זה היה יום של שמש רותחת כרגיל והמרצפות של החצר ב"א. ד. גורדון" היו לוהטות כששוב זרקו אותי מהכיתה. לא הייתי פרא אדם. היתה מורה־מחנכת כלבה שממש בחרה בי לשעשוע. היא לא סבלה אותי מאז אותו היום שאבא שלי נתן לה מנה בטלפון. מורה כלבה צולעת מוותיקות תנועת העבודה שבעלה ברח ממנה והיא היתה מעשנת בשרשרת ומתגאה בהיכרותה עם כל הגוורדיה המדושנת עונג של אנו־הקמנו־בנינו־שוררנו, שהיתה מהותו של המוסד הזה; מוסד שכמו הכין את תלמידיו להבין שהם דור ההמשך של המדינה הזאת, כאילו היתה שלהם בטאבו, מבלי שהרוויחו את הזכות הזאת.
מלבד קבלת מתנות מההורים האמידים שחזרו מטיוליהם בחו"ל, היתה המחנכת ממליצה תמיד על מורה פרטית לחשבון, שבמקרה היתה חברה שלה, וכעת דרשה בתוקף שישלחו אותי אליה. אבי, שלא סבל את ה"המלצה" שלה, נתן לה מנה יפה בטלפון במבטאו הייקי. והיא גם כך לא סבלה ייקים וגם לא נסענו לחו"ל ולא הבאנו לה מתנות, ולא הייתי “בן־של” כמו מרבית ילדי א. ד. גורדון. הייתי תלמיד לא טוב, ויכולת הריכוז שלי היתה גרועה, במיוחד במתמטיקה.
זו היתה השנה הכי גרועה שלי עד אז: אמא שלי חלתה בסרטן ושכבה בבית חולים הדסה בבלפור, ולא ראיתי אותה תקופות בין ניתוח לניתוח. כשהיתה בבית נראתה כשלד והחלה להתרחק ממני. עד שלבסוף הורתה שלא להביא אותי. ואני צועד שם בחצר הגורדונית, ליד מחסן הנגרייה של אדי המשופם, וחולפת המנהלת המרושעת ההיא ועוצרת אותי ואומרת לי: “כבר אמרו לך שאתה נשאר כיתה, נכון?”
המרצפות התנדנדו. רכבת הרים הסתחררה בראשי. זו היתה הכרזה סופית ומוחלטת עלי ככישלון. מיותר. טיפש. הייתי בהלם. כל כך כאב לי. הבושה. ההשפלה. טיפסתי על גדר בית הספר ורצתי הביתה. בבית היתה אחותי הגדולה מירי, שבאה לביקור. אבי היה בהדסה בבלפור, במחלקה אצל אמא שלי.
מירי, אחותי האהובה, ישבה וכתבה בחדר העבודה של אבי. היא ראתה אותי, ומבט אחד הספיק לה. סיפרתי לה הכול. היא לקחה אותי בידה, והלכנו לגורדון הארור ונכנסו לחדר המנהלת ושם – אני זוכר את המילים עד היום – פתחה את הפה שלה אחותי מירי, כמו תובעת במשפט; ובאזמל של יושרה ואמת ולב הטיחה במנהלת המרושעת, בפניה החמוצות, כתב האשמה שגרם למנהלת להלבין.
עברתי בית ספר. בית הספר לדוגמה ע"ש הנרייטה סאלד. ליד הבית. מול הים וגן העצמאות. השמש הצוחקת הצהובה של תל־אביב ותכלת הים נשקפים בחלונות הכיתה. למדתי שם עם ילדים רגילים, לא “בנים־של”, ועם ילדים עיוורים וכבדי ראייה, שהיו משולבים יחדיו עמנו בכיתות. והיינו משחקים כדורגל וכדורסל בחצר וצועקים “מסרתי לך! מה, אתה לא רואה!” והולכים מכות. ומשווים גדלים בחדר ההלבשה. והיו לנו חולצות אחידות מכוערות להפליא שאהבתי ללבוש, כי הן היו ההפך מגורדון ששם כל אחד בא איך שהתחשק לו, בשם החופש. שם הרגשתי כלוא ואבוד.
ודווקא השנים שבהן למדתי בבית ספר זה, אותן שלוש שנים שהיו הכי יפות בחיי, שנתפסות בנפשי כאלדוראדו האבוד של הילדות, היו השנים בהן קמלה גססה ומתה אמי.
אני זוכר את אמי עומדת שלד, עור ועצמות, בחלון המטבח, בחלוק צמרי כחול, עורה השחום השדוף צהבהב כמו אצבעות מעשן, כמו קלף דהוי ומקומט, ניצבת גאה וכחושה בשארית כוחותיה, ידיה על מסילת העץ הרקובה של חלון המטבח הפונה אל מרפסת הבאוהאוס העגלגלה של חדרה של נתנאלה (נתי) שכנתי. במרפסת עמדה אריקה רוזנבאום. שכנתנו וחברתה של אמי. הן הביטו זו בזו בשתיקה. דמעות זלגו מעיניהן. היה לי ברור שהן נפרדות. אמי מביטה בה בפעם האחרונה.
אריקה מביטה באמי, וכל שנות החיים שעברו יחדיו בשכונה הזאת בבנייני הבאוהאוס הישנים של התקרות הגבוהות בבן יהודה שטראסה פינת ז’בוטינסקי, חברותן, אהבתן, דאגתן, שיחותיהן, סודותיהן ומתכוניהן, היו כמו צל של יום חורפי זה, אפרפר לבן. איני יכול להעריך כמה זמן עמדו שם מביטות זו בזו, אך עד היום הרגע הזה נשמר בלבי קפוא, כלוא באותה ילדות תל־אביבית שלי.
בתה של אריקה, נתנאלה, נתי, היתה לי כמו אחות גדולה. למדנו באותו בית הספר על שם הנרייטה סאלד. מרפסת הבאוהאוס העגולה פנתה לחדר הילדים שלי ולחלון המטבח הצר והקטן שלנו, בדירה הקטנה בת שניים וחצי החדרים. דירה בדמי מפתח, עמוסת ספרים, ציורים וציטוטי שירה והגות, בעומס רנסאנסי בוהמייני מחניק, כמו קרנבל ייקי ילדותי, ששיקף את אבי ואת עולמו. ממרפסת זו היתה נתי מעבירה לי צעצועים וחפצים וספרים בחוט וגלגלת לחדרי. ממרפסת זו היינו מדברים וצוחקים. מעלים מצרכים מהמכולת השכונתית של עזרא ואברהם אל הבית בסל תלוי על חוט.
ילד בן יהודה שטראסה בשכונה של מעונות עובדים צפון־ישן של תל־אביב. תל־אביב של שנות השבעים. עיר זקנה ומקומטת ומתפוררת. שכונה של בני עליות. כור היתוך. הוריי מגרמניה וממקדוניה. אביה של נתי, נפח ורתך, היה יליד גרמניה ואמה מאוסטרו־הונגריה. בבניין של נתי ושלי היו שכנים מלוב, מרוקו, בולגריה, רומניה, עיראק, פרס, ארגנטינה, תימן, כושים עבריים שנדדו מדימונה לעיר הגדולה, הכול מהכול. אמי דיברה עם אריקה עברית וגרמנית, ועם גברת אתרוגי, חברתה הבולגרייה, זמרת האופרה לשעבר, סרבו־קרואטית ולדינו. אחר הצהריים היו מתכנסות השכנות בחצר הבניין שלנו, יושבות ומפטפטות לאחר ששעה קודם היו רבות ומטיחות האחת ברעותה שלל דעות נחרצות על מוצאן.
זו היתה שכונה של הרבה בעלי חנויות עריריים שעלו ארצה ממיליון ת’אלפים גלויות ואיבדו את עצמם בדרך. אנשים בודדים, חלקם קשים, שילדי השכונה היו להם כמו תחליף למשפחה. היה יהושע (פויו), בעל חנות לחכות דיג וללבני נשים, שהיה אלוף ביליארד וברידג' ברומניה, בחנותו העמוסה המטונפת והאפלולית, בה היה מבשל על כיריים קטנטנות. והיה את אדון שלום וארבעת אחיו ואחותו, שעלו ארצה עם אביהם מעדן בתימן, גרו יחדיו בדירה בבניין הזה שכולו היה בבעלותם, מעולם לא נישאו ומתו בזה אחר זה עריריים בזקנתם. היתה לשלום חנות למכשירי כתיבה וצעצועים ובמגירת דלפק המכירה, בקופסת כפתורים, היו נתונים מפתחות כל ילדי השכונה, למקרה שייתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.
מול דירתנו התגוררה הגברת צ’פמן, פסנתרנית לשעבר של הבולשוי שגרה בדירת חדר קטנה הצופה אל רחוב בן יהודה. היא לא דיברה מילה בעברית, רק אנגלית רוסית וגרמנית. הגברת צ’פמן מאוד אהבה את אמי. עם אבי היתה משוחחת על חדשות העולם ומחליפה עמו ספרים באנגלית וגרמנית. אישה קשה וגאה ופקחית. ביום שאמי נפטרה היא פסקה לנגן בפסנתר וללמד נגינה. אני זוכר שיום לפני מותה שלה זימנה הגברת צ’פמן את אבי לחדרה. הוא עמד שם והביט בה עומדת ליד הפסנתר שלה ומלטפת אותו דקות ארוכות. הם לא החליפו מילה. היא החזירה לו את הספרים ששאלה ממנו, ולמחרת בבוקר נפטרה.
השכנים התחלפו ללא הרף, וכמו החנויות שהתחלפו ללא הרף, ובניינים שנהרסו וקמו חדשים במקומם, העיר החזיקה כבר בילדותי שכבות ארכיאולוגיות של חיים מימי הקמתה. תל־אביב, שהחזיקה עדיין את הרוח של עיר קטנה ואנשים בה מעט, הגם שהיו בה הרבה אנשים וכבר לא היתה קטנה. זו היתה תל־אביב לא סקסית ולא יקרה. עיר של זקנות בשיער כחול־אפור הצועדות בדרכן לקופת החולים בזמנהוף והיושבות כמו דודתי הייקית יפה שפירא בבתי קפה צנועים ולא טרנדיים בדיזנגוף, בפרלמנטים של אלמנות.
תל־אביב של שכונה וילדים. פעילויות התנועות של השמו"צ או הנוער העובד היו במגדלור הנטוש שבשפך. במדשאות גן העצמאות היינו עורכים תחרויות ריצה ושיעורי התעמלות של בית הספר, חגיגות יום הולדת, מפגשי כיתה, קרבות אקדחי מים בשבועות וקרבות אקדחי פיקות בפורים. בערבים היו מקרינים מטעם העירייה סרטים במדשאה הגדולה של הגן על גבי בד מתוח גדול. מורדות הכורכר של גן העצמאות אל חופי הילטון ושרתון היו בשליטתנו. הכרנו שם כל מחבוא ומערה וכוך, ובעוד אמהותינו היו צועדות לים בשביל התלול אנו היינו מקפצים מטה על הסלעים.
מדי יום שישי היינו קונים פרחים אצל הגברת שרמן. לא בחנות. ברחוב ויתקין בחצר של בניין מתקלף בן שתי קומות גידלה גברת שרמן גן פרחים מרהיב. אמהותינו היו שולחות אותנו אליה, היינו בוחרים את הפרחים וחוזרים אתם הביתה, כשהם עטופים בנייר עיתון. בקיצים היינו מטפסים על עצי הדקל והתמר של השכונה, משה דבח, דדה אבוקסיס ואני, קוטפים תמרים ומוכרים אותם מדלת לדלת בבנייני השכונה; בכסף קנינו קלפים לאלבום התמונות של “העולם המופלא”.
תל־אביב של ילדי מפתח, של בליל שפות ומבטאים, של תופרות זקנות בדירות פארטר, התופרות שמלות שאמהותינו העתיקו ממגזינים, כי לא היה די כסף לקנותן בחנות. תל־אביב שבה הכרת את הדוור ואת מנקה הרחוב, שאבי פנה אליהם בתואר “אדון” והעניק להם חבילת שי לחגים, עם בקבוק יין ובונבוניירה וריבה ועוגה, ובו בזמן הייתה אמי מחשבת כל הוצאה. לימים מצאתי במחברת המתכונים שלה, בכתב ידה, בעמודים האחוריים, את רשימותיה: “חצי מנה פלאפל לאיתן… שיעור פסנתר אצל אגון בפינסקר לאיתן… חולצה לתנועה למירי…”, כי לא בכל חודש היה ממה לסגור את החודש.
תל־אביב של גומחות תרבותיות פתוחות שהיו לנו כבית שני. כמו קונצרט החינם של הפילהרמונית, שהיתה מנגנת בכיכר מלכי ישראל כמה פעמים בשנה לקהל הרחב. כמו “מרתף ליריק” ולימים חנות הג’ז הראשונה בארץ, “קורוס”. במרתף ליריק שרצנו אבי ואני בנפרד לאחר מות אמי. המוכרות כבר הכירו אותנו, היינו מגלים שם את “זו ארץ זו” ואת ספרי דן בן אמוץ, מאזינים לתקליטים חדשים שהגיעו מחו"ל. לכל חצר, סמטה, שביל, היה סיפור. כאן התאבדה בחורה שהרעילה את בעלה ברעל עכברים, אחרי שתפסה אותו בוגד בה. כאן היה סליק של ההגנה. בחצר ההיא, תחת מרפסת ישנה, הקים לו איש אחד בית מאולתר, שם הוא ישן, לאחר שאישתו הגדולה זרקה אותו מהבית.
תל־אביב שבה חולף ברחוב אדם ואבי אומר לי חרש במבטאו הייקי הכבד: “האדון הזה תרגם את סיפורי קנטרברי שקניתי לך לבר מצווה. הוא עשה עבודה כבירה!” תל־אביב מוזנחת ומתקלפת, כמו בשירו של ויזלטיר, של סוף שנות השבעים. ומעל כל אלו השמש הצוחקת, הצהובה והאופטימית של העיר. שמש דבש שרוף בימות הקיץ. בעיר שרחובותיה הפוכים לזרימת הרוח מהים. תל־אביב של שוק הכרמל בימים שעוד היה זול, לשם היו שולחים אותך לעשות קניות לבית, נקניקים אצל פרדי ולקרדה בדוכן של המשפחה הרומנית שבנה היה תלמיד של אבי.
תל־אביב של אותו יום חורף גשום, שבו מתרה בי אבי “ואל תיקח ממנה דבר! גם אם תציע לך!” ולא קורא לה בשמה או אומר את המילה “אמא”, כמו היתה קרובה רחוקה שאיני מכיר, שעלי לבקר ביקור נימוסין, ואני יורד מהמיניבוס ברחוב אלנבי פינת בלפור וצועד במעלה הרחוב לבית חולים הדסה ונכנס אל המחלקה האונקולוגית שם שוכבת אמי, והיא מציעה לי שוקולד ודוחקת בי כבאדם זר בקרירות מַפנת גב, ללכת. ואני הולך. ועד היום אני ממשיך ללכת משם, יום אחר יום, בהלם מוחלט, שאיני שייך עוד ללב שהיה לבי, בעיר הזו שרק בתיה ששרדו מאז מזהים אותי כשאני עובר בה, ואני מזהה בהם את שמי. את פניי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות