קיליצ’י הוא צייר. צייר טוב. זאת עובדה. הוא לא צעיר. הוא עבר את גיל החמישים. הוא גבוה ורזה, כנראה נולד בקורסיקה. לבדים שלו ערך רב. הוא איננו מוכר, ואם הוא מוכר מרמים אותו. פעם כשגר עוד במונפארנאס, הזמין אותו סוחר בדים לארוחה ב"קופול", שיכר אותו ואחר־כך לקחו ממנו תמונה, אשה עירומה. הה, סוחרי התמונות האלה, הם תמיד מרוצים מעצמם, הם תמיד שבעים, הם תמיד קונים לפי הערך המקובל, הם תמיד מתלוננים. הה, אלוהים, יש לשחוט אותם, לשחוט אותם באמת. במונפארנאס אומרים שקיליצ’י לא יודע למכור את עצמו. הוא תמים מדי, הצבעים שלו לא מספיק ברורים. הוא התחיל לצייר מאוחר, אולי בגיל ארבעים, יתכן שהיה נשוי פעם, יתכן שיש לו ילדים, יתכן שקודם לכן היה בורגני מרוצה מעצמו, אך היום הוא אחר. הוא איננו גוגן. הוא איננו מחדש מאומה, הוא פשוט מצייר, את הקור, את החלום, נשים, ילדות קטנות, ידיים לבנות ומתות, פרחים צהובים, חדרים קרים, צעיר גוסס. פעם גר במונפארנאס, כיום בפאסי, לעג לרש, ברובע ה־16, במקום שאין פרחים, שאין עצים, רק בתים מאבן קשה, רק חלונות מפלדה. הוא גר בקומה שישית, בחדר קטן, שני מטר על שני מטר, כמו קבר. ברובע העשירים מול היהלומים, חנויות “האינו”, מול חנויות של שמלות מהודרות, מול חנויות המוכרות בד אנגלי בלבד. שם הוא מצייר. קיליצ’י מקפיד על סדר. סדר פנימי. מעל לכל אסור לנו להשתגע. עלינו לארגן את עצמנו חזק, אחרת נשתגע, ברור שנשתגע ואז נהיה סגורים ומסוגרים בתוך החלומות הטרופים שלנו מבלי שנוכל להסתכל סביבנו בעינים קרות ובוחנות.
קיליצ’י שותה בכדי לשכוח. פעם־פעמיים בשבוע. הוא מתחיל ב"סלקט", עובר ל"קופול", ממשיך ב"רוסבאד" וגומר ב"ז’אקו בר". כשקיליצ’י שתוי הוא מדבר, הוא מדבר בלי סוף. אסור לנו לשתוק, עלינו לדבר, זאת ההתנגדות שלנו, הדיבור. עלינו לצייר, עלינו לכתוב, כל הזמן. לא לשתוק, לא להראות שאנו נכנסים, אסור לנו להתאבד. הם רק יצחקו על כך. הם יהיו מרוצים, שברו אותנו, רצחו אותנו ואת המלאכה אנחנו עשינו, ידיהם נקיות. אסור לנו להתאבד. עלינו ליצור. זאת תשובתנו היחידה! ליצור! קיליצ’י מאמין באלוהים. לא בכמרים, הוא מאמין באלוהים. הוא מאזין לקולות הנביאים. הוא שומע את ישעיהו, הוא מתווכח עם משה וצולב את עצמו באלכוהול. קיליצ’י משורר, אמיתי. הדמיון הוא רכושו היחיד. לפעמים רוחו של לוטראמונט עובר כצל על עפעפיו.
קיליצ’י חולם שסוסים שחורים ואדומים עפים בשמיים ומחפשים הר. אין לי כל רצון לפענח את חלומותי, אני חי אותם. הם איתי, אני רואה אותם עכשיו! קיליצ’י אומר: יש לבעוט בחלל! לא בבני אדם, הם לא שווים את הבעיטה שלנו, את המאמץ שלנו, אסור לנו לקחת חלק במאבק שלהם. המאבק הזה הוא חלק מהמשחק שהם המציאו, למשחק הזה קוראים חוקים, המשמעות של החוקים שלנו היא שאין לנו חוקים. הריב שלנו הוא עם החלל הריק, אולי עם אלוהים. אבל לא איתם. אנחנו זקוקים באופן דחוף ומיידי למלאכים, למלאכים שירימו אותנו מלמטה, שיעקרו אותנו מהשורשים שלנו. ואם המלאכים לא באים אלינו עלינו לחפש אותם, למצוא אותם. אנחנו זקוקים אך ורק למלאכים. קיליצ’י אומר לי: תשתחרר מאותם האנשים שאתה קשור אליהם, עזוב את השבט שלך, תנשום, שכח אותם! ואם אינך מסוגל לשכוח אותם, תבוז להם, אל תקבל אותם כפי שהם, אל תסלח להם, פשוט, מחק אותם. הם לא ראו מה שאתה ראית, מה שאני ראיתי, תפקידם הוא להציק לנו. תרד מהאוניה שלהם כל עוד קשורה לרציף, בלב ים יהיה מאוחר מדי. ברח מהמאבק שלהם ופנה למאבק שלך, המאבק האישי שלך הוא היקום היחידי המתאפשר לך, ותשלים איתו.
ליד קיליצ’י אני רואה את מודליאני, אולי אוסה מכבסת עכשיו את הסוודר שלו, הגיהנום הוא פשוט מכבסה אוטומטית. המחיר לא יקר. אתה יכול לשבת ולהסתכל כיצד הבגדים המלוכלכים נעשים נקיים. מתפקידך לשפוך לתוך המכונה תרכובת כימית. תהליך הניקוי הוא מהיר. המכונה מסובבת בכוח צנטריפוגלי את הכביסה ולבסוף הליכלוך יורד למטה. אתה יוצא לרחוב וסוחב את החבילה שלך. אם הכביסה שלך רטובה, עליך פשוט לתלות את התחתונים שלך מעל לרובע ה־16, את הגרביים מעל לארמון הנשיאות ואת המכנסיים מעל לנוטרה־דאם. עליך לתת לעיר הזאת לזרום בך, להפוך את הוורידים לקווי המטרו, עליך לתת לכל האנושות לזרום במוח שלך, בלב שלך, לאכלס את כולם אצלך, להיות חלק מהם. עליך להבין שבודהה הוא ישו, שמשה הוא לאו־צה. מאוחר, קיליצ’י חייב לחזור לביתו, הוא גר שם בחסד, אולי מחר בעלת־הבית תזרוק אותו, יתכן שהוא ישתמש במושג “רחמים נוצריים” כשם שאחרים אומרים “עזרה סוציאלית”. יתכן שאם תפרוץ מהפכה, קיליצ’י יעלה על הבריקדות רק מתוך זה שהוא שונא שוטרים, יתכן שקיליצ’י יקח תת־מקלע ויהרוג אנשים רק מפני שפעם אהב אותם.
ועוד כמה נקודות שאין להן כל קשר עם קיליצ’י:
אם מישהו סבור שהבעייה היא אידיאולוגית, הוא פשוט לא מבין כלום, הקיבה חזקה מאיתנו.
באיטליזים אי־אפשר למכור את ריאותינו עטופות בצלופן. משרד הבריאות מוצא שזה לא היגייני.
אם מישהו מתכוון לאכול מאכלי־ים עליו לזכור שהכריש הוא מלך האנושות.
הגורל כמו פטיש מכה בנו יותר ויותר.
-
הסיפור פורסם במקור בספר “יומן נוכחות”, 1977, בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, ומובא כאן בנוסח ובכתיב המקורי.
תודה לגב' צביה יוסף על מתן הרשות לפרסם את הסיפור. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות