תודה חמה להדר אבירם, שהגיעה ברגע הנכון והושיטה לנו סיוע נדיב.

תודה רבה לאיתי זנדבנק על תמיכתו בגיליון המהודר.

תודה למיכל פישביין (“הפולנייה”) שכססה אתנו ציפורניים.

תודה לשרון אלמוג ו"בוקסילה" על הסולידריות.

רוב תודות ל־416 התומכים במיזם, שבזכותם גיליון זה יצא לאור.

ביקשנו ממספרים מעולים שיספרו לנו סיפור שקרה באמת. טקסט המחובר למקום ולזמן, שמתעקש על ריחות, צבעים וקולות; שפותח לעינינו תיבת אוצרות פרטית ומראה את תכולתה.

בה בעת התעניינו בדרך שהמספרים בחרו לספר את הסיפור. אירועים מתוך שטף החיים הוכנסו לסד של התחלה וסוף, פעולות שנראו אקראיות בתחילה נקשרו בדיעבד בקשר של סיבה ותוצאה. ניסינו לגלות את התפרים המחברים בין מציאות לבדיון, והבטנו בפליאה ברשת ההמצאות שנטוותה מעל לפערי הזמן.

זהו עידן הווידוי, שבו אנחנו מוקפים במסכים המשגרים לעברנו אינספור מקטעים של תיעוד אישי. אולם כדי להפוך את סיפור הזיכרון למעשה אמנותי יש להידרש לסוגת הממואר. סוגה זו לטעמנו לא נחקרה דיה בכתיבה בעברית, ולה ייוחד כתב העת החדש “פטל”.

לגיליון הראשון בחרנו בנושא “זיכרונות ילדות מתל־אביב” המקפל בתוכו את המבט הילדי לצד מפגש עם העיר הגדולה ורבת־הפנים והצבעים. קיבלנו שפע של סודות ילדות, אוצרות שנצברו במשך השנים. חלק מן הסיפורים לא סופרו לאיש קודם לכן, וכולם (חוץ מאחד) הועלו על הכתב לראשונה, לבקשתנו.

בגיליונות הבאים של “פטל” הנושא המרכזי ישתנה, אך תישמר הזווית האישית של הכתיבה. גם בהמשך אנחנו מתחייבות לשמור על שני העקרונות שלאורם עבדנו עד עתה: תגמול המשתתפים בגיליון בשכר סופרים ואיכות הפקה משובחת. בכל גיליון נשלב סופרים וכותבים מטריטוריות כתיבה שונות: מחזאים, משוררים, תסריטאים, בלוגרים, עיתונאים ועוד.

קריאה מהנה! בעודכם קוראים, אנחנו כבר עובדות על הגיליון הבא.

“מה זה להזדיין?”

יד ימין שלי ביד של אבא, היד השנייה ביד של אמא. אחותי לא באה, אז אני יכולה לתפוס את שתי הידיים של ההורים שלי. למרות שאני כבר בכיתה ג' אני מבקשת שהם יעשו לי אחת שתיים ושלוש. הם אומרים: את כבר כבדה. אני מקשיבה לרעש של מכוניות, צופרים, אוטובוסים. הפיח נכנס לי לאף. יש כאן רעש וריח של דברים שקורים. בדיוק ההפך מהמושב. כל השבוע ניסיתי לדמיין איך כיכר המדינה נראית. עכשיו לא נראה לי שבאמת כל המדינה מגיעה לכאן, אבל זה בכל זאת המקום הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לכל חנות מתחשק לי להיכנס ולראות מה יש בפנים, להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית, כי ככה בטוח נראית חוצלארץ. ככה בטוח נראית אמריקה, אנגליה, יפן, שמתי לב שמשם מגיעים הדברים הכי יפים שראיתי עד היום, כמו מחקים, עטיפות למחברות וסבונים עם הריחות הכי מגרים. אני שמה לב שגמרנו את כל העיגול של הכיכר, אבל לא אומרת כלום כדי שהטיול לא ייגמר. ממילא אנחנו הולכים שוב את הסיבוב, כי כנראה פספסנו את החנות רהיטים שבגללה באנו לכאן. יש שם רהיטים מסקנדינביה. העוד סיבוב הזה בכלל לא משעמם. רואים דברים חדשים לגמרי למרות שעברנו כאן קודם. אין מקום כזה במושב שלנו, שאתה הולך בו שוב פעם בדיוק את אותו המסלול ומגלה בו דברים חדשים. המושב שלי הכי משעמם בעולם. עץ תותים ברחוב ירקנים. הכלב המפחיד של ויטליס. מגרש הכדורסל של בית הספר, שם האיש הזה שאל אותי אם אני רוצה להזדיין.

“הנה דניש!” אמא שלי קוראת.

ההורים שלי רוצים לקנות ספה חדשה לסלון. הם מדברים על זה הרבה. בתוך החנות יש ריח של בדים, של לקה כמו שיש לפעמים בשיעורי מלאכה ושל בושם. המוכרת נחמדה נורא. נראה לי שהיא חיכתה במיוחד להורים שלי. הם אמרו לי: מה יש לך לבוא אתנו לחפש ספה, זה משעמם. אבל זה הכי לא משעמם שיש. אני יושבת על כל ספה (מותר) ובודקת איפה הכי נוח לי. הרהיטים בדניש מסודרים כמו פינות של חדרים קטנים ככה שאתה ממש יכול לדמיין שזה החדר היפה שלך בחיים האמיתיים שלך ולא רק בחנות. כאילו עברנו דירה ואני רק צריכה לבחור לי חדר בבית החדש. בחרתי בזה עם הקירות הצבועים בפסים ורוד־ירוק, שטיח עגול, ומנורה שעומדת על רגל עם אהיל כסוף כמו מראה. שם יש את הספה הכי נוחה. סגולה ורכה. אחר כך אני יורדת במדרגות הלולייניות. אבל הכלי־בית למטה פחות מעניינים. זו הפעם הראשונה שאני רואה מדרגות כאלה במציאות, רק קראתי עליהן בספרים. במושב אין קומות ולכן גם אין מדרגות. ובטח לא לולייניות. אני חושבת להיות לוליינית פעם. בינתיים אני מתאמנת על העמוד של הסל במגרש הכדורסל הריק, בשעות שאני מחכה לאמא שלי. נתלית על המוטות עם הראש למטה והרגליים למעלה, על המוט הכי גבוה. כשאני שם אני מתפללת בלב שמישהו יעבור במקרה ויתפעל, איך הילדה הזאת תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת להיות כל כך גבוה, איך היא מעזה לשחרר את הידיים ככה, איך היא לא מפחדת ליפול עם הראש על הבטון. אבל אף פעם אף אחד לא עובר. כולם הולכים הביתה אחרי בית ספר ברגל ויש את השקט הנוראי של המושב בין שתיים לארבע. רק אני מחכה לטרמפ עם אמא שלי, לוקח לה לפעמים שעות לחזור מהעבודה. מאוד התרגשתי כשסופסוף מישהו התקרב והסתכל עליי, בטח חשב איך הילדה הזו תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת כל כך גבוה. “אנחנו נעשה עוד סיבוב לחשוב על זה,” אמא שלי אומרת למוכרת הנחמדה, והלב שלי קופץ משמחה, עוד לא חוזרים הביתה! עושים עוד סיבוב בכיכר המדינה!

“מה זה להזדיין?” אולי הם לא שמעו.

הם מסתכלים עליי ותוך רגע ממשיכים לדבר על הספה. אנחנו עוברים ליד חנות בגדים לילדות בגילי ואני מתפללת בלב שנעצור והם יקנו לי משהו. ראיתי בעיתון כובע פסים אפור עם מצחייה קטנה, בטוח שבחנות הזו יש כזה. אמא אומרת שחשוב שלספה יהיו רגליים חשופות, חצאיות לספה זה לא פרקטי. אבא אומר שדווקא הספה עם החצאית יותר יפה בעיניו. בכלל תל־אביב זו עיר שרק דברים יפים קורים בה: לספות יש חצאיות. ואוכלים בה במסעדות בימי הולדת. מחפשים דברים יפים לבית ועושים בה את הדבר שהכי אני מחכה כבר להיות גדולה כדי לעשות אותו גם: להזדנגף בימי שישי. זה מה שההורים שלי עושים כשאני בבית הספר ואחותי בגן. בשיעורי חשבון אני אוהבת לדמיין את עצמי מזדנגפת, למרות שחוץ מזה שאני יודעת שדיזנגוף זה רחוב, אני לא בדיוק יודעת מה זה. אני מדמיינת רחוב ארוך עם עצים שמורידים עליך נוצצים כשאתה הולך בו. את ההזדנגפות מתכננים מראש. גם את הנסיעה הזאת הם תכננו כבר בשבוע שעבר. אז כשהאיש שאל אותי בצהריים, אמרתי לו שכן, לא שידעתי מה זה, אבל אני מנוסה בלעשות את עצמי שאני מכירה את המשחק ואז ללמוד את החוקים תוך כדי. ביקשתי שנישאר בסביבה כי אמא שלי עוד מעט באה לקחת אותי, “פשוט יש לנו נסיעה לתל־אביב.” הוא לא אמר כלום, לא על הנסיעה וגם לא על הלוליינות, למרות שאני יודעת שמאוד התקדמתי בתלייה הפוכה על העמוד סל. חבל שאני בתוך עצמי ולא יכולה לראות את עצמי אף פעם מבחוץ. הוא אמר: “אז תרדי”. בטח ציפה שאני ארד את השלבים אחד אחד, אבל אני החלקתי כמו לוליינית את כל העמוד מלמעלה עד למטה, למרות שהירכיים שלי השתפשפו על העמוד וזה שרף.

טוב. אני לא אשאל אותם שוב.

בטח שלא יענו לי. אני כל הזמן מפריעה להם לדבר על הספה שהיא עכשיו הדבר הכי חשוב בעולם. עובדה שהם לא קונים לי שום דבר. עובדה שאנחנו עוברים ליד בית קפה ולמרות שאני עושה פרצוף מתחנן הם לא מציעים שנעצור לאכול או לשתות. דמיינתי את הנסיעה לתל־אביב אחרת. שבכל רגע נעצור ונשב בבית קפה ונזמין כריך מלפפון או משהו כזה מהספרים, ונקנה לי כובע וניכנס לכל חנות, כל הדברים שעושים כדי שהנסיעה תיגמר לאט. אני אומרת שאני רעבה, אבל הם אומרים שמאוחר ואנחנו נאכל כבר בבית. זהו. אני מתחילה לחשוב פתאום שאולי המשחק הזה שהאיש הציע הוא משחק שהורים לא אוהבים. שמלכלך את הבגדים ולא יורד בכביסה. או כזה שנפצעים בו. רק זה חסר להורים שלי, שתישבר לי שוב היד. או משחק ארוך מדי ששוכחים לחזור הביתה, כבר קרה ששקעתי בקריאה בספרייה ונעלו אותי וחטפתי סטירה. מי שהיתה צריכה לקבל סטירה היא הספרנית שנעלה אותי בטעות, אבל לא משנה. ידעתי שביום של הנסיעה לתל־אביב אני צריכה להיזהר, שאני לא אמצא את עצמי תקועה בעונש בבית, אז כשהוא אמר, “בואי לשיחים,” והצביע על השיחים הגדולים, התלבטתי רגע, כי גם אם אני לא רואה את אמא שלי מגיעה, אני חייבת לשמוע את הצפצוף. בסוף אמרתי “בסדר, בוא,” וכשהתקרבנו לשם אמרתי: “תדע לך שהשיחים רעילים,” המדריכים בתנועה הזהירו אותנו פשוט.

“מה זה להזדיין??” אני שואלת בקול חזק, ואמא שלי עושה לי: “שששש! שששש!!!! מה קורה לך???” והיא ואבא מסתכלים אחד על השני, במבט של ‘לא לוקחים אותה יותר לתל־ אביב’. אבל לא אכפת לי כי אם לא קונים לי שום דבר באף חנות ולא עוצרים בבית קפה לאכול אלא סתם נוסעים לקחת את אחותי וסתם חוזרים הביתה, אני אשאל אלף פעם. אפילו גלידה לא קנו לי.

“למה את שואלת?” אבא שלי מתכופף אלי פתאום.

“לא יודעת,” אני מתחילה להבין שאולי לא הייתי צריכה לשאול.

“איפה שמעת את זה?” הקול של אמא שלי חשדני.

“לא זוכרת,” עשיתי משהו לא בסדר בטוח, “לפני כמה ימים אולי.”

אנחנו הולכים. הם החליטו לחכות עם הספה. צריך לבדוק עוד אופציות. אולי לא חייבים דווקא בכיכר המדינה, ודווקא מסקנדינביה למרות שהם תכננו את הנסיעה הזאת כל השבוע. עכשיו מחפשים את האוטו. שניהם לא זוכרים באיזה רחוב הם חנו.

הם רואים שאני מחכה לתשובה.

“סתם מילה לא יפה,” אבא שלי אומר.

הם מתווכחים איפה חנו. אבא שלי זוכר רחוב שרת. אמא שלי זוכרת רמז. אני אומרת, “זה הרמז לאיפה שחנית,” אבל הם לא צוחקים. כבר נהיה מאוחר. אני מנסה לזהות את המכונית שלנו ולהציל את המצב, אבל מסתבר שיש אלף מכוניות כמו שלנו וזה רק מעצבן עוד יותר כשאני צועקת בכל פעם “הנה הוא!” ואמא שלי אומרת שהיא כבר מבולבלת, היא לא זוכרת אם שרת זה לפנינו או מאחורינו וכבר כואבות לה הרגליים. אני מחפשת את רחוב שרת בשלטים. הלוואי שבמושב שלנו היו שמות מההיסטוריה כמו ויצמן. ז’בוטינסקי. במושב יש רק רחוב הכרם, הברושים, מילים משעממות מהטבע. מה זה מילים לא יפות בכלל. חרא. תחת. ההורים שלי הולכים כבר הרבה קדימה. מתחשק לי להיכנס לחדר שלי בסקנדינביה ושיחפשו אותי קצת. בדיוק ברגע שהגענו למאחורי השיחים והייתי כבר במתח מה הולך לקרות, שמעתי את הצפצוף של אמא שלי. דווקא היום היא באה בזמן. אמרתי סליחה, אבל אני חייבת ללכת. קיוויתי שלפחות הוא ייתן לי רמז – אבל הוא אפילו לא אמר שלום, פשוט התחיל לרוץ. אני עומדת מול דניש. ההורים שלי כבר ממש קדימה. אני נושמת עמוק, לוקחת אומץ מהשמים. אני לא מאמינה שמצאתי את הדבר היחיד שמשותף בין תל־אביב למושב שלי: הירח.

בדרך מבית ספר, כשהייתי עוברת על פני מסעדת “כתר המזרח”, היו מגיחים מדי פעם מאחורי הדוכן שניים או שלושה גברברים, גוחנים אלי, “איזה עיניים כחולות”, מכבדים בחצי מנה פלאפל ומבקשים שאשיר להם משהו – “מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים? – צוֹמְחִים. וּמָה הַבָּתִּים עוֹשִׂים? – עוֹמְדִים.”

בית אחד של אמא, באבן גבירול 119; השני של אבא, בריינס 12. הם לא עמדו שם לאורך זמן: של אמא זז לשדרות קרן קיימת מול גן חיות ושל אבא עבר ללונדון לשנה שלמה, ואחר כך לרח' לוי יצחק מאחורי צפון־דיזנגוף. כבר לא הלכתי ממנו ישירות לבית ספר, היה צריך לעבור על־הבוקר בבית של אמא להחזיר את הכלב בַּבַּר, שטפף לצדי לא קשור מאז אימץ אותי בערב גשום אחד בדרך מסבתא וסבא בוויצמן 20, שם התאכסנתי לא פעם כשאמא נסעה לעבוד מחוץ לעיר לא־בימים של אבא. בבר לא נבח כמעט מעולם, כיאה לכלב המרבה להתארח בבתים של אחרים, נצמד אלי ולא מִפַּחַד; צל בצורת כלב. ילקוט על הגב, שקית של עבודת סריגה או תפירה משיעור מלאכה ביד אחת, לפעמים גם הכינור, וביד השנייה הרצועה ליתר ביטחון, גמאתי בפסיעות נחפזות את סוקולוב, אדם הכהן, שמאלה בשדרה, להעלות אותו לבית של אמא, להשאיר לו אוכל, להחליף מים, לסדר את הילקוט למערכת של יום רביעי ולצאת מהר־מהר.

אז עוד לא ביטלתי זמן מול המראה. הסתובבתי ושיחקתי בעיקר עם הבנים במשחקיהם, אפילו ניצחתי אותם במכות, או שככה חשבתי כל השנים, עד שלא מזמן פגשתי את גידי.

“ניצחת אותנו אולי,” אמר, “אבל לא במכות.”

אבל אצלי השנים האלה נחרתו כימי הטומבוי המתחסדים. חלק מהכיף היה להעמיד פנים שאת פשוט אחת מהם, לא שמה לב ש"תופסת" נהיית תירוץ לתפוס אותך לחצי הפסקה, מעלימה עין מהתחרות מי יקטוף לך פיטנגו הכי אדום מהשיח הגבוה, לפחות יחסית אלינו.

“זה עקיצה של יתוש!” הזדעקתי, כשדני ועידו הכריזו שראו לי מתחת לחולצת התלבושת האחידה, שמשכו בה יחד עם הצמה העכברית שלי בדרך מבית ספר. מה שהיה לי שם אז באמת נראה כמו שתי עקיצות שמתאפקים לא לגרד.

כמו שהבתים נפתחים בזיכרון עם הססמה הסודית של שם הרחוב והמספר, משום מה אין ומעולם לא היה דבר כזה לדבר על ילדים מבית־ספר בלי שמות המשפחה שלהם, רק הצירוף של השם המפורש המלא יכול להעלות את הרטט הענוג של הפלילים שעוללנו באותם אחרי צהריים, בעיקר אצלי, שלא היה אף אחד בבית שיפריע – למשל לערבב כוס של כל חומר שהיה במטבח פלוס נוזלֵי גוף לשיקוי חום שמנוני ולשפוך מהמרפסת על אשתו של הקשיש הזועף מקומת הקרקע, שבדיוק יצאה מהבניין ואפילו לא הרגישה איך הוכתם “הקוסטום ששלחה לי אחות שלי מווינה!”, כפי שציווחה בפתח הדלת, שולחת ציפורניים אדומות לכתפו החשופה של עידו, שיצא עם שריטה מדממת. כוחותינו התפזרו נזופים לבתיהם, הוצאות ניקוי יבש חולקו בין ההורים ונוכו מדמי הכיס, מה שלא העיב על ההצלחה ועל גאוות יחידה שאינה יורדת בכביסה.

למרות כל זאת אין טעם לנקוב בשם המשפחה וגם הפרטי יוחלף בבדוי, כי עידו קפץ אל מותו ממרפסת הקומה הרביעית ברחוב גורדון כשכבר נהיינו אנשים. בעצם הוא תמיד היה איש. בכיתה א' הצהיר על אהבתו; בכיתה ג', בתום הקרנת סרטי יום השואה, התוודה שבזמן שכולם צפו בערימות שלדי אדם משונעים לקברי אחים, עיניו נחו עלי באפלולית החדר; בכיתה ה', כשבאתי אליו לעשות חזרה בשני כינורות לקראת פסטיבל בית ספר, פתח את הדלת סמוק לחיים תחת משקפיו העבים, שערו לח ומסורק עם שביל בצד, ובחדרו פתח אטלס במפת הימים להראות לי אי בודד שנוכל שנינו לפרוש אליו לעולמים, ואז ביקש ללטף אותי.

“אני חושבת שאני צריכה ללכת,” אמרתי, והתקשרתי הביתה לאמי לבקש להישאר עוד קצת; תדרכתי אותה מבעוד מועד להגיד שאינה מרשה בשום אופן ושעלי לחזור הביתה מיד.

“אני כל כך רוצה ללטף אותך, בבקשה”, עידו אמר.

“אני לא עזרה סוציאלית.” עניתי. אין לי מושג מאיפה הבאתי את זה. אולי אז למדתי שאת לא יכולה להכריח את עצמך לאהוב את מי שאוהב אותך או להפסיק לאהוב את מי שלא.

ארי, זהוב, צרוב שמש, פרא וג’נטלמן, שהצליח להיות גם אהוב המורות, היה להרף עין החבר הראשון, וחיש קל היה לשברון הלב האינסופי שלי.

התחילו לילות שישי של הכיתה, בן לוקח בת ובת לוקחת בן, אמת וחובה והסלואו בשלוש דרגות מרחק, שהשלישית בהן התקיימה רק בתיאוריה או הסתיימה באיבוד שליטה חזיתי מצד הבן והסמקות הדדיות.

לקראת ל"ג בעומר אספנו קרשים למדורת הכיתה בגבעת המורה שמול ביתו של ארי. “זה לא פשע לאהוב,” אמר, זרועו כרוכה למותניי לאור היום ולעיני כול. הייתי כחולמת. לפני המדורה עליתי לביתו עם בגדים להחלפה, נחנו אצלו עד הערב ושיחקנו עם באגס באני חמודני, האוגר החדש הלבנבן שלו. כשיצאנו הוא היה לבוש מדים של צופי כיבוי אש, אפילו שלאורך השנה השכבה לא זכתה לכבות ולו שריפה אחת. באותו לילה ארי עמד בראש מעשה כיבוי שידובר בו לפחות עד שבועות ויוזכר עוד שנים קדימה. שאר הילדים התבקשו לפנות את השטח; אף שהמדורה של הכיתה היתה בקרחת מבודדת, השדה של גבעת המורה שמאחורי גימנסיה הרצליה עלה כולו באש. ארי יצא מלך ואני הייתי המלכה המודחת בטרם עת, כשהציע עוד באותו לילה חברות לזיווי, ילדה חדשה, מיניאטורה של נשיות חסרת מאמץ והומור חמצמץ שנחתה בכיתה בתחילת השנה עם קבוצת ילדים שעברה מבית ספר הקליר.

“נראה לך?” ארי אמר, כבר לא זהוב ולא צרוב שמש, כשנפגשנו בכנס מחזור באלף שלאחר מכן, “שנה שלמה בצופי מכבי אש שיחקנו בכבאים ושום דבר לספר בבית, אז באתי לחזי אסולין ועשיתי לו, ‘בטח אין לך אומץ להבעיר פה את כל השדה’, וזהו.”

“מה זהו?”

“ברור שהוא הבעיר את כל השדה, ולנו היתה סוף־סוף שריפה לכבות. צריך לדעת איך להפעיל אנשים.”

קצת הצטערתי בשביל האישה הקטנה, שלמשך זמן לא הצליחה לכבות את השריפה בלב, לא היה מזיק לה לדעת. “הלוואי שהייתי זיווי,” מיררתי לאמי, “בחיים אני לא אוהב ילד אחר.” וְהַקוֹצִים? – עוֹשִׂים שְׂרֵפוֹת.

שנה אחר כך זיווי נפצעה בראשה. רכב פגע בה כשהלכה עם כמה בנות בשולי כביש. באתי לבקר אותה בשיקום תל השומר ואחר כך בביתה כשחזרה לדבר. לעולם לא תחזור עוד להיות טובה במתמטיקה או לבעבע בצחוק הפנינים המתגלגל בלילות שישי משנינויות של בנות שאיכשהו אף פעם לא הבנתי, מתגלגל ומדבק כזה, שהתחלף בחיוך אטי מאומץ; אבל בשבילי היא תמיד נשארה האישה האחרת.

חזרתי לשחק זמן מה עם עידו בשני כינורות, אפילו הצטרפתי בעקבותיו לתזמורת הקונסבטוריון, עד שבבוקר שבת קיצי אחד הציע לי לצאת אתו לשייט בירקון, רק שנינו לבד. בהתחלה נראה די אבירי מצדו להשתלט על המשוטים ולא להניח לי לחתור; בהמשך עצר בלב הירוקת וביקש שאבוא לשבת לצדו על הספסל הצר. כשמלמלתי משהו על זיעה ועל חום, סובב את הסירה והתחיל להפליג לכיוון שבע תחנות, מתעלם ממחאותיי, מסרב לתחנוניי לחזור למעגן. השמש כבר חצתה את רום השמים, ועידו המשיך לחתור, סמוק ושותק, לכיוון יער ראש ציפור, עד שאמרתי לו שאם הוא רוצה לאי בודד זה בכיוון ההפוך. למדתי שאין כזה דבר “להישאר חברים טובים”.

“חנונים זה הכי הארד קור”, חרצה זו שהצטרפה לכיתה בתחילת חטיבת הביניים ומיד נעשינו החברות הכי טובות לנצח נצחים, כמעט. אצלה עברו את הסינון הראשוני רק גברברים בוגרי תיכון; לעלילותיה המתקדמות אתם הקשבתי שעות אינספור, מאחורי דלת חדרה שהיה לביתי השני – הבית של אבא התפרק, הוא עבר להתגורר בגפו בסטודיו בדרום העיר, שבו כבר לא היו לנו ימים קבועים ולא נשארתי לישון. בשיעורים היינו מתכתבות באנגלית במחברת מיוחדת, בהפסקות יושבות על מדרגות המכולת שמול הגימנסיה, מורידות “טעמי” ושקית של חלב קטן, שחלקנו כשהיא לא הלכה לעשן עם שמיניסטים בשירותים. בצהריים היינו ממשיכות אליה הביתה לרבוץ ולשמוע ביטלס, לצייר פס שחור בעפעף, ללמוד לבחינות תוך זלילת בלינצ’ס גבינה שהכינה לנו אמה המתוקה, כשאנו מאזינות לסיפורים מנעוריה במחנה טרזינשטט; בערבים זכיתי להתרועע עם מחזריה הסטודנטים לקולנוע וקציני צבא קבע ולהיות מעשנת פסיבית יחידה של מיני עשבים. אצלי מיעטה לבקר, הרגישה שנחשבה להשפעה רעה. גם את שמה אין טעם לחשוף – לא הרבה אחרי שעידו קפץ מהעולם פתחה את הגז, נשכבה על מזרן שגררה למטבח ונרדמה לנצח כשהוריה נסעו לכמה ימים. ומָה הַצִּפָּרִים? עָפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת, עַד שֶׁמִּתְעַיְּפוֹת.

הבשורה הגיעה אלי בזמן שהות בארצות הברית, כששכבה חסרת הכרה בבית החולים. טסתי לארץ מוקדם מהמתוכנן, מאוחר מדי – נותר לי רק לעמוד מול הכתם האפרפר שהותיר ראשה על קיר חדר השינה במשך מי יודע כמה שבועות שרצונה לא עמד לה לקום מהמיטה, עד שהתחזקה די כדי לעשות מעשה. הדירה שהתגוררתי בה היתה עדיין מושכרת לדייר משנה; במשך שלושה חודשים נדדתי בין ביתו של סבי לדירות של חברות.

לא מעט שנים התאמצתי לדחוק את המחשבה שמשהו בי הביא אסון על מי שהתקרבו קצת יותר; עם הזמן הבנתי שהיינו אוסף עלים נידפים, ולי פשוט היה קצת יותר מזל. איקס מיקס דריקס, מקבץ יריות על אותו קו אווירי אקראי בין שלושה רחובות מקבילים, בְּתָוֶךְ גן החיות שהתפנה בינתיים מיושביו ונהפך לגן העיר; נָדמָה מקהלת התנים, הפלמינגו, הפילים וכלבי הים שהרביתי לחקות.

אמי אמרה: “זהו, עכשיו נמחקה הילדות שלך, אלה שהכירו וזכרו אותך ושמרו את החוויות שלך – אינם.” מאד הכעיסו אותי המילים האלה אבל גם על כך לא ממש נותר עם מי להחליף חוויות, עד לרגע זה. הזמָן עוֹבֵר כָּכָה. וְהַאֲדָמָה – נָחָה. אָז מָה? אָז מָה? אָז כָּכָה.

באחד הימים הזמינה המורה לציור את אמי לשיחה. לילדה יש כישרון, היא אמרה. אלמלא אותה שיחה לא היתה אמי מבחינה בכישרון מיוחד (בילדותי הייתי קוראת מחשבות). שם בתל־אביב, המשיכה המורה לציור (היא לבשה שמלה כחולה בדרך כלל), יש להם חוג לציור במוזיאון (בעבר תרמו ראשי עיר את בתיהם למטרות אמנות).

וזה עולה כסף?

עולה משהו, אמרה המורה, ויש גם נסיעות. צריך להביא בחשבון הכול.

אז מה אתה אומר? שאלה אמי את אבי בלילה במיטה לפני שנרדמו.

אם המורה אומרת… הוא אמר. בדרך כלל סיפורים על ילדים שעממו אותו.

זה בבית דיזנגוף, אמרה לו, אף כי לא שאל, ליד חברת הביטוח של אדון גולדבלט. עוד לא מלאו לי שש־עשרה כשאבא שלי הוציא אותי מבית הספר ושלח אותי לעבוד אצלו, המשיכה ואמרה אמי. טרם התאוששה. עד מהרה עלתה שתיקה מחדרם. אבי נרדם (את זה ההיגיון אומר).

השנה היתה אלף תשע מאות שישים ושמונה. הייתי בת אחת־עשרה. מן הראוי לכתוב: באותם ימים היתה הארץ שיכורת ניצחון (הכוונה לבני הארץ היהודים) בגלל הכיבושים הגדולים שכמותם לא נודעו מאז ימי יהושע.

כדי להגיע אל החוג היה צורך לנסוע בשני אוטובוסים. האחד לתל־אביב והשני בתוך תל־אביב. איני זוכרת דבר מהנסיעות הממושכות. איך נראו הנוסעים האחרים? מה עשו במהלך הנסיעה? אני יכולה לכתוב: היו שעישנו סיגריות, היו שאכלו סנדוויץ' ביצה. אני יכולה לכתוב: ברדיו ניגנו את “מדוע הילד צחק בחלום” או שאני יכולה לכתוב, ברדיו ניגנו את “מלכות החרמון”. אלה יהיו שני סיפורים שונים. בחורף התכסו חלונות האוטובוס באדים.

יש אנשים שאוהבים להיזכר. לאנשים כאלה קוראים נוסטלגיים. הם מתרפקים על העבר. אני איני מתרפקת על העבר. זה העבר שממרפק אותי. אולי בגלל זה איני זוכרת. במקום זיכרונות יוצאים לי מהפה שקרים. אני שקרנית. בילדותי אמרו: לילדה יש דמיון מפותח (זאת לא היתה מחמאה). המשפט הזה קדם למשפט: לילדה יש כישרון; ואף השלים אותו מבחינות מסוימות. באותם ימים קראו לילדים בשמות גנריים; הילד, הילדה, הילדים (הערה שאינה מקדמת דבר). הואשמתי בגלל דמיון מפותח. נענשתי בגלל דמיון מפותח. על כן איני יודעת להבחין בין דברים שבדמיון לדברים שבמציאות. לאנשים כמוני, גם לנשים, מתאים העיסוק בכתיבה. הכתיבה זקוקה לשקרנים. לפעמים חסרונה של אישה אחת היא מעלתה של אחרת. כך ניצלתי מחיי חרפה.

הדרך מתחנת האוטובוס למוזיאון היתה ארוכה או קצרה, תלוי במצב הרוח. בהליכה יכולים לקרות כל מיני דברים. והם קרו. אני יכולה לכתוב: בקרן הרחוב עמד איש שמכר שערות בן גוריון. הריח המתוק עלה בנחיריי. ידעתי שאם אקנה שערות בן גוריון אצטרך לעשות ברגל את הדרך מתל־אביב לנתניה. אני יכולה לכתוב: לטאה מחליפת צבעים חצתה את הכביש במעבר חצייה לקול מחיאות הכפיים של העוברים ושבים. אני יכולה לכתוב: בקצה השדרה החלו קודחים בכביש. מסביב התאסף המון רב. מישהו אמר: מה זה פה, תעלת בלאומילך?!

מכל המקומות בתל־אביב אני קשורה למדרכות. ומכל הזיכרונות אני זוכרת את המדרכות. זה בגלל המבט השחוח. שחוח בגלל הבושה מעצם קיומי בין הבריות. בושה שיש לה הסבר, אך הוא שייך לסיפור אחר. אני זוכרת את אריחי הבטון הגדולים מסודרים באלכסונים. אני זוכרת את פירות הפיקוס שנראו כמו חרקים שנשפכו להם המעיים (זה קורה גם כיום). אני זוכרת את קני הנמלים שבין אבני המרצפת (גם זה). כל הדרך לשיעור ליוו אותי נעליים מכל מיני סוגים; של נשים של גברים ושל ילדים. לפי הנעליים לא היה אפשר לנחש אם הנשים והגברים היו צעירים או זקנים.

מיום לידתי ועד ליום שבו רשמו אותי לחוג לציור קרה לי כל מה שקורה לילדים שכותבים עליהם בספרות. וגם דבר אחד יוצא דופן. אבל הוא לא קרה בתל־אביב. לכן אדלג.

עכשיו אני במוזיאון. בחדר הציור רעש לבן. קוראים לו המולה. אצלם בתנועה, אצלי בעצירה. הם הולכים, אני יושבת. בסוף הכול אותו דבר. מה שרואים בהליכה ומה שבישיבה. שולחנות רחבים מסודרים בצורת מם סופית (אות שעשויה מעצמה), מכוסים בשעווניות מוכתמות מציורים של השיעור הקודם. ילדים הולכים מכאן לשם. הם מדברים. הם צוחקים. כשאני מתקרבת הם משתתקים. הם שונים ממני. הם הילדים מתל־אביב. אני מגיעה לכאן כדי לצייר. אני אחת. הם רבים.

חיה גדולה חוצה את החדר. פרוותה כצמר פלדה. קוראים לה עכברוש (הוא באמת היה שם. תרומתו לסיפור מוטלת בספק). הילדים לא רואים אותה. הם צועקים את הסיפורים שלהם. החיה לא ממהרת. אינה פוחדת מהילדים של תל־אביב. היום מציגים את עבודות השמן הראשונות שלנו. נופים עזובים נשגבים מן החצרות האחוריות. מפתחים בנו רגישות לסחי וּמְאוס. כך נגדל להיות אמנים. אני ילדה. אני מנתניה. אני לוח ריק. אני סופגת הכול. גם שטויות למכביר.

רציתי לכתוב על היום שבו נולדתי (דווקא אותו אני זוכרת בפרטי פרטים), אבל לא רציתי שיגידו: היא שקרנית. אספר רק כי נולדתי בתל־אביב, בבית החולים אסותא (את שמו נתן לו שאול טשרניחובסקי), ביום שני בשעה אחת ועשרים אחר חצות. משקלי בעת הלידה היה ארבעה קילוגרמים ושש מאות גרמים. אילולא עישנה אמי במהלך ההיריון יכולתי לשבור שיא ולהיוולד במשקל עשרה קילוגרמים ויותר. היציאה מהרחם דרך תעלת הלידה היתה קשה מאוד. שלושה רופאים ניקו את הדם מהגוף שלי. מה שנשאר זרם במסדרונות ועד לחצר בית החולים הגיע. כבר בחדר הלידה אמרה אמי: לילדה יש עיניים של ממזרה. היא אמרה את זה בשקט כדי שלא אשמע. לאחר הלידה גלגלו אותה למחלקה ושמטו אותה על מיטה. רופא שהיה בחדר הרים את הסדין שכיסה אותה ואמר: איזה ריצ’רץ' יפה עשו לך, גברת אזולאי! מאז אותו יום רציתי לראות את הריצ’רץ'.

לא היינו עניים, אבל לא היה לנו כסף (בגלל אבא שלכם, אמרה לנו אמי יותר מפעם אחת), ולידה פרטית נחשבה ללוקסוס. מי פותח חנות לתקליטים כשלאנשים אין פטפונים בבית? כך אמרה אמי לאבי ערב פתיחת החנות הראשונה לתקליטים בראשון לציון (היה זה לפני שנולדתי, אך יש משפטים שהשנים מיטיבות אתם). מי פותח חנות לתקליטים כשלאנשים אין פטפונים בבית? כך, אמי לאבי, בתוספת צירוף המילים: אמרתי לך, ערב סגירת החנות הראשונה לתקליטים בראשון לציון (היה זה אחרי שנולדתי. כנ"ל). זה קרה במציאות.

כדי לממן את הלידה נאלץ אבי, בנוסף לעבודתו בחנות, לעבוד גם ב"רדיו בן גל". את אמי הציב במקומו, לנקות אבק מהתקליטים, בחנות שנקראה “מלודיה” (בחירה בשם לועזי לבית ממכר לתקליטים או לכל בית ממכר אחר היתה יוצאת דופן באותם ימים). אבי היה בן אדם יוצא דופן. הוא היה האלג’יראי (כיום מקובל לכתוב אלג’ירי) היחידי בראשון לציון (נתון לא מהימן). מכל מקום, הוא היה הבן אדם היחידי שהיה נשוי לאמי – עובדה נחשבת פי כמה.

בית החרושת “רדיו בן גל” היה באזור התעשייה בכניסה למושבה. אבי, טכנאי חשמל במקצועו (למד בקורספונדנציה), עבד על דגם שנקרא “פגניני” ולו שמונה מנורות (בימינו אומרים נורות, המנורה מכילה את הנורה), את שמות הדגמים מצאתי באינטרנט. לנו, שלוש בנותיו, סיפר כי בנה דגם מקורי, מוצלח עשרת מונים, שבעקבותיו נקלע למריבה עם מהנדס רדיו שהובא מצרפת לעבוד בבן גל (אין כל דרך לאמת את הסיפור).

עכשיו בחזרה לסיפור הראשי.

המורה נכנסה לחדר הציור (להבדיל מחדר הפיסול), והס הושלך מעצם כניסתה. גם בשדרה נתלתה דממה, כמו שרשראות מנייר קרפ, ועד לכביש החוף הגיעה. הילדים נסו למקומותיהם. כשמלאה השתיקה, ולא רגע אחד קודם לכן, אמרה המורה: מחסן העבודות פתוח, גשו נא והביאו את עבודותיכם. אילו היתה יעילה לא היתה מושיבה אותנו כדי להקים אותנו. אבל היא היתה ציירת. הילדים הלכו, בלי שהתבקשו, בטור עורפי, וכל אחד בתורו נכנס אל המחסן ולקח את הציור שצייר. אני נעמדתי אחרונה בתור (מילאתי אחר המצופה ממני).

נכנסתי למחסן ולא מצאתי את הציור שלי.

חצרות אחוריות, של ילדים מקבוצה אחרת, היו מונחות לאורך הקירות. העכברוש הסתובב בין החצרות וגילה כי פירות העץ אינם ראויים למאכל. הפכתי פה, הפכתי שם. בכל ציור היה משהו דומה, אך אף אחד מהם לא היה הציור שלי. חזרתי לחדר הציור בידיים ריקות. כבר בפתח ראיתי כי אחד הילדים מחזיק בציור שלי. רציתי להגיד: המורה, המורה. אך שפתיי לא נפתחו למרות רצונן. רציתי להגיד: גנב, גנב. אבל לא הייתי בטוחה שזה מתאים. התביישתי להסתכל עליו. כאילו אני גנבתי. אני יכולה לכתוב: הייתי ילדה שמנה. משקל הגוף בלידתי רדף אותי כל החיים. מכאן הבושה (זה יהיה שקר).

התיישבתי חרש (המורה לציור היתה עצבנית, לכן היה נחוץ לה שקט). איני זוכרת מה קדם למה ומי נעמד ראשון מול הכיתה. הילד שהחזיק בציור שלי או אני. כשהגיע תורו להציג את הציור, אמרה המורה: תשתדל יותר בפעם הבאה. היא לא אהבה את הציור שלו (שהיה למעשה הציור שלי). כשהגיע תורי נעמדתי וסיפרתי את הסיפור הבא: בניגוד להוראות לקחתי את הציור הביתה. פחדתי שלא אספיק לגמור אותו בזמן. אני לא יודעת אם כבר סיפרתי לך המורה, אמרתי לה, אבל הדירה שלנו, בנתניה, משקיפה אל הרי גרינטל (רכסי כורכר על שמו של דוקטור גרינטל שביתו גבל בהם). בהתפרצות האחרונה כיסתה הלבה את הבית שלנו וקברה את הציור לעולמים. המזל הוא, אמרתי, שלא היה אף אחד בבית.

זר דפק בדלת, התנצל על ההפרעה, אמר שגר פה פעם, לפני שנים רבות, באגדות.

לא. הוא לא אמר באגדות. הוא שאל: “אמא או אבא בבית?”

שֵׂער לבן, עיני תכלת, מכנסיים שחורים וחולצת כפתורים ירוק־טחב. סבא כזה, אבל אלגנטי.

“א־מא!”

יחפה, בשמלת רק־בבית, אמי התייצבה לצדי. האיש לא השתהה. בקול רך, כמעט בלחישה, סיפר כי הוא כאן בביקור מולדת. מתגורר בארצות־הברית.

“אפשר, אם לא מפריע, להיכנס להציץ בדירה?”

“בבקשה,” אמי סימנה שייכנס. “בטח. רק שנורא מלוכלך פה.”

ואמנם היה מלוכלך פה. אפילו אני, הקטנה, הבחנתי בכך. כשאמי לא מצאה זמן לנקות היא פשוט לא ניקתה. ואולם עד לרגע הזה, מעולם לפני כן לא שמעתי אותה מתנצלת על כך.

“תרצה אולי כוס מים?” היא פנתה אל המטבח, דורכת בלי בושה – או עם בושה – על הבלטות שמתחת לשכבת לכלוך עבה היו צבעוניות – הסוג שעל פי רוב גרף ממבקרים קריאות התפעלות: בלטות תל־אביביות אותנטיות. בפינה, ליד המקרר, נתקבצו פתיתי קורנפלקס. כלים נערמו בכיור. כמוני, אף הם המתינו לאבי.

האיש לא התרשם מהבלטות. גם לכוס מים סירב בנימוס. הוא הציג עצמו: חיים. אמי אמרה את שמה, ואת שמי.

“בת כמה את?”

“רבע לתשע.”

“אני גרתי כאן עד גיל עשר.”

“בחדר שלי?”

“החדר שלך היה המקלחת. סיפרנו לך. שכחת?”

למה היתה מוכרחה להוסיף “שכחת”?

“בזמני,” מבטו שייט בחלל, “היו כאן כמה דירות קטנות. כל החלק הזה,” הוא הורה על הסלון, המטבח וההול, “לא היה חלק מהדירה שלנו. אנחנו גרנו באזור ההוא, כולנו בחדר אחד, ארבע נפשות.”

“נפשות זה אנשים,” ביארה אמי.

“אני יודעת.” שנאתי כשאמי נהייתה מסבירנית. למה בכלל אומרים נפשות אם אפשר להגיד בפשטות, אנשים?

“ועל טרנסניסטריה שמעת?”

אפילו לא ידעתי מה זה.

“הוריי באו משם.”

אמי, מניחה כי כעת ירצה לזון עיניים במחוזות ילדותו, פתחה את דלת המקלחת. “סליחה, גם פה לא הכי מסודר.”

ואם נחוץ תיאור: סל הכביסה עלה על גדותיו. בכיור דבקו שרידי סבון, משחת שיניים וכתמים שעדיף לא לחקור מה טיבם. על מכונת הכביסה, בראש ערימת מגבות, התנוססו כובע מקלחת בצורת גביע גלידת תות, חזייה וחוטיני (מן הסתם משומש) של אחותי. לא אלה עמדו בראש דאגותיי. חששתי שייכנס פנימה לתוך החדר, ירים את עיניו אל הקיר שמעל לכניסה ויראה את אחת המציאות המביכות שאמי שלתה מפח זבל: זוג תבליטי פלסטיק מדעיים של מערכת הרבייה – הנשית והגברית.

“החדר השתנה. הוא היה גדול יותר.”

רווח לי. הוא הסתפק בסקירה מן הפתח.

“כן,” אמרה אמי. “היה חדר ארוך וחילקנו אותו בקיר גבס. החלק השני הוא של המתבגר. ואתה לא רוצה להיכנס לשם!” הודיעה חגיגית, “יש גבול,” חייכה.

האיש הנהן ולא אמר דבר. לבסוף ציין שגם הכניסה לדירה אינה במקום שהיתה.

“היו שלוש כניסות. סתמנו אותן. אני יכולה להראות לך. בחוץ.” היא פנתה אל עבר דלת היציאה.

“את באה אתנו?”

משום מה הזדנבתי אחריהם.

“הנה,” היא הראתה לו גבנונים בַּטִּיחַ. דלת רפאים.

“כן, פה היתה הכניסה,” אישר, ואז עקף אותנו ופנה במסדרון הפתוח עד למעקה המרפסת העורפית המחברת בין כל דירות הקומה. הוא עמד שם רגע ליד שער רשת הלולים, המונע מן החתולים של השכנה מאכילת־החתולים להיכנס לאזור של השכנה שעל סף דלתה נהגו להשתין.

הוא הביט אל חלון חדרו של אחי, ואז נפנה ממנו והשקיף אל החצר. פתאום שוב נפנה אלי: “כאן בדיוק חיליק, הבן של השכנים, ניסה להפחיד אותי. הוא הרים אותי בשתי ידיים אל מעבר למעקה, כאילו הוא זורק אותי למטה.” הוא הורה על תהום שלוש הקומות.

נחרדתי.

“אחר כך הוא נהרג,” אמר, ובאוזני הילדה שהייתי נשמע כאילו התרחש הדבר מיד לאחר אותו מאורע שהזכיר זה עתה.

“הבידור שלנו, הילדים,” עתה הצביע אל מעבר למגרש הריק שמאחורי הבניין הסמוך, הנטוש, “היה לרוץ לבלפור בכל פעם ששמענו אמבולנס, לראות כשהביאו את הפצועים ואת ההרוגים לכניסה האחורית של הדסה.”

מידע זה כבר היה מעבר להשגתי. אצל הדסה, חברה צעירה של אמי, קיבלתי שיעורים פרטיים בחשבון. היא גרה בדירת קרקע ברחוב בלפור, כניסה אחורית, אך בכיוון ההפוך לזה שעליו הצביע. ומה לה ולהרוגים?

“את עוד הספקת להכיר את הדסה?” שאל.

“הדסה,” ביארה אמי, “היה בית החולים שעמד היכן שכיום עומד רובע לב העיר.”

“אז הכרת אותו.” הוא דיבר על בית החולים כאילו היה מכר.

אמי, כך הסתבר, לא זו בלבד שהכירה, היא גם הלכה לראות את הבולדוזרים הורסים אותו, וביקרה שם שוב בערב, וטיפסה על גל ההריסות. “והשאירו שם,” כך סיפרה, “חתיכת כנראה־חדר־טיפולים וחתיכת קיר עם אריחי חרסינה לבנים, ועל הקיר היה מודבק בסלוטייפ ציור של ילדה. שולחן עם אגרטל פרחים.”

“ואת גנבת אותו?”

“לא גנבתי. לקחתי, והצלחתי לאבד. זה היה לפני המון שנים. אפילו לפני שהכרתי את אבא.”

“וגם הילדה שציירה את הציור מתה?”

“למה שתמות? מי עוד מת?” נבהלה אמי.

“כל האנשים האלה שאתם מדברים עליהם. כל הנפשות!” הרמתי את קולי. המזגן של השכנה שאג.

האיש שתק. הוא התבונן מטה, אל התהום שאליה לא הושלך, וממנה החזיר את מבטו אל חלון חדרו של אחי. “את החלון הזה אני זוכר היטב,” אמר.

“בחלונות לא נגענו,” אמרה אמי. “אנחנו אוהבים ישן.”

אני סלדתי מישן. “אני רעבה!” הודעתי.

“עוד רגע ניכנס. אכין לך משהו,” אמרה אמי.

“המטבח,” נזכר, “המטבח היה פה, מחוץ לדירה.”

“מטבח?! חשבתי שזה בית שימוש. יש פה פחות ממטר על מטר… משמש אותנו כמחסן.”

“אני חושב שזאת אותה הדלת,” הוא ניגש והחליק עליה. “רק שבזמני היא לא היתה כחולה. בית השימוש היה על הגג. משותף. מאוד לא נוח –”

“לשם לא נוכל לעלות. הדייר התקין פלדלת.” זהו. הסיור הגיע לקצו. גם האיש הבין.

“טוב, רק אתן עוד הצצה אחרונה בחלון,” אמר, יותר לעצמו.

שמחתי. ידעתי שעכשיו ילך, אמי ואני ניכנס הביתה ואני אקבל דבר מה לאכול. ואמנם פנינו חזרה לעבר דלת הדירה כשלפתע עצרה אמי ואמרה: “אולי בכל זאת תיכנס לחדר של הבן? לא כל יום באים מארצות הברית.”

“לא אם זה לא נוח,” אמר.

“זה בסדר,” אמרה, “זה רק בלגן ולכלוך של בנים.”

“אני לא נבהל,” אמר, “גידלתי שלושה בנים.”

אז פתחה אמי את הדלת, ואני הרחתי את הריח העז האופייני לחדרו של אחי. תמהיל של זיעה וגרביים. הרצפה בקושי נראתה מרוב גרביים, תחתונים, מגבות מעופשות. נעלי גברים מצוחצחות תרו אחר נתיב לחלון.

“נו, איך הבלגן של הבנים שלך בהשוואה לבלגן של בני?”

“אני לא מתרגש,” אמר. “או, אני רואה שהוא לומד פיזיקה. אני עצמי פיזיקאי.” הוא התייחס לנוסחאות שרשם אחי בגיר על לוח ירוק.

“קשה להאמין שפה חייתם משפחה שלמה,” אמרה אמי. “ואצלנו הילדים מתלוננים על חדרים קטנים. את רואה?” אמרה, בטון המעצבן הזה, “פה חיים גר עם אחיו, ועם אבא ואמא שלו.”

“עד שמתה,” העמיד דבר על דיוקו. “כשהייתי בגילך. פה, במיטה, מתחת לחלון.”

כשהייתי קטנה גרנו בנוף־ים. אבא שלי עבד ב"דבר לילדים" ונסע כל בוקר באוטובוס לתל־אביב, ואמא היתה “עקרת בית”, כמו רוב האמהות שהכרתי אז. לא אהבתי לפספס יום לימודים בגן ובעיקר לא בכיתה א', אבל לפעמים אמא היתה מצליחה לשכנע אותי להבריז ולוקחת אותי ליום כיף בעיר הגדולה. היום אני מתארת לעצמי שהיא בטח התייבשה שם, בשכונה המנומנמת שלנו, והיתה זקוקה לימי הכיף האלה הרבה יותר ממני. יד ביד, במיטב מחלצותינו, היינו צועדות לכביש הראשי – אז עוד לא נמתח מעליו הגשר המכוער בארץ – ומחכות לאוטובוס היחיד שעצר בתחנה, קו 641 מאסֵף מנתניה לתל־אביב.

הנסיעה באוטובוס היתה הרפתקה כשלעצמה. כפעוטה סבלתי מבחילות בנסיעה, ואמא שלי השתדלה להסיח את דעתי מהבחילה כמיטב יכולתה, פן תוכתם שמלתה היפה בשאריות מארוחת הבוקר. לכן בחרנו תמיד מושב פנוי בצד שחלונו פונה לנוף הפתוח, לא לכביש חלילה, ובעידודה של אמא שרתי שיר אחרי שיר בהתאם למראות מהחלון, על פי הנוסח של הגננת הייקית חנה:“אונייה, אונייה, עם כָּנַפְתֶה של יונה” או “שַבתם מים בששון ממעייני הישועל”. בקושי הספקתי עוד שיר אחד מרגע שחלף גשר הירקון וכבר היינו יורדות ב"מגורים", כך קראו לתחנה בפינת ארלוזורוב ודרך חיפה (על־שם שיכון המגורים הסמוך, ברחוב דפנה). לא הרחק משם לקחנו את קו 19 לשינקין ומאותו רגע חלפה בחילת הנסיעות כלא היתה, כי הכול נראה לי כה מוזר ומעניין ששכחתי להקיא.

המסלול של קו 19 היה סיור מרתק בארץ זרה ופלאית. נדמה לי שהוא נסע מקצה ארלוזורוב הבלתי־נגמר אל דיזנגוף ועד לכיכר המוריקה, פנה ימינה לפינסקר, ומשם במעלה אלנבי אל שינקין. וכל הדרך האף שלי דבוק לחלון, גומעת בשקיקה את המראות המתחלפים – המוני האנשים, הבניינים הגבוהים, חלונות הראווה, הקיוסקים, הרמזורים, המכוניות – פלאי פלאות! בתחנה שמיד אחרי פינת מלצ’ט, ירדנו.

לנסיעות האלה העירה היתה גם מטרה אורתופדית קדושה: ללמד אותי ללכת נכון. אמא שלי, מקורבנות מגפת הפוליו של שנות ה־30 בארץ, היתה “זורקת” בהליכתה את הרגל החלשה, ואני חיקיתי אותה מבלי דעת. את אמא זה הדאיג מאוד והיא החליטה לאמן אותי בהליכה נכונה. בנוף־ים לא היו אז מדרכות מרוצפות בצדי הרחובות, רק חול ועשבים; אבל מרגע שירדנו מהאוטובוס אל מדרכות העיר, היתה אמא משפילה מבט אל נעליי הקטנות ומזכירה לי להסתכל על קווי המדרכת ולהקפיד היטב לדרוך כך שבהונות רגליי יפנו מהם כלפי חוץ, בזווית שווה. בזמן ההליכה היינו מדקלמות יחד את השורות הנהדרות של א"א מילן על הילד שנזהר לא לדרוך במדרכות על הקווים, פן יבואו דובים ויאכלוהו חי (מתוך “פעוטים היינו”, בתרגומו המופתי של יעקב אורלנד): “דוּבּים מדוּבָּאים! רְאוּ כיצד אני צועד לי רק בריבועים!”

*

בפינת מלצ’ט התנשא מולנו בית “דבר”, התחנה הראשונה שלנו בכל יום כיף. כבר בכניסה, מול פרוטומת הנחושת המרשימה של ברל כצנלסון, שעיניו הטובות חייכו אלי בין השפם לתלתלים, הייתי שואפת מלוא הריאות את אוויר המקום: תערובת ריחות של ריהוט עץ ישן, נייר, דפוס טרי ועשן מקטרת וסיגריות. היינו מחכות למעלית הקטנה ועולות לקומה ב', למערכת “דבר לילדים”, שם ישב אבא עם דויד פאיאנס הצעיר (לימים סגרתי מעגל כסגניתו של פאיאנס, כשערך את עיתון הילדים המנוח “כולנו”) ועם המזכירה הנצחית חנה צימַנד. אמא לא כל כך אהבה אותה, כך הרגשתי, אבל אני הייתי מוקסמת מפניה חמורות הסבר, עם קו דק ונחרץ במקום שפתיים, מֵחֲליפותיה המגוהצות למשעי בצבע בז' ומתסרוקת הבננה הזהובה והמוקפדת שלה, כל שערה במקומה.

לפעמים אמא הלכה לענייניה ואני נשארתי עם אבא, “לעזור לו לערוך את העיתון”. יחד היינו יורדים לדפוס, שם קיבלתי מאדון חנוכה גלופות של תמונות ושורות של אותיות ברזל חמות, הפוכות, שאפשר להכין מהן חותמת. כשהיה לו זמן, היה חנוכה מייצר בשבילי שורת ברזל קטנה עם שמי באותיות פרנק־ריהל בכתב ראי, אבא היה נותן לי כרית דיו קטנה של חותמות וכך הייתי משאירה את חותמי איפה שרק אפשר – אושר שאין לתאר. פועלי הדפוס הדפיסו את תוכן העיתון (שהגיע אליהם על דפים מקושקשים) בטורי טקסט במידות רוחב שונות, ובשובנו לחדר המערכת הייתי גוזרת את הטורים לרצועות ארוכות שאבא יוכל להדביק על דפי ה"גריד" – חוברת־דמה של “דבר לילדים”, משורטטת בקווי אורך ורוחב בעיפרון – אחרי שמרח עליהם במכחול עבה דבק פלסטי לבן מתוך צנצנת, עמוד אחר עמוד.

ייתכן שריח הדפוס והאווירה בחדרי המערכת ובמסדרונות הם בין הגורמים שמשכו אותי לעבוד בתקשורת רוב חיי. ועדיין, הביקורים ב"דבר" היו דומים מאוד זה לזה, ואילו הכיופים בעיר עם אמא היו כמו לונה־פארק אינסופי: פלאפל ב"שוק בָּצָלִיק" (שוק בצלאל בשפתי הילדותית), עם לביבת הצ’יפס הנפלאה ונוטפת השמן שטעמה עוד בפי; צעידה ברחוב מלצ’ט עד רחוב “נֶחמדיק” (נחמני), שם ראיתי לראשונה בחיי דוסים עם שטריימל; נעליים חדשות ב"פיל", גלידה אמריקאית בקפה עטרה (שם הצגתי את עצמי למוכר בשמי – והשתוממתי מאוד כשבכל זאת ביקש מאמא תשלום על הגלידה. חוצפה!), ביקור בגן החיות או הצגה יומית בקולנוע – לאו דווקא סרטי ילדים אלא כאלה שאמא שלי רצתה לראות, בעיקר סרטים צרפתיים ומחזות־זמר. וכשהגיעה שעת הצהריים, הלכנו לאכול שלושתנו יחד – בדרך כלל “מול־דבר”.

כל קטע המדרכה הימנית בשינקין, בין מלצ’ט לאחד העם, נקרא בביתנו “מוּל־דבר”. איפה נאכל צהריים? מול־דבר, כלומר במסעדה המזרחית של יוסף – המקום היחיד בעולם שבו הסכמתי ברצון לאכול בשר, כי הגישו שם קבאב כבש אסלי עם טחינה וצ’יפס. איפה נקנה פירות וירקות שאין בצרכנייה? מול־דבר, כלומר אצל שאול הירקן. איפה נקנה תחתונים וגופיות? מול־דבר, כלומר בחנות אתא הסמוכה. מבחינתי זה היה שמו הרשמי של קטע הרחוב: מוּלְדָבָר, במלעיל.

*

אבל מדי פעם, כשלא היינו רעבים מדי, טיילנו ברגל יד־ביד־ביד, שלושתנו, עד מסעדת הפועלים ברחוב ברנר. המסעדה הזאת, ששכנה בקומת הקרקע של בית מועצת הפועלים (לימים “בית ברנר”), נראתה כמו חדר־אוכל גדול והגישה אוכל יהודי־אשכנזי ביתי בזיל הזול, משהו כמו 12 וחצי גרוש לארוחה; לדברי אמא, היו בה גם סועדים קבועים שהורשו לאכול בחינם. ההגדרה “פועלים” כללה מגוון רחב של אנשים שגרו או עבדו באזור – בעיקר במערכות העיתונים ובהוצאות הספרים הרבות, שהתרכזו במשולש מזא"ה־שינקין־אלנבי: אנשי עט וספר, אנשים עם שמות מצחיקים כמו גצל קרסל, הצלם בוריס כרמי ועוד. אמנם שנאתי לאכול שם, אבל אהבתי להסתכל על “המשוגעת”.

היה לה מקום קבוע, שולחן פנימי קרוב למטבח. אישה רזה שנראתה כמו תערובת משונה של סבתא ותינוקת, זקנה עם פני בובה: שפתון אדום משוח עד מעבר לשפתיים, גבות מצוירות עגולות כמו חצי ירח, איפור כחול בעפעפיים, שֵׂיער דליל חסר צבע ותלתל אחד בצורת ספירלה מודבק על המצח. אני זוכרת שלבשה שמלות מבדים דקים, שנראו כמו קומבינזון, ומעליהן מעילון שחור. תמיד ישבה שם, גבה לקיר, מעשנת סיגריה עם פומית ארוכה כמו כוכבת קולנוע, ממלמלת לעצמה בשקט. רק פעם אחת קולה נשמע. פתאום.

*

“איך ויל נישט! איך ויל נישט!” הצעקה שלה ניסרה בחלל המסעדה, מעל כל המהומי השיחות הרגילים. המזלג נשמט מידה וצנח ליד הקציצות, שנותרו מיותמות בצלחת. מבטה היה קפוא ועיניה הוצפו דמעות, ואחר כך התייפחה במבטא הונגרי: “למה ככה? למה? מה אני עשיתי?” והדמעות התגלגלו על הפנים וכל האיפור נמרח. אף אחד לא ניגש אליה. אפילו לא אמא שלי הרחמנית, שלא מסוגלת לראות מישהו סובל בלי לעזור.

נבהלתי נורא: מה קרה לה? ואמא סימנה לי שששש, זה תכף יעבור. הסועדים הרימו עיניים וחזרו לענייניהם, כאילו לא קרה כלום. זה הרס אותי. לא הבנתי את זה. האישה המשיכה לדבר לחלל האוויר, כעת בלחש, ולבכות בכי מר. אחרי דקה ניגשה אליה אחת המלצריות המבוגרות והושיטה לה מפית וכוס מים. וזהו, זה עבר. אבא ואמא אפילו לא הזכירו אותה יותר, אבל אני לא שכחתי.

היום אני מבינה שהיתה כנראה ניצולת שואה, אבל בשבילי המפגש אִתה היה כמו עם שחקנית תיאטרון בהצגה שרק היא לבדה מסוגלת לראות. אף פעם לא ראיתי מקרוב נשים כאלה, עם איפור מוגזם ובגדים כאלה והתנהגות דרמטית. רק בסרטים שראיתי עם אמא. בנוף־ים לא היו אנשים מוזרים, כולם נראו רגילים לגמרי. נכון, היתה אצלנו גמדת והיו אנשים עם גיבנת (כך קראו אז לחטוטרת), אבל כולם היו נורמלים וחייכו ודיברו אתי רגיל. וכאן חיו אנשים אפופים בתוך עולם משלהם, וזה נראה לגמרי לגיטימי.

בזיכרון שלי זה התחבר עם יוצאי־דופן אחרים של העיר: מוכר העיתונים המשותק, שרבץ על המדרכה בשפיץ של המלך ג’ורג' ושינקין, מול ערימה של גליונות “מעריב”, והיה צועק כותרות דמיוניות שבדה ממוחו הקודח, כמו “נאצר מת!” או “היום אני לא עובד! היום אני בחופש!” דרי המנהרה שמתחת לכיכר מגן דוד אדום, זו שירדנו לתוכה כדי לחצות את אלנבי מצד לצד, רובם קבצנים ונכים ומנגנים באקורדיון, ואמא הרשתה לי לשים כמה גרושים לכל אחד. ולכולם היה מקום בעיר הזאת. לפועלים ולאדונים, לבריאים ולנכים ולמשוגעים.

וגם לאחרים, שפשוט לא רצו ללכת בתלם. כזו היתה הציירת פרידל שטרן, שגרה לבדה בדירת גג מלאה עציצים באחד הרחובות של לב תל־אביב. פעם אחת ביקרנו אצלה, והיא היתה כל כך חמודה ומצחיקה וגם ציירה פורטרט שלי, אבל אני השתוממתי: איך ייתכן שאישה גרה לבד, לגמרי לבד, בבית שכולו שלה? בלי בעל וילדים? גם זה היה מוזר מאוד בעיני, ובו בזמן מדהים ואמיץ ומעורר הערצה. לימים גם אני גרתי בדירת גג, לא הרחק משם, וכל־כך רציתי לגור בה לבד, אבל משום מה זה לא הסתייע.

אחר כך נסענו לקנדה, כשהייתי בת שבע, ושם כבר חייתי בעיר גדולה וסואנת עם משוגעים יותר גדולים ואפילו מסוכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

אין לי אפשרות לספר את תל־אביב בלעדיה, אין לי איך לשרטט את רחובות העיר ואת חיי ללא נוכחותה. נסעתי וחזרתי, נסעתי שוב ושוב חזרתי. בנים, ואחר כך בחורים, ולבסוף גם גברים, באו והלכו. חלקם גם נשארו. נישאנו לאחים, רבנו ונפרדנו זו מזו, השלמנו, נפרדנו מבעלינו, אהבנו אחרים, ילדנו ילדים, אנחנו עדיין מגדלות אותם. הם ילכו ביום מן הימים. הורינו מתים וימותו. גם אנחנו נמות. את חיי אי אפשר יהיה לספר בלעדיה.

1. רופין

בסוף שנות השבעים לא היה כאן כלום. רק שמים ומים.

וחול.

ולאורכו של רחוב בן יהודה מרחוב לסל לרופין את סירקין בע"מ, מדרכות אפורות, מלוכלכות, שלושה קיוסקים, ברזייה וחצי, בניינים מתקלפים וסדוקים ממלח ים מפורר. יונים, דרורים, עצי אשל מזמינים. גינות אחוריות מלאות חוביזות, סרפדים וחמציצים. שמש. קו ארבע. קרטיב לימון.

הייתי אחת.

אבא, אמא, ילדה.

בית של שלושה; אמוציות של עשרה.

גם כששקט – רועש.

בעיקר כששקט – רועש.

החדר שלי צפון מזרחי, גדול, לבן, רצפה צהובה. רקמות מכל הסוגים מעשה ידי אמי, ציורים שלי, שני חלונות גדולים שמתאמצים לתת לאור לחדור, למרות הצל שמטילים העצים שמקיפים את הדירה הנמוכה. תריסי עץ לבנים נפתחים ונסגרים כאקורדיון. ספרים. ספרים. ספרים. ארון קיר גדול, גם הוא לבן.

כל השאר רעש – בלב. במוח. בחדר. בסלון. במטבח – גדוש, גועש, גולש. בלתי ניתן לאילוף ולשליטה. רעש נפלא ונורא.

2. סירקין

בחדר של מ', שתכף תיכנס לחיי, ציור קיר גרפי, גדול וצבעוני. שידה נמוכה מעץ כהה, פטפון ואוסף תקליטים שהלך והשתכלל. על הרצפה לינולאום אדום ועליו פזורים שטיחונים לבנים ושעירים.

בשירותים מרצפות שח שחורות ולבנות ואמבטיית ישיבה שלא הפסיקה להתמיה אותי בכל השנים שעוד יעברו עלי שם. רק באמצע שנות השמונים אצליח להציץ גם בשאר חדרי הבית. ובינתיים אני מבצעת ספרינטים מבועתים בין דלת הכניסה לחדר הילדים וכשאין ברירה גם מחדר הילדים לשירותים. ריצה קצרה, יעילה ומהירה, בנשימה עצורה. מבועתת מאפלולית המסדרון, מציורי השמן המופשטים, מהשקט ומכובדם של אלף ואחד האיסורים ששלטו בחדרים ושמעולם לא הצלחתי לזכור כהלכה.

המסדרון היה אפל; החדר היה שטוף באור. ביחד עם מ' התגוררה בו חתולה. החדר היה מאורגן, מאולף, צרוב קרבות. ושקט. כל כך שקט.

בחדר. במטבח. בסלון האסור.

שקט.

רק ילדה.

אמא של מ' כל הזמן בעבודה.

3. אחת

במשך שנים, שנראו אז רבות, הייתי אחת. צהובת ראש, רזה כזרד, תחובה באוברולים מגוננים. בראש בלגן, בחדר בלגן, בתיק סדום ועמורה. בבית הספר טסה נמוך, לא עושה עניינים, מגיעה בזמן, מזייפת היענות חלקית לחוקים, מבצעת את המינימום הנדרש. ביני ובין החומר הנלמד חוצצת תדיר קסדה פנימית, חסינה ובלתי חדירה.

אני רוצה להצטיין אבל מוצאת את עצמי טובעת שוב ושוב בעומסים רגשיים שלא משאירים מקום ליותר מבהייה תמידית החוצה, מחלון הכיתה ולמעלה, שם שטים עננים בתכלת העזה. העולם, הצר בינתיים, מעורפל מאוד, חולי; חלקו ים, רובו חידה.

וכשנהיינו שתיים, למרות שהרגע נצרב בזיכרון, לא ידענו שכך קרה.

4. מסדרון, קומה שנייה

תכף יתחילו שנות השמונים. בית ספר קטן בצפון הישן. יום לימודים ארוך. חדר אוכל, גונג, ילדי עובדים. המורה מעירה אותי מעוד נתק בשרשרת נתקים ומבקשת שאגש להביא את מ' מכיתה סמוכה. היה בינינו חיבור קלוש שבקלושים דרך היכרות לא לנו כלל. ידעתי מי היא, מתחילת השנה כבר שהתה בכיתה הלא נכונה, הנמוכה מדי, בתחילה כי “העברית שלה לא מספיק טובה” ואחר כך כי אמא שלה שכחה לדאוג שיעבירו אותה משם. לבית הספר שלנו הגיעה אחרי מסעות בין מקומות, בעלים ובני זוג של אמהּ, מיבשת אחרת ויותר מארץ זרה אחת. ידעתי מי היא כפי שידעתי מי היו כולם; בית ספר קטן, אותם פרצופים. והיא ילדה שהולכת קרוב לקירות, לא במרכז, אף פעם לא רצה. ילדה זהירה, עיניים יודעות, צמודה תמידית למעקה לא קיים.

כבר היה חם. פסח עבר. ואני צועדת בהתרגשות, נעולה בסנדליי, קרוב לוודאי שברכיי חבושות כהרגלן, חצי הולכת חצי רצה על רצפת השומשום הקרירה. חולפת על פני פרחי אביב גזורים מניירות קרפ ומבריסטולים, פתגמים בוהקים מתוחים על הקיר, ופה ושם פסלי אבן, סמליה של מורשת אדומה ועובדת. והרי הייתי תלמידה לגמרי מחורבנת, אבל כל כך רוצה להיות בסדר, והנה, אני נשלחת, אני מכולם, נשלחת – סומכים עלי.

ואולי הרגשתי כבר אז? כי התרגשתי, אבל נדמה לי שלא ידעתי דבר. איך אדע? ילדה עוד לא בת עשר הולכת בלי דעת להביא אל תוך חייה, לנצח, ילדה. חברה. אחות מבחירה. זה מה שקרה.

כי אחר כך כבר לא הייתי אחת. אחר כך נהיינו שתיים.

5. שתיים

כבר אחרי חופשת שבועות. העיר מוכה בבוהק לוהט וברור שחם. רחוב בן יהודה, ממלכה רחבת ידיים של חנויות סדקית, שטיחים, בתי מרקחת ועצירות בקיוסקים לבחינה מדוקדקת, אם כי תיאורטית, של ממתקים. העתיד הוא אופק תכול ובלתי נגמר, אבל עכשיו חם, כל כך חם.

טור ילדים מפלונטרי חיים מתחיל את מסע הצהריים המאוחרים בחזרה הביתה מבית הספר שברחוב לסל. ילד־ילד וקשייו, כאבי גדילה והתהוות על כתפינו, ואנחנו צועדים בקיץ התל־אביבי הנצחי עוד צעדה יומית של קשקשת רוחשת, סוערת, כזו שמהסה את כאבי הלב גם אם רק לשעה קלה.

מבית הספר הביתה מרחק הליכה של עשר דקות, ואילו אנחנו הולכות את הדרך הזו, הקצרה, מדי יום, במשך שעתיים לפחות. חלק מקבוצה אבל נפרדות. מקשקשות יותר מכולם, מפרקות את החיים לפרודותיהם, מנסות, במגושמות זהירה של ילדות, להבין משהו מכל זה. אצלי ערפל קבוע, אצלה תבונה ואימה; עושות צעדים ראשונים בפירוק אירועי חיים ובהרכבתם מחדש. זה לא קורה בבת אחת, אלא בהתקרבות זוחלת, תוך כדי תנועה, מגלות אפשרות לסעד ולנחמה.

6. עץ

אמצע הדרך, רחוב ישורון. עץ תותים ענקי, צמרתו בשמים, ענפיו רחבים ומערסלים, ושלא כמו עצים רבים אחרים שכבר הספקתי לכבוש, העץ הזה מאפשר גישה נוחה לכל הצדדים ובעיקר למעלה, אל צמרתו.

אני ילדה שאוהבת עצים; מטפסת, נפצעת ונופלת אבל לא מוותרת. ברכיי מעוטרות דרך קבע ביוֹד, אם יש לי מזל אז ביוד הסגול כי הצהוב שורף שזה נורא, ולמרות שאבא שלי נשבע שוב ושוב שינשוף על הפצע עד שכאב היוד יירגע, היוד הצהוב לנצח מטיל בי אימה. אבל אין שום דרך שאפסיק, וכל עץ אני בוחנת בעיניים של טפסנית – בליטות, שקעים, רוחב התפרסות, גובה, חוסנם של הענפים.

והעץ הזה הוא משהו מיוחד. ענק, מניב, עוצר נשימה. עץ שהוא רחם, שריון, מציאות מדומה. ואנחנו שתלויים עליו ובתוכו, לעתים רק שתינו ולעתים שלושה, אמיצים דיינו בין ענפיו להתרחק מהמולת גילנו הצעיר; סקרני נפש מספיק כדי להתחיל מהלך של פרימה.

ילדה, ילד, ילדה. מגלים בזהירות, מקשיבים במתינות, רכים כל כך ובכל זאת נוקשים ועדיין מנסים יותר באמפתיה מאשר בחוכמה להשיא עצה או להציע נחמה. מי ידע אז את כל הדברים שעוד יבואו? מי דמיין דרך? מי הרים מבט? שיחות על גבי שיחות על גבי וידויים וחקירות עשינו כשפנינו תקועות בעץ התות ההוא – קוטפים ונוגסים, מטפסים ונמתחים, ומנסים להבין תוך כדי דיבור כל אחד את חייו וביחד את חיינו, את סביבתנו, את עירנו ואת העולם.

עץ תות רחב ונדיב. ילדה, ילד וילדה. מ' אהבה את י' ואני אהבתי את שניהם נורא. אותו ואותה. אתם לא הייתי בודדה. אתם כבר לא הייתי אחת, וזה מה ששינה.

יוד

אבל יום אחד, בתוך גן העדן של עץ התות המתוק והמר, אני מאבדת ריכוז לרגע אחד. זה קורה כששוב, אפילו שאני משתדלת כל כך, נמרח עלי תות גדול במיוחד. אני יודעת שאני כבר גדולה, שאני תכף בת עשר, שכמו שני החברים שאתי אני אמורה לרדת מהעץ נקייה. אבל אני לא, כי על החולצה הלבנה שלי מרוח עכשיו כתם סגול ורחב, כתם שעדיין מעמיק ומתפשט, ומתחתיו עוד אחד ועוד אחד. וכשמבטי ממשיך חרד אל אזור כפות הרגליים אני כבר כל־כך מאוכזבת מעצמי, עד ייאוש כמעט, ומשהו באחיזה נחלש.

אני אלופת העצים, טפסנית־על, אבל איכשהו מחליקה לי עכשיו הסוליה של הסנדל מבליטתו של העץ, ואני מאבדת שיווי משקל ונופלת בלי שמץ של שליטה, נפילה ארוכה וקצרה, מוארת וחשוכה, מעליי ומתחתיי שום דבר, רק האוויר ונשימתי הנעתקת, ואני גוף קליל, ילדה רזה מדי, נמשכת מטה־מטה במהירות מפחידה.

זה בטח נראה מהצד כמו מהלך דרמטי ממש, אבל בתוך השיח שסופג אותי אליו אני בעיקר בהלם. ומרוב הלם אני נשארת ככה, קפואה, למרות שכמו תמיד חם נורא. אבל ברור לי ששוב פתחתי את הברכיים, שפצעיהן טרם הגלידו מנפילתי האחרונה, וככה אני שוכבת שם, מרגישה את המקום שהגלד שופשף והוסר ממכות הענף ואת הדם שמטפטף מהפצע שבברך, חמים ומוכר. ובתור “כבר תכף בת עשר” – זהו, אין לי כוח לעצמי יותר. שייפתח שוב הפצע, שייזל הדם, די, לי לא אכפת, אני חושבת, ובאותה נשימה נזכרת שבשארית היוד הסגול נמרחו רק לפני יומיים מרפקיי, כשהתפצפצתי בחוסר תשומת לב בשביל צדי של מסעדה שבה הוריי רצו עוד כמה רגעים לעצמם, וכדי להעסיק את עצמי הלכתי הצִדה להתאמן בריצה.

וכך אני ממשיכה ושוכבת בשיח, לא זזה, מהרהרת, בעודי מדממת, כאילו כל זה טבעי ומקובל, וכשמ' דוחפת את ראשה הנחמד מעליי היא לא צוחקת בכלל, כלומר הפה שלה לא צוחק, היא מחזיקה אותו מה זה חזק, אבל העיניים, מרגע שרואות שאני חיה ומבולבלת כמו תמיד, משתובבות ונוצצות כמו שני כוכבים. “מה זה היה??? חשבתי שאת מתה, את בסדר, איזה מזל, תגידי, את נשארת שם?”

אני עדיין לא מזיזה שריר. טיפות הדם מחממות את החלק האחורי של ברכיי ומשום מה דמעות מציפות את עיניי, “אני שונאת יוד צהוב,” אני פולטת לבסוף, “אפילו אם עושים לי פו, אני לא יכולה, זה שורף לי כל כך. כל כך כל כך.”

היא שולחת עכשיו יד ומקימה אותי בכוח כמעט, ואני מצליחה רק לחשוב שאיזה מזל שי' שוכב בבית עם שפעת קיצית ולא זוכה לראות את המופע. “את יכולה ללכת? תישעני עלי. בואי נעבור אצלי. אם נלך עכשיו, אפילו אם נלך לאט, נספיק להגיע לפני אמא שלי.” אני מזדקפת בקושי, כולי פצע ומכה וכואב לי נורא, יותר מתמיד. “אני יודעת איפה היא מחזיקה בסלון את היוד והפלסטרים.”

עכשיו אני סוף־סוף פותחת עליה עיניים. “אסור להיכנס לסלון,” אני ממלמלת את החוק היחיד שאני זוכרת, “ובטח שלא להכניס חברות.”

מ' נוחרת בבוז, קשוחה ממני פי מיליון, משעינה אותי על כתפה. “אבל את חברה בצרה. ולה יש קופסת תרופות בסלון, במגירה, פעם התגנבתי לשם כשהיא לא היתה, עברתי מגירה־מגירה, יש לה פלסטרים ויוד סגול מצרפת, ניסיתי על עצמי פעם, אל תדאגי, לא שורף בכלל.”

גבולות השיטוט

את השנים שבאו אחרי שנות העץ המשכנו לדבר, מרחיבות מתוקף גילנו את גבולות השיטוט הנפשי והעירוני: מרחוב לסל, ישורון, רופין וסירקין הִצְפּנו לתיכון שבקריית החינוך של אז, ובדרכים, באוטובוסים, על ספסלים ובשדרות, במטבחים, במסדרונות, ובחדרים שלנו, שמשתנים אתנו, אנחנו מתרחקות ומתקרבות – מדברות את הנפש, בונות עמוד שדרה, ממשיכות קשר מקרוב ומרחוק בעודנו עוברות התבגרות אחרת לגמרי אחת מהשנייה. כלום לא שינה, שום שיטוט או פנייה; את הידיים המשכנו להחזיק, מעל ומתחת להרפתקאות ולשנים, לא משנה מה. כי מאותו הבוקר הצרוב והחם בבית הספר הקטן לילדי עובדים, היא נתנה לי את עיניה, את ניסיונה וחוכמתה, ואני נתתי לה בית ואהבה בלתי תלויה. בסופו של דבר, בלי לתכנן ואולי גם בלי תשומת לב יתרה, כך, עם הצטברותם של החיים, נתנו אחת לשנייה משפחה. אנחנו החטוטרת אחת על גבה של השנייה, העיניים העדות, רשת הביטחון, הנפש הקרובה.

