לשׁוּלה

סְרוּלִיק

 

נקודת ציוּן ראשונה: פּתיחה בּספריית בּני־בּרית    🔗

הראשונה שנפגעה בקרב־הלילה – לכיבוש תחום האויר של רחוב הנביאים, בקטע שבין סִמטת החבּשים לבין בית־החולים האיטלקי – המתחולל בין הוואלסים של שופּן היוצאים מבית דוקטור לנדאו, רופא העיניים הזקן, לבין שירי האהבה של פאריד אל־אטראש הבוקעים במלוא עוצמת מקלטי־הרדיו החדשים שנקבעו לא מכבר בבתי־הקפה הערביים במורד שכוּנת מוּסררה, היתה הגברת ג’נטילה לוריא בעלת־הבית שלנו.

בלילות־הקיץ הצלולים בקעו צלילי פסנתר חבוי בחדרי־חדריו של בית דוקטור לנדאו הנסתר כליל מעבר לחומת גדֵרו הגבוהה, וריחפו לאורך כל רחוב הנביאים ונכנסו בחלונות ביתנו הפתוחים לרווחה לכוכבי השמים. פעמים היו נטיפות הפסנתר זולגות לתוך המנגינות הערביות הנישֹאות מעבר שער־שכם ושכונת מוסררה (זאת שעתידה היתה, כעבור חמש־עשרה שנה, עם קום המדינה להיקרא בשם “שכונת מורשה”) וזורמות דרך הצוהר העגול הקרוע מזרחה, ואז היה אויר הלילה כולו מרטיט במתח גובר והולך, שכן לא נמהלו נטפי המקצבים המערביים במנגינות המזרחיות כדי יצירת מזג מעויין קולח מעדנות – כפי שיקרה תכופות למדי למוסיקה הסופגת לתוכה מנגינה בת תרבות זרה לה, ומצליחה לבלוע אותה ולעכּלה – אלא גרמו בהינתזם אל תוך תחום המקצב הזר תערובת של חומר נפץ שכל ניצוץ שהוא עלול לפוצצו.

עם פריטות המנענעים הראשונות שנפלו כגוּלות חלקות וצוננות לתוך סילסוליהם הרוֹתתים של מיתרי הקתרוס המלווה את קולו של הזמר הערבי (אמרו עליו שאיננו ערבי אלא יהודי מצרי, והיו שאמרו שהוא דרוזי) היתה הגברת ג’נטילה נתקפת כאבי־ראש עזים עד כדי בחילה ומזעיקה לעזרתה את פנינה אחותה, “מהרי טבלי את המטפחת במים קרים” – אותה מטפחת ספוגת־מים צוננים שהיתה קושרת כצניף לראשה לשיכּוך מכאוביו – “וסגרי את החלונות. מהר, מהר! אינך שומעת שהינשוף הפולני של הדוקטורית כבר התחיל לנקר בפסנתר? תיפח רוחו ורוח גבירתו גם יחד. אילו היה בעלי בחיים לא היו קורים דברים כאלה. היה אומר לו, לראש־העיר, לראגבּ בּיי נשאשיבי, שיאסור עליו להכּיש בלילה ולהפריע את מנוחת הרחוב כולו. הנשמע כדבר הזה שרחוב שלם יצטרך לסבול רק מכיוון שאשתו של דוקטור לנדאו לא הצליחה למצוא לה מאהב אחר פרט לאותו ינשוף פולני שאינו מסוגל לכלום, שאינו יודע אלא לדפוק על מנענעי־הפסנתר. אילו לפחות השמיע מנגינות יפות המחממות את הלב! אבל הרי גם לכך איננו מסוגל, ומה הפלא? אילו היה פסנתרן אמיתי, לא היה זקוק לה, לחתולה ההיסטרית הזאת שלא עלה בידה למצוא לה גבר של ממש. כולם היו שברי־כלים שחשבו את אנחותיהם וגניחותיהם למעשי־אמנוּת”.

את שברי הכלים שחסו בסתר־אברתהּ של הגברת לנדאו לפני “הינשוף הפולני” לא ראיתי, אך באשר לכוחו של זה בנגינה עלי פסנתר, לא תיארו דבריה של בעלת־ביתנו, הגברת ג’נטילה, אלא חלק מן האמת החיצונית שלא נגעה למעשה בכשרונותיו, אלא ביחסיו עם הציבור, לאמור – באימת־הקהל עליו. כה גדולה היתה אימת־הציבור עליו, עד שהיתה משתקת את זרועותיו ומוציאה מתחת אצבעותיו מנגינה קפואה, מאולצת ואפילו משובשת בשגיאות, מה שהוציא לו שם רע. כנגד זה היה מפליא לעשות בסתר־חדרו, וביחוּד בשעות הלילה: נים־ולא־נים, תיר־ולא־תיר נפל פתאום תו צלול לתוך מסגרת החלון הפתוח ככוכב נדלק הממלא מייד את חלל הרקיע השחור בגלי געגועים סמויים מרתיתים עד המעמקים בריאות לעצירת הנשימה עם התגשמות התו השני בנקודת האור של הכוכב השני, ואחריו, באלכסון, עוד כוכב ועוד כוכב; ושוב נתמלא החלל הריק בגלי ציפיה קצובים להתגשמות נקודות האור להשלמת מסגרתו של מזל־הכוכבים, מזל־תאומים, ועד שלא הושלם זה, כבר החל הפסנתר פורט ומתיז לכאן ולכאן ללא כל סדר גלוי ונראה לעין טיפות תווים מתקרשות לנקודות אור על־פני נימי־הכליונות מרעידות־הלב לציור מזל־כוכבים אחר, מזל טלה, ובצידו מזל אריה ומזל שור ומזל בתולה ומזל דגים ומזל גדי ומזל דלי. רק עם גוויעת המנגינה החלה תופסת את מקומה האימה שבלב מפני מרחבי האינסוף של החלל הריק, הקר, החשוּך והסתמי שבין הכוכבים התלויים ללא פשר על בלימה.

אני לא פגשתי את אשתו של דוקטור לנדאו, אותה אשה נוראית שהרגיזה כל־כך את אמו של גבריאל, ומכל מסתרי הבית הגדול שבפינת רחוב החבשים, היתה היא הנסתרת הגנוזה האחת והיחידה שלא משכה את ליבּי ולא עוררה בי אלא רחמים על רופא־העיניים הזקן שנפל ברשתהּ.

בדרכי אל הספריה, כשעברתי על־פני ביתו, דימיתי בנפשי, משום־מה שאחת משתי הזקנות החוֹצוֹת את הרחוב אשתו של רופא־העיניים הזקן היא, ואילו השניה גיסתו, אך כעבור חצי־שעה בלבד, כשישבתי באולם הקריאה, נסתבר לי שהשתיים הללו הן דודותיו, אחיות אביו, של מר ישראל שושן, הלא הוא הספרן הקטן של ספריית בני־ברית. שם האחת היה אלקה, ואחותה הצעירה ממנה נקראה בשם אתיל, ובשתיהן גם יחד היה משהו שלא מן העולם הזה: כשראיתין לראשונה ברחוב החבשים נראו כשתיים שצנחו מעולם אחר לא רק במלבושיהן אלא גם בתנועותיהן, ובעיקר במבט עיניהן שהיה כּמבּט האסיר שיוצא אל הרחוב אחרי שנות־כלא רבות ורואה שהרחוב למרות היותו אותו רחוב כמימים־ימימה, הריהו כבר שרוי בזמן אחר, ולפיכך משתייך הוא על עולם אחר. כדי להתגבר על הנטיה העזה לחזור אל עולם ההזיות, ובכדי למצוא את הדרך בעולם הרחוק והזר הזה שלתוכו השתלחה, היתה אלקה מגלה עירנוּת יתר לכל המתרחש בו בלוויית תקיפוּת־נמרצת ומעשים נועזים שלתוכם היתה גוררת את אחותה אתיל בעל־כורחהּ, כגון מעבר רחוב הנביאים מן המדרכה האחת אל המדרכה שמנגד בפינת רחוב החבשים, מול גדר ביתו של דוקטור לנדאו. עוד לפני שפנו לחצות את הרחוב, כשהיו הולכות נכחן, כבר ניכר היה לעין, שאלקה היא המשכּוכית שבעקבותיה נגררת אתיל שאינה יכולה להינתק מאחותה למרות סרבנותה ונרגנותה. נרגנותה התבטאה במיוחד בכך שהיתה חוזרת על דברי אחותה הבכירה בנעימה של לעג ובתנועת־יד של ביטול. כשנעצרה אלקה ואמרה, “פה נעבור את הכביש”, נעמדה גם אתיל ואמרה בלעג, “פה פה נעבור, כן, כן – בדיוק פה, במקום הכי מסוכן!” ואמנם באותו רגע נשמע רעש מכונית מתאמצת לעלות ברחוב הנביאים אל גב ההר מכיוון שער שכם, ואלקה ההינה ראשונה לחצות את הרחוב בטפיפת צעדים קטנים נחפזים, ואחריה נמשכה אתיל להשליך את נפשה מנגד תוך מִלמול סרבן.

חירוף־נפש זה בא מיד על שֹכרו בדמותו של דוקטור כתר המהלך נִכחו שקוע בקריאת ספר. ברגע בו חצו הן את הכביש, ראיתי שלושה אנשים יוצאים מחנוּת־הספרים של דודי זרח: דודי זרח עצמו בלוויית סטודנטית צעירה פנו לעבר רחוב הנסיכה מרי, ואילו דוקטור כתר המשיך ללכת ישר במדרכה ופגע בדרכו בנשים השתיים שהגיעו זה עתה דחופות ומתנשמות מן העבר השני. חוברות גדולות וקטנות ביצבצו מתוך כיסיו, ובידיו החזיק שני ספרים גדולים זה על־גבי זה. העליון היה פתוח והוא היה קורא בו תוך כדי הליכה, ואף־על־פי־כן עלה בידו להניף את כובעו לשלום מבלי לגרוע עין מן הספר ומבלי להיעצר או לסטות מדרכו. דודותיו של הספרן הקטן לא היו היחידות שזכו להקדמת שלום נכבדת אשר כזאת. דוקטור כתר היה מסיר את כובעו מלפני כל הנשים שנִקרו לו בדרכו, הנשים ולא הגברים. שקוע בספריו, לא היה חש כלל באנשים החולפים על־פניו, ואפילו לא במי שהקדים לו שלום, אבל מכיוון שמזווית־העין הנתונה בספר שבידו היה מתנפנף בדל־שִׂמלה, מיד היתה היד הימנית משתלחת אל המגבעת. כך אירוע פעם שדווקא דאוד אבּן־מחמוּד הנהג, זה הגבר שבגברים, דווקא הוא זכה לנִפנוף מגבעתו של דוקטור כתר כשיצא מתוך המכונית ועל זרועו שתי חצאיות־העור של בתו של השוֹפט הזקן, שנשלחו לניקוי יבש. דוקטור כתר הרים מגבעתו בתנופת־יד רחבה והמשיך, כדרכו, לעיין בספרו מבלי להפסיק מהלכו, אך דאוד אִבּן־מחמוד נתפס למצוקת־הנפש שמתוכה לא הצליח להיחלץ. בהגיחו מתוך המכונית בחצאיות שבידו, הבחין בנִפנוף הנכבד של המגבעת, גם ביקש בו־במקום לענות בהסרת כובע־הנהגים לראשו, אך עד שלא הצליח לשחרר את ידו מן החצאיות ולהַגִיעהּ אל מִצחת־כובעו, כבר היסב דוקטור כתר את פניו ממנו והלאה – כך נדמה היה לו – בסבר חמור של עלבון נזעם שלא פג מהם גם בפגישתו הבאה כשניסה להקדים לו אהלאן וסהלאן גבוה ורחב על כל מערכת הגינונים כיאות, ולא נענה אפילו ברִפרוף של עפעף.

“שלום דוקטור כתר, שלום דוקטור כתר,” התעוררו השתיים לענות לו במקהלה, וגיחכו זו לזו. כשאמרו להמשיך בדרכן לעבר רחוב החבּשים, ניתקה אלקה פתאום ממקומה ורצה אחריו בטפיפת צעדיה הקטנים מבלי לשעות לאחותה שקראה אחריה, “אלקה, חזרי מיד. אני אומרת לך: חזרי מיד ואל תעשי שטויות”. היא הדביקה אותו סמוך לפתח בית־הקפה גת ומשכה אותו בשרווּלו פעם ופעמיים עד שהתנער מספרו. “דוקטור כתר” – אמרה לו, “יש לי בשבילך עצה טובה. עצה טובה וחשובה: במקום להחזיק את הספרים הכבדים האלה בידיים, תלה לך מדף על החזה”. הוא נתן בה מבט משתאה, ומכיוון שסיימה את דבריה, חזר והניף את כובעו לשלום במלמלו: “תודה רבה, תודה רבה.” דומה היה שבאטימותו הרגילה לכל המתרחש סביב לו, אינו תופס כלל מה פשר ההתגלות הנשית הזאת שלנגד עיניו, ומה היא באה להשמיענו, אך כעבור שנים רבות נוכחנו לדעת שדבריה של אלקה, זכרונה לברכה, הצליחו בכל־זאת לבקוע, במרוצת־הזמן, את הקליפה המגינה עליו בפני העולם ולחלחל בתוכו: כשראינוהו לאחרונה היה כבר מהלך במדף של ספרים קשור בחבל לצווארו ונשען על בטנו, מה שאיפשר לו – בדיוק כפי שצפתה אלקה, עליה השלום, בחזונה – גם לשֹאת מִספר רב של ספרים בדרכו, גם לשלוף ולהחליף את הספר הדרוש לו תוך כדי הליכה, וגם להניף את כובעו לשלום לכל השמלות המתגלות לו בזוויות עינו מבלי כל חשש שתוך כדי כך יישמטו הספרים הכבדים ויפלו ארצה.

אינני יודע מדוע ראיתי דווקא באלקה את אשתו של רופא־העיניים הזקן. ייתכן שלא היתה כאן אלא סמיכות של מקרים: לפני שיצאתי אל הספריה שמעתי את בעלת־ביתנו מתאוננת על אשתו של דוקטור לנדאו שאוספת לביתה מוּזיקאנטים כושלים רק כדי להפריעה ממנוחתה, ומכיוון שיצאתי ופגשתי את אלקה ליד בית הרופא, זיווגתי אותה לרופא, וזיווגתי לה את כל הדברים ששמעתי מפי הגברת ג’נטילה לוריא על אשת הרופא. על־נקלה ניתן גם לפרש את התנהגותה על־פי מה ששמעתי, ולראות את שתלטנותה באופן בו כפתה את עצותיה על דוקטור כתר, ובו נגררה אתיל אחותה אחריה. אבל כעבור חצי שעה בלבד, כשישבתי באולם־הקריאה ונסתבר לי שהשתיים הללו דודותיו של הספרן הן, שוב לא יכולתי להבין כיצד יתכן, בכלל, לעשות מין טעות שכזאת. אלקה, ובעקבותיה אתיל אחותה, היו באות אליו לספריה אחת לחודש, בערך, סמוך לשעת הסגירה, ולאחר שנסתלקו אחרוני המחליפים והקוראים, היו עדיין נשארות לבלות במחיצתו כשעה־שעתיים. ומדוע זה היו הן באות לבקר אצל הדודן סרוליק במקום עבודתו דוקא, ולא בביתו? הן לא ביקרו אצלו בביתו מכיוון שנשבעו לעצמן שכף־רגלן לא תדרוך בביתו, וכף־רגלן לא הוסיפה לעבור את מִפתן ביתו מאז נסע אביו לחוץ־לארץ. הן היו אומרות שאביו לא נסע אלא ברח מן הבית בגלל אשתו. מאחר שגיסתן הבריחה את אחיהן מביתו, נשבעו שיותר לא תבאנה אליה, ולא תדברנה אתה עוד. ניכר היה בהן שמטבען אינן מסוגלות להתעקש ולהתמיד בקיום חרמות, וגם נכונות היו ואפילו לוהטות, לשכוח את שבועתן, אלא שאז כבר לא הניחה להן אמו של סרוליק כל אפשרות להתיר את הנדר שנדרו.

כמו שני פרפרי־ענק ניראו השתיים הללו, פרפרים שכנפיהם התקמטו, צפדו ונשמטו בו־ברגע שעמדו להתעופף, ושלל צבעיהם התנצנץ למרחוק מבעד לקמטי רִקמת האריג הממועך. האריג, כמעט תמיד, אריג אמריקני היה, ולא רק האריג אלא המלבוש כולו, כמות שהוא: החולצות והחצאיות והשֹמלות והתחתוניות והכובעים והגרביים ולפעמים אפילו הנעליים, כולם הגיעו בחבילות מאמריקה, וכפי שהגיעו, כן נתלבשו על הדודות אלקה ואתיל ויצאו למִצעד חזרה כללית ראשונה משערי־חסד ועד לספריית בני־ברית אשר ברחוב החבשים. בשעתם שימשו כל אלה הבגדים הבהירים, הצבעוניים, המפוספסים והמשובצים והמנוקדים שלוש צעירות אמריקאיות, ויש לשער שעליהן לא בלטו במיוחד בגלל החפיפה המלאה שבין הבגד הצעיר לבין הגוף העומד בעצם לִבלובו, ואילו פה הם ניצנצו כבבוּאות של נשמות ערטילאיות מכיוון שליפפו את הנעורים שבנפש תוך התעלמות מוחלטת מן הגוף החוצץ בינותם. מאחר שהדודות גם לא טרחו לגהץ את הבגדים הנשלפים מתוך החבילה, וזאת אפשר לומר, משום מין גישה מהותית שמכוונת אל העיקר ופוסחת על הטפל, שמבחינה בטיב האריג ורואה אל לב הצבע ועומדת על תכלית הצוּרות אשר מבעד למקרי הזמן ותהפוכותיו, שיקפו המלבושים העוטים את הגוף הזקן ממעל, את נעוריה של הנפש המקננת בתוכו פנימה, על כל קמטיהם וכתמיהם והאבק שנצטבר עליהם. סמדר־לִבלוב־נעורים־מקומט זה נתן ריח מיוחד לו, שהורכב אף הוא, מן הדברים המפולגים ורחוקים זה מזה. בדומה לחזותן של הדודות, היה גם ריחן עושה רושם של מין שלֵמוּת אחת ואחידה למרות היותה מורכבת מפרטים שבדרך־כלל אינם עולים בקנה אחד, ויש אפילו שהם קטבים הדוחים זה את זה אהדדי; שלֵמוּת המורכבת מכל הפרטים הכלולים בה ועם־זאת היא מעל ומעבר לכולם כאותה מנגינה שיש בה יותר מאשר סתם צירוף הכלים המשתפים בה ומרכיבים אותה: ריחן של הדודות עצמו בקע מבעד לריח אריגי־הבד שבלו במגירות־שידה סגורות והתמזג בעששת העץ העתיק והבושֹם הצרפתי המעודן סֶן לוראן ובריח סבון הכביסה ומי־הבור ואיזוב־הקיר וטחב־האבן ועובש־הלחם ומִמרח־החינה ומי־הליזול ודבש־הדבורים.

שנים אחדות אחרי שנסתבר לי שהללו דודותיו של הספרן הן, אחרי שישבתי לראשונה במחיצתן בחדר־הקריאה של ספריית בני־ברית וצחקתי יחד אתן בכל לב, עלה פתאום ריחן באפו של סרוליק הקטן במקום רחוק ובזמן אחר. הוא היה עומד על הבמה ואומר מעבר לקתֵדרה לכמרים החשובים הממלאים את האולם הגדול מפה לפה, “…השילוש הקדוש, זה עיקר אמונתנו הקובע שאלוהים, שאחד הוא, קיים בשלוש ישויות ובממש אחד: השילוש הקדוש שנחשב כידוע לנו, למסתורין במלוא מובנה של המילה, באשר אי־אפשר לתפוס אותו בשֹכל האנושי בלבד, בלי סיועה של ההתגלות, ואף לא להוכיחו בּראיה מכרעת על דרך ההגיון לאחר ההתגלות…” ריחן של הדודות עלה פתאום באפו ברור וחי כל־כך עד שהשתאה על שאין הקהל חש בו ועל כי אין זה ברור כשמש לכל עדת־הקודש שריח זה הריהו ההוכחה הפשוטה האנושית וההגיונית ביותר, ההוכחה שיש בה כדי לפקוח את עיניו של כל אדם, ויהי זה הדל והמוגבל ביותר בשֹכלו, לעיקר אמונתו הקובע שהאלוהים, שאחד הוא, קיים בשלוש ישויות ובממש אחד שהוא האב והוא הבן והוא רוח־הקודש. בו ברגע שדומה היה עליו שהנה הוא זוכה לא רק להתגלוּת הריח אלא גם להתגלות הגוף של הדודות, המשיך בדבריו כפי שהכינם מראש: “מאידך גיסא קובע העיקרון שאם כי המסתורין מעל לשֹכל הוא, אין כל ניגוד ביניהם, שהרי אינו סותר את המחשבה ההגיונית. לראשונה, כידוע לנו, הופיע המונח ‘שילוּש’ בשפה היוונית בחיבורו של תיאופילוס איש אנטיוכיה בשנת מאה ושמונים לספירה בערך…” זה אירע לו בעיירה הצרפתית נויון, הלא היא עיר מולדתו של יוחנן קלווין, באמצע הדרשה שנשֹא על־פירוש קלווין לסעודה האחרונה אותה דרשה בה ננעל הכנס הגדול של הכנסיות הפרסביטריאניות. ריחן של הדודות נראה לו, בכל־זאת מחוץ לזיקה, בלתי־רלבנטי – לא לגבי השילוש הקדוש, ואף לא לגבי הסעודה האחרונה – אלא לגבי אנשי־הכמורה באי־הכנס. הללו הדיפו ריח של חולצות מגוהצות בעמילן, וכבר היו מתקינים עצמם לארוחת־הצהרים המזומנת להם עם תום הדרשה על־פירוש קלווין לסעודה האחרונה.

בביקורן אצל הדודן במקום עבודתו היו הדודות עורכות מעין סעודת מנחה באולם־הקריאה. הדודה אלקה, שהיתה משתלמת כל השנים בשפה האנגלית, כינתה אותה במושג האלגאנטי “Five o’clock Tea” וכולנו היינו צוחקים. לא אִכפת היה לו, לספרן, שכמה מן הקוראים המאחרים לשבת, ישתתפו גם הם ב־" Five o’clock" של הדודה אלקה. רק על שניים מהם היה אוסר באיסור חמור להישאר אחרי שעת הסגירה, לאמור: היה פשוט מגרש אותם, ובלי כל גינונים. “רבותי” – היה אומר להם משהבחין בהם שהם ממשיכים לשבת צמודים אל הספרים שלפניהם מבלי לשעות לצִלצול הפעמון (היה לו פעמון־יד כפעמונו של שמש בית־הספר, ובבוא שעת הסגירה, היה ניגש אל אולם־הקריאה ומצלצל בו בכל עוז. בימי החופש הגדול היה מזכה אותי בכבוד צִלצול הנעילה, והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי, מתוך רטט של מורא ופלא – שאני מחזיק בידי שלטון הרבה מעל ומעבר לכוחותי שלי הממשיים, שלטון שהוענק לי ושמתקיים בידי בחסד עליון: אני מצלצל, והצִלצולים העזים, הברורים, השקופים, הזגוגיים, ממלאים את האולם הקודר כזרם אביב מאיר. אני מצלצל, וכל האנשים המבוגרים הללו, שכל אחד מהם חזק ממני בהרבה, ולפעמים אפילו נמנה הוא על גדולי העיר, כל אלה הגדולים נשמעים מיד לצִלצולי וקמים ועומדים ומתחילים לאסוף את כליהם ולהסתלק להם. כשעברתי אתמול ברחוב הנביאים וראיתי את שוטר התנועה עוצר בתנועת־יד מלכותית ונמרצת את זרם המכוניות, הרגשתי שהוא מלא התפעלות מעצמו בדיוק כפי שהייתי אני בילדותי עם צִלצול־הנעילה. הנה הוא השוטר הקטן והנמוך שבשלבי־סולם־הרשוּיות, הוא שמשֹכורתו לעולם אינה מגעת עד סוף החודש, ושלעולם לא תספיק לו אפילו כדי קניית המכונית המשומשת ביותר – שלא לדבר על החזקתה החודשית – הנה הוא עומד באמצע הרחוב ובתנועת־יד אחת עוצר את כל המכוניות, כולל מכוניותיהם של הגדולים והחשובים הממונים עליו. דרך אגב: השוטר הנאה עצר בתנועת־ידו הגאה את זרם המכוניות בדיוק באותה פינה שבה חצו הדודות לפני שלושים שנה את הרחוב ברגע שרעש מכונית אחת נמשך ועלה מכיוון שער שכם. היתה זו, כמובן, מכוניתו של כבוד שופט בית־הדין העליון, דן גוטקין אסקוויר, קצין האימפריה הבריטית.) “רבותי” – היה הספרן אומר לשניים הללו, “הלוא שמעתם את הצִלצול, אז מה אתם ממשיכים לשבת? קומו מיד והסתלקו לכם מפה!” כי על־כן, עם צִלצול־הפעמון, היו השניים מעמיקים לעיין בספרים שלפניהם: הצִלצול היה מגיע תמיד לאוזניהם פתאום, בטרם־עת וכמו בלתי־צפוי, ודומה היה עליהם שעצם המשכת הקריאה וההתעלמות המוחלטת ממנו יש בהם כדי לבטלו. כך, בוודאי, לופת גם המוות את מי שהוא אוהב־חיים ובעל הכרה, ויהי זה זקן כמתושלח – פתאום, בטרם־עת וכמו בלתי־צפוי.

מכיוון שהסתלקו בעל־כורחם, היה הספרן מטיח את הדלת אחריהם בטריקת כעס ובוז. נדמה היה לי שהנה עומדת הדלת לחבוט בגבם. אילו נתן היתר לעצמו, היה בודאי מגרש בבעיטה את “צמד הנשמות המגוהצות הזקנות”, כפי שכינה את השנים שהיו דוקא בחורים צעירים, וכל אחד מהם נאה על־פי דרכו. אמנם נכון שהיו השנים מגוהצים לא רק בבגדיהם אלא גם בסדר חייהם הקפדן והמתוכנן והחסכן בכל רגע ובכל פרוטה, והספרן גם אמר לי פעם שיותר מחישוב הפרוטות מרגיז אותו החישוב בקריאה שלעולם אינם מבזבזים זמן על קריאת משהו שאינו דרוש להם להתקדמותם בשלבּי הקַרירה האקדֵמית שלהם, אבל הרי בסגולתם זו לא היו הם לא יוצאי־דופן ולא בודדים בחבר הקוראים: נמצאו עוד כהנה וכהנה שכמותם אשר לא הרגיזו כל־כך את הספרן, ומהם גם נשארו ל־Five o’clock"" של הדודה אלקה. אך למעשה הצליחו השניים הללו שלא מדעת לעלות את חמתו של סרוליק הקטן עד להשחית כשדיברו בשבחו של פרופֵסור תלמי, ונסתבר לו שאינם רק תלמידיו, אלא גם מעריציו של אותו מלומד: הספרן לא יכול היה להעלות בדמיונו שרץ נתעב יותר ממין יצור שהוא גם בעל נשמה זקנה מגוהצת וגם מעריצו של פרופֵסור תלמי.

“הנה באנו,” היתה הדודה אלקה מכריזה ברגע בו נצטדדו שני התלמידים הטובים ונסוגו, ואתיל היתה חוזרת ואומרת אחריה, “הנה באנו” ושתיהן היו פורצות בצחוק. כל משך הביקור היו הן שתיהן מספרות ברוב התלהבות ובהתפרצויות צחוק מצטלצל את כל הקורות אותן בדרך מן הבית עד הנה, לאמור: אלקה היתה מספרת ואתיל חוזרת אחריה ומדגישה את המילים החשובות ביותר לשֹמחת־ליבּו של סרוליק שמגוֹדל ההשתאות היה מגלגל את עיניו וממצמצן מבעד למשקפיו, מצייץ בשפתיו, דופק בשני אגרופיו הקטנים על השולחן ומצטרף לצחוקן בכל לב. הן הרגישו כמובן, גם ידעו שהתפעלותו העצומה מכל דיבור ודיבור שלהן אינה אלא גוזמה, מִשֹחק שנועד לגרום להן נחת־רוח, אך ידיעה זו לא גירעה במאום, גם הוֹסיפה על שֹמחתן, שהרי הן עצמן, כילדים שחוזרים הביתה ומספרים כל מה שקרה להם, התייחסו אל הרפתקאות הדרך ואל כל המוצאות אותן כאל מִשֹחק בלתי־נפרד מעצם ההוויה. הספרן היה ממשיך כך להטות להן אוזן מתפעלת ומסכימה אפילו משעברו הדודות להתקפה הבלתי־נמנעת על אמו, התקפה שהחלה תמיד מכיווּן הלידה. “אתה יודע, סרוליק,” היתה אלקה פותחת בה, “שאמא שלך היתה כבר ילדה בת ארבע כשאני נולדתי.”

“כן, כן ילדה בת ארבע,” חזרה אתיל אחריה וזקפה את אצבעה להדגשה כתלמידה קטנה המחקה את המורה שלה.

“אַי, אַי, אַי” קרא סרוליק והתנדנד מצד אל צד מגודל ההתפעלות, “היתה כבר ילדה בת ארבע!”

"בודאי, אמרה אלקה, “הרי אמא שלך גדולה בשנה אחת לפחות מאבא שלך, ואבא שלך גדול בשלוש שנים ממני, מכאן שהיתה ילדה בת ארבע כשאני נולדתי, ובת שש כשאתיל נולדה!”

“כשאני נולדתי, היתה כבר אמא שלך ילדה בת שש!” חזרה אתיל והכריזה חגיגית, כולה מדושנת־עונג מתורת־החשבון שמביאה לעולם תגליות נעימות אשר כאלה, וסרוליק, שידע שאמו צעירה בכמה־וכמה שנים מאתיל גיסתה, לא ניסה כלל ללחום את מלחמת האמת המוחלטת ולהגן על צעירותה היחסית של אמו, אלא הצטרף ברוב התלהבות למִשֹחקי חשבון השנים של הדודות. הוא לא כיהה בהן אפילו כשטפלו על אמו את האשמת־השווא שהיא־היא שגירשה את אביו מן הבית בה־בשעה שהן עצמן ידעו שהיא עדיין לא התעשתה מהלם היעלמוּתו הפתאומית, ושאין היא נאחזת אלא בתקווה שכפי שנעלם פתאום כן גם יחזור ויופיע פתאום. עם שהיה כך מניח להן לשפוך לפניו ללא כל מעצור את מנת הטענות והמענות שהצטברה בתוכן מאז ביקורן האחרון שמלפני שבועיים או שלושה (וזאת תוך חרדת פתאום עמומה שלופתת את ליבּו לגורלן בימים שיבואו: לאן תלכנה ולפני מי תשטחנה את טענותיהן ואצל מי תבקרנה השתיים הללו אחרי שהוא יסע מפה?) היה מגיע תורו של הסל – הסל שבידי אתיל נושאת־הסלים – להערות את צפונותיו. כי על־כן באו הדודות לשֹמוח בסרוּליק ולשמח את ליבּו, ולא להעכיר עליו את רוחו ולהעמיס עליו את צרותיהן, ואותם דברים שנאמרו כנגד אמו, לא באו אלא כדי להראות לה, לרחלי – באמצעות בנה – שהן לא תרשינה בשום פנים ואופן “שיירקו להן בצלחת הדייסה שלהן” אם כי גדלו כילדות יתומות.

“אולי תפסיקי כבר, את עם חשבונות־הגיל הקטנוניים שלך?” גערה אלקה באתיל זו, שלמעשה לא יזמה כלל את מלחמת־הגילים ולא אמרה דבר שלא היה הד לטענותיה שלה עצמה. “מה זה אתך? וכי באת לכאן לשעמם את סרוליק בשטויות שעשית כשהיית ילדה בת שש, בדברים בטלים מימי התורכּים? נו, אז לְמָה את מחכה? התחילי כבר להוציא מן הסל. ועכשיו” – פנתה ואמרה לסרוליק “נחש מה יש לנו היום פה בסל!” עיניה היו נוטפות הערצה לבן־אחיה שהתגדל והתרומם למִשֹרה נכבדת ונפלאה אשר כזאת, מִשֹרת הספרן של ספריית בני־ברית. בעל־הדבר עצמו, סרוליק הקטן, לא היה שותף להערצה זו משום בחינה. פעם אמר לי, כשעזרתי לו לשאת את הספרים הבלים אל הכורך, שיש בעולם שלושה אנשים שנואים עליו, ושלושתם גם יחד כרוכים בו, בגופו: הוא שונא מבט קצר־ראייה מבעד למשקפיים עבים, והוא עצמו מציץ בעיניו קצרות־הראות מבעד למשקפים עבים, הוא שונא אנשים שנקראים סרוליק, והוא עצמו איש שנקרא סרוליק, והוא שונא גברים בעלי שֵׂער בלונדיני חלק, והוא עצמו, כל יום בשעת הגילוח, חייב להסתכל בשֵׂער הבלונדיני החלק שלו. שנינו, בחבילות הספרים הבלים שבידנו, הלכנו וצחקנו בקול רם אבל דבריו שפקחו אמנם את עיני להבחין בשֹערו הרך והחלק כמשי, לא גרמו לכל שינוי שהוא, לא ביחסי אליו ולא ברגשותי לגבי אנשים קצרי־ראות וגברים בעלי שֵׂער בלונדיני חלק: לי אישית אין כל סיבה לשנוא לא את אלה ולא את אלה, ואשר לדברים שבטעם, השֵׂער הבלונדיני החלק מושך דווקא את ליבּי. כנגד זה נוכחתי לדעת, לא באותו מעמד – אם כי בו־במקום השתאיתי לאור המוזר שהם זורעים – אלא לאט־לאט, במשך השנים, שלדבריו על עבודתו בספריה ועל חדר־הקריאה נודעה השפעה עצומה עלי. אחרי שהנחנו את חבילות־הספרים על שולחנו של הכורך, במקום להגיד על עצמו שהוא צריך לחזור לעבודה, אמר הספרן “ועכשיו אני צריך לחזור ולהיקבר.” את הספריה, ובייתר ייחוּד את אולם־הקריאה, היה מכנה בשם “בית־הקברות”, ואת הקוראים שבילו את ימיהם באולם־הקריאה קרא בשם “המתים החיים בבית־הקברות”. בכלל נוהג היה לחלק את הקוראים וכמותם כן גם את הספרים, לשני סוגים: החיים והמתים. הקוראים החיים הריהם האנשים הקוראים בכל מקום שהוא, פרט לאולם־הקריאה, והם גם קוראים בספרים חיים שמוסיפים להם חיים על חייהם, ואילו המתים הם הקוראים המבלים את ימיהם באוּלם־הקריאה של ספריית בני־ברית, והללו, כמובן, קוראים בספרים מתים שמוסיפים להם מוות על מותם. את הדברים הללו גילה הספרן לי (ואני לא הייתי אלא ילד שגר בבית השייך למשפחת חבֵרו גבריאל לוריא) אבל לא לדודתו אלקה. כי כשם שלא ניסה לתקן את חשבונות־הגיל שלה לגבי אמו, כן גם לא ניסה להעמידה על טעותה לגבי עצמו, והניח לה שתמשיך לחשוב שהוא גאה בעבודתו בספריה ומאושר בה. אם לגביו אין זה אלא קבר, טוב שלפחות הדודה אלקה תשמח בחלקו ותתגאה במעמדו בעולם. אילו, למשל, עזב את הספריה והיה מצליח להתעשר בעסקי־מסחר פורחים, היתה זו בעיניה לא עלייה אלא ירידה בזויה בדרך חייו, שהרי לדודה אלקה לא היה איש חשוב יותר ממי שהוא יודע ספר ומחזיק במִשֹרה המחייבת השֹכלה, כגון בן אחיה, זה סרוליק היקר. כששמעה על מישהו שקנה לו ידיעה בשפה האנגלית או הצרפתית – וידיעת השפות נראתה לה כגוּלת־הכותרת אשר להשֹכלה – היה תמיד כבודו עולה בעיניה מעלה־מעלה, ועם קִנאתה המתעוררת היתה מוציאה מפיה מין הכרזה כגון, “כן, כן, אבל אין הוא מגיע עדיין לקרסוליו של סרוליק שלנו.” כנגד זה לא התרעשה כלל, ושום נימה של קִנאה לא ליפפה את ליבּהּ, לשמועה המהלכת על התעשרותו של מישהו, שמועה שלא היתה מעוררת בה אלא את התמיהה שנשאלה בזה הלשון “ועל איזה מעשים טובים?” כך, בדרך־כלל, לשמע מאסרו של אדם, מתעוררת מאליה בראש־ובראשונה השאלה: “על מה? מה עשה? באיזה מעשה פשע נמצא אשם?” שהרי כמאסר היה גם העושר בעיני הדודה אלקה ראשית כל אות וסימן־היכר לאיזה שהם “מעשים טובים” שקדמו לו, תוצאה מובהקת של זיהום כלשהו המתגלה לעין בדמות מורסה מלאת־מוּגלה שעולה, תופחת ופורחת בגוף.

שתי מוּרסות פורחות אשר כאלה הכירה אלקה, למזלה הרע, הכר היטב, כי על כן תפחו הן לצידיה, מימין ומשמאל: מנדל ויזל השכן השמאלי, וזלמן סגל, השכן הגר בבית אשר מימין.

מנדל ויזל, השכן אשר משֹמאל, התעשר מן השנוררוּת, ואילו זלמן סגל, השכן הימני, התעשר מן הספסרות, ואין בינהם אלא הזקן והפיאות שזה נוכל שיוצא כסוי־ראש, בזקן ופיאוֹת, וזה נוכל שיוצא גלוי־ראש ומגולח למשעי. אשר למנדל ויזל, כגודל זקנו וכאורך פיאוֹתיו כן עמוקה בוּרותו, והריהו עם־הארץ מפורסם בכל ירושלים. לכל אשר תשמע עליו תוכל להאמין בלב־שלם, ועל המעשים השפלים שכבר יצא להם מוניטין, תצטרך להוסיף כהנה וכהנה בזיונות בסתר, נכלים צנועים שמשתדלים עדיין מרוב ענווה להתחבא אל הכלים ולהיעלם מן העין. כנגד זה אל תאמין לסיפורים על עומק ידיעותיו ורוחב בינתו וגודל כשרונותיו של זלמן סגל. סיפורים אלה נולדו במוחותיהם של העסקנים הציבוריים למיניהם שמבקשים להצדיק את החיבה שהם רוחשים לאותו ספסר־קרקעות, עם הכבוד הרב שהוגים הם לו. מכיוון שיהודים זקוקים לבית בירושלים, ומכיוון שחלוצים בחורים הגונים, בני טובים, בּאים לארץ־ישראל לעבוד את האדמה הקשה בשמש האכזרית הזאת, לכלות את מיטב ימיהם ולהשקיע את כל כוחותיהם ולייבש את לשד עצמותיהם, להצטמק ולהשחיר כגרוגרות בכל עבודה קשה אשר אפילו הנידונים לעבודת־פרך אינם עומדים בה, וזאת כדי “לגאול את הארץ” כפי שהם אומרים, מכיוון שכך – מכיוון שיש מי שזקוק לבית ויש מי שנותן את חייו למען ארץ־ישראל – הרי צריך אותו פוחח, אותו פוחז וריק בשם זלמן סגל להתעשר בסיועם של העסקנים. ומדוע זה פונים הם כל פעם שעולה על הפרק קניית קרקעות ובתים מידי האפנדים הערבים, דוקא אליו? על כך יש להם, לעסקנים האלה שאינם טובים ממנו, תשובה מן המוכן: זלמן סגל הוא־הוא המומחה הכפול הן לעניני הערבים והן לעסקי השליטים האנגלים. אחד ואין שני לו בכל מה שנוגע לבקיאות בשפה הערבית, חכם מופלג בגינוני־הטקס של המשֹא־והמתן ומבין מיוחד במינו בכל פיתולי המוח־המוסלמי. ומאחר שהוא גאון גדול כל־כך, הרי עם־זאת – כך יצא רצון מלפני העסקנים – הוא גם מומחה ללשון האנגלית, ומהלכים לו בקרב אנשי השֹררה הבריטית שאוהבים אותו כבבת־עיניהם ממש.

ובאיזו מִדרשה גבוהה השתלם העילוי שלנו הלז בכל מכמני ההגות המוסלמית, ובאיזו אוניברסיטה רכש לו את סודות גלגלי המנגנון של האימפריה הבריטית? – הווה אומר: בבית־הקפה גת אשר שימש לו “גם ג’אמיעת אל־אזהאר וגם אוכּספורד יוניברסיטי” – בין שטיפת הכלים וקילוף תפוחי־האדמה יצק מים על־ידיה של מסעודה עוזרת הטבח, ובין הגשת המשקאות ופינוי השולחנות שמע את תורת המִמשל באימפריה הבריטית מפיו של חכם יוסף שווילי. מפיה של מסעודה למד לומר “אהלן וסהלאן! כיף אל־חאל אל־יום?” והפרופֵסור יוסף שווילי לימד אותו להעתיק כתובת בשפה האנגלית.

“להעתיק כתובת בשפה האנגלית – נפלא, נפלא!” קראה אתיל תוך זקיפת אצבע ופקיחת עיניים בתנועת־חיקוי למורה המתפעלת מן הגאון התורן שבמחזור תלמידיה, “הנה מנדל ויזל הצדיק מנסה מזה ארבעים שנה ללמוד לכתוב אדרֶסה באנגלית, ועדיין לא הצליח!” אתיל היתה מפסיקה את אלקה משטף סיפורה בהערות־ביניים אשר כאלה לא רק כשהגיעה שעתה להטעים את הנגינה בתהודת־המקהלה־המדגשת, אלא גם משהרגישה שהנה נוטה אלקה משיווי־המשקל שבּהנאה אשר בעצם סיפור המעשה, ומתחילה לגלוש אל ההתרגשות והחרון הגדול שעלול חס וחלילה, ליהפך להתפרצות. הכעס החל משתקף בנִצנוּצי עיניה של אלקה, בכתמי־האודם על צווארהּ ובאופן שהתיזה את הזי"ן ב"אל־אזהר". אך יותר משחששה אתיל מהתפרצויות החרון של אלקה, פחדה מפני “הענין ההוא”, או “הדבר האחר”, ומכיוון שנתחוור לה שהנה “הענין ההוא”, ממשמש ובא, לא התספקה בהערות־ביניים שמשתלבות בתפקידה בתזמורת, אלא הפסיקה את אחותה הגדולה בקריאה נמרצת “שתקי – את מתחילה שוב בעניין ההוא!”, ואם לא הועילה לה פקודה זו היתה מעיזה אפילו לזנק אליה ביד שלוחה לסתום לה את פיה, תוך פניה אל סרוליק בצעקה, “אל תשֹים לב לשטויות שלה! תגיד לה שתשתוק כבר!”. “הענין ההוא” היה עניין קשריו של “האיש ההוא” עם הדודה אלקה. האיש ההוא נוהג היה להתקשר אתה בדרכים משלו מיוחדות לו בלבד. כך למשל, מסוגל היה להשמיע דפיקות מסויימות על זגוגיות־החלון אחרי חצות־הלילה, דפיקות שהיו מיועדות לה ומגיעות אך ורק לאוזניה, או לשגר לה סימנים בחלב שהחלבן יצק לתוך הסיר מידי בוקר בבוקרו; או לשוחח אתה דרך נוּרת־החשמל, ופעמים שהיה אפילו מתחכם ונכנס לשבת לצידה בנוכחותם של אנשים אחרים תוך התעלמות מוחלטת. זאת אומרת: הוא מתעלם מהם, והם מתעלמים ממנו. משהחלה אלקה סחה בו, היתה אתיל עטה עליה לסתום לה את הפה, קצת פחות מהאיש ההוא, אם כי לא בהרבה, החריד את אתיל ריפוי־הסרטן. אלקה גילתה זה מכבר תרופה לנגע הסרטן וביקשה לפרסמה כדי להציל את כל האומללים הנידונים על ידיו לעינויים ולמוות, אלא שחומת־מחסום הקיפה אותה סביב־סביב, וכל אלה השנים היתה חושבת על הפתרון הנכון והוגה בו, מחבלת תחבולות וזוממת מזימות איך לעקוף אותו או לפרוץ בו פִּרצה. המחסום הוא כמובן מחסום הספסרים, “הזלמנים למיניהם” ושותפיהם העסקנים. הרי בו־ברגע שתפרסם את התרופה לנגע הסרטן, ישתלטו עליה הזלמנים למיניהם ובני־בריתם העסקנים. השִחרור מאימת האויב הקטלן, הסרטן הנורא, יהפוך למכשיר נוסף בידי העסקנים לשליטה בכל המִסכּנים והסובלים, ואילו לזלמנים למיניהם ייפתח פתח נפלא להתעשרוּת קלה ומהירה.

פרט ל"אותו ענין" ולריפוי הסרטן השלול אליו ונגרר אחריו, לא היה לה לדודה אתיל, כל צורך לסתום לאחותה את הפה, וכל הערה משלה כגון הזדקקותו של מנדל ויזל ל"אדרֶסות אנגליות" היתה מחזירה מיד את אלקה מן הכעס אל ההנאה שבסיפור כל הקורות אותה בדרך אל הספריה, ואל התענוג שבתיאור שכניה אשר מימין ומשמאל. כל משך הביקור היתה אתיל נושאת־הסלים שולפת מתוכם ומגישה מטעמים משומרים (שהגיעו גם הם כמלבושיהן של הדודות, מאמריקה הרחוקה אשר מעבר לים הגדול) בעוד אלקה מפרנסת אותנו בסיפורים משעשעים ועם זאת פוקחת עין על אחותה הקטנה שלא תתרשל בתפקידה ולא תקפח את גוּפֵי־המסוּבִּים מחמת השתתפותה הערה בהנאותיהם הרוחניות. באמצע הסיפור על הפגישה עם דוקטור כתר, כשהיינו כולנו משועשעים מרעיון מדף־הספרים, ושתי הדודות כדרכן היו מתמוגגות בצלצלי צחוק רם עד לדמעות, קראה אלקה לאחותה, “ועכשיו, לפני שתתחילי לפתוח את קופסת־האננס, רוצי לבית־הכיסא! הרי זו מסוגלת” – הוסיפה בפנותה אל הספרן – “לעשות עדיין פּיפּי במכנסיים מרוב צחוק!” מעבר לקמטי־הצחוק נשקפה הדאגה שחדרה לדמה של אלקה לפני חמישים שנה ומעלה, מאז נתייתמה והחלה חרדה לאחותה היתומה הקטנה ממנה אתיל, וכפי שחמישים השנים שבילו את הגוף לא עימעמו את צליל המיתר המזדעזע בנפשה פתאום, באמצע המִשֹחק והצחוק, כן גם לא צלחו כל אלה השנים להכהות את צריבת עלבון־הפתע בנפש התינוקת אתיל, עלבון שהציץ בכל תמימותו הראשונה מבעד לסורג חריצי הפנים הקמֵלות, הזקנות ממנו בחמישים שנה. עיניה של אתיל, הגדולות, הרכות, נתמשכו כלפי מטה, ופיה נתרפט בהעוויית בכי. היא הסֵבּה את ראשה הצידה, ומכיוון שהובלעה הדימעה פנימה, השיבה לאחותה מנה אחת אפיים: “את בעצמך עושה פיפי במכנסים. רוצי את מהר לבית־הכיסא לפני שתרטיבי!” “אני באמת רצה לבית־הכיסא!” נענתה לה מיד הדודה אלקה וקמה ופנתה כה וכה במבט של ניצחון, “ובינתיים תפתחי את קופסת־האננס!”

“אני לא אפתח, את תפתחי. מה את חושבת לך, שאני המשרתת שלך? לא מספיק לך שנשֹאתי כל הדרך את הסל הכבד?” בעצם היתה אלקה מוכנה תמיד להתחלק עִמהּ במשא, אלא שאתיל היתה משום־מה מסרבת, וכשביקש סרוליק לדעת מדוע, היתה עונה לו בכעס “אי־אפשר להפקיד בידה כלום. היא מסוגלת לשכוח את עצמה בדרך ולאבד כל מה שנותנים לה.” לרגע נדמה היה שחילופי־הדברים הופכים לקטטה בין האחיות השתיים עד שקמה פתאום אתיל, ובהסמיכה את ידה הקפוצה אל פיה כתוקעת בחצוצרה, השמיעה קול תרועה, “פָּרָה־פָּרָה־פָּפָם; פָּרָפָּם־פָּרָפָּם־פָּרָפָּם!” ועם זאת, כחייל הצועד בסך שמאל־ימין אחרי מפקדו, יצאה בעקבות אלקה לבית־הכיסא.

אך לא תמיד הסתיימה תמונת היציאה לבית־הכיסא בתשואות של צחוק. לפעמים, כשהיתה האחת נשמטת לה בלאט, נזדרזה אחותה להלשין עליה ולהתלונן באוזניו של סרוליק שעם כל השתדלותו להגן על הנאשמת בהֵעדרהּ, היה מגלה הבנה מלאה לעמדתה של המתלוננת. כמה פעמים אמר לי שבעצם הוא לא רק מבין, אלא מרגיש בדיוק מה שמתחולל בליבּה של כל אחת משתי המתלוננות פנימה, כי על כן כדבר הזה התרחש בו־בעצמו. הוא חזה מבשרו את צביטת־דאגת־הפתאום של הדודה אלקה, גם נכווה מצריבת העלבון של הדודה אתיל. הרי כך בדיוק, במצבה של הדודה אתיל, נמצא הוא עצמו כל פעם שאביו, אותו פזור־דעת היה פתאום מתנער מהגיגי הארכיטקטורה הקדושה ואומר לו בנוכחותם של כל החברים, “כן, ולפני שאתם יוצאים לטיול להר הורדוס, אל תשכח ללכת לבית־הכיסא ולקחת אתך סוודר.” ובאשר לדאגת־הפתאום, מאז נעלם אביו מן הבית, לופתת זו אותו כמעט מדי יום ביומו, ודווקא בשעות בהם מתפנה מן הטרדות והולך לפוּש בבית־הקפה גת או לשֹחק שח עם גורדון. לפתע פתאום, ברגע התענוג של צעידת הכלי לקראת התִמרון שינחיל מט לגורדון, נצבט ליבּו במלקחיים של חרדה לאמו החולה השוכבת בבית לבדה. בעיני רוחו כבר רואה הוא איך אמו מועדת ונופלת בנסיונה לדדות אל המִטבח כדי להכין כוס טה, והריהי שֹרועה חסרת־אונים על הרִצפה, ללא כל אפשרות לקום, בה בשעה שהבן יקיר לה יושב לו בהרחבת־הדעת על המושב המרופד של קפה גת, נהנה לו משירוּתם של מלצרים ומבלה במִשֹחק השח עם קצין־המשטרה האנגלי. ואותה חרדה עצמה היא שגרמה לו, לא אחת ולא שתיים, להלבין את פניה ברבים בנוכחותם של אותם אנשים דווקא שמפניהם השתדלה במיוחד להסתיר את מה שקרה לה. ובאמת, מי שלא ידע ולא בילש אחריה במיוחד, לא היה מעלה בדעתו שאשה דקת־גוף ומסודרת זו – מאז מחלתה הקפידה עוד יותר על מראיה ועל לבושה – מאבדת לסירוגין את השליטה על רגליה. משהבחין ברִפרוף הנבהל בעפעפיה ובקמטי־מצחהּ, היה קופץ ואומר לה, “בואי, אמא, ואעזור לך להגיע למִטבח” וזאת בנוכחותם של אורחים, ופעם, משנתגלתה בפתח הדלת דמותו הארוכה של חיים־ארוכים, קרא ואמר לה “אל תתאמצי לצאת. אני אביא לכאן את הסיר.” את העלבון הזה לא שכחה לו, אם כי חיים־ארוכים שבא בעניין פָּטנט חדש שצץ ועלה במוחו, לא שמע כלל את קריאתו של סרוליק.

מכיוון שחזרו הדודות השתיים מבית־הכיסא ברוח קלה והתיישבו אל השולחן, ניגשנו לקינוח־סעודה אל קופסת האננס. בכל סעודות בין־השמשות שערכו הדודות באולם־הקריאה, שימש האננס, האהוב במיוחד על הדודה אלקה, פרפראה לקינוח־סעודה, וכל יתר המזונות שנותרו בסל הנצרים העמוק ניתנו לסרוליק כדי “שיאכל ויהיה בריא.” בכל החבילות שהגיעו אליהן מאמריקה אחת לחודשיים שלושה, היו הדודות מתחלקות עם בן־האח שווה בשווה, ומכיוון שאלה הכילו לא רק קופסאות שימורים וחפיסות טה וקפה ושוקולד, אלא גם מלבושים משומשים, היו הן לוקחות לעצמן את בגדי הנשים ונותנות לו את חליפות הגברים אשר היה דוחק, ביחד עם השימורים, לתוך המדור התחתון של ארון הקיר שמאחורי כסאו. כשנזכר שיש לו צורך בלבוש חדש, היה הספרן מחטט באותה מגירה, שולף מתוכה משהו מעוך ורץ אל ידידו אנטיגנוס החייט לשם “מדידה והתאמה”, פירושה של אותה “התאמה” היה תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הצורך שנתגלה לו, לאנטיגנוס החייט, לקצץ ולהקטין ולהצר כל חליפה, כל מעיל וכל זוג מכנסיים, ובסופן של כל המדידות וההתאמות היה הספרן נראה לי תמיד, כל פעם שראיתיו בימי ילדותי, כמצטדד והולך באלכסון תוך הבלטת כתף אחת קדימה ושמיטת רגל אחת אחורה משום שעליו לפלס לו דרך בתוך הדחק של המון צפוף שאינו נראה אלא לו בלבד. כבר סיפרתי במקום אחר² שכאשר ראיתיו כעבור שלושים שנה, נדהמתי למראה חליפתו ההדורה, העשויה בד אנגלי מן המשובחים ביותר והתפורה היטב על־פי מידתו. בשנות חייו האחרונות נראה לא רק מסודר, מהודר ומצוחצח יותר, אלא גם מאושש ונמרץ משהיה בדמי־ימיו, בשיא גברוּתו, במחצית שנותיו, באמצע דרך חייו שנראתה לו כִמבוי סתום לעולם ופתוח כלפי קבר הספריה.

בימים ההם נראה כמדלג לצדדים לא רק בגלל “התאמותיו” המלוכסנות של אנטיגנוס החייט, אלא גם בגלל קוצר־רוחו שלו, שממדידה למדידה פקעה סבלנותו והלכה עד שהכריז, “זה בסדר, החליפה בסדר גמור, תפסיק לפרום ותתחיל לתפור אותה כבר, לכל הרוחות, מפני שיותר לא אבוא למדידות.” אנטיגנוס החייט, מצידו, מוכן היה אפילו לעוד עשר מדידות ובלבד שהחליפה “תתאים”, כלומר: מוכן היה לעשות הכל למען ישראל שושן חבֵרו הטוב, ואפילו את מה שאיננו אוהב לעשות, ולא היה בעולם דבר שנוא עליו יותר מהתאמת חליפה ישנה למידות חדשות. אנטיגנוס החייט היה אומר שההתאמה קשה יותר מקריעת ים־סוף, ותפירת חליפה חדשה הריהי “שיר מזמור, שירה חדשה שרו גאולים.” הוא התפלל ליום בו יהיו שניהם גאולים, גם הוא וגם הספרן: גאולים שנגאלו מן הבגדים הצרוּרים בצרורות שבאים מעבר לים.

בניגוד גמור לאנטיגנוס החייט, היה מנדל ויזל, השכן השֹמאלי של הדודות, נמשך אל אותם צרורות בחבלי־קסם. כשהיו הדודות חוזרות מבית־הדואר ונושאות את הצרור בשתיים, היה מנדל ויזל מסתובב בביתו ככלב שלול שהריח עצם. אף כי ידע היטב זה שנים רבות שאין לו כל סיכוי שהוא לקבל את כתובתו של השולח, ולמרות כל מאמציו להתעלם מן הנעשה אצל שכנותיו, לא הצליח להתגבר על יצרו, ואם לא זינק ממש מפתח ביתו אל החבילה הנכספת – כפי שעשה בתחילה – הרי היה משתאה לה מתוך ביתו פנימה, משקיף מן החלונות ומציץ מבעד לווילונות. תאוותו זו של מנדל ויזל לחבילות מאמריקה, ובעיקר מאמציו הממושכים והעיקשים לקבל את כתובתו של הדוד באמריקה, הם־הם שגרמו לקרע בין הדודה אלקה לאמו של הספרן שנים רבות לפני שנעלם אביו מן הבית. הדודה אלקה, שהיתה היחידה בבני המשפחה שעמדה בקשרי מכתבים עם אחיה הבכור הגר באמריקה, מעולם לא ביקשה ממנו דבר, וגם לא עלה על דעתה לבקש. להיפך: בכל מכתביה היתה פונה אליו בדרישה שיפסיק את משלוחי החבילות המיותרות הללו. לה ולאתיל אין כל צורך בחבילות מכיוון שיש להן די והותר משלהן. הן מתפרנסות בשפע “מן הסירים והקערות והמאפרות” – הדודה אלקה היתה רוקעת ציורי־תבליט בנחושת, ואתיל מסייעת על־ידהּ – והרי זה מצחיק שהוא יצטרך לחסוך מפיו ומפי אשתו ומפי ילדיו רק כדי “לשלוח אננס” שאיננו נחוץ להן, לאלקה ולאתיל. במכתביה היתה אלקה מגזימה, כמובן, בשפע רווחיה רק כדי “שהוא לא ידאג שם באמריקה”. כל מכתביה לא נועדו אלא להרגיע את דאגותיו וחששותיו. דאגן גדול הוא אחיה הבכור מוריס, דאגן גדול עוד יותר ממנה, ולב של זהב לו. רק זה חסר לה, שהוא יתחיל לחסוך מפיו כדי להעשיר עוד יותר את אותו שנורר חסר־בושה, את מנדל ויזל בעל־הזקן. מכיוון שנוכח אותו נוכל, אותו מנדל ויזל, לדעת שמפיה של אלקה לא יציל כתובת וחצי־כתובת, החל לשלוח את אשתו שתפתה את אתיל למכור לה את הכתובת. אבל אתיל ידעה לעמוד על המשמר ולענות לה “אינני יודעת היכן הכתובת. כשתחזור אלקה הביתה, תבקש ממנה והיא תמכור לך אותה.” אצל אתיל היה זה פרי חינוך ואילוף של שנים רבות. מאז נתייתמו בילדותן ונשארו לבדן בבית הגדול, ניסו כל השכנים לגזול אותן בכוח גינוני־האוהבים. בהעמדת פנים מתמוגגות מאהבה, באנחות של השתתפות־בצער, בהמתקת הקול ובלטיפות רכות התחילו מוציאים מידיהן כל מה שניתן להוציא. מכיוון שנפקחו עיניה של אלקה להבחין במסיכות שעל־פניהם ובצליליהם המזויפים, אילפה את אחותה הקטנה לענות תמיד, “אינני יודעת. חכו עד שאלקה תבוא.” אתיל היתה מאולפת מילדותה, אבל לא כן רחלי גיסתה, אמו של סרוליק. רחלי בת העשירים לא הבינה דברים שכאלה. בערב ראש־השנה נוהגת היתה רחלי לשלוח כרטיסי־ברכה לכל בני המשפחה, למכּריה ולידידיה. משנודע לה שיש לה גיס באמריקה ושמו מוריס, והוא הוא מקור כל אותן קופסאות שימורים שמביאה לה אלקה במתנה אחת לחודשיים שלושה, כתבה גם לו כרטיס ברכה וביקשה מאלקה את כתובתו. באותו רגע התגלע הקרע ביניהן. “תני לי את הכרטיס,” ענתה לה אלקה, “ואני אשלח אותו למוריס, את הכתובת לא אוכל לתת לך, מכיוון שמנדל ויזל יוציא אותה מידך במִרמה, – הוא עצמו או אשתו או בניו או אחד השלוחים שלו המשנוררים בכל הארץ בשבילו. אחד מהם ודאי יצליח להפיל אותך בפח. את הרי אינך מכירה אותם. אינך מכירה את העולם. לא תוכלי להעלות על דעתך מה שבני־אדם מסוגלים לעשות בעד בצע־כסף!”

מה שבני אדם מסוגלים לעשות בעד בצע־כסף ידעה רחלי היטב, ודווקא מתוך הניסיון שהיה לה באמהּ; אמה־הורתה שנחפזה לגזול מידיה את חלקה שלה בירושת אביה. היא גם הכירה את אלקה וידעה שזו לעולם לא תהיה מסוגלת לעולל לה כמעלליה של אמה, מכיוון שחפה היא ומנוערת מכל תאוות־ממון־לשמו. “אני בעצם אינני מבינה איזה אסון יקרה אם תיפול הכתובת לידיו של מנדל ויזל” אמרה רחלי בקול שברירי ורועד מעלבון, “אבל אם את רוצה שאשמור אותה בסוד, אני מבטיחה לך שלא אמסור לעולם את הכתובת של מוריס לשום אדם.” במילים אלה, “אני מבטיחה לך”, נשבעה לה, רחלי לאלקה, וכמדומה היה לה שכדי לעורר אמון מלא יש בשבועתה זו די והותר. אבל אלקה לא מסרה לה את הכתובת, וגם לא ענתה לה אלא במין חיוך שמתחייך לשמע הבטחתה של תינוקת תמימה שהיא תשמור היטב על הבית בפני כל הפורצים המועדים המקיפים אותו סביב־סביב ואינם מחכים אלא לרגע בו יסתלקו ההורים ויילכו להם. בכלל נחלק העולם כולו בעיניה של אלקה לשניים, לבני־בית ולאנשי־חוץ, לעולם שבתוך הבית ולעולם שמחוץ לבית. מכיוון שתמיד עומד עולם־החוץ על עולם־הבית לכלותו, ומכיוון שבני־הבית אינם מרגישים בסכנה האורבת להם, ראתה אלקה את עצמה אחראית לשלומם ולבטחונם, ועם זאת, מן הרגע שנחשב מישהו לבן־בית בעיניה, שוב לא חלה ולא חשה ולא ידעה כל חציצה בינה לבינו ובין שלה לבין שלו. הספרן סיפר לי שתמיד חש עצמו, ואפילו בימי ילדותו המוקדמת, חופשי יותר אצל אלקה מאשר בביתו שלו. שם, בביתה של אלקה, יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בכל עת ובכל שעה משעות היום והלילה, ולא רק הוא, אלא גם חבריו הטובים, שמכיוון שראתה שאהובים הם עליו, נוספו גם הם על בני־הבית. הם היו נפגשים אצל אלקה, וכשהיו הוויכוחים נמשכים עד לשעות הקטנות, ולמי מהם לא התחשק לקום ולגרור את עצמו עד ביתו, היה נשאר ללון בביתה של הדודה. במשך כמה חודשים, כשהתכונן אִיצִיק בלום לבחינות הכניסה לאוניברסיטה של בֵּירוּת, היה לן אצל הדודה אלקה שהיתה, בהזדמנות זו, גם מאכילה ומלבישה אותו מן הצרורות האמריקניים. בימים ההם לא היתה לו, לאִיצִיק בלום, פרוטה לפורטה, ואם שלח ידו לתוך הכיס האמריקאי שלמכנסיו ומצא בו במקרה שני גרוש וחצי, יש לשער שהיו אלה מן ההכנסות של “הסירים והקערות והמאפרות” שהיתה הדודה אלקה רוקעת בכוך הקטן שלה שנקרא בפי כל החברים בשם “בית־היוצר”.

מתוך אותה הפלת־מחיצות עצמה, מסוגלת היתה הדודה אלקה להופיע לביקור בכל מיני שעות משונות, ועד למשבר האמון בפרשת כתובתו של הדוד מוריס, לא אמרה לה אמו של סרוליק דבר, אלא האירה לה פנים תמיד אם כי זו שיבשה לה את כל סדר היום שלה. אך חמורה בהרבה מפריעת כל סדרי הבית, היתה “חדירתה של אלקה לתוך העצמות” כפי שטענה אמו של הספרן מאז הקרע שחל ביניהן (וכשכעסה היתה צוררת את השתיים, את אלקה ואת אתיל, בכינוי “הרווקות הזקנות”). רחלי היתה מאד רגישה לתחומיה. כפי שלא יכלה לשאת חיטוטים של אדם זר בנפשה, כן לא סבלה מגע זר כלשהו בגופה, ולפיכך כל נסיעה באוטובוס, למשל, או עמידה בתור לקניית כרטיסי קולנוע, עלולה היתה ליהפך לה לגיהינום מן הרגע שגופות זרים ומיוזעים החלו דוחקים אותה. כל צפיפות שהיא היתה מעוררת בה, בד־בבד עם הסלידה והבחילה, את הדחף העצום לברוח ולהסתתר בפינתה שלה. “אבל מחדירתה של אלקה לתוך העצמות אין מנוס,” כך היתה טוענת כל השנים. כסערת־פתאום מופיעה “הרווקה הזקנה” בבית “ונכנסת לך ישר לתוך הגרגרת”: מכיוון שצמאה אלקה מן ההליכה בלהט השמש, הריהי ניגשת לה ישר אל כוס הטה של רחלי, ובלי כל מעצורים, כדבר המובן מאליו, לוגמת מתוכה לרוויה. תוך כדי שתיה לקחה עינה חולצה חדשה שמונחת על הספה, ומיד תעוט עליה כדי למדוד אותה לפני הראי. במִטבח תטעם את האוכל מתוך הסיר, ואם חדרו לה פירורים לבין השיניים, לא תהסס להשתמש במברשת השיניים של רחלי. רחלי, כמובן, לא היתה מגלה כל סימן שהוא למורת־רוחהּ; אבל משנסתלקה “רוח־הפרצים”, היתה שופכת את שיירי התה לכיור ומוזגת לעצמה כוס חדשה, תוחבת את החולצה החדשה לתוך סל הבגדים המלוכלכים לכביסה; וזורקת את מברשת־השיניים לפח הזבל. מברשת השיניים נמנתה על חפצים האינטימיים ביותר שלה, ופרט לבעלה לא הניחה לאיש להשתמש בה, ואפילו לא לילדיה. לילדיה היתה רחלי אומרת עוד לפני הקרע, “אל תלמדו מן הדודה אלקה, ואל תלכו בדרכיה. יש בה רוח של הפקרוּת, החיים הם לא הפקר.”

אחרי כל ביקור וביקור של דודה אלקה, היתה רחלי צונחת על הספה לפוש. לפחות חצי שעה נדרשה לה עד שאספה כוח להחזיר את הסדר על כנו בבית, ועד שבמוחה חזרו ההגיגים להסתדר במקומם עם רגיעת האנדרלמוסיה שעירבלה בם “רוח ההפקרות” של “הרווקה הזקנה”. כנגד רחלי שהיתה נטרדת משיווי־משקלהּ עם כל רוח, מסוגלת היתה אלקה להתרכז בעבודתה אפילו בתוך המהומות הגדולות שעוררו בביתה סרוליק על כל עדת מרעיו גם יחד בימי לימודיהם בסמינר. בה־בשעה שהללו היו הופכים עולמות, מתנצחים ביניהם בקולי־קולות, שרים וצורחים ומתגוששים ומציגים הצגות, היתה היא יושבת בקיטון הקטן שלה ורוקעת את “הסירים והצלחות והמאפרות.” אני עצמי ראיתיה כמה פעמים בעבודתה כאשר שלחני הספרן אליה הביתה להביא את הספרים ששכחה להחזיר, ושנמצאו, בדרך־כלל, מתגוללים מתחת למיטתה. היא היתה קוראת במיטתה, ולפני שנרדמה היה הספר צונח לרצפה. כשהיתה מתהפכת לקראת השינה ומתכסה בידה האחת, היתה ידה השניה משתרבבת אל הספר ודוחקת אותו מתחת למיטה.

אני התנדבתי להחזיר מביתה את הספרים אל הספריה רק כדי לראות אותה בעבודתה. היא היתה רוקעת ציורי־תבליט בכלי נחושת שונים, בצלחות, בפנכות, בקערות, בקדירות, בסירים, בקומקומי־קפה, באִלפסים, במאפרות, במגשים ואפילו בידיות של תרוודים שהיו נפוצים על־פני כל “בית־היוצר” בערמות בוהקות נִצנוצים משתנים עם חילופי־האור הנובע דרך הסורג המשושן של האשנב העגול כעין ניבטת מפינת־התקרה. היו הבהקים עמומים אמוצים ותרוגים מלב הנחושת העמוקה באפילת מעמקי פינות הכוך, ועם התקרבות העין אל מרכז אור האשנב החל מחול חיצים מרצדים בניצוצות צהובים וּורודים ואדומים וזהובים וכתומים, וכל ברקי הנחושת והפּליז הללו היו רוחשים גלי־צלילים מתכתיים נענים בתהודות מתנגנות לעגלה שעוברת בחוץ, לפסיעות איש שנכנס ולדפיקות הקטנות, הקצובות, הדקות, הקשוּבות, הרגישות של ידה של אלקה הרוקעת ציורי תבליט בפני הנחושת. אלקה היתה מחזיקה בידה הימנית פטיש קטן שבו היתה מכה על ראשי המפסלות והאִזמלים המשתנים בידה השֹמאלית בהתאם לחרירים ולקווקווים ולעיגולים ולחריצים שהם חורטים בפני הנחושת. בקוער הקערה השעיע, הסתמי, היה אט אט נטבע צלם התמונה שחזתה בדמיונה. בבית־הספר בצלאל בו קנתה את המלאכה, לימדוה להטביע מִספר ציורים שבאותם הימים היו חוזרים ונשנים אצל כל תלמידיו, הלא הם ציורי הרועה המכה בחליל ושלושה כבשֹים פוסעים בעקבותיו, שיירת גמלים נמשכת אחרי איש רוכב על חמור קטן, קבר רחל בצל עץ רב־פארות וציורי מגדל־דויד למיניהם, וכל אלה מעוטרים במסגרות מעשה תשבץ של מגיני־דויד ושופרות. היה זה, אולי, אותו דחף שנקרא בפי גיסתה בשם “רוח ההפקרות” שגרם לה, לדודה אלקה, להתפקר גם מתורת בצלאל כשהיתה עדיין בבחינת תלמידה. כשאני הִכּרתיה כבר פסקה זה מכבר מן הנוסח המקובל, ולא היתה חוזרת אליו אלא בעל־כורחה, “למען הפרנסה” כפי שהיתה אומרת, על־פי הזמנות מיוחדות של סוחרי המזכרות. אז כבר היו תבליטי־הנחושת שלה מזכירים לי את מה שראיתי בדמיוני כשקראתי את מגילת אסתר: הם היו אפופים אווירת משתאות מפוארים כיד המלך המולך מהודו ועד כוש, שבע־ועשרים־ומאה מדינה. על־פני מגש־נחושת ענק ששימש כלוח־שולחן מוצב על כרעי־עץ נמוכות הטביעה מראה של רקדנית מחוללת לצלילי מנגנים בנבל ובתוף ובכינור לפני המלך במסיבו אשר מתחת לעצי הגן. כחוּטי־החשמל הגלויים לעין שמעבירים זרם נסתר, היו ידיה הדופקות בפטיש ובמפסלת מעבירות את התמונה שחזתה בעיני־רוחה אל פני המגש, ומה שהיה קיים פעם בדמיונה של אלקה בלבד, נחרט בנחושת והתמחש כתבליט שנושא את עצמו בממשות בלתי־תלויה בה.

פעם ראיתי את אלקה יוצרת תבליט צלם במאפרת נחושת־קלל מבלי כל שִׂרטוט מוקדם, וזאת דוקא אחרי מריבה עם אתיל אחותה שעטה עליה לסתום לה את הפה. אלקה היתה משוחחת בעירנות וצוחקת לפני שגלשה פתאום לדיבורים על “האיש ההוא” שמאותת לה סימנים מבעד לסורגי האשנב. אתיל, שהבחינה במבט עיני אחותה שהנה זו משתבשת ויוצאת מן הדרך המשותפת, זינקה אל פיה לסותמו בידה הפשוטה כפי שהיתה עטה אל דלת הקרון לסגור אותה אילו הרגישה שאחותה הבכירה, (האחת והיחידה שנותרה לה מכל בני־משפחתה שעזבוה והסתלקו להם, מי לעולם הבא ומי לארצות אחרות בעולם הזה), – עומדת לקפוץ מן הרכבת כדי לשוטט לבדה בשדות רחוקים מעבר לתהום פעורה ללא־גשר. “טוב, טוב, אני מפסיקה” ענתה אלקה ליד השלוחה אל פיה, “אני יותר לא אספר. אני אעשה מה שהוא אומר לי. אני הולכת לעבוד.” היא הפנתה את גבה אל אתיל, התישבה על השרפרף ושלחה יד אל ערימת הכלים שלימינה. אצבעותיה העלו מאפרת־נחושת כבדה, אדמדמת־כתומה, והיא החלה מכה בקצב מכוּון, מזוֹרז, נמרץ, האִזמל נראה כחורט שורות קווקווים מלוכסנים נמשכות ממרכז המאפרה אל היקפהּ כמין שמש קורנת. רק כעבור כמה ימים, כשראיתי את התבליט הגמור, נרעשתי למראה הטווס הממלא את המאפרה. ללא כל שִׂרטוט מוקדם בלט הטווס הניצב על־פני גבעה, גופו וציצת־ראשו מופנים קדימה וזנבו פרושֹ על־פני המאפרה בכל תפארת נוצותיו.

 

נקוּדת ציוּן שניה: חלוֹמוֹת בּאוּר־כּשֹדים    🔗

אני, כאמור, לא פגשתי את אשתו של דוקטור לנדאו, אותה אשה נוראה שהרגיזה כל־כך את אמו של גבריאל לוריא, אבל – כנגד זה – ראיתי לעיתים קרובות בדרכי אל הספריה, את בתו של דוקטור לנדאו יוצאת משער הגדר לבדה, או בחברת “הינשוף הפולני”, הלא הוא הפסנתרן פאול דורנוי, או נשענת על זרועותיו של אביה.

עד עצם היום הזה אינני יודע למה, בדיוק, התכוון יוצר הפסוק “הקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה”, אבל אז, בדרכי אל ספריית בני־ברית, כשנפתח פתאום שער־הברזל הירוק ומתוכו יצאה בת הרופא, הרגשתי מה פשר יצאה חמה מנרתיקה: למראיה ולמשמע קולה התמלא העולם אור ונעשה יותר רחב וגבוה וחופשי וטוב. היו אלה בעיקר עיניה החוּמות, הגדולות, והחיוך המלבב שאמר לכל ילד שנפגש לה בדרכה שכל מה שהוא רוצה ועושה הרי זה טוב. לפעמים היתה מזדמנת לשער־הברזל מכוניתו של השופט הזקן בדיוק ברגע צאתה, ודאוד אִבּן־מחמוד הנהג היה קופץ ופותח לפניה את הדלת בכל הכבוד. פעמים היה דאוד אִבּן־מחמוד מסיע את הפסנתרן פאול דורנוי או את אחד המכּרים האחרים שלה. זמן רב אחרי שנעלם הספרן הקטן מספריית בני־ברית, משחזר גבריאל מפריס, היתה בתו של דוקטור לנדאו באה כמעט מדי יום ביומו אל חצר ביתנו כדי להסיע את גבריאל במכוניתו של השופט לאיזה שהוא מקום. פעם אחת אמרתי לו, לגבריאל, שלמעשה מתקבל הרושם כאילו דאוד אִבּן־מחמוד איננו נהגו של השופט הזקן, אלא של בתו של דוקטור לנדאו אשר מואילה ברוב חסדה להעמיד לפרקים את המכונית על נהגה לרשותו של השופט הזקן.

“ומדוע לא?” אמר גבריאל, “הלא היא בתו, בתו של השופט דן גוטקין, הלא זאת היא אוריתה המפורסמת.”

בבת־אחת קיבלה התמונה כולה צביון בלתי־משוער. אם היא בתו של השופט הזקן, משמע שאינה בתו של דוקטור לנדאו. “אז מה היא עושה כל הזמן בבית דוקטור לנדאו?” שאלתי את גבריאל. “את השאלה הזאת בדיוק” אמר גבריאל וחייך מתחת לשֹפמו המרובע, “שאל סרוליק ידיד־נעורי במכתב שבו הודיע לי על נישואיה של אוריתה. כחודשיים־שלושה אחרי שנסעתי לפריס נישאה אוריתה גוטקין לחבר הטוב של אביה, לרופא־העיניים הגדול. מה עושה אוריתה גוטקין בבית דוקטור לנדאו? אני מתאר לעצמי שהיא עושה שם מה שעושה אשה בביתה. גברת אוריתה לנדאו. כן. אוריתה, איזה מין שם! אפשר לחשוב שהשופט הזקן החליט לתת לבתו שם עברי מודרני, אבל בעצם היתה לו בזה מין כוונה עתיקה שאבד עליה כלח: כשהיא נולדה היה אביה שקוע בקריאה בזוהר, והוא התכוון כפי הנראה, לתת לה את הזוהר, את האור שבאורית כדי לנצח את החושך שבלילית. כל זה נשמע כמו שטות אחת גדולה, כל הכוונות הללו עם השמות ובלעדיהם. לי זה בכלל לא אִכפת, אבל יש אנשים שמיחסים חשיבות עצומה לשמות בכלל, ולשם שלהם עצמם בפרט. אוריתה תמיד אהבה את שמה. כשהגיעה אלי במכתב של סרוליק בשורת נישואיה של אוריתה לרופא הזקן ממנה בעשרים שנה ומעלה, בכלל לא הופתעתי, עוד לפני שנסעתי לפריס, ובעצם כשלמדנו עדיין בסמינר, הרגשתי כבר שמשהו הולך ביניהם, אבל רק במסיבת־הפרידה שנערכה לי קיבלתי את האישור לכך מפיה.”

אז, בלילה ההוא בו נערכה מסיבת־הפרידה לגבריאל היוצא לפריס להשתלם שם בלימודי הרפואה, ניצת הניצוץ, וכך התחילו הימים הגדולים ההם, ימי התקווה הטובה של ישראל שושן, חברו הטוב של גבריאל לוריא: כשיצאה אוריתה גוטקין אל המרפסת בלוויית דוקטור לנדאו היתה מדברת, כמובן, על הציירים ועל הציור, שהרי באותם הימים היה כל דבר שעומד מחוץ לזיקת אמנות הציור מביא אותה לידי פיהוקים של שיעמום. מילה משונה, המילה “קוּבּיזם” שחזרה וצצה על־פני שטף דבריה, היתה גורמת לה הנאה מיוחדת ומדליקה ניצוצות של התלהבות בעיניה: מי שאינו צייר־קוּבּיסט אינו צייר, וכל אמנות שאינה עומדת על הקוּבּיזם איננה אמנות. דוקטור לנדאו הקשיב לה במצח קמוט־דאגה. נראה היה שמצוקתו גוברת והולכת עם כל נִצנוּץ של התפעלות שמרצד בין עפעפיה. “אבל מה זה קוּבּיזם לכל השדים והרוחות?” הרעים פתאום בקולו האדיר, המפורסם, “מעולם לא שמעתי מילה אידיוטית שכזאת!”

"קוּבּיזם בא מן המילה “קוּבּה” – אמרה אוריתה שביקשה תחילה לומר את המילה בצורתה האנגלית “קיובּ” (היא הרי נולדה באנגליה, ובשפה האנגלית קיבלה ראשית־דעת בימים שהיה אביה משתלם באוניברסיטאות לונדון ואוכּספורד) ותוך כך נזכרה שקיימת גם מילה עברית שנגזרה מתוך השורש היווני המשותף לשתיהן, ומכאן נפלטה מפיה אותה “קוּבּה.” “קוּבּה,” מילמל דוקטור לנדאו לעצמו, “קוּבּה, פוֹרטוֹ־ריקו, ג’מאייקה – את מתכוונת לאמנות האיים האנטיליים?”

כרופא־העיניים הגדול, כן גם סרוליק שושן הקטן לא שמע מימיו את המילה “קוּבּיזם” ולא ידע אל מה תרמז, אך עוד לפני שהתחיל דוקטור לנדאו להפליג אל האיים האנטיליים, נזכר סרוליק במשנה מפורשת מימי לימודיו בישיבת הרב קוּק: “ואלו הם הפוסלים: המשֹחק בקוביא והמלווה־בריבית”, והצייר הקוּבּיסט צילצל באזניו כקוביוסטוס. שלא במתכוון נכנס לדברים ופלט פתאום, “קוביה! – כן, כמובן – האמנות המבוססת על מושג הקוביא, על תחומי הגיאומטריה של המרחב, וכפי שהיו חז”ל אומרים, “עשה סייג לתורה”, כן אומרים האמנים המודרניים הקוביסטיים, “עשה קוביה לאמנות” – ותוך כדי דיבור עמד משתאה לשטויות הנדחפות לצאת מפיו מכוח עצמן. השתאותו הפכה מיד להתרעשות־הנפש משהקיפה אותו אוריתה בעיניה המאירות, ובמקום לענות לו כאיוולתו, או לרפט את שפתיה בגיחוך של בוז, מחאה־כף וצהלה, “יופי, יופי – זהו זה בדיוק! אני רואה שאתה האדם היחיד בארץ הזאת שמבין את האמנות המודרנית. הלא אפילו הציירים פה נמצאים עדיין בסוף המאה שעברה. שמע: אנחנו מוכרחים להיפגש ולשוחח על הקוּבּיזם. אתה יודע מה? בוא אלי ביום שלישי בבוקר, לא מוקדם מדי – נאמר בשעה תשע וחצי, ונצא לטייל להר־הצופים, אתה תאמר לי מה דעתך על הספר האחרון של אַפּוֹלינֵר על הציירים הקוּבּיסטים.”

כך, כך: לא פחות ולא יותר, לא בחלום אלא בהקיץ פונה אליו אוריתה ומבקשת להיפגש אתו בעקבות דברי שטות שנפלטו מפיו. מה שלא יעשה השכל, תעשה הסִכלות. מעוצר ההתרגשות לא נמצאו בפיו אלא כמה הִמהומים בדבר עסק דחוף שמחכה לו אי־שם בשעה זו בדיוק, שעה אחת לפני חצות הלילה, ומיד קפץ החוצה והתחיל לרוץ לאורך רחוב הנביאים ומשם פנה ימינה בזינוק לרחוב החבשים המתעקל פעמיים כשני גלים שרדפו זה את זה ונאחזו זה בזה והתאבנו בשיטפם. רק משהגיע לספריית בני־ברית נזכר שהמפתחות נשארו בבית, ומבלי לשאוף־רוח פתח בריצה קלה הביתה, ובמרוצה חזר עם המפתחות לספריה. אבל בכך לא נסתיימה עדיין פרשת התרוצצויות אותו לילה גדול. אחרי כל החיפושים המדוקדקים בכל הקָטָלוגים של הספרים ושל כתבי־העת, לא מצא לא את ספרו האחרון של אפולינר ולא את הראשון, ולא כל רמז שהוא לקיומו בעולם, וכמוהו כן גם הקוביזם וכל הציירים הקוביסטים כאילו לא היו ולא נבראו אלא בדמיונה של אוריתה ששידר ניצוץ לעולם, ניצוץ שהחטיא את מטרתו ופגע בו במקום שיפגע בדוקטור לנדאו. ועד שזה לא דעך נדלק ניצוץ חדש ששילח אותו, ושוב במרוצה, בחזרה לביתו של גבריאל לוריא. פתח התקווה האחד והיחיד למצוא את ספרו האחרון של אפולינר על הציירים הקוביסטים, אוֹ איזה שהוא מאמר שמזכיר אותו, נתון בידיה של אשת הקונסול הצרפתי שמקבל את כל כתבי־העת האחרונים מפריס, ואליה יוכל להגיע רק באמצעות גבריאל ובהמלצת אביו של גבריאל, הלא הוא יהודה פרוספר בק. השעה כבר שתיים לפנות בוקר יום שני, ועד לשעה תשע בבוקר יום שלישי נשארו רק שלושים שעות, ותוך שלושים השעות הללו חייב הוא להגיע אל הקונסולית ולפשפש ולמצוא אצלה את עקבותיו של אותו אדם ולקבל מוּשֹג כלשהו מי הוא זה ואיזה אפולינר זה כדי שיוכל לומר עליו משהו בפגישה עם אוריתה.

בחפזונו להגיע אל גבריאל מיד, עכשיו, כדי להעיר אותו – אם כבר שכב לישון – ולהעמידו על דחיפות הפגישה עם הקונסולית שצריכה להיקבע בשעת הבוקר המוקדמת ביותר המתקבלת על הדעת, לא נתן סרוליק את דעתו על התרחשות באפילת גדר ביתו של דוקטור לנדאו. רק משעבר על פני־השער וחזר במרוצה לרחוב הנביאים, הגיעו לאוזניו בדממה הצלולה של ירושלים בטרם־שחר קטעי־קולות מתלחשים: מעין קול עמום של גבר וצִחקוּק של אשה עונה כנגדו, נגיני ומהדהד כצחוקה של אוריתה. “אני כפי הנראה באמת עייף” אמר סרוליק לעצמו, “אני מתחיל לדמדם, קולות מתעתעים.” ופסוק עלה בזכרונו מאיזה שהוא זמן אחר, ממשהו שקשור משום־מה לשיר השירים, “והיה מדמדם כל אותו לילה, והיה מדמדם כל אותו לילה.”

כן, אוריתה. על מיטתה ישנה כבר אוריתה מזה כמה שעות, מאז חזרה עם אביה מן הנשף שערך יהודה פרוספר בק לכבוד בנו גבריאל שעומד להפליג למרחקים, ובחלומה רואה היא ציורים של קוביזם. אם מגרשים הגיגיה שינה מעפעפיה, הריהי יושבת במיטתה מסוּבּה על הכר המקופל לשניים למראשותיה וקוראת בספרו של אפולינר פירושים נחמדים לציוריהם של הציירים הקוביסטים. ואילו, למשל, היית מעלה על דעתך שתוך כדי התבוננות בציורים הקוּבּיסטים ראתה בעיני רוחהּ את שאהבה נפשה וקמה ממשכבה בלילות לסובב בעיר, בשווקים וברחובות, לבקש אותו, הרי לא אל שער ביתו של דוקטור לנדאו תגיע, לא אל אותו רגזן זקן שמעליב את הקוּבּיזם וקורא לו “מילה אידיוטית”, לא אל אותו רופא־עיניים שיכול היה להיות אבא שלה.

עייפותו אמנם מרחישה קולות תעתועים באוזניו, אבל למעשה אינו מרגיש כל עייפות שהיא. להיפך: איבריו כולם תוססים במין קלוּת מרפרפת, אם כי צריך היה על־פי השכל הישר, להיות עייף עד מוות, שהרי עייף היה עוד לפני שקם ממיטתו בבוקר: בבוקר־בבוקר הרחוק ההוא הנעוץ אי־שם במעמקי העידן שלפני המבול, כשקם עייף לעולם העייף לא ידע שלפנות בוקר היום הבא יתרוצץ ברחובות נמרץ ורענן ככלב־ציד ששוּלח זה עתה לשֹדות. יותר מכל עייף אותו בבוקר עניין הגיהוץ, לא הגיהוץ עצמו אלא המחשבה שהתעוררה יחד אתו ברגע בו פקח את עיניו ואמר לעצמו “ועכשיו צריך לגהץ את החולצה, או לפחות, את הצווארון.” טוב שהספיק לפחות, לכבס את החולצה לפני לכתו לישון. “הוי המבוי הסתום של חיי,” קרא ובמקום להפנות פניו בחזרה אל הכר, קפץ ישר, בנשימה אחת, אל תוך ההתקפה, והשתלט בבת־אחת על שתי נקודות המפתח: על הפתיליה ועל הפרימוס. על הפתיליה העמיד את הקומקום המים להרתחה, ועל הפרימוס את המגהץ.

“המבוי הסתום של חיי,” במילים אלה היה מתעורר כל בוקר מאז נכנס, למעשה, לתוך מבוי סתום בדרכו אל בית־היתומים. בית־היתומים “מוריה” נמצא בשכונת־הבוּכרים, ובפעם הראשונה שצריך היה להגיע אליו כדי להיפגש עם המנהל, מיהר דרך סִמטה אחת בשכונת בית־ישראל שנראתה לו כמוליכה ישר אל בית־היתומים, ואמנם על־פי השֹכל הישר צריכה היתה להסתיים ברחוב בו נמצא המוסד הלז, אלא שסמוך לסופה סתומה היתה בחומת־אבנים ששימשה, כפי הנראה, גדר אחורית של בית כלשהו. כשניצב מול קיר־האבן החוסם את הסִמטה הצרה וריח של פרי שהרקיב בא באפו מדוכן הירקות שלצידו, אמר לעצמו “המבוי הסתום של חיי” ופתאום נסתבר לו פשר המועקה הרובצת על חזהו כל בוקר עם יקיצה: מאז סיים את לימודיו בסמינר, מאותו רגע בו אמר לצאת לדרך־המלך של חייו המובילה למרחבי אינסוף העתיד, בנקודת־היציאה ממש, נתקל בקיר אטוּם. לא אחת אחת, אלא כדרכן, כולן ביחד, בעת־ובעונה־אחת חסמו הצרות את דרכו כמפולת סלעים. וכל המאמצים הללו, כל אלה הבזיונות, לא זו בלבד שלא איפשרו לו לפרוץ את החומה האטומה, אלא בקושי הספיקו לו כדי דִשדוש במקום אחד. “כל־כך הרבה בזיונות, כל־כך הרבה מאמצים, רק כדי להחזיק מעמד, רק כדי להתמיד בקיום העלוב הזה בתוך הביצה העבֵשה הזאת” וריח העובש אמנם עלה באפו מפינות הקיר הטחוּב, “קיר הרֵיאוּמטיזם” כפי שכינתהו אמו, זה הקיר אשר כנמר חזר להפריח חברבורות של עובש על־פניו, אחרי כל המאמצים, כל הניתוחים, אחרי הכתישות והחפירות ושכבות הבֶטון ומִמרחי־הטיח. אילולי אמו, לא היה עושה את כל המאמצים הללו. הוא עצמו, למשל, לא אִכפת היה לו לא הקיר הטחוב ולא כל יתר הענינים היגעים. כפי שכל השנים היו שלוש שעות־העבודה אחרי הצהריים בספריה מספיקות לו כדי קיומו, כך גם עכשיו היה מסתפק בכל מה שהיה נמצא לו בדרכו, ואת מאמציו היה מקדיש “לדברים החשובים ביותר”, לדברים המהותיים, לדברים שהוא, ישראל שושן, נועד להם מבטן ומלידה, לעיקר־העיקרים…" אבל, בראש־ובראשונה, היה קם ונוסע. מנוי וגמור היה עמו שמיד עם תום לימודיו בסמינר יקום ויסע, ישוּט בארץ ויתהלך בה לאורכהּ ולרוחבהּ, יבקר בכל המקומות, בייחוּד בחפירות הארכיאולוגיות שהחלו בהן לאחרונה, ויהיה “חופשי כנשר ברמה” להתעסק “בעיקר־העיקרים, בדבר התהומי, המהותי, אשר לו נועד”. המחשבה על הנסיעה המזומנת לו עם תום לימודיו בסמינר היתה משלחת בו ריטוטים של עונג מופלג כפי שחש בפעם הראשונה שנסע במכונית, והוא כבר בחור, תלמיד השנה הראשונה בסמינר. עד אז לא נסע מעודו במכונית, ואילו בכרכרה רתומה לשני סוסים נסע רק פעם אחת בימי ילדותו, כשחלה והוּבל לבית־החולים. לרתת תענוג הנסיעה כשהיא לעצמה, לתחושת התנועה במרחב והחופש וסוד הנופים המתגלים מלפנים ונסוגים לאחור וכמיהת הדרך אל מעבר לאופקים המשתנים, נִתּוֹספה גם מין פילוסופיה שמזדווגת ל"דבר המהותי, התהומי". מין מטָפיסיקה של “לך לך”. האדם, האישיות, ובעצם “חירות הנפש” עד אליה הגיע בהגיגי הנסיעה המזומנת לו עם תום לימודיו בסמינר – ואם תרצה, מהות החיים כולם אינה אלא נסיעה. הנפש עושה את דרכה עלי אדמות בתוך הגוף שנועד לה, והנסיעה מתחילה תמיד בהינתקוּת וביציאה. ההינתקות היא נקודת־המוצא, ובה מתחילה עצמיוּת האדם ועצמאותו. הניתוק מתחיל בנשֹגב ובערטילאי ביותר, ונמשך עד לנמוך ולארצי ביותר. תחילה ניתקת הנפש משורשהּ, מן הנשמה הכוללת, ונשלחת אל הגוף שנועד לה, אל כלי־הרכב שלה. אמנם כבר בנקודה ראשונה זו מתחילים כל מיני שיבושים ותקלות בתעוּדות־המשלוח, כגון נפש קטנטונת, ננסית, שנשלחת לנהוג במין משֹאית־ענק, וכנגדה נפש גדולה שנדחסת בעל־כורחה אל תוך מכונית קטנטונת ורעועה, אך נניח, לרגע, לבִלבולים ראשונים אלה ונראה איך שעם ניתוקו, ניתוק עליון זה של כבוד הנהג, בא ניתוקו של כלי־הרכב עצמו מן הסדנה, של התינוק שניתק מבטן אמו, ואחר־כך של האיש שניתק מן הטבור של בית אביו עם מתן האות “לך לך מארצך וממולדתך ומבית־אביך”. והוא לא חיכה ולא ציפה ולא ייחל אלא למתן האות “לך לך”.

אותו דבר “מהותי ותהומי” קשור היה, בעצם, ב"לך לך", ואפילו קוויה היסודיים של התכנית כולהּ כבר מוכנים ומזומנים היו עמו. לאיש, כמובן, לא סיפר על כך, אף לא לנפש חיה אחת. מין עבודת־מחקר היתה זו, עבודת חיים שתעקוב אחרי כל הבחינות של פרשת לך לך, החל בבחינה הגיאוגרפית, בחקר כל מקום שקשור באברהם אבינו, מאוּר־כּשֹדים ועד חברון, וכלה בבחינה המטָפיסית של מסעות הנפש אל השתלמותה. עם הגיגים אלה היתה נפשו רוטטת מראש באחד מששים ריתותי תענוגות הנסיעה המזומנים לו.

ומשניתן האות נחסמה הדרך ונמצא עומד מול קיר אטום שהתחיל בקריאה טלפונית. יום אחד בשלהי שנתו האחרונה בסמינר, כשנכנסה המזכירה לכיתה והודיעה שהתלמיד ישראל שושן נקרא לטלפון, שקע ליבּו מפחד: משהו נורא קרה בבית. אין שולחים לו לסרוליק הקטן, קריאה טלפונית או מִברק או מיכתב דחוף או רץ בהול, אלא כדי לבשר לו בשורת־איוב; כדי להודיע לו דבר פגע רע, תאונה, תקרית או אסון שנפל במשפחה, כדי להזעיקו לעזרה. במקרה הטוב ביותר יוכל מכתב רשום לכלול התראה אחרונה בנקיטת אמצעים משפטיים על אי־תשלום מס או אגרה. כדי לטלפן אליו לסמינר צריכה היתה אמו להתלבש וללכת אל בית־המרקחת ובוודאי גם נזקקה לעזרתו של הרוקח שימצא את מספר הטלפון במדריך ושיחייג אותו בשבילה, לא משום שלא ידעה קרוא, או משום שנבצר ממנה לחייג ספרוֹת, אלא מחמת ההתרגשות והבהלה. מכשיר שחור וסתמי זה לא שימש אותה אלא בשעות פורענות, כשהיתה צריכה להזעיק את הרופא או את האמבולנס של מגן־דוד אדום או את המשטרה שתבוא להפריד בין השכנים המתקוטטים, וכשהגיעה עד אליו כבר היתה חסרת־נשימה, מבולבלת ומבוהלת מן הפורענות ומן הריצה ומן השיחה אשר בה תיבחן הצלחת משֹימתה ובהּ תלויה הישועה. הד התנשמוּתה הכבדה רישרש במכשיר והקיף את קולה הנגיני, הרך והשביר. “שלום, ישראל. זאת אמא מדברת, מה שלומך, יקירי?” – שאלת־פתאום שאינה לענין בנעימה שנועדה להפיג בהלה מליבּו, ולייתר ביטחון, התוספת “אל תיבהל. רציתי רק לבקש אותך שתחזור מיד הביתה לאחר הלימודים, ושלא תלך קודם לעבודה בספריה, זה משהו שקשור באבא. לא, הוא לא חולה. הוא נסע”. וסרוליק, כמובן, לא חיכה עד לשיעור האחרון, אלא רץ מיד הביתה. אביו היה נעלם מן הבית מזמן לזמן, לא מתוך כּעס של מריבות משפחתיות אלא פשוט מכיוון שהבית הוסח מדעתו, כילד ששכח לחזור לארוחה מששקע במִשחק, וכילד גם נהג בעבודתו: היה שוקע במרץ ובהתמדה בעבודה שעניינה אותו, ודוחה כל עבודה משעממת, וּלפיכך שרוי היה במצוקת־תמיד אם כי נחשב לאחד הנגרים הטובים בעיר שלמדו אצל הזקן. בזמנו היה השוליה האהוב ביותר על הזקן, על מַרקל כוהן המפורסם, אבי אמו של גבריאל לוריא. אבל הפעם לא היתה זו אחת ההיעלמויות הרגילות. הקריאה הטלפונית כשהיא לעצמה באה להשמיע לו, לסרוליק, שאת אשר יגור בא לו, שאביו קם ונסע מן הבית יחד עם בית־המקדש שלו. בימי־ילדוּתו היה סרוליק נפגע – חש כמו דקירת־סכין בליבּו – כשהיה שומע את אנשי השכונה מכנים את אבא שלו, מאחורי־גבו, בשם “ייבנה־המקדש”, מכיוון שכל השנים היה עושה בעץ את תבנית בית־המקדש על־פי ספרי התורה ומלכים ויחזקאל והיד החזקה של הרמב"ם, ובשעת מעשה היה מפזם “… ייבנה המקדש / עיר ציון תימלא / עיר ציון תימלא…” ייבנה־המקדש לקח את בית־המקדש ונסע אתו אל חוץ־לארץ. הוא טען שפניו מועדות לווינה להשתלם שם בנגרות־רהיטים, אך מאז נסע שמע סרוליק מפי כמה אנשים שעלו ארצה שלא אל ווינה הגיע אביו, אלא לעיירות של פולין, ואין הוא משתלם באמנות הריהוט, אלא מראה את תבנית בית־המקדש ליהודים שמכנים אותו, גם שם, בשם “ייבנה־המקדש”.

משנסע אביו, חזרה ביתר־שֹאת פרשת סבתא שפרה. אמנם נזקקו הם כל השנים לעזרתה של סבתא שפרה מפני ששֹכר־עבודתו של ייבנה־המקדש לא הספיק מעולם לפרנסת משפחתו, אך מאז נעלמו עקבותיו גדלה תלותם בתמיכתה של סבתא שפרה, אם־אמו, מאחר שעבודתו של סרוליק בספריה לא הספיקה אלא כדי כיסוי שכר־הלימוד בסמינר ודמי־כיס. וכך היתה הפרשה מתחילה: אחר כל דחיות השבוע מיום ליום, היתה אמא אוספת סוף־סוף כוח וקמה ביום חמישי בבוקר כדי ללכת אל סבתא שפרה ולקבל מידה את הקִצבה השבועית לקראת שבת. בביתה של סבתא היתה מתיישבת על הספה הגדולה בחדר הגדול, מניחה למרגלותיה את סל־הקש שבו תצא לקניות בכסף שעתידה אמהּ לתת לה, משלבת את ידיה בחיקה, מכופפת את גבה וממצמצת בעיניה באותו סבר של כוננוּת לכאב בו עולה היתה על כסאו של רופא־השיניים. בניגוד לרופא־השיניים שלפעמים היה מחטט וקודח, ולפעמים לא היה קודח, לא פסחה סבתא שפרה מעולם על המנה השבועית של החיטוטים והקידוחים באותו נוסח ידוע ובסדר הדברים הקבוע, החל בהבעת צער על מראה פני בתה הכומשת ודועכת במיטב שנותיה, וכלה בפירוט הפגעים הרעים שירדו על ראשה כעונש צפוי מראש על שהִמרתה את פי אמה ונישאה לאותו בעל־מלאכה, לאותו פִרחח פוחז וריק, לאותו מופקר חסר־אחריות, לאותו טיפש הידוע לשִמצה בעולם כולו בשם ייבנה־המקדש. מכיוון שהגיעה בדבריה לייבנה־המקדש, היתה ניגשת למגירת־המיסמכים ומוציאה מתוכה את פִנקס־הקבלות החוּם שבו היתה אמא חותמת שקיבלה ביום זה וזה את הסך הנ"ל על חשבון המגיע לה מתוך ירושת־סבא. ידה של אמא היתה רועדת בחתימתה, ומאז נעלמו עקבותיו של אבא היו כבר, בשלב זה, ברכיה פקות מחמת החלשוּת וכאבי־הגב עד כדי כך שהיתה פונה לחזור מיד הביתה בסלה הריק כדי לשכב, ואת הקניות לשבּת היה סרוליק בעצמו עורך בשובו מן הסמינר. ברי היה לו שהוא עצמו, ואפילו יגווע ברעב – פשוטו כמשמעו – לא ילך לבקש את חסדה של סבתא שפרה. אם יבוא אי־פעם אליה, יבוא לתבוע את הגזל שגזלה אותה מרשעת זקנה מבִּתּהּ החולה, יבוא להוציא ממנה בכוח את כל הרכוש ששייך לאמו בתוספת ריבית וריבית־דריבית, בּיד רמה וברעש ובגלוי לעיני כל העולם.

המחשבה על הצורך למהר ולהוציא מידי סבתא את כל מה שגזלה מידי אמא התעוררה אתו כל בוקר משנחפז להרתיח מים על־גבי הפתיליה. הרתחת המים על־גבי הפתיליה לקפה של שחרית חדרה ללשד־הווייתו והמשיכה לפעפע בדמו כל ימי חייו עד לשנותיו האחרונות שבהן כבר לא היה כל זֵכר שהוא לא לפתיליה ולא לפרימוס. לפחות עשרים דקות עברו מרגע הדלקת הפתילות ועד שכמוּת קטנה של מים כשיעור שני ספלים הגיעו לנקודת הרתיחה. לפיכך היה מזנק ישר אל הפתיליה בו ברגע שנפקחו עיניו ליום החדש, ורק אחר כך היה עושה כל השאר, מתרחץ, מתלבש, מכין את הילקוּט ואת פרוסות הלחם לכריך של שעה עשר וחוזר אל הפתיליה להטות אוזן אל הקומקום אם עלה כבר הביעבוע הנפלא, המיוחל, של המים הרותחים. זינוק־היקיצה להדלקת־האש נשאר טבוע באיבריו ולא נשתנה במאום אפילו שנים רבות אחר־כך, גם לאחר שהקומקום החשמלי תפס את מקומה של הפתיליה, וגם לאחר שזה פינה את מקומו לכיריים של גַז המרתיחים מים תוך דקות ספורות. ואם בשנות לימודיו היה חוזר, משום סכנת האיחור לשיעור הראשון, מוקדם מדי אל הפתיליה, רק כדי לגלות שהמים אך זה עתה התחילו לזמזם חרש, ופיעפועי הרתיחה עדיין רחוֹקים מהם והלאה, הרי בשנים הבאות היה חוזר תדיר באיחור אל הקומקום שהספיק להתרוקן ממעט המים שהתאדו בינתיים. בשנות חייו האחרונות, כשהיה פוקח את עיניו בבוקר־בבוקר והוא בגופו לא זינק אל האש, היה קורא בקוצר־רוח לאשתו, “פאוּלה, שימי כבר מים להרתחה”, וזאת למרות ריח הקפה שהחל מתפשט מן המִטבח.

ניתן, אמנם, להרתיח את המים על־גבי הפרימוס במהירות גדולה יותר, אבל הרעש היה מעיר את אמו. מאז נעלמו עקבותיו של אבא גברו כאבי־הגב שלה עד כדי־כך שלא היתה ישנה בלילות, ורק עם שחר היתה נרדמת. נמצא במִטבח גם פרימוס שקט שהתקלקל אי־פעם בימי־ילדותו, ומאז לא חזר לשימוש. צריך היה להתקין לו ראש חדש, אבל לשם כך לא נמצא אף פעם די כסף. אם אי־פעם יהיה לו כסף, יקנה לא רק ראש חדש לפרימוס הישן, אלא פרימוס־שקט, חדש כולו משלוש כפות־רגליו ועד לראשו השקט האחד שיבעיר להבה יפה, כחולה, חרישית ולוהטת. מחוסר ברירה הדליק הבוקר את הפרימוס הרועש כדי לחמם עליו את המגהץ, שהרי לא הספיק בלילה לגהץ את החולצה, ובאמת התעוררה אמו מרעש ניפוח הלהבה. אך הפעם התעוררה ברוח טובה, בלי־כאבים, ואמרה, “אתה יודע מה, סרוליק, חלום נפלא חלמתי הרגע. חלמתי שאבא חזר הביתה!” הרעש הגדול של הפרימוס העיר את אמו ועמה את כל געגועיה לאבא, החל מפרכס, מתעמעם וגווע לפני שהספיק המגהץ להתחמם, ורק עם מות האש נזכר סרוליק שלפני ששכח ידע שאין די נפט במיכל וגם אמר לעצמו כבר לפני כמה ימים שהגיע הזמן לקנות גלון או שניים, אלא שלא היה לו אז לא זמן ולא כסף. “לא נורא” מילמלה אמו מפינת הדרך המתעקלת ומחליקה אל התנומה שבתוכה החלה שוקעת שוב עם דעיכת־האש, “אז פעם אחת תלך לסמינר בחולצה מקומטת, בבחינות שלך תקבל טוב־מאוד אפילו בצווארון מקומט. ייבנה־המקדש לא יצא אף פעם בחולצה מגוהצת. אפילו החולצה הכי מגוהצת בעולם שעליה עבדתי שעה שלֵמה היתה נראית פתאום מקומטת כשהיה ייבנה־המקדש לובש אותה. אני באמת לא יודעת מדוע היה כל דבר נראה עליו מקומט: המכנסים, השרווּלים, הצווארון.”

היא צדקה, כמובן: הוא קיבל טוב־מאוד בבחינות־הגמר למרות הצווארון המקומט, וגם היא החלימה והלכה ונתחזקה כל־כך עד שהיה בכוחה לחזור אל העינוי־השבועי של הביקור בבית אִמָּהּ, ולא נותר אלא שבוע אחד – השבוע האחרון לשיעבוד הלימודים – שחצץ בינו לבין המסע הגדול לאוּר־כּשֹדים משהופיעה רוזה בחצר־הסמינר. ממקומו ליד חלון־הכּיתה הפונה לעבר החצר, ראה את השכנה שלהם, את רוזה, נכנסת בַּשַׁער חיוורת, דחופה ובהולה ומיד ניתר ליבּו בקרובו בהרגשה שמשהו נורא קרה לאמא בבית, אם כי לה היה שום צורך לפרש דווקא כך את הופעתה בשער. היא הרי נקראה מפעם לפעם לעזור למבשלת של הסמינר, ואם אמנם לא בענייניהָ שלה הגיעה הפעם נפחדת וחסרת־נשימה, אלא בשליחות, הרי התקבל יותר על הדעת שבאה להזעיק את גבריאל לוריא שבביתו היתה עובדת פעמים בשבוע, ומה־גם שהיתה אחותו של סניור מואיז נושא־כליו של אביו של גבריאל, של יהודה פרוספר בק. משעברה את מִפתן השער נעצרה לרגע אובדת־עצות וסרוליק חש שעליו למהר החוצה אליה, אלא שבאותו רגע פנתה בשאלה אל אותו טיפש מטופש, אל דוקטור צבי שֹדה, המורה לגיאוגרפיה, שיצא לחצר בתיקו ובמקלו ובכל סבר־חשיבוּתו. עם כל בהילותה הצטדדה וחיכתה למוצא פיו ביראת־הכבוד: מִסכנת זאת רוחשת היתה יראת־הכבוד לכל מי שיודע קרוא וכתוב, ועל־אחת־כמה־וכמה לאדון כגון דוקטור צבי שֹדה שהוא מורה, ולא סתם מורה אלא מורה של מורים. סרוליק, שהכיר היטב את שניהם וידע שמה שיש לה מידת חוכמה מטבע־ברייתהּ ושֹכל־ישר בקצה אצבעה הקטנה, אין לו בכל ראשו הגדול – שלא לדבר על שאר מידות אנושיות – נתמלא למראה התבַּטלותה המוחלטת כנגדו לא רק כעס על אותו טיפש בעל דיפלומה, אלא מין חשרת־יאוש כּללי, גמור. “כן, כן. בדיוק כך: פרצוף־פנים כזה יש לאנושוּת כולה.” מעמד זה של רוזה המבוהלת שעומדת בדחילו ורחימו לפני המורה הלז נראה לו פתאום, ובבירור מחריד, כבבואה של מעמד האנושוּת כולה. “כֹּל אותם גדולים, כֹּל אותם מושיעים, כֹּל אותם רופאים, כֹּל אותם מנהיגים, מסוגלים להביא גאולה להמונים המתפעלים מהם ומאמינים בהם, בדיוק כפי שדוקטור שדה מסוגל להחזיר לרוזה את אביה שנרצח בידי הליפתאווים לפני עשרים שנה.” מה עניין הרוצחים לשעבר מכפר ליפתא אשר במבואותיה המערביים של ירושלים, לכאן? במכּת־הדיכדוך שניחתה עליו נמצא קשר ישיר וברור. “הכל אבוד” אמר לעצמו. “אין תקנה. מעוּות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.”

דוקטור שדה אמר משהו לרוזה והצביע במקלו לעבר חדר־המזכירות, והיא ניענעה בראשה העטוף בצעיף ונעלמה בתוך הבניין. משעברו חמש דקות תמימות ודלת־הכּיתה לא נפתחה, התנשם לרווחה על שנתבּדו חששותיו. משמע שכֹּל אותה חרדה שאחזה בו למראה רוזה הנכנסת חיוורת, דחופה ובהולה בשער הגדר אין לה שום אחיזה במציאות, אין היא נובעת אלא מן העצבנות המתמדת, מן המתיחות שבתוכו שגורמת לו לרעוד מפני כל עלה נידף ברוח. “נס נעשה לי שלא נכנסה לכיתה” אמר לעצמו ועליצות מפעפעת החלה תופסת את מקומה של מועקת החרדה הנמוגה עם תמונה שצפה ועלתה משכבר הימים והיא מלאה אור. פעם לפני שנים, סיכֵּל אביו נסיון של פריצה לאחת החנויות, וגם סייע בתפיסת הפורצים. הדבר נתפרסם אז בעיתונים, וכשנקרא להעיד מטעם המשטרה, באה כל השכונה לחזות במשפט. באו כולם – חוץ מן הסבתא שפרה. ילדה בשֹמלה כחולה רצה לאורך המסדרון הארוך של בית־המשפט וכל האנשים חייכו אליה וקראו לה אוריתה. אפילו השוטרים נרתעו ופינו לה דרך בשמחה מפני שהיתה בתו של השופט. תוך כדי מסירת־עדותו, כשתיאר אביו איך שברדיפתו אחרי אחד הגנבים נפל לתוך מהמורה מלאה גרוטאות, אמר “נס נעשה לי שיצאתי שלם ולא נשברו לי שתי הרגלים.” השופט, שהאזין כל הזמן בסבר פנים חתום ואטום, התחייך פתאום והעיר, “כּכה זה בימינו. הנס בימינו אנו הוא האסון שיכול היה לקרות ולא קרה.” עם המחשבה “נס נעשה לי שלא נכנסה רוזה לכיתה” הוצף שמחה ואור ומין רתת של אושר מוזר של טעם אותו מעמד שלא נפגם אז למרות היעדרהּ של הילדה בשֹמלה הכחולה. כשראה אותה רצה במסדרון, קיווה שבסופו של דבר תיכנס לאולם ותראה אותו ואת אביו בכל גדולתו, אבל אוריתה זו נעלמה באיזה שהוא חדר אחר ולא נראתה עוד.

סבתא שפרה, היא שגרמה לו אז מפח־נפש. אחרי כל מעשי תוקפו וגבורתו, אחרי שנכתב עליו בעיתונים וצויין לשבח בבית־המשפט, אחרי שכל השכנים ובעלי החנויות מבית־ישראל ועד שכונת־הבוכארים באו אליו ללחוץ את ידו ולתת לו יישר־כוח, כסבור היה שסוף־סוף תיפקחנה עיני סבתא לראות מי הוא זה ואיזה הוא אבא שלו. בטוח היה שבליבּהּ מתחרטת היא על כל העלבונות שהעליבה אותו בפניו ומאחורי־גבו, שבתוך־תוכה מצטערת היא ושמחה כאחת. מצטערת על חטא שחטאה לו במעשיה ובהרהורי־ליבּהּ, ושמחה על שזרח כבודו על השכונה כולה. אין היא הוגה אלא בדרך הטובה שתבוֹר לה לפצות אותו, בהפתעה היפה שתכין לו. מאחר שסובל הוא תדיר מן המחסור בכלי־עבודה משוכללים, מן ההזדקקות למכונות של בתי־המלאכה האחרים, העשירים, הריהי שוֹכרת לו בסתר בית־מלאכה גדול ורחב־ידיים באמצע המרכז־המסחרי החדש ומעמידה בו את המכונות המשוכללות ביותר שקנתה אצל סוכן בתי־החרושת האנגליים. ורק אחרי שהכל מוכן ועומד במקומו, באה היא ומזמינה את כולם שיבואו אתה, ועדיין אין היא מגלה כלום. רק בפתח החנות, מגישה היא לו את המפתחות ואומרת: “קח, זה שלך. פתח את החנות – למה אתה מחכה!” ועוד באותו יום, כשחזרו מבית־המשפט, שמע אותה אומרת לאמא, “נו, כמובן: תִפסו את הגנב – זה עניין בשבילו. הלא תמיד אמרתי שהוא פִּרחח. מן הרגע הראשון שראיתי אותו הרגשתי שעומד לפני מין איש־ריב ואיש־מדון לכל הארץ.” בדיוק כך. בשעת הצורך נמצאו לה תמיד הפסוקים המתאימים מן התנ"ך, הביטויים היפים. כשנודע לה שייבנה־המקדש נסע לחוץ־לארץ והשאיר את בתה בעירום ובחוסר־כל, ממש התמוגגה מרוב שמחה על כל הנבואות השחורות שלה שנחפזו להתקיים במהרה בימיה, מהר יותר משפיללה להן. מִרשעת זקנה זו מחוסנת היא בפני כל הנפגעים הרעים שבעולם. מדי יום ביומו נדרסים למוות צעירים וטובים ממנה, נערות חמד מתענות בכל מיני ייסורים משונים בבתי־החולים, ואילו מכשפה זקנה זו ממש קורמת עור חדש. אז, כשאמרה על אביו שלא נוצר אלא כדי לשֹחק בשוטרים וגנבים, צעק לה “הלוואי שתמוּתי” ואמא השתיקה אותו. הוא קילל אותה בכל ליבּו, בכל נפשו ובכל מאודו, והרגיש שהקללה תתקיים. אפילו חשש שאם תמות תוך יום או יומיים יבוא מישהו ויעמידנו למשפט באשמת רצח. עשר שנים עברו מאז והרי זו מלבלבת והולכת בה־בשעה שבתהּ כוֹמשת, ומי יודע אם אינה עתידה לבלות גם אותו, את הנכד שלה, ואם לא די בכך, אפילו לזכות ולהתענג על הידיעה שברגע מותו לא הירהר אלא בה.

משום החשש לרושם המטורף שיעשה על המורה ועל הכיתה כולה, לא פרץ בצחוק רם אלא התעוות והחניק את צחוקו בעודו באיבּו פנימה. זה באמת יהיה מעל ומעבר, הבדיחה המוצלחת ביותר של אותו לץ זקן, של אותו גורל אשמאי שיחליט ללמד אותו לקח, את סרוליק הקטן הזה, ולהוציא את נשמתו בו ברגע שהוא הוגה דווקא בשינאתוֹ לסבתו שפרה ובכעסו על המורה צבי שדה. מה היא התמונה האחרונה שיקח אתו מפרשת־חייו עלי אדמות? לא תמונה אהובה ויפה, לא משהו נשֹגב ונעלה ויפה וטוב, אלא משהו פחוּת ומזולזל ושנוא ומטופש וקטנוני שבסופו של דבר אינו חשוב ואינו מעניין אותו כלל, מין דוקטור צבי שדה שכזה, למשל. אילו נגזר עליו למות בזה הרגע, מבקש היה להגות במשהו נעים, לראות שרשרת תמונות מחייו עלי אדמות שטוב לקחתן למזכרת, שבגללן כל הפרשה הזאת היתה כדאית. אמנם המחשבה כולה בהבל יסודה, ומכיוון שתם המשֹחק ונשלם שוב אין זה מעלה ואין זה מוריד כך או אחרת, ובכל־זאת חשוב היה לו עד מאוד באותו רגע לשעות בנועם, להעלות לנגד עיניו תמונה כלשהי מימי חייו שיש בה כדי לשובב את הלב, אך את מקומו של הכעס על סבתא שפרה, תפס דווקא הטעם הרע שנשאר לו מן השיחה עם פרופֵסור תלמי. לפני ימים מספר, כשכל תוכנית “המסע הגדול לאוּר־כּשֹדים” כבר ברורה היתה לפניו (במחברת אמנם כתב “הנסיעה הגדולה” אבל בליבּו העדיף את השם “הטיול הגדול” שיש בו יותר מתחושת התענוג והחופש) ביקש לשוחח עם תלמי על הרעיון כולו. בעצם היה תלמי האיש היחיד בעולם שלפניו לא רק מוכן היה לגלות את הרעיון והתוכנית, אלא ממש השתוקק לכך. הלוא בעקבות אחד המאמרים של תלמי התגבש בו לראשונה הרעיון, וכל שנת־הלימודים האחרונה הזאת לא היתה כדאית אלא בזכות הרצאותיו של תלמי על “משבּר הרוח בימינו”. אבל הפגישה המיוחלת שנערכה בקפה גת לא עלתה יפה. ככל שהוסיף סרוליק ודיבר כן חש בחוסר־תהודה, בחומת אטימוּת לעניין שמתגבשת אצל תלמי שלא ראה כלל מה צורך יש בכל הנסיעה הגדולה הזאת להבנת הרעיון הגלום בסיפורים על אברהם אבינו, ומה־גם שברור כשמש ששום טכּסט חדש אינו עתיד להתגלות לא באוּר־כּשֹדים ולא בחרן. כנגד־זה החל תלמי לספר לו, לסרוליק, על כמה טכּסטים שגילה בשנה שעברה בספריית ה"בריטיש מיוזיאום" שיש בהם כדי לחולל מהפיכה בכל מושגינו, ושאמנם עוסק הוא בכתיבת ספר בנידון שעתיד ליפול כפצצה על ראשי כל המלומדים בעולם. בשלב זה שקע תלמי במין עגמימוּת ששיוותה לו צורה של תינוק מקומט וממושקף שעומד לפרוץ בבכי והחל מסיח בצרותיו, לאמור בצרות שגורמת לו אשתו שאינה מניחה לו לסיים את הפרק האחרון, שמעכבת את נפילת אותה פצצה על ראשי כל המלומדים בעולם כולו. עכשיו, משחזר הטעם הרע של השיחה ההיא לדכּא אותו, גמר סרוליק בנפשו לבקש פגישה נוספת כדי “לברר את הכל”. כישלון השיחה ההיא נבע לא רק ממצב־רוחו הקשה של תלמי משום הצרות שגרמה לו אשתו באותו יום, אלא גם באשמתו שלו, של סרוליק, שלא השכיר להסביר היטב את רעיונותיו. בשיחה הבאה יצליח לפתוח פתח לליבּו של תלמי.

כשנפתחה הדלת והמזכירה קראה לתלמיד ישראל שושן לבוא אתה למזכירוּת, ידע שמאחוריה עומדת רוזה ועוד לפני שזו פצתה את פיה החל לרוץ לעבר הבית ורוזה בעקבותיו מתנשמת ומנשפת בשארית כוחותיה. “אמא שלך” אמרה לו תוך כדי ריצה, “נפלה על הרצפה. לא יכולה לקום.” השתדלה לרוץ מהר כמוהו, והוא החל לחשוש לה. “שמעי, רוזה” נעצר ואמר לה לאט־לאט, “אני כבר אגיע לבדי הביתה. את לא צריכה לרוץ כל־כך. זה לא טוב לבריאות שלך. לכי לאט־לאט, ותגיעי אחרי כמה זמן.” רוזה ניענעה בראשה בהסכמה מלאה לדבריו, אבל המשיכה בכל־זאת לרוץ אחריו, מתאמצת להדביקו. מכיוון שכך החליט להאֵט את מרוצתו, ואמנם ממש באותו רגע נתקלו רגליה בפקעת חוּטי־חשמל שהיתה מונחת על המִדרכה לפני פתח ביתו של השופט גוטקין, ולולא נמצא לצידה ותמך בה בשתי ידיו, היתה משתטחת ונופלת על־פניה. אחד הפועלים שהיה גורר את הפקעת אל תוך השער צעק לעברה, “מה זה אתך? אין לך עיניים בראש?” אילו היה לו זמן, לסרוליק, היה מלמד אותו לקח, את אותו פועל גס־רוח, מה פירוש לתת מכשול ברשות־הרבים, ואם לא די בכך, עוד לתת בקולו על רוזה. ככל שהתקרב לבית כן גברה המועקה שבליבּו וכן גדלה החרדה, וברגע שעבר את המִפתן ביקש להיעצר ולשאול את רוזה אם אמנם אמו עודנה בחיים.

חיוורת ישבה אמו על המיטה ושלחה לעברו חיוך רפה, והוא ממש ביקש לקפוץ עד לתִקרה מרוב שמחה. זאת אומרת שבזמן שרצה רוזה להזעיקו לעזרה, הצליחה אמו בכוחות עצמה לקום וללכת עד למיטתה ולהתיישב עליה, ועוד לפני שהתיישבה ניגשה אפילו למִטבח ולקחה כוס מים. משראה אותה כך חיה ונושמת ויושבת ומחייכת – חיוך רפה, אמנם, אך בכל־זאת חיוך שמשקף הכרה מלאה ודֵעה צלולה, רץ אליה ונישק אותה חזור ונשוק מתוך שמחה נפלאה – שמחת השִחרור מן הסיוט שאחז בו ולפתוֹ משראה את רוזה בחצר בית־הספר, ושעל כל אימתו עמד רק עכשיו, עם החירות מעוּלו. כבר לפני מספר חודשים שמע את הרופא אומר שלא רצוי להשאיר את אמא לבדה. כדאי שמישהו יימצא תמיד במחיצתה לא מכיוון שמצבה חמוּר, אלא מכיוון שמפעם לפעם – ואין לדעת מראש מתי – עלולה היא לאבד את השליטה על רגליה, ואז יש לתמוך בה ולהשכיבה במיטה “עד שזה יעבור”, הרופא דיבר אז על הצורך למנוע “נפילה קשה”, וסרוליק הבין שמתכוון הוא לחשש שמא, בהיותה לבדה, תיפול אחורנית ותשבור את מפרקתהּ. עכשיו, משנפוג הסיוט ונסתבר שלא זו בלבד שלא שברה את מפרקתהּ, אלא – כפי הנראה – גם לא נחבלה קשות, נראה כל הייתר קל, פשוט – עניין של ארגון. מעתה ואילך עליו לארגן כך את העניינים שמישהו תמיד יימָצא במחיצתה בצורה של משמרות או תורנוּיות, אבל ראשית יש לקרוא בכל־זאת לרופא שיבדוק אותה. כרואה לליבּו אמרה לו רוזה, “אני אישאר פה על־יד אמא שלך עד שאתה תלך ותביא את הרופא.” מרוב הקלה רצה לנשק גם את רוזה, אלא שנבוך לפתע ויצא החוצה בריצה קלה.

כפי שצפה סרוליק מראש, לא העלה הרופא בבדיקתו כל חבלה בגופה של אמו שלא היתה אלא המומה וחלושה, וגם בדבריו לא חידש בעצם כלום לא לעניין הצורך המתמיד בעין פקוחה עליה, ולא לסיכויי החלמתה. לפני צאתו רק הוסיף ולחש על אוזנו של סרוליק, ואף בזה לא היה משום חיּדוש, שייגש אליו הביתה באחד הימים בשבוע הבא לשם שיחה, וסרוליק הרגיש שידוּבר באותה שיחה בבדיקות נוספות בבית־חולים ואולי גם באפשרויות של אִשפוז. אך בדרך אל הרופא נפל דבר: הדרך אל הרופא היתה אותה דרך עצמה שהובילתהו מדי בוקר־בבוקרו באלה שלוש השנים האחרונות אל הסמינר, שהרי הרופא גר בדיוק מאחורי הסמינר, ברחוב המקביל לו, וכדי להגיע אליו היה עליו למהר במעלה־השיפוע התלול של רחוב הנביאים ולעבור, קרוב לשיֹאו, על־פני ביתו של השופט. פקעת־חוטי־החשמל שבה נתקלה רוזה קודם כבר נגררה פנימה, ומבעד לפתח הגדר ראה את הפועל מחבר נוּרות צבעוניות אל החוטים. “הלוואי שתצא” אמר בליבּו לא מתוך כוונה אלא משום ההרגל – כדרכו פעמיים ביום בעוברו על־פני הפתח – והפעם אמנם יצאה בו ברגע, כמגיחה ממש מתוך תפילת־הֹשִגרה בת שתי־המילים, ונתקלה בו פנים־אל־פנים. היא היתה נרגזת ונסערת כיוצאת ממריבה קשה בה היתה ידה על התחתונה, וכשפגעה בו ננערה ואמרה, “הוי, זה אתה סרוליק? מה אתה שֹמח כל־כך?” “קרה נס,” אמר והרגיש כאילו ליבּו עומד לפרוץ החוצה דרך פיו מעוצם מכת־ההתפעמוּת־הפרועה. “אמא שלי נפלה ולא נהרגה. שום דבר לא קרה לה.” תוך כדי דיבור נזכר בכך שכשראה אותה לפני עשֹר שנים לראשונה בחייו – ילדה בשִׂמלה כחולה רצה במסדרון, שמע את אביה אומר לאביו, “הנס בימינו אנו הוא האסון שיכול היה לקרות ולא קרה.” היא צימצמה את גבות־עיניה כמתאמצת להבין דבר סתום, מין חידה קשה שהוטחה פתאום בפניה, ואחר פרצה בצחוק. “אתה באמת משעשע נורא,” אמרה, ורק אז נסתבר לו שדבריו הצטלצלו באוזניה כבדיחה שעל הנקודה שבה לא עמדה ברגע הראשון: פגשה מין ברנש ברחוב שענה לה ואמר שהוא מאושר כל־כך מפני שאמו לא נהרגה או מפני שסבתא שלו לא נפלה מן המיטה.

“ואתה אינך יודע כמה שאני אומללה.” עכשיו כבר היתה רצינית. “רבתי נורא עם אבא. הוא הגיע למסקנה שכל החודש לא תתפנה המכונית, וזאת אחרי שכבר הבטיח לי שיעשה הכל כדי שהמכונית תעמוד לרשותי לפחות לשלושה ימים לטיול ארוך.”

“גם אני מתכנן טיול, טיול ארוך. ארוך מאוד, הרבה יותר משלושה ימים.” משגילה לפני פרופֵסור תלמי באותה שיחה בלתי־מוצלחת את הרעיון כולו, לא העלה בדעתו שירמוז על התוכנית למישהו אחר, ולא סתם מישהו אלא דווקא לאורית. “אז בוא וניסע יחד. אני מצטרפת” וניכר היה שאמנם נכונה היא לצאת לדרך מיד, “מתי יוצאים?”

“עדיין לא קבעתי” אמר מתפלא על ליבּו שעדיין לא פרח החוצה מתוך פיו כציפור נפעמת מתוך הכלוב. הנה קרם הרעיון הערטילאי בשֹר וגידים בו־במקום, ולנגד עיניו. “אני צריך עוד לארגן כמה עניינים, וראשית – לקרוא לרופא.”

“וכמה זמן, בערך, יימשכו הסידורים האלה שלך?” היתה עניינית וחסרת סבלנות.

“אני חושב שזה עניין של ארבעה־חמישה שבועות” אמר ונבהל מן ההתחייבות קצרת־המועד הזאת. אחרי הכל עלול הרופא לאבחן משהו רציני אצל אמו, ועדיין לא הוסדר כלל מי יימצא אותה ובאיזה אופן יתנהלו המשמרות.

“חמישה שבועות?” נזעקה אוריתה, וכל הרוח נפוגה ממפרשֹיה. הלא תוך פחות מחמישה שבועות תעמוד מכוניתו של אביה לרשותה! היא נופפה לו בידו שלום חפוּז ורצה אל המִדרכה השניה לעבר קפה גת או לעבר ביתו של גבריאל לוריא, והוא המשיך במרוצתו אל הרופא, ובדרך היה ממלמל לעצמו, “היום הגדול הזה, היום שמעֵבר לנהר הגדול, היום שמעבר ליום, היום שמעבר.”

גם אחרי שנסתלק הרופא ואחרי שאכלה אמו ממה שהכינה לה רוזה, ובעצם במשך כל אותו יום, כשרק נתפנה לרחשושיו, מצא עצמו ממלמל בינו לבינו “היום שמעֵבר”. חש עצמו מלא וממולא במשהו גדול ויקר, אך חס על כל זה שיהיה מתבזבז בהגיגים שבין הטרדות הקטנות לטרחות הבטלות, ורק לעת ערב, משנרדמה אמו, יצא החוצה אל החצר, וכמי ששולף מתוך תיבה את אוצרותיו ושוטח אותם על השולחן שלפניו לפי סדר מסוים לא רק כדי למצות את מלוא התענוג מהם, אלא גם כדי לערוך לעצמו מאזן, כן העביר לנגד עיניו את תמונות היום החל ברגע הופעתה של רוזה וכלה ברגע הופעתה של אורית. אך בעוד שתמונתה של רוזה עלתה ברורה לפניו, ובה אפילו פרטים שעליהם לא נתן דעתו ברגע ההסתכלות־הממשית, כגון צבע החינה המתכתי שלשֹערה המבצבץ מתחת למטפחת־הראש, הנה זו שלאורית סירבה כאילו לעמוד דום לפקודתו: משב־הווייתה שפגע בו בשער ועצר את נשימתו במכת־התפעמות־הלב־הפרועה הוא שמילא את מסגרת התמונה, ובתוך הסילון הזה, הריחני, היה מופיע ונעלם חליפות ברק־עיניה החוּמות, הגדולות, ברק החיוך שלשפתיה הפשוֹקות קימעה גם כשפיה סגור על שוּם שפתה התחתונה העבה הנראית כשמוטה תמיד, קווּצת־שִׂער שחוזרת ונופלת על עין שמאל והיא חוזרת ומפריחה אותה אחורנית, ברק המתח הבשֹרני שללחייה הגבוהות, וכשניסה לאלץ את רצי־האור הללו להישאר במסגרת התמונה, נעלמה כליל אורית שלרגע הגדול בחייו בו ביקשה אותו שייקחנה עמו לכל אשר יילך, ובמקומה הופיעו תמונות אחרות של אורית ממצבים קודמים, אחרים, לאמור תמונותיה של האורית הקבועה במחשבתו, אורית־הֹשִגרה שאותה מבקש הוא לראות כל בוקר בשעת התפילה “הלוואי שתצא”.

יום של חורף קר וצח והיא יוצאת במגפי־עור, בחצאית סקוטית, בצעיף כחול מתבדר ברוח ומשתזר בקווּצות שֵׂער כלשונות אש שחורה, ומעל לכתפיה פרוות־הכבשים שקיבלה במתנה משייח' זאעין בזבח הסוּלחה שערך אביה בין שני שבטים ליד באר־שבע. את המתנה לא קיבלה בזכות אביה אלא בזכות עצמה בתחרות הרכיבה והקליעה למטרה. היא מחייכת לו והשמים נפתחים מבין שפתיה ומהדהדים שיר ומנפנפת לו בידה לשלום והרי־מואב עולים ויורדים לקצב הריקוד וכל השפע השופע בכל העולמות נמשך ומתוח על שיווי־משקל דק ושחוט כחודו של תער. זיע־מוטעה אחד משלו, עִפעוף־עין חורג מהרמוניית הקצב העדין, והריהו נזרק מנִצנוּץ־חרוזי־כוכבי־החיוך־הטוב אל הבלחת־שוּניות־תהום־חיוך־הבוז. זה להט־החרב־המתהפכת של החיוך לשבט או לחסד.

על מעברי החיוך שלה עמד עוד לפני שעשה גבריאל הֶכּרוּת ביניהם, עוד באותם ימים רחוקים ואחרים בהם חשב שלעולם לא יזכה לדבר אתה אלא אם כן יתרחש נס שיפרוץ לפניו את הגדר הבלתי־נראית שמקיפה את חייה במקביל לגדר המקיפה את בית־אביה. כעין חוט־סמוי היה נמשך מעיניה אל שפתיה, וכל ריגוש שמתרחש בתוכה היה פוגע בחוט ומרתיתו לכאן ולכאן: רתת קטן אחד לכאן, וחיוך של חסד היה משתפך על־פניה, מקיף את עיניה ושפתיה, ורתת קטן אחד לשם, ושפתיה היו מתרפטות ועיניה מתכווצות בבוז ושאט־נפש המשומרים בעיקר לטרדנים שבמחזריה. דומה שלא היה דבר בעולם כולו מאוס ומשוקץ ונתעב בעיניה יותר מחיזוּרו של גבר שאינו מוצא חן בעיניה. חיוך של בוז אחד אשר כזה, למשל, חרץ את משפטו של אִיצִיק בלוּם שמאז לא העז אפילו לומר לה שלום ברחוב. אבל נמצאו גם, כמובן, אנשים פחות רגישים ממנו לעקימת־שפתיה ולנִדנוד־עפעפיה, כגון דוקטור יעקב תלמי – אז עדיין לא קיבל פרופֵסוּרה – שלא תפס את פסק־הדין שחרצו עליו כל חיוכי הזִלזול הגלוי. סרוליק לא יכול היה לקבוע בוודאות אם אמנם טחו עיניו של תלמי מראות את הגנוז בחיוכיה של אורית כלפיו, או שמא מתעלם הוא ממה שעיניו רואות. אם כך ואם כך ודאי הוא שתלמי פירש את סמלי חיוכיה על הצד הנעים לו ביותר, והמשיך לחזר אחריה בכל העקשנות הלמדנית והחוּצפה המתאטמת הגלומה בו, ולא נח ולא שקט ולא נרמז עד שלא העליבה אותו בפרהסיא, בנוכחותם של האנשים החשובים ביותר בעיניו, הלא הם אנשי השלטון הבריטי: היתה זו כעין חבטה מוחצת שחבטה בזבוב טרדן אחרי שנִפנופי־היד הקלים לא הצליחו לסלקו מעליה, ולא מעשה שבא מתוך רשעוּת או יוהרה או כוונת־מכוון. המיוחד להתנהגותה בכלל ולתווי־פניה בפרט היה דווקא היעדר כל קו מאולץ, כפוי, מחושב ומכוּוָן מראש. כמה מן התווים הבולטים שבפניה ירשה מאביה: את הלחיים הגבוהות, הסנטר והפה, אך בניגוד לקלסתר פניו שהיה צונן וחתום, היה כל רחשוש שנתרגש בתוכה מטיל את רישומו בקלסתר־פניה שלה, ולפיכך היה מראה שניהם ביחד מעורר תמיד השתאוּת מחמת הניגודים חלף הדמיון שביניהם, או משום הדמיון שבניגודים. תווי־הפנים אותם התווים היו, אלא שכל אחד מהם עשה, כביכול, שימוש משלו בכלי שניתן לו: בה בשעה שהאב השתמש בו כבמִכסה שנועד להסתיר את מה שיש בתוך הקנקן, עשתה היא אותו לראי המשקף את המתחולל בתוכו, והפלא הגדול נעוץ היה בכך שאותו תו עצמו, ולא רק אותו תו אלא אפילו תנועתו הזֵהה, אותה עקימת־שפתיים עצמה, היתה אוטמת לגביו ופותחת לגביה.

גם אחותה הגדולה ממנה בשנתים, יעל, דומה היתה בתווי־פניה לאביה, ובכל־זאת דמתה לאורית הרבה פחות משניתן לשער. כעורה לא היתה יעל זו, והיו אפילו שנמשכו אל אותו “משהו מיוחד, משהו מוזר” שמצאו בה, אך בסך־הכל העניקה תורשת־תווים זו כובד וסבר של חומרה לפניה, ביחוד בשפתיים ובחיתוך הסנטר. התווים הללו עלולים היו להיות לרועץ גם לאורית, לולי פלאי־הפיסול של הטבע שהחליט, כביכול, להוכיח להם, לכל האמנים בני־התמותה, מה יש בכוחו לעשות בקווים הסוררים ביותר כשרק מתחשק לו, ואיך ייתכן שלא יתחשק לו לגלף את פניה של אורית? השפה התחתונה הכבדה והסנטר המשוסע ששיוו סבר נמרץ וחתום לאביה, וכבד וחמור לאחותה, העניקו לה מין שקיקות קונדסיות דוקא, מין אתגר של תאווה פוחזת.

מתוך ההסתכלות הממושכת באביה, עמד סרוליק על עוד פלא מפלאי מִשֹחק־דמיון־התווים שבין האב לבתו, על מין אַבּסוּרד שהעמיק בו את ההרגשה הממוטטת שהכל תלוי על בלימה של סתירות. את פניו של השופט למד להכיר כשהיה הולך לישיבות בית־הדין מתוך תקווה שיפגשנה שם בכניסתה או בצאתה ממכוניתו של אביה, ואפילו בלי כל תקווה, כשביקש פשוט להימצא בקִרבת מישהו שיש לו חלק בחייה, או כדי לשמוע את שם משפחתה. היה יושב בקהל ומסתכל בתווים החמורים הסגורים הללו שהטביעו את רישומם באוריתה, וככל שהיטיב להכירם כן נתחוור לו שמפניו של השופט נשקפת עדינות רבה יותר משנובעת מפניה של בתו; שהתווים הגסים והמחוספסים נותנים צלם נאצל יותר מהעתקם הענוֹג והיפה. או־אז נראה היה לו שאטימות פני השופט גונזת ומשמרת משהו מופלג בדקוּתו, רוחני בתכלית, בה־בשעה ששקיפות פניה של בתו מקרינה את משב־רוח־הבשר. עם־זאת נוכח לדעת שהוא נמשך דווקא אל קרינה זו של רוח־היסוד־הארצי, אל רטט־רוח־החושים הנשקף מהוויתה כולה – מגופה, מתנועותיה, מדרך־דיבורה ומצליל צחוקה. היה לה גוף של רקדנית, מלא למטה באגן־הירכיים יותר מאשר למעלה בבית־החזה, ורגליה גבוהות ואיתנות. היא גם למדה ריקוד זמן־מה אצל הרקדנית המודרנית שהגיעה אז מגרמניה, אצל אלזה רבלון, מה שהדגיש עוד יותר את מתח השלֵמוּת היצוקה בכל תנועה מתנוּעוֹתיה ובכל תנוחה מתנוחות גֵווה.

אוריתה לא ידעה, כמובן, איזו רעידת־אדמה מחולל בליבּו של סרוליק הקטן הלז כל נִדנוד של אגן־ירכיה, כל רטט של רגל הנשענת על מוט הדלפק כשמשֹוחחת היא עם בעל בית־הקפה גת או עם מישהו אחר שמזדמן לשם באותה שעה, כל גל החולף על חזה בשעת נשימה, כל הטיית צוואר שמגלה בדל־אוזן, כל צליל של צחוק היוצא מפיה, כל עִפעוף של אחת מעיניה המשתקפת בחלון, כל ברק חיוך לשבט או לחסד. ומכיוון שלא ידעה, לא יכולה היתה בשום פנים ואופן להעלות על דעתה איזה כוחות־נפש אדירים, אילו מאמצים עילאיים נדרשים ממנו כדי שתמשיך היא לא לדעת, כדי שהיא לא תכיר ולא תרגיש ולא תחוש ולא תחול שמץ מן המתחולל בקרב לבבו. וכל זאת מתוך פחד, לא פחד מפני ההתבזות, שהרי כבר לא אִכפת היה לו, כבר מוכן היה לכל, ולא רק מוכן אלא אפילו להוט לעשות הכל למענה ולפקודתה, להיות ללעג ולקלס ולדֵראון־עולם ובלבד שתניח לו להימצא במחיצתה. הפחד הנורא היה הפחד מפני פסק־דין של הסתר־פנים וגלות, האימה החשֵכה שברגע שתחוש בכך תשלחנו לעזאזל יחד עם אִיצִיק בלום ויענקל’ה תלמי וכל יתר האומללים שחיזרו אחריה בניגוד לרצונה. סרוליק ידע זאת בחוש, גם קיבל אישור לכך בהערה אחת שלה, בדבר ג’וּקים מג’וּקקים שמנסים להיות אנסים, שהעירה אחרי ששִלחה את דוקטור תלמי לכל השדים והרוחות. יתר־על־כן: כשנכנס לתוך עורה וראה את הדברים בעיניה שלה, נתחוור לו שלא היתה לה ברירה אלא למחוץ את המקק הלז ולשטוף את גוויתו בתוך צינור הביוב של הכיור כדי שלא תוסיף זו להיות לה לגועל־נפש. הנה כי כן, עד שלא החל תלמי מחזר אחריה, לא היה אלא אחד האנשים הבאים להיפגש עם אביה, אחד הנכנסים ויוצאים שאינם מעלים ואינם מורידים, מין מלומד צעיר יחסית ומוכשר שאומר אפילו, לפעמים, דברים מעניינים ומחוכמים בשעת ארוחת־הצהריים; אך מן הרגע שהחל מחזר אחריה, הפך למקק, ובדרך הטבע. פתאום אילץ אותה להעביר את תשומת־ליבּהּ מן הדברים שהוא מדבר אל הַמְּדַבֵּר, והמדבר בגופו ובעצמו לא ייתכן שלא ייראה בעיניה אלא כמין ג’וּק מג’וּקק, מקק חיוור. שתי הקווצות המתנופפות משני עברי הקרחת כזוג המשושים, וכל הגוף הפריך הזה חסר־העצמות, והידיים המדוּלדלות הללו החסרות כוח ותחושת־עשיה שמתפרסות בלי הרף לצדדים ככנפי המקק חסרות־האונים. והנה – שוֹמו שמים! – אותו מקק מתקרב ובא אליה במשושיו המגששים אילך ואילך ובנִפנוף כנפיו הגידמות ומתחיל לעשות כנגדה העוויות משונות שנחשבות בעיניו כּשופעות חן, חורק ומצרצר באוזניה דברי אהבה ומתכוון בכל הרצינות – הוי, הזוועה והחלחלה שבדבר – לא פחות ולא יותר מאשר לשכב אתה וכפי שכתב לה באותו פתק־אימים, “לאהוב אותה לעולם ולנצח־נצחים”. היא מנסה לנער אותו מעליה אך השרץ אינו אומר נואש אלא חוזר ובא וכבר הוא שולח אליה כרעיים דביקות, משֹתרכות ומשֹתרגות, ואם אין היא מוחצת אותו מיד, הריהו אופף אותה, הגיהנום הזה, “לעולם ולנצח־נצחים”.

ומה עשֹה אותו מקק אחרי שנמחץ? ראשית הזדרז ונשא לו אשה, ואחר כך סיפר לאשתו ולכל העולם – ואפילו לאנשים שהיו נוכחים בכל בזיונותיו – שאוריתה היא “בלתי־נורמלית מבחינה נשית, בחורה מלאה תסביכים מיניים”. גם פיזר רמזים לכאן ולכאן ביד רחבה, גם העניק חופש מלא לכל אחד משומעיו שיסיק מסקנות משלו כטוב ובעיניו וכעולה על רוחו: רצונו לסבית, הריהי לסבית, רצונו פריג’ידית – הריהי פריג’ידית.

“ובכן, סרוליק יקירי,” היה סרוליק אומר לבבואתו הנשקפת אליו מן הראי לפני שהיה יוצא לאחד המקומות אשר שם עשויה אוריתה להימצא עכשיו לפי מיטב החישוּבים, “במה כל כוחך וגבורתך? בזה שאינך ג’וּק”. עכשיו עשויה אוריתה להימצא בביתו של גבריאל לוריא, והוא ממהר לשם דחוף ובהול בעניין הספרים שגבריאל צריך היה להחזיר לספריה לפני חודש, ועדיין הם מונחים אצלו. רחוב הנביאים נבקע לכל אורכו וסרוליק שוקע בתהום הנפערת מרעידת־האדמה שפקדה את ליבּו למראה אוריתה השֹרועה על ספת־העור שעל המרפסת של גבריאל לוריא. “שלום אוריתה, את כאן?” הוא אומר לה במאור־פנים שליו – לא באדישות מופגנת ולא בריגשת נפש סוערת ומטולטלת אלא בידידות נלבבת – ומיניה וביה הוא מעניק לעצמו את אות־הגבורה, את העיטור הגבוה ביותר על שליטה־עצמית נשֹגבת וגבורה עילאית, את המדליה “צלב ויקטוריה” על שהצליח להקדים לה שלום מבלי שקולו ירעד מצד אחד, ומבלי להפגין התנכרות נוקשה מן הצד האחר, לאמור: על שהצליח למחוץ במכה אלגנטית, חדה ויעילה כאחת את הגדול שבאויביו, את הג’וּק.

“את יודעת,” הוא אומר לה ומתישב על הספה למרגלותיה לפני שיתמוטט מחמת פיק־הברכיים, “עלה על דעתי רעיון חשוב היום, רעיון גדול!” “מה?” שואלת אוריתה ומדליקה את האורות בעיניה, ושוב פוקד רעש את הארץ, והפעם גדול הזעזוע מקודמו. ים־המלח ראה וינוס, הירדן נסוג לאחור, הרי ירושלים רקדו כאילים, וסרוליק הועף ככוכב־שביט אל השמים בין השמשות המאירות בעיני אורית. רם ונישא ואדיר מרחף סרוליק, ומלפניו תחוּל ארץ. כל־יכול סרוליק לעשות, גם מוכן לפקודת המאורות הגדולים.

“להקים חוג מצומצם של אנשים בעלי רמה, נבחרים, כדי ללמד אותם את הסוד הגדול,” אומר האדון.

“אני מצטרפת,” אומרת אורית, “איזה סוד?”

“הסוד הגדול איך לא להיות ג’וּק.”

אורית פורצת בצחוק צלול מצלצל וכל כוכב הופך לצליל נוטף צולל אל ים מנגינת־השמים.

“אתה והרעיונות המשונים שלך,” היא אומרת לו, ולגבריאל היא פונה ומוסיפה, “אני חושבת שסרוליק משעשע כל־כך מפני שבעצם שום דבר אינו חשוב בעיניו.” סרוליק מחייך והיא אומרת לו, “הרי אתה איש נוח וקל רק מכיוון ששום דבר בעולם אינו נוגע ממש אל ליבך.” הוי; ציפור־הנפש, ציפור־הנפש של סרוליק שמעניק מיד לעצמו עוד עיטור אחד, את אות הגבורה בשירוּת החשאי.

“במה טמון הסוד הגדול?” שואל גבריאל, ועם שאלתו בוקעים ארבעה צִלצולים עמומים מן השעון העתיק שבבית. “הוי, אני מוכרח לרוץ לעבודה” אומר סרוליק, “בפעם הבאה נדבר על זה.” ילדים שמבקשים להחליף ספרים כבר עומדים בוודאי לפני הדלת הסגורה של הספריה, והוא הרי לא קפץ לכאן אלא לרגע אחד כדי לנשום, כדי למלא את רֵאוֹתיו אוויר־פסגות לפני שיחזור ויצלול בין צרה צרורה אחת לצרה השניה העמוקה ממנה.

“הסוג הגדול הטמון בראי” אמר סרוליק לעצמו כשראה את בבוּאתו במראה הגדולה של קפה גת. אחר שסגר את הספריה בשעה שמונה בערב, פנה לקפה גת לפני שובו הביתה, לפי ההסדר העראי החפוז תישאר רוזה עם אמו עד שעה תשע הערב, ולפיכך נותרה לו לנפשו שעה שלֵמה, כמעט, לפוש וללמוד את מפת מצבו כדי להתוות לעצמו את דרך ההיחלצוּת מן המיצר אל מרחבי אוּר־כּשֹדים.

“טוב מראה־עיניים מֵהֲלָך־נפש” אמר לעצמו כפי שהיה אביו אומר כשביקש לראות ולהראות לקונה מה דמות תהיה לשולחן המוזמן, ובאותה תנועת־יד עצמה שלף עיפרון ופִנקס מכיס חוצנו והחל לשֹרטט, לא רהיטים ולא את כלי־העבודה שבמקדש, אלא את תרשים מצבו ברגע זה ואת סדר הפעולות הדרושות. אילו היו עמו כמה עפרונות צבעוניים היתה המפה עולה מתחת ידיו יפה יותר, אך גם בשחור על־גבי לבן בלבד, יצא ציור נאה למדי, ומשהושלם התרשים נתחוור שאין המצב מייאש ושהשד איננו נורא כל־כך, וככל שהוסיף לעיין בו וללומדו, כן הוקל לליבּו וכן החלו פיעפועי־גיל מבשֹרים את יציאתה של התקווה הטובה מן הכוח אל הפועל. עוד מחקר אחד מזווית־הראייה הנכונה ומבין־השיטין תבצבץ ותעלה הבשורה הטובה: לאמור, שהמסע הגדול, המיוחל, לא זו בלבד שאינו נמנע משום העניינים היגעים, אלא ממש מתחייב מהם, וכפי שכבר אמר אתמול לאורית, לא צריכים כל הסידורים הדרושים להכנתו להימשך יותר מחודשיים ימים. מובן מאליו שיהיה עליו, בראש־ובראשונה, לגשת אל הרופא כדי לשמוע מפיו דברים ברורים במידת האפשר על מחלתה של אמו ועל סיכוייה להחלמה מהירה. כל הייתר אינו אלא ענין של אִרגון “התורנויות” – כך כינה את הצורך במישהו שימצא תדיר במחיצתה – שיוטלו עליו, על אחותו ועל סבתא שפרה. לרגע עלה על דעתו לכלול בתורנויות גם את הדודות אלקה ואתיל, ובכן מה? כשייצא סרוליק לטיול הגדול, תמלא השכנה רוזה את מקומו בתורנויות והוא ישלם לה מחיר מלא של שעת עבודה תמורת שעה שתשהה עם אמא. שלם ישלם לשלושה חודשים מראש. בסופו של דבר אין זו אלא בעיה של קצת כסף, ואת תשלום שלושת החודשים לרוזה יוכל הוא להרוויח בעבודה נוספת. אם יעבוד חודשיים ימים מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר בכל מה שיזדמן לידו, הרי אין כל ספק בכך שירוויח מספיק הן כדי לשלם לרוזה את אשר יגיע לה לשלושה חודשים מראש, והן את כל הדרוש לו ליציאה לדרך, לתחילת המסע.

ומה אם כעבור חודשיים, לאחר שיעשה לילותיו כימים בכל עבודה שהיא שתזדמן ליידיו, כקלה כקשה, ולאחר שירוויח את כל הכסף הדרוש, ולאחר שישלם לה, לרוזה, את כל המגיע לה לשלושה חודשים מראש, ולאחר שיארגן על הצד הטוב ביותר את כל התורנויות של אחותו ושל סבתא שפרה ושל רוזה (והרי גם ייתכן שבינתיים תחלים אמו, או תחול הטבה במצבה, כפי שכבר קרה לא אחת, ושוב לא תזדקק לכל התּכנון המסובך הזה!) ולאחר שיעשה את כל הסידורים הדרושים לעצם הנסיעה בחזרה אל מוצאו של העברי הראשון – ומה אם אחרי כל הדברים תימלך פתאום אוריתה בדעתה ותחזור בה? תחליט פתאום שאין היא נוסעת עם סרוליק הקטן לאוּר־כּשדים אלא נשארת פה בירושלים עם ידידיה האנגלים, או מפליגה לפריס עם אחד מחבריה הציירים!

ראשית, ומעל לכל, ובעיקרו של דבר, הרי לא הוא הציע לה אלא היא־היא שהציעה לו, ולא היא שהסכימה לו, אלא שהסכים לה לצרפנה אל מסעו שלו. ורק אתמול היה הדבר: כך, בלכתו בדרך, בהיסח־הדעת, נבקע השער פתאום ואוריתה עמדה לפניו בגודל טבעי וקראה בלהט, בקוצר־רוח “אז בוא וניסע יחד. אני מצטרפת, מתי יוצאים?” אולם בית־הקפה גת התרחב מנהר־פרת ועד לנהר־חידקל ותִקרתו גבהה עד לכוכבים מרוב עדנה־פועמת־זֵכר־הימים־ההם: זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במִדבר, בישימון שלעבר הנהר מזרח השמש. כך, בודדים יחד בלב מִדבר העולם, לצלול במעמקי האורות הגבוהים שלעיניים הללו ולמוּת ולחיות. ושוב כאמש, כשביקש להעלות את הרגע הגדול הזה, סירבה תמונתה של אורית לעלות בזכרונו, ובמקומה הופיעו כל מיני פרטים שהקיפו אותה באותו מקום ובאותו רגע, ומכיוון שעלו נתן דעתו עליהם ונתקשרו למה שהוסח מדעתו. כשביקשה אורית להצטרף למסעו ראה מבעד לפתח הגדר פועל שיושב בתוך הגן ומחבר נורות צבעוניות אל כבל חשמל. היה זה אותו פועל שצעק על רוזה רבע שעה קודם, כשהיו ממהרים מן הסמינר הביתה, “מה זה אתך? אין לך עיניים בראש”. אותו פועל גרר אל תוך גנו של השופט חוטי־חשמל וחיבר להם מנורות צבעוניות ותלה את המנורות בין העצים לקראת הנשף הגדול. כן, ברור, הרי זה הנשף הגדול שעליו סיפר לו גבריאל לוריא. בעיתונים כבר נתפרסם ששופט בית־הדין העליון דן גוטקין זכה בתואר “קצין האימפריה הבריטית” ביום ההולדת הרשמי של המלך, הלא הוא התואר הגבוה ביותר מבין התארים שהוענקו באותו יום לכמה מן הפקידים המשמשים את הוד־מלכותו ברחבי האימפריה מזרחית לסואץ ומערבית למפרץ הפרסי. לכבוד המאורע עמד הוד מעלתו שופט בית־הדין־העליון קצין־האימפריה־הבריטית לערוך נשף־גן בביתו שעתיד להיות האירוע הנכבד ביותר בחברת המִמשל בירושלים אשר תופיע בו בכל הדרה, החל בנציב העליון ובקונסוּלי המדינות היושבים בבירה. כדי למנוע את התגנבוּתם של כל האורחים הלא־קרואים המופיעים תמיד בנסיבות אשר כאלו, וכדי להגן על ראשי השלטון והצבא שיתקבצו שם יחד, יוּצב סביב ביתו של השופט משמר של שוטרים בריטיים שיקפידו על כניסתם של בעלי כרטיסי־ההזמנה בלבד. משנתפרסם הדבר ביישוב, פרצה הבהלה לכרטיס־ההזמנה, וכול מי שגילה שקרנו מושפלת ונרמסת ומעוללת בעפר משום שלא נכתב שמו ברשימת המוזמנים, יצא דחוף ובהול לתקן את המעוּות ולהשיג כרטיס בכל מחיר ובכל דרך עקלתון שהיא. בעניין זה סיפר לו גבריאל מעשה שהיה מעשה שהיה בפרופֵסור יעקב תלמי. לפני שבוע, בשובו הביתה מן הסמינר, מצא גבריאל את המלומד הצעיר הלז יושב על המרפסת ומשֹיח ברוב התלהבות עם אביו ועם סניור מואיז. האורח הלא־צפוי גילה בקיאות יוצאת מן הכלל באילן היוחסין של הבק הזקן שמשתלשל ישירות עד לאר"י הקדוש, וכן גם בכל תוקפו וגדולתו בימי התורכּים שהעניקו לו את התואר “בק” שהוא, על־פי מושגי האימפּריה הבריטית בימינו, תואר מקביל, פחות או יותר, לתואר “סר”. מכאן ששווה הוא, הזקן, מבחינת דרגתו, לא פחות ולא יותר מאשר לנציב העליון בכבודו ובעצמו. מעלה זו מכונה בפי עמי המערב “בּיי” ובפינו אנו “בק”, ואילו התורכּים עצמם יאמרו “בּג” בגימ"ל. ועוד היה תלמי מפרפר בידיו ומקמט את מצחו בלהט ההתפעלות מחידושיו המחודשים של הזקן בסוגיית משה רבנו, אבל להפתעתו הרבה של גבריאל לא גמל אביו לאורח מידה כנגד מידה של התלהבות. יהודה פרוספר בק, שלעת זיקנה אינו הוגה אלא במשה רבנו, שמוכן לשבת שעות רצופות עם כל אדם, ואפילו חרש שוטה וקטן, ובלבד שהלה יטה אוזן – בין פקוּחה ובין חֵרשת – לפירושי פירושיו באותם פרשת־חיים; שאינו יכול לכבוש את יצרו, והריהו חוזר ומסתכן בסוגייה זו אפילו אצל אשתו שמגיבה מיד במכת־נגד מוחצת, מתחילה לרמוס את כובעו ברגליה משום שאין דבר בעולם כולו שמרגיז אותה יותר ממשה רבנו, – יהודה פרוספר זה מתכנס פתאום בתוך חומת נימוסיוּת מסבירת־פנים דווקא כנגד אורח נכבד שהוא המומחה לעניין שנפל לידיו כמציאה שאין למעלה הימנה. הזקן לא זו בלבד שלא התלהב, אלא אף נראה להוט לדחות את השיחה כולה ליום אחר. רק אחרי שנסתלק האורח והבטיח לבוא כבר למחרת היום, נתחוור לגבריאל עד כמה הפליאו תחושותיו של איש־העולם שהיה בשעתו מקורב למלכות ומעורב בין־הבריות, להתעורר חיש־קל מתרדמתן העמוקה והממושכת ולהתפרס בכל דקותן ורעננותן כמימים ימימה. “אני מריח פה” – כך אמר בקולו העתיק וניחר – “ריח של נזיד־כיבודים וטובות־הנאה. אבל מה יש בכוחי כיום הזה להעניק לו, ומה מבקש הוא להוציא מידי? הייתי אומר שעוד מעט יבקש ממני שאשתדל אצל גוטקין שישלח לו הזמנה, אבל לכך הרי אינו נזקק. מבאי־ביתו של גוטקין הוא, ויוכל לפנות ישר אליו, ואם תאמר: נפל דבר ביניהם, צריך אני ראשית לברר אצל גוטקין מה קרה, כדי שאדע אם ראוי הוא להמלצתי. ואפילו נשתבשו יחסיהם, עתיד הוא להיות מוזמן לא בתורת ידיד־המשפחה אלא כאחד הפרופֵסורים ברשימת המלומדים החשובים, אלא אם כן נתן גוטקין הוראה מפורשת למזכיר בית־המשפט למחוק את שמו מן הרשימה, ואם אמנם הטריח גוטקין את עצמו עד כדי כך, משמע שראוי תלמי להימחק מרשימת המזומנים ולפיכך לא מגיעה לו כל המלצה ממני.” ובאמת הטריח גוטקין את עצמו עד כדי כך, ומחה את שמו של תלמי מרשימת המזומנים, וכל שיקול־דעתו של הזקן מדוייק היה להפליא פרט לדבר אחד שפשוט נעלם מידיעתו, אך לא היה בו כדי לשנות את החלטתו, וייתר־על־כן – עשוי היה רק להגביר בו את סירובו לתת המלצה כלשהי לתלמי – ודבר זה הלא הוא הגורם למחיקת שמו של תלמי. אילולי חיזר בדביקות אחר אורית, לא היה שמו נמחה מן הרשימה, ולא היה זיכרו מרגיז את השופט.

מאחר שהעסק כולו טפל ומאוס היה בעיניה, לא מצאה אורית בזמנו כל עניין או צורך לספר לאביה לא על חיזורו של תלמי ולא על האופן בו נאלצה לנער אותו מעליה. הדבר קרה בביתו של הצייר האנגלי הזקן הוֹלמס בדרך בית־לחם. הולמס שבנה את ביתו בצד המִנזר היווני מר־אליאס, ושבמשך חמישים שנה היה מצייר את נופי הארץ, ובמיוחד את הנופים הנשקפים מגן ביתו – את מִדבר יהודה ואת הר הורדוס ואת בית־לחם מזה, ואת הר־הזיתים ואת הר־הצופים ואת ירושלים מזה, – היה מכנס בביתו כפעם בפעם צעירים מבצלאל ועוד אנשים מאוהבי נוף הארץ ומשוחרי הציור ומציג לפניהם רישומים ממעשה־ידיו. ליבּהּ של אוֹרית נמשך, כידוע, אחר האמנות המודרנית שמציירת את נפש הדברים ולא מעתיקה בנאמנות של תצלום קוויהם החיצוניים, גם סבורה היתה שכל מי שאינו מודרני בגישתו איננו אמן, ולפיכך צריך היה מעשה־ידיו של הולמס הזקן להיות טפל בעיניה ונטול כל ערך אמנותי. בכל־זאת המה ליבּהּ בקִרבּהּ למראה הרישומים האלה, הדקים. היא ביקשה להסתכל היטב בתמונות הנוף המוצגות בינות לחלונות הקמורים הנשקפים על אותו נוף עצמו כדי לברר לעצמה מה יש בהן שמרטיט נימים בנפשה בניגוד לאידאולוגיה האמנותית שלה. כן, יש לו, לזקן, בקיאות טכנית רבה ויכולת עשיה שאינה מוטלת בספק, אבל בכך הרי אין שום אמנות. ובכן, מה יש ברישומים המדויקים הללו שמשרה מין הרגשה שכזאת, שמוסר מין אווירה שכזאת כאילו את משקיפה על מִדבר יהודה בעיניו של הולמס, כאילו שבכל רישום נותן לך הולמס את העין שלו, והנה העין שלו תמימה היא, והיא רואה במִדבר יהודה חלום וקדושה. עוד מעט־קט תצליח לברר לעצמה את פשר הסתירה הלזאת, אך פתאום רואה היא במקום רישומיו של הולמס את תווי־פניו של תלמי. בלי אומר ובלי דברים נמלטת היא מיד אל הקיר שממול ומצטמצמת ומסתתרת מפניו בפינה הרחוקה ביותר, והוא דולק אחריה בחירוף־נפש ומדבּיק אותה אל הפינה ובחיוך של שֹביעות־רצון מעצמו משמיע הוא באוזניה דברים מחוכמים על כל מה שעינה רואה. היא קופצת שפתיה ואינה עונה לו דבר וחצי דבר ומפנה פניה ממנו אל הרישום של גיא־בן־הינוֹם ותלמי ממשיך להערות דברים באוזניה בשטף לשון. הוא מדבר על אמנות הציור והיא תוקעת את חוטמה לתוך גיא־בן־הינוֹם ומשתדלת לא להאזין לקול הגרוני המפכפך לימינה. שמותיהם של הלורד קרדון ושל הליידי אשלי מבצבצים וצפים על־פני זרם הדברים, ואין היא מתפלאת על כך, שכן תמיד, במוקדם או במאוחר, עתידים לצוץ על־פני דבריו של תלמי שמות אדירים, שמותיהם החשובים של בני־האצולה האנגלית העתיקה והנשגבת ביותר שהיו, לדבריו, מחזרים אחריו בזמן שהיה עובד על הדוקטורט שלו בקיימברידג'. ככל שמעמיקה היא להציץ אל תוך גיא־בן־הינום כן מגביה הוא את קולו, וכבר מפציץ אותה בידיעה המרעישה שליידי אשלי לא קנתה תמונה מבלי שתיוועץ בו תחילה, ושעות רצופות היתה מעכבת אותו אצלה כדי שיחווה לפניה את דעתו על כל המתרחש בימינו באמנות המודרנית. מכיוון שלא יכלה לקפוץ לתוך גיא־בן־הינוֹם מבעד לזכוכית המכסה אותו, פנתה אוריתה לאחור בתנועה חדה ונמצאה עומדת פנים־אל־פנים מול תלמי מזה, והקונסול הבריטי מזה, – הוא ואשתו ועוד אנגלי אחד ארוך ושפוף שלא היה מוּכר לה, ושהיה, כפי הנראה, חשוב עוד יותר מן הקונסול עצמו, לפי שתלמי הגניב מבטים לעברו, מלמטה למעלה, לדעת אם אמנם הגיע גם לאוזניו של זה דבר ערכו הרם והנישא בעיני הליידי המקורבת לבית המלכות. ידו המפרפרת של תלמי פגעה במרפקה כמבלי־משֹים, ואז נשבר לה: במכה נמרצת הסירה מעליה את היד המדולדלת הזו, ואל בעל־היד אמרה, “אתה יודע, מעודי לא היה לי הכבוד לפגוש את ליידי אשלי, ומתוך מה ששמעתי עליה, חשבתי עד היום שזוהי מן מרשעת זקנה, היסטרית, וקפריזית, אבל ברגע זה הסתבר לי שהיא קדושה. אם באמת סבלה היא אותך במשך שעות רצופות; אם אמנם, כדבריך, לא שלחה אותך לעזאזל ולכל הרוחות אחרי חמש דקות, הריהי קדושה, ולא סתם קדושה, אלא קדושה מעוּנה. אבל אני, אני אינני לא קדושה־מעונה ולא מזוכיסטית” פנתה לעברו וצעקה “הסתלק מיד, עוף מפה” אבל הצעקה כבר ריחפה מיותרת בחלל החדר. תלמי הקטן נעלם, נמוג ואיננו, ואז שוב לא נתקלה בו על כל צעד ושעל. היא נשמה לרווחה אפילו מעצם הידיעה ששוב לא תשמע את כינוי החיבה “ריתה” מתגלגל בפיו שלא בטובתה ובעל־כורחה. בתקופת־השיא של חיזוריו נתונה היתה לחשש המתמיד שעוד מעט קט תישמענה על דלת חדרה שלוש הדפיקות שלו, הקולניות והחיישניות כאחת, ועד שלא תספיק לענות, יציץ ראשו פנימה ויפריח שאלה חייכנית שלאחר המעשה, “אפשר להיכנס, ריתה!”. “בשבילך אני אורית גוטקין” היתה אומרת לו, והוא היה חוזר וקורא לה בכינוי החיבה “ריתה” שבו היו מכנים אותה, פרט לבני־הבית, רק הקרובים שבחבריה. התפרצותו זו לתוך הכינוי האינטימי שלה היתה מרגיזה אותה עוד יותר מהתפרצותו לתוך חדרה, שהרי כנגדה חסרת־אונים היתה לחלוטין. התייחסותה לשמה הפוכה היתה לגבי זו של סרוליק אל שמו. מאז שעמד על דעתו, חש סרוליק ששמו הוא דבר זר לו שנכפה עליו בעל־כורחו. הוא נקרא על שם סבא שלו, ישראל חיים, אבי־אביו, שכך נקרא בזמנו על שם סבא שלו, אבי־אמו. משהו ששיקף את נפשם ואת עולמם של אנשים אחרים במקומות אחרים ובזמנים אחרים, משהו שאינו רק זר אלא מנוגד ממש למהותו הפנימית, נקשר אליו ומשֹתרך אחריו כמין פגע־רע. ואילו אורית חשה בשמה משהו מעצמה, ממהותה, ובכינוי החיבה “ריתה” הידהד באוזניה צליל מן המעגלות הפנימיים שמבעד לפרוכת מזה אשר אליה זר לא יקרב וניקה. אם לא יכלה למנוע את תלמי מגלגל בפיו את שם־החיבה שלה בפניה לפני שסילקה אותו מעל דרכה, על־אחת־כמה־וכמה שלא היתה לה כל אפשרות לעצור בעדו מעיווּת שמה שלא־בפניה אחרי שסולק, אבל זה באמת לא אִכפת היה לה. עוד זמן רב אחרי שהתפטרה ממנו, ואפילו אחרי שנשא לו אשה, היו מפעם לפעם מגיעים לאוזניה הדי השמצותיו מבלי לעורר כל תגובה שהיא בה וממנה, כאילו התייחסו אל אדם זר שאינו מוּכּר לה. קל היה לה וטוב כל זמן שמשוחררת היתה מנוכחותו של תלמי, כל עוד לא הוצרכה עינה לסבול את מראהו ואוזנה את קולו ואפה את ריח נשימתו. בעולמו שלו שיעשה כרצונו וידבר כאוות־נפשו, ובלבד שלא ינסה להשיק את עולמו בעולמה, ומשחלפו הימים וכל ניסיון כזה לא נעשה, חדל להתקיים לגביה.

יום אחד, כשחזרה הביתה לארוחת־הצהריים ונכנסה לחדר־האוכל, פקו ברכיה מפחד. בחיוכו הממושקף הלבן ובפִרפור ידיו הרכרוכיות היה תלמי יושב אל השולחן בצד אמה כסיוט שהתגשם. פעם חלמה שמקק גדול מגעיל צונח על השולחן שלפניה ומתחיל להתקדם לעברה. היא חובטת בו בספר שבידיה ובטוחה שנמעך מעוצם החבטה ומת במקום, ואמנם בהרימה את הספר היא רואה את גווייתו המעוכה, אלא שזו פתאום מתמלאת, מתרוממת, קמה לתחייה וממשיכה בדרכה לעברה. “אתה יודע” סחה לאחר מעשה לגבריאל, “כשנכנסתי לחדר־האוכל וראיתי את תלמי לנגד עיני נבהלתי יותר מאשר בחלום. הרגשתי שהג’וּק של סיוט הלילה הופך למציאות שבהקיץ.” היא קפאה לרגע על עומדה, החניקה צעקה שביקשה להתפרץ חוצה, ואחר נמלטה אל חדרה וסגרה את הדלת עליה. אביה, שלא ידע דבר וחצי דבר מכל מה שאירע פעם ביניהם, הזדעזע מהתנהגות בתו שכך פגעה באורחו הקרוא לארוחת־הצהריים. הוא החוויר, התנצל בשמה על שלא תוכל להשתתף בארוחה, ואחר־כך נכנס לחדרה לדבר משפטים אתה. “אבל האדם הזה פשוט מעורר בי בחילה, זה כאילו שהיית מכריח אותי לאכול ארוחת־צהריים בחברת איזה מפלצת או שרץ,” אמרה לו, ומשנוכחה לדעת שטענתה זו אינה מתקבלת משום שאביה סבור שהנסיבות חייבו אותה לפחות להתנצל בפני האורח המוזמן לביתה שלה על שאינה מצטרפת לארוחה, סיפרה לו את הפרשה כולה. ואף־על־פי־כן לא היה השופט מנתק כליל את יחסיו עם תלמי – אם כי כמובן, בשום פנים ואופן לא היה מזמנם יחד – והיה מזמינו לנשף הגדול לולי הוסיפה אוריתה ואמרה, “ואחרי כל זאת התחיל להשמיץ אותו.”

“את בטוחה בזה?” שאל אביה.

“כן” אמרה אורית. “אתה מבין, אבא – אם אני מסרבת להיענות למין גבר מקסים שכזה, ודאי שמשהו לא בסדר אתי. תלמי התחיל להפיץ כל מיני רמזים שאני לסבּית, פריג’ידית – אני יודעת מה, בקיצור – שאני פרוורטית.” מששמע כך, הלך השופט מיד ונתן הוראה למזכירו שימחוק את שמו של תלמי מרשימת המוזמנים לנשף הגדול.

הפועל המתקין את מערכת החשמל לקראת נשף הגן שצריך להתקיים בעוד חודש חזר והופיע בזכרונו של סרוליק למרות מאמציו להעלות את אוריתה לנגד עיניו, אוריתה של אתמול, של היום הגדול ההוא, של היום שמעבר לנהר הגדול, של היום שמעבר ליום, של היום שמעֵבר. אוריתה שֶלָּרֶגַע הגדול בחייו בו ביקשה אותו שיקחנה עמו מיד לכל אשר יילך הוסיפה להתחמק מעיני רוחו כמו שם שמסרב לעלות על הלשון ברגע שמתבקש, ובמקומה עלתה ברורה תמונת הפועל היושב בגבו אל השער ומחבר נוּרות צבעוניות, ומשהו באותו שכם מוטה ובאותה צורת ישיבה נראה מוּכּר. “ייתכן שאני מכיר אותו מאיזה מקום” אמר סרוליק לעצמו, ופתאום עלה קולה של אורית שלרגע הגדול – לא מראה פניה אלא קולה בלבד האומר “רבתי נורא עם אבא… כל החודש לא תתפנה המכונית…” ואז הבזיק הקשר שעליו לא עמד אתמול ברגע הפגישה, ושנתן לסרוליק אפשרות של הצצה אל אותה פגישה מצידה של אורית. כל החודש לא תתפנה המכונית מכיוון שבּנוסף על עבודתה הרגילה בשירוּת השופט תהיה עסוקה בהכנות לנשף. הנהג הרי נוסע ומוסר אישית את ההזמנות לידי הקרואים, ועליו גם לנסוע למשטרה ולשאר המשֹרדים הממשלתיים לאִרגון הצד הרשמי של הנשף, ובגלל כל העסקים הרשמיים הללו צריכה אורית לוותר על הטיול המובטח לה: בעצם לא לוותר ממש אלא לדחות. אבל לדחות לארבעה או חמישה שבועות משהו שאליו היא נושאת את נפשה ושכבר הובטח לה, הרי זה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן. אין דעתה של אוריתה סובלת דברים שכאלה. אִמָּה היתה אוהבת לספר עליה, על ריתה, שכשעדיין תינוקת היתה, מין פסיק, פספוסית בת שנה אחת בלבד שמדדה בקושי על רגליה ומהגה כיונה, כבר ידעה בדיוק מה היא רוצה, ואי־אפשר היה להסיח דעתה מן החפץ שלקחה עינה: כשלא ניתן לה אותו חפץ לשֹחק בו, היתה מתכופפת ומכה בזעם את הרִצפה בידה הקטנה. בכף־ידה השמנמנה ובאצבעותיה הפעוטות היתה מכה את הרִצפה ומהגה הגיים של כעס. רק אלוהים שבשמים יודע מנַיין למדה תחבולה זאת וממי ירשה את זו הלהיטוּת קצרת־הרוח. אביה יכול לשמש כסמל וכמופת לשיקול־הדעת המתון והקר, ואילו היא, אִמָּה, שכל ימי חייה ביטלה את רצונה מפני רצונו של אביה, ואחר־כך מפני רצונו של בעלה, ודאי שהיא לא הורישה לבִתָּהּ מין אופי שכזה. ועוד היתה אִמָּהּ חוזרת ומספרת תמיד את סיפור “המיטה שלי, ננסי שלי”. כשהיתה ריתה פעוטה, היה לה אומנת אנגליה בשם ננסי, וננסי היתה ישנה יחד אתה בחדר אחד. כשהגיע היום להעביר את ריתה ממיטתה הקטנה למיטה גדולה יותר, ומחדרה של ננסי לחדר־הילדים יחד עם יעלי, ומטיפולה של האומנת לידי המחנכת, לא מצא הרעיון כולו חן בעיניה. כשנשֹאוה על כפיים למיטתה החדשה, נעמדה במיטה, נאחזה במעקה וצעקה, “אני רוצה את המיטה שלי, אני רוצה את ננסי שלי”. במשך ארבעים־ושמונה שעות לא הוציאה מפיה אלא את הקריאה “המיטה שלי, ננסי שלי”. כזאת היתה ריתה כשהיתה תינוקת וכזאת נשארה כשבגרה. מכיוון שנתפסה למשהו, בין אם זה רעיון ובין אם זה חפץ מוחשי, בין אם זה ציור מסויים ובין אם זה שרפרף מגולף, נתפסה לו בכל לבבה ובכל נפשה ובכל מאודה, ומיד. ריתה רצתה את הטיול שלה למועד שהובטח לה, ומשנוכחה לדעת שמידי אביה לא תוציאנו, רצה החוצה בפחי־נפש וגמרה אומר לנסוע בהזדמנות הראשונה שתיפול לידה ועם האדון הראשון שייפָּגש לה. עד שלא יצאה מן הבית, בשער ממש, נתקלה בסרוליק הקטן שנראה בעיניה קורן משמחה וזורח מאושר, ומששמעה מפיו שכבר מתכנן הוא טיול ארוך ומעניין, קפצה על המציאה שנפלה לידיה בדיוק בזמן וקראה “אז בוא וניסע יחד, אני מצטרפת!”

ומה אם הראשון הבא לקראתה לא הייתי אני אלא, נאמר אִיצִיק בְּלוּם או יענקהל’ה תלמי, והוא היה מציע לה טיול?" שאל סרוליק את עצמו כולו מלא נחת־רוח מעצמו וממה שקרה לו ומן התשובה על שאלתו ומן הארכה של שעה שלֵמה שיש לו לנפשו לשבת פה בבית־הקפה גת, ומקפה גת ומן העולם כולו. והתשובה הלא ידועה ומסתברת מתוך עצמה מכיוון שלגבי אוריתה תלמי איננו אדם אלא מין יצור מבחיל מוקצה מחמת מיאוס, ובכלל מה ההשוואה הזאת בינו לבין תלמי. אמנם קטן־קומה הוא כתלמי, ואפילו אם גבוה הוא מתלמי בסנטימטר אחד או בסנטימטר וחצי, אין הבדל זה ניכר לעין ולא בו טמון השוני שביניהם אלא בטיבו של האיש ובמהות היצוקה בתוך אלה הממדים הקטנים. כנגד הבשֹרניוּת הלבנבנה, הרכרוכית והפריכה של תלמי, גופו שלו שרירי ומוצק וחטוב היטב וידיו הן “ידיים טובות” כפי שאומר אבא. כשאומר ייבנה־המקדש “ידיים טובות” מתכוון הוא לידיים שחשות את החומר ומרגישות את צורתו ולופתות אותו בהתאם למהותו ולצורכּו ולתשמישו. רק ב"ידים טובות" מצויה תבונת־כפיים, וזו אינה תלויה לא בגודל כף־היד ולא בחוזק שריריהזרוע, ולפיכך תמצא תמיד אפילו ידיים גדולות וחזקות שאינן “יודעות להחזיק פטיש ולדפוק מסמר בקיר”, כפי שאומר ייבנה־המקדש. ואכן, שריריו של סרוליק חזקים הם (אמנם אין הוא גיבור, ולעולם לא יוכל, למשל, להתמודד עם מין גבריאל לוריא שכזה, אבל חזק הוא ממרבית בני כיתתו שכולם גבוהים ממנו לפחות בשניים שלושה סנטימטרים, ובכלל, כל מה שתהיה חזק, תמיד תמצא מישהו חזק ממך) אבל כף־ידו קטנה היא. ובכף יד קטנה זו מצויה יותר תבונת־כפיים מבהרבה ידיים גדולות, שלא לדבר כלל על תלמי שיש לו שתי ידיים שמאליות. בעניין ידיו של תלמי שמע הערה מפי גבריאל שפקחה את עיניו, אם כי הרגיזתהו ברגע אמירתה. זה היה באמצע הרצאתו של תלמי על “האישיות והנסיבות בהיסטוריוגרפיה המודרנית.” סרוליק נסחף כולו בשטף ההרצאה המזהירה – זו היתה אולי ההרצאה שהרשימה אותו והשפיעה עליו יותר מכל שאר ההרצאות ששמע – וכשמשך אותו גבּי בשרוולו והתחיל ללחוש לו על אוזנו, ממש כעס עליו שמוציא הוא אותו מתוך קסם הדברים; כאילו ניענע אותו כדי לעוררו מתוך חלום טוב אל המציאות הקטנה והדלה. גבי כפי הנראה לא הגיע לכלל התפעלות ממה ששמע, ואפילו אם התפעל, לא יכול היה לגרוע את עיניו מן הפורענות שבאה על כל מה שנופל בידיו של המרצה. הגיליונות התקמטו והסתכסכו זה בזה, המקל שבו ביקש להצביע על המפה התלוייה על הקיר נתקל בדרכו בווי הקולב ונשבר בנסיון החילוץ, ואפילו רוכסן תיק הספרים, שעשוי הוא ברזל, מכיוון שניחתה בו יד המרצה, התעקם על צידו ושוב לא יכול היה לזוז לא לפנים ולא לאחור. "תראה " – אמר לו, לסרוליק – “כמה שהידיים של תלמי עיוורות והגוף שלו חֵרש.” ידיו של תלמי – אלה הידיים החיוורות והחלשות כל־כך שנחשבו לעדינות מחמת בִּלבול־המושגים הנפוץ והמקובל המזהה רפיון בעדינות ועדינות ברופפוּת – היו גסות והרסניות במגען עם העולם המוחשי האופף אותן מכיוון שהיו עיוורות לגביו, ובעיוורונן לא היו משתלבות בו, אלא נתקלות, ניגפות ונכשלות בו, לופתות ונלפתות תמיד בסיבוב לא נכון ובזווית נקועה, וכמותן כן גם גופו כולו אטום היה לאווירה האופפת את נסיבות המקום והזמן שבתוכו הוא שרוי. מכיוון שהתייחס אך ורק אל תוכן הדברים הנאמרים ולא שמע את מנגינת הרקע המחלחלת מתחתם ומעל ומעֵבר להם ובתהומות הפעורות בשתיקות שביניהם, על־כן נמצא שרוי תמיד מחוץ לקצב האווירה המתנגנת מתוך ישותה של אוריתה, למשל, ולא נרמז עד שלא שמע את השם המפורש “נוּדניק” היוצא מפיה בתוספת הקָנוניזציה של ליידי אשלי, לאמור: מאימתי זכתה אותה גברת להתעלות למעלת הקדושים המעוּנים.

אבל ידיו שלו, של סרוליק, פיקחות הן, וגופו לא רק שמאזין לגלים המוקרנים מישותה של אוריתה, אלא כולו רותת ומרקד למקצביהם, ואם אמנם שמחה היא תמיד לפגוש אותו ומחייכת היא בהנאה מראש, עוד לפני שהוא פוצה את פיו, הרי זה משום שכשהוא שרוי במחיצתה כל מעשיו ודיבוריו שטים על זרמי־גליה ומתגוונים בצביונה: זֵכר האורות שנדלקו בעיניה וצליל צחוקה המצלצל למשמע דבריו על החוג ללימוד הסוד הגדול הגביה את ליבּו והפעימהו בהרגשה הנפלאה שעשוי הוא וגזור מכל הצדדים על־פי המתכונת המתאימה לה, ובעצם מושלם הוא בכל המעלות ואינו חסר דבר, ואם היה בסתר ליבּו משתוקק תמיד למשהו, הלא זה באמת משהו קטנטן, ממש לא־כלום: עוד שניים או שלושה סנטימטרים שיתוֹספו לקומתו, ואולי גם שיוסרו המשקפיים הנצחיים הללו מעל אפו. אבל גם כך, כפי שהוא, עם המשקפיים המיותרים ובלי הסנטימטרים החסרים, הריהו בסדר גמור ושֹבע־רצון מעצמו. וגם אם נסכים שקומתו נמוכה היא במקצת, וכי מה בכך? גם נפוליאון, כידוע, לא היה עוג מלך הבשן ובין ענקי־הקומה והנפילים אשר בארץ לא הכירנו מקומו. הבּינה העממית במזרח כבר עמדה על כך שגובה הקומה מפחית משיעור החוכמה, ועל כן יאמר משל הקדמונים הערבי “טָוִויל וַהַבֵּיל”, לאמור: גבוה וטיפש, זאת ועוד: הלא כולנו יודעים שדווקא נמוכי־הקומה נתברכו באיבר שראוי להתכבד בו, וכבר קראנו בספר תולדות חייו של טוּלוּז־לוטרק – מאז נתפסה אוריתה לאמנות המודרנית, החל סרוליק חטף ובולע כל ספר שקשור בה – שאותו ענק שבציירים שגורלו התעלל בו ועשהו גמד גמוּד־רגליים, היה מכונה בפי כל הזונות שהכירוהו והעריכוהו דווקא מן הצד הזה, בשם “זין על כרעיים”, ואף הוא היה ממוּשקף. ומה שנוגע למשקפיים – אלה מוסיפים לו סבר של חשיבות, כפי שהעידה עליו פעם השכנה רוזה ואמרה שמנִצנוּץ משקפיו ניכר שהוא בעל־מחשבות. משהגיע לשלב נשגב זה של שביעות־רצון מעצמו, הרתיע את כיסאו כדי שיוכל להסתכל בעצמו בראי הגדול הנמשך לרוחב קיר בית־הקפה ואמר לעצמו, “ובכן סרוליק יקירי, בוא ונראה איזה מין צורה יש לנפוליאון הממושקף הזה! בוא ונברר מה קרה לו, לאותו פזלן נפוליאוני שהוא מאושר כל־כך עד שמבקש הוא למות – פשוטו כמשמעו. למות באושר מרוב אושר, כי על־כן כך הוא מצייר בנפשו את שֹיא האושר: לחבוק את אוריתה בזרועותיו, שיהיו גופותיהם חבוקים ודבוקים ומלופפים ולפותים זה בזה ולטבוע בתוך עיניה וכך למות, למות בתוך אור העיניים החוּמות הגדולות היפות הללו, לצלול אל תהום אגם עיני האיילה.”

להסתכלוּת זו אל תוך עצמו מבחוץ – בין בסיוע של ראי, אם נמצא כזה בסביבה, ובין בלעדיו, בכוח המדמה בלבד – היה קורא “הסוד הגדול איך לא להיות ג’וּק. הסוד הגדול הטמון בראי.” וגם אם לידי הסתכלות בסוד הגדול עצמו לא הגיע, היה תמיד מוצא בדרכו אליו פזורים על כל צעד ושעל סודות קטנים לא ישוֹערו שהתמיהה עליהם כשהיא לעצמה כבר היתה מרחיקה מעליו את סכנת המקק. כך ניצב לפתע מול הסוד הבלתי־צפוי של הנקודה הקטנה והכאב הגדול בשבוע שעבר כשנתקף כאב־שיניים וניגש לראי כדי לסתום את החור שבשן הכואבת בצמר־גפן טבול בקוניאק. הכאב הנורא הזה, הכאב הגדול הזה, אינו תופס, למעשה, שום מקום בעולם החומר. נקודה אחת בשן, חוד־של־סיכה בקצה נימה־של־עצב כנגד אוקינָוס של כאב, ולפיכך צדקו אותם פלפלנים סכולַסטיים שחישבו ומצאו שכל מלאכי־עליון יכולים לרקד על־גבי ראש של סיכה. כנגד נקודת־אור אחת באישון עינה של אורית נפתח בליבּו כל כדור־הארץ של השמחה, וכנגד קו חיוך של חסד שלשפתיה מאירים בליבּו כל כוכבי הגלאכּסיה שלבשורה הטובה, וכל הקוסמוס הזה על תהומות כאביו ומרומי שמחתו מקופל בזה היצור הקטן, בסרוליק שושן, באותו פזלן קטן וממושקף שלפתע־פתאום נעשה נפוליאון בעיני עצמו רק מכיוון שאוריתה לא סילקה אותו מעל דרכה ולא החמיצה לו פנים אלא חייכה אליו והחליפה אתו כמה מלים.

בעצם, מה זה קרה פה? אם ניכנס לשעה קלה לבית־הקפה גת ונתיישב על כיסא ונדליק סיגריה ונסתכל בראי הנמשך לאורך הקיר שמנגד ונראה לפנינו את צלם זה הבחור סרוליק הקטן בכל גודלו הטבעי ונעיין בדֵעה קרירה וצלולה בכל מה שעלה בגורלו ונפל בחלקו באלה הימים האחרונים, נימצא למדים שהמשגיח הפרטי שם למעלה, שמחוּדד הוא וממולח לא פחות מן המושגח הפרטי פה למטה, שסרוליק הגדול ההוא צפה בהשגחה הפרטית וראה שהגיעה העת ללמד לקח טוב את סרוליק הקטן הזה יען כי גבה ליבּו ויתנשֹא, יען כי נפשו מהלכת בגדולות: משתוקק הוא לגלות את מה שלא גילו חכמי דורו וכל הדורות שקדמו לדורו – את סודו של אברהם אבינו; לנסוע הרחק, להתעופף מפה, לטוס מפה יחד עם אורית, כי על־כן נפשו יוצאת אל אורית. אותו ברנש בטל ומבוטל אשר לא תואר לו ולא הדר, לא עלילות־גבורה ולא יצירות־מופת, ולא עושר ולא כבוד, בנו של ייבנה־המקדש, של הנגר האביון והתמהוני, נפשו חשקה באוריתה גוטקין דווקא, באותה יפהפיה בת־טובים מן הדיוטא העליונה ביותר, באותה פוחזת חדת־לשון שמאסה בגדולים וטובים ממנו. מבקש הוא שהיא תאהב אותו – לא פחות ולא יותר – אותו ודווקא אותו רק אותו, שתאהב אותו ושתמות יחד אתו, חבוקה בזרועותיו, עד שלא הספיקה לחיות אתו, כבר הוא ממית אותה יחד אתו. עד היכן מגעת האנוכיות של ברנש זה! רצונך למות – מוּת, איש לא יעצור בעדך, אבל מה אתה ממית אותה? היא – היא רוצה לחיות, ולחיות דווקא עם מי שהיא רוצה ולא עם מי שאתה רוצה שהיא תרצה. לא, לא, סרוליק יקירי: הגיעה העת ללמד אותך לקח עכשיו, משסיימת את הלימודים בסמינר ונדמה לך שאתה חופשי כציפור־דרור להתעופף אחרי חלומותיך, לפרוח מן הבית הרחק־הרחק יחד עם אורית. ובכן – לא אתה תפרח מן הבית אלא אביך יקדים אותך ויפרח מן הבית, ואתה תישאר שלול אל הבית בשלשלאות של פרנסה מעיקה ושל טיפול באמך החולה, ומה שנוגע לאורית, הנה אני מתחכם לך ומפיל אותה לידך ברגע שידך אסורה ואינה מסוגלת לקלוט אותה, בו־ברגע שאתה רץ להזעיק את הרופא אל אמך, וזאת אך ורק כדי להוכיח לך שצדקה רוזה השכנה שאינה יודעת קרוא וכתוב במה שאמרה על האלוהים. באיספניולית ממשילים משל לאמור – כך סחה לו פעם רוזה – שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים לפצח אותם. כן, כן, סרוליק יקירי: הנה זה תחזה מבשֹרך מה פירוש “ועיניך רואות וכלות”, ואם חשקה נפשך בדרמה היוונית שעליה למדת בשנה האחרונה, תוכל לכנות זאת במילים מפוצצות יותר, תוכל לומר “ייסורי טנטאלוס”, ואם קצה נפשך בכל השיירים הללו של המקרא ושל הדרמה היוונית ושל כל העולמות שאבד עליהם כלח דורות רבים לפני שאתה באת לעולם, ותרצה להתייחס אליך עצמך בזמנך שלך, תוכל לומר בלשון־בני־אדם – בלשונה של אוריתה – פשוט “צחוק הגורל”.

סרוליק הקטן שבראי הזדקף פתאום וקם ממושבו ועמד בלי אומר ובלי דברים, ובעת־ובעונה־אחת קמנו גַם אנחנוּ ועמדנוּ בהחלטה נחושה לא להיות לצחוק וללעג לגורל. “אני אראה לו” – גמר סרוליק בנפשו בו־ברגע, “אני אראה לו לאלוהים של רוזה שיש לי דווקא שיניים בפה לפצח את האגוז שהוא נותן לי.” אין זו אלא שאלה של גישה נכונה, ובגישה נכונה לעניינים הריהו יוצא עם אוריתה לטיול הגדול לא כעבור ארבעה חמישה שבועות אלא כעבור שבוע אחד בלבד, וכל תוכנית הפעולה היפה ששֹירטט זה עתה על כל חיציה המכוּונים לכאן ולכאן, הריהי בזה בטלה ומבוטלת, ואמנם הוציא באותו רגע את הפִּנקס הקטן ותלש מתוכו את דף התוכנית וקרעוֹ לקרעים קטנים שאותם דחס לתוך המאפירה. חסל סדר תורנוּיות בינו לבין אחותו רינה לבין השכנה רוזה לבין סבתא שפרה וכל שאר ההסדרים המסובכים המסורבלים. פשוט שוֹכר מונית ומעביר את אמא, על כל מטלטליה הדרושים לה, או לבית סבתא שפרה או לבית אחותו רינה, וגמרנו. והריהו חופשי לנפשו לפצח את כל האגוזים שבעולם. אינו דוחה זאת אפילו לרגע אחד. עוד הערב יסיים את הפעולה כולה ולמחר בבוקר־בבוקר הוא קם והולך אל אורית ואומר לה: “בואי, אנחנו נוסעים.”

“יופי, אני באה, לאן נוסעים?”

“נוסעים לאוּר־כּשֹדים.”

“איפה זה אוּר־כּשֹדים?”

“אוּר־כּשֹדים זה בעירָק.”

“עירָק? מה זה פתאום נוסעים דווקא לעירָק? מילא, שיהיה עירָק. נדמה לי שבגדַד נמצאת בעירָק. בגדַד – העיר של הרוּן אל־רשיד, העיר של אלף לילה ולילה. יופי, יופי! כשהייתי קטנה קראתי את לילות־ערב במהדורה לילדים (כך היא אומרת, “לילות ערב”, כפי שנקרא התרגום האנגלי של אלף לילה ולילה, וכפי שהיא מתרגמת את שם הספר מאנלית לעברית) ואחר־כך קראתי את התרגום השלם של בּרטון עם כל הגסויות ועם כל האֵרוטיקה. יופי יופי, שב פה עד שאגמור לארוז את המזוודה – המזוודה הקטנה תספיק, נכון? זה לא יקח לי יותר מרגע אחד.”

הוא נכנס לחצר וליבּו מתפעם בשמחה נפלאה: אבא חזר הביתה. מבעד לחלון המואר ראה את עיניה של אמא והנה הן מאירות כפי שהיו מאירות בשעות־חייה היפות ביותר, ובינה לבין גבה של רוזה המופנה לחלון, על־גבי מִסעד הכיסא, מונח כובעו של אבא, ושתיהן משוחחות אתו. אבא הרתיע את כִסאו אחורנית כמינהגו ליד השולחן, ועל כן מבעד לחלון לא נראה אלא השרווּל השמאלי שלמעיל. אושר עתיק אשר מת מזה שנים רבות קם לתחיה והציף אותו על כל פרטי־פרטיו הטבולים בזוהר תכלכל־סגול. הוא ילד בן שש לבוש חליפה חדשה שנותנת ריח של חנות בגדים. כולה משובצת משבצות כתומות והיא עשויה מכנסיים קצרים ומעילון נהדר אשר לו חגורה ואבזם, אך נפלאים מכל הם כיסיו. ארבעה כיסים לו, למעילון, שניים למעלה ושניים למטה לכבוד יום־לימודיו הראשון בבית־הספר. בדרך חזרה הביתה הוא לועס סוכריה שהוציא מתוך הכיס התחתון שבצד יד ימין, ואת נייר־הצלופן השקוף שעטף אותה הוא שוטח ופורש לפני עיניו ורואה את חצר־הבית טבולה כולה באור תכלכל־סגול כאור שבא מעולם אחר, מגן־העדן. שמחה פרועה תוקפת אותו למראה כובעו של אבא שתלוי על־פינת מיסעד הכיסא הפונה אל החלון. עכשיו באמצע היום אבא בכל־זאת בבית ולא בעבודה. הוא רץ פנימה וקורא “אבא, אבא” ונופל ישר אל תוך זרועותיו של אבא שמניפו בתנופה אחת מהירה, מפעימה מפחידה ומענגת אל על. הוא מרחף במרומי העולם על־ידיו החזקות של אבא וצופה על כל האבק שהצטבר על גג הארון. עיניה של אמא נשוּאוּת אליו מלמטה והן מלאות אור מהול בקַו של חרדה שלא יאונה לו כל רע שם למעלה. הוא מרחף ברקיע של עדנים שנפתח לרקיע גבוה עוד יותר, כדרך של אושר שפותחת פתח לאושר נפלא עוד יותר, כמוהו כעצב שפותח פתח לעצב עמוק ממנו. אותו רגע של אושר מעל לאבק גגות הארון והמזנון פקח את עיניו לפשר שבעת הרקיעים, רקיע לפנים מרקיע ורקיע מעבר לרקיע, שעליהם למד כעבור שנים רבות. סוד של אפתעה מנצנץ בעיניהם של אבא ואמא. לכבוד יום־לימודיו הראשון עשה לו אבא סוּס־עץ מתנדנד אשר כמוהו לא תמצא בכל חנויות הצעצועים שברחוב יפו וברחוב המלך ג’ורג' וברחוב הנסיכה מרי גם יחד ליופי ולהדר ולגובה. הוא גבוה כמעט כמו סייח אמיתי והם מתחילים לדהור ולהתנדנד עליו לפי התור, בתחילה סרוליק ואחר־כך אמא ואחר־כך אבא ואחר־כך רינה אחותו שחוזרת הביתה מבית־הספר שעה אחת יותר מאוחר מסרוליק כי על־כן לומדת היא כבר בכיתה גימ"ל. מראה הכובע התלוי על־פינת מיסעד הכיסא הפונה אל החלון שהציף אותו בגיאות של אושר־פתאום, החיה בבירור כה רב את האור התכלכל־סגול שבתוכו טבולה החצר כולה מבעד לעטיפת סוכריית־היום־הראשון־ללימודים עד שידו ביקשה לחזור ולפשר את קמטי נייר־הצלופן שטִשטשו את מראה הדלת, ורתת חרדה עמומה וסתומה חלף בו משחש בתנועת זרועו שביקשה להניע את אצבעות היד הקטנה שהיתה ואיננה עוד שהיא תיישר את קמטי העטיפה שהיתה ואיננה עוד לקראת מראה נפלא בסגול־תכלכל שהיה ואיננו עוד, ואף־על־פי־כן הוא חי וקיים בבירור רב יותר ממראה הדברים הקיימים במוּחש. התשוקה להפעיל איבר שכבר אינו קיים במסגרת זמן שחלפה ואיננה עוד, הזכירה לו דברים שקרא ולמד במקומות שונים ובזמנים שונים כאמונות תפלות הקשורות במהלך מחשבה פרימיטיבית שמקבלת כאמת את כל בדיות העולם־הבא וגן־העדן והגיהנום וכל יתר השטויות המשתלשלות מהם. באחד המקומות קרא שאש הגיהנום הריהי אש התאוות. אם נגזר על גבר, משום פשעיו הנ"ל, להיצלות באש הגיהנום, שולח אותו המשגיח הפרטי שלו אל המדור המתאים ושם הוא מראה לו את כל חשוּקותיו, את כולן ביחד ואת כל אחד לחוד, מוכנות ומזומנות בכל האופנים ובכל הצורות, ובכל המצבים ובכל התנוחות, ובכל הרמזים ובכל ההעוויות, שיעשה בהן כרצונו וימלא בהן תשוקותיו ועל כל דקויותיהן, אלא שאין לו כלים למלא את תאוותיו. אין לו פה לנשק ולנשוך ואין לו יד ללטף ולמזמז ולעסות ואין לו איבר להחדיר ולדוש ולזרות ואין לו כל אמצעי שהוא לכבות את להבות האש המתלהטות והולכות. ואם שקל המשגיח הפרטי במאזני השגחתו הפרטית את מעשיו הטובים של המושגח הפרטי שלו, ומצאם שוקלים יותר ממעשיו הרעים, הריהו שולח אותו לגן־העדן שאינו רחוק כלל מן הגיהנום. כידוע לנו אין בין גן־העדן ולגיהנום אלא מחיצה אחת דקה כנימה, והמראה אותו מראה הוא בהבדל זה בלבד שפה כבר נמצא הגבר דנן, סרוליק הקטן, בחיבור תמידי, שלם ומושלם, מחובק ומלופף ודבוק ושקוע ושרוי ונעוץ בתוך שורש נשמתה של אוריתה שנוגה אור נפלא והוא חי וקיים ומוּחש ומורגש יותר מכל הגופים והכלים שבעולם החומר, וטעם האושר הזה שהוא טועם בתחושת־זִכרון־ילדותו למראה הכובע התלוי על מִסעד הכיסא הריהו בבואה קלושה של בבואת גן־העדן הנ"ל.

סרוליק עבר את מִפתן המחיצה הדקה בקפיצה קלה ונעצר למראה האורח הלא־קרוא שתפס את מקומו של אבא ואשר אתו היתה אמא משוחחת בהתעוררות ובמאור־פנים אשר כזה. אמא היתה שמחה תמיד לקבל אורחים, ומאז נעלם אבא היתה ממש מתרגשת למראה כל אדם נכנס לחצר שהיה חבֵרו של אבא או קשור אליו באיזו צורה שהיא. אור היה נדלק בעיניה משום המגע החי עם האיש החי שהיה קשור במשהו בחייו של אבא שלגביה ברגע זה איננו אלא זִכרון־העבר ותקווה לעתיד. שמחה מעין זו מתעוררת בדרך־כלל אצל אותם שַׁכּוּלים – ויש גם אחרים – השמחים לבואו של חבר הנפש אותה שכלו: אלה אוהבים את מי שהיה אהוב על אהובם שמת ושמחים בו. מבחינה זו אבא שאיננו עכשיו פה הוא מת פרט לידיעה שהוא חי במקום אחר ולתקווה שיחזור ביום־מן־הימים, ולגבי מי שמאמין בהישארות־הנפש ההבדל קטן עוד יותר: שניהם, גם המת וגם ההולך נשארים בנו כזיכּרון וכתקווה בלבד, ואין בין המת לבין ההולך אלא ידיעתנו – שמקורה באמונה בלבד – שזה ממשיך לחיות את חייו במקום אחר עלי אדמות, ושאנחנו עתידים לחזור ולהיפגש פה, וזה ממשיך לחיות חיים אחרים בעולם אחר ושאנחנו עתידים להיפגש שוב שם. בואו של חבר של אבא היה לגבי אמא כעין אות מוּחש להתגשמותה העתידה לבוא של התקווה שבלב, מין טעימה־מראש של שובו של מי שהלך, ולפיכך היתה פגישה כזאת מרגשת אותה עד כדי טִשטוש השֹכל הישר ופוגמת בשיקול־דעתהּ, כפי שקרה לה עכשיו שקיבלה בסבר פנים יפות ובמאור עיניים את האיש הזה, וכפי שמסתבר לו, לסרוליק, אחר־כך, אף עשתה לגביו משגה חמור, משהו שיערער את אבן־היסוד של כל תוכניותיו.

חיים־ארוכים היה האורח, הוא ולא אחר. ולמה נקרא חיים־ארוכים? מפני ששמו חיים, וגופו ארוך, ולומר “חיים ארוך” הרי זה בניגוד לדִקדוק העברי. שם משפחתו רבן, והוא היה אחיו הבכור של ברל רבן, מנהל מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו. כנגד ברל המעריץ הגדול של יהושוע בן־נון, שלא התעניין אלא בכתוב בספר יהושוע על כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, כנגד אחיו זה השקוע בהזיות בטלות על אגדות מן העבר וגיבורים מן הדמיון, היה חיים־ארוכים הוגה אך ורק בדרך הקצרה והקלה ביותר להרוויח הרבה כסף כדי שיוכל לבלות את חייו הארוכים בטוב ובנעימים, ולשם כך אין עליו, על חיים־ארוכים, אלא למצוא את ההמצאה הנכונה, לגלות את “הפָּטנט המתאים”. כל ימיו עסוק היה בגילוי “הפָּטנט המתאים”. מין פָּטנט־מתאים שכזה של חיים־ארוכים הוא שהרס את חייו של אבא – כך היתה אמא טוענת לפני שנים רבות, עוד בימים הראשונים ההם, בהם החל אבא להגות בבניית הדגם של בית־המקדש. היא הודתה שאת הבטלנות קיבל, אמנם, אבא, ממורהו מַרקל כהן, מאותו נגר זקן מן העיר העתיקה, אבל את הרעיון עצמו של עשיית תבנית בית־המקדש בעץ ואת הדחיפה לכך נתן לו חיים־ארוכים. יום אחד, כשהיה חיים־ארוכים יושב בבית־המלאכה של אבא בעניבת־הפרפר־שלו – תמיד היה מהלך בעניבת־פרפר ששיווּתה לו מראה של מין מוזמן נצחי לחגיגה רשמית, של אדם שיצא זה עתה מחתונת בתו של קונסול פרגוואי, או של מי שעומד תיכף ללכת למסיבת יום־הולדתה של רעיית נשיא־מועדון־רוטרי שבבית־לחם – כשהיה כך יושב כדרכו ומסתכל באבא שחורט במחרטה עטרה לארון, קרא פתאום, “כן, זהו זה; מצאתי את הפָּטנט המתאים!”. הפָּטנט המתאים, ככל המצאות הגאוניות, פשוט הוא בתכלית הפשטות, ועתיד להביא רווחים עצומים לנו ולבנינו ולבני־בנינו אחרינו. אבא יחרוט בעץ את תבנית בית־המקדש, והוא, חיים־ארוכים, ישֹכור ברחוב יפו חנות גדולה ומפוארת שתשמש מין מוזיאון של בית־המקדש, וכל הרוצה לחזות באלה הנפלאות ישלם דמי־כניסה. ואפילו אם דמי הכניסה לא יעלו, נאמר, על חצי גרוש לנפש, וגם אם בכל יום לא יעלה מספר המבקרים על חמישים איש, הרי כבר מובטחת לנו פרנסתנו ללא כל טורח ויגיעה ושיעבוד וחנופה ומפח־הנפש. וכעבור שנים רבות, לכשיעבוד כל העם היושב בציון על־פני המקדש, אפשר יהיה לערוך סיבוב בעולם כולו, ועד שלא נספיק לחזור ארצה מן הסיבוב בעולם הגדול, יקום דור חדש בארץ אשר לא ידע את בית־המקדש של חיים־ארוכים, וכך תתחיל הפרשה מחדש, וחוזר חלילה.

בקיצור, עד שלא הספיק זה לפתח את הרעיון, כבר שוכנע אבא, ולא רק שוכנע, אלא ניצת ושולהב באותה שלהבת שזיכתה אותו בכינוי “ייבנה־המקדש”, זו שחרכה את חייו והרסה את כל משפחתו. ואין כל פלא בכך ששיכנע את אבא. חיים־ארוכים זה מסוגל היה בכוח דמיונו ולשונו ועניבת־הפרפר שלגרגרותיו להלהיב לפָּטנטים שלו את היבש שבסוחרי־העץ ואת הממולח שבסיטונאי התבלינים. לגביו החלו הענינים היגעים לא עד ששיכנע, אלא מכאן ואילך. מכיוון ששיכנע את בעל־הדבר וקיבל דמי־קדימה על חשבון העסקים שלעתיד לבוא, יצא, ראשית כל, לבֵּירוּת, לפוש מטִרחת־השִכנוע ולטעום מראש משהו, ולוא אך ליומיים־שלושה, מן החיים הטובים המזומנים לו לאחר שיוציא את הפָּטנט מן הכוח אל הפועל. מכיוון שחלפו יומיים שלושה, ויחד אתם נגוזו כל דמי־הקדימה כולם ועמם עוד כמה סכומים קטנים שלווה פה־ושם, חדל להתעניין באותו פָּטנט, ובמקומו התחילו להתרקם במוחו פָּטנטים חדשים מתאימים לעסקים אחרים: כל העבודה האפורה, כל אלה הטרדות הקטנות והטרחות התפלות הקשורות בהוצאתו של הפָּטנט מן הדמיון אל המציאות, היו פשוט משעממות אותו. לא היתה כל אמת בטענתם של בעלי־חובותיו שמראש לא התכוון אלא להוציא מהם כספים במִרמה, לבלבל את דעתם בסיפורי־מעשיות על עסקים גדולים שיעשה. עם כל פָּטנט חדש שניצנץ במוחו, גמר אומר להשקיע עצמו הפעם בלב־ונפש בעבודה הכרוכה בהוצאתו אל הפועל, וכל פעם גילה מחדש את התִפלוּת ואת השִעמום שבעבודת המציאוּת.

ומה היתה טענתה של אמא כל השנים? אמא היתה אומרת שכל בעלי־חובותיו, כל אותם סוחרים רודפי־בצע שלא ביקשו אלא להרוויח כסף מרעיונותיו של חיים־ארוכים, לא הפסידו אלא את כספם, ואילו אבא, שנתפס לרעיון עצמו, הרס את חייו וקיפח את כל משפחתו. כך היתה נוהגת לומר לו, לחיים־ארוכים, בפניו, בלי מרירות ובלי קריאת־תיגר אלא כציון עוּבדה בלתי־נמנעת, תופעת־טבע שאמנם כך היא ולא אחרת. כאילו היתה מספרת שאבא חזר הביתה מן העבודה כולו רטוב עד לשד־עצמותיו מכיוון שיצא בגשם סוחף בלי מעיל. כפי שטבעו של הגשם שהוא עשוי טיפות מים שדרכן ליפּוֹל ולהרטיב, כך גם טבעו של אבא שהוא עובד בלי מעיל, וכשהוא עובד אינו מרגיש בשינויי מזג־האוויר. כולם היו צוחקים כשהיתה כך מדברת – אבא וחיים־ארוכים ואפילו היא עצמה. “כן, ומים יש בחנות?” שאל חיים־ארוכים לפני שקם להסתלק ונטל את כובעו מגב־הכיסא. “בוודאי שיש מים,” אמרה אמא, יש שם ברז וכיור." “זה העיקר”, אמר חיים־ארוכים. “מים חיים זורמים.” בצאתו היה ממלמל לעצמו בשמחה: “מים חיים זורמים.”

לשמע השאלה, “כן, ומים יש בחנות?” – ועוד לפני שסיפרה לו אמו את העניין שלשמו הופיע פתאום חיים־ארוכים – ניצת סרוליק בחמת־זעם ראשית על עצמו, ואחר־כך, במידה שווה, על אמו ועל אותו ארוך בעל־פָּטנטים, ומבעד לעשן ביצבץ פתח־ההצלה. חיים־ארוכים בא לבקש את מפתחות בית־המלאכה של אבא “לזמן מה”, ואמא, כמובן, נענתה לו מיד בלי כל חקירות ודרישות: לא מפני מה ולשם מה דרושה לו חנות, ולא לפירוש אותו “זמן מה” שלו – האם זה זמן־מה של ימים או של שבועות או של חודשים. ובאמת – איך אפשר לבוא אל אמא בטענות? האם ייתכן שתנהג אחרת בידיד־נעוריו של אבא שברבות הימים היה לידיד המשפחה כולה! בעצם, מה זה משנה לגביה? אם ביקש – משמע שהחנות נחוצה לו לאחד הפָּטנטים שלו, והיא, מצידהּ, שמחה על כך שיש בידה לעזור לו. ומה זה משנה לכמה זמן? אין לחשוד בו, בחיים־ארוכים, שיתמיד בפָּטנט כלשהו מן הפָּטנטים שלו.

“בבית אין פרוטה לפורטה וזו רצה ומוסרת את החנות של אבא סתם כך לידי חיים־ארוכים!” צעק סרוליק לעבר אמו מבלי שיוכל להשתלט על הזעם על עצמו הגואה ומעיק על ליבּו. איך זה נעלמה כליל החנות מדעתו? בכל האופנים והצורות שביקש לבקוע את הקיר האטום החוסם את דרכו, לא עלה כלל על דעתו בית־המלאכה של אבא שעומד נטוש ובטל, והרי דמי־השימוש שיוכל לקבל בשבילו עולים על כל מה שהיה מסוגל להרוויח במשך ששה חודשים בספריה ובכל העבודות הנוספות גם יחד, וזאת מתוך הנחה שאומנם עולה היה בידו לקבל עבודות נוספות בבית־היתומים ובמקומות אחרים! איך זה קרה שגם הוא, סרוליק הממוּלח, סרוליק המבריק, סרוליק בעל הרעינות הגדולים שמדהימים אפילו את אוריתה, איך זה קרה שגם הוא גישש באפילה עד שלא הגיע חיים־ארוכים בעל הפָּטנטים ופקח את עיניו למוצא הפשוט, הקל, הברור, היעיל והטוב ביותר! כבר מחר יגש לחנות ויקח מידיו בחזרה את המפתחות, אבל פרס בכל־זאת מגיע לו, לחיים־ארוכים, על הפָּטנט שלו! מתוך דמי־השימוּש ישלם לו אחוז מסויים כפי שמשלמים, למשל, למתווך, נאמר – שלושה אחוזים.

למחרת היום, לפני שיצא לדרך, הסדיר עם רוזה שתישאר עם אמו שמונה שעות, ארבע שעות שבהן הוא עובד בספריה, וארבע שעות נוספות שתידרשנה לו לקבל בחזרה את המפתחות ולגשת אל המתווך. אם יתנהל הכל כשורה, ייתכן שיספיק אפילו לקפוץ אל אורית ולומר לה שהנה עומד הוא לצאת לטיול הגדול לא כעבור חמישה־שישה שבועות, אלא כעבור חמישה־שישה ימים!

כשהגיע לחנות מצאה סגורה ונעולה, וליבּו שקע בקרבו למראה הברוש המדולדל העומד לצידהּ כפי שהיה עומד שם בימי ילדותו. כבר אז, בימי ילדותו הרחוקים, היה מרחם על ברוש אומלל זה שנגזר עליו לצמוח ולבלות את כל חייו דווקא בפינה זו, מבלי כל יכולת שהיא לשנות את מקומו, ולוא גם פסיעות מִספר ימינה או שמאלה, מה שהיה משנה לגמרי את מזלו. בפינה נמצא בית־הכיסא הציבורי ששירת את כל המרכז־המסחרי, וכל השוליות שהיו מתעצלים להטריח את עצמם לתוך בית־הכיסא ממש, היו מגיעים עד לפינה, מסתופפים בה ומשתינים על הברוש. ואם לא די בכך, פיכפכו ובאו אליו שמנים מפוייחים מן המוסך שמעבר לדרך מזה, מן הצד הגבוה, והיו הללו מתערבים בשתן ונקווים בגומה שלמרגלותיו. ועדיין הוא עומד פה נטוע בתוך גומת השתן והבנזין ושמני־המכונות וגרוטאות־הברזל, ומשתדל לזקוף את צמרתו ככל הברושים שטוב להם בעולם רק מכיוון שמישהו נטע אותם במקום אחר. “צריך לעזור לו” חשב סרוליק וראה את עצמו בדמיונו בא ועוקר אותו על כל שורשיו ונוטעו בשיפולי מגרש הרוסים. “אבל לעולם לא אוכל להושיע לכל הברושים הנחנקים על לא עוול בכפם. ומה בדבר כל הסתווניות שבוקעות מתוך אמצע השביל, ועד שלא הספיקו לפרוח, עוברים החמורים ודורסים אותן! בשביל אותה סתוונית שאינה יכולה בשום פנים ואופן להימלט מפרסת־החמור, אין זו נחמה כלל שכל עם הסתווניות ממשיך להתקיים ולפרוח סביב־סביב בכל השדות.”

“אילו מצאתי את החנות פתוחה ואת חיים־ארוכים יושב בתוכה, לא היה הכל כאן עצוב ועלוב כל־כך” אמר סרוליק לעצמו משהרגיש שעסק השֹכרת־החנות על כּלי־העבודה שבּתוכה מתמהמה ומתמשך בה בשעה שזמנו דוחק ולוחץ. בילדותו אהב ללכת אל חנות של אבא. ממפולת גזירי־העץ היה עושה לעצמו צעצועים: אוטובוסים, מכוניות ואווירונים, ואחר־כך היה מביאם הביתה וצובע אותם בצבעי־מים. פעם ישבו אבא והוא בעלטת בית־המלאכה והסתכלו בשלהבת של נר דולק. הוא שכח מפני מה הובא אז אל בית־המלאכה בלילה, ומה קרה שלא היה אור ואבא הוצרך להדליק נר, אבל זכר בבירור את הנר הדולק על שולחן־העבודה. לאור הנר הבזיקו חצוצרות וחניתות וחרבות שמקיפות את חומת־האבן העמומה והמחוספסת. עוד שש הקפות והחומה תיפּול. החומה על כל הלגיונות המקיפות אותה נפלו ברגע שהדליק אבא את הלוּקס לבן־האור־הרוחש. מששטף האור והציף את החנות כולה, נתגמד המחזה והפלא הגדול הפך לחפצי־שִגרה קטנים: חומת־האבן הענקית המקיפה את יריחו היתה לקרש שמונח על השולחן, וכל החצוצרות והחניתות והחרבות הנוצצות של גדודי יהושוע בן־נון לא היו אלא שיני־המסור הנשען עליו. האור הנפלא של שלהבת הנר שהעלה את המחזה, הוא עצמו נתבטל והיה להבהוב קלוש מבליח ריח חלב נמס.

“יהושוע בן־נון,” אמר סרוליק לעצמו, ומיד פנה לעבר מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו. בֶּרל יוכל לומר לו היכן אפשר למצוא עכשיו את אחיו, את חיים־ארוכים.

רוב החולים הצובאים פתח משֹרד המרפאה היו, כרגיל, פלחים ערבים שרבצו באורך־רוח על הרִצפה לאורך קירות המסדרון הארוך שספסליו מעולם לא הספיקו לכל, וביניהם פזורים היו, פה־ושם, יהודים בעלי עיניים צבות וזבות ודוות שעשו ניסיון קלוש למנוע את כניסתו של סרוליק למשרד של ברל בקריאות, “יש תור, יש תור, צריך לקחת מִספר אצל השוער.” “העולם כולו מעכב אותי” אמר סרוליק לעצמו, ובכעס גובר והולך, מבלי לטרוח ולהסביר להם שלא בא לקבל טיפול רפואי, עבר את המסדרון במרוצה קלה, ניגף בפלחיות חולצות שד לעוללים טרוטי־עיניים, ונכנס למשרד של ברל.

בֶּרל היה יושב אל השולחן וכעין חיוך מתוח על־פניו החיוורים. כנגדו היה עומד רֶבּ יצחוֹק ופניו אדומים מבעד לפרעות הזקן והפיאוֹת, וגם הוא נראה כמחייך בין השֹפם לזקן. במבט ראשון נדמו כנהנים טנדוּ מדבר מהתלה שחלף קודם ביניהם, ורק אחר־כך נסתבר לו, לסרוליק, שנכנס ברגע בו מוכנים היו לקרוע זה את זה בחמת־זעם. כך יארע גם למי שבדרכו נשא לרגע עיניו וראה על כרכוב שתי יונים נטויות צוואר שנידמוּ לו כמהגות אהבה, ואילו למעשה מוכנות היו לקרב אכזר שבו עתידה האחת לנקר למוות את השניה. הוא נכנס ממש בעיצומה של מלחמה, מלחמת־לשונות. רֶבּ יצחוֹק, שבא לשם טיפול בתבלוּל שבעינו, התעקש לדבר יידיש, ואילו ברל התעקש להבין אך ורק עברית.

“עכשיו אתה יוֹדע כבר בדיוק מי הוא יהודי” אמר ברל לסרוליק שכאילו לא הגיע אלא כדי לשמוע את התשובה על כך, “יהודי זה מי שאסור לו לדבר עברית.”

קולו של ברל היה צרוד ומעוך תמיד, ובשעת התרגשות לא התרומם אלא, להיפך, הוּמך עוד יותר. כשפרצו הוויכוחים בינו לבין דוקטור לנדאו, היה מצטרד והולך על כל שאגה היוצאת מפי הרופא, עד שלבסוף נשמע קולו כמין המייה רוחשת ומפעפעת, מין מנגינת רקע לנהמות. הרופא, שהיה אז כבר כבד־אוזן במקצת והתקשה לשמוע אפילו חיתוך דיבור צלול, לא שמע כלל את טענותיו של ברל בשלבים המתקדמים של הוויכוח, וכשביקש בכל־זאת לדעת מה זה אומר, היה נאלץ להפסיק את הרעמים ולהטות את אוזנו ממש עד לפיו של ברל, וזה היה מרגיז אותו עוד יותר מן הטענות עצמן. “אתה בכוונה מדבר בלחש, לוחש כמו נחש, כדי שאני אפסיק לדבר, כדי שאני איאלץ להטות לך אוזן, כדי שאני אצטרך להגיש את אוזני ממש אל תוך פיך” היה הרופא אומר לו בלהט הויכוח, אם כי ידע שאין זו תחבולת־דברנות שנועדה להסבת תשומת־הלב. ייתכן שהיתה זו תכונה שמלידה, וייתכן שקולו של ברל נחבא דווקא משום הצעקות המתמידות שהקיפוהו מאז ומתמיד וגרמו לו סלידה גופנית עד כדי כך שהיה לפעמים חש בגרונו ומצטרד מחמת צעקותיו של מישהו אחר. אם כך ואם כך נמצא סרוליק למד מרחישת־קולו הצרודה של ברל, שזה נמצא בעיצומו של מאבק עם רב יצחוֹק, ולפיכך הזדרז לקרוא, “אני מחפש את חיים־ארוכים” לפני שימשיך ברל בשלו, “איפה אפשר למצוא אותו?” ברל הביט בו רגע נדהם כמבקש לשוא למצוא את הקשר בין חיים־ארוכים לבין מלחמת־הלשונות המתחוללת פה, וכשנתחוור לו שאמנם אין כל קשר ביניהם, ושסרוליק לא בא אלא כדי לברר את מקום־הימצאו של אחיו, נתרעם עוד יותר ורחש בקול שבור וכבוי “השומר אחי אנוכי?”

ליבּו של סרוליק שקע בקרבו: הזמן דוחק והנה נחסמה בפניו הדרך למצוא מיד את חיים־ארוכים; והרי, בעצם, לא את חיים־ארוכים הוא מחפש אלא את מפתחות החנות של אבא שאמא באיוולתה מסרתם לידיו. אילו נמצאו לו המפתחות היה רץ כבר עכשיו אל מתווך ומבקש דמי־קדימה על חשבון דמי־השימוש, ואילו נסתבר לו שהעִסקה מסובכת וממושכת, לא היה מחכה עד שיסתיימו כל ענייני הרשמיות. בדמי־הקדימה בלבד היה מארגן את הכל: היה משלם לה, לרוזה, בעד מה שעשתה עד כה ובעד חודש נוסף מראש על כל צרה של תבוא, מעביר את אמא אל רינה אחותו וממהר אל אורית להודיעה שהנה הוא מוכן למסע הגדול.

“בעצם לא את אחיך אני מחפש, אלא את מפתחות החנות של אבא שנמצאים בידיו,” אמר סרוליק על דרך ההבהרה, יותר לעצמו מאשר לברל, ופנה לצאת. ברל ננער, אמר בקולו המרחש משהו שלא הגיע לאוזניו של סרוליק, וכשהיטה אליו סרוליק את אוזנו חזר ברל ואמר, “חכה לי בקפה קנקן. אבוא לשם בעוד חצי שעה.” “טוב” אמר סרוליק משהרגיש שברל מתכוון לומר לו משהו בקפה קנקן בעניין חיים־ארוכים שאינו יכול להיאמר פה, במשרד המרפאה. בצאתו ראה את ברל חוזר אל מול פני המלחמה החזקה המשתקפת לו בדמות רב יצחוֹק בעל הפיאות השופעות אל תוך הזקן הפרוע. רק משסגר את הדלת מאחוריו ופנה ללכת לעבר קפה קנקן, ראה – באותה תמונה עצמה שהמשיכה את קיומה בעיני־רוחו – את הדמיון הרב שבין ברל לבין רב יצחוֹק. ברל הגרום והשפוף שקרחתו מנצנצת כנגד הנִצנוּץ שבעיניו, שהחריצים בלחייו השדופות משַווים לקו הדק, העמוק והארוך של פיו, סבר של חיוך בה־בשעה שהוא בעצם רותח מכעס, שקצה סנטרו הבולט כלפי מעלה שואף להתרומם ולהתאחד עם קצה־אפו מעל ומעבר למערת־פיו־שכוּלת־השיניים, עשוי היה להיראות בדיוק כמו רב יצחוֹק, אילו גידל פרא את זקנו ופיאוֹתיו ואילו חבש על ראשו מגבעת שחורה על־גבי כיפה לבנה והתעטף בקפּוֹטה. וכן להיפך: אילו קיצץ רב יצחוֹק את זקנו ופיאותיו וזרק מעליו את הכיפה והמגבעת והקפּוטה והפקיר לעיני כל את מראה גווֹ הגרום והעיקש מבעד לחולצה דקה חפותת־שרוולים, היה נראה בדיוק כמו ברל.

מכיוון שפנה לצאת התחיל כעס אין־אונים מריר חומר גואה בו על ברל רבן ועליו עצמו גם יחד. במקום לפטור אותו בפסוק מן המקרא, צריך היה ברל לומר לו מיד היכן מצוי חיים־ארוכים. הרי כל רגע יקר לו, יקר לו מכל הבחינות, ואפילו מן הבחינה הכספית ממש, שכל רגע הוא מתרוצץ ברחובות יושבת רוזה ליד אמו, ועליו יהיה לשלם לה את שכרה בסופו של דבר. כל עיכוב במציאת חיים־ארוכים מעכב את שכרה של רוזה, ובּרל זה, במקום שיודה על הטובה שנעשתה עם אחיו ויתנצל על הטורח המיותר שנגרם בעקבותיה וישתדל ככל יכולתו לתקן את המעוות ולמצוא את אחיו “מן־תַּחְתְּ־אל־אַרְד” – כמו שאומר דאוד אִבּן־מחמוד הנהג כשהשופט או אוריתה מבקשים משהו ממנו, “אני אמצא ואביא לך אותו, יא סידי, מן תחת אל־ארד” – מתחת לאדמה, במקום שיאמר “אני אמצא ואביא לך את אחי, את חיים־ארוכים מתחת לאדמה”, פותח ברל בגינונים, מתחיל במליצות מן התנ"ך “השומר אחי אנוכי?” ואחר־כך לובש חשיבות ומסתורין ומקצר את רוחו של סרוליק בדחיות ובעיכובים. פגישות הוא קובע לו בקפה קנקן!

כך ניתן היה לבוא בטענות אליו, אילו ידע ברל במה דברים אמורים. אבל ברור וגלוי לעין שבּרל אינו יודע דבר וחצי דבר מכל מה שהתרחש. אין הוא יודע כלל שאחיו לקח את מפתחות החנות, ואין הוא יודע שהמפתחות דרושים לו, לסרוליק, וייתכן אפילו שבאמת אינו יודע היכן אחיו נמצא. אם כן, מדוע זה קבע לו פגישה בקנקן? ודאי שאין הוא יודע דבר בעניין המפתחות, אבל ידוע לו, כפי הנראה, היכן מצוי אחיו, וזאת אין הוא מוכן לגלות בנוכחותו של רב יצחוֹק, כי על כן יש דברים בגו. נקודה זו היא שהעלתה את הכעס המר בליבּו של סרוליק על עצמו שלעולם איננו די ער ומהיר לגבי המצב בו הוא מוצא את עצמו, מה שגוֹרם לו תמיד לבִזבוז זמן, לטרדות מיותרות ולטרחות שהן מן הנמנע. במקום להתפרץ סתם כך לתוך המשרד ולהכריז בקולי־קולות על מבוקשו, צריך היה לבקש את ברל שיתפנה אליו לרגע קט. מכיוון שלא עשה כן, צריך היה לפחות, אחרי שברל אמר “חכה לי בקפה קנקן אבוא לשם בעוד חצי שעה” להסביר לו שאין לו זמן, פשוטו כמשמעו, וצריך היה לרמוז לו שיצא אתו ללִשכת דוקטור לנדאו או לחדר־האחות הראשית, או לפינה כלשהי, ולקבל בו־במקום את התשובה המתאימה שאיננה, ככלות הכל, אלא כתובת. כתובתו של חיים־ארוכים ותו־לא. עם מחשבה זו פנה סרוליק אחורה והתחיל למהר בחזרה לעבר המרפאה, ותוך כדי כך הרגיש את כל האיוולת שבחזרה הבהולה עכשיו אל משרדו של ברל: החזרה וההתפרצות המחודשת אל המון החולים המחכים לתורם במסדרון וגרירתו של ברל ממשֹרדו אל אחד החדרים האחרים יגזלו לא פחות זמן מן ההליכה לקפה קנקן וההמתנה שם, ועם־זאת יעוררו מהומה מיותרת שתרגיז את ברל, ומה שחמור יותר – תעורר את זעמו של דוקטור לנדאו עליו ועל ברל גם יחד. ושוב סבב סרוליק על עקביו ופנה לעבר קפה קנקן, כולו שופע זיעה של חרון־אין־אונים על עצמו.

בדרכו אל קפה קנקן, שנמצא ברחוב יפו פינת מליסנדה, עבר סרוליק על־פני קפה גת והציץ פנימה מתוך הרגל. אוריתה לא נמצאה שם, גם לא גבריאל לוריא. גבריאל עסוק עכשיו בהכנותיו לנסיעה לפריס. הוא הרי נרשם ללימודי הרפואה באוניברסיטה של פריס, ובוודאי קורא הוא עכשיו בספר של אנטומיה, או משפר את ידיעותיו בשפה הצרפתית. מה עושה אוריתה ברגע זה, אי־אפשר לדעת. בפינת בית־הקפה גת ישב לו בוּלוֹס אפנדי ועישן נרגילה בשלוותו הרגילה – אותה שלווה ערבית שנובעת מתוך חיים של־קיוּם ולא חיים־של־עשיה, כשלוותו של חתול־בית שֹבע ומוּגן המנמנם בפינתו. גורדון, מפקד משטרת מחנה־יהודה, עמד ליד הדלפק והראה לו, לבעל־בית־הקפה, ליוסף שווילי, תצלומים ממעשה־ידיו, וגם הוא שרוי היה בשלווה והדיף שלווה. אמנם חייו של אנגלי זה, בניגוד לחייו של הערבי, היו חיים של עשיה והרפתקאות – בעשרים השנים האחרונות הספיק לשרת בפינות הנידחות של האימפריה מן הסואץ ועד הונג־קונג – אך היתה זו פעילות שלֵוה ולא התעסקות דחופה ובהולה המתעוותת במצוּקות־הנפש המסוכסכת. למראה סרוליק שנעצר בפתח, חייך ברצון וקרא, “הלו, ישראל, היכנס. אני מזמין אותך לוויסקי־סודה, ובינתיים תראה כמה מן התמונות שצילמתי בואדי קלט וביריחו.”

“תודה רבה, ברצון רב הייתי נשאר פה ושותה אתך כוסית, אבל אני ממהר,” אמר סרוליק וחש נועם דק שמחלחל בו למשמע השם “יריחו”, ממהל את טעם המרירות ומפשר את צריבת־הכעס. הוא נטה קדימה, הבחין בשלושה אנשים שיושבים ליד הראי הנמשך לאורך הקיר הפנימי, והוסיף: “בעצם, אסתכל ברצון בצילומים. יש לי עוד רבע שעה עד לפגישה בקפה קנקן.”

“ולמה לא תקבע את הפגישה פה?” שאל גורדון בו ברגע שסרוליק הירהר שאמנם צריך היה להציע לברל להיפגש פה. “שם, בקפה קנקן” – הוסיף גורדון, “אין הם יודעים להגיש משקאות, בכלל אין להם בַּרמֶן, והמוזגים בבתי־הקפה האחרים אינם שווים הרבה – האחד גרוע מחבֵרו. המוזג היחיד הראוי לשמו בעיר הזאת הוא ג’וזף.” יוסף שווילי משך שפמו בהנאה מתוך הכרת ערך עצמו. את מיטב שנותיו הקדיש לתורת המזיגה שאותה קיבל מגדול אמני־הקוקטייל בין המפרץ הפרסי למִפרץ הונג־קונג, הלא הוא ליטל ג’והן, שר־המשקים באוניית־הדגל של צי האוקיָנוס ההודי. חמש־עשרה שנה טולטל על גבי האוקיָנוס ההודי ויצק מים על־ידיו של ליטל ג’והן המפורסם עד שהגיע לירושלים ופתח את בית־הקפה, ומי זה מסוגל בעיר הזאת להתחרות בו? כל גדולי הארץ, מזכיר הממשלה והשופטים ומפקדי הצבא והקונסולים, לא בכדי הם הקליינטים שלו. כל מי שיודע מה זאת כוסית, לא יציג את כף־רגלו בשום מקום אחר בעיר הזאת. “כן, כן – אתה צודק, זה מקום טוב” אמר סרוליק שבשבילו היה זה מקום טוב לא בזכות אמנות־המזיגה של ג’וזף, אלא למרות משקאותיו – למרות הריח המבחיל של אֵדי־האלכוהול המרחפים תמיד מעל לדלפק. כשהגיש לו גורדון תצלום של תל־יריחו, חייך סרוליק עם ההִרהור שעלה בו שאילו נשאל עכשיו, למשל, לציין את אחד הרגעים היפים בחייו, היה צריך לענות, בכל הכנות, “כרגע אינני יכול להעלות על דעתי רגע יפה בחיי יותר מן הרגע שנכנסתי לראשונה לקפה גת.” אז דיבר לראשונה בחייו עם אוריתה והיא הציעה לו טיול ליריחו במכונית של אביה שהיתה, במקרה, פנויה באותו יום. הטיול לא יצא אל הפועל מכיוון שדאוד אִבּן־מחמוד הנהג הגיע כעבור חצי שעה בלי המכונית שהתקלקלה בדרך לבית־הקפה, והיה צורך להכניסהּ למוסך. הטיול עצמו שנתבטל לא ציער אותו ביותר, מאחר שבלאו־הכי לא היה באפשרותו לנסוע באותו יום – אם כי אין ספק בדבר שאילולא נתקלקלה המכונית היה עוזב את הכל ונוסע בה ליריחו יחד עם אוריתה ועם יעל אחותה – אך כנגד זה, כחלום טוב מכדי שיתממש, התגשם החלום פתאום, ודווקא באמצעותו של יוסף שוילי בכבודו ובעצמו שצירף אותו אל שולחן בנותיו של השופט. מילדותו היו הרבה דברים שבמציאות בבחינת משֹאת־הנפש לגביו, חלום אשר מן הנמנע הוא שיתגשם, ואת אשר ידע שלידיו לא יפול, היה משתדל לעשות בכוחות עצמו, כגון צעצועים. כבר אז ידע שהצעצועים בחלון־הראווה ברחוב יפו (החנות ליד קפה קנקן שאליו צריך הוא להגיע בעוד רבע שעה) לא שלו יהיו, כי לאבא אין כסף לקנותם. “הוי אבא, תראה איזה אווירון יפה” היה קורא עם ההתרגשות הראשונה למראה האווירון הנפלא, המוכסף, הניצב בחלון־הראווה מושלם בכל אביזריו, החל בצמיגי הגלגלים וכלה בכובע־הטיסה שלראש הטייס המחייך מתחת לשֹפמו בתאו – ואבא היה מחייך בעצב ואומר, “כן אווירון יפה – מלאכה נקיה וטובה,”: כי על כן גם נפשו שלו יצאה אל האווירון לקנותו מתנה לבנו, אלא שלא היה לו כסף לכך, וסרוליק לא הוסיף לדבר בו ולא הפציר: הרגש־הרגיש שהפצרותיו רק תגרומנה עוגמת־נפש לאביו מבלי לקרב את האווירון לידיו. להיפך – משך את אביו מן החלון וקרא “אבא בוא נלך לבית־המלאכה”, ושם, בין השבבים והנצרים, היה מחפש על הרִצפה את כפיסי־העץ שיתאימו לגוף האווירון, למוּטות כנפיו ולזנבו ואפילו לראשו של הטייס שאותו יעשה בעצמו, במו ידיו. רינה, אחותו הגדולה ממנו בשנתיים ימים, היתה בעניין זה שונה ממנו מן הקצה אל הקצה, ממש היפוכו המוחלט. כשזו רצתה משהו, היתה נלחמת עליו בכל כוחה וללא כל התחשבות לא באבא ולא באמא ולא במצב בבית. כך היה בעודה תלמידה ונפשה חשקה בשעון־יד, וכך היה כשהתבגרה ונכנסה לחוּפה, ובליבּהּ גמרה אומר לערוך לעצמה “חתונה מפוארת”. תמיד נאבקה בציפורניה על רצונותיה, הטיחה את ראשה כנגד הקירות החוסמים את דרכה אל מימושם, אך כל אלה מלחמותיה הקשות לא הצעידוה הרחק בחייה. כבר אז, בפרשת שעון־היד, עמד סרוליק על חוסר־התוחלת שבכל המלחמות האלה. כשחשקה נפשה של רינה בשעון באותה שנה בה החלו פה־ושם ילדות בנות כיתתה לבוא לבית־הספר בשעוני־יד, גרמה לשרשרת התפרצויות שהרסה את הבית, כמעט. היא דרשה את שלה בבכיות ובצעקות ובהטחת דלתות שהידהדו בכל החצר והגיעו עד לאזני השכנים שמעבר לרחוב. את הכריכים שהוכנו לה לארוחת־עשר בבית־הספר הטיחה לה, לאמא בפניה, וכשניסה סרוליק להתערב, זרקה עליו את תיק הספרים. “אין לנו כסף מפני שאתה אינך רוצה לעבוד” כך צעקה על אבא, “במקום לעבוד אתה משֹחק כל היום בבית־המקדש שלך כמו ילד קטן שבונה לו ארמון של קוּביות!” כל מה שניסה לשכך את חמתה של בתו ולהסביר לה שהוא עוסק בדגם בית־המקדש רק בערבים אחרי שעות־העבודה, ושאין לו מספיק עבודה לא מפני בטלנוּתו אלא מכיוון שהמצב בשוק־העבודה הוא בכי־רע – כל יום מתדפקים על דלתו פועלים מומחים שמוכנים לעבוד בחצי־חינם, נגרים בעלי־בתים נועלים את חנויותיהם ומסתובבים ברחובות במסור־על־הגב וצועקים “נגר, נגר”, מוכנים לכל מיני תיקונים קטנים בפרוטות מפני שלקהל אין כסף להזמין רהיטים, שלא לדבר על תחרותם של הפועלים הערבים והנגרים מבית־לחם, ושהנה בכל‏־זאת הוא, ברוך השם, עדיין אינו מסתובב ברחובות במסור־על־הגב, ושבני־ביתו עדיין אינם רעבים ללחם; יש להם, ברוך השם, די שֹובעם לא רק פרוסות לחם, אלא פרוסות לחם מרוחות בחמאה – כל כמה שניסה אבא לפרש לה ששעון־יד אינו בבחינת צורך אלא בבחינת “לוּקסוּס”, מוֹתרות שאין להם סוף, ושככל שתנסה להשתוות לבנות־העשירים במותרות, כך תימצאנה תמיד עשירות ממנה, ושאותן בנות־עשירים עצמן תמיד תיחשבנה דלות מתשֹאות כנגד נערות עשירות מהן, – היתה רינה מתעצבנת יותר ומתרגזת עד שהיו עיניה הגדולות, הכחולות־בהירות כעיניה של סבתא שפרה, יורות משֹטמה עיוורת ממש כעיני סבתא בשעת קטטה עם חתנה. כך היה אבא מוצא את עצמו לפעמים במרכז המטרה של זעם העיניים היפות שהחליפו לסירוגין את מסגרתן: פעם אחת נשקפו אליו מתוך הפנים הכמושות של חותנתו, ופעם אחרת מתוך הפנים המלבלבות של בתו, ובזאת כן בזאת היה, בסופו של דבר, תופס את כובעו ונמלט אל בית־המלאכה שלו. “אתה אינך מבין כלום, כלום, כלום!” היתה רינה צועקת כנגד אבא במלוא כוח גרונה, וכוח גרונה של רינה, כמוהו כזעם עיני התכלת הגדולות שלה, בא לה גם הוא כמתנת־תורשה מסבתהּ השנואה עליה (למזלה נתמזגה בה תורשת סבתא שפרה בשמיעה המוסיקָלית ובאהבת השירה שירשה מאבא, שהיה להוט אחר מנגינות ואוהב לשיר בשעת עבודתו. מאחר שסבתא שפרה היתה אטומה לצלילים, לא שירת אותה כוח־גרונה אלא לצעקות בשעת כעסה, ואילו רינה היתה שרה לא פחות משהיתה צועקת) – "זה בכלל לא ענין של עושר! וגם היא, רינה, צדקה, שהרי להוּטה היתה אחרי שעון־יד גם אילו היה מחירו פרוטה אחת בלבד. היא לא ביקשה להפגין עושר, אלא להיות ככל הילדות, ועריצוּת־האופנה הרי אינה נופלת מעריצות־הכסף, ואף עולה על זו בחברתם של ילדים שמשתעבדים לה באהבה.

חיים־ארוכים הופיע בעיצומו של הקרב, ברגע בו תפסה רינה את קערת־הפירות שעל השולחן והטיחה אותה ברִצפה כתגובה על טענתו של אבא שאין לה כל סיבה להתאונן, שבמקום לקונן על השעון שאיננו, עליה להתמוגג מן האושר שנפל בחלקה להיות תלמידת הגימנסיה בה בשעה שבנות השכן נאלצות לשטוף רצפות ולהדיח כלים בבתי־הקפה כדי לסייע לאביהן בפרנסת המשפחה. “וכל הילדות הסיניות הקטנות!” זעקה רינה עם צלילי החרס הנשברים של הקערה, “מדוע אינך מזכיר את כל הילדים הקטנים בהודו ובסין שגועים כל שנה ברעב? הלא רק אתמול סיפרת לי שבהודו גוועים כל שנה ברעב שלושה מיליון ילדים קטנים!” גישתו זו של אבא היתה ממש מוציאה אותה מדעתה מגודל הכעס: הרגש־הרגישה שטיעונו זה בנסיבות חייה שלה אינו תופס ואף אינו צודק, אך בשום אופן לא הצליחה למצוא את הדרך להזימו, להביע זאת במילים, ומה־גם שלגביו לה היה זה טיעון בלבד אלא חלק מהווייתו. עם כל משבר שפקדוֹ, היה – לאחר הזעזוע הראשון – מתנער ומתחיל להתנחם בכך שמשהו נורא יותר לא קרה לו. אנשים גוועים ברעב בחוצות בּומבּי ושנחאי לאור היום וקבל־עם־ועדה, רעידות־אדמה הורסות ערים שלמות וקוברות חיים את תושביהן, בחורים צעירים וטובים נהרגים במלחמות, ומה שגרוע, לפעמים עוד יותר, נשארים נכים, שברי־כלים, לכל ימי חייהם, אנשים נדרסים בתאונות דרכים, ומה קרה לו בסך־הכל? בעל־הבית תבע אותו לדין על שלא שילם את שכר־החנות במשך למעלה מחצי־שנה, ובית המשפט הוציא צַו־פינוי כנגדו. נו, אז מה? אין השד נורא כל־כך! אם לא ישיג את הכסף הדרוש, יעבוד בבית עד ירחיב וימצא חנות טובה יותר מזו, במרכז העיר. אם אמנם מאושר הוא בכך שרעידת־אדמה לא פקדה את ירושלים ולא קברה אותו בחיים, ושיש לו פרוסת־לחם לאכול ובגד ממורטט ללבוש בשעה שמעבר להררי החושך, בקצה העולם, גוועים המונים ברעב, – יבוּשֹם לו. היא רינה, איננה גרה במשכנות העוני של בּוֹמבּי, ורעידת־אדמה איננה פוקדת את ירושלים, וכשכל תלמידות כיתתה באות בשעוני־יד לבית־הספר, רוצה גם היא שעון־יד, וזהו זה. פשוט אין היא מוכנה לא לביזיונות ולא לרחמים.

כשחטפה את קערת־הפירות והטיחה אותה ברצפה, נוכח אבא לדעת שהגיעה העת לברוח מן הבית אל החנות, לאמא החלה מסתמנת הדרך להשגת שעון־היד־החיוני כל־כך לרינה ולשלום־הבית כולו, ואילו חיים־ארוכים, שנכנס ממש באותו רגע בצעדיו הרכים ובעניבת־הפרפר, קפא במקומו נפעם ומוקסם. סרוליק, שראה אותו דרך החלון עוד לפני שנכנס פנימה, ביקש להתריע ולעצור את רינה בזמן, לפני “שכל הביזיונות” יתגלו לאורח, אך לא הספיק. וגם אילו הספיק, לא היה מצליח לעצור בעד רינה. כשזו נתקפת חמת־זעם, הרי איננה מתחשבת בשום דבר, – לא באבא ולא באמא ובוודאי שלא באנשים זרים, ואין זה מעניין אותה כלל מה הם רואים ושומעים וחושבים.

עוד מבעד לחלון ראה סרוליק שחיים־ארוכים נבוך במקצת, וכסבור היה שנבוך הוא מפני הצעקות והמריבות המקבילות את פניו, אך לאמיתו של דבר נבוך היה מפני עצמו שבא לבקש הלוואה בסוף החודש, בזמן שלייבנה־המקדש עצמו בוודאי שאין פרוטה לפורטה. בכל־זאת לא היתה לו ברירה אלא לנסות את מזלו. במקרה הגרוע ביותר, גם אם לא יוכל ייבנה־המקדש להלוות לו אפילו עשרים גרוש, יזכה לפחות בארוחת־צהריים.

מראה של רינה המתפרעת הילך עליו קסם שהפיג כליל את מבוכת בואו. חיים־ארוכים לא יכול היה לגרוע עין מן הנערה המשתוללת בכעסה, מרקיעות־רגליה, מפניה המשולהבים, מעיניה הבוזקות נִצנוּצי זעם, משדיה הקטנים והמוצקים הגואים ומשתפלים עם התנשמותה הכבדה, וסרוליק ראה פתאום, לתמהונו, שאדם זקן זה – אז נחשב חיים־ארוכים לזקן בעיניו מכיוון שהיה חבֵרו של אביו – מתלהט והולך בתאוותו לרינה. מחוץ להרגשה שקיננה בו אז שלא יאה ולא נאה לאיש מבוגר להידלק בתאוות־בשרים, ובייחוּד לא אל נערה צעירה שיכולה להיות בתו, כי על־כן יש בכך משום הפרת־סדרי־הטבע שהועידו כל גיל אל גילו – את הצעירות לצעירים ואת הזקנות לזקנים – חש סרוליק שהוא צופה במעמד מופלג ומוזר שמגיה אור בלתי־צפוי על התנהגותם של בני־אדם בכלל, ועל האנשים הללו – על חיים־ארוכים ועל רינה אחותו שבמחיצתם הוא מבלה את כל שנותיו – בפרט. הם נִראו לו כבוּבות מופעלות ומכוּונות על־ידי כוחות חזקים מהן. כמובן שהִרבּה לשמוע, גם השתמש תכופות בעצמו, בביטויים כגון “יצרים עזים ממנו” או “עבד לתאוותו”, אבל מה שהיה עד כה בבחינת שִגרת־לשון ומעין מוּשֹג מופשט, הפך פתאום לנגד עיניו לממשוּת מוחשת, כאדם שרואה לראשונה במו־עיניו חיידקים מבעד לזכוכית המגדלת לאחר ששנים רבות ידע על קיומם מפי השמועה בלבד. פעם קנה לו אבא צעצוע יפָּני זול, סוס עשוי פח ומופעל על־ידי קפיץ. כשהיו מכוונים את הקפיץ, היה הסוס האומלל מסתובב בעיגול בכיוון הפוך לנטיית צווארו, כמתאמץ להשתחרר מן המכונה המאלצת אותו להסתובב בה־בשעה שמבקש הוא לרוץ ישר אל אורוותו. אותו סוס לא האריך ימים מכיוון שהקפיץ חזק היה בהרבה מגוף־הפח המקיף אותו, וכעבור מִספר סיבובים התבקע הגוף לשניים. בצווארו הארוך והמעוקל ובפניו המשוכים דמה חיים־ארוכים לאותו סוס יפָּני, ונדמה היה לסרוליק שהנה אף הוא עומד להתבקע לשניים, כפי שרינה תתפוצץ אם לא תשיג את מבוקשה. סרוליק ראה זאת בעליל מכיוון שהוא עצמו לא היה שותף לא לתאוותו של חיים־ארוכים אל אחותו רינה, ולא לתאוותהּ של זו אל שעון־היד. באותו רגע לא רק כעס על רינה, אלא גם שנא אותה. לא מעט היה לו בליבּו גם על אמא ועל אבא שבמקום ללמדה לקח, במקום לתת לה סטירת־לחי אחת ועוד אחת ועוד אחת עד שתלמד דעת וייפקחו עיניה לראות מה פירוש התפנקות, סחיטת שעוני־יד מאב מסכן שאין לו כדי לשלם אפילו שֹכירות בית־המלאכה שלו, מתנהגים שניהם, כל אחד על־פי דרכו, כנאשמים המכירים באשמתם ומשתדלים לכפר עליה בכל כוחם. הכל מגיע לה, לרינה! אפילו את הכביסה המלוכלכת שלה מניחה היא לאמא שתכבס, כאילו היה זה מובן מאליו שתפקידה של אם כולל, בין־הייתר, גם את כביסת תחתוניה של בתה, וכשנאלצת רינה, לפעמים, לעשות זאת בעצמה, עושה היא זאת בסבר פנים מקופחות, כאילו שנעשה לה עוול. אילו, לפחות, התמידה בלהיטותה לקראת משהו גדול, אפשר היה לסלוח לה; אפשר היה אפילו להעריך אותה, כגון בעניין הזימרה והנגינה. הרי היא ירשה את שמיעתה המוסיקָלית המצויינת ואת קולה הערב מאבא, והיתה אוהבת לשיר, אבל גם בכך לא הרחיקה לכת. בחורות בעלות נתונים טבעיים פחותים בהרבה משלה נעשו זמרות מפורסמות בכוח התמדתן וצמידותן למטרה. אבל רינהל’ה זו, הרי לא היה לה מעולם כל כוח התמדה לקראת איזושהי מטרה רחוקה במקצת שאיננה נראית בעליל. היא שרה פשוט כשהתחשק לה לשיר: כשרוחה טובה היתה עליה – ובדרך־כלל רוחה טובה עליה בחברה – היתה שרה לפני האנשים שנמצאו במחיצתה, אבל להשקיע איזה שהוא מאמץ בפיתוח הקול ובהשתלטות על התווים כדי להגיע ביום־מן־הימים לרמה מקצועית, דבר זה מופרך היה מעיקרו בעיניה, טפל וערטילאי מדי, מופשט לא פחות מן המושגים “תקווה”, או “תוחלת” או “עתיד”. היא היתה חפה מכל שאפתנות, ובכך, בעצם, נעוץ היה החן המיוחד שבה. ומאחר שבנוסף על העדר כל שאפתנות גם לא השכילה מעודה לנהוג בתחבולות־עורמה למימוש רצונותיה, ליזום מזימות ולתכן תוכניות, ובקיצור “להתנהג בתבונה” – כפי שנהוג לכנות זאת – היתה כל תשוקה שלה מטילה אותה למלחמות קשות, להתקפות־מצח – וכשלא היה זה קשור ישירות באבא ואמא – להטחת הראש בקירות אטומים.

את שעון־היד המיוחל הצליחה רינהל’ה להשיג סוף־סוף. אחרי שנמלט אבא אל החנות, פִּשפשה אמא במעמקי השידה, באותו תיק־עור עתיק וממורטט המכיל צרור החפצים היקרים לה – בעיקר תצלומים דהים ומִכתבים בלויים משנות־חייה היפות ביותר – ושלתה מתוכו את שעון־היד שלה שקיבלה פעם במתנה מן המכשפה הזקנה, מסבתא שפרה; שעון־זהב מצויין, אומֵגה, אבל לא אל מין שעון שכזה נשאה רינהל’ה את נפשה. זה היה שעון מרובע כבד, ואילו האופנה בין הבנות היתה שעון עגול קטן ברצועת־עור שחורה. “זה שעון של סבתא ולא של בת,” נצטעקה רינהל’ה בפחי־נפש, “רק חסר לי לבוא לכיתה בשעון של סבתא. אולי גם אבוא בנעלים של סבתא, עם שֹרוכים ארוכים לבנים מסביב לקרסול!” ושוב הרגישה אמא שלא נהגה כיאות, והחליטה למכור את שעון־הזהב כדי לקנות שעון מודרני.

מכירת שעון־הזהב היתה העִסקה המסחרית האחת והיחידה שביצעה אמא בחייה, וזו עלתה לה בבריאות, במאמץ נפשי נורא יותר מֹשֶיגורה. אמא תיעבה כמעט כל דבר שהזכיר לה, בצורה זו או אחרת, את אמהּ שלה, את סבתא שפרה, שהצטיינה במיוחד בעמידה על המיקח. כוחה של סבתא שפרה בעמידה על המיקח מופלג היה ומיוחד במינו, ובעיקר לגבי סוחרים קטנים, רוכלים ובעלי־מלאכה. כל פרוטה שהצליחה להוריד ממחירו של קילו סוכר, מדמי־השירוּת של הסבלים או משכר־עבודתה של הכובסת, נחשבה בעיניה לניצחון, ויום בו לא ניתן לה להתענג על מין ניצחון שכזה היה לה יום רע ומר. היא היתה מתמקחת גם על מחיריהן של סחורות שלא עלה כלל על דעתה לקנותן, ולפיכך גם אירע לה לחזור הביתה עמוסה במיני סדקית מיותרים שלא גרמו לה אלא את תענוג הידיעה שנִצחה את הרוכל בעמידה על המיקח. כבר בילדותה היתה אמא חוששת מפני הרגע שתזנק אמה אל תוך מלחמת־המחירים, זה הרגע בו היו שפתיה של זו מתרפטות בהעוויה של בוז מהול בשאט־נפש למראה הבד שמגולל לפניה הסוחר, ואצבעותיה, שהיטיבו זה־עתה למוללו, נרתעות לאחור מפני האריג המוצע כמפני מין שרץ משוקץ, וכבר אז היתה משתדלת לברוח מן הבית כשהיתה זו מזמנת קונים לכל הגרוטאות, הבלואים והסמרטוטים שמהם ביקשה להיפּטר, ומתחילה לטוות שקרים על כל שבר־כלי מבלי להניד עפעף וללא כל צורך, כמי שעוסק באומנות הכזב לשמו. היא גם לא נרתעה מלהעניק לבתה סטירות־לחי צורבות־עד־שורש־הנשמה כשעמדה לה למכשול בעסקיה, כפי שאירע במקרה הבחור והספר. כשבא פעם אל מרתף הבית בחור אחד לקנות שולחן וכיסא לחדרו, התלהב למראה ספר ממורטט שהתגולל בפינה, וכבר נכון היה לשלם בשבילו יותר מששילם בשביל הכיסא משהתפרצה הבת בקריאה, “אל תקנה אותו. זה שקר. היא לא מרשה לך לפתוח אותו מפני שחסרים הרבה דפים באמצע, ולא מפני שתקלקל אותו. היא לא קיבלה אותו בירושה מסבא שלה – זה שקר, זה שקר! אני מצאתי אותו כששיחקתי במִגרש הרוסים.” כבר אז, בילדותה, כשנשלחה לקנות משהו בחנות, לא יכלה אמא לזכור מחירים: היתה חוזרת הביתה בפחד מפני הרגע שסבתא שפרה תשאל “וכמה זה עלה?” והיא לא תדע להשיב דבר ברור. אחד התענוגות הגדולים בחייה של אמא היה השִחרור מעריצות המחירים, תענוג החופש מידיעת המחיר של כיכר־לחם ושל חבילת־חמאה. בסוף החודש שולח החנווני את חשבון כל הקניות וזהו זה.

מקושטת במיטב שִמלותיה ובכובעה רחב־השוליים, היתה אמא סובבת בין השענים בחיוך נבוך, בלב דופק ובפיק־ברכיים גובר והולך. ככל שביקשה היא להימנע מהתנצחות, ככל שלהוטה היתה למכור את שעון־הזהב מהר, כן נרתעו השענים מפניו, וכן גברה סרבנותם. השען הראשון שאליו פנתה – שהכיר גם אותה וגם את השעון עצמו מאז כיוֵן אותו – היה הטוב שבהם. הוא הודה בערכו וביופיו, אבל פשוט לא היה לו באותו חודש כסף להשקיע בעיסקאות. כנגד זה היה מוכן ומזומן לשים את שעון־הזהב הזה בחלון־הראווה שלו עד שיימצא הקונה, ולהסתפק בדמי־תיווך בלבד. “וכמה זמן יעבור עד שיבוא קונה?” שאלה אמא. “אי אפשר לדעת” – אמר השען. “יכול לבוא קונה בו־ביום, ויכול גם לעבור שלושה חודשים עד שיזדמן מישהו.” למשמע שלושת החודשים הללו נתקפה רינה בחמת־זעם מחודשת – שלושה חודשים נראה לה כחתיכת־נצח, ומשמעותם לא נשתנתה לגביה ממשמעות שלוש שנים או שלושה יובלות – ואמא חזרה למסחר־השעונים במועקת־חששות. למרות חיוכה הנלבב, נתן בה השען השני מבט חושד ופטר אותה במשפט קצר לאמור, “אינני קונה סחורה משומשת” ואמא יצאה מעל־פניו בלחיים־לוהטות מבושה כאילו נתפסה בקלקלתה, ברגע בו הציעה למכירה שעון־זהב גנוב. “ובאמת” – אמרה לעצמה – “מנַיין לו שהשעון הזה איננו גנוב, ואיך אוכל להוכיח לו זאת? – ואולי צריכה הייתי להסביר לו בדיוק איך הגיע לידי ומדוע אני מציעה אותו למכירה?” היא הפכה והפכה בדעתה באיזה אופן תפנה לשען הבא, ומה תאמר לו כדי שלא יחשוד בה, אך כל המאמץ הזה היה מיותר מאחר שהשלישי לא חשד בה כלל. הלה קידם אותה אפילו במאור־פנים, אלא שלמראה השעון עיקם את חוטמו והכריז “לא מודרני”. הוא הרכיב לעינו את הזכוכית המגדלת ותוך כדי פתיחת המִכסה ובדיקת המערכת הפנימית הסביר לאמא שבעולם המסחר עדיף שעון מודרני גרוע על שעון טוב שאיננו באופנה. עם זרם דבריו נסתבר לה שחסד גדול יעשה עמה אם יסכים לפטור אותה מן השעון הזה שהאופנה בעולם כולו בורחת מפניו. באותה שעה היה ילד קטן לבוש קרעים מציץ בחמדה פנימה, ותשוקה עזה תקפה את אמא לתת לילד את השעון במתנה. אילולא נזדקקה לכסף היתה נותנת לו את השעון. שום דבר לא גורם היה לה באותה שעה אושר רב יותר מנתינת השעון במתנה לילד החומד אותו בגלוי, ומה גם שבד־בבד עם גרימת השמחה לילד היתה מתפטרת ממועקתו של השעון שהפך לה למעמסה מיותרת ומבחילה, למין סרח־עודף מוקצה מחמת מיאוס שעליה להיפטר ממנו במהירות האפשרית ובכל מחיר. בסופו של דבר, אחרי שבוע של התרוצצויות בין כל השענים שבעיר, ראתה הצלחה מסחררת בעצם העובדה ששען זקן מופלג הסכים להמיר את שעון־הזהב שלה בשעון מודרני “של בחורות צעירות”, אם כי ידוע ידעה היטב שהשעון שלה שווה לפחות פי שלושה ממחיר השעון של רינה.

תמונה זו של אמא היקרה היוצאת בשִמלת־השבת שלה ובחיוכה הנלבב למכור את שעון־הזהב שלה, והחוזרת הביתה כעבור כמה שעות מדדה בקושי על רגליה הדואבות; חיוורת, נעלבת ובזויה בעיני עצמה, צמודה היתה תמיד בזיכרונו של סרוליק לפרשת יחסה של רינה אל חיים־ארוכים, ולא רק מכיוון שהדברים התרחשו בעבר באותו פרק זמן: כפי שהיתה אמא חסרת־אונים עם השענים, כן היה חיים־ארוכים חסר־אונים בידי רינהל’ה, אבל מעולם לא נתגלתה בה, ברינהל’ה – למרות התפרצויות הזעם וקוצר־הרוח והאנוכיות הלהוטה בתמימות ובגלוי אחר מילוי־תשוקותיה – אותה מידת־קשיחות שנתגלתה מדי פעם בפעם באוריתה ביחסה אל כל מי שהיה חסר־אונים בידיה, ובייחוּד אל יענקל’ה תלמי שהיה לא רק בזוי, אלא נתעב ומשוקץ בעיניה מן הרגע שחשה בחולשתו לגביה. חיים־ארוכים לא היה בזוי בעיני רינהל’ה, אלא מצחיק, אך ככל שחשה יותר בחולשתו לגביה ובתלותו בה, כן גברו רחמיה עליו, וכן נעשה יקר לה כמו כלב־בית נאמן, זקן ומגוחך.

מאחר שלא היתה לו פרוטה לפורטהּ, לא מסוגל היה חיים־ארוכים – למרות רצונו העז – להיות לה לעזר, לרינהל’ה, בעניין השעון, אבל כנגד זה צץ רעיון גדול במוחו. “יש לי פָּטנט, פָּטנט נפלא!” קרא והתחיל להסתובב בבית וללעוס בשקידה את תפוחי־העץ שהרים זה עתה מן הרִצפה אחרי שניפצה רינה את הקערה. הוא סידר אותם בשורה ישרה לפניו, ותוך כדי עיבוד הפָּטנט במוחו זלל שלא־מדעת את כל הפירות המונחים על השולחן. הוא הרי הגיע רעב בתקווה שיזכה, לפחות, בארוחת־הצהריים, אך זו הוסחה לגמרי מן הדעת בגלל השערוריה שהקימה רינהל’ה ושבעקבותיה ברח אבא לבית־המלאכה ורינהל’ה אל חברתה הטובה, ואילו אמא צנחה באפיסת־כוחות על הספה. חיים־ארוכים התיישב ליד אמא והתחיל להסביר לה את פרטי פָּטנט השעונים שצץ במוחו עם חריקת־התפוח הנלעס המתמזגת בנקישת השיניים־התותבות הטוחנות אותו. הנה כי כן כל הצער הגדול שמצטערת רינהל’ה על שעון־היד החסר לה, על המהומה הלזאת שהקימה בגללו, לא באו אלא ללמדנו שבימינו משמש כבר השעון כתכשיט להתקשט בו לא פחות – ולגבי נשים בוודאי שיותר – מאשר מכשיר־מדידה, ואם כבר, אז כבר: אם הוא תכשיט, הרי שצפונות בו אפשרויות בלי סוף, ומכל הבחינות: מבחינת הצבעים והצורות והסוגים. כך, למשל, אפשר יהיה לייצר שעונים בעלי מסגרות או לוחות אדומים וירוקים וצהובים וחומים ושאר כל הצבעים, וכל אשה תוכל להתאים לה שעון לשמלתה, ולהחליפו עם החלפת השִמלה: שעון לשִמלת בוקר ושעון לשִמלת ערב ושעון לבין־הזמנים. כן גם נייצר שעונים עגולים ומרובעים ומשולשים ומשושים ואליפטיים וכל יתר הצורות הגיאומטריות, ומדוע שעוני־יד בלבד? מדוע לא, למשל, שעוני־זרוע וקרסול ובית־החזה? אנחנו נייצר בגדלים ובצורות שונות שעוני־צמיד ושעוני אצעדה ושעוני מחרוזות וענקי־צוואר ושעוני עגילים ושעוני־טבעות ושעוני־קישורים לירך ולשוק ושעוני מכבנות וסיכות ראש. “אני מצטערת,” אמרה אמא אחרי שרוחה החלה חוזרת אליה, ותוך כדי דיבור השפילה מבטה מפני הפעלתנוּת החפוזה והקולנית המתרחשת בפה הדובר אליה. “באמת שכחתי להציע לך משהו לאכול, אולי אכין לך ביצה רכה?”

“לא, לא,” התריס חיים־ארוכים כנגדה, “תודה, אני כבר שׂבע. וחוץ מזה הלא כבר מזמן אמרתי לך שאני שונא ביצים רכות. אני בכלל אינני מתלהב מארוחות־ביצים, אבל בדלית־ברירה אם אין משהו טוב מזה, אסכים לחביתה מטוגנת בבצל ועגבניות. חביתה של ביצה אחת תספיק לי הפעם.” וכל אותה עת היה סרוליק משתומם על חיים־ארוכים זה שמרחף כל הימים על קרני הדמיונות שלו הפורחים באוויר, ואף־על־פי־כן אין בעיני־עצמו אדם יותר מציאותי ומעשי ממנו; איש שאין לו כסף לארוחת־צהריים והוא לועס מתוך רעב את תפוחי־העץ השנואים עליו, ובכל־זאת סמוך ובטוח הוא שיש בכוחו להרוויח במכה אחת יותר מכל סוחרי ירושלים גם יחד. “אני אף פעם לא אשקע בבטלנות ירושלמית שכזאת,” היה סרוליק חוזר ואומר לעצמו כשהירהר בדרכו שלו בחיים, והיה גומר אומר בנפשו כל פעם מחדש שהוא לא יילך בדרכי אביו ולא בדרכיו של חבֵרו הארוך הזה של אביו, ואין צריך לומר בדרכה של אמו שאין לה שמץ־של־מושג בחיי־המעשה – שכולם ביחד וכל אחד לחוד סימלו בעיניו את “הבטלנות הירושלמית”, וזאת לא מכיוון שהיה לו בליבּו עליהם, אלא להיפך – מתוך אהבה והזדהות, מתוך כאב־לב על אנשים יקרים אלה שנכשלים על כל צעד ושעל בעולם המעשה מכיוון שכל אחד מהם שקוע בעולם הזיותיו, וחיים־ארוכים יותר מכולם. במשך הזמן הפך פָּטנט־השעונים לבדיחת המשפחה, בה השתתף גם חיים־ארוכים ברוח־טובה, אם כי התבדחותו על עצמו לא גרעה כמלוא־הנימה מן האמונה שהמשיכה לפעום בו בגדולתו של הפָּטנט וביכולתו להעניק לו, ביום־מן־הימים, הון תועפות ב"מכה אחת": אמא היתה אומרת שנס נעשה לו, לאבא, שאיננו יצרן־שעונים מיליונר, שמיד היה נתפס לפָּטנט־השעון ומפסיד את כל המיליונים שלו. עכשיו, שאין לו כסף להפסיד, מפסיד הוא רק שעות־עבודה על פָּטנט־בית־המקדש, ורינה היתה צוחקת ומבטיחה לו, לחיים ארוכים, שהיא תתחתן אתו אחרי שיתן לה במתנה עגילי־שעון. חיים־ארוכים היה צוחק אתה ואומר, “אילו רק ידעת, יקירתי, כמה שזה קרוב, לא היית מבטיחה.” ובינתיים אפילו שעון־היד שקיבלה במתנה מאמא, אותו שעון שאליו השתוקקה ושבגללו הפכה עולמות וגרמה לכל ההתפרצויות בבית ולכל הבזיונות, חדל לעניין אותה, ולפעמים היתה אפילו שוכחת אותו ובאה לבית־הספר בלעדיו.

את פָּטנט־השעונים של חיים־ארוכים הזכיר המוּמר הזקן, דוקטור שושן, שלושה או ארבעה ימים לפני שיצאה נשמתו, כשהיה מספר לי, תוך כדי כיעכועי־שיעול ויריקת שרידי ריאתוֹ האחת, על הנרייטה ואן־אקרן מן העיירה אמרספוּרט ועל גבריאל לוריא שנתגלה לו בלבוש סבל צרפתי בעיירה נויון, ושאר מקרים מכל מה שאירע לו בחוץ־לארץ. לאחרונה שהה בחוץ־לארץ לפני שנתיים, כשנסע לאמסטרדם לשם ניתוח־ריאות. המנתחים שם – מגדולי המנתחים בעולם, ואליהם הוא נשלח מטעם ראשי הכנסייה הקאלוויניסטית – הסירו מגופו את ריאתו הפגומה (אם כי ידע היטב שהיה זה סרטן־הריאות, לא השמיע דוקטור שושן אף פעם אחת את המילה “סרטן”, כאילו היתה אסורה בדיבור כמו השם המפורש). יום אחד, כשהיה מטייל לו להנאתו בחוצות אמסטרדם לאחר שנוּתח והחלים וחש בטוב כמימים־ימימה, עלה בדעתו ללכת ולבקר אצל הנרייטה שאותה לא ראה שנים רבות. הוא פנה לעבר תחנת־הרכבת כדי לברר מתי יוצאות רכבות לאמרספורט, ועם שהירהר שמוטב יהיה לצלצל אליה לפני ש"יפול עליה סתם כך, פתאום, כרעם ביום בהיר", נזכר שעליו לקנות מתנה לאשתו, לפאוּלה, “ראשית אקנה משהו לפאולה,” אמר לעצמו ונכנס לחנות של תכשיטים; חנות מפוארת, מן הגדולות שבמרכז העיר. אחת המוכרות, נערה צעירה, פנתה אליו בחיוך והוא קפא על מקומו, במחרוזת־הפנינים שלצווארה קבוע היה שעון מרובע וצבעו כתום כצבע שמלתה. הכומר הזקן נשא סביב עיניו וראה את שאר המוכרות והנה גם הן מקושטות בשעוני תכשיטים צבעוניים.

מזה עשרות בשנים פרח חיים־ארוכים מדעתו, ולא רק מדעתו אלא גם מחלומותיו בלילה נעלם והיה כלא היה, והנה פתע־פתאום, באמצע היום ובדיעה צלולה, מצא המומר הזקן, דוקטור ישראל שושן, את עצמו עומד בתוך הזיותיו של חיים־ארוכים הנשכח. חלום בהקיץ שחלם חיים־ארוכים על קיבה ריקה בבית חבֵרו הנגר העני בסִמטה המסתעפת מרחוב־הנביאים שבירושלים, התגשם כעבור ארבּעים־וחמש שנים באמסטרדם ובפריס ובלונדון, ודמעות של צער על בעל־הפָּטנטים שמת מזוּלזל ועני, עלו בעיניו של המומר הזקן והקישח שלא הזיל דמעה על עצמו אפילו כשנסתבר לו שנגע הסרטן פשֹה בריאתו האחת שנותרה לו לאחר הניתוח. המוכרת הצעירה שהראתה לו בזה אחר זה את דגמי תכשיטי־השעונים סבורה היתה שמקנח הוא את עיניו משום עשן־הסיגריה שבידה, ולפיכך מיהרה לכבות אותה במאפרת־שעון ולהתנצל על הצער שגרמה לו. משביקש לספר לה על בעל־הפָּטנטים הלז, נתחוור לו פתאום שלא רק לזכרו של חיים־ארוכים מזיל הוא דמעות, אלא גם לזֵכר הנער ההוא שהוא היה פעם, לפני יובל בשנים, ושאליו אני חוזר עכשיו באותו רגע בחייו בו הוא מתעכב קִמעה בפתח קפה גת בדרכו לקפה קנקן, ופה קורא לו גורדון, מפקח משטרת מחנה יהודה, שייכנס להסתכל בתמונות שצילם בסביבות תל־יריחו.

כזכור לנו, לא היה לו באותו יום, לסרוליק, פנאי לבתי־קפה. בשעה שהשכנה רוזה היתה יושבת ליד אמו – תמורת תשלום שעתידה היא לקבל מידיו, שהרי לא ייתכן שדווקא הוא ינצל את טוב־ליבּהּ של רוזה העניה המרוּדה שחיה מן היד אל הפה, משטיפת־רצפות וכביסת לבנים והדחת כליהם של אחרים – התרוצץ הוא בעיר לחפש את חיים־ארוכים כדי לקחת מידיו את מפתחות החנות של אביו שאותה אמר להשכיר על ציודה. היתה זו הדרך האחת והיחידה הפתוחה לפניו להשיג כסף מהר לנסיעה המיוחלת יחד עם אוריתה אל חפירות אוּר־כּשֹדים. בעיקר דרוש לו הכסף לא לנסיעה אלא לפרנסת אמו ולתשלום לרוזה שתטפל באמו כל משך זמן היעדרו מן הבית (הוא חשב אז על “טיול גדול” של חודשיים שלושה), והכסף הדרוש לו מיד. כשפגש אתמול את אוריתה בדרכו אל הרופא, ביקשה להצטרף־בו־במקום לטיול שלו מכיוון שהטיול שלה נדחה עקב הנשף המפואר שעומד להיערך לכבוד אביה. מתוך אכזבתה למשמע חודש הימים שעלול לחלוף עד לטיול שלו, נסתבר לו למעלה מכל ספק שאם תוך ימים ספורים לא יצליח לארגן אותו, תמצא אוריתה דרך לצאת לטיול אחר עם מישהו אחר, ועם כל רגע שחולף ליבּו אומר לו “עכשיו – או לעולם לא.” מכיוון שחיים־ארוכים לא נמצא בחנות של אביו, הלך לברר את מקום הימצאו אצל ברל אחיו, וברל הבטיח לו שתוך חצי־שעה יבוא לבית־הקפה קנקן ושם יגלה לו היכן אפשר למצוא את אחיו בעל־הפָּטנטים. בדרכו אל קפה קנקן עבר על־פני קפה גת והציץ פנימה. אוריתה לא נמצאה שם. ליד הדלפק עמד גורדון בבגדים אזרחיים ופרש תמונות לפני בעל בית־הקפה. כשהופיע ראשו של סרוליק בפתח קרא לו שיסתכל גם הוא. סרוליק נעצר, העיף עין בתצלומים של יריחו העיר ושל תל־יריחו, התנצל על שהוא ממהר, ופנה לרחוב יפו פינת רחוב מליסנדה אל קפה קנקן.

יעל גוטקין, אחותה של אוריתה הגדולה ממנה בשנתיים ימים, היתה יושבת בפינת בית־הקפה קנקן ומעתיקה משהו מתוך עיתון. "ודאי מעתיקה היא בכתב־ידה הברור נוטה אחורנית משיריו של המשורר הצעיר אֶשׁבַּעַל עַשְתָּרוֹת, " אמר סרוליק לעצמו בו־ברגע שהרימה יעל את ראשה וחייכה אליו בעיניה הטובות שהיו מעוררות בו תחושת אשם עם שחיממו את ליבּו. הוא חש עצמו אשם מכיוון שידע שאין הוא ראוי כלל לדעתה הטובה עליו. כנגד מבט עיניה החוּמות של אוריתה שהיה מתסיס־מחמיר מהומות בליבּו גם כשלא היה מופנה אליו, היה מבט עיניה הכחולות של יעל שהיו דומות לעיני אחותה למרות השוני בצבע – מציף אותו בשלווה שלא נבעה לא מצבען הכחול של העיניים, וגם לא, כמובן, מאיזושהי שלווה שמוקרנת, לפעמים, מן המביט אל המוּבט, שכן היתה יעל עצמה, בייחוּד באותו פרק זמן, עצבנית ומתוחה. עם כל הדימיון הרב לאחותה, ומבעד ומעבר לו, היה מבט עיניה של יעל, כמוהו כדרך דיבורה וכדרך הילוכה וכתנועות גופה בכלל, זורם על גל אחר ובאפיק אחר ומזמר זמר אחר. מבט עיניה של יעל היה תמיד אומר לו, לסרוליק, משהו על תפקידו של האדם להוציא את הטוב מן הכוח אל הפועל בתוכו ובעולם שמחוצה לו, ותוך כך היה סוגר את המיכסה על הקומקום הרותח, ומעלה אותו על הגל השלֵו כשהוא כנדחק ושט בין הרגשת האשמה לבין אֵדי־הרתיחה המפעפעים ומשתנקים בקומקום המוגף. “הרי אתה בחור נבון וטוב, סרוליק” – היה מבט זה אומר לו – “נפש יקרה (כך היתה יעל מכנה את כל המוצא חן בעיניה: רוזה היא נפש יקרה', ‘סרוליק הוא נפש יקרה’) והרי יש כל־כך הרבה לעשות למען העם הזה והארץ הזאת וכל הסובלים והנדכאים בעולם: די בכך שאתה ואני וכל אחד מאתנו יעשה את המעט שבכוחו כדי שהעולם כולו יהפוך למקום נוח יותר לחיות בו, שיהיה נתעב פחות ונעים יותר, פחות מרושע ויותר טוב…” ואת כל אלה הדברים וכל כיוצא בהם היה המבט הזה אומר לו ללא כל קשר עם שיחת הדברים עצמה שנסַבּה על כל נושא שבעולם, ואפילו סתם החלפת דברים של מה־בכך, כגון מה שלום אמא שלך ומה אמר הרופא ומה בדעתך לעשות עכשיו משסיימת את לימודיך בסמינר והאם ראית את תערוכת הציורים האחרונה של הולמס. יעל זו בכלל לא אהבה לא לשמוע ולא להשמיע דברים על הצדק ועל היושר ועל גאולת העם וגאולת הארץ וכיבוש־העבודה ואחוות־העמים ומהפיכת־העמלים והגשמה־עצמית, אך כנגד זה היתה היא עצמה שרויה תמיד תחת לחץ החובה לנהוג כראוי ולפעול ולעשות דבר־מה למען מישהו ומשהו עד כדי כך שדעתה לא נתפנתה כלל לא למראה ולא ללבושה: היתה יוצאת בכל לבוש שניקרה לידה בקוּמה משנתה, ומתוך היסח־הדעת אירע לה, לפעמים, לצאת במכפלת השֹמלה שנפרמה או בסוודר שנלבש הפוך או בחולצה נתוקת־כפתורים. מכיוון שהיתה בעלת הבחנה דקה וטעם־טוב היתה אוריתה גוררת אותה עמה לכל קניותיה. תמיד נמצא לה, ליעל, זמן לעזור לאחותה בבחירת החולצה המתאימה לחצאית והצמיד המתאים לחולצה, אבל לעצמה לא מצאה פנאי לכך. לגבי אחותה הצעירה הרי היתה ממלאת חובה של עזרה, ובמילוי כל מיני חובות לזולתה הצטיינה תמיד, ואילו לגבי עצמה לא ראתה כל חובת התקשטות בלבוש. להפך – ענייני המלבושים והתסרוקת היו עליה לטורח מיותר שבו השתדלה למעט במידת־האפשר, ועד שלא היתה אוריתה כופה אותה שתקנה שֹמלה חדשה לעצמה או זוג נעליים, לא היתה יעל יודעת שהיא זקוקה לשֹמלה חדשה ושנעליה כבר בלות. “אלוהים אדירים! מה זה עשית לשֵׂער שלך?” נזעקה אורית כשראתה אותה פתאום בפינת רחוב הנסיכה מרי חוזרת מן הספר קצוצת־שֵׂער במעיל עור מרופט. “את בכוונה מכערת את עצמך! כן, כן, אל תספרי לי מעשיות שאין לך סבלנות לטפל בשֵׂער ארוך ובכל מיני ווים וקרסים ופריפות של שמלות מהוגנות. את פשוט רוצה לטשטש את הנשיוּת שבך.”

“באמת, ריתה, הגיע הזמן שתפסיקי עם הפִטפוטים הפסיכולוגיסטיים הנדושים שלך. אם אני אומרת לך שכך יותר נוח לי, אז כך יותר נוח לי.” יותר ממעיל־העור הממורטט ומן התספורת הקצרה – שלמעשה הלמה את יעל והבליטה את צווארה הגבוהּ – ציער את אוריתה מראה הקמטים שנסתמנו בפני אחותה, במצחה ובקצות־עיניה, מאז חזרה עם קבוצת־הפועלים שסללו את קטע הכביש החדש בדרך ליריחו. תשעת החודשים בשמש מדבר יהודה הרסו את עור פניה: אפה הקטן, הסולד, הגאה, הפך למשולש־ורוד עם התקלפות הקבע של העור המיובש, וההצטמצמות המיוסרת של העיניים באור האכזר קיווקווּ קמטים בזוויותיהן ובמרכז המצח. “את הלכת לבשל בשביל פלוגת־העבודה רק מכיוון שאת שונאת בישול ואינך יודעת לבשל,” היתה אוריתה אומרת כשביקשה להקניט אותה. אל כל יתר התחכמויותיה והתבדחויותיה והתלוצצויותיה של אוריתה בפרשת דרך־יריחו – שהיו חריפות ומפולפלות בהרבה מעניין הבישול – היתה יעל עצמה מצטרפת ברוח־טובה, ואילו דבר זה פגע בה משום־מה. יעל, שאהבה לאכול וידעה לאכול הבחינה היטב בין צלי לצלי ובין סלט לסלט, תיעבה אל כל הקשור במלאכת הבישול עצמה שעמדה בראש מעייניה של אמהּ. “אני חוששת בעיקר מפני אותו רגע – כך סחה לו, פעם, לסרוליק, – בו תתחיל אמא לספר לכולם על לימודי הפילולוגיה שלה באוניברסיטה של קיימבּרידג”. תורו של הסיפור הבלשני היה מגיע תמיד עם הגשת הפרפראות למסובים. אחרי שהיו האורחים מבּיעים את התפעלותם מטעמם המשובח והמיוחד במינו של המאכלות מעשה־ידיה של בעלת הבית – שהקפידה תמיד להכין כל ארוחה וארוחה במו־ידיה, ולא שיירה למבשלת אלא את פעולות העזרה השִגרתית במִטבח – היתה זו מעלה על־פניה־המתלכסנות־בענווה חיוך עצוב של נידון שמאזין, מתוך קבלת־הדין מראש – לעונש החמוּר המוטל עליו, ואומרת, “כן, כן. על השטויות האלה, על בישול וטיגון ואפיה אני מבזבזת את כל חיי! כשאני למדתי פילולוגיה באוניברסיטה של קיימברידג' היו כל הפרופֵסורים שלי בטוחים שקריירה אקדֵמית מזהירה צפויה לי. תמיד נבוכותי והסמקתי עד לשורשי השֹערות כשראש המחלקה לפילולוגיה היה מהלל אותי בפני, תמיד פיקפקתי בכל התהילה הזאת, אם אמנם ראויה אני לה. בכל־זאת חשבתי שלמרות מגבלותי נועדתי למחקר הפילולוגיה, ושיש בכוחי לתרום משהו צנוע למדע. לא תיארתי לי, כשהייתי סטודנטית צעירה, שבמקום לעסוק בפילולוגיה אבלה את כל ימי חיי במִטבח, בין סירים וקדֵרות.”

קרה גם, מפעם לפעם, שתור הפילולוגיה התעכב עקב בוּרוּתם של אורחים שהוזמנו לראשונה לסעודה בביתו של שופט־בית־הדין־העליון ועדיין לא הכירו את הליכות־שולחנה של בעלת־הבית. משבוששו שבחי־המטעמים לבוא מטעם כלשהו – בדרך־כלל משום שהקרואים שקעו בשיחה עם השופט – היתה הגברת גוּטקין מקמטת את מצחה בדאגה ופונה אל היושב לצידה בסבר פנים בו פונים, בדרך־כלל, אל חולה, ושואלת אותו אם משהו אינו כשורה בטעמו של המרק. חוששת היא שהמרק חריף מדי. ומה בדבר קציצות־הדגים־הממולאים? האין הוא מוצא שהן כבֵדות מדי לעיכול? מנת־קציצות אשר כזאת עלולה, חס וחלילה, להכביד על הקיבה ולהדיר שינה מן העין בלילה. אולי כדאי להחזיר למִטבח את קציצוֹת־הדגים־הממולאים (הדגים הממולאים הללו, המוצקים ופריכים כאחת, הדקים בחריפותם וחריפים במתיקותם, הנלעסים בתשוקה ונמסים בפה בעדנה־יורדת־חדרי־בטן, הדגים־הממולאים־המפורסמים הללו שהיוו את גוּלת־הכותרת עם ציץ־התפארת ביצירתה של אשת־השופט)‎ ולבקש מן המבשלת שתכין ביציה או משהו אחר פשוט בהכנה וקל לעיכול? מכיוון שהגיעו הדי דאגותיה של המארחת לאוזני בעלה, היה מיד מפסיק משיחתו ונותן את האות לפצוח בשבחים בקריאה “אידה!” – כי על־כן זה היה שמה של אשתו בישראל – “אידה! דגים שכאלה לא אכלתי מזה שנים רבות! בשבת האחרונה הם לא היו מוצלחים כל־כך. אפילו אמא שלי, עליה השלום, שהיתה המומחית הכי גדולה לדגים־ממולאים ברובע היהודי של העיר העתיקה, לא תמיד הצליחה להכין קציצות שכאלה. מה דעתך, מר הולמס – צעק לתוך אוזנו של הצייר האנגלי הזקן היושב לימינו, שהיה כבר מזה שנים רבות כבד־שמיעה – מה דעתך על קציצות הדגים?” ואחרי רמז דק תרמו אפילו הטירונים שבבאי־ביתו של השופט, ופזורי־הדעת שבהם, איש איש את חלקו בתזמורת ההתפעלות, מי בדברים מפורשים ומי במִצמוץ־שפתיים ובנִדנוד־ראש וגניחות של הנאה, מה שגרם מיד לתחייתה של הפילולוגיה, “כשאני למדתי פילולוגיה באוניברסיטה…”

השופט היה מזדרז לעורר את שבחי־המסובּים לא רק משום שביקש לגרום נחת־רוח לאשתו, אלא – ובעיקר – מתוך חשש שמא תקדימנו בתו אוריתה בדרכה שלה. מפני יעלי לא חשש. הוא ידע שככל שהנסיבות הפילולוגיות והמסובים אל השולחן ירגיזו אותה יותר, כן תתכנס בתוך קליפתה וכן תשתוק. לא כן אוריתה. העניין הפילולוגי לא הרגיז את אוריתה אלא שיעשע אותה, ומכיוון שנתבדחה עליה דעתה, שוב אסור היה להניח לה שתכניס את הטירונים בסוד נימוסי השולחן הזה שעליו הם אוכלים. זו עלולה להלבין את פני אמה ברבים מתוך בדיחוּת־הדעת, ודבר זה הוא שציער את השופט שבדרך־כלל לא חשש מפני השערוריות שעוררה אוריתה כשרוחה היתה טובה עליה, אלא להפך – היה נהנה מהן. אוריתה למדה אפילו לבשל מתוך לצון; ותוך כדי התבדחות, ואחרי מהומות ומפחי־נפש והתרגזויות והתעצבנויות שגרמה לאמה בתוך “קודש־הקודשים של הפילולוגית הזקנה” – כפי שכינתה את זה המִטבח השנוא על יעלי אחותה עד כדי כך שהיתה לפעמים מוותרת על שתיית כוס טה רק כדי שלא תצטרך להיכנס לתוכו – למדה אוריתה להכין כל מיני תבשילים פיקנטיים ולאפות עוּגות ולהקציף קצפות. “אילו הייתי אני יוצאת עם פלוגת העבודה,” אמרה אוריתה ליעל, “הייתי אני מכינה ללוּאידוֹר השתקן עוגה עם קצפת לקינוח־סעודה” – וזאת כנגד טענתה של יעלי שלא יצאה מתוך אידיאליזם – (שהרי עצם המושג שנוא עליה לא פחות מן המילה המציינת אותו) – אלא פשוט, כדי שתהיה לו, ללואידור השתקן, ארוחה חמה אחרי יום עבודה מפרך.

יעלי בעצם רצתה לומר, “כדי להכין ארוחה חמה ללוּאידוֹר השתקן ולכל הבחורים האחרים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם” אלא שאוריתה פרצה בצחוקה הרם והנגיני מיד אחרי “לואידור השתקן” ומאז נתּוֹסף לאוצר הבּדיחות המשפחתיות מיצירותיה של אוריתה הביטוי “ארוחה חמה ללואידור השתקן”. כשביקשה להתייחס לאידיאליזם של אחותה היתה אומרת, “נו, למען ארוחה־חמה ללואידור השתקן הרי…” ובמשך הזמן הפך “לואידור השתקן” לשם־נִרדף ל"אידיאל" ול"אידיאליזם" בכלל, שבו השתמשה אפילו יעלי כשהתייחסה לאנשים “שמקריבים את הכל למען לואידור השתקן” ולעצמה כשהכריזה “אני לעולם לא אהיה מוכנה להקריב את חופש דיעותי והרגשותי ומצפוני על שום מזבח של לואידור השתקן.”

הבדיחה שמעבר לבדיחה נעוצה היתה בעובדה שיעלי לא זו בלבד שלא היתה מעולם חברתו של לואידור השתקן, אלא שבקושי הכירה אותו, ובמידה שנפגשה בו והחליפה עמו כמה מילים מדי פעם בפעם בקפה קנקן או בפלוגת העבודה, לא מצאה בו כל עניין מיוחד, לא לטוב ולא לרע. הוא היה מבאי קנקן, ומכיוון שהיה בחור חלוש ושתקן, לא עלה כלל על דעתם של מנהיגי פלוגת־העבודה – שהיו גם הם מבאי קנקן – לצרפם לקבוצה היוצאת למִדבר יהודה, אבל פה נתגלה בו פתאום כוח־הדִיבֵּר: הוא הודיעם שיצא רצון מלפניו לצאת יחד אתם, ואחר השתדלויות ומאמצים רבים, אחרי שהפציר בהם בעקשנות יוצאת מן הכלל, ניאותו לו בסוף. כשחזר פעם לירושלים – הם היו מגיעים העירה אחת לחודש – סח לה, ליעל, שיותר מכל קשה עליו עניין האוכל בשעת צמרמורות הערב. עם שקיעה, אחרי יום תמים של עבודת־פרך בלהט שמש־המִדבר האכזרית, באה צינת־פתאום ומצמררת את הגוף העייף, המיוזע והרעב לאוכל חם, אלא שכל אנשי־הצוות שאליו צורף דומים לו, ללואידור השתקן: אין לאיש מהם מוּשֹג כלשהו בתורת הבישול, ולפיכך אוכלים הם את מזונם יבש וקר. כשפשטו השמועות בפלוגה שעוד מעט “עומדת מבשלת להגיע”, לא ידע לואידור השתקן שאותן מילים מועטות שהחליף עם יעלי, הן שגרמו להחלטתה לבוא ולבשל בשבילם.

לימים נעלם לגמרי מקפה קנקן, ויעלי לא יספה לראותו עוד. כפי שמעולם לא העלה לואידור השתקן על דעתו ששמו הפך למונח־מבודח־של־מושג־נעלה בבית השופט, כן לא ידעה יעלי שמוקיר הוא את רגליו מקנקן בגללה, ושאין היא רואה אותו בשום מקום אחר מכיוון שלא זו בלבד שעושה הוא ככל יכולתו להימנע מפגישה אתה, אלא גם משתדל הוא למחות מליבּו את זֵכר הטובה שעשתה עמו, הטובה ההיא שהפכה לו לסיוט. אף לא שמץ של מוּשֹג לא היה לה ממה שעוללה לו אותו לילה במעשה שעשתה דרך־אגב מבלי שתחזיק טובה לעצמה ומבלי לייחס לו כל חשיבות שהיא.

זה קרה כמה ימים אחרי שנסתיימה סלילת־הכביש והם חזרו לירושלים, כשחזרה בלילה לחדרה – היא חדלה לגור בבית־הוריה עוד לפני שיצאה לדרך־יריחו – ראתה במשעול של מגרש־הרוסים דמות מצונפת, ספק יושבת ספק שוכבת על ספסל של עץ. היה זה לוּאידוֹר השתקן. “מה לך, לואידור? מדוע אינך הולך לישון?” הוא מילמל משהו והסתכל בה במבט מוזר מבּעד לטבעות השחורות המקיפות את עיניו השקועות. “אינך מרגיש טוב? אתה חולה?” היא נוכחה לדעת שהוא רועד כולו. בוודאי היה בדרכו אל חדרו, וצנח אין־אונים על הספסל, “בוא אלי” – אמרה לו, “אני גרה כאן, בסִמטה שמעבר לשער.” הוא בא אתה אל חדרה, והיא פקדה עליו שיתפשט וייכנס למיטתה, ובינתיים מזגה לו כוס טה חם. “אני אישן כאן, על הספה” אמרה לו והתחילה להתפשט, פתאום לפת אותה בחיבוק חזק ועלה עליה בנשיקות קדחניות. “מה אתך? יצאת מדעתך?” נזעקה יעלי וניערה אותו מעליה בכוח. “חזור מיד למיטה ואל תעשה שטויות”. הוא חזר בפיק־ברכיים־רוטטות למיטה והִפנה פניו אל הקיר והיא כיסתה אותו בשמיכה ואמרה, “ועכשיו לילה טוב וחלומות נעימים”, ובאמת, משהניחה את ראשה על הספה, שקעה בשינה עמוקה, אלא שלואידור השתקן לא עצם עין כל אותו לילה: התהפך מצד אל צד, קם והסתובב בחדר, הפשיל את הווילון והציץ החוצה, ועם אור ראשון לא יכול שאת עוד את שנתה העמוקה קצובת־הנשימה וברח החוצה והחל להתרוצץ ברחובות המאובנים על חלומות־השחר־בטרם־יקיצה. באותה שעה יצא פסח השמן, אחד משני בעליו של קפה קנקן, להכין את ארוחת־הבוקר לראשוני הפועלים, וכשעבר על פני־סִמטת מגרש־הרוסים בצעדיו המדודים בדרכו אל פינת רחוב מליסנדה, ראה לתמהונו את דלת חדרה של יעל נפתחת בלאט ואת לוּאידוֹר השתקן מגיח מתוכה נרעש ובהול “כיוסף הצדיק אשר נס בשעתו מפני אשתו פוטיפרע” – כך סיפר אחר־כך בחשאי, בגִלגול עיניו הבולטות ובחיוך ממתיק סוד לכל אחד מוותיקי קנקן.

“הוי, זה אתה – שושן!” קרא פסח השמן למראה סרוליק שנכנס והתישב ליד יעלי, “כבר זמן רב לא ראינו אותך פה!” בחיוכו הרחב על החריצים הרחבים שבין שיניו הקצרות, בעיניו הזוהרות על מלאת־לחייו ובפירכוסי בטנו על רגליו הזריזות נחפז לשרת את הקליינט החוזר בתשובה מקפה גת. סרוליק היה מתפלא מידי פעם מחדש למראה זריזותו של הגוף השמן הזה של פסח שידע לרקוד לא רק הורה וקראקוביאק, אלא גם טנגו וּולאס יותר טוב מן הקליינטים הצנומים שלו, ושאצבעותיו השמנות היו משֹכילות לטפל בדברים הדקים: להוציא שבב מן העין ולהבריג בורג קטנטן אל תוך מעמקי־מכונת־הפתילות, הרבה יותר מן האצבעות הארוכות והגרומות של שותפו יום־טוב העצוב. כנגד יום־טוב שנדמה כשוקע בעצבות מעמיקה והולכת עם כל קליינט, היה פסח השמן מזדרז להאיר פנים לכל נכנס, וכפי שביקש, מתוך טוּב־לב, להשֹביע את רצונו של כל אחד במאכל ובמשקה, כן גם הגיש לו נתח של רכילות עשוי לטעמו בתוספת הבזקה קטנה של גרגירי חנופה שתהיה לו לתבלין משיב־נפש.

“בוא ונראה, שושן, כמה זמן לא היית פה?” וסרוליק באמת לא ידע להשיב בליבּו תשובה מדוּייקת על כך, ולא נותר לו אלא לסמוך על זִכרון־הפילים של פסח־השמן, “רגע אחד – מאז חנוכה! לפחות חצי־שנה,” ועם דבריו של זה נזכר סרוליק שאכן היה זה בחנוכה. בחנוכה ישב לראשונה על שולחנה של אוריתה בקפה גת, ושם הציעה לו לנסוע יחד אתה ליריחו. “אז מה? אתה מבלה בקפה גת יחד עם החברה הגבוהה? עם האדונים האנגלים והאפנדים הערבים! שמעתי שהצטיינת בבחינות, ושאתה מארגן משלחת ארכיאולוגית לאוּר־כּשֹדים. כן – מי דיבר על זה? רגע אחד – אל תגיד לי! – זה היה, כמדומה לי, גבריאל לוריא!” כאב חד ניתק את נשימתו של סרוליק למשמע השם של גבריאל היוצא מפי פסח־השמן, והצמית את ההנאה שהסֵבּו לו הדיבורים על ההצטיינות בבחינות ועל אִרגון המשלחת הארכיאולוגית. אחת מדרכיו הבדוּקות ומנוסות של פסח השמן להשביע את רצון־בן־שיחו כללה את הגבהת הציון במעלה אחת או שתיים תוך כדי שמירה על יסוד האמת שבדברים הטובים שמצא להשמיע באוזניו. כך הפכה כוונתו של סרוליק לנסוע לאוּר־כּשֹדים ל"ארגון משלחת ארכיאולוגית", ולמרות ההפרזה המכוּונת היה ממשיך סרוליק להתענג על קבלת־הפנים החמה שנערכת לכבודו, לולא נשתרבב שמו של גבריאל כדי להוכיח לו בעליל שֶׁאת אשר יגור בא לו – שאוריתה נחפזה להציע לגבריאל שיצטרף למסע אל אוּר־כּשֹדים. פסח השמן לא ידע מה הוא מעולל לו, לסרוליק, ולא התכוון אלא לגרום לו נחת־רוח. אפילו שהיה מהלך רכיל היה עושה זאת מתוך כוונה טובה להנעים לשומע, ולא מתוך איזו שהיא כוונה רעה להזיק לנרכל. הן את לואידור אהב, ובשעות מצוקה היה מלווה לו כסף בחשאי ובחשש גדול שמא ייוָדע הדבר לשותפו, ליום־טוב העצוב, ואת יעלי כיבד ובה התכּבּד – היא היתה ציץ התפארת של קפה קנקן – ובכל־זאת לא יכול היה לשמור בחוּבו את הסוד הגדול ונפלא, ובו ברגע שנזדמן אחד מוותיקי המקום, היה פסח השמן מפעפע כולו בציפיה לתענוג העצום שעומד הוא לגרום לו עם המנה הטעימה והמפולפלת של אשת־פוטיפרע אשר אותה יגיש לו לקינוח סעודה, חינם־אין־כסף.

בד בבד עם כאב הידיעה שאם אמנם תיסע אוריתה אתו בלבד, לא יהיה זה אלא מכיוון שגבריאל לא ירצה או לא יוכל להיענות לבקשתה שיצטרף אליהם, גאו־חמרו בליבּו של סרוליק רחמים רבים על לואידור השתקן. סרוליק הרי ידע שאין אותו אומלל ראוי לא להילת התפארת שצמחה לו בן־לילה אחד, ולא לקנאתם של כל האריות שבחבורת קנקן שרואים בו, באותו תמהוני שנעלם פתאום רק כדי להוסיף מסתורין על מסתוריו, את מאהבה הסודי של יעלי. לוּאידור לא הכיר את סרוליק, וסרוליק לא הכיר את לואידור, לאמור: מעולם לא הוצגו זה בפני זה על־ידי מכּר משותף, גם לא ראו זה את זה אלא באקראי, בדרך־כלל בקפה קנקן, כאנשים זרים זה לזה שאינם מחליפים אפילו שלום ביניהם. סרוליק לא ידע אם לואידור מזהה אותו, אף לא עלה מעולם על דעתו לבקש את קִרבתו, ואף־על־פי־כן שמע את כל הקורות אותו באותו ליל במו אוזניו מפי הגבורה שמעבר לפרגוד – מפיו של לואידור השתקן בכבודו ובעצמו.

הפרגוד פרגוד של עץ היה, מעשה ידיה של רוזה הזקנה שהתקינה אותו בפינת החצר כדי לאסוף מאחוריו את הכבסים שקיבלה לכביסה בביתה. רוזה היתה כובסת בדרך־כלל בבתי מעבידיה, אך כל אותם בחורים רווקים שהתגוררו בחדרים שֹכוּרים ללא כל מיתקני כביסה, היו מביאים את כבסיהם אליה, ומהם גם היתה דורשת מחירים נמוכים יותר. לואידור השתקן היה אחד מהם, אך בניגוד לכולם שהיו מופיעים לעת ערב, היה לואידור, משום־מה בצרורו הקטן בבוקר־בבוקר. כשהיה סרוליק משכים לקום כדי להתכונן לבחינה או כדי להגיש לאמו כוס טה (כוס טה עם שחר היתה התרופה הטובה ביותר לשיכוך מדווי־ליבּהּ) היה רואה לפעמים, מבעד לחלון המִטבח המסורג, את לואידור השתקן מניח את צרורו הקטן מעבר לפרגוד העץ ומתיישב עליו עד שתבחין בו רוזה ותבוא להחליף עמו כמה מילים. הוא היה מספר לה, לרוזה, על עצמו בגוף שלישי, וכך היה פותח: “תשמעי מה שקרה לחבר שלי”. כשלא היה הוא פותח, היתה רוזה שואלת, “מה שלום החבר שלך?” כשהשכים סרוליק לקום כדי לגהץ את חולצתו לקראת בחינת־הגמר האחרונה שלו, שמע את כל מה שקרה ל"חבר", ויותר מכל תמה על תגובתה של רוזה הזקנה.

“את הלא יודעת שהחבר שלי אוהב בחורה אחת שקוראים לה עופרה.” כך פתח באותו בוקר משום שנזהר לא רק בעצמו, אלא אפילו בשמה של יעלי. אותו חבר לא יכול כלכל עוד את אהבתו הגדולה בליבּו פנימה, ואלף פעמים ואחת החליט לגלותה לה, לעופרה, אלא שברגע האחרון, כשנמצא על סף דלתה, נסוג כי לא עמד בו הרוח. לבסוף צץ בו הרעיון לכתוב לה את אשר בליבּו ולדחוף את המִכתב בלילה אל תוך חדרה דרך החריץ שמתחת לדלת. בלילה־בלילה, בנומה את שנתה, יצא במשעול מגרש הרוסים העולה אל חדרה, וכשנמצא במרחק פסיעות אחדות ממנו, שמע קול צעדי אשה מאחור מתקרבים ובאים. “זאת היא” אמר לו ליבּו עוד לפני שהִפנה ראשו אחורה, ואמנם ראה את דמותה הנחפזת במעלה מגרש הרוסים. “אצבע אלוהים היא זאת. עכשיו – או לעולם לא!” ומגודל ההתפעמות התחיל רועד כולו. כל גופו ניטלטל כבשעה שאחזה בו הקדחת בערבות־יריחו. הוא עשה פסיעה אחת לעברה וחש שהוא עומד לשקוע תחתיו על ברכיו אחוזות עווית־הריתותים. למזלו נמצא שם ספסל מתחת לעץ שבצד המשעול, והוא צנח עליו. באותו רגע הגיעה אליו והביטה בו בחשש. משהכירה אותו אורוּ עיניה והיא שאלה ברוך, “מה לך, מדוע אינך הולך לישון?” והוא כמעט שמת בו־במקום מרוב אושר. “אצבע אלוהים היא!” אמר לעצמו וביקש לגלות לה את הכל, אלא שהדיבר ניטל ממנו ושום דבר לא יצא מפיו חוץ מקול נקישת השיניים זה בזו. “אינך מרגיש טוב? אתה חולה? בוא אלי – אני גרה כאן, בסִמטה שמעבר לשער” וכבתוך חלום טוב מדי, כשרוי בגן־העדן, הלך אחריה והיה חוזר ואומר בליבּו, “אצבע אלוהים היא זאת, אצבע אלוהים!”. הם נכנסו לחדרה יד ביד, והיא הורתה על מיטתה ואמרה לו שיתפשט וייכנס לתוכה, ובינתיים תמזוג לו כוס חמים. וכשהיה הוא גומע מן הטה, מתחה היא את הווילון אל עבר השולחן והחלה מתפשטת מאחוריו. תוך כך שלחה לו חיוך חם ששיכך בבת־אחת, יותר טוב מכל המשקאות החמים והחריפים שבעולם, את הרעדים והריטוטים, והקים אותו עליה. באותו רגע התהפך מבטה: במקום האהבה והחום, נשקף פתאום בוז נורא מעיניה, מין זִלזול וגועל נפש, כאילו לא הוא האהוב ונחשק מחבק אותה לחדור לתוכה, אלא מין צפרדע מאוּס. מבט זה כמו בקע את נשמתו לשניים, כאילו חתך את האיבר מגופו וזרקוֹ מבעד לחלון כשרץ הנתעב.

“ועכשיו לילה טוב וחלומות נעימים” אמרה לו, והוא קרס מפחד נורא. פתאום הבין שאין זו אצבע אלוהים, אלא יד השטן שנשלחה להתעלל בו. הוא צנח על המיטה וחנק באגרופיו את האנקות המתמלטות לצאת מפיו. כעבור רגע שמע אותה משתכבת על הספה ומתכסה בשמיכת־צמר, ועד שלא הספיק לבלוע את אנקותיו ולהפנות פניו אליה, כבר היתה זו שקועה בשינה עמוקה, ואז קם ואמר לאנוס אותה בשנתה: הנה שֹרועה היא לפניו בכתונת־לילה בלבד לבשרה, ויכול הוא לעשות בה ככל מה שראה בטובים שבחלומותיו הקיץ, אך כשניגש אליה היה מבט הבוז והבחילה שבעיניה חוצץ ביניהם ומדלדל לו את האיבר. כל העולם נעשה לו קשה ותפל מנשוא, והוא ניגש אל החלון והפשיל את הווילון, אך לא תהום פערה פיה לקראתו אלא חצץ קרוב של שביל, כי על־כן גרה בקומה הראשונה.

כל משך סיפור המעשה ב"חבר שאוהב בחורה אחת שקוראים לה עופרה," היה לואידור השתקן יושב מעבר לפרגוד על צרור הכביסה הקטן שלו, ואילו רוזה הזקנה היתה מקשיבה לו מתוך עמידה.

“אתה תגיד לו, לחבר שלך,” כך אמרה רוזה בקולה החלוד, “שבמקום לקפוץ מן החלון, שיילך ישר אל לוּנה.”

“מה את מדברת, רוזה”, נתחלחל לואידור, “מה זה פתאום שילך אל זונה? את תסלחי לי, רוזה, אבל אינך יודעת מה שאת מדברת, אינך מבינה בכלל…”

“אני יודעת בדיוק מה שאני מדברת. כך תגיד לו: תגיד לו בדיוק מה שאני אומרת לך. תגיד לו שלוּנה תקים אותו לתחיה אחת ושתיים. אחרי שיקום לא ירצה עוד לקפוץ מן החלון. ושישכח את עופרה, כך תגיד לו: רוזה אמרה שתשכח את עופרה. רוזה אמרה שעופרה לא בשבילך, ואתה לא בשבילה. עופרה היא רשעית, היא עשתה בך מעשה רשעות.”

למשמע קבלת־הפנים החמה שעורך פסח־השמן לאדון שושן החוזר בתשובה מקפה גת, הרימה יעלי את ראשה מן העיתון שמתוכו היתה מעתיקה שיר משיריו של המשורר הצעיר אֶשְׁבַּעַל עַשְׁתָּרוֹת בכתב־ידה הברור הנוטה אחורנית, וחייכה אל סרוליק בעיניה הטובות, “באמת לא ראינו אותך פה המון זמן,” אמרה לו בקולה הדומה כל־כך לקולה של אוריתה, “בוא ושב על־ידי.”

סרוליק ניגש אליה וברגע שהתיישב על הכיסא החורק – כל הכִסאות בקנקן היו משמיעים חריקות וגניחות וציוצים – חלפה בו מחשבת אימים: מה אם כמקרה לואידור עם יעלי יקרה לו עם אוריתה, וסיוט הלילה האחד של לואידור ייהפך לו לגיהנום של שלושה חודשים? לא, לא: דבר כזה לא יקרה לו לעולם, ואי־אפשר שיקרה לו, כי סרוליק הוא סרוליק ולא לואידור השתקן, ואוריתה היא אוריתה ולא יעלי. ובאמת, מדוע זה לא שכבה יעלי עם לואידור? יצר גדול דחק בו לפנות אליה בשאלה גדולה לאמור: אמרי נא לי, יעלי יקירתי, מדוע זה לא שכבת עם אותו אומלל, עם לואידור? את כמובן תעני לי מיד שלא שכבת אתו מכיוון שאין את אוהבת אותו ואין את חושקת בו ואין לואידור השתקן מעורר בך אפילו הרהור חולף של עבירה. על זאת אני אשיב לך לאמור שדווקא משום כך מתעוררת השאלה לגבייך – אומר אני לגבייך ולא לגבי מישהי אחרת. הרי את בחורה טובת־לב את, אידיאליסטית (ואני אומר זאת בכל הרצינות. אני מבטא את השם־המפורש, את המילה השנואה כל־כך עליך רק מכיוון שאת באמת כזאת, ומשום שכל המנוּולים למיניהם סוחרים בה בכל השווקים השחורים שבעולם). נשבע אני לך, יעלי, שאת הנפש היקרה ביותר שאני מכיר. ובתורת בעלת־נפש הריני מפנה אליך את השאלה. הנה בלכתך בדרך, כשפגשת בחור מוּכּר לך, איש בודד שנראה לך כחולה שזקוק לטיפול, לא היססת אפילו רגע קל, ומבלי לחשוב על כך, מתוך דחף פנימי שלגבייך הוא מובן־מאליו, הבאת אותו לחדרך והכנסת אותו למיטתך כדי לעזור לו, כדי להיטיב עמו. מכיוון שנכנס למיטתך נסתבר לך פתאום, לתדהמתך, שאין הוא מוּכֵּה־חיידקים אלא מוּכֵּה־אהבה אליך, ולא כוס טה תיטיב עמו, אלא השכיבה אתך. מדוע אם כן לא שכבת אתו? מדוע סירבת לתת לו את התרופה היחידה שאליה השתוקק ושבכוחה היה לעזור לו ולהיטיב לו? כן, כן – יודע אני שמעשה אשר כזה מתועב ומאוס הוא בעינייך, אבל הרי אין זו סיבה מספקת למנוע עזרה מן הזקוק לה: כל אחות בבית־חולים עושה עשרים פעם ביום מעשים שיש בהם כדי לעורר בה גועל־נפש רק מכיוון שהחולה הנתון לטיפולה זקוק לכך. ובשעת מעשה אין האחות מעווה את פניה מחמת המיאוס ואינה מעקמת את האף משום הריח הרע, אלא מאירה פנים לחולה ומחייכת אליו! ואת עצמך הרי כבר עשית מעשים שנואים עליך למענו ולמען חבריו – אוריתה טוענת ואת אינך מכחישה זאת, שאין בעולם דבר ששנוא עליך יותר מן הבישול, ובכל־זאת, “למען ארוחה חמה ללואידור השתקן” עסקת יום ולילה במשך תשעה חודשים רצופים במעשה השנוא עליך ביותר! וזאת לא בצל קורת המִטבח המאוורר של אמא, אלא בלהט שמש הערבה, ולא באמצעות כל המכשירים וכלי־הבישול החדישים והנוחים ביותר, אלא באמצעים הפרימיטיביים של ערביי המִדבר. כן, כן: יודע אני שעשית זאת לא סתם כך למען איזשהו בחור, אלא למען האדם המגשים באשר הוא איש שמקיים בגופו, שעושה במו ידיו למען האידיאלים הלאומיים והחברתיים וההיסטוריים שלנו, למען גאולת הארץ והעם, למען הצדק והיושר – ואני אומר את כל אלה הדברים בלי מֵרכאות, אני אומר אותם בכל הרצינות ובכל ההערכה העמוקה, והייתי אומר אפילו “בקדושה” אילו ידעתי מה זאת קדושה – ומכיוון שכך, נעשית השאלה חמורה עוד יותר: אותו אדם אומר לך “לא לארוחה חמה אני זקוק, אלא לגופך החם, וכשאת שוכבת לצידי ומגישה לי כוס טה במקום אגן־ירכיים, הרי את גורמת לי עינויי־שאול, ובליבּך־הטוב וכוונתך הרצוייה ומעשיך הנאים את הופכת לשטן שמתעלל בי” – ומה תעני לו את כל כך? תוכלי כמובן לטעון, ובצדק, שמין עזרה אשר כזאת תגיש לו ברצון כל זונת־רחוב – כך גם אמרה לו רוזה – ושאת אינך זונה. נכון, אבל אם כך הוא הדבר, הרי שבאותן נסיבות עצמן היתה כל זונת־רחוב מביאה יותר טובה ותועלת לאיש עצמו ולעניין שאותו הוא משרת מכל האידיאליסטיות שבעולם! לא, לא – כך תאמרי את לי – אתה מסלף את עצם העניין. הרי אתה במו אוזניך שמעת אותו אומר לרוזה שכשהיה גופי מוּפקר לרצונו בשנתי, והוא אמר לאנוס אותי, נידלדל אצלו האיבר ולא עמד לו בשעת־הכושר רק בגלל זֵכר מבט הבוז והבחילה שבעיני. ואשר למה שרוזה יעצה לו שילך אל זונה, לא התכוונה היא אלא להרגיע את הפחד המקנן בליבּו שמא אבד לו כוח־הגברא כליל בגללי, פחד שכל זונה היתה מצליחה להסיר בן־רגע מליבּו במומחיותה המקצועית. מכאן שלואידור השתקן כלל וכלל לא מסוגל היה להסתפק בגוף־סתמי, כמו אותם פועלי חניטה במצריך העתיקה שהיו אונסים את גוויות הגבירות שהובאו לחניטה, ומצליחים לעשות בהם אחרי מותן מה שביקשו לשוא כל עוד היו הן בחיים. הוא ביקש לפחות גוף חי שייענה לו, הוא השתוקק לפחות לאותה השתתפות נפשית בשכיבה שמתבטאת בהסכמה פַּסיבית, בהֵעדר התנגדות אקטיבית. אם אין הוא נאהב ואין הוא נחשק, ביקש לואידור לפחות להיות בטוח בכך שאין הוא מבחיל אותי.

“פסח השמן נורא מצטער שבאת דווקא כשאני יושבת פה,” אמרה יעלי ברגע שזה נחפז למִטבח להכין כוס קקאו לחוזר־בתשובה מקפה גת. סרוליק אהב קקאו, וחוץ מזה, כשהיה רעב ולא היה לו מספיק כסף גם למאכל וגם למשקה, למד לדעת שספל קקאו הריהו מין משקה שמשֹביע את הרעב, ומין מאכל שמרווה את הצימאון. “אחרת היה יכול לספר לך את מעשה אשת פוטיפרע,” שניהם צחקו וסרוליק אמר בליבּו, משום־מה, “עכשיו או לעולם לא,” פנה אליה באותה שאלה שהציקה לו:

“אמרי לי, יעלי, מדוע זה, באמת, לא שכבת עם לואידור השתקן?”

גבות עיניה של יעלי התכווצו כמתוך זיכּרון מכאיב שצץ פתאום, ומבט עיניה הזוהרות הפליג הרחק בהזיה שתוקה. אחר־כך אמרה, “היה רגע אחד שבו אמרתי לעצמי שאני צריכה לשכב אתו, שזה יהיה המעשה הטוב ביותר שלי, אבל לכך לא הייתי מסוגלת, ואתה רואה שהכל, ברוך השם, עבר בשלום. אני לא יכולה לשכב עם אדם שאינני אוהבת אותו. אינני סובלת אפילו מגע־יד של גבר שאינו מדבר אל ליבּי, לכן אינני אוהבת נשפי ריקודים. אני יודעת שזה מצלצל קצת כמו רומנטיקה נדושה, ואולי זה הלך רוח זעיר־בורגני, אבל ככה זה אתי. ובעצם – על מה זה צריכה אני להתנצל? הרי התגבר על כך אחת ושתיים.”

“ואת מגע ידי את סובלת?” שאל סרוליק ברגע בו הביא פסח השמן את כוס הקקאו הריחני ומהביל.

“מנוּול שכמוך,” קראה יעלי, “מה זה פתאום באת לסחוט מפי וידויים? אתה הלא יודע שמצאת חן בעיני מן הרגע הראשון שהיכרתי אותך,” והיא רכנה אליו והעניקה לו נשיקה על לחיוֹ לעיני פסח השמן שהתמוגג בחיוך מדושן־עונג במלוא שיניו הקצרות, וכלל לא נחפז לחזור אל מקומו ליד הדלפק עד שלא אמרה לו יעלי, “זה הכל להיום, אין מה לראות יותר.”

“ואולי אסע לאוּר־כּשֹדים יחד עם יעלי ולא עם אוריתה?” אמר סרוליק לעצמו ומחה בבת־אחת את היצר הקטן שדחק בו לגלות לה את כל האמת על מצבו של לואידור השתקן. למרות אותו רגע אחד שבו היתה לה הצצה אל המתחולל בקרב לבבו – ואשר בו ניסתה ללא הצלחה לאנוס את עצמה לקראתו – הרי באמת ובתמים סבורה היא ש"הכל עבר בשלום. שלואידור השתקן התגבר על כך אחת ושתיים." טוב שאיננה יודעת מה עוללה לו. אילו גילה את הידוע לו, לא היה גורם אלא כאב וצער ליעלי מבלי להביא כל תועלת שהיא ללוּאידוֹר. ובאמת – מה חטאה ומה פשעה של יעלי שאותו שתקן תמהוני נמק באהבתו לה, שוקע והולך בהזיות של טירוף? מאז ומתמיד הרי היה בחור יוצא דופן, מוזר וחתום. כשביקר אצלם חיים־ארוכים לאחרונה, בערב בו בא לקחת את מפתחות החנות של אבא, סיפר שראה את לואידור השתקן מסתובב בלבוש של פלאח ערבי בשוק של רמלה. כל זרויותיו של אותו שתקן הריהן בעצם טבעו. הוא בא לעולם עם נטיות הטירוף שלו, ואם אמנם חוללה בו יעלי משהו, לא היתה זו אלא פעולת האצה ותִגבוּר של אותן נטיות המצויות בקרבו ממילא, מטבע ברייתו, ואילולא פגש בה במקרה, אלא במישהי אחרת, היתה זו לא יעלי אלא אותה בחורה אחרת שהיתה מחוללת בו בדיוק את אותה תגובה. גם לא ברור כלל אם קיים קשר בין אהבתו של לואידור את יעלי על הלילה שבילה בחדרה, לבין התרוצצויותיו בלבוש ערבי בשווקים של רמלה. בחורים רבים וטובים שמעולם לא היה להם שֹיג־ושֹיח עם יעלי, בריאים בגופם וברוחם, חיים בקרב ערבים במקומות שונים בארץ, כמו פסח בר־אדון, למשל. פסח בר־אדון שלכל הדיעות הוא גבר כהלכה, שנשים רודפות אחריו, נודד מזה שנה וחצי יחד עם שבטי הבדווים בהרי גלעד וחורן, ועכשיו נראה הוא כרועה בדווי לכל דבר, ואפילו צמות של בדווי גידל לו. גַּבִּי לוריא סיפר שבר־אדון התחיל לפרסם סיפורים מחיי הבדווים בשמו הבדווי עזיז אפנדי. ואפילו התרוצצותו של לואידור השתקן בלבוש של פלאחים כשהיא לעצמה מוטלת בספק. אין בידינו אלא עדותו של חיים־ארוכים, וחיים־ארוכים שמהלך תמיד שקוע בתוך המצאותיו עלול גם לטעות. ייתכן שפגש ברמלה פלאח ערבי הדומה ללואידור השתקן, כפי שייתכן שכך לא ראה אותו אלא בדמיונו, ושהסיפור כולו אינו אלא פרי רוחו של בעל המצאות.

אחיו של בעל־ההמצאות הופיע בפתח ברגע בו פנתה יעלי אל פסח־השמן ואמרה לו, “זה הכל להיום. יותר אין מה לראות.” כשהסתכל סרוליק בפניה מן הצד, בצווארה הגבוה, באפה הקטן, הסולד, צרוב־השמש, בעיניה הצלולות, הטובות, אל ליבּו אמר, “עם יעלי אין כל צורך לנסוע לאוּר־כּשֹדים; עם יעלי אפשר לשבת פה. עם יעלי אפשר להביא את אוּר־כּשֹדים לכאן, אל הכִסאות החורקים של קנקן.” תגלית־פתאום משונה זאת הממה אותו עד כדי כך שבֶּרל הבא בפתח נראה לו מיותר. למראה הברנש הגרום וכפוף הנחפז פנימה בין הכִסאות והשולחנות, התפלא סרוליק על עצמו שעד לפני רגע אחד בלבד חיכה לו בקוצר־רוח אשר כזה, ממש בכליון עיניים. התפלאותו התגברה והפכה בן־רגע להרגשת עלבון משנוכח לדעת שגם בֶּרל, מצידו, משתאה למראהו. נרגש וכעוּס ניגש ברל ישר אל יעלי ונתן בו, בסרוליק, מבט תמיה כמבקש לדעת איך נזדמן הלז לכאן. לסרוליק התחשק להגיד לו, לברל זה, דברים קצרים ולעניין, לאמור: “שמע נא ברל. לא אני רציתי להיפגש אתך פה, אלא אתה הוא שקבעת את הפגישה ביננו. רק לפני חצי־שעה, במרפאה, אמרת לי: חכה לי בקפה קנקן. בעצם, אין לי זמן לפגישות. אני ממהר, ואינני מעוניין לדעת אלא דבר אחד – איפה אפשר למצוא עכשיו את אחיך, את חיים־ארוכים, וזה הכל! ואת הדבר הקטן הזה יכולת, בעצם, להגיד לי במרפאה, ולא היה לך כל צורך לקבוע אתי פגישות בקפה קנקן!” אך עוד לפני שהספיק לפצות את פיו, אמר בֶּרל ליעלי:

“אין לך מושג איזה צרות צרורות גורמת לי אחותך. היא נכנסה הבוקר כרוח־סערה למרפאה וגררה את דוקטור לנדאו לאיזה טיול. את כל המהומה הטיל עלי מבלי להגיד לי אפילו כמה זמן יימשך הטיול הזה שלהם. ודווקא היום זה צריך היה לקרות לי – יום האֵזור של רמאללה: כל הפלאחים מא־נבּי סמוּאל ועד ענאתה רובצים לי שם על הראש.”

חשש־התמיד המעמעם ורומץ שמא יקדימנו גבריאל בטיול עם אוריתה הוּתר בפרץ של צחוק. סרוליק צחק ומחה את דמעותיו, צחק ואמר “אוריתה יוצאת לטיול עם דוקטור לנדאו, ודווקא עם דוקטור לנדאו שאינו מתבייש להודות בפומבי שהוא אוהב את ואן־גוך ושונא את הציירים המוֹדרניסטים, דוקטור לנדאו הזקן שחי עדיין בסוף המאה שעברה, דוקטור לנדאו שמעליב את הקוּביזם וקורא לו ‘מילה אידיוטית’!”

קול צחוקו שהגיע לאוזניו דמה להפליא למצהלות צחוקה של הדודה אלקה, ומבעד לו שמע את יעלי אומרת, “חכו, חכו, זה עדיין לא הסוף, ריתה עוד תגרור את דוקטור לנדאו אל החוּפה!” ככל שהוסיף וצחק נתבהרו והובלטו קווי־פניה של הדודה אלקה בדמיונו, עד שציפה לשמוע את קולה האומר לו, כפי שנוהג לומר לדודה אתיל, “ועכשיו מהר ורוץ לבית־הכיסא לפני שתעשה במכנסיים.” “כּן” אמר בּרל לסרוליק, “נזכרתי: אתה הלא מחפש את חיים. לא יכולתי לומר לך שם במרפאה, חיים פשוט בורח מבעלי־חובותיו ומשמשי־בית־המשפט. הוא לן בחנות של אבא שלך, אבל לא תוכל למצוא אותו שם לפני שעה שמונה או תשע בלילה. הוא בא רק אחרי שסוגרים את כל החנויות במרכז־המסחרי. אחרי הכל איננו רוצה שמישהו יידע היכן שהוא ישן. הוא מפחד מהלשנות.”

ורק אז, משהשמיע ברל את המילים “…בעלי־חובותיו ושמשי־בית־המשפט…” נזכר סרוליק במה שפרח לגמרי מדעתו, שבית־המשפט הוציא צוו־פינוי נגד אבא, וזאת אחרי שפסק־דין קודם הטיל עיקול על כל “נכסיו”. כך כתוב היה בפסק־הדין: “מאחר ולא נענית להתראה האחרונה לפני העיקול שנשלחה אליך, ולא שילמת את המגיע ממך עבור חובותיך, איאלץ להפעיל את הוראות הגביה ולתפוס את רכושך, נכסי־דניידי ונכסי־דלא־ניידי.” אחרי אוריתה הלך דוקטור לנדאו, ואחרי דוקטור לנדאו הלכו החלומות על דמי־שֹכירות בשביל אוּר־כּשֹדים. סרוליק חזר ומחה את דמעות־הצחוק המתפרץ שוב משנזכר שאמא, שֹיה רכה תמימה זו, הצליחה, בכל־זאת, להערים על בעל־הבית. היא סיפרה לו שאבא נסע כדי “להשיג כסף” ככל הדרוש לפֵרעון חובותיו, ובכך עלה בידה לשכנע אותו שיעכב את ההוצאה לפועל של צו־הפינוי ושל צו־תפיסת־הנכסים עד שיחזור אבא “תוך כמה שבועות”. גוּלת־הכותרת בכל פרשת המשפטים, זו שהפכה לבדיחת־הבית, היתה תשובתה של השכנה רוזה לשמש־בית־המשפט. כשנכנס זה לחצר בתיקו הרשמי הממורטט האוצר את הצווים השנים, את צו־תפיסת־הנכסים ואת צו־פינוי־החנות, ושאל את רוזה: "איפה גר כאן אדון אברהם שושן? נתנה היא בו מבט ריק המשוּמר לנציגי הרשות בלבד, ואמרה ביובש: “אין בחצר הזאת אחד כזה, אתה טעית בכתובת. פה אני גרה, ושם, בדלת ממול, גר אדון ייבנה־המקדש.”

 

נקוּדת ציוּן שלישית: החלוֹם האחרוֹן    🔗

נקי ומזוקק מכל צלם ומכל תמונה של אוריתה, שהיתה נשואה משכבר ואם לילד קטן, חזר החשק לקום ולנסוע לאוּר־כּשֹדים והתעורר בו, בספרן הקטן, ביום גדול אחד מן הימים שאני כבר היכרתיו, כשהיו דודותיו באות אחת לשבועיים־שלושה לערוך מסיבה באולם־הקריאה. אותו יום היה לה, לדודה אלקה, יום טוב. היא פרצה לספריה בעיניים נוצצות מתחת לשוליו הרחבים של מין כובע־קש סגול־כהה וקראה, “סרוליק! היום מכרתי את מאפרת־הטווס בשבע לירות!”

“כן, כן, בשבע לירות!” חזרה אתיל אחריה מתנשמת ומתנשפת ומגודל ההתרעשות הניחה את הסלים השניים על ערימת־הספרים המגובבת על־גבי שולחן הספרן. “יהודה פרוספר בק שילם לה שבע לירות בשביל המאפרה.”

“יופי, יופי,” קרא סרוליק ומחא כף. “אם כך, את מרוויחה ביום אחד יותר מכל המשכורת החודשית שלי.”

“לא ביום אחד אלא בשלוש שעות. את המאפרה עשיתי בשלוש שעות. כשהתחלתי לדפוק לא ידעתי בכלל איזה מן תמונה תצא,” צחקה אלקה. “חבל שלא בכל יום מזדמן מין קונה כמו יהודה פרוספר בק.”

“כן, לא בכל יום מזדמן מין יהודה פרוספר בק,” החרתה־החזיקה הדודה אתיל אחריה לחיזוק דבריה, “יהודה פרוספר בק הוא קונה מיוחד במינו.” הוא נכנס בלווית סניור מואיז ל"בית־היוצר" של הדודה אלקה, הסתכל פה, מישמש שם, עד שנפל מבטו על מאפרת־הטווס הדחוקה מתחת לשרפרף ונעצר. סניור מואיז לא נזקק ליותר מזה: מיד הרים את רגליו הגמלוניות, נחפז ונתקל בכלי הנחושת, בסירים ובקערות, הרים את המאפרה, ניגב אותה בשרוולו והחזיק אותה כנגד אור הצוהר העגול כדי שיוכל אדוניו להביט בה כראוי. “אני אשלם לך,” אמר לה הבק הזקן לאלקה בקולו העמוק וניחר, “שבע לירות בשבילה”, והיא ממש לא האמינה למשמע אוזניה. התכוונה לבקש לירה וחצי ונכונה היתה לרדת עד לירה אחת. “זה יותר מדי,” אמרה לו, “אל תהיי טיפשה” אמר לזה הזקן. “בשבילך זה כסף, אבל המאפרה שווה הרבה יותר משבע לירות.”

גם אחרי שהיו שבעת השטרות מקופלים בכף־ידה עוד לה היתה אלקה בטוחה לגמרי במזל־הטוב שלפתע האיר לה פנים, ומכיוון שיצא הבק הזקן ונושא־כליו הארוך הנושא את מאפרת־הטווס תחת בית־שחיו נעלם גם הוא מן העין מעבר לפינת ביתו של זלמן סגל, הזדרזה אלקה לנעול את הדלת הראשית וברחה יחד עם אתיל דרך דלת־המִטבח מחשש שמא יחזור בו הבק הזקן וישוב לבקש את כספו. במשך ה־ “Five o’clock” היו הדודות השתיים עושות חשבונות כמה יכולות היו להרוויח אילו הזדמן מין קונה כגון יהודה פרוספר בק לכל כלי וכלי: הנה, למשל, כשרק מתחשק לה, לאלקה, הריהי מסוגלת ללא מאמץ יוצא־מן־הכלל לרקוע שלושה כלי־נחושת ליום. לקראת סוף המסיבה, כשהגיעה הדודה אתיל לשלב פתיחת קופסאות שימורי־האננס, שקעה אלקה בשתיקה סתומה ומבט עיניה הנוצצות־פרא הפליג למרחקים: תמונה מלפני שלושים שנה צפה ועלתה בזכרונה, משהו שקשור בקניה. יהודה פרוספר בק קונה, והקהל משתאה לו. היא סיפרה לנו שהיא זוכרת את עצמה בעיר העתיקה נדחקת בתוך קהל גדול של ערבים ויהודים המקיפים את הכרוֹז התורכּי. הכרוז התורכּי הוא שמש בית־המשפט המציג על מדרֵגות־הכניסה למגדל־דויד מיטלטלים עלובים למכירה פומבית. הרי זו מכירה פומבית של רכושו של ערבי אחד שהוצא להורג בתליה בשער־יפו בעוון רצח. בערימת בלויי הסחבות מתנוצץ פגיון, והכל מביטים בו, אבל איש אינו ניגש למשש ולקנות. ההמון נחצה פתאום לשניים ומפנה דרך לגבר במלוא־אונו זקוף־קומה ועז־מבט. האיש הנאה והגאה הזה הוא יהודה פרוספר בק שמתחיל לפסוע אט אט בין שתי חומות העיניים הנעוצות בו בדממה לעבר הכרוֹז העומד על המדרֵגות ומושיט לו את הפיגיון. הוא קונה את הפיגיון ופונה לו לדרכו מבלי לשֹים־לב אל ההמון המתרווח עוד יותר ומשמיע מין המיית־התפעלות.

באותו יום גדול עצמו, לפני ביקורן של הדודות ועוד לפני ששמע את סיפור־המעשה ביהודה פרוספר בק, אחזה בו, בספרן, תסיסת עליצוּת קודחת שלא הִרפּתה ממנו גם בשעת הביקור, והמשיכה לחלחל בהתפעלות בה היה מאזין, כדרכו, לסיפורי הדודות, בכל אותם ניענועי־ראש שלו, במִצמוצי־הגבות ובקריאות ה"אַי אַי אַי" למשמע הצלחותיה המסחריות של הדודה אלקה. תסיסה זו נולדה בו לפתע שהיה רושם ביומן הספריה ובכרטיסיות את שמות הספרים החדשים שהגיעו לפני־הצהריים, ועינו נתקלה בשם אחד הספרים. זו היתה חבילת ספרים חדשים שהגיעה מאנגליה, ועל כריכת הספר הראשון כתוב היה “Dead Towns and Living Men”. “אנשים חיים וערים מתות,” אמר לעצמו וליבּו התרחב עם התמונה שהופיעה לעיני־רוחו, תמונת עצמו המהלך בין חורבות אוּר־כּשֹדים. התמונה הופיעה עוד לפני שהחל רושם את פרטי הספר, ולפני שנסתבר לו ששם המחבר הוא סר ליאונרד ווּלי, הלא הוא הארכיאולוג המפורסם שחפר שנים רבות באוּר־כּשֹדים. מזה שנים לא פתח סרוליק ספר בציפיה שוקקת אשר כזאת, ציפיה שלא פגה גם לאחר שהתחיל לקרוא את שמות הפרקים ונוכח לדעת שאין הספר עוסק בחפירות אוּר־כּשֹדים אלא מתייחס לראשית דרכו של המחבר כארכיאולוג במקומות אחרים, במצרים ובכרכמיש. פרט לקטע פסוק בלתי מובן “הֲלא כְּכַרְכְּמִישׁ כּלנוֹ”, לא העלה השם כרכמיש בזכרונו של סרוליק ולא כלום, אבל השם המשונה הזה כשהוא לעצמו, המשמר בזרוּתוֹ מטעם עולמו הרחוק והוא מבצבץ באותיות לטיניות מתוך הספר כמשהו מוגדר וקיים בימינו – אם גם קיומו אינו אלא קיום של עתיקות – הגביר בו, בסרוליק, את רתת הגעגועים, ובמקום להמשיך במילוי הפרטים בכרטיס, פתח את הספר בפרק כרכמיש והחל קורא בו: “ט. א. לורנס ואני נסענו בשנת 1912 מחאלבּ צפונה בכרכרות מן הסוג הישן. אלה לא פינו אז עדיין את מקומן למכוניות, ומסילת־הברזל אף היא צריכה היתה עוד להיבנות. אחרי שני ימי־מסע קיבלו את פנינו בג’יראבלוס שלא היה אלא כפר קטן ומזוהם בנוי לאורך חורבות כרכמיש. קיבלו את פנינו מכיוון שלמרות היותי חדש בארץ, הרי לורנס כבר עבד שם בעונה הקודמת ביחד עם הוגארת וקמפבל תומפסון, ולפיכך נחשב לידיד ותיק.” כאן הופיעה הדודה אלקה עם בשׂורת המחיר היוצא מן הכלל שקיבלה בעד מאפרת־הטווס, ואתיל הניחה את הסלים השניים על־גבי ערימת הספרים. תוך כדי האזנתו המתפעלת, שלח סרוליק את ידו אל מתחת לסלים כדי להמשיך ולקרוא, ומשהו אירע לו שבתסיסת־ציפייתו נטה לראות בו אות ומופת, אצבע אלוהים שמראה לו את דרכו: במקום הספר “ערים מתות ואנשים חיים” שלתה ידו ספר אחר, והנה גם הוא משל סר ליאונרד וולי, ועליו כתוב השם “אברהם – התגליות האחרונות והמקורות העבריים”. כשהיתה אלקה מספרת זכרונות מלפני שלושים שנה, פתח הוא את הספר במקום שפתח והתחיל לקרוא: “…אוּר היתה עיר עתיקה עד מאוד כבר בימיו של אברהם. רק מי שראה את מדבר ארם־נהריים במו עיניו יעמוד על תהומות הניגוד העצום שבין העבר להווה. עיר גדולה, בת רבע מיליון תושבים לפחות, הפכה לתוהו־ובוהו של תילים קבורים בחולות המדבר, ועליהם פזורים שברי חרסים ולבֵנים. ועוד יותר קשה להעלות על דעת שמדבר־שממה זה היה פעם גן פורח…” מכיוון שעצם נפילת הספר לידיו נראתה לו כאצבע אלוהים, נשתלחה אליו מיד אצבע נוספת מאצבעות ידו של אלוהים בצליל הברק המתכתי של יסוד הנחושת: כשהיתה הדודה אלקה מדברת על טיב־הנחושת של המאפרה ועל הקלוּת בה רקעה את רקמת נוצות הטווס, נשמט הדף בו היה קורא בהיחבא, וכשפתח את הספר במקום אחר ונתן בו מבט, ראה מתחת לאצבעו את המילה “נחושת” כהד מודפס לדבריה של הדודה החותם במוחשיותו את ראשית דרכו המובילה לאוּר־כּשדים. “סוחר־נחושת” המשיך וקרא בספר המונח על ברכיו מתחת לשולחן, “היה האיש שהתגורר בבית מספר שלושה ברחוב הישר, אותו בית שתיארתיו כאופיני לסוגו. במשך הזמן נכנס לשותפות עם אדם בשם איאנאסיר שגר בבית מאחוריו. (מאחר שביתו של זה פנה לעבר הרחוב הישן, וכדי להגיע לבית שותפו היה עליו לעשות הקפה גדולה, פרצו השותפים דלת־מעבר בגדר‎‎) שניהם עסקו ביבוא נחושת לשוק המקומי. בימים עברו היו מביאים נחושת מעוֹמָן שבמפרץ הפרסי, תערובת־עפרות טבעית שנתנה נתך קשה מצויין ליציקה, אבל אותו מקור נחסם זה מכבר, והכיכרות הובאו לאוּר ממקומות רחוקים הרבה יותר, ובעיקר מהררי אנַטוליה שבצפון. סוכניהם המקומיים קנו את המתכת מן המיכרות, העבירוה על־גבי חמורי־משא עד לנהר הגדול, נהר פרת, ושם הטעינוה על הסירות.”

עם תום הביקור, כשקמו הדודות ללכת, כשנתנה אתיל את קופסאות השימורים הנותרות לסרוליק ואלקה, כדרכה, היתה פונה כה וכה למצוא את הספר היפה למצב־רוחה ברגע זה, אמר הוא לעצמו, “ועכשיו היא תיקח הביתה את אברהם של סר ליאונרד וולי,” וכלל לא התפלא על נבואתו שהתגשמה מיָד. היה זה המשך ישיר וטבעי להרגשת התממשותו של המסע לאוּר־כּשֹדים שהוכח כבר פעמיים, מין מופת שלישי המצטרף אל שני קודמיו. אם כי סרוליק רצה להמשיך ולקרוא בו, הניח לה, לדודה אלקה, שתיקח את הספר לביתה, מאחר שבלאו־הכי היה בדעתו, לפני קריאת הספר המסכם הזה המשווה את תוצאות שתים־עשרה שנות החפירה עם הכתוב בתורה על אברהם אבינו, ללמוד את פרטי החפירות עצמן על כל ממצאיהן כפי שנתפרסמו בכרך הרביעי ובכרך החמישי של “חפירות אוּר־כּשֹדים”, רשומות המוזיאון הבריטי בשיתוף עם אוניברסיטת פנסילבניה. אפילו גורל החפירות שנעשו שנים רבות אחר שנתגלתה עיר־מולדתו של אברהם, נראה לו כסימן לגורל מסעו שלו שעומד להתקיים אחר שדומה היה שנסתם עליו הגולל: שהרי את מקומה של אוּר־כּשֹדים גילה מיסטר טיילור, הלא הוא הקונסול הבריטי היושב בבצרה, כבר בשנת 1854, ואף־על־פי-כן לא הוחל בחפירות במקום אלא כעבור שישים שנה, וזאת, אפשר לומר, רק משום שמיסטר טיילור, זכרונו לברכה, לא ידע לכוון יפה את מועד תגליתו. הוא גילה את אוּר בדרומה של ארץ שנער דווקא בזמן שבצפונה גילה הארכיאולוג לייארד את הארמונות הנפלאים של מלכי־אשור וממחשכי האדמה העלה לאור השמש אותם פרים אדירים אשר פני אדם להם ואת הקירות המגולפים המפארים כיום הזה את אולמות המוזיאון הבריטי. בתי־הלבֵנים עם שברי־הלוחות של כתב־היתדות הנפוצים בתילי־החרבות של עיר מולדתו של אברהם נראו כנגדם מציאה עלובה ובטלה, גמול דל למחיר חפירות ולמאמצי־חוקרים, ולפיכך התעלם העולם מתגליתו של טיילור ולא חזר אליה אלא כעבור שישים שנה. אוּר היתה כבר עיר עתיקה מאוד כשנולד בה אברם לתרח אביו, אבל עדיין לא היתה אוּר-כּשֹדים, שהרי לא השתלטו עליה הכּשֹדים אלא שנים רבות אחרי מותו. בימיו של אברהם היתה זו עדיין אוּר־שוּמֵרים. וגם דבר זה, שבימיו של אברהם לא היו עדיין כּשֹדים באור־כּשֹדים, ואילו עכשיו כבר כלו כּשֹדים ופסו מן הארץ נראה לו, משום־מה, כסימן לנסיעתו שתתגשם אחרי שפסה מליבּו כל תקווה לנסוע לאוּר־כּשֹדים ביחד עם אוריתה.

הספרן שלח אותי אל אלקה דודתו להביא את הספר “אברהם” של סר ליאונרד וולי כמה שבועות אחרי כל אלה הסימנים והאותות והמופתים שבתסיסת ציפייתו נטה לראות בכל המוצאות אותו, ביום בו ממש נפתחה לפניו הדרך, וממקום לא־ישוער, מצד אחותו רינה שהופיעה פתאום כדי להעביר את אמא אליה הביתה לכמה חודשים. כששמע את רינה אומרת מפורשות לאמא, “אני רוצה שתהיי אצלי לפחות כמה חודשים,” ועם התחושה שהנה כל הררי המחסומים שניצבו עד כה על דרכו מתמוטטים ושוקעים בבת־אחת כחומות יריחו הנופלות לקול תרועות השופרות, נזכר בפסוק מן הפסוקים השגורים על־פיה של רוזה האומר שברצוֹת אלוהים אפילו מטאטא יורה, ומיָד הסמיק מפני המחשבה שבמקרה דנן המטאטא הוא רינה אחותו האהובה עליו, אחותו שבעצם איננה אשמה בכלום, אחותו שנשאה את צרור הצרות שלה הקשה ומייסר הרבה יותר מן הוויתור שלו על משאת־נפשו. לפני שנים, עם סיום לימודיו בסמינר, כשביטל את המסע לאור־כּשֹדים מכיוון שלא יכול היה להפקיר את אמו החולה, משוּם שהיה כפות לה, לטיפול בה ולדאגה לשלומה ולפרנסתה, הסיר מדעתוֹ את ההרהור להעבירה אל רינה אחותו מפני חוסר־האפשרות שבדבר: רינה ובעלה ושלושת ילדיהם היו גרים אז בחדר אחד מלא צעקות ובכיות וחיתולים תלויים לייבוש מסביב לתנור של נפט, ואם לא די בכך, קרתה לו, לבעלה של רינה, תאונת־עבודה קשה ימים אחדים לפני שסיים סרוליק את לימודיו. מוט של ברזל נפל על גבו ופגע בעמוד־השדרה שלו, ובנוסף על כל הטרחות והטרדות והדאגות הרגילות לבריאוּת ולפת־לחם ליום המחר, נִתּוֹספה גם החרדה הכוססת ומכרסמת בלב שמא יישאר עודד בעלה נכה לכל ימי חייו. עודד החלים כמעט לגמרי כעבור חודשים אחדים, אבל לעבודתו לא מסוגל היה לחזור. הוא היה מומחה להקמת גגות־רעפים, ומכיוון ששוב לא ניתן לו לטפס על ראשי בניינים ולדלג כל היום על־פני קרשים תלויים על־פי תהום, נעשה לנהג במחלקת העבודות הציבוריות. עד שלא הכיר את עודד, לא נתן סרוליק את דעתו על גגות־רעפים, ומכיוון שהכירוֹ, שוב לא עבר על־פני בית חובש גג־של־רעפים מבלי לשים לב לצורתו. עודד היה מתקין גג לבית ככובען שעושה כובע על־פי הזמנה, מותאם לא רק למידות ראשו של הלקוח, אלא גם לאופיו, וכפי שלא רק מידות הכובע וצורתו, אלא גם אופן לבישתו וזווית־נטייתו מעידים על החובש אותו ומשלימים את אישיותו, כן גם צריך הגג להתאים לביתו במידותיו ובגובהו ובזוויות שיפועיו ובשולי־מרזביו ובמספר קדקודיו ואפילו בגון רעפיו – אילו אך ניתן היה למצוא בשוק רעפים במבחר של גוונים, וכל השנים שעסק במקצועו לא היה עודד מצטער אלא על היעדר אפשרות הבחירה: אין בשוק אלא רעפים אדומים, ואילו הוא סבר שהבתים הבנויים אבן אדמדמה הנקראת מִיזִי אַחְמַר צריכים לחבוש גג של רעפים אפורים ולא אדומים. שנים אחדות לפני התאונה כבר אירע לו, לעודד, שהפסיק להקים גגות, וזאת רק מכיוון שבמשך שנה שלמה לא נבנה בירושלים אפילו בית אחד בעל גג של רעפים. אופנת הבתים שטוחי הגגות כבשה את העיר, ובשעת נצחונה המכריע לא העזו המהנדסים להרים ראש, ואפילו נמצא מהנדס מרדן כמו גוטקין, אחיו של שופט בית־הדין העליון, סירב לו בעל־הבית מכיוון שהתבייש מפני גג של רעפים שיעיד עליו שהוא נחשל בדעתו ומפגר בטעמו ונעדר רוח של קידמה. עודד היה ממשיך בעבודות בניין גם באותה עונה, בהקמת פיגומים ובהנחת נִדבכים, אילולא היו בתים שטוחי־גג גורמים לו סבל: לא כאדם גלוי־ראש נראה לו בית שטוח־גג, אלא כאיש חסר־קודקוד; יצור לא גמור, פרוץ ומופקר ומכוער. אילו, לפחות, היה הבניין מסתיים באמת, כקוביה, בקו ישר, היה איכשהו מסתגל לאלה הבריות פחוּסות־הקודקוד, אבל מעל לבתים שטוחים אלו היו תמיד מזדקרים בכל כיעורם מיני ווים וצינורות וחביות־מים וחבלים שהזכירו לו את אניצי הגבבה המציצים מעל לבוּבה תלושת־קודקוד כדי להראות לעולם כולו שראשה מלא קש.

עודד היה אומר שמעלה טובה אחת בכל־זאת יש לגגות שטוחים, שבזכותם הכיר את רינה ונשא אותה לאשה. מכיוון שניצחה אופנת הגגות השטוחים של ירושלים, נשאר הוא בלי עבודה, ומכיוון שנשאר בלי עבודה, חיפש לו פרנסה ממקום אחר, ומכיוון שחיפש עבודה בבתי־המלאכה שבמרכז המסחרי, פגש את חיים־ארוכים בעל הפָּטנטים, שהפך אותו למורה לריקודים סָלוניים, ומכיוון שנעשה מורה לריקודים, באה אליו רינה ללמוד את תורת הריקוד, ובזו הדרך נעשתה ההֶכּרוּת שביניהם. מאז ומתמיד היה עודד מיטיב לרקוד, ובכל המסיבות והנשפים היה הוא ראש וראשון לרקדנים, אך לעולם לא היה מעלה על דעתו שאפשר להפוך את תענוג הריקודים לפרנסה אילולא נקרה לו על דרכו בעל הפָּטנטים הארוך שתִכנן ואִרגן לו את העסק כולו. חיים־ארוכים הסדיר את הכל, החל בשלט האומנותי, מעשה־ידיו של אחד מתלמידי “בצלאל” שעליו כתוב לאמור: בית־ספר לריקודים סלוניים בהנהלת הרקדן עודד, ועבור דרך מציאת החדר מול בית־החולים האנגלי והתקנת הפָּטֶפוֹן והתקליטים, וכלה בהמצאת תלמידים ובמינוי עצמו לעמוד בראש ההנהלה האִרגונית והעסקית של המכון ללימודי המחול. ומכיוון שיצא המכון למחולות מן הכוח אל הפועל עמד אפילו מארגנו, מר חיים רבן, נפעם ונבוך כנגד הצלחתו המהירה שהסתחררה ועלתה על כל מה שצפה בדימיונו הפרוע, ועל־אחת־כמה־וכמה על כל מה שמסוגל היה לקוות מנהלו השני של אותו מכון, הלא הוא הרקדן עודד, שעם כל האמנות המחלחלת בכל איברי גופו ניחן בפחות דמיון יוצר משותפו האדמיניסטרטור הנחשב בעיני עצמו איש־מעשה.

מן השבוע הראשון לפתיחה התברר שאין המורה האחד מספיק לכל התלמידים, כפי שאין החדר האחד מספיק לכל הריקודים, וחיים־ארוכים שֹכר דירה שלמה בת שלושה חדרים ברחוב הרב קוק, פינת רחוב יפו, בה־בשעה שעודד פִשפש ומצא לו עזר כנגדו בהוראת־המחול, את חברו הטוב עזרא צ’וּ־צ’וּ הזגג ועושה־המסגרות. עזרא נקרא צ’וּ־צ’וּ מכיוון שהיה טופח בלשונו “צ’ו־צ’ו, צ’ו־צ’ו…”, בתהודה לקצב משהיה נסחף במנגינת־הריקוד, ומן הרגע שהיתה מנגינת־ריקודים מרחפת באוויר ומגיעה לאוזניו – ואפילו ממרחקים – היה נסחף בה. בהסתחפותו זו במקצבי מנגינות וריקודים נשתנה עזרא צ’ו־צ’ו מעוֹדד העצור ומאופק, ופקח את עיניו של חיים־ארוכים לפירוש חדש של פירוש, למשמעות דברים עליהם לא עמד עד שלא נתמנה למנהל בית־ספר למחול. חיים־ארוכים, שהיה הוגה מחשבות פילוסופיות גם בעיצומם של עסקים – ובניגוד לרובם של אנשי־המעשה מאותו סוג שמתחילים לחשוב על משמעות הדברים רק אחרי שנכשלו במעשיהם – אפילו כשהיה שקוע ראשו ורובו בעסקים שיוצאים במחולות משׂגשֹגים, גילה את אוזנה של רינה שתוך כדי הסתכלות בשני הרקדנים נתחוורוּ לו כמה וכמה דברים חשובים מתחומי הדת והפילוסופיה, ההלכה והאגדה, הקלָסיקה והרומנטיקה במיתולוגיה ובאמנות. עד שלא הגיע עזרא צ’ו־צ’ו לא הרגיש חיים־ארוכים, למרות כל השעות הרבות והארוכות שהיה צופה במחזה, עד כמה ריקודו של עודד עצור הוא ומאופק. עודד היה ניגש אל בת־זוגו בצעדים מדודים, בסנטר מכונס ובקומה זקופה, ועל זקיפוּת־קומתו ממשיך היה לשמור במשך הריקוד כולו. ככל שגבר הקצב, כן הגביר את פיקוחו על הצעד המהדהד אותו, ומשהגיע לשיאו היה עודד, במקום להסתחף בו, נעצר ברתת של מתח פנימי, ומתוך שליטה גמורה בשיווי־משקלו – ונתינת הדעת על אפשרות התעוררות הצורך לסייע לבת־זוגו לשמור על שלה, – מסוגל היה לשנות את כיווּן המחול כרצונו במעלל מעורר התפעלות בייחוּד בריקודי הוואלס, ובפרט באילו המכונים “ואלסים רוסיים”: ככל שהיה מסתובב עם בת־זוגו ובסיבוביו מקיף את החדר במעגל – כדרך שכדור־הארץ מסתובב על צירו, ועם־זאת, מסיבוב לסיבוב הוא עורך הקפה סביב השמש – היה קצב המנגינה מוּאץ והולך, ובתאוצתה היו סִחרורי הרוקדים מתגברים עד שהיה עודד נעצר ברגע המכריע של השיא, קולט בזרועותיו את בת־זוגו הממשיכה בסִחרור בכוח־ההתמדה, ממתין לגל הבא של הקצב וממשיך את המחול בכיוון ההפוך, מימין לשמאל, תוך שליטה מלאה הן בקצב המחלחל בו והן בכוח־ההתמדה הדוחף את כל גופו שימשיך בכיוון הרצוף משמאל לימין. זה הזכיר לחיים־ארוכים את מאמן־הסוסים הווינאי בקרקס־הצרפתי שהגיע באותה שנה לירושלים: המאמן היה מסחרר את הסוסים בדהירה מואצת סביב לזירה ופתע־פתאום, בצליפת־שוט קורעת־אוויר ומבתרת־נשימה, היה מעמיד אותו משוכי־רעמה־וצוואר ורותתי־מתח, אלא שעודד הרוקד היה הוא בעצמו ובגופו גם סוס־הקצב הדוהר וגם המאמן, ובתנועתו הוצק נוי־תסס־הסוסים הממוזג בגינוני־האצילות של מאמנם, גינונים שבאו לידי ביטוי בייחוּד בריקודים הספרדיים, בפסה־דובלה ובפלמנקו האהובים עליו. בטפיפת עקבים נענית לנקישת הקסטַנייטות בתקליט החורק השחוק מרוב שימוש (חיים־ארוכים רשם כמה פעמים בפִנקסו שיש לקנות מלאי חדש של תקליטים עד שירחיב באמת ויכול לשִכור מנגנים שיעמידו לאולפן “תזמורת חיה”), בראש מוטה קִמעה קדימה, בסנטר מכונס, במבט רציני, בגו־זקוף דק־מותן־וירך ותפוח־חזה, היה מתקרב אל בת־זוגו, נעצר ורוקע ומתקרב עז וגאה כמתגרה באהבה או כלוחם־שוורים המחזר אחרי סכנת המוות בזירה.

על אותם מקצבים עצמם של טנגו וג’אז וצ’ארלסטון וּואלס ופסה־דובלה ורוּמבּה שזורים היו גם ריקודיו של עזרא צ’ו־צ’ו, אלא שהרקדן היה שונה. בכלל, מי שראה את עזרא צ’ו, צ’ו, הולך ברחוב או עומד בחנות וחותך לוחות־זכוכית לא היה משער בנפשו שבחור שמנמן וממושקף זה יודע לרקוד. יש גם מין בחורות שמנמנות כאלה שמפתיעות בקלוּת תנועתן ובזריזות רגליהן מן הרגע שיוֹצאוֹת הן במחול. עם הצלילים הראשונים הבוקעים מן התקליט המשתעל היה מתחיל לתופף ברגליו, וכשניגש אל בת-זוגו להזמינה, כבר היה הוא עצמו מדלג בפסיעות של ריקוד. בעיצומה של המנגינה היה נכבש לקצב המחלחל בגופו ומתמסר לו בכל איבריו: רגליו רוקדות וידיו מתנועעות וגופו נלפת, ומה שהפתיע ביותר את חיים־ארוכים – אפילו צווארו מתפתל ועיניו מתגלגלות לכאן ולכאן מעבר לערפילי הזיעה הנוטפת מן המשקפיים. משנעשה בן־בית והכיר היטב את החדר, שוב לא נזקק להם, למשקפיים, ובסערת הריקוד היו עיניו הבוהות המתגלגלות בראש הצוואר המתפתל מהופנטות לקסם המנגינה ועיוורות לעולם החיצון שממנו, בכל־זאת, נובעים הגלים המעוררים את הקצב המרקידו מבפנים. בתחילה כינה זאת חיים־ארוכים בשם “נוסח עזרא צ’ו־צ’ו” כנגד “נוסח עודד” בריקוד, אבל אחרי שהעמיק לעיין בדבר, מצא שנכון יותר יהיה לקרוא להם בשם “בית־עודד ובית־עזרא בתורת המחול”.

ובכלל, בכל מה שנוגע לעיון בריקודי־טרקלין, לא היה שקדן גדול ממנו, מחיים־ארוכים. כל ימי קיומו של בית־המדרש לתורת המחול היה חיים־ארוכים יושב במשך שעותיו הפנויות מעבודות המנהלה וצופה בשיעורים. שקוע בכורסת־העור הדהויה והממורטת בפינת החדר, היה יושב בשֹיכול רגל ארוכה אחת על־גבי השניה, מוצץ מן הסיגר העבה – בתקופות השפע לא עישן אלא סיגרים הולאנדיים עשויים טבק קוּבּני, ובמנהגו זה, המרחיב דעתו של אדם בריחו הטוב, השתדל להתמיד גם בשנות הרזון המרובות כל-כך – ומסתכל במבט עצוב ומוּכּה בריקודים. היה לו מבט עצוב גם כשהיה שמח, ובשבתו שם בפניו הארוכים המשוכים מטה נראה כתיש מזקין בעניבת־פרפר. פרט לעיון ולמחקר ולמסקנות פילוסופיות ולביסוס כל הצד התיאורטי שבדבר, ניסה גם כפעם בפעם ללמוד את הצד המעשי שבריקוד, ובכל העולם כולו לא היה דבר מצחיק יותר את רינה ממראה עודד המנסה ללמד את חיים־ארוכים לרקוד. כל פעם שהיה חיים־ארוכים מרים רגל, היתה רינה נלפתת ונמוגה במצהלות צחוק, וקרה פעם שעשתה במכנסיים מרוב צחוק כשהיה חיים־ארוכים בועט לימין ולשמאל ומכרכר באלכסון כשניסה ללמוד רומבה. עודד סבור היה ששמיעתו של חיים־ארוכים לקויה. “תראה,” היה אומר לו, לחיים־ארוכים, “כל הריקוד הזה תלוי באוזן. זה מִשֹחק של קצב: אתה דופק את הקצב ברגליים. אתה צריך פשוט לעשות צעד ביחד עם הטַקט, וזה הכל. כל השאר זאת רק קוסמטיקה. אצלך מתחילות הצרות מזה שאתה מזייף בשמיעה.”

“השמיעה המוסיקָלית שלי היא מצויינת,” אמר חיים־ארוכים בכעס אין־אונים. “אינני מזייף בשמיעה. להיפך – אני מדייק בשמיעה, אבל מזייף בשירה ובריקוד. יש לי פשוט כלי מחורבן.”

“איזה כלי?” שאל עודד שלמשמע השם “כלי” ראה בעיני־רוחו פסנתר מכיוון שבזמן האחרון הִרבה זה לדבר על הצורך בפסנתר, גם רמז שבקרוב־בקרוב, אם אך יימשך השִׂגשוג בעסקים, יהיה באפשרות ההנהלה לרכוש פסנתר למוסד.

“כלי הביצוע שלי,” אמר חיים־ארוכים, “הגוף הזה שלי, שבמקום לעזור לי לרקוד הוא מפריע לי על כל צעד ושעל.”

“כלי הביצוע, הגוף,” חזר עודד על דברי־חיים־ארוכים במצוקת־מה, כאילו שמע פתאום חדשות על סכנה בלתי־צפויה שממשמשת ובאה ממקום שנחשב בטוח, מן העורף; כאילו נתגלה לו חריץ הצצה אל העתיד, וכשהציץ בו שלא־בטובתו ראה לחרדתו את הסכנה המאיימת עליו לאבד את השליטה על גופו באותה תאונה שבה ניתק כמעט החוט המקשר בין הנפש לבין כלי־הביצוע שלה. “ואני חשבתי שאתה מדבר פתאום על הפסנתר.”

“כן, כן, כמובן – טוב שהזכרת לי: אנחנו מוכרחים לדאוג לפסנתר. לא ייתכן אולם־ריקודים בלי פסנתר.”

ובכל־זאת נשאר “אולם הריקודים” עד הסוף בלי פסנתר. כנגד זה קיבל עודד במתנה מחיים־ארוכים משהו שאליו נשא־נפשו במשך שנים רבות מבלי כל סיכוי סביר לרוכשו – מצית־זהב רונסון. לעזרא צ’ו־צ’ו היה מצית דומה זה מכבר, אם כי מאז ומתמיד הרוויח פחות מעודד, אבל לא הרי עזרא כהרי עודד. כפי שהיה עזרא שונה מעודד בריקודים, כן גם נשתנה ממנו בהתייחסותו אל משאלות־ליבּו: מכיוון שהתעורר בו, בעזרא צ’ו־צ’ו, החשק למצית־זהב רונסון, שוב לא נח ולא שקט עד שלא רכש לו מצית שעליו הוציא, כולל הריבית על ההלוואה בתשלומים לשיעורים, למעלה משתי משכורות חודשיות. כך היה לגבי מצלמה ולגבי זוּג מכנסיים חדשים, ומכיוון שהמשֹכורת שלו מעולם לא הספיקה לו לכל חשקיו, נמצא עזרא צ’ו־צ’ו מצוּייד תמיד בכל מיני עניבות יקרות, קישוטים ואביזרים משוכללים עם שהתנגב במגבת בלה וממורטטת והטליא בפעם העשירית את הסדין האחרון שלו, וגם כשהילך ימים רצופים בלי ארוחת־צהריים. כשבא להתגורר בחדרו של עודד אחרי שבעל־הבית גירשוֹ מכיוון שלא שילם שכר־דירה במשך חודשים רבים, התיישב לו על הספה והוציא ראשית כל סיגריה אנגלית מתוך קופסת־כסף, הדליק אותה במצית של זהב והתחיל לעשן על קיבה ריקה. בשיא־עונת־הגגות, כשעבד עודד שעות נוספות והרוויח כפליים ופי־שלושה יותר מעזרא, לא הִרשה לעצמו לחלום על קניית מצית של זהב מכיוון שהבטיח לאביו לפני מותו שבעונה הבוערת יחסוך את חצי שכר־העבודה “לעת צרה”, והמחצית הנותרת לא הספיקה לו למצית של זהב בנוסף על ההוצאות השוטפות. עם כל שמחת־הפתע על המתנה הנפלאה שקיבל מידי חיים־ארוכים, העמיקה בו, בעודד, הרגשת האשמה המקננת בו מאז נהפך מבונה־גגות־רעפים למורה לריקודי הטרקלין. “אסור לקחת כסף בעד ריקודים,” אמר לה, לרינה, “טיפשון שלי,” תמהה עליו, “מדוע אתה חושב כך?”

“ריקוד זה לא מסחר,” אמר לה. “הריקוד לא שייך לעולם הכספים. ריקוד זה ענין של שמחה, של תענוגות ביחד, של שעשועים בחברה. כשטוב ביחד ושמח בלב אסור לדרוש כסף.”

“אבל אתה נהנה גם מבניית גגות של רעפים, ובכל־זאת אתה דורש כסף בשביל זה.”

“זה דבר אחר לגמרי,” אמר לה. “זאת מלאכה, פרנסה.” ביקש להביא לה משל למה הדבר דומה, ומכיוון שלא עלה על דעתו, משום־מה, אלא זה שאסור לו לבקש כסף בעד ריקוד כפי שאסור לו לדרוש שכר בעד שכיבה עם אשה, שתק והתחיל לפזם את המנגינה שהיתה אהובה על אביו, עליו השלום, “ושמחת בחגיך, והיית אך שמח”, ועם הפיזום חשב על דויד המלך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון אדוני והגיע למסקנה שתהיה זאת שיפלוּת יוצאת מן הכלל, ניבזוּת שאין למעלה הימנה, לבקש כסף בעד החסד הנפלא הזה שמכניס שמחת חג בלב ומרקיד את הגוף. הוא הסתכל במצית הזהב, לפת אותו בכפו, הדליק לה, לרינה סיגריה, וסיפר מעשה מימי ילדותו. כמוהו כן גם אביו עושה־גגות היה, ובעונות המתות היה מחפש לו כל מיני פרנסות אחרות. בין פרנסה לפרנסה היתה המשפחה כולה רעבה ללחם. פעם, אחרי שהילך מובטל זמן רב, נמצאה לו עבודה בבית־מטבחיים, הוא נשאר שם עד שעה מאוחרת, והביתה לא הגיע אלא אחרי חצות־הלילה נושא בשר בסלו. עודד זכר איך העירוֹ אביו באישון־לילה וקרא, “קום עודד. יש ארוחה חמה, טובה.” קומו, ילדים, יש אוכל," קראה אמו והגישה לכל ילד, למיטתו, צלחת קציצות עם תפוחי־אדמה ברוטב.

צלחת הקציצות ברוטב תפוחי־האדמה שהוגשה לו למיטתו באמצע הלילה כשהיה ילד, היתה הארוחה הנפלאה ביותר בחייו של עודד. אפילו הארוחות הדשנות והמתוחכמות שהוגשו לו בבית־המלון שֶׁפֶרְדְס הענק והמפואר כארמון בפרבר העשירים של בֵּירוּת – שם בילה את ירח־הדבש עם רינה בלוויית השושבין הנאמן חיים־ארוכים – לא ערבו כל־כך לחיכו, ובוודאי שלא העניקו לו אותה הרגשה של עדנה מופלגת ומיוחדת במינה שאפפה אותו אז. ליבּו נצבט במין כליון־נפש כשנזכר בילדים היושבים במיטותיהם ואוכלים בחצות־הלילה ובאביו היושב אל השולחן ומפריח עשן של סיגריה לעבר מנורת־הנפט המגיהה באור רך, כתום, את פני אמו השואלת בחיוך של שביעות־רצון “אתה רוצה עוד קציצה?” כל המותרות האלה של מלון שפרדס על תפארת חדריו וברק אולמותיו וצִחצוח מלצריו ומדי משרתיו ומצנפות חדרניותיו וחיוכי משמשותיו, שהרחיבו כל־כך את דעתו של חיים־ארוכים, דווקא הם העיקו על עודד בתחושת־חטא מעמיקה והולכת עם כל חשבון שחיים־ארוכים פרע בתנועת־יד נאצלת של ביטול גמור בתוספת דמי־שירוּת שמרקידים את המלצר בכִרכורי תודה. מבלי לדעת את הפרטים – שכן חיים־ארוכים הקפיד להסתיר ממנו את סודות הקוּפה מתוך הנחת־היסוד שאסור להעכיר את דעתו של החתן בירח־הדבש בטרדות הפרוטה הבזויה – לא יכול היה עודד להימנע מעשיית חשבונות מעיקים והולכים שבכל הכספים הללו הנבלעים בקופות־המלון ובארנקי המלצרים יכול היה לרהט דירה ולשלם שֹכירוּת לכמה שנים מראש ובנוסף על כל אלה עוד לחסוך סכום הגון “על כל צרה שלא תבוא.” כששאל את רינה אם תסכים להיות לו לאישה, לא חשב כלל על ירח־דבש, ועל־אחת־כמה־וכמה שלא ראה בחלומותיו המזהירים ביותר את עצמו רוקד אתה באולמות מלון שפרדס לקול תשואות האדונים העייפים והגבירות קמוטות־הפנים־המפורכסים (משום־מה היה המלון מלא עשירים מזקינים) – ולוּא רק מטעם זה שלא שמע על מין חגיגה כזאת שנקראת ירח־דבש עד שלא הכריז עליה חיים־ארוכים. הוא אמר לשכור דירה ולרהט אותה, וכן גם מנוי וגמור היה עמו לקיים את ההבטחה שהבטיח לאביו לחסוך תמיד משהו כדי לא לבוא לידי אותם בזיונות־עוני שהיו מנת חלקו בתקופות האבטלה.

אבל לא כן הגה חיים־ארוכים אשר לשמע בשֹורת החתונה מחה מעיניו המתפעלות דמעת שמחה. “אני אדאג לכם לירח־דבש של בני מלכים,” אמר, “משהו שלא חלמתם עליו.” בכלל לא גרע חיים־ארוכים עין מן הזוג הצעיר, ובבית־המלון שפרדס היו הכל בטוחים, החל בפקיד־ההקבלה וכלה באורחת הקבועה, הגברת בֶּנסון, שהכירה אותו עוד מן הפעם הקודמת שהתארח במקום, שהג’נטלמן המזקין הלז הוא דודה העשיר של הכלה, והוא מצידו לא עשה כל ניסיון להפריך את הדעה המקובלת. ביום הראשון שהגיעו למלון הסביר לו, לחתן, שעליו לקנות מתנה לרינה. “כבר קניתי לה שֹמלת־ערב,” אמר עודד. “שֹׂמלה איננה מתנה,” אמר חיים־ארוכים. “שִׂמלה כלולה בתוך הדברים העיקריים שהבעל חייב לאשתו על־פי החוק – שארה, כסותה ועונתה. בוא אתי לחנות התכשיטים באולם של קומת־הקרקע ונקנה לה משהו יפה, צמיד, או – יותר טוב: איזה שעון־יד עדין, נפלא.” לעצמו קנה חיים־ארוכים מקל־הליכה – לא למען הרושם, לשם אותו נופך של הדרת־כבוד מסתורית שזה העניק לו – אלא בגלל “הדקירות והכאבים בצד” שפקדהו בתכיפוּת גדלה והולכת מאז ניסה להשתלם בריקודים הלטיניים הסוערים שמשכו את ליבּו יותר מאשר הוואלסים למיניהם. תוך כדי הליכה היה נלפת כאבים במותן, והמקל סייע לו. כשירד בגרם־המדרֵגות המרופד לכל אורכו שטיח אדום בצעדי־אדנוּת איטיים ובהנפת מקל־ההליכה, טעה בו המנצח וחשב שהנה מגיע השגריר האוסטרי ללגימה של בין־הערבּיים, מכיוון שכך, הזדרז לתת את האות לתזמורת לפצוח במנגינת “הוי צועני אהוב ליבּי” האהובה על הלז. היתה זו גברת בנסון שהעמידה את המנצח על טעותו וגילתה לו שאין זה שגריר אוסטריה אלא מיסטר רַבָּן התעשיין הירושלמי אשר בנוסף על היותו איש־פיננסים הריהו גם פטרון האמנויות והמצנאט של להקת מחול מפורסמת. בכלל היתה הגברת בנסון צצה בכל מקום שחיים־ארוכים נמצא. היתה מסמיכה את כִסאה לכִסאו, וכך נמצא חיים־ארוכים כל השעות הארוכות שבני הזוג הצעיר עשו בינם לבינם משתעה בחברתה של הגברת בנסון. היא ישבה לצידו בלילה בו נערכה תחרות הריקודים באולם המראות. לגבי עודד ורינה לא היתה זו תחרות רצינית, ואפשר אפילו לומר שלא היה זו תחרות בכלל מכיוון שלא היה במי להתחרות למרות תריסר הזוגות הזקנים המתנועעים ומנפנפים בידיהם כדחלילים לעת סוּפה. משוחררים מכל מתיחות, ותוך התעלמות מוחלטת מן הקהל סביב הגועש ופולט זיעה מהולה בבשֹמים, היו רינה ועודד מחליפים דברים ביניהם וצוחקים בקול רם בשעת ריקוד. מתחילת הסיבוב השני או השלישי של התחרוּת כבר ברור היה לכל שעודד ורינה יזכו בכל הפרסים הראשונים, ובכל־זאת התפלאה גברת בנסון לראות עד כמה מתוח הדוד המזקין ונרגש לעומת החן המשוחרר של זוג הרקדנים הצעיר. חיים־ארוכים נראה חרד כאב לבנו שצריך לעבור את הבחינה המכרעת שתקבע את כל עתידו. מעל לצווארון הנוקשה ולעניבת־הפרפר המנוקדת היו ריתותים ריתותים חולפים בפניו המתוחים, ועיניו הגדולות, ההוזות, היו מתכווצות בכאב ומתחייכות לסירוגין. הוא התנשם והתנשף לקראת הסוף, נלפת בכאב־מותן, ועם תשואות הניצחון, כשנקרא הזוג הצעיר אל במת השופטים, הפליט חִרחור גונח ועיניו הוּצפו דמעות.

התרגשותו זו היא שגרמה לו, כפי הנראה, להגיב בחריפות בלתי־צפויה על דבריו של עודד שנאמרו דווקא מתוך התגלות־הלב וקִרבת־הנפש. כשיצאו אחרי התחרות אל המרפסת והתישבו בכורסאות הפונות אל הים, דיבר עודד על הרגשת החטא שלא הִרפתה ממנו אפילו ברגע התענוג של הניצחון בתחרות, ואז התפרץ חיים־ארוכים וצעק פתאום, “חוטא! בוודאי שאת חוטא! אתה גרוע מחוטא – אתה פושע!”

נשימתה של רינה נעתקה כאילו קיבלה פתאום סטירת־לחי. חיוורת ורועדת צרחה עליו, “אשמאי זקן – מה אתה רוצה מעודד, מה אתה מתעלל בו פתאום?”

“אל תתרגשי, רינהל’ה,” אמר עודד, “הוא צודק”.

“כמובן שאני צודק,” אמר חיים־ארוכים, “אבל לא מנקודת־הראות שלך. אתה בכלל אינך תופס עד כמה שאתה פושע בכך שאתה משחית בציפיה אל העתיד את ימי חייך היפים ביותר, איך מרגיש עד כמה שאתה פושע בכך שאתה הורס בדאגות־המחר את רגעי החסד שרק מעטים בעולם זוכים להם: אל תדאג – הצרות תבאנה גם מבלי שתדאג להן.”

וכך היה. הצרות באו מהר יותר משיגוֹר עודד. בוקר אחד כשלושה או ארבעה ימים לפני תום ירח־הדבש, העיר אותם חיים־ארוכים בהודעה בהולה שעליהם לעזוב את המלון מיד, “לפני שעה אחת־עשרה, מכיוון שבשעה אחת־עשרה מתעוררת הגברת בנסון.” אם כי לא פירש להם מה עניין יקיצתה של זו לשהייתם במלון, נתחוור להם מנעימת קולו שחייהם לא יהיו חיים מן הרגע שתפקח הגברת בנסון את עיניה ליום נוסף בחייה, ומיָד קמו והסתלקו מן המקום. עוד לפני שהגיעו לירושלים בישר להם חיים־ארוכים שבית־הספר למחול יצטרך להפסיק את פעולתו עד שהוא, המנהל האדמיניסטרטיבי, “יישר את ההדוּרים.” הוא מסר לידי עודד סכום כסף, “חלקו של המנהל האמנותי בקופת המוסד,” אשר בכוחו אמור היה הזוג הצעיר לשכור דירה, לרהט אותה ולחיות עד אשר “ייושרו ההדורים”. ההדורים הקשים ביותר ליישוּר לא היה התשלומים הקטנים, יחסית, בעד הפָּטֶפוֹן והתקליטים ומעיט רהיטי המשרד, אלא “משקיעי הפסנתר”, שעל קיום לא ידע עודד אלא זמן רב אחרי שחזר מירח־הדבש שלו – אותם סוחרים שבהשקעותיהם התחייב חיים־ארוכים לרכוש פסנתר־כנף ולהעמיד למוסד “תזמורת חיה” זמן קצר לפני שיצא ללוות את הזוג הצעיר במסע ירח־הדבש שלו. בינתיים, עד ליישוּרם של הדורים נוקשים אלה, נאלץ חיים־ארוכים לרדת למחתרת שנמצאה אז במרתף ביתו של יהודה פרוספר בק. למחתרת שבבית־המלאכה של ייבנה־המקדש לא הגיע אלא כעבור שבע שנים, כשילדה רינה את הבן השלישי שלה וסרוליק סיים את לימודיו בסמינר. זאת היתה התקופה הקשה ביותר בחייה של רינה: היא ועודד ושלושת התינוקות היו גרים אז בחדר אחד מלא צעקות ובכיות וחיתולים תלויים לייבוש מסביב לתנור של נפט, ואם לא די בכך, קרתה לעודד תאונת־עבודה קשה ימים אחדים לפני שפגש סרוליק את אוריתה ברחוב הנביאים ואמר לנסוע יחד אתה לאוּר־כּשֹדים: מוט של ברזל נפל על גבו ופגע בעמוד־השדרה שלו, ועל־גבי כל הטרחות והטרדות והדאגות הרגילות לבריאות התינוקות ולפת־לחם ליום המחר, נִתּוֹספה גם החרדה הכוססת ומכרסמת בלב שמא יישאר נכה, משותק המרותק למיטתו כל ימי חייו.

בימים ההם, כאשר חש סרוליק דקירת אשם בשל תִכנון המסע לאוּר־כּשֹדים למראה התמונה במחשבתו, התמונה כשהיא לעצמה של עודד ששוכב חסר־אונים במיטתו ומחייך מכוח כל סמי הרגעת־הכאבים לעבר רינה המכבסת חיתולים ומחפה בחיוכה על כל הבכי הנבלע פנימה, לא מסוגל היה לראות בדימיונותיו הפרועים ביותר ובטובים שבחלומותיו שכעבור מספר שנים יהיו אלה דווקא רינה ועודד שיבואו אליו לשחרר אותו מרתוקות הדאגה לאמו ויפתחו לפניו את הדרך לאוּר־כּשֹדים. אחרי שהעבירה רינה את אמא לביתה – עודד הסיע אותה בטנדר של מחלקת העבודות הציבוריות – הזדרז הספרן לשלוח אותי אל אלקה דודתו להביא את הספר “אברהם” של סר ליאונרד ווּלי שנשאר, כמובן, מתחת למיטתה מאז באה לספריה לחגוג את מכירת מאפרת־הטווס והוציאה אותו מידיו של סרוליק.

“תגיד לה שאני זקוק לספר מיד,” אמר לי סרוליק ובתשובה על מה שבוודאי עתידה היא לטעון שעדיין לא הספיקה לגמור אותו, הוסיף, “היה לה עד עכשיו מספיק זמן לקרוא אותו שלוש פעמים וללמוד בעל־פה את שמות כל מלכי אוּר־כּשֹדים ולרקוע בנחושת את תמונת המקדש של נין־גל אֵלת הירח.” בדרך אל דודותיו של הספרן התנגן בי השם היפה נין־גל נין־גל נין־גל, אבל משהגעתי לביתן התחוור לי מתוך חרדה סתוּמה מעיקה והולכת שהוראותיו הכוללות את אלת־הירח בעלת השם היפה מיותרות לגמרי. אלקה שכחה שלקחה אי־פעם את הספר “אברהם” לביתה, ומשהזכרתי לה שזה היה ביום בו מכרה את מאפרת־הטווס ליהודה פרוספר בק בשבע לירות, החלה לחפש אותו בבהילות בכל מיני מגירות תוך כדי שליפת בגדים והטחתם ברִצפה, וזאת במקום שתיגש ישר למקומם של ספרים מתחת למיטתה. משנעשו תנועותיה עצבניות, חפוזות ומבוהלות יותר, וערימת הבגדים המקומטים המושלכים ארצה גבהה והלכה, ניגשתי בעצמי אל מיטתה, התכופפתי והפשלתי את שולי הכיסוי. חתול מסתמרר קידם את פני בנשיפה, ואני דילגתי לאחור רועד מפחד־פתאום. נתקלתי בשרפרף במבוא הכוּך וצל חמק בינות לכלי־הנחושת המאובקים המגובבים ב"בית היוצר", צל שהתגשם בפינה והיה לחתול אחר שלוטש אלי עיניים מבוהלות נכונות לנסיגה או להתקפה בדלית ברירה. הבית היה מלא חתולים, אבל החרדה העמומה החלה לפני שראיתי אותם, ולמעשה – עוד לפני שנכנסתי אל תוכו. כנגד פתחי בתי־השכנים שבהם היו אנשים יוצאים ונכנסים, אפפה את הדלת דהויית־הצבע־התכלכל־המתקלף של הדודות ואת החלון הסגור שבצידה אווירה של מחוץ־לתחום, ומבטי הילדים שעקבו אחרי וליוו אותו בדרכי הדגישו את זרוּתו של התחום הלז שלתוכו הנה עומד מישהו להיכנס, משום־מה. בפנים דיכּא אותי יותר מכל מראה “בית היוצר” – אותו כוך שבתוכו היתה אלקה בשעתה רוקעת את כלי־הנחושת. אני הרי התנדבתי תמיד להחזיר מביתה את הספרים אל הספריה רק כדי לראותה בעבודתה בבית־היוצר: בדרכי הייתי מצפה לרגע בו אראה את כלי־הנחושת הרקוּעים הנפוֹצים בערימות בוהקות נִצנוּצים משתנים עם חילופי־האור הנובע דרך הסורג המשוּשן של האשנב העגול כעַיִן ניבטת מפינת־התִקרה. היו אז הבהקים עמוּמים אמוּצים ותרוגים מלב הנחושת העמוקה באפילת מעמקי־פינות־הכוך, ועם התקרבות העין אל מרכז אור האשנב החל מחול חיצים מרצדים בניצוצות צהובים וּורודים ואדומים וזהובים וכתומים, וכל ברקי הנחושת והפליז הללו היו רוחשים גלי־צלילים מתכתיים נענים בתהודות מתנגנות לעגלה שעוברת בחוץ, לפסיעות איש שנכנס ולדפיקות הקטנות, הקצוּבות, הדקות, הקשובות, הרגישות של ידה של אלקה הרוקעת ציורי תבליט בפני הנחושת. האשנב העגול כעין ניבטת מן התִקרה היה עכשיו שזור קורי־עכביש מבפנים ומכוסה מבחוץ שכבת אבק שהקריש ודבק להקפו ולא הותיר לאור אלא להסתנן אפרוּרי ואטוּם דרך מרכזו. וכפי שבימים עברו היתה צלילות האור נענית בצלילוּת צלילי המתכת ובבוּאות הצבעים מרצדות כנגד תהוּדות הקולות, כן עתה נענתה אטימוּת האור בהתאטמוּת הצלילים, והֵעדר ריצוּד הבבוּאות נענה בהתעמעמוּת ההדים. מִתחת לסמרטוטים המאוּבקים הממלאים את הכּוּך, גוועו כל נִצנוּצי הנחושת וכל הצלילים המתכתיים, ומעליהם הסתמר חתוּל. כּשִׁכבה ארכיאולוגית קדוּמה של מטרופולין עשירה ומפוארת השקוּעה מתחת לחורבוֹת הבתים הדלים של עיירה עניה ומלוּכלכת, קבוּרים היו כלי־הנחושת הרקוּעים מתחת לסמרטוּטים. החתוּל המתקמר ממעל, כאותו בדווי המבריך את גמלו על תילי אוּר־כּשֹדים, לא ידע להעריך את תפארת האוצרות השֹפוּנים טמוּנים בחול מתחת לכפות־רגליו

בדומה לעיגול האור המצטמצם והולך באשנב־הכּוך משום שִכבת האבק המצטברת ומכרסמת בו בהתמדה מן ההיקף אל המרכז, כן גם מעגל החיים בבית כוּלו היה מצטמצם והולך מהקף הקירות אל השולחן שבמרכז. סביב־סביב ניצבו מחסומי כורסאות וכִסאות ומיני קרשים ומדפים מלוכסנים כורעים תחת מצבורי בגדים, ואל השולחן שבתווך לא ניתן לגשת אלא במעבר צר הנמשך ישר מדלת הכניסה. דומה שכל בגד שנשלף פעם פינת מגירתו נשאר באשר הוטל, וכל דבר שטוּלטל לא זכה לחזור למקומו, ולפיכך נראתה עכשיו אלקה כעסוקה כל היום כולו בחיפושים אחר החפצים האבודים ובהיתקלוּת בכלים שכוחים זה שנים הניצבים על דרכה כזכרונות בלתי־קרואים. “אנשים זקנים,” אמרה אלקה כהד לתמיהה שבמבטי, “מחפשים תמיד: זקן מחפש את הארנק שלו ואת המשקפיים שלו ואת הספר שהניח רק לפני רגע על השולחן,” ומתוך מבט־עיניה ניכר היה שבמקביל למהומה החוסמת את דרכה בבית, תועה נפשה באנדרלמוסיית כל הזכרונות שנשלפו מפינות מגירותים ונשאר באשר הוטלו, ונתקלת בצלמי־מעשים־שכוּחים מזה שנים הניצבים על דרכה כחפצים שמחוץ למקומם.

“אבל הרי תמיד הנחת הספרים מתחת למיטה,” אמרתי לה. “כן, כן,” ענתה ללי בנימה של קוצר־רוח, “אבל עכשיו גרה שם ציפי הג’ינג’ית. אתה יודע – ציפי הג’ינג’ית חכמה יותר מכולם: היא יודעת בדיוק לאן שאני רוצה ללכת, ועוד לפני שאני מספיקה להפנות את ראשי, הריהי כבר נמצאת שם. כשאני צריכה, למשל, לתפור משהו, מיד קופצת ציפ ומתיישבת לה על מכונת־התפירה עוד לפני שאני עושה צעד אחד. כל זמן העבודה היא יושבת ושומרת עלי מפני האחרות ולא מרשה להן לבלבל לי את המוח. בייחוּד פוקחת היא עין על בלה השחורה. ממזרתא קטנה זו מבקשת שאשחק אתה כל היום כולו, ובייחוּד בשעות שאני עסוקה. כל מיני העוויות חן־חן ותעלולים עושה היא לי דווקא בזמן התפירה, מושכת את החוטים, מתגלגלת בתוך הבד וממש עולה לי על הראש. אילולי ציפ שמעמידה אותה במקומה ומבריחה אותה ממני, באמת לא הייתי מצליחה להכין אפילו את ארוחת־הצהריים.”

“ציפ הג’ינגית! בלה השחורה!” קראה אתיל כנגדה ועיוותה את פניה בחיקוי של בוז, ולעברי אמרה, “אתה אל תשים לב לכל השטויות שלה. אם לא די היה לי כל השנים בריפוי־הסרטן ובאיש ההוא שלה, הנה באה היא עכשיו להוציא לי את הנשמה בציפ הג’ינגית החכמה שלה שמבינה בריפוי הסרטן יותר מכל הפרופֵסורים שבעולם!” אלקה ניענעה בראשה וקרצה לעברי בחיוך לאמור, שאכן כך הוא הדבר למרות התנגדותה של אתיל, והוסיפה, “זה עניין של חוש־ריח, חוש ריח נכון יציל את כולנו.”

“חוש־ריח, חוש־ריח!” חזרה אחריה אתיל ועטה עליה לסתום לה את הפה. “במקום לסתום לי את הפה, רוצי להכין כוס קקאו לילד,” אמרה לה אלקה, ובעצמה ניגשה אל המזנון לחפש שם מיני כיבודים בשבילי. מכיוון שהוסחה הדעת מעניין הספר “אברהם” שלשמו באתי, סרה המועקה מעליהן ושוב היו הן שתיהן, עם כל הסִכסוכים והקִנטורים שביניהן, שופעות צהלה קולנית כמימים־ימימה ומנעימות לי את השהוּת בביתן בשמחתן על בואי. בשלושים השנים שעברו מאז ועד היום לא זכורים לי הרבה בתים שקיבלו כל אורח לא־קרוא בשמחה שכזאת. כשניגשה אתיל להכנסת המשקה בשבילי נתגלה לה שאזל הקקאו מן הקופסא, ומיד צעקה מן המטבח, “אלקה רוצי לחנות לקנות קקאו,” ואלקה, לתמהוני, נשמעה לפקודתה ללא כל התנגדות. היא מיהרה לחנות בצעדים הקטנים לא מכיוון שמאז פסקה מאמנות רקיעת־הנחושת נידרדרה ממנהיגותה למעמד המונהגת, אלא דווקא משום תלותה הגדלה והולכת של אתיל בה. מאז בואן של ציפ הג’ינגית שעתידה להציל את כולנו בחוש־הריח שלה ובלה השחורה הקטנה המתחנחנת וכל חברותיהן הצבעוניות, חדלה אתיל אט־אט לצאת לבדה בכלל, ולקניות בפרט. עם כל להיטותה לצאת ביחד עם אלקה לכל מקום, ועם כל עלבונה והתמרמרותה כל פעם שזו החליטה להשאירה בבית, לא התחשק לה ללכת לבדה, ולפיכך היתה זו אלקה שיצאה לקנות קקאו, ואילו אתיל הכינה אותו והגישה לשולחן.

כדי להוכיח לי שראויה היא לכל דברי השבח של אלקה, הגיחה ציפ הג’ינגית מתחת למיטה ובשני דילוגים הגיעה לשולחן לפנינו והתיישבה לה על טס רקוע של נחושת – (היה זה הכלי הרקוע היחיד שנראה בבית; כל היתר, המושלכים במצבור שבכוך, היו קבורים תחת ערימת סמרטוטים) – שנועד, כפי הנראה, לעוגיות שקנתה אלקה ביחד עם הקקאו. היא התישבה לה בתוך הטס, צנפה את זנבה סביב לרגליה ובחוכמתה הרואה לליבּהּ של אלקה וצופה מראשית אחרית, נשאה עיניה אל השֹקיק שממנו עתידות העוגיות ליפול לה ישר לפה. “הסתלקי מפה, חצופה קופצת בראש!” גערה בה אתיל, וכנגד אלקה הטיחה, “זה הכל באשמתך. את מפנקת אותה כל־כך, שהיא מרשה לעצמה לעלות לכולנו על הראש. ראי – היא כבר טינפה את הטס היפה הזה.” “הטס היפה, היפה,” מילמלה אלקה מתוך ביטול דברי אחותה המתפרצת ושלחה מבט חוקר לעבר הטס.

“הוא באמת יפה,” אמרתי לאלקה ורציתי להוסיף שחבל על כל הכלים היפים שלה הקבורים מתחת לסמרטוטים הבלים שמשמשים מיטות לחתולים, וחבל שהפסיקה ליצור כלים יפים, אבל את הדברים האלה הבלעתי פנימה משום ההרגשה שהזכרת הנושא הזה בפניה עלולה להצית בה חמת־זעם. בלאו הכי כבר היתה נרגזת מדברי אחותה.

“הטס יפה,” ענתה לי, “אבל ציפ הרבה יותר יפה ממנו, ומה שחשוב עוד יותר – ציפ היא נפש חיה. הטס היפה לא מרגיש כלום, אבל לציפ היפה כואב שהילדים הרשעים, הממזרים של אותו צדיק שמשנורר בכל העולם, זורקים עליה אבנים ומתעללים בה, ואם אני לא אדאג לה – מי ידאג לה?”

אגב שמיעת דבריה של אלקה, כשעקבתי אחרי הדילוגים המלאים חן של ציפ הג’ינג’ית שנמלכה בדעתה והחליטה להסתלק מן הטס עד יעבור זעם, ראיתי מבעד למפלש כיסוי המיטה, בקצה סמרטוטי יצועה של החתולה, בליטה מרובעת, וכהרף־עין הבזיקה בי הידיעה שזהו הספר “אברהם”. התכופפתי ומשכתי את הסמרטוטים – הם עשו רושם של שרידי חולצה מודפסת ערוגות של שושנים – והספר של הארכיאולוג האנגלי המפורסם נתגלה כפצע איום: כריכותיו ודפיו היו שסועים וקרועים ומחורצים ושרוטים ומנוקבים כגוף שהופקר למשיסה אכזרית של מלתעות החתולים וכל ציפורניהם.

