מוצאי־שבת. שיירת כלי־רכב מתפתלת אט־אט בכביש הנושק לכרך הגדול. מעת לעת פורשות מכוניות ימינה או שמאלה לנתיבים צדדיים, אורות מהבהבים קימעה וכבים, ניצתים, מרצדים. גחלים ללא מדורה.
“סבא, לאן הוא נסע עכשיו?” עיני הילד עוקבות אחר המשאית הפונה בגניחה בצומת תל־השומר.
“לא יודע, רעם, אינני מכיר אותם, את הנהגים כולם פה מסביב, לא יודע מי הם, איפה הם גרים, לאן רוצים להגיע, לא יודע”.
“לא יודע בכלל בכלל?”
“לא, נכד. יש הרבה דברים שסבא הזקן שלך עוד לא יודע”.
“בן כמה אתה סבא היום?”
“אתה באמת רוצה לדעת? תגיד לי קודם בן כמה אתה”.
“לא, אני שאלתי ראשון”.
“הו, ילד, אני זקן מאד מאד, כמעט בן תשעים־ושש”.
“ואני כבר בן חמש”.
“בשנה הבאה תעלה לכיתה אל”ף".
“ואתה?”
“אני? בשנה הבאה?”
“כן, אתה?!”
“לא יודע, אולי אעלה גם אני קצת, למשל…”
“למשל?”
“אעלה כיתה… גבוה, גבוה”.
“לאן?”
“אולי לשמיים”.
“באווירון?”
“לא חושב, לא, לא באווירון, סתם באוויר”.
“כמו ציפור?”
“בערך, לא יודע בדיוק איך”.
“מה זאת אומרת, סבא, אתה תמות?”
“אולי, יכול להיות, מה אני אגיד לך”.
“תגיד את האמת, סבא, אתה הרי שופט”.
“הייתי, עכשיו כבר לא”.
“מתי הפסקת?”
“מזמן”.
“למה, נמאס?”
“לא בדיוק”.
“אז מה? תסביר. אתה לא מדבר ברור ואני רוצה לדעת בדיוק, אתה מבין מה זאת אומרת?!”
“מבין, מבין, אני לא מברלין. הגעתי לגיל שבעים ופרשתי… הפסקתי, כי ככה, שופטים אחרי שהם בגיל שבעים צריכים להפסיק, וזהו”.
“למה?”
“ככה זה. זה החוק. אנשים בגיל שבעים כבר עייפים, לא כל כך חזקים, אז אומרים להם אל תעבדו כבר, לכו לנוח”.
“לנוח זה לישון?”
“בערך, גם… גם לישון.”
“לנוח זה לקרוא עיתון?”
“כן, גם זה. הנה עוד מעט אנחנו מגיעים לבית, אני מקווה שאבא ואמא לא דואגים לך”.
“מה פתאום, מה יש לדאוג, אני אתך, סבא”.
אור אדום בצומת. רגלו של הסב על דוושת הבלימה.
“סבא, האיש עושה לך סימנים”.
היושב בסובארו הלבנה מסובב את ידו כמגלגל ידית, רוצה לשאול משהו. הסב פתח את החלון, הרכין ראשו לעבר האלמוני כדי להיטיב לשמוע.
“איך אני מגיע לרעננה?”
“הנה פה שמאלה, עבור לפנַי אל הנתיב שלשמאלי, בזהירות”.
עיני הילד עקבו אחר המכונית המגששת דרכה באלכסון.
“סבא, עכשיו אתה יודע לאן האיש הזה נוסע”.
“כן, נכד, אתה ילד חכם”.
“אני יכול להיות שופט?”
“המ… משהו כזה…”
“לְמה אתה מתכוון?”
“אתה חושב בהיגיון”.
“כמו שופט?”
“כן, כמו שופט, כמו שצריך לחשוב שופט. אבל לא תמיד, לפעמים הוא טועה”.
“תועה בדרך?”
“כן, תועה בדרך”.
“לא יודע לאן הוא בעצמו נוסע?”
“משהו כזה”.
“אם, סבא, אתה לא יודע בדיוק, אז אתה אומר משהו כזה”.
“אתה כנראה צודק”.
“אם תתעה בדרך לא נגיע הביתה?”
“הגענו, ילד, הגענו הביתה בשלום”.
אני יושב במסעדה שבה נהגתי לעתים לכתוב את פסקי הדין שלי בימים ההם, הרחוקים כל־כך. ליד החלון, בפינה בקצה, כל חיי שעכשיו מתקרבים את הקצה, חרף כל האיחולים, כמו שניחש רעם במבטו הנוקב את הכביש, עומדים זקופים מאחורי. כן, הרופא עודו מתפעל, לאחר שהוא רוכן לבדוק את נשימותי, עת יחלץ אוזניות. באים הילדים, הילדים שכל אחד מהם סבא בעצמו, הנכדים, הנינים יתגאו בי, יקוו שהורשתי להם את אריכות־הימים, את הבריאות השופעת, את הנצח.
“בגיל תשעים־ושש עוד נוהג”.
“זקן כזה עוד שוחה בים, גם בחורף”.
“הולך זקוף, בלי מקל, צלול לגמרי”.
במין קפדנות משונה, אולי זו עקשנות לא תסולח, אני ממשיך ללכת לבדיקות רפואיות שיגרתיות, כמו שכתוב בספרים, אצל רופאי עיניים, שיניים, אורולוגים, רופאים פנימיים, שיבדקו את הלב, הריאות, הכבד, הקיבה. המון אברים יש לאדם זקן, כפופים כולם לבלאי יומיומי במשך תשעים־ושש שנים במכפלת שלוש־מאות תשעים־וחמישה יום. כמה זה?
הם מתפעמים, הם בוחנים בשבע עיניים, באלף מכשירים מסובכים. אינם מאמינים, רוצים לגלות את הסוד, להפוך אותי לחיית־ניסוי, לכתוב עלי מאמרים בכתבי־עת מדעיים.
רופא־השיניים הסביר שיש לי נסיגת חניכיים, יחסית לגילי מתונה להפליא, אבל בכל־זאת, בכל־זאת אני, כמו שהוא אומר, “בשעה השתים־עשרה”. הוא מהסס להציע לי את הטיפול המקובל־ההכרחי. ממילא…
כן ממילא עוד יתפוררו אברי כולם, אז מה הטעם במניעת נשירת השיניים, למה לענות אותי סתם. אבל… אבל בעצם עדיין אני במלוא אוני, ככה זה נראה, אז אולי אפשר לעזור, לעצור עוד קצת את התהליך.
הוא מתלבט. הוא רוצה שאני אחליט.
אני מחייך ביובש־מה. אמון אני על החלטות, מחליטן מקצועי שכמוני.
“תעשה מה שצריך”, אני אומר לו.
בעת הקידוח, ראשי מוטה לאחור, אני מסתכל בעיניו. איני יכול שלא לבחון את מבטו, מין הרגל שהשתרש בשנות השיפוט הארוכות.
עיני בעיניו, פי פעור מולו, מבעד לזימזום אני מדמה שבריר שנייה שראיתי הבזק רישעות באישוניו, אולי אין זו אלא ערמומיות, כאב חד, אנכי מאד, פולח אותי פתאום; שרירי הלסת כואבים. אני בולם גניחה, אגרופי מתכווצים. לא מעט עסקת בעבר בפרשיות רשלנות רפואית.
“להיום סיימנו”, הוא מכריז, כאילו ניחש שהגדיש את סאת כאבי. אולי הוא חושש ממני, יודע שהייתי שופט, מורגל אני באותה יראת־כבוד המתחלפת תכופות בזהירות יתר כלפי, כאילו עדיין לא פקעה סמכותי לגזור דינם של אנשים או שמקצועי הִקנה לי יכולת חדירה פנימית עמוקה, כביכול בכוחי לקרוא צפונות אדם.
“ניקיתי לך רבע מן הפה, ביום־ראשון הבא נמשיך, בינתיים צחצח את השיניים שלוש פעמים ביום כמו שלימדתי אותך, אל תיבהל אם תהיה רגישות”. ככה הוא מנחם אותי ואני לובש את מעילי ומודה לו.
גם הכירורג גבה־הקומה ככה בערך התייחס אלי כשנתגלה אצלי לפני חודשיים שבר. “אפשר לא לנתח”, כיחכח קצת בגרונו, “לא, לא צריך למהר, מה, מה יש למ… למהר”, גימגם קימעה ומיד, כמי שחש שלא השתמש בביטוי הנכון, אץ לתקן את עצמו, “לעת־עתה אפשר להסתפק בחגורה, נראה אחר־כך”.
“לעת־עתה”, “אחר־כך”, יש זמן, עוד לא בקצה, לא הסוף, יש בקווקאז או בהרי ההימלאיה ישישים בני מאה־ועשרים ויותר.
הם סוקרים אותי, הם סורקים אותי, רופאים מלומדים, עתירי ניסיון, מודדים, מכפילים מדידותיהם, שלא לטעות, משהו לגלות, אולי לנגוע בסוד אריכות־הימים הזאת.
אבל אני, אני יש לי חושים מחודדים, אני חש את האמת. לא בכדי זכיתי להוציא מתחת ידי החלטות, פסקים וצווים קולעים כל־כך, נדירים, יפים לשעתם, אף עמדו במבחן הזמן.
פתגם יש בשפה הערבית; אלמוֹת אַקרבּ מן אל־ליסאן ע־סנאן, המוות קרוב יותר מן הלשון אל השיניים. כמעט רואה אני אותו מעבר לפינה. אין לי ספק שימַי ספורים. מאז פרשתי מכס השיפוט אולי לא ישבתי שוב מול גליונות נייר לבנים, עט בידי, חוכך בדעתי, בורר את המלים, שוקל, מהסס, כותב־מוחק. חוויה שנשכחה. עכשיו אינני צריך לה עוד. די היה בה, ומוצתה אז.
ועתה, כל שאני צריך הוא לזכור, לברור את התמרורים, לנעוץ את נקודות הציון, לפרוש מבט משוך לאחור, אל מלוא האורך, כמי שמשלשל חבל אל באר עמוקה, אפלה, מה ידלֶה?
ימי ילדות בסופה של המאה הקודמת או בראשיתה של זאת, כמוך אני אז, רעם; אחרי אותה הליכה בשביל הקוצים, יחף, מפכה מסביב הים, אלוהי הניגודים, צלול לכל מלוא עומקו, כמעט שביר. המים מאוושים, הומים, שוצפים קצת, ומלחכים את הסלע, לוטפים אותו, מחלחלים לתוכו, מפרפרים על־ידו, מרחרחים אזובו; הוא משסף אותם, בולעם בגירגור תהומי, מסנן את המלח. רצי הגלים משתקפים בקרקעית, מתלחשים, רוחשים, שועטים ונסוגים, פתע מתלהטים.
הילד ההוא, זה אני, כבר יודע קצת לשחות, לבדו עם המים, עם הריצודים המתפשטים, כל תנועה יש לה הד אדוות אצות־רצות. כל תנועה רוצעת את השלווה ונמזגת בה. השמש במרום עדה לנהם הזה ומשתתף בו הסלע בדממתו, לאט מטפס בו הילד עם הגאות, בולש את נקרותיו, כוכיו, לוֹעיו. הדגים משכשכים פה, הקרניים מעל מתאלמות לשלוות אין־קץ, תומכת באופק הרחוק.
למה הכל לא הים, שהרי הים הוא הכל?! ופתע מידרדר הילד, מחליק מטה, לשווא מבקש להיאחז בדופן הסלע החלק, נשרטות ידיו, נחבל גופו, הוא צונח בלי הרף.
אמא, אמא! הים אכזר, שינה פניו באחת, בולע אותו לתוכו וחושך־אימים והידיים הולמות לשווא בטירוף סביב, כדי לעלות אל פני המים ולא עוד, רק תהום שואבת פנימה.
אחר־כך, אחרי המון סוף, יתעורר, ידיים מעסות אותו, קרביו צורבים, את נשמתו מקיא ואי־בזה בסמוך בוכה אמו.
אבל על הים לא ויתרתי. לא חששתי להביא אליו גם את ילדי הקטנים, אל אותו מפרץ דמוי חיה ענקית.
יחד אתם צעדתי על גבי הסלעים, אוחז בידיהם הקטנות בכוח, שלא ימעדו.
אבל הם השתחררו להם. הפעוטה, להבה, רצה אל הים וקראה בקולה המצווה: “אבא, בוא!”
אןתה שעה ביקש גם סער את עזרתי.
“רק רגע, ילדים, היזהרו. תכף אבוא אל שניכם, אנ’לא יכול להיקרע”.
ולהבה בפה קפוץ שלה הטיחה בי: “אמא שאלה אותך, תוכל להסתדר עם שניהם? אמרת: כן”.
והיא חיקתה אותי, משתדלת לעבּות את קולה.
והיו עוד מפרצים בכל שנה. עוד לחשים צפופים־ניגרים. עוד קצף. הגלים נעים בעתרת כיוונים בתנועה אחת עולה ויורדת. הכל שוטף אך ללא תמורה. גאות ושפל. ושוב אני מטפס, נאחז בשן הצוק, מתרומם עליו, אוזר כל כוחי, שלא להיסחף כמו אז עם המים החוזרים בגעש.
הים אהבת־חיי. אליו חמקתי כמו נער גם כשהייתי שופט. רק בו יכולתי להתנער מעקת ההתלבטות טרם פסיקת דין, כשכפות המאזניים שקולות כמעט, וההכרעה הרת השלכות. בלכתי על החוף או בצוללי אל מתחת לגל מתרומם שכחתי את כל הנימוקים בעד ונגד, רק בשחוֹתי מול האופק הפסקתי לשקול את מהימנות העדים שהופיעו על הדוכן, כולם נשבעים לומר את האמת, את כולה ורק אותה, מעניקים לי במבטם גם הבטחה אילמת שאמנם מתכוונים לקיים את דברם עד תום.
חרף ניגודי הגרסות ידעתי שלא בהכרח אחד המתדיינים המתמודדים זה מול זה נושא שבועת־שווא וביודעים, במצח־נחושה, הוא מערֵם כזבים. למדתי שלפעמים אין אמת אחת מוציאה את היפוכה ולא כל סתירה משקפת חוסר תום־לב.
אל הים ברחתי ממצוקת חיבוטים קשים, בדרך נעלמה היה מסייע לי להתיר פקעת סבוכה של עובדות כדי להבהיר תמונה כהווייתה.
עם כל הקשיים בשיפוט התמכרתי לו, נסחף בהנאת ניתוחיהם של סעיפי חוק ויישומם, ליבון התרחשויות על יסוד עדויות, מסמכים וראיות אחרות.
לא אכחיש שעתים זרמה בי תחושת עצם הסמכות לחרוץ דין כמו סם משכר, לא מן הענווים הייתי, בשום־פנים־ואופן לא, אבל תמיד זכרתי את אִמרתו של השופט הולמס כי חובתו הראשונית של כל מי שיושב לדין לזכור שאינו אלוהים.
ראיתי בשיפוט אמנות, יצירה, ובכל זאת הכרתי במִגבלותיו, כואב את הפער המתגלה לא אחת בין צדק אנושי פשוט־ברור לבין חוק יבש־דווקני. ניסיתי לצמצמו, שאבתי סיפוק עצום כשהצלחתי לבנות גשר על־פני תהום ולא אחת מצאתי את עצמי במיעוט בהרכב זה או אחר, בלא שגרעתי בכך מהערכתם של עמיתי.
מכל הנושאים שעסקתי בהם התמסרתי לכל הקשור בילדים, ובשנים האחרונות לכהונתי שקעתי בנושא היבטיה המשפטיים של הפריה מלאכותית, בוחן בעיות של ילדים שהגיעו לעולם מזרעו של גבר זר.
וככה חלפו הימים במהירות מסחררת עד הפרישה. לפתע באחת שונו חיי. בניגוד לחברי, לא קיבלתי עלי לעסוק בבוררויות, אף דחיתי הצעות לשמש שופט בבתי־דין עירוניים או לשבת ראש בוועדות שיפוטיות.
חזרתי אל הים, אל ילדי, נכדי וניני, שצמחו כשבט שלם. כשרון מיוחד גיליתי במציאת שמות מקוריים לכל אחד מהנולדים למשפחתי המסתעפת. זה מקל עלי לזכור אותם. את כולם אני אוהב, עם כולם אני משתובב, ורעם הוא חברי הטוב, דומה לילד שהייתי אני. הוא רוצה להיות שופט.
הבוקר הלכתי עמו לחַי־כיף, גן־חיות חדש בפרוורי העיר, ליוויתי אותו בהתפעלותו מן הזברות והדובים, בלטפו את הפּוֹני, בחושפו שיניים מול הנמר הזועף. אל חצר של שימפנזה התגלגל כדור של אחד הילדים והקוף תפס מהר מאד את העיקרון: להפתעת כל הצופים התחיל לכדרר אותו על הרצפה, העיפוֹ לגובה, וכשרעם צווח אליו בשמחה: “הי מסור ת’כדור”, אכן זרק אותו אליו בכוח אדיר.
הילד שהכדור היה שלו בא לתבוע את החזרתו, ורעם טען שלא ממנו קיבל אותו.
“מי צודק, סבא, הרי הקוף מסר לי את הכדור, אני צריך להחזיר אותו אליו?” שאל אותי, מוכן לקבל שיפוטי.
“השב את הכדור לילד”, אמרתי לו.
“למה, סבא?” הִקשה.
לא הצלחתי לנסח הנמקה משפטית מלאה.
הסתפקתי בקביעה: “הכדור שלו”.
אמרתי בלבי שאולי אפשר לבנות כאן טיעון נגדי בדרך שבה התחיל רעם, אך ירדה עלי עצבות. פתאום חלפה בי ההכרה שאולי זה פסק אחרון שלי, כאן בגן־החיות, בעוד שני ילדים וקוף תולים בי עיניהם.
הגיעה שעתי לכתוב צוואה, לא לאשר ייעשה ברכושי, כי צוואה זו כבר ערכתי לפני שנים אחדות ואין צורך לשנותה, אולם ראוי שאכין צוואה לשעה שבה אפגוש את המוות, מה יתרחש בה. תכלית כל הדברים מתנקזת אל השעה הזאת:
לעת מוֹת אצווה להקיף את מיטתי בפעוטות תמהים
שלא יבינו כי בדרך כל הארץ אֵלך
שיטפסו עלי מכל עבר
את השמיכה ממני יקרעו בחדוָה
שיצהלו כמוני פעם
להחריש אוזניים
יגידו: 'סבא בוא כבר
אתה נורא בטלן היום'.
אבקש אַל תשתיקו אותם
ילווה אותי קולם
עד תום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות