ההפסקה שלפני שיעור הספרות הראשון בכיתה י"א. אני יושבת בכיתה, על אדן החלון הרחב, ומתבוננת במתרחש בחצר. שני בנים הולכים מכות, הם מאריכים בכך, נראה שהם נהנים. נשמע צילצול. הם נכנסים לבניין, צוחקים, מחובקים, כאילו לא הלכו מכות לפני רגע. זה מתמיה אותי. השניים נעלמים מעיני, אני מפנה את מבטי אל הכיתה, שהולכת ומתמלאת. “המורה הגיעה”, צועק רועי. מורה עומדת בפתח, איננו מכירים אותה, לבושה משונה – שמלת פלמנקו שחורה ואדומה עם סילסולים. שאר המורות מתלבשות על־פי צו האופנה – השנה, לרגל יובל המאתיים של ארצות־הברית, הן לובשות בדרך־כלל מכנסיים וחולצות בצבעי הדגל האמריקאי. שמלת המפלמנקו של המורה החדשה לספרות מדגישה את תלתלי־העורב השחורים, הצבועים שלה, את האודם העז של שפתיה הדקות, את עיניה כבדות־האיפּור, ואינה מצליחה להסיט את תשומת־הלב מאפּה הנשרי, הבולט. היא מוחאת כף, פעם אחת. כמה מאַחרים מתכופפים ועוקפים אותה בריצה. יעל ואיילת מפסיקות לדבר ופונות כל אחת למקומה. דביר ממשיך להטיס עפיפוני־נייר משובצים. אני מזנקת מאדן החלון וממהרת להתיישב ליד שׂרית. המורה צועדת אל השולחן שלה, בדממה.

“שמי רותי בירנבאום”, היא אומרת בקול עמוק ואיטי, כשמשתרר שקט, ומבקשת לדעת את שמות התלמידים שהיא פוגשת היום לראשונה. לבי פועם בחוזקה כשאני ממתינה לתורי להשיב, כמו לפני קפיצה לחבל כאשר שתיים מגלגלות. “נעמה”, אני אומרת לה כשמגיע תורי. מבטה מתעכב עלי רגע.

“פגישה חצי־פגישה” של רחל, זה השיר שבו היא בוחרת לפתוח את השיעור הראשון. “לכבוד פגישתנו”, היא אומרת בשי"ן שורקת, והמלים הדרמטיות מציתות בכיתה פרץ ציחקוקים. היא קוראת את השיר באיטיות, מודדת כל מלה. כשהיא מגיעה למלים “ושוב הכל הִסעיר” נקווֹת דמעות בעיניה, את “הסעיר” היא אומרת בקול חנוק ומשתתקת, ממקדת אליה בשתיקתה את תשומת־הלב של כל אלה שלא הקשיבו כשדיברה.

“השיר הזה מרגש אותי מאד, ילדים”, היא אומרת, ויד אדומת־ציפורניים, עם טבעת־זהב שמנה על זרת כפופה כלפי חוץ, מוּרמת למחות דמעה אחת, שזולגת לאט על לחיה השמאלית. “אני לא יכולה בפורום הזה לפרט לכם מדוע”.

“תפָרטי, המורה!” צועק דביר.

“אפָרט”, היא מגלגלת את המלה ארוכות.

“אל תפרטי!” אני רוצה לצעוק לה, להזהיר אותה מפני הליגלוג העתיד לבוא.

“גם לי היתה פעם פגישה כזאת, ילדים”, ממשיכה רותי. “אהבה גדולה היתה לי. אני מאחלת לכל אחד מכם אהבה כזאת”.

הכיתה מתגלגלת מצחוק. שׂרית ואני מחליפות מבטים, מגלגלות עיניים, מתענגות על ההצגה המתרחשת לנגד עינינו – מורה אינה אמורה להיחשף כך לפני תלמידיה. אבל פתאום הליגלוג מתחלף אצלי בהערכה: למורה החדשה לספרות יש אומץ לדבר על הדברים החשובים באמת. אני מפנה את דבריה אל עצמי, האם חוויתי אהבה כזאת? אני מהרהרת בהתאהבות שלי ביָרוֹן, בחברוּת בת שלושת החודשים עם שחר, בשלושה־ארבעה בנים שמשהו אצלם – שקערורית הלחיים, התנהגותם בחברה, החיוך שלהם – גרם לי להרהר בהם כמה ימים או שבועות. כן, כל מיני התרגשויות חוויתי, בגרון ובבטל ולמטה משם, אבל האם היו אלו אהבת־אמת? אני משתוקקת כבר לחוות אושר וּדווי כמו רחל, כמו המורה החדשה לספרות.

בהפסקה, כשכל הבנות מתגודדות ולועגות לה, אני מבינה שרק אני התפעלתי ממנה. אני חושבת בדחיפוּת על משהו מבריק לומר, שיצרף אותי לשיחה ויהפוך אותי לחלק מחבורת הבּנות. החרוז “רותי־ספרותי” קופץ לי לראש. אני מציעה שנקרא לה כך. ההצעה מתקבלת בהתלהבות.

במשך כל שנת הלימודים שיעורי הספרות מוסיפים לעניין אותי ולהצחיק את שאר הכיתה. באמצעות רותי־ספרותי אני מתוודעת לספרים יפים. אני נקשרת אליה יותר ויותר, וגם היא, בדרך־כלל, מגלה חיבּהּ כלפי, אולי משום שאני מרבה להשתתף בשיעורים. אני מצטערת על הכינוי שהגיתי לה, ושנפוץ מיד בשכבה כולה. אני תמהה אם היא יודעת שאני המצאתי אותו. מלבד שיעורי הספרות הלימודים אינם מעניינים אותי, הם בסך־הכל עיקרון מארגן של היומיום, חשיבותם בתודעתי משנית. חברותי ואני נסערות מאד מן הרומן שמנהלת דגנית עם גבר נשוי (בן שלושים־ואחת!) ולעומתו – הדֵייט הראשון של שׂרית הביישנית, חברתי הטובה, שלא היה יוצא אל הפועל לולא הפצרנו בה. בקדמת תודעתי – הצורך שלי באהבה גדולה. בתחילת שנת־הלימודים אני יוצאת כמה פעמים עם קובּי, אח של אילנה, תלמיד שמינית, כסוּס־ציפורניים. הוא נחמד ומצחיק, מצחיק מדי בשבילי, אין לנו שפה משותפת. קצת אחרי פורים המגרשים הריקים בכפר־סבא מתמלאים חרציות וכל נער שמחייך אלי עובר בדיקת אוהב־לא־אוהב מהירה, וגם בדיקת אוהבת־לא־אוהבת. אינני זקוקה לחרציות כדי לדעת שאינני אוהבת, ובכל־זאת אני ממשיכה לתלוש עלי חרצית, מתוך אמונה תפלה וקלושה בכוחן הנבואי. באותה תקופה מתחיל להיווצר קשר של מבטים ביני לבין נמרוד מי"א4, הוא נועץ בי מבטים ואני מרחיקה ממנו מבט. החרציות קובעות שאין זו אהבה. גם רגשותי אומרים כך.

בחופש־פסח אני חוטפת מוֹנוֹנוֹקלאוּזיס. שלושה שבועות אני שוכבת בבית, חשה בחילות וסחרחורות, לאוּת חורפית של מחלה בעיצומו של אביב חם. החברות ממעטות לבקר, כדי לא להידבק. אני ממעטת לדבר אתן בטלפון, אני במקום אחר. כשאינני ישנה או נכנעת ללאוּת, אני קוראת. אני בולעת את “הזר” ואת “המיתוס של סיזיפוס” ואת “נרקיס וגולדמונד” ומתחילה את “כה אמר זרתוסטרא”. עולמי הפנימי מתרחב ומשתלט. אני עורכת קישורים מובנים לי לגמרי, מובנים רק לי, בין מה שמגלים לי הספרים למה שמגלה לי העולם אני מרבה לחלום, הדמויות שבספרים מתערבלות בדמויות שבחלומותי. כמה ימים אחרי חופש־פסח הרופא קובע שהבראתי. אני שבה לבית־הספר, אחרי שהשלמתי את חומר הלימודים רק בספרות. שיעור הספרות הראשון אחרי שובי. רותי־ספרותי דרמטית מתמיד. על הרוב היא נוהגת להרגיע את המולת הכיתה בתנועות ידיים של מנצחת תזמורת, מפנה אל הכיתה פעם את פְנים כפות ידיה ופעם את ציפורניה הארוכות והאדומות תמיד. הפעם היא יושבת בכסאה ללא נוע וממתינה שההמולה תפסיק מאליה. אפילו דביר מתיישב במקומו ומשתתק מקץ דקות אחדות, מושפע מן השקט שמשתרר סביבו.

“חבריה”, היא אומרת לבסוף. “היום אני רוצה שתכירו שיר של טשרניחובסקי שהשפיע עלי מאד בנעורי”. הכיתה מתפקעת מצחוק, משפט אחד מפיה שובר את הדומייה שבנתה משך דקות ארוכות. שרית תולשת דף מהמחברת שלה, “בסרט הזה כבר היינו”, היא כותבת עליו ומעבירה לי, מרמזת לשיעור הראשון, שאותו עדיין אנו מזכירות בלעג בהפסקות. במקום להשיב בכתב אני מהנהנת, כך אקטע את ההתכתבות הזאת ואוּכל להתרכז בשיעור.

“חבריה”, אומרת רותי־ספרותי, שפתיה מתכווצות בקוצר סבלנות, “דפדפו לעמוד 178”. אני מוציאה מהילקוט את “מבחר שאול טשרניחובסקי לבתי־הספר והעם”, על כריכתו המקושקשת כתוב “אוֹרית טל”, שמה של בעלת הספר הקודמת. הספר נפתח מאליו בעמוד המבוקש, עדות לכך שגם אורית טל למדה את השיר. ההסברים בשולי השיר, בכתב־ידה העגול והבוטח, הם עדות נוספת. מעל לכותרת ציירה פרחים מסולסלים ואת המלה LOVE באותיות סן־טרוֹפּז מעוגלות, תלת־ממדיות, רחבות בקצוות, צרות באמצע. כתב־ידה, עיטוריה, מוכּרים לי משאר השירים שלמדנו:“לביבות”, “עיט עט על הריך”, “האדם אינו אלא”. אני מרגשת לפגוש בהם שוב, נעים לי לפגוש כתב־יד מוכּר, ללכת בדרך שכבר הלכו בה.

“קצתי בקריה ואעל הֶהָרָה”, קוראת המורה בהברה מלעילית. עד שהגענו לטשרניחובסקי תמיד נתנה לאחד מאִתנו לקרוא, לא בלב שלם עשתה זאת, מהבעת פניה עלה שהיא מפקידה בידינו אוצר יקר, כשטעה מישהו בהגיית מלה התעקמו שפתיה בכאב. אבל את שיריו המלעיליים של טשרניחובסקי אין היא מפקידה בידינו, היא אינה סומכת עלינו שנדע לקרוא במלעיל, “במלרע לא קוראים את טשרניחובסקי”, הבהירה לנו נחרצות, דקדקנית כטועמת יינות, לפני חופש־פסח. היא ממשיכה לקרוא את השיר, ההברה המלעילית הופכת אותו, באוזני, ללחש־קסמים לא־מובן. אני מתחילה לקרוא אותו לעצמי במלרע, מדלגת על כמה שורות לא־ברורות באמצעו. אבל שתים־עשרה שורות, כמעט בסופו, מרתקות ומלהיבות אותי:

גם השורות האלו מובנות לי אך למחצה, ולמרות זאת הן מותירות בי רושם רב, מחזירות אותי לחוויית הקריאה של חופש פסח, מרוממות אותי מעל הכיתה הרוחשת, המצחקקת, נושאות אותי אל מחוזות עליונים של כוח ויצירה ואהבה עזה. אני חשה שאני שחקנית דגולה, הניצבת על הבימה ונותנת את הופעת חייה. אני חשה שאני משורר שחפן, הכותב שורות נוגות ביד הוזה. אני כמהה, כמו טשרניחובסקי, לחוות חשק ואון סוערים ומשכרים. אשה, גבר, אינני מתעכבת על דקויות – הדובר בשיר בבירור גבר, ובכל־זאת אני רואה את עצמי בדמותו.

חידת החיים לא תִפָּתר, איזה יופי של משפט. בזמן האחרון אני עסוקה מאד בחידות הגדולות של החיים ואינני מוצאת להן פתרון. “שאלה פילוסופית אמיתית יש רק אחת” “מה זאת אהבה”, משפטים אלה, שאני שואלת מן הספרים שקראתי, מהדהדים בתודעתי. שעות אני מתחקה אחרי ה"ככה זה" של העולם, מנסה להבין את השרירוּתיוּת שלו, את המבנים החוזרים שלו – הבּנות האדישות שכל הבנים משתגעים אחריהן אף שאינן יפות במיוחד, הבנים שהולכים מכות ונשארים חברים הכי טובים, דיקדוקי ההתאהבויות שלי ושל חברותי. הכל קשור בתודעתי: יומיומי ונשגב, מציאות וספרות, אופנת אביב 1978 והשאלות הפילוסופיות הגדולות. “איזה יופי של שיר”, אני אומרת קצת בקול, ושרית מרימה את עיניה מן הדף שהיא משרבטת עליו ומביטה בי בתימהון.

“אולי את, נעמה, תוכלי לומר לנו מה זאת קריה”, פונה אלי רותי־ספרותי לפתע, מנתקת אותי מהירהורי, מחזירה אותי לשיעור ולתחילת השיר. כנראה שמעה שאמרתי משהו. “מצטערת המורה”, אני אומרת בבהילות, “אין לי מושג”.

“קריה זאת עיר”, היא מסבירה ומרפּה ממני, מפנה את שאלתה הבאה אל הכיתה כולה – “איזה עוד מלים נרדפות לעיר אתם מכירים, חבריה?” – איש אינו עונה והיא משיבה בעצמה: קרת, כרך, מטרופולין. ואז היא אומרת משהו על הגיבור של העולם המודרני, על רצונו של הדובר לעזוב את “הקריה” ולצאת אל הטבע. אני נמשכת לאחרונה לתל־אביב דווקה. ביום הראשון של חופש־פסח, ממש לפני שחליתי, אפילו העזתי לנסוע לבד לאזור לונדון־מיניסטור, וזאת היתה הרפתקה גדולה וחגיגית, גמעתי בעיני את רחוב אבן־גבירול, בחורות מעטות כבר צעדו בשוֹרטס וחשׂפו, בלי מבוכה בהליכתן, את הקפל שבין הירך והישבן. נכנסתי לבוטיק ומיששתי בגד, עליתי לקומה השנייה של פּיצה־רימיני, התיישבתי שם לבד, הזמנתי לזֶניָה מוקרמת, והמלצרית צחקה ותיקנה אותי. למדתי שאומרים לַזַנְיָה. כל־כך הרבה יש ללמוד בעיר הגדולה. כשיצאתי משם ראיתי מסעדה בשם “סניור סנדוויץ'”. מטבח הנירוֹסטה שלה, ובו כמה נשים בכובעים לבנים, ניבט אל הרחוב. נכנסתי. חשתי רהוטה ומבוגרת כשאמרתי שאני רוצה להזמין נס־על־חלב. בעל־המקום שאל אותי אם ארצה להזמין עוד משהו, והמליץ במבטא זר ומתנגן על סנדוויץ' ניצה – סנדוויץ' פסטרמה עם חסה פריכה ומיוֹנז ביתי, בלחם דק ומלבני, בלי קרום. הזמנתי, אף שלא הייתי רעבה. הסנדוויץ' נדבק לי לחך אבל היה טעים. אכילתו הייתה חוויה חשובה. עכשיו, משיכתי לתל־אביב מעוררת בי פתאום רגשות אשם. אני חשה עצמי מפונקת ובזבזנית, לוואי ויכולתי לקוּץ כמו טשרניחובסקי בקריה ולעלות הֶהָרָה.

ואז נשמע הצילצול. “נמשיך בשיעור הבא”, אומרת רותי־ספרותי בצער כשהתלמידים אצים על פניה בדרך החוצה. שׂרית, דגנית ורינה יוצאות אל הרחבה הקטנה שעל־יד הכיתה. אני מצטרפת אליהן, מותשת מן ההתרגשות שעורר בי השיר, אולי סיגריה תעזור. “אני מוכרחה סיגריה”, אני אומרת לבּנות בהתמכּרות שהיא עוד מעושה למחצה, שעוד לא נטבעה באמת בגוף שלי. רק כמה חודשים אני מעשנת, כמה סיגריות בשבוע, נהנית מהבגרוּת, ממראה אצבעותי האוחזות סיגריה, יותר מאשר מן העישון. “אני מוכרחה סיגריה, אולי אתן באות אתי לשירותים לעשן?” אם אלך לשירותים, אני מחַשבת, אצליח להתחמק ממבטיו של נמרוד, שתכף יֵצא מהכיתה שלו לרחבה. הן מסרבות, ההפסקה קצרה מדי, הן לא צריכות לשירותים. “בהפסקה הבאה”, מבטיחה דגנית, שמעשנת כבר מכיתה י'. אני מוותרת ומתיישבת עם הבנות ליד הקיר, חציו התחתון צבוע בצבע־שמן ירקרק, חציו העליון בסיד. מעברה השני של הרחבה, ארבעה מטרים ממני, נשמעת פתיחת דלת ואחריה המולה. י"א4 יוצאת להפסקה. נמרוד נעמד ליד דלת כיתתו עם שלושה מחבריו הקולניים. הוא הקולני שבהם, קולני פירושו פופולרי. היותו בן עושה אותו אקזוטי, היותו בן מכיתה אחרת מכפיל את האקזוטיוּת. עם הבנים שבכיתתנו שוררת, למרות היותם בנים, אינטימיות מסוימת, מָשָל היו קרובים רחוקים. במשך השנים למדנו להכיר את מקומם בכיתה, אנו יודעות פחות או יותר איך יגיבו במצבי־לחץ, לאיזה ציונים לצפות מהם, מי מהם מוּעד להפליץ או להקניט, ואיך כדאי שנגיב כשזה יקרה. אנו חולקות אתם הווי משותף של לעג למחנכת. ונמרוד – לא רק שהוא מן הכיתה המקבילה, המוכּרת פחות, הוא גם שב לאחרונה משהות ארוכה בארצות־הברית, כלומר הוא קצת אמריקאי בעצם. והרי זה משַלש את האקזוטיות שלו. אינני סובלת אותו.

“נעמה, בואי הנה רגע!” קורא לי דוּדוּ, חברו הטוב של נמרוד.“נמרוד מת לומר לך משהו”. אני מציצה בנמרוד. הוא מנסה לסתום את פיו של דודו. “נו בואי, ברצינות!” מצליח דודו להוציא מפיו עוד משפט לפני שנמרוד קופץ עליו ומשתיק אותו בחיקה. אני מושכת בכתפי.

“אני הולכת לראות מה דודו רוצה”, אומרת דגנית. אני רוצה לעצור בה אבל היא כבר חצתה חצי רחבה, ואם אעצור בה זאת תתפרש כיוזמה מופרזת מצדי. אדישות אני אמורה לשדר. דגנית חוזרת מחויכת.

“הוא מה־זה מת־עלייך”, היא אומרת לי. “ככה דודו אמר, ונמרוד הסמיק. תארי לך, נמרוד מסמיק! למה שלא תצאי אתו? תהיי פתוחה. חיים רק פעם אחת”.

“כן, למה שלא תצאי אתו?” אומרת רינה. “סיכמנו כבר שהוא חתיך”. סיכמו ביניהן, בעינַי הוא לא חתיך.

“כבר אמרתי לכן, הוא לא הטיפוס שלי”, אני משיבה, ומציצה בו שוב. אם אני מאלפת את מבטי אני מבינה מדוע אפשר לומר שהוא חתיך – הוא גבוה, כתפיו רחבות, שערו מבריק – אך לעיני בולטות עיניו הריקות, בולט חיוכו השחצני.

אחר־הצהריים אני הולכת לספרייה העירונית. כמו שיש לי צורך לקרוא כל בדל כתבה על הבּיטלס, כאישור לרגש העז שמעוררים בי שיריהם, כך יש לי צורך למצוא חסידים נוספים של טשרניחובסקי. הספרייה, אני מקווה, תעזור לי בזה. אני סוקרת את חדר־הקריאה, חוששת שמישהו מהכּיתה יתפוס אותי קוראת על טשרניחובסקי, מיוזמתי. הכל בסדר, אינני מכירה שם איש. יש שם רק כמה חי"תניקים קטנים ורעשניים וקבוצת נערות בחצאיות־ג’ינס וחולצות שלושת־רבעי מהתיכון הממלכתי־דתי. אני אומרת לספרנית שאני מחפשת חומר לעבודה על טשרניחובסקי, מתביישת להסגיר, גם בפניה, שהתעניינותי בו אישית לגמרי.

“דובשני”, אומרת הספרנית. “דובשני יעזור לך”.

“רק לא דובשני,” שצפה רותי־ספרותי בתחילת השנה, כשזיהתה בעבודה של אחד התלמידים משפט שהועתק ממנו.

הספרנית שבה מקץ רגע מאזור המדפים ומושיטה לי ספר: “שיעורים בשירת טשרניחובסקי, מנשה דובשני”, ניבטים בקושי שמות הספר והמחבר מבעד לעטיפת ניילון עבה, אטומה ומנוקבת של ספריות. אני מדפדפת לעמודים הדנים בנוֹקטורנו. “שים לב לתיאור הנפלא של הלילה ושל רגשות המשורר. שיר זה הוא מן הנפלאים והעמוקים שבשירת טש'”. טש', מתחוור לי, הוא קיצור לטשרניחובסקי, קיצור מעליב. איך אפשר לקצר שם של משורר נפלא לצליל שמזכיר עיטוש? רותי־ספרותי צדקה כשכעסה על דובשני. אני קוראת את המשפט שוב, והפעם מצדדת בדובשני – זה אכן מן הנפלאים והעמוקים שבשיריו, וודאי הנפלא והעמוק מארבעת השירים שלמדנו. אני מעתיקה את שבחיו של דובשני אל ספר השירים, אבל כשאני כותבת כמוהו טש' במקום טשרניחובסקי משהו מתכווץ בי, הוויתור על השם המלא הוא כניעה קטנה מצדי. אני קוראת הלאה – “לכּיר את שגיון האון פירושו לכּיר את שירת הגבורה”, כותב דובשני. זה כבר באמת מוגזם, מה זה און אני יודעת טוב מאד, ושדובשני לא יספר לי סיפורים, לא יכניס פה סתם את שירת הגבורה הזאת, השד יודע מה זה, פשוט כדי לצנזר את המיניוּת. אני משאירה את הספר על השולחן ויוצאת מן הספרייה. מגינה על טשרניחובסקי בצעד הפגנתי מפני פרשניו. בבית, אני אומרת לעצמי, אמחק בטיפּקס את הציטוט שהעתקתי.

ביום־שישי בערב יש מסיבה אצל יעל. שרית, דגנית, רינה ואני מגיעות, כרגיל, ביחד. בכניסה לדירה של יעל אני נדרכת. אולי נמרוד שם. אני מסובבת את ראשי רק בזוויות מדודות, כדי שאיש, ובעיקר הוא, לא יחשוד שאני מחפשת אותו. אני אומרת שלום מופגן לכמה בנות שאני מכירה וגם לכמה בנים שאני מרגישה נוח במחיצתם, ואחר־כך סוקרת, קפוצת־צוואר, את הסלון המוכּר, כדי להחליט איפה לשבת. את הסלון של יעל אני מכירה עוד מהמסיבות בבית־הספר היסודי, יעל תמיד אירגנה מסיבות. הכיסאות, שהוריה סידרו אז במרכז הסלון למשחק הכיסאות, מסודרים עכשיו בגבם אל הקיר. השטיח מגוגלגל. בפינה אחת יש שולחן עם כיבוד ומשקאות, את מקום המיץ־פטל והוופלים והטוֹפי של עלית, שהיו על אותו שולחן במסיבת היַלדוּת, החליפו קולה ואורנג’דה ובייגלה ובוטנים, ואפילו פינה־קולדה יש שם, כמו במסיבה של מבוגרים. הבנות שלא רוקדות יצרו לעצמן עזרת־נשים בשורת הכיסאות. כמה בנים שׂרועים על הספה שבקיר הנגדי, ואחרים מתגודדים ליד הסטריאו. אני מובילה את חברותי היישר אל עזרת־הנשים המאולתרת, שם אחוש בנוח יחסית, שם אוכל להסתיר את הלמוּת הלב. המולה נמשעת מכיוון הדלת. נמרוד נכנס, קורא לחבריו. בזווית העין אני רואה שהוא מתנשק עם כמה בנות. אני סוֹכרת את אוזני בפני הנעשה ליד הדלת, נזהרת לא להסב את צווארי לעברה. אני מגלה עניין מופרז בדבריה המתארכים של רינה על החבר המדהים של בן־דוד שלה מרעננה. פתאום נמרוד עומד מולי ומציע לי לרקוד. אני מביטה במבוכה בחברותי, אם ארקוד אתו ארגיש צבועה, הלא אמרתי להן שהוא לא הטיפוס שלי, אבל הן מחייכות לאישור. אני צועדת בעקבותיו אל מרכז הסלון.

Come on baby light my fire, מתנגן התקליט. נמרוד תופס בידי, מביט בעיני ושר. השיר מגביר את החשמל באוויר, ספק מנסח במלים את תחושותינו, ספק יוצר לנו תחושות. אני מנסה להעמיד פנים שאינני מבינה, שאייני יודעת אנגלית, שאינני יודעת באיזו אש מדובר, מנסה לא להסגיר שיש לי חשד, ולוּ קל שבקלים, שדברי הפיתוי מכוונים אלי. אבל נמרוד ניגש ישר לעניין. “יש לך גוף משגע”, הוא אומר, “אני ואת, זה יהיה ממש סבּבּה. אני יודע שיהיה בינינו משהו”. הוא מפציר בי להישאר לעוד ריקוד. “אוקיי”, יוצא שאני נענית.

“היי דוּדוּ, שים היי ג’וּד” הוא קורא לחברו, שעומד ליד המערכת. דודו מנופף בידו בהסכמה. אני מרגישה מרומה. כשהסכמתי לרקוד לא חשבתי שנמרוד מכוון לסלוֹאו ובטח לא להֵיי ג’וּד, שבע דקות ואחת־עשרה שניות. אני רוצה לחזור ולשבת, אני נסוגה כמה צעדים לאחור, אבל נמרוד אומר, “כבר הבטחת”, וממהר לאחוז במותני. אני מוותרת. הבטחות יש לקיים. “את משהו”, הוא אומר, ידו מתהדקת על מותני. “איזה מותניים, את בטח תשעים־ששים־תשעים”. אין לי מושג מה זה תשעים־ששים־תשעים, אבל אני מחייכת כאילו יש לי. הוא מקרב את ראשו אל ראשי, לחייו, שעדיין לא ידעו גילוח, מדיפות ריח מי־גילוח.

נמרוד מלטף את מותני, חורג בכך מהגבול המותר בסלוֹאוּ. אני מחפשת משהו לומר. במבוכת השתיקה אני מתפנה להאזין למלות השיר ומזדעזעת לשמוע בו אנטישמיות “נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה; נה, נה, נה, נה, היי ג’וד”, שרים הביטלס שוב ושוב, ולפתע מתחוור לי שאת ה־JUDE שעל הטיפת התקליט כותבים כמו את ה־JUDE שעל חנויות היהודים בליל־הבדולח. עשרות פעמים ראיתי את עטיפת התקליט, איך לא הבחנתי בכך קודם? נמרוד כורך זרוע לכל אורך מותני, ובכך ידו השנייה אוחז בכף ידי ומושך אותה הצדה בתנועת ואלס. “נה, נה, נה, נה, נה, נה, נה; נה, נה, נה, נה, היי ג’וד”, הוא שואג. אני שרה, אני אמורה להראות שאני נהנית, שרה עם נמרוד ועם התקליט את ההיי ג’וּדים ההולכים ומתגברים, ומרגישה נורא.

בתום הריקוד אני ממהרת לפרוש לעזרת־הנשים, מסובבת כיסא אל שׂרית שאינה רוקדת, ומתיישבת בגבי אל הסלון, כדי שאיש לא יזמין אותי לרקוד.

שרית מתבוננת בי. “את יודעת למה קוראים לשיר היי ג’וּד”? היא שואלת.

“למה?” אני מסמיקה, מופתעת מכך שגם שרית ערה למלות השיר.

“בגלל ג’וּליאן, הבן של ג’ון מאשתו הראשונה. קראתי את זה איפשהו. זה שיר שפּוֹל כתב לג’וליאן, כדי לנחם אותו על הגירושים של ההורים שלו. במקום ג’וליאן הוא קרא לו ג’וּד, שזה דומה לג’וליאן”.

תשובתה של שרית מפתיעה אותי ומזכה אותי מאשמה. לכאורה עלי לחוש הקלה, לא שרתי מלים אנטישמיות. אף על פי כן, המועקה אינה מרפה ממני.

ימים אחדים אחרי המסיבה אנחנו נוסעים, השכבה כולה, לטיול שנתי. המגבת, הבגדים, ותיק כלי־הרחצה ממלאים עד אפס מקום את תאמיל הח’אקי הבהיר. בכל־זאת אני דוחפת פנימה את ספרו של טשרניחובסקי, מקווה שאתפנה להתייחד אתו.

זאב, המורה לגדנ"ע, מחלק אותנו לאוטובוסים. י"א1 תעלה על האוטובוס הראשון, י"א2 על השני, י"א3 על השלישי, וי"א4 תתחלק בין האוטובוסים. אינני רואה את נמרוד עולה לאוטובס שלי אבל אני חוששת שהוא שם, עוקב אחרי, ער לכל תנועותי, לכל מחשבותי, בוחן כליות ולב. אינני רוצה שום קשר אתו אבל המסיבה עודנה בתודעתי, משפטי הפיתוי שלו, מגע ידו, כוּונו אלי שם בישירוּת מאיימת. מוזר, אני בולעת רוק כשאני מהרהרת במשפטי הפּיתוי שלו, כשאמר שיהיה בינינו משהו קבע עובדה משום־מה. ציפיותיו ממני היו, בתמונת־ראי, לציפיותי ממנו. גרוני בולע רוק בניגוד לרצוני, בניגוד לטעמי. אינני מעזה להפנות מבט אל ירכתי האוטובוס פן יצטלבו מבטינו. “קצתי בקריה ואעל ההרה, זרועות ליל כשפים קִדמוּני וּנהרה”, אני מדקלמת מזכרוני ומצמידה את פני אל הזגוגית כדי להתנתק מהמולת האוטובוס. בחוץ כביש פקוק, שדה אפרפר, שלטי פרסומת, מגרש־גרוטאות של מכוניות. שום כשפים אין בנוף הזה, שום נהרה, רק שדה חרציות מרוחק מרומֵם מעט את הלב.

אינני מצליחה להתרכז בטשרניחובסקי. אוזנַי נמשכות להקשיב לשיחתן המושחת של הבנות, אפי מסב את תשומת־לבי לריחות האוטובוס. אלה ריחות של טיול בית־ספר: ריח רע של סנדוויצ’ים עם נקניק, של ביצה קשה. פעם אחת מעכיר פלוֹץ את האוויר העכור ממילא, “גועל נפש”, אומרת שרית שיושבת לידי, ואנו, הבנות, בחושי־בלש מיומנים, מנסות לתפוס את העבריין – מאתרות ראשית את כיון הריח, ואז מחפשות באותו כיוון מישהו שמבוכתו, או לחילופין התגאותו בפשע, תסגיר שהוא המפליץ. “אז מה עם המורל?” צועק הנהג, ודני מתחיל לשיר בתגובה: “היי היי יוֹנה, היי יוֹנה פעמוֹנה”. השיר סוחף את כולם, כולם – בנים ובנות – שרים, שרים ומחייכים. חיוכם רחב, אמיתי, הם נהנים, הם לא מתביישים לשיר את השיר הילדותי הזה, את המלים המקוממות – “ובאוהל־הבנים שם זבובים לאלפים, ובאוהל־הבנות מנקים כל הימים”. ההכללה הזאת פוגעת בי, אני לא אשיר. אני לא מוכנה שיתפסו אותי שרה. באוהל־הבנות מנקים כל הימים, אני בת, מכאן נובע שאני מנקה כל הימים?! אך לבסוף מכניעות אותי המלים החוזרות־ונשנות כמו מחזר עקשן שמגיש את מבוקשו, אני משוכנעת שכל האוטובוס מבחין שאינני שרה, שאני חריגה, וששׂרית מביטה בי רגע אני מתחילה לשיר, בלי קול. שפתי מתרחבות במאולץ, רק עד למינימום, כי עם כל ניסיון נוסף להרחיבן, לחייך ברוחב הנדרש, אני חשה ששרירי הפה מתנגדים, דוחפים לשתיקה הדוקת שפתיים.

שקט משתרר לבסוף. מרחק־מה אחרי קריית־גת נעלמים שדות החרצית ומתחיל נוף מדברי. האוטובוס נעצר ליד איזו אנדרטה. מש"קית לידיעת הארץ מחכה לנו שם, שמה ורד. היא תלווה אותנו עד סוף הטיול, תצטרף לזאב, המורה לגדנ"ע. היא רזה ושחומה, קולה יבש. היא מדקלמת משהו על איזה קרב שהיה כאן במלחמת־השיחרור. אינני מקשיבה לדבריה, מזווית העין אני מבחינה בנמרוד. משם אנחנו נוסעים לאוהל בדואי, י"א1 – הכיתה שלי, וי"א2, יבקרו באוהל. י"א3 וי"א4 יעשו בינתיים איזו פעילות בנושא המדבר עם ורד. אחר־כך נתחלף. רק לפנות־ערב אחרי ההתארגנות בחדרים בבית־ספר־שדה שדה־בוקר, מתאחדות שוב ארבע הכיתות לסיור של בין־ערביים באיזה ואדי. את שם הוואדי אינני יודעת, אינני רוצה לדעת. רוב הטיול אני נשׂרכת מאחור, הרחק מנמרוד ומחברותי. אני רוצה להיות קצת לבד, להיות אדונית למחשבותי, לא לתת לדבריה של ורד על הנחל והצמחייה ותופעות הטבע המיוחדות להשפיע עלי. רוח המדבר והנוף הצבוע באור השקיעה מרחיבים לי את הלב. הוד יפעת־פראים, נהרה גדולה, יש בנוף הזה. שורותיו של טשרניחובסקי, שכל היום לא הצליחו להגיע אלי, מתנגנות בי סוף־סוף.

אחרי הטיול, כשאנו צועדים אל החדרים שלנו, אני חשה לפתע בכף יד על כתפי, זו לא צ’פחה קצרה, לגיטימית, כף היד משתהה. “אהלן”, אומר לי נמרוד. “בואי נלך לנו להתבודד אני ואת וּנדבר קצת”. “בסדר”, אני אומרת, אין לי מה לומר לו, אבל אם כבר לדבר, באמת מוטב שנתבודד קצת את רוח הדברים שיהיה לו לומר לי קלטתי כבר במסיבה, ואינני רוצה שיאמר אותם בנוכחות חברותי.

אנו מתרחקים מן הקבוצה. נמרוד ניגש ישר לעניין. “את בתולה”? הוא שואל.

אני לא עונה, למה שאענה לו? ומה כדאי לי לענות? אם אומַר שאני עדיין בתולה, יחשוב שאני ילדותית, אם אומר שכבר לא, יחשוב שאני מופקרת.

שתיקתי מאלצת אותו להגיע למסקנה בעצמו: “עם גוף כמו שלך אני לא מאמין שאת בתולה”.

אני שותקת.

“את יודעת, באמריקה כבר כולם עושים את זה. היתה אתי מישהי בכיתה, אל תשאלי”.

“לא שואלת”.

“למה את סגורה כל־כך? לא עונה, לא שואלת”?

אני שותקת.

“אני לא יודע למה את סגורה כל־כך. אני לא יודע, אולי אצלכן, הנשים, זה אחרת. קראתי פעם שעשו איזה מחקר וגילו שגברים חושבים על מין כל שש דקות בממוצע, מה את אומרת על זה?”

“אם ככה, מזל שאני לא גבר”, אני אומרת באדישות נשית שלמדתי מסביבתי, תוהה אם הוא כבר מגדיר את עצמו כגבר, נזכרת שוב בריח האַפטר־שייב שנדף מלחייו החלקות.

“אז מה?” שואל נמרוד, “יהיה בינינו משה?”

אני מושכת בכתפי.

“זה יהיה סבבה, אני ואת”. הוא חוזר על מה שאמר במסיבה.

אני בולעת רוק, פתאום אינני מתנגדת שיהיה בינינו משהו, יש בי תשוקה לדעת איך הוא רואה אותי. מעניין איך זה להיות בן, לחשוב על מין כל שש דקות בממוצע.

“נראה”.

“מה־זה נראה? תהיי פתוחה, חיים רק פעם אחת”.

אנחנו ממשיכים ללכת, כשאנו מגיעים לקצה המבוּדד של הבית־ספר־שדה כבר סוגר עלי הלילה. בין צמיגים וגרוטאות חלודות מונחת ספה קרועת־ריפוד, כמה מקפיציה חשׂופים, אנחנו מתיישבים עליה.

נמרוד לא מאריך בדברים. הוא דוחף את כתפי כלפי מטה ומניח את ראשי על ברכיו. מהירותו מפתיעה אותי. אינני קמה, איני סוטרת לו, מחשבות משונות סוחפות אותי. הכל בגלל השמש, אני אומרת לעצמי, הדימדומים היו קצרים מדי, כשהתחלנו לשוחח עוד היה אור יום, ולפתע, בלי התראה של ממש, השמש נטשה אותי, השאירה אותי בחשכה גמורה על הספה חשׂופת הקפיצים. לוּ היתה שמש, בטח הייתי מוצאת דרך לומר לא. נמרוד ממשש את שדי. מגע ידו נעים לי. גם ב"זר" של קאמי השמש היתה אשמה, אני נזכרת, ומחשב זו נותנת לי צידוק לא לקום וללכת משם. נמרוד נוגע בפטמותי, הנאתי מסיחה את דעתי, משכיחה את סלידתי ממנו. במקום שאחליט – מסכימה או לא מסכימה – מחשבותי ממשיכות להתפזר, בהנאתו אני מהרהרת עכשיו, בכך שאני נותנת לו מעשה־אהבה להתגאות בו. לרגע, על אף חיוכו השחצני, על אף מבטו הריק, אני רוצה לתת לו מעשה־אהבה להתגאות בו. אני מדמה את עצמי לאשה באיזה סרט־אהבה שראיתי.

ואז נקטעים הירהורי, נמרוד מסובב אותי אל בטנו ומכוון את ידי אל רוכסן מכנסיו. אני פותחת את הרוכסן, חופנת את הזין שלו, נמרוד שוקע בהנאתו, מרפה משדי. הנאתי ממהרת להתפוגג.

כף ידי נעה מעלה ומטה, מעלה ומטה, “שיגמר כבר”, זו מחשבתי היחידה. שום חשק אין בי. אני חשה שממה. הזמן חולף איטי כמו נצח. כף ידי קצרת־הסבלנות, הלא־מנוסה, מקדישה זמן ארוך מדי לסיפוקו. אני צעירה, נסיוני המיני מועט, רק קצת התגפפויות ונשיקות, אבל בשממה הזאת אני מרגישה כמו זונה שחוּקה, שהמין בר לא צופן בשבילה כל עניין.

“קומי רגע”, הוא אומר. אני מתיישבת, מסתכלת סביב, בחוץ עלטה מוחלטת, אין איש סביב. נמרוד קם, פושט את מכנסיו, ידו דוחפת את ראשי במורד בטנו, יותר במורד בטנו, דוחפת בעקשנות. אני מחכה לנס, לידו שתרפה, אבל ידו אינה מרפה, ופי נפתח לקראת הזין שלו בהתרחבות המאונסת, בדיוק אותה התרחבות שבּה חייכתי באוטובוס כששמעתי את “יונה פעמונה”. אני לא קמה ולא הולכת, גם עכשיו אינני סוטרת לו, אני ממשיכה לחכות לנס, גם כשכבר מאוחר מדי. מה הוא יחשוב עלי אם אקום ואלך ככה באמצע, בהפגנתיות? זו המחשבה שמטרידה אותי. אל תקטע זיוןּ באמצע, זה מין דיבּר אחד־עשר, דיבר לא־כתוב. אני מוותרת. “לחוג בסער החשק ורשפיו, לכיר את שגיון־האון ושכרונו”, ננעצות לפתע במוחי השורות מנוֹקטוּרנוֹ, מספקות לי נחמת־מעט. הצדקת־מעט. כמו ג’וֹקר זיקיתי, שמציל מכל מצב, הן מרגיעות אותי, מַשלות אותי. אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר, הנה אני חגה בסער־החשק־ורשפיו, הנה אני מכירה את שגיון־האון־ושכרונו, וים תוגה, ים עצום של תוגה, עולה בי ומציף אותי.