“ראו נא ראו עד כמה שהילד החוויר!” קראה אלקה ונימה של דאגה לשלומי נשמעה מקולה. “אל תיבהל – זה לא נורא. ציפ השתעשעה קצת, אז מה יש? אחרי הכל זאת לא נפש־חיה שמרגישה כאב! מה זה בסך הכל? ספר – נייר חסר רוח־חיים! תגיד לו, לסרוליק שלנו, שאני אקנה לספריה טופס אחר. תמיד אפשר לקנות טופס אחר.” עלה בדעתה למסור בידי פתק בשביל סרוליק שבו היא מבטיחה לקנות לספריה עוֹתק חדש “תוך זמן קצר” ולזרוק את העותק המושחת לפח הזבל, אבל אני חטפתי אותו מידה. ידעתי שסרוליק זקוק לספר מיד כדי להתכונן לנסיעה לאוּר־כּשִדים, וראיתי שלמרות פציעותיו אפשר עדיין לקרוא בו. פרט לצרור של דפים שנתלש מראש הספר, צרור שמכיל את עמודי השער, ראשי־הפרקים וחלק מן המבוא שנמצא אחר כך קבור עמוק יותר בסמרטוטים שמתחת למיטה, נשארו כל הדפים, ואפילו הקרועים והמקומטים ביותר, צמודים למקומם. כעס גדול חמר־גאה בליבּי על אלקה למראה הספר המיוסר, וכשהכריזה שהיא יוצאת ללוות אותי בדרכי חזרה אל הספריה – תמיד נהגה ללוות את אורחיה כִּברת־דרך־ביציאתם – חשבתי לומר לה שאין לי כל צורך בכך, אבל לא העזתי. על אתיל, שביקשה גם היא להתלוות אלי, פקדה לאמור, “את הישארי בבית והכניסי בו קצת סדר.” היא הרגישה בכעסי וכל הדרך שעשינו יחד ניסתה להרגיע אותי בכך ש"אסור לאדם להצטער על חפץ דומם שהלך לאיבוד. חפץ דומם איננו נשמה־חיה," אלא שדבריה הרגיזו אותי עוד יותר. רק אחרי שנעצרה בעיקול הרחוב ונפרדה מעלי בנִפנוף היד לשלום, נמוג הכעס ואת מקומו הציפה אותי שִפעת רחמים עליה: היא נראתה כל־כך עלובה ועניה ברגליה הדקות הנתונות בקבקבים השחוקים ובחיוך שבו ניסתה להפיס את דעתי ובידה הגרומה הנשלפת מתוך השרווּל הממורטט: אותה יד־אמן שהיא בלבד ידעה את הסוד איך להעביר את העולם המופלא הקיים בדמיונה מעיני־רוחה אל פני הנחושת ולעשותו תמונת־תבליט שנושאת את עצמה בממשוּת בלתי־תלויה בה, באותה זקנה חלשה, עלובה, בודדה ובזויה בעיני שכניה הנעוּצים ומעוּגנים היטב בעולם הזה. אחד מילדיהם הצביע עליה ואמר לחבֵרו, "אתה רואה: זאת האמא של החתולים, " ושניהם פרצו בצחוק. “ששש…שקט,” נשמע קול אמו המחנכת אותו בנימוסים הנאים, “זה לא יפה להראות באצבע וללעוג בקול רם.”

את הספר הפצוע העטוף בנייר עיתון הנחתי על שולחנו של הספרן הקטן שהיה באותה שעה כורע על ברכיו לפני הארון בו נוהג היה לדחוק את המתנות האמריקניות של דודותיו, ומחטט במדורו התחתון. הוא שלח בו מבט ואמר, “הבעיה האחת שעדיין לא באה על פתרונה היא בעיית המזוודה.” “הנה הספר,” אמרתי לו, “הוא קצת נקרע שם, ואני תיקנתי אותו.” מאחר שלא הבאתי את הספר ישר אל הספרן, אלא חזרתי אתו הביתה ועשיתי ככל יכולתי להדביק את הדפים הקרועים ולתקן את הכריכה, השתפר מראהו בהרבה. התכוונתי להעלים ממנו את כל מה שתחולל בבית דודותיו, ובייחוּד את השם “האמא של החתולים” שיצא לה, לאלקה, בכל השכונה, אבל לא ידעתי איך להסביר את מצב הספר וחשבתי להודות במקצת ולספר שאלקה אימצה לה חתולה אחת כּתוּמה הנקראת “ציפ הג’ינג’ית”, וזו השתעשעה וקרעה אותו בשעה שהדודות השתיים נעדרו מן הבית. להרווחתי הרבה לא שֹם־לב לסיפורי המקוטע, וגם את הספר לא שלף מתוך עטיפת העיתון. “כן, כן, אני רואה, עכשיו עלי להשיג לי רק מזוודה מתאימה, והכל מוכן לדרך. את הספר אקרא כבר ברכבת.” הוא התיישב על הרִצפה בערימת הבגדים שבתוכה היה מחטט, ובעיניים מבזיקות זיקוקים של שמחה מבעד לזכוכיות העבות שלמשקפיו ובהתלהבות גדלה והולכת סיפר לי על נסיעתו לאוּר־כּשֹדים. הכל, למעשה, כבר מוכן לדרך, ואין הוא חסר עכשיו אלא מזוודה מתאימה: מזוודה אחת, קטנה ומוצקה תספיק לו לכל צרכיו. בתחילה, עם מעברה של אמו לביתה של אחותו רינה, עשה את רשימת כל הדברים הנחוצים, ופתאום נתחוור לו שככל שחושב הוא עליהם, כן מתרבים הם והולכים וכן מתארכת הרשימה. אילו לקח את כל מה שעלה בדעתו, דומה היתה נסיעתו מירושלים לאוּר־כּשֹדים, לנסיעתו של סר מוזס מונטפיורי מלונדון לירושלים. סר מוזס מונטיפיורי הגיע בזמנו לירושלים בשיירת כִּרכרות ועגלות, ואילו האריך ימים עד עתה – ולגבי איש כמוהו הרי זו אפשרות סבירה למדי, שאדם שהצליח להחזיק מעמד בעולמנו זה למעלה ממאה שנה, יכול היה למתוח את פתיל־חייו שישתרע על־פני עוד כמה עשרות בשנים – היה ממלא בוודאי כמה וכמה קרונות בכבוּדתו ובפמלייתו ברכבת העולה לירושלים. בתחילה חשב לקחת את הספרים העוסקים בכל החפירות במסופוטמיה, והרי הללו בלבד יכולים בנקל למלא קרון של רכבת! מראה עצמו הנוסע לאוּר־כּשֹדים בקרון של ספרים שדומה לחדר־הקריאה בספריית בני־ברית, דיכא אותו כל־כך, עד שביקש להעלות באש את הספרייה. פתאום, בחשכת מעמקי־הדיכאון, היתה לו הארה: הוא יסע בכותנתו לעורו, כמות שהוא, בלי כלום – ללא כל מִטען! כמו שהערבים אומרים: “חפיף” קל! אילו היה עשיר, לא היה לוקח או אפילו מזוודה קטנה אחת, ואפילו לא ילקוט או תיק. פִּנקס צ’קים היה שֹם בכיסו, ותו־לא. בכסף אפשר להשיג כל דבר בכל מקום, ואין צורך לנסוע עמוס מִטענים וארגזים ומזוודות וחבילות וצרורות. מכיוון שאיננו עשיר ואין באפשרותו לזרוק את החולצה אחרי שהתלכלכה ולקנות לו אחרת תחתיה, זקוק הוא למזוודה קטנה שתכיל את כלי־הרחצה שלו, את צרור הלבנים והבגדים להחלפה, את ספר התנ"ך ואת הספר “אברהם” המסכם את תוצאות כל החפירות באוּר־כּשֹדים ומסיק מהן מסקנות לגבי כל הכתוב בתורה על אבי העברים. בעצם יכול היה לקום ולנסוע גם הוא בלי כל מזוודה, לא כעשיר שקונה לו זוג תחתונים חדש במקום הללו שהתלכלכו, אלא כמו בדווי שמסוגל לעבור מאות קילומטרים ללא כל מִטען שהוא, לולא רגישותו לנקיון גופו ומלבושיו שמחייבת לפחות כלי־רחצה ושתי מערכות של מלבושים לחילופין. שתי מזוודות אשר כאלה נמצאו בשעתן בבית בעליית־הגג, אלא שהללו נעלמו ביום בו נעלם אביו מן הבית. באחת מהן ודאי צרר ייבנה־המקדש את תבנית בית־המקדש שלו. כן – ומה עושה הוא, סרוליק, פה על הרִצפה בתוך ערימת הבגדים האמריקניים המשומשים? מחפש הוא חליפת בגדים אחת מהוגנת, פחות או יותר, שתידרש לו בבגדַד. באוּר־כּשֹדים יסתובב בבגדי־העבודה, אבל מפעם לפעם יהיה עליו לקפוץ מן החפירות לבגדַד לצורך עיון ומחקר במוזיאונים. לא אִכפת לו, כמובן, להופיע גם במוזיאונים בבגדי־העבודה, אבל יש לשער ששם, בבגדַד, יושבים או פקידים אנגליים שמקפידים על גינוני הרשמיוּת הקבועים שלעולם יהיה האדם לבוש בהתאם לדרישות המקום והספורט שבו הוא עוסק, או פקידים עירָקים שמערכים את האדם על־פי עניבתו וגיהוץ הקמט במכנסיו, והללו עלולים לגרש מן המוזיאון את אותו פוחח פוחז וריק שהעז להיכנס בלי עניבה לגרגרותיו. במזוודה יהיה מקום גם לעניבה וגם לחליפה מהוגנת אחת.

מכיוון שלא נמצאה לו בבית מזוודה, יצא סרוליק לקנות מזוודה אצל שמעון גרג’י, אבל בדרך נמלך בדעתו, נעצר, ובמקום להיכנס לסִמטת עושה־המזוודות פנה לבית חבֵרו משכבר הימים גבריאל לוריא. היה לו, כמובן, מספיק כסף לקניית מזוודה, אבל חס על כל פרוטה שתהיה מתבזבזת פה במקום שתשרת אותו שם. מחיר של מזוודה בירושלים עשוי להוסיף לו חודש של קיום באוּר־כּשֹדים. יש להניח, אמנם, שבהיותו כבר שם, במקום, יוכל להשֹתכר כפועל בחפירות ולהימצא, מבחינה מסויימת, במקומם של אותם מועטים מאושרים שזכו בעולמנו זה גם לעשות את אשר בליבּם וגם להתפרנס מאותה עשיה גופה, אבל על הנחה זו אי־אפשר לסמוך, ומה־גם שאין בידינו כל ידיעות ברורות אם אכן נערכות עכשיו חפירות באוּר־כּשֹדים. כנגד זה עלתה ברורה בזכרונו תמונת כל המזוודות הנפוצות במרתף הענק של בית גבריאל. לפני כמה שנים, ערב נסיעתו של גבריאל לפריס ללמוד שם רפואה, נכנסו שניהם למרתף וסרוליק ראה בו לפחות חמש־שש מזוודות שנותרו אחרי שגבריאל הוציא את שלוש המזוודות שבהן נסע. “הלוואי שיימצא הזקן בבית,” אמר לעצמו ברגע שנכנס בשער והחל לעלות במדרֵגות אל המרפסת. היתה לו הרגשה שהבק הזקן, אביו של גבריאל, ישאיל לו את המזוודה בייתר רצון מאמו, והרגשתו זו לא נפגמה למרות ידיעתו שאין לה כל סימוכין מנסיונו בעבר, משום שבאותם מקרים שפנה אליה עד כה, נענתה לו בלי כל היסוס ואפילו בשמחה על שיש בידה לעזור לו. הוא ידע בדיוק באיזו מזוודה יבחר, שהרי כבר אז, כשראה אותה לראשונה וחשב לנסוע ביחד עם אוריתה, נתן בה את עינו. זאת היתה מזוודה קטנה חוּמה בהירה כעור הגמל, וייתכן שאמנם עשויה היא עור־גמל, מוקפת בדפנותיה פס של תכלת וכל־כולה מתאימה להפליא למסע אל אוּר־כּשֹדים ומגשימה את צבעי המדבר המקיף את חיי אבותינו העברים.

כהתגשמות משאלה נתגלתה קרחתו של הבק הזקן בראש המדרֵגות ואחריה שֹפמו השחור העז וכל־כולו השקוע בכורסה האדומה, ממולל חרוזי־עִנבר ומשוחח בשלווה עם סניור מואיז, אחיה של רוזה, שיושב מולו ומצחצח במשחת בראסו את מאפרת הטווס השופעת זרמי־אורות כנגד השמש השוקעת. “ברגע זה ממש היינו מסיחים בכבוד הגברת אלקה דודתך,” אמר הזקן בקולו העתיק וניחר. “אתה יודע, אדון ישראל: דודתך זכתה בחסד עליון לעשות מן הדברים היפים המרחיבים דעתו של אדם ונותנים לו הצצה, כביכול, אל מבעד לפרגוד שבעת הרקיעים. כשראה ידידי מושל העיר לשעבר, סר רונַלד סטורס, את מאפרת הטווס, נתמלא התפעלות וכבר היה מוכן בו־במקום לקנות אותה מידי בעד חמישה־ועשרים פוּנט, אלא שאני לא קניתי את המאפרה לעשות בה מסחר. ועלתה המחשבה בליבּי, ובה הייתי מסיח עם סניור מואיז בו־ברגע שאתה עלית במדרֵגות, להזמין אצל הגברת אלקה עבודה גדולה ולשלם לה בעין יפה תשלום שיספיק לפרנסה בכבוד ח”י ירחים. וזה המעשה אשר תעשה אלקה בשבילי: טס־נחושת גדול יהיה ללוח שולחן רחב־ידיים שאליו יוכלו שנים־עשר קרואים לשבת מסובים. ובטס־הנחושת תחרוט הגברת אלקה תמונה גדולה ונפלאה מאוד־מאוד, הלא היא תמונת משה ואהרון הניצבים בפני פרעה. משה אומר לאהרון ‘קח את המטה והשלך לפני פרעה: יהי תנין. וישלך אהרון בפקודת משה את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו, ויהי לתנין’."

“כן, כן,” אמר סרוליק וחכך בדעתו איך להסיט את שיחת הדברים לאפיק המזוודה. “וגבריאל, מה שלומו? איך מתקדם הוא בלימודיו בפריס?” הזקן שקע בשתיקה סתומה ואגלי זיעה ביצבצו בקרחתו והבזיקו נִצנוּצים מרצדים בתהודה לחיצי האורות היוצאים מן המאפרה שבידי סניור מואיז. “אין לי נחת מבני האהוב,” אמר הזקן. “הוא זנח את לימודיו, וכבר כתבתי לו לאמור שאם לא ישוב מיד אל התורה ואל העבודה, אדירנו מן הנחלה.”

“גם אני נוסע ללמוד,” אמר סרוליק, “בקרוב – בעוד כמה ימים.” עכשיו כבר היתה הדרך אל המזוודה סלולה, ובכל־זאת נאלץ לחזור בשבילה למחרת היום מכיוון שהבק הזקן לא ידע את מקומו של מפתח המרתף. אמו של גבריאל יצאה לקבל טיפול במרפאת העיניים של דוקטור לנדאו, והזקן לא ידע היכן נוהגת אשתו האשכנזיה להחביא את מפתחותיה. “מחר בבוקר,” אמר הזקן, “יהיה המרתף פתוח. אני נוסע ליפו, וסניור מואיז יצטרך להוציא מן המרתף כמה דברים בשבילי. אם תבוא בתשע שעות בבוקר, או בתשע שעות ושלושים דקים, תעמוד המזוודה לרשותך ולשירותך פה על השולחן.”

כשעלה סרוליק למחרת היום בשעה תשע פחות שבע דקות במדרֵגות אל מרפסת ביתו של גבריאל, טס פתאום לקראתו גוף עגלגל כחתול שחור שמתנפל עליו. הוא החוויר, נרתע לאחור ונתפס במעקה. לרגליו צנחה מגבעתו הלוֹנדוֹנית של יהודה פרוספר בק, ובעקבותיה נחפז סניור מואיז להרימה, להסיר מעליה את האבק במברשת קטנה שהוציא מחוצנו, ולפשר באצבעותיו הגרומות את קמטיה. סרוליק הגיע בעיצומה של קטטה בין אמו של גבריאל לבין אביו. הגברת ג’נטילה לוריא, זו האשה העדינה למראה שעיניה חולמות, היתה עומדת בפתח הבית ומטילה בבעלה הזקן היושב בכורסה על המרפסת מוכן לנסיעתו ליפו את מלבושי־הדרך בצירוף קללות ביידיש מטובלות בשיקוצים היספַניוליים. ביניהם התייצב סניור מואיז שניסע להרגיע את האשה במילים רכות ובתנועות־יד של שיכוך הזעם ובמחילה מכבודך וכזאת לא ייעשה ואין זה נאה גם לא יאה, לא לכבוד הבעל ולא לכבודך, וכולו מוכן ומזומן לספיגת קליעים נוספים, במידה שתתחדש ההתקפה.

סרוליק התגנב החוצה לפני שהיריבים ירגישו בו, ופנה לעבר הספריה. הוא החליט לסיים שם את כל הדרוש ורק אחר־כך, מִשֶיִסע הזקן ליפו ומשתירגע אשתו, לחזור ולקחת את המזוודה. על שולחנו בספריה מונח היה עדיין הספר “אברהם” עטוף בנייר עיתון, וכשהסיר את העטיפה במחי־יד והספר הגיח כפצע פתוח, התפרצה פנימה אשה אחת וקראה, “בוא מהר. צריך לקרוא לאמבולנס.” הוא לא ידע מי זאת, אם כי פניה היו מוּכרות לו מזמן מאיזשהו מקום. היא נתנה בו מבט ואמרה, “אני מינה ויזל, השכנה של הדודות שלך. דודתך אלקה נפלה על הרִצפה וקיבלה שיתוק. היא שוכבת ואיננה יכולה לא לזוז ולא לדבר. רציתי לקרוא לאמבולנס, אבל אתיל לא נותנת לי. היא לא מרשה להביא רופא. היא מתכופפת על אלקה, מדברת אליה ומנסה לפתוח לה את הפה. כל הזמן מנסה אתיל לפתוח בכוח את הפה של אלקה. היא גירשה אותנו מן הבית, אותי ואת בלהה סגל ואת כל השכנים, ונעלה את הדלת. אתה מוכרח לבוא מיד. רק לך היא תפתח את הדלת, ורק לא היא תרשה להביא רופא. בוא מיד. חייה של אלקה בסכנה, כל רגע יקר.” סרוליק השמיט את הספר, השאיר את הדלת פתוחה ורץ אל הדודה אלקה.

 

נקוּדת ציוּן רביעית: סוֹף היקיצוֹת בּרחוֹב הנביאים    🔗

חדות היקיצות של אותו קיץ ברחוב הנביאים בבית אביו של גבריאל, זה הבֵּק התורכּי הזקן, מול חלון חדרה של אמו שעיניה חולמות, ניטלה ממני מזה שנים רבות. אותה חדוות יקיצות אינה קיימת עוד אלא בגעגועי־הזיכרון ובתקווה נואלת לשוּבה ביום־מן־הימים.

באותו קיץ ראיתי לראשונה בחיי את גבריאל.

אחרי שנעלם הספרן הקטן מספריית־בני־ברית ועקבותיו לא נודעו, חזר אדון גבריאל יהונתן לוריא מפריס ברגע בו הייתי אני שואב מים מן הבור. זה היה יום גדול ומשונה בחיי, יום בו חזו עיני מקרוב, מעברו השני של רחוב, במלך־מלכי־המלכים, כוח־השילוש, בחיר־האלוהים, ארי־יהודה, היילי סילאסי קיסר חבש. מאז אותו יום עלתה על ראש זרמי הכוסף־ללא־פשר של חדוות־היקיצות הציפיה המוּחוורת לצילו הברור ולקולו החזק של גבריאל המתקין עצמו לתגלחת של שחרית על המרפסת בכורסת־הקטיפה האדומה אל שולחן־הברזל־שלוש־הרגליים. עד שלא חזר גבריאל ארצה היו גלי־הציפיות הגואים על שֹמחת התעוררות הבוקר החדש סתמיים ופתוחים לכל אפתעה באשר היא גנוּזה מעבר לגדר, בסתר אבני־הבית, בעיקול השביל, כנחשולי הכיסופים שאפפוני עם פתיחת כריכתו של כל ספר שהבאתי מן הספריה, וכמותם גם הם נתנו ריח, אך כנגד ריח־הנייר של ציפיות הרפתקאות החיים הגנוזים בספרים, היו ערגונות הבוקר נותנים ריח דק וצח של טל שיבש על אבן ועל דרדר ועל עץ־זית, בו נתמזג בושֹם סבון־הגילוח ועשן־הסיגריות משחזר גבריאל והטיל את צלמו בראש נחשול הכיסופים הנובע מתוך חדוות־היקיצות של אותו קיץ ברחוב הנביאים.

גבריאל עצמו באותו קיץ כבר לא ידע חדוות יקיצות, ומזה שנים קשה היה אפילו להסתכל בו בהקיצו משום הכעס הנשקף מפניו מקומטי־השינה כעין משׂטמה לכל העולם הזה שלתוכו התעורר בעל־כורחו. ברגע בו נפקחו עיניו היה קם ממיטתו דווקא בקפיצה החלטית ונמרצת שנראתה כשופעת גיל בעיני מי שלא ראה את קלסתר־פניו בדילוגו מן השינה אל היקיצה, קלסתר־פנים של מי שמזנק אל תהום אשר כל באיה לא ישובון. משנגעו כפות־רגליו בקרקע המצולות, שחפפה במקרה את הרִצפה למרגלות מיטתו, היה הזינוק הנועז הלז מתפוגג, ומכאן ועד לכוס הקפה היה מתמוטט והולך תוך היתקלות בשרפרף־נגף והסתמכוּת על הארון ועל הקירות המוצקים. השלטון על איברי גופו, על כולם ביחד ועל כל אחד לחוד, כמו נשמט ממנו ולא עתיד היה לחזור אליו אלא לאחר כוס הקפה הראשונה – כי על־כן שתי כוסות קפה דרושות היה לו לביסוס מעמדו בממשלת־היום. עד לכוס הקפה הראשונה – כך העידה עליו אמו בשעות רצון – נמצא הוא בעולם התוהו ואין עם מי לדבר, ואילו בשעות כעסה היתה אומרת שעד לכוס הקפה הראשונה מתגלה בו כל רשעותו אותה ירש מאביו הנואף התורכּי הזקן, שהרי עצם מעצמו הוא, ובשֹר מבשֹרו. לא אחת היה מזהיר אותי מפני הסכנה הצפויה בפגישה אתו עם השכמה, מפני ש"עד לכוס הקפה הראשונה – כך הסביר זאת – אין מלך בישראל: איש הישר בעיניו יעשה." הרגלים הרוחשות עדיין מתנוּחת־השינה מתרפות ומשתמטות זו לכאן וזו לכאן, וכנגדן מחציף האיבר ומרים ראש על דעת עצמו, מבלי שיתבקש לכך, מזדקר ומתנשא מתוך פתח־הפיגַ’מה על העולם כולו, ותוך כדי החזרתו למקומו והסתרתו ביד בלתי־ממושמעת אחת, והיסמכות על קירות במתפרעת השניה, מנסה המלך בכבודו ובעצמו, גבריאל המרחף על בלימה אי־שם על סף היקוּם, לפקוד על פתחי־העולם ושעריו להינשא ולהיפתח כדי שיוכל לבוא בהם, אך העיניים האחוזות בקוּרי־השינה מתאמצות לרוץ אחורנית אחרי החלומות הנסוגים והאוזניים כבידות בעמעומי בנות־קולות־הרפאים והנחיריים שואפים את חומר הבשֹר הנפסד ובפה עפר ואפר. פשוט לא יכול היה להוציא הגה מגרונו הניחר לפני שתיית הקפה, וכשנאלץ לכך, ואפילו בגלל בואו של אדם אהוב עליו, לא הגה יצא מפיו אלה נהמת־כעס. לא היתה זו רק חמת־הזעם של המלך בטרם ישתלט על העם המתפרע, אלא – ובעיקר – על מורשת הכתר שנפלה בחלקו, אותה ירושה שהעיקה עליו כל־כך על סף היקום מכיוון שרק אז חש אותה בכל כובד כבליה החזקים ממנו והשֹנואים עליו כל־כך, שרק אז גילה בו בעצמו את כל אותן התכונות הנתעבות עליו כל־כך אצל אמו, כגון אלוּ קשיי היקיצה עצמם אותם ירש במישרין ממנה, ומהם כה סבל בימי ילדוּתו כשנזקק לה שתכין אותו לקראת יום־לימודיו, באותם ימים רחוקים וברוכים שטופי־חדוות־היקיצות. ככל שאהוב היה עליו מאור־עיניה בשמחתה, כן שֹאת לא יכול מעולם את מראה־פניה עם יקיצתה, כשהיתה מדדה חמוצת־פנים, קמוטה ופרועה ועיניה אטומות למתרחש סביב, כמו מזוּגגות וקמות. כל ימי ילדוּתו השתדל להשתמט מן הפגישה אתה בשעת יקיצתה כדי שלא יראה אותה משֹרכת דרכה בעיניה הקמות ומזוגגות אל הכיור לרחצת הבוקר תוך כדי גיהוקים ופִשפושי־בית־השחי. את טיבם של אותם גיהוקים ופִשפושי־בית־השחי חזה מבשׂרו משהחל בעל־כורחו מחקה את יקיצותיה של אמו. הגיהוקים פנו אל אויר־ההקיץ, ואילו פִּשפושי־בית־השחי אל אווירת־השינה, ואלו ואלו מתוך רגישוּת לסביבה שהיא נחלת הגוף הבריא ואיתן דווקא. כשהיה גבריאל מגהק בדרך אל כוס הקפה הראשונה, היה זה אות וסימן לשינוי כלשהו שעומד להתחולל במזג־האוויר, ופעמים היה הגיהוק מקדים את השינוי בכמה־וכמה שעות, ופעמים היה הגיהוק מבשֹר לא שינוי במעלות החום אלא בתנוחות האוויר, לאמור – רוּחות.

רוחות מהלכות בירושלים תמיד, אך אין אנו מרגישים בדרך־כלל אלא את הזרמים הרחבים, הקלועים כחבלים עבים מאלפי סיבים מלופפים זה בזה, ואילו גבריאל חש גם את הסילונות הבודדים הבאים פתאום ממרחקים ובטיסתם מאי־שם לאי־שם היו פוגעים בו בצוואר או בגב, כך קרה שזה האיש הבריא והחזק היה מהלך פתאום בגב שנתפס, בכאב בצוואר או בחלציים. פגיעותו זו תלויה היתה במצב־רוחו. כשרוחו טובה היתה עליו לא היתה כל רוח שהיא יכולה לו, ואילו בשעות של רפיון היה הגוף – הלא הוא המרכיב הפגיע ביותר בתשלובת הכלים והשפע – נתון לחסדו של כל סילון רוח מצוי החולף באוויר, ואותם גיהוקים של בוקר שִמשו מעין וסתים המכוונים את הגוף אל האוויר אשר בתוכו עתיד הוא לשרות בעולם־ההקיץ של אותו יום. במשך כל השבוע הראשון לשובו ארצה היו רוּחות־מזרח חמות גורמות לו גיהוקים עמוקים וממושכים בטרם קפה ראשון ונושבות בפניו את התמונה מימי ילדוּתו שעלתה בזכרונו בצרפת למשמע המילה “פוּרבּואַר” היוצאת מפיה של בעלת החווה: מפתח מרפאת־העיניים של דוקטור לנדאו רואה הנער גבריאל בן־העשר על הלובן הצורב של אבני־הגדֵרות הרוחשות באור העירוֹם את גלגלי כִּרכרתו של מחמוד אפנדי שמצליפים בינות לבעלי־המומים אבק אפרפר כאבק העולה מן העלייה במשעולי־הקברים בהר־הזיתים. עם שתיית הקפה הראשון היה נזכר במה שאמרה לו ליאונטין כשבא לגור בחדרה: “אדון רגיש זה יחשוש בוודאי מפני הרוחות בלילה,” ומבלי־משֹים היה מתחיל אחר־כך, עם חימום מי־התגלחת על־גבי הפתיליה, לפזם את שיר הילדים העממי האהוב עליה כל כך, “בדרכי פגשתי את בת־קוצר־הדגן / בדרכי פגשתי את בת־קוצר־הקש.”

כנגד גיהוקי־הבוקר שפנו אל אווירת־ההקיץ המתחילה, היו פִשפושי־בית־השחי, – כפי שאמרנו – מופנים אל אווירת־השינה המסתיימת, וכפי שהיה טורח להסתיר את האיבר המזדקר־על־דעת־עצמו, כן השתדל לפשפש בבית־השחי רק מעבר לדלת הנעולה של חדר־האמבטיה, אליה הגיע אחרי כוס־הקפה הראשונה, שכן את רחצת־הבוקר היה עושה בין קפה לקפה. למעשה לא היה זה ולא כלום, וייתכן שכל אדם עם יקיצה קורה לו שיתגרד פעם ופעמיים מתחת לבית־שחיו לפני שיסתבן להסרת זיעת־הלילה עם ריחה, ואם אמנם נשתנה גבריאל מכולנו לא במעשה עצמו נשתנה, אלא בנטל המופלג של המשמעות שנתייחסה לאותו מעשה טפל שבשׁגרת איברי־הגוף. בראשית היה זִכרון התימה עם נקיעת־הנפש ועם הבושה שנתרגשו בו בילדותו למראה אמו עם יקיצתה שהיתה מדדה אטומת־עיניים תוך כדי גיהוקים ופִשפושי־בית־השחי אל כיור־הרחצה, ויותר מכל השתאה יום אחד למראה שנתגלה לעיניו מבעד לדלת הפתוחה למחצה של חדר־הרחצה. ליד הכיור עמדה אמו וריחרחה את קצות אצבעותיה שהיו מפשפשות רגע קודם בבית־שחיה, ותוך כדי שאיפת הריח היו עיניה העצומות־למחצה מפליגות לעולם רחוק כל־כך עד שנזדגגו לגמרי לסובב אותה. לא צריך היה לגמור אומר בנפשו, שכן ברי היה לו כמוּשֹכל ראשון, שהוא לעולם לא יציג מחזה מביש אשר כזה, אך משהגיע לגיל ארבעים, ובייחוּד מאז חזר והשתקע בבית־אביו, חדל אפילו להתפלא על שהוא מציג מחזה כדי ביזיון וָקָצף, שכן זה מכבר עמד על כך שכמה מן התכונות של אמו, ובפרט אלה השנואות עליו ביותר – כגון הרגלי יקיצתה המגונים, התקפי־הזעם שלה, הזדגגות עיניה בשעות התאטמותה לעולם הסובב אותה, ואפילו איטיותהּ באכילה – מופיעות בהתנהגותו שלו בתכיפות גוברת והולכת מבלי שיוכל להתגבר עליהן ומבלי שהתגלותן בו תִגרע כמלוא הנימה משאט־הנפש שעוררו בו, ולא נותר לו אלא להסתירן במידת־האפשר. משסגר עליו את דלת חדר־הרחצה ושאף את ריח בית־שחיו שדבק בקצות אצבעותיו, היה מתחייך למחשבה שלמרות רוממוּת־הכרתו או מעמקי־תודעתו הנה בכל־זאת דומה הוא לכלב המרחרח בקפלי־בשר־עצמו ולגברת לוריא עם יקיצה. פרט להסברות המלומדים ולהשערות סתם בעלמא, אין לדעת בדיוק מה אומר לו, לכלב ריח־קפלי־בשרו, ומחמת הסלידה והביזיון לא העלה גבריאל על דעתו לשאול את אמו לפשר פִּשפושי בית־השחי שלה, אך אשר לו עצמו, משהו חורג התרחש בו. ריח זֵעת־בית־השחי אפף אותו שוב באווירת־השינה שממנה נמשה זה עתה עם שתיית כוס־הקפה הראשונה. אחרי ליל שינה טובה ורגוע לא חש בכל ריח שהוא, כאילו מתוך זהוּת גמורה בין ישותו לבין ריחו, ואם חש בו לפעמים בהיסח־הדעת, היה זה משהו דק ביותר ונעים, וכנגד זה היה חש את השינה הקשה והטרופה בחמיצוּת שהתעבתה בתוך ריחו. והיו גם בקרים בהם היה הריח – כאֵדים הלבנים־תכלכלים העולים עם שחר בגיאיות יהודה ובנימין בואכה עיר־יבוּס – מקיף אותו שוב בעולם־החלום שנשתכח ממנו בו־ברגע שנפקחו עיניו, ומחזירנו בדיוק לאותה נקודה בה שרוי היה לפני שהתעורר. אם הקיפוהו אֵדי־צלמים־נשֹערים להטילנו שוב אל תוך אגם־החלום המר שממנו נחלץ זה עתה בדי־עמל, היה אומר לעצמו, “זֵעת־הנפש, זֵעת־הנפש”, ואם כך ואם כך – ואפילו אחרי ליל הטוב שבחלומות – היה נחפז לסבן היטב את בית־השחי מיד לאחר סיבוּן הפנים, ותוך כך היה מעביר את הסבון גם על חזהו לכל רוחבוֹ. רחצת־הבוקר כללה תמיד את כל פלג גופו העליון, ואפילו בימי מגוריו בחדרה של ליאונטין ששם לא נמצא כל ברז, ולכל רחצה חייב היה לשאוב מים במשאבה שנמצאה בקצה השני של החווה ולהביאם בכד אל הגיגית שבחדר. ליאונטין שלא נזדקקה לרחצה אלא בימי חג ומועד, היתה משתאה להתייגעותו של גבריאל עם שחר אצל המשאבה העתיקה. את לבטי יקיצתו הכירה עוד מימי גדולתו, כשהיה אורחה רם־המעלה של בעלת־החווה והיה ישן במיטת־האדונים העתיקה, ומאחר שידעה מתוך נסיונה שאין דבר חביב עליו בבוקר יותר מכוס הקפה המוגשת לו למיטתו, בה מאריך הוא להשתעות ולחלץ את איבריו המתעצלים, נראה היה לה שהקפדתו על רחצת־הבוקר וחריצותו בשאיבת המים נובעות מתוך איזו חובה מקודשת שנכפתה עליו מגבוה, ולפיכך שאלה אותו יום אחד, כשבוע לפני שנפרד ממנה לחזור ארצה, אם משתייך הוא על מִסדר־נזירים המחייב טהרות בית־השחי חדשות לבקרים. בתחילה לא הבין מכיוון ששאלה את שאלתה בבריטונית, ולאחר שחזרה עליה בצרפתית פרצו שניהם בצחוק גדול, הוא בקולו הרם והחזק והיא בצחוקה המלא, המשוחרר מסייגים ומהסתייגויות, זה הצחוק ששיווה לה מראה צעיר בהרבה מכפי שנותיה. ליאונטין היתה פונה אליו פתע־פתאום לא בצרפתית אלא בשפת־עם־הארץ, בשפה־הבריטונית העתיקה אשר לא היתה מובנת כבר אפילו לצעירי־המקום שקיבלו את חינוכם בבית־הספר, ומעולם לא נסתבר לו אל נכון מה הוא המניע אותה לכך. לפעמים היתה עוברת לשפה הבריטונית כאשר תוך כדי שיחה הרגישה קִרבה רבה אליו, כאילו היא משוחחת עם בנה מַרסל שנהרג לפני עשרים שנה בקרב על המַרנה, ולפעמים מתוך פיזור־הנפש שבזיקנה המופלגת, ולפעמים מתוך קונדסוּת ילדותית, ולפעמים כמו מתוך כוונת־מכוון מלוּוה הבזקת ניצוצות מעיניה החייכניות שפשרן נשֹגב מבינתו. הפעם שאלה את שאלתה בשפה הבריטונית כאילו היתה משוחחת עם עצמה, כמבקשת ללבן ולהסביר לעצמה משהו שנוגע לה. כשחזרה ואמרה בצרפתית “אמור לי – האם שייך אתה לאיזה מִסדר של נזירים שמחייב אתכם לרחוץ כל בוקר היטב־היטב את בית־השחי,” ושניהם פרצו בצחוק גדול, היו עיניה המאירות מבזיקות נצנוּצים משונים, ועוד ימים רבּים אחר־כך היה פורץ בצחוק־פתאום כל פעם שנזכר באותו מעמד. שאלתה הממה אותו. לבתו של השופט הזקן אמר שהערתה זו של ליאונטין, אותה שאלה של מה־בּכך בתוספת ההלצה המשוּנה בדבר אבּירי מִסדר־נזירי־בית־השחי, הממה אותו לא פחות, – ואולי, מבחינה מסויימת יותר, – משהמם אותו מראה פניו של סרוליק הקטן שנתגלה לו מתחת למגבעת הכומר ההוּגינוטי המתגורר באכסניה הקלוויניסטית בעיירה נויון.

“אז מה ענית לה?” שאלה הגברת אוריתה לנדאו.

“לא עניתי לה” אמר גבריאל, “הלא אמרתי לך שהייתי המום, אבל אחר־כך עניתי לה כמה פעמים בחלום בלילה.”

“ומה ענית לה בחלום?” שאלה הגברת אוריתה לנדאו.

“אינני זוכר,” אמר גבריאל, “ברגע שאני פוקח את עיני, אני שוכח את התשובה שנתתי בחלום. לפעמים ריח־בית־השחי עם יקיצה מחזיר אותי לחלום, אבל עם הרחצה הכל נמחק.”

“ועכשיו מה היית עונה לה, בהקיץ ולא בחלום?”

במקום תשובה הסתכל בה גבריאל במבטו זה שהיה בעת־ובעונה־אחת קרוב מאוד ורחוק מאוד והתחיל מפזם לו את מנגינת “המבדיל בין קודש לחול” שדווקא לא אהובה היתה עליו, וממנה עבר למנגינת “וטהר ליבּנו” שהיתה חביבה עליו יותר. “אתה אף פעם אינך מספר לי שום דבר על עצמך,” אמרה בתרעומת גוברת והולכת, ובמין החלטה נחושה תפסה את ידו האוחזת בסיגריה בשתי ידיה וקראה, “אבל הפעם לא תימלט מידי, הפעם תספר לי.” בכל־זאת, משהמשיך הוא בסיפור מעשה הפגישה המשונה באכסניית הכמרים נשתכחה ממנה החלטתה הנחושה, והיא שקעה בהתעניינות גוברת והולכת בקורותיו של הכומר הרחוק, לאו־דווקא משום הזיקה שהיתה קיימת פעם בין אותו כומר לבינה, אלא מכיוון שגבריאל המספר סחף אותה בסיפורו.

כשרוחו טובה היתה עליו, ונמצאו לו אנשים כלבבו המבקשים לשמוע, היה גבריאל מספר סיפורים, וכשהיה מספר, לא היה איש מסוגל להינתק מסיפורו, פרט לאמו שהיתה מפסיקה אותו פתאום באמצע – כפי שהפסיקה את אביו המנוח, את הבק הזקן באמצע דבריו על משה רבנו – בגלל כל שטות שהיא שהציקה לה באותו רגע, כגון זו שהפרימוס התחיל לעשן בזמן האחרון ונדמה לה שצריך לקנות לו ראש חדש, או שהרוכלים הערבים התחילו להאמיר את המחירים, ובכלל הם מרימים ראש לאחרונה במין חוצפה ערבית. סמוך למעקה המרפסת מזה ולשולחן־הברזל־שלוש־הרגליים מזה, באותה כורסת־קטיפה אדומה־כהה וממורטטת בה ישב הזקן לפני מותו וקרא “משה רבנו, משה רבנו,” ובה היה השופט הזקן יושב כשבא לבקר אצל אלמנת חבֵרו, ראיתי לראשונה את גבריאל אחרי שובו ארצה יושב ומספר סיפור, הלא הוא סיפור מעשה הכומר בעיירה נויון, אותו סיפר לבתו של השופט הזקן. לפני שהיה מתחיל לספר, היה יונק יניקה ארוכה מן הסיגריה שבידו ופולט את עשנה חלקו דרך הנחיריים וחלקו, תוך כדי דיבור, מן הפה, ועם כך מלחלח את גרונו בגמיעה מן הקפה שעל השולחן בצידו. מחליק באצבעותיו על־גבי גבותיו העבותות ועל־גבי שפמו המרובע, ופניו המגולחים למשעי היו מתחילים לקרון בחיוך ההיזכרות במעשה אותו הוא עומד לגולל. קולו המאוזן ודרך דיבורו הקצוב היו משווים למסופר אופי של אפוס איתן ורחב־ידיים שבתוכו נעים לשקוע ברוח בוטחת גם כאשר מצד תוכנו עלול הוא לזעזע את הנפש, ותוך כדי היסחפות על מקצבי הקול היה השומע, מבלי שיתן דעתו על כך, צופה בהצגת־יחיד, שכן האפוס היה לדרמה עם התמורות החלות בקולו של גבריאל הנכנס לסיפור שאותו הוא מציג. אם את שפע הדמיון, את מה שאמו כינתה בשם “פנטסיות מזרחיות,” ירש, כדבריה, מ"אביו מולידו, מן הנואף התורכּי הזקן," הרי, כנגד זה, אין ספק שבכִשרון החיקוי שלו היה דומה לאמו. כשתיאר את הכומר שפתח לו את הדלת, קם מן הכורסה, חיפש כה וכה עד שמצא את כובעו וחבשו לראשו ישר ונמוך על העיניים כפי שהיתה חבושה מגבעתו של הכומר, והתחיל פוסע באותם צעדים קטנים, נחפזים ופונים לצדדים אילך ואילך, ועם זאת חיקה גם את קולו של זה. בנקודה זו, כשמפיו של גבריאל יצאה בבואת־קולו של סרוליק הקטן המפזם לו את מנגינת השיר “בחורשה על גִבעת השלושה” מתחת למגבעתו של הכומר ההוּגינוטי כבר היתה אשתו של דוקטור לנדאו זולגת דמעות ומתקפלת בצִלצלי־צחוקה. בשֹיאו של הסיפור, ברגע בו היה גבריאל מציג את תפקיד עצמו כסבּל שמביא חבילה אל הכומר, ואת תפקיד הכומר הפותח את הדלת כדי לקבל את החבילה מידי הסבל, והשניים נפגשים פנים־אל־פנים, נשמע פתאום קולה של אמו הקוראת מתוך הבית, “הפסק כבר לצעוק שם! הראש שלי מתפוצץ מכאב, וזה עומד ושואג בקולו החזק כמו אביו התורכּי הפרוע. לא די היה לי עד עכשיו בינשוף הפולני של הדוקטורית שמנקר לי את המוח כל הלילות בפסנתר הארור שלו, אז הגיע זה מפריס כדי לפוצץ לי את הראש גם בבקרים בקולו הגדול, וכל זה רק כדי לעשות העוויות חן־חן לפני הדוקטורית הזאת! וכי מה פלא יש בדבר? אדם שכל היום כולו אינו עובד ואינו עושה כלום לפרנסתו, ולא סתם אדם אלא גיבור בריא־אוּלם כאביו הנואף התורכּי, יש לו מספיק כוח ומרץ וזמן לשעשע את כל הדוקטוריות שבעולם. רק בשבילי אין לו אף פעם מספיק זמן, ואפילו לא כדי לשבת ולספר לי משהו מן המתרחש בעולם הגדול.” התפרצויות־הזעם הגדולות שלה כנגדו דמו להפליא להתפרצויותיה כלפי אביו בשעתו, ובהן נראה היה לפעמים שאין ידיעתה שהזקן כבר מת ואיננו משפיעה במשהו על עוצם רגשותיה שאינם סובלים את הבחנותיו הדקות של החשבון הקר בין האב המת לבנו החי. היא הרי בעצם שמחה על שלא סיים את לימודי הרפואה בפריס ועל שמצוי הוא בבית, אך כשבערה בה חמתה, הפך דבר זה – כמוהו ככל תכונותיו ומעשיו – מיתרון לפגם, ומכיוון שבערה בה חמתה שוב לא היתה חוסכת במילים אלא מטיחה בפניו את העלבונות הקשים ביותר וההאשמות החמורות ביותר, הכל לפי עוצמת כעסה וצביונו, וללא כל שייכוּת שהיא למידת אחיזתן במציאות. “הדברים מכוּונים, כמובן, נגדי ולא נגדך,” אמרה אשת־הרופא בחיוך, ואחר הפסקה הוסיפה בקריצה קונדסית, “בעצם הרי היא צודקת. אינך עושה מה שצריך היית לעשות. ועכשיו אני אקום ואברח לי לפני שהגברת הקונסולית תטאטא אותי מכאן בהבל פיה.” ולפני שברחה לה הספיקה לתת לו נשיקת־בזק על־פיו ולקרוא מן מדרֵגות “הוי, השֹפם הנוראי הזה, מתי כבר תגלח אותו? אני לעולם לא אתרגל אליו, תוכל עכשיו לצאת ולעבוד בקפה גת. עברתי שם וראיתי שאין איש ממכריך שיפריעו לך. רק אני אבוא לשם להפריע לך נאמר בעוד שעה־וחצי שעתיים. אני אגרור אותך אלינו לארוחת־צהריים.” כשהתלוננה עליו לפני־כן שאיננו מספר לה כלום על עצמו, התכוונה – בין היתר – לעיסוקו, שהרי אפילו היא, שנמנתה על אותם מעטים להם נסתבר שגבריאל “עובד” על משהו, לא ידעה אל נכון מה טיבה של “עבודה” זו, ומכיוון שבאותה תקופה בה חזר גבריאל הביתה היתה נלהבת לאמנות המזרח הרחוק, היה לה מובן שקיימת זיקה בין “עבודתו” לבין האמנים המזרחיים הרחוקים, אך לא נתחוור לה עדיין בדיוק מאיזה צד. גבריאל לא ניסה להזים את השערותיה כפי שלא ניסה להוכיח לאמו – ולכל העולם הסובר כמותה שהוא הולך־בטל מסוג הבטלנים הירושלמים הידועים – שלמעשה עסוק הוא תמיד ב"עבודתו", ושאין דבר המדכדך אותו יותר ממראה מבלי־עולם – בין עובדים ועושים ובין מובטלים ובטלים – שאינם יודעים מה לעשות במתנה היקרה ביותר שניתנה להם, בזמן שהוקצב לחייהם עלי אדמות.

כשהיתה אוריתה חוזרת ושואלת אותו למעשיו, היה מחפה בכף־ידו על עיניו ואחר מחליק על שֹערו כמי שמבקש להתנער מעייפות כבֵדה או מהגיגים קשים, ואחר עושה באותה כף־יד עצמה תנועת־ביטול, לאמור שאין העשיה מספקת, או שהנעשה חסר־חשיבות הוא, ועם־זאת מסיח את הדיבור לאפיקים אחרים הקשורים בה ולא בו. כך, בערך, נהג גם באנשים אחרים הקרובים לו ביותר, ואילו בסתם מכּרים ומוּדעים למיניהם נהג בדרך שלא פתחה להם כל פתח לתהיָה על עיסוקיו, כפי שלא הִרשה להם כל הצצה שהיא אל דברים שבלב, וזאת למרות חביבותו הטבעית ועם כל היותו גלוי־לב. ואם בכל־זאת ניסה מישהו מתוך טרדנוּת או חוצפה שבאופיו לחטט בדברים הכמוסים, היה גבריאל מזכה אותו בשטיפה שהיתה עוקרת מתוכו במחי־אחד כל יצר של חקירה נוספת בנסתר מעיניו ומופלא ממנו אצל זה האיש גבריאל, הנלבב ונעים־ההליכות. כנגד זה מסוגל היה בפגישה מקרית עם אדם זר לגמרי, ותוך כדי החלפת מילים סתם, לגלות מן המתרחש בתוכו דברים שאוריתה, למשל, למרות שקידתה הנמרצת, לא הצליחה מעולם להציל מפיו. לפעמים, כשהיה חש בסילון של רוח־טובה שחולפת בירושלים ואופפת אותם, היה מגלה גם לה דברים שביקשה לדעת מזה זמן רב, אלא שניסוחם ואופן אמירתם וצלילם חרגו כל־כך מן הכיווּן שלה עד שלא תפסה כלל את משמעותם, וכך אירע לא אחת שהיתה שואלת, וחוזרת ושואלת בתרעומת של עלבון את השאלה מיד לאחר שנתן לה גבריאל את התשובה המלאה עליה.

“אז איזה עבודה מחכה לך בקפה גת?” שאלה אמו שהיתה מאזינה מעבר לחלון למתרחש על המרפסת ויצאה מן הבית ברגע בו ירדה בת־השופט הזקן במדרֵגות ופנתה ללכת אל המרפאה של בעלה. “זהו משהו שקשור בניהול החשבונות של בית־הספר למסחר ושל בית־החרושת הצרפתי,” אמר לה כדי להניח את דעתה ולהרגיע את חששותיה. פעם אחת בלבד ניסה לתת לאמו תשובה מלאה על שאלתה לטיב עיסוקו, וזו בו־ביום שחזר הביתה, כעשרה ימים או שבועיים לפני שנודע דבר שובו במקרה לאוריתה שנסערה ובאה במרוצה לראותו. עוד לפני שפצה בנה את פיו לענות לה, משראתה את הסבר האופייני לו, את תנועת־היד הידוּעה המחפה על עיניו הנעצמות תוך התכווצות כל שרירי הפנים כמי שמבקש להתנער מעייפות קשה, כבר אמר לה ליבּהּ, לגברת ג’נטילה לוריא, שהנה את אשר יגורה ממשמש ובא לה, ומשהגיעו לאוזניה המילים “תנ”ך", “תורה” ועוד מיני דיבורים על ההבנה הדרושה לנו כיום דווקא בפרשות הרחוקות ביותר מן הלב, בעסקי־הדמים המסלידים המגעילים והמבחילים הללו של תורת־כוהנים והקרבת קורבנות המצריכים הבנה חדשה ורעננה שתהיה קשורה ישירות במקור יותר מכל הפירושים הישנים, משהגיעו, כאמור, צלילים אלה לאוזניה מבעד לחרדה הגדולה הלופתת אותה, כבר ברי היה לה למעלה מכל ספק שכל בטלנותו של אביה, של אותו נגר זקן עובר־בטל, נתגלגלה בבנה יחידה בשלֵמוּתהּ. נס נעשה לה שגבריאל מקפיד, לפחות, על מראהו החיצוני, מתגלח למשעי יום־יום ומדקדק עם גיהוץ־הצווארון ועם קמט־המכנסיים. לא עברו ימים רבּים מאז שובו הביתה, משנוכחה לדעת שעוד נס אחד נעשה לה, שבנה כולא את דִמדומי־רוחו בליבּו ואינו שוטח את כל בטלנותו הירושלמית קבל־עם־ועדה לעיני השמש כאביה העובר־בטל. שני הניסים הללו פיזרו את חשדת־חרדתה הגדולה, אם כי לא מחקו אותה מליבּהּ. כמה־וכמה פעמים ביקשה להעלות את חששותיה לפני השופט הזקן, ומדי פעם היתה עוצרת בעדה משנתחוור לה מחדש שכבוד שופט־בית־הדין־העליון הוא עצמו אינו חף ונקי מאותה בטלנוּת ירושלמית שהחלה נותנת בו את אותותיה הגלויים והמפורשים בּביקוריו האחרונים, בייחוּד מאז מותו של יהודה פרוספר בק.

אחרי מות בעלה גילתה לתדהמתה סימנים של בטלנות ירושלמית אפילו אצל רופא־העיניים דוקטור לנדאו: המרפאה היתה, כרגיל, מלאה חולים, שמחוסר מקום על הספסלים ישבו וחיכו לתורם על הרִצפה ועל המדרֵגות; האחיות והרופאים התרוצצו בלי נשימה, דוקטור לנדאו עצמו, – חיוור ואדום עיניים מאומצות אחרי לילה של שני ניתוחים דחופים בילדים ערביים שהובאו מחברון – היה בקושי מספיק לטפל בדלקות החמורות ביותר, משלפתע־פתאום, באמצע המהומה, ודווקא כשנכנסה הגברת ג’נטילה לוריא לקבל את הטיפול השבועי שלה, שקע בוויכוח עם מנהל משרד־המרפאה, עם אותו ברל הכּפוף, על איזה שהוא פסוק מן המקרא. זה אמר שכתוב כך, וזה אמר לא, כי כתוב כך, כאילו שהיתה לזה באמת חשיבות אם כתוב שם כך או אחרת. לא נחה דעתו של דוקטור לנדאו עד שלא הניח אותה שם כך, באמצע הטיפול על הכיסא, ובמזלף שבידו רץ אחרי ברל אל המשרד כדי לפתוח את הספר ולראות. נס נעשה לה שבמקרה נמצא הפסוק כתוב כרצונו של הרופא, שאחרת היה בוודאי, מגודל הכעס, מטריף את הצִנצנות ומטפטף לתוך עיניה תרופה חריפה, מין רעל שהיה מעוור אותה כליל ומחשיך עליה את עולמה עד סוף ימיה. “ובאמת” – אמרה לגבריאל כשעלה למרפסת מרחצת־הבוקר והיא הגישה לו את כוס הקפה השניה שלו, “אינני בטוחה כלל שלא טעה בצִנצנות מרוב התרתחות מן הפסוק, אם כי ניצח את ברל הכּפּוּף בוויכוח. מהרגע שטיפטף לי הרגשתי שמשהו פה איננו בסדר, וכבר עברו עשרים־וארבע שעות ועדיין יש לי מין הרגשה משונה בעיניים. אני רואה שאצטרך לגשת אליו עוד פעם השבוע. נו, אני שואלת אותך – היתכן כדבר הזה? אדם מפותח ונאור כמוהו שיגלה בטלנות־ירושלמית שכזאת, שיתרגש כמו הסבא שלך העובר־בטל מאיזה פסוק שאמר פעם, לפני אלפי שנים, ירמיהו הנביא שלא היה, אחרי הכל אלא פלאח מן־אל־ג’בּל, מן ההרים הרחוקים, מענתה או מאנבי־סמואיל. עמד שם, במרפאה, פלאח אחד זקן מענאתה ונפנף בשני האגרופים שלו וקילל את כל האפנדים של הכפר, ואני חשבתי שבוודאי מין צורה שכזאת היתה לירמיהו הנביא כשבא לירושלים לעשות סקַנדלים למלך ולכל האפנדים המנהלים את בית־המקדש. הלא ענאתה היא ענתות, ותושביה בוודאי הם צאצאיהם של אנשי ענתות. מי יודע אם אותו פלאח זקן איננו מצאצאי ירמיהו הנביא. אינני זוכרת כבר אם היו לו נשים וילדים לירמיהו הנביא, לאותו סקַנדַליסט זקן. באמת צריך לפתוח את ספר ירמיהו ולראות. אבל אפילו אם אין הפסוק מזכיר אשה וילדים, אני מבטיחה לך שבכל סִמטה בכפר הסתובבו כמה מן הילדים שלו, אני הרי מכירה את הסקַנדַליסטים הזקנים הללו, את מחפשי־החטאים, את מטיפי־המוּסר, את כל אלה שמינו את עצמם להיות השוטרים עלי־אדמות של אלוהינו שבשמים. אמרתי גם לדוקטור לנדאו, שהעיניים שלי חשובות לי יותר מכל הנביאים הראשונים והאחרונים גם יחד, וברגע שמטפל הוא בהן, שיואיל נא לחשוב על הטיפות המתאימות ולא על צוּרת הפסוק. איזה מין צורה משונה אתה עושה לי? אל תעקם את האף ואל תגיד לי שוב שהקפה שאני מכינה איננו מספיק חריף בשבילך.”

כשאמר גבריאל לאשתו של דוקטור לנדאו שכוס הקפה השניה שהוא שותה לארוחת־הבוקר היא הקובעת את מצב־רוחו למשך היום כולו, כִּסבוּרה היתה שמהתל הוא בה. את הגיגיו החל מכוון עוד קודם־לכן, כשהיה מסיים את רחצת־הבוקר המבדילה בין עולם־השינה לעולם־ההקיץ ומאפשרת לו לרכז את כל כוחותיו ללא עִרבוב וטִשטוש בפרשה שלתוכה ביקש להיכנס, ומשניגש לשתיית הקפה כבר שרוי היה בתוכה. לפעמים היה מסמיך את ספר התנ"ך הקטן שלו אל צִנצנת הסוּכר ומסתכל בו תוך כדי שתיה, ולפעמים היה מסמיך אל הצִנצנת ספר אחר כלשהו, ואפילו אחד מספרי הרפואה מימי לימודיו בפריס. בבקרים טובים במיוחד לא נזקק לכל ספר אלא היה מסתכל בציפורים המתעופפות בין העצים ליד הגדר או בחתול המתלקקת על מִכסה פי־הבור או בגור־האריה הנושא את שרביט המלוכה בפיו בכרכוב שער הקונסוליה האתיופית מעל לכתובת האומרת בחבשית “מנליך השני, מלך־מלכי־אתיופיה, מצאצאי אריה־יהודה.” אם קשר ניצוץ פתאום את הגיגיו לכדי רעיון, היה רושם בחיפזון מילה או שתיים על־גבי חפיסת הסיגריות, ואליהן היה חוזר אחרי חצות־הלילה, עם שובו מטיול של חצות, כשהיה ניגש ער וצלול בדממת העולם היֹשֵן המקיף אותו אל פִּנקסיו הגדולים הדומים לספרי הנהלת־חשבונות כדי להלביש בשפת־המילים־בת־זמננו את פרי התבוננות־הבוקר שחלה עם שתיית כוס הקפה השניה, ולהוסיף בכך שורות אחדות לכתוב בפִּנקס הפתוח. הקו הדק שנמשך מריכוז־התבוננות הבוקר עד למשפטים הספורים שהוסיף לפִּנקס הפירושים שלו אחרי חצות־הלילה, הוא שנתן אור ושמחה וטעם ונקודת־אחיזה לכל היום כולו ובכל מה שנקרה לו בדרכו.

אם, כאמור, לא הפריע לו איש בשתיית כוס הקפה השניה שֶׁלַּבּוֹקר; אם שום טִרדה מאלף ואחת הטרדות המחדשות עלינו לבקרים כדי להוציאנו מתוך ימינו לא נכפתה עליו באמצע הלגימה, וניתן לו למצותה עד תומה ולקנח אותה בעשן הסיגריה, היה מתחיל מתוך קורת־הרוח, מבלי שירגיש בכך, לפזם משהו בהסירו מן השולחן את כוס הקפה – זו כוס־הקפה השניה, הגורלית, החורצת את צביונו של היום כולו – ובעריכת אותו שולחן עצמו לקראת הגילוח, כי על־כן, כזכור לנו, היה גבריאל מתגלח מתוך ישיבה כאביו הבֵּק הזקן, עליו השלום, ובימים יפים העדיף להתגלח בחוץ, על המרפסת.

בעוד רחצת הבוקר בין קפה לקפה היתה הבדלה, גבול שהוּשֹם לבל יעברו אחרוני־גלי־השינה וישוּבוּ לכסות את היבשת המתעוררת, היה הגילוח מצוי כבר כולו בתחום ממשלת־היום, ובחדוות יקיצותי שלי באותו קיץ ברחוב הנביאים חיכיתי כל בוקר לצילו הברור ולקולו החזק של גבריאל שמתיישב בכורסת־הקטיפה האדומה ומסדר לפניו את כלי־התגלחת על שולחן־הברזל־שלוש־הרגליים. ידעתי שאפשר כבר לגשת אליו, וקפצתי ובאתי למרפסת לא רק כדי ללמוד ממנו שירים משונים בכל מיני שפות ולשמוע סיפורים ממה שקרה לו בימי־ילדוּתו ובימים אחרים, אלא פשוט לראות איך הוא מתגלח. מכיוון שבשעת הגילוח ישב בגבו אל מעקה המרפסת, היה מעלה־הרחוב, במקום בו מתחברת אליו סִמטת החבשים, משתקף בפינת הראי העליונה, וכך ניתן לו, תוך כדי גילוח, להציץ על המתרחש במשולש־העולם שמאחורי גבו ולהעיר את הערותיו. כל זיע, ויהי זה הנִדנוד הקל ביותר שאינו נתפס על־ידי החושים, היה מחולל מהפכות בנוף הנשקף לו מאחורי ראשו, אם כי לא שינה במאום את פני עצמו המסובנים. רגע נעלם הכל וראשו של גבריאל היה מרחף בדד על־פני שמים בּהירים וריקים, ומשנהו היו אנשים יוצאים ונכנסים בפתח בית הקפה גת. עד שלא נעצרה מכוניתו של השופט הזקן בפינה, ודאוּד אבּן־מחמוּד הנהג קפץ מתוכה לשתות משהו בזמנו הפנוי עד להסעת השופט עם תום ישיבת־בית־הדין, חלפו נזירים חבּשיים כנֵרות שחורים על רקע אבני הגדר ומבעד לחלונו ניבט רופא־העיניים, הדוקטור לנדאו, לפני צאתו אל המרפאה.

“אלוהים אדירים, כמה הזקין, כמה הזקין!” – אמר גבריאל כנגד הרופא הנשקף לו בראי – “ועדיין יש לו כוח לצעוק כל היום במרפאה אחרי לילה של שני ניתוחים דחופים. כשהייתי ילד ידעתי והרגשתי שהצעקן הגדול הזה הוא איש יקר, איש טוב־לב ואוהב־ילדים, ובכל־זאת ההליכה אל דוקטור לנדאו הפחידה אותי יותר מכל דבר אחר שבעולם.”

גבריאל היה מנפח את לחיו המסובנת השניה לקראת סכין הגילוח משפגש דוקטור לנדאו בדרכו אל המרפאה את דאוּד אבּן־מחמוּד הנהג הנכנס לבית הקפה גת. הנהג האלגנטי דק־הגִזרה הדומה בשֹפמו ובדרך לבושו לגבריאל, נראה כצבי זריז שניגש אל דוב לבן זקן. הוא שואל משהו בחיוך, אך המומחה לעין אינו מיטיב לשמוע את השאלה, ועל־כן הוא מרכין ראשו ומטה אוזנו עד לשפתיו של הנהג, כמעט, תוך כדי הנחת כף־ידו הגדולה על כתפו של זה, סמוך לעורפו, כאילו היה ראש־הנהג מין שפורפרת של טלפון־שיש־בו־רוח־חיים, אותה הוא מבקש לכוון ישירות אל אוזנו הכבֵדה במקצת. מיד משתנה סברוֹ של הנהג מגבר בטוח המכיר בערך עצמו למין תינוק נבוך שעומד לבחינה מכרעת לפני־מנהל בית־ספרו. לא רק בנהג, אלא בכל אדם היה הרופא נוהג כאילו הוא ילדון מוּעד לכל מעשה שטוּת שבעולם. הטיית־אוזן זו תוך כדי עיווּת הפה וכיווץ־העיניים במין הבעה שיכולה להתפרש כמורת־רוח ושאט־נפש מדברי האיוולת העתידים להישמע, ושאמנם, בדרך־כלל, כך נתפרשה אצל בני־שיחתו של הרופא שלא הכירוהו מקרוב ושמשום כך היו מתחילים להסתבך בלשונם במצוקת־נפש, לא נבעה מקשיי־שמיעה – אם כי אז, בהיותו כבר כבן שישים שנה ומעלה לקתה שמיעתו במקצת – אלא מנסיון שנות עבודתו המרובות בירושלים, בקרב כל בני העדות, החל ביהודים יוצאי כורדיסטאן וכלה בערבים החוראנים שהיו מביעים לפניו, איש־איש בשפתו ובלשונו ובמבטאו ובעגתו, את אשר בליבּם, ועליו היה לא רק להבין את פשר הקולות היוצאים מפיהם, אלא לנסות, עם־זאת, לתפוס את הקשרים הנעלמים, הנפתלים והתמוהים שבין סיפור המעשה שלהם לבין מחלות עיניהם. במשך עשֹרות השנים שהיה מרפא את מחלות העיניים בעיר הקודש התרגל, בעבודתו, להטות אוזן לשֹיחם ולשֹיגם של “כל שבעת העממים” – כפי שהיו הללו מכוּנים בפיו – כדי ללמוד משהו מן המתחולל במוחם, ולעולם מזוּמנות היו לו, חדשות לבקרים, הפתעות מדהימות גם אחרי קרוב לארבּעים שנות עבודה. לאחת ההפתעות הללו שבסופה נתקף הרופא חמת־זעם ושאג בקולו העמוק והאדיר שהחריד את כל אולמות המרפאה הייתי אני עֵד בילדותי, כשלקיתי בדלקת עיניים. ברל רבּן, הפקיד שלמד לעזור לרופא בטיפולי־השִׁגרה, היה מטפטף טיפות לתוך עיני ומהמהם משהו בשעה שהיה הרופא בודק את עיניה של נערה בדווית משבטי־באר־שבע על הכיסא הסמוך. אביה ואמה של הנערה ישבו שניהם על הרִצפה כל זמן הטיפול לא משום שמעולם לא הספיקו הכִסאות לכל בני משפחותיהם של החולים, אלא מכיוון שנוחה היתה להם ישיבת־הרִצפה מישיבת־כִסאות. “צריך לפנק את הקפה.” היתה הנערה מסיחה. “הקפה זקוק לפינוק. לא מרתיחים קפה סתם כך בבת־אחת כדרך הכופרים. צריך לפנק אותו באש קטנה ונעימה, צריך להביא אותו אט־אט לכדי ביעבוע עד שירתח, צריך להטות אוזן למִלמולו, צריך לאהוב אותו.”

“טובים דבריך ונכוחים ומתוקים מדבש,” אמר לה הרופא ופניו מקומטים מגודל הדאגה. לא זו בלבד שלא חלה כל הטבה מאז הפעם האחרונה שטיפל בה, אלא שהחמרתה של הגרענת הבהילתהו ממש. “לא רק הקפה זקוק לפינוק.”

“אמנם כן,” נענתה לו הנערה, “אחרי ששיברו לי את השן, שֹם לי הרופא היהודי שן של זהב במקומה. אבי קנה לי במתנה ראי, ואני הייתי מסתכלת כל היום כולו בשן החדשה והיפה. רציתי לראות אם טוב לה בתוך הפה שלי, אם נוח לה בבית החדש שלה, רציתי לדעת איך תשתה ואיך תאכל. איך היא נראית כשהיא צוחקת, ואיך היא נראית כשהיא בוכה.”

הרופא גחן פתאום על הנערה והחל מריח את עיניה. פניו הגדולים נתכרכמו ועיניו הכחולות האדימו ופרעות שֵׂער השֹיבה התנפנפו לכל עבר כלשונות עשן הכעס הנורא הבוער בתוכו. הוא נרתע לאחור, התיישב על הכיסא המוּגבה שלו, הניח שתי ידיו על ברכיו הפשֹוּקות קִמעה, פנה לעבר אביה ואמה ולרגע נשֹתררה דממה מבשרת רע. אפילו ברל העוזר הוותיק המחוסן בפני כל התפרצויות־הזעם של אדוניו, הפסיק מעבודתו והגביה את המזלף שבידו כנגד האפשרות הסבירה שבסערה הממשמשת ובאה תרעד ידו ולא תשלוט במִספר הטיפות הדרושות לעינַי, והִמהוּמוֹ חדל. הבדווי ואשתו התכווצו על רבצם ותלו בו עיניים אשֵמות מוכנות ומזומנות לעונש העומד לנוחות עליהם. “כלבים בני כלבים!” פרצה השאגה המצופה מפיו, והמרפאה כולה, על כל עובדיה וחוליה, ריתתה ביראת־הקודש, כי על־כן הרופא שאג, ומי לא יירא? העגלונים הערביים שברחוב גִלגלו עיניים בחסידוּת יתרה כלפי מעלה למשמע נהמת־הכפירים של הרופא המפורסם, משכו בשֹפמותיהם ומילמלו “אין אל מבלעדי האלוהים, ומוחמד שליח האל”. אם־הנערה קדה ותשתחווה עד שפגע ראשה ברצפה. “אתם שוב מרחתם לה את עיניה בקליפת־השום, ממזרים בני־השֹטן! ואני הזהרתיכם חזור והזהר שעתידים אתם לעוור את בתכם לגמרי בתרופות־האליל של הממזרתא הקוסמת שלכם! לא, לא! אני לא אמשיך לטפל בה! אם באים אתם אלי, עשו כאשר ציוויתיכם אני, ואם לאו – לכו לכם מפה, ואל תוסיפו להכאיב לעיני בפרצופיכם, פרצופי סרסוּרי־הזונות! הנני אליך, מכשפה זקנה, ואלמדך דעת מה פירוש מריחת־הגרענת בבצלים ובשוּמים! הרי את היא זו שמרחה לה, הלא כן?” הבדווית הזקנה השֹרועה אפיים ארצה לפני אל־הרפואה־היהודית הזועם, גנחה מראש את גניחת־הכאב של המכה אשר לא ירדה עליה – הרופא הסתפק בכמה טִלטולים שטִלטל אותה בצניפת־האדרת סמוך לעורפה. לפני שקמה הספיקה בכל־זאת לנשק לו את שוּלי חלוּקו, מכיוון שהדוקטור הרועד עיין מכעס לא הניח לה שתנשק לו את ידו. “אין לי שום דבר נגד אמונותיהם ותרופותיהם” – אמר פעם לשופט דן גוטקין – “אני כועס על כך שאינם מכירים ואינם יודעים את מסורת התרופות שלהם עצמם, ומה שיותר מכל מוציא אותי מדעתי, הרי זה שאינם נאמנים לדרכם. בערמוּמיותם המזרחית הנפתלת מבקשים הם ליהנות משני העולמות ולרמות את שניהם גם יחד, גם את העולם שלהם וגם את העולם שלנו.” ואמנם, המשיכו הם לנסות וליהנות משני העולמות ולרמות את שניהם כאחד בשעטנז שׁרידי־מסורתם־המשובשת שהורכבו על־גבי טיפולו של הרופא, גם לאחר שזכו לטעום מחרון־אפו, מאחר שידעו בחוש שהיד שטִלטלה אותם כדי להחזירם למוּטב מתוך טוב־לב, היא היד שעתידה לחזור ולטפל בהם למרות הכל מתוך אותו טוב־לב עצמו. במקרים קשים אשר כאלה היה הרופא גוזר על החולה – כפי שגזר על הנערה הבּדווית – ריתוק למיטת בית־החולים, כדי שלא תהיה אפשרות לבני־ביתה לקלקל במחי־יד את תוצאות טיפולו הממושך, וכדי לקנות לעצמו קצת מנוחה, והנערה גם היא זקוקה למנוחה. מגיע לה שיפנקו אותה קצת.

“צריך לפנק את הקפה ולראות אם שן־הזהב מַרגישה טוב בביתה החדש,” מילמל בינו לבינו חוזר ומשתאה לדברי הנערה, ולברל רבּן אמר “הוי בּרהל’ה, בּרהל’ה, אני שאוהב כל־כך לשתוק, צריך כל היום לצעוק. אמור נא לי ברהל’ה, מדוע זה צריך אני תמיד לעשות בדיוק את ההפך ממה שאני רוצה לעשות?” שנים רבות לפני־כן שמע גבריאל מפיו בדיוק את אותה השאלה כשבא דוקטור לנדאו להיפרד מעליו ערב צאתו לפריס ללמוד רפואה. דוקטור לנדאו בא אז יחד עם השופט דן גוטקין למין מסיבת פרידה שערך יהודה פרוספר בֵּק לכבוד נסיעת בן־זקוניו להשתלם בלימודים. בתו של השופט, אוריתה, הגיעה מאוחר יותר באותו ערב יחד עם סרוליק שושן ואיציק בלום וייתר חבריו של גבריאל. השופט ראה צורך להדריך את הצעיר היוצא לדרך בנימוסי־דמי־השירוּת ובהִלכוֹת הזנוּת של הכרך הגדול, ואחר שקע בדיון לשוני עם הבֵּק הזקן בדבר שורש המילה “בקשיש”. אז ניגש אל גבריאל דוקטור לנדאו וסיפר לו מזכרונות ימי לימודיו. “כל דרך חיי – אתה שומע!” כאן כבר הפך קולו לשאגה כמעט – “כל דרך חיי הובילה אותי בדיוק בכיווּן ההפוך לנטיות־ליבּי.” אם כי עשה את רוב ימי נעוריו בגרמניה, ועל השפה הגרמנית גדל והתחנך, ביצבץ המבטא הרוסי של ארץ מולדתו הן מדיבורו בעברית, אותה התחיל ללמוד עוד בגרמניה, והן מדיבורו בערבית, שאותה למד פה. בעצם אהב ציור, ואילו ניחן בכישרון היה אולי נעשה צייר, אבל מעודו לא הצליח לצייר אפילו כיסא פשוט. מאחר שלא ניתן לו לעשות דברים טובים יפים לעין, קיווה שיינָתן לו, לפחות, לחקור את העין עצמה. במקום לשבת בשקט במעבדה ולערוך מחקרים, נגזר עליו להלחם בלִכלוך ובריקבון של אחת הפרובינציות הנידחות שבאימפריה התורכּית החולה. אימפריה הולכת ואימפריה באה, והאנדרלמוסיה לעולם עומדת ומקיפה אותו סביב־סביב. כשסיים את לימודיו, לא עלתה על דעתו לפתוח קליניקה לעיניים. הוא לא ראה עצמו עומד ובוחן את עיניהם של הברלינאים כדי להתאים להם משקפיים, ועל־אחת־כמה־וכמה שלא ראה עצמו אפילו בחלומותיו הרעים מרפא את זיהומי־עיניהם של החוראנים והבדווים, ומה־גם שלא ידע שהם קיימים בעולם. ראשית עשה את כל ההכנות ליציאה לחופשה ממושכת בפריס וברומא, ואחר־כך אמר לחזור לברלין ולהתחיל במחקר מסויים במשהו שעניין אותו במיוחד בתחום תפיסת־הצבעים. העין תופסת מה שהיא תופסת, ובעל העין רואה צבעים וצורות ונותן להם פירוש לאמור: זהו גג אדום וזהו עץ ירוק. את המחקר אמר לערוך יחד עם חבֵרו הטוב היינריך. הוא יתרכז בחקר תפיסת־הצבע והיינריך בחקר תפיסת־הצורה ולימים יפרסמו ביחד את תוצאות מחקרם המשותף. עם היינריך זה, ידידו בלב־ובנפש, עמד גם לנסוע ולבלות בפריס וברומא, וגם היינריך שטראוס, כמוהו כאלברט לנדאו, אהב את אמנות הציור. אלא שהבדל קטן חצץ ביניהם. בה בשעה שנטה הוא יותר אל האמנוּת, היה היינריך נוטה יותר מטבעו אל ענייני חברה ומדינה. היינריך שאף לתקן את המדינה ואת החברה שהן מקור רוב הפגעים והצרות הממררים את חיי האדם, ואילו הוא מעודו לא הבין ולא התעניין בבעיות האלה. לגביו הוא, קיימים בני־אדם. יש אנשים יפים ויש אנשים מכוערים, יש טובים ויש רעים, יש חזקים ויש חלשים, ואין זה משנה לגבי אלברט לנדאו דבר וחצי דבר אם גרמני הוא האיש העומד מולו או הוטֵנטוטי, ולא אִכפת לו אם עשיר הוא או עני, ואין הוא יודע כלל מה צורך יש בשלטון, ובמה כוחו של השליט לשנות את טיבו של האדם. ואפילו אם במקום הקייזר יעמדו מַרכּס ואנגלס, וכי יהיה בכוחם להפוך את המכוערים ליפים ואת הרשעים לטובי־לב? הוא עצמו נולד בעל־גוף, וכל ימי חייו חזק היה מרוב הילדים שלמדו אתו בכיתה אחת ומרוב הסטודנטים שהשתלמו אתו בלימודי הרפואה, ובכל־זאת לא ביקש מעולם לשלוט על החלשים ממנו, וכל רצון להפליא את מכותיו בהם לא התעורר בו, וכל תאווה לתת להם פקודות לא קיננה בליבּו, וכל ממשלה שהיא מיותרת היתה בעיניו. בנקודה זו דווקא הסכים אתו היינריך בכל לב, כי על־כן השתייך על החוגים המתקדמים והנאורים, והיה פעיל ביותר בקבוצת האנרכיסטים. היינריך הצטער על שחבֵרו הטוב אלברט אינו מצטרף לחוּג ואינו פעיל לטובת־הכלל, וכל זאת משום נטייתו המופרזת לאמנות הציור, ובאמת כל אותם ימים לא חשב אפילו רגע אחד על טובת־הכלל אלא על הנסיעה הקרובה לפריס, ולא השתוקק להפוך את סדרי המדינה הפגומים אלא לראות את התמונות במוזיאונים ובגלריות, ובייחוּד את תמונותיהם של הציירים הצעירים, החדשים, הנפלאים, אלה התמונות השופעות אורה בצבעים עזים־בהירים הניגרים כיין תוסס אל תוך הפה הצמא, אלה התמונות המוסרות ישר את התרשמות העין. בסתר, מבלי לגלות אפילו להיינריך, שבלאו־הכי היה מפעם לפעם מטיף לו קצת מוּסר, בצחוק כמובן, אבל בכל־זאת מתוך צל־של־דאגה, על שֹרידים של קווי־אופי־זעיר־בוּרגני שמבצבצים בהתנהגותו – היה חוסך פרוטה לפרוטה מתוך תקווה שבבוא היום הגדול יהיה לו מספיק כסף בפריס כדי לקנות כמה תמונות.

וכשהגיע היום הגדול לא בגלריה ברובע הלטיני מצא את עצמו, אלא בקונסטַנטינופול, ולא תמונה של צייר אימפרסיוניסט מצעירי הדור קנה, אלא כרטיס לאוניה המפליגה לפלשתינה להביא צליינים רוסים אל המקומות אשר כף־רגלו של ישוע מנצרת דרכה בהם לקָדשם.

כשעלה בכבש האוניה שלב אחרי שלב הרגיש שהוא הולך בתוך חלום; לא חלום שלו, אלא חלום זר, חלום של מישהו אחר. נוכרי ומשונה היה החלום, אך משונה ומוזר שבעתיים היה הדבר שהוא הטיל את עצמו לתוכו במו־ידיו, לא מתוך דִמדומי־הזיה, אלא בהכרה מלאה שבהקיץ. להצדקתו יוּכל לומר רק זאת שבשעת מעשה חשב להשתהות בתוכו זמן קצר בלבד: עוד בסירה התורכּית שהביאה אותו מן הרציף אל האוניה הרוסית, חישב ומצא שמאחר שאנייה זו תעשה דרכה עד פלשתינה, אם לא תטבע בסערה הראשונה שתפקוד אותה בים האֵגאי, בעשֹרה ימים לפחות, וכזמן הזה יידרש לה בחזירתה, הרי שיעמדו לרשותו כשבועיים ימים של שהייה בפלשתינה, כי יש את נפשו להגיע למועד הביתה לתחילת עבודת המחקר בתפיסת־הצבעים. על חודש ימים חשב אז, ועשרים שנה ומעלה עברו מאז ועדיין הוא חי בתוך חלום של מישהו אחר. וכל־זאת בגלל שטות: מילה שנפלטה מכוח־עצמה, הלצה שנאמרה באוזני חבֵרה. אילו היתה זו חברתו שלו, יכול היה לפחות לומר שיד־אשה היתה בדבר ולהעניק על־ידי כך צִלצול רומנטי לעניין כולו. אבל החבֵרה לא חברתו היתה, אלא אחת הפעילות בחוג של היינריך, והיא באה ערב יציאתם לחוּפשה בפריס כדי לקבל הדרכה מפיו של זה שאת תפקידו תמלא בהֵעדרו. היינריך סיפר לה על היחסים שבין האנרכיסטים לבין הסוציאליסטים ושאר החוגים המתקדמים, ומפעם לפעם היה מחרף ומגדף את הקתולים. היינריך זה, שבא ממשפחה באווארית קתולית אדוקה, היה אוהב תמיד לטבל את דבריו בעקיצות המכוּונות נגד הכנסיה הקתולית. אותה חבֵרה, שלא הכירה את היינריך מקרוב, התבלבלה וקראה “אבל, לכל הרוחות, מה עניין הקתולים לכאן? הרי אנחנו עוסקים בבחירת חברים לקראת הפגישה עם נציגי הסוציאליסטים!” ואחר־כך הוסיפה, “באמת, איש מוזר אתה, היינריך. מדברים על משכורתם של פועלי־הרכבת, בא אתה ומדבר נגד השילוּש הקדוש; עומדת על הפרק בעיית היחסים שבין הסטודנטים לבין הפועלים – בא אתה ומשמיץ את הכמרים הקתולים הצבועים. הנח להם לרגע, וגש נא ישר לעניין!”

“וכי איך אפשר להניח לקתולים,” קרא היינריך כנגדה, “לאחר שאלה באו ולקחו את ישו, איזה יהוּדוֹן מפלשתינה, ועשו אותו לאלוהים! לאלוהי העולם כולו! שיחזירו אותו מיד למקומו ויניחו לנו.”

בערב צחקו כולם, ולבוקר אמר משתאה לעצמו “הלוא גם אני יהודי כמו ישו, אלא שהוא בא מפלשתינה.” עם השתאות זו כבר גמור היה עמו לבלות את חופשתו לא בפריס אלא בפלשתינה, ואת הפרטים הדרושים לו לנסיעתו קיבל מסטודנט אחד שהתמחה בלימודי המזרח וסיפר לו שבשנים האחרונות יש תנועה גדולה של צליינים פרַבוסלבים. איכרים רוסים מן המחוזות המרוחקים ביותר נוהרים לעבר הים־השחור, ומשם מפליגים הם לארץ הקודש. “לזרוּס” נקראה האוניה, על שמו של אלעזר שקם מן המתים, ומן הרגע שדרכו רגליו על סיפונה והוקף מאות איכרים זקנים, מהם ישישים שחסכו כל ימי־חייהם פרוטה לפרוטה ופרוסה לפרוסה כדי להגיע לפני מותם אל ארץ־הקודש, חש עד כמה מתאים שם האוניה לכל אלה רוחות־הרפאים של האמונות העתיקות שקרמו בשר־ודם פתאום לנגד עיניו בימינו אלה הנאורים על סף־המאה העשרים. תחושה זו לא עזבתהו אלא התחזקה והלכה והגיעה לשיאה כשהגיע יחד אתם אל תכלית נסיעתם – אל הירדן, אל החוף בו טבל יוחנן ובו הטביל את ישו, והוא ראה את כל מאות הצליינים לובשים את תכריכיהם וטובלים בהם במים הקדושים. רוּבם עשו את הדרך מיפו לירושלים, ומירושלים לירדן ברגל, בחום הנורא, לבושים שכבות־שכבות בגדים מתחת לאדרות־הכבשֹים כפי שהיו לבושים כנגד קור־הצפון במקומותיהם, מבלי שיעלה על דעתם להסיר קליפות־לבוש עם גבור־החום. הם לא הסירו אותם אלא כדי להתעטף בתכריכים ולטבול בירדן, וכשהגיעו אל החוף כבר היו לבנים מאבק־הבִּקעה שחדר לכל הנקבוביות וכיסה את הכל בשִׁכבה לבנבנה־צהבהבה כצבע הזקנים של הישישים: את מצנפות־הפרווה, את קמטי־עור־הפנים, את האדרות והסרבלים והמגפיים. העניים שבהם עשו את דרכם בכוח שֹקי־הלחם שנשֹאו על גבם – לא כיכרות לחם אלא פרוסות, חתיכות, פירורים, קרוּמים שחסכו מפיהם במשך חודשים וקיבלו נדבה בכפרים בדרכם הארוכה ביבשה עד שעלו על האוניה. רק בעיירות ובערים היו מקבלים פרוטות־כסף. בכפרים לא יכלו האיכרים לתת להם נדבה אלא פירורי־לחם שחסכו מפיהם, ואת אלה נשאו בשקים על גבם. לארוחותיהם היו בוררים את הפרוסות העבֵשות ביותר, הירוקות מבחוץ וצהובות מבפנים, מרכּכים אותן במים חמים ואוכלים את העיסה במלח. אם ניתן להם להוסיף שמן וזיתים שחורים ולהרתיח את התבשיל והיה זה להם למאכל מלכים.

וכשהתחיל לטפל באותם צליינים בעל־כורחו – שכן אף רופא לא נמצא בקרבתם, והוא לא יכול היה להעלים עין מנגעיהם ולמנוע מהם את מעט העזרה שהיה בכוחו להעניק להם – עדיין סמוך ובטוח היה שמבלה הוא את חופשתו הראשונה עם תום לימודיו, ודבר לא נשתנה פרט למקום בו הוא מבלה ולאופן הבילוי. יורד־ים ערבי נשא אותו על גבו מן הסירה אל חוף ימה של יפו, ורק ביפו נתגלה לו פתאום שאין הוא היהודי היחיד שהגיע זה עתה לפלשתינה, ושלא רק צליינים רוסים נוהרים אליה, אלא גם יהודים מרוסיה: לא ישישים עולי־רגל שבאים להיטבל בירדן בתכריכיהם, אלא צעירים שבאים לבנות קולוניות או להשתקע בערים ולחפש עבודה. הללו חיפשֹו עבודה בכל מקום, ואילו הוא חיפשֹ מִפלט מן העבודה שרדפה אחריו בכל מקום. יותר מעשרים שנה עברו מאז, ועדיין ממשיך הוא לחפש את הנופש שעליו חלם עם תום ימי לימודיו. בעצם נפל בפח בו־ברגע שהתחיל לטפל בצליינים. כשהגיע לירושלים כבר היה מאוחר מדי, כבר לא יכול היה להעלים מאחיו היהודים ומבני־דודו הערבים את אותה עזרה שהגיש לרוּסים, ומכיוון שהתחיל במלאכה, שקע בתוך תהום ללא מוצא, ומאז ועד היום אין לו ברירה אלא לקרצף את כל הזיהומים השונים והמשונים שמתקהלים ובאים עליו מן הפינות הנידחות ביותר של הלבאנט. בעצם, לא היה לו מוצא, אבל כשמתחשק לו להרגיז קצת את ברל, הוא מטיל עליו את האשמה כולה. לולא נטפל אליו ברל, היה חוזר לאירופה בעוד מועד ועושה חיים בפריס, וברל הצליח להיטפל אליו ברגע בו דרכה כף־רגלו בירושלים בחברתם של הצליינים. כשנתן ברהל’ה את עיניו בצליינים בבלואי־הסחבות היושבים במגרש־הרוסים וסועדים את ליבּם לתיאבון בקרומי־הלחם־העבש המטובלים במים, אמר לו, לדוקטור לנדאו הצעיר, “רק יהושוע חסר לנו פה. תמיד אמרתי שיהושוע חסר לנו פה.” הוא הסתכל בבחור הצנום והמדולדל היושב שפוף על עמוד־הענק החצוב בסלע, שנשאר כפי שנעזב בימי־הורדוס מאוּזן וסדוק, ולא ירד לסוף דעתו. ביד גרומה ארוכת־אצבעות עצבניות שמזדווגת תמיד, משום־מה, לגב כּפוּף, הצביע ברהל’ה על קהל הצליינים והתחיל להגיד בעל־פה, כמי שקורא מתוך ספר פתוח הגלוי רק לעיניו “רק יהושוע חסר פה, כדי שיקומו אלה ויאמרו אליו ‘מארץ רחוקה מאוד באו עבדיך לשם יהוה אלוהיך כי שמענו שמעוֹ ואת כל אשר עשה במצרים, ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון מלך חשבון ולעוג מלך הבשן אשר בעשתרות. ויאמרו אלינו זקנינו וכל יושבי ארצנו לאמור: קחו בידכם צידה לדרך ולכו לקראתם ואמרתם אליהם עבדיכם אנחנו ועתה כרתו לנו ברית, זה לחמנו חם הצטיידנו אותו מבתינו ביום צאתנו ללכת אליכם, ועתה הנה יבש והיה ניקודים, ואלה נאדות היין אשר מילאנו חדשים, והנה התבקעו, ואלה שֹלמותינו ונעלינו בלו מרוב הדרך מאוד.’ אני רואה בעליל שהגיע הזמן שתלמד קצת תנ”ך, ואתה רואה שאני זקוק לפרנסה, ולכן מהיום והלאה אני אהיה המורה שלך לתנ"ך. אנחנו נתחיל בספר יהושוע."

וכך היה. מכיון שלא הספיקו לו, לברהל’ה, השיעורים כדי פרנסתו, נתן לו משֹרה של פקיד במרפאת־העיניים. כשמתחשק לו להציק קצת לברל ולהטיל עליו את כל האשמה, מתרתח ברל וצועק “כן, כן, אני יודע. את המרפאה הזאת פתחת רק כדי לספק לי פרנסה. רק כדי שאני לא אצטרך לחפש לי תלמידים, רק כדי שאני אוכל להתלבש כבן־אדם מן היישוב, אתה עובד כמו חמור ומנקה את כל הטינופת שהשאירו כל האימפריות הרקובות בעיני כל הלֵבַנטינים. לולא אני, היית אתה חוזר לפני עשרים שנה לפריס ומסתובב שם בכל הגלריות וקונה את כל התמונות של מאנֶה ושל מונה ושל פיסארו ושל רנוּאר ושל דֵגא ושל ואן־גוך ושל טוּלוּז־לוטרק גם יחד. תאר לך איזה מיליונר היית היום אילו קנית אז, בזמן, כשהם עדיין רעבו ללחם, את כל התמונות שלהם בפרוטות. אתה אינך מיליונר היום מכיוון שהיית צריך לפני עשרים שנה להמציא משֹרה בשביל ברל!” דאגות פרנסה כבר אין לו ברוך השם, ובכל־זאת ממשיך ברל כל השנים לחפש תלמידים כדי לתת להם שיעור בספר יהושוע. ליהודה פרוספר בק לא חסר אלא משה רבנו, ואילו לברהל’ה לא חסר אלא יהושוע בן־נון. רק זה חסר לו, לברהל’ה, שיבוא יהושוע בן־נון ויפקוד על השמש לעמוד דום! השמש פרצה פתאום אל תוך הראי והבזיקה אור לבן מסנוור של ערימות שלג מגובבות זו על־גבי זו מקצף סבון הגילוח על לחיו של גבריאל המנופחת לקראת מעבר הלהב, והוא נחפז להרתיע את השולחן כוּלו ולקרבו אליו שיהיה שרוי כולו בצל, מחשש מכת־אור נוספת. בתזוזה זו טס ונעלם העולם הנשקף לו מזווית־הראי, וירכתי בית־החולים האיטלקי הופיעו במקום תמונת דוקטור לנדאו הרוכן ומטה אוזן לנהג בפתח קפה גת. מתמונת־הראי הדוממת כסרט־אילם הבין גבריאל שדאוּד אבּן־מחמוּד מציע עכשיו – לא רק מתוך נימוּסו הטבעי, אלא ממש מקרב־לב – להסיע את הרופא הזקן אל המרפאה, ותזוזת־השולחן בעקבות מכת־האור קטעה את הסרט האילם לפני הסוף שאותו דווקא רצה לראות. הוא ניחש, כמובן, שהרופא יעדיף להמשיך את דרכו ברגל, ואילו היה מפנה לרגע את ראשו אחורה היה רואה לא את בבוּאתו, אלא אותו עצמו בגודל טבעי פוסע במורד הרחוב בצעדיו הגמלונים הדומים לפסיעותיו של אדון מואיז, אבל הרתק המיוחד לכל מה שמשתקף בראי נפוג – אותו רתק שאינו נובע רק מן הזוויות החדשות, הבלתי־צפויות, שבהן מגלה הבבואה פנים חדשות בפנים הידועות לנו מתמול־שלשום, אלא גם מן הבבואה עצמה כשהיא תואמת בדיוק את מקורה ובתוך אֵלֶם־הַמִסְגֶרֶת־הַמְשַקֶפֶת מעניקה היא לנו פתאום את הקסם הנפלא, הקסם הגדול מכל, הקסם שאין לו שיעור ושלעולם לא נוכל להכילו – הלא הוא קסם הדבר כמות שהוא.

כפריצת־השמש אל תוך הראי פרץ צחוקה של אוריתה לנדאו אל הרחוב מפתח קפה גת. קשה להעלות על הדעת שנהגו של אביה, שדאוד אבּן־מחמוד זה – שבכלל מעלותיו לא בלט במיוחד חוש־הוּמור, ובמידה שהיה קיים, לא השתייך על הסוג המדבר אל ליבּהּ – הוא־הוא שגרם לצִלצלי צחוקה שנשמעו כהמשך למה שהתרחש בתוך בית־הקפה, אך מכל־מקום הצטרף הוא לצחוקה פשוט מתוך השמחה המידבקת שבצלילו ומתוך החיבה שרחש לה. עד לפרץ הצחוק לא ידע שנמצאת היא בתוך בית־הקפה, וכשעצר את המכונית חשב להיכנס פנימה ולהשתהות שם על כוס קפה וסיגריה עד תום ישיבת־בית־הדין, ובכל־זאת לא נרגן ולא כעס בליבּו לא על המנוחה הצפויה שהופרה ולא על שתיית הקפה שבוטלה, משפתח לה את דלת המכונית וחזר והתיישב ליד ההגה. להיפך: כפי שהציע רגע קודם באמת ובתמים את עזרתו לבעלה, כן שמח עכשיו על המקרה שהוא, ככל המקרים, מן האלוהים, שזימן אותו לכאן ועל כך שנזקקת היא לו ועל האפשרות הנתונה בידו לשמח אותה ולהסיעה למחוז־חפצה. היתה זו רק הדאגה שעלול הוא לאחר, ושהשופט יופיע בשער ויצטרך לחכות לו – במקום שהמכונית תעמוד בשער מוכנה ומזומנה לשירותו – שביצבצה מתוך קולו והעיבה קצת על שמחתו כששאל אותה “לאן, גבירתי?” בשפה האנגלית, ותוך כך נזכר בפינות הנידחות שאליהן כבר נתבקש פעמים רבות להוביל אותה בדרכי חתחתים שלא נועדו למכוניות בכלל, ולמכוניות חשובות בפרט. פתע פתאום היה אחד השדונים הארורים הללו נכנס בה ומסית אותה לנסוע לאיזה כפר נידח של פלאחים נבערים מדעת וחסרי־כל אשר רגלו של עירוני, אדם מן היישוב, לא דרכה בו מעולם, ועל־אחת־כמה־וכמה אנשי־המעלה שלא ידעו אפילו את שמו; ומכיוון שהגיעו לשם, היתה מתחילה להתרוצץ כעגלה־לא־לוּמדה בין טרשים לקוצים. אילו לפחות הסתפקה במבטי־התפעלות־משונה בדברים הנחותים: באבני־הריחיים, במחרשות־העץ, בחמור העיוור המסובב מורג, ניתן היה איכשהו לעבור על כך בשתיקה, אבל כלימה היתה מכסה פניו כל פעם שהיתה הגברת הנעלה – בתו של שופט־בית־הדין־העליון אשר מלפניו אפילו קציני־המשטרה האנגלים יקומו להצדיע – פותחת בדברים ומתחילה להתרועע עם אותם פחותים בזויי־עם, בדיוק אחרי שסירב הוא להעניק להם אפילו את הרשות לנקות את האבק מעל למכונית. פעם אחת, לפני שנים, עשתה לו ביזיון גדול ונורא שעליו נאלץ להתלונן לפני השופט. אילו כך עולל לו מישהו אחר, לא היה סולח לו לעולמי־עולמים. כל ימי חייו לא היה מחכה אלא לנקמה על כבודו המחולל – כי על כן פגעה בכבודו! – אבל איילה שלוחה זו לא מתוך כוונת־מכוון עשתה זאת; לא בזדון ולא בצדייה, אלא משום חוסר־הדעת והֵעדר המחשבה, ומחמת אוֹתוֹ שד מִשחת לץ ומרושע, שנכנס בליבּה דרך האוזן האחת ולא יצא דרך השניה. וכך היה המעשה, והאל הרחמן והרחום יסלח לה, כי לכל משובותיה בשגגה.

כל הנהגים החשובים במִשֹרות הגבוהות – נהגי הקונסולים וההגמונים ומנהלי המשֹרדים הממשלתיים וראשי־העיריות ושאר אנשי־המעלה ונשֹואי־הפנים – מקבלים את מדי־השירוּת הנאותים כראוי וכיאה למעמדם, ואילו הוא, לאחר שעבר את כל הבחינות וניצח את כל המועמדים האחרים ונתקבל למשֹרת נהגו של שופט־בית־הדין־העליון, היה נוהג שנה תמימה בבגדים רגילים, מבלי שכבוד השופט ירמוז אפילו ברמז דק ביותר מתי תגיע שעתו לקבל את המדים שהוא ראוי להם, וצער גדול נצטער על כך. מרוב הצער נסתלק ממנו תֵאבונו ופניו נפלו עד שנתעורר כבוד השופט לשאול אותו לפשר דבר. אמר לו. חייך כבוד השופט ואמר: יא דאוד אִבּן־מחמוד, אל תהיה מֵצר הרבה כי כבר מצאתיך ראוי למשֹרתך, וכבר הצלחת בכל הבחינות, ואת המדים הנאותים כראוי למשֹרתך תקבל למועד, לקראת הריספּשן הגדול, זו קבלת־הפנים החגיגית שעורך הנציב העליון בארמונו לכבוד יום הולדת המלך.

ושבועיים ימים לפני הריספּשן הגדול כבר היתה חליפת־הבגדים מוכנה ומותאמת היטב לגופו ולה כפתורי־זהב ופיפי־זהב על הכתפות והיא כולה מחמדים, אך נפלא מכל הוּא הכובע. בין כובעי הנהגים של כל הקונסולים שבירושלים לא תמצא עוד אחד כמוהו. הרי זה ממש בכל מכל כל כובע של קצין ולא של נהג, ולא סתם קצין, אלא קצין ברויאל איר פורס. צבעו אפור־כחול ולו מִצחה נוּקשה ודפנותיו גבוהים ואין בינו לבין האַר־אֵי־אֶף אלא הסמל בלבד, שהסמל שלו הוא הסמל של בית־המשפט. אבל מי שאינו בא לבדוק מקרוב את צורת־הסמל ואת הכתוב בו לא יעמוד על ההבדל, ומה־גם שהסמל שלו נוצץ תמיד, ממורק ומצוחצח היטב במשחת־בראסו שנמצאת תמיד מוכנה ומזומנה על כל צרה שלא תבוא במדף שלפניו, בצד הספידומטר, ליד רשיון־הנהיגה ושאר התעודות, וכמוהו מבריקים כראוי תמיד גם הכפתורים ופיפי־הכתפות, וכבר קרה לא אחת שעולות־רגל מאנגליה ומצרפת ומאיטליה שביקשו לדעת את הדרך לקבר הקדוש פנו אליו בלשון “אדוני הקצין”.

וכשהגיע היום הגדול היה הוא מצוחצח לא פחות – ואפשר אפילו לומר יותר – מכמה־וכמה קצינים אנגליים גבוהים אשר בברק־האבזמים שלהם גילתה עינו החדה והזריזה פה־ושם פגמים. בפגמים אלו אשמים, כמובן, לא הם אלא הבאטמן שלהם, אותם טוראים־שרתים שעשו מלאכתם רמיה. אילו היה הוא במקום הקצינים האלה, היה מעניש את הבאטמן, היה מלמד אותם לקח שכזה שיזכרו לכל ימי חייהם מה פירוש התרשלות בעבודה, ולא סתם עבודה, אלא עבודת־הכנה לקראת הריספּשן הגדול! הנה, למשל, הוא עצמו. במשך שבועיים היה עושה מדי יום ביומו אימונים מרוכזים בכל שעות הפנאי. הסרג’נט־מייג’ור של בית־המשפט הסביר לו בדיוק, על־פי תוכנית כתובה ומצוּיירת ומקושטת בחיצים באדום ובירוק ובכחול ובצהוב, את מה שיצטרך לעשות, והוא למד את כל הכללים בעל־פה, מפני שהוא שייך למכוניות הראשונות במעלה שנכנסות פנימה לתוך חצר־הארמון, ושלו תופסת את מקום החנייה מִספר עשרים ושלושה מצד שמאל. אחרי שעצר, קופץ הנהג, מקיף את המכונית מלפנים בריצה קלה, פותח את הדלת ומסייע לאדוניו לצאת; מצדיע, סוגר את הדלת, חוזר ומקיף את המכונית מלפנים בריצה קלה ועומד דום מצד שמאל עד שייכנסו אדוניו לתוך הארמון. אם רואה הוא את הנציב העליון בכבודו ובעצמו שחולף על־פניו בתוך מכוניתו, עליו להזדקף מיד, להתמתח ולהצדיע. במשך שבועיים ימים ראה את עצמו בראי מצדיע עשר חמש־עשרה פעמים ביום: מזדקף, מתמתח ומצדיע בזווית הנכונה שבין פינת־מִצחת־הכובע לבין אמַת־היד, והיה המראה נמרץ ומלא הוד. אמא שלו אמרה לו שיפה הוא, וגם בראי הגדול שבדלת־הארון ראה במו עיניו את דאוד והנה הוא מפעם את הלב מתחת למִצחת־הכובע שהיא מתיישבת היטב בשיפוע נכון שיש בו מן התעוזה ומן ההדר של הגבר; שיפוע־מִצחה שאינו מחודד כדרך המתלוצצים ואינו שטוח כדרך המשוממים. וכל פעם שרואה אותו אמו בכל גדולתו ותפארת בגדיו וציץ־הכבוד אשר לכובעו, מתמוגגות עיניה מן הנחת ומן הצער שלא זכה אביו לראותו בכך, שאביו נרצח בּילדוּתוֹ, ואם נַרשה לאותם נקלים לעשות ככל העולה על רוחם ומתרגש בליבּם, יקומו ויהרסו את העולם כולו, ימח שְמָם וזכרם. וכשהוא נכנס לבית־קפה וניגש אל הבַּר, הוא מזיח את מצחת־הכובע אחורה בתנועה אחת של בוהן ימין, וכל האנגלים קוראים לו “הלו, דיוויד, האוּ אַר יו טודיי”. בראי שלפניו רואה הוא איך בחורות שולחות מבטים לעברו כשהוא משעין מרפק על הבַּר ומעביר את עומדו מרגל לרגל בתנועת־ירך דקה ונמרצת. פעמים מרתית הוא רגל אחת כדרך הקצינים החשובים הבהולים לקבל את השירוּת המגיע להם. אין הוא מסתכל לעולם במבשלות ובנערות המִטבח ושאר הפחותות הפוחחות. כשאלה מתחילות להתעסק אתו, מתלוצצות ומצחקקות, מפנה הוא להן עורף ושולח מבטו מהן והלאה. מכיסו הוא מוציא חפיסת סיגריות פליירס ופותח אותה פתיחה אלגנטית. כשהוא שולה סיגריה מתוכה מתכווצות גבותיו בסבר של התעמקות. כך גם הסרג’נט־מייג’ור שולה סיגריה, אבל לסרג’נט־מייג’ור אין מצית, ואילו אצלו בכיסו נמצא תמיד מצית רונסון, ואצלו המצית מצית תמיד במכה הראשונה. פעם התערב עם גורדון, מפקד תחנת המשטרה של מחנה־יהודה, שהמצית שלו יידלק במכה הראשונה עשרים פעם, התערב על עשרה גרוש והרוויח. עשרים פעם נדלק המצית שלו במכה הראשונה, וכל בית־הקפה היה על גלגלים. מרוב ההתפעלות כיבד אותו גורדון בשתי כוסיות בנוסף על הרווח שלו מן ההתערבות. כך זה אצלו – הכל פירסט־קלאס. כמו שהוא שומר על המכונית ומחזיק אותה תמיד־תמיד במצב מצויין, כך הוא מחזיק תמיד את המצית שיהיה מלא בנזין ואבן רזרבית והקפיץ מכוּון היטב לפי גודל האבן. לגורדון יש מצלמה, וגם הוא יקנה בחודש הבא מצלמה פירסט־קלאס קודאק יחד עם נרתיק של עור וכל האביזרים, אבל זה עולה הרבה כסף. המצלמה שלו תהיה מודל אחרון, יותר טוב מן המודל של גורדון. גורדון, עם כל גדולתו, עם המצלמה שלו, עם כל תחנת־המשטרה החשובה שהוא מפקד עליה, לא הוזמן לריספשן של הנציב העליון. איפה הוא, ואיפה שופט־בית־הדין־העליון! שופט־בית־הדין־העליון יכול בחתימת־יד אחת לשלוח את גורדון ויחד אתו עוד מאה קצינים כמוהו לבית־הסוהר כמו כלבים. גורדון אל הריספשן לא הוזמן, אבל בדרך אל הארמון, שם בפינת הכביש על־יד אלנבי באראקס, היכן שהיה קהל גדול, עמד ועשה רוח. ניפנף במצלמה שלו מעל לראשים, קפץ פה, קפץ שם, התעקם ומשך צווארו לצד שֹמאל, התעקם ומשך צווארו לצד ימין ועצם עין אחת כאילו בשניה הוא רואה את סטאמבול ואת אִיסְכַּנְדֶרִיָה גם יחד, התכּופף וכיווץ את עצמו מסביב למצלמה, התרומם ומתח צווארו אל העננים כמו התרנגול לפני שהוא מקרקר, כמו שאומרים אצלנו, כל תרנגול / על המזבּלה שלו יקרא בקול, / – ואפשר היה לחשוב כאילו באמת מי יודע מה. את כל התמונות שהוא מצלם אפשר להדביק לפרצוף שלו. אבכּה עליו ועל התמונות שלו. כל פעם שנפגשים בבית־הקפה, הוא קורא, “הלו, דיוויד, האוּ אַר יוּ טודיי? בוא ואראה לך את כל התמונות האחרונות שצילמתי בשבוע שעבר.” שולף תמונה אחת ומראה. מה יש בה? כלום, לא רואים שום צורה של בן־אדם, עץ־זית מעוקל, גמל שותה מים, חוּרבה מימי איבראהים באשה, סִמטה בזויה ומסריחה בחארת־אֶ־טֶנֶק, דברים שהם מן השגעונות שמכניס השד בראשה של בת־השופט, כשהוא נכנס לה באוזן האחת, ולא יוצא בשניה. ואיפה האנשים? ובני־האדם איפה הם? הה, אומר גורדון, אתה רוצה לראות סטאדיז של בני־אדם, רגע אחד! והוא מפשפש ומוציא מתוך החבילה תמונה של בדווי זקן יושב על־פי הבאר, ושם רואים מאסטוּרה מוכרת בצלים ושומים, ואחריה בא תור התימניה שעושה ספונג’ה. באמת אפשר להשתגע מהם ומהתמונות שהם מצלמים. חכו, חכו, עד שהוא יקנה מצלמה קודאק מודל אחרון, ואז תדברו, ואז תראו תמונות! תמונות של האנשים היפים, של הבחורות שמושכות את הלב כמו הדבש המתוק. דברים שיש בהם מן ההדר ומן הכבוד. גורדון צילם פה, צילם שם בדרך אל הריספשן, והוא עבר על־פניו במכונית המבריקה, ותו־החניה עשרים־ושלוש דבוק ובולט בחלון הקדמי ונכנס ישר פנימה אל תוך שער הגן לעיני כל העולם. אך, איזה מראה, איזה מראה! לא תשֹבע עין מראות את כל ההמונים שנשפכו אל הכביש כמו האורז מתוך השֹק, ולא תכיל את כל משמרות־הכבוד משני צדי הכביש. כל השנה כולה כדאי לחיוֹת, רק בשביל לראות יום אחד שכזה! איזה יופי של משמרות, איזה יופי של משמרות! משמר גדוד שומרי־הראש, ומשמר הפלוגה הסקוטית בחצאיות ובמברשות, ומשמר האמיר עבדאללה רכוּב על גמלים, ומשמר הפרשים המלכותיים רכוב על סוסים, ומשמר הסיגנאלרים ומשמר השוטרים וכל הדגלים המתנופפים ברוח, וכל המארשים וכל הניגונים שמכניסים גבורה ותפארת בלב, ואיך הוא נוהג בין שתי השוּרות בהדר של מלכוּת, יושב זקוף והידיים אוחזות בהגה כמו שצריך, בללי התחכמויות, בכבוד ובהדר. ואיך נכנס פנימה והגיע חלק, בלי בעיות, ישר לחניה מספר עשרים־ושלושה משמאל, והכל הולך חלק וטוב כמו הנפש שנוסעת בחלום הטוב. הוא קופץ ופותח את הדלת לכבוד הגברת רעיית השופט, עליה השלום. אישה טובה היתה ושקטה ומתה פתאום לפני חצי שנה. כן, כן, עשר שנים כבר עברו מאז. אחריה יצא כבוד השופט ואחריו הצעירה בבנות־השופט בשֹמלה לבנה, ארוכה. אפשר באמת להגיד כך, בלי שום גוזמה, בחיי העיניים האלה שככה רואות, שהיתה אוריתה מושכת את הלב יותר מכל הנשים והעלמות שיצאו מכל המכוניות גם יחד. איך הסתכל עליה הנהג של הקונסול היווני ממול, כך, בגלוי, בחוצפה, בלי שום בושה. שתצאנה לו שתי העיניים שככה תקע בה. עדיין מתכופפת היא לצאת, ורגל אחת שלה עודנה בתוך המכונית, והנה הוא מתעופף ובא, הארור! השד הארור בן־השטן תיפח רוחו נכנס בליבּהּ והיא אומרת לי, “אתה יודע מה, יא דאוד, אני אֶשָּׁאר עוד קצת במכונית.” מה הראה לה השד, תיפח רוחו? הראה לה את המכונית של יהודה פרוספר בק נכנסת בשער ומסתובבת לחנות במספר ארבעים ושמונה ממול, בצד ימין, ליד הגדר. מבקשת היא להישאר במכונית ולראות אם בא גבריאל אִבּן־יהודה בק. אם בא, תכוון את צעדיה ותיכנס יחד אתו פנימה אל תוך הארמון. וכך נשארת היא בתוך המכונית מאחור והוא סוגר עליה את הדלת וחוזר בריצה לצד שמאל של המכונית עד שנכנסים כבוד השופט ורעייתו בשער הארמון. מכיוון שנכנסו, הרשות בידו לחזור ולשבת ליד ההגה עד סוף הריספשן, אבל הוא נשאר עומד במקומו כדי שיוכל להצדיע לנציב־העליון כשתעבור מכוניתו על־פניו. הוא עומד ומתקן היטב את שיפוע מִצחת־הכובע ומכין את ידו שתתרומם בזווית הנכונה, והלוואי שהיה שומע בקול ליבּו שלו וממשיך לעמוד במקומו, אלא שהנהג מספר עשרים ואחד שעומד לידו – תיכנס המארה באבי־אביו של נהג ביירותי זה, שהוא הנהג של הקונסול הברזילאני, והכל יודעים ששניהם נַבּולסים לאללה – אומר לו, תיכנס הרוח בו ובעצותיו הטובות גם יחד: אתה יכול לשבת, יא דאוד, וחבל על הרגליים שלך שככה תתאמצנה ותתעייפנה. ולא תגיע מכונית הנציב עד שלא תגמור לעשן ברווחה סיגריה ועוד חצי סיגריה. וארור הרגע ששמע בעצתו וחזר והתיישב במקומו, ומכיוון שהתישב, הסיר את הכובע והניחו על המושב לצידו ומחה במטפחת את הזיעה מעל מצחוֹ, שהיה המאמץ כל אותו היום קשה, והחום גדול וכבד. מכיוון שמחה את הזיעה מעל מצחו והוציא סיגּריה והעלה עשן, הסתלסלו מחשבותיו בתוך טבעות העשן ועלו יחד אתן מעלה מעלה עד לעננים. והנה אבא שלו יושב שם למעלה, רוכב על ענן והר חברון הדום רגליו. אומר לו אביו: טוב שבאת, בני, ואני התגעגעתי אליך. וטוב אתה למראה, וכבר ניחמת את ליבּי במעשיך הנאים שהם תפארת לאדם. פתאום נשמעת הפקודה של מפקד המשמר “פריזנט אַרמס” ומחזירה אותו בבת־אחת מן העננים אל מקומו במכונית. הוא קופץ החוצה כדי להצדיע לנציב, ותוך כך נוכח לדעת שהכובע נשאר על המושב לצידו, ובלי כובע אסור להצדיע ואסור בכלל להיראות במִפקד. נכנס הוא בחזרה למכונית כדי לחבוש את הכובע, שולח יד אל המושב לצידו – והכובע איננו! נעלם ואיננו כאילו חטף אותו השד. עד שפונה הוא כה וכה והנה מכונית הנציב חולפת טסה על־פניו, ובתוך הטִשטוש הוא שמוע כמו נביחת־כלב וכמו קולו של גבריאל אִבּן־יהודה בק, ובלב צער גדול.

והכובע איננו. רק אחרי הריספשן, כשחזרו כבר כולם אל המכונית, אומרת היא, הצעירה בבנות השופט, “מה, אתה מחפש את הכובע? הנה הוא פה, על החלון של המושב האחורי.” איך הגיע אל החלון האחורי, והלא היה מונח פה, על־יד ההגה! איך עף הכובע אל אדן החלון האחורי בדיוק ברגע שהיה זקוק לו ביותר? “פשוט מאוד” – אומרת אוריתה – “אני הנחתי אותו שמה. ניסיתי אותו לראות אם הוא מתאים לי, ואחר־כך לא שמתי לב והנחתי אותו מאחור!” איזה שד ארור, ימח שמו וזכרו ותיכנס הרוח באבי־אביו השטן, נכנס בליבּהּ דווקא באותו רגע כדי להתעלל בו ולעולל את כבודו בעפר! כל אדם אחר שהיה כך מעֵז באותו רגע גדול לקחת ממנו את כובעו ולשֹחק בו ולהשתעשע בו בלי רשות ולעשות לו כזה ביזיון נורא שיישאר נחבא במכוניתו ברגע שהנציב העליון עובר על־פניו, היה מקבל ממנו ראשיה אחת שכזאת שהיתה שוטחת אותו לעולם ועד. אבל איילה שלוחה זאת לא מתוך כוונת־מכוון עשתה, לא בזדון. טובת־לב היא ונחמדה מאוד־מאוד, וארור השד שמצליח להיכנס בתוכה וככה להתקנדס בה. עשר שנים עברו מאז, וכבר היא אשתו של רופא־העיניים הגדול ואם בנו, וכבר באו קמטים להקיף את עיניה, ועדיין עושה היא נסיעות ותעלולים שהם מן השֹטן. עד שתחליט בנפשה לאן היא מבקשת לנסוע, יגיע זמנו לאסוף את אביה מבית־המשפט. “את יודעת” אומר הוא לה, “שמעתי שגבריאל אִבּן־יהודה חזר מבּאריז לבית־אביו, וכבר ראו אותו יושב על המרפסת ביום שהגיע היילי סילאסי מלך אבּיסיניה.”

“אז מה אתה שותק?” אפשר היה לחשוב מצליל קולה שדאוּד אִבּן מחמוּד אשם בכך ששבוע־ימים אחרי שהגיע גבריאל הביתה, עדיין לא לקחה אוזנהּ שמץ מנהו. “ניסע אליו מיד. לא, לא! עצור! אני אקפוץ אליו ברגל.” המכונית היתה בדרכה במורד רחוב הרב קוּק לעבר רחוב יפו, וכדי להגיע לביתו של גבריאל היתה צריכה אוריתה לנדאו להמשיך ברחוב יפו, לעלות ברחוב מליסנדה ומשם לחזור לרחוב הנביאים, בה־בשעה שברגל תגיע מהר יותר אם תחצה את הסִמטה בכיוון לרחוב הסולל, ומשם תפנה שֹמאלה ובמעבר שתי חצרות עתיקות תגיע לחצר האחורית של ביתנו.

אחרי מכת־האור מן הראי, בא רעם הפגיעה הישירה של הנשיקה באוזן. מכיוון שהיו פניו של גבריאל מסובנים לקראת הסיבוב השני – כל תגלחת כללה אצלו שני סיבובים, ישר והפוך: גילוח ראשון מן הפיאות ולמטה בכיוון הצמיחה, והשני – מפּיקת הגרגרת ומעלה בכיוון ההפוך – לא נמצא לה מקום פנוי לנשיקה יותר מן האוזן הנטויה לעברה. “יפה, יפה! אני צריכה לשמוע שחזרת מפיו של דאוד. שבוע שלם עבר מיום שבאת ועדיין לא עלה בדעתך לתת לי סימן־חיים, ומי יודע עוד כמה זמן היה עובר עד שהיית מטריח את עצמך לבוא אלי. כך מתנהגים? חוזרים הביתה אחרי שנים רבות כל־כך בחשאי כגנבים בלילה? נו, אולי תואיל לגמור כבר את הצרמוניה של הגילוח. תראו כמה זמן שזה מתגלח, באיזו איטיות מתגלח הבחור הזריז ביותר במזרח־התיכון! אתה עושה זאת בכוונה כיד להרגיז אותי. אם אתה יסודי כל־כך בגילוח, מדוע אתה משאיר את השֹפם? עשה לי טובה אישית וגלח למעני את השֹפם הזה, אתה יודע שאינני אוהבת שֹפמים.”

את הטובה האישית הזאת לא עשה לה, ואת שפמו לא גילח, אבל כנגד זה, כדי לא להרגיז אותה בצרמוניה הממושכת, גילה פתאום זריזות יוצאת מן הכלל בכל תנועותיו, ובן־רגע סיים את הסיבוב השני ורץ פנימה כדי לשטוף את פניו מן הסבון ולרענן אותם במי־בושֹם שלאחר־הגילוח. “שכחתי כבר את המעברים החדים שלך,” אמרה ועיניה תרות אחר כל תנועה מתנועותיו בתענוג גלוי, “שכחתי כבר שאתה משעשע כמו מוּפתי.” מופתי היה כלב־הצייד שלה, ובאמת הזכיר במעבר החד את כלב־הצייד השֹרוע מעדנות ומתחמם בשמש ללא־ניע ופתע־פתאום, בלי כל שלבי־ביניים, הוא מזנק ועובר את הגדר בקפיצה. מנִמנוּם־אחר־הצהריים שלו, מסוגל היה גבריאל לזנק כדי לרשום שתיים שלוש מילים על קופסת הסיגריות, ומשכך נתפס זנב־הרעיון ונאסר בשלשלאות־המילים, לחזור למשכבו ולהירדם באותה פתאומיוּת בה התעורר, וזאת בניגוד גמור לקשיי היקיצה הנוראים שלו משנת־הלילה. סבר־פניו עם יקיצה משנת־הצהריים גם הוא נשתנה תכלית השינוי ממראהו הקודר ונזעם בבוקר, וניתן היה לשער שהשוני נעוּץ בקלות השינה שלאחר־הצהריים גם הוא נשתנה תכלית השינוי ממראהו הקודר ונזעם בבוקר, וניתן היה לשער שהשוני נעוּץ בקלות השינה שלאחר הצהריים, שאינה למעשה שינה אלא נִמנום מרפרף, לולא היה מתעורר בשמחה גם לאחר שבנִמנומו היה מתחיל לנחור קצובות כדי להשמיענו ששקוע הוא בשינה עמוקה ובריאה.

ועוד נשתנה אחר־הצהריים מן הבוקר, שאחר־הצהריים היה ישן לרוחב ולא לאורך, ובאותו קיץ, כשהיו הימים יפים ולא חמים מדי, ורוח קלה היתה עוברת ומנגנת עלי עצי־הגן למטה, היה ישן על ספת־העור בחוץ, בצל הקומה השניה שבה גרנו אנחנו, ואשר שמשה תִקרה למרפסת לכל רוחבה. באמצע ספת־העור היה מניח את הכר סמוך לקיר, ומשֹתרע אפרקדן לרוחב־הספה דווקא, כשראשו נשען על הכר המקופל לשניים ורגליו הפשוטות משֹוכלות על כיסא־הברזל שהוצב במיוחד לשם כך ליד הספה. לצידו על הספה היה מכין את מאפרת נחושת־הקלל, וכך היה שוכב ותר בעיניו אחר העשן המתאבך ועולה וטווה שלבים לסולם שראשו משתזר ונמוג במעמקי אינסוף השמים הבהירים. פעם, כשהיה כך העשן מסתלסל ועולה, סיפר לי, שעד עצם היום הזה אין דאוד אִבּן־מחמוד יודע בדיוק מה קרה לכובע שלו ברגע המכריע. כשעבר הנציב העליון נזדעזעה אוריתה למראה כלבלב קטן, גוּר בן־יומו שנדרס כמעט מתחת לגלגלי האופנועים של משמר־הנציב. היא חטפה את הכלבלב והחביאה אותו בתוך הכובע של דאוד, ואחרי שפסקה תנועת המכוניות מסרה אותו לידי שומר־הסף. היה זה שומר־הסף שהחזיר את הכובע אל חלון־המושב האחורי במכונית. הרהוריו היו מדלגים ועוברים משלב אל שלב, מעלה־מעלה, וברגע שעמדו להינתק מראש הסולם ולהמריא, צנחה היד האוחזת בסיגריה ומשכה אותם מטה בכובד החובה הארצית לכבות את הסיגריה הבוערת. משכוּבתה הסיגריה אל המאפרה, ושום סכנת הצתה לא נשקפה לעולם הסובב אותו בהֵעדרו, ניתן לגבריאל לחזור ולרחף בשלווה בעולמות העליונים שמעבר לסולם שנמוג, עד שנעלם מעבר למסך הנחרה הקצובה. וגם את מסך־נחרת־הסיאֶסטה מסוגל היה לקרוע בדילוג חד ונמרץ אחד לעבר קופסת הסיגריות, כדי לרשום עליה משהו בכתב החרטומים: כשהיה נחפז בכתיבתו, היה ממהר כל־כך עד שאי־־אפשר היה להבחין בין אות אחת לשניה. אם לא זרק אחר־כך את הקופסא לאחר שנתרוקנה מן הסיגריות, ועמה יחד את מילות המפתח, היה מציב אותה לפניו אחרי חצות־הלילה כשהיה רושם בפִּנקסו הגדול, הדומה ליומן־הקופה של מנהל־חשבונות, שלושה־ארבעה משפטים בכתב־יד ברור, ישר, מדוייק, קצוב ומנוקד חלקית, בייחוּד בדגשים קלים וחזקים. בכתיבת שלושה־ארבעה משפטים אלה שעסקו, כאמור, בפירושו שלו לתורת־כוהנים, ושמסרו את תמצית הגיגיו במשך היום כולו – ולמעשה הגה באותו פירוש תמיד, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשוכבו ובקומו – היה מבלה אחר חצות־הלילה שתיים־שלוש מן השעות הקטנות. באותו כתב־יד ברור, נקי, ישר, עגול וחד כאחת, היה כותב גם דברים טפלים שניכפו עליו בכורח שֹׁגרת חיי יום־יום כגון מִכתב למחלקת המים של העיריה בעניין צינור שנסדק ומימיו התחילו לחדור למרתף הבית, או תשובה לטאבּו בדבר רישום הבעלוּת על הבניין שלא נסתיים עדיין מאז מות אביו והוצאתה לפעול על צוואתו.

“אתה יודע,” היתה אוריתה לנדאו אומרת, “כתב־היד שלך משעשע אותי תמיד מחדש”. הביטוי “משעשע” חביב היה עליה מאוד, ובייחוּד בכל מה שנוגע לו, לגבריאל. באותה נוסח היתה מכריזה, “אתה יודע – המעברים החדים של מצב־הרוח שלך משעשעים נורא,” או “יש לך רעיונות משעשעים נורא,” או “מאיפה הוצאת את החוּלצה המשעשעת הזאת? ליאונטין פִּשפשה בוודאי והוציאה אותה מתחתית המגירה התחתונה של הקומודה העתיקה שלה ונתנה לך אותה למתנת־פרידה.” כשראתה אותו כותב בּשביל אמו את רשימת־המִצרכים שעליה לקנות בחנות־המכולת של רב יצחוֹק בנו של האוזן־האדומה, פרצה בצחוק וקראה, “אינך מתאר לך כמה שאתה משעשע! יושב גבר מגודל בעל זוג־כתפיים של מתאגרף כותב לו רשימה כמו ילדה טובה שמכינה שיעורי־בית בכתיבה־תמה. בעצם אינה כותבת אלא מציירת את האותיות בדיוק לפי הכללים שלמדה מן המורה שלה: חצי־עיגול במקום שצריך היות חצי־עיגול, קו־ישר במקום שצריך להיות קו־ישר, ולייתר ביטחון – דגש קל בבגד־כפת. בעצם, מדוע אתה כותב כל־כך לאט?”

“זאת היא שאלה מטפיסית” ענה לה בחיוך. “אני כותב לאט מפני שאני חושב מהר. זוהי בעיית המעבר מן הכוח אל הפועל.”

“אתה עם הרעיונות המשעשעים שלך! אף פעם אינך עונה לי ברצינות.”

“בכל הרצינות. אם אכתוב מהר לא יבין איש את כתב־היד ולא את התוכן. חוץ מזה אינני רוצה לגרום סבל. האותיות סובלות כשמזלזלים בהן ומסרסים אותן. וכן גם הנייר שעליו מענים אותן, וכן גם העט, וכן גם העין המסתכלת בהן. צריך לחוש את הדברים.” עם המילים “לחוש את הדברים” ניצבה לפניו תמונת אימו בשעה שהיא בוחרת לעצמה כיכר לחם בסיוע כל חושיה המפותחים ומחודדים לצורך זה: עינה היודעת להבחין בבוהק הגוון החוּם, המיוחד לכיכר האפויה בשיעור המדוייק, ונחיריה הדקים השואפים את הריח החם והטוב, ואצבעותיה הארוכות הממשמשות את מתח קשיוּת הקרום על־גבי פריכות בשר־הלחם, ואוזנה הקטנה הערה לקולותיה הדקים, המתפצחים של הכיכר הנלחצת בקרומה. עם־זאת נזכר בסבל שהיתה גורמת לו, בילדוּתו, באותו מפח־נפש חסר־אונים, כשהיתה מאלצת אותו לחזור אל החנווני עם כיכר־הלחם שקנה בחיפזון, ולהחליף אותה בכיכר שתעמוד במִבחן חושיה המחודדים. “אלוהים אדירים,” אמר לעצמו וחייך, “זה מפחיד כמה שאני מתחיל להידמות לאמא.” וכאילו כדי להרגיע את עצמו שעדיין זה לא נורא כל־כך, או בכדי להראות לאוריתה שבאמת הוא משעשע כמו מוּפתי, פתח במין אקרובטיקה בו־ברגע שסיים את מעשה הגילוח והיה מוכן לצאת אתה: הרים את כיסא־הברזל בתנופת יד אחת והקיף את המרפסת בריצה קלה כרץ מרתוני הנושא את הלפיד שהפך לכיסא בזרועו. “היזהר” קראה לעברו, “בכל־זאת לא צריך להגזים. אתה עוד עלול לקבל שבר.” “אין כל חשש,” קרא לעברה והמשיך בריצתו המשונה, “את בכלל אינך יודעת שאת הקַריירה המדעית שלי סיימתי בצרפת בתואר הגבוה של סבּל סוג אל”ף בחברת התובלה המפורסמת קאלבּרסון." אחר־כך – מעשה לוליין ממש – איזן את הכיסא על קצה אצבעו הזקופה, ומשם העביר את הכיסא אל קצה סנטרו המוּרם, וידיו פשוטות לצדדים כדי לעזור לגוף כולו לשמור על שיווי־משקל הכיסא התלוי ועומד על רגל אחת על הסנטר המגולח למשעי ומרוענן בבושֹם של תגלחת. רק משנסתיימה עלילת דברים מופלגת זאת, הקיף את אוריתה במותניה ויחד אתה קפץ וירד אל הרחוב לערוך סיבוב בחוצות ירושלים. כשעומדות היו רגליו על המִדרכה, קרא פתאום, “רגע אחד! שכחתי את הכובע ואת המקל!” והוא חזר בדילוג על־גבי המדרֵגות כדי לחבוש לראשו את מגבעת־הסיבים הלבנה ולמצוא את המקל בעל גולת־הכסף.

כך לבוש ונכון ליציאה, במעיל־הספורט הכחול ההדוק למותניו ומוסיף רוחב לכתפיו, הרחבות בלאו־הכי, משום הכריות שהיו מרפדות באותם הימים את הבִּטנה, שילב את זרועה בימינו, ניפנף במקל בשמאלו, ושניהם יצאו לדרך במעלה רחוב הנביאים, בכיווּן בית־הקפה גת, לקצב השיר מימי הגדוד, “הו שושנה, הו שושנה / ראי, החיים / והם כל־כך יפים” אלא שהוא שינה את שושנה שבשיר לאוריתה הצועדת לצדו בקצב אחיד.

לימים נעלמו כולם – מקל־ההליכה כסוף־הגוּלה וכובע הפנַמה הלבן בעל הסרט השחור ומעיל־הספורט הכחול זהוּב־הכפתורים ומכנסי־הקיץ הלבנים ואפילו השֹפם המרובע כקוּביה שחורה כנגד קוביית־הסנטר, אבל כל פעם שמתנגן בי שיר מן השירים אשר שר – וכמה מן השירים היפים ביותר שמעתי מפיו כשהיה כבר גלוח־שפם ונטול־מקל – חוזרת ועולה בי דמותו זו כפי שנתגלתה לי לראשונה בשובו הביתה, וכפי שנשארה עד למאורעות שחצו ובקעו את העולם ואת הזמן לשניים, טבולה בתוך זוהר של קיץ.

עוד כשהיה גבריאל סובב את החצר כמו רץ אולימפי שנושא כיסא בידו, חשתי בברק זהוב־אמוץ מעומעם ובמין ריח חריף מתכתי רומץ, אך לא שֹמתי־לב לכך עד שלא יצא במגבעתו ובמקלו ובאשת־הרופא הנתלית על זרועו לסיבוב בחוצות ירושלים. הברק והריח באו ממאפרת־הנחושת העומדת על השולחן. לתוך המאפרה המלאה בדלי־סיגריות ניתזו מים מאגן־הגילוח, והללו הדיפו את הריח העז של הנחושת בתערובת האפר שלא נעם לי ביותר, אם כי לא היה מאוס. בנוסף על הריח הלז, חבל היה לי על שהמאפרה היפה הזאת משמשת לצורך כל־כך נחות כאפר־סיגריות: קרקעיתה כלה היתה מעשה תבליט של טווס פורשֹ את זנבו כמניפה, וכל סיגריה שהונחה על דפנותיה היתה מטפטפת את אפרה לתוך עיקולי צוואר הטווס או ציצת־ראשו או רִקמת־נוצותיו עד שהיה שוקע כולו תחת מפולת האפר הכבוי ולא נשתייר ממנו אלא בדל־זנב פה ושם כאיבר מן הקבור החי. בדומה לכך, צר היה לי גם לראות איך התמונה היפה, המודפסת על כיסוי־הכר, מתעוותת כמו מתוך ייסורים פנימיים כשמתגלה הכר, אחרי שנת הצהריים, כולו מקופל, מקומט, דחוס ופחוס בין הקיר לספת־העור. באותה תמונה היה רב־חובל צופה במשקפת לעבר המקום עליו מצביע מַלח, שם נראה משהו, מעין ספינה טובעת לאור דִמדומי־שקיעה נפלאים, אפורים־ורודים־אדומים־כתומים משתקפים בשיפולי העננים. תמיד התעורר בי הרצון ליישר את תמונת־הכר ולפשר את קמטיה, כפי שרציתי להריק את המאפרה ולשטוף את האפר מתוך חריצי זנב־הטווס.