ובערך באותו הגיל בו נפגשנו לראשונה, כל ילד מילדינו יטיח בנו בתורו: “למה את קוראת לה ככה ‘אחותי’? אתן לא באמת משפחה.” ואנחנו נתחייך מולם ונתעקש בשמחה גדולה שאחיות זה לא רק דם.

 אז איך נראתה תל־אביב באלף הקודם? ישאל הארכיאולוג העתידי, כשהוא נושא את עיניו בייאוש אל המגדלִיָה הענקית שמסתירה כל פיסת שמים, מול הרחפות המהירות שמעופפות בנתיבי איילון בעלי שבעת המפלסים.

צריך לעזור לארכיאולוג העתידי הזה לגלות שרידים מתל־אביב של פעם, שהוא בטח יקרא לה “TLV העתיקה”. אני משאירה לו דף הוראות, כמו הבקבוק שפעם היינו מחביאים בחצר ונודרים לפתוח בעוד שלושים שנה.

הגילוי יתחיל בחצר. החצר – היא המפתח. כמוסת הזמן שלי, שם ארוזה תמצית הילדות התל־אביבית שלי, השנים הלא־כל־כך רחוקות שבהן עולמו של הילד היה בחוץ, באוויר החופשי ולא בשום מרחב וירטואלי, בימים ההם כש"להציע חברות" היה רגע מרטיט ובלתי נשכח ולא לחיצת מקש סתמית בפייסבוק.

כן, זה היה עולם של חברים בשר ודם, מִשחקים פנים אל פנים, לא דרך “סקייפ”; עולם של רחוב פתוח בלי עשן מזהם ומגרשי חול; והירקון שקיננו בו דגים אמתיים, ועל שתי גדותיו צמחו בצפיפות “בּוּסִים” – קני סוף שמהם בנינו “טִיאַרוֹת” – עפיפונים. זה הירקון שהיה בשבילי הג’ונגל של טרזן וג’יין והשבט האינדיאני של וינטו ו"יד הנפץ" ויער שרווד של רובין הוד וליידי מריאן שלו.

את כולם הכרתי מהספרים.

כן, קראנו אז ספרים, עם דפי נייר וכריכה ואותיות דפוס שהשאירו כתם שחור על האצבעות. מדי יום אחרי הלימודים הלכתי לספרייה השכונתית. לא כי הורה או מורה כפו עליי, אלא מפני שהספרים היו בשבילי השער לעולם שמחוץ לגבול תל־אביב; ולהיבלע בתוך ספר היה לטוס במהירות האור אל כל מה שיכול להתרחש גם מעבר לגשר הירקון.

היה לי אפילו קיצור דרך לספרייה, פתח בין השיחים שבחצר, ליד פחי הזבל, ומתוכו הייתי מגיחה ישר אל קולנוע צפון – עוד אתר נשכח שגם ארכיאולוג בהווה לא ימצא את עקבותיו, שכן במקומו מתנוסס כבר עכשיו עוד מגדל דמוי־אקירוב שיהיה כנראה חזות המחר.

ארכיאולוג עתידי, אני העוזרת החשאית שלך, מנסה לחשוף שרידים של ילדות תל־אביבית, והם מיד מסתמנים במפת הנפש: הערוגות בגן הירק המשותף לכל ילדי הבניין, שם גידלנו צנוניות, כי בן־גוריון דיבר על הקשר בין עם ואדמתו. הבורות של הג’ולים, שם כיכב האוסף של אחי ושלי: “פרפרית”, “מעושנת”, “רַאסִית”, והכי הכי – ה"בְּרוֹמְבִּילָה" הענקית.

אני מסמנת בשבילך, ארכיאולוג עתידי, גם את האיקסים של הקלאס בגיר על המדרכה שבכניסה לבית, וקושרת מחדש את חוטי הצמר עם קופסאות השימורים שחיברו בין החלונות ושימשו לנו טלפון, בימים שבהם חיכו לקו שבע שנים תמימות, כמו יעקב לרחל.

הארכיאולוג העתידי בטח יכתוב תזה שלמה המתארת איך גרנו בבתים בלי מעלית ויציין שהתל־אביבים הקדמונים היו יצורים מוזרים, כי המקלט הציבורי שהיה אמור להגן עליהם מפני אויב שימש להם דווקא במה להצגות ולחזרות למופעי גיטרה ואקורדיון, וזה קרה בין מלחמה אחת למלחמה אחרת. העתידן גם לא יבין איך חיינו בלי מזגן וישבח אותנו על התושייה שגילינו כשעלינו לגג כדי לישון על מחצלת מתחת לבריזה שהגיעה מהים.

כן, מהבתים הנמוכים ראו את הים ונשמו את הים, והבריזה שאת שמה נשאנו בערגה, כאילו היתה חברה אישית, ניערה מעלינו חול דקיק שממנו יצרו זיפזיף – חומר הגלם לבניית הבתים. אני גרה בבית כזה כיום ומדי פעם, כשאני נתקפת געגועים למי שלא אהיה יותר אף פעם, אני מקרבת את הפנים לקיר ונושמת ממנו את הריח של מלח וגלים; הבושם של תל־אביב, כשהארובה התותבת של רידינג עדיין לא חסמה את התפר שבין הירקון והחוף, והכול, או כמעט הכול, היה פתוח.

והכי חשוב: אני חייבת להשאיר לארכיאולוג העתידי הסבר מפורט על חדר המדרגות – כי הוא עוד עלול בטעות לחשוב שמדובר באיזה פרט ארכיטקטוני זניח, ולא ביקום העומד בפני עצמו. חדר המדרגות היה עורק החיים של הבניין התל־אביבי המצוי. עלו וירדו בו כמו בסולם יעקב, וצעקו וריכלו בשלל שפות כמו במגדל בבל. אילו היתה לי אפשרות, הייתי מצמידה לדף ההוראות של הארכיאולוג העתידי גם ציוד שמע שיכיל את טפיפות הצעדים השועטים במדרגות, ואת קריאות האמהות: “בוא הביתה! ארוחת ערב מוכנה!”, ביידיש, במרוקאית, בעירקית, בפולנית, ברומנית, מפני שכולנו היינו ילדי פליטים, עולים ומהגרים.

אני מאחלת לך, ארכיאולוג עתידי, שתטעם באיזו מסעדת שף בקומה המאתיים של מגדל בשם סיטי או מנהטן או כל שם לועזי שיתחזה למקום אחר דווקא את הקובה, הכבד־קצוץ והג’חנון שהריחות שלהם התערבבו בחדר המדרגות, מקומת הקרקע ועד דלת הכניסה לגג. ושתזכה לשחק ב"שמות קיר" – משחק שבו אתה מטיח את הכדור בקיר ונדרש בו־זמנית לצעוק את שמך – העברי, הכי עברי שיש.

והכי כיף זה להמשיך ולשחק גם אחרי שכבר ירד חושך, ואז לעלות בדילוגים ולנסות להשיג את אור החשמל שכבה בדיוק לפני שמגיעים לקומה השלישית, תחרות מסעירה פי כמה מכל המרתונים שהעיר שלנו מתהדרת בהם.

תרשום. חדר המדרגות היה המסדרון בין הפנים והחוץ שלנו, שם התרחשו האירועים הכי מסעירים של חיינו הצעירים; המזמוז הראשון שלי והנשיקה הצרפתית הראשונה שלי, מלווה בפחד שאחד השכנים, או חלילה אבא שלי, יפתח את הדלת בדיוק באותו רגע ויתפוס אותי על חם.

חדר המדרגות ההוא, מהבהב אצלי תמיד בין חושך לאור – נסה לדמיין אותו, איש מהעתיד. בעיקר את הדלתות הפתוחות של שכנים שהיו משפחה, הכי משפחה.

אולי גם בעולם שלך הילדות והנעורים יהיו מכרה זהב לסופרים, אם עדיין יתקיימו אצלך קומץ מושכי עט מזן נכחד. כי מיהו סופר, אם לא מי שמגשש – באובססיביות, יש להודות – אחרי מיקומו הנוכחי על פי מיקומו בעבר, והוא מיישר את זהותו שוב ושוב בזמן אמת, כמו חבל הכביסה בחלון, שעליו התנפנפו בחופשיות התחתונים של חיינו.

לפני עשר שנים חזרתי עם משפחתי להתגורר בשכונה שבה גדלתי, “הצפון הישן”, כך קוראים לו היום במודעות הנדל"ן המלוקקות.

את רחוב ברנדיס 9 אני ממעטת לפקוד מאז שנפטר אבא שלי, אך באחת הפעמים הנדירות שבהן מצאתי את עצמי שם, גיליתי להפתעתי שהבית עדיין לא נרמס תחת דחפורי היזמים ושהוא לא השתנה הרבה.

החצר עדיין לא נכבשה באספלט ולא הפכה למגרש חניה – המשאב הכי נדיר בתל־אביב של ההווה ואולי גם של העתיד. נותרו בכניסה גם מתקן האופניים החלוד והברז עם צינור ההשקיה ואפילו כמה קקטוסים ששתלתי לפני שנים בערוגה של גן הירק, כשנואשתי מהצנוניות של בן גוריון. נותרה גם כתובת, חרותה באולר על אחד הקירות: “פּוּס משחק”.

לא התאפקתי וניסיתי לקפוץ קלאס על המדרכה, בלי להיעזר בשום סימוני גיר. ילד אחד הצביע עליי וצחק.

דבר אחד השתנה בבית שגדלתי בו: כבר יש בו מעלית – תא שקוף שנוסף דווקא לקיר החיצוני כמו חללית קטנה, במקביל לעץ הצפצפה שממשיך איכשהו לצמוח. אולי השורשים שלו כבר משתרגים מתחת לכל TLV שלי, בין צינורות הביוב שראש העיר הנוכחי דואג להחליף למען הדורות הבאים.

שם, בפתח הניקוז, בין צינור חלוד אחד לשני, אני טומנת את דף ההוראות שלי לעתיד. אולי יום אחד אתה, הנובר בעבר, תמצא אותו.

ארכיאולוג עתידי או איך שיקראו לך פעם, תבטיח לי רק שתאהב את תל־אביב כמוני. 

מוזס הכין אותי לדרך הארוכה שתוביל אותי לעיר שספרו לי עליה שהיא לבנה ואני ישר נזכרתי בטירה הכלואה בכדור השלג של דודה טוני. היו לי תכניות, חשבתי לרחף והיה לי רק את מוזס שכינה אותי דרייפוס הקטנה מאז שהורי בחרו בשבילי מקצוע שיעמיד אותם על הרגליים. יקרה לך נס הבטיח מוזס ונס לא אירע והפכתי מילדה לסתם נמלה מצויה. זיכרונות מרעילים תכתבי תשכחי יאמר לי מוזס ברבות הימים.

בת שלוש עשרה נשלחתי ללמוד מקצוע בתל־אביב. לקחתי שקית בתוכה שמתי מסרק ומספריים גלגלי שיער וסיכות בגדלים שונים ועליתי לאוטובוס. כשהגעתי לאלנבי נתקפתי בהלה ומיהרתי להיכנס לחדר המדרגות ונבלעתי ב"בית הספר למקצוע הַסַּפָּרוּת". לא הכרתי איש כולם היו מבוגרים ממני. ברחתי למרפסת ובהיתי ברחוב וכשבאה הלקוחה הראשונה שהצטרכתי לחפוף, רציתי לגלגל אותה בשטיח ולהעלם. עם הזמן התרגלתי וחלמתי בהקיץ והתאהבתי בקינג ג’ורג' רחוב ההליכה והשקמים ושתי הקונדיטוריות הצמודות זו ליד זו מול רחוב מרכז בעלי מלאכה. אחרי פרק זמן העזתי לצאת ולטייל והגעתי עד חוף הים ועד אליו למדתי שיש בית קולנוע בשם סטודיו ובתי קפה וחנויות יפות וגם חנויות אפלות שרק הצצתי לעברן וכבר הרחתי מהן מזימות ועשיתי תנועות קטנות כדי לא לבלוט ופעם כמעט התקרבתי כדי נגיעה לבניין האופרה שניהלה אדיס דה פיליפ. גם לי היה קול יפה וחלמתי להיות זמרת ולא ידעתי איך לעשות שזה יקרה ומוזס אמר שֶׁסַפָּר באופרה אפשר להיות רק אם נולדים בסביליה.

נחשבתי לילדה טובה כל זמן שנזהרתי מפני כל מה שעלול היה להביך את הורי. תשמרי בבטן, היו מזהירים אותי. אז שמרתי. על השרשור שבתוכי שמרתי. יום אחד הם קראו בעיתון שהשרשור עלול להרוג אם הוא מגיע למוח של מי שהתולעת תפסה תחת בבטן שלו. בכל מובן השורה הזו מדויקת. אותי שעשע לראות אותם מאפירים מדאגה. לא היה לי מה להגיד. לא הבנתי איך הגוף עובד ולא החזקתי מהורי חכמים יותר ממני ואם אני לא אשמה ולא מכים אותי מה אכפת שהתולעת עולה למוח. לא שיתפתי איש בשרשור. הוא היה שלי. עליו שתקתי ועליו רציתי לכתוב. מוזס אמר שכל אחד שרוצה להתחיל לכתוב חושב שהוא חצי קפקא ומילא לי את הראש בסיפור מעשה שנקרא “הגלגול”. דרעק המוזס הזה. הבנתי שאין סיכוי אם אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק. הייתי רק ילדה ועל מה כבר היה לי לכתוב.

הורי חשבו שהתולעת תשגע אותי אבל לדעתי אם זה מה שיקרה הם יהיו הסיבה. אין דבר שהפחיד אותם יותר מאנשים שהשתגעו. הם עשו לפחד עליה מאירופה והשרישו אותו בארץ ואחרי שקראו ב"לעצטע נייעס"¹ כתבה שהגיעה מתורגמת לאידיש במברק מניו יורק, הם התחילו לחפש בית חולים שימשוך לי את השרשור מהגוף ומצאו בתל אביב בקרן הרחובות גרוזנברג ומוהליבר בית חולים פרטי בשם דנציגר.

אל הדנציגר הזה אגיע עם אמי בערב, אחרי יום עבודה ונסיעה של שעה באוטובוס. על המדרגות הרחבות שנוצקו במרכז הבניין המפואר תקבל את פני קטנה וזריזה אחות ויטה. לא ממש קראו לה ויטה אבל אותם ימים כל אחות הייתה בעיני אחות ויטה כמו זו שהמליצה לאמי אחרי לידת אחותי להיניק גורי כלבים כדי לנקות את הזיהום שפשט בשדיה והיה חשש שהחלב הזדהם. ואני רק מלשמוע את זה רציתי למות כי אמי פחדה מכלבים גרמנים ומלחמה אבל עם מה שאחות ויטה אמרה לעשות, השלימו כולם.

בבית החולים יועד לי בקומה העליונה חדר עם מרפסת, שם אשב מול חלונות גדולים עזובה לנפשי על “הכיסא הגבוה” עם החור שמותאם לסיר ואחרבן בפרטיות ואמי תשלם על העונג בכסף שעבדנו עליו קשה ומהחלון שיהיה שלי אראה את הרחוב ויאמרו לי שמי שמקבל את החדר האחורי רואה עץ ואת הסטודיו של הבן של הרופא שרק בעוד עשרים שנה אדע שהבן הזה הוא הפסל יצחק דנציגר איש יפה תואר שייהרג בתאונה וכשאשמע אבכה.

מעולם לא טיילתי בגן ההוא. או שמא כן. לא הייתה לי שליטה על דמיונות וכשהציצו בי הכחשתי אותם. אמי הלכה. לבית חולים לא היה ריח. אחות ויטה הייתה מתוקה. עליתי לקומה העליונה. מעלית האוכל העלתה עבורי צלחת ושתי צלוחיות. כדורים מלח אנגלי ודג מלוח. לבלוע הכול וללעוס הדג מלוח אמרה אחות ויטה. עשיתי כדבריה ונרדמתי בשלווה. בשש בבוקר שוב עלתה מעלית עם צלחת וצלוחיות ובעשר שוב ואחר כך התיישבתי על “הכיסא הגבוה” והתחלתי לעבוד בשביל אחות ויטה שתהיה מרוצה.

צהריים יפים. תל־אביב נחה על הגב ואני מטר משפת הים מקללת את משטר הצנע שהנהיג דב יוסף בראשית שנות החמישים ושהביא עלי את הצרה הזו בקונסרבים מאמריקה והלוואי הייתי עכשיו תלמידה שמהתלת בבנים מתאכזרת לבנות ומתאהבת במורה למתמטיקה ולא יושבת על סיר ומחרבנת עצמי עד עילפון, לבד על מרפסת שמש בתל־אביב הקטנה, לשמחת אחות ויטה שעוד מעט תבוא לנבור בסיר עד שתצווח בחדווה “הראש יצא” והמעלית תגיע עם ארוחת צהריים, צלחת מרק אטריות כמעט כמו אלה שצמחו אצלי בבטן ושרק לפני שעה קלה נפטרתי מהן ואחות ויטה תאמר שככה צריך וזה מקובל ותאכלי ילדה ותתקלחי ותשני צהריים, את עכשיו בריאה והכל טוּב לך.

ובאמת הרגשתי טוב “הבראתי” ומעכשיו ודאי אוכל פחות כי תמיד אמרו עלי “זאת אוכלת כמו שתיים כי התולעת אוכלת אותה” וזה לא היה הדבר הכי גרוע ששמעתי ומוזס צודק כשהוא אומר שאני בת מזל כי מאיפה שבאתי ולאן שאני הולכת הולכים בעקבותיי דיבורים משונים.

כשהשמש שקעה ראיתי את אמי עולה במדרגות ולבי נמלא צער כי היה לי נעים ובקשתי לעצמי עוד לילה בחדר משלי תחת ידה הרחומה של אחות ויטה שגם היא כבר חיבבה אותי וכמוני הופתעה כשבאו לאסוף אותי ואמרה שלא מקובל לשחרר חולים לעת ערב והתביישתי באמי שבקשה לחסוך כמה לירות ויצאנו בחיפזון.

השעה כבר הייתה קרובה לשמונה. החנויות היו סגורות והסמטאות עמדו בשיממונן. אמי הייתה אחרי יום עבודה, נראתה עייפה ולא חיכיתי שתפנה אלי בדברים. לא היה ממנהגה לשאול, היא לא רצתה לדעת, די היה לה שהיא אמי, היא לא עודדה קירבה ולא הייתה טובה או רעה ואני לא הכרתי אימהוֹת אחרות.

מדנציגר עד לתחנת האוטובוס בקינג ג’ורג' הלכנו זו לצד זו בשתיקה. לו חייתה סבתי, היא ודאי הייתה אומרת לאמי שדבר לא היה נגרע מכבודה אם הייתה פונה בדברים לילדה שהולכת לצידה.

זה היה יום של שמש רותחת כרגיל והמרצפות של החצר ב"א. ד. גורדון" היו לוהטות כששוב זרקו אותי מהכיתה. לא הייתי פרא אדם. היתה מורה־מחנכת כלבה שממש בחרה בי לשעשוע. היא לא סבלה אותי מאז אותו היום שאבא שלי נתן לה מנה בטלפון. מורה כלבה צולעת מוותיקות תנועת העבודה שבעלה ברח ממנה והיא היתה מעשנת בשרשרת ומתגאה בהיכרותה עם כל הגוורדיה המדושנת עונג של אנו־הקמנו־בנינו־שוררנו, שהיתה מהותו של המוסד הזה; מוסד שכמו הכין את תלמידיו להבין שהם דור ההמשך של המדינה הזאת, כאילו היתה שלהם בטאבו, מבלי שהרוויחו את הזכות הזאת.

מלבד קבלת מתנות מההורים האמידים שחזרו מטיוליהם בחו"ל, היתה המחנכת ממליצה תמיד על מורה פרטית לחשבון, שבמקרה היתה חברה שלה, וכעת דרשה בתוקף שישלחו אותי אליה. אבי, שלא סבל את ה"המלצה" שלה, נתן לה מנה יפה בטלפון במבטאו הייקי. והיא גם כך לא סבלה ייקים וגם לא נסענו לחו"ל ולא הבאנו לה מתנות, ולא הייתי “בן־של” כמו מרבית ילדי א. ד. גורדון. הייתי תלמיד לא טוב, ויכולת הריכוז שלי היתה גרועה, במיוחד במתמטיקה.

זו היתה השנה הכי גרועה שלי עד אז: אמא שלי חלתה בסרטן ושכבה בבית חולים הדסה בבלפור, ולא ראיתי אותה תקופות בין ניתוח לניתוח. כשהיתה בבית נראתה כשלד והחלה להתרחק ממני. עד שלבסוף הורתה שלא להביא אותי. ואני צועד שם בחצר הגורדונית, ליד מחסן הנגרייה של אדי המשופם, וחולפת המנהלת המרושעת ההיא ועוצרת אותי ואומרת לי: “כבר אמרו לך שאתה נשאר כיתה, נכון?”

המרצפות התנדנדו. רכבת הרים הסתחררה בראשי. זו היתה הכרזה סופית ומוחלטת עלי ככישלון. מיותר. טיפש. הייתי בהלם. כל כך כאב לי. הבושה. ההשפלה. טיפסתי על גדר בית הספר ורצתי הביתה. בבית היתה אחותי הגדולה מירי, שבאה לביקור. אבי היה בהדסה בבלפור, במחלקה אצל אמא שלי.

מירי, אחותי האהובה, ישבה וכתבה בחדר העבודה של אבי. היא ראתה אותי, ומבט אחד הספיק לה. סיפרתי לה הכול. היא לקחה אותי בידה, והלכנו לגורדון הארור ונכנסו לחדר המנהלת ושם – אני זוכר את המילים עד היום – פתחה את הפה שלה אחותי מירי, כמו תובעת במשפט; ובאזמל של יושרה ואמת ולב הטיחה במנהלת המרושעת, בפניה החמוצות, כתב האשמה שגרם למנהלת להלבין.

עברתי בית ספר. בית הספר לדוגמה ע"ש הנרייטה סאלד. ליד הבית. מול הים וגן העצמאות. השמש הצוחקת הצהובה של תל־אביב ותכלת הים נשקפים בחלונות הכיתה. למדתי שם עם ילדים רגילים, לא “בנים־של”, ועם ילדים עיוורים וכבדי ראייה, שהיו משולבים יחדיו עמנו בכיתות. והיינו משחקים כדורגל וכדורסל בחצר וצועקים “מסרתי לך! מה, אתה לא רואה!” והולכים מכות. ומשווים גדלים בחדר ההלבשה. והיו לנו חולצות אחידות מכוערות להפליא שאהבתי ללבוש, כי הן היו ההפך מגורדון ששם כל אחד בא איך שהתחשק לו, בשם החופש. שם הרגשתי כלוא ואבוד.

ודווקא השנים שבהן למדתי בבית ספר זה, אותן שלוש שנים שהיו הכי יפות בחיי, שנתפסות בנפשי כאלדוראדו האבוד של הילדות, היו השנים בהן קמלה גססה ומתה אמי.

אני זוכר את אמי עומדת שלד, עור ועצמות, בחלון המטבח, בחלוק צמרי כחול, עורה השחום השדוף צהבהב כמו אצבעות מעשן, כמו קלף דהוי ומקומט, ניצבת גאה וכחושה בשארית כוחותיה, ידיה על מסילת העץ הרקובה של חלון המטבח הפונה אל מרפסת הבאוהאוס העגלגלה של חדרה של נתנאלה (נתי) שכנתי. במרפסת עמדה אריקה רוזנבאום. שכנתנו וחברתה של אמי. הן הביטו זו בזו בשתיקה. דמעות זלגו מעיניהן. היה לי ברור שהן נפרדות. אמי מביטה בה בפעם האחרונה.

אריקה מביטה באמי, וכל שנות החיים שעברו יחדיו בשכונה הזאת בבנייני הבאוהאוס הישנים של התקרות הגבוהות בבן יהודה שטראסה פינת ז’בוטינסקי, חברותן, אהבתן, דאגתן, שיחותיהן, סודותיהן ומתכוניהן, היו כמו צל של יום חורפי זה, אפרפר לבן. איני יכול להעריך כמה זמן עמדו שם מביטות זו בזו, אך עד היום הרגע הזה נשמר בלבי קפוא, כלוא באותה ילדות תל־אביבית שלי.

בתה של אריקה, נתנאלה, נתי, היתה לי כמו אחות גדולה. למדנו באותו בית הספר על שם הנרייטה סאלד. מרפסת הבאוהאוס העגולה פנתה לחדר הילדים שלי ולחלון המטבח הצר והקטן שלנו, בדירה הקטנה בת שניים וחצי החדרים. דירה בדמי מפתח, עמוסת ספרים, ציורים וציטוטי שירה והגות, בעומס רנסאנסי בוהמייני מחניק, כמו קרנבל ייקי ילדותי, ששיקף את אבי ואת עולמו. ממרפסת זו היתה נתי מעבירה לי צעצועים וחפצים וספרים בחוט וגלגלת לחדרי. ממרפסת זו היינו מדברים וצוחקים. מעלים מצרכים מהמכולת השכונתית של עזרא ואברהם אל הבית בסל תלוי על חוט.

ילד בן יהודה שטראסה בשכונה של מעונות עובדים צפון־ישן של תל־אביב. תל־אביב של שנות השבעים. עיר זקנה ומקומטת ומתפוררת. שכונה של בני עליות. כור היתוך. הוריי מגרמניה וממקדוניה. אביה של נתי, נפח ורתך, היה יליד גרמניה ואמה מאוסטרו־הונגריה. בבניין של נתי ושלי היו שכנים מלוב, מרוקו, בולגריה, רומניה, עיראק, פרס, ארגנטינה, תימן, כושים עבריים שנדדו מדימונה לעיר הגדולה, הכול מהכול. אמי דיברה עם אריקה עברית וגרמנית, ועם גברת אתרוגי, חברתה הבולגרייה, זמרת האופרה לשעבר, סרבו־קרואטית ולדינו. אחר הצהריים היו מתכנסות השכנות בחצר הבניין שלנו, יושבות ומפטפטות לאחר ששעה קודם היו רבות ומטיחות האחת ברעותה שלל דעות נחרצות על מוצאן.

זו היתה שכונה של הרבה בעלי חנויות עריריים שעלו ארצה ממיליון ת’אלפים גלויות ואיבדו את עצמם בדרך. אנשים בודדים, חלקם קשים, שילדי השכונה היו להם כמו תחליף למשפחה. היה יהושע (פויו), בעל חנות לחכות דיג וללבני נשים, שהיה אלוף ביליארד וברידג' ברומניה, בחנותו העמוסה המטונפת והאפלולית, בה היה מבשל על כיריים קטנטנות. והיה את אדון שלום וארבעת אחיו ואחותו, שעלו ארצה עם אביהם מעדן בתימן, גרו יחדיו בדירה בבניין הזה שכולו היה בבעלותם, מעולם לא נישאו ומתו בזה אחר זה עריריים בזקנתם. היתה לשלום חנות למכשירי כתיבה וצעצועים ובמגירת דלפק המכירה, בקופסת כפתורים, היו נתונים מפתחות כל ילדי השכונה, למקרה שייתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.

מול דירתנו התגוררה הגברת צ’פמן, פסנתרנית לשעבר של הבולשוי שגרה בדירת חדר קטנה הצופה אל רחוב בן יהודה. היא לא דיברה מילה בעברית, רק אנגלית רוסית וגרמנית. הגברת צ’פמן מאוד אהבה את אמי. עם אבי היתה משוחחת על חדשות העולם ומחליפה עמו ספרים באנגלית וגרמנית. אישה קשה וגאה ופקחית. ביום שאמי נפטרה היא פסקה לנגן בפסנתר וללמד נגינה. אני זוכר שיום לפני מותה שלה זימנה הגברת צ’פמן את אבי לחדרה. הוא עמד שם והביט בה עומדת ליד הפסנתר שלה ומלטפת אותו דקות ארוכות. הם לא החליפו מילה. היא החזירה לו את הספרים ששאלה ממנו, ולמחרת בבוקר נפטרה.

השכנים התחלפו ללא הרף, וכמו החנויות שהתחלפו ללא הרף, ובניינים שנהרסו וקמו חדשים במקומם, העיר החזיקה כבר בילדותי שכבות ארכיאולוגיות של חיים מימי הקמתה. תל־אביב, שהחזיקה עדיין את הרוח של עיר קטנה ואנשים בה מעט, הגם שהיו בה הרבה אנשים וכבר לא היתה קטנה. זו היתה תל־אביב לא סקסית ולא יקרה. עיר של זקנות בשיער כחול־אפור הצועדות בדרכן לקופת החולים בזמנהוף והיושבות כמו דודתי הייקית יפה שפירא בבתי קפה צנועים ולא טרנדיים בדיזנגוף, בפרלמנטים של אלמנות.

תל־אביב של שכונה וילדים. פעילויות התנועות של השמו"צ או הנוער העובד היו במגדלור הנטוש שבשפך. במדשאות גן העצמאות היינו עורכים תחרויות ריצה ושיעורי התעמלות של בית הספר, חגיגות יום הולדת, מפגשי כיתה, קרבות אקדחי מים בשבועות וקרבות אקדחי פיקות בפורים. בערבים היו מקרינים מטעם העירייה סרטים במדשאה הגדולה של הגן על גבי בד מתוח גדול. מורדות הכורכר של גן העצמאות אל חופי הילטון ושרתון היו בשליטתנו. הכרנו שם כל מחבוא ומערה וכוך, ובעוד אמהותינו היו צועדות לים בשביל התלול אנו היינו מקפצים מטה על הסלעים.

מדי יום שישי היינו קונים פרחים אצל הגברת שרמן. לא בחנות. ברחוב ויתקין בחצר של בניין מתקלף בן שתי קומות גידלה גברת שרמן גן פרחים מרהיב. אמהותינו היו שולחות אותנו אליה, היינו בוחרים את הפרחים וחוזרים אתם הביתה, כשהם עטופים בנייר עיתון. בקיצים היינו מטפסים על עצי הדקל והתמר של השכונה, משה דבח, דדה אבוקסיס ואני, קוטפים תמרים ומוכרים אותם מדלת לדלת בבנייני השכונה; בכסף קנינו קלפים לאלבום התמונות של “העולם המופלא”.

תל־אביב של ילדי מפתח, של בליל שפות ומבטאים, של תופרות זקנות בדירות פארטר, התופרות שמלות שאמהותינו העתיקו ממגזינים, כי לא היה די כסף לקנותן בחנות. תל־אביב שבה הכרת את הדוור ואת מנקה הרחוב, שאבי פנה אליהם בתואר “אדון” והעניק להם חבילת שי לחגים, עם בקבוק יין ובונבוניירה וריבה ועוגה, ובו בזמן הייתה אמי מחשבת כל הוצאה. לימים מצאתי במחברת המתכונים שלה, בכתב ידה, בעמודים האחוריים, את רשימותיה: “חצי מנה פלאפל לאיתן… שיעור פסנתר אצל אגון בפינסקר לאיתן… חולצה לתנועה למירי…”, כי לא בכל חודש היה ממה לסגור את החודש.

תל־אביב של גומחות תרבותיות פתוחות שהיו לנו כבית שני. כמו קונצרט החינם של הפילהרמונית, שהיתה מנגנת בכיכר מלכי ישראל כמה פעמים בשנה לקהל הרחב. כמו “מרתף ליריק” ולימים חנות הג’ז הראשונה בארץ, “קורוס”. במרתף ליריק שרצנו אבי ואני בנפרד לאחר מות אמי. המוכרות כבר הכירו אותנו, היינו מגלים שם את “זו ארץ זו” ואת ספרי דן בן אמוץ, מאזינים לתקליטים חדשים שהגיעו מחו"ל. לכל חצר, סמטה, שביל, היה סיפור. כאן התאבדה בחורה שהרעילה את בעלה ברעל עכברים, אחרי שתפסה אותו בוגד בה. כאן היה סליק של ההגנה. בחצר ההיא, תחת מרפסת ישנה, הקים לו איש אחד בית מאולתר, שם הוא ישן, לאחר שאישתו הגדולה זרקה אותו מהבית.

תל־אביב שבה חולף ברחוב אדם ואבי אומר לי חרש במבטאו הייקי הכבד: “האדון הזה תרגם את סיפורי קנטרברי שקניתי לך לבר מצווה. הוא עשה עבודה כבירה!” תל־אביב מוזנחת ומתקלפת, כמו בשירו של ויזלטיר, של סוף שנות השבעים. ומעל כל אלו השמש הצוחקת, הצהובה והאופטימית של העיר. שמש דבש שרוף בימות הקיץ. בעיר שרחובותיה הפוכים לזרימת הרוח מהים. תל־אביב של שוק הכרמל בימים שעוד היה זול, לשם היו שולחים אותך לעשות קניות לבית, נקניקים אצל פרדי ולקרדה בדוכן של המשפחה הרומנית שבנה היה תלמיד של אבי.

תל־אביב של אותו יום חורף גשום, שבו מתרה בי אבי “ואל תיקח ממנה דבר! גם אם תציע לך!” ולא קורא לה בשמה או אומר את המילה “אמא”, כמו היתה קרובה רחוקה שאיני מכיר, שעלי לבקר ביקור נימוסין, ואני יורד מהמיניבוס ברחוב אלנבי פינת בלפור וצועד במעלה הרחוב לבית חולים הדסה ונכנס אל המחלקה האונקולוגית שם שוכבת אמי, והיא מציעה לי שוקולד ודוחקת בי כבאדם זר בקרירות מַפנת גב, ללכת. ואני הולך. ועד היום אני ממשיך ללכת משם, יום אחר יום, בהלם מוחלט, שאיני שייך עוד ללב שהיה לבי, בעיר הזו שרק בתיה ששרדו מאז מזהים אותי כשאני עובר בה, ואני מזהה בהם את שמי. את פניי.

היום אני יודעת שהמסעות שלא יצאתי אליהם השפיעו עלי לא פחות מהמסעות שערכתי. אבל אז? שלושים מטרים בלבד הפרידו בין הכניסה לבית שהתגוררתי בו בילדותי לשער בית הספר דרכו חלפתי מא' עד ח'. שלושים מטרים זה כלום, שום דבר, לא ספרת חמישים צעדים והגעת. קינאתי קנאה מלובנת בכל תלמידי הכיתה שהתגוררו בפאתי השכונה וצעדו הביתה בחבורה או כיחידים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שותפה להשתרכות היומית מהבית לבית הספר או לבהייה החולמנית בדרך חזרה. אלה היו מסעות קבועים שנמנעו ממני.

טיולים משפחתיים היו עוד החמצה, כי עד שמלאו לי אחת עשרה לא היתה לנו מכונית. בתור ילדה הוקצה לי שטח שיטוט שגבולותיו ברורים מאוד: מצפון – המכולת של הרומנים, ממזרח – גדר בית הספר, מדרום – בית ספר ממלכתי־דתי, שלמדו בו כל המופרעים, וממערב – טורי בתים שהציגו חזית שיכונית אחידה של תריסי תכלת מתפרקים וכביסה מתנפנפת. מעבר לבית הספר הכסיפה אוטוסטרדה, ואחרי האוטוסטרדה עלה ריח מתוק מן הפרדסים. אחרי הפרדסים היו שלושה צבים ופיל ענקי, ודרומה משם, דרומה־דרומה־דרומה משם, היתה עיר שקראו לה תל־אביב, וידעתי עליה שהיא גדולה וסואנת ושיש בה דברים.

הייתי בת אחת עשרה כשהוריי רכשו את המכונית הראשונה שלנו, פיאט 850 זערורית בצבע טורקיז. תמה תקופה. נפרדנו בלי צער מנסיעות מיוסרות העירה באוטובוס “אגד” רועש, צפוף ואטי. בשבתות ובחגים לא נדרשנו עוד לחסדיהם של קרובי משפחה חומלים וממונעים. פתאום נפתחו לפנינו אפשרויות חדשות ומרגשות, כמו אופציית הישיבה במושב לצד הנהג! הפיאט התאימה לנו בדיוק – זוג הורים מלפנים וארבעתנו דחוסים מאחור, ערימה מתנועעת של מרפקים וברכיים. מעתה יכולנו גם אנחנו להצטרף לנדידה השבטית הגדולה של ימי החגים, אל ארץ הדשא המובטחת בגני יהושע.

פסח 1978, בת אחת עשרה. פעם ראשונה שלי בפארק, שעל קיומו למדתי רק באותו בוקר, כשאמא העירה אותנו ואמרה שנוסעים לפיקניק בגני התערוכה. ככה זה היה פעם, ההורים האמינו בכל לבם באסטרטגיה חמורה של מידור והסגירו החוצה רק פיסות מידע הכרחיות, תמיד ברגע האחרון. שעה קלה אחר כך כבר יצאנו לדרך. הכול היה חדש ומעורר. אפילו פקקי התנועה בכניסה למגרש החניה בתשלום הקסימו אותי, כי בשכונה שלנו בדרום נתניה לא הצטברה עדיין מסה קריטית של מכוניות שתעמיד פקק תנועה ראוי.

כל המסעות שלא יצאתי אליהם, כולם גם יחד, לא הכינו אותי לעומס המראות שנגלה לי בהגיענו לפארק. אנשים ועוד אנשים, שלוש מאות ושישים מעלות של בני אנוש, אוקיינוס דמויות עצום מתנועע ורוחש, וכולם עסוקים: מחטטים בצידניות, יושבים על כיסאות ים ומפטפטים, מגרשים זבובים בעודם שרועים על שמיכות פיקה. ראיתי נשים מבוגרות מביטות בריכוז עילאי בטסי פלסטיק של רמיקוב. ראיתי שפתיים ננשכות מול קוביות שהתגלגלו על לוחות שש־בש. ראיתי כלבים שיכורי חופש משתוללים משמחה, ראיתי ילדים שדרשו במפגיע לקבל קרטיב. רק הדשא בקושי נראה. פה ושם בצבצו אניצים ירוקים במרווחים הצרים בין שמיכה למחצלת. דמיינתי שכונות שלמות מתרוקנות מיושביהן, וכולם ניגרים הנה, אל נקודת האיסוף המוסכמת. וייסעו ויחנו ויפצחו גרעינים.

גם אנחנו התקדמנו בשביל, ידינו עמוסות, עינינו בולשות סביב בניסיון לאתר פיסת קרקע פנויה. לבסוף נדחקנו בין שתי משפחות בעלות ותק, וכדי לממש מיד את היאחזותנו בקרקע תקענו דגל־שמשייה. העשן שעלה מהמנגלים סביבנו נמסך לתוך עמוד עשן קולקטיבי, צורב וסמיך עוד יותר, שכבר החל מתעבה מעל לראשינו. מה עושים עכשיו?

ילדה בת אחת עשרה בפיקניק משפחתי בפארק יהושע. זה בדיוק הגיל שבו מלנכוליה דקה של סף נעורים מוצאת לה משכן בנפש. זה הגיל שמאבדים בו עניין במשחקי הילדים ועדיין לא מוּעלים לדרגת שותפי סוד בעולם המבוגרים. כך הייתי אז, מתנדנדת בין הכבר־לא לבין העוד־לא. הגן השתרע מאופק עד אופק, מציע עצמו לפניי, כך שאין להתפלא על הרגליים, שהחלו לצעוד כמעט מאליהן. אפילו הפה כבר נפער, מעט־מעט, זהיר־זהיר, מכין את עצמו לנגוס ביס קטנטן בעולם.

מה עבר לי בראש? חופש. הרפתקה. ללכת מכאן. הגן הציע ואני נעתרתי. יש להניח שהשתוקקתי לחקור את סוד שביליו הנעלמים, לחפש מה עוד צפון בו עבורי. לא היה לי מושג. כל עיקול הבטיח גילוי, פיסת אגם פתאומית נצצה בשמש מאחורי קבוצת שיחים, רכבת נוסעים מצועצעת בצהוב שקשקה על השביל, צופרת צפירות אזהרה עליזות. טווסים הידסו גאים מחוץ לפינת החי, שלטים על שער סגור הבטיחו עוד גן בתוך הגן, עם תצוגת צמחייה אקזוטית מכל העולם. אילו קיפץ מולי על השביל חד־קרן זהוב היה זה הגיוני באותה מידה. רגליי נשאו אותי, השביל הורה את הדרך. זה הספיק. הלכתי והלכתי.

הלכתי. השביל התארך. בשתי גדותיו הוסיפה להימתח אותה חגורה אנושית צפופה. ראיתי נשים שצחקו בקול רם ומתאמץ מבדיחות של גברים שלבשו חולצות קטנות ממידתם. ילדים קפצו אגרופים, בעטו בסתר באחיהם הצעירים. העשן היה צורב ומר. עוד ועוד בשר הועמס על רשתות צלייה, למרות שכולם כבר זללו להתפקע. הרחקתי עוד, מדמיינת לרגע חריפות מעוררת של מרחבי דשא קצור, אבל סירחון הליזול שבקע מתוך צריף השירותים הציבוריים הדף את כל הריחות האחרים ובלע וכיסה על הכול. ולפארק עדיין לא נמצא קצה.

*

הכרת המרחק באה באיחור גדול. כמו אנשי פנים הארץ שמגיעים לראשונה לחוף הים ורואים מולם רק מישור מימי חלק, מבלי לשער את חמקמקותה של הקרקע המתרחקת תחת הרגליים. מתי מתחולל הרגע שבו מחלחלת לתודעה ההכרה הכאוטית שמרגע זה ואילך החלה הליכה לאיבוד? מתי איבוד מכריז על עצמו ככזה? כשפתאום היתה יותר מדי שמש ופחות מדי צל; כשילדים אחרים מלפניי ומצדדיי טמנו ידם לבטח בכף יד אמהית או אבהית ואני לא; כשהמרחק כבר תורגם לכאב מציק בכפות הרגליים, ליובש מחניק בגרון; כשתחושת הזרות הביסה את הדחף לגלות עוד ועוד יבשות חדשות. ברגע כזה האיבוד מכריז על עצמו במלוא עוצמתו המועכת, ניזון מחרדת נטישה נצחית שמלווה אותנו פחות או יותר מהעריסה עד הקבר: אבל איפה אמא?

מה יכולתי לעשות? לפנות בבקשת עזרה למבוגר אקראי? אפילו לא ידעתי להסביר לאן בעצם אני צריכה לחזור. מה יכולתי לומר לו? סליחה אדוני, המשפחה שלי, הם כאן בסביבה, חונים בצמוד למשפחה בעלת צידנית תכלכלה, ליד סבתא פעלתנית שלא מפסיקה להתלונן על החום. ממש בסמוך ישנו זוג תאומים ג’ינג’ים, שובבים כאלה, שנרדמו בעגלול. אולי ראית במקרה?

האפשרות שיחושו בחסרוני ויצאו לחפש אחריי כלל לא עלתה בדעתי. הרי הייתי ילדה כזאת של בית, ילדה של ספרים. הבת הבכורה. מופת של רצינות ואחריות. בשום פנים ואופן לא בילבי פורקת עול של הרפתקאות, שטויות ועניינים. לא, הם בוודאות לא יחפשו אותי, דווקא משום שהם סומכים עלי כל כך.

באופן משונה האיבוד עצמו כלל לא הפחיד אותי. לא איימו עלי שיניים חדות, פרווה בוהקת או מבט חמדני מדי. לא הגבתי בריצה מיוזעת, גם לא הזלתי דמעות. פשוט המשכתי ללכת. לעתים קהות חושים היא נכס, גם תמימות יתרה עשויה להתגלות כיתרון ולו זמני (עד שהיא הופכת לעול בלתי נסבל). פשוט המשכתי ללכת.

המסעות שלא יצאתי אליהם אין פירושם שלא צברתי ניסיון מתוך מסעותיהם של אחרים, שלהם הייתי שותפה שקטה. עקבתי אחריהם בנשימה עצורה – בעוד האחרים גומאים מרחקים, גמאתי אני דף אחר דף. ניסיוני העשיר מאד בסיפורי מעשיות לימד אותי, שהדרך בסופו של דבר תמיד מוליכה הביתה. למעשה כל הדרכים כולן תמיד מוליכות הביתה, ואם הולכים הביתה סימן בדוק הוא שמתקרבים לסוף. כיפה אדומה, עמי ותמי, זהבה של הדובים ואפילו פינוקיו – אף לא אחד מילדי הסיפורים הופקר לנפשו, אף לא אחד מהם ננטש על השביל לנדודי נצח. הדרך תמיד נמצאה, סוף אחר כלל לא בא בחשבון. לכל אחד ואחת מהם המתין בית בקצה. לא משנה עד כמה התפקוד ההורי באותו בית היה חסר אחריות, עקר או לקוי, אבל בית. הייתי בת אחת עשרה, ועדיין בטחתי ביכולתו של סיפור, כל סיפור שהוא, להוביל אותי בסופו של דבר בחזרה לאמא, אל הסוף הטוב. והמשכתי ללכת.

הפסנתר שלה עומד היום במקום הראוי לו. חלפו ארבעים שנה מאז נקנה, החברה שייצרה אותו עברה בינתיים לייצר רהיטים, ואמא הלכה למקום שכולו יופי. השאיפה לאלגנטיות הנחתה אותה תמיד, לצד רגישות לרגשותיו של הזולת וחיבה עזה לצבע חוּם. אישה דומיננטית עם לב גדול, דעות נחרצות ומח עצם שחדל לייצר המוגלובין בטרם עת. בדמדומי ערש דוויי, במחלקה פנימית באיכילוב, אמרה לי: “יקבלו אותי שם, אני אישה מכובדת.”

האם רציתי ללמוד לנגן? סביר שלא. לפחות לא בפסנתר. עובדה שכמה שנים מאוחר יותר למדתי לנגן בגיטרה בהתלהבות רבה. אבל באותם ימים, ולאורך שנים רבות מדי, שאפתי להיות ילד טוב ולהשביע את רצונה, לעשות כדבריה. היא מצדה רצתה פסנתר ורשמה אותי ללימודים בקונסרבטוריון החדש בבאר־שבע, כך ששאיפותינו השתלבו. אהבתי אותה נורא וחששתי ממנה למדי, ויותר מכול רציתי לנסוע לכל מקום שהוא לא ביתנו במדבר. לתל־אביב כדי לקנות פסנתר? למה לא.

אמא אהבה את תל־אביב כמו היתה עיר אירופית והשתוקקה לנסוע אליה כמו שלוש האחיות במחזהו של צ’כוב שרוצות “למוסקבה, למוסקבה”. היא גדלה בחיפה, שהיתה בשנות ה־40 בירת הצפון המרכזית והנחשבת, כך שתל־אביב היתה תחליף הולם שגישר על המרחק והזמן. אבא שלי עבד בתעשיית המחצבים בנגב וגרנו בעוֹמֶר, מראשוני היישובים הקהילתיים בארץ, מקום שמזכיר לי את דובאי. אמנם אין בו גורדי שחקים מהגבוהים בעולם ולא איים מלאכותיים בצורת דקל, אבל תמיד היתה בו – בשקט העז ובגינות הירוקות סביב בתים ממוזגים הדומים זה לזה – התכחשות לאבק ולחום, לבדואים סביב, וגם לבאר־שבע השכנה. במידה דומה של שכנוע עצמי התייחסה אמא לתל־אביב, התעלמה מכיעורה המתקלף, כאילו נשמה את רוח העיר והכירה באיכויותיה, רואה מעבר למגבלותיה. ואכן, בעשר השנים האחרונות לחייה גרה בה עם אבא, מאושרת מהשאון, מהצפירות ומהעשן. תל־אביב עשתה לה טוב, עיר גדולה דיה כדי שהיא תהיה בה אנונימית ולא תצטרך להתחשב במה יגידו.

ימי סוף החופש הגדול, 1975. אני בן תשע וחצי; טלי, אחי המתולתל והשובב בן שבע; אמא שלי, בשֵׂער קצר חום־אדום ובמשקפי שמש גדולים וחומים, לבשה חולצה קיצית רחבה שהסתירה את ההיריון עם אחותי עירית. הנסיעה מבאר־שבע ארכה אז שעתיים ויותר, בכביש שהיה בו רק נתיב אחד בכל כיוון. בתחנה המרכזית בתל־אביב התחזקנו בעוגת גבינה ובקפה הפוך בקונדיטוריה מול הבניין הראשי, מקום כּוּכי שהיה חביב עליה, כנראה בשל ריח הסוכר החרוך והווניל. עלינו לאוטובוס בקו 5 של דן, שבאותם ימים שירתו בו כרטיסנים בתא מיוחד. אטרקציה. דיזנגוף סנטר עמד עוד בבנייתו ואנחנו המשכנו הלאה, אל – אני לא בטוח, אבל רוב הסיכויים שהיתה זאת – “מלניק פסנתרים”.

דביקים מלחוּת הצהריים, נכנסנו להיכל דומם, אולם תצוגה בריח קריר ויבש של עץ מעובד משוח בלכה ושטיח מקיר לקיר. במרכז, מכסיהם פתוחים, כמה פסנתרי כנף שחורים ואחד לבן, כיסאות פסנתר מרובעים ורכים נחים לפניהם, רצועות לֶבֶד ארוכות וירוקות שומרות על המנענעים. צמודים לקירות וגב־אל־גב ניצבו הפסנתרים העומדים, בכמה מהם הוסר הלוח המכסה על המנגנון ונגלו לעין מיתרים זהובים ופטישים מרוככים. מקום שונה כל כך מההמולה המפויחת בחוץ. עולם נקי ומדויק. אף גרגיר אבק לא נראה. בדיוק מה שרצתה.

ההוד וההדר הפתאומיים הלחיצו אותי, אבל טלי אחי ניגש מיד לבדוק את הפסנתר הקרוב, “בכשטיין” או “סטיינוויי” שהיו יקרים כמו דירה, הקיש על הקלידים מגבוהים לנמוכים, עד שאחד המוכרים העיף מבט לעבר אמא, שהבינה את הרמז וביקשה שיפסיק. אז טלי הפסיק עם הפסנתר הזה ועבר לבחון אחד אחר. מה פלא שהוא זה שהיה למוזיקאי בסופו של דבר וכיום ניצב הפסנתר באולפן שלו.

אמא הסבירה למוכר מה היא רוצה: פסנתר עומד, לא יקר מדי, לילד שמתחיל ללמוד בקרוב. בקונסרבטוריון לא טרחו לומר לה שתלמיד מתחיל לא מוכרח שיהיה לו פסנתר בבית, אפשר לתרגל על אורגנית בהתחלה. אז הוריי גירדו את הכסף מהיכן שגירדו – “מן הגורן ומן היקב” היה מהביטויים החביבים על אמא – ואין לי מושג באיזה סכום מדובר. לך תדע כמה לירות עלה אז פסנתר.

המוכר לקח אותנו לסיבוב בין הדגמים והסביר את שהסביר. עיניה של אמא נמשכו וחזרו לפסנתר חוּם כהה של חברת Kimball. המוכר הסכים שזו חברה אמריקנית ותיקה ואמינה והשמיע כמה צלילים. אמא הנהנה כמבינה. מוזיקלית מאוד היא לא היתה. בבית לא נוגנו יצירות קלסיות. שמענו את מה ששודר אז ב"קול ישראל": נעמי שמר, כוורת, יפה ירקוני, אבבא. אני לא זוכר אותה שרה כמעט, פרט לשיר עידוד ההליכה שלמדה במסעות של תנועת הנוער: “אוטו לא עוצר בעלייה / אנו על אחת כמה וכמה.” המוכר המשיך לפסנתר של פירמה אחרת והמליץ עליו. הוא דיבר על גוונים של טונים. אפילו באוזניי הבלתי מנוסות היו צליליו יפים והוא היה גם זול יותר, אבל היה להם אותו רק בשחור, והמשלוח הבא עם הצבעים הנוספים נמצא “בדרך, על האונייה”. אמא הנהנה כשוקלת את הדברים. אחרי שהייה של עוד כמה רגעים וכדי לא להעליב אף אחד חלילה, אמרה בנימוס שעוד נחזור, ויצאנו שוב אל מרק הזיעה. הפעם שמנו פעמינו דרומה.

אני מדמיין אותנו נשרכים על פני רחוב בן־יהודה, אמא דוחפת בטן ומושכת שני ילדים במכנסיים קצרים ובסנדלים, עגלגלים ודומים למדי, אחד כהה, השני בלונדיני. אני משער שהתלוננו על החום, מן הסתם ביקשנו לעצור ולשתות אורנג’דה בבקבוק “טמפו” גבשושי. אבל בדבר אחד אני בטוח: על אף החום וההליכה ברגל, סיוט זה לא היה. היינו בתל־אביב! המקום הטוב ביותר האפשרי. מדי פעם הציץ הים מבין הבניינים, ואמא היתה מאושרת, הדליקה סיגריית “אירופה” ושרה בקול המורה הצרוד שלה: “אוטו לא עוצר בעלייה…”, אף על פי שלא היתה שם שום עלייה. אבל אני כן זוכר שבשלב כלשהו נכנעה גם היא ועלינו על מיניבוס קו 4, כדי לקצר את הדרך, לאלנבי כנראה.

וכשהגענו לחנות הבאה – “מרתף הפסנתר” או שמא “בית הפסנתר” ואולי “כלי זמר” במשכנה הישן? – שקט, קרירות, לכה, שטיח מקיר לקיר, מדי פעם צליל פסנתר. כך פעם אחר פעם, מהעיר המהבילה והמוזנחת בחוץ, לאלגנטיות המכובדת בפנים. אני זוכר שאמא עקבה אחרי ההסברים, מקשיבה להם בחצי אוזן. המוכרים עוד עשו מאמצים, אבל אני ידעתי, או לפחות הבנתי בחוש, שאלה לא יועילו. משהו אחד היה לה בראש. תוכנית ברורה שאליה התאים ה"קימבול" יותר מכול. וכשלאמא שלי נתקע משהו בראש, אפילו אונייה עמוסה פסנתרים לא היתה מזיזה אותה.

לפנות ערב חזרנו מותשים לחנות “מלניק” ובדיוק לאותו “קימבול” אמריקאי שהוצע בתחילת היום, שהתאים לאמא כי היה חוּם ובעל מראה מודרני, בדומה לפוֹטֶלים הברזילאים בסלון, שניקנו גם הם בתל־אביב על פי טעמה ושעד גיל מאוחר למדי נאסר עלינו לשבת עליהם, אלא אם כן באו אורחים. הפסנתר הגיע תוך ימים אחדים והוצב בנישה שנשמרה לו מראש, בין הדלת לחצר לבין החלון הגדול עם הווילון ברקמת קרושֶה.

למחרת בא מכוון הפסנתרים, ואחרי חודש התחלתי ללמוד לנגן אצל המורה לוּדה, שאילצה אותי “לעשות אצבעות עָגוֹל”, ואחרי עוד ארבעה חודשים התייאשתי ולא נגעתי בו יותר לעולם. את אמא זה לא הכעיס במיוחד, והיא לא עשתה עניין גדול, בהתחשב בטרחה שטרחה להשיגו. אבא רמז שרצתה בו בעיקר כפריט ריהוט משלים. כנראה צדק. אבל אני ידעתי שהמאמץ של אותו יום היה שווה לה, כי יותר משבאנו לקנות פסנתר שיתאים לריהוט, עלינו לרגל לעיר שבה אפשר להיות לזמן מה במקום אחר ולעשות מה שרוצים.

בוטקה של מפעל הפיס, רחוב מקווה ישראל 8

“בואי תשבי כאן,” אמר לי סבא ינקו, בשפה שאני לא מבינה.

“איפה?” שאלתי אני בשפה שהוא לא הצליח להבין.

“כאן לידי על הכיסא הגבוה, אני אסביר לך איך מחזירים עודף,” אמר.

“אני כבר יודעת לספור, סבא.”

סבא ינקו שוב לא חייך, בשום שפה, והתיישב על הכיסא הגבוה והצר בבוטקה הכתום והלוהט מחום של מפעל הפיס. שם הוא בילה את ימיו מאז שמערכת העיתון הרומני “ויאצה נואסטרה”, שהיה שייך למפא"י, הכריחה אותו לצאת לפנסיה.

“בגילך אמא שלך כבר ידעה את לוח הכפל בעל פה, ועוד בצרפתית!” ואין לי מושג איך הבנתי אותו, את האיש המוצק, שעורו שחור כפחם ושעיניו ירוקות כשל צועני.

קו 25 הביא אותי כל בוקר מהתחנה בפתח מלון רמת אביב אל דלת הבוטקה של סבא. נסיעה ארוכה באוטובוס של “דן” שספג לתוכו את כל קרני השמש הרותחות, כי מה כבר יש לי לעשות בחופש הגדול? בחוף הים אני תמיד נשרפת תוך חמש דקות וצריכה להעביר את שאר הקיץ בטיפול בכוויות. בבוטקה של סבא, היינו יושבים צפוף־צפוף, הוא על כיסאו ואני על מדף נמוך מרופד בכריות וסבא היה נותן לי למלא לוטו עבור הלקוחות שמתעצלים. הוא נתן לי טפסים עם משבצות ורודות ובעט כחול מילאתי את המשבצות באיקסים. פעם אחת התעצבן עלי, שציירתי איקסים בצורות פרחים וכלבלבים, או סתם ריבועים ומשולשים, וצעק עלי שאף אחד לא ירצה לקנות את זה.

“כשמביאים לך שטר של חמישים, והלוטו והחיש־גד עולים נגיד שלושים ושש, את מחזיקה את השטר ביד אחת ולא מכניסה לקופה. ביד השנייה את סופרת את העודף ונותנת לקונה. רק אחרי שהוא הולך את מכניסה את הכסף כאן למגירה. אל תשכחי, אחרת ירמו אותך ויגידו שנתנו לך שטר של מאה. אז אני הולך להכין כוס תה בקיוסק ממול, ואת שבי פה על הכיסא ותנעלי את הדלת. ואם יבוא שמילוביץ' מלילינבלום תגידי לו שיחכה. אל תמכרי לו כלום.”

“איפה זה לילינבלום, סבא?” שאלתי.

“את רואה שמה, אחרי אלנבי שמה? זה רחוב לילינבלום. שמה מסתובבים החלפנים. את לא יוצאת מהבוטקה עד שאני לא חוזר.” חלפנים אני לא מבינה. “הם אנשים שקונים ומוכרים דולרים שחורים, כמו זה,” אמר והניף שטר מקומט וירקרק.

“אבל זה ירוק, סבא.”

הוא חיכה רגע ושאל: “את רוצה מיץ ענבים?”

“כן,” עניתי.

“אני תכף בא.”

שמילוביץ' מלילינבלום הגיע בדיוק כשהייתי שקועה במילוי המשבצות הוורודות של הלוטו בלבבות וכוכבים. “שלום מיידעלע, איפה סבא?”

שתקתי והצבעתי לעבר הקיוסק. אף פעם לא ראיתי מישהו מארץ לילינבלום קודם לכן.

“בסדר, בסדר, נחכה, אנחנו לא ממהרים. תביאי לי בינתיים חיש־גד, מגרד לי באצבע.” אמר וחשף שורה של שיניים צהובות.

הגשתי לו שורה של חמישה כרטיסים עם מטבע של עשר אגורות והתבוננתי בתנועות הגירוד הקצביות ובחיוך הצהוב שקפא. “אדון שמילוביץ',” אמרתי בהיסוס, פתחתי את המגירה של סבא והוצאתי משם טוש שחור שאתו סבא מסמן את המחירים, “אתה רוצה שאעזור לך לצבוע את הדולרים בשחור?”

חצר אחורית, רח' דיזנגוף 211

המדרכות של רחוב דיזנגוף רחבות, מוצלות וחלקלקות בגלל פירות הפיקוסים הרקובים שנופלים לכולם על הראש. למספר 211 יש בחזית שתי חנויות, בראשונה עובד רפד שמילא את חנותו בבדים עד אפס מקום ולכן עושה מלאכתו על המדרכה, ובשנייה אורה הספרית שגילחה את ראשי פעמיים כשנמלא כינים. בקומה השלישית גר משורר מפורסם וחולה בשם אלכסנדר, והשכנים מלחשים שבתו היפה מטפלת בו במסירות רבה. בקומת הקרקע, בחצר האחורית, סבא ינקו יושב במכנסי חאקי ובגופייה לבנה, מחמיץ אבטיחים ומתסיס יין. “נו, נו, תורידי סנדלים, תרחצי רגליים ותיכנסי כבר לחבית,” אמר לי סבא, כי זכיתי בתחרות כפות הרגליים הקטנות ביותר ונבחרתי לדרוך על הענבים שקטף מהגפן שבחצר שלו. “יין כזה לא תמצאי בכל פריז!” הוא מכריז.

“זה מה שאתה אומר על המרק־עוף של סבתא…”

“גם אותו אין בכל פריז!” היה אומר ושופך על רגליי עוד אשכולות לחים.

חצר האבן הקטנה הזאת היתה הממלכה שלו, על מרצפותיה הסדוקות שהיו פעם צבעוניות ועל שתי המדרגות השבורות שחיברו אותה אל הבית. אל רחוב דיזינגוף עצמו סבא לא היה יוצא בגופייה ובמכנסיים קצרים. לכבוד שלושת המטרים שהפרידו בין החצר לרחוב, נהג למשוח את שערו בברילנטין, להחליף את הגופייה הלבנה בחולצה מכופתרת ולגרוב גרביים שחורים שהגיעו לו עד הברכיים. אני לא חושבת שהוא רחש כבוד מיוחד לרחוב דיזינגוף, אבל אבוי אם היה פוגש בגופייה את אחד הרומנים בדרך למסעדת “מישו” לאכול מיטיטיי או את אחת הרומניות בדרכה לקונדיטוריית “לונדון” כדי לבקש שיארזו לה עוגת סברינה וקדאיף ולאכול אותם בצנעה בבית.

בית חולים גריאטרי “עין גדי”, רח' מזא"ה 10

בעיקר הרשימו אותי המדרגות והקשתות של הבניין הפינתי והמוזר הזה. קצת עגול וקצת מרובע; חלונות גבוהים. אילו לא היה מפחיד אותי כל כך, הייתי מפנטזת שאני מפנה משם את כל הזקנות והזקנים עם הצינורות, הריח הרע והעור השקוף ועוברת לגור שם לבד. בכל פעם שאמא לוקחת אותי לאזור המסוכן של העיר, לרחובות שבהם אף אחד מהשכונה שלי לא מעז לדרוך אחרי שעות העבודה, אני מאתרת בעיניי בתים גדולים, קצת עגולים וקצת מרובעים, ומדמיינת איך אני מנקה אותם ועוברת לגור בהם לבד. בתים שאף אחד לא רוצה חוץ מאיזה רואה חשבון, עורך דין או סוכנת ביטוח שתוקעים בכניסה שלט מוזהב ומביאים לשם פקידה ומכונת כתיבה.

סבא ינקו שוכב בקומה הראשונה והוא סובל מאוד. יש לו סרטן במעיים, כמו לכל הרומנים שאוכלים רק לחם לבן. המיטה שלו צמודה לחלון הגדול אבל הוא לא מסובב את הראש כדי להשקיף החוצה; העיר המוזנחת הזאת לא מעניינת אותו. כבר שלושים שנה הוא חי בה וחוץ מעוני, ממלחמות ומדירת חדר וחצי בדמי מפתח, שום דבר לא נתנה לו תל־אביב. טוב, אולי שתי נכדות. הוא אף פעם לא אהב ילדים, אבל שתי הקטנות האלה ניצחו אותו. שתיים שצמחו מתוך האספלט לתוך מכנסיים קצרים, סנדלים וערמה של נמשים וקראו לו “סבא” בשפה שהוא לא מבין.

ביום שסבא ינקו מת לא הסכמתי לחצות את הכביש ועמדתי מנגד בניין בית החולים ברחוב מזא"ה 10, ממש בפינת רחוב שטראוס, ודמיינתי שהבניין ריק. הלב שלי החל לדפוק בהתרגשות: הנה אני חוצה את הכביש עם פחיות צבע תכולות וצובעת את הקירות מבפנים ומבחוץ. פורשת מפה לבנה על שולחן מעץ ומניחה עליה כד עם פרחים צהובים. אחר כך במטבח אני מכינה מרק ירקות וסלט תפוחי אדמה ומביאה מהמכולת חלה מתוקה. וכך אני חיה לי בבית הגדול, שהוא קצת מרובע וקצת עגול, לבד. והנה אני יושבת במרום גרם המדרגות שבכניסה ומלטפת חתולים. הגבול הוא המדרגה השנייה מלמטה משום שבחלק הזה של העיר, אחרי השעה חמש אחר הצהריים, הרפדים, הסנדלרים והתופרים מורידים את התריסים מעל בתי המלאכה שלהם, ואת מקומם תופסים פושעים וזונות ואנשים מסוכנים. הרמתי את עיניי אל החלון שבקומה הראשונה; סבא ימות היום, בדיוק בשעה ארבע ושלושים, ולנו יישאר מספיק זמן לחזור לצפון העיר לפני החשכה.

“הים של פרישמן הוא שלנו,” אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו־אגד־זוז־הצדה־הננננה־דן־בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט־לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף־סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים, טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים. אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה “רוול”, שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל. נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל־אביב. הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק־טיק־טיק־טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח. ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה־גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט־כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול, וחיכיתי.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים. היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג’ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם, שעוד מעט יתעורר. אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. “אין הרבה בחורות שמשחקות ככה,” הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. “אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה,” הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן. טק־טק. טק־טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? “יש בארנק”, היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד־בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד־בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו. אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה. אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד. המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות.

במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים.

אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת. אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט.

הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם. האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים. מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

במעון ויצ"ו ברחוב פלורנטין היו מקפידים על שנת צהריים. דורשים לאכול את כל הבננה גם אם היא לא בשלה מספיק. לשתות את כל החלב גם אם התקרר ועלה בו הקרום. מי שלא גמר מהצלחת לא יצא לשחק בחצר. כל השאר הושמו להמשיך לשבת ליד השולחן, עד שיואילו לאכול. ישבתי אפוא עם אחי והבטנו בילדים שרצו החוצה לשחק בצמיגים ישנים.

במעון היו אתי תמיד אחי וגם חבר של אחי ועוד חבר של שניהם. הבננות שקיבלנו היו ירוקות כמעט לגמרי. הן נחו על צלחתנו עד שנגמור הכול. “אני לא אוהב בננות כאלה,” היה אחי נאנח. “גם אני,” אמרתי. בבית עוד היה אפשר לשפוך את החלב שהתקרר לכיור ולהעמיד פנים שגמרנו; בגן לא.

בצהריים היה צריך לישון צהריים. כולם שכבו ונרדמו בחדר גדול, והמנקה או הסייעת שטפו את הרצפה. אסור היה לקום ואני לא נרדמתי. בשום פנים ואופן לא נרדמתי.

*

למעון יצאנו בכל בוקר מביתנו שבאבולעפיה 13. גרנו בבית באוהאוס ששלוש מרפסותיו היו מחוברות זו לזו, ובמסלול שיצרו היינו נוסעים בתלת־אופן של פעוטות. סבתי מצד אבי גרה אתנו עד פטירתה, וכדי שתוכל לקבל חדר משלה, הצטופפנו ארבע נפשות בחדר אחד. גרנו בקומה השנייה ובשעות הערב היתה אמי מציצה לפעמים מחלון המטבח ואומרת: “הנה שוקי מגיע.” שוקי היה שם החיבה של אבי. “רואה?” היתה שואלת. “רואה את שוקי?”

לא ראיתי את שוקי כי הייתי בת ארבע וקטנה ועד שהספקתי לעלות על כיסא הוא כבר נבלע בכניסה לבית והחל לעלות במדרגות.

ובכל בוקר יצאנו למעון ויצ"ו, שכבר לא קיים שם היום. משם היתה אמא ממשיכה לבדה עד דרך סלמה 121, אל סניף בנק לאומי שבו עבדה. גם הוא כבר לא קיים שם היום.

במעון הייתי מציירת לפעמים ציור על פרטיו והגננת היתה אומרת: “יופי, עכשיו את רק צריכה להוסיף רקע.” לא ידעתי מה זה רקע ודמיינתי נעל רוקעת בחוזקה על הדף. משאירה סימני דריכה.

הייתי בטרום חובה, מה שקראו אז תת־חובה. כולם נרדמו ואני לא נרדמתי. שכבתי על המיטה והבטתי בעשרות הראשים הישנים. שורות של מיטות קטנות זו לצד זו. בחנתי את שביל השער ואת מערבולות הצמיחה של כל אחד, הבטתי היטב וחקקתי אותן במוחי. גם את המערבולת המוכרת של אחי הגדול ממני בשנתיים חקקתי. ופעם אחת נמאס לי להביט ולא יכולתי לשכב עוד. קמתי ועשיתי כמה צעדים על הרצפה הרטובה. היה קר ברגליים ודביק. המנקה, ואולי היתה זו הסייעת, ראתה שירדתי ממיטתי והזדרזה אלי.

כן, קמתי והתהלכתי בזמן שהייתי צריכה לשכב. זו לא היתה ההתרסה היחידה: היתה גם ההתגנבות אל אבו משיח. והשיר ההוא עם הירח על ההר. אבו משיח היה, כך אומרים לי, שכן מבוגר שגר בקומה מעלינו באבולעפיה 13. “את זוכרת את השיר עם הירח על ההר?” היה אחי שואל כל השנים. פעם, הוא זוכר, עלינו במדרגות שנינו, בהיחבא, והלכנו לראות מה קורה אצל אבו משיח. לא היה לנו מה לחפש שם, קומה מתחת לגג. אבל התגנבנו ועלינו. דלת ביתו היתה פתוחה, כך היו עושים פעם בקיץ, ומהרדיו בקע השיר הזה, השיר עם הירח על ההר.

לא ראינו מה עשה, ייתכן שגם הוא לא ראה אותנו; ואולי תפסנו אותו עושה משהו נורא והוא השגיח בנו וגירש אותנו משם; ואולי סתם המצאנו ששמענו את השיר הזה ובעצם היה ביתו דומם לגמרי. הפרטים פחות חשובים. השיר עם הירח על ההר שהתנגן אז, זה היה העיקר.

ובכלל לא היה בשם השיר ירח ולא היה בו הר, כך גיליתי עכשיו, וגם הביצוע של שוקולד מנטה מסטיק שזכרתי כל השנים וקישרתי אותו אל ההתגנבות ההיא, יצא רק זמן רב אחרי כן. שמו האמתי, בדקתי ומצאתי, הוא “בשדות בית לחם” והדודאים הם שביצעו אותו במקור – בשנת 1971. הייתי בת שלוש אם כך. אחי, הגדול ממני בשנתיים, שמר עבורי את הזיכרון הזה. כמו שאני שמרתי קרע זיכרון, כנראה מאוחר יותר, של שנינו מתגנבים ליד המכולת של אבי בלוינסקי פינת לבנדה.

מתגנבים, בלי מטרה מוגדרת, אל המגרש ממול. מי יודע מה מחפשים? מתעסקים בלחפש משהו. יוצאים ומשוטטים כאילו אין מפריע. השכונה היתה רחובות שקטים, צרים ומפולשים, חצרות אבן קטנות המקיפות בתים פרטיים דלים ושכנים זקנים מציצים מן החלונות. לשם רצינו להגיע, אף על פי שלא היה שום דבר מעניין “שם” שלא היה “פה”. אני רואה לנגד עיניי את שתי הדמויות הקטנות רצות לאורך שוליו של המגרש זרוע השיחים. זה קרע זיכרון ולא יותר ואולי הוא מעורבב כבר עם ההתגנבות שלנו להציץ ב"איש בכלוב", שהיה בעצם הקופאי של גן החיות וכעס נורא שילדים מציצים אל האשנב שלו. הוא התיז עלינו מים מכוס המים שעמדה על שולחנו, ואבא שלי הוציא מכיסו ממחטת בד וניגב את פנינו. ואולי הפנים היו רק שלי ואני מצרפת אלי שותפים לפשע ולענישה ולעלבון.

כוונת ההתגנבות הזו, הקונדסות חסרת התכלית – תום סויר תמיד ניסה לגנוב תפוח, אנחנו סתם התגנבנו – הן נשמרו בזיכרוני יותר מאשר הפרטים. זו היתה ההצצה המתריסה וזו היתה החמיקה מעיניהם של המבוגרים העסוקים, שלפעמים מצליחה ולרוב לא מצליחה. זה היה השיר עם הירח על ההר, ואלה היו רגליי היחפות על הרצפה הרטובה בגן ויצ"ו. עם תנועות המגב הארוכות של הסייעת ששטפה את הרצפה, הסייעת שכעת הזדרזה אלי.

אז מה ניסיתי לבדוק בעת שנת הצהריים, כשכולם נרדמו? לאן חשבתי שאחמוק בממלכה זו של בננות ירוקות? קר היה בכפות הרגליים ודביק. המנקה, ואולי היתה זו הסייעת שגם ניקתה את הגן, ראתה שירדתי ממיטתי, הזדרזה אלי, ובאה ונתנה לי סטירה.

וזה באמת כלום, כלום. יש דברים ששוברים את האדם או את הילד ומצלקים אותו לשנים ויש דברים שהופכים לבדיחה של המשפחה ולא קורה אתם כלום אחר כך. כלום, כלום. איש לא תבע את עלבוננו, לא פנה לאחראים. איש לא עודד אותנו לריצה חופשית, מתפנקת, של הנשמה. לא היה בזה צורך: תבענו בעצמנו ודחפנו את נשמתנו החוצה דרך החרכים. שפכנו חלב לכיור בסתר והעברנו קציצות לצלחת של מי שהסכים, כשהדודה סובבה את הגב. סירבנו להודות ששוב חלמנו במקום להכין שיעורים. חלמנו לברוח, ולא בגלל שהיה כל כך רע. לא קרה עם זה כלום.

לא קרה כלום. את זוכרת שקיבלת סטירה מהמנקה? או אולי זו היתה הסייעת? אני לא זוכרת בעצם שקיבלתי את הסטירה. כן זוכרת שהחזקתי את הלחי וחזרתי ונשכבתי במיטה.

ראיתי כמו מלמעלה את ראשי בין עשרות הראשים השכובים, ואת ידי מחזיקה בלחיי. אותי לא ישברו, סייעת, אולי יפתיעו, יכאיבו. אולי אלמד לעצור בעצמי אבל הלמידה תימשך בכל זאת, גם אם תהיה מקוטעת, שרירותית; ולכן לפעמים אחסום את עצמי בקושי ולפעמים אתפרץ ואסיג כל גבול ואציף ואוצף.

כשעלתה בי תוכנית הבריחה מהמקום ומהמציאות לא סיפרתי אותה לאף אחד. לא זכרתי מתי עלתה לראשונה. אבל היא נקבה בי כמו מחורר חגורות, התוכנית הזו, נקבים סבלניים במרווחים שווים, עד שהגשמתי אותה. אחרי שהגשמתי לא ידעתי מה לעשות בה וחזרתי לאן שאני יודעת לחזור. להתגנבות לא היתה מטרה מוגדרת מלבד לצאת מן הגדר. את זה אני כן זוכרת.

מעשה ראשון

עוד טרם שיצתה החמה ישובין היו הארבעה באבטובוס לבן ששולם מכספה של המועצה המקומית ופניהם אל הכרך הגדול. בידיהם ארוזין היו מיני תופינין וכריכין שהכינו אימותיהם מבעוד מועד וכן מזוודות פלאסטי"ק ובהן כלי זמר ובלבבם רן שיר עליז, שכן זכות גדולה נפלה בחלקם. כשבועיים קודם לכן נתקבלה הזמנה בשח־רחוק של המתנ"ס: נשות נעמ"ת ערכו אירוע חגיגי במלון ההילטו"ן שעל שפת הים הגדול וביקשו הרכב קטן של מוסיקא להנעים עליהן את זמנן לכשיסבו לארוחת לפני־צהריים מפוארת. ארבעת גיבורינו שניגנו בחליל, באבובים ובקלרנית (בסון לא היה בחבורתם, ועל כן לא היתה זו רביעייא קלאסית כהלכתה; תחת זאת עיבדו גיבורינו מיני זמירות שחיבבו עבור כלי הנגינה שהיו להם) זכו בכבוד הרב לשים פעמיהם אל הכרך ולהפליא זמירותיהם בעבור המארחות.

כיוון שהתגוררו גיבורינו בפריפרי"א ארכה הנסיעה זמן מה. תחילה ישנונין היו, שכן השעה היתה מוקדמת ומורגלין היו לקום לאחר הזריחה ולחוש לבית ספר אורט המקומי. אך מאוחר יותר ניעורו מעט והחלו לפטפט בהתרגשות על אודות ההרפתקאות הרבות שוודאי יזומנו להם בכרך. בקדמת האבטובוס ישב מדריכם שהיה אבובן מהולל בקיבוץ הסמוך לעיירתם הקטנה והשגיח עליהם בעיניים טרוטות.

נופי העמק המוריקין נתחלפו במהרה בבליל אפרורי של דרכים פתלתלות (שכן אירע הדבר טרם שנסללה דרך המלך) ומחלונות האבטובוס ראו גיבורינו שלטי חוצות רועשין ומבני ענק. החלילנית, שחשה בבטנה כל אימת שנזדמנה לה נסיעה ארוכה, פתחה לרווחה את חלון האבטובוס ושרבבה את ראשה החוצה, אך תחת ריח טרי של שדות העמק שהורגלה בו נזדמן אל אפה ריח פיח עירוני. כל אימת שנתקלו עיניהם בשלט דרכים המבשר כי מתקרבים הם אל הכרך צהלו גיבורינו מאוד ורוחם הוטבה.

לבסוף הגיע האבטובוס אלי חופה של העיר תל־אביב והאט בנסיעתו לצד ארמון רב־פאר ועליו השם הילטו"ן באותיות של קידוש לבנה. תחת שיעצור בשער הארמון פילס האבטובוס דרכו אל מעבה האדמה וחנה במגרש חניא גדול שבבטן הארמון. מתוכו יצאו גיבורינו לבושים שש ותכלת כמנהגם באירועין כגון דא ובידם כלי המזמור ועמודי תווין לפרוש עליהן את מתווה זמירותיהם, לבל יטעו ויביישו את המועצה המקומית. המדריך, איש גבורה וסמכות בקיבוצו, נתבלבל כמו תלמידיו מחמת שפע המסדרונות והמלצרין המתרוצצין ללא הרף, אך לבסוף מצאו גיבורינו את דרכם אל חדר האוכל המפואר, שם פגשו את רב־המשרתים והונחו אל מקומם.

לכשהרכיבו גיבורינו את כלי הנגינה החלו נשים מהודרות במחלצות ובפנינים לפקוד את חדר האוכל. בזו אחר זו הסבו האורחות אל שולחנות הענק והיטיבו לבן במיני תרגימא. גיבורינו שכובד המשימה השרה עליהם אווירת חשיבות פצחו בנגינה. לא אכפת היה להם שקולות הסכינים והמזלגות המצחצחין זה בזה החרישו את זמרותיהם – נהפוך הוא, נתמלאו גיל וחשבו: עובדין אנו כאן כמוסיקאין של אמת! בסופה של הארוחה זכו גיבורינו לסעוד את לבם בפלאי מטבח הארמון ולא ידעו את נפשם מרוב ששון כשאצו אל בית הכיסא טרם שובם הביתה שכן אף חדר זה חרף מטרתו המוצנעת מפואר היה עד מאוד.

בשובם הביתה נשתררה דממה באבטובוס וגיבורינו הרהרו במאורעות היום ונדרו נדר בלבותיהם: יום יבוא וישובו אל הכרך כמנצחים ובעלי זכות.

מעשה שני

שנים רבות חלפו וכמה מגיבורינו נתגלגלו ובאו להתגורר בכרך הגדול. החלילנית נתגייסה אל צבא המלך והוצבה סמוך לכרך. ערב אחד פגש אחד הקצינין שבבסיסה חתול אשפתות קט בפח זבל אדיר ממדים. הביט החתלתול בקצין, שם נפשו בכפו והחל לצעוד עמו הביתה. עצר הקצין והביט בחתלתול והחתלתול השיב לו מבט. נתחבב החתלתול על הקצין וזה הזמינו לביתו. אלא שבבית הקצין היתה שוכנת חתולה באה בימים וחִנו של הגור הקט עורר בה קנאה ומשטמה. קרא הקצין את החלילנית לביתו להשתעשע בחתול. נתחבבו החלילנית והחתלתול זה על זה כבת פרעה ומשה בשעתם. נטלה החלילנית קופסא, ריפדה את תחתיתה במגבת והביאה אותו אל ביתה. נקשרו נפשותיהם זו בזו ומשוחחין היו מדי יום ביומו, ואף שם ניתן לו משמות העכו"ם ונקרא הוגו.

טיבו של הכרך שלעתים מזומנות נאלצו יושביו להעתיק את ביתם מחמת הצפיפות וכיוצא באלה. אותו יום בו נתרחש סיפורנו עברה החלילנית מדירתה שברחוב בן יהודה לדירה חדשה בדרום רחוב הירקון. שבוע ימים נתנה חפציה בקופסאות קארטון שקיבצה אצל זבני הכרך ואת הוגו מחמל נפשה נתנה בכלוב איתן לבל יבגוד בו לבו ויימלט באנדלרמוסיא. בבוקר הגיעו שלושה סבלין צוהלין ואגב שחוק וששון העמיסו את קופסותיה של החלילנית על משאיתם האדירה. אחרונה עלתה החלילנית ועמה כלובו של הוגו הקט והיא מלחשת באזניו דברי כיבושין ומילות נחמה. הגיעו הסבלין בשלום למחוז חפצם, הניחו את צרורותיה של החלילנית בבית החדש ומשבאו על שכרם הלכו כלעומת שבאו. הגיפה החלילנית את דלת הבית החדש לבל יתעה הוגו ויימלט והחלה במלאכת פריקת הצרורות. אגב כך הגיעו עובדי חברת התקשורת להתקין שח־רחוק בביתה למען תוכל לשוחח בו עם אמה שבמועצה המקומית המרוחקת. אלא מאי, שכחו עובדי חברת התקשורת לסגור אחריהם את דלת הבית ובבוקה ומבוקה ומבולקה ששררה בבית נשתכחה הדלת אף מגיבורת סיפורנו.

מקץ דקות מספר קראה החלילנית להוגו ואין מענה. חיפשתו בבית כולו ולא מצאתו. אז ראתה את הדלת הפתוחה ונתמלא לבה אימה חשכה. יצתה החלילנית את הבית ובידה מיני תופינין שמגישין בעלי החתולין לחיות מחמדם לפתותן וזעקה במשך שעות ארוכות הוגו הוגו בכל השכונה ואין עונה. פרצה בבכי מר ושבה לביתה ולבה שבור.

שקעה החמה וגיבורתנו במר נפשה התקינה עצמה לשנת הלילה. עוד היא מצחצחת את שיניה והנה שמעה קול מיאו מרוחק. מהו מיאו זה שאלה את נפשה, שהרי החתול איננו עוד, ושמא מתעתע בה השטן ושולח את הד קולו של החתול האהוב. אלא שהיללות נתמשכו ועוררו בה חשד של ממש. יצתה גיבורתנו את פתח דירתה והאזינה רוב קשב.

בקומות העליונות שכנה אותה עת שגרירות נסיכות בורמה שידועה היתה ברוב אכזריות שהיא נוהגת בנתיניה (ולפיכך היו חבריה של החלילנית מפגינין תדיר מול ביתה והיא היתה מוציאה להם משקאות צוננין ומיני תופינים). הטתה החלילנית את אוזנה ושמעה קול צלול קורא מיאו מיאו מתוך מחלקת הוויזו"ת. ערב יום חמישי היה זה, ולפיכך נתמלאה גיבורתנו חשש, שכן ראתה שלט על דלת מחלקת הוויזו"ת הבורמזית ובו הוכרז כי הדלתות פתוחות בימים הראשון בשבת עד החמישי בשבת. אך לא נפלה בה רוחה – חיש מהר יצתה את הבית ונופפה בידה וזעקה טקסי טקסי.

עצר לידה טקסי בחריקת בלמים ובו נהג ושמו מישֶעל. לחצו השניים ידיים וסיפרה לו החלילנית את דבר החתול. חיש מהר התניע מישעל את מוניתו ונסע אל ההום סענטער שבקרת הסמוכה רמת־גן, שכן אותם ימים סגרו החנויות האחרות את דלתותיהן מוקדם בערב. לכשהגיעו השניים אל ההום סענטער קנתה החלילנית סולם גבוה ומישעל סייע בידה לקפלו ולהניחו על גג המונית. דהרו השניים אל הבית שברחוב הירקון ומישעל שטוב לב היה הסכים לסייע במלאכת חילוצו של הוגו.

נכנסו אפוא פנימה והשעינו את הסולם אצל גומחת מכונת הכביסה. טיפסה החלילנית על הסולם, פרצה אל השגרירות ומצאה את הוגו נובר במסמכי מדיניות חוץ ומשתעשע בדרכונים. אִי לךָ חתול נמלט ששבת אל גבירתך, קראה החלילנית בשמחה גדולה.

תחת שישמח במצילתו נתמלא החתלתול רוח קרב והחל צווח ושורט. אך אהבתה לחתול ופחדה מהשכנים החדשים נסכו יתר עוז בחלילנית וכבר חילצתו והביאתו אל הבית החדש. נפרדו החלילנית והחתול מהנהג מישעל בחיבוק אמיץ ובתודות חמות. ומאז חיו החלילנית וחתולהּ בשלום בביתם החדש, אלא שהשכנים הבורמזים חשדנים היו ונותנין היו בהם עין רעה במסדרון.

אלירן הגיע לשכונה מרמת־גן בתחילת כיתה ב', אחרי שמשפחתו התעשרה בעקבות מוות פתאומי. ילד ביניים שנדחק בין אחיו הבכור, הנעים והמוכשר במתמטיקה, לאחותו הצעירה שהתחבבה על הכול. מעטים שאלו אותו איך הוא מרגיש. הוא תמיד אמר כן. מילדותו היה מתלבש בבגדים קצרים שהבליטו את עורו הכהה, הדק, השעיר. הוא היה מכוער בתכלית. על כן מרגע שעזבנו את השכונה היה לנו ברור, מבלי לדבר ומבלי לתאם מראש, שאנחנו נפגשים רק פעמיים בשנה: באפריל, בטקס יום השואה השכונתי, וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום ההולדת שלי. אחרי יום ההולדת לא היינו מחליפים מילה עד אפריל, וכך מאפריל עד אוגוסט, וכך הלאה במשך תשע השנים שלאחר מכן.

רוב האנשים רוכשים חברים בתיכון, בצבא או בתנועות הנוער. מיעוטם, לפחות בגילי, נשארים בקשר עם האנשים האלה אחרי יותר מעשור. כך הורגלתי לחשוב מיום שהורחקתי מהשכונה. אבל בני הטובים שהתבגרו לתוכה לא יצאו ממנה גם במובן החברתי. קשרי ההון שפיתחו ביניהם בגיל שש או שבע נותרו איתנים והתחזקו באמצעות משקאות חריפים מן הזן הנחות, מכוניות זהות (לנשים – תכולות ומכונסות. לגברים – כסופות ומאופקות) וטיסות קצרות טווח שמימנו הוריהם. המבחר החברתי בכל מעמד היה מצומצם, ואלה ששרדו את השכונה – כמו אמי, מחצית היובל לפניי – העדיפו להישאר בה עד סוף ימיהם, בכפוף לשיקולי ארנונה ולתנודות רגשיות של בני הזוג. לכל זאת לא זכיתי בשל המצב הכלכלי של הוריי, שהיה לאין ערוך ירוּד משל השאר. איש מחבריי המעטים, הארעיים, לא היה עשיר באמת. לפעמים אני חושב שהסתובבנו יחד כי כל אחד מאתנו רצה לזלזל באחרים כפי שזלזלו בו העשירים, ולכן התהלכנו כל הימים עם נחמות משונות בראש. ויתרתי על החברים האלה בקלות אחרי שעזבתי, והם המשיכו בלעדיי בלי צער ניכר; מסתגרים באותן הדירות, בוהקים מהפחד לשאוף.

מכך עולה שאלירן הוא האדם היחיד בעולם, יותר מאבי ומאמי, יותר מהפסיכולוגים שהלכתי אליהם אחרי הפיגוע, שאוצר בגופו את קורותיי מגיל שבע ועד היום. אינני יודע למה דווקא הוא, ואילו ידעתי כל זה לא היה נמשך.

טקס יום השואה היה בעינינו שיא הצביעות השכונתית: עשרות גברים ונשים מכפתרים את עצמם באותה הדרך ועוטים על פניהם ארשת אחידה שנעה בין רצינות לעצירוּת. בכל פעם שהייתי חוצה את מחסומי האבטחה, כאילו חזרתי אוטומטית שנים אחורה, לרגע שבו עזבתי את השכונה. הייתי מרכין את הראש בפני ילדי השכבה, גאים ומצוחצחים. פוזל כל הזמן לצדדים. מחפש את אלירן. הוא היה לבוש בדיוק כמו האחרים, כי הוא לא עזב. האגודה השיתופית של ותיקי השכונה שכרה קריין מנופח שקרא בעברית דלה קטעים קפואים, שנה אחר שנה, וילדי שכבת ח' בצופים ליוו אותו בשירים ובמחול. מעולם לא הצלחתי להבחין בפניהם, גם כשאחי השתתף בטקס. לאלירן ולי היה ברור שמוכרחים להגיע לשם בכל שנה, אף על פי שלא נמצאה לכך סיבה הגיונית: משפחתי עזבה את אירופה לפני השואה, ואלירן בכלל עיראקי משני הצדדים. בתום הטקס היינו נשענים על האנדרטה השחורה שמאחורי המתנ"ס; מתעדכנים בקצרה כי מיהרנו לחזור לחיינו האחרים, המנותקים זה מזה, שעליהם דיווחנו בתמצית כי לא היה מה לדווח. הוא היה מספר על החברים הישנים, מגחך על רצונותיהם, ואחר כך היה שואל שאלות, שנענו מצדי באותן התשובות, בלי קשר לשאלה. והיתה שנה, בגיל שש־עשרה, שבה לא חזרנו על המנהג הזה, והלכנו אל הבור.

למרות השינויים הארכיטקטוניים שהתגברו בשכונה לאורך שנות ילדותנו (תועפות של בטון מזוין כיסו את המקלטים ואת האדמה. גם בבניין שגרנו בו הוחלט להרחיב את הצד הדרום־מערבי. הוריי סירבו. מכרנו את הדירה ועברנו לגור בשכירות), חלקים נרחבים ממנה נותרו במכוון כפי שהיו במשך עשורים. מי שיראה את הסרט “עזית הכלבה הצנחנית”, שבו היא מתועדת לפני יותר מארבעים שנה, לא ימצא הבדלים רבים. כך גם שטח בית הספר היסודי לא השתנה ברובו משנות השבעים לפחות, לפי עדות אמי. את שני הבניינים הדחוסים בצבע בז', עם שכבות הצבע הגסות שיצרו בהם בליטות, הקיף שטח חולי עצום. בערירותם זה מזה ניצבו בו בניין נמוך, שלושה קרוואנים, כמה מתקני שעשועים ושני שולחנות פינג פונג שמעולם לא שימשו לייעודם המקורי. כולם לא המו אדם כפי שהמה מבנה נוסף ליד אולם הספורט, שאת פשרו איני יודע עד היום. איש מאתנו לא נכנס לתוכו מעולם. הוא שימש כחומה גבוהה לשיחות בלתי נמנעות, לסיגריות ראשונות, לצפייה בפנורמה של השכונה הרדומה תמיד. חבריי ואני לא העזנו לשהות בו. הוא היה נחלת המעמד החברתי הבינוני (המקובלים השתמשו במתחם הפינג פונג או שיחקו במגרש). מול החומה הזאת ניצב אשנב כניסה צדדי לבית הספר, שכנראה יועד לשעת חירום, אך היה נעול כל השנים. כנגדו היו חמש או שש מדרגות שהיו אמורות להגיע אליו, אך הובילו לקיר בטון חשוף באורך שלושה מטרים. בגומחה שבין המדרגות לקיר, שטח שכינינו “הבור”, ישבנו רוב השנים. משקיפים מלמטה על הרגליים המתארכות, המתחספסות, של הנוער הבריא והמבוסס.

אילו היו עורכים תכנית לקט ממיטב רגעי ילדותי, עיקרה היה מתממש בשטח הגס והאפור הזה, מטר וחצי על מטר. לא ראינו ולא יכולנו לראות את החיים הנרקמים לפי ציפיות. כמו כל האנשים שימיהם אינם אלא עבר מתמשך ונוקשה, שקענו בהזיות על העתיד הנוח והסביר שכבר תוכנן במתינות לשאר הילדים. רצינו לעלות על המגרש או לשיר במקהלת בית הספר. רצינו לקבל הצעת חברות. ופעם, לקראת סוף הלימודים בכיתה ו', הורידה את עצמה אחת הילדות הנחשקות ביותר לבור. פניה עטו שפתון קל, וחולצתה הכחולה נצמדה לניצני שדיה. היא היתה גבוהה מכולנו בראש. שערהּ הבהיר לא זע בזמן שהישירה אלי מבט ואמרה: “יש לך עיניים יפות” (העיניים שלי ושל כל חבריי היו חומות עד כלימה). היא התקרבה אלי. היא ליטפה את לחיי וכולנו רטטנו. פתאום נעצרה. פניה התעוותו ברצף הדק שבין הנאה למבוכה, והיא מיהרה להחניק אותם במרפקה, בצחוק בלתי מרוסן, בזמן שהיא עולה בקלילות במדרגות ורצה בחזרה לחבריה. בירור עקיף העלה את הממצאים הבאים: המקובלים שיחקו “אמת או חובה” והגיעו לשלב ההכרעה. היא, המתקדמת שבהם, בחרה בחובה (מה כבר יכלה להסתיר?). לאחר מחשבה, סיפר חברי, הוחלט להטיל עליה את המשימה המחרידה. בשלב מסוים הדבר הגיע לידי שידולים כספיים. לא הצלחנו לעקוב אחר ההתגרויות הקטנות שלהם בסדר הטוב מהשנה שלפני כן, כשערכו את טקס פרסי “האוסקר הכיתתי” בשישי אחר הצהריים. אלירן המסוגר, שדיבורו היה שקט ומגומגם, יצא מכליו בפעם הראשונה אחרי שקיבל את פרס “הילד הכי חרוץ”. מה חרוץ, הוא צרח על אחת המנחות, מה אני חמור? למה אני לא יכול להיות גם “הילד הכי יפה” או “הספורטאי הכי טוב”? מה זה “הילד הכי חרוץ”? הוא קרע את תעודת הפרס מול פרצופה, וכולנו ברחנו בזמן שהספורטאי הכי טוב, היום שחקן ספסל במכבי תל־אביב, דלק בעקבותינו. אחר כך הם התקשרו להלשין למורה, שגזרה על אלירן לכתוב שלושים פעמים: “לא אפגע בהשקעה של חבריי”.

אפשר היה להסיק שלא היתה בנו גאווה, אך ילדים הגדלים לבור שמעליו שפע אינם יכולים להעמיק את השפל עוד יותר. לא הכרנו שעות חשוכות יותר מתשע בערב, ולא האמנו שילדים מסוגלים להתקבץ במקומות אחרים. היינו חכמים יחסית לשאר הילדים במעגל הסגור הזה, וחשבנו שהחוכמה היא נחלתנו המוחלטת. ניסינו לאתגר את החזקים במגרש שלנו, בידיעה שירצו להפגין בעלות גם עליו, והמצאנו עבורם תחרויות ומשחקי כוח מיותרים. המשחק המסוכן ביותר דרש לקפוץ מחומת הבטון לבור. מעטים הסכימו להשתתף בו, אך אלה שעשו זאת ניסו להפגין שלוות נפש גם כשנפצעו. אחד מהקופצים פרק את כתפו. לנו, שוכני הבור הטבעיים, לא היה ספק שנצטרך לקפוץ בלי יוצא מהכלל. כולם חיכו לראות אותנו מתקפלים דווקא בנקודה היחידה שהיתה שלנו. הקניטו אותנו. מחאו לנו כפיים בבוז. רק אני לא הצלחתי לקפוץ. פעם אחר פעם עמדתי בקושי על רצועת הבטון הדקה, אצבעותיי המיוזעות לא היו מסוגלות להתנתק מהגדר. למזלי, כבר עברתי לפני כן את כל גבולות ההפתעה והרחמים הרעים. איש לא אמר דבר. ניסיתי לתרגל אחרי הלימודים, אחרי הצהריים. לא הצלחתי להשתחרר מהשער. בטקס הסיום של כיתה ו', כשכולם ישבו על הבמה ושרו “אולי עוד קיץ”, עמדתי דקות ארוכות מעל הבור, בחשכה גמורה, בבגדיי הטובים ביותר. זה היה רגע ההכרעה. רגל אחת כבר היתה באוויר. אתה תתרסק, התעקשו הידיים. אתה תתרסק ויעברו שעות עד שמישהו ישים לב שאתה כאן, תקוע בלי יכולת לזוז בין עלים יבשים וחושך וחרא של ציפורים. בקיץ העוקב חזרתי לבד, מעדתי מעל הברזל ופתחתי את הברך. בחורף הכול היה חלק מדי. הארכתי את שערי עם נעוריי, ספרתי עד אחת־עשרה לפני שהייתי עושה משהו. החרדה נתנה את אמוני לטקסים ולסמליות פשוטה.

אלירן לא הבין מה אני רוצה. “מה נזכרת עכשיו בבור?” הוא אמר. “אין מצב שלא קפצת את המטר וחצי הזה, אתה סתם עושה דרמות כמו תמיד.” חולצתו הלבנה, שהונחה עליו ברישול, התנופפה מעל זוג ג’ינס משומשים וקרועים במכוון של אחיו. כמו אז הדיף גופו ריח זֵעה טרייה מעורבת בגומי. “אני חייב לגמור עם זה,” מלמלתי. “אני חייב לשים את זה מאחוריי.”

“סתם תלכלך את הבגדים ותצא מפגר,” הוא ענה. “אני אפילו יקפוץ אתך ותראה שזה חארטה.” אף אחד לא יראה. החצר נראתה לנו ריקה, מלבד חמישה־עשר עד עשרים בני תשחורת שנשענו בגבם על החומה או ישבו ועישנו. חלקם היה מהשכבה שלנו. איש לא שם לב שהגענו. מה זה החרא הזה, אמרתי, יום השואה עכשיו. מה הם עושים פה. למה הם לא בטקס. “מה זה משנה,” אלירן אמר, “אין להם מושג מי אתה. אני אפילו לא בטוח שהם יודעים מי אני, ואני רואה אותם כל יום.” הצצנו לתוך הבור מהגדר הקטנה שהקיפה אותו. הוא נראה עמוק יותר. האדמה היתה חשוכה מכדי שנוכל לקלוט משהו. “אני לא יכול לעשות את זה,” אמרתי לאלירן, שכבר עמד על הבטון הצונן כאילו שיקע רגליו בתוכו.

פרמתי את השרוכים כדי להדק אותם. התיישבתי על שארית השער שמעל הבטון. העברתי את שתי הרגליים. אלירן התחיל לאבד סבלנות. החומה היתה גבוהה הרבה יותר מהזיכרון. הוא שיקר. לא הצלחנו להשתנות כמו שחשבנו. הם זיהו משהו בזֵעה. “טוב, אתה מפגר,” הוא אמר, “אני קופץ ותראה שאין כלום.” הוא נחת כמו צפרדע מורעבת, בחבטה עמומה, על המדרגה התחתונה. החולצה התרוממה קצת, וראיתי שמתחילות לצמוח לו שערות בתחת. הוא השתהה קצת לפני שהסתובב בחזרה אליי. לא זכרתי אותו נחרץ כל כך בכהותו, מתפרץ מתריסי הבגדים המשומשים. שמתי לב שגילח על ראשו מגן דוד במקום של הצלקת. פתאום ראיתי בעיניו מין שמרנות חמה, משהו סגור ובטוח. משהו מקומי שאין בו צורך לתבוע בעלות על המקום. לאומנות מרוסנת, מגרבצת בסלון עם חשכה וריח חביתות.

מישהו הפר את השתיקה. “יאללה, ולדמן, יא קוקסינל!” הוא פלט בחיוך, ויכולתי לצייר בו את הזחיחות גם בלי להסתובב. “מה אתה נתקע שם כל החיים!”

אלירן כבר נשען על השער שהיה פתוח למחצה. שמתי יד טבעית על הבליטה השחורה הקרובה ביותר. אל תזוז, אמרתי למי שעמד שם. אני יורד. לא היתה תשובה. הכול היה חלָק למעלה. הזדקפתי. רגליי הטובעות בבטון לא היו יכולות להיות יציבות יותר.

בזמן חילופי המשמרות בין המילניום הקודם לזה הנוכחי, ברגע הזינוק הנחשוני אל חיק המאה ה־21, הייתי בת 13 וחצי, ילדית בכל נימי ישותי, וישבתי בחצות ב"חומוס אסלי" – מוסד תל־אביבי שהיום אני יודעת שנחשב לחומוס פלייס אגדי, אבל אז נראה לי רנדומלי, סתמי ומיותר לגמרי. הייתי מוקפת בחברות שלי באותם ימים, הבנות של כיתה ח’1.

ישבנו סביב שולחן עץ רעוע עם רגל מתנדנדת שעליו רקד רשג"ד של החברות שלי שהיו בצופים בחליפת סופרמן רפויה – רק הזין שלו מודגש להטריד בתוך הטייצים הכחולים־עכורים־נוזליים והוא צוחק כמו אידיוט בעודו מנסה לאזן שלוש צלחות חומוס חרסיניות לבנות על ראשו. כשהשעון הראה 12:00 בדיוק, בעל המקום – איש קטן, גוצי ומקריח עם שפם סופר מריו מסתלסל – כיבה והדליק את האור בחומוסייה. הוא לחץ על המתג שוב ושוב ושוב, בפראות, והאור הבליח וזיגזג, ממלא את החלל ונמוג לסירוגין בעוד הבעלים צועק: “באג 2000, באג 2000!”

רוב האנשים סביבנו היו מבוגרים מאתנו לפחות ב3–4 שנים – בני שבע עשרה ושמונה עשרה וצעירים בני עשרים פלוס – עליזים ורועשים. הם כולם צרחו והשתוללו, מחאו כפיים, עלו על השולחנות ורקדו, ניפצו צלחות על הרצפה, אבל אני הבטתי בהתרחשות מהצד, והרגשתי פתטית.

החברות שלי העמידו פני נערות – מתמוגגות בגמלוניות מפדחת מהבחורים (והבחורות) הגדולים יותר שהקיפו אותנו, מתחנפנות אליהם בעיניים נוצצות – שזו דרכן של ילדות קטנות, שעוד מגושמות ולא מנוסות בעניינים שבינו לבינה – לפלרטט. היום אני מבינה שאחת הדרכים לגדול היא לחקות את הגינונים של מבוגרים ממך, לשחק אותה כאילו את כבר בת 17, כאילו את הכי אישה מבינת עניין, זורמת ומגניבה, כשאת עוד ממש ילדה. אבל אז הרגשתי לאה מאחיזת העיניים שבלהתנהג כמבוגרת מכפי גילי, עלובה על כך שאני מבלה את ליל הסילבסטר המילניומי המוכסף והנכסף באיזה חומוס צולע במקום במסיבה כמו שתכננו. לא עניינו אותי בנים זרים וגדולים ממני בשלב זה של חיי, לא מיהרתי להתבגר, הייתי מאוהבת בבן מהכיתה שלי שהכרתי באופן אינטימי ושהיה ידיד טוב שלי וזהו. אף פעם, אפילו בגיל 13, לא עניינו אותי פלירטוטים תועים עם זרים אקראיים ברחוב, עם אורחים לרגע. זה הרגיש לי כמו קשקוש. כמו הצגה.

מאז ומתמיד הייתי כנראה עוף מוזר – מחוברת לעצמי קצת יותר מדיי, לא מסוגלת לבלף – כשחם חם, כשקר קר, כשאת בת 13 אז את בת 13. אין איך להתחמק מזה. ולא הבנתי את החברות שלי, כעסתי עליהן, הן הגעילו ודחו אותי ונראו לי ריקניות ומטומטמות. לא קלטתי מה הן עפות על עצמן פתאום ואיך ולמה מרגע שיצאנו בלילה מגבולות צפון העיר הן התחילו בבת אחת להתנהג כמו פקאצות.

ישבתי בחומוסייה הזעירה עם השולחנות המתנדנדים כשכולם מסביב רוקדים לי על הראש ורטנתי. כל מה שבאמת רציתי באותו ערב צופן הבטחות היה ללכת למסיבה שווה בנמל – כמו שתכננו. מסיבה לבני גילנו.

עד אז רוב מסיבות להיטי הפופ שהכרנו נעו על ספקטרום מוגבל מאוד – הן התנהלו ברמת השרון במועדון דמה לילדים שחילקו בו תלושים שאפשרו לך לקבל כוס קולה ונקניקייה. למעשה היו שני מועדונים כאלו, זה מול זה, “פסק זמן” וה"צצה", והיינו מוזמנים פעם לזה ופעם לזה לחגיגות הבת מצווש והבר מצווש של חברינו לשכבה.

היינו נוסעים באוטובוס למועדון הבכאילו הילדותי הזה, נשפכים פנימה, זוכים בפרסים בתחרויות ריקודים, מדגמנים על הרחבה סלואו מאובן וחוזרים הביתה לשכונה הצפונבונית מלאת הגינות והמגוננת שלנו שמבחינתנו היתה העולם.

היה ברור לכולנו אפוא שהערב של המילניום הוא בילוי חגיגי ומרעיש במיוחד, וזה היה כך בין היתר כי סוף־סוף היתה לנו הזדמנות או תירוץ מוצדק דיו כדי לפרוץ את סימולקרת מועדוני הקרטון של רמת השרון וללכת למסיבה אמתית במרכז תל־אביב.

לכבוד הבילוי התחננתי לאמא שלי, ונתנו לי לעשות פן במספרה, ולבשתי חולצה שחורה שאבא שלי קנה לי בשווייץ, שעליה היתה כתובה באבקת נצנצים מבריקים המילה: “מילניום”. זה היה שוס.

הבעיה היתה שסימפוזיון הבנות של ח’1 לא הצליח להגיע להכרעה תמימת דעים באשר לאיזו מסיבה מבין האחדות הרלוונטיות – שכולן היו במתחם הבילויים בנמל תל־אביב – ללכת. ומרוב שהתברברנו בוויכוחים, התמהמהנו ולא החלטנו – לא קנינו כרטיסים בזמן. אי לכך ערב המילניום נפתח באווירה מפוארת של אי ודאות.

הגעתי לאזור המועדונים מגונדרת כמו ילדה שאמא סידרה אותה, והלב שלי פרפר בחזה. לא הייתי רגילה לצאת מרמת־אביב, ועוד בלי ליווי ההורים. המון אדם גדש את הנמל ואנחנו נדחקנו לתוך התגודדות אנושית מסיבית של מי שעמדו בעאלק־תור בכניסה לאיזה מועדון ושרנו “חתיכה, משגעת, את הגוף מנענעת”.

קבוצת בנים דחפה את כל הממתינים להיכנס, ואני נמעכתי ונלחצתי קדימה ואז איבדתי שיווי משקל ונהדפתי לאחור ובלמתי את הנפילה בידיים. בעודי משתופפת על הרצפה בתנוחה עקומה, מנסה להתרומם, איזה ברנש שאפילו לא הבחנתי בפרצופו דרך לי בטעות על הלחי, על הפנים. קמתי בקושי מהמדרכה, נתמכת באנשים זרים, ממוסכנת, מושפלת, ומצאתי את דבוקת החברות שלי שריחפו להן קצת יותר מקדימה. אף אחת מהן לא שמה לב למה שקרה ולא תהתה איפה אני. יישרתי את הבגדים וניסיתי לומר להן שנפלתי, שעברתי חוויה לא נעימה, אבל לא הצלחתי להשחיל מילה בתוך הרחש־בחש המבעבע של 15 ילדות צועקות מרוב התלהבות עיוורת. נדמה לי שבאותו הרגע ננעצה בתוכי יתד ראשונה של טינה כלפיהן.

ממש בו בזמן פגשתי בתוך גוש האנשים צמד חברות רחוקות. אחת מהן, רוני, היתה חברה שלי בגן והשנייה, אלה, היתה מכרה חדשה מלהקת הנוער. הן החזיקו ידיים בחוזקה – בניגוד להתקהלות המפוזרת של החברות שהגעתי אתן, אסופת רצונות מסוכסכים בגופים של ילדות – ונראו לי כמו צמד גיבורות על בשׂערן הארוך המתבדר שהתמזג ברוח לגלימה שטנית אחת.

הן שאלו אותי מה קרה, וכשלא הבנתי אלה נגעה בידה בחבורה על לחיי עקב הנפילה רגע קודם לכן; מכה טרייה שמרוב סערה ועלבון מקבוצת החברות הרוחשות והעסוקות בענייניהן לא הבחנתי בה, ממש כשם שהחברות לא הבחינו בי.

רוני אמרה שכדאי שאשים על זה יוד כדי שהפצע לא יזדהם, ואלה הקשיבה בעיניים הירוקות והמרוכזות שלה לסיפור הנפילה. הן רכשו כרטיסים מראש למסיבה והציעו לי להצטרף אליהן, אבל לא היה לי כרטיס ולא העזתי לנטוש את חבורת הבנות שהגעתי אתה, אפילו שבפועל הן נטשו אותי. אלה ורוני נתנו לי חיבוק, ואז אלה תקעה בי מבט חם ואמרה: “תשימי יוד, הא? ונתראה בשני” – כלומר בחזרה הקבועה של הלהקה – והן התעופפו בקלילות לתוך קרבי המועדון. קינאתי באחווה שלהן, בזוגיות של כפות הידיים האוחזות זו בזו בדבקות סימטרית ומחויבת של שתיים.

מרגע זה הערב הפך לפארסה גמורה. למועדון לא הצלחנו להיכנס, כלומר נואשנו, בנות ח’1 ואני, מההמתנה מורטת העצבים והאינסופית בתור. בנקוף שעה וקצת של ציפייה, אחת הבנות המובילות והדומיננטיות שבחבורה, ניצן, הצעקנית מכולן עם הקול המחוספס, התפוצצה בפתאומיות כמו פצצת מִצְרָר וצווחה בהתקף זעם קולני שדי ואי אפשר ככה ואנחנו לא יכולות לשרוף את כל הערב על לעמוד פה כמו סתומותתת! וכולנו, מותשות ומבולבלות, חתכנו מאזור המועדונים ומצאנו את עצמנו אבודות בנמל.

שירן, זו שהיתה לה הכי הרבה תושייה גיאוגרפית והתמצאות מרחבית, עלתה על זה ש"גלידה מונטנה" המיתולוגית – “נו, הגלידרייה מ’אסקימו לימון', יווו, כמה מגניבבב” – נמצאת בקרבת מקום ובמרחק הליכה מאתנו. להורים שלי היו סיפורים קבועים על ההתפנקות המושחתת שלהם במונטנה בשנות השישים התוססות, כשהיו צעירים, על גביע של גלידה עם קצפת – קצפת! – וחופן נדיב של סוכריות צבעוניות פצפוניות הזרועות מלמעלה.

גלידה מונטנה נשמעה כמו נחמה ראויה למפח הנפש על המסיבה שנגוזה ואנחנו, חבורת הבנות מח’1, סוכריות קופצות, הידסנו לשם בנחישות נמרצת.

אבל מונטנה התגלתה כעי חורבות מסכן ומוזנח שכולו שברי נוסטלגיה מפעם. על הקירות היו גזרי עיתונים מנוילנים וממוסגרים שמהם ניבטו תמונות מגורענות של אלביס ושל בנצי, מומו, יודה’לה וענת עצמון הצעירה. ובתוך כל פולחן העבר הסיקסטיזי הזה בטי.אל.וי ניצבו מלא־מלא מכונות משחקי מחשב ולידן ילדים עצבניים בני שמונה־תשע לכל היותר שקיללו ומשכו בכוח במוטות ההפעלה, לעסו מסטיקים והסתכלו עלינו מלמטה, צועקים “כוסיות, כוסיות” בפה מטונף של דרדקים.

היה לי ברור שישועה מהנה כבר לא תצא מהערב הזה.

חלק הארי של החברות הביטו בקירות ארמון מונטנה המתפוררים בשאט נפש ובלגלוג נגעל וביקשו להחיש צעדים ולהסתלק משם. ובעודן נמלטות החוצה והלאה הבחנתי בשירן, אותה חברה שהובילה אותנו אל היעד, מסתכלת בעיניים קרועות ומתרוצצות בחוסר אונים על דרגשי העץ מאחורי השולחנות בגלידרייה. היא עברה ביניהם בצעד בהול, ועל פניה נסוכה דאגה. התברר שהיא הניחה להרף עין את התיק שלה על אחד המושבים והלכה לשזוף את השלט עם מחירי הגלידות וכששבה הנייד שלה כבר לא היה שם.

רצתי החוצה אל עבר החברות המתרחקות וצעקתי שלשירן נגנב הטלפון ושיחכו, אבל רק שני, השמנמנה שבחבורה, היתה רחומה מספיק כדי לסוב על עקביה ולבוא לעזור לחפש.

לא מצאנו את הנייד של שירן. חיכינו אתה כדי שאמה הנוזפנית תבוא לאסוף אותה, ואחרי שנפרדנו ממנה, מבואסת ונכלמת, הדבקנו את שאר החברות שנפלטו בינתיים לטיילת. הן המשיכו לפלס דרך בחול, במסע תובעני ורעבתני אל עבר אנא־עארף־מה. מרדף אחרי התחושה שהן כבר נערות. הירידה לחוף הובילה אותנו למסיבה באחת ממסעדות התיירים הנושקות לים. זה היה ביתן עץ דמוי מהגוני עם אורות מרצדים וכל מיני בני 30 שריקדו לשירי חתונות מיושנים ומנג’סים כמו “סטיינג אלייב” ו"וויז אאוט לאב, וור ווד יו בי נאוו" – שירים כאלה שנשמעו לי כמו מחרוזת משעממת בלתי נגמרת של וריאציה על אותו דבר, אותו השיר בריפיט. חלצנו את נעלי הסירה גדושות החול שלנו והעמדנו אותן בשורה, זוגות־זוגות, לאורך קיר המסעדה.

במשך כמה דקות רקדנו שם והזמן הפך גבישי ודחוס כמו קריסטל. עצמתי עיניים ולא היה אכפת לי ששירי חתונה ולא היה אכפת לי שבני 30 ולא היה אכפת לי מכלום, רק פיזזתי עם עצמי, בתוך עצמי, בביתן העץ המקרי הזה, בחוף התל־אביבי. ואז ברגע אחד זה נקטע. חברה נועזת, ליאן, חשה עצמה כאילו היא ב"בוורלי הילס 90210", ניסתה להזמין אלכוהול ולהתבדח עם הברמן, ביקשה פינה־קולדה כמו מפגרת, ואז עלו עלינו שהסתננו פנימה, שאנחנו סופר־קטינות וגירשו את כולנו החוצה.

החברות שהיו נסערות ונרגשות מהסילוק מגן העדן של הקשישים בני השלושים, התפוצצו מצחוק, ואני סתם חזרתי לתוך חליפת המיאוס שלי.

בחור שחום, שרירי וחתיך עם עגיל בגבה, עבר על פנינו ואמר לנו: “היי בנות, ביי בנות”. זה היה אחד מרגעי השיא של הלילה, שהמשיך להיות מדובר ומשוחזר שוב ושוב במהלכו וגם בשיחות במסדרונות החטיבה שלאחריו. זה הקסים אותן, זה המיס אותן, הן התענגו, הן צחקקו ופרכסו והקציפו. הן אמרו כמה הוא לוהטטט וחזרו ללא הכרה על המנטרה: “היי בנות, ביי בנות” בחיתוך דיבור מהופנט וזריז של צפונבוניות. ורק אני, קלוץ תלוש, מבאס שמחות ולא נדבק, השתרכתי מאחוריהן, מאספת את השיירה, ולא הבנתי בכלל מה מגניב בהיי־בנות־ביי־בנות. כולה טאמבל רנדומל ושיכור שחלף על פנינו בטיילת ההפנינגית ההומה בלילה של המילניום ומלמל איזה פטפוט־שמיטפוט, פלט משהו ונעלם.

ואז “חומוס אסלי”, ואחריו גלגל ענק עם אורות זרחניים שעמד בקצה הטיילת כשעשוע לימי הקיץ, ואמא שלי שהתקשרה מודאגת, וכמעט בלי שהן חשו בכך באה במכוניתה ומשתה אותי מהסיטואציה, העיפה מבט ביקורתי ונחרץ בחברות שלי ואמרה שכולן לבושות כמו נשים זקנות.

למחרת ובחודשים הבאים, מבלי שהחלטתי או הצהרתי על כך מפורשות ביני לביני, פשוט התרחקתי מהן. הפסקתי לצאת אתן להפסקות, הפסקתי ללכת אתן לקניון, הפסקתי לענות לטלפונים מהן. בזמן ההפסקה הייתי יושבת בכיתה ומאזינה למוזיקה בדיסק־מן או סתם מהרהרת ואחר הצהריים הייתי פוגשת את עידו, ידיד שלי עוד מהיסודי שאהב אותי כי הייתי זמרת והוא היה בסיסט ומתופף, ותמיד היה נותן לי לשיר ומשתלב בעדינות ומלווה אותי בחינניות מלאת כבוד. היינו קובעים מתחת לבתים שלנו, מסתובבים במרכז השכונתי, אוכלים פיצה, מתערבים על כל מיני שטויות וחוזרים הביתה. המורה התקשרה להורים שלי בפאניקה ואמרה להם שהיא לא יודעת מה קרה לי אבל הייתי ילדה חברותית ופופולרית ועכשיו הסתגרתי, התנתקתי מהחברות שלי, ואני מסתובבת לבד בהפסקות. את ההורים שלי זה לא הטריד. הם לגלגו על המחנכת וסמכו על שיקול דעתי.

בדיעבד, למרות שלא ניסיתי לקפוץ מעל הפופיק ולהתנהג כמו מישהי אחרת ובוגרת יותר מבנות ח’1, הרגע הזה של המילניום זכור לי כנקודת מפנה. התרחקתי מהחברות שלי, נשאתי בגאון את הבדידות החברתית וכמה חודשים אחר כך פגשתי באוטובוס לבצפר את מי שלימים הפך לחבר הכי טוב שלי. הוא למד שנה מעלי בתיכון אחר והיה שנה מעלי בלהקה והוא הכיר לי את כל החברים החכמים, המתוקים והמטורללים שלו שקראו לעצמם “התנחלות פאק” – שם שנשמע לי כזה פיגורי ומקסים עכשיו ממרחק. אותם אנשים הפכו למשפחה שלי. אימצו אותי פנימה ללבותיהם כמעט מיד. כשאבא שלי מת, שנה וחצי אחר כך, הם פקדו את חדרי במהלך השבעה ואחריה “במשמרות”, כמו שאמא שלי קראה לזה, ואת הסילבסטר הבא כבר ביליתי אתם – רוקדים בטירוף בבית של אחת החברות, מלקקים יין זה לזה מכפות הידיים, מנגנים בגיטרה ביחד ושרים.

הקיץ היה פתוח וחסר מעש. עצלות ושעמום עמדו באוויר החם. לא עזרו השיטוטים בוואדי, משחקי הכדורגל, הצעידה למכולת כדי לקנות קרטיב והחזרה הביתה. היה אופק ארוך, והוא היה מלא בשום דבר. כך מצא את עצמו ילד בן 12 או 13 עולה על קו 480 בדרכו לביקור ממושך אצל דודיו בגבעתיים. המטרה האמתית היתה הרחצה והשהות בים, מחוז החפץ שאליו נסע אותו נער מדי בוקר. הדודה בגבעתיים ציידה אותו בפירות ובמים, בכריכים, והוא עלה לבדו על אוטובוס דן מיושן ונסע מביתה לעבר החול והמים.

הוא התיש את עצמו, שוחה ויוצא, נכנס למים שוב, יוצא וצועד לאורך החוף. עיניו חיפשו דבר אחד בלבד, ולמרות שחיפשו ללא לאות, דילגו ממגבת למגבת, הוא אינו מצליח להיזכר במתאר אחד של גוף, בקימור אחד מדויק. רק ההלם עדיין זכור לו היטב, הלם שהיה טקס התבגרות מהיר ומיוזע.

ארוטיקה, בסופו של דבר, זה כשדבר אחד מתחכך בדבר אחר, זה יכול להיות גן שגדל פרא ושיח אחד בו עולה על אחר, מוהל צבע בצבע; אלו יכולות להיות ידיים שמנוניות שבוצעות לחם, הצורה שבה גבעות הגולן יורדות ונוגעות בכנרת, הצורה שבה גלגלי המטוס חורקים על המסלול או הרוח מכה על בד, וזה יכול להיות חול על גופו של ילד – עוד רגע נער – תקופה שבה הגוף רגיש במיוחד, פרוע ויוצא מגדרו – חול שחודר לכל מקום, מטעין את האוויר בריח מלח ובסופו של דבר מספר לאותו נער שיש מה לחמוד, ושאותה חמדה הולכת לבלבל את חייו.

העירום, זה היה הסימן המובהק שהוא הגיע ליקום אחר, חוקים אחרים שררו בעיר המגובבת שנסע אליה בכל בוקר במשך שבוע. טענה אחרת לגמרי נחה על החול ועל הטיילת: הגוף. מה הוא ידע על הגוף? שום דבר, אבל בכל זאת כבר קינן בו פחד מאותו רעב לא ברור שחש מדי פעם עולה ממנו, רעב שלא היה אפשר להדביר, רעב שלחש לו משהו לגבי מה שעוד צפוי. מה חשבו לעצמם ההורים שלו ששלחו אותו לדודים בגבעתיים? מה חשבו שיקרה במעבר בין ההתנחלות המסוגרת, שבה הגוף היה מכוסה עד מאחורי המרפק? אותה עיר שבה הוא עכשיו צועד וחוצה את הטיילת ואת הכביש כדי לקנות לעצמו קרטיב הצטיירה לו תמיד כמקור של איום והתנשאות. לא, אף אחד לא אמר את זה, אבל החושים קלטו את מה שניסו להסוות: היה מאבק, והם היו בצד הנגדי. את זה הוא למד כשלקחו אותו להפגנות. פעם אחת עמד מול משרד ראש הממשלה וגדרות המתכת נפרצו, הוא חטף סטירה, שוטר הרים אותו באוויר והנחית אותו על המדרכה, אנשים עברו על פניו ודחפו אותו, אבל עכשיו הוא שרוע על החול, מצייר עם היד ובוחן בחוסר בושה מוחלט בחורה שנכנסה אל המים.

אולי בזה מסתכם הכול: גוף גברי וגוף נשי, המקום שממנו בא – גבעות מכוסות בסירה קוצנית, רוח קרה בערב, מדורות ועשן, נביחות כלבים, רעש של יריות ומה שמולו – הרגליים שלה נרעדות לרגע מהקור והאגן מתקמר לרגע בהזמנה, החזה הכבד נלחץ על ידי הבד, והמתאר כולו גלוי וברור, כמעט מכריח את עצמו. בדרך חזרה מהים הוא עולה על רחוב גאולה ונעמד ליד דוכן ספרים ועיתונים. ההתבוננות הארוכה בבחורות על הים משחררת אותו לגמרי, הפחד והבושה התפוגגו כליל והוא שולח את היד ופותח מגזין פורנוגרפי בהיחבא. הוא מעביר את הדפים בלהט, הראייה שלו מתערפלת ומשקולת צונחת בגופו ונעצרת בבטן התחתונה. המוכר רואה אותו, חיוך לעגני על פניו, הוא חובש קסקט ויש לו שפם, גם הוא דמות מקיום אחר, אבל כעת לא המבט שלו ולא רוחצים אחרים שעולים מהים וחובטים בגבו לא יכולים לעצור את הדפדוף, מה שאוחז בו הוא לא ידוע וחזק, הוא מעביר את הדפים בבהילות, כאילו יש איזה גילוי שעומד להגיח מעוד תמונה ועוד תמונה, הצטברות שתפענח בעבורו את המתח האצור בגוף הנשי, מתח שהופך את השבוע הזה למעורפל יותר ויותר.

כמה חודשים לפני כן זה קרה לו בפעם הראשונה. הוא ישב במוצאי שבת מול הטלוויזיה, היה להם רק ערוץ 1, וערוצים ירדניים שהם קלטו באנטנה. הם היו רואים משחקים מהליגה הירדנית בימי שישי ואז את הסרט הערבי, הבית התמלא בשפה הקרובה רחוקה. היה מאוחר, כולם ישנו, הוא בהה. התחיל סרט בשם “הבוגר”. הוא לא ידע על מה הסרט, שום דבר לא הכין אותו לזה, הגוף התעורר, אי אפשר היה לקרוא לזה בשם, לא היו לו המילים, אבל הגירוד הנעים התגבר. הוא נע הלוך וחזור על הספה, עדיין לא היה לזה שם, הוא לא ידע מדוע הגוף רעד לרגע וכתם הופיע במכנסיים הקצרים, אבל אז, עם הנוזל הצמיגי, והריקנות החדשה שהופיעה, שתהפוך לצליל עקבי שילווה את הנעורים וההתבגרות, לפתע היו לו מילים, בעצם מילה: חטא.

הוא רץ לארון הספרים למעלה ומיהר להוציא ספרים מהמדף, מחפש ספר הלכה שיבהיר לו מה העונש, והוא מצא את המילה המפורשת – כרת. רעד נוסף אחז בו, חמור וממושך מרעד הגוף. הוא דמיין חבל נקרע ואת המים הארוכים שאליהם הוא נשלח, נטוש, כרת.

והכבדות ההיא ממוצאי השבת מול הסרט מופיעה שוב ושוב כשהוא חוזר לבית הדודים שלו בגבעתיים. כבדות שנצברת. כך, יומיים ושלושה הוא קם בבוקר ונוסע לים בתל־אביב, יורד על אלנבי ועושה את דרכו לחוף, נשכב בשמש, נכנס ויוצא, חוצה את הטיילת לקנות קרטיב וחוזר למקומו, הוא מתקלח פעם או פעמיים לצנן את עצמו ומנסה לרשום בזיכרון כל תנועה נשית שראה באותו יום, הוא אוגר אותן ודוחס אותן והן מתהפכות בדעתו כשהוא לוקח את האוטובוס בחזרה לגבעתיים, הוא חוזר בצהריים והבית עדיין ריק. לדודים יש טלוויזיה בכבלים: ממלכה חסרת קצה של קולות וצבעים, והוא צופה בלהט עד שהם חוזרים מהעבודה. החול, החול מגרד וזורם על גופו, עומד בין החולצה לבטן, בחלציים, על העורף, באוזניים, חול מגרד, מתחכך בגופו שוב ושוב, מעביר יד מחוספסת על הבטן והצוואר, על איבר המין, על הפה המבוקע. הוא כבד וחם, מיובש יום אחרי יום. ובכל צהריים כאלה, בקרירות של הבית המוצל, בעוד תנועת הנדנוד על הספה מבקשת אותו, לוחשת לו, הוא נזכר במילה הזו, כרת. מילה שצורתה כגרזן או גליוטינה, מילה שהיא להב משונן, מילה שמבתקת את החיים מהמתים, את הראויים מהלא־ראויים, את מי שמבקש להמשיך ולצעוד הלאה ממי שמבקש לאכול ולשתות ואז ליפול שדוד וחסר נשימה. המילה הזאת מפסיקה את הנדנוד ומונעת ממנו להניע את היד לעבר הגירוד, הוא מבועת לעתים, ואז החול מגרד שוב, והוא שוכח וחוזר חלילה.

אבל הים עושה לו משהו, השעות בעירום, בבגד הים הזעיר שלו מול הגלים. השמש מנגחת את המלונות והחלונות הרחוקים שלהם – רמז למסתורין. שקיפות שמאחוריה אזרחים של ממלכות רחוקות יורדת על גופו. הדמיון, מעולם לא שיער את כוחו להשלים פערים, לבטל את פיסות הבד הזעירות, להתקרב, למרות היותו שרוע על החול החם, לעבר אותן נשים, לא לדבר, אבל לרחוש סביבן, לגלות את המנוע הנסתר שמפיק את החשמל המונע ממנו להסב מבט או לקרוא את הספר שהביא אתו. הדמיון אינו מניח לו גם באוטובוס שלוקח אותו מהים בחזרה לגבעתיים, חוצה את תל־אביב: האם בגלל זה אינו זוכר היום דבר מאותן נסיעות חזרה, האם היה שקוע בשרעפי ההמצאה שלו, ומבעד לחלונות לא ראה את ההמון הנע בקיץ בין חנויות ודוכני פלאפל? האם המשיך להניע בתוכו את הגלים שהלכו וכבשו אותו?

כמה ימים לתוך השגרה הזאת משהו נפרץ. תל־אביב ניצחה את פסגות, המים והשמש גברו על הגבעות ועל הקור התמידי ששרר בהן, מכשיר הטלוויזיה והכבלים ניצחו את מדף ספרי הקודש. המילה הלכה ודהתה בתוכו, הלכה ונמחקה והפכה זיכרון רחוק של מצוקה וייסורים. לא היו ייסורים סביבו, הוא היה חופשי, כמעט ולא שוחח עם אף אחד במשך ימים, הוא שוחח עם עצמו, יותר נכון, שוחח עם דמות שהלכה והתגבשה בתוכו, פרועה יותר ועירומה יותר. כך הוא מצא את עצמו ביום השלישי או הרביעי מתפתה לנדנוד ההולך ומתקומם בתוכו, החול מתחכך בגוף כשהוא מתיישב על הספה והחול נושר ממנו על השטיח ועל הרצפה, הוא נוטף מהדבר הזה, הסמיך, שתל־ אביב הגישה לו יום אחרי יום, משהו נושר ממנו ואינו חדל והוא לא מצליח לנקות את החול. משהו נפתח בו וממלא אותו, והוא לא מצליח להחזיק את הדלתות סגורות, משהו שוטף את הגוף – היד מחליפה את החול, משהו מתחכך במשהו אחר. הוא מוצא את עצמו מתנשף בשירותים, יום אחרי יום, הוא נוסע לים וחוזר מתל־אביב לגבעתיים, מצפה כבר לרעד המהיר, ואחריו לעיוורון הרגעי ולריקות.

הוא חוזר מהדודים ומתל־אביב ומהים לגבעה הקרה. הקיץ עוד ארוך, הפנאי גולש ומציף את הימים, הם משוטטים הלוך וחזור, מוצאים חמור, קוטפים תאנים, משחקים כדורגל, צופים בטלוויזיה. מבחוץ הוא ממשיך לעלות ולרדת את העלייה בדרך למכולת, סנדלים וכיפה גדולה, בלורית משונה. הוא אזרח טבעי בהתבדלות, אבל בתוכו, תל־אביב ממשיכה להניע מים אל החול, והחול עוטף את גופן של הנשים ואותו חול, ריחני, נושר עדיין מגופו, והרעד קרוב.