“המוּקץ והרדום מורים על שתי אמיתות שונות בתכלית ואינני יודעת לפלס דרך בין הסיוט לפיוס.”
מיכל בן־נפתלי, “ספר, ילדות”, 2006 הוצאת רסלינג
בכל המקומות הריקים נבלע חושך קטן בחושך גדול.
פעם היו שבילי מִחיה קטנים בין שטחי החושך. לא רחבים כמו שטחי מרעה, אבל שבילים. יכולתי לעבור שם.
הילד מהלך בבית. כשכואב לו הוא צווח עד שלא נותר סביבו עוד מקום לנפש חיה. לפעמים הוא צווח גם כששום דבר לא כואב. כל כך שרוי בתוך הכאב עד שכבר אינו מבחין בהבדל. צעקותיו הקצרות ממלאות את האוויר. עכשיו הוא רעב עכשיו הוא צמא עכשיו הוא זקוק לכרית חימום לחבק בלילה. פחדי מוות ובדידות ממלאים אותו. לפעמים הוא נוטל את בובת הארנב הגדולה וכובל את רגליה בחוט. הוא מצמיד אליה את רובה הצעצוע שלו ואומר: “עכשיו אתה אסיר. אני אהרוג אותך.” הוא עוטף אותה בסדינים ואומר לה: “עכשיו אתה גופה. הרגתי אותך.”
אחותו הקטנה מתרוצצת בבית, ראשה אפוף מחשבות רכות, מרופדות היטב, לחצוץ בינה ובין אחיה. את כל רצונה להיות ילדה היא מגייסת למלאכת הריפוד הזו, להישמר מהקצוות החדים של קיומו, מכאב היותו בלתי רצוי אפילו לו עצמו. הלוואי וידעתי לעשות כמוה. אל מול ייסוריו הגלויים כמו פצע שאין לו תחבושת ואין מחטא היא מביאה דף לבן ונקי אל השולחן. שואלת היכן יש מחק. היכן עיפרון. מציירת אפרוחים ונסיכות, מקשטת סביב בפרחים ולבבות. שקועה, רצינית, נקווית עמוק אל הציור עד שאפילו המילים מתבלבלות בפיה, מתחלפות בשיבושים מתוקים.
אני רוצה לבכות על שתינו. על כל הפעמים בילדותי של אז, בילדותה שעכשיו, שאמרו “הילדים”, “קשה עכשיו עם הילדים”, והתכוונו גם אלינו, אלי ואליה, אבל בעיקר לא אלינו, כי אם להוויה אחרת, רועשת, שהתרוצצה סביבנו בזמן שציירנו או קראנו או כתבנו כדי להיאטם, להיבדל, להישמר פן נתערבב בזה ללא היכר.
איש לעולם אינו מכיר במאמץ השתוק הזה שילדים עושים, להגמיש עצמם לדעת, לצור לעצמם צורה המוכתבת על ידי דופנות תבניתו הקבועה של הקושי שאינו שלהם. איש לעולם אינו מחזיר לךְ את היכולת שאולי היתה גלומה בך אי־אז, להיות קשָה, ילדה כועסת וזקופת־עורף, וסופך שאת מבלה את החיים בגמישות יתר ומשלמת את כל המחירים של אי־היותך ילדה יחידה, ואינך הופכת לאדם שאולי היית גדלה להיות אילולי נטלת חלק בתרכובת ההכרחית של אח־אחות; התרכובת שחייבה אותך להיות המשקל שכנגד לכל מה שהיה יותר מדי בכיוון השני, בניסיון לאפשר לתרכובת העל של המשפחה להתקיים. אם יש אחד כועס צריכה להיות אחת שמוותרת. אם יש אחד שמפזר את עצמו בכל המקומות הצטמצמי את לשטחו של ריבוע לבן בגודל דף נייר.
כל אימת שהילד נפרם מחוטיו הרופפים, הדחף הראשון שלי הוא למלט אותה. אני מפנה לה מקום במיטה לצדי ומחפשת בשבילה סרטונים קצרים וצבעוניים לצפות בהם. היא מתמסרת מיד, כל כך קל לה להגיף את עצמה מפני הרעשים. התרגלה, אולי. אבל אני לא יכולה להפסיק לשמוע. תמיד אני שומעת אותו מבעד לדלת, נחבט בין הקירות. אין לו מנוח. מעט נחת יש לו רק כשהוא משוכנע שחבטותיו נשמעות היטב, פורעות את הבועה השקופה שאינו יודע איך לבוא בה מבלי לנפץ אותה.
