עלמה בדקה את החגורות של הילדים והציצה מהחלון. חוף צר, בנייה צפופה, הרבה כבישים, קצת ירוק. מעבר למַעבָר, ג’רמי נראה מודאג, זיפים, שקיות מתחת לעיניים. זה הלחיץ את עלמה; היא הייתה זקוקה לו, לא יכולה להסתמך רק על התקווה. הטיסה מבוסטון הייתה גדושה משפחות כמוהם. כמה גברים קראו ספרי קודש, כיפות בר־מצווה על ראשיהם. הישראלים במטוס לא קשרו שיחה, שמרו מרחק, בניגוד לדימוי החברותי שלהם. עלמה לא הצליחה להחליט אם זה סימן טוב או רע. היא ליטפה את ראשה של הקטנה, שמחה ששניהם נרדמו לקראת הנחיתה. שאלותיהם עייפו אותה ועוררו בה פחדים. לא היו לה תשובות. היא יישרה את המושב, הידקה מטפחת על שיערה הבהיר. שייגמר כבר.
על גג הטרמינל ניצב לוגו עצום שנותר מחגיגות העצמאות: מגן דוד משולב עם המספר 150. ג’רמי קשר את הקטנה בעגלה ועלמה עברה עם הגדול על האותיות המוארות: “ב', ר', ו', כ', י', מ' סופית. יופי!” היא חיבקה אותו, מודה בלבה לאמה ולסבתה שלימדו אותה עברית ואפשרו לה בכך ללמד אותו. הם צעדו ליד קיר שנראה כמו הכותל, ונתקעו. ברשתות כתבו שישראל אדישה לגורלם של מבקשי מקלט. עלמה סירבה להאמין. מנהיגי המדינה אמרו שהמדינה תהיה להם מחסה בסערה, בית. כשראתה את התור מול דוכן של “נוֹן יזראלי פספורטס” – שבו עמדו כמעט כל הנוסעים מהטיסה שלהם ורבים אחרים – החלה לחשוב שיש סיכוי.
שוטרת הגבולות דיברה מהר מדי. כשחזרה על המילה “ויזה”, קור פשט בבטנה של עלמה והיא סימנה “אֵין”. השוטרת משכה בכתפיה, החזירה את הדרכונים והראתה “הצִדה”. ג’רמי ניגש, לחוץ, הסביר באנגלית שלא יכלו להגיע לקונסוליה בגלל בריקדות ופורעים, אחרת היו מאחרים לטיסה האחרונה. הפקידה איבדה סבלנות וסימנה לעומדים אחריהם לגשת. ג’רמי נראה משותק מול תגובתה. עלמה שאפה אוויר. משהו חייב לעבוד. היא לקחה שני תיקים וכולם הלכו אחריה.
באולם המאולתר של רשות ההגירה היה קשה לנשום. משפחות נזרקו על הרצפה, רעש מאווררים וילדים רצים בין מזוודות. לא היה לעלמה זמן להתפלא לאן נעלמו נימוסיה, איך נדחקה לשולחן של הפקיד, מתעלמת מצעקות סביב. הוא נראה נחמד, שיער אפור־לבן, עבר על הניירת.
“אני יהודייה,” הבהירה, “בעל שלי עשה יהודי, רבַּי גינזבורג כתב סֶרטיפיקֵייט.”
“נוֹ מֶטֶר,” אמר הפקיד במבטא מקומי, “אִיטְס אַה דיפרֶנט פּוֹליסי.”
“ישראל שלנו,” אמרה עלמה, “אנחנו עושים עלייה.”
הפקיד חייך בקטן, מנענע ראשו מצד לצד.
“יש בעיה,” הסביר בעברית, “כי ההורים שלכם החליטו לעזוב.”
“לא הורים שלי,” לחשה עלמה בתסכול, “הורים של הורים של הורים של הורים.”
“יש חוק חדש,” חזר הפקיד ואמר, “אַה ניוּ פּוֹליסי.”
עלמה זייפה תדהמה, דופקת שטיקים בלי חשבון.
“אנחנו אוהבים ישראל,” התחננה עלמה, “אנחנו רוצים פה.”
“מה לעשות,” אמר הפקיד ביושר, “אי אפשר לבוא מתי שנוח.”
עלמה קמה, מתאמצת לעכל, ושני פליטים נאבקו על מקומה. מרחוק ראתה שג’רמי גולש במכשיר שלו. לא הייתה בה אנרגיה לכעוס על כך שהוא מנותק, רק חוסר אונים ותחושה שהיא לא מבינה כלום. כשהתפשטו הפוגרומים ממיאמי במעלה החוף המזרחי ומשם לחמישים המדינות ולקנדה, כשאמה הודיעה שהיא לא מצטרפת אליהם, עלמה החליטה שהם יישארו בחיים, ויהי־מה.
על הצג במכשיר של ג’רמי היו פנים עגולות עם שיער אסוף. הבחורה בצד השני של שיחת הווידאו נראתה סקפטית.
“בת־דודה שלך, דרגה רביעית,” לחש ג’רמי, “מצאתי באפליקציית עץ־משפחה, התאמה יחידה.”
רווח לעלמה שהוא חזר להיות הממזר שמוציא אותם ממצבים קשים. שם המשפחה בראש התצוגה נשמע לעלמה מוכּר.
“הַיי שירי,” היא חייכה, “אני קאזֶן עלמה, על שֵם סבתא של סבתא.”
“היי,” אמרה שירי, “ממש נורא מה שקרה, פאקינג אנטישמים שם.”
האמפתיה שלה נגעה ללבה של עלמה. היו אנטישמים, אבל גם היה להם מזל. אנשים טובים במסע המילוט: המקסיקנים במשאית המזון, הצַיָּד שהסיע אותם לנמל התעופה בבוסטון.
“לא מכניסים אותנו,” התערב ג’רמי באנגלית, “אבל אפשר להגיש בקשה לאיחוד משפחות.”
הצעירה הביטה הצידה. ניכר היה שהיא מדברת שם עם מישהו.
“אנחנו לא יכולים,” אמרה אחרי רגע.
“זה צ’אנס אחרון לנו,” ביקשה עלמה בעברית.
“לא בסדר שאתם נופלים עלינו ככה,” החזירה שירי.
“בבקשה,” מחתה עלמה דמעה יבשה, “אולי רק ילדים בינתיים?”
“הייתם צריכים לחשוב על זה קודם,” אמרה שירי.
“זה לא אנחנו, התחננה עלמה, זה הורים של הורים של הו…”
“רצו מדינה מתורבתת,” גיחכה שירי, “בסוף מה קיבלתם לפּנים?”
“אתם רק צריכים למלא טופס,” הסביר ג’רמי, “להצהיר שאנחנו…”
השיחה נותקה. עלמה נצמדה אל ג’רמי, מרגישה בו את הייאוש שלה. הילדים עצרו להביט בהם, מיוזעים.
“זהו, מאמי?” שאל הגדול בציפייה, “חוזרים הביתה?”
כשהאוטובוס עצר מול כבש המדרגות, עלמה הייתה מוכנה. הם ירדו עם כל המשלוח ובמקום לעלות פתחו בריצה. הקטנה צחקה, מקפצת על כתפיה. עלמה התרחקה מג’רמי שלקח את הגדול, וזגזגה באור פנסים צהוב. נראו לה דרמטיות מדי, ההתנשפויות. לא רדפו אחריהם. הרחק מרחבות החנייה היא מצאה סככה והן נכנסו וישבו נמוך.
עלמה נלחמה לא להירדם, והתעוררה מוקפת ריח שמן מנועים. בחוץ היה יום רגיל בנמל התעופה. בטלפון הייתה הודעה של ג’רמי: “עצורים.”
הקטנה התעוררה וגמרה את המים בבקבוק שלה. עלמה לקחה אותה על הידיים, ממצמצת מול השמש. לא היה סיכוי, בטח לא לבד. לפני שיצאה טבלה אצבע בחבית גריז פתוחה, קרבה לקיר הפח הגלי וחשבה מה לכתוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות