי… אבל תן לי צלצול יום אחד קודם בין אחת־עשרה לשתים־עשרה בצהריים כדי לאשר את הפגישה.”

“כן, כמובן,” נעניתי לו, ואחרי שהסתלקתי מן המקום נחפזתי לברר פרט טכני קטן וטפל שהציק לי כל משך השיחה אתו, לאמור: מה ראה אהרון דן לעמוד על כך ולהפציר בי חזור והפצר שאמסור את ההגהות דווקא לידי אויב המחזה שלו, ואך ורק לידיו? ובכלל איך הגיע שמו של תומס אסטור לאוזניו? כשיצאתי את פלאס די־ווז' ופניתי שמאלה, עמדתי מעבר לפינה הראשונה ופתחתי את המעטפה. בין הגליונות נמצא פתק המערכת המופנה לאהרון דן, וכפי ששיערתי היה אמנם שמו של תומס אסטור מודפס עליו בתור עורך־המדור. העורך החדש עוד לא הספיק להסדיר את הדפסת שמו שלו על גליונות המכתבים הרשמיים, וחתימת־ידו באמת לא ברוּרה היתה. כל אדם עלול היה לטעות ולחשוב שתומס אסטור הוא שכּתב את הפתק, ומשנפתרה התעלומה הטכנית הקטנה רָוַח לי, משום מה, אם כי העיקר הגדול המשיך ללכת לפני כעמוד עשן שאופף איזו שהיא פורענות מתרגשת ובאה. מה קרה פה? אשר לי – אני מעודי לא הצלחתי להגיב כראוי – לא במענה־לשון ולא בפעולה – לא למצבים שלתוכם נקלעתי ולא לדברים שנאמרו ולא לאומריהם, מכל־מקום – לא בשעת־מעשה ובעיצומו של מעמד. מין חולשת־הדעת היא זאת של אדם השרוי בהגיגים פורחים באוויר, שנמצא מופתע כּל פעם מחדש עם כּל פגישה עם המציאות האופפת אותו ומביכה את עשתונותיו. לי דרוש תמיד זמן לעכל את מה שאירע ולעמוד על משמעות הדברים ולהתחרט על התגוּבה שלי שחזקה עליה שתימצא פגומה תמיד: או נמהרת מדי או איטית מדי, או חריפה מדי או ותרנית מדי, או נרגשת מדי או רדומה ובטלנית מדי, ואם כך ואם כך – אין בה כדי להועיל, ואם אמנם הצלחתי להציל את מחזהו של אהרון דן אין זה בזכותי, ולא משוּם איזו שהיא ערנות למצב ותושיה שגיליתי בעוד מועד. התנהגותו של תומס אסטור היא שאילצה אותי להתנכר לו, להעמיד פנים שאני הוא מחבר המחזה ולכחד מפניו – וזה העיקר לגבי הצלתו של המחזה – שזה כבר “ירד לדפוס”, כפי שאמרו לי שם, במערכת.

זאת לא היתה רק הפסקנות שבּה הכריז “…אהה; אתה הוא מסיֶה אהרון דן…” (ודרך־אגב: הוא פנה אלַי בצרפתית רהוטה ובמבטא ללא דופי כשל צרפתי מבטן ומלידה, והרי זה הישג שאין ליַחס אותו רק לשהותו הממושכת בפריס – שהות שנמשכת לסירוגין זה כִּשְׁנוֹת־דור ומעלה, מאז נעלם מירושלים ומן הארץ עוד לפני מלחמת־השחרור, ושנקטעה, כמסתבר, גם בתקופות מגורים ממושכות באנגליה, בארצות־הברית, באיטליה ובשוויצריה – אלא בעיקר לכשרונותיו הדרמתיים ובייתר יחוד לכשרון החיקוי של מי ששאף כל ימי נעוריו להיות גדול שחקני הבימה והקולנוע) כי אם, בראש ובראשונה, מבט־עיניו. מבט־עיניו אטום היה כשל אדם הסוכך על הצפון בתוכו בפני העולם החיצון – אטימות מעין זו מצויה לרוב במבטיהם של דיפלומטים מקצועיים כשהם נושאים ונותנים או יוצאים בהכרזות, או בעיני חשוּדים בשעה שהם נחקרים במשפט הנערך נגדם. המבט האטום, ההתנכּרות המוחלטת אלי וההתנשאות התוקפנית מנעו אותי מכּל ניסיון של התוודעות או של התקרבות. שעה רבה עוד הטרידה אותי השאלה אם התנכּר אלַי מדעת או שלא מדעת, אבל גם אילו נוכחתי לדעת שבּאמת ובתמים לא זכר אותי מימי ילדותנו, הרי לא היה בכך כדי לפתור את השאלה מדוע לא פנה אלַי בעברית ביודעוֹ שאני בא מישראל, גם לא רמז לאיזה שהוא קשר עם הארץ או בקיאות כלשהי במתרחש בה. המחזה נכתב, אמנם, אנגלית, ונשלח לכתב־עת אנגלי, אבל כל הקורא בו נמצא לָמֵד מתוכו שהכותב עלה ארצה מאנגליה גם חי בקיבוץ בקרב דוברי עברית. מפתיע גם שפנה אלי מיד בצרפתית ולא באנגלית מתוך הנחה שאבין את שפתו – הנחה אופיינית לצרפתים – והוא, הלא איננו צרפתי! בכל הוָיָתו, בכל העוָיָה מהעוויותיו, בכל מה שעשה ואמר הרגיז אותי – ואפילו כשהצליח לתת ביטוי ברור, בהיר וּמדוייק של הרגשתי שלי ושל דעתי שלי על המחזה! מכּיוון שיצאו הדברים הנכונים מפיו של המבקש להשפילני – מיד התעורר בי הדחף להזים אותם ולהוכיח לו את ההפך, גם לשַׁלח כמה רמזים מושחזים היטב אל ליבּו של מי שבּרח מן הארץ בעוד מועד כדי להציל את עורו, וזאת בכוונת מכַוון להעמיד אותו במקומו ולפוצץ במחי אחד את כל הבּלון המתנפח הזה, אבל משהו עמוק וחזק הרבה יותר כפת אותי ומוסס בעודה באִבּה כל נטיה לפגוע בו אפילו באצבע קטנה. כּכל שהתרחקתי והלכתי מן הכיכר המלכותית כן נכמרו גאו בליבּי הרחמים על התמוז הקטן הלז הטופח בכנפיו ומקרטע ברגליו ומקרקר בכל עוז כתרנגול צפוי לשחיטה. מדוע לשחיטה, דווקא, אינני יודע: הרי כולנו – בין בּקִרקוּר וּבין בדממה דקה, בין בפסיעות קטנות ובין בדילוגים גדולים – מתקרבים והולכים ללא שוּב אל המוות, ומה ממני יהלוך אם אניח לו, כל עוד הנשמה באפו, להתנפח ולפרוש לפנַי את שלל־צבעיו ואפילו לנקר בי כמה נקירות חפוזות – ומה גם כשהללו כלל וכלל אינן פוגעות בי – אם אך דַי בכך כדי לגרום לו סיפוק? והחלומות, והשאיפות, ושמחת־החיים – איפה הם? הנער שראה בכל אשר נקרה לו בדרכו סצינה מבדחת לסרט של קולנוע הפך לעסקן קטן מזקין וממורמר שמבקש לכרות ראשים – החל בראשו של השאה וכלה בראשו של אהרון דן המסכּן. כפי הנראה פוטר ממשרתו כשניסה לכרות את ראשה של האשה הממונה עליו. למזלי, כלומר – למזלו של אהרון דן – אותה אשה חזקה היתה ממנו, אם כי אין כל ספק בכך שתוֹמַס צדק בריבוֹ – לפחות בכל מה שנוגע לטיבו של המחזה “חזון־האדם”; וכפי שצדק בריבו בביקורת האמנותית, כן גם צדק בריבו בביקורת הפוליטית בכל מה שנוגע לשלטונו של השאה. מן הרגע שמבקש אדם לשנות את השלטון הקיים על־פי איזה שהוא אידיאל שמפעם בּליבּו, אין לו ברירה אלא להתחיל את מלאכתו בכריתת ראשים, וככל שהאידיאל נשגב יותר וכלל־אנושי יותר ומהפכני יותר – כן גדל והולך מספר הראשים הנזקקים לעריפה. אבל עם כל זאת אין כל הכרח להֵהפך לאדם מגעיל. כאותם שני שמנמנים שישבו אתו והשתייכו לארגונו, אפשר למצוא תמיד ובכל מקום אנשים רבּים שנשארים נחמדים כמימים ימימה, שממשיכים להאיר פנים לכל אדם ולנהוג בנעימות וברוך וברגישות לכל הנקרה להם בדרכם גם אחרי שהגיעו למסקנה הבלתי־נמנעת שבּכדי לתקן את העולם ולטובת האנושות יש לכרות־ראשים – ואפילו הרבה מאוד ראשים! כן – ונמצאו גם כאלה שהתחילו במלאכת התיקון במו־ידיהם מבּלי שיעלה כלל על דעתם שיש צורך כלשהו בכריתת ראשים!

ואולי אני טועה? אולי אין כאן אלא אחד מתעתועי־הדמיון הקודח שלי? אולי אין בין תומס אסטור היושב עכשיו בקפה “תרנגול־הזהב” לבין תמוז עשתרות שדילג אתי בּין קברוֹת־הסנהדרין לפני שלושים ותשע שנים אלא כמה קווי־דמיון בתווי־הצללית וכמה צלילי־דמיון בשם? משום פיזור־הנפש שלי המעמידני במבוכה עם כל פגישה, בתוספת אותה רגישות יתר שלי, זו שנוקעת תמיד ממקומה, לא עשיתי את הדרוש בעוד מועד – כלומר לא שאלתי אותו, פשוט ולעניין, אם אין הוא תמוז ואם אין הוא זוכר אותי. רגע אחד אמנם נדחפתי לכך, והשאלה כבר ריטטה על קצה לשוני, אבל עצרתי את עצמי בעוד מועד מתוך אותו חשש מוטעה מעיקרו שאפגע בו, שעלול אני לגרד בפצע הכמוס בנפשו אם אוכיח לו שאני יודע בדיוק מי הוא ומה הוא, שהוא הבחור שבּרח מן הארץ עוד לפני מלחמת־השחרור מתוך פחדנות ואנוכיות ובגידה באחיו ורדיפת הקריֶרה האישית שלו. חשש אשר כזה מוטעה הוא מעיקרו באשר מיַחס הוא לזולת רגשות ודעות שעלולים להיות מנוגדים לרוחו. הרי כיום בעולם כולו כבר בושה היא וחרפה גדולה להיות ישראלי, שהפך והיה לשם־נרדף לכל הדברים הרעים והפסולים: לאימפריאליסט, מיליטריסט צמא־דם, פשיסט מחרחר־מלחמות, וכולי וכדומה. ואם אמנם הוא־הוא תמוז, הרי זכותו להתפאר בכך שהוא צפה כל זאת מראש, שכבר לפני שלושים וחמש שנים, בעודנו נער, חזה וניבא את העתיד, גם היה לו אומץ־הלב להסיק את המסקנות האישיות בניגוד לדעת־הקהל כולו ולכל מנהיגיו; זכותו להטיח בפנינו בפה מלא שעכשיו, אחרי כל ההשמצות שהשמצתם אותי וכל הבזיונות שביזיתם אותי, אתם עולים אלי לרגל ומתחנפים לי ומתחננים לפני שאדפיס לכם בארצות הגויים ובלשונותיהם את המחזות המחורבָּנים שלכם, ושאולי גם אכתוב עליהם כמה שורות של שבח! כן – בעד כמה דברי שבח מפיו של העריק והיורד הבזוי, אתם, מחזאי־ישראל, מוכנים לעשות הכל: ללכת על גחונכם לפני ולכשכּש בזנב ולקלל את אלוהיכם אשר בשמם אתם כותבים את מחזותיכם.

“אני מוכרח לברר זאת מיד,” אמרתי לעצמי ופניתי אחורה כדי לשוב על עקבוֹתַי ולשאול אותו, ורק אחרי הליכה נמרצת בחזרה עד הגשר הישן נעצרתי עם האור האדום. קרוב אני הרבה יותר לדירה ששכרתי מאשר לבית־הקפה “תרנגול־הזהב”, ואוכל להגיע אליה תוך חמש, עשר דקות ולשאול טלפונית. משעלה בי רעיון הטלפון, התחוור לי גם שאין כל צורך לחזור אפילו לדירה, שכן יכול אני לצלצל מבית־הקפה שמעבר לפינת הגשר.

מ"תרנגול־הזהב" ענו לי שמסיֶה אסטוֹר אמנם היה אך יצא כבר לפני חצי־שעה – כלומר, יצא מיד אחרַי. קניתי אסימונים נוספים וחזרתי אל תא־הטלפון. תחילה צילצלתי אליו הביתה וקול של אשה ענה לי במבטא פורטוגזי כבד, כפי הנראה עוזרת־הבית. לא הבינותי בדיוק את כל דבריה של זו, אבל ברור היה לי שאין הוא בבית, גם לא אמוּר הוא לחזור אלא למחרת היום. הכנסתי עוד אסימון וצילצלתי למערכת “לֶ’אכּספרס”. מזכירת מדור התיאטרון לא ידעה להשיב לי דבר ברור, ורק אחרי שלחצתי בעניין “דחוף וחשוב לעיתון” אמרה לי להמתין על הקו עד שתברר ביומן המערכת. משביררה חזרה והודיעה לי שמר אסטור יצא הערב את פריס כדי לכסות את הצגת הפרמיֶרה של “בּת־האדם” שתתקיים תחת כיפת־השמים בגן של ארמון בסביבות פוֹנטֶנבּלוֹ.

“תחת כיפת־השמים בגן של ארמון,” אמרתי ביני לביני ועצב עתיק ניעור בי וגאה ועלה ואפף אותי סביב־סביב. כל שורת הבתים העתיקים של האי סֶן־לוּאִי נדלקה בכתם־אוֹפיר משחלפה חשרת־העננים והשמש חזרה במלוא זוהרהּ להאיר את העיר כולה משני עברי הסיינה אם כי הערב כבר הגיע לשעה שש וחצי. בימים אלה בפריס אין השמש שוקעת לפני שעה תשע וחצי. לא חזרתי לַדירה הזרה והריקה אלא המשכתי דרכי לאורך הסיינה עד לחרטום האי סן־לואי ושם התישבתי על הספסל היחיד שלא נתפס על־ידי זוגות תיירים צעירים. זרקורי־ספינות טעונות תיירים שילחו אלומות־אור מסנוורות על קירות הבתים ועל מגדלי־הכנסיות ועל צריחי הארמונות ועל חומות המצודות העתיקות, ושביביהן ריצדו על הגלים המלחכים את הדפנות החוצים את מי־הנהר, ועל קצף השוֹבֶל המתערבל מאחור ונמוג בּבנות־גלים מרשפות זיקוקי־דינוּר. נִין־גָל היה שמה, ואני חשבתי אז שפירוּש השם הוא שאבי־אבי־אביה היה גל של אור. רק כעבור שנים למדתי שאֵלַת־הירח נקראה בארם־נהריים בשם נִין־גָל ושלמענה נבנה מקדש באור־כשדים עוד לפני שאברהם אבינו בא לעולם. כשראיתיה לראשונה עדיין לא ידעתי מי היא ומה שמה, גם לא שיערתי בנפשי שייתכן קשר כלשהו בינה לבין בֶּרל רבּן מחד ובינה לבין תמוז עשתרות מאידך.

ראיתיה לראשונה לאור מדורת ל"ג בעומר שנה אחת אחרי אותו ל"ג בעומר שבו הלכתי לחגיגת יום־ההולדת של אריק. אריק כבר חזר אז עם אמו לפריס, ואני השתרכתי עם קבוצות ילדים בני־כיתתי לעשות מדורה בעמק המצלבה. משכתי את הזרדים למדורה ברגשות מעורבים. בבית הזהירו אותי לבל ארחיק לכת בשדות הרחוקים – ובימים ההם היה עמק המצלבה מחוץ לעיר, בדרך לכפר הערבי מַלְחה, ופורעים ערבים היו משוטטים ואורבים לנערים יהודים, גם הצטוויתי לחזור הביתה לא יאוחר משעה אחת־עשרה וחצי, בה־בשעה שידעתי שהכּיתה החליטה לבלות “כל הלילה” סביב למדורה. אילו הרגשתי בחברה מצב־רוח מרומם, היתה מועקת ההוראות שקיבלתי בבית נדחקת ומסתלקת מפני הציפיה לתענוג המדורה, אבל ככל שהתקרבנו לעמק המצלבה כן התאבּכה והעכירה רוח־עוועים בקרב הילדים, ובעיקר בשל המלחמה על השלטון בין שני מנהיגי הכיתה שלא נכנעו ולא ויתרו זה לזה. זה משך בכה וזה משך בכה ואני הצטרפתי, כדרכי, לחלש שביניהם שאליו התקבצו רק מעט ילדים מסביב למדורה הקטנה יותר. הייתי רוֹוה נחת אפילו מאותה מדורה עלובה אילו רק הניחו לנו, אלא שבּריוני הקבוצה החזקה באו כפעם בפעם להציק לנו, ומשנוכחתי לדעת שהשעה האחת־עשרה כבר חלפה עברה ניתנה לי ההזדמנות במהומה שקמה להסתלק לי בחשאי הביתה בלב קל, שהנה אני גם שומע בקולם של ההורים ומונע מהם דאגות מיותרות.

התחלתי ללכת לבדי בחזרה הביתה בלב כבד וברגליים מתנגפות בצרורות אבנים ובשיחי חרולים בדרך־העפר המתפתלת במעלה ההר בין שיח’־באדר הערבית מזה לבין בתיה הקיצוניים של רחביה העברית מזה. צר היה לי על הערב שהשתבש, ובייתר יחוד על הפסד המדורה. משהו בי נמשך מאז ומתמיד אל לשון־האש: החל בבדל האש הקטנה, הרוטטת, הנאחזת בפתילת הנר ונצמדת אליה כל־עוד־רוחה־בה, וכלה בלהבות המדורה הפורצות בעזוז גִצים ניתזים לכל עבר ובפִצפּוץ קורות־ענק מתבקעות בסילונות אור משתלהב. מראה האש כשהוא לעצמו היה בו כדי לאסור אותי בחבלי־קסם ולנתק אותי ממהומת הפעלתנות החברתית הרוחשת סביב לי. רֶתק דומה משתק היה אותי גם בשעת־נסיעה, כשהייתי נצמד לחלון האוטובוס וצופה דומם בתמונות־הנוף הנפתחות לקראתי ונבלעות מאחורַי, אבל בייתר־שאת נכבשתי לרַתּוּקות־האש. כל האחרים הקוראים בגרון וגוררים זרדים וחותים תפוחי־אדמה ומהפכים בצלים בגחלים היו נמוגים והולכים עם מסך המציאות המתקפלת ומתרחקת והולכת ומותירה אותי אל מול הפלא המתרחש בלהבה, וכל כמה שהתאמצתי להיות אחד מהם ולעשות מעשים, המשיכה ההזיה ללפף אותי ולחצוץ ביני לבינם, גם גרמה לכך שאפילו מעשה שצלח בידי וקריאה שקראתי ונתנה את אותותיה, נדמו לי כבאים מבחוץ ונובעים מתוך גוף אחר.

בַּבִּקעה שמעבר לגבעה הפונה צפונה למדרון שכונת־הכּוּרדים שלחה פתאום מדורה זרה לשונות־אש מיתמרים לקראתי. סטיתי לעברה ונעצרתי במרחק־מה מקבוצת היושבים סביב ושרים לאורה. בהיותי בדרך אליה סיימו אלה לשיר “לנדוד לנדוד תשוקת שומר…” ואחר־כך התחילו שרים:

מתוך מקהלת הקולות היתמר ועלה יחד עם הלהבה המרכזית קול נפלא של נערה – גבוה, מלא ועם־זאת מצועף כמשַמר את התהודה בתוכו ומרטיט את האוויר סביב מכּוח הגלים הפנימיים המתנפצים אל קירות התיבה הסגורה להרעידה. היא ישבה על סלע במעגל הקיצוני ושׂערהּ השחור, העבוֹת, קלוע בצמה מקיפה כנזר את ראשה מעל המצח הצחור ופרופיל קשת־הגַבָּה והלחי הגבוהה והאף הסולד והשפתיים המלאות הפתוחות בשירה על שורת השיניים הקצובות הבוהקות בלובנן מול גִצי הלהבה ועין־האיילה החוּמה הלַחה הנוגַהַת חלום. כהרף־עין הצטדד מבטי ממנה אל שאר היושבים במעגל כי לא עמד בי הכוח: האם הם כולם עיוורים? איך אפשר לראות אותה ולא ליפול לרגליה? לא נפלתי ממש אלא התיַשבתי במקומי; באשר עמדתי שם כרעתי ישבתי על החרולים הבוקעים בינות לאבני־השדה אגב רוָחה פורתא שעדיין לא הרגיש בי איש מהם, שעודני רחוק מן המדורה די־הצורך לשבת ולאסוף כוח כדי לחזור ולראות אותה.

“לראות את נַפּוֹלִי ולמות,” אמר לו גבריאל לספרן הקטן, לסרוּליק, בצרפתית, ושניהם פתחו בדיון מלומד על מקורה ומשמעותה של מימרה זו. סרוליק טען אז שבמקור נאמר, בעצם, “לראות את נפולי ואת מורי.” ‘מורי’ זה שם של אי במפרץ נַפּוֹלי, ובגלל צליל השם הזה שמזדהה עם הפועל הלטיני “למות” נוצרה המימרה הידועה. השיחה התנהלה אז על המרפסת אגב התגלחותו של גבריאל, כדרכו, בישיבה אל שולחן הברזל, והבֶּק הזקן שקוע היה בעיניים עצומות בכורסה האדומה וקרחתו מרצדת נצנוצים כנגד השמש השוקעת. הסירוס העממי המקובל, כשהוא לעצמו – טען גבריאל – מגלה אמת נפשית עמוקה יותר מדקדוקי המקור: לראות את היפה והנשגב ביותר – ולמות; והזקן, השקוע כמדומה, בשינה עמוקה, העיר בקול ניחר, ומבלי שיטרח לפקוח את עיניו, שמימרות דומות קיימות גם בשפות אחרות, כגון “לראות את סטַמבּוּל…” וכולֵי. היה זה זמן קצר בלבד לפני שנעלם סרוליק מן הספריה ומירושלים בכלל, ושנים רבּות לפני שחזר אלינו כדוקטור שושן. האם תמונת מעמד זה שעלתה לעינֵי־רוּחי בְּדַל־זיכּרון הִיא של דברים כּהווייתם שהתרחשו בזמנם, או שמא איננה אלא תעתוּע־דמיון; מעשֵׂה־תַשבּץ־זִכרוֹן־חלום? אִם כּך ואִם כּך, מאז נעלם סרוליק מן הספריה לא חזרתי אליה בגלל הספרנית שבאה במקומו, גברת קשה ויבשה שהנהיגה מיני סדרים וחוקי השאלה חמורים שהמאיסו עלַי את עצם ההליכה אל הספריה. עם היעלמותו של סרוליק פג הקסם מן הספריה, אך ברגע בו התעוררתי אחרי ליל־המדורה ביקשתי לקפוץ מן המיטה ולרוץ ישר אל הספריה כדי לחפש שם, בספר גדול של רֶפרוֹדוּקציות של אמנות הרנסנס, תמונה אחת של נערה דומה לה להפליא. לא זכרתי לא את שם הצייר ולא את שם התמונה ואפילו לא את שם הספר שבתוכו גיליתי אותה במקרה – זכרתי רק את כריכת־הבד הצהבהב שלַספר הענק הניצב ראשון על מדף ספרי־האמנות באולם הקריאה. אבל אולם־הקריאה נפתח רק בשעה תשע – בעוד שעה וחצי. הירהרתי בדבריו של גבריאל וחשבתי שלמרות האמת הנפשית העמוקה שאליה התיַחס מכּמה וכמה בחינות, בכל־זאת נעדרה מהם יעלת־המדורה – כך קראתי לה ביני לביני, ובליבּי חזרתי ואמרתי “לראות את יעלת־המדוּרה ולחיות! לראות אותה – ולחיות!”. “יעלת־המדורה” – כפי הנראה משום עין־האיילה החומה הנוגהת זהרורי חלום כנגד המדורה. אחרי שרואים אותה נראה הכל באור חדש והחיים מקבלים טעם חדש – לפחות החיים שלי. לראות אותה – ולחיות חיים חדשים.

החיים החדשים שלי ב"ספריית בּני־בּרית" ברחוב החבשים נפתחו ממש עם פתיחתה של דלת הספריה באצבעותיה השמנמנות הקצרות של הספרנית. למעשה הגעתי לפחות עשר דקות לפניה וישבתי על פינת הגדר לארוב לבואה, ומשנפתחה הדלת דילגתי ונכנסתי בעקבותיה. דומה היה שככל שנחפזתי להגיע מהר יותר אל הספר המיוחל, ובה־במידה שניסיתי לקצר את המגע עמה, כן השתדלה זו לעכב אותי בסידורים מסידורים שונים, ואם בכך לא די, גם האריכה בין רישום לרישום בדברים אין־קץ, בסיפורים מסיפורים שונים שדבר לא היה להם עם הנוהל הדרוש לפנקסי הספריה. אחרי שחזרה והסבירה את הידוע לי זה מכּבר ש"היום יש לנו, ברוך־השם, קצת סדר בספריה… שזה כבר לא מה שהיה בימים של האיש ההוא, אותם הימים – לא, לא ימים כי אם שנים רצופות של תוֹהוּ־וָבוֹהוּ…" הורתה באצבעה על הכיסא המיועד לנרשמים, ורק אחרי שהתיַשבתי כמצוָתה התחילה לחפש את הכּרטיס שלי אגב תיאור מפורט של עבודת־הפרך עם יגיעוֹת־הרוּח שהושקעו בהתקנת כרטסת־הקוראים – שלא לדבר על קיטלוּג הספרים שעודנו ממש ב"חיתוליו". כרטסת־הקוראים, כשהיא לעצמה, דרשה בראש ובראשונה כשרונות של בַּלש בעל שיעור קומה, מין שֶרלוֹק הוֹלְמס שיצליח תוך דקוּת־ניתוח־הנסיבות ובהברקה בלשית לתפוס את “קצה החוט”, שהרי “האיש ההוא” כלל לא ערך כרטסת־קוראים, אלא רשם את שמותיהם בפתקים מפוזרים בעשרים מגירות שונות ללא כל סדר אלפביתי או כל סדר אחר שהוא. (גם כשעשיתי את הניסיון־שנידון־מראש־לכישלון להגן על הספרן האהוב עלַי, וחזרתי והזכרתי את השם המפורש ישראל שושן, התעקשה זו להמשיך ולהתיַחס אליו בכינוי “האיש ההוא.” ייתכן שכבר אז לקחה אוזנהּ שמץ ממה שאירע לו, לסרוליק, בהולנד, ומכיוון שהיה ל"מוּמר" או ל"משוּמד־להכעיס" סבורה היתה שאסור להזכיר את שמו, ומה גם שאיסור אשר כזה לא היה בו אלא כדי לגרום לה עונג כפול הן של הצדקת כל האשמותיה והן של סיפוק קנאת־הספרנים המופלגת שלה על־ידי מחיקת שמו של המתחרה המוּבס בּלאו־הכי). ואשר לקטלוג הספרים – “האיש ההוא” בכלל לא תפס מה פירושו של דבר, ואם נניח אפילו לרגע אחד ש"האיש ההוא" כן ידע משהו, או לפחות ידע משהו על עצם קיומן של שיטות קיטלוּג, לא נוכל להסיק מתוצאות כל שנות עבודתו בספריה אלא זאת שהוא יצר בכוונה מראש – כלומר, בזדון – תוהו־ובוהו נורא אשר כזה כדי להכשיל את כל מי שיבוא אחריו, בכדי שאף ספרן מקצועי לא ימצא את ידיו ואת רגליו בבלבול הנורא. הספרנות בימינו הריהי מדע מדוייק ומסובך הנלמד במשך שנים בטובות שבאוניברסיטאות שבארצות־הברית. היא עצמה (שמה היה דבורה קַלמַנסוֹן, כפי שנוכחתי לדעת מן השלט הניצב על שולחן־עבודתה שעליו הוא נדפס הן בעברית והן באנגלית בתוספת התואר האקדמי שלה: בּ.א.) סיימה לימודיה באוניברסיטה חשובה במדינת קליפורניה, גם ניהלה שם ספריה גדולה, ומשהגיעה הלום חשכו עיניה. לילות שלמים נדדה שינה מעפעפיה עד שהסיקה את המסקנה הנכונה, כלומר – עד שידעה להחליט באיזו שיטת מיוּן לבחור: בשיטת הקטלוֹג של ספריית־הקונגרס או בשיטת דיוּאי או בשיטה עשׂרונית אחרת. ומשהחליטה להנהיג את שיטת דיוּאי היה עליה עוד להיאבק קשות עם ההנהלה על קבלת עזרה כלשהי בתפקידה, שהרי בספריה מסוג זה דרושים, בדרך־כלל, לפחות שלושה איש לעבודה השוטפת – שלא לדבר על כל ימי־העבודה הרבים שהושקעו בהתגבּרוּת על התוהו־ובוהו שהותיר אחריו “האיש ההוא”. רק אחרי איומים של התפטרות ניאותה לבסוף ההנהלה, כמחוָה־של־חסד־יוצא־מן־הכלל, להעניק לה תוספת לתקציב, תוספת שיש בה כדי להוסיף חצי־עובד במקום השניים הנוספים הדרושים לה, כלומר – חצי־משרה. הבחורה שקיבלה את חצי־המשרה, לִינה שמה – היא בחורה מצויינת – אין מה לדבר! – בעלת רצון טוב, צייתנית ומוכנה ללמוד את כל הדרוש, אלא שאין היא ספרנית מקצועית ועדיין עושה היא המון שגיאות. היה בכוחהּ של לינה להשתלט מהר יותר על בעיות קיטלוּג־הספרים ולהיפטר מהרבה טעויות אילו התרכזה יותר בעבודתהּ. זו היא הבעיה של לינה – בעיית הריכּוז. קיטלוּג של ספר דורש דיוק מדוייק בכל פרט ופרט, ולכך אי־אפשר להגיע בלי התרכּזות ותשומת־לב לפרטים הקטנים ביותר, ואילו לִינּה זוֹ בחורה חולמנית היא מטבעה. בדרך־כלל שקועה היא בהזיות, ועל־אחת־כמה־וכמה פזורת־דעת היא בימים אלה, אחרי כל הדברים האיומים והנוראים שקרו במשפחה שלה! אילו התיַתמה מאביה היה מצבהּ, אפשר לומר, פשוט ואולי אפילו קל יותר. אבל אותו נבל – סתם כך, קם בוקר אחד ונטש את אשתו ואת ילדיו בלי פרוטה לפורטהּ ובלי להתחשב בסבלה הנורא של האשה שהקדישה לו את כל חייה וילדה לו את ילדיו, ומבלי להתעניין בגורלם של אלה, כלומר של לינה ושל שני אחיה הקטנים. פרנסתה של המשפחה כולה תלויה עכשיו במשרה הקטנה של לינה, שהרי אין הם יכולים לסמוך כלל – כך התוַדתה לפניה אמה של לינה – על הפרוטות העלובות שאותו נבל זורק להם מפעם לפעם “כפי שזורקים עצם לכלב” – ואלה היו המילים שיצאו מפיה. אילו היתה אִמהּ של לינה בקו־הבריאות היתה היא עצמה הולכת לעבוד – הריהי מוכנה לכל עבודה שהיא, ותהי הבזויה ביותר בעולם, ובלבד שתזכּה בעצמאות וּבכבוד־האדם – כלומר, כבוד־האשה באשר היא אדם עצמאי ושווה לַגבר בכל, אם לא עולה על הגבר מבחינת דקוּת־הרגשות ועומק־החוָיות – אבל הרי מאז ומתמיד היתה זו אשה חלושה וידועת־חוֹלי, ולא חסרה לה אלא מהלומת־הבּיזיון הזאת, האחרונה, כדי למוטט אותה כליל, לשבּור את רוחה ולהרוס את בריאותה, להפוך אותה ממש לחולה חשׂוּכת־מרפא שכל חייה תלויים על בלימה, על חוט־השערה, על חצי־המשרה של בּתּהּ ועל הסעד שלינה זו סועדת אותה בחוליהּ מחוץ לשעות עבודתה בספריה. שהרי אותו נבל לא הסתפק בהפקרת משפחתו, אלא נמלך בדעתו ועולל לה ביזיון גדול עוד יותר; שערוריה שמסעירה את העיר כולה. אמנם אין הדברים גלויים ומפורשים, ומאליו יובן שהצדדים הנוגעים בדבר עושים כולם את הכֹּל להשתיק ולטשטש ולהכחיש מכֹּל וכל כאילו לא היו דברים מעולם, אבל מפה לאוזן מספרים שאותו נבל פיתה נערה תמימה, ודווקא ממשפחה טובה ושומרת־מצווֹת, צעירה ממנו לפחות בעשרים שנה, ומתי פיתה אותה? – רק אחרי שנישאה לאיש הגון וישר. כן, כאלה הם פני העולם הזה שבּתוכו אנחנו חיים כיום: עולם־הגברים. אין הגברים רואים באשה אלא כלי לסיפוק תאוותיהם המיניות, וככלי־אין־חפץ־בו כן גם האשה נזרקת ברגע בו נותן הגבר את עיניו בכלי חדש ונאה ממנו, וכל הנשים הפותות, כל אלה הבהמות, מקבלות עליהן את דין־עולם־הגברים כמשהו מובן־מאליו, כמין חוק של טבע, ובמקום להכריז עליו מלחמה, במקום להשתחרר ממנו ולזכות בחופש ובשוויון מלא, מתחרות הן זו בזו כשפחות מתגנדרות שאין להן בעולם שום דבר חוץ מן השאיפה האחת והיחידה למצוא חן בעיני האדון! להוכיח לו, לאדון, שהן הכּלי היפה והטוב והמתאים ביותר לסיפוק תאוותיו המיניות! כּן – הִיא, דבורה קַלמַנסוֹן, עמדה על כך כבר לפני שנים רבות, בעודה סטודנטית רכה בשנים. היא לא נזקקה למין מהלומה כזאת שירדה על משפחתה של לינה כדי להיוָכח מה פירושו של עולם־הגברים אשר הנשים כולן משועבדות לו. היא הקפידה לשמור תמיד על עצמאותהּ, לא נכונה היתה לשעבד לא את נפשה ולא את גופה לשום גבר. היתה הרוח־החיה ב"אגודה לשחרור האשה" שהוקמה אז באוניברסיטה של לוס־אנג’לס, ושהיתה החלוצה באגודות מסוג זה שהתחילו כעבור שנים צצות ופורחות בעולם התרבותי כולו. “כן – והרי לפניך דוגמה קטנה, אחת מני אלף, מתוך התוֹהו־ובוהו שיצר ‘האיש ההוא’ כדי לבלבּל את כל מי שיבוא אחריו!” זה זמן־מה, לפחות חמש דקות, נמצא הכרטיס שלי, מן הסוג החדש והיפה שהיא עצמה הנהיגה בספריה, מונח על השולחן לפניה, ואגב הסבּרת השקפת־עולמהּ פישפשה וחיטטה במגירות מימין ומשמאל עד ששלפה וניפנפה כנגדי בעיניים בּוֹזקות זיקוּקי־ניצחון את הפתק המצהיב והמקומט מימי סרוליק. “נו, אז אני שואלת אותך: מה אפשר להבין מתוך הקִשקוש הזה? תראה מה שהוא כתב – ובכלל, איך אפשר להבין כתב־יד שכזה? – ‘שלום – טוביה – בֶּרקוביץ’ מה אפשר להבין מזה? האם זה שמו של ספר או שמו של מחבר הספר? ואתה רואה במו־עיניך שאין פה, כמובן, כל זכר לאיזה שהוא מיון קטלוֹגִי, לא מספרים ולא אותיות ולא כלום! אמרתי לך כבר ששרלוק הולמס בכבודו ובעצמו זקוק היה לפחות לשבוע כדי לפענח את מסתרי הפתק האחד והיחיד הזה! אין לך מושג כמה שעות־עבודה השקעתי עד שהצלחתי לפתור את החידה הזאת. תראה –” וכאן הושיטה לעברי את הפתק מעשה־ידיה שבו אמנם, ברור היה לכל עין ששם הספר הוא “טוביה החולב”, וששמו (הספרותי) של המחבר הוא שלום־עליכם, שהספר נכתב במקורו ביידיש, ותורגם לעברית בידי י.ד. ברקוביץ'. “והספר הזה הושאל, לפי הרישום – ולא תמיד נמצא רישום – כבר לפני שנה וארבעה חודשים. בזמנו שילמתָ, אמנם, את דמי־הרישום וגם הפקדת את הסכום הדרוש לערבון במקרה שהספר לא יוחזר, אבל עכשיו אתה חייב את דמי־הרישום לשנה החדשה שהתחילה לפני ארבעה חודשים, ואתה צריך כמובן, להחזיר את הספר. אם הלך לאיבּוד – תאבּד כמובן, את הערבון שהפקדת ותצטרך להביא ערבון חדש, כלומר – שלושים גרוש. החל בשנה הזאת נאלצנו להעלות את סכום הערבון בחמישה גרושים. אתה טוען שלא בָּאתָ לשאול ספר חדש אלא רק כדי לעיין בספרי־העזר באולם־הקריאה, ומבחינה פורמלית אולם־הקריאה פתוח לכל. מבחינה פורמלית מותר לך להיכנס ישר לאולם־הקריאה, אבל אני אמעל בתפקידי אם ארשה לך לעשות זאת לפני החזרת הספר שמצוי בידך מתחילת השנה שעברה, או לפני שאחייב אותך בסכום הערבון – כלומר, אחייב את עשרים וחמשת הגרושים שהפקדת לפני שנה ואוסיף עליהם עוד חמישה גרוש שתשלם לי עכשיו. בכך תפרע את החוב שלך לספריה ותוכל להיכנס לאולם־הקריאה ככל אדם, אבל אם תרצה להירשם שוב כאחד הקוראים, תצטרך להפקיד ערבון חדש בתוספת דמי־הרישום. הברירה בידך.”

“בסדר”, ליחשתי כנגדה, “אני תיכף אחזור עם הספר… או עם הכסף.” אילו נמצאו בידי חמישה גרושים הייתי נותן לה אותם בו־במקום. הייתי נותן לה את כל שלושים הגרוּש הדרושים כּיום הזה ומרגיש הרבה יותר טוב. למעשה לא זכור היה לי שאי־פעם הפקדתי עשרים וחמישה גרוש בידי סרוּליק. הוא אפילו לא דיבר אתי על הצורך בערבון, ואם לא חלה טעות בּרישום של הגברת קַלמַנסון, משמע שסרוליק עצמו הפקיד את הכסף על שמי – וזאת מתוך המשׂכּורת העלובה של חצי־המשרה שהיתה לו אז בספריה. בתוך שפע הגעגועים שהציף אותי לימים ההם, נפקחו עינַי פתאום לעובדה הפשוטה שהספרן הקטן עשה במשׂכּורת של חצי־משרה את העבודה הנדרשת משלושה אנשים במשרה שלמה, וזאת על־פי עדותה של הספרנית המומחית העויינת אותו כל־כך. “אין דבר, סרוּליק,” ניחמתי אותו בליבּי, “היא משמיצה לא רק אותך. יש לה בליבּה על כל הגברים שבעולם.” אילולי התחייבתי לחזור “עם הספר או עם הכסף” אין לי כל ספק בכך שלא הייתי שב באותו יום לספריה למרות הדחף העצום למצוא את התמונה של “יעלת־המדורה”. הרגשתי, משום מה, שבכדי לשמור על “כבוד־האדם” שלי עלַי לחזור הן עם “טוביה החולב” והן עם כל עשרים וחמשת הגרושים שנרשמו בטעות על שמי, ולומר לה, לגברת דבורה קלמנסון, בִּי.איי.: “בזאת, גברתי, גמרתי את החשבון שלי עם הספריה הזאת.” וכשהיא תאמר: “עכשיו מותר לך להיכּנס לאוּלם־הקריאה,” אענה לה: “את הספר הדרוש לי אחפש במקום אחר,” וכשתבקש להחזיר לי את הכסף, אומר לה: “זה לא שלי. ‘האיש ההוא’ שעשה את התוהו־ובוהו הוּא ששילם אותו בשבילי מתוך חצי־המשׂכּורת שקיבל בעד העבודה שעולה היום להנהלת “בּני־בּרית” במשכּורת שלמה ובעוד חצי־משכורת. את תחזירי לו את הכסף בצירוף תודה מקרב לב”. ועם גלילתה של התמונה הזאת ופיתוחו של הדיאלוג שבינינו, ידעתי גם ידעתי שבּרגע בּוֹ אתיַצב מוּלהּ פנים־אל־פנים לא תקוּם בּי הרוּח לומר את הדרוש, ואשר יצא מפי לא ייאָמר בקור־הרוח כיאות. תפסתי היטב את הצדק ואת ההיגיון שבכל דרישותיה, גם נכון הייתי לעשות כּדבריה בלב טוב, ואפילו בשמחה, אילולי אותה משׂטמה שנדפה מכל הווייתהּ ושהבריחה אותי מעליה, אם כי כלל וכלל לא מכוּונת היתה כנגדי אישית. נכון הייתי אפילו להצטרף למלחמתה למען הענקת כל הדברים הטובים שבעולם לאשה־באשר־היא־אדם, וכולי וכדומה, ולחתום בשתי ידיים על צדקת כּל תביעותיה החברתיות והכלכליות המהפכניות, אילולי אותה מַשׂטמה. אני הרי חדלתי לבוא לספריה זמן רב לפני ששׂרפה בהבל־פיה את הספרן הקטן, ולפני שידעתי שזו שׂוטמת את “כל עולם הגברים”. סבר־פניה החמור והכעס המחלחל בה די היה בהם כדי להמאיס עלַי את הספריה, ועד עצם היום הזה איני חש בנוח, ובוודאי שאיני יכול לעשות את שלי ולעבוד במנוחת־הנפש במחיצתו של פרצוף־פנים חמוץ, וזאת גם כאשר ידוע לי שלא נוכחותי היא שהחמיצה אותו.

למזלי מצאתי את “טוביה החולב” ללא קושי בתוך ערימת־הספרים שעל שולחני, גם הקפדתי לחזק יפה בדבק את גב הספר אם כי זכרתי היטב שזה רופף היה כבר אז, כשקיבלתי אותו מידי סרוליק. קפדנית זו עוד עלולה לבוא אלַי בטענות שאני הוא האשם בהשחתת הכריכה, ואפילו לדרוש פיצויים. “את הכסף אביא בפעם אחרת,” חיזקתי את עצמי משלא נמצאה לי במגירה פרוטה לפורטהּ, ואני נחפזתי לאורך רחוב החבשים, המתעקל פעמיים כשני גלים שרדפו זה את זה והתאבּנו בזרימתם, כדי לחסל את החשבון שלי עם “ספריית בני־ברית”. על סף הספריה נָמֵס פתאום ליבּי והרהור חלף בי לחזור על עקבותַי ולשלוח את הספר בדואר כדי להימנע מ"פגישה מיותרת" עם אותה אשה, שהרי בין כך ובין כך לא אסכּים לשבת עוד באולם־הקריאה תחת עינה הפקוחה של זו, ואת הספר הדרוש לי אצטרך לחפש במקום אחר. לאחרונה ראיתי במרתפו של בּרל הרבה ספרי־אמנות, ואם כי הוא התעניין בעיקר באמנויות העתיקות של מצרַיִם ושל יוָן ושל ארם־נהריים, ייתכן שיימצאו שם גם ספרים מתקופת־הרנסנס. אבל עינה של זו כבר הבחינה בי, ואני איחרתי את מועד הנסיגה. הושטתי לה את הספר בשתיקה, מוכן ומזומן להסתלק מן המקום ללא אומר ובלי דברים ברגע בו תקבלנו מידי ותמחקנו מן הכרטיס הנושא את שמי. “יופי!” נפלטה קריאה מפיה, “אתה באמת עומד בדיבורך. דע לך שרוב הקוראים משתדלים להשתמט מהתחייבויותיהם”. ואם כי סבר־פניה נשאר קשה כשהיה, מוססה הרוח המפעמת בדבריה את משׂטמַת־הנגד שמשׂטמתה עוררה בי, אך עם־זאת ברור היה לי שלא במחיצתה של זו אלך לבקש את תמונתה של יעלת־המדורה.

“עכשיו תגיד לי את שם הספר או את שם הסופר שאתה מחפש ואני אראה לך איך למצוא אותו על המדף המתאים במחלקה המתאימה על־פי הקטלוג של אולם־הקריאה שנמצא פה, בצד הכניסה לאולם.”

“תודה רבה. אין צורך. אני כבר אסתדר לבדי,” אמרתי לה. “עכשיו אני ממהר…” בלאו־הכי לא זכרתי לא את שם הספר ולא את שם הסופר. “והנה לינה הגיעה” – הוסיפה זו – “ואני אצטרך תיכף ללכת לישיבת ההנהלה. אם יהיו לך בעיות, תוכל גם היא לעזור.”

יעלת־המדורה!

היא הבזיקה חיוך לספרנית, וכשפנתה אל הקולב לתלות עליו את התיק שלהּ, זינקתי אל אולם־הקריאה, תלשתי כתב־עת מעל המדף הראשון שנקרה לי בדרכי והתיַשבתי אל השולחן המרכזי הארוך על הכיסא שבו נתקלתי. זה היה גיליון של ה"ג’יאוגרפיקל מגזין", ואני פתחתי אותו באשר פתחתי בלב הולם בי פרועות ועם־זאת ברַווחת־מה על שלא נכשלתי ונפלתי, וגם שום תקלה אחרת שיש בה מן הבּיזיון לא קרתה לי מעוצם ההתרגשות. השתדלתי להתרכּז בעניינוֹ של כתב־העת הפתוח לפנַי עד שאירגָע קצת ואשלוט יותר בעצמי. היו שם תצלומים יפים, בצבעים, של אילו שהם טקסים שנערכים בקרב שבטים בּיבּשות רחוקות, והמאמר האנתרוֹפוֹלוֹגי המקיף אותם דן בהשבּעת־רוחות למיניהם. יש רוחות טובים ויש רוחות רעים ויש רוחות של יער ויש רוחות של ים ויש רוחות של מדבר ויש רוחות של מתים ויש רוחות נוקמים ונוטרים ויש רוחות מגינים ונוצרים ואוהבים. דומה שאם אמנם יש בעולם רוח טוב ומיטיב שמחמם את הלב ונוגה אור חדש על העולם כולו ונותן טעם חדש לחיים, הרי זה התגשם ביעלת־המדורה, בלינה, מבלי שהיא עצמה תרגיש בכך או תדע שמץ מכל מה שהיא מחוללת בי. ואם אמנם רוח זה טוב הוא ומיטיב כל־כך, מדוע זה ימחץ אותי, ימוטט את גופי ויפורר את רוחי? אולי זה פשוט מפני שאין אני ראוי לה, גם אין כל סיבּה, ובוודאי שאין כּל סיכּוי שהיא, מצִידה, תמצא בי עניין כלשהו אחרי כל אותה חבורה של בחורים מבוגרים ומגודלים שהקיפו אותה מסביב למדורה ושרו ביחד אתה

קולה מליל־אמש התנגן בתוכי עם צרימת קולה הגשמי של הגברת קלמנסון באוזני־הבשר, הקול המשקף את הנימה הקשה למרות רכּותו החיצונית שבּה פירטה את כל השגיאות שנמצאו בכּרטיסיות שמילאה לינה בשבוע שעבר. העזתי להציץ מעל למאמר האנתרופולוגי על פניה של לינה. לאור־היום חיוורת היתה, וטבּעות שחורות הקיפו את עיניה העייפות. בחיוך רפה ומתנצל הודתה בכֹּל וקיבלה את דין התיקונים הדרושים בחבילת הכרטיסיות הנערמת על שולחנה. כפעם בפעם העבירה את כף־ידה על עיניה המתכווצות כמשתדלת להתגבר על העייפות, ובתוך קרעי המשפטים שקלטה אוזני מן הדברים שהחליפו ביניהן, שמעתיה אומרת: “…לילה קשה במיוחד עבר על אמא שלי.” אם אני חלפתי על פני המדורה שלהם קרוב לחצות־הלילה, כשזו היתה בעיצומה, הרי לא ייתכן שלינה חזרה לביתה שלה לפני שעה שתיים, ומשחזרה לא נתאפשר לה לעצום עין עד אור הבוקר מכיוון שצריכה היתה לטפל באמה. מבטה ריפרף לעברי ואני חזרתי והשפלתי מיָד את ראשי אל המאמר האנתרופולוגי ברגע בו חלף בי ההרהור שיכול הייתי בו־במקום להפוך למאושר שבִּבני־האדם עלי אדמות אילו איפשרו לי הנסיבות לקום ולומר לה, ללינה: “עכשיו חזרי הבּיתה ולכי לישון, ואני אמלא פה את מקומך.” לינה זו, שיש בכוחה לתת טעם חדש לחיים ולהגיה אור על העולם כולו ולטפל בחולים בלילה ולעבוד ביום כדי לפרנס אותם – היא עצמה תלויה על בּלימה וקיומה הרופף בעולם הזה זקוק לעזר ולסעד ולהגנה יותר מכל יצור אחר. “זאת גישה אופיינית לגבּי היצור האהוּב… לגבי כל יצור אהוּב שהוא… ולאו־דווקא אדם או יצור חי אחר. כל דבר שבעולם, מן הרגע שהוא נעשה חשוּב ויקר לך, מיד הוא מעורר בך את הצורך לשמור עליו כ’על־בּבת־העין'…” אמרתי לעצמי בנוסח המאמר האנתרופולוגי כדי לצנן את מהומת־הלב באִזמל־המנתחים הקר של העין המסתכלת מבחוץ. הטלפון על שולחנה של הגברת דבורה קלמנסון צילצל, וכיאות לספרנית מקצועית טובה השומרת על שלוַת היושבים בחדר־הקריאה שלא תופרע, דיברה בלחש אל תוך השפופרת, אם כי בתקיפות. כמה וכמה פעמים ניענעה ראשה לשלילה, גם שמעתי את המילים “…רק אחרי העבודה… כעת אי־אפשר…” וראיתי את לינה מסתכלת בה בדאגה. אחרי שהחליטה זו לשים קץ לוויכוח הטלפוני בהורדת השפופרת, החליפו הן ביניהן כמה דברים בלחישה, ואל אוזנַי ריחפו דבריה של לינה “…היא לא תניח לי…” הטלפון חזר וצילצל והספרנית הרימה את השפופרת בכעס והאזינה בקוצר־רוח ובמצח מתקדר והולך. “כפי הנראה לא תהיה לך ברירה,” אמרה לה, ללינה, אחרי שחזרה והורידה את השפופרת. לינה קמה מיד לאסוף את התיק מן הקולב, ולפני צאתה סידרה את הכרטיסיות במגירה ודיברה על השלמת שעות העבודה “מחר אחרי שעה שלוש”. גם משהו בדבר בדיקות או אשפוז בבית־חולים חלף ביניהן, ומיד ראיתי בעיני רוחי את לינה נושאת בזרועותיה זקנה חולה לבית־החולים, מדדה וכורעת בשארית כוחותיה. ומדוע דווקא בזרועותיה? הרי גם אם אין לה כסף להזמין טכּסי, יש קווי־אוטובוסים ויש אמבּולנסים לשעת־הצורך, אבל אפילו לשם כּך זקוקה לינה לעזרה, בכך אין כל ספק. אמרתי להישאר במקומי עוד שתיים־שלוש דקות כדי לא לעורר חשד בלב הספרנית, ומשזו תחזור ותשקע בעבודתה, להתגנב החוצה בעקבותיה של לינה. אך זו לא חזרה לעבודתה. עד שלא נדַמו פעמיה של לינה – בעד לחלון ראיתיה פונה ברחוב החבשים לעבר רחוב הנביאים – פרצה פנימה בלחייה הפורחות ובניצנוץ הקונדסי שלעיניה הכּחולות ובמשב הבּוֹשׂם אשר לה הגברת שוֹשי רַבָּן, נושאת חבילת־ספרים שלמה תחת בית־שחיה. הופעתה הממה את הגברת קלמנסון הרבה יותר משהטרידה אותי. אני רק השקעתי את ראשי ב"ג’יאוגרפיקל מגזין" כדי להיסתר רגע מפניה אגב תכנון הצעד הבא, לאמור: איך להתגנב מן המקום במירב המהירות מבלי שזו תבחין בי ותעכּב אותי בשאלות מיותרות, ומה תירוץ להמציא לה שיצדיק בעיניה את הסתלקותי הבהולה במקרה שמבטה הזחוּחַ יפגע בי; אבל הספרנית, למרבה הפלא, מוֹס התמוססה כליל. סומק כּהה, אפרורי, פשט בפניה ובצוארה. רגע דומה היה שהיא נאחזת בקרנות־שולחן־עבודתה כדי להתאושש, ומשנהו אצה להסיר את משא הספרים מעל ידיה של שושי, ואגב כך נמצאה פתאום מחבקת אותה ומלחשת לה משהו על אוזניה. שושי ניערה את תלתליה במנוד־ראש עז של קוצר־רוח, והספרנית הפצירה בה להיכּנס לחדר השני – לחדר־ההנהלה, שנמצא מאחורי משרד־הקבלה – כדי לספר לה משהו “חשוב מאוד. יוצא־מן־הכלל.” יחד עם התקיפוּת שנפוֹגה, איבּדה הספרנית גם את השמירה על נוהלי־הספריה וכללי־הזהירות, ובכלל את השליטה בעצמה. משעמדה שושי בסירובה להיכּנס לחדר השני, התחילה הספרנית ממש להתחנן לפניה, גם ניסתה לגרור אותה לשם. “הפסיקי עם השטויות שלך… אמרתי לך כּבר… את רואה שאני ממהרת. הכיני לי את הספרים, הנה הרשימה…” ועם־זאת הסירה בכוח מעל מותניה את היד החובקת שאצבעותיה המשיכו לרפרף ולהיצמד בחוסר־אונים אל הגוף הנשמט מהן. “רגע אחד,” קראה הספרנית בקול, אבל שושי כבר אצה לה החוצה לדרכה בטֶפף עקבים נמרץ. הספרנית נחפזה בעקבותיה, אבל נעצרה על הסף, שינתה כיווּן ופנתה אל חלון חדר־הקריאה כדי להציץ משם בדמות החומקת. גם אחרי שזו נעלמה מעבר לפינה נשארה הספרנית עוד זמן־מה על עומדהּ מתנשמת עמוקות וידיה חופנות את שובל הוִילון אל ליבּהּ.

בפתאום נחרדה עם התרשרשות דפי כתב־העת שבידי. מאחר שהייתי הקורא היחיד באולם באותה שעה, וּבַעים־התפעמותה, נמחקתי כליל מדעתה, ומשחזרה עכשיו ונזכּרה בהימצאותי פה, נבוכה והשמיטה את הוִילון מידיה. עשיתי עצמי כמעמיק־חקר בכתוב שלפנַי כדי להניח לה לחזור למקומה, אבל זו התגבּרה על מבוכתה מהר יותר מששיערתי. במקום לחזור למקומה פנתה אלַי ושאלה אם ראיתי את הגברת הזאת שבקולה הרם מפריעה תמיד לאנשים שעובדים באולם־הקריאה.

“לא, לא ראיתי,” הרגעתי אותה, “לא שמתי לב. שמעתי קולות מדבּרים, אבל זה בכלל לא הפריע לי.”

“אני תמיד משתדלת להפנות אותה לחדר השני כדי לא להפריע לקוראים.” מצאה הגברת דבורה קלמנסון נחיצות להסביר לי הסבר היטב מה דברים חלפו ביניהן. “היא חברה טובה שלי. יש לה כרגע המון בעיות, ואני עוזרת ומייעצת לה כמיטב יכולתי. הייתי יכולה לעשות הרבה יותר אילולי הוא… אותו נבל זקן שניצל את תום־ליבּהּ והרס, בעצם, את חייה; אימלל אותה לא פחות משאימלל את אשתו ואת כל משפחתו. ייתכן אפילו שיהיה צורך היום לאשפז את אשתו.”

“אותו נבל זקן הוא אביה של לינה?” נשארתי נטוע בּכיסא עם מכת־הברק שהלמה בי והאירה בגוון בלתי־צפוי את הנוף כולו. אם כי עכשיו כבר ברור היה לי למעלה מכּל ספק שלינה היא בתו הבכירה של אשבעל עשתרות, בכל־זאת ביקשתי בשאלתי אישור נוסף שיערוב לממשוּתה של התגלית הנפלאה.

“כן, בוודאי – הלא כבר סיפרתי לך עליו. באמת אינני מבינה איך הצליח אותו אשמאי זקן לפתות את החברה שלי, שעם כל תמימותה ויושרה היא אשה נבונה ומשכילה.” והמשטמה חזרה והשתזרה בנעימת־קולה.

למרות הלהט המיוחד־במינו של רגשותיה של הספרנית כלפי חברתה שושי – להט שיש בו, אולי, כדי להסביר את משׂטמתה לאשבּעל עשתרות – לא היתה היא היחידה שראתה בו “נבל זקן”, גם לא בודדה או יוצאת־דופן בחומרת־פסק־הדין שהוציאה על כל מעלליו הנמבזים מאז התפטר בֶּרְל ממשרתו במרפאת־העיניים של דוקטור לנדאו והסתגר במרתף של הגברת לוריא, הפנו לו עורף גם רבים מקרב מכריו ומודעיו משכבר הימים – ואפילו דוקטור לנדאו לא סלח לו על כך. כבר אז, באותו מעמד בספריה, הרגשתי שאין כל תועלת בוויכוח עם הספרנית או עם כל אדם אחר שרואה בו “אשמאי זקן”. הרגשתי שגם אילו עמדה הספרנית לידי בשעת־מעשה, וראתה גם היא, במו־עיניה, שלא היה זה בֶּרְל שפיתה את שוֹשי, אלא להפך – היתה זו שושי שהלכה לחפשׂ את בֶּרְל, גם התפרצה לתוך חדרו למרות האיסור המפורש הכתוב על הדלת הסגורה באותיות גדולות “נא לא להפריע! אסור לצלצל ואסור לדפוק!” – גם אז היתה הגברת קלמנסון מחליטה שהוא אשמאי זקן, ומוצאת דרך לפרש אפילו את התנהגותה זו של שושי כהוכחה נוספת וכראָיה ניצחת לתחבולותיו של אותו שועל־זקן שבהן הצליח להשתלט עליה ולפתות אותה שתעשה כרצונו למרות כל תמימותה.

אחרי התגלית הנפלאה התפלאתי על עצמי איך זה לא תפסתי מיד שיעלת־המדורה זו, שלינה זו, בתו של אשבעל עשתרות היא. הפרטים ידועים היו לי כולם, ובכל־זאת לא הצלחתי לקשר ביניהם. ידעתי שבתו הבכירה יצאה להכשרה באחד מקיבוצי־השומר־הצעיר, ותמוז עצמו סיפר לי זמן קצר לפני ליל ל"ג בעומר שאחותו הגדולה הוזעקה לחזור הביתה כדי לטפל באמם שנפלה למשכב “ולעזור קצת בכל שאר הדברים.” כשעברתי על פניה הבחנתי מיד שמדורה זו של קן־השומר־הצעיר היא, הן על־פי הסרט הלבן השזור בחולצות והן על־פי השיר “לנדוד לנדוד תשוקת שומר”. אחר־כך נזכרתי שתמוז סיפר לי אפילו שאחותו הגדולה תעבוד במשרה חלקית בספריה עד לשובה להכשרה – כלומר, כל עוד תיאלץ להישאר בבית. אולי – מבּחינה מסויימת – הפריע לי השם “לינה” לשבּץ אותה במקומה. הספרנית קראה לה “לינה”, ואילו תמוז סיפר לי שאחותו הגדולה נקראת “נִין־גָל”, וש"כל חבריה במשק חושבים שהיא בחורה מוזרה לא פחות מן השם המוזר שלה." לימים נוכחתי לדעת שגם אמה קוראת לה “לינה”, והיא עצמה סיפרה לי שבילדותה, כל עוד התביישה בשם המשונה “נִין־גָל” שהצחיק את כל ילדי־הגן, העדיפה את השם שנתנה לה אמה, גם קראה לעצמה בשם “לינה”. יש חבר־משק שאוהב לקרוא לה “נִינְגַלִּינָה”, שילוב שיש בו נופך נוסף של חיבּה. אך מעל ומעבר לשם השׁוֹנה כשהוא לעצמו, לא יכולתי, כפי הנראה, לשייך למציאות היומיומית הפשוטה שבּתוכה חולפים חיי את הזוֹהר הטמיר שהציף אותי פתאום למראה פניה ולמשמע קולה של “יעלת־המדורה”.

ולעניין השמות – אמהּ של לינה סירבה במשך כל שנות נישואיה לשאת את שם־משפחתו של בעלה, לאמור: רַבָּן, ובתוקף רב הרבה יותר התנגדה לשמו הספרותי. לא גברת רַבָּן ובוודאי ובוודאי שלא גברת עשתרות, אלא פשוט הִימֶלְזַךְ. לאה הִימֶלְזַךְ. בשם זה נולדה ובשם זה תמוּת בּבוא יומהּ, וכל הצרמוניות הללו של עיטור ראשה של האשה בשמו של בעלה היו ונשארו מיותרות בעיניה ומאוסות עליה. אין האשה חדלה מהיות היא כפי שהיא, אישיות בפני עצמה שעומדת על רגליה שלה ואחראית למעשיה שלה רק מכיוון שהתחתנה והיתה לאשת־איש. בשמה שלה, לאה הִימֶלְזַךְ, חתמה על כּל המכתבים שכּתבה לגדולי־הדור, החל במרטין בּוּבֶּר וכלה בבן־גוריון – מכתבים שנסבו, כמובן, על הדברים שעמדו באותם הימים ברומו של עולם – וכַלֵה במאמרים שהפכו והיו לספרים ברבות השנים. בשמה ומשמה גם תבעה וקיבלה ראיונות עם גדולי־הדור הנזכרים לעיל, ובמחיצתם נתגלתה בכל שיעור קומתה, נראתה בעליל משכמה ומעלה גבוהה גם מִמשֶׁה שרתוֹק וגם מדויד בן־גוריון. היא היתה אשה גדולה. העידו עליה שבשעתה יפה היתה, והיא המשיכה כל השנים – וגם אחרי שאני ראיתיה בחוליהּ – לנהוג כאשה יפה ואפילו להכריז על כך בפה מלא מבלי להתחשב כּלל בּחיוך הנבוך והמתנצל של לינה, כפי שלא התחשבה במבוכתה של לינה בכל שאר הדברים שאמרה ועשתה בפומבי. גילוי־הלב הלז שלה לא היה אלא אחד היסודות המוצקים בתרכובת הבריאה של אישיותה של לאה הימלזך, שנודעה בשעתה לא רק כאשה יפה אלא כ"בעלת אופי, הגונה מאוד." בהגינותה גלויַת־הלב העידה בפומבי לא רק על עצמה, אלא חיוְתה דעתה והביעה את הרגשותיה כלפי כל הסובבים אותה, בעיקר בני־משפחתה הקרובים, ובייתר־יחוד בעלה בֶּרל. “כשפגשתי את דוב (היא הקפידה, כמובן, לכנותו בשם העברי שבחרה בשבילו) במסעדה הקואופרטיבית,” היתה נוהגת לספר לאורחים שהוזמנו בדרך־כלל לארוחת־הערב, “התיַשבתי על־ידו מפני שלא היה מקום פנוי אחר במסעדה, ובכלל לא תיארתי לעצמי שהאיש הזה יהיה בעלי. כשהרים את פניו מן הצלחת והסתכל עלי בפעם הראשונה התבלבלתי מפני שלא ידעתי איזו עין מביטה עלי, האם העין השמאלית שמסתכּלת ישר או העין הימנית שמסתכּלת הצידה. אני גם לא הבנתי מה שהוא אומר לי, אם כי אז כבר ידעתי היטב עברית. אני הלא התחלתי ללמוד עברית עוד בברלין, ובמשך השנתיים שגרתי בירושלים מאז שעליתי ארצה ועד שפגשתי אותו למדתי כל הזמן רק עברית והספקתי אפילו לפרסם מכתב למערכת עיתון “הארץ”. לי הרי יש כּישרון לשפות. במתימטיקה הייתי חלשה תמיד, לא הבנתי כלום, אבל שׂפות – זה הצד החזק שלי. עמדו אז בקבוקי גזוז על השולחן – זה מה שהיו שותים אז בארץ, וביחוד במסעדה הקואופרטיבית – והוא הציע למזוג לי מן הבּקבּוק שלו ואמר כל מיני דברים בלתי־מובנים: חוּר כּרפּס וּתְכלת… והשתיה כדת אין־אוֹנֵס… אני זוכרת ביחוד את שלוש המילים הראשונות שהבהילו אותי: חוּר כּרפּס וּתכלת… מה זה? דוב!” – פנתה לבעלה – “תפסיק להשמיע קולות נוראים שכּאלה בזמן האוכל ואל תפתח כּל־כּך את הפּה, זה לא יפה! מה אתה רוצה – שכּולם יראו שנשארו לך רק שלוש שינַיים, ושגם אלה רקובות? כבר אז, בפעם הראשונה במסעדה הקואופרטיבית, ראיתי שהשיניים שלו רקוּבוֹת” – חזרה להסביר לאורחיה – “אבל אז עדיין היו רובן במקומן. מזמן אמרתי לו שהגיע הזמן להתקין מערכת שלמה של שיניים תותבות, אבל הוא אף פעם לא שמע בקולי. כבר אז היה משמיע כל מיני טרטורים בזמן האכילה, ולכן לא הבנתי בדיוק מה הוא אומר. תפסתי, כמובן, מיד שהוא אומר בעל־פה פסוקים מן התנ”ך, ואחר־כך חיפשתי בקונקורדנציה של מנדלקרן ומצאתי שהפסוקים לקוחים מספר אסתר – אבל לא היה לפסוקים האלה שום קשר עם הדברים שאמרתי לו. תפסתי, כמובן, שזאת צריכה להיות מין חוכמה בנוגע לשתיית גזוז, אבל זאת היתה התחכמות שלא במקומה. ובכלל – ההתחכּמוּיות שלו לא באות אף פעם לא במקום המתאים ולא בזמן המתאים. בשנים הראשונות עוד היינו מנהלים בינינו ויכוחים, כל אחד על־פי השקפת־עולמו, ואני הייתי מוכנה להקדיש ימים ולילות לבירור השקפת־עולמו שלו אף־על־פי שאין בעולם כולו אף אדם אחד שיכול להבין בדיוק מה היא השקפת־העולם שלו חוץ מן החבר האחד והיחיד שלו, גבריאל לוריא, אבל בשנים האחרונות דוב איננו מסוגל עוד לערוך אתי בירור רציני אפילו בבעיות של השקפת־העולם שלו. הוא מסוגל רק להתחכם, ועל הדברים הרציניים ביותר שאני אומרת לו הוא עונה בבדיחות משונות שמצחיקות רק אותו בעצמו. לפעמים הוא מתחכם ברגעים הקריטיים ביותר רק כדי להרגיז אותי, ולפעמים סתם כך, מתוך הזדקנות. זה עניין של גיל: אצל רוב האנשים נחלשת השקפת־העולם עם הגיל."

אצל הגברת לאה הימלזך לא נחלשה “השקפת־העולם” עם השנים החולפות אלא להפך – התעצמה, התקשחה והתחדדה ככל שהתבַּטבֵּט הצד הגופני והזקין. ובכלל – אשה יוצאת־מן־הכלל היתה לאה הימלזך מבחינת השקפת־העולם, כלומר: לא היתה לה בעולמה אלא השקפת־עולם. מין אשה גדולה אשר כזו “בעלת גוף ספורטיבי” – כפי שהעידה על עצמה – שהיה, כמתחוור מדבריה, דק־מותן, תמיר וגמיש בימי נעוריה – במקום שתשתוקק לקפוץ לתוך בריכת־שׂחיה אולימפית או לצלול במים אדירים כאותן אוסטרליות בתחרויות השׂחיה הבינלאומיות, לא ביקשה אלא לצלול לתוך השקפות־עולם, גם העזה לשׂחות כנגד כל זרם מנוגד להשקפת־העולם שלה, ויהי זה הזרם החזק ביותר של רוחם של גדולי־עולם. בעלת־גוף זו היתה אשה רוחנית להפליא, שרויה תדיר בבעיות רוח־האדם ומשרה מרוחהּ על כל מי שנקלע למחיצתה, ומאחר שהקרואים לא גילו, בדרך־כלל, להט מיוחד בשעת הארוחה או סתם במסיבת־רעים, לקפוץ לצלילה עמוקה או סתם שׂחיה במים האדירים של השקפות־עולם, היתה לאה הימלזך משליטה על נקלה את השקפותיה שלה עם האחרונים שבחידושיה שלה. ואמנם הגיעה אשה זו לכמה וכמה מסקנות מדהימות אחרי שהעמיקה חקר בתורותיהם של גדולי הפילוסופים, כגון זו שרוח־האדם מוגבלת היא מטבעה, ושעד כה לא גילתה אלא כמה וכמה אידיאות שאפשר לספור אותן על אצבעות יד אחת, ושעליהן חוזרים הם כולם בצורה זו או אחרת, ולא רק הפילוסופים אלא גם הסופרים והמשוררים והציירים והפסלים והקומפוזיטורים והדרמטורגים והכוריאוגרפים ושאר האמנים למיניהם. עינה החדה של הגברת לאה הימלזך לא מכוּונת היתה אלא אל “האידיאה” אשר ביצירת האמנות, ורק אותן יצירות שמתוכן הצליחה לדוג ולהעלות את “האידיאה” המתאימה – כלומר, זו המאששת את השקפת־עולמה, או, להפך, המנוגדת לה – נחשבו בעיניה כחשובות די־הצורך לדיון ולוויכוח, לשיגור מכתב למערכת, להרצאה פומבית או למאמר פרי־רוחה. בימים ההם עדיין לא באה לעולם המילה “מֶסֶר”, ולפיכך נאלצה להסתפק בביטוי נושן, שחוק ומטושטש, אך אין כל ספק בכך שהיא נמנתה עם אַבִּירֵי־הַמֶּסֶר־אשר־מֵעוֹלָם, החלוּצים־בּטרם־זמנם. היא זכתה להעלות על נס את ה"מסר" אשר ביצירת האמנות ולעשות מלחמות גדולות ומכריעות למען ה"מסר" הנכון, הצודק או המוסרי, שנים רבות לפני הולדתו של המונח עצמו.

את אחת המערכות המכריעות למען האידיאה ניהלה בבית חברו הטוב של בעלה, בביתו של גבריאל לוריא, אחרי הקונצרט של חברתה הטובה בּרוּנהילדה. היתה זו, כזכור³, הופעתה האחת והיחידה של ברונהילדה בפומבי שאותה ערך גבריאל בביתו אחרי התייעצויות חשאיות ותכנונים דקים־מן־הדקים עם חברהּ של בּרוּנהילדה, עם הפרופסור ורטהיימר. היה זה הפרופסור שבּא אל גבריאל במזוודתו הממורטטת אחרי סיבוב בבתי־הקפה כדי להיועץ בו בעניין בּרוּנהילדה. ברונהילדה, שהיתה מפליאה לנגן עלי כינור, סירבה מאז ומתמיד להופיע לפני קהל בקונצרט פומבי. הרעיון כשהוא לעצמו היה לה לזרא. “אינני מוכנה להיות קוף בקרקס,” כך אמרה להם, לכל האמרגנים שבאו להציע לה סיבוב קונצרטים נכבד בעודה מתגוררת בברלין, לפני שברחה לירושלים באותה אוניה שהסיעה גם את חברתה הטובה לאה הימלזך, “קוף מפליא בלהטוטים בכדי שכּל המטומטמים שמסתכלים בו ימחאו לו כף.” אבל באותם הימים עשירה היתה, והרשתה לעצמה לצפצף על דעתם של כל באי־הקונצרטים ועל חסדם של כל סוחרי־האמנות גם יחד, ולנהוג אך ורק על־פי נטיות־ליבּהּ והלך־רוחה. עכשיו, משהגיעו לירושלים בעירום ובחוסר־כל, שוב אין היא “יכולה להרשות לעצמה להתפנק” – כך אמרה לו, לוֶרטהיימר. יותר מכל הכאיב לה מראהו של הפרופסור שיוצא במזוודתו הממורטטת לחַזר על יושבי־בתי־הקפה שיקנו אצלו שׂרוכי־נעליים ומשחת־שיניים “שמן”. ורטהיימר, שלא רצה בשום פנים ואופן שבּרוּנהילדה תאלץ את עצמה לנהוג בניגוד לטבעה ושתעשה משהו מאוס עליה רק בכדי להקל מעליו את פרנסתו, בא אל גבריאל באותו עניין. הוא הסביר לו, לגבריאל, שלגבי בּרוּנהילדה נגינתן עלי כינור של היצירות האהובות עליה ביותר היא חוויה אינטימית עד כדי כך שהופעה בפומבי למען רוַח כספי ומוניטין נראית בעיניה מעשה של זנות, ואין הוא, ורטהיימר, מוכן לכך שברונהילדה תזנה למענו! כנגד זה נכונה היא, גם אוהבת, לנגן לפני אנשים קרובים לה ברוחם, חברים טובים ומכרים חביבים. גבריאל הציע את ביתו שלו לארגון מסיבה לכבוד יום־הולדתה של ברונהילדה. באותה מסיבה תנגן ברונהילדה, ובסופו של הקונצרט יגיש לה גבריאל פרחים בצירוף מעטפה סגורה שבה יותן סכום כסף ככל שיחליטו ביניהם המוזמנים כולם בתורת מתנת־יום־הולדת.

באותו קונצרט ניגנה ברונהילדה קטעים נבחרים לכינור מתוך יצירותיהם של ויוַאלדי, מוצרט, מנדלסון ובטהובן וזכתה לתשואות נלהבות באמת. במיוחד התרגש גבריאל מנגינתה – הוא, שמעודו לא למד לקרוא תווים וניגן בּכינור על־פי השמיעה בלבד, כאחד הצוענים, עט עליה לחבקה ולנשקה ודומה היה, אפילו, שעוצר הוא את הדֶמע מפּרוֹץ חוצה. הוא לא יכול להתאפק ודרש עוד ועוד, וברונהילדה לא זו בלבד שנענתה לו בנגינת קטעים נוספים משל מוצרט, אלא אף הפתיעה את עצמה עוד יותר מאשר את המוזמנים בכך שהחליטה לגלות לבסוף את סוד־חייה, ולנגן לפניהם את הסונטה שהיא עצמה חיבּרה. עם הגשת מתנת־יום־ההולדת הצרורה בזר־הפרחים חזר גבריאל ונישק את ידי המנגנת.

בּרוּנהילדה ניסתה לומר כּמה דברי תודה, אך בהתרעשותה נעתקו מילים מפיה. היא קדה עמוקות, צנחה בכסאהּ והספיגה במטפחת את הזיעה השופעת על פניה, חזור והספג בעיניים עצומות. רגע השתררה דממה דקה אשר בה לא נשמעו אלא קטעי־נחירותיו של הבֶּק הזקן השקוע בכורסתו האדומה על המרפסת בחוץ, מול הדלת הפתוחה, ומשנהו פרצה מלחמת־הַמֶסֶר.

“ברונהילדה יקירתי,” פתחה הגברת לאה הימלזך דווקא בנעימה רכּה ומתוך רצון להבין ולהעמיק־חקר ביצירתה של חברתה הטובה, “אולי תוכלי לומר לנו כמה מילים על האידיאה המרכזית של הסונטה שלך, להסביר לנו מה רצית להביע בה.”

בּרוּנהילדה פקחה את עיניה. בחיוך נבוך ביקשה לשמוע פעם נוספת את השאלה. “אהה, כּן, בוודאי!” קראה משזו החלה חוזרת על שלה בקול רם יותר. היא נטלה את הכינור, קמה ממקומה וחזרה וניגנה את ניגון־המפתח של הסונטה.

“כּן, אבל אולי תוכלי לפַתח את האידיאה…” עכשיו כבר הידהד קוצר־רוּח בפנייתהּ של לאה הימלזך.

“כּן, בוודאי…” חייכה ברונהילדה, “ברצון!” והיא חזרה וניגנה את ניגון־המפתח על השתזרויותיו לאורך הסונטה. גבריאל פרץ שוב במחיאות־כפיים.

“ועכשיו,” קמה לאה הימלזך ממקומה כמורה שהחליטה שהגיעה סוף־סוף השעה להעלות את תלמידתה הנבוכה על דרך־המלך, “תספרי לנו במילים ברורות מה ביקשת להביע בסונטה שלך!”

“איזו סונטה נפלאה!” קרא גבריאל, “כמה הרבה געגועים צובטי־לב”…

"אתה תמיד עם הגעגועים שלך. על כל מנגינה אתה אומר שהיא זרם של געגועים – " הפסיקה אותו לאה הימלזך בריפוט־שפתיים, “געגועים, געגועים… מספיק לך לשמוע קצב של ג’אז כדי שתתחיל לנענע את כל הגוף שלך כמו כּושי פרימיטיבי בג’ונגל, ובכלל כל הגישה הפרימיטיבית שלך למוסיקה… לבני־אדם, וביחוד לנשים…”

“בסונטה שלה,” אמר בֶּרל וקם גם הוא ממקומו כדי להתיַצב פנים־אל־פנים מול אשתו, “ביקשה בּרוּנהילדה להביע את המתח שבין הרוח־הגרמנית לבין הרוח־היהודית. הָאַלֶגרוֹ מוֹדֶרטוֹ שבתנועה הראשונה מבטא את הבחינה הקוֹנסרבטיבית שבתפיסה ההגליאנִית, ואילו האדאג’וֹ אֶסְפְּרֶסִיבוֹ מבטא את הגישה המהפכנית דווקא שבתורת הגל. האדאג’וֹ קַנְטַאבִּילֶה מסמל את הפרדוֹכּס של היהדות אשר בתורת ניטשה, והַטרֶמוֹלוֹ שֶׁבַּסקֶרצוֹ מבטא את היסוד הנשי בתורת שופנהאואר…”

“לא שאלתי אותך,” צעקה עליו לאה הימלזך, וברל חזר והתישב במקומו והתחיל בוחן בתשומת־לב מופלגת את חרטומי־נעליו. הוא ידע מתוך הניסיון שהנה עומדת אשתו להרצות בפומבי את הרגשותיה ומחשבותיה. כל־אימת שהיתה זו משמיעה את צפונותיה מתוך גילוי־הלב הנועז האופייני לה, היה הוּא שוֹקע בשתיקה עקשנית, משלב את כפות־רגליו הפשוטות לפניו, ומעיין בדקדוק נמרץ בכלשהו חפץ – בכוס שבידו או במפת־השולחן – אך, בדרך־כלל, באותן נסיבות, נצוד בחבלי־הקסם שהילכו עליו חרטומי־נעליו. “אתה עם ההתחכמויות שלך! נדמה לך שאינני מבינה את האירוניה שבדיבורים שלך על האלמנט הנשי שבתורת שופנהאואר? ובכלל – מה אתה מבין במוסיקה? הלא אתה בעצמך מודה שהמוסיקה היא הצד החלש שלך! אתה מצליח תמיד להרוס את הדיון הרציני ביותר בהתחכמות שמצחיקה רק אותך! אתה יודע יפה מאוד שלא התכוונתי כלל להתחיל בדיון פילוסופי עם ברונהילדה, והיא גם לא זקוקה להגנה שלך. היא חברה טובה שלי והיא יודעת שאני יודעת שהיא לא מתעניינת ולא מבינה כלום בפילוסופיה, ושהיא אף פעם לא למדה את שופנהאואר, וגם איננה מסוגלת להבין אותו. אני ביקשתי ממנה רק שתספר לנו איזה מצבים, תמונות והרגשות מבטאת הסונטה שלה – כמו, למשל, עונות השנה, קיץ או חורף, סערה או שמש, תפילה לאלוהים שירפא את אהוב ליבּהּ או הרגשת האיכר שחורש את השדה שלו או פועל ליד המכונה בבית־החרושת או דון־ז’ואן שמפתה נערה תמימה. רק את זה ביקשתי כחומר־גלם. את העבודה החשובה אעשה אני בעצמי – המחקר, העיון והניסוח של האידיאות. אני הלא מתכוונת לכתוב מאמר על הסונטה שלה, מאמר יסודי. כל מה שאני עושה הוא יסודי, אלא שאתה, כמו החבר שלך, ובכלל – כמו כל הגברים – אינך מוכן להודות בעובדה שאשתך, או אשה בכלל, בגלל היותה אשה, עולה עליך מבחינה רוחנית, מבחינת מקוריות־המחשבה. העולם בכלל איננו סובל את הגאון המקורי, ובפרט את האשה המקורית – גם אשה וגם הבנה מקורית זה חטא כפול אשר לא יסולח! הגברים” – כּאן פנתה אל ורטהיימר – “מעוניינים רק באשה שבאשה ולא ביצירתה הרוחנית. הנה, רק אתמול היתה לי הוכחה נוספת לכך בפגישה שלי עם העורך של הוצאת־הספרים בבית־הקפה ‘פטר’. זאת הפגישה החמישית שהוא קובע לי – ותמיד בבתי־קפה. לא קשה לנחש מדוע. כשגבר נפגש עם אשה נוצר מיד המתח המיני. בתאוָה שהיא מעוררת בו…”

“אני בדרך־כלל לא מרגישה שום מתח ארוטי…” נכנסה ברונהילדה לדברי חברתה בנעימה של התנצלות. מבעד לגלי התרעשותה מהצלחת הקונצרט ובסחף הנפשי הבא תמיד בעקבות מאמץ אמנותי עליון, אחזתה פתאום מצוקת־אשמה. תפוסה בשׂרעפיה לא האזינה לדברים הנאמרים, אבל מן הרוגז החוֹמֵר־גוֹאֶה סביב – וביחוד בשצף קולה של חברתה – ומתוך קרעי־המילים שעברו את סכר השרעפים, הרגישה שהיא אשמה, ואם לא עלה בידה להשביע את רצונה של לאה הימלזך בתשובות מתאימות לשאלותיה, צריכה היא, לפחות, להתנצל לפניה ולפייס אותה, “– וכמעט אף פעם לא קרה לי שהגבר…”

“את לא מעוררת אצלם את היצר ואני כן!” קטמה לאה הימלזך את מלמוליה של זו בעודם באִבָּם, “לא דיברתי עליך באופן אישי, ולכל כלל יש, כמובן, יוצאים־מן־הכלל. אני מתיַחסת לתופעה בכללותהּ, ובפרט אצלי: בּו־ברגע שהגבר מתחיל להרגיש בנוכחותי נחיתות רוחנית, כשהוא נתקל במקוריות־המחשבה שלי – מיָד הוא מציב מוּלי חומה של התנגדות לכל מה שאני אומרת וכותבת, ומנסה להוריד את היחסים שבינינו לרמה הארוטית, כּמו העורך הזה של הוצאת־הספרים שקובע לי פגישות בבתי־קפה. אני, ברוך־השם, עד עצם היום הזה, שמרתי על כּבוד־האדם שבּי, ולמרות כּל נסיונות־הפיתוי הצלחתי לפרסם את המאמרים שלי מבלי להיכנע לתאוותיהם של העורכים. כך היה עד עכשיו וכך יהיה גם עם העורך הזה. אינני רוצה לעורר את הרושם שאני משועבדת למוסכמות של הזעיר־בורגנות צרת־האופקים או של הדת החשוכה, ושאני לא אסכּים ליחסים אינטימיים עם גבר רק מכיוון שאני אשה נשואה! לא ולא – אם אותו גבר יהיה לרוחי מכּל הבּחינות ואם אני ארגיש מצידו לא סתם תאוָה מינית אלא אהבה, ארגיש שהוא אוהב אותי בכל ליבּו ומוכן להקריב למעני את הכל”…

איש אשר כזה, שיהיה “מוכן להקריב את הכל”, לא נמצא לה, לגברת הימלזך, אבל – כנגד זה – נשארה היא נאמנה לעצמה גם עמדה בדיבורה, הן בכל מה שנוגע לחברתה הטובה ברונהילדה והן בפרשת יחסיה עם העורך שקבע לה פגישות בבתי־קפה. אחרי מותה של ברונהילדה הופיע המאמר הגדול של לאה הימלזך בשנתון האמנות הארצישראלית. בעצם לא היה זה סתם מאמר אלא מַסה, מונוגרפיה תמציתית ומגובשת על ברונהילדה כּכנרית וכקומפוזיטורית. לשבחה של לאה הימלזך ייאמר שלמרות הידידות העמוקה, ועם כל הכאב על מותה בטרם־עת וביסורים הקשים של המחלה הממארת, לא נפגם שיווי־המשקל במאמר. היא לא נתפסה לדברי הלל ושבח וקילוסים מופלגים כּרגיל וכמקובל במקרים כאלה, אלא הצליחה להתגבר על הצער האישי ולתרום לשנתון מחקר רציני, מעמיק, מהותי ושקול אשר כלל גם את ניתוח כל הפגמים הן ביצירתה של ברונהילדה והן בביצועיה, לאמור: בפירוש שנתנה בביצועיה ליצירותיהם של ויואלדי, מוצרט וכולי. בנקודה אחת חרגה לאה הימלזך מן הדיון האוביקטיבי וגילתה התלהבות בלתי־מאופקת, ממש הערצה ללא סייג – הלא היא הנקודה הטכנית: מבחינה טכנית היתה ברונהילדה כנרית גדולה, ממש וירטוּאוֹזית שניגנה ללא פגם כל יצירה שהיא, וברגש רב! אלא שכאן, – לאמור, בעניין הרגש – התחילו השיבושים. הרגש הוא־הוא העושר שהיה שמור לה, לברונהילדה, לרעתה: הרגש בנגינתה הפך עד מהרה לרגשנות מופלגת שהיה בה, אולי, כדי “לדגדג את הארוטיקה של איזה שהוא דון־ז’ואן זעיר־בורגני פרובינציאלי יליד־העיר־העתיקה” אבל למעשה עיוְתה את משמעות־היצירה, גם פגעה בטעם הטוב. אותה רגשנות נעוצה היתה גם במרכז כל הפגמים שגילתה לאה הימלזך ביצירתה של חברתה המנוחה: היתה זו יצירה נרגשת, מבולבּלת מרוב געגועים מעורפלים “לעולם־של־אתמול” ונעדרת “אידיאה מנהיגה”. פרט ל"אידיאה המנהיגה" נזרעו במחקר עוד מונחים טכניים רבים, מלוא־החופן ביטויים שהיו חביבים באותם ימים על מדעני־האמנויות והמבקרים המומחים למיניהם. היא התכוונה, כמובן, לעובדה המצערת שלמרות כל חקירותיה וחפירותיה המעמיקות בּסונטה הנדונה, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, לא הצליחה למצוא בה שום “מסר”. לא היה בה, בסונטה, שום “אלמנט מודרני”, מנותקת היתה מכל המתחדש בעולם הגועש סביב לה ומנוערת כליל מכל הבנה שהיא בבעיות המוסיקה בת־זמננו, מצוּקות החברה והאינדיבידוּאוּם ומשבר־הרוח. בקיצור – סונטה שבאה לעולם בּאיחור של מאה שנה לפחות. את רגשותיה החמים ואת צערה העמוק הביעה לאה הימלזך רק בסופו של המאמר, בקטע המתאר את אישיותה, תכונותיה ואורחות־חייה של החברה שהלכה לעולמהּ. משנשמר שיווי־המשקל הן בדיון, הן בניתוח והן בשיפוט, נתנה המחברת היתר לעצמהּ לפתוח את סגור־ליבּהּ ותיארה בקווים דקים וענוּגים את האשה ברוּנהילדה הבּיישנית, הנבוכה, החסרה בּיטחון בעצמה בכל התחומים – ולא רק במוסיקה – עד כדי כך שלא הרגישה כלל בּמתח הארוטי שהיא יוצרת בגברים הנקלעים למחיצתה.

ואשר לפרשת היחסים עם עורך־הוצאת־הספרים – פרשה שנמשכה גם אחרי מותה של ברונהילדה, ושלא נסתיימה אלא כמחצית־השנה אחרי פרסומה של המסה בשנתון הנזכר לעיל – גם בה הצליחה לאה הימלזך לשמור כראוי “על כבוד־האדם שבּה, למרות כל הפיתויים.” העורך גוּפו העיד על כך ללא כל פקפוק או ספק בעצם התנהגותו העקשנית, שהרי עד הסוף עמד בסירובו להדפיס את הספר שלה, ואפילו אחרי שהבטיחה לו לכלול בּאותו ספר גם את המסה על ברונהילדה. היו פגישות בבתי־קפה וקריאות בטלפון וחילופי־מכתבים ושיגורי־פתקים ואפילו טיולים שניים – האחד לאור־הירח בחורשת שנֶלֶר והשני כּחוֹם־היום לגן־השושנים בפאתי־עמק־רפאים. גם דמעות לא נעדרו מאותה פרשה מסובכת ונפתלת שנסתיימה במין “משפט־חברים” משונה. לאה הימלזך תבעה את העורך למשפט על שסירב להדפיס בּספר את קובץ־המאמרים שלה. המשפט נערך בבית־הקפה “פֶּטֶר” – אותו בית־קפה גופו בו התקיימו כל השנים פגישוֹת טנדוּ בּין הצדדים למשפט – וישבו לדין קולגים אכּסְפֶּרטים, אנשי־רוח, מבקרי־אמנות ומבינים בעסקי מו"לות. היתה זו מעין בוררות זבל"א וזבל"א אשר אליה באה התובעת מצויידת בתיק מלא דוֹקוּמנטים – לאמור, כל המאמרים שהופיעו בדפוס בכתבי־העת השונים בצירוף חווֹת־הדעת הנלהבות על אותם מאמרים שנכללו במכתבים שקיבלה “מכל מיני אנשים קרובים ורחוקים,” ונלוו עליהם גם כמה מכתבים ופתקים בכתב־ידו של הנתבע, שהיה בהם, לדעתה של התובעת, כדי להפיח תקווה בליבּהּ שאמנם ידפיס, ביום־מן־הימים, ספר טוב פרי־רוחה, אך בעיקר הסתמכה התביעה על דברים שבעל־פה. כל אלה השנים, בכל התנהגותו, בדברים שאמר לה בפגישות בבתי הקפה ושלחש על אוזנהּ בטיולים, הידהדו הבטחות ונשתזרו נימים דקות של הבנה “רוחנית ונפשית” שחיממו את ליבּהּ ונטעו בה אמון “באיש הזה, ביושרוֹ ובהגינותו, באמת רגשותיו בכלל, וכלפי יצירותיה בפרט.” הבּוררות הסתבּכה בשאלות דקות של הפרת־הבטחות וגניבת־דעת ופיתויים־ריקים־מתוכן שדרשו כמה וכמה ישיבות אפופות עשן של סיגריות וערפל של פרטי־פרטים שאינם עולים בקנה אחד ואולי, אפילו, סותרים זה את זה; מיני זוּטוֹת טפלות של מי הזמין את מי ומי קבע את מקום הפגישה ומי ביקש לראות את חורשת שנלר לאור־הירח דווקא, וכיוצא באלה שאלות אִירֶלֶבנטיוֹת שמשתרבּבות תמיד לכל משפט, וביחוד לבוררות שנערכת “ברוח קולגיאלית”.

“משפט־החברים” הסתיים ב"צורה חברית", כלומר – בפשרה; ולא סתם פשרה אלא “פשרה חברית” שלמענה תרם הנתבע עצמו יותר מכל חבר אחר שנטל חלק בבוררות, כולל התובעת. וזאת ייאמר לשבחם של הקוֹלֵגים־השופטים שקשרי־הידידות לא גרמו להם להטות פנים במשפט, לשבּש הליכים או לעַוות את הדין. אחרי דיונים ממצים ועיון מעמיק בּמהוּת התביעה הגיעו כולם, פה אחד, למסקנה שאין הנתבע חייב – וגם אין נימוק מספיק לחייב אותו – להדפיס את הספר הנידון. אפילו החברים שנטו לצידהּ של לאה הימלזך הודו שאין בידם כל ראיה, לא בכתב ולא בעל־פה, לאיזו שהיא התחייבות מצידו, ומה גם שבתיק־התביעה, באחד המכתבים שנופקו כעדות־מחייבת, כותב הנתבע מפורשות שבעל־ההוצאה מסרב עקרונית לפרסם ספרים שאינם אלא קובצי־מאמרים, וזאת מטעמים מסחריים גרידא. מאידך־גיסא מצאו כולם שהיה משהו ביחסים שבין הצדדים כדי לעורר בתובעת “ציפיות לקראת התפתחות… תקוות מתקוות שונות…” והנתבע עצמו, לא פחות משאר החברים, ואולי יותר מהם, גילה במאמריה של התובעת כמה וכמה רעיונות מקוריים ונועזים, גם הודה בכך שאחרי עריכה יסודית הן מבחינת ארגון החומר, הן מבחינת בדיקתם של המקורות עם דיוקי־המובאות, והן מבּחינת הלשוֹן, יהיו הם ראויים בּיותר להיקָבץ בספר ולא יהיו חסרים אלא מו"ל הגון ומוכן להשקיע בּהם את כּספו. משנתחוור לחברים שאין בנמצא מו"ל אשר כזה, החליטו כולם כאחד להשתתף בהוצאות הכרוכות בהדפסתו של הספר הנידון. איש ואיש יתרום לפי כוחו ורצונו, והנתבע יתרום לא מכספו אלא מזמנו ומבקיאותו – כלומר, יעשה את עבודת העריכה הדרושה. בנקודה זו פרצו שוב חילוקי־דעות קשים בין התובעת לנתבע, ובכיוון המנוגד למצופה. לאה הימלזך – דעתנית זו, שנלחמה תמיד בּכל “המסגננים צרי־האופקים” שביקשו לשלוח־יד ביצירותיה – דווקא היא העלתה את הרעיון בהתלהבות והכריזה, בכנות האופיינית לה, שהריהי מוכנה ומזומנה להתחיל מיד “בעבודה עם העורך,” ואילו זה – נתקף חלשות. פניו החווירו, ואגב בקשת סליחתם של החברים על שהוא נאלץ “לצאת לרגע למקום חשוב” דידה בפיק בִּרְכַּיים אל חדרי־השירותים ושהה שם כמה ששהה. משחזר והתיַשב במקומו ביקש מאת הגברת מוּנְק – בעלת המקום ששימשה גם כטבחת וגם כמלצרית בהתאם לנסיבות ולמסובים – כוס מים קרים, ורק אחרי שהתאושש די־הצורך לומר את שלו, הודיע בקול ענות חלושה – אם כי בהחלטיות – שאין באפשרותו לערוך את הספר הנ"ל.

חילוקי־דעות אלה, שנתגלעו ברגע האחרון ממש, ובנקודה האחרונה, עוררו פולמוס חדש והסעירו במיוחד את רוחהּ של התובעת. הנתבּע נתבּע להסבּיר את סירובו לקבּל את הפשרה החברית שלמעשה גם זיכתה אותו בדינו וגם פטרה אותו מתשלום כספי, בה־בשעה שחייבה את החברים שאינם חייבים בכלום, לשלם מכיסם את ההוצאות הכרוכות בהדפסת ספרה של התובעת. הטענה “שאין באפשרותו” לא נתקבלה כלל על הדעת, שהרי ידוע ומפורסם הוא בארץ כולה כאחד המשובחים שבעורכים. העורך – שבשמו איני רשאי לנקוב מתוך התחשבות ברגשותיו, ושהייתי נמנע מעשות זאת גם אילולי ביקשני מפורשות להעלים את שמו ואת זהותו – שהיה מטבעו איש עדין־נפש ורך כקנה, מבטל את רצונו מפני רצון זולתו גם צנום וחלוש – נאלץ שוב לבקש את סליחתם של החברים כדי להיפָּנוֹת בחדרי־השירותים. לא רק רוחות ושינויים חדים במזג־האוויר, אלא גם התרגשויות וּלחצים נפשיים היו פוגעים קשות בבני־מעיו הרגישים. הפעם חזר למקומו חיוור עוד יותר מבּראשונה, ושאל את הגברת מוּנְק אם תוכל להוסיף גם פלח של לימון לתוך כוס המים הקרים, “ואולי – אם נמצא במקום, במקרה – " גם כמה טיפות של וָלֶריאן. הגברת מונק – שהיתה, דרך־אגב, שוחרת ספרות וחברתם של סופרים ובקיאה גדולה בכל הספרויות האירופיות שאותן קראה תמיד בתרגומיהן ההונגריים, ושנמשכה במיוחד אל כתביו של תומס מאן מֵחַד, ושל סוֹמרסֶט מוֹהם מאידך – נחפזה לטפטף את הטיפות הדרושות, גם הספיגה את מצחו ואת עורפּוֹ במי־קולון. היא היטיבה להכיר את לקוחותיה והיתה מצויידת בכל הדרוש להם. בניגוד לטבעו, ולמרות פיק הברכיים והחלָשוּת בכלל, לא נכנע הפעם והוסיף לעמוד בסירובו. את “חוסר־האפשרות” הסביר ב”חוסר־פנאי" – פשוט עמוס הוא עבודה מעל ומעבר, לא רק במערכת־הוצאת־הספרים אלא גם בעריכה הפרטית של כמה וכמה ספרים שעתידים לגזול את כל זמנו וכוחו עוד שנתיים־שלוש לפחות. אין זו כלל וכלל שאלה של השתמטות מהחלטת החברים, אלא משהו אחר לגמרי… הוא, את שלו, מוכן, ולא רק מוכן אלא אפילו להוט לתרום – הוא יתרום כפלַיים! וכבר החל מפשפש בכיס מכנסיו האחורי כדי לשלוף את הארנק. “ומה שנוגע לעריכה… יכול הוא, בו־במקום, להמליץ על עשרה עורכים טובים, מצויינים, האחד טוב מֵרֵעהו, שיהיו מאושרים לקבל על עצמם את העבודה…”

רגע דומה היה שכָּלתה אליו הרעה – שהחברים כולם נועצים בו עיניים מאשימות, שהכּיסא חג ושוקע תחתיו, ושהנה עוד מעט קט – למרות טיפות הוָלריאן וחרף מי־הקולון המזולפים על רקותיו – יצנח ארצה “וכל המאשימים האלה יצטרכו לשאת אותי על כפיים לבית־החולים ‘הדסה’ –” חלף הרהור אחרון בּהכּרתו המיטשטשת והולכת של הנתבּע, משלפתע עמד לו רֶוַח והצלה ממקום אחר – כלומר מן הצד המשפטי, מבחינת פסק־הדין גופו, והיה זה דווקא פרופסור וֶרטהיימר, הקטגור הגדול שלו, שחילץ אותו מן המיצר ומן האשפוז בבית־החולים “הדסה”.

פרופסור ורטהיימר ניאות ברצון לייצג את לאה הימלזך במשפט־החברים לא רק באשר היתה זו חברתהּ הטובה של ברונהילדה ולא רק מתוך הכרת־טובה על המאמר המקיף שכתבה עליה, ואף לא מתוך חישובים של כדאיות, בתורת “אינטרסנט” שמבקש לראות את המונוגרפיה על ברונהילדה שלו נדפסת בספר בפני עצמו – והוא הודה בפה מלא בכל אלה המניעים קבל החברים כולם עוד לפני תחילת הבוררות – אלא גם, ובעיקר, למען העיקרון של קיום התחייבות, בין אם התחייבות זו ניתנה בכתב ובין אם ניתנה בעל־פה פנים־אל־פנים וללא נוכחותם של עדים. וכמו בכל הישיבות והדיונים, כן גם בפולמוס אחרון זה חיווה פרופסור ורטהיימר את דעתו רק אחרי שהקשיב רַב קשב לכל הטיעונים וביקש הסברים למילים הבּלתי־מובנות לו (שהרי לא הצליח, למרות כל מאמציו, “להיכנס לתוך השפה העברית” ולהבין כראוי את כל המדובר, שלא לדבר על דברים שבכתב. בקושי הבין מאמר פשוט בעיתון יומי, קל־וחומר מונוגרפיה מלומדת פרי־עטה של הגברת הימלזך שאותה לא ניסה אפילו לקרוא) גם עצם עיניו לשם התרכּזות וליבּון כל בעיה בינו לבין עצמו. הוא חזר ופקח את עיניו ברגע בו נעצמו עיניו של הנתבע המתמוטט, כּיעכע חזור וכעכע והודיע בצער רב – כי על כן “למען העניין” רצוי היה, כמובן, שהנתבע עצמו יהיה העורך – שפסק־הדין כּלל וּכלל אינו מחייב את הנתבע לערוך את ספרהּ של לאה הימלזך. בהחלטה המקורית נאמר – והוא במו־ידיו רשם את הדברים בכתב גוֹטי מאחר ששימש גם כמזכיר ישיבות בית־הדין “…איש ואיש יתרום לפי כוחו ורצונו…” ולפיכך אם אין בכוחו או ברצונו של הנתבע לערוך את הספר, אין הוא חייב כּלל לעשות זאת, ומה גם שנכון הוא לתת תרומה כספית ככל יתר החברים, אם לא למעלה מזה. זאת היתה ההחלטה שנתקבלה פה אחד, והיא המחייבת. ואשר לסיפא של פסק־הדין – היתה זו הצעתה של התובעת שהנתבע ישלם את חלקו לא בכסף אלא בעריכה, והצעתה זו לא נתקבלה פה אחד, כמוכח מן הפולמוס הנוכחי, ולפיכך נעדר ממנה מלוא־התוקף של הרישא, ואפילו גרסנו שתקֵפה היא לא פחות מן הרישא, אין בה כדי לשנות את עובדת־היסוד שכל תרומה שהיא, בין בכסף ובין בשווה־כסף, כפופה לכוחו ולרצונו של התורם בלבד.

פסיקתו זו של ורטהיימר – והתנהגותו בכלל בפרשת הבוררות אשר בה, בכל־זאת, אמור היה לשמש כראש וראשון לנציגים מטעם הצד התובע, – זיכו אותו בשפע של מכתבים ארוכים ופתקים קצרים ואיגרות בהולות בהם נשתקפו, בזה אחר זה ושזורים זה בזה, כל סערוֹת־נפשהּ של לאה הימלזך עם גוֹני־מצבי־רוחה המשתנים, עולים ויורדים לסירוגים. השפע נפער כפצעי־הנבגד השותתים דם: דם־הנפש הפגועה מהתנהגותו של האדם בו נתנה את מלוא האמון התמים, של אותו נאמן שהפך את עורו והגן על אויביה במקום להגן עליה. עד שלא הספיק ורטהיימר להתעשת ממכּת המכתב הראשון, הגיעוֹ השני בדואר דחוף ובו התנצלות על הראשון עם בקשת אלף סליחות ומחילות על דברים שנכתבו ברגע של משבר. האיגרת השלישית, הארוכה פי שניים משתי קודמותיה גם יחד, פירטה את הלקחים שהפיקה לאה הימלזך “מכל הפרשה” – לקחים בעלי משמעות כלל־אנושית, שיש בהם כדי להסביר כמה וכמה סתוּמוֹת בתולדות האדם. זו היא פשוט שאלה של הבנה: אפילו חבר טוב ונאמן, איש הגון וישר לכל הדעות – והכל מודים שאין בעולמנו זה הרבה ורטהיימרים כאלה – לא תפס את העיקר, לא הבין את “מהות הבעיה” אלא נתפס לפרטים טכניים שאינם מעלים ואינם מורידים לגבי “הדברים העמוקים שבנפש.” הלקח העיקרי נגע, כמובן, בעניין “גילוי־הלב”: עד כמה שתהיה גלוי־לב לא יבין אותך אפילו חברך הטוב אלא אם כן יהיה לבבוֹ עשוי כלבבך, זאת אומרת: מן הבחינה הנפשית. ללא תהודת־הנפשות שעלו משורש אחד לא יועילו כל גילויי־הלב שבעולם.

כּכל שקרב והלך יום הדפסת הספר, כן התרכּכה והלכה נעימת האיגרות וכן התגבּרה נימת האופטימיות באשר לרוח־האדם בכלל. כל החברים – ולא רק ורטהיימר – קיבּלו מכתבי־תודה, ומשיצא לאור בהוצאת “אגודת־יחד” קיבל אפילו גבריאל לוריא עותק עם הקדשה בכתב־ידה של המחברת. גבריאל שיגר לה מכתב של תודות מקרב לב, איחל לה את מלוא־ההצלחה אשר לה ראוי הספר, גם הדגיש את ההנאה שנגרמה לו עם הקריאה בו. ביחוד התענג על הדקות בה השׂכּילה לנתח את יצירתה של ברונהילדה. המסה על בּרוּנהילדה היתה לו לחוויה של התעלות־הנפש שפקחה את עיניו להבדיל בין הטעם הטוב לטעמם הקלוקל של הדון־ז’ואנים הפרובינציאליים. ברגע של מצב־רוח מרומם שיגרה לו לאה הימלזך פתק לאמור ש"העקיצות" שלו החטיאו את מטרתן, “שהכל מחוּל וסלוּח לו” ושהיא, מצידהּ, מוכנה ומזומנה לחדש את הדיונים אתו בדבר “תפקידו של האמן בעולם המודרני” למרות נסיון כל השנים שהוכיח לה שאין ביניהם כל שפה משותפת. מכתבו של גבריאל נצרר בצרור הגדול של מכתבי כל החברים הקרובים עם הרחוקים.

בּצרור־המכתבים וברוח שוקעת והולכת היתה לאה הימלזך מחזרת על פתחיהם של כל עורכי העיתונים וכתבי־העת ומבקרי־הספרות למיניהם. למרבה הפלא – והמקבּלת הופתעה לא פחות מן השולח – היה זה דווקא מכתבו של גבריאל, והוא בלבד, שנשא פרי. שלושה עורכי עיתונים שריפרפו כלאחר־יד במכתבים השונים לא קראו בעניין אלא אותו, וחזרו וקראו, ומששקלו רגע בדעתם פנו אליה בבקשה שתשמש להם מבקרת מוסיקלית. אחד מהם, הנלהב ביותר ממכתבו של גבריאל, מוכן היה להציע לה גם את מדור־התיאטרון “והבידור בכלל.” כאן גילתה חוש מעשי ופתחה במשא־ומתן. היא, מצידהּ, תהיה נכונה לכך בתנאי שיידָפס לפני תחילת עבודתה מאמר רציני על ספרה, כי על כן לא זכה זה אלא להופיע ברשימות הספרים החדשים שנתקבלו במערכת, ולאזכּוּרים קצרים פה ושם כדרך כל הבּועות המבעבעות רגע קט על פני המים, בַּמקום בו צולל ושוקע הספר, ופורחות ונמוגות עוד לפני שזה נעלם מן העין בתהומות הנשיה. אפילו המאמר הארוך למדַי שהופיע כמובטח לא הצליח למשות את הטובע מן המצולות – אם כי נכתב בידי מבינה ובעלת־תואר במדעי־הרוח, שהיתה, במקרה, גם חברתה הטובה דבורה קלמנסון.

לאה הימלזך לא הזדקקה להתעלמותו של העולם מתרומתה כדי להוכיח את טענתה הידועה שהעולם בכלל שׂאת לא יוכל את הגאון המקורי, ובפרט לא את האשה המקורית. הרי מאז ומתמיד, במכתביה ובמאמריה ובדברים שאמרה בעל־פה ניתחה והסבירה מן הבחינה הפסיכולוגית את התופעה הזאת החוזרת ומתגלה בכל מקום ובכל דור. ליבּהּ אמר לה – והיא בגילוי־ליבּהּ הרי הכריזה באוזני החברים עוד לפני ההדפסה – שגורלה יהיה כגורלם של קודמיה בכל התחומים, ויהי זה גָלִיליאוֹ, וַאן־גוֹך או רֶמְבּוֹ. אבל לא הרי ידיעת גורלו של גליליאו כהרי ההתנסות באותו גורל עצמו (ואגב גליליאו, עד שלא יצא ספרה לאור מצאה לאה הימלזך פגם בגדולתו של האיש שהתכּחש בפומבי לאמת שנתגלתה לו, אך ורק כדי להציל את עורו. לדעתה חייב היה לעלות על המוקד ולא לעבור, ובכל־זאת – גדול היה! אפילו בשמש יש כתמים!) ובימינו, משבּטלה אופנת חיסוּלו של הגאון בשׂריפה, מחסל העולם את גאוניו בשתיקה – מפנה להם עורף ומתעלם כליל מקיומם, והרי הכּפור הלז צורב בנשמה לא פחות מצריבת להבות המוקד בגוף! הידיעה־מראש שזוּרה היתה, בכל זאת, באילו שהן ציפיות לקראת משהו יוצא־מן־הכלל, שהרי בכל כּלל יש יוצאים־מן־הכלל, וזעיר פה וזעיר שם פזורים בשׂדות־ההיסטוריה גם חריגים, גאונים יוצאי־דופן שראו את עולמם בחייהם, שהעולם לא צרב אותם לא בלהבות־המוקד ולא בכפור־האדישות, אלא להפך: האיר להם פנים, גם קירב אותם אל ליבּו בחום, גם גונן עליהם באהבתו, גם העלה אותם על ראש שמחתו ועשה אותם עטרת לראשו! לא תמיד אירע הנס בבת־אחת, וכבר מצינו חריגים הרבה שֶנָמקוּ בּקוֹר ובחושך במשך שנים ארוּכּוֹת עד שפּתאום, כרעם ביום בהיר, קרה להם הנס. יש אשר גם אם יתמהמה, בוא יבוא!

ובינתיים – עד שיבוא – בא לה רגע של ניצחון ממקום אחר, וזה – כפי שכבר סיפרתי – בזכות מכתבו של גבריאל לוריא. משנודע הדבר שהנה עומדת היא להתמנות כמבקרת מוסיקלית, תיאטרלית וספרותית – ומדהימה המהירות שבה פשטה השמועה בארץ והעניקה לה את העיטור הנוסף של מדור־הספרות – האיר לה פתאום העולם פנים ושם נזר לראשה, לא עטרת של גאונות אלא כתר של מלכות: קומפוזיטורים וסוֹלנים ואמרגנים ומחזאים ובימאים ושחקנים ובדרנים וסופרים ומשוררים החלו עולים אליה לרגל ומציפים אותה בשפע של ספרים וחוברות בנוסף על מבּוּל ההזמנות לקונצרטים ולהצגות ולמופעים ולאירועים מאירועים שונים. ביסודיותה הידועה דרשה לאה הימלזך מן העורך הראשי פסק־זמן של חודשיים־שלושה לפני כניסתה לתפקיד, וזאת לצורך “עיון”. ביקשה לעיין מחדש בכל הכתבים הידועים לה מכבר, החל בדבריהם של אפלטון ואריסטו על האמנויות וכלה בס"ט־בֶּו ובגיאוֹרג בּרנדייס, שלא לדבר על כל שנתחדש בעולם המוסיקה עד סטרוִינסקי, מאהלר, ארנוֹלד שֶנברג, בֶּלה בַּרטוֹק ועד בכלל, ומבלי לפסוח על גישתו המיוחדת במינה של תומס מאן לעולם המוסיקה, אם כי בפרופורציות המתאימות לחידושי־המסר של מתנגדיו.

המכּה שניחתה בה כחתף הפילה ארצה אותה ואת כסאה גם יחד. עוד לפני שסיים העורך הראשי לקרוא את קטע הפתיחה בעמוד הראשון של המאמר הראשון שהגישה לו – עם תום שלושת־חודשי־ההתכּוננות באה מצויידת בשלושה מאמרים לדוגמה מכל שהתרחש והתחדש אז בארץ־ישראל בתחומי המוסיקה והתיאטרון והריקוד – פרצה מפיו צעקה מחרידה “לא! לא! לא! לא בא בחשבון!” ולאה הימלזך הלומת־ההלם מוֹט התמוטטה. ביקשה להיאחז במסעד־הכיסא – שבּלאו־הכי קטן ורופף היה אפילו תחת משׂא רגיל של אדם בינוני, קל־וחומר אשה גדולה – אלא שהמסעד לא נמצא, משום מה, בזווית המתאימה, ואם נמצא – לא סָעַד. עם נקיעת שיווי־המשקל נפל הגוף כולו הצידה – כלומר, כולל הכיסא שמחמת צרותו נשאר הדוק למותניה. הנס הגדול שקרה לה נעוץ היה בזווית־הנפילה. אילו נפלה אחורנית עלולה היתה, חס־וחלילה, לשבור את מפרקתה בנפילתה.

העורך הראשי, בסיועם של מזכיר־המערכת ושל הכּתבנית שדילגו בהולים לתוך החדר עם מפץ המפולת, הצליחו לחלץ את הנופלת מלפיתתו העזה של הכיסא ולהשיב את רוּחהּ על הספה המאוּבּקת בּקיטון שבּשוּלי החדר – אותו קיטון בו נהג זה להסתגר ולפוּש בשעת הצורך, או לשם שיחה סודית בשניים. באותו קיטון ועל אותה ספּה נחתכו בימים ההם עניינים חשובים וסודיים. אינני יודע אם כיום הזה עדיין נהוג לצייד את לשכת־העורך־הראשי במין קיטון אחורי אשר כזה, ואם עוד קיים הצורך בּו – זה שנים רבות לא דרכה כף־רגלי בלשכתו של עורך־ראשי של עיתון יומי נפוץ – והשאלה גם איננה לעניין. מששבה אליה רוחה, האזינה לאה הימלזך במבט רחוק ובמין חיוך משונה, שיש בו, אפילו, נימה דקה של זלזול, להסבריו של העורך־הראשי שישב לידה על הספה. הוא עצמו עדיין חיוור ונרגש היה מן המפולת הבלתי־צפויה, גם הִרבּה לנפנף בידיו. מה צריך עיתון יומי נפוץ? לא תיאוריות ולא פילוסופיות ולא ניתוחים מסובכים ולא אידיאות מעורפלות ולא דקויות נפתלות ופורחות בּספירות העליונות… כל גברת רבּינוביץ וכל אדון גולדבּרג וכל כּוהן וכל לוי שקונה כל יום את העיתון צריך להבין בקלות את מה שכתוב בו… כמו שכתב גבריאל לוריא בהמלצה שלו: “שיקבל מושג בּרור מן ההצגה וידע בדיוק מי שחקן טוב, מי בינוני ומי הוא הגרוע שבהם, איזו הצגה עשויה בטעם טוב ואיזו הצגה עשויה בטעם פרובינציאלי, ומה הצגה זאת באה ללמדנו. הלקח צריך להיות כתוב בשׂפה פשוטה וברורה, בלשון־בני־אדם… ובצורה מעניינת, מושכת את הלב. קצת חוש־הוּמוֹר לעולם לא יזיק אפילו לאידיאות הנשגבות ביותר: לשמור על הרמה הגבוהה ביותר בשׂפה הפשוטה והברורה ביותר. והעיקר: קלות ועניין – שיקרא בקלות ובעניין וירצה לקרוא שוב את אותו מדור גם בשבוע הבא…”

כן. הדברים ידועים. ידועים ונדושים. משנפתחה דלת הקיטון והגברת לאה הימלזך הגיחה מתוכו בקומה זקופה, נתוֹספה נימה של ניצחוֹן לנימת־הבוז שבחיוכה. שלושה חודשים רצופים הכינה את התותחים הכבדים כדי להרוג פִּשפש. כשהיתה ילדה בת שלוש־עשרה, ואולי עוד שנה קודם לכן, כבר היה בכוחה לספק לו, לפִּשפש הזה, עשרה מאמרים לשבוע מן הסחורה הזולה וההמונית הזאת הדרושה לו כל־כך, ומכל שאר הנחיתויות שמביאות אותו על סיפוקו בקלות ובמהירות שכזאת כמו כל כוהן ולוי ושרעבּי וגולדברג שבשוק־מחנה־יהודה.

הוא הסתפק בשלושה. היא אמנם הכריזה ש"מן הסוג הזול הזה" יהיה בכוחה “להוציא מן השרוול, בלי בעיות, חמישה מאמרים בחמישה ימים,” אבל העורך־הראשי הסתפק בהחלט בשלושה, ואף אַרכּה העניק לה – שבועיים ימים, ואפילו יותר, ואם בּכך לא די – גם היתר נתן לה, מפורשות, לבוא אליו לשם התייעצות “בכל בעיה שהיא שתתעורר” בכל עת ובכל שעה שתמצא לנכון. באותה נימת ניצחון ובוז כוננה צעדיה מן המערכת ישר לחדרו של פרופסור ורטהיימר כדי לספר לו את כל המוצאות אותה. אחרי מותהּ של ברוּנהילדה וביחוד מאז פרשת הבוררות, היה לה זה למין “יועץ־סתרים” – כך היא עצמה כינתה אותו – שעמו היתה חולקת את כל חוויותיה ומלבּנת את כל הטעון בירור וליבּון, כגדול כקטן.

“אבל זה דבר אחר!” קראה בקוצר־רוח שלא נעדרה ממנו מצוקת־נפש עם מבוכת־מה, “זה בכלל דבר אחר! זה בכלל לא דומה! אצל גליליאו זה היה דבר אחר לגמרי!” הפעם הרגיז אותה יועץ־הסתרים שלה יותר מן הרגיל. משהאזין, כדרכו, באורך־־רוח ובעיניים עצומות לסיפור כולו, ואחרי פסק־זמן של שתיקה כבדה, חזר ופקח את עיניו וקימט את מצחו ואמר שהדבר הזה מזכּיר לו את הוויכוחים שהיו להם, פעם, בפרשת גליליאו. בימים ההם טען הוא שחיי־אדם חשובים יותר מדעותיו ומן התיאוריות שלו, ואילו היא זו שהחמירה בפסק־דינה על “גליליאו האיש” שכָּפר בפומבי בדעותיו רק כדי להציל את חייו מן המוקד. ועכשיו – רק בכדי לזכות בּכּבוד המפוקפק של עורך־מדור בעיתון פופולרי וסנסציוני, שהוא, כשלעצמו, מנוגד לקנה־המידה שלה, מוכנה היא לא רק לכפור בדרכה שלה בכתיבה ובעקרונותיה הרוחניים, אלא אפילו… כמין שוחד… במו־ידיה לספק סחורה זולה… ואילו היה זה רק עניין של משׂכּורת, ומי עוד כמוהו יודע עד כמה שזקוק אדם לכסף בעולמנו זה… הרי אפשר לשמור גם על העקרונות וגם על הרמה הרוחנית, ולצאת לעבוד… לשמור על הרמה המוסרית הגבוהה ועל העיקרון היקר ולמכור בקבוקי־בושם־זול… לא עלתה כלל על דעתו של ורטהיימר, ואפילו הבזיק בּו ההרהור לרגע, לא הצביע כלל, מתוך עדינות־הנפש, על הדוגמה החיה והמופת הדובר אליה – כלומר, הוא עצמו. הוא עצמו שנשאר נאמן לעקרונותיו הן בפרשת ברונהילדה והן בפרשת המשרה באוניברסיטה העברית. ורטהיימר היקיר – מדי דבּרי בו זכוֹר אזכּרנו, ואם כּי סיפרתי זאת כּבר במקום אחר, אחזור ואספר למען שמו של האיש שבּיקש שיקברוּהוּ ללא כל מצֵבה: הוא היה יוצא לעבודתו עם מזוודה בידו, מלאה שׂרוֹכֵי־נעליים ומסרקות ומשקפי־שמש ומשחת־נעליים וסבון־גילוח ושאר מיני סידקית. במזוודתו זו סובב היה בבתי־הקפה ומציע את סחורתו בצידוד ראש ובסבר־פנים של רצינות כמלצר ראשי בבית־מלון מפואר שעומד על גדולי־עולם לשמשם, אלא שבניגוד לאותו מלצר, היתה חליפתו של פרופסור ורטהיימר בלה וממורטטת, וכמוה גם עניבתו אשר מרוב ימים ושימוש נראתה כמין חבל דהוי חסר־צבע מעיקרו. לבוש זה שימש אותו עוד בשעות הרצאותיו באוניברסיטה של גֶטִינגֶן על האלילות הגרמנית העתיקה בכלל, ועל אלילי וֶסְטפליה בפרט, שכן התמחה בעיקר באמונות העם העתיקות של חבל ארץ וֶסטפליה שנקרא לפנים סאכּסוֹניה. בחליפתו זו ברח מפני היטלר – שהרי אביו יהודי היה, ועל־פי תורתם של הנאצים נחשב גם הוא ליהודי – ובה מכר שׂרוכי־נעליים פה, בירושלים. כאן פגש את חברתו ברוּנהילדה שגם היא, כמוהו, ברחה מפני היטלר, ואתה היה גר בחדר שָׂכוּר בחצר־התחתית, מול חדר־הכביסה – אותו חדר־כביסה שהושכר כעבור שנים אחדות לסרג’נט היינריך ריינהולד. הוא ביקש לשׂאת את ברונהילדה לו לאשה, אבל הרבנים סירבו לקדש לו נישׂוּאים כדת משה וישראל, מפני שאמו גרמניה נוצריה היתה, ועל־פי ההלכה נחשב לגוי, ולא סתם גוי אלא ערל. ניתנה לו, אמנם, האפשרות להתגייר ולבוא בברית אברהם אבינו, אלא שהוא דחה אותה מתוך ההגינות, מכיוון שמצפונו לא הניח לו לנהוג כך – כפי שלא ניסה, אפילו, לבקש לו משרת־הוראה באוניברסיטה מכיוון שמדעתו הבין שלא ייתכן לדרוש מן היהודים שהם יפרנסו אדם כדי שהוא ילַמד אותם את האמונות העתיקות המפעפּעות בנפש העם הגרמני שקם עליהם עכשיו לרצוח אותם רק מכיוון שהם יהודים, כן גם לא העלה על דעתו לעשות את מעשה הרמיה הזה ולקבל על עצמו את הדת היהודית הנתעבת בעיניו לא פחות מאחותה הצעירה ממנה, מן הדת הנוצרית אשר בה נטבל וגדל, רק מכיוון שנפשו חשקה בברונהילדה לשׂאתהּ לו לאשה. מטעמים של מוסר גם לא הסכּים שבּרונהילדה תתנצר, או ששניהם יחד יתאסלמו, רק כדי לזכות בתעודת־ נישואים. ברונהילדה ניגנה לפניו על כינורה והנעימה לו את שעותיו הפנויות גם מבלי שיעמוד עליהם רב או כּומר או קאדי וימלמל באוזניהם את ברכותיו. עם מותה נָדם גם הכינור.

ושוב, כבפרשת הבּוררות, הרגישה לאה הימלזך ש"יועץ־הסתרים" שלה גם בעניין זה לא תפס את העיקר, לא הבין את “מהות הבעיה” אלא נתפס לעובדות החיצוניות שאינן משקפות את “הדברים העמוקים שבנפש.” ומכיוון שיצאה מעל פניו ברוח נמוכה ובידיעה הברורה שלא הצליחה להביע בעל־פה את הדברים הדקים, הביעה אותם במכתב שלוח בדואר דחוף ורשום.

בניתוח דק־מן־הדק הוכיחה לו במכתבהּ שכל דבריו משולים כחרס־הנשבר כנגד “העובדות הפנימיות והחיצוניות גם יחד”, ושאין המשל של גליליאו דומה לנמשל הימלזך. לאה הימלזך לעולם לא תוריד את רמתה ולא תכפור בפומבי באידיאות שלה! ומה שנוגע לאותם מאמרים שהתחייבה “להוציא מן השרוול” – הללו לא נועדו אלא כדי להוכיח לו, לאותו “פִּשפש”, את כוחה ואת יכולתהּ בּכּתיבה הדמגוגית הדרושה לו. מנוי וגמור עמה, ודווקא מן הטעם של שמירה על “הכבוד העצמי” שלה, להראות לאותו עורך־ראשי שיש ויש בכוחה וביכולתהּ לספק לו על־נקלה, כלאחר־יד, מן המצרך הזול המבוקש עשרה כנגד אחד! ואחרי שיקבל את שלושת המאמרים הראשונים “…וילקק את אצבעותיו מרוב התפעלות” ויזדרז להדפיס אותם, או אז תִתן היא לו את הפקודה “עצור! לא, לא, לא! לא בא בחשבון!” היא לא תסכים לכך שיפרסם אותם. ואם אמנם יתחוור – מסיבה מסויימת כלשהי – שמאמרים אלה חייבים להתפרסם בדפוס – לא תסכּים היא בשום פנים ואופן לפרסם את שמה עליהם! בניגוד לגליליאו שנתן את הסכּמתו בפומבי למוסכמות החברה השלטת, ורק בסתר המשיך למלמל בינו לבינו “וּבכל־זאת נוֹע תנוּע,” הרי היא, לאה הימלזך, תקרא את שמה בפומבי רק על אותם פרסומים שיבטאו את רמתה ואת אמת מהותה הפנימית והאידיאות המנחות אותה – רק בהם תודה בפומבי ובראש גלוי ובגאוה! ואשר לכל יתר הקִשקושים – בהם תכפור! לא זו בלבד שלא תבקש את הכבוד המפוקפק של עורך־מדור בעיתון סנסציוני, אלא להפך – היא, לאה הימלזך, תתנער ממנו בכל תוקף ותיַחס אותו לכל שם אחר שבעולם, שבו יבחר העורך־הראשי כטוב בעיניו – ויהי זה זלמן רבינוביץ או גולדה גולדנברג.

ובכן – לא בגידה־בעקרונות ולא רדיפת־כבוד־מפוקפק! לא נותרו אלא עוד נקודה או שתיים, כגון זו, למשל, של איזו שהיא הרגשה, מעין התחייבות מוסרית של קיום הבטחת־המאמרים־השלושה, וביחוד לאותו אדם ואחרי כל מה שקרה ביניהם, משנתחוור לה שהוא חלשלש כל־כך ואחרי שסובבה אותו “מסביב לאצבע הקטנה כמו כלום!”…וכגון זו, למשל, שפתאוֹם נתגלה לה הצוֹרך הדחוּף בּהכנסה חודשית קבועה ובטוחה משום “שדוֹב החליט להתפטר ממשׂרתו,” נקודות שעליהן תעמוד במכתב הבא, או אולי רצוי יותר – בפגישה הקרובה שבינה לבין יועץ־הסתרים שלה.

ובאמת – עד שלא החליט בּרל להתפטר ממשׂרתו במרפאת־העיניים, לא נתגלה לה כל צורך דחוף להרוויח כסף. בניגוד בולט כל־כך לכל שמתרחש כּיום בארץ, היתה בימים ההם משכּוּרתו של אדם אמורה לפרנס אותו ואת בני־ביתו. האיש יוצא לעבודה ומביא הביתה כסף – ובירושלים, ובייתר יחוד בקרב הספרדים – גם יוצא לשוק לקנות את הדרוש – והאשה עושה בכל מלאכת־הבית ומגדלת את הילדים. המשׂכּורת האחת הספיקה, בדרך־כלל, בהתאם לצרכים הדלים של אותם ימים, ובצמצום גדול. אבל לאה הימלזך לא רדפה מעודה אחרי מותרות־העולם־הזה, ואין צריך לומר שלא באה אל בעלה בטענות על שמשׂכּוּרתוֹ הדלה אינה מספיקה לה לקניית שׂמלה חדשה. נמצאו כמובן בּימים ההם, וביחוד בחברתה שלה, נשים רבות שיצאו גם הן לעבוד כדי “להעלות את רמת־החיים” כפי שמקוּבּל כּיום לומר, ונמצאו אפילו נשים שפירנסו את בעליהן ואת המשפחה כולה בעבודה קשה ומפרכת, אבל לשבחה של לאה הימלזך ייאָמר שהיא לא מוכנה היתה לשעבד את עצמה למען שׂמלה חדשה או רדיו או מקרר חשמלי. הסתפקה בהחלט במשׂכּוּרתוֹ של בּרל, ויתרה על השׂמלה החדשה ועל הרדיו, והיתה שמחה בחלקה, כלומר – באפשרות שניתנה לה להקדיש את כל זמנה הפנוי לחיי־הרוח ולשכלול השקפת־העולם שלה. אירע לה אמנם, פעם אחת, בנסיבות מסויימות של מצוקת־פתאום שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור, “לצאת לעבודה” כמו שאומרים, אך לא היתה זו אלא התנסות בחוויות שחיזקו בה כמה וכמה מסקנות לגבי חברת־האדם וזיקתה לחיי־הרוח: ביקשה לעשות סינתיזה בין חיי־המעשה לחיי־הרוח, אבל סינתיזה זו לא האריכה ימים. נפתח אז בית־ספר לשיעורי־ערב שנזקק למורה “במדעי־הרוח”, והמנהל ממש קרן מן האוֹשר שנפל בחיקו – שאשה־בעלת־שיעור־קומה־אשר־כזה תסכּים לבוא אליו “ולהעלות את רמת המוסד כולו.” גם היא, מצידהּ, תלתה תקוות רבות בניסיון הזה. רגע נתפסה אפילו לאשליה של יציאה למלחמה למען אידיאל נשׂגב: למען הקִדמה, וביחוד קִדמת־העמלים. בית־הספר נועד לנוער העובד ולהכנתו לקראת תעודת־הבגרות. להרים מאשפות אביון ולפתוח לפניו לרוָחה את שערי הארמון, להושיבוֹ עם נגידי־הרוּח – וכי יייתכן, בכלל, אידיאל נשׂגב מזה? וכפי שנוכחה לדעת עד מהרה שאין זה אידיאל אלא אשליה, כן גם המלחמה עצמה התנהלה בחזית בלתי־צפויה ובאמצעי־לחימה מנוגדים לרוחה ולטבעה. היא לא ניהלה בשיעורי־הערב את הקרבות בין הקלסיקונים לבין הרומנטיקונים, או ביניהם לבין הנטורליסטים, בהשתתפותם הנלהבת של הנערים העמלים המתגודדים במחנות השונים ומנצחים זה את זה בהלכות־השקפות־העולם השונות, והיא, בשרביט־המנצחים שבּידה, מנצחת על המקהלה כולה ומשלבת את האקורדים השונים לרמה פילהרמונית מושלמת בדקותה – לא, לא! זאת היתה מלחמה מתמדת בינה לבין העיניים הנעצמות של החניכים העייפים שלא הבינו בכלל על מה זו מדברת, מלחמה שהפכה אט־אט למלחמת־קולות, כלומר – קולו של מי נשמע יותר בָּרמה – קולה של המורה הממשיכה בשלה, או קולותיהם של התלמידים הממשיכים בשלהם בשני קווים מקבילים אשר לעולם לא ייפגשו, קווים טעוּני מתח גבוה שכֹּל־אימת שאירע להם לסטוֹת ממסלוליהם היו מיד רועמים הרעמים ובורקים הברקים של ההתפרקות ההדדית. עוד לפני תום השליש הראשון של שנת־ הלימודים כבר ברור היה למעלה מכל ספק, ולא רק לה לעצמה אלא לכל הנוגעים בדבר, שאף אחד מן התלמידים לא הגיע מצוייד בידע המינימלי – שלא לדבר על רמת חשיבה מופשטת – כנדרש מן המשתתפים בשעוריה שלה. היא הרי לא באה לבזבז מזמנה על הוראת האל"ף־בּי"ת! כל מורָה־פּוֹתָה, כל טכנאי קטן, כולם יכולים לספק להם את האינפורמציות הבּסיסיוֹת – לשם כּך אין צורך להזעיק אותה! לא, לא – לא לשם כך הגיעה היא הלום. חבל לה על כל רגע שהיא מבזבּזת בזה. יכולה היא לוַתּר על־נקלה על המשׂכּורת ועל כּל הלוּקסוּס העלוב שזו עשויה להעניק לה, אבל בשוּם אופן לא תוַתּר על הזמן היקר הדרוש לה לעיוניה. ואם ביום־מן־הימים תגיע, חס־וחלילה, עד פת לחם – נוח יהיה לה יותר לרחוץ כלים בּמסעדה הקואופּרטיבית או לעשות ספּונג’ה ב"בית־העם" תוך שמירה על חירות־המחשבה ועל רמת הדיונים, מאשר לרדת לרמתו של סרג’נט במשטרה שתפקידו להשליט משמעת בהמון של פִּרחחים מתפרעים וללמד אותם מה זה שׂמאל ומה זה ימין.

מכּיוון שהודבּקו הפתקים השניים – פתק הדחיפות האדום ופתק הרישום הלבן – על גבי המעטפה, ופקיד־הדואר החתים את הבולים, הגיש לה מעבר לסורגים את קבּלת־הרישום והניף את המכתב עצמו לתיבת המכתבים־הרשומים, יצאה לאה הימלזך מבית־הדואר המרכּזי בהרגשת הקלה: ועכשיו, משמילאה את חובתה לגבי “יועץ־הסתרים”, תוכל להתחיל במלאכה “במצפון נקי” – כפי שאמרה לעצמה. בנפש־רגועה, בדעה־צלוּלה וברוּח מרוממת גמרה אומר “להוציא מן השרוול” את שלושת המאמרים “אחת ושתיים, בלי בעיות.” בעודה ילדה בת שלוש־עשרה כבר הִצליחה לכתוב שלושה חיבורים על שלוש הצגות – מן הסוג הנדרש ממנה כיום – תוך פחות משלוש שעות, ועל כל אחד מהם קיבלה ציון טוב־מאוד! ואם אז כך – כיום על אחת כמה וכמה! לא נותר לה, בעצם, אלא לנבור בערימת ההזמנות, להעלות ממנה כפי שיתחשק לה, לחזות במחזה ולכתוב את הרצנזיה על כל הקוסמטיקה המתאימה לרוח־העיתון בבית־הקפה הראשון שייקָרה לה בדרכה אחרי ההצגה. וְאִם יתמזל לה מזלהּ ששלוש הצגות שונות תבאנה ברציפות ערב אחר ערב – או אז ייחתם החוזה כבר ביום הרביעי.

התקלה הראשונה אירעה לה עוד בפתח בית־הדואר המרכזי, משלא הבחינה בפס־הברזל הנמשך, משום מה, לרוחב־שׂפת־הסף, והשניה בתוך חדרה ותוך כדי נבירה בערימת־ההזמנות, משהתנגפה רגלה במגירה שהיא עצמה הניחה על הרצפה לידהּ. בחפזונהּ, וברוחהּ המרוממת לא שמה לב לכאב התקלה הראשונה, אם כי הציק לה משהו בקרסול בדרכה הביתה, ורק אחרי שהשתטחה אפיים־ארצה על גבי המגירה הארוּרה נעצרה נשימתה מגודל הכאב בקרסול הנפוח. קרסול־רגל־שׂמאל, כמובן, זה שמוּעד־לעוֹלם לנקיעה: כל היתָּקלות קטנה במהמוֹרת־רחוב, כל צעד חריג, מותח לה את הגיד ומנפח את הקרסול, אותו קרסול שמאלי הוא שנפגע באותו בוקר עצמו מן הנפילה בלשכּת העורך־הראשי, והוא־הוא אשר, מאידך־גיסא, מוסס את ליבו: בהתרעשותו התנדב זה לעשות לה “מאסאז' במקומות הכואבים” כשהיתה היא שׂרוּעה אפרקדן על הספה עד שוֹב רוּחהּ אליה. עם כל הכאב והנפיחות ידעה מתוך הניסיון שאין זה משהו רציני, שהכל יעבור תוך יום־יומיים – והתחבושת האלסטית לקרסול מוכנה ומזומנה היתה עמה תמיד על כל צרה שלא תבוא. אבל התחבושת האלסטית לא הצילה אותה מן הפורענות שירדה עליה בבת־אחת באותו ערב, ודווקא בו־ברגע שנחפזה לצאת מאולם הקונצרטים אל בית־הקפה שנתגלה לה מעבר לרחוב, בדיוק מול האולם, כדי לכתוב את המאמר הראשון שהתגבש ברוחהּ תוך כדי האזנה לקונצרט. אל אותו בית־קפה עצמו התפרצה בדמעות־בעיניה, ופחות משעה אחת קודם־לכן, הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי שביקשה מרחמים הנהג להסיע אותה למלון “עדן”, ואין כל פלא בכך: הרי היה זה קפה “פאראמוֹנט” מול פתחי־היציאה של קולנוע “אדיסון” שבו נערכו בימים ההם הקונצרטים של התזמורת הארצישראלית.

בקוצר־רוחה לחצות את הרחוב נעצרה שוב נשימתה מן הכאב החד בקרסול הפגוע שנלחץ אל שפת־המדרכה, ומשניסתה להעביר את הלחץ לרגל הימנית הבריאה שכּבר נמצאה מעבר למדרכה, איבּדה כליל את שיווי־המשקל, מעדה וצנחה ארצה בכל כובדה לרוחב הרחוב. באותו רגע היה נער רוכב־אופניים נוסע מהר במורד. עם מפולת־הפתאום של האשה שחסמה את דרכו, עצר בּבת־אחת בשני המעצורים – במעצור היד ובמעצור הרגל, ותוך כדי נפילה עוד הספיק לצעוק “מורתי!”. היא שמעה את הצעקה מעבר לעורפּהּ, אבל לא יכלה להפנות את פניה אליו, וגם אילו הפנתה לא היתה מזהה אותו. כבר עברו כמה וכמה שנים מאז האכּספּרימנט הפדגוגי שלה, וגם בשעתו לא הכּירה אלא את בריוני־הכיתה, אלה החצופים שבַּמתפרעים שאפילו לסלקם מן הכיתה לא הצליחה ללא התערבותו של המנהל; ואילו זה לא נמנה על אלה. הוא לא היה אפילו הזנב־לאריות. היה דווקא ילד צייתן ונחבא־אל־הכלים שרצה בכל ליבּו ללמוד, ואולי היה היחיד בּקרב התלמידים כּולם שהתעניין בּשיעוריה, גם כתב בסתר דברי שירה והגות. שמו היה עלי כּהנוב. הוא נבהל כל־כך לעצור, שאפילו בנפילתו הצליח להימנע מפגיעה בה: הרוכב ואופניו נפלו במרחק סנטימטרים אחדים מן המבקרת המוסיקלית, וכך – לפחות מן הבחינה הגיאומטרית הקלסית – לא תהיה זאת טעות לומר שהקווים המקבילים אשר לעולם לא ייפָגשו נמשכו במסלוליהם גם אחרי שהמורה חדלה להיות מורה והתלמיד לא היה תלמיד עוד, ושהסטיות לא הביאו אותם עד לנקודת־פגישה אלא עד משבר.

הקהל הממשיך לזרום החוצה מאולם הקונצרטים נזעק מיָד לסייע לנופלת, ורודפי־הצדק – גברים כנשים – התנפלו בחרפות ובגידופים על “הפִּרחח הזה שדורס נשים זקנות… צריך לקרוא מיד למשטרה, לפני שיברח, ולזרוק אותו ישר לבית־הסוהר… הפושעים האלה שרוצחים בדרכים… פגע־וברח…” ואי־משם הגיעה, אמנם, מכונית־שוטרים שעשתה דרכה במקרה לתחנת־המשטרה של מחנה־יהודה, והיא שאספה את עלי כהנוב. זה היה מזלו הטוב של עלי ההמום שלא ניסה אפילו להתגונן. המכונית הסיעה אותו ישר לא לבית־הסוהר אלא לבית־החולים, מקום שם, בנוסף לַטיפול בשלוש השיניים הקדמיות שנשברו, גילו גם שטף־דם פנימי בַירך השמאלית ושברים בכף־היד השׂמאלית. בַמהומה שקמה סביב צעקה לאה הימֶלזך “הוא לא אָשֵם, הוא לא אשם”, אבל איש לא נתן דעתו על צעקותיה, וגם לא על סירובה להיגרר לתוך מכונית־המשטרה יחד עם תלמידהּ לשעבר. בחדר־המיון לא גילו אצל הנופלת שום ממצא פתלוגי או סימני־פגיעה פרט לגיד המתוח בקרסול־הרגל־השמאלית שבלאו־הכי כבר חבוש היה בתחבושת האלסטית. ניכר אמנם סימן של שׂריטה לאורך הזרוע השמאלית, אבל שׂרטת זו שטחית היתה כל־כך שאפילו המחמיר שברופאים הבודקים לא ראה כל צורך להזריק לה מנת־חיסון נגד טטנוּס, ואף לא לחבוש אותה, אלא הסתפק בהחלט במריחת יוד. הגברת הימלזך חזרה והצהירה באוזני השוטר ובאוזני הרופאים שהבחור הזה כלל וכלל לא אשם בנפילתה, הביעה את תקוותה שהוא יחלים במהרה – בינתיים העבירו אותו לחדר־צילומי־הרנטגן – וחזרה ברגל לבית־הקפה “פאראמונט”. בית־החולים “הדסה” נמצא בימים ההם ברחוב הנביאים בבניינים שמשמשים כּיום כּבית־ספר מקצועי, מרחק של עשר דקות הליכה, שאותו עשתה ללא כל תקלה ואפילו מהר הרבה יותר מן הרגיל, כמעט בריצה קלה. רגע חששה שהבחור עומד להשתחרר גם הוא מבית־החולים ולרוּץ בעקבותיה. עוד במכונית־המשטרה הרגישה שמבקש הוא לומר לה משהו, ליצור איזה שהוא קשר אִתּהּ, אלא שאותו אכּספּרימנט פדגוֹגִי משכבר הימים הותיר בה טעם קשה עד כדי כך שכל הקשור בו, ואפילו לטובה, די היה בו כדי להבריח אותה.

בּבית־הקפה התיַשבה אל שולחן שבּפינת־חלוֹן – אל אותו שולחן שעליו סעד רחמים הנהג את ליבּו וחיכּה לבואה של אנאסטאזיה, ושאליו עתידים היו להתיַשב ביום־מן־הימים ריינהולד ותמרה אחרי הצגת “הדיבּוק” על המדוכה של רציעת־האוזניים ועגילי־הזהב. אין שום קשר בין הדברים, וגם לא חשיבות, ולא הייתי מזכּיר אותם אילולי נזכרתי בהם, ובין כך ובין כך שום דבר לא נשאר: לא רק השולחן, אלא בית־הקפה “פאראמונט” עצמו כבר אינו קיים מזה עשרות בשנים. אולמו הענק חולק לארבע או חמש חנויות, ודומני שרק הזווית בפינת רחוב ישעיהו ורחוב בּליליוס משמשת עדיין כמסעדה. קולנוע אדיסון בלבד ממשיך להפגין את חזיתו הלבנה מנגד כּבאותם הימים, אלא שזה עשרות בשנים שום תזמורת לא עורכת בו קונצרטים ושום מחזה – מקורי או מתורגם – לא מוצג בו, ואפילו לא סרטים מאולפני הוֹליווּד. כיום הזה עולים אליו לרגל מכל השכונות כדי לחזות בסרטים הודיים ותוּרכּיים, ואם אמנם מוצגים בו, מִפעם לפעם, גם סרטים אמריקניים או יפאניים, אין אלו אלא סרטי קאראטה.

הגברת הימלזך פתחה את היומן הגדול המוכן ומזומן עמה תמיד בתוך התיק, שלפה מתוכו גם את העט הנובע שקיבלה במתנה מאנאסטאזיה עם ההיכּרות אתה, בימיה הראשונים של זו בירושלים, וכבר עמדה להתחיל במלאכה, ודווקא ברוח טובה. בעל המקום בכבודו ובעצמו הגיש לה את כוס הקפה עם עוגת־השוקולד ואפילו הכרזתו בקול רם שרק “…לפני פחות משעה, ישבה פה החברה הטובה שלך… איך קוראים לה? מין שם כזה רוסי, ארוך… זאת האשה היפה, הנחמדה, עם הנהג הפרטי שלה…” – אפילו הזכרת קיומה של אנאסטאזיה לא העיבה את מצחה אלא לרגע קט, אם כי היה לה בליבּהּ על “הקוֹקֶטית קלת־הדעת הזאת שֶׁמֶפְלַרְטֶטֶת עם כל העולם,” וביחוד מאז שאותה קוקטית נתנה לה במתנה את הלכּסיקון הגדול למוסיקה, על כל חמשת כרכיו. הגברת הימלזך כלל וכלל לא ביקשה אותו במתנה, להפך – היא, מטבעה, שונאת מתנות! כל זה לא היה אלא מקרה לא־מוצלח: כשהתחילה לפני שלושה חודשים להתכּונן לתפקידה כעורכת־המדור, פגשה במקרה את אנאסטאזיה ושוחחה אתה על הבעיות הניצבות כיום לפניה, כלומר: לפני עורך רציני, רחב אופקים ושואף־קִדמה שאחראי לעיצוב השקפת־עולמו של קהל־הקוראים ולהשבּחת טעמו, וביחוד בתחום המוסיקה המודרנית. החדרת רוח־הקִדמה לתוך הקהל הפרובינציאלי שלנו, פתיחת עולם המוסיקה המודרנית לפניו הרי זה תפקיד חינוכי מן המעלה העליונה. התלהבות, אינספּירציה, רעיונות מודרניים נועזים – כל אלה לא חסרים לו, לעורך דנן. מה שחסר לנו פה איננה אלא ספרות מקצועית מתאימה, עשירה, ובעיקר – אַפּ־טוּדֵייט, אַ־ז’וּר, א־לה־פּאז' – המונח “מעודכּן, מעודכנת” עוד לא נולד לשפה העברית באותם ימים רחוקים. הנה, למשל, משהו אלמנטרי כגון לכּסיקון מוסיקלי אפּ־טוּ־דֵייט – פשוט אין הוא בנמצא פה, בשום ספריה. הרי זה פשוט בְּבל יירָאה ובבל יימָצא בעירנו הקדושה! גם אם בנרות נחפשנו, לא נמצא אותו בשום ספריה, ואף לא ב"ספריית בני־ברית" שהתקדמה בצעדי־ענק מאז שנכנסה דבורה קלמנסון לתמונה. ובאמת נמצא בספריה של דבורה הלכּסיקון האפּ־טוּ־דייט ביותר, אלא שאפילו הוא כבר בן שלושים שנה, ועם כל רצונה הטוב, וחרף כל מאמציה הגדולים, לא הצליחה עדיין דבורה לקבל את התקציב הדרוש ללכּסיקונים המודרניים. והנה גילתה עינה של לאה הימלזך לכּסיקון מוסיקלי מצויין, ובמהדורה האחרונה של אוקספורד, בחנות הספרים של שאלתיאֵל. שאלתיאל לא היה מעלה כלל על דעתו להזמין את הלכּסיקון הגדול אילולי דרש זאת אחד הקליֶנטים שלו ששילם לו אפילו דמי־קדימה – ונעלם. אחר־כך נודע לו, לשאלתיאל, שהיה זה מוסיקולוג אנגלי ידוע שנאלץ פתאום לחזור לארצו מסיבות משפחתיות. חמשת הכּרכים הללו הרי הם כלי־עבודה אלמנטרי לעורך מוסיקלי, אלא שבארצנו אין מי שיבין זאת. שולחים אותך לעבוד בלי כלים. מוכנה ומזומנה היתה למכור את שמלתה האחרונה, ובלבד לרכוש את הכלי היקר הזה לפני שיחטפנו מישהו אחר – אבל כל הגַרדרוֹבּה המשומשת שלה עם הנעליים גם יחד לא יכסו את מחירו של הכרך הראשון! אמנם המשכורת החודשית של דוב תוכל לכסות את חמשת הכרכים, אבל רק בתנאי שהמשפחה כולה תסתפק במשך החודש בארוחת־בוקר בלבד, כלומר: לחם בריבה.

באותה שיחה חזרה לאה הימלזך והדגישה שכּפי שאין לה, ומעולם לא היו לה, טענות על משכּורתו הדלה של בעלה, כן גם לא תסכים בשום פנים ואופן שבני־ביתה יסתפקו במשך שלושים יום בארוחות של לחם־בריבה אך ורק כדי לאפשר לה לרכוש את הכּלי היקר הדרוש לה לעבודתה הרוחנית. הבעיה היא בעיית המימון של השקעת־היסוד, לאמור: הלוָאה. בו־ברגע שנתגלו לה חמשת הכרכים נחפזה לבנק לדון בדבר הלוָאה, אלא ששם נתברר לה שהפרוצדורה ארוכה וטעונת חתימות של ערֵבים, ועד שיחכּכו הערֵבים בדעתם ויטריחו את עצמם לבוא אל הבנק ולחתום על הניירות וכולי וכדומה, ייחטף הלכּסיקון בידי המבין הראשון שיתן בו את עיניו, “והיא עצמה תישאר עם הלשון בחוץ” – שהרי זה העותק היחיד המצוי בעיר! יהיה אמנם כסף – אבל לכּסיקון לא יהיה! אפשר תמיד להזמין אכּסמפלרים נוספים מאנגליה – אבל בחנות־הספרים הסבירו לה שפרוצדורת ההזמנה גם היא לא פשוטה ולא קצרה, והמזמין צריך, מכל־מקום, לחכות לפחות ארבעה חודשים. לפחות ארבעה חודשים – בה־בשעה שהיא נזקקת ללכּסיקון מיָד לשם הכנת המאמר הראשון שלה! אילו נמצא לה מַלוה פרטי, מובטח היה לו לקבל בחזרה את כל כספו מן המשכורת הראשונה, והערבון – זאת אומרת הלכּסיקון עצמו – הריהו עומד לרשותו בכל עת ובכל שעה, ואין הוא מסתכּן בכלום.

לא היתה זו אלא שאלה של הלוָאה, או לייתר דיוק: משאלה שהובעה בצורה הכללית ביותר, ואף לא הופנתה ישירות – פשוט שיחה גלויית־לב, אלא שאותה “קוקטית קלת־דעת” קפצה ואמרה “אז בואי ונקנה מיָד את הלכּסיקון לפני שייחטף!” ולאה הימלזך נגררה אחריה לחנות־הספרים מבלי לעמוד כלל על כוונתה של זו. בחנות גנבה הקוקטית־קלת־הדעת את ההצגה, כדרכה, כלומר: הפכה עולמות, הפכה את הכל להצגת־יחיד! בעיניים נוצצות ובחיוך מלבב ובנענוע אחורַיים מובטח היה לה ניצחון זול וקל. כהרף־עין הפכה לציר שעליו סובב הולך הכל – קונים ומוכרים הקיפו אותה כדי לחזות בהצגת רכישת הלכּסיקון, ולאה הימלזך פשוט נדחקה הצידה, אל הסף, כמעט שמצאה את עצמה בחוץ, גם התחשק לה לברוח מן המקום בשאט־נפש אלא שנשארה בתחומי החנות, לחוצה אל המזוזה, מתוך נאמנות לחברתה. והמוכר – אותו סוחר ממולח, כּילי, צר־עין, חשדן וערמומי שאינו מרשה לקונים אפילו לעלעל בספרים שלו, שצועק תמיד שהחנות שלו איננה ספריה ציבורית וגם לא חדר־קריאה – הוא נהפך פתע־פתאום למין ג’נטלמן מופלג בנימוסים ובאמון תמים: ממש התמסמס מרוב כרכורים מסביב לקוקטית הפזרנית. לא, לא – אין כל צורך לשלם במזומנים ומיד, הריהו מרשה לה לקחת הביתה את כל חמשת הכרכים ולשלוח את הכסף אחר־כך, מחר או מחרתיים, זה לא בוער! ומותר לה גם להתחרט על כל העִסקה: אם תמצא שהלכּסיקון אינו טוב די־הצורך בשבילה, או שאין לה צורך בו, שתחזיר אותו בלי בעיות וללא חשש – הריהו מוכן ומזומן לקבל אותו בחזרה תמיד. ובאיזה הדר של מלכות שלפה זו את פנקס הצ’קים מתוך התיק שלה! ומשפּשפשה בתיק ולא מצאה מיד את העט, נחפז זה להושיט לה את שלו, ולא רק ידו שלו הושטה – עשרים זרועות הושטו לעברה, בעטים שלופים, וכולם עטו עליה בשִרבּוב צואר ובעיניים יוצאות מחוריהן כדי לראות איך המלכה חותמת כלאחר־יד על הצ’ק הגדול. והבּיזיון האחרון – הגדול מקודמיו! משנחתם הצ’ק, והמוכר בחן אותו בחיוך רחב והכניסו בזהירות לארנק, פילסה לה לאה הימלזך דרך אל הלכּסיקון כדי למנוע מחברתה את הטורח של נשיאתו. וכי לא די בכך שזו מלווה לה את הכסף, אף־על־פי שכלל לא באה אליה בבקשה מפורשת? ועד שלא הספיקה להקיף בזרועותיה את חמשת הכרכים, פרצה מלכת־ההצגה בצחוק מצלצל שהדביק את קהל־הצופים וקראה, “מה זה קרה לך, לאה? את באמת מתכוונת לשאת את כל זה בעצמך? בואי לשתות כוס טה ב’עטרה' ורחמים הנהג יביא לך את החבילה הכבדה הביתה…” בפתח לחשה משהו על אוזנוֹ של המוכר וזה חזר וקרא, במתכוון ובקול רם, “…כן, כמובן, הגברת ויסוצקי: אריזת־מתנה, תסמכי עלי – גם סולידית וגם יפה.” ועם־זאת גם החוָה לה קידה, לגברת ויסוצקי, ואגב קידה כָּשל ודרך על רגלה של לאה – שלא במתכוון, אבל גם ללא בקשת־סליחה. ב"עטרה" הבהירה לה, לגברת ויסוצקי, שהיא, מצידהּ, איננה מוכנה לראות בכך מתנה אלא אך ורק הלואה לטוָח קצר, עד המשכורת הראשונה, ועל עמדתה זו חזרה במכתב ארוך ששיגרה לה בדואר דחוף ורשום. למרות כל מה שאירע בחנות, ועם כל התקיפות שבה עמדה על זכותה לראות בכך הלוָאה ולא מתנה, לא שכחה לאה הימלזך להביע כראוי באותו מכתב את כל רגשי תודתה מקרב לב, את התפעמותה ממחוָה של ידידות אמת אשר כזאת, ואת אמונתה שיהיה בכוחה, ותוך זמן קצר, לגמול לה “כפל־כפלַיים” על כל שעשתה למענה.

עם שיגור המכתב רוַח לה, ללאה הימלזך, ומשעשתה את שלה שוב יכלה להתיַצב פנים־אל־פנים “ובקומה זקופה מול העולם כולו!” הנה, למשל, עכשיו: למרות הידיעה הברורה ש"…רק לפני פחות משעה ישבה פה… זאת האשה…" כלומר, על כיסא זה עצמו ישבה אנאסטאזיה ויסוצקי, לא הוסחה דעתה מן המאמר האמור “לצאת מן השרווּל” עוד הערב ועל שולחן זה. משהוּ נוצץ! כמה וכמה אידיאות משעשעות כבר רשומות היו ביומן בראשי־פרקים, אידיאות חדשות, רעננות, שהקדימו להעלות ניצה, כלומר – עוד לפני אקורד הפתיחה של הקונצרט כבר רשמה שלושה נִצנוצים בפנקס; גם רעיון גדול, מודרני, ניצנץ במוחה – רעיון מקורי: מבקר מודרני שנלחם למען ניצחון המוסיקה המתקדמת, שבּקי במלאכתו גם יודע לחרוץ משפט, לא צריך כלל להטריח את עצמו ללכת לאולם הקונצרטים. די לו בשם הקומפוזיטור, בשם הקומפוזיציה ובשמות המבצעים – והרי המאמר יוצא מעצמו מן השרוול. אַ לָה גֶר קוֹם אַ לָה גֶר. מי שניצב בעמדה הקדמית של האידיאה המתקדמת, בחזית אל מול פני המלחמה החזקה, יודע שהכּלל הראשון, הבסיסי, הוא לירות במטרה להרוג את האויב. ומכיוון שבערפל־הקרב לא תמיד ברור מי הוא האויב, גם לא לאיזה כיווּן ולאיזה מרחק יש לטַווח את התותחים הכבדים, לפיכך נקבע הכלל הקיומי השני הדורש עמדה ברורה ללא כל טִשטוש והתפתלות לכאן ולכאן. תשובה חד־משמעית לשאלה הפשוטה: הלָנו אתה או לצרינו? מטעם זה דרוש היה לה כל־כך הלכּסיקון – וביחוד הכרך החמישי העוסק במוסיקה המודרנית: בערפל־הקרב המתנהל ברגע זה, הקרב שלתוכו הטילה את עצמה בלב־ונפש, עדיין לא נתחוור לה מי מן הלוחמים הגדולים לנו הוא, ומי – לצרינו. היתה לה, אמנם, תמונה כללית, גם אין ספק בדבר שבכוח עיוניה היתה מגיעה מעצמה לאבחנות ולמסקנות הנכונות, אבל האוַנגרד הנשלח בראש־חץ־התקיפה אינו פנוי לעיונים ולהגיגים, ואם לא יצוייד במפת־המלחמה עלול הוא להרוג את הטוב שבּחבריו־לנשק. ואמנם היה לה הכרך החמישי למפה מצויינת, שלא רק נתנה לה תמונה ברורה ומדוייקת, אלא גם שובבה את ליבּהּ באשר הוכיחה ללא כל ספק שהיא צדקה בשיפוטה לכל אורך הדרך, עוד לפני שידעה את כל הפרטים המדוייקים. בכרך החמישי נמצאה הראיָה, כתובה שחור על גבי לבן, שהיא צדקה בכל טענותיה ובסולם־הערכותיה. כך, למשל, ברור שעל המחנה המתקדם נמנים סטרָוִוינסקי, פאול הינדמיט, ארנוֹלד שֶנבֶּרג, אנטוֹן פוֹן־וֶבֶּרן, אַלבֶּן בֶּרג ואֶרנסט טוֹךְ, ואילו אֶרִיק קוֹרנגוֹלד, פִילִיפ יַארנַאךְ, היינריך קַמינסקי ואפילו קוּרט וַייל נמנים על הריאקציה ונוקטים עמדות ואידיאות עליהן אבד הכלח זה עידן ועידנים. פקפוקים מסויימים נותרו בליבּהּ לגבי אֶגוֹן וֶלְטְש, ואילולי שכחה לקחת אתהּ לקונצרט את הכרך החמישי, היתה פותחת אותו עכשיו, בבית־הקפה, ופותרת בן־רגע את הבעיה. כן – הכרך החמישי – אותו, בעצם, ביקשה לקחת אתה אחרי שחתמה אנאסטאזיה על הצ’ק – ואותו בלבד, אלא שאותה קוקטית – למרות כל התקליטים והרפרודוקציות שהיא מחלקת בין פרחחי־שכונת־הפחים – אינה תופסת כלל את להט־הרוח, את הצמא למילה הכתובה, את הרטט שבפתיחת הספר בו חשקה הנפש, ובמקום שצריכה היתה לגלות את הערכתה – אם לא את הערצתה – או לפחות להכּיר בגדולתה של הנפש הצמאה לתורה – פרצה בצחוק גדול קבל עם ועדה. עשתה אותה לחוכא ואִטלולא, ומי יודע אם גם זה לא נמצא אז בקהל, זה המשופם בעל קפה “פאראמונט”, שעם כל נימוסיותו המופלגת, ומעבר לחביבות בה הגיש את הקפה עם עוגת־השוקולד, ביצבץ איזה שהוא זיק שמח־לאיד בקצה מבטו, ריפרף איזה שהוא זלזול בחיוך שבסתר השפם. אמנם קשה להניח שכּף־רגלו של המשופם הלז דרכה אי־פעם בחנות של ספרים, ואפשר אפילו לקבוע בוודאוּת שהוא נעדר מאותו מעמד – אבל כלל וכלל לא קשה להעלות על הדעת שהשמועות הגיעו אליו, שהרכילויות התעופפו משולחן אל שולחן, התעופפו והתנפחו, כרגיל, וביחוד פה, ב"פאראמונט". ואפילו נאמר שהשמועה המסויימת הזאת לא הגיעה אליו, הרי ייתכן שהגיעו שמועות אחרות, ובכלל – מה צורך יש לו בשמועות? גם בלי שמועות הרי הוא כפרת־שרוך־נעלה של אותה… פתאום הוא שוכח את שמה… של אותה יפה… נחמדה… גם יפה וגם נחמדה וגם עשירה ובעלת “נהג פרטי”… והוא גאה על כך שמכל בתי־הקפה שבעיר בחרה המלכה ב"פאראמונט" שלו, עשתה אותו למבצר שלה, קבעה את מושבה פה, על הכיסא הזה, כס־המלכה… לפני פחות משעה הואילה להצניח את אחוריה הנחמדים על הכיסא הזה ממש!

לאה הימלזך קמה פתאום וסגרה את היומן הגדול בחבטה. לא – היא לא תישאר פה אפילו שניה נוספת אחת! היא תכתוב את המאמר בכל מקום אחר שבעולם, ואפילו לאור־פנס־בקרן־רחוב, ורק לא פה! וחוץ מזה הכל התרוקן אצלה בפנים בבת־אחת. מכת־עייפות, ואין כל פלא בדבר: אחרי כל ההתרגשויות והתאונה עם אותו בחור, ובית־החולים, והגיד המתוח וכל השאר, כל השאר. פלא שעדיין מחזיקה היא מעמד על רגליה. המאמר יוכל לחכות עד מחר: מחר בבוקר, בבוקר, רעננה וצלולת־מחשבה, ברוח טובה ובעט קל־כנוצה, תוציא את המאמר מן השרווּל יחד עם כוס הקפה הראשונה.

הוא לא יצא עם הראשונה, גם לא עם השניה. הוא לא יצא בכלל למרות כל מאמציה העיקשים, העל־אנושיים, כמעט, להתגבר על המכה האנושה. בבוקר, בבוקר, אך הרימה את ראשה מן הכר ואמרה לגשת למטבח כדי להכין את הקפה, נתקפה סחרחורת נוראה, ולמרות כל מאמציה להיאחז בפאת המיטה ובגב הכיסא ולהמשיך בדרכה, צנחה בחזרה על המיטה. מוכת־סחרחורת לא יכלה עוד לעמוד על רגליה, ואז החלה פרשת הבדיקות בבתי־החולים בכל האמצעים שעמדו אז לרשותם של הרופאים בארץ, כולל מכשירים לבדיקת גלי־החשמל במוח. הרופאים נחלקו בדעתם לשתי אסכּולות. האחת טענה ש"תאונת־האופניים" היא שגרמה למין זעזוע־מוח שלא אובחן בבדיקות הראשונות בבית־החולים, והאחרת לא ראתה קשר בינה לבין הסחרחורת, אבל הן זו והן זו לא הטילו ספק בכך שנפגם אצלה מרכז שיווי־המשקל הנמצא באוזן. גדול המומחים למחלות אף־אוזן־וגרון, דוקטור מנדל, עשה בה טיפולים נמרצים, שבשלב מסויים, תוך כדי שטיפת־אוזן עמוקה, ובכורח־נסיבות־הטיפול, כפי הנראה, גרמו לה לכאבי־תופת באוזן השמאלית שביטלו בעוצמתם את הסחרחורות כולן, אבל משנרפאה דלקת־האוזן, ואחרי כל טיפות האוזניים למיניהן, חזרו הסחרחורות כמימים־ימימה, אם כי, בדרך־כלל, בפחות חריפות. משנתרפאה הדלקת העמוקה באוזן וחדלו כאבי־התופת, כבר היה באפשרותה לקום מן המיטה ולדדות למטבח ולבית־הכיסא תוך הישענות על מקל ביד שמאל ועל כל רהיט וחפץ שנקרה לה בדרכה, ואם לא נקרה – פשוט על הקיר החלק, ובידה הימנית. בשלב זה כבר הוזעקה לינה לחזור הביתה מן הקיבוץ, וזאת יש לציין שאפילו במחלתה – בסחרחורותיה ובכאביה ובחלשויותיה – שמרה לאה הימלזך על רמתה הרוחנית. היא לא הצטמצמה ולא הסתגרה בכאב האישי, הפרטי, של האוזן שלה ושל הקרסול הנפוח שלה ושל הצדעַיים שלה, אלא הצליחה להתעלות עליהם ולהשקיף על המקרים הפרטיים מנקודת־הראות של האידיאות המנחות את רוח־האדם בזמן המודרני. כך, למשל, בהזעקתה של לינה מן הקיבוץ הביתה הדגישה את האספקט האידיאולוגי: מנקודת־הראות של האידיאולוגיות החברתיות המתקדמות ביותר, אין הקיבוץ משרת – עם כל הרצון הטוב שבעולם להגשים את הציונות, את הסוציאליזם ואת אחוַת־העמים – אלא את הריאקציה הקפיטליסטית של האימפריאליזם הבריטי. בהגינותה הידועה לא יִחסה את עמדתה בבעיה זו למחשבתה המקורית שלה, אלא הסתמכה בהחלט על מסקנותיהם של נבחרי האידיאולוגים החברתיים בעולם המתקדם, החל בסטלין ובאיליה אהרנבורג, וכלה באידיאולוגים של הפרקציה הקומוניסטית הפלשתינאית ששמותיהם כבר נשתכחו ממני – נמוגו עם השלגים של הימים משכבר בערבות סיביריה. בדייקנותה המדעית וביושרהּ האינטלקטואלי הדגישה שאין היא מסכימה עם האידיאולוגים הנזכרים לעיל אלא בנקודה זו בלבד, ואילו בנקודות אחרות נוקטת היא דווקא עמדות מנוגדות, תומכת בליאון טרוצקי מחד, ובאדוַארד ברנשטיין מאידך, ויש אשר, בנסיבות מסויימות, תִּיתּן את קולה במקהלתם של האוּטוֹפִּיסטים, וכפי ששמרה על עצמאות מחשבתה בתחומי החברה, כן גם לא שיעבדה את רוחה בספירות האמנות, והעזה לראות קִדמה והתפתחות במקום שגדולי האידיאולוגים לא ראו אלא דֵקָדנס והתפוררות.

למגינת־ליבּהּ לא היתה לה בתה, עצמה ובשרה, לעזר רב בהפלגותיה על גלי־האידיאות ובניווּטים בין מִשבָּרי־השקפות־העולם, אם כי מאז הוזעקה זו בחזרה הביתה עשתה את רוב שעות היום והלילה במחיצתה. בצער גדל והולך נוכחה לדעת שאין הבת החוזרת טובה מן הבעל שעזב את הבית, גם גילתה בה דמיון מפתיע לאביה, וביחוד באותן תכונות שהרגיזו אותה במיוחד: כמוהו כן גם היא פזורת־דעת היתה להחריד, מבולבלת ונעדרת תשומת־לב לדרישותיה של אמה, אבל בניגוד מפורש להתנהגותו של זה, לא הרגיזה במתכוון, לא עשתה את ההפך אך ורק כדי להכעיס ולא העליבה אותה במיני התחכּמויות תפלות. במחלה הקשה ובשאר הצרות שניחתו בה בבת־אחת, התנחמה לאה הימלזך בּכך שלינה לא קיבלה בתורשה גם את רשעותו של אביה, ולא היתה זו רק נחמה פורתא בלבד, אלא מזל גדול. מזל גדול מאין כמותו שאינה מתעללת בה ומלבּינה את פניה ברבים והופכת את מפעל־חייה לבדיחה זולה כדי שכל אויביה – ואפילו הצבועים שבחבריה – ישמחו לאידה! היא לא גילתה בלינה אפילו שמץ מרשעותו של אביה, ולהפך – היה בה דווקא רצון טוב למכביר, שאותו קיבלה בתורשה מאמהּ. קיבלה בתורשה מאמה את הרצון הטוב ואת הלב אוהב־האדם, אבל לא את כוח־הריכּוז, לא את המחשבה המופשטת ולא את הסבלנות לעבודת־הרוח, לחקר השקפות־העולם ולפיתוחן. אצל לינה, בניגוד לאביה, אין זה אלא פיזור־הנפש: זאת השקיעה המתמדת בהזיות ובחלומות־בהקיץ שבאמת ובתמים, ללא כל כוונת זדון, מונעים ממנה את הקשב הדרוש לדבריה של אמהּ, ולא רק בתחומי הרוח אלא אפילו בעשיה הפשוטה ביותר של חיי יום־יום. עשר פעמים יכולה את לומר לה שתגיש לך את המפית, עד שבפעם האחת־עשרה יגיע משהו לאוזנה והיא תביא מן המטבח את הסכין עם המזלג, וזאת משום שנזכרה ששעה אחת קודם, כשבאה מן המטבח עם מגש ארוחת־הבוקר, שכחה את הסכו"ם. ובדרך חזרה למטבח, כשתיתקל במשהו, תבקש סליחה מן הכיסא. את המגש תחזיר לארון־הספרים, ואת הספר הנדרש ממנה תחפש בארון־המטבח. פיזור־נפש זה הופך עד מהרה לערפל מוחלט כשמתעלים הדברים לחשיבה המופשטת. כאן מזדגג מבטה של לינה, וכל כמה שתדברי ותסבירי ותביאי משלים ודוגמאות, תרגישי שלא הצלחת לעבור את חומת־הזכוכית. שום דבר לא חדר למוחה – ואת לכי ודברי אל העצים ואל האבנים!

אבל חומת־הזכוכית לא ריפתה כלל וכלל את ידיה של האם החולה, ומבחינה מסויימת אף הצליפה בדמה גל חדש ובלתי־צפוי של מרץ, מין תזז של יצירה, של העפלה אל ראש ההר לקראת אופקים חדשים, ואפילו – וביחוד בשעות־הלילה המאוחרות, או לקראת אור־ראשון – התלהבות הגשמתו של אידיאל גדול, ומשנתפסה לו שוב לא אִכפת היה לה ולא כלום: עולם ומלואו לא שקול היה כנגדו, ומוכנה היתה להקריב – ולא רק מוכנה אלא גם הקריבה, למעשה, את הקָריֶרה שלה למענו ללא כל נקיפת־לב, ואפילו מתוך עליצות! כלומר, שליחתם של שלושת המאמרים והחתימה על החוזה. אחרי שובהּ של לינה הביתה, בשעות שהוקל לה, העלתה לאה הימלזך על הכתב את ראשי־הפרקים לא רק של הראשון, אלא של כל השלושה בתנופה אחת, ולא נותר לה אלא להשלים את מלאכת־הכתיבה ולשלוח, אלא שאז כבר לא נתפנתה לקָריֶרות ולכיבודים ולשאר־הבלי־העולם. על גדר־החצר הפונה אל גיא־בן־הִינוֹם ואל הר־ציון ואל חומת־העיר־העתיקה הניחה את היומן הגדול על ראשי־הפרקים האצורים בו, שפכה עליו קצת נפט לייתר ביטחון, הדליקה גפרור והציתה אותו באש – קורבן־עולה.

ענוג היה הלילה.

עלה לא נע, נייר לא רישרש וכנף־רוח לא ריפרפה באוויר־ליל־מדבר־יהודה ממשכנות־שאננים ועד ערבת־ים־המלח. שעה זו – שעה אחת אחר־חצות – היתה הטובה שבשעותיה מאז שובה של לינה. היא עצמה לא ידעה מדוע, גם חיפשה את ההסבר לכך בגורמי־הזמן־והמקום – אם כי, כמובן, לא בטוחה היתה שחיפושיה עלו על דרך־המלך ובכיוון הנכון. מאחר שמחלתה, כל כאבי־ראשה וסחרחורותיה שמצניחים אותה למיטה נובעים מליקוי במרכז שיווי־המשקל, הרי ייתכן שבמקום זה שהיא גרה, על קו־פרשת־המים, ובמהלך סיבובו של כדור־הארץ על צירו, נוצר דווקא אחרי חצות־הלילה מין שיווי־משקל בתנאים הגיאוגרפיים שמאפשר לה את התנועה בו מבלי להיזקק למרכזו הפגום באוזנהּ. מכל־מקום עובדה היא שהחל בחצות־הלילה ואילך – ולפעמים עד אחרי עלות עמוד־השחר – נמוגים, בדרך־כלל, כל מיחושיה, וכפעם בפעם יש אפילו באפשרותה לדדות בבית ללא סיועו של המקל, אגב הישענות על רהיט או על קיר, גם לצאת אל החצר ולטייל בדרך־העפר עד לטחנת־הרוח. את היומן הטבול בנפט הניחה על גדר־האבנים הפונה מזרחה, בצל הברור של כנף־הטחנה – לאור הירח המלא היה צל טחנת־הרוח כולה, ככל צל אחר לאורך השביל, מוטל חד ומדוייק – והציתה אותו בגפרור הראשון. התיַשבה על סלע והסתכלה בלשונות־האש העולות ומלחכות את היומן מכל עבריו ודמעות היו זולגות ללא הרף מעיניה. מעיין־הדמעות נפתח ושָפע סילונות־סילונות, והיא אף לא ניסתה לנגב אותם או לעצור בעדם. עם כל פרץ של בכי רוַח לה יותר, גאה ועלה בה אושר נפלא אשר כמוהו לא ידעה מעודה: עד כה זרעה לכל רוח, רדפה קדים, לא היתה אלא קול קורא במדבר, פיזרה את פניניה בדירי־החזירים, ורק עכשיו נפקחו עיניה לאוצר שלה, ללינה. מכאן ואילך יתחילו באמת החיים החדשים. היא ולינה, לינה – בתה שלה וחברתה הנאמנה שלה ותלמידתה שלה – לא במובן הפורמלי, אלא מן הבחינה העמוקה ביותר של הדברים: דור לדור יבּיע אומר. את כל השפע שבליבּהּ – השפע העובר על גדותיו, המציף עולם ומלואו – תעניק לה, ללינה היקרה שלה – את כל החום והאהבה ונסיון־החיים ואוצרות־הרוח – הכל, הכל תעניק לה. מבעד למסך־הדמעות ריצדו לכל עבר ניצוצות ורשפים וזיקים מן המדורה הקטנה שעל הגדר – זיקוקי דינור של האושר העולה עם איילת־השחר. רגע חשבה, משום מה, לצרור את אפר־היומן במטפחת, ומשנהו נשבה בו עד שהתפזר ואבד בכיווּן גיא־בן־הִינוֹם.

בימיו של סרוּליק הייתי הולך אל “ספריית בּני־בּרית” דרך רחוב החבּשים המתעקל פעמַיים כּשני גלים שדלקו זה אחר זה ונאחזו זה בזה והתאבּנו פתאום תוך כדי זרימה בין גדרות הבתים העומדים על גדותיהם, אלה גדרות־האבן העבות והאטוּמות המקיפות כליל את החיים הספונים בתוכן כּכריכותיהם הנוּקשות של הספרים שחזרו מן הכורך, הכּריכות הניצבות זו בצד זו ומעמידות פנים סתומות באחידותן כלפי חוץ בה בשעה שכל אחת מהן סוככת על קילוּח חיים נבדל ויחיד בגונו ומיוחד בצלילו ובטעמו ובנפתוליו. אז, בימי הספרן הקטן, השתוקקתי להיכּנס בתוך שׁערה שֶלַּגָּדֵר כפי שלהוּט הייתי לפתוח את כּריכת הספר, מתוך הכּיסופים אל העולם המופלא והמיוחד־במינו של החיים הגנוזים בו מתחת למעטה האטוּם המגוֹנן עליהם, אבל כעבור שנתיים ימים, כּשהייתי עובר באותו רחוב אל אותה ספריה, לא רמז לי שום סוד מעבר לגדרות האטומות, ובספריה עצמה לא נכספתי לשקוע בעולם הגנוז בין כריכותיו של הספר המונח פתוח לפנַי על השולחן בחדר־הקריאה. למרות כל מאמצַי להתרכּז בכתוב, לא היה באפשרותי לא להיכָּנס לעולם המתואר בו, לא להיטמע בחיי גיבוריו, לא להתעניין בגורלם ואף לא לעקוב אחר חוט מחשבתו והגיגיו של הסופר. תפוס הייתי בשַׂרעפַי שלי, ובטלטלת גלי־הרגשות המציפים אותי ומשתבּרים זה בזה בקצף־דחפים וברסיסי־הגיגים מרצדים במערבולת, לא תפסתי אלא במעורפל את המתרחש סביב לי, לא התברר לי כלל מה עלי לעשות, ואיך – ואם בכלל! – לא ידעתי את נפשי, קל־וָחומר את המסומל באותיות המיטשטשות ונמוגות עם כל לחש ועם כל רחש מרחף ובא משם – מחדר־הקבלה. שם יושבת נִין־גָל, היא לינה, שמישהו קורא לה נִינְגַלִּינָה.

כאלומות־אור בוקעות פתאום את ערפילי־הסער היו חודרים, מפעם לפעם, מבעד למהומת־הרגשות ונהמת־הלב, משפטים, קטעים וּקרעים מן הכתוב ומדהימים אותי בּאמיתוּתם, או – לייתר דיוק – בּפלא הגדול של הבּבואה המשקפת את אמת־מצבי שלי ושל המתחולל בקרבי, על אובָכָיו ותהפוכותיו, בצורה כל־כך ברורה, מגובשת ונאמנה. קרן־האור היתה פוגעת, בדרך־כלל, בנקודה מסויימת שבתמונת־המצב, מאירה פרט, פינה או קטע של זווית, ומשפגעה נקבּע אותו פרט כמסמר תקוע, כנקודת־ציון שמכיון שנקבעה במפה, נראתה ברורה, פשוטה ומובנת־מאליה, כגון “הוּא רָאָה רַק הָאַחַת – הוּא רָאָה עֵינֵי־אוֹר.” לא תמיד ידעתי מאיזה ספר בדיוק בקעה קרן־האור, וזאת משום בעיות האסטרטגיה של המיקום בחדר־הקריאה. אני הרי כּיוַנתי את הליכותי לספריה בהתאם לשעותיה שלה, ואת ישיבותי בהתאם לזווית שממנה ניתן לי לראות אותה בעבודתה אצל הקטלוג בחדר הסמוך מעבר לדפי הספר המונח פתוח לפני, אבל זווית זו, שכמדומה אין לך בעיה פשוטה וקלה ממנה, היתה משתנה מפעם לפעם, אם משום שהמושב המתאים כבר נתפס על־ידי קורא אחר, ואם משום שנִין־גָל עצמה העתיקה את כסאה לצד אחר שבכּוננית־הקטלוגים. וכך, עם עִדכּון הזווית אגב סיבּוב בין מדפי־הספרים כּמחפש ותר אחרי הספר אשר בו, כביכול, חשקה נפשי באותה שעה, הייתי שולף את הראשון שעלה בגורל במדף שמאחורי הכיסא המתאים, מתיַשב ופותח באשר נפתח. “וְאַל יֵדַע אוֹיבְכֶם וְאַל יֵדַע אוֹהַבְכֶם / אֶת־כָּל־הַמִּתְחוֹלֵל בְּקֶרֶב לְבַבְכֶם!…” קרן־האור בקעה את מהומת־הלב, ומשבקעה, עצמתי לרגע את עיני ואמרתי לעצמי, “כמה זה נכון! כמה זה נכון!” ולמחרת־אותו־יום נפעמתי עוד יותר משמצאתי לא קביעה נכונה בכללותה, אלא תמונת־מצב מקבּילה לשלי בספר מספריו של בּעל המניפסט של הסוּריאליזם. “חביבים עלַי במיוחד,” כך הצהיר באותו קטע, “אותם אנשים שנשארים במוזיאון אחרי שעת־הנעילה, כדי שיהיה באפשרותם להתבונן בניחותא, בזמן הגנוב, בתמונת האשה שאותה הם מאירים בלילה בפנס עמום. וכי לא ידעו הם אחר־כך, באשר לאותה אשה, הרבה יותר משנדע אנחנו? ייתכן שהחיים מבקשים להיות מפוענחים כמו כתב־סתרים…”

עד אז לא ידעתי על קיומם של המתחבּאים בלילות במוזיאונים, ולמעשה לא דרכה כף־רגלי במוזיאון אפילו בשעות הפתיחה. אם אינני טועה, לא היו בנמצא מוזיאונים אלא שנַיים בלבד, המוזיאון הארכיאולוגי של רוקפלר ומוזיאון “בּצלאל”, שעליהם שמעתי מבּלי שיעלה על דעתי שגם לי הזכות לבקר בהם. משום מה בטוח הייתי שהאחד נועד לארכיאולוגים בלבד, ושהשני שמור לציירים ולתלמידי־"בצלאל". ואשר לשהיית־לילה במוזיאון – המחשבה על המנעולים הנעולים עלי מבַּחוץ העבירה בי צמרמורת. פעם אחת, כשנשארתי בבית־הספר אחרי השיעור האחרון כדי לסיים עבודת־בית, ואחר פניתי לשירותים, נדמה היה לי, פתאום, שהשַמש (דומני שבימינו קוראים לו “שָׁרָת”) סובב־הולך עם צרור המפתחות לנעול את כל המבנים וכבר הוא בדרך לנעילת שער הגדר. בַּבהלה שאחזתני לא הצלחתי לפתוח את וו דלת השירותים. פרצתי אותה בכוח, בתנופת־כתף, והגחתי כל עוד נפשי בי אל השער, ואמנם ראיתי את השמש מתחיל במלאכת הנעילה. אותו פִּרפּוּר של ציפּוֹר מתחבּטת, או של חתול מתנפלת על הקירות החלקים עם אימת־הפתאום של הנפילה־בפח, טילטל אותי בייתר עוז כשנאסרתי בשלב מאוחר יותר, אלא שעל אותה פרשה כבר סיפרתי במקום אחר. כאן עלי רק להדגיש שהאימה איננה, מטבעה, אימת ההסתגרות כשהיא לעצמה, אלא אימת השער הנִנעל מבחוץ על מנעול שמפתחותיו נמצאים בידיים אחרות. כל עוד נמצאים המפתחות בידַי ואני הוא הנועל את השער, אין זו קיימת כלל, ולמעשה נמניתי, מטבע ברייתי, על המסתגרים, אלא שבחדר הנעול מבפנים, עם ההתרחקות מן העולם החיצון והרחיפה פנימה, אירע לי גם להגיע עד חוג של אימים ערטילאיים אשר כנגדו היה הפחד המעשי מפני הסכנות הממשיות שבעולם־החיצון כאין וכאפס. אבל פרט לפרטים הטכניים הללו שאינם מעלים ואינם מורידים לגבי עצם העניין, הפעימה אותי התמונה המשקפת את מצבי שלי, גם חיזקה את רוחי וחיממה את ליבּי בידיעה שכבר היו דברים מעולם, ושעוד לפני שאני באתי לעולם כבר נמצאו בעולם רבים גם טובים שביקשו להתיַחד בגניבה ובאין־רואה עם ציוּר האשה האהובה. הן גם אני לא באתי לספריה אלא כּדי להתיַחד עם הציור, אלא שלי אירע דבר־פלא, קרה לי מין נס שלא קרה להם, שהלכתי לחפשׂ את הציור – ולייתר־דיוק: לא את הציור הנמצא אי־שם באחד המוזיאונים הגדולים, אלא את תצלומו המוּקטן המוּדפס בּספר, ומצאתי את “יעלת־המדורה” עצמה; שבַּמקום בו חיפשתי את התמונה המודפסת בספר, גיליתי את הנפש־החיה, ושבה עצמה הייתי מתבונן בגניבה מעל ומעבר לספר הפתוח לפנַי. מתבונן ומאזין לכל מילה ומצוֹתת לכל רחש ולחש בינה לבין הספרנית. כּשהכּסאות המתאימים לנקודת־תצפית היו תפוסים, בחרתי במושב שגבו סמוך אל פתח המשרד, וכך אירע לה, לפעמים, לאוזן הנטויה וכרויה, לא רק להקשיב ולתפוס את העובר בַּלחשים, אלא אפילו לחוש ברפרוף החצאית של נִין־גָל בהיכנסה לחדר־הקריאה לצורך רישום ספר כלשהו, רפרוף שהעביר רטט בכל יצורַי עם משב גֵוַה הדק והרענן שיש בו שמץ מן החדות שבּריח הציפּוֹרן. פרח הציפורן! עד עצם היום הזה, ועם כתיבת המילים הללו הכּוֹללוֹת את שמו, מעיר הוא בי את הנימה הכמוסה והענוגה ביותר עם כל הכאב והתוגה שבסיפור נִין־גָל.

הספרנית הנוקשה – שבּשׂיבה שזוֹרקה בשערה, ובכלל, היתה בעינַי אשה מזקינה, אם כּי בוודאי לא מלאו לה ארבּעים – נהגה בנִין־גָל – שהיתה בעינַי בחורה מבוגרת, כלומר: אשה בשׂיא פריחתה, אם כי בוודאי עוד לא מלאו לה שמונה־עשרה – כמורה בתלמידתה. כך, למעשה, נהגה בכל באי־הספריה, ויהיו הם פרופסורים זקנים כמתושלח מדדים פנימה במקלם ובתיק־העור הממורטט וּמקריח, הצופן, בין הספרים, גם את הכריכים לפת־הצהריים. בכל הנימוס, כיאות וכראוי לאיש ואיש ולמעמדו בעולם, אבל עם־זאת בצינה מפורשת, היתה מלמדת אותם את הלכות הספריה ומקפידה עמהם שלא יפרעו את הסדרים. לא אחת גם דילגה ממקומה אחרי קורא ותיק להחזירו פנימה ולדרוש ממנו שיואיל, ברוב טובו, להחזיר את הספר למקומו המתאים על המדף המתאים – וזאת יש להדגיש לשבחה, שמעולם לא נשׂאה פנים לגדולים ולחשובים ולא ויתרה על דרישותיה מפני כּבודם. רק פעם אחת קיבלה את פני הבאים לא רק בנימוס אלא אפילו במאור־פנים, גם הניחה להם להשאיר את הספרים פזורים באשר הם מבלי לתבוע את החזרתם למקומם, גם יצאה ללווֹת אותם בדרכם אל המכונית שחיכּתה להם – וזאת כאשר הבאים לא באו לקרוא אלא לבחון את הספריה אם ראויה היא לתרומה, כי על כן היו הם תורמים חשובים מאמריקה, ולא מעט יגיעות התיַגעה ותחבולות זממה עד שהצליחה להביא אותם לספרייתה. בהארת־פניה לתורמים יעילה היתה לא פחות מאשר בקפדנותה עם הקוראים, ולא יצאו חודשַיים או שלושה עד שהודיעו העיתונים שהגברת דבורה קלמנסון, בּי.איי., נתמנתה לעמוד בראש אגודת־שוחרי־הספריה בנוסף על מינויה כמנהלת־הספריה. אין כל ספק בכך שביעילותה נמנתה הספרנית עם מבשרי־המודרניזם בארגון־חיי־הרוח־והמדעים בארץ, כפי שחברתה לאה הימלזך היתה חלוצת־המודרניזם במהותם של חיי־הרוח ובתוכנן של האמנויות בכלל, והמוסיקה בפרט. ביעילותה, בתכליתיותה, במעשיותה – ובקיצור, במודרניזם שלה – הצליחה הספרנית לא רק להשתלט על חבר־המנהלים כולו ולהכפיל את התקציב, אלא גם לגרש את שרידי הצללים שהמשיכו להעיב על קירות הספריה ועל אווירתה בכלל כמורשה מעיקה מימי “האיש ההוא” – הלא הם הבטלנים למיניהם, שלא זו בלבד שנמאסו עליה, אלא גם הפריעו, בעצם הווייתם וישיבתם בחדר־הקריאה, להנהגת הסדר החדש ולסוג החדש של בחירי־הקוראים, אותו סוג שהיה נתעב במיוחד בעיני סרוּליק ושעליהם נמנו שני הצעירים שאותם היה מגרש אחרי שעות־הקריאה. גם את המאוסים עליו לא גירש מעולם בשעות־העבודה. סיפרתי כבר במקום אחר שאחת לחודש, לערך, בשעת־הנעילה, היו דודותיו של סרוליק, הדודה אלקה והדודה אתיל, באות אליו לספריה כדי לחלוק עמו את קופסאות שימורי־המזון ושאר המצרכים הצרורים בחבילת־הדואר שנשלחה אליהן מן הדוד באמריקה.⁴ באותו משרד עצמו, בצד חדר־הקריאה, שבו עתידה היתה לשׂרור מבשרת־המודרניזם־בארגון־התרבות־בארץ, נערכת היתה בימיו של “האיש ההוא” הכֵּירה המשפחתית שאליה הצטרפו גם אותם קוראים שביקשו להצטרף, ובדרך־כלל נמנו הם על אותם בטלנים שצו־הגירוש משומר היה להם לעתיד לבוא. הללו ידעו בחוש מתי יחול חודש־השימורים, ועם צלצול־הנעילה, ועוד לפני שנשמעו פעמי־הדודות, כבר נחפזו למשרד מצויידים, למרבה הפלא, בפותחנים ובסכינים ובמזלגות שאותם שלפו בזריזות מתוך תיקיהם. לכֵירה מדושנת אשר כזאת, עלי בשר משומר ופירות משומרים ושאר מעדנים משומרים, לא זכו אלא אחת לחודש. רק על שנַיים מקרב הקוראים היה סרוליק אוסר באיסור חמור להישאר אחרי שעת־הסגירה, לאמור: היה פשוט מגרש אותם, ובלי כל גינונים. “רבותי,” היה אומר להם משהבחין בהם שהם ממשיכים לשבת צמודים אל הספרים שלפניהם מבלי לשעות לצלצול פעמון־היד־הקטן (שעתיד היה, גם הוא, להיעלם מן הספריה יחד עם כל ספיחי־העולם־של־אתמול־עליו־אבד־כלח. במקומו בא פעמון־חשמלי שהיה, ללא ספק, אחד הראשונים מסוגו בארץ) – “רבותַי,” היה סרוליק אומר לשנַיים הללו, “הלא שמעתם את הצלצול, אז מה אתם ממשיכים לשבת? קומו מיד והסתלקו מפה!” כי על כן, עם צילצול־הפעמון, היו השניים מעמיקים לעיין בספרים שלפניהם: הצלצול היה מגיע תמיד לאוזניהם פתאום, בטרם־עת וכמו בלתי־צפוי, ודומה היה עליהם שעצם המשכת הקריאה וההתעלמות המוחלטת ממנו יש בהם כדי לבטלו. כך, בוודאי, לופת גם המוות את מי שהוא אוהב־חיים ובעל־הכרה, ויהי הוא זקן כמתושלח – פתאום, בטרם־עת וכמו בלתי־צפוי.

מכּיוון שהסתלקו בעל־כּורחם, היה הספרן מטיח את הדלת אחריהם בטריקת כעס ובוז. אילו נתן היתר לעצמו, היה בוודאי מגרש בבעיטה את “צמד הנשמות המגוהצות הזקנות,” כפי שכינה את השנַיים שהיו דווקא בחורים צעירים, וכל אחד מהם נאה על־פי דרכו. ואמנם היו השנַיים מגוהצים לא רק בבגדיהם אלא גם בסדר־חייהם הקפדן והמתוכנן והחסכן בכל רגע ובכל פרוטה, והספרן גם אמר לי פעם שיותר מחישוב הפרוטות מרגיז אותו החישוב בקריאה, שלעולם אינם מבזבזים זמן על קריאת משהו שאינו דרוש להם להתקדמותם בשלבי־התארים־האקדמיים שלהם. מה שהרגיז ביותר את “האיש ההוא”, הוא־הוא ששובב במיוחד את ליבּהּ של הספרנית ואותו העלתה על ראש מעלותיו של האדם המתקדם בעולם המתקדם: שיהיה כל איש עוסק בשלו, ואל יבזבז מזמנו בדברים שאין בהם תועלת להתקדמותו, כאותם בטלנים זקנים שלא זכו לשום תואר אקדמי ולשום מעמד בעולם. באותם בטלנים זקנים היה, אפילו, משהו שהפחיד אותה: היא, שתיעלה בקווי אורך ורוחב את מפת־הספרים, צפתה בחרדה עמומה באותו ריחוף ערטילאי חסר־תכלית. אבל לא היה זה אותו פחד עמום מפני רוחם הפרועה שאינה ניתנת לתיעול, ואף לא מפני עצם הווייתם שאינה ניתנת למיון ולסיווג שגרם לה, לספרנית, שתסלק אותם כליל, אחת ולתמיד, מחדר־הקריאה, אלא כורח־הנסיבות. למען טובת־הציבור ובטחונו חייבת היתה לסלקם סוף־סוף. אותם בטלנים, שכבר בימיו של סרוליק זקנים היו או תמהונים, ושלא הצעירו ואף לא השתפּו במשך השנים, הפכו בימיה של זו למטרד ציבורי. פשוט הפריעו לה בניהול התקין של הספריה, גם הטרידו את הקוראים הרציניים. היו מבלבלים את סדרי־המדפים, מלכלכים את הספרים בפירורי הכריכים שלהם, שאותם המשיכו לאכול תוך כדי קריאה, וזאת למרות האיסור החמור, מהמהמים בינם לבין עצמם מיני המהומים ומפזמים מיני פיזומים וממלמלים מיני מִלמוּלים שהיו מפריעים לעובדים מימינם ומשמאלם. היה ביניהם אפילו זקן אחד שלא תמיד הצליח להתאפק, ועוד לפני שקם להיפנות נמצא הכיסא שלו רטוֹב. היא טענה, ובצדק, שאין הספריה לא מושב־זקנים ולא מקלט לתמהונים ולא לשכת־סעד, ושלכל “המקרים הסוציאליים האלה” צריכים המוסדות הסוציאליים לדאוג. מכל הבחינות היה זה המבצע המזהיר והמוצלח ביותר: התכנון, הביצוע, ההפתעה, העיתוי – הכל פעל כשעון מדוייק, מעל ומעבר לציפיותיה שלה עצמה. במבצע־הבזק שלא נמשך יותר מחמש או עשר דקות לכל היותר, סילקה את הצללים כולם בבת־אחת ולעולם. זה היה ביום השני לשבוע השלישי בחודש, היום בו נהגו הדודות בשעתן לבוא לספריה לכֵירת־החודש, ובו המשיכו הבטלנים כולם לעלות־לרגל לחדר־הקריאה ולהשליט בו את אווירת הימים ההם על ליחושיהם וצִחקוקיהם ופיזומיהם ומִלמוּליהם ולעיסותיהם ועיפוש בגדיהם הבּלים. אינני יודע אם בסתר ליבּם לא קיוו אלה למצוא שוב את סרוליק האבוד יושב על כסאו, ולשמוע את פעמי־הדודות העולות במדרגוֹת עם סל־המעדנים כמימים־ימימה, אך בין אם קיוו ובין אם לא קיוו, הפך מנהג היום השני לשבוע השלישי בחודש למועד ולחג מיוחד להם. הספרנית שלא ידעה את הדודות ולא ידעה את מקור המנהג – גם לא טרחה לדעת ולא ביקשה אלא להיפטר מן “המקרים הסוציאליים” – ערכה, כפי הנראה, במהלך הכנותיה, תצפיות מדוייקות, ומתוך המעקב אחריהם ידעה לכוון את היום ואת השעה. אני, שישבתי בגבי אל המשרד מכיוון שכרגיל בחגיגת־הבטלנים היו כל הכסאות היפים לתצפית שלי תפוסים, לא ראיתי את נִין־גָל בצאתה. באותו יום יצאה מוקדם מן הרגיל, ורק זמן־מה אחרי שנשארה הספרנית לבדה הרגשתי בהיעדרה של נִין־גָל והפניתי את ראשי לאחור. באותו רגע קמה זו ממקומה ונכנסה לחדר־הקריאה בצעדים נמרצים. בזה אחר זה פנתה לכל אחד מן הבטלנים ורמזה לו שיבוא בעקבותיה למשרד. כתלמידים צייתנים וחרדים הצטופפו חמשת הבטלנים סביב לשולחנה, שעליו נערמו כמה ספרים וסימניות־נייר מיוחדות־במינן משתלשלות מהן. “אתה רואה את הכתם הזה!” פנתה לראשון בתור ופתחה את הספר במקום המסומן בסימנית־הנייר, “ואת זה, ואת זה! את כל הלִכלוך הזה אתה עשית ביום שלישי שעבר – בידַיים המלוכלכות שלך, בזמן שאכלת את הסנדוויצ’ים שלך אחרי שהזהרתי אותך לפחות שלוש פעמים!” – “כן,” פנתה לַבָּא אחריו בתור, “ואת כל הסימוּנים האלה, ואת כל הקווים מתחת לשוּרות, ואת כל ההערות האלה בשולי העמוד אתה כתבת אתמול, והמשכת גם אחרי שהזהרתי אותך! אתה חושב שלא ראיתי?” וכך, בזה אחר זה, הראתה לכל אחד מן הנאשמים את פשעו והצביעה על פרי־מעלליו תוך ציון מדוייק של היום שבּוֹ פשע לאחרונה אחרי שהוזהר “לפחות שלוש פעמים.” רק קוֹרפּוּס דֶּלִיקְטִי אחד נעדר ממשפט־הבזק – הלא הוא הכיסא־המושתן שעליו ישב לאחרונה גולדבּרג הזקן. בשלוש הפעמים האחרונות שהצליח להגיע לספריה לא אירע לו שירטיב את הכיסא, אבל למעשה לא היה כל צורך בו, שהרי מכנסיו נתנו ריחם למרחוק, גם הראו בעליל את כל השכבות הרצופות של השתן שהתיַבּש עליהם. “ואתה,” צעקה לו, לגולדברג הזקן לתוך אוזנו, כי על כן גם כּבד־שמיעה היה והתחרש והלך מיום ליום, “אתה צריך להיכּנס למוֹשב־זקנים! שם ידאגו לך ויתנו לך את כל הטיפול הרפואי הדרוש. פה זה לא מושב־זקנים ולא גן־ילדים, ואין לי פה אחיות שירוצו לנגב אחריך! אני מצטערת, אבל גם לך אין רשות לחזור למקום הזה! ועכשיו – שלום. בזה גמרנו!”.

אמרתי כבר שחמשת הבטלנים – שהצעיר בהם, הלא הוא חיים־ארוכים בעל־הפטנטים, עבר זה מכבר את גיל השישים, וגולדברג הזקן היה, לכל הפחות, בן שמונים – התנהגו כתלמידים צייתנים וחרדים שנקראים לחדר־המנהל. בו־ברגע לא תפסו בדיוק את המתרחש, אם כי הרגישו שהם אשמים במשהו ושאיזו שהיא פורענות מזומנת להם. הם נחפזו לציית לפקודתהּ ולצאת החוצה, וגולדברג הזקן אמר לה אפילו “תודה רבה” מתוך הרגלי־הנימוס. כולם מילמלו “שלום, שלום” והיה מי שהוסיף, וגם זה מתוך ההרגל, “שלום ולהתראות!” אלא שהספרנית קטמה אפילו את שִגרת־הלשון שלו וצעקה, “לא, לא להתראות! רק שלום!” ורק אז – אחרי שנסגרה עליהם הדלת, לפתה אותם אֵימת הקץ שהקיץ על עולמם פתאום, בטרם־עת וכהרף־עין.

גם אני לא תפסתי בדיוק, בשעת־מעשה, את המתרחש אם כי לא היה זה הסוף שלי, ולמרות כל מאמצַי להטות אוזן קַשֶׁבת לכל מילה ולכל הגה ולכל רחש המרחפים ובאים מן המשׂרד. רק אחרי הנעילה, כשחזרתי הביתה וחלפתי על פני חמשת הבּטלנים היושבים על הספסל מתחת לתאנה בשטח הריק ממול לקפה “פּת”, הסמיקו פני מפני הבּוּשה ומפני הכעס: בושתי בעצמי וכעסתי על עצמי על שלא קמתי בשעת־מעשה להגן עליהם ועל זכותם להמשיך ולבוא לחדר־הקריאה. הרגשתי שלא עשיתי את המוטל עלַי, שהתנהגתי כמוּג־לב, שלא קמה בי הרוח להתיַצב מול העיניים הקטנות והמחוּדדות שמעבר למשקפיים עבֵי־העדשות. מבּחינת ההיגיון – במידה שקרעי־המחשבות במערבּולת חרון־אין־האונים והבּיזיון ושאר הרגשות המתקצפים הצטרפו לאיזו שהיא מסקנה הגיונית – ידעתי שגם אילו קמתי להילחם באומץ־לב לא הייתי עוזר להם במאומה, ולכל היותר הייתי מצליח להצטרף, גם אני, לרשימת המגורשים, מה שלא היה מעניק להם אפילו קורטוב של נחמה. ובכל־זאת הרגשתי רע – לא עשיתי את מה שצריך הייתי לעשות, פחדתי מפני המרשעת הקטנה הזאת, שאחרי ככלות הכל איננה אמיצת־לב כל־כך! עובדה היא שטיאטאה החוצה את הבטלנים ברגע בו לא נמצאה לצידהּ נִין־גָל. אמנם אין כל הוכחה לכך שאילו כן נמצאה נִין־גָל במקום, היתה זו נמנעת או אפילו נבוכה – ואף־על־פי־כן בעינה עומדת העובדה שהעדיפה לבצע את צו־הגירוש ברגע בו השתחררה מעינה של נִין־גָל. כן – והקשר נוצר רק אחרי שהגעתי הביתה – הרי חיים־ארוכּים־בעל־הפטנטים הוא אחיו הבכור של בּרל, – כלומר, דודה של נִין־גָל, אחי־אביה! פלא הוא איך פרח הדבר מדעתי בשעת־מעשה, ואפילו כששמעתי מפורשות מפיה של הספרנית את השם “חיים רָבַּן”. והיא עצמה, הגברת דבורה קלמנסון, בּי.איי., – האם היא כן מוּדעת היתה לקשר המשפחתי שבין נִין־גָל לבין “המקרה הסוציאלי” המסויים הלז? בכך אין כל ספק! היא שסיפרה לי את פרשת מעלליו של “אותו נבל שהפקיר את אשתו ואת שלושת ילדיו, ושפיתה אשת־איש צנועה והגונה, צעירה ממנו לפחות בעשרים שנה” ושהיתה הטובה שבחברותיה של אשתו של אותו נבל, ושהעסיקה את בִּתו של אותו נבל, ושעם־זאת גם דאגה לגורלה של הצעירה התמימה שהתפתתה לאותו נבל, לא ייתכן שלא תדע שאותו מקרה סוציאלי הוא אחיו של אותו נבל. ועם־זאת ברור לי כשמש בצהריים שאילו היה חיים־ארוכים־בעל־הפטנטים אחיה שלה, גם אז לא היתה הספרנית מהססת לסלק אותו. להפך, אילו אחיה שלה היה, היה חיים־ארוכים־בעל־הפטנטים ראש וראשון למסולקים, ואולי היה גירושו משמש אות־אזהרה, גם מציל שניים־שלושה מן הגירוש. זה עניין של אופי, ולא הייתי מהסס לוֹמר שאופי אשר כזה נפוץ הוא הרבה יותר מן המשוער, וביחוד בקרב הנושאים באחריות ציבּורית כלשהי: הללו מדקדקים עם עצמם ועם שארי־בשרם עוד יותר מאשר עם זוּלתם, וככל שגדולה הקִרבה, כן גדלה והולכת ההחמרה בַדִין, ואין כל ספק בכך שבזכותם וּבזכוּת הדומים להם ממשיכים גלגלי־החברה להסתובב חלָקוֹת, פחות או יותר, ללא חריקוֹת צורמות אוזן. הפלא הגדול הוא בכך שיש בקרב בעלי־האופי ההגונים הללו גם אנשים מאירי־פנים, סובלנים ואפילו נחמדים, כן – במפורש סימפָּתיים ונחמדים למרות כל הסדרים והחוקים. ואשר לספרנית – שהשליטה את חוקיה ואת סדריה בפרצוף־פנים חמוּץ ובמין קוצר־רוח היסטֶרי – אני במו־עיני ראיתי אפילו אותה מִתמתקת בחיוך רך, גם הבחנתי בזיק של אורה מרצד במבטה – אבל רגעי־חסד נדירים אלה לא פקדו אותה אלא במחיצתה של לינה. אמנם גם בה נהגה הספרנית כמורה בתלמידתה, אך לגביה – ולגבּיה בלבד – היתה הספרנית בבחינת מורָה מאירת־פנים ורכַּת־הליכות וסובלנית שרוצה בטובתה של תלמידתה האהובה עליה. בנקודה זו חייב אני להזדרז ולהבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא היה ביחסה של הספרנית כלפי לינה שום גוון או זכר להתרעשות שטילטלה אותה עם הופעת־הפתע של שוֹשי בספריה. זה היה משהו אחר לגמרי. כמוט־ברזל מלובָּן הנִנעץ פתאום בתוך עמוד של קרח, כן מוססה שושי בבת־אחת את אישיותה של הספרנית והפכה אותה לנוֹזל מפעפע ותוסס וקודח ורותח ומתאייד סביב לה, ואילו לינה, כנגד זה, כמו אוששה את אישיוּתה של הספרנית והאירה אותה. במחיצתה לא זו בלבד שלא אבדה לה, לספרנית, השליטה בעצמה ובכל הסובב אותה, אלא אפילו התגברה גם קיבלה תוקף נוסף, מין מלאוּת של עוצמה שהִתנצנצה באוֹר חדש. האור החדש הזה שהאיר את הספרנית מבחוץ גם הדליק אורות מרצדים בתוכה שנבעו החוצה בחיוּכים רכּים ובלשון של חיבּה ובכעין הבהקים של קלילוּת, מין שובבות שאמורה להיות נחמדה ושעוררה בי הרגשה נקועה. הרגשה נקועה הרבה יותר מזו שפקדה אותי למראה התמוססותה סביב לשושי. המראה ההוא בעצם לא עורר בי הרגשה נקועה אלא התפלאות. הייתי כצופה בתופעת־טבע בלתי־צפויה שמתחוללת פתאום לנגד עינַי ומקרוב – גוש־הקרח הופך בבת־אחת לנוזל תוסס ומתאייד, ואילו גינוניה של הספרנית במחיצתהּ של לינה עוררו בי שאט־נפש. היה לי רושם שאין אלוּ גינונים חיצוניים ולא העמדת־פנים מקצועית כשל עסקן או סוכן־ביטוח שמבקש לקנות את לב לקוחותיו באמצעות חיוך מלאכותי ומיני ליבּוּבים מזוּייפים, אלא ביטויים גופניים נאמנים לרגשותיה המִתחייכים ומִתעדנים ומִתמתקים, ודווקא אמיתּוֹת נפשיות אלו, על ההעוויות הגופניות המשקפות אותן, הן שהעיקו עלַי ביותר, גם עוררו בליבּי נימה של רחמים על אשה חסרת־חן ובלתי־נעימה זו שפּוֹצַחַת בהתמתקויות ובחנחונים. זה אמנם עלול לעשות רוֹשם משונה ובלתי־אמין שאשה שגירשה נמרצות ובקור־רוח־אשר־לא־יֵדַע־רַחֵם את חמשת הבטלנים המסכּנים תעורר רחמים בלב הצופה בה, אך בכל־זאת עובדה היא שדווקא ברגעים בהם השתדלה להיוֹת נחמדה עוררה בי רחמים מן הסוג שמעוֹרר כל שהוא מום באדם, שאז מתחמץ הלב למראה הנפש המתלבטת בּתוך הגוף הפגום כּציפור בכלוב, שהרי מן הרגע שנפגם, הופך הגוּף מכּלי־השׁרת של הנשמה לבית־כּלאהּ. ציפּוֹר־הנפש של הספרנית, שהתחבטה כנגד סוֹרגי־כלוּב־הגוּף־העגלגל־קְצַר־הגפּיים־והצואר, השתקפה כמין עורב שמבקש להנעים בּזמירוֹת געגועים ענוּגוֹת ואינו מצליח להוציא ממקורו אלא קִרקורים צורמי־אוזן.

ואפילו את אלה הקִרקורים קיבלה לינה באורך־רוח ובחיוך רך, היא – שלא היתה ממין העורב ולא נמנתה על משפחת הזרזירים אלא דווקא הצטיינה ברגישותה היתֵרה לכל צרימה שהיא, בין בַקול עצמו ובין בתוכן הדברים. את התפקידים המוטלים עליה בעבודה מילאה לא רק בצייתנות אלא גם במאור־פנים ובחיוך רך, מתוך כוונה מלאה להשׂבּיע את רצונה של הממונה עליה. כאיילה קלת־רגל מרחפת היתה פנימה לתוך הספריה מתוך איזה שהוא אמון מלא באדם, והיה זה האור המרפרף בעפעפיה ובגומות־החן שבִּלחייה שהשתקף מיד בפניה של הספרנית כבראי קמור ודלוח. החן המאיר הזה שהדליק הבהובי־אורים אפילו בעיניה של הספרנית הקדוֹרנית גם הטעה אותה, לפרקים, לחשוב שלינה סופגת את דעותיה ומסכּימה עם מסקנותיה כפי שהיא ממלאת את הוראותיה – מבלי שתציב מיד חומת־התנגדות וללא פולמוסים והתנצחויות. לינה לא ניסתה כלל וכלל להטעות אותה. להפך – היתה מאזינה לדבריה מתוך כוונת־אמת לרדת לסוף דעתה, וגם אחרי שנוכחה לדעת שאין היא מסכימה אתה נמנעה ככל יכולתה מִוִיכוחים, אם כי לא הסתירה את דעתה שלה. מכיוון שאמרה את שלה ולא יספה ולא נגררה לתוך ויכוחים, סבורה היתה הספרנית שהצליחה לשכנע אותה. לינה לא רק סלדה מפני ויכוחים, אלא גם חשבה שאין בהם כל תועלת שהיא, ושבמקרה הטוב ביותר אין הם גורמים אלא לביטול זמן ולהרגשה של תִפלוּת. כשבועיים ימים אחרי גירושם של הבטלנים, וכשבוע אחרי היום ההוא שאותו מבקש אני לתאר מאז התחלתי לכתוב את כל הדברים האלה, סיפרה לי לינה שבילדותה היו ויכוחי־התָמיד בין אמהּ לאביה מהלכים עליה אימים, ושלא אחת היתה מתעוררת בבהלה מן השינה משום הצעקות הבוקעות בחדר הסמוך – צעקות של ויכוחים שאליהם היו האורחים מצטרפים במרום קולם. לילה אחד התעוררה בלב פּועם פּרוּעוֹת וקפצה מן המיטה. מבעד לדלת הפתוחה למחצה בקעו הצעקות הנוראות יחד עם קרן־האור ועם עשן הסיגריות. היא דידתה בפיק בּרכַּיים אל הדלת והסתכּלה באמהּ ובאביה הניצבים זה כנגד זה וצועקים זה על זה בנפנוּף ידיים ובעיניים בּוֹרקוֹת זעם. פתאום ראתה והנה מין ערפל מקיף את שניהם ומראיתם כמראה הגופים השרויים באדים, והאדים הללו מורכּבים מכּעין פרודות הנעות כל הזמן כּגלים ומחליפות גוונים ומשמיעות מין זמזום מרטיט כּכינור שמכוונים את מיתריו. אִוושה זו היא־היא שמיסכה בעדה וגרמה לה שתחדל משמוע את הצעקות. ההילוֹת המוּרכּבוֹת מן הפרוּדוֹת השרוּיוֹת בּתנועה מתמדת, שהיו מקיפות את גוף אמהּ ואת גוף אביה, היו משנות את צבעיהן, ובהתקרב האחת לחברתה, היו שתיהן גם יחד נעכרות כמים המדליחים ממגע תמיסה כהה. את המראה הזה שמרה בליבּהּ כל השנים, אם כי לא נמשך יותר מכהרף־עין. משהוּ נקטע, ואחר־כּך זכרה את תמוּנת עצמה מכוּרבּלת בּחיק אביה שאימץ אותה אל ליבּו וקרא אל כּל האורחים להנמיך את קולם “ולהתוַכּח בקוֹל ענוֹת חלוּשה,” גם החזיר אותה למיטה וישב לידה והחזיק בכף־ידה עד שנרדמה. מאז אותו יום ידעה שאין זה עניין של חילוקי־דעות, ושאין כל טעם בפולמוסים ובוִיכוחים. מתח של הִילות הוא זה – ההילות דוחות זו את זו. פּרוּדות הכעס של אמהּ שפגעו בפרוּדוֹת ההילה של אביה החמיצו אותה, וההילות השתיים שפגעו זו בזו נדחסו והוריקו כעין בגד החאקי העכור, הירקרק־אפרפר. יש טעם בוויכוח, ואפילו טעם טוב ונעים, רק בין אנשים שהילותיהם מושכות זו את זו, כגון גבריאל לוריא וישראל שושן ופרופסור ורטהיימר. הילותיהם של אלה, גם בשעת הוויכוח, מקרינות גלים תכלכלים־כּתומים שמשמיעים מנגינה ממושכת ונעימה לאוזן. היא לא זכרה בדיוק מתי נתגלו לה הילותיהם, אם באותו לילה עצמו או בלילה אחר, אבל בליבּהּ נשמרה גם התמונה של שלושת אלה, בעיצומו של ויכוח שמתנהל ביניהם, ששרוּיים בּהילוֹת כּמין פרח אחד בעל שלושה עלי־כותרת תכלכלים בּקצוֹתיהם וּכתוּמים בּאמצעיתם.

וגם באשר לקיבוץ סבורה היתה הספרנית שהצליחה לשכנע את לינה שלא תחזור אליו אחרי החלמתה של אמה, וזאת רק מכיוון שלינה לא נגררה לוויכוחים. אמנם לא נראו כל סימנים לכך שהגברת לאה הימלזך מחלימה והולכת, ומאז שוּבה של לינה חלה אפילו החמרה במצבה, אבל הספרנית ההחלטית והנמרצת מטבעה לא הסכּימה לדחות את ההכרעה עד בוא הרגע המתאים, ובכלל לא יכלה שׂאת את הדברים התלויים ועומדים ושרויים בערפל. בניגוד לגברת הימלזך לא נכנסה הספרנית לכל פולמוס אידיאולוגי אלא הסתמכה אך ורק על נימוקים מעשיים ואישיים. לינה הרכּה והחולמנית והחלוּשה לא נוצרה כלל וכלל לעבודת־אדמה, וכפי שאין היא איכָּרה מטבעה, כן גם אין היא נמנית על המהפכנים שנועדו להרוס את העולם הישן ולבנות עולם חדש ולהפוך את היהודים לעם עובד אדמתו. חוץ מזה גם לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב בחברותה המתמדת שתקבע לה, על־פי החלטות האסיפה הכללית, כל צעד ושעל בחייה הפרטיים. כנגד זה ניתנת לה פה, בספריה, הזדמנות יוצאת־מן־הכלל, גם להתפרנס בּכבוד וגם לשמור על עצמאותה ולטפח את נטיותיה. על כל טענותיה של הספרנית ענתה לינה פעם – פעם אחת בלבד, ולא יספה – שהן נכונות ביסודן, אלא שמצפוּנהּ לא יניח לה “לברוח מן המערכה”. “אם לא אחזור,” אמרה לה, “ארגיש כחייל שבּרח מן המערכה” – בימים ההם עדיין לא התחדשה המילה “עריק” – וש"המערכה הזאת חשובה בימינו לעתיד העם והארץ הרבּה יותר מאשר טיפוח האישיות וציור תמונות."

אחרי גירוש הבטלנים תקפתני החרדה ששוב לא אראה את לינה. במשך ארבעה ימים רצופים לא יכולתי לבוא לספריה בגלל הטיול השנתי של הכיתה, וכשחזרנו ביום החמישי נחפזתי הביתה להתרחץ ולהחליף בגדים מתוך תקווה שאספיק להגיע אליה לפני הנעילה. אם כי עשיתי את הדרך לספריה בריצה קלה, מצאתי את השער נעול בפני. “זה לא ייתכן,” אמרתי לעצמי, “הרי השעה רק חמש וחצי, והספריה צריכה להיות פתוחה עד שעה שש!” לחצתי על כף־המנעול והטיתי אוזן. רגע נדמה היה לי שאני שומע קולות, וניסיתי אפילו לטפס ולהציץ פנימה דרך החלון משנוכחתי פתאום לדעת שהשעון שלי עומד. התרתי את הרצועה מִפרק־היד וקירבתי אותו לאוזן. אין קול ואין קשב אף־על־פי שהקפיץ מתוח ואי־אפשר לסובב עוד את הבורג. “סלח לי, מה השעה?” שאלתי בחור־ישיבה אחד לבוש שחורים שחלף על פני. ואולַי לא היה זה בחור־ישיבה אלא מַתרִים למוסד של צדקה או פקיד בבית־יתומים אוֹ בּחברה־קדישא. “רבע לשבע,” אמר, “אבל אולי כבר יותר מאוחר. השעון שלי מאחר כּמה רגעים כל יום.” “תודה,” אמרתי לו ורצתי אל השען שבמורד רחוב צ’נסֶלוֹר שנקרא כיום רחוב שטראוס. “הציר־שבוּר”, אמר השען אחרי שפתח אותוֹ ובדק את קְרָביו בּמשקפת, “וחוץ מזה הוא מלוכלך. מלא חול.” בּמצוקת־הנפש שטילטלה אותי, נראה לי כל דבר כאות מבשׂר־רעות – החל בשער הספריה הנעול ועבור דרך הכנפיים השחורות שלמעילוֹ של בן־עדת־החרדים וכלה בשעון שנשבר בטיול מבלי שארגיש בכך. “ובכל־זאת עוד לא איחרתי את המועד,” אמרתי לעצמי אחוז־תזזית של התגברות על כל המכשולים, ולשען אמרתי, “טוב. אז תקן אותו ואני אחכּה פה.” הוא פרץ בצחוק. “הלא אתה רואה שהגעתָ ברגע האחרון, כּשעמדתי להוריד את התריס. אני סוגר את החנות בשעה שבע, ועכשיו כבר שבע ושבע דקות. חוץ מזה מחכּים אצלי בתור יותר מעשרים שעונים. השעון שלך לא יהיה מוכן לפני יום שלישי הבא אחרי־הצהריים, וזה רק בתנאי שאמצא אצלי את הציר המתאים. אם אצטרך להזמין ציר מן הספָּק בתל־אביב, זה יקח עוד שבוע.”

תוך כדי התמקחות עם השען על מועד התיקון ועל המחיר הבזיק בי ההרהור שאני מבזבז פה זמן יקר במקום לעשות את הדרוש – כלומר, לרוץ לביתה של לינה. אמנם זה לא ייתכן סתם כך, ליפול פתאום פנימה, אבל אפשר תמיד לעשות טיול קטן מסביב לבּית, להסתכּל בּנוף, להשקיף על־פני גיא בן הינום והרי מואב המכחילים באופק, ולשלוֹח הצצה חטופה לתוך חלונות־הבּית אגב הפניית הראש לעבר טחנת־הרוח. אולי אראה אותה. ואולי גם לא יהיה צורך בהצצה. אולי יאיר לי המזל פנים ואפגוש אותה בדרך־העפר הנמשכת מאחורי מלון “המלך דויד” לעבר שכונת מונטיפיורי הישנה. “בסדר, בסדר,” אמרתי לשען וכבר נכון הייתי לרוץ משצעק הוא אחרַי, “רגע אחד – שכחת פה על השולחן את הפתק שלך. בלי הפתק לא תוכל לקבל את השעון.”

“ואם אאַבֵּד אותו?”

“לא כדאי לך לאבּד אותו. זה סתם יגרום לנו סיבוכים וחיפושׂים מיותרים,” וגם הפתק האומלל הצטרף לאוֹתוֹת ולסימנים המבשׂרים רעות, אך יותר מכולם החריד אותי קוֹלה הרם של האם החולה. עוד בדרך־העפר, לפני שחלפתי על־פני טחנת־הרוח, הגיעו לאוזנַי צלילי קולה של הגברת הימלזך היושבת על המרפסת ומרצה ברמה את השקפותיה באוזני כמה ציירים מתלמידי “בצלאל”. לאור קרני השמש השוקעת פרחו לחייה ועיניה הבזיקו זיקוּקי־גבוּרה. דומה שהיא לא רק השמינה, אלא גם החלימה כליל. מעולם לא נראתה בריאה ונמרצת כל־כך, שלא לדבר על תרועות הניצחון הפורצות מפיה למראה ההערצה הנשקפת מעיניהם של הסובבים אותה. “היא הבריאה מהר יותר ממה שחשבה הספרנית,” אמרתי לעצמי, “ונִין־גָל חזרה לקיבוץ שלה.”

העולם חשך בבת־אחת ורגלַי לא נשמעו לי. הכל התרוקן בפנים ושוב לא היה טעם לשום דבר ולא צורך ללכת לשום מקום. מתוך כוח־ההתמד המשיכו רגלַי לעשות צעדים אחדים בחושך שירד פתאום עם שקיעת השמש – חושך עמוק יותר מן השקיעה עצמה שלא היתה אלא עלטה שאופפת את הנקודה השחורה – נתקלו בצרורות אבנים ונעצרו בפיק בּרכּיים. הן ביקשו לכרוע, אלא שאני אילצתי אותן במאמצים קשים ללכת עד לטחנת־הרוח כדי לכרוע שם, על הסף, ולא באמצע דרך־העפר. קולה של הגברת הימלזך המשיך לנסר בחשיכה, וכעבור זמן־מה החלו לחייה מסתמנות לאור מנורה שהודלקה במרפסת. הקול המנסר בקע את החשיכה בגלים מתגברים והולכים ומבלי־משׂים נמצאתי בורח מפניו במהירות גדלה והולכת. ורק למחרת בבוקר, משהתעוררתי בקפיצה מתוך שינה כבדה ואטומה שלתוכה צנחתי באחת עם שובי הביתה, חלף בי הרהור משונה ומגוחך שרגלַי שלי, שלא נשמעו לי וכבדו כגושי־עופרת מתחת, נעשׂוּ פתע־פתאם קלות כנוצה מפני קולה של הגברת הימלזך. היו כמוֹץ אשר תדפנוּ רוח וכגלגל לפני סופה. ההרהור המשעשע כרוך היה במין רוח של עזוז שאחזה בי עם ההחלטה לקום ולנסוע אליה לקיבּוּץ שלה. אמנם עוד לא היה לי כל מושג שהוא איך אעשה זאת, אבל ההחלטה כשלעצמה נתנה טעם חדש ובלתי־צפוי לעולם כולו. ראשית יהיה עלַי, כמובן, לברר אצל הספרנית את שמו של הקיבוץ של לינה.

כשעליתי במדרגות הספריה – זה היה ביוֹם בּי"ת, שבוע בדיוק אחרי גירוש הבטלנים, חלף בי לרגע חשש שהנה היום, בהיעדרה של לינה, תוסיף הספרנית גם אותי לרשימת המגורשים. הרי גם אני, מתוך פיזור־נפש ובהיסח־הדעת, הייתי כפעם בפעם מצייר משהו בשולי העמוד או מדגיש בעיפרון את השורות שדיברו אל ליבּי, ומי יודע אם זו לא ארבה לי עם הפנקס ביד כדי לרשום בדיוק את התאריכים ואת מספרי העמודים שהושחתו, ובד־בבד עם החשש אמרתי לעצמי שעכשיו, בלי לינה, לא מתחשק לי כלל לבוא לכאן. להפך – מראה דלת הספריה צובט בלב.

מכּת־אוֹר הלמה בי עם פתיחת הדלת: שתי עיני־האיילה והשפתיים המלאות המתרחבות בלב־של־חיוך וגומות־החן והצמה הקלוּעה וחפוּנה כּנזר לראשהּ וחוֹשׂפת את הצואר לאורך כל הקו הענוֹג עד לשסע העורף. מפני האור לא יכולתי להבחין, עם כניסה, במתרחש מעבר לה, אבל דומה היה שהספרנית נמצאת מאחורי אחת הכונניות. רק אחר־כך התחוור לי שהספרנית איננה, ושמה שנראה לי כמבט מן הצד איננו אלא כפתור־הנחושת של אחת המגירות בפינת החדר. נתקלתי בקרן הקטלוג, וכדי לחפות על התקלה פתחתי מגירה והתחלתי לחטט בכרטיסיות. “אולַי אוכל לעזור לך?” עם הרפרוף מעבר לעורף ריחף המשב הדק של ריח הציפורן.

“אני מחפש ספר של אמנות… רפרודוקציות מימי־הרנסנס…”

“אין לנו ספרי־אמנות בקטלוג העברי. צריך לחפש בלועזי. אתה יודע מה? שב בחדר־הקריאה ואני כבר אביא לך את מה שנמצא אצלנו.”

התיַשבתי כדבריה כבתוך חלום משתאה לפלא הקול המלא והמצועף המשמר את התהודה בתוכו ומרטיט את האוויר סביב מכוח הגלים הפנימיים המתנפצים אל קירות התיבה הסגורה להרעידה, ולפלא ריח הציפּורן הדק, ולפלא האור הנוֹגֵהַּ בעיני־יעלת־המדורה שבאה אלַי כדי להגיש לי במו־ידיה את הספר אשר בו ביקשתי למצוא איזו שהיא צללית דומה לה אך ורק כדי להיזכר בצלמה. היא הצטערה על כּך שלא נמצא אלא ספר זה בלבד מאמנות הרנסנס, ואני אמרתי לה שזה בדיוק מה שחיפשתי. “יופי!” קראה בשמחה, “אתה רואה שקורה גם, לפעמים, שאדם מוצא את מה שהוא מחפש!” ושנינו פרצנו בצחוק. היא היתה באותו יום קורנת שמחה קלילה ונעלצת כל־כך שעבותות המבוכה נמוגו מעלַי, וביחוד אחרי ששאלה אם אינני גר בבניין של הגברת ג’נטילה לוריא על־יד חדר־העבודה של אבא שלה, כי נדמה לה שראתה אותי שם כשבאה פעם להשאיר לו פתק. סיפרתי לה שהנה רק אתמול, לפנות ערב, טיילתי ליד הבּית שלה וראיתי את אמא שלה יושבת על המרפסת מוקפת חבורה של ציירים ושנינו פרצנו בצחוק, כלומר – ביחוד היא. צחקה כל־כך עד שדמעות עלו בעיניה. תוך כדי דיבור לא עמדתי על כך שאני אומר “…ונבהלתי לראות כמה שאמא שלך בריאה…”

“כן כן…” אמרה, “נבהלתָ לראות כמה שהיא בריאה! אבל דע לך שזה מבהיל עוד יותר לראות כמה שהבריאה הזאת חולה!” היא תפסה, כמובן, את דברַי ברוח שונה מזו שבה נאמרו, אבל לא העמדתי אותה על טעותה מכיוון שלא קמה בי הרוּח לומר לה שאותי הבהילה המחשבה שיותר לא אראה אותה מכיוון שאמה שלה הבריאה ולפיכך חזרה היא לקיבוץ שלה. נִין־גָל סיפרה לי שאם כי אמא שלה עדיין חולה ואיננה מסוגלת ללכת על רגליה בלי סיוע, בכל־זאת חל שיפור עצום במצבה הכללי, וביחוד במצב־רוחה, מאז החלו מתקבצים ובאים אליה “כל מיני צעירים בעלי־אידיאות ואָמנים” כדי לשוחח אתה ולשמוע מפיה רעיונות חדשים. קורה שהללו מעמיסים, לפרקים, טורח נוסף על נִין־גָל שצריכה גם להגיש להם כיבּודים וגם לנקות אחריהם, אבל גם אז שמחה היא בהם ומודה להם על קורת־הרוח שהסבו לאמא.

“ותאר לעצמך שהיום אחרי העבודה אינני חייבת בכלל לחזור הביתה! יש לי שעתיים שלמות של חופש – אמא לא תחכה לי לפני שעה שמונה וחצי או תשע. רגע אחד – מה זה אני אומרת שעתיים? שעתיים וָחצי או שלוש שעות. אם אני גומרת בשש ואינני צריכה לחזור הביתה לפני שעה תשע, הרי יש לי שלוש שעות שלמות של חופש מלא, וכל זה בזכותו של ורטהיימר. אמא רוצה לדבר אתו ביחידות. יש לה סודות חשובים לספר לו, ועליו הרי אפשר לסמוך במאה אחוז שגם אם יקרה לה משהו יעשה הוא, בהיעדרי, את כל הדרוש לא פחות טוב ממני, ואולי אפילו הרבה יותר טוב. שלוש שעות של חופש! וזה לא סתם חופש מן העבודה בבית ומן הטיפול בה, אלא בעיקר חופש מן הדאגה – אני משוחררת! אתה יודע – מין קלות שכזאת בנשמה, כמו רפרוף כּנפיים של פּרפּר, לא הרגשתי כבר המוֹן זמן, ובעצם אפשר לומר שנתיים ואולי יותר. גם במשק היתה מועקת היום הבא וכל החובות והארגונים והגיוּסים רובצת עלַי תמיד, אבל היתה זו מועקה מסוג אחר: אפשר לומר מין מועקה חיצונית ונסבלת יותר. אבל מה זה פתאום אני מספרת לך את כל השטויות האלה ומפריעה לך בעבודה?”

“אַת לא מפריעה לי,” קראתי בקול והוספתי פתאום במין אומץ־לב פזיז וחפוז, “יש לך קול נפלא. אני אוהב לשמוע את קולך. שמעתי את קולך במדורת ל”ג בעומר כששרת “היֵדעו הדמעות מִי שְפָכָם / וְיֵדעוּ הלבבות מי הֲפָכָם.”

“יופי, יופי! אז הקול שלי מוצא חן בעיניך! אתה יודע – בילדותי חלמתי להיות זמרת מפורסמת – פּרימה־דוֹנה! חלומות־ילדות. חלמתי גם שאני נסיכה כלואה בצריח הארמון, יושבת לפני הצוהר העגול, כותבת בנוצת בַּרְבּוּר איגרת־סתר לאהוּב־ליבּהּ במרחקים שיבוא לשחרר אותה, חותמת את האיגרת בּחותם של דונג ומפריחה אותה על כּנפי היונה הנאמנה. האבּיר קופץ מיָד על הסוס ודוהר בחרב שלופה להציל אותי. הוא נלחם בכל האויבים הניצבים על דרכו. מכה בחרבו על ימין ועל שמאל, ולבסוף נפצע קשה: הדרקון הנורא פצע אותו! מיד אני מתעופפת מבעד לחלון כדי להציל אותו. חלום אחד לא הפריע לשני.”

כשהגיעה שעת־הנעילה נחפזה נִין־גָל למלא פתק על שמה שלה והכניסה את ספר אמנות הרנסנס לתוך התיק שלה. משנעלה את הדלת אחרינו וירדנו במדרגות החוצה, שלפה אותו מן התיק ואמרה, “רשמתי אותו על שמי מפני שרק לעובדי הספריה מוּתר להוציא את ספרי־האֳמנות מחדר־הקריאה, וגם הם לשבוע אחד בלבד. מכיוון שהפרעתי לך בקריאה, קח את הספר ותמשיך בּבּית, אבל השתדל להחזיר לי אותו הביתה – לא רצוי שדבורה תּראה או תדע – בעוד חמישה־ששה ימים, ואני כבר אביא אותו לספריה. ועכשיו, ידידי הצעיר, אנחנו משוחררים.” עד שלא הצלחתי למלמל איזו שהיא מילת־תודה – מגודל סערת־הנפש הוכּיתי אלם – פרשה היא את ידיה ופצחה בשיר:

הכּנפיים השחורות שלּמעילו של נוֹטֵר־הַקַרתא מיום אתמול התחבּטו פתאום לצידי, ואף הוא נעצר ועמד והחל לוטש כנגדה עיניים קטנות ומחודדות. לא יכולתי שׂאת לא את נוכחותו לצידי ולא את המבט הערמוּמי־החוֹמֵד שלעיניו, מבט שהיה בו גם משום בוז לאותה פרוצה חשׂוּפת ידיים וצואר שעומדת ושרה בראש־חוצות, וגם משום תאוה באושה וגם משהו נוסף שבסך הכל הפך אותו למבט־של־חילול־הקודש. באותו רגע חזיתי מבּשָׂרי את המקור לפקודה האומרת שהזר הקרב לקודש מוֹת יוּמת: מבטו עושה את הקודש לחול ואת הטהור לטמא, וחוץ מזה נזכּרתי בכך שאך אתמול היה הוא בעינַי אחד האותות המבשרים רעות. “בואי ונלך מכאן,” אמרתי לה בהרגשה שאני חייב ברגע זה להציל אותה מפורענות נוראה, ועם־זאת בנימת רוגז על שהיא זורה את פניניה לכל רוח רעה.

“אם רק יש לך זמן, נלך יחד לעשות חיים,” אמרה ושילבה מיָד את זרועה בזרועי. בפינת רחוב החבשים ורחוב הנביאים ראיתי פתאום את עגלת־היד הירוקה שפֵּיארה בשעתה את ביתה של הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי ועליה צנצנות של ממתקים וחרוזים ומיני תכשיטים ומחבּרות ואפילו חבילה של עיתוני־הערב. מאחוריה, על גבי ארגז מרופד בשני כרים אדומים, היה יושב גמד ומכריז בקול גרוני קטן, בּקוּע וקשה, “בּזיל הזול בּזיל הזול – כל דבר בּזיל הזול – הפתעות וממתקים – הגרלות ועיתונים – מתנות ותכשיטים – כל דבר בּזיל הזול!”

“בוודאי קיבלתָּ את העגלה הזאת מן הגברת ויסוצקי,” נפלטה מפי מעין אמירה של השתאוּת שעליה התחרטתי מיניה־וביה משום החשש שזו עלולה לפגוע בו, ובעצם גם לא היה לי כל ספק בכך שערב נסיעתה, כשחילקה את כל מיטלטליה, נתנה לו אמו של אריק את העגלה ואולי גם את הכסף הדרוש לכל הסחורה שלו. לפני־כן נהג זה למכּור עיתונים בפתח בּניין הדואר המרכזי ומראהו היה מעורר בי תמיהות מופלגות ומציקות: מנַיִן בא הגמד הזה ומי אביו ומי אמו ואיפה ימצא גמדה מתאימה לו לאשה? האם קיים היה אי־פעם בישראל שבט של גמדים, ואם לאו – מתי ואיפה ולמה ומדוע התגיירו אבות־אבותיו? והאם ייתכן שזוג נורמלי יביא לעולם – סתם כך, פתע־פתאום, מתוך איזו שהיא מוּטציה מסתורית בּגֵנים שלהם – ילדים גמדים? והרי הגמד הזה דומה בכֹּל – לא רק בממדיו הקטנים, אלא גם במבנה גופו ובתנועותיו ובדרך הילוכו ובצורתם המסורבלת של הידיים והרגליים למשפחת הגמדים שראיתי פעם בסרט של קולנוע שהציג את חייו של איזה שהוא מלך ספרדי או צרפתי. הגמדים שם שימשו כמשרתים וכליצנים וכשחקנים. ועוד הפריעו לי הפנים הקשות עם הקול הנרגז שבהם היה מוכר את עיתוניו. בדמיוני היו הגמדים יצורים חביבים ונחמדים, מלאים רוח של עליצות טובה, ובא זה ברוגזו להעכיר את התמונה כולה. בין אם שמע את דברַי ובין אם לא שמע, התעלם מהם כליל ורק קרא בסבר נקוּט “לא לגעת, לא לגעת! רק להסתכל – ולקנות!”

“יופי, יופי!” צהלה נִין־גָל, “אנחנו נקנה גם הפתעות וגם הגרלות,” וכהרף־עין נמוג הכעס מפניו של הגמד שהתפצפצו במין חיוך עייף וזקן. “הפתעה עולה חצי גרוש והגרלה שבעה מיל, אבל בשבילך אתן גם את ההגרלה בחצי גרוש.”

“טוב, אז נתחיל בהפתעות. אתה תתחיל,” אמרה לי.

“לא,” התנגד הגמד והושיט את הקופסה לנִין־גָל, “הגברת ראשונה בתור!” נִין־גָל עצמה את עיניה, חיטטה והעלתה מעטפה כחולה. מתוכה צצה והפתיעה אותנו פיסת־נייר כחולה הנושאת באותיות סת"ם את הבּשׂוֹרה “נסיעה למרחקים. מימינך רפאל, משמאלך גבריאל. מלפניך אוריאל. מאחוריך מיכאל, ועל ראשך שכינת אל.”

“לארץ־החלומות,” קראה נִין־גָל. “אני שומעת את משק־כנפי־המלאכים!” עשתה סיבוב על עקביה בידיים פרושות כּכנפיים שצנחו עלי לבלימת הסיבּוּב ולמניעת המעידה, וּבמשב־ריח־הציפורן־הרענן שאפף אותי פחד ורחב הלב.

“ועכשיו תוֹרךָ,” פנה אלַי הגמד. שלפתי מעטפה ורודה שבתוכה נָכוֹנה לי הבשורה הַוורוּדה “מכתב בדרך. מימינך רפאל. משמאלך גבריאל. מלפניך אוריאל. מאחוריך מיכאל, ועל ראשך שכינת אל.”

“המלאכים שומרים על שנינו! ובדרך אליך מתעופף מכתב מאהוּבת־ליבּך!” אמרה נִין־גָל.

“אהובת־ליבּו עומדת על־ידו!” חתך הגמד בקול יבש, והוסיף מיָד, “ועכשיו אל ההגרלות. בבקשה –” ואל נִין־גָל הושיט קופסה אחרת שנשלפה מתחתית העגלה. ושוב עצמה נִין־גָל את עיניה והעמידה פנים כאילו מרבָּה היא להסס, מעלה מעטפה ושומטת ובוחרת באחרת, וזאת – כך נדמה היה לי – כדי להסיח את הדעת מדבריו המביכים של הגמד. בגורלה עלה עיפרון כחול, משוּשֶה, ומַחַק בראשו.

“בּעיפרון הזה תכתבי לו את המכתב!” פסק הגמד בקולו היבש וכולנו צחקנו. “ולמה זה אתה רוצה דווקא להטיל אותי עליו?” טענה כנגדו, “הרי אני מבוגרת מדי בשבילו! בבוא היום ימצא את הילדה הנחמדה שתהיה צעירה ממנו בשבע שנים.”

“נחמדה כָּמוך אין בָּעולם, וגם לא תהיה!” קבע הגמד עובדה פשוטה וידועה בקוצר־רוח ובקימוט המצח “ועכשיו תורךָ,” פנה אלַי, “תסגור את העיניים ותבחר!” עשיתי מיָד כמצוָתו והעליתי בגורלי גם מחדד וגם מוֹחֵק. על הַמַחַק מצוייר היה חמור קטן.

“הוי, איזה חמור נחמד – מתחשק לנשק אותו,” צהלה נִין־גָל, “והלא הוא החמור הקטן בִּלעם!” היא קירבה את הַמַחַק לשפתיה במגע של נשיקה והחלה שרה: “…ואחי שָלוֹם / הצוחק בּחלוֹם / ואני אחותו מרים / והחמור הקטן בִּלְעָם / והחמור הקטן בלעם…”

“זה החמור של המשיח.” אמר הגמד.

“איך אפשר?” העזתי פנים נגדו, “הלא החמור של המשיח הוא לבן, וזה חמור כּחוֹל?”

“המשיח לבן והחמור שלו כּחוֹל,” פסק הגמד, “והמשיח שׁקוּע בשינה עמוקה. פתאום מגיע לאוזניו קול מתוק. קול הרינה והשירה של הגברת. מיד הוא מתעורר בשמחה, קופץ על החמור הכחול ורוכב ובא לשמוע את קולה ולראות את מראיה.” נחפזתי לדחוק לידו מטבּע של שילינג אחד שנמצא בכיסי, ושבו אמור הייתי לקנות ספר־חשבון, משראיתי שנִין־גָל מחפשת בתיק שלה את ארנק הכסף. נסער הייתי מנס־ספר־החשבון שאירע לי, גם גאה להטיל שילינג שלם לתוך כף־היד הקטנה, התפוחה והמחורצת, אחרי רגע של היסוס החזירה נִין־גָל את הארנק לתיק שלה והניחה לי לשלם.

“אתה זוכה מן ההנחה שנתתי לגברת,” אמר הגמד אגב דִרדוּר צרור מטבעות העודף לתוך כף־ידי. “שני מיל על כל הגרלה. בסך־הכּל הנחה של ארבעה מיל.”

“ועכשיו,” אמרה נִין־גָל והפנתה את צעדיה לכיוון קולנוע “אדיסון” ושכונת זכרון־משה, “אתה יודע מה? מתחשק לי נורא לאכול ארוחה טובה – שאני אשב ושיגישו לי מכֹּל מה שמתחשק לי מבלי שאצטרך לא לבשל ולא לרחוץ כלים אחרי הארוחה! אתה הזמנת אותי להגרלות ולהפתעות ואני מזמינה אותך לארוחת־ערב. אתה אוהב מאכלים מזרחיים?”

“מאוד,” אמרתי לה, וכשעמדנו לחצות את רחוב דויד ילין, בפינת קולנוע “אדיסון”, שקע ליבּי בפחד־פתאום. הספר איננו! ספר אֳמנות הרנסנס שאותו רשמה על שמה רק כדי לאפשר לי להוציאו מחדר־הקריאה נעלם ואיננו, ואני אינני מחזיק בידַי אלא את מעטפת ההפתעות עם המחדד והמוחק. “הספר איננו!” צעקתי בבהלה מבלי לזכּור בדיוק איפה הנחתי אותו, אם על גדר הספריה ברגע שהופיע בּחוּר־הישיבה, ואם על עגלתו של הגמד, ואם כּך מי יודע אם אמצאנו בשובי, ואם לא אמצא עלולה נִין־גָל לאבד את המשרה שלה. נִין־גָל תאבּד את המשרה שלה בגלל הטובה שעשתה לי! “חכּי לי רגע אחד פה,” אמרתי לה, “ואני ארוץ לחפש אותו.” וכבר פניתי אחורה, נכון לזינוק, משתפסה בידי ועצרה אותי בכוח. “אל תיבּהל כל־כך,” אמרה לי. “אתה החוורתָּ נורא. ראשית־כל הֵירָגע. גם אם הלך הספר לאיבּוד, זה בכלל לא נורא. זה רק עניין של תשלום. אנחנו שנינו נחזור לחפש אותו, התרגיל הזה רק יוסיף לנו תיאבון!” משהגענו שנינו בריצה קלה לפינת רחוב הנביאים והגמד ממקומו ראה אותנו מתקרבים ובאים, ניפנף בספר בשתי ידיו. קשה היה לו לנפנף ביד אחת ספר גדול וכבד כל־כך. “צעקתי אחריכם,” אמר, “אבל אתם מיהרתם כֹּל־כּך שלא שמעתם כלום. הייתי מוכן לרוץ אחריכם, אבל אינני יכול להפקיר את הסחורה. הייתי חוזר ומוצא את העגלה ריקה. הילדים הרשעים היו גונבים לי את הכֹּל, ואולי גם המבוגרים. הילדים בדרך־כלל רשעים גדולים יותר מן המבוגרים. המבוגרים יותר מנומסים.”

בשמחתי כי רבּה נכון הייתי ליפול על צוארו ולנשק את לחייו הצפודות. “תודה, תודה רבּה מאוד,” אמרתי והחזקתי חזק בספר בידי האחת ובשניה היית מפשפש ומעלה מטבעות מן הכּיס לשלם לו כגמולו. “עשרה מיל מספיק. גרוּש אחד”, פסק בקול יבש. “לכו לשלום!”

מחזיק חזק בספר בשתי ידי נמשכתי והלכתי בעקבות נִין־גָל ברגל קלה ובלב מלא־על־גדותיו הודיָה על נס התחיה: דומה שהספר שנעלם ואיננו קם גם מן המתים וחזר להתכּרבּל בידַי, ורק למחרת אותו יום, כשקמתי בַּבּוקר־בַּבּוקר ופקחתי את עינַי לקראת יום צלול ורחב, הצטללה התמונה והתבררו נימי הרגשות שבַּלב העובר־על גדותיו הודיה לנִין־גָל עם התפעמות מן הזוהר הטמיר והרך שלחיוך שפתיה ולמבט־עיניה. לא זו בלבד שלא נפלטה מפּיה גם גערה אחת על אבדן הספר, ושום עננת־כעס־אילם עלַי לא חלפה על פניה, אלא אפילו דאגה לעצמה ולצעדים שתצטרך לנקוט לא הקדירה את מצחה. להפך – היא חרדה לי, והדחף הראשון שהתעורר בה מאליו נועד להרגיע אותי וּלשכּך את הבהלה שאחזה בי, ומשנמצא הספר שׂמחה יותר על הצהלה ששטפתני מאשר בּמציאה עצמה.

עלינו בצהלה, בדילוג מדרגות שתיים־שתיים, אל חצר ביתו של אריק ויסוצקי, ובזיקוקי־התעלות־הנפש שהסתחררו בי ניטשטשו הזמנים ולרגע חלף ההרהור שהנה עומדת לצאת מפתח הבית הגברת אנאסטאזיה ויסוצקי כדי להזמין אותנו להשתתף בחגיגת־יום־ההולדת של בנה. רק משדפקה נִין־גָל פעם ועוד פעם על הדלת הסמוכה – דלתה של רוזה העוזרת הזקנה – התעוררתי להכּרה שהללו כבר לא גרים פה זה שנתיים ימים. “רוזה החליטה לפתוח מסעדה,” לחשה לי נִין־גָל, “פה בחדר הפנוי על־יד החדר שלה. חשבתי שזאת כבר נפתחה בשבוע שעבר, אבל אני רואה שהיא עוד לא הספיקה לגמור את כֹּל הסידורים.” ובאמת היה ראשה של רוזה המציצה בחרך הדלת לראות מי דופק, מלוּפף במטפחת נגד האבק, ובידה מקל ארוך לפחות פי־שניים ממנה ובראשו מטאטא לניקוי פינות התקרה שממנו השתלשלו קורי־עכּביש. “לינה, לינה!” קראה הזקנה ועיניה אורו, “בּואי בּואי מתוקה. היכנסי ושבי פה – היכּנסו שניכם, גם אתה בּרוך־הבּא! ואני כרגע אחד אסתדר וארחץ את הידיים ואחזור.” והיא נחפזה להניח את המטאטא ולהסתגר בחדר־הרחצה. בקיר הפונה לדירתה של הגברת ויסוצקי נבעה פתח וכבר הותקנה בו מסגרת־העץ למשקוף ולמזוזות, אלא שהדלת עצמה עדיין לא הורכבה על ציריה והיתה נשענת אלכסונית על הקיר בצד הפתח. נכנסנו דרכּו וראינו שאמנם הפך כּבר ביתו של אריק למסעדה. ארבּעה שולחנות קטנים מוקפים כסאות של קש עמדו בו, ועל כל שולחן פרוּשֹה מפת־בד משובצת ועליה מפיות לבנות וצלחות וסכינים ומזלגות וכפיות, ובאוויר ריחף הריח הטוב של המאכלים המבעבּעים על האש לקראת הפתיחה מחר, על גבּי השידה מונח היה הפָּטֶפוֹן בּעל אפרכּסת־הנחושת הגדולה המתנצנצת אשר לצלילי נגינותיו כּירכּרתי בזרועותיה של אנאסטאזיה ביום־הולדתו של בנה. מגירות השידה פתוחות היו לקליטת כֹּל הבגדים המוערמים עדיין על ספת־העור שלצידהּ, וּבתוֹכם ירושת החוג הדרמתי של הגברת ויסוצקי – מלבּוּשי אבּירים ואדרות של גבירות וכובעים עם נוצות וּשנצים וּגדילים וּפריפות וחגורות ורדידים וצעיפים ושביסים וּצניפות וצעָדות ומטפחות וחולצות־תחרה וחצאיות צבעוניוֹת ונעליים זהובות וכסופות.

“תראה איזה אוצר!” קראה נִין־גָל ועטה על המלבושים, “אנחנו נסעד את ליבּנו הערב בצריח הארמון. אתה תהיה האבּיר המושיע ואני אהיה הנסיכה המצפה ומחכּה בכליון־עיניים והמציצה דרך הצוהר…”

“ועכשיו אני יכולה לתת לָך נשיקה,” קראה רוזה מאחורַי ואצה אל נִין־גָל בידיים פשוטות. “רחצתי את הפנים ואת הידיים.” נִין־גָל רכנה אל הזקנה הקטנה והצמוקה שהעניקה לה נשיקה רטובה וקולנית על כל אחת מלחייה. “אני פותחת את המסעדה רק מחר, אבל יש לי כבר אוכל מוכן בשבילכם. אני רק אכניס את כל הסמרטוטים האלה למגירות…”

“לא, לא – השאירי את הכֹּל על הספה,” אמרה נִין־גָל, “אנחנו נעשה פה נשף־מסיכות. מה יש לך מן המוכן?”

“יש לי מוכן מרק של תפוחי־אדמה עם ירקות, ויש לי מרק של עוף ויש לי קציצות של בשר…”

“וסלט עם טחינה וחומוס?”

“את זה אני מכינה בזמן הגשה. אחת־ושתיים”.

“אורז עם קבּאבּ?”

“גם את זה אני מכינה לפי הזמנה.”

“טוב מאוד. בזמן שאַת תכיני את כל אלה, אנחנו פה נתחפשׂ ונעשה הצגה. יש לך נרות צבעוניים, ארוכּים, קלועים?”

“לא, מותק שלי. יש לי רק נרות פשוטים של שבת.”

“טוב, אז נסתפק בנרות פשוטים”. ובלהט מזורז החלה נִין־גָל בּוֹחשת במלבּוּשים, ועד שלא הספיקה רוזה לטרוח בּמטבּח כּבר היינו שנינו לבושים כּיאות לסעודה בארמון. אותי הלבּישה בגלימה, באברקַיים ובכובע עם נוצה, ואילו היא עטתה שמלת־קטיפה אמוּצה ארוּכּת־השוֹבל ועליה שכמיית־פרווה כסופה קצרה. בשעת הארוחה נשקף אלַי ראשה המצועף ברדיד תחרה שחורה ובצידו שושנת־בַּד אדומה, ועיניה המלוכסנות, עיני היעלה, נטפו אוּרים בין שני הנרות שהדליקה רוזה על השולחן משכּיבתה את הנורה הערומה המשתלשלת מן התקרה. אוּרים־אוּרים פּיזזו עם גלי הוַאלסים של שטראוס הנבקעים מתוך אפרכּסת־נחוֹשת־הַקָּלָל לרחף ולצוף ולרדוף זה את זה במעגל לוּלייני, ופתאום הבחנתי בדמעות נוטפות רצי־אור נטף אחר נטף על לחייה הכּמוּשות המחוֹרצות של רוזה הזקנה, שישבה אתנו אל השולחן הערוך על־פי דרישתה הנחרצת של נִין־גָל, ועילעה בדמעותיה כל נגיסה ונגיסה בצלי השפוּד. “מה לך, רוֹזיטה הטובה והמסכנה שלי?” קראה נִין־גָל בצער ורכנה עליה לנשק את הלחיים הצפוּדות.

“אל תשימי לב לזקנה טיפשה כמוני,” מילמלה רוזה בקול חנוּק ושבור. “זה עושה טוב בלב לראות כמה שאַת יפה ונחמדה וטובה כמו מלאך מן השמים… והלב מלא… מלא זכרונות… סיפרתי לך כבר על החתן שלי משה טולידנו שהתוּרכּים תפסו אותו לצבא בזמן המלחמה הגדולה עם האנגלים. תפסו אותו ולא החזירו אותו… לא חזר… חיכּיתי וחיכּיתי ושיקוֹ לא חזר… הוא היה קורא לי רוזיטה היפה. ולא רק שיקוֹ קרא לי כך. בכל השכונה היו קוראים לי רוֹזיטה היפה, ולא רק בשכונה… כולם היו אומרים ‘זאת רוֹזיטה היפה מנחלת־שבעה’… ושיקוֹ לא חזר. איך היה שר רוֹמנסות יפות בשׂפה שלנו, בּלָדִינוֹ, וגם היה רוקד… היה שר ורוקד ולא חזר מן המלחמה, נעלם יחד עם התוּרכּים, ימח־שמם, אחרי שנכנסו האנגלים. כולם אמרו לי שבּוודאי מת בּמלחמה, ואם לא במלחמה מת במחלת הכוֹלירה. החיילים התוּרכּים היו מתים אז בְּמגיפת הכולירה ואני ראיתי איך היו מובילים אותם לקבורה בתוך עגלות רתומות לסוסים רזים. בתוך כל עגלה היו משכיבים אולי עשרה מתים ושופכים עליהם סיד שלא תתפשט המחלה עוד יותר. אבל ליבּי אמר לי שהוא לא מת, שהוא חי ושהוא יחזור אלַי… וכל יום ויום אני מחכּה לו, אולַי יחזור היום… ואם לא יחזור היום, אולַי יחזור מחר… אבל מה אני יודעת? זקנה טיפשה שכּמוני… אל תשימי לב…”

רצי־האור התערבּלו בעיניה של נִין־גָל שהתמלאו גם הן דמעות. “אַתְּ בכלל לא טיפשה. להפך – את חכמה מאוד. כל יום ויום צריך לקווֹת וצריך לחכּוֹת וצריך לצַפּוֹת. ואת לא זקנה – את זקנה רק בגוף אבל לא בנפש, הנפש שלך צעירה ורעננה.”

“את עושה לי טוב בּנשמה, מותק שלי. עכשיו נשתה לכבודך קצת ערק. זה טוב לבּריאות,” חייכה רוזה מתוך הדמעות ואצה אל בּקבּוּק הערק העומד על השידה בצד הפָּטֶפוֹן. משקה הערק חביב היה עליה, על הזקנה, וזכרתי איך שהיה גבריאל נוהג לשובב את ליבּהּ בדברי השידול הנמלצים שהיה משמיע באוזניה עם הגשת הכוסית לידיה אחרי שסיימה את עבודתה, לאמור:“חביבתי, רוזה, את צריכה לשמור על בריאותך, אם לא למען עצמך, לפחות למעני, כי מה אעשה אנוכי אם חלילה וחס תפלי למשכב? כל כּן שמעי נא בקולו של הרופא וגמעי מן הערק הזה. וכבר אמר הרופא שאין בכל הסמים והצרי תרופה יפה לבריאות הגוּף והנפש מן הערק!” ובלחייה של רוזה פרח אז אודם של מבוכת נערה צעירה מהול בצהלת־צחוק עם הבנת דבר־מתוך־דבר של שותפות־ותיקה־לדבר־עבירה, והיא היתה נוטלת את הכּוסית בידה הנוקשה, המחוספסת, הגסה ואומרת: “לחייך, גבריאל בֶּק. יעניק לך אלוהים מן הבּריאות והבּרכה הטובה,” והם היו יושבים וגומעים מן הערק ומעשנים מן הסיגריות השטוחות ומגלגלים שיחה על הימים ההם. ועכשיו היתה זו רוזה ששידלה את נִין־גָל לשתות מן הערק למען בריאותה. “אני אגלה לך סוד,” לחשה לה נִין־גָל תוך כדי גמיעה מן הגביע הקטן, “אסור לי לשתות משקאות חריפים. הרופא אסר עלי באיסור חמור אפילו לאכול מכֹּל הדברים המלוחים והחריפים שאכלתי פה, אבל הערב אני מרשה לעצמי להשתולל. הערב אני חיה בלי דאגות. אני משוחררת – בואי נרקוד!” ושתיהן החלו רוקדות במעגלים סביב לשולחנות לאור שלהבות־הנרות המזדעזעות, מדלגות ונוטות עם משבי הריקוד, רגע הִתנתקה נִין־גָל מרוֹזה כדי לעשות שלושה סחרורים בהם התרומם שובל שמלתה וצף כמניפה פרושׂה סביב לחמוּקי ירכיה. עם הצליפה בלב צלף השובל החג באוויר וכיבּה את הנר בּפינת השידה. זה היה אחד משלושת הנרות שהדליקה רוזה בחנוּכּיה שלה, ואני חזרתי והדלקתי אותוֹ בנר הסמוך לו ביד רועדת. ועוד משהו רעד בּלב, נימה חריגה, טמירה ומאויימת, למראה הגוף הזקן, המצומק, המוּקשה והמעוקל של רוזה, שנצמד בתאוות־חיים למותניה של נִין־גָל הקורנת שפע טוֹב, תוזז וצעיר.

“הציפייה לשובו של שִיקוֹ,” אמרה נִין־גָל כשיצאנו לרוח הערב ונשאה עיניה אל קודקוד הגג של הבית הגבוה, שהוא בלבד עוד מופז היה בקרניה האחרונות של השמש השוקעת. להקת אנקורים היתה חגה סביב לו פעם ועוד פעם עד שצללה לחניית הלילה כמחרוזת־כנפיים צונחת בפִרפור על הגג וכרכּוביו ומרזביו וזיזיו. חשבתי שנִין־גָל בּיקשה להמשיך ולומר שחלום שובו של שיקוֹ הוא הוא שמשמר את רעננות נפשה של רוזה הזקנה, ושאילו היה מישהו מצליח למחוק את החלום מליבּהּ, היה עם־זאת גם נוטל ממנה את טעם־החיים, ואולי גם מנחית עליה את מַכּת־המוות. באשר לי – אותה נימה זרה ומאויימת ממשיכה להרתית בי. היה זה כאילו נפתח לכהרף־עין צוהר שדרכּו ראיתי איך רואה רוזה בנִין־גָל את בּבואת־עצמה בתוך ראי שמלפני שישים שנה, והנה היא נצמדת אל הבּבואה. אם תצליח לחצות את מחסום המסך השקוף תתמזג עם בּבואתה ותחזור לפרוח כּרוֹזיטה היפה משכונת נחלת־שבעה אשר למענה פוצח שיקו בשירת רומנסוֹת ויוצא במחול. ואז – מה יישאר אז מנִין־גָל? אבל נִין־גָל כּבר פּרחה עם כּנפי־האנקורים ולא יכלה לנתק עיניה ממחול־הערבית שלהם עד שנמוגה קרן־האור האחרונה וחשכת הלילה הציפה אותנו בבת־אחת עם נחשול־נִצנוּצי־הכּוֹכבים. “הצפּורים,” אמרה נִין־גָל, “כּל ציפור היא פלא מתעופף. איך מוצאת היא את הדרך בּחזרה אל הקן שלה? והחסידה – אחרי שמתעופפת היא וטסה על פני יבּשוֹת שלמות, עוברת את כל אירופה ואפריקה, מרחק של אלפי קילומטרים, איך יודעת היא למצוא את הדרך לא רק מאפריקה לאירופה, אלא בדיוק מדוייק לאותו קן קטן בּראש אותה ארוּבּה קטנה שבּבּית הקטן באיזה שהוא כפר קטן אחד בּאַלזס? ואני הולכת לאיבּוד אחרי שלושה קילומטרים. מספיק שגבעת־חול קטנה אחת תסתיר את המשק כּדי שלא אדע באיזה כיוון לחפש אותו ולחזור אליו. אולַי זאת שאלה של חלוֹם וּמציאות. אני צריכה לעשות מאמץ מתמיד כדי להיות ערה למציאוּת סביב ולא לשקוֹע בּחלומות. ברגע שאני שוקעת בחלומות־בהקיץ אני מאבּדת את הדרך במציאות ונתקלת בכל עמוּד של חשמל ונשׂרטת בּכל קוץ שבּשביל. ואולי אצל הציפּורים אין פער בן מציאות לחלום? אולַי אצלן החלום הוא מציאות והמציאות היא החלום? המּלּח הזקן והאלבּטרוֹס. ראיתָ פעם אלבּטרוֹס?”

“לא”, אמרתי לה, ואחר־כּך הוספתי, מתוך גילוי־לב, “אינני יודע מה זה אלבּטרוֹס.”

"אלבּטרוֹס זאת ציפור־ים. מין שחף. השרף הגדול ביותר במשפחת השחפים. זה הוא נשר־האוקיָאנוס. "

“ואת ראית פעם אלבּטרוֹס?”

נִין־גָל שקעה בשתיקה והמשיכה ללכת שרויה בהזיותיה. לא ברור היה לי אם שמעה את שאלתי, אך לא חזרתי עליה. נמשכתי והלכתי אחריה מחזיק בספר שלא ילך לי לאיבּוד עוד פעם. בפינת עמק־רפאים שבמורד רחוב המלך ג’ורג' לא פנתה מזרחה לכיווּן הבית שלה, אלא המשיכה ישר דרומה. רגע חששתי שהנה שוב אירע לה לתעות בדרך, אלא שהיא שברה פתאום את השתיקה ואמרה, כרואה לליבּי, “בּוֹא ונשב קצת בגן־השושנים. החופש עוד לא נגמר, ויש לנו עוד לפחות חצי־שעה, שלושת־רבעי־שעה.”

התיַשבנו על ספסל צופה אל עמק־רפאים והר בית־ג’אלה. משמאל לדרך בית־לחם ניצנצו מבּינות לאורנים אורותיה של תלפיות, ומזרחית לה בקע ועלה מעבר לקו־רמת־מואב הנוגה הכּתום של כּדור־הירח המלא.

“אני חושבת חושבת שקוראים לזה בעברית חזון־תעתועים או מראה־תעתועים, ויש עוד מילה אחת שמתחילה ב’שרב'. אני כבר לא זוכרת, אבל זה לא חשוב, בעצם. פאטה־מורגאנה… אתה כבר ראיתָ פעם במדבּר מראה מתעתע? אני ראיתי, דרומית לבאר־שבע. פתאום מעבר לגבעות־החול ולאור השמש הלוהטת, ראיתי אגם צלוּל ועל הגדה שמנגד מגדלים וכיפּוֹת של עיר מזרחית כמו התגשמוּת של ספור מתוך אלף לילה ולילה. אילו נמצאתי לבדי הייתי בטוחה שזה מין חלום־בהקיץ שלי, הזיה, דמיון. אבל בּמשׂאית ישב עוד חבר־משק שראה גם הוא את הפאטה־מורגאנה ואפילו הסביר לי את האוֹפּטיקה של קרני־האור שעוברות דרך גושי אוויר לוהט וּמשׁתבּרות בזוויות שונות. במדבר לא ראיתי ציפּורים. אינני אומרת שאין, אבל אני לא ראיתי. בילדותי ראיתי אלבּטרוֹס. אלבּטרוֹס לבן ענק שכּנפיו פרושות ווהמקור הארוך והחזק שלו נראה כמו ידית של פטיש צהוֹב־כּהה. זה היה אלבּטרוֹס חנוּט, ממולא קש, איך קוראים לזה – מין שם גועלי – פּוּחלץ. פּוּחלץ של אלבּטרוֹס. אלבּטרוֹס מפוּחלץ. כל הזיכּרון הזה נראה לי עכשיו כמו חלום. אני חושבת שהייתי אז בת חמש או אולי בת שש, ואמא שלי נסעה יחד אתי לפגוש איזוֹ שהיא דודה שלה בעיר־חוף קטנה בצרפת. אינני יודעת מדוע הן נפגשו דווקא שם. אני חושבת שהדודה שלה שבּרחה מגרמניה התיַשבה בעיר ההיא. היה שם נמל קטן לספינות של דייגים ובצידו מגדל עתיק בנוי על צוקי־הים האפורים. זה היה בעצם מבצר עתיק ובראשו מגדל משקיף אל הים. אינני זוכרת את שם העיר אבל אני זוכרת את שם המגדל. קראו לו “מִגְדַל סוֹלִידוֹר”. בתחילה עברנו על גשר שמתחתיו זרמו המים והעלו קצף לבן בין הצוקים האפורים ואחר־כך נכנסנו בשער הגדול שלַמבצר. בחצר המבצר, בצד החומה היתה שורה של תותחים עתיקים. איש במדים כחולים ובכובע עם מצחיה כמו של שוטר הכניס אותנו לתוך המגדל שבקצה שורת התותחים. זה היה המדריך למגדל שבּתוכו הקימו מוזיאון לתולדות הימאות וההפלגות הגדולות של מגלי היבּשות והאיים הרחוקים. בתוך המגדל היו כל מיני כּוכים וחדרים נסתרים בין הקומות ומדרגות לולייניות, ועמדות תצפית ויריה עוד מן הימים שהיה מגן על העיר מפני שודדי־הים הפולשים מן הצפון. אמא הסבירה לי את כל מה שסיפר המדריך והצביעה על כל הדגמים של אוניות־המפרש של המצפנים ומכשירי־הניווט של הספנים, וכשעלינו במדרגות הלולייניות לקומה העליונה עט עלי פתאום נשר לבן ענק גדול פי שניים ממני. זה היה האַלבַּטרוֹס המפוחלץ מכֵּף הוֹרְן. מעניין שאני בכלל לא נבהלתי, אם כּי אמא נרתעה עם הפגישה הראשונה. מתחת לו תלוי היה ציור האוניה הראשונה שחצתה את הכֵּף הדרוֹמי של אמריקה הלטינית, ועל סיפונה המַלָחים המסתכּלים בּפחד בָּאַלבַּטרוֹסים החגים סביב. המדריך הסביר שהאלבּטרוֹס מסוגל לעבור מרחקים של אלפי קילומטרים על פני המים במהירות של חמש מאות קילומטרים ליום, ושהוא מסוכן למַלָּחים שנופלים לים. כשהוא רואה משהו עגלגל, את הראש המתחבּט ומתלבּט במים, מיָד הוא עט מלמעלה ומנחית עליו במקורו מכּת־מוות. כשגדלתי וחיפשתי באנציקלופדיה לא מצאתי שהוא טורף גם בני־אדם. הוא חי על דגים וכל מיני חיות־ים. הוא מפליא עוד יותר מן החסידה בחוש־הכיווּן שלו. עשו ניסוי שבו הטיסו אלבַּטרוֹסים מן האיים שלהם בדרום האוקיָנוס השקט מרחק אלפי קילומטרים ושיחררו אותם בצפון האוקיָנוס השקט שהוא בכלל מחוץ לתחום שלהם. הם מקננים רק בדרום עד ליבּשת הציר הדרומי. האלבּטרוֹסים חזרו לאיים שלהם במהירות ממוצעת של קרוב לחמש מאות קילומטרים ליום. איך יודע האלבַּטרוֹס למצוא את הדרך חזרה לביתו ממרחק של אלפי קילומטרים? אם נאמר שאצל החסידה או אצל האלבַּטרוֹס טבוע האינסטינקט בדם, והוא שמדריך אותם למקומות מסויימים הלוך ושוֹב, מה הדריך את האלבּטרוֹס שהוטס בכיווּן מנוגד לכל האינסטינקטים שלו ולכל מקומות גידוּלו וגידוּל כל הדורות שקדמו לו? המלח הזקן והאלבּטרוֹס. תמיד רציתי לקרוא את שירת המלח הזקן, אבל אף פעם לא יצא לי. תראה – דבר מעניין! – רק עכשיו זה עולה על דעתי: אני עובדת כבר שלושה חודשים בספריה, ועד היום לא חיפשׂתי בקטלוג את שירת קוֹלרִידג'. זה כאילו שאסור לי לחפש את התענוג הפרטי שלי בזמן מילוי־החובה. אם אשקע בתענוג, אזניח את החובה. אם אשקע בהזיות, אתעה בדרך. אם אסתכּל בּכּוכבים – אפּוֹל בּבּוֹרוֹת. רק סהרוּרית יכוֹלה ללכת על קצה הגג מבלי ליפול. אבל היא יכולה לעשות זאת רק במצב של סהרוריוּת. אומרים שאם תתעורר פתאום – תיפול. יש כאן איזה שהוא פַּרַדוֹכְּס: הערנוּת למציאוּת סביב היא שתפּיל אוֹתה, בּה־בשעה שבדרך־כּלל זה בדיוק להפך. ואולי הסהרוּרית קרובה יותר למציאות מאתנו? אולי היא קרובה יותר לַאלבּטרוֹס? תראה – הירח כבר נמצא מעל לארמון־הנציב.”

כַּדוּר־הירח שבּקע גדוֹל וכתוֹם השיל אט־אט את צעיפי האוֹדֶם והתרחק תוך כּדי נסיקה לצינת־הכּסף. רטט חלף בכתפיה של נִין־גָל. לשוֹנוֹת־רוח רכּות הרחישו בּשׂיחים והרעידו את ראשי הדשאים ורצי־כסף פירכּסוּ בינוֹת למחטי האורנים ונטף אחר נטף ניתז צלוּל מפּי הבּרז ותזז בּריח רגבים טלוּלים וידה של נִין־גָל הצביעה פתאום לעבר המשׂוּכה, בין השער התחתון לשיח הקַקטוס. “תראה שם,” לחשה, אבל אני כבר לא הספקתי לראות. “מה?” שאלתי. “היא כבר נעלמה,” אמרה נִין־גָל. “בשמלה לבנה ובצעיף של תכלת. בוא. הגיעה השעה לחזור הביתה.”

כשהגענו לטחנת־הרוח אמרה, “מחר אני עובדת לפני־הצהריים מפני שאחרי־הצהריים אני צריכה להביא את אמא לפתיחת התערוכה של האֳמנים המודרניים. הם ביקשו ממנה שהיא תשא את נאום־הפתיחה.”

“ולי,” שאלתי, מותר גם לי לבוֹא לפתיחה?"

נִין־גָל פרצה במצהלות צחוק רם ולבבי כל־כך שגם אני הצטרפתי לצחוקה. פתאום נמצאתי לפוף ריח ציפורן וּמוּקף בּחמימוּת הרכּה שׁלבשׂרהּ וחבוּק בּזרועותיה ולחיי לוהטות מנשיקות פיה. “טיפְּשון שכּמוך,” אמרה תוך כדי השתחררות מזרועותי שלי שנענו לה בחיבּוקים לוהטים, “בוודאי שאתה מוזמן. האֳמנים מחפשׂים את הקהל.” ועד שלא הספקתי להתנער מנחשולי הרעדים שהממו בי בזה אחר זה, כבר נעלמה נִין־גָל, בדרך־העפר היורדת לפתח הבית.

הגעתי לפתח הבּית בצלע נחלת־שבעה, בִסמטה שבצד קולנוע “ציון”, חצי־שעה לפני הפתיחה. התערוּכה נערכה בּאוּלם שבקומת־הקרקע, שנמצא, למעשה, מתחת לפני הקרקע, ושעל כן היו חלונותיו בוקעים מפינת־המדרכה ומוּגנים בסורגי־ברזל ורצפתו נמוכה כדי חמש או שש מדרגות מן המפתן. הצצתי בגניבה בדלת הפתוחה וראיתי שאנשים כּבר סובבים בפנים, זה בכֹה וזה בכֹה, מחליפים ביניהם דברים בקולות מוּמכים אם כי בהתרגשות ניכּרת, גם נושאים תמונות מקיר אל קיר. רק אחר־כך התחוור לי שאין זה, עדיין, קהל־הצופים אלא קהל־האֳמנים בלבד, ושכולם מתוחים לקראת הפתיחה. הסתלקתי בחשאי ועשיתי כמה סיבּובים נמרצים בשכונת נחלת־שבעה, ברחוב יפו ורחוב בן־יהודה, ובשעה ארבּע חזרתי להציץ פנימה. המוזמנים החלו לבוא, אבל עוד לא נראה כל סימן שהוא לא למרצה שנועדה לפתוח את התערוכה ולא לנִין־גָל. ושוב התגנבתי החוצה אלא שהפעם לא התרוצצתי ברחובות משום חשש להחמיץ את בואן, אלא ארבתי להן בפינת הסִמטה, בצל סוכך של קיוסק. כּכל שקצרה רוחי כן נמשך הזמן והתארך, ובין ארבע ועשר דקות לארבע ורבע – את השעה המדוייקת ראיתי בשעון־הקיר של בית־המרקחת שממול, מבעד לחלון־הראוָה, מכיוון ששעון־היד שלי עוד נמצא בתיקון – דומה היה שאני ניצב פה זה יובלות בשנים ושכֹּל העוברים ושבים יורים בי מבטים חושדים. פתאום תקפה עלי הקיבה והרגשתי שאינני יכול להתאפק עוד. נזכּרתי בבית־הכּיסא הציבורי החדש שבּרחוב הרב קוּק ופניתי אליו בחרדה שבכל־זאת אחמיץ את נִין־גָל. בּגלל הדרך, ומכּיוון שצריך הייתי לחכות עד שיתפנה אחד התאים, לא הגעתי בחזרה לפינת הסִמטה לפני שעה ארבע וחצי, מבלי לחכּות עוד דהרתי לתוך האולם. זה כּבר מלא היה מפה־לפה, אבל את נִין־גָל לא מצאתי. לא אותה ולא את אמהּ. האם ייתכן שזו הספיקה בינתיים גם לבוא, גם לנאום וגם להסתלק? ושוב יצאתי לפינת הסִמטה לשַלח מבטים לכל עבר. אולי במקום ללווֹת את אמה לתערוכה, נאלצה נִין־גָל להכניס אותה לבית־החולים? חשבתי לחכּות עוד חמש, עשר דקות לכל היותר, ולרוץ לביתה של נִין־גָל כדי לברר מה קרה לה, משנגלה לי פתאום ראשה של הגברת הימלזך בכובע של קש רחב־שוליים מרחף ובא מעבר לראשים האחרים מצד בּית־הקברות המוסלמי. שׂמלה שחורה, ארוכה, חלקה, נמשכה מכתפיה החשׂוּפות ועד לשובל המתלבט בעקבותיה. מקל־הליכה תלוי היה על זרועה השׂמאלית, ובימנית היתה מחבקת את כתפיה של נִין־גָל ונשענת עליה. נראתה כמגדל נטוי נשען על צואר איילה דקת־רגל. נדחפתי לרוץ לקראת נִין־גָל ותחת זאת מצאתי עצמי מדלג ויורד במדרגות ומסתתר בפינת אולם־התערוכה, מעבר לגבּוֹ הרחב של פועל־בניין שבּא בבגדי־העבודה ישר מן הפּיגוּם ועדיין היה נוֹטף טיפוֹת טִיח עם ריח של סיד ומלט. רק כעבור שלושים שנה התחוור לי שהוא־הוא הצַייר לבנון, אבל דומה שבאותו מעמד אפילו הציירים שאירגנו את התערוכה לא ידעו כלל שזה הפועל, הנחבא אל הפינות ואינו נדחק ללחוץ את ידה של הגברת הימלזך, קשור באיזה שהוא אופן לספירוֹת האמנות. ברגע בו הופיע העמוד בכובע־הקש ובשׂמלה השחורה ומילא את הפתח, הידהדו קירות האולם מחיאוֹת־כפיים, הציירים נדחפו אליה להובילה ולפנות לה דרך אל המרכּז, שם עמד שולחן ועליו כד של מים וכוס בצד פנקס פתוח שנועד למבקרים שיחתמו בו את שמותיהם, גם ירשמו את הגיגי־הרוּח שיתנצנצו במוחותיהם למראה היצירות המוצגות. האשה הגדולה התיַשבה על הכּיסא והסירה את הכובע כדי לנפנף בו כבמניפה כנגד פניה להשבת הרוח ממאמץ ההליכה ומן הדוחק סביב, ומיָד בּקעוּ שלהבות־נחושת־הקלל שׁלשׂערהּ החפוף בּתמרוּק החינה לכבו המאורע. מחיאוֹת־כפיים בּוֹדדות ועיקשות עדיין נמשכו פה ושם. וכנגדן נשמעו קריאות, “שקט, שקט, שקט בּבקשה. הגברת הימלזך תואיל לפתוח את התערוכה… נא לא להפריע…” חיפשתי מעבר לגבו של פועל הבּניין את נִין־גָל שנעלמה בקהל. רק משניתקה מאמה הרגשתי בּי די אומץ־רוח לחזור ולהיפגש אתה פנים־אל־פנים אחרי כל מה שעבר בינינו בליל־אמש. משום מה סמוך ובטוח הייתי שמן הרגע שהגברת הימלזך תִיתן בי את עינה הבּוֹחנת מיָד תּראה כּבחלון־ראוָה את כּל המתרחש בּתוֹכי, ושאגב הצצה בּתוֹכי ייחשפו לעיניה גם כל מעשי בּתהּ, ואם הסגרת עצמי הפחידה אותי, קל־וָחומר נוראה היתה בעינַי הסגרתה של נִין־גָל, ואפילו שלא מדעת ובניגוד מפורש לרצוני. בּאותו מעמד נראה לי הדבר לא רק כּבגידה אלא כחילוּל־קודש, ובכל אשר פניתי עלול הייתי לחלל את הקודש בּעל־כורחי מכיוון שליל־אמש נתן אותותיו בי. אני עצמי אמנם לא ראיתי כלשהו סימן ניכּר לעיִן כשקמתי בבוקר והסתכּלתי בראי, ובכל־זאת הרגשתי שסכר־הגוּף לא יוכל לעמוד בפני נחשול הרגשות, ושבּמחיצתהּ של נִין־גָל עלול זה לעבור על גדותיו ולגלות את הסוד: אך בקהל הזר שדעתו נתונה לתמונות התלויות על הקירות ייתכן שאיש לא יבחין במתחולל בקרבי, ושגם אם אהיה שקוף כלוח־זכוכית לא תראה שוּם עין את קודש הקודשים שנחשׂף בּרבּים.

הִגחתי מעבר לגבּוֹ של פועל־הבּניין כּשהיו עוד שלהבות־שׂערהּ של הגברת הימלזך מתנפנפות בקצב זרועותיה הנטויות והדברים הנמרצים היוצאים מפיה. השתחלתי בחשאי מפּינה אל פינה ואת נִין־גָל לא ראיתי. פתאום שמעתי מעין רחש, צלילי־זכוכית, ליחוּשים והצטחקויות מעבר למסדרון הנמשך מאחורי. פניתי אליו ונמצאתי בפתח חדר צדדי ובו שולחנות ערוכים בצורת חי"ת לאורך הקירות. ניצבו שם שורות של כוסות ובקבוקי מיץ וגזוז וקערות מלאות עוגיות וביסקוויטים ומקלות מלוחים. בפינה ליד מֵיחם גדול היתה נִין־גָל עומדת ובוחשת ומכינה ספלי טה וקפה, וכמה בחורים היו סובבים אותה ועושים מיני מעשי ליצנות והתחכּמוּיות, מסובבים צלחות על קצות האצבעות וחובשים קערות לראשיהם. לא היה לי כל ספק בדבר שהללו נמנים על תלמידי בצלאל, ואולַי אפילו על המציגים בתערוכה. אחד מהם לָפַת לפתע את מתניה של נִין־גָל וניסה להעניק לה נשיקה, והיא אמרה לו בקול עייף, “באמת, תפסיק כבר. הלא ביקשתי אותך…” היתה חיוורת וטבעות כהות הסתמנו מתחת לעיניה. מאותו רגע ואילך נקטע הרצף ושוב אינני רואה אלא קטעי־תמונות מהבהבות באפילה. ברור לי, מכל־מקום, ששוב לא פגשתי אותה בספריה. היא חדלה לעבוד אחר־הצהרים ובאה במקום זאת בּבּקרים בגלל הסידורים הכרוכים בטיפול באמה. עד החופש הגדול לא נותרו אלא שלושה שבועות, וּבינתיים הייתי סובב הולך בערבים סביב הבית שלה כדי לחטוף מבט מבעד לחלון או על פני המרפסת. נמצאתי יום אחד הולך בבוקר לספריה במקום לגימנסיה, אבל את נִין־גָל לא מצאתי. “היא בבית־החולים,” אמרה הספרנית, ואני מיהרתי לכיווּן הגימנסיה בלב פועם. אם הכניסה את אמהּ לבית־החולים, הרי שאוכל לבוא אליה לביקור בערב מבּלי לחשוש מפני מבטה של זו. לא חיכּיתי עד לשעות בין־הערבּיים, אלא רצתי ישר אליה הבּיתה אחרי הלימודים, ועוד לפני שהגעתי אל הפתח, מראש דרך־העפר שבמדרון טחנת־הרוח, כבר הלמו בי בכל עוזן שלהבות־שׂערה של הגברת הימלזך היושבת על המרפסת ומחליפה דברים בקול מךְ, שלא כּדרכה, עם ורטהיימר. אלוהים אדירים – זו כבר הספיקה לחזור מבית־החולים! משמע שלא היה זה עניין של אישפּוּז אלא ביקור לצורך בדיקות. כנגד זה נפתח לי פתח־התקווה לפגוש את נִין־גָל בספריה. אם נעדרה מן העבודה לפני־הצהריים, בּוודאי תבוֹא אחרי־הצהריים להשלים את השעות החסרות. פניתי אחורה והתחלתי חוזר על עקבַי משנתגלה לי חיים־ארוכים ליד טחנת־הרוח, עושׂה דרכו בראש כפוף ובמבט מטושטש לעבר אותו בית. “אני חוזר עכשיו מבית־החולים,” אמר לי, “מצבה של לינה מדאיג. הרופאים אומרים שאין ברירה אלא ניתוח, וגם אז…”

אינני זוכר איך ומתי הגעתי לבית־החולים, אבל זכוּר לי בבירור שראיתי את ורטהיימר יושב על כּיסא בצד המיטה. “יקירי,” אמרה לי, “אינך יודע עד כמה שהאנשים פה, שמתקרבים אל שער־היציאה, מאבּדים את כּבוֹד־האדם”. ועוד זכור לי שמן הרגע שדוּבּר בּניתוּח אחזה באמה של נִין־גָל קדחת של פעלתנות מסוּג אותה קדחתנוּת שמטלטלת את כל המבקש להציל את הנפש היקרה לו משמתבּרר שהרופאים עצמם חסרי־אוֹנים, שמפעימה את כל החוזרים לתרופה הבדוקה והמנוסה של אמירת תהילים ושל ההתרוצצות בין הפתחים כדי לתקן את פגימות המזוזה, ואת כל הנוקטים באמצעים המסורתיים והמקובלים לא פחות של ההשכּמה לפתחם של צדיקים וקדושים וידעונים ומבינים וקוסמים ומכשפים ובעלות־אוב ומכשפות ואִצטגנינים וּמגידי־עתידות ומוֹזְרוֹת מַזלות בקלפים ובמשקעי־הקפה שבּכּוֹסוֹת. אצל הגברת לאה הימלזך התפרצה הקדחתנות בזרם של מכתבים ואיגרות ופתקים בהולים ודחופים לכל עבר, לפרופסור מנהל המחלקה ולרופאים ולמנתחים ולאחיות המטפלות ולמזכיר הקיבוץ ולחבריו, שלא לדבר על כל הצרורות שנועדו ל"מר דוב רַבּן, בּית לוריא, רחוב הנביאים" – הלא הוא בֶּרל בעלה. הראשונים זכו לרביבי תחינות ובקשות ואזכּוּרים ועצות טובות ועתירות ותודות מראש וברכות למפרע, ואילו האחרונים – לאמור, מזכּיר־המשק וברל רבּן – קיבלו גליונות־אישום. את מזכיר־המשק ואת חבריו האשימה הגברת הימלזך בניצול לרעה של חברה טובת־לב ובעלת־מצפון שלא דרשה את הדיאטה ואת הטיפול הרפואי הדרוש מתוך עדינות־הנפש והוִויתור מראש על זכויותיה הבסיסיות, אבל כנגד זה עבדה למעלה מכּוחותיה והקריבה את עצמה ואת בּריאותה למענם. אין העובדה שהיא הזניחה את בריאותה שלה, וּויתרה על כל המגיע לה במצבה שלה, פוטרת אותם מן האחריות, אלא להפך – מחמירה את אשמתם של המנצלים לרעה את עדינות־הנפש של חברתם המסורה. ואשר לברל – התנהגותו הבזויה והנפשעת היא־היא שגרמה לה, ללינה, לברוח מן הבית אל הקיבוץ. הוא־הוא שהפקיר את ביתו, את אשתו ואת ילדיו. אין לו בעולמו אלא הרדיפה אחרי תענוגותיו האגוֹאיסטיים. אף פעם לא דאג לבִתוֹ החוֹלה, לא שמר עליה, לא התעניין לא בשלומה ולא בבריאותה ולא ידע אפילו איזו דיאטה דרושה לה. לא דאג אלא לעצמו ולנוחיותו ולתענוגותיו; באשת־נעוריו, שהקריבה את כל חייה למענו בתום־לב ובאמונה – בגד, ואת הילדים שילדה לו הפקיר לכל רוח רעה. התפקיד הוטל, כמובן, על ורטהיימר הנאמן. הוא־הוא שנשלח לקנות את נייר־הכתיבה ואת המעטפות ואת הבולים, והוא שאץ לבית־הדואר לשלוח את המכתבים בדואר דחוף ורשום, והוא שמסר במו־ידיו את הפתקים והאיגרות שנועדו למסירה ישירה לידיו של בֶּרל וכן גם לידי הפרופסור ראש המחלקה הפנימית בבית־החולים הדסה, וזאת כדי לוודא במאה אחוז שהנמענים באמת קיבלו את האיגרות הבהולות, ובעוד מועד. שלא יתחמקו הללו בתירוץ של “לא קיבלתי. לא ידעתי,” ומה שיקרה לפעמים, כּידוע, שהמכתבים אמנם יאֹבדוּ בדרך, או שיפלו לידיה של איזו שהיא מזכירה במשרד או של פקידה שתשכח למסור אותם, או של אחת האחיוֹת שתחליט מדעתה שאין הם חשובים די־הצורך להטרדת הפרופסור. ורטהיימר ביקר אצל נִין־גָל בבית־החולים מדי יום ביומו, וגם הביא את אמה באותם ימים שהיה בכוחה של זו לעשות את המאמץ הדרוש. כשסייע לה פעם לרדת במדרגות אל שער־היציאה של בית־החולים לקראת תום שעת־הביקור, נחפז בּרל לעלות בהן ונתקל באשתו פנים־אל־פנים. אינני יודע מה דברים חלפו ביניהם עם פגישה – אני הייתי אז צופה מפינת המסדרון הארוך לעבר מיטתה של נִין־גָל שהיתה שוכבת בעיניים עצומות ומתנשמת בכבדות. אינני זוכר בדיוק את מאורעות אותם ימים שנשארו טבועים בקרבי כמשקע שחור וכבד שמרטש את הבּשׂר החי כל פעם שאני מנסה לחטט בו, אבל ברור לי שהדבר אירע עוד לפני הניתוח מכיוון שנִין־גָל עדיין לא קשוּרה היתה בּכל מיני צינורות ונימים למיני שׂקיות ומכונות רפואיות מבהילות. פתאום הגיעה לאוזני צעקתה של הגברת הימלזך “לעולם לא אסלח לך!”, ואם כי זו לא מכוונת היתה כנגדי אלא כנגד בעלה, פקוּ בּרכּי, ומבעד לדלת הפתוחה למחצה ראיתי פִּרפּוּרים־פּרפּוּרים שחולפים בפניה ובכתפיה של נִין־גָל. אחרי שנעלמה אשתו בפתח היציאה, ראיתי את בּרל כּורע תחתיו ומתיַשב על המדרגה שבה נפגשו, תומך את ראשו בשתי ידיו, וכל העולים ויורדים מצטדדים ושולחים בו מבטים תמהים. אמרתי לרוץ לעברו כדי לעזור לו לחזור ולעמוד על רגליו ולעלות במדרגות אבל נשארתי נטוע על עומדי מתוך איזה שהוא חשש עמוּם. חששתי מן העלבּון שעלול אני לגרום לו משייוָכח לדעת שהייתי עד ראיה ושמיעה, למה שהתחוֹלל בּינו לבין אשתו, ואפילו אם לא יעמוד על־כך, עלול הוא להיפגע מעצם ההזדקקות לעזרתי – או לעזרתו של כל אדם אחר – כדי להקימו על רגליו, ואמנם חזר וקם בכוחות עצמו. אחרי ששטף את פניו במים בחדרי־השירותים ניגש על קצות בּהונותיו לחדרהּ של נִין־גָל והתיַשב על הכּיסא והבּיט בּה. מעבר לגבּו ראיתי את פניה של נִין־גָל המכווצים במאמץ ההתנשמות הכּבדה, מאמץ שכּיווץ גם את עיניה העצומות וגם את שׂפתיה המחושקות וגם את אגרופיה הקפוצים. בּרל ישב והביט בה עד שנכנסה האחות לחדר ונגעה בכתפו לרמוז לו שתמה שעת־הביקור. כשקם מן הכּיסא היו דמעות ניגרות על פניו.

בּד־בּבד עם תמונת בּרל היושב מוּל מיטת נִין־גָל בּבית־החולים, ומעבר לה, עולה בי תמונת הפעם הראשונה שראיתי במו־עיני קבוּרת־מת כּארבּע או חמש שנים לפני מותה של נִין־גָל. גבריאל לוריא ואני הגחנו מתוך אפלוּלית מערת הסנהדרין המרכזית אל המדרון המבוקע על דרדריו השדופים בלהט השמים הערוּמים. הלוָיָה היתה מתנהלת ובאה ממורדות שכונת־הבּוכארים אל בית־הקברות של סנהדריה, ובתוכה רוזה הזקנה מדדה המומה ובוכיה, שכּן היתה זו אחייניתה, בִּתּוֹ של סניור מוֹאיז, שהיתה מובלת לקבורה. נדהם ראיתי את הגוויה עצמה, הכרוכה בּתכריכיה, מוטלת על גבּי האלונקה ללא כל ארון שהוא, חסרת־מגן ופרוצה לעולם. נושאי־האלונקה היו עולים בדרך־העפר ואומרים פרקי תהילים, “…על־כּפיים ישָׂאוּנךָ – פן־תגוף בּאבן רגלֶךָ…” ועם כל נגיפה מנגיפות רגליהם באבני־הדרך, היתה הגוּפה הקטנה הדקה מיטלטלת ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ובמיוחד הראש המתלבּט בּזעזועים קשים, קדימה ואחורה. לחרדתי ראיתי פתאום את כּף־הרגל השׂמאלית מבצבּצת מבּינות לסדינים. כּף־רגל צהבהבה־ירקרקת קשוּחה זו, שהמחישה לי את משמעות המילים “גוף שאין בו רוח־חיים” – אותן עתיד הייתי לשמוע כעבור כמה זמן, פגעה באדמה החרֵרה כשהוּטלה הגופה בּחבטה עמוּמה אל תוך הבּוֹר, אותו נחפזו הקברנים למלא בעפר. גבריאל צפה בּקבורה בּשתיקה, וגם אני לא יכולתי, אף לא העזתי, לפצות פה. רק כּשנמצאנו בּדרכּנוּ חזרה הבּיתה, שאלתיו מה זה קרה פה שקברוּה אפילו בּלי ארון, משום שלא תפסתי שהייתי עד־ראיה לנוהג המקובּל, וכסבור הייתי שמשהו חוֹרג־מן־הרגיל התרחש לנגד עינַי. “היהודים פה,” כך אמר, “נחפזים לשבור את הכלי בּרגע בּוֹ התרוקן מתוֹכנוֹ, שישוב מהר כּכל האפשר אל העפר שממנו בא.” כּלי שהתרוקן מתוֹכנוֹ, קליפּה יבשה שנסחטה עד תוֹם, עד ללא הותיר לחלוחית של טיפת־רגש, פסעתי ברגליים מתנגפות בּכל צרורות האבנים והמהמוֹרוֹת בּמעלה הר־הזיתים בהלוָיָתה של נִין־גָל לצידהּ של רוזה הזקנה המדדה המוּמה וּבוֹכיה. היה לי רושם שנִין־גָל גם היא, כּמוני, צוֹפה מבּחוּץ בּהצגה העלוּבה, הבּזויה והמסריחה המתנהלת בזה. בעיקר קשה היה עלי סרחון הזיעה המעוּפשת והגרביים הקרוּעים של אניש־החברה־קדישא, שנראו כנושאים בּמעמסה זה ימים רבּים ללא מרגוע ובלי הפוגות, ממהרים לגמור עם הקבורה הזאת לקראת כל הקבורות הבּאות המחכּוֹת בתוֹר גדל והולך, בּהוּלים וּדחופים לא רק משוּם קצב־הסרט־הנע, אלא גם מפּחד ערביי אבּו־דיס ובּאבּ־אל־עמוד ואַטוּר שיתחילו תיכף ליידות בהם אבנים. “טוב שכּבר אינֵך שייכת לעולם המסריח הזה,” אמרתי לה בליבּי, ועם־זאת התחלתי לבחון בעניין רב את חולצתו של כל אחד ואחד מאנשי החברה־קדישא הנושאים את האלונקה והאומרים פרקי תהילים במין געִיה מתאנפֶּפת ומתמשכת כּזרם צמיג ומפעפּע. בּין המגבּעות השחורות והזקנִים הפּרוּעים למעילים השחורים בּיצבּצו הצוארונים המקומטים והמרובּבים של החוּלצות הלבנות המהבילות זיעה. הם כולם לבשו מתחת למעיליהם חולצות לבנות וצוארונים פתוחים ללא כל עניבה. שפע של רחמים הציף אותי, פתאום, על כל אלה הדלפוֹנים המוּזנחים שרוֹאים את עולמם בּחייהם במצוות־קבוּרת־המתים, וּבאוֹפן שכזה. הצעיר שבּהם, שפסע לפנַי, גילה פתאום מיוּמנוּת גופנית מופלגת. כּפי הנראה תקף עליו הצורך לנגב את האף. בּבוהן ימין לחץ על הנחיר הימני ונשף בכוח רב כּל־כך שהנזלת פרצה מן הנחיר השמאלי כּכדוּר מתוֹך לוֹעַ של תותח, טיל שנחת על כּוֹתרת־קוצים בּוֹקעת מפינת אחת המצבות העתיקות והתנצנץ על חוּדי־השׂיח כּאגל־מים־חיים בּאבק האפור והצחיח. התותחן בּדק בּמבּט של שׂביעות רצון את הטוָח ואת הפּגיעה, ניגב את ידיו בּשוּלי־מעילוֹ, וּכשפנה הצידה – עד כּה ראיתי רק את גבּוֹ – נוֹכחתי פתאום לדעת שהוּא־הוּא הבּחוּר בשחוֹרים שנפגש לי בפתח הספריה כשהשעון שלי עמד מלכת, ושחזר למחרת היום ללטוש עיניים חוֹמדות וערמומיות בנִין־גָל בּרגע בוֹ עמדה בּראש המדרגות ושרה “הי החופש, הי החופש!” הלב חזר ונצבּט בכאב הפעם האחרונה שראיתי את נִין־גָל מתנשמת בּכבדות בעיניים עצוּמוֹת ובפנים מעוּנוֹת. יחלתי אז בכל כּוחי לאיזה שהוא נס שיעביר אלַי פנימה, לתוך גוּפי שלי, את כּל עינויי המחלה שלה; פּיללתי לקסם שבּוֹ אצליח לשאוֹב מתוֹכהּ את המחלה כדי שאני אשׂא ואכאב אוֹתה במקוֹמה. אני חזק ובריא ויהיה בכוחי להתגבר עליה ולשחרר את נִין־גָל מציפורניה וּמנקירות מקוֹרהּ שנראו לי כּנקירות מַקוֹרוֹ של אַלבַּטרוֹס נורא שנוֹעץ בּה את ציפּורניו בלפיתת־מוות ומנקר ומנקר. אילו רק יכולתי לקרוע אותו מעליה ולהסיט את מַקּוֹרוֹ לעברי! והיא – היא לבדהּ. היא מפרפּרת בציפּורניו בּוֹדדה מוּל נקירוֹת מַקוֹרו, וכל העולם, ואני בתוכו, וחיים־ארוכּים שעומד לצידי בפתח החדר – כּולנו מתרחקים והולכים וּקטנים והולכים ונעלמים מתחת לטפיחות כּנפי האלבַּטרוֹס הנוֹסק מעל לעננים. הנשימות תכפוּ והלכו וכבדוּ והלכו ולפתע הגיעה לאוזנַי שירה חרישית. קולה של נִין־גָל הוא זה! נדמה היה לי שהוא מגיע אלי מאחוֹר, מצד המסדרון. פניתי אחורה ועשיתי אפילו מספר צעדים לעבר הקול, אלא שמיָד חזרתי ורצתי אל מיטתה ולא האמנתי למראה עינַי – כּל כּיווּצי הכּאב ועיווּתיו נמוֹגוּ מעל פניה שהתרווחו עכשיו בּשלוָה עמוקה. היא שקעה בשינה מתוּקה וגוּמוֹת של חיוּך הסתמנו בקצות שׂפתיה עם תוֹם מועקת ההתנשמות הכּבדה. אל הקסם הזה התפללתי! עליצות נפלאה תססה בכל אברי. לא תפסתי כּלל שנִין־גָל מתה, וכעסתי על האחות שמכסה את פניה בסדין ואינה מניחה לה מספיק אוויר לנשימה.

נשימתי שלי נעצרה כשראיתי פתאום את אמהּ של נִין־גָל ניגשת אל הקבר הפּתוּח, תוך הישענות על ורטהיימר בידה האחת, ועל מקל בשניה. נתונה היתה באותה שמלה שחורה ארוּכּת־שובל שבּה פתחה את תערוכת האמנים הצעירים, אלא שהפעם היו כתפיה עטופות בצעיף צמר שחוֹר גדול שכּיסה גם את ראשהּ במקום מגבּעת־הקש. חשבתי שמבקשת היא לצנוח לתוך הקבר אבל ברכינתה לא התנפלה לתוכו אלא פתחה הספּד בּקריאה “לינה היקרה שלנו, בּדמי־ימַיִך.” נרתעתי אחורה והתחלתי להסתלק מן המקום, מתנגף בּמצבות ונתקל בּאנשים ומתחלק בּמדרון בּין טרשים לדרדרים בּבקשת אוויר לנשימה הרחק כּכל האפשר מן המקום הזה. בּקצה שוּרת המצבוֹת פּגעתי בּמרוּצתי בשני הבּחוּרים שהיו מקיפים את נִין־גָל בּמזנוֹן התערוכה, בזה שהיה מסובב צלחות בקצה אצבעותיו ובזה שניסה לחבּק אותה. תוֹך כדי בּריחה, ומבּעד למשקפי־השמש שהרכּיבו שניהם, הספקתי להבחין בעיניהם שהן צבוֹת מבּכי וזולגות דמעות. “הריח לא הגיע עד כּאן,” חלף בּי ההרהור משוּם הצחנה האיומה שדבקה בנחירַי ומיאנה לפוּג: בּהתקף השנק שלָפת אותי חשתי לחרדתי, מעבר לעיפּוּש הזיעה וסרחוֹן האדם תחת השמש, בּסילון מצמרר של צחנה כאותה צחנה שעלתה פעם ממעמקי חדר־המדרגות בּביתנו. “זה הוא סירחוֹן של נבֵלה!” צעקה אז הגברת ג’נטילה לוריא, ואמנם נמצאה גוויתו של חתלתול בתחתית גרם־המדרגות, בּפינת המרתף. כשהוּטלה הגוויה באלכסון, משוּם המדרון התלול ןהמעבר הצר המתפתל בין המצבוֹת, לתוך חפירת־הקבר, ראיתי כּתם של דם שחור שהקריש מבּעד לתכריכים – אולי בגלל תפרים של ניתוּח שנפרמו.

“עכשיו כּבר אין שוּם קשר,” אמרתי לעצמי מתנשם עמוּקוֹת כּכל שהרחקתי והלכתי, “אין שום קשר בינה לבין הגוויה הזאת וכל אלה.” כך אמרתי לא מתוֹך בּקשת־ניחומים, אלא משוּם ההרגשה הבּרורה שמן הרגע שיצאה נשמתה, ניתק הקשר לא רק בּין נִין־גָל לבין הגוּף המת, אלא בּינה לבין הגוּף המת, אלא בּינה לבין כּל המתרחש פה סביב לו. כּל מה שאלה עושים ואומרים בּזה שייך להם ולא לה – היא כּבר משוחררת.

משהשתחררתי מפּיתוּלי מדרון־הקברים והגעתי לדרך־יריחו, פתחתי בּריצה קלה העירה. בּיקשתי להגיע מהר כּכל האפשר לחדר־האמבטיה ולשטוף מעלַי בזרם מים חזק ובשפע של סבּון־רחצה את כּל הריחות הנוראים שדבקו בּי. פתאום מצאתי את עצמי נשען על עמוּד־חשמל בּפינת סִמטת נחלת־שבעה, במקום בו חיכּיתי לנִין־גָל ערב פתיחת התערוכה. “אני מוכרח להתחבּא,” פקדתי על עצמי משנוכחתי לדעת שאין בכוחי להתגבּר על הדמעות הזולגות מעצמן. רצתי לבית־הכיסא הציבורי שבּרחוב הרב קוק, ואחרי שהסתגרתי בתא, החנקתי בשתי ידַי את האנקות המתפרצות לצאת בזו אחר זו. קולה של נִין־גָל הגיע אלַי כמו מאחור, מכיווּן המסדרון, ושנשמע באוזנַי כמין המיית־שירה ממושכת, לא היה, למעשה, אלא מה שמכונה בשם “חרחורי־מוות”. רק אז, בשבתי בּתא־בּית־הכּיסא־הציבורי, תפסתי את אשר לא ידעתי בשעת־מעשה, כשהייתי עד־ראיה ועד־שמיעה ליציאת נשמתהּ של נִין־גָל.

אבל קולה של נִין־גָל חזר אלַי, ועוד באותו ערב, אחרי שהתרחצתי וצנחתי על הספה. חשבתי לשכּב רגעים מספר, אלא שבֶעייפות הכּבדה שנחתה עלַי שקעתי בשינה עמוקה בו־ברגע שנעצמו עינַי. “טיפשון קטן שלי,” לחשה נִין־גָל באוזנַי ומיָד חזרתי ופקחתי את עינַי בחרדה. נדמה היה לי שזה עתה עצמתי אותן, אלא שמבעד לחלון כבר ניצנצו כוכבים בשמים, ובבּית דלקה המנורה על השולחן. קפצתי ורצתי החוצה אל הלילה מבלי לשעות לא לקריאתה של אמי ולא לשכנים היושבים על המרפסת ומשוחחים עם בעלת־הבית, הגברת לוריא. כשהגעתי לגן־השושנים כבר הִשיל כּדור־הירח את צעיפי־האודם והתרחק אל צינת־הכסף. לשונות־רוח רכּות הרחישו בשיחים והרעידו את ראשי הדשאים ורצי־כסף פירכּסו בינות למחטי האורנים ונטף אחר נטף ניתז צלול מפי הברז ותזז בריח רגבים טללים. “תראה, שם,” לחשה, אבל אני כבר לא הספקתי לראות. “מה?” שאלתי. “היא כבר נעלמה,” אמרה נִין־גָל. כּדור־הירח המלא הגיע לאמצע השמים והגיהַּ את מלוא חוג האופק מכּתף־הר־מוֹאב ועד עמק־רפאים, ופתאום התעלף העולם בדממה רוטטת מתח: בּמרקם הכּסוּף פירפרו הוָיות אחרות בתוך ומעל ומעבר למהוּיוֹת העתיקות המגובּשות כּבר בּלבוּש־הנראה־לעין של כּוֹכבים וירח והר ועמק וזית ותאנה אשר חרף כּל ממשוּתם המשקפת את עצמיותם בּלשוֹן המראות והריחות והקולות והטעמים והמגעים – שומר כל אחד על סוד יחוּדו, וכולם ביחד על ההוד המלא והרענן והחודר והרחוק והאדיש והקדמון והנורא של הנעלם המקרין בו גליו עלינו ודרכנו אל אשר מעבר לנו.