מערכת ועריכת לשון: שרון אלמוג.

גיליון זה חורג מהתבנית השגורה של “פטל”, שממוארים תפסו בה תמיד מקום עיקרי, ומניח זמנית להתמקדות המוצהרת בסיפורים שהיו. תחת זאת תמצאו בו סיפורי פנטזיה ומיתולוגיה, דיסטופיות, סיפורים העוסקים בזהויות שאולות או בזמנים שאין לכותבים נגיעה אליהם, ועוד. לצד הגיוון החביב על פטל בז’אנרים, בסגנונות ובאופני הכתיבה, לרוב הטקסטים הפעם יש מכנה משותף אחד: הם יוצרים את הרושם שהכותבים מעדיפים להרחיק ככל האפשר מן המקום והזמן הנוכחיים.

אין זה אומר שחסר בגיליון עיסוק בשאלות רלוונטיות: התנגשויות פוליטיות, פשרות כלכליות, לבטי זהות והשתייכות קבוצתית, יחסי משפחה קשים ועוד. אבל אופן ההתמודדות עם שאלות אלה עוקף את התיאור המיידי והישיר ונוטה לפנות למחוזות בלתי מציאותיים, בכל דרך שבין פנטזיה לסוריאליזם.

שוני נוסף בגיליון הזה קשור באורך הנשימה של הטקסטים – שלושה סיפורים ארוכים מאוד מופיעים בו: מסע נוקב בארבעה פרקים של רינה ז’אן ברוך בעקבות אב נוכח־נעדר; נובלטה של כנרת רובינשטיין על התאהבות שעולה על מסלול הרסני; וסיפור פנטסטי של לוקאס נייט על נערה המקבלת הזדמנות מקורית להתמודד עם התנכלויות בבית־הספר. מדובר בנובלטות שמאפשרות יותר מטעימה חפוזה ומזמינות קשב קריאה ממושך יותר.

המחווה לכותב עבר בגיליון זה מוקדשת לסופר מצוין שהצד הזה בפעילותו כמעט ונשכח – שלמה קאלו המנוח. ספרו “לב הבשר” (1966) מביא את קורותיו של יזם כלכלי צעיר בישראל דאז, על רקע המעבר ממשק ריכוזי ליוזמה חופשית. כל זאת תוך קריצה שמעניקה לטקסט אירוניה קיומית רעננה. תודה ליונתן פיין שהביא את הספר למערכת.

קריאה מהנה.

“זה בשביל תחקיר לדמות בסיפור שאני כותבת,” סימסתי לצַיָּד שאת מספרו השגתי מחבר של חבר. “בסדר, תבואי, אבל בלי תמונות ובלי שמות,” ענה. “אתה לא תתחרט,” כתבתי לו, והוא השיב שהוא כבר מתחרט. אולי חש בסלידתי. ידע שכבר תכננתי בראשי את מהלך העלילה, את הטובים והרעים: הנה החזירה מגיחה מבין השיחים. הנה הצייד מכוון את הרובה אל ראשה. בשבריר שנייה של תעוזה, הנה אני, הודפת את הקנה, כדור נפלט מרובה הצייד – לשווא. החיה כבר נסה, פרסותיה מהדהדות את קריאותיי הרמות “בָרָררא ברררא!”, שחזור לשידולים של רועי הצאן ששמעתי פעם בפרדס ליד הבית.

הסוף.

בלילה ההוא התייצבתי בשלוש ושלושים לפנות בוקר בשער בת שלמה, כפי שתיאמנו. הבהבתי באורות הרכב לכלי הרכב שכבר חנו שם, כמו סימן מוסכם גמלוני, מעושה, לשותפות סוד. אני אחת מכם.

הצייד הציג לי את חבריו לצַיִד. לחצתי את ידיהם הכי חזק שיכולתי, אם כי את פניהם כמעט לא ראיתי תחת תיתורת החשכה. מישהו בישל קפה על גזייה בבגאז' הטנדר. אחר הניח עוגיות מהסוּפּר על הדשבורד. הצייד הציע לי קפה שחור בכוס זכוכית קטנה ועוגייה. אמרתי “תודה,” שתיתי את הקפה בשלוק אחד ודחפתי את כל העוגייה לפי. לא אמרתי שאני לא לוגמת קפה ולא טועמת סוכר.

התכנית הייתה ללכוד את העדר בדרך לזלילת הלילה במטעי השסק, או עם אור ראשון בדרך חזרה למרבצי היום הנסתרים שלהם. הצייד חישב את מיקום העשב, שבאפריל עדיין היה ירוק וסמיך, את כיוון הרוח, את שיפוע הוואדי, וקבע את מסלול ההליכה. “אם הרוח מולנו הם לא יוכלו להריח אותנו,” הסביר לי. “אבל הם יוכלו לראות אותנו?” שאלתי. “חזירים לא מרימים את הראש. אם נעמוד במעלה מסלול ההליכה שלהם הם לא יבחינו בנו.” אחר כך סיכם ששני חברים ייקחו את הרכס הדרומי. שניים אחרים את הצפוני. והוא עצמו יצעד במסלול ביניהם. “לבוא איתךָ?” שאלתי. “כן, אבל בתנאי שאת בשקט מוחלט.”

הגברים טענו את רובי הציד והתפזרו בשטח. החושך היה אטום ואדיש. הלכתי אחרי הצייד כמו צל צהריים תינוק. דרכתי רק היכן שדרך רגע קודם. היכן שהקוצים כבר שחקו והרמשים נסו. לא הוצאתי רחש. לפתע הצייד עצר והסתובב אלי. הוא שלח את ידו אל כתפי ופשט ממני את תיק הגב. עצרתי את נשימתי. “את מרעישה,” הוא לחש. “תני פה את המים שלך.” פתחתי את התיק והגשתי לו את בקבוק הליטר וחצי שמילאתי במים לפני שיצאתי מהבית. ביד אחת הבריג החוצה את הפקק ובידו השנייה חנק את ריאות הבקבוק עד שהמים נתזו מצווארו, נזלו על ידו של הצייד ומשם לקרקע השחורה מתחתינו. עדיין סוחט את הבקבוק החזיר את הפקק והידק אותו למקומו. עכשיו, ללא אוויר כלוא בתוכו, הבקבוק החריש. המשכנו ללכת בדממה. חשבתי על היד הגדולה שלו לופתת את הרובה. את החזיר. אותי. סוחט מריאותי אוויר מיותר, רעשני. העברתי את ידי על צווארי.

“את לא תראי אותם באים,” אמר בלי להסיט את מבטו לאחור. “אבל אם תקשיבי היטב, תשמעי את הנחרות שלהם.” כריתי את אוזניי. כל מה ששמעתי היה הזמזום הציקדי של החשמל הרוטט בין עמודי הברזל. בחושך הם נדמו כשלדי דינוזאורים כבירים, מימים קדמונים ללא מצפּון. הלילה נשם במקומי, מרעיד את האוויר בין חולצת הטריקו שלי לפליס החם שמשכתי מהארון באישון ליל, גוררת איתו בטעות את כל תכולת המדף.

מתחת לאלון רחב נוף עצרנו למארב. “תיכנסי לצל של העץ,” נזף בי. “הם יזהו את הצל שלך. ואם תזהי משהו אל תגידי כלום. שימי לי יד על הכתף ותצביעי.” סרקתי את השטח, הרוק נבלע בגרוני והחושך באישוני המוגדלים. משהו נע שם מולי. חי הפך צומח. איברים התפרקו לענפים. לעלים. לעשבים. לאבנים. לצללים. לרוחות. ניסיתי לגבש את התנועה בחזרה לכדי צורה. צורה של חזיר בר. אבל לא ידעתי מה צורתו של האויב הנעלם.

“אני מרגישה שהם קרובים,” לחשתי. “אם את מרגישה אז זה בטח נכון,” אמר ויכולתי לשמוע חיוך סודק את פניו. הנה הציצה יומרת האינטואיציה שלי כמו כתפייה סוררת של חזייה, חושפת שכנוע פנימי, כמיהה, פזיזות. “גם אני מרגיש,” הוא אמר, “אני מרגיש שאני צריך להתרוקן, אז אל תסתובבי.” ניסיתי שלא ולמרות זאת הקשבתי לזמזום הזרם שיצא מגופו. רציתי שיגיע כבר, חזיר הבר. שאשמע את נחירתו, שאחזה בדמותו, שידהר מולי. שברגע המכריע אושיט יד לקנה הרובה. אלא שעכשיו כבר לא ראיתי את עצמי מסיטה אותו מיעדו אלא חוטפת אותו מידי הצייד, דוחקת את הקת לשקע כתפי, מכוונת אל הבהמה המסתערת ויורה – ההדף מפיל אותי לאדמה. הנה היא מולי, הדם זוחל, נמלט מפיה הפתוח…

ערב חג. אמא שלי שולחת אותי להביא את הבשר מהקצב. אני רצה לשם לפני שיסגור. עומדת בתור מזיעה, מבריקה, מתנשפת. אני בת אחת־עשרה. נתחי גוף תלויים מעלי, מתנדנדים. אני מנסה לחבר רגל, חזה, ראש – הַשְלֵם את החיה – אבל יוצא לי יצור מבותר, מפלצתי, פרנקנשטייני. נימים מגוידים ושומנים מציירים פרחי חיים בתוך שרירי הירך מעלי. חשופים. וכל כך מתחשק לי להושיט יד וללטף את המרקם החי, את הפולסים של זרימת הדם, שבעבע עד שאזל והתאבן. וכמו אז, בתוך הדריכות הגדולה, השתוקקתי גם עכשיו, פה, בשדה הזה – להיתקלות. לרדת על ארבע בעשב הגבוה. לחכות לחזיר הבר, להרגיש את הניבים שלו מתחפרים בכתפי ובעורפי, דוחקים בי אל האדמה. כל חושי ניעורו. החושך חדר דרכי.

“בואי נמשיך. הם לא פה,” אמר ורכס את מכנסיו.

זהרורי אור ראשון כבר ריככו את השמיים. עלינו מתוך העמק. עדיין הלכתי אחרי הצייד בשקט בצעדים מדודים. גופו הגדול חסם את הרוח ואת פיזור הדעת. בחושך ההולך ומתנדף יכולתי להבחין בקרחת הבוהקת שלו. בעובי צווארו. בקריצת האור של קנה הרובה שעפעף בקצב הליכתו. הגחנו מתוך סבך שיחים אל קרחת סלע מתחת לאלה גדולה.

“לפני שנה ראיתי פה משהו,” אמר מבלי להסתובב אלי. “זה היה שנייה לפני הזריחה, כמו עכשיו. ממש פה על הסלע שכבה על צִדה חזירה גדולה. הראש שלה שמוט לאחור. היא ישנה. על הבטן שלה נחו שישה גורים. בני כמה שבועות אולי, עדיין מפוספסים בלבן. היא הייתה כל כך עייפה שלא שמעה אותי. הרוח הייתה בכיוון פני והיא גם לא הריחה אותי. נפרשה על הסלע בלי דאגה, כאילו אין ציידים בעולם. אז דרכתי את הרובה וכיוונתי אליה. מהרעש היא התעוררה, קפצה על הרגליים הקצרות שלה וברחה. החזירונים נשרו לה מהעטינים והתרוצצו אחריה כמו גולות שנפלו מיד רועדת, מצייצים צווחות בהלה דקות וגבוהות. עקבתי אחריהם עם הכוונת עד שנעלמו.”

הטלפון של הצייד רטט. הוא השעין את קת הרובה על הסלע, אחז בקנה ביד אחת ובשנייה שלף את הטלפון מכיס הדגמ"ח. “כן אמא,” הוא ענה והסב את פניו אלי. בהירות עיניו הפתיעה אותי. בחנתי את אצבעותיו – נקניקיית ענק בוויטרינה של קצב. “כן, אני בא הערב.”

לפתע עורב צווח באזהרה והשיק כנף. הצייד נדרך. שלשל את הטלפון לכיסו, היסה אותי והצביע לעבר צבר שיחים במורד הוואדי, מטרים ספורים לפנינו. רחש עבר בהם. הוא הניף את הרובה במהירות מבט. אצבעו חבקה את ההדק וסחטה אותו עד מחצית הדרך, עוד רגע יירה. נשמתי נעתקה. מתוך הסבך הגיחו שתי חיות גדולות. זוג צבאים! הצייד שמט באחת את הקנה והזדקף. “צבאים אסור לצוד,” אמר, “זה לא חוקי.” את האדרנלין שהצטבר בפיו ירק ארוז בכדור ליחה מתגלגל וניער את רגליו לשחרור. “זה אסור.” חזר.

פעם היה מותר. כשהיה ילד. כשמלאו לו אחת־עשרה אביו קרא לו להצטרף אליו ואל אחיו הגדול לצַיִד. במדבר ובשדות הדרום היו צדים צבאים, חוגלות, יעלים, ארנבים, דורבנים. אבל היום רק חזירי הבר מותרים. וכשיש מגיפות כלבת – גם הזאבים, לפעמים. לא, הוא לא זוכר את החיה הראשונה שהרג. אולי ארנב. אולי סחב אותו כל הדרך הביתה באזניו. אולי אביו נדרש לירייה נוספת על זו המהססת, הבוסרית, שלו, שלא הרגה את הארנב, רק פצעה אותו. עד שגאלה אותו זו השנייה, קפץ הארנב מפה לשם בטירוף חסר מסלול, אחוז בהלה וכאב, פצע פעור מדמם בעורפו. מאז היו כל כך הרבה. מאות. הוא מכוון היטב מאז. הצייד מחדש את רישיונו בכל שנה. אם ישכח – משרד החקלאות לא ינפיק לו תעודה חדשה. “כמה ציידים עוד נשארו? אלפיים? מתוכם מאתיים יהודים. זהו.” הוא משך בכתפיו כמו מי שסופר פרטים בקהילת גלות נכחדת. וחזירי הבר – אין!

“זהו להיום. מתקפלים. מישהו הביא את המנחוס היום. זאת את?”

הצייד חייך אלי באור זריחה מלא. הנה הרווח בין שיניו הקדמיות. הנה שנותיו המתקדמות. כבר יש לו שישים ויותר.

“ניפגש בשולחן הציידים,” פקד במכשיר הקשר. הגענו לשולחן פיקניק מתקלף מתחת לעץ תות גדול, אי שם באמצע ההר. הצייד עם הכובע האדום (הזריחה השיבה לי את הצבעים שהלילה חטף) שלף גזייה, שתי צידניות, צלחות, וכמה בקבוקי בירה מזיעים טיפות צינה. הצייד עם הכובע הכחול פרס עגבנייה ובצע לבבות חסה פריכה והצייד עם הכובע הצהוב שלשל מתוך שקית שקופה נתחים עבים של בשר בצבע חול אדמדם, כמותם לא ראיתי מימי. “הבשר של חזיר הבר זה לא כמו מה שאת מכירה מהחזיר הביתי.” הסבירו. “זה משהו אחר.” הם צלו את הנתחים על מחבת שהניחו על הגזייה. הריח דגדג באפי, משך ודחה אותי בו זמנית. “קחי,” אמר הצייד הצהוב והגיש לי את הנתח בפיתה. לא יכולתי לשעות אל מנחתו. “תודה, זה מוקדם לי,” אמרתי. “אבל תאכלו אתם. בתיאבון.”

“את חושבת שיותר מוסרי לקנות מגש קלקר עטוף ניילון במקרר בסופר?” שאל אותי הצייד האדום.

לא עניתי.

“אנחנו לא מדברים על זה עם חברים, את יודעת, אנשים לא מקבלים את זה כמו פעם.” זה שוב הצייד האדום. “אבל פה יש לנו שקט. ויש גם חוקים ברורים. זה לא כמו בחוץ שהעולם השתגע. היום, עובדת נכנסת לי למשרד אני לא סוגר את הדלת. שהיא לא תגיד עלי דברים. לא רוצה את הבעיות האלה.”

“אני מצטערת שהבאתי את המנחוס. זה בטוח אני.”

הציידים צחקו.

“אז את תכתבי עלינו?” שאל הצייד הצהוב. אמרתי שעכשיו בגלל המנחוס אז אין לי ממש סוף לסיפור.

“אני דווקא שמח שלא הצלחנו הפעם. הייתי מצטער אם היית רואה את זה קורה,” הצייד שלי אמר וסימן בראשו לאחד מענפי עץ התות.

הרמתי את ראשי. ורק אז ראיתי אותו. חבל תלייה השתלשל מענף נמוך ועבה, קצהו לולאת פלצור. שוב התהדקה יד על צווארי.

“כשמצליח לנו הצַיִד, אנחנו מביאים את החיה לפה ותולים.”

“למה צריך לתלות?”

“כי יותר נוח לחתוך אותה בגובה הזה מאשר, מה, על האדמה? אין לזה צורה.”

רציתי לשאול עוד. אם קושרים אותה ברגל או בראש, ובאיזה גובה, ומה עושים עם הדם ואיך חותכים. דמיינתי את החזירה שלי כפותה בפרסתה. כובד משקל גופה מותח אותה כלפי מטה, אוזניה מלחחות את האבק. מטוטלת מדממת קילוחים קילוחים, דמה נספג אל האדמה הנסדקת בחום הקיץ הקרב כמו איום.

“את העור והשלד אנחנו זורקים לתנים. שיחזור למאיפה שהוא בא,” אמר הצייד הכחול והמשיך. “אחרי זה תוך שלושים דקות, כל החזיר בקופסאות ארוז כמו למסדר. לא ראית כזו מקצועיות. מאז שהוא ילד הוא יודע לחתוך לחלקים הנכונים בכמה חיתוכים מדויקים.” אמר והצביע בסכינו אל עבר הצייד שלי.

“מאיפה למדת?” שאלתי את הצייד שלי.

“אבא שלי היה קצב.” אמר ואז שתק כמו ילד באטליז.

*

בשבת הבאה נסענו לבקר את אחותי במושב. בדרך עברנו על פני השדות של בת שלמה. ידעתי שגם הלילה הם היו שם. בבוקר סימס לי הצייד שאם ארצה אוכל לבוא שוב, שטוב שלא באתי השבת, שהם צדו שניים. אחד פיצוי על המנחוס של שבוע שעבר.

בדרך המתפתלת העולה למושב, סול עצר לפתע בחריקת בלמים. “תראו!” הוא קרא והצביע אל העשב בצדי הכביש. הילדים הצמידו את פניהם לזגוגית חלונות הרכב. “מה? מה?” הם התרגשו. “רואים? שם?” הוא טייל באצבעו בכיוון היער. “הם חצו את הכביש ועכשיו הם שם, בהמשך.” שישה חזירוני בר, גורים מפוספסים, התרחקו אל תוך היער. הילדים פתחו את חלונות וקראו להם קריאות עידוד ואהבה.

“איפה אמא שלהם?” שאלתי.

“לא יודע,” סול אמר, “לא חושב שראיתי, אולי חצתה את הכביש קודם.”

“לא ראית אותה?”

“לא, רק אותם.”

“לא ראית אמא?!”

“לא רות, בטח עברה בלי שראינו.”

“סע כבר נו! מה נתקעת פה, סע כבר!” צעקתי.

“מה הסיפור שלך?”

“כלום, יש לי בחילה למות. סע נו. סע.”

עלמה בדקה את החגורות של הילדים והציצה מהחלון. חוף צר, בנייה צפופה, הרבה כבישים, קצת ירוק. מעבר למַעבָר, ג’רמי נראה מודאג, זיפים, שקיות מתחת לעיניים. זה הלחיץ את עלמה; היא הייתה זקוקה לו, לא יכולה להסתמך רק על התקווה. הטיסה מבוסטון הייתה גדושה משפחות כמוהם. כמה גברים קראו ספרי קודש, כיפות בר־מצווה על ראשיהם. הישראלים במטוס לא קשרו שיחה, שמרו מרחק, בניגוד לדימוי החברותי שלהם. עלמה לא הצליחה להחליט אם זה סימן טוב או רע. היא ליטפה את ראשה של הקטנה, שמחה ששניהם נרדמו לקראת הנחיתה. שאלותיהם עייפו אותה ועוררו בה פחדים. לא היו לה תשובות. היא יישרה את המושב, הידקה מטפחת על שיערה הבהיר. שייגמר כבר.

*

על גג הטרמינל ניצב לוגו עצום שנותר מחגיגות העצמאות: מגן דוד משולב עם המספר 150. ג’רמי קשר את הקטנה בעגלה ועלמה עברה עם הגדול על האותיות המוארות: “ב', ר', ו', כ', י', מ' סופית. יופי!” היא חיבקה אותו, מודה בלבה לאמה ולסבתה שלימדו אותה עברית ואפשרו לה בכך ללמד אותו. הם צעדו ליד קיר שנראה כמו הכותל, ונתקעו. ברשתות כתבו שישראל אדישה לגורלם של מבקשי מקלט. עלמה סירבה להאמין. מנהיגי המדינה אמרו שהמדינה תהיה להם מחסה בסערה, בית. כשראתה את התור מול דוכן של “נוֹן יזראלי פספורטס” – שבו עמדו כמעט כל הנוסעים מהטיסה שלהם ורבים אחרים – החלה לחשוב שיש סיכוי.

*

שוטרת הגבולות דיברה מהר מדי. כשחזרה על המילה “ויזה”, קור פשט בבטנה של עלמה והיא סימנה “אֵין”. השוטרת משכה בכתפיה, החזירה את הדרכונים והראתה “הצִדה”. ג’רמי ניגש, לחוץ, הסביר באנגלית שלא יכלו להגיע לקונסוליה בגלל בריקדות ופורעים, אחרת היו מאחרים לטיסה האחרונה. הפקידה איבדה סבלנות וסימנה לעומדים אחריהם לגשת. ג’רמי נראה משותק מול תגובתה. עלמה שאפה אוויר. משהו חייב לעבוד. היא לקחה שני תיקים וכולם הלכו אחריה.

*

באולם המאולתר של רשות ההגירה היה קשה לנשום. משפחות נזרקו על הרצפה, רעש מאווררים וילדים רצים בין מזוודות. לא היה לעלמה זמן להתפלא לאן נעלמו נימוסיה, איך נדחקה לשולחן של הפקיד, מתעלמת מצעקות סביב. הוא נראה נחמד, שיער אפור־לבן, עבר על הניירת.

“אני יהודייה,” הבהירה, “בעל שלי עשה יהודי, רבַּי גינזבורג כתב סֶרטיפיקֵייט.”

“נוֹ מֶטֶר,” אמר הפקיד במבטא מקומי, “אִיטְס אַה דיפרֶנט פּוֹליסי.”

“ישראל שלנו,” אמרה עלמה, “אנחנו עושים עלייה.”

הפקיד חייך בקטן, מנענע ראשו מצד לצד.

“יש בעיה,” הסביר בעברית, “כי ההורים שלכם החליטו לעזוב.”

“לא הורים שלי,” לחשה עלמה בתסכול, “הורים של הורים של הורים של הורים.”

“יש חוק חדש,” חזר הפקיד ואמר, “אַה ניוּ פּוֹליסי.”

עלמה זייפה תדהמה, דופקת שטיקים בלי חשבון.

“אנחנו אוהבים ישראל,” התחננה עלמה, “אנחנו רוצים פה.”

“מה לעשות,” אמר הפקיד ביושר, “אי אפשר לבוא מתי שנוח.”

עלמה קמה, מתאמצת לעכל, ושני פליטים נאבקו על מקומה. מרחוק ראתה שג’רמי גולש במכשיר שלו. לא הייתה בה אנרגיה לכעוס על כך שהוא מנותק, רק חוסר אונים ותחושה שהיא לא מבינה כלום. כשהתפשטו הפוגרומים ממיאמי במעלה החוף המזרחי ומשם לחמישים המדינות ולקנדה, כשאמה הודיעה שהיא לא מצטרפת אליהם, עלמה החליטה שהם יישארו בחיים, ויהי־מה.

*

על הצג במכשיר של ג’רמי היו פנים עגולות עם שיער אסוף. הבחורה בצד השני של שיחת הווידאו נראתה סקפטית.

“בת־דודה שלך, דרגה רביעית,” לחש ג’רמי, “מצאתי באפליקציית עץ־משפחה, התאמה יחידה.”

רווח לעלמה שהוא חזר להיות הממזר שמוציא אותם ממצבים קשים. שם המשפחה בראש התצוגה נשמע לעלמה מוכּר.

“הַיי שירי,” היא חייכה, “אני קאזֶן עלמה, על שֵם סבתא של סבתא.”

“היי,” אמרה שירי, “ממש נורא מה שקרה, פאקינג אנטישמים שם.”

האמפתיה שלה נגעה ללבה של עלמה. היו אנטישמים, אבל גם היה להם מזל. אנשים טובים במסע המילוט: המקסיקנים במשאית המזון, הצַיָּד שהסיע אותם לנמל התעופה בבוסטון.

“לא מכניסים אותנו,” התערב ג’רמי באנגלית, “אבל אפשר להגיש בקשה לאיחוד משפחות.”

הצעירה הביטה הצידה. ניכר היה שהיא מדברת שם עם מישהו.

“אנחנו לא יכולים,” אמרה אחרי רגע.

“זה צ’אנס אחרון לנו,” ביקשה עלמה בעברית.

“לא בסדר שאתם נופלים עלינו ככה,” החזירה שירי.

“בבקשה,” מחתה עלמה דמעה יבשה, “אולי רק ילדים בינתיים?”

“הייתם צריכים לחשוב על זה קודם,” אמרה שירי.

“זה לא אנחנו, התחננה עלמה, זה הורים של הורים של הו…”

“רצו מדינה מתורבתת,” גיחכה שירי, “בסוף מה קיבלתם לפּנים?”

“אתם רק צריכים למלא טופס,” הסביר ג’רמי, “להצהיר שאנחנו…”

השיחה נותקה. עלמה נצמדה אל ג’רמי, מרגישה בו את הייאוש שלה. הילדים עצרו להביט בהם, מיוזעים.

“זהו, מאמי?” שאל הגדול בציפייה, “חוזרים הביתה?”

*

כשהאוטובוס עצר מול כבש המדרגות, עלמה הייתה מוכנה. הם ירדו עם כל המשלוח ובמקום לעלות פתחו בריצה. הקטנה צחקה, מקפצת על כתפיה. עלמה התרחקה מג’רמי שלקח את הגדול, וזגזגה באור פנסים צהוב. נראו לה דרמטיות מדי, ההתנשפויות. לא רדפו אחריהם. הרחק מרחבות החנייה היא מצאה סככה והן נכנסו וישבו נמוך.

עלמה נלחמה לא להירדם, והתעוררה מוקפת ריח שמן מנועים. בחוץ היה יום רגיל בנמל התעופה. בטלפון הייתה הודעה של ג’רמי: “עצורים.”

הקטנה התעוררה וגמרה את המים בבקבוק שלה. עלמה לקחה אותה על הידיים, ממצמצת מול השמש. לא היה סיכוי, בטח לא לבד. לפני שיצאה טבלה אצבע בחבית גריז פתוחה, קרבה לקיר הפח הגלי וחשבה מה לכתוב.

אמא שלה משאירה את הפאה בכל מקום. וזה יכול להוציא אותה מהדעת. ליד שולחן הטלפון הקטן. על קערת הפירות. מתחת לשרשרת הפילים ממרוקו. מאחורי הכיור, כשהברז מטפטף עליה ויוצר מהשערות קבוצות קשוחות. אמא שלה לא יודעת איך מתנהגים. היא מורחת את האודם מחוץ לשפתיים באירועים חברתיים, ומדברת עם עובדיה המוכר מהמכולת בטון מיוחד. היא מורידה את הדיבור שלה שיהיה כמו שלו, ומנסה להתנהג כמו אישה פשוטה כדי שיבין אותה. אמא שלה בנאדם מעצבן. כל הזמן מתעסקת עם הבטן. היא נוסעת במכונית וברמזור, מכניסה ומוציאה את הסרעפת, ומכווצת ומרפה את כל שרירי הפנים כבשיעור אירובי. היא רוצה להמציא על זה פטנט. התעמלות תוך כדי נהיגה. היא לא מבינה שאנשים גם ככה נהרגים מדי יום במאות תאונות דרכים.

אמא שלה מפספסת דברים. היא קמה בכל בוקר, ויוצאת אל המשרד במקטעי בגדים צבעוניים. הבדים: פסים עם נקודות. הצבעים: ירוק לצד צהוב. והפאה, תמיד לא מסודרת על הראש עד הסוף. הבת תמיד ידעה שלאמא שלה יש שיער כמו לבובת קש, כך שברגע שנכנסה הפאה לחייהן, היא חשבה שאיש לא ירגיש בשינוי. אבל האמא רכשה לעצמה פאה חומה חדשה, שנצבעה שני גוונים כהים יותר, לעומת הגוון הדהוי של שערה המקורי. וכשהיא לובשת אותה עם החצאית הגדולה המתנפנפת כמו זו של מתקן הרקדנית בלונה פארק, היא לא דומה לרקדנית כלל וכלל. היא דומה יותר ללוליינית ששברה את הרגל ונזרקה מהקרקס, ובעצם נראית כמו דוסית. הבת שלה לא מאמינה בכלום, ומתחלחלת מהרעיון שאמא שלה נסעה איזה יום עם האוטו לרמת גן וקנתה לעצמה פאה של חרדית אדוקה. בזמן שאמא שלה מתעסקת עם פאות, הבת משננת דפים ארוכים למבחני הבגרות, ולומדת בעל פה וברצף משפטים מספרי לימוד.

ואמא שלה, כל הזמן הזה, קונה לה המון מתנות.

לדוגמה, כשהבת לומדת את העלייה ראשונה, אמא שלה קונה לה עשרים זוגות גרביים ומפזרת אותם כמו פירורי קשת צבעונית על המיטה הגדולה. כשהבת מזהה זנית גיאוגרפית, אמא שלה מכינה עבורה מרק ירוק שהמציאה בעצמה, ומקשטת את חלקו העליון בחמציצים. כשהבת פותרת תרגילי אלגברה להקבצה ראשונה, אמא שלה מחנה את הרכב מתחת לעץ הפיקוסים שברחוב. האמא לא מבינה שאם חונים מתחת לעץ הגדול, הפיקוסים העגולים נופלים ומשאירים על הפח הלבן כתמים גדולים כמו כדוריות דם שהתאבדו.

יום לפני הבגרות בתנ"ך הבת יושבת על שולחן המטבח ומתכוננת. איוב, יונה, יחזקאל ושמואל, מביטים אליה מתוך הדפים בעיניים רעות ונוצצות, במבטים של מלאכים חורשי רעה. הבת יושבת ומתכוננת ומתכוננת, ואמא שלה מדברת בטלפון האלחוטי בקול גבוה, כאילו היא מדברת עם אנשים מעבר לים. אבל היא בסך הכל מדברת עם יואל, שנמצא במרחק עשרים דקות מהבית שלהן. היא קוראת לו בכל שמות הגנאי שהיא מכירה. חמור, ונבלה, ודפוק, ועוד כמה שמות ארוכים ביידיש שהבת מתביישת לצטט. אבל זה לא עוזר לאמא שלה בכלל, כי יואל, ככל שהיא מקללת אותו יותר, רק אוהב את הגוף השמן והנוזלי שלה, שעמוס בגידולים ממאירים ופצוע מרוב אינפוזיות, אבל למרות זאת לעולם לא יעזוב את אשתו.

הבת הולכת לישון מוקדם וחולמת על בחורים עזי פנים שהכירה פעם, ועזבו את הכפר לטובת העיר הגדולה. כשהיא קמה בבוקר ונכנסת למטבח, היא רואה שאמא שלה הכינה לה הפתעה. השולחן עמוס בכל הממתקים והחטיפים שהבת אוהבת. הכול גדוש וצפוף ונדחק זה בזה כמו עיר ממתקים מבריקה וקטנה. הבת מרימה בזהירות חטיף אגוזי אחד, מאוד בזהירות, בזהירות יתרה – כדי ששום דבר מהמחלות הממאירות שמציפות את הבית לא ידבק לה לגוף ויישאר. היא אורזת מעט מהשלל בתיק של בית ספר, את השאר היא מסדרת אחד אחד בארון הממתקים, שקיבל את שמו רק מאז המחלה הזו. בשנות ילדותה, כשהבת הייתה הולכת לחוג בלט ולחוג פסנתר, הארון היה ריק מדברים טובים. תמיד שכבו בו רק צימוקים בשקית דקיקה ומחוררת, ובתוכה התעצמו ממלכות נמלים.

הבת יוצאת מהבית ברגל אל הבגרות. אבל אחרי כמה צעדים היא חוזרת בהליכה קצובה ונכנסת פנימה. היא גונבת את המפתחות מהתיק של האמא, ולוקחת את הרכב אל התיכון. היא חונה כמו חייל נכה, סדורה בטור המכוניות יחד עם תו החנייה הסרטני שברשותה. תוך כדי הפעולה, היא מרגיעה את עצמה על גניבת הרכב: גם ככה אמא שלה לא יודעת לנהוג. הרי אי אפשר לנהוג היטב עם מאה אחוז נכות.

כשהבת מקבלת את טופס הבחינה וממלאת את התאריך בקצה הימני, היא רואה שהתאריך הוא יום ההולדת של האמא. השנה אמא שלה בת חמישים, והיא שכחה. היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב. כשהיא חוזרת מהבחינה הביתה, היא מוצאת את לימו הכלב יושב בפינת החדר. בדרך כלל הכלב ממושמע וצייתני, אבל עכשיו הוא לא עונה לה כשהיא קוראת בשמו. הפרווה שלו מדובללת בשחור לבן, והעיניים שלו אדומות ונפוחות כמו של אנשים שהתמכרו לסמים קשים. הבת פותחת את הדלת כדי שיצא לגינה הגדולה, אבל הוא נשאר בפנים ונעמד על רגליו הזעירות. הבת מלטפת לו את הפנים, ומסלקת קרציות גדולות וכסופות שמצאו בית חם בתוך האוזניים שלו. בכל ניתוק שכזה היא משאירה לו על העור צלקת יבשה. לימו מסתכל בה במבט של יהודים אומללים שרוצים כבר למות. מבט של סבים וסבתות שיושבים על ספסלי הכפר, ומעבירים את זמנם בהסתכלות במכוניות החולפות.

הכלב משתין על עצמו ורועד. הערב יורד לאט והבית הגדול מאפיל על שניהם וחונק כמו שמיכת פוך מצהיבה. היושן שבאוויר נדבק לה על הידיים, החנק נכרך בין חוליות הצוואר והקשיחות מתהדקת על עור הפנים. בערב אמא שלה חוזרת. פניה מיוזעות. היא דוחקת את גופה השמן דרך הדלת עד למטבח האפלולי. היא שואלת מה קרה לכלב. הבת עונה לה בכעס שהכלב חולה ועומד למות. אמא שלה אומרת שהגיע הזמן שיסיים את חייו, כי הוא כלב מבוגר שעשה מספיק בחיים. הבת אומרת לה בקול רם מילים שבסופן עומד סימן קריאה כמו: תשתקי! תעזבי אותי! את לא מבינה כלום!

כשאמא שלה רוכנת אליו, השומנים הממאירים של הזרועות שלה, המנוקדות בנמשים כמו חול מקרקעית הים, נוגעים לבת שלה בג’ינס. הבת מתרחקת. הן עומדות זו מול זו. הבת לוחצת על מתג התאורה.

באור יותר קל לה להביט על שני אלה. על הכלב הקטן ששלוליות שתן זרחניות מתרחבות על רצפת הסומסום בין רגליו. על האם, שהפאה על ראשה קרובה מדי לאוזנה הימנית, ורחוקה מדי מזו השמאלית.

“הכלב גוסס,” הבת אומרת, “צריך להרדים אותו.”

“לכי את,” אמא שלה אומרת בקול עייף מכדי לתארו במילים. “גם ככה לקחת לי את האוטו לבגרות, והייתי צריכה לנסוע לכימותרפיה בשני אוטובוסים שונים.”

“אין מה לעשות,” הבת אומרת. “רציתי לנהוג באוטו.” היא מסתכלת על המפרק הפנימי של אמא שלה. סימן כחול וגדול טמון בו, כמו כתם רורשך שקועקע בו לעד.

“בסדר,” אמא שלה אומרת לבסוף. “אני אסיים את זה ואקח אותו לווטרינר.”

אמא שלה עולה לקומה השלישית של הבית. הבת נשארת עם הכלב הגוסס בחושך. היא לא מצליחה באמת ללטף אותו. רק לספור את הצעדים הנעלמים עולים קומה אחת ועוד קומה.

בבוקר הבת הולכת לצו שני. חיילת נחמדה מסבירה לה שאחרי הגיוס היא תעבור טירונות שגרתית עם בנות גילה. הבת מדמיינת את עצמה נרדמת במדים בלילה כשהנשק מוחזק בידה, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזו רעה תבוא עלייך. זאת הסיבה שתמיד היא ישנה עם עין אחת פקוחה. הבת מסופחת לחיל הים. מש"קית תנאי שירות עם ציפורניים חדות חותמת בעבורה על טפסים ועוד טפסים. בכל הטפסים כתוב את השם שלה, וגם שאמא שלה גוססת מסרטן בכבד.

הבת חוזרת בטרמפים הביתה. היא עולה אל הכפר דרך החורשה הגדולה ומתיישבת מול הטלוויזיה. הראש מושען אחורה והשלט מתחמם בידה, כשהיא רואה על המרקע מטוס מהיר טס ומפלח את הקומות העליונות של אחד מבנייני התאומים. בהתחלה נדמה לה שזה סרט אקשן עם סטיבן סיגל. אבל בשידורי הסי־אן־אן רואים שהמטוס מפרק גם את פסגת התאום השני. הבת צופה בברייקינג ניוז כמה שעות. כשהיא רעבה היא שולה מארון הממתקים חבילת פופקורן למיקרו. הפופקורן קליל וצף לה בידיים. פירורים לבנים נשפכים ממנו על הספות ומתערבבים בקרדית האבק שלהן, כמו פתיתי שלג שנמרחו להם בבוץ. אחרי שהערב יורד על הכפר, הבת פושטת את בגדיה, ופתאום מבחינה שלימו לא בבית. היא מחפשת אותו בכל החדרים והמדרגות, אבל הכלב איננו. היא מוצאת רק שלוש קרציות צמוקות ורזות, ואת מאובני השתן שלו משותקים על הרצפה.

בלילה אמא שלה חוזרת. היא נכנסת למטבח ואוכלת יוגורט שלושה אחוז עם עובש, כי היא שייכת לדור שלא הבין דבר באוכל, וחשב שעובש זה עניין בריא וגם טוב. אחרי זה היא סוחטת לעצמה תפוזים למיץ. הבת שואלת איך לימו נפרד מן העולם.

“את לא רוצה לדעת,” אמא שלה פולה מהמיץ את הגרעינים.

“אני כן.”

“הווטרינר הזריק חומר לבטן שלו, ותוך כמה דקות הוא ישן כמו תינוק.”

“ואת, מה עשית?”

“ליטפתי אותו קצת. מה כבר היה לי לעשות?”

הבת יודעת שאמא שלה נסעה עם הכלב לעיר הגדולה, באוטו הלבן שהכלב בטח השתין בו וחרבן בו הפרשות בלתי רצוניות. הקקה והפיפי שלו הרטיבו את כל דפי המשרד של העבודה שלה, ואת כל המרשמים שנתנו הרופאים, והתאגדו יחד עם השערות שנשרו לו מהגוף – שערות שחורות ולבנות מלוכלכות שנדבקו לשטיחי הפלסטיק ולחומר הגומי שבין החלונות – ונתחבו היטב ברכב, כך שלעולם לא יהיה עוד אפשר לפנותם.

היא יודעת שאמא שלה חנתה בחנייה ציבורית של נכים, ומשכה אחריה את הרצועה של הכלב. אבל הכלב כבר לא יכל ללכת בשלב הזה, אז היא הרימה אותו על הידיים והביטה בו מתחת לפנס הרחוב. היא מלמלה לאפו ולשפמו ולשפתיו, “שה לימו. שה. זה לא נורא, אני דואגת לך,” וכשהרימה את עיניה שוב הזנב שלו נשמט מאחיזתה, ומה שנראה כמו נוצת מוסקיטר, הפך ברגע אחד לבליל של פאה.

“את חושבת שהוא סבל?” הבת שאלה.

“לא. אני חושבת שבסך הכול הוא עשה בשכל. הרי עכשיו כשהוא איננו, הוא קיבל מתנה גדולה. הוא רץ על הרגליים ומקיף את כדור הארץ ולנצח נצחים.”

למחרת הבת יוצאת אל החצר, ופתאום כלבה קטנה ושחורה נכנסת דרך השער. היא רזה מאוד ויש לה עיניים מרצדות וזנב קצת מעוקם, אבל הבת מבינה שבחיים האלה לא צריך להיות שיפוטיים. היא נותנת לכלבה אוכל ומים ומכניסה אותה לסלון. היא קוראת לה מונה. על שם מונה מהסדרה שאהבה בילדותה, “מי הבוס”, אם כי החדשה לא ג’ינג’ית ולא חכמה ואין לה חוש הומור. כל מה שהכלבה הזאת יודעת זה לפרק דברים בשיניים. אז היא מפרקת ללא הפסק: נעלי סירה, תווים של פסנתר, איצטרובלים, אגרטל סיני, שטיח בד ממרוקו, תכשיטים עשויי צדפים, ידיות של ארונות, מגבות מטבח וקסטות וידיאו. הכלבה הזאת אוכלת את הכול.

הבת כל כך עסוקה בלאסוף את השברים אחרי הכלבה הסוררת, שלא שמה לב שממש באותם הרגעים אמא שלה התאשפזה בחדר מיון לחולי סרטן, ומקבלת, לסירוגין, הקרנות לסרעפת וכימותרפיה לווריד. לבסוף היא שמה לב שתיק היד שנשא את השם: “ציפי ורדיתי – מאושפזת מספר חמישים”, נעלם מפינת הכובעים והמעילים. הבת שלה מבינה את פשר הדבר, ומתחילה להרים במהירות למדפים גבוהים את כל מה שהיא רוצה לרשת, כדי שהכלבה לא תכלה ותאכל. רפרודוקציה של גוטמן, מאפרה של איש עם גיטרה, בקבוק שקוף מקריסטל, ותיבת כלי תפירה בת שישה דורות. את כל השאר אוכלת הכלבה. במסגרת שימור החפצים החשובים, הבת מוצאת בארון תיקיות מסמכים. היא קוראת את כולם בפרוטרוט, אולי תגלה במקרה שהיא מאומצת. אבל המסמכים מלאי מספרים וכלל וכלל לא מדברים על אימוץ. היא מעמיסה לגבהים גם תקליט של יהורם גאון ותמונה מוקטנת של הסעודה האחרונה של דה וינצ’י.

אחרי זה היא מסתכלת החוצה מהחלון, ומדמיינת איך אמא שלה לבדה חוצה את השדות והולכת ברגל לבית החולים. היא מחזיקה את תיק היד ומהבהבת לחדר המיון, בצעדים חפוזים, עקומים ולא סדירים.

כשהכלבה אוכלת את כפתורי הסדינים, הבת מחליטה למסור אותה. היא מכניסה אותה לאוטו ועולה על הכביש הראשי אל העיר. כמעט נשבר לה הלב כשהכלבה מתרוצצת במושב האחורי ומריחה את השתן הגוסס של לימו. כשהן מגיעות לצער בעלי חיים, אין לבת לב להיכנס פנימה אל מתחם החיות העזובות שמאחורי גדר הברזנט הירוקה, אז היא מטפסת מעל אבנים ושיחים, וזורקת את מונה פנימה כמו כדור לסל.

מונה מייבבת, אך מיד מתעשתת וקמה, ומתחילה לפרק את סורגי הכלובים.

הבת נכנסת לרכב ובורחת משם. היא נוהגת במהירות מופרזת בחזרה לכפר. היא גאה בעצמה שלא יוצאות לה דמעות. שהיא לא מתפרקת לאלפי רסיסים. יש מקרים בחיים, היא מודה בפני עצמה, שאפשר בהחלט להתפרק לאלפי רסיסים.

הרי מה נשאר לה כעת. אפילו לא לעמוד ביום שישי על יד החלונות של המטבח ולהסתכל איך הדשא בגינה העגולה מתייבש לקוצים. אפילו לא לראות בחורף איך החמציצים צומחים, ואת הכלב מרחרח אותם ומשתין שתן צהוב. גם לא לזהות את עונות השנה ממשיכות וחולפות, לא מעזות להפריע להתרסקות שנמשכת, נשרכת אטית, מעל לסירים המתבשלים שהמציאה במחלתה. מרחפות מעליה יחד עם פטרוזיליה קצוצה וקניידלעך, לביבות מטוגנות ומרק חמציצים, כמו ענן רדיואקטיבי שעומד לפוצץ את הבית, להשמיד את הכול. מה נשאר לה כעת. אפילו לא לצעוד צעדים נרגזים אל הרצפה. לא לחרות בעקביה בורות במדרגות. לא להיות דומה מדי לאמא שלה. בעיניים. במבנה הסנטר והפנים. בציפורני הרגליים. ולא לעשות הכול מהר, רק כדי לגמור עם זה. חיש לנקות את שבבי הבצל. חיש לעזוב את המגש והקרש. חיש לארוז את התבלינים אל תוך שקיות ניילון קטנות, אפילו שאמא שלה עדיין מפזרת אותם מעל לסירים, ועוד לא סיימה לטגן, לבשל. מה נשאר. אפילו לא להביט החוצה מהחלונות הארוכים הגדולים הרחבים הנצחיים של המטבח, אלו שאפשר לראות מרחוק, גם אם עומדים מאחורי השיחים, גם אם מתרחקים אל מעבר לאטמוספירה, גם אם מחפשים בעיניים גורדי שחקים צפופי עשן.

אשתו תכננה לבגוד בו. היא לא סתם פנטזה על בגידה, אלא גמלה בלבה החלטה, בחרה את היום המיועד, את האיש המיועד, את התירוצים שבהם תתכסה.

בסופו של דבר היא לא הוציאה את החלטתה לפועל. התחרטה. או שנתקלה במכשול? טכני.

מדוע סיפרה לו? ובכן, הם נהגו להיות כנים זה עם זה. הוא העדיף כנות. באופן כללי השתדל לדבר אמת.

כך למשל הוא נהג לומר לקולגות או ללקוחות שלו: “אני שונא את העבודה הזו” או אפילו “אני שונא לעבוד איתכם”. הם היו מחייכים, כאילו מדובר בבדיחה. אחר כך הסיטו את הרגע הבלתי נעים הצִדה, כדי שיהיה אפשר להמשיך בשגרה. מה אכפת להם שהוא שונא אותם? מה אכפת להם שהוא שונא את העבודה? בסופו של דבר הוא עושה אותה טוב. ואם הוא שונא כל רגע, הוא יכול גם לגמור את העבודה מהר יותר. ניצחון לכולם.

הוא לא הסתיר מחברו הטוב שהוא מביך אותו. “אתה מביך אותי” אמר לו לפעמים או פשוט: “אתה מביך”. הוא לא חייך כשאמר זאת. אולי ההבעה הייתה יכולה להיראות כחיוך למי שהתאמץ מאוד לפרש אותה כך.

ככל שהרבה לכנות את חברו “מביך” ואף החריף את הכינויים, הלה דווקא דבק בו חזק יותר. כאילו מרוב היותו מביך עליו למצוא לו מזור לצרתו, והמזור היחיד הוא לדבוק במי שבאופן יחסי מביך פחות.

היה משהו מעורר קנאה בהתנהלות הזו. לפחות הייתה בה תקווה לשדרוג אישיותי, ואם לא אישיותי אז תדמיתי, ואם לא תקווה לשדרוג אז לפחות תמימות.

כמה מעוררת געגועים הייתה התמימות הזו. אפשר להתגעגע לתמימות כמו לאדם חסר. כמו להורה.

את אשתו דווקא אהב, וגם היה מצהיר על אהבתו לעתים קרובות. היא לא האמינה לו. הוא הבין מדוע. היא הייתה קצת פחות יפה ממנו, קצת פחות מצליחה ממנו. כשפגשו יחד אנשים חדשים, הוא ראה בעיניהם את השאלה – “למה דווקא זאת?” – הוא ראה שגם היא רואה.

ממילא היא נשאה עמה מטען מילדות. החרם בבית הספר היסודי. הדחיות מנערים בבית הספר התיכון. האמא שהייתה מעשנת עליה גם כשאמרה לה “אמא, אל תעשני עלי!” היא סיפרה לו רבות על הילדות שלה. הם היו מדברים על כך בהרחבה, חופרים יחד לעומק בפצעים ישנים, גם בפצעים חדשים. הוא הרגיש שככל שהם חשופים יותר, כך אהבתם אמתית יותר. היא הייתה מספרת ומספרת ואחר כך מתביישת במה שסיפרה. אולי בגלל זה רצתה לפגוע בו.

לפעמים היו חגים בבית זה סביב זה. הוא לא הכיר אף זוג אחר שעשה זאת. חגים במעגלים ומטיחים מילים, לפעמים של שנאה הדדית, לפעמים של שנאה עצמית, לפעמים של אהבה. זה היה נגמר במגע, לפעמים היו מתגוששים ביחד, לפעמים מין, לפעמים רק ההתגוששות. בפעם האחרונה שעשו זאת היא התוודתה על התכניות שלה לבגוד בו, וזה לא נגמר במגע אלא בטריקת דלת.

לאחר מכן תכנן כיצד יהרוג את עצמו. זו לא הייתה פנטזיה אלא תוכנית מפורטת. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שחשב על כך. למעשה הוא תכנן להרוג את עצמו לעתים קרובות. הוא לא ידע לומר בדיוק מה מעיר את התכנית הזו או למה הוא דוחה לבסוף את הביצוע, שוב ושוב. אבל הוא ידע בדיוק כיצד. למעשה, הכול היה מוכן.

כעת נטל לידו את הטלפון. במהירות איתר את שיחתם האחרונה. הטלפונים שלהם שתקו זה כלפי זה מאז הווידוי שלה.

הוא הקליד “אני מתכנן להרוג את עצמי”. אחר כך מחק את מה שכתב.

יש דברים שעדיף שיבואו בהפתעה.

ספתולי, אני קוראת לה בלב בקול של הנכדה הנכונה, שאיננה אני, ספתולי אל תמותי לי, אני מושכת את המילה כמו מסטיק, לראות מתי תיקרע. ספתולי, אני סורקת אותה בעין ביונית, וכל הווייתה זרה למילה הזאת. אם כי עכשיו, כשהיא בימים האחרונים שלה ממש, היא נערית פתאום. צרת פנים מאוד, עם העוויה דווקאית בשולי השפתיים שהתכנסו אל תוך הבשר, ויחד עם התנוכים שהתארכו מאוד בחודשים האחרונים אני כמעט רוצה לשאול, ספתולי, מה כבר עשית עוד פעם. אבל במקום זה אני מלטפת לה את היד, עוקפת בזהירות את מחט האינפוזיה, מתעכבת על גוש הטישו שמכווץ לה באגרוף, אוספת את ידי בחזרה כשהיא מושכת את ידה תחת אצבעותי. ספתולי, הלוואי שהיית ספתולי, הלוואי שאני הייתי נכדת ספתולי, הלוואי שבמקום המדרון התלול שיש לי מתחת לחזה הייתה כרית פוך גדולה של ספתולות.

מעולם לא קראתי לה בשמה, ולמעשה לא שמעתי איש קורא לה בשמה, רק “אמא” מכל שמונת ילדיה, כל אחד עם הנעימה הקבועה שלו לשם הזה. האמא המאופק, הדרוך־לכל־משאלה והנסוג־מראש־מכל־תקווה־לבכורה של דודנחום, והאמא קצר הרוח והנוזף של הבכור שוויתר על בכורתו דודמושה, האמא־קט־דה־בולשיט שלו, שנועד לאוזניים שמסביב ומלווה תמיד בהנחת יד חטופה על כתפה הדקה הנרתעת, והאמא הנוטר של דודשימון, ששנים דבק ברווקותו וחלם להגר לאמריקה, אבל לבסוף נישא, לדרישתה של ספתא, לנערה שהכניס להיריון, והאמא ההמוני, הנגמר בזנב צעקה, של דודאיזק, הכבשה השחורה שערק לעדת המרוקאים בעקבות אשתו הרוקחת, שהיה צועק “אמא” פתוח ומודגש עוד הרבה לפני שהתקינו לה את האוזנייה חסרת התועלת, מניח מאז ומעולם את חירשותה אליו, והאמא הנמוך, המאוהב של דודמורדי, הבן־יקיר שכמעט־נחטף־לקיבוץ־כשרק־עלו־מחאלב וחזר בעצמו, במו רגליו הקטנות, עד אליה, והאמא הקשה של תקווה, שחותכת אמא כמו אחות סיעודית ששוב ושוב דוחים את יציאתה לפנסיה, והאמא היגע, המובס, המשלים־עם־תפקידה־הבלעדי־להיות־ראשונה־תמיד־לטפל־בכל־מחסורה, של דודלינדה, והאמא של אמא, ההולך ובא, מתקרר ומתחמם, מתריס ומתרצה, שוטם וסולח. ובין כל אלה היא, והריח־ציפורן הקלוש שנודף ממנה, בדירה הזערורית בבניין הקשישים שהתעקשה עליה עוד כשסבא היה חי ונפטרה תמורתה, בלי שמץ צער, מהבית־על־הגשר, עם עץ הזית ובוסתן הלימונים בחצר האסורה מאחור.

השלט לבית־העלמין הצבאי מורה ימינה.

“זה הבית קברות שבגללנו, נראה לי רק בהמשך זה השער הישן של האזרחים,” פואד מחייך אלי מהראי הקטן של המונית והחריצים בעורפו מעמיקים. שוב אני מתכווצת מהפער בין הקול הדק היבבני שלו למאסה העצומה של גופו. הוא מאט לפני הבוטקה, אבל השומר רוכן ברגליים פשוקות מעל שלולית מיונז ומלפפונים, שקוע כולו בבגט טונה מתפקע מתכריכי ניילון נצמד. המונית מזדעזעת מעל פסי ההאטה, ודקה ארוכה אנחנו נוסעים בשתיקה. ליד חלקה 9 פואד מכבה את פריד אל־אטרש ומשרבב את ראשו מבעד לחלון, מנווט בין המצבות.

“שאני יסיע אותך עד לבור שלה?”

אני מהנהנת.

הוא בקצה השביל, הבור, מוקף תלולית של עפר ושאריות של שקיות ניילון וכוסות פלסטיק מעוכות. אנחנו עומדים מעליו. אני מעשנת. פואד משתופף בנמיכות רוח, ידיו שלובות בטקסיות מעל כרסו.

“אז מה, ככה זה בסוף, אה.”

אני מנערת את הסיגריה לרגלי, אבל לפני שאני מספיקה למעוך את גליל האפר, הרוח מגלגלת אותו, קל ופריך, אל תוך הבור.

“פואד, אתה יכול לנסוע, אני בסדר.”

“מה יש לבנאדם חוץ מזמן. תראי לי עוד פעם את התמונה שציירת ממנה.”

אני מחלצת את מלבן העץ הקטן מתיק הצד שלי. העיניים שלה נראות בו רדופות, ארנביות. פואד נוטל את הציור בשתי אצבעות לחות. “אני מזיע כמו חמור,” הוא מתנצל.

הייתי צריכה להיות עדינה יותר עם הצוואר שלה. הגידים שלה יצאו כמו צינורות ביוב קרועים.

“רוצה אני יקבור לך אותה?”, הוא מחווה בראשו מפיסת העץ אל עבר הבור.

כבר חשבתי על האפשרות הזאת בבוקר.

“לא, עזוב.”

בתוך המערה השורקנית שהיא פיה, השיניים התותבות שלה נראות קהות מתמיד, מיותרות. ספתולי, אני מנסה שוב, אבל יוצא לי “אחות”. ומיד עומדת שם אחות ומעיפה בה מבט ענייני, אני אומרת, “אני חושבת שקשה לה לנשום,” והיא מרימה קצת את הקול, “גיברת חאמד, קשה לך לנשום?”, וספתולי עונה בפקפוק דגיגי אילם ושומטת את הראש הצִדה. אחר־כך מגיע רופא. הוא מחזיק בדש הפיג’מה שלה בשתי אצבעות ומשלשל פנימה סטטוסקופ. ספתולי הומה. הוא שומט אותה קדימה, כפות הידיים שלה אחוזות זו בזו על מרכז הגוף שפעם היה בטן, הוא פורם את הפיג’מה, מצמיד את עינו הכסופה של הסטטוסקופ לשכמות שלה, העור מתוח ביניהן חבלים־חבלים, הוא ממלמל “כיח”, מסיע אותה לתנוחה הקודמת, הכרית נשמטת, ראשה מתנדנד על צווארה כמו כד עתיק על קצה מדף, נדמה שהיא אומרת משהו, “גיברת (הוא מציץ בנייר המוצמד ללוח הברזל) חאמד (הוא מרים את הקול), אין ברירה, תקבלי עוד פרבולקס.” התבלולים על עיניה מגירים נוזל אטי, לבנבן, הוא יוצא בצעד יגע, עיניו בלוח המתכת שבידיו. ג’נט נכנסת ומגש ארוחת הערב בידיה. דייסה אפורה, גביע לבן, קופסה זעירה של גבינה תשע אחוז. היא ילדה פיליפינית בת עשרים וארבע, מחייכת ללא הרף.

אני מוכרחה לדחוק בכוח את כל הסיפורים הקבועים, שחוזרים עליהם בליל הסדר בכל שנה, על מסע העלייה הרגלי שיצאה אליו בלעדי סבא, חמישה ילדים תלויים עליה, ועל הנחום שהשאירה מאחור כדי שילבה בנאמנות את הגעגוע של סבא, שמיאן לעזוב את מרתף בית־הכנסת הגדול של חאלב, שהיה ביתם, נחום־קצה־חוט. על הנדודים מירושלים לשכונת התקווה ואז ליפו, על עוד כמה וכמה פרקים היסטוריים שהפכו אותה לסרטיפיקט למחוזות הציונות הלבנה, וגם על המכות היבשות ועל האמא־יש־לך־לב־של־אבן הבלתי נסלח שהורישה לי אמא שלי. ספתולי, אני מנסה, ומיד מתחרטת, ומי את בשבילי עכשיו, ספתא, אני מגששת, אבל כל השמות מתקלפים ממנה בפשטות, מאחורי אני שומעת קול קורא בשם, לא בשמי, אבל אלי, במיטה השנייה מתעוררת אישה אחרת, אישה בעולם, אני חושבת ומביטה בה ובה חליפות, האחרת מביטה בי בעיניים קטנות מאוד, עייפות, “יפה שבאת לבקר, בת־שבע,” היד השמנמנה שלה מתרוממת לעברי, אני לא זזה מהכיסא, פתאום אני מבחינה בבנה על הכורסה הסמוכה למיטה, לשניהם אותן עיניים, אותה רכות במפרקים, הוא מחייך אלי מתנצל, אני נאחזת במבטו אשמה, מחליפה איתו מילים, וכשאני מסתובבת בחזרה לספתולי הראש שלה כבר אחוז בידי האחות, שמרכיבה לנחיריה צינורית חמצן. שתי ידיה שמוטות לצדדים, חומות, חפות מבשר, גוש הטישו עדיין חפון באגרופה, עצמות האגן שלה מצטיירות מתחת לשמיכה ריקות, מפורקות, היא פינוקיו בערוב ימיו, ספתולי, מהעץ באה ואליו תשוב. האחות מזריקה פרבולקס לשקית האינפוזיה בלי לבזבז תנועה אחת ויוצאת. ג’נט עומדת מעל ספתולי, מנגבת את הזרזיף הלבן מעיניה לאט לאט.

היא הייתה מיניקה אותם שנתיים תמימות, כדי לשלוט בהפוגות שבין היריון להיריון, ככה אמרו. תמיד אותה שמלת חלוק תלויה על גופה הדק, החזה שלה שטוח כמעט לגמרי. עורה צפוד, גלי, אצבעות הידיים הארוכות מעוקמות מדלקת כרונית ועיניה נטולות ריסים, עיוורות, מנוונות, מכוסות תבלולים. בין כל החלקים הגלויים הללו פרושה ישרה, נטולת קימורים, שמלת החלוק בכחול ובצהוב דהויים, ומתחתיה מבצבצת אימרת קומביניזון סרוגה. פעם היא הייתה סורגת כאלה למאות. מחוט צמר דק, בצבע עור אפור, קומביניזונים, גופיות לסבא, אינספור מפיות עגולות זעירות שכיסו כל שידה, טלוויזיה וטואלט בבתי ילדיה. תמיד באותו הצבע, רק בדוגמאות הולכות ומסתבכות.

לפני כמה שנים נודע לילדיה, כמעט במקרה, שהייתה נשואה לאיש אחר לפני סבא, וגם ילדה לאחר ההוא בת, שמתה בלידתה, ועזבה אותו, בניגוד לכל חוק, אחרי שהיכה אותה פעם אחת. סבא, נמוך ממנה בראש וחצי, אלטע־זאכן ומצחצח נעליים לעת מצוא, צולע על הברך שריסק לו אביו כשהיה ילד, היה בא בערבים לבית אביה של הגרושה הסוררת לסיבוב נרגילה וקהווה, ופעם נצמד למשקוף, נישק את המזוזה בעיניים עצומות, ואמר, יא רבּ, אם המָארה הזאת תהיה אשתי, לא אבקש ממך יותר שום דבר. הוא לא ידע שסבתא עומדת מאחוריו, צופה בו מאפלולית החדר הפנימי. איך הלכה והתגלמה ביניהם החיה הרעה אחרי הרגע הזה אני לא מצליחה לתפוס.

פואד מתרחק ברוורס אטי. אני מציצה בשעון. יש לי עוד שלושת רבעי שעה עד שכולם יגיעו. נחום ילך בראש השיירה, ישיר את ה"קדיש" בקול ליל־הסדר שלו, חגיגי ומוקפד, יישבר במקומות הנכונים. בכורתה תתחפר בערימת העפר ותיילל בקול זר, חייתי. דודמושה, ארוז בחליפה אפורה יקרה, שלושה סלולריים תחובים בחגורתו, יעמוד מאחורי אשתו והיא תשתחרר מלפיתתו בכוח. אחר־כך ישתופפו כולם, בידיים שלובות על הבטן, כשהקברנים ישפכו אותה מהאלונקה אל הבור, רכה ומתמסרת כמו שלא הכירו. הגברים יגרפו את האדמה במעדרים וישמטו אותם ארצה, נזהרים מלמסור אותם לידי הבא בתור, כמצוות המנהג. וכל אותו הזמן ידאו מעליהם שקיות ניילון שקופות, מחכות לשעתן. על הקבר ילחשו הבנות בפליאה, בסלידה, איך כמה שעות לפני שמתה ביקשה מז’נט הפיליפינית שתמרח לק על ציפורניה. מעולם לא התקשטה קודם לכן. גם ביקשה ממנה שתחבק אותה. מהפיליפינית. ככה יספרו זו לזו בטרוניה, בפלצות. והן הרי מעולם לא העזו יותר מרפרוף שפתיים יבש על לחיה. ואני אזכר איך כמה שנים קודם, כשעוד לא הייתה חלשה מכדי ללכת, השתעלה והשתנקה על קברו של סבא, ודודלינדה הלמה על שכמותיה בבהלה עד שהקיאה. ספתולי הקיאה תולעת ארוכה ודקה, ולינדה מיהרה למעוך אותה בעקב, ובעוד סבתא יורקת עוד ועוד שרוכי ליחה, היסתה אותה בתה שלא תעז לספר לאיש לעולם מה יצא לה מהפה. ובאמת לא סיפרה.

פעם התארחה אצלנו בליל הסדר. נותרו עוד כמה שעות לפני בוא האורחים, והיא ישבה איתי ועם אמא בכורסה שגררנו לכבודה מהסלון, זקופה, דרוכה, מסרבת לטעום ולו צימוק. אמא קצצה גבעולי סלק לסילאייה, אני עירבבתי סוכר ומיץ לימון לטקס הקבוע של מריטת השיער. סבתא צעקה מדי כמה דקות “מה את עושה” סתמי, עד שתהיתי פתאום אם היא לא מתחילה לפתח שיטיון. אמא הזכירה לי בלחש שככה צועקים זקנים עיוורים. לבסוף כרעתי על הרצפה מולה, מעסה את הגוש הזהוב הדביק, סוקרת את שיערה הקלוש, האפור־כחלחל, את השיניים המדודות בלבן אטום, את עור פניה הקרני, הזרוע ראשי שומן שחורים וקוצים אפורים מסולסלים.

“רוצה שאוציא לך קצת מהסנטר, ספתא?”

היא צחקה בבהלה, “אללה יִחָדְנִי, אללה יחדני,” אבל אני כבר התרוממתי.

“הוא לא לוקח כשמבקשים, אמא,” צחקה אמא שלי מהכיור.

“תרגישי אותו רגע,” אמרתי והצמדתי את הגוש החמים ללחי הרכה להפתיע שלה. הברכיים שלי כמעט כשלו מהצחוק הפעמוני שיצא ממנה, אבל כשמעכתי את הגוש לאורך הלסת שלה היא לא מחתה. משכתי בבת אחת.

“לא כואב?”

“בכלל לא, רוֹח טֶטָה.”

היא הרימה את ראשה בהתמסרות גמורה, ואני מעכתי ומתחתי ומרטתי, כמו מציירת דיוקן נהדר בהילוך לאחור, עד שהיא הניחה אצבעות חמות על ידי ואמרה, “זה מספיק, רחל. אני כבר לא מחפשת חתן.”

– תוכל אולי לעזור לי?

קול עדין ומצטלצל, רך כמו שירה, כמהָ כמו תפילה, עורר אותי מנצח מענג של בטלה. פעם הייתי זועם על ההטרדה, אבל עכשיו שמחתי על כל הפרה של השקט, ובמיוחד על הפרה מלבבת שכזאת. ובכל זאת, לעזור? אני?

עזרה זרה לי. זרה לכולנו. כלומר עזרה לשמה, ללא שמרי לי ואשמור לך, עזרה מכל הלב, כמו שאומרים אצלכם. הרי לי אף אחד לא עזר כשביקשתי. כשהייתי אבוד, מיואש כמעט, כשנזקקתי לכל עצה או סיוע מעשי מכל מי שהיה יכול לתת. והם הרי היו יכולים, הם היו רבים וחזקים ומרושתים היטב ברשת ענפה של קשרים אישיים וקשרי־משפחה, אך נמנעו באדישות. בחוסר עניין. בעתיד, כשיאשימו אותי בהתמעטותם, אתרעם על חוצפתם, אשיב שהם הביאו את זה על עצמם.

ובכל זאת, כשנקראתי אני עכשיו לעזרה, היססתי. לא דחיתי אותה מיד.

האם היה זה קולה המתנגן, הרך, ותשוקתי הידועה לצלילים ערבים? למען האמת אינני בטוח כלל שהוא היה מוזיקלי ונעים לאוזן כפי שנדמה לי עכשיו. גם אצלי הזיכרון יכול לתעתע, וייתכן שקולה היה מחוספס ופשוט, או שאולי היו בו תובענות גסה, או הזדקקות בזויה, ולא החן הקליל שדימיתי לשמוע. אבל זמן כה רב לא שמעתי כל קול סביבי, כלומר אם אין מחשיבים את ההמייה ההמונית, המנחמת, שעל פני האדמה, עד שקול, כל קול, היה לי כמו גשם לחקלאי הבעל, שאותו לא ראיתי שנים.

“במה אפשר לעזור?” שאלתי באבירות.

“אני מחפשת את ים. יש לך מושג איפה הוא?”

“ים איננו.” זעפתי.

“מה זאת אומרת איננו?” נבהלה.

“היה ואיננו. פג תוקפו. חלף עם הרוח.”

“אתה מתכוון שהוא…?” הולוגרמת פניה היפות החווירה, וקולה הערב התגמגם, היטשטש.

“לא יודע. אולי הוא עוד נמצא איפשהו, אבל אם כן הוא מתחבא ממש טוב.”

שיערתי שהיא יודעת שים נוצח. זה היה מזמן, לפני מאות שנים, ובעל הרי דאג שכולם ידעו את הדבר, אבל מרים הופיעה לצדי כמו משום מקום, בורה ותמימה, בת בלי־שם, נטולת משפחה או פטרון. דומה לי, כפי שהייתי לפני מאות שנים. חסרת כול וחסרת ידע על העולם וטבעו.

“בשביל מה את צריכה אותו?” תהיתי.

“מה זאת אומרת?” היא היססה, ונשמעה כמו שהן נשמעו פעם, מזמן, לפני התבוסה, כשים היה עריץ נערץ עדיין, אהוב על אלים ואדם, הבן יקיר של אל ואשרה.

“אמרו לי שהוא יכול להועיל לי,” היא הודתה בשקט.

“מי זה אמרו?” רטנתי, והיא נבהלה מזעמי, הולוגרמת גופה היפה התכווצה, נעשתה שקופה כתחרה, המאומה שתחתיה נחשף. אך במקום לבוז לה על הזיוף הגופני חשתי פתאום משהו אחר. אינני יודע אם הייתה זו הבדידות ארוכת השנים או דמיונה החיצוני לשתיים יקרות לי שהכרתי מזמן, או אולי חרדתה הברורה ואיזה רצון אבירי להביא גאולה, פנטזיית הצלה שבניגוד לעזרה פשוטה, אינה זרה לנו.

חמלתי עליה. וסיפרתי לה את האמת.

שעה ארוכה שתקנו. התבוננו מטה, על הפעלתנות ההמונית ההיא. בני האדם התרבו מאוד, כחול אשר על שפת הים. הרבה יותר משהיו בנעוריי, כשהייתי צעיר כמוה, בן פחות ממאה שנה. לכאורה, התרבותם הייתה אמורה להקל על משימתה, להגדיל את האפשרויות. אך האמת היא שבני האדם השתנו. הם כבר לא היו נוחים לשכנוע כמו פעם. האלים התמעטו והאמונות התרופפו, השחיתות פשתה בקרבם כשם שנכחה בקרבנו. וגם לי היה חלק בשינוי, כמובן. היו אלה ימיי הטובים ביותר. מקדש מפואר הוקם לכבודי, יפה וגדול הרבה יותר מקודמו שנחרב. בכל יום היו בני האדם זובחים ומקריבים בעלי חיים מצחינים אך גם קטורת ריחנית, מפתה. ניסיתי ללמד אותם שאין טעם בזבח הבהמות, אך הם היו מורגלים מקודמיי, עדיין לא הכירו דרך אחרת לעבוד את אלוהיהם. במאות הבאות אצליח ללמד אותם, והם יחדלו. יחד נמצא דרכים אחרות, עד שגם הן יפחתו וייעלמו, ואני עוד עתיד להתגעגע.

היו שהאשימו אותי במה שקרה. טענו שלפניי היה מקום לכולם, כמה שיותר – יותר טוב. שאדם אחד יכול להחזיק באמונות שונות, באלים רבים. שעד שבאתי וכפיתי עליהם לבחור, לא היה סוף למספרנו, ושאני האשם בהתמעטותנו, בצמצום האמונה, בהגבלת כוחה.

יש בזה אמת, כמובן, אבל לו הם היו עוזרים לי, מתאמצים גם למעני ולא רק למען אלה שזכו למשפחות נכבדות וברוכות אלים ובני אלים, לא היה חורה אפי, לא הייתי אל־נקמות. לא הייתי דורש בלעדיות.

כך או כך, הדברים השתנו, הרהרתי כשהתבוננתי בה, ולמרים הצעירה יהיה קשה הרבה יותר מאשר לי בשעתי. היא לא הבחינה במבטיי. קשה להבחין במבטו של מי שהוא חסר גוף, מתבונן חסר עיניים, מהות רוחנית בלבד. בעתיד היא תבחין. אין לי מושג איך. וזה ירגש אותי בהתחלה, יגרום לי להרגיש נראה, ולהבין לראשונה את התשוקה להרגיש נראה ואת התסכול בידיעה שזה לא יקרה כמעט לעולם.

קמט דק עלה במצחה החלק, השחום. שפתיה החושניות התכווצו: הייאוש עשה אותה יפה אפילו יותר. איש לא הכיר אותה ולפיכך איש לא האמין בה, ומאה שנות המבחן הן קצרות הרבה יותר ממה שנדמה, כבר ידעתי, ולכן, למענה, קטעתי לבסוף את השתיקה.

“אעזור לך.” אמרתי. ואינני יודע למה אמרתי. אני שכבר שנים לא דיברתי עם איש כמעט, שהסתרתי פניי ושתקתי אפילו באוזני מאמיניי הלהוטים ביותר. אני שבניגוד לנטייתי בנעוריי, כעת חשבתי שעות, שבועות, תקופות חיים אנושיות שלמות לפעמים, על כל מילה שיצאה מפי.

אבל עכשיו מיהרתי. למענה מיהרתי.

מאה שנים הן הרף עין כשאתה בן אלמוות. או נצח, כשאתה בן תמותה. אבל כשאתה אל שעדיין לא הוכיח את עצמו, מאה שנה הן כמו מפלצת תחת מיטתו של גור־אנוש. הם המייה מבשרת רעות שבטרם מפולת שלגים בצפון כדור הארץ, או רעידת אדמה אימתנית ליד השבר הסורי־אפריקני. דימויי האימה שלי, קצת מביך להודות, לקוחים כולם מעולמכם. מעולם האדם והחי והצומח. שכן אצלנו אין מקום לפחד, אנחנו לא מפחדים לעולם ובכלל רגשות זרים לנו או ליותר דיוק – לעולם לא נודה בקיומם.

כמה יבוזו לי האחרים אם יקראו את המילים האלה. טוב שלא לעיניהם נועדו הדברים, ובני אדם סלחנים יותר מאלים בכל הנוגע לפחד או לאהבה. אבל גם בלי לחשוש מבוז אינני בטוח שאהיה מובן. הרי בעצמי אינני מבין לגמרי את מה שעשיתי, את מה שהחל אז, כשפגשתי אותה לראשונה.

בזמנו טענתי שאין לזה כל קשר לאהבה, כמובן. ששערה השחור הארוך, המתפתל על כתפיים דקות ומשתרך עד הגומה הרכה בתחתית גבה, שתהומות עיניה העמוקות כשאול, שעורה השחום, הצח, כל אלה לא השפיעו עלי כלל. הרי ידעתי את טיב האשליה, ידעתי שהיא נטולת־גוף כמוני בדיוק, שכל זה רק תחפושת טובה, רק תוצאה מוצלחת של משא ומתן או שוחד כלשהו, ומה פתאום אהבה, מה פתאום בדידות. אבל זו לא האמת במלואה. והבטחתי אמת. הבטחתי שהפעם, בברית האחרונה הזאת, לא אחסיר דבר.

אז כן, התענגתי על אהבתכם. קשה לתאר עד כמה. אפילו לי, שמילים היו לי כוח שאין לו שיעור, היו הסיכוי האחרון שלי לנצח נצחים, היו כלי הזין שלי, נשקי הייחודי, המקורי, המבריק, אפילו לי קשה להסביר עד כמה התענגתי. איזו נחמה רכה הייתה מהדהדת מתוך אלפי גרונות כששרתם לי, מסורים, את אהבתכם. מה פירוש הדבר לאל יתום, דחוי, בודד. “ידיד נפש”, קראתם לי, “נפשי חולת אהבתך”.

אבל הייתם רחוקים. כל כך רחוקים וקצרי ימים, פרפרים שמספיקים רק כמה רפרופי כנפיים קדחתניות ואז דוממים לנצח. ואני, לא היה לי די באהבתכם, בלי להפחית מחשיבותה. רציתי אהבה שאינה המייה קבוצתית רחוקה, שהיא ייחודית ועצמאית וקרובה, שעל אף הסכנות שבה, האינטרסנטיות המפעפעת, האגוצנטריות הידועה של אלות ואלים – לפחות תהיה טיפה יותר ספציפית. קצת יותר אישית.

“אני אעזור לך.” הבטחתי. ולא שידעתי איך. או למה. ולא הייתי חוזר על זה כמובן. אחרי כל מה שקרה עם מרים ועם בננו הבוגדני – היום אני משוכנע שזו הייתה טעות. טעות מרה. היום אני יודע שעזרה היא תמיד טעות, וכל אחד מחויב לעצמו בלבד.

האם תאהבו אותי יותר אם אכחיש את הדבר? אם אומר שהעזרה לשמה הייתה ראויה גם אם תוצאותיה לא היטיבו עמי? שאני מרוצה שהבאתי תועלת, שניסיתי לפחות?

והרי המשכתם לאהוב אותי גם כשהשמדתי את עולמכם, לכאורה, גם כשנטבחו מאות אלפים. והרי לא למענכם אחליף את עורי, אתאמץ להיות מה שאינני.

כך או כך, אינני כותב כדי לזכות באהבתכם. אף על פי שאין כל ספק שהיא נעימה לי, משיבת נפש, ובכל זאת – זה לא המניע. המניע קיומי. כפי שחייב להיות בעבור פרויקט בסדר גודל כזה. את בריתנו הראשונה לקח לי מאות שנים לכתוב, ואת השנייה הצליח בני, בכישרונו הרטורי השני רק לזה שלי, לגרום לאחדים מאבותיכם לכתוב בעבורו. אבל השלישית היא מלאכה מרובה ומורכבת יותר. משימה אדירה, שכן בניגוד לקודמותיה, תתעד לא רק את ההיסטוריה האנושית אלא אף את העל־אנושית, החוץ־אנושית, ככל שזה נוגע לכם.

היא המוצא האחרון. ולפיכך, הפעם יהיה עליה להיות כנה. אתם עצמכם שונים מאבותיכם, לצערי ולצער האלים כולם. אתם חכמים וחדים ומזהים בקלות את השקר, ולכן הפעם יהיה עלי לספר את האמת. כן, אצטרך לוותר על הסגידה העיוורת, על ההערצה ללא סייג, על המרחק המקודש, אולי אפילו על האהבה.

וגם אם אצליח, אינני יודע אם יהיה בכך די. אם לא איחרתי את המועד. אבל כמכשול אחרון, נואש, מפני המוות, אני מוכרח לקוות שדבריי יכנסו ללבבות ספורים, או לכל הפחות ללב אחד. ומאמין אחד, כידוע, הוא כל מה שנדרש.

על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט “חסיל” בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב “חיסול”. הם עמדו לפני סגירה והם הוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבעה סבונים, לשטח את העטיפות ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות אחרונות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף), ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.

“תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם,” אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב המקורי הסתום.

“איזה טעם זה?” שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברתי הנה, לפני קרוב לעשר שנים ניהלו את החנות יחד.

“הא?”

“איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…”.

היא נטלה את השפופרת מידיי. “זה בשביל סמאק,” אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: “זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם.”

מה יכול להיות? בשביל שלושה שקלים ובשביל ההרפתקה, לקחנו את זה הביתה ושכחנו מזה.

בערב המתינה השפופרת על שפת הכיור. גם צבעה של המשחה היה שחור. לא שחור מבריק של משחת נעליים אלא שחור מנצנץ של טול בשמלת מכשפות. הריח והטעם היו סתמיים לגמרי. שני הילדים חשבו שהרצועה הקצרה על המברשת שלהם דומה לנחש של גמדים ולא מפחידה בכלל. “אז בואו תצחצחו בנחש גמד”, אמרתי. הם צחצחו ברוב טקס וירקו מים כהים לכיור. מיד אחר כך נכנסו למיטות.

ברבע לשמונה בבוקר התעוררתי בבהלה – הם תמיד מעירים אותי בשש ורבע בדיוק. אבל הפעם לא התעוררו. נכנסתי לחדר הילדים המחניק. הראש כאב מעודף שינה. “קומו!”

במאמץ רב גלגלתי אותם מהמיטה, כל אחד ופניו העצומות, המיואשות, גפיו המיטלטלות. על הסדינים היו שבילי רוק וזיעה. “בוקר, כבר בוקר!”. אמרתי. חלפה חצי שעה בערך עד שהתעוררו לגמרי. יושבים על כוס שוקו. “אמא, אל תשאלי מה חלמתי,” אמר הגדול. וסיפר: שורת אנשים עומדת מול פה ענק.

“לא יכול להיות!” אמר הקטן. “אני חלמתי שהרבה אנשים קפצו אחד אחרי השני לתוך אותו בור”.

“מה אתה, מעתיק חלומות?” התרעם הגדול בדרך לגן.

באחת־עשרה התקשרה הגננת – הקטן קודח מחום. הלכתי לקחת אותו.

“אמא, האנשים ממשיכים ללכת,” אמר. “יש להם צורות כאלה על הראש.”

“ששש… בוא לנוח.”

בשש בערב כמעט נרדם על הספה. כשלקחתי אותו לישון סירב לצחצח שיניים ובכה. שידלתי אותו במילים יפות, הנה אמא מצחצחת גם כן באותו הצבע. זנחתי את משחת הזברה הרגילה שלי ופתחתי את השפופרת, לתת לשחור לזלוג.

עמדנו מול המראה, רגע נדיר של זמן איכות בלי הגדול, וצחצחנו יחד. הטעם דמה לאניס, עם משקע לוואי של תמצית סיגליות. ירקתי יחד עם הקטן מים שחורים וגרגרנו שוב. הוא נכנס לישון מוקדם. הגדול מעט אחריו.

*

הלכנו בשלג ליד שרשרת השיניים. אלה לא היו סימנים שהשאיר טנק, כפי שחשבתי, אלא שיניים אמיתיות. פה ענק שיחק בשפתיו ופער את עצמו מולנו. עשרים־שלושים מאתנו היו יכולים להידחס לתוכו בקלות. נתקפתי בחילה מהשפתיים העבות, המבוקעות, סגולות מרוב קור, שכאילו דיברו אלינו. אבל גם רציתי לשמוע מה הן אומרות, אולי יתנו כיוון, לאן להמשיך ללכת. הפה לא אמר שום דבר. האנשים מאחורינו זירזו אותנו כל הזמן, אי אפשר היה לעצור ולסקור את הנוף. ראיתי רק שיחים שחורים ושלג דרוס, מלוכלך. אחד מאתנו מעד ונפל בין שתי שרשרות השיניים. “וואהה!” צעקו כולם, והרחיקו עצמם כמה צעדים משפתו של הפה, אבל הוא המשיך לזוז לצדנו, לאורך. חרדה עלתה בי כי ידעתי שאהיה הבאה בתור. אבל התור לא נגמר.

*

בבוקר לא היה בוקר. פקחתי עיניים בעשר ורבע. שלוש שיחות שלא נענו, מהגן ומהעבודה. הכנתי שוקו לילדים. הקטן הקיא אותו. התפוצץ לי הראש. היום נישאר לנוח בבית, אמרתי להם.

איך יכולתי לדעת אז שזה בא מהמשחה? לא יכולתי לדעת. בערב הקטן ואני נרדמנו מול הטלוויזיה, הלומי שינה. ויתרתי על צחצוח. רק הגדול צחצח. קמתי מאוששת והקטן צחק אלי. היה כבר שש וחצי. את הגדול היה צורך לנער בישיבה כדי שיבין היכן הוא נמצא. הוא התחנן לא ללכת לבית הספר – לדבריו הצליח אחרי מאמצים רבים לברוח בחלום והוא עייף מאוד. “זה רק חלום,” אמרתי. בערב חזרנו לשגרת צחצוח משפחתית, יורקים בשלישייה מול המראה. כך היה גם ביומיים שלאחר מכן.

אני חוזרת ושואלת, איך יכולתי לדעת? לא יכולתי כמובן. מי שטוען שיכולתי לדעת מראש פשוט משקר. בזמן אמת הייתם כולכם מגרגרים ויורקים, אפילו ממציאים שירים מצחיקים כדי לשכנע את הקטן. הוא דווקא הסכים והתרגל לבסוף, הגדול היה זה שהתנגד כל ערב. לבסוף ויתר, תמיד הוא מוותר קצת בשבילי.

דווקא אצלי לא חזר החלום בלילה השני. כשקמתי בבוקר ראיתי שלולית קטנה ליד דלת הכניסה. מה הם כבר שפכו לי פה, התרגזתי. אבל הם עדיין ישנו, כמובן. פתחתי – אולי המנקה של הבניין התלהב יותר מדי?

ערימת שלג קטנה נחה ליד דלת הכניסה. שלג? אצלנו? חשבתי. עכשיו רק אוקטובר. העדפתי לא להעיר את הילדים, סתם יתאכזבו.

למחרת כבר הצטברה מסגרת שלג על אדן החלון במטבח. חדר הילדים היה מלא הבל פה. הקטן הרטיב במיטתו. מרוב קור, כנראה. “למה את לא מדליקה לנו תנור?” רטן הגדול. אבל בחוץ היו כל לילה עשרים מעלות. אפילו לא סתיו עדיין, בשנה החמה הזו.

התלבשתי בזריזות. השלג נמס עד שיצאתי לבושה ומאופרת. “מי הזיז לכאן את השטיח הגדול?” צעקתי. הם היו בחדרם, מתעכבים יותר מדי. שיחקו בלצייר צורות על החלונות הקפואים. לא, אף אחד מהם לא הזיז את השטיח.

היה כבר רבע לתשע! לקחתי את כולם, עם הבגדים והנעליים ביד, ודחפתי החוצה בפיג’מה. יתלבשו באוטו.

הקטן דרש את המשחה כל ערב. הוא שונא שינויים. אבל למחרת שוב היה השטיח הגדול באמצע המסדרון. ברבע לשבע בבוקר ניסיתי לגרור אותו חזרה, אבל הוא כאילו הודבק לרצפה. תקפה אותי סחרחורת והתיישבתי.

“אמא, הרצפה זזה!” הילדים רצו נרגשים אלי. “זו רעידת אדמה! יש, יש, יש,” הם קפצו זה מול זה. החדר היה קפוא. ריבוע קרח סימן את המקום שבו היה חלון המטבח.

אי אפשר ככה, רק אנחנו, חשבתי. התקשרתי לאורנה שגרה הכי קרוב. “את יכולה רק לראות את החלונות שלנו מבחוץ, אם הכל בסדר?” אין לה ילדים, קל לה ללכת ולבוא ממקומות. והיא אכן הגיעה, רק שלא ראתה שום דבר על החלונות וגם לא על דלת הבניין שלנו, והלכה. גם רעידת אדמה לא הרגישה כלל. אף אחד לא שמע על זה. “אתם צריכים קצת יותר לצאת מהבית,” גיחכה.

“אמא,” אמר הקטן. “קצת מסריח פה.” הם התחילו להתקוטט, מי הפליץ ומתי.

הכל מוזנח, חשבתי, אין לי כוח לנקות ולסדר, פלא שמצטברים דברים? “היום נעשה יום ניקיונות,” אמרתי. הודעתי בעבודה שאני חולה. נכנסתי לחדר האמבטיה לקחת חומרי ניקוי. הבטתי שמאלה, אל המסדרון. ידעתי. הלשון השמנה כבר היתה שם. קטנה מכפי שחשבתי שתהיה, אבל מילאה את כל המסדרון. היא זזה, חיפשה משהו.

זעקתי אל הילדים, שעמדו בגבם אליה, ליד השרותים, ומשכתי אותם אלי. עמדנו שלושתנו וצפינו בשריר הוורוד הענק. “מה הוא אוכל?” שאל הקטן. ליד דלת הכניסה עלתה כבר שורה אחת של שיניים, לא בריאות במיוחד. לפחות השיניים לא זזו, אבל החך התחתון זז, וכך רצפת המסדרון לא היתה מקום יציב לעמוד בו.

כולם היו שקטים עכשיו. מחדר האמבטיה גררתי את שניהם לחדרם. הרצפה היתה שלווה יחסית. פה, במין שלוחה צדדית של הבית, לא יצמחו שיניים, חשבתי, זה לא מתאים לקו הלסת. לפחות אפשר לקוות שהלסת תהיה בעלת צורה נורמלית. מכאן אפשר לחמוק במקרה הצורך לאמבטיה ולשירותים, כולם פתח מול פתח. אבל מה עם אוכל? כדי להגיע למטבח צריך לעבור שוב כמעט את כל המסדרון. אולי כשעוברים לאורך הקיר הוא לא מרגיש אותנו?

לקחתי בובת ארנב ישנה וזרקתי אל הלשון. קחי, מתנה. השריר קפא בבת אחת, אחר כך התחיל לעשות תנועות ימינה, דוחף יותר ויותר את הבובה פנימה. רצפת המסדרון עלתה וירדה בפראות. קו התזוזה עבר בדיוק בקצה המעבר הארוך. לאן הוא דוחף? לאן זה מגיע? הוצאתי ראש כמה שאפשר. “איף! איף!” נפנף הגדול בידיו כשפתחתי את הדלת עוד יותר.

גם אתם מריחים את זה? כן, גם הם הריחו את זה. מהסלון עלה ריח דוחה. מעמקי הבית נדפו ריח של פה שלא צוחצח היטב. “איכס,” פסק הגדול. “אני יושב פה.” לא היה לאן לצאת מהחדר שלהם. מהחלון הגדול שם נשקף רק עורפו של הבניין השכן, עם חלונות זעירים חסרי ראות. לרדת אי אפשר מקומה רביעית. הרצפה זזה ממש מעט, רק כהמשך תנועתה של רצפת המסדרון. “בואו נעצבן אותו!” שמחו הילדים. הם התחילו לטפוח בידיהם בקצב על הקיר המשותף לחדר הילדים ולמסדרון. גרגור ארוך עלה משם. “היי, ראית איך הוא התעצבן? יא סתום!”

מה קרה לבובת הארנב? נזכרתי בבהלה. רק עכשיו התחלתי לפחד. עד אז היתה לי הרגשה שהבית, הבית המוכר הזה, לא יבגוד. הוצאתי שוב את הראש, התאמצתי להציץ. היא לא נראתה. “חכו כאן,” אמרתי. “אמא, אל תלכי לשם,” בכה הקטן. “אין ברירה, אני חייבת לבדוק.” הלכתי רק עד תחילת המסדרון, עדיין לא בטווח של הלשון, שעכשיו נחה רגועה. נראה היה שהבית בא על סיפוקו. המתנתי עוד רגע.

קירות המסדרון התעגלו כלפי חוץ פתאום ומשב רוח מצחין עף אלינו. גרעפס. זה עשה גרעפס. למה אנחנו מבוצרים כאן בעצם? אני לא יכולה להגיע לשידה שבמסדרון, לקחת את המפתחות. כל כך לא חשובים עכשיו המפתחות. דלת הכניסה כל כך קרובה.

רגע, מה עם… חזרתי שני צעדים אחורה,. אל פתח חדר האמבטיה. בפתח חדר הילדים השניים עמדו ובכו. על שפת הכיור הייתה השפופרת, פתוחה לגמרי. המשחה נשפכה כולה ממנה החוצה ולמטה. שביל של חילזון שחור סימן את כל הרצפה.

*

יצאנו בחופזה, בלי מפתחות ובלי ארנק ובלי טלפון, מדלגים על תלולית השלג בכניסה. הקטן לא אהב את זה. שבילי נזלת נמשכו מתחת לאפו. “גם אם היית נשאר שם היית בוכה”, הסביר לו הגדול. שניהם היו בפיג’מות. בחוץ עמדה שמש אוקטובר גבוהה. לקחתי אותם אל החנות הרוסית. היא כבר לא היתה שם. המקום עצמו היה ריק. בחוץ עמדו עוד כמה ארגזים ללא דורש. איש שמנמן מבוגר חיטט באחד מהם. היתה לו חולצת כפתורים משובצת, שהוכנסה לתוך מכנסיו. “סליחה, אדוני,” שאלתי. “מה זה סמאק?” בעצם לא הייתי בטוחה שהוא רוסי. אבל עוד לפני ששאלתי כבר ידעתי את התשובה.

כשהמשכורת הראשונה הגיעה, אדם קנדיל כבר היה משוקע בחיי המשרד ולא זיהה את אותה פליאה ראשונית יותר משמזהים דגי הנוי את מי האקווריום במשרד המנכ"ל.

להרגל היה לו לעלות בכל בוקר לקומה השנייה בבניין קלוף הטיח. מבט מהיר בקודן, ולפני שהוא מזין את הקוד ונכנס, לנצל את רגע הביניים כדי למלמל החלטה: היום אהיה פרודוקטיבי.

להרגל היה לו להכין את העמדה שלו ליום העבודה. הוא למד להתמסר לגרסה התכליתית והחיוורת שמציעים חיי המשרד לטקס ברכת השמש: מוציא את הלפטופ מהתיק; נועץ בו דיסק־און־קי זעיר שמחבר אותו למקלדת ולמסך; הופך את המקלדת ומכה בבסיסה על השולחן, נותן לשיירי שיערות, קיסמים ולכלוך לא מזוהה אחר לנשור אל השולחן; מתיז על השולחן תרסיס ניקוי צהוב, מעביר על פני המשטח נייר סופג ומחזיר את שניהם למגֵרה. כשהוא מסיים הוא נושם עמוק, בניסיון לספוג לקרבו את הסביבה – השולחן הנזירי, הברק הלימוני, השקט הנעים, אור היום הרך־עדיין בחלונות הרחוקים, השעות הרבות שעומדות לרשותו – ואוזר כוח לפתוח את טבלת המשימות. זהו קובץ גוגל שמנהל המרקום שלו יצר כדי לנהל לו את היום־יום. בכל רגע נתון יש בו מעל מאה פריטים, שמופיעים מלמעלה למטה, מאדום בוער לסגול רך, על פי שקלול של דחיפות וחשיבות. בזמן שהקובץ נטען – אך לעולם לפני שיעלה – הוא קם להכין קפה.

להרגל היה לו הביקור הראשון במטבחון. לכל עובד הייתה דרך משלו להפוך את השקט לשתיקה, והוא למד לזהות אותם גם בגבו אליהם, טורח על נס בלי חלב. מרטין שותה קפוצ’ינו, וכמו רוב אנשי הדסק הגרמני מסתפק במלמול קורקטי, מינימלי, להכריז על נוכחותו ולצאת כדי חובתם האנושית. ליבי, לעומת זאת, לא מְתָקשרת עד עשר וחצי בבוקר וגם אז נוטה למיילים. אם הם נקלעים יחד למטבח היא מתעלמת ממנו כליל, ורק משב הבושם שלה ורמז עמום של עלי הקמומיל שהיא חולטת מרפרפים בנחיריו. אבל אחרים, כמו מורד, התגלו כתאבי שיחה.

“איך היה הסופ”ש?" הוא שואל ומרים מעט את מכנסי הדגמ"ח שלבש, בלי חגורה, שנפלו על סנדלי שורש ונבלעו מתחת לחולצה שחורה עם ההדפס Vodka – Connecting people.

בימיו הראשונים במשרד היה אדם בא במבוכה, לאו דווקא בשל ההתעקשות של מורד על עברית. היום־יום שלו לא מציע רגעים מובהקים, ולצד מכונת הקפה לא עומדים לרשותו אמוג’י. תשובות כמו “סבבה” או “שום דבר מיוחד” שניסה, הובילו לשאלות נוספות או לשתיקה, שתי אפשרויות שאדם גילה – בשרירי לחיים מכווצים ומבטים לטושים במאמץ – שהוא לא מסוגל לשאת. בהעדר תחביבים, בהעדר משפחה בארץ, המוצא שאליו נטה להוליך את מצוקתו היה העבודה עצמה. אבל כששאל, בתורו, מה עשו המיילים או דף הנחיתה שכתב, נתקל אדם בכתף קרה. המטבחון משמש עבור רוב חבריו למחלקת השיווק מעין שגרירות של החיים שמחוצה לו, והם לא רואים הפרות ריבונות בעין יפה. אבל מעט־מעט הסתגל אדם גם לשיחות דלות החמצן בעת הכנת הקפה או קערת שיבולת השועל. להרגל היה לו לרשום לעצמו בפתק בנייד פכים מאותם שוליים דקים של חיי פרט שמתגלים בחלל הפתוח, ולהטליא אותם בהזדמנות אחרת לשיחה.

“הכול טוב,” הוא עונה, “מתי טוטנהאם?”

“בחמש.”

“נגד ליברפול?”

“ארסנל.”

“פששש, דרבי. אז אתה יוצא מוקדם היום?”

“מה נראה לך?”

“יפה,” מטעים אדם וממתין עוד כמה שניות בדממה, כאילו זהו חלק מהתשובה. ולפני שהשתיקה בכל זאת תחלחל – תיספג בְּמהות ותפרה בה ריק – הוא מברך את מורד בעליזות, נוטל את הקפה ומהדס עמו החוצה מהמטבח.

כל הדברים הללו היו לו להרגל, ועוד רבים אחרים. רק לעבודה עצמה אדם לא התרגל מעולם.

איך יאמרו אותךְ?

לפני ארבעים שנה הקימה חבורת אבות את “מועדון יוליה” שנועד לתת לכל נוגָה ותוגָה (או נוגֶה ותוגֶה) לדבר אל הכתובת “יוליה, ורונה”, וזה יגיע לכמה מתנדבות נמרצות שישיבו באופן מסור ומסויג. שני מכתבים בעברית, אמרו האבות, הגיעו לשם בשנים שעברו, ותמיד נמצא מי שיתרגם.

פעם הכרתי משוררת. מוזר להפיל מעמד כזה על ילדה בת שלוש־עשרה, ובכל זאת, ועדיין. משוררת כמו הדרך שבה הרולד שימל תיאר את ידיעת המוות של רביקוביץ במהדורת החדשות: “בשש שומעים שמות ספרי שיריה”. בגיל שש־עשרה כבר לא כתבה שירים כלל, או לא הראתה אותם, ועזבה את אימהּ ואת ביתה ואת חתולתה (זה הסדר הנכון מבחינה מוזיקלית, אבל לא בהכרח מבחינה רגשית) ועברה לתיכון בין־לאומי באיטליה וסירבה לדבר עברית. היינו נפגשים בכל קיץ, תמיד בארומה, תמיד בקניון רמת אביב. היא דיברה רק אנגלית, ואני עניתי רק עברית. ואחרי זמן־מה דיברה איטלקית בלבד, ועניתי לפי מיטב הבנתי. ועכשיו גם היא בוורונה. ובוודאי הספיקה לענות על כל המכתבים שהגיעו. באחד כתבה: אני יוליה בכל סדנאות הנוזל ואינני ביזע. באחר: עומר. אני יודעת שזה אתה. הזקיקים על רגליי אינם מעלים חרטה. אבל מַשיבים את תורת הגזע.

ואם תמותי, שאלתי, וכל אוהבייך עומדים בשלוש ארצות. ואת הידיעה על מותך ירצו לומר בשפה אחת. איך יאמרו אותך?

בזמן שחשבתי על כך ראיתי בעיתון שדרושים ברמת גן “סטודנטים השולטים בשפתם, לעזרה בכתיבת מילים, לאדם אינטיליגנטי שמתקשה להביע עצמו”. “דור עומד להיעדר מתחת מזל”, כתב שימל. ומה מכל זה יאזַל באצבעות הצעירות שלי לקראת מכתביה, המצטערות על פתיחתם, הזרות לשפתם תמיד?

על האיש נתן תודתי

האישה מוורונה סיפרה לי בביקור מולדת איך התאהבה בגבר קתולי אמתי. שמו המלא: Nathan Thanky. בעברית: נתן תודתי. זה כמו שיקראו למישהו “תרמתי במשרד” (כבר נתתי תודתי. אין צורך לתת שוב). ולמה מלכתחילה מישהו אחר ייתן את תודתך? ומי ייתן? ולמה לקח? אחר כך אמרה האישה שיונית לוי הפכה לאימא בפעם השנייה. להפוך להורה אפשר פעם אחת, אמרתי. להפוך למבותקת אפשר שוב ושוב, היא כמעט לחשה.

בפעם הקודמת שלה מולי, קצת לפני שהשתחררתי, ליוו אותה אליי שני נערי תנחומות במדיהם ובצעדיהם שדבקה בם אדמת השמיטה. בלי הבהר ידעתי כי דווקא החייל הנוגע בה בבגדים לא נגע בממשים, והאחר ההפך. בואי נאמר את האמת. הידיים שלךְ עוד ערוכות להקיף את העץ שממנו כרתו לך תעודת שחרור בקב"ן. היא השפילה מבט ואמרה, הוא סיפר לי איך בגיבוש לסיירת שאלו אותו מה התחביבים שלך, והוא אמר: לחפור בורות.

את פשוט לא יכולה בלי לעגל את הפינות האלה, חייכתי משום מה. פה חופרים בך בורות ושם טומנים בהם תורות. מביאים לפתחם את כל התודות שניתנו. ומה אתה? פתאום אזקה את מבטי. אתה קו המשווה שלי? לא נשמע בה כעס כשאמרה את זה. לרגע אפילו נדמה היה שהיא רוצה שאגיד כן. ואמרתי, גם אם אומַר זאת שוב תקומי מתוכי ותלכי ותיפלי אל אותו הבור. והיא אמרה, כן, אבל מה עוד יחזיק אותי חוץ ממחשבה שמישהו אחר יספור את צעדיי עד אז לפני שאתפשט.

בוורונה, בלי האישה מוורונה

לאורין רוזנר

ושאלה אותי אורין לעניין ההתעקשות על שמות ועל פשרם האמתי, בזמן שלכל הנשים שהתקרבו אליי בגוף קראתי תהילה, ואילו לאישה מוורונה כלל לא נתתי שם. המציאות מראה שלעתים די בשינוי שמו של הדבר הקרוב אלינו ביותר כדי שיהפוך קצת קר, קצת בלתי מזוהה. כמו בטיול השנתי בכיתה ח', כשאביב תמרי מהכיתה שלנו שאל את אלה ירושלמי מהכיתה המקבילה: “איפה נמצא ה־Western Wall?”, והיא לא ידעה. וכולנו צחקנו. והיא התחילה לבכות. והמורה שהייתה מחויבת לשתי התגובות במאוזן לפי חוקי התכנית “עוז לתמורה” צחקה וצחקה וצעקה ירושלמי! ועוד קוראים לך ירושלמי! ואלה ירושלמי קיפלה את ברכיה והתאספה. ובאופן הזה אני מכנס בי את כל האנשים שאינני יכול לאהוב עוד.

הגעתי לוורונה בלי האישה מוורונה, שבעיני אהובה האחרון, נתן תודתי, היא האישה המקבלת תודה. וכיוון שראה אותה בחילופים, בשליחות כלשהי מטעם אירלנד, אולי היא בשבילו אירופה כולה. אבל יש בה הקשרים רחבים יותר משנינו. אני יודע. והוא מתעלם ונעשה בחור בדעתה. הוא רואה אותה בבוקר. הוא רואה אותה עירומה. את רגליה ואת נחליה ושכמה. חדרה בוורונה, בלשכת המכתבים ליוליה, היה נעול כשבאתי.

עליתי לבדי למרפסת וירדתי לחנות המזכרות. ושם. הו שם. הו, סוף כל סוף שם, אורין. שם סוף סוף בכיתי. בכיתי כמו האישה מוורונה בשעת גילוי העריה, כמו נתן תודתי בזרמתו לפי סיפורי ידידות. בכיתי בכוח, בתאווה, בגב זקוף, בברכיים צמודות נאמנות שאננות בכריעה, על שפת הרצפה, על עמודי הכסף הדקים, על צינורות החשמל טובי הלב שהעמידו את הכסף בכול, בשיניים חשופות לחופשי, במלוא העין, סוף סוף. סוף כל סוף בכיתי הכול, הכול הכול, ואת יודעת כמה. אורין. כמה כאן כמו מולך, ברחוב שלמה המלך בשישי, בחשכה, מתחת לאור, כמה רציתי שֶׁמַים ינקו את שיניי מתהילה ומ"אני אדע שאתה אוהב אותי רק כשתצליח לחדור" ומהכול, בכיתי הכול, והכול בגלל מחזיק המפתחות שלמעשה היה שני מחזיקי מפתחות המשלימים יחד לב, האחד אדום והאחר כסוף וכתובים עליהם “רומיאו” ו"ג’ולייט". ובכיתי כי מעולם בעולמי לא היה אדם שיכולתי לחלוק עמו קלישאה כזאת. שיכולתי להסמיך בו שבר ומבוכה ולומר לעיניו: אתה חסר ממני. את השֵׁם שלי שָׁם אני דימיתי. ואת כל שמות האחרות: עומר ותהילה. עומר ותהילה. וכד'. ואת החסֵר אי אפשר להוליך משֵׁם לשֵׁם. אבל מה היה קורה, אורין, אילו האישה מוורונה הייתה באותה שעה בוורונה, בלשכתה, כפי ששם הייתה בשיחתנו הקודמת, בזמן שכתבתי לה מהקומה החמישית בספריית הר הצופים. ותהילה קראה את דברי הימים בקומה שמתחתיי. ואני לא ידעתי לרדת לתהילה ולא לתהילה.

להיות שוב קלה וטיפשה

המשפט הזה נאמר אחרי שסירבתי ללכת לפסיכולוגית שלה לשעבר, אריאלה בן־אפרים, במקום דוקטור דקל המקבל רק בשעות האור. תהילה, שהפסיקה ללכת אליה בגלל הרצון “להיות שוב קלה וטיפשה”, היללה אותה בעיקר במחמאה “אלופה בקיטוע”. זה מה שאתה צריך אחריי, היא אמרה. זאת הבעיה שלך. הקיטוע. חשבתי על הפגישה האחרונה עם הסקסולוג דוקטור דקל וחשבתי שאני צודק. שבעצם, אם משווים את בעיות החדירה לשאר חיי, הן מזכירות הרבה יותר את קשיי התפקוד שלי בתקשורת. שם באמת איני יודע מתי לקטוע את עצמי. ובסוף גם זאת אמנות. זאת אמנות כמו שירה, קרובה לשירה, הקיטוע. כמו הפגישה האחרונה עם האישה מוורונה, בבית הקפה, באותו שבוע. והייתי היחיד שלא ידע לשים שם סוף. המלצרית אמרה, זה השבוע האחרון שלנו, וחלק ממה שאתם אולי מכירים כבר חסר. האישה מוורונה שאלה מה חסר, והמלצרית אמרה, חסר מה שאין. האישה מוורונה הזמינה קפה קר בקול הנשי הגבוה ביותר ששמעתי, שאליו הייתה מגיעה לרוב רק בהתלהבות בלתי צפויה או כשהייתה פורצת בבכי והיה אפשר לראות את בריחיה הנוקשים, הגבוליים עד עוררות הרחמים. המלצרית חייכה וליטפה את לחיה. אמרתי לה: את תסיימי פה ואני אלך ולא נתראה יותר. היא אמרה, בסדר, אבל תחכה עם הסיכומים עד שבע כי יש לי פה רק את הדירה של אבא שלי, ואני יכולה אותה רק כשהיא ריקה. ברקע ירון וילנסקי אמר למישהו, רק תישאר, תישאר איתנו רק עד החסויות, רק עד שיעברו החסויות, מי מעז לקחת הכול לבד כשנדמה שפרושות עליו כל החסויות. מי מעז לקחת ולקטוע.

אתמול בלילה, בוורונה, כשאחי דיבר בטלפון עם ידידה, הוא אמר לה בבדיחות הדעת: את יכולה לקרוא לי אבא. אפשר, ואומנם בלתי סביר, להסיק מזה שאחי שכב עם אימהּ. אבל כשחושבים על זה, גם כשאם מציגה לילדהּ היתום או נטול האב את האיש החדש בחייה ואומרת לו משפט כזה, מן הסתם זה נאמר אחרי שבאמת היה בתוכה. וההשתלטות הזאת על עולמו של הילד עד עתה, הפועל “להתגבר” שמשמעו להיעשות גבר במובן הקלאסי ביותר, הכוחני, ההתגברות של האיש על חיי החוץ של הילד ועל חיי הפנים של הילד שמהם היה עליו לצאת, הקיטוע הזה של כל מה שהיה אמור להיות לילד הזה אב לפני האיש הזה, זה באמת קיטוע. זה להיות אלוף בקיטוע. לא אישה בת שישים שאת מתלבטת מולה אם הלכתי רחוק מדי הפעם והיא אומרת נראה שזאת התובנה שלך הפעם ואת משלמת לה ארבע מאות שקל והיא נותנת לך קבלה וקוטעת אותך מדבר אמתי ומשכנע מאוד שהיה בך, ולמען הסדר הטוב איני מדבר רק על עצמי.

היופי היה כשנסעה האישה מוורונה

בסוף המציאות ברורה מהמילים. המילים בוררות את המציאות. כל מה שאינו מילים הוא מציאות. כל מה שחומק להן ברווחים. אתה אומר למישהו אחר: לא אוכל להישאר כאן. וקושר את זה לעבודה, לחוסר הזמן, למיניות שלא נסגרה על עצמה. אבל מי שמולך לא רואה את המילים. הוא רואה את המציאות שמעבר למילים “לא אוכל”. הוא רואה את חדר תהילה. את החושך. את חוסר האונים. את הפחד לומר את כל זה. שפה היא ויתור על ראיית המציאות. העברית הנכונה מוותרת על חרדת המציאות. על חושך המציאות. על חוסר האונים שבמציאות. על זרע פליטת המציאות.

העברית מוותרת על המציאות. ומהי מציאות. פעם גילה יורם טהרלב את המוזיקה של המילים “בְּצֵל עֵצֵי” וחייו השתנו. כי הדיוק הזה החוזר: “אֵ־צֵא אֵ־צֵא”. והתמונה המסוימת הזאת של הדברים המתגלים דווקא בצל עצים, רק בצל עצים. אבל העברית הנכונה לא נתנה לו. העברית אמרה, צריך לומר “עֲצֵי” ולא “עֵצֵי”. והלך השיר. העברית הרסה את ההימצאות הברורה הזאת מחוץ למציאות הרחבה מדי, הגמלונית, בצל עצים, כשאתה יכול לחשוב איך תישמע יפה בשובך אל המציאות. העברית לא נתנה להבנת היופי הזה שבמציאות להיכנס אל כל המציאות. להיכנס אל השיר. כי העברית מוותרת על היופי.

העברית מוותרת על היופי. ומהו יופי. היופי היה כשנסעה האישה מוורונה שבע־עשרה שעות למינסוטה כדי לומר למי שהיה אהובהּ: אני רוצה שנחזור. והוא אמר לה באותה השפה: שנחזור לאן? יש מעט מאוד אנשים בעולם שאוכל לומר להם את זה בעברית והם יבינו. העברית מגבילה את המרחק שבין החרטות. שבין הרצונות הקודמים לחרטות. כי זה הרי בלתי נתפס שאתה בסך הכול צריך לנסוע שעה לירושלים כדי לומר אני רוצה אני רוצה אני לא יכול כבר מרוב שאני רוצה. שעה אחת ולא שבע־עשרה. כי כל החרטות כאן קרובות כל כך אל המילים שיאמרו להן די. ואם ככה, למה להחזיק את עצמך ולא ללכת לחדר תהילה ולומר. אבל מה תאמר? בעניין הזה המרחק לירושלים ולמינסוטה זהה. וזה מה שהשפה לא הצליחה להבין.

בלב האחו הירוק, בשעת בין הערביים, עמדה כבשה שחורה, בת למשפחה לבנבנה ומיוחסת, משפחה ששמה הטוב הולך לפניה כמו משכוכית. משכוכית (למי שלא חוטא בפתרון תשבצים) היא הכבשה הצועדת בראש העדר. על צווארה תולים לה פעמון גדול המצלצל בעליצות חסרת דאגות: ציל־צליל! ציל־צליל! כשהכבשה השחורה הייתה קטנה – אמנם שחורה אך חסרת דאגות – היא חלמה להיות משכוכית. כעת, כשגדלה והייתה לכבשה מתבגרת נהגה ללעוג לעצמה: “תמימה שכמותך. מה חשבת? מי ישים כבשה שחורה בראש המחנה? מי ילך אחרייך? את מי בכלל את מסוגלת למשוך?”

באחרונה הרבתה לעמוד מול מראת הנחל, להתבונן בעצמה, לרטון על מר גורלה: איך ולמה דווקא היא נולדה שחורה ובנוסף לכך, מקורזלת. היא נזכרה בכל השאלות והאמירות המביכות שהופנו אל עבר אמה:

“הקטנה הזאת ממש לא דומה לך…”

“וגם לא לאבא שלה…”

“היא מאומצת?”

“אולי מדובר במקרה של מוטציה גנטית?”

“אל תבכי, קטנה. את נהדרת כפי שאת.”

יש להודות, אמה עשתה כל מאמץ לעודדה. היא ליקקה אותה באהבה והיא, הקטנה, התמסרה לדמיונות: אמה, בלשונה האוהבת, תסיר מעליה את הכישוף.

אבל הכישוף לא הוסר. הוא היה חלק ממנה. וכעת היא כעסה על אמה. כעסה עליה מפני שהביאה אותה לעולם וכעסה על שאינה מסוגלת לחולל את הקסם שלו ייחלה – הלבנה. בזמן האחרון, בכל פעם שהאם ביקשה ללקק אותה, התנערה מעליה. לפעמים הטיחה בה: “אני יודעת! את רוצה להסיר ממני את השחור! את מתביישת בי! אני כתם!”

“חלילה, קטנה שלי!” האם הביטה בה כואבת, בעינים צרות, עצובות.

הבת התעקשה. דיברה בלעגנות. הטיחה באם: “אם הדבר היה אפשרי, היית מלקקת אותי עד שהייתי נעלמת.”

“לא! אל תדברי ככה!”

כלום לא עזר. מיום ליום הלכה נפשה של הכבשה השחורה המתבגרת והשחירה. כל פעייה של אחד מאחיה או אחיותיה הרתיחה אותה. די היה שאחת האחיות תגיד: “מזג האוויר היום נפלא, הלוא כן?” שמישהו יציין את טעמו המשובח של העשב, וכבר הייתה מתמרמרת: “נפלא?! טעים?! נו באמת! רק משום שאתם לבנים אתם מרשים לעצמכם לחשוב כך. אם הייתם שחורים, כמוני, הייתה לכם דעה אחרת.”

הם התרגזו: “מה הקשר?” אביה אמר: “הניחו לה. היא תתבגר.”

וכך הם הניחו לה. והיא התרחקה.

“רק אל תתרחקי יותר מדי!” התרה אביה. “יש זאבים באחו.” אין כבש שלא מזהיר את ילדיו מפני הזאבים. גם כשאין בסביבה זאבים. מסורת זו מסורת.

“איך מזהים זאב, ילדים?”

“ברור! צבעו שחור.”

אולי, נתגנבה יום אחד מחשבה אל לבה, אולי גם היא זאב? כמו שאומרים, זאב בעור כבש? היא נבהלה. בחנה את עצמה: האם בני משפחתה מעוררים בה רצון לטרוף?

לא, הם לא עוררו בה חשק כזה. הם עצבנו אותה, זה נכון, אבל… די היה במחשבה על צמר כבשים בפיה כדי לעורר בה בחילה.

אולי – שגתה בחלום – אולי ביום מן הימים יזדמן לאחו זאב, הוא יסתער על העדר, ירדוף אחר אחותה, ישיג אותה, יאחז בה – וכאן היא, הכבשה השחורה, תיכנס לתמונה! תרוץ לעברו בלא פחד, בעוז רוח. הזאב יחשוב שהיא זאב אחר, יתבלבל, ירפה מהטרף – אחותה הפעוטה! – ויברח, זנבו בין רגליו. ואז! הו, כל בני המשפחה יעמדו לפניה בתור – גם הם עם הזדנבות בין הרגליים – כדי להתנצל על כל השנים. הם יתנו לה כבוד, יתלו לצווארה פעמון גדול שמצלצל –

כן, היא ידעה, התרחיש לא הגיוני. הזאב לא יתבלבל. יטרוף את אחותה ובה יביט בבוז: מי בדיוק חשבת שאת? כבשה שחורה…

ובכל זאת, נעים לתרחש תרחישים באחו ירוק בשעת בין הערביים, לחלום בהקיץ על פעמון גדול המצלצל בעליצות חסרת דאגות.

והמבצע החל.

בוקר־בוקר היו תלת־אופנועים ריקים מקרקרים ומנתרים ועוצרים ברחוב שנקבע בו משרד “החברה למוצרי־מתכת”, ליד שער החצר הפתוח לרווחה. האנשים שישבו מאחורי הנהגים קפצו בזריזות ונכנסו אל החצר. כעבור שעה קצרה היו תלת־האופנועים עמוסים קופסאות־קרטון צבעוניות, מצופות צלופן.

דיירי הרחוב ההוא, שמי־הביוב עדיין זורמים בשוליו, גורתה סקרנותם, והם היו קרבים סמוך־סמוך, מותחים צוואר ושולחים ראש אל קופסות־הקרטון הגדולות.

מה מסתתר מאחורי הצלופן הצבעוני המבריק?

מזלגות משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.

סכינים משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.

כפות משני גדלים, חצי תריסר מכל גודל.

זוג תרוודים, זוג סכינים מפותלים, זוג מזלגות ענקיים.

והמזלגות והסכינים והכפות מבריקים גם הם, והברק נעים לעין, ברק חפצים חדשים שעדיין לא השתמשו בהם. והאנשים המעמיסים את כלי־הרכב טוענים באוזני הנאספים, כי “כאלה כלי־מטבח לא ראתה הארץ מיום שהועידה אלוהים לעמו הנבחר”.

“זהו טיב, זהו יופי, זוהי תועלת, אלו כלים העוברים בירושה מאב לבן עד דור עשירי!”

ובאיזה מחיר!

כאן היו עיני הסוכנים יוצאות מחוריהן ממש:

“באיזה מחיר, קהל נכבד! באיזה מחיר, גבירותיי ורבותיי!”

ומסתבר שהמחיר הוא מחיר של פרסומת, של מכירת־חיסול, של חסד ורחמים, מחיר מבוטל, חצי חינם – חמש לירות לשבוע, תשעה שבועות. בסך־הכל תשעה שבועות, חמש לירות כל שבוע!

וכי מחיר הוא זה? נותנים חמש לירות במזומנים, חותמים על עוד שמונה שטרות, על סכום של חמש לירות בלבד כל אחד.

והקופסה הנהדרת, גבירותיי ורבותיי, הקופסה הצבעונית הגדולה והמפוארת, עם הצלופן השקוף והמבריק, ואילו שימושים אפשר למצוא לה! כלים מפוארים בכלי מפואר.

מה הן איפוא חמש לירות, גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד? מה הן חמש לירות היום? אף לא מחיר של גרביים הגונים; אף לא זוג כרטיסים לקולנוע; חמש לירות היום אינן סכום־כסף.

אבל לא הקנקן עיקר, אלא מה שבתוכו. רוצים להציץ? בבקשה! הסתכלו יפה, הפנים שלכם משתקפות בכף המבריקה הזאת; ראיתם פעם סכין כזה? החזקתם פעם כף כזאת משלכם? לא ולא!

מהרו וגשו איפוא, גבירותיי ורבותיי, מהרו ושלשלו שטר עלוב של חמש לירות, חיתמו עוד שמונה חתימות, והקופסה וכל אשר בה תעלה אתכם מיד למעמד נעלה לאין־שיעור מן המעמד הנחות והברברי שאתם שרויים בו היום! קופסת־הפלאים תוציא אתכם מאפלה לאור גדול, מבערות לתרבות… מהרו, גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד!

כך היו ממללים הסוכנים הטרזנים ודוחפים לידי הנאספים את הקופסאות הגדולות.

ואמנם נמצאו גם מדיירי הסימטה ההיא, המוצפת מי־ביוב, שהשתכנעו וקנו, ואף לא הצטערו על הקנייה גם לאחר שסילקו את התשלום האחרון.

אבל את ההתקפה העיקרית ערכו הסוכנים על השיכונים החדשים בעיבורה של העיר, מקומות שזה לא כבר היו פרדסים מוזנחים וחולות לוהרטים. שם צצו עתה המבנים המגובבים, הלא הם הקסרקטינים הידועים בשמותיהם “שיכון עממי”, “שיכון חיסכון”, “שיכון מפונים”, “שיכון עובדים”, “שיכון אקדמאים”, “שיכון אמהות עובדות”, “שיכון לאומי”, “שיכון הסתדרותי”, “שיכון טכנאי־שיניים”, “שיכון יוצאי בלוג’יסטן”, “שיכון שומרי־שבת”, “שיכון שוטרים”, “שיכון אחיות מוסמכות” ועוד.

אל רכבות־המגורים האלו כיוונו סוכניה הזריזים של “החברה למוצרי־מתכת בע”מ" את חוד־המחץ של הסתערותם.

היטב ידעו כי שם יימצא השלל המבוקש; כי בין יושבי הקסרקטינים מצויים הלקוחות המיוחלים, שכבר קנו להם יפה את הרגלי החתימה על השטרות.

ובוקר־בוקר היו תלת־האופנועים עוקרים מן הסימטה בטרטור של רהב, מניסים מלפניהם את הילדים העומדים משתאים למראה קופסות־הצלופן המפולאות, מתיזים מי־ביוב לכל עבר, ויוצאים ברוב גאווה מן הסימטה.

סמוך למבנים הארוכים, הצבועים לבן בחוסר־טעם מובהק, היו כלי־הרכב מאיטים את מרוצתם, מחפשים להם מקום־חניה, ועוצרים חרש כגנבים.

אז היו הגברים לבושי־ההדר קופצים בזריזות מעל כלי־הרכב. נוטלים תחת בית־שחיים קופסה אחת לדוגמה, ואצים ועולים בחדר־מדרגות צר וחשוך.

הנה המצילה. על הדלת כתוב: “אריאלה ושלמה סנדלר”.

הסוכן מיטיב את עניבת־הפרפר בתנועה בוטחת, מחייך רגע, מרצין, מחייך שוב חיוך רחב יותר, ולוחץ על כפתור המצילה.

זזזזזז! ממושך, מורט־עצבים.

שקט. ואחר־כך שאון קל, שאון צופן תקוות.

החיוך על פניו המאומנות של הסוכן מתרחב וכובש כל טפח. הדלת נפתחת.

בפתח עומדת אריאלה סנדלר: ראש גורגונה פרוע ופימת בנקאי מעל לחלוק כחול־כהה.

הגבות השחורות, שמלקחי־התלישה לא היטיבו לעצבן, מכווצות בזעם, והעיניים שמתחתן כמו מתיזות: חוצפה של אידיוט!

ופלא הוא שהדלת עודנה פתוחה, שעדיין לא נטרקה בפני הסוכן.

“גברת נכבדה, אני סוכן מורשה של החברה הידועה למוצרי־מתכת…”

זוהי רק הפתיחה. לאחריה נשפכים הדברים בתנופה: נחל, אשד, מבול; אין לעצור אותם. וכבר פרצו דרך, כבשו אפיק, וכבר הם מרחיבים אותו וגואים ומאיימים להציף את גורגונה האימתנית.

הקופסה משתלחת קדימה ומנגחת את גורגונה בחזהּ האדיר. באין ברירה נרתעת גורגונה, ועומדת אובדת־עצות נוכח השיטפון.

בעל־הפרפר אינו מתמהמה. מיד הוא פורץ בדרך הפנויה ומתיישב ליד שולחן.

“בבקשה לשבת,” פולטת גורגונה בדיעבד.

הקופסה מונחת על השולחן, מכסה הצלופן מוסר בתנופה, ובעוד רגע נתחבים לידי הגברת מזלג, כף, כפית, סכין, מזלג זעיר, סכין זעיר.

“בחצי חינם, גברת נכבדה, בחצי חינם! מה הן היום חמש לירות? זוג גרביים, כרטיס קולנוע”.

וכאן מטה הגברת בראשונה אוזן לשטף המלל.

חמש לירות! הפלא ופלא!

זה כבר אני צריכה לכפות וסכינים, זה כבר אני משתוקקת למזלגות כאלה, לסכינים זעירים, לכפיות, למזלגות זעירים, מעודנים, על־פי דגם מודרני, על־פי דגם כזה. אני צריכה לכל הסט הנפלא הזה; לאלף דברים שונים.

למשל – עוגה. מתאספים חברים, ואת העוגה הדקה, הספוגה שוקולד, הם נאלצים להחזיק באצבעות… לא נוח, לא אסתטי, לא תרבותי. חינוך לקוי, דלות, אי־כבוד!

ואם מזמינים אורח לארוחת־צהרים – באילו כלים עליו לאכול! אותם כלי־אלומיניום עקומים, זולים.

הנה, בשבוע שעבר היה כאן בן־דוד שחזר מחוץ־לארץ. אמנם לא תמיד השתמש בסכין ומזלג. אבל מיום שחזר הוא מעמיד פנים כאילו עמהם נולד, ואין ברירה אלא להגיש.

ושאר בני־המשפחה אוכלים כהרגלם – בכפות העלובות ובידיים. ובאותם הכלים אוכלים את המרק, את האורז, את נתחי הבשר, הפרפרת, העוגה, התה, הקפה.

ואין שיעור לכלימה.

זה כבר היא מבקשת לפעול משהו בעניין. אבל אינה מתפנה, או שהיא שוכחת, או שהיא מתרשלת, או שהיא אומרת בשבוע הבא. כי בינתיים יש עניינים דוחקים יותר.

כגון – החובות:

משכנתא;

עירייה;

ניקיון;

מים;

חשמל;

רדיו;

קרקע;

בנק;

קרן גימלאות;

ארנונה;

עוד בנק;

חיסכון־חובה;

ביטחון;

מס אחיד;

מסים;

ועוד מסים;

ועוד. חובות על־גבי חובות, ואין פנאי אפילו לחשוב.

וכך הוזנח עניין הסכו"ם.

עניין “כלי־התרבות”, כביטויו של בעל־הפרפר הפטפטן הלזה.

ובינינו לבין עצמנו, הדין עמו. אין יפה מן הכלים האלה להפגין תרבות.

רק עכשיו ברור כמה מחפירה ההזנחה.

רכשנו גאז, כורסאות, ספה, מקרר, דוד־שמש; קנינו סרוויסים לתה ולקפה ולעוגה; שילמנו טבין ותקילין בעד מיקסרים, קערות, שואב־אבק; מכונת־כביסה, גרמופון. אפילו מרפסת הרחבנו וסגרנו, ואת “כלי־התרבות” הזנחנו.

יפה עושה החברה ששולחת סוכנים אל הבתים. תבוא עליה ברכה על עצם הרעיון.

והמחיר: אין להאמין – חמש לירות?

“כל זה”, מורה הגברת סנדלר בידה, “חמש לירות?”

“כמובן, גבירתי, רק חמש לירות, אף לא פרוטה אחת יותר – חמש לירות לשבוע!”

“אהה,” מתפכחת הגברת סנלדר ומנערת את פראות שערה. “חמש לירות לשבוע!”

“כמובן, גבירתי,” קורע בעל־הפרפר את עיניו לרווחה. “וכי באמת שיערת, גבירתי הנכבדה, שבחמש לירות בלבד אפשר לרכוש את כל זה? אינני מאמין שאת תמימה כל־כך… אבל אולי את מתבדחת, לצון חמדת לך, חוש־הומור מפותח, חה חה חה! חמש לירות לשבוע, ניחשת נכון, תשלום ראשון במזומנים והשאר בשמונה תשלומים שבועיים, שמונה חתימות על שטרות, וכל האוצר התרבותי הזה שלך הוא לצמיתות!”

אי־אפשר עוד להמשיל את הגברת אריאלה סנדלר לגורגונה אימתנית. הדברים הממוה, בלבלו דעתה, ראשה הושפל, עיניה שהיו גאות עד כה מפלבלות במבוכה.

הצורך הדוחק במערכת־הכלים הזאת ברור לה לחלוטין, ואין להתעלם מחסרונה בבית תרבותי, אבל יש לשקול, לחשב את ההוצאה בכלל שאר ההוצאות.

אבל אשד־המילים אינו מרפה ואינו מניחה לה לחשב.

שמונה… חמש… משכנתא, גינה, בנק, ארנונה, גימלאות, מים, גאז קרקע…

היכולה היא להעז?

סוף שהיא מחליטה: גשם קל או סערה – היינו־הך, הכביסה כבר רטובה!

הגברת אריאלה סנדלר פונה אל המטבח, והסוכן צועד בטוחות בעקבותיה: כופפים את הברזל בעודו מלוהט. אין לדעת איזו רוח תנשב במטבח, אולי תצנן את הברזל דווקא ושוב לא יינתן לכפיפה. הסוכן הנאמן מתנהל איפוא אחרי האישה, אך חששותיו חששות שווא: היא מוצאת את ארנקה, שולפת מתוכו חמש לירות, מושיטה, חותמת, נוטלת ומאמצת את הקופסה אל לבה.

ולאחר הגברת אריאלה משתכנעות עוד רבות וטובות בערכם התרבותי של הכלים: הגברת גילדה, המורה רחל, התופרת אירנה, המטפלת עליזה, הפקידה יעל, רבקה, עדינה, רינה, ג’ניה, מלכה, לאה, קלארה, שולה, עדנה, ריקה, סימה, זיוה…

ולמרת הן מגלות את דבר העיסקה הטובה והמוצלחת לידידותיהן, ואלו לידידותיהן, וכן הלאה.

ושוב אין צורך במפלי דברים ובמאמצים לשכנע; אין צורך לאבד זמן יקר. הכל כבר יודעות לשם מה יש צורך במזלגות זעירים: קודם־כל, כל השאר כבר קנו; ושנית, לעוגות כמובן. הלא בז’ורנל המצויר תוקעת הגברת היפה מזלג, כזה ממש, בעל שלוש שיניים, ומהן שן אחת רחבה יותר, בעוגה שהגישו לה. אמנם התמונה היא פרסומת לעוגה דווקא, אבל מי בת־דעת ולא תראה גם את המזלג, וגם את היד המחזיקה בו, וגם את שמלתה של הגברת ואת תסרוקתה. אכן, גברת מלידה, ליידי; והלא גם בי טמונה הליידי בכוח; אין אלא להוציא אותה אל הפועל בעזרת המזלג. אין לזלזל באבזרים; האבזרים מסייעים לאדם לעמוד על אישיותו האמיתית.

ומי יודע, אולי ביום מן הימים תעמוד האישיות הזאת במבחן; הבעל יעלה במשרה, יזכה להשתלמות בחוץ־לארץ או כדומה, ואני איקלע למחיצתן של בריות בקיאות בהוויות העולם, בסכין ובמזלג. ואולי יעלה הבן מעלה־מעלה, ואסור לאמו לבייש אותו; או הבת – אולי ייתן בה עין איזה גבר שגדל וטופח בחברה כזאת…

טוב איפוא לדעת באיזה כלי ואיך ומתי וכמה נוטלים במה; ללמוד יפה, להטביע בדם, לעשות לטבע שני, ללמד את העוזרת. זה יעשה רושם; יעורר יראת־כבוד. בדברים פשוטים כאלה יש שתלוי עתידו של אדם.

כל זה ועוד כהנה וכהנה יודעים יפה סוכניה הזריזים של החברה למוצרי־מתכת.

הוא צריך להיפגש אתי באופן דחוף, כך כתב לי בהודעת טקסט. החוקיות שהכתיבה את מערכת היחסים בינינו לא אפשרה לי לסרב לו. הייתי צריכה, כמו תמיד, להיענות לגחמותיו, להיות זמינה עבורו ולדחוק את חיי לקרן זווית. גם מתוקף תפקידי כאחותו הגדולה וכמבוגר האחראי המצוי בפקודת היכון בגזרת המשפחה; אבל גם מפני שמאז ה־"מקרה" (מילה שתוקה שאיש מאתנו לא העז להזכיר) – לא הסכמתי לקחת שום סיכון.

גזרתי על עצמי את החובה להקל עליו את החיים ככל האפשר. ומה נכלל בתכנית הזאת? לא מעט. להיפגש אתו לשיחות נפש לתוך הלילה, לקחת כמה ימי חופש ולנסוע אתו לנסיעות בלתי מתוכננות לאילת ולטבריה, לצאת אתו לטיולים בטבע, לצפות באותו סרטון על “משמעות החיים” שוב ושוב בערוץ ההידברות. למעשה, לא הייתה חשובה הפעילות, חשובה הייתה ההיעתרות שלי. נכונותי להקריב את חיי, לפשוט אותם מעליי ולהעיף אותם לספה כלאחר יד כמו היו חולצה משומשת; לוותר על תכניותיי המקוריות, לשבש את סדר יומי ולהקשיב לחרדותיו ולתהיותיו על אודות המכונה העתיקה הזו ששמה חיים. לחשוב מה מניע את הטרטור הבלתי פוסק שלה.

הוא הפתיע אותי, אחי הקטן. לא היה קשר בין הדמות שנחרתה בזיכרוני מאז שהיינו ילדים – מדיפים אותו ריח שמפו וריח כביסה, משחקים ב"מי נרדם קודם", משחק שהמצאתי כדי להיפטר מנדודי השינה שלי שנעשו תכופים על סף ההתבגרות, ככל שחזי הבוסרי התקשה – לבין המבוגר שגדל להיות.

הכרתי אותו כילד בעל עיני דבש פעורות ושיער אדמוני גזור בפוני, ואחר כך כנער שזוף, נהנתן ומעט שטחי, שהבילוי המועדף עליו הוא משחק מטקות בים. והנה, לאחר שנים – ראיתי בו צעיר קדורני בן עשרים וחמש התוהה ברצינות על מכונת החיים שבשבילי הייתה עובדה מוגמרת. נוכחת דוממת כמו מכונת התפירה “זינגר” שסבי הביא אתו מגרמניה כשעלה ארצה ושהפכה ברבות הימים למדף דקורטיבי שעליו צמחו עציצי גרניום מוכרים ומוזנחים.

תשע השנים שהפרידו בינינו, כך האמנתי בתמימות, היו המקור להבדלים בינינו. בעוד הוא עדיין נעץ בחיים מבט חד וחשדני והידק את לסתותיו עליהם כרוטוויילר, אני כבר השפלתי את עיניי והרפיתי וגזרתי על עצמי גזרה קשה – להימנע מהעונג ספוג הפחד הטמון בהעמדת חייך בסיכון. מהרגע שהפכתי לאם, לא העזתי יותר לרכוב על אופנוע, להשתכר או לעשן עד שכחה. לא היה לי אומץ ללכת לאיבוד. ואילו ערן שמר בקפידה על הפריווילגיה הזאת, כמעט קידש אותה, והותיר אותי להסתפק בצללי חוויותיו, שנשקפו אליי מסתוריים, אפופי ערפל כהה־סגלגל.

בתוך תוכי פחדתי עד מוות שיקרה שוב מה שקרה אז, לפני שנה וחצי, כשעור פניו הפך לצהבהב־שעווה והוא מיעט לדבר ואיבד תיאבון, הוא הרגיש שהמכונה הזו מיותרת וחסרת תכלית; שהתקלות והקלקולים התכופים שלה אינם מצדיקים את קיומה, ועשיתי הכול על מנת להוכיח לו שכן. פרשתי בשבילו את החיים כמו מניפה ונופפתי בה בכל הכוח, מטיחה בו משב רוח, מפזרת בשבילו משמעויות. משוויצה שוב ושוב בהברקות של איתן, בחיוכים של שירה, כקולעת סוכריות טעם לחיים ישירות לתוך פיו. אבל לאחר אפיזודת שקיעה שנמשכה כמה חודשים, שבמהלכה גם אני עצרתי את נשימתי, ערן מצא שוב אחיזה בחיים.

הוא ביקר אותנו בביתנו והיה לו מצב רוח מצוין. הוא אימן את איתן בכדורגל וציין שיש לו “בעיטה שמאלית מצוינת” והוא צופה לו עתיד מזהיר בתור כדורגלן, אם כי הוא “לא ממליץ על קריירה בארץ אלא יותר על כיוון בינלאומי…” אחר הניף את שירה באוויר וצחק מגרגורי ההנאה שלה, ותוך כדי כך בישר לי חגיגית שהוא לומד לקורס מתוקשב “לעשיית רווחים בלי לצאת מהבית” במכללה ללימודי שוק ההון. הקורס היה מרתק וכישף אותו: “האפשרויות שיש היום למקסום הרווחים הן בלתי מוגבלות,” סיפר נרגש, “חוץ ממחשב, אינטרנט וכישרון, לא צריך שום דבר.” הבנתי שגם הפעם היה בטוח שיהפוך חיש מהר למיליונר, ולא הטריד אותו בכלל שלא היה לו ברור עדיין מה ימכור ולמי. הספיקה לו ההזדמנות שקרצה לו כמתנה שטרם נפתחה.

בהודעת הטקסט החוזרת בבוקר ההוא, כתבתי לו באגביות: “מתי יכול?”; הוא ענה: “במיידי.” הבנתי שקרה משהו, ופעימות לבי הואצו. תוך כדי חישוב מהיר נזכרתי שהיום בערב מתקיימת אסיפת הורים בגן של איתן. התקשרתי לבועז. לא העזתי לומר לו ששוב נקראתי לעזרה. בזמן האחרון קצָה נפשו בתרגולת הזאת: “את מתנהגת כמו אחות פרימיטיבית שסוגדת לאח שלה. אם היה מבקש ממך לצחצח את הנעליים ולשרוך לו את השרוכים, היית רצה לעשות את זה בשבילו.” אבל בועז, בזנבות הקנאה המרקדים שלו, שהיו כמו מנותקים משאר אישיותו, לא העריך נכונה את מלוא הקרבתי. הוא לא שיער שצחצוח נעליים ושריכת שרוכים היו פעולות פשוטות, ואילו להכיל את נפשו המסוכסכת של אחי הייתה פעולה שדרשה הכנעה עמוקה והרכנת ראש צייתנית הרבה יותר.

*

בועז לא היה יכול להחליף אותי באסיפת ההורים וגם לא ניסה למצוא לי פתרון. ניסיתי להתקשר לערן כמה פעמים אך המכשיר שלו היה סגור. “הכול בסדר?” שאלתי אותו במסרון, שעליו קיבלתי תשובה רק כעבור חמש שעות ארוכות, “כן.”

“מצטערת, אוכל להיפגש אתך רק מחר.” כתבתי הלומת צער. הייתי סקרנית לגבי ההתרחשות האחרונה בחייו, שהיו על כל טלטלותיהם מלאים ומרתקים יותר מחיי; פרידותיו התכופות מיסמין וחזרותיהם הדרמטיות זה לזרועות זה, הצעות הנישואין שטרם מומשו, היוזמות העסקיות ההרפתקניות שלו, נכונותו לבזבז כסף על בילויים והנאות ולקנות מוצרים חשמליים שהציתו את דמיונו – בלי להניד עפעף. היו גם הנושאים השונים שהתחיל ללמוד בכל מיני קמפוסים ברחבי הארץ: מנהל עסקים, רפואה סינית, משחק מול מצלמה. ובעיקר היה זה מצב רוחו, מחשבותיו הבלתי צפויות ויכולתו להתמחות ולהיות בקיא בידע בתוך זמן קצר. הוא היה מזג אוויר טרופי הפכפך ללא תחזית ידועה מראש. אי אפשר היה להעריך אם יהיה אדיש, משועמם, מבריק, ספקן, עליז או שוטה להחריד, אך בכל מקרה היה מצב הרוח שלו כובש. בולע. הופך את מצב הרוח של הזולת המצוי בקרבתו לזניח כמו דגיג זעיר, שקוף־לבנבן שכמותו באוקיינוס יש מיליארדים. זו הסיבה שהוא תמיד היה המוקד לשיחה המשפחתית שנמשכה סביבו כמו מגנט: “דיברת עם ערן היום, תפסת אותו?”; “מה שלומו, איך הוא מרגיש היום?”

גם הפעם ניסיתי לברר עם הוריי ועם אחותי אם הם יודעים משהו חדש על ערן. שלושתם לא היו מעודכנים. הוא שוב בחר בי להיות אשת סודו, תפקיד שמילא אותי גאווה מתוחה וקוצר רוח.

נפגשנו למחרת בבית קפה. ערן, שהגיע לפני, בחר לשבת בחוץ. שמש חורפית שהפציעה מתוך מופע עננים סנוורה את עינינו והקשתה עלי לפענח את ארשת פניו החתומה, אך חשפה את הלכלוך המוסתר של בית הקפה; השולחנות מוכתמי השמן, פירורי הלחם היבשים בפינות, טביעות האצבע על התפריטים. הוא הרים יד למלצרית והיא מיד נענתה לו. אולי הספיק לפלרטט איתה עוד לפני שבאתי. צחקוקיה העידו שאכן פיזר את אבקת הקוסמים שלו גם עליה, מנצל ביודעין את יופיו. המלצרית, אולי בת שמונה־עשרה, העבירה משקל מרגל לרגל, הציעה לנו את ארוחת הבוקר הקונטיננטלית הזוגית. המליצה בחום על חביתת הירק והמטבלים, מוכנה לרשום כל מה שיכתיב לה ולרוץ למטבח ולדחוק בטבח שיכין חביתה עשויה היטב, רק עם פטרוזיליה ושתהיה חמה.

“מה אתך?” שאל ערן תוך כדי נגיסה בלחם הכפרי. “הכול רגיל,” משכתי בכתפיי, “מה כבר יכול להיות.”

“איך בעבודה?”; “מה שלום בועז? איתן?”; “שירה?” עניתי בקצרה שבעבודה כרגיל, חוסכת ממנו את כל תיאור הקריעה הרגשית שחשתי בכל בוקר, כשמסרתי את שירה הפעוטה לידי המטפלת; הבלבול, החרדה להפקיד את היצור הרך שמגעו עורר נועם מצומרר, הרצון לברוח מהתלות הכובלת הזו וטלטלת הידיעה העמוקה שאין לברוח לעולם, ובד בבד, רגשות האשם על כל רגעי ההחמצה: הרגעים שבהם היא תיפול, תבכה, תתהה היכן אמא, ולא אהיה שם. חסכתי ממנו את התיאור משום שלגבי שנינו, שיחות הנימוס הללו היו הכרחיות רק כמילות הקדמה, ריכוך ושימון לקראת הבאות; לקראת הסיפור שלו שעמד כבר בשל ומבריק כרימון על קצה לשונו.

“מה אצלך?” שאלתי.

הוא שתק ושיחק באצבעותיו בקשית השחורה שהזדקרה מכוס המים שלו. “הסתבכתי עם איזו בחורה,” אמר.

תשובתו הפליאה אותי. ערן הסתבך עם בחורה? בחורות תמיד הסתבכו איתו, אבל הוא מעולם לא הסתבך עם בחורה. מהמחשבות הזריזות שהתרוצצו אצלי בראש הסקתי שלא יכול להיות שמדובר ביסמין, בת זוגו הרשמית, שאותה הכרתי היטב, אחרת לא היה מכנה אותה בחורה. אם כך, בחורה אחרת. הסתבכות, משמע שהכניס מישהי להיריון.

אבל זה לא היה הסיפור. ההסתבכות שלו הייתה מורכבת הרבה יותר, כך רמז ואותת לעזרה בלי לומר זאת במפורש, כהרגלו היה גאוותן מדי בתחילה מכדי להודות שהוא נזקק.

“לא יודע איך אצא מזה,” אמר מוטרד ולעס את חביתת הירק.

“אין פה טיפת מלח,” התרגז פתאום, “גם אצלך אין מלח?” כעסו רק התגבר כשראה שהשולחן שלנו נעדר מלחייה. הוא קרא למלצרית הסמוקה, ומאותה פלרטוט קודם שלו, לא נותר זכר. הוא דיבר אליה באדנותיות כמעט מעליבה, והיא מושפלת באכזבתה חזרה כעבור כמה רגעים עם מלחייה, שאותה כמעט זרקה על השולחן כאות מחאה.

*

מאז ילדותו נהג ערן להציב לעצמו יעדים שנראו בתחילה בלתי אפשריים – ולהשיג אותם. להצליח להביס את הילד המהיר ביותר בבית ספר בריצת שישים מטר, להשיג ציון מאה עגול בכל המקצועות במחצית הראשונה בכיתה י'. ללמוד למבחן התיאוריה בלילה ולעבור אותו בבוקר שלמחרת. לדבר אנגלית ברמה של שפת אם על אף שאיש ממשפחתנו לא היה דובר אנגלית. להצליח להמיס את לבה של רכזת השכבה שהייתה ידועה לשמצה בקשיחותה ולהפוך אותה ליקירתו ולמעריצתו. למכור חמישה עשר ק"ג של קרח בפסטיבל הקיץ השכונתי ולהרוויח מכך אלפי שקלים, שנחסכו אחר כך לקניית האופנוע הראשון שלו. האתגרים האלו עיטרו את שגרת יומו בזיקוקים של ניצוצות וברק. הוא היה עבד לדחף מלא התנופה – להוכיח שהוא מסוגל. ובדרך עלומה כלשהי, על אף שהתפרסם בכל השכונה בזכות הצלחותיו והישגיו, לא עורר שנאה וקנאה אצל ילדים אחרים בני גילו, וגם לא אצלי או אצל אחותי; או שהשנאה והקנאה פשוט נמהלו במנה גדושה של הערצה שדלדלו אותן מאוד ועיקרו אותן. הישגיו היו כה מרשימים עד שבמובן מסוים כבר לא היה יכול להיות מושא לקנאה, אלא רק אליל; מושא לסגידה רחוקה, כמו כוכבי הנעורים שלנו, שהופיעו בסדרות שצפינו בהן שוב ושוב, עם הבלורית המשוחה בג’ל, טבעות העשן שהופרחו מהסיגריה, הגוף החטוב בג’ינס הצמוד ולבם שנשבר עקב בגידה ואהבה נכזבת.

גם יסמין הייתה, לפחות בהתחלה, סוג של יעד שרצה לכבוש. הוא הכיר אותה לפני חמש שנים, בתאריך שאי אפשר לשכוח, אחד בינואר אלפיים ואחת־עשרה. הם חיכו שניהם בחדר ההמתנה של רופא המשפחה בקופת חולים. היא הייתה מצוננת, קודחת מחום ובכל זאת מרשימה ביופייה. נערה בעלת עיניים ירוקות גדולות מוצלות בריסים שחורים ועבים. היא לבשה חצאית ג’ינס וחולצה ארוכת שרוולים, והרגליים שבצבצו מתחת לחצאית היו חלקות ויפות. הוא התחיל אתה כי מצאה חן בעיניו מיד, אבל יסמין מצדה הבהירה לו שאין לו שום סיכוי. היא באה ממשפחה דתית מסורתית, רק עכשיו מלאו לה שבע־עשרה והוריה לעולם לא יסכימו שתצא עם בחורים. בטח לא עם בחור חילוני שגדול ממנה בחמש שנים. בטח לא בחור כמוהו, לבוש מכנסי ברמודה קצרים, וחולצת הוואי פתוחה, ענוד צמידי אוזניים ונעול כפכפים. “אחד שנראה כאילו עכשיו סיים את גלישת הבוקר שלו,” צחקקה, וקבעה בחוש נשי שניחש וגם קבע: “אחד שמנסה את מזלו עם כל בחורה.”

“את מעליבה אותי עכשיו,” הוא אמר וקימט את הפתק שעליו הודפס מספר התור.

“אתה לא צריך את זה?” שאלה יסמין, והוא קלע את הפתק ישר לפח והניד בראשו לשלילה, “אני זוכר בעל פה, ובטח תשמחי לשמוע שיש לי טעם מאוד סלקטיבי בנשים.”

הוא נכנס לרופא, וכשיצא מהחדר, לתימהונו, היא כבר לא הייתה שם. סירובה החד משמעי רק דרבן אותו יותר להשיג את מספר הטלפון שלה, לאחר שמיאנה בתוקף לתת לו אותו מרצונה. בדרכי שוחד עקשניות שכללו קרואסון וקפה משך שבוע למזכירה הרפואית בקופת חולים, הצליח לבסוף להשיג את מספר הטלפון שלה ואז החל לחזר אחריה תקופה ארוכה. התקופה שבאופן אירוני, על אף שלא היו זוג, הייתה התקופה היפה ביותר בחברות שלהם, לפחות בעיני יסמין. הוא השאיר לה הודעות רומנטיות במשיבון, שלח לה שירים שהניח שהיא אוהבת, קנה לה טבעת ונשבע לשאת אותה לאישה. הוא ליווה אותה בבוקר לבית הספר ובהפסקות חיכה לה מאחורי השער רק כדי לנופף לה לשלום. כל הזמן ביקש ממנה להזמין אותו לארוחת ערב משפחתית ולהפוך לבן זוגה הרשמי: “אחרי שיכירו אותי, ההורים שלך לא יוכלו להגיד לי לא.” יסמין סירבה בתוקף. אמה אולי הייתה לבסוף מאשרת לה בחצי פה, אבל אביה המסוגף היה איש חינוך נוקשה והיא חששה שיחשוב שערן הוא “סתם פושטק” שרוצה לנצל אותה. מה גם שערן היה שונה כל כך מכל הנערים בני גילה חבושי הכיפה הסרוגה עם חתימת הזקן, לבושי חולצות הטי שירט עם הדפסי סיומי המסלול של אחיהם הגדולים.

אבל יום שישי אחד כשיצאה מהמקלחת ומגבת כרוכה על שערה, היא נבהלה לראות אותו יושב נינוח על ספת העור הלבנה בסלון. אביה כחכח בגרונו ואמר: “תגמרי להסתדר ואז תבואי לשבת פה עם הידיד הנחמד הזה שלך, שלא סיפרת לי עליו.” היא נשנקה. לא יכלה להוציא מילה. ערן הציג עצמו כידיד שלה שמתקרב לאחרונה לדת ומעוניין להתחיל לשמור שבת.

היא הזדעזעה מהשקרים שלו, ועוד יותר נחרדה כששמעה אותו מפלפל אמרות חכמה מפרשת השבוע שלמד במיוחד כדי לקנות את לבו של אביה, ובכל זאת, ובניגוד רצונה, הלכה והתאהבה בו, נשבתה בקסמו. ממש כמו אביה, שכבר באותו ערב, לחץ את ידו בחוזקה, ואמר לו בטון מרוצה ששמח מאוד להכיר אותו.

איש מעולם לא חיזר אחריה בנחישות ובדבקות כאלו. הרצון המוחלט שלו דווקא בה היה מחמיא בעידן הספקות והשפע, ויסמין הבינה רק בדיעבד, לאחר היכרות עמוקה אתו, שדווקא הוא, בסיכומו של דבר, ראה אותה ואת צרכיה פחות מכולם; בשבילו היא הייתה סוג של מטרה, והדרך שעשה כדי לזכות בה, דרוך ומחושל כמו חץ ירוי, הייתה בראש ובראשונה בשביל עצמו.

לאחר שהוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא יכול להיות התלמיד הטוב ביותר בבית ספר, הספורטאי המצטיין ביותר, והצליח לכבוש את לבה של הבחורה היפה והצנועה ביותר בשכונה, הוא התעייף. ברגע שהשיג את היעד, סבלנותו פקעה. הוא הותש; כל הדריכות שבשריריו רפתה בבת אחת והפסגה שכבש נראתה לו מוכרת ומשמימה. הוא התהלך עליה כהולך בשדה קוצים, נואש ועצוב; הפירות שעמל בשבילם הפכו בידיו לקוצים בשרניים ודוקרניים.

כך קרה גם עם פרשת לימודיו אחרי הצבא. בהתחלה רצה ללמוד מנהל עסקים. חודשים על גבי חודשים למד מתמטיקה ואנגלית כדי להשיג את ציון הפסיכומטרי הנדרש, אבל כשהשיג אותו והתקבל לחוג היוקרתי באוניברסיטה, למד רק סמסטר אחד והבין שזה לא בשבילו.

בתחילת השנה הבאה החליט שהוא רוצה ללמוד רפואה, ועשה את כל תהליכי המיון והראיונות המתאימים וגם אז, לאחר שהתקבל ולמד שלושה חודשים, החליט שהוא לא רוצה להיות רופא. ערן התחיל ללמוד גם משפטים, והפעם כבר אחרי שבועיים וחצי הבין ש"מטרתה של כל השפה המשפטית הזו היא רק לטשטש ולערפל את האמת, להכשיר אותה למציאת פרצה לפורעי חוק." במשך חודשים למד מחשבים, משחק ואפילו רפואה סינית אך לא התמיד בשום תחום.

“אני חולה במחלת השעמום,” נהג להצדיק את עצמו. “שום דבר לא מעניין אותי ברגע שאני מבין את הפרינציפ, ואת הפרינציפ אני קולט מהר מאוד.” המשפט שאותו נהג להגיד לעתים תכופות הרווה את חששותיי. מה יהיה אתו לאחר שיבין את הפרינציפ של החיים? האם ימאס בהם שוב?

על אף שעם ערן, ניסיתי תמיד להיות ערנית כדי להתחקות אחר חריפות מחשבותיו, הפעם לא הבנתי כיצד הוא מתכנן שאסייע לו. לבסוף אמר במפורש: הוא רוצה שאדבר עם הבחורה. הוא רוצה שאחלץ אותו ממערכת יחסים אובססיבית, מבחורה שמאוהבת בו נואשות, שלא קלטה שאינו מעוניין להמשיך. היא מתקשרת אליו ללא הרף, וזאת הסיבה, כך הסביר, שברוב שעות היום המכשיר הנייד שלו פשוט מנותק. אתמול אפילו חיכתה לו במגרש הכדורסל עד שיסיים את המשחק; הוא ניסה להתעלם ממנה, אך היא עקבה אחריו עד דירתו השכורה, והוא נאלץ להדוף אותה ולסגור לה את הדלת בפרצוף.

סיימתי את הקפה שלי. הבטתי בפניו, שנראו לי מעט מיוסרות. "בדרך כלל, אתה מסתדר לבד עם בחורות, מה פתאום הפעם אתה צריך אותי? "הקשיתי.

“אז זהו… לא מדובר בסתם בחורה.”

“לא סתם בחורה, אז איזו מין בחורה?”

הוא הזמין חשבון, השאיר למלצרית טיפ נדיב, ובדרך החוצה, כששנינו חמושים במשקפי שמש זרק לי, “זוכרת את ארג’ין?”

*

ארג’ין הייתה העובדת הזרה היחידה שלא התפטרה אחרי ימי עבודה ספורים אצל סבתא וסבא שלי. שניהם היו צלולים במחשבתם, וללא ספק, צלולים מספיק בשביל שימשיכו במריבותיהם שנמשכו ללא הרף והזינו את שגרת חייהם המשותפים; אבל היו זקוקים למטפלת שתצא אתם לטיולים בשכונה, שתאסוף דואר מהסניף המקומי, תתמוך במרפקו של סבא שלא ימעד במדרגות, ושתדאג לעבודות הבית השוטפות. היא החזיקה מעמד חודשיים תמימים. קדמו לה חמש מטפלות מארבע ארצות שונות שאף אחת מהן לא הסתדרה עם התובענות השתלטנית של סבתא שלי שלא חיפשה רק כניעות נרצעת לגחמותיה וביטויי הערצה גלויים לאופן המושלם שבו מילאה את תפקיד עקרת הבית; מישהי שרק תחמיא לה על עוגיות המעמול הפריכות והנימוחות בפה ועל עלי הגפן האגדיים. לא ולא. סבתא שלי ביקשה מישהי שתלמד ממנה את כל מלאכות משק הבית ותהיה שוליה שתחקה במדויק את מלאכותיה. השמירה על הלכותיה הבטיחה אישה, שלא כמו בנותיה וכלותיה, לעולם לא תוכל להתחרות בה ולהיות טוענת לכתר. היא הרי הייתה יציר כפיה, הפועלת המוציאה מהכורח אל הפועל את כל תכניותיה, שמחלת הלב שלה וקרסוליה הנפוחים מנעו מבעדה להמשיך ולעמול שעות ארוכות־ארוכות רוכנת מעל הסירים המהבילים, טועמת את התבשילים הרותחים בכפית, במטבח הישן, לצלילי קול ישראל הבוקעים מהטרנזיסטור הישן.

ארג’ין, המטפלת מהפיליפינים, הייתה אישה גרושה כבת שלושים, עם עברית מצוינת וכושר למידה מהיר. היא רצתה ללמוד מסבתא שלי לבשל. בצניעותה מעולם לא העלתה על דעתה להתחרות בסבתא או לגנוב ממנה את עטרת תהילתה. שלא כמו הכלות או הבנות, שעוד לא התייאשו לגמרי וניסו מפעם לפעם להרשים בליל הסדר בתבשיל של בשר לשון ביין אדום, או פרגית בתנור ממולאת באורז, וזכו לחרי אף מופגן של סבתא. היא קטעה את ניסיונות המרד באיבם בקביעות פסקניות: “אבל שמת יותר מדי מלח. אי אפשר לאכול את זה, מצטערת.” את מחמאותיה שמרה סבתא אך ורק לבישול תפוחי אדמה. תפוחי אדמה היו יכולים לזכות אצלה לשבח, “יופי יצאו תפוחי האדמה שלך, ליאורה.” וזאת רק מפני שסומנו אצלה כנחותים, ודורגו אצלה בתחתית החשיבות כתוספת קולינרית שולית ולא נחשבת, שלא העידו במאומה על כישורי הבישול של הטבחית. “מי לא יודע להכין תפוחי אדמה?” נהגה לזרוק בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, “מה יש בזה? מספיק לשים את זה בסיר ולהרתיח ולהוסיף קצת מלח וזה גם יוצא טעים.”

*

התברר שלפני כמה שבועות ערן הגיע לביקור פתע אצל סבתא שלי, ובאותה שעה ממש ביקרה את ארג’ין נלה, אחותה הצעירה מהפיליפינים, שגם היא עבדה בישראל אצל משפחה פרטית, כמטפלת בילדה משותקת מוחין המרותקת לכיסא גלגלים. נלה הייתה רק בת עשרים ושבע, אבל כמו עובדות זרות אחרות, היה לה סיפור חיים מפותל וארוך שאותו סיפרה בעיקר לערן כשישבו סביב שולחן העץ העגול בביתם של סבי וסבתי, לוגמים תה מתוק מדי, מרפקיהם כמעט־כמעט נוגעים זה בזה: מרפקו החזק והשזוף של ערן, ומרפקה החלק, עטור הצמידים שנקשרו על פרק היד העדין. היא סיפרה הכול באנגלית שוטפת, עם עצירות מעטות שבהן רק צחקקה למקרא הודעות שקיבלה כל העת במכשיר הנייד שלה; היא נישאה בגיל צעיר, התגרשה כשעוד הייתה בהיריון מבעלה שהיה אלים כלפיה, וניתקה עמו כל קשר. בניגוד לנשים צעירות אחרות המשאירות את ילדיהן מאחור, נוסעות לעבוד ושולחות מדי חודש למשפחתן חלק ממשכורתן, נלה החליטה להביא עמה ארצה את בנה הקטן אנתוני. אמה הייתה כבר זקנה מכדי לטפל בו, ואחותה היחידה ארג’ין עלתה גם היא לישראל. היא לא ידעה כיצד תוכל להתפרנס כשהיא מטופלת בילד בן שלוש, אבל החליטה להמר ולבוא. בהתחלה גרה כמה חודשים בתל אביב, השאירה את אנתוני בגן לילדי מהגרים בדרום העיר ולאחר מכן, בעקבות הצעת העבודה שקיבלה ארג’ין עברה עמה לירושלים. למזלה, מצאה משפחה ישראלית נדיבה שהסכימה לקבל אותה ואת בנה והציעה להם לגור עמם ביחידת דיור הצמודה לבית, ולטפל בבתם מיכל בת השש משותקת המוחין שצמאה לחברה של ילדים.

“אנתוני ומיכל זה love story,” גיחכה נלה, שילבה את אצבעותיה זו בזו והידקה את אחיזתן, מדגימה את הקשר האמיץ ביניהם, וערן הביט בשיערה הארוך השחור, בגומות החן שלה ששקעו יותר בכל פעם שחיוך קורן שלה כבש את פניה היפות, החליק את עורה והקשית את גבותיה המשורטטות. אחר כך הוסיפה גם שאנתוני אוהב כל כך את הילדה, עד שלפני כמה ימים ביקש שתשיג לו כיסא גלגלים, כדי שיוכל להיות “בדיוק כמו מיכלי,” הליטה את פניה בכפותיה וצחקקה, “הוי, הילד שלי…” היא לבשה ג’ינס, חולצת טריקו צמודה וכפכפים, ונראתה זקופה וחופשייה כל כך, חסינה גם מההערות המעליבות של סבתא שלי שנאמרו עליה בגוף שלישי, על אף שהייתה נוכחת בחדר, “זאתי מג’נונה על כל הראש… כל הזמן צוחקת, צוחקת.”

“היא מבינה עברית,” ניסה ערן ללחוש לסבתא, אבל היא הייתה בשלה, “אז מה? אז מה יש בזה,” אמרה והחלה לאסוף בצלחת את פירורי העוגיות שנותרו על השולחן, אוספת אליה את הספלים הריקים, רומזת שביטול הזמן להיום נגמר, יש חולצות לגהץ, יש חלונות להבריק. צריך לצאת עם הזקן לטיול, כך כינתה את סבי, משמיטה את עצמה, גם בניסוח וגם בתודעה, מהזִקנה שעוררה אצלה בושה ושאט נפש והדיפה ריח של שתן מעופש. ואולי בחושיה, שנשארו מחודדים, כבר קלטה את המבטים העזים ששלח ערן אל נלה ואת פכירת האצבעות המעכסת שבאמצעותה ענתה לו בחזרה. ניסתה בפיזור המוקדם של האסיפה, לטרפד את מה שכבר נרקם.

*

אבל למורת רוחה של סבתי וגם של ארג’ין, הקשר ביניהם התחיל אז באותה פגישה מקרית. באותה עת ערן היה פרוד מיסמין וחש בודד. הם היו נפרדים מפעם לפעם, במריבות קולניות בעיקר עקב התפרצויות קנאה מצדה של יסמין שהתקשתה להשלים עם פלרטטנותו של ערן שלא הייתה ממוקדת בנשים בלבד, אלא בכל מי שהיה יכול לקדם את ענייניו, נשים, גברים, זקנים וצעירים, את כולם הוא הפנט במבט החודר בעיניים, בחיוך הזורח והפך אותם לנתיניו.

כמי שרוב חייו הבוגרים חלק את זמנו עם בחורה, התקשה להתמודד עם הרווקות. הוא הזדקק למישהי שתפנק אותו. שהמבט האוהב בעיניה יאשר את המוצלחות שלו, יאשש את הקסם שלו. זרותה של נלה משכה אותו ובעיקר, הפשטות הלא מתלהמת שבה פירשה את התייחסות החיים אליה שבו את לבו. היא לא התלוננה אלא קיבלה את כל מהלומות הקיום כאילו היו שלב מעבר הכרחי במשחק דיגיטלי, אותו שיחקה תמיד בריכוז של ילדה, באצבעות זריזות, ובציפורניים משוחות לק סגלגל. כך היה כשגן הילדים העירוני לא היה מוכן לקבל למפתנו את אנתוני שלה משום שלא היה לו עדיין מעמד רשמי בישראל ולכן היא נאלצה לשלם חלק גדול ממשכורתה על גן פרטי. והוסיפה בטון נטול מרירות, שגם ביטוח רפואי אין לשניהם, ובחורף שעבר, כששניהם חלו בשפעת היא הוציאה מכיסה הון תועפות כדי לממן את הטיפול הרפואי.

וחוץ מזה, הודה בחצי חיוך, האנגלית שבפיה מושלמת, ועלה בראשו, שהאנגלית שלו יכולה להשתפר פלאים אם יקפידו לדבר ביניהם רק בשפה זו, מה שיכול לעזור לו בעסקיו. “יותר טוב מכל קורס באנגלית שאי פעם לקחתי.”

*

הם קבעו להיפגש כבר באותו ערב, ואחרי דייט אחד החלו לצאת. הייתה להם תקופת חסד שנמשכה כמה שבועות. ערן התלהב בעיקר מנכונותה הכנה להתמסר שהייתה חידוש מרענן בשבילו; היא התעקשה לנקות את חדרו בדירת השותפים השכורה, לעסות את כפות רגליו, להתבונן בו בהערצה גלויה כשהוא אוכל, להציע לו תוספת ושתייה, ולשאול בכניעות, “רוצה עוד משהו, מאמי שלי?”

“אבל זה לא היה רשמי,” הוא הצטדק בפניי כשהלכנו בשביל העפר לכיוון החנייה. פסיעותינו דחקו בגרגירי האבק של שביל העפר והם התרוממו לכסות אותנו כגל. “בשום רגע לא אמרתי לה שאני החבר שלה, שאני בן הזוג שלה.”

“יש דברים שלא צריכים להיאמר,” אמרתי והבטתי בשעון. זמני קץ. הייתי מוכרחה לחזור הביתה, לגלם את תפקיד האם; להכין צהריים, לאסוף מהמסגרות. “אבל נכון. מהתחלה הייתי צריך להגדיר לה שזו לא ממש מערכת יחסים.”

נכנסתי למכונית, אבל ערן השעין את זרועו על כנף הדלת שלי. הכנסתי את צרור המפתחות למצת ההתנעה, “כמה זמן נמשך הקשר ביניכם?”

“שלושה חודשים בערך.”

ניסיתי להסוות את העלבון מכך ששלושה חודשים תמימים ערן הסתיר ממני דבר כזה, ורק כשהסתבך, החליט לפנות אליי. הוא הרגיש בעלבוני ולכן במנת מתיקות גדושה מתמיד, זו שתמיד דרבנה אותי ורתמה אותי לפעולה, ביקש שאדבר אתה. “רק את תוכלי להוציא אותי מזה. את תדעי איך לדבר אליה.”

“מה יש לי להגיד לה?”

“תגידי לה במילים היפות והסמכותיות שאת אומרת למטופלים שלך, באופן שלא משתמע לשתי פנים, שלקשר הזה אין שום סיכוי. תגידי לה שתעזוב אותי. תגידי לה, שחזרתי ליסמין. שאני רוצה להתחתן עם יסמין.”

התנעתי את המכונית, וערן צעק לעברי: “זה באמת נכון. אני באמת רוצה לחזור אליה.” לחצתי על דוושת הגז ונופפתי לו לשלום. חששתי שיסמין, לפחות לאחר הפעם הזאת, תתקשה לסלוח לו ולחזור לזרועותיו. דווקא בשונות הכה גדולה שלה מנלה היה איזה יסוד מקומם ומשפיל במיוחד. לו הייתה דומה לה יותר, הייתה מתנחמת בכך שהסתפק בתחליף שנועד למלא את מקומה, אבל נלה לא הייתה תחליף, היא הייתה האישה האחרת.

*

ארג’ין הצליחה להיכנס לתוך הבית העמוס סודות, פחדים, קרבות כבוד ומניירות התנהגויות כמוסות שצמחו פרא במשך שבעים שנה בדירת השיכון של סבתא וסבא שלי וארבעת ילדיהם. היא נכנסה בשקט, כמו ילד המתגנב למיטת הוריו בלילה בזמן ששניהם שקועים בשינה עמוקה. היא מעולם לא סיימה בית ספר תיכון, והאנגלית שבפיה לא הייתה מצוחצחת כמו האנגלית של נלה, שלמדה בבית ספר אמריקני בפיליפינים, אבל ניחנה בחוכמת חיים ובנועם הליכות שאפשרו לה להחליק לתוך לוע האריות של משפחת לוי כמעט בלי להיות מורגשת, וכמעט בלי להישרט. ובכל זאת, כשסבתי שאלה את ארג’ין למה נלה מביאה אליה לעתים תכופות את אנתוני הקטן, היא שיקרה אבל לא באותו רגע. סבתי הפחידה אותה מדי; בשיניה התותבות שנשכחו בכוס לשעות ארוכות מדי, בקללות שהתיזה בערבית כלפי סבי הזקן, וכלפי כל מי שהתקשה להדביק את חריפות שכלה.

וכך יצאה לבסוף האמת מפיה מגומגמת ונוראה. ואולי משום שהייתה בלתי אפשרית, מרוב מתח שברה ארג’ין את קערת הפירות האהובה של סבתא שלי, בדיוק כשנשאה אתה לסלון, ועל אף שמלמלה אלפי התנצלויות, סבתא שלי ברשעות של מעסיקה יהירה שסיגלה לעצמה לאחרונה הודיעה לה שזו הייתה קערה שקיבלה במתנה מבנה, והייתה יקרה במיוחד, והיא תוריד לה את הכסף מהמשכורת. זעמה רק גבר כשנודע לה שנלה יוצאת עם מישהו. ישראלי.

סבתא שלי לא הייתה צריכה לשמוע יותר. היא כבר הבינה שצעיר נכדיה יוצא עם גויה, ובו במקום פיטרה את ארג’ין שסולקה מהבית עם שתי מזוודותיה שטופת דמעות. בשום פנים ואופן היא לא תיתן את ידה לקשר כזה. ועוד תאפשר לו להתקיים, כשהיא שומרת, בלי ידיעתה, על בנה הקטן של השרמוטה עם העיניים המלוכסנות. “פוי.” אמרה לזקן וירקה לרצפה, לאחר שטלטלה את כתפו והעירה אותו משינתו זועמת. “מהתחלה לא סבלתי אותה. כל הזמן היא צחקה בלי שום סיבה. כמו פרה. פרה מטומטמת.”

*

ארג’ין באה לבית מעסיקיה של נלה, ומצאה את אחותה מאוהבת עד כלות. היא צעקה עליה שבגללה איבדה את עבודתה. שהיא עשתה לה נזק בלתי יתואר, שהיא מצטערת על היום שהביאה אותה לבית של סבתא, שהיא בכלל מצטערת על היום שהיא באה אתה ביחד לישראל. שהיא תמיד מסתבכת בגללה. הנה עכשיו לה יש עבודה, ואילו היא מובטלת, ואין לה היכן לגור. נלה שתקה ושמעה אותה ולבסוף זרקה לה: “אל תדאגי. אני וערן עומדים להתחתן בקרוב. ברגע שתהיה לי ויזה, כבר לא תהיה בעיה. כולנו נסתדר.” ארג’ין טרקה את הדלת מאחוריה, זועמת ומקללת.

*

גם כשהופעתי אצלה בדירה כמה ימים לאחר השיחה עם ערן בבית הקפה, נלה חזרה פחות או יותר על אותה התכנית. היא וערן מתכננים להינשא בקרוב ואז היא תקבל מעמד של אזרחית ישראלית ותעודת זהות כחולה. הבן הקטן שלה, ששערו היה רטוב מהמקלחת ומסורק לצד, היה לבוש בחולצה נקייה עם צווארון ונעל נעלי אדידס חדשות, נראה כאילו עמד לצאת בכל רגע למסיבת יום הולדת. הוא ישב על ברכיה ושיחק במכשיר הנייד שלה, והיא מפעם לפעם עזרה לו לצבור עוד נקודה במשחק, וכשהצליח נישקה אותו במצחו. “ואז, לא יהיה יותר שום בעיה,” אמרה בעברית, וחזרה באנגלית “No problem at all.”

לא היה לי מקום לשבת. יחידת הדיור הצפופה הייתה מבולגנת, וחשתי שאפלוש לאינטימיות הדיירים אם אשב על הספה ששימשה כמיטה ומצעיה היו סתורים. לאחר כמה רגעים נלה הבחינה בחוסר הנוחות שלי, והזיזה ערימת בגדים לקצה השני של המיטה.

"נו, תשבי פה, זה בסדר. “No problem”.

“יש!” צעק אנתוני בעברית והתנפל על צווארה של אמו מאושר מזכייה במשחק. היא מחאה כפיים בהתלהבות, הרימה אותו באוויר, והכריזה צוחקת, “הוי, הילד שלי!”

שום הפתעה לא נרשמה על פניה כשדפקתי קודם לכן בבוקר השבת ההיא על דלת הכניסה של יחידת הדיור בבית הפרטי בשכונת בקעה שבו התגוררה עם אנתוני. ערן ככל הנראה הכין אותה לקראת הביקור המתוכנן משום שהיא מיד פתחה לרווחה את הדלת. היא ליוותה אותי פנימה, לבושה בגופיה צמודה ובטייטס שחשף את אגנה הצר ואת ירכיה השריריות.

“אבל אתם לא דומים בכלל…” ציינה בחומרה, כמו מאוכזבת מכך שלא תוכל להרוות את געגועיה בדמיון בינינו. ערן באמת היה תמיר וחסון, ודמה יותר לאבי. הוא ירש ממנו את קומתו הגבוהה, ואת גוון עורו השזוף, ואילו אני נמוכה, ממושקפת וכחושה והזכרתי במראה החיצוני את אמי ואת אחותי הצעירה. גם נלה הייתה נמוכת קומה, ולרגע אחד דמיינתי את שניהם יחד: ערן התמיר מתכופף ונרכן אל נלה, לוחש משהו באוזנה והיא מתרוממת על בהונותיה כדי להשיב לו ולהחטיף נשיקה על לחיו.

"אז ערן אמר לי שאת שרינק… " היא חייכה, חשפה שיניים לבנות ובוהקות והתיישבה על קצה המיטה, ליד בנה שכל העת היה נראה שקוע במשחק במכשיר הנייד, ורק כשהתקרבתי, אליו, הוא הרים את עיניו מהמסך, העיף בי מבט קצר, חייך וחזר לשחק.

“לא ממש…” המהמתי. עבדתי בתור עובדת סוציאלית קלינית במעון לנערות בסיכון, אבל אולי לא היה טעם ממשי להסביר לה את הדקויות, מה גם, שאולי ערן בכוונת תחילה הכריז עליי כעל פסיכולוגית משום שרצה להעצים את סמכותי.

כל הביקור נמשך אולי עשרים דקות, ולאחר כמה דקות של שיחה שבהן ניסיתי להבהיר לה שערן הוא בחור צעיר ומבולבל, שלא התכוון לפגוע ברגשותיה, אך נראה לי שהיא פירשה באופן שגוי את כוונותיו, הבנתי שהמצב חמור יותר ממה ששיערתי. נלה, באחיזת אוהבת עיקשת, הראתה לי מתנות שערן קנה לה: בושם, וצעיף ואפילו מילון עברי־אנגלי כדי שתוכל לשפר את העברית שבפיה. גם לבנה הוא קנה מתנות, היא סיפרה נלהבת והצביעה על נעלי האדידס שנעל אנתוני. נכון, בזמן האחרון הם רבו, ולכן, לא דיברו כמה ימים, אבל הקשר שלהם חזק. היא קבעה ושילבה את אצבעותיה זו בזו: “Very strong”.

היא לא רצתה לשמוע שום דבר, לא הסכימה שהמציאות תשרוף באורה את כל חלומותיה, וחזרה על עצמה כמו במנטרה: “ערן אוהב אותי. ערן אוהב מאוד ילד שלי, כאילו היה ילד שלו,” אמרה ועיסתה את כנפות שכמותיו של אנתוני ואת עורפו שנלחצו בידיה והתאדמו, מדגימה את עוצמת האהבה כמו הייתה חומר הניתן ללישה.

*

הפעם אני טלפנתי בדחיפות לערן וזימנתי אותו אלינו לשיחת נזיפה. בועז לא היה מרוצה מנוכחותו, ובהה במשחק כדורגל רעשני לאות מחאה. ישבנו במרפסת. אור הירח המלא חשף את ציפורניו הכסוסות של ערן ואת היובש בשפתו העליונה.

הוא בקושי שתה את התה שהכנתי לו בזמן שהטחתי בו את ההאשמות בהפרחת בלון האשליה שניפח בחוסר אחריות, ומדי פעם השתעל בקולניות. “למה קנית לה מתנות?” “למה נקשרת לבנה הקטן, למה הבטחת לה שתתחתן איתה?” הוא נראה מפוחד כמי שרק עתה מתחוור לו גודל הטעות שעשה. “היו רגעים שהרגשתי שיש לי רגשות כלפיה,” הודה. אבל לגבי החתונה היא פירשה אותו לגמרי לא נכון, הסביר. אשרת העבודה שלה עמדה לפוג בקרוב, וכדי שהיא ואנתוני לא יגורשו חסרי כל מהארץ הוא הציע לה שיינשאו פיקטיבית. “ריחמתי עליה, ריחמתי על הילד הקטן. רציתי לעזור להם.”

“היא חושבת שאתה מתכנן להינשא לה מאהבה, שמדובר בהצעה רומנטית.”

ערן השפיל את ראשו ותמך בו בשתי ידיו. “אל תספרי לאמא ולאבא,” דרש, “אני לא רוצה שהם יידעו מהסיפור הזה… וגם לא לאיריס. במיוחד לא לאיריס.” בשל עוינות הדדית בלתי מובנת לי שראשיתה אי שם בילדות והמשכה עד עצם היום הזה, איריס, אחותנו האמצעית, הודרה במכוון מחייו האישיים. ערן לא ידע להדוף מעליו את תעוקת הסרקזם שפיזרה, והיא בעצמה התקשתה לבלום את הערותיה המרירות, בפרט מול ערן שהיה ההפך הגמור ממנה, שסימן בעצם הווייתו את כל החופש שנגזל ממנה כשבחרה לעבוד בהייטק מתשע בבוקר עד שבע בערב.

הנהנתי והוא המשיך, “אחרי שסבתא פיטרה את ארג’ין, המצב שלהם נהיה יותר דחוק. את יודעת שנלה ממשכורת לא גדולה של מטפלת צריכה לפרנס גם את ארג’ין, שלא מגיעים לה פיצויים כי עבדה פחות משנה, גם את אנתוני הקטן, וגם לממן עורך דין שינסה לשכנע את משרד הפנים להאריך את אשרת העבודה שלה?”

לגמתי את התה עד תומו. “את יודעת שהמדינה שלנו פועלת באכזריות ובאופן הפוך לגמרי מכל הציוויים במקרא שפוקדים לחמול דווקא על הזרים?” ציין רהוט. למשך כמה דקות הסתלק החשש מפניו, והוא חזר להיות ערן החריף, הכריזמטי, בעל הזיכרון הפנומנלי והוא הרצה לפניי, משולהב, שמעמדו של הגר במקרא, היה נחות, ממש כמו היום. “הם היו עניים ואסור היה להם להיות בעלי קרקעות, ודווקא בגלל זה, חוקי המקרא דאגו שלא ינוצלו ושהשכר שלהם ישולם בזמן. בספר שמות נאמר במפורש, שעם ישראל שבעצמו היה גר בארץ מצרים צריך לזכור את עברו ולהעניק לגרים יחס ראוי,” הוא ציטט נלהב: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים.”

“מה קרה?” השתוממתי מבקיאותו, איך אתה שולט כך בחוקי המקרא?"

“אהה.. התחלתי ללמוד שיעורי תורה,” הוא אמר ונשק למצחי כשעמדנו על מפתן הדלת. “מאוד מעניין. אני לומד אצל רב שמעביר הכול בצורה מסקרנת. אני מאוד ממליץ לך להצטרף אליי, לפחות לשיעור אחד…”

“רגע, ומה עם הקורס לבניית אתרים?”

“את זה סיימתי בשבוע שעבר.”

“ואיך הוא היה?”

“האמת לא משהו, לא חידש שום דבר במיוחד.” הוא השתעל שוב, וסימן ברכת פרידה מבועז, שכעת, כשעמד ללכת, נתקף לבביות, קם מהספה וטפח לו על שכמו.

*

שיעורי התורה היו חידוש משום שעד כה ערן למד רק תחומים שהיו יכולים לקדם אותו או את הקריירה שלו, שהוא לא חדל לפנטז אותה זוהרת, נוצצת וגובה ממנו אפס מאמץ וזיעה. הוא דמיין עצמו חותם בנונשלנטיות בעט נובע על כל מיני מסמכים, ומסתפק בתשובות קצרניות, פסקניות ומלאות הוד של בוס בוטח: “כן, כן, לא לא.”

לזמן קצר שמחתי שהפעם בחר ללמוד תחום שנועד רק להעשיר את נפשו, אבל שמחתי הייתה מוקדמת. בתוך כמה ימים התברר לי שערן, במצוקתו, שיתף את הרב בפרטים אודות היחסים בינו ובין נלה. הרב פסק נחרצות שהקשר הזה מאוד בעייתי לפי התורה, ואף ציטט במיוחד בשבילו פסוקים שלמים שהעידו שקשר עם אישה זרה עלול להמיט עליו אסון ולגזול ממנו את חירותו. ערן שוב הגיע אלינו משתעל ומבולבל, והחל לצטט בעל פה פסוקים מספר משלי: “‘כי נפת תטפנה/ וחלק משמן חכה/ ואחריתה מרה כלענה/חדה כחרב פיפיות.’ את יודעת מה הפסוק הזה אומר?”

הוא ביקש מבועז סיגריה. “מה פתאום סיגריה?” תהה בועז, וערן שתק, תנועותיו החדות העידו כי איבד את שלוות רוחו. נבוך השלים את הפרטים, האיץ ורידד את הסיפור, מקריב את פרטיותו על מזבח חרדותיו. “עד מוות היא יכולה להביא אותי,” הוא אמר ונשף עשן. “איזו מטפלת זרה שהייתי אתה, לא מוכנה לשחרר אותי. ריחמתי עליה, אתה מבין, אח שלי, רציתי לעזור לה עם הוויזה כדי שלא יגרשו אותה מפה, אז הצעתי שנתחתן פיקטיבית ועכשיו לא עוזבת אותי זאתי. אני כבר לא יודע מה לעשות.” חששותיו נדמו לי מוגזמים – גבר חסון ובריא המתנשא למרומי מטר שמונים ששירת ביחידה מובחרת, בחור מוכשר שכה ירא מאישה מעוטת זכויות.

*

ככל שניסה להתנתק מנלה בשבועות הבאים, כך היא נאחזה בו יותר, נואשת והחלטית. מדי יום הגבירה את הטרדותיה, הידקה את החבל. שלחה לו שוב ושוב את המסרונים האוהדים שכתב לה, העלתה לפייסבוק תמונות משותפות שלהם והחלה להופיע מדי יום במקום העבודה שלו, בבתים של חבריו, במקומות הבילוי אליהם נהגו לצאת, במגרשי הכדורסל שבהם שיחק. מושכת אחריה את בנה הקטן בזרועו הדקה, או מרימה אותו לחיקה כמו היה תינוק, גם בערבים הקרירים, גם כשממטרים הרטיבו את בגדיהם והדביקו את שערם למצחם ולגבם, וכשלסוליות נעליהם נדבק בוץ. ערן כבר איבד לגמרי את סבלנותו, ונראה מותש מהסיפור שהפך עבורו לקוץ מטריד, עדות עיקשת להפרעה. ערן שכה אהב לתכנן ולמשול בחייו, היה נבוך ממה שיצא מכלל שליטה. הוא התקשר אליי כמה פעמים ביום, דרש שאדריך אותו איך להתמודד עמה, מה עליו לעשות, כשהיא מופיעה כך במפתן דלתו. שונותה של נלה שכה משכה אותו בתחילה, הפכה כעת לזרות מרתיעה, מאיימת.

הוא רצה לחזור ליסמין המוכרת, התמה. סיפור האהבה שלהם, שאף פעם לא הפך לממוסד, נראה לו כעת כהחמצה. הם היו יכולים להתחתן, להביא ילדים, לסמן שביל עקבות של נורמטיביות עם רכב משפחתי, משכנתא ונופשי הכול כלול, והחשוב מכל, החזרה לזרועותיה של יסמין הייתה יכולה לגאול אותו מהתסבוכת הנוכחית. הוא התקשר אליה אך יסמין סירבה בתוקף להיפגש אתו. “לפי התמונות שלך בפייסבוק, אתה מסתדר מצוין בלעדיי,” קבעה בבוז וניתקה.

כשניסיתי לפנות אל ארג’ין, שתמיד נדמתה לי כבחורה עם שכל ישר, היא הנידה בראשה. סיפרה בקצרה שכבר ניסתה לדבר עם אחותה כמה וכמה פעמים, ללא הצלחה. אחר כך זרקה שהיא מאחרת, שהיא מאוד מאוד עסוקה, והלכה. עדיין הייתה פגועה עד עומק נשמתה מהאופן שבו סבתי גירשה אותה מביתה, ולא רצתה לשמוע יותר ממני או ממשפחתי.

למשטרה ערן סירב בתוקף לפנות. המשטרה תגרום לה נזק בלתי ישוער, אולי אפילו תחליט לגרש אותה מהארץ, ובשום פנים ואופן לא הסכים לשאת על כתפיו את רדיד העבירה הזאת. הוא הרגיש אשם מעצם כניסתו לקשר הפסול הזה, מעצם כניעותו לתשוקה נמהרת וחסרת היגיון, ולכן לא היה יכול להשלים עם פתרון שהתבסס על כך שרק היא ובנה, ששרידי חיבה כלפיהם עוד הבהבו בו, ישלמו לבדם את המחיר. אם כך, הדבר הטוב ביותר שנותר היה לעשות בנסיבות הקיימות, היה לא לדחות את נלה באגרסיביות ולהתחמק ממנה, אלא לנסות, כך הסברתי גם לערן, לדבר אל לבה בדרכי נועם. לא לעורר בה שום ציפייה, אבל להסביר בבירור ובהחלטיות שהקשר נגמר.

ערן ציפה שהיא לא תוותר, אך הסכים לנסות. כשבאה לחפש אותו, הלך לשוטט איתה בשבילי עין כרם, הושיב אותה על ספסל עץ בגן ציבורי, קנה לה מיץ תפוזים טבעי ולאנתוני קרמבו, ואז במילים פשוטות ולא מצטעצעות, סיפר לה שלאחרונה הוא מתקרב לדת. שלאט־לאט, הוא מגלה עניין בשורשיו היהודיים, ושלפי תורת ישראל, חל עליו איסור מוחלט להיות בן זוג של אישה לא יהודייה.

“נלה הקשיבה הפעם. זו פעם ראשונה מאז שנפרדתי ממנה, שראיתי שהיא מקשיבה למה שיש לי להגיד ושהיא לא חיה לגמרי בעולם משלה. היא אפילו התעניינה ושאלה שאלות, וגם סיפרה קצת על הדת שלה, שהיא סוג של נצרות, אבל עם כנסייה פיליפינית עצמאית.”

“יופי,” עודדתי אותו, “מצוין, נראה שהיא בהדרגה מפסיקה עם ההכחשה ומתחילה לקבל את המציאות.”

“כן,” מלמל ערן, “ברוך השם,” המהם בצחוק ואולי ברצינות, ואולי בשתי האפשרויות גם יחד, ופעם ראשונה מזה זמן רב, מאז שסיפר לי על אהבתה החולנית של נלה, השתרבב בדל חיוך לשפתותיו.

*

ערן התמיד בשיעורי התורה שלו שהפכו תכופים יותר ויותר ואף החל להתפלל ברכת המזון ולחבוש כיפה, ומפעם לפעם היה מקבל שיחות טלפון מהרב שליווה את צעדיו. כמו תמיד, לא ידעתי אם השינוי נעשה למראית עין להוכיח לנלה את רצינות דבריו, לזכות במחילה על התפתותו הקודמת שכעת לעג לה, או שהעיד על מהפך אמתי בעמדתו. חשבתי שלא בפעם הראשונה בחייו, הוא פשוט שיווע לעזרה, ולא רק ממני, וכמו תמיד היה קצר רוח. רצה כבר להיפטר מתחושת המחנק שהעיקה על נשימתו כאילו שהה בחדר חסר חלונות.

נלה מצדה הרפתה מעט לכמה ימים, אבל אחר כך חזרה ביתר שאת להצקותיה הרגילות, פקדה את דירתו של ערן בשעות בלתי צפויות, התחננה לדבר אתו. כשהסכים בלית ברירה לשמוע אותה, הפצירה בו לתת לה הזדמנות לעבור גיור ולהפוך ליהודייה כשרה. אפילו החלה ללבוש בגדים צנועים עבורו, אמרה וליטפה את חולצתה ארוכת השרוולים. “אני יעשה הכול בשבילך מאמי, My love” היא מלמלה וניסתה לחבק אותו מאחור.

ערן הדף אותה מעליו וצעק עליה: “די כבר, את לא מבינה שאני לא אוהב אותך?” נלה התיישבה והליטה את ראשה בידיה. לאחר כמה דקות של שקט, צלבה אותו במבט חומל ועיקש, “לא נורא, לא צריך לכעוס My love”. היא יצאה מדירתו, ובשלוש לפנות בוקר כתבה לו בהודעת טקסט שהיא מצטערת שהיא מרגיזה אותו, והיא באמת מוכנה לעשות בשבילו, כל מה שצריך כדי שיהיה מאושר.

הפעם נחרד כי הבין שהיא, שלא כמו בחורות אחרות שיצא אתן, הייתה ללא טיפה של כבוד. היא לא שקעה בעלבון הדחייה, לא נרתעה מלהתבוסס בשלולית הבושה, ולא היססה להיות מושפלת עד עפר. הוא היה יכול להרביץ לה, לטלטל אותה, להטיח את ראשה בקיר, ועדיין היא תמשיך לאהוב אותו אהבה תקיפה ומעונה. הוא חשד, שממש כפי שהרב הזהיר אותו, שהאישה הזרה כישפה אותו, הטילה עליו קללה, עקרה ממנו את כל תושייתו המוכרת, כמו דלילה שנטלה את כוחו של שמשון.

*

כשתעוקתו גברה, ביקש לבוא להתגורר אצלנו. הביקורים של נלה בדירתו הלכו והתרבו, גם בשעות היום וגם בשעות הלילה. נראה שבייאושה החלה גם לשתות לשוכרה והייתה מעירה את ערן בדפיקות על הדלת ובצלצולים בפעמון ובצעקות בשמו, שנשמעו כמו יללות ייחום של טווס. השותפים שלו איימו לגרש אותו מהדירה ולדווח לבעל הבית. אי אפשר לסבול יותר את הפיליפינית המשוגעת, הם רטנו, והוא לא ידע מה לענות, ארז את חפציו ועבר אלינו עד יעבור זעם. חשב שאם יגור בדירה שלנו בזמן הקרוב, ולא יענה לה לטלפונים, פשוט יעלם מטווח הראייה שלה, אולי בסופו של דבר נלה תרפה. פיניתי עבורו את חדר הילדים, וגם כמה מדפים בארון וניסיתי להסיח את דעתו מהסיפור שגזל את כל שלוות רוחו ובגינו ביקש לצאת לחופשת מחלה בת כמה ימים מהעבודה.

גם אחרי כמה ימי מחלה, המועקה שרבצה על כתפיו וכמו שמטה אותן רק התעצמה. הוא הסתובב בין החדרים במכנסי טרנינג מהוהים, דרוך מכל צלצול טלפון, ולא הפסיק לחשוב בקדחתנות שהוא מוכרח להסיר את הקללה שנלה הטילה עליו. הוא קרא בספרי תורה, קבלה, זוהר, חקר על דיבוק, על התנהגויות כפייתיות. התקשר תכופות לרב ונפגש אתו כמה פעמים עד שהרב הבטיח לנסוע אתו בקרוב להסיר את הקללה בקבר צדיק. חשבתי שזה רעיון טוב, שטקס חיצוני יכול לסמל עבורו את עקירתה מחייו הנפשיים.

ניסיתי להרגיע אותו עד הנסיעה המתוכננת, אך ערן כבר היה מסוגר בידיעה שהוא קולל. הקללה הייתה בת הסרה והוא התעטף בה כמו הייתה מחלה מאובחנת שיש לה תרופה שטרם קיבל. הוא היה עצבני בימים, בקושי התייחס לשירה ולאיתן, וגם אותי היה פוטר בגסות, “תפסיקי לחפור לי,” ובועז, שארב כל העת למעידות של כפיות טובתו מצדו, תקע תכופות מרפק בצלעותיי, וסינן “אמרתי לך.”

בוקר אחד כשחזר הביתה מריצה שנועדה להתיש בעיקר את נפשו, הודיע לי מתנשף שהרגיש שמישהו עוקב אחריו. ערן נשען על דלת המקרר הפתוחה, לגם מים ישירות מהבקבוק, ואחר התפיח אוויר בבד חולצתו המזיעה והכריז שהיא עקבה אחריו עד הנה. חשבתי שהוא מגזים, אבל בערב, כשהילדים היו כבר מקולחים וחיכו לארוחת הערב, נשמעה דפיקה מהוססת על דלת ביתנו. נלה לבושה בחליפת טרנינג לבנה וגדולה ממידותיה עמדה בפתח, ושאלה נבוכה אם ערן נמצא. “ערן איננו,” הודעתי לה ויצאתי איתה למסדרון. הסברתי לה שערן מתחיל תהליך אמתי של חזרה בתשובה, ושאני מציעה לה לעזוב אותו כבר במנוחה.

להפתעתי הרבה, היא הסיטה את שערה השחור לאחור, הנהנה במרץ, וסיפרה באנגלית שהיא קראה קצת על ההלכה ביהדות, ומבינה שגברים מצווים במצוות רבות, ואילו נשים רק בשלוש. “זה לא פייר ככה,” היא ציינה. “כן, אבל לפחות, אנחנו לא צריכות לעבור ברית,” השבתי לה חיוך. היא משכה בכתפה כלא מבינה. לכסנתי מבט אל הדלת ובתקיפות ביקשתי ממנה להפסיק להטריד את ערן.

נלה הרכינה ראשה כמודה באשמה, כאילו כל הנוכחות שלה במפתן הדלת היא מחוץ לשליטתה, כאילו איזה כוח מהפנט אותה להמשיך ולעקוב אחריו, ולשמע צרחותיה של שירה הרעבה מפנים הבית, וצעקותיו של איתן שלא הבין לאן נעלמתי, היא כמו התעשתה ונגעה קלות במרפקי, “זה בסדר,Go back to yours children”.

הביקור האחרון של נלה בביתנו השפיע על ערן לרעה. הוא חשש שתשוב ותטריד אותו גם בדירתנו, שהיא לעולם לא תיתן לו יותר מנוח, וסבל מנדודי שינה איומים. הוא לא הצליח לישון בלילה, וגם כשישן, שנתו פקעה בקלות.

מחדר השינה שלי שמעתי אותו קם, מסתובב במסדרונות האפלים של הדירה, שותה, אוכל, צופה בטלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה ושוב חוזר טרוד למיטה, מנסה להירדם. שונא את הגוף שלו שלא נותן לו מנוח, שבודה גירודים וכאבים בלתי נגמרים, מתעב את נפשו המסוכסכת, מאזין להלמות הלב המואצות שדפק בעוצמה בצלעותיו וכמעט שבר אותן, בקולן העז, בדפיקותיהן שהגיעו עד אליי.

*

רק לאחר שמונה לילות טרופים הצליח ערן לילה אחד סוף־סוף להירדם בשעה סבירה, אולי מפני שלמחרת בבוקר התעתד לנסוע עם הרב לקבר הצדיק בצפת. כששמעתי רעש, לא הבנתי שמדובר בקול שבא מבחוץ, בקול נקישה על הדלת.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר והדפיקות על הדלת התעצמו. נרעדת קפצתי מהמיטה לפתוח. במפתן עמדה נלה בוכייה ונחרדת, כשהיא מחזיקה בזרועותיה את בנה, ראשו שמוט מעבר למרפקה. הילד שיילל קלושות נראה מעולף למחצה מכאב. שפתיו היו לבנות, עיניו התגלגלו מעלה חסרות מיקוד.

“מה יש לו?” צעקתי עליה, דחפתי אותה פנימה והדלקתי את האור. אזור החלציים של הילד היה מגואל בדם וכוסה ברישול בתחבושות מלוכלכות. דם גם הכתים את מצחה, את ידיה, את השמלה הארוכה שלבשה. אנתוני צרח מכאב. עיניה של נלה היו אדומות, מפיה נדף ריח אלכוהול. היא הייתה מבולבלת, ולא הצליחה להסביר מה קרה. הרעש והצעקות העירו את ערן, את בועז והילדים. באצבעות רוטטות הזמנתי אמבולנס. בועז ניסה לעצור את הדם שעדיין ניגר מאזור חלציו של אנתוני ולהעיר אותו מעלפונו. ערן שטף את פניה של נלה, שבכתה ורעדה וצעקה, “הוי ילד שלי.” הוא הושיב אותה על הספה, והיא בשכרותה, עדיין מתנודדת מצד לצד, גמגמה באטיות ולכסנה אליי מבט, “עשיתי לו ברית מילה לאנתוני. שיהיה יהודי. Real jewish. הוי, מאמי, מה יהיה עם ילד שלי?”

הצבע אזל מפניו של ערן. הוא שתק. גם כשאיתן המבוהל משך במכנסיו ושאל אותו מה קרה לילד הסיני, שתק. גם כשבא הצוות הרפואי ושאל אותו מה הקשר שלו לאישה הזו, שתק. גם כשהחובשים פינו את אנתוני לחדר מיון בקול סירנות שהחריד את השכונה בנהיות יורדות ועולות. הוא המשיך לשתוק גם כשנלה הניחה יד רכה על ירכו וביקשה לשתות משהו, מאמי, כי הפה שלה יבש, וגם כשסיפרה לו מגהקת שבחרה לאנתוני שם חדש בעברית – איתי, ושאלה מתחנחנת אם השם יפה לדעתו.

רק כשהשעינה את ראשה על כתפו וביקשה ממנו סידור כדי שתוכל להתפלל ברכת הגומל, הוא התנער ממנה בחדות כמקיץ מסיוט וקם.

האביב התחיל בחיבור שבין נהר הטיגריס והשוק הגדול של בגדאד. קודם יורדות הסחורות הטובות ובָשְׂמָן מתפשט למרחקים; משם מגיעים קמעונאים ולוקחים את הסחורה אל הסיטונאים, הירקנים והבסטיונרים. רק מי שעבד בשעות הבוקר המוקדמות של השוק, בדיוק בתחילת האביב, יודע את קסמה של תיבת הפנדורה של החושים שנפתחת ובשנייה אחת: ניחוח של מלאכי תבלינים וְשֵׁדוֹנֵי ירקות מתפשטים לכל עבר, ואז נִטַּע בעינינו מראה אלוהי של שטיח צבעוני של הפירות והירקות. אלו היו השרעפים שהלכו בעקבות עונות השנה האלוהיות.

ואני. אני, כבכל יום, באבל שלי על הפרידה מחביבה. זאת הסיבה שהלכתי מהצריף של אבי ב"קנטרת אל יהוד" (גשר היהודים) לשבת מתחת לבית משפחת גבאי ב"דאר אל יהוד" [שכונת היהודים]. רציתי לראות את החדר של חביבה בקומה השלישית להסתכל מה חביבה עושה. הייתי מעבר לשנות השלושים שלי, אבל התנהגתי כמו נער טיפש. תהיתי אם היא תפתח את חלון העץ הצבוע כחול. אהבתי את הקשת הגדולה שהובילה לדלת הכניסה. מאחורי הבית היו בוסתנים גדולים של פירות, ביניהם עצי חבושים, שמהם המשפחה הייתה מכינה בהיחבא ליקרים ויין, אך גם ריבות ובישולי אורז. היו גם שריגים וזמורות של גפן ירוק כהה, צמחי תבלין, עץ רימונים.

הכול היה סגור לקראת החתונה עם חביבה, וקריאות “מברוק” ריחפו מעלינו כמו ציפורים החגות במעגל מופתי, אבל היא ביטלה אותה ברגע האחרון. לא ידעתי איך אוכל להחזיר אותה. דיברתי כמה פעמים עם אחיה, פואד, שבזכותו נפגשנו מלכתחילה. אך הוא רק רצה שאתחבר עם התנועה הקומוניסטית שלו. ואני לא הייתי מעוניין בכלל. ובכל זאת הייתי קרוב אליו, כי בכל זאת “ג’אר איק’יב אחסן מין אח בעיד” – טוב שכן קרוב מאח רחוק. הייתי זקוק לו, וציפיתי לפגוש אותו.

כאבה לי הפרידה ממנה. הגוף שלי עדיין התאווה להיות איתה. הייתי זקוק לה, כדי שאוכל להביט בפניי. ובכל יום שעבר הבנתי שהיא כבר לא תהיה ההמשך שלי ואני כבר לא אהיה ההמשך שלה. איך היא יכלה לצאת באמצע ריב ולעזוב את הבית? איך היא לא הסכימה לדבר איתי? בכל זאת, כבר רבנו בעבר, והשלמנו, לעתים קרובות בסופו של הריב שכבנו וצחקקנו.

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה היא פשוט קמה ועזבה. הרבה פעמים איימה עלי ואמרה שאם אמשיך להתנהג בדרך שאני מתנהג, היא תעזוב, אך אני אמרתי לה לא מעט פעמים את אותו הדבר ולא עזבתי. איך יכלה בגילה לחזור לבית של ההורים? לפחות זה. אני יודע שלא מעט מחזרים חדשים סימנו את המציאה הזאת שחזרה לשוק המועמדות לחתונה, רק עם שם פחות טוב, גם בגלל שאני סתם כלומניק, וגם בגלל שהחתונה המיועדת, שריחפה באוויר, התרסקה לתוך השוק, וריכלו, שיש בעיות גם למחזרים החדשים שיבואו אליה. אביה עבדאללה היה עשיר, והחזיק בעסקים מגוונים מבומביי ועד לונדון ושושנה אימה הייתה חוקרת קבלה מפורסמת. ואני, מי אני? נחנא [אנחנו] גרנו בצריף, כמו מלונה של כלבים ולא הייתה לנו משרתת מוסלמית בשם רג’ינה, ולא חיינו בארמונות כמו משפחת שעשוע.

ביום שבת, 8.4.1950, שמעתי את הפיצוץ ברחוב אבו־ניומאס כשהלכתי לכיוון השוק לקנות קצת תמרים. אהבתי את המג’הולים, אבל לרוב חיפשתי וגם מצאתי תמרים מעשרות סוגים חדשים שלעתים קרובות הופיעו בשווקים, ולא תמיד ידענו את מקורם. התקרבתי למקום, כמו סקרנים רבים אחרים. זה היה בית קפה “קעי” על שם המאכל המתוק העשוי חמאת “קיימר”, בצק וסילאן. המשטרה גידרה את המקום. הפחד התפשט בעיני האנשים ובטח אמרו לעצמם את אותו הדבר שאני אמרתי, “רק שלא מתחיל ‘פרהוד’ חדש.” זיכרון הפרעות עדיין הילך עלינו אימים. היה ברור שזה לא במקרה, אך אני דווקא רציתי להאמין שזה במקרה. אולי העולם התחתון רצה להזהיר את בעלי בית הקפה, מבלי לפגוע בלקוחותיו, שהגיע הזמן שלו לשלם את החובות שהחזיק בשוק האפור. אולי, קאבי, בעל הבית קפה היה שייך לאחת מהמשפחות ששלטו בעולם התחתון, ומשפחה אחרת רצתה לאיים על השליטה שלו בדמות החסות באזור אחר. אבל היה ברור לי שאלה לא יהודים. כי מי מפוצץ פצצה בשבת, ובדיוק בחודש ניסן אחרי שחגגנו את פסח? מחשבות מוזרות עלו לי לראש, אבל לא היה לי זמן לבחון אותן. הייתי צריך למהר אל אבי בשוק, שעדיין בגילו המבוגר, עבד שם בתור סבל, כדי שיידע שהכול בסדר. קיללתי את הפחד שכל הזמן מצא דרכים לחזור לקהילה. ואני רק חשבתי על חביבה, וקיוויתי שגם היא חושבת עלי, ומתפללת שלא נפגעתי.

אבי לא דיבר הרבה. אבל חיבק ונישק אותי ואמר, “שאושרנו יהיה פוק איל נחל. אמן.” – גבוה מעץ הדקל. היה בו מבט שמשלים עם הירידה שלנו מטה. יכולתי להתווכח איתו. לא רציתי. למה לי לנסות לשנות אותו. הוא האמין רק באלוהים, הכול מגיע מאלוהים, הכול חוזר לאלוהים. האל הגדול, הרחום, החנון, בורא עולם וזה גם שיהרוס את הבריאה שלו. ברגעים שבהם נפתחה נפשו של אבי, היה יושב מולי, לעתים עם כמה מחבריו המבוגרים, חזקל [מוכר האבטיחים] החזיק בקמנג’ה וצאלח [שעבד כטייח] בסאז', וסמי עם העוד, והם היו מנגנים עד השעות המאוחרות של הלילה. המוזיקה שלהם תמיד נדמתה לי כיללה, כאילו הם עדיין מקוננים על נפילת בית המקדש בידי הבבלים כמו למשל בשיר “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם־בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן”. אולי בכלל אנחנו היהודים, לימדנו את הבבלים, האשורים, הארמים, הסורים, העיראקים, איך לקונן בתוך המוזיקה והשירה וכך התפשטה התורה של הבלוז הזה בכל העולם מסביבנו. באמצעות המוזיקה היו גורמים לאנשים לבכות, היו מפוררים להם את האבנים בכליות, היו לוקחים את כל האֲבֵלוּת ונותנים מזור לפצעים. ח’אליה, ח’אליה. אני כותב ובוכה, כשאני חושב על הבלוז של אבי, ובעצם חושב על הדרך שבה עברה עצבותו אל תוך לבי הבודד, העצוב לא פחות. ר’חאת [הלך] סבא שלי, ר’חאת סבתא שלי משני הצדדים, לא הכרתי אותם בכלל, לא ראו אותי. נולדתי יתום מאימא. יא וויילי, יא וויילי.

פגשתי את שמעון במקרה, כשסיימתי את הפגישה עם אבי, והילכתי קצת אבוד בשוק. הפיצוץ הוציא אותי מהסדר של היום. בכל יום אחר ידעתי מה אני עושה. רציתי שאלוהים יחזיר לי את השלווה הפנימית שלי. הלב שלי פרפר בתחתונים. לא מספיק הגוף שלי לא השלים עם הפרידה מחביבה, ועכשיו גם הרחובות מתרוממים בפיצוצים, שמזכירים לנו את סופנו הבלתי נמנע. ובכל זאת, האמנתי שאוכל להינצל. נזכרתי איך בפוגרום של הפרהוד, אחד הסוחרים, שעד היום איני יודע את שמו, הביא אותי למקום מבטחים והחזיר אותי לאבי. הוא סירב לומר לי את שמו. עד היום אבי מחפשו, והוא זוכר רק את הריח שלו: ניחוח תפוזים עם בצל, שאבי אומר שאפילו בעולם הבא הוא יזכור אותו. אני חושב שזה חשוב לאבא שלי, כי אני הבן היחיד שלו ואם אני אלך, גם הוא ילך.

זה קרה ליד המוכר של הַלֶּבֶּן, שניסה למכור את מרכולתו בצעקות. ופתאום שמעון לקח אותי בידו, כאילו ידע שאני במצב של אבדון, וקנה לנו תה מג’הול משובח, והביא שתי כוסות, והתיישבנו על ארגז של ירקות, שהפך לרגע לסקאמלי [כיסא] כשנעלינו מרוחות בריח המתעתע של השוק. היה לו תערובת מתוקה של ריבת פרי הדקל, פיתות שקנה מהחבאז [האופה] וטפטפנו מתוק לתוך הפיתה העגולה. והשיחה איתו השכיחה קצת ממני את העצבות של היום הזה שמעכה את לבי לתוך משטח דקיק וחסר חיים.

שמעון ואני התחבקנו, שאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו. ידעתי שזה יעבוד. הוא הסכים כי היינו חייבים לשטוף מאיתנו את כל המתוק הזה. שמעון לא למד את התורה, כמו שהיה מצופה ממנו, אלא ניגש ללמוד בבלנג’ו, בית הספר לניהול חשבונות ששלח פקידים לכל רחבי האוקיינוס ההודי. אביו היה עתיד לגלות זאת רק מאוחר מדי. גם אני לא ידעתי ששמעון הולך ללמוד להיות פקיד, אבל סודות גדולים אחרים הוא סיפר לי.

הלכנו לאחת מהחמארות, שבהן היה אפשר לשתות בירה באמצע היום.

התיישבנו בין גברים קירחים שעגבו על זונות מבוגרות, בין פושעים קטנים שנחו מגניבות קטנות, בין שיכורים שהתחבאו מאור היום ומחצים שזרקו לעברם בורגנים מכובדים. הכיפה הרחבה על ראשינו והציציות הסגירו את דתנו, אבל דווקא כאן אף אחד לא שאל שאלות. שמעון כל הזמן רצה לספר לי משהו. ואני הייתי בכלל מרוכז בעיניים השחורות הקטנות שלו שנצבעו בדם. תהיתי מדוע הוא נשאר ער לילה אחר לילה. הוא סיפר לי שהוא כותב מחזה חדש שיפחיד את הקהילה. ואני דמיינתי סיפורי שדים ורוחות, כפירה, הפקרות, אונס, שוד וגזל, גילוי עריות, חילול השם, כף הקלע, עבודה זרה של עכו"ם, מיני צרות צרורות ומיני רעות חולות ורעות בריאות ומיני פורענויות לא עלינו, הכי רחוק מעמידה בדינים ובמשפטים של ספרי ההלכה של חכם גבאי. אך שמעון לא הסכים לומר לי על מה מדובר. שתינו מהעראק המקומי, כי “ויקטוריה”, אותה בירה בריטית מעולה לא הגיעה, וגם ככה גילינו שכל אחד מאיתנו רצה להישען על חברו. חיינו בעוני, אבל אחד ניסה לעזור לשני ברגעים של מחסור ולא חשבנו לרגע לשבור את העוני על ידי גזל מאחר.

שמעון, בשיער פרוע, פאות שמגיעות לכתפיים ומסולסלות בצבע חום, כיפה צבעונית לראשו, חולצה לבנה עם ציציות בחוץ ומכנסיים שחורים, לא הפסיק לנענע את רגליו. הוא היה מלא, ואפשר היה לראות שהוא מתנשם, אולי בגלל חוסר כושר גופני. חידדתי את הזקן שגידלתי, בלי שפם, שזכה למבטים לא נעימים רבים מהסובבים אותי, בעולם שכולו עמד של שפמים, קצרים כארוכים. השיער שלי היה מסורק הצִדה, היה לי קצת קר, אז הוצאתי מהתיק גלבייה ארוכה כחולה־כהה, שקניתי מאיזה מגרבי שעבר בשוק, התיישב על הרצפה ולא הוציא מילה. הוא נתן לסחורה שלו לדבר. לבשתי אותה.

הרחתי את הריח החמוץ של הזיעה בחמארה, הבנויה מתקרה קעורה אחת שנפגשת בתקרה קעורה שנייה. שמעון חיכה קצת, ושתקנו והבטנו סביב.

כששמעון החליט לפתוח את הפה שלו הוא עשה זאת כמעט בלחש. הוא דיבר אל אוזני השמאלית, שהייתה האוזן היותר חזקה שלי.

“החלטתי לברוח. המשפחה לא יודעת. אבל אני עוזב איתה לטהראן ומשם לארץ ישראל.”

“ליש?”

“אתה תראה, מה שהתפוצץ היום יתפתח ויהיה גרוע יותר.”

“איך אתה יודע?”

“זה די ברור, האחים המוסלמים הם אלו שזרקו את הרימון. ואם זה לא הם, אז איזה פלג אחר בתנועה האסלאמית. הם רוצים לסלק אותנו מכאן כדי לשדוד אותנו. הם לא יכולים לחיות איתנו בשוויון.”

“ומה אם זה חיסולי חשבונות של העולם התחתון?”

“בדאלק, תראה את התמונה כולה, הם לא נותנים לנו משרות כמו שהם נותנים לבנים שלהם, הם לא נותנים לנו ללמוד באוניברסיטה כמוהם, הם לא יכולים לדמיין את האומה העיראקית איתנו.”

“אבל אתה, איך הולך נגד הרצון של אביך? איך אתה הולך עם מישהי מהם? למה?” הרגשתי רע, עם מה שאמרתי לו. אבל הוא היה בכלל במסלול אחר.

“זה לא רק אני. הרבה יצטרפו, אתה תראה, אנשים לא טיפשים. הם רוצים פרנסה וביטחון. וכאן אי אפשר למצוא את שניהם.”

“אתה מורד בעצמך וזה מעניין, אבל תישאר פה ותמרוד בהם, תהיה דוגמה לאחרים.” הוא חייך כששמע את ההזיות שלי. היה לנו קשה לראות איך האומה שלנו באמת תיתן לנו להיות חלק ממנה. ובכל זאת האמנתי, שזהו הזמן שהכול משתנה. ולא יכולתי לדעת שיום יבוא וכולם ייעלמו וישאירו בתים שלמים ריקים, זיכרונות, געגועים וכיסופים לעולם שרגע ונדם.

“ומה עם הג’מילה [היפה] שלך?” שאלתי כדי להבין מה הוא מתכוון לעשות עם מסעודה, החברה המוסלמית שלו. את הרומן השניים הסתירו בסוד משתי המשפחות, כמו רומאו ויוליה הם נעו בזהירות של חתולים, שמתחבאים מילדים שחזרו מבית ספר עם אבנים בידיהם.

“היא תבוא איתי. ואנחנו נספר בישראל שהיא יהודיה. מאיפה להם לדעת?” הוא חייך חיוך שגילה את שתי הגומות בלחיים שלו.

“יש להם הווי ערבי, לבוש ערבי, אורח חיים ערבי, בית ערבי, סגנון דיבור ערבי, תרבות ערבית ואנחנו אפילו עובדים אצל ערבי.”

“מי אמר לך את זה?”

“שמעתי את עבדאללה, אבא של חביבה, מדבר בזמנו על דברים שאמר לו אנצו סרני.”

“תדע לך שרק בגלל אנצו סירני אף אחד לא נוגע בנו, כי יודעים שיש לנו נשק, הגנה עצמית, כבוד וגאווה.”

“והפיצוץ הבוקר, זה חלק מההגנה שלהם?!” שאלתי בסרקסטיות. הוא לא ענה. בדיוק כשהשעה התחלפה ל־12 בצהריים עלה לשידור ברדיו נאזם על רזאלי ששר “פוג אל נחל” [מעל צמרות הדקלים] ובליווי של אברהם סלמאן. וכל מילה בשיר פגעה בי. נזכרתי בחביבה שלי, בשפתיים הסגולות שלה ובעצי הדקלים המקיפים את הארמון, בניין השלוש קומות שאביה עבדאללה בנה בכספי סבו אנאוואר נור ישראל. עצרתי את השיחה עם שמעון. שרתי עם השיר ושלחתי טבעות של עשן מהשישה אל האוויר.

רק בבית האחרון, שיניתי את המילים ששרתי בשקט “באלוהי אשבע כי אני רוצה בה.” לא משנה כמה נשבעתי באלוהים, מצאתי את עצמי כרוך בתוכה. אני זוכר שבכיתי, וששמעון חיבק אותי. הוא ידע על האהבה שנפסקה ולא ידע מה לומר. לא יודע מה נכנס בי, אולי זאת הייתה השתייה החריפה, אולי המחשבה שלא אשאר עם חברי הטוב בעירי האהובה. אבל הרגשתי חובה לאמת אותו, דווקא רגע אחרי החיבוק. ואולי זאת הייתה המרות שנשארה לי מהפרידה מהד’הב [זהב] שאללה [אלוהים] והב [העניק] לי וברגע נסתר, הוא נהב [שדד] ממני.

כשעשה את הדרך ברגל לזוֹשָׁה בפעם הראשונה לפני חמישה חודשים, היה אמצע ינואר. לא חשב מה ישאל את זושה על אימא. מאז הביקור השתנה העולם, והתהפכו חייו. בקול מעושן וצרוד השיבה בטלפון כי ברצון רב תספר לו את מה שהיא יודעת והוסיפה שחבל שלא שאל את אימא כשעוד היה אפשר וחש עקיצה בבשר. אימא היתה דברנית קטנה והוא דברן קטן ממנה וקצר רוח, וממילא לא ידע ולא אהב לשאול. לזושה לא השיב בטלפון על ההערה הדוקרת והחליק אותה בגרון, מינקות הכיר טעם נזיפות. ובאמת, לא ידע איך יעביר את הזמן בהקשבה לדיבור הטרחני שלה. רגל קופצנית יש לו. עניינו, האמת, במשהו שלא הודה בו אפילו בינו לבין עצמו. מי ידע במה תעלה לו הליכה זו. עורבים קשוחים וצרחנים ומיינות פרועות השתלטו על רחוב אלכסנדר וליוו את הליכתו. חודשיים קודם לביקור, כשזושה הגיעה ללוויה של אמא, נמשכה העין לבת לווייתה, שכנה צעירה בעלת מראה חריג, אינדיאנית עדינה, יצוקת לחְיֵי קטיפה ובעלת מבט נחוש. כבר בטלפון צעקה זושה בפקודה שלא יעז לקבור את אמא בלעדיה והבטיח שימתין לה. כשעמדו בשער הרחמים בכו המנחמים על כתפו והרטיבו את חולצתו, הרגיע אותם ויצק להם מים בכוסות. זושה לא נראתה. שלוחים במעילים שחורים קראו לו לזהות את הנפטרת, הכרוז צעק, המלווים התכנסו קרוב לעגלה, ולא הגיעה. ביקש מנציג חברה קדישא המזוקן להמתין, אך זה הצביע על שעון הזהב המהודר שלו והסביר בדיבור צפוף שהסתבך ביער השיער שעל פניו שאי אפשר, רבע שעה של איחור ויש עוד עשרה נפטרים היום ואלפים עוד בדרך. הקשיב לו מבועת ותמה אם פרצה מגיפה בעיר ושאל, המשיח הגיע? המתים ממהרים לאנשהו? והרב צעק לו אל תתחכם אתי יהודי צעיר. אחר כך עלה על קצות אצבעותיו לזהות אותה בין ראשי המנחמים וגילה את יענקל שנאסר עליו להגיע, וטוב שלא התקרב ליפול על צווארו. הטקס נפתח במזמורים ולידיו נדחף סידור וקרא קדיש, ונורית אמרה מה שאמרה, והתחילה הצעדה בין המצבות החלקות. גשם קל ירד והוא הרים את כובע המעיל שלו. כולם צעדו כברת דרך הגונה בין השבילים, וכל העת הסתובב לראות אם הזקנה הגיעה. הטלפון צלצל ונענה מיד להסות את צלילו הבוקע, שלא להרגיז את הרב ענוד שעון הזהב, שהלך ומלמל באינפוף נהי. הזקנה צעקה, מיכה, אתה מחכה לי, נכון? הנה, כבר, כבר, אנחנו בפנים, אבל לאן להגיע? הוא ביקש ממנה שתיתן לו לדבר עם הנהג שלה, איזה נהג, צרחה בהיסטריה, זו השכנה שלי, דורה. אז תני לי את דורה, תבע, והסביר למי שענתה בקול צעיר ובניב זר ורך ומתגלגל להגיע לאזור הקבורה בקומות. היא שאלה: קיי סמַנְטריו? איפה פה? ושמע אותה מבקשת עזרה מפלוני מחוץ לרכב והשיחה התנתקה. המתקהלים זחלו אחרי העגלה בשביל שהוליך לתוך מבנה, בנוי למחצה מאבנים ירושלמיות שהתרומם בפיתול סיבובי בעלייה. סביב המבנה וגם בתוכו היו מונחים שקי מלט, מוטות ברזל וקרשים וחשב שאמא היתה נרתעת מהלכלוך שאליו הובאה וצועקת שיטאטאו וינקו לפני שיגעו בה. הם עלו לגג המבנה המוקף גדר ושיחים. קברים טריים נגלו עליו לצד בורות פתוחים, ומסביב ערב של פרחים, שיחים מלבלבים, עצים צעירים וצמחיה נובלת. הכול רטוב ובוצי. האדמה, השלטים, האנשים, המטריות. סתם, פתאום, בנובמבר ירד לו הגשם, מוקדם מהרגיל וקנטרני. הוא חזר וביקש מהרב להשתהות, חייבים, מישהי חשובה צריכה להגיע. עדה התערבה, בפנים נוטפות טיפות הציעה שלא לחכות. ופֶלה, שחבשה כובע רחצה מניילון שקוף ואפה הארוך והלבן בלט מתוך הפנים הנפולים בשתי שקיות צדיות, אמרה, אני לא יודעת מה להגיד, אבל לא מעכבים את המת. יענקל, אטום מבע, במעיל עור מהודק ושפמפם קצוץ נוצץ, שתק בזעף במרחק צעדים אחדים. הרב פרש ידיו בייאוש. מאחור עלו קולות צחוק כבושים. ניגש לקצה הגג והשקיף למרחקי עיר האבנים. מכונית לבנה עשתה דרכה בשביל הצר בין הקברים והעצים. פעם קרובה ופעם רחוקה, הולכת וסובבת ומתבלבלת וחוזרת. הדקות חלפו כנצח, הנפטרת דממה, דממו המלווים, שעונים פעם על רגל אחת ופעם על זוגתה, ונדמה שזושה לעולם לא תגיע. הוא חזר לרב. כבודה מחכה על העגלה בגשם, להט הרב בחמה והציץ חטופות בפעם המי יודע כמה לתוך שעון היד שלו. כבוד הרב, הנפטרת חשובה למנחמת, חובה לחכות לה, לחש לתוך זקנו והרב נעץ בו עיני נץ ושתק. רוח קרירה נשבה והעיפה את שולי המעילים. סוף סוף עצרה המכונית ליד מבנה הקומות ומתוכו יצאה זושה על המקל שלה ומהצד השני באה אשה צעירה ותמכה בזרועה. היא הלכה צעד וסגרה אותו, שוב הלכה צעד וסגרה, וכל באי הלוויה עמדו ועקבו בנשימה עצורה על גג המבנה, ספרו את צעדיה הנסגרים, התלחשו במתח, ליוו את החברה של אמא ובת לוויתה כשהן גומאות את המרחק הבלתי נגמר אל הבור. לבסוף רץ איש גדל גוף והניף את זושה כתינוקת בזרועותיו והאינדיאנית הדביקה את ריצתו וכחכוחי הגיחוך הדקיקים לא החמיצו את אוזניו. כשהגיעו הוא עצמו ניגש אליה והיא נפלה על צווארו בוכה. נורית זזה הצידה ודרכה על כף רגלה של המלווה שצרחה איי שברירי ודקיק, והרב חידש את תפילותיו.

לבית האבלים כבר הגיעה במונית כעבור יומיים, ביום השלישי לשבעה. הוא ישב הרבה זמן לבד על השטיח למרגלות הספה, גבו שעון אליה, מחוגי השעון חרקו על לוח הספרות הלטיני. העיניים שלו היו עצומות כשזיהה נקישות על המדרגות. מעין דידוי בקצב חדגוני אטי ומתמשך. הנקישות פסקו קרוב לדלת הבית הפתוחה. אחר כך שמע לחשושים, מעין שיח ספקני שנמשך דקה ארוכה. הוא זינק על רגליו. זושה שטיין נשענה ביד אחת על הפתח, נשימתה קרסה מהטיפוס במדרגות. מיכה, קראה בתמיהה, השתנית עם הזקן, לא הכרתי אותך. בלוויה נראיתָ אחרת. ובכלל, פעם היית רזה יותר. הוא בלע את ההערה בקיבה קפוצה והתחיל לחפש מלות התנצלות, עיניו סקרו בחדר המדרגות עם מי שוחחה, שמא השכנה הצעירה נשארה בירכתיים. אחר כך נסוג כדי לאפשר לה להיכנס והיא אמרה שנהג המונית, אתיופי חביב, עזר לה לעלות. כשעצר ברחוב אלכסנדר לא האמינה שהגיעו. השתנה פה משהו מאז שראיתי את רוזליה בפעם האחרונה. הם התיישבו ודיברו, וזושה ביקשה שיפתח את התריסים, אחר כך בכתה וצחקה חליפות על חברתה רוזליה, ולבסוף הזכירה את השכנה הנחמודת והנהדרת שלה, וסיפרה איך לפני חמש שנים, היא, זושה, התדפקה אצלה בהיסטריה בדלת, היתה שעת ערב מאוחרת, בדלתות האחרות לא ענו ולא פתחו, ביקשה חתיכת לחם כי הארגז שלה נשאר ריק, ורק מי שהיה פעם רעב עד מוות יכול להבין את זה, והשכנה הצעירה, שהגיעה לגור בכניסה השניה בבניין, מיד פתחה לה, מיד הבינה ולא כעסה, אדרבא, הכניסה אותה והושיבה אותה והרגיעה אותה, הביאה לי את כל הלחם שהיה לה בבית, ומאז אני והיא כמו חוט ומחט אפילו שהיא לוקחת ממני תפוחי אדמה וקישואים וביצים ושוכחת להחזיר, אבל מי עושה חשבון, היא בחיים לא הכירה את סיביר, אמרה זושה בצעקה, מה שמעו הספרדים בדרום אמריקה על לודז'? היא הניפה זרוע כבדה בתנועת קשת נמוכה, זה לא הרעב בבטן כמו הפחד הנורא שאין. אין לחם. בלי לחם זה מוות שחור. אחר כך ביקשה ממנו מאפרה וקפץ לחפש אותה במזנון של אמא. רוזל הייתה הורגת את שנינו, לחשה בנימת גיחוך, עוד לא הסתובבה על החול וכבר נוגעים לה בקריסטל הטהור. זושה הבעירה את הסיגריה, השתעלה ונחנקה. הוא קפץ להביא את בדל הסיגר שלו. יחד התכסו בעשן ענוג.

זמן רב לא ראה אותה וחש אדמומית בפנים. זושה הייתה ישירה ונוקבת. אמא אהבה ושנאה אותה כאחד. היא דקרה אותה וחיבקה אותה ורוזליה נשארה מבולבלת כלפיה. בביישנותה לא מצאה חברה טובה ממנה. לזושה לא היו ילדים. בעלה ליפא היה נמוך קומה, בעל כתם לידה אדום על הרקה. הוא ידע לנגן יפה בהרמוניקה והיה מהפנט את מיכה לדקות ארוכות במרפסת בעוד הנשים קשקשו להנאתן בחדר. הם גרו מהלך חמישה או שישה רחובות מביתם, באלימלך. הוא ואמא היו צועדים בקלאוזנר, חוצים את הרצל והרואה, עד לבנין של זושה, ששני דקלים בעלי מניפות מפוארות הזדקפו לו בכניסה. ליפא היה פקיד במשרד הראשי של הביטוח הלאומי. לאחר שסיים צבא, סידר למיכה עבודה באחד מסניפי קופת חולים בגלל שיודה ביקש ממנו. אבל מיכה לא התייצב במועד שסוכם אתו והוציא את רוזליה מדעתה. כל כך התביישה שהבן שלה הכזיב את ליפא שצעקה עליו שידעה שלא ייצא ממנו משהו, תמיד ידעה. אבל הוא, מיכה, לא רצה לשבת בסניף קופת חולים, פשוט לא רצה. התבייש מהחולים, מהרופאים, מהאחיות. אבא בא אליו לדירה החדשה שקנו לו בבית דגן, הוציא אותו מהמיטה וצרח עליו בפנים אדומות ובשתי רצועות קצף דקיקות שנזלו מזויות פיו שעה ארוכה. הוא השיב לו בקול רפה, אני כבר לא הילד הקטן שלך, ולא נכנע ולא סיפר לאבא שהוא לא סובל קופות חולים.

אמא וזושה באו מאותו סבל ידוע אבל מעט מפרטיו ידע מיכה בסדר הנכון. גשם כבר לא ירד, וטוב שהחליט ללכת ברגל. הוא טיפס במדרגות ומישש פתק כלשהו בכיסו, וקרא את השמות החרותים על הדלתות. בכל קומה הריח תבשיל אחר, עוף צלוי, קציצות חמות ברוטב עגבניות, נקניקיות בפירה, מרק אפונה ודגים מבושלים בשוּם. הוא אהב את משחק הניחושים. כשהגיע לישורת של האלמנה שטיין נעשה הניחוח מתוק ונלוו לו ציפורן וקינמון. פתאום נפתחה הדלת והצעירה הנחמודת מהלוויה יצאה בחופזה ובעיניים מלאות אור וענן פלטה הולָה, ואחר כך אמרה גם סַלום וחלפה עליו, בידיה החזיקה תפוזים. יובש נתלה בחכו והלשון לא החליקה כהלכה. איכשהו השיב לברכתה בשפה רפה. מאחוריה השתרך גבר מאובק בחולצת טריקו כחולה שהחזיק ביד פלייר והתבונן בו במבט יבש. לביקור הזה חיכה יותר מחודשיים, מאז שאמא הלכה, וחשש שלא יגבר על הביישנות. זושה, שעמדה במרחק צעד מהדלת, הזמינה אותו להיכנס והתלוננה על הסתימה בכיור וסיפון מטפטף. בנחיריים כבר זחל הריח החמים והמתוק של עוגת הלייקך שלה. בטנו החלה לרעוב ולצהול, נזכרת באבא. “איך בין הינגֶעריק, איך וויל א שטיקֶעלֶע בְרוֹיְט”, היה אבא מפזם כשישבו כל פעם לשולחן. אני רעב, אני רוצה חתיכת לחם, אותן מלים מלמל בזמן שחיפשו עיניו בשלג של סיביר כשלרגליו סמרטוטים. הפזמון הזה התיישב היטב מיַנקות באוזניים של מיכה. עתה פסע בעקבות זושה לסלון, שהזכיר לו את הסלונים הישנים של החברים של ההורים, שטיח, מזנון עם קריסטלים, תמונות חומות במסגרות שהזדקרו מעל מפיות קרושה. בכל שלט ניקיון דקדקני, בדיוק כמו שאמא אהבה. מבלי לבדוק היה בטוח שגם הבגדים והחפצים בארונות מסודרים כמו חיילים ממושמעים. שנים שלא ביקר אצל זושה, בילדותו היה מתנדנד שעות על מעקה המרפסת שלה, שפנה לרחוב, בזמן שהוא ואמא באו לבקר, ואחר כך היה נעמד על בהונותיו מול המזנון הישן והכרסתן ומציץ בוויטרינה שהייתה מחולקת לשלושה חלקים, שתי דלתות מעץ שחבקו זכוכית גדולה עמוסה בקצ’קעלך ובכצעלך, אווזים לבנים, איילות וג’ירפות אפריקאיות עשויות חרסינה, בעלות אוזניים קטנות, צבים סרוגים עבי כרס ממולאי ספוג, קרפדות מבדי שמלות פרומות שאת עיניהן הענקיות והבולטות הכינה זושה מכפתורי מעיל, ולא חסרו שם מערכות של קעריות פורצלן, כוסיות וגביעי קריסטל. מאחורי דלת העץ השמאלית היו מקופלות בקפידה מפיות סרוגות ורקומות ומאחורי דלת העץ הימנית היו אוצרות שעם הזמן למד לפענח את טיבם. זושה היתה לוכדת אותו במרפסת ונותנת לו סוס או חתול מבד ואומרת בתערובת של אידיש ועברית, קום קום מיכה’לה אויצר, תראה מה הבאתי לך, שים בכיס, אובר דו וויל נישא דצייעלען צוּם אימא. בוא בוא, מיכה, אוצרי, אבל אל תספר לאימא. חיות הבד היו מלאות בשוקולדים קטנים, עטופים ניירות כסף וזהב, ולא עזר לרוזליה שהשמיעה באוזני זושה מחאה רוטנת בנימה קול רפה.

כנס מהר, שהיא לא תצא, אמרתְ ופערת את הדלת כדי סדק. הכלבה נבחה וייבבה, נבחה וייבבה. אחרי כל נביחה היא ייבבה. היא לא שלך, את רק שומרת עליה. שמו לה קולר שנותן לה הלמות חשמליים, שלא תעשה חור בראש. זה לא עוזר. היא בכל זאת נובחת, ואז מייבבת בכאב.

כמו תמיד, את כותבת אבל לא מצליחה לכתוב. את משתגעת. זה נורא. משהו על הריטלין או על האדרל. לא התרכזתי. את אומרת שהיית צריכה להיות מנהלת שיווק, בטח אז היית מאושרת. למען האמת, היית פעם, ועזבת. כי זה הרג אותך. אני לא הייתי כלום ולא צריך להיות כלום, לא שאני לא רוצה. לא חסר לי כלום, אבל כל כך הייתי מת שיחסר.

היא כלבה טובה. באה למרפסת בזנב מכושכש ולוטפה. גם אמרתי לה כלבה טובה, שתדע. את אבותיה מדורי דורות חינכנו לנבוח כשבאים אורחים. ההתניה הצליחה. מאם לגורתה עוברת החוכמה הזאת. עכשיו זה כל מה שהיא יודעת, הסתומה, אז גומלים לה במכות חשמל.

לפחות היא מעורבת. הכלבים הגזעיים יצאו פחות בזול: את עצמותיו של הרועה הגרמני מתחנו עד שהתקבל זן מגודל מדי עם דלקות פרקים. התחש הונמך והוארך ועכשיו פורצות לו חוליות הגב וננקעות ברכיו. את פרצופי הבולדוג והפאג פחסנו כמו פחיות ריקות כך שהם בקושי מצליחים לנשום. קוראים לזה ברירה מלאכותית, ובאדם אאוגניקה. דא עקא, אצלך זה אפילו לא גנטי. האמת שגם אצלי לא. אנחנו סתם נובחים ומייבבים ובכל זאת שבים ונובחים.

היד של ורנון תפסה בעורפה, מהדקת את ראשה לכיור. בידו השנייה הוא שפשף את פניה בסבון. היא רצתה לדחוף אותו ממנה, אבל ידעה שאז רק יפגע בה יותר. אפילו אם תצליח להביס אותו, כשיוודע שהלכו מכות, היא זו שתואשם.

“לא משנה כמה שוטפים אותך, הפרצוף שלך נשאר מלוכלך,” גיחך ורנון.

היה ברור שהוא שנא אותה מהרגע הראשון שראה אותה, כשהגיעה לבית הספר על שם אדוארד היינס, בכיתה ה'. היא לא הבינה בהתחלה למה שיבצו אותה שם. הרי בבית הספר הקודם שלה אף אחד לא התנכל לה. היא הייתה תלמידה טובה, אבל לא מהמתנשאים. בכל פעם שמישהו ביקש ממנה עזרה בקריאה, היא מיהרה לשבת לידו ולעבור איתו ביחד על המילים, הברה־הברה, אות־אות. גם שם היו כמה פעמים שניסו להציק לה, אחרי הכול היא הייתה נמוכה ורזה, טרף קל. אבל תמיד היו שם גם אחרים כמוה, שיילחמו יחד איתה נגד הבריונים, גם אם יפסידו.

אמא שלה אמרה לה שוב ושוב ש"מקדונו" הוא בית ספר פחות טוב וב"אדוארד היינס" היא תוכל ללמוד הרבה יותר, אבל האם זה היה שווה את זה? “אתם גושי חרא”, “אמא שלך פרה שמנה”, “לא מגיע לכם להיות פה” – היא נאלצה לשמוע דברים כאלו בכל יום. חוץ מזה, אם אמא שלה חשבה ש"אדוארד היינס" הוא בית ספר כל כך טוב, למה היא עצמה עבדה בתור מורה ב"מקדונו"?

ב"אדוארד היינס" לא היה אף תלמיד כמוה. היא הייתה לבד מול כולם, בולטת כמו כתם על חולצה לבנה. רוב המורים זרקו לעברה מבטים מזלזלים, כאלו שרמזו למה שהתלמידים אמרו לה במפורש. היו גם את אלו שניסו, אלו שבאמת רצו לעזור לילדה החדשה להצליח. אבל הם לא יכלו להיות שם כל הזמן, לדעת מתי יצביעו עליה ויצחקו, מתי מורה יתעלם בכוונה מהשאלות שלה, מתי ורנון יחפש למי להרביץ.

גם הלימודים היו קשים ממה שציפתה. בשיעורי מדע היא שמעה לראשונה שהעולם בן מיליארדי שנים ושהאדם לא נברא ביום אחד. בשיעורי חשבון היא הכפילה מספרים בני ארבע ספרות זה בזה. היא גם למדה על המרת שערים בין מטבעות, כשהבינה שציון מאה במבחן בחשבון של “מקדונו” שווה רק שישים וחמש ב"אדוארד היינס".

בשיעורי אנגלית לעומת זאת, היא הייתה שווה הרבה יותר ממאה של “מקדונו”. התלמידים האחרים ערמו משפטים גדולים, תועים ביער של פסיקים, נושאים על גבם שק מלא נשואים. היא, לעומתם, כתבה קצר. כל משפט שלה כמו גוש בטון. כל פסקה, קיר תומך. כל חיבור, בית. ברגעים שאחרי שיעור אנגלית, קללות התלמידים לא הזיזו לה, היה לה דבר אחד שבו היא תמיד תהיה טובה מהם. היא יכלה לשלוף חיבור של מאה מילים על כל נושא שבעולם. תמיד היה לה מה ואיך להגיד על כל דבר. גם כשוורנון בא אליה ואמר “תגידי, זה רק אני, או שאת מכוערת היום יותר מתמיד?” היא ידעה מיד להשיב ב"אני חושבת שאתה לא רואה טוב, אולי אבא שלך היכה אותך יותר מדי אתמול."

כך היא מצאה את עצמה בשירותי הבנות, כששתי חברות של ורנון שומרות ליד הדלת והוא “מנקה” אותה בכיור. היא לא התחרטה לרגע על שדיברה אליו ככה. זה בסך הכול היה הטקס הקבוע שלהם. הוא ימצא תירוץ להתעלל בה אם היא תשיב וגם אם לא. לפחות עכשיו הייתה לה שמחה לאיד בתור נחמה.

“תבקשי סליחה!” ורנון צעק.

“אני מתנצלת, זו סתם הייתה בדיחה.”

“בדיחה? אני אראה לך בדיחה!” הוא דחף לה את הסבון לפה. “הנה, אולי זה ילמד אותך איך לדבר.”

ה"וווש" של המים באוזנה שטף את קולו של ורנון. עדיף לא לשמוע אותו, היא חשבה לעצמה. בזמן שהברז מרטיב את תלתליה הסבוכים, היא עצמה עיניים, מנסה לדמיין שהיא בסך הכול צוללת בחוף בילוקסי בטיול משפחתי בחורף קר. רק עוד קצת מחנק ואז האוויר יחזור, בסוף היא תוכל ללכת בבטחה על אדמה מוצקה.

זרם המים פסק בבת אחת. היא הרימה את ראשה והסתכלה מסביב, מספיקה לראות את גבו של ורנון שברח משם. הרצפה מסביבה הייתה מלאה במים עם קצף סבון. היא מיהרה לצאת מהשירותים, לפני שמישהו יאשים אותה בכל הבלגן. רק בגינה של בית הספר, מאחורי השיחים, היא הרשתה לעצמה סוף סוף להתפרק.

אחרי חצי שנה ב"אדוארד היינס", היא ידעה איך להתמודד עם בריונות. המילים הרעות הפכו להיות כמו הפחים המסריחים בשכונה שלה, אי נעימות קלה בדרך ממקום למקום. רגעי האלימות היו קשים יותר, אך ההישנות הפכה אותם לנסבלים. ב"אדוארד היינס" היו חוקים. היא אפילו רשמה אותם פעם.

– אם תדברי אל ורנון, הוא יקלל אותך.

– אם לא תדברי אל ורנון, הוא יקלל אותך.

– פעם בשבועיים, ורנון ישטוף אותך בכוח בכיור.

– אל תעני כשאומרים “שלום”, זה לא אלייך.

– אם גנבו סנדוויץ' ועמדת ליד, את אשמה.

– מיס ג’רמייה המורה להיסטוריה תמיד תשנא אותך. זה בגלל מה שאת.

– למרות הכול, אם תשקיעי המון בלימודים, בסוף יעריכו אותך.

היא התחבאה מאחורי השיח, במקום שהיה רק שלה. את הראש שלה מילאו המספרים הסוררים. היא ניסתה לסדר אותם במקום, להצליח אחת ולתמיד ללמוד איך לחסר שברים. אם רק תצליח בזה, במשימה האחת הזו, היא תוכל לתקן את הכול. קודם שברים, אחרי זה גיאומטריה, ובסוף העולם, או לפחות המבחן בחשבון. כבר עברו יומיים מאז שהודיעו לה עליו והיא עוד לא התחילה להתכונן. אבל היום היא תתחיל. היא תקדיש לזה את כל הערב שלה, גם את הערב של מחר וגם של מחרתיים. היא תלמד את חוקי החשבון בדיוק כמו את חוקי “אדוארד היינס”.

*

כשעמדה על סף הדלת, שמעה צעקות מתוך הבית. האם אמה ואביה שוב רבו? אולי השכן שוב מאיים עליהם? היא עצמה עיניים ודמיינה את עצמה כדמות על המסך בסרט מצויר. כשפקחה את העיניים לא חיכו לה רוחות ושדים. אמה ישבה כפופה מעל שולחן העץ בסלון, עוברת על תרגילי בית של תלמידים. מול מסך הטלוויזיה עמד אביה, אגרופו מונף ועיניו פעורות.

קריין הטלוויזיה היה דרמטי: “מאות שוטרים מקיפים כעת את הבניין ברחוב פייטי, היכן ש…”

“זה לא יכול להיות! מה החזירים רוצים מהם?!” אביה צעק. אביה, שאפילו כשרב עם השכן נראה עייף.

“… הודיעו שהם מסרבים להיכנע לדרישות השוטרים,” המשיך הקריין.

“החבר’ה האלו עזרו לדירטי די, יותר מכל הרווחה המזדיינת.”

אימה אמרה, “מר רוברט וילסון. אני לא מוכנה שתקלל ליד הבת שלנו.”

“את לא מבינה מה השוטרים האלו עושים?”

“אני מבינה מצוין. אתה מבין איך לשלוט בעצמך?”

“אני לא תלמיד שלך.”

“נכון. אתה אבא של הבת שלנו.”

אביה השתתק. הם עמדו שלושתם מול מסך הטלוויזיה, בוהים במבזק החדשות. על המסך נראו גברים צעירים מהסוג שהיה מביא אוכל ובגדים לילדים מה"דירטי די". ילד כזה למד איתה במקדונו, היא תמיד הביאה לו חצי מהסנדוויץ' שלה. כעת הגברים האלה התבצרו בבניין ישן ומתקלף, רובים קשורים לכתפיהם. מתחת לבניין עמדו מאות שוטרים בקסדות ואפודים. היא הבינה למה הם שקטים בזמן שהאנשים בבניין מקללים אותם וזורקים עליהם דברים. הם היו החוק. החוק לא מתעצבן, לא צועק, החוק פשוט ממשיך לעבוד, כמו המכונה במפעל שבו דודה עבד בהברגת ברגים. האנשים בבניין, לעומתם, צעקו, קיללו. גם השוטרים וגם המפגינים, חשבה, לא הרגישו את הצד השני. את הלב שלו שפועם, את העיניים שלו שבוכות, את הגב שלו שכבר עייף מלשאת נשק. הם כולם היו כמו ורנון.

“אני יכולה ללכת לחדר שלי? אני צריכה ללמוד.”

“תסתכלי על מה שקורה, זה שיעור היסטוריה חי,” אביה אמר.

“רוב, תן לילדה ללמוד, שיהיה לה עתיד טוב יותר מההיסטוריה שלנו.”

היא ניצלה את ההזדמנות וברחה לחדר. בחוץ יש בלגן שמסתיים בחוקים שנאכפים ברובים. בחוץ יש ורנונים משחרים לטרף. מה זה קצת חשבון בהשוואה לכל זה. היא החלה לעבור על התרגילים בזה אחר זה, כמו הדוד שלה במפעל, כמו אדם מאמין שמתפלל. בכל פעם שהתעייפה, הזכירה לעצמה את החוק האחרון של “אדוארד היינס”.

עפעפיה הכבידו עליה, המספרים היטשטשו באור מנורת הלילה המגמגמת, הכתב הפך מטריטוריה מוכרת להירוגליפיקה עתיקה. רעש נשמע מחוץ לחלון. היא הביטה: ילד בערך בן גילה, ממהר לאנשהו ובידו מוט ברזל. כעבור רגע רצו אחריו עוד שלושה, לא, בעצם חמישה? עשרה? להמולה מבחוץ הצטרפו צעקות מהסלון.

“אני חייב ללכת.”

“השתגעת? אל תלך לשם.”

“הם הביאו טנק, את קולטת? טנק מזוין.”

“כן, בדיוק בגלל זה אני לא רוצה שתלך.”

“חייבים לעשות משהו, אסור לתת לשוטרים לפנות אותם.”

היא שמעה את צליל הדלת הנפתחת.

“חכה!” אימה צעקה, אבל הוא כבר לא ענה.

מלבד הפנס בעינו של אביה, לא נותר זכר ליום ההוא. כשניסתה לשאול את הוריה על התקרית, אימה פסקה “עדיף שתתרכזי בלימודים שלך.” אביה שתק. תמיד ידעה שבזכות אביה יש להם גג מעל הראש. רק כעת הבינה שיש עוד משהו שחשוב לו, שבשבילו הוא יכול לגייס את הכוח לצאת לקרב באמצע הלילה.

למרות הניסיונות של אימה לגונן עליה, היא כן הכירה את הנפשות הפועלות. מצד אחד היו הרדיקלים. כמעט כולם קראו להם גיבורים, חלקם גם קראו להם אידיוטים. לרוב היא ראתה אותם משחקים עם ילדים שהוריהם עבדו או “שומרים על ביטחון השכונה”, מה שבפועל היה עמידה ברחוב בפרצוף מאיים, מעיל עור ומשקפי שמש.

מצד שני היו השוטרים. אף אחד ב"דירטי די" לא בטח בשוטרים. איך אפשר לבטוח במי שטען שהוא שומר על החוק אבל העלים עין כשהיו מכות בשכונה? החוק היה חירש לתחינותיהם, תתרן לצחנת הביוב שחיו בה. פעם אחת היא הרגישה אמיצה יחסית, אז היא החליטה לעשות לאחד השוטרים פרצופים מצחיקים. הוא לא הגיב כלל.

עד לא מזמן החלוקה נראתה לה ברורה, הרדיקלים טובים והשוטרים רעים. אבל מאז שעברה ל"אדוארד היינס", דברים החלו להיטשטש. “אדוארד היינס” היה בית ספר של ילדים משכונות טובות, כאלו שלבשו חולצה חדשה בכל יום. הם לא היו כמוה, אלו שכמוה נשארו מאחור ב"מקדונו". מדי פעם היא שמה לב שהיא והם מסתכלים אחד על השני, מנסים להבין את היצור המוזר שמולם. לא כולם היו כמו ורנון, חלקם פשוט היו נבוכים או מבוהלים, לא יצא להם לפגוש אחת כמוה לעתים קרובות.

חבר אחד שרכשה שם היה בילי, ילד ג’ינג’י, נמוך ופוזל, שנהג להגיד לה שלום בהתלהבות בכל פעם שראה אותה. פעם אחת אפילו ניסה להגן עליה מוורנון וחטף בוקס בבטן. היא לא הבינה מה בדיוק בילי רוצה ממנה, אבל ניסתה להיות נחמדה. הוא תמיד דיבר לאט ובשפה פשוטה. המילים בקעו ממנו כמו טיפות מברז דולף, מאלצות אותה ללמוד סבלנות.

נוסף על כך, הם גדלו במעמדות שונים. היא לא יכלה לספר לו ישירות על הרדיקלים, או על פרחחי הרחוב. היא הייתה צריכה להמציא לאבא שלה עבודה חדשה, להוסיף עוד חדר לבית שלהם ולספר על כמה טיולים שלא היו. לפעמים הלכה לספרייה רק בשביל למצוא את הנופים הנכונים לספר לו עליהם. הוא מצדו לא הבין את הפער ביניהם והרשה לעצמו לדבר חופשי. כשסיפר לה על הבית שלו, התאמצה להסתיר את הקנאה. זה היה בית צמוד קרקע ברחוב ווקר, עם מדשאה רחבה וחנייה. כל הבתים מסביב היו כאלו, עם מרווחים גדולים ביניהם בשביל לשמור על הפרטיות. אמא של בילי הייתה מורה לספרות בתיכון. היא הייתה השתקנית בבית, ואת רוב הדיבורים עשה אביו של בילי, שעבד בתור בלש במשטרה.

בילי העריץ את אבא שלו. בעיניו הוא היה חזק יותר מסופרמן. היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה לשאול ושתקה. האם הוא מפטרל ב"דירטי די"? האם הוא חלק מהמחלקה המיוחדת לטיפול במהומות? האם השאיר פעם פנס בעין של גבר מבוגר ועייף? יום אחד בסוף הלימודים היא ובילי נשארו לדבר קצת ומכונית משטרה עצרה לידם. היא התכוננה להיעלם, להתחמק מהשוטר כמו שלימדו אותה. אבל בילי רץ לעבר הרכב. הגבר שיצא ממנו היה גבוה, רחב, חמוש. אבל העיניים נפתחו בשמחה, והוא חייך בזמן שחיבק את בנו. כך גילתה שגם שוטרים מחייכים, מחבקים, צוחקים.

כל המחשבות האלו הפריעו לה להתכונן למבחן, למרות ניסיונותיה לדחות אותן מעליה. אבל האם לחשוב על הדברים האלו באמת היה בטלה? הדברים האלו נראו לה הרבה יותר מעניינים ממספרים ופעולות חשבון. אם רק תצליח להבין למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, אולי אפשר יהיה לעזור להם. אבל היא הבטיחה לאמא שלה שהפעם תוציא לפחות 75 במבחן בחשבון. היא החזירה את עיניה מהתקרה אל החומר למבחן.

היא קמה מהמיטה אחרי שנת לילה ללא הפרעות. “זה היום”, היא חשבה לעצמה, אבל ללא פחד. אחרי שהתכוננה כל כך הרבה, לא נותר בה ספק – היא תעבור את המבחן. היא לבשה חולצה ומכנסיים חדשים שהוריה קנו לה לפני חודש. כשיצאה מהבית בירכו אותה שמיים ללא טיפת ענן. השמש זרחה על ה"דירטי די", מאירה את בנייני הרכבות ואת הגן הציבורי. אף אחד מילדי הברזלים לא התעורר עדיין והרחובות היו מלאים באנשים עם מטרה, שממהרים לעבודה. אם רק אפשר היה להעלים באותו רגע את ריח הפסולת והביוב, היה אפשר לחשוב שה"דירטי די" היא סתם עוד שכונה מהוגנת בניו אורלינס.

בדרך לתחנת האוטובוס בירכו אותה לשלום כמה שכנים, קרובים רחוקים, וסתם מבוגרים שהכירו את הבת היחידה של משפחת וילסון. ב"אדוארד היינס" כמעט אף אחד לא חייך אליה. במקום חיוכים היא זכתה למבטים המופנים הצדה במקרה הטוב ולקללות במקרה הרע. בשכלה היא ידעה כי למרות זאת, ה"דירטי די" יכול להיות מקום מסוכן בהרבה מ"אדוארד היינס". אבל היא הייתה יותר משכל ישר. “בשביל מה לך ללכת ולעשות את המבחן הזה, את אף פעם לא תהיי אחת משלהם”, חשבה. ברגעים כאלו היא מיהרה לחשוב על אימה, שהייתה מורה בזמן שנשים אחרות הסתגרו בבית וחיו על קצבה. “אני אהיה מוצלחת בדיוק כמו אמא,” חשבה כדי להשתיק את הספק.

היא הייתה הילדה היחידה שעלתה על האוטובוס. אחרי הכול, איזו סיבה כבר יכולה להיות לילד מה"דירטי די" לנסוע צפונה כל כך מוקדם בבוקר. רובם הגדול נסע לבתי ספר קרובים יותר לשכונה, דוגמת “מקדונו”, או שוטט ברחובות. בפעם הראשונה היא נסעה ל"אדוארד היינס" עם הוריה, שדאגו להראות לה בדיוק באיזו תחנה צריך לעלות ובאיזו לרדת. בפעם הבאה היא כבר נסעה לבד.

כשהאוטובוס עצר היא יצאה ממנו בריצה, כמו קליע מאקדח. השעה הייתה 08:28 ונותרו רק עוד שתי דקות לתחילת המבחן. כעבור רגע כבר חצתה את השער והחלה לרוץ במהירות לעבר כיתתה, צולחת מסדרון על גבי מסדרון. כשהגיעה לכיתה היא כבר שמעה את המורה מקריאה שמות.

היא התיישבה במקום. משמאלה ומימינה ישבו שכניה הקבועים, ויקטוריה ודאג. ויקטוריה הייתה ילדה בלונדינית בעלת חיוך שחשף שיניים לבנות מושלמות. היא יכלה לזהות אותה ממרחקים בזכות השמלות הוורודות שנהגה ללבוש. ויקטוריה הזכירה לה בובת ברבי – דקיקה, מושלמת ובעלת ראש חלול. ילדה דקיקה ועדינה כמוה יכלה להיות קורבן מושלם לבריונים, אבל ויקטוריה הייתה הבת של המנהל, אף אחד לא העז לגעת בה.

גם בדאג אף אחד לא רצה לגעת. הוא היה גדול יותר מכל התלמידים בשכבה וגם מחלק מהמורים. היא לא ידעה כיצד הגיע לממדים כאלו. אולי זו הייתה התזונה שלו שהביאה אותו לממדים כאלו, שתי לחמניות טונה ומיונז בכל יום. בנוסף לכל אלו היו לו כישורי משא ומתן של משאית. בעוד שבנות כמו ויקטוריה היו צריכות לחייך ולהתחנף בשביל לקבל ממישהו חתיכת סנדוויץ' או כמה סנטים לקינוח, דאג פשוט צעד קדימה ולקח. לה הוא הניח בשקט, כנראה הבין שלא ימצא אצלה דבר.

המבחן התחיל. היא הביטה בשלושת הדפים שמולה, מלאים במספרים ובמילים. הסוד היה להתרכז כל פעם רק בתרגיל אחד, כמו כשמטפסים במדרגות ממש גבוהות. כעבור כמה דקות נפתר התרגיל הראשון וזה שאחריו כבר לא נראה לה מסובך כל כך. היא פתרה את כל בעיות הכפל ברבע שעה בלבד.

כעבור ארבעים דקות גמרה את המבחן כולו, אבל אז חשבה: “מה אם?” הרי לא הגיוני שהיא תסיים כל כך מוקדם, בטח עשתה טעות כלשהי. היא התחילה לעבור על התשובות שלה. כל הזמן הרגישה שמשהו חסר. ואז הרגישה כאב חזק באחורי ראשה. פיסת נייר מגולגלת נפלה לצדה. היא מיששה אותה ברגל והרגישה משהו קשה מתחבא בפנים, חצץ? לא לקח לה יותר משנייה להבחין בחיוכו של ורנון בעודו מכין את הקליע הבא. היא העמידה פנים שהיא מסתובבת במבוכה, וברגע שזרק את הקליע, היא הדפה אותו בידה. הקליע פגע ברצפה בחוזקה, גורם למורה להסתובב לעברם. “קרה משהו?” המורה שאלה וורנון מיהר להחביא את תחמושתו. היא נתנה לעצמה חצי דקה להירגע וחזרה לבדוק את התשובות. פתאום הרגישה מכה נוספת, חזקה מהקודמות. הפעם נשבר לה, היא תתפוס את האבן ותזרוק בחזרה עליו. היא הפנתה את מבטה לעבר מושבו של ורנון. הוא בעט הרחק ממנו את מצבור החצץ והתאמץ למשול בחיוכו. היא חזרה לבדוק את התשובות, אבל אז שמה לב: התשובות לא היו שלה, מישהו התחלף איתה בדפים. היא הרגישה את המבט של דאג עליה, כמו לוויתן על דג רקק. אין ברירה, היא תצטרך להתמודד מולו.

“המורה!”

“כן?”

“דאג גנב לי את הטופס.”

“ככה אתם מתנהגים בזמן מבחן?”

“הוא לקח לי את הטופס, זה לא אשמתי.”

קימתו של דאג קטעה את שיחתן. הוא היה גדול יותר משניהם והעיניים שלו, שבדרך כלל התחבאו מאחורי קמטי שומן, היו פקוחות לרווחה. הוא הרים באטיות את דפי המבחן שלו והציג להן אותן. הדפים היו ריקים לגמרי.

“לא גנבתי שום דבר.”

דאג היה אדום כולו, כמו עגבניה. באותו רגע היא פחדה ממנו הרבה יותר מוורנון. הוא הביט בה ובמורה לרגע, גופו עולה ויורד בנשימות עמוקות. כעבור רגע הסתובב ויצא מהכיתה. אף אחד לא העז לנסות לעצור אותו.

“תגישי את המבחן עכשיו, ושלא תחשבי שתצאי מזה בכזאת קלות. תהיה לנו שיחה עם המנהל.”

בידיים רועדות, מתביישת להישיר מבט, היא הגישה את המבחן. בהפסקה הלכה לאט במסדרון, שקועה במחשבות. מי זה יכול להיות? ורנון? איך הוא גנב לה את המבחן אם ישב שלוש שורות מאחוריה? ואז ראתה אותו ממתיק סוד עם ויקטוריה. באותו רגע הבינה שאין שום סיכוי שהיא תקבל את הטופס שלה בחזרה.

מה מטרייה זולה יכולה לעשות מול סופת הוריקן? מה זבוב יכול לעשות נגד הר? מה ילדה קטנה יכולה לעשות מול בית ספר שלם שרודף אותה? הם שונאים אותה, הם יכולים למעוך אותה מבלי שלאף אחד יהיה אכפת. איך היא תוכל להסתכל להם בעיניים? היא החליטה להבריז, לראשונה בחייה. היא תלך ותסתובב ב"דירטי די" בחוסר מעש, ואם ההורים שלה יגלו, היא תאמר להם ששיקרו לה, שאף פעם לא היה לה סיכוי ב"אדוארד היינס".

*

האוטובוס החל לנסוע דרומה, לעבר ה"דירטי די". להתראות בריזה, להתראות מדשאות ורכבים פרטיים, להתראות מורים, להתראות ורנון, להתראות שיעורי אנגלית. שלום “דירטי די”, מסריחה מביוב, שקועה בחובות, דוקרת מברזלים חלודים וצבעונית מאוויר מפויח. אבל למרות הכול, בית. כמו גרגרנים שסיימו את הפיקניק והותירו אחריהם קופסאות שימורים ושקיות מטונפות, כך האנשים האמידים ירדו בתחנות המוקדמות, מפנים את הכיסאות לתושבי השכונה. נותרו עתה רק אנשים ספורים באוטובוס: זקנה חסרת שיניים, קשיש מזוקן ומסריח מאלכוהול, מישהו במשקפי שמש ומעיל, צעיר שרירי מקועקע. הם ירדו בתחנת “ווין דיקסי”, מפנים את מקומותיהם לנוסעים שדרכם למקומות טובים יותר.

היא נתנה לרגליים שלה להוביל אותה, מסמטה לסמטה, מרחוב לרחוב, דרומה. הבניינים הלכו וגדלו, תופסים יותר ויותר שטח מהמרחב, קופסאות אחסון סיטונאי לבני אדם. לרחובות היו שמות כמו “שפע”, “חקלאות”, “רחמים”. דבר מהדברים האלו לא היה ב"דירטי די". במקומם היו רק הזנחה, עייפות, ייאוש. מה היה הפשע שלה? למה היא הייתה חייבת להיות תקועה כאן?

“כי ככה קבעו חוקי העולם.”

מי אמר את זה? הרחוב היה מלא באנשים, אבל אף אחד מהם לא הסתכל עליה. חוץ מאחד. על ספסל בקצהו השני של הרחוב, מישהו, ספק אדם, ספק ערימת בגדים, נופף לה לשלום. היא תהתה אם להתקרב אליו.

“את לא חייבת להתקרב, אנחנו יכולים לדבר גם ככה.”

“איך אתה מדבר אתי מרחוק? איך אתה יודע מה אני חושבת?”

“זה לא משנה. עכשיו תסתכלי, אני הולך לשנות אותם קצת.”

הוא קם בבת אחת מהספסל וצעד לעבר אחד מהאנשים. ביד אחד הוא תפס אותו וסובב אותו לצד השני. במקום לצעוק או להתנגד, האיש פשוט המשיך ללכת בכיוון ההפוך. הוא המשיך לרוץ ולסובב כל אחד מהאנשים ברחוב לכיוון אחר, כמו שילד מזיז חיילים על לוח משחק.

“מגניב, אה? רוצה לראות אותי מרביץ לאחד?”

“לא. מה אתה רוצה ממני?”

“לעזור לך. את ילדה חכמה וזה לא הוגן שכולם נגדך.”

“אני צריכה ללכת.”

“חכי, בבקשה, אני מבטיח לא להתקרב. תני לי רק להראות לך משהו.”

הוא שלף חפץ קטנטן מכיס מעילו.

“כשהרמזור ירוק אז עוצרים וכשהוא אדום אז נוסעים, נכון?”

“ברור.”

“אז אנחנו הולכים לשנות את זה”.

רגע לאחר מכן, הרחוב שאג. מכוניות צפרו, בלמים חרקו, אנשים צעקו אחד לשני לאורך כל הרחוב: “מי לימד אותך לנהוג?”, “כמעט הרגת אותי!”, “מה אתה נוסע באדום?”. הרעש החל להירגע בהדרגה. העולם חזר לעצמו לגמרי, חוץ מדבר אחד – אנשים עצרו באדום ונסעו בירוק.

“זהו, הפכתי את זה. מעכשיו ירוק אומר לנסוע ואדום אומר לעצור.”

“איך?”

“אמרתי לך, אני יכול לכתוב את חוקי העולם.”

“של כולם?”

“כן. ורק אני ואת יודעים שפעם ירוק אמר לעצור ואדום אמר לנסוע.”

“למה עשית את זה? מה אם מישהו יידרס?”

“את חושבת שאת תצליחי טוב יותר?”

היא שתקה.

“את היית משנה רק מה שצריך?”

“כן, ותפסיק לחטט לי בראש.”

“את רוצה להיות זו שקובעת את חוקי העולם?”

“כן!”, אמרה בקול חנוק. זה מה שהיא רצתה כבר חצי שנה.

“אז בואי אראה לך איך.”

הם התקדמו זה לקראת זו, היא בזהירות והוא בצעדים גדולים ובטוחים. עתה הם עמדו אחד מול השני והיא זיהתה אותו. הוא ישב איתה באוטובוס מ"אדוארד היינס", זה שהתחבא מאחורי משקפי שמש ומעיל. צווארונו היה גבוה מספיק כדי להסתיר את פניו ועל ידיו חבש כפפות.

“איך אתה נראה? למה אתה מתחבא במעיל?”

הוא הפשיל באטיות את הצווארון והסיר את משקפי השמש. לעור שלו לא היה צבע. לא שקוף, או חיוור, גם לא אפור, אלא פשוט חסר צבע. היא ראתה רק עיניים, אף, פה, שום קמט, שום צורה. ככל שניסתה להתרכז בו, כך הוא נראה לה כמו ציור של אדם.

“תראי, זה ממש פשוט. כל חוק שכותבים בפנקס הזה, נכתב לעולם עצמו.”

הוא פתח את הפנקס. בתוכו היה כתוב “מעכשיו, ברמזור, ירוק אומר לחצות, אדום אומר לעצור”.

“אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה?”

“לא. אפשר לשנות את חוקי העולם, את ההגדרות וההתנהגויות, אבל לא לשלוט במחשבות וברגשות של בני האדם.”

“כמו שהחוקים ב’אדוארד היינס' יכולים לקבוע איך יתנהגו אליי אבל לא איך אני ארגיש.”

“יפה מאוד, את ילדה פיקחית, בגלל זה פניתי אליך. עושים לך עוול ואני רוצה לתת לך הזדמנות לתקן אותו.” הוא תלש דף מהפנקס והושיט לה אותו, “זה בשבילך.”

היא התחילה לרעוד. הושיטה את ידה קדימה בהיסוס. זו הזדמנות לתקן את הכול. בכל רגע הוא בטח ייקח את הדף בחזרה ויצחק עליה. לא יכול להיות… אבל הנה, הדף כבר בידיים שלה והאיש המוזר רק עומד ומחייך.

“רגע, ומה אם אני מתחרטת?”

“את יכולה למחוק חוקים בקו, אבל שום מחק לא יעבוד על הדף הזה.”

“מה? אבל זה אומר שאני יכולה לכתוב ממש קצת.”

“אם את לא מרוצה מהמתנה שלי, אני יכול פשוט לקחת את הדף בחזרה.”

“סליחה, לא התכוונתי.”

“קיבלת הזדמנות נדירה, אני מקווה שתנצלי אותה,” הוא אמר, התכסה בחזרה במעיל ובמשקפי השמש, ופנה ממנה.

*

היא בילתה חצי שעה בהליכה סהרורית ברחוב. בכל פעם שראתה רמזור, עצרה והסתכלה. חתיכת הנייר שבכיסה העדות היחידה לקיומו של האיש המוזר. המגע שלה היה התרסה, קר למרות החום, חלק למרות החספוס, נקי למרות הצחנה. הנייר לא באמת היה חלק מהשכונה או מניו אורלינס, אולי אפילו לא מהעולם. אבל עכשיו הוא היה חלק ממנה. כשהגיעה הביתה, אביה עדיין היה במפעל. היא פטרה את השאלות של אמה במשפט אחד והלכה לחדרה.

לאחר שסגרה את הדלת, נשמה עמוק. עכשיו הגיע הרגע שחיכתה לו, ההזדמנות לתקן את המעוות. היא הוציאה את הדף והניחה אותו על השולחן. ידה רעדה כשכתבה אות אחרי אות:

“על המבחן שויקטוריה מסרה, כתוב השם שלי. על המבחן שאני מסרתי, כתוב השם שלה.”

בסרטים המצויירים תמיד היו ברקים או קולות כשמישהו עשה משהו כזה, אבל היא לא הרגישה שום דבר. יכול להיות שהאיש ההוא עבד עליה? אולי הוא היה מין קוסם, אבל לא כמו באגדות, אלא כמו אלו שמופיעים בטלוויזיה. עלה במוחה רעיון, והיא נעמדה מול המראה וכתבה על הדף:

“אני בלונדינית.”

גם הפעם, שום הבזק לא נראה ושום פיצוץ לא נשמע. אך כשהרימה את ראשה מהדף, שיערה שהיה שחור משחור הפך לצהוב כשמש האביב. היא הביטה בעצמה בזעזוע. כמה לא טבעי היה השיער הבהיר הזה, שעדין התעקש להתקרזל לתלתלים המכוערים שתמיד היו לה. לא הגיוני שיהיה לה שיער כזה, לא הגיוני שאפשר יהיה לשנות במחי עיפרון את חוקי העולם. מה אם היא השתגעה? כמו בפרק של “אזור הדמדומים”, על האיש שנמצא בבידוד ומתחיל להזות. מה אם כמוהו, גם היא נכנעה ללחץ ונתנה למוח שלה להשתולל? הדלת נפתחה. היא רצתה לכסות את השיער החדש שלה, אבל אימה כבר נכנסה לחדר.

“קניתי את העוגיות שאת אוהבת,” אימה הביאה לה צלוחית ועמדה לצאת מהחדר. היא לא אמרה כלום על שערה הזהוב.

“תגידי, אמא, השיער שלי יפה בעינייך?”

“אל תתעסקי בשטויות כאלו, מתוקה. מה שחשוב זה מה שמתחת לשיער ואת זה יש לך כמו שצריך.”

“הוא לא נראה לך שונה היום?”

“אני לא שמה לב לדברים כאלו, אולי תשאלי את אבא כשהוא יחזור.”

“אמא, חכי רגע.”

“כן?”

“זה נכון שפעם הרמזורים היו הפוכים? אדום אמר לנסוע וירוק אמר לעצור?”

“מה פתאום, מי הכניס לך את כל השטויות האלו לראש?”

“סתם, ילדים מבית הספר.”

אימה יצאה וסגרה אחריה את הדלת, משאירה אותה עם ההבנה: הפנקס עבד באופן מושלם. אבל השיער החדש בילבל אותה מדי, והיא מיהרה לסמן עליו קו. עכשיו, כשהכירה את עצמה שוב, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

“אף אחד באדוארד היינס לא שונא אותי,” היא רצתה לכתוב, אבל היד שלה סירבה לזוז. לרגע חששה שמא קרה לה משהו. היא הרימה את היד, סובבה אותה, והיד זזה כרגיל. ברגע שניסתה לכתוב שוב, ידה לא זזה. לרגע היא תהתה, האם העולם עצמו עוצר מבעדה לכתוב? אז היא נזכרה, חוקי העולם לא יכולים לשנות את רגשותיהם של בני האדם. היא החליטה לכתוב משהו אחר.

“אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.”

ידה זזה בלא בעיה, והיא ידעה שמעתה החוק יקויים. את החוק הבא כבר דאגה לנסח נכון מראש.

“איימי חברה שלי.”

הפנקס לא התנגד. איימי הייתה ילדה שתמיד נראתה לה מעניינת. היא הייתה שמנה וצולעת, אחת שקל היה לצחוק עליה אם רצו. למרות זאת, תמיד הייתה מוקפת בבנים ובנות שחיכו למוצא פיה. רוב מה שאמרה היה בעיקר חוות דעת, לאיזה ילד יש חולצה יפה, איזה מורה הכי רעה. שום דבר לא היה מיוחד בדעות שלה, אבל כשאיימי אמרה אותן, כולם מיהרו להגיד לה כמה היא צודקת וכמה היא חכמה. אולי אם איימי תחשוב שהן חברות, היא תלמד איך לגרום לאחרים לחבב אותה.

בניגוד לבני אדם, את השברים והאחוזים אי אפשר היה להקסים. היא כתבה:

“בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.”

היו עוד הרבה חוקים שרצתה לכתוב, אבל בדף היה מעט מקום, עדיף היה להיזהר ולא להשתמש יותר מדי. חוץ מזה, כבר היו לה ארבעה חוקים שבזכותם יהיה לה הרבה יותר קל ב"אדוארד היינס". היא החליטה שתחכה לראות איך עובדים החוקים הנוכחיים לפני שתכתוב חדשים.

כשאביה חזר מהעבודה הם התיישבו לאכול. אימה הכינה את הספגטי שהיא הכי אהבה, ואביה היה במצב רוח לדבר יותר מבדרך כלל. הוא סיפר להן על מנהל עבודה חדש שהגיע למפעל, בחור חיוור ונמוך שאהב לרדות בכולם. אחד מהעובדים תמיד סיפר בדיחות גמדים כשהוא עבר לידם, פעם אחת הוא אפילו זימזם לידו את השיר על המפטי דמפטי. אביה צחק כשתיאר להן איך המנהל החיוור היה “הופך לאדום כמו עגבניה”. היא נזכרה בוורנון, תהתה אם גם הוא מספר עליה סיפורים כאלו, אבל רצתה לשכוח מ"אדוארד היינס" ומהחוקים. בבית שלה החוקים היו בסדר כמו שהם.

נספח: חוקי אדוארד היינס החדשים

– על המבחן שוויקטוריה מסרה, כתוב השם שלי. על המבחן שאני מסרתי, כתוב השם שלה.

– אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.

– איימי חברה שלי.

– בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.

*

איימי חיבקה אותה, חולצתה הלבנה מדיפה ניחוח ורדים מחניק. זו הייתה הפעם הראשונה שאיימי בכלל הבחינה בה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהיא קיבלה חיבוק ממישהי לא מהסוג שלה. היא לא ידעה אם זה בסדר להרים את הראש, או מתי בכלל מסתיים החיבוק. מי אמור לסיים אותו? היא חיכתה שאיימי תרפה ממנה. לבסוף איימי התרחקה, לוקחת עימה את ריח הבושם הנורא.

“אז מה שלומך?”

“האמת שאני מרגישה קצת מוזר.”

“מגניב. תגידי, את באה היום בערב למסיבת פיג’מות אצל אליס?”

“היא לא הזמינה אותי.”

“אה. טוב, תשמעי, את יודעת מה את צריכה לעשות.”

“זה בסדר, אני לא יודעת אם אני רוצה להגיע.”

“מה? לא, את חייבת להגיע, את פשוט צריכה להתלבש קצת אחרת. איך שאת לבושה עכשיו, את נראית כמו איזו ענייה מהרחוב.”

היא שתקה.

“נו, אל תהיי כזו, אני מנסה לעזור לך.”

“אני צריכה ללכת, עוד מעט מתחיל השיעור.”

איימי אחזה בה, מהדקת סביב אצבעותיה כף יד שמנונית.

“את לא כועסת עליי, נכון? מבטיחה?”

“מבטיחה.”

“יופי!”, איימי שחררה אותה, אבל לא לפני שהתחבקה איתה שוב.

המים הקרים מהברז בשירותי הבנות שטפו ממנה את ריח הוורדים, אבל לא את השאלות. למה היא לא הציעה לה לשחק ביחד וזהו? מה זה משנה איך היא מתלבשת? למה אמילי נגעה בה כל הזמן? תמיד אמרו לה שאנשים כמוה וכמו ההורים שלה הם “פשוטים”. יכול להיות שככה נראו חברויות של האנשים המסודרים? אולי היא פשוט צריכה להתרגל להתנהגות הזו, ללמוד להתקרב ולהתחבק ולהתלבש, אולי רק ככה אפשר למצוא חברים מחוץ ל"דירטי די".

“אתם יכולים לשבת,” אמרה מיס הודג’קינס. היא הייתה אחת מהמורות המסורתיות יותר, כזו שלובשת בגדים ארוכים גם בקיץ ומתעקשת שהתלמידים יקומו לכבודה בתחילת השיעור. כשהכתיבה להם תרגילים היא הקפידה להקריא כל סימן ומספר, כמו כתבנית מקצועית. אפילו אמא שלה, זאת שתמיד הייתה מסודרת וקפדנית, נראתה כמו נערה פוחזת ליד מיס הודג’קינס.

וכאילו שהמספרים והפעולות לא הספיקו, עכשיו התחילו ללמוד על מיילים ומטרים, דולרים וסנטים. מיס הודג’קינס כתבה דברים לא הגיוניים, כמו 1=100, או 1+30=1.5, ואפילו 1+1≠2. אבל הפעם, שלא כמו בדרך כלל, מיס הודג’קינס ענתה לשאלות שלה. הסבירה לה בשיא הסבלנות על כך שהדרך היחידה להשוות בין שני מספרים מיחידות שונות היא לערוך המרה כך שיהיו באותה היחידה. מיס הודג’קינס אפילו ענתה לשאלה שלה למה אי אפשר פשוט לכתוב הכול ביחידה אחת. ומשם המשיכה להסביר על השיטה הרומית ועל גימטריה.

זה היה שיעור החשבון הטוב ביותר בחייה, היחיד שבו היא למעשה הרגישה כאילו החומר זרם. היא יצאה מהכיתה בחיוך, עד שנתקלה בבילי.

“היי, אני חושבת שהיום סוף סוף הבנתי את מיס הודג’קינס. אולי חשבון זה לא כל כך נורא.”

“תשמעי,” אמר בילי בזעף “את לא שמת לב שגם ילדים אחרים רצו לשאול שאלות?”

“אז למה הם לא הצביעו?”

“כל הזמן היו לך עוד שאלות, ויש את החוק שתמיד חייבים לתת לך לשאול קודם.”

היא מיהרה להתרחק מבילי. עכשיו הרגישה אשמה על השעה הכיפית ההיא, היחידה בחייה שבה אהבה חשבון. בשאר השיעורים לא חל שינוי מיוחד – היכן שהיו מילים ולא מספרים היא הסתדרה מצוין. אבל בכל הפסקה, אם כי עכשיו הרשתה לעצמה סוף סוף להסתובב במסדרון בלי פחד, היו ילדים שהביטו בה בעוינות. “מה שלומך, נסיכה?” “ילדה מוגנת”. היא רצתה לצעוק להם שהם הנסיכים, שהיא זו שתצטרך בסוף היום לחזור לשכונה מטונפת מביוב ושבורה מאלימות. אבל היא לא צעקה, אפילו כשראתה את ורנון. הוא עמד מולה והסתכל, ידיו רועדות וגופו דרוך כאילו הוא הולך להרביץ לה מול כולם. אבל לבסוף לא עשה אפילו צעד אחד לכיוונה. הוא לא היה מסוגל להפר את חוקי העולם.

בסוף היום ישבה באוטובוס ל"דירטי די" בתחושת הקלה. האנשים מסביבה קראו עיתונים, דיברו זה עם זה, ישנו, או סתם בהו מהחלון. חוקי “אדוארד היינס” החדשים לא חלו עליהם, לכן בעיניהם היא הייתה רק ילדה מכוערת שיושבת במושב האחורי באוטובוס לשכונות העוני. זה מה שהיא רצתה שיקרה גם ב"אדוארד היינס", להיות רק עוד אחת, לא להיות מסומנת. במקום זה, היא רק החליפה את הסימון שלה, מ"מטרה קלה" ל"פרח מוגן". מה זה באמת שינה? הרי בכל פעם שילד עובר ליד פרח מוגן, הוא רוצה לתלוש, דווקא כי אסור. החוקים מנעו מהם לנהוג באלימות, בגסות. אבל נותרו המחוות המרומזות יותר, אלו שהראו שהם לא רעים אליה סתם משעמום, אלא כי ככה הם באמת מרגישים. היא גוף זר שהוחדר ל"אדוארד היינס" הבטוח שלהם, תזכורת לדברים שאורבים מחוץ לעולמם.

כשהגיעה הביתה, כבר ידעה מה צריך לעשות. היא מיהרה לחדר שלה. מהר, לפני שההססנות והפחד ינצחו אותה.

“איימי חברה שלי”

תחושת הקלה שטפה אותה. איימי לא תחבק אותה יותר עם ריח הוורדים שלה, לא תנסה לעצב אותה מחדש.

“בשיעורי חשבון תמיד מסבירים לי לאט עד שאני מבינה.”

אדוארד היינס היה שייך לכל התלמידים שלו, לא הוגן שהיא תיקח רק לעצמה את המורה של כולם. אבל כעת היא לא תיהנה יותר מחשבון. היא הרגישה שעולם שלם חמק ממנה בין רגע.

“אף אחד באדוארד היינס לא מרביץ לי או מקלל אותי.”

שיקללו אותה כמה שהם רוצים, אבל היא לא תיתן לוורנון לגעת בה יותר. זהו, אלו היו החוקים המתוקנים. את החוק שמסדיר את הבעלות שלה על המבחן היא לא מחקה. זה היה חוק צודק, היא שמחה שכתבה אותו. עכשיו היה הזמן להירגע, לשכב על המיטה, ולהמשיך לקרוא את הספר “קמט בזמן”. אבל הטלפון צלצל.

“לורטה, זה אבא. תני לי את אמא בבקשה.”

אף פעם לא שמעה את קולו של אביה כל כך גבוה, כל כך לא יציב.

“את יכולה לתת לי את אמא בבקשה? זה חשוב.”

אימה לקחה את השפופרת וידיה החלו לרעוד. “מה?”; “איך זה קרה?”; “באמת עשית את זה?”; “לכמה זמן?”; “מה יהיה עם העבודה שלך?”; “מה זה עוזר שאתה מצטער?” היא ניסתה להבין מה אביה אומר שם.

“הוא ניתק,” אמרה אימה, הלכה לחדר השינה, וסגרה את הדלת מאחוריה.

רק כשיצאה משם, כעבור דקות ארוכות, הצליחה לומר: “אבא במעצר עכשיו. אנחנו לא יודעים יותר מזה. אני מצטערת.”

הן חיבקו זו את זו.

“יהיה בסדר, מתוקה. אל תדאגי, הוא ודאי ישתחרר בעוד כמה ימים.”

“אבל למה? מה קרה?”

“קרה משהו בהפגנה בפייטי. היו שם כמה אנשים שזרקו דברים על השוטרים. הם אומרים שאבא היה ביניהם, אבל זה לא נכון, לא התחתנתי עם פושע. הוא ייצא בעוד כמה ימים, אני בטוחה.”

בתשע שתיהן הלכו לישון. לפחות כך אמרו אחת לשנייה. דרך הקירות הדקים, יכלה לשמוע את אימה מסתובבת ברחבי חדרה, ממלמלת לעצמה, בוכה. איזה מין עתיד חיכה לה? הרי אפילו אמא שלה, זו שעד היום נראתה בלתי פגיעה, הייתה רק עוד קורבן. לה היה את ורנון ולהוריה היו השוטרים. אבל כל זה יכול להשתנות. היא נגעה בדף שבכיסה.

*

הרעיון התבשל במוחה כבר כמה שעות. היא תצטרך לכתוב בקצרה כי לא נשאר הרבה מקום בדף, אבל אחר כך היא כבר לא תצטרך אותו יותר. בהתחלה חשבה לנקום בכל האנשים שלא מקבלים אותם. אבל אז זכרה את המבטים של התלמידים ב"אדוארד היינס". הכעס שלהם, חוסר האונים הזועק בלי מילים, היא לא רצתה לראות את זה שוב. וחוץ מזה, אם היא באמת תפגע בכולם, תשנה אותם איכשהו, היא תוכיח שהם צדקו. כל כך הרבה פעמים היא שמעה את זה, שהיא ושכמותה סכנה, שהם יפגעו במדינה, שהם לא לגמרי בני אדם, שצריך להרחיק אותם מאנשים מתורבתים יותר. זה לא היה נכון, היא הייתה בן אדם, אולי בן אדם פגום או שונה מהאחרים, אבל לא סכנה.

אז אם היא לא יכולה לשנות אחרים ולא רוצה לנקום בהם, נותרה לה רק אפשרות אחת – היא תשנה את עצמה ואת משפחתה, תהפוך אותם למתאימים. היא לקחה את העיפרון.

“אבא שלי לא מזדהה עם הפנתרים השחורים.”

כלום לא קרה, אבל זה לא הטריד אותה. היא כבר הבינה איך הפנקס עובד.

“אנחנו לא גרים ב’דירטי די', אלא ב’לייקוויו', ליד בית הספר שלי.”

היא הרגישה כמו במעלית שעולה מהר מאוד. האוזניים שלה נסתמו וכוחות בלתי נראים משכו אותה ימינה ושמאלה. אבל זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלה.

“יש לנו כסף, אנחנו לא עניים.”

הבית התחיל לזוז. הקירות זזו בחריקות רועשות, התכווצו במקומות מסוימים וגדלו באחרים. מסביבה התחילו להופיע חפצים, פסל של בלרינה, חלילית, ארון בגדים גדול. נשארו לה עוד שני דברים לכתוב.

“לטישיה תהפוך לאן.”

בן רגע המוח שלה הפך לדייסה. המחשבות נזלו אחת לתוך השנייה, ולרגע נדמה לה שכל מה שיש זה רק עכשיו, הרגע הזה, כשהיא כותבת דברים בפנקס. היא ידעה שעד לפני רגע קראו לה לטישיה, אבל בו זמנית, היא גם זכרה שתמיד קראו לה אן. תמונות מהילדות של אן התחילו להציף אותה, ילדות שמעולם לא קרתה, או אולי כן?

“שחור יהפוך ללבן.”

בועות מוזרות התחילו להופיע על העור שלה, צומחות במהירות על כולו. הן הרגישו חמות, כאילו הצמידו אליהן גפרורים בוערים. כל הגוף שלה בער. בשארית כוחותיה, היא ניסתה להגיע אל הדף. עדיין נשאר בו קצת מקום, אולי היא תוכל להרגיע את הכאב. היא משכה אותו אליה, החזיקה בעיפרון, והתעלפה.

*

השמש עלתה, מאירה את צמודי הקרקע ומדשאותיהם, את המדרכות הנקיות, את השמיים שאף בניין גבוה לא הסתיר. לורטה עמדה מול המחבת, מטגנת בייקון וביצים לארוחת הבוקר. היא פתחה את החלון, שואפת את ריחו המלוח של אגם פורטצ’רטריין. אתמול בלילה היה לה חלום מוזר. היא שכחה כבר את רובו, אך מהמעט שזכרה, הוא התרחש בשכונת המצוקה של פרויקט דיזייר. לא היה לה זמן לנסות להיזכר – בעוד רגע אן הקטנה תתעורר וצריך שתחכה לה ארוחת בוקר מזינה.

רוברט וילסון עמד מול המראה. לגופו לבש חולצת כפתורים חדשה שקנתה לו אישתו. כל הכפתורים היו רכוסים. מכנסי בד אלגנטיות עטפו את רגליו, מסתירות לחלוטין את העור החיוור. המכנסיים והחולצה עבדו יחדיו על מנת לבלום את צמיגי הבטן שלו מלהתפרץ ולהפר את חזות הסדר שניסה לבנות. רוברט קשר בדייקנות את העניבה מסביב לצווארו, תיקונים אחרונים לפני היציאה אל האור. זה כבר השבוע השני שלו בתור מנהל עבודה במפעל. הוא ידע שבחרו בו בגלל החריצות שלו – כמו שלא התעצל לענוב עניבה, כך לא התעצל להגיע בזמן, לערוך רישום מדויק של ההספק של כל עובד, ולדעת לאיים או לחלק בונוסים כשצריך. הוא דאג לעשות את עבודתו ביעילות, מתוך רצון כן לשפר את יעילות הייצור. עוד בתור ילד רוברט תמיד התאמץ להיות הטוב ביותר, להתקדם. כשהיה חוזר מוכה או עצוב מבית הספר, אביו תמיד אמר לו שלמרות הכול, אם ישקיע המון בלימודים, יקבל בסוף את ההערכה שמגיעה לו.

אן התעוררה מצלצול השעון המעורר. כשהורידה מעליה את השמיכה הקיצית, היא בהתה לרגע בבהלה בידיה. הן היו לבנות לגמרי, כמו השלג, כמו התלמידים ב"אדוארד היינס". היא נזכרה בכול, בשנאתם השותקת של התלמידים, במעצר אביה, בחוקי העולם. היא באמת עשתה את זה – תיקנה את הכול. היא קמה ובחנה את עצמה במראה. שערה נותר שחור, אך לא היה מתולתל עוד. היא העבירה בו יד בעדינות, נהנית מהקווצות החלקות שהגיעו עד כתפיה. גופה לא השתנה בהרבה, גם ילדה לבנה יכלה להיות גמלונית. אבל הפנים שלה, הן היו ההפתעה הגדולה ביותר. בעבר, כשעמדה מול המראה, היא תמיד השפילה מבט, נגעלה מהפנים שלה. השפתיים הגדולות, הלבן בעיניים שהיה בעצם צהבהב, השיניים הבוהקות, עורה הכהה, כל אלו גרמו לה להיראות כצבוע משחר לטרף. הפנים החדשות שלה היו שונות לגמרי. שפתיים דקות, עיניים גדולות שלובנן היה כלובנן עורה, וחיוך רך ועדין. היא יכלה להעריץ את עצמה כך במראה במשך שעות.

“אן, ארוחת הבוקר מוכנה.” לא היה זה קול המורה הרועם והבטוח בעצמו שהכירה, אלא קול רך ומזמין. אמא שלה.

כשיצאה מהחדר, נדרשו לה כמה שניות לשלוף מזכרונה את מבנה ביתם החדש. היו בו כמה חדרים נוספים. חדרון אחד הוקדש רק לשירותים, בלי מקלחת לידם. המטבח והסלון היו נפרדים, מלבד חלון קטן שאפשר הגשת אוכל נוחה. חדר שינה נוסף עמד גלמוד בפינת הבית, משמש רק אורחים שנשארים לישון. היא עשתה את דרכה לסלון. כשהגיעה אליו נוכחה לראות כמה גדול היה בהשוואה לישן. שולחן העץ הקטן בסלון גדל יחד עם החדר; את העץ החשוף כיסה צבע מט שחור. הטלוויזיה גדלה פי שניים כמעט ונראתה חדשה מהחנות. מי היה מאמין, יש לה טלוויזיה צבעונית.

“אן, בתי היקרה, מה אמרנו על לאכול מול הטלוויזיה?” – הפעם היה זה קולו של אביה. הלאות המתמשכת, המילים החסרות, כל אלו נעלמו. עכשיו הפך לרהוט ולסמכותי מבין בני הבית.

היא זללה את הביצים והבייקון בשקיקה רבה. הם היו טעימים בהרבה מארוחותיה הישנות, לחם עם מעט חמאה וירקות. בשר היה משהו שאוכלים רק פעם אחת בשבוע וגם זה לא היה מובן מאליו. יהיה עליה ללמוד את תחושת השובע בביתה החדש, איך להחליט מתי להפסיק לאכול, גם אם הצלחת לא ריקה עדיין.

“דובשנית שלי, אני חייב ללכת לעבודה. שיהיה לך יום טוב היום בבית הספר.”

כשהיו עניים, כמעט אף פעם לא היה לאבא זמן אליה לפני שיצא לעבודה. אן קמה אליו וחיבקה אותו בחוזקה.

כשהגיע הזמן ללכת לבית ספר, הבינה ש"אדוארד היינס" היה במרחק עשר דקות בלבד מביתם. כבר אין צורך למהר כמו פעם. גם אם תלך עכשיו בקצב רגיל, היא תגיע לבית הספר עשר דקות לפני תחילת השיעור. היא הרשתה לעצמה ללכת בדרכים עקלקלות, ליהנות מהשכונה החדשה שלה.

דיזייר, ביתה הישן, שכן באנדרלמוסיה – מה שהתחיל בשורות־שורות של בתי רכבת מסודרים כמו חיילים, הפך בהדרגה, בעקבות כשלי ביוב ובנייה לקויה, לאוסף חורבות שכל אחת מהן הוכתה בצורה שונה. בבניין אחד החשמל היה כבה דרך קבע, באחר היו עכברים. הייתה ילדה מ"מקדונו" שבביתה היה חור גדול מספיק בשביל שחתלתול יוכל להיכנס. בלייקוויו, לעומת זאת, כל בתי המגורים היו תקינים, דומים זה לזה ומתוכננים היטב. הם נבדלו זה מזה בקישוטים ובעציצים שבמרפסת, ובמכוניות שבחזית הבית – דברים שבדיזייר ראו פחות.

הדבר השני היה הצפיפות. בדיזייר, כל בניין רכבות הכיל כמה עשרות משפחות. לפעמים חשבה שאם כל נערי הרחוב היו נכנסים בו זמנית הביתה, הבניינים היו מתמוטטים תחת העומס. בלייקוויו היו בעיקר דו משפחתיים וצמודי קרקע. בין דירות באותו בניין הפריד לרוב קיר עבה מספיק כדי לשמור על השקט. גם למשפחות עצמן היו לרוב שניים או שלושה ילדים ולא ארבעה או שישה. וכמובן, הדירות עצמן היו גדולות יותר, כפי שראתה בדירתה שלה. בשטח מרווח כל כך בטח אין כמעט מריבות, חשבה לעצמה.

הדבר השלישי היה האנשים ברחוב. בדיזייר לא יכולת לדעת את מי תפגוש, אישה זקנה או נער עבריין. ואילו ללייקוויו היה לוח זמנים קבוע. בבוקר יצאו תלמידי בית הספר לדרכם, אחריהם הגיעו עקרות הבית, עם עגלת תינוק ושקית מצרכים. בשעות הערב הגברים חזרו הביתה מהעבודה, מעשנים ושותים בירה במרפסת או מטיילים עם הכלב. בני הנוער היו יוצאים לשוטטות לילית, מחפשים דברים שעדיין לא עניינו אותה.

היא יכלה להמשיך לעמוד על ההבדלים, לבחון בשנית כל רחוב ורחוב, אבל אז הסתכלה בשעון. נותרו רק עוד 5 דקות לשיעור, כנראה שהיא תאחר הפעם.

כשנכנסה לכיתה, מצאה את עצמה מביטה ישירות בעיניה של גברת ג’רמייה, המורה להיסטוריה. גברת ג’רמייה עמדה במרכז הכיתה. היא לבשה שמלה ארוכה ומהודרת, כזו שהזכירה לה תמונות של מתיישבים אמריקאיים ישנים. היו לה עיניים כמו חריצים דקים בחומה של מבצר.

“אן וילסון, את איחרת לשיעור שלי.”

לא באמת היה מה להגיד. היא רק תהתה איך גברת ג’רמייה תעניש אותה הפעם. היא זכרה היטב את העונשים הקודמים, או לפחות כך חשבה, שכן עתה לא עלה בראשה אף אחד. בעצם, הייתה ילדה שחורה בשם לטישיה שגברת ג’רמייה אהבה להעמיד ולבייש מול כל הכיתה.

אבל גברת ג’רמיה רק הורתה לה להתיישב במקומה, והשיעור המשיך להתנהל כרגיל. היא הייתה סתם עוד אחת שיושבת בכיתה וכותבת מה שהמורה אומרת.

גם בהמשך היום ההרגשה הזו ליוותה אותה, הרגשה שכבר אין בה משהו מיוחד. היא התענגה על ההרגשה הזו, כמו צוללן שמקבל לפתע זימים, ומבין שהוא יכול להפשיט ממנו את ציוד הצלילה הכבד. המבטים כפולי המשמעות הפסיקו ללוות אותה, פינו את מקומם לברכות שלום אגביות. היא ידעה שהיא נחשבת לתלמידה חדשה וביישנית. אבל בו זמנית היא זכרה שכבר לפני חודש התחילו להזמין אותה למסיבות כיתה.

באחת מההפסקות נתקלה בוורנון וכל גופה התקשה. הוא הרביץ גם לה בעבר, אבל אחרי שהוריה הגיעו לצעוק על המנהל, הוא לא נגע בה יותר. עדיין, תמיד היה בה חשש בכל פעם שעבר לידה, כמו רוח קפואה שנשבה ממנו אליה. “מלשנית”, הוא סינן לעברה ואז המשיך ללכת. זה היה עלבון חדש למרות הזיכרון שליווה אותה שספגה אותו כבר בעבר. לטישיה הייתה “גוש חרא” או “כושית”, אבל בחיים לא “מלשנית”. כשלטישיה חיה ב"דירטי די", “מלשין” הייתה הקללה הנוראית ביותר, כזו ששמורה למישהו ששיתף פעולה עם השוטרים, אלו שבעיני אן סימלו ביטחון ואמריקאיות. אז מה היה עדיף? “מלשין” או “כושי”? אן הייתה בטוחה שמלשין, “כושי” היה אחד שחוטף מכות, אחד מכוער, טיפש, פושע. “כושי” גם היה היא, עד לפני יום.

אחרי שוורנון הלך וההפסקה נגמרה היא נכנסה לשיעור חשבון. כבר לפני כן היא הרגישה את הפרשי הזיכרונות, את המוח שלה מחליף בין אן ללטישיה, מנסה ליישב בין שני עברים שונים, אבל בשיעור חשבון הייתה לה הפתעה שלא ציפתה לה. שברים, יחידות, גיאומטריה, הכול היה לה ברור, שקוף. הם עדין תבעו ממנה ריכוז רב, היא עדיין טעתה לא מעט. אבל סימני השאלה, אלו שהפכו את החשבון ממלאכה קשה לסיוט, הם כבר לא היו שם. לכל שאלה הייתה תשובה וזה בסך הכול היה עניין של לדעת את מי לשאול. כשהמורה בבית ספר לא ענתה, היא יכלה לשאול את אבא. כשגם אבא לא ענה, הייתה לה מורה פרטית פעם בשבוע. במפגשים שלהן, בלי שאר התלמידים מסביב, היא יכלה לענות לה לכל שאלה.

כעבור כמה ימים התחילה להתרגל. היא התרגלה להיות אן וילסון, ילדה לבנה ונורמלית כמעט לגמרי. הדבר היחיד שמוזר בה היו הזיכרונות שלה. לטישיה התחילה לעורר בה בהדרגה הרגשה כמו סרט או ספר, כזה שנוצר על ידי מישהו אחר. אבל זיכרון אחד נשאר שלה, המפגש עם האיש חסר הצבע באמצע הרחוב, זה שנתן לה הזדמנות. היא רצתה להגיד לו שהנה, היא הצליחה, היא לא פגעה באף אחד והיא כן שיפרה את החיים שלה.

ארוחת הערב הייתה טקס רב חשיבות בבית וילסון. במהלך היום היו לכל אחד מהם עיסוקים מגוונים. ארוחת הערב הייתה השעה היחידה שבה כולם היו בבית, מתפקדים יחדיו כמשפחה. לורטה הייתה מגישה את האוכל, לרוב כדורי בשר או עוף בתנור, ולצדם סלט ירקות וקוביות גבינה. אן הייתה עורכת את השולחן. ביום הראשון הזיכרונות שלה עוד לא הסתדרו לגמרי, אבל בהמשך היא כבר ידעה בדיוק כיצד לערוך שולחן ומה הכלים שכל אחד מעדיף. רוברט לא היה מעורב כלל בתהליך ההכנה. השולחן הערוך והמלא בכל טוב היה המתנה שלהן, התודה שלהן על כך שטרח למענן בעבודה במפעל, התשלום שלהן עבור הזיעה שלו, שניגרה במפלים אל מול הפועלים חסרי המוח והמנכ"ל חסר הלב.

אחת המטרות של ארוחת הערב הייתה לתת לכל אחד מהם הזדמנות לספר לאחרים על מה שקורה בחייו. זיכרונותיה של אן אמרו לה שבארוחה כזו היא סיפרה להם על ורנון והבריונות שלו. הפעם זה היה אביה שסיפר על קשייו.

“האמת היא שהולך בסדר בסך הכול. כבר עברו איזה שבועיים מאז שמינו אותי לנהל אותם. הם קצת לא ממושמעים, אבל כשקשוחים איתם הם יודעים לעשות את העבודה. בדיוק כמו פעם, אה? הבעיה היא עם עובד בשם ארל דייוויס. כשהוא מחייך הוא נראה ממש כמו שימפנזה, וכל הזמן הוא מוצא דרכים לעצבן אותי.”

“למה לא תפטר אותו וזהו?”, שאלה לורטה.

"זה העניין, יש לו תפוקה ממש טובה, ואת יודעת איך אנחנו מתקשים לעמוד ביעדים של ההנהלה.

“אבל מה הוא כבר עושה?”

“זה קצת מעורפל. הוא בחור גדול ושרירי, לא מאיים או משהו, אבל אני חושב שהוא מנסה להראות לי שאני נמוך ממנו. חוץ מזה, אני רואה אותו מדי פעם, כשהוא בהפסקה עם האחרים, מזמזם את השיר על המפטי דמפטי.”

“נשמע נורא להיות כל היום עם הכושים האלו,” לורטה אמרה.

אן התכנסה בתוך מחשבותיה. אבא שלה היה הבוס של… האבא הקודם שלה?

“כן, אבל את יודעת איך זה, זמנים משתנים. בטח מתישהו הם יהיו יותר מתורבתים.”

“אני בכלל לא בטוחה. גם מפחיד אותי שהם מנסים להכניס אותם עכשיו לבתי הספר. אתה יכול לדמיין את זה? ילדים שחורים לומדים ביחד עם הבת שלנו?”

אבל כבר הייתה ילדה שחורה שנכנסה ל"אדוארד היינס", זכרה אן. קראו לה לטישיה ו… מה קרה לה?

“אל תדאגי, אנשים ימחו. לא יתנו להם לעשות את זה בקלות.”

זה כבר קרה, כבר היתה ילדה שחורה בבית הספר – או שלא? היו לה את הזיכרונות של אן ואת הזיכרונות של לטישיה. היא לימדה את עצמה להפריד ביניהם, לחשוב על לטישיה בתור סרט שלא קרה באמת. אבל אם זה לא קרה באמת, או שאף אחד לא זכר את זה, זה בעצם אומר שלא הייתה לטישיה. שהיחידה שהכירה את לטישיה באמת הייתה היא עצמה – אן. זה לא הגיוני. לטישיה לא הייתה לבד בעולם. היו לה חברים מ"מקדונו" ששיחקו איתה, היו לה הורים, מה קרה להם?

“אבא, תגיד, היה לך עובד בשם רוברט?”

“לא.”

“אתה בטוח?”

“ברור שאני בטוח. את מתנהגת קצת מוזר היום, קרה משהו?”

אביה הושיט יד וליטף את שערה החלק. אבל היא יכלה כעת לחשוב רק על היד של אביה הקודם שליטפה את לטישיה, יד גדולה וגסה מלטפת בתנועות גדולות שיער מתולתל ולא נעים. היא הרגישה פתאום שהליטוף ההוא היה לה נעים, הרבה יותר מאשר היד של האיש השמנמן הזה, מנהל שנעלב כמו ילד קטן. אבל היא גם אהבה אותו, הרי הוא היה אבא שלה, זה שהתרגלה לחיבוק שלו מיום שנולדה, כבר חמישה ימים.

כשהארוחה נגמרה היא הסתגרה בחדר שלה. הייתה לה תכנית שאסור שהוריה ידעו עליה. כדי להוציא את התכנית לפועל היא נאלצה לשקר להם. אן הייתה ילדה טובה, שלא שיקרה אף פעם. אבל היא זכרה שלטישיה שיקרה כמה פעמים, אפילו להוריה, כמו בפעם ההיא שהבריזה מבית הספר כדי לפגוש איש בלי צבע שישנה לה את החיים. עכשיו לטישיה הפכה למורה שלה לשקרים.

“אמא, אני הולכת עם איימי אחר הצהריים לבית של מדיסון. זה בסדר?”

“כן, מתוקה. אני שמחה שאת יוצרת חברויות חדשות.”

*

כשהלימודים הסתיימו היא החלה להתקדם לעבר תחנת האוטובוס. כל צעד היה קשה יותר מקודמו, כאילו היא מטפסת על הר. היא ניסתה להסתכל על הגוף שלה מבחוץ. היא צריכה רק להזיז את עצמה לפי התכנית, לא להסס, להמשיך לדחוף את הגוף.

האוטובוס הגיע לתחנה. המנוע שלו הרגיש כמו שאון, הפיח כמו גופרית, הדלת כמו השער לגיהנום עצמו. אף אחד לא שם לב לילדה הקטנה שעומדת מול האוטובוס. היא עדיין יכלה לברוח, לחזור הביתה ולהגיד שמדיסון ביטלה. אבל התחנות כבר החלו לחלוף על פניה: ג’רמיין, קלייר, רוזדייל. עוד ועוד אנשים ירדו מהאוטובוס. מוס, דורגנווה, סיינט ברנרד. בתחנות האלה התחילו לעלות האנשים שאן למדה כל חייה לפחד מהם. קולומבוס, סיינט רוק, פרנקלין. לטישיה הייתה רגילה לריח הביוב, אבל בעבור אן זו הייתה הפעם הראשונה שהיא מריחה ביוב בכזו עוצמה. האוטובוס עבר את תחנות קלואט ומבעד לחלונות ניבטו אליה בניינים כעורים, קירותיהם מתקלפים ומלוכלכים מגרפיטי, מחלונותיהם מציצים פרצופים חסרי בינה. התחנה הבאה – דיזייר.

היא ניצבה מול הבניין בפייטי, המקום שבו אביה של לטישיה ועוד אחרים הפגינו מול המשטרה. במובן מסוים זה גם היה המקום שאן נוצרה בו. למרות זאת, אן שנאה אותו. בפנים התגוררו האנשים שהוריה תמיד קיללו בלחש. הם היו “חיות משחרות לטרף”, “פושעים במסווה של גבורה”, “אנשי מערות שלא היו ראויים לזכויות אזרח”. הם היו הפנתרים השחורים. אן ניסתה להביט אל תוך זיכרונותיה של לטישיה, לראות אם אולי לה הייתה יותר סימפטיה אליהם. למרבה ההפתעה, בעיניה של לטישיה הפנתרים נראו יותר כמו ילדים מטופשים בתחפושות.

“היי, לבנונה!” צעק לה בחור בגופייה גדולה מכפי מידותיו.

היא המשיכה ללכת, בגב זקוף, בקצב אחיד, מסתירה את הפחד. היא ידעה בדיוק לאן היא רוצה להגיע, מה היא צריכה לגלות.

כעבור עשר דקות עמדה מול בניין המגורים של משפחת וילסון. כמה מילדי השכונה השתרכו אחריה – ילדה לבנה לבושה היטב מסתובבת לבדה ב"דירטי די" לא היה מראה נפוץ. לפני כן אן ראתה בניינים כאלו רק בסרטים. תמיד גרו בהם כל מיני מוכי גורל, דמויות שנוצרו על מנת להזכיר לצופה האמיד את המזל שזכה בו – להיוולד במקום הנכון. כשעלתה במדרגות לקומה השלישית, נזהרה לא לגעת בקירות מכוסי הטחב.

כשהגיעה לדירה שלהם, חיכתה לה הפתעה. בנוסף לדלת שהייתה שלהם הייתה שם דלת נוספת, דלת סורגים מברזל מחליד, עם מנעול ענקי. אן הושיטה את ידה לתוך הסורגים ודפקה על הדלת. איש לא ענה. היא החלה לדפוק שוב, הפעם חזק יותר, בכף יד פתוחה. איש לא ענה. “תפתחו לי!” היא צעקה, “בבקשה.”

את הדלת פתח גבר שחור וקירח, אדום עיניים. נדף ממנו ריח חריף של בירה.

“מה את עושה פה?”

“חיפשתי את משפחת וילסון.”

“אין פה כאלו.”

“אולי הם גרו פה פעם?”

“לא מכיר שום וילסון. עופי מכאן,” הוא אמר וחשף את שיניו, מדיף ניחוח אלכוהולי.

היא הסתובבה ומיהרה לרוץ למטה במדרגות. בקומה למטה עצרה לחשוב. זה הגיוני שהדייר החדש לא יכיר את מי שגר שם קודם. היא צריכה לשאול מישהו שהכיר את ההורים של לטישיה. כמו מיס קמפבל, אישה זקנה ערירית שנהגה לבקר אותם לעתים תכופות.

אן דפקה חזק בדלת של מיס קמפבל. צליל הטלוויזיה נחלש מעט, ונשימות כבדות נשמעו. אן שמעה את המפתח מגשש אחר חור המנעול, את ידית הדלת נלחצת.

“שלום ילדונת, את לא נראית מהשכונה, הלכת לאיבוד?”

“לא, אני מכירה את השכונה, הייתה לי פה חברה פעם, לטישיה וילסון.”

“לטישיה! היא הייתה ילדה חמודה. לא מנומסת, אבל חמודה. מתי הכרתן? הם עזבו את הדירה לפני חמש שנים.”

חמש שנים? זה אומר שאיש מהילדים לא יזכור את לטישיה.

“עזבו? לאן?”

“הם נכנסו לכל מיני בעיות אחרי שפיטרו את בעלה של לורטה מהעבודה. בפעם האחרונה שדיברתי עם לורטה היא אמרה שהם חושבים לעבור לגור אצל קרוב משפחה שלה בלייק צ’ארלס. אני חושבת שנמאס להם מניו אורלינס.”

לא היו לוילסונים קרובים בלייק צ’ארלס. מה קרה לזיכרון של כולם?

“היא השאירה לך כתובת?”

עיניה של הזקנה נמלאו עצב, “לא, היא לא השאירה כלום, פשוט נעלמו בלי להודיע.”

“אני מבינה. תודה רבה לך.”

“חכי רגע. את לא אמרת לי את האמת. לא יכול להיות שילדה שנראית כמוך קשורה למישהי שגרה כאן.”

אן שתקה.

“תקשיבי, כדאי שתחזרי לשכונה הלבנה שלך ותשכחי מאיתנו. לא כולם פה נחמדים כמוני.”

*

האנשים באוטובוס החלו להתחלף משחור ללבן, מזר למוכר, ממסוכן לבטוח. אן הפסיקה להסתכל לצדדים כל הזמן והתחילה לחשוב. מתברר שההורים הקודמים שלה עזבו את העיר ועברו לגור עם קרוב משפחה שלא היה קיים עד לא מזמן. אם הם גרו איתו, כנראה שלא הייתה אפשרות למצוא אותם במדריך הטלפונים.

בחדר שלה היא פתחה את המגירה והוציאה ממנה את הדף. נשאר בו מקום לעוד משפט אחד, והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה לכתוב.

“האיש עם הפתק נמצא כאן עכשיו.”

ברגע שהסתובבה, ראתה אותו עומד מאחוריה.

“רצית משהו?”

“איפה ההורים שלי גרים?”

“הם פה איתך, בבית.”

“לא הם. ההורים של לטישיה.”

“בשום מקום.”

“אבל שמעתי שהם עזבו ללייק צ’ארלס.”

“הם בכלל לא הגיעו לשם. הייתה להם תאונת דרכים על הכביש המהיר ללייק צ’ארלס.”

הם מתו! היא רצתה לשנות את עצמה ואת ההורים שלה. במקום זה היא הרגה את ההורים הישנים שלה וקיבלה הורים אחרים.

“את טועה, הם לא מתו.”

“אתה משקר,” היא צעקה, מנסה להכות אותו. אבל האגרוף שלה עבר דרכו, כמו דרך עשן.

“אני לא משקר. ההורים הנוכחיים שלך הם ההורים הישנים שלך, עם שינויי DNA מינימליים בשביל עור לבן, ועם יותר כסף בחשבון הבנק.”

“הם לא אותם אנשים.”

“העולם הריץ את תהליך הגדילה מחדש ברגע שביקשת ממנו. אלה ההורים הישנים שלך. זה מה שקורה כשאדם נולד בתנאים אחרים – הוא הופך למישהו אחר.”

“אז מה קרה בתאונה?”

“היה צריך לתמרן את הזיכרונות של כל האנשים שהכירו את המשפחה הישנה שלך. העולם בחר בדרך הקלה: לשמור על הזיכרונות הישנים ואז להוסיף איזו עזיבה למקום לא ידוע בהמשך. הוא בטח שם אותם על איזה אוטובוס שעשה תאונה ממילא, פשוט כדי לסגור קצוות.”

“אז ההורים הישנים שלי לא מתו, אבל כל מי שהכיר אותם חושב שהם נעלמו או מתו. מה ההבדל?”

“זאת כבר שאלה פילוסופית. אני לא מתעסק בנושאים כאלו. אם זה כל כך מפריע לך, את יכולה פשוט לסמן קו ולבטל את הכול.”

הוא צדק, זה באמת היה פשוט כל כך. בהינף עיפרון היא יכלה לחזור להיות לטישיה, לשחזר את ההורים המקוריים שלה. אבל, אם היא תעשה את זה, מה יקרה להורים שלה עכשיו? והיא בעצם העדיפה להיות אן. מי רוצה להיות ילדה שחורה וחלשה משכונת דיזייר?

“רואה? כל זה הוא הבחירה שלך. העיקר שחשבת שאת יודעת לקבוע חוקים יותר טוב ממני. הייתי מציע לך פשוט לתקן גם את הזיכרונות שלך. תראי, עדיין נשאר לך מקום לשתי מילים, שם למטה, בפינה. פשוט תכתבי ‘אין לטישיה’. בדרך כלל העולם משאיר את הזיכרונות של מי שמשתמש בהם, אבל אם תבקשי במפורש הוא ימחק לגמרי את לטישיה. תישארי רק אן. יהיה לך טוב יותר, תחשבי על זה.”

היא ניסתה לענות אבל האיש כבר נעלם, מותיר אותה לבדה עם זעם ובכי שהתחננו למוצא. היא קרעה את הדף. היא פיזרה את החתיכות מהחלון, מקווה שהרוח תנקה אותן מהעולם. לפחות עכשיו לא תתפתה לעשות שטויות. היא הסתובבה לאט, השתדלה להירגע, הזכירה לעצמה שהיא בחדר הבטוח שלה, עם ההורים שהיא אוהבת, גם אם הם לא המקוריים. זה מה שהיא עשתה ועכשיו היא תחייה עם זה, בתור אן.

לא היה אף אחד שתוכל לספר לו על מה שקרה. היא לא תמחק את לטישיה מהזיכרון, כדי שלפחות בתוך הראש שלה משפחת וילסון המקורית תמשיך לחיות. כמו שלטישיה נשאה את משאות העוני והאלימות, כך היא תישא את משאות הזיכרון.

נותרה עוד רבע שעה לארוחת הערב המשפחתית. היא ניגבה את הדמעות והביטה במראה. היה קצת אדום בעיניים, אבל חוץ מזה היא נראתה בסדר גמור, כאילו לא קרה כלום. ללטישיה הייתה אולי חוכמת רחוב, אבל לאן היה כלי אחר, שמאפשר להסתיר את מה שאתה באמת מרגיש – נימוס. ולאמא של אן הייתה תפיסה בריאה שלפיה כל אדם, אפילו מתבגר, צריך שיתנו לו לפעמים לבכות, בלי לשאול למה.

הַשַּׁמָּשׁ קורא לעיירה, “ישראל קדושים – שבת הקדושה ממשמשת ובאה.” נוּסְקֶה יָז’וֹמְבָּק יושב מחוץ לדלת ביתו וממשמש את אשכיו. הוא מרגיש שם לחץ כזה שיכול לפוצץ את כל הסמטה. אולי הוא יעלה לארץ ישראל בשנה הבאה. נוסקה שכח את אלוהיו מזמן ולא צריך להתפלא על כך, אי אפשר לזכור כל דבר ודבר. התולעת הציונית, רחמנא ליצלן, מכרסמת ולא נותנת לו מנוחה. היה הולך לקלוב כדי לקרוא עיתון, אבל למה יטרח אדם בשביל עיתון, שממילא עד שמגיע לעיירה כל החדשות בו כבר עבר זמנן.

כמו ששָנינו, חוסר מעש מוציא את האדם מן העולם. לפעמים אומר נוסקה מעט ועושה הרבה, לפעמים אומר מעט ועושה מעט. על כל פנים אינו אדם של דיבורים. תאמרו אדם מישראל צריך ללכת לארץ ישראל, נו ודאי, אבל הרי הכל יודעים שבדרך נס צריך להיות הדבר, ומה יועיל צעיר שיעזוב את העיירה בחייו ויעשה גלגול מחילות רק כדי להוסיף עוד קבר צונן על אדמה קדושה?

הרַב הִירְשׁ מסתכל בצער על לחייו החלקות ופאותיו המגולחות של נוסקה, כמי שרואה גנן חובב שמנסה להילחם ביבלית ששבה וצומחת אצלו פרא בחצר. הרב הירש בעצמו הוא קצת פרא, אבל פרא מלומד. את קיצוצי הנטיעות הוא לא עושה בציבור. אף על פי כן, הגבות של הרב הן פרא ואין מי שלא רוצה למרוט לו משם שערה. מלבד כס הרבנות, נתנו להירש להיות גם השוחט וגם החזן, כי אין עילה, חשבו הפרנסים, שלא לקצץ בהוצאות הקהילה.

בעיירה יש עז שלא למדה אפילו בחדר ובכל זאת היא יודעת לא לגלח את זקנה. גם לעז מגיע ליהנות מדברי תורה ולהחכים אלא שמעולם לא התיר לה שומר בית המדרש את הכניסה. העז מטפסת על גג בית המדרש ודרך הארובה מקשיבה לדברי אלוהים חיים. פעם אחת נפלה אבל שום נזק, תודה לאל, לא נגרם. אמר הרב הירש, “ראויה זאת להיכנס לבית המדרש מהכניסה הראשית.” למרבה הצער המשיכה העז בכל זאת להעדיף תמיד את הגג. יכולה עז ליפול מגג בית המדרש כמו שיכולים הרבה דברים אחרים ליפול מגג בית המדרש. ואם עומד שם מישהו למטה אין בזה כדי לפגוע חס וחלילה בהודו של בורא עולם. אפילו לא אם נפגע הלז.

בפעם אחרת ירד גשם בשעות הבוקר המאוחרות. נוסקה עבר מול בית המדרש, הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, ובלי להסתכל למעלה חמק פנימה והתיישב בספסל הצדדי. הסתכלה העז על נוסקה והשתוממה, כשמבקשים אותו לא בא, כשאין מבקשים אותו בא. ואם כבר בא, חבל שלא הביא אתו כרוב בָּשֵׁל או מעט קש. כיוון שנוסקה ישב שם הוא שמע את דרשתו של הרב הירש, ונעמו הדברים לאוזניו. הוא מצא סוף סוף מנוחה ונעצמו עיניו. לולא הייתה העז מלקקת את פניו, אולי היה חוזר בתשובה.

בחייו היה סבא נוח למדי. מדוע דווקא במותו התעקש להציב בפנינו מכשול מעורר פלצות? כי סבא ביקש להיקבר בשני מקומות; זו הייתה בעצם בקשתו האחרונה, והיחידה. גילינו אותה רק כאשר פתחנו את המכתב שהשאיר עבורנו. “אישי וסודי – לנכדיי האהובים”, נכתב בגב המעטפה.

על רצון זה לא דיבר מעולם, כמו גם על כל רצון אחר, כי סבא, כאמור, היה אדם נוח מאוד בחייו. ומכיוון שרצינו מאוד למלא את משאלתו האחרונה, כי אהבנו אותו אהבה גדולה, הבנו שעומדות לפנינו כמה מהמורות. ראשית – מי ירצה לנסר את סבא לשניים? לסבא היו רק אוהבים. שנית – כיצד לנסר? לאורך או לרוחב? לאורך הגיוני יותר (הגיוני באופן יחסי, כמובן), בעוד שלרוחב קל יותר מבחינה מעשית. למסקנות הללו, אגב, הגענו במהירות מפתיעה, כאילו היה לנו ניסיון בניסור גופות.

החלטנו להיוועץ בנגר אחד, בבר, אשר הרכיב פעם מטבח בבית דודתי, ומאז שמרנו איתו על קשר רופף. אלא שאת בבר לא יכולנו לשאול איך לנסר גופה, ולאחר מחשבה מרובה החלטנו שנשאל אותו כיצד כדאי לנסר חתיכת שיש עבה. הנחת המוצא הייתה ששיטה שתהיה טובה דיה לניסור בלוק שיש עבה תהיה ללא ספק טובה לניסור אדם, כולל הגולגולת, שכולנו הסכמנו פה אחד שתהיה החלק הקשה ביותר לחיתוך. מבלי אומר ודברים התחלנו להסתכל אחד על השני במבטים חשדניים, בעקבות כל המסקנות הזריזות הללו. בחייו לא סכסך סבא בין איש, ואילו דווקא במותו הביא אותנו לחשוד זה בזה בכל מיני חשדות מופרכים ומטרידים, שאמנם לא נאמרו במילים, אך גציהם ריחפו בזוויות העיניים.

אז הלכנו אל בבר ושאלנו אותו לגבי הניסור של השיש, ובבר אמר שאין בעיה, ושהוא ינסר בעבורנו במחיר סמלי. אבל מכיוון שהתעקשנו לנסר בעצמנו, ואפילו לא הסכמנו להראות לו באיזו חתיכת שיש מדובר, קרה שהסתכסכנו גם עם בבר, ושוב בגלל סבא, ושוב רק לאחר מותו, וסבא החל להתגלות כבעל אופי בעייתי מאוד. אכן, לא היה מנוס מלהודות: במותו הפך סבא לסכסכן.

אם כך, בבר לא הסכים לשתף פעולה, שכן חשב שבחרנו בנגר אחר ורק רצינו “חוות דעת נוספת” ממנו (אלה המילים שבהן השתמש, בעלבונו), ופחדתי מאוד שמישהו מהנכדים האחרים יפלוט משהו על הניסור של סבא רק כדי לנסות לפייס את בבר, אבל זה לא קרה, וכולם התעקשו שזאת חתיכת שיש שאנחנו לא יכולים להראות, אבל לבסוף בן דודי ניקו, בניסיון ריכוך מוזר, התפתל ופלט ש"זאת בעצם שלדה של מכונית, בבר," ולא ברור כלל וכלל מדוע ניקו ראה בכך מילות פיוס, שכן כצפוי – הדבר רק הלהיט את הרוחות עוד יותר, ובבר אמר “אההה! גם שלדה של מכונית…” ומשך את שפתיו מטה בחיוך הפוך, והנהן באי־שביעות רצון, וסבא המשיך להעכיר את יחסינו איתו.

עם סבתא לא יכולנו להתייעץ בכלל. היא הייתה עצובה מאוד, וגם לא הבינה למה לא קוברים כבר, ובסוף החלטנו לשקר ולהגיד לה שהסיבה לכך היא שאנחנו מחפשים חלקה לשניים, לה ולסבא, כדי שגם לאחר מותם לא ייפרדו, ובגלל זה הכול מתעכב, כי קשה היום למצוא חלקות כאלה. סבתא נעלבה מאוד, והרימה את הידיים למעלה בתחינה ומלמלה לעצמה משהו בשפה שלא הבנו, ואחר כך שמטה את זרועותיה הלבנות על סינרה המאובק בקמח, והשפילה את ראשה, והנידה בו לשלילה, ובקול מכמיר לב פסקה “זהו, אז גם אותי אתם כבר קוברים?” ומיד עטנו עליה וליטפנו וחיבקנו אותה, “מה פתאום, סבתא! חשבנו שככה את רוצה!” אבל היא המשיכה – “גם אותי אתם כבר חיסלתם…” והפנתה לנו עורף, ובחשה בסירים שעל הכיריים בעצב, דמעות מתגלגלות על לחייה הסמוקות. קיצורו של דבר, גם בינינו לבין סבתא הצליח סבא לפלג, ואופיו החדש כבר היה למטרד של ממש.

כעבור חמישה ימים, שנראו כמו חמישה שבועות, שבהם עסקנו מבוקר עד ליל רק בבקשתו האחרונה והטרופה של סבא, כבר היינו אובדי עצות באמת ובתמים, ובכלל – גם לו היינו מוצאים שיטה מושלמת להוציא את כל העניין ביש המזל הזה אל הפועל – אף אחד, בעצם, לא רצה לנסר את סבא. בדכדוך שרכנו רגלינו אל הפלאפל שבמרכז המסחרי של השכונה, כי ממילא בימים הללו לא באמת היה לנו תיאבון, וכל הארוחות היו חפוזות, סתמיות וחסרות טעם.

והנה, בבית הקפה שבמרכז המסחרי הקטן, על כיסא פלסטיק לבן ופשוט יושב לו רוז’ה, חברו הטוב של סבא, עם הקפה בוץ הרגיל שלו, שמונח על שולחן הפלסטיק התואם, ובפעם הראשונה הוא בלי סבא, ובלי פרצי הצחוק שלהם, שפתאום כבר לא מהדהדים בין חלונות הראווה של החנויות השכונתיות הקטנות. אבל פתאום רוז’ה רואה אותנו, ואור ניצת בעיניים העצובות שלו, כי סבא חסר לו, ובשבילו אנחנו בכל זאת “קצת סבא”, שארית שלו, ורוז’ה מסמן לנו בתנועות יד רחבות – “בואו, בואו”, והוא קם בגמלוניות ומחבק אותנו בחום, אבל מרגיש שמשהו מטריד אותנו. ופתאום העיניים שלו נהיות קצת שובבות, והוא מדלג חצי צעד אחורה, וחיוך פרחחי עולה לו על השפתיים, והוא אומר – “נו מה, עוד לא ניסרתם?” ומגחך בהיסוס, ומרוב תדהמה אף אחד מאיתנו לא פוצה פה, ומהמבטים המבוהלים שלנו רוז’ה מבין, ועיניו נפערות לשני פנסים תכולים מוכי קטרקט, ובלחש, כלא מאמין, הוא שואל “מה, הוא עשה את זה..?!” ואנחנו לא מבינים, אבל אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך – “מה, הוא באמת עשה את זה, הא? כתב לכם שהוא רוצה להיקבר בשני מקומות?!” ועיניו של רוז’ה נעצמות פתאום לסדקים מכווצים, והוא מניח יד על כרסו הקטנה, ופורץ בצחוק אדיר, עצום, כמו צחוק של שני אנשים, הצחוק האחרון שלו ושל סבא ביחד, וכל המרכז המסחרי מהדהד בצחוק הכפול הזה, ורק אחרי דקות ארוכות רוז’ה מצליח שוב לנשום, בערך, ולפקוח למחצה את העיניים הטובות שלו, שהתלחלחו מהצחוק. ותוך כדי ניסיון להסדיר את אספקת האוויר לריאותיו הוא מסנן לעברנו – “אתם לא מבינים, אה? סבא שלכם לא באמת רצה שתנסרו אותו! מה פתאום?! מה שסבא שלכם רצה זה רק לוודא שלא תשכחו אותו כל כך מהר!”

א.

*

נוחם שווא, נוחם שווא. אני מחפשת אחר שבריר השנייה שבו איני שונאת כבר, שבו לא אוהב שוב לעולם. אבל תמיד כישלון הכוח. אל המתים שלי איני מתגעגעת. הם גזלו ממני יותר ממה שנתנו. הכבלים כבר נותקו אבל בידי מי ולמען מה, אני לא יודעת. אני מחכה שידרשו אותי. כל השנים האלה שחלפו ואני עדיין לא יודעת. האם הצל הוסר. האם אני חופשייה. מה פשר השתיקה. אני שותקת.

1.

אני רצה במעלה המדרגות, כבר ערב, חשוך. אני מנסה להגיע לקומה השלישית, מהר, לפני שיכבה האור. הפחד מתחזה להתרגשות ואני כמעט צוחקת, אבל האימה טהורה. הגוף זוכר את הבהלה מאבן קלע, מסכין, שמריצה אותי למעלה ופנימה, משכיחה ממני את מה ששלח אותי מוקדם יותר למטה והחוצה, מן הדומם, מן המחכה והמושך. אני לא יודעת מי או מה רודף אחרי. אף אחד לא רודף. מי ירדוף אחרייך. אבל חדרי מדרגות מופיעים שוב ושוב בסיוטיי, לולייניים, בלתי נגמרים, הרגליים שלי מתבלבלות, נתקלות אחת בשנייה, אני מפספסת מדרגה וצונחת, אני באוויר. אני שבורה על הרצפה. אי אפשר לשרוד נפילה כזאת. ותמיד מישהו רודף אחרי ואני חייבת להספיק. לברוח. להתחבא. לנעול אחרי את השערים. אין שערים. זאת דירת שיכון של עמידר, שניים וחצי חדרים, בשכונה של מהגרים. ואם אשאר לבד בחושך של חדר המדרגות ולו לרגע, יתנפלו עלי כל הדברים שהחושך מורכב מהם, אז אני רצה.

2.

הפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלי קרתה בחדר מדרגות. הייתי בת חמש. נשמעה דפיקה בדלת, רצתי לפתוח אותה ועמד בה איש. אני לא זוכרת את המילים שנאמרו. שלום, אני אבא שלך. נעים מאוד, אביך. היי! אבא כאן! שום דבר לא נשמע מתאים. קולךָ הוא המהום סתום בזיכרוני. את קולה הנרגש של אמא שלי אני דווקא יכולה לנחש. זה אבא שלך! הטונים הגבוהים, תגידי שלום לאבא.

עד אז היית מרוחק כאל. הייתי מציירת ציורי מנחה ואמא הייתה שמה אותם במעטפה חומה וגדולה, כותבת על שני צדיהּ את שמך ואת שמי, ושולחת אליך. כשמתת ובאנו לפשוט על חפצייך הבודדים, מצאנו את ערמת המעטפות החומות עם הציורים שלי בתוכם. יחד עם פסל של בת ים שעשיתי בחוג קרמיקה, כבד ושחור, מונח על מפית תחרה רקומה, על גבי טייפ דאבל קאסט ישן שאהבתי מיד ולקחתי. אבל עד אז היית רחוק ומסתורי. היו שתי תמונות שלך על הוויטרינה, דהויות מיושן, עתיקות, אחת לבדך ואחת עם אמי, צעירה כמו שמעולם לא הייתה, בחצאית כחולה, מחייכת. עד אז שאלתי, שוב ושוב, למה אתה לא רוצה לפגוש אותי, מתי תרצה. בוודאי היו סיפורים. אמא שלי תמיד סיפרה סיפורים. היא עדיין מספרת, כמו מנגנון קלוקל של תיבת נגינה, עד שייגמר לה הקפיץ. ממנה למדתי. למדתי איזו עיסה תוססת ומוגלתית היא העבר, עדיף להניח לו, להישמר ממנו כמו מקיר נופל. אבל אז הופעת. אל מן המכונה, מן האוטובוס, קו מאה שבעים ושלוש. באת לתבוע את מה ששלך. מה ששלי שלי, מה ששלך גם שלי. מתי הבנתי, שרק שמרו עלי בשבילך. הייתה איזו הבטחה מאחורי הדברים, איזה איום, עסקה שנחתמה מעל ראשי. כל מי שידע עליה דבר כבר אינו בין החיים. אני רק מרגישה את האכזבה על היותי. השתבשתי בדרך, באיזו דרך. ובכל זאת, נפרעתי כשטר, החלפתי ידיים, ואני לא יודעת תמורת מה. אבד ערכי.

3.

הפכת איש שריר וקיים. פתאום היה לי אבא. כלומר, היה לי מנהל עבודה. באת לבקר, פעם בכמה חודשים, לערב או לסוף שבוע. והייתי צריכה להתקשר לדווח, כל יום באותה שעה, מה עשיתי ועם מי הייתי וכמה קיבלתי ואיך התנהגתי. אני כבר יודעת לנחש מה יעורר את כעסך. אני מתחבאת מאחורי וילון הבז' המאובק בסלון. ואמא שלי משדלת אותי לצאת משם ולעשות את מה שמוטל עלי לעשות. את חייבת, היא אומרת? יהיה רע מאוד אם לא תתקשרי? בואי, אני מחייגת לך ואת תדברי, היא אומרת. עד לאן אצבעותיך בחושך. כשאתה בא אמא שולחת אותי למכולת לקנות שני ברודוויי מאה ומאה חמישים גרם קשקבל, הגבינה החגיגית. אני מחכה לאוטובוס שלך בחלון, אבל אני אף פעם לא רואה אותך יורד ממנו. הארץ מתהפכת פתאום ואני שומעת קול צעדים, אתה עולה במדרגות לאט, מאילו מעמקים אתה עולה. אני רצה לפתוח את הדלת. אתה מביא עוגת גבינה אפויה, גבוהה, ועיתון. בשבת בבוקר אנחנו שומעים את הגשש החיוור ואני מחפשת נסתרות בפינה השבועית לילד. אתה רוצה ללמד אותי דברים. אני לא זוכרת את הרגע שבו טעם הגבינה החריפה ומתקתקותה היבשושית של העוגה מתחלפים במסכת מפרכת של בחינות ומבחנים ובדיקות. אתה רוצה שאדע לשחק שחמט. אתה קורא לי מטומטמת כשאני מפסידה. אני תמיד מפסידה. תשבצי היגיון, מתברר שאין לי, אתה חוזר על הרמזים, שוב ושוב, אבל הם סתומים לי, אינני מבינה. אני יוצאת מהשורות. את כל המחברות שלי אני צריכה לתקן. אינך יכול לסבול זאת. אני מדלגת על תאריכים. אני צריכה לשחזר לאחור. הזמן הוא האויב, נזיל כל כך בילדות, מסרב להתייצב. ואני רצה אחריו עם עיפרון, לנעוץ איתו איזה דף באיזו מחברת, תיזכרי, תיזכרי. אסור לי לקום מהשולחן עד שאגמור לתקן את כל המחברות. הזמן הוא האויב. מי עוד? אני לא זזה, גם אמא שלי לא זזה. הדירה כל כך קטנה, היא יושבת על הספה מולי. מחכה שאסיים את מה שהוטל עלי. הצילו, אני מאותתת לעברה. תראי, אני כלואה פה, ליד השולחן. אני חושבת שהיא לא מבינה. אני לומדת לאט: היא מבינה, אבל היא לא תציל אותי.

4.

במוצאי שבת אני נפרדת ממך. ושוב, אטי, אתה יורד בחזרה. מחכה לאוטובוס שייקח אותך אל החיים האחרים שלך שעליהם אני לא יודעת דבר. כמה שנים אחר כך, יתקשרו משמואל הרופא בארבע לפנות בוקר, בוקר בחודש אדר, פורים. התחפושת שלי, ששיניתי בטח עשר פעמים עד אתמול בערב, מוכנה. אני תמיד זאת שרצה לשער, אני זאת שעונה ראשונה. קול אישה זרה מבקש את אמא שלי. אני כבר יודעת מה היא רוצה להגיד. אני והמוות מיודדים כבר שנים. אצבעותיו מלטפות את פני בחושך, כהבטחה. אבא גוסס, אמא חולה. המלך ימות, המלכה תמות מצער. אני יודעת הכול. אתם נותנים לי את מותכם כאילו מצפים שאשא אתכם אל הקבר בעצמי. מכינים אותי בנאומים ובפרידות. מניחים בידי מעטפות שמנות ורזות, חומות ולבנות. כשנמות, את תדעי מה לעשות. כשאבא שלי מת, לא סיפרתי לאף אחד בבית הספר. חשבתי שיש בכך משהו מביש. אבל היום אני יודעת, ניצלתי באותו בוקר פורימי גשום. מי הציל אותי מטירופו של המלך. למי עלי להודות. בעבור מה, בדיוק, ניצלתי, מה המחיר. אני לא יודעת. אבל אני עדיין זוכרת, את הריח, את התערובת שמעקצצת באפי, השילוש הקדוש, סבון ידיים ירקרק וקריר של פלמוליב, הבושם שלך, Caron Pour Un Homme, Les Plus Belles Lavandes, Creation Speciale De Caron, Paris, France, והעשן החריף של הסיגריות, שהיית מדליק האחת בשנייה.

5.

אתה אוהב להגיע לא צפוי. לא קרוי. מלך ששב ממסעותיו. היית מת שארוץ לפגוש אותך. מי עוד ירוץ. רצונה של אמי אמנם התבלבל ברצונך, אבל לזוז היא לא יכולה. אני השליחה, אני רצה ממך אליה ובחזרה. אחים לא היו לי, כלבים לא הרשיתם לי לגדל, ואני השתוקקתי לחברה. אנשים מספרים לי על בדידות, הבדידות באה אצלי, גור רך, אני מנחמת אותה מבכי, משלחת אותה לדרכה. רציתי שיהיה לי מגן גוף קטן שאוכל לחבק, שיעמוד ביני לבין הכול. אבל לא הרשיתם. המצאתי לי אח שהצלתי שוב ושוב מאבן קלע, מסכין. מהכול הצלתי אותו. ליטפתי אותו והמוות ליטף את שנינו יחד. אף פעם לא אהיה לבד.

6.

היית מת שארוץ לפגוש אותך. אבל אני, עקשנית, לי היו תוכניות אחרות. במעלה המדרגות, בשובי, אתה כבר שם, מחכה. לא נותנים למלך לחכות. לא מעזים לגדול מחוץ למבטו. כשאני חוזרת, אתה יושב בכיסא הקבוע שלך, מלך בממלכת שניים וחצי של עמידר. כל מה שאכלתי כאגרוף בגרוני. אני רצה לשירותים להקיא כשאני רואה אותך שם. כה צעירה וכה סרת־לבב. ילדה סוררת שמנבלת את פיה. אתה מבטיח לי מוות בסקילה מידי כל השכונה. הייתי בת שמונה. אמרת שתשלח אותי למוסד לעבריינים צעירים. זה לא קצת צעיר מדי, אבא. עד כמה צעירים הם, העבריינים הצעירים במקום שתשלח אותי אליו? היטיבי נא דבריך, פן יבולע אֹשרך, נפשך שמרי ובינתך.

7.

אני לא זוכרת בת כמה אני. שש, שבע. אני לא זוכרת מדוע. אבל היה רגע שבו אמא שלי הסבירה לי את כל הדברים. וזה היה פשוט. “את,” היא אמרה לי, את קורדליה. זה נשמע נפלא כשהיא סיפרה את זה, אגדה מופלאה, יש בה מלך, ויש לו שלוש בנות. שתי הבנות הגדולות הן רעות ושונאות את המלך הטוב. אבל קורדליה היא הבת המושלמת. והיא, היא זאת שתאהב אותו לנצח. זהו. אני וקורדליה, קורדליה ואני, הוצמדנו משני צדיו של הסיפור הזה. אמא שלי קראה יותר מדי ספרים, הם שיבשו עליה את דעתה, אבל אני לא יודעת אם היא קראה את המחזה הזה. ואם קראה, מה כל כך מצא חן בעיניה בסיפורה של קורדליה. הסוף רע במחזה. אסירה של מה היא הפכה אותי להיות באותו יום. אבל אז, הספיק לי להיות נסיכה של אבי, בממלכת שניים וחצי של עמידר.

8.

ומי לא הגן עלי. מי לימד אותי חנופה. מי לימד אותי לספר סיפורים. אבא יקר, לעולם לא אעשה את זה שוב, כתבתי. אנא, סלח לי. כה צעירה אני וישרת־לבב. אבל אתה שולח לי דפים על גבי דפים בכתב ידך הצפוף. כל האיומים מתועדים. מה אעשה בהם עכשיו. בציטוטים, בהבטחות ובהשבעות. ואני אומרת כן. כן לכול. לעונשים כן. לקללות כן. למותי כן. עד לאן אצבעותיך בחושך.

9.

לעולם יש דרכים משונות לענות על תפילות הבאות מעומק. אף פעם לא אהיה לבד. אתה עוקב אחרי וכשאתה לא שם, שליחים עוקבים אחרי בשבילך. אני חושדת בבעל המכולת. בקירות. בציפורים, פעם טעיתי ושלחתי להן תפילות קטנות, אולי הן פיות טובות במסווה. אבל כבר איני מקווה. כל העולם שלך, מלא בך, ואני צועדת בו כמו אסירה. אני הולכת במסלולים ישרים. לא מדברת עוד עם איש. איני מתעכבת יותר בחיפוש אחר חיות קטנות ודמיוניות. לא לקצר ולא להאריך. היי מדויקת. בַּדיוּק לא נשקפת סכנה. את צריכה להיות חכמה אבל לא מדי. את צריכה להיות יפה אבל לא מדי. החיים הופכים להיות ניסוי מתמשך, גישוש אחר הנקודה הנכונה. איפה היא הנקודה שבה אני מספקת אותך ושמעבר לה אני כבר מסוכנת, מסתכנת, הופכת לסכין. חדה כתער שלופה על גרונך. אני נעה בין בוז הלא מספיק ובין זעם היותר מדי. אני מחפשת ומחפשת, אבל לא הצלחתי למצוא את התבנית, את השיטה. כעסך בא והלך, התעצם ודעך. הניסיונות הטריפו והתישו אותי. אחי הצעיר נעלם ממני. לא יכולתי להציל אותו יותר, הייתי חייבת לתת לו ללכת.

10.

לילה אחד התעוררתי ושמעתי אותךָ נושם, רחוק ממני בחיים האחרים שלך. שנים של סיגריות, לילות של מחנק, התקפי לב וסרטן ריאות מתקדם. נשימתך העמוקה, הכבדה, המתקשה. את לא שומעת? את לא שומעת?! אני צועקת על אמא שלי. קשה לו לנשום, אני כבר בוכה. אני סובבת את קירות שניים וחצי של עמידר, מנסה למצוא את המקום שהקול עולה ממנו, הוא לא יכול לנשום, אני צועקת. אמא שלי מבועתת, הוא לא פה, היא אומרת לי, הוא לא פה. אבל אני שומעת אותו נושם. אני מרגישה אותו נושם.

11.

התרגלתי לחוש עלי מבט, עד שהתפלאתי שברגעים שבהם אני זקוקה להגנה, זאת המובטחת בתמורה להיעדר החופש, אף אחד לא שמר עלי. אתם לא יודעים ולא יודעים, כמה פעמים כמעט נדרסתי, נאנסתי, סכין על צווארי. כמה פעמים מתכת חמה על ירכי החשופה, אספלט מהביל. העור שלי בהיר, נחבל בקלות, כתם שחור מכסה אותו. קיבלתי מכה, אני מסבירה, מתפלאת שאתם לא יודעים כבר. ממה? אני לא זוכרת. כמה דברים אתם לא יודעים, אני לומדת, אתם לא יודעים דבר. מה את אומרת? שמרי נפשך, אני אומרת. אין מי שישמור עליה בשבילך.

12.

ביום שבו קברנו אותךּ היה חם ודביק. שרב נדיר בסמוך כל כך לפורים. לבשתי שחור כי זה מה שלובשים. לא בכיתי כי לא היה בי בכי. היה לי חם, כל כך חם, השמש הכתה בי, בכולנו, בתכריכים הלבנים שעל גופתך הנפוחה. אני בכלל לא רוצה להיות שם. אמא שלי, שומרת חוקי, מכריחה אותי, כמו תמיד, לעמוד בחובותיי. במכונית של חברה שלה, שהגענו אתה לבית העלמין, אני מתחננת בקול דק מן הדק. אני לא רוצה ללכת, תצילי אותי. אולי היא יכולה לחכות במכונית, החברה מציעה. אבל את לא מוותרת לי. וכל כך חם לי. החיבוקים הזרים. המסכנה שלי. הגעיות של אמא שלי שנשענת על מצבה אחרת, בזמן שהיא מנסה להגיע קרוב לקבר, עד כמה שנכותה הבולטת כבר מאפשרת. כל זה מגעיל אותי. החולצה הגדולה והשחורה שלי נצמדת אל הגוף, מתמלאת זיעה. אני גולם שחור ולח. רק שייגמר כל זה, רק שייגמר.

13.

מעטפה ארוכה, לבנה. לפתוח עם הגיעךְ לגיל שמונה־עשרה, בכתב ידך היפה, הלא מפה. תמיד היה לך חוש לדרמה. אני שומרת עליה שנה ועוד שנה ועוד שנה. כל שנה נוסף לה עובי, משקל, של זמן, ציפיות ואבק. האם במהלך כל השנים שחיכיתי לפתוח את המכתב כל זה קרה? האם בכל השנים האלה למדתי לקרוא. אולי הייתי צריכה לזכור את רפרטואר המכתבים שלך, מוות בסקילה, מוסד לעבריינים צעירים. אבל אני הכנתי את עצמי לתשובות שבוודאי אקבל, סוף־סוף. קראתי יותר מדי ספרים, הם שיבשו עלי את דעתי. כשאני פותחת את המעטפה המצהיבה, בבוקר יום הולדתי, הדפים נושרים ממנה, נופלים, צונחים, עשרות, מאות, אלפים. עד לאן אצבעותיך בחושך. הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצמח מזה. הייתי צריכה לדעת כבר, מה תפקידי בסיפור הזה. ואתה, גם במותך אינך שותק. שום דבר לא למדת ממני. הזמן יחשוף כל מעשה עורמה.

14.

אחרי שנים, מישהי קראה בכף ידי. אז עוד הקשבתי לכל אחד, כל אחד, שידע לספר לי משהו על עצמי. היא החזיקה את יד ימין שלי, זאת היד של האבא, אמרה לי בידענות. מה זה? היא כיווצה גבות. את יודעת מי אבא שלך? כן. למה? כי אני לא רואה כלום. פשוט שום דבר. זה מורכב, עניתי, בחיוך. היא המשיכה ליד השנייה, נתנה פרטים מעורפלים על קווים וגבעות. זה היה הרגע שבו ניצחתי את הגוף הירוש הזה, הכבול. אנחנו יכולים להגיד מה שנרצה. אנחנו טווים את סיפורנו יום יום, לילה לילה, טוב יותר משחרזדה, שכן אנחנו בו בזמן גם המלך המהופנט, ואיננו מבחינים כיצד אנו נשבים בסיפורנו. אבל הגוף, את הגוף קשה לרמות. אז מה יותר טוב מזה? הנה, מחקתי את עקבותיו מבשרי עד תום. אני רחוקה ונקייה. ביטלתי את קרבת הדם. מה ששלי שלי. מה ששלך גם שלי. אבל אני עובדת על עצמי. סילקתי אותך מכל מקום שבו יכולתי למצוא אותך, אבל אתה עדיין שם, במקומות שלא אגע בהם לעולם. עד לאן אצבעותיך בחושך.

15.

כל מי שארוץ לפגוש בשעריי, לא יאהב אותי.

ב.

תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹתֵק

אֲנִי שׁוֹתֵק, –

אַךְ לֹא מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי מַה לוֹמַר,

כִּי אִם

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב.

וּכְשֶׁתִּרְאֵנִי מְדַבֵּר, –

אַל תְּדַמֶּה, כִּי מְצָאתִיו,

אֶת שֶׁאָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמוֹעַ.

זֶה רַק מִנֹּחַם־שָׁוְא, שֶׁיֵּשׁ לִי מַה לוֹמַר,

וּמִכִּשְׁלוֹן הַכֹּחַ לְהַחְרִישׁ.

מתוך “אבני גויל”, אברהם שלונסקי¹

“לא כלום סופו לא כלום”: קורדליה שותקת

מחזהו של ויליאם שייקספיר, המלך ליר, הוא לא על קורדליה. קורדליה היא בתו השלישית של ליר, דמות חשובה אך משנית, שמופיעה בתחילת המחזה ובסופו, אך לא באף אחת מהסצנות המרכזיות האחרות. אך ללא קורדליה, לא הייתה מתגלגלת הטרגדיה של ליר. שלה.

למלך ליר יש שלוש בנות. בערוב ימיו הוא מחליט שנמאס לו למלוך. הוא יחלק את ממלכתו בין שלוש בנותיו, יסיר מעל ראשו את הכתר הכבד, וינוח אצל בנותיו עד מותו. כדי לחלק את ממלכתו קובע ליר משחק. הוא ייתן אדמות בתמורה למידת אהבתן של בנותיו. אבל אהבה היא לא מרפא ב"המלך ליר", “היא מתחילה את כל הצרות, והיא טרגדיה בפני עצמה.” כל הגרדומים עשויים מאהבה. גונריל ורגן, אחיותיה של קורדליה, יודעות בדיוק מה לומר כדי לרצות את ליר, הוא מתמוגג מדבריהן וכמובטח נותן להן אדמות תמורתן. קורדליה אינה מוכנה לשקר ולהחניף לאביה במילים ריקות. כשמגיע תורה, כשהיא נשאלת מה בפיה, היא אומרת: “לא כלום”. הפה תמיד ריק מאהבה, כל מה שהוא מכיל הן רק מילים. אהבה היא לא בדיבור, היא בשתיקה. “ומה בפי?” שואלת קורדליה את עצמה, לפני שהיא עונה לאביה. והיא עונה לעצמה: “אהב, לבי, ודום!”. קורדליה מציעה לליר את האהבה הישרה ביותר. היא קוֹלן שמשמיע צליל טהור כשמכים בו. היא גם מבטיחה שהיא אוהבת אותו כחובתה. בדיוק במידה הנכונה, לא בהפרזה המוגזמת שאחיותיה מצהירות עליה ושליר מצפה לה. אבל לליר לא אכפת מדיוק. מכמה נדיר זה לאהוב בדיוק במידה הנכונה. הרי זה תמיד יותר מדי או פחות מדי, אף פעם לא כמו שצריך. אבל זאת לא תשובה שליר מוכן לקבל מהאהובה בבנותיו. הוא מנשל אותה מהאדמות שהגיעו לה, מהנדוניה שלה, ומסלק אותה מעל פניו.

היכן רגע הטעות. האם הוא הרגע שבו ליר ביקש לעקוף את דרך הטבע ולחלק את ירושתו עוד בחייו? האם הוא הרעיון של ליר לחלק שטחים תמורת אהבה? האם קורדליה, בחוסר צייתנותה ובסרבנותה, היא האשמה? או שליר הוא האשם שלא העדיף את דבריה הכנים על דברי החנופה של אחיותיה? אולי אין רגע אחד שבו מתחוללת טרגדיה, אולי מדובר בחיים שלמים שמובלים אל רגע המשבר. אבל מאותו רגע יתגלגל המחזה אל סופו. שם קורדליה המתה מובאת אל ליר, שאוחז בה בזרועותיו, לאחר שהבין, אם הבין, מאוחר מדי, מה עשה.

לקורדליה יש רק 100 שורות של טקסט בכל המחזה. לליר יש 747 שורות. לשוטה – 213. לאחיותיה של קורדליה יש מספר שורות כמעט כפול משלה – לגונריל 192 שורות, לרגן 182. אבל אסור לנו ליפול לפח הכמותי, אותו פח שהמחזה טומן לליר, שחושב שאהבה היא מטבע בעל שיעור וערך, שאפשר להמירו בדיבור או בשטחים. אנו יודעים שיש דברים שאין להם שיעור. חשיבותה של קורדליה אינה טמונה במספר המילים שהיא אומרת. קורדליה היא נציגתה של השתיקה, המחסור הוא עושרה. שתיקה, כמו אהבה, היא בלתי ניתנת לכימות. מה לה ולספירת מילים.

גברים קובעים את שוויה של קורדליה. ליר חושב בהתחלה שהיא שווה הרבה ואחר כך כלום. בסוף הסצנה הראשונה, כשקורדליה מסרבת להיענות לבקשתו של ליר, ועונה על שאלתו “מה בפיך?” ב"לא כלום", ליר אינו מעוניין בה יותר. “מוטב היה לולא חיית, ולא המרית את רוחי!”, הוא אומר. זה לא משנה אם היא דוברת אמת. או שהיא הייתה הבת האהובה עליו ביותר. קורדליה תהיה מה שהוא רוצה שתהיה או שהיא לא תהיה בכלל. להיות או לא להיות, אין כאן שאלה.

בעקבותיו של ליר גם אחד ממחזריה, דוכס בורגונדיה, חוזר בו מחיזוריו. משאבד ערכה בעיניו של ליר, שנישל אותה משוויה הסמלי והממשי, מהנדוניה שלה ומחלקת הממלכה שהיא הייתה אמורה לקבל – סר חנה גם בעיניו. לעומתו, המחזר השני של קורדליה, מלך צרפת, דווקא מעריך את כנותה וחושב שהם טעו בהערכתה. אחר כך ישנם גברים נוספים, קוראים, מספרים מה היא בעצם הייתה, עבור גברים אחרים. צריך לקרוא את קורדליה מבעד לשכבות רבות של גברים קוראים את קורדליה, צריך לכתוב דרכם, וקורדליה נותנת כל כך מעט להיאחז בו. כתיבה על קורדליה אינה מפרה את שתיקתה.

אולי יש אחד שאוהב את קורדליה באמת, השוטה. יש ביניהם קשר מיוחד. השוטה מתגעגע אליה בהיעדרה והיא אליו. בגעגועיו, השוטה מזכיר כל הזמן את קורדליה לליר, גם כשהיא אינה נוכחת על הבמה, שלא תישכח, שלא יישכח מה שעשה. חלק מהחוקרים חושבים שהם אותו אדם. כלומר, אותו שחקן, ככל הנראה נער צעיר, שיחק את שתי הדמויות. זה מסביר מדוע הם אינם מופיעים יחד באף סצנה במחזה, ומדוע יש בדיוק 357 שורות, בין יציאה של האחד לכניסה של השנייה, מספיק זמן כדי להחליף בגדים, תפקיד, דמות.

כך או כך, קורדליה והשוטה הן אפשרויות שמשלימות זו את זו: שתיקה וטירוף. ליר יוצא למסע ארוך של טירוף ואובדן, שאותו מלווה השוטה ומסתיים במותה של קורדליה. בסוף המחזה ליר מתבלבל הין קורדליה לשוטה. סירובו של ליר לקבל את השתיקה, את ה"לא כלום", הופך לטירוף ששוחק את “כל העולם אל הכלום”. ליר משלם על טעויותיו. כולם משלמים.

ההתייחסות המפורסמת ביותר אל קורדליה היא במסתו של פרויד, “המוטיב של הבחירה בתיבה”. פרויד מסביר שהיה על ליר לבחור דווקא בבתו השלישית. זאת תמיד הבחירה הטובה ביותר. ליר טועה בשתיקתה של קורדליה, באהבתה שמתחזה לפשוטה. “קורדליה עושה את עצמה בלתי ניתנת לזיהוי, לא מורגשת כמו העופרת, היא נשארת אילמת, ‘אוהבת ושותקת.’” האילמות אינה מיוחדת לקורדליה, היא מאפיין ייחודי של הבת או האופציה השלישית. ובפסיכואנליזה, מציין פרויד, האילמות היא “תיאור נפוץ של מוות”. הבת השלישית, כמו התיבה השלישית שמופיעה בסיפורים אחרים, היא המוות עצמו ולכן היא הבלתי נמנע. “הבחירה החופשית”, אומר פרויד, “נופלת תמיד על המוות. את המוות הרי אף אחד אינו בוחר, אלא נופל לו לקורבן כתוצאה מאסון.” כדי ליצור אשליה של שליטה, השלישית צריכה להיות מוסווית, ביופי ובאהבה. הרי כל הגרדומים עשויים מאהבה. "הבחירה בין שלוש האחיות אינה בחירה חופשית, שהרי היא חייבת בהכרח להיות בחירה בשלישית, שאם לא כן, כמו במקרה של המלך ליר, “אסון גדול יתרחש”. משמעותו העמוקה של המחזה ליר, היא לא בשתי התובנות, שאסור לאדם לוותר על רכושו ומעמדו בחייו או שאין להקשיב לדברי חנופה ריקים, אומר פרויד. אלא שעל אדם לבחור במוות, כלומר לבחור באהבה, כלומר לא לבחור כלל, לא להגיד כלום.

מי את, קורדליה? האם את דמות מעניינת? אני לא בטוחה. האם את דמות חשובה? חשובה למי? קורדליה משחקת תפקיד קטן אך משמעותי בחייו של ליר. קשה לתת תפקיד מרכזי לדמות שמה שאין לה לומר הוא החלק החשוב במה שיש לה לומר. אבל אם חוזרים אל מקורות שמהּ, מגיעים ללב. יש בה כנות תמימה ואהבה פשוטה ועזה. קורדליה אינה טרגית, טועה ונטרפת, מלאת תהפוכות כמו ליר, היא אינה תככנית ורבת מזימות כמו אדמונד, אינה מהירה בלשונה כמו השוטה. ובכל זאת, כנה ואוהבת, היא הופכת את המחזה על פיו. “נדמה שהכול מתנהל למישרין”, כותב נורת’רופ פריי, “עד ל’לא כלום' של קורדליה. אז [ליר] מוצא את עצמו בוהה אל תוך האטימות של עולם ריק.”

קורדליה היא הריק. האילמות, השתיקה. אלת המוות עצמה. קורדליה המסכנה. עניין של מיקום, של להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. “את דמות חזקה בעמדה חשופה.” את הבת השלישית. אל תיקחי את זה באופן אישי. את משחקת תפקיד, ממלאת מקום. ממש כך, ממלאת את המקום ההוא. את בת שהיא תיבה. בת־תיבה. בתיבה. אסון בעטיפה יפה. אבל את רק בשביל מישהו אחר. את מה שהשתיקה מאפשרת. אבל מי את?

קורדליה באה מן השתיקה ואל השתיקה תשוב. היא מצווה על לבה, על עצמה – לאהוב ולשתוק. לא להמיר את אהבתה למילים ריקות. השתיקה הולמת את אהבתה. לא המילים. אין אהבה אמתית יותר מאהבה שאינה יכולה להעלות עצמה על דל שפתיים.

אבל קורדליה נענשת על השתיקה הזאת, על אהבתה המדויקת, לא יותר ולא פחות ממה שהיא חייבת. הדבר האמתי ביותר שיכלה לתת, היחידי שיכלה להגיד, הצליל הטהור ביותר, נדחה. מה עוד אפשר לומר אחרי זה. ליר מותיר אותה חסרת כול. מותיר אותה חסרת קול. לא פלא שקורדליה שותקת אחר כך משך רוב המחזה. אחרי זה, איזו סליחה תיתכן. כל דיבור יהיה טעות, הוכחה נוספת לכישלון הכוח להחריש. קורדליה נעה בין שלוש שתיקות במחזה: פעם ראשונה כשהיא מבקשת לשתוק את אהבתה. פעם שנייה אחרי שאהבתה נדחית, כשאין עוד משמעות לדיבור. אמת שנדחית כשקר אינה יכולה לדבר עוד. והשתיקה השלישית, האחרונה, היא שתיקת המוות שלה. קורדליה נענשת על שתיקתה, ועונשהּ הוא עוד שתיקה. תחרות אכילת פאי שהפרס שלה הוא עוד פאי.

בסוף המחזה, קורדליה משיבה לליר את שתיקתו, זו שסירב לקבל. את שתיקתה שדחה בחייה, יקבל במותה. היא משיבה לו את האמת שבשתיקה, אחרי שכל דיבור נכשל. שייקספיר, ששאל את סיפורו על ליר מקורותיו של מלך אמתי, הרג את קורדליה. לא בכל גרסאות הסיפור היא מתה. אולי שייקספיר הבין שקורדליה חייבת למות, כי הדבר הכי אמתי שהיה לה לתת, נדחה, ואין לה מקום יותר בעולם. היא יכולה רק למלא את העולם בשתיקתה, להותיר אותה כתזכורת.

איפה אמא שלך, קורדליה? האם הייתה מגנה עליך. האם הייתה שותקת. האם הייתה מעודדת אותך לומר דברי חנופה רכים, ריקים, כדי שתזכי באיזה שטח, באיזה נתח. חשבי קדימה קורדליה, הוא זקן וחולה, בסופו של דבר הוא ימות ולך תישאר הממלכה. אלו רק מילים, קורדליה. אותך הוא אוהב יותר מכולן. בואי, אני אחייג בשבילך.

*

ואם אני מדברת עכשיו, אל תדמה. נוחם שווא, כישלון הכוח להחריש, אני רק מידפקת על שערים ריקים.