לפעמים הוא מנסה. מבקש להצטרף גם הוא ולצפות יחד אתנו בסרטונים מתחת לשמיכה, מבקש להיות מחובק. תמיד נועץ מרפק או ברך במישהו בתוך כך, ומיד נכלם מתנועותיו הקשות, החדות – שמסרבות כנגד רצונו למעטפת רכה. היטב הוא חש בזה, ומוותר.
“את לא יכולה לעזור לו”, אני רוצה ללחוש לה, אבל היא כבר שקעה בחזרה אל תוך הצבעים. כמו היבשה שמניחה לים לקבוע את גבולותיה במפות המצוירות, גם היא מעדיפה לצבוע בכחול את כל המקומות שיש בהם סכנה להיעלם או לשקוע. “את רואה?” – היא מראה לי ציור – “ככה זה יפה. וגם לו יותר קשה. לי יש עפרונות וצבעים.”
אני רואה.
הילדה תופסת בידי כשאני מנסה למלא את הטופס: “זה היה בלילה גשום וסוער של סוף דצמבר,” אני כותבת.
“לא נכון,” היא חוטפת מידי את העיפרון – "זה לא נכון. היה קיץ ארוך מאוד, וזה היה יותר מלילה אחד. השכמנו בארבע לפנות בוקר והרגשנו כאילו חתול גדול רובץ לנו על החזה. ניסינו להזיז אותו בזהירות כדי לא להעיר אותו, אבל החתול היה מת. ככה הכל התחיל. "
“תחזירי את העיפרון,” אני אומרת לה. “לא כותבים דברים כאלה בטופס. אף אחד לא יאמין לנו.”
“לפחות תכתבי שאבא שלנו מת. פעמיים. תכתבי בנסיבות המקלות”, היא אומרת.
אני כותבת: “בת למשפחה חד־הורית”. היא נראית מרוצה.
“וגם תכתבי שאנחנו כאן כבר הרבה שנים, ממש הרבה,” היא ממשיכה להכתיב לי: “תכתבי שהמון זמן כבר החזקנו מעמד. אם סופרים בשנים של ילדה את כבר מתת חמש פעמים.”
“ארבע,” אני מתקנת, וממלאת את סעיף הגיל.
היא טובה בזה ואני נותנת לה להמשיך להכתיב. בסוף עוד נקבל את המלגה.
“הוועדה תתחשב גם בבקשות על בסיס תנאים סוציאליים”, אני קוראת מן הדף. היא מתבלבלת. “לא היה כל כך סוציאלי,” היא אומרת, “הציקו לנו הרבה וגם שיקרו לנו.” אני כותבת “הציקו” ומוסיפה דוגמאות מהזיכרון. “אבל מתי שיקרו לנו?” אני שואלת אותה. היא מזכירה לי את כל הפעמים שאימא הייתה מתאפרת ומתלבשת יפה כדי ללכת ל"ישיבה בעבודה" ומשאירה אותנו אצל אחת החברות שלה, ואיך אחרי כמה פעמים כאלה פתאום הגיע הביתה אבא חדש.
“לא זוכרת את החַברה,” אני אומרת לה. “את בטוחה?”
“רונה לגזיאל,” היא יורקת לי בפרצוף את השם השכוח, ומתירה בתוכי את פקעת הריח הזר של הבית ההוא, ממנה נודף גם כל השאר: ההליכה בשביל החשוך לצד אמא אחרי שבאה לאסוף אותנו משם, ומבטה שחמק בעקשות מעיניי כששאלתי אותה: “מה עשיתם בישיבה? איפה? את בטוחה?”
“אבל אנחנו ידענו,” היא מזכירה לי. “היה לנו חוש טוב לשקרים.” אני עושה את עצמי כותבת, אבל בעצם מקשקשת צורות על הדף. אין סיכוי שאני כותבת את זה. מצדי שניפול על הסעיף של תנאים סוציאליים.
“ואחר כך גם מת לך האבא השני. מסכנה שלי,” – היא לוחשת לי באוזן ומעבירה בשערי אצבעות קטנות ולחות – “אחר כך עוד פעם נשארנו בלי אבא”. אני מתירה את אצבעותיה ונוטלת את ידה בשתי ידי. מישירה מבט לעיניה. מזכירה לעצמי שאין ברירה, צריך לחזור על זה כמה פעמים שצריך, עד שייקלט:
“הוא לא מת. האבא השני לא מת. הוא הצטרף למשפחה שלנו והיה אבא שלך עשרים שנה, ואחר כך עזב. יש לו משפחה חדשה ואישה חדשה. את כבר לא הילדה שלו, אבל הוא לא מת בכלל.”
היא מביטה בי. רק לרגע. הכל קורה מהר כל כך. עלבון נוזלי בעיניה שכמעט מתגבש להבנה, אבל אז פתאום היא סוגרת עליו עיניים חזק, ממלטת בבת אחת את ידה מבין ידי ומתחילה לרוץ.
אני רודפת אחריה. הטפסים נשמטים ממני ומתפזרים, אבל לא אכפת לי. שתלך לעזאזל המלגה. מה היא קשורה לילדה, המלגה הזאת. למה בכלל הפלתי את זה עליה עכשיו.
היא קטנה אבל מהירה. אני קוראת בשמה בקול. חזק. זו הרגשה מוזרה, לצעוק ככה את שמה בקול. הקריאות מרוקנות ממני את הנשימה ומכאיבות לי בצלעות. אני מוכרחה לרדוף אחריה אבל גם מוכרחה להפציר בה שתעצור וזה קשה ביחד. כאבי ההתכווצות מאטים הקצב.
העשבים תחתינו הולכים ומתגבהים, הולכים ומצהיבים. לאן היא לוקחת אותי. היא רצה בשתיקה ובידיים שמוטות. אני יודעת מה היא מדמיינת. ראש של ריצ’רץ' רץ־רץ־רץ, מהר־מהר באמצע השדות, חוצה את הכול לשניים. אם ייסוב לאחור יראה איך כל מה שעבר בו פתוח לרווחה כעת. אבל אסור. מוכרחים להגיע עד סוף הבד. עד למקום שבו הראש של הריצ’רץ' נחצה בעצמו. קלאק־קלאק. המעיל כבר לא לוחץ. יש מקום לאוויר להיכנס.
עוד מעט נגמרים העשבים ומתחיל החול. הרגליים שלה קצרות מידי ומסתבכות בעשבים הגבוהים כמו בחוטים שנפרמו מבגד. היא עייפה. ואחרי העשבים יש חול. בחול קשה לרוץ.
היא מאטה. נעצרת. אני נעמדת מאחוריה. אני רוצה כל כך להניח יד. על כתפה, על ראשה. אבל מוטב לא לגעת בה עכשיו. אפילו לא להביט ממש. רק מן הגב.
“אבא מת”, אני אומרת לה. אין בקול שלי רחמים וגם לא אכזריות. רק ככה היא תשמע אותי.
“את צודקת, אבא מת.” אני אומרת לה.
גבה מופנה אלי, ואני יכולה רק לנחש את הבעת פניה.
“איזה אבא”, היא שואלת. אני לא שומעת אותה ממש, אבל יודעת שהיא שואלת. היא כמו פסל של עצמה עכשיו. אני מנחשת אותה רק מתוך הֵדף צעדי הריצה של שתינו שמהדהד עדיין מן האדמה.
“כל האבא,” אני עונה לה. “כל האבא מת.”
היא לא מסתובבת. גם מאחור אני מבחינה במאמץ. התנודות הקטנות בברכיים.
להדי הצעדים מן האדמה מצטרפות נשימות קצובות. כמו דהירות סוסים, הם חוצים את האדמה תחתינו כדי לפרוץ מתוכה במקום אחר. בנקודת הסוף של הפתיחה.
“את שומעת את הים?” מישהי מאיתנו שואלת, ואנחנו מקשיבות.
אנחנו לא רואות אבל שומעות איך הכול נסוג וחוזר, נסוג ושב.
אני שוב מסבירה לה על החול, שלא תפחד. איך הרגליים קצת שוקעות במקום שעוד לא עמוק אבל גם כבר לא יבש, ואחר כך חוצים את הגבול ואפשר לשחות. “את זוכרת איך כל האבא היה זורק אותנו בבריכה כשלמדנו לשחות? זה היה קצת מבהיל אבל מאוד כיף.”
הגב שלה דק אבל עקשני. היא לא אוהבת שאני מדברת אליה כאילו שהיא לא מבינה כלום. ועל החתול המת היא כבר יודעת. מה הטעם להסתיר את השאר.
“את צודקת,” אני אומרת לה. “זה לא התחיל בחורף. היה קיץ ארוך ולא הצלחנו לנשום. החתול רבץ על החזה. אי אפשר היה להעיר אותו כי הוא היה מת ואי אפשר היה להזיז אותו כי הוא היה כבד, או להפך. קמנו בארבע בבוקר ומצאנו אותו רובץ ומאז בכל לילה התעוררנו עם חתול מת על החזה. אי אפשר היה לקום, ולשכב גם כן היה בלתי נסבל. אני רציתי לצעוק אבל רק את ידעת איך, ואת כבר מתת שלוש פעמים. אחרי הפעם השלישית לא קמת יותר לתחייה. חיכיתי ולא קמת. הייתי לבד. זה היה קיץ ארוך מאוד. חשבתי עלייך הרבה אז. נזכרתי איך בשיעורי התורה סיפרו לנו על ים־סוף שנחצה לכבוד בני ישראל כמו ריצ’רץ' באמצע, ובלילה חלמת שאת בצד של המצרים דווקא, ופתאום משני הצדדים קירות המים קורסים ומטביעים אתכם יחד עם הסוסים. את זוכרת? לא הצלחת לנשום.”
“אבל חוץ מזה היית בסדר. לא פחדת מהרבה דברים. רק שקרים הפחידו אותך מאוד, פחדת שתתרגלי אליהם ותהיי רעה. כל זה לא חשוב. זו לא אשמתך, מה שקרה אחר כך. דברים נפתחו עד איפה שנפתחו ואחר כך אי אפשר היה להמשיך לרוץ. נסגר. ככה זה היה. האדמה הפכה רכה ומשכה את הרגליים עוד ועוד למטה. לא יכולתי להמשיך ככה, יחד אתך על הגב. את כבר היית עייפה מאוד מלמות שלוש פעמים. זה לא היה באשמתנו.”
“אל תתאבני מולי ככה. אולי את חושבת שכבר שכחתי, אבל זה לא נכון. לך מת אבא וגם לי. אולי את חושבת שזה אחרת כי אני כבר מנוסה בזה ובשבילך זו הייתה פעם ראשונה, אבל זה בדיוק להפך. זוכרת את שיעור הספורט ההוא שבחרו בך אחרונה לקבוצות במחניים, וחשבת שלפחות עכשיו אין סיכוי שיבחרו בך אחרונה לכדורסל, כי זה כבר יהיה ממש מעליב? אז זה אותו הדבר. בפעם השנייה זה אפילו יותר. גם לחטוף שוב באותו המקום שעוד פעור, וגם ההיגיון העקום שקורס עלייך, זה שבגללו האמנת שהפעם הראשונה יכולה לפטור אותך ממשהו. ואז באמת נופלת איזו קהות של אחרי המכה. כי את כבר מכירה את התחושה של הרגליים השוקעות והחול הנמס, אז אפשר להעז קצת יותר, בכל פעם להיעלם קצת יותר עמוק. אפילו הפחד לא שומר עלייך ואת חופשיה. רק שאחר כך מקיצים מזה עם חתול מת על החזה. ככה זה קרה לנו.”
“את שומעת? קשה לדבר אלייך ככה מהגב. אני יודעת שאת פוחדת להסתובב כי אז לא תוכלי לקחת אותי אתך, אבל אל תדאגי. זה שאת פוחדת, זה סימן שאפשר כבר ללכת. בהתחלה תשמעי את הקול שלי ואחר כך כבר לא. אבל אני ממש מאחורייך. הקרקעית רחוקה מכפות הרגליים כמו כל האבא מהעולם, אבל את זוכרת את התנועות גם אם משליכים אותך מגובה הידיים שלו שמניפות אותך באוויר. לא שכחתי. מתת שלוש פעמים ובפעם השלישית כבר היית עייפה מאוד. את זוכרת? אבל עכשיו את כאן. אם תפני לי את הגב לא אוכל ללכת אחרייך. אם תסבי את פנייך, תיעלמי.”
“אני ממש מאחורייך. אל תפני